גיליון מס' 606

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בשבט תשע"א, 6 בינואר 2011

עם 2 צרופות הצעת הטיול לסין:
תכנית הטיול
טופס הרשמה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יוֹנָה מְקַנֶּנֶת עַל רֹאש אַבּוּ-מַאזֶן...

יעל מדיני: כמה מילים לנורית יובל על "חיים של נייר" בחגיגת יובלה.

תגובות: רנה ש. בן בן-ארי. עו"ד י.ש. עוז אלמוג. חנן רותם. יעקב שרת.

נילי דיסקין: אם תחשוב לפעמים גם עם הראש העליון שלך.

ישראל סגל: תגובה לאורי הייטנר, על הגזענות, גיליון 605.

משה כהן: הנדון – סרט מתועב. על "ואלס עם באשיר".

אורית ברנר: כגודל הגאווה כך גודל האכזבה והבושה.

ישראל זמיר: ליידי ליברטי התפוצצה מצחוק.

נורית גוברין: על ספרו החדש של יצחק אוורבוך-אורפז "נגיעות", [מכתב].

מרים אהרוני: ניסים, [על "נגיעות"]

אורי הייטנר: 1. רגלינו לא תלאינה. על השיר "מרדף" של ירון לונדון. 2. ואלס עם סמיר. 3. הטרדה משפטית. // רונית בכר-שחר: נקד אותי [שיר].

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שלישי: עם וינגייט בעמק, המאסר בעכו. חלק שני.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

ברחובנו הצר – בלדה לקצב, מוקדש באהבה לא' ולכל שאר האותיות שבהן חיטט הנשיא, רץ רבות באינטרנט ללא שם המחבר.

זאב גלילי: למה הֵדירה אימו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל? [ציטוט מהאתר של זאב גלילי]

* * *

יוסי גמזו

יוֹנָה מְקַנֶּנֶת עַל רֹאש אַבּוּ-מַאזֶן...

"בּביקורו הדיפּלומאטי בּברזיל (שהכירה, כמו כמה מדינות דרום-אמריקאיות נוספות, במדינה הפּלשׂתינאית שטרם קמה) הניח אַבּוּ-מַאזֶן את אבן-הפּינה לשגרירוּת הפּלשׂתינאית שתקוּם, אם וכאשר תקוּם, בּבירת בּרזיל. הוא נתכּבּד בהפרחת להקת יונים כּסמל לשלום, אך לגודל מבוכתו נחתה אחת היונים על ראשו ופצתה את מקורה בשיר. מה בּדיוּק אמרה היונה ליו"ר הרשוּת הפּלשׂתינאית לא מסרה התִקשורת הבּרזילאית, אך שאלה אקטואלית זו מעוררת סקרנוּת ברחבי העולם כּוּלוֹ."

(מן העיתוֹנוּת)

יְדִיעָה רַבַּת-פִּרְסֹמֶת בַּמִּרְקָע וּבָאֶקְרָן

שֶמִּיָּד זָכְתָה לִתְשׂוֹמֶת לְבָבֵנוּ הַסַּקְרָן

הַתָּמֵהַּ עַל שוּם מָה זֶה אֶת עֶרְכָּהּ כָּל סְקוּפּ מוֹזִיל

תֵּאֲרָה אֵיךְ אַבּוּ-מַאזֶן בָּא לְפֶתַע לִבְרָזִיל.

וְלֹא סְתָם לְשָם הֵגִיחַ, אֶלָּא בָּא בְּכַוָּנָה:

בְּרֹב טֶקֶס לְהָנִיחַ בָּהּ אֶת אֶבֶן-הַפִּנָּה

לְבִנְיַן אוֹתוֹ הַבַּיִת בּוֹ תִשְכֹּן לָהּ שַגְרִירוּת

מְדִינָה פָּלֶשְׂתִּינָאִית שֶתָּקוּם – וּבִמְהִירוּת!

וְהִנֵּה, בֵּין כָּל הַסְּפִּינִים בָּהּ הוּקְמָה, בִּטְרַאנְס בִּיּוּם,

שַגְרִירוּת הַפָּלֶשְׂתִּינִים שֶעוֹד אֵין לָהּ שוּם קִיּוּם

וְעוֹד כְּלוּם בָּהּ לֹא הוֹכִיחַ רִיטוּאַל הַוִּירְטוּאָל

כְּבָר מַחְמוּד עַבָּאס מַפְרִיחַ לַהֲקַת יוֹנִים אֶל עָל.

הַיּוֹנִים, בִּסְפִּיד נֶחְפָּז זֶה שֶל מָעוֹף, נָסְקוּ לָרוֹם

אַךְ רֹאשוֹ שֶל אַבּוּ-מַאזֶן שֶהָיָה עַד כֹּה עֵירֹם

נֶהֱפַךְ לְקֵן בָּטוּחַ לְיוֹנָה אַחַת צַחָה

שֶיָּשְבָה עָלָיו לָנוּחַ וְאָמְרָה לִמְאָרְחָהּ:

"אֶסְמַע מִנִּי, אַבּוּ-מַאזֶן, אֵין צֵרוּף שֶכֹּה מוֹזִיל

מֵעֶרְכּוֹ שֶל אַקְט-בָּמָה זֶה שֶסִּפְּקָה לְךָ בְּרָזִיל

כְּמוֹ כַּמָּה מִשְּכֵנוֹתֶיהָ הַהוּמָאנִיּוֹת כָּל-כָּךְ

שֶנָּתְנוּ לִשְלַל פּוֹשְעֵי גֶּרְמַנְיָה נָאצִית חוֹף-מִבְטָח

לְאַחַר שֶמַּנְהִיגֶיךָ, כְּבוֹד הַמּוּפְתִּי וְיוֹרְשָיו

עוֹד קִטְּרוּ לְהִיטְלֶר, אֶחָא, אֶת קְטָרְתָּהּ שֶל שִׂנְאַת-שָוְא

לְאֻמָּה פְּצוּעָה שֶקָּמָה מֵאֶפְרָהּ מוּל צַר עוֹיֵן

וְשֶרַק אִתָּהּ – בְּלִי לָמָּה – תֵאַלֵּץ לְהִתְדַּיֵּן.

וְכָל עוֹד אַתָּה תוֹבֵעַ לְהַכִּיר בִּזְכוּת עַמְּךָ

לִמְדִינָה, אֲבָל מוֹנֵעַ הַכָּרָה זוֹ מִשְּכֵנְךָ

וְמַטִּיף מוּסָר בְּשֵם תִּפְאֶרֶת אוּ"ם וְרֹב צִדְקָהּ

אַךְ מַשְכִּיח מִי הֵפִיר אֶת הַחְלָטַת הַ'חֲלֻקָּה'

וְקוֹבֵל עַל כְּתִישָתוֹ שֶל צְבָא שְכֵנֶיךָ אֶת אוֹיְבָיו

אַךְ מַסְתִּיר אֶת פְּלִישָתוֹ שֶל צְבָא שִבְעַת עַמֵּי עֲרָב

וְזוֹעֵק עַל הֶסְגֵּר עַזָּה, הַסּוֹבֶלֶת כַּלְכָּלִית

בְּלִי מִלָּה עַל הֶסְגֵּרוֹ שֶל הַחַיָּל גִּלְעָד שַלִּיט

וּמַזְכִּיר אֶת חֵטְא הַנַּאקְבָּה וּתְלָאוֹת פְּלִיטֵי תָּשָ"ח

בְּלִי לִזְכֹּר כֵּיצַד הֻשְתַּק בָּהּ וְהֻסְתַּר בָּהּ בַּמַחְשָךְ

בָּרֵטוֹרִיקָה שֶלְּךָ (שֶעַל עַמְּךָ קוֹלָהּ אָהוּד)

אֵיךְ הֻשְמַט בָּהּ פְּרָט קָטָן: מֵעַל מִילְיוֹן פְּלִיטֵי יָאהוּד

שֶבָּרְחוּ מֵאַרְצוֹתָיו שֶל הָאִסְלָאם שֶאָץ לִגְרֹם

לִיהוּדֵי עִירָק וְלוּב "פַרְהוּד" וְטֶבַח וּפוֹגְרוֹם

וְכֵיצַד קָלְטוּ אוֹיְבֶיךָ אֶת אוֹתָם פְּלִיטֵי גִּ'יהָאד

בְּנִגּוּד לְכָל אֻמָּה עַרְבִית הַמַּנְצִיחָה לָעַד

אֶת סִבְלוֹת פְּלִיטֵי הַנַּאקְבָּה – בְּלִי זְכֻיּוֹת, בְּלִי אֶזְרָחוּת –

בְּתִקְוָה כִּי יְמַמְּשוּ בְּפָלַסְטִין אֶת אוֹתָהּ זְכוּת

שֶאַתָּה שוֹלֵל אֲפִלּוּ עַד הַיּוֹם, אִם רַק נַזְכִּיר,

מִן הָעָם שֶבְּבֵיתוֹ הַלְּאֻמִּי אֵינְךָ מַכִּיר

וְשֶאֵין לִתְלוּנוֹתֶיךָ עַל תְּגוּבוֹת צְבָאוֹ חַסָּם

כְּשֶיּוֹם-יוֹם יוֹרִים אַחֶיךָ בּוֹ גַם 'גְרָאד' וְגַם 'קָאסָאם'

וְאַתָּה, יָא אַבּוּ-מַאזֶן, שֶהִרְחַקְתָּ עַד הֲלוֹם

לִבְרָזִיל בָּאַשְלָיָה שֶכָּאן תִּכְפֶּה הֶסְכֵּם-שָלוֹם

הַתָּפוּר לְפִי תְנָאֶיךָ, תוֹךְ תְּמִיכָה בְּפָלַשְׂתִּינָה

מִן הַגְּבֶרֶת דִּילְמָה רוֹסוֹף מִבְּרָזִיל, וְאַרְגֶּנְטִינָה

שֶל מָאדָם פֶרְנַנְדָּה קִירְשְנֶר שֶחוּש-צֶדֶק דֵּי חוֹלֶה לָהּ

וְצַדִּיק כְּמוֹ הוּגוֹ צַ'אבֶס , פְּרֶזִידֶנְט וֶנֶצוּאֶלָה

שֶחַיְדַּק הָאַנְטִישֵמִיּוּת לְנִשְמָתָם נִדְחַק –

נָא לִזְכֹּר כִּי שְלוֹם-אֱמֶת לֹא מִתְבַּצֵּעַ מִמֶּרְחָק

אֶלָּא רַק מִתּוֹךְ מַגָּע יָשִיר בֵּינְךָ וְהַיָּאהוּד

שֶגַּם הֵם אֵינָם עוֹשִׂים מַסְפִּיק לָצֵאת מִן הַמִּלְכּוּד

וְשֶגַּם אֶצְלָם יֵש חֶבֶר קִיצוֹנִים חַסְרֵי גְּמִישוּת

שֶכְּכָל שֶעִקְשוּתְךָ רַבָּה גַם הֵם מַרְבִּים עִקְּשוּת

וּשְנֵיכֶם, שְנֵי הַצְּדָדִים, אִם נֶגְדְּכֶם וְאִם נֶגְדָּם

מַנְצִיחִים אֶת הַסִּכְסוּךְ שֶבּוֹ כָּל יוֹם נִשְפָּךְ עוֹד דָּם

וַאֲנִי, יוֹנָה קְטַנְטֹנֶת הַיּוֹשֶבֶת עַל רֹאשְךָ,

מִתְאַמֶּצֶת לְהַכְנִיס קְצָת קוֹמוֹן סֶנְס לְקָדְקוֹדְךָ

שֶתָּבִין שֶלֹּא עִם רוֹסוֹף אוֹ עִם קִירְשְנֶר אוֹ עִם צַ'אבֶס

שָם תִּחְיֶה מִשְּכֶם עַד דָּן וּמֵרַמְאַלְלַהּ עַד מֶלַאבֶּס

עוֹד הַרְבֵּה שָנִים שֶל קְרָב אוֹ שֶל פְּשָרָה וְיַחַס חַם

וּכְדַאי לְךָ מְאֹד לִזְכֹּר פִּתְגָּם עַרְבִי חָכָם

הַמַּמְלִיץ עַל שְבִיל-זָהָב שֶאֶת רַגְלֶיךָ לֹא יַמְעִיד

הַיְנוּ "גַ'ארַכּ אִלְקָרִיבּ, יָא שֵיח', וַּלָא אַח'וּכּ לִבְּעִיד"

(הָאוֹמֵר, אִם נְתַרְגֵּם אוֹתוֹ כַּדִּין וְגַם כַּחֹק

בִּלְשוֹן מוּסָה: "טוֹב יוֹתֵר שָכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק...")

* * *

הטיול לסין בתאריכים 20.4-5.5.2011

בהדרכת נחמה בר סלע

שלום אהוד,

אני מצרפת בצרופות את תוכנית הטיול לסין ואת דף ההרשמה. אודה לך מאד אם תעביר את התוכנית לידיעת קוראי המכתב העיתי.

שימו לב לשתי הצרופות. מידע מפורט על הטיול נמצא בהן. אפשר לשלוח את טופס ההרשמה בפקס לחברת אופיר גיאוגראפי עם תשלום המקדמה הראשונה בכרטיס אשראי ללא תוספת ריבית. ואילו את שאר התשלומים אפשר לשלם גם במזומן או בהעברה בנקאית.

כל הקודם זוכה כי הקבוצה אינה גדולה.

אני לרשותכם ואשמח לשמוע מכם.

בידידות

נחמה בר סלע

סמטת שבזי 5 תל אביב 65144 

03-5166665, 054-7738389

homibs@hotmail.com

* * *

להזדמנות לצאת לטיול הזה אסור לתת לחמוק בין הידיים! זוהי הזדמנות של פעם בחיים! מבטיחים לנו באופיר גיאוגרפי שאחרי בדיקה משווה לא תמצאו מחיר זול יותר לרמת השירותים שכלולה בטיול.

 סין עברה שינויים כבירים בעת האחרונה וממדינת עולם שלישי מפגרת היא מתהדרת היום בערים גדולות ומשופצות ובאתרי תיירות נודעים. זהו טיול מיוחד העובר דרך כל המרכזים התיירותיים ומשלב ביקור בחבל שאנסי שנחשף לתיירות רק לאחרונה. בפינג יאו שהוכרזה לאחרונה על ידי אונסק"ו כאתר לשימור מורשת עולמית ניתן עדיין לראות את "סין של פעם".

דגש נוסף במסע הוא סיפורה המרתק של הארץ: הבנת תרבותה ומורשתה שהן בנות אלפי שנות היסטוריה, וחיי היום יום השונים מהמוכר לנו. נתוודע גם לרזי הדת הסינית העממית שמורכבת משלוש תפיסות פילוסופיות עתיקות יומין; לרפואה הסינית; נהנה מהמופעים המרשימים ביותר בקנה מידה עולמי, נטעם אוכל סיני; נשוטט בשווקים צבעוניים ונהנה מהמסע המרתק.

מה עושה את ההבדל: * הדרכה מגוונת ומעמיקה. * מקסימום 26 מטיילים בקבוצה. * טיסות ישירות עם אל על – בטיחות ונוחיות. * בתי מלון מדרגה ראשונה ושני לילות לינה במלון מורשת יחודי. * כל האתרים והמופעים כלולים במחיר.

על המדריכה: נחמה בר סלע היא בעלת ניסיון של 28 שנה בהדרכת טיולים במגוון יעדים בחו"ל, מתמקדת בהדרכת טיולי עומק גיאוגרפיים ובהרצאות בקמפוסים גיאוגרפיים בנושאי היסטוריה, פילוסופיה ואמנות. יש בה שילוב נדיר של ידע רחב, אהבת אנשים, יכולת ארגון גבוהה ואכפתיות. הדריכה יותר מ-70 טיולים לסין.

[דבר המפרסם, שהוא, ככל ההודעות והפרסומים שלנו, ניתן חינם, ורק על פי שיקול דעתה של המערכת]

אהוד: עשינו טיול נפלא לפורטוגל ולצפון ספרד בהדרכת נחמה בר סלע, ואנו שוקלים לצאת איתה גם לטיול לסין.

* * *

יעל מדיני

כמה מילים לנורית יובל על "חיים של נייר" בחגיגת יובלה

"חיים של נייר" נסמך על תרבות כתיבת מכתבים ועל תרבות שמירתם. והרי זו תרבות אוצר בלום.

בעולם הספרותי יש סוגה ספרותית של מכתבים: מכתבים אמיתיים, מכתבים בדיוניים, מכתבים דו-סטריים, מכתבים רב-סטריים, מכתבים חד-סטריים.

היות שהמכתבים האמיתיים שאביך כתב לאשתו (היא אימך) נאצרו חומרים-חומרים, אבל לא תשובותיה אליו, אני רואה ב"חיים של נייר" רומן של מכתבים אמיתיים חד-סטריים (ולתיווי "רומן" עוד אחזור).

אני מדמה את מבנה הרומן שלך לצמה קלועה משלוש קווצות שיער ואתן בהן סימנים:

קווצה אחת היא מכתבי אביך עצמם. קווצה אחרת היא עֱנוּת אשתו (אימך) המובעת מפיך באמצעות רגשותיה ומחשבותיה המדומיינים. קווצה עוד אחרת היא את: את התינוקת, את הפעוטה, את הילדה והנערה, את האישה הצעירה הבוגרת, באמצעות זיכרונותיך וחוויותיך כאיזכורים ישירים להתבטאויות של אביך במכתביו.

ואם כוונת הצמה – בדרך כלל – להיקלע משלוש קווצות שיער שוות ככל האפשר, לא זה מקרה הצמה ב"חיים של נייר". שלוש קווצותיה אינן שוות לא בעוביין ולא במרקמן. מכתבי האב מהווים קווצה עבה, סמיכה, שיטתית. שתי הקווצות האחרות דקות לעומתה, מקריות, אווריריות. שזירתן בתוך הקווצה הראשונה וסביבהּ יוצרות צמה מקורית ביותר.

ולמגע ממשי ברומן –

יש בספר מכתב שאביך התחיל בכתיבתו ב-28.3.43 וחגיע לחתימתו ב-10.4.43. כלומר, מכתב זה נהגה והועלה על כתב במרוצת תריסר ימים בערך. אורכו של המכתב בספר (לאחר שקוצץ בעריכתו) למעלה משישה עמודים. במכתב זה פורש האב חלק מהותי מעלילת חייו מאז עלייתו ארצה ב-1935 ועד היום שבו החליט להתנדב לשירות הרפואי של צבא הוד מלכותו ולהישלח להודו. במכתב זה הוא מגולל את מסכת הייסורים שחווה בארץ כאדם וכרופא, את העלבונות וההשפלות וההתעמרויות שספג מרשויות ומבודדים. הוא אכל חצץ – פיזית ורוחנית ורגשית ומוסרית. מכאן הולך אביך ומסביר לאשתו מדוע הוא רואה בהתנדבות זו – שפירושה התרחקות מרצון ממנה, מילדיו, מביתו למשך זמן בלתי ידוע – סיכוי להשיב לעצמו את כבודו כאדם וכאיש המקצוע ובכך לבסס את כבודה של משפחתו. ואז מתברר שאביך שהה בביתו כשתי יממות לפני שגמר בנפשו להחליט החלטה גורלית זו, ובכל ארבעים ושמונה השעות האלה לא מצא עוז בנפשו לשתף את אשתו בכל אלה. והוא מצטט לה פסוק של המשורר פרידריך שילר: "אם לא תסכנו את החיים, לא תזכו בחיים." (כמה אופייני לאדם שהתחנך על ברכי הקלאסיקה הגרמנית לצטט מארון הספרים שלה!) – וגם אומר הוא לה שהיא – החותמת כל מכתב אליו בברכת "חזק ואמץ" – חזקה עליה שבסופו של דבר תאשר את החלטתו.

מכתב מהמם. מכתב מארץ המכתבים.

מכתבי אביך מלאים כרימון פכים גדולים ופכים קטנים. אזכיר אחד מהם שיש בו, לדעתי, גם מזה וגם מזה.

אביך – שביקש תמיד קירבה יהודית, ביחוד בימי החגים – נקלע באחד מאותם ימים בשנת 1945 לעיירה שכוחת-אל בקוצ'ין. שם, בעודו מהלך בשוק עלוב, הבחין בסנדלר קשה יום היושב בקיטון דל ומנסה להטליא סוליה בלה שאין לה תקנה. ומעל אותו קיטון קבוע היה שלט שבו נכתב לאמור: "חנות נעליים על שם חיים וייצמן".

וזיכרון אחד מזכרונותייך, נורית –

בוקר אחד, כאשר התכוננת ללכת לבית-הספר, התברר שאין לך זוג גרביים נקיות לגרוב. שוד ושבר? לאו דווקא. אימך הושיטה לך זוג גרביים צבאיות של אביךי שנשתיירו בתרמילו בשובו משירותו הצבאי. נדהמת. הן ענקיות! העצה היתה מוכנה ומזומנה על לשון אימך: "קפלי את העודף!"

"אבל זה לא נוח," העזת לעמוד על זכותך הקטנה.

"ומנין אמציא לך גרבים אחרות," השיבה אימך והוסיפה כיד ציטוטיה התנ"כיים הטובה עליה, "המן הגורן או מן היקב?"

קיבלת את הדין.

וכך, בגרבים שחרטומיהן מקופלים תחת בהונותייך הקטנות וחותכות בהן, הידסת לבית-הספר. הגיעה שעת שיעור ההתעמלות. היית פטורה ממנו בשל צנימות וחולשתך (עוד מקור לתחושה אישית קשה). אחת הבנות פנתה אלייך בבקשה להשאיל לה את גרבייך מפני שכידוע לכול את אינך מתעמלת ואילו היא באה לבית הספר בסנדלים בלי גרביים. סירבת לה. הפצירה בך. עמדת בסירובך. לא יכולת להיגלות בקלון הגרביים הענקיות. ואז עלבו בך "חברותייך" לכיתה על רוע לבך.

איזו חוויה קורעת לב של ילדות פצועה, פגועה, חבולה. מכל עבר.

ומדוע "חיים של נייר" הוא רומן, לדעתי?

על רקע היסטורי של תהפוכות עם ועולם –

על רקע קשר זוגי נדיר שנקשר בין אמך – דור שביעי בארץ למשפחה הנמנית עם עליית הפרושים – ואביך – יהודי יליד ברלין שהשכלתו ותרבותו גרמנית-אירופאית –

על רקע הפרידה הכפויה הממושכת ביניהם ועל האיחוד המחודש ביניהם ועל הקושי באיחויו –

מתוך מכתביו מתגלה אביך בממדיו הרבים –

 איש חיוני, פעיל, משכיל, מתעניין, מגיב, תובע מעצמו, תובע מזולתו, מקפיד על ערכים אנושיים עליונים –

רופא בכל רמ"ח ושס"ה – אם לא למעלה מזה –

 ולכן "חיים של נייר" הוא רומן בעיניי.

 עשית בו לך, עשית בו לביתך, עשית בו לזולתך.

היי ברכה, נורית יקירתנו!

[דברים שנאמרו במסיבה ב-1.1.11 במלאת 70 שנה לנורית יובל ועם צאתו לאור של ספרה "חיים של נייר". הספר יצא לאור בהוצאת "גוונים"]

* * *

באבל על מותו השחקן המופלא

יוסף שילוח

לא יהיה אפשר לתאר את הקולנוע הישראלי

ללא הדמויות שגילם בסרטיו

דורות של צופים למדו לאהוב אותו והם צופים בסרטיו שוב ושוב והוא חרוט בזיכרונם

* * *

תגובות

תודה על רשימותיו של חנן רותם שהחלו להופיע בעיתונך הקווי, ומצליחות להעביר אלינו חוויות של פעם עם ריח השדה, עם טעם הדור שידע אנשים מה הם, ערכים מה הם וגם אדמה.

תודה על כל אלו.

רנה ש.

וגם בקשה אישית – נא העבר אליי טלפון או דוא"ל להתקשר לעוז אלמוג, שרשימותיו תמיד חכמות, מסקרנות, נוגעות בעיקר, בחשוב. תודה!

* * *

אהוד שלום,

הקטע של יצחק שויגר על קצב [גיליון 605] מצחיק "משהו"! התגלגלתי מצחוק.

תודה, 

בן בן-ארי

ניו יורק

* * *

אהוד,

אם אתה רוצה לגמור עם הפרסי השני תשלח לו את ד"ר אורלי אינס, היא גם מומחית ל"עיר ללא אלימות" ויודעת גם להפיל אנשי משטרה על התחת.

עו"ד י.ש.

* * *

אהוד יקירי,

המאמר שלי על ארז טל, שפירסמת היום [2.1], הוא מאמר שפורסם בבמה שלך לפני שנתיים. הוא עשה אז רעש גדול (אפילו הקריאו חלקים ממנו לארז טל ב"תיק תקשורת"). עכשיו, מסיבה כלשהי, הוא נפוץ שוב ברשתות המיילים. כל כך נפוץ עד שגם אתה קיבלת אותו בסיבוב חוזר ופירסמת שוב.

מה שמוכיח שאתה עקבי וחסר פניות. מה שכן, טעית כאשר השווית את כתב התוכחה שלי לזה של ס' יזהר, אללה ירחמו. כי לי, בניגוד לסופר הידוע, יש גם נתונים רבים ומעניינים על הנוער היום, ובעיקר על השפעת כלי התקשורת על מוחותיהם. אני מבטיח לפרסם אותם בקרוב ב"חדשות בן עזר".

האם זו סיבה לדאגה? תקרא ותחליט בעצמך.

ד"ש חמה,

עוז אלמוג

אהוד: האמת שגם לי המאמר נראה מוכר במקצת אבל אינני יכול לזכור את מאות הכותרים ואלפי העמודים שהתפרסמו במכתב העיתי ואפילו מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מתרשלת בכך יען כי שדיה עדיין ממשיכים להתכבד [בבי"ת רפוייה] ואילו דעתה מוסחת כל הזמן לכתבות על מר קצב ברדיו ובטלוויזיה והיא מזדהה איתו יען כי יש לה דיעה לא כל כך טובה על נשים. מכל מקום טוב שפירסמנו את רשימתך בשנית, והחשיפה לה היא זוכה מראה שדבריך נוגעים לרבים.

* * *

ממתי יש רדיו-טרנזיסטור?

לאהוד שלום,

להערתך (חדשות בן עזר 605), שבה נאמר: "לדעתי בראשית שנות ה-50 לא היה עדיין בנמצא רדיו-טרנזיסטור והכוונה אולי לרדיו נישא שהיה קטן במימדיו אך עדיין גדול מאוד בהשוואה לטרנזיסטורים שאנחנו מכירים."

גם אני סברתי כך, אולם חליפת מכתבים שלי עם קובי שרת, בנובמבר 2010, שיכנעה אותי כי חברי חצרים אכן שמעו ברדיו טרנזיסטור שלו את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל:

 לקובי שרת שלום רב,

באתר של קיבוץ חצרים כתוב כי על הכרזת המדינה התבשרו חברי המשק ברדיו הטרנזיסטור שלך. שאלתי את רותי קרן אם אין זו טעות, והיא עומדת על כך שאין זו טעות.

הדבר אינו מתיישב עם כל הזכור לי על מכשיר זה (נולדתי בשנת 1931), ועם כל מה שמצאתי כתוב על תולדות הטרנזיסטור ושימושיו. התואיל בטובך לפתור לי את תמיהתי?

בתודה מראש ובברכה,

חנן רותם

לחנן רותם שלום,

היה גם היה לי אז רדיו-טרנזיסטור שהביא לי אבי מארה"ב. לצערי, התפרק ואבד במרוצת השנים. ממדיו היו, ככל שזכור לי – 180x130x50מ"מ. זה היה מכשיר פלא, שכן הוא עבד על אור שמש או אור נורת חשמל. כל המשטח העליון שלו היה מורכב מפרוסות סיליקון, מחוברות זו אל זו בכבל זעיר ומוגנות בזכוכית או בפלסטיק שקוף, שהפכו אנרגיית אור לאנרגייה חשמלית!

 יעקב שרת

* * *

נילי דיסקין

אם תחשוב לפעמים גם עם הראש העליון שלך

הי אהוד.

לא תיהנה מהמייל שלי. אני לוקחת את זה בחשבון. היה לי ברור שתידרש לעניין קצב. חבל רק שכדרכך אתה מבין את הגבר החרמן, ולא את הנשים, שלדידי, מייצגות מאות אלפי נשים שותקות. זהו קצה קרחון. מבלי לדעת כלום על חוויותיה של אשתך, אני בטוחה שגם היא הוטרדה מינית לאורך חייה – ושתקה. פשוט מפני שזוהי יבלית שפשתה בכל חלקה טובה בה עבדו גברים סמכותיים כ"בוסים" על נשים. ואם היתה חזקה מספיק לסטור ולגמור עם הסיפור באיבו – אין זו הוכחה לשום דבר. התיאור היותר נכון, לדעתי, של המצב, הוא המשפט "המנוולים שינו את הכללים ולא סיפרו לנו!" – מה שהיה נורמה בדורות קודמים, בצבא, בפוליטיקה, ובמשרדים פרטיים וציבוריים – לא עובר יותר בשלום. זהו השוני.

לדעתי אנחנו כרגע באיזור דמדומים של מעבר, שאולי פה ושם יסבול מ"הגזמות" לקצה השני, אבל, בגדול, ישנה את הנורמות הקלוקלות ההן – וטוב שכך. אני לא נכנסת לפירוט אישי שלי או של חברותיי שבעבר "סבלו בשקט "כי זו היתה הנורמה, ואני לא "אישה חלשה"(שגם כבודה במקומו מונח). אני יכולה רק לברך על השינוי שנעשה באופן איטי, בחריקת שיניים, על-ידי נשים אמיצות שמדברות לא רק עבור עצמן.

אם תחשוב לפעמים גם עם הראש העליון שלך – אולי תבין שהשינוי הזה יהיה לברכה. בעיקר לדורות שאחרינו, גם אם בדרך תהיינה כמה נשים שמהיותן חזקות יכלו אולי להגיב אחרת בזמן אמת, ולא לחכות. (הסיבות לשתיקה ולהמתנה הזאת הן מאמר ארוך בפני עצמו) – אבל הסיבה להמתנה ו/או לתלונות באיחור לא משנה את העובדה שנפל דבר בישראל של 2010. ואולי כל אותם גברים מן העבר יכולים רק להודות למזלם הטוב על שחיו בתקופה שבה נחשבו "גברים גברים" ולא עברייני מין. לפעמים צריך לראות את התמונה הגדולה.

ביי.

נילי דיסקין

לנילי שלום,

אשתי, וגם המשוררת ש. שפרה, בביקור אצלה יום לפני הכרעת הדין במשפט קצב – עדיין תומכות בסטירה מיידית לגבר המטריד מינית, ואם אינני טועה הן גם אומרות שהן לא שתקו מעודן.

דווקא משום שדפוס התנהגותו של קצב חוזר על עצמו – נראה לי מוזר שכל הנשים שתקו וייתכן שאפילו שיתפו פעולה מתוך טיפשות או תקוות שווא. והוא ודאי לא היה להן מסוג האנסים המסוכנים-באמת, שמפליאים מכותיהם בבחורה ולפעמים גם הורגים אותה!

פעם חיכיתי באולפן "קול ישראל" בקריה לפרופ' רפי קרסו, שהיה אמור לראיין אותי בתוכניתו הלילית. הוא הופיע בסערה, שמנמן כדרכו, ומיד תפס וחיבק ואימץ אל חזהו את העובדות של התוכנית באולפן. אמרתי לו בבהלה:

"רפי, מה אתה עושה? אתה לא יודע שזה נחשב היום להטרדה מינית?"

ואז הוא ענה לי: "לא איכפת לי. אני לא אוותר על החמימות שמקרין המגע הגופני עם אנשים – רק בגלל חוקים מטופשים!"

זאת ועוד, תקופה מסויימת שימשתי כסופר-אורח במערכת החינוך וביקרתי בבתי-ספר רבים. ראיתי ילדים וילדות רבים, את המורות והמורים שלהם, ממש מכתרים אותם בהפסקות כדי לזכות במגע. גם אותי הקיפו בשמחה בנות ששדיהן כבר החלו לצמוח ממש או רק בדמיון הפרוע שלי, ואני ניסיתי להרחיקן ממני מבלי להעליב אותן ולהסתכן בפליטת זרע. שאלתי את המורות אם הן לא חוששות מתביעות, זה היה בעיצומו של המסע הציבורי נגד הטרדות מיניות, והן ענו לי שזה אכן סיכון שנובע מהמקצוע שלהן אך הן אינן יכולות לדחות את הילדים והילדות השואפים לקירבה גופנית עימן ושואבים מכך עידוד וחום.

בברכה מקרב לב,

אהוד

אגב, לפעמים אני חושב גם בראש העליון שלי, אבל מה לעשות, גם אז אני רואה שדיים ותחת של כל בחורה יפה שנקרית על דרכי, אם כי מסתיר היטב את מחשבותיי הזימתיות, למשל, איך היא נראית ערומה במיטה. מצד שני, הראש התחתון שלי נעשה הרבה יותר מתון לקראת יובלי ה-75, וזה מדאיג אותי. יש לי חברים שמבוגרים ממני בשנים אחדות והם כבר כלל לא מסתכלים על שדיים של בחורות יפות וזה אפילו לא מדאיג אותם.

* * *

ישראל סגל

תגובה לאורי הייטנר, על הגזענות, גיליון 605

מר הייטנר רוצה מדינה יהודית. גם אני רוצה. כל היהודים רוצים. אנחנו רוצים את ההמנון שלנו, את הדגל שלנו, את העברית שלנו, אנחנו לא רוצים שהערבים יהיו עם הזכויות שלנו (שהרי, מר הייטנר, ערבים לא יכולים "לעלות" לארץ כמו שיכול כל יהודי בעולם) ובוודאי שאיננו רוצים שישלטו בנו. אז התשובה היא – מדינה יהודית.

עד כאן הרצוי ובינתיים גם המצוי. אבל כמה זמן יימשך "המצוי" הזה. בסופו של דבר, אנחנו בס"ה מדינה קטנה, מוקפת אויבים נוראיים, מלאים בכסף מהנפט, לא דמוקרטיים. כמה זמן כוחנו יעמוד לנו? בן גוריון אמר עוד בשנות ה-60 (אז על מצרים), אנחנו ננצח אותם בחמישה סיבובים, בעשרה סיבובים ולא יקרה כלום. אבל אם פעם הם ינצחו – סופנו ברור.

אבל גם בלי המלחמות. כמה זמן נצליח לשמור על רוב דמוגרפי עם הערבים בארץ, הערבים בשטחים, הזרים וכו'. והפסימיסטים מצרפים לזה גם את החרדים.

אז בינתיים יש לנו את ארה"ב. לכמה זמן? האם לאורך ימים? האם היהודים שם יתמכו בנו לאורך ימים במדיניות הכיבוש? האם כוח השפעתם שם יהיה לאורך ימים.

הבה נסתכל גם בראייה היסטורית. אם רואים את מחזוריות השליטה בארץ ישראל מהמצרים, הכנענים, הבבלים, הפרסים, הרומאים ועד העות'מנים,והבריטים (ובטוח ששכחתי כמה בדרך) אז מה הסיכוי שלנו להתמיד ולהיות מדינה יהודית עצמאית?

מי שמציע את הפתרון של "מדינת כל אזרחיה" (כן, במרכאות).הוא אנטי ציוני, אני מסכים. אז מה? עד מתי נמדוד כאן אנשים לפי מדד הציונות שלהם? מה לגבי מדדים כמו "אהבת הארץ", "אהבת האדם"? אז יש בארץ כמה אנשים לא ציונים אבל אוהבי הארץ הזאת. והם מודאגים. הם מנתחים את הנתונים וחוששים שאם לא נעשה כלום הרי בעוד 50 או 100 שנה לא רק שלא נמשיך להיות מדינה יהודית אלא לא נהיה בכלל. ולכן, הם מציעים לקדם את פני הרעה ובמקום "עם לבדד ישכון", אולי ננסה להשתלב במרחב בדרן זו או אחרת.

האם הם צודקים? האם התחזיות שלהם יתאמתו? אני לא יודע. אבל אני יודע שהדעות שלהם הם לגיטימיות ואנחנו צריכים להתמודד איתן באופן אמיתי, לא בסיסמאות, יום יום, שעה שעה.

ליבוביץ אמר שהוא נגד הפוסט-ציונים אבל הוא רוצה להמשיך ולהתווכח איתם, כי הוויכוח איתם זה הדיון האמיתי במדינה וכל עוד זה יהיה הוויכוח ולא על כל מיני שטויות לא רלוונטיות, הוא יהיה רגוע לגבי הדרך שהמדינה הולכת בה.

* * *

משה כהן: הנדון – סרט מתועב

מכובדי,

כותב אהוד בן עזר במכתבו העיתי [גיליון 605] "ואלס עם באשיר – סרט מתועב". זו הגדרה בהחלט מתאימה לסרט המשווה את התנהגות צה"ל בלבנון להתנהגות הנאצים. אך מן הראוי להעיר למר בן עזר שסרט זה איננו יוצא דופן בתעשיית הקולנוע הישראלית. עיין ערך "עץ הלימון", "עג'אמי", "לבנון" ועוד. רוב הסרטים הישראלים, הממומנים על ידי הקרן הישראלית לקולנוע, הממשלתית, הם סרטי תעמולה פרו פלסטינים על גבול האנטישמיות. אחת הסיבות לשנאה העצמית הזו היא השאיפה לזכות בפרסים בינלאומיים מגופים אוהדי פלסטינים. דא עקא לקולנוענים שלנו אין קווים אדומים וברצותם לשאת חן בעיני הגויים אין הם מהססים להציג מציאות מעוותת ולהשוות את צה"ל לנאצים.

תמהני, האם אין לממשלת ישראל שימושים טובים יותר לכספה מאשר לממן תעמולה אנטי ישראלית? אולי מוטב להשקיע את הכסף בבתי החולים הקורסים שלנו? אין לממשלה די כסף למימון מערכת הבריאות, אך יש לה כסף די הותר למימון סרטים ומחזות אנטישמיים? סדר עדיפויות שכזה...

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורית ברנר

כגודל הגאווה כך גודל האכזבה והבושה

לאהוד שלום רב,

בעודי מתפעלת ונהנית מדבריו של אורי הייטנר וכתיבתו המצויינת והמדוייקת, נדהמתי והתאכזבתי מאוד, לקרוא בסופם את הערת השוליים שלך:

"אהוד: אני סבור שקצב לא 'אנס' את עובדותיו. הוא התאנה להן, אולי חשף בפניהן את אברו וגם הצליח לבעול, אולי מאחור, במשרד, אחת או שתיים מהן, אבל העובדה שהן שתקו כל השנים והניחו לו להתעסק איתן וגם כנראה לזיין אותן – מלמדת עליהן לא פחות מאשר עליו. מה הן חשבו? שאם לא תתלוננה אזיי הן כן תמשכנה לעבוד אצלו? שהן שפחות-מין? שתקופת העבדות עדיין נמשכת אצלנו? שסטירה לשר ויציאה בבכי מחדרו לא יהיה להן הד ולא יביאו לחקירה נגדו?

לא. קצב הוא לא מפלצת. הוא סתם זכר דפוק ממוצא סוציו-אקונומי נמוך, איש ציבור מתחזה, מתחסד גם בדתיותו-כביכול שהיתה לו מעין סמל ומגן עדתי, איש קטן יהיר ושקרן שיצריו ועמדותיו הרמות העבירו אותו על דעתו ולכן לא היה מסוגל אפילו להודות בעסקת הטיעון [זאת כלפי משפחתו] – אלא דהר בטיפשותו לקראת מפלתו."

במשיכת קולמוס אחת ביטלת ומזערת אמיתות אחדות:

א. קצב אכן אנס את עובדותיו. (ממש כמו אמנון התנכ"י שהתאנה לאחותו תמר...) דפוס התנהגותו החוזר לאורך כל השנים בכל מקומות עבודתו – הוכיח זאת.

ב. נכון, לא כולן העזו להתלונן, ואף אלה שעשו זאת, לאחר שנים, כאשר העלבון הצורב, ההשפלה הנוראה והכאב הנורא התרחקו ולא נשכחו, היה זה לעיתים מאוחר ורחוק, אך המעשים אכן נעשו, והנשים אכן ספגו ושתקו וכאבו את כאבן עם עצמן ואולי עם קרובים ביותר, (כמו רבות אחרות במגזרים ובמקומות אחרים – ר' קציני צבא בחירים בעבר וכו'). כל הפסיכולוגים של קורבנות תקיפה מינית, יעידו ויסבירו את ההפנמה וההכחשה וההתנתקות של הקרבנות לתקופות ארוכות, ואולי למשך כל חייהן). ההעזה המאוחרת ראויה לכל שבח על האומץ והנכונות לחשוף ולהיחשף. ההלם הראשוני שלאחר התקיפה, ועמדת הכוח והשררה של "המעביד" ורצון ההשרדות והקיום שלהן, בנוסף להלם ה"קרב" – הם חלק מהדפוס הנפשי החוזר של קרבנות התקיפה. ואין לגנותן על שתיקתם המוקדמת ו/או חשיפתן המאוחרת...

ג. נכון, קצב הוא אחד משרשרת "זכרים" מאצ'ואיסטים שוביניסטים מתחסדים וכל היתר שאמרת. זה מאפיין רבים מכל מוצא סוציו-אקונומי שהוא, (ולא אזכיר פה את כל "קודמיו" ממעמדות סוציו אקונומיים גבוהים ונעלים כמו נשיא שקדם לו, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, ושר משפטים לשעבר ועוד ועוד... רבים ו"טובים" ונעלים ממנו בסולם ה"סוציו-אקונומי", שאין לו כאן כל שייכות!

ד. נכונה , כל הפיסקה האחרונה בדבריך, ואכן כזה הוא, וכך פעל במאבקו השקרי והמתחסד!

והערה אישית: בעברי גרתי באזור, לא רחוק ממקום מגוריו של קצב, ואף הייתי גאה, דווקא בשל "מעמדו הסוציו-אקונומי", העדתי, היותו נציג העלייה, שהשתרשה בעיירת פיתוח, והוא עלה והגיע לתפקידים מכובדים ומשמעותיים במדינתנו, כאשר דפוסי התנהגותו המושחתים לא היו ידועים בצבור הרחב, אלא בחוגי השלטון והתקשורת, עד לצמרת הנשיאותית, ואף גבר, על כאלה שהיו מהמעמד הסוציו-אקונומי ה"ראוי", ושכל חייהם היו בחוגים "הראויים" ובתפקידי מפתח במדינה.

כגודל הגאוה, שבמדינתנו אין חשיבות למוצא או למעמד הסוציו-אקונומי, אלא לכישורים האישיים – כך גודל האכזבה והבושה – על כי כולנו – האזרחים הפשוטים – הולכנו שולל שנים בידי אותם "זכרים" מתחזים, שחצנים, מתחסדים, יהירים , שקרנים ובוגדניים, לנשותיהם, לקורבנותיהם, ולבוחריהם, ואשר עמדותיהם הרמות ויצריהם – העבירו אותם על דעתם!

אורית ברנר

* * *

לדורון גיסין היקר

ברכות במלאת לך 67 שנים

תמשיך לספר על המושבה

ולהחזיק את מורשת המשפחות שלנו!

* * *

ישראל זמיר

ליידי ליברטי התפוצצה מצחוק

הארבעה ביולי. יום-העצמאות של ארצות-הברית, שנת 1986. נשלחתי כראש קבוצת עיתונאים מטעם אוניברסיטת תל-אביב, שבה לימדתי, ללימודי-קיץ באוניברסיטת "ניו-סקול" בניו-יורק. אותו קיץ מלאו ל"ליידי ליברטי" – פסל החירות שניצב בכניסה לנמל ניו-יורק – מאה שנה ואמריקה חגגה וצהלה.

פסל-החירות הוא מסמליה החשובים של יבשת אמריקה, שהיא ארץ הגירה מובהקת. הפסל הוענק לעיר כמתנת צרפת בשנת 1884 והסרת הלוט נערכה בשנת 1886.

נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן החליט, כצעד של מחווה ל"ליידי", להזמין תריסר מהגרים-ידוענים אל הבית-הלבן, להודות להם ובכך לצאת ידי חובה.

ראש-עירית ניו-יורק, אדוארד קוץ' סבר, כי עירו, יותר מכל עיר אחרת בארצות-הברית, מסמלת את גלי ההגירה הגדולה. כמאה מיליון מהגרים חלפו על-פני ה"ליידי" במרוצת השנים, בדרכם אל אי-הדמעות. שם נבדקו על-ידי קציני-הגירה, רופאים, אנשי מנגנון ממשלתי ואושרו להיכנס לארצות-הברית. רק שני אחוזים נפסלו והוחזרו לארצות-מוצאם. העיר ניו-יורק היתה תחנתם הראשונה וכעבור זמן, חלקם התפזר ליתר חלקי היבשת ורבים נשארו בניו-יורק.

ראש העיר, אדוארד קוץ' החליט לערוך להם חגיגה מקומית. חנות הכל-בו "מייסיס" קיבלה את החסות על האירוע וועדה מיוחדת בחרה בשמונים ושבעה מתושבי ניו-יורק, שהיגרו אליה מעשרות ארצות בעולם, ואבי נמנה עימהם.

יום חם במיוחד היה אותו יום ומקום הטכס נקבע בדרום האי מנהאטן, סמוך לפארק "באטרי", ליד אתר זיכרון לחללי צי ארצות-הברית. מארחי הטכס היו צוערי הצי, שהתייחסו למשימתם כאל מבצע צבאי לכל דבר. הטכס תוכנן להימשך שלושים ושלוש דקות וחיילי הצי ערכו חזרות במשך שבוע ימים.

ביום הטכס, מפקדת הצי שלחה רכבים מיוחדים, שהביאו את חתני-השמחה ומשפחותיהם לבמה מיוחדת שהוקמה סמוך לנהר הדסון, שעליה הושבו יקירי-העיר, ואילו בני המשפחות הושבו על ספסלים לרגלי הבמה. תזמורת-צבאית קיבלה את פני הבאים במַרשים צבאיים ובנעימות אמריקניות מוכרות. האורחים המכובדים התקבלו על-ידי חוליות צבאיות ולוו אל מקומותיהם המסומנים. הכול פעל לפי התוכנית וחמש דקות לאחר הגיעם למקומם, הטכס עמד להתחיל. השמש להטה כתנור והזיעה זלגה כמים.

בין בעלי השמחה שהגיעו, הבחנתי בידוענים שהתיישבו בעיר, כמו: סופר המדע הבדיוני יוצא ברית-המועצות, יצחק אסימוב, הבמאי והסופר היווני איליה קאזאן, השחקנית האירית מורין אוהרה, הקמבודי דיט פראן, שצילם את הסרט: "דמעות של שתיקה", השחקן אנטוני קווין, יליד מכסיקו, הדיפלומט זבינגייב בז'ז'ינסקי מפולין, רקדן הבלט מיכאל בארישניקוב מברית-המועצות, השחקנית השוודית ליב אולמן, המנצח ההודי, זובין מאהטה, ורבים רבים שלא זיהיתי. עד מהרה הכול התוודעו זה לזה, לחצו ידיים, הנשים זכו לנשיקות והכול ניהלו שיחות נימוסיות ונעימות. אבי היה היחיד, שישב מנוכר ולא דיבר עם איש. ידיו אחזו בראשו הרכון, כאילו התאבל או שמא החום הכביד עליו. הוא לבש חליפה קיצית תכולה, חולצה לבנה ועניבה תואמת. מדי פעם שלף ממחטה ומחה את זיעתו.

באיחור קל, הפסנתרן השמיע את צלילי הפתיחה של ההמנון האמריקני והכול מיהרו לקום ממושבם. ראש-העיר הניח את כף ידו על לוח-ליבו, הדגלים הורכנו וצוערי הצי שלפו חרבות נוצצות. הפסנתרן חשב, שהזמרת המהוללת קרייטי אוטורנה מהפיליפינים, זמרת ידועה המופיעה במחזות ברודוויי, ככול-הנראה לא שמעה את נעימת הפתיחה וחזר עליה פעם אחר פעם ואין המנון. התרוצצות החלה סביב ראש-העיר המודאג, ששלח הוראות לכול עבר. הקהל המאוכזב שב והתיישב. אחד הידוענים קם שאג:

"תתחילו כבר, אנו ניצלים בשמש. את ההמנון נשיר בסיום הטכס."

אולם תכנון-צבאי לא בנקל משנים.

חשתי משום-מה שמחה-לאיד. קשיחות צבאית, שהכול תוכנן בה עד לפרט האחרון משתבשת מן הרגע הראשון והבלגן חוגג. לרגע הצצתי הרחק לעבר "הליידי", שזהרה בשמש כאילו עלתה מן הרחצה. בין המוזמנים היו שגילו חוסר סבלנות וביקשו לקבל את המדליות ולהסתלק.

באיחור רב, הגיחה הזמרת ובלי להמתין לליווי המוסיקלי, הסתערה על המיקרופון ופצחה בקולה הרועם בשירת ההמנון. הכול נבהלו וקפצו ממקומם. הקצינים מיהרו להצדיע, צוערים שלפו חרבות, פוליטיקאים מבוהלים הניחו כף-יד רועדת על ליבם ההולם ובחשאי עיסוהו. והיו ידוענים פטריוטים שהצטרפו לזמרת להפגין את אהבתם ונאמנותם לארצם החדשה. המהומי מילות ההמנון התלוו בעגות שונות.

ראש-העיר קם, ניגש אל המיקרופון, התנצל על הסבך שנוצר ואמר:

"אתם רואים, היתה תקלה ולוח-הזמנים הקפדני שובש. הזמרת לא הצליחה לפלס דרכה, עקב רמזור שסירב להתחלף והיה צורך להמתין לשוטר-תנועה. אך הכול, תודה-לאל, הסתדר, כי באמריקה, הכול מצליח ואתם ההוכחה לכך."

הוא זכה למחיאות-כפיים יגעות ומיוזעות. השמש המשיכה ללהט וכמה מן הידוענים נראו חסרי-סבלנות וביקשו את המדליות. שמעתי לחש מפי מהגר יוצא איטליה:

"אני מתחיל להבין סוף סוף את דנטה אליגיירי, כשתיאר את 'התופת'." הוא סחט את מטפחתו והספיג לתוכה פלגי זיעה נוספים. ראש-העיר הודיע כי יוותר על נאומו המוכן, אך לא על הפתיח שהכין והחל לקרוא:

"חתנים מכובדים, בני-משפחות, חיילי צי ארצות-הברית, קהל נכבד, כראש-עיריית ניו-יורק, אני חולש על יותר יהודים מאלה המתגוררים בירושלים, על יותר שחורים מאשר חיים בניירובי, על יותר אירים מאשר גרים בדבלין, על יותר פורטוריקנים מאשר בסאן-חואן ועל יותר איטלקים מאשר בפירנצה. אם אתה חי בניו-יורק ומתגעגע למולדתך – אין פירושו שאתה בניכר, אלא אם מתגורר ברובע הלא-נכון."

שוב מחיאות-כפיים חלושות. השמש התעלמה מהברקותיו של ראש-העיר והמשיכה לטגן אותנו.

טכס חלוקת מדליות ליקירי העיר. הכרוז קרא בשם האיש וצמד חיילי הצי בשחור לבן קרב אל החתן המאושר בצעד צבאי מודגש. הקצין הצדיע, כרך את המדליה סביב צווארו לקול צהלות-שמחה של בני-משפחתו. כך חולקו שמונים ושבע מדליות והטכס התארך והתארך.

אגב החלוקה, המקהלה פצחה בשירה, התזמורת ניגנה, זיקוקין-די-נור נורו לשמיים הבהירים ודמו ללהקת גחליליות נמלטת. ספינת-אוויר ענקית חלפה בשמיים ועליה אותיות-ענק: "קוקה-קולה". לרגע כיסתה את עין השמש ואנחות רווחה נפלטו מפי הקהל התשוש והצמא. אחד החתנים פתח בציטוט "מתוקן" לשירתה של המשוררת היהודייה אמה לזרוס, "אם כל הגולים", שהוצמד לבסיסו של פסל-החירות:

"תנו לי את העייפים שבכם, / העניים שבכם, / את ההמונים הדחוקים הכמהים / לנשימת החופש," והוסיף שורה משלו: "והצמאים כל-כך לכוס קרה של קוקה-קולה..."

הטכס עמד להסתיים. דומה שהכול כבר סלחו לאותו רמזור סורר שסירב להתחלף והחלו להיפרד זה מזה. אך למרבה הצער, אחד מחתני-השמחה הציץ במדליה שזכה בה, הפך אותה לצידה השני וגילה לתדהמתו ששמו של חתן אחר חרוט עליה. הוא מיהר אל המיקרופון ובישר על הטעות. עתה הכול הסירו את המדליות מעל צווארם ונוכחו לדעת, כי איש לא טרח להתאים את השם לבעל השמחה. אנשים החלו להתרוצץ על הבמה לקרוא זה לזה, כדי לתקן את המעוות. ראש-העיר תפס בראשו ונמלט אל מאחורי הקלעים. ראש-הטקס ביקש, שהכול יסירו את המדליות מצווארם, ישיבו לו והוא יחלקן בשנית. סאת הסבל נגדשה והכול החלו לברוח. ראש-הטקס הנבוך הודיע שהעירייה תנפיק מדליות חדשות שיישלחו אליהם בדואר. ראש-העיר לא ידע היכן לקבור את הבושה.

ניגשתי אל אבי, שהיה אדום כעגבנייה. בניגוד לרבים שעל פניהם ניכר כעס, אכזבה, אבי כלל לא התרגש. הוא הסיר מצווארו את המדליה וגילה לשמחתו שהוא עונד את המדליה של השחקנית ליב אולמן, וצחק מהנאה. יופייה הקסים אותו. לרגע חיפש אותה, כדי להודות לה ואולי לקבוע עימה פגישה במסעדת "שטיינברג" כהרגלו בנשים, אך זו נעלמה.

המדליה תנוח לה ב"בוידעם" – חדרון בדירתו, שהכול בו זרוק בערבוביה – ספרים, עיתונים, תעודות-הערכה, תוארי-דוקטור כבוד של ערים, של אוניברסיטאות ומדליות לרוב. בשעתו, הבאתי לו תעודה ותבליט מתכת המכתירים אותו כ"יקיר בית-התפוצות" תל-אביב. הוא העיף בהם מבט חטוף והורה:

"לבוידם!"

עמדנו לשוב הביתה. ראש-העיר אד קוץ' צץ מהיכן-שהוא, ניגש אל אבי, לחץ בחום את ידו וחיבק אותו:

"מיסטר זינגר, לעונג ולכבוד הוא לי שאתה, תושב עירנו, באת לכבד את הטכס בנוכחותך. אמנם חלו שיבושים, אך כל זה אינו חייב להעיב על השמחה. הנשיא רייגן אומנם הזמין שנים-עשר מהגרים-ידוענים אל 'הבית-הלבן' ולדידי, אותך, חתן פרס נובל לספרות, היה צריך להזמין ראשון."

אבי חייך בהנאה והשיב:

"אדוני ראש-העיר, אני מודה לך, אין לי כל רצון לנסוע לוואשינגטון. המדליה שלך, כראש-עיר יהודי, המדבר ומבין יידיש, חשובה לי לאין ערוך ממדליה של... גוי מן המערב, מה עוד שהמדליה שאני עונד על צווארי היא של ליב אולמן. אני חש כאילו זכיתי לנשיקה ממנה..."

שניהם פרצו בצחוק כזוג יהודים ששמעו בדיחה עסיסית ביידיש.

כששבנו הביתה ביקשתי לדעת במה שקע אבי בזמן ההמתנה לטקס. לדבריו, הוא נזכר, כשהיה ילד, שמע מפי אימו על מכתביהם של תושבי בלגוריי, שהיגרו לאמריקה ונשותיהם ביקשו מאימו שתקרא בפניהן את מכתביהם. הם תיארו את קשייהם – שש-עשרה שעות עבודה ביממה במתפרות-יזע. אחדים הזכירו את "הליידי"' כביטוי לחופש, לתקווה. כשביקש אבי הילד פרטים על אותה ליידי, אימו סיפרה, כי היא לופתת בידה את "לפיד-החרות". כילד הוא לא בדיוק הבין מי היא ה"ליידי" ושיער שהיא גיבורה כדבורה הנביאה. הוא שאל על אותו לפיד, שבעיניו נראה כסנה בוער באש שאינו אוּכָּל.

"על אף החום הכבד ואי-הסדר שנוצר, הצצתי ב'ליידי' בחיבה," נזכר אבי. "היא הזכירה לי את הסיפורים על מהגרי הדור הראשון, שחלק מהם ביקש למחוק את עברו, בהאמינו כי כך ייטיב להשתלב בארצו החדשה. הללו קיצרו את שמם: שמעון הפך לסם, אברהם לאייב ויוסף לג'ו. הדור השני והשלישי הבינו, כי אין יתרון במחיקת העבר ושבו אל שפתם ואל תרבותם. רבים מהם קראו את ספריי."

"איך הם הגיעו אליך?"

"המעבר התחולל אט-אט. גויים קראו את ספריי וסיפוריי, שתורגמו לאנגלית, וסיפרו על-כך לחבריהם מבני-עמנו. בניגוד לגויים, בתחילת דרכי, המימסד היהודי החרים אותי. לטענתם, אני מתאר עיירה יהודית שהיא פרי דמיוני החולני: מנוונת, מדולדלת, מלווה בשדים ורוחות, באורגיות, בסטיות – מה לא? הייתי בעיניהם 'מוקצה'!"

סיפרתי לו כי כמה מן הביוגרפים טוענים, שהכול החל כשסיפורו "גימפל תם" תורגם על-ידי הסופר סול בלו לאנגלית ופורסם במגאזין "פארטיזן רוויו".

אבי ניענע ראשו בביטול. "כמה יהודים אתה חושב קראו אותה חוברת?" לדבריו, "עם השנים, מעמדם של היהודים בארצות-הברית התחזק והגויים היו סקרנים לדעת: מי הם אותם יהודים המתגוררים בדירה שממולם? וכשהגויים הציצו בכתביי, הם החלו להציף את היהודים בשאלות מן הספרים שלי, והללו חשו אי-נוחות ומיהרו לספריות. דור שני של יהודים, בניהם של אותם מהגרים, ביקש לדעת יותר על יהדותם והחל לקרוא. ספריי בנוסח האנגלי נכתבו בשפה מובנת ובלי העמסת-יתר של ציטוטים מהמקורות. וכך, איש המליץ לשכנו על סיפוריי והשאר היסטוריה."  

"וכך זכית בפרס-נובל."

"אם בשמיים נקבע שעלי לזכות בפרס-נובל, כנציגה של שפת היידיש, מי אני שאמרֶה? במובנים רבים, הדברים התגלגלו מאליהם. וכי לא נוכחת במו-עיניך, שבעולם שולט תוהו ובוהו? אותו כנס בפארק באטרי תוכנן לשלושים ושלוש דקות מדודות עם סטופר ביד. הקצינים תכננו למרחוק ואלוהים התפוצץ מצחוק."

"אז הגויים הם שהכניסו אותך אל טרקליני הספרות באמריקה?"

"ייתכן שגויים קראו ויהודים נגררו אחריהם. אני זוכר שקיבלתי תגובות ועידוד רב מגויים בשנים הראשונות."

 אבי סיפר, כי בבואו לאמריקה היה טרוד מאוד בבעיות פרנסה כיתר המהגרים. אחיו הסופר י. י. זינגר הציג אותו בפני העורך-הראשי של ה"פורווערטס", אייב כהאן, שדרש ממנו שיבקר במתפרות-היזע ב"לאואר איסט-סייד", יתאר את הניצול הנורא ויצא נגדו. אייב כאהן היה "בונדיסט" בהשקפותיו, ולחיזוק עמדותיו, הזכיר את אחיו של אבי, הסופר, י. י. זינגר, שכתב את "האחים אשכנזי" ותיאר בפרוטרוט את מפעלי הטכסטיל שהאחים אשכנזי הקימו בלודז'. הוא תיאר באהבה רבה שני מהפכנים יהודים: ניסן, המכונה: "בן מורה ההוראה" וטוביה המכונה: "לא הפקר הוא העולם", שאירגנו שביתה במטווייותיו של הנצלן-הקפיטליסט שמחה-מאיר ותבעו העלאות-שכר והטבת תנאים. הללו הצטיינו בלהט מהפכני ואייב כהאן דרש מאבי, שיראה בהם דמויות לחיקוי ולהזדהות:

"אלה הם גיבוריה האמיתיים של אמריקה ולא השדים והרוחות שאתה ממציא."

אבי לא היה מסוגל לכך וכמעט שלא כתב, ולדבריו, אף רעב ללחם. הוא חי בתחושה שבקרוב יגורש מאמריקה. לא ניתן היה לחדש את אשרת שהותו, לאחר שזו הוארכה פעמיים. פולין עמדה ערב מלחמת-העולם והיטלר השחיז חרבות.

אבי סיפר על עורך-דין יהודי שהציע לו לגנוב את הגבול לווינדזור שבקנדה ובעזרת קשריו ידאג לו לאשרת-תייר חדשה. אותו קיץ השמש בערה כתנור והוא שהה בניו-יורק, טרוד בהכנת מסמכיו. הוא נזכר, שמדי יום, ביקש לצנן את גופו הלוהט ותמורת "ניקל" שט ב"פֶרי", במעבורת לסטאטן-איילנד. הוא לא גרע עיניו מה"ליידי" ובליבו החל להיפרד ממנה. המחשבה שבקרוב יראה אותה בפעם האחרונה גרמה לו סיוטים.

"ובשעה שאותה זמרת איחרה להגיע לטכס-הפתיחה וערבוביית המדליות חגגה – למען האמת, לא התרגשתי כלל," הדגיש אבי. "אותם צוערים, ששלפו חרבות נוצצות – לא היו אלא נכדיהם או ניניהם של אותם מהגרים אלמונים, שהגיעו אל אי-הדמעות בחוסר-כל ובלי דעת מה צפוי להם. מדי-פעם הצצתי לעבר ה'ליידי' וראיתיה מסתכלת על אותם שלומיאלים במדים מכופתרים ומתפוצצת מצחוק, כשהיא נזכרת באבות-אבותיהם ה'לא יוצלחים', שהיגרו לארץ חדשה וזמן רב לא מצאו בה את ידיהם ורגליהם.  

למחרת פטירתו של אבי, ביולי 1991, שטנו ב"פרי" רעייתי אביבה ואני. חלפנו על-פני ה"ליידי" והמשכנו אל אי-הדמעות ששינה פניו. כיום זהו מוזיאון הגירה. מאחד הקירות הציצו בנו פנים יהודיות של מהגרים קשי-יום מן השטעטל, שתרמיל-נדודים על גבם וחרדה עמוקה על פניהם, שמא יראו את הארץ מנגד ואליה לא יבואו. הסתכלתי בהם ארוכות ולרגע דימיתי שאני רואה ביניהם את אבי ודמעה בלתי צפויה לחלחה את עיניי – עוד דמעה באי-הדמעות.

* * *

נורית גוברין

על ספרו החדש של יצחק אוורבוך-אורפז

"נגיעות"

כ"ב בטבת תשע"א

ת"א 29.12.2010

ליצחק אורפז שלום רב,

אני מאשרת בתודה ובהתרגשות את קבלת ספרך החדש 'נגיעות', בהוצאה המיוחדת והממוספרת של אבן חושן. תודה מיוחדת בעד הקדשתך האישית היקרה לליבי מאוד מאוד. שמחתי שזכית להוצאת אסתטית וערכית זו.

שם הספר עדין, מוצלח וקולע עד מאוד. הוא מתאים לתוכן והתוכן מתאים לו.

קראתי חלק מן ה"נגיעות" בעיתון המקוון של אהוד בן עזר, והתענגתי עליהן. כעת בהצטרפן יחד הרושם עז עוד יותר.

יש רצון לצטט עוד ועוד מתוך הספר, במקום לכתוב עליו. דבריך, תמציתיים, מרוכזים, שיריים ובעיקר: רבי-חוכמה. שילוב של תמונה והגות; חושניות ומושגיות; מוחש ומופשט – גם יחד. דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת; פנינים יקרות ערך, המצטרפות לעדי מרהיב.

כדבריך: "די, במלה אחת קולעת". ואצלך – כל המילים – קולעות, הישר ללב.

יצחק, אתה יודע שאני ממעריצותיך הוותיקות. שמחתי כעת עוד יותר מבעבר על ספר חדש, חכם ועדין זה. אני בטוחה שהספר ייקרא על ידי רבים, שיאהבו אותו וימצאו בו ביטוי נאמן לנפשם.

אני מאחלת לך עוד שנים רבות וטובות של יצירה לשמחת לב אוהביך הרבים.

בברכה חמה ובהוקרה רבה.

נורית גוברין

* * *

מרים אהרוני

ניסים

אני מעלעלת בדפי הספר "נגיעות", נותנת לספר להיפתח באופן מקרי ולהפתיע אותי במתנה קטנה. הספר נפתח באקראי בעמוד 59, בשיר "מבחן כניסה":

אִם הִתְגַּלָּה לְךָ

גִּבְעֹל יָרֹק מֵצִיץ מִתּוֹך חָרִיץ בָּאֶבֶן

וְלֹא חָשַׁבְתָּ עַל בֵּית תְּפִלָּה

היד נעצרת.

בזיכרון עולה נושא שיואב ואני העמקנו בו לפני כמעט 20 שנה: משמעות הנס אצל חז"ל. תהינו אז, בין היתר, מי הוא "בעל נס", ומדוע דווקא הוא זוכה לכך שמן השמיים יתערבו למענו. קראנו סיפורי ניסים נפלאים. ביניהם היו הסיפורים על ר' חנינא בן-דוסא במסכת תענית. עד מהרה עמדנו על כך שהצדיק התם והעניו הזה זכה להיות בעל נס, מפני שראה נס ופלא בכל גילוי בעולם, אפילו בתופעות של יומיום – פשוטות ורגילות ומובנות-מאליהן.

הנה אחד הסיפורים האלה:

ערב שבת אחד בין השמשות ראה ר' חנינא את בתו שהיא עצובה. אמר לה: בתי, מדוע את עצובה? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אוּר לשבת. אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק – יאמר לחומץ וידלוק.

שנו: היה אותו נר דולק והולך (כל השבת) עד שנטלו ממנו אוּר להבדלה.

העובדה כי דרכו של השמן לדלוק, עובדה הנסמכת על תכונותיו הכימיות והפיזיקליות של השמן והיא חלק מטבע העולם המוּכּר שאין אנו נעצרים לתהות עליו, היתה עבור ר' חנינא נס בלתי רגיל, המתרחש מחדש בכל פעם שמדליקים את הנר – נס שאינו נופל במאומה מבעירה של כל נוזל אחר – אפילו של מים. והבנו: רק מי שמסוגל לראות נס בבעירת השמן, זוכה שגם החומץ יבער בשבילו.

אני חוזרת לשיר.

"גִּבְעֹל יָרֹק מֵצִיץ מִתּוֹך חָרִיץ בָּאֶבֶן" – משהו חי, ירוק, צומח – "הִתְגַּלָּה לְךָ". נפש המשורר הפתוחה חשה מבעד לריאליה היומיומית השחוקה בשמחת גילוי הנס הנסתר, בפלא הבריאה, בניצוץ קדושה. "וְלֹא חָשַׁבְתָּ עַל בֵּית תְּפִלָּה" – ואם לא, כנראה לא? דע: זהו "מבחן כניסה". אם חשבת – אתה האחד, משורר, בעל הסגולה הנדירה לראות מה שאחרים אינם רואים, ואפילו אינך יודע את זה, כי ענווה גדולה עולה מהשורה השלישית הפתוחה – כאילו ברור כשמש שהמחשבה הראשונה העולה בדעת כל מי שרואה גבעול ירוק מציץ מתוך חריץ באבן היא בית תפילה... רק מי שעבר את מבחן הכניסה זכאי שיתרחשו למענו ניסים, עוד ועוד ניסים, כמו זה שנפתח לי במפתיע בעוד פתיחה אקראית, הפעם בעמוד 161:

וּפִתְאֹם

הָעֵץ הַזֶּה שֶׁעוֹד אֶתְמוֹל עָרַם עָלָיו אֲבַק חוּצוֹת

מוֹשִׁיט לְךָ עָנָף,

וְכָל הַבָּתִים הַחֲסוּמִים כְּמוֹ שַׁעַר –

נִפְתָּחִים.

העובדה הביוגרפית שהכותב הוא משורר זקן, המכיר בזמניות ובסופיות החיים ומשלים איתה, אינה פוגמת בראשוניות ההסתכלות, בחדות הראייה. הפיכחון ונסיון החיים הרב והמר לא שחקו את פליאת הילד על ענף רענן בשגרת הימים, הנשמרת בנפשו במלוא חיותה וטהרתה. זהו בעיניי נס גדול מאוד. בשביל אדם כזה העולם נפתח. כאשר אותו אדם הוא משורר, הנס נכפל – נס בתוך נס – כי המילים שלו פותחות גם לנו, לפעמים, שערים חסומים.

* * *

אהוד יקר,

קיבלתי מיצחק אוורבוך-אורפז את "נגיעות" והתרגשתי מאוד.

אין לתאר את החוויה של מפגש עם השירים בקיבוצם יחד בהוצאה המוקפדת והאסתטית כל-כך של אבן-חושן.

כמי שתיווך עד כה בינינו במסירות ונאמנות של ידיד, אני מבקשת ממך להעביר למשורר את התרגשותי והוקרתי על שזיכני בספר רב-הערך הזה.

אני מצרפת גם רשימה קצרה על חווית המפגש עם הספר. אם תראה לנכון ואפשרי, אשמח אם תפרסם אותה בחב"ע.

בתודה,

מרים אהרוני

אהוד: מרים ניקדה, בהתנדבות, כדרכה, את כל ה"נגיעות" שהתפרסמו תחילה אצלנו ועכשיו בספר.

* * *

אורי הייטנר / שלוש רשימות

1. רגלינו לא תלאינה

ביום שישי שעבר השתתפתי בסיור של תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשה אני עומד, בבקעת הירדן, בהובלתו של אלוף (מיל') עוזי דיין, נשיא המועצה לביטחון ישראל (אגב, אל הסיור הצטרף גם חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן). גולת הכותרת של הסיור היתה ביקור (מתואם ומאובטח היטב בידי חיילי צה"ל והמשטרה הפלשתינאית) בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו.

במצפה גדרון צפינו לעבר הבקעה, ושם קראתי את שירו של ירון לונדון "מרדף". השיר מרגש וקריאתו ריגשה את הקבוצה ואותי. אותי היא ריגשה שבעתיים, כיוון שהייתה זו סגירת מעגל מיוחדת מאוד.

המעמד החזיר אותי שנים רבות לאחור, לטיול של"ת של גרעין "טל", אותו הדרכתי. עמדנו אז על הסרטבה וקראתי את השיר, בדיוק אותו השיר. בהכנת הסיור נזכרתי בכך, ונזכרתי גם שהדבר היה בדיוק באותו תאריך, 31 בדצמבר. מדוע זכרתי זאת? כיוון שלמחרת, 1.1, חל יום ההולדת שלי. אז, ערכו לי חניכיי הפתעה מיוחד במינה, והיה זה יום ההולדת היפה ומרגש ביותר שהיה לי מעודי.

זה היה לפני 24 שנים בדיוק. הייתי אז בן 24. כלומר, בדיוק מחצית חיי עד היום. הכפלתי את שנותיי, ושוב אני ניצב כמדריך לפני חניכיו (שרובם קצת יותר מבוגרים מכפי שהייתי אז) בקרבת מקום וקורא בפניהם בדיוק אותו שיר. כאילו לא חלפו 24 שנים. סגירת מעגל כזו מעוררת שאלות. מה נשתנה מאז? ומה לא נשתנה?

ירון לונדון / מרדף

ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל. / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל. // ארץ אשר מרדפים קורותיה, / אלפיים דפים ועוד דף, / עד שנשרף / עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף. // ארץ אשר ירדפוה אויביה / והיא את אויביה תרדוף במרדף. / היא את אויביה תשיג, אך אויביה / הם לא ילכדוה בכף. // זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף. / היא יראה, / אבל כמו לא היתה כלל מודאגת / תמתין עד לתום המרדף. // תום המרדף מסתתר בנקיק / ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא כמו השמש / אשר ממזרח היא תבוא. // אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם האבות, / כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה / לרדוף בעקבי התקוות.

השיר הזה נכתב בתקופת המרדפים בבקעת הירדן. תקופה זו, במלחמת ההתשה, נמשכה בין מלחמת ששת הימים (1967) לגירוש ערפאת ומחבלי פת"ח מירדן, בידי המלך חוסיין, בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). היתה זו תקופה של חדירות מחבלים לישראל, על מנת לבצע פיגועים, ומרדפים רבים בעקבותיהם בבקעה. לא בכדי, הציר הנקרא היום דרך אלון, במורדות המזרחיים של השומרון, בשולי בקעת הירדן, נקרא אז "דרך ארץ המרדפים".

הטיול של גרעין "טל" התקיים כמעט עשרים שנה אחרי כתיבת השיר ואחרי תקופת המרדפים, כשבקעת הירדן כבר היתה שקטה זמן רב. השינוי המשמעותי ביותר שהתחולל מאז היה הסכם השלום עם ירדן, כעבור 8 שנים.

אולם המציאות המתוארת בשיר, רחבה הרבה יותר מתיאור המרדפים בבקעת הירדן. השיר מתאר את המאבק על א"י, שבו אנו שרויים מאז ראשית הציונות ועד היום, ועדיין איננו רואים את סופו; מאבק על עצם קיומנו, על עצם זכותנו למדינה יהודית בא"י.

הדבר העיקרי שהשתנה, הוא התודעה של רבים מאיתנו, ובהם – יוצר השיר עצמו, והזמרת ששרה אותו, חוה אלברשטיין.

שנה לאחר המעמד על הסרטבה, פרצה האינתיפאדה הראשונה. חניכיי לגרעין "טל" התגייסו לצה"ל ושירתו באינתיפאדה. אני שירתי בה כמילואימניק, ופגשתי אותם בעזה.

בימי האינתיפאדה, כתבה חוה אלברשטיין ושרה את השיר "חד גדיא", ובו מופיעות, השורות הבאות: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני."

איזה משבר זהות, של מי שאינה יודעת מי היא, מי אנחנו...

שנים אחדות מאוחר יותר, בשורה של מאמרים וראיונות, יצא ירון לונדון בחריפות נגד שירו "מרדף" והביע צער על עצם כתיבתו: "היום לא הייתי כותב את השיר הזה, מפני שיש בו נימות פשיסטיות. נודפת מהשיר צחנת מיתוסים של דם ואדמה."

מה בדיוק "פשיסטי" בשיר הזה? הרי זהו שיר של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם – האבות." הלא זה שיר של אמונה בשלום – "כן הוא יבוא." אז מה מפריע לירון לונדון?

קידוש של דם ואדמה? איפה יש כאן קידוש של דם ואדמה? הרי השיר הזה כלל אינו מהלל את מלחמה. השיר רק מציין את האמת הקשה – שדם כמים זורם בנחלי הארץ. אז מה באמת מפריע לירון לונדון בשירו?

דומני שהמפתח להבנת הפניית העורף של ירון לונדון לשירו, הוא ביטויים כמו "עצביה ברזל", "כמו לא הייתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף", "רגלינו לא תלאינה".

"מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח של העייפות; העייפות הרוחנית של מי שתש כוחם מן המאבק על הארץ, מן המאבק על קיומנו. זהו שיר המשדר נחישות ועקשנות, שיר המבטא "צומוד" ציוני, ואלה זרים היום לירון לונדון ולמיליה החברתי תרבותי שלו.

השיר מבטא כמיהה לשלום, אך לצדה– נכונות לשלם את מחיר המלחמה. כוחותיו של לונדון אפסו, רגליו נלאו מהגיע לסוף המרדף. הוא מתקשה להתמודד עם מציאות של עם הנאבק על ארצו ועל קיומו.

בתקופת המרדף, בימים בהם נכתב השיר, היה עדיין קונסנזוס לאומי רחב, קונסנזוס של אמונה בצדקת דרכה של הציונות, בצדקת מלחמתנו. אולם באותם ימים, ראה המשורר נתן אלתרמן בהבנה כמעט נבואית של התרחשויות תת קרקעיות בתרבות הישראלית, את חלחול העייפות הזאת. בשירו האחרון, טרם פטירתו (1970) כתב אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / איתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."

40 שנה קודם לכן, לאחר מאורעות תרפ"ט – פרעות קשות ועקובות מדם שערכו הפלשתינאים ביהודים בארץ-ישראל, כבר היו בתוכנו קולות של תבוסתנות והאשמת עצמנו בתוקפנות הרצחנית נגדנו. כמו בשירה של חוה אלברשטיין, כבר אז היו בתוכנו מי שהתבלבלו, בין זאב לכבש. היו אלה אנשי תנועת "ברית שלום".

הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל לספרות, שביתו בירושלים, על ספרייתו הענפה וכתבי היד שלו – הוצתו בידי הפורעים, כתב על כך, בסרקזם שאיפיין אותו, יצירה היתולית – "מדרש זוטא", ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש", ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.

בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום".

ערב יום הולדתי ה-24 וערב יום הולדתי ה-48 עמדתי כמעט באותו מקום, כמעט באותה סיטואציה וקראתי אותו שיר.

המוטיבציה שלי כמחנך אז ועתה היא אותה מוטיבציה – לחזק את האמונה בצדקת דרכנו הציונית ואת הנחישות להיאבק עליה. החינוך על המסר הזה, הוא המשימה שלי בטיפוח ופיתוח מנהיגות ציונית צעירה.

2. ואלס עם סמיר

באיזו מחזוריות תקופתית ניחתת בתקשורת הישראלית מתקפת "מסיבת אסד" קטנה; ניסיון להפיח רוח חיים בערוץ הסורי, עם או בלי קשר למציאות. לאחרונה אנו מותקפים בגל נוסף ברוח זו – כאן כתבה על קמפיין אסד שמתכנן אשכנזי לאחר פרישתו מהתפקיד, שם ביקור של מלקולם הונליין בדמשק, פה הצבת שגריר אמריקאי בסוריה. ממש – ואלס עם בשאר.

ומה עושה בינתיים חתן השמחה? מארח בארמונו את המחבל הלבנוני סמיר קונטאר. הסיבה למסיבה היא ספר זיכרונותיו של רוצח משפחת הרן. הנשיא אסד שיבח את "ההתנגדות", שהינה "הדרך להשבת זכויות הערבים."

איך משיבים את "זכויות הערבים", על פי בשאר אסד? פורצים לבית משפחה בנהריה, רוצחים אב ושתי בנותיו. מוחצים את ראשה של תינוקת בת שנתיים אלי סלע ומרסקים את גולגולתה בקת הרובה. מי שאלה מעשיו, הוא אורח רצוי ומכובד בארמון הנשיאות של המנהיג שוחר השלום בשאר אסד, כמופת של "ההתנגדות".

"זכויות הערבים..." נשמע בערך כמו "אירגוני זכויות האדם".

3. הטרדה משפטית

אין בישראל חקיקה נגד הטרדה משפטית. הטרדה משפטית, לעומת זאת, יש ויש. הטרדה משפטית מצד מי שמנסים לשבש את השיח הציבורי, הפוליטי, החברתי, הדמוקרטי של ישראל, באמצעות הטייתו לפסים משפטיים, כדי לכפות את עמדתם הפוליטית באמצעות בית המשפט העליון, שחבריו המכובדים אינם נבחרי ציבור ואין לעמדותיהם הפוליטיות כל עדיפות על פני שאר האזרחים.

בית המשפט העליון עצמו מעודד את ההטרדות המשפטיות הללו, שבסופו של דבר נזקם העיקרי הוא פגיעה במעמד בית המשפט העליון ובשלטון החוק בישראל.

מטרידן כזה הוא ד"ר מחמד וותד, מרצה למשפטים במכללת צפת. וותד עתר לבית המשפט העליון נגד חוק משאל העם, שהתקבל לא מכבר בכנסת. מדובר בעתירה הזויה, קנטרנית, פוליטית לחלוטין, ללא כל נימוק משפטי ראוי לשמו. עתירה, שכל עניינה להטריד ולהשתמש בבית המשפט כבמה לעמדותיו הפוליטיות של העותר.

חוק משאל עם עבר ארבע קריאות בשתי כנסות והתקבל ברוב גדול של 65 ח"כים מול 33. תהליך הכנתו בועדת החוקה של הכנסת היה יסודי ומעמיק מאוד. באיזו חוצפה מנסה המטרידן להפוך החלטה זו, בניגוד לרצון הרוב?

טענותיו של וותד שקריות והזויות. הטענה המכעיסה מכול, היא שמשאל העם פוגע במיעוט הערבי. "משאל עם עלול לשמש כלי פוליטי משפטי לעשיקת המיעוט על ידי הרוב."

טענה זו חסרת שחר, כמובן. החוק מגדיר בדיוק באילו נושאים יש לשאול את העם – אך ורק בנושא של ויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. איזו פגיעה יכולה להיות במיעוט הערבי כתוצאה מהחלטה זו או אחרת בנושא כזה? הרי אין זו הצבעה הנוגעת לשלילת זכויות אלו או אחרות מהמיעוט הערבי. המשמעות של טענתו זו של וותד, היא שמובן מאליו שהציבור הערבי יצביע כאיש אחד בעד הנסיגה, ואף על פי כן עמדתו לא תתקבל.

מי אמר שאכן כך יצביעו כל הערבים? הרי אין המדובר בסוגייה הנוגעת ספציפית לערביי ישראל, אלא לאינטרס הכללי של המדינה. אם מה שמדריך את ערביי ישראל הוא טובתה של המדינה, איזו סיבה יש שהתפלגות הצבעתם תהיה שונה משל כלל הציבור הישראלי? הרי לא יעלה על הדעת ששיקול אחר מדריך את הצבעתם, כמו העדפת האינטרס של הצד השני... ואם בכל זאת כל ערביי ישראל יצביעו כאיש אחד בעד הנסיגה – יהיה להם כוח רב להשפיע. במשאל העם כל אחד – קול אחד, ובדרך-כלל אחוזי ההצבעה בציבור בעל צבע פוליטי מוגדר ומוטיבציה גבוהה, גבוה יותר מאשר בקרב כלל הציבור. אז ממה חושש וותד? מכך שאף על פי כן הרוב חושב אחרת ויצביע בניגוד לדעתו? הוא מפחד מהדמוקרטיה?

עוד מסביר וותד את הפגיעה בערביי ישראל, בכך ש"בשיטת משטר שבה מונהג משאל עם, הרי שהמנגנון המשטרי מבוסס על הכרעה דיכוטומית של 'כן' או 'לא' ביחס לשאלה המופנית ישירות אל הציבור בנושא מסוים. הכרעות לפי משאל עם הן החלטות צרות אופקים, נוקשות ובלתי הפיכות ומגלמות את התפיסה הרעה של דמוקרטיה פורמאלית."

 אך הרי אין מדובר בשינוי שיטת המשטר, לדמוקרטיה ישירה שבה כלל הציבור מכריע בכל נושא "בעד" או "נגד". מדובר בשיטה פרלמנטרית המביאה נושא מאוד ייחודי, שאכן ההכרעה בו דיכוטומית, להכרעת העם, כמקובל בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות. האם הצבעה בכנסת על נסיגה אינה דיכוטומית, אינה חדה ובלתי הפיכה? העוצמה שמשאל העם שולל, אולי, מהציבור הערבי, היא היכולת של נציגיו בכנסת להגיע לעסקאות מלוכלכות, כמו למשל תמיכה בחוקי כפיה דתית תמורת הצבעת חרדים בעד הנסיגה. בדיוק את העסקאות הללו מנסה החוק למנוע, בשם הדמוקרטיה, כאשר מדובר בסוגיות הרות גורל כמו נסיגה משטחים ריבוניים.

טענה נוספת של וותד, היא שסיפוח השטחים של הגולן ומזרח ירושלים התקבל על ידי הכנסת ולא באמצעות משאל עם, לכן גם היפרדות מהשטחים האלה לא צריכה להיעשות בדרך שונה.

ייתכן שמוטב היה שגם סיפוח שטחים יעשה במשאל עם. אין ספק שאילו סיפוח הגולן ב-1981 היה מוצג למשאל עם הוא היה זוכה לרוב עצום, ולא כל שכן – סיפוח מזרח ירושלים ב-1967. אבל הגולן וירושלים סופחו על פי חוק והחוק לא דרש משאל עם. כעת החוק דורש משאל עם על נסיגה משטחים ריבוניים, כיוון שכך החליטה הכנסת ברוב גדול. זאת הדמוקרטיה. אם ללכת על פי שיטתו של וותד – השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות מחוץ לגבולות החלוקה, כמו לוד, רמלה, יפו, ירושלים המערבית וכו', סופחו בצו של שר הביטחון. האם ניתן לסגת מיפו, לוד, רמלה ומערב ירושלים בצו של שר הביטחון? טענתו של וותד פשוט אבסורדית.

עוד טוען וותד נגד תוקפה של ההחלטה, כיוון שלא התקבלה כחוק יסוד. אכן, מוטב היה שתתקבל כחוק יסוד, אולם במשך שנים רבות נעשה מאמץ לחוקק חוק יסוד, ולא התגבש רוב לתמיכה בו. אני מקווה שהדבר יתוקן כאשר תחוקק חוקה לישראל, שתכיל בתוכה את משאל העם על נסיגה משטחים ריבוניים.

איך ינהג בית המשפט העליון בעתירתו הקנטרנית של וותד?

אין לי צל צלו של ספק שהעתירה תדחה, מאחר ואין בה שום טיעון רציני. השאלה היא, האם ישכיל בית המשפט לדחות את העתירה על הסף ולהשית על העותר את הוצאות המשפט, כראוי, או שיפתח בפניו את אולמות בית המשפט. לצערי, יש לבית המשפט נטייה לשתף פעולה עם המטרידנים בהימנעות מדחיית עתירותיהם על הסף.

פעמים רבות טוענים מצדדי האקטיביזם השיפוטי, שבית המשפט העליון כלל אינו אקטיביסט. עובדה, בית המשפט ממעט מאוד לפסול חוקים, החלטות כנסת והחלטות ממשלה. זאת אמת. אך האקטיביזם השיפוטי אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם נכונותו של בית המשפט לדון בסוגיות פוליטיות מובהקות, כאילו היו סוגיות משפטיות. לכאורה, כשתדחה העתירה, ניתן יהיה לומר בסיפוק שבית המשפט העליון אישר את חוק משאל העם ובכך חיזק אותו. ואילו אני סבור, שכלל אין זה מעניינו של בית המשפט העליון לאשר את חוקי הכנסת, בוודאי לא חוקים פוליטיים מובהקים. עצם הדיון בנושאים אלה בבית המשפט, הם פגיעה בריבונות הכנסת ולכן גם פגיעה בדמוקרטיה.

אני מקווה מאוד, שהפעם בית המשפט ידחה על הסף את העתירה, ולא יתן ידו להטרדה המשפטית.

אהוד: התכחשותו של ירון לונדון לשיר שלו מלמדת על חוסנם המוסרי של אלה שעטם להשכיר על פי רוח הזמנים. גם זה סוג של אידיוטיזם מוסרי. תאר לך שאלתרמן היה נוהג כלונדון ומחרבן בפומבי על "מגש הכסף" שלו.

* * *

לאורי הייטנר היקר

ברכות ליום הולדתך ה-48

מעטים הספיקו חיובי כל כך הרבה כמוך

המשך בדרכך!

* * *

תוכנית בגל"צ על הפוגרומים ביהודי לוב

ביום ראשון הקרוב, ד' בשבט התשע"א, 9.1.11, ישדרו "גלי צה"ל" בשעה 8:30 בערב, בתוכניתו של פּיני עידן, "נזכרתי בסוף", ראיון מיוחד עם נחצ'ה-נחום גלבוע, מייסדו ועורכו הראשון של כתב-העת "לִבלוּב", ביטאון היוצא מִטעם האירגון העולמי של יהודים יוצאי לוּב, על הפּוגרומים הבּרבּריים שאירעו ביהדוּת לוּב לפני שנים (ועד היום אינם נִלמדים בבתיה"ס ואינם מוּזכּרים בּשוּם מעמד-הנצחה ממלכתי) – ועל עבודתו בהתנדבוּת של פרופ' יוסי גמזו לכתוב פואמה מיוחדת בשם "מַשָּׂא לוּב" לזכר מאורעות-דמים אלה (שראתה אור לראשונה ב"חדשות בן עזר" ומהיום – בכתב-העת "לִבלוּב", גיליון מס' 10).

* * *

סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שלישי: עם וינגייט בעמק, המאסר בעכו

חלק שני

המחצית השנייה של שנות ה-30, שבהן היישוב העברי לוחם על חייו וביטחונו, ועל המשך ההתיישבות והעלייה, הן שנות התחזקות הנאציזם באירופה. איטליה הפשיסטית, בהנהגת הדוצ'ה מוסוליני, פולשת לחבש. בספרד מתנהלת מלחמת אזרחים, שבסופה מתגבר הקאודיליו, המנהיג, הפשיסטי פרנקו, בסיוע גרמניה, על כוחות הרפובליקה. גרמניה הנאצית, בהנהגת הפיהרר אדולף היטלר, משתלטת בלא מלחמה על צ'כוסלובקיה ומספחת את אוסטריה. ראש הממשלה הבריטית, נוויל צ'מברליין, סבור שיעלה בידיו לפייס את היטלר ולמנוע את המלחמה העולמית, על-ידי כניעה וויתורים בהסכם מינכן.

דווקא בשנה המכריעה 1939, שלקראת סופה פולש היטלר לפולין ופורצת מלחמת העולם השנייה, מורע מצבו של היישוב העברי בצורה קשה ביותר. במאי מתפרסם "הספר הלבן" של הממשלה הבריטית בלונדון, האוסר על יהודים לעלות לארץ-ישראל ולקנות בה קרקעות. נפסק גם שיתוף הפעולה של ה"הגנה" עם הבריטים. המדיניות הבריטית סבורה, שעל-ידי כניעה לתביעות הערבים תמנע את אהדתם לגרמניה הנאצית, שסוכניה בוחשים גם במזרח-התיכון.

במושבות הטמפלרים הגרמנים, בני כת נוצרית קטנה, שחבריה פרשו מן הכנסייה הפרוטסטנטית באמצע המאה ה-19, כדי להיות ל"עם האלוהים" ולכונן מרכז בארץ-ישראל (ואשר חריצותם והידע שלהם השפיעו רבות על מושבות העלייה הראשונה) – בשרונה, בווילהלמה, ברפאים בירושלים ובמושבה הגרמנית בחיפה, יש סניפים של המפלגה הנאצית ושל ה"היטלריוגנד", תנועת הנוער הנאצית. הם אוהדים את הערבים ומכינים גאולייטרים, מושלי מחוזות, גרמנים ילידי-הארץ, שישלטו בארץ ביום שלדעתם תיכבש בידי הוורמאכט, צבאו של היטלר.

יהודי אירופה, שמנסים לברוח מגרמניה ומהארצות הסמוכות לה, מתדפקים על שערים נעולים. שום מדינה בעולם אינה מוכנה לתת להם מקלט, וגם שערי הארץ סגורים. על מנהיגי היישוב העברי, ובראשם יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, מוטלת אחריות עצומה – לעתיד היישוב העברי המוגבל בכוחותיו וביכולתו להשפיע, להעפלה לחופי הארץ ולגורל יהודי אירופה. בן-גוריון קובע את קו המדיניות כך: נילחם ב"ספר הלבן", ובשאר הגזירות שהטילו עלינו הבריטים בארץ-ישראל, כאילו אין סכנת נאציזם ומלחמת עולם, ונילחם שכם אחד עם הבריטים בהיטלר, כאילו "הספר הלבן" אינו קיים כלל.

*

באוגוסט 1939 נקרא משה לשמש מדריך שדאות בקורס הארצי למפקדי מחלקות של ה"הגנה", המתקיים ביבנאל, במסווה של קורס למדריכי ספורט מטעם "הפועל". באחד בספטמבר פולש היטלר לפולין, ובתוך ימים אחדים מתלקחת מלחמת העולם השנייה. בקרב רבים מהערבים היא מעוררת שמחה וציפיות לניצחון הנאצים. כל זה אינו מפריע לשני קצינים בריטים לבקר בתחילת אוקטובר באוהלי הקורס. הם מגלים רובים לא-חוקיים מוסתרים מתחת למזרנים, רושמים ומסתלקים.

 4 באוקטובר הוא ערב שמחת תורה. משה אמור לבוא הביתה לחופש. רות מלבישה את יעל הקטנה בשמלתה היפה ביותר ויוצאת עימה בעגלה, בדרך העפר מנהלל לכביש חיפה-נצרת, לחכות למשה. כל מכונית מעוררת בה תקווה, אך משה אינו בא. כאשר מחשיך היא חוזרת לכפר, משכיבה את הילדה לישון, ובוכה לבדה במיטה, עד שהיא נרדמת.

אחרי חצות, אור ל-5 בחודש, יוצא הקורס בבהילות, בהוראת מפקדת ה"הגנה", למסע רגלי קשה, שמטרתו להגיע לג'וערה ולהתמקם שם מחדש, כדי להתחמק מעינם הפקוחה של הבריטים.

משה ועימו אחד החניכים צועדים מרחק-מה לפני הטור הרגלי בתור סיירים. ליד מושב מולדת, בכניסה לוואדי אל-בירה, ליד צינור הנפט, עוברים על פניהם שלושה טנדרים של חיל הספר העבר-ירדני, המשולב בצבא הבריטי ונמצא תחת פיקודו. משה וחברו אינם מעוררים את חשדם, והם ממשיכים בדרכם. לאחר דקות אחדות עוצרים הטנדרים ושבים על עקבותיהם, כנראה בגלל מידע שמוסר להם פלח ערבי העובד בשדה סמוך. הוא הבחין בטור הרגלי, על חניכיו ומדריכיו, החונה במרחק כחצי קילומטר משני הסיירים, ליד צינור הנפט.

החיילים עוצרים את כל אנשי הקורס על נשקם, ואחד הטנדרים נוסע בעקבות משה וחברו ומעלה גם אותם. העצורים הם ארבעים ושלושה במספר, ויקבלו עד מהרה שם חדש בתולדות היישוב – המ"ג. מעצרם מתרחש ללא שום התנגדות. כיצד קורה שחבורה, שהתנסתה במרדפים ובמארבים ובאש חיה, נופלת בשבי בקלות כזאת?

מתברר כי מדיניות ה"הגנה" מכוונת להימנע מפתיחה באש על הצבא הבריטי, כדי שלא לפגוע בסיכוי להגיע לשיתוף פעולה עימו, ולהקים במסגרתו חטיבת חיילים ארצישראלית, שתעזור במאמץ המלחמה בגרמנים. זאת ועוד, אילו ניסו הבחורים להימלט, היו החיילים יורים בהם. אנשי הקורס סבורים שזוהי תקלה זמנית, שתתברר ברגע שיגיעו למקום שיש ממנו קשר למפקדת הצבא הבריטי. עד לפני חודשים אחדים היו הבריטים בעלי בריתה של ה"הגנה" ואימנו בנשק חלק מהעצורים, שאף לחמו תחת פיקודו של וינגייט. לכן בוודאי לא יעשו עניין גדול מתפיסת הקורס.

לא כך חושבים הבריטים. הבחורים מושלכים לאולם המעצר במגדל המצודה של כלא עכו, כלא תורכי-לשעבר שנבנה במבצר צלבני עתיק. הם נדרשים למסור את כל חפציהם האישיים, נזרקים לאולם אבן מלוכלך ומלא רטיבות ועובש, ומקבלים רק מים ומזרנים דקים ומזוהמים.

טרם הספיקו להירדם, וכבר מעירים אותם לחקירה. ראשונים נקראים להתייצב אלה היודעים אנגלית. פיקוד ה"הגנה" לא צייד את משתתפי הקורס בהנחיות איך להתנהג במעצר, והם מחליטים למסור רק את שמם ואת גילם, ולדרוש פגישה עם עורך-דין.

מהחדר הסמוך מתחילות להישמע אנחות-כאב של הנחקר הראשון. לאחר זמן-מה הוא מושלך חזרה לאולם, חבול וחבוט, ובגדיו רטובים מהמים ששפכו עליו לאחר שהתעלף. משה נקרא לחקירה. מעמידים אותו וגבו אל הקיר. פנס רב-עוצמה מסנוור אותו, ושלושה חוקרים נובחים לעברו את שאלותיהם:

 "שמך?"

 "משה דיין."

 "בן כמה אתה?"

 "עשרים וארבע."

 "היכן אתה גר?"

 "בנהלל."

 "נשוי?"

 "כן."

 "ילדים?"

 "תינוקת אחת."

משה הוא היחיד מבין כל חבריו העצורים שנישא והקים משפחה.

 "מהיכן הרובים הפולניים החדשים שלכם? לאיזה ארגון אתם שייכים?"

 "כדאי לך לספר לנו, כי חבל שבתך תישאר יתומה ותגדל בידיעה שאביה נתלה כפושע רגיל!"

 "דבר! אנחנו יכולים לגמור אותך במכות!"

 "דבר! ידוע לנו שחברים שלכם הרגו קצין שלנו!"

משה מתקומם. אליו, שנלחם לצד וינגייט, יעזו שלושה חוקרים בריטים שחצנים אלה, שמקלות בידיהם, להתייחס כאל פושע, טרוריסט? – ואולם, מניין להם לדעת זאת? הרי הדבר אינו כתוב על מצחו, ואם ישתוק גם לא ידעו זאת. מה טעם בכך, שהוא וחבריו יתעקשו לשתוק ויספגו מכות והשפלות? הרי לבסוף יתברר לבריטים שהם שייכים ל"הגנה" ולא לאצ"ל, הארגון שאנשיו הרגו זמן לא רב לפני כן קצין בריטי. "טרוריסטים" אלה, כפי שהם מכונים בפי רוב היישוב העברי המאורגן, לא בחלו בפגיעה קשה באזרחים ערבים, בגלגלם ממשאית פצצת-חבית בלב חיפה התחתית, וזאת בניגוד למדיניות ה"הבלגה" – לפגוע רק ברוצחים עצמם.

והוא מתחיל לדבר.

כתוצאה מדבריו, נפסקת החקירה, המלווה הפחדה ומכות, והוא מוחזר לאולם המעצר.

 "מדוע דיברת? מה גילית להם?" שואלים החברים, המבחינים היטב בהבדל. את משה לא היכו, הוא לא התעלף, וגם לא שפכו עליו מים כדי לעוררו.

 "הגעתי למסקנה כי לחוקרים חשוב בראש ובראשונה לדעת אם אנחנו חברי אצ"ל, ולכן החלטתי לדבר ולחסוך מכולנו סבל מיותר, שנובע רק מתוך אי-ההבנה. אמרתי להם: אני מזהיר אתכם, אם מישהו ירים עלי מקל – הדבר לא יישאר סוד בין הקירות האלה. אני סיימתי קורס סרג'נטים בצבא שלכם והשתתפתי עם קפטן וינגייט במבצעים שלו. על כך אני גאה. דעו לכם שאני וחבריי שייכים ל'הגנה', ואם תפגעו בנו או תעזו לענות אותנו, יש די אנשים בחוץ שידאגו לכך שתבואו על עונשכם! מהיכן הנשק, אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא, שרק לפני שבועות אחדים פתחה גרמניה הנאצית במלחמה שמאיימת גם עלינו, היהודים. אנחנו מתאמנים בנשק רק כדי להגן על עצמנו – מפני ערבים, מפני גרמנים, ובשום אופן לא כדי ללחום בכם. להיפך, חבריי ואני שותפים למאבק נגד כל מי שהוא אוייב של בריטניה."

רוב החברים מצדיקים את שיקול דעתו של משה, אף שפעל נגד החלטת הרוב. הם משוכנעים עתה, כי לאחר שהתבררה הטעות ישלחו אותם בבוקר לחופשי.

יעל בתו מספרת, כי למחרת בבוקר הופיעה בחצרם שבנהלל הכלבה של המשפחה, שמתברר כי היתה עם משה בקורס, ולקולר שלה מוצמדת פתקה:

 "רות, עצרו אותנו ולוקחים אותנו לכלא עכו. נראה שהאשמה לא חמורה. מקווה שהכל יהיה בסדר. נשיקות לך וליעל. להתראות בקרוב – שלך, משה."

אך לא כך קורה. הבריטים מתעקשים להעמיד את הבחורים למשפט, ומשאירים אותם במעצר במגדל המצודה. הקלת-מה יש בכך שמהחלונות נשקף הנוף היפה של המפרץ, מרשים להם לקבל אוכל מהחוץ וספרים לקריאה וללבוש את בגדיהם הפרטיים. הבחורים מתארגנים לקבוצה, שיש לה הנהגה פנימית ורוח צוות מלוכדת. משה נבחר לסופרווייזר, נציג העצורים בפני שלטונות הכלא, מעין שר החוץ של הקבוצה.

בסוף אוקטובר מתקיים המשפט בפני בית-דין צבאי. האשמה – נשיאת נשק בלתי חוקי. לפי התקנות לשעת חירום, אפשר לקבל על כך עונש מוות. חוקים אלה התקינה ממשלת המנדט, כדי לשפוט את כנופיות הטרור הערבי. משה וחבריו משתעשעים בתקווה, שאין מדובר בעונשים חמורים. הם בטוחים בהגנתם של מוסדות היישוב ובראשם בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהיא כמו הממשלה-בדרך.

ואולם מתברר, שיש ליישוב העברי בעיות קשות יותר עם השלטון הבריטי: צריך להילחם ב"ספר הלבן", המונע עליית יהודים ארצה, צריך למנוע את הגזירה החדשה של ממשלת המנדט – למסור את כל הנשק שבידי ה"הגנה" לאנגלים, וצריך לשכנע את הממשלה בלונדון להקים חטיבה יהודית לוחמת במסגרת הצבא הבריטי. לכן ניתנת לסנגורים ולבחורים ההנחייה, שלא לערב את ה"הגנה" בעניין אלא לטעון שהתאמנו מרצונם, כדי להגיש עזרה לצבא הבריטי במלחמתו בגרמנים. מעצר המ"ג אינו עומד בראש סולם-הקדימות הלאומי.

השופטים האנגלים דוחים את ההסבר. "יכולתם להתנדב לצבא הבריטי," הם אומרים, "ואין צורך להתאמן לשם כך בנשק בלתי חוקי ביבנאל."

ארבעים ושניים בחורים נידונים לעשר שנות מאסר, ואחד למאסר עולם, כי נחשד שאיים בנשקו בשעה שנעצר. אמנם לאחר כחודש העונשים מופחתים לחמש שנים לכל אחד מהארבעים ושניים, ולעשר שנים לאסיר העולם, אבל ההלם גדול, והוא מתחיל בעצם המעבר ממעמד של עציר לזה של אסיר.

כובלים את הבחורים בגסות ומחזירים אותם לכלא, לא למגדל, אלא לאולם ארוך וחשוך בקומה התחתונה. התקרה גבוהה, הרצפה עשויה בטון, ורק שני חלונות מסורגים משקיפים ממנו אל החצר הפנימית. בגדיהם וחפציהם הפרטיים נלקחים מהם, ראשיהם מגולחים, והם מולבשים בבגדי אסירים משומשים – סנדלים חומים, מכנסיים רחבים ללא חגורה וכפתורים, חולצה חומה חסרת צווארון וכובע בד חום. כל אחד מקבל מזרן, עשוי סמרטוטים ועשבים, ושתי שמיכות. בפינת האולם ניצבים שני דליים לעשיית הצרכים. מוקדם בבוקר מעירים את האסירים למסדר ספירה. טיול בוקר בזוגות מתקיים בחצר הפנימית ולאחריו חיפוש מדוקדק על הגוף, שמא הוברח משהו. ארוחת-הבוקר באחת-עשרה וארוחת-הצהריים בשלוש, רק שתי ארוחות ביום, ותפריטן קבוע: פיתות, זיתים, בורגול בשמן וחומוס, מים חמים לתה, ולעיתים גם חלווה ולבנה. בין שתי הארוחות עובדים קצת בבתי המלאכה של הכלא, ואחרי הארוחה של השעה שלוש מוכנסים האסירים לאולם הכלא עד למחרת בבוקר.

הוריו של משה, ורות אשתו, מזועזעים. חמש שנים בכלא עכו! – מושגיהם של ההורים על חוויית הכלא באו מהרומנים הקודרים של דוסטוייבסקי ומהתיאורים של ה"קישלה", בית-הסוהר בתקופת התורכים, שבו עונו האסירים בפאלאקות, מכות במקל חזרן על כפות הרגליים, עברו השפלות רבות ונידונו לתנאי חיים קשים ברעב, בזוהמה ובמחלות, והיו שמתו בתקופת המאסר.

לביקור הראשון בבית-הסוהר מביאה רות את יעל, בת תשעה חודשים, לבושה בשמלת תכלת חגיגית. רות מרימה אותה על ידיה כלפי מעלה, כדי שמשה יוכל לראותה. השיחה מתנהלת בצעקות משני עבריה של גדר תיל גבוהה. מצד אחד, מורם, עומדת שורת המבקרים, וממול, במקום נמוך יותר, שורת האסירים. כולם מדברים יחד ובקושי שומעים אלה את אלה.

יעל, שמתגעגעת אל אביה, ויש לה כנראה מילדות אופי עצמאי כשלו, נשמטת מיד אימה ומתחילה לזחול לעברו מתחת לגדר התיל. מפקד הכלא קפטן גרנט קטוע-הרגל, שנודע ביחסו הקשה אל האסירים, פוקד להחזיר את התינוקת לאחור.

המראה משפיע על משה, והוא כותב לרות לאחר הביקור:

 "אם אמרתי לך שלא כדאי להביא הנה את המותק הקטן הזה, זה מפני שפה לכלוך עצום ומפני שאינני בטוח שלא אתחיל ממש לבכות כשאראה אותה מעבר לגדרות חוטי הברזל... עוד נשב בקרוב על-יד התה, את תסרגי ואני אקרא ואשאל אותך מלים, והמותק יזחל על המרבד..."

בביקור הבא לא מביאה רות את התינוקת. משה מתמלא חשש שמא קרה לה משהו, ומסתירים ממנו. לכן שבה רות לקחתה עימה בביקורים הבאים.

הרשות לשלוח מכתבים או להיפגש עם בני-משפחתו ניתנת למשה לעיתים רחוקות, אך בדרך-כלל הוא זה שמרגיע אותם. אמנם הכלא אינו בית-הבראה, אבל גם אינו נורא כל-כך – לא הולכים בו לאיבוד. החבורה מגובשת, מתמודדים עם חיי היום-יום, מתגברים על הכינים, משפרים קצת את תנאי הביגוד והשינה, ממשיכים בלימודים העיוניים של קורס המ"מים, ומוצאים מביניהם מורים גם למקצועות כמו כימיה ותנ"ך. הישיבה בכלא אינה השפלה, היא חלק ממאבקו של היישוב העברי. כשיבוא יום השחרור צריך להתקלח היטב, ולשכוח הכל.

בערב שבת אחת נענש משה ומושלך ליומיים לצינוק. המזון – פיתה ומים בלבד. הוא שוכב בתא הקטן והקר, על מזרן עלוב, מכורבל בשמיכה דקה, ושומע זמירות ששר בחור יהודי דתי מצפת, הכלוא בצינוק שלידו. קול התפילה הבוקע ומהדהד בקמרוני האבן משרה עליו הרגשה של שבת. לא הצינוק מרגיז אותו, אלא הסיבה הטפשית והמקרית שהביאה למאסר, והאבסורד – בחוץ מתחוללת מלחמה קשה, ולבריטים אין דבר חשוב יותר לעשות מאשר לכלוא בחורים, שיכלו להתנדב למלחמה בגרמנים.

ואכן, אחרי פולין כובשים הגרמנים – במלחמת בזק ובקלות מדהימה – את דנמרק, נורווגיה, הולנד, לוקסמבורג ובלגיה; הם פולשים לצרפת ומכניעים אותה, ומכוננים בה ממשלה פרו-גרמנית בראשות המארשל פטן; אחר-כך הם פותחים בקרב על בריטניה. הצוללות הגרמניות מטביעות ספינות של הצי הבריטי, המטיל מצור ימי על גרמניה. מטוסי הלופטוואפה מפציצים את ערי בריטניה יום ולילה, בעיקר את לונדון, ופוגעים ללא רחם באוכלוסייה האזרחית. מצבה של בריטניה קשה ביותר. היא נושאת לבדה בכל עומס מלחמתו של העולם החופשי נגד גרמניה, שכבשה את כל מערב אירופה. ארה"ב ניטראלית וטרם נכנסה למלחמה, ואילו רוסיה קשורה בחוזה לאי-התקפה עם גרמניה, העתיד להחזיק מעמד רק עד 22 ביוני 1941, כאשר בבת-אחת תפלושנה לרוסיה עשרות דיוויזיות גרמניות, ללא הכרזת מלחמה.

מטוסי ה"ספיטפייר" וה"האריקן" של האר-איי-אף, חיל התעופה המלכותי הבריטי, הקטן יחסית, מפילים מאות ואלפי מפציצים גרמניים ושוחקים את כוחו של הלופטוואפה. גם למטוסים הבריטיים אבידות לא קלות, אך פחותות בהרבה.

 "מעולם לא היו חייבים רבים כל-כך, תודה רבה כל-כך, לאנשים מעטים כל-כך!" – אומר על טייסי האר-איי-אף ראש ממשלת בריטניה החדש, וינסטון צ'רצ'יל. קולו האמיץ והבודד נקלט בשעות הערב כצעקות מרוחקות במכשירי הרדיו המעטים המצויים בארץ. רבים מצטופפים סביבם, כדי לשמוע את המילים היחידות שנותנות תקווה לעולם החופשי, ולעמים הנמצאים כבר תחת עול הכיבוש הנאצי:

 "אנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנו נילחם בכוחות גדלים והולכים באוויר. אנו נגן על האי שלנו ויהיה מחיר הקורבנות ככל שיהיה. אנו נילחם בחופים, אנו נילחם בשדות הנחיתה, אנו נילחם בשדות, ברחובות, אנו נילחם בהרים. אנו לא ניכנע לעולם, ואפילו אם יקרה דבר שאינני מאמין בו אף לרגע – וייכבש האי הזה או חלק גדול ממנו ותושביו יסבלו חרפת רעב, כי אז תמשיך במאבק הקיסרות שלנו מעבר לימים, מצוידת ומוגנת על-ידי הצי הבריטי. אין לנו אלא מטרה אחת ויחידה, להשמיד את היטלר ולמחות כל זכר לשלטון הנאצי. שום דבר לא ירפה את ידינו מעשות כן. לעולם לא ננהל משא-ומתן עם היטלר ולא עם איש מאנשיו. נילחם בו ביבשה, נילחם בו בים, נילחם בו באוויר, עד שבעזרת האל נשחרר את כדור הארץ מצילו, ואת העמים – מעולו."

*

בכלא עכו יושבים מאות אסירים. חלקם יהודים, חברי ה"הגנה" והאצ"ל שהבריטים ממשיכים לתפוס ולהשליך לכלא, אבל רוב-רובם ערבים, אסירים פליליים וגם פוליטיים מכנופית שייח' עז אל-דין אל-קאסם, שעד לפני חודשים לא רבים היו אוייבים-בנפש של משה וחבריו. רבים מהערבים שפוטים למאסר עולם, ויש גם נידונים למוות, ובתא ההוצאה-להורג הבריטים משתמשים מדי פעם.

 "רוב אנשי המרד הערבי," מספר משה, "היו לאומנים-מאמינים דתיים ולא שכירי-חרב. יחסינו איתם היו טובים. יחסים שבין אדם לאדם. המשותף בינינו היה הרקע למאסר. גם הם וגם אנחנו לא נשפטנו על פשע פלילי. היתה הערכה הדדית. אנו והם נחלצנו למשימות לאומיות וסיכנו את חיינו וחירותנו למען עמינו. בחגיהם הזמינו אותנו לחדרם לסעודות ממיטב המטבח המזרחי."

משה מתייחס לסכסוך עם הערבים לא במושגים של רעים מול טובים או רודפים ונרדפים, כמו יחס הגויים אל היהודים בגולה, או כגישתו של אביו לערבים, אלא בדרך צברית, ספורטיבית כמעט, המכירה בכך שגם לערבים יש מטרות לאומיות משלהם, וכי אחרי התכתשות צריך לחשוב על שלום, וללא שנאה. אמנם יש מצידו לא מעט התנשאות על פניהם, מתוך רגש עליונות שהולך ומתחזק, ממלחמה למלחמה, אך בצידה יש גם קנאה סמויה בשורשיות הכפרית הפשוטה של הפלח, ואפילו קצת רומנטיקה של התרפקות על אורח חייו, הדומה לחיי אבותינו בתקופת המקרא; התרפקות שעתידה לימים להתגלגל בתשוקתו העזה של משה לעסוק בחפירות ארכיאולוגיות, כדי לגעת במו-ידיו בשרידי החיים שהיו כאן בארץ בעבר הרחוק.

*

בפברואר 1940 מועברים הבחורים למחנה מעצר פתוח במזרעה, ליד עכו. משה עובד בתחנת הניסיונות החקלאית הממשלתית ליד עכו, מדלל חיטה ומזבל את השדות. זה טוב יותר מחומות הכלא העבות, יש יותר פגישות עם בני-המשפחה, אבל סבלנותו מתחילה לפקוע.

מתעוררת גם בעיה עקרונית: מקובל על האסירים שאסור לאיש מהם או לקרוביו לבקש חנינה פרטית אלא רק שחרור של כולם, כקבוצה. לאחר זמן משנה המחלקה המדינית של הסוכנות את גישתה ומציעה למשפחות לפעול גם באופן פרטי. לשמואל, אביו של משה, העוסק כל הזמן בעבודה ציבורית, יש קשרים רבים. שחרורו של משה בוער בעצמותיו, והוא פונה לכל מקום שאפשר.

כאשר נודע לחברים, שיש בחוץ פעילות לשחרורו של משה, מתעורר ויכוח. משה אינו מוצא פסול בכך. הגישה שלו מעשית ולא עקרונית. המצב בחוץ חמור. אסור לשבת באפס-מעשה. כל דרך טובה, ובלבד שישוחררו בהקדם יותר אנשים. לחברים דיעה אחרת, ולכן פורש משה מתפקיד המייצג של הקבוצה בפני שלטונות הכלא. הוא מתחיל לאבד את סבלנותו, וכותב תזכירים ומכתבים חריפים למוסדות ולאישים, כדי להחיש את הטיפול בשחרור הקבוצה. לדעתו, לא נעשה די. גם הריחוק הממושך מרות משפיע עליו. אין זה לפי טבעו לחיות זמן כה רב ללא אשה.

האסירים מקווים לחנינה ב-6 ביוני, יום הולדתו של המלך ג'ורג' השישי, חג ממלכתי שנחוג בכל מוסדות הממשלה ובתי-הספר בארץ-ישראל, אך המאסר נמשך. בספטמבר 1940 עורכים מטוסי חיל האוויר האיטלקי התקפת-פתע רצחנית על תל-אביב. רות ויעל נמצאות לתקופת זמן בתל-אביב. רות משתלמת בקורס לעזרה ראשונה בבית-החולים "הדסה", ויעל נשארת עם מטפלת. אחת הפצצות נופלת כשבעה מטרים מביתן ברחוב בוגרשוב ומזעזעת אותו. רסיסים חודרים לבית וקודחים חורים ענקיים בקירות הפנימיים. בתוך החושך, האבק והעשן מוצאים את יעל, כבת שנה וחצי, יושבת על הספה ובוכה, והיא מכוסה כולה טיח וסיד. הכל סביבה הרוס, והיא הדבר השלם היחיד בחדר, למעט שריטות אחדות בגופה. כאשר מגיעה רות בבהלה מבית-החולים ורואה את ההריסות, כבר נמצאת יעל אצל דודתה ראומה, אחותה של רות. בראותה את אימה, היא מחבקת ומנשקת אותה, ותובעת:

 "אימא'לה, שאבא משה יבוא וייקח את הילדה לטיול עם אימא."

למחרת מתפרסמת ידיעה בעיתון: "תינוקת, שאימה שימשה אחות מתנדבת בעת ההפצצה, היתה בחדר שקירותיו קרסו וכמעט קברוה תחתם. הילדה נמצאה כשנעל אחת לרגלה ופיסות טיח בשערותיה, אך בריאה ושלימה."

במכתבה למשה מתארת רות בהרחבה את קורותיהן ביום ההפצצה בתל-אביב. נקל לתאר את תיסכולו. באוקטובר 1940 נמלאת שנה לישיבתו בכלא, והשחרור אינו נראה באופק. בדצמבר חל חג החנוכה השני למאסרו. העולם בוער, הגרמנים מתקדמים, בריטניה ובעלות-בריתה נסוגות, והוא עובד בתחנת הניסיונות החקלאית ונתון למצבי-רוחו המתחלפים של המפקד הבריטי, שלעיתים הוא שיכור ופיו פולט קללות גסות ולפעמים הוא נחמד ושמח על שיחה טובה.

אם נדמה למשה, שהמלחמה תסתיים בטרם ישוחררו הוא וחבריו, הרי טעה. המלחמה מתקרבת לארץ-ישראל, ורק בזכותה הם עתידים להשתחרר.

הגרמנים מתקדמים מזרחה, מכניעים את ארצות הבלקן ומייסדים משטר של משתפי-פעולה בהונגריה, ברומניה ובבולגריה. את יוגוסלביה, יוון וכרתים הם כובשים. הם מתסיסים את הארצות המוסלמיות במזרח-התיכון. במצרים מחכים בשמחה להשלמת מסע הכיבוש של האיטלקים והגרמנים במידבר המערבי. מדינות צפון-אפריקה נופלות בזו אחר זו. מטרת הגרמנים – כיבוש אלכסנדריה ופורט-סעיד, וחסימת תעלת סואץ, שהיא עורק החיים של האימפריה הבריטית והקשר שלה להודו. בעיראק מכינים סוכנים גרמנים את מרד ראשיד עלי, שמטרתו להקים ממשלה פרו-נאצית. לאחר נפילת צרפת סר הצבא הצרפתי בסוריה ובלבנון למרותה של ממשלת וישי הפרו-גרמנית, ועתה הוא מאיים על שדות הנפט העשירים של מוסול בצפון עיראק ועל ארץ-ישראל.

הנפט הזורם בצינור מעיראק לבתי הזיקוק בחיפה משמש דלק חיוני לצי ולחיל האוויר הבריטיים באגן המזרחי של הים התיכון, ומאמץ המלחמה באזור תלוי בו. מדי ערב מעלים הבריטים גבוה מעל מפרץ חיפה רשת ענקית של עשרות בלונים כרסתניים בצבע אפור-מתכתי, הנראים כצפלינים קטנים, כדי להגן על בתי-הזיקוק מפני המפציצים האיטלקיים. בלילות מצטלבות אלומות האור של הזרקורים, הסורקים את השמיים.

באופק – סכנת הפלישה הגרמנית לרוסיה. ברור כי המטרה הסופית של תנועת המלקחיים הגרמנית – מן המדבר המערבי וממצרים בדרום, ומהבלקן ודרום-רוסיה וסוריה בצפון – היא לחבור בארץ-ישראל, שהפכה בתוך זמן קצר לאחד מבסיסי המלחמה הגדולים של בריטניה, –להשמיד את היישוב העברי, לרוצץ את לב האימפריה הבריטית, להפוך את הים התיכון לים גרמני, להעביר לצד גרמניה את כל המדינות הערביות ולהמשיך בהתפשטות, מי יודע עד היכן, אולי עד הודו הבריטית והמדינות שהולכת וכובשת יפן, בעלת-בריתה של גרמניה, והן סין ובקרוב גם דרום-מזרח אסיה.

מחוסר ברירה שבה בריטניה לסמוך על היישוב העברי, והוא אכן מתגייס למאמץ המלחמה הבריטי – בבניית ה"קמפים", מחנות הצבא הבריטי, בתעשייה, במדע, בחקלאות, בכוח העבודה האזרחי ובהתנדבות לצבא עצמו. לבסוף מתקבלת החלטה גם בממשלה בלונדון, ובאה הוראה לשחרר את האסירים.

בבוקר 17 בפברואר 1941 מקבלים הבחורים בחזרה את בגדיהם, בכף-ידו של כל אחד מהם מוטבעת חותמת של בית-הסוהר, המאשרת את שחרורו, שערי מחנה המעצר במזרעה נפתחים, והם יוצאים לחופשי. בחוץ מחכים כבר בני המשפחות הנרגשים. משה מחבק את רות ואת יעל בת השנתיים, ונוסע עימן הביתה.

אבל קצב המאורעות אינו מניח לו לשבת זמן רב בנהלל.

המשך יבוא

* * *

רונית בכר-שחר

נקד אותי

נַקֵּד אוֹתִי אַתָּה נַקֵּד אוֹתִי לְאַט

נַקֵּד נְקֻדּוֹתַי אֲפִלּוּ בְּמַבָּט

נְקֻדָּה אַחַת בַּפֶּה נְקֻדָּה עַל הַפִּטְמָה

נְקֻדָּה אַחַת לְמַטָּה חַמָּה וְכֹה תְּמִימָה

נְקֻדָּה נוֹסֶפֶת בְּכַף הָרֶגֶל שָׁם

נַקֵּד שׁוּב וָשׁוּב עַד אַחֲרֵי עוֹלָם

נַקֵּד גַּם בְּפַתָּח וּבְקָמָץ הֲכִי

נַקֵּד אוֹתִי כֻּלִּי חוּצִי וְגַם תּוֹכִי

נְקֻדָּה קְטַנָּה נוֹסֶפֶת בַּקַּרְקָעִית שֶׁל שְׂעָרִי

וְגַם אַחַת חִירִיק מַמָּשׁ עַל יַד הַפְּרִי

שֶׁכֹּה בָּשֵׁל אֵלֶיךָ בְּאֶלֶף נְקֻדּוֹתָיו

נַקְּדֵנִי, הוֹ אַתָּה נַקֵּד עַכְשָׁו עַכְשָׁו

* * *

האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר

הועלתה לאינטרנט בעברית ובאנגלית

בספריית אוניברסיטת טורו בניו-יורק הסתיים לאחרונה פרויקט של סריקת האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, מאת דוד תדהר (19 כרכים במקור) והעלאתה לאינטרנט בעברית ובאנגלית. הקישור:

http://www.tidhar.tourolib.org

Touro College Libraries just digitized David Tidhar's 19-volume, Hebrew-language "Encyclopedia of the Pioneers and Builders of Israel" (http://www.tidhar.tourolib.org) - a joint project with David Tidhar's family. His monumental Encyclopedia is the only biographical source for many of the approximately 6,000 people included. Having been the first private detective in Israel, Tidhar was ideally suited to compile such a work, to which he dedicated the last decades of his life and has become a classic reference source for researchers, historians, as well as laymen. It is freely available to the public.

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* החברים והידידים אמרו שאנחנו מוכרחים ללכת לראות את הסרט הנפלא של מייק לי "עוד שנה". הלכנו. ישבנו שעתיים משועממים-למדי וחיכינו שהנה-הנה הסרט יתחיל, והוא נגמר. המיסתורית אמרה שאין לנו רגישות לבני-אדם ולחיי יום-יום. נכון, כנראה שאין לנו. אנחנו שקועים רק בעצמנו ובמכתב העיתי. השחקנים בסרט אמנם נהדרים ומשכנעים אבל במהלך החיים כבר ראינו אנגלים שותים כמויות אדירות כאלה של בירה ותה, בסרט ובמציאות, ועכשיו אנחנו רוצים לראות סרט שהוא סרט ולא רק צילום של אווירה, ודיבורים באנאליים.

והנה, למחרת היום החל הסרט לחזור אלינו, כמעט כל תמונה שבו כמו תערוכת ציורים רגישים ועזי ביטוי. באמת סרט בלתי רגיל ובינתיים גם בל-יישכח, ושינינו דעתנו כליל. נתמלאנו סקרנות ופנינו לוויקיפדיה, שם מצאנו כתוב:

מייק לי, באנגלית Mike Leigh נולד ב-20 בפברואר 1943 והוא במאי קולנוע, מחזאי, ובמאי תיאטרון בריטי עטור פרסים, הנחשב על ידי מבקרים ואנשי קולנוע כבמאי הקולנוע הבריטי החשוב ביותר כיום.

לי נולד בסאלפורד, במנצ'סטר רבתי שבחבל לנקשייר, למשפחה יהודית ששמה המקורי היה ליברמן. הוא למד ב-RADA האקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה ובבית ספר למשחק באסקס, מאוחר יותר השלים את השכלתו הקולנועית בביה"ס לקולנוע בלונדון. את ניסיונו הראשון כבמאי ושחקן רכש ברויאל שייקספיר קומפני. בהמשך פרש ממשחק והתמקד בכתיבה ובימוי, לתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. בשנים האחרונות הוא פועל בעיקר בקולנוע, תחום שבו זכה להכרה בינלאומית רחבה.

* כותרת כתבתה של יעל געתון ב"חדשות תרבת ובידור" ["הארץ", 2.1.11] – "תמלוגים בסך מיליוני שקלים לא הועברו לסופרים" וכן הכתבה עצמה – לוקות בשתי שגיאות עיקריות שהן מדרכה של עיתונות שטחית.

קודם כל, אין מדובר בתמלוגים. תמלוגים הם אחוזים המתקבלים ממכירת עותקים של ספר [כותר] ואותם משלם המו"ל לסופר. ואולם המילה הזו הושמטה בכוונה מכל הסדר התשלומים לסופרים במסגרת עידוד היצירה הספרותית בישראל, וזאת משני טעמים. האחד, אין מדובר בתמלוגים לפי מכירת עותקי ספרים אלא בתשלומים לפי מידגם עבור השאילות שלהם בספריות. ההגדרה "תשלומים", הניתנים לסופרים בלבד, באה להגן עליהם מפני תביעות כספיות של המו"לים שהוציאו את הספרים, ולמנוע מהמו"לים לכלול, בהסכמים עם הסופרים, נתח מהתשלומים הללו. כך גם נהוג במדינות המערב המשלמות לסופרים עבור השימוש בספרים בספריות. ואכן, לפי ניסוח הסדר התשלומים לסופרים אין כל עילה למו"לים לבוא ולבקש לעצמם חלק מהם, אף כי אולי מגיע גם להם, אך לא על חשבון הסופרים!

והטעות השנייה, הנובעת אף היא מהאופי הלא-רציני של העיתונאות השטחית, היא הקביעה "מיליוני שקלים". הלוואי שזה היה כך! – והיינו מקבלים משהו דומה למה שמשולם לסופרים בארצות אירופה. למיטב זיכרוני, הסכום העומד מדי שנה לחלוקה אינו מגיע אפילו לשני מיליוני שקלים, וכל הניסיונות להגדילו לא צלחו עד כה. בקושי הוא שומר על ערכו, ומדי שנה נוספים עוד ועוד סופרים זכאים והם מתחלקים באותו סכום גלובאלי, תוך קביעת רף עליון וזאת כדי שלא יחולק כל הסכום בין סופרים מעטים שיש להם אותה שנה רבי-מכר שגם מושאלים רבות בספריות.כאשר התקבל ההסדר, בעקבות ועדת מנכ"לי המשרדים שהקים ראש הממשלה פרס לבדיקת מצב הסופר, זה היה דומני בשנת 1984, כאשר שולמית לפיד היתה יו"ר אגודת הסופרים, אלי זוהר היועץ המשפטי [חינם] ואני [אהוד בן עזר] בראש הוועדה המקצועית של האגודה – תבעתי כי את גביית התשלומים לסופרים תבצע אקו"ם כדי שיהיה גוף שייצג את הסופרים מול המשרד הממשלתי האמור לחלק להם את התשלומים לפי ראות עיניו. אבנר שלו התקיף, שעמד אז בראש אגף התרבות במשרד החינוך, התנגד לכך בכל תוקף, אבל לאחר התייעצות עימי הקים את המנגנון שקובע עד היום את הזכאות וגם משלם לסופרים. מתחילת ההסדר עושה במסירות את העבודה ויקטור בן-נעים, מנהל מחלקת הספריות במשרד התרבות, והפיגורים בתשלומים אינם באשמתו – ואולם עדיין אני חושב שחבל שאת הסופרים לא מייצג אקו"ם, כפי שהוא נוהג למשל מול רשות השידור.

* אנחנו משתתפים באבלם של אירגונים ושל אנשים יחידים אשר לאחר ההחלטה להקים ועדת בדיקה של הכנסת לנושא מקור המימון של ה"שמאל" בישראל, גם המימון המתקבל מטעם הקרן לישראל חדשה – ייתכן שלא ירופדו עוד בכספים שמטרתם היא אנטי ישראלית ואנטי ציונית ולא יוזמנו עוד להופעות של הכפשתנו בארץ ובעולם.

* * *

ברחובנו הצר – בלדה לקצב

מוקדש באהבה לא' ולכל שאר האותיות שבהן חיטט הנשיא

 רץ באינטרנט בתפוצה עצומה וללא שם המחבר

ברחובנו הצר גר נשיא אחד מוזר

הוא יושב בלשכה, ולא עושה דבר

איש אינו בא למצוץ אז הוא רק מדמיין

כבר שנתיים שהוא על פקידות מאונן!

והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו

שאלינור אליו בחושך עוד תבוא

על ברכיו אותה יושיב

את אלינור מתל-אביב...

והוא יושב ומחכה לה

על סודו הוא כל הזמן לוחש לה

כבר שנים חולם הוא שיזכה בה

מתי כבר יגיע היום?

ברחובנו הצר גר חרמן אחד נבחר

הוא יושב בּלִישְכּה, עם בּולבּוּל משוחרר

אשכיו המלאים מכוסים באבק

כבר שנתיים מונח המרצע בשק!

והוא חולם שבשבילה הוא ג'וב תופר

ובין שדיה אז יוכל כבר לבקר

על ברכיו אותה יושיב,

את אלינור מתל-אביב...

והוא יושב ומסמן לה

על סודו הוא כל הזמן לוחש לה...

כבר שנים חולם הוא שיזכה בה

מתי כבר יגיע היום?

בירושלים ישנו איש לגמרי לא כשיר

ששלח הרבה פקידות, לבדוק לו שמן גיר

הוא מכיר כל פקידה, כל ישבן ופטמה

הוא דוחף אצבעות כבר שבעים שנה!

והוא חולם חלום אחד על אלינור

שבו שולף הוא ומראה לה ת'צינור

על ברכיו אותה יושיב,

את אלינור מתל-אביב...

והוא יושב ומחכה לה

מאונן, וכל הזמן מראה לה...

כבר שנים חולם הוא שיזכה בה

מתי כבר יגיע היום?

* * *

זאב גלילי

למה הֵדירה אימו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל?

 [ציטוט מהאתר של זאב גלילי]

מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה. אבל החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אימו ושאלת חברותו באצ"ל.

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה: הצוואה נכתבה ונחתמה ב-8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה. על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפייה או השפעה בלתי הוגנת." עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר: "לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517, מרחוב רופין 10א', ת"א, איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת."

הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו. הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאימו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עימו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קורבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעיתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה.

"כשאימו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאוד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אימו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו." עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.

אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עימו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אימא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב-ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה. גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה.

לאחר שנאלץ למכור את "העולם הזה" (למרבית האירוניה למשקיע ימני) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים. 888

מבחינה זו עשה הסרט שירות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף. בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.

כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

העדות היחידה לחברותו של אבנרי באצ"ל היא עד כה עדותו שלו. בני שמר, מארגון "ברית חיילי אצ"ל", אומר לי כי אבנרי אינו רשום כחבר ה"ברית". ב"ברית" רשומים כל אנשי אצ"ל, שחברותם הוכחה. לשם כך היה על הנרשם לקבל אישור ממשרד הביטחון וכן אישור של מפקדו באצ"ל. אבנרי מעולם לא נרשם, אולי מטעמי צניעות.

שאלתי את פרופסור יהודה לפידות, מומחה לתולדות האצ"ל (שספרו "לידתה של מחתרת" ראה אור באחרונה בהוצאת "ברית חיילי אצ"ל") והוא אמר לי כי מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של הארגון. פרופסור לפידות חקר גם את נושא ההוצאות להורג שביצע האצ"ל. לדעתו אין כל סבירות שאבנרי השתתף בפעולה כזו.

אבנרי נולד בשנת 1923. לפי הביוגרפיה שלו, המופיעה באתר הכנסת, הוא התגייס לאצ"ל ב-1938 ועזב "מטעמים אידיאולוגיים" בשנת 1942. בשנת 1939 ביצע האצ"ל שלוש הוצאות להורג: יוסף ברוורמן, ולנטין בק ואריה פולונסקי. באותה שנה היה אבנרי בן 16. לא מתקבל על הדעת, אומר לפידות, שנער בגיל זה נשלח לבצע הוצאה להורג. (בכל תקופת המאבק בבריטים, מגלה לי חברי שלמה נקדימון שחקר את הנושא, הוצאו להורג 10 יהודים על ידי האצ"ל, 10 על ידי ההגנה ו-16 על-ידי לח"י. יש עוד 10 הוצאות להורג שזהות מבצעי ההריגה אינה ידועה).

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939הכריז אצ"ל על הפסקת אש. משך ארבע שנים לא ביצע הארגון אף פעולה וברור לכן שאבנרי לא יכול היה להשתתף באותן שנים באף פעולה. אז מתי בדיוק ארע ה"אני עשיתי את זה"?

אם אני טועה מוזמן אבנרי לפרט את עלילותיו באצ"ל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,089 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל