גיליון מס' 603

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בטבת תשע"א, 27 בדצמבר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: מיכל סנונית: "מעולם לא ראיתי פרדס כזה", על ספר שיריו החדש של אשר רייך.

יוסי גמזו: לזיכרה האצילי של עליזה טימור ז"ל (במלאות שנה לפטירתה).

ברוך תירוש: שלום עם הערבים רק לאחר הכרעה, כמו עם גרמניה ויפן.

מתי דוד: 1. מדוע לא תקום מדינה פלסטינית? 2. מה הקשר הביטחוני

 בין ענת קם ללואיס מסקוטה?

משה כהן: הנדון: אכזריות לשמה.

ולדימיר ויסוטצקי: הַהוֹצָאָה לַהוֹרֵג שֶׁל הֵד-הֶהָרִים, מרוסית: יוסי רוז'נקו.

יוסי שחר: נמאס!!!

אלי מייזליש: שינויים אסטרטגיים בהצהרת הכוונות של הפלסטינים.

נגה מרון: תודה, אל תגנו על ספריי!

מנחם מילסון: שיחות עם פלסטינים, חלק ב', חאזם אל-ח'אלדי [ופדוא טוקאן], נדפס לראשונה בגיליון מס' 23, טבת תשע"א, דצמבר 2010, של כתב-העת המעולה "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל וסגנית-העורך ליפשה בן ש"ך. [ציטוט].

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, פרק 2: נעורים בנהלל, חלק ראשון.

כיצד הצליחו מטוסי חיל האוויר לחדור לסוריה? מאת: ד"ר גיא בכור. [ציטוט].

יהודה דרורי: איך הושמד המיתקן הגרעיני בסוריה?

אורי הייטנר: מכתב למערכת "הארץ" / שקר היסטורי שיטתי.

תגובות קוראים על ספרו החדש של משה ברק.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אהוד בן עזר: מכתב לשרת התרבות לימור לבנת: מתי כבר ישולמו לסופרים התשלומים עבור השימוש בספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2009?!

* * *

מיכל סנונית

"מעולם לא ראיתי פרדס כזה"

על ספר שיריו החדש של אשר רייך

לידידי אשר רייך יצא לאור ספר שירים חדש בשם "השחיין המהיר של הרגש" (הוצאת זמורה ביתן). הנחתי את הידידות בצד ויצאתי לחפש שירה. יצאתי לחפש שירה, ומצאתי מלוכה.

קובץ השירה החדש של אשר רייך, האוחז בתוכו שירים חדשים לצד ישנים, כולם שירי אהבה, הוא קובץ בלתי צפוי לחלוטין. מצד אחד, עושר לשוני מדהים, מצד שני, שירים תמציתיים בבחינת מעט המחזיק עולם ומלואו. כביכול סתירה (כל שירה יש בה סתירה) אבל בספר זה היא כה מתקבלת על הדעת ומסקרנת, שאתה קורא וחושב, חושב ותוהה, מה יזמן לנו השיר הבא. שירת הלוליין היא שירתו של אשר רייך. לרגע שיר בלשון עכשווית, כמעט יום-יומית, ובמשנהו שפה "מלאה" הנסמכת על המקורות ומנהלת איתם דו-שיח בהפכה על-ידי כך לחלק ממסורת ספרותית עתיקה.

הַפַּרְדֵּס

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי פַּרְדֵּס כָּזֶה

כְּפִי שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ כָּאן

מִבִּפְנִים לָרִאשׁוֹנָה אִתָּךְ.

גִּלִּינוּ אַבְנֵי שַׁיִשׁ בְּלֵב הַפַּרְדֵּס,

קוֹלוֹת מַיִם עָלוּ מֵאֲבָנִים שֶׁשָּׁרוּ לָנוּ

"מַיִם מַיִם". עֶרְוַת עֵדֶן הָיְתָה לִי.

וּבְדַל לַיְלָה גָּדַל כְּמוֹ אִישׁוֹנִים

לְהִבְהוּבֵי אַהֲבָה. בַּבֹּקֶר פָּרַשְׁתְּ מִמֶּנִּי –

 (בית ראשון מהשיר, עמ' 78 )

 מתחיל בפרדס, פרדס רגיל ומוכר ובו זוג מתעלס ואולי זוהי לו חוויה ראשונה. אבל מיד עולה לנגד עיניו של הקורא הסיפור על ארבעה נכנסו לפרדס, והעולם הולך ומתרחב ובית בן קומה אחת הופך לבית רב קומות שיש בו מכל וכל. מיהו השר? זה שיצא בשלום? או זה שהציץ ונפגע... אכן, סוף השיר: "וַאֲנִי עוֹד מְחַכֶּה לְשׁוּבֵךְ, וְחַי כָּאן / עִם הַדּוֹמְמִים הַזְּעִירִים סָבִיב, מְמוֹלֵל / עָלִים וְרִגְבֵי אֲדָמָה וּבַלַּיְלָה נִשְׁכָּב /תחת אֶחָד הָעֵצִים הָאֵלֶּה." השיר מסתיים בסימן שאלה, הכול פתוח והצפייה עודנה צפייה לאותה אהבה בת לילה מלפני שנים שהתממשה לרגע קט – דמיוני? – והפרדס הוא פיזי ומטאפיזי כאחד.

וכמעט בסמוך לשיר זה, אנו מוצאים שיר "ההיסטוריה של לבי" העושה שימוש במושגים שאינם יכולים להיות אלא בני זמננו, שירה מודרנית ברוח הזמן הזה (בית ראשון):

כְּמוֹ אוֹר עָבַרְתִּי

דֶּרֶךְ אַהֲבוֹתַי

הַדּוֹעֲכוֹת

בִּמְהִירוּת

חֲסְרַת תּוֹדָעָה. הַזְּמַן

הָאֲמִתִּי אֵינוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ אוֹ בַּשְּׁעוֹנִים.

מהירות האור, מושגי זמן וחוסר תודעה, או תת ההכרה – כולם מינוחים עכשוויים. אבל צירוף המילים "דרך אהבותיי" שובר את ההגה למחוזות שירת האהבה שאינה מוגבלת לזמן או לתקופה, הנובעת מהלב ונוגעת באותו רגש על-זמני, בו עסקה השירה מאז ומעולם.

מקובל לומר לא אחת "שירה נשית" כשהכותבת היא אישה. אני אסתכן בזה ואומר שלפנינו שירת אהבה שהיא כולה גברית. הגבר האוהב, המתגעגע, הנכשל, הכובש והנכבש. בשיר "מול כולה" הוא אומר (קטע): "הַשָּׁמַיִם הֵם אַשְׁלָיָה / מַמָּשׁ כְּאַהֲבָה. / נְכֵה אַהֲבָה הָיִיתִי / כָּל הַיָּמִים, מוּל כֻּלָּהּ / הָיִיתִי מְרֻתָּק לְגוּפָה כְּמוֹ לְכִסֵּא גַּלְגַּלִים." איזו תמונה נוגעת ללב, הגבר הנכה, המודה בנכותו אל מול האישה אליה הוא מרותק. אבל דווקא בגילויי החולשה יש כוח. הגבר שנדון לעבוד את האישה, את האהבה, כל הימים, הוא גבר חזק שאינו בוש לא בנכותו ולא באהבתו.

הקריאה בשירת האהבה של אשר רייך מאתגרת ברב שכביותה, מענגת בדימוייה הלא צפויים, עשירה בלשונה וכובשת בכנותה. בספר זה שהוא מבחר, אין מראה מקומות ותיעוד כרונולוגי מתי ובאילו ספרים התפרסמו קודם לכן השירים. החיסרון הוא בזה שהקורא המתעניין אינו יכול לספק את סקרנותו ולבחון את התפתחותה של שירה זו במשך השנים. אבל היתרון הגדול הוא בכך שאתה מתוודע למשורר רב השראה, שכבר למן ההתחלה עמדה שירתו הנפלאה בזכות עצמה, מרתקת מראשיתה, בשלה ובוגרת בנותנה ביטוי לחוויה אישית ואנושית, וכפי שציינתי למעלה גברית, שהיא גם מחדשת וגם מצטרפת כחוליה לשרשרת של מסורת ספרותית עתיקת יומין.

הקריאה בשירי "השחיין המהיר של הרגש" מרתקת גם בגלל שהיא לא מזכירה שום דבר "שכבר קראנו". אשר רייך הוא משורר בעל ייחוד, חדשן וממשיך דרך כאחת.

 * * *

יוסי גמזו

לזיכרה האצילי של עליזה טימור ז"ל

(במלאות שנה לפטירתה)

בָּעוֹלָם הַמּוֹדֶרְנִי שֶלָּנוּ אֵין פֶּתִי

שֶאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כִּי אֵין כִּמְעַט שוּם

אַמְצָאָה אוֹ מוּתָג שֶבְּאֹפֶן סִינְתֵּטִי

אֵין לָהֶם מִין כָּפִיל בַּפָּטֶנְט הָרָשוּם

כְּתַחְלִיף לְקָפֶה, לְסֻכָּר, אוֹ אֲפִלּוּ

לִתְרוּפוֹת שֶכְּבָר יֵש גַּם לָהֶן, לְמָשָל,

הַתַּחְלִיף הַגֵּנֵרִי שֶיֵּש בּוֹ כְּאִלּוּ

כָּל סְגֻלּוֹת-הַמַּרְפֵּא שֶל הָאוֹרִיגִינָאל.

אַךְ עֻבְדַּת אֵין-מַרְפֵּא-לָהּ, מָרָה וְכוֹאֶבֶת

הוּא הַגְּזָר שֶתָּמִיד עַל לִבֵּנוּ מַצְלִיף:

שֶתַּחְלִיף אֵין לְאֵם אֲהוּבָה וְאוֹהֶבֶת

וּלְשוּם רַעֲיָה אֵין כָּפִיל אוֹ תַחְלִיף

וְשֶכְּלוּם לֹא מֵקֵל, גַּם הַיּוֹם כְּמוֹ מִקֶּדֶם,

עַל חֲסַךְ הַיַּתְמוּת וִיסוּרֵי עֲרִירוּת,

גַּם הַיָּד הַכְּרוּתָה שֶנּוֹתַר בָּהּ רַק גֶּדֶם

מַרְגִּישָה אֶת כְּאֵב הָאֵיבָר הַכָּרוּת.

וְכָל מִי שֶחוֹשֵב כִּי הַזְּמַן מְרַפֵּא פֹּה

אֶת הַחֶסֶר הַזֶּה הַחוֹתֵךְ וְהַחַד

שֶהוּא פֶּצַע פָּעוּר שֶאֵינֶנּוּ מַרְפֶּה פֹּה

הוּא טִפֵּש אוֹ תָמִים, אוֹ שְנֵיהֶם כְּאֶחָד.

אֲבָל רַק תְּשוּבַת-נֶגֶד אַחַת עוֹד נוֹתְרָה לָהּ

לְנַפְשָם שֶל פְּצוּעֵי אַלְמְנוּת אוֹ יַתְמוּת:

שֶהַלֵּב שֶנִּקְטַף עוֹד יוֹסִיף לִחְיוֹת הַלְאָה

בְּזִכְרוֹן אוֹהֲבָיו שֶלָּעַד לֹא יָמוּת.

כִּי אֲנַחְנוּ נִזְכֹּר אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶהִקְרִינָה

עַל חַיֵּינוּ תָמִיד אֶת אוֹרָהּ וְטוּבָהּ

כִּי לָזֶה אֵין תַּחְלִיף, שוּם תְּרוּפַת מֶדִיצִינָה

לֹא תִשְוֶה לוֹ לַכּוֹחַ שֶשְּמוֹ אַהֲבָה.

* * *

ברוך תירוש

שלום עם הערבים רק לאחר הכרעה,

 כמו עם גרמניה ויפן

לאהוד,

דברי טעם הועלו במכתבך העיתי השנון ונוקב (מס' 602) בהקשר למאמצים חסרי התוחלת המושקעים מזה מאה שנה בניסיונות לפייס ולהביא לפשרה עם ערביי המרחב, ובמיוחד עם ערביי הארץ, שלא ההתנחלות בקדומים ובאלון מורה הסעירה אותם, אלא עצם התקומה הציונית משלהי המאה ה-19. אחד הראשונים שהבחין בבעייה היה המורה הדגול יצחק אפשטיין מהגליל, שכבר בתחילת המאה ה-20, התריע והזהיר מפני ההתנחלות במטולה, שלדבריו תביא אלימות רצחנית ערבית; אך טבח היהודים בתל חי, בצפת ובעין זיתים, ביפו ובירושלים, במוצא ובחברון ובעשרות ישובים אחרים לא נבע עדיין מהלם מכיבושי יוני 1967, אלא מהמשטמה וההסתה של ההנהגה הערבית בראשות המופתי חג' אמין אל חוסייני. מעניין שבדומה להיום, הוא מצא תמיכה [רעיונית? – אב"ע] באנשי 'ברית שלום', ר' בנימין ופרופ' מגנס ש'הבינו' והסבירו את מניעי הערבים, ה'נאלצים' לטבוח ביהודים עקב תקומת הציונות.

והיישוב היהודי, בני העלייה השנייה והראשונה, עם היישוב הישן, דגלו כולם ב"שלום עכשיו" [האינך מגזים? – אב"ע], כלומר, בכל עת היו מוכנים לכל פשרה ולשלום בתנאי אותה העת. לעומת אלימות הערבים ותמיכת אלה המכונים בתקשורת "פעילי השלום" השואפים ומטיפים רק ל"ויתורים כואבים" ולהחזרת הגלגל לתקופות הקודמות.

ואכן, צדק אבא אבן בקביעתו ש"הערבים לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות," ובעת כל ניסיון ומו"מ לפשרה – הם תבעו לחזור למצב שהיה בעשור הקודם. כך הם החמיצו את מעמדם הבכיר בארץ, את פשרות 1937 ו-1947, ואת גבולות 1949, שאליהם הם תובעים היום לחזור, בודאי באורח זמני לפי הצהרותיהם. ברור ש'כיבושי' 1948 לא היו מקובלים על הערבים; פשוט היישוב היה אז ממושמע ומגובש ברובו, לא נתן פיתחון פה למתנכרים, ותמך במבצעי ההתיישבות וההגנה. גם ארה"ב, לאחר שהנשיא טרומן התפתה לתמוך ולהכיר בישראל, יצאה בחומרה נגד הקמת המדינה, והפעילה עלינו אמברגו אכזרי למניעת הכנסת נשק מגן ועולים המסוגלים להתגייס לצה"ל. הם כפו על בן גוריון לסגת משטחים ולא להמשיך ב'שחרור' יהודה והשומרון לאחר תבוסת הערבים, ולא להכריז על ירושלים כבירת ישראל. בכל מאודם ניסו לכפות את הנסיגה מהנגב ומהגליל המערבי, למימוש הדוקטרינה ל"הצרת ממדיה של מדינת ישראל", ומניעת הכרעת אויביה לשלום. אולם, מעת לעת הכשילה ידידותו של הרוב בקונגרס ארה"ב את מגמות אותה חבורת מתנכרים.

מעניין שמהלכי הפשרה והפיוס עם הערבים במשך מאה שנות הסכסוך, מזכירים את מהלכי הפיוס שהוצעו להיטלר ומוסוליני והירוהיטו בשנות ה-30, כאשר אנשי תקשורת, תיאטרון וספרות במערב הטיפו בעוצמה להענקת "ויתורים כואבים" לציר הרשע. רק לאחר שמדינות הציר פתחו במלחמת דמים, הושתקו תומכיהם, ובנות הברית יצאו במלחמת חורמה שתוך קורבנות כבדים הרסה את התשתיות הצבאיות והאזרחיות של גרמניה ויפן, והכריעה אותם ללא תנאי – לשלום בר קיימא הנמשך להפליא עד היום.

לכן, ייתכן מאוד שגם עם הערבים אין טעם במו"מ הממושך והעקר היזום גם אצלנו בעיקר על-ידי חוגי תקשורת, ספרות ותיאטרון, ונתמך על-ידי עמיתיהם במערב. ייתכן לכן שמוטב לנו היום להתמקד בהתעצמות באורח תרבותי, חברתי וכלכלי, ולהתגונן בנחישות ובתקיפות נגד מעשי האיבה הערביים, ובעת מלחמה, חס וחלילה, להביסם ולהכריעם לשלום.

* * *

מתי דוד

1. מדוע לא תקום מדינה פלסטינית?

למרות התמיכה הרבה של מדינות ומנהיגים, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה, לא בשיחות קירבה ולא בשיחות ישירות.

נכון שערפאת הכריז כבר בזמנו בטוניס, במועצה הלאומית, על הקמת מדינה פלסטינית. ונכון שקיימת אפשרות שגם איסמעיל הניה יכריז על הקמת "מדינת" חמאסטן בעזה, ואבו מאזן יכריז על "מדינת פתחלנד" בגדה המערבית. ואולם "הכרזות עצמאות" שכאלה הן לא רציניות.

א. הפלסטינים לא מסוגלים לגבש בתוכם מימשל מוסכם על כולם, שיהיה מוכן ומסוגל להסכים על פשרה טריטוריאלית עם ישראל ולשים קץ לסכסוך. הקרע האלים בין החמאס לפתח רק מעמיק.

ב. ישראל לא מסוגלת (גם אם תרצה) לבצע פינוי המוני מרצון או בכוח של 100 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.

ג. החמאס והאיסלם הקיצוני השתלטו בפועל על הרחוב הפלסטיני, דבר שמונע כל הסכמה לפשרה ולקץ הסכסוך עם ישראל, כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית.

ד. רוב הציבור בישראל מתנגד לזכות השיבה ולנסיגה טוטלית לקווי 67' אלה שני תנאים אולטימטיביים של הפלסטינים שמונעים כל פשרה וקץ הסכסוך.

ה. החלטות ועידת פת"ח שהתקיימה לאחרונה בבית לחם, מצביעות פעם נוספת על הקצנה, במגמה להתחרות עם החמאס בעזה, דבר שימנע כל סיכוי לפשרה ולהסכם לשים קץ לסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית.

ז. הצהרתו של אבו מאזן לאחרונה כי לא יחתום הסכם שלום עם ישראל, כל עוד לא יבשיל הפיוס עם החמאס ועזה לא תחזור לשליטת הרשות שבראשות הפתח, מרחיק יותר את הסיכוי למדינה פלסטינית.

ח. כל מאמצי מצרים לתווך ולנסח טיוטות להסכם פיוס בין הפתח לחמאס, נכשלו.

בנסיבות אלה צריך להשלים עם העובדה שלא נגיע לפשרה ולהסכם של שלום וביטחון לישראל, במקביל להקמת מדינה פלסטינית. כנראה שלסכסוך הקיים אין פתרון בשלב זה, למרות כל הועידות והכוונות הטובות של המָשַאִים והמָתַנִים מאז אוסלו ועד אנאפוליס שנכשלו.

מותר לחתור ולחלום על שלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וִירְטוּאָלִי על פי כישלונות העבר.

2. מה הקשר הביטחוני בין ענת קם

ללואיס מסקוטה ?

החייל לואיס מסקוטה גנב את אקדחו ואת כרטיס האשראי של הרמטכ"ל. החיילת ענת קם גנבה 2,000 מסמכים מסווגים מצה"ל, ובהם מסמכים סודיים, מבצעיים, ומסרה אותם לשימושו של עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, שברח ללונדון, שב ונחקר.

החייל לואיס מסקוטה הוענש בעשר שנות מאסר בגין עברה זו, תוך מהלך משפטי קצר ביותר, לאחר שנתפס והודה במעשה. ואילו בפרשה הביטחונית החמורה של גניבת מסמכים צה"ליים סודיים ,עדיין אין הרשעה וענישה, והטיפול המשפטי בנדון אפוף סודיות והתעלמות מחובת השקיפות וזכות הציבור לדעת.

התמשכות הפרשה תמוהה במיוחד מאחר שענת קם הודתה במעשה באומרה: "היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים. חשבתי שבמיבחן ההיסטוריה האנשים שהתריעו על פשעי המלחמה, סולחים להם. המחשבה שאם יחקרו את פשעי המלחמה שביצע צה"ל בשטחים,יהיו ברשותי עדויות שאוכל להציגן."

לאחרונה דווח על עיסקת טיעון המתבשלת בין הפרקליטות לבין הסנגורים של ענת קם, על מנת לבטל סעיפי אישום חמורים. אבל שום סנגוריה משפטית מפותלת לא תוכל להפוך עבירה ביטחונית-פלילית ל"שליחות מצפונית" בשם ולמען "השלום"כ פי שטוענת הנאשמת ענת קם, בסיוע הסניגור שלה, עו"ד אביגדור פלדמן.

חובתה של המערכת המשפטית לדווח לציבור על העסקה המשפטית המתבשלת, לאור התגברות ההערכה שזו עסקה משפטית פסולה.

אהוד: נדמה לי שהקשר, כלומר ההבדל, נעוץ בשמות המשפחה שלהם, כלומר במוצאם הסוציו-אקונומי, כלומר העדתי, ובקשר שלהם למימסד הישראלי ולידידים של הוריהם.

* * *

מאחר שחרף היותנו סופרים אנחנו לא תלויים בשום מימסד, כולל המימסד התקשורתי-ספרותי השולט בחיי התרבות בישראל וסובל בחלקו מאידיוטיזם מוסרי – אנחנו יכולים לומר בפה מלא שאנחנו תומכים במאה אחוז בהפגנות של תושבי דרום תל-אביב המִסכנים אשר הופקרו לחסדי מאות ואלפי מסתננים זרים [הקרויים בלשון התקשורת המכובסת "פליטים" ו"מבקשי מקלט"] – והופכים את חיי התל-אביבים ואת חיי הישראלים בערים אחרות לגיהינום ואת ישראל למדינת הפקר! וכל זה קורה תמיד בשכונות הפחות-חזקות, לא של קוראי "הארץ"! ואלה שעליהן ה"שמאל" לא מגן!

אהוד בן עזר

* * *

משה כהן

הנדון: אכזריות לשמה

מכובדי,

לשאלת המראיין, מה הניע את תלמידי התיכון בירושלים להתעלל בחברם, השיב קצין המשטרה: "אכזריות לשמה."

תמהני. חכמי החברה מסבירים לנו השכם והערב שלא צריך להטיל עונש על פושעים, שהרי העונש ממילא אינו מרתיע, אלא צריך לעזור להם ולשקם אותם. ובכלל הם אינם אשמים, כולנו אשמים כי מעשי הפשע נובעים מחוליי החברה, כמו ילדות קשה ומצוקה כלכלית. הנער שנפל קורבן למעלליהם הוא האשם, הוא הביא זאת על עצמו. הוא פגע בכבוד המשפחה שלהם, והם רגישים.

הואיל והתיכון הנ"ל בירושלים הוא מקום ידוע בשיוכו לשכבות המצוקה, ולתלמידיו יש ילדוּת קשה, עלינו לפשפש במעשינו, לחבק את הנערים המסכנים ולשקם אותם בדרכי נועם. רשויות הרווחה צריכות לקחת אחריות, להירתם ולהזרים כסף למשפחותיהם המקופחות.

את הנער הקורבן צריך לחקור ולמצות עימו את הדין.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי רוז'נקו: ולדימיר ויסוטצקי

אהוד שלום רב,

התרשמתי מאוד מתרגומו של יואל נץ לשיר של ויסוטצקי "שיר הזמר מול המיקרופון" כפי שהופיע בגיליון 602 של חב"ע ושמחתי שסוף סוף מבליח שיר של ויסוטצקי מעל גבי כתב עת העוסק בשירה.

שירתו של ויסוטצקי היא ייחודית גם בשפה הרוסית, במיוחד משום שהוא נמצא על קו התפר שבין הבארדים הרוסיים לשירה פרופר. נעשו ניסיונות רבים לתרגם את שיריו לעברית על מנת להביא אותם בפני הקהל הישראלי, אך לצערי, רוב התרגומים לא הצליחו להעביר את רוח השירים בשפה ברורה כפי שהצליח לעשות יואל בתרגומו זה. למבקשים לקרוא תרגומים נוספים של ויסוצקי, מצ"ב קישור:

http://www.wysotsky.com/1037.htm

כפי שציין יואל, דרכו של ויסוטצקי נחסמה על ידי השלטונות שניסו להשתיקו ולכבול את ידיו. על כן, מצ"ב תרגום פרי עטי לשירו של ויסוטצקי "הוצאתו להורג של הד ההרים", אשר מהווה אלגוריה מצוינת לחייו של ויסוטצקי בפרט ולחייהם של משוררים מדוכאים בכלל.

יוסי רוז'נקו

ולדימיר ויסוטצקי: הַהוֹצָאָה לַהוֹרֵג שֶׁל הֵד-הֶהָרִים

מרוסית: יוסי רוז'נקו

בֵּין פְּסָגוֹת הַס וְשֶׁקֶט, שָׁם לָרוּחַ הַחֹפֶשׁ לָנוּעַ, לָנוּעַ

בְּאוֹתָם מִתְלוֹלִים, שֶׁכְּמוֹתָם לֹא הִשְׂכִּיל אִישׁ לִכְבֹּשׁ, הִשְׂכִּיל אִישׁ לִכְבֹּשׁ

בְּאֹשֶׁר וְעֹשֶׁר, חַי לוֹ הֵד-הֶהָרִים, הֶהָרִים, הַצָּנוּעַ

נַעֲנָה הוּא תָּמִיד לִזְעָקָה, זַעֲקַת בְּנֵי אֱנוֹשׁ.

עֵת בְּדִידוּת עֲצוּמָה כְּגוּשׁ, לַגָּרוֹן תִּתְגַּנֵּב וְתוֹפִיעַ, תּוֹפִיעַ

וִיבָבָה חֲנוּקָה, לַתְּהוֹמוֹת אָז תִּצְנַח בְּאִבְחָה, תִּצְנַח בְּאִבְחָה

זֹו זְעָקָה לְעֶזְרָה, הֵד-הָרִים חִישׁ יִתְפֹּס, יִתְפֹּס וְיוֹשִׁיעַ

יַגְבִּירַה וִיְשַׂאֵהָּ לִידֵי יְדִידִים בְּבִטְחָה.

הֵן חַיּוֹת אָדָם הֵמָּה, שְׁתוּיוֹת מֵרֹב אֶרֶס וְרַעַל, וְרַעַל

כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יִשְׁמַע, רַעַם צַעַד, חִרְחוּר אֱלֵי רִיב, חִרְחוּר אֱלֵי רִיב

בִּקְּשׁוּ לְהָמִית, לְאַלֵם אֶת הַתְּהוֹם, אֶת הַתְּהוֹם – בְּנֵי-בְּלִיַּעַל

אֶת הַהֵד אָז כָּפְתוּ וּמַחְסוֹם הִנִּיחוּ לְפִיו.

נִמְשְׁכָה כֹּל הַלַּיִל, הִלּוּלַת הַזָּדוֹן הַמְּדַמֶּמֶת, מְּדַמֶּמֶת

רָמְסוּ אֶת הַהֵד, אַךְ מִפִּיו אַף בַּת-קוֹל חֲרִישִׁית, אַף בַּת-קוֹל חֲרִישִׁית

עִם זְרִיחָה הֲרָגוּהוּ, אֶת הֵד-הֶהָרִים, הֶהָרִים הַדּוֹמֵם, עֵת

נִתְּזוּ הַדְּמָעוֹת כַּאֲבָנִים מִסְּלָעִים אֲנוּשִׁים.

אלטרנטיבה לסיום:

נִמְשְׁכָה כֹּל הַלַּיִל, הִלּוּלַת הַזָּדוֹן הַמְּדַמֶּמֶת, מְּדַמֶּמֶת

וְרָמְסוּ אֶת הַהֵד, אַךְ לְאִישׁ הֶגֶה פִּיו לֹא פָּצָה, הֶגֶה פִּיו לֹא פָּצָה

עִם זְרִיחָה הֲרָגוּהוּ, אֶת הֵד-הֶהָרִים, הֶהָרִים הַדּוֹמֵם, עֵת

נִתְּזוּ הַדְּמָעוֹת כַּאֲבָנִים מִן הָהָר שֶׁנִּפְצַע.

תורגם: תל אביב, מרץ 2010

* * *

יוסי שחר: נמאס!!!

בס"ד טבת תשע"א

 עם הגברת הטפטוף הרקטי והפצמרי והפגיעה בקרבת גן ילדים, היתה תגובה ישראלית סטנדרטית המתייחסת ל"כמעט פגיעה", דהינו הפצצת שני מחסנים וחצי על ידי חיל האוויר – תגובה התואמת ומותאמת למקרה הפגיעה הנדון, תגובה שעברה את אישור ועדת האתיקה שמורכבת מנציגי משרדי הבריאות החינוך הרווחה וממשרד ראש הממשלה, ונציג תת המשרד לענייני דתות.

זו בדיחה? לא לגמרי. כמעט, אך יש בה לא מעט אמת. אני מבקש להתייחס ברצינות לתופעה הייחודית שבה מדינת ישראל הריבונית סופגת, משך שנים רבות, בהתמדה ובנחישות אלפי רקטות ופגזים על שטחה ואזרחיה, עובדה בלתי סבירה לחלוטין לאור עוצמתו של צבאה ונגישותו אל יעדי השיגור הרלוונטיים.

את האנומליה הבלתי נתפסת הזאת אנסה לברר בשורת הבאות.

הריטואל, משחק הפינג פונג הרועש וההורג שמנהלות זה שנים ממשלות ישראל עם החמאס כשהשולחן עליו הוא מתנהל הם חייהם של אזרחי דרום הארץ, משחק שהמשכו אחרי העקירה והניתוח הטראומטי שבוצע ללא סמי הרגעה לתושבי גוש קטיף – הוא בלתי נתפס.

נכון, הירי הזה לא התחיל בחורבן גוש קטיף, אך העקירה והחורבן בוצעו כדי להפסיק את הכאילו תירוץ לירי ולאפשר תנאים נוחים לפעולה בשטח ולהפסיקו אם יימשך למרות העקירה. לכן בלתי מובנת ונסלחת הרופסות והכניעה והשתתפות במשחק האש שמכתיב החמאס במינונים שונים כרצונו בחמש וחצי השנים האחרונות, אחרי הפתרון – הנסיגה המהוללה המבטיחה והמתוקשרת מגוש קטיף.

ממה נובעת האנומליה, שמדינה ריבונית מוכנה להסכים לסבול שנים ירי על אדמתה ועל תושביה ולהיכנס לשגרה של ספיגה ותגובה, ספיגה ותגובה וחוזר חלילה? לא שכחתי את עופרת יצוקה, פעולה מאוחרת יחידה וקצרה שלא פגעה פגיעה אמיתית במערך הלוחם החמאסי ובהנהגתו הצבאית והפוליטית, וגררה ביקורת בינלאומית קשה, ביקורת שלדעתי נובעת גם, אך לא רק משנאת יהודים ומהחשש מהעולם המוסלמי והנפט שלו במפרץ – אלא גם מכמה פרמטרים הקשורים בהתנהלות היהודים בארצם ובעיקר הנהגתם.

הבסיס, השינוי הראשוני בתודעה בעולם, נבע מהשינוי הדרמטי שחל אצלנו. אין לי ספק שתחילתו בהבאתו ארצה של הארכי רוצח הטרוריסט יאסר ערפאת וחבורתו, ובן לילה הפיכתו על ידינו לפרטנר ומנהיג הצד הפגוע בסכסוך, עד להכתרתו כחתן פרס נובל לשלום. זאת נקודת המפנה שדירדרה ושינתה מבית את היחס אל הסכסוך ועירערה את אמונתנו בצדקת הדרך, ומכאן הדרך היתה ברורה וקצרה לשינוי גם בדעת הקהל בעולם. מעבר לקורבנות השלום זהו עוד הישג גדול של תהליך אוסלו.

 הסיבה השנייה לביקורת הבינלאומית על הפעולה הלגיטימית מכל בחינה בעופרת יצוקה היא העובדה האומללה כי מדינת ישראל הרגילה שנים על שנים את האוייב והעולם בחוסר תגובה ממשית האמורה להפסיק את הירי, אלא תגובות מדודות לפי הספר והפרוטוקול, והנה בעופרת יצוקה היא מגיבה בחוסר פרופורציה מוחלט, והעולם נזעק כי מבחינתו זו תגובה חריגה, לא תקנית, לא כפי שהורגל שנים על שנים.

 הסיבה השלישית קצת יותר מורכבת: עלייתו של החמאס לשלטון בעזה בהליך דמוקרטי טרפה את קלפי אדריכלי חורבן גוש קטיף שבנו על ניצחון אש"פ הפרטנר, להבדיל מחמאס שהוא ארגון טרור. לא איכנס לדקויות ההבחנה חסרת השחר בין שני האירגונים. בכל מקרה המחוייבות לאשף הצריכה חוסר הכרה שבעזה יש שלטון נבחר, אך מצד שני החיבור לפרטנר האש"פי הגביל את פעילות צה"ל כנגד החמאס כדי לשמור על המעמד העדין של אש"פ ברחוב הפלסטיני ולא להפוך אותו למשתף פעולה.

עובדת ההתייחסות הרשמית לשלטון בעזה לא כאל בעל הבית החוקי השליט ברצועה יצרה פרדוקסים שהביאו למצבים הזויים בלתי נתפסים, כגון אספקת חשמל ישראלית בלילה לעזה ובבוקר שיגור מעזה, משלוח תודה ותמורה של טילים ופצמ"רים על יישובים במערב הנגב ועל אשקלון בה ממוקמת תחנת הכוח. עוד אשלייה, סיסמה שנמוגה: ההתנתקות. התנאים שיצרנו, הבלוקדה הימית, הגישה שאימצנו שבעזה אין שלטון ריבוני נבחר אלא אירגוני טרור מחייבות אותנו הומאנית ומעשית להיות האחראים והספקים לרווחתם של אלו המחזירים לנו תודה בפצצות ובטילים. רק הראש היהודי היצירתי יכול להמציא ולספק מצבים הזויים כגון אלו. שום מדינה ריבונית לא היתה משלימה עם ירי מתמשך על אזרחיה ועוד לשמש הספק והאחראי לרווחתם של היורים.

מה עושים?

ראשית, מסירים את המצור הימי, עם סידור פיקוח בינלאומי ואפשרות לחיל הים לבדוק אוניות חשודות בהברחת נשק דרך הים. בכל מקרה, דוגמא קונקרטית להתחמשות דרך ים אחר, ים המנהרות, קיבלנו בשבוע שעבר בפרסום חדירת טיל חדיש בטנק ישראלי, טיל שנורה מהרצועה.

עשיית צעדים לקראת התנתקות אמיתית הדרגתית מכל מחויבות שהיא לאספקת מוצרים, חומרים ואנרגיה כל שהיא. במקביל – הכרה והכרזה על הנהגת החמאס בעזה כגורם השלטוני הבלעדי ברצועה, וככזה אחראי בלעדית על כל פעולה בשטחה ומשטחה לרבות פעולה מלחמתית, והבהרה חד משמעית שבעידן החדש איננו מכירים עוד בשום גורם אחראי אחר מלבד החמאס והוא ישלם מחיר אישי וארגוני כבד על פגיעה או ניסיון פגיעה במדינת ישראל או באזרחיה.

* * *

לְאדם חדש היקר לנו מאוד

אנחנו מצרפים את ברכותינו

לחגיגת הבר מצווה שלך

שנערכה בבית הכנסת "בית דניאל" בתל-אביב

במוצאי השבת האחרונה

שהיתה כולה הנאה צרופה ומרגשת

וצופים לך עתיד מזהיר ומלא עניין!

מאחלים לך בני משפחתך האוהבים אותך

* * *

אלי מייזליש

שינויים אסטרטגיים בהצהרת הכוונות

של הפלסטינים

א. השינוי האסטרטגי

הצהרת כוונות מיועדת להביא בפני ציבור מסוים את סיכום הרעיון של האירגון כהכנה לקראת הביצוע.

בעם היהודי, מבחן המציאות הוא הצהרת הכוונות של התנועה הציונית מהקונגרס הציוני הראשון ועד להקמת מדינת-ישראל לאחר כ-50 שנה: התכוונת לאותו רעיון וביצעת אותו.

הפלסטינים, עד ליום 28.5.1964, לא יצאו עם הצהרת כוונות. אלא רק באותו יום, 8 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, התמקמו במלון "אינטרקונטיננטל" שבהר הצופים, תחת שלטון הכיבוש הירדני, ובישרו לעם הפלסטיני: יש! הוקם "הארגון לשחרור פלסטין" [אש"ף] שמטרתו לשחרר את 'פלסטין', קרי; לכבוש את מדינת-ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית – וחלילה לה ל'שחרר' גם את הגדה המערבית, שהיא תחת שלטון ירדני שימשיך להיות שליט בשטח זה. זאת הייתה הצהרת הכוונות של העם הפלסטני מס 1.

לצורך כיבוש מדינת-ישראל הוקם ארגון צבאי [חוליות טרור] שנועד לחדור אל תוככי מדינת-ישראל, להרוס אותה ולהקים את "פלסטין" במקומה של מדינת-ישראל.

מאותו יום במאי 1964 בהר הצופים, שבו לראשונה יצאו הפלסטינים עם הצהרת הכוונות הראשונה שלהם, ועד לימים אלה – הם משנים בתדירות של פעם או פעמיים בשנה את הצהרת הכוונות שלהם בלי קריצות עין.

השינויים נובעים משלוש סיבות:

א. תבוסות צבאיות.

ב. פילוגים באש"ף.

ג. שינויים תכופים במעמדם הבינלאומי והבין-ערבי.

לעיתים הא בהא תליא; כאשר תבוסה צבאית הופכת לתבוסה מדינית ושחיקה במעמדם ["חומת מגן" למשל], ולעיתים תבוסה מדינית פוגעת בהיררכיות [הפיכת השלטון בעזה מפתח לחמאס, למשל].

הפלסטינים יודעים כיום כי אין להם יותר אופציה צבאית משלהם, ואינם יכולים להסתמך על מדינות ערביות או מוסלמיות או אפילו אירגונים שונים [חיזבאללה או אל-קאעידה למשל] בכדי להביס את ישראל מבחינה צבאית, אלא רק להציק עם קצה הנעל.

יתרה מזו, יש כמה מדינות ערביות המצפות מישראל שתחסל סופית את היישות הפלסטינית, והסולידריות המילולית שלהן היא מן השפה ולחוץ בלבד כמס שפתיים – ושני הצדדים יודעים זאת.

המהלכים הפוליטיים כיום של שלל האירגונים הפלסטינים הם רק לצרכים פנימיים בלבד, כאשר הכול יודעים כי כל ניסיונות העבר כשלו, ואוצר הצהרות הכוונות העתידיות ריק.

ב. המהלכים הטקטיים

גם המהלכים הטקטיים כיום של הפלסטינים הופכים צורה ומשתנים בכל בוקר לצרכי השעה. רק לאחר כל התבוסות הצבאיות, ועד לפני שנה בלבד, ובעיקר לאחר מות עראפת והשלטון של אבו-מאזן, הטקטיקה היא "שלום"; אין לך משפט אחד של אבו-מאזן בכל פורום שאין בו המילה שלום. טקטיקה זו נוהלה בכדי לסנוור את העולם המערבי בעיקר, וכן ציבור נאיבי בישראל המתרכז בכמה אירגוני שמאל, כי העולם הערבי מכיר על בורייה את המילה השחוקה הזו שכל כוונתה היא נסיגה ישראלית כלשהי.

ואילו המדינאי המערבי שאין בו טיפה אחת של ידע מזרח-תיכוני שואל, ולא כמעמיד פני תם, אלא ברצינות תהומית: למה אתם [הישראלים] מסרבים להצעות השלום שלהם? מה הם רוצים בסך הכול? נסיגה? אז מה. תצאו מהגדה המערבית הכבושה בין כה וכה, ושלום על ישראל – לא? הרי כל העולם מכיר בגדה המערבית כשטח פלסטיני כבוש!

אז מה צריך כבר המנהיג הפלסטיני לתת פירוש רש"י למנהיגי המערב? אם אבו-מאזן אומר שלום הרי הוא 'מתכוון' לזה, ובין כה וכה ישראל אינה עושה שום טובה לפלסטינים שהיא נסוגה מהשטח הכבוש אלא רק טובה לעצמה שתקבל שלום.

אלה המהלכים ה"נכונים" של קריאת המפה הבינלאומית ומפת תנועות השמאל בארץ, שהמילה "שלום" רודפת אותם כמו פרפר לילה אחר נורת החשמל, רק שהתכנים הממלאים את המהלכים האלה נבובים ורק שאלה של זמן שהפרגוד יורם ויתגלה שאין שם מאומה אלא מהלכים סיזיפיים ללא סוף.

ג. שתי שאלות

שתי שאלות יש כאן:

א. האם יש בכלל לפלסטינים מה להצהיר?

ב. מה התוכנית האמיתית שלהם?

לשאלה הראשונה ישנה תשובה קצרה ופשוטה: אין! אין להם מה להצהיר. ההסבר הוא כי מלכתחילה הבעייה הפלסטינית והיווצרותה היא תולדה של צרות עין וקינאה בהצלחת התנועה הציונית, שבהרף עין לא רק שהצהרת הכוונות שלה קויימה, אלא שבדרכי הביצוע שלה – למרות כל המכשולים: אנטישמיות, שואה, שלטון בריטי אטום ואכזרי לניצולי שואה, פלגנות פנימית ואלימות בין השמאל לימין – הוכה האויב שוק על ירך; ראשית הפלסטינים ויחד עימם מדינות ערב שבאו לעזור להם. יתרה מזו, הוקמה מדינה יהודית מפותחת ומודרנית בת קיום ועצמאית שעתידה צומח ועולה מיום ליום.

כי במקום להתמודד בשדה קרב אחר, עם אחיהם הערבים שגזלו להם את פיסת אלוהים הקטנה בעבר-הירדן, שהיתה יכולה להוות תשובה הולמת לציונות בחלוקה שווה בשווה של פלסטינה המנדטורית – חצי-חצי, טעו בחשבון וגזרו אומר: "כולה שלי," וכעת הם בבחינת "גם לא זו וגם לא זו" בשל צרות עין.

לשאלה השניה: גם תשובה קצרה ופשוטה: אין! אין להם תוכניות. הכול מאולתר מדי יום בהתאם לרעידות האדמה הפוליטיות בעולם.

אם למשל אובמה החל דוהר עם עגלתו [הקפאת הבנייה] אל התהום הפוליטי שלו, קפצו עליה הפלסטינים, אך מיהרו לנטוש אותה כשראו לאן היא דוהרת. אם למשל המציאו ב"הארץ" את "מדינה דו-לאומית" מהירדן לים עם רוב ערבי, אימצה את זאת רמאללה לפרק זמן מוגבל. וכך הלאה והלאה. להם, לערבים אלה מהמוקטעה, אין תוכנית.

להתבונן מהצד ולעקוב אחר כל זה עשרות שנים; לאן נושבת הרוח אצל ערבים אלה שירשו מאבותיהם או סביהם משנות ה-30 את אמירותיהם בפני ועדות החקירה המנדטוריות ואו האנגלו-אמריקנית – כי היהודים יזכו לראות רק את החרב שלהם. כשהתברר שהיא נשברה לאחר המכה הראשונה [כשהם תקפו את היישוב היהודי כבר למחרת הכ"ט בנובמבר 1947 והובסו לקווי שביתת הנשק] ואפילו הסיבוב ה-2 וה-3 לא עזר להם, מה הם כבר יכולים לתכנן?

סיכום

המסקנה הנובעת מהצורך לשנות את האסטרטגיה לצורך השעה, מעידה כי מלכתחילה בשקר יסודה. הרי אין הם חולמים לחזור לאותם ימים כשנשכבו בצידי באב-איל-וואד וירו גם בשנות ה-30 וגם לאחר הכ"ט בנובמבר על השיירות לירושלים, כי הבריטים היו להם למגן. לא רק שאנטישמים אלה פירסמו את ה"ספר הלבן", אלא שלאחר הריגת יהודים רבים ככל האפשר תוקם רק מדינה ערבית-פלסטינית בעבר-הירדן המערבי כולו, ללא בית לאומי ליהודים. אז ימים אלה הלכו ללא שוב. לא רק שתוחמו קווי 67' שמעבר להם אין לפלסטינים דריסת רגל לאומית, אלא שמאות ההתנחלויות ברחבי יהודה ושומרון עלולות – לצערם הרב, לתחום לנצח שלטון יהודי גם ב-22% שהם חולמים לעצמאות.

שמחה קצרת מועד של 'הכרת' שתי המדינות הכי גדולות בדרום אמריקה: ברזיל וארגנטינה ב"פלסטין", תתברר לפלסטינים כמוקדמת מדי. שתי מדינות אלה 'זכורות לטוב' שרק בהן יכלו למצוא מקלט נאצים כמו מנגלה ואייכמן ועוד עשרות אלפי פושעים, אפילו בן איבגי, רוצחו של רוט נהג המונית, 'נעלם' בארץ המקלט של אייכמן.

כי תגובת הפלסטינים למחוות אלה תהיה בבחינת 'מויחל טויבס' כחיבוק הדב ללא 'תכלס'.

אין סיכוי כי הערבים האלה, ששולטים במוקטעה, יגיעו במהרה למסקנה המתבקשת מההתבוננות בעבר הרחוק והקרוב ובהווה המתמשך, כי זו דרכם. ועל כן, נמשיך רק אנחנו להתבונן. לא צריך יותר.

* * *

נגה מרון: תודה, אל תגנו על ספריי!

מסתבר שלא אלמן ציבור הסופרים בישראל, ושם למעלה יש מי שכואב את כאבו ומנסה לעזור לו להתפרנס בכבוד. שרת התרבות והספורט יזמה חוק שיחייב את הוצאות הספרים למכור כל ספר חדש במחירו המלא, ורק לאחר השנתיים הראשונות יהיו רשאים לשווקו בהוזלה. זאת משום שתמלוגי הסופר מתבטאים באחוז מוסכם של המחיר שבו נמכרו ספריו.

לכאורה נראה החוק הזה כעושה צדק עם הסופרים. הם היוצרים שבתחתית הפירמידה, ועל גבם נבנתה מערכת שיווק הספרים. בכל יום רואים אור בישראל כ-15 ספרים [כותרים] חדשים בעברית, ואלה מתחרים על מקומם על מדפי החנויות, וזמן התפוגה של ספר חדש קצר מזה של גבינת קוטג'. ואז מוחזרים אל המו"ל העותקים שלא נדרשו והם נידונים לגריסה.

נשאלת השאלה מה יועילו חכמים בתקנתם. הרי הוצאות הספרים והמשווקים הם המעוניינים למכור את הספרים במחיר המקורי! הן מציעות ספר במחיר מופחת רק לאחר שנוכחו שאין ביקוש לכל העותקים שהודפסו. ולפחות מניסיוני שלי, הם נועצים בסופר עצמו, ומפחיתים את מחיר הספר רק לאחר שהוא הסכים להצעה, ואיני מכירה סופר שלא נענה לה.  

לכן, בטרם יצביעו חברי הכנסת על החוק הנ"ל, אני מודיעה בזה שאני, כסופרת, מוותרת עליו מראש.

שניים מבין 37 הספרים שכתבתי עד כה ראו אור בשנה האחרונה, ואני אשמח מאוד אם ימכרו אותם  במבצע "ארבע במאה". אמנם בגלל מחיר מגוחך זה יפחת סכום התמלוגים הזעום שאקבל פעמיים בשנה, אך חשוב לי יותר שספריי ייקנו וייקראו, ופרי רוחי יגרום הנאה לרבים ככל האפשר.

נגה מרון

רמת גן.         

* * *

החוק "להגנת הסופרים והספרות בישראל" הוא חוק פופוליסטי מיותר ומזיק, והוא גם בלתי ישים מבחינה משפטית בהיותו מנוגד להסכמים החוזיים הקיימים בין סופרים למו"לים, ולתחרות הטבעית הקיימת בשוק הספרים. החוק מוליך שולל את הסופרים התומכים בו ואינם מבינים את משמעותו, ואם יתקבל – יָרֵעַ את מצב הסופר והספר בישראל או יישאר בגדר אותיות מתות בספר החוקים הישראלי ורק יָרְבֶּה בלבול והתמרמרות ביחסים שבין סופר למו"ל וייתן פרנסה לעורכי-דין.

בפרוס שנת 2011 מוטב לה לשרת התרבות לימור לבנת להתרכז בתשלום המגיע לסופרי ישראל על השימוש בספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2009 – שטרם בוצע!

אהוד בן עזר

[דברים ברוח זו אמרנו אתמול בטלוויזיה הישראלית בתוכנית של עמוס ארבל. בינתיים נדחה הדיון בוועדת השרים לעוד חודשיים כי כנראה נוכחו באיוולתו של החוק]

* * *

מנחם מילסון

שיחות עם פלסטינים

חלק ב'

חאזם אל-ח'אלדי

נדפס לראשונה בגיליון מס' 23, טבת תשע"א, דצמבר 2010, של כתב-העת המעולה "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל וסגנית-העורך ליפשה בן ש"ך

חאזם אל-ח'אלדי ואני נפגשנו לראשונה בסתיו 1967. חברי ועמיתי, דוד פרחי¹, ששירת באותם ימים במימשל הצבאי בגדה המערבית, אירגן מפגש בין אחדים מחברי המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית לבין כמה אישי ציבור ממזרח ירושלים. הפגישה נערכה באחד הערבים בביתו של פרופ' גבריאל בר, ראש המכון. מלבד המארח, נכחו פרופ' אוריאל הד, פרופ' חיים בלאנק, אני ודוד, שהביא את האורחים הערבים. מן הצד הערבי נכחו אנואר נוסייבה, בן לאחת המשפחות המיוחסות והעשירות בירושלים, שנחשב לבכיר שבקבוצה. הוא מילא בעבר שורה של תפקידים בכירים בממשלת ירדן, וביניהם: שר ההגנה, שר החינוך, שגריר בלונדון ומושל מחוז ירושלים. אחיו של אנואר, חאזם נוסייבה, היה אז, ועוד שנים רבות לאחר מכן, שגריר ירדן באו"ם. באותם ימים, בשנת 1967, לא כיהן אנואר נוסייבה בתפקיד רשמי כלשהו ועסק בעריכת דין ובפיקוח על עסקי המשפחה ובהם עסקי בנייה שנוהלו בפועל על ידי אחיו הצעיר, מוחמד נוסייבה, שהגיע אף הוא עם הקבוצה. מוחמד נוסייבה, מהנדס אזרחי בהכשרתו, שירת בעבר כרב-סרן בחיל ההנדסה של צבא ירדן. בפגישה נכחו גם עורך העיתון "אל-קודס" מחמוד אבו-זֻלֻף², ח'ליל חמורי, איש עסקים שמוצאו מחברון³, וכן חאזם אל-ח'אלדי, שב-1967 היה ראש מחלקת התיירות הירדנית בגדה המערבית.

הפגישה היתה אופיינית לאווירה ששררה באותה תקופה. לא רק אנו, שעסקנו בחקר המזרח התיכון והאסלאם, אלא רבים מחוגי האינטליגנציה, היו להוטים להתוודע לאנשים ולרעיונות מהצד הפלסטיני, כדי לראות מה אפשר לעשות כדי לשפר את היחסים ולהגיע לשלום. דבר אופייני נוסף היה העובדה שבפגישה זו, כמו בפגישות דומות אחרות, נכחו אקדמאים מן הצד הישראלי, ואילו מן הצד הערבי היו המשתתפים אישי ציבור, אך לא אקדמאים.

זה לא נבע מכך שלא רצינו לפגוש אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים ערבים, אלא שכמעט שלא היו אקדמאים בגדה המערבית באותם ימים, מכיוון שלא היו שם מוסדות להשכלה גבוהה. האקדמאים והסופרים הפלסטינים לא נמצאו בגדה המערבית; הם היו באוניברסיטאות של עמאן, ביירות, ריאד ושאר הבירות הערביות, שהציעו משרות לאינטלקטואלים פלסטינים עם הכשרה אקדמית מערבית. והיו כמובן כאלה שחיפשו את מזלם באוניברסיטאות שונות במערב, באנגליה ובארה"ב.

אנואר נוסייבה, כבכיר שבקבוצה הערבית, היה גם הדובר הראשון. הוא אמר שאנשי ירושלים והגדה המערבית אינם יכולים לשאת ולתת עם ישראל משום שהם אזרחי ירדן שמצאו את עצמם תחת הכיבוש הישראלי. מדינות ערב הן אלה שנלחמו נגד ישראל במלחמת ששת הימים, וממשלות ערב הן הכתובת שאליה צריכה ישראל לפנות. בדבריו אלה קבע נוסייבה, מיד בראשית הפגישה, כי אין לדבר על נושאים מדיניים. מאחר שהיינו מנועים מלשוחח על עניינים פוליטיים, זימן לנו עיסוקנו האקדמי נושא שיחה לגיטימי. אנו תיארנו את פעולות המחקר וההוראה של המכון שלנו, ואורחינו הקשיבו מי בעניין ומי בנימוס. חאזם אל-ח'אלדי בלט בהתעניינותו והרבה בשאלות.

כמה שבועות לאחר אותה פגישה, הזמין חאזם אל-ח'אלדי את משתתפיה הישראלים לערב בביתו. לבד מהמארח עצמו, לא נכח איש מהערבים שהיו בפגישה אצל פרופסור בר. חאזם אל-ח'אלדי גר בדירה צנועה שכורה בשכונת שיח' ג'ראח. הוא סיפר לנו שחזר לירושלים רק כשנה וחצי או שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, לאחר שנעדר מהעיר שנים רבות, שבהן חי באנגליה בגין עבודתו בחברת הנפט "של". הוא התגאה מאוד בשושלת היוחסין של המשפחה שמוצאה מח'אלד אבן-אל-וליד, המצביא המהולל ביותר של המוסלמים בראשית האסלאם, אשר זכה לכינוי "סייף אללה" ("חרבו של אללה") מפי הנביא מוחמד.

חאזם היה מרשים מאוד בהופעתו – גבוה, רחב-כתפיים, מוצק, בעל עור שחום, ראש גדול ומצח גבוה. מאחר שחי שנים רבות מחוץ לעולם הערבי, היה לו נוח יותר לשוחח על ענייני פוליטיקה ותרבות באנגלית ולא בערבית. הוא התרשם מאוד מכך שאקדמאים ישראלים עוסקים בחקר הערבית והאסלאם, והיה סקרן לשמוע על המורשת ההיסטורית והדתית של עמו כפי שנחקרו על ידי יהודים וישראלים. בלהט העיר הערות לגבי ספרים באנגלית וערבית שהוזכרו, ולקח לקריאה תדפיסי מאמרים. התעניינותו לא הצטמצמה במורשתו. נראה היה שחאזם מעוניין לפגוש ישראלים וללמוד על החברה הישראלית, יותר מאחרים מבני מעמדו. הוא התייחד בכך שלא זו בלבד שניסה ללמוד עברית, אלא אף נרשם לאולפן, שם הצטרף לכיתה של עולים חדשים וסטודנטים מחו"ל.

גישתו כלפי האסלאם והערביות היתה מורכבת, אך אופיינית למדי. כרוב בני מעמדו, לא היה מוסלמי אדוק. הוא לא התפלל, לא נמנע משתיית אלכוהול, ולא צם ברמדאן. אבל האסלאם, היה עבורו תו זהות ומקור לגאווה. ח'אלדי, כמו רוב הערבים המוסלמים, ראה את האסלאם והערביות כשלובים זה בזה. הוא דגל באחדות כל הערבים והאמין שחלוקת העולם הערבי למדינות נפרדות הוא מצב שנכפה על הערבים על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות. כאיש הבולט במשפחת ח'אלדי בירושלים, הוא ראה עצמו כאחראי לייצג את הערביות ואת האסלאם בפני אורחים זרים, וישראלים בפרט. הערביות, שהוא ראה את עצמו כנציגה, התגלמה לדידו במעלות שהמסורת הערבית העלתה על נס – כבוד, הכנסת אורחים, ואומץ. האסלאם, כך הדגיש, עיקרו – רוח הסובלנות. כאדם ששירת שנים אחדות בצבא הבריטי ואף הגיע לדרגת סא"ל, הוא אימץ גם את קוד ההתנהגות של קצין בריטי.

הקריירה של ח'אלדי הייתה נפתלת למדי. אחרי מלחמת העולם השנייה, אשר במהלכה שירת בצבא הבריטי, הוא עבד זמן מה עבור הממשלה הבריטית כאחראי על סיוע לאיזורים מוכי-בצורת בדרום חצי האי ערב. ב-1948 נתמנה למפקד המכללה הצבאית שהוקמה בסוריה כדי להכשיר קצינים לצבא ההצלה הפלסטיני. הוא פיקד זמן מה על כוחות פלסטיניים שנלחמו נגד יחידות של הפלמ"ח סמוך לגבול לבנון. חודשים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פגש את מי שעמד בראש הכוחות שבהם הוא לחם כעשרים שנה קודם – האלוף רחבעם זאבי – ויחד הם סיירו בשדה הקרב.

חברותנו התפתחה וערכנו ביקורים משפחתיים זה בביתו של זה. הוא ביקר בביתי עם אישתו ובתו הצעירה, שהיתה גדולה רק בשנה מבנותיי. כששמע שאני יליד חיפה, אמר שהוא מעוניין לבקר בחיפה, שהיתה גם עיר הולדתה של גברת ח'אלדי. סיכמנו בינינו שבפסח, שאותו התעתדתי לבלות עם משפחתי בחיפה אצל אימי, הוא יבוא עם משפחתו לבקר אותנו ביום הראשון של החג. משפחת ח'אלדי הגיעה לביתה של אימי ולאחר שסעדנו בבית אימי, לקחתי את ח'אלדי עם אישתו ובתם לסיור בעיר. גב' ח'אלדי הביעה רצון לראות את רחוב סטנטון שבו היה בית משפחתה, הבית שבו נולדה וחיתה עד 1948. נסענו לרחוב, שנקרא עכשיו "שיבת ציון", ועצרנו ליד הבית שהיה שייך למשפחתה. היה זה רגע טעון רגשות ומתוח. לאחר הביקור, חא'לדי כתב מכתב תודה לאימי, בעברית.

למרות הייחוס המשפחתי (הוא נהג להדגיש: "אנחנו המשפחה האריסטוקרטית ביותר בירושלים"), לא היה חאזם אל-ח'אלדי מעורה באליטה הירושלמית. במשך הזמן הבנתי כמה בודד ומבודד היה בתוך סביבתו הערבית בירושלים. לאחר ששהה בחו"ל שנים רבות, לא קיבלוהו בני האליטה הירושלמית כאחד מהם. ראשית, הוא לא היה איש עסקים ולא התקרב למידת העושר של רובם. אבל היו בו גם תכונות אישיות שהקשו על קבלתו: כמי שהשתתף בקרבות בשנת 1948, זילזל באלה שלא נלחמו (וכאלה היו רוב בני האליטה הירושלמית); הוא היה יוצא דופן בניקיון כפיו במינהל הירדני, שבו היה השוחד עניין שבשגרה. כל אלו לא הקלו עליו להשתלב בחבורה הירושלמית.

כשח'אלדי יצא לפנסיה מחברת הנפט "של" ב-1965 וחזר לירדן ולירושלים, הוא קיבל את משרתו כמנהל מחלקת התיירות לאחר שווצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן דאז, התערב למענו. כעשרים שנה קודם לכן, היה ווצפי אל-תל חניך במכללה הצבאית בסוריה, כשח'אלדי שימש מפקד המכללה. הקשר עם ווצפי אל-תל עזר לח'אלדי בקבלת משרה אך גם יצר בעייה. ח'אלדי העריך את אישיותו החזקה של ווצפי והיה אסיר תודה לו, אך בה בעת היה מודע לכך שווצפי אל-תל לא היה אהוד על ידי הפלסטינים בגדה המערבית. הקשר עם ווצפי אל-תל הפך להיות נטל שיש להתנער ממנו כשווצפי הוביל את המתקפה של הצבא הירדני על אנשי אש"ף ברבת-עמון בספטמבר 1970 (שנודע בקרב הפלסטינים בשם "ספטמבר השחור"). באותם ימים מוטט הצבא הירדני את כוחות אש"ף בירדן, הרג פלסטינים רבים, ולבסוף הבריח את כל לוחמי אש"ף משטח ירדן. כשנה לאחר מכן, בנובמבר 1971, רצחו אנשי אש"ף את ווצפי אל-תל בקהיר.

אף שח'אלדי היה אינדיבידואליסט במובנים רבים, הרי בכל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי, היה קונפורמיסט גמור. גם לאחר שהתוודע לישראל והכיר ואף התיידד עם ישראלים רבים, הוסיף להחזיק בהשקפות השוללות את אפשרות קיומה של ישראל. שלושה מקרים המחישו לי את הצד הזה באישיותו.

בראשית 1970 פירסמתי בעיתון "דבר" מאמר בשם "העמדה הערבית ויחסנו אליה". במאמר ניתחתי את המרכיבים התרבותיים והחברתיים שבעמדה הערבית וגם הבעתי את דעתי על העמדה שראוי לישראל לנקוט: להכיר בקיומו של עם פלסטיני ולהציע פתרון המבוסס על חלוקת הארץ והקמת ישות מדינית פלסטינית בזיקה לירדן. כעבור זמן מה ביקש מחמוד אבו זֻלֻף את רשותי לפרסם את המאמר בערבית בעיתונו "אל-קודס". כמובן הסכמתי בשמחה. ח'אלדי טלפן לברך אותי על פרסום המאמר. הוא שיבח מאוד את מה שהוא כינה "החלק האקדמי" של המאמר, דהיינו ניתוח המרכיבים התרבותיים והחברתיים של העמדה הפלסטינית. הוא אמר שהוא מסכים לכל פרטי הניתוח שלי, אך את הצעת הפתרון המיוסדת על חלוקת הארץ, הוא דוחה מכל וכל. הוא לא הותיר פתח לוויכוח בעניין זה.

כעבור שנים אחדות נכחתי בשיחה של ח'אלדי עם קבוצת פרופסורים אמריקאיים. תחילה הציג לאמריקאים את תמונת המצב האסטרטגי באזור: עוצמתה של ישראל המושתתת על עדיפות טכנולוגית ויכולת אירגונית לעומת העוצמה של הערבים, הנובעת ממיספרם ומהעושר של הנפט. לשאלת אחד האמריקאים איזה פתרון יהיה מקובל על הפלסטינים, לא השיב ח'אלדי מיד; תחילה הבהיר שהוא מדבר כאדם פרטי ושלא לציטוט. הסכנתי לשמוע הבהרות של הסתייגות זהירה מסוג זה מדוברים ערבים, אף על פי שלא אמרו בהמשך שום דבר יוצא דופן או נועז.

ח'אלדי אמר שהוא חושב שהערבים יוכלו לעשות שלום עם ישראל ולהכיר בה, אם ישראל תיסוג לקווי החלוקה, ולא לקווי 1967. מישהו שאל: "אתה מתכוון לקווים שצוירו בתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947?"

"לא," ענה ח'אלדי, "אני מתכוון לתוכנית החלוקה המקורית."

השואל לא ירד לסוף דעתו, וח'אלדי הסביר שכוונתו לתוכנית החלוקה שהוצעה על ידי הוועדה הבריטית בראשות הלורד פיל ב-1937. לפי תוכנית זו, שטחה של המדינה היהודית צריך היה להיות רק כשליש מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה של 1947.

כשהאמריקאי הביע את פליאתו על ההצעה, ענה ח'אלדי בוויתור מסויים: "ובכן, אולי קו גבול שיהיה בין הקווים של תוכנית החלוקה של 1937 לבין הגבולות של תוכנית החלוקה של 1947."

"ומה בדבר כל הישובים היהודיים שקיימים עכשיו באזור זה, שלפי התוכנית שלך, יהיו תחת ריבונות ערבית. האם התושבים יוכלו להישאר ביישוביהם ובבתיהם?"

ח'אלדי ענה: "לא, יצטרכו לפנות אותם." הוא הוסיף: "הפינוי הזה לא יהיה לנצח – כמה שנים מביצוע תכנית שלום שכזו, המשמעות של הגבולות תפחת. בסופו של דבר כל הגבולות באזור יוסרו, וכל השטח יהפוך למדינה בה יהודים וערבים יחיו יחד."

היה נראה לי שח'אלדי ניסה לחבר שני רעיונות שונים בתכלית: פתרון של שתי מדינות נפרדות, זו ליהודים וזו לערבים, עם פתרון אחר – הרעיון של פלסטין אשר בה יחיו יחד מוסלמים, נוצרים ויהודים. מאז 1968 החל אש"ף לנופף ברעיון זה, שמשמעותו היתה שלא תהיה שום ריבונות יהודית.

בשנת 1975 הוכנה תוכנית טלוויזיה שיועדה לקהל האמריקאי על ידי פרופ' רוג'ר פישר, מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הארווארד, וכותרתה "יהודים וערבים". רוג'ר פישר היה קשור לקוויקרים ולאגודת ה"פרנדז"⁴, שהיו מוכרים כאוהדי העניין הפלסטיני. לדברי פישר נועדה הסידרה הטלוויזיונית להראות את שני הצדדים של התמונה באופן "נטול פניות". קטעים שונים של התוכנית היו אמורים להראות סצינות מהחזית המצרית ומהחזית הסורית, וכן משפחה שכולה במצרים ומשפחה שכולה בישראל. בין השאר, תוכנן גם קטע שבו יסיירו יחד יהודי וערבי ילידי ירושלים וידברו על העיר ועל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בה. פישר בחר בח'אלדי לייצג את הצד הערבי ולייצוג הצד היהודי בחר ביצחק נבון⁵.

במהלך הסיור, הצהיר נבון שבתמורה לשלום תהיה ישראל מוכנה להחזיר את רוב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בכך ביטא נבון לא רק את עמדתו האישית אלא גם את עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל באותם ימים. ח'אלדי, לעומת זאת, עמד על כך שהערבים אינם יכולים להכיר בישראל ולא יוכלו לעשות עימה שלום גם אם תיסוג לקווי 1967, מכיוון שנסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 67' איננה פותרת את הבעיות הקשות שנוצרו עקב מלחמת 1948.

שמעתי על שהתרחש במהלך צילומי הקטע מחבר ישראלי שהיה באותו מעמד. הוא סיפר לי שפישר הופתע מדברי ח'אלדי ונראה מאוכזב. תהיתי אם פישר יציג לצופים בארה"ב את "תמונת שני הצדדים" כפי שצולמה על ידי הצוות שלו: תמונה המציגה נכונות לפשרה מן הצד הישראלי לעומת סירוב לפשרה מן הצד הפלסטיני – תמונה אמיתית, אך רחוקה מהתמונה הסימטרית שיוזמי התוכנית קיוו להציג.

באותו יום נפגשנו עם רוג'ר פישר לתה של אחר הצהריים בבית גיסי ואחותי. שאלתי את פישר על מה שקרה בצילומים לפני הצהרים ועל מה שח'אלדי אמר, והתעניינתי האם זה ייכלל בתכנית. לא הופתעתי כשרוג'ר פישר ענה: "לא, אינני מתכוון לכלול את הדברים האלה. זה סתם רטוריקה מוכרת ואין בזה שום דבר חדש. לכן אינני רואה טעם לכלול את זה."

ואכן הוא הוציא בעריכה את דברי ח'אלדי בדבר העדר אפשרות לפתרון של פשרה. העמדה הקיצונית של הדובר הפלסטיני הועלמה מהתוכנית כצפוי.

פדווא טוקאן

פדווא טוקאן (1917-2003) היא המשוררת הפלסטינית המפורסמת ביותר. משפחתה היתה אחת המשפחות הידועות בשכם – ידועה בעושרה וידועה באישי ציבור ובאנשי רוח מבניה. אביה של פדווא, עבד אל-פתאח טוקאן היה איש ציבור שנקט עמדות אנטי-בריטיות ואנטי ציוניות קיצוניות; בשנת 1937 נעצר ואף הוגלה למצריים. אחיה של פדווא, אבראהים טוקאן, היה משורר מוערך. במשך שנים אחדות שימש מנהל המחלקה הערבית של "קול ירושלים", תחנת הרדיו של ממשלת המנדאט, אך בשנת 1940 פוטר ממשרתו בשל הקו האנטי יהודי והאנטי בריטי שנקט. אבראהים, שהיה מבוגר מפדווא בשתים-עשרה שנה, היה זה שגילה את כישרונה כמשוררת ושימש לה חונך. מותו בשנת 1941 היה אובדן שפדווא התאבלה עליו שנים רבות. אחיה הבכור, אחמד טוקאן, שימש בתפקידים בכירים במימשל הירדני ואף כיהן כראש ממשלת ירדן בשנת 1970, בימי "ספטמבר השחור"⁶. המפורסם שבבני המשפחה, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, היה ד"ר קדרי טוקאן, בן דודה של פדווא. הוא היה מתמטיקאי ואיש חינוך ששמו הלך לפניו בעולם הערבי כולו; הוא נבחר כמה פעמים לפרלמנט הירדני כנציג איזור שכם ואף כיהן תקופה מסוימת כשר החוץ של ירדן.

בשנת 1967 כבר הייתה פדווא משוררת מוכרת, לאחר שפירסמה שלושה קובצי שירה וזכתה להערכה בחוגים הספרותיים בארצות ערב. ב-1968 התפרסם שמה גם בקרב הציבור היהודי בישראל, לאו דווקא לטובה, בעקבות שיר המבטא שנאה ללא גבול לישראל. בספרה האוטוביוגרפי מתארת פדווא את נסיבות חיבור השיר: היא המתינה ברחבה שלפני גשר אלנבי לבדיקת רישיון המעבר כדי לצאת לביקור בירדן. הדוחק רב, החום בלתי נסבל (זה היה באמצע חודש אוגוסט), החיילים הודפים לאחור את הקהל ומחרפים את הערבים. את החייל הישראלי היא מכנה במילה שמשמעה "בן תערובת" או "נחות מוצא". פדווא עצמה נהדפת בכוח בידי אחד החיילים וכתוצאה מן הדחיפה בגבה נתקפת בכאבים עזים בחולייתה הפגועה ממילא⁷. היא כותבת בשירהּ:

שִׂנאתי נוראה, חותרת עד למעמקי הנפש...

אלף "הִנְד" שוכנות בתוכי

הרָעָב של שִׂנאתי

פוער את פיו ומאום לא ישביעו

זולת הכבד שלהם...

כשנתפרסם השיר בתרגום עברי הוא עורר תגובות נזעמות בתקשורת הישראלית. מי שבקי בתולדות התרבות המוסלמית זיהה כמובן את ההרמז שבשם "הנד"⁸, אך גם ידיעת הרקע התרבותי של הדימוי אינה מבטלת את ההתרשמות הקשה מן השנאה והאכזריות שהוא מבטא. היו ישראלים שהשיר גרם להם תדהמה ועלבון יותר מכעס. שירה של פדווא קרע איזו אשלייה, שישראלים רבים טיפחו, שמדיניות שר הביטחון דיין ("דו-שיח של מעשים", "הגשרים הפתוחים") לא זו בלבד שהיא מבטיחה שקט אלא שהיא גם משככת את האיבה.

בראיון עם חנה זמר (עורכת "דבר") אמרה פדווא ששירו של ביאליק "אין זאת כי רבת צררתונו" הוא ששימש השראה לשירה. החוויה הקשה ברחבת גשר אלנבי הזכירה לה את שורותיו של ביאליק, ואלו העלו בזיכרונה את סיפור הנקמה של הנד. את הדברים הללו (ובכללם תרגום מאמרה של חנה זמר בשלמותו) שבה וסיפרה בחלק השני של זיכרונותיה, "המסע הקשה יותר"⁹.

אחרי שחזרתי משנת השבתון בהרווארד, החלטתי לפגוש את פדווא טוקאן. היה לי ברור שאין זה מן הנימוס להתקשר ישירות לביתה; לפחות אין זה מן הנימוס המקובל בחברה שבה היא חיה. העדפתי שלא ליצור את הקשר באמצעות חברים ששירתו בממשל הצבאי. בחרתי לנהוג בדרך המסורתית – להיעזר בתיווכו של ידיד ערבי. התקשרתי אל חאזם אל-ח'אלדי ושאלתי אותו אם הוא מכיר את פדווא ואם יסכים לתאם עבורי פגישה איתה, בנפרד או יחד אתו. הוא אמר, "כן, אין בכך כל קושי. בעצם, פדווא היא קרובת משפחה שלי – יש קשרי חיתון בין המשפחות."

לאחר כמה ימים הוא התקשר אליי חזרה כדי לבשר לי שהוא דיבר עם פדווא ושהיא הסכימה לפגוש אותי במלון "נשיונל פאלאס" (במזרח ירושלים) אחר-צהריים כזה וכזה. שאלתי אותו אם יצטרף לפגישה והוא ענה שזו תהיה פגישה בין פדווא טוקאן לביני. הוא גם הוסיף שפדווא הסכימה לפגישה בתנאי שזו תהיה פגישה פרטית ושנדבר אך ורק על ספרות. אני, כמובן, הסכמתי. לאחר מכן כשפגשתי את פדווא נודע לי שהיא מעולם לא פגשה את חאזם אל-ח'אלדי אף שהכירה את שמו.

כשפגשתי את פדווא במלון "נשיונל פאלאס", שאלתי אותה האם היא מעדיפה שנקיים את פגישתנו בלובי של המלון או האם תהיה מוכנה להיענות להזמנה לביתי. היא הגיבה בשמחה להזמנה והסעתי אותה לביתי. תוך כדי נסיעה, החמיאה לי פדווא על הערבית שבפי: "אתה מדבר ערבית כערבי. האם אתה יהודי-ערבי?"

אודה שהמחמאה מפיה של פדווא טוקאן הסבה לי הנאה מיוחדת, אף על פי שכבר הורגלתי שערבים הפוגשים אותי לראשונה מופתעים מהמבטא הערבי שלי וחולקים לי מחמאות עליו. אך בדבריה של פדווא היתה לא רק מחמאה אלא גם שאלה שחייבה תשובה. המונח "יהודי-ערבי" שבו השתמשה היה מוכר לי היטב, זה היה מונח טעון מבחינה רעיונית ומדינית. התעמולה הערבית השתמשה בו כדי לציין את היהודים שעלו ארצה ממדינות ערב. המשמעות הנלווית למונח זה, לשיטתם, היתה שהיהודים שנולדו בארצות ערב הם ערבים לכל דבר, ורק הציונות היא שקלקלה את השורה וזרעה איבה בין היהודים-הערבים לכל שאר הערבים. המונח הזה שיקף את התפיסה שהזהות היהודית היא זהות דתית בלבד ועל כן אין היהודים זכאים להגדרה עצמית כעם, וממילא גם לא לריבונות מדינית. ידעתי שהמונח הזה לא היה רווח בשיח הערבי לפני 1948, והוא הומצא לצורך הפולמוס נגד הציונות.

אמרתי לפדווא שאף כי המונח "יהודי-ערבי" שגוי בעיניי, אני מבין את שאלתה, והתשובה היא "לא. לא נולדתי במדינה ערבית וגם הורי אינם מיוצאי ארצות ערב." אשר למונח "יהודי-ערבי" – אמרתי לה שאולי נשוחח על כך מאוחר יותר. פדווא שאלה אותי היכן נולדתי, וכאשר השבתי שנולדתי בחיפה, אמרה: "אם כך, הרי אתה פלסטיני."

במובן מסוים זה היה נכון, שהרי נולדתי בארץ ישראל המנדאטורית ('פלשתינה, א"י' לפי המינוח הרשמי), אבל גם לדברים האלה, שלכאורה מזכירים עובדה פשוטה ותו לא, היתה משמעות פוליטית: "אתה פלסטיני," כלומר, אתה אינך אחד מהיהודים, שלפי תורת אש"ף, צפויים להיות מגורשים מפלסטין כאשר זו תחזור לבעליה החוקיים.

לא הופתעתי מהשימוש של פדווא במונחים אלה; דבריה על ישראל והיהודים שיקפו את התפיסות הערביות המקובלות. חשבתי שלא ראוי לי לפתוח בויכוח על שאלות אידיאולוגיות תוך כדי נסיעה וכי אפשר לדחות את הדיון, אך פדווא הוסיפה: "אתה פלסטיני ולא ציוני."

היא אמרה זאת בדרך ידידותית, כמי שמבקשת לזַכּות אותי מאשמה חמורה – אשמת הציונות, אך אני לא יכולתי להניח לדבריה בלי להגיב, כדי שלא אראה כמסכים בשתיקה. כהרף עין חלפה במוחי המחשבה שאפשר שבדבריי אהרוס את הסיכוי לקשרי ידידות עם פדווא, אך ראיתי הכרח למנוע כל אפשרות של אי הבנה בדבר השקפת עולמי. אמרתי: "לא פדווא, אני ציוני."

היא נפתעה ושאלה: "הציונים מתכחשים לזכויותיהם של הערבים והפלסטינים, הלא כן?"

"כלל וכלל לא," אמרתי, "ציונות היא התנועה הלאומית של היהודים בעת החדשה. יש מפלגות ציוניות שונות עם תפיסות שונות באשר לשאלת השטחים. אכן יש כאלה הדוגלים ברעיון של ארץ ישראל השלמה, אך הרוב תומכים בפשרה טריטוריאלית. אני ציוני ואני תומך בפתרון של חלוקת הארץ."

בלי שהתכוונתי לכך הפכו חמש-עשרה הדקות של הנסיעה מהמלון במזרח העיר לביתי ברחביה – לדיון דחוס על שאלות של זהות לאומית ותפיסה מדינית.

בבית שוחחנו כמוסכם על ספרות ערבית; פדווא התעניינה לדעת מה היא תוכנית הלימודים בחוג לערבית ומיהם התלמידים, וכן התעניינה בנושאי מחקרי. סיפרתי לה שאני אוהב את יצירותיו של נגיב מחפוז ופירסמתי חודשים אחדים לפני כן מאמר על שאלת החיפוש אחר תוכן חיים בסיפוריו¹⁰.

לאחר כמה זמן אמרה פדווא: "אתה יודע, מנחם, שנינו מתעניינים בספרות, אבל האמת היא שיש דברים חשובים יותר שמטרידים אותי והייתי רוצה שנשוחח עליהם. אתה מסכים?"

הסכמתי בשמחה, בעצם קיוויתי לכך. פדווא שאלה אותי שאלות רבות על ישראל – תולדות ההתיישבות, התרבות, המדיניות. היא רצתה להבין מדוע אינני מוכן להסכים להצעת אש"ף להקים מדינה אחת, פלסטין, אשר בה יחיו יחד מוסלמים, נוצרים ויהודים.

הסברתי לה את הברור מאליו: שאנחנו קהילה לאומית מובחנת עם שפה משלנו ותרבות משלנו. היה נראה בזמנו שפדווא לא היתה משוכנעת שישראל היא קהילה לאומית בת קיום עם מאפיינים משלה. הצעתי לה לערוך ביקורים נוספים במקומות שונים בארץ, כדי שתתוודע למציאות התרבותית והחברתית של ישראל.

זאת היתה שיחה נעימה. שתינו קפה עם עוגה. היא הכירה את ארנונה רעייתי ושאלה אותנו אם יש לנו ילדים. סיפרנו לה שיש לנו שלוש בנות, וכשנפרדה איחלה לארנונה שתזכה ללדת בן. היה זה סימן ברור לחברות ולרצון טוב, אבל ארנונה התפלאה שפדווא – אישה מודרנית, משכילה ועצמאית – ביטאה את האיחול המסורתי הזה ששיקף בנאמנות את ערכי החברה הפטריארכאלית ואת מעמדן הנמוך של הנשים.

הסכמנו להיפגש שוב, וכמה שבועות לאחר מכן פדווא התקשרה ונפגשנו שוב בביתי. לקחתי אותה לביקור באוניברסיטה העברית והצגתי בפניה כמה מעמיתיי בחוג לשפה וספרות ערבית. בדרכנו בחזרה למזרח ירושלים, אמרה לי שהיא השתכנעה שהחברה הישראלית היא אכן קהילה לאומית עם מאפיינים תרבותיים וחברתיים ייחודיים.

שאלתי אותה: "אם כן, פדווא, לאחר שהגעת למסקנה הזאת, מדוע אינך מבטאת עמדה זו בפומבי? יכולה להיות לכך השפעה חשובה על הציבור שלך והדבר יכול לסלול את הדרך לדיאלוג פורה."

היא השיבה: "מנחם, אתה יודע שאני לא יכולה לעשות זאת. אתה מכיר את החברה שלנו ויודע כמה זה מסוכן עבורי באופן אישי."

ואז, באופן מפתיע, הוסיפה משהו שלא ציפיתי לו: "לפני כמה שבועות פגשתי את אבו-עמאר [כלומר, יאסר ערפאת] ושאלתי אותו 'מה הטעם לשלוח את הקבוצות הקטנות האלה [של אנשי פתח] מעבר לגבול כדי להיהרג? האם אתה מאמין שהם יכולים לתפוס אפילו עמדה ישראלית, או קיבוץ ישראלי ולו ליום אחד?' ואבו-עמאר ענה: 'לא, אני לא מצפה להישג שכזה, אך אנו חייבים להמשיך במאבק. אנחנו נלחמים לא למען הדור הזה אלא למען הדורות הבאים. אני לא חושב לטווח של שנים מעטות אלא לטווח של מאתיים שנה מעכשיו'."

פדווא אמרה לי שהיא לא מסכימה לגישה הזאת, אך אינה יכולה לפרסם את דעותיה.

כמה חודשים לאחר מכן פירסמתי מאמר בשם "העמדה הערבית ויחסנו אליה". במאמרי, המנתח את יסודות העמדה הערבית בסכסוך, הצעתי גם כיוון של פתרון מדיני: ישראל צריכה להכיר שיש עם פלסטיני ולהצהיר מחדש על נכונותה לחלוקת הארץ, והפלסטינים צריכים להכיר בזכות קיומה של ישראל ולנהל איתה משא ומתן לשלום.

לאחר שהמאמר פורסם בערבית בעיתון הערבי הירושלמי "אל-קודס", התקשרה אליי פדווא ואמרה לי שהיא קראה את המאמר ושהיא התרשמה ממנו והראתה אותו לחבריה. היא לא אמרה לי אם הסכימה לפתרון שהוצע שם, אבל ציינה שהיא מעריכה את הדרך ההוגנת והמבינה שבה הצגתי את העמדה הערבית ואת קריאתי לשלום. היא הזמינה אותי ואת אשתי ללכת איתה לקולנוע לצפות בסרט המצרי "מיראמאר", שהוקרן בקולנוע "אלהמברה" במזרח ירושלים. זו היתה מחווה כפולה: ראשית, עצם ההזמנה והנכונות להיראות בפומבי עם זוג חברים יהודים. שנית, בחירת הסרט לא הייתה מקרית – "מיראמאר" מבוסס על רומן של נגיב מחפוז. הסרט, נאמן לספרו של מחפוז, ביטא ביקורת קשה על המצב במצרים תחת שלטונו של נאצר, ויכולתי לראות שהצפייה בסרט היתה חוויה מכאיבה לפדווא ולשאר הצופים הערבים. ארנונה ואני היינו הלא-ערבים היחידים בקולנוע.

כמה חודשים לאחר מכן נסעה פדווא לאנגליה לבלות שם את הקיץ, כמנהגה מדי שנה. בתחילת אוגוסט הופתעתי לקבל מכתב מפדווא מאנגליה. במכתבה סיפרה שהיא כותבת ממיטתה בבית החולים שבו התאשפזה לשם טיפול בבעיות גב, ומה שהביא אותה לכתוב את המכתב היה כתב-עת ספרותי ערבי שהגיע אליה בדואר מחבר בשכם, ובו מאמר קצר מפרי עטי ובצד המאמר תמונה שלי. "היתה לי הפתעה משמחת," כתבה, "לראות את פנייך מחייכות אליי מעל העמוד של [כתב העת] אל-שרק." היא שאלה לשלומי ולשלום משפחתי, והביעה תקווה לפגוש אותנו כשתחזור. זה היה מכתב קצר אך נקל היה לחוש בנימתו הידידותית החמה; הוא נפתח במילים – "למנחם: איחולים וגעגועים."

עניתי על מכתבה והיא השיבה וכתבה שהראתה את מאמריי על ספרות ערבית לכמה מחבריה שהתרשמו מהם, ועוד כתבה שהיא מקווה שעבודתנו – חקר הספרות הערבית – "תוביל בסופו של דבר למחקר משותף של יהודים וערבים שיסלול את הדרך להבנה ולשלום."

בסוף 1970 ביקשתי מפדווא להזמין מיספר אנשי ציבור משכם לפגישה איתי ועם פרופ' קרל בראון, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון. קרל בראון הגיע ארצה על פי הזמנתי כאחד המרצים בסדרת הרצאות על העולם הערבי במכון ון-ליר. קרל היה ידידי מאז היינו שנינו תלמידים לדוקטורט בהדרכתו של פרופסור גיבּ באוניברסיטת הרווארד. הוא אהד את הפלסטינים, אך בה בעת הכיר בזכות קיומה של ישראל. כשקיבל את ההזמנה, הביע את רצונו לנצל את ההזדמנות גם לשם סיור בישראל ובגדה המערבית כדי להתרשם במישרין מהמצב. הוא שאל אותי, כמארחו האקדמי, אם הוא רשאי, בשובו לארה"ב, לכתוב כמה מאמרים ל"וושינגטון סטאר" על המצב בגדה המערבית. תשובתי היתה כמובן שהוא חופשי לכתוב על מה שהוא רוצה ושהדבר אינו מנוגד כלל לתנאי הזמנתו.

נסענו יחד לשכם, וקרל הופתע מהנוכחות הדלילה של חיילים ומהיעדר מחסומים בדרך. פדווא קיבלה אותנו בביתה, על מורדות הר גריזים, שם נהנינו ממתאבנים ושיחה קלה, ובהמשך הזמינה אותנו לארוחת צהריים שהוכנה עבורנו בביתו של בן דודה המנוח, ד"ר קדרי טוקאן. האישיות הבכירה בין המשתתפים בארוחת הצהריים היה חִכְּמַת אל-מצרי, אשר מילא בעבר כמה וכמה תפקידים במערכת הפוליטית של ירדן – יושב-ראש הפרלמנט הירדני, שר וחבר הסינט. הוא נחשב לאחד משני אישי הציבור הבולטים ביותר בגדה המערבית (השני היה אנוור נוסייבה מירושלים). ממשפחת טוקאן נכחו שני בני-דודה, חאפז ואמין טוקאן; כמו כן נכח וליד שכּעה, איש עסקים שהיה גם הוא בן למשפחה עשירה ורבת השפעה.

קרל בראון בקש לשמוע את דעתם על המצב ומהו הפתרון. התגובה היתה זרם של תלונות על המימשל הצבאי הישראלי. דבריו של וליד שכּעה היו חריפים במיוחד: "חיינו תחת עול הכיבוש הישראלי הם כמו החיים באירופה הכבושה בידי הנאצים."

ניכר היה בפניו של קרל שההשוואה המופרכת עם השלטון הנאצי אינה לרוחו. הוא שאל את הנוכחים מדוע אינם מציעים משא ומתן עם ישראל שיביא לסיום הכיבוש.

וליד שכּעה אמר: "אנו לא יכולים לעשות דבר מעין זה. אנחנו אפילו לא יכולים לדון בנושאים פוליטיים כרצוננו. כל דבר שאנחנו עושים מפוקח ומבוקר על ידי השירותים החשאיים של ישראל. כל מה שאנו אומרים מגיע לאוזניהם. אנשי שירות הביטחון של ישראל נמצאים בכל מקום".

התשובה לא סיפקה את קרל, והוא שאל בהתרסה: "אבל הנה אנחנו, כאן, דנים בפוליטיקה ואין זה נראה שאתם חוששים לדבר. למה אתם לא הולכים בדרכו של בורגיבה בתוניסיה, דרך המשא ומתן?"

הצעתו של קרל נותרה ללא מענה.

כשחזר לאחר כמה ימים לארה"ב, הוא לא פרסם שום דבר.

הרברט מרקוזה בשכם

הרברט מרקוזה הגיע לישראל בדצמבר 1971 כאורח של מכון ון-ליר בירושלים ותנועת הקיבוץ הארצי (של השומר הצעיר)¹¹. המארח שלו מטעם הקיבוץ הארצי היה אליעזר בארי, מקיבוץ הזורע, והוא אירגן עבורו פגישות עם כמה אישים בשכם. הוזמנתי להצטרף לפרופסור מרקוזה ורעייתו בביקורם בשכם יחד עם אליעזר בארי. הפגישה הראשונה היתה עם פדווא טוקאן בביתה. פדווא הראתה לו שבספרייתה יש שלושה מספריו שראו אור בתרגום ערבי. זו היתה לו הפתעה משמחת; הוא כלל לא ידע שספריו תורגמו לערבית.

לאחר מכן עברנו למפגש רחב יותר בבית משפחת טוויל. רימונדה טוויל¹², המארחת של הפגישה, ושאר המוזמנים, נחשבו לבעלי השקפות מתקדמות, שמאליות. נוסף לבעלת הבית, רימונדה טוויל, נכחו פדווא טוקאן ושלוש נשים נוספות שהיו פעילות באגודות צדקה ובאירגוני נשים שבהם התקיימו דיונים פוליטיים. איש הציבור הבכיר שנכח במפגש היה חמדי כנען, ראש עיריית שכם לשעבר, אשר מאז 1968 התרחק מהחוגים התומכים בירדן והתקרב לאש"ף. נכח גם הרופא ד"ר שאווכּת כילאני, תומך נלהב באש"ף, רהוט לשון, שהיה ראש המדברים מן הצד הערבי.

מרקוזה ביקש מהאנשים להציג את השקפתם על המצב ואת הפתרון שלו. הדוברים הערבים נתנו סקירה תמציתית של גירסתם לקונפליקט הערבי-ישראלי: תוקפנות ישראלית, הנתמכת על ידי האימפריאליזם המערבי, גירוש הערבים מבתיהם ב-1948, ויצירת בעיית הפליטים; אחר כך ב-1967, שוב מלחמה תוקפנית שבה כבשה ישראל את הגדה המערבית, רצועת עזה ורמת הגולן עברו לכיבוש הישראלי; הכיבוש הישראלי שווה באכזריותו לכיבוש הנאצי באירופה. מרקוזה, שנמלט מגרמניה בשנת 1933, לא אהב את ההשוואה, אבל הוא לא אמר מילה, והשיחה נמשכה. מרקוזה ניסח את דבריו בזהירות דיפלומטית: "כמה מההצהרות הערביות האנטי-ישראליות הן קיצוניות למדי והן יוצרות בוודאי חשדנות בישראל ומקטינות את התמיכה בעניין הערבי בקרב חוגים ליברלים בעולם."

המארחת, רימונדה טוויל, ענתה: "אתה יודע, אנחנו אנשים רגשנים מאוד. השפה שלנו היא שפה שירית מאוד, ולכן אנחנו נוטים לבטא את עצמנו במונחים שיריים. אנחנו לא אירופאים או אמריקאים; אנו אנשי המזרח הננו אנשי הרגש."

התבקשתי להתייחס לכמה מהדברים שהושמעו, ואמרתי: "אינטלקטואלים ערבים מוכרים ביכולתם לדון בבעיות שונות באופן רציונאלי לחלוטין. חבל שיכולת זו לעסוק בהגיון במגוון של נושאים נעלמת, כנראה, כאשר אותם האינטלקטואלים עוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי." קיוויתי שלפחות כמה מן השומעים, ובעיקר מרקוזה, ירגישו בנימה האירונית ויבינו עד כמה מופרך הטיעון הערבי שהאשמה היא בלשון הערבית ולא בעמדה הקיצונית.

ציינתי שאינטלקטואלים ערבים מן האגף הפרוגרסיבי אינם מתייחסים לישראל כאל חברה בעלת ייחוד משלה, ותחת זאת הם מעדיפים להתייחס אליה כאל כלי-שרת של האימפריאליזם האמריקאי. כדוגמה הזכרתי את הוגה הדעות הסורי ד"ר צאדק אל-עזם¹³.

מרקוזה אמר שהכיבוש הוא דבר שבוודאי אין להסכים לו, וכי ישראל צריכה להחזיר את השטחים שכבשה ב-1967 בתמורה לשלום.

שאווכּת כילאני הגיב: "ישראל כבר הצהירה שרמת הגולן לא תוחזר לעולם, אז איך אנחנו יכולים לראות בישראל מדינה המעוניינת בשלום?"

אליעזר בארי התערב והסביר שרמת הגולן שימשה את הסורים כבסיס לתקיפת יישובים בצפון וכי תושבי האזור ההוא סבלו רבות מירי מהעמדות הסוריות ברמת הגולן, ושיש להביא את הדבר הזה בחשבון.

לאחר הדברים מרקוזה הציע הצעה בפני הנוכחים: "ובכן, הבהרתי לכם שאני מאמין שאינכם צריכים להיות נתונים לכיבוש ישראלי, אבל ברור שכדי לשים קץ למצב המצער הזה עליכם לגבש עמדה ברורה ולקיים משא ומתן לשלום עם ישראל."

אכן דברים כדרבנות. ד"ר כילאני אמר, "אתה יודע, אנחנו לא נמצאים במצב שבו אנו יכולים לשאת ולתת; אנחנו לא מדינה ריבונית."

מרקוזה הרהר קצת בנושא ואמר, "אני מבין, והנה הצעתי – ייערך משאל-עם בגדה המערבית ואתם תחליטו אם אתם רוצים לחזור לירדן, ליצור מדינה פלסטינית נפרדת, או מדינה במסגרת פדרטיבית עם ירדן או קונפדרציה עם ירדן."

מרקוזה השמיע זאת באופן סמכותי, כאילו הציג החלטה של בית הדין של "מחנה השלום העולמי". אחר כך השתהה, והיה נדמה לי שהוא מצפה לאישור בקריאות הידד. כשאלו לא נשמעו, שאל: "ובכן מה אתם חושבים על הרעיון?"

שאווכּת כילאני דיבר בשם הערבים הנוכחים ואמר, "זה באמת מצב מאוד מסובך ואני לא חושב שאנחנו יכולים להשיב כל-כך בפשטות מאחר שאנחנו בעלי השתייכויות רבות – אנחנו קשורים לירדן, יש לנו דרכונים ירדנים, אנחנו אזרחים ירדנים, וירדן היא חברה באו"ם – זו השתייכות אחת. אבל יש לנו השתייכות נוספת: קיימת תנועת האחדות הכול-ערבית, שיש אנשים הקוראים לה "נאצריזם" – יש לנו השתייכות גם אליה. מעבר לכך אנחנו תושבי האזור הזה. יש לנו בתים ועסקים כאן – יש לנו ההשתייכות המקומית הזו. ולבסוף, קיימים גם אחינו ובני-דודינו בתנועה מבחוץ, לאורך גבול הלבנון – אש"ף, ויש לנו השתייכות גם אליה. אם כן, אנחנו צריכים להביא את כל הדברים האלה בחשבון, ועל כן משאל-העם שהצעת נראה עדיין כדבר לא בשל."

מרקוזה הגיב כמי שסבלנותו הגיעה לקיצה: "אם תנסו להביא את כל הדברים האלה אתכם, לא תוכלו להחליט בשום שאלה וגם לא תתקדמו."

בנקודה זו הרפה מהנושא.

למרות אי-ההסכמה בנוגע להצעתו של מרקוזה, שמחו המארחים הערבים למצוא בפרופסור המפורסם וברעייתו מאזינים אוהדים לתלונותיהם על עוולות ישראל. גב' מרקוזה הסכימה גם לדעה, שהושמעה על ידי אחד הדוברים הערבים, שישראל היא כלי שרת של האימפריאליזם האמריקאי.

במרץ 1972 הופיעה במגזין הספרות הלבנוני "אל-אדב" כתבה שתיארה את הביקור של מרקוזה בשכם. הכתבה לא היתה חתומה, אך נראה היה שנכתבה על ידי פדווא טוקאן. היא תיארה את הביקור של מרקוזה בשכם. פדווא הפנתה את תשומת ליבי לכתבה, כדי להראות לי שהיא עושה ככל שביכולתה כדי להעביר אל מעבר לגבול נקודת מבט ישראלית. היה מעניין לראות כיצד הדברים פורסמו ב"אל-אדב":

בין השאר הוא (מרקוזה) אמר שעל אינטלקטואלים משני הצדדים לפעול כדי ליצור אווירה של הבנה הדדית ואמון ולשאוף יחד לדרך טובה יותר לפתור את הסכסוך. בנקודה זו ד"ר מנחם מילסון (פרופסור לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, שפירסם מספר רב של מחקרים על עבודתו של נג'יב מחפוז בפרט ועל ספרות ערבית בכלל) אמר: "מוזר שאינטלקטואלים ערבים נשארים הגיוניים עד שהם מתחילים לעסוק בבעיית הסכסוך הערבי-ישראלי. נראה שאז ההיגיון הולך לאיבוד וההשקפה הברורה מתערפלת. קחו למשל את ד"ר צאדק אל-עזם, שהוא הוגה ממחנה השמאל וגישתו כלפי ישראל נובעת מהעובדה שישראל הינה מדינת גרורה של האימפריאליזם האמריקאי."

הדברים היו קרובים למדי למה שאמרתי, למעט שינוי "קל": בדביי הזכרתי את ד"ר צאדק אל-עזם כמי שיחסו לישראל הוא דוגמה לראייה מעוותת של ישראל ככלי שרת של אמריקה, ואילו במאמר צוטטתי כמתאר את גישתו כ"נובעת מהעובדה שישראל הינה מדינת גרורה של האימפריאליזם האמריקאי."

המאפיין הברור ביותר של השיחה עם מרקוזה, לבד מהתלונות על הכיבוש והעושק שמהם סובלים הפלסטינים, היה אי-היכולת או אי-הנכונות של הפלסטינים הללו בשכם להגדיר קו פוליטי, אפילו לא הצעה טנטטיבית, ואפילו לא כתגובה להצעתו של מרקוזה. הם מנו את כל הזיקות שלהם: הזיקה הירדנית, הזיקה הפאן-ערבית, ההשתייכות לאש"ף והמציאות הקונקרטית והמיידית, או כפי ששאווכּת כילאני הגדיר זאת: "יש לנו בתים ועסקים פה." אכן, האליטה הפלסטינית – כפי שהוצגה בשיחה על ידי שאווכּת כילאני – היתה אחוזה בכל הזיקות והאינטרסים האלה, ולא היתה מוכנה להחליט החלטה, שמשמעותה ויתור על אחת מהזיקות הללו לשם הגשמת מטרה פוליטית אחת.

שיר של ייאוש

ביוני 1972 פרסמה פדווא שיר לרגל יום השנה החמישי למלחמת ששת-הימים. השיר פורסם בהבלטה בעמוד הראשון של העיתון "אל-קודס". השיר שנקרא "הוי עמי, עד מתי ולשם מה?" עורר סערת רוחות בקרב הקוראים¹⁴. מתחת לשם השיר הופיעו כמוטו חרוזיה של הִנד (אותה הִנד הזכורה לנו משיר "אכילת הכבד"): "אם תצאו באומץ לקרב, נקבל אתכם בחיבוק ונפרוש לכם את יצועינו, אך אם תיסוגו, נפרד מכם בסלידה."

לאחר המוטו הזה אומרת פדווא בשירה: "אנחנו עדיין בחדר הניתוח בהרדמה, שוכבים במיטות ההרדמה, ושנה עוברת אחרי שנה, והכזב מכסה אותנו מראשנו ועד כפות רגלינו. הו, עמי, עד מתי ולשם מה?"

ואז מביעה פדווא בכאב את המשאלה, "הוי וייטנאם, הלוואי שמיליון לוחמים מגיבורייך יינשאו על ידי רוח מזרחית למידבר הערבי, כי בו ימצאו מיליון נשים ערביות המסוגלות ללדת...."

הרמז ברור – הגבר הערבי לא יצלח... המשוררת, יודעת היטב שדבריה הם עלבון צורב לבני עמה, והיא מבקשת מחילה:

סלחו לי, בני הבית,

המשאלה הזו פוגעת היא,

אך אתם לא נתתם לנו דבר,

זולת טרטור של מילים ריקות.

איבדנו את הדברים העיקריים

ועייפנו, הוי ידידיי,

מלזרות סוכר על המוות

ידידות אישית לחוד, עמדה פוליטית לחוד

פדווא נהגה בנו כידידי משפחה. יום אחד טילפנה והזמינה אותנו לארוחת צהריים בביתה, כדי שנפגוש את ג'עפר, בן אחיה אבראהים, שהגיע מביירות לבקרה. ג'עפר היה ארכיטקט צעיר, שכבר החל לעשות לעצמו שם וקיבל הזמנות לפרויקטים שונים במדינות המפרץ. הוא התעניין בכל המתרחש בארץ – בנייה, חינוך, חקלאות; ואנו השתדלנו לענות כמיטב יכולתנו. השיחה התנהלה בעיקר באנגלית כדי שגם ארנונה תוכל להשתתף. ניכר היה שפדווא גאה באחיינה האהוב. היא עצמה לא הרבתה בשאלות, אך עקבה ברוב קשב אחר השיחה.

כשנתפרסם ספרה האוטוביוגרפי, "מסע קשה – מסע הררי", נתנה לי עותק עם הקדשה¹⁵. קראתי אותו מתוך עניין כפול, ספרותי ואישי. ונוסף על כך גם העניין בפן התיעודי שבסיפור – תיאור ההווי של משפחה נכבדה בשכם לפני שניים או שלושה דורות. כך גדלו ילדות בשכם במשפחה מסורתית. כאשר אביה של פדווא שומע שבתו בת העשר קיבלה פרח מילד בן גילה בדרכה לבית הספר, הוא כולא אותה בבית ואוסר עליה להוסיף ללכת לבית הספר. שלטונו של האב הוא מוחלט, ומאותו יום אין פדווא יוצאת מהבית אלא בלוויית אמה או אחד מאחיה ואיננה חוזרת לעולם ללמוד בבית ספר. היא חשה שגם אימה אינה אוהבת אותה. אימה נישאה בהיותה בת אחת-עשרה וילדה את בנה הבכור עוד בטרם מלאו לה חמש-עשרה, ואחר כך הוסיפה וילדה עוד תשעה. פדווא היתה השביעית. בעודה ילדה, שמעה את אימה מספרת שהריונה השביעי בא לה שלא ברצונה ועל כן ניסתה פעם ועוד פעם להפיל את העובר אך לא הצליחה. אי אפשר שלא לחוש חמלה רבה על האישה הקשישה, שאלה זיכרונות ילדותה.

בשנת 1993 ראה אור החלק השני של זיכרונותיה – "המסע הקשה יותר"¹⁶. פדווא שלחה לי את הספר עם הקדשה ידידותית. שמתי לב שבין עמודי הספר תחוב פתק כעין סימנייה, ותהיתי מהו הדבר שפדווא מצאה לנכון לסמן עבורי. הפתק היה בין שני עמודים בפרק שבו מתארת פדווא את ביקורו של מרקוזה בשכם. בעמוד 137 מזכירה פדווא שנכחתי באותו ביקור והיא מוסיפה לשמי הערת שוליים המסבירה במי מדובר:

חבר הנהלת מכון ואן ליר ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. באביב 1989, הציג עקרונות נכונים שעליהם אפשר לבסס הסדר שלום: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, סידורי ביטחון למניעת התפרצות מלחמה חדשה באזור, ניצול תקציבי החימוש לרווחת עמי המזרח התיכון, מעורבות בינלאומית בביסוס ההסדר המדיני והבטחתו.

אף שאינני זוכר באיזו הזדמנות באביב 1989 הצגתי את העקרונות הללו, היו אלה דברים שבוודאי השמעתי, בניסוח זה או אחר, בהזדמנויות שונות בתוספת עוד כמה עקרונות חיוניים. אין לי ספק שבשום הצעת עקרונות לשלום לא הייתי שוכח לעמוד על הכרה בזכות קיומה וריבונותה של ישראל. גם אם עקרונות השלום לא נוסחו בדיוק כפי שהייתי רוצה, היה ברור לי שבהערה הזאת מבקשת פדווא לבטא את נאמנותה לידידותנו. הערכתי את המחווה הזאת ושמחתי.

אך להבדיל מיחסה האישי אליי ואל מספר מצומצם של ישראלים שאיתם קשרה קשרי ידידות במהלך השנים, יחסה לישראל ולישראלים כעם נותר עויין¹⁷. לא מצאתי בספרה שום ביטוי של נכונות להכיר בזכות קיומה של ישראל. ההכרה שהחברה הישראלית היא קהילה לאומית עם מאפיינים תרבותיים וחברתיים ייחודיים, שאותה ביטאה בפני בשנת 1969 – לא היה לה זכר בספרה. היינו בעיניה זרים ששדדו אדמה לא להם – "זרים שאין להם [בארץ] שורשים כלל." חזרתי וקראתי את העמוד שבו נכתב המשפט הזה כמה פעמים. רציתי להבין. היא אומרת את הדברים תוך תיאור ביקור ביפו, שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים:

באחד הרחובות הראשיים והצפופים עצרו אותנו שוטרים ממשטרת התנועה הישראלית, ובסבר פנים חמור ובשחצנות מאוסה ציוו עלינו לצאת מן המכונית ולעמוד בצד. שניים מהשוטרים הפכו את המושבים וחיפשו בכל פינה; ובאותם מבטים עוינים ציוו עלינו לחזור למכונית כדי להמשיך בנסיעה. במעמקי נפשי השבורה הדהדו דברי [המשורר] אַל-מֻתַנַבִּי: "אך הגיבור הערבי ב[ארץ רחוקה] – זר בפניו ובקוצר ידו ובלשונו"¹⁸. אך אנו לא היינו "בארץ רחוקה" ולא על אדמה זרה. אדרבה, חשנו את עוצמת השתייכותנו [למקום] ואת דופק הדם בשורשינו הפלסטיניים בתוך האדמה הערבית שנשדדה בכוח ובאלימות – האדמה השבויה כעת בידי זרים שאין להם בה שורשים כלל¹⁹.

כשקוראים את הדברים בהקשרם בספר, אפשר להבין מה גרם לפרץ הרגשות הזה. להבין, אך לא בהכרח להצדיק. מה היה שם באותו מפגש עם השוטרים בתל אביב? התנהגות אלימה מצד השוטרים לא היתה, גם לא גידופים ואף לא הרמת קול. היו "פנים חמורי סבר" – זה מתקבל על הדעת, ו"התנהגות שחצנית" – ייתכן. וגם "מבטים עוינים" – אפשר שהיו ואפשר שכך נראו למבקרים משכם. ואולי מקור הכעס של פדווא לא היה בהתנהגותם של השוטרים אלא בזהותם הישראלית?

אחרית דבר

השאלות שעליהן שוחחתי עם ידידים פלסטינים לפני כארבעה עשורים מוסיפות לעמוד במוקד המחלוקת המפלגת את הציבור בישראל מאז מלחמת ששת הימים – המחלוקת בין אלה מבינינו המוכנים להסכים לחלוקת ארץ ישראל בין שני העמים לבין אלה שאינם מוכנים בשום אופן לחלוקת הארץ. אני תומך כיום, ממש כפי שתמכתי לפני ארבעים שנה, ברעיון חלוקת הארץ. את הזכות להגדרה עצמית שאנו תובעים לעצמנו – איננו רשאים לשלול משכנינו הערבים. אין לאמץ לעצמנו את העמדה השוללת את זכות האחר כדרך שהם נוהגים בנו. בה בעת, אסור לוותר על עמדות היסוד של זהותנו הלאומית למען קיום הדו-שיח.

ישאל השואל: כלום אין שיחותיך עם בני השיח הפלסטינים מעידות שאין כל סיכוי לפשרה? לאו דווקא! הן מבהירות אכן שמדובר בתהליך ארוך וקשה וכי אין די בקשרי ידידות אישיים ליצירת שינוי בתפישה המדינית. אך מאידך הן מעידות על כך שניתן לקיים דו-שיח על נושא המחלוקת, ואולי אף ליצור בצד השני מידה מסוימת של פתיחות לעמדותיך, וזאת בלי שוויתרת על דרכך ועל צדקת הציונות. שיחות כאלה הן עדות ליכולת של יהודים וערבים כאחד לשמור על ראייה אנושית של הצד השני. זהו צורך חיוני במצב של סכסוך מתמשך.

תם ולא נשלם.

הערות שוליים

1.   דוד פרחי, תלמיד לתואר שני במכון ללימודי אסיה ואפריקה, שרת באותם ימים כיועץ לענייני ערבים בממשל הצבאי של איזור יהודה ושומרון. דוד, איש ברוך כישרונות, נפטר בלא עת ב-3 בספטמבר 1977, בהיותו יועץ לענייני ערבים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים.

2.   מחמוד אבו זֻלֻף, יליד יפו ובוגר האוניברסיטה האמריקאית בבירות, היה עורך העיתון הירדני "אל-ג'האד" שהתפרסם בירושלים. במרץ 1967 נפסקה הוצאת העיתון במסגרת הידוק הפיקוח של ממשלת ירדן על העיתונות, ואבו זלף נהיה עורך העיתון "אל-קודס" שהוקם במקום העיתונים שנסגרו בירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים נפסקה הוצאת העיתון, אך כעבור חודשים אחדים חידש אבו זלף את הוצאתו ברישיון ישראלי.

3.   בני משפחת חמורי הצילו יהודים בזמן הטבח בשנת 1929.

4.   שם האגודה באנגלית: American Friends Service Committee

5.   אז חבר כנסת שלימים היה לנשיא מדינת ישראל.

6.   "ספטמבר השחור" הוא הכינוי שניתן לשרשרת האירועים שהובילה למערכה שניהל צבא ירדן נגד כוחות אש"ף בירדן ובה הביס את הכוחות הפלסטינים ואילץ אותם לעבור מירדן ללבנון.

7.   אלרחלה אלאצעבּ (המסע הקשה יותר), עמאן, 1993, עמ' 65-71.

8.   "הנד" הנזכרת בשיר היא דמות מפורסמת בתולדות האסלאם הקדום; היא היתה נשואה לאבו סופיאן, ממנהיגי מכה, ונודעה כאישה עצמאית ותקיפה. בקרב בדר שבו הביסו המוסלמים בהנהגת מוחמד את צבאם של אנשי מכה עובדי האלילים, נהרגו גם אביה, דודה ואחיה. האיש שהרגם בקרב היה חמזה, דודו של הנביא מוחמד. הנד נשבעה לנקום את נקמתם. שנה לאחר מכן, יצאו אנשי מכה בהנהגת בעלה, אבו סופיאן, להלחם במוחמד ואנשיו בקרב אֻחֻד, והנד הנהיגה את נשות מכה שיצאו בתופים לעודד את בעליהן להלחם. הנד עצמה הכריזה בשיר: "אם תצאו באומץ לקרב, נקבל אתכם בחיבוק ונפרוש לכם את יצוענו, אך אם תיסוגו, נפרד מכם בסלידה." הנד הבטיחה לעבדהּ שאם יהרוג את חמזה, תשחרר אותו מעבדות, והוא אכן הרג את חמזה. הנד בקעה את בטנו של חמזה ההרוג, הוציאה את כבדו ונגסה בו. הנביא מוחמד התיר את דמה, אך לאחר כיבוש מכה, כאשר הנד התאסלמה בעקבות בעלה, סלח לה מוחמד.

9.   פדווא מביאה את שש השורות הראשונות של השיר של ביאליק בתרגום לערבית: אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ, אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ, וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה, אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם וַיֹּאמַר: נָקָם! היא כותבת שבן אחיה תרגם לה את השיר לערבית. אלרחלה אלאצעבּ, עמ' 79-83.

10. כשנה לאחר מכן, כשנתתי לה תדפיס של המאמר בגרסתו באנגלית, מסרה פדווא את המאמר לעורך כתב ספרותי ערבי בביירות והוא פורסם בערבית.

11. מרקוזה (1898-1979) נחשב באותן שנים לאחד מאבות השמאל החדש בארה"ב.

12. לימים עברה משפחת טוויל לרמאללה, ורימונדה נהייתה לעיתונאית ושימשה נציגת סוכנות הידיעות הפלסטינית (וואפ"א) ברמאללה. בשנת 1990 נישאה בתה סוהא ליאסר ערפאת.

13. הוגה דעות סורי ידוע.

14. לאחר זמן פירסמה פדווא את השיר בשינויים קלים תחת הכותרת "משאלת-לב פוגעת".

15. רחלה צעבה רחלה ג'בלייה ("מסע קשה, מסע הררי"), עכו (דאר אל-אסואר), 1985

16. אלרחלה אלאצעבּ, עמאן (דאר אל-שרוק), 1993.

17. בראיון עם יוסף אלגזי הבהירה פדווא את ההבחנה בין יחסה למדינת ישראל ויחסה לידידיה: "מדוע שאטיל על ידידי היהודי את האחריות לעוול שעשתה המדינה? אם לגנות ולהוקיע, אזי את המנהיגים ואת המימסד, אך לא את האדם הפשוט. בין היהודים שעימם קשרתי קשרים אמיצים היה המשורר המנוח מרדכי אבי שאול. אתה הרי הפגשת אותנו. אני רואה במשוררת דליה רביקוביץ ידידה אהובה. אני מיודדת עם מנחם מילסון ורעייתו; הם ביקרו בביתי ואני בביתם; אנחנו מחליפים בינינו ספרים." הארץ (17.7.1993)

18. אַל-מֻתַנַבִּי (915-965) נחשב לגדול המשוררים הערבים בכל הדורות. "הגיבור הערבי" הנזכר בבית השיר המובא כאן הוא המשורר עצמו.

19. שם, עמ' 18.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997. אזל.

פרק שני: נעורים בנהלל

חלק ראשון

משה בן חמש-עשרה. הלימודים אצל המורה משולם הסתיימו, ועומדת השאלה – מה הלאה? שלוש שנים לפני-כן, ב-1927, נפתח בנהלל בית-ספר חקלאי על-יסודי לצעירות, בהנהלת חנה מייזל. מטרתו להכשיר את התלמידות לחיי הכפר. הן באות ממקומות שונים בארץ ומתגוררות בפנימייה.

היום שבו מגיע מחזור חדש של תלמידות הוא יום שמחה וששון לנערי נהלל. הם מתאספים ובאים מכל קצווי הכפר, ובודקים בשבע עיניים כל בחורה. יש בהן עירוניות, שנראות כבאות מעולם אחר. יש שגופן מפותח יותר משל האחרות, והנערים מעניקים להן ציונים וכינויים. לפעמים אפילו מציקים מעט, מתוך קנאה. משה עומד גם הוא ומסתכל, מלא התרגשות. לנער בגיל ההתבגרות זהו חלום, ממש חלום – לצאת, לפחות לרקוד, עם מישהי מבוגרת ממנו בשנתיים!

מעתה, כאשר נמצאים במושב מורים מנוסים במקצועות כמו מטעים וגידול בקר, משמש בית-הספר החקלאי פתרון למשה ולחבריו בסיימם את בית-הספר היסודי. אמנם הם משתתפים רק בשיעורים העיוניים, ואילו את הניסיון החקלאי הם ממשיכים לרכוש בעבודתם המעשית במשקי ההורים, ואולם הסיפור על דיין, שלמד בנעוריו בבית-ספר לבנות, עתיד לחזור ולהיזכר בבגרותו, כאשר ירבו הפרסומים על חיבתו הרבה לנשים.

שמואל יוצא בשליחות ממושכת לאמריקה. המצב במשק קשה כרגיל. בהעדר האב עובד משה עם פועל שכיר, אולם מחשבותיו נודדות למחוזות אחרים: קריאה עד שעה מאוחרת בלילה, בחורות, ויציאה מנהלל להמשך הלימודים. האחריות נופלת על כתפיה של דבורה, שבריאותה לקויה, והיא הולכת ומתקשחת גם בגלל הצורך להחזיק בית ושלושה ילדים בכוחות עצמה: לבשל, לכבס, לנקות, לחלוב את הפרות ולהביא את החלב למחלבה, ומעל לכל ליצור בצריף, הדולף בחורף ולוהט בקיץ, הרגשה של בית ושל תרבות. כדי לחזור לעצמה ולעולמה הרוחני, שניתקה ממנו כאשר עזבה את האוניברסיטה ברוסיה ועלתה ארצה, היא מתחילה לכתוב רשימות ל"דבר הפועלת", ופונה גם היא לעבודה ציבורית במועצת הפועלות. נוסף על נסיעותיה התכופות לצורכי ריפוי והבראה היא נעדרת עתה לא פעם בגלל הפעילות הזאת.

בשובו מביא שמואל למשה מתנה – גרמופון משומש ו"פלטות", תקליטים, של מוסיקה קלה ופרקי חזנות. הגרמופון פועל על קפיץ, שאותו יש לטעון בסיבוב של ידית, ומדי פעם צריך לשים מחט חדשה, כי הקודמת נשחקה מהחיכוך. חדרו הקטן של משה נעשה פופולרי. בשבתות באים אליו לשמוע תקליטים, אותם תקליטים. אבל אין כמעט מוסיקה אחרת בכפר. הם מתכבדים בתה ובריבת התאנים של דבורה. לפעמים משה קורא שיר של משורר אהוב עליו, או סיפור ושיר שכתב הוא עצמו. משה חש כצייד, והגרמופון הוא הפיתיון. באות גם נערות יפות מבית-הספר החקלאי.

משה צנום, לא גבוה, שחום עור וקצת ביישן, וסקרן גדול – בולע ספרים ועיתונים; בולע בעיניו את הנערות בבית-הספר. הן מבוגרות ממנו, אבל הוא אינו מתייאש. זה הגיל שבו היצרים מתעוררים ואהבות ראשונות פורחות, והרצון להתבלט בא גם כדי למצוא חן בעיני הבנות. אפשר להתבונן בהן בכיתה, ואפשר לחלום על זו שמוצאת חן בעיניך כאשר אתה מוביל בעגלה הקטנה את כדי-החלב למחלבה שבמרכז הכפר, למשלוח העירה, ופתאום עוברת זו שעליה אתה חושב כל הזמן, והיא מחייכת אליך. לראשונה בחייו יש למשה ידידה, מבוגרת ממנו, חיה שמה, בחורה נאה ומפותחת מבית-הספר החקלאי, שאת אהבתו אליה הוא מביע לא במלים מפורשות, אלא ברכיבה עימה על סוסים בשדות ובשיחות נפש ממושכות על הספרים שקראו שניהם ועל חייהם. משה מדבר הרבה על אחיו הקטן והשובב, זהר, ועל העתיד.

ואכן, העתיד עדיין אינו נראה ברור. שמואל אומר: "די בזה שמשה סיים את בית-הספר היסודי. לכל היותר עליו עוד להשתלם עכשיו קצת במקצועות חקלאיים, וזהו. בארץ-ישראל קם עם חדש, שמתפרנס מעבודה עצמית ומעמל כפיו. דור הבנים במושב יהיה דור איכרים כמו המוז'יקים, האיכרים הפשוטים, ברוסיה. אין צורך בהשכלה גבוהה מפני שהיא מביאה אחר-כך לעזיבת המשק ולהליכה העירה."

שמואל כועס על כל נסיעה של משה מחוץ למשק, בין שמדובר בקורס אתתים מטעם ה"הגנה" ובין שמדובר בתוכנית להמשיך וללמוד בעיר. הוא אינו היחיד המחזיק בגישה זו. היא רווחת במושבים, בקיבוצים ואפילו במושבות הוותיקות: מי שלומד יותר מדי, סופו שהוא עוזב את החקלאות. אף-על-פי-כן, לימים, בהיותו חבר-כנסת של תנועת המושבים, מטעם מפא"י, עתיד שמואל דיין להיות גאה מאוד בבנו המצביא, שלא נשאר מושבניק, המגדל פרות ושתילים בנהלל.

דבורה סולדת מן הבורות של ילדי המושב ודוחפת את משה ללמוד. היא אשה משכילה ופתוחה לשיחות. עימה יש למשה שפה משותפת יותר מאשר עם אביו. "אמא היתה אשה חכמה, אינטליגנטית. ואבא – בתור ילד תפסתי שאבא מדבר קצת בסיסמאות. כשבן תופס שאביו מדבר שטויות, הוא מזלזל בו. להתווכח איתו לא היה טעם. אבא היה אומר אמיתות – וזהו זה. עם אמא היה אפשר להתווכח, לדבר. היא היתה יכולה להוכיח שאתה טועה או להיווכח שאתה צודק."

דבורה אינה חושבת כי טוב הוא שילדי נהלל יגדלו מנותקים מספרות, מתרבות, מהכרת העולם ומידיעת שפות. חלק גדול מחינוכו של משה בא ישירות מאהבתה לספרות. בהשפעתה הוא מתחיל לקבל שיעורים פרטיים באנגלית, אף שהאנגלית נחשבת לשפה של השלטון הבריטי הזר, הכובש, ומצווה היא לזלזל בלימודיה.

בזכות אמו ובזכות המורה משולם יודע משה שיש עולם אחר, וכי העיגול של נהלל, הפרות, המדגרה, הלול, הפלחה, הבחורות שאפשר לרקוד איתן ולהזמינן לשמוע מוסיקה מהגרמופון שבחדרו הקטן, ואפילו המשתלה לתפוחי-זהב ולאגסים, שהקים לאחר שהתמחה אצל המורה למטעים, אברהם גלותמן, בעבודות הזמירה, ההרכבה ובחירת הייחורים, משתלה שממנה הוא מוכר שתילים משובחים – כל אלה, חשובים ומפתים ככל שיהיו הם תחנות חשובות, אך לא המטרה של חייו. ואולם אהבה פשוטה ושורשית של איכר, של עובד אדמה – לרגבים מתפוררים בכף היד, לשדה חרוש, למשק במושב, לעמק, לארץ-ישראל – עתידה לאפיין אותו עד יומו האחרון.

*

לבד מזכרונות הילדות – מן הביקורים בצמח ומן השהות בבית הסגור בנצרת – הפגישות הראשונות של משה עם ערבים הן עם הבדווים החיים בשכנות לנהלל. אלה עומדים לא פעם משתאים למראה המחרשה האירופית, הפולחת תלמים עמוקים בשדה. משה וחבריו יוצאים למרעה עם עדר הפרות, ונפגשים בשדות עם הרועים הצעירים של שבטי המזאריב והכעבייה. האוכל שהנערים הבדווים מביאים איתם הוא דל ביותר, והם חומדים את הצידה העשירה יחסית, שמביאים עימם נערי נהלל. הפרות הנהלליות הן עתירות חלב יותר מן הפרות הערביות, ולא אחת מבקשים הנערים הבדווים להיצמד לפטמותיהן, ועל כך מתפתחת תגרה ומוחלפות מכות בין הנערים. בעניין האוכל משה נדיב יותר, ונוטה להתחלק באוכל שלו עם הנערים הבדווים. אחד מצעירי המזאריב, ווחש שמו, שפירושו זאב, מתיידד עם משה ומצטרף אליו לא פעם לארוחות בשדה, בימי החריש והזריעה. משה לומד ממנו קצת ערבית מדוברת, שעתידה לשמש אותו בשנים הבאות.

פעם רוכב משה על החמור, ואחד הנערים הבדווים דוחף לאחורי החמור חופן פלפל חריף. החמור פותח בדהרה מטורפת עד שמשה נופל, לצהלת כולם. הוא מתרומם, מנער מעליו את האבק ואינו מגיב כלל. רק לאחר יומיים, כשנראה שהתקרית נשכחה, מפתה משה את הנער בעל הפלפל לרכוב על פרה בעלת עצם-גב חדה. הפרה, שאינה מורגלת שירכבו עליה, מתחילה מיד להשתולל ולהתפתל, וכאשר נופל ממנה לבסוף הנער הבדווי, היא מסתובבת ונוגחת בו כראוי. הבדווי אינו שוכח את המקרה שנים רבות, ועד היום מסופר המעשה בווילות של בית-זרזיר – היישוב הבדווי שצמח לימים, לא במעט בסיועו של משה, על אדמות שבט אל-מזאריב.

מדי פעם נוסע משה עם אביו לטחון את החיטה בכפר הערבי מג'דל. בנעוריו של משה דומים חיי החקלאים היהודים לא במעט לחיי הכפר של שכניהם הערבים. בתקופת הקציר והדיש יושבים ילדי נהלל על המורג הרתום לסוס או לפרד, הסובב ודש את התבואה בגורן – ממש כילדי הערבים. רק מאוחר יותר תבוא מכונת הדיש, ואחריה הקומביין. הארץ עוד קרובה יותר במראיה לארץ-ישראל של תקופת התנ"ך מאשר לדמותה בסוף המאה העשרים, כאשר גם חיי הערבים בישראל נעשו במידה רבה עירוניים ודומים לאורח החיים היהודי.

 "יחסי לערבים," מספר דיין, "היה חיובי. אהבתי את דרכי חייהם והערכתים בתור עמלים, קשורים לקרקע וטבועים בנוף הסובב אותי. לא היה לי ספק שאפשר לחיות איתם בשלום. הם ביישוביהם ובדרך חייהם, ואנו – בשלנו."

*

ב-1929פורצים בארץ מאורעות דמים. המון ערבי טובח ביישוב היהודי בחברון, בצפת וביישובים אחרים. אמנם נהלל אינה נפגעת, אך נושא הביטחון, שעתיד להעסיק את משה יותר מכל דבר אחר בחייו, מתחיל להיות חלק מעולמו. המושב מצטרף לארגון ה"הגנה", שהוא הצבא החשאי של רוב היישוב העברי בארץ. חברי ה"הגנה", שכולם מתנדבים, עובדים כל אחד במקצועו, כמו צבא מילואים. הנשק מוסתר מפני השלטון הבריטי אבל בסתר מתאמנים בו. לכל חבר בארגון יש תפקיד, בעיקר בשמירה, ובשעת הצורך מגויסים כולם להגנה על היישובים והדרכים.

לילה. גשם. בוץ. משה חוצה את החצר אל הרפת. ריח חם של פרות הרובצות ליד אבוסיהן ושל חציר ומצע של קש בלול בזבל. משה מפנה באת את הזבל מפינת הרפת, חופר מעט ומגלה את הסליק, המחבוא, העשוי צינור-ברזל עבה התקוע אלכסונית עמוק באדמה, מולחם בתחתיתו וסגור למעלה במכסה מתכת ובמעטה מבודד של גומי וברגים. בפנים, עטוף בנייר משומן, מוסתר רובה הקרבין של הצבא הגרמני, שרכש שמואל בדגניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הרובה משמש להגנה על המשפחה והמשק, ושמואל אינו מוכן למסור אותו למישהו אחר בכפר, אפילו לצורך שמירה. תחילה היה משה מופקד רק על ניקוי הרובה ושימונו. מגיל עשר למד להשתמש בו. עתה יש ידיעות, שהשכנים הערבים ינסו לפגוע בכפר. שמואל, האב, נמצא באחת מנסיעותיו. משה שולף את הרובה, מנקה אותו, מכניס כדורים למחסנית, ומחזיקו כל הלילה ליד מיטתו, כדי להגן בשעת הצורך על אמו ועל אחותו ואחיו הקטן.

לא רק המבוגרים, גם הנוער של נהלל מגויס ומתאמן בהגנה על המושב וביציאה לעזרת היישובים בסביבה. משה הוא מצעירי המגויסים ל"הגנה". באותה תקופה נהוג ששמירת השדות נעשית בידי רוכבים המפטרלים שעות ארוכות, חמושים בנבוט – אלת-עץ בעלת גולה מסוקסת בקצה, או בקורבאץ' – שוט ארוך עשוי עור, או ברובה בעל רשיון מהמשטרה הבריטית, ולעיתים ברובה-ציד. דודו של משה מצד אביו, יהודה, מארגן את שמירת השדות של נהלל. משה הוא אחד מחבורת הנערים שבמשקיהם כבר יש גם סוסים, ואלה משמשים אותם לשמירה וגם לאימונים.

שני חברים מבוגרים בכפר, האחד מהם שמו חבינסקי, היו בנעוריהם פרשים בצבא הצאר הרוסי ולמדו טיפול בסוסים ותכסיסי לחימה של חיל הפרשים. עתה הם מאמנים את הרוכבים הצעירים להסתער על הגבעות בקריאות "הורה!" – והקורבאצ'ים העבים בידיהם. משה רואה בכך המשך לעלילות ספרי ההרפתקאות האהובים עליו, והוא קורא לסוסתו טאוקה, כשם סוסו של הפרש האינדיאני בספר ילדי רב-החובל גראנט מאת ז'ול ורן.

שני החיילים לשעבר בצבא הצאר נהנים מתרגול נערי נהלל, ובינתיים מתפארים לפניהם בעלילותיהם בתור פרשים ברוסיה. העברית שבפיהם מצחיקה מעט. חיל הפרשים, שהיה כוח צבאי מרכזי עד מלחמת העולם הראשונה, עתיד לקרוס בפני הפאנצרים, הטנקים של גרמניה הנאצית. גם בארץ-ישראל כבר אין עורכים התקפות על גבי סוסים, כמנהג הבדווים. יש משהו קצת מגוחך ברצינות שבה מסתערים הנערים ה"צברים" על הגבעות שליד נהלל, כשהם רוכבים על סוסיהם בשורה חזיתית, מניפים קורבאצ'ים, השורקים באוויר, ושואגים קריאות זירוז וקללות של חיילים ברוסית. אך אלה הם השיעורים הצבאיים הראשונים שמקבל משה, והם נחרתים בליבו – אין להסתפק בהגנה בלבד; הדבר החשוב ביותר הוא לשטוף קדימה, לפרוץ בהפתעה בין חיילי האוייב, להטיל בהם פחד ובלבול, ולערער את כל מערך הגנתם ואת ביטחונם.

בהיותו כבן שבע-עשרה מקבל משה במתנה מדודו יהושע אקדח פאראבלום, שיהיה מעתה נשקו האישי. היישוב העברי נמצא במאבק נגד הסביבה הערבית, העויינת בדרך-כלל את ההתיישבות והעלייה. מדי כמה שנים פורצים מאורעות דמים. השלטון הבריטי, ובראשו הנציב העליון, מתמרן בין היישוב העברי לבין הערבים. לעיתים בא נציב בעל יחס אוהד יותר ליהודים, אבל רוב תקופת המנדט רואה היישוב העברי את האנגלים כאוייב וכשלטון זר. הם אינם ממלאים אחר הצהרת בלפור, שבה הבטיחה הממשלה הבריטית להקים בית לאומי יהודי בארץ-ישראל; לרוב הם תומכים בערבים. לכן יש להשתחרר משלטונם ולהקים מדינה עברית. באווירה הזאת מתן אקדח לצעיר עברי – וכמובן, ללא רשיון מהבריטים – הוא טקס של התבגרות, של הבטחה לדעת להגן מעתה על עצמו ועל עמו מפני ערבים ובריטים כאחד.

*

בשעות היום נוהגים צעירי נהלל לשמור כשהם רכובים על סוסיהם במשעולי השדות והמטעים, ובלילות הם אורבים לגנבים. לא פעם עולים קולות צעקה וקללות, ומתפתחת קטטה בשדה. הנהללים תופסים פרות וכבשים אחדים, ומעיזים אותם למרכז המושב בעסק גדול, ועד שלא בא הרועה לפדות את עדרו ולשלם את הקנס על הרעייה בשדות זרים, אין מחזירים לו אותם. לפעמים תופסים את הרועה עצמו ומענישים אותו במלקות ובהצלפת שוט, כדי להרתיעו, ומשחררים אותו מבלי למוסרו למשטרה הבריטית. כך נוהגים השומרים גם ביישובים אחרים בארץ, וכך נהוג גם אצל הערבים בינם לבין עצמם.

הבדווים של ערב אל-מזאריב, ושכנים אחרים, רגילים ששדות הבור משמשים מרעה לצאנם, וכך גם יחסם לשדות נהלל, שעמדו שוממים במשך דורות רבים ועתה הם מעובדים. וכי מה מפתה יותר בעונת הרביע, האביב, מללחוך את התבואה בעודה ירוקה, כאשר השיבולים רכות ונוטפות עסיס קמחי מתוק? – ויש גם גניבות מהחצרות בכפר או מהמטעים המתחילים לשאת פרי, וסחיבת כלי עבודה או יבול בשדה, וסכסוכי קרקעות הנוגעים לגבולות השדה או לזכות המעבר למעיין סמוך.

יום אחד פושטת החבורה על עדר שנתגלה רועה בשדה שלף, שדה בור שלא נחרש בקיץ, אחרי הקציר. אין בכך נזק גדול, אבל העיקרון הוא שאין מרשים לבדווים לעלות על שדות המושב, שדות שלפני היווסדו היו הפקר לעדריהם.

משה דוהר בראש כצייד אחר טרפו. הוא מניף את הקורבאץ' וחותך את האוויר בשריקת הצלפה סיבובית מאיימת. העדר כל פחד בפשיטות ובתגרות מעורר כלפיו יחס של כבוד. לדעת כותב תולדותיו, שבתי טבת, בפשיטות הללו תופס משה לראשונה עמדה של מנהיגות בקרב חבריו. בדרך-כלל הם מגלים כלפיו יחס של רתיעה וחשדנות, ובעיקר חשש מפני רצונו להשתלט עליהם. אך איש מהם אינו משתווה לו בנועזות, בדביקות במטרה ובאכזריות בקרב, כי החשוב בעיניו מכל הוא לבצע את המשימה ולנצח את האוייב.

אבל הפעם הרועה אינו נבהל, אלא ממשיך להתנהל לאיטו עם עדרו. משה, הדוהר אליו ראשון, עומד כבר להצליף בו בשוטו, אבל אז נוכח הוא לדעת שהרועה אינו אלא ידידו הבדווי ווחש. ידו של משה נסוגה אחור.

 "אתה לא מתבייש?" מוכיח אותו ווחש. "מה אנחנו, זרים? וכי לא אכלנו ושתינו יחד זה אצל זה? האם לקחתי פעם משהו מביתך? ועכשיו אתה רוצה להכות אותי בגלל כמה עשבים יבשים?"

 "לפעמים הכעס חזק מן הבושה," אומר משה, "אבל הידידות חזקה משניהם."

והוא מניח לווחש ואינו מגרש אותו. ההפסד אינו גדול – הרי זה שדה בור. עקרון ההרתעה חשוב, אבל צריך לדעת לוותר לפעמים, כדי לשמור על קשרים אנושיים, כי מי יודע מה יילד יום. אסור להזניח קשר של ידידות. אמנם, כבדהו וחשדהו: זו דרך לגלות מה מתרחש במחנה שלהם, להיכנס לעורם ולחשוב כמוהם ולדעת מה בדעתם לעשות, וגם איתות למתונים שבערבים, שאפשר לחיות איתנו בשלום.

שמואל, האב, אינו מאמין בכך. יש לו דיעה שלילית על הערבים. לדבריו, היהודים מפתחים את הארץ, וכל תושביה, גם הערבים, נהנים מכך. עליהם להיות אסירי-תודה על כך, אבל במקום זאת הם גונבים ורוצחים. שמואל משתמש כלפי הערבים במלים קשות המביעות סלידה, בדומה לסלידתו מפני הגויים שהכיר בנעוריו ברוסיה, כאשר נלווה לאביו הרוכל, שנאלץ לעבור בעגלתו מכפר לכפר ולהיות נתון לחסדי המוז'יקים.

בעיני משה, הרפתקאותיו בשמירה והחיכוך המתמיד בין הרועים לעובדי האדמה הם חלק משעשועי הנעורים. המשך לפרקי המקרא שלימדו משולם על חיי אבותינו, לסיפור על קנאת הנוודים בעובדי האדמה; ולעלילות הספרים שהוא קורא, ובהם מלחמות ומרדפים ופרשיות אהבה ונקמה, לעיתים גם של הערבים בינם לבין עצמם, כפי שתיארו אותם סופרים עברים באותה תקופה. משה עצמו מחבר בנעוריו סיפור, שבו יוצאים הוא וידידו הבדווי וחש, רכובים על סוסים, למסע ארוך במדבר, כדי להילחם בשבטים אחרים.

*

לילה, חורף, דצמבר 1932. אולי בגלל מזג האוויר הגשום אין השמירה בכפר מצליחה למנוע פיגוע קטלני. ערבים חודרים למושב וזורקים פצצה אל הצריף של משפחת יעקובי. כל הכפר נזעק אל מקום האסון. אנשים מבוססים בבוץ הכבד. צעקות הכאב והבכי פולחות את הלילה החורפי. מתברר שהילד דוד, בן השמונה, נהרג מיד. האב, יוסף, מת מפצעיו למחרת בבוקר.

עד מהרה מתברר שהרצח בנהלל ביטא כוונה מפורשת להרוג יהודים משום שהם יהודים, ומתוך התנגדות לעצם ישיבתם של יהודים בארץ-ישראל. הרוצחים שייכים לארגון טרור ערבי קיצוני ושמו "השייח'ים מגדלי הזקן", שנקרא לימים הקאסמייה, על שמו של שייח' עז אל-דין אל-קאסם, מייסדו ומנהיגו, המצווה על מאמיניו לגדל זקן פרא. השייח' נהרג לאחר כשנתיים במרדף שעורכים אחריו הבריטים בהרים ליד ג'נין. קברו נמצא עד היום בשכונת נשר שבמזרח חיפה. הזרוע הצבאית של החמאס, ארגון הטרור הערבי הרצחני, קרויה על שמו של השייח' עז אל-דין אל-קאסם, וזאת יובל שנים ויותר לאחר הריגתו.

הרצח הכפול משפיע מאוד על משה בן השבע-עשרה, ובעקבותיו עתיד להתגבש יחסו אל הערבים, שעימם יתמודד כמעט כל ימיו. מאביו הוא שומע שהערבים הם נחותים, שודדים, רוצחים מנוולים וכפויי טובה, האורבים לערוך פרעות ביהודים שמיטיבים עימם. דברי הסלידה של האב ה"גלותי" מחלחלים בנפשו מילדות. אבל כבן-הארץ, היכרותו עם השכנים הערבים דווקא מקרבת אותו אל הצד השורשי והחיובי של אורחות חייהם. בדווים הרועים את צאנם וחיים באוהלים, פלחים החיים בכפר ומעבדים את שדותיהם. עתה הוא מרגיש צורך להבין מהיכן נובעות השנאה והרצחנות; האם רק מן הפרימיטיביות והנחיתות של הערבים? האם שייח' עז אל-דין אל-קאסם הוא מנהיג כנופיית שודדים, כמו אבו-ג'ילדה המפורסם, או שיש לרצחנות הקאסמייה שורשים אחרים?

משה רוכב עם חבריו לבקר בכפר הערבי ציפורי שבגליל ומשוחח עם אחדים ממכריו. בכפר הזה נמצא מרכז הקאסמייה. הוא מדבר גם עם זקני השבט הבדווי אל-מזאריב. מהפגישות מתברר לו, כי הכל מדברים בהערצה על הקאסמייה, רואים בהם אידאליסטים, מצניעי לכת, המרבים להתפלל והפועלים מתוך אמונה דתית ולאומית עמוקה. אכן, הרצח אינו קשור כלל לסכסוכי שכנים על מרעה או על בעלות על קרקעות, אלא מבטא את עומק הסכסוך הלאומי, הדתי והרגשי ששורר בין היהודים לערבים בארץ-ישראל.

משה מתרשם מעתה, כי ההתנגדות הערבית העמוקה ליהודים אינה רק תאוות רצח ושוד הנובעת מתנאי חיים פרימיטיביים, כדעת אביו. הוא נוכח לדעת, שיש אצל הערבים נכונות להקרבה למען הרעיון הלאומי שלהם, ולכן המצב מסוכן בהרבה, משום שמדובר באנשים בעלי הכרה והשכלה, שמוכנים להרוג וליהרג למען מטרה הנראית צודקת בעיניהם. בתקופה זו מתחילה לצמוח גישתו של משה לערבים, שעתידה להשתכלל ולאפיין אותו בשעות קשות בעתיד, כמפקד צבא וכמדינאי – העדר שנאה כלפי הערבים, לא כעם ובייחוד לא כפרטים, שאת אורח חייהם הוא מחבב בצורה רומנטית כמעט; הבנה עמוקה למניעיהם, לאיבתם כלפינו ולדרך חשיבתם, למנטאליות שלהם. הערכה מדויקת, מלווה בוז מסוים לכוחם הצבאי וליכולתם להילחם בנו; תעוזה צבאית מדהימה במערכות נגדם. גישה מעשית לכל אפשרות של דו-קיום איתם, בצד ביטחון נחרץ בעליונות השליטה והכוח הצבאי של ישראל.

*

תקופה חדשה באה לנהלל – על מקום הצריפים בונים בתים, גם את ביתה של משפחת דיין. את העבודה מבצעת קבוצת-בניין של צעירי הכפר. משה בן השמונה-עשרה הוא עתה פועל בניין, וזאת נוסף על עבודתו במשק המשפחתי. הלימודים בבית-הספר החקלאי לצעירות כבר הסתיימו. העבודה היומית הכפולה מתישה אותו. בגמר העבודה מציע הקבלן, שבונה את הבתים, הצעה מפתה לצעירים: לעבוד אצלו בבנייה בתל-אביב. כך יהיה אפשר להרוויח יותר כסף וגם ללמוד בערבים.

שמואל נמצא שוב בשליחות באירופה. הכרם נפגע מבצורת. מחלת ניו-קאסל, מחלה נגיפית קשה, שתוצאותיה עשויות להיות הרות-אסון, פורצת בלולי הכפר. למרות כל אלה נוטש משה את המשק הנמצא בצרות ויוצא עם חבריו לתל-אביב. אולי זה קו אופייני אצלו וגם אצל הוריו – משפחה של אנשים קשים כסלע, עצמאיים, נחושים בדעתם. כאשר אחד מהם ננעל על מטרתו, איש לא יעצור אותו בדרכו, אפילו הוא בן-משפחה קרוב העלול להיפגע ממעשיו. זה סוד כוחם, אבל זה גם צד עצוב, ולעיתים טרגי, שעתיד ללוות חלק מבני המשפחה דור אחר דור.

תל-אביב בשלהי שנת 1933 היא עיר תוססת, שבתיה הלבנים צומחים מן החולות. היא העיר העברית הראשונה והגדולה ביותר. למרות השלטון הבריטי, היא כבר כמו מדינה עברית קטנה וכמעט עצמאית. היא מתפנקת בחוף ים נהדר. יש בה חנויות רבות ובתי קפה, שבהם יושבים סופרים ושחקנים וציירים ומנהיגים. היא מלאה עולים חדשים, גם מהמעמד הבינוני, שרצונם להיות בעלי בתים. כבר יש בה משהו מן העולם הגדול, אבל בעברית.

בשעות היום מתרוצצים משה וחבריו על הפיגומים בבניין בן שתי קומות, ההולך ונבנה ברחוב חיסין. מעמדו של פועל בניין בתל-אביב הוא מעמד נכבד מאוד, שגם הכנסה בצידו. אמנם העבודה בבניין אינה קלה, אבל בתל-אביב אין צורך לשמור בלילות ולבוסס בבוץ העמוק, או לעבוד בתוך ענן הברחש המציק בשדה.

בערבים מתקיימים בעיר קונצרטים, הצגות תיאטרון, הרצאות ושיעורים בטכניון הערב ובאוניברסיטה העממית. משה, שזכה פעם להאזין לכנר בעל השם העולמי ישה חפץ, בהופעה נדירה במחצבה בעין-חרוד, משתדל עתה לספוג תרבות והשכלה ככל יכולתו. הוא לומד הנדסה ואלגברה ושומע שיעורים בספרות, בלשון ובהיסטוריה מפי טובי המורים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שנותנים סדרת הרצאות מיוחדת בתל-אביב. גם בהיותו בנהלל הכיר משה רבים ממנהיגי תנועת העבודה, וכן סופרים ומשוררים, שנהגו לבקר ולהרצות בהתיישבות העובדת – ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, חיים ארלוזורוב, משה שרת, אז שרתוק, אברהם שלונסקי ואחרים. חרף היותו מושבניק צעיר וקצת מחוספס, הוא זוכה לפגוש בנעוריו ובבחרותו רבים מהאנשים בעלי השם בארץ.

סיבה נוספת לבואו של משה לתל-אביב היא חברתו החדשה, יהודית, אף היא מתלמידות בית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל. היא סיימה את לימודיה, חזרה לבית הוריה האמידים בראשון-לציון, ועתה היא לומדת בסמינר למורות בתל-אביב. משה הוא בחור בעל יצרים עזים, אך יהודית, כרבות מבנות גילה, אינה מוכנה להתמסר לו כל-כולה – רק טיולים, ושיחות ארוכות, וקצת חיבוקים ונשיקות, שמטריפים עליו את דעתו כי יותר מכך היא לא מרשה לו. הוא גר עם חבר בחדר שכור ברחוב הקישון. משלו אין לו ולא כלום – לא כסף, לא דירה, לא מקצוע ולא השכלה מסודרת. אין לו חשק לחזור אל הבית בנהלל, שם אביו מטיף לאחרים, ואמו מסתובבת קודרת. הוא מפציר ביהודית להינשא לו, או להתחיל לחיות איתו. חסר לו בית משלו, וגם אהבה ממשית. היא מסרבת – בעיניה כל זה מוקדם מדי.

משה: "הוריה לא התלהבו ממני ואף אותה פקדו הרהורים אחרי הנהללי שנדד לתל-אביב לעבוד בבניין."

*

בקיץ 1934, לקראת העונה הבוערת של הקציר, חוזר משה בן התשע-עשרה לנהלל. הגיחה הקצרה לאווירה אחרת, של תל-אביב, נסתיימה. אבל הוא אינו יושב בשקט. עוד בשנים שבהן עלו ארצה הוריו, אנשי העלייה השנייה, היו הטיולים ברגל בארץ-ישראל דרך להכיר את המולדת הישנה-חדשה, ולהעמיק את תחושת השייכות אליה. לדור הצעיר שנולד כאן, המסע הרגלי הוא ביטוי טבעי של אהבה לנופי הארץ, להכרת שביליה, הריה, עמקיה וקפלי הקרקע שלה; ואולי הוא גם הוכחה לאומץ לב ואימון צבאי לקראת העתיד.

סתיו. חריש השדות נסתיים וטרם הגיע מועד הזריעה. לאחר ויכוח לא קל עם המבוגרים, הממונים על הביטחון בכפר אך חוששים מקלות דעתם של הצעירים, יוצא משה עם עוד שניים מחבריו, בניה וברוך, לטיול רגלי מבית-שאן, לאורך הירדן, לכיוון יריחו. הם מצוידים בתרמילים, ובתוכם לחם, סרדינים וביצים קשות, מימיות חגורות על החזה, מצלמה אחת, וקצת כסף שחסכו מהעבודה בבניין.

תחילה חשבו לטייל לחרמון, אבל משה מחליט כי חשוב יותר ללכת לאורך הירדן ולהגיע מיריחו לחברון, ומשם לבאר-שבע ולעזה. כל אלה ערים ערביות, שאינן מסבירות פנים לבחורים עבריים. גם השוטרים הבריטים חושדים בכל יהודי, שנתפס מסתובב ללא סיבה באזורים מרוחקים, שהוא עולה חדש שהצליח להיכנס לארץ-ישראל באופן לא חוקי.

ביום הראשון של המסע שורר חמסין סתווי כבד. המים במימיות אוזלים. השלושה מסתבכים בצמחייה הפראית והסבוכה שעל גדת הירדן, באזור הנקרא הג'יפטליק. רוח מזרחית חמה מכה על פניהם הצרובות. מותשים לגמרי הם שוכבים לישון. למחרת בבוקר נוכחים השלושה לדעת שטעו בדרכם, כנראה בסביבת ואדי פצאל, ואפילו הירדן נעלם מהם, ואין מהיכן לקחת מים.

לפתע הם פוגשים רועה בדווי עם עדרו, ומבקשים ממנו מים. הרועה חושש מפניהם, או אולי חמת המים שלו ריקה, והוא מוליך אותם אל מאהל שבטו, שבראשו עומד האמיר דיאב. תחילה פוגש אותם האמיר בכעס ואומר שוודאי באו לרגל את הארץ, שאינה שייכת להם, אבל משה מצליח לשכנעו כי פניהם לשלום, והם סומכים על המסורת הבדווית של הכנסת אורחים וכי כל חפצם היה להגיע ליריחו. האמיר מאכיל ומשקה אותם, ואף ניאות להצטלם עימם, ושולח אותם בלוויית אחד מאנשיו וצידה לדרך – עוגות מיובשות מחלב גמלים – ליריחו.

קבלת הפנים הלבבית של האמיר משפיעה על משה, ולימים הוא כותב: "מדוע אמיר בדווי מחויב לנהוג סבר פנים יפות, אדיבות ורחבות-לב בשלושה צעירים יהודים, מאובקים, לא מגולחים, דוברי ערבית קלוקלת? אילו הורידו מאיתנו את שעונינו, לקחו את המצלמה וגזלו את הכסף שבכיסינו, הייתי רואה בזה דבר טבעי יותר. מתאים לסיפורים ולתיאורים שהרביתי לקרוא ולשמוע מפי הוותיקים. האמת היא שגם לפני כן נתקלתי בתופעות כאלו. לפעמים נקלעתי, יחידי או עם עוד נערים, לכפרים ערביים ולשבילים נידחים, וכאשר היו פרחחים מבני המקום מיידים בנו אבנים וחיפשו עילה לקטטה, נמצאו זקנים או נכבדים שהגנו עלינו, לקחונו לביתם, הגישו פיתות וזיתים ושלחונו בשלום לבתינו. אני אישית מעולם לא נתקלתי ביחס נבזי מהערבים."

השלושה מבקרים את המחנה של מפעל האשלג בקליה. משם הם עולים במכונית לירושלים, ובאוטובוס ערבי לחברון. הם רוצים לרדת בשיירה של ערבים מחברון לעבר סדום, ששם הוקם לאחרונה מחנה נוסף של מפעל האשלג, בדרום ים המלח. ואולם פרצופי הרוכבים בשיירה אינם מוצאים חן בעיני משה, הם נראים לו זוממים דבר-מה כלפי אורחיהם למסע, ממש כאותם אנשי סדום שבמקרא. לפיכך ממשיכים השלושה במונית ערבית לעיר הערבית הקטנה באר-שבע, לנים בה, ומשם הם נוסעים באוטובוס ערבי מלא עד אפס מקום – לעזה.

בעזה תופסים אותם מייד שוטרים ערבים. חושדים בהם שהם עולים בלתי-חוקיים, מעפילים יהודים שבאו בספינה מן הים. דווקא כאן מתעקש משה שלא לדבר ערבית אלא עברית בלבד. אולי כדי להיות בטוח שעקב כך יוזעק שוטר בריטי או יהודי, והם לא יילכו לאיבוד אצל הערבים. לאחר חקירה מעלים אותם לאוטובוס ערבי הנוסע ליפו, ולקראת הערב הם מגיעים לתל-אביב.

חרף העייפות, שולח משה את שני חבריו למערכת "דבר", לדווח על הטיול, ובייחוד על המעצר בעזה. הוא מעדיף שאחרים יספרו על כך ולא הוא-עצמו, כי העורך הוא חבר של הוריו ומכיר אותו. למחרת מתפרסמת בעיתון כתבה שבה נאמר, בין השאר: "שלושת הבחורים החליטו לדבר עברית. הקצין החוקר, עבדול רחמן יוסוף, כעס ואמר שפלשתינה היא מדינה ערבית וכל אחד בה צריך לדעת את הלשון הזאת. סוף-סוף הובא שוטר בריטי המבין עברית, ואחר מתן סימנים שונים, שוחררו."

הם שבים לנהלל כגיבורים, שעל מעלליהם נכתב בעיתון. בגלל הפרסום סולחים להם על קלות-דעתם – שום נשק לא היה עימם, גם לא מפות מפורטות, או מדריך המכיר את המסלול. משה לומד מהמסע הארוך, אך לא היחיד בנעוריו, שהארץ ניתנת למי שהולך בה בביטחון, וכי היא כספר פתוח שאפשר לקרוא בו עוד ועוד דפים מהעבר התנ"כי, ומן הנוף בהווה. הוא גם נוכח לדעת, מה גדול כוחו של הפרסום. בזכותו נשכחת הביקורת על שלושתם, ואפילו רוחשים להם כבוד. לולא היוזמה שלו למסור את הסיפור לעיתון, שנבעה מכעסו על הדרך שבה התייחסו אליהם בעזה, מי יודע לאיזו קבלת פנים נזעמת היו זוכים בשובם לנהלל. הפרסום הוא כוח, הוא יכול לעשותך גיבור ולשנות את הדרך שבה שופטים אותך ואת חטאיך, כמו שקרה לדוד המלך. אבל לבסוף נענש גם דוד בידי האלוהים.

המשך יבוא

* * *

כיצד הצליחו מטוסי חיל האוויר לחדור לסוריה?

מאת: ד"ר גיא בכור

פתרון התעלומה: באיזו שיטה גאונית הצליחו מטוסי חיל האוויר להערים על ההגנה האווירית של סוריה – ולא להתגלות?

[המאמר רץ באופן חופשי באינטרנט]

ב-6 בספטמבר 2007 יצאו, לפי מקורות זרים, שמונה מטוסי קרב ישראלים מסוגים F-15I ו-F-16 לכיוון סוריה, כאשר לפחות ארבעה מהם נכנסו אל תוך המרחב האווירי הסורי. הם היו מחומשים בטילי מאווריק AGM-65 ובפצצות, מלווים במטוס ביון אלקטרוני ELINT.

מהרגע שנכנסו, כולל ההפצצה הרועשת, ועד שיצאו, לא התגלו המטוסים החודרים על ידי מערכות המכ"ם הסוריות החדישות, שאך זה נקנו מן הרוסים, כנראה במימון איראני. מדובר במערכות מסוג מתקדם TOR-M1, הכוללות משגרי טילים וכן מערכות נושאות טילים מסוג רוסי Pachora 2A. אילו מערכות מתקדמות ורגישות במיוחד, שהיוו מקור גאווה וביטחון לסורים.

שום מטוס שאינו חמקני, לא יכול לעבור את המערכות הללו בלי שיתגלה ויירה מייד. ומטוסי האף-15 והאף-16 אינם חמקניים. לפי מידע שהתפרסם בעולם ישראל פנתה לארצות הברית, כדי לקבל מידע מקדים על מערכות רוסיות אלה.

אם כן זו תעלומה: איך קרה שהמערכות לא גילו, לא זיהו, לא יירטו לא פעלו כלל? גם לאחר שהתקיפה נסתיימה והמטוסים עזבו מזמן, המערכות האלה לא פעלו. התדהמה הסורית היתה גדולה, התדהמה הרוסית היתה גדולה, שכן המערכת שלהם לא פעלה כלל, וכן גם התדהמה האיראנית, שכן היה זה איתות ברור, שקיים גם היום, שהמיתקנים האיראניים הגרעיניים אינם מוגנים מן הטכנולוגיה והעוצמה הצבאית של ישראל. במירוץ בין התוכנות הישראליות לחומרה של העבר, זו האחרונה מפסידה.

אז איך זה פעל? כתב העת לענייני תעופה Aviation Week חשף את הפעולה, על פי מומחים צבאיים של צבא ארצות הברית, שעקבו אחרי המבצע האווירי הישראלי הנועז. מדובר בפיתוח ישראלי סודי, שאמור להיות דומה לפיתוח אמריקני בשם SUTER. במילים פשוטות לא מדובר עוד על חסימה או שיבוש של הרדאר שעל הקרקע, אלא בפריצה נועזת לתוכו, כמו האקרים הפורצים לתוכנות מחשב. זוהי שיטה גאונית, המשנה לגמרי את כללי המלחמה, שכן בעזרתה ניתן לפרוץ למערכי המחשבים של האוייב.

השיטה האמריקנית נוסתה כבר בעיראק ובאפגניסטן, והיא עובדת. השיטה הישראלית אמורה להיות דומה לה באופייה. המערכת מאפשרת למשתמש לחדור אל תוך מערכי הקשר והקומוניקציה של האוייב, לראות מה רואים חיישני המכ"ם שלו, ואפילו להשתלט על החיישנים, כך שמכוונים אותם לאיזורים המרוחקים מן המטוסים החודרים. האוייב אינו יודע כלל שהשתלטו על המערכת שלו, כך שמבחינתו הכל תקין ושליו.

זוהי תוכנת מחשב היכולה להיות משודרת מן האוויר, המאתרת באופן מיידי ובדיוק רב את חיישני המכ"ם של האוייב, ומשדרת לעברם זרמי מידע הכוללים מידע מוטעה בצורה של אלגוריתמים, עד כדי שליטה מלאה במכ"ם. במקום שהמכ"ם ישרת את האויב, עכשיו הוא ישרת את המפעילים החודרים. כך מתנהלת לה המניפולציה. החיישנים עצמם מכוונים לעבר מטרות רחוקות, כך שהמטוסים החודרים אינם מתגלים.

מהי מערכת SUTER של חיל האוויר האמריקני? היא פותחה בידי היחידה הסודית של חיל האוויר האמריקני המכונה Big Safari, וביכולתה לתקוף מערכות מחשב וקשר של האוייב. היא יכולה להיות מופעלת מן האוויר או מן הקרקע. למעשה מערכות המיחשוב והטלקומוניקציה של האוייב, שבלעדיהן פשוט אי אפשר להילחם, עלולות להפוך למערכות של הצד השני ולהישלט על ידו. סיוט נוראי לאויב הבלתי מוגן. תבוסתו עלולה לבוא לו מבפנים.

שלוש מערכות סוטר פותחו על ידי האמריקנים:

סוטר 1 – הצליחה לראות מה האוייב רואה בחיישנים שלו.

סוטר 2 – הצליחה גם להשתלט על החיישנים ולכוון אותם כרצונה.

סוטר 3 – הצליחה גם להתחבר למערכות טילים בליסטיים או לטילי ניידים קרקע-אוויר, והיא נוסתה בקיץ 2006.

לתפקודים אלה חשיבות אסטרטגית מרחיקת לכת. משמעות הדבר שמערכות המיחשוב של ישראל, צה"ל וחיל האוויר הן מהמתקדמות בעולם, בטכנולוגיה שפותחה במקביל בידי ארצות הברית. אלא שהאמריקנים רק ניסו את המערכת שלהם, בדרך כלל במטוס ללא טייס, בעוד שישראל כבר הפכה אותה למלחמתית ולמבצעית ממש. ישראל בתחום האלקטרו-מיחשוב היא לכן מתקדמת מאוד. לרוסים, למשל, אין מענה למערכות החדשניות הללו, ולכן גם לא לאיראנים. האיראנים אמורים להיות מודאגים מאוד מן הטכנולוגיה הזו, משום שהם רכשו 29 מערכות הגנה אווירית רוסיות מן הסוג שיש לסוריה, בעלות גבוהה של 750 מליון דולר. המערכות האלה הועברו לאיראן בינואר 07'.

ושוב, האוייב אמור להיות מודאג מן המערכת לא רק בהגנה האווירית שלו, אלא בכל הנוגע למערכי המיחשוב שלו. ייתכן שהמערכת הופעלה בצורה מסוימת גם כנגד המתקן הגרעיני של איראן בבושהר (התולעת המפורסמת), ובכך היא גרמה לשיבוש מהלכיו.

מדובר בהתפתחות דרמטית בתולדות המלחמות, שאלמנט המיחשוב והאנטי-מיחשוב יכול להכריע אותן, לכאן או לכאן.

* * *

יהודה דרורי

איך הושמד המיתקן הגרעיני בסוריה?

שוב עולה לראש החדשות נושא השמדת המיתקן הגרעיני בסוריה, פרוייקט ליצירת נשק השמדה גרעיני שהיה משותף לסוריה, איראן וצפון קוריאה, וממוגן על-ידי מערכות ראדאר וירי מתוחכמות מרוסיה.

לפי מסמכי ויקיליק, קונדליסה רייס מסבירה לשגרירי ארה"ב בעולם מה קרה, ומדוע, ולפיכך מודיעה להם שעליהם להגן על המעשה שישראל עשתה, דהיינו – עכשיו ניתן להבין יותר ולדון בנושא.

למרות שהצנזורה הביטחונית בנושא זה בישראל עדין בתוקף, ניתן להסתמך רק על פירורי תקשורת עולמית, שני מאמרים בנושא ב"הארץ" (על ייעודו האמיתי של המיתקן) ומאמרו האחרון של ד"ר גיא בכור, שעסק בעיקר בדרך הגעת מטוסינו ליעדם. לפיכך אנסה במאמר זה לסכם את הידוע ולהעלות מספר השערות כדי ליצור תמונה ברורה יותר לגבי המהלכים וההתרחשויות הקשורים ל"כור" בסוריה

ראשית, אנחנו והאמריקאים יודעים כיום לבטח שזה לא היה כור גרעיני אלא מתקן לייצור ולהרכבת פצצות גרעיניות – שהסורים בנו בכסף איראני ובטכנולוגיות ובחומרים מצפון-קוריאה עבור "ציר הרשע".

שנית, פעילות זו התחילה ב-2001, ונחשדה כבר ב-2002 על ידי גורמי מודיעין בישראל ובארה"ב, ולכן מאמץ מודיעיני רב הושקע בנושא הן על ידי ישראל והן על-ידי ארה"ב. זה כלל שיחוד מדענים עריקים, ריגול ישיר ואמצעים אלקטרוניים ואופטיים. נמסר אפילו שיחידות מיוחדות של צה"ל נשלחו לאזור להביאו הוכחות, וכך גם האמריקאים השתכנעו שיש לעשות דבר (אבל הם לא יעשו דבר...)

לכן , לפי קונדוליסה רייס, ההחלטה הצודקת של ישראל להשמיד את המיתקן בסוריה היתה פועל יוצא מהתקדמות הפרוייקט, דהיינו, להרוס את המיתקן על ציודו ומדעניו לפני שיהיה פעיל וייצר נשק גרעיני, ולפני שהפצצתו תיצור סכנה של זיהום רדיואקטיבי אזורי.

תשומת לב הקורא מוסבת לעובדה שבשום מקום בתקשורת העולמית לא נאמר כיצד למעשה בוצעה הפצצת המיתקן. אין ספק שעצם הגעת מטוסי חיל האוויר הישראלי למקום לא נצפתה כלל בראדאר המשוכלל (הרוסי) של הסורים – מה שגרם לפי מקורות באירופה לתיסכול רב בסוריה ובייחוד ברוסיה...

במאמר שכתב לאחרונה ד"ר גיא בכור, הוא מצטט מקורות אמינים בארה"ב הטוענים שמדינת ישראל פיתחה כבר לפני מיספר שנים מערכת לוחמה אלקטרונית מהמתוחכמות בעולם – כזו המסוגלת לחדור למכ"מים של האוייב ולשתול שם הדמיות כרצונה או למחוק הדמיות. וכך, לדעת המומחים בארה"ב, הצליחה ישראל לבצע את הפעולה בצורה מדהימה. הסבר זה הוא שנראה כיום הגיוני לחלוטין.

השאלה שלא ניתנה עליה תשובה אמינה עד היום היא: באיזה נשק "מחקנו" את המיתקן המגושם והמבוצר הזה. טילי ה"מאבריק" שמזכיר גיא בכור הינם מיושנים ובקושי ישרטו מיתקן כזה, ועדיין לא קיבלנו מארה"ב פצצות חודרות בונקרים (שגם יעילותן לגבי מתקן כזה מוטלת בספק), לכן נשארת אפשרות אחת ויחידה: שהדבר בוצע בנשק גרעיני טקטי (שאינו רדיואקטיבי) ואשר לפני שנים וענונו סיפק לעולם הוכחות שיוצר בישראל ואף הציג צילומים שלו.

למעשה, פצצות קונבנציונליות היו מראות הרס של שברי בטון וברזל ובורות רבים בשטח. בצילומים שנעשו לאחר המבצע על-ידי לוויינים של גורמים בינלאומיים לא רואים זאת. המיתקן, לפי שתואר על-ידי מי שראה אותו לאחר ההפצצה, פשוט "התאדה". לפיכך אני נוטה מאוד לקבל את הסיפור העיתונאי מאחד מעיתוני אירופה שבו נכתב ש"אסד ביקר במקום למחרת בוקר הפיצוץ, והיה בהלם מוחלט! הכול נמחק, כולל כל המעבדות וכל עשרות העובדים, המדענים והשומרים. הכול כלא היה... ולא היה אפילו מי שיספר לו מה קרה.."

אני רואה הוכחה ל"הלם זה" בדברי ראש אמ"ן, ידלין, בוועדת חוץ וביטחון בכנסת, זמן קצר לאחר המבצע, בו הוא ציין שהצלחנו לחדש את ההרתעה שלנו כלפי סוריה. אין להסיק מכך שההרתעה כלפי איראן במקרה זה אכן קיימת, וזאת בעיקר בגלל פיזור ומיגון מתקניה במנהרות ובעומק האדמה.

* * *

אורי הייטנר

מכתב למערכת "הארץ" / שקר היסטורי שיטתי

במאמרו "עריצות הרוב הישראלי" ("הארץ" 24.12.10) מזמין פרופ' זאב שטרנהל את ארה"ב ואירופה לכפות על ישראל "לשנות את דרכה." זאת, מאחר שאין לישראל רצון לסיים את הכיבוש. אמנם, טוען שטרנהל, רוב הציבור הישראלי אינו רוצה בהמשך הכיבוש על יהודה ושומרון כולה, אולם המיעוט הזה הופך לרוב כשמחברים אליו את "אלה שרוצים לשלוט בנתח גדול ככל האפשר של השטחים," ולכן הם מונעים את השלום. כך נהגו כל ממשלות ישראל, ולכן "לא חשוב מי יהיה בשלטון בעתיד הקרוב, כשם שלא היתה חשיבות לזהות הקואליציות ששלטו בעת מלחמת יום הכיפורים, שתי מלחמות לבנון ובמבצע עופרת יצוקה," או במילים אחרות – אין הבדל אמיתי בין הליכוד, העבודה וקדימה, מאחר ששלושתן אינן מוכנות לצעד היחיד שיביא לשלום – נסיגה מוחלטת לקווי 49'. את דבריו אלה מסייג שטרנהל בחריג אחד – "היוצאת מן הכלל היתה ממשלת יצחק רבין השניה."

בעמוד הבא באותו גיליון, מציע פרופ' אחר, אליה ליבוביץ', במאמרו "מיהו ימני, מיהו שמאלני", נייר לקמוס לאבחנה בין ימין לשמאל – הנסיגה המלאה. ליבוביץ' כותב כי ל"כל ממשלות ישראל מאז שנת 1967" מדיניות חוץ וביטחון אחידה, המונעת נסיגה מן השטחים, ומנסה להשאיר בידי ישראל את כל השטחים או מקצתם. גם ליבוביץ' מסייג את דבריו: "פרט לממשלה קצרת הימים, שראשה נרצח בגלל ניסיונו היחיד בהיסטוריה של 43 השנים האחרונות, לחרוג ממדיניות זו."

מצער מאוד לקבוע זאת, אולם שני הפרופסורים המכובדים מנסחים יחד בשיטתיות נרטיב היסטורי בדוי, שמבוסס על שקר כפול.

השקר האחד נוגע לעמדתו של רבין. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את מורשתו המדינית, מתווה הסדר הקבע עם הפלשתינאים, בזו הלשון:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

משמעות הדברים היא שתמורת הסכם שלום הסכים רבין לנסיגה עמוקה מכ-2/3 מן השטחים, אך עמד על כך שכ-1/3 מהשטחים יישארו בידי ישראל.

השקר השני נוגע לעמדת הממשלות הישראליות האחרות. בניגוד לנאמר בשני המאמרים, שתי ממשלות ישראליות אימצו את דרכם של שטרנהל וליבוביץ' – ממשלות ברק ואולמרט. ברק הציע לערפאת הצעות ברוח זו בקמפ-דיוויד ובטאבה, ואולמרט הציע הצעות כאלו לאבו מאזן במו"מ הישיר שניהלו השניים.

העובדות, מסתבר, אינן מסתדרות עם הנרטיב השקרי. אם יודו יוצרי הנרטיב שברק ואולמרט אימצו את דרכם, יהיה עליהם להסביר מדוע הדרך לא הובילה לשלום, אלא הסלימה את העימות. התמודדות עם האמת, תאלץ אותם להודות שהסכסוך אינו נובע מהכיבוש, אלא מההתנגדות הפלשתינאית לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.

השקר הנוגע לעמדותיו של רבין, הוא תוצאה של הרצח. מעצם הירצחו, אימץ ה"שמאל" הקיצוני את רבין לתפקיד המרטיר, תוך סילוף בוטה של עמדותיו.

מן הראוי היה ששטרנהל וליבוביץ' יציגו את עמדותיהם מבלי לשכתב את ההיסטוריה. משבחרו בדרך השכתוב – מן הראוי שעורך אחראי יסב בעדינות את תשומת לבם לכך שכנראה נפלה בשוגג שגיאה קלה במאמרם.

אך כנראה שהדרישה הזאת קצת מרחיקת לכת במקומותינו.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: חבר שלי, אורי שולביץ', נוהג לומר שהאוניברסיטה מפתחת כל תכונה, גם את הטפשות, ועל כך אוסיף שאצל פרופסורים לא כל שכן. אלא שאני נוטה לחשוב שאין מדובר כאן רק בטיפשות אלא גם ברשעות ובאידיוטיזם מוסרי, שהם חלק מרגש העליונות הישראלי, הסבור שלא ייתכן שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין אי-השלמת הערבים עם קיומנו.

* * *

במקביל למאמר הביקורת של משה גרנות [גיל' 601]

על הספר "עולה גולה גולה עולה" מאת משה ברק

בס"ד

משה יקר,

קראתי בשקיקה את ספרך "עולה גולה, גולה עולה". ברישא של דבריי עלי לציין, כי הספר פתח בפני צוהר נדיר בחשיפה לתנועה הקיבוצית ופועלה לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינתנו אשר לא נתוודעתי אליה עד אשר הגעתי לעבוד בקיבוץ. אתה חידדת והארת בדרכך המושכלת ובקסם לשונך את אורח החיים בקיבוץ, אופן קבלת ההחלטות, הצדדים היפים כל-כך של הערבות ההדדית, התמיכה והעשייה הברוכה. כמי שבאה ממחוזות אחרים לחלוטין רואה אני בספר נכס לאומי.

נקשרתי לדמויות של הפעילים למען העלייה לארץ ישראל מחד, ומהדילמות וההלם התרבותי אותם חוו בני הקיבוץ הצעירים בפגישה עם פאר "העולם הגדול", וממולו הלם בני הגולה אשר שמו להם מטרה לעלות לציון, על לבטיהם ומשוגותיהם. כאבתי את ההלם והאכזבות של העולים הצעירים בשל אי-העמידה בציפיות של הצעירים מעצמם ומסביבתם החדשה.

למדתי רבות בין השורות. התחברתי לחווייה של החיבור בין ארץ ישראל בתחילת דרכה, הקיבוץ על קשייו מול מטרותיו – שלא עלו תמיד בקנה אחד עם ציוני הדרך, לרבות הברית הקיבוצית הסוציאליסטית ועקרון הקולקטיביות הרעיונית – יסודות אשר הונחו מבראשית. נהניתי מהדמויות הציוריות והמגוונות אשר כיכבו בספר, הזיווג בין בנים לבנות ממוצא אתני שונה –אשר עד לא מזמן לא נסתייע על נקלה.

אהבתי כל מילה.

בתודה ובהוקרה, 

ציפי הוד

קרית אתא    

ניו יורק

למשה,

נסחפתי היום לתוך כתיבתך בספר "עולָה גולֶה, גּולָה עוֹלֶה". סיפורך כל כך מרתק. שפת כתיבתך זורמת, מענינת. מרגשת זוית הראיה שלך, ויכולת ההעברה לקורא. המון חשיפה של תקופה, המחשה, כניסה לפרטים המעשירים את הדמיון. השפה העברית. ההרגלים שמתבהרים תוך חשיפה ליש –תחושה כמחזה של ממש. מנגינה המהדהדת, הריקוד. החשיבה, האהבהבים. נוכחות הגיבורים עם עוצמתם וחולשתם. נחישות עם השלמה – עולם. מרגשת היכולת שלך להביא יחדיו את תמונת הרקע הכללית התקופתית המורכבת – בפשטות זורמת, בהעברת המסר בשלמותו.

תודה,

כ"ץ עתליה

צלמת

הספר נמצא כבר בחנויות הספרים, ואשמח לקבל מקוראים תגובות ושאלות, לפי הכתובת: משה ברק, גבת, ד"נ עמקים 36579. barak@gvat.org.il

משה ברק

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התגייסותם העדרית של אירגוני נשים ושל פמיניסטיות לעמוד לצד ד"ר אורלי אינס בהפגנתה ברחבת המוזיאון ובמאבקה נגד גברים בעלי-תפקידים במשטרה ובמשרד לביטחון פנים – היא גול עצמי ענק לכל מאבקיהן של נשים לשיוויון ולשמירה על כבודן!

פתאום מתברר שהמאבק ההירואי של ד"ר אינס קשור גם בבעיות מקצועיות, באי-שביעות רצון של מעסיקיה מעבודתה, שאותה ודאי כבר הרגישה לפני שנזכרה להתלונן באיחור של כשנתיים – ולכן יצרה מצב שבו לכאורה אי אפשר לפטרה או להיפטר ממנה גם אם יש המלצות לערוך מכרז לתפקידה ויש גם חוות דעת שליליות על הצלחתה בעבודתה עד כה.

מעתה ייזהר כל גבר בעל עמדה מלקבל לעבודה אישה דעתנית ובמיוחד אם היא יפה ומצודדת – פן תהפוך לו סוס טרויאני, ואם יאכזב במשהו את ציפיותיה ממנו, המקצועיות או הרגשיות – הוא צפוי שתעמוד בראש אינתיפאדת נשים תקשורתית דורסנית שתהרוס את מעמדו ואת סיכוייו לקידום מקצועי, ומן הסתם גם את חיי משפחתו.

* במדינת העולם השלישי ישראל – אחד מכל שלושה ילדים רעב וגם עני. לעומת זאת בארצות הודו ואפריקה רק אחד מכל 3000 [!] ילדים רעב וגם עני – אלא שאין בהן דמגוגים מקצועיים דוגמת ד"ר יצחק קדמן – כדי לפרסם מעת לעת בתקשורת נתונים מבהילים.

* סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948), חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בשלהי 1878, חופר בארה ושומרה הראשון, נפטר בל"ג בעומר תש"ח, 1948, כשבועיים לאחר הקמת המדינה, שעליה כבר ידע, ורק ביקש שלא יטלטלוהו למקלט בשעת ההפצות מהאוויר של המטוסים המצריים [הפילו פצצה על חדר-האוכל של קיבוץ גבעת השלושה, הנמצא כיום ליד בית "יד לבנים" ועומד בסכנת הריסה]. והנה, באתר של עיריית פתח תקווה, בחלק ההיסטורי, נכתב על אודות יהודה ראב, תחת כותרת הפרק "שומרים" [לא מייסדים] –

"פטירתו – תש"ז [1947], מקום קבורתו: מקום קבורתו לא נודע."

טוב. זאת פתח תקווה. מצבתו של סבי יהודה ראב בן עזר ניצבת בראש הגבעה העתיקה ביותר של בית הקברות סגולה, ליד מגדל המים. בסביבתה מצבות של עשרות מבני משפחתנו שנפטרו במושבה במרוצת 132 השנים האחרונות, בהם גם בתו המשוררת אסתר ראב. בקצהָ הצפוני של השורה נמצאת החלקה שלנו, שאותה רכשנו לאחרונה בכסף מלא.

* קוראים מנמעני המכתב העיתי פונים אלינו בבקשה אם אפשר לרכוש את ספרו החדש של יצחק אוורבוך-אורפז "נגיעות" בהוצאת אבן חושן, אשר לפי מה שהתפרסם על אודותיו נדפס רק ב-40 עותקים שאינם למכירה. הם משתוקקים מאוד לַספר, וזאת מהכירם את ה"נגיעות" שהתפרסמו לראשונה אצלנו. אנחנו מציעים להם לפנות אליו אישית במכתב ולבקשו להוציא מהדורה נוספת, אולי ישנה את דעתו, אך מבלי להזכיר שזו העצה שלנו. כתובתו:

יצחק אוורבוך-אורפז. כיכר מלכי ישראל 9, ת"א.

* מפקד הזרוע הצבאית של החמאס אחמד ג'עברי, במכתב שפרסם היום [שבת, 25.12], לציון שנתיים למבצע "עופרת יצוקה": "חמאס לא ינוח עד שישראל תגורש מאדמות פלסטין, ואזרחיה עומדים בפני שתי ברירות: מוות או גירוש מאדמות פלסטין. ההתנגדות תימשך כל עוד הציונים קיימים." ["הארץ" אונליין, 25.12]. – אתה הבנת את זה, אובמה?

* * *

חג המולד המוסלמי / מומלץ

http://www.youtube.com/watch?v=9uK3jAzSv9c

* * *

אהוד בן עזר

תל-אביב

26.12.10

לכ'

שרת התרבות לימור לבנת

llivnat@knesset.gov.il

משרד התרבות / ירושלים

הנושא: מתי כבר ישולמו לסופרים התשלומים עבור השימוש בספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2009?!

לשרה לימור לבנת שלום רב,

אני פונה אלייך כחבר סומליו"ן, האגודה של הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, המונה כמאתיים סופרים, וכן כאחד ממאות הסופרים שספריהם נמצאים לשאילה בספריות הציבוריות בישראל.

והשאלה שלי היא – מדוע מתעכב זמן רב כל כך התשלום לסופרים עבור השימוש בספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2009?

בדרך כלל היינו מקבלים את התשלום באיחור של כשמונה חודשים, כלומר בחודשי אוגוסט-ספטמבר של השנה הבאה, והנה שנת 2010 מסתיימת וטרם קיבלנו את התשלומים עבור שנת 2009, ורק הובטח לנו בינתיים שנקבל אותם באיחור גדול בחודשי מרס-אפריל 2011!

האם שווה האיחור הזה בהתמרמרותם של מאות סופרים, שאצל חלקם זהו חלק ניכר מהכנסתם השנתית? אנא בבקשה ממך טפלי בנושא בדחיפות.

                              בברכה,        

העתקים:

1. מנכ"לית משרד התרבות, גב' אורלי פרומן.

2., מנהל מחלקת הספריות משרד התרבות, מר ויקטור בן-נעים.

3. יועצת למנכ"לית משרד התרבות, גב' נתי בן-נעים.

4. יועצת לשרה, גב' שמרית סקורניק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,081 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל