גיליון מס' 601

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בטבת תשע"א, 20 בדצמבר 2010

עם צרופת תוכנית הטיול לסין בהדרכת נחמה בר סלע ודף ההרשמה; ו-2 צרופות של

עדינה בר-אל ואחד מספריה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ברוך אורן: סברתי שהמכתב העיתי נוטה ימינה.

יעקב פדהצור: נגד מדיניות ההבלגה. // יוסי גמזו: הַחַיָּל הָאַמִּיץ נַסְרַאלְלַהּ.

פרופ' מנשה הראל: היכן המולדת ההיסטורית של עם ישראל? // מתי דוד: הסכמים מדיניים לא פותרים סכסוכים אלימים, הסכמים על הנייר לא פותרים דבר.

אורי הייטנר: 1. בחזרה למכתב בוש. 2. ריטואל ושמו ועדת חקירה. 3. מה זה פְּלָפוֹן? 4. על השנאה. // יוסף חרמוני: שתי הערות מילונאיות.

משה גרנות: המעניין והמביך, על ספרו של משה ברק "עולָה גולֶה, גולָה עולֶה".

יוסף דוריאל: הבוּרוּת בניהול ממשיכה לגבות מחיר דמים.

יאירה גינוסר: ארבעה שירים, מתוך ספר השירים החדש "שיינדל".

אריק כץ: תגובה ליוסי אחימאיר למאמרו "משחֵק לידי תקשורת עוינת".

ברכות לגיליון ה-600: אלי נצר, אביחי פאוזנר, אורי בית אור, יוסי דה ליאון, תקוה וינשטוק, עדינה בר-אל, אורי דרומי, מישקה פיים, פרופ' צ'ארלס ברלין.

טיול לסין בתאריכים 20.4-5.5.2011 בהדרכת נחמה בר סלע.

נחמיה שטרסלר: עובדים ועניים [ציטוט מ"דה מארקר", "הארץ"].

איליה בר זאב: צריבת לב. // ידידיה יצחקי: תשובה לאהוד בן עזר.

מ. דן: "עמותת מגן לעורף" הם כנראה בעלי עניין.

עדינה בר-אל: בין העצים הירוקים יש סיפורים לילדים.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, אזל. פרק ראשון: דגניה, ילד עצמאי, חלק ראשון.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

ברוך אורן: סברתי שהמכתב העיתי נוטה ימינה

לאהוד בן-עזר שלום רב,

 בתחילת דבריי עליי להביע לך תודה וסליחה.

 ראשית, עליי לבקש את סליחתך על כך שטעיתי בך עד כה. למרות שאני נהנה מרמתו האינטלקטואלית הגבוהה של מכתבך העיתי, שאני מקבלו כבר כחצי שנה, סברתי, לפי רוח הדברים ברוב המאמרים, שהמכתב העיתי נוטה ימינה. עד שהופיעה תגובתך על הביקורת לספרך "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", שממנה נוכחתי מה רבה היתה טעותי.

כמו כן אני מודה לך על כך, שהצלחת להעמיד רבים על טעותם. לדאבון הלב, זה למעלה משלושים שנה, מאז עלה הימין לשלטון, נערכת שטיפת מוח לציבור, ובמיוחד לדור הצעיר "שלא ידע את יוסף", כאילו קיים שוויון בין מה שקרוי בפיהם "המחתרות", במאבק להקמת המדינה, בעוד שרוב הישוב המאורגן השתייך להגנה. שטיפת מוח זו "גילתה" פתאום ארבע מחתרות: האצ"ל, הלח"י, ההגנה והפלמ"ח (בסדר גודל זה), תוך טשטוש העובדה שהפלמ"ח לא היה עוד מחתרת, אלא זרוע הקומנדו של ארגון ההגנה. על העמדת הדברים על דיוקם ההיסטורי אני מודה לך מאוד.

בברכת עלה וצלח והמשך עבודתך הברוכה,

ברוך אורן

* * *

יעקב פדהצור: נגד מדיניות ההבלגה

אהוד שלום,

לטעון שמדיניות ההבלגה של ההגנה קידמה את המדינה-שבדרך, זה בערך כמו לטעון שמדיניות ההבלגה לירי טילים מעזה במשך 8 שנים קידמה את השלום עם החמאס. לבריטים היתה מדיניות ברורה של העדפת הערבים בארץ ישראל, ושום מדיניות של הבלגה לא שינתה זאת. בניגוד לך, אני חושב שלכל אחת מהמחתרות בארץ ישראל, כולל ההגנה, היתה תרומה חשובה, כל אחת בגישתה שלה, להקמת מדינת ישראל. אם אתה כבר מביא את האלטלנה כדוגמא, אז מי שיוצא גדול מהסיפור הזה, זה לא בן גוריון, שהפר הסכם מוקדם לחלוקת הנשק וגרם לכך שהאונייה עזבה את חוף כפר ויתקין ועברה לחוף תל אביב (מתוך תקווה ששם לא יירו עליה...) – אלא דווקא מנחם בגין שמנע מלחמת אזרחים, סטייל לבנון, משם אתה מביא את הדוגמאות שלך.

בברכה

 יעקב פדהצור

אהוד: לא אתווכח איתך כי כמעט כל מה שהיה לי לומר בנושאים האלה מצוי ברומאן הנידח "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ובחומר הראיונות שהבאתי בגיליון האחרון [600] על אודות הספר.

מכל מקום, אני מודה לך על הערתך האצילית – "כולל ההגנה". הרשה לי להעיר לך שאילו התקיימו רק אצ"ל ולח"י, בלי "כולל ההגנה" ודוד בן גוריון – לא היתה קמה מדינת ישראל, והערבים היו גומרים אותנו ב-48'.

ועוד אציין כי בפתח תקווה, מושבתי-עירי, היה ארגון ההגנה גדול ומשותף לחוגי הפועלים והאיכרים גם יחד, ורק האצ"ל הקטן היה מחוץ לגדר והיווה איום גם על חוגי האיכרים-"האזרחים" – כמו הפיצוץ שעשו ביריוניו כשהשליכו בלילה פצצה לביתו של ראש העיר יוסף ספיר, כי לא הירשה להם לדרוש מהאיכרים באיומים כסף למען אירגונם.

אמנם בשנים האחרונות יש אדם קשיש עם שפם (שלא בטובתי הוא קרוב-משפחה שלי) הממלא את פתח תקווה בשלטים המאדירים ו"מנציחים" את אירגוני הפורשים – ומצד שני כמעט שמוחקים את חלקה העיקרי והמכריע של ההגנה בעיר בשנים שלפני קום המדינה. לדעתי האיש הזה ניחן בדמיון פורה, והוא גם הוכיח לי פעם שסבי יהודה ראב לא חרש את התלם הראשון... דבר אחד אוכל לומר לזכותו – עקב השפעתו המאגית על העירייה בנושא השלטים – הוא הכריח אותה להחזיר לשימוש את סמל פתח תקווה ההיסטורי, עץ התפוזים והמחרשה, המתנוסס גם על בול פתח-תקווה משנת 1909 – אך זאת עדיין רק בנוסף על שלושה המעגלים הצבעוניים של הסמל החדש, האבסטרקטי, המטומטם והמכוער – שקבעה העירייה כסמל העיר משנת ה-130 להיווסדה ואילך.

כזכור לקהל נמענינו, אפשר מעכשיו לקבל את כל הרומאן הנידח, שאזל מזמן ושאינו נזכר בספרות העברית – "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", יחד עם נספחיו – בקובץ וורד אחד, וזאת באמצעות פנייה ישירה אלינו באי-מייל.

* * *

יוסי גמזו

הַחַיָּל הָאַמִּיץ נַסְרַאלְלַהּ

כְּרַעַש סוּפָה בֵּין אַרְזֵי לְבָנוֹן,

כִּירִי הַתְקָפָה מִלּוֹעוֹ שֶל קָאנוֹן

שָמְעָה הָאֻמָּה הָעַרְבִית לֹא מִכְּבָר

בְּגַל שִדּוּרֵי תַּחֲנַת "אֶל מָנָאר"

כֵּיצַד בְּעֹז-רוּחַ דְּרָמָאטִי קָרָא לָהּ

קוֹלוֹ הַהֵרוֹאִי שֶל חַסַן נַסְרַאלְלַהּ.

"אֲנַחְנוּ," הוֹדִיעַ אוֹתוֹ הַגַּ'בָּאר,

"חֻמַּשְנוּ בְּכוֹחַ-טִילִים לֹא נִשְבָּר

וּכְמוֹ שֶנִּצַּחְנוּ, כִּמְעַט עַד כְּנִיעָה,

בְּלִי חַת בְּמִלְחֶמֶת לוּבְּנָן הַשְּנִיָּה

אֶת צְבָא אִישְׂרָאִיל נִצָּחוֹן מַמָּשִי

נָבִיס אוֹתוֹ גַם בַּסִּבּוּב הַשְּלִישִי

כִּי אֵין בָּנוּ פַּחַד וְאֵין בָּנוּ חִיל

וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶאִתָּנוּ יַתְחִיל

שֶכֵּן עַל הָאֹמֶץ שֶל צְבָא חִזְבָּאלְלַהּ

עוֹד אִיש בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן לֹא עָלָה."

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְהִנֵּה, יְדִידַי,

חוֹזֵר וּמַכְרִיז שָם אוֹתוֹ אַבָּדַאי

כִּי אִם יַאֲשִימוּ שוֹפְטֵי בֵּית-דִּין הָאג

בְּרֶצַח חֲרִירִי (שֶלֹּא כְּמִנְהַג

הַדִּין הַבֵּירוּתִי, שֶאֶת עֲווֹנוֹ

מָחָה אַפְּרִיוֹרִי) אֶת צְבָא אִרְגּוּנוֹ –

שַלֵּם יְשַלֵּם עַל כָּךְ כָּל קָטֵגוֹר

בְּעֹנֶש כֹּה מַר שֶל אֵימָה וּמָגוֹר

שֶשּוּם גּוּף אֵירוֹפִּי יוֹתֵר לֹא יָעֵז

לִהְיוֹת לְנַסְרַאלְלַהּ מַשְמִיץ וְלוֹעֵז.

"כִּי אֵין בָּנוּ פַּחַד וְאֵין בָּנוּ חִיל,"

מַתְרִיעַ נַסְרַאלְלַהּ, "וּמִי שֶיַּתְחִיל

אִתָּנוּ – יִלְמַד שֶעַל צְבָא חִזְבָּאלְלַהּ

עוֹד אִיש בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן לֹא עָלָה."

וְכָאן, כְּצ'וּפָּר, הוּא מִיָּד מְשַלֵּב

בִּסְפִּיץ' זֶה מִין סְקוּפּ הַמֵּסִיט תְּשׂוּמַת-לֵב

מִכֹּבֶד אַשְמַת אוֹתוֹ רֶצַח, שֶשּוּם

תֵּרוּץ לֹא יַחְסֹךְ לוֹ אֶת כְּתַב-הָאִשּוּם

שֶכְּבָר מְרַחֵף פֹּה עַל רֹאש כְּנֻפְיָתוֹ

וְאָץ לְבַשֵּׂר לוֹ, לְצֹאן מַרְעִיתוֹ

כִּי צְבָא לְבָנוֹן (שֶמִּזְּמַן כְּבָר נִגְלָה

לַכֹּל שֶהוּא פּוּדְל שֶל צְבָא חִזְבָּאלְלַּהּ)

חָשַׂף בֶּהָרִים הַצּוֹפִים עַל בֵּירוּת

צִיּוּד שֶל תַּצְפִּית שֶהִטְמִין שָם שֵרוּת-

רִגּוּל אִישְׂרָאִילִי "וּמִי שֶיַּתְחִיל

אִתָּנוּ, שֶאֵין בָּנוּ פַּחַד וָחִיל,

יִלְמַד," הוּא מַרְעִים, "כִּי עַל צְבָא חִזְבָּאלְלַהּ

עוֹד אִיש בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן לֹא עָלָה."

 "וְאִם עוֹד לֹא דַי בְּכָךְ," סָח לְשוֹמְעָיו

הַשַּאטֶר נַסְרַאלְלַהּ אַמִּיץ-הַלֵּבָב,

"הֲרֵי שֶסִּיעַת מַסּוֹקֵי אִישְׂרָאִיל

כְּבָר חָגָה מֵעַל חוֹף צִידוֹן לְהַבְהִיל

אֶת כָּל תּוֹשָבֶיהָ וְאַף כִּי נִשְמַע

מֵעֵבֶר הַיָּם קוֹל פִּצּוּץ בְּרָמָה

שֶל שְלַל דֶּצִיבֶּלִים אַדִּיר, שֶאֲנִי

טוֹעֵן כִּי זֶה צְלִיל מוֹקֵש-יָם צִיּוֹנִי –

כְּלָל אֵין בָּנוּ פַּחַד וְאֵין בָּנוּ חִיל

וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶאִתָּנוּ יַתְחִיל

שֶכֵּן, כַּיָּדוּעַ, עַל צְבָא חִזְבָּאלְלַהּ

עוֹד אִיש בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן לֹא עָלָה."

"עַכְשָיו," סָח בִּרְיוֹן-קַשְׂקַשִּׂים זֶה, נַסְרַאלְלַהּ,

"אִם יֵש שְאֵלוֹת כָּאן – יוֹאִיל וְיִשְאָלָה

כָּל מִי מִשּוֹמְעַי וַאֲנִי אֵהָנֶה

לָתֵת לוֹ עַל כָּל שְאֵלָה מַעֲנֶה."

– "רָצִיתִי לִשְאֹל שְאֵלָה בַּנִּדּוֹן,"

עוֹלֶה לַשִּדּוּר מַאֲזִין מִצִּידוֹן

(כָּזֶה שֶמִּפַּחַד כֻּלּוֹ מִתְנַשֵם

בְּעוֹד הוּא מַסְתִּיר גַּם זֶהוּת וְגַם שֵם),

"אַתָּה, שֵיח' נַסְרַאלְלַהּ, מַכְרִיז בְּרָמָה

כִּי אֵין בְּךָ שֶמֶץ שֶל חִיל אוֹ אֵימָה

אַךְ אָנוּ, יוֹשְבֵי אֶרֶץ זוֹ, יָא עָיוּנִי,

שֶנַּחַת זְרוֹעוֹ שֶל הַשֵּד הַסָּאיוּנִי

עֲדַיִן זְכוּרָה לְכֻלָּנוּ מֵאָז

מִלְחֶמֶת לוּבְּנָן הַשְּנִיָּה בָּהּ הֻפְגַּז

בֵּיתֵנוּ, מְאֹד פּוֹחֲדִים (וּבְצֶדֶק!)

מִשּוּם שֶאַתָּה מְנַצֵּל פֹּה כָּל סֶדֶק

לִנְעֹץ בּוֹ תֵרוּץ לְחִרְחוּר מִלְחָמָה

שֶבָּנוּ, יָא שֵיח', מְעוֹרֶרֶת אֵימָה –

אָז אִם בְּלִבְּךָ אֵין שוּם פַּחַד וָחִיל

וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶאִתְּךָ רַק יַתְחִיל

אוּלַי תְּגַלֶּה לָנוּ אֵיפֹה אַתָּה

יוֹשֵב כְּשֶכֻּלָּנוּ מְלֵאֵי בְּעָתָה?"

– "אֲנִי," סָח נַסְרַאלְלַהּ בְּאֹמֶץ צְבָאִי,

"חָבוּי לִי בַּבּוּנְקֶר הַתַּת-קַרְקָעִי

שֶבּוֹ לְמִין גֶּ'דַע אֲנִי מִתְחַזֶּה

מוּל אֵלֶּה שֶאֵין לָהֶם בּוּנְקֶר כָּזֶה

וּבוֹ מְשַדֵּר אֲנִי כְּמוֹ אַבּוּ-עַלִי

לְכָל הַצְּפוּיִים לְמַטָּח פּוֹטֶנְצְיָאלִי

שֶל חֵיל-הָאֲוִיר הַיָּאהוּדִי אִם אַךְ

תִּפְרֹץ מִלְחָמָה (שֶאֲנִי בָּהּ מֻבְטָח

מִכָּל סַכָּנָה – חוּץ מִזֹּאת, שֶפִּתְאֹם

תָּבִין לְבָנוֹן הַשְּרוּיָה עַל פִּי תְהוֹם

שֶאִם בִּכְלָל יֵש לָהּ צוֹרֵר וְאוֹיֵב

זֹאת לֹא אִישְׂרָאִיל אֶלָּא זֶה שֶיּוֹשֵב

בַּבּוּנְקֶר שֶלּוֹ שֶמִּשָּם, בִּלְשוֹן-אֶרֶס

שָנִים הוּא מֵמִיט עַל יוֹשְבֶיהָ רַק הֶרֶס

מִתּוֹךְ מַחְבּוֹאוֹ שֶאֵלָיו סוֹפְסוֹף נָס

גִּבּוֹר זֶה שֶל חַארְתַּת 'שוּפוּנִי יָא נָאס'...")

 * * *

לאהוד שלום רב,

אנא מסור את תודתי ליוסי גמזו על המחזור "פעמוני עין כרם". הרגשתי קרבת לב לנקודת המבט, לעמקות מחשבת תפילת המלים, לעושר הקשריהן. אפשר לכתוב על כך הרבה, אבל אינני רוצה להכביר מלים, רק להודות מקרב לב על היצירה השירית המופלאה הזאת.

בתודה,

דינה קטן בן ציון

* * *

פרופ' מנשה הראל

היכן המולדת ההיסטורית של עם ישראל?

בעיתון "ידיעות אחרונות" התפרסם לאחרונה שממשלות ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי מכריזות שהן מכירות בפלסטין כמדינה שנקבעה לאחר מלחמת "ששת הימים" במדינת ישראל. חוצפתן של המדינות הכובשות הנ"ל זועקת לשמיים כי אבותיהם בזזו בכוח הזרוע את הארצות של האינדיאנים – בעליהם החוקיים של אמריקה הדרומית, ונישלו ממשלותיהם מבחינת "הרצחת וגם ירשת". כבשו פניכם בקרקע ממשלות כובשות ארצות זרות ונוכריות בבואכם להטיף נגד כיבוש נחלות זרים.

העדויות לכך הן, שעם ישראל כבש את "ארץ כנען" שהשתרעה על המישור, הגבעות, העמקים ובקעת הירדן ולא את "ארץ ישראל", שהתפשטה על ההרים והמדברות העזובים. אני מסתמך על ספר יהושע פרק י"ב פסוקים 9-24, שבו נזכרו שמות ערי 31 מלכים מהם 5 מלכים שליטי ההר העזוב והשומם שנושבו על ידי החלוצים הבונים, היוצרים והמתנדבים של עם ישראל.

ואכן, לאור מחקריי את תולדות ארץ ישראל במשך 55 שנים הוכחתי, שהכנענים התיישבו באזורים נוחים שאין הכרח להכשיר בהם את הקרקע בעמל רב, ואילו עם ישראל היה הראשון בתולדות הארצות והאימפריות של המזרח התיכון שהתנחל בהר הטרשי והמיוער ועקר את הסלעים והמציא את חקלאות המדרגות והכשירם להתיישבות (שיה"ש ב' 14, יחזקאל ל"ח 20) וברא את היער העבות (יהושע י"ז 14).

אמנם לפי מחקרו המעמיק של ד"ר צבי רון, 56% של אדמת הרי ירושלים מדורגים במדרגות חקלאיות. לאור מחקריי המדרגות הומצאו כנראה ע"י שלמה המלך, שהיו לו 150,000 "סבלים וחוצבי בהר" (מלכ"א ה' 2). כי רק בימיו הוקמו לראשונה בתולדות הארץ בית המקדש של כל ארץ ישראל והבירה הראשונה שלה בירושלים. בימיו נסללה דרך עולי הרגל מיפו לירושלים (מלכ"א ט' 17). לפי מחקרו של הגיאוגרף ד"ר א' שמואלי, הכשרת דונם אחד לחקלאות בסלעי ההר, נמשכה בין שנה לשלוש שנים בעבודה קשה. ישראל ההררית היא היחידה במזרח התיכון שיש בה מראה נפלא, מהנה ומרתק של מדרגות חקלאיות. אלה משמשים זכרון עולם וסמל ליצירתיות נצחית של עם ישראל בלבד, כי כך בונים מולדת אמיתית. וככל שנפנה למדינות צפונה לארץ תמעטנה המדרגות בנוף, וככל שנתבונן לדרומה של ארצנו הן תעלמנה.

כובשי ארץ ישראל הערבים ויורשיהם מוסלמי המזרח התיכון שלטו על ארצנו למעלה מאלף שנים, זמן רב יותר מכל כובשי העמים הנוכריים והאימפריות הזרות: אשור, בבל, פרס, הלניסטים, רומאים, ביזנטים וצלבנים אשר שלטו עליה, בנו בה ערים ומצודות וסללו בה דרכים והתיישבו ברחבי הנגב.

בימי השלטון המוסלמי בארץ לא בלבד שלא נבנו בה ערים פרט לרמלה בירת מחוז פלסטין הכפופה לדמשק הערבית והשולטת על ירושלים, אלא שקעו ונהרסו בארץ ישראל רוב הערים, נשמדו אז כל הדרכים ונעלמה העגלה, הנגב נאלם ונכחדה התעשייה. לדעת פרופ' בן אריה ירושלים בירת עם ישראל, היתה מן הדלות והקטנות בערי הארץ העזובות והמזוהמות בה לזוועה ("עיר בראשית תקופה", ירושלים, תשל"ז). אם נשאל הכיצד? התשובה היא – הארץ וירושלים לא היו ממש קדושות למוסלמים. פרופ' ד' איילון מגדולי חוקרי האסלאם כתב ש"הממלוכים המוסלמים הרסו את חופי הארץ עד כדי כך שבמשך כל תולדות האיסלאם ובכל העולם המוסלמי לא היה הרס שישווה ביסודיותו ובעקביותו, במימדיו ובחומרת תוצאותיו, להרס החוף הסורי-ארץ-ישראלי ע"י הממלוכים." ("אגן הים התיכון", תל-אביב, 1983).

נוסף לכל אלה טבעי הוא שירושלים לא היתה בירתם של הכובשים המוסלמים אף יום אחד בתקופת שלטונם בארץ, כי לא היה קיים עם פלסטיני – שהומצא ע"י שלטון המנדט הבריטי בשנת 1925 לאור מחקריו של המלומד המהולל פרופ' ברנרד לואיס ("אלפיים שנות היסטוריה", ירושלים, 1997). ההיסטוריון הנאור של תולדות עם ישראל פרופ' ב"צ דינור כתב: "עם פלסטינאי לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל, אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות – הוא יהיה, אם כך אין לבוא בטענות של זכות אבות או זכות היסטורית," והוא המשיך "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל." (ירושלים 1947).

האבסורד הוא שהמשכיל ראש ממשלתנו היהודית והציונית הכריז שצריך לחלק את ארצנו ומולדתנו היצירתית לשני עמים, ונשאל בתדהמה: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?" (בבלי, מועד קטן ג' כ"ה). המשפיל הוא ששר הבטחון האמיץ שלנו הציע לשרת החוץ של ארה"ב, לוותר לערבים הפלסטינאים על חלק מציון. אם כך, ראוי לשאול את שר צבאנו האם ידוע לך דבר תהילים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." (קל"ז 5-6).

וודאי שמצביאנו לא ילמד את האמת מדברי חכמי ההלכה הגדולים באיסלאם לאמור: האימאם השיעי געפר אל-צאדק מפרש הקוראן (765), ציווה לא להתפלל לכיוון ירושלים, והענק הסוני אחמד איבן תימייה (1263-1328) טען: אין קדושה במסגד אל אקצא והמתפלל בו הוא כופר שיש לדונו למיתה" (פרופ' י' חסון, "התקופה המוסלמית הקדומה", ירושלים, 1987).

זאת האמת וכל האמת.

חברי כנסת ישראל הנכבדים, היכן יש בעולם עם משכיל ובריא ברוחו המצהיר שאין לו זכות קיום מלאה בארצו ובמולדתו ההיסטורית יצירת כפיו? באיזה איזור בתבל נמצאת אומה, שאין לה ריבונות על מדינתה מכורתה ויצירתה?

לאלוהי הכסילים פתרונים!

* * *

מתי דוד

הסכמים מדיניים לא פותרים סכסוכים אלימים

הסכמים על הנייר לא פותרים דבר

לדעת רבים מהפוליטיקאים ומהפרשנים בארץ ובעולם, הסכסוך עם הפלסטינים לא יוכרע בשדה הקרב, אלא במשא ומתן של הסדר מדיני. האשליה כי דיבורים והסכמים יביאו רגיעה ולהסדר התפוצצו בָּפַּנִים.

איזה ערך ממשי יש להסכמים על הנייר כאשר כל צד החתום על הסכם מֶפֵר אותו בנסיבות שמשרתות אותו. עובדה זו נכונה לגבי הסכמים ובריתות שנחתמו והופרו בין מדינות בעולם, בעבר ההיסטורי הקרוב, וכן הדבר נכון לגבי הסכמים בינינו לבין הפלסטינים.

איזה משקל יש לבריתות ולהסכמים – כאשר אויב הופך לידיד וידיד הופך לאויב בקלות ובזמן קצר.

הדוגמאות ההיסטוריות מגבות מסקנה פסימית זו.

הסכם "שלום מינכן", בין היטלר לשרי החוץ של בריטניה וצרפת, צֵ'מברלין ודָלַדיֶה. ההסכם בין ריבנטרופ (הגרמני) למולוטוב (הרוסי). ההסכמים בין צפון קוריאה לדרום קוריאה. ההסכם הבינלאומי לחופש שייט בתעלת סואץ. כל ההסכמים בין העדות בלבנון ועוד.

כך גם בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שום הסכם מדיני שנחתם במהלך השנים לא הביא בפועל לסיום הסכסוך. החל מהסכם סייקס-פִיקו מ-1922, עבור בוועדת פיל מ-1938, בהסכמי שביתת הנשק 1948. הסכם הפסקת האש מ-1970, וכלה בהסכמי אוסלו.

כל הסכמים האלה הובילו להחרפת המצב ולא לפתרונו. שום הסכם מדיני חתום לא יעצור צבא ערבי לפתוח במלחמה אפשרית נגדנו, אם יגיע למסקנה שהמלחמה כדאית מבחינתו. זו מסקנה פסימית אך ריאלית. רק הכרעות צבאיות הובילו "להסכמי שלום".

* * *

אורי הייטנר / 4 רשימות

1. בחזרה למכתב בוש

מדינת ישראל שילמה מחיר כבד בהתנתקות – עקירת חבל התיישבות, פגיעה בזכויות האזרח של אלפי ישראלים, נסיגה עד קווי 4.6.67, קרע קשה בחברה הישראלית. לעומת זאת – התמורה המקווה לא בדיוק התמלאה. ההנחה שלאחר הנסיגה המלאה לא תהיה לפלשתינאים בעזה עילה להמשך הטרור והתוקפנות – לא התממשה. להיפך, מימדי התוקפנות גברו והגיעו לשיאים חסרי תקדים. גם ההנחה שאם נותקף לאחר הנסיגה וסיום הכיבוש – העולם יתמוך במימוש זכותנו להגנה עצמית, גם אם נגיב בכל העוצמה, לא התממשה. להיפך, קיבלנו את גולדסטון ואת המשט.

את הנעשה אין להשיב, אולם על תמורה אחת שההתנתקות אמורה הייתה להניב אסור לנו לוותר. בניגוד למיתוס, ההתנתקות לא היתה חד צדדית. היא היתה בהסכם בין ישראל לארה"ב. ההסכם לא היה חוזה מדיני, אך תמורת הנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון קיבלה ישראל את מכתב בוש, המסמך הנשיאותי הפרו-ישראלי ביותר שנכתב אי פעם, שיש בו הזדהות חסרת תקדים עם עמדות ישראל בסוגיית הפליטים ובסוגיה הטריטוריאלית

גם ההישג המדיני הזה התמסמס. הוא התמסמס לראשונה, כאשר אהוד אולמרט, בקלות ראש וקלות דעת אופייניים, הציע לפלשתינאים הצעה שבה הוא ויתר מיוזמתו על כל העמדות הישראליות בהן תמך בוש. הוא התמסמס שנית, כאשר מימשל אובמה התכחש לו ובמסגרת מדיניות הפייסנות שלו כלפי העולם המוסלמי, נקט עמדות עוינות לישראל.

אולמרט נכשל בניסיונו לרצות את הפלשתינאים ולהגיע עמם להסכם. אובמה נכשל אפילו בניסיון להביא את הפלשתינאים לשולחן המו"מ עם ישראל, אחרי שטיפס על העץ הגבוה של ההקפאה המלאה.

כעת, משחזרנו לנקודת ההתחלה, על ישראל להקדים כל נכונות לחידוש המו"מ באישרור מחדש של המחוייבות הנשיאותית במכתב בוש. ישראל אינה יכולה להשלים עם התעלמות ממסמך חשוב כל כך, שחודשים של מו"מ, בהשתתפות טובי המומחים משתי המדינות, קדמו לניסוחו.

אין המדובר רק במכתב נשיאותי. מכתב בוש נשלח לשרון ב-14.4.04. כעבור קצת יותר מחודשיים, ב-23.6.04, אישר בית הנבחרים את המכתב ברוב אדיר של 407 מול 9 מתנגדים בלבד, ולמחרת אישר אותו הסנאט ברוב מדהים של 95 מול 3. למותר לציין, שהרוב הזה כלל את נבחרי המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של אובמה, ובהן הסנטורית מניו יורק, היום מזכירת המדינה, הילארי קלינטון.

מה יש במכתב הזה?

ראשית, יש בו שלילת העמדה הדורשת נסיגה מלאה של ישראל לקווי 49' (המכונים אצלנו קווי 4.6.67): "לא יהיה זה מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא ומתן על ההסדר הסופי תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949... מציאותי לצפות שכל הסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שיוסכמו בין הצדדים."

בניגוד לנאמר אצלנו, ש"המחיר נקוב", כלומר על ישראל לסגת מכל השטחים – לא זו בלבד שבוש אינו דורש זאת, וקובע שאת הגבול יקבעו הצדדים במו"מ, אלא הוא אומר בפירוש שאין לצפות לנסיגה כזאת, כי אין היא מציאותית. חשוב לציין, שאין במכתבו רמז כלשהו ל"חילופי שטחים", רעיון עוועים הנובע מקבלת המוסכמה שעל ישראל לסגת לקווי 49', ואם יש שטחים שמסיבות אלה או אחרות לא תיסוג אליהן, עליה "לפצות" את הפלשתינאים בשטח חלופי בתוך "הקו הירוק". מאחר ובוש שולל את המוסכמה הזאת מעיקרה, מובן מאליו שאין צורך, לשיטתו, ב"חילופי שטחים".

מהם, אם כן, אותם שינויים טריטוריאליים, שלא יהיה זה מציאותי לצפות שישראל תוותר עליהם? האחד, הוא "המציאות החדשה בשטח, ובכלל זה מרכזי אוכלוסיי ישראליים גדולים הקיימים כבר." בז'רגון הישראלי מדובר בגושי ההתיישבות, כמו ירושלים רבתי ומערב השומרון; כולל ערים כמעלה אדומים ואריאל.

שינוי נוסף הוא "גבולות בטוחים ומוכרים". אילו סבר בוש שגבולות 49' הם בטוחים, לא היה מציין את הצורך בגבולות בטוחים. כאשר הדגיש את המושג "גבולות בטוחים" הכיר למעשה בדרישתה של ישראל לגבולות בני הגנה. בכך חזר בוש לעמדה האמריקאית המסורתית, שמנעה את הכנסת ה"א הידיעה לדרישה לנסיגה ישראלית אחרי מלחמת ששת הימים, בהחלטת מועצת הביטחון 242, כדרישת הסובייטים והערבים, והתעקשה לדבר על "נסיגה משטחים", ללא ה"א הידיעה, אל גבולות בטוחים ומוכרים. התרגום הישראלי לגבולות בטוחים, ממלחמת ששת הימים ועד שברק נסוג מהן בהצעותיו לערפאת בקמפ-דיוויד, היה שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בכל הסדר שלום. זאת היתה מדיניותו של יצחק רבין, עד נשמת אפו האחרונה. אין כל ספק שלכך כיוון שרון, במו"מ עם בוש על נוסח המסמך.

היום, כשהילארי קלינטון תובעת מישראל להציג את מתווה הגבול בינה לבין המדינה הפלשתינאית, על ראש הממשלה לעמוד על כך שקודם כל תאשרר ארה"ב את מחויבותה למכתב בוש, כביטוי לרצף השלטוני ולרצינותה של ארה"ב. על סמך אשרור זה, תציע ישראל מתווה העונה על יעדיה הלאומיים והאינטרסים הביטחוניים שלה.

2. ריטואל ושמו ועדת חקירה

תסריט – הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת מחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר השריפה בכרמל. נשיאת בית המשפט העליון ממנה את קודמה אהרון ברק לעמוד בראש הוועדה.

הוועדה יושבת במשך שנה וחוקרת את הנושא שבאחריותה. במהלך השנה, ראש הממשלה מקיים מו"מ אינטנסיבי עם אבו מאזן על הסכם שלום המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים. המו"מ מתקדם מאוד, הוא כבר בישורת האחרונה. ואז מתפרסמות מסקנות ועדת החקירה הממלכתית. הוועדה מטילה אחריות מיניסטריאלית על נתניהו כאחראי למחדל ומחליטה על התפטרותו.

מה יהיה השיח הציבורי בסיטואציה הזו? תומכי ההסכם המתגבש, המבינים שהמנהיג היחיד שיכול לגבש סביבו רוב, יעשו הכול כדי לא להחמיץ את גודל השעה בשל המלצות הוועדה. מתנגדי ההסכם, לעומתם, יקפצו על מסקנות הוועדה כמוצאי שלל רב, כהזדמנות להיפטר מראש הממשלה ולהציל את ארץ-ישראל. אלה ואלה, לשיטתם, יצדקו. יצדקו גם כאלה שתומכים במהלך המדיני, אך סבורים שסוגיות הפנים חשובות יותר מסוגיות החוץ והביטחון, ואחריותו של ראש הממשלה לשלום האזרחים קודמת לאחריותו המדינית.

כל הטיעונים הללו נכונים, כיוון שזו מהות הפוליטיקה. מנהיג אינו נבחן על פי מקרה אחד, אלא על מכלול פועלו. בבחינה כזו, יכול אדם לשפוט אותו רק על פי נושא אחד, החשוב בעיניו במיוחד. אדם אחר, ישקלל את המכלול כולו, על פי השקפתו. השיקולים השונים הללו, הם השיפוט הפוליטי, הדמוקרטי.

אולם כל השיקולים הללו – אסור שיעמדו לנגד עיני ועדת החקירה. ועדת החקירה תמעל בתפקידה אם תעסוק בסוגיות שאינן בתחום שהוגדר לה. גם אם חברי הוועדה תומכים בדרכו של ראש הממשלה, הם מחויבים אך ורק לנושא עליו הם מופקדים. ואם בבדיקת הנושא הם גילו כשל בתפקודו של ראש הממשלה, חובתם לומר זאת.

השאלה היא, האם ראוי שאנשים שאיש לא בחר אותם, יהיו מוסמכים לקבל החלטות על זהות ההנהגה הישראלית, על סמך נושא אחד שהם בדקו? בעיניי, זהו עיוות של הדמוקרטיה.

באילו מקרים צריכה להיות סמכות כזאת לאנשים שלא נבחרו? בבית המשפט. גם ראש הממשלה המוצלח ביותר, אם הורשע בפלילים אינו יכול להמשך בתפקידו.

ההבדל בין המקרים, הוא שבחינת תפקוד הממשלה אינה עניין משפטי, אלא ציבורי. הבעייה היא, שוועדות חקירה משפטיות נוהגות כערכאה משפטית, בנושא שאינו משפטי. זו פגיעה בדמוקרטיה ובחיים הפוליטיים הנורמאליים, הראויים.

לא בכדי השתמשתי בהגדרה "ועדת חקירה משפטית". גם ועדות שאינן ממלכתית, אך הן בראשות שופט, דוגמת ועדות וינוגרד וטירקל, נגועות באותה פגיעה בדמוקרטיה, גם אם בעצימות נמוכה במקצת.

הגיעה השעה שנשתחרר מן הריטואל של הקמת ועדת חקירה משפטית לנושאים שאינם משפטיים, מתוך ציפייה שהוועדה תביא לעריפת ראשים. איש אינו מתעניין במסקנות הענייניות של הוועדות הללו. השאלה היחידה המעניינת את הציבור והתקשורת, בנוגע לוועדות, היא במסקנות האישיות-הפוליטיות, שלהן. ואם הן אינן מספקות את הסחורה, התקשורת כבר תציג אותן כ"וועדות טיוח" המחפשות את ה-ש.ג

למען תקינות הדמוקרטיה הישראלית, יש לשים קץ לריטואל הזה. בוודאי שאין לו מקום בבדיקת החלטות פוליטיות ערכיות (כמו המשט, למשל) אך גם לא בהחלטות תפקודיות, כמו השריפה.

מן הראוי שתהיינה ועדות בדיקה מקצועיות, שנועדו להפקת לקחים בלבד. אין להעמיד בראשן שופט, אלא איש מקצוע במינהל ציבורי, וחבריה צריכים להיות אנשי מקצוע בתחום הנבדק וביניהם משפטן, שיעסוק בצדדים המשפטיים של הנושא. על המסקנות של הוועדות להיות מקצועיות. כאשר ועדות תצבענה על מחדלים אישיים של ראש ממשלה, שרים או פקידים, יש להשאיר למערכת הדמוקרטית את המשך הטיפול באותן מסקנות. בסופו של דבר, אותם אנשי ציבור יגיעו עמדו למשפט הציבור בבחירות, כראוי במדינה דמוקרטית.

אהוד: אל תדאג, לא יהיה שלום. תימשך רק פטפטת בלתי-פוסקת בניצוחם של הגברת קלינטון שאין לה מושג בענייני המזרח התיכון, והכסיל אובמה, ושניהם ימשיכו לטחון מים, כאשר הפלסטינים ממילא יטרפדו כל צעד ממשי, אפילו הצהרתי, שמחייב אותם לוויתור כלשהו – אבל האשמה תיפול תמיד על ישראל כי הכה ביהודים והצל את השלום!

וכמובן, הנושא והלקח החשובים ביותר הם שיפור אמצעי ההגנה נגד אש בישראל, ולא חקירת מי אשם בשריפה! כי אם האשמים הם ילד או שני ילדים רשלניים מעוספייה, אזיי אף אחד לא אשם בהצתה כי מקרה זה יכול להתרחש גם מבדל-סיגריה מושלך מחלון מכונית נוסעת.

ובאשר לכיבוי שלא בא מיד, לכבות את השריפה בראשיתה המיזערה – כאן אכן צריך להשקיע את מיטב המאמצים והאמצעים, לא בפאניקה אלא בשכל, ולא בעריפת ראשים. אף לא ראשו של השר אלי ישי. כיבוי שריפות היא שאלה מקצועית ולא פוליטית. ותיתכנה שגיאות גם בכיבוי שריפות, אף כי ברור שבמחיר נזקי השריפה והמטוסים שהובאו לכבותה היה אפשר להקים מערך משוכלל מאוד נגד שריפות!

3. מה זה פְּלָפוֹן?

תגובות לגיליון "ספרים", "הארץ". מיום 15.12.10

"עוזי הרזה, שאוכל כמו פיל ורזה כמו פלפון" המיתולוגי מחסמב"ה – מעורר את השאלה מהו פלפון?

מתן חרמוני הגדיר זאת במאמרו "המערה הדיגיטלית" – כדרך שפעם כינו מלפפון, "בעגה הרווחת בזמן כתיבת סדרת הספרים." והוא טועה. פְּלָפוֹן הוא קרש ארוך ודק, ולכך התכוון יגאל מוסנזון. וכך מוגדר הפלפון במילון הסלנג של רוביק רוזנטל: "פְּלָפוֹן. סרגל עץ דק (מיושן): "פלפונים, פעם היו קוראים לזה, פסים כאלה של עץ, כמו סרגלים ארוכים-ארוכים" (נתיבה בן יהודה, ירושלים מבפנוכו, 1988); "עוזי הרזה היה רזה כמו פלפון ואוכל כמו פיל" (חסמב"ה); צרפתית: plafond (תקרה)".

ובעניין אחר – "הארץ"/"ספרים" נוהג לציין מתחת למאמרי הביקורת מילים אחדות על אודות הכותב. משום מה, מאמרו של אודי אדיב "הם לא נחמדים" פורסם ללא כל קרדיט. מדוע לא נכתב, למשל – "אודי אדיב הוא בוגד, חבר ברשת ריגול וחבלה, שנדון ל-17 שנות מאסר בעוון ריגול למען סוריה, ושוחרר ממאסר כצעד מקדים לעסקת ג'יבריל"?

האם קוראי "הארץ"/"ספרים" אינם זכאים לגילוי נאות מצד העיתון, למי הוא נותן במה רחבה ומכובדת להטפותיו האנטי ישראליות?

אורי הייטנר

4. על השנאה

תגובה לאלון עידן, "כולם שונאים את כולם", מוסף "הארץ" 17.12.10

השנאה בין קבוצות בחברה הישראלית היא אחת הבעיות הקשות ביותר בחברה הישראלית, וראוי להקדיש להן כתבת ענק, כפי שעשה מוסף "הארץ". אולם איזו מין צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית היא, אם הכתבה מתעלמת לחלוטין ממחלת המתנחלופוביה, שנאת החינם הנוראית כלפי המתנחלים, או כפי שהשונאים בע"מ נוהגים לכנותם, בכינוי הנתעב "מתנחבלים" – שנאה שהגיעה לשיאה בחרם האמנים על למעלה מ-300,000 אזרחים ישראלים החיים ביהודה ושומרון? אין זו שנאה של אנדרדוג, אלא שנאה של מי שרואים עצמם מיינסטרים של החברה הישראלית, אם לא "אדוני הארץ". לאכסניה של הכתבה, עיתון "הארץ", תפקיד מרכזי בליבוי השנאה הזאת, מצד כתבים כמו עקיבא אלדר, גדעון לוי ואחרים.

באותו גיליון של מוסף "הארץ", בעלת הטור נרי אריאלי, הסתמכה על ציטוט מפוקפק ששמעה מאיזה בנדוד שלה על משהו שכביכול אמר פעם טבנקין, כדי להבהיר שהיא מסכימה עם האמירה הנוראה שאינה מאמינה באלוהים, "כי אילו היה אלוהים הוא היה שולח אש שתשרוף את כל הרבנים."

חלומה הרטוב של אריאלי, הוא שכל(!) הרבנים יישרפו. אוי, מה היה קורה בארץ, בצדק, אם המילה רבנים היתה מוחלפת ב"ערבים", באיזה טוקבק זניח. לכן, אין צורך שאלון עידן יתאמץ ב"צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית." הרבה יותר קל ונוח יהיה לו, לדפדף במוסף שבו הוא כותב.

אורי הייטנר

* * *

יוסף חרמוני / שתי הערות מילונאיות

לבן עזר שלום.

 להלן שתי הערות מילונאיות למאמרו המעניין של ליטמן מור, "פוזארנע קומאנדע" (חב"ע, גיליון 600).

 ליטמן כותב: "המילה פוז'אר באידיש – פירושה שריפה. לדעתי המילה מוצאה מהמילה הרוסית ז'אר שפירושה אפר, גחלים לוחשות..." וגו'.

ובכן, הדברים פשוטים יותר: פוז'אר (בטאו: פאז'אר) ברוסית פירושה שריפה. פוז'ארניק (פאז'ארניק) הוא כבאי, ופאז'ארנאיה מאשינה היא מכונית כבאים.

ואשר למילה ז'אר – שהיא מקור המילה פוז'אר/פאז'אר – פירושה חום, להט, גחלים. אחותה התאומה – ז'ארה – מציינת אף היא להט, חום רב.

פו (בטאו פא) היא מילת יחס שמציינת – בין השאר – עם, ב, ליד, אצל. על כן: פו-ז'אר = אצל החום, אצל הלהט. כלומר: שריפה.

אמור מעתה: ביבי – פאז'ארניק באלשוי!! פוסט און בייל באלשים ווז'דום טוז'ה!! [דהיינו: ביבי הוא כבאי גדול. הלוואי ויהיה גם מנהיג גדול].

 אגב, כדוגמת סיפוח המילה פאז'אר/פוז'אר, האידיש ספחה מילים משפות שונות שעימן התחככה. האידיש הרומנית מרומנת וזו הפולנית מפולנת ומרוססת, וכן הלאה.

סיור קטן שערכתי במחוזות האות פ"א במילון האידיש שלי גילה לי מילים רוסיות: פופיק ופופוק, היא מילה פולנית ורוסית. פוק ('נאד', נפיחה), פירושה ברוסית הוא דווקא צרור, חבילה אבל גם נפיחה (פוקנוט=להפיח 'נאד', 'להפליץ'). פוּך (הלא היא פלומה) שרבים סבורים כי היא מילה עברית, היא מילה רוסית שהתאזרחה בפולנית (או ההפך). פלאסטינקע (תקליט) אף הוא מילה רוסית. פליאסק/פלאסק (באידיש: סטירה. אחותן הזוטרה של זץ, פאץ', שמיר און די גאנצע משפוחע) אף היא נשמעת לי כילידת שפה סלאבית כלשהי.

* * *

משה גרנות

המעניין והמביך

על ספרו של משה ברק "עולָה גולֶה, גולָה עולֶה" גוונים, 367 עמ'

קוראיו של "חדשות בן עזר" מכירים את משה ברק כבלשן חובב המציע תחליפים מעניינים למילים הלועזיות – בעיקר בתחום המדיה. הוא גם חיבר מעין מילון פולקלוריסטי לשפתם של חברי קיבוצו – גבת – בשם "גבתי דבר גבתית". והנה לפנינו רומן מפרי עטו, שעניינו ההווייה הקיבוצית ועלילותיהם של שליחיו בגולה.

הספר מציע פנורמה של קורות הקיבוץ לאורכם של למעלה מחמישים שנה – משנת 1950 ועד תחילת שנות האלפיים. הקורא מתרשם מהפער הענק בין האידיאליזם הציוני-סוציאליסטי המגלומני כמעט של הקיבוץ בשנות החמישים של המאה הקודמת – לעומת הדלות המדכאה של המקום הזה בעיני המתבונן מבחוץ: אין סוכר להמתיק את התה, שותים ציקוריה במקום קפה, השירותים רחוקים ואין שם נייר טואלט, המקלחות משותפות, ומשתמשים שם בסבון כביסה, החברים גרים באוהלים או בצריפים רעועים (עמ' 231 ואילך). ההקרבה הזאת מרצון על כל מנעמי החיים והאתוס הציוני-סוציאליסטי שחברי הקיבוץ מולעטים בו – מחספסים את אופיים ביחס שבין חבר לסובבים אותו, בין חברי הקיבוץ למי שאיננו נחשב ל"משלנו". בעיקר צורם היחס לניצולי השואה שכביכול לא השכילו כמוהם לעלות לארץ במועד ולהגשים בגופם ונפשם את חזון הציונות (עמ' 237). המניירות הקיבוציות המתוארות בספר מעוררות היום גיחוך: ריקודים סלוניים נחשבו אז לסטייה בלתי נסלחת מן "הקו" אל הבורגנות הבזויה (עמ' 13, 136). אפילו משחק תמים כמו פינגפוט, משחק כדורגל שולחן, נחשב לבורגני משום שמחייב השחלת מטבע (עמ' 168).

הספר מצביע על סדקים ראשונים בחומה הבצורה של הקיבוץ כבר בימיו הראשונים, כאשר בעלי "ג'ובים" זוכים לתנאים ולאפשרויות של קומבינות המטייבים להם את החיים מעל ומעבר למצוי אצל כל שאר חברי הקיבוץ. אפרים, אחד השליחים של התנועה הקיבוצית בפאריז, מנהל עסקים אפלים ומנצל את תפקידו להנאותיו הפרטיות (עמ' 88 ואילך). דויד (דייב), שליח אחר, קונה חפצי מותרות שיגרמו לפער בינו ובין חבריו (עמ' 115; ראו גם עמ' 220), עסקנים מתחמקים מעבודה קשה בשדה (עמ' 246), ושמואל אפרת הדיפלומט שומר את המשכורת השמנה לעצמו, הגם שלפי הנוהל היה צריך להפריש ממנה לקיבוץ (עמ' 330). מאוחר יותר גם גד ענבי, המוהיקני האחרון של האתוס הציוני-סוציאליסטי מחליט לשמור לעצמו את הפיצויים שקיבל מגרמניה, ולא למסור אותם לקופת הקיבוץ (עמ' 337). הספר גם מקדיש מקום נכבד כדי לתאר את הטובין שגד ענבי זה הביא מצרפת לאחר נישואיו (עמ' 259-258).

הקיבוץ מגנה את ניצול גופה של הזונה, ורואה בו שריד מוקצה של העולם הקפיטליסטי, אבל בשקט בשקט הרווקים הזקנים של הקיבוץ קיבלו חופשות וכסף כדי לצאת לעיר "להתפרק" (עמ' 36-35). הספר מתאר בפרוטרוט כיצד השליחים בפאריז ובלונדון, פאר החלוציות הקיבוצית, מבלים אצל זונות ובמועדוני לילה (עמ' 21 ואילך, 110, 154-151, 222).

בספר ימצא הקורא גם את התמורה העיקרית של השנים האחרונות בהן קיבוצים רבים הופרטו, והלקמוס לתפנית האדירה הזאת הוא בהתרחשות בחדר האוכל: מקום זה נראה עתה כמסעדת פאר, ללא שום דמיון למה שקרה בו בשנות החמישים, אבל באופן קפיטליסטי למדיי – כל סועד חייב להחתים את כרטיס האשראי שלו ליד הקופה (עמ' 301, 358).

הקורא מתוודע אל החוויות שעברו השליחים בצפון אפריקה, ביניהן גם כאלו המסמרות שיער, כגון טקס הנפת הסדין המוכתם בדם הבתולים על מגש של זהב, וכל הזוועה המתרחשת קודם לכן כשלא הכול דופק ככתוב בספר: אימו של החתן מכנה את הכלה "זונה", ואילו אם הכלה מכנה את החתן "אימפוטנט" (141-138). כן מתוודע הקורא לגורלה המר של אישה שנאנסה, שהחברה באותם מחוזות מתנערת ממנה כאילו היא פשעה, ולא האנס (עמ' 138 ואילך, 141 ואילך).

אילו נכתב הספר כיומן מסע (משה ברק עצמו היה שליח בצפון אפריקה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת), זה יכול היה להיות ספר מרתק, אלא שהמחבר בחר לכותבו כרומן, וכרומן יש בספר הזה מעידות רבות:

מסתבר ששום רפליקה בספר איננה טבעית – כל הדוברים – באמת כולם – נואמים בסגנון אחד. נואמים ב"פעולות", בסמינרים, בשיחות פרטיות, ואפילו בחדר המיטות.

הרי דוגמה: גד, הרווק הביישן, שט באונייה "ארצה" מחיפה למרסיי לצורך שליחותו. על האונייה רוקדים ריקודים סלוניים "בורגניים". הוא עומד מן הצד, ודווקא אישה נשואה בשם רוח (קיצור של רוחלה) מזמינה אותו לרקוד, וזאת תגובתו – "... ואז הוא אמר בעברית בנימה ביישנית: 'לקראת הבר-מצווה למדתי בבית הוריי בקלן בכל בוקר הנחת תפילין, איך לעלות לתורה, ואת הדרשה על פרשת השבוע עם רב צעיר מהקהילה. אבל בשעות אחר הצהריים לימדה אותי המטפלת הצרפתייה לרקוד ואלס, טנגו ופסה-דובלה. היא הסבירה לי בצרפתית, שפת התקשורת היחידה שלנו, שהוריי הודיעו לה כי תחילה ילכו לטקס בבית הכנסת, אך לאחר הטקס הדתי יהיה נשף ריקודים 'לכן ביקשו ממני ללמד אותך לרקוד.' אכן למדתי, ועד גיל שש-עשרה רקדתי טוב עם אחיותיי ודודניותיי. אך מאז לא הזדמן לי לרקוד'." (עמ' 13).

אישה זרה מזמינה את גד לרקוד, והוא מספר לה את קורות הבר-מצווה שלו! אילו התכוון המחבר לפרודיה – היינו צוחקים.

והרי דוגמה אחרת – שיחה בין אליהו, צעיר ממרוקו, העומד להתחתן עם טוני, בת עשירים (הוריה רופאים) מאוראן שבאלג'יר:

"ברגע מסויים סיכם ביטבול (ד"ר ביטבול, אביה של טוני): 'אנו שמחים, אליהו, שבתנו התקשרה אליך וממשיכה כמשפחה יהודית, כפי שאנחנו נשארנו יהודים בתוך התרבות הצרפתית, ושומרים על מסורתנו'. השיב אליהו: 'אני מאושר שפגשתי בטוני כדי להמשיך במורשת. בעבר, כידוע, שמרנו על יהדותנו בעזרת התבדלות שפתנו ודתנו, אך כיום יש סימנים רבים להתנתקות ממנה. ייחודנו נמצא בסכנת היעלמות דווקא במאה זו, לאחר היציאה מהגטו, כשהתקשורת הבינלאומית מנציחה תרבות בינלאומית זמינה לכול. לעם קטן אין סיכוי לשמור על ייחודו התרבותי והלאומי, כי הגדולים יבלעו אותו'."

בהמשך כתוב שהביטבולים נשארו פעורי פה מלמדנותו של חתנם (עמ' 125-124).

המחבר לא מצליח לשכנע את הקורא שכך מדבר חתן בביקורו הראשון אצל הורי הכלה.

כל הספר זרוע ברפליקות גבוהות לא טבעיות לשיח בין חברים, אוהבים, הורים וילדים – אין מדברים – הכול נואמים (ראו עמ' 18, 19, 41, 85, 104, 106, 159, 161, 181, 191, 197, 205, 338).

מעידה אחרת שלא ניתן להחמיץ היא הפרטנות המלאה של התיאורים. כיוון שמדובר בפעילות של שליחים מהקיבוץ אל הגולה, מוזכרים הסמינרים, הקורסים והמחנות שהופעלו על ידי מדריכים אלה, אלא שהפרטנות מייגעת, מה עוד שכמעט בכל האירועים האלה קורים אותם הדברים: אותם הנאומים וההרצאות, אותם השירים, אותם הריקודים, המיסדרים, המשחקים, לימוד העברית, הערבים סביב המדורה, מסיבות הסיום. השיר "אלי אלי" של חנה סנש מופיע בספר פעמים רבות (עמ' 97, 170, 199, 364 ועוד), וכן מוזכרים ללא ליאות ריקודים כמו קרקוביה, פולקה, צ'רקסיה וכו'. הפירוט הרב ביותר נמצא בתיאור הסמינר בטירה ליד בורדו (עמ' 105-50), פירוט החוזר על עצמו בסמינר של ארצות המגרב (176-155), בפתיחת הקן בקזבלנקה (195-190), הקן ברבאט (199-197), ב"סדר פסח שלישי" (206-201), במחנה על שפת אגם בקרבת מקנס (עמ' 217 ואילך), בסמינר העולמי בצרפת (עמ' 256 ואילך), סמינר בלה-בול (עמ' 268 ואילך), במסיבת הפורים (עמ' 276 ואילך). מן הסתם האירועים האלה תועדו ביומן אישי, ומן הסתם לא היה הבדל מהותי ביניהם, אבל הסיפורת איננה סובלת פרטנות לשם תיעוד – לכל איבר בסיפור חייבת להיות תכלית.

הפרטנות המוגזמת הזאת מציפה את הרומן כולו: מפרטים לך כיצד מכינים חמין מרוקאי (עמ' 32), קורות חיים (עמ' 48-44, 52, 171), קורותיה של "אליאנס" (עמ' 116), פרטי קווי המטרו בפאריז (עמ' 109), המנות במועדון מולן רוז' (עמ' 112), הבילויים בפאריז כולל פולי ברג'ר (עמ' 185), "פלאי פאריז ולונדון: אטואל, טיולרי, אינווליד, סורבון, פנתיאון, גני לוקסמבורג, שאנז אליזה, מרכז פומפידו, מופעים ומסעדות; הייד פארק, בריטיש מיוזיאום, ארמון באקינגהם וכו'  (עמ' 213-208, 283, 323, 341).

הספר גדוש בווידויים החוזרים על דברים שידועים מכבר לקורא (עמ' 216, 295, 313, 326, 329, 334, 355-354; ראו פרטנות יתר גם בתחומים אחרים: עמ' 128, 135, 207, 223, , 251, 259-258, 288).

אני מודה שלמדתי מהספר הזה פרק על קורות הקיבוץ והשליחות שלו [של המחבר] לגולה, והפקתי לא מעט תועלת. ייתכן שאילו הייתי פחות איסטניס בכל הנוגע למיבנה הראוי של רומן – הייתי מתרכז בעיקר במעניין, ופחות במביך.

* * *

יוסף דוריאל

הבוּרוּת בניהול ממשיכה לגבות מחיר דמים

לא צריך להיות מומחה לכיבוי שריפות כדי לדעת שפיצול האחריות לביטחון הציבור בין שרים שונים, המייצגים מפלגות שונות, תניב אסונות בכל התמודדות עם מצב חירום.

תורת הניהול המקצועי איננה רק נושא לסימפוזיונים במגדל השן האקדמי. עקרונות הניהול היעיל, המתבססים על תיאוריות מוכחות, הגיון עקבי וניסיון אמיתי צריכים להנחות את כל מי שמקבל על עצמו לנהל פעילות של ארגון מכל סוג שהוא – ציבורי, כלכלי או צבאי. המתעלמים מכך ומקבלים החלטות לפי הנוחות הרגעית – מביאים אסונות שחוזרים ופוקדים את כלל הציבור. האסון הנורא ביערות הכרמל הוא עוד המחשה כואבת לבוּרוּת הניהולית של מבנה השלטון בישראל.

מנחם בגין, ז"ל, עוד כשהיה ראש האופוזיציה לממשלת "מחדל יום הכיפורים", הזמין אותי לשיחה אחרי שקרא את ספרי – "הביטחון הלאומי של ישראל" – שנועד להתריע מפני האסון, ובהמשך – להציע דרכים למניעת האסונות שבדרך. בסדרת שיחות, שהתנהלו בדירתו הצנועה ברחוב רוזנבוים בתל-אביב, גיליתי לפניי אדם בעל אינטליגנציה גבוהה, שאם יגיע לראשות הממשלה יהיה מסוגל ליישם את עקרונות הניהול בהם האמנתי והדרושים לשיקום המדינה מההידרדרות הביטחונית, המדינית והכלכלית, להן גרמו הממשלות הקודמות.

בראש המלצותיי היו מיבנה הממשלה והפרדת רשויות השלטון, בהתאמה לעקרונות שנקבעו לפני דורות במדעי המדינה. במיבנה יעיל של שלטון אסור ששרים ישמשו גם כחברי בית המחוקקים כשהם מייצגים מפלגות המתמודדות על קולות הבוחרים. בצורה זו השר איננו המומחה הטוב ביותר לנושאי המיניסטריון שלו אלא – הפוליטיקאי שנבחר לכך מטעם מפלגתו. ובתור שכזה – רוב זמנו ונאמנותו יהיו נתונים לפוליטיקה הפנימית ולישיבות הכנסת, והזמן המועט החופשי מכך אף לא יספיק ללימוד הבעיות של המשרד עליו הופקד. אם השר, שימונה על ידי ראש הממשלה על סמך כישוריו המקצועיים, יהיה חופשי מכל מחויבות אחרת ויכהן בתפקידו נֶטו, אפשר יהיה להפקיד אותו על נושאים משולבים שהיו מפוצלים משיקולי "פיצוי" למפלגות הקואליציה. ריבוי שרים כדי "לקנות" את חברי הקואליציה איננו רק בזבוז על משרות, לשכות ומנגנונים מיותרים אלא – גם יצירת לבירינט ביורוקראטי המסרבל כל פעולה בה נדרש תיאום בין-משרדי (אז עוד לא חשבתי שבשיטה הקיימת יהיה גם מי שיעיז לבצע "תרגילים מסריחים" של העברת ח"כים מסיעה לסיעה תמורת כסא של שר או סגן שר).

בדיאגראמה האירגונית שהכנתי לממשלתו העתידית של בגין נכללו רק תשעה שרים, שאיחדו תפקידים שעד אז היו מפוצלים בין השרים "הפוליטיים" ובמיבנה החדש – הפכו למינהלים מקצועיים תחת שר ממונה אחד. כך הופיעו בדיאגראמה שר לשירותי רווחה, שכלל הכשרה מקצועית, תעסוקה וביטחון סוציאלי, שר לתחבורה ותקשורת, ושר למינהל ציבורי, שכלל את ביטחון הפנים וכל השירותים שנכללו במשרד הפנים.

לאחר שבגין נבחר לראשות הממשלה, הוא מינה ועדה של חברי כנסת להעברת השלטון ומסר להם את הדיאגראמה שלי. היחידי מביניהם שהיה בקיא במקצועות הניהול היה ח"כ מנחם סבידור, והוא הזדעזע משטחיות חברי הוועדה האחרים, שמבלי להיכנס לשורש המבנה הארגוני שהצעתי – חילקו מיניסטריונים לנציגי מפלגות שהמשיכו לכהן בכנסת. אלה, כמובן, לא יכלו להשתלט על משרדיהם המורחבים, ותוך זמן קצר הועבר לשר נפרד משרד התקשורת, ושר נוסף אחר קיבל את משרד המשטרה. כך הופרד תפקיד זה מכפיפות משותפת עם שירותי הכבאות, שאף המשיכו את פיצולם בין גורמי השלטון המקומי שאף פעם לא הצטיינו במקצועיות ויעילות. ואכן, בניסיון אישי שהיה לי בהמשך עם כבאי תל-אביב, נוכחתי עד כמה חסר לגוף זה פיקוד ומטה ארציים, עם שיטות וציוד מעודכנים לתפקידם, ותיאום הדוק עם המשטרה ומגן דוד אדום, הכפופים לאותו שר.

דוגמה אחרת של בוּרוּת ניהולית מתגלה כשבישראל עוד לא הבינו שלכל אזור גיאוגרפי בו אמורים להפעיל כוחות צבא ו/או משטרה ו/או הצלה צריך להיות מהמוכן מפקד אחד עם חמ"ל אחד שאליו כולם מדווחים במקרי חירום וממנו מקבלים את הפקודות.

גם התופעה החוזרת של ירי כוחותינו על כוחותינו, בה נפצע קשה, לא מזמן, חייל צה"ל בגבול רצועת עזה – נובעת מאותה בוּרוּת של חוסר מפקד גזרה שיהיה אחראי להוראות פעולה לכוחות השונים הנמצאים שם, גם אם אלה משתייכים לחילות שונים. לשם כך דרושים מפקדים מאומנים לפעילות משולבת, שעד היום לא השכילו אצלנו להקים מסלולי הכשרה מקצועית לתפקידם.

תיאור מפורט של הנושא, על השלכותיו, מובא בספרי "ללמוד מהחיים" היוצא לאור בימים אלה.

* * *

יאירה גינוסר / ארבעה שירים

מתוך ספר השירים החדש "שיינדל"

שעומד לצאת לאור בהוצאת "כרמל"

בחצר-הפנימית

אֲחִי-אַלְתֶּרְמָן, הַמֵּת הַחַי בֶּחָצֵר-הַפְּנִימִית

וְהִשְׁתַּנָּה. אוּלַי כִּי זָקַנְתִּי.

לִי חָצֵר-פְּנִימִית בָּהּ אֲצוּרִים מֵתַי

עִתִּים הֵם יוֹשְׁבִים אִתִּי

עִתִּים הֵם מְדַבְּרִים אִתִּי,

אֲנִי אִתָּם.

קְלָסִיקָה מִתְהַוָּה. הִנֵּה זֶלְדָּה,

אֶת שִׁירֶיהָ אֶקְרָא שָׁנִים כְּשִׂיחָה

עַל גְּבוּלוֹת. הִנֵּה אַבְרָהָם חַלְפִי

אֶת שִׁירָיו אֶקְרָא שָׁנִים כְּשִׂיחָה

עַל גַּאֲוַת הַלֹּבֶן שֶׁל עָמִית.

דִּבּוּר וְעוֹד דִּבּוּר,

שָׁטִיחַ פָּרוּשׂ עַל סַפָּה

בַּחֲדַר הַדִּירָה שֶׁל אָלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן,

אֶת שִׁירָיו אֶקְרָא

כְּוִכּוּחַ בֶּחָצֵר-פְּנִימִית,

מוֹרֶדֶת מֵחַמַּת קִרְבָה

אוֹדֶה לוֹ. מוֹרֵד בַּעַל סַמְכוּת,

עֵת קָרָא שִׁירַי בְּ"קֶשֶת"

הֵרִים טֶלֶפוֹן לְשַׁבֵּחַ. תּוֹדָה,

וְאֵדַע, אֵין לַיּוֹצֵר לְצַפּוֹת

אֶלָּא לְהִתְעַקְּשׁוּת מִשֶּׁלּוֹ

מָקוֹם שָׁמוּר בַּלֵּבַב פְּנִימָה,

וְאוֹר יְקָרוֹת לַאֲדוֹנִית אַדְנֵי-הַשָּׂדֶה

לִילִידַת הַמָּקוֹם, לְאֶסְתֵּר רָאבּ.

קטע אלנבי

כָּאן הָעִיר הַתַּחְתִּית, כָּאן שְׁמוּרַת הַזִּכָּרוֹן

פַּעֲמַיִם דָּאוּן טָאוּן

הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם חִפּוּשִׁית מְהַלֶּכֶת

לָשִׁיר עִם הַחִפּוּשִׁית פּוֹל מְקַרְטְנִי,

אָנוּ נִתְגַּבֵּר, בְּעִוָּרוֹן לִפְגֹּעַ

בְּגַבָּהּ שֶׁל חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה מִזְדַּחֶלֶת,

עִם חֹם הַשֶּׁמֶשׁ פּוֹעֵם הָאֹשֶר בִּגְרוֹנִי

אֲנִי הֲמוֹן אָדָם אֲנִי עֲנַק הַדָּאוּן טָאוּן

בְּלֵב רְחוֹב פּוֹעֵם אֲנִי פּוֹאֶמָה

לְחוֹב יַלְדוּת רָחוֹק

אֲנִי יוֹצֵאת מִסִּמְטָאוֹת הַשּׁוּק

עִם מִצְרָכִים טְרִיִּים בִּשְׁתֵּי יָדַי,

הָלוֹ, לִי שַׂקִּיּוֹת נַיְלוֹן וּרְחוֹב פְּנִימִי עַתִּיק.

יְלָדִים, נְעָרוֹת, אִמָּהוֹת וּפְנֵי זָקֵן

חוֹצִים כְּבִישׁ

זֶה בְּצָהֳלָה, זֶה בְּחֲשַׁשׁ

אֲנִי מְבֹהֶלֶת,

הַצִּילוּ! – הִנֵּה – חָצִינוּ!

בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל וְגַם שֶׁהֶחֱיָנוּ.

קָשֶׁה לָזוּז בֶּפְּקָק הַזֶּה

רְחוֹב פְּנִימִי בּוֹעֵט בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר

הָעִיר הַתַּחְתִּית עוֹד לֹא יוֹצֵאת לָאוֹר.

וארץ

וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה,

בָּהּ מְחַבֵּל בֶּן עַמִּי בְּצֵל לַיְלָה יֵחָבֵא

שֶׁבַע תּוֹעֲבוֹת בְּלֵב מְחַבֵּל

וְהוּא בַּכִּכָּר תּוֹפֵס מַחֲסֶה

וְשַׁחַק אֲזַי קָדַר כְּאִלוּ בְּשַׂק

עַל רֶצַח רַבִּין יִתְאַבֵּל

וְכִכַּר הַמְּדִינָה וְכִכַּר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל

וְכִכַּר צִינָה דִיזֶנְגוֹף וְכִכַּר בַּצָּפוֹן,

כִּכָּר אֶלִי כֹּהֶן, גִּיסוֹ שֶׁל הַסוֹפֵר סָמִי מִיכָאֵל,

כָּל הַכִּכָּרוֹת רוֹצוֹת לִבְעֹט בְּשֻׁתְּפֵי הַמְּחַבֵּל,

וְאֵין לַכִּכָּרוֹת כּוֹחַ.

שעה בחדר משלה

הַאִם שִׁירָה אֵינֶנָּה עוֹזֶרֶת בַּיִת

הַמְנַקָה אֶת חֲדָרַיִךְ בִּצְעָדִים חֲרִישִׁיִּים

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת מְנַקָּה גַּם אָבָק דַּק מִדַּק

נָעָה מַעֲדַנוֹת עִם כְּלִי מַיִם, עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל,

נוֹגַעַת בַּפְּרָטִים הַפְּזוּרִים, הַמְסִיטִים, הַמַּכְבִּידִים,

הַקַּטְנוּנִיִּים וְהַמַּקְטִינִים

וְאִלוּ אַתְּ מְבַקֶשֶׁת שָׁעָה שֶׁל עֶזְרָה

מֵאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה נוֹכַחַת, פְּקוּחַת עֵינַיִם,

מְבַקֶּשֶׁת יֵשׁוּת דְּרוּכָה –

כְּתַמְצִית מוֹלִיכָה, תּוֹךְ וְעִקָּר.

פּוֹנָה לְאִינְטְלִיגֶנְצְיָה נוֹכַחַת,

אֲבָל, עַתָּה, מִשׁוּם מָה, בָּהּ הַכֹּחַ פָּקַע.

כְּאוֹתוֹת מְצוּקָה אִינְטֶלִיגֶנְצְיָה נוֹכַחַת בַּחֶדֶר.

בְּמוֹ יָדֶיהָ אוֹתִיּוֹת כְּתוּבוֹת כְּתִיבָה קָלִיגְרָפִית תַּמָּה.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 30 שנה למותו של נחום גוטמן, על חייו ויצירתו של הצייר והסופר, בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפיו, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן והמוזאיקה במגדל שלום. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. את דבריו של בן עזר על גוטמן לא יכולתם לשמוע ב"צוותא" וגם לא באוניברסיטת ת"א.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 132 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. הרצאה שמעולם לא ניתנה בפתח-תקווה עצמה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

אריק כץ: תגובה ליוסי אחימאיר, למאמרו

 "משחֵק לידי תקשורת עוינת"

מה כי תלין על הביקורת המוטחת בראש הממשלה על-ידי העיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" וערוץ 2? גם בפיך בקורת לא מועטה על האיש, התנהלותו ותיפקודו. אז אולי המינון והשפה הבוטה מדירים שינה מעיניך? אנא זכור, שתפקידם של אמצעי התקשורת הוא לבקר, כמו שזכותו של החינמון "ישראל היום" לסנגר עליו ולשבחו, ללא ליאות. כמעט באובססיה.

 זו דמוקרטיה במיטבה.

 ראש הממשלה "הרוויח ביושר" את הביקורת המוטחת בו. יעיד על כך דו"ח מבקר המדינה האחרון על "ההזנחה וההפקרות" של ממשלות ישראל בתחום שרותי הכבאות: "מדינה המפקירה את אזרחיה בעת חרום," כתב. האם יש האשמה חמורה מזו?!

אזרחי המדינה, בכל עת ובמיוחד בימים אלו, בהן מרחפות מעל ראשינו סכנות חמורות, הן מאיתני הטבע (רעידת אדמה) והן מאויבינו, מצפון, מדרום וממזרח, זכאים ורשאים לבטוח במנהיגינו, שעושים המה את כל הנדרש, לאל ידם, על מנת להכין את העורף ואת שירותי החרום וההצלה לתפקוד אופטימאלי בשעת הצורך.

האומנם?!

ועוד לא נגענו בכל "הרעות החולות" של השלטון הקואליציוני הנסחט על-ידי מיעוט, בערכים שמתפוגגים, במדינת רווחה שנעלמת, ברדיפה אחרי החומר, במנהיגות שלא מפגינה דוגמה אישית, ועוד כהנה וכהנה. קצרה היריעה מלפרט.

או אז, העיתונאי יאיר לפיד מדאיג אותך?! או הניצבים (בדימוס) אבן חן וקליין, מוכי השכול?!

* * *

ברכות לגיליון ה-600!

תודה לך אהוד

וברכות לגיליון השש מאות

אלי נצר

* * *

אהוד יקירי,

היין רק משתבח עם השנים, הסופר הנידח רק מחריף עם הגיליונות, הקוראים רק מתרבים ומתמידים.

העונג כולו שלי לשלוח ברכותיי מדי מאה גיליונות.

מה אאחל וכבר לא איחלו לך. לכן אהיה שבלוני אך כן ומכל הלב לליבך הפתוח. ראשית – כל בריאות, בגילנו זה מצרך ראשון במעלה, ושנית – עוד שנים רבות וגיליונות רבים באותה התמדה, חריצות ונחישות.

מאחל

ממלבסי למלבסי אסלי [גם זה מצרך נדיר בימים אלו]

אביחי פאוזנר

* * *

אודי שלום

יותר מברכות על ה-600 ועל אתה עצמך. יישר כוחך מאוד.

אורי בית אור

מ.א. 306000

תודה,

אהוד

מ.א. 307726

* * *

בוקר טוב לך אהוד ומז"ט להופעת הגיליון השש (600) מאות! כה לחי! השתזפת...

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* * *

לאהוד שלום רב,

ברכות לגליון ה-600! ממש צל"ש על העיתון שאתה גם העורך שלו, גם הכותב, גם המעיר, גם המדפיס והשולח וגם הכול, ואתה מתמיד בכך כבר 600 פעם!

הגיליון האחרון היה אמנם קצר אך כלול בו שיר מיוחד ויפה מאוד, "פעמוני עין כרם", בתירגומו של יוסי גמזו.

מי יתן שיהיה לך כוח להמשיך במפעל – כי אכן זה מפעל.

תקוה וינשטוק

אהוד: אנא קיראי בתשומת לב את ההקדמה של יוסי גמזו ל"פעמוני עין כרם" ואז תקבעי אם מדובר כאן בכליל סוניטות מתורגם או מקורי...

* * *

לאהוד היקר שלום וברכה,

ברוך שובכם מחופשה וברכות מקרב לב לגיליון ה-600 של "חדשות בן עזר". לא פעם הבעתי את הערכתי למפעלך הגדול והיפה הזה.

סוף שבוע נעים לך וליהודית,

שלכם,

עדינה בר-אל

* * *

ברכות לגליון ה-600!

יישר כוח

אורי דרומי

* * *

בן עזר

העיתון שלך נעים לי

כחרס לגרד בו פצעים

לא ידעתי שגם טמבלים

יכולים להיות עורכים

ומאנייקים – סופרים

שש מאות גיליונות הֶבל

צפֵּה לביטולים

מישקה פיים

* * *

Dear Ehud,

A yishar koakh to you on the appearance of issue 600 (!) of Hadshot Ben Ezer!

You continue to amaze everyone with your remarkable energy and intellectual stamina.

This is a milestone in contemporary Israeli intellectual life and Hebrew literature.

Congratulations and best wishes for your continued publication of this important journal.

Kol ha-kavod,

Charles

Dr. Charles Berlin

Head, Judaica Division; Lee M. Friedman Bibliographer in Judaica

 Widener Library, Room M

Judaica Division, Harvard College Library

Harvard University

Cambridge, MA 02138, USA

* * *

טיול לסין בתאריכים 20.4-5.5.2011

בהדרכת נחמה בר סלע

שלום אהוד,

אני מצרפת בצרופות את תוכנית הטיול לסין ואת דף ההרשמה. אודה לך מאד אם תעביר את התוכנית לידיעת קוראי המכתב העיתי.

בהרשמה ישירה עד 25.12 אפשר ליהנות מהנחה של 100$ לכל מטייל, הנחה זו ניתנת רק למטיילים הוותיקים שטיילו איתי בעבר, לחברים שהם יצרפו, ול"חבורת קוראי חדשות בן עזר", ולכן חשוב להעביר את התוכנית במהירות.

שימו לב לשתי הצרופות. מידע מפורט על הטיול נמצא בהן. אפשר לשלוח את טופס ההרשמה בפקס לחברת אופיר גיאוגראפי עם תשלום המקדמה הראשונה בכרטיס אשראי ללא תוספת ריבית. ואילו את שאר התשלומים אפשר לשלם גם במזומן או בהעברה בנקאית. ההנחה של 100 דולר למשתתף היא בתוקף רק למשלמים את המקדמה עד ה-25.12.10.

כל הקודם זוכה כי הקבוצה אינה גדולה.

אני לרשותכם ואשמח לשמוע מכם.

בידידות

נחמה בר סלע

סמטת שבזי 5 תל אביב 65144 

03-5166665, 054-7738389

homibs@hotmail.com

* * *

להזדמנות לצאת לטיול הזה אסור לתת לחמוק בין הידיים! זוהי הזדמנות של פעם בחיים! מבטיחים לנו באופיר גיאוגרפי שאחרי בדיקה משווה לא תמצאו מחיר זול יותר לרמת השירותים שכלולה בטיול.

 ובנוסף 100$ הנחה להרשמה מוקדמת עד 25.12.10 .

 סין עברה שינויים כבירים בעת האחרונה וממדינת עולם שלישי מפגרת היא מתהדרת היום בערים גדולות ומשופצות ובאתרי תיירות נודעים. זהו טיול מיוחד העובר דרך כל המרכזים התיירותיים ומשלב ביקור בחבל שאנסי שנחשף לתיירות רק לאחרונה. בפינג יאו שהוכרזה לאחרונה על ידי אונסק"ו כאתר לשימור מורשת עולמית ניתן עדיין לראות את "סין של פעם".

דגש נוסף במסע הוא סיפורה המרתק של הארץ: הבנת תרבותה ומורשתה שהן בנות אלפי שנות היסטוריה, וחיי היום יום השונים מהמוכר לנו. נתוודע גם לרזי הדת הסינית העממית שמורכבת משלוש תפיסות פילוסופיות עתיקות יומין; לרפואה הסינית; נהנה מהמופעים המרשימים ביותר בקנה מידה עולמי, נטעם אוכל סיני; נשוטט בשווקים צבעוניים ונהנה מהמסע המרתק.

מה עושה את ההבדל: * הדרכה מגוונת ומעמיקה. * מקסימום 26 מטיילים בקבוצה. * טיסות ישירות עם אל על – בטיחות ונוחיות. * בתי מלון מדרגה ראשונה ושני לילות לינה במלון מורשת יחודי. * כל האתרים והמופעים כלולים במחיר.

על המדריכה: נחמה בר סלע היא בעלת ניסיון של 28 שנה בהדרכת טיולים במגוון יעדים בחו"ל, מתמקדת בהדרכת טיולי עומק גיאוגרפיים ובהרצאות בקמפוסים גיאוגרפיים בנושאי היסטוריה, פילוסופיה ואמנות. יש בה שילוב נדיר של ידע רחב, אהבת אנשים, יכולת ארגון גבוהה ואכפתיות. הדריכה יותר מ-70 טיולים לסין.

[דבר המפרסם, שהוא, ככל ההודעות והפרסומים שלנו, ניתן חינם, ורק על פי שיקול דעתה של המערכת]

אהוד: עשינו טיול נפלא לפורטוגל ולצפון ספרד בהדרכת נחמה בר סלע, ואנו שוקלים לצאת איתה גם לטיול לסין, זאת לאחר שנכשלו ניסיונותינו לשכור את היכל התרבות ליובל ה-75 שלנו, ועם מוזמנינו שלא הוזמנו ולא יזומנו – הסליחה. לנו קשה לשמוע ברכות ונאומים, אפילו הם על אודותינו.

* * *

איליה בר זאב

צריבת לב

סיכום "חוויות" מבי"ח קפלן 2010, מחלקת "לב ביניים"

1.

הַאָבְּלָצְיָּה) 1) עָשְׂתָה בִּי מַהְפָּךְ –

חָזַרְתִּי לִמְּקוֹרוֹת הַבְּרִיאָה וְשוּב פְּעִימוֹת קְצוּבוֹת בַּחֲדָרִים, בַּפְּרוֹזְדוֹרִים וּבְכָל הֵיכְלֵי הַשָּׂטָן.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הֲרֵי חָתַמְתִּי עַל מִסְמָךְ שֶׁלֹּא קָרַאְתִּי,

אֵין מְכַשֵּׁפָה.

הַאֻמְנָם?

בִּקּוּר חָטוּף בְּחֶשְׁכַת כּוּר הַמַּצְרֵף טִלְטֵל אוֹתִי

לְכָאן וּלְכָאן,

כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ לֵב –

צְרִיבָה.

2.

אֲנִי בַּמַּחְלָקָה הַקַּרְדְּיוֹלוֹגִית,"לֵב בֵּינַיִם" –

מְנַתְּחֵי וּמְחַטֵּטֵי לֵב מֻמְחִים.

שְׁאֵלוֹת רַבּוֹת, הַכֹּל מְמֻחְשָׁב: תְעוּדַת זֵהוּת –

מִשְׁקָל, גֹּבַה, אֻמְדָּן נַפְשִׁי. אַלֶּרְגִּיּוֹת, מַחֲלוֹת, עָבָר, עָתִיד,

תְּמִיכָה מִשְׁפַּחְתִּית, מַצָּב הַשִּׁנַּיִם, תְּרוּפוּת, בְּעָיוֹת שֶׁתֶן

וּשְׁאָר צְרָכִים.

תִּקְשֹׁרֶת: בַּיִת, נַיָּד, פַקְס, דֹּאַר אֵלֶקְטְרוֹנִי.

עַצְמָאוּת פִיזִית, יְלָדִים, נְטִיּוֹת סוֹדִיּוֹת, הֶרְגֵּלִים מְגֻנִּים – לְמִי אַתָּה שׁוֹלֵחַ מִסְרוֹנִים בְּכָזֹה מְסִירוּת?

מַה לֹא שׁוֹאֲלִים –

הַאִם אַתָּה קוֹרֵא הַרְבֵּה? כֵּן. עַכְשָׁיו, כָּאן,

אֲנִי מְסַיֵּם אֶת "מוֹסְקְבָה פֶּטוּשְׁקִי" – וֶנֶדִיקְט יֶרוֹפֶייֶב (2) מְשֻׁגָּע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, טְבוּל-יוֹם בְּאַלְכּוהוֹל, תּוֹעֶה כְּשֶׂה אוֹבֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ דַּהֲרַת רַכָּבוֹת לְשׁוּם מָקוֹם.

עִם "אֲרוּחַת הָעֶרֶב" שֶׁל הֶרְמָן קוֹך (3) עָבַרְתִּי אֶת הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן לָבוּשׁ כְּסוּת פִּיגָ'מָה מְגֻחֶכֶת עִם מוֹנִיטוֹר בַּכִּיס הַצְּדָדִי.

"בַּדְרָכִים" שֶׁל גֶ'ק קְרוֹאָק (4) הִגַּעְתִּי עַד הָעַמּוּד הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי הַצְּרִיבָה וְדַּיְסוֹת הַבֹּקֶר.

וּמַדּוּעַ לא שָׁאַלְתְּ אוֹתִי אָחוֹת רַחֲמָנִיּה –

עַל "נַחַל צֶאֱלִים עֶלְיוֹן", עַל "בְּרֵכַת צְפִירָה" וְזִיזֵי "הַסְּנַפִּיר הַגָּדוֹל", עַל מַעֲלָלַי בְּגֵּבֵי "נַחַל דַּרְגָּה".

וּמַה נַעֲשֶׂה עִם נִשְׁמָתִי הַנִּשְׁנֶּקֶת ב"מַעֲלֶה עֵלִי"? עַל מְנַת גּוֹרָלוֹ שֶׁל

צִפְעוֹן עֵין גֶּדִי הַנִּצְמָד בְּקִיר הַמָּצוּק וּמִתְעַקֵּל בַּחֲשֵׁכָה מוּל אוֹרוֹת פָּנָסֵי הַכִּיס אַחֲרֵי "מַעֲלֶה פַּלְמָ"ח"?

פְּרָטִים רַבִּים, סְבוּכִים מִדַּי לְמַחְשֵׁב מוֹדֶרְנִי קָטָן.

3.

רִפְרוּף בַּלֵּב הוּא לִכְאוֹרָה קַל מִפִּרְפּוּר, דֹּפֶק גָּבוֹהַּ מְאוֹד אַךְ יַצִּיב

מוּל דֹּפֶק לֹא יַצִּיב– פִּרְכּוּס מִתְפָּרֵעַ וּמְסֻכָּן.

תְּנוּעוֹת וְרַחֲשֵׁי הַוִּילוֹנוֹת בַּמַּחְלָקָה מְכַסִּים וּמְגַלִּים חוֹלִים, אוֹרְחִים, אֲחָיוֹת וְאֶת שְׁאָר הָעוֹבְדִים לְאֹרֶךְ שְׁעוֹת הַיְּמָמָה.

הַכֹּל רוֹחֵשׁ – תַּעֲשִׂיָּה אַדִּירָה, רֹבֶד עַל רֹבֶד. בַּלֵּילוֹת הַכֹּל מִתְגַּמֵּד,

נֶאֱסַף.

שָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר –

אָחוֹת מִשְׁמֶרֶת הַלַּיִל מְנַּמְנֶמֶת בְּכִסֵּא צָנוּעַ מוּל מָסָּךְ הַמּוֹנִיטוֹר.

הַכְּאֵב נָע עַל בְּהוֹנוֹת הַשֶּׁקֶט.

4.

אֶלֶקְטְרוֹדוֹת פְּזוּרוֹת בְּגוּפִי וּמְשַׁדְּרוֹת חֹמֶר סוֹדִי

לַאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים.

אִם נִתַּק מַשֶּׁהוּ מְזַנֶּקֶת אָחוֹת לְהַקְדִּים רְפוּאָה לְמַכָּה,

בְּכָל זֹאת יֶשְׁנָם דְבָרִים שֶׁבַּלֵּב שֶׁעֲדַיִן מֻקְדָּם לְדַבֵּר בָּם –

סוֹדוֹת אִישִׁיִּים, בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה, "שְׁבִיל יִשְׂרָאֵל",

"הַר הַנֶּגֶב","מִדְבָּר יְהוּדָה", "שְׁבִיל הַגּוֹלָן".

יָבוֹא עָלַי יוֹם וְיֵחָשְׂפוּ הַמִּסְמָכִים –

עִתּוֹנַאֵי הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית

יִצְהַלוּ כָּאַבִּרִים.

5.

בַּלַּיְלָה מְבַקֵּר אוֹתִי אָרִיק. הַרְבֵּה אָרִיק יֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל,

בְּכָל זֹאת הֵם שׁוֹנִים, לֹא כֻּלָּם שְׂרוּעִים

לְלֹא מַעֲנֶה לָשׁוֹן.

אָרִיק מְדַבֵּר פִּתְאוֹם עַל דָּן בֶּן אָמוֹץ (5) – "זִיּוּנִים זֶה לֹא הַכֹּל"

וְאוּלַי אֲנִי מֵבִין, וְאוּלַי טוֹב שֶׁלֹא לִשְׁאוֹל.

לֹא הַכֹּל? פַנְטַזְיָה? כּוֹלֵל עִם אַחְיוֹת בֵּית הַחוֹלִים?

אֵי פַּעַם הָיוּ אֲחָיוֹת וַחֲלוּקִים קְלִילִים. פְּצוּעִים צְעִירִים עִם בְּלוֹרִית

כָּאֲבוּ אֶת חַיֵּיהֶם וּמוֹתָם. תָּמִיד הָיוּ מִלְחָמוֹת וְשֶׁפַע אוֹן,

כַּיֹּום, חוֹלֵי אַהֲבָה רְפֵי אֹונִים.

אָנוּ דַּנִּים בַּאֲתְלֵטִיקָה הַקָּלָּה וּמַפְרִיעִים לַחוֹלִים לְהֵרָדֵם –

אָחוֹת תּוֹרָנִית מְבַקֶּשֶׁת שֶׁקֶט.

"הַפּוֹעֵל תֵּל אָבִיב" נִצְּחָה. אָרִיק מְחַיֵּךְ, הוּא אָדֹם. אֲנִי יָרֹק עָצוּב.

לַּיְלָה רָגוּעַ.

אָרִיק חוֹצֶה אֶת הַדֶּשֶׁא הַסָּמוּךְ בַּדֶּרֶךְ אֶל מִגְרַשׁ הָחֲנָיָה, בּודֵד.

רַק שְׁעָתִַיִם אַחַר הַאָבְּלָצְיָּה. אֶפְשָׁר כְּבָר לְחַשֵּׁב:

לְפְנֵי הַצְּרִיבָה וְאַחֲרֵי –

צְרִיבַת הַנּוֹצְרִים.

6.

בִּקוּר רוֹפְאִים: "הִשְׁתּוֹלַלְתָּ בְּתַהֲלִיךְ הַאָבְּלָצְיָּה,

נֶאֱלַצְנוּ לְטַשְׁטֵשׁ אוֹתְךָ. בַּפַּעַם הַבָּאָה, רַק בְּהַרְדָּמָה מְלֵאָה."

כְּלוֹמַר, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל נָקִי. הָיִיתִי חַיָּב לְהַזְהִיר אוֹתָם מֵרֹאש וּלַחְסֹך כְּאֵבִים.

טִפּוּס מִשְׁתּוֹלֵל? הַאֻמְנָם? רַק לְלֹא הַכָּרָה אֲנִי נִלְחָם?

שָׁעוֹת אַחַר כָּךְ, בַּמַּחְלָקָה הַגּוֹנַחַת, אֲנִי מְהַרְהֵר –

אַהֲבָה, מָה הִיא בַּלָּשׁוֹן הַעִבְרִית? הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה וּנְטִיּוֹתָיו מְסַפֵּק בְּעָיוֹת. לֹא בָּרוּר אִם אוֹהֲבִים, חוֹשְׁקִים, אוֹ זוֹ סְתַם מִלָּה לְעוֹרֵר וּלְזָרֵז פִּתּוּי מִזְדַּמֵּן.

בְּסִפְרוֹ שֶׁל שָׁאנְדוֹר מָארָאי (6) – "הַנֵּרוֹת בָּעֲרוּ עַד כְּלוֹת" אוֹמֵר מִישֶׁהוּ: "הָאֵרוֹס נִמְצָא בִּבְּסִיסָה שֶׁל כֹּל אַהֲבָה, בִּבְּסִיסוֹ שֶׁל כֹּל קֶשֶׁר אֱנוֹשִׁי."

בְּשָׂפוֹת זָרוֹת זֶה נִשְׁמַע אַחֶרֶת, אוּלַי הָרוּחַ, הַמִּצְלוֹל, הַקֶּסֶם הַזָּר.

שָׁקֵט סְבִיבִי, אוֹרוֹת נְמוּכִים. אֲנִי צוֹלֵל לְשֵׁנָה עַד לִפְנֵי הַשַּׁחַר –

טָלִיתַא קוּמִי. (7)

7.

וְשׁוּב אֲנִי שָׁם. לֹא עָבְרוּ שְׁבוּעַיִם וּכְבָר פִּרְפּוּר. תּוֹךְ יוֹמַיִם מְיַצְּבִים אוֹתִי וְאֵין הִפּוּךְ בְּמַכַּת חַשְׁמַל מֵעַל לַחֲגוֹרָה.

אֲנִי בְּסִינוּס.

מָה זֶה, תַּרְגִּיל בְּאַלְגֶּבְּרָה? הֵד הַלֵּב מַמְתִּין לִסְקִירָה –

לָנוּעַ אֶל הַצְּלָלִים עִם הַצֵּל הַפְּרָטִי, לְזַהוֹת קוֹלוֹת

כְּאוֹטִיסְט בְּתוֹךְ הָאוֹר.

אֶצְבְּעוֹת יָדִי הַיְּמִינִית מִתְכַּוְּנוֹת כְּאֶקְדָּח שׁוֹלֵחַ לֶהָבוֹת

אֶל עֲרֵמוֹת הֶחָצִיר מֵאָחוֹר,

אֶל מְכוּלוֹת הָאַשְׁפָּה.

הָאִם אֶחֱזֹר לְהַרְדָּמָה מְלֵאָה? כַּנִרְאֶה שֶׁכֵּן.

יוֹם וָלַיִל –

אוֹר וַאֲבַק כּוֹכָבִים, צֵל יוֹרֵד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

8.

אַפְּרוֹפּוֹ דָּן בֶּן אָמוֹץ-

בְּמַחְלֶקֶת "לֵב בֵּינַיִם", בַּחֲדַר אֹכֶל קָטָן, מֻצֶּבֶת כְּרָזָה אָמָּנוּתִית –

הַמְלָצוֹת לִמְטֻפָּלִים וּבְנוֹת זוּגָם: "מִין עִם לֵב חוֹלֶה":

" מֻמְלָּץ... ע"י מֻמְחֵי קְַרדְּיוֹלוֹגְיָה בָּאָרֶץ וּבָעוֹלָם לִמְטֻפָּלִים

שֶׁעָבְרוּ הִתְעָרְבוּת לְבָבִית לְקַיֵּם יַחֲסֵי מִין עִם בַּת זוּג קְבוּעָה!!!

זֶה לֹא בִּמְיֻחָד רוֹמַנְטִי אַךְ לְאוֹר הַמַּצָּב

הַהִתְרַגְּשׁוּת תִּהְיֶה מְתוּנָה."

וּבְנוֹסָף –

"מֻמְלָּץ...שֶׁבַּת הַזּוּג תִּהְיֶה אַקְטִיבִית"

וכמובן –

"מֻמְלָּץ...לִקְבֹּע זְמַן לָאַהֲבָה, נָכוֹן לַבְּרִיאִים וְלַחוֹלִים כְּאֶחָד"

רַק הַגְּבָרִים סוֹבְלִים מִמַחֲלוֹת לֵב?

כְּבָר שָׁאֲלוּ אֲחֵרִים –

מָה זֹאת אַהֲבָה?

9.

בָּקְרוֹ שֶׁל אָדָם –

בֵּיצָה קָשָׁה, דַּיְסָה חֲמִימָה, לֶבֶּן 3 אָחוּז, גְּבִינָה לְבָנָה, מְלָפְפוֹן, עַגְבָנִיָּה, לֶחֶם פָּרוּס, רִבָּה, סֻכָּר, מֶלַח, סֻכְּרָזִית, מַרְגָּרִינָה, קָפֶה נָמֵס פּוֹשֵׁר, תֵּה.

אֲנָשִׁים לְעוּסִים יוֹשְׁבִים עִם הַפְרָעוֹת לֵב וְצָרוֹת נוֹסָפוֹת. אֵלוּ שֶׁבְּצוֹם

שְׁקֵטִים בַּחֲדָרִים לִפְנֵי הַסְּעָרוֹת הַקְּרֵבוֹת.

כֻּלָּם מוּמְחִים לְפֶתַע –

לְעֵת קְשִׁישׁוּת כּוֹאֶבֶת הֵם מַמְלִיצִים בְּעִנְיְנֵי תְּזוּנָה.

לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט.

10.

אֲנִי מְהַרְהֵר בִּיְלָדַי, נְכָדַי וְנֶכְדוֹתַי.

אִם אֶשְׂרֹד, אֶהְיֶה בְּמַעֲבֵה שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים לְחַיַּי

כְּשֶׁהַקְּטַנִּים בֵּינֵיהֶם יַגִּיעוּ לְגִיל עֶשְׂרִים פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר.

אֲחָדִים יָקִימוּ מִשְׁפָּחוֹת, יִבְנוּ בָּתִּים,

יִתְרוֹצְצוּ בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם,

בֵּינְתַיִם, חִיּוּכָיו שֶׁל עֵרָן בֶּן תִּשְׁעַת הֶחֳדָשִׁים מְמַלְּאִים אֶת חָלַל הַבַּיִת

בְּעָמְדוֹ לְיַד הַשֻּׁלְחָן, בְּמַסְעוֹת הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁלוֹ בִּמְיֻמָּנוּת שֶׁל חָתוּל.

עֵרָן קוֹרֵעַ עִתּוֹנִים בְּתַּאֲוָה רַבָּה. הָרִשְׁרוּש מְשַׁכֵּר.

לְהַאֲכִיל אוֹתוֹ מְחִית פֵּרוֹת בְּכַפִּית מְיֻחֶדֶת זוֹ חֲוָיָה גַּסְטְרוֹנוֹמִית.

שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל בֵּן, בֶּן הַשָּׁנָה (וְעוֹד קְצָת) מִשְׁתַּקְּפִים בַּ"סְקַיְיפּ" אֵי שָׁם מִלּוֹנְדוֹן הָרְחוֹקָה וְהַקְּפוּאָה.

בֵּן הֶחְלִיט וּבְהַצְלָחָה לָלֶכֶת בְּכוֹחוֹת עַצְמוֹ, עוֹד מְעַט יָרוּץ עִם הָאַנְגְּלִים.

פַּעֲלוּלֶיהָ, שִׁירָתָה וְחָכְמָתָה שֶׁל נֶטַע בַּת הָאַרְבַּע.

נְעוּרֵיהֶם הַמִּתְקַדְּמִים, הַמְּסַקְרְנִים

שֶׁל נִצָּן וְיוּבַל.

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּל אֵלוּ שֶׁעָבְרוּ אִתִּי אֶת הַשָּׁנִים הֲלֹא פְּשׁוּטוֹת וּמַסִּיק כִּי שָׁוֶה לִחְיוֹת.

הָיִיתָ גִּבּוֹר, אוֹמֶרֶת אָחוֹת בְּמִבְטָא רוּסִי, אֲבָל גִּבּוֹרִים נוֹפְלִים

תָּמִיד בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב שֶׁלָּהֶם.

נָּמְתִין לַכְּאֵב הַתּוֹרָן אוֹ לַעֹנֶג הַבָּא.

1, אבלציה-צריבה – ablation. בתהליך ה"צריבה" נכנסים ללב עצמו וצורבים ע"י גלי רדיו את אזור ההולכה הנוסף בדפנות שריר הלב. בעבר זה נעשה בניתוח לב פתוח.

2. ונדיקט ירופייב – (1938-1990). סופר ומחזאי רוסי בתקופת ברה"מ. "מוסקבה פטושי" ספרו הנודע ביותר (1969) נאסר לפרסום בברה"מ אך הופץ בעשרות אלפי עותקים והפך לספר פולחן. בישראל הודפס לראשונה ב-1973. מת מסרטן בגרונו ב-1990.

3. הרמן קו – איש טלוויזיה, פובליציסט וסופר הולנדי, "ארוחת הערב" הוכתר כספר השנה של 2009 בהולנד.

4.ג'ק קרואק – (1922-1969), מהכותבים האמריקאים החשובים במאה ה-20," דור הביט". כתיבה אסוציאטיבית חופשית ללא שכתוב בטיוטה אחת."בדרכים" – רומן מסע שנכתב במשך 3 שבועות באפריל 1951 בפסקה אחת ארוכה.

5. דן בן אמוץ – (1923-1989). לוחם פלמ"ח, עיתונאי, מנחה ערבי ראיונות, מתרגם, סופר, תסריטאי, שחקן קולנוע, איש בוהמה ישראלי. "זיונים זה לא הכל" (1979).

6.שאנדור מאראי – ( 1900-1989). סופר הונגרי שגלה מארצו בגיל 48 והתאבד בארה"ב 41 שנים לאחר מכן. זכה לתהילה כעשור לאחר מותו. כתב יותר מ-50 יצירות-רומנים, נובלות, סיפורים קצרים ויומנים. "הנרות בערו עד כלות" הפך לרב מכר.

7. "טליתא קומי" – בארמית סורית-"ילדה קומי" במילים אלו הקים ישו לתחייה את בתו המתה של ראש בית הכנסת יאיר (הבשורה על פי מרקוס, ה, 41).

*

עֹבֵד אַדְמָתוֹ שָׂבֵעַ, רְעֵבָה אִמִּי לִקְרָאתִי –

עוֹד לֹא מָלְאוּ אֲסָמֶיהָ.

2004

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 / תל-אביב 61221

* * *

נחמיה שטרסלר: עובדים ועניים

 [ציטוט מ"דה מארקר", "הארץ", 15.12.10]

נושא העוני לא יורד מסדר היום הציבורי, וטוב שכך. השבוע [שעבר] אמר נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שבעיית העוני מרוכזת בשני מיגזרים – החרדי והערבי. גם דו"ח העוני שפורסם באחרונה קבע שעיקר בעיית העוני טמון בשתי אוכלוסיות אלה. ואמנם, לפי הנתונים האחרונים, 53% מהמשפחות הערביות הן עניות; ו-57% מהמשפחות החרדיות אף הן עניות.

הבעייה היא שנתונים אלה נראים לי מעט מופרזים. הרי כולנו מכירים את תנאי החיים בבני ברק, בירושלים ובערים ובכפרים הערביים. האם הגיוני שיותר ממחצית האוכלוסייה הזו מצוייה מתחת לקו העוני?

לשם בירור השאלה פניתי ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שם התברר לי שהלשכה בונה מדגם שלדעתה מייצג את כל המשפחות בישראל, ומכיל 12 אלף משפחות מתוך 2.3 מיליון. כלומר, מדובר במדגם שגודלו כ-0.5% בלבד מסך האוכלוסייה שנבדקת.

למשפחות אלה נשלח עובד של הלשכה, שדופק על הדלת. אם פותחים לו – הוא נכנס ומבצע את הסקר. הוא שואל את בני המשפחה כמה הם מרוויחים, והם עונים. הוא מבקש מבני המשפחה תלושי שכר; שליש מהם מביאים לו תלושים, ושני שלישים לא. שאלתי את מנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרופ' שלמה יצחקי, איך הוא יודע שהתשובות אמיתיות. יצחקי ענה שנעשות בדיקות מול נתוני מס הכנסה וביטוח לאומי, ומתברר שהתשובות אמינות.

אבל המשכתי לשאול: ומה עם אלה שעובדים ב"שחור"? הרי ידוע שבקרב הערבים והחרדים יש כלכלה שחורה בעלת ממדים גדולים, ועליה ודאי שהם יספרו לסוקר, ועל כך ודאי שאין גם נתונים במס הכנסה ובביטוח הלאומי.

על כך ענה יצחקי: "אם מדובר באנשים שנמלטים מהמערכת, אז אתה צודק, יכול להיות שאנחנו חיים בכלכלה הרשמית, כאשר לידה יש כלכלה לא רשמית, אך אין לנו דרך להתמודד עם זה."

בנקודה זו פניתי לדניאל גוטליב, סמנכ"ל הביטוח הלאומי ומי שערך את דו"ח העוני. גוטליב אמר שהוא מודע לבעייה, ושהוא מתכוון לערוך מחקר עצמאי משלו כדי לבדוק את אמינות הנתונים.

אז אולי בשנה הבאה נזכה לקבל מדדי עוני שמתחשבים בשני סוגי הכנסה – גם הרשמית וגם השחורה.

אחד הנתונים שמקפיצים את כולנו הוא הנתון על המשפחות שעובדות – אך בכל זאת שרויות מתחת לקו העוני. גם לעבוד וגם להיות עני, זה באמת יותר מדי. אתמול [14.12] כתב כאן בעניין פרופ' יוסף קטן, כאשר הוא הלין על כך שגם יציאה לעבודה אינה ערובה ליציאה מהעוני.

ואמנם לפי דו"ח העוני האחרון, 39% מהמשפחות שיש להן מפרנס אחד הן עניות. יותר מכך: 5.2% מהמשפחות שיש להן שני מפרנסים – גם נמצאות מתחת לקו העוני.

אך גם במקרה זה יש בעייה בהבנת הנתונים.

זאת, משום שכאשר כתוב "מפרנס", אנחנו חושבים על אדם שקם כל בוקר לעבודה, חמישה-שישה ימים בשבוע, חודש בחודשו. אבל זה לא מה שמוגדר על ידי השלכה המרכזית לסטטיסטיקה.

באותו סקר הכנסות מוגדר מפרנס כי שבשלושת החודשים שלפני בוא הסוקר עבד לפחות יום אחד. זהו, לא יותר. לכן יכול להיות שה"מפרנס" עבד רק שבוע מתוך שלושת החודשים האחרונים. יכול להיות שהוא עובד רק בחצי משרה או אפילו ברבע. הכול ייתכן. הכול נכנס למסגרת ההגדרה של "מפרנס". ואם אותו "מפרנס" עובד במשרה חלקית ויש לו ילדים רבים, כמו שמקובל במגזר החרדי והערבי, אין למשפחתו סיכוי לצאת ממעגל העוני.

לכן צריך לדייק בהגדרות. בלתי אפשרי שהביטוח הלאומי, שבראשות אסתר דומיניסיני, ישתמש במילה "מפרנס" גם לעובדים במשרה חלקית מאוד, ובכך יגרום לאי הבנה גדולה.

אהוד: הציטוט הזה מובא גם לידיעת מכרינו וידידינו העשירים, שרובם אינו קורא את המכתב העיתי, ומטעמי חיסכון, גם לא את "הארץ" – אבל מתווכחים איתנו וחלקם בוכה מרה על ממדי העוני הנוראים בארץ, המציבים אותנו כאחת המדינות המושחתות ובעלות הפער הגדול בעולם בין הכנסות העניים והעשירים, מדינה שיש בה מיליון וחצי ילדים רעבים ויש בה כל הבבל"ת ההיסטרי, והשקרי ברובו – שבו מלעיטים אותנו עושי ה"סקרים" למיניהם, המתפרנסים יפה מאוד מכך.

* * *

ידידיה יצחקי: תשובה לאהוד בן עזר

ציטוט מגיליון 599, אהוד: כשאני משווה את המצב כאן לפני 132 שנה, כאשר סבי יהודה ראב בן עזר [שאותו זכיתי להכיר עד מלאת לי 12 שנים] – חרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה [בחנוכה תרל"ט, 1878], בארץ-לא-ארץ עם רוב ערבי ושלטון תורכי-מוסלמי – – כשאני משווה למצבנו כיום, ומוסיף עליו את ההפרש שבין אז לעכשיו – קדימה לעוד 132 שנים, לשנת 2142, אזיי אם יימשך התהליך המופלא של בניית הארץ – אנחנו אמורים להיות אחת המדינות החזקות והמשגשגות שבעולם.

נכון, אולי תהיה כאן פחות "דמוקרטיה", כלומר, פחות סיוע ממלכתי לאותו חלק בציבור המבקש להרוס אותנו, אבל אנחנו נישאר המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם, וזאת חרף כל חזונותיך הקודרים! – לנו אין לאן לברוח כי או שהפלסטינים ישחטו את כולנו כאשר יתפסו את השלטון באופן "דמוקראטי" כמו הנאצים בגרמניה – או שאנחנו נמשיך לשלוט ולחיות כאן חרף כל הקמים עלינו לכלותנו מאז מעולם וחרף כל המדינות המושחתות והצבועות שבעולם, שאתה מתפעל כל כך וגם מודאג מהטפות המוסר שלהן! שישה מיליון יהודים בישראל עם צבא חזק לא יילכו לאיבוד, אני מבטיח לך! אירופה המתאסלמת היא העומדת בתור ללכת לאיבוד היא והנפט הסעודי והעיראקי! [עד כאן הציטוט].

אהוד, ידידי היקר,

לו יכולתי להתפלל, הייתי מתפלל שלוש פעמים ביום להתבדותה של הפרוגנוזה שלי ולהתגשמותה של הפרוגנוזה שלך (חב"ע 599) לבד מענין הדמוקראטיה, ולא מחמת היותי יפה נפש, אלא כיון שחוסנה של מדינתנו היקרה כל כל טמון, במידה מכרעת, בהיותה מדינה דמוקראטית.

ההבדל בין אופטימיסט לפסימיסט הוא בכך, שהאופטימיסט מאמין שאנחנו חיים בעולם האפשרי הטוב ביותר, הפסימיסט חושש שאמנם כן הוא. 

 בברכה,

ידידיה יצחקי

אהוד: אמירה ערבית מקומית שהיתה שגורה על פיו של דודי ברוך בן עזר ראב ז"ל: "אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!"

* * *

מ. דן: "עמותת מגן לעורף" הם כנראה בעלי עניין

לאהוד שלומות,

הפעם אני פונה אליך בעקבות המצגת "הכרמל נשרף" שצירפת לגליון 599.

בסוף המצגת מצוין כי המפיצים הינם 'עמותת מגן לעורף' והם אלה שמנצלים את ההיסטריה מירי טילים על מרכזי אוכלוסין במדינתנו והדוחפים לפתרון באמצעות מערכת לייזר 'סקייגארד' (תוצרת 'נורת'רופ-גרמן'), וכל זאת מאחורי מסך הפניקה שנוצרה בשל האסון שאירע לאחרונה בכרמל. המצגת מפרטת את מגבלותיהן של מערכות ה'חץ' ו'כיפת-ברזל', וכהשלמה להן מציעה את מערכת ה'סקייגארד', ומפרטת את הצלחותיה בניסויים בארה"ב ואת יתרונותיה מבחינת עלות-תועלת.

מסתבר כי גם למערכת לייזר, כמו לכל מערכת נשק, יש מגרעות ומגבלות וניתן לנטרלה באמצעים פשוטים וזולים שלא כאן המקום לפרטם. על-כן נראה כי יש לנו עניין עם בעלי-עניין שגם מצהירים על כך באתר שלהם. עיין בקישור להלן:

http://www.magenlaoref.org.il/about.html

בברכת יישר-כוח,

מ. דן

* * *

עדינה בר-אל

בין העצים הירוקים יש סיפורים לילדים

סביב בית משפחת בר-אל במושב ניר-ישראל נטועים עצי-זית. את המטע מטפח משה, אבי המשפחה. רעייתו – הסופרת עדינה בר-אל – מוצאת רעיונות לסיפורים בין העצים הירקרקים-כסופים הללו ואצל אנשי המושב.

ד"ר עדינה בר-אל – סופרת לילדים ולנוער, חוקרת, מבקרת ספרים ומרצה במכללה האקדמית "אחווה" – מספרת בגוף ראשון על כתיבתה ומחקריה.

אני ועולם הילדים והנוער

"בין העצים הירקרקים / משה'לים ושלמה'לים משחקים." כך מתחיל שירו הנודע של ביאליק, שנכתב ביידיש ותורגם לעברית. והעצים הירוקים מקשרים בין ההווה שלי לעבר. ההווה – אני חברת מושב ניר-ישראל בדרום, ליד אשקלון. וביתי נטוע בין 700 עצי זית, שבעלי משה, אגרונום במקצועו, מטפח כתחביב. בני הבכור, ניר, מתגורר עם משפחתו ביישוב הר חלוץ בגליל, בני רן ובתי הדס מתגוררים עם משפחותיהם בניר-ישראל.

ומהו הקשר לעבר? בחרתי לכתוב עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא: עיתוני הילדים היהודיים שראו אור לפני השואה בפולין. אחד העיתונים המרכזיים ביידיש נקרא "גרינינקע ביימעלעך" [עצים קטנים ירקרקים].

איך אני מגדירה את עצמי? סופרת, חוקרת, מרצה. מסתבר שלכל הדברים הללו יש מכנה משותף – ילדים.

ככל שאני מתבגרת עולם הילדים והנוער שובה אותי יותר ויותר. כעשרים שנה הייתי מורה ומחנכת בבתי ספר תיכוניים, ולאחר מכן עברתי ללמד במכללה האקדמית "אחווה". שם עבדתי מעל עשרים שנה, היכשרתי מורים וגננות להוראה.

אני סופרת לילדים ולנוער. עד עתה יצאו לאור 18 ספרים שלי, מלבד ספרי מחקר. אני חברה ב"אגודת הסופרים" ועומדת בראש אגודת "סומליון" – אגודה של סופרים ומאיירים לילדים ולנוער – בה אני יוזמת פעילויות תרבות, כגון ימי עיון וסיורים בארץ. הגעתי למסקנה שסופרי הילדים הם אנשים נחמדים מטבעם וחברותיים.

לעיתים אני כותבת ביקורות על ספרים, ואני משמשת כשופטת בתחרויות פרסים בתחום ספרות הילדים והנוער.

עתה, לאחר צאתי לגמלאות, אני כותבת מאמרים רבים ומרצה בארץ ובחו"ל בתחומים האלה: ספרות ילדים עברית, ספרות ילדים ביידיש, תולדות החינוך, הקהילה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם ועוד.

על מה אני כותבת לילדים?

באחד השיעורים בספרות ילדים במכללה, נתתי משימה לסטודנטים לאפיין במשפט אחד את הכתיבה של סופר מסויים. ואז פנתה אלי סטודנטית ושאלה: "עדינה, איך את מאפיינת את הכתיבה שלך במשפט אחד?" – ובלי לחשוב עניתי לה: "לילדים קטנים אני כותבת סיפורים עליזים, ולגדולים סיפורים עצובים." ואז הסתבר לי עצמי כמה זה נכון. התחלתי לחשוב מדוע זה, והתשובה היא, כנראה, על רקע הילדות הלא-קלה שהיתה לי. לתפיסתי אנחנו צריכים להביא שמחה לילדים, למלא את ימיהם באושר. ולגבי בני הנוער, אין ברירה, להם צריך לספר על העולם כהווייתו, על כל העצב אך גם השמחה.

משהו על עולם של ילדות שהיה ואיננו

אני בת לניצולי שואה. אימי סיפרה לי על הגטו ועל מחנות העבודה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבי, שניצל מאושוויץ, דווקא שתק. אני וחבריי הם "דור שני" לניצולי שואה, עם כל המאפיינים הידועים. היום זה נראה מוזר, אך מכל ילדי הכיתה, רק לי היה סבא. סבי הספיק לעלות לארץ לפני פרוץ המלחמה והתכוון להביא את כל משפחתו לכאן, אך הנאצים שיבשו את התוכנית.

במשך שנים רבות עסקתי בנושא הן ככותבת והן כמחנכת. לפני כעשרים שנה, בהיותי מורה בבית הספר החקלאי "כפר סילבר", יצאתי לראשונה לסיור בפולין עם משלחת נוער. השבוע בו שהיתי בפולין גרם לטלטלה של ממש בחיי. אני זוכרת שעמדתי בבית הקברות היהודי בוורשה, וראיתי שם מצבות של ציונים, של בונדיסטים לא-ציונים, של שחקנים, של סופרים. ואז, דווקא במקום הזה של המוות, עלו לנגד עיניי החיים העשירים והמגוונים של הקהילה היהודית בפולין. דווקא בבית הקברות הבנתי משהו על החיים שהיו אז שם, בפולין. וזה המחיש ביתר שאת את גודל השבר, את האובדן. ואז הגעתי להחלטה לחקור וללמוד על החיים בפולין לפני השואה, לנסות לשקף את העושר הרוחני והתרבותי שהיה שם ונכחד. ומכיוון שאני סופרת לילדים ולנוער, בחרתי להתמקד בהם.

חיפשתי עיתונים יהודיים לילדים ולנוער בארכיונים ובספריות בארץ, בפולין ובארצות נוספות. צילמתי כל מה שמצאתי.

מכיוון שבעבר לא נערך מעולם מחקר שיטתי על ספרות הילדים ביידיש, אני נחשבת חלוצה בתחום. זה מאוד מעניין מבחינתי: כשהייתי קטנה, התביישתי כשאימא שלי דיברה ביידיש, ועכשיו יש לי דוקטורט ביידיש.

אוצרות גנוזים בעיתונים לילדים

בפולין כל יהודי ידע לפחות שתי שפות מתוך השלוש ששלטו בה: פולנית, יידיש ועברית. מצאתי עיתונים לילדים בכל שלוש השפות הללו. בעברית התמקדתי בשלושה עיתונים בעברית: "עולמי", "עולמי הקטן" ו"עולמי הקטנטן". רשת החינוך "תרבות" בפולין הוציאה אותם לאור בוורשה עבור גילאים שונים. בעיתונים הללו, שהיו ציוניים, יש חומר רב על ארץ ישראל בתקופת המנדט. יחד עם זאת מסופר בהם רבות על פולין באותה תקופה.

ביידיש עבדתי בעיקר על העיתונים "דער חבר" [החבר] ו"גרינינקע ביימעלעך" [עצים קטנים ירקרקים] שראו אור בווילנה, והעיתון "קינדער פריינד" [ידיד הילדים] מוורשה.

עיתון מיוחד בפולנית הוא עיתונו של המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק. "מאַלי פְּשֶגְלוֹנד" [סקירה קטנה], שנועד לילדים יהודים, אך גם ילדים פולנים קראו בו.

בכל העיתונים הללו מצאתי אוצרות של ממש: יצירות ספרות (סיפורים קצרים, ספרים בהמשכים, שירים, משלים, אגדות, בדיחות, מחזות); ידיעות אקטואליה; כתבות על גיאוגרפיה, היסטוריה ומדע פופולארי; מלאכת יד; שעשועים ותשבצים לשעות הפנאי, חיבורים ומכתבים של ילדים ועוד.

על כל אלו ניתן לקרוא בספרי "בין העצים הירקרקים: עיתוני הילדים היהודיים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939", ירושלים 2006.

על מה אני כותבת לילדים?

ספריי לילדים קטנים לקוחים מעולמו של הילד ומשפחתו, והם ספוגים בהומור. ביניהם ספרי הראשון "תינוק חדש במשפחה" (הוצאת עופר), וספריי הבאים, שזכו לאיורים של טובי המאיירים: "המכנסיים של סבא", המלך למך" (הקיבוץ המאוחד); "מה קרה לכובע", "הכי חזק בגן", "נוגי ויונתן", "אולי ראית ילד כזה" (ספריית פועלים); "גוּלָה", "הדודה סימונה באה לביקור" (יסוד); "גברת דווקא" (מודן).

מסתבר שאנשים ומוסדות חינוך משתמשים בספריי במגמות ביבליותרפיות, הווה אומר: טיפול באמצעות הסיפור. הספרים שלי משמשים לשיחות על קנאת אחים, על דימוי עצמי, על אלימות, על כשרים וכישורים אישיים, על בעיות שונות בחברת הילדים. אני מאמינה שבאמצעות היצירה הספרותית יש אפשרות לילדים להזדהות עם הדמויות בסיפורים, ללמוד משהו על עצמם ולהיות מודעים לרגשותיהם ולמצבם.

ומדהים איך ילדים קטנים יכולים להעלות מן הסיפורים אפילו מסרים סמויים. לדוגמא: בספרי "גוּלָה" מסופר על פילה גדולה ושמנה שעשתה דיאטת הרזייה. אבל לאחר שרזתה היא גילתה שזה ממש לא מתאים לה, וחזרה להיות שמנה, כמו שצריכה להיות פילה. שמעתי מפי גננת, שהיא קראה את הסיפור באוזני ילדים בגן, ואז אמר לה אחד הילדים: "אני יודע למה סיפרת לנו את הסיפור הזה. כי כל אחד צריך להיות מרוצה מאיך שהוא."

על מה אני כותבת לנוער?

לנוער נושאי ספריי רציניים ולעיתים עצובים. שניים מהם קשורים לשואה. האחד, "אני לולה" (הוצאת רשפים), בו כללתי את סיפורה של אימי ז"ל על קורותיה בגטו ובמחנות העבודה. הספר השני - פרי הביקור שלי בפולין עם משלחת הנוער של בית-ספר "כפר סילבר" – "הם ירו גם בעורבים" (עם עובד). מסופר בו על ביקור של משלחת נוער בפולין מנקודת מבט של נערה בת 16, דור שלישי לשואה. בנוסף הוצאתי קובץ סיפורים על בנות נעורים בשם "אישה זרה" (ספריית פועלים). הסיפורים ההלו משקפים חיי נערות מתבגרות, החל מסיפורים קלילים על חיזורים ועד סיפורים רציניים על ניצול מיני ועוד.

המושב – כר פורה לרעיונות כתיבה

המקורות לרעיונותיי הם חוויות שלי ושל הסובבים אותי – בני משפחה, תלמידים, מכרים ושכנים.

לאחרונה יצאו לאור שני ספרים חדשים שלי, בשניהם יש סיפורים לכיתה א', אבל הם מתאימים גם לקטנים יותר (להאזנה) וגם לגדולים יותר (לקריאה). הספרים נקראים: "גן-חיות בבית" ו"הקנגורו והמעיל", שניהם בהוצאת "עופרים". אדגים רעיונות שקיבלתי מהסביבה באמצעות כמה סיפורים משני ספרים אלו.

נתחיל בהתרשמות הראשונית שלי מבית הספר המושבי, מסביבתו ומאופי התלמידים. והנה כמה פרטים לרקע: משפחתנו התגוררה בעבר בראשון לציון, עד שהחלטנו לעבור לכפר. בעצם החליט על כך בעלי משה, שהוא בוגר "מקווה ישראל". עברנו להתגורר במרכז הכפרי "אחווה" בתחום המועצה האזורית באר-טוביה. במרכז זה היו בתים שמיועדים לרופאים ולמורים. קיבלנו בית ואני התחלתי ללמד בתיכון האזורי של באר-טוביה. שני בניי למדו בבית הספר "מבואות", בית הספר היסודי של באר-טוביה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי ל"מבואות" כדי לרשום את בני הבכור. כשראיתי את בית הספר לראשונה, קיבלתי "מתקפת ירק ושלווה". בניגוד לבתי הספר בעיר, שרובם בבניינים גבוהים, עם חצר בטון, לעיתים מגודרת ומסורגת; ראיתי לנגד עיניי מקום ירוק, עם דשא ועצים, ובתים בני קומה אחת נטועים בהם – אלו כיתות הלימוד. זאת ועוד, לפתע שמעתי ציוצי ציפורים. בית הספר נראה לי ממש כגן-עדן, ושמחתי שילדיי ילמדו בסוג כזה של בית ספר.

אני, כאמור, התחלתי ללמד בבית הספר התיכון הסמוך, וגם שם חשתי באווירה הכפרית, הידידותית, הבלתי-אמצעית. אפילו הציפורים הרגישו חופשיות להיכנס באמצע השיעור מבעד לחלון, לעופף להן בכיתה ולצאת החוצה. באחד השיעורים עמדתי ליד הלוח ודיברתי אל הכיתה, ולפתע פנתה אלי תלמידה ואמרה: "עדינה, תזיזי בבקשה את הספוג." הבטתי לכיוון שהורתה לי, וראיתי את הספוג המאובק מונח על המדף ליד הלוח. לא הבנתי את כוונתה, אך הזזתי את הספוג ממקומו. לפתע התגלה חור, מתוכו פרחה ציפור דרור, התעופפה לה בכיתה ויצאה החוצה מבעד לחלון.

שתי הסיטואציות האלו – התרשמותי הראשונה מבית הספר היסודי בבאר-טוביה, והאירוע בכיתתי עם הציפור – שימשו לי כרעיונות לכתיבת סיפור. הסיפור שכתבתי נקרא "קן הציפורים של שיר". טוויתי עלילה ובה ילדה מגיעה לראשונה ללמוד בבית ספר. יש לה חששות כמו לכל אחד במקום חדש. בתחילה היא חשה בדידות, אבל בזכות זה שהיא "הצילה" ציפור שנלכדה מתחת ללוח, ההשתלבות שלה נעשתה קלה, והיא רכשה חברים בכיתה.

חמש שנים התגוררנו במרכז כפרי "אחווה" ואחר-כך התקבלנו כחברים במושב ניר-ישראל ליד אשקלון. ילדיי התחילו ללמוד בבית ספר "ניצן" שבקיבוץ ניצנים. וגם שם קיבלתי רעיון לסיפור, הפעם ממורה בשם נורית. יום אחד היא אמרה לי: "אולי תכתבי סיפור על התירוצים שילדים ממציאים כדי לא להכין שיעורים?" אני הרמתי את הכפפה, באתי לכיתה, ביקשתי מהילדים לספר לי באילו תירוצים הם משתמשים. ואחר-כך, בבית, כתבתי את הסיפר "שק התירוצים של הכיתה". טוויתי עלילה בה אומרת המורה, שהיא היתה יכולה למלא שק שלם בתירוצים שלהם, ואכן הם מביאים שק לכיתה...

וכך עוד ועוד סיפורים: "זוג יונים", על גוזל שנכנס מתחת לרצפת הבית וקשה היה להוציאו משם; "נעליים לגשם ראשון", על ילד קטן שנהג להחביא דברים בבית, ומה קרה כשהוא החביא את הנעל של אחותו ביום גשם. גם ממבוגרים קיבלתי רעיונות. סבתא אלישבע סיפרה לי על הימים הראשונים של מייסדי המושב, כשהם למדו לעבוד בחקלאות, ומה קרה כאשר שתילי גזר נעלמו להם בכל לילה. וכך נכתבו עוד ועוד סיפורים.

ילדי המושב – מבקרים ספרותיים קטנים

במשך שנים הייתי נוהגת לבוא לגן-הילדים בניר-ישראל עם כל ספר חדש שלי, לקרוא אותו בפני הילדים ולהעניקו כמתנה לגן. היום אני נעזרת בילדים לפני פרסום הספרים. אני מבקשת ומקבלת מהם הערות והארות על דברים שכתבתי. בנוסף לדעות שאני שומעת מבני משפחתי, אני משתדלת לשמוע דעות של אחרים. הפעם, לאחר שסיימתי את שני קבצי הסיפורים – "גן חיות בבית" ו"הקנגורו והמעיל" – הלכתי לבית ספר "מבואות", התארחתי בכיתות א' ו-ב'. קראתי בפני התלמידים הצעירים את סיפוריי ושמעתי מהם את דעותיהם ואת הערותיהם. זהו אותו בית ספר, בו למדו ילדיי לפני שנים, בית הספר המושבי הראשון שהכרתי. וכך נסגר המעגל.

הכתבה נדפסה לראשונה בעיתון "קו למושב", גיליון 657, מיום 16 בדצמבר 2010

* * *

הופיע הספר "חיים של נייר"

מאת נורית יובל

בהוצאת 'גוונים', 2010, 377 עמ'

ד"ר ראובן (ריכרד) מאיר עלה ארצה מברלין בינואר 1933. הוא יצא בשליחותו של יהושע חנקין כרופא יהודי ראשון בנגב מאז ימי אברהם אבינו, אך נאלץ להימלט משם עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. מוסדות הרפואה בארץ לא פתחו שעריהם לקראת הרופאים העולים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבע שנים בלבד אחרי עלייתו ארצה, הוא מתגייס לשירות בצבא הבריטי ונשלח ללבנון, לסוריה ולשהות ארוכה במפקדת הצבא בהודו. מאות המכתבים ששלח הביתה בשש שנות שירותו, הכתובים בעברית ללא רבב שרכש עם עלייתו ארצה, משמשים תיעוד היסטורי וסוציולוגי מרתק של תולדות היישוב בימים שטרם הקמת המדינה. בשובו ארצה, לאחר שיחרורו מהצבא הבריטי, הוא משתתף בהקמת חיל הרפואה ובמלחמת העצמאות. אשתו, בת למשפחה ותיקה מעדת הפְּרושים בירושלים, מגדלת לבדה את הילדים, ובתו שאך נולדה עם צאתו מהבית – תתוודע אליו רק בתום המלחמות, ועד אז היא מנסה לנחש מהו אבא.

הבת, היא הסופרת-המאיירת נורית יובל, ערכה את המכתבים, ושורות נבחרות מתוכם שימשו לה כותרות לסיפורים שהיא שילבה ביניהם, ויצרה סוּגָה מיוחדת במינה המשלבת תיעוד עם סיפורת, ומציגה זווית נוספת של חיינו בארץ בימי מלחמות ומדינה בדרך.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

 [הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

      וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת

      יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ

      וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת

      שֶׁלִטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת – –

נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ

פרק ראשון: דגניה, ילד עצמאי

חלק ראשון

בבית-החולים למחלות עיניים של הד"ר פייגנבאום בירושלים שוכב ילד בן ארבע ורואה רק חושך בעיניים בוערות, כי הרופא מעסה אותן באבקת נחושת. העיניים כואבות, והילד שותק. דמעות ירוקות זולגות על לחייו השקועות. הלחיים שקועות ועצמותיהן בולטות למרות מבנה הפנים העגול, וזאת בגלל הרעב ששרר בשנות המלחמה העולמית. מאז הילד הרזה ושחור השיער זוכר את עצמו – עיניו דלוקות. למחלה קוראים טראכומה, גרענת. כאשר נעשה חם בעמק הירדן, שם הוא גר, והרוח מעיפה ענני אבק, נעשים כאבי העיניים קשים יותר. ואם אתה מבריא, אתה שב ונדבק מהאחרים, הלוקים באותה דלקת.

ליד הילד יושבת אמו, דבורה. גם היא סובלת, ולא רק מטראכומה אלא גם מדלקת כליות. רק עכשיו, בתחילת 1919, חודשים אחדים לאחר שהבריטים שחררו את צפון הארץ מידי התורכים, היא מצליחה להגיע עם בנה היחיד מדגניה לירושלים, כדי להתרפא. היא בבית-חולים אחד, והוא אצל הד"ר פייגנבאום. בגלל בכיותיו של הילד היא עוברת, עדיין חולה, למחלקת הנשים בבית-החולים למחלות העיניים, ויושבת שעות ארוכות ליד בנה ומדברת איתו. היא מספרת לו מדוע נקרא שמו משה.

 "הדבר קרה אצלנו בדגניה, שבת אחת לפנות-ערב, בסוף הסתיו, בשנת 1913, לפני המלחמה. לאבא שלך היה שטף-דם קשה באף. חבר שלו, משה ברסקי, אמר לו: 'שמואל, אל תדאג, אני ארכב על הפרדה למנחמיה ואביא את התרופה, כדי לעצור את הדם.'

 "משה היה בחור צעיר מאוד, כמעט ילד. תמיד צחק. כולם אהבו אותו. עם השקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו קצת. היתה להם הרגשה שקרה דבר נורא. הם סגרו את שערי הברזל, השאירו בחצר את הנשים עם הילד האחד שכבר נולד, גדעון ברץ, ועוד שלושה גברים, לשמור, ויצאו לחפש את משה.

 "הם האירו בפנסים את השדה הקרוב לירדן. אחרי הרבה שעות מצאו את משה על שפת הנהר. ערבים תקפו אותו וניסו לשדוד את הפרדה. ירו בגב שלו והרגו אותו.

 "אבא שלך שלח מכתב למשפחת ברסקי ברוסיה, לספר להם מה קרה. אבא של משה כתב לו שהם אינם בוכים, אלא שולחים עוד בן, למלא את מקום משה שנפל, ובקרוב יעלו כולם ארצה.

 "כשנה וחצי אחרי הרצח, ב-20 במאי 1915, נולדת אתה בדגניה, וקראנו לך על שמו – משה."

עד אחרית ימיו, כאשר גם עינו האחת, הימנית, תעמוד בסכנת עיוורון, והסרטן יאכל בו, וליבו החזק ייחלש ויבגוד בו – עתיד משה לזכור את הטראכומה שפגעה בכושר הראייה שלו ואיימה להחשיך עליו את עולמו כבר בילדותו, את כאבי העיניים שליוו אותו, את סיפור הרצח של משה ברסקי ואת אמו דבורה, שהיתה האדם הקרוב לו ביותר בילדותו, ואשר נלחמה על חייו בכל המחלות הקשות שבהן נדבק שוב ושוב.

 "כשהיית ילד קטן קיבלת פתאום חום גבוה," ממשיכה ומספרת האם. "זה היה באמצע החורף הקשה, במלחמה העולמית. הצבא התורכי החרים את הבניינים של חדר האוכל והמגורים של דגניה, ושיכן בהם חבורה של טייסים גרמנים; אלה השתתפו, לצד התורכים, במלחמה נגד הבריטים. כולנו היינו מוכרחים לגור במחסנים וברפת. ירד גשם בלי הפסק. בלילות היה קר מאוד. קודם חלה גדעון. מרים, אמו, השתדלה אצל קצין הטייסת הגרמנית לקבל בעבורו חדר חם ויבש. הקצין ענה לה בנימוס גרמני, שהדבר בלתי אפשרי. אחר-כך חלית אתה. בחוץ הוסיף לרדת גשם, הדרכים נעשו עיסה של בוץ. למרות הקור, עמדנו כל הלילה, אבא שלך ואני, והנפנו מגבות רטובות, כדי לצנן את הגוף הלוהט שלך. היית רזה, חיוור. לא רצית לאכול. בבוקר לקחתי אותך בעגלה לבית-החולים בטבריה. בדרך שקעה העגלה בבוץ, והעגלון הלך להזעיק עזרה. לא יכולתי לחכות עד שיבואו לחלץ אותנו, לקחתי אותך בזרועותי והתחלתי ללכת לאורך הכינרת. אתה נשמת בקושי. ירד גשם. השמיים, האגם והאוויר היו מסך אחד גדול של מים. כיסיתי את ראשך וידעתי, שאני מוכרחה להגיע לבית-החולים, אחרת מי יודע מה יקרה לך. היית כבד מאוד. בקושי ראיתי את הדרך בגלל הגשם. כאשר הגעתי לטבריה התברר שבבית-החולים אין מקום, בגלל הצבא התורכי. נשאתי אותך בזרועותי למלון וביקשתי שיקראו לרופא. אחר-כך בא גם אבא שלך. בחוץ לא הפסיק הגשם לרדת. ברקים ורעמים. העיניים שלך היו עצומות. נשמת בקושי. ישבנו איתך כל הלילה. פחדנו שהרופא לא מאמין שתבריא. לפנות-בוקר פסק הגשם. נשמעה קריאת המואזין מצריח המסגד של טבריה. אתה התעוררת פתאום ואמרת בקול חלש: 'תשמעי אמא, שרים!' – ואז ידענו שתחיה ותתגבר על דלקת הריאות שחלית בה, ועל הקדחת, ועל הטראכומה, ותהיה חזק ואמיץ, ותדע להתמודד עם כל הקשיים שתפגוש בעתיד."

*

משה חוזר עם אמו מירושלים לדגניה, זו הקבוצה הראשונה שנוסדה בארץ, ומשמשת דוגמה לשאר הקבוצות והקיבוצים שעתידים לקום. לימים תיחשב לו הולדתו בדגניה לתעודת כבוד וייחוס על היותו בן האצולה של "העלייה השנייה" ותנועת העבודה, אצולה שהוריו נמנים עימה. שיבתו לדגניה במלחמת העצמאות, ב-1948, להגן עליה מפני התקפת הצבא הסורי, תסגור מעגל בקשר ההיסטורי שלו ל"אם הקבוצות".

אך דגניה של שנות ילדותו הראשונות היא מקום שנושבות בו רוחות מזרחיות חמות. ענני אבק צורבים בעיניים ומכבידים על הנשימה. עינו השמאלית של משה עדיין מצומצמת. חצי העפעף סגור, כמעט כמו אצל הערבי שתום העין, בעל התרבוש האדום, שיושב על שרפרף קש ומעשן נרגילה בסימטת השוק של העיירה הערבית הסמוכה צמח. והכל בגלל הטראכומה. מהעיוות הזה עתיד הילד לסבול עוד שנים אחדות, עד שתחזור העין החלשה לתיקנה.

המבוגרים עובדים קשה, לשקם את הנזקים שגרמה מלחמת העולם הראשונה למשק, שנוסד בתקופה שבה שלטה עדיין בארץ-ישראל האימפריה התורכית המושחתת והמפגרת. דבורה דואגת פן יגדל הילד ללא חינוך, והיא מלמדת אותו את אותיות האל"ף-בי"ת, כדי שיוכל לקרוא וגם לכתוב אותן. עוד בירושלים, כאשר רק נפקחו עיניו לראות, צירף כמה אותיות למלים, ששלחה אמו במכתב לאביו בדגניה.

צעצועים כמעט אין, וצריך להמציא משחקים ממה שיש במשק. ללכת אחר החורשים ולהתבונן בתלמים המבריקים כראי מפליחת סכין המחרשה, חצאי תולעים לבנות תקועות בהם, ולהקות ציפורים עטות עליהן לאוכלן. לנסוע בעגלות העמוסות חציר או נושאות חביות מים מהירדן, ולהחזיק במושכות כאשר העגלון מרשה לך. לרדוף אחר התרנגולות החומות בחצר המשק. להתרוצץ בין הפרות ברפת, שאותה מנהלת עכשיו מרים ברץ, אמו של גדעון חברו. גדעון ברץ מבוגר ממשה בשנתיים, והוא הבן הראשון של דגניה, אם כי נולד בטבריה. משה הוא הילד הראשון שנולד בדגניה ממש.

משה חושב, שגם הילדים יכולים לעזור בעבודה הקשה במשק. יום אחד, כאשר הוא משחק עם חבריו גדעון ודבורקה – יש בסך-הכל ארבעה ילדים בדגניה, ולא כולם בני אותו גיל – מציע משה לגדעון, המבוגר ממנו, לרפד ארגז בקש, לשים בתוכו ביצים מהלול, ולהושיב את דבורקה, אחותו הצעירה של גדעון, לדגור עליהן. לאחר שיבקעו מתוכן אפרוחים תגדל להקת התרנגולות והמבוגרים יהללו אותם, כך מבטיח משה, וקשה לדעת אם הוא עצמו מאמין בכך, או סתם נהנה מהתעלול.

כאשר חולף חצי יום ודבורקה איננה, מתמלאת מרים אימה דאגה. היא שואלת עליה את גדעון ומשה, והם אומרים שאינם יודעים היכן היא. לבסוף מגלה אותה מרים יושבת בשקט בתוך ארגז מרופד קש בפינת הרפת.

 "מה את מתחבאת פה?" היא שואלת את הילדה.

 "ששש... אל תפריעי לי, אמא, אני דוגרת על ביצים!"

 "על ביצים, דבורקה? – מה, את תרנגולת? השתגעת?"

 "אבל משה אמר לי שאם אשב עליהן הרבה זמן יצאו מהן בסוף אפרוחים, וכל החברים במשק ישמחו נורא!"

*

ואפשר לבקר בצמח, העיירה הקרובה ביותר לדגניה. יש בה תחנת-רכבת הניצבת על המסילה התורכית, שבאה מחיפה, דרך עפולה ובית-שאן, ועולה לדמשק. הביקור בצמח הוא יום של כיף. העיירה הערבית הקטנה, בעלת הגגות הנמוכים, נראית בעיני משה כאחת הערים הגדולות שעליהן הוא שומע מסיפורי אמו, ואשר בתחנות-הרכבת שלהן עולים ויורדים אלפי אנשים. ליד התחנה יש שוק, ובו חנויות ודוכנים, והמוכרים צורחים בקולי קולות ומהללים את מרכולתם. כאן אפשר לקנות חלווה ובקלאווה וממתקים צבעוניים, ולשתות לימונדה קרה שאומרים שגושי-הקרח בה באים מהחרמון, ומשקה תמר-הינדי. שיא הטיול הוא תחנת-הרכבת עצמה. בדרך-כלל אין כסף לקנות ממתקים, ומשה וחבריו באים רק כדי לשבת ליד בניין האבן ולחכות שעות לבוא הרכבת. כאשר הקטר השחור נושף עשן ופולט אדים, ומוט הארכובה עולה ויורד ומניע את הגלגלים – מתפעלים הילדים מקיומו של עולם גדול, מעבר לתחום הצר שבין החצר של דגניה לירדן; אבל להם אין חלק בו. הם עניים. בדגניה כולם עובדים קשה, וכסף כמעט אין.

ואפשר גם לעמוד ולהתבונן בשכן הזקן, אהרן דוד גורדון, שחדרו סמוך לחדר ההורים. כל הימים הוא יושב וכותב, גם כאשר החברים עובדים בשדה. א"ד גורדון הוא הסופר הראשון שהילד משה רואה בחייו. יש לו זקן לבן ארוך, והוא אינו כותב סיפורים ושירים, כמו אלה שהאם מספרת למשה ושרה לו כאשר משעמם לו, אלא מאמרים על "דת העבודה": כמה חשוב שהיהודים חוזרים לארצם, כדי לעבוד במו ידיהם בחקלאות, שהעבודה היא המרפא לחוליים של הגלות. גם האב, שמואל דיין, חושב כך. דבורה מזהירה את משה השובב לבל ירעיש, כדי שלא להפריע לשכן בכתיבתו.

משה חושב שגם הוא יכול לחבר שירים. הנה, יום אחד נפל לבריכה הקטנה שבחצר, ונרטב. הגננת – כבר יש גננת בדגניה, כי יש יותר ילדים – שואלת מה קרה לו, והוא עונה לה: "זה לא ישׂכּך!"

והמלים האלה, שפירושן: "זה לא עסקך", כל-כך מוצאות חן בעיניו, שהוא מחבר להן דקלום וגם שר אותו: "חה, חה, חה, – מה קרה? – משה נפל אל הבריכה. – איך? איך? – זה לא ישכך!"

השיר מוצא חן בעיקר בעיני הילדות שבגן, וגם הן שרות אותו.

*

בדגניה מנהלים החברים ויכוחים קולניים, שאותם אין הילד מבין. האב מתרגז, והאם מהססת. מדובר בעזיבה, כמעט בפילוג. רוב החברים, ובראשם יוסף בוסל ממייסדי דגניה, מחזיקים בדיעה שעל דגניה להישאר קבוצה שחבריה שותפים – באדמות, בבתים, בכלי-העבודה החקלאיים, בחינוך הילדים, בחדר-האוכל – וכל מי שרוצה להיות חבר בה חייב להסכים לחיי השיתוף. זהו רעיון הקיבוץ. ואילו שמואל דיין, ואיתו חברים אחדים, חושבים שהדרך הנכונה לישב את הארץ היא להקים מושבי עובדים, שבהם החברים שותפים אמנם בדברים הכלליים, כמו האדמה, המים, הצרכנייה, השיווק של התוצרת החקלאית, האחריות והעזרה ההדדית, אבל כל אחד גר בבית משלו ויש לו יחידת משק משלו. זה העיקרון של המושב.

אך עד שיגיעו להתיישבות-קבע מיטלטלים בני-המשפחה ממקום למקום. לאחר שעזבו את דגניה הם עוברים לזמן קצר לתל-אביב. שמואל כבר אינו רק חלוץ, פלח, עובד-אדמה חרוץ, שיש לו מגפיים גדולים וכובע רחב-שוליים, וידיו אוחזות במחרשה, כמו שא"ד גורדון רוצה שיהיו כל צעירי העם היהודי – לא, שמואל נקרא עתה למלא תפקיד של ארגון והדרכה לקבוצת עולים, שעולה על אדמת יישוב חדש, דגניה ב', הנמצאת כקילומטר מדגניה הראשונה, שנקראת מעתה גם דגניה א'.

בדגניה ב' החברים גרים באוהל צבאי גדול, שנקנה משיירי הצבא הבריטי. דבורה מבשלת לחברים ארוחות ואופה לחם בתנור שנבנה בחוץ, כנהוג אצל השכנים הערבים. את הכביסה מרתיחים בדוד על מדורת עצים, ומים מביאים בעגלה, בחביות מהירדן. קשים חייה של דבורה, הצעירה המשכילה שבאה מרוסיה לעמק הירדן. פניה יפות, מבנה גופה עדין. היא נחלית לעיתים קרובות. היא מרגישה שעיקר העבודה הגופנית מוטל עליה, ואילו שמואל נוטה ברצון למלא תפקידים ציבוריים, שכרוכים לא פעם בנסיעות. תבנית יחסים זו עתידה להשפיע על הילד, לכשיגדל.

שמואל מדריך את החלוצים הצעירים, שעלו מפולין, בעבודת-האדמה. בחורף, כאשר מתחילים הגשמים והרוחות החזקות, נעקרים יתדות האוהל, המיטות והארגזים מוצפים מים ובוץ, הבגדים נרטבים, פנס הנפט נכבה, המבוגרים מסתובבים נרגזים בחושך בבגדים תחתונים – ואילו הילד משה רץ בשמחה משלולית לשלולית והאם מוצאת אותו אך בקושי.

בחורף 1920 משלימים החברים את בניית הצריף הראשון בדגניה ב' ומכסים את גגו ברעפים אדומים, ובאביב מתחילים השדות שנחרשו לעטות מרבד ירוק. ילדי דגניה ב' – משה ועוד שתי ילדות, אחיות – הולכים מדי בוקר לגן בדגניה א'. בדרכם הם עוברים על פני פלחים ערבים, שמעבדים את שדותיהם בשכנות לשתי הדגניות. היחסים בין שני העמים שקטים עד כדי כך שמשה, הגבר הקטן, שהתבקש להיות גם שומר ומלווה לשתי האחיות, מרשה לעצמו לפעמים לעשות מעשה שובבות – לברוח מהן בריצה ולהשאירן מאחור לבדן.

אך השקט אינו נמשך זמן רב. באביב של 1920, בי"א באדר, מתקיפים ערבים את תל-חי שבגליל העליון והורגים את המפקד, יוסף טרומפלדור, ועוד חמישה מגינים. הצהרת בלפור מ1917-, שבה הבטיחו הבריטים ליהודים לאפשר הקמת בית לאומי בארץ-ישראל, וכן התמיכה, אפילו המעטה, של השלטון הבריטי ביישוב היהודי – גורמים מהומות, גם בעמק הירדן. דגניה ב', היישוב הקטן והצעיר ביותר, נתון בסכנה. בפיקודו של שמואל מתקינים בו עמדות הגנה ושומרים לילה-לילה, ואת הנשים והילדים מפנים לדגניה א', המוקפת חומה.

משה בן החמש שומע את היריות בבוקר יום ההתקפה. הוא רואה את להבות האש העולות מדגניה ב', את קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א' דרך שדות החיטה, ואחרון-אחרון את אביו רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה הקרבין הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומהעשן ומהרגשת הכישלון הקשה. משה רואה על פניה של אמו, שדבר נורא קרה. מתברר שהתוקפים היו רבים, החברים מעטים, ובבוא השעה המכריעה החליטו, שאין שום סיכוי לעצור את ההתקפה בירי מתוך העמדות, כפי שפקד עליהם שמואל. מחוסר ברירה שפך האב, שנותר אחרון, פח נפט על הצריף, הצית אותו ונסוג גם הוא. עתה הוא מסתגר בחדר, נרגז, צועק בקול רם ואינו רוצה לראות איש.

והתמונות הללו, טיולי הילדות השלווים לצד הפלחים העובדים בשדות, ולצמח הערבית, עם חבריו השזופים והיחפים כמוהו – ודגניה ב' הנשרפת לנגד עיניו באפריל 1920, החברים הנמלטים, והאב, המפקד, שנסוג עם כולם – תמונות אלו עתידות ללוות את משה דיין כל ימיו.

המשך יבוא

* * *

שלום רב,

 דליה ואני שמחים להזמינך לפתיחת התערוכה של דליה "בין כרמל וים", שתתקיים ביום חמישי 6.1.11, בשעה 18:00 בבית יד לבנים שברחוב הירקון 48, חיפה.

מצפים לראותך

בברכה

דליה ואלוני זמורה

נ.ב. הגישה ליד לבנים דרך שדרות מוריה 58 בכרמל, יש שילוט.

* * *

ברכות ליוסף אורן

לאהוד בן עזר שלום,

אני מבקשת לברך את יוסף אורן המבקר והמסאי לרגל קבלת פרס ראש הממשלה, שהוענק לו ביום ה' 16.12.2010, יחד עם שלושה עשר זוכים בפרס זה. יוסף אורן היה מורה שלי לספרות מזה יותר מארבעים וחמש שנה. היה בו קסם מיוחד כמורה מעניין, שנטע בנו את אהבת הספרות. רוחב ידיעותיו גרם לי לקנא בו, ומאז ועד היום אני קוראת נאמנה של מאמרי הביקורת שלו. אני מאחלת לו המשך עבודה פוריה והגשמת כל תכניותיו באשר לכתיבה הספרותית, ובכלל.

חנה מושיוב

* * *

אהבה בבית ביאליק

ערב לכבוד המשורר אשר רייך עם צאת ספר שיריו

"השחיין המהיר של הרגש – מבחר שירי אהבה"

בהשתתפות: זיוה שמיר, ישראל אלירז, ישראל בר כוכב, אמיר אור, אלישבע זהר, שי טובלי, אגי משעול, מיכל סנונית, עדי עסיס, יהודית רותם, יוסי שריד, אשר רייך. מוסיקה: נתן סלור, רמי הראל. מנחה: קרן קוך.

הערב יתקיים בבית ביאליק ביום חמישי, 23 בדצמבר 2010, בשעה 20.30

דמי כניסה 35 שקלים / בית ביאליק, רח' ביאליק 22, ת"א

* * *

אתר מעולה עבור חיפוש היסטורי בעיתונים בארץ

מעולה למתעניינים, לפנסיונרים ולכל מי שיש לו זמן וסבלנות. לפי פרמטרים שונים. למשל כשתרצו לדעת מה קרה בארץ ובעולם ביום הולדתכם חפשו לפי תאריך, בכל העיתונים או בעיתון מסויים.

בין העיתונים: דבר, הצפירה, Palestine Post, המודיע, ועוד.

אפשר למשל ללמוד מה ידעו בארץ בזמן אמיתי על ההתרחשויות בשואה. צריך לעקוב אחרי ההוראות או לנסות עד שתבינו איך זה עובד ואז זה לא מסובך. אפשר גם לבחור באופציה של דפדוף ואז בוחרים את העיתון ואת השנה הרצויה והחודש ואז לדפדף כדי להגיע לעיתון שרוצים.

http://www.jpress.org.il/view-hebrew.asp

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במעלה הטיילת של יפו, לפני הכנסייה של פטרוס הקדוש, יש לוח צופה לים שעליו מפורטות תולדות יפו מלפני הספירה ועד ימינו. והנה, בין השנים 1917, הכיבוש הבריטי, לבין השנים 1936-1936, שנות המאורעות – אין שום תאריך. וכך מאורעות או פרעות 1921, שבמהלכן נרצחו יהודים רבים ובהם ברנר – יוק!

* לידיעת גב' קלינטון, מר תום פרידמן וכבודו אובמה – השאלה שאנחנו מתחבטים בה אינה ההצעות החובבניות וההזויות שלכם להשגת "שלום" בין ישראל למוקטעה על ידי עצירת הבנייה בהתנחלויות, כולל ההתנחלות מזרח-ירושלים והחזרת כביש 1 בגזרת לטרון לשלטונות המוקטעה – אלא השאלה אם מה שמתרחש יום-יום בעוטף עזה ובמקומות אחרים בישראל הוא המשך רצחני של האינתיפאדה השנייה או ראשית רצחנית של האינתיפאדה השלישית.

אבל זה כמובן בסדר כי אותנו מותר להרוג – כי אנחנו "הכובשים" אשר לא הסכימו להימחק ממפת העולם ביוני 1967, ואפילו נראו אז כגיבורים בעיני מרבית העולם!

* נגיד בנק ישראל החליט כי דיוקנה של המשוררת רחל יתנוסס על אחד השטרות החדשים של המדינה. דיוקנה של המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב אינו מתנוסס אפילו על בול ישראלי. היא קיימת רק בלב אוהבי שירתה, שירה אשר גם לדעת רחל עלתה על שירתה שלה, של רחל עצמה.

* יבורך משה רבנו שהביא אותנו לארץ-ישראל שאקלימה ממוזג ושהאסונות וקשיי האקלים בה קלים יחסית למתרחש במרבית המקומות בעולם, כגון אירופה המושלגת והמשותקת בימים האחרונים. אמנם אזרחי ישראל רגילים להלין, כמו שהתלוננו על משה ואהרון במידבר, ואינם מוכנים להכיר במזלם הטוב, שיש להם גם את אלוהים, גם את עשרת הדיברות וגם את עגל הזהב – וכי כאשר ביום שבו הים סוער והורס שתי מסעדות בנמל תל אביב, שזה ממש אסון אקולוגי-גסטרונומי, ושלג כבד יורד בחרמון, והנגב כולו נתון בסופות-חול, אנחנו מגיעים לאילת ושוחים שם, למחרת לפני הצהריים בבריכה של מלון "מג'יק פאלאס" – כמו ביום קיץ שטוף-שמש. וכל זה קורה במדינה זעירה שבקושי רואים אותה על פני הגלובוס. אבל כשמתרחשת בה שריפה, קטנה יחסית לשריפות היער בקליפורניה, למשל – אזיי כל מסכי הטלוויזיה שלה משדרים שלושה ימים רצופים אש ולהבות, אש ולהבות. ונכון שאסון האוטובוס בכרמל היה מחריד ודרמטי, אבל נהרגו אצלנו עשרות ומאות אנשים בתאונות-דרכים מחרידות, גם באוטובוסים, וחוץ מאשר להאשים בהן את אהוד אולמרט, ולהרחיב בצורה כמעט מטורפת את מערכת הכבישים והצמתים המודרנית בישראל – לא עשינו כמעט דבר כדי שלא תישננה התאונות הקטלניות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,073 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל