| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 600
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בטבת תשע"א, 16 בדצמבר 2010
עם צרופת מגדל-הפעמונים של "כּנסיית הבּיקוּר" בעין-כּרם, ירושלים
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: יוסי גמזו: פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם, סיפּורו המִסתורי של הנזיר אַנְדְּרֵיאַס אַנְגֶ'לוֹ דוֹנָאטִי מן המאה הי"ח.
יוסף אורן: יצירה מיסטית מביכה של אהרון מגד.
ליטמן מור: "פוזארנע קומאנדע" מכבי האש.
יוסי אחימאיר: משחֵק לידי התקשורת העויינת.
רפי גרינצויג: בזכות השימוש במקל.
אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,
ראיונות / שאלות ותשובות / 1994. סוף.
רות ירדני כץ: יין ישמח לבב אנוש.
המערכת חזרה שזופה מפגרה בת ארבעה ימים עם גימלאי תל השומר במלון מאג'יק פאלאס באילת ועל כן דווקא גיליון ה-600 החגיגי קצר הפעם.
החל מהגיליון הבא יפורסם בהמשכים הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין".
* * *
יוסי גמזו
פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם
סיפּורו המִסתורי של הנזיר אַנְדְּרֵיאַס אַנְגֶ'לוֹ דוֹנָאטִי מן המאה הי"ח
אנדריאס אנג'לו דונאטי, אח בַּמִסדר הפרנצ'סקאני שליד כּנסיית-הבּיקוּר (ה-"Visitation") בעין-כּרם, היה נזיר-מן-המִניין (ויש אומרים: יהודי מוּמר) שחי אי-שם בשלהי המאה ה-18. בּשל חטא שפִּשרו עלוּם, ובגזירת אבות המִסדר ברומא, ערך גלוּת לארץ-הקודש, בה מצא את מותו מקץ שנים ספוּרות. חייו בעין-כּרם, כפעמונר-מִגדל-הכנסייה וכרושם-רשוּמות-המִנזר לעת מצוא, לוּטים עד כה, ומן-הסתם אף להבּא, בערפל כבד. אבל שנים לאחר מותו, בשעת בּדק-בּית בצריח-הפעמונים, נמצא דפתר ישן שבּדפּו האחרון נרשם, כבמין "תוכן עניינים", מִניינן הסידוּרי של 13 סונֵטות, כּתוּבות לטינית, בכתב-ידו המעוּקל של המנוח.
את הסיפור הזה, שמיד צִלצל בי בפעמון פנימי כּמוּס, שמעתי מפּי הנזירה מרגרטה, שנִהלה לפני שנים את בית-ההארחה הצנוע "נוֹטְר דָאם דָה סִיוֹן" ("גבירתנו מִצִּיּוֹן") המוּכּר לישֹראלים רבּים, ללא הבדל לאום, גזע או דת. כך נולד בי מחזור-סונטות זה, שיכול היה להיוולד בּמִילְיֶה יהוּדי, מוּסלמי או בּוּדהיסטי (כי הכּאב – המְּעָרֶה עצמו באינפוּזיה תרפּוֹיטית ללשון השיר – הוא, כידוע לכוּלנוּ, האספרנטו המשוּתף לכל לִבּות אנוש).
* * *
.I
"לַמְּנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהֹוָה לְדָוִד
אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהֹוָה אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת
בְּיוֹם הִצִּיל-יְהֹוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו
וּמִיַּד שָׁאוּל"
(תהלים י"ח, 1)
בִּשְׁנַת הָרִיב, בְּחֹדֶשׁ הָעֵצָה,
בִּצְרִיחַ זֶה שֶׁדִּמְיוֹנוֹ כְּחֶדֶר,
אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, נֶפֶשׁ רְצוּצָה,
אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, שֶׂה אֹבְדָה מֵעֵדֶר,
הַרְחֵק מֵעִיר-וּמְתִים וְקוֹל-הָמוֹן,
בִּהְיוֹת הַדְּמִי בִּגְרוֹן-הַבְּכִי כְּעֶצֶם,
בְּעוֹד יָדִי מַכָּה בַּפַּעֲמוֹן
וּבִי עַצְמִי מַכֶּה עִנְבַּל-הָעֶצֶב,
אָמַרְתִּי שִׁיר, מֻצָּל מִכַּף דָּכְיָם
שֶׁל נַחְשׁוֹלֵי הַדַּעַת הַנִּטְרֶפֶת,
שֶׁל גּוֹמְלֵי רַע עַל חֶסֶד, בַּעֲיָם
אֵיבַת-חִנָּם מָרָה וּמִתְאַנֶּפֶת.
וְהַמַּמְתִּיק לַתְּהוֹם אֶת מֵי-הַיָּם
הוּא יְסּוּרַי יַמְתִּיק לִתְהוֹם-הַנֶּפֶשׁ.
II.
"...וְאַל-תַּשְׁלִיכוּ פְּנִינֵיכֶם לִפְנֵי
הַחֲזִירִים פֶּן-יִרְמְסוּם בְּרַגְלֵיהֶם
וּפָנוּ וְטָרְפוּ אֶתְכֶם"
(הבּשׂורה עפּ"י מתי ז', 6)
הַשִּׂנְאָה, צָרוּת-הָעַיִן, סַף-הָרַעַל.
אַפְסוּתָם. חֻדֵּי דְּבָרִים לַאֲשׁוּרָם:
עַד עוֹלָם לֹא תִסָּלַח יַשְׁרוּת-הַדַּעַת
שֶׁאֵינָה מִן הַזְּקוּקִים לְהֶכְשֵׁרָם.
וְיוֹתֵר מֵהֵמָה, בְּנִי, קַשְׁיוּת-הָעֹרֶף
וְיוֹתֵר מֵהֵמָה הַחֻצְפָּה לִזְכּוֹת.
כָּךְ נוֹטְרוֹת לִמְרֻשָּׁעִין סוּפוֹת-הַחֹרֶף
לְעַזּוּת-מִצְחוֹ שֶׁל בְּרוֹש: בְּצַלָּקוֹת.
כָּךְ שׂוֹטְמָה, בְּצִפָּרְנֵי-אָזְלַת-יָדֶיהָ,
עֲקָרָה אֶת הַיּוֹלֶדֶת. הֲדוּקִים
הַקְּצָווֹת. כָּךְ תִּפָּרַע מִכָּל מוֹרְדֶיהָ
הַבְלוּתָם שֶׁל הַפּוֹחֵז וְהָרֵיקִים.
כִּי צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת? מִי יוֹדֵעַ.
אֲבָל לֹא מִטִּינָתָם שֶׁל הַצְּדוּקִים.
III.
"...אַל-יֹאמְרוּ בְּלִבָּם הֶאָח...
אַל-יֹאמְרוּ בִּלַעֲנוּהוּ"
(תהלים ל"ה, 25)
עֲשֵׂה אוֹתִי, עֲשֵׂה אוֹתִי חָזָק
לְבַל יִפְקַע מֵיתָר, לְבַל יָרֹעוּ
פְּלִשְׁתִּים בְּגַת-הַגְּנוּת-וְהַכָּזָב
וַעֲרֵלִים בְּאַשְׁקְלוֹן-הָרֹעַ.
וּבֹקֶר-בֹּקֶר, נֶגֶד צוֹרְרַי,
עֲרֹךְ שֻׁלְחָן, וּבוֹ אַךְ פַּת וּמַיִם
וּשְׂחוֹק בִּתִּי, שֶׁהִיא – כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם –
חַפָּה מִמְּרִי, בּוּרָה מִיִּסּוּרַי.
הֲלֹא תִרְאֵם: כְּעֵדֶר הַתַּנִּים
לְנִבְלָתִי אוֹרְבִים, אֲנִי יוֹדֵע.
כָּךְ מַלְעִיטָה בְּרִיתְךָ אֶת גַּלְמוּדֶיהָ
חֲמַת-עַכְשׁוּב וְתַרְעֵלַת-פְּתָנִים
לְבַל יֻשְׁלֶה הַלֵּב כִּי לֹא יֻזַּק.
אֲבָל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה אוֹתִי חָזָק.
IV.
"...וַיֹּאמַר: הַנִּיחוּ לַילָדִים לָבוֹא אֵלַי
וְאַל-תִּמְנָעוּם כִּי לְאֵלֶּה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים"
(הבּשׂורה עפּ"י לוּקס י"ח, 16)
אִצְטְרֻבַּל-גַּעֲגוּעַי לִמְרָאשׁוֹתַיִךְ,
מַחְרוֹזוֹת-תְּפִלָּה שֶׁלִּי לְצַוָּארֵךְ,
צוֹם-חַיַּי אֲשֶׁר כַּמַּיִם עֲבָרֵךְ,
לְחָשַׁי, קְמֵעוֹת שֶׁלִּי. עַל עַפְעַפַּיִךְ
וָלֶנְטִינוּס, פַּטְרוֹנָם שֶׁל אוֹהֲבִים,
מַאֲהִיל, דְּבַר-לֵיל-בְּלֵיל, בִּשְׁתֵּי יָדַי.
פַּעֲמוֹן-צְחוֹקֵךְ בַּדּוֹמוֹ(1) שֶׁל פְּחָדַי
שְׂכַר-עָנְיִי שֶׁלִּי, חֶלְקִי בַּכּוֹכָבִים.
וְשַׁבֵּחַ אָנֹכִי אֶת הַנּוֹשֶׁכֶת,
לְבִיאַת-הַדָּם חַדַּת-הַמַּלְתָּעוֹת,
הַחִימֶרָה(2) הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבִּי, אוֹנִי
הַצּוֹפֵן לְמַרְחִיקַי מִמֵּךְ תְּלָאוֹת.
הֲנָקֵל לִקְרֹעַ זְרוֹעַ מִן הַשֶּׁכֶם
מִּלִּקְרֹעַ אֶת שְׂחוֹקֵךְ מֵעִצְבוֹנִי.
______
(1) – (לטינית: Domus) – בית-יראה, כנסייה, היכל.
(2) – (יוונית: (Chimeira – מפלצת מיתולוגית בעלת ראש אריה, גוף תיש וזנב נחש, היורקת אש.
V.
"...אֲנִי אָמַרְתִּי בְּחָפְזִי: כָּל הָאָדָם כֹּזֵב"
(תהלים קט"ז, 11)
אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.
אַל תַּאֲמִין. הֵם לְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת
בְּיוֹם-חֵילְךָ יַכְתִּירוּ, כֶּחָשִׁים,
וְיִבְגְדוּךָ – כִּי תִירַט הַדֶרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.
אַל תִּפַּתֶּה. הֵם חֲרָמִים וָרֶשֶׁת
בְּלֵיל-גְּנוּסְיָה, וְאֹזֶן-הַחֵרְשִׁים
בִּקְרֹא, בַּצַּר, הַנֶּפֶשׁ הַנּוֹאֶשֶׁת.
אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.
לֹא בְּחָפְזִי אָמַרְתִּי כִּי כּוֹזְבִים הֵם.
אֲבָל לְאַט-לְאַט. מַעֲקַשִּׁים.
אֲבָל לְבַד-לְבַד. גַּם כִּי עוֹזְבִים הֵם
כִּכְלוֹת הַכֹּל: קְטַנִּים וַאֲנוּשִׁים.
אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.
VI.
"...הֵן הָרוּחַ הִיא חֲפֵצָה
וְהַבָּשָׂר רָפֶה"
(הבּשׂורה עפּ"י מרקוּס י"ד, 38)
הַמַּבְעֶה, וְהַמַּבְעִיר, וְהַקָּרוּעַ,
הַשּׁוֹתֵת הַמְּמָאֵן לְהֵרָפֵא.
הַחֶרְפָּה, הָאָח אַנְדְּרֵיאַס, כִּי הָרוּחַ
חֲפֵצָה הָיְתָה – וְהַבָּשָׂר רָפֶה.
תוֹעֵבוֹת, שֶׁחֲלָצֶיךָ שֶׁזְּכָרוּהָ
לֹא גִלּוּן, פְּרוּעוֹת, לַלֵּב. לֹא לֵב לְפֶה.
הַצִּינוֹק, הָאָח אַנְדְּרֵיאַס, כִּי הָרוּחַ
חֲפֵצָה הָיְתָה – וְהַבָּשָׂר רָפֶה.
וְאַשְׁמֹרֶת-בַּלָּהוֹת, בְּהִפָּקַח
בְּאֵרוֹת-הַדָּם הַמֻּרְעָלוֹת, בִּדְמִי,
אֶל קִמְרוֹן-הַתָּא כְּאֶל יֵשׁוּת נִצֶּבֶת
וְשׁוֹפֶטֶת: צוֹם. מַלְקוֹת. סַךְ כָּךְ וְכָךְ.
וּקְרִי-לַיְלָה, כִּשְׂרַף-אֹרֶן דְּבִיק עֲצֶבֶת,
כִּדְמָעוֹת חַמּוֹת, כִּבְכִי, כְּנִחוּמִים.
VII.
"...הִנֵּה... שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן"
(תהלים קכ"ז, 3)
אִם חֵטְא הוּא זֶה, וְנֹחַם, וּשְׁגָגָה,
וְאַתְּ פִּרְיָם הַלִּבְלוּבִי שֶל אֵלֶּה,
מַה צִּדְקוֹתַי אִם לֹא צְחִיחוּת נוֹאֶלֶת –
שֶׁכָּךְ יָפוּ הַחֵטְא וְהַמְּשׁוּגָה?
וְאִם בִּכְיֵךְ סוּגָר לְנַפְתּוּלַי,
וְאִם חִנֵּךְ עַל צַוָארִי רֵיחַיִם,
מַה גְּמוּל נָכוֹן לִי תַחַת הַשָּׁמַיִם
אִם לֹא חֵרוּת צְחוֹקֵךְ, שֶׁהִיא כְּבָלַי?
אֲנִי שׁוֹמְעֵךְ יוֹם-יוֹם עַל הַמִּפְתָּן:
טְפִיפָה קַלָּה וְאַנְקוֹרִית, אוֹ שְׁתַּיִם,
וְ"אַבָּא! אַבָּא!" הַנֶחְרָז לִשְמִי
בְּלִי דַעַת מַה צָּדַקְתְּ... כָּאן הַנְּחֻשְׁתַּיִם
וְכָאן הָאֵשׁ וְהָעֵצִים אִתָּן,
בִּתִּי שֶׁלִּי. זַרְעִי שֶׁלִּי. דָמִי.
VIII.
"...וְלֹא אָבָה לְתִתָּה לְחֶרְפָּה"
(הבּשׂורה עפ"י מתי א', 19)
בְּשָׁעוֹת גְּנוּבוֹת שֶׁל אֹשֶר דְּמוּעַ-עַיִן,
בֵּין צִלְצוּל-פַּעֲמוֹנִים לַבָּא-בַּתּוֹר,
בַּחֲשַׁאי, בִּכְסוּת-עֵינַיִם, בַּמִּסְתּוֹר:
אַסְקוּפָּה דְרוּסָה, הֲדוֹם לְכַפּוֹתַיִךְ.
וְלוֹטְפוֹת יָדַי, עַל לוּחַ-הַצִּפְחָה,
אֶת כַּפֵּךְ בְּגִמְגּוּמֵי הָאַלְפָא-בֵּיתָא.
חִין שְׁגִיאוֹת-הַכְּתִיב שֶׁלָּךְ, שְׁתִיקוֹת-הַפֶּתַע
וְצִינוֹק-חָזִי כּוֹבֵשׁ אֶת הַיִּפְחָה.
אַתְּ שׁוֹאֶלֶת: "בִּי, הָאַב אַנְדְּרֵיאַס, מַהִי
הַשְׁאָרַת-הַנֶּפֶשׁ?" וַאֲנִי לוֹעֵז
בְּלָשׁוֹן נִשְׁבֶּרֶת: "מוֹת אָבִיךְ הַטּוֹב..."
– "וְאָבִי הֵיכָן?" – "קָרוֹב, בִּתִּי, קָרוֹב."
אַתְּ נוֹשֵׂאת מַבָּט תּוֹהֶה אֶל הַשָּׁמַיִם
וַאֲנִי – שֵׂאתוֹ אֵלַיִךְ לֹא אָעֵז.
IX.
"...וּרְאֵה אִם-דֶּרֶךְ-עֹצֶב בִּי
וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם"
(תהלים קל"ט, 24)
רַק לֹא הַקֶּצֶף, לֹא מִלְחֵי-הַמְּרִי
שֶׁיִּוָּתְרוּ עַל קַרְקָעִית הַפֶּלֶג.
סַקֵּס אוֹתִי כְּזַיִת הֲרָרִי
אַךְ לֹא כְּלַעֲנַת-מִדְבָּר מֻשְפֶּלֶת.
וְאַל תַּנַּח לְפִי שֶׁיִּתְעַוֵּת
בְּמַשְׂטֵמָה. לֹא, לוּא גַם בַּמּוּבֶנֶת-
מִכֹּל. נָזִיר אַף מִצְּדָקָה. כַּוֵּן אֶת
עֵינַי לַחַם, לַתָּם וְלַנּוֹבֵט.
שֶׁאִם לֹא כֵן, מַה בֶּצַע בַּצְּדָקָה אִם
הַלֵּב סָרִיס בָּהּ, זָר-לֹא-יְנֻחַם,
מִשְּׂחוֹק, מִפֶּרַח, מֵחֶמְדּוֹת-הַקַּיִץ?
כַּסֶּלַע תְּנֵנִי. מַה לוֹ כָּל כֹּחָם
שֶׁל פַּרְגּוֹלֵי הַסַּחַף וְהַמַּיִם –
אִם הֵם, גַּם הֵם, מֵרְקוּהוּ עַל כָּרְחָם?
X.
"...לַשּׁוּעָלִים יֵשׁ-חוֹרִים וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם קִנִּים
וּבֶן-הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ"
(הבּשׂורה עפ"י מתי ח', 20)
עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ מִתְבּוֹסֶסֶת בִּצְלָלֶיהָ
וְהָרוּחַ בַּבִּקְעָה כַּחֲלִילִים.
כָּאן הַשַּׁיִשׁ הַיָּשִׁישׁ וְהַסּוֹלֵחַ
בִּזְרִימַת צִנַּת עוֹרְקָיו הַחַכְלִילִים
מִצְחֲךָ בֵּין כַּפּוֹתָיו שֶׁלּוֹ יַרְגִּיעַ.
יִרְמְיָה וּמְלוֹן-אוֹרְחָיו. צְלָמִים. שֵׁמוֹת.
זֶה יָבוֹא, הָאָח אַנְדְּרֵיאַס, זֶה יַגִּיעַ.
תֵּן לַשֶּׁקֶט לַעֲשׂוֹת בְּךָ שַׁמּוֹת.
וְטַפְטֵף, לְאַט, עִם שְׂרַף-פִּצְעֵי-הָאֹרֶן.
וֶאֱזֹל. וְהִתְאַדֶּה מִן הַסִּיגִים.
עִיר-מִקְלָט הַלֵּב. לֹא הֵם וַהֲמוֹנָם.
רַק צְרִיחִים מֻכֵּי עֶרְגַּת פַּעֲמוֹנָם.
רָחֲקוּ פַּרְסוֹת-רוֹדֵף, אַנְדְּרֵיאַס. סְגֹר אֶת
עַפְעַפֶּיךָ. רָחֲקוּ. לֹא מַשִּׂיגִים.
XI.
"...יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה"
(תהלים קי"ט, 77)
פַּעֲמוֹנִים. פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם.
נִטְפֵי-נְחֹשֶׁת. אִצְטְרֻבְּלֵי-זָהָב
נִגּוּנִיִּים, חַמִּים, נוֹשְׁרִים בִּסְתָיו
נִצְחִי וָרַךְ, הַרְחֵק מִמְּרוֹמֵי-קָרֶת
אֲבָל קָרוֹב לַלֵּב הַחַי. כָּזֶהוּ.
פִּרְחֵי-הַנֶּפֶשׁ נִפְקָחִים. כֻּלָּם.
אָדָם צָרִיךְ לָצֵאת מִן הָעוֹלָם
בִּכְדֵי לִמְצֹא אוֹתוֹ בְּתוֹךְ חָזֵהוּ.
אוּלַי יַמְצִיא גַם לָנוּ כִּפּוּרִים
בָּעֵמֶק סְגוּף-הַקִּמְשׁוֹנִים, גַּם לָנוּ,
בֵּין אֲבָנִים כְּבֵדוֹת כַּאֲנָחוֹת?
מָתַי, אֵלִי, לָאַחְרוֹנָה שָׁמַעְנוּ
אוֹתְךָ מַזְכִּיר, כָּל בֹּקֶר, נִשְׁכָּחוֹת
בִּשְׂפַת-הַטַּל וּשְׂפַת-הַצִּפֳּרִים?
XII.
"...הִתְבּוֹנְנוּ אֶל-הַשּׁוֹשַׁנִּים הַצֹּמְחוֹת
וְאֵינָן אוֹרְגוֹת וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם גַּם-שְׁלֹמֹה
בְּכָל-הֲדָרוֹ לֹא-הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֵנָּה"
(הבּשֹוֹרה עפ"י לוּקס י"ב, 27)
לְבוֹנַת-יַסְמִין וּקְטֹרֶת-אֹרֶן.
קָתֶדְרָלוֹת יְרֻקּוֹת שֶׁל עֳפָאִים.
רְפָאִים כָּבִים פְּחָדֶיךָ, רְפָאִים,
וְיֵינִי, יֵינִי הַשֶּׁקֶט עַד סְחַרְחֹרֶת.
וְסָמוּךְ, בְּלִי יֵרָאֶה אֲבָל בְּחוּשׁ:
צַלְיָנֵי-הַזְּמָן עוֹבְרִים. גְּלִימוֹת-הָרוּחַ
נֶחְבָּטוֹת אֶל הַבְּרוֹשִׁים, זְקָנָם פָּרוּעַ
וּמְבֻשָּׂם אֵוַנְגֶּלְיוֹנִים שֶׁל רִשְׁרוּשׁ.
וְלֹא כָּל שֶׁנֶּאֱמַר גַּם יְדֻבַּר,
וְלֹא כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם קֹרָא בִּשְׁמוֹ.
רַק נוֹטְפִים, מָתוּן-מָתוּן, וְלֹא מִדֹּנַג
פָּמוֹטֵי-הַחֹרֶשׁ שְׂרַף-דִּמְעוֹת-עִנְבָּר.
רַק הַהֵלֶךְ שֶׁאָבַד, לוֹ לְעַצְמוֹ,
וּמָצָא אוֹתוֹ – יִמְצָא אוֹתָךְ, מָדוֹנָה.
XIII.
"...לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה"
(תהלים ס"ה, 2)
בִּשְׁנַת הָרִיב, בְּחֹדֶשׁ הָעֵצָה,
בִּצְרִיחַ זֶה שֶׁדִּמְיוֹנוֹ כְּחֶדֶר,
אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, נֶפֶשׁ רְצוּצָה,
אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, שֶׂה אֹבְדָה מֵעֵדֶר,
הַרְחֵק מֵעִיר-וּמְתִים וְקוֹל-הָמוֹן
אֲבָל קָרוֹב יוֹתֵר אוּלַי מִפַּעַם
כַּאֲמוֹדַאי שָׁבוּי בְּפַעֲמוֹן-
הַצּוֹלְלִים – אֶל תַּחְתִּיּוֹת-הַדַּעַת,
אָמַרְתִּי שִׁיר. אִם רוּחַ תִּשָּׂאֵם
אֶל הֶהָרִים אֶת הֶעָלִים הָאֵלֶּה
שֶׁהָעַצְבוּת הָיְתָה לָהֶם כְּאֵם
וְהַסִּגּוּף כְּאָב יְדוּעַ-אֵלֶם,
תְּהֵא נַפְשִׁי לִפְנֵי קוֹנִי גְלוּיָה
כַּעֲפָרִי הַמַּר. הַלְלוּיָה.
* * *
יוסף אורן
יצירה מיסטית מביכה של אהרון מגד
יצירתו החדשה של אהרון מגד – "עשרת הימים הנוראים" (הוצאת "חרגול" ו"עם עובד" (2010, 164 עמ') – מציעה לקורא עלילה בהיקף של נובלה המתרחשת בעשרת הימים שלפני פרוץ מלחמת יום-כיפור בשנת 1973. העובדה שעלילת הנובלה מתקשרת למלחמת יום-כיפור מתבהרת לקורא רק בסיומה, ממש בפרק האחרון שלה. שלא כמו ברומאן "מסע באב" משנת 1980, שבו תיאר מגד בהרחבה את התקופה של מלחמת יום-כיפור, אין הנובלה מכילה רמזים להתפרצותה של המלחמה הזו בכל פרקיה הקודמים, והיא גם לא כוללת חידוש כלשהו על המלחמה הזו בפרק הסיום שבו המלחמה מוזכרת לראשונה. לכן, לא ברור, מה טעם מצא מגד לקשור בפרק הסיום את עלילת הנובלה למלחמה מתחילת שנות ה-70', אחרי כמעט 40 שנה, בעוד שכל פרקי הנובלה הקודמים מספרים, שגיבור הנובלה, פרופ' יודא הריכבי, כלל לא שהה בירושלים בעשרת הימים הנוראים הללו ממניעים הקשורים ב"מצב" – באקטואליה של "הסכסוך".
להיפך, מניעיו של יודא לנסוע לירושלים ולעשות בה את עשרת הימים הנוראים שבין ראש-השנה ליום-כיפור היו לחלוטין פרטיים והוא גם החליט על הנסיעה בעקבות אירוע מיסטי שהתרחש לו. יום קודם לנסיעתו החפוזה לירושלים התאמן במשך שעות בשרטוט צורתן של האותיות הכנעניות-עבריות העתיקות – מהתקופה שהיא תחום התמחותו בארכיאולוגיה – ורשם בהן פסוקים שזכר בעל-פה מנבואת הנחמה המפורסמת של ישעיהו (פרק ס"ב), המפרטת את שבחיה של ירושלים ומנבאת את שיקומה לקראת שובם של "גאולי-ה'" אליה. להפתעתו גילה למחרת בבוקר, שכל הפסוקים אשר רשם בעמל רב באותיות הקדומות נמחקו מהגיליון. לפיכך קם ונסע לירושלים, אך לא עקב חשש לפרוץ מלחמה יזומה של מדינות ערב השכנות נגד ישראל, אלא "כדי לחפש את האותיות האובדות".
בהמשך הנובלה מסופרים אירועים מיסטיים נוספים הקשורים כולם באותיות הכנעניות הללו. בפרקים שבהם משחזר יודא מזיכרונו את פרשת אהבתו לאסנת, מסופר שאהבתם פרחה ליד סלע, באתר קדום ליד הכפר ריחניה, הכפר הצ'רקסי שלה. על הסלע הזה זיהה יודא בבירור שתי מילים חקוקות באותיות הכתב הקדום – את האותיות "ח-מ-ל" שנותרו ממילה ארוכה יותר ואת המילה "בעל". לפיכך הניח, שהמקום שימש להקרבת קורבנות לבעל, אשר מוזכר בספרות האוגריתית ובספרות המקראית כאֵל אשר לו סגדו תושביה הקדמונים של הארץ – הכנענים והפיניקים, ובתקופה מסוימת גם העברים (85).
במציאת אותיות בכתב הקדום על סלע ליד הכפר הצ'רקסי לא היה שום חידוש ובוודאי שהגילוי לא יכול להיחשב לאירוע מיסטי, כי עוד לפני שהכיר את אסנת, גילה יודא כתובת מפורטת יותר על חרס שמצא באתר אחר, בשמורת נחל תבור (54). אבל בתום שלוש שנים לנישואיו עם אסנת וקצת לפני שנעלמה בפתאומיות מדירתם, חזרו שניהם לבקר את הסלע אשר לידו התלהטה משיכתם זה לזה, ולהפתעתם גילו ששתי המילים שהיו חקוקות עליו נעלמו כאילו לא היו מעולם "חרוטות באבן" (117). ואם לא די במסתוריות האירוע הזה, התווסף אליו אירוע מיסטי נוסף: ביום האחרון מעשרת הימים שעשה בירושלים ואחרי שהתבשר על התאבדותה של אסנת בניכר, שכר יודא מונית ונסע לנחם את הוריה בכפר הצ'רקסי. בסיום ביקור האבלים החליט להגיע גם אל הסלע המדובר. והנה גילה שעל "אבן הברית" שלו ושל אסנת חקוקות שוב האותיות הכנעניות-עבריות, אך רק האותיות "ח-מ-ל" וללא האותיות של המילה "בעל".
כעבור ימים אחדים גילה יודא להפתעתו את המילה החסרה "בעל", על הדף שהוריה של אסנת העבירו אליו – דף הותירה לפני שהתאבדה. אף שאסנת לא היתה בקיאה כלל בצורתן של האותיות הכנעניות-עבריות הקדומות, מצא שכתבה דווקא בהן שתי מילים – את המילים "בעל" ו"יודא" – ולכן היה בטוח שכיוונה אותן אליו (158). האם ביקשה אסנת להסביר לו, שרק על הנייר היה "בעל" לה?
רמזים ומשמעותם
אם התכוון מגד להבהיר באמצעות כל הרמזים המיסטיים הללו, על מעמדו של יודא אצל אסנת כ"בעל" קיים-מחוק, בחר דרך משונה וגם מיותרת לעשות זאת. למה היה צריך להעמיס על סיפור-המעשה של הנובלה אירועים סוריאליסטיים ולייחס כוחות מאגיים לאותיות הכנעניות-עבריות הקדומות? הן יכול היה להסתייע באמצעים ריאליסטיים רגילים, שהשתמש בהם בהצלחה בכל הרומאנים הקודמים שלו, כאשר רצה להמחיז משברי-אימון בין זוגות נשואים או "חריקות" ביחסיהם.
ואכן, על שלושה אירועים ריאליסטיים כאלה, הרומזים שנישואי אסנת ויודא לא יחזיקו מעמד זמן רב, מספר מגד גם בנובלה הזו. עוד כשהיו בלימסול שבקפריסין, מקום שבו נישאו בחשאי, זיהה אצל אסנת "חיוך עצוב שדומה היה כי הוא מסתיר סבל," והיא התעטפה בשתיקתה וסירבה להשיב על שאלותיו לפישרו (107). לאסנת גם היו חלומות סיוטיים, ודווקא את תוכנם סיפרה לו, אחרי שהתעוררה מהם, משום שגם הוא הופיע בהם (108). יום אחד חזר מכנס מדעי ומצא שאסנת נעדרת מהבית. בפתק הסבירה שנסעה לחיפה לבקר חברה מימי האוניברסיטה שנזקקה פתאום לעזרתה. אחרי יומיים חזרה חיוורת וחולה, סירבה להסביר את פשר מצבה, אך מתוך שינה אמרה משפטים סתומים ובהם מילים שהבהילו אותו. ואז הפציעה בו "המחשבה שיום אחד היא תיעלם, או תיחטף, באין רואים" (83).
מגד לא הסתפק באירועים מיסטיים אלה, שבהם נקשרו התהפוכות בקשר האהבה בין יודא ואסנת להופעתן והיעלמן של האותיות הכנעניות, אלא הוסיף וזרע אירועים תמוהים וכמו-מיסטיים נוספים בכיכובן של האותיות הללו גם בפרקים שבהן סיפר על עשרת הימים ששהה גיבורו בירושלים בחיפוש אחרי האותיות האבודות. אחרי הביקור בכותל המערבי, שבו סיים את יומו הראשון בעיר, חלם בלילה שהאותיות הכנעניות "מעופפות בשמי העיר כמו עפיפונים של נייר" (43). בביקור שני שלו בכותל דימה יודא – והפעם בהקיץ – שאותיות כנעניות-עבריות מרחפות מעל ראשו (152). במהלך השוטטות שלו בירושלים גילה יודא ציור של האות עי"ן בכתב הכנעני – "עיגול ונקודה במרכזו" – מודבק על גזע עץ דקל ליד מסגד קטן באחת מסמטאות שייח'-ג'ראח (55). ונחרד – כך סיפר אחר כך לחברו מנוער שמואל גלובמן – כי הרגיש שהע"ין הכנענית השקיפה עליו ונתנה בו עין רעה (עמ' 77).
כחיזוק להחלטתו, שלא להסתייע ביצירה הזו בסיבתיות הריאליסטית לאירועים, אלא דווקא בהסברים סוריאליסטיים בלתי-רציונליים, הוסיף מגד לסיפור-המעשה גם חיזיון מיסטי שאיננו קשור באותיות הקדומות. ביום שבו נסע יודא לירושלים, כדי למצוא בה את האותיות האובדות, נזכר לפתע בחיזיון שחווה בגיל שלוש-עשרה (13-11). הוא פרש אז מהכיתה שטיילה בחורבות העיר קומראן ונכנס למערה, ובעלטה שהיתה במערה דימה לראות על תקרתה "פני אשה צעירה, שערה השחור מקיף את פניה ומבע עיניה עצוב" (10). לא במקרה נזכר יודא כעת בחיזיון ההוא מלפני שנים, אלא בגלל הדמיון, שעמד עליו רק כעת, בין פניה של האשה שראה על תקרת המערה לבין פניה של אסנת, כפי שזכר אותם לפני שהצטרף לסיור במערות קומראן – סיור שבשובו ממנו מצא שאסנת נטשה בפתאומיות את הבית עם כל בגדיה והותירה בארון רק את שמלת הכלה הלבנה שנישאה בה בקפריסין (81).
הבקיאים במדף הספרים העשיר של מגד, שעליו ניצבים אחדים מהרומאנים היותר טובים שהתפרסמו בסיפורת הישראלית, ימצאו גם בנובלה הזו את הרכיבים הקבועים שאהבו בכתיבתו:
א) סיפור-מעשה ריאליסטי נדיב בפרטים המנמק בסיבות הגיוניות את האירועים שמתרחשים בו.
ב) עלילה מן ההווה, משנותיה של המדינה, המקושרת באופן אמיץ לאירועים המכריעים בחיי הכלל.
ג) גיבורים מרובד חברתי המעורה בחיי המדינה, מעורה במערכותיה ובצומתי ההשפעה בהם – גיבורים מהאקדמיה, מעולם הספרות והתרבות, מהפיקוד בצבא וכדומה.
ד) מידע בדוק ובהיקף מובלט בעיקר מההיסטוריה אך גם מתחומי-הדעת השונים שבהם מתמחים הגיבורים. ברכיב ההשכלתי הזה נעזר מגד כדי לאפיין את הגיבור וכדי לקרב את הקוראים לעולמו.
ה) קונפליקט המתפתח במקביל על פני שלושה מישורים : בנפשו של היחיד, בתחומה של המשפחה (בין בני הזוג ובין הורים לבנים) ובמרחבה של המדינה. הקונפליקט מפרנס את המתח בעלילה, מעפיל בהדרגה לשיאו ושוכך בהגיעו לפתרון סביר.
מגד היה תמיד במיטבו כאשר נצמד למאפיינים הללו, ואילו בנובלה הזו התעקש משום מה להוסיף להם רכיב חדש – רכיב מיסטי, שאינו מתלכד עם הרכיבים הריאליסטיים האחרים, אלא אף מתנגח בהם. מאחר שרוב חלקיה של הנובלה הינם ריאליסטיים ומאחר שבהם הקפיד מגד לקיים נאמנות לממשות של העיר ירושלים, הן הגיאוגרפית (הרחובות והאתרים) והן הסוציולוגית (ההרכב האתני והדתי המגוון של תושביה), מתבלטת זרותם של האירועים האי-רציונאליים שהוסיף באופן מאולץ לעלילתה.
חומרים מעכבים
לפיכך, קשה להשתחרר מההרגשה שמגד פנה לסיועם של חומרים מיסטיים משום שהוא עצמו הרגיש שסיפור-המעשה אינו מעניין מספיק. ואכן, על-ידי מיקום סיפור-המעשה בירושלים (למען הרובד הכנעני שבו) ודווקא בעשרת הימים שבין ראש-השנה ליום-כיפור (כדי לקשור אותו לפרוץ מלחמת 1973), הגביל מגד מאוד את האפשרויות שלו לספר סיפור ריאליסטי מעניין. תיאור מפורט של הרחובות בירושלים שבהן שוטט יודא מדי יום ברגל אינו תוכן מלבב במיוחד בסיפור. פתיחתו של פרק ט' תדגים זאת: "ירדתי במדרגות שלמטה מטחנת הרוח של מונטיפיורי ונכנסתי לשכונה שאננה... כשיצאתי מצידה המזרחי של השכונה ללכת לעבר החומה, מצאתי את עצמי נכנס אל פתחו של גן אגדי... כשהגעתי אל מול שער יפו החלטתי לא ללכת אל הכותל... פניתי צפונה, הלכתי לאורך שבטי ישראל, פסחתי על מאה שערים, פניתי לשמואל הנביא, משם מזרחה, עד הגיעי אל שמעון הצדיק" (64).
תיאור זה וגם אחרים הדומים לו מסתיימים בדרך כלל בפגישה של הגיבור עם מישהו ממכריו בעבר או בשיבה להוספיס שבו שכר חדר. קטעים כאלה מאיטים את סיפור-המעשה ומעכבים את התקדמותו ורק תיירים הבאים לירושלים ומתקשים להשיג בה חדר ימצאו בהם עניין ויפיקו תועלת מהפרקטיקה שבהם – לפיה ניתן להגיע אל האכסניה של המסדר הנוצרי הזה מהרבה צדדים של העיר ירושלים ודרך מבוך רחובות שונה בכל פעם. ורק אלה ימצאו עניין גם בתיאורים מביקוריו של יודא באתריה של ירושלים, כגון: רחבת הכותל המערבי (100 וגם 152), מוזיאון רוקפלר (138) ובית-העלמין בהר הזיתים (142). חומרים כאלה מקומם בספר הדרכה המיועד לתיירים מארצות זרות, אם אין להם הצדקה אחרת, מהותית ממש, להבנת הדמות המרכזית בעלילת נובלה ספרותית.
בנוסף לחומרים אלה, שנועדו יותר לתיירים הבאים בשעריה של ירושלים, הכביד מגד בנובלה הזו על הקורא בעודף של חומרי-מידע סטטיים נוספים, המעכבים גם הם את סיפור-המעשה המסופר בה. כגון: הדיון במקורות השם הפרטי החריג שבחרו עבורו הוריו – יודא (76), ההיסטוריה של הצ'רקסים (117-112), קטעים מהתפילות במחזורי ראש-השנה ויום-כיפור (68), ופסקאות מספרי מקובלים (75). בכל החומרים המשכיליים האלה ממלא מגד את הפרקים המתארים את עשרת הימים שבהם שהה יודא בירושלים, שכאמור אינם מתקשרים ממש לאירועים המיסטיים המתרחשים עם האותיות הכנעניות שנמחקות וחוזרות להופיע וגם אינם נצמדים למטרה שיודא הציב לנסיעתו לירושלים – למצוא את האותיות הכנעניות האובדות.
הוא הדין בקטעי ההיזכרות של יודא בתקופת נעוריו, שגם הם אינם מסייעים לפיענוח חידות הרובד המיסטי. ובכללם: השתייכותו כנער לנוער הקומוניסטי, הוויכוחים שניהל עם אביו שהסתייג מהקומוניזם ותחושת האשמה המציקה לו, כי באלה קיצר את חיי אביו והרגשת המחוייבות שהתעוררה בו לשקם את המצבה על הקבר של סבו בבית-העלמין שעל הר הזיתים. וכמובן, גם כל ה"הפתעות" שזימן מגד לגיבורו בירושלים אינם תורמים לפיענוח אמיתי של אירועי הרובד המיסטי, ובכללן ההיכרות שלו עם שני נגני רוק צעירים שהתארחו אף הם בהוספיס (63-60) והפגישות המתוזמנות שזימן עבורו מגד עם מכרים מהעבר – זוהרה, שמואל גלובמן ואלי ברזאני.
בביקורו בביתה של זוהרה, שהיתה אהובתו "הבהירה" לפני שהתאהב באסנת אהובתו "האפלה", נקלע יודא למריבה בינה ובין בבעלה, שאינה מלמדת אותו דבר על מניעיה של אסנת לזנוח אותו בפתאומיות אחרי שלוש שנות נישואים. בהבלטת הניגוד בין שתי אהובותיו אלה, בין זוהרה "האישה הבהירה" לבין אסנת "האשה האפלה", מיחזר מגד ניגוד שחידד אותו בין דמויות נשים ברומאנים קודמים שלו (ובאופן המרשים ביותר ברומאן "עוול" משנת 1996). העלאת הניגוד בין שתי האהובות בעלילת הנובלה הנוכחית תרמה לכל היותר להעצמת המסתוריות של אסנת, אך לא סייעה לפיענוח מניעי מעשיה המוזרים: נסיעתה המסתורית לחיפה (82), חלומותיה הסיוטיים (108), שתיקותיה והיעלמותה לבסוף בפתאומיות מהבית.
ואשר להפגשתו של יודא עם דמויות גבריות מעברו – גם מהן לא הפיק שום סיוע להבנת האירועים המיסטיים שחווה בקשר לאותיות הכנעניות-עבריות. עקרה לחלוטין ל"חיפוש האותיות האובדות" היתה הפגישה המחודשת שהיתה לו עם חברו מהתיכון, שמואל גלובמן, שאז גרר אותו למועדון הנוער הקומוניסטי וכעת הינו חוזר בתשובה (65), אף שזה הציע לו מידע על החשיבות שמייחסים המקובלים לאותיות העבריות (75). ועוד פחות מכך החכים יודא מהפגישה עם אלי ברזאני, מכר מימי השירות הצבאי, שהתפרסם כבר אז כבעל סגולות על-חושיות, שהציע לו פירוש "פסיכולוגי" ירוי מן המותן לחידת הימחקותן של האותיות: "אולי אבד לך חלק מעצמך?... אולי הכנענים היו חלק מעברך, וכשאבדו לך האותיות – זה השריד שנשאר מהם – הרגשת כאילו אבדו לך השורשים שלך" (148).
אפולוגטיקה מופרכת
נותרנו, אם כן, רק עם "ההיחלצות" שמציע לנו מגד בפרק האחרון של הנובלה, שבה הוא קושר בפתאומיות את הפרקים הקודמים לפרוץ מלחמת יום-כיפור ב-1973. קישור זה מסיט בפתאומיות את הקורא מפיענוח האירועים המיסטיים שבהם כיכבו האותיות הקדומות ומכוון אותו למטרה חדשה – לחפש בכל האירועים שסופרו בפרקים הקודמים עדות נבואית לפרוץ המלחמה הזו. ואכן הזדרזה הסופרת אידה צורית, רעייתו הנאמנה של מגד, לפרש באופן זה את הנובלה של בן-זוגה, במאמר "אותיות בין כסה לעשור" שפירסמה ב"הארץ" מיום 8.9.2010. במאמר הזה גייסה אידה צורית אבחנות שונות כדי להוכיח שכל האירועים "הסוריאליסטיים" שמסופרים בנובלה רומזים על המלחמה המתקרבת – מלחמת יום-כיפור הטראומטית. וכהוכחות לקביעה הזו הוסיפה אידה צורית על מחיקת הפסוקים מהדף שכתב יודא ועל ההתאבדות של אסנת גם את הנשיכה שספג יודא מכלב כנעני כאשר שוטט בשכונה מאוכלסת בערבים וגם את תאונת הדרכים שראה יודא כאשר נסע במונית לנחם את הוריה האבלים של אסנת.
אף שאפשר להבין את מניעיה של אידה צורית לכתוב מאמר אפולוגטי על נובלה מביכה זו, קשה לקבל שאירועים טריוויאליים כאלה מנבאים את פרוץ מלחמת 1973. נשיכת אדם על-ידי כלב ואפילו הוא כנעני וגם תאונת דרכים בכבישי ישראל הם אירועים שאפילו בעיתון היומי יתפרסמו רק כאשר אין במה למלא את עמודיו. ואשר לאירועים המיסטיים והמעורפלים האחרים – אלה מתקשרים בקושי לייסורי נפשו של יודא ביחס להיעלמות הפתאומית של אסנת מהבית וכלל אי-אפשר לבסס עליהם תחושה מקדימה שלו כי מלחמה עומדת לפרוץ פעם נוספת בין ישראל לשכנותיה.
- - - - - - - -
* המאמר התפרסם לראשונה בחוברת 180 של הרבעון "האומה".
** פירושים ליצירותיו הקודמות של אהרון מגד, רובן מן הטובות שנוספו לסיפורת העברית בשנות המדינה, נכללו בכרכים הבאים של הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית". בכרך "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983) נכללו הפירושים לרומאנים "עשהאל" (1978) ו"מסע באב" (1980). בכרך "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" (1990) נכלל הפירוש לרומאן "פויגלמן" (1987). בכרך "זהויות בסיפורת הישראלית" (1994) נכללו הפירושים לרומאנים "החי על המת" (1965) ו"יום האור של ענת" (1991). בכרך "הספרות הישראלית – לאן?" (1998) נכלל הפירוש לרומאן "עוול" (1996). בכרך "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית" (2000) נכלל הפירוש לרומאן "דודאים מן הארץ הקדושה" (1998). בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002) נכלל הפירוש לנובלה "עד הערב" (2001). בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008) נכלל פירוש לנובלה "נקמת יותם" (2003).
*** יוסף אורן זכה השנה בפרס היצירה לסופרים עברים מקרן ראש הממשלה על-שם לוי אשכול ז"ל.
* * *
לידידי היקר אהוד בן עזר שלום רב,
בפתח עיתונך נאמר:"דברינו מגיעים רק לכמה אלפים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות."
אני מברך אותך להופעת הגיליון ה-600. הזדמנות נאותה לחזור לגיליון 213.
בברכה,
ליטמן מור
ליטמן מור
"פוזארנע קומאנדע" מכבי האש
המילה פוז'אר פירושה ביידיש שריפה. לדעתי מוצאה מהמילה הרוסית ז'אר שפירושה אפר, גחלים לוחשות, תשתית מאש שכובתה. המילה קומאנדע פירושה מפקדה.
בגיליון 213 של העיתון של בן-עזר התייחס מ. שמואלי יליד פתח תקווה ל"גיבור מפינסק" אשר היה בעל קיוסק בפתח תקווה. הילדים היו ניגשים לקיוסק, קונים פלפל ומבקשים אותו להדגים את כוחו בכיפוף ברזלים עבים בידיו או בשיניו, פתיחת מכסי בקבוקים עיקשים ועוד.
באחד הגיליונות לאחר 213 התייחסתי בכתבה ל"גיבור מפינסק" ושמו, לפי מיטב זיכרוני, היה בריידבורד, אשר הופיע בעיירה בה נולדתי ושמה דוד-הורודוק כ-120 ק"מ מזרחה מפינסק ובקרבת הגבול עם ברית המועצות.
זכורני שבהיותי ילד כבן 8 נוכחתי בהצגה בה הופיע ה"גיבור" והדגים את גבורתו. ציינתי במפורש שההצגה התקיימה באולם הגדול של מכבי האש. בעיירה הנידחת לא היה ראינוע, (בשנות העשרים לא היה לנו מושג על קולנוע) לא תיאטרון וכיו"ב. כילד לא הערכתי את גודל האולם אולם הדגשתי שהיה גדול, כי חמשת הגראשן שאימי נתנה לי הספיקו לי לקנות כרטיס בעמידה. אני אכן עמדתי בקצה האולם ועשיתי מאמצים רבים לראות את המופע, שהמיוחסים שישבו על ספסלים (לא על כיסאות) הסתירו אותו.
אטרקציות בידור היו מעטות, השחקנים אמורים היו להגיע מחוץ לעיירה, שהיתה מבודדת וסביבה ביצות. אנשי המקום חסכו או לא היה להם כסף לבידור. עם זאת היו חיי תרבות, תנועות נוער מכל המפלגות הציוניות, הופעות של נואמים לפני בחירות לקונגרס הציוני, מכל המפלגות. אני חייב לציין שדווקא אנשי המקום היו מצויינים – נואמים בחסד עליון, למשל יצחק רונקין, לימים עורך "על המשמר" בארץ, ראובן מישלוב – לימים יקיר חיפה, ברוך ביגון – לימים מנהל בכיר בסוכנות היהודית, חיים קאלוז'ני מבכירי הרוויזיוניסטים, ועוד.
ההופעות האלה התקיימו (חינם!) בדרך-כלל באולם מיוחד בבית הספר תרבות או במסדרון המרווח לאורך הבניין החדש של בית הספר שנבנה בשנת 1928 מתרומות נכבדי העיר ומתרומת בן העיר ושמו פישמן אשר בא מאמריקה לבקר את משפחתו.
בית הספר בהנהלתו, תחילה של מישלוב ועד בוא הסובייטים על יד אבראשא אולשנסקי, היה ידוע ברבים והשתייך לרשת הציבורית "תרבות" במזרח אירופה. היה גם בית ספר ממלכתי פולני. הלימודים בו היו חינם ומסובסדים על ידי הממשלה הפולנית האנטישמית אולם יהודי דוד הורודוק שלחו את הילדים לבית הספר העברי ושילמו שכר לימוד. למיעוטי יכולת נמצא פיתרון ולמעשה בבית הספר הפולני לא היו תלמידים יהודים.
אגב בניין בית הספר הפולני היה מלבנים ואילו אני ובני דורי עברו מ"החדר המתוקן" – (עברית בעברית) לבנין רעוע אשר שימש קודם לכן כאכסניה לעוברי אורח הקרוי "הקדש".
ועכשיו לעניינינו:
העיירה סבלה משריפות. הבתים היו מעץ, הגגות מרעפים מעץ ומקש. סופות היו פוקדות את האזור כל השנה, והברקים היו פוגעים בבתים וגורמים לשריפות. בכל בית היה תנור אפייה. לחם אפו בבית. את הבית היו מחממים בחורף על ידי תנור אשר שימש גם כקיר חוצה בין שני חדרים. אני זוכר כילד שהבית שלנו התמלא בעשן מחימום יתר של התנור.
מטבע הדברים צריך היה לכבות את השריפות. האזור היה עובר תכופות זמנית משלטון לשלטון: טטארים, (את דוד-הורודוק הקים נסיך טטרי ושמו דוד) שבדיה, רוסיה, פולניה, גרמניה. האירגון הדומיננטי הקבוע שדאג לאנשי המקום היו מכבי האש. האש היתה קבועה והשריפות מתמידות.
הצוות הקבוע של המכבים היה קטן ותפקידו היה לתחזק את האולם והציוד. לעירייה לא היה תקציב. מכבי האש היו מתנדבים ובראשם יהודים "מפני" והאליטה של הקהילה היהודית. אני זוכר שבראש הארגון עמד יוסף יודוביץ, מנכבדי הקהילה, בעל עסק למכירת תרופות. עם בוא הסובייטים הוגלה לסיביר ולאחר המלחמה עלה לארץ.
בצמוד לאולם הגדול היה מגרש גדול מגודר עם חביות מלאות מים. את החביות הרכיבו על שני גלגלים, את "המרכבה" עם שני מקומות ישיבה היו רותמים בעת שריפה לסוס, והיידה!
אנשי המקצוע היו בדרך כלל היהודים.
אני מטבעי סקרן. בשעות הפנאי הייתי עומד בחנות ומשגיח-שומר מפני גניבות של לקוחות, בעיקר מנשות הכפרים. (אז לא היתה עין או מצלמה אלקטרונית). אני זוכר שכילד בן 10 הייתי בחנות, היתה סופת גשמים ושמעתי רעמים. יצאתי מהחנות והנה במרחק של כשני קילומטרים ממרכז העיר היתמר עשן. ברק פגע בבית בכפר הסמוך.
אני רצתי למקום והגעתי לשריפה לפני מכבי האש. אנשי המקום ניסו לכבות את השריפה במשאבה המופעלת בידיים עם שני מוטות. אני גם אחזתי בידיי את המוט וכאשר הגיעה "הפוז'ארנע קומאנדע" סילקו אותי. חזרתי רטוב לחנות וקיבלתי מנה אחת אפיים. אני זוכר את דברי התוכחה של אימא ז"ל. היא לא ידעה לאן נעלמתי. (אגב זה קרה לא פעם, למשל כאשר אוניית הקיטור עלתה על שירטון וצריך היה לפרוק את המטען מהאנייה ולאפשר לה להמשיך במשט).
מאז יש לי הערכה לכל אירגון המונע תקלות כגון שריפות, תאונות דרכים, תאונות עבודה וכו'. אמנם לא הפכתי למכבה אש אבל במקצוע שלי ככימאי מזון ותזונה "כיביתי הרבה שריפות" – למנוע הרעלות מזון, שיפור המזון והתזונה, וכיו"ב. הרפואה המונעת כדוגמת החיסונים למניעת המחלה חשובה לא פחות מריפוי המחלה .
בגיליון העיתון של הסופר הנידח מספר 521, עמוד 21, ציטטתי בהקשר אחר את הפתגם הלטיני:Si vis pacem para bellum – ובעברית "אם ברצונך בשלום תכין מלחמה." [או כשגור אצלנו: "הרוצה בשלום יכון למלחמה" – אב"ע].
ובפרפראזה "דע את האוייב", וברוסית: "אם מחר מלחמה תהיה מוכן כבר היום."
אהוד: ליטמן מור הוא המשתתף הקשיש ביותר ב"חדשות בן עזר", למעט הסופר העל-זמני אלימלך שפירא.
המורה והמנהל העברי אברשה אולשנסקי מבית הספר "תרבות" בדוד הורודוק היה דוד של אשתי יהודית, בהיותו נשוי לאחות של אביה. בבריחתם מהנאצים שכבשו את וארשה שהתה יהודית [איטה] התינוקת עם אביה ואימה פרק-זמן אצל המשפחה בדוד הורודוק. למזלם הם המשיכו בדרכם ללב רוסיה ואילו הקרובים שנשארו בדוד הורודוק, הושמדו.
* * *
יוסי אחימאיר
משחֵק לידי התקשורת העויינת
הפארסה שבה "גייס" ראש הממשלה את ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג-אכר, לעמוד בראש הצוות לטיפול בנפגעי השריפה בכרמל, והתפטרותה המאולצת תוך יומיים – אופיינית לדאבון הלב להתנהלותו של מר נתניהו בהזדמנויות שונות. הכינוס החפוז של מסיבת עיתונאים, הצגת "האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון," ובמקרה שלנו – "האישה הנכונה", הוא דפוס התנהלות לא נכון, שחוזר על עצמו כפעם בפעם.
ראש הממשלה גייס אשת ציבור מנוסה, כינס את העיתונאים, דיבר בצדק בשיבחה של גב' פיירברג – מדוע אם כן לא נתן לה את מלוא הגיבוי והסמכויות? מדוע לא נעשתה אצלו חשיבה מוקדמת, רצינית, על המינוי ומהותו, על הסמכויות, על התקציבים?
מדוע אנשי השטח, ראש המועצה המקומית חוף כרמל, מנכ"לי משרדי הממשלה ושאר פקידים, הירשו לעצמם עד כדי כך לזלזל בראש עיריית נתניה, אפילו לביישה קבל עם ותקשורת – וכהמשך לכך גם לפגוע במעמד ראש הממשלה, במאמצים שהוא משקיע לשיקום נזקי השריפה ולהפקת לקחים לעתיד? האם מר נתניהו לא הזמין זאת על עצמו, כי לא נקט את הכלל: סוף מעשה במחשבה תחילה?
דוקא בטעויות הקטנות – וזו מסוג הטעויות הקטנות, יחסית – פוגע ראש הממשלה בעצמו ובכל עם ישראל, ומספק תחמושת קלילה ליריביו הפוליטיים, שאורבים לו מכל עבר. הללו, באופן טבעי, רוצים בנפול ממשלתו, אך לאו דוקא בגלל מחדלים-כביכול בנושאים הבוערים, שעליהם הקימו קול זעקה של צביעות, אלא כדי לאפשר קידום מהלכי נסיגה של ישראל.
כל אלה שבחרו לפני קרוב לשנתיים במר נתניהו, כדי שייכוון "קיר ברזל" כנגד אויבים ואף ידידים, כדי שיצומצמו ביורוקרטיה וחסמים, וכדי "להזיז דברים", קיוו כי בסיבוב השני בתפקיד הרם, ייגמל ראש הממשלה מדפוס התגובות הלא-שקולות, שהוא לרועץ לו ולכולנו. בהתנהלות שכזו גורם בנימין נתניהו לכך שעננה-תמידית של ספקות ותהיות תכסה על כישוריו והישגיו, והם ישנם. אלה שמחפשים אותו בכל הזדמנות, מתנפלים על ניהול זה כעל מוצאי שלל רב במאבק נגדו, להשפלתו ולהפלתו.
הרוב בציבור יודע, כי אין כרגע בזירה הפוליטית תחליף עדיף למר נתניהו. אלה ליבם מר עליהם עקב הטעויות "הקטנות" הללו, המיותרות, שחוזר ועושה ראש הממשלה. הן מעיבות על יכולותיו האמיתיות וסגולותיו המיוחדות, שאין כדוגמתן למכביר בשוק הפוליטי שלנו.
בראש המחפשים את ראשו של ראש הממשלה נמצאים שני כלי תקשורת, שפעם היו בלתי מפלגתיים: "מוזס-ידיעות" ו"כספית-מעריב". היום הם מאחדים כוחות במטרה אחת – להפילו מכיסאו, גם במחיר אובדן היושר המקצועי-עיתונאי שלהם, וכדי לפגוע בעיתון האחר.
אותו עיתון אחר, "ישראל היום", מואשם על ידם בחד-צדדיות, על שום תמיכתו, ר"ל, בראש הממשלה. נכון, גם לעיתון זה יש אג'נדה משלו. אין הוא מסתיר אותה. עיתון זה ושני האחרים הם עיתונים מוטים, שממלאים באופן בלתי מוצהר את התפקיד שמילאו בזמנם עיתונים מפלגתיים מוצהרים כמו: "דבר", "על המשמר", "הצופה", "הבוקר" ו"חרות". מהם שתמכו בממשלה תמיד - ומהם שביקרו אותה בכל מקרה.
בימים האחרונים דומה שרק בדבר אחד לא האשים "ידיעות אחרונות" את בנימין נתניהו – בבצורת ובתעתועי מזג האוויר. פעם ביובש ובשריפות, ופעם במבול ובשטפונות. בסוף השבוע חצה העיתון עוד קו מטה במידרון האי-מקצועיות, כשהקדיש את רובו למיתקפה גסה, מגמתית, חסרת פרופורציה ושיקול-דעת, על ראש הממשלה.
במיוחד בולט הדבר בעמודי החדשות, שנהפכו מכבר לעמודי דעות. בעצם – דעה אחת. "כספית מעריב" לא נשאר מאחור, והוסיף שמן רותח על מדורת האיבה ובליל של מלים גסות, שמפליא כי נייר העיתון סבל אותן. לתשומת לב העורך החדש. אל שני הצהרונים חבר ערוץ 2. אפשר להבין את האב השכול זאב אבן-חן, ניצב בדימוס, ויש להאזין באיפוק לביקורת הקשה שבפיו (אפילו לדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת – להעמיד את נתניהו לדין על... "פשע"). ואולם בערוץ 2 נעשה בו ובחותנו שימוש מגמתי במסווה של סקופ, בראיונות עימם, שבהם הטיחו דברים קשים בראש הממשלה.
בערוץ 2 ובעיתונו של מוזס מככב, כידוע, יאיר לפיד. התופעה ששמה לפיד-הבן היא מוזרה – האיש, שידוע לכל כי בכוונתו לרוץ לפוליטיקה (עוד פוליטיקאי של קדנציה אחת), זוכה לחשיפה עצומה, מתמדת, במסווה של עבודת הגשה עיתונאית. אבל כל כולו מגוייס לקמפיין האישי שלו שכבר מתנהל ושל מפלגתו-לעתיד. הבחור אינו מתאמץ להסתיר את נטייתו ללכת לפוליטיקה – אשכרה.
גם במאמרו הפוליטי במוסף השבת של "ידיעות" וגם בעצם זימון האב השכול ל"פריים-טיים" הטלוויזיוני של יום שישי, כמו הכריז יאיר לפיד: אני – אינני עוד עיתונאי, אני פוליטיקאי. פוליטיקאי בשירות עצמי ובשירות "עיתונוני". הלה, כמו גם הקולגים שלו סימה קדמון, אורי משגב, נחום ברנע ושאר מקבלי המשכורות מנוני – הם חיילים במערכה הנקמנית בנתניהו ובעורך "ישראל היום", על הירידה (כך יש המעריכים) של כ-25 אחוז בכמות המודעות המתפרסמות ב"עיתון של המדינה".
פתחתי ואמרתי, כי לי עצמי יש ביקורת על ראש הממשלה. מקננות בלב תמיהות על דרך התנהלותו, על הליך קבלת ההחלטות אצלו ובסביבתו, וכן על כמה מהאנשים שבחר לסובב עצמו בהם. ואוסיף: אני בעד ביקורת, כי זה תפקידה המרכזי של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. אלא שבישראל היא מונעת בהרבה מקרים ממניעים לא-טהורים. לעתים משנאה לשמה, לעתים מעויינות רגשית, לעתים מרצון להפיל בכל מחיר ראש ממשלה שמייצג את המחנה הלאומי.
למגינת לבה של אותה תקשורת – אותו נתניהו, ויבורך על כך, יודע לפעמים לומר "לא" ללוחצים אותו, את הממשלה ואת המדינה, בנושאים מהותיים ביותר לעתידה.
אז דחילאק, ביבי (סליחה – ראש הממשלה), פעלת כראוי בזמן אמת, בעוד האש בכרמל לוחכת את כל הנמצא בדרכה. כך לטעמי וכך לדעת רבים. הדבר יוכח בחקירה אם וכאשר תיפתח, יהיה אופייה אשר יהיה. אבל למה, למה אתה בעצמך מקלקל לעצמך ולעם ישראל, בהחלקות קטנות ומיותרות א-לה-מרים, בהחלטות שנשלפות-מהמותן, שאתה נאלץ לחזור בך מהן כעבור זמן קצר, ואף להתבזות על כך?
* * *
רפי גרינצויג: בזכות השימוש במקל
מכובדי בן עזר שבוע טוב,
שיר יפה כתב ברזילי על המקל הגלמוד. ואני מקווה שתצליח לשכנע את המיסתורית שלך שתתיר לך להשתמש במקל. תגיד לה ששלי שכנעה ועודדה אותי.
מקל=משקפיים. לא משנה את האישיות, רק כלי עזר.
גם אני 'קצת זקן' ונעזר במקל מזה למעלה מעשור. ברך חלשה. ועל מנת 'להסתגל' קניתי לי מקל יפה יותר מזה שקיבלתי בקופת-חולים. ואח"כ אחד עם ידית כסף בוונציה, ועוד אחד. ועוד אחד. והיום טרם צאתי מהבית, כמו שאני בוחר עניבה, אני בוחר מקל. ובני קנה לי מתנה מקלות בטיוליו באפריקה ובניו-זילנד.
אך העיקר, אני הולך בטוח. ומניף אותו נגד ביריוני האופנים, ומנפנף בו בעת חציית כביש. שיראו אותי ביריוני הכביש, ו...קמים לי באוטובוס. ופעם אחת – לא יאומן, ויתרה לי גברת אחת על מקומה בתור בדואר...
ועוד דבר, השבוע קניתי את ספרך הישן בהוצאת לוי אפשטיין 'לא לגיבורים המלחמה'.
שבוע טוב. ושנמשיך לקרא את עיתונך ליהנות מלשונך החריפה.
רפי גרינצויג
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
ראיונות / שאלות ותשובות / 1994
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דין על התקופה, דין שכמובן תקף רק בתחום העיצוב האמנותי שלי. אם יישכח – לא עשיתי דבר. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה דרכי. זוהי ספרות, ודבר לא יעזור לאנשים, שתוכנו של ספרי אולי ירגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: אולי יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר אינה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקוה, שראה איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה מעין צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, של מאבק מתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: האמת שהתחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, שגם זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.
הרומאן החדש כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מיטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי כדי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, והיא שונה לחלוטין מהאחרות.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע, במידה מסויימת, כסופר אירוטי, היא כניראה הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים". גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה המרכז; וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מחפש בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או מסוגנן מאוד בצורה אחרת, וזאת מאחר שכל תיאור מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם יש לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב1948- להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכל בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה [של הליכוד] לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים [היהודים] ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. כדאי אולי עוד לציין שהרומאן שלי נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבריו שיכתבו אז את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול לומר שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
*
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
[לעטיפה אחורית]
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" הוא רומאן פוליטי-היסטורי, אשר נכתב במסגרת של סיפור התבגרות בצל המציאות ששררה בארץ-ישראל בשנים האחרונות של תקופת המנדאט הבריטי.
הרומאן מתאר מציאות שבה, תחת השלטון הבריטי העתיד לעזוב את הארץ, מתמודדות בעצם שתי תנועות יהודיות – ההגנה, המאחדת את רוב העם, הוא "היישוב המאורגן", שעמדתו מתונה ואחראית, וכנגדה ארגון טרור יהודי קיצוני העומד לתלות סרג'נט בריטי, כתגובה על תליית אחד מחבריו, אפילו פעולה זו מסכנת את כל היישוב היהודי, ופוגעת בהעפלה ובהתכוננות למאבק האמיתי, עם הערבים, שעתיד להתרחש בקרוב, במלחמת העצמאות.
הרומאן אינו דוקומנטארי, ולא בא לתאר מקרה מסויים שקרה, אלא הוא מעצב, מבעד לעיניו של המספר, שהוא נער מתבגר באותה תקופה, את המציאות המורכבת הזו, שדומה באופן מדהים גם למה שמתרחש גם כיום בין קיצונים לבין מתונים – הן בקרב הפלשתינאים, והן בישראל.
במשך שנים שוכתבה ההיסטוריה של תקופת טרום-המדינה – על ידי ממשלות הליכוד, שנתנו לגיטימציה לפעולות אירגוני המחתרת שלהן, אצ"ל ולח"י, אירגונים שכונו בשעתם במפורש, על ידי "היישוב המאורגן", בשם "טרוריסטים" ו"פורשים", ואשר הנזק שהביאו היה אולי גדול מתועלתם.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" מתאר, באמצעות עולמן הקטן של אחוזה כפרית ושל מושבה ארצישראלית, בלילה אינטנסיבי אחד – את המציאות האמיתית ששררה בארץ-ישראל באותן שנים.
*
על הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
מאת אהוד בן עזר
שודר ב"בוקר טוב ישראל", הטלוויזיה הישראלית, 10.4.1994
דניאל פאר: אנחנו נעבור לנושא הבא, אבל גאולה, תישארי איתנו, שמא יתחשק לך להגיד משהו. למה? מפני שאנחנו רוצים להציג לפניכם ספר חדש שיצא, במקרה או שלא במקרה, לקראת יום העצמאות, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", מאת אהוד בן עזר, בהוצאת ידיעות אחרונות. תיאורטית הספר הזה עוסק בפעילות הטירור של אירגוני המחתרות היהודיות בתקופת המנדאט, אבל מדובר ברומאן, רומאן היסטורי, זה לא מיסמך פוליטי, וכניראה לא צריך להסתמך על הכתוב כעל חומר עובדתי. אבל למה לנו להניח השערות כאשר איתנו המחבר, אהוד בן עזר, בוקר טוב.
אהוד בן עזר: בוקר אור.
דניאל פאר: מה מציאות ומה בדייה, שהרי בסוף הספר אתה מציין, או ההוצאה: "כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות המתוארים ברומאן – הוא מקרי בהחלט".
אהוד בן עזר: כן. הרומאן מתרחש בלילה אחד בשנת 1947, יש בו יהודים, אנגלים וערבים, ומלחמת השחרור, מלחמת העצמאות – באופק. אבל בעצם, מה שהוא בא להראות, את האווירה שהיתה באותה תקופה – אני חושב שיש כאן גם הרבה השלכות לגבי היום – כשמצד אחד ישנם טירוריסטים יהודים, "הפורשים", הטירוריסטים – כפי שהם נקראו אז, לפני ששנות הליכוד נתנו להם ריהביליטאציה, והיום שמים אותם במדרגה אחת עם ההגנה, עם היישוב המאורגן – כיצד הם מסכנים, אז, את המאבק, כיצד הם לא רואים את ההיסטוריה נכונה, כיצד על גביו של היישוב המאורגן נופלת כל העבודה הקשה, כל הדאגה להעפלה, שהיא הביאה...
גאולה אבן: מה, הם הזיקו ליישוב היהודי?
אהוד בן עזר: לדעתי הם הזיקו. אני רוצה לומר שביסודו של הרומאן מונחת חוויית ילדות שלי, שהיא כמובן חווייה פרטית, אבל היא, נידמה לי, מסמלת הרבה – כשלילה אחד אנחנו מתעוררים בפתח-תקוה לקול התפוצצות עזה, ומתברר שהאצ"ל פוצץ את הקאבינט, את חדר-העבודה בביתו של ראש-העיר הציוני-כללי יוסף ספיר, כי הוא לא נתן לאנשי האצ"ל לשדוד את האיכרים למגביות שלהם. וזה רק מראה כיצד היישוב המאורגן אז, ואני חושב שזה די סמלי למצב שהיום משכיחים אותו – שימין ושמאל יחד היו אז בהגנה, ואילו הטירוריסטים היהודים, או מה שנקרא "הפורשים", הם היו מחוץ לגדר. ואני מתאר את המציאות הזאת בתוך רומאן, שהוא לא היסטורי אלא הוא מעין דרמה, שיש לה אופי היסטורי, אבל היא מתרחשת בין דמויות שהן מומצאות, אבל הן על רקע של תקופה שכך היתה.
גאולה אבן: אתה בעצם קורא לגאולה כהן טירוריסטית, או לפחות היא היתה טירוריסטית, אתה אומר.
אהוד בן עזר: אני לא קורא לה, כך קראו להם אז, זה היה הנזק הגדול שהם הביאו...
דניאל פאר: בואו נקרא לנערה ונשאל את פיה...
גאולה כהן: טוב, אז קודם כל, בוודאי מה שהתחלת בו ואמרת, אז כל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט, כל קשר למגמה הזאת שכאן מובאת ומוסברת על- ידי הסופר, וההיסטוריה שהיתה, ושתיכתב עוד – כי הספר הזה נכתב, אבל אנחנו כתבנו את המציאות – אז זה מקרי בהחלט. כמובן, מי שרואה באש"ף לוחם חירות ולא טירוריסט רב-מרצחים, אז כמובן מתאר כך את לוחמי החירות שהיו... בן-גוריון, שלפי דעתי היה לו לפחות מה לומר גם באופן היסטורי, אמר – אני מרכין את ראשי בפני אברהם שטרן, יאיר. יגאל אלון עלה על קברם של עולי הגרדום, והניח זרים. הם נלמדים כגיבורים בכל בתי-הספר; אלה שהיום הוא קורא להם גם – טירוריטסים – יילמדו כלוחמי חירות בעתיד הלא-רחוק...
גאולה אבן: הוא אומר שהליכוד אשם בזה שהם הפכו לגיבורים ומלמדים אותם...
גאולה כהן: לא הליכוד אשם. הוא יקרא את בן-גוריון. שיקרא מה שאמר אשכול. שיקרא את יגאל אלון. ובכלל, אנחנו לא חיים מפיהם של מי שאומר כך ואומר אחרת. ההיסטוריה כותבת את הדברים, אנחנו מנסים למחוק דברים או לעוות אותם, אני חושבת שזה עיוות מוחלט, ואפילו חולני, לקרוא ללוחמי החירות אז – טירוריסטים. הם נקראו כך בפי מי? הם נקראו כך אפילו לא בפי היישוב היהודי, אז הם קראו להם – "פורשים", הם חשבו שהם מביאים נזק. טירוריסטים – הם נקראו על-ידי הבריטים.
דניאל פאר: בואי ניתן לאהוד לומר את דבריו.
אהוד בן עזר: אם דיברנו על בן-גוריון, אני חושב שהגדולה של בן- גוריון היתה שהוא פקד להפגיז את אלטלינה, שהוא אסר את אנשי לח"י לאחר רצח ברנאדוט, ושהוא גם פירק את הפלמ"ח. זאת אומרת...
גאולה כהן: זאת הגדולה של בן-גוריון? בזה הוא היה גדול?
אהוד בן עזר: זאת אומרת – אם האצ"ל והלח"י היו מצליחים לצבור כוח ב1948-, היינו כבר אז כמו לבנון, ולא היינו מדינה ממלכתית – והאנאלוגיות הן להיום. צר לי לומר, אבל אש"ף מנהל כיום, או ממלא כיום – תפקיד של היישוב המאורגן של אז, והחמאס – דומה לטירור היהודי. ואצלנו – אנחנו עדיין היישוב המאורגן, הרוב בארץ; ואתם – הקיצונים, ממלאים את התפקיד של הטירור היהודי של אז, וגם עתה. אם הקיצונים בשני הצדדים יצליחו, אז יהיה פה לבנון; ואם אנחנו, היישוב המאורגן, ואם בקרב הפלשתינאים יהיה משהו דומה לכך – נצליח, אז יהיה אולי צל צילו של התחלה של שלום. הרומאן שלי אינו משל. הוא מתאר תקופה שהיתה אז. אבל יש הרבה דמיון בין מה שהיה אז למה שקורה היום, כשאז הבריטים שלטו בארץ, והיום, תודה לאל, אנחנו שולטים.
דניאל פאר: תודה רבה לך, אהוד בן עזר, ותודה רבה לך, גאולה כהן.
*
אהוד בן עזר
על "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
בהוצאת "ידיעות אחרונות, ספרי חמד", תל-אביב, 1994
ראיון עצמי ל"עיתון 77" בשנת 1994
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דינה של תקופה, חריצת-דין שכמובן תקפה רק בתחום העיצוב האמנותי. אם יישכח הספר – לא פעלתי כלום. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה באמצעותו. זו דרכה של הספרות, גם אם יש אנשים, שתוכנו של ספרי מרגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר לא היתה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקוה, שראה במו-עיניו איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, ושל מאבק המתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ערב מלחמת 48', ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: התחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. אלא שכידוע ספרות לנוער נחשבת כחלק מהספרות העברית ומתייחסים אליה בקני-מידה ספרותיים רק כאשר גאון כותב אותה, ואני לא גאון.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מיטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה ודבריה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, שונה לחלוטין מהאחרות, וניצבת במלוא מוחשיותה בפני הקורא.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע כסופר אירוטי, היא אולי הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים", שאני מחשיב אותם מאוד ומקווה שבבוא היום יזכו להערכה הראוייה להם. אך יש כיום מבקרים שמבלי לקרוא ספר חדש שלי מגדירים אותו, בצורה "פאבלובית", כ"עוד ספר פורנוגראפי של בן עזר", וזו ה"משבצת" שלי בספרות העברית.
אכן, גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה העיקר, וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מוצא בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או באיזה סגנון חדשני, וזאת מאחר שתיאור אירוטי מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
כמובן, כאשר סופר חשוב כותב אירוטיקה, הוא אינו נחשב כפורנוגראף. אבל אצל סופר שאינו חשוב, אפילו שמץ אירוטיקה נחשב מיד פורנוגראפיה.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם היה לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב1948- להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכל בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה של הליכוד לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים היהודים ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. הרומאן נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבריו שיכתבו את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול להשתעשע במחשבה שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
שאלה: והאם קראו אותו?
תשובה: כמה קראו איני יודע, אבל קנו יותר מאלף עותקים. חלק מהאנשים שהחלו לקרוא את הספר, גם ידידים שקיבלו אותו ממני – נאלמו ונעלמו, כניראה כדי שלא לעמוד בצורך לומר לי את דעתם האמיתית על ספרי. חלק אחר דווקא שיבחו את הספר, ואמרו שהוא יותר קריא ויותר מעניין ממרבית הרומאנים החשובים שהתקשורת עסקה בהם השנה, ושהם אינם מבינים כיצד היה אפשר להתעלם ממנו כמעט לגמרי; לדבריהם, אילו היה כותב אותו סופר חשוב ומתוקשר היטב – הביקורת לא היתה חדלה לדוש בו, ולמצוא בו חידושים, שאולי רק בעוד כמה שנים הפרוזה העברית תגיע אליהם.
גם ספרי "המחצבה" הקדים את דורו. כאשר הופיע ב1963-, רוב הסופרים בני דורי עדיין עסקו באוננות עגנונית-קפקאית, ובזו לריאליזם.
שאלה: ואיך אתה מסביר את היחס לכתיבתך?
תשובה: גם לאחר שלושים שנה ויותר, מאז הופיע ספרי הראשון "המחצבה", ולאחר כשלושים ספרים, בהם לילדים ונוער – אני לא נחשב כחלק מהספרות העברית. שום ספר לא נכתב על אודותיי. שום מחקר. כאילו אינני קיים.
סופר חלש ממני היה אולי כבר משתתק ופורש. לא אני. זה מצער אותי אבל אינו משפיע במאומה על פוריות כתיבתי.
הספקתי להשלים רומאן נוסף, "שבעה ימים בפורטוגל", ואני מקווה שיצא לאור השנה. אני עומד עתה בעיצומה של כתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", שתכיל כאלף עמודים, כולם התרחשויות, ואין בה שום מלל ספרותי מהסוג האהוב על קובעי הטעם הספרותי בארץ, שאיש מהם לא קרא את הרומאן האחרון שלי. איני סבור שאי-פעם נכתבה ביוגראפיה מפורטת כזו על סופר עברי. היא מתחילה עם ראשית משפחתנו בארץ, תקופת זמן של יותר ממאה שנה.
הספקתי להתקין כרכים אחדים מעזבונה של אסתר ראב, "כל הפרוזה", "כל המכתבים", ו"כבר פגשתיך פעם", חליפת המכתבים בינה לבין ראובן שהם. אלה הם מאות עמודים ערוכים ומוכנים לדפוס, כל אחד ספר חשוב לעצמו, בינתיים במהדורות מחשב בלבד, שחלקן כבר העמדתי לרשות המחקר הספרותי.
את כל העבודה הזו אני עושה ללא שום סיוע ציבורי (כל בקשותיי נידחו עד כה), וכאשר הכנסתי מתמלוגים על ספריי קטנה מאוד, משום שאני סופר שיש לו כיום לא יותר מאלף קונים לספר חדש שלו.
חתמתי לאחרונה על חוזה לכתיבת רומאן ביוגראפי לבני-נוער על משה דיין, ואני מקווה להתחיל בו בקרוב, בד-בבד עם סיום הביוגראפיה של אסתר ראב.
אני חושב שגורלי הספרותי דומה במקצת לזה של אסתר ראב. וראה איך שירתה עומדת כיום, טרייה ונפלאה גם לאחר עשרות שנים, ולאחר שנשכחו רבים מאלה שבתקופתם כתבה, ושאולי בגללם גם נשתתקה לפרק-זמן.
אני מאחל לעצמי שגורל יצירתי יהיה כזו של אסתר, ושל נחום גוטמן, שני אלה, שכה זולזלו והושכחו בשעתם, ועל ידי מי, אתה זוכר? איפה משכיחיהם כיום?
* * *
רות ירדני כץ
יין ישמח לבב אנוש
אהוד היקר, לכבוד גיליון ה-600 של העיתון העיתי שלך קניתי בקבוק יין משובח אצל "אבי בן" חנות יינות יפה, יותר יפה מהרבה חנויות מסוג זה מבחוץ לארץ. מגיע לך יין טוב טוב מפני שהרבה סופרים נידחים ומתוסכלים יושבים בבית ובוכים ואתה בוכה ועושה. אז תמשיך לצעוק, לבעוט, להרגיז ולפנטז חוויות מיניות... ואנחנו הכותבים והקוראים הרבים נמשיך להתפעל.
בשוק "מחנה יהודה", ממש מול מסעדת "רחמו" וליד השיפודיה של יהודית, ישנה חנות יינות מעוצבת להפליא והמבחר של יינות ומשקאות חריפים הוא מרשים ביותר. חנות זו שייכת לאבי בן שיש לו באזור ירושלים שלוש חנויות והוא קיים הרבה שנים. את החנות בשוק מנהל אורון שפירא, איש צעיר, נאה צנוע וענו אבל מהר מאוד מגלים כמה הוא מבין, יודע ומכיר יינות. אורון נולד בקיבוץ הזורע, שירת כחובש קרבי, חזר לקיבוץ ועבד בפרדס. בגיל 23 החליט לגלות עולם. לקח תרמיל, מיטת ברזל והשתקע בירושלים. את הידע שלו ביינות תיאורטית ומעשית רכש אצל שאול אלקנה שהיתה לו חנות ברחוב עמק רפאים.
"זכורה לי היטב הפעם הראשונה ששתיתי יין צרפתי. הייתי משוחרר טרי מהצבא, מישהו מחבריי פתח בקבוק יין אדום שאביו הביא מפריז. מהלגימה הראשונה הרגשתי שמשהו שונה לגמרי ממה שאני מכיר, טעמים כבדים, זרים, כאילו אין בין הנוזל הזה לענבים כל קשר. לחלוטין לא מה שהכרתי מיינות ישראלים, אין ספק שזה גירה את הסקרנות שלי אז."
אני אוהבת להיכנס אליו כי כל פעם הוא מגלה לי מה דעתו על... איזה יין כדאי לנסות ולמה. "הפילוסופיה שלי בנוגע ליין, אם תרשי לי להשתמש במילה כל-כך מפוצצת, היא שכל אחד הוא המומחה מיספר 1 לטעם הפרטי שלו. אני כן מאמין בפתיחת אופקים ובהיחשפות לטעמים ולסגנונות חדשים, אבל לא חושב שתפקידי לחנך איש. אני על תקן חצרן, עם צרור מפתחות להרבה דלתות, שכל אחד מוביל לעולם אחר. תרצי, תישארי בלובי, אך מאידך, אם תאפשרי לי אסמן לך שבילים מרתקים עם נופים מגוונים ועשירים."
ובאמת המלצותיו עד לרגע זה היו בסדר גמור. אבל כשמגיעים ליינות הישראליים ורואים את המחיר שלהם אני מתפוצצת והוא עונה: "ראשית, זה נכון, היינות הישראלים הסבירים יקרים, לעיתים פי כמה מהתחרות המיובאת. שנית, חלק מזה נובע מסיבות לגיטימיות, עלויות הייצור הגבוהות יחסית והעדר תמיכות ממשלתיות (סובסידיות) ושלישית, זכותו של כל אדם לתמחר את יציר כפיו לפי רוחו. השאלות של כדאיות כלכלית, התבונה שבתמחור כזה או אחר והתנהגותו של השוק, הן עניינו הפרטי של היצרן, כצרכנים אנחנו צריכים להפעיל את השיקולים שייטבו איתנו."
אני לא מתאפקת ושואלת: "היינות האהובים עליך?"
אורון מחייך ומשיב: "היינות שאני אוהב הם כאלה שמשהו באופיים לוקח אותך למסע לארץ מוצאם, שטעמים שבהם ישלחו אותנו לנופים שבהם היין נוצר, כמובן שלדמיון או לזיכרון תפקיד חשוב, היין רק מוציא אותנו לדרך, אני אוהב יין שהטעמים שנמסכים בו, עשירים ומורכבים, באים ממקומות שונים אך נפגשים ומאזנים אחד את השני. אני רואה יין כחלק ממרקם קולינארי שלם, היין צריך לשרת את האוכל שהוא נשתה לצידו ולהפך."
אהוד, למרות המחירים של היינות הישראלים, בחרנו לך בקבוק יין של "יתיר", יין אדום יבש, משנת 2006, מרלו-שיראז-קברנה, ובאחד המיפגשים של סומליון הוא יועבר אליך ותחגוג עם המסתורית שלך ותבכה לה שאתה סופר-נידח.
אהוד: הרבה תודה על הברכות ועל היין. אגב, אני לא מפנטז חוויות מיניות. כולן קרו לי, אחרת אין הייתי יכול לתאר אותן?
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,070 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010
מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!
פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל