גיליון מס' 602

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בטבת תשע"א, 23 בדצמבר 2010

עם צרופות המורה נחמה טייטלבוים ותלמידיה ותעודת סיום שנה של חנן רותם מהשנים 1937-1938 בקריית חיים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: החוק "להגנת הסופרים והספרות" הוא אחיזת עיניים פופוליסטית שרקחו פוליטיקאים שאינם מבינים דבר בנושא.

יוסף דוריאל: הגיע הזמן ללמוד מהטורקים.

עו"ד יצחק שויגר: מכתב גלוי ליועץ המשפטי לממשלה.

חנן רותם: יערית יכולה להיות השין גימל.

גדעון רוזנבלום: כלום אף לך השעה אינה דוחקת ?!

פאט קונדל: "שלום שוודיה". // מתי דוד: תעשיית השלום.

צהריים ל-2 ב"לילוש" ב-115 שקלים. // יוסי גמזו: שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטוּס...

עמוס גלבוע: 5 אלילים פלסטיניים המבשרים כי לא יהיה שלום עד שלא ינופצו!

יואל נץ: ולדימיר ויסוצקי ושירו של הזמר אל מול המיקרופון.

ברכות לגיליון ה-600: מתי דוד, דבורה קוזוִינר, דוד מלמד, נחומי הרציון, שמאי עציון. // איליה בר זאב: בין סתיו לחורף. // יהודה גור-אריה: הכלב לא נבח.

אורי הייטנר: 1. "אתם תבטיחו לי" – ספרו של עמוס שיפריס, "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו". 2. טילי גולדסטון. 3. שתיקת הנשיא פרס.

דבורה קוזוינר / שני שירים.

ישראל סמילנסקי: תשובה ל-מ. דן בלייזרים.

נעמן כהן: האפיפיור קורא לנוצרים לא למכור רכוש ואדמות ליהודים.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, פרק 1: דגניה, ילד עצמאי, חלק שני.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אהוד בן עזר

החוק "להגנת הסופרים והספרות" הוא אחיזת עיניים פופוליסטית שרקחו פוליטיקאים שאינם מבינים דבר בנושא

כאשר יצא לאור ספרנו האחרון הוא הוכנס מיד למשך תקופה מוגבלת למבצע של 3 ספרים ב-100 שקלים. כאשר ביקשנו על כך הסבר מהמו"ל, טען שמעטים יקנו את ספרנו החדש במחיר הקטלוגי של כ-80 שקל כאשר אפשר לקנות 3 ספרי קריאה אחרים ב-100 שקל וכאשר המחסנים שלו מתפוצצים מעודפי עותקים של כותרים קודמים ואפילו לא כל כך ישנים.

עובדה נוספת: חלק ניכר מן הספרים היוצאים לאור בישראל ממומן בחלקו ולעיתים כולו על ידי המחברים או המוסדות הציבוריים המוציאים אותם לאור. קיים בדרך-כלל קשר של שתיקה סביב המימון הנרחב הזה, כי אף סופר לא רוצה להודות שספרו איננו "מסחרי".

על רקע עובדות אלה ואחרות, הידועות לנו מהיותנו קיימים כבר כיובל שנים בשוק הספר הישראלי, נראה לנו "החוק להגנת הסופרים והספרות" כדבר-הבל מזיק ומיותר, שאיננו מבינים איזו טיפשות עומדת מאחוריו ומדוע מו"לים וסופרים התגייסו לתמוך בו.

אין כל סיכוי ליישם חוק אבסורדי לפיו סופר יקבל 8% תמלוגים מהמחיר המומלץ על כל ספר חדש עד 6,000 העותקים הראשונים שיימכרו, ועל כל עותק מעבר לכך יקבל 10% תמלוגים, וכי המחיר הקטלוגי לצרכן לא ישתנה בשנה הראשונה להוצאתו.

ה"חוק" האבסורדי הזה, שלעולם גם לא יהיה אפשר ליישמו, מנוגד באופן חוקי לכל ההסכמים שחתמו וחותמים סופרים עם מו"לים, ודופק את מרבית הספרים החדשים בכך שהוא מונע מהחנויות ומרשתות מכירת הספרים כל אפשרות למבצעים של הוזלה, בייחוד כאשר האלטרנטיבה היא החזרת העותקים למחסנים אחרי חודשיים-שלושה ובהמשך שליחתם לגריסה למפעלי נייר חדרה.

התחרות בין המו"לים העבריים היא כה גדולה, והשוק מוצף בעודפי ייצור שלהם-עצמם כבר מהיום הראשון לצאת ספר חדש לאור, כאשר ממילא קהל הקוראים קונה בעיקר את הסופרים הפופולאריים ללא שום קשר לקריאות או לשיעמום של כל ספר חדש שלהם – עד שייווצר מצב שבו סופר שאינו חביב התקשורת והנשים (שהן מרבית הקונים של ספרי קריאה) – יידרש לשלם למו"ל מראש סכום גדול עוד יותר מהנדרש כיום (כדי להבטיח את המו"ל מהפסד) וזאת כדי שהמו"ל יוכל "לשלם" לו את 8% התמלוגים שהחוק החדש מתיימר לחייב בהם את שוק הספר הישראלי. שטויות. שטויות. שטויות. בשוק רווי כשוק הספר הישראלי, שום חוק לא יגרום למרבית הסופרים להתקיים ממכירת ספריהם, ושום חוק לא יגרום למאות אלפי העותקים הממלאים את מחסני המו"לים להימכר במחיר לצרכן המודפס על גב הספר.

יש פשוט בשוק יותר מדי ספרים חדשים וגם פחות חדשים, וכיום כל אדם שיש לו מחשב ושתי אצבעות מקלידות וכמה עשרות אלפי שקלים פנויים – יכול להוציא ספר שבמקרה הטוב יהיה מונח חודש-חודשיים על מדפי חנויות הספרים, ואז יוחזר למחסני המו"לים ומשם יגיע במוקדם או במאוחר לגריסה או למכירות חיסול מלאי של 10 ספרים ב-100 שקל!

סיכוי יש רק לסופר שלרגל צאת ספרו החדש יפשיט את אשתו ערומה וירביץ לה בכיכר דיזינגוף או באחד הקניונים ההומים (ולסופרת בלי בגדים, שתשתדל להיאנס בצורה דומה של חשיפה בידי אביה השתיין) וזאת תוך תיאום מראש עם התקשורת.

ואנחנו עדיין זוכרים מה שאמר לנו פעם הבעלים של הוצאת "מילוא", יוסי אלקוני: "שתי ערימות נייר יש לי במשרדי, האחת מודפסת והשנייה עדיין לא. ועל זו שטרם הודפסה אני מרוויח יותר."

* * *

יוסף דוריאל

הגיע הזמן ללמוד מהטורקים

כל ממשלות טורקיה הצליחו להטיל אימה על כל מי שניסה להזכיר את טבח הארמנים. הם ראו את שמם הטוב – כפגוש קדמי של הביטחון הלאומי.

לא כן בישראל. כל זב ומצורע יכול להפיץ עלילות דם לדה-לגיטימציה של מדינת היהודים, כששרים בכירים בממשלה מחפים על פשע זה.

נשיא בוליביה, אבו מוראלס, שהחליט ללכת בעקבות שכניו שהצהירו על הכרתם ב"מדינת פלסטין", כבר לא הסתפק בסתם הודעת הכרה במדינה שלא קיימת אלא – עשה צעד נוסף והאשים את ישראל ב"רצח עם", לא פחות ולא יותר. לו אמר דבר כזה על טורקיה, היו אלה מקימים מהומת אלוהים, ואולי אף מאיימים על חייו. אבל, על ישראל מותר לומר הכול, ואפילו לפברק סרטים של עלילות דם. וכך, בתהליך של "מפולת דומינו", הולך ונשחק מעמדה של ישראל בעולם, עד כדי סכנה שתגיע למעמד שהפיל את שלטון הלבנים בדרום-אפריקה.

בספטמבר 2011 יתקיים בניו-יורק כנס "דורבן-3", שכמו בזה המקורי יוקדש בעיקר להסתה נגד ישראל. שוב נראה הפגנות פראיות, אך הפעם – בבירה הפוליטית של העולם, עם הד עולמי חזק בהרבה, כשבראשן כרזות עם צילומים דומים לזו שהובילה את מפגיני הכנס המקורי – "רצח הילד מוחמד א-דורה בידי חיילי צה"ל". וזה היה כשנה אחרי שכבר נחשף הבלוף שבצילומי "הרצח", אך שר הביטחון של ישראל, שקיבל את התחקיר שהוכיח זאת, לא נקף אצבע להזמת עלילת הדם על הצבא שהוא אחראי לו. בהמשך, התברר גם שמשפטן הקרוב ביותר לשר, פעל בשירותו של סוכן הטלוויזיה הצרפתית שניסה להשתיק כל ביקורת על הסרט המבוים שלו. וזה האחרון, כשניסה להתנער מאשמה אחרי שהתרמית נחשפה, והצהיר שהוא אף פעם לא אמר שצה"ל הרג את הילד (והדברים הוקלטו), חזר בו כשקיבל פתאום גיבוי מבית המשפט הישראלי. כי, כאילו לפי הזמנת תועמלני הרש"פ, פרסמה שופטת בישראל פסק דין שפסל מכל וכל את התחקיר שהוכיח את הבלוף – מבלי שראתה אותו – לשמחתם של כל המשמיצים, מבית ומחוץ. זה שאחרי שנה וחצי ביטל בית משפט מחוזי את פסיקתה הזדונית של השופטת – כבר לא עניין איש, כולל את הנוסח העברי של ויקיפדיה (ודווקא הבריטים דאגו לעדכן את הנושא בטקסט שלהם).

היה זה רופרט מרדוך, איל התקשורת הלא-יהודי, שפתח את עיני הליגה היהודית נגד השמצה – לראות את החזית החדשה שנפרשה נגד ישראל והעם היהודי: אחרי שהערבים לא הצליחו, פעם אחר פעם, לשבור את ישראל בכוח הנשק, הם מצאו את השיטה המנצחת – תעמולת זוועה לדה-לגיטימציה בינלאומית של מדינת היהודים. אבל, גם הוא עדיין לא שם לב איך שיטת לחימה זו מצליחה הודות למשתפי פעולה מתוך המימסד היהודי. לא רק שמישהו גזר שתיקה על דובר צה"ל שלא להגיב על עלילת הדם הנבזית, אלא – שר המשפטים שלנו, בכבודו ובעצמו, התייצב לצד מפיציה: אחרי שהוא קיבל תלונה מפורטת על מעשה הנבלה של השופטת הנ"ל (שגם חרגה מכללי המשפט המקובלים), במקום ליזום חקירה על התנהגותה – הוא חתם על החלטה להעלות אותה בדרגה וגם טילפן לה באופן אישי – לברך על הקידום שזכתה בו.

כל עוד שר ביטחון כזה ושר משפטים כזה ממשיכים לכהן בממשלת ישראל, אין לנו שום סיכוי להדוף את מתקפת הדה-לגיטימציה המאיימת על המשך קיום המדינה. מזה עשר שנים שכותב שורות אלו מנסה להתריע מפני סכנה זו, אך זוכה לזלזול מתנשא של המימסד והתקשורת המגבה אותו. מסמך שהוכן תחת הכותרת "חקיקת הגנה לישראל" נשאר ללא פרטנרים לדיון בהנהגה הפוליטית. מחדל האש ביערות מתגמד ביחס לאש המתפשטת של מסע עלילות הדם והחרם על ישראל, אך מה שמעסיק את התקשורת זה – מכתב של קבוצת רבנים המכוון לקבוצה מוגבלת של אזרחים.

במצב כזה, אולי במקום לייבא עוד טייסת מטוסי חמקן מאמריקה – כדאי לייבא קצת רגישות טורקית בלתי מתחמקת לכבוד הלאומי? ולהתייחס אליה כפגוש קדמי לביטחון הלאומי?

מלחמת ההסתה וכשלי הטיפול בה מאז טבח סברה ושתילה וכן – תכנית "חקיקת הגנה לישראל" מתוארים בספרי "ללמוד מהחיים", העומד לצאת לאור בימים אלה.

* * *

עו"ד יצחק שויגר

מכתב גלוי ליועץ המשפטי לממשלה

א.נ.,

עכשיו, כשהלהבות בכרמל השרוף שככו, הגיע העת להילחם זה בזה. זהו מנהג יהודי עתיק יומין וכבר החריבו כך את הבית הקודם של העם היהודי העתיק והמפולג הזה.

האחראים למחדל מאשימים, כרגיל במקומותינו, זה את זה במחדלים, שעה שאין הם מכחישים את אחריותם המיניסטריאלית. רוצה לומר, "העניין נופל בתחום משרדי אבל אני לא אחראי."

רציתי להאיר את עיניך אדוני בצד הפלילי של העניין.

בכל העיתונים היו תמונות רבות של השריפה הקשה. אך בזיכורני נחרטה דווקא אחת. בתמונה זאת נראים שלושת הנספים, הנער ושני הכבאים, וכן מכוניתה של מפקדת המשטרה ז"ל – על יד האוטובוס, כשהם עומדים מול האש ומתיזים מים מזרנוק דקיק. השלושה אינם חבושים בקסדות, אינם לובשים חליפות וכפפות.

מי שלח את האנשים האלו ללא ציוד להילחם באש התופת? מי שלח נער בן 16, קטין על פי גילו, להילחם בשריפת יער ללא ציוד וללא הכשרה?

המשטרה יודעת יפה מאוד להגיש תלונות נגד עובדים בתעשייה, שאינם נעולים בנעלי עבודה ושאינם חובשים קסדות, ונגד מעבידיהם ננקטים צעדים פליליים. מי התיר למפקדת המשטרה להיכנס לשטח מסוכן ללא ציוד? מי שלח להיכנס לשטח, הנמצא בשריפת יער, אוטובוס מלא סוהרים חסרי ניסיון בכיבוי? (בעיתונות מסר כי הם נסעו שם אפילו שהיו ידיעות שהכלא כבר ריק מאסירים!)

האם העובדה שלמפקד הכבאים של חיפה אין הכשרה ככבאי, על פי הצהרתו, והוא אף מודה שאיבד את יכולת הפעולה שלו לנוכח האש האיומה – יש קשר לכך?

מי אחראי לכך שכבאים אינם מקבלים הכשרה וציוד ולכן נותנים להם להילחם באש ללא ידע וללא ציוד. מי מסמיך את נערי האוצר לא להעביר תקציבים שאושרו בממשלה. מי מסמיך את הגורמים המתאמים לא לרכוש ציוד מציל חיים לא להכשיר כבאים ולא להעמיד כמות מספקת לצרכי הגנת העם והארץ. מי מסמיך את אלו שמנצלים את התקציבים המועברים לצרכים אזוטריים שלא יועדו לכך.

מי הסמיך את ראש המשלה לנהל אירוע שקשור בכיבוי? איזה ידע יש לו בכך? הקרקס המתוקשר של ניהול האירוע על ידו רק הראה וחשף את הפרובינציאליות שלנו, את חוסר הידע של כבאי ישראל, את היעדר ההכשרה שלהם, את הפרטץ' הרגיל במקומותינו. האם היית מסכים כי ראש הממשלה יארגן גם חדר ניתוח במקרה של מפגע המוני או אולי היית מעדיף שזה יהיה רופא מיומן?

האם גם בארצות הברית, שאנו אוהבים לחקות אותה, אין כבאי אחראי שמנהל את האירוע ומפעיל כבאים מיומנים ובעלי הכשרה? עוז נפש ומסירות לא מספיקים. הם רק גורמים לאבידות. האם נראה לך סביר שכבאים מתאמנים בבית ספר לכבאות שאסור להדליק בו אש? לכבאים שכאלה אין הבנה מינימלית בכיבויה. אילו היה במקום כבאי אחראי בעל ידע, מבין, מנוסה ובעל הכשרה, אולי לא היה מאשר להכניס את האוטובוס של צוערי השב"ס שנהרגו בשל חוסר המיומנות בניהול השטח.

 צריך להצדיע לאלו שלקחו אחריות ולמרות חוסר בהדרכה ובציוד מסרו את נפשם, אבל אסור להקל בדינם של אלו ששלחו אותם למשימה בלי כל אלה.

את המתים לא נחייה והעצים ישקמו את עצמם, אפילו טוב יותר אם לא נתערב. הכרמל כבר נשרף פעמים רבות עוד מימי אליהו הנביא והוא מחייה עצמו מחדש.

אולי הגיע העת לשנות את הנוהג וההתיחסות השטחית שלנו לחוסר המיומנות, לפרטץ' והבריחה מאחריות.

אם תנקוט בהליכים פלילים נגד האחראים ולטעמי יש כאלה, אני בטוח שזה יהיה צעד ראשון בשינוי שאולי יציל נפגעים בעתיד.

בכבוד רב,

יצחק שויגר

עו"ד

* * *

שלא תהיינה לכם אשליות האינתיפאדה נמשכת וגם מתחזקת מיום ליום נגד יישובי עוטף עזה

* * *

חנן רותם

יערית יכולה להיות השין גימל

ביום שבת שלפני השריפה הגדולה יצאה משפחתנו המורחבת לחגוג. תחילה ביקרנו בשמורת נחל תנינים, נהנים מהסברי המדריכה, וגם למראה קבוצה של עשרות צעירות ערביות ממזרח ירושלים, לבושות בהידור ומקבלות הסברים ממדריך דובר ערבית רהוטה. תחילה הצביע על היִשובים שבסביבה (זכרון יעקב או זמרין, אמר בערבית). השמורה המְתה מבקרים, באווירה שבתית שלווה ונינוחה. אשלייה נעימה של ימי שלום אזורי. בקלות יכולתי לדמיין שקבוצת הצעירות היא מסוריה או מסעודיה.

בתום הסיור בשמורה, עלינו על רכבינו ונסענו ליער עופר, הסמוך לכרם מהר"ל. נכנסנו לאתר זה, שהוא מיערות קק"ל, ובו כמה אזורים מוסדרים למנוחה, אכילה ובילוי. עצרנו ליד אחד מהם, שהיו בו כמה שולחנות-עץ פנויים. השארנו את שמונֶה מכוניותינו מחוץ לאזור התָּחוּם בגדר נמוכה, חונים כשאר המכוניות שהקדימונו: לצִדי הכביש המתפתל ביער או במגרש החנייה שליד האזור התָּחום.

עודנו פורקים מאכלים לכולנו ומִשחקים לטף, חדְרה לאזור התָּחום מכונית, ובה צעירים וילדים. הערנו להם (בחוצפה ישראלית טיפוסית) כי את המכונית יש להשאיר מחוץ לאזור הזה, ואחד מחמומי-המוח שבמשפחתנו (ר. ח.) אף נעמד לפני רכבם. אולם מאמצינו לחנכם לא הועילו, והם המשיכו עם רכבם עד שמצאו שולחן פנוי, ולידו החנו את מכוניתם. עד מהרה הגיעה עוד מכונית שנוסעיה ראו כי טוב, ואף הם נכנסו עם מכוניתם פנימה, מצאו שולחן פנוי, פרקו ציודם לידו, ונהנו כמונו מהימים והשבועות הקיציים שנפלו עלינו באמצע החורף.

הנה מגיעה כבאית שכמוה לא ראיתי

וכך בילינו כל משפחה בחוגהּ ובמנגלהּ. כעבור כשעה הגיע לחנייה כלי-רכב גדול, צהוב, ועליו כתוב שמו של גליל-ארץ מרוחק מיער עופר. (כעבור חמישה ימים, בשריפה הגדולה, למדנו כי נקרא שמה בישראל יערית, שכן מיועדת היא לשימוש ביערות). מן הרכב ירד צעיר חסון, לבוש מדים כלשהם, והחל ללכת בצעדים מאוששים לעבר הקבוצה שחדרה ראשונה עם רכבה לאזור התָּחום. (נו, אמרתי בליבי, החבר'ה האלה ייאלצו כעת להוציא את רכבם ולהחנותו בחוץ).

עד מהרה הוברר כי טעיתי בתחזיתי: נראה שנהג היערית היה מבני המשפחה או מכרם הקרוב. האיש נשאר עימם שעה ארוכה מאוד, ולבסוף עלה על יעריתו ונסע אל מול השקיעה.

נסע, ובליבי נותרו כמה תהיות, כגון: מדוע לא הסביר למבלים ביער את הסיכונים שבהבערת אש ליד שולי החניון, מרחק מטרים ספורים משטיח ענקי של עשבי-בר יבשים? מדוע לא ביקש מהם לכבות את מדוּרותיהם באופן מוחלט בתום הבילוי? האם במוצאי שבת הוא יחזור למקום ויתיז מים על מדורות שנותרו עשֵנות? שבנו לבתינו, בלי שקיבלתי מענה לתהיותיי.

אולי אחרי החסכמים יחלקו חכ"מים

כעבור חמישה ימים נוספה בליבי תהייה חדשה. ביום חמישי, בשובנו מפרדס-חנה לביתנו, ראינו את עמוד העשן והענן הקודר התלוי מעל לכרמל, ובלילה ראינו את האש. וחוזר חלילה ביום שישי ובליל שבת. ויחד עם כל האבל, הדאבות והדאגות נוכח השריפה הנוראה, נִקרה בליבי תהייה חדשה: היכן, לכל הרוחות היבֵשות והחמות, היתה יערית צהובה זו, או אחת מעשרים ואחת אחיותיה, או אחת מהכבאיות האדומות, בעת שהדליקה היתה באִבָּהּ?

תאמר: מה אתה דואג, או נטפל, לשין גימל? נכון, אלא שיש מקרים שבהם השין גימל יכול למנוע אסון אשר, אם חס וחלילה יתרחש, יצריך כמה אלופים ומספר ועדות-חקירה כדי להתמודד עם תוצאותיו.

להזכירנו: יש לנו יערות נוספים בארץ, מלבד הכרמל. בואו נתחיל ממחר לשמור עליהם כמו שצריך, "לפי הספר". בלי הנחות ובלי קריצות-עין לאף אחד. ואולי דווקא להתחיל מהשין גימל הבסיסי ביותר: למשל, מעמדת הג"ס הזכורה לטוב, שיש בה מחבטים, ודליים, ומטפי-כיבוי, וגרזן, ומוט עם קרס – כלים פרימיטיביים שאפשר לקטול בהם את מפלצת האש בעודה קטנה?

תאמר: יגנבו. נכון, אולם אותו מטוס איליושין רוסי שבא להשתתף בהצלת הכרמל, מה מחירו? אולי נסביר לטייסיו מדוע, למשל, אין אמצעי כיבוי ראשוניים ביערותינו? ואולי, במקום שייגנבו מחניוני יער, תחלק המדינה אמצעי-כיבוי למשקי-בית המוּעדים לפורענות השריפה בהיותם סמוכים ליערות וחורשות? אפשר לקרוא לאמצעים אלה חכ"מים, ראשי תיבות של חוסכי כיבוי-מֶגָה...

עליי להוסיף גילוי נאות (איך חיכיתי להזדמנות לכתוב ביטוי חדיש זה): יש לי אינטרסים מושקעים בקק"ל. אבי היה פעיל קָא.קָא.אֶל עוד לפני עלותנו ארצה בשנות ה-30 של המאה שעברה, והוא שב למיספר שנים לאירופה בשנות ה-50, יחד עם אימי, כשליח קק"ל למדינות סקנדינוויה. כיוון ששניהם עברו לעולם האמת, נחסך מהם הכאב הנורא שלמראה הכרמל הבוער.

געגועים למורה נחמה ולמורים יוסף וגרשון

אימי צילה היתה מורה ומחנכת ביוגוסלוויה ובארץ (בין תלמידיה בזגרב היה גם הילד חיים ברוצלבסקי – בר לב). אולי משום כך, ואולי הודות למורַי ומחנכַי הזכורים לטוב – אני מבקש להוסיף כי מניעת שריפות במובנן הרחב מתחילה בחינוך.

ואשר לחינוך, ספרתי ומצאתי רק שתי מורות שהיו מחנכות שלי: נחמה טיטלבוים בכיתה א' וחנה זליצקי בכיתה ג'. כל שאר מחנכַיי עד "שביעית" (כיתה י"א) ועד בכלל היו מורים. אולי יש בכך כדי ללמד על מעמדו של המורה – ושל החינוך – באותם ימים רחוקים בארץ ישראל. בלעדי שיקום מעמדם, גם מטוס הכיבוי הענקי ביותר לא יצילנו.

* * *

לחנן רותם שלום

תוך כדי עריכה של רשימתך נתקלתי בשם מורתך נחמה טייטלבוים, שהיתה דודה, אחות אביה, של אשתי יהודית, ומורה בקריית חיים, אך נפטרה בראשית שנות הארבעים, בטרם עלתה יהודית עם הוריה ארצה.

אנא שלח פרטים מזיכרונך על אודותיה.

בברכה

אהוד

בוקר טוב יהודית ואהוד,

אני יודע את רוב הפרטים הידועים לכם על המורה נחמה, וכל תלמידיה מצרים על שלא היתה אנטיביוטיקה באותה תקופה, כדי להצילה. באתר של גייזי (האתר החופשי של בני קריית חיים) ישנם פרטים עליה ותצלומים איתה.

שלחתי אליכם בצרופות תמונת כיתה איתה ותעודה בחתימת ידה, בכתב הנהדר שלה. היא היתה מורתי בכיתה אל"ף, ופטרה אותי משיעורי בית... אני מתגעגע עד היום ליופייה הפנימי והחיצוני.

כל טוב,

חנן

לחנן שלום,

דמות דיוקנה של נחמה טייטלבוים מתנוססת על שער ספר השירים שלי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ואם תשלח לי את כתובת הדואר הרגיל שלך אשלח לך את הספר. תודה גם בשם אשתי על התמונה הקבוצתית ועל התעודה [בצרופות].

אהוד

* * *

כלום אף לך השעה אינה דוחקת ?!

למר אהוד בן עזר, שלום.

אני מתייחס לדבריך ב'חדשות בן עזר' מס' 599. גרסת כי בעוד 132 שנים, אנחנו אמורים להיות אחת "המדינות החזקות והמשגשגות בעולם." אשרי המאמין. אף אני, המבוגר ממך בשלוש שנים, הייתי אופטימיסט ללא תקנה, כמותך. אלא שבאפריל ש.ז. נפל דבר בישראל. הוברר לי, לאחר שקראתי את ממצאי דו"ח 'מכון טאוב', כי אני חי בגן-עדן של שוטים.

התרצה לחיות, בעוד 30-20 שנה, במדינה חרדית? הרי משימתם הראשונה של אלה תהיה למחוק את הציונות מעל המפה. הם יחזירו אותנו לתרבות הארורה של הגלות, אותה סבינו נטשו, החל משנת 1882, באומץ ובתקווה. בעתיד הקרוב, ה'צבר' הישראלי החדש ילבש קפוטה וציציות וילהג באידיש.

אם לא נעשה דבר, ויש מה לעשות וצריך לעשות, נִכלה מן הארץ. לאוייבינו הערבים נוכל אף נוכל, אולם הציונות תיפול שדודה לנגד עינינו. המזימה החרדית להשתלט על המדינה תכריע אותנו. אם לא נעשה דבר – נפול ניפול.

חזקה על אנשי העיתונות כי הם מכירים היטב את מסקנות דו"ח טאוב, אלא שאותם הקרואים 'כלב השמירה של הדמוקרטיה', מטאטאים את האיום החמור מתחת לשטיח, ועוסקים בענייני היום כאילו לא נפל דבר בישראל. השעה אינה דוחקת להם.

אבל, כלום אף לך, אהוד בן עזר, הצבר האולטימטיבי, כלום אף לך השעה אינה דוחקת ?!

גדעון רוזנבלום

אהוד: קודם כל 1878 ולא 1882.

שנית כל, מפחיד לא רק הריבוי הטבעי של החרדים אלא גם של הערבים והבדואים, אלא שבמדינה דמוקרטית אינך יכול לעשות שום דבר דראסטי כנגד זה.

ושלישית כל, עדיין הגרעין הקשה והמשכיל של בוגרי כל מוסדות החינוך הכללי בארץ ימשיך להחזיק את ישראל ברמתה הגבוהה, ואנחנו לא המדינה היחידה בעולם שמיעוט איכותי, מודרני ומשכיל – מחזיק אותה, מול רוב שנעדר תכונות אלה, דוגמת מצרים. בכל מקרה, בעיניי, ההגמוניה היהודית הפלורליסטית בישראל חשובה אפילו יותר מהדמוקרטיה, אם יגיעו הדברים לידי משבר.

* * *

לחברנו יצחק אוורבוך-אורפז היקר

ברכות לצאת ספרך החדש הנהדר

"נגיעות"

בְּהוצאה שהקפידה על הדפסתו כעל שכיית חמדה

תענוג להחזיקו בידיים ולקרוא בו

הוצאת אבן חושן, רעננה 2010

בעמ' 4 בספר כתוב: "ספר זה נדפס ב-40 עותקים ממוספרים – לא למכירה"

ועל דש הכריכה מאחור: "'נגיעות' של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו

בכתב-העת האינטרנטי 'חדשות בן עזר'

 מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010.

תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן."

* * *

פאט קונדל: "שלום שוודיה"

כבר חודשים רבים שאני צופה במכתבי הווידאו המצויינים של פאט קונדל מבריטניה, אחד מהקולות הבולטים במאבק באיסלאמיזציה של אירופה ובכניעה מרצון של מדינות אירופה לאיסלאם. הפעם טרחתי [אורי] לתרגם, והנה הנקודות העיקריות במכתבו האחרון שכותרתו "שלום שוודיה". אפשר ללמוד מהן על המתרחש באירופה כיום, דברים שמשום מה לא מדווחים כלל בתקשורת אצלנו:

אף מדינה באירופה לא השתדלה יותר לקלוט אצלה מוסלמים מאשר שוודיה. כעת מתברר שממשלת שוודיה כה נחושה למסמס את התרבות השוודית לטובת האיסלאם, עד שהם שינו את החוקה השוודית בלי לבקש את הסכמת העם. מעתה, אדם כבר לא חייב להיות אזרח שווי כדי להחזיק במשרה ממשלתית בכירה או רגישה בשוודיה. מעתה, השוודים מחויבים על-פי החוקה שלהם ליישם את ה"רב-תרבותיות", כלומר – מעתה להחזיק בערכים שוודיים זה מנוגד לחוקה בשבדיה.

שבדיה, בעבר אחת המדינות הנעימות המתורבתות והחופשיות-מפשע ביותר בעולם, היא כעת "בירת מעשי האונס" של אירופה, עם פי 2 עד פי 20 יותר מעשי אונס לנפש ביחס למדינות אירופה האחרות. מה היה יכול לגרום לשינוי באופי הלאומי השבדי? הרי זה המקום האחרון שמישהו היה יכול להעלות על הדעת שתהיה בו מגפה של מעשי אונס. בטח שזה לא קשור להגירה המוסלמית. שום דבר רע בשוודיה – אף פעם לא קשור להגירה המוסלמית, לפחות לפי התקשורת השוודית, וזאת כי התקשורת שם מסובסדת מאוד על-ידי הממשלה, ויש בה צנזורה עצמית תמידית. לא תוכלו לשמוע על אנסים מוסלמים בשוודיה, משום שמזה שנים הממשלה והתקשורת שם שותפות לקשר נגד הציבור שלהן, כדי להסתיר ממנו כל מידע שיציג את המהגרים המוסלמים באור שלילי. בתקשורת השוודית לעולם לא ידווח שפושע אינו שוודי, מה שמאפשר את האשלייה שאין שם בכלל פשיעת מהגרים.

בנורבגיה השכנה, לעומת זאת, 100% ממעשי האונס שהיו בבירה אוסלו בשלוש השנים האחרונות, לפי נתוני המשטרה, נעשו על-ידי מהגרים מהמזרח-התיכון ומאפריקה, וכולם אופיינו, מעבר לאונס עצמו, באלימות קשה. כאמור, זו בשורה רעה לנשות נורבגיה, אבל לנשות שוודיה אין כל סיבה לחשש, זה מה שיאמר לכם כל עיתונאי שוי.

אנו צופים בעצם בשוד לאור היום של מדינה שלמה. שוודיה נחטפת מידי העם השוודי. כבר ברור ששוודיה תהיה המדינה הראשונה באירופה שתהפוך מוסלמית, זה רק עניין של זמן. בשוודיה, ה"רב-תרבותיות" הפכה פשוט לאיסלאמיזציה מכוונת, ורק איסלאמיזציה. שוודיה אפילו גירשה עיראקים-נוצרים רבים חזרה לעיראק. נראה שבשוודיה רק מוסלמים זכאים למלוא "זכויות האדם".

בעקבות זאת לא תופתעו לשמוע ששוודיה מובילה כעת את האנטישמיות באירופה, והיהודים כבר לא חשים בה בטוחים. היהודים, שחיו בעיר מאלמו דורות רבים, בורחים משם כעת על נפשם מפני התקפות המהגרים המוסלמים. ראש העיר מאלמו התנער מהעניין בכך שאמר שעל היהודים "להרחיק עצמם מפעולות ישראל אם ברצונם להימנע מהתקפות עליהם." ככה זה כעת בשבדיה, כדי לא להרגיז את הפושע, יותר קל להאשים את הקורבן, ולאמץ את דיעותיו של הפושע. הקוראן מצווה על המוסלמים לשנוא יהודים מעצם היותם יהודים, לא בגלל ישראל או פלשתין, שלא היו קיימות אז.

והוא מסיים בזה:

למזלם של היהודים, יש להם ניסיון רב בהתמודדות עם התקפות, וכתפיים רחבות, שאותן הם צריכים, כדי לשאת איתם את כל פרסי הנובל שלהם. סטאטיסטית, ליהודי יש סיכוי גדול אלפי מונים מאשר למוסלמי לזכות בפרס נובל. זה בטח בגלל שוועדת פרס נובל היא איסלאמופובית... אז אולי כדאי שממשלת שוויה תגרש את ועדת פרס נובל משוודיה לתל-אביב, מקומה הראוי.

המקור:

http://www.youtube.com/watch?v=zZtc2ma2GEQ

* * *

מתי דוד

תעשיית השלום

מבלי לזלזל בטוהר הכוונות הטובות של כל אלה מקרב מנהיגי העולם ועוזריהם, כולל בישראל, התורמים למאמצים לפתרון סכסוכים אלימים בעולם בכלל, ובסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, ראוי לא להתעלם מתופעות הלוואי של פעילויות אלה, תחת הכותרת "תעשיית השלום".

"תעשיית השלום" מפרנסת מאות פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים, המשָייטים ברחבי תבל, בין ועדות לוועידות. הם מצטלמים, נואמים, ומפיקים תוכניות והצהרות בלתי פוסקות של אָמִירות והכחשות. הם מייצרים טקסטים של אופטימיות מגויֶסת, למרות הפסימיות השולטת במציאות הקיימת. אופטימיות מלאכותית זו, מלווה תמיד בלחיצות ידיים טקסיות, יחד עם חיוכים מאוּסִים [מעושים?] של צילומי אשלייה של כביכול ידידות מופלאה. כל זאת מתקיים בסיוע קבוע של אָרְסֶנַל גדול ומגוון של מילים מצוּחצָחוֹת, המכסות על הכוונות האמיתיות. זו הדיפלומטיה.

הנשיא אובמה האמין בתמימותו שבאמצעות נאומי החזון שלו, אותם הוא השמיע בפראג, בברלין ובאוניברסיטה האיסלמית אל-אזהר בקהיר, הוא יוכל לבנות עולם של שלום. תוך זמן קצר הוא הבין שהעולם בנוי מרוע, מקיצוניות, משנאה ומנקמה. ואולם הדיפלומטיה הָשִגרתית של "תעשיית השלום" האופטימית ממשיכה לפעול, למרות כל הסכסוכים האלימים האזוריים, המקומיים והעולמיים.

קיימת השאלה הניצחית, האם הסכמים מדיניים אמנם פותרים סכסוכים אלימים? האם הדיפלומטיה יש בכּוֹחה לשכנע צדדים מסוכסכים, באמצעות היגיון של מילים ונתונים? ואולי רק לחצים ואיומים לפגוע באינטרסים מעשיים, הם הקובעים בפועל? הדיפלומטיה היא נשף המָסַכות של אנשי החַלִיפוֹת והעַנִיבוֹת המנפקים תוכניות ואשליות.

על פי הציניקנים, כל עוד יחיוּ בעולם עורכי דין, כהני דת ופוליטיקאים, לא ניתן יהיה לעקור את הרוע האנושי הניצחי הקיים באדם, דבר המונע שלום ניצחי בעולם. ימי השלום, הם תקופות הביניים בין המלחמות, שהיסטוריונים כותבים תולדותיהן, והמנהיגים משחזרים את כישלונותיהם.

חיינו כמו נדנדה בלתי נִשלטת בין אופטימיות של פְּסָגוֹת לבין פסימיות של תהומות. בין אופטימיות פסימית, לבין פסימיות אופטימית. בין הפסימיסטים לבין האופטימיסטים, נמצאים הריאליסטים השקולים. כל אחד מהם שותה סוג אחר של קפה, שמבטא את עולמו האחר.

האופטימיסט שותה רק נס קפה, כי כל מה שקורה זה נס משמיים.

הפסימיסט שותה רק קפה שחור, שלדעתו הכל זה כישלון, חידלון ואסון.

הריאליסט שותה רק קפה הפוך, כי כל מה שקורה באמת, זה ההפך ממה שכתוב בעיתון.

גם "תעשיית השלום", שמלווה מזה שנים רבות את הסכסוך הישראלי פלסטיני, הצליחה להנפיק שפע של מושגים ורעיונות חדשניים, שתרמו לאוסף הקלישאות הדיפלומטיות, אך לא פתרו שום בעיות מעשיות, כמו למשל:

"צעדים בוני אמון". "רעיונות יצירתיים". "ויתורים כואבים". "חלון הזדמנויות". אופק מדיני". "סיכונים מחושבים". "הסכם שלום על המדף". "מפת דרכים". "מתווה קלינטון". "גושי התיישבות". "חילופי שטחים". "עכשיוויזם נאיבי". "פטריוטיזם נורמטיבי". "מדינה דו לאומית". "מדינת חמאסטן". "מדינת פתחלנד". "שלום עכשיו = שלום אכזב".

* * *

צהריים לשניים ב"לילוש" ב-115 שקלים

כולל 15 תשר

קפה-מסעדה "לילוש" הפופולארי נמצא ברחוב פרישמן 73, ממנו יכולים לראות את תחילתו של הרחוב העולה לכיכר מסריק. המקום מצוי בסביבה שלנו, ולעיתים אנחנו מתפנקים ואוכלים שם צהריים קלים, אם כי הכמויות שהם מגישים גדולות מאוד וכלל לא "קלות".

עסקית צהריים בשרית – 48 שקלים, כללה מרק עגבניות סמיך וטעים בקערה אובלית ענקית, צלחת ספגטי בולונז עשיר ברוטב בשר טעים, כמעט מחצית על מחצית בשר לעומת הספגטי, תוספת גבינה מגורדת בצד, וכן כוס בירה איטלקית קלה "פרוני" מהחבית, וכן טעימה של צלחת קוביות גזר, תפוחי-עץ ושומר ברוטב טעים של חומץ, שמן זית ופלפל שחור גרוס.

במקביל לקחנו קערה (ענקית) של מרק גולש, שהיה בה בשר כמו בשתי מנות מרק במסעדות אחרות, ולצד המרק הוגשו ארבע פרוסות לחם כפרי טעים קלוי וקערית חמאה גדולה – 36 שקלים, וכן כוס גדולה של גזוז-אבטיח אדמדם עם קוביות קרח ועלי נענע, שזה משקה מיוחד ומרענן של המקום – 16 שקלים.

ס"ה 100 שקלים + 15 שקלים תשר שהם 115 שקלים. השירות מצויין. המלצרית אבישג נחמדה ויעילה. מומלץ. אותו תפריט גם בערב. ויש מיבחר גדול של מרקים בחורף, ומנות טעימות אחרות.

"לילוש", ליאת בלילטי בע"מ, פרישמן 73 תל אביב. טל. 03-5291852. סגור בימי ראשון.

* * *

יוסי גמזו

שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטוּס...

שְבוּעַת הִיפּוֹקְרָטֶס מִזְּמַן כְּבָר מֻכֶּרֶת

לְכָל תַּלְמִידֵי-רְפוּאָה בָּעוֹלָם

בִּפְרָט בְּאוֹתָהּ הַפִּסְקָה הָאוֹמֶרֶת

כִּי עַל הָרוֹפֵא לְטַפֵּל בְּכֻלָּם

דְּהַיְנוּ: בִּבְנֵי כָּל אֻמָּה וְכָל גֶּזַע

וְלוּא גַם נִמְנִים הֵם עִם בְּנֵי עַם-אוֹיֵב

בְּכָל מְסִירוּת הַשְּקִידָה וְהַיֶּזַע

בָּהֶם מְצֻוֶּה הָרוֹפֵא, בְּכָל לֵב,

לִתְרֹם מֵעֶזְרוֹ שֶאֵינֶנּוּ מַרְפֶּה

לְכָל הַנִּזְקָק לְמָזוֹר וּמַרְפֵּא.

אוּלָם עַל שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטוּס, שֶהִיא

סִסְמַת כָּל צְבוּעֵי הַבּוֹרְדֶּל הַפּוֹלִיטִי

נִרְאֶה כִּי יֵש קֶשֶר-שְתִיקָה חֲשָאִי

וְטֶרֶם הֻקְדַּש לָהּ מֶחְקָר אָנָלִיטִי

לַמְרוֹת שֶנִּתּוּחַ חוֹדֵר לְלֹא חַת

הָיָה מְגַלֶּה מִן הַסְּתָם, לֹא בְּלִי טַעַם,

שֶזּוֹהִי שְבוּעָה יְחִידָה וְאַחַת

שֶאֵין מְדִינַאי שֶהֵפֵר אוֹתָהּ פַּעַם,

כִּי אִם אֶת שְבוּעוֹת הַנִּבְחָר לַבּוֹחֵר

שוֹכֵחַ כָּל מַאכֶער בָּרֶגַע הַקְּרִיטִי

בּוֹ יֵש לְקַיְּמָן וְשוּב אֵין הוּא זוֹכֵר

אַף שֶמֶץ מֵהֶן, כְּתַחְמָן הִיפּוֹקְרִיטִי,

הֲרֵי אֶת שְבוּעַת הַצְּבִיעוּת הוּא וַדַּאי

אֵינֶנּוּ שוֹכֵחַ לָעַד, יְדִידַי.

וּמָה מְחַיֶּבֶת אוֹתָהּ הַשְּבוּעָה?

רַק זֹאת: לְהַרְעִיף שֶפַע פְרָאזוֹת בְּשֶפֶךְ

עַל יֹשֶר – אֲבָל כְּרוּטִינָה קְבוּעָה

תָמִיד לַעֲשׂוֹת בְּדִיּוּק אֶת הַהֶפֶךְ

כְּמוֹ מַר אֶרְדּוּאָן, הִיפּוֹקְרִיטוּס מָצוּי     

שֶלֹּא יְחַדֵּש אֶת קְשָרָיו עִמָּדֵנוּ

לְלֹא הִתְנַצְּלוּת וְתַשְלוּם שֶל פִּצּוּי

עַל כָּל שֶאַנְשֵי חֵיל-הַיָּם, מִצִּדֵּנוּ,

גָרְמוּ לִכְנוּפְיַת חוּלִיגָאנִים טוּרְקִית

שֶעַל סִפּוּנָהּ שֶל הַ"מַּרְמָרָה" שָטָה

וְכָל פְּרוֹבוֹקַאצְיָה שֶלָּה, גַם חֶלְקִית,

סֻכְּלָה עַל יְדֵי מְדִינָה שֶלֹּא חַתָּה

מִשּוּם טֵרוֹרִיסְט בְּמַסְוֶה פִילַנְטְרוֹפּ

חֲמוּש גַּרְזִנִּים וְאַלּוֹת וּמַקְלֵעַ

שֶחַד וְחָלָק נֶאֱלַץ לִבְלֹם – סְטוֹפּ! –

מַשָּט מִתְגָּרֶה שֶנּוֹעַד לְסַיֵּעַ

לְכָל מִתְנַכְּלֵי יוֹשְבֵי חֶבֶל אֶשְכּוֹל

בִּ"גְרָאד" וְ"קָסָאם" שֶבְּלִי הֶרֶף נוֹרִים פֹּה,

אַך מַר אֶרְדּוּאָן כָּאן צוֹוֵחַ בְּקוֹל

כִּי בְּלִי הִתְנַצְּלוּת וּפִצּוּי אֵין קְשָרִים פֹּה.

וְיֵש, רַבּוֹתַי, פָּשוּט חֵשֶק לִשְאֹל

אוֹתוֹ הִיפּוֹקְרִיט בְּמַסְוֶה גֶ'נְטֶלְמֵנִי:

מָתַי, עַל אוֹתוֹ רֶצַח-עַם מַר מִשְּאוֹל

שֶבּוֹ נִרְצְחוּ בְּנֵי הָעָם הָאַרְמֶנִי

בְּסַךְ שֶל מִילְיוֹן וַחֲצִי מִילְיוֹן אִיש

בִּידֵי בְּנֵי עַמְּךָ הִתְנַצַּלְתָּ אֵי-פַּעַם

וְאֵיזֶה סְכוּם כֶּסֶף לָהֶם כְּבָר הִקְדִּיש

בְּתוֹר פִּצּוּיִים עַל הַדָּם וְהַזַּעַם

אֲפִלוּ טוּרְקִי אֶחָד, מִין מוֹרָאלִיסְט

דָּגוּל שֶכָּמוֹךָ – וּמָה כְּבָר אַבְּסוּרְדִּי

יוֹתֵר מִמִּשְטָר שֶבִּטְרַאנְס שֶל סָאדִיסְט

הִשְמִיד כִּשְלוֹשִים וְשִבְעָה אֶלֶף כּוּרְדִּים

וְלֹא הִתְנַצֵּל וּוַדַּאי לֹא פִּצָּה

עַל גֶּ'נוֹסַיְד זֶה בְּשוּם סְכוּם, כָּל מְאוּמָה

כְּשֵם שֶאַף פַּעַם אֶת פִּיו לֹא פָּצָה

עַל חֵטְא הַפְקָרַת פְּלִיטֵי-חֶרֶב שֶל "סְטְרוּמָה"

לִגְזַר הַטִּבּוּעַ בַּיָּם הַשָּחֹר

שוּם רֹאש מֶמְשָלָה טוּרְקִי עַז וְהוּמָאנִי

וְכָך גַּם מִשְטַר-הָאֵימִים הֶעָכֹר

אֶצְלֵנוּ, בַּזְּמַן הַקָּרוּי עוֹתוֹמָאנִי.

מְסַפְּרִים עַל טוּרְקִי אֶחָד, מִין קַפִּיטָן,

שֶיָּצָא לְהַפְלִיג בְּמִצְוַת הַשּׂוּלְטָן

וְלִכְבֹּש בִּשְבִילוֹ בִּתְרוּעַת נִצָּחוֹן

אֶת הָאִי שֶשְּמוֹ מַאלְטָה בַּיָּם הַתִּיכוֹן,

אֲבָל אַף שֶהָיוּ לוֹ מַפָּה וּמַצְפֵּן

לֹא מָצָא אֶת הָאִי וְנוֹרָא הִתְעַצְבֵּן

עַד שֶשָּב לְאַרְצוֹ וּבְצַעַר עָמֹק

הִתְנַצֵּל בְּאָזְנֵי הַשּׂוּלְטָן: "מַאלְטָה יוֹק!"

(הַיְנוּ: "מַאלְטָה אֵינֶנָּה, בָּרְחָה בְּגָלוֹפּ

וְאִתְּךָ הַסְּלִיחָה, אֲדוֹנִי, עַל הַפְלוֹפּ").

כָּךְ קוֹרֶה גַם לְמַר אֶרְדּוּאָן: הוּא לָהוּט

לְיֻקְרַת אִיש-מוּסָר אַךְ בְּיַם-הַצְּבִיעוּת

הוּא פָּשוּט לֹא מַצְלִיחַ לִמְצֹא אֵיזוֹ מַאלְטָה

כִּי כָּל הָעֻבְדּוֹת לוֹעֲגוֹת לוֹ:

"פִשַּלְתָּ..."

* * *

תערוכה חדשה בגלריה אנגל

שפה לדבר – יואב בן דב

תערוכת יחיד חדשה של האמן יואב בן דב בגלריה אנגל בתל אביב, תחת הכותרת שפה לדבר, נפתחה במסגרת אירועי אוהבים אמנות בתל אביב.

עבודות הפיסול, הציור והווידאו של בן דב נוגעות בקו התפר שבין המקומיות הישראלית והיהודית. התערוכה החדשה בגלריה אנגל היא פועל יוצא של תערוכות היחיד האחרונות של בן דב, שעסקו בתרבות המקום דרך שפת החומר. בתערוכה זו מתייחס בן דב לתרבות העכשווית ומציע מתווה לשינוי דרך האמנות, השפה והתרבות העברית.

יצירות כגון אפס דולר, דיוקן עצמי כחמורו וכף בדיקה לכור היתוך מעלות סוגיות ותהיות לגבי עתידה של התרבות ומקומה של האמנות, ואחרות כמו עץ, תבנית נוף ופרח-חפץ מבקשות לספק את התשובות לשאלות ולתהיות אלו.

התערוכה תוצג עד ה-10.1

גלריה אנגל, גורדון 26 , תל אביב

ראשון-חמישי 10:00-20:00, שישי 10:00-14:00

* * *

עמוס גלבוע

חמישה אלילים פלסטיניים המבשרים כי לא יהיה שלום עד שלא ינופצו!

מרוב הלקאה עצמית נדמה כאילו הפרטנר הפלסטיני שלנו מחכה בזרועות פתוחות להסדר סופי של הסכסוך, ורק אשמתנו היא שהדברים לא זזים. לדעתי, לא דובים ולא יער. הסיבה המרכזית נעוצה, להערכתי, בכך שמולנו ניצב פרטנר שהוא שטוף עבודת אלילים באורח עקבי, מזה שנים.

האליל הראשון הוא "אל הקורבן". העם הפלסטיני הוא קורבן למפלצתיות הישראלית הכובשת; מבוצע בו באורח שיטתי רצח עם; הוא מסכן, הוא אומלל, הוא נזקק לעזרה תמידית של כולם; מכיוון שכך אין לדרוש ממנו דרישות כל שהן, מחוות כל שהן. אלה נדרשות רק מהעריץ. יתר על כן, כקורבן יש לו כל הצידוק להפעיל אלימות.

האליל השני הוא "הצדק". הצדק עומד לימין הפלסטינים, וכל פתרון לסבלם חייב לשרת את הצדק הזה. וכיוון שמדובר בצדק, הרי שהוא אינו ניתן לחלוקה, אי אפשר לספסר בו, אי אפשר להתפשר עליו. מי שחמס את הצדק הפלסטיני, מי שהצדק ההיסטורי והמוסרי אינו עומד לצידו (כי ישראל קיימת לפי שעה לא בזכות כל שהיא אלא כתוצאה מעושק העם הפלסטיני הצודק), הוא זה שצריך להתפשר ולהתפשר עד שצדקת הפלסטינים תצא לאור וישראל היהודית תיעלם להם מהעיניים.

האליל השלישי הוא "הזמן". האמונה הפלסטינית האדוקה היא שהזמן פועל לטובתם באופנים רבים (בסבלנות שלהם, בדמוגרפיה, בהעדר סבלנות ישראלית...). כיוון שכך, ואם הצדק הוא שלהם, למה להתפשר?

האליל הרביעי הוא "המושיע החיצוני". האמונה היא שהישועה תבוא מבחוץ, בין על-ידי כפייה על ישראל (לא על הצד הפלסטיני "הצודק"), בין על ידי הכרה במדינה פלסטינית ריבונית בלי שום הסכם עם ישראל, או בכל דרך שלא תחייב את הפלסטינים להתפשר על "הצדק" שלהם. הכלים למימוש האמונה: מאמץ מתמיד, עקבי, בכל הבמות העולמיות – על מנת להביא לדה לגיטימציה של מדינת ישראל, שתחלישה עד כדי כניעה. ולכן, הצד הפלסטיני אינו צריך לקבל הכרעות אסטרטגיות, רק ישראל!

האליל החמישי הוא הגדול שבאלים – "אל זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים לבתיהם שבמדינת ישראל. אל זה מבטא את המהות הפלסטינית הרואה את החטא הישראלי לא בכיבושי 1967 אלא בגירוש העם הפלסטיני ממולדתו ההיסטורית ב-1948. לכן האל הזה לא מתיר בשום אופן לאף מנהיג פלסטיני להכיר בכך שיש עם יהודי ולו הזכות להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. מאידך הוא מתיר לפלסטינים להפעיל אלימות נגד החוטאים הציונים.

ישנם עוד אלילים, אך חשוב לציין שגם מדינת ישראל התברכה באלילים: אליל ארץ ישראל השלמה, אליל הסירוב להכיר בזכות הפלסטינית למדינה, אליל היוהרה, אליל "יהיה בסדר", אליל "ירושלים השלמה", ועוד. אבל, מה שקרה אצל החלק הארי של הציבור הישראלי והנהגותיו הוא שכמה אלילים מרכזיים נופצו: כן לארץ ישראל השלמה, לא למדינה פלסטינית, לא טוטאלי לפרוק התנחלויות. אצל הפלסטינים שום אליל לא נופץ. יתר על כן, החינוך הפלסטיני, מגן הילדים, מטפח את סיפורי האלילים; אצלנו – לא ! מאידך אצלנו קיימים אלילים שאינם בנמצא אצל הפלסטינים, כמו "אל השנאה העצמית".

 ומול כל אלו ניצבת הבעייה התמידית של המימשלים האמריקאים: קל להם יותר לנסות ללחוץ עלינו כי אנחנו פחות עובדי אלילים, ואנחנו תלויים בהם; אבל, איך לעזאזל מתמודדים עם עובדי האלילים הפלסטינים? איך מגיעים לכך שהם ינפצו את אליליהם מתוך הכרה פנימית עמוקה שזה באינטרס הפלסטיני? וכל זה עוד לפני שנגענו באליל האסלאם הקיצוני לו סוגד החמאס!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 20.12

* * *

יואל נץ

ולדימיר ויסוצקי ושירו של הזמר אל מול המיקרופון

שלום אהוד,

יוסף חרמוני פטר אותי מן הצורך לתקן את סברתו המוטעית של ליטמן מור באשר לפירוש המילה "פוז'אר" ביידיש. חרמוני לא דייק כל-כך, אמנם – במשפטים שהוא כתב בלשון הרוסית ובאותיות עבריות – אבל זה היה נחמד, ויסולח לו.

בהקשר ל"ז'ארה" (жара) – להט, נזכרתי בשיר עוצמתי מאוד שחיבר ושר וויסוצקי. להלן תירגומו:

שירו של הזמר מול פני המיקרופון

מאת ולדימיר וויסוצקי

תירגם מרוסית: יואל נץ

עֵינֵי כֹּל בִּי, הָאוֹר עַל הַפָּנִים.

עוֹד הוֹפָעָה לִי זוֹ, וְלֹא יוֹתֵר הִיא:

מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב, כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין.

לֹא-לֹא, הַיּוֹם – כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!

הַמִּיקְרוֹפוֹן אוֹתִי לֹא מְחַבֵּב –

צְרִידוּת קוֹלִי עַל אִישׁ אֵינָהּ נֶחְשֶׁקֶת.

אִם רַק אֵי-שָׁם כְּטֶפַח אֲזַיֵּף –

בְּלִי רַחֲמִים יַגְבִּיר לִי אֶת הַשֶּׁקֶר.

אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,    

גּוּפִי דּוֹאֵב, נִצְרָב מִן הַקַּרְנַיִם,

לְכָל הַזַּרְקוֹרִים אֲנִי מוֹקֵד,

וְלוֹהֵט!.. לוֹהֵט!

הוּא, שְׁמִיעָתוֹ חַדָּה מִן הַסַּכִּין.

וְלֹא אִכְפַּת לוֹ אִם אֲנִי בְּכֹשֶר.

הַמְּנֻוָּל יָנִיחַ לִי, רַק אִם

כָּל צְלִיל מֵגִיחַ מִגְּרוֹנִי בְּיֹשֶר.

צָרוּד קוֹלִי בְּאֹפֶן מְיֻחָד,

אַךְ לֹא אָעֵז מִנִּי סִגְנוֹן טוֹנָלִי

לִסְטוֹת הַיּוֹם וְלוּ רַק בְּמִקְצָת,

וָלֹא – יִהְיֶה סוֹפִי אַךְ מַר וָרַע לִי.

הַמִּיקְרוֹפוֹן כְּמוֹ עַל צַוָּאר גָּמִישׁ

כְּמוֹ רֹאשׁ נָחָשׁ שֶׁלֶּקַח יְלַמְּדֵנִי

אִם אֶשְׁתַּתֵּק לְרֶגַע – הוּא יַכִּישׁ, –

חַיָּב לָשִׁיר – אַחֶרֶת יְמִיתֵנִי!

עֲצֹר וְאַל תָּנוּעַ, שְׂנוּא נַפְשִׁי:

אַתָּה אַרְסִי, הַכָּשָׁתְךָ – מַכְאוֹב רַע!

אֲנִי הַיּוֹם מַשְׁבִּיעַ נְחָשִׁים.

אֲנִי לֹא שָׁר – אֲנִי מַשְׁבִּיעַ קוֹבְּרָה.

אֶת הַצְּלִילִים חוֹטֵף הוּא בְּמַקּוֹר

גּוֹזָל מֻרְעָב מֵעֹמֶק הַגַּרְגֶּרֶת.

כְּשֶׁהַגִּיטָרָה אֶת יָדַי תִּקְשֹׁר

יִתְקַע הוּא בְּרֹאשִׁי כַּדּוּר עוֹפֶרֶת!

וְשׁוּב!.. אֵין קֵץ לְכָךְ, אֵין סוֹף, אֵין דַּי!

מָה מִיקְרוֹפוֹן הוּא – מִי בָּכֶם יוֹדֵעַ?

לְפֶתַע הוּא לַמְפָּד אֶל מוּל פָּנַי

אֵינִי קָדוֹשׁ, אֵין מִיקְרוֹפוֹן זוֹרֵחַ.

נְעִימוֹתַי פְּשׁוּטוֹת כְּמוֹ "הַךְ בַּתֹּף!"

אַךְ אִם מִצְּלִיל אֱמֶת אֶסְטֶה כַּזַּיִת –

מִצֵּל הַמִּיקְרוֹפוֹן מִיָּד אֶחְטֹף

סְטִירוֹת צוֹרְבוֹת עַל שְׁתֵּי הַלְּחָיַיִם.

אֲנִי מוּאָר, הָאוֹר עַל הַפָּנִים

מָה לְצַפּוֹת – לְשֶׁקֶט אוֹ לְמֶרִי?

מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב, כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין

לֹא-לֹא, הַיּוֹם – כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!

ולדימיר ויסוצקי

(1938-1980)

הוויקיפדיה בלשון הרוסית יודעת לספר כי בשלהי המאה ה-19 החלו לצאת מפולין רבתי ולהתפזר על פני העולם כולו מאות ואולי אלפי יהודים בשם ויסוצקי. המפורסם שבהם היה ולדימיר סימיונוביץ' ויסוצקי (הוא לא היה אולי יהודי על פי ההלכה היהודית – דומני שאימו היתה גויה, אך אין לי עניין לחקור בדבר); השני היה סוחר תה גדול מימי ראשית המאה ה-20, דוד וסילייביץ' ויסוצקי. הוויקיפדיה מספרת גם כי בשנים הראשונות שלאחר המהפכה היתה נפוצה המהתלה: "התה של ויסוצקי, הסוכר של ברודסקי ורוסיה של טרוצקי". היא לא מספרת על לץ מצוי שהיה חד חידה: "מה בין תה ויסוצקי לביצים של טרוצקי?" והיה גם משיב: "גודל השקיק..." אבל מצויין שם, בוויקיפדיה הרוסית, שגם כיום בישראל קיימת פירמה "ויסוצקי" בעסקי תה.

ולדימיר ויסוצקי היה מוזיקאי, שחקן, משורר ובּאַרד (משורר וזמר עממי). הוא כתב ושר כ-700 שירים, גילֵם כ-30 דמויות בסרטי קולנוע ובתיאטרון והופיע בקונצרטים על פני רוסיה כולה ועל פני ארצות תבל רבות. בין שיריו מצויות השורות הבאות (תרגום מילולי): "כאשר את סדרי החיים המפלצתיים שלנו / פוררה המהפכה לאבק, – / חיו ברומא יהודים ויסוצקים / שלא נודעו בחוגים הגבוהים."

השכנים, החבֵרות וסימיון ולדימירוביץ' ויסוצקי – בעלה של נינה מקסימובנה – ליוו בחבורה עליזה את נינה אל בית היולדות. מישהו הציע, כי אם הראשון שייקָרה בדרכם יהיה גבר – אות הוא שייוולד בן, ואם אישה – בת. בעת רדתם במדרגות פגשו בשכנה ששבה ממשמרת לילה. רוחו של האב לעתיד לבוא נעכרה עליו. הוא הבטיח לנינה שיקנה לה שעון יד – מתת מלכים בימים ההם – אם ייוולד בן. נולד אכן בן וקראו לו ולדימיר לזכרו של הסב, כמנהג היהודים. אימו של המשורר העתידי היתה בת 26, האב – בן 22. הם היו כמו כולם עניים מרודים, ועניין השעון נשכח. על חיי ילדותו המוקדמת הוא עתיד לשיר: "...לשלושים ושמונה דירות-חדר רק בית כיסא אחד..." כאשר מלאו לתינוק עשרה חודשים, נאלצה האם לצאת לעבודה. בעת הפסקות הצהריים הייתה ממהרת הביתה להאכיל את הילד; ההנהלה הרשתה לה ברוחב לב לאחר ב-30 דקות את שובה לעבודה.

בפרוץ המלחמה היה וולודיה בן שלוש. האב נסע לחזית, האם והילד התפנו לעבר אורל. האם עבדה קשה וראתה את בנה רק בימי ראשון; את ימי השבוע עשה הזאטוט ב"גן הילדים". נינה (שנפטרה בשנת 2003) נהגה לספר, שיום ראשון אחד בבית אמר לה הילד: "כעת אני יודע מה זה אושר – זה כשאין גושים בדייסת סולת."

אחרי המלחמה התגרשו. האב הכיר בחזית אישה אחרת ונטש את המשפחה. גם האם נישאה בשנית. יחסיו של וולודיה עם האב החורג לא עלו יפה. לעומת זאת, האם החורגת אהבה אותו מאוד. האב נטל עימו את הבן לגרמניה, שם שירת בצבא הסובייטי בתום המלחמה בדרגת פולקובניק, והילד למד לנגן בפסנתר.

עם שובם למוסקבה החל וולודיה ללמוד בבית ספר לבנים. הישגיו בלימודים היו טובים; המשמעת צלעה: היה מחסיר שיעורים, רץ לבית קולנוע, משחק קלפים עם ידידים ושותה משקאות חריפים כבר מגיל שלוש-עשרה. אך ציוניו בתעודת הבגרות היו גבוהים. בשנת 1955 עבר להתגורר אצל אימו, ובלחץ האב החל ללמוד במכון להנדסת בניין. בתום הסמסטר הראשון שקד בצוותא עם חבר ללימודים במשך רוב שעות הלילה של ראש השנה 1956 על שרטוט שהיה משמעותי לקראת המשך הלימודים. אחרי שהשלים את שרטוטו – שפך עליו וולודיה את שאריות הקפה מן הקנקן, לנגד עיניו הנדהמות של החבר. "זהו, נגמר," אמר באנחת רווחה, "אלך להיות שחקן!"

לבית הספר למשחק הוא התקבל, למרבה הפלא, בקלות. אבל במשך מיספר שנים מתום לימודיו נאלץ היה לגלם תפקידי משנה. בתור בארד הוא החל להופיע בשנת 1959. הופעתו הראשונה זכתה להצלחה עצומה, אבל לא הגיעה לכדי סיומה המתוכנן: באולם הקונצרטים נכח המועמד לפוליטביורו, החבר פוספילוב, והוא דרש שתיפסק הופעתו של הזמר הצרוד.

בשנת 1961 כתב ויסוצקי את שירו הראשון, "הקעקוע". בכך הוא פתח בסדרה של שירים, שבתוכנם מתייחסים אל עולם הפשע, ובסגנונם – אל רומנסות אוּרבָּניות, אל פולקלור של העולם התחתון ואל שירי זימה. הציבור דימה לזהות אותו עם גיבוריו, ובמשך כל חייו נאלץ היה להכחיש גרסאות שונות ומשונות מן הביוגרפיה שלו כביכול. את הופעותיו הראשונות היה עורך בחוג ידידים, מלווה את עצמו בגיטרה, וכעבור זמן קצר הופיע בערבים פומביים ובקונצרטים. הוא כתב ושר על המלחמה, יצר סדרה של שירי ספורט, סאטירה על תמונות מחיי היומיום, אגדות עם, סיפורים אלגוריים על בעלי חיים ועוד כהנה וכהנה.

ככל שגברה הפופולריות שלו, כך גברה בחוגי השלטון אי שביעות הרצון מהופעותיו. בשנת 1968 הודפסו בהשראת השלטונות מאמרים שהוקיעו את יצירתו והדביקו למוניטין שלו גוון של עבריין. האפשרויות לפרסם ולהקליט מיצירותיו נחסמו בפניו. אבל אזרחי בריה"מ היו רוכשים רשמקולים (הוצאה כספית שהיתה גבוהה ממשכורת חודשית!), ולוּ רק כדי להקליט, איש משכֵנו, את שירי ויסוצקי. שמות של רבים מגיבורי שיריו נתקבעו בפי העם כדמויות המסמלות תכונות ואופי. יצירתו משופעת בכפל משמעויות סמנטיות. בתת-טקסטים רבים שלו בולט כיוון פוליטי מובהק, באחרים חבוי עומק פילוסופי ומשתמעות מהם הכללות. בתת-טקסטים נוספים הוא קובע, כי ייתכנו (שומו שמיים!) השקפות שונות וסותרות כלפי בעייה וכלפי תופעה כזו או אחרת. אך מעל כל אלה, ויסוצקי העשיר את השירה בלשון של שיג ושיח במִשְׁלָב דיבורי יומיומי, בדמויות צבעוניות ובדרך סיפור נוקבת וחריפה. הוא הושפע מן השירה הפוטוריסטית, שראש וראשון לה היה מאיאקובסקי; הושפע מיוצרים של שנות ה-20 וה-30 כמו בּאבֶּל, זושצ'נקו, בּוּלגָקוב וכן ממודרניסטים של שנות ה-60, ווֹזְנֶסֶנְסְקי, אחמדולינה ובעיקר אוֹקוּדְזָ'אבָה, שהיה למייסד הסוגה "שיר מפי מחברו".

את פירסומו הנרחב ככוכב תיאטרון כבש ויסוצקי רק בשנת 1964, בעקבות משחקו ב"הנפש הטובה מסצ'ואן"; לתהילה ולהכרה כל-רוסית כשחקן גדול הוא זכה בשנת 1971, כאשר גילם את המלט ומילא תפקידים ראשיים בסרטי קולנוע רבים.

נישואיו עם השחקנית איזָה ז'וקובה נמשכו קצת פחות מארבע שנים. השחקנית לודמילה אברמובה מספרת, כי ערב אחד היא הגיעה אל בית המלון בלנינגרד להתארח בו לקראת השתתפותה בצילומים לסרט. בדרכה נקרה אדם שתוי, פצוע בראשו, לגופו חולצה פרומת כפתורים. היא לא הכירה עדיין את ויסוצקי. ניסתה לאגוף אותו, אך האיש ביקש ממנה כסף. לא היתה ברשותה אף לא קופֵּייקה אחת; היא ביקשה עבורו כסף מן המנהלת ונענתה בשלילה. גם למכריה לא היה כסף. לודמילה הסירה מאצבעה טבעת יהלומים – ירושה מסבתה – ומסרה אותה לידיו של איש זר לה לחלוטין. ויסוצקי הפקיד את הטבעת בהנהלה כערבות והבטחה, שעם בוקר ישלם את מחיר כלי האוכל שניפץ. אחר כך עלה לחדרה של לודמילה, ושם ערכו השניים היכרות ראויה לשמה. מנישואין אלה נולדו שני בנים, ארקדי וניקיטה. העיתונים מיעטו לספר שיש לו לוויסוצקי גם בת בשם נסטיה, פרי רומן סוער שניהל עם השחקנית טטיאנה איוָוננקו, בלונדינית יפהפייה. האם והבת אינן מתראיינות לתקשורת ונמנעות גם מן התביעה להכיר בקרבתן המשפחתית למשורר. בשנת 1967 הכיר ויסוצקי את אהבתו הגדולה – השחקנית הצרפתייה ממוצא רוסי, מרינה וְלָאדי, בעת השתתפותה בפסטיבל בין-לאומי של סרטי קולנוע במוסקבה, וכעבור שנתיים היא היתה לאשתו השלישית. על אהבה עמוקה זו נכתבו ברוסיה מאמרים וספרים לא מעט. בעקבות שתדלנות מצד אישיות צרפתית רמת דרג מאוד אצל ברזנ'ייב הוענק לוויסוצקי דרכון בין-לאומי, והוא ערך קונצרטים בצרפת, בארה"ב, בקנדה ובארצות אחרות.

לא מזמן הופיעו בכמה עיתונים וכתבי עת ברוסיה ראיונות עם אוקסנה אפנאסייבה-ירמולניק, ובהם היא מספרת על יחסיה עם ויסוצקי. ניקיטה ויסוצקי (בנו של המשורר) משיב על כל השאלות בנוגע לאוקסנה ב"אין תגובה".

בערב ה-24 ליולי של שנת 1980 הרגיש וולודיה רע מאוד ואמר לאימו: "אימא, היום אני אמות..." רופא שטיפל בו בשנותיו האחרונות ביצע בו פעמיים החייאה והִנשים אותו ארוכות בלילה ההוא. במשך שלוש דקות ביקר וולודיה בעולם שכולו טוב וחזר משם, ולבסוף הסתלק לבלי שוב...

"...בזכותה של מרינה ולאדי זכה המשורר ללווייה ולטקס קבורה אנושיים. הימים היו ימי המשחקים האולימפיים במוסקבה... באצטדיונים מחלקים היו במרץ רב מדליות, ובמוסקבה חששו פן האלמנה, שהיא נתינה זרה, תעורר שערורייה בין-לאומית. גלינה ברז'נייב טילפנה אל אביה, ומזכיר המפלגה נתן אור ירוק. עם רב מאוד החל לצבוא על פתח התיאטרון שעל הטגאנקה, שבו הוצב הארון. תור המלווים התארך לכדי חמישה קילומטר. מכל החלונות רעמו שירי ויסוצקי. הכול ידעו את מילות השירים על-פה, הגם שאף שורה אחת מיצירתו לא ראתה עד אז אור בדפוס. ההמונים הבינו כי לא יזכו להגיע אל ארונו של ויסוצקי, ואנשים החלו מעבירים את הפרחים קדימה, מיד אל יד. נהר של פרחים זרם אל פנים התיאטרון. אולפני הסרטים הדוקומנטריים חסרו דווקא ביום ההוא סרטי צילום, ואולי – ציוד כלשהו, ואולי לא היה בה, בלווייתו של ויסוצקי, די עניין בעיני השלטונות כדי להנציח אותה למען ההיסטוריה. האנשים גדשו את הרחובות במשך מיספר ימים, וביום צאת הלווייה לדרך היו כל גגות הבתים שסביב כיכר טגאנקה גדושים בני אדם אבלים, אף על פי שלא פורסם על כך דבר בשום הודעה רשמית, למעט מודעה צנועה שתלויה הייתה מתחת לאשנב קופת הכרטיסים של התיאטרון: 'השחקן ולדימיר ויסוצקי נפטר.' איש מצופי התיאטרון לא החזיר את הכרטיס שרכש למחזה 'המלט', שהצגתו אמורה הייתה להתקיים יומיים אחרי מות השחקן – הכול שומרים את הכרטיס למזכרת..." (מתוך רשימה של לודמילה גרבנקו באינטרנט בלשון הרוסית).

יואל נץ

* * *

עוד ברכות לגיליון ה-600!

לאהוד היקר שלום וברכה

לא היינו בבית כשבוע. לא. לא נסענו לשיט חופים, סתם ענייני בריאות.

הגיליונות 599 ו-600 חיכו לנו בסבלנות.

וכמו הילדה הקטנה שהייתי, כשהגיעו גליונות דבר לילדים הזכור לטוב, כשדבר ראשון חיפשתי את הסיפור בהמשכים – כך גם בגליונות ח.ב.ע. – אני אצה לראות מה קרה עם, ומה כתב יוסי גמזו, ומה הקטע הבועט שלך הפעם, ומה כתבו האחרים שהם כבר כידידים ותיקים, ומדי פעם המכתב העיתי משמש במה לשיריי.

כל טוב וברכות להמשך,

דבורה קוזוִינר

לאהוד

אתה ראוי להוקרה, הערכה ותודה על היוזמה, ההתמדה, ההשקעה וההפקה של 600 גליונות, מאוזנים, מגוונים, המשלבים נושאי נוסטלגיה ואקטואליה, שירה ופרוזה – חופשיים מפוזה. אתה ראוי לפרס תקשורתי של הצרכן האינטרנטי.

מתי דוד

אהוד היקר,

גם מי שיש לו השגות כלפי ביטויים מפולפלים מסויימים בחב"ע, אינו יכול להתעלם מהמאמץ והעיקשות שבהם אתה מתמיד להוציא לאור את הגיליונות.

זהו שופר יחיד-במינו לנושאים מרתקים, ולפעמים לא-ידועים, בתולדות ארץ-ישראל בכלל ובתולדות פתח-תקווה בפרט.

וכפי שכתבתי לך בעבר, חב"ע עושה מה שאף עיתון חרדי אינו עושה: הוא מתמיד להזכיר לקוראיו בכל גיליון לומר ברכת "אשר יצר", ועכשיו אני יכול להוסיף שהוא גם מקפיד לסיים כל גיליון בדבר-תורה מתוך "משנה-תורה" להרמב"ם...

יישר כוחך,

דוד מלמד

שלום אהוד,

באיחור קל – ברכות לגיליון ה-600. ברכות להתמדה ולשקדנות ולדבקות במטרה: ליצור כתב-עת מקוון, איכותי ומגוון, המשקף פנים רבים בחברה ובתרבות.

נחומי הרציון

מושב ניר משה

אהוד ידידי ואיש פתח תקווה,

ברכות לגיליון ה-600 של המכתב העיתי. המשך בדרכך זו, כי אנו נהנים מאוד.

שמאי עציון

* * *

איליה בר זאב

בין סתיו לחורף

כָּעַסְתְּ, הִשְׁפַּלְתְּ עֵינַיִם, גַּלִּים נִרְגָּזִים הִרְעִישׁוּ אֶת הַיָּם.

נַעֲשָׂה סְתָו –

דְּקָלִים נָעוּ, מְצוּקִים קָרְסוּ. דָּגִים מְבֹהָלִים קָרְעוּ פְּתָחִים בָּרְשָׁתוֹת.

חָמַקְתְּ בַּסְּעָרָה לְאַחַר הַלֶּהָבוֹת לֶאֱסֹף פְּלִיטִים אִלְּמִים מִמַּעֲמַקִּים –

שְׁלַל אֳנִיּוֹת סוֹחֵר זָרוֹת, צְדָפוֹת.

פִּיסּוֹת אֶבֶן מְחֹרָרוֹת רִצְּפוּ אֶת הַחוֹף מִצָּפוֹן לְדָּרוֹם.

פֵּרוֹת יָם אַתְּ אוֹמֶרֶת וּמַמְשִׁיכָה בִּשְׁתִיקוֹת.  

לִקַּטְנוּ מַרְאוֹת לִקְרַאת הַחֹרֶף, אוֹסְפִים עֲנָבוֹת שְׁחֹרוֹת

לְכִיסֵי הַבֶּגֶד.     

שְׂרִיגֵי גְּפָנִים הִתְפַּתְּלוּ בִּפְרָאוּת בִּסְבַךְ

בֻּסְתָּנִים נְטוּשִׁים,

שְׂרִידֵי עוֹלֵלוֹת שׂרֵק קָרְצוּ מֵעֵבֶר לַקְּשָׁתוֹת.

חֹרֶף בָּא –

יָבֵשׁ.

אֲנָשִׁים בָּדְקוּ בְּחֲשָׁשׁ אֶת מִפְרְקֵי הַשֶּׁלֶד, בַּמְּצוּדוֹת

חָרְקוּ אַבְנֵי הַכֻּרְכָּר, קָמָה צַעֲקַת שֶׁבֶר

וּלְחִישׁוֹת שָׂרָף.

יָדַעְתִּי שֶׁיָּבוֹאוּ מִלִּים –

פִּזַּרְתְּ אוֹתָן בַּחוֹל הַתּוֹבְעָנִי לִפְנֵי מַדְקֵרַת מְחוֹל

חֲרָבוֹת מִתְגַּלְגֵּל.

מִכְמוֹרוֹת נִפְרְשׂוּ מוּל פִּתּוּיֵי הַיָּם הַגָּדוֹל.

* * *

יהודה גור-אריה

הכלב לא נבח

בשבוע שלאחר השריפה בכרמל והאסון שבו ניספו 44 סוהרים, שוטרים ופרח-כבאים, מוצף הציבור בכתבות אין-ספור, מאמרים, צילומים, תרשימים, סקרים, ואפילו דברי ליצנות, על השריפה ועל האחראים לה.

בבת-אחת נשכחו נושאים "בוערים" אחרים, כגון הטבעת על אצבע ארוסתו של הנסיך ויליאם, פרשת נסיון האונס [לכאורה] שהיה או לא היה [לפי מקורות זרים...] ואפילו התנוחה שבה ניצב הניצב בעת הניסיון האמור [לכאורה] לאנוס את הגברת ד"ר א. אינס.

עכשיו מצביעים כמובן על האחראים למחדל של שיתוק מערך הכבאות בישראל, מי יותר ומי פחות, מי בעבר ומי ב"משמרת" העכשווית שלו. ובראש המצביעים על המחדלים הללו עומדים העיתונים המודפסים, וכלי התקשורת האחרים: הרדיו והטלוויזיה, כולם ביחד וכל אחד לחוד, שכולם נכנסים תחת הכותרת הכוללת: התקשורת.

ואכן, התקשורת ככלל, היא כידוע "כלב השמירה של הדמוקרטיה" [ונוסיף בסוגריים: של חתירה לסִדרי שלטון מתוקנים]. אבל אם נתאמץ ונחפש וננבור ונפשפש בעיתונים, בטלוויזיה וברדיו איזה איזכור, מאמר כלשהו, צילום, התרעה, שהתפרסם לפני פרוץ השריפה, דומה שלא נמצא כלל; אף לא אחוז אחד משפע ה"אייטמים" והכתבות שראו אור לאחר השריפה.

הלא אם היה מופיע תחקיר אחד רציני על מצבו העלוב של מערך הכבאות, אם הטלוויזיה היתה מביאה צילום אחד או שניים מתחנת כיבוי מוזנחת ומתפוררת, עם כבאית "ענתיקה" משנת תרפפ"ו, ציוד פגום ומיושן, שיחה עם כבאי מתוסכל ומיואש מפניותיו אל השלטונות, ללא הועיל, אולי מישהו מהחלונות שם למעלה, היה מתעורר ועושה משהו למניעת האסון, או להשגת אמצעים להתגבר עליו.

אולי אפילו אם היו מפרסמים הדלפות [שקשה להשיג] מבדיקת מבקר המדינה בנושא זה, והדו"ח החמור שהוא מנסח.

איפה הם אותם תחקירנים מעמיקים, כותבי מאמרים ראשיים, עורכים אחראים, כתבי-שטח זריזים, צלמים, שאמורים היו להתריע, להזעיק, לזעוק, לטלטל – וזאת שנה, חודש, שבוע לפני האסון?

אבל כלב השמירה לא נבח, לא יילל, לא צייץ. כלב השמירה היה עסוק בנושאים חשובים יותר [ראה לעיל]: הטבעת, הנסיך, הניצב, הד"ר אינס, וכן גם "שיחות נפש" עם פושעים פליליים – בין כותלי בית-הסוהר ומחוצה לו, ועוד כהנה וכהנה נושאים "מעניינים". אלה מביאים כידוע, רייטינג גבוה יותר.

לכן, אם התקשורת ממשיכה לחפש אשמים ולהצביע עליהם באצבע מושטת-מאשימה, מן הראוי להזכיר לה את אִמרתו הקולעת של ר' זושא מאנאפולי:

"כאשר אתה מצביע על מישהו באצבע [מורה] מאשימה, שים נא על ליבך כי שלוש אצבעות מופנות כלפיך..."

* * *

אורי הייטנר / 3 מאמרים

1. "אתם תבטיחו לי" – ספרו של עמוס שיפריס, "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו"

הוצאת יד טבנקין, 688 עמ'

בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים (31.5.74) נסוגה ישראל מן המובלעת הסורית (השטחים שכבשה בעומק סוריה במלחמה), אך גם משני מתחמים בצדו המערבי של "הקו הסגול" (הגבול שלאחר מלחמת ששת הימים) – צומת רפיד וקונייטרה. בנסיגה מקונייטרה, נסוגה ישראל גם מ-400 דונם אדמה חקלאית של מרום גולן.

יש לציין, שהמו"מ על ההסדר נמשך לאורך חודשים ארוכים של מלחמת התשה קשה מאוד. ממשלת ישראל, בראשות גולדה, עמדה איתן מול לחצים כבדים והשיגה הישגים גדולים. עמדת הפתיחה של הסורים היתה נסיגה ישראלית מכל הגולן. מול עמידתה האיתנה של ישראל, התקפלו הסורים אט אט מעוד דרישה ומעוד עמדה. לבסוף הסכימה הממשלה לנסיגה מעבר הקו הסגול, מעיקר מקונייטרה, שלא היתה לה חשיבות ביטחונית לישראל, אך היתה לה חשיבות סמלית גדולה בעבור הסורים. אולם הוויתור על שדה חקלאי השייך ליישוב ישראלי היה בעייתי מאוד.

ישראל גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות, מי שדחף להתיישבות בגולן, סייע למתיישבים ועמד בקשר אישי וחברי עם רבים מהם, קיבל על עצמו את המשימה הקשה – להיפגש עם חברי מרום גולן הזועמים, שהתכנסו באחד המקלטים ביישוב, ולבשר להם על ההחלטה. החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות," השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קונייטרה בלתי נמנעים, ו"הסטייה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן."

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

אם יפרש זאת פוסט-היסטוריון או עסקן בתחפושת היסטוריון, הוא יוכל להציג זאת כהוכחה לכך שהממשלה שהקימה את ההתיישבות בגולן, לא התייחסה להחלטותיה ברצינות, ובעצם הקימה אותם כדי לעקור אותם, לאחר שיסיימו את תפקידם כ"כקלף מיקוח למו"מ" (איני ממציא זאת, יש ספר שלם שזאת התיאוריה שלו). הנה, הוא יוכל לומר, אפילו גלילי לא התחייב שלא תהיה נסיגה ואפילו לא שהיישובים לא יעקרו.

כמובן, שניתוח רציני של האירוע, יוביל למסקנות הפוכות. גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה, ולעיתים אין מנוס מפשרות אידיאולוגיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו היתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם במאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם.

גלילי ראה בהתיישבות היהודית בגולן, בבקעת הירדן, בפתחת רפיח, בגוש עציון ובאזור ירושלים, את המשך ההגשמה של החזון הציוני. במאמר שכתב ב"מעריב" ב-22.5.69, בתגובה למאמר של פרופ' יעקב טלמון שיצא נגד מדיניות ההתיישבות שהוביל מעבר לקו הירוק, כתב גלילי ש"החזון הזה אינו בלבד לכונן מחדש את יבנה וחכמיה לחוף הים התיכון למען תצא תורה מציון ומירושלים. האידיאל הציוני הוא שמיליוני יהודים, רובו של עמנו מכל הגלויות, יתקבצו במדינת היהודים לחיים קרקעיים ורוחניים בריאים, ושוב יפכה גם המעיין של תורה, חוכמה וסגולות נאצלות של צדק ומוסר. החזון הציוני לא יוכל להתגשם ב'מדינת מישור החוף' המשתרעת מגדרה עד חיפה, וקשורה בפרוזדור לירושלים הבירה." (עמ' 466-467). גלילי האמין בצורך להכין את מדינת ישראל לקליטה של עלייה גדולה וחשב שראוי להרחיב את הגבולות לאזורי ספר חדשים, שהאוכלוסייה הפלשתינאית בהם היתה מעטה, והם שיספקו למדינת ישראל חגורת ביטחון חיונית.

לאחר מלחמת יום הכיפורים התחזקה אמונתו בחשיבות ההתיישבות. הוא אימץ את תוכנית "השידרה הכפולה" של פרופ' אברהם וכמן (שהלך לפני כחודשיים לעולמו). "יישובם של מאות אלפי ישראלים ב'שידרה המזרחית' [רצועת התיישבות מקבילה לשידרה המערבית – מישור החוף, שתשתרע מהחרמון בצפון עד אופירה בדרום א.ה.] על פי תכנית וכמן, הלהיב את גלילי במיוחד על רקע התקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא ראה בכך אתגר חדש לנוער, בעיקר לנוכח הופעתו של 'גוש אמונים' וניסיונותיו להיאחז בלב השומרון. אידיאל ההתיישבות באזורים שוממים ומרוחקים, שלא על חשבון אוכלוסיה פלשתינאית, קסם לו בשנות השבעים כמו בימי נעוריו ובחרותו בתנועת הנוער העובד, בסוף שנות העשרים." (ע' 308).

לאחר ניצחונו של ג'ימי קרטר בבחירות בארה"ב (נובמ' 1976) הסתמן שינוי במדיניות הפרו ישראלית שאפיינה את המימשלים הדמוקרטיים והרפובליקניים כאחד עד אותה שעה, ובכלל זה ביחס להתיישבות מעבר ל"קו הירוק", אותם הגדיר קרטר, בניגוד לקודמיו, כ"בלתי חוקיים". ממשלת רבין הראשונה נערכה לגיבוש מדיניות ולמתקפת הסברה ודיפלומטיה, שתציג את ההתיישבות בשטחים כגורם בעיצוב גבולות הביטחון של מדינת ישראל. ישראל גלילי, השר המקורב ביותר לרבין בממשלה, ניסח את עמדות ישראל.

המסמך מתאר את החשיבות של ההתיישבות לעיצוב גבולות הביטחון של ישראל, שחייבים להיות שונים מהגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים. ההתיישבות ממוקדת באזורים דלי אוכלוסין. מעניינות במיוחד האמירות הערכיות בנוגע להתיישבות: "גבולות הביטחון ממלאים, באמצעות יישובים, תפקיד חשוב במניעת מלחמות בעתיד. ההתיישבות הוא המעשה החלוצי של הדור לקראת ההכרעות על קביעת גבולות העתיד של המדינה. ההתיישבות תורמת לא רק לעיצוב גבולות ביטחון, אלא גם ליצירת חברה חדשה ויצרנית שמאפשרת לשנות את אורח החיים." (ע' 309).

ספרו עב הכרס של שיפריס אינו ביוגרפיה מובהקת, המתארת את חייו של מושא הספר מהולדתו על מותו. אין היא מתארת את סיפור חייו האישי. כחובב ביוגרפיות מושבע, אני מצר על כל ביוגרפיה שאינה מלאה. אני גם חושש, שלאחר שכבר נכתבה על מישהו ביוגרפיה חלקית, חוקרים חדשים לא יזדרזו לשוב לאותו אדם ולכתוב את סיפורו. שיפריס כתב ביוגרפיה פוליטית, מדינית וביטחונית של גלילי. הוא הגדיר זאת בפירוש בתחילת הספר ועל כריכתו, על מנת שלא ליצור ציפיות אחרות מכוונתו. לכן, יש לשפוט את הספר ככזה, על פי מה שהוא ולא על פי מה שאינו מתיימר להיות. כביוגרפיה פוליטית, זהו ספר מצויין.

מה שאהבתי בספר הוא היכולת של הכותב להרבות בפרטים ואף בפרטי פרטים, ויחד עם זאת לשמור בצורה יפה על הבנת התמונה הכוללת. הקורא מבין, לא רק בסוף הספר אלא גם בכל שלב בו, את תפיסת העולם הכוללת של גלילי, מה הוא רצה, לאן הוא חתר, ומה הקונטקסט הכללי של הצעדים או האמירות הספציפיות. קורא הספר יכול להבין דרך סיפורו האישי של גלילי, את התמונה הפוליטית והמדינית הכוללת של התקופה בה הוא פעל.

על אף ריבוי הפרטים והציטוטים, הספר כתוב בצורה בהירה וקולחת, ומיטיב לספר את סיפורו המרתק של גלילי, והסיפור המרתק של תקופתו. ומאחר וגלילי עמד לאורך עשרות שנים בלב העשייה המדינית, הביטחונית והפוליטית של היישוב והמדינה, זהו מסמך בעל ערך רב בחקר היישוב והמדינה.

הספר מתאר את תפקידו המרכזי של גלילי במערכות השונות – הקמת תנועת הנוער העובד (כנער עובד, פשוטו כמשמעו) והנהגתה בשנותיה הראשונות, הקמת קיבוץ נען, תפקידו המרכזי לאורך כל השנים בקיבוץ המאוחד ובהנהגתו הפוליטית, מעמדו הבכיר ב"הגנה" ומערכת הביטחון של היישוב עד הקמת המדינה (הוא היה ראש הרמ"א – ראש המטה הארצי של "ההגנה"), את תפקידו הפוליטי המרכזי בתנועת "אחדות העבודה–פועלי ציון" בגלגוליה השונים, כ"סיעה ב'" בתוך מפא"י, כתנועה עצמאית לאחר הפילוג במפא"י, כחלק ממפ"ם ושוב כתנועה עצמאית לאחר הפילוג, כמרכיב ב"מערך הזוגי" בין מפא"י ל"אחדות העבודה" ולאחר מכן באיחוד מפלגת העבודה. גלילי היה אחד הגורמים המרכזיים, אם לא הגורם המרכזי, בתהליכים האלה – בפילוג מפ"ם, ובהקמת המערך ומפלגת העבודה.

על אף תפקידו המכריע ב"הגנה" ובהקמת צה"ל, גולת הכותרת של עשייתו, בעיניי, היא תפקידו בעיצוב דרכה של ישראל בשנים 1967-1977, ובעיקר בתפקידו כיו"ר ועדת השרים להתיישבות לאורך מרבית השנים הללו.

פורמאלית, גלילי היה שר בלי תיק. אולם בניגוד לשרים ללא תיק היום, המנפחים את הממשלה ורובם מונו מתוך אילוץ פוליטי, גלילי היה הדמות המרכזית בממשלות אשכול, גולדה ורבין, בהיותו השר המקורב ביותר לשלושת ראשי הממשלה הללו. בשום אחריות מיניסטריאלית על תיק ביצועי זה או אחר, לא היה יכול גלילי להגיע לעוצמה שהיתה לו. למעשה, הוא היה סגן ראש ממשלה, במובנו האמיתי כמספר 2 (ושוב, להבדיל מריבוי הסגנים והמשנים לראש הממשלה היום, שהינם תארי כבוד, בדרך כלל) אף שלא נשא בתואר זה. חוכמתו הרבה, כושר הניתוח שלו, תמונת עולמו הרחבה, היכולת שלו ללמוד נושא לפרטיו ולגלות בו בקיאות ושליטה מלאה, אופיו הנוח – נאמנות מוחלטת והיעדר אמביציה פוליטית מאיימת, כושר הגישור שלו והיכולת שלו לגבש פשרות בין בעלי עמדות שונות, בין השאר בהיותו אמן הניסוח – כל אלה התכונות שהקנו לו את המעמד הבכיר הזה.

תפקידיו המעשיים כשר בלי תיק, התמקדו באחריותו על הקמת הטלוויזיה הישראלית, באחריות על ההסברה לאורך שנים אחדות, ובעיקר באחריות על ההתיישבות. באמצעות ההתיישבות, מימש גלילי את מדיניות הממשלה ומדיניות מפלגת העבודה, שהיה לו תפקיד מרכזי כל כך בעיצובה.

כאיש הקיבוץ המאוחד ותלמידו המובהק של מייסד התנועה ומנהיגה יצחק טבנקין, האמין גלילי בחזון ארץ ישראל השלמה. הוא ניסח את יסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד (1955), ששלמות הארץ היתה מרכיב מרכזי בתוכה: "ארץ ישראל היא יחידה שלמה. הקיטוע המדיני של הארץ השלמה הוא תוצאה של חלוקות שבוצעו על ידי שליטים זרים. החזרת שלמות הארץ היא כורח היסטורי. שלמות הארץ היא קטגוריה מוסרית וחינוכית. היא שאיפה מדינית. רק בהתיישבות [ההדגשה במקור] קונים אנו מחדש את זכותנו על הארץ." (ע' 203).

אולם בניגוד למורו ורבו, ולצד שותפו, ידידו ורעו יגאל אלון, הוא הבין, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שאין אפשרות להגשים את החזון הזה במלואו. אלון וגלילי הבינו, שלהבדיל ממלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים הפלשתינאים נשארו בשטחים שצה"ל שיחרר, וסיפוחם יחייב את ישראל להעניק להם אזרחות, צעד שיסכן את הרוב היהודי, שהוא תנאי הכרחי ליהודיותה וציוניותה של המדינה. שליטה צבאית על הפלשתינאים לאורך זמן, ללא מתן אזרחות, יפגע בצביונה הדמוקרטי של המדינה. לכן, הם אימצו השקפה, שבסיסה המוסרי הוא זכותנו ההיסטורית על כל חלקי א"י שבידינו וזכותנו לספח שטחים שמהם הותקפנו וליישבם, אך המימוש האופרטיבי של הזכות הזאת ימומש רק בחלק מן השטחים, שאינם מסכנים את הרוב היהודי ושהינם הכרחיים ליצירת גבולות בני הגנה לישראל. שאר השטחים הנם קלף מיקוח בידינו למו"מ לשלום, וישראל מוכנה לסגת מהם תמורת שלום.

גלילי היה מפוכח מאוד אודות הסיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין, והבין עד יומו האחרון שאין שינוי במהות הבסיסית של הסכסוך – התנגדותם של הערבים לזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, ואף על פי כן סבר שעל ישראל לחתור לשלום ולאמץ אסטרטגיה של פשרה טריטוריאלית כבסיס לשלום.

בניגוד לאלון, שעיצב תוכנית מדויקת לגבול הקבע של ישראל וחתר לאימוצה כתוכנית המדינית הרשמית של ישראל, גלילי שלל שרטוט גבול פורמאלי. אף שהוא תמך בעקרונות תוכנית אלון (לצד הסתייגות מחלק ממרכיביה), הוא התנגד לאימוצה כמדיניות הממשלה, מפלגת העבודה והקיבוץ המאוחד. הוא התנגד לכך מסיבות פוליטיות – חשש מפני פילוג בכל אחד מן הגופים הללו, שהגורמים הניציים שבהם ראו בתוכנית אלון תוכנית יונית וותרנית מדי (ב-73' הצליח גלילי לרבע את המעגל, בניסוח "מסמך גלילי" שגישר בין העמדות הניציות ביותר של משה דיין, והיוניות ביותר של פנחס ספיר, ולמנוע את פילוגה של מפלגת העבודה), והן מסיבות מדיניות – הוא התנגד להחלטות שתכבולנה את ידי ממשלות ישראל בעתיד ותפגענה בכושר התמרון שלהן. הוא העדיף לאמץ את תוכנית אלון, ולימים – את תוכנית "השידרה הכפולה", כתורה שבע"פ, ובעיקר כתוכנית התיישבות.

ואכן, בתפקידו כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, יישם את התוכניות הללו הלכה למעשה. הוא הקים יישובים באזורים אותם ראה כחלק ממדינת ישראל בכל הסדר שלום עתידי – הגולן, בקעת הירדן, ירושלים רבתי, גוש עציון, קריית ארבע, פתחת רפיח, מרחב שלמה וגוש קטיף. הוא מנע התיישבות באזורים בהם ראה קלף למיקוח לשלום, כמו האזורים המאוכלסים בצפיפות ביהודה ושומרון ורוב שטחי סיני. הוא התנגד בתוקף לגישה של "גוש אמונים" – קודם כל לניסיונותיהם להקים יישובים ללא אישור הממשלה, אך גם לכוונתם להתיישב בלב אזורים מאוכלסים.

ב-1956 תמך גלילי, ועמו מפלגת "אחדות העבודה", במבצע סיני. לאחר המלחמה, על אף חברות אחה"ע בקואליציה, הוא התנגד בתוקף לנסיגה מסיני ומרצועת עזה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא חשש מלחץ מאסיבי של המעצמות, בדומה ללחצן אחרי מלחמת סיני, לנסיגה ישראלית מיידית ללא תמורה אל הקווים הקודמים. החשש הזה עמד מאחורי ההחלטה הסודית של הממשלה ב-19.6.67 – נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי עם סוריה ומצרים תמורת חוזה שלום.

היתה זו החלטה שנועדה לקבוע עקרונות מוצקים לעמידה בלחץ הצפוי. ראשית, ללא חוזה שלום ישראל נשארת בקווים הנוכחיים. שנית, עמידה על כך שהגבול יהיה הגבול הבינלאומי. מאחר ועל פי הגבול הבינלאומי, יהודה ושומרון לא היו שייכים לירדנים, ההחלטה לא היתה רלוונטית לירדן, ובנוגע אליה נאמר רק שגבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן. באשר לגבול עם מצרים, נאמר שרצועת עזה תישאר בשטח מדינת ישראל, בהתאם לגבול הבינלאומי. באשר לגבול עם סוריה – משמעות ההחלטה היתה התנגדות חד משמעית לדרישה הסורית (ממנה לא סטתה כמלוא הנימה עד היום) לנסיגה לקווי 4.6.67, וכן עמידה על "הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים ממקורות הירדן לישראל" (ע' 224).

גלילי תמך בהחלטה. לימים הוא הסביר, שההחלטה "היתה עתירת תנאים, אבל כבר בשעת מעשה הוא העריך שמדינות ערב לא יקבלו את הצעת ישראל." כבר אז הוא הבין כי "הירדן צריך להיות הגבול ונוסיף לחפש פתרון לעניין הדמוגרפי כתוצאה מהכללת הגדה המערבית בקדמת גבול מדינת ישראל." (ע' 225).

בפועל, ההנחה הבסיסית של מנסחי ההצעה לא התקיימה – לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקאי על ישראל, אלא כששר החוץ אבא אבן הציג לאמריקאים את ההצעה, ובה נכונות לסגת מהגולן לגבול הבינלאומי, הם נדהמו ולא הבינו את הוותרנות הישראלית. מלכתחילה, ההחלטה היתה סודית לחלוטין, והוסתרה אפילו מעיני הרמטכ"ל, מאחר ומטרתה היתה להתגונן מפני הלחץ הזה. לנוכח התגובה האמריקאית, ההחלטה הזו היתה לאות ריקה. הממשלה לא התייחסה אליה, החליטה להקים התיישבות בניגוד אליה, ולאחר החלטות ועידת חרטום (ועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב, שהחליטו על שלושת הלאווים: לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל, לא שלום עם ישראל), הזדרזה הממשלה לבטלה. בניגוד לכתוב בספר (ע' 276) הממשלה לא ביטלה את ההחלטה בגזרות סוריה ומצרים, אלא רק את ההחלטה הנוגעת לגבול הסורי, ואילו את ההחלטה הנוגעת למצרים השאירה על מכונה. עם זאת, באופן מעשי, הקמת ימית ויישובי פתחת רפיח ומרחב שלמה, כמוהם כביטול דה-פקטו של ההחלטה. מעניין, ששיפריס לא ציין שמי שהעלה בממשלה את ההצעה לבטל את החלטת 19.6 היה ישראל גלילי.

מלבד ההחלטה הראשונית, התנגד גלילי לכל החלטה מדינית הקובעת גבול מדוייק, ותמך ביצירת הגבול באמצעות התיישבות. הוא מנע אישור פורמאלי של תוכנית אלון, אך פעל שההחלטות ההתיישבותיות (בממשלה, במפלגת העבודה ובקיבוץ המאוחד) תקבענה על פיה. בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר, במאי 1969, הוא אמר שאין להתחשב עוד בגבולות המלאכותיים של תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 ובגבולות שביתת הנשק מ-1949 וצריך להקים מיד יישובים בגבולות החדשים. "ליישובים החדשים תהיה חשיבות לאומית וביטחונית מכרעת. צפוי לנו מאבק מדיני קשה מאוד בנושא הטריטוריאלי." (עמ' 276-277).

כחבר קיבוץ, ראה גלילי חשיבות עליונה, הן מבחינה מדינית וביטחונית ובעיקר מבחינה ערכית וחברתית, בהתיישבות קיבוצית ומושבית. אולם הוא הבין שביסוסו של חבל התיישבות לאורך זמן מחייב התיישבות עירונית, שהיא תנאי לאכלוס המוני ומהיר. לכן הוא עמד מאחורי הקמת התיישבות עירונית, כמו מעלה אדומים (ע' 304), אריאל, שבה ראה אפשרות לחיבור מהיר בין בקעת הירדן ורצועת החוף (ע' 308) וקצרין.

ב-1969 החליטה הממשלה, בישיבה שממנה נעדר גלילי, שלא להקים מרכז עירוני בגולן. גלילי מחה על ההחלטה הזו, "שהרי ללא מרכז עירוני לא יהיה אכלוס רציני של הרמה," ונאבק להקמת עיר בגולן, עד שהממשלה קיבלה את עמדתו ביולי 1974, מיד לאחר הקמת ממשלת רבין וכחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם ההפרדה עם סוריה. הגולן היה מרכיב יסודי ומרכזי בתפיסתו המדינית ובתמונת גבולות הקבע של ישראל, ולכן השקיע מאמצים רבים בהקמת ההתיישבות בגולן. במרכז הקיבוץ המאוחד שהתכנס במרום גולן באוקטובר 1975 (לאחר הסכם הביניים עם מצרים, כאשר החלו גישושים אמריקאיים להסכם ביניים עם סוריה) הוביל גלילי החלטה על פיה "כל הסכם עם סוריה חייב להתבסס על אי נסיגה מרמת הגולן, לרבות מהיישובים הקיימים ומהאזורים החיוניים לקיומם." (עמ' 305-306).

33 שנים חלפו מאז סיים גלילי את תפקידו ו-24 שנים חלפו ממותו. ממרחק הזמן, בולטת ראייתו הרחבה, חוכמתו, וגישתו הנכונה, שאילו ממשלות ישראל לדורותיהן היו ממשיכות ללכת לאורה, מצבנו היום היה טוב לאין ערוך. בין התבוסתנות של בריחה לקווי 49' לבין העיניים הגדולות של שליטה על כל השטחים והתיישבות על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, בולטת כמגדלור המדיניות השקולה והמאוזנת של גלילי, שעמדה בבסיס גישתן של ממשלות ישראל בשנים 1967-1977.

ומעל הכל, חסרים לנו היום מנהיגים ערכיים, מוסריים, צנועים, פשוטי הליכות וישרי דרך כגלילי.

אני ממליץ בחום על ספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו".

2. טילי גולדסטון

למה הפלשתינאים שוב יורים טילים על האוכלוסייה האזרחית בנגב המערבי?

מה השאלה? מאותה הסיבה שהם מפעילים נגדנו מאה שנות טרור. מהיום הראשון של הציונות הם לא היו מוכנים לקבל את שיבת היהודים לארץ-ישראל וגם היום הם אינם משלימים עם קיומנו. מאז ועד היום הם מפעילים כל אמצעי לפגוע בנו, להרוג בנו, להפחיד אותנו, לייאש אותנו ולשחוק את חפץ הקיום שלנו.

כן, אבל למה עכשיו, למה דווקא עכשיו?

לא דווקא עכשיו. תמיד. כשרק אפשר.

אבל בשנתיים שחלפו מאז "עופרת יצוקה" חלה ירידה דרמטית בפיגועי הטילים. למה הם חזרו לתקוף? שמא תוקף ההרתעה שיצר מבצע "עופרת יצוקה" פג?

אפשרות אחת היא שהם מתגעגעים ל"עופרת יצוקה". אם כן, כמחווה של שכנות טובה, ניתן לספק להם את מבוקשם. אפשרות נוספת, הרבה יותר סבירה, היא הנחתם, שדו"ח גולדסטון והדה-לגיטימציה לישראל ולזכותה להגנה עצמית, יצרו מאזן אימה, וישראל תהסס ולא תעז עוד להגן כראוי על אזרחיה. אין ברירה, אלא להבהיר להם שישראל תגן על אזרחיה, ואף גולדסטון לא יעצור אותה.

להבהיר? איך להבהיר? עוד "עופרת יצוקה"?

לא, אין בכך צורך. "עופרת יצוקה" נעשתה לאחר 8 שנות הבלגה על ירי הטילים. אילו ישראל הגיבה בתקיפות רבה מיד, לא היינו מגיעים לכורח לבצע "עופרת יצוקה". אילו הגבנו מיד, היינו חוסכים סבל רב הן מהפלשתינאים והן מאיתנו. לכן, תגובה כואבת וקשה היום, תחסוך "עופרת יצוקה", ותמנע סבל רב וחיי אדם בשני הצדדים.

מהי תגובה כואבת? עוד מאותו דבר?

הגיע הזמן שנפעיל את הראש היצירתי ונפעל גם בדרכים אחרות. למשל, התמקדות אישית במנהיגי חמאס – הנייה וכנופייתו. החסינות שהם קיבלו, מתוך חשש שמא יפגעו בגלעד שליט, יצרה מצב שבו האינטרס שלהם הוא להחזיק לנצח את גלעד שליט, כתעודת הביטוח האישית שלהם. פגיעה ממוקדת בהם תועיל הן למלחמה בירי הטילים, והן לקידום שחרורו של גלעד שליט.

מתי צריך לפעול?

השבוע נפל טיל בחצר גן ילדים. אילו היו נהרגים ילדים, ודאי שהיינו פועלים בעוצמה רבה. האם אנו חייבים להמתין עד שיהרגו ילדים? עדיף להגן על הילדים כשהם עוד חיים. לכן, יש להתייחס לירי על הגן, כאילו נהרגו בו הילדים.

ומה עם גולדסטון?

מבחינה מוסרית, גולדסטון חתום אישית על כל טיל הנורה היום על אזרחי ישראל. את הגולדסטונים שום דבר לא ישכנע. אולם דעת הקהל בעולם החופשי, הנתונה מזה שנים לשטיפת מוח אנטי ישראלית, חייבת להיות מוקד למתקפת הסברה ישראלית. על ישראל להגדיר את ירי הטילים על אוכלוסיה אזרחית בשמו – פשע מלחמה, פשע נגד האנושות. על ישראל לדאוג, שלא יהיה בית בעולם החופשי, שלא ייחשף בגדול לפשע הזה, ולהבנה שזכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.

3. שתיקת הנשיא פרס

מדרשי החורבן של חז"ל, משדרים מסר משמעותי ביותר לדורות – ירושלים לא חרבה כיוון שיחסי הכוחות בין יהודה לרומי היו בלתי שקולים ובשל נחיתותה הברורה של יהודה, אלא בשל המצב החברתי הרעוע שאפיין את החברה ביהודה. המדרשים מונים פגעים חברתיים שונים ואחד העיקריים בהם – שנאת חינם.

הסיפור על קמצא ובר קמצא, הוא אחד ממדרשי החורבן הקלאסיים, המתארים את שנאת החינם שבעטייה חרבה ירושלים. תקצר היריעה לתאר את הסיפור ולנתחו. אומר רק, שמדובר בהשתלשלות עניינים שהחלה בסכסוך קטן בין שני אנשים, בעלבון של אדם פרטי, והתגלגלה עד עלילה והלשנה לרומי וחורבן הבית וירושלים. זוהי השתלשלות של כדור שלג, שבכל רגע ניתן היה לעצור את התגלגלותו, ובכל צומת כזה לא היה האיש שיעשה את הצעד הנחוץ כדי לעצרו. לכן, זהו סיפור עם אשמים רבים, וללא צדיק אחד.

אחד הצמתים המכריעים, היה במסיבה שבה עלב בעל הבית בבר קמצא, שנוא נפשו, וגרשו בבושת פנים. חכמי ישראל נכחו באירוע, ראו את העוול, אך איש מהם לא התערב, ולא מיחה בידו של בעל הבית (שמן הסתם היה מעשירי העיר, אולי הספונסר של רבים מהם). אילו אחד מהם קם וניסה למנוע את הגירוש, לגשר בין הניצים, ואפילו נכשל בניסיונו, כדור השלג היה נעצר. אבל אף אחד לא קם.

על שלוש עבירות נאמר "ייהרג ובל יעבור", כלומר, אלו עבירות שגם במחיר החיים אסור לעבור עליהן – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. והנה, חז"ל אומרים "ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט' ע"ב).

יש בישראל גילויים רבים של שנאת חינם. אחד המכוערים והנפסדים שבהם, בשנים האחרונות, הוא חרם האמנים על אריאל ועל מפעל ההתנחלות כולו – חרם אמנים על למעלה מ-300,000 אזרחי ישראל, היושבים כחוק ביישובים שהוקמו בידי המדינה, על פי החלטות ממשלותיה הנבחרות. שנאת החינם בוטה כל כך במקרה זה, דווקא כיוון שמדובר באמנים. הרי אמנים נוהגים, בצדק, להופיע בפני כל קהל, גם בפני אוייב, גם בבתי כלא, בהתנדבות, בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים. אבל שנאת החינם כה עמוקה, עד שגרמה לאמנים (יש לציין, מיעוט מבין האמנים בישראל, אבל קבוצה לא מבוטלת) לצעד כה אלים של חרם.

וכמו בסיפור קמצא ובר קמצא, לא קמו מי שעשויים היו להיחשב בעיני המחרימים כבני סמכא, כגדולי הדור, ומיחו בידם. "שלושת האדמו"רים" – עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, שניתן היה לצפות מהם להיות הקול המוסרי שיעמוד מול השנאה ויעצור אותה, הם עצמם, אוי לבושה, חלק מן המחרימים.

אז מי יכול היה לעמוד בפרץ?

אם יש סיבה המצדיקה את קיומו של מוסד הנשיאות, היא אותם רגעים בהם נחוץ אדם שיעמוד בפרץ, ויעשה את המעשה המוסרי הנכון, למען אחדות ישראל ושלום הציבור. אין לנשיא סמכויות ביצועיות – כל כוחו הוא בסמכות המוסרית שלו, כדמות המסמלת את המדינה ואת אחדותה.

נשיא ראוי לשמו, היה קם למחרת הגילוי הראשון של החרם, מתייצב באריאל וזועק חמס. נשיא ראוי לשמו, היה נרתם כל כולו לשכנע את המחרימים לחזור בהם, ולהוקיע את מי שיתעקש.

אך כמו בסיפור של קמצא ובר קמצא, הנשיא שתק. הוא לא עשה דבר ולא אמר מילה. שמעון פרס הוא נשיא היפר-אקטיבי, לעתים נדמה שהוא נמצא בעת ובעונה אחת בשלושה מקומות ברחבי הארץ, אבל כאשר צריך אותו, הוא נעלם ונאלם.

כן, אני יודע שחלק מן הקוראים מרימים גבה – וכי הכותב אינו מודע לעמדותיו הפוליטיות של פרס?

מודע גם מודע. והיא הנותנת. שאילו היה מדובר בנשיא שעמדותיו הפוליטיות הן בעד מפעל ההתנחלות, התערבותו המובנת מאליה לא היתה משפיעה. דווקא כיוון שעמדותיו של פרס יוניות, דווקא כיוון שהוא מאדריכלי אוסלו ונביא "המזרח התיכון החדש", דווקא הוא היה צריך לקום ולעצור את החרם. דווקא הוא היה האיש הנכון לומר, שכל העמדות הפוליטיות לגיטימיות, ומי שמתנגד להתנחלויות רשאי לבטא בכל דרך דמוקרטית את דעתו, אך חרם אמנים על ציבור, הוא מעשה פסול ומגונה, הוא חציית קו אדום שאסור לחצות אותו.

אך הנשיא שתק. הנשיא מעל בתפקידו.

ומה שחמור יותר... שכבר אף אחד אינו מצפה מפרס שינהג כנשיא.

נ.ב.

תיקון טעות – ברשימתי "על השנאה" [גיליון 601] כתבתי בטעות נרי אריאל במקום נרי לבנה.

* * *

דבורה קוזוינר / שני שירים

אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת עוֹלָּם

רוּחַ

אִש

מַיִם

אֲדָמָה –

אַבְנֵי מִשְחָק מְקַרְקְשִים-מְשַקְשְקִים

בְּיָדָיו שֶל אֱלוֹהִים, לַחֲזוֹר וּלְנַנֵס

בְּנֵי אֱנוֹש מוּל אֵיתָנָיו.

רוּחַ מִזְרָחִית מַלְהִיבָה אֶת

לַהַט הָאֵש הַמִּתְהַפֶּכֶת אֶל

כֹּל כִּיווּנֵי הָאֶפְשָר,

לַפִּידֵי הַצַּמָּרוֹת צוֹנְחִים

אֶת גּוֹבְהָם אֶל הַדְּלֵקָה הַבּוֹעֶרֶת

עַל הָאֲדָמָה

וְאֵש בְּאֵש מִתְפַּרְצִים לְכַלוֹת

וּלְאַכֵּל כֹּל שֶבְּדַרְכָּם,

חַי צוֹמֵחַ דּוֹמֵם-

נִסְפִּים, קוֹרְבְּנוֹת שַוְא.

מַיִם רַבִּים לֹא יָכְלוּ לכבּות

אֶת הַתַּבְעֵרָה.

וּמִמּוּל – קְטַנֵּי אָדָם

בְּעֵינַיִים עֲשֵנוֹת וְדוֹמְעוֹת

בְּיָדַיִים נִכְלָמוּת וְרֵיקוֹת

חִדְּלֵי אוֹנִים לְהוֹשִיעַ

רוּחַ סְעָרָה מְעַרְבֶּלֶת

מִפְרְשֵי סוּפָה רַבָּה

מַדְהִּירָה שַאֲגוֹת רְעָמִים אָל

מֶרְחַב הַשָּמַיִם

מַדְלִיקָה וּמְכַבה בְּרָקִים

כַּחַשְמָל כּוֹזֵב.

מִשְבְּרֵי מַיִם רַבִּים נַחְשוֹלֵי גַלִּים

אַדִּירים, מְצִיפִים גוֹרְפִים סוֹחֲפִים

כֹּל שֶבְּדַרְכָּם.

וּמִמּוּל – קְטַנֵּי אָדָם

בְּעֵינַייִם נִדְהָמוֹת וּרְטבּוֹת

בְּיָדַיִים רֵיקוֹת וַעֲיֵפוֹת

חִדְלֵי אוֹנִים לְהוֹשִיעִַ

*

אִצְטְרוֹבְּלֵי הָאוֹרָנִים,

בַּלוּטֵי הָאַלּוֹנִים וְהַבְּרוֹשִים,

הִתְפַצְפּצוּ וְהִתְפַּצְחוּ בְחוֹם

הַדְּלֵקָה הַסּוֹעֶרֶת

וְהִזִּילוּ אֶת דִמְעוֹת זַרְעֵיהֶם

עַל הָאֲדָמָה הַחֲרוּכָה.

כְּשֶיָבוֹא הַגֶּשֶם הַטּוֹב, מָתוּן,

בְּנוֹעַם, יַחְדְרוּ הַזְּרָעִים אֶל

תּוֹך בְּקִיעֵי הָאֲדָמָה הַכְּווּיָה,

וְרַחְמָהּ הָרְחוּמָה תִּתְחַיֶה,

תִּקְלוֹט אוֹתָם בְּאַהֲבָה,

תַּנְבִּיט אוֹתָם לְאַט, לְאַט.

עַד לִפְרִיצָתָם הַבְּשֵלָה.

עוֹד שָנָה-שְנָתַיִים-עָשוֹר,

הַזִּכָּרוֹן עוֹד יִצְרוֹב, הַכְּאֵב

עֲדַיִין לא יָפוּג, וַאֲנַחְנוּ נַשּוּב

לְטַיֵּל בֵּין שְבִילִים חֲדָשִים

וּשְתִילִים פּוֹרְחִים בַּכַּרְמֶל.

וּבְעֵינֵינוּ נִרְאֶה:

אָכִן,

זֶה הָהָר הַיָּרוֹק תָּמִיד.

* * *

ישראל סמילנסקי: תשובה ל-מ. דן בלייזרים

אחרי ארבעים שנה בפיתוח לייזרים ומערכות לייזר למדתי משהו חדש, ודווקא ב"חדשות בן-עזר" [601] מכל המקומות שבעולם.

"יש אמצעים פשוטים וזולים להתגוננות מפני לייזר רב עוצמה," כותב האלמוני המסתתר אחרי הכינוי מ. דן, וברוב חשאיות חגיגית מוסיף "שלא כאן המקום לפרטן".

אלה חדשות מסעירות ואשמח להפגש עם המבשר וללמוד מפיו בצמא את תגליתו. יותר חשוב אפילו שיעביר אותה במהירות האפשרית לזרועות השונות של מערכת הביטחון, שכן אלו מפתחות במרץ את הדור הבא של הלייזרים רבי העוצמה – לייזרי המצב המוצק, שכל הציפורים באוויר מצפצפות שהנה-הנה הם באים להחליף את הלייזר הכימי הקיים ועומד בארה"ב ללא שימוש (ובראשן הציפור המפורסמת פרופ' אלוף בן-ישראל, איש שאינו בעל עניין, כידוע).

ואגב כך – מה פסול בבעלי עניין? אם מחר יחלה מ. דן, לא עלינו, במחלה קשה ויבואו אליו רופא ורוקח עם תרופה חדשה – הוא ידחה אותם ויעדיף למות – כי הם בעלי עניין?

כמובן שהיות חברי מגן-לעורף "בעלי עניין" לא היה ולא נברא אך אין טעם אפילו לנסות להכחיש אותו. לא איש כ-מ. דן יאמין להכחשות. גבר כמוהו, מזקני מפיצי ה"ידיעה" שלשמעון פרס מניות בתדיראן ואמא ערבייה – חסין בפני האמת.

* * *

נעמן כהן

האפיפיור קורא לנוצרים

לא למכור רכוש ואדמות ליהודים

האפיפיור פרסם קול קורא ובו קריאה לכל הקתולים לא למכור בתים ואדמות ליהודים. "המולדת" לדברי האפיפיור שייכת לקתולים, לכן אסור לוותר על האדמה! האפיפיור קבע כי "האדמה היא חלק בלתי נפרד מהזהות ומהשליחות."

האם האפיפיור, שבדומה לרבנים, אינו מתיר קניית קרקעות לבני דת אחרת, ייקרא גזען?... האם שמעתם מישהו בתקשורת המתבטא כך?

הדברים הללו של האפיפיור נאמרו במסגרת התכנסות הבישופים של הכנסיות הקתוליות במזרח התיכון בסינוד ברומא. הכינוס נערך בתאריכים 10.10.10 עד 24.10.10. לסיום הסינודוס ב-24.10.10 ערך להם האפיפיור מיסה חגיגית. בתום הדיונים, האבות הסינודאליים פירסמו מסר למאמינים בבית ולעולם הרחב: 

http://www.radiovaticana.org/HEB/Articolo.asp?c=433797

המסר הקתולי לא חידש הרבה, ובעצם המשיך את המסורת האנטי יהודית וישראלית של הוותיקן. לפי המסר "הנסיבות הפוליטיות ומצב הביטחון המעורער באזור," אינן תוצאה של המאבק בין המוסלמים הסונים לבין השיעים, מאבק המשליך על הנוצרים, אלא אשמת היהודים. כתמיד על-פי המסורת הקתולית, האשמה מוטלת רק על היהודים: "לב ליבו של הבעיה הינו העימות הישראלי-הפלסטיני והמסר מתאר את הסבל של העם הפלסטיני בגלל הכיבוש בשטחים הפלסטיניים, הגבלות התנועה, חומת ההפרדה, המחסומים הצבאיים, האסירים, הרס הבתים, העוני והפליטים. המסר גם מזכיר את מצבה של העיר ירושלים ומביע התנגדות לשינויים חד צדדיים בעיר המאיימים על אופייה ואיזון האוכלוסייה בה."

האפיפיור והבישופים פונים לקהילה הבינלאומית: "אזרחי מדינות המזרח התיכון קוראים לקהילה הבינלאומית ובמיוחד לאומות המאוחדות לפעול למען פתרון שלום צודק וכולל במזרח התיכון באמצעות יישום החלטות מועצת הביטחון ונקיטת צעדים משפטיים חיוניים על מנת לשים קץ לכיבוש שטחים ערביים. כך תהיה לעם הפלסטיני מולדת עצמאית וריבונית היכן שיוכל לחיות בכבוד ובביטחון. מדינת ישראל אף היא תשכון בשלום ובביטחון בתוך גבולותיה המוכרים בחוק הבינלאומי. עיר הקודש ירושלים תשיג את מעמדה היאה לה והמכבד את אופייה המיוחד, קדושתה ומורשתה הדתית של שלוש הדתות: יהודית, נוצרית ומוסלמית. אנו מייחלים שפתרון שתי המדינות יהפוך למציאות ולא יישאר חלום בלבד." 

הארכיבישוף אליאס שאקור, בישוף עכו, אזרח ישראל, ראש הכנסייה היוונית קתולית מלכיתית בישראל, הגדיל אף לעשות בתעמולתו האנטי-ישראלית. הוא פתח את דבריו בסינוד בהזכירו כי הוא מייצג את כל השורדים של טראומת 1948, שהפכה את הנוצרים בארץ למיעוט חסר כוח. [כמובן זהו סילוף היסטורי גס. הנוצרים לא היו לפני 1948 רוב חזק. ודווקא מנוסת הערבים המוסלמים במלחמה הביאה לגידול חלקם של הנוצרים בארץ, שכמעט לא נפגעו במלחמת השחרור]. את דבריו סיים שאקור בדברי הסתה נגד "פקידים ממשלתיים (יהודים) "שממשיכים לחלום על טרנספר של המיעוט שלהם הרחק מארצם ומאדמת אבותיהם." מעניין האם ההאשמה שטופל שאקור על הפקידים היהודים אינה משקפת דווקא החלום שלו...

מדוע האפיפיור אינו מאמין בנצרות?

הגרמני יוזף אלויס רצינגר (שמו האמצעי הוא כשם אביו של היטלר) נודע יותר כאפיפיור בנדיקטוס ה-16. האפיפיור רצינגר, שבעברו כחבר ב"היטלר יוגנד" וכחייל ב"ורמכט" נשבע אמונים לשטן – היטלר, מעולם לא התוודה בפומבי על חטאו זה. למרות תפקידו של רצינגר כאפיפיור כלומר, ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, על פניו נראה שרצינגר-בנדיקטוס אינו מאמין כלל בישו ובעיקרי תורתו. והנה ההוכחה:

 לפי האמונה הנוצרית ישו הוא בן דוד מלך ישראל, ולא בנו של גוליית הפלישתי, לכן ישו קרא לארצו "ארץ ישראל" (מתי ב' 20) ולא פלשת (פלשתינה). ישו שנולד בבית לחם "יהודה" (מתי ב' 1, ב"ארץ יהודה" מתי ב' 6) קרא לאזורי הארץ "יהודה", ו"שומרון" (יוחנן ד' 3) ולא כינה אותם "השטחים הערביים" כפי שמכנה אותם האפיפיור. נשאלת השאלה האם האפיפיור מאמין בישו ובדבריו בברית החדשה או בקדוש יאסר ערפאת? למותר לציין שגם אלוהים הערבי-מוסלמי "אללה" קורא לארץ "ארץ ישראל" ולא פלשת ( קוראן סורה 7, פסוק 32).

ה"ידידות" הצרפתית

גברת אליו-מארי – שרת החוץ של צרפת, כותבת במאמר בכותרת "ידידות" ("ישראל היום", 15.12.10) כי היא ידידה של ישראל, אולם באותה עת תובעת שרת החוץ הצרפתית מישראל להפקיר את ביטחונה ולסגת לגבולות 67' (גבולות אושוויץ) תוך ויתור על גבולות בני הגנה, ובנוסף לוותר על חצי מירושלים בירתה.

מעניין מה היתה אומרת שרת החוץ של צרפת לו ישראל היתה מגדירה עצמה כידידה של צרפת ובה בעת הייתה תובעת ממנה להחזיר את מחצית שטחה (עד לפואטייה) לכיבוש ערבי, כפי שהיה בעבר, ולוותר על מחצית מבירתה – פריס (בפריס הרבה יותר ערבים מאשר בירושלים). התשובה ברורה. עם ידידים כאלו, כמו שרת החוץ הצרפתית, אין צורך באויבים. שרת החוץ מישל אלי-מארי – אינה ידידה.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק ראשון: דגניה, ילד עצמאי

חלק שני

לאחר ההתנפלות באה להתיישב בדגניה ב' קבוצה חדשה של צעירים בראשות לוי שקולניק, לימים אשכול, ראש ממשלת ישראל במלחמת ששת הימים. שמואל, דבורה ומשה אינם נשארים בדגניה ב' אלא עוברים לתל-אביב. בקיץ 1920 שוכרת המשפחה דירת מרתף ברחוב נחלת בנימין. ההורים יוצאים לעבודתם במשך היום, ומשה חש עצמו כלוא, כי ההורים נעלו אחריהם את הדלת במפתח. הוא שובר חלון כדי לצאת לחופשי, ואינו מצליח. כאשר האב חוזר הביתה ורואה מה קרה, הוא סוטר לילד על פניו פעם ועוד פעם.

ושוב נמשכים הנדודים. הימים הם ימי תקופת העלייה השלישית, ושמואל דיין נוסע בשליחות לרוסיה, לעזור בהבאת חלוצים ארצה. באותה תקופה באים מרוסיה הוריו, ואחריהם הוריה של דבורה, והילד משה זוכה בסבא וסבתא משני הצדדים. וכך נמצאים בארץ, מצד דיין ומצד זטולובסקי, משפחתה של דבורה – הוריו של שמואל, אחיו אליהו ושתי אחיותיו, ביילה ובת-שבע, והוריה של דבורה, אחיה יהושע ואחותה.

עד שובו של האב ארצה, קשה מאוד מצבם של דבורה ומשה. אין להם ממה לחיות. אין אפילו כסף להוצאות נסיעה. לא פעם נאלצת דבורה ללכת ברגל מרחקים ארוכים עם הילד, שעינו השמאלית טרם הבריאה והיא עצומה-למחצה. שמואל משתהה יותר מדי זמן בנסיעותיו. דבורה כבר חוששת, שהעסקנות מוצאת חן בעיניו יותר מן החקלאות. מחוסר ברירה היא חוזרת עם משה זמנית לדגניה א', ומשם לחיפה. לבסוף חוזר שמואל ארצה, ומגיע היום, בסוף קיץ 1921, שבו שבים השלושה ומתאחדים.

*

ברכבת העמק, שקטריה מתנהלים לאיטם דרך בית-שאן עד צמח ועד דמשק, נוסע משה עם אמו מחיפה עד לתחנה ששמה תל-שמם, כיום מקומו של המושב כפר יהושע. משם הם הולכים ברגל, עמוסים בחבילות, לפגוש את שמואל, הנמצא כבר עם חבריו המתיישבים על גבעה בפתחו המערבי של עמק יזרעאל. זוהי "גבעת הכיבוש", ששמה הערבי סמוניא עתיד להתחלף בשם גבעת שימרון. כאן מחנה המגורים הזמני של מייסדי המושב. כאן גם ישתרע לימים בית-הקברות של נהלל, שבו ינוחו עצמותיהם של דבורה ושמואל, ושל ילדיהם זהר, אביבה ומשה.

הילד פורק את החבילות באוהל, שבו הוא עתיד לגור עם הוריו. סוף-סוף הוא רואה אותם ישנים יחד, לאחר תקופת פירוד שבה היה נדמה לו לעיתים שאביו כבר לא ישוב ארצה.

עוד שישה אוהלי מגורים ניצבים בגבעה המשקיפה אל העמק, וגם שני אוהלים גדולים. האחד משמש מטבח וחדר אוכל, והאחר – אורווה לסוסים ומחסן למחרשות אירופיות גבוהות, שעימם חורשים למטה את אדמות מהלול, היא נהלל.

לכאורה נראה העמק, שעדיין עומדות בו ביצות בשלהי הקיץ, מקום מושך פחות מדגניה, הקרובה לירדן ולכינרת. אבל בזכרונו של הילד דווקא הנוף של בקעת הירדן נשאר צחיח, כמעט מדברי, בגלל הרוחות והאבק, ואילו עמק יזרעאל הוא בעיניו כגן פורח. יש נחלים, ועצי פרי רבים בבוסתנים, ועדרי צאן ורועים, וכרמי זיתים, וחורש טבעי על הגבעות ולמרגלות ההרים, ושדות רבים ותחושה של מרחבים.

משה הוא הילד היחיד בגבעת שימרון. אין גן, בית-ספר עדיין אין. הוא חופשי להתרוצץ בין המבוגרים, כעשרים ושישה במספר. רובם עובדים בסיקול ובחריש, בהכשרת השטח שעליו יוקם יישוב הקבע. תענוג הוא להסתובב במכנסיים קצרים או בתחתונים, חבוש כובע טמבל, לעיתים יחף ולעיתים בסנדלים, להשתין היכן שרוצים, לנגב את הישבן בחלוקי נחל, לחוש את האוויר בין הרגליים ואת האדמה באצבעות הפוסעות עליה. הוא מאושר. כאן הרבה יותר טוב מאשר במרתף הסגור שברחוב נחלת בנימין. לאחר שבועות אחדים באים אל המחנה עוד ילדים, הדור הראשון של בני נהלל. משה עוד מעט בן שבע, וכבר הספיק לשהות פרקי זמן בשתי הדגניות, בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בטבריה, ואפילו עם אמו בהבראה בראש-פינה. לכאורה בא הסוף לנדודים – אך לא.

למתיישבים החדשים מגיעות שמועות, כי ערביי הסביבה מתכוננים לתקוף את מחנה האוהלים שבגבעה. הנשים והילדים נשלחים למקום בטוח. להיכן? – דווקא לנצרת, העיר הערבית. שם יש תחנת משטרה, והממשלה הבריטית שולטת במצב. שוכרים שני בתים מוקפים חומה, ומשה כלוא שוב, הפעם עם עוד חמישה-עשר ילדים וילדות, וגננת שהיא גם מורה. וכך שמונה חודשים, כמעט כל התקופה של כיתה אל"ף. דבר טוב אחד קורה לו – מדי יום לוקחים אותו למרפאה הממשלתית בעיר, כדי להמשיך את הטיפול בעיניו מוכות הגרענת, ורק כאן, אולי גם בזכות האוויר הנקי של העיירה ההררית, נרפאות סוף-סוף עיניו, וגם העין השמאלית נפקחת למלוא גודלה.

*

לנצרת באה דבורה מגבעת שימרון כשהיא כבר בהריון, ועתה היא כבדה וגם לא בריאה ביותר, ועליה לנסוע לחיפה כדי ללדת. היא אינה רוצה ללדת בבית-החולים הנוצרי בעיר, אך אין לה כסף לנסוע במכונית לחיפה. מנהלל, שלאדמותיה עבר מחנה האוהלים של המתיישבים מ"גבעת הכיבוש", אין לשמואל אפשרות לשלוח לאשתו כסף לנסיעה. שירות מסודר של אוטובוסים או מוניות עדיין אין בארץ. לכן בא יהושע, אחיה של דבורה הגר בחיפה, לקחת בעגלה אותה ואת משה.

קובעים עם שמואל, שיפגוש את הנוסעים בעגלה בדרכם מנצרת לחיפה, וייקח אליו לאוהל את הילד. שמואל קם מדי יום לפנות-בוקר ועובד שעות ארוכות בחריש. עתה הוא מקדים לבוא, יושב לנוח על ערימת חצץ ליד הדרך, ונרדם מרוב עייפות. מסיבה כלשהי אין הנוסעים בעגלה מבחינים בו. ייתכן שהם סבורים, שהוא אמור לפגוש אותם בפנייה לגבעת שימרון, וכאשר אינו נמצא שם, נאלצת דבורה לבקש מהילד לרדת לצד הדרך ולחכות עד שיבוא אביו.

משה יורד, ובידו חבילה של בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה מתרחקת מערבה ונעלמת. חורף. הימים קצרים. עוד מעט תשקע השמש. ילד בן שש וחצי עומד ומחכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים. אמו עזבה אותו, אביו לא בא, אבל נראה בעיניו טבעי לגמרי שסומכים עליו כעל מבוגר ובטוחים שיסתדר בכוחות עצמו.

בינתיים מתעורר שמואל ורואה שהילד לא הגיע. הוא סבור שאולי נשאר בנו בנצרת, או המשיך עם האם לחיפה, ומתחיל לחזור לעבר מחנה האוהלים בנהלל. פתאום הוא מבחין בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנויה היא מנופפת לעברו.

 "אבא! אבא! לאן נעלמת?"

משה חיכה שעה ארוכה. בינתיים נעשה קר, וכאשר בושש האב לבוא, החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, אך עוד בטרם הגיע הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, כבר ראו את האוהלים. משה לא היסס לרגע והחל לצעוד לעבר המחנה החדש, כדי להגיע אליו לפני רדת החשיכה. לעיתים בוסס בבוץ אך התעקש, ולא נכשל.

בערב אוכלים השניים פתיתי בורגול מבושלים עם בצל מטוגן בשמן, וזיתים. בלילה ישן משה עם אביו באוהל. למחרת הוא קם עם חשיכה והולך עימו לחריש. הילד מדלג בהנאה על התלמים הטריים. מאושר בתחושת השחרור, לאחר החודשים הארוכים שבהם חש עצמו כלוא בין קירות וחומות בנצרת. להיות בחוץ, בין שדות ועצים, חשוף, חופשי, ללא פחד, לא להניח לעצמו להיות סגור בחדרים – גם זאת הוא עתיד לקחת עימו מילדותו אל שאר ימי חייו.

*

לתקופה קצרה שב משה לבית בנצרת, שם משגיחה עליו סבתו, אמה של דבורה. לקראת הפסח של שנת תרפ"ב, 1922, מסתיימת "גלות נצרת", והנשים והילדים חוזרים, הפעם ליישוב הקבע בנהלל. האוהל כבר עומד בחלקה המשפחתית. גם דבורה שבה מחיפה לאחר שילדה, בפברואר 1922, את אביבה, והיה עליה להישאר בעיר עוד תקופת זמן, כי הלידה היתה קשה ודבורה נחלתה.

המושב מתוכנן בצורת טבעת: במעגל הפנימי עומדים צריפי המתיישבים ומאחוריהם האורוות, הרפתות והלולים, בהמשך, ובמעגל החיצוני – השדות, מאה דונם למתיישב. במרכז יהיה מקומם של בנייני הציבור, שישרתו את המושב. נהלל הוא מושב העובדים השיתופי הראשון בארץ, ועתיד לשמש דוגמה לעשרות מושבים שייווסדו. לפניו נוסד רק מושב אחד, עין-גנים, שהוא מעין שכונה של פתח-תקוה. דודו של משה, אליהו דיין, חקלאי חרוץ, התיישב תחילה בעין-גנים, ועתה עובר גם הוא עם משפחתו לנהלל. שבט דיין בנהלל חי בשכנות וכולל ארבע יחידות משק: האחיות ביילה ובעלה יונה הורביץ, בת-שבע ובעלה יהודה מרקובסקי, והאחים שמואל ואשתו דבורה, ואליהו ואשתו בתיה.

שמואל לא נולד חקלאי. בנעוריו ברוסיה היה, יחד עם אחיו המבוגר ממנו אליהו, מעין סוכן-נוסע, עוסק במסחר – מביא בעגלה מצרכים מערי המחוז לחנויות המכולת שבעיירתו ובסביבותיה. עתה, בנהלל, הוא מעבד לראשונה בחייו חלקת אדמה משלו, שאמנם אינה אדמה פרטית, אלא אדמת הלאום שנמסרה לו ולחבריו בחכירה לדורות, כדי להקים עליה את המושב. החקלאות מטבעה רצופה אכזבות, פגעי טבע ומזיקים, עבודה קשה, ויבולים שהולכים לא-פעם לאיבוד. שמואל אינו מתייאש. בעיניו, רעיון ההתיישבות חזק מכל מציאות.

יום אחד יושב הילד בשדה, תחת עץ, בעת שהאב חורש. כאשר מתקרב האב עם זוג הפרדות, מצחו מזיע וידיו אוחזות במחרשה, אומר לו הילד: "לחינם אתה חורש פה, אבא. אתה רואה שלא יצמח כאן כלום."

 "יצמח ועוד איך יצמח. כל ההתחלות קשות," אומר האב.

לאחר שהאב משלים הקפה נוספת עם מחרשתו, הוא עובר שוב על יד הבן. "אבא, בשביל מה לך כדאי לעבוד כל-כך קשה?" שב ומתעקש משה. "הלא ממילא לא יצמח כאן כלום."

כאן פוקעת סבלנותו של האב. "די, די, אל תהיה לי רואה שחורות, לך מיד הביתה!" – הוא פוקד על הילד הטרדן להסתלק.

אבל הילד אינו טרדן. הוא גדל מילדותו בתוך המציאות של חיי המושב, קורא בה כבספר פתוח. הארץ היא עולמו היחיד, והוא אינו מאמין אלא במה שהוא רואה, ולכן גם הקשיים, הכשלונות והסכנות אינם נעלמים ממנו. וככל שיגדל – עתיד גם הצד הקודר, החושש לגרוע מכל, להיות נטוע באופיו.

*

לקראת החורף של 1923 נבנה הצריף של משפחת דיין. לראשונה בחייו יש לילד הרגשה של בית קבוע. ואכן, כאן עתידות לעבור עליו שאר שנות ילדותו ונעוריו. הצריף הוא בן חדר אחד, מטבח ומרפסת עם גגון. לאחר כשנתיים מוסיפים חדרון לצד המרפסת, והוא עומד כולו לרשותו של משה. דבורה משתדלת שהצריף יהיה בית שאפשר לקבל בו אורחים, ידידים ובני משפחה. היא פורמת שקים ותופרת מהם וילונות, מתקינה ארונות מארגזי עץ, שבהם אורזים תפוחי-זהב, ומגדלת פרחים וירקות בחצר. לחם היא אופה בתנור עשוי חומר, בחצר. את הארוחות הפשוטות, שבשר כלול בהן רק פעם בשבוע, אוכלים במרפסת, על שולחן מכוסה שעוונית לבנה, שניתן לנגב אותה לאחר כל ארוחה.

באורווה, המשמשת גם רפת, יש פרה, ולימים יותר מאחת – לחלב ולגבינות, וזוג פרדות כדי לחרוש ולסחוב את העגלה, שהיא כלי התחבורה המקובל במושב. אמנם כבר בא הסוף לנדודים, ויש בית קבוע, אבל החיים קשים. הילד עובד במשק שעות רבות ביום. צריך לקצור בחרמש תלתן או אספסת, כדי להאביס את הבהמות, ולצאת עם האב לחרוש את השדה בזוג פרדות. הילד נוהג בהן ופוסע בנחישות אחר המחרשה, בשפתיים הדוקות – לא ליפול, לא לסטות הצידה, לא להיכשל. כאשר זורעים תבואה, צועד האב לפני הבן ומפזר את הזרעים על התלמים שהותיר החריש העמוק, והבן עובר אחריו עם המשדדה הטומנת אותם באדמה. כאשר טומנים זרעי דלעת או אבטיח, הבן חורש ראשון, והאב הולך אחריו וטומן אותם מאחור בתלם. בקיץ זורעים תירס, דורה ודלעת. בחורף – שעורה, חיטה ובקיה לחציר. חלק מהיבול משמש מאכל לבהמות, ואת החיטה מובילים האב ובנו לטחינה בכפר הערבי הסמוך מג'דל.

בשלהי החורף ובאביב, בייחוד בשבתות, יוצאים ילדי המושב לקטוף נרקיסים, כלניות, צבעונים ורקפות בגבעות ובצידי השבילים. העמק מכוסה מרבד צבעוני של פריחה משכרת. איש עוד אינו מעלה על דעתו שיש להגן על פרחי הבר. מטיילים ברגל, וכשמתבגרים קצת רוכבים על סוסים. בקיץ יוצאים לאסוף פירות בבוסתנים שבסביבה, לאורך נחל הקישון ועד מרגלות הכרמל. משה מביא הביתה פח מלא תאנים בשלות, ודבורה מבשלת מהן ריבה. לוקחים את גיגית הנחושת, המשמשת לכביסה, מניחים אותה על שלוש אבנים גדולות, ומדליקים ביניהן מדורת עצים. עתה על הילד לעמוד שעות ארוכות ולבחוש את העיסה המבעבעת, כדי שלא תיחרך בתחתיתה. הידיים דביקות, מיובלות. העיניים דומעות.

בסתיו מוסקים זיתים ירוקים ואחר-כך יושבים על מדרגות המרפסת ו"דופקים" אותם באבן על לוח, ומשמרים בתמיסת מי-מלח שגרגיריו עבים, ומוסיפים פלפלים חריפים ורבעי לימון. את הזיתים מאחסנים בפחים גדולים, שבהם מובא הנפט ארצה, ולאחר שרוחצים אותם היטב הם משמשים מכלים גם למלפפונים חמוצים ולחריצי גבינה ביתית במי-מלח – מזון לימי החורף. סוגרים אותם היטב ומטפטפים שעווה חמה מנר דולק סביב הפתח העגול, הקטן, כדי שהסגירה תהיה מלאה. משה אוהב מאוד זיתים ואוכל אותם בכמויות, גם מפני שלפעמים אין בבית הרבה דברים אחרים לאכול.

בסוף הקיץ ובסתיו מכינים גם יין, ואוגרים תפוחי אדמה, וחיטה, ומספוא לבהמות. אין מקררים ואין קרח, ואמצעי שימור המזון פשוטים מאוד: החמצה, מרקחת ואחסון יבש. ויש להיזהר תמיד ממכת העכברים במחסן ובמזווה. ההתיישבות איננה סתם רעיון של חיים בכפר, בחיק הטבע, כמו שחושבים העירוניים. לא. זהו מאבק יום-יומי "להוציא לחם מן הארץ" ולהתקיים בתנאי מחסור קשים. חלק רב מן הזמן מוקדש לייצור המזון לשם קיום המשפחה. והדיינים אינם יוצאי דופן בכך.

אבל יש דרך להינתק מן המציאות. מדי ערב מספרת האם למשה אגדות עם רוסיות, משלים ויצירות של פושקין וטולסטוי, שהיא קוראת ליד השולחן בצריף, לאור מנורת הנפט, ברוסית, ומתרגמת למענו על-פה. אז אפשר לשקוע לשעה קלה בחלומות. מגיל צעיר מאוד מתחיל משה לקרוא ספרים. תחילה את אלה המתאימים לגילו, ואחר-כך מה שתורגם מז'ול ורן, סנקביץ', טולסטוי, דוסטוייבסקי, פושקין, צ'כוב, מופסאן ואוסקר ויילד. הנטייה לספרות הרוסית היא בהשפעת אמו, שהיתה סטודנטית ברוסיה, והיא המשכילה במשפחה.

ארון ספרי-הקריאה העבריים באותה תקופה דל מאוד. קורא חרוץ יכול לגמור כמעט כל מה שיצא לאור. ספון בחדרו הקטן מפליג משה בשעות הקריאה לעולמות של דמיון ושל עלילות מרתקות, המתרחשות בארצות אחרות ובתקופות קודמות, הרחק מנהלל. ומה שחשוב לא פחות – אחר-כך אפשר לספר לבנות על מה שקוראים, ולדבר בלי סוף על ספרים עם הבת שאתה רוצה למצוא חן בעיניה.

אין במושב רדיו – עדיין אין תחנת-רדיו בארץ; וגם סרטים, אילמים, אפשר לראות רק כשמבקרים בראינוע, בעיר. שם אפשר לראות, למשל, את הטייס לינדברג, שחצה לראשונה את האוקיינוס האטלנטי ב-1 במאי 1927. שבועונים לילדים עוד אינם, וגם לא טלפונים בבתים. רק קריאת ספר או עיתון, לאור מנורת-הנפט, בשעה מאוחרת בלילה, מנתקת אותך לזמן-מה מן המציאות הקרובה; אך שוב צריך לצאת החוצה, בבוץ, בגשם – לחלוב את הפרות, לצקת את החלב החם לכדי-הברזל, להעמיס עגלה או לפורקה, להאכיל את התרנגולות בלול. ולעיתים אין כסף אפילו לזוג נעליים או ללבוש חם בחורף.

 "לעיתים קרובות," מספרת בתו יעל, "היה אבי שוקע והולך לאיבוד בתוך העלילות הנפתלות ברומנים של דוסטוייבסקי, במקום לעסוק בעבודות המשק."

משה לא מתלהב לעבוד שעות כה רבות, אבל אינו יכול לחמוק מן האחריות. החיים במושב פירושם עבודה קשה במשק המשפחתי, מגיל צעיר. אי אפשר להתפנק, לשמור על ידיים לבנות ורכות, כמו בעיר. כפות-ידיו מתעצבות כאלה של עובד אדמה – אצבעות מסוקסות, פשוטות ולא עדינות, ידי איכר, מושבניק. וכאלה תישארנה גם כאשר יהיה אחד האנשים המפורסמים בעולם, אבל ימשיך להקדיש מזמנו לעבודת כפיים, חופר עתיקות במו ידיו, שוטף ומדביק את החרסים בגינת ביתו בצהלה, עובד בחוץ, יחף בכובע טמבל ובתחתוני-עבודה אפורים, כמו בימי ילדותו במושב. ואכן, בן מושב עתיד הוא להישאר ביסודו גם באי ההקפדה על המראה החיצוני ועל הלבוש, ובקוצר הרוח לטקסים ולנאומים.

*

בית-הספר הראשון נפתח בנהלל כאשר משה הוא כבן שבע. צריף ובו כיתה אחת, שבה מלמד מורה גבוה ורזה, בעל עיניים כחולות ומחייכות, ושמו משולם הלוי. הילדים מחולקים לפי קבוצות גיל, אבל רוב הזמן הם נמצאים יחד בכיתה, המרוהטת כחדר אורחים. במרכז שולחן, וספה ועוד שולחנות בצדדים, ובעיקר – מחצלת, שטיח קלוע מקנים דקים, שאפשר לשבת עליו במעגל, ולשמוע סיפור, ולשוחח.

לדעת משולם, חשיבותם של הלימודים אינה בסדר שיעורים קבוע אלא בעידוד הפעילות העצמית של התלמידים, בהגברת הסקרנות לדעת, ובקשר עם הסביבה. המקצועות האהובים עליו ביותר הם תנ"ך וטבע, ובעצם את התנ"ך הוא מלמד גם דרך הכרת הטבע. שיעורים רבים כוללים טיולים בסביבה, שבה מצויים עדיין כפרים ערביים ושפע של צמחי-בר ונחלים ובוסתני-פרי. הנוף הוא כספר פתוח. על הילדים לאסוף צמחים וחרקים, ללמוד את שמותיהם, לחקור אותם בשובם לכיתה בזכוכית מגדלת, ולכתוב את רשמיהם האישיים.

משולם מעודד את ההתבטאות בכתב. התלמידים כותבים לעלון הכיתה רשימות ושירים, כותבים יומן אישי. משה אף מנסה את כוחו בחיבור סיפורי הרפתקאות, שבהם הוא יוצא למסעות בחברת הנערים הבדווים השכנים, משבט ערב אל-מזאריב, שאוהליהם פזורים בוואדי חווקיר, מצפון לגבעת שימרון.

לא קל לו, למשה, בשנים האלה. הוא אינו החזק ביותר מבין הילדים, וגם לא המבוגר או היפה שבהם; אין הוא החביב מכולם על המורה משולם או על הבנות, וגם לא הספורטאי או בעל החוש המוסיקלי המפותח ביותר. מאוד היה רוצה להיות המנהיג, אבל הדבר אינו עולה בידו. הוא מוציא מרץ באותן פעילויות שגם הנערים האחרים עסוקים בהן – להציק לבנות, להתקוטט עם בנים אחרים, ללעוג לילדים שאינם ילידי-הארץ, לשחק במחניים, לטייל. הנערים עובדים הרבה במשק אבל נותנים ידם גם למעשי שובבות ותעלולים. אך גם באלה אין הוא המצטיין שבחבורה. נערי נהלל הם חבורה קשוחה למדי.

שובב גדול ממנו הוא נער ושמו אבינועם סלוצקי, שמייסד לשם תעלולים את חביב"י – חבורת בריונים בארץ-ישראל, שגם משה חבר בה. לפעמים, כאשר המורה משולם מוציא את אבינועם החוצה, תופס הנער במעקה של מרפסת הצריף ומטלטל אותו בכל כוחו עד אשר היושבים בפנים מרגישים כמו בספינה השטה בים סוער. יום אחד, בשנת 1927, מתחוללת בארץ רעידת אדמה חזקה, שמורגשת גם בנהלל. במקרה יוצא אבינועם מן הכיתה דקות אחדות לפני כן, לשתות מים. כאשר הצריף מתחיל לרעוד, ומהקירות נופלים הקישוטים, עלוני-הקיר והתמונות שתלו הילדים, והרצפה מזדעזעת, רץ משולם החוצה בצעקה: "אבינועם, שתפסיק מיד לנדנד את הצריף!"

אכן, התחרות קשה, ומאמציו של משה לכבוש לו את מקומו בחברה לא תמיד מחבבים אותו על השאר. יש גם קנאה כלפיו. כאשר באים אורחים נכבדים ואנשי-שם למושב, הם מבקרים בביתו של שמואל דיין. לעיתים הוא שיוזם את בואם. משה אינו שמח להיות מוצג לפניהם כמו בגן חיות – ה"צבר", בן-הארץ, הדור הראשון של נהלל. אבל חבריו, המושפעים גם מדעת הוריהם במושב, רואים בכך יהירות וקפיצה בראש של משפחת דיין. בגלל עסקנותו, אין שמואל, האב, אהוב ביותר בנהלל.

אגב "צבר", או סאברה, ובלשון רבים סאברס, היה תחילה כינוי גנאי לדור הראשון שנולד לאיכרים במושבות העלייה הראשונה, כמו פתח-תקוה, זכרון-יעקב וראשון-לציון, שאצלם עבד שמואל ועבדו חבריו החלוצים, העולים החדשים, בתור פועלים. רק כאשר נולד דור צעיר להם, לאנשי העלייה השנייה שייסדו את דגניה ונהלל, הפך הכינוי "צבר" לשם של חיבה וגאווה למי שנולד וגדל בארץ.

הקריאה והכתיבה ביומן מחדדות את יכולתו של משה, והוא מרבה לכתוב חיבורים, שירים ופזמונים, כדי להתבלט ואולי גם כדי לעקוץ טוב יותר את מתחריו. לשונו חדה, חושפת כל מגרעת וחולשה בחבריו. הוא שונא להפסיד. אין לו חבר קרוב. אין הוא הולך בתלם. עצמאי מדי, שאפתן, מתנשא. יום אחד מתנפלים עליו חבריו לכיתה ומכים אותו, ואחר-כך עושים איתו "ברוגז" ומחרימים אותו. המאבקים הללו מחשלים את משה, אך עתידים לגרום לו, במידה רבה, להיות כל חייו מעין זאב בודד ואולי גם שועל, הנחשב לערמומי שבחיות.

*

ככל שמשה גדל, כן גדלה אחריותו למשק המשפחתי. האם נחלית לעיתים קרובות; פעמיים היא מאושפזת לשם ניתוח בירושלים, ואחר-כך שוהה תקופות ממושכות בבית-ההבראה "ארזה" שבמוצא. בהעדרה מטפלת הסבתא במשה ובאחותו הקטנה אביבה. האב, שמואל, נמצא תקופות ממושכות מחוץ לנהלל. הוא נוסע בשליחות מטעם מפלגתו, "הפועל הצעיר", זו שעתידה להיות חלק ממפא"י, וכיום – מפלגת העבודה. הוא פעיל בנושאים של התיישבות ועלייה, בארץ וגם באירופה. קשה לדעת מה מניע אותו – האמביציה האישית להיות אחד המנהיגים של מה שנקרא אז "ארץ-ישראל העובדת", או תחושת השליחות האופיינית לבני דורו, ולפיה צורכי הכלל חשובים מן המשפחה? ואולי הוא בורח אל העסקנות הציבורית והמפלגתית משום שאינו מצליח להתמודד עם העבודה החקלאית, עם היבולים ההולכים לאיבוד, והמשק שאינו מסוגל לפרנס את המשפחה? תקופת-מה עובד במשק פועל שכיר, כי משה צריך ללכת ללמוד בבית-הספר.

לפני חג החנוכה תרפ"ו, שלהי 1925, כותב משה לאביו, הנמצא שוב בשליחות בחוץ-לארץ: "הנה חנוכה הולך וקרב. אתה בוודאי תשלח איזה דבר, אבל זה לא ימלא את מקומך. חג בלי האב זה לא חג."

בתחילת האביב של 1926 נשאר משה יחידי במשק. אמו נוסעת ללדת בחיפה, ומשם לבית-ההבראה במוצא. האב עושה עדיין בשליחות ציונית במזרח-אירופה, נואם בעצרות לפני הנוער היהודי על הצורך לעלות לארץ-ישראל. כסף לשלוח ארצה, לעזרת המשפחה, אין לו. אביבה, אחותו הצעירה של משה, נמצאת אצל דודתם ביילה.

לימים מספר על כך משה: "נשארתי לבד לחגוג את יום הולדתי האחד-עשר. הייתי מוציא את הפרות אל העדר הציבורי, משקה שתילים, מטפל בצורכי המשק הדחופים ואוכל אצל דודתי ביילה. כתבתי יומן, חרזתי שירים והרביתי לקרוא. עובדת היותי יחידי לא העיקה עלי. הייתי בבית. בית שהוא שדות חרושים, מטע צעיר, ציפייה לגשם, שמירה על המדגרות עד שנבקעו הביצים, קולות צרצרים וצפרדעים בלילה ופרות ברפת. באפריל נולד אחי זהר."

האמנם לא מעיק עליו זכר ילדותו הקשה במושב? אולי לא מיד, לא בנעוריו, אבל לימים עתידה עסקנותו של האב לגרום לו להירתע מפעילות מפלגתית, ממילים גבוהות, מדיבורים על חזון ומכל מה שריח של עסקנות ציבורית נודף ממנו. לאחר שנים כותב משה בזכרונותיו, באיפוק: "אבא, שעבודת כפיים ושיבה אל הקרקע היו ייעוד חייו, נדד בשליחויות ובעסקנות ציבורית; ואילו אמא, שנפשה יצאה לתרבות ולהשכלה, היא שנצמדה לצריף ולמשק ונשאה בעול שלהם."

אבל לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא אומר דברים קשים בהרבה: "יש להגיד לזכות אבא שהוא עבד בחקלאות כנגד טבעו. הוא היה יליד עיירה. לאביו היה קיוסק של טבק, סיגריות. לא היה לו שום חוש לטבע, ואיש כזה שאין לו חוש לטבע עובד כל ימיו בחקלאות ועד סוף ימיו אינו יודע לעדור. היה בעל שלוש ידיים שמאליות. מאמץ עליון בכל דבר. הוא היה עובד ומוציא את הנשמה. לא היה יכול לעשות תלם אחד ישר. אבל התאמץ מאמץ עליון. בשבילו להיות חקלאי זה היה כמו לסוס לרקוד הורה. היה לו מעין שיגעון-לדבר-אחד: את העם היהודי צריך להפוך מעם של סוחרים לעם של עמלי כפיים, ואז הוא צריך לבוא מעסקנותו בעיר ולעבוד מבוקר עד ערב, לזרוע ולחרוש, כמו שזה מצויר בתמונות של קרן קיימת לישראל. גם אמא לא היתה חקלאית טובה. אבל לאמא זה לא היה כל חייה. לאבא באמת לא היה שום דבר אחר בחיים. אבל הוא היה פחות מסכן מאמא. מפני שהוא חי הרבה חיים ציבוריים, ואמא לא לא היה לה ביטוי ציבורי באותה מידה. היא לא נדחפה לעסקנות, לנסוע לחוץ-לארץ."

*

בחורף הצריף דולף. צריך לשים על הרצפה סירים וגיגיות, כדי לקלוט את המים המטפטפים מהגג בצליל מעצבן, ולרוץ אל הפתח החשוך לשפוך אותם החוצה. וכאשר חוצים את החצר לרפת, בבוץ העמוק, ואין די נעליים לכל המשפחה, עוטפים את הרגליים בשקים. ולבושים בכל הבגדים החמים ועליהם שק בתור מעיל – מסתובבים בימי הקור בבית ובחוץ, ואפילו ישנים כאשר כל מה שאפשר להתכסות בו, בגדים ושקים, פרוס על המיטות.

מצב המשפחה אינו קשה יותר משל משפחות אחרות במושב. קשים החיים בארץ-ישראל באותה תקופה רחוקה. ואולם הרשמים האלה נחרתים כנראה עמוק בנפש הנער, לא רק כמחסנים אותו בנעוריו ובבגרותו; בשנותיו האחרונות, והוא כבר הישראלי המפורסם ביותר בעולם לאחר בן-גוריון, ואדם אמיד, הוא עתיד ליחס יותר ויותר חשיבות להכנסותיו ממכירת פריטי ארכיאולוגיה בחתימתו, ומתמלוגי ספריו, כמו מתוך חשש של איש שידע מחסור בנעוריו, פן יישאר בזקנתו ללא פרוסת לחם. חשש שווא, כמובן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמענו בקול ישראל ראיון עם עו"ד יהודה רסלר שנימק בצורה הגיונית ומשכנעת מדוע לא ייתכן לשנות באופן רטרואקטיבי את התנאים הממשלתיים שניתנו למחפשי הנפט והגז בישראל, אחרת לא יהיו חיפושים שכאלה. [21.12]. אחר-כך שוחח באותו נושא המראיין עמיקם רוטמן עם ח"כ שלי יחימוביץ, ומזה זמן רב לא שמענו אוסף כזה של חצאי-אמיתות, דמגוגיה, ערפול המציאות והטחת טענות פופוליסטיות חסרות ביסוס לעבר רסלר. הגברת היא פטפטנית ממש מסוכנת, שכזכור ערקה לרשימת העבודה בראשותו של פרץ מיד לאחר שנתנה לו כיסוי נרחב ואוהד בעודה עיתונאית בטלוויזיה. ממש קול המצפון. כאשר הצבענו לעבודה בבחירות האחרונות זה היה לא בזכותה אלא חרף היותה ברשימה. לכן סתמנו את האף והצבענו לברק.

* כיצד דואגות מדינות אירופה הצבועות והמנוולות לרווחת הפועלים הפלסטיניים?

חיים ביאור: "מפעל הצילינדרים מולטילוק, שפעל עד כה באזור התעשייה ברקן שליד אריאל, יפסיק את פעילותו ויועבר לתחומי הקו הירוק – לאיזור התעשייה יבנה. מולטילוק נכנעה בכך ללחץ האירופי על חברות המחזיקות מפעלים מעבר לקו הירוק, להפסיק את פעילותן באזורים אלה. משמעות המהלך של מולטילוק היא פיטורי כ-50 מתוך 90 העובדים המועסקים בברקן. כבר לפני שנתיים הודיע החברה השוודית אסא אבלוי, בעליה של מולטילוק, על החלטה לסגור את המפעל בברקן ולהעבירו לתחומי הקו הירוק. החברה השוודית נימקה אז את החלטתה בכך שאירגוני זכויות אדם באירופה קבעו כי פעילותה מעבר לקו הירוק מנוגדת לחוק הבינלאומי, מכיוון שמדובר בשטח כבוש ומנהליה עלולים לעמוד לדין אישי על הפרת חוק. המעבר של החברה ליבנה יחייב את הרחבת המפעל ולכן יהיה הדרגתי וייארך, לפי הערכות, כשנה.

באיזור התעשייה ברקן פועלים 120 מפעלים ישראליים, ומעסיקים עובדים ישראלים ופלסטינים. נראה כי המעבר לתחומי הקו הירוק יהיה כרוך בפיטורי העובדים הפלסטינים." ["הארץ", "דה מארקר", 21.12].

מעניין מה היה יכול להיות המצב ב"שטח הכבוש" ואלו חוקים היו "מופרים" אילו לא ניצחנו ביוני 67' את מצרים, סוריה וירדן, ופעם נוספת את מצרים וסוריה באוקטובר 73' – אלה המדינות שהחליטו במשותף לכבוש אותנו! – וכן מיהם הגופים המנוולים, תומכי הטרור האיסלאמי הקיצוני – המממנים את הבלוף של "אירגוני זכויות אדם" הפועלים נגדנו באירופה?

* "היה מקום לכבד את בקשתי ולהמתין זמן קצר לסיום הבדיקה שאני מקיים," כך אמר אתמול [20.12] מבקר המדינה [ואולי מושלה-בפועל הלוקה בשיגעון הגדלות? – אב"ע] מיכה לינדנשטראוס, בהתייחסו להחלטה לבחור בניצב יוחנן דנינו לתפקיד מפכ"ל המשטרה הבא. -- המבקר נמנע מלהתחייב למשך הזמן שתארך הביקורת בתלונות שהוגשו בעניינו של דנינו ורק הסכים לומר כי מדובר 'בזמן קצר מאוד'." [תומר זרחין, "הארץ", 21.12].

* מנעורינו, כאשר היינו שטופים בקריאת רומאנים, בעיקר מתורגמים – חיפשנו תמיד את האריסטוקרטיה. כל נערה שאהבנו נראתה לנו בת למשפחה אריסטוקרטית, ממש נסיכה. גם כאשר הגענו ללמוד באוניברסיטה בירושלים, לפני יותר מיובל שנים, חיפשנו אריסטוקרטיה, בעיקר בשכונת רחביה; ואולם האריסטוקרטיה דמתה לאופק אשר ככל שהתקרבנו אליו הלך והתרחק והיה בלתי-מושג. והנה גם כיום, אחר שנים כה רבות, אנחנו עדיין מסתכלים סביב ושואלים את עצמנו: היש בישראל אריסטוקרטיה? ואין הכוונה לעשירים ולמפורסמים. והנה, המקסימום שאנחנו רואים הוא איש זקן, מנחם גולן, טברייני, שיצא וחזר מהארץ בניגוד לחוק, שוכב על רצפת המשטרה בנתב"ג, בוטש ברגליו ומנופף בידיו וצועק שהשוטרים היכו אותו!

* קק"ל מרבה בּוּרוּת ב-Y-net– "רחובות ציוניים: חזרה ליום שבו הכל התחיל בת"א לרגל יום ההולדת ה-109 שלה, ובסמיכות לכ"ט בנובמבר, נערכים סיורים עם הפעלות בהשראת הרוח הציונית ברחובות העיר העברית הראשונה. רונית סבירסקי, קק"ל פורסם: 22.12.10.

השעה 19:40, התאריך 29 בדצמבר 1901, באזל, שוויץ. החורף בעיצומו, באי הקונגרס הציוני החמישי ספונים באולם החמים, ובנימין זאב הרצל מנחית מכת פטיש שמרעידה את הלבבות ומכריז על ייסודה של קרן קימת לישראל. מחיאות כפיים סוערות מהדהדות באולם, העיניים נוצצות מדמעות והלבבות פועמים בהתרגשות. בצירוף מקרים סמלי, היה לתאריך הזה כבר משמעות קודמת. באותו יום בשנת תרל"ח (1878), חרש יואל משה סלומון את התלם הראשון ב"מלאבס", לימים פתח תקווה, וכך היה יום התלם גם ליום הקרן."

והאמת!!!!! – גברת סבירסקי, התלם הראשון נחרש יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878, ומלאו לו עתה 132 שנה, וחרש אותו צעיר המתיישבים בן העשרים יהודה ראב (בן עזר). ומעולם לא שמענו שהתלם הראשון אומץ על ידי קק"ל, שגם לא היה לה שום חלק בו משום שבאותו תאריך טרם נוסדה! – לכן גברת סבירסקי הסלפנית, אנא הפסיקי להפיח כזבים באינטרנט!

ותודה לדוד מלמד שהסב את תשומת ליבנו לבלוף הסבירסקאי.

* כל הדרך מתל-אביב לאילת, ובכבישי הנגב המערבי הפורח וגדוש החממות, ראינו עשרות ומאות ילדים וילדות עניים, יהודים ובידואים, עומדים בוכים בשולי הכבישים רעבים ללחם, מנופפים ידיהם בבקשת נדבות, והילדות גם הציעו עצמן לכל עובר-וסע, כנהוג בחברות עניות נחשלות ששם מזיינים אותן תמורת מעט מזון. כל אימת שעצר האוטובוס שלנו, הוקפנו מיד בעשרות ילדות וילדים מוכי רעב, ערומים-למחצה ולבושי קרעים – שהתחננו שנציל אותם מן העוני והרעב. מה, אינכם מאמינים? קראו את הדו"ח השנתי המלומד של ד"ר יצחק קדמן – על מימדי העוני של הילדים בישראל!

ד"ר קדמן: "מספרם של הילדים החיים בעוני בשנת 2009 עומד על כ-850,300. בשנת 2009 כל ילד שלישי ויותר (36.3%) חי מתחת לקו העוני, עלייה הנמשכת מזה שלושה עשורים. אחוז הילדים העניים גדל פי 4.5 (מ-8.1% ב-1980 ל-36.3% ב-2009). ["הארץ" אונליין, 22.12].

* גבולות ישראל בדרום פרוצים כפומפייה וכל מסתנן יכול לחדור אליהם ממצרים, ואולי גם בעידודה כדי להקשות עלינו – ומיד לקבל כאן חסות של אידיוטים מוסריים ממוצא "הומאניסטי" המשווים אותנו לנאצים ולמדינות אירופה שלא נתנו מקלט ליהודים.

דרום תל אביב עומד להיות בקרוב, אם לא כבר, עיירה דארפורית-סודאנית וגם של עובדים זרים מהמזרח הרחוק, איזור שיש בו מסתננים ושב"חים שאין להם ביטוח רפואי, גם לא נגד איידס ושחפת, ושהשתלטותם על האיזור מפחידה ומבריחה ממנו את תושביו הוותיקים, את אזרחי העיר היהודים, ומוחקת את שארית ערך דירותיהם של המסכנים האלה.

אבל כאשר אלה יוצאים למחות ולהפגין נגד ההפקרות הממשלתית שמגרשת אותם ממקומות מגוריהם לטובת זרים חסרי רשות חוקית לגור בישראל – קוראים להם "גזענים"! – איזה עולם הפוך! – הלא בחסות אידיוטים מוסריים ופוליטיקאים ישראליים נבובים, טיפשים וצבועים שכאלה – אפשר לממש כבר גם את זכות השיבה הפלסטינית!

* מי אינס את מי – המשרד לביטחון פנים שלא חידש את העסקתה של ד"ר אורלי אינס על פי תנאיה וזו רצה מיד לתקשורת – או השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ, שהקפיא מיד את אי-חידוש העסקתה של ד"ר אינס, על פי תנאיה? ונשאלת השאלה – מי אינס את מי? ואיזה עוד זרגים יש בארון?

* * *

מומלץ לצפייה: ארגון השומר החדש

http://www.youtube.com/watch?v=TGfc2oRYyxA

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,073 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,056 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל