גיליון מס' 605, שנה אזרחית טובה לכל לקוחותינו!

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בטבת תשע"א, 3 בינואר 2011

עם צרופת המאמר "עמדה קדומנית" שהתפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", 6.11.2003

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יצחק שויגר: איך קרא קרע את קצב לגזרים.

שלומית גיסין: עוד על גבי מרגלית. // יִשְׂרָאֵל הַר: בַּיָמִים הָהֵם.

ברוך תירוש: עוד על הילדים הרעבים לאורך הכביש לאילת.

יוסי גמזו: כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לֹא נָקוּב, רַק לְכִווּן אֶחָד, ליום השנה למותו של אלבּר קאמי, 4 בּינוּאר 1960.

אהוד בן עזר, יוני 2006: מר משה קצב, עד שלא תקרא לו רב לא אקרא לך נשיא.

// ה-- הראשי הספרדי עמר חכם כמו ה---- קצב. // מצד שני, שיר פרידה מנשיא, כתב בשמנו חיימקה שפינוזה, לוטש נשים.

אהוד בן עזר: "ואלס עם באשיר" – סרט מתועב.

מ. בן חורין: אובמה הוא צ'מברלין.

ד"ר יובל ברנדשטטר: תגובה ליהודה דרורי.

עוד תגובות וברכות: ארנה ושמאי גולן, דודו אמיתי, יאירה גינוסר, רון וייס.

רות ירדני כץ: נגמר הגבול.

אורי הייטנר: 1. הצד השני של הגזענות. 2. פשע נגד היהדות. 3. שש הערות על הנשיא האנס. // אלישע פורת: פזמון לא מזוהה.

חנן רותם: פתחו לי תיק במשטרה. החשד: הריסת יישוב.

נעמן כהן: התגלות, חלק שני, אדולף היטלר.

עוז אלמוג: איך יצרנו דור הולך ופוחת. // זיוה גל: סְטִיָה מִחוּץ לַתֵּקֶן.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שלישי: עם וינגייט בעמק, המאסר בעכו. חלק ראשון. // איליה בר זאב: אחרי הרעש.

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

יצחק שויגר

איך קרא קרע את קצב לגזרים

– למה לא באת לקפה הבוקר? אני משתגעת ממך, כל הקפה מלא, אין אפילו כיסא אחד פנוי ואני נלחמת על המקום שלך ואומרת לכולם: "הי, עוד מעט תבוא," "חכו היא בשירותים," ואת לא באה. מה קרה? כולם יושבים בקפה, לא מדברים אחד עם השני ומסתכלים בטלוויזיה, אין מקום לזוז.

– את לא מאמינה. אני כל הלילה מסתכלת ב"אח הגדול" ולא יכולה להפסיק. זה מהפנט אותי. מה לעשות. בסוף נרדמתי קצת ככה בבוקר ועכשיו אני שוב מסתכלת. מה לעשות תשתו את הקפה בלעדי. היינו ביחד אתמול ונהיה מחר. מה קרה?

– את ממש דפוקה. כל המדינה מסתכלת בערוץ אחד בשידור של המשפט של קצב ואת רואה האח הגדול?

– מה נהיה לך אחותי, מה המשפט של קצב היום?

– כן היה שידור ישיר מבית משפט והרשיעו אותו על אונס! לא שמעת? קרא קרע את קצב ועשה אותו שקרן.

– מה, זה היום? לא ידעתי. אבל מה זה חשוב בין כה אני לא מאמינה להם. אם הוא לא היה פרסי, לא היו עושים לו כלום.

– למה, נראה לך שעשו לו בלגן בגלל שהוא פרסי?

– בטח. הבחורות היו אשכנזיות. והם אהבו אותו את הפרסי הזה, שהוא יש לו וואחד בולבול. לא כמו של האשכנזים שיש להם איזה מלפפון מצומק. זה תיכף רואים את זה. תאמיני לי, יש לי בזה ניסיון הרבה שנים, באופן אישי, מה שנקרא. אז הם ניסו להוציא ממנו כמה לירות. אז ההוא בגלל שהוא פרסי ולא רצה לשלם להן, אז הם הלכו לקרוע אותו, אז בגלל זה עושים מזה משפט?

– אבל בכל זאת הוא היה נשיא, לא?

– אז מה אם היה נשיא. כל הפוליטיקאים האשכנזים היו גם זיינים גדולים. בגלל שאני עייפה עכשיו אני לא זוכרת את כל השמות. היה אחד, שזר, אז לא היתה לו חברה? ומה, משה דיין היה מזיין בלי הכרה על חשבון המדינה. לא ככה? מה, הוא שילם את הבית-מלונים שהוא היה לוקח את הבחורות, אז מה ההבדל? אבל קצב הוא פרסי קמצן וההוא אשכנזי. זה לא ברור?

– ראיתי גם בטלוויזיה את הבחורות שהפגינו בחוץ של בית המשפט, מהאירגונים של הנשים, עמדו שם עם שלטים, זה היה ממש מרגש.

– מה מרגש. מה הן נזכרו פתאום? חוץ מזה מה עכשיו יפסיקו לזיין? תסתכלי מי היה שם. כולן מכוערות, בטח כולם ממרצ או מהירקונים האלה, החברים של שלי יחימוביץ. זה רק יעלה את המחירים של נערות הליווי. האנשים יפסיקו לזיין את המזכירות בחינם והאלו ירימו את האף בגלל העלייה בביקוש. זה מה שזה שיעשה. כל המשפט הזה חרטה אחד גדול.

– למה את אומרת את זה? אני חושבת שזה כבוד גדול לבית המשפט ולמדינה. חוץ מזה זה ירוקים ולא ירקונים.

– ירוקים ירקונים מה ההבדל. כולם צבועים אותו צבע. כשמני מזוז אמר שאין ראיות זה היה בסדר? הוא הרי הלך לבית המשפט העליון ואמר שהוא רוצה לעשות עסקה על זה שהוא תפס לה ברגל באוטו בטעות. אז מה, אפשר לסמוך עליו? ואם הוא רמאי כמו כולם או אידיוט, שזה אותו דבר, אז שהוא אמר ששרון והמשפחה שלו לא גנבים, אז אולי פה הוא גם כן טעה. לא ככה?

– אז מה, הוא זיכה את שרון בגלל שהוא אשכנזי?

– בטח. כי מזוז הוא מרוקאי והם מפחדים מהאשכנזים. הנה תראי את כל הש"סניקים שולחים את הילדים לבית ספר ומגרשים את הילדים שלהם מבית יעקב של האשכנזים, אבל אלי ישי ודרעי שולחים את הילדים שלהם להיות אשכנזים בבתי ספר שלהם ואפילו מתלבשים כמו אשכנזים למה? כי הם משתחווים לאשכנזים. ככה זה.

– אז מה ירדו על אלי ישי בשריפה של הכרמל בגלל שהוא ספרדי?

– בטח. אבל ניצלו את ההזדמנות וירדו גם על ביבי והראו שהוא כולה אפס. את מבינה ?

– לא אני לא מבינה. מה הכול חרטה?

– כן הכול חרטה. הכול זה ה"אח הגדול" את לא מבינה. זאת מדינה דפוקה. היהודים האלו חרא של אנשים. צריכים להחזיר את המנדט של הבריטים לכאן או שיתנו אותה כבר לערבים. ולא יהרגו עוד אנשים בגלל זה. את אף אחד לא מעניינים הזקנים והחולים והמסכנים. כל מה שמענין אותם זה כסף ואיך הם נראים בטלוויזיה. הכול זה הפוזה. הנה היתה אתמול שריפה ברכבת נו מה היה? לא היו פטישים בשביל לשבור את החלונות ולא היה להם מטפים בשביל לכבות את האש והנהג לא קיבל התראה. מה תגידי? כולה רכבת. זה לא חללית של אפולו שטסה לירח ושהאמריקאים יודעים על כל נוד שתוקעים שמה בזמן אמת. את מבינה? והמילואימניקים שירו בחלונות והצילו את האנשים. אם היו פוגעים במישהו היו מעמידים אותם לדין כמו שהעמידו לדין את החיילים הגיבורים שלנו שנלחמו בעזה בגלל שירו באזרחים הערבים שהגנו על החמאסניקים.

– בזה אני מסכימה איתך, לא היו צריכים להעמיד אותם לדין. אבל הם רוצים שיהיה חוק בעניין כדי שנראה טוב בעיני העולם.

– את מי זה מעניין? הנה עכשיו ביבי רוצה להתנצל לפני הטורקים. תגידי לי הוא נורמלי? הם באים להרוג אותנו ואנחנו מתנצלים? זה בגלל שאין לנו הרגשה של מדינה. אין לנו חוט שדרה. את מבינה. אולי היהודים באמת לא צריכים מדינה.

– את צודקת, הנה בטח יהיה עכשיו בסי. אן. אן. על המשפט של קצב. בטח יגידו שזה בושה שנשיא של מדינה זיין את המזכירות שלו בבית הנשיא ואנס אותן. בטח יהיה לנו מזה בושה גדולה. ועכשיו יבוא אחמד דינאג'אד הצדיק המניאק ויגיד שדפקו את קצב, בגלל שהוא פרסי ושהכול זה בגלל ששונאים את הפרסים.

– אני רואה שאת מתחילה להבין את העולם. הכול זה "האח הגדול" כולם מזיינים ומרמים את כולם. ועושים הכול בשביל כסף. אז במקום לקרוא עיתונים ולקרוא שקרים ושטויות, אני מקבלת את זה ישר לווריד, דרך ה"אח הגדול". תאמיני לי צריך לסגור את כל הערוצים ולשים מצלמות בשידור ישיר בכל מקום. אם ישימו מצלמה בשידור ישיר בבית הנשיא כל הזמן, אז אף אחד לא יתחיל שמה עם הבחורות.

– מה קרה. נראה לך שפרס יתחיל עם בחורות?

– לא. מה פתאום. אבל כשהיה צעיר בטח גם הוא היה מזיין. זה לא סתם שסוניה לא רצתה לבא לגור איתו שם. בטח יש לה חשבון איתו. אבל עכשיו הוא כבר זקן. ואם בגיל שלו הוא עוד יכול, אז הייתי נותנת לו בחורות על חשבון המדינה. למה לא? שיהיה לנו נשיא עם מצב רוח טוב כמו ברסלקוני.

– יאללה. אני רואה שהתחרפנת כבר. אז נתראה מחר. תבואי לקפה?

– אינשאללה.

אהוד: עם פרסי אחד כבר גמרנו. ועכשיו נשאר רק לגמור את ההוא בטהראן.

* * *

שלומית גיסין: עוד על גבי מרגלית

אודי שלום,

לצערי לא יכולתי בשום פנים ואופן להיות בהלווייתו של גבי מרגלית ושוב לחלוק עם משפחתנו את מה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות – לקיים טכסי אבל.

אבקש בכל זאת להוסיף קצת מזיכרונות של ילדה צעירה בבית, אצל ההורים בפתח-תקווה [מרים לבית בן עזר, ובעלה אברהם גיסין], בית שהיה ידוע כמכניס אורחים ומכנס משפחה בעיקר במוצאי שבתות.

עולים וצפים זיכרונות של חנה מצלצלת ושואלת אם הבית פתוח, ואז בסביבות 8-9 בערב, כשמתכנסים כמו תמיד, דוד אהרון [בן עזר, אחיה של מרים] וחברים אחרים, מגיעים גם חנה וגבי. השיחות רצות בין מאורעות היום-יום ונושאים בחייה של המדינה, ואם נמצא שם יואל סימקין, גם גולשות לבתי הזונות של ביירות. חנה לגמרי שותפה לשיחות ומביעה את דעתה בנחרצות "ראבית" אופיינית. ואילו גבי יושב שקט, נינוח, מקשיב או עושה עצמו מקשיב, מסמן לי באצבע שאבוא לשבת לידו ושואל אותי בשקט-בשקט, בקול מהוסה, מה קורה, מה אני לומדת או איזה תחום עניין חדש יש לי. ותוך כדי גם משחיל לשיחה בקול עמוק מתנגן מיוחד ואחר משל כולם, שניים שלושה משפטים על נסיעות עלומות לאפריקה על בניינים ונופים קסומים.

 הדברים של גבי היו עטופים בהילה של סודיות וריחות של מקומות אחרים, תמיד הסיפורים היו קטנים וצריך היה הרבה דימיון לחבר בין הדברים כדי להביאם לכדי דמות שלמה. אהבתי שגבי היה מגיע אלינו במוצאי השבתות כי ידעתי שסוף סוף יהיה מעניין.

תמיד שמרתי פינה חמה ומתעניינת לגבי מרגלית בתמונות ובזיכרונות המשפחתיים שאני אוספת במשך השנים.

[שלומית היא נכדתם של שלמה זלמן גיסין וברוך בן עזר ראב, ונינתו של יהודה ראב בן עזר, כולם ממייסדי פתח-תקווה ובוניה הראשונים].

 * * *

יִשְׂרָאֵל הַר

בַּיָמִים הָהֵם

 וּבַבִזּה לֹא שָׁלְחוּ יָדָם

 אסתר ט' טו

בַּזְמַן הַזֶה אֲנִי מְעַיֵּין בְּסֵפֶר דַע אֶת הַמוּזִיקָה

שֶׁל פְרַאנְק פּוֹלָאק תַּרְגוּם לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג גּוֹעֶה בִּבְכִי

לַחֲדַר הַמִטּוֹת שׁוֹמֵעַ אֶת הֶלִינְקָ'ה הַפָּאבָאן שֶׁל רָוֶול

נִגַּנְתִי עַל הַפְּסַנְתֵּר בְּיַנְקוּתְךָ וְסַבְתָא חַיָּה אֵלְקָא

עַל הַדוּכָן בְּעוֹז טִעוּן וְאֶת בְּנִי הַחַיָּל הוֹתַּרְתֶם בְּוָארְשָׁא

וְהִיא בְּתַ"שׁ 1940 בְּחֵיפָה נִקְבְּרָה לֹא תְּמִיהָה שֶּׁיָדַעְתִי הַדֶּרֶךְ

*

בְּצַעַר הַרוֹמֵמוּת, בְּאשֶׁר יְגוֹנוֹת

וּבְאַהֲבָה יְהוּדִית אֲנַחְנוּ מַצִּיבִים פֹּה

נֶפֶשׁ

לַבָּחוּר גִבוֹר הַחַיִּל, הַשָּׁקְרַן הַקָּדוֹשׁ וְהַטַּהוֹר

שַׂר הָעֲשָׂרָה עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף

שֶׁמֵת בִּשְׂדֵה הַכָּבוֹד עַל קִדּוּשׁ הַיְהַדּוּת

בִּדְמִי יָמָיו, בִּשְׁנַת הַמָּאתַיִם וְחָמֵשׁ לְחָיָּיו

ת נ צ ב ה

זה שיר של אביגדור המאירי בפתח הנובלה שלו בשם "השקרן"

* * *

ברוך תירוש: עוד על הילדים הרעבים

לאורך הכביש לאילת

לאהוד בן עזר,

אני ממליץ בפניך, בהמשך לתיאורך בסגי נהור את הילדים הרעבים לאורך הכביש לאילת [גיליון 604], לפרסם גם את מאמרו הרהוט של יוסי ביילין "לבהות בהודו, כאילו כלום לא השתנה," [מוסף "ישראל השבוע" 31.12.10]. במאמר מתאר יוסי ביילין באורח נרגש, ציורי ונהיר, את העוני והעזובה ברחובות הערים בהודו, מול העושר וגם הקידמה המסתמנים שם.

פרסום מחודש של המאמר אולי יעודד מישהו מיושבי הקרנות אצלנו "לקפוץ" ולתאר גם את "העליבות" המתרחשת בישראל על מיליון וחצי ילדיה העניים, על רבבות הרעבים בבתי התמחוי ומאות אלפי הנשים המוכות, ותלאות מאות אלפי המכורים לסמים ולבטלה. לא נשכח גם את "קיפוח" המיגזר הבדואי, שבצד העובדה שהוא עולה למדינה מיליארדים, רבים מבניו נאלצים בהשפלה לעסוק בהברחות סמים ומסתננים.

מאידך מעלות שביתות עובדי הרשויות המקומיות והפרקליטים על נס גם את אלה הנאלצים לרכוש את מאתיים אלף המכוניות החדשות שיובאו השנה, ושבאלפיהן נתקעו בפקקים בכבישי הכרמל, מבלי ששר התחבורה יטרח להרחיב שם במועד את הכבישים, ולהעניק לסובלים בישראל קורטוב של נחת.

* * *

יוסי גמזו

כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לֹא נָקוּב, רַק לְכִווּן אֶחָד

ליום השנה למותו של אלבּר קאמי, 4 בּינוּאר 1960

בַּכְּבִיש בְּוִילְבְּלֶוֶן, עֲיָרָה מְפֻהֶקֶת בִּצְפוֹן מֶרְכָּזָהּ

שֶל צָרְפַת, נִמְהֲלוּ סִילוֹנֵי גֶּשֶם יָנוּאָר קַר בְּדָמוֹ הַקּוֹלֵח

וַעֲדַיִן חָמִים לְמַגָּע שֶל הָאִיש שֶחַיָּיו שָתְתוּ נֵטֶף-נֵטֶף

אֶל שְחוֹר רִצְפָּתוֹ שֶל הָרֶכֶב שֶבּוֹ נִתְרַסֵּק עִם רֵעוֹ הַנֶּהָג,

מִישֶל גָּלִימָאר, קְצָת לִפְנֵי שֶחוֹקְרֵי מִשְטַרְתּוֹ שֶל הַפֶּלֶךְ הִגִּיעוּ

לִמְקוֹם הִתְנַגְּשוּת הַפָּגוֹש בְּגִזְעוֹ שֶל אִילָן בְּשוּלֵי הָאַסְפַלְט

(מֻקְדָּם מִלִּרְטֹן עַל עִכּוּב רַשְלָנִי מִצִּדָּהּ שֶל מִשְטֶרֶת-הַפֶּלֶךְ

אַךְ כְּבָר מְאֻחָר, מְאֻחָר עַד אֵימָה, מִלַחְסֹךְ אֶת מוֹתָם שֶל שְנֵיהֶם).

מָה שֶגִּלּוּ הַחוֹקְרִים תּוֹךְ חִטּוּט בְּכִיסָיו שֶל הָאִיש הַנּוֹסֵעַ

לְצַד הַנֶּהָג שֶאִבֵּד שְלִיטָתוֹ עַל רִכְבּוֹ שֶסָּטָה מִן הַכְּבִיש

הָיָה כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לְפָּרִיס, לֹא מְנֻקָּב עוֹד,

שֶכְּבָר בַּשְּנִיָּה בָּהּ בִּטֵּל אֶפְשָרוּת זוֹ מִפְּנֵי נְסִיעָה בְּרִכְבּוֹ

שֶל בֶּן-לִוְיָתוֹ הַשָּתוּל בְּמוֹשַב-הַנֶּהָג כְּמוֹ חָרַץ בִּבְלִי דַעַת

אֶת קֶטֶל חַיָּיו הַקְּצָרִים בְּאוֹתוֹ תֵּאַטְרוֹן-הָאַבְּסוּרְד הַקָּרוּי

חַיֵּי אָדָם, שֶכַּרְטִיסָם הַלֹּא נָקוּב עֲדַיִן

הוּא שֶהִוָּה את הַקוֹרְפּוּס דֵּלִיקְטִי שֶבּוֹ הַבְּחִירָה הַחָפְשִית

הוֹפֶכֶת, עַל כָּרְחָהּ, לְהִתְנַפְּצוּת הַקָּמִיקָזִי

אֶל דֹּפֶן סְפִינַת שִקּוּלוֹ הַשָּגוּי שֶל הָרַאצְיוֹ, אוֹתוֹ מְהַמֵּר

בְּנֻסַּח דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי הַשּוֹכֵחַ אוֹבְּסֶסִיבִית

כִּי כָּל הַזִּ'יטוֹנִים שֶשַּׂר-הַגּוֹרָל, הַגְּרוּפְּיֶה, שָם גּוֹרֵף לְפָנָיו

אֵינָם אֶלָּא שְבָבִים שֶל אַשְלָיָה, שֶל הֶסַּח-דַּעַת

בָּהֶם הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשוּת לֹא נְתוּנָה.                

הוּא, שֶכָּתַב כִּי יֶשְנָהּ רַק דִּילֵמָה אַחַת רְצִינִית וְקוֹבַעַת

בְּכָל הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶל הַמִּין הָאֱנוֹשִי:

אִם הַחַיִּים כְּדָאִיּים אוֹ לֹא, שִׂחֵק רוּלֵטָה

רוּסִית מַחֲרִידָה עִם דּוּ-פָּנָיו שֶל הָאַבְּסוּרְד:

הֲלֹא יָכוֹל הָיָה בָּהּ בְּמִדָּה בִּלְתִּי נִמְדֶדֶת

לִנְסֹעַ בָּרַכֶּבֶת שֶתִּסְטֶה מִן הַפַּסִּים

בְּשֶל מַפֹּלֶת-שֶלֶג אוֹ פִּגּוּעַ טֵרוֹרִיסְטִי

בְּעוֹד רֵעוֹ יַגִּיעַ לְפָּרִיס שָלֵם וְחַי.

הוּא, שֶמִּשְׂחָק זֶה שֶבּוֹ מִתְנַצְּחִים הָאַבְּסוּרְד, הַתְּמִימוּת וְהַמָּוֶת,

הוּא, שֶדִּבֵּר בְּשִבְחָן שֶל אוֹתָם עַקְשָנוּת וּפִכְחוֹן-רְאִיָּה

שֶהָאָדָם נִדְרָש לָהֶם (וְהוּא עַצְמוֹ הוֹכִיחַ

עַד מָה נֵחַן בָּם דַּוְקָא הוּא, תָמִיד, לְכָל אָרְכָּן

שֶל אַרְבָּעִים וָשֶבַע שְנוֹת חַיָּיו שֶנִּקְטְעוּ שָם, בַּכְּבִיש בְּוִילְבְּלֶוֶן שֶגֶּשֶם יָנוּאָר מָהַל

אֶת חֹם דָּמוֹ בְּקֹר מֵימָיו כְּהוֹכָחָה נִצַּחַת שֶגְּמוּל בְּחִירָה מֻטְעֵית הוּא נִצְחוֹנוֹ שֶל הָאַבְּסוּרְד) –

הוּא שֶזִּכְרוֹ עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבֵּנוּ חֲצִי הַמֵּאָה אַחַר מָוֶת

כֹּה מְיֻתָּר שֶמִּלְּבַד שֶאֵין סִיזִיפוּס קָם וּמַטִּיל לַפִּסְגָּה

אֶת כֹּבֶד הָאֶבֶן הַהִיא הַצּוֹנַחַת תָּמִיד רַק אֲחוֹרָה וָמַטָּה

אֶלָּא שֶהִיא בְּצוֹנְחָהּ מְרַסֶּקֶת אֶת מִי שֶגְּרָרָהּ אֶל הָהָר.

אֵיזֶה בִּזְבּוּז, אַלְבֶּר, אֵיזֶה מַזָּל מֻחְמָץ שֶל אִלּוּ,

אִלּוּ סָטָה שָם הָעֵץ מִמְּקוֹמוֹ בִּמְקוֹמָהּ שֶל אוֹתָהּ מְכוֹנִית.

אַךְ עֵצִים לֹא קוֹרְאִים עוֹד סְפָרִים רַק תּוֹרְמִים לַסְּפָרִים גִּלְיוֹנוֹת חֹמֶר-גֶּלֶם

שֶסּוֹפוֹ מְמֻחְזָר, מָה שֶאֵין כֵּן מוֹחוֹת מַבְרִיקִים כְּמוֹ שְלוּלִית עַל אַסְפַלְט.

הַמָּוֶת הוּא תָמִיד אוֹתוֹ פִסְפוּס עָגוּם וְחַד:

כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לֹא נָקוּב,

רַק לְכִוּוּן אֶחָד.

* * *

מר משה קצב, עד שלא תקרא לו רב

 לא אקרא לך נשיא

משה קצב, ---- מדינת ישראל, מסרב לפנות בתואר רב לרבני התנועה הרפורמית. עד שלא יחזור בו ה---- קצב מאיוולתו, "חדשות בן עזר" לא יכנה בתור נשיא את ---- מדינת ישראל משה קצב, וקורא לכל קוראיו לנהוג כך בכתב ובעל-פה.

מתוך: "חדשות בן עזר", גיליון 152, 22.6.06, לפני הרעש.

* * *

המכתב העיתי עמד בהתחייבות זו מאז ועד היום! אפשר לבדוק בגיליונות הקודמים ולהיווכח!

 * * *

ה-- הראשי הספרדי עמר חכם כמו ה---- קצב

ה-- הראשי הספרדי שלמה משה עמר, שמקבל משכורת ממדינת ישראל גם כדי שהוא ומשפחתו ישמשו דוגמה ומופת להתנהגות יפה [בלי מכות], הצדיק בראיון רדיו ב"קול ישראל" את עמדת ---- המדינה משה קצב שאין לכנות רב רפורמי, וכנראה גם קונסרבטיבי, בשם רב. לדברי ה-- הראשי הספרדי עמר יותר טוב שיהודי יהיה חילוני ואחר-כך יעשה תשובה, שזו תופעה שהולכת ומתרחבת לדבריו, מאשר שיהיה דתי רפורמי או קונסרבטיבי.

נאמנים לשיטתנו להתעלם מתארי המתעלמים – שום נשיא או רב שמדיר תואר רב מרבנים רפורמים או קונסרבטיבים לא יזכה להיקרא בתואר נשיא או רב מעל דפי "חדשות בן עזר". יתירה מזו, לדעתנו חלק ניכר מן ה"רבנים", שהישיבות הישראליות מייצרות, הם בורים ועמי-ארצות לא רק בהשכלה כללית ויהודית אלא גם ההשכלה התורנית שלהם, ו"הסמכותיהם" ל"רבנות", הם בגובה ה-אי.קיו. של פארזיטים ושָׁבָּבְּנִיקִים שגודשים את הישיבות והכוללים כדי שלא לשרת בצבא – ולעניות דעתנו רובם יכולים לצחצח את נעליהם של רבנים רפורמים וקונסרבטיבים, שעולים עליהם לא רק בהשכלתם הכללית אלא גם בידע יהודי היסטורי, באהבת ישראל ובדאגה לאחדות העם.

מתוך: "חדשות בן עזר", גיליון 154, 29.6.06, לפני הרעש.

* * *

מצד שני

שיר פרידה מנשיא

כתב בשמנו חיימקה שפינוזה, לוטש נשים

אי אפשר שלא לחוש רחמים

למראה אדם שהיה מורם מעם ופתאום

הוא כאסקופה נדרסת לכל זב ומצורע

אשם או לא אשם? – בינתיים

הצביעות חוגגת בן-האדם אינו אלא

שק חבטות וכבר אין צורך לסקול אותו

באבנים ממש הכול שׂשים למישבתו

איך נפלת משמיים הילל בן-שחר

(ישעיהו פרק י"ד פסוק 12

לא קרוב-משפחה של פרופ' פלוץ

מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי)

ושהדנו במרומים שהיינו מתעלמים כליל

מפרשת הסחיטה שהיתה או לא היתה

אלמלא אנו היינו הראשונים

להשמיט מקָצב את התואר נשיא

בכל גיליונותינו

מאז סירב לכנות בתואר רב

רבנים רפורמים וקונסרווטיביים,

ולדעתנו על כך בלבד

היה עליו לפרושׁ ולשחרר אותנו

מנטל אופקיו הרוחניים המצומצמים

ויש רק לקוות שלא ייבחר אחריו נשיא

אשר לשם שינוי אינו לוחץ ידי נשים

בינתיים פרצה מלחמה גם בצפון

שמונה חיילים שלנו נהרגו ושניים נשבו

שכחנו לגמרי את ה---- קצב

אפילו שכחנו מה שכחנו עליו

מתוך: "חדשות בן עזר", גיליון 158, 13.7.06.

* * *

אהוד בן עזר

"ואלס עם באשיר" – סרט מתועב

בשעתו לא טרחנו ללכת לראות את הסרט המצוייר "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, כי מקטעים ממנו וממה שנכתב עליו כבר הבנו איזו מין תועבה הוא; זאת גם לפי קולות ההלל שבהם קיבלוהו שונאי ישראל.

והנה שלשום בלילה שידרו את הסרט המגמתי והמושחת באחת מתחנות הטלוויזיה, אולי לכבוד השנה החדשה, והתגברנו על הקבס שאחז בנו והמשכנו לראות ונוכחנו לדעת שאכן זהו הסרט המטונף ביותר שבו חזו עינינו אי פעם, וכי ה"שטירמר", "היהודי זיס" והתעמולה הנאצית של גבלס דומים לו כשתי טיפות זבל.

"ואלס עם באשיר", סרט עילג, פשטני, פרימיטיבי ומזוייף – הופך את הרוגי סברה ושתילה לַיהודים שהיו הקורבנות במחנות ההשמדה של הנאצים, ומסתיים עם תמונות אמיתיות של גופות ופגרים של הפלסטינים הטבוחים [כמו של היהודים ממחנות ההשמדה], וגם משתמש באיזכור תמונת הילד מגטו וארשה, במקביל לילד הפלסטיני – ואילו אותנו, את ישראל וחייליה, את היהודים – הסרט מציג כנאצים העוסקים והמסייעים להשמדת עם, אם בפועל ואם במחדל. המסקנה של הסרט היא שאנחנו איננו טובים יותר מן הנאצים. והדבר המעורר לא פחות פלצות – הוא שכמעט כל השמות המופיעים בקרדיטים שבסוף הסרט הם עבריים, ישראליים.

תגידו, איזה מין עם מטומטם אנחנו אם יכולנו להוציא מתחת ידינו ועל עצמנו סרט תעמולה נאצי בהפוך-על-הפוך ומתוך התחסדות מגעילה של רגש-אשם של הגיבור ה"שכחן" שלנו, שרק מעמיק כלפינו את הקלון, את האחריות ל"ג'נוסייד" – כלומר לרצח שעשו הפלנגות במחנות הפלסטינים לאחר שאלה רצחו להם את נשיאם באשיר ג'ומאייל; רצחו כנהוג במזרח התיכון לא רק בין מוסלמים לנוצרים אלא גם בין מוסלמים למוסלמים – בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן וגם במצרים – ממש כמתרחש שם עם הקופטים בימים אלה, וכך גם היו נוהגים בנו אילולא הגן עלינו הצבא הנאצי הקרוי צה"ל – אבל כמובן שכל זה לא מזעזע את האידיוטים המוסריים הקובעים את הטעם האמנותי השליט בתל-אביב ובשלוחות הבועה שלה.

הוריו של הגיבור הפיקטיבי-המצוייר הלוקה בשיכחה הם כמובן מניצולי אושוויץ, אבל עד שהוא לא יחקור וייזכר שהוא לקח חלק באחריות לטבח סברה ושתילה, לא פחות מאחריותם של הנאצים שכמעט השמידו את הוריו – נפשו לא תיגאל וזיכרונו המיוסר לא ישוב אליו.

חלאה שכזו מתאים היה ליוזף גבלס לפברק במכונת התעמולה השקרית האנטישמית שלו, שעזרה מאוד להשמדת ששת מיליוני היהודים באירופה.

* * *

מ. בן חורין

אובמה הוא צ'מברלין

ב-'רואים עולם' לסיכום השנה התבטא ראש ה-CIA בעדינות מופגנת נגד מהלכיו של נשיאו.

אין בזה חידוש. אבל יש חידוש מזעזע בגילוי של יו"ר בית הנבחרים האמריקאי כי הדבר הראשון שאובמה עשה בכניסתו לבית הלבן – היה סילוק הפסל של וינסטון צ'רצ'יל!

זה דבר שמצביע יותר מכל על הנשיא המסוכן לעולם הזה, כפי שטימטומו של צ'מבלין – PEACE IN OUR TIME – "שלום עכשיו" –איפשר את רצח 55,000,000 בני האדם במלחמת העולם השנייה. וזה בעת אשר להיטלר לא היה נשק להשמדה המונית כפי שיהיה בקרוב לטרור!

אין לי ספק שגם צ'מברלין היה בראש ובראשונה מסלק את צ'רצ'יל.

מ. בן חורין

סביון

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר: תגובה ליהודה דרורי

כאמור [בגיליון 604], תורכיה ואיראן מתכוננות לחזור לימי הסולטנות/חליפות העות'מנית ולחלק את עיראק ביניהן. בשכר עמלן תקבל איראן את השליטה בשאט אל עראב, ובאזור בצרה העשיר בנפט, ואילו תורכיה תנכס לעצמה את כורדיסטאן ואת אזור כירכוך העשיר בנפט. כך שתי האויבות יתחזקו למעלה מכל שיעור ויוכלו להתכונן למלחמתן המשותפת באוייב המשותף: מדינת היהודים.

אלא שאליה וקוץ בה. עד לסוף העשור צפוי שמרבית המכוניות המיוצרות בעולם יונעו בחשמל, ואילו הדלק יהפוך למיותר. שתי המדינות הללו הבונות את עשרן העתידי על המשאב ימצאו את עצמן שוחות בנוזל לא רצוי, גם במחיר של דולר לחבית, מפאת סכנת הזיהום הטמונה בו.

המהפכה הזו מתחילה כאן במדינת היהודים, שבה טובי המוחות בוגרי הטכניון ומשובטיו עמלו על הכנת החלופה לנפט, שעכשיו כבר מוכנה לפרישה, וכל הקודם זוכה.

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים

אהוד: החזון שלך על סוף העשור במשק הרכב לא רק מוגזם אלא דומני שגם תלוי עדיין כמעט כולו בנפט לייצור החשמל למכוניות, אלא אם ייוצר מהגזים של הכבשים בניו-זילנד. אנחנו גם לא יודעים, מתוך בורות כמובן, מי הם "משובטי" הטכניון שעומדים למצוא תחליף לנפט.

* * *

עוד תגובות וברכות

אהוד בן עזר, העורך האמיץ,

ברכות להופעת הגיליון ה-600 של "חדשות בן עזר", המסמן הישג נדיר בעיתונות האינטרנטית התרבותית!

הגייונות האחרונים הם כה רעננים ותוססים כאילו היו ראשונים, מלאי רעיונות ותגובות בנושאי קיומנו כאן ובשאלות על ההיסטוריה שלנו.

איחולינו שתוסיף להוציא את עיתונך באותו מרץ וחיוניות ולפרסם בו גם מיצירותיך שלך, ושלא תתעייף מלהעניק לנו פעמיים בשבוע חומר שכמותו לא נמצא במקומות אחרים.

באיחולי המשך הצלחה,

שלך,

ארנה ושמאי גולן

* * *

שלום אהוד,

 "נהר" [של יוסף יחזקאל] הוא מספרי השירה ה"מינוריים" היפים ביותר שהתפרסמו בעברית, ספר שהמינוריות שלו רק מעצימה את אמירתו השונה כל-כך ולכן הרעננה תמיד.

האור שנמשך ויוצא מהטבע שבו (החיצוני והפנימי) יכול להוות מקור נחמה בעת הזו מול הגל העכור והנורא השוטף אותנו שוב ושוב.

תודה לתקוה וינשטוק על זימון התזכורת.

מומלץ בחום. 

דודו אמיתי

(חבר "אגף האידיוטים המוסריים בעם הישראלי" והיהודי, גבעת עדה)

אהוד: דרישת שלום לחברים המסורים באגף שלך, המשוכנעים שאנחנו אשמים בכך שאין לנו שלום עם הפלסטינים, עם הסורים, עם האיראנים ועם כל השונאים והשואפים להשמידנו.

* * *

לאהוד היקר,

קיבלתי את הגיליונות האחרונים. יש בהם חומר מרתק כגון מאמרו של יוסי אורן על ספרה האחרון של אורלי קסטל בלום. קראתי גם את הערתך האירונית בסיום מאמרו של אורן, בה אתה מכנה את קסטל בלום "סופרת חשובה מאוד" ותוהה האם איננה קצת טפשה. הערתך כתובה בנימת כתיבתה של קסטל בלום. מעין היתממות החושפת מבט ביקורתי קוטל.

לא איכנס לכל אלה הראויים למחמאות אך לא אמנע מלשבח את יוסי גמזו, המוכשר בכתיבה והיודע גם לחשוב.

ואם לא רק לשבח – הרי המשורר יחזקאל נראה לי, בלי אירוניה, יוצר חסר כשרון.

ולהתראות בשמחות,

יאירה גינוסר

* * *

סופר נידח שלום,

מתי דוד מסביר בגיליון 603 מדוע לא תוקם מדינה פלסטינית. הוא מונה מיספר סיבות לחוסר האפשרות להקמת מדינה פלסטינית, שכולן נובעות מכשלים בצד הפלסטיני. לדעתי, הסיבה העיקרית מקורה בחוסר רצונה של ממשלת ישראל הנוכחית לוותר על רוב שטחי הגדה תמורת שלום עם הרשות הפלסטינית.

ניתן להעמיד זאת במבחן. ממשלת ישראל או ארה"ב תציע לצדדים להפוך את יוזמת ז'נבה המפורטת, על כל נספחיה להסכם שלום מחייב. צעד כזה יבהיר לכל העולם (כולל מתי דוד והסופר הנידח) האם ההנהגה הישראלית והפלסטינית מעוניינות בשלום או לא.

הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית בגדה יוביל בהכרח לקריסת שלטון החמאס ברצועת עזה. החמאס הוא הנהנה העיקרי מהיעדרו של שלום.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: במקום יוזמת ז'נבה אני סבור שיותר טוב לאמץ את יוזמת השלום הסעודית, ואם גם היא לא תעזור, יש לחזור ליוזמה אירופאית-מוסלמית מקורית אחרת והיא התמיכה של היטלר בעקרונות של המופתי חג' אמין אל-חוסייני – רק כך נוכל להביא לקריסת שלטון החמאס בעזה.

* * *

רות ירדני כץ

נגמר הגבול

 לשני תארים ממש לא מכובדים זכה הנשיא לשעבר משה קצב על ידי בית המשפט. אנס ושקרן. שני תארים מבישים. הנשיא לשעבר שחשב כמו הרבה גברים שאישה היא אובייקט מיני, והוא בעל הכוח, הסמכות – יכול לעשות ככל העולה על רוחו ולממש את יצריו הבלתי נשלטים. הוא גם היה בטוח שבזכות מעמדו הרם, עורכי דינו היקרים ושקריו, הוא ייצא נקי. הוא טעה. הוא טעה בגדול. האיש שהוא חולה מין סידרתי, שמעלליו היו ידועים לכל הסובבים אותו בתפקידיו השונים, לעיתונאים וגם לחברי כנסת – ששתקו. הם לא רק שתקו, הם נתנו לו רישיון להמשיך במעלליו והעלו אותו בסולם הדרגות עד לרמת נשיא המדינה.

במישרה הרמה ביותר הוא הרגיש עוד יותר טוב ובטוח, ומה שהיה לו בראש זה להשתעשע ולהראות מה כוחו של נשיא מדינה. הוא התעמר על מזכירתו כדי לספק את היצר המיני שלו בלשכתו המפוארת בבית הנשיא, כאשר אשתו נמצאת באותו בניין, בקומה מעל. אני מבקשת להזכיר שתפקידו של נשיא מדינה הוא תפקיד שדורש התעסקות מבוקר עד לילה. לייצג את המדינה ואזרחיה כלפי פנים וכלפי חוץ. מעמדו של הנשיא מחייב אותו לממלכתיות. הנשיא הוא ראש המדינה. מסמל את אחדות העם ומדינתו העצמאית. הוא פותח כנסת חדשה לאחר בחירות, קבלת התפטרות ממשלה ופעולה לכינון ממשלה חדשה. חתימת חוזים שנתקבלו בכנסת, חתימת הסכמים ואמנות עם מדינות זרות, קבלת כתבי האמנה של נציגי מדינות שיש להן קשרים איתנו, ומתן חנינה לפושעים, אנסים, גנבים וכל השאר. מתי היה לו זמן להתעסק בכל אלה כאשר כל מה שהיה לו בראש זה לבוא על סיפוקו המיני בכוח? הנשיא לשעבר כבר לא יכול לצאת מביתו מפני שכל מי שיפגוש בו יאמר בקול רם או בקול שקט: "הנה האנס והשקרן." האיש קיבל אות קין מבית המשפט בצדק וביושר.

התופעה של בעלי תפקידים שכופים עצמם על נשים היא לא חדשה וידועה מאז ומעולם. לא מזמן שמעתי את מפכ"ל המשטרה לשעבר, אסף חפץ, מגן על אורי בר-לב שהיה מיועד לקבל את תפקיד ראש משטרת ישראל שאמר בערך כך, שההווי בחברה הישראלית הוא שגברים בעלי כוח ושררה מתעסקים עם נשים. הוא צודק. הסיפורים על משה דיין, עזר וייצמן, איציק מרדכי, חיים רמון, הרב מרדכי אילון (שהתעסק עם תלמידיו) ועוד ועוד ועוד הם לא מדע בידיוני, זו מציאות עגומה שברוב המיקרים הנשים מעדיפות לשתוק כי יש להן סיבות לשתוק. מקום עבודה מסודר, משכורת בכל אחד בחודש, דמי חופש, מחלה ופנסיה. עד שא' מבית הנשיא החליטה לא עוד!!! עד שד"ר אורלי אינס שחשפה עצמה קבל עם ועדה ואמרה שאורי בר-לב לא יכול להיות מפכ"ל המשטרה, הוא איש לא ראוי. יש גבול. ואני מוסיפה, נגמר הגבול. הפרקליטה רונית עמיאל שייצגה את המדינה בתום קריאת פסק הדין של קצב, אמרה שהיא מעריצה את הנשים שהתלוננו ושהיא יודעת מה הן עברו במהלך החקירות והמשפט כדי להוכיח שהן דוברות אמת. 

עכשיו אין ספק שהנשיא לשעבר יקבל עונש כבד. כמה שנים בבית-סוהר. אף אחד לא יקרע את הבגדים וישב שבעה.

אהוד: האם בנחרצות של 8 מילותייך האחרונות את מתכוונת שמוטב לו שכבר עכשיו יאבד את עצמו לדעת? – צר לי, אך הרשעתו כלל לא זיכתה בעיניי את הנשים שהתלוננו עליו, בייחוד לא זו שבאה "להיאנס" על ידו בפעם השנייה בחדרו במלון. סטירת-לחי פשוטה ומכתב למבקר המדינה האמיץ היו פוטרים מיד את כל התסבוכת שעלתה הון כסף למדינה, וראוי היה גם לד"ר אורלי אינס לנהוג כך מיד, ולא להיזכר רק לאחר שנתיים בגבר שניסה להתעסק איתה ולא בכפייה. צר לי, אך אני חושב שדווקא במקרים כאלה, שאינם כאונס של דינה בשכם או של הנערה ב"מעיין הבתולים", מקרים שהם לא בשדה ולא ביער – הנשים שאינן מפליקות סטירה לגבר ואינן מתלוננות עליו בזמן אמת, אשמות לא פחות, והן אולי גם נשים מניפולטיביות ולא כל כך מסכנות!

* * *

אורי הייטנר

1. הצד השני של הגזענות

ישראל – מדינת כל אזרחיה. אני בעד!

ישראל – "מדינת כל אזרחיה". אני נגד!

אסביר את כוונתי. אני בעד הנוסחה של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה. אין מדינה שאינה שייכת לכל אזרחיה. מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינתם של כל אזרחיה, גם אזרחיה שאינם חלק מן הלאום שלה, כפי שכתוב במפורש במגילת העצמאות. מגילת העצמאות, מראשיתה ועד סופה, מגדירה את ישראל כמדינה יהודית, שקמה בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית. אותה מגילה מבטיחה שוויון זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין.

סמליה של מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודי, הם הסמלים הלאומיים של העם היהודי; ההימנון, הסמל, דגל המדינה, חגי ישראל, יום המנוחה הרשמי. מדינת ישראל קיימת למען העם היהודי כולו ולמען כל יהודי בעולם. מדינת ישראל שומרת על זיקה עם העם היהודי באשר הוא. זרועותיה הביטחוניות של המדינה הופעלו בעבר ואם יהיה בכך צורך – יופעלו גם בעתיד, להגנה על יהודים בגולה ולהעלאתם לארץ. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, וברגע שיחליט לעלות לארץ, הוא זכאי באופן אוטומטי לאזרחות.

אולם כל עוד אותו יהודי, אותו אזרח בפוטנציה, אינו עולה לארץ, אזרחותו היא בפוטנציה בלבד, ואין לה כל משמעות מבחינת זכויות האזרח. לעומת זאת, כל לא יהודי שהנו אזרח המדינה, נהנה מכל זכויות האזרח, כולל הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הדיבור, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות, חופש העיסוק, חופש הקניין. למרות המצב האנומאלי שבו המיעוט הלאומי הוא חלק מלאום הנמצא במלחמה קשה נגד מדינת ישראל, מיום הקמתה, בשל סירובו לקבל את זכות קיומה, מקפידה ישראל להבטיח את זכויות אזרחיה הערבים. היא מקפידה על כך, חרף העובדה שהנציגות הפוליטית של ערביי ישראל מזדהה בגלוי ובעקביות עם אויבי המדינה. שיוויון הזכויות הזה לא נפגע כתוצאה מן העובדה שאין שוויון חובות – האזרחים הערבים אינם משרתים בצה"ל ולא בשירות לאומי חלופי. אין ספק, מדינת הלאום של העם היהודי היא גם מדינתם של כל אזרחיה. אני תומך בכך בכל ליבי.

אבל אני מתנגד בתוקף לכך שישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה". מה פירוש "מדינת כל אזרחיה", במרכאות? זהו שם קוד לשלילת יהדותה של המדינה. זו מילה מכובסת לציון הניסיון לשלול מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו.

מי שמנסה לשלול מן העם היהודי את הזכות למדינת לאום, ורוצה להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", מגדיר עצמו בכינוי המכובס "פוסט ציוני" או לכל היותר "אנטי ציוני". אבל האמת, היא שמי שזו גישתו הוא גזען ואנטישמי.

מי שאין לו ספק שלעם הצרפתי זכות למדינת לאום, לעם הבריטי זכות למדינת לאום, לעם הרוסי זכות למדינת לאום, לעם הערבי זכות לעשרים מדינות לאום, לעם הגרמני זכות למדינת לאום, לכל עם זכות כזאת – זולת עם אחד, העם היהודי, אינו אלא גזען ואנטישמי. גם אם הוא עצמו יהודי.

לפני שבועות אחדים חתמתי, בתפקידי כמנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, על גילוי דעת של 44 ארגונים העוסקים בתרבות וזהות יהודית, נגד עצומת הרבנים האוסרת מכירה והשכרה של דירות לנוכרים. אני מודה, שלא הייתי שלם לחלוטין עם נוסח העצומה, שהיתה פלקטית למדי, ולא התמודדה עם מורכבות הנושא. אבל מול האמירות הקיצוניות, הנגועות בגזענות, המכתימות את היהדות ב"פסק ההלכה", כביכול, של עצומת הרבנים, היה לי ברור שיש לנקוט עמדה, וגם אם איני שלם עם כל מילה, ברגע זה עליי להתייצב, והתייצבתי בצד הנאור של היהדות.

התייצבתי, כיוון ששותפיי לגילוי הדעת הם גופים ואנשים שכמוני – מאמינים בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. שותפיי, הם אנשים שכמוני מבינים שהמאבק על אופיה הדמוקרטי והמוסרי של המדינה והמאבק נגד גילויי שנאת זרים וגזענות, הם מאבקים על צביונה של המדינה היהודית, על מהותה של היהדות.

לעומת זאת, איני משתף פעולה במאבק המתנהל במכללת תל-חי נגד הגזענות, בהובלה של גוף אנטי ציוני המגדיר עצמו בשם המכובס המרכז ל"שלום" ו"דמוקרטיה". בשום אופן לא אשתף פעולה במאבק נגד מכתב הרבנים עם מי ששוללים את צביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא אעשה שקר בנפשי ולא אשתתף במאבק נגד גזענות עם גזענים, שגזענותם מופנית כלפיי.

אאבק נגד הרעיון החמור והבלתי אנושי, שיש להדיר את רגליו של כל נוכרי במדינה ושיש לשלול מאזרחים ערבים את זכותם למגורים במדינת ישראל. אולם במאבק זה לא אשתף פעולה עם מי ששוללים את זכות קיומה של התיישבות יהודית וציונית, ומציגים יישובים המגדירים את עצמם כיהודים וציונים כ... גזענים לכאורה. לא אשתף במאבק זה פעולה עם מי שמנסים לשלול מן העם היהודי את אדמות הקרן הקיימת שנרכשו במיטב כספי היהודים בעולם כדי להקים עליהן התיישבות יהודית. לא אשתף פעולה במאבק כזה עם מי שרואים בשבועת אמונים למדינה יהודית ודמוקרטית ... גזענות, כלומר בעיניהם עצם ההגדרה מדינה יהודית היא גזענית (אישית, אני מתנגד להצהרת האמונים הזו כי היא מיותרת, אבל הצגתה כגזענות, פירושה שלילת הרעיון של מדינה יהודית, שזו כשלעצמה עמדה גזענית).

גם המאבק הצודק ביותר, יאבד את צדקתו אם יוכתם בשותפים שהצדק מהם והלאה. גזענים אינם שותפים ראויים למאבק בגזענות.

אני מאמין במדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטיה. יש לחזק את יהדותה של המדינה, את ציוניותה ואת הדמוקרטיות שלה. יש להיאבק בכל ניסיון להתנקש באחת הצלעות הללו.

2. פשע נגד היהדות

מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר – לא תעמוד על דם רעך. [סנהדרין עג, ע"א].

אבריו של אבי כהן, יכלו להציל את חייהם של 5-6 בני אדם. חייהם לא ניצלו, מאחר ואבריו של אבי כהן לא נתרמו.

אבי כהן היה דמות נערצת על רבים. תרומת אבריו עשויה היתה לעודד אנשים רבים לחתום על כרטיסי אדי, ובכך להרבות טוב ולהציל חיי אדם רבים.

זה היה רצונו של אבי כהן. עובדה – היה לו כרטיס אדי. כרטיס אדי, כמוהו כצוואה. צוואתו של אבי כהן היתה, שאבריו יתרמו להצלת חיי אדם. הצוואה הופרה.

האם ניתן לשפוט את משפחתו של אבי כהן, על החלטה שקיבלו בשעה קשה כל כך? כאשר מדובר בפיקוח נפש, בחיי אדם, השעה הקשה שבה קיבלה את ההחלטה אינה רלוונטית. כן, ניתן וראוי לגנות את המשפחה על החלטתה. בוודאי שיש לגנות אותה על כך, משהחלטתה מנוגדת בתכלית לצוואתו של אבי כהן.

אך מי שראויים יותר מכל לגינוי, הם הרבנים שהסיתו את המשפחה לקבל את ההחלטה, בהפחדות ובהבטחות נסים. אין המדובר רק בחוסר אחריות. מדובר בפשע.

אותם רבנים פשעו, בראש ובראשונה, כלפי האנשים שחייהם יכלו להינצל, וכתוצאה ישירה ממעשיהם, הם ימותו. הם פשעו כלפי בני משפחותיהם של הנדונים למוות. הם פשעו כלפי אבי כהן, שבמותו ציווה חיים, והם גרמו להפרת צוואתו, ובמעשיהם ציוו מוות. הם פשעו כלפי משפחתו של אבי כהן, כאשר מנעו מהם את הזכות הגדולה להציל חיי אדם.

אותם רבנים פשעו גם נגד היהדות. הם פשעו בחילול השם, במעשים הממאיסים על הציבור את היהדות. אך עיקר פשעם הוא כלפי ערכי היהדות.

היהדות היא תורת חיים. היהדות מאמינה בקדושת החיים. היהדות מתייחסת למוות כאל טומאה, בהיותו היפוכם של החיים. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ודוחה את מרבית המצוות. אחת משלוש העבירות היחידות עליהן נאמר "יהרג ובל יעבור" היא שפיכות דמים. היהדות מצווה על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

מה משמעות "לא תעמוד על דם רעך"? אם אתה הולך ברחוב, רואה אדם שנפצע בתאונה, שוכב על הכביש ומדמם ואינך מושיט לו עזרה – עמדת על דמו. אם הוא איבד את חייו, אתה נושא באחריות. זאת בדיוק הסיטואציה. מיספר אנשים חולים משוועים לעזרה, ואותם רבנים פעלו באופן אקטיבי כדי למנוע מהם את העזרה שעשויה להציל את חייהם. אותם רבנים עברו עבירה חמורה ביותר.

אין כל משמעות לטיעונים ההלכתיים נגד תרומת איברים. טיעונים אלה מתבססים על הלכות שנפסקו כאשר לא היתה קיימת האפשרות של הצלת חיים באמצעות תרומת איברים. ההלכות הללו נפסקו בטרם ידעה הרפואה להגדיר את המשמעות של מוות מוחי, כמוות לכל דבר. ההלכות הללו בטלות בשישים מול רוח התורה, הדוגלת בקדושת החיים. אותם רבנים חטאו חטא חמור כלפי היהדות.

אבי כהן חתם על כרטיס אדי, ובכך ציווה את אבריו להצלת חיי אדם. למה צוואתו לא כובדה? למה שאלו את המשפחה? למה נתנו לאנשים אחרים את הרשות להפר את הצוואה ולמנוע מאבי לממש את מבוקשו ולהציל חיי אדם?

על הכנסת לחוקק חוק, המתייחס לכרטיס אדי כאל צוואה מוחלטת, שאינה משאירה לאיש שיקול דעת כלשהו.

ובכלל, יש לשנות את כל הגישה לתרומת איברים. יש להחליף את החתימה על כרטיסי אדי, בחתימה על כרטיסים הפוכים. רק מי שאינו רוצה להציל חיים, יחתום על כרטיס מיוחד, אותו ישא בכיסו לדיראון. באין כרטיס זה על גופו של הנפטר, יש להשתמש באיבריו להצלת חיים.

בבוא יומנו, לא יהיה לנו כל צורך, כל שימוש, באברי גופנו.

אין זו דעה. זו אקסיומה. היא נכונה, באותה מידה, לשיטתו של מי שמאמין שהמוות הוא סוף פסוק ולשיטתו של מי שמאמין בהישארות הנפש, בעליית הנשמה, בתחיית המתים. כך או כך, אין עוד כל משמעות לגוף, לחומר.

ברגע שאדם הולך לעולמו, הוא בכל מקרה תורם את איבריו. השאלה היא האם הוא תורם אותם לרימה ולתולעה או להצלת חיי אדם (כאשר הדבר אפשרי). זאת הברירה היחידה. זו בכלל דילמה?

3. שש הערות על הנשיא האנס

א. לא נעים לראות

בעיצומה של החקירה נגד קצב, קרא טומי לפיד ז"ל לחון את משה קצב, כיוון שהציבור הישראלי מאוד לא רוצה לראות את נשיאו יושב בכלא.

לפיד צדק. אכן, זה לא כל כך נעים לראות נשיא בכלא. אולם מה שהציבור באמת אינו רוצה לראות, הוא נשיא עבריין. אם הנשיא הוא עבריין, האינטרס הציבורי הוא שהנשיא ישלם את חובו לחברה. וכשמדובר בעבירה שהעונש עליה הוא מאסר, האינטרס הציבורי הוא שהנשיא ישב בכלא.

הדבר נכון גם כאשר מדובר בעבירות קלות יותר. קל וחומר כאשר מדובר באחת העבירות החמורות ביותר וכאשר מדובר באנס סדרתי, שהתעלל בגופן ונפשן של נשים חסרות אונים באכזריות כזו, לאורך חייו הציבוריים.

לא נעים לראות נשיא יושב בכלא. אבל הרבה פחות נעים לדעת שבבית הנשיא ישב מפלצת.

ב. קצב את עונשו

מה יהיה עונשו של קצב?

אני שומע דיבורים על העונש הכבד כל כך שבעצם הנפילה מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ועל כך שיש להקל בעונשו של קצב מתוך התחשבות בכך שהוא כבר נענש קשות.

האמירה הזאת חמורה מאוד. היא חמורה, כיוון שהיא חותרת תחת עקרון השוויון בפני החוק. היא חמורה, כיוון שהמעמד והכוח שהיו בידי קצב – הם-הם היו כלי העבודה שלו בביצוע זממו, ולכן אין הם סיבה להקל עליו, אלא דווקא להחמיר איתו. והעיקר – מן המנהיגים אנו מצפים ליותר מאשר מאחד האדם; אנו מצפים מהם לדוגמה אישית ומופת ציבורי. כאשר האזרח מס' 1, אדם רם ונישא, מנצל את מעמדו הרם לפשע החמור ביותר אחרי רצח – יש להענישו בכל חומרת הדין.

ג. קלון האומה

על פי החוק, בבוא יומו של קצב, הוא ייטמן בחלקת גדולי האומה, בהר הרצל.

חלק מהנשיאים וראשי הממשלה הורו בצוואתם שלא לקבור אותם בחלקה זו (ב"ג, בגין, ויצמן). אין לחשוד בקצב שהוא יוותר על הכבוד הזה.

כדי שחלקת גדולי האומה לא תהיה לקלון האומה, יש למהר ולחוקק חוק, על פיו מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, לא יקבר בחלקת גדולי האומה.

ד. ניצחון הציבור

888הרשעתו של קצב היא ניצחון הציבור והאינטרס הציבורי על השררה והכוח. האינטרס הציבורי נחל ניצחון נוסף – ניצחון על סוללת עורכי הדין היוקרתיים, היחצ"נים והדוברים, שפעלה בשם קצב ולא חסכה כל מאמץ לרמוס את כבודן של קורבנותיו ולהכפישן, כדי לערער את אמינותן. מול החבורה הזאת ניצבו אנשי הפרקליטות, עורכי דין מקצועיים ומוכשרים, שיכלו אף הם לעשות הון במגזר הפרטי, אך בחרו בשירות הציבורי, בהגנה על האינטרס הציבורי, ובשכר המקובל במגזר הציבורי.

בלילה שקדם לניצחון החשוב הזה, הסתיימה שביתת הפרקליטים הממושכת והצודקת. מן הראוי שהחברה הישראלית תוקיר את מגיניה ותצדיע להם.

ה. כשל העסקה

הפרקליטות ראויה להוקרה ולהצדעה, אך אין היא חסינה מביקורת על כשליה. בתיק הזה, כשלה הפרקליטות בגדול, בעסקת הטיעון שחתמה עם קצב. עסקת הטיעון הזו הייתה עלולה לחלץ אותו מההרשעה באונס, ובכך לפגוע קשות באינטרס הציבורי ובקורבנות מעשי האונס.

ובכלל, אני סבור שאין כל מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר מדובר באישי ציבור, יש עניין ציבורי מובהק, בכך שהאמת תצא לאור.

דוברי קצב מציגים, גם אחרי ההרשעה, את העובדה שהוא ביטל את העסקה כהוכחה לביטחונו בצדקתו. נו, באמת...

קצב נהג בעסקה בשיטת המו"מ הפלשתינאי – מו"מ שמטרתו היחידה היא לחלץ את מקסימום הוויתורים מהיריב, כנקודת הפתיחה של המשך התהליך. קצב האמין, שאחרי שסחט ביוזמתו המלאה עסקה נוחה כל כך, הפרקליטות לא תחזור לכתב האישום המקורי, וכתב האישום החדש יהיה ברוח עסקת הטיעון. הוא גם האמין, שהכחשה נמרצת וחד משמעית של כל מעשיו, מול כתב אישום אנמי ומהוסס, תביא לזיכויו, לפחות מחמת הספק.

אבל בית המשפט היה חכם יותר ואמיץ יותר.

ו. לזכותה של א' מבית הנשיא

כשל נוסף של הפרקליטות, היה הוצאתה של א' מבית הנשיא מכתב האישום. א' תיארה בפרוטרוט ובאופן מדויק את דפוס ההתנהגות האופייני לקצב. הוא נהג בה באותן שיטות בהן נהג בכל קרבנותיו.

אף על פי כן, איני סבור שיש לשנות זאת בדיעבד ולהגיש כתב אישום נוסף נגד קצב. א' היא אחת משורה של קורבנות קצב, שעל הפגיעה בהן חלה התיישנות או שמסיבותיהן החליטו שלא להתלונן. מבחינה אישית, לא נעשה עם א' צדק, והיא תיטיב לעשות אם תתבע את קצב בתביעה אזרחית. אולם מבחינה ציבורית, אין צורך בהרשעות נוספות. מה שחשוב הוא עצם ההרשעה והעונש שיקבל קצב.

א' מבית הנשיא ראויה להוקרת הציבור, על אומץ לבה. א' עשתה מה שלא העזה לעשות אף אחת מקרבנות קצב – היא הראשונה שהתלוננה וחשפה את פרצופו האמיתי של הנשיא האנס, המפלצת ממשכן נשיאי ישראל.

אהוד: אני סבור שקצב לא "אנס" את עובדותיו. הוא התאנה להן, אולי חשף בפניהן את אברו וגם הצליח לבעול, אולי מאחור, במשרד, אחת או שתיים מהן, אבל העובדה שהן שתקו כל השנים והניחו לו להתעסק איתן וגם כנראה לזיין אותן – מלמדת עליהן לא פחות מאשר עליו. מה הן חשבו? שאם לא תתלוננה אזיי הן כן תמשכנה לעבוד אצלו? שהן שפחות-מין? שתקופת העבדות עדיין נמשכת אצלנו? שסטירה לשר ויציאה בבכי מחדרו לא יהיה להן הד ולא יביאו לחקירה נגדו?

לא. קצב הוא לא מפלצת. הוא סתם זכר דפוק ממוצא סוציו-אקונומי נמוך, איש ציבור מתחזה, מתחסד גם בדתיותו-כביכול שהיתה לו מעין סמל ומגן עדתי, איש קטן יהיר ושקרן שיצריו ועמדותיו הרמות העבירו אותו על דעתו ולכן לא היה מסוגל אפילו להודות בעסקת הטיעון [זאת כלפי משפחתו] – אלא דהר בטיפשותו לקראת מפלתו.

* * *

אלישע פורת: פזמון לא מזוהה

אהוד יקירי שלום,

אני פונה דרכך אל קהל קוראיך, הסקרנים והמשכילים, ומבקש את עזרתם: מי מכיר מי יודע מי כתב את הפזמון המצורף, הלא מזוהה הזה? האם זה תרגום מיידיש?

והריני מודה על כל פיסת מידע,

בברכה,

אלישע פורת

פזמון לא מזוהה

נמצא בתיקו של יעקב רבי

יד יערי, גבעת חביבה

זֶ'נִיָה

וְרֶנִיָה

שְׁתֵּי יְדִידוֹת –

לַתּוֹפֶרֶת הָלְכוּ לַעֲשׂוֹת מְדִידוֹת.

זֶ'נִיָה הִזְמִינָה חֲלִיפָה אֲפוֹרָה –

עוֹד מְעַט וְתִהְיֶה תְּפוּרָה.

רֶנִיָה רוֹצָה שִׂמְלָה עִם מַחְשׂוֹף

שְׁאֵין לוֹ רֵאשִׁית וְאֵין לוֹ סוֹף.

אָמְרָה הַתּוֹפֶרֶת: – נָא לֹא לְהַפְרִיז!

מָה אַתּ חוֹשֶׁבֶת? אַתְּ לֹא בְּפָּרִיז!

הַחֲלִיפָה כְּבָר מוּכָנָה וּמוּשְׁלֶמֶת:

זֶ'נִיָה כּוֹתֶבֶת צֶ'ק וּמִיָד מְשַׁלֶמֶת.

(הִיא בִּכְלָל עֲשִׁירָה כְּקֹרַח,

לִפְתּוֹחַ אַרְנָק זֶה בִּשְׁבִילָה שׁוּם טֹרַח!)

וְשִׂמְלָתָה שֶׁל רֶנִיָה – מַה יְהֵא עָלֶיהָ?

אוֹמֶרֶת הַתּוֹפֶרֶת, גְבֶרֶת לֵאָה:

– שׁוּבִי-נָא בְּעוֹד שָׁנָה וָרֶבַע,

בָּעֶרֶב, בֵּין שֵׁשׁ וָחֵצִי לְשֶׁבַע.

וּדְעִי לָךְ, מַחְשׂוֹף כַּזֶה אִיז נִישְׁט קַיין הוּנְט,

זֶה יַעֲלֶה לָךְ בִּדִיוּק אֶלֶף פוּנְט!

בָּזֶה תָּם שִׁירִי וְנִשְׁלָם,

הַשֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָ            ם.

(המסמך נמצא עם מסמכים משנת 1970 בערך)

* * *

חנן רותם

פתחו לי תיק במשטרה. החשד: הריסת יישוב

בחורף 1949 קמתי בבוקר, לבשתי על הפיג'מה שלי מכנסיים, חולצה וכל בגד חם שמצאתי, ויצאתי בטרמפים מגינוסר לצפת לראות את חמישה עשר סנטימטרים השלג שכיסו את העיר.

בחורף 1950 כבר הייתי חבר קיבוץ חצרים שממערב לבאר שבע, והשלג הגדול הגיע אלינו – וגם דרומית מאיתנו.

בין לבין הספקתי להשתתף בהקמת קיבוץ משאבי שדה, להתפלג ולהתחיל מחדש בקיבוץ חצרים. האנשים היחידים שהכרתי בסביבתי החדשה היו חברי הקבוצה הקטנה שעימה עברתי לשם.

קיבוץ חצרים (קֶלטָה) הוקם ב-1946. במלחמת העצמאות נלחם כשהוא נתון במצור, ובהגיענו לשם עדיין הרגשנו את עקבותיו של המצור. בתקופת המלחמה היה מטוס ה"פרימוס" מביא להם לפעמים דואר, עיתונים (שזמנם עבר) ואספקה. רוב מצרכי המזון היו שימורים. לאחר מכן, חלק מהחברים סלדו משימורי דגי בִּיצְ'קִי, שאותם אכלו בתקופת המצור עד זרא. היו חברים שיכלו לומר לך במדוייק כמה שזיפים תמצא בקופסת שימורי לפתן. הם גם סיפרו לנו לכמה שימושים יכולים להספיק מים במימייה אחת.

שמענו כיצד לשידור על הכרזת המדינה האזינו חברי חצרים ברדיו-טרנזיסטור של קובי שרת (אולי המכשיר היחידי בארץ מסוגו). הבחור היה גם מוכתר הישוב. תפקיד זה הצריך יכולת וכישרון לבוא בדברים עם השכנים הבדואים, והתאים מאוד לבנו של משה שרת, אבי הדיפלומטיה הישראלית.

עבודתי הראשונה בחצרים היתה בנגריה המכנית. הקיבוץ שכר בעיירה באר שבע רכוש נטוש: חצר וסביבהּ מיבנים אחדים. במתחם זה הוקמה נגריה, ובה יצרנו דלתות וחלונות בשביל הבנייה הנרחבת שהחלה לאחר המלחמה.

באותה עת כבר הובררה הבעיה החמורה ביותר של החקלאות בנגב: מליחות הקרקע. לכן, כתוספת לשטחים שהמשק עיבד ליד הבית, הועמדו לרשותו שטחים "בצפון", במקומות ששמותיהם העידו מי עיבדום לפני כן: בְּרֵיר וסואפיר. בניגוד לאדמת הלֶס הבהירה והמאובקת בנגב, אדמות אלה היו כהות, דשנות ונוחות לעיבוד – ורחוקות מ"קו הצחיחות" שעבר ליד באר שבע.

כאשר בישר לי סדרן העבודה כי הועברתי מהנגריה לפלחה, שמחתי מאוד.

אמנם אהבתי את העבודה בנגריה, אבל עבודה על טרקטור-שרשראות קסמה לי מאז ילדותי. השבועות הראשונים עברו עלי בטיפול בטרקטורים: גירוזים, החלפת שמן וטיפול במסנן האוויר. רק משצברתי ניסיון בכך נמצאתי ראוי לעלות על טרקטור ולהתחיל לעבוד.

העבודה בשטחים שבצפון היתה כרוכה בהתנתקות מחיי הקיבוץ. התגוררנו במאהל זמני, תוך קפיצות הביתה רק בסוף השבוע. העבודות התנהלו בעיקר בשעות האור, חלקן – גם בלילה, לאור פנסי הטרקטור. בחלקות שעיבדנו, ובעיקר בוואדיות, היו עצי פרי נטושים, וכל אימת שרצינו, יכולנו לקטוף מישמשים מתוקים וריחניים ולאכול מהם בהנאה.

באחד מימי ראשון בשבוע שבנו מהקיבוץ למחנה הצפוני ונדהמנו: שטח גדול שחרשנו ושׂידדנו היה מוקף גדר – כל הסימנים כי מתכוונים להקים שם יישוב חדש.

שיטה זו של קביעת עובדות בשטח קוממה אותנו. לפיכך החליט מי שהחליט כי אסור להשלים עם המצב החדש, ומהקיבוץ הוזעקה המשאית הגדולה, נהוגה בידי חבר יוצא דרום אפריקה. עלינו על המשאית, וזו החלה לנסוע ולרמוס את כל כלונסאות העץ של הגדר, מתעלמת מהתיל הדוקרני שכבר נמתח בין הכלונסאות. לאחר שכל הגדר שכבה רמוסה על האדמה, פנינו אל מכל-המים שניצב על גבי מגדל עשוי קורות עץ. המיתקן נכנע לכוח השרירים של עובדי הפלחה המסתייעים במשאית, ועד מהרה היה גם הוא מוטל שׁדוּד על הקרקע. נדמה לי שזה היה היישוב בעל משך החיים הקצר ביותר בארץ.

כעבור ימים אחדים הובאנו, כל הורסי היישוב, אל משטרת מגדל-אשקלון. מכל אחד מאיתנו נגבתה עדות, נלקחה טביעת אצבעות – ונפתח תיק. קינחנו וניקינו את אצבעותינו מהצבע, אמרנו שלום לשוטרים ושבנו לחצרים. יותר לא שמענו דבר על התיקים שנפתחו לנו במשטרה.

כעבור שנים, אחרי שעזבתי את חצרים, ביקשתי לעבוד במוסד ממשלתי. היה עליי למלא טפסים רבים, ונדרשתי להביא אישורים: תעודת אזרחות ישראלית, וכיוצא באלה ניירות שיעידו על כישורים והתאמה. בכל המסלול הארוך והקפדני הזה של חקירה ודרישה, איש לא הזכיר את התיק שנפתח לי במשטרה עקב הריסת יישוב. נשמתי לרווחה והודיתי בליבי לכל מי שסייע לחקיקת חוק ההתיישנות במדינת ישראל.

שמעתי כי קיבוץ חצרים מעבד עד היום את השטח בבְּרֵיר.

אהוד: לדעתי בראשית שנות ה-50 לא היה עדיין בנמצא רדיו-טרנזיסטור והכוונה אולי לרדיו נישא שהיה קטן במימדיו אך עדיין גדול מאוד בהשוואה לטרנזיסטורים שאנחנו מכירים.

* * *

נעמן כהן

התגלות

חלק שני

החזית המערבית 1918-1914

כאחוז דיבוק התנדב אדי לשרת ברגימנט הרגלים הבווארי מס' 16 "רגימנט ליסט", על שם המפקד הראשון. טבילת האש הראשונה היתה בפלנדריה ליד איפר. אחרי ארבעה ימי לחימה הצטמק הכוח הלוחם של רגימנט ליסט מ-3,600 ל-611 איש. שיעור האבדות הראשונות, על פי האומדנים, היה קרוב ל-70 אחוז, במקצת גם בגלל אש של כוחות גרמניים אחרים, הרגימנטים של ויוטמברג וזקסון, שטעו בחשכה וחשבו את הבווארים לחיילים אנגליים. קולונל ליסט עצמו היה בין הנופלים. במהרה, למראה אלפי ההרוגים והפצועים, פינה את האידיאליזם הראשוני שלו להכרה "שהחיים הם מאבק תמידי ונורא."

ב-3 בנובמבר 1914 הועלה לדרגת רב-טוראי. סמל ראשון מקס אמאן המליץ על קידומו בדרגה בהמשך המלחמה. מטה הרגימנט שקל למנות אותו למפקד שאינו קצין, אבל הוא לא רצה בכך. הוא חשש שיעבירו אותו מן הרגימנט.

במטה הרגימנט קיבל תפקיד רץ תורן, אחד מקבוצה של שמונה עד עשרה רצים שתפקידם להעביר הוראות, ברגל או לפעמים על אופניים, מעמדת הפיקוד של הרגימנט אל מפקדי הגדור ומפקדי הפלוגות שבחזית, מהלך שלושה קילומטרים משם. בזמנים שהיתה החזית שקטה יחסית, יכלו הרצים לשבת בחיבוק ידיים במפקדות. אין ספק במפקדות היו התנאים טובים פי כמה מאלה שבחפירות.

במטה הרגימנט בפורן, ליד פרומל שבאזור איפר, עלה בידו למצוא זמן לצייר ולקרוא את חיבוריו של שופנהאואר, שנשא עימו לכל מקום.

בזמן הקרבות, כשהיה עליהם להעביר הודעות לחזית ולחצות את קו האש, היו סכנות של ממש. האבדות בקרב הרצים היו גבוהות. תמיד היו שולחים שני רצים כדי להבטיח את מסירת ההודעה במקרה שאחר מהם ייהרג. שלושה משמונת הרצים שסופחו לרגימנט נהרגו ואחד נפצע בהיתקלות עם לוחמים צרפתיים ב-15 בנובמבר. לשמחתו שיחק לו המזל. כאשר התפוצץ פגז של הצרפתים בעמדת פיקוד קדמית של הרגימנט והרג ופצע כמעט את כל אנשי המטה שהיו שם, הוא נמצא בחוץ, למזלו יצא מן העמדה דקות ספורות קודם לכן. בין הפצועים קשה היה מפקד הרגימנט, אוברסטלויטננט פיליפ אבגלהארדט, שעמד להמליץ עליו כראוי להענקת עיטור צלב הברזל, על חלקו, בעזרתו של חייל אחר, בהגנה על חיי המפקד תחת אש ימים אחרים קודם לכן.

ב- 2 בדצמבר הוענק לו סוף סוף צלב הברזל מדרגה שנייה, ובכך היה אחד מארבעה רצים ומשישים לוחמי הרגימנט שזכו לכבוד הזה. זה היה היום המאושר בחייו.

למחרת החליטו החברים בפלוגה לבקר בכפר הצרפתי הראשון שנגלה להם. הכפר דמה לכל כפר. הוא אפילו לא שם לב לשמו. הכפר הזכיר לו כל כפר דומה באוסטריה. החזירים, הפרות, התרנגולים, הריח, הכל היה דומה. אלא שכאן דיברו צרפתית.

"נלך לחפש צרפתיה!" נשמעה הקריאה אצל כולם.

"בוא אָדי," הפציר בו ברנדמאייר.

"ללכת אל צרפתיה?" הניד ראשו בשלילה.

"הצרפתיות עדיפות על הגרמניות," המשיך, "הן יודעות לעשות אהבה, לא כמו הפרות הגרמניות."

"מה? כבר לא נשאר בכם שום רגש כבוד גרמני?" הרים את קולו.

"למה? מה אתה נזיר?" שאל אותו ברנדמאייר בשמץ רצון לפגוע.

אָדי לא אהב את הכינוי הזה שנדבק אליו. הוא לא אהב שקראו לו "הנזיר". הוא העדיף את הכינוי שאחרים הדביקו לו: "אָדי האמן" הוא תמיד העדיף לראות עצמו אמן.

בלתזאר ברנדמאייר המשיך ולחץ עליו: "אף פעם לא זיינת בחורה?"

"תראה ברנדמוירי," השיב לו, "אף פעם לא היה לי זמן ואף פעם לא אגיע לזה."

ההפגזה שנחתה באופן פתאומי קטעה את כל התוכניות, הסמל נהרג ואיתו עוד שני חיילים. חלקי גופות וגפיים קטועים נחתו על החפירה. כולם קפצו למטה לחפירות, נקברו עמוק ככל שיכלו. רצו לצמצם את קיומם לאפס.

"האנגלים עומדים לצאת מהחפירות ולתקוף," נשמעה קריאה. לתדהמתם האש פסקה לפתע ונשתרר שקט מקפיא. והנה מהחפירה האנגלית בא ורץ לעברם גוש לבנבן-אפור, כלב.

הוא סיכן את עצמו קפץ למעלה תפס את הכלב והביאו לתוך החפירה. מיד מצא לו משהו לאכול. הוא ליקט את כל שיירי קופסאות הבשר משימורים, והכלב החל ללקק את הבשר ואחר פנה וליקק את בעליו החדש. אָדי התבונן בשמחה בכלב החדש שזימן לו הגורל וישב והתבונן בו. מאוד שמח על החבר החדש והצייתן. הכלב היה טרייר לבן גובה – כ-28 ס"מ. משקל 7 עד 10 ק"ג. פרוותו בינונית ובצבע לבן. כלב מאוד שרירי, מאוד חזק, לסת חזקה (כדי שיוכל להביא את הטרף), ציפורניים חזקות (כדי שיוכל לחפור במחילה ולהגיע לטרף). תוחלת החיים – כ-16 שנים. מוצאו כנראה מסקוטלנד. הסקוטישטרייר, חשב, הוא טהור גזע. בתחילה הציידים המגדלים היו מוותרים על הגורים הלבנים ולא משתמשים בהם, אך לאחר תאונת עבודה, כאשר בטעות צייד ירה בטרייר שלו שהיה בצבע כהה, הוא החליט להשתמש רק בכלבים הלבנים שמאוד בולטים במהלך הציד, כך הופרד הווסטי לגזע נפרד.

מאז אהבתו האמיתית היחידה של אָדי היתה נתונה לכלבו. הוא החליט לתת לו את השם "פוֹקְסְל", שועלון, הוא החל לאלף אותו ולימד אותו לבצע תעלולים. כמה נחת יש, חשב, מקשר עם כלב. מי עוד נאמן לאדם מכלב. פוֹקְסְל היה שמח יום-יום לקבלו כששב מתפקידו. חבריו הרצים ארנסט שמידט ואנטון בכמן, שמחו גם הם לשחק עם פוֹקְסְל, והשגיחו עליו בהיעדרו. תמיד אמרו "אנו הגרמנים, העם היחידי בעולם שיש לו גישה הוגנת לבעלי חיים."

בעונה זו היה אמור להיות קור אבל בניגוד לציפיות היום היה בהיר. השמש הופיעה ונעשה קצת חמים. היה שקט. האנגלים כהרגלם התכוננו לתקוף.

"משעמם לך, מה?" שמע קול.

הוא התבונן למעלה וראה את סגן הוגו גוטמן קופץ לחפירה, "מה אתה עושה?" גוטמן היה מופתע לראות את אָדי יושב בחפירה למטה מעליו כמה שקי חול ששימשו מגן והוא אוחז בידו מחבת ברזל גדולה על האש. מדי פעם תפס אָדי בידיו חולדה גדולה והשליך אותה למחבת כך היה צולה חולדות חיות באש. החולדות נעו זעו על המחבת תוך ציוץ נואש עד שמתו.

"אתה אוכל אותן?" תמה גוטמן.

"אני לא אוכל בשר," השיב. "בשר אינו בריא לגוף."

"אז למה לך לעשות את זה?" שאל.

האם היהודים אוכלים חולדות, חשב. "אתם כולכם קניבלים," אמר לו. "אדאג להכין לכם נקניקי דם מעודף הדם שלי, מדוע לא? הרי אתם כל כך אוהבים בשר!"

"אתה צמחוני?" תמה גוטמן.

"אכילת בשר מזיקה," השיב לו, "אנחנו חייבים להוקיר ולקדם בכל האמצעים את כבוד האדם. כפי שאין תחליף לאמן דגול, שהשאיר אחריו תמונה בלתי גמורה ואיש מלבדו לא יוכל להשלים אותה, כך גם אין תחליף למשורר, להוגה דעות, למדינאי גדול ולמצביא נערץ. וזאת ידוע היטב ליהודי מרקס ש'גדולתו' טמונה בהרס האנושות ותרבותה."

האופטמן גוטמן לא הבין בדיוק את התשובה וניסה לשנות את נושא השיחה, "שמע," אמר, "בזכות תגלית חשובה, יש עדיין סיכוי לנצח במלחמה. פריץ הַאבֶּר זכה היום בפרס נובל לכימיה לשנת 1918."

"מי זה פריץ הַאבֶּר?" שאל אדי בתימהון, "מה הוא כבר גילה?"

"לא שמעת על פרופסור הַאבֶּר?" שאל סגן גוטמן בהתנשאות קלה. "פריץ הַאבֶּר עומד בראש המכון לפיזיקה כימית על-שם הקיסר וילהלם בברלין. הוא גרמני פטריוט, ואת כל המצאותיו הקדיש לעם הגרמני."

"עוד גרמני פטריוט," חשב לו אָדי, "יהודי שהמיר דתו אינו גרמני! מה כבר מעניין אותי היהודי הזה? גוטמן מנסה עוד פעם לברבר על תרומת היהודים לגרמניה."

האופטמן גוטמן המשיך להסביר: "פרופסור הַאבֶּר קיבל את פרס נובל על פיתוח תהליך ההופך את החנקן שבאוויר לאמוניה. פיתוח חומר גלם לייצור דשן. התהליך הזה נקרא בגרמניה 'ייצור לחם מן האוויר'."

 "ומה זה קשור למלחמה?" שאל.

"ההמצאה שלו איפשרה שני דברים: פיתוח חומר גלם ליצור דשן ופיתוח חומרי נפץ וחומרים ללוחמה כימית."

סגן גוטמן החל להרצות בלי הפסקה: "האקדמיה הגרמנית הגדירה את הַאבֶּר מי ש'היטיב עם האנושות.' הַאבֶּר פתח את עידן הלוחמה הכימית המודרנית כאשר שיכנע את מפקדת הצבא הגרמני להשתמש בגזים הרעילים כלור ופוסגן כנגד חיילי האוייב. הוא אירגן את הייצור ואף היה אחראי ליישום הלוחמה הכימית בחזית."

האופטמן גוטמן המשיך בדבריו שהפכו להרצאה משמימה עוד יותר: "בין היתר הַאבֶּר פיתח את החומר צקלון B. מימן ציאנידי [נקרא בפשטות כציאניד]. הוא תרכובת כימית של אטום מימן וקבוצת ציאנו שנוסחתה H−C≡N, והיא המפורסמת ביותר מבין הציאנידים. תמיסה של מימן ציאנידי במים מכונה חומצה פרוסית. המימן הציאנידי הוא נוזל נדיף מאוד, שנקודת הרתיחה שלו היא מעלה אחת מעל טמפרטורת החדר (26°C), ובה הוא הופך לגז. המימן הציאנידי הוא חומר רעיל ביותר וחסר צבע. ריחו חלש, מריר, ודומה לזה של שקדים. המימן הציאנידי הוא חומצה חלשה, והוא מגיב כחומצה בהופכו ליון הציאניד־CN בתמיסה מימית, תמיסה זו נקראת חומצה הידרוציאנית.

ייצור של מימן ציאנידי בכמויות גדולות נעשית בשתי תהליכים כימיים. בשני התהליכים נעשה שימוש בתגובת אמוניה ומתאן בטמפרטורה של 1200 צלסיוס על גבי זרז. מסוג פלטינה. השוני ביניהם הוא, שהאחד מתרחש בנוכחות נמוכה של חמצן. והשני בנוכחות גבוהה של חמצן. ניסוח התהליכים הם:

CH4 + NH3 → HCN + 3 H2

CH4 + NH3 + 1.5 O2 → HCN + 3 H2O

 מימן ציאנידי הוא חומר רעיל ביותר, וריכוז של 300 יחידות ממנו למיליון יחידות אוויר מספיק כדי להרוג אדם מבוגר תוך דקות. היון-C≡N שבציאניד נקשר לאנזים המשמש בכל תאי הגוף כזרז לתגובת החיזור של חלבון הציטוכרום C אשר בקרום המיטוכונדריון. בכך משובשת פעולת המיטוכונדריון, והתא לא מבצע נשימה תאית."

האופטמן גוטמן שם לב שאָדי איבד את חוט הקשר ואינו מקשיב לו יותר. "קשה לך להבין נוסחה מדעית אה?" גיחך לעברו.

"אם הגזים של 'היהודי' כל כך יעילים למה אין הם הורגים את האוייב?" חשב אָדי בליבו. היהודי בטח זייף שם משהו למען הכסף. גם האופטמן גוטמן, היהודי, ודאי קנה את הדרגות שלו בכסף. תמיד היהודי המושך בחוטים מאחורי הקלעים.

הוא ניגש אל חפציו ונטל מתרמילו את הספר "מין ואופי" והחל לסכם את עיקריו במחברת:

1. יש קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותם תכונות אצל הגזע הכושי (NEGROID) והמונגולי.

2. היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים.

3. ההיבט היחיד אשר היהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם.

4. היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות. ליהודים אין הבנה ברעיון המדינה והאזרחות.

5. הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טראגיות היא לא נכונה.

6. היהודי לא מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, מנגד – אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (הארים).

7. יהודים טישטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים. עם הופעת היהודים הקו המפריד בין "טוב" ל"רע" נעשה לא ברור, היהודים והקומוניסטים שניהם הורסים את המוסר.

לאחר רשימת העיקרים שרטט קו ולמטה רשם במודגש את המסקנות:

ליהודי אין יכולת של להתגבר על "דמו" בדרך של המרת דתו לנצרות. יהודי הממיר דתו לא מסוגל להיגאל מכיוון שאין לו נפש – אין לו אופי – הוא לא יכול להשתנות.

וינינגר הוא היהודי היחידי שיש לו זכות קיום. ברוב אצילותו הבין כי מחובתו לשחרר את הגזע הארי מנוכחותו המטמאת.

הרגימנט נסוג מפלנדריה לסום. סגן הוגו גוטמן הבטיח צלב ברזל לשני רצים אם יצליחו להעביר העברת שדר תחת אש מהמפקדה לחזית. פגז שהתפוצץ והרג כמה רצים, פצע את אדי בירכו השמאלית. חודשיים בילה בבית חולים שדה בבליץ ליד ברלין. הצליח לבקר בכמה גלריות. הוא שם לב, כל פקיד שם היה יהודי. במהלך ההפגזה קרה לו אסון, פוֹקְסְל נעלם. ייתכן שנלקח משם, ברח, או נהרג. "החזיר שלקח אותו לא יודע מה עשה לי," טען במרירות.

לאחר חזרה קצרה לחזית עבר לאלזס. לראשונה יצא לחופשה בברלין ב-4.8.1918. בברלין נכונה לו הפתעה נעימה. הוענק לו צלב הברזל מדרגה ראשונה הישג נדיר לרב טוראי. הממליץ היה הקצין היהודי גוטמן. מעולם לא היה כל כך גאה ומאושר.

פַּזוואלק ליד שטֶטין - פומרניה 1918

"בוקר טוב אָדי," הוא התעורר והרים ראש.

ד"ר הלמוט אויסטרמן אחז בידיו את הסטטוסקופ. "הלב שלך, אָדי, פועל טוב."

הוא כמעט לא ראה. הכול היה מטושטש. לאט-לאט החל להיזכר. אפילו נזכר בתאריך בו קרה הדבר 14.10.18 הוא ידע בוודאות שנפגע מגז חרדל על הגבעות מדרום לווריק. הוא זכר את הצריבה הקשה ואת התדהמה שחש כאשר ניסו, הוא והחיילים שהיו איתו, לצאת מהחפירה בניסיון לסגת לקו אחורי, והנה פתאום נתקלו בענן הגז הרעיל ולקו בעיוורון. הם טופלו במקום על-ידי החובש הגדודי ונשלחו להתרפא בפַּזוואלק ליד שטֶטין בפומרניה.

"אני צריך לקחת ממך דם לבדיקה," שמע קול מולו.

"מי אתה?" שאל, בקושי הבחין בצללית.

"אני החובש," ענה הקול, "שמי היינץ קלוגר."

היינץ כרך לו רצועת גומי סביב הזרוע, חיכה מעט שיוכל לראות את הוריד ונעץ בו את המחט. דמו האדום החל לאט לאט להתנקז בכלי הקיבול של המזרק.

"זהו, תודה." אמר לו בעודו משחרר את רצועת הגומי. "בוא תן פה שתן וצואה," בא אליו חובש נוסף שאחז בידו שתי מבחנות, הוא ראה את שמו – יצחק צוליכט.

הוא יכול היה לשמוע את הכול. בית החולים היה שרוי בהתרגשות מוזרה. בין החולים והסגל הרפואי החלו להסתובב שמועות מביכות. הנה-הנה המלוכה קרובה ליפול. המלחמה עוד מעט תיגמר. בכל מקום יש שביתות ופריקת עול. עריקים רבים חמקו מהצבא. רבו השמועות על בני-בליעל יהודים שלא היו בחזית והגיעו לבית החולים בדרך מה שקורים "בית חולים לזיבה" והניפו את הדגל האדום. רוב הרופאים והחובשים כאן, כמו ד"ר אויסטרמן, קלוגר וצוליכט, היו יהודים. בבית החולים הוא שוכב בין שורות-שורות של מיטות. "טר"ש אָדי, אל תקום! טר"ש אָדי אל תלך!" כל הזמן נותנים לו הוראות, ד"ר יהודי ועוד ד"ר יהודי. עוד אויסטרמן ועוד קלוגר, ועוד ליכט, לוקחים לו דם, שתן וצואה, חושבים שהם מצילים את גרמניה ואת העולם. איך יהודי יכול לרפא כשהוא המחלה עצמה?

הוא שכב חצי עיוור ושמע את כל הסיפורים. ב-10 בנובמבר הודיעו לכולם כי הפאסטור של בית החולים עומד לנאום בפניהם. הוא הצטופף עם כולם בחדר האוכל, כדי להיטיב לשמוע. הוא התבונן בפאסטור. למרות הקושי הבחין שהפסטור היה קרח לגמרי. ראש ריק, חשב. הפאסטור עמד לפני החולים. ביניהם חולים קשים חסרי גפיים, והתחיל את הנאום לפני החולים במילים הקשות: "בצער רב אני רוצה להודיע לכם על קץ המלוכה, בית ההונצולרן נפל."

הוא שם לב שלא כולם נדהמו או הצטערו. הפאסטור המשיך ומנה את שבחי בית המלוכה. "גרמניה היא עתה רפובליקה!" הודיע להם.

"מה יהיה?" שאלו מהקהל.

"המלחמה אבודה והגרמנים נתונים לחסדי המנצחים. אין לצפות לחסדיהם."

הכול התערפל אצלו. הוא חשב על התבוסה המזעזעת. הוא חשב על מעשה הנבלה הגדול שנעשה לאומה. לא היה יכול לסבול את זה עוד. אפילו דקה אחת נוספת לא היה יכול לשבת שם. הכל השחיר שוב מול עיניו. בצעד כושל גישש את דרכו לחזור אל אולם השינה, הטיל את עצמו על המיטה וקבר את ראשו הבוער בתוך השמיכה והכר. למן היום שעמד ליד קברה של אימו לא בכה כך... אבל עכשיו לא היה יכול להתאפק.

הכול היה לשווא אפוא. האם כל זה קרה רק כדי שכנופיה של פושעים עלובי נפש תניח את ידיה על המולדת?

כל כמה שניסה להבהיר לעצמו באותה שעה את האירוע הנורא, בערו במצחו הבושה הזעם והחרפה, מה היה כל הכאב שבעיניו לעומת הפורענות הזו? בלילות צמחה שינאה בליבו, שנאה לאחראים למעשה הזה.

בימים שלאחר מכן התחוור לו מה הועיד לו הגורל. הוא בא לכלל מסקנה ש"אין לעשות הסכמים עם יהודים; לגביהם יכולה להיות רק ההחלטה הנוקשה: כך או כך." והוא החליט את ההחלטה ששינתה את חייו: "אשר לי, אני מחליט להיכנס לפוליטיקה, זוהי חובתי."

"מילוי חובה" – מילה המבטאת בצורה כה נפלאה את התנהגות האדם: היינו, לא לשאוף לסיפוק העצמי, אלא לשרת את הכלל – וזאת להבדיל מאנוכיות ותועלת עצמית – אידיאליזם. פירושה של זו הוא אך ורק כושר ההקרבה העצמית של הפרט למען כלל החברה, למען זולתו. האידיאליזם איננו ביטוי רגשי מיותר, אלא התנאי המוקדם האמיתי, למה שאנו מכנים תרבות אנושית, וכי הוא, מתחילה ולבדו, ברא את המושג "אדם", מעמדו של הארי בעולם נובע מאמונה עמוקה זו. בלא אמונה אידיאליסטית, הכישורים הרוחניים המזהירים ביותר, נותרים רוחניים בלבד, כעין מראה חיצוני, חסר ערך פנימי, ונטולי כוח יצירה.

חצי עיוור הבין, היתה לו התגלות. עליו הוטל הכול. בחיי היומיום הגאון זקוק כביכול לעילה מיוחדת, ובעצם לעיתים קרובות לדחיפה ממש, כדי שיאיר... בחדגוניות של חיי-יומיום לעיתים קרובות אפילו אנשים בעלי-משקל יכולים להיראות נטולי-משקל, כאילו אינם מתרוממים כמעט מעל לממוצע של סביבתם. אולם כאשר אך יקרב אליהם מצב שבו האחרים מאבדים את תקוותם או תועים מדרכם, או-אז הטבע הגאוני מתרומם בעליל מן הילד הממוצע והעלום, לעיתים לא רחוקות, לתדהמתם של כל אלה שעד אז ראו אותו בקטנוניות של החיים הבורגניים. לולא באה שעת מבחן זו, ספק אם אי-פעם היה איש מנחש שגיבור צעיר היה חבוי בנער הזה חסר-הזקן: הלמות-הפטיש של הגורל המפילה איש אחד ארצה יוצקת פתאום פלדה במשנהו.

הוא ידע: חלק מבני הגזע היהודי אכן מודה במעמדו כעם זר. בו בזמן שהציונות מעמידה פנים בפני העולם כאילו שאיפותיה הלאומיות תמצאנה את סיפוקן ביצירת מדינה פלשתינאית, הם היהודים שוב מוליכים שולל את הגויים המטופשים בצורה ערמומית ביותר. אין הם חושבים כלל לבנות בפלשתינה מדינה יהודית, כדי ליישב אותה ולחיות בה, אלא הם רק חותרים להקמת מרכז ארגוני, בעל סמכות מדינית עצמאית, שאיננו נתון בהישג ידיהן של מדינות אחרות, ויאפשר לקיים את מעשי הרמייה הבינלאומיים. תהיה זו ארץ מקלט לנוכלים שאשמתם כבר הוכחה וכן בית ספר גבוה לרמאים מתלמדים.

השמדת היהודים ע"י הארים הכרחית. צריך רק סניטר טוב, שינקה את הלכלוך, שישמיד את החיידקים ואת האשמים בלכלוך, בזוהמה החברתית, בזנות, בסטייה המינית, העגבת. צריך סניטציה טוטלית. צריך רק להסתיר את זה לעת עתה, עד שנתחזק. היום לא אוהבים לשמוע JUDA VERECKE הישמדו יהודים! חיסול בגזים של עשרות אלפי יהודים ב-1918 היה מציל את גרמניה מהבוגדנות הזו. במאבק נגד האוייב הוא אינו מזמין אוייב חזק להילחם. ולא אומר: הילחם! מפני שהוא רוצה להילחם. במקום זה הוא אומר: "אני אשמיד אותך! ועכשיו תבונה, עזרי לי לתמרן אותך לפינה כדי שלא תוכל להשיב מלחמה, ואחר כך תחטוף את המהלומה ישר בלב. היהודים צחקו עליו, הם לא יצחקו יותר...

יד הגורל שלחה לו את החיזיון, הוא קיבל השראה או מעין מסר. עליו מוטל לשחרר את העם הגרמני ולהשיב לגרמניה את גדולתה.

אילו הרעילו בגז שהמציא הַאבֶּר 12 עד 15 אלף משחיתים יהודים של עמנו בתחילת מלחמת העולם לא היה מותם של מיליונים בחזית בחינת קורבן שווא.

היהודי וינינגר לימד אותו שצריך להשמיד. היהודי הַאבֶּר הראה לי איך.

גדולת הנצרות איננה בניסיונות פשרה עם דעות פילוסופיות דומות, בתקופה קדומה, אלא בבשורה קנאית ונוקשה, המייצגת את תורתה היא.

"אין ספק, נשלחתי על-ידי ההשגחה העליונה. אני אדולף היטלר – אני ישו הארי!"

* * *

עוז אלמוג

איך יצרנו דור הולך ופוחת

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעיתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות. החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא?

ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאוד ממעמדו. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. היתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מידבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

אהוד: אל תדאג, עודנו זוכרים כיצד לפני מלחמת ששת הימים כינה הסופר החשוב והמוסרי והקריא מאוד ס. יזהר את הצעירים של אז בבוז מבטל: "דור האספרסו"! – וכל הארץ הזדעזעה כי נדמה היה שאם כך הוא אמר (וזה היה עוד לפני עמוס עוז) – אז אין לנו תקווה!

* * *

זיוה גל

סְטִיָה מִחוּץ לַתֵּקֶן

הַבִּיטִי בִּיְפֵי הַתֹּאַר

מִן הַשּׁוּרָה הָראשׁוֹנָה

הַמַּעֲמָד יָקָר לָהֶם

וּמְגַבֶּה אֶת לְבָבָם.

אָסוּר שֵׁעֵין אָדָם תַּבְחִין בְאֵיזֶה

רֶגַע דַּל אוֹ כֶּתֶם עַל בִּגְדֵּי הַשְּׂרָד

אוֹ מִשְׁתַּנֶּה תָּלוּי 

מִחוּץ לַנּוֹרְמָטִיבִי מִחוּץ לַתֵּקֶן

עָמֹק בַּמַּעֲשֶׂה הֶחָם.

מְשׁוֹרֵר

מַדְעָן

צַלָּם

אֳמָן (et cetera)

מִסְתוֹפְפִים בְּצֵל הַמְּאוּרָה

וְכָאן

הֵם יְנַסּוּ אֶת מַזָּלָם. אֶת הָרִגּוּשׁ מִתַּחַת כְּנַף פַּרְוָה

כְּדֵי שֶׁתָּסִירִי. תַּעַנְדִי אוֹ תִּנְעַלִי

אֶת עֶרְגָתָם. אוּלַי אַתְּ הַזּוֹנָה 

(בְּעֵינָיו שֶׁל תָּם) אֵי מִי אֵי שָׁם

תַּטֶּה גּוּפָהּ אֶל שֶׁטַח הַהֶפְקֵר בַּסֵּתֶר

וּתְמוֹלֵל אֶת סְטִיָּתָם.

2.9.10

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שלישי: עם וינגייט בעמק, המאסר בעכו

חלק ראשון

צינור ארוך מוביל את הנפט הגולמי מן הבארות, בשדותיה העשירים של מוסול שבצפון עיראק, אל בתי הזיקוק החדשים במפרץ חיפה, שנבנו בטכניקה אנגלית. מכאן מספקים דלק לסוגיו לכל רחבי המזרח התיכון, עד קהיר שבמצרים, בקרונות-מכל גדולים, ההולכים על פני מסילת-הברזל. הדלק מועבר גם בספינות, המפליגות מהנמל החדש שנבנה בחיפה, לאירופה, לאנגליה וליעדים אחרים של האימפריה הבריטית. הצינור אינו טמון עמוק באדמה, והוא אחד היעדים הפגיעים ביותר של האימפריה. מדרום לקיבוץ גשר, הוא עולה וחוצה את עמק יזרעאל, ועובר אזור של כפרים ערבים. חברי כנופיות המרד, הנלחמים ביישוב העברי ובשלטון הבריטי, חופרים בלילות בורות בתוואי הצינור, יורים בו כדי לנקבו ואחר-כך מציתים את הדלק. אבוקות האש מאירות בלילות את העמק ומעוררות בערבים הרגשה של ניצחון גדול.

ממשלת המנדט מוצאת עצמה בעלת ברית ליישוב העברי במלחמתה במרד הערבי. אל מחנה הצבא הבריטי בעפולה מגיעים חיילי הגדוד הסקוטי המלכותי –

King's Own Scottish Borderers,

– כדי לפטרל ולהגן על צינור הנפט. לשם כך נדרשים להם מורי-דרך מקומיים. הבחירה נופלת על משה, שיודע אנגלית ומכיר היטב את האזור מטיוליו הרבים. הוא מגויס בתור מורה-דרך ל"חיל המשטרה של פלשתינה א"י", ונעשה נוטר. רק לשבתות הוא חוזר אל רות, לצריף שבשימרון.

הנוטרים או הגפירים, משרתים במסגרת משטרתית-צבאית, ותפקידם לשמור על יישובים ודרכים בארץ. הפיקוד הגבוה הוא בריטי, אבל הנוטרים כולם חברי ה"הגנה" ומצייתים גם להוראותיה. הם לובשים מדים, נושאים נשק ומקבלים משכורת חודשית מהממשלה. היישוב העברי מנצל את שיתוף-הפעולה הצבאי כדי לאמן מספר רב ככל האפשר של צעיריו.

*

לילה. למחנה הצבא בעפולה מגיעה ידיעה, ששוב עולה אבוקת-אש מעל צינור הנפט. משה יוצא עם כיתת חיילים בריטים בשני טנדרים חמושים במקלעי "ברן". תפקידם להגיע אל מקום הפיצוץ בדרך עקיפה, כדי ללכוד את המחבלים. הטנדרים מרעישים בנסיעתם. עם כל קפיצה בדרך העפר משקשקות בטני החיילים המלאות בירה והם מגהקים, מפליצים, מעשנים, מקללים ומספרים בדיחות בקול רם ובעגה, שמשה אינו מצליח לפענח. לא רק שאינם מסכנים את המחבלים, אלא שאם אלה היו רוצים בכך, יכלו לשים מארב קטלני לפטרול הבריטי.

לאחר נסיעה קשה של שעתיים – שבמהלכן נתקע אחד הטנדרים בגלל תקר, ומחליפים בו גלגל – הם חוזרים בידיים ריקות לבסיס, ואז, כמו כדי ללעוג להם, נשמע מרחוק קול פיצוץ נוסף, ואבוקת-אש חדשה מיתמרת מקטע אחר של צינור הנפט. האש שוככת רק לאחר שתחנת המימסר מקבלת הוראה לסגור את ה"שיברים", אלה המגופות הגדולות, כדי שזרימת הנפט בצינור תיפסק.

כאשר להבות הנפט הבוער מתנשאות למרומים, מאירות את פני השמיים ונראות למרחקים, חוגגים ה"שבאב", בני-הנוער הערבים, בשכם ובג'נין את ניצחון הערבים, מוחאים כפיים ושרים ברחובות: "אל טייארת ואל דבאבת מא יגדרוש לאל אסאבאת!" – המטוסים והטנקים לא יוכלו לכנופיות.

משה מרגיש שאין טעם לתפקידו. האנגלים האלה זרים לו לא פחות מאנשי לונדון. הוא חש, שהם עושים הכל רק לצאת ידי חובה. למחרת בבוקר, בעת הארוחה, הוא מנסה להסביר למפקד הבריטי כי יש לנקוט שיטה אחרת: לצאת בסתר, ברגל, מייד אחר חשיכה, ולשכב במארב על אחת הדרכים שבהן מתקרבים המחבלים לצינור; או לצאת בטנדר, להדמים מנוע ולחכות בשקט שעות ארוכות, ואז, כאשר תעלה אבוקת-אש – לנסוע לעברה מייד ולרדוף אחר המחבלים עד לבסיסם; ואפשר גם לנסוע לאור יום ולעקוב אחר העקבות שהותירו המחבלים, להיכנס לכפרים שאליהם נמלטו או שמהם באו, לעצור את כל הגברים הצעירים ולחקור אותם. אסור לשבת ולחכות, צריך ליטול יוזמה.

 "תפקידך להיות מורה-דרך, ולא לתת עצות לאנשי-צבא מקצועיים," עונה הבריטי, "תפקידנו להראות נוכחות ולהרתיע, אם לא היום אז בעוד חודש; לבסוף ייווכחו הערבים לדעת שיש להם עניין עם הצבא של הוד מלכותו."

בסופו של דבר יוצאים למארב, ואולם החיילים מרעישים ומעשנים. נראה שאין להם שום עניין להסתכן בקרב יריות עם המחבלים. אחר שעתיים הם נעשים רעבים, פותחים קופסת בוליביף – בשר בקר משומר, ומעבירים מאחד לאחד, והאחרון משליך את הפחית הריקה בקול צלצול לעבר חלוקי-הנחל שבוואדי.

משה אומר לעצמו, שאילו היתה זו חבורת הצעירים מנהלל, שאותה הוא מאמן בתרגילי שדאות וא"ש לילה, היה יודע בדיוק מה לעשות. אוי ואבוי להם אם היו מתנהגים כך. אבל על הבריטים אין לו שום סמכות, ועליו לחרוק שיניים ולשתוק. ככה זה כשאין מוטיבציה, אין מנהיגות ואין שכל.

ואבוקות-האש מוסיפות להיתמר.

 "בשמונת חודשי פעולתי עם צבאות הוד מלכותו," מסכם משה, "חזיתי באוזלת ידו של צבא סדיר, הפועל לפי שיגרה נגד מחבלים המכירים את השטח – נעים ברגל, מעורים ומעורבים באוכלוסי המקום ובוחרים להם מקום ושעה נוחים לפעולה."

*

בהזדמנות אחרת מתאר משה את פעילות הצבא הבריטי באופן קצת שונה. לדבריו, במקום גדוד הסקוטים בא "גדוד הרובאים של יורקשייר". מפקד הגדוד, קצין ג'ינג'י מקריח, בעל שפם מחודד קצוות, מתעניין בבר-המשקאות יותר מאשר בהמלצותיו של משה על מארבים מתוחכמים. כאשר הם עוברים בכפר הערבי עין-דור אומר לו המג"ד הבריטי לקרוא למוכתר הכפר.

המוכתר מתייצב, שופע קידות וחיוכים.

 "אמור לממזר הזה," מורה המג"ד למשה, "שאם יחבלו בצינור אפוצץ את ביתו, ואם יוסיפו לחבל – נפוצץ את שאר הבתים בכפר."

משה מתרגם את הדברים לערבית בסיסית, והכוח ממשיך בסיור.

בלילה שוב מחבלים הערבים בצינור הנפט. למחרת מפוצצים האנגלים את בית המוכתר. פיצוצים הדדיים אלה נמשכים זמן-מה, עד שמתברר שיד ה"יורקשייר" על העליונה.

 "לא באתי הנה," מסביר למשה המג"ד הג'ינג'י השתוי-למחצה, "ללמד את החיילים הבריטים לזחול בארצכם המזופתת; אני כאן כדי ללמד את הערבים המזופתים איך הבריטים פועלים!"

 "דור דור ומושיעיו," מסיים משה את הסיפור.

*

משה חוזר לקבוצת שימרון, אך לא כחקלאי אלא כנוטר. הוא מתמנה למפקד משמר נע, מ"ן, בדרגת סמל, האחראי לשישה נוטרים וטנדר. בשעות היום הם מסיירים בדרכי עפר בגוש נהלל ובסביבתו, ובלילות הם מציבים מארבים בדרכים, שבהן עושים דרכם מחבלים ערבים כדי לפגוע ביישובים העבריים. הוא נשלח לקורס למפקדי מחלקות, מ"מים, של ה"הגנה", המתקיים בעמק חפר ובג'וערה שבהרי מנשה. בן עשרים ושתיים הוא מביא עימו כוח סבל גופני רב במסעות ובתרגילים, וראש שופע רעיונות מקוריים לדרכי פעולה צבאיות. אך התחרות קשה, והוא אינו מתבלט על פני חניכים אחרים, שעתידים להיות בתוך שנים אחדות לצמרת הפיקוד של ה"הגנה", הפלמ"ח וצה"ל. כאן הוא מכיר לראשונה את יצחק לנדוברג, שדה, המבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים, והמשמש מדריך בקורס, ואת יגאל פייקוביץ, אלון, הצעיר ממנו בשלוש שנים, והמשתתף אף הוא כחניך בקורס.

בתור מ"מ, שב"הגנה" כמוהו כקצין, משמש משה מדריך בקורס מפקדי כיתות, מ"כים, בקיבוץ אלונים, ומדריך באיתות ובשדאות. לראשונה בחייו יש באפשרותו לפעול גם על-פי גישתו-שלו. את הדגש אין הוא שם בהפעלת נשק ובתרגילי-סדר, אלא בתרגילי שדאות. התקיפה, ההתגנבות והפריצה הן ההגנה הטובה ביותר. יש ללמוד היטב את תנאי השטח, להסתוות, להסתנן, לקחת את הציוד הנחוץ לביצוע המשימה ולא לשאת דברים מיותרים ומסורבלים, שהוראות הקבע מחייבות. חשובות ביותר היוזמה, הגמישות וההפתעה; אסור לשקוע בשגרה. את ניסיונו בהדרכה הוא מעלה בכתיבת חוברת בעקבות מערכי השיעורים שלו בשדאות, ואולם מפקדת ה"הגנה" עדיין אינה רואה בו כנראה סמכות צבאית, ואינה מדפיסה את החוברת.

צריך אפוא לתרגל הלכה-למעשה את תפיסת הלחימה הזאת. משה עוד עומד בראש יחידת הנוטרים. לילה אחד הוא מתקדם עימם בזחילה מתחת לגדר של בסיס הקורסים השמור ביותר של ה"הגנה" בג'וערה. הם מצליחים לחדור פנימה מפינה מגודרת היטב, שהשמירה עליה חלשה. איש מן השומרים אינו מרגיש בפריצה ואינו פותח לעברם באש. הכעס עליו רב, גם התדהמה. הוא מתעקש – בסך-הכול רצה להראות כי התרגול החי וההפתעה חשובים ביותר הן להגברת הנועזות של הפורצים הן לחידוד העירנות בצד המגינים.

הסתננות דומה הוא מבצע בקיבוץ כפר החורש. חודר עם הנוטרים בזחילה וחותך את הגדר במקום המבוצר ביותר, ששם השמירה דלילה. משה ונוטריו נכנסים לחדר-האוכל ויושבים לשתות תה. כאשר בא אחד השומרים, להודיע על רעשים חשודים שנשמעו בחשכת הלילה, מתברר לו שהוא מדבר עם הפורצים עצמם, שעל בגדיהם ניכרים עדיין עקבות האבק והקוצים מן הזחילה הממושכת.

 "בלי להודיע מראש התגנבנו ליישובים מגודרים ושמורים," מספר משה. "על תרגילים אלה לא זכיתי למחמאות. על שאלות הממונים עליי, מה הייתי עושה לו הבחינו בנו השומרים ופתחו באש – לא היתה בפי תשובה משכנעת. בליבי ידעתי שכל זמן שאני זוחל בראש הטור – לא ניכשל. אבל נשמעתי להוראה והפסקתי את 'התרגילים החיים'."

חניכיו מעריכים את אומץ ליבו, את הבנתו העמוקה לתנאי השטח ואת הליכתו תמיד בראש, אבל הם חשים וחוששים, שיש בו גם איזשהו יסוד חמקמק ונסתר מהם. לא בכל הוא משתף אותם. הוא שומר על ריחוק מסוים ומעורר יראת כבוד. הסודיות היא חלק מן הפעילות הצבאית, ובייחוד בתקופה זו של קשר בעייתי עם השלטון הבריטי. אצל משה בולטת במיוחד תכונת הזהירות, ואולי הכוחניות, שבאי-אמירת כל האמת.

*

כל עוד המרד הערבי נמשך, נמשך גם שיתוף הפעולה בין היישוב העברי לממשלת המנדט. בשלהי 1937 נשלח משה לקורס סרג'נטים, סמלים, במחנה הצבא הבריטי בסרפנד, כיום צריפין. בצבא הבריטי יש מסורת נוקשה של תרגילי סדר, צחצוח נשק והברקת נעליים, גיהוץ המדים, משמעת ללא פשרות המלווה עונשים משפילים – והכל באנגלית. עדיין "פרא אדם", אין משה מתלהב מה"בול-שיט" הצבאי, בלשונו, כשם שלא התלהב מהליכות הנימוס שנכפו עליו בלונדון. הצבאיות הבריטית חסרה גמישות, העזה, אלתור ורוח התנדבות, שרק בזכותן יכול היישוב העברי להתמודד עם הסביבה הערבית. עם זאת, זו פעם ראשונה הוא לומד איך פועל צבא גדול, השולט באימפריה גדולה חרף מגרעותיו וסירבולו, ובתוך שנתיים-שלוש עתיד להיות חוד החנית במלחמתו של העולם החופשי בצבאותיהם של היטלר, הפיהרר הגרמני, ומוסוליני, רודן איטליה, עד לניצחון המלא.

לכאורה, דרכו של משה קבועה מראש, כדרכם של מרבית בני דורו בארץ. אף שעדיין אין חובת גיוס לצבא, רואים עצמם הצעירים כמגויסים מרצון להתיישבות, להגנה ולביטחון. אך הוא עדיין אינו בטוח שהצבאיות היא מקצועו בחיים. הוא חולם על שיבה לנהלל, לעבודה החקלאית במשק עם רות, על פנאי לקריאת ספרים, אולי גם להמשך הלימודים. הוא מצפה ליום שבו תירגע המתיחות הביטחונית והוא יוכל לפשוט את מדי הנוטר.

*

ואולם ההיפך קורה. התקפות הערבים נמשכות. ביישוב העברי מתנהל ויכוח מר. הרוב מצדד במדיניות ה"הבלגה" ובשיתוף פעולה עם הבריטים, על-פי הוראת המוסדות של "היישוב המאורגן", שהם הסוכנות היהודית והמפקדה הארצית של ה"הגנה". המיעוט קורא לשבור את ה"הבלגה", לנקום בערבים ללא הבחנה ולגרום גם אצלם להרג של חפים מפשע. ממשלת בריטניה ממנה ועדה מלכותית, בראשות הלורד פיל, כדי לחקור את המצב בארץ-ישראל ולהגיש את המלצותיה, שהמרכזית מביניהן עתידה להיות תוכנית החלוקה של מרבית הארץ בין שני העמים.

חרף מאורעות הדמים נמשכת ההתיישבות העברית, בשיטת "חומה ומגדל". מטרתה לקבוע עובדות בשטח לקראת שרטוט מפת החלוקה. בחודש מרס 1938 מוכרזת התגייסות כללית לקראת העלייה על אדמת חניתה ההררית, שעתידה לקבוע את גבולו הצפוני של הגליל המערבי. יצחק שדה מתמנה על-ידי ה"הגנה" למפקד כוח ההגנה על חניתה; משה דיין ויגאל אלון מתמנים לסגניו. בתצלום היסטורי מיום העלייה נראים השלושה – שדה ניצב באמצע, במכנסיים קצרים, חובק את כתפי שני הצעירים המחזיקים ברובים, כמושח אותם או כמסמיכם ללכת בדרכו. יש הרואים אותו כשמואל הנביא, הממליך את שאול ואת דוד אחריו, ויש הרואים במעמד הזה את נקודת הזינוק בתחרות, שבמהלכה יגיעו שני הצעירים להיות מגדולי המצביאים של ישראל.

תורתו צבאית של שדה מקובלת על משה. שדה מביא למהפכה בטקטיקה של ה"הגנה" בהעלותו את רעיון "ההגנה הנודדת", שמטרתה לתקוף את האוייב במקומות ההתארגנות שלו, ולא להסתפק בהגנה פסיבית עד שזה יתקוף. שדה משפיע על הקמת המשמרות הנעים, המ"נים, ועל הקמת הפו"ש, פלוגות השדה, שמהן עתיד לצמוח הפלמ"ח, פלוגות המחץ. המשותף לכולם הוא תפיסת הניידות, היוזמה, ההרתעה – ריכוז כוחות מעטים ואיכותיים, כדי להכות חזק במקום אחד, כאגרוף, במקום לפרוס את הכוחות בדלילות על פני מקומות רבים, ככף יד פתוחה. לפני עלותו ארצה שירת שדה בצבא הצאר הרוסי ובצבא האדום, והיה מעורב בעלילות רבות, לרבות הוצאה להורג של אדם, שנחשד על-ידי חבריו בבגידה. הוא אדם מוצק-גו, בעל עבר ספורטאי של מתגושש.

כבר בלילה הראשון מותקפת חניתה משלושה עברים. המגינים משיבים אש מתוך הנקודה, אך טרם עלה בידם להקיף את כולה בחומת ביטחון ובעמדות. רוח חזקה נושבת ומקשה על השמירה. שני בחורים נהרגים ואחדים נפצעים. שדה מבקש להוציא בחשאי קבוצת בחורים אל מחוץ לגדר ולהפתיע מאחור את הערבים היורים, ואולם אין הוא מקבל רשות לכך ממפקד "יום העלייה", הבכיר ממנו, שנמצא במקום. פעולה כזאת עדיין נחשבת לסיכון מיותר. וכך נסוגים התוקפים ללבנון ללא פגע.

לאחר ימים אחדים באה התקפה ערבית נוספת, לאור יום, על פועלים העובדים בסלילת הכביש לחניתה. שדה פוקד על חלק מהכוח שחש לעזרתם, ובו משה ויגאל, לעקוף בהליכה מהירה את האזור שממנו יורים התוקפים ולהפתיעם מאחור. האיגוף כמעט מצליח, אך הערבים זריזים יותר ומסתלקים בעוד מועד להרים.

לניסיון המצטבר של משה נוסף פיקוד על משאית ששוריינה בלוחות פלדה, המקיימת את הקשר בין חניתה לנהריה. לאחר שהכוח המגויס מתפזר, מסיים גם משה את תפקידו וחוזר לשימרון. חניתה היתה פרק נוסף בניסיונו הקרבי ובפיתוח חשיבתו הצבאית.

*

ערב אחד, בראשית הקיץ של שנת 1938, מטפסת לאיטה בדרך לגבעת שימרון מכונית ישנה, ומתוכה יוצא, לבוש מדי חאקי, קפטן מודיעין של הצבא הבריטי, אורד צ'רלס וינגייט שמו. הוא רזה, ממוצע-קומה ועורו בהיר. על ירכו תלוי נרתיק עור חום ובו אקדח, ובידו ספר תנ"ך קטן, שמתברר כי הוא משמש לו ללימוד השפה, כמדריך גיאוגראפי והיסטורי לארץ, וכמקור לפסוקים שהוא משלב בדבריו. לעיניו מבט מרוכז והחלטי, כמביא בשורה חדשה. לפני בואו לארץ שירת בסודן והתמחה בלחימה בקבוצות גרילה מקומיות, שפעלו נגד השלטון הבריטי. עתה נתמנה לבחון את דרכי המלחמה בכנופיות המרד הערבי.

האורח מדבר עברית בלתי מובנת, ומזעיקים את משה לקבל את פניו באנגלית. בפגישה בחדר האוכל מבקש וינגייט ללמד את החברים מניסיונו בסודן, ומתעקש להרצות בעברית. בספרו על דיין, מצליח שבתי טבת לשחזר את העברית של וינגייט:

 "מעטים פעמים הייתי בסודן, וכל המעטים הפעמים הצליחו. שמיים את הרובה בגב ואז יורים. המוצלח מהמארב הוא שאתה מחכה לו בגב עד שהרובה נוגע."

משה מבקש מווינגייט לחזור על דבריו באנגלית והוא מתרגמם. וינגייט נוכח לדעת שלא כל דבריו נקלטו, וביוזמתו יוצאים עוד באותו לילה למארב מול הכפר הערבי מהלול. עד כה נהגו לשים מארבים סמוך ליישובים העבריים, כדי להפתיע תוקפים ושודדים בבואם למקום. וינגייט מוליך את הבחורים למארב סמוך ליציאה מהכפר הערבי ומחלקם לשתי חוליות, שרווח ביניהן, כדי לכתר את אנשי הכנופיות מייד בצאתם לפעילות החבלנית.

אותו לילה לא מתרחש דבר, ואולם משה, כרבים מחבריו, נשבה בקסמו של הקצין הסקוטי התמהוני, שהכשרתו הצבאית היא של קצין תותחנים. עד מהרה מאפשר הצבא הבריטי לווינגייט להקים יחידה מיוחדת בשם "פלגות הלילה", שמשרתים בה חיילים וקצינים בריטים לצד בחורים מה"הגנה". משה אינו משתייך ל"פלגות הלילה", אבל עם הנוטרים שתחת פיקודו הוא משתתף במארבים הליליים שיוזם וינגייט.

וינגייט אינו חזק בגופו. בלילות חמים הוא מתעייף מן ההליכה הממושכת ולמשה נדמה שהנה יתעלף מאפיסת כוחות. אך יש לו כוח רצון חזק והוא חדור תחושה עזה של הזדהות עם התנ"ך ועם עם ישראל. בתנ"ך הוא מוצא צורות לחימה ומקומות קרב, המבשרים לדעתו גם כיום את ניצחון היהודים על אוייביהם.

לפנות-בוקר, בחוזרם מן מהמארב, מכינים הלוחמים ארוחה במטבח של קבוצת שימרון, בצריף חדר האוכל. מקקים מתרוצצים על הרצפה. משה מטגן חביתות וצ'יפס במחבת מפוחמת על פרימוס רועש, ומכין סלט עגבניות בבצל ושמן זית. וינגייט יושב בפינה עירום לגמרי או בתחתוניו, מתגרד במברשת, קורא בתנ"ך, אוכל בצלים טריים כאילו היו אגסים בשלים, ומדי פעם שולה מפח אחד זיתים ירוקים ומפח שני חריצי גבינה לבנה, ממלא בהם את פיו ולועסם לתיאבון.

לראשונה פוגש משה בריטי, בעצם סקוטי, שהוא ממש לרוחו – לא פורמלי. לא מכופתר, שאינו מתחשב במוסכמות. הוא מתרשם עמוקות מהידע שלו בלוחמת לילה, בניווט ובשדאות, משנאתו למיסדרים ומהקפדתו כמעט רק על תקינות הנשק ונקיונו, מהתכנון המדוקדק של כל אחת פעולותיו, מתכסיסי ההסחה וההטעייה שלו, ומהקפדתו על מתן דוגמה אישית לפקודיו. תמיד הוא הולך ראשון בטור, אבל כאשר מפסיקים למנוחה הוא האחרון לשתייה ולאכילה. באחת הפעמים הוא מכה בקת אקדחו קצין בריטי, המעז לשתות, ממעיין, לפני ששתו חייליו. יום קיץ אחד, במסע, בהרגישו שהוא הולך להתעלף, וכדי שלא להשתמש במים שבמימייתו, הוא מבתר בסכינו דלעת גדולה שצומחת במיקשה ומוצץ את בשרה, להרוות את צימאונו. "לא נורמלי," מסכם משה את התרשמותו ממי שעתיד להיות אחד משלושת האישים שישפיעו עמוקות על חייו, "אבל גאון צבאי ואדם מופלא."

השניים האחרים הם יצחק שדה ודוד בן-גוריון.

*

בתחילת ספטמבר 1938 נודע לווינגייט כי כנופיה של מורדים ערבים נמצאת ליד הכפר אל-עוואדין שבעמק יזרעאל ומתכוונת לצאת לפעולות רצח ביישובים העבריים ולפגוע בצינור הנפט. ביום השלישי בחודש הוא עורך סדרה של פעולות הסחה. הוא שולח את מכוניות הכוח שלו לכיוון חיפה, בעוד חייליו יורדים מהן בחשאי והולכים בחשיכה, ברגל, בחזרה לקיבוץ שריד, כדי שלא ייוודע לערבים היכן הם נמצאים. בלילה מצטרפים אליהם משה עם נוטריו. לפני עלות השחר יוצא הכוח של וינגייט מקיבוץ שריד לעבר הכפר הערבי ומתפצל למארבים מצידו הצפוני-מערבי. במקביל יוצא מעפולה כוח אחר בפיקוד סגנו של וינגייט, הלויטננט הבריטי ברידן, ומתפרס למארבים הסוגרים על צידו המזרחי של הכפר.

לאחר שעה קלה קרבה משאית בדרך עפר, המקבילה למסילת הברזל של רכבת העמק, זו המוליכה מחיפה, דרך בית-שאן, לצמח ולדמשק. המשאית עוצרת לא הרחק מהכפר ויורדים ממנה פועלים אחדים, וכלי עבודה בידיהם. הם מתחילים לטפל בתיקון המסילה. קול נקישות פטישיהם נשמע למרחוק.

הפועלים נראים היטב מהכפר, ובידודם בולט לעין. עד מהרה מתקדמים לעברם לוחמי הכנופיה, והם חמושים ברובים ושמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקם, להרוג בקלות קבוצה של יהודים חסרי הגנה.

אך בהתקרבם מצפה להם הפתעה נוראה –

הדלת האחורית של ארגז המשאית נפתחת, ומתוכה נורית לעברם אש עזה משני מקלעי "לואיס", שהיו מוחבאים בה כל אותו הזמן על צוותיהם. אש גיהנום ביום קיץ חם של תחילת ספטמבר. גם פועלי המסילה שולפים את כלי-נשקם החבויים עליהם, ויורים. הערבים מקצתם נפגעים ונופלים בשדה ומקצתם מתחילים לברוח, ומיד הם נתקלים באש המארבים המכתרים של וינגייט וברידן. וינגייט עצמו צופה על הקרב מגבעה קרובה, וכאשר נראה לו שאש המארבים עשתה את שלה, הוא פוקד על חייליו להתקדם אל הכפר מכל העברים. הם נכנסים פנימה, יורים, עורכים חיפושים, עוצרים ולוקחים בשבי חלק מהלוחמים הערבים וגם שלל רב של נשק. אנשי כנופייה רבים נהרגים בפעולה, נפצעים, נשבים, ורק מעטים מצליחים להימלט.

לדברי משה, וינגייט צוהל למראה כל רובה נוסף שנתפס, הוא זורקו ותופסו באוויר בשמחה פראית. משה עצמו אינו מרבה לספר, אבל שבתי טבת, שריאיין את חבריו לפעולה, כותב כי משה היה אחד מפועלי המסילה ששימשו פיתיון ואף סייע לווינגייט בתיכנון הפעולה.

וינגייט מצליח למנוע פגיעות בצינור הנפט. הערבים יודעים שאין להם שביל בטוח, בכל מקום הם עלולים להיתקל במארבים, אך הם ממשיכים לרצוח אזרחים יהודים. בתגובה נערכות עוד פשיטות ופעולות תגמול, שמטרתן להרוג את הרוצחים ולפוצץ את בתיהם. היוזמה באה מצד וינגייט, מצד ה"הגנה", ולעיתים גם ללא אישור ה"הגנה", כי יש פעולות נועזות שעומדות בניגוד למדיניות ה"הבלגה". משה משתתף בפעולות תגמול אחדות, גם כמפקד. מטרתן לפגוע ברוצחים הפועלים בסביבה הקרובה לנהלל. הוא אינו יוצא בגלוי נגד מדיניות ה"הבלגה" אלא מציג זאת כחיסול חשבונות מקומי. העדר התגובה עשוי להיתפס כחולשה, המעודדת מעשי רצח נוספים של יהודים.

בסוף 1938 עוברים חברי קבוצת שימרון להתיישבות קבע בחניתה. רובם כבר אינם בני נהלל, כי נוספו חברים חדשים לתקופת הכשרה. משה ורות עוברים לזמן קצר לחניתה ושבים לנהלל. הם שוכרים צריף, ובו שני חדרים, מטבח, גן ירק קטן וכלבה ושמה לבה. רות, בחודשי הריונה האחרונים, מטפחת את הצריף ועובדת קשה, ומשתדלת להוכיח למשה ולהוריו שאינה עירונית מפונקת. משה מצידו סבור, שעתה יוכל לחזור להיות מושבניק ולעבוד רק בחקלאות. בפברואר 1939 נולדת בתו-בכורתו יעל.

אבל קצב המאורעות אינו מניח לו לשבת זמן רב בנהלל.

המשך יבוא

* * *

ברכות חמות לחברתנו הסופרת, הציירת והמאיירת

נורית יובל

במלא לה שבעים שנה

ועם צאתו לאור של ספרה המרתק

"חיים של נייר"

שמיוסד על מכתבי אביה משנות שירותו בצבא הבריטי בהודו במלחמת העולם השנייה ופרקים יפים ממנו הבאנו בגיליונות קודמים של המכתב העיתי

הספר יצא לאור בהוצאת גוונים וניתן להשיגו בחנויות

* * *

איליה בר זאב

אחרי הרעש

"וְהָיָה הֶחָסוֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" ( ישעיהו א לאׂ)ׂ ׂ

1.

רַק שָׁכְכוּ הַלֶּהָבוֹת וּבָאוּ עִסְקֵי

הַסִּיּוּרִים.

מַרְאוֹת חֲדָשִׁים נִפְתְּחוּ אֶל חָרְבוֹת

הָעוֹלָם הַיָּשָׁן –

תַּצְפּיּוֹת אֶל בָּתִים שֶׁשָׂרְדוּ, אֶל יְעָרוֹת שֶׁהָיוּ,

אֶל פָּנָיו הָאֲפֵלִים שֶׁל הַר שׁוֹקֵט.

בַּשְּבִילִים בָּהֵם עָבַרְנוּ לֹא מִזְּמַן בָּקְעוּ  

פְּרָחִים סַבְלָנִיִּים.

שֶׁלֶד אוֹטוֹבּוּס דָּמַם בְּצַד מַעֲלֵה הַנַּחַל הַנִּשְׂרָף.

הַנִּרְצָחִים כֻּסּוּ בְּאֲדָמָה אַחֶרֶת –

הַרְחֵק מֵהַנּוֹף הֶחָרוּךְ.

2.

טֶרֶם נִדְעֲכוּ הַגֶּחָלִים מִמְּקוֹמָם

וְגַּלֵּי עֲנָק רָגְשׁוּ עִם סַעֲרוֹת הַיָּם הַפָּתּוּחַ,

דָּגִים נֶהֱדְפוּ אֶל שֻׁלְחֲנוֹת הַסּוֹעֲדִים –

בָּשָׂר חַי,

קַשְׂקַשִׂים לְקִשּׁוּט.

כְּרוּתַת רֹאש וְיָדַים הֻשְׁלְכָה אִשָּׁה רוֹמָאִית

מִמְּצוּקָיו הַמִּתְפּוֹרְרִים שֶׁל

חוֹפֵי אַשְׁקְלוֹן.

בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים שָׂמְחוּ.

3.

לְאַחַר הָרַעַשׁ הַפְּרָטִי מִלְמַלְתִּי אֶת

בִּרְכַּת-הַגּוֹמֵל.

קֶצֶב דֹּפֶק הַחַיִּים נִשְׁמַע לְפֶתַע אַחֵר בַּשָּׁעוֹת הַקְּטָנוֹת

שֶׁל הַלֵּילוֹת הַסּוֹעֲרִים –

בְּיָמִים שֶׁרַכָּבוֹת עוֹלוֹת בָּאֵשׁ.

מִי אֲנִי מוּל אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת?

שלום אהוד,

עברת את 600 הגליונות, זה סימן לחיים ארוכים, כה לחי. קבל שיר חדש לכבוד סוף 2010 ותחילת 2011 – שיר מספר 118 [שפורסם] אצלך.

איליה בר זאב

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעכשיו אנחנו יודעים בדיוק מה פירוש המילה אונס. גבר בועל עובדת במשרדו, היא אינה מתלוננת, אחרי כחודשיים הם נפגשים במלון, והוא שב ובועל אותה, וגם על כך אינה מתלוננת. זה אונס! – ואילו היה בועל אותה בשלישית בפגישה נוספת במלון, זה היה אונס מזעזע וגם עליו הוא היה מורשע!

אבל כל שאר האנסים, האכזרים, שלפעמים גם רוצחים את הנשים קורבנותיהם, וחובלים בהן קשות – הם סתם פישרים קטנים לעומת האונס הכפול של שתי בעילות בעובדת אחת בשתי התוועדויות שונות, שעליהן היא אפילו לא התלוננה בשעתה אלא לאחר כשנתיים, וכנראה מתוך לחץ עליה שתעשה כן.

* דווקא משום שקצב נמצא אשם – אנחנו לא יכולים להצדיק את ההתנהגות של הנשים שאיתן הוא התעסק!

* א"ב יהושע, בטקס קבלת פרס דוקטור לשם כבוד של מכון ויצמן: "אם יש עדיין משמעות מעשית למושג 'אור לגויים'..." ["ידיעות", "ספרות", 31.12.10] – אין מושג כזה, בולי, יש רק "לאור גויים" – ככתוב בישעיהו פרק מ"ט, פסוק ו: "וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ."

* אנחנו מייעצים לכל עובדת, פשוטה כבכירה – כל פעם שהבוס שלך בועל אותך בחדר במלון, קחי ממנו אישור שזהו אונס או צלמי אותו עם הזין שלו בנייד שלך. בעתיד יותקנו לעובדות ניידים מיוחדים לצילום הבוסים שאונסים אותן בחדרי מלון. יש גם השיטה של מוניקה לווינסקי, המוצצת של קלינטון, לשמֵר על בגדך את כתמי הזרע שלו.

שיטה אחרת, שמשום-מה זנחו אותה העובדות הקרייריסטיות – היא להפליק לו על המקום סטירת לחי מצלצלת ולצאת החוצה בצעקות על כך שניסה להתעסק איתך! – ככה גם חוסכים למדינה מיליוני שקלים ובזבוז זמן בחקירות ובמשפטים.

* אנחנו מתגעגעים לאוטובוסים ולקרונות הרכבת של פעם, שבהם היית יכול, בעזרת חגורת-עור מנוקבת שיצבה מלמטה את שמשת החלון, או תפסים של השמשה עצמו, להוריד ולהעלות אותה וכך להציל את עצמך במקרה של שריפה או התהפכות ולהימלט מגורל קמרטוריוני-ישראלי.

* כל הבעייה היא שקצב פרסי, והפרסים הם כידוע קמצנים, כמו הסקוטים. אם היה משלם לעובדות שלו על כל בעילה, כמו שעושה נשיא איטליה סילביו ברלוסקוני, ובעין יפה, וגם ישן בלילות בתשלום עם בחורות יפות שיכלו להיות בנותיו, ומזיין אותן כמיטב יכולתו בגילו המתקדם – ייתכן שהעובדות הישראליות היו נענות לקצב ברצון ולא טוענות שאנס אותן; ואם היו מסרבות, היה קצב יכול לבקש מהקולגה שלו סילביו ברלוסקוני לשלוח אליו בתשלום, או אולי אפילו על חשבון משרד החוץ או בית הנשיא – משלחת של עובדות איטלקיות צעירות, שהיו מזדיינות איתו הרְבה יותר טוב מהעובדות הישראליות הממורמרות שלו, וגם היו מכינות לו ספגטי בולונז (בלי פתיתי גבינה, מטעמי כשרות), לזניה, קנלוני, ולקינוח טירמיסו עם אספרסו איטלקי חריף שיעמיד לו את הזין המסורתי שלו.

* בעוד נתניהו וברק מתמודדים עם הסכנות הקשות העומדות בפני ישראל, מהטרור הפלסטיני ועד הטרור הגרעיני, מוצא לעצמו ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן הסכל, שבטעות נכנס לפולטיקה בעידן פרץ ויחימוביץ' – זמן להתנפל על ברק ולאיים שיפרק את הקואליציה אם לא יקודמו מיד עוד צעדים לשלום. איזה שלום? איפה אתה חי? אתה מאשים את ממשלת ישראל בהיעדר שלום? חזור לאוניברסיטה פרופסור סכל! "פוליטיקאים" כמוך רק מביאים אסונות!

* תארו לעצמכם שאנחנו היינו עדיין חיים במצרים בחסדי המוסלמים כמו עשרה אחוז הקופטים הנוצרים שלהם!

* אל תמהרו לשמוח על תגלית מאגרי הגז של ישראל בים, כי אם על סדרי הפקתם תשפיע הח"כ הפופוליסטית והלא-חכמה שלי יחימוביץ', יש כל הסיכויים ששום חברה שבעולם לא תשקיע את מיליארדי הדולרים הנחוצים כדי לשאוב את הגז ממעמקי הים ולהופכו לשמיש באופן מסחרי. ואתם המשקיעים הקטנים במניות הגז, ראו הוזהרתם, איפה ששלי בוחשת, המדינה אינה מרוויחה אלא רק מתרוששת!

* רק כעשרה[!] מתוך עשרות ומאות הסופרים שאליהם פנינו, נענו ושלחו לשרת החינוך לימור לבנת מכתבי תמיכה במכתבנו אליה מהשבוע שעבר – בתביעה לשלם מיד את הסכומים עבור השאילות בספריות הציבוריות בשנת 2009. ואולם הנושא, שאותו העלינו במפתיע גם בחדשות הכלכלה של הטלוויזיה הישראלית ב-26.11, בתוכניתו של עמוס ארבל – עלה בגדול לסדר היום בכתבתה המפורטת של יעל געתון "תמלוגים בסך מיליוני שקלים לא הועברו לסופרים", שהתפרסמה אתמול בעיתון "הארץ" [2.1.11].

חבל רק שהמנהג הרווח לפנות לסופרים חשובים ולא דווקא למי שבקיאים בנושא, הביא את ידידנו חיים באר לומר לעיתונאית את השטות: "זה נותן אילוסטרציה מדוע אנחנו לא רוצים להיות סמוכים על שולחן הממשלה. זו דוגמה מצויינת לכך. זה אחד הגופים הכי לא נאמנים שיש."

איזה שטויות! הסכומים המגיעים לסופרים על השימוש בספריהם אינם עסק פרטי או מופרט אלא הם בעקבות ההמלצה של ועדת השרים, בתקופה ששמעון פרס עמד בראש הממשלה, החלטה שהציבה אותנו כמתוקנות שבמדינות המערב, ואשר משרד התרבות, הפועל בסמכותה, קובע את הסכום הגלובאלי העומד לחלוקה לסופרים, גם הערבים, מדי שנה. אז מה אתה פתאום פוטר את הממשלה מן הצורך לקיים את החלטותיה לגבי הסופרים והופך אותנו ל"סמוכים על שולחן הממשלה?" – האם גם תשלומי הביטוח הלאומי הופכים אותנו ל"סמוכים על שולחן הממשלה"!

כניראה שסילפו אותך בציטוט מפיך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,087 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל