גיליון מס' 604

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בטבת תשע"א, 30 בדצמבר 2010

עם צרופת המאמר "מתי החלה העלייה הראשונה", נדפס ב"ידיעות אחרונות", דצמבר 2003

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

תקוה וינשטוק: יוסף יחזקאל, המשורר של פארק אשכול.

יוסי גמזו: אָחִינוּ יוֹנָתָן.

רות ירדני כץ: המיסה הקטנה של רוסיני, קונצרט חורף בכנסיית "המשיח".

אבנר מרגלית: פרידה מאבא גבי [גבריאל] מרגלית בן ה-86.

עמוס גלבוע: "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו."

פּשׁקתי שׁוּל, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

משה כהן: הנדון: בחזרה לאנטבקה.

אלישע פורת: 1. בדרך לביירות. 2. שיעור מולדת: אוקיינוס לבן בלבנון. 3. ועוד בעניין הרברט מרקוזה.

עזרא שקד: על ח'אלדי ושיחות עם פלסטינים, חלק ב [מילסון, גיליון 603] – עוד על נפתולי השקר הערבי.

תגובות וברכות נוספות: ישראל הר, עזרא דלומי, יואל רפל, יעקב פדהצור, אירית שושני. // עמוס כרמל: ההסתננות מסיני / סיפורי סבא וסבתא.

יהודה דרורי: ברית איראן-תורכיה –התוכנית האסטרטגית הסודית.

 יוסף אורן: חורף שחון ביצירת קסטל-בלום.

פרופ' אמנון רובינשטיין: תקציר המאמר "חופש הביטוי האקדמי", העתיד להתפרסם בכרך י"ג של כתב העת "משפט ועסקים", המרכז הבינתחומי הרצליה.

מתי דוד: האמנם קיים איזון בשידור? // אורי הייטנר: משענת קנה רצוץ.

 נעמן כהן: התגלות. [המשך יבוא].

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שני: נעורים בנהלל,

חלק שני. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

לבת-אל ושי היקרים לנו מאוד

שפע ברכות ואיחולים

ליום נישואיכם החל היום

וברכות להורים רות וג'ילברט, לאה ויאיר

שתרוו נחת מהזוג הטרי

וירבו צאצאיכם

* * *

תקוה וינשטוק

יוסף יחזקאל, המשורר של פארק אשכול

בחנוכה קיבלה אגודת הסופרים לשורותיה 22 סופרים, משוררים וחוקרי ספרות חדשים ומאידך העניקה את "קסת הזהב" ל-16 סופרים ש"הגיעו לגבורות ותרמו לבניין הספרות העברית ולהעשרת השפה העברית." בין אלה האחרונים – יוסף יחזקאל, משורר מן הנגב. בנגב, שם חי שנים רבות, נעשה גם אקולוג חובב וארכיאולוג חובב. יחזקאל נולד בטקסס למשפחה יהודית פורטוגזית, שהיגרה לארה"ב עוד ב-1901. הוא "עשה עלייה" לפני 38 שנים, היה חבר קבוץ אורים, פירסם שלושה ספרי שירה. הראשון שבהם מוקדש כולו לנוף של אורים.

קיבוץ אורים נמצא על "כביש הרעב" – מערבה לאופקים, 30 ק"מ מבאר שבע. באזור עובר נחל הבשור וסביבו מעיינות. הנחל נזכר בספר שמואל. כבר בשנות השישים של המאה שעברה הבחין יחזקאל כי הנוף הולך ונפגע. מחצבות כרו את חלוקי הנחל ומחנה צבאי סמוך יצר מזבלה( במזבלה גילה תוכנית סיורים מפורטת, שהאויב היה עלול לנצלה למארבים). הוא ביקש לנקות את השטח והציע לראש המועצה האזורית שיכריז עליו כשמורת טבע. עוזי פז, ממייסדי רשת שמורות הטבע, בא לבדוק את התנאים במקום, ויחזקאל סייר עימו לאורך הנחל. השניים התרחצו בגבי המים הצלולים ודנו בהקמת שמורת טבע ופארק. "רעיון הפארק היה שלי," אומר המשורר. הקיבוץ אישר לו להשתתף בהקמת הפארק על חשבון ימי החופש שלו, ובמשך עשר שנים התקין מדרכות, בנה שולחנות – עד שהפארק הוכשר.

פארק אשכול, הנמצא באזור צחיח בצפון הנגב, מציע 3,500 דונם של מדשאות ואלפי עצי זית ודקל, מיתקני פיקניק ואפשרויות לינה בקיץ. הוא בדרך קצת צדדית שאינה מוכרת כל כך. הבאים מהצפון מגיעים אליו הארץ בכביש פלוגות או דרך צומת גילת. יחזקאל מקווה שהאגם הגדול שנחפר בפארק יתמלא מים בקביעות: מוקדי מים מהווים זרז תיירותי גדול. בהמשך הפארק משתרעת שמורת הבשור המגיעה עד צאלים. מנחל הבשור נובעים מעינות היוצרים בריכה. במלחמת העולם הראשונה הקים פה הצבא הבריטי משאבות להשקיית הסוסים של חיל הפרשים ולמילוי קטרים של הרכבות הצבאיות. עד מלחמת השחרור היה כאן משלט מצרי.

תוך כדי העבודה בפארק חיבר יוסף יחזקאל את "נהר": 44 שירי טבע על שירת השחרור, עקבות התנים, על עיט מורעל. "כל התמרים חיכו בשורות לקבל מנות מים, כחתולים לפני הדלת," הוא כותב. "שעתים לפני השקיעה, כמו מוזמנות לתה / מחליקות נמיות מעל לכביש." ("נמיות"). וגם "בהרת נוסעת על גבעות הכפר / קרן מחזרת על הסוגרים, / משתהה סבוכה בצללים / בהרת נוסעת בחישוק על הירח." ("טל"). הספר שופע מראות והתלחשויות.

יוסף יחזקאל השתתף בסדנת שירה בירושלים וב-1955 זכה בפרס ראש הממשלה ושיריו נתפרסמו בספר בהוצאת "סימן קריאה". כעבור חמש שנים הופיע, אף הוא ב"סימן קריאה", ספרו השני: "כלת בור הסיד": כשחי בארה"ב יצא יחזקאל מהאוניברסיטה והוכשר כבנאי, ובור הסיד מוכר לו יפה. השירים המלוטשים קשורים אף הם לנופים ודבוקים לנחל אך הם מחוברים לצד הנפשי. "האהבה היא "מעונת השסק עד עונת הרימונים." "שוב ציירתי את האגם הקטן / מבלי שראיתי אותו אי -פעם. / כבר צומחים עצים אחרים בפאתו המזרחית, / ...קנים משפתו... אני מקיפו גלילי גלים / וכשסלעיותו איננה משכנעת אני מכביד בעט, / מוסיף משבצות מעוקמות בצלעותיו." (השיר "נוף שקט"). שורות השירים ארוכות אך מילותיהם מתומצתות ומנופות: "ונכונה תשובה לזמירים שבקרוב יחל מסעם / מעולם לא ביקשתי מהם 'קחוני אתכם.' אני יושב חזק." ("בצד המואר").

הנחל פתח ליחזקאל צוהר לארכיאולוגיה. באזור ישנם אורים שרידים היסטוריים. לאורך הנהר היה רצף של שרידים כלכאוליתיים מראשית התקופה של עיבוד המתכות. בתל עין פארה הסמוך נמצאו אוסטרקונים (חרסים עם כיתוב) ביזנטיים. בפארק ישנה גם חפירה קטנה מתקופת השושלת הראשונה במצרים. אגף העתיקות הקים באזור רשת "מרגלים"-קיבוצניקים שדיווחו על פגיעות בעתיקות. יחזקאל היה מ"המרגלים". הם עסקו בעיקר בחצרות ובישובי-הבת העתיקים שקיימו קשר עין עם העיר-האם וגילו חרסים רבים. באמת מים קבורה באדמה מצאו חותם-גליל ועליו כתב חרטומים מלפני ההירוגליפים – הכתב הקדום ביותר שנחשף בארץ. במלחמה העולמית הראשונה מצאו פה חיילים אוסטרלים רצפת פסיפס יפהפייה המוצגת כיום בקנברה שבאוסטרליה.

כשנערכו בדיקות ארכיאולוגיות לאורך ים המלח בתקווה למצוא מגילות גנוזות נוספות, הצטרף יחזקאל למשלחת בראשות פסח בר-אדון וחפר בשתי עונות. "כשכבר נואשנו מתגליות," הוא מספר, "חשפנו באחת המערות מטמון עצום מלפני למעלה מ-5,000 שנה. ניצבנו על צוק על פי תהום ונכנסנו בסולם חבלים לתוך המערה תוך סכנה להידרדר." – כפי שכתב בשירו: "צעד אחד מיותר / ותהום של שלוש מאות מטרים נפערה לפניך / שיבתנו אל המערה מתמדת / ועם זאת בלתי אפשרית" בגלל הקושי להיכנס, השתמרה המערה. המטמון –יותר מארבעים כלים – שמור במוזיאון ישראל.

 ספרו השלישי "הנחלמים" (הוצאת כרמל 2007) אינטימי יותר. "הנחלמים אינם יכולים לעשות דבר כדי לצאת מהחלום..." הוא כותב : "לא תפילה ולא קללה יכולות לשנות / נתיב של נפש בתוך חלום." בספר ישנו שיר על מערת המטמון. השיר נכתב שנים הרבה לפני הופעתו בספר אך כתב-היד נגנב מהמכונית ויחזקאל שיחזר אותו ארבעים שנה אחר החפירה – האירוע הדרמטי עדיין היה זכור. כדבריו, "בשיר אני מחזיר את המטמון למערה." הספר מעוטר בתכשיט שנמצא במערה.

 הוא משורר שעבר תהפוכות – מטקסס לאורים, מאורים, בשנים האחרונות, לתל אביב. משמירת הטבע לחקר עתיקות, ועודו מחפש ביטויים נוספים לכוח היצירה שלו. לצד השירה תחביבו כיום הוא האמנות הפלסטית: ניפוח זכוכית אמנותית וציור על שעווה.

* * *

יוסי גמזו

אָחִינוּ יוֹנָתָן

"צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן"

קוֹנֵן דָּוִד עַל מוֹת רֵעוֹ בַּקְּרָב עַל הַגִּלְבֹּעַ,

מָה שֶמַּזְכִּיר לִי יוֹנָתָן אַחֵר, שֶעוֹד נִתָּן

לֹא לְקוֹנֵן עָלָיו כִּי אִם לְהַצִּילוֹ מִגְּווֹעַ.

וְיוֹנָתָן הַזֶּה נָמֵק מִזֶּה כ"ה שָנָה

בְּחֹלִי וְיֵאוּש עַל חֵטְא שֶגַּם אִם נֶחְשָב פֶּשַע

לֹא לְעַצְמוֹ בִּצְּעוֹ כִּי אִם לְמַעַן מְדִינָה

שֶחֵרֶף תֵּרוּצֵי אֵין סְפוֹר לֹא חָשָה לוֹ לְיֶשַע.

אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד פָּגַשְתִּי פַּעַם בְּמַנְהֶטֶן

אֶת הַפְּרוֹפֶסוֹר הַקָּשִיש לְכִימִיָה, אָבִיו

שֶבָּא מֵאִינְדְּיָאנַפּוֹלִיס בֶּאֱמוּנָה לוֹהֶטֶת

שֶיֵּש עוֹד זִיק תִּקְוָה לְשַחְרְרוֹ, וְלוּא גַם שְבִיב.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּרִירוּת שֶבְּעֵינָיו הָאֵלֶּה

עַל יִשְׂרָאֵל, שֶרַק לְמַעֲנָהּ עָשָׂה הַבֵּן

מָה שֶעָשָׂה, אֲבָל שָנִים הִיא מְשֻתֶּקֶת אֵלֶם

מוּל הַמִּמְשָל בְּוָּשִינְגְּטוֹן, שֶאִם רַק נְלַבֵּן

אֶת הָעֻבְדּוֹת שֶאִיש אַף לֹא הִכְחִיש אוֹתָן לְרֶגַע

(שֶמְּרַגְּלִים רַבִּים כְּבָר שֻחְרְרוּ מִמַּאֲסָר

עַל פַּרְשִיּוֹת בִּיּוּן אֲשֶר גָּרְמוּ כִּפְלַיִם פֶּגַע)

יֻבְרַר לָנוּ כִּי בְּנוֹ בְּלִי שוּם פְּרוֹפּוֹרְצְיָה שָם יֻסַּר.

וְאֶת תְּחוּשַת הָאָב הַזֶּה כִּי כָּךְ אֶת בְּנוֹ הִפְקַרְנוּ

לְגוֹרָלוֹ אֲנִי זוֹכֵר כְּאֶצְבַּע מַפְלִילָה

כְּמוֹ עוֹד יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים שֶכָּל הָעֵת זָכַרְנוּ

לְמַעַן מִי עָשָׂה הַבֵּן מָה שֶעָלָיו נִכְלָא.

מֵאָז חָלְפוּ שָנִים וְנִתְחַלְּפוּ אַדְמִינִיסְטְרַצְיוֹת

בַּבַּיִת הַלָּבָן וְנִתְבָּרֵר בְּדִיעֲבַד

כִּי הַחְמָרַת עָנְשוֹ גַם נִסְתַּמְּכָה עַל אִינְפוֹרְמַצְיוֹת

שֶיִּחֲסוּ לוֹ מַעֲשִׂים בָּם לֹא הָיְתָה לוֹ יָד.

וְלֹא מִכְּבָר זָכוּ בַּחֹפֶש מְרַגְּלִים מֵרוּסְיָה

שֶנֶּזֶק רִגּוּלָם לְאִינְטֶרֶס הַפֶּנְטָגוֹן

גָּדוֹל לְאֵין עֲרֹךְ מִכָּל אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶבְּעֶטְיָהּ בְּתָא-כִּלְאוֹ נָמֵק הוּא בְּיָגוֹן.

כֵּן, זֶה הַזְּמַן שֶאוֹתוֹ חוּש שֶל צֶדֶק סֶלֶקְטִיבִי

שֶבּוֹ אַרְצוֹת הַבְּרִית נוֹקְטוֹת תּוֹךְ עָוֶל לֹא קָטָן

לְכָל מִדָּתִיּוּת שֶהִיא – יַתְחִיל לִהְיוֹת אַקְטִיבִי

גַם בְּמַתַּן דִּין-צֶדֶק לְאָחִינוּ יוֹנָתָן.

* * *

רות ירדני כץ

המיסה הקטנה של רוסיני

קונצרט חורף בכנסיית "המשיח"

כנסיית "המשיח" ממוקמת מול מגדל דוד בשער יפו בירושלים. הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בעיר על ידי הארגון האנגליקני בשנת 1849, שבתוכה ישנם סמלים יהודיים וכתב עברי בחלונות הויטראז'. בתוך הכנסייה ישנו אולם שמשמש גם לקונצרטים ויחודו: אקוסטיקה נפלאה. אין צורך במערכות הגברה ומיקרופונים. הלכנו לשמוע שם את מקהלת "זמרי אורטוריו" הירושלמית. 45 זמרים וזמרות שהם חלק ממקהלה שמונה 140. מקהלה של חובבנים ברמה גבוהה שקנתה לה שם וקיימת למעלה מ-20 שנה, ומוזמנת להופיע ברחבי העולם. הקהל שמילא את האולם עד אפס מקום, הוא קהל אוהב מוסיקה שבא לשמוע את:"מיסה חגיגית קטנה של רוסיני".

בדף שחולק לקהל נכתב: "רוסיני בגיל 63 עבר עם רעייתו מפירנצה לפריס בגלל מצבו הבריאותי והנפשי שהיה לא טוב. בפרבר בשם פאסי הוא בנה וילה מפוארת וחזר להלחין אחרי כמעט שלושים שנות יובש יצירתי. הוא כתב שירים לאשתו אולימפיה, כ-150 יצירות לפסנתר, יצירות למקהלה ודואטים. בגיל 71 ארבע שנים לפני מותו חיבר את יצירת המופת שלו המיסה החגיגית 'הקטנה' שבוצעה בשנת 1864 בכנסיה פרטית קטנה. רוסיני התייחס אל היצירות האלו כ'משובה של זיקנה' ואסר על ביצוען והדפסתן. רק בשנות החמישים של המאה העשרים הן התגלו וזוכות לביצועים מחודשים. במקור נכתבה המיסה ל-12 זמרים כנגד 12 השליחים, שני פסנתרים והרמוניום. רוסיני גם הכין תזמור מחשש שיקום אחר ויעשה זאת שלא לרוחו."

את המיסה הוא מקדיש ל"אלוהים היקר, הנה היא לפניך מיסה קטנה זו. היטב אתה יודע כי נולדתי לכתוב אך Opra Buffa. קצת מיומנות, קצת לב, זה הכל. קבלני נא אל חיקך."

חייו של ג'ואקינו רוסיני היו חיים טובים מרגע לידתו. הוריו היו מוסיקאים ומגיל צעיר הוא התגלה כילד מוכשר. הוא לא סבל ממחסור, עוני, מסכנות. בגיל חמש-עשרה חיבר קנטטה שזכתה בפרס. במהלך חייו הלחין עשרים וחמש אופרות. בשנת 1866, עם העלאת האופרה "הספר מסיביליה", הוא התפרסם ברחבי אירופה וערך ביקורים בווינה שם התקבל בכבוד מלכים ובלונדון מלך אנגליה אירח אותו. הוא זכה להכרה והוקרה עוד בחייו.

רוסיני היה ידוע כנהנתן ואוהב חיים. הוא אהב אוכל משובח מהמטבח הצרפתי. מספרים שהמנה המפורסמת שנקראת על שמו "טורנדו רוסיני" היתה אהובה עליו במיוחד כי הוא המציא אותה. (לאוהבי הבישול והטעמים המתכון נמצא בספרו של אסקופייה שנקרא "מטבחי").

זמרי ה"אורטוריו" בניצוחו של עודד שמורוני הצעיר (רק בן 31), והסולנים כרמית נתן – סופרן, ניצן יוגב – מצו-סופרן, נדב ענבר – טנור, חמי לויסון – בריטון, טניה שצ'ופק – פסנתר ואינה דודקובה על האורגן – ריתקו את הקהל במשך שעתיים.

חברי הטוב סיכם את הערב המענג כך: "נכון שזו מקהלה של חובבנים. אבל ההתלהבות שלהם לשיר עושה אותם כל-כך טובים  ששוכחים מהר מאוד שהם לא מקצוענים. המיסה של רוסיני איננה יצירה שזכורה במיוחד. אבל רוסיני הוא רוסיני. המיסה הקטנה לפעמים נשמעת כמו חלקי אריות של אופרה מה שבעצם עושה אותה למענגת ותגובות הקהל היו בהתאם."

* * *

באבל על מותו של גבי (גבריאל) מרגלית

בעלה של חנה ז"ל לבית בן עזר ראב

אביהם של אבנר, אבישי וטלי

איש שקט ואהוב, נעים הליכות וחרוץ

הלווייתו התקיימה ביום שלישי, 28.12.10

 בבית העלמין גבעת השלושה

* * *

אבנר מרגלית

פרידה מאבא גבי [גבריאל] מרגלית בן ה-86

הפרידה מאבא לא נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. כשאני מסדר את המחשבות אני מבין שזו היתה פרידה ממושכת. שלוש שנים ומעלה אנחנו במקביל מטפלים באבא ונפרדים ממנו בהדרגה. וכיום, כשאני ניצב כאן לפניכם, אני נלחם על הזיכרון של אבא ויחד עם זה על הרגש כלפיו. כי נכון מה שאומרים – הזיכרון האחרון הוא שחזק – ואני נלחם בו שלא ישתלט.

כי הזיכרון האחרון הוא של אבא חלש וחסר אונים, המעורר רגשות של אמפטיה ורצון לגונן ולהדוף את כוחות הטבע שקמו עליו. רוצה אני לשוב לזיכרון של שנותיך הרבות והטובות כאבא החזק, הבונה בניינים ובונה בסיס ועתיד לנו, למשפחתו.

סיפור חייו, שמעולם לא נופף והתגאה בו, מסופר כמין קפסולה המחזיקה בתוכה כמעט את כל סיפורי וגילגולי העם הזה במאת השנים האחרונות. סב-סבי בן ה-90 בליטא, התאווה להיקבר בארץ הקודש, בהר הזיתים. נענתה המשפחה ושלחה אותו, בדרך לא דרך, בסוף המאה ה-19, לארץ-ישראל, עם מלווה אחד ויחיד – נכדו בן ה-9, מאיר. הגיעו לירושלים, הסב נפטר ונכדו הובא לבית היתומים בירושלים. לימים שודך והיה למלמד ליטאי, מאותו פלג הידוע לנו כיום. ובן הזקונים שלו, גבריאל, הוא אבי, נולד בעיר העתיקה בירושלים, בבית החולים "משגב לדך", ולאורך חייו עשה את כל הדרך – מהחדר החרדי, לבית הספר "תחכמוני". לכיפה הסרוגה כמורה בקיבוץ יבנה של הפועל המזרחי, מורה לילדי טהראן, הילדים שהוברחו לארץ-ישראל מהתופת של השואה. ומשם, כבר כחילוני גמור, סטודנט בקורס א' להנדסת בניין בטכניון, ממנו נקרא לקרבות מלחמת השיחרור.

בספר קורות מלחמת העצמאות מסופר על שני חבלנים שזחלו תחת אש אוייב כדי לפוצץ גישרון ולבלום את המשוריינים של קאוקג'י שהתקדמו בגליל. אחד החבלנים היה גבי מרגלית.

ואחר-כך הקמת המשפחה עם חנה, אימי ז"ל, ושנים רבות של עבודה קשה והצלחה מקצועית בארץ ובחו"ל כמהנדס בניין. בגיל 70, כשבני-גילו כבר טוב-טוב בתוך הפנסיה, עוד התרוצץ כמהנדס הפיקוח הראשי של בניין "ציון", בניין אותו אני רואה יום-יום כשאני בא ויוצא מעבודתי, מהעבר השני של שדרות רוטשילד. כן, כולל יציקות בטון של מרתפים במשך לילות שלמים, וטיפוס לקומות הגבוהות ביותר.

אבא שלי, לא הרבית לחלוק עימנו רגשות. כזה היה הדור שלך או כזה היית אתה, כנראה גם וגם. נתת לאימא לנהל את הבית, אבל כל הזמן דואג ושואל – "אבישי התקשר? מה עם טלי?" עד שקראנו לך התרנגולת הדוגרת.

לסיום, אבא, אני מרגיש קצת כמו בנאום הבר-מצווה המפורסם, שהפך לקלישאה – "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום..." ואני רוצה להודות לך, אבא, על מה שנתת לי. הרבה דברים, ובראש ובראשונה על התחושה הבסיסית של כוח וביטחון, שאני שייך למשפחה אוהבת וחזקה, שתמיד תעמוד לצידי, תחושה שליוותה אותי תמיד, וגם בשעות הקשות.

נוח בשלום על משכבך, אבא. אנחנו אוהבים אותך.

* * *

עמוס גלבוע

"עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"

בסוף השבוע שעבר פורסם בעמודים אלו [של "מעריב"] מאמר תחת השם "יש פרטנר אמיתי" מאת יו"ר שלום עכשיו. תמציתו היא זו: ב-19 דצמבר זומנו 100 ישראלים למוקטעה בראמללה. ושם, "במסעדה ים-תיכונית משובחת וחמימה," בנוכחות כל הצמרת של הרשות הפלסטינית, כותב המאמר ראה, שמע והבין את הדברים הבאים: כל הנהגת הרשות הפלסטינית דברה על רצונה בשלום באמצעות משא ומתן שבבסיסו עקרון שתי מדינות, מדינת ישראל ומדינת פלסטין; אבו מאזן שולט ביד רמה בגדה, ומעולם היא לא היתה כל כך שקטה ובטוחה עבור הישראלים; ההתנערות מהטרור מהווה עכשיו מרכיב מרכזי בנרטיב הפלסטיני; הפלסטינים (לפחות אלו שברמאללה) אינם חוששים לדבר בגלוי על חילופי שטחים ועל ויתור בפועל של "זכות השיבה". כמו כן "בין עלי הגפן והכנאפה המתוקה" לא יכול היה הכותב שלא להבחין "בשינוי העצום שחל בחברה הפלסטינית ובהנהגתה ברמאללה."

אתה קורא ולא יודע האם לבכות או לצחוק. לצחוק – על כך שכמו בימי "אוסלו העליזים" כך גם עכשיו הפלסטינים מצליחים באוכל מזרחי דשן ובדברי חלקלקות מתוקים לשבות את לב אנשי השמאל ולשבש את שיקול דעתם; לבכות – על כך שהם חוזרים ומשמשים שופר הטעייה להנהגה הפלסטינית. באורח טבעי, מול זמירות ההתפעמות של יו"ר "שלום עכשיו" מהצמרת הפלסטינית, עולות השאלות הפשוטות הבאות: כשאתה כותב על עיקרון שתי המדינות כבסיס לשלום הפלסטיני המיוחל, מדוע אינך כותב על שתי מדינות לשני עמים? משום שאתה מסכים לעמדה הפלסטינית שיש רק עם אחד והוא פלסטיני ואין עם יהודי? האם אתה יכול לערוב לחיי משפחה ישראלית שתכנס מחר לשכם, האמורה לפי מסקנתך להיות מקום בטוח מאין כמוהו עבור ישראלים? מה פירוש הדבר לוותר בפועל על זכות השיבה בפועל? שמעת אי פעם מנהיג פלסטיני המכריז על כך בפומבי? על בסיס מה אתה מבחין בשינוי העצום שעברה החברה הפלסטינית? על סמך סקרי דעת קהל או סתם מחמת המתקתקות של הכנאפה?

אבל, במקום להציג עוד הרבה שאלות לכותב אני רוצה להציג כמה עובדות על המציאות הפלסטינית:

למשל, בסוגיית ההסדר. לך הפלסטינים אומרים שהוא יושג רק באמצעות מו"מ בינם לבין ישראל. אבל, מה לעשות והנהגת אש"פ עושה בזמן האחרון מאמץ מיוחד על מנת להביא לכך שמה שיותר מדינות יכירו במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'? יום לפני שצאאיב עריקאת פימפם לך את השכל על מו"מ הוא הצהיר (ברשת אלערביה) שמדובר במדיניות של אבו-מאזן, וכי המאמץ העתידי הפלסטיני יתמקד מול מדינות באיחוד האירופאי ואסיה. וראש הממשלה פיאד אומר לטלוויזיה שלנו בקול רציני כי אינו רואה שום תועלת בהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67', ובאותו זמן ממש הוא מברך את ברזיל וארגנטינה על שעשו כך! אז היכן כאן המו"מ?

או למשל, זכות השיבה. אותו צאיב עריקאת אמר בראיון לגרדיאן הבריטי ב-7 דצמבר השנה כי לא יהיה שום שלום אמת אם יתעלמו מהזכויות המקודשות של 7 מיליון פליטים, וכי לשום מנהיג אין מנדט לוותר על זכויותיהם. דברים דומים נאמרו בסיכום מושב של ה"מועצה המהפכנית" של פתח (שמנהיגו הוא אבו-מאזן) ב-26 נובמבר השנה. מי שקורא הודעה זאת מריח מרורים, לא כנאפה.

אי אפשר שלא לסיים בדבריו של הנביא ירמיהו: "שמע נא זאת עם סכל ואין לב. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 27.12.10

אהוד: הישראלים שהסבו במוקטעה עם צמרת הרשות הפלסטינית והאמינו לשקריה, שייכים כנראה לאגף האידיוטים המוסריים בעם הישראלי – חלקם טיפשים ותמימים וחלקם אינם מרגישים כיצד הם משמשים גיס חמישי המשרת את אוייבינו מבית ומחוץ, כולל הפלסטינים.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 30 שנה למותו של נחום גוטמן, על חייו ויצירתו של הצייר והסופר, בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפיו, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן והמוזאיקה במגדל שלום. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. את דבריו של בן עזר על גוטמן לא יכולתם לשמוע ב"צוותא" וגם לא באוניברסיטת ת"א.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 132 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. הרצאה שמעולם לא ניתנה בפתח-תקווה עצמה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

פּשׁקתי שׁוּל

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחושך פשקתי שׁוּל עליון צד שמאל [יד]

בחושך פשקתי שׁוּל עליון צד ימין

בחושך פשקתי שׁוּל תחתון צד שמאל [ירך]

בחושך פשקתי שׁוּל תחתון צד ימין

פשקתי שׁוּל ערווה שמאל

שפתיים יישק הַשּׁוּל

פשקתי שׁוּל ערווה ימין

שפתיים יישק הַשּׁוּל

לפתע בין שני שׁוּלִים

באמצע השוליים

בלי שום תמרור של אזהרה

חִייך לי דגדגן אדמדם

מְסדֵר כמו שוטר את התנועה

גובה דמי כניסה לִזְרִימות

בְּפּוֹת עסיסי ולא מאחור

ובלי פקקים וּפִיסוּרָה

טוב, לפחות עכשיו הייתי בטוח

שאני במקום הנכון

נוסע בכיוון הנכון

אוכל להמשיך לאן שאחפוץ

בלי שיפריע לי שום פּוֹץ

גם לא עשן שריפה בגלל ניצוץ

עד לַמנהרה בְּרַאס-אֶ-נַקוּרָה

* * *

משה כהן

הנדון: בחזרה לאנטבקה

מכובדי,

רבות בשנים היו היהודים בגלות נתונים לחסדיהם של שליטי המקום, הפריץ, ונאלצו לספוג עלבונות וגידופים ולהבליג. הצרה שגם אחרי עשרות שנים וגם אחרי הקמת מדינה עצמאית, אין היהודים יכולים להשתחרר מהמנטאליות הגלותית.

לממשלת טורקיה אין שום עכבות להסית את ההמונים לקרוא "מוות לישראל" ולהשתלח בנו ללא רסן. באופן טבעי הגיב שר החוץ שלנו לעלילות הדם הטורקיות וכינה את ראש ממשלת טורקיה שקרן.

זו תגובה טבעית של ממשלה עצמאית בעלת כבוד לאומי. אך למרבה הצער התקשורת שלנו נתונה עדיין במנטאליות הגלותית של הבלגה על דברי שטנה ונאצה ונבהלה מהתגובה הטבעית של שר החוץ.

כתוצאה מכך, במקום להגיב לצורר הטורקי, התנפלה התקשורת על שר החוץ שלנו ודרשה את פיטוריו. מה גם ששר החוץ העיז לומר את האמת שהפלסטינים אינם שוחרי שלום אמיתיים.

רבותי השדרנים, חלפו ימי העיירה היהודית, ואנו חיים במדינה עצמאית. צאו מאנטבקה!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלישע פורת

1. בדרך לביירות

לא מזמן פגשתי מכר ישן. צעיר ממני בשנים רבות. הוא אינו יכול לשכוח מה שעבר עליו במלחמת לבנון בקיץ 1982. עשרים ושמונה שנים עברו מאז, אבל הוא זוכר הכול, כאילו קרו הדברים אתמול. הוא עצר אותי ושוחחנו קלות. לפתע התפרץ בהפתעה:

בעיקר אני זוכר את הנסיעה בשיירת הנגמ"שים, נסיעה מאובטחת ומתוחה, בדרך לביירות. הייתי חייל פשוט, חפ"ש, ביחידת חרמ"ש, ויצאתי עם חבריי ללבנון. עם חבריי לצוות הסתדרתי מצויין. החיים הקשים בצבא עשו אותנו למעין מיקשה אחת. היינו חבורה מלוכדת וידענו איך לחיות האחד עם השני. אני זוכר שכל הזמן לטשנו עינינו לפנים מתוך זעם. זעם לא-מודע שליכד את כל הצוות. ישבנו בנגמ"ש ואת הנשק לא עזבנו לרגע. כבר ראינו איך הופתעו אלה שלא היו מוכנים.

בכפרים המוסלמיים ובעיירות הדרוזיות שעברנו היו סימני הרס רבים. ותמונות ענקיות של ראשי הדתות כיסו את הקירות. מן הסדקים והמרתפים צפו בנו התושבים המבוהלים שלא העזו לעלות ולהתגלות. הפחד מהשיירה הבריח אותם למסתורים. אבל בסוף הדרך, לפני בירות, כבר לא נכנסנו לכפרים. המפקדים שלנו חששו להסתכן. הגבעות המסולעות והמצהיבות זחלו ממש עד לשפת הים.

ואז בא החום והתיש אותנו. הזבובים הציפו אותנו. אבל אנחנו לא נכנענו, והמשכנו לנסוע. הנסיעה קדימה היתה עכשיו העיקר. להמשיך, למהר ולהמשיך. ולא לעצור. אם נעצור, נהפוך מטרה נוחה לפגיעה לאויב המסתתר.

שעות על גבי שעות התבוננתי בצד הדרך. בשולי הכבישים הרעועים. באדמת הקיץ החרבה של לבנון. היה לי המון זמן למחשבות. לפחד, לחרטה. בין פרצי היריות והטיהורים הקצרים יכולתי להאשים את עצמי בלי סוף. איך נקלעתי לכאן, טיפש שכמותי, הלא יכולתי להיות עכשיו עם הכוחות שמאחור. במקומות קרירים ומוצלים. ליד הנהרות שופעי המים והמעיינות הצלולים. ולא מתערסל בנוקשות בתוך ה"זלדה" הרותחת והמצחינה שלי. מטרה נפלאה לכל מארב אנטי-טנקי בכביש הראשי לבירות.

מפעם לפעם היתה מופיעה לפנינו תמרת-עשן או פקעת-אבק מתחת לאיזה רכס מתעתע. המפקד נבח עלינו ואנחנו ירינו כמו רובוטים. אבל ידענו שאחרי הרכס מסתתר עוד רכס, ואחריו נחבא עוד אחד, ועוד אחד. ובראש כל רכס ניצבת חורשת אורנים כהה. כמו כרבולת ירוקה, שבתוכה מסתתר אוייב ואורב לנגמ"ש שלנו. ידענו אבל המשכנו לנסוע. כי היה חשוב לנו נורא להגיע מהר לביירות. קולות הירי היו הקולות היחידים ששמענו. אוזנינו נסתמו מרוב שאון ופיצוצים. אפילו את רעש המנוע לא יכולנו לשמוע. ולפעמים הייתי משתאה איך הנגמ"ש ממשיך להתקדם מבלי שנשמע את פעימות המנוע.

הקצינים שלנו פקדו עלינו בפנים עייפות ומלאות רצינות. הם היו תשושים לפחות כמונו מיממות הקרב. מדי פעם האטה השיירה וג'יפים קלים ומהירים חלפו בטיסה לאורכה. בתוך הג'יפים ישבו מפקדים בכירים, ועל פניהם חרדה, כאילו היו מרודפים בנבואות קשות. כשראינו אותם עוברים על פנינו חשבנו על האלופים המבוגרים, ועל שר הביטחון השמן בעצמו. היינו קצת מעורפלים, אבל דמותם החזקה הרגיעה אותנו והביאה לנו נחמה קצרה. ונורא רצינו שהם יעברו דווקא ליד השיירה שלנו. ודווקא ליד הנגמ"ש שלנו. רצינו שהם יעצרו לרגע קצר, יקפצו אל תוך תא הלחימה ויעודדו אותנו.

אבל הם לא באו, ואנחנו המשכנו לנסוע. ואז חברו עליי הזיכרונות. הזיכרונות מן הימים הטובים שלפני המלחמה. הם כירסמו את ליבי ועוררו בי געגועים נוראים. אל הקיבוץ הרחוק שלי, אל הפרדסים המצלים שעל גבעות החמרה הרכות. אל חליבות הלילה הנפלאות במכון החליבה הישן. הייתי שומע את געיית הפרות שסיימו את חליבתן, ומריח את הריח החריף של התחמיץ המעורב בקליפות התפוזים המרקיבות. השתגעתי ממש מגעגועים. אבל מסביבי דהרו השיירות אל בירות. והחברים שבתא הלחימה היו לרגע כל עולמי. כל עברי וכל עתידי. ואי-אפשר היה להתגעגע על משהו אחר.

מראה בית בוער או גוויות שרועות ליד הכביש, כבר לא הפליאו אותנו. ואפילו לא השתוממנו לראות את פגרי הסוסים בתוך האורוות שבצד הדרך. וגם חיילים שלנו, שנפגעו, כבר לא ריגשו אותנו. באדישות הבטנו אל חוליות-הפינוי המטפלות בפצועים, ואל המסוקים הממהרים לחלץ אותם, ולשאתם אל בתי-החולים שבארץ.

ואז, בהפתעה גמורה, נחת אחד המסוקים ליד השיירה שלנו ומתוכו הגיח ויצא שר הביטחון השמן, מוקף פמלייה מתרוצצת של קצינים זוטרים ועוזריהם. זה היה אחר הצהריים, כשהשמש החלה לנטות אל הים שמשמאל לדרך. הוא חייך אלינו, חיילי השיירה, עצר את הנגמ"שים ושוחח עם האנשים העייפים. פה ושם קפצו חיילים נלהבים מהרכבים המשוריינים, קרבו אליו ביראה ורצו ללחוץ את ידו. אבל הפמלייה שלו הרחיקה אותם במהירות. הוא טיפס על אחד הנגמשי"ם וקרא בקול רם, שכל השיירה תשמע וכל העוזרים שלו ישמעו. "בחורים, תשמעו בחורים, עכשיו זה כבר קרוב לסוף. עכשיו אנחנו בדרך לבירות."

הייתי צריך לשמוח ולהתמלא גאווה. אבל הרגשתי כמו משותק. פשוט ישבתי בצריח שלי ושתקתי. וכשקראו אליי לא עניתי. הרגשתי שאני רק בורג קטן במכונה אדירה ששועטת ללא מעצור בדרך לביירות. כאילו לא הייתי אף פעם בן אדם, ולא חייל. כאילו לא היו לי הורים, ולא קרובים, ולא פיסת מולדת ריחנית שם, בשרון. כאילו ריתקה אותי המשמעת הצבאית אל הרכב. כאילו ייבשה אותי הסבלנות. וכאילו רוקנה אותי העייפות הכבדה מכל מה שהיה בי לפנים. הפכתי לגוש אטום וריק. לא קיללתי את חיי, כי הרגשתי שהם מקוללים מזמן. לא כאבתי את גופי, כי הרגשתי שהוא התאבן מזמן. ולא חייכתי אל פמליית שר הביטחון השמן, שחלפה מתחת לצריח שלי. פשוט ישבתי על גב הנגמ"ש, יצוק אל תוכו, נוסע נסיעת-נצח שלעד לא תסתיים, בדרך לביירות.

הייתי המום מהתפרצות הווידוי של מכרי. עשרים ושמונה שנים ארוכות חלפו מאז, אמר לי, ושום דבר לא נמחק מזיכרוני. כמה שנים עוד תחלופנה, עד שאוכל לשכוח את המראות ההם? הנגמ"ש הרותח, הגוויות

על הכביש, ושר הביטחון השמן היורד בזריזות מפתיעה מהמסוק.

2. שיעור מולדת: אוקיינוס לבן בלבנון

לאחר השריפות הגדולות, מעשה ידי האדם או הטבע, צומחים הפרחים הקטנים והמפגש בינם ובינינו הוא מדהים ומעורר מחשבה. במפגש המדהים ומעורר המחשבה, שבין כוחו הקמאי של הטבע לבין אסונות האדם, כבר הייתי. ראיתי את הסתווניות בוקעות מתלי הבזלת השרופים, בינות לשלדי הטנקים והקסדות, בחורף שלאחר מלחמת יום הכיפורים. ראיתי את הפעמונים של המישויות בלבנון, וכנראה, אראה גם את פריחת הכרמל המדהימה שלאחר השריפה.

בקיץ של 1982 נקלעתי שלא בטובתי להרי השוף שבדרום לבנון. המלחמה תפסה אותי בחטף, ולא הספקתי להתארגן כהלכה בהכרת הפאונה והפלורה. לפתע מצאתי את עצמי במרומי הרי השוף ואפילו במרומי המרומים של ג'בל ברוך. שמות עיירות שלא שמעתי אפילו בהפטרה צצו – לא במפות, אלא ממש בשלטי הדרכים החבולים. דיר-אל-קמר, בית-א-דין, דרוזים, נוצרים, סונים ושיעים חברו יחדיו לבלבל אותי. ובלטו ביניהם השמות בעלי הסיומת הארמית.

 חורשות הארזים הדלילות במרומי הברוך היכוני בתדהמה. ועוד יותר מהארזים הזקנים התפעלתי ממפעל השינטוע שערכו הצרפתים עבור הלבנונים העצלנים. בתעלות ארוכות ומתפתלות נעו לאיטם ברוח הנעימה שתילי ארז לבנון רכים, שאין עוד מקום בשבילם בעולם, לבד מפסגות ההר הגבוה של מה שקרוי הר הלבנון. שרידי אשפת הצבאות, שחלפו כאן בשבוע האחרון, ניכרו היטב. חורבות "האנטנה", המכ"ם הצרפתי, שחרב בהתקפת חיל האוויר בשנת 1976, היו מוקפים בארזים, ומסוקים נעו הלוך וחזור בין קריית שמונה לבין פסגת הג'בל.

כבר בפיתולי העלייה הציוריים ראיתי את חומותיו המצהיבות של האחירותם. הוא פרח כאן חודשיים מאוחר יותר מאשר בארץ, ודומה שגם הפיץ ניחוח כבד יותר, משכר יותר. השתדלתי להתעלם מייסורי המלחמה מסביב ולהתרכז בפלורה ההררית המפתיעה. דומה ולא דומה. גליל ולא גליל. כמו בארץ ולא כמו בארץ. הדקויות הללו של השינויים הזעירים – בצורה, בפריחה בתפוצה ­– שימשו לי מפלט ומרגוע מהמתח של הלחימה שעוד נמשכה מסביב. האורנים כהי הכיפות לא היו האורנים שלנו. אבן החול האדומה, שנחשפה כמו צלקות של פצעים, לא היתה כמו בארץ. המוכר ולא מוכר בעת ובעונה אחת – היה בכך משהו מושך, מפתה ומסקרן.

 וכך, בצהרי אחד הימים האחרונים לקרבות, פגשתי על אם הדרך בהרים, בין דיר-אל-קמר לבית-א-דין, את ידידי הוותיק יוסי מהקיבוץ בעמק. נפגשנו במקרה, שיירתו חנתה בצד הכביש הצר ואנחנו ממש נתקלנו זה בזה. הוא היה מאוד מתוח ומודאג. בנו שירת ביחידת צנחנים במבואות ביירות, וזה כמה ימים שלא שמע ממנו. יוסי היה חובב מושבע של הפאונה ועוד יותר של הפלורה. משכתי אותו אחריי לאיזו פינת סלע אקראית שבצד הדרך. ובעודנו עומדים ומשתינים, כמו חיילים מנוסים, הוא פרץ בזעקה. תראה תראה, צעק אליי מרוגש כולו – אוקיינוס של מישויה פעמונית! 

חמישים שנה יחלפו, אבל אני לא אשכח את הרגע המרגש הזה: קיץ 1982, תום הקרבות בלבנון, שני ידידים בני ארבעים וחמש, חיילי מילואים שעבר זמנם, האחד מבקש בדאגה אחר בנו והשני משתדל לחמוק ממראות המלחמה הקשים – עומדים שטופים באקסטזה אל מול שדה מדרוני של מאות דונם, צחור כולו מפרחי המישויה הפעמונית!

 הכרתי את הפרח המיוחד הזה משנים של שירות צבאי בגבול הצפון. לא פעם ראיתי מישויה בודדת מציצה בגניבה באזור מטולה, בלוויית האודם הסגול של לוע הארי. אבל נדהמתי מכמויות הענק של הפרחים הנהדרים שבמורד הרי השוף. הצמח הנדיר הזה, מצפון לגבול הבינלאומי, חגג כאן איזו חגיגת שחרור מופלאה! באלפי אלפיו! אפשר היה ממש לחוש את ענן הניחוח שלו. אם היה וגם אם לא היה... עמדנו דוממים דקות ארוכות על שן הסלע, מעל לשדה המישויות העצום. יוסי זכה בזכות הפרח הנהדר הזה לדקות ארוכות של שכחת דאגתו לבנו. ואני כבר קיבעתי את הפרטים בזיכרוני, לכתבם באחת מגלויות המלחמה ששלחתי לעיתון מלבנון, בסתיו שלאחר המלחמה.

וכבר נשמעו הצפירות וצעקות הכינוס, השיירות הניעו את המנועים, ושעת ההפוגה הבלתי נשכחת הזו עמדה להתפוגג. קול נפץ מרוחק הזכירני שאנחנו עדיין במלחמה. נפרדתי מיוסי, והבטחתי לו שעוד אשוב פעם אל הרגע הזה. בנו נמצא, והוא אף קיבל ממנו שיחה חטופה כבר בערבו של היום המתוח ההוא. ואני עוד התגלגלתי כמה שבועות ברצועת החוף שבין צידון לראש הנקרה. וכשחזרתי הביתה, השתקעתי לכמה ימים בהיכרות יסודית של הפרח המופלא הפעמוניתי. לימים, באו צרות רבות חדשות שדחו את זיכרונות המלחמה הרחוקה ההיא, והסיפור לא היה כלל צף אצלי ושב אל הכתוב, אלמלא ההלם והתדהמה של שריפת הכרמל הנוראה. שוב נוכחתי שהכוח הקמאי של הטבע חזק מכל תחכומי האדם.

3. ועוד בעניין הרברט מרקוזה

אהוד היקר שלום,

אודה לך אם תביא דברים קצרים אלה בפני קוראיך:

קראתי את זיכרונותיו המרתקים של פרופ' מנחם מילסון בעניין רב. ובעיקר את הפרק על ביקורו של הרברט מרקוזה בשכם, 1971. הרשה לי להוסיף כמה דברים מידע אישי.

הרברט מרקוזה נישא לריקי שרובר-מרקוזה שנים אחדות לפני מותו. אלה היו נישואי שערוריה. ריקי, אריקה, ז'ל, ילידת שנת 1938, היתה צעירה ממרקוזה בכשלושה עשורים. היא היתה בתו הבכורה של מיילס שרובר, המיליארדר היהודי מעסקי הנפט. שרובר התגרש מאימה של ריקי והן שלושתן, כולל אחותה הצעירה, התיישבו בניו יורק. לימים נשא שרובר את גיטה שרובר, הנדבנית הידועה, בנישואים שניים. והשאר חרוט ובנוי בירושלים ובעמק הירדן ובמקומות נוספים בארץ. 

ריקי שרובר-מרקוזה חיה עם הפרופסור המפורסם בברקלי, קליפורניה, והתמסרה לקירוב לבבות בין אמריקאים למקסיקאים. היא היתה יהודייה וביקרה בארץ, אך את אהבתה נתנה למקסיקאים. בסוף שנות החמישים וראשית השישים היא שהתה כמתנדבת בקיבוץ עין החורש. היא עבדה בפרדס ובבריכות הדגים ובכרם, והיתה להוטה ללמוד עברית במהירות. היה לה כישרון בלתי-מצוי לשפות, והיא היתה בלשנית במקצועה האקדמי. כעסה על אביה העשיר לא התפוגג במשך השנים והיא סרבה לראותו בעת ביקוריו בארץ.

 לימים הקימה מרכז גדול לטיפוח הקירבה בין האמריקאים למקסיקאים בקליפורניה. ולאחר פטירתה הפתאומית, 1988, בגיל חמישים! – קיבלה עליה אחותה את ניהול המרכז. ניתן בנקל למצוא את האתר של המרכז ברשת, ובו יש גם דברים לזכרה של ריקי, אריקה, שרובר-מרקוזה.

תמהני אם היא נלוותה לבעלה המפורסם בביקורו בשכם. האם מנחם מילסון זוכר את הביקור? האם יוכל להשיב על השאלה?

בברכה,

אלישע פורת

נ.ב.

הרברט מרקוזה, נולד 1898, היה מבוגר מאריקה שרובר-מרקוזה ב-40 שנה. היא היתה אשתו השלישית. הוא נפטר בשנת 1978 והיא נפטרה עשר שנים אחריו.

אהוד: אכן, מבירור שערכנו מסתבר שמרקוזה בא לארץ בדצמבר 1971 עם אשתו אינגה נוימאן. אינגה נוימאן (אשתו השנייה של מרקוזה) נפטרה בקיץ 1972. את ריקי שירובר נשא לאישה בשנת 1976. מכאן שלריקי שירובר אין קשר לביקורו של מרקוזה בארץ בדצמבר 1971. פער השנים בינה לבין הרברט מרקוזה היה 40 שנה – היא היתה ילידת 1938 והוא – 1898!

* * *

עזרא שקד

על ח'אלדי ושיחות עם פלסטינאים, חלק ב [מילסון, גיליון 603] – עוד על נפתולי השקר הערבי

אהוד שלום רב,

הנרי קיסינג'ר שוחח עם המלך פיצל בנובמבר 1973. המלך טען בעקשנות "עד שקמה המדינה היהודית, לא היה דבר שיכל לפגוע ביחסים הטובים ששררו בין הערבים ליהודים."

איני יודע מה קיסינג'ר השיב לו, אך הדבר המדהים ביותר הוא שכאשר התנסו הקהילות היהודיות בארצות ערב בשנות הארבעים [למאה שעברה] ברצף פוגרומים שהתחוללו בלוב, במצרים, בעדן, באלג'יר, במרוקו, בסוריה ובעיראק, שבמהלכם נטבחו יותר מ-700 נפש, ורכוש עצום ירד לטמיון, לא ידעו המסנגרים מקרב המוסלמים, אלה הטוענים להגינותו של האסלאם כלפי עם הספר – לגנות את מעשי הטבח. העיתונות שראתה אור למחרת היום, לא הדפיסה מילה אחת על הרחובות שהפכו לשדה פוגרום נטוש. לא מצאתי מאמר או ספר או ידיעה בנושא. תופעת הצביעות שגילתה פדוא טוקאן בשיחתה עם יהודי דובר ערבית שוטפת, ידועה לרבים, וגם לי. זכורה לי היטב הישיבה שכונסה לכבודי כקצין צבא הכיבוש בביתו של ג'עברי, ראש עירית חברון, ימים ספורים לאחר כניסת צה"ל לעיר. כל הנכבדים טענו כי אני ערבי-יהודי. מטעמי נימוס, נמנעתי מלהתייחס לטיעונם.

כיום ממשיכים חוקרים ואנשי אקדמיה רבים, המופיעים בתכניות היוקרה של אל-ג'זירה, לנסות ולהוכיח שוב ושוב כי פיצול הערבים ותקיעת מדינה מלאכותית "מזעומה" בלב העולם הערבי מוסלמי – היא תופעה חולפת המחייבת מבחינה היסטורית שינוי, והנה מופיע מיודענו עזמי בשארה, ודווקא הוא מכריז כי "ארצות ערב נכשלו ביחסם למיעוטים." רצח נוצרים בעיראק הוא מעשה יומיומי. הכורדים, מוסלמים טובים, ידעו מות בגזים. לעצם העניין, לו הוחזרו הפלסטינים לחיק המשפחה ההאשמית, ייתכן שהמצב היה שונה. הרי מיום שהוכרז על הקמת אש"ף בירושלים, צבא ירדן לא התבייש במלחמתו רוויית הדמים, גם לאחר ספטמבר השחור. רחוב צלאח אל-דין בירושלים ידע מרחץ דמים. אולי מיכולתנו, במחשבה לאחור, לחסוך מעצמנו את הסבל שעברנו.

עזרא יחזקאל-שקד 

אהוד: דודי ברוך בן עזר ראב, בן זכר ראשון של פתח-תקווה, היה אומר: "ערבי מתחיל לדבר בבוקר, ערבי מתחיל לשקר!" – זו כמובן אמירה גזענית מאוד, כמו להגיד שליהודים יש יחסית האחוז הגבוה ביותר בקרב זוכי פרס נובל או שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון או שאזרחיה היהודים מנועים בדרך-כלל מלגור בִּישוביה הערביים.     

* * *

תגובות וברכות נוספות

 אהוד היקר,

הרשה גם לי לברך אותך, אם כי באיחור קצת, להצלחתכם לייצר יותר משש מאות גיליונות מלאים מכל טוב וידע – בספרות בחברה בענייני ביטחון בהיסטוריה ובחשוב מכל בסילוף תולדות ה"סיכסוך" קרי: המלחמה בינינו היהודים והאיסלאם העולמי ועוד ועוד, כל טוב לכם העורכים והקוראים – כל הכבוד עלו  והצליחו מי ייתן ותזכו ותגיעו להוסיף כהנה וכהנה – לפחות עד לגיליון מספר 10,600 מבלי ייסורים ובבריאות טובה.

שלכם,

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

600 גיליונות, פעמיים בשבוע: איזו השקעה, איזו התמדה, איזו דבקות במטרה. אכן מפעל מיוחד. בשפת הקיצורים אומרים היום: "כבוד" (לא "כל הכבוד"). ואוסיף: יישר כוח ועוד הרבה כוח להמשך.

עזרא דלומי

* * *

אהוד היקר, 

רשימתה של מיכל סנונית על ספרו של אשר רייך [גיליון 603] היא שכיית חמדה שאינה מצויה במקומותינו. מי ייתן ותגיע לידיעתם וקריאתם של רבים. יש ברשימה זו כל מה שצריך להיות ברשימה על ספר שירים חדש. קורא הרשימה מקבל מתוכנה תובנת עיון בספר שטרם הפך נחלת הכלל. יישר כוחה של מיכל, ובפועלך המבורך כבר יותר משש מאות גליונות אתה מזכה את הרבים. 

בברכה שלמה,

יואל רפל

* * *

אהוד שלום,

ההבדל בין פסק הדין של לואיס מסקוטה (10 שנים) והסחבת בפסק דינה של ענת קם אינו "נעוץ בשמות המשפחה שלהם, כלומר במוצאם הסוציו-אקונומי, כלומר העדתי, ובקשר שלהם לממסד הישראלי ולידידים של הוריהם," כפי שאתה כותב [גיליון 603].

ההבדל היחידי הוא שלואיס מסקוטה נשפט בבית משפט צבאי, שם עדיין יש סדר, הגיון וצדק ואילו ענת קם נשפטת בבית משפט אזרחי, שם האנרכיה והטמטום חוגגים. שם לוקח שנים לדון בתיק ושם פדופיל/אנס/רוצח על הכביש מקבל שנת מאסר ואילו זורק נעל על שופטת בעליון מקבל 3 שנים...

יעקב פדהצור

* * *

מבצעים והילולות (בתגובה ליוזמת חוק הספרים) – נכנסתי לחנות ספרים המכריזה על מבצעים והוזלות בתקווה גדולה שאף ספרי החדש נכלל בהם. סקרתי את המדפים ומצאתיו עטור במדבקה צבעונית "משתתף במבצע", אחד מתוך רבים אחרים, בהילולת ספרים ענקית. תליתי בו מבט וניצתה בינינו הסכמה הדדית שהמבצע טוב לכולם. שהוא טוב לספרים, לסופרים ולקונים. הקונים ייהנו מספרים רבים יותר במחיר שפוי, הסופרים ירוו נחת מכך שספריהם נמכרים והספרים יינצלו מאימת המגרסה.

לפני שיצאתי העפתי עוד מבט בספרי וחשבתי שגיבורו ניצל שלוש פעמים... שמו בישראל "כוכב ניצל פעמיים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) וכיוון שיקראו אותו יותר, הוא יינצל שוב והפעם בזכות המבצעים וההוזלות!

אירית שושני

* * *

עמוס כרמל

ההסתננות מסיני / סיפורי סבא וסבתא

"ישכח" נכתב על טלאי צהוב בכרזה שהונפה בהפגנת הפליטים ותומכיהם בתל-אביב ביום שישי (24.12). "ישכח" במקום "יזכור". "ישכח", על תקן של נזיפה בחברה הישראלית  בכללותה על אטימותה וערלות הלב שלה. על שאינה עושה את ההשוואה בין הגורל היהודי בשנות הארבעים ובין זרם המסתננים מסיני בימים אלה. "ישכח" כחלק מאוסף של סיסמאות מתעות כמו "פעם אתם היום אנחנו" או "גם רבים מסבינו וסבתותינו נכנסו לישראל בדרך שהיום היתה נקראת הסתננות – על ספינות המעפילים."

אין ספק, יש בעייה קשה של פליטי חרב מאפריקה (שמשום מה אינם נחשבים כפליטים ואינם נקלטים במצרים בדרכם לכאן). אין גם ספק, רבים מאוד מהמסתננים הרבים דרך הגבול הדרום-מערבי של ישראל אינם פליטים כאלה אלא פליטי מצוקה חומרית או מהגרי עבודה. ואין גם ספק, הניסיון לצבוע את הבעיה בכללותה באנלוגיות היסטוריות-מוסריות הוא דמגוגי. ודוגמה אחת תוכיח.

שום פוליטיקאי ושום פרשן אינו מתנגד להקמת גדר אפקטיבית לאורכו של גבול ישראל-מצרים. אף לא אחד ממארגני ההפגנה האמורה ומהנואמים המשולהבים שהופיעו בה לא יצא נגד הרעיון הזה. כל בר-דעת מבין שגדר כזאת תפחית את ממדי הכניסה הלא-חוקית – ההסתננות – מסיני, ובכל זאת הגדר, המתמהמהת, כשרה אליבא דכול הדעות. כך בדיוק, שום אדם שפוי לא הציע עד לרגע זה שממשלת ישראל תפתח את כל נמלי המדינה ואת כל רצועות החופים הזמינות לכניסת כלי שיט עמוסים במהגרים חסרי אשרות.

אם זה המצב, אם היקפה של אוכלוסיית המסתננים הוא תוצאה של מחדל ביצועי בחסימה לגיטימית ומתבקשת של הגבול, נא לצמצם את הממד המוסרי של המחאה. אם זה המצב, נא להפסיק עם ה"ישכח" הצדקני, הציני והמסולף. אם זה המצב, הדיבורים על סבא וסבתא שהסתננו לכאן בספינות המעפילים הם קשקוש נבער שמשתלב היטב במאמצים מבית ומחוץ לדה-לגיטמציה של המדינה.

סבא וסבתא שגויסו לעזרת המסתננים הנוכחיים עברו בזמנם על חוקים של שלטון זר שהתנגד להקמת מדינה ריבונית יהודית בארץ הזאת (וחסם את השערים לכניסת יהודים לקראת השואה, במהלך השואה ואחריה). אותם סבא וסבתא היו שותפים למאבק של היישוב והתנועה הציונית על הקמת המדינה האמורה.

מי שחושב שאותו מאבק לא היה צודק ומדינת ישראל נולדה בחטא כבד יכול להציג אותם כמסתננים, ואין סיבה שיעצור בנקודה הזאת. מותר לו גם להזכיר שסבא-רבא עשה אלף ואחד תרגילים להשתמט משירות צבאי בחו"ל, וראוי לניניו המקומיים ללכת בעקבותיו. 

אבל כל אלה שחושבים אחרת צריכים להתייצב מול העובדות ששום טענה על גזענות או על שכחת העבר הקרוב אינה מטשטשת אותן. המצב הנוכחי מזמין הצפה של המדינה באוכלוסיית מצוקה זרה על כל המשתמע מכך: פגיעה במאזן הדמוגרפי הרגיש, התנכלות קשה לאיכות החיים באזורים טעוני טיפוח (לא בסביון ובכפר שמריהו) ויצירת מוקדי חיכוך נפיצים באזורים כאלה, עומס כבד מנשוא של בעיות הומניטריות (פליטים רבים, קבלה אחת ממארגנות ההפגנה, אינם יכולים לשלם שכר דירה ומוצאים עצמם ברחוב), וכן הלאה.

אין דרך למנוע את התרחיש הקודר הזה אלא בהיענות לדרישה שהועלתה בהפגנה. "אנחנו פונים לממשלה לגבש מדיניות," נאמר שם בלי לגלוש לפרטים ולנקוב ביעדים. אכן, הממשלה צריכה לגבש מדיניות רלבנטית וליישמה בדחיפות. אבל ביסודה יש להעמיד את הצמצום של ממדי ההסתננות עד לבלימתה המלאה. כמקובל בכל מדינה מתוקנת, ובכל הכבוד הראוי למטען ההיסטורי שרובץ על כתפינו.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 26.12.10.

אהוד: הישראלים שמשווים את סבך וסבי למסתננים האפריקאים כיום – שייכים כנראה לאגף מתרחב והולך של אידיוטים מוסריים בישראל, שחלקו מאושפז בדפי הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ".

* * *

יהודה דרורי

ברית אירן-תורכיה – תוכנית אסטרטגית סודית

כל מי שמכיר את ההתייחסות החיובית הבסיסית בעבר של תורכיה לישראל, ואת ההתייחסות החיובית הדומה בעבר של האיראנים אלינו – ממשיך להיות מופתע מהמיפנה החמור של מדינות אלו נגדנו בשנים האחרונות.

יש בינינו המאשימים בכך את האיסלם הקיצוני, מאשימים בכך את ההתנחלויות, מאשימים את הבעייה הפלסטינית ומלחמתנו בטרור האיסלמי  – ופשוט לא מבינים שכל הגישה העויינת הזו של שתי מדינות אלו  לא קשורה ישירות אלינו אלא  למאבק בעולם המוסלמי בין השיעים לסונים, והשאיפות האיפריאליסטיות של איראן ותורכיה. האם מישהו בעולם שם לב למערכת הטרור הפנימית המשתוללת בעיראק, בפקיסטן באפגניסטן ובאיראן, בהן סונים ושיעים קוטלים במרץ ובאכזריות נוראית אחד את השני ?

הבעייה היותר גדולה באזורנו בעצם התחילה עם שאיפתה של איראן להתרחב לאימפריה פוליטית וכלכלית אשר תחלוש על כל המפרץ הפרסי מעיראק ועד, וכולל, סעודיה. למטרה זו הם מבקשים לקבל לגיטימציה בעיני כל ההמונים המוסלמים בעולם כמגיני ולוחמי האיסלאם –  ומה יותר פשוט מאשר להתייצב בחוד החנית נגד ישראל ולמטרה זו  אפילו לשתף פעולה עם סונים קיצונים כמו החמאס ?..

מכיוון אחר, תורכיה הנלחמת בכורדים, חוששת כל הזמן מכך שהכורדים בצפון עיראק יקימו בחסות האמריקאים מדינה עצמאית, מדינה אליה ישאפו להיספח הכורדים שלהם עם שיטחי מגוריהם בתורכיה. לכן, מאז הודיעו האמריקאים על כוונתם לעזוב את עיראק (לפני כשנתיים), החל לפתע המסע התורכי נגד ישראל שמקורו בניסיון נואש לשמור על הגמוניה במזרח-התיכון ולהקים גוש נגדי לאיראן השיעית, ולמנוע התרחבות מרד הכורדים במניעת הכורדים בצפון עיראק להכריז עצמאות עם עזיבת האמריקאים.

במערכות המודיעין במערב ובמדינות ערב, ברור כיום שנכרת הסכם סודי בין האוייבים, הסוני-התורכי והאירני-השיעי , לתאם פלישה בו-זמנית לעיראק עם צאת האמריקאים. לפי זה, איראן תכבוש ממערב את השטח העיראקי הדרומי שהינו שיעי ברובו, ותורכיה תשתלט על צפון עיראק , כולל איזור הנפט בכירכוך וכל האזור הכורדי. עד אז, כאמור, שתי המדינות הללו, תורכיה ואיראן, חייבות להוכיח לעולם הערבי והמוסלמי, עד כמה הן דתיות-אדוקות ובעיקר – עד כמה הן נגד ישראל, "כובשת האדמות המוסלמיות הקדושות!" – ובכך הן מקוות להקהות מראש את הביקורת הקשה נגדן ברגע שיתחילו לטבוח בכורדים מצד אחד ובסונים העיראקים מהצד השני.

בסיכום ניתן להבין שמדינת ישראל, כרגע, אינה מהווה כלל בעייה לגבי איזו מארצות אלו אלא פשוט הפכנו לאובייקט להתלבש עליו ולנצלו למטרתן האסטרטגית-והתעמולתית המכוונת לכיבוש עיראק. יש להניח שגם בארה"ב הבינו שכל צחצוח החרבות האיראני כלפי ישראל הינו אמצעי תעמולה ולא מטרה,  והפיתוח הגרעיני באיראן אינו מכוון נגד ישראל אלא בעיקר נגד מדינות המפרץ, אם אלו ינסו להתערב ולעצור את איראן במהלכיה ל"התרחבות", ובראש מעיניה של איראן להוכיח שהיא גם אימפריה גרעינית חזקה.

מדבר זה בדיוק חוששת ארה"ב יותר מכול. הצעדים האחרונים לחימוש סעודיה, המאבק המתנהל נגד האיסלאם הקיצוני בכלל, ובמדינות המפרץ ובתימן בפרט,  מראים עד כמה הבינה ארה"ב שהאינטרס הראשי שלה הוא לא רק בפקיסטן ובאפגניסטן אלא במדינות המפרץ, ולכן היא מחזקת את בסיסיה שם ומעבירה את כובד המשקל של כוחותיה לאזור מדינות המפרץ .  יש פה מקום לשער שהנסיגה מעיראק תעוכב לעוד מיספר שנים לא קטן, כל זמן שלהערכת ארה"ב ומדינות אירופה, עתודות הנפט הערביות במדינות במפרץ הפרסי תימצאנה בסכנה.

תורכיה מנסה כיום להתחמש בכל כוחה. היא מנועה מלפעול בעיראק גם בגלל קשריה לנאט"ו והאספקה הצבאית מארה"ב, אבל הבעייה הגדולה של אירופה וארה"ב (וישראל) היא שדהירתו של ארדואן לכוון האיסלאם הקיצוני הינה מסוכנת, ולא תישאר בגדר "זמנית", כי לא נראה שמישהו יצליח להחזיר בזמן את הגלגל אחורה ולהפוך שוב את תורכיה לחצי חילונית.

תורכיה מיואשת מהמערב. היא יודעת שאירופה לא רוצה בה. היא מאמינה שהאלטרנטיבה כאימפריה איסלאמית קיצונית וחזקה ביותר, יחד עם הנפט של כירכוך וחצי עיראק – היא תהווה כוח משמעותי באזור, ומכאן נובע הסיכון רב למדינת ישראל (ומה עוד שהיא הופכת יותר ויותר לבת-ברית של האוייב המסוכן שלנו – סוריה). סוריה מצידה מפתחת לאחרונה תלות רבה במים המגיעים אליה דרך תורכיה ולכן יצירת גוש סוני חזק כנגד גוש שיעי (וכנגד ישראל) הינו החלום של ארדואן בתוכניותיו לעתיד.

בעוד שאנחנו מודעים לכך שארה"ב מחויבת לנטרל את ההתפשטות האיראנית במפרץ הפרסי, אין כיום מי שיפעל נגד תורכיה ושאיפותיה, המסוכנות לישראל, בגין תמיכתה האקטיבית באויבינו. לכן על ישראל להתחיל ולתמוך בכורדים בעיראק ולחמש אותם ולהדריכם צבאית. עשינו זאת בהצלחה בעבר ונוכל לעשות זאת עכשיו. מדינת ישראל חייבת להבהיר בכך לארדואן שהיא שחקן עיקרי באזור ולא ניתן לדברים לקרות נגדנו ועל חשבוננו.

* * *

יוסף אורן

חורף שחון ביצירת קסטל-בלום

זמן קצר לפני שקיבלה השנה את פרס היצירה מקרן ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל, הופיע קובץ סיפורים חדש של אורלי קסטל-בלום בשם "חיי חורף" (הוצאת הספריה החדשה / כינרת, זמורה-ביתן 2010, 174 עמ') ובו שישה סיפורים.

שני הסיפורים הארוכים יותר בקובץ, "חיי חורף" ו"עבודה", הינם למעשה סיפורים דומים וכמעט תאומים, כי שניהם מספרים על חוויותיהם של ישראלים השוהים זמנית בארה"ב בתקופת משבר בחיי המדינה וגם בחייהם הפרטיים. כמו-כן מסופרים שני הסיפורים בגוף ראשון על-ידי מספרי-דמות, אלא שבראשון המספרת היא אישה ובסיפור השני המספר הוא גבר.

המספרת של הסיפור "חיי חורף", אשר זקוקה למזומנים, נענית בסיום מלחמת לבנון השנייה למשרת מחקר, שאוניברסיטה בעיר ברוקליין (ל' בפתח, כדי להבדיל אותה מרובע ברוקלין בניו-יורק) מציעה לישראלי תמורת שכר בגובה 15 אלף דולרים. במסגרת המחקר יהיה עליה לאסוף מימצאים על מיספר הישראלים השוהים זמנית בברוקליין, ללא גרין-קארד המקנה להם מעמד של תושבי קבע בארצות הברית, ולברר אצל הנסקרים "את מהות המצוקה או הסיבה שהביאו לכך שהתושבים הזמניים עזבו את מדינתם." (28). במקביל לה נשכרו חוקרים מארצות הגירה אחרות לסקור תושבים זמניים מארצותיהם שגם הם משתהים בארה"ב. יוזמי המחקר אמורים "להעביר, תמורת סכום נאה, את התוצאות למשווקים, לפרסומאים וליצרנים, כדי שהללו יוכלו לכוון את עצמם אל פלח-שוק זה של התושבים הזמניים." (20-19).

המספר של הסיפור "עבודה" הוא סופר כושל, שבימי המשבר הכלכלי אשר פקד את המדינה ופגע קשה גם בפרנסתו, נענה להצעת הסוכנת שלו בחו"ל, לבוא לארצות הברית כדי להרצות בכנס סופרים תמורת שכר בגובה עשרת אלפים דולר. הכנס נועד להתקיים באוניברסיטת אילינוי באוּרבָּנה, שהיא עיר נידחת במדינת אילינוי, "לרגל מלאת מאה ועשרים וחמש שנה למותו של איוואן איליץ'" (137) – גיבור הנובלה המפורסמת של טולסטוי משנת 1886.

התעסקות בזוטות

נתוני פתיחה אלה, הקושרים למצבי משבר במדינה את היענות שני הישראלים לצאת מישראל, העניקו לאורלי קסטל-בלום הזדמנות לפתח סאטירות על תופעות שונות במדינה שמצדיקות לקחת חופשה ממנה: נרפותם של שרי הממשלה, גחמותיהם של חברי הכנסת, התככים במפלגות, הבירוקרטיה של הפקידים, התגברות השחיתות כתוצאה מיחסי הון ושלטון, תרבות הידוענים, עריצות התקשורת וכדומה.

ואף שהמו"ל של הקובץ קבע ש"קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב," מתברר שהיא לא ניצלה כלל את נתוני הפתיחה האלה לכתיבת עלילה קומית-סאטירית או עלילה אבסורדית-סרקסטית – הדגמים ששלטו בכתיבתה עד כה, אלא התקדמה מהם לסיפור-מעשה ריאליסטי-הומוריסטי העוסק בעיקר בהתמודדות של ישראלי עם הקור ועם השיעמום שכפתה עליו השהות באמריקה.

למעשה מתעסקים שני הסיפורים בזוטות: בהסתבכויות שונות של הישראלים עם אלה שהזמינו אותם לארה"ב, בטיפוסים מקומיים שהם פוגשים, בתקלות שכל תייר מועד בהן בהגיעו לארץ זרה, בחשד שעקב הסדרים המוקפדים של האמריקאים לא יקבלו את מלוא השכר שהובטח להם, ובדאגה ששכרם יפחת בגלל שערו הנוחת של הדולר בארץ. בחומרים טריוויאליים כאלה אפשר היה להאריך את שני הסיפורים הרבה מעבר לאורכם הנוכחי, אך באותה מידה ניתן היה גם לקצרם ולא היינו חסרים דבר.

רק בסיפור "חיי חורף" שולבו הערות אחדות הלועגות לפרובינציאליות הקיימת בישראל, אשר מזכירות את הביקורתיות והעוקצנות הנודעת של אורלי קסטל-בלום. במרכז הקהילתי היהודי פגשה "המספרת" מישראל את בני ארצה, ואף שהוציאה מהם את המידע שהיה עליה לאסוף – כך היא מסבירה את סיבת חוסר-התלהבותם לשוחח איתה: "אולי משום שעדיין נשאתי על גופי את אבק הארץ," (31). ועוד הערה מהסוג הזה: "השיחות עם הישראלים לכל אורך שהייתי העלו מיספרים ועובדות מדאיגים מבחינת החזון של מדינת היהודים." (32).

וכמובן ניתן לצרף להערות הקודמות גם את ההערה המכלילה הבאה: "ארצות הברית היא הלם למי שמגיע מישראל ליותר מטיול. הסדר המוחלט והתקינות הבלתי-מתפשרת הם שינוי רציני לעומת כל מה שרגילים לו בארץ." (36). הכללה זו נתמכת גם על-ידי "צרור עצות קוהרנטיות" שהמספרת סיכמה בצורת רשימה עבור הישראלים העלולים לקבל הלם מהתקינות הבלתי מתפשרת של האמריקאים – רשימה שבהפוך על הפוך אפשר להבינה כשורה של עקיצות על אי-הסדר המוחלט ששורר בישראל. אך אין די בעקיצות "חלביות" אלה המרוכזות בסיפור "חיי חורף", ואשר אינן נמצאות כלל במקבילו – בסיפור "עבודה", כדי להצדיק את אורכו של הסיפור הזה וגם את אורכו של תאומו.

הסיפור "ג'פרי בקהיר"

דווקא בשניים מהסיפורים הקצרים יותר בקובץ זה, ב"ג'פרי בקהיר" וב"עונת המתים", חזרה אורלי קסטל-בלום במקצת לעוקצנות סאטירית סבירה. בסיפור הראשון היא נועצת סיכה סאטירית בשלום שנחתם בין ישראל ובין מצרים, ובסיפור השני היא יורה חץ סאטירי בפולחן האֵבל, שמאדישות למוות השכיח בצורות שונות בהווייתה של המדינה – מקיימים אותו הישראלים בשקדנות. אגב, אין דמיון בין הסיפור "ג'פרי בקהיר" לסיפור "ג'ו איש קהיר", אשר נדפס ב-1989 בקובץ "סביבה עויינת", אף ששניהם מתרחשים בקהיר.

דרך נקודת המבט של ג'פרי בן ה-50 מתואר מצבה העגום של השגרירות הישראלית בקהיר. כיליד ארצות הברית, אוחז ג'פרי ברשותו דרכון אמריקאי, ולכן הוא היהודי היחיד הרשאי לחיות בקהיר, להפעיל בה מפעל לתפירת מכנסי ג'ינס ולשווק את תוצרתו במדינות ערב האחרות. אמנם בעשור של מלחמת לבנון הראשונה, בשנות ה-80', למד שנים אחדות בירושלים, אך מאז לא ביקר בה. לקהיר הגיע בהמלצת אחותו של שגריר ישראל במצרים באותם ימים, אחרי שניהל איתה רומן קצר בסיום גירושיו מאשתו, ומאז הוא לכוד בה.

בגלל תאוותו לכנאפות ולבקלאוות המתוקות של קהיר הוסיף עשרים קילו למשקלו במשך תשע שנות שהותו במצרים, ולכן הוא מתגעגע למאכלים שאכל בבחרותו בישראל, ובמיוחד לחומוס ולפלאפל, שהותירו אותו אז צנום וחטוב. אך למען עסקיו עם מדינות ערב איננו טס לישראל, כי אסור שתתנוסס חותמת שלה בדרכונו האמריקאי. אך הוא נענה ברצון להזמנת השגרירות של ישראל במצרים להשתתף במסיבה לכבוד חג העצמאות, שבה הוא מצפה לטעום את המאכלים הישראליים של החג אשר אליהם הוא מתגעגע.

  בגלל "השלום הקר" התקינו כוחות הביטחון של שתי המדינות בהסכמה משותפת "מראות בכל הכיוונים כדי שהשמש תסנוור את הצופה-מלמטה" ותעלים את פרטיו של דגל ישראל המתנוסס על בנין השגרירות. ולכן, מאז ייסודה, השגרירות היא יעד מבוצר, וכל נכנס לבניינה נבדק בפתח בקפדנות על-ידי שוטרים מצריים. כמו כן נמנעים המצרים להיענות להזמנות של השגרירות הישראלית בארצם. הם לא באים להרצאות שמארגנת השגרירות והם גם מתחמקים מקבלת הפנים ביום החג שבו מציינת השגרירות את הקמת מדינת ישראל. ואכן מבחין ג'פרי כי למסיבת החג "שום אישיות מצרית בכירה לא הופיעה," ומטעמי נימוס שלחו המצרים "איזה זוטר, שבא לרבע שעה ולא אכל כלום, רק לחץ את ידו של השגריר והלך."

  ג'פרי היה מוחל למצרים על הכול, על הפיכת השגרירות הישראלית לשגרירות מוסווית וגם על האיסור שהטילו לשלח לשמיים אפילו זיקוק אחד לכבוד החג, אך לא על כך ש"בגלל השלום הקר היה גם המזנון קר." מאחר שאי-אפשר היה לצלות בשר על האש, כללה התקרובת רק כנאפות ובקלאוות צוננות, שמהן ניסה ג'פרי להתנזר, לכן שתה הרבה. וכאשר כבר היה שתוי הקיש על כוס היין ואמר בקול את האמת שכולם נמנעו לומר אותה: "השלום בין ישראל למצרים הוא שלום עצוב. המסיבה הזאת עצובה, יהודים הם עם עצוב, ולכן הם אוכלים הרבה מתוק." ובסיום דבריו אלה "יצא משם דרך כל שומרי-הסף והזמזמים, תפס מונית ונסע הביתה."

כוחו של הסיפור הזה הוא בנקודת התצפית של ג'פרי המבליטה את אכזבתו מהכיבוד "הרזה" שהוגש במסיבת החג בשגרירות. בעוד שעליו להימנע מעוגיות מתוקות, כי מהן הוא משמין, נאלצת השגרירות להגיש לאורחיה רק עוגיות מצריות מתוקות ומשמינות שאסורות עליו. הסתירה הזו, בין ציפיותיו מהכיבוד לבין התקרובת שהוגשה, מאפשרת את החלפת התבנית הסיבתית, להסברת התפרצותו של ג'פרי לומר בקול את האמת על השלום בין מצרים ובין ישראל, בתבנית האנלוגית, המסבירה את התפרצותו זו כתוצאה מ"השלום הקר" ששורר בין ישראל ובין מצרים מאז נחתם הסכם השלום ביניהן.

הסיפור "עונת המתים"

אף שהסיפור "עונת המתים" נופל באיכותו מהסיפור "ג'פרי בקהיר", כי ביחס לנושאו הוא בוטה ומתוכנן מדי למטרתו, מבליטה אורלי קסטל-בלום גם בו תופעה בחיי החברה הישראלית, שהיא תופעה מגוחכת לדעתה. ממיבנה הסיפור משתמעת טענתה, כי משום שהמוות כה שכיח בהוויית חיינו, הפכנו אדישים למספרם הרב של המתים, ואנו מחפים על האדישות הזו באמצעות הפיכת האבֵלוּת לפולחן שאנו כופים אותו על עצמנו בקנאות. המשמעות הזו מושגת בסיפור על-ידי תיאור ההתנהגות האדישה של האבֵלים בשלוש זירות המספקות נפטרים לפולחן הזה בהוויה הישראלית.

הזירה הראשונה היא זירת המשפחה, שבה המתים נפטרים ממחלות ומזיקנה. המספרת, שהיא צעירה מבנות המשפחה, מתבשרת על מותו של הדוד מחיפה. בהשפעת הבשורה היא משחזרת במוחה את רשימת הנפטרים במשפחתה בעת האחרונה: אביה בישר ראשון כבר בשנות ה-80' את הבאות, אך עוד לפני מות אחיו מחיפה בהווה, היו שתי פטירות נוספות במשפחה. תחילה נפטרה דניאלה – בתו של הדוד מתל-אביב – בטרם מלאו לה 50, ואחר-כך נפטרה מישלין – בתו של דוד נוסף שלה, אך ממשפחת האם – שהתגוררה מצפון לפאריז. אף שאת המשפחה פקדה זה מכבר עונת המתים, כולם מתייצבים גם ללוויה בהווה – זו של הנפטר בן ה-87 מחיפה. המעקב אחרי התנהגותם ושיחותיהם בעת הנסיעה ברכבת מתל-אביב לחיפה, בעת הלווייה ולאחריה, חושף כי אין הם שרויים ממש באבֵלוּת, אלא רק ממלאים חובה משפחתית שממנה אין הם יכולים להשתמט.

הזירה השנייה היא זירת הקהילה. בשכנותה של המספרת מתגורר קשיש ערירי שמטפל בו עובד זר מפולניה. המטפל הפולני מעשן 40 סיגריות ביום ושיעוליו מעידים שהעישון מקצר את ימיו. המספרת עוקבת אחרי השניים ומנסה לנחש על-פי ההחמרה במצבו של הזקן ומטפלו, מי משניהם יקדים למות מן האחר. אף שסדר המיתות לא היה חשוב – היא מבהירה – "חיכיתי לראות איך יסתדרו הדברים הפעם, באיזו אפשרות תבחר לה המציאות, ואיך תממש את בחירתה, ומה יהיו התוצאות." (84).

הזירה השלישית שמספקת נפטרים לפולחן האבֵלוּת בסיפור המַקאבְּרי הזה היא הזירה הלאומית. הפעם משתתפת המספרת בהפגנה, הנערכת בכיכר רבין אחרי פירסום הדו"ח של ועדת החקירה על תיפקוד הממשלה במלחמת לבנון השנייה. התיאור מבליט את ההפגנה כהצגה המבוימת על-ידי מפיקים ששכירתם עולה ממון רב: לוגיסטיקנים שהדפיסו סטיקרים וניסחו שלטים, צלמים המפעילים מצלמה ממנוף ענק, שדרים שזומנו מאמצעי התקשורת בארץ ובחו"ל ולהקת רקדנים המפזזת על הבמה ו"מחממת" את הקהל לפני הנואמים. קהל היעד של ההצגה הוא הציבור, הנוהר בהמוניו אל הכיכר כדי להשתתף בפולחן האבֵלוּת על המתים – חובה שאין להשתמט ממנה בחברה הישראלית.

רק בשולי הרחבה, על מעקה בנין העירייה, יושבות שתי אימהות של נופלים ומציגות את תמונות בניהן. הנופלים מצולמים בתמונות בלבוש אזרחי וזה מעיד שמדובר בלוחמים צעירים שזה מקרוב סיימו את כיתה י"ב. ובעוד המספרת מציעה לאימהות כוסות מים, מהללים העוברים על פני האימהות במבוכה את חיוכם היפה של בניהן בצילומים. התיאור מסתיים בפואנטה: המספרת נמלטת מההפגנה, אך בדרכה החוצה מהמקום היא חולפת על-פני בחורה נֵכה, שעל משענת כיסא-הגלגלים שלה הצמידה כרזה מאולתרת ובה המשפט "אני מוותרת על הכיסא שלי" – משפט שלא היא, אלא שרי הממשלה הנֵכה היו אמורים לומר אותו.

צרות של נשים

להשלמת מימדיו של הקובץ ככרך סיפורת כללה בו אורלי קסטל בלום שני סיפורים נוספים, שנופלים ברמתם מהסיפורים האחרים, והם הסיפורים "אשת הסופר" ו"בדיקה", העוסקים בצרות של נשים הנקלעות לתחומים שבהם שולטים הגברים. ב"אשת הסופר" בחרה לבדוק את מקומה של האישה בעולם הספרות ובסיפור "בדיקה" פנתה לבחון את צרותיה של האישה בעולם הרכב.

מאחר ש"בדיקה" הוא בעצם יותר פֶליטוֹן מאשר סיפור – כלל איננו מגשים את המטרה הפמיניסטית שהמחברת הועידה לו. צרותיה של הנהגת במכון הרישוי, שבו עליה לבצע טסט שנתי לרכב שלה, אינן רק צרות של נשים. גם גברים מבלים לפעמים זמן ארוך במכון וגם הם נאלצים לחזור על הבדיקה אחרי תיקון הליקויים שבוחני המכון גילו ברכבם. בהיותו כתוב כפליטון מתבלט הסיפור הזה כזר וכרדוד ביותר בקובץ הזה.

על הסיפור "אשת הסופר" ניתן לומר, כי אין בו שום חידוש וגם לא היה יכול להיות בו חידוש אחרי המסה הפמיניסטית החריפה – "אשתו של ברנר רוכבת שוב" – שקראה עמליה כהנא-כרמון מן הכתב בשנת 1985, בטקס שבו קיבלה את פרס ברנר. אף שכביכול התייחסה עמליה כהנא-כרמון במסה זו לאשתו של ברנר, חזרה בה על הטענה שהשמיעה בשורה של מסות קודמות – כי תמיד קיפחו הסופרים את הסופרות בספרות העברית והם ממשיכים בכך גם כיום. במעמד הזה הוסיפה, שאילו כתבה אשתו של ברנר סיפורים של "זאב בודד", סיפורים ברמת הסיפורים שפירסם בעלה המפורסם והנערץ, גם אז היו עמיתיה הגברים מנסים "למחוק אותה מהמפה".

למעשה בנוי הסיפור הזה של אורלי קסטל-בלום משני חלקים שאינם מתחברים באופן טבעי. החלק הראשון (עמ' 101-91) הוא למעשה פליטון נוסף בקובץ הזה – פארודיה על סגנון הכתיבה המדעי, הנוהג למיין תופעות ולקבוע בנחרצות קביעות שקל להפריכן. ואכן ממיין חלק זה של הסיפור סוגים שונים של נשות מספרים. החלק השני (עמ' 116-102) הוא אמנם סיפורי מקודמו, אך זהו סיפור קומי על האופן שבו משכנעת אשת הסופר בעורמה את בעלה, אחרי שקצה נפשה בעריצותו ובגחמותיו, כי לטובת יצירתו מוטב להם שייפרדו.

אף שהתכוונה לבטא בחלק הראשון את צרותיה של כל אישה שנלכדה במעמד "אשת סופר", השיגה אורלי קסטל-בלום תוצאה הפוכה דווקא, משום שבחרה לנסחו בסגנון פארודי, אשר הסיט ואף הרחיק את אמירתה ממטרתה הפמיניסטית. ואשר לחלק השני, הקומי, אף הוא אינו מגשים את האמירה הפמיניסטית, כי גם על בן-זוגה לחיים של סופרת אפשר לומר שהוא לכוד במעמד "הבעל של". גם הוא כמו "אשת הסופר" חי כל חייו בצילה של אשתו המפורסמת, נתבע להתבטל מפניה, לסבול את גחמותיה ולעמוד לצידה כקישוט בהופעותיה בציבור. וגם עליו יהיה להתמודד עם התהפוכות במצב-רוחה ועם תסכוליה בעת שהיא כותבת את יצירתה החדשה, ועם חששותיה ופחדיה מפני האופן שבו תקדם הביקורת את יצירתה אחרי שזו תתפרסם.

לקט איננו קובץ

ספריה הראשונים של אורלי קסטל-בלום הסבו תשומת-לב לכתיבתה לא רק משום שהיו פרובוקטיביים בתוכנם ובלשון הדיבורית שבה נוסחו, אלא משום שסיפוריה כללו עלילות סאטיריות-אבסורדיות בסגנון חופשי-פרוע – שהיו שונות לחלוטין מהעלילות המכובדות-מסוגננות של הסופרות הוותיקות: יהודית הנדל, שולמית הראבן, רחל איתן, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג. אורלי קסטל-בלום התבלטה בשונותה מהן בדומה לאופן שיונה וולך התבלטה – בזכות מאפיינים "פרועים" דומים בנושאים ובתעוזה הלשונית – בין המשוררות שהצטרפו לשירה אחרי דליה רביקוביץ, דליה הרץ ותרצה אתר. הטקסט הסיפורתי של אורלי בספריה הראשונים היה שנון, אירוני ופרובוקטיבי, אך בה-בעת שיקף מנקודת מבט חריגה ורצינית את הטבע של הישראלים וגם את הקלקלות בחברה הישראלית.

למעשה בלטה אורלי בחריגות נושאיה, סגנונה והשפה שבה כתבה את סיפוריה גם בגל הסופרות שעימן נמנתה: חנה בת-שחר, גבריאלה אביגור-רותם, יהודית קציר, לאה איני, מירה מגן, רונית מטלון, יעל הדיה, צרויה שלו ואחרות. והיא גם היחידה שספריה נערכו על-ידי שלושת העורכים שטיפחו סופרות וביצרו את מעמדן במשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית – משמרת "הקולות החדשים" – שהלכה והתגבשה משלהי שנות ה-80' ואילך : מנחם פרי עורך "הספריה החדשה", יגאל שוורץ עורך "צד התפר" של הוצאת כתר וחיים פסח עורך "עמודים לספרות עברית" של הוצאת זמורה-ביתן*.

ככל שסיוע עורך מועיל, אמור סופר לפתֵח – מוקדם ככל האפשר – שתי סגולות חשובות והכרחיות להתפתחותו כיוצר. האחת – יכולת שיפוט עצמי ביחס לאיכות יצירותיו, והאחרת – אומץ-לב לגנוז יצירות שעל-פי שיפוטו נופלות באיכותן מהקודמות שכבר פירסם. דומה, שאורלי קסטל-בלום לא הסתייעה בסגולות אלה כאשר שיחררה לפרסום את סיפורי הקובץ הזה, שבהם אינה מחדשת, אלא מנסה לשמור על מתכון כתיבה שאמנם הצליח בעבר, אך התבלה על-ידי חזרה עליו בספריה המאוחרים. בנוסף לאכזבה זו, הפואטית, מאכזב הכרך החדש גם כקובץ סיפורים.

קובץ סיפורים איננו רק כינוס עלילות חסרות מכנה משותף תימאטי או רעיוני בכרך אחד. כדי שיהיה קובץ – ולא לקט סתמי של סיפורים – על הסופר לכנס סיפורים המשלימים זה את זה באמצעות עמדה רעיונית משותפת. הסיפורים בקובץ "חיי חורף" אינם מבטאים עמדה רעיונית משותפת וגם בנפרד אינם משמיעים אמירה בעלת ערך. הסיפורים הם סתמיים ורדודים כפי שרק סיפורים הנכתבים בלי התלהבות ובלי חדוות כתיבה יכולים להיות. הביקורת בסיפורי הקובץ הזה היא אַנֶמית וז'ורנליסטית, וכאלה הם גם תיאורי פיסות החיים המשורטטות בהם.

כמעט כל סיפורי הקובץ מצטיירים כטיוטות ראשונות שהיה צריך להשקיע בהן עוד ליטוש רב, גם בתוכן וגם בניסוח. ועקב כך, הכרך "חיי חורף" איננו קובץ מגובש, אלא לקט של סיפורים המכחיש את ההבטחה, שעורכו של הספר רשם כמנהגו על הדש האחורי שלו ודווקא בהבלטה: "אין מה לומר – קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה."

- - - - - - - -

* מסות על היצירות של סופרות המשמרת כונסו בשניים מכרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": בכרך "קולות חדשים בסיפורת הישראלית" (1997) ובכרך "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001).

** החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן זכה השנה בפרס היצירה לסופרים עברים מקרן ראש הממשלה על-שם לוי אשכול ז"ל.

אהוד: האם ייתכן שכתיבתה של הסופרת החשובה מאוד אורלי קסטל-בלום לוקה בטיפשות מסויימת?

* * *

פרופ' אמנון רובינשטיין

תקציר המאמר "חופש הביטוי האקדמי"

העתיד להתפרסם במסגרת כרך י"ג של כתב העת

"משפט ועסקים" של המרכז הבינתחומי הרצליה

לחופש האקדמי פנים רבות. מאמר זה עוסק בהיבט אחד של החופש האקדמי והוא החופש האישי של איש האקדמיה. במאמר אעמוד על הבעייה במדינת ישראל מאחר שהמעמד הנורמטיבי של חופש זה אינו ברור, אעמוד על ההצדקות העיקריות לחופש זה, וכן על היקף תחולתו ומגבלותיו בנושאים מרכזיים העולים על סדר היום הציבורי בישראל.

1. הטעמים לחופש ביטוי אקדמי: בחברה אזרחית הקיימת במדינה דמוקרטית, יש צורך בקיום גרעיני דעת-קהל עצמאית מהמערכת הפוליטית והציבורית. תפקיד האקדמיה הוא גם לערער על מוסכמות, להעלות רעיונות חדשניים וחריגים ולא להיות בהכרח חלק מהקונסנזוס הלאומי. האקדמיה צריכה להיות מוכנה גם לאתגר קונפורמיזם כללי. תפקיד זה חיוני במיוחד במדינות השרויות במצב מלחמה, טרור או מתח לאומי – בשל הפגיעה האפשרית בחירויות יסוד אגב ההתמודדות עם הסכנות והאתגרים הללו – ואין כמו האקדמיה, עם אי-התלות האישית של חברי הסגל שלה, כשירה לתפקיד זה.

2. אין לנו הגדרה ממצה של החופש האקדמי בפסיקה, כל שכן אין גדרים התוחמים את היקפו של חופש הביטוי האקדמי.

3. הבסיס לחופש הביטוי האקדמי הוא מיגוון הדעות, דהינו לאפשר גם דעות חריגות. נשאלת השאלה האם אין כלל זה חל גם על קונפורמיזם אקדמי, לרבות קונפורמיזם המאמץ דעה חריגה בציבור? האם אין כאן מקרה שהוא בבחינת "קל וחומר" – אם הגנת החופש האקדמי פרושה גם על דעה שרוב הציבור מתנגד לה, האם אין הגיונה חל גם על הצגת דעה שרוב הציבור תומך בה? שאלה זו בולטת בהיעדרה מהדיון הציבורי והאקדמי בישראל, למרות שקיימות טענות בדבר העדר מיגוון כזה בחוגים אקדמיים שונים.

4. החובה לקיים דיון אקדמי: הדיון האקדמי מחייב, לפי החלטות בתי-משפט בארצות הברית ובגרמניה דיון בעובדות, בתיאוריות או בנורמות החלות על עובדות אלה ובהסקת מסקנות לגביהן.

5. היחס בין אמת לאי-אמת: יש להבחין בין הבעת דעה שהיא תמיד נופלת במסגרתו של חופש הביטוי האקדמי לבין קביעה לגבי עובדות – בבחינת "היה או לא היה" יש בעייה כיצד מבחינים בין השניים. הפתרון הנכון במקרים אלה הוא חיבורו של קוד אתי פנימי שיאפשר לקהילה האקדמית לתבוע תיקון הממצא העובדתי השגוי, או לפחות, להצביע על כך שהממצא שנוי במחלוקת.

6. החופש האקדמי בכנסים בנושאים פוליטיים: בשל מעמדה המיוחד של האוניברסיטה בחוק והמעמד החצי-מונופוליסטי שלה היא חייבת לדאוג לכך שכנסים בעניינים פוליטיים וחברתיים שנויים במחלוקת לא יבטאו עמדה פוליטית וחברתית אחת, אלא ישקפו לפחות חלק ממיגוון הדעות הקיימות בנושאים הנדונים.

7. השמעת דעות פוליטיות במהלך הרצאות: כאן, בניגוד לדברים שאומר המרצה "בחוץ", ניתן לדבר על "קהל שבוי": הפשרה הראויה במקרה זה היא אחת משתיים: או שהאוניברסיטה תיתן פטור לסטודנט הטוען שמרצה מסויים פוגע בחופש המצפון שלו, או שאיש הסגל לא יהיה מנוע מלהביע עמדתו האישית, אך יוסיף כי זו עמדה אישית וכי יש גם עמדות אחרות המבטאות את ערכי היסוד של ישראל. מרצה חייב להתנהג בצורה נאותה, לכבד את שומעיו ולהתנהג כיאה למעמדו וסמכותו. בריונות, הפחדה, שימוש בשפה מרושעת הפוגעת בנורמות הבסיסיות של התרבותיות, ושימוש לא נאות בזמן של הכיתה אינם יכולים להתקבל במוסד חינוכי ואינם חלק מהחופש האקדמי.

8. קריאה לסרבנות: שתי שאלות עולות לדיון: האחת שאלת החוקיות והשניה שאלת המרות. לשאלת החוקיות: שירות בצה"ל וכלל הפעולות הנלוות – שירות בשטחים, פינוי יישובים או כל פעולה אחרת ובלבד שאינה פעולה בלתי-חוקית בעליל – מתחייב על-פי החוק הישראלי. אכן, ניתן לראות בקריאה לסרבנות לשירות בצה"ל, הדחה לפעילות בלתי-חוקית, ובמסגרת האיזון החוקתי יש לקחת בחשבון את טיב הקריאה ואת חומרת המעשה שאותו היא מעודדת. באשר לשאלת המרות: קריאה בעלמא, המבטאת דעה פוליטית קיצונית וחריגה היא, לדעתי, מוגנת מאחר והיא מבטאת דעה יוצאת דופן שאין למנוע את השמעתה בשיח הציבורי. לעומת זאת, אם הקריאה מופנית באופן אישי לסטודנטים על-ידי המרצה, הרב או המורה שלהם, ניתן יהיה לטעון כי אין כאן הבעה של דעה חריגה גרידא אלא שימוש לרעה בסמכות שמקנה המוסד למרצה, לרב או למורה.

9. חובת גיוון ואיזון דעות בפרסומים של האקדמיה: הכלי המרכזי להבטחת מיגוון הדעות הוא חובת הבקרה וההערכה של עמיתים למקצוע. יש לשים לב שההערכה מתבצעת לפי הסטנדרטים האקדמיים המוכרים ויש לשמור על כר-נרחב של חופש פעולה שיאפשר לאיש האקדמיה לפתח חשיבה עצמאית ואף חריגה לעמדה שתומך בה רוב בקהילה האקדמית. פרסומים המבטאים גישה חד-צדדית הנמשכת בעקביות זמן רב, פוגעים בחובה להבטיח את שיווי המשקל בין "החדשנות" ל"יציבות". בכתב-עת המהווה "נישה אידאולוגית" יכול וראוי שיינתן תוקף לגישתו, וזאת בכפוף לעקרונות ולסטנדרטים אקדמיים.

10. מעקבים אחר פרסומים של monitor groups: אין ספק בכך שאם מעקבים אלה הם מכשיר להפעלת לחץ על האקדמאים המדווחים יש בפרסומים אלה פסול, אך למעקב כשלעצמו יש הגנה של חופש הביטוי וקשה לראות בהם פגיעה בחופש האקדמי של הזולת. ביקורת המושמעת, בלא איומים, אינה "סתימת-פיות" ואינה חותרת תחת מחוייבות האקדמיה ל"דעת". כאשר המעקב, מביא את דבריהם של אנשי האקדמיה בלשונם ומבקר אותם בלשון אקדמית, אין בכך יצירת סביבה עויינת המגבילה את הגיוון האקדמי.

11. איומים של חברי סגל על חבריהם: התבטאויות פוגעניות בסגל האקדמי, העלבת עמיתים ופגיעה ביושרם מהווה לדידי הפרה של החובה האקדמית. פנייה של מרצה לתורמים מחו"ל של האוניברסיטה כדי שיפסיקו את התרומות אינה נופלת בתוך חירותו של העובד.

12. ביקורת ובקרה על סילבוסים: הסילבוסים – לפחות בלימודי חובה – צריכים לשקף את הסטנדרטים האקדמיים ואת "מיגוון הדעות האקדמי" – לפחות בזרמיו העיקריים – כדי שבאמת יתקיים דיון אקדמי פורה הבוחן ומעמת בין הגישות השונות. כך ינתנו לתלמידים הכלים לחשיבה ביקורתית, לחשיבה יוצרת, ולניתוח מעמיק. גוף אקדמי בתוך האוניברסיטה רשאי, על-פי עקרונות מקובלים, לפקח על התוכן האקדמי – להבדיל מתוכנו הפוליטי-ערכי – של הקורס והסילבוס שלו, במיוחד כאשר מדובר בקורס חדש. חשוב מאוד לדון בטקסטים ביקורתיים, אך לצידם יש להניח טקסטים מקובלים או להתייחס לגישות המבקרות את אותם המבקרים כאשר זה נדרש לפי אמות המידה האקדמיות. ניתן ללמד נושא מנקודת מבט מסויימת אך דבר זה צריך להעשות באופן סביר וראוי כך שאין מתעלמים מגישה מסויימת באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המקצועיות האקדמית.

אין זה רצוי כלל ועיקר שגוף פרלמנטארי-פוליטי ידון בקורסים ובסילבוסים הנלמדים באוניברסיטאות. זהו תקדים לא בריא לחופש האקדמי. אך התשובה הנכונה להתערבות זו היא להנהיג בישראל בקרה על ידי עמיתים אקדמאים בדומה לנוהג האמריקני.

13. אוניברסיטאות ייעודיות: חופש הביטוי האקדמי יכול להיות מוגבל הגבלה נוספת – בשל אופייה הפרטיקולארי של האוניברסיטה. אולם, מדובר רק בביטוי המתנגש ישירות עם מטרות האוניברסיטה, "האני מאמין" שלה, ולא כל ביטוי.

14. לדעת המחבר, אוניברסיטה הקרוייה על שם דוד בן-גוריון היא בהכרח בעלת אוריינטציה ציונית ושנית, אין לראות בייעוד ציוני בישראל ייעוד ספציפי או פרטיקולארי אלא ביטוי לאומי כללי.

15. נושאים שאינם חלק מהחופש האקדמי:

א. קריאה להחרמת ישראל או להחרמת האקדמיה הישראלית פסולה משום שהיא חותרת תחת החופש האקדמי עצמו. באין אקדמיה – בשל החרם המוצע – אין גם חופש אקדמי. מקריאה להחרמת ישראל והאקדמיה שלה נודף ריח של ניסיון לכפות דעות ולמנוע ניהולו של פולמוס ער בעל דעות מגוונות. אכן, יש משמעות לאופי המחאה, לבמה עליה וממנה נעשית הקריאה, ולסוג הקהל שאליו מופנית הקריאה.

ב. אנטישמיות: יש סיבות טובות לצמצם מאוד את החופש האקדמי בכל מה שיש בו קורטוב של אנטישמיות וזאת בשל העובדה המיוחדת במינה שההסתה האנטישמית הולידה רצח מיליוני יהודים. במדינה יהודית, תהיה הגדרתה אשר תהיה, אין להגן על התבטאות נגד היהודים באשר הם יהודים. התבטאות כזו פוגעת ב"אני מאמין" של המדינה שבמסגרתה – ולרוב גם במימונה – פועלת האקדמיה. הגדרת האנטישמיות כפי שאומצה על ידי הסוכנות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (FRA) כוללת גם את שלילתה של ישראל כמדינת העם היהודי. גם מחלקת המדינה האמריקנית נזקקה להגדרה זו בדו"ח משנת 2008.

16. חובות איש האקדמיה: הזכות לחופש ביטוי של איש האקדמיה כרוכה גם בחובה שלא לפגוע באותה אקדמיה עצמה.

17. הפתרון: אימוץ קוד אתי במוסדות להשכלה הגבוהה. על-מנת לשמור על האוטונומיה המוענקת לכל מוסד, הפעלת הקוד צריכה להעשות במוסדות הפנימיים של האוניברסיטה, ויש ליתן רשות ערעור גם לגוף אקדמי דוגמת המל"ג. גוף שיוכל לפסול את ההחלטה ולהחזירה לוועדה הפנימית של האוניברסיטה כדי שתיתן פתרון אחר. יש לשער שהיווצרותו של קוד כזה תקטין גם את הצורך להיזקק לערכאות – תוצאה חיובית למעמד ההשכלה הגבוהה.

סיכום: החופש האקדמי מבטא את מעמדה המיוחד של האקדמיה ושל אנשי האקדמיה ואת תרומתם לקיום מיגוון של דעות – לרבות דעות חריגות ומתסיסות – בחברה הדמוקרטית-הליברלית. אך גם חופש זה, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו נטול מגבלות.

* * *

מתי דוד

האמנם קיים איזון בשידור?

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, בינינו לבין הפלסטינים, שמתנהלת במלוא עוזה בתקשורת העולמית והישראלית – ידנו על התחתונה. זאת גם על רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות תמיד כביכול מאוזנת, ניטרלית ואובייקטיבית, ולהציג ללא כל יחס והצדקה את עמדות "הצד השני". חלק מהעיתונאים הפכו לכתבים מגוייסים של האו"ם, במסווה של "אובייקטיביות מקצועית". כאליבי לתקשורת אנטי פטריוטית מופקרת.

כאשר התקשורת שלנו – בעיקר האלקטרונית – נותנת במת תעמולה והסתה קבועה לנציגי "הצד השני" שהם אויבינו, אנחנו מפסידים המערכה.

בתגובה לכל ביקורת צודקת המושמעת נגד התקשורת, בגין מדיניות שידורים מעוותת, מגמתית וחד ממדית, המשרתת את תעמולת אויבנו נגדנו, התשובה הקבועה, השגרתית והשקרית היא: "כל אשר אנו משדרים הוא מקצועי, ענייני ואובייקטיבי." – נו באמת!

בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו. זאת מאחר שעיתונאי נולד בצלם אלוהים שיש לו הטיות, נקמנויות, חשבונות ודעות כמו לשאר הבריות. הוא איננו תוכנת מחשב, ועל כן כל טענה רק למקצועיות נטו לא קיימת, מאחר וגם אובייקטיביות לא קיימת.

התקשורת מתגוננת נגד הביקורת הצודקת כלפיה באמירה אינטלקטואלית ומקצועית כביכול שחובתה לשקף ולבטא גם את "הצד השני" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כדי שהתקשורת לא תקפח את "הצד השני", ועל מנת להביא מציאות מטורפת זו של "איזון בשידור" לאבסורד, אני מציע להפיק תוכניות חדשות:

1. למנות את ד"ר אחמד טיבי לעורך ולמגיש של סידרה חדשה בשם: "מבט שני על המפעל הציוני", סידרה שתהיה המשך ל"תקומה". זאת על מנת "לתת ביטוי לצד השני."

2. למנות את ד"ר ניב גורדון וד"ר אילן פפה לעורכי תוכנית חדשה בשם "הגיליוטינה". בתוכנית ישתתפו "היסטוריונים חדשים" שהפכו למכסחי המיתוסים הלאומיים והציוניים "כדי לתת ביטוי לצד השני." היסטוריונים אלה יצטרכו להוכיח כי "האשמים" באסון הפלסטיני הם אך ורק היהודים, הציונים והישראלים. גם תוכנית זו מטרתה לאזן את "התעמולה הציונית" ולהציג את האמת של "הצד השני".

3. למנות את העיתונאי גדעון לוי ("הארץ") לעורך ומנחה של תוכנית תחקירים חדשה בשם "פשעי מלחמה". בתוכנית יחשוף גדעון לוי את כל פשעי המלחמה של צה"ל ושאר כוחות הביטחון הישראלים, בגישה אובייקטיבית ומאוזנת.

4. למנות את העיתונאי עקיבא אלדר ("הארץ") ומסכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר לעורכים ומנחים של תוכנית חדשה בשם "מָעָקַב". התוכנית תחשוף את כל הפרטים על ההתנחלויות והמאחזים מעבר לקו הירוק.

5. למנות את צמד העיתונאים רן אדליסט ואמיר אורן, כעורכים ומגישים של תוכנית חדשה בשם "במה טעיתי". לתוכנית יוזמנו רק אנשי השב"כ והמוסד, על מנת שניתן יהיה לחקור אותם ולדווח על כל הטעויות, הכישלונות והפרשיות המבצעיות, שטרם ידועות. כל זאת במסגרת סיסמת זכות הציבור לדעת, עד לאיבוד לדעת.

על פי אותו "ההגיון" של "איזון בשידור", תהיה חובה לשדר ולהשמיע בילאדי בילאדי, המנון אויבינו, כסמל לתרבותנו ועוצמתנו, על פי "ההגיון" של שדרינו.

על פי אותו "ההגיון" של "איזון בשידור", תהיה חובה לשדר בתדירות גבוהה את סיסמת הקרב הפלסטיני "בדם ואש נפדה את פלסטין." זו סיסמת המוטו הערבי של תרבות ואמנות לוחמת של אויבנו, שאסור שתהיה נפסלת בישראל "המתקדמת".

על פי אותו "הגיון" של "נא להכיר את אויבנו," צריך יהיה להמשיך ולשדר את תועמלני אינתיפאדת אל אקצה ותמונות התעמולה של לוחמי החיזבאללה, החמאס, התנזים והג'יהאד כדי לסייע בהגברת המחלוקת בדעת הקהל בישראל, כפי שהכריזו זאת בגלוי מנהיגיהם.

ואחמד טיבי צוחק כל הדרך אל אולפן הטלוויזיה ואומר: אשרי פלסטין שיש לה תקשורת ישראלית אוהבת ותומכת, ואת ישראל מבקרת.

דרוש מהפך תקשורתי. בין תקשורת מגויסת בנוסח בולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בנוסח האנרכיסטי דרושה תקשורת הוגנת, מאוזנת ופטריוטית.

* * *

אורי הייטנר

משענת קנה רצוץ

דבריו של נשיא הרש"פ אבו מאזן, השולל הימצאות חיילים ישראלים בכל כוח בינלאומי שיוצב במדינה הפלשתינאית, נועדו לרכך את רושם דבריו הקודמים, שביטאו את רחשי ליבו – שלילת הימצאות חיילים יהודיים בכוח מעין זה. עיקר המשמעות של דבריו היא ההתייחסות לעצם קיומו של כוח בינלאומי, שישמור על השלום והביטחון, כאל עובדה מוגמרת, וכל שנשאר הוא לדון בשאלת הרכבו.

מן הראוי להעלות את האקסיומה של קיומו של כוח כזה על סדר היום הציבורי ולערער עליה. כוח בינלאומי כזה מנוגד לאחד מעקרונות היסוד של תורת הביטחון הישראלית שעיצב בן גוריון – צה"ל הוא הצבא היחיד שיגן על מדינת ישראל. חיילים זרים לא ישפכו את דמם בהגנה על ישראל.

אם יוצב כוח כזה, הוא לא יהיה הסטייה הראשונה מעקרון הברזל הזה. בעצם, הראשון שסטה מן העיקרון היה ב"ג עצמו. המשותף כמעט לכל המקרים שבהם הסתמכנו על כוחות שלום בינלאומיים, הוא העובדה שנחלו כישלון חרוץ בתפקידם, ויותר משתרמו – הזיקו.

אמנם ב"ג לא איפשר הכנסת כוחות מגן בינלאומיים, אולם הוא הכניס כוחות פיקוח. כוח המשקיפים של האו"ם, שנועד לפקח על מימוש הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, לא מנע את התוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון ואת ניסיונם להטות את הירדן, אולם הוא היקשה מאוד על היכולת של ישראל להגיב בעוצמה ראויה.

כוח המשקיפים שהוכנס לסיני ולרצועת עזה בעת הנסיגה הישראלית ב-1957, לאחר מלחמת סיני, ברח מסיני כאשר הנשיא המצרי נאצר דרש זאת ממנו, ערב מלחמת ששת הימים. כוחות יוניפי"ל בלבנון חסרי כל ערך בהתמודדות עם הטרור, לאורך למעלה מ-30 שנות קיומו.

הכוחות האמריקאיים והצרפתיים שהוצבו בביירות ב-1982 נמלטו לאחר פיגועים המוניים של חיזבאללה. כך קרה גם במקומות אחרים בעולם. כוח רב לאומי בגבולות ישראל שלא נכשל, הוא כוח המשקיפים בסיני, המוצב לאורך הגבול עם מצרים כבר 30 שנה. אולם למען האמת, הכוח זה כלל לא הועמד במבחן, מאחר שמצרים מקיימת באדיקות את הסעיפים הביטחוניים בהסכם השלום עם ישראל. אם ישנו המצרים את דרכם, וינהגו בהסכמים הביטחוניים כפי שהם נוהגים בהסכמים האזרחיים – יפרו אותם מן היסוד, אין זה מן הנמנע שגם בגבול זה יתגלה הכוח הרב לאומי כחסר ערך, כמשענת קנה רצוץ. גם כוח האו"ם המוצב לאורך גבול ישראל סוריה מאז 1974 לא הועמד במבחן, מאחר ועצם ישיבת ישראל על הגולן והחרמון מספקת את ההרתעה הנחוצה למניעת מלחמה.

אם ישראל תיסוג משטחי יהודה ושומרון, הסבירות שהפלשתינאים ינהגו כפי שנהגו לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה גבוהה למדי. משמעות הדבר ירי טילים יומיומי על תל-אביב וערי גוש דן, ירושלים ונתב"ג. לנוכח כל התקדימים ההיסטוריים, הסיכוי שכוח בינלאומי כלשהו יוכל למנוע זאת, קלוש ביותר. הדרך היחידה להתמודד עם מציאות כזאת, תהיה בפעולה צבאית של צה"ל. מציאותו של כוח בינלאומי תגביל מאוד את יכולת הפעולה הישראלית, ותפגע במימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל.

האם המשמעות של דבריי היא שבמקרה של נסיגה ישראלית, עדיף שכלל לא יהיה כוח בינלאומי, כלומר שמולנו יהיו הפלשתינאים בלבד? נסיגה כזאת תחייב אותנו לבחור בין הרע לרע יותר. כן, מציאותו של כוח בינלאומי רע ומזיק יותר מהיעדרו.

אולם בשום אופן אל לישראל לתמרן את עצמה לבחירה בין שתי הרעות הללו. על ישראל לעמוד על זכותה לגבולות בני הגנה, שישאירו בידיה את בקעת הירדן רבתי, את עוטף ירושלים ואת גושי ההתיישבות לאורך "הקו הירוק". הצבא היחיד באזורים הללו יהיה צה"ל.

נדפס לראשונה בחינמון "ישראל היום"

* * *

נעמן כהן

התגלות

על אדם

"וַיְהִי בִּהְיוֹתוֹ בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיַּעֲזֹב אֶת מוֹלַדְתּוֹ וְאֶת נַחַל מוֹלַדְתּוֹ,

וַיֵּלֶךְ אֶל הֶעָרִים. שָׁם חָיָה עַל רוּחוֹ וְעַל בְּדִידוּתוֹ וְלֹא שָׂבַע אוֹתָן עֶשֶׂר שָׁנִים,

וּמִקֵּץ הַיָּמִים הָאֵלֶּה נֶהְפַּך נֶהְפַּךְ עָלָיו לִבּוֹ, וִיְהִי בֹּקֶר-יוֹם וַיַּשְׁכֵּם עִם-הַשַׁחַר,

וַיֵּצֵא אֶל הַשֶּׁמֶשׁ וִיְדַבֵּר אֵלֶיהָ לֵאמֹר: "אַתָּה הַכּוֹכָב הַגָּדוֹל! אֲנִי "Übermensch

ליאונדיג – כפר בפאתי לינץ 1900

קלרה היטיבה את סינרה ואמרה בקול רך: "אָדי, בוא לאכול! דבר ראשון צריך לאכול, אחר כך כל השאר. כשהאדם שבע אין לו פרפרים בראש."

אָדי התבונן באימו מכינה את המזון האהוב כל כך על בעלה – Blutwurst – נקניקיות הדם המפורסמות שלה.

היא ערכה את המצרכים:

Blutwurst

2 ק"ג של דם חזירים

1/2 1 ק"ג תערובת בשר חזיר

ק"ג שומן חזיר

3 כפות מלח

2 כפות סוכר

2 כפיות פלפל לבן

1/2 כפית אגוז מוסקט

1 כף אבקת בצל

1/2 כפית שום כתוש דק

90 גרם אבקת חלב

היא עירבבה הכול. טחנה את הבשר טחינה דקה, טחנה את השומן טחינה דקה. שמרה כל דבר בנפרד. הניחה את הבשר הטחון בקערה, הוסיפה את השומן ואת הדם הקרוש, אחרי כן עירבבה הכול. לאחר העירבוב הוסיפה אבקת חלב והמשיכה לערבב. את הכול הכניסה למעיים מנוקים של חזיר ושמה אותם להתבשל בסיר ברזל גדול על האח. במהרה עלה באוויר ריח הבשר הטוב, וחדר לאפו.

אָדי התיישב ליד השולחן והחל לאכול בתיאבון. הוא נתן מבט אל אביו שישב מולו וכבר כילה את הצלחת המלאה שהוגשה לו. דם החזירים היה מרוח על שפתיו. תחושה של בחילה קלה עלתה מלמטה אל גרונו.

הוא חשב על אימו, כמה אהב אותה. קלרה היתה אישה פשוטה, צנועה, וטובת לב. עיניה אפורות-כחולות, מלאות הבעה. תמיד היתה כנועה שקטה. מעולם לא הרימה קול. מבקרת בכנסייה ומטפלת בילדיה, גם היא כמוהו, היתה תמיד מוכה על ידי אבא.

אימא הטובה תמיד הירבתה ללטף אותי וניסתה להשיג במזגה הרך מה שאבא לא השיג בקשיחותו. תמיד היתה מחכה לי מחוץ לדלת כאשר הולקה. אתמול בלילה שמע היטב את הקולות שעלו מחדרם. שמע היטב איך אלויס כפה את עצמו עליה בגסות ואלימות.

כשהבוקר האיר, נראה היה שהעולם טוב מתמיד. השמש זרחה ועצי השיטה פרחו.

מהבית בליאונדינג לבית הספר התיכון בלינץ נדרש מסע של רגלי של שעה. בית הספר ממש מאוס, הרהר לו. לו יכולתי פשוט לא ללכת. בייחוד היה מתעב את מורהו אדואר הומֶר שתמיד התלונן עליו בפני אביו וכינהו חסר התמדה, עקשן, דוגמטי, חם מזג, שתלטן, וילדותי. במקום לשמוע את נאומיו המשמימים היה כבר עדיף להישאר בבית וליהנות מסיפורי האינדיאנים של קארל מאי.

מבין כל המורים רק המורה להיסטוריה, דוקטור ליאונרד פֶטְש, הצית את דמיונו. הוא סיפר תמיד עלילות גבורה מרתקות מעברה של גרמניה, בעיקר על המלחמות נגד בית האבסבורג. הוא דיבר על אהבת גרמניה כאהבת האם – Mutterlande אימא-אדמה. הוא לא הבין איך אבא תמך באימפריה שעושה Ausrottung, עקירה משורש של הלאומיות הגרמנית. גרמניות זו אמר ד"ר פֶטְש יכולה להינצל רק על ידי Vernichtung – ההשמדה של אוסטריה.

הבוקר הצטרף אליו אויגן וזנר למסע הרגלי ללינץ. אויגן למד עימו בעבר בליאונדינג ומסיבה כלשהי היה עליו להגיע לעיר במצוות אביו.

הדרך היתה יפה ומזג האוויר היה צלול ובהיר. היה נעים ללכת. מאחורי עיקול הגבעה נראה לפתע תיש לוחך עשב. "הבט!" אמר לו אויגן, "יש לתיש זקן של יהודי."

אָדי גיחך. אויגן ניגש לתיש והחל למשוך לו בזקן, התיש נרתע אבל אויגן החזיק בו חזק. התיש בטש באדמה, הרים את ראשו, והשתחרר מידיו.

"יש לי רעיון," אמר אָדי, "תפוס לו את הראש, תחזיק חזק, ותראה מה אני עומד לעשות לו."

"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל אויגן.

"תחזיק לו את הראש ותראה, אני הולך להשתין לתיש בפה..."

אויגן צחק מעצם הרעיון. "לא תצליח! התיש לא יתן הוא יסגור את הפה..."

"בוא נתערב! תראה שאצליח. רק תתפוס אותו בזקן ותפתח לו את הפה."

אויגן אחז בתיש בחוזקה, אחז בו בכל גופו ובידו משך למטה את זקנו. אָדי נעמד ליד התיש הפשיל את מכנסיו והחל להשתין. כאשר הגיע הזרזיף אל ראש התיש הוא קפץ על שתי רגליו האחוריות, השתחרר מאויגן ובחמת זעם השתער על אָדי. התיש פתח את פיו ונגס במקור הזרם הצהוב. אָדי החל לזעוק ונפל על האדמה. אויגן חש אליו לעזרה. התיש נתן לו נגיחה ונמלט הלאה לגבעה.

"יש לך דם," התבונן במקום אויגן. "מה נעשה?"

אָדי כבש את כאבו.

בעמל רב הם נגררו חזרה לבית. אָדי נתמך על כתפו של אויגן "גברת קלרה," צעק אויגן כמה מטרים מהבית, "אָדִי נפצע, צריך מיד לקרא לרופא."

היהודי – ד"ר בלוך הגיע לאחר שעתיים. "אתה חייב לשכב בבית ולהירפא. שכיבה מוחלטת לפחות חודש ימים," אמר לו לאחר שהפסיק את הדימום וחבש את הפצע.

בצאתו מהבית בעודו שם את כליו בתיקו, לחש לקלארה, "אל דאגה פראו קלרה, הוא יחלים. ניתן בהחלט להיות גבר גם בלי אשך אחד..."

וינה 1909

כוחו המסתורי של הגורל, העסיק את מחשבותיו כל היום, כאשר התרוצץ בקור הגדול, בדרכו לשינת הלילה ב"בית המחסה הגדול לדרי רחוב" Asyl fÜr Obdachlose במיידלינג, קרוב לארמון שנברון. ערב חג המולד היה קר מתמיד. כל גופו היה גוש קרח. בקושי הניע את רגליו.

כשהגיע לגלג עליו האניש: "מן הסתם אתה יהודי. כי רק לעיתים רחוקות יש לנוצרי זקן כשלך, ורגליים כאלו גדולות כמו לנוודים."

למחרת בבוקר כשקם לצאת פגש את יוזף נוימן ששמח לקראתו, "טוב שאני רואה אותך," אמר לו, "הצלחתי השבוע למכור שלוש תמונות שלך."

יוזף היה יהודי, סוחר זעיר שהצליח לא אחת למכור את תמונותיו.

"אתה רואה? הם עוד יכירו בערך האמנותי של היצירות שלי," ענה לו ביובש.

נוימן הושיט לו כמה שטרות. "הנה זה חלקך."

הוא נטל את הכסף, ובלי לספור את השטרות, שלשל אותם לכיסו. בלי מילת פרידה נטל את כובעו ויצא לרחוב. "היהודי לא יודע ליצור אמנות, אבל יודע למכור," חשב. "כמה מתסכל להיות תלוי ביהודים."

ברחוב הכניס את ידיו לכיסו לבדוק אם הכסף עדיין שם. אלף פעמים עבר על פני הבית אבל תמיד התרגש והמשיך הלאה. מבחוץ זהו בית בורגני ומהוגן. המיקום אמנם קצת צדדי, אבל ממש במרכז וינה. ליד מרכז "הרינג". הוא הגיע לרחוב, שוורץ-לוך שטראסה. הפעם – ייכנס ויהי מה.

הוא נקש על הדלת. אין תגובה. לוח הנחושת על הדלת היה מטושטש. אולי הגעתי מוקדם מדי, הרהר. ניסה לדחוף את הדלת והיא נענתה לו ונפתחה. מוזר שלא היתה נעולה. הוא נכנס ועמד במבוכה במסדרון. פתאום הרגיש שהוא חייב ללכת לשירותים, הוא חייב להתנקות. מה יעשה עכשיו? למה זה תמיד קורה לו?

"מה אתה מחפש כאן?" שמע קול נשי צרוד מעשן הסיגריות.

"סליחה, סליחה..." לא ידע מה לומר, והנה יצאה למסדרון אישה בערך בת 30 אבל שמורה טוב. שערה בלונדיני ארוך, עיניה כחולות. נראית ארית טהורה, חשב, אבל מי יודע, השם גוטמן הוא שם יהודי. לראשה היתה מגבת, דומה היה שזה עתה יצאה מהרחצה.

"מה אתה מחפש כאן איש צעיר?" שאלה. הוא שם לב שבדיבורה יש שמץ מבטא גליצאי.

"אני, אני... את פראו גוטמן?"

"יש לך כסף?" שאלה בלי לחכות לתשובה. "בוא כנס".

הם נכנסו לחדר. בחדר היתה מיטת עץ גדולה ללא כיסוי מיטה. לידה שידה מצויצת ועליה מנורת חשמל מברונזה בדמות אישה ערומה. הוא לא הוציא מילה.

"חמשת אלפים שילינג," אמרה.

הוא הושיט לה את השטרות, היא שילשלה את הכסף לארנקה.

"בוא" תתפשט!" אמרה. "תתפשט אל תתבייש. זו הפעם הראשונה שלך? אל תדאג. נו למה אתה מחכה. אתה חושב שיש לי את כל הזמן?"

למרות שהחדר היה חמים למדי הרגיש קפוא. הוא פשט את המעיל ואחר את החולצה, המכנסיים ולבסוף הסיר את הגופיה ונשאר בתחתונים. ידיו משוכלות כאילו מסתירות את מרכז גופו.

"תוריד הכל ובוא! אין לי הרבה זמן!" גערה בו.

"אולי נכבה את האור?" לחש.

"בוא אין לך מה להתבייש." היא פשטה את חולצתה, הורידה את החזייה. נתגלו לו שדיה שהיו גדולים אבל קצת נפולים. הוא התבונן בפטמות. היא פשטה את תחתוניה ושכבה במיטה. הוא התקרב. היא אחזה בתחתוניו והתחילה להסיר אותם. הוא עצר בה. הוא התבייש באברו וחשש שתביט בו ותבחין במה שעולל התיש, ויותר מכך התבייש בעובדה שלא יכול היה לשנות את מצבו.

"נו, שְׁנֶל! שְׁנֶל! מהר! תגמור כבר."

הבושם הזול שנדף מגופה גרם לו לערפול חושים קל. הוא נשכב מעליה ולא ידע מה לעשות.

הוא קם מעליה בתחתוניו ניגש אל מכנסיו והושיט לה חבילת שטרות נוספת. "עכשיו תעשי מה שאומר לך!" אמר בטון מאיים. קולו הפך לצרוד. "תתפשטי ותעמדי מולי!" פקד.

היא שילשלה את הכסף לארנקה וצייתה מרצון או מפחד. הוא ירד מהמיטה ונשכב על הרצפה – פרקדן. על גבו.

"בואי, תכרעי בפישוק על פניי!" פקד עליה.

היא נעמדה מעליו ופתחה רגליה. הוא הרגיש שזה מביא אותו לריגוש. הוא חש באברו המתקשה. סוף סוף, נאנח בהקלה. הוא המשיך להביט למפתח רגליה ושיחק באברו. "אל תביטי עלי! פתחי את הרגליים ועכשיו תשתיני!" פקד עליה.

היא הטיבה את עמידתה בשקט והנה זרם צהבהב דקיק החל לזרום על גופו. הזרם הלך והתחזק. בין רגע הוא הגיע לשיאו.

"גוט טוב," גער בה. "גינוק מספיק, די! לכי תתלבשי!"

הוא קם מעליה לבש בחופזה את בגדיו ויצא לרחוב. מביט היטב שאינו מכיר מי מן העוברים והשבים.

לפתע הכה בו הרעם. אין ספק היא נגועה בעגבת. "אני עכשיו נגוע!"

ראשו כאב. הרגיש בלחץ בחזה. הוא טייל ללא מטרה ברחובות העיר מתבונן באנשים. אני חייב לשתף את גוּסטְל. איפה בכלל הוא נמצא, אוגוסט קוביצ'ק, אולי הוא יוכל למצוא פתרון. הוא ודאי מכיר איזה רופא. אבל קוביצ'ק השותף לשעבר לדירה תמיד עסוק בלימודים בקונסרבטוריון וודאי לא יהיה לו פנאי. מלבד זאת, מן הסתם הוא אינו מכיר בכלל רופא טוב. אני חייב לנסוע ולדבר עם ד"ר בלוך. מרוב חרדה החל להזיע. הוא התבונן בהמונים החולפים מולו ברחוב. כל האנשים כאן, כולם כולם, חשב, כל ההמונים, לא יהיו כאן בעוד מאה שנה. את מי מכל האנשים תזכור ההיסטוריה? המונים המשיכו לחלוף על פניו.

הנה מישהו חוסם את הדרך. מי זה הטיפוס הזה שעומד מולי? מולו עמד אדם לבוש בקפטן שחור, ובעל פאות שחורות ארוכות. מי זה? האם זהו יהודי? זה מוזר, בלינץ, היהודים לא נראו כך. ד"ר בלוך נראה כמו כל גרמני. הוא המשיך להסתכל בדמות, כן, זהו יהודי. ככל שהסתכל יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראש השתנתה "האם זהו גרמני?" החיצוניות העידה עליו שאינו מאוהבי המים. הריח של נושא הקפטן הזה העלה בו גועל. מעבר לאי הניקיון הגופני, קיים ודאי אי ניקיון מוסרי, של "עם נבחר זה". אני חייב להתנקות. אני חייב להשיג את ד"ר בלוך. בעצם גם הטיפול שלו מסוכן.

סמוך לבית המחסה היה קיוסק למימכר טבק, עיתונים וספרים. הוא חשב לקנות את הגיליון החדש של העיתון "אוֹסטַרָה" של אדולף לאנץ. הוא התבונן בגיליון שהיה עטור בציור Hakenkreuz – צלב הקרס. מה מבטא הסמל המיסטי הזה? כשהתקרב לקחת את העיתון ראה שעל ידו מונח ספר עם הכותרת המעניינת: Geschlecht und Charakter – "מין ואופי", הוא החל לקרא ככל שקרא המשיך ונסחף, זה נראה לו מרתק. "מוזר," אמר לעצמו, "המחבר הוא יהודי, אוטו וינינגר."

הנה, זה כנראה יד הגורל – עכשיו אוכל ללמוד משהו אמיתי על היהודים.

מינכן 1914

"ובכן הרגו לנו את הפרדיננד שלנו," אמרה לו עובדת הניקיון של בית המחסה כשחזר אליו לעת ערב.

"איזה פרדיננד גברת מילר?" ענה בלי להפסיק לשפשף את ידיו על מנת להתחמם. "אני מכיר כמה פרדיננד שעל כולם אין מה להצטער."

"אדוני, זה הארכידוכס פרדינאנד. ההוא מקוֹנוֹפִּישטֶה, השמן, האדוק."

"אהה," אמר, "ואיפה זה קרה?"

"דפקו אותו בסריאבו אדוני, באקדח, אתה יודע, הוא נסע לשם באוטומוביל עם הארכידוכסית שלו."

באותו יום ראשון 28 יוני 1914 כששמע על ההתנקשות בחיי יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרדיננד ואשתו – חשש תחילה שמא ידם של סטודנטים גרמניים היתה בדבר בשל תמיכתו של פרנץ פרדיננד במדיניות פרו-סלאבית. כשהתברר במהרה שהוא נרצח ע"י לאומנים סרביים רווח לו. "סוף סוף," אמר, "המלחמה בלתי נמנעת."

ב-2 באוגוסט עמד בין ההמונים אחוזי התזזית הלהוטים למלחמה שהתאספו באודאונפלאץ. אחוז התלהבות סוערת נפל על ברכיו, ובלב מלא על גדותיו הודיה לאל על שמינה לי את המזל הטוב לחיות בעת הזאת. קולו ניחר משירת Die Wacht am Rhein  – ששאגו ההמונים בכיכר. ו- Deutschland Deutschland Über alles

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שני: נעורים בנהלל

חלק שני

יום חורף בשלהי דצמבר 1934. חבורה של צעירי נהלל חורשת במחרשות "בי-סוק" גדולות, רתומות לפרדות, חלקת אדמה בוואדי שימרון, ליד נהלל. האדמה שייכת לקרן הקיימת, אך מאחר שלא עובדה שנים אחדות, רעו עליה את עדריהם הבדווים מערב אל-מזאריב והפלחים מהכפר מהלול הסמוך. הצורך בחריש בא משום שאם לא תעובד הקרקע בידי הנהללים, יתבעו עליה הערבים "חזקה" והיא תחזור לרשותם, אף שנקנתה כדת וכדין. בראש החורשים צועד משה, נושא את משך הזרע, זו האמתחת הנישאת על מותני צד שמאל ברצועה אלכסונית, וממנה מושך הזורע את גרעיני התבואה ומפזרם בקצב אחיד, ואחריו באות המחרשות והופכות את האדמה וטומנות בה את הזרעים.

הבדווים והפלחים אינה מוותרים. הם נקהלים במדרון הוואדי ומקדמים את החורשים במטר אבנים. משה ממשיך לזרוע. כמה מחבריו משיבים בזריקות אבנים. צעקות וקללות ותגרת ידיים. שני הצדדים מזעיקים עזרה ומתפתחת קטטה גדולה. כלי-הנשק בה הם אבנים ומקלות, לא יותר. גם מי שחמוש בסתר בנשק חם, לרוב אקדח ללא רשיון, יודע שבסכסוכי שכנים כאלה אסור להשתמש בו אלא אם כן נשקפת סכנת חיים. אם מישהו יורה, ונהרג ערבי, מסתבכים למשך שנים ארוכות במשפט, במאסר ובנקמת דם, ולעיתים יש צורך להבריח את ההורג מן הארץ.

 "אחד הבדווים," מספר משה ללא כל טינה, "כנראה ווחש ידידי, היכה על ראשי באלה. לרגע אבדה הכרתי. אחר-כך הושיבוני על סוס והוציאוני לכפר."

התגרה מסתיימת בכך ששוטרים בריטים באים ומפרידים בין המחנות; אוסרים מספר שווה של מתקוטטים מכל צד, ולימים קונסים כל אחד מהם בסכום שווה – לירה ארצישראלית אחת.

פצעו של משה זב דם רב. זו פעם ראשונה הוא נפצע בקרב. כאשר הוא מתעורר מעלפונו הוא פוסע בכוחות עצמו לוועד הכפר ומכריז לפני האחראי על הביטחון: "עשיתי את מה שהוטל עלי." משם לוקחים אותו למרפאה, חובשים את ראשו ופוקדים עליו לנוח מחשש לזעזוע מוח.

לאחר ימים אחדים הוא נשלח להחלים בבית-ההבראה "ארזה" שבמוצא, מקום שאליו נוהגת גם אמו להגיע מדי פעם, בייחוד לאחר ניתוחיה. משה אינו לבד. נוסעת עימו רות שוורץ, חברתו החדשה, הירושלמית, שהכיר בתחילת השנה, זמן לא רב לאחר שובו מתל-אביב, כאשר באה ללמוד בבית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל.

את הקטטה עם ערב אל-מזאריב, שמותירה צלקת בראשו, אין משה מחשיב כחלק מהסכסוך המר בין יהודים לערבים, אלא כריב בין שכנים, שלכל אחד טענות צודקות מבחינתו. כחצי שנה לאחר התגרה הוא מזמין לחתונתו עם רות, בנהלל, את ידידיו מהשבט הבדווי, גם את ווחש, ולאחר היסוס הם באים בהמוניהם.

*

ליד עץ האגוז, בחצר האחורית של בית משפחת דיין בנהלל, לפנות-ערב, באחד מימי הקיץ של שנת 1935, עומד משה בן העשרים לשאת לאשה את רות, הצעירה ממנו בשנתיים. רחל, אמה של רות, מביאה עימה במכונית ה"מוריס" שלה מירושלים כיבוד שהנהללים אינם רגילים בו: עוגות, יינות, בשרים קרים ונקניקיות. פרייבט, כך קוראים למכונית פרטית, ואשה נוהגת במו-ידיה – הם חיזיון בלתי רגיל, העושה גם הוא רושם בכפר. מצד משפחת דיין טורח משה עצמו על חלקה בכיבוד. בבוקר הוא יוצא לכרם לבצור ענבים, אחר-כך לשדה – לקטוף תירס, שאת קלחיו הקלופים הוא מבשל בדודים גדולים, המשמשים בדרך-כלל לכביסה. משפחתה של רות שוכרת אוטובוס מיוחד, המביא את אורחיהם. בחתונה נוכחים גם אחדים ממנהיגי היישוב העברי ובהם משה שרתוק.

צבי שוורץ, אביה של רות, הוא עורך-דין ידוע בירושלים. שנים אחדות שהה בלונדון עם אשתו ובנותיו, לצורך לימודים באוניברסיטה ועבודה בקרן היסוד. אשתו רחל פעילה בתחום החינוך. שניהם שולטים בכמה שפות ושייכים לעילית החברתית הירושלמית. הם גם שותפים להנהגה של תנועת העבודה והיישוב העברי, וזאת עוד מתקופת לימודיהם בגימנסיה "הרצליה", שבה למדו משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז. ביתם האמיד והתרבותי נמצא בשכונת רחביה ומשמש מקום מפגש לאישי צמרת בירושלים, יהודים ואנגלים, אנשי תנועת העבודה, מורי האוניברסיטה העברית וכן הפקידות הגבוהה של הסוכנות והשלטון הבריטי.

רות עזבה את הגימנסיה העברית בירושלים ובאה ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל, כי כרבים מבני-חוגה היתה חברה בתנועת הנוער "המחנות העולים" וחלמה על עבודת האדמה והליכה לקיבוץ. משפחתו של משה היא אמנם משפחה בעלת ייחוס בתנועת העבודה, ממייסדי דגניה ונהלל, ואולם מבחינות מסוימות משה הוא קצת כבן-כפר לעומת רות המשכילה ממנו, בייחוד בידיעת האנגלית, ולעומת משפחתה העירונית, שאורחות-חייה שונים מאורח-החיים הכפרי ורצוף הקשיים של משפחתו.

על התרשמותה ממשה וממשפחתו מספרת רות לכותב תולדותיו, שבתי טבת. משה בלט כמארגן וכדובר, הצטייר כקשוח וכרגיש גם יחד, נוח לבריות ושאפתן, היודע להגשים את רצונו. אלה לא היו תכונות שלו בלבד, אלא משותפות לכל בני שבט דיין הנהללי – עיקשים, אמיצים ובעלי אינטליגנציה גבוהה.

את הזוג משיא הרב-השוחט התימני של נהלל, זכריה כהן. רק לאחר החופה מגיע במכוניתו מירושלים עורך-הדין ד"ר ברנרד ג'וזף. הוא מחפש את הכלה ומוצא אותה – ברפת, לשם מיהרה כדי להספיק לחליבת הערב של הפרות. נראה שהיא משתדלת מאוד להתאים עצמה לעקרונות הנוקשים של הדיינים ולהוכיח שלא דבק בה שמץ של פינוק עירוני. הסתגלותה לחיי המושב אינה קלה, לפחות בהתחלה. אפשר לומר שהוריה מקבלים את משה ביתר קלות משהוריו מקבלים אותה, את "בת הבורגנים משכונת רחביה".

ד"ר ג'וזף מביא לזוג מתנה – שתי מזוודות מסע. צבי שוורץ עובד עימו במשרדו, וממנו נודע לד"ר ג'וזף כי מתנתם של הורי הכלה לזוג הצעיר היא נסיעה ללונדון. לאחר החליבה שבה רות למסיבת החתונה. הנהללים רוקדים ושרים בעברית. הבדווים של ערב אל-מזאריב, ועימם ווחש, רוקדים דבקה ומחללים בחלילים, ואחר-כך הם רוכבים על סוסיהם ועורכים פנטזיה מלווה יריות באוויר, כנהוג בחתונות הבדוויות. ברגעיו הקשים ביותר, בקרבות ובעיתות משבר, אולי לא ישכח משה שבחתונתו שמחו יחד יהודים וערבים, ובהם אחד שהכהו זמן לא רב לפני כן באלה על ראשו.

*

משה ורות מפליגים באונייה למרסיי. באחת ממזוודותיהם צרורה שמיכת פוך גדולה. הם נועלים סנדלים. ברכבת הם מגיעים לפריז ומשם ממשיכים ברכבות ובספינה, דרך התעלה, ללונדון, ושוכרים חדר בשכונת סוויס קוטג'.

למשה אין תעודת בגרות והוא אינו יודע אנגלית. הוא מתחיל ללמוד את השפה אצל מורה פרטי ונרשם למבחן קבלה במוסד האוניברסיטאי הידועThe London School of Economics – בית-הספר של לונדון לכלכלה. צבי שוורץ דואג גם למכתבי המלצה ולדמי קיום חודשיים צנועים לזוג. אם חלם משה לצאת מנהלל, ללמוד ולהרחיב את אופקיו, עתה ניתנת לו האפשרות לכך. חותנו מקווה שהמושבניק המחוספס והשאפתן יסיים לימודי כלכלה או משפט, יסגל לעצמו את השפה החדשה וגם קצת נימוסים והליכות של העולם הגדול, ובשובו ארצה אולי יעבוד עימו במשרדו. איש מחבריו של משה בנהלל אינו זוכה בקפיצת-דרך ראוייה לקנאה שכזו, ובגיל עשרים.

רות יודעת אנגלית, אוהבת את לונדון ומכירה אותה היטב משנות נעוריה. היא שמחה לחזור לעיר, מוצאת עד מהרה עבודה כמורה לעברית, מטיילת בה עם משה ומשתדלת לחבב אותה עליו.

בסתיו 1935 לונדון, עיר הבירה, היא ליבה של האימפריה הבריטית, שבה "השמש אינה שוקעת לעולם." באטלס, שבו למד משה גיאוגרפיה, מכסה הצבע הוורוד של הקיסרות הבריטית את שטחיהן של אנגליה, אוסטרליה, הודו, קנדה, מרבית יבשת אפריקה, וגם ארץ-ישראל הקטנטנה. בפינה הימנית למעלה, בכל בולי מושבות הכתר הבריטי, מופיע דיוקנו של המלך.

רחובותיה הרחבים של לונדון, שנוסעים בהם אוטובוסים אדומים דו-קומתיים, מוניות שחורות ומכוניות פאר של האצולה; המוזיאון הבריטי, הגלריה הלאומית, הכנסיות, בתי הפרלמנט וארמון המלוכה, הפארקים, מנהרות הרכבת התחתית, הגשרים על התמזה, בתי החנויות הגדולים והמפוארים, המשרדים הממשלתיים ומשרדי חברות הענק שמהם מנוהלת האימפריה הגדולה – כל אלה משדרים עוצמה, עושר, תרבות ומסורת שלעומתן לא רק נהלל, אלא ארץ-ישראל, כולה נראית ככפר נידח.

אילו החליט משה להישאר בלונדון וללמוד שנים אחדות באוניברסיטה, ייתכן שמהלך חייו היה שונה. אך לא כך קורה. אחת מהנאותיו הגדולות היא הפשטות, כמעט הרישול, בלבוש – ללכת בסנדלים, במכנסיים קצרים ובחולצה פתוחה וקצרת שרוולים, ששוליה בחוץ, ללא עניבה וללא ז'קט. להרגיש את האוויר באצבעות הרגליים ולחככן אלה באלה. לא להיות כבול לנימוסים מיותרים; לאכול זיתים וירקות ופירות חיים. להשתזף בשמש ולנשום מרחבים של שמיים כחולים ללא ענן, ולכל היותר, בחורף, לשים את הרגליים בנעלי עבודה גבוהות או במגפיים, ברפת.

בלונדון הוא מרגיש כאילו שמו את רגליו בסד. קשה לו. הוא אינו מסתגל לחליפה המעונבת, למגבעת ולמטרייה. מתעקש ללכת בסגנון הארצישראלי. אך עד מהרה בא חורף אנגלי קר, ועימו ימים ארוכים ללא שמש, ושם קץ לתופעת הנהללי המוזר בסנדלים. העיר מתכסה בענן של סמוג, ערפיח – ערפל מעורב בפיח, הבא מעשן ההסקה בפחם ובעץ העולה מארובות הבתים. בעיני משה, שסבל בילדותו מטראכומה, מתפתחת עתה דלקת, שמקשה עליו אפילו לכתוב. הזרות בלונדון הגשומה, הריחוק מהארץ, מעיקים עליו מאוד. בגלל אי-ידיעת השפה אין הוא מצליח למצוא עבודה. הוא יודע, שרמת ידיעותיו מהשנתיים בבית-הספר החקלאי בנהלל אינה מספיקה כדי לעמוד בבחינות כניסה לאוניברסיטה אנגלית.

מאביו, שהתנגד תחילה לנסיעה, הוא מקבל מכתבי תוכחה, שמעוררים בו רגש של אשמה: המצב במשק קשה. שוב פרצה ברפת מחלת הפה והטלפיים. חסרות ידיים עובדות. "אנחנו שוקעים בבוץ ואתה עושה חיים בלונדון!"

האב שכח את השנים שבהן נסע הוא-עצמו לאירופה ולאמריקה לתקופות ארוכות, ומשה הנער נשא על כתפיו את עול החזקת המשק המשפחתי.

בעוד רות משדלת את משה להישאר בלונדון וללמוד לקראת בחינות הכניסה, נודע לשניים כי קבוצה מחבריהם, בני הדור הראשון בנהלל, מקימה התיישבות עצמאית בגבעת שימרון, הסמוכה למושב. ואם לא די בנימוק המעשי הזה כדי לחזור, מגיעה עד מהרה מהארץ הידיעה המרה כי ב11- במרס, השנה היא 1936, רצחו ערבים את אברהם גלותמן, המורה למטעים בבית-הספר החקלאי בנהלל. המורה היה אהוב מאוד על משה, ובהשפעתו התקין משתלה משלו. גלותמן היה חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע, ושתקן מטבעו.

האופק מתקדר ולא רק בגלל השמיים המעוננים בחורף הלונדוני. רצח גלותמן מבשר את תחילת המאורעות של השנים 1939-1936 בארץ-ישראל, הידועים גם בשם "המרד הערבי". הנאציזם המתגבר בגרמניה, בהנהגת היטלר, מטיל צל כבד על אירופה ועל אזורים אחרים בעולם, אך ממשלת המנדט אינה מרשה ליהודים הבורחים מפניו לעלות לארץ-ישראל. גם מדינות אחרות בעולם מסרבות לקבלם כפליטים. משה מרגיש שבלתי אפשרי לו להישאר בלונדון בירת אנגליה, בעוד ארצו, הנמצאת תחת שלטון בריטי, שוקעת בגל של טרור ערבי נגד יהודים.

רצח גלותמן משפיע מאוד על דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, שהכירה אותו כאשר היה פועל, מצעירי העלייה השנייה, וסבל מיחס האיכרים אליו במושבתה פתח-תקוה. היא כותבת עליו שיר קינה בשם "אלם-ברוש", המתאר רצח של עלם הרוכב על סוס שחור בלילה, בשדה. השיר מוקדש "לזכר גלותמן" ומתפרסם בעיתון "הארץ" ב-3 באפריל 1936. לאחר פירסומו, ומסיבות אחרות לגמרי, באה על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה. בבוקר אותו יום שישי, 3 באפריל 1936, נולדתי אני. אסתר הכירה את שמואל דיין בהיותו פועל בפתח-תקוה, עוד בטרם הגיעה דבורה ארצה. כאשר ברחה אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בשלהי 1913, היתה מאוהבת גם בשמואל, שכבר נמצא בדגניה, וכינתה אותו ביומנה בשם "דין הגלילי". נשתמר אפילו מכתב נרגש ששלח לה באביב 1913. בואה של דבורה לדגניה שינה כנראה את יחסו של שמואל לאסתר. אילו נישא שמואל לאסתר, היה משה בן-דודתי.

*

קבוצה קטנה של בחורים ובחורות יושבת בצריפים על גבעת שימרון, הצופה אל פתחו של עמק יזרעאל. הם מעבדים במשותף את השדות מסביב. הבחורים רובם בני נהלל, והבחורות חלקן מבית-הספר החקלאי. כאשר הנוער רוקד במעגלי ההורה, הוא רוקע ושר בהתלהבות עד כלות החושים: "לעבודה! להגנה! לקיבוץ! להכשרה!" – ואף שמשקי ההורים משוועים לעזרת הבנים הבוגרים, חשים הללו צורך ליצור משהו חדש, דומה יותר לקיבוץ מאשר למושב. הם מתיישבים בגבעה ששימשה, חמש-עשרה שנה לפני כן, מחנה זמני ראשון להוריהם.

אחרי לונדון הערפילית והקרה שמח משה להסתובב שוב במכנסיים קצרים ובסנדלים, או יחף, לדבר עברית, לטייל בשמש, לנשום את אוויר העמק, לאכול זיתים וירקות ופירות חיים ולעסוק בחקלאות, במקום לשמוע הרצאות משעממות בשפה זרה לו. הוא ורות הם הזוג הנשוי היחיד, וניתן להם צריף קטן לעצמם. זה רחוק מאוד מבית הוריה האמידים ברחביה, ואפילו מהחדר בסוויס-קוטג' שבלונדון, אבל רות עושה הכל כדי לתת למשה הרגשה של בית משלו, לראשונה בחייו.

רות, שלא נולדה בנהלל, מתקבלת מייד כחברה בקבוצת שימרון, ואילו למשה נכונה אכזבה. חבריו, רובם בני נהלל, אינם מוכנים לקבלו מייד כחבר, אלא דורשים ממנו לעבור תקופת מועמדות של חצי שנה. דווקא הם, שמכירים אותו היטב, חוששים אולי משתלטנותו, מנטייתו ללגלג על מי שנופל בכישוריו ממנו, נרתעים מהיותו עצמאי מדי וגם קצת "פרא אדם".

משה עצמו מספר על אותה פרשה מוזרה ומודה ששותפות, חברותיות ושיוויוניות אינן מתאימות כלל לאופיו ולהליכותיו. ואמנם, גם כאשר ישתלב במערכות גדולות בצבא ובמדיניות – כמפקד, וכמי שעומד תחת סמכות של אחרים, או פועל בשותפות עימם – עתיד הוא להישאר "זאב בודד" ולעורר לא מעט חששות, חשדות והתנגדויות. אבל לעולם, לעולם לא יהיה מוכן לשנות מטבעו ולהיכנע למוסכמות חברתיות שתגבלנה אותו, אפילו אם בכך ירחיק עצמו מן הסיכוי לזכות במלוכה – כלומר, להיות ראש ממשלת ישראל ולשאת על כתפיו את מלוא האחריות להנהגת המדינה.

לאחר חצי שנה מתקבל גם משה כחבר מלא בקבוצת שימרון, ואולם אז הוא כבר עסוק בדברים אחרים.

המרד הערבי, שפורץ ב-1936, אינו מכוון רק נגד היישוב העברי; מטרתו לפגוע גם בממשלת המנדט הבריטי ולערער את שליטתה בארץ. חרף ההגבלות על העלייה מצליח היישוב העברי להגיע לארבע מאות אלף נפש. אחרי העלייה השנייה, שאליה שייכים הוריו של משה, באה בראשית שנות ה-20 העלייה השלישית, ובה אלפי צעירים יהודים מרוסיה ומפולין, שמקימים עשרות קיבוצים, מושבים ושכונות; ואחריה העלייה הרביעית של יהודים מהמעמד הבינוני, שמרחיבים את תל-אביב ומתיישבים בירושלים, בחיפה ובמושבות הגדולות, כמו פתח-תקוה, ראשון-לציון וחדרה. בשנות השלושים, בצל השלטון הנאצי, באה תקופת העלייה החמישית, של יוצאי גרמניה "הייקים", שמתרכזים אף הם בשכונות בערים הגדולות, במושבות ובמושבים. למרות מאורעות הדמים והמשברים הכלכליים, מתפתח היישוב העברי היטב בחקלאות, בתעשייה הקלה והכבדה, בבניין, במסחר, בבנקאות, ברפואה, במדע, בחינוך ובחיי התרבות: מוסיקה, תיאטרון, ספרות ועיתונות. העלייה "הייקית" מעניקה ליישוב מעין שיפוץ נוסף של תרבות אירופית מהרמה הגבוהה ביותר. ממשלת המנדט הבריטי אף היא אינה קופאת על שמריה. פחות מעשרים שנה לאחר שעזבו התורכים את הארץ ניבנית בה, לראשונה בתולדותיה, רשת כבישים טובה, מסילות-ברזל מודרניות, תחנות-משטרה מבוצרות ובעלות מראה אחיד, הקרויות על שם הקצין הבריטי שתכנן אותן, טיגרט; מחנות צבא, צינור נפט מעיראק לחיפה, שלטון מקומי וארצי מסודר ומערכת משפט חדשה, המבוססת על החוק האנגלי. שנים אחדות אחר-כך, כאשר תפרוץ מלחמת העולם השנייה, ונתיבי האימפריה ינותקו, ייעשה היישוב העברי בארץ-ישראל לאחד מבסיסי הכוח של הבריטים בזכות התשתית המודרנית שלו בתעשייה, בבניין, בחקלאות ובמדע, ובזכות כוח האדם היהודי המעולה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אורח בארמון הנשיאות הסורי: הרוצח סמיר קונטאר בן ה-48, ששוחרר במסגרת העסקה להחזרת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, בא לדמשק ודן עם אסד בהתפתחויות הפוליטיות בלבנון. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להעניק לנשיא הסורי עותק מספר המגולל את קורותיו בכלא הישראלי. נשיא סוריה, בשאר אסד, התפנה בצהריים (יום ג') מסדר יומו העמוס כדי לערוך קבלת פנים חמה בארמונו לאורח לא שגרתי – רוצח בני משפחת הרן, סמיר קונטאר, ששוחרר ב-2008 במסגרת העסקה להחזרת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר וקבלת מידע הנוגע לגורלו של רון ארד."  [Y-net, רועי נחמיאס, 27.12.10].

אהוד: ועם הרוצחים האלה אתם רוצים לעשות שלום, ותמורת "חוזה שלום" שאינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו – לתת לסורים את רמת הגולן?

* מחפשים עורך או עורכת לכתב-יד של ספר פרטי של מכתבים באנגלית ובצרפתית. נא להתקשר אלינו באי-מייל של המכתב העיתי, ולצרף גם מיספר טלפון. אנחנו ניצור עבורכם את הקשר עם הכותבת, שעליה אנחנו ממליצים מאוד.

* "אנחנו בטוחים, מוגנים וחיים בשלווה ובשלום, אבל אנחנו מדינה רקובה, עם פערים בלתי נתפסים בין עניים לעשירים, עם כמה משפחות הון שעושות כרצונן במערכת הפוליטית ועם רוב של עובדים במדינת ישראל שלא משתכרים יותר מ-20 שקלים ו-70 אגורות בשעה. איפה החזון הציוני, ועל מה אנחנו מגינים?" סיכמה חברת הכנסת שלי יחימוביץ את דבריה. ["דה מארקר", "הארץ", 28.12].

 רקובה? חיים בשלום ובשלווה? 20.70 שקלים לשעה? מה, את הטריבון של מדינת ישראל? – והדרך שבה ערקת, מעריכת כתבה בטלוויזיה על פרץ – לרשימה לכנסת במקום בטוח ב"עבודה" בראשותו – לא היתה "רקובה"? – הלא צריך לרשום אותך בספר השיאים של גינס בתחום עיוות הנתונים, הצביעות והדמגוגיה!

* מן הפח אל הפחית: אוי ואבוי לנו שהעוף המוזר שרה פיילין היא כיום האלטרנטיבה הרפובליקאית לנשיא הסכל אובמה!

* גם אנחנו רוצים להיות דולה, מדריך לידה, ולהכניס אצבע לתחת של אישה הרה, בייחוד אם היא אישה יפה – בשעת האימונים לקראת הלידה. יש לנו תחתונים מיוחדים שסופגים זרע ולא רואים לנו כתם על המכנסיים, ואנחנו גם יכולים לקרוא לה בה-בעת פרק קצר של מאיר שלו על נחום גוטמן.

* לא. אין גזענות בישראל. זוהי מדינת יהודית שקיים בה מיעוט ערבי גדול שחלקו רואה בה אוייב ושואף למפלתה גם באמצעים לא חוקיים, וככלל – דומה שאינם מסכינים עם מגורי יהודים ביישוביהם. # וגם בקרב הרוב היהודי יש מיעוטים מסוגרים, כגון החרדים, שלא יסכימו למגורי אנשים שאינם כמותם בשכונותיהם. # ויש קיבוצים ומושבים ויישובים קהילתיים שיושבים על אדמת הלאום והם לב-ליבה של הציונות ובניין הארץ ומעצם טבעם נועדים ליהודים בלבד, אחרת עלול להתחולל בהם תהליך של הרס בסיוע רוכשים זרים הנעזרים בכספי ערב הסעודית וקרנות פלסטיניות גלויות או מוסוות. # ויש עשרות אלפי מסתננים ועובדים זרים, לא חוקיים, שפולשים ומאכלסים שכונות יהודיות בעלות פרופיל סוציו-אקונומי נמוך – וכך הם מגרשים מהן את התושבים היהודיים המקוריים. # אבל אם מישהו מעז לומר משהו נגד הרס רקמת החיים הפלוראליסטית בישראל – מיד האידיוטים המוסריים מבית מדרשו של עיתון "הארץ" (ועוד נפשות יפות מבין הגרים בשכונות הומוגניות של ישראלים עשירים שחלקם מצביעי מר"צ) –  מתנפלים עליו בכותרות מהסוג של "החברה היהודית מידרדרת לתהום של גזענות!"  

ואסור להתעלם מכך שבמקביל, וברוב המקרים – מתקיים דו-קיום יהודי-ערבי מוצלח בחיי יום-יום בישראל, בתנאים ובחופש שאינם קיימים בשום מדינה מוסלמית בעולם.

* לידיעת הנמענים ובייחוד הסופרים שבהם, לא התקבלה שום תשובה משרת התרבות לימור לבנת על פנייתנו אליה, למרות שסופרים רבים הצטרפו לדברינו שגם נאמרו בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית. היא כנראה עסוקה מאוד בתיקון החוק המזיק והמיותר להגנה על הספרות והסופרים בישראל, נושאים שהיא כנראה לא כל כך מבינה בהם.

* בשנת 1984, כלומר לפני כ-27 שנים, ערכנו להוצאת "מסדה" את אלבום נחום גוטמן, שזכה להצלחה רבה ונמכר מדי שנה במאות עותקים. בשנת 1997, לאחר ש"מסדה" נמכרה להוצאת "מודן", יצאה מהדורה חדשה של האלבום וגם היא נמכרת מדי שנה במאות עותקים. בשנת 2009 אף הופיעה מהדורה רוסית יפה, והרוסים אינם מרימים כוסית וודקה מבלי לדפדף קודם באלבום. דא עקא, שעד היום לא יצאה מהדורה אנגלית של האלבום, שוודאי לא היה תייר בארץ שלא היה רוכש ממנה עותק, אלא שהמו"ל אינו מבין זאת ודורש מאיתנו לקנות מראש 15,000 אלבומים כתנאי להפקת המהדורה האנגלית!  

לכן אנחנו פונים אליכם, שמא אתם יודעים על משקיע שהיה מוכן להיות שותף עם המו"ל שלנו בהוצאת המהדורה האנגלית – או לקנות ממנו את זכויותיו. זו עשוייה להיות השקעה מצויינת, וההוכחה לכך היא שבכל האירועים לציון 30 שנה למות נחום גוטמן, אותנו לא הזמינו לדבר על אודותיו.

* מה אתם מתלוננים על השריפה ועל חוסר היכולת של הנוסעים להיחלץ מהקרונות הממונעים והמשוכללים של רכבת ישראל? הרי הקרונות האלה אינם מוליכים את הנוסעים לשריפה באושוויץ ובבירקנאו. הם בסך הכול מציעים להם אופציה של שריפה בדרך, ללא צורך לצאת מהקרונות ולעבור סלקציה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,087 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל