גיליון מס' 607

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בשבט תשע"א, 10 בינואר 2011

עם 3 צרופות מהספר "סטורס": בתמונה מפ"ת, אברהם שפירא עם מקל, שני משמאל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!" – "אם להיות ישראלי יהודי וציוני פירושו להיות גזען אזיי אני גזען!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: צהריים מדהימים ל-4 סועדים ב-240 שקלים לפני התשר ב"הבית בעין חוד" מטבח ערבי אותנטי ביתה של משפחת אבואלהיג'א בעין חוד וזאת לאחר סיור בהר כרמל השרוף. //  ישראל זמיר: גר צדק.

העדות של ליטמן מור-מורבצ'יק: לציון "כרוז המרד" שהוקרא בליל הסילבסטר ב-31.12.1941 בגטו וילנה. // יוסי גמזו: יִשְׂרָא-דְלוֹף...

מרים ויואב אהרוני: מבט שני בענייני היום.

יַעֲקֹב ברזילי: בַּת שַׁלֶּכֶת. // מרדכי בן חורין: על ראש הגנב, בוער הכובע?

ברוך תירוש: לנילי דיסקין ולאהוד בן עזר.

נילי דיסקין: שלוש נקודות שזקוקות להבהרה.

אוריה באר: 1. יוסף שילוח / הפיספוס. 2. עוינות לגרמנים במדינתם.

אלישע פורת: "קרן אורה". // אילן בושם: 10 שירים, ינואר 2011.

רון וייס: לא אבנרי? אולי אוסטרמן? // י"ז: הערות לשירה של רונית בכר שחר.

אהוד בן עזר: על סיר רונלד סטורס בעקבות הספר והתערוכה "המושל הראשון".

זיוה גל: יֶלֶד בֵּן חֲמֵשׁ כְּבָר יוֹדֵעַ, ועוד 2 שירים.

תקוה וינשטוק: גם להם מגיע! // נתי מלאכי: שיר למשוררת, למאיה בז'רנו.

עמי עתיר: משה דיין לא היה היחיד מבין המ"ג שהיה נשוי והקים משפחה.

אלי יזרעאלי: מכתב מברלין. // דורון [שם משפחה אינו ידוע]: אני גזען.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק רביעי: איבוד עין בסוריה, חלק ראשון. // משה כהן: לא רוצים הסלמה.

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

צהריים מדהימים ל-4 סועדים ב-240 שקלים לפני התשר ב"הבית בעין חוד" מטבח ערבי אותנטי ביתה של משפחת אַבּוּ אִלְ-הִיגָ'א בעין חוד וזאת לאחר סיור בהר כרמל השרוף

לקחנו יום שחציו גשם וחציו שמש, ואפילו בדל קשת נראה בענן, ויצאנו בארבעה לטייל במכונית באיזור השריפה בכרמל. עלינו מכיוון עתלית בכביש בית אורן, פונים תחילה לכיוון "יערות הכרמל", מקום הנופש האהוב עלינו ביותר, שבין השאר מאפשר להביא ילדים וילדות רק מגיל 16 ומעלה, שאז אין צווחות ליד השולחנות ובעיות של קקה-פיפי ועריצות של תינוקות בכייניים אלא הנערות כבר נראות נאות למדי, בייחוד בביקיני, בבריכות ועל כסאות הנוח. וגם האוכל נהדר, שלוש פעמים ביום, פעמיים חלבי ובערב בשרי, ויש גם הרבה דתיים נאורים שלא מפריע להם ששוחים יחד גברים ונשים.

כשעולים בוואדי של בית אורן רואים כמובן את עקבות השריפה הגדולה כמעט בכל מקום, אבל עדיין נשארו שטחים עצומים ירוקים, בעיקר היכן שהעצים היו נמוכים יותר, כנראה מסוג החורש הטבעי ולא האורנים. כל האזור שמסביב ל"יערות הכרמל" שרוף, פגרי עצים שחורים, וגם אין נותנים להיכנס פנימה אפילו לא למשרד. ריח השריפה עדיין באוויר וכנראה לא במהרה יפוג. המקום עדיין סגור ויש שיפוצים רבים אם כי הבניין לא נפגע. נדמה לנו שייפתח באמצע החודש או לקראת סופו. בינתיים כורתים ומנסרים סביב-סביב את כל גזעי העצים השרופים וגוררים אותם. כך עושים גם באזורים אחרים שעל פניהם אנחנו עוברים, אם כי עדיין רב השחור. מזל גדול היה למיבנה של "יערות הכרמל" שלא נשרף, אבל סביבתו הושחתה כמעט כליל. הכול חשוף ושרוף. בכניסה למקום, מצד ימין, היתה תחילתו של מסלול הליכה מעגלי נהדר ביער, שני קילומטר לערך, שהשקיפו על הנוף מכל עבריו, והיינו עושים אותו יותר מפעם אחת כל פעם, בלב צמחיה פרחונית משגעת, בייחוד בעונת הרקפות. עכשיו אי אפשר לעבור בו כי עובדים בפתח המסלול טרקטורים שמשנים את פני הקרקע כשהם עוקרים עצים שרופים. עם זאת בדרכנו במכונית כבר ראינו פריחת נרקיסים ווכן ירוק נמוך של צמחים עונתיים אחרים.

היינו ממליצים להנהלת "יערות הכרמל" לחדש את איכלוס המיבנה באורחים – במבצעי הנחות מדהימים וזאת כדי לפצותם על מראה הנוף השרוף ועל ריח שריפת הנוף.

אנחנו עולים גם לכיוון בית אורן, עוברים על פני המקום שבו נשרף האוטובוס ובצד הכביש יש נמצא מעין גל-עד זמני, שולחן ובו קופסאות עם נרות. יש תנועה רבה בכביש כי מתברר שהיום, 5.1, חל יום הזיכרון לאסון, ורואים חיילים בסביבה והרבה תכונה. הכניסה לבית אורן חסומה ואולם המראה מבחוץ די מפחיד. כל שורת הבתים בני שתי הקומות, הצופים מקצה הרכס דרומה-מערבה לעבר הוואדי – שרופה, אף כי הבתים מבטון – הם נראים בחזית כשלדים עם חלונות ריקים פעורים.

יורדים משם חזרה לכביש 4, כביש חיפה-ת"א הישן, פונים שמאלה ומרחק לא רב שוב שמאלה ועולים לכיוון עין הוד. רואים בתים שרופים גם בצד של עין הוד הפונה לכביש. ממשיכים ומקיפים את קיבוץ ניר עציון, שניצל מהשריפה. עוברים על פני הרפת הענקית עם הפרות בעלות העטינים המדהימים בגודלם, כנראה מן הפרות בעלות תנובת החלב הגדולה בעולם. כל סביבות הרפת הענקית, עד למרחק רב, חשופות וללא עצים, וכנראה כך ניצלה הרפת מהשריפה. שעל כך אפשר לומר – כל קרחה לברכה.

ממשיכים בכביש צר ומתפתל, אבל חדש יחסית, ומגיעים אל הכפר הערבי עין חוד, שבו יושבות משפחות שהיו בעבר תושבי עין הוד. דווקא הכפר הקטן הזה, הנמצא גבוה מעל כל סביבותיו, לא נפגע כלל בשריפה, אם כי בשריפה נותק מהחשמל ותושביו פונו. הבתים בני הקומותיים בנויים כארמונות קטנים בכל מיני סגנונות של קיטש יומרני, חסר סגנון, אבל איכשהו משתלבים בסגנון המודרני-למחצה והמזרחי-למחצה של המקום.

אנחנו מגיעים בגשם למסעדה "הבית בעין חוד" שהיא, ככתוב – מטבח ערבי אותנטי. המטבח הביתי של משפחת (חמולת כל הכפר) אבו אל-היג'א. עין חוט 30809. 052-4606343, 04-8397350. שני חדרי-אוכל ענקיים צופים אל יערות הכרמל – מערבה, צפונה ומזרחה. רואים גם את בניין "יערות הכרמל" החשוף מעצים ולמטה – הבליטה של המבצר הצלבני של עתלית, והים.

אחת מבנותיו של בעל-הבית, חייכנית, נחמדה ודוברת עברית מצויינת, מקדמת את פנינו בחיוך ובגאווה על ייחודה של המסעדה. אין תפריט. הארוחה מורכבת מיותר מעשרים מנות גדולות וקטנות המוגשות לסירוגין. אפשר להזמין ארוחה ב-60 שקל לסועד ואפשר ב-90, שכולל גם כבש בתנור, ואפשר לא להחליט מראש ופשוט לראות בסוף עד כמה אכלנו. אנחנו לא עברנו את המיכסה של 60 שקל לסועד, ואפילו לא הצלחנו להתגבר על כל המטעמים.

על השולחן שני כדים, אחד של מים קרים ואחד של תמרהינדי*. תחילה יש בהם בועות ובטעות אנחנו חושבים שהם על בסיס של סודה. אך לא. משקה התמר-הינדי טעים מאוד ואנחנו מחסלים שני כדים גדולים. מיד מוגש מרק עדשים צהוב בהיר וחם עם קצת עלי פטרוזיליה קצוצים, מתאים בדיוק לגשם שבחוץ. עדין במרקמו וטעים מאוד, לא סמיך מדי ואפשר להרגיש את העדשים אחד-אחד בפה. מתאפקים שלא להזמין עוד קערה כי להשאיר מקום למטעמים הבאים. העקרון הוא שמכל מנה אפשר לבקש עוד ועוד.

עכשיו מוצף השולחן הארוך במנות רבות אשר בקושי אנחנו מצליחים לעקוב אחריהן וגם לרשום את שמותיהן המיוחדים. יש חומוס רגיל עם גרגרים ושמן זית. # אך גם מעין מימרח חומוס ירוק עשוי מאגוזים. משהו. # ועוד חומוס אחד עשוי מפול. # יש סלט ערבי מסורתי עשוי עגבניות, מלפפונים, בצל, פטרוזיליה ונענע, לימון ושמן זית, והכול חתוך דק, כפי שצריך להכינו. # ישנו סלט תפוחי-אדמה ברוטב ורדרד מיוחד. # מגיעה צלחת סנייה גדולה ועליה קציצות קבאב עגל שטוחות טובלות ברוטב טחינה, נהדר. # ישנו חציל גדול קלוי שבטנו מלאה מהתוך של עצמו ועליו רוטב טחינה ופטרוזיליה קצוצה. # סלט גזר כבוש עם כרובית. # מג'דרה חומה מאוד עשוייה בורגול ועדשים [ללא אורז] מוגשת בצורה חרוט הפוך שנוצר מהיותה קודם בדלי קטן, מעולה. # זיתים דפוקים [דווקא לא טריים מהעונה הזו]. # מגיעה מנה גדולה של מקלובה עם אורז עשוי היטב ונתחי עוף שלמים שמתפוררים בפה עם תפוחי אדמה. # יש פיתות חמות. # מגיעה מנה של עקוב, צמח שדה קוצני שמבושל היטב, ללא הקוצים, וטעמו מזכיר קצת אספרגוס מבושל. # באה קערית של מלוחיה בצבע ירוק כהה ובה גם נתחי בשר קטנים, זו עשוייה מהצמח בשם הזה והטעם פיקאנטי מאוד. # ויש גם קערית סלט טבולה נהדרת עשוייה פתיתי בורגול ופטרוזיליה קצוצה דק בשמן זית ולימון. # והנה מופיעים הממולאים החמים: עלי כרוב ועלי גפן. לפלפלים הממולאים כבר לא היה לנו כוח. מזמינים עוד מנה של הקבאבים השטוחים בטחינה, בסגנון הסנייה. # ויש גם קערית עם סלט כרוב לבן טרי. # וקערית של רבעי תפוחי-אדמה ארוכים חמים ברוטב צהבהב טעים. בטח שכחנו עוד כמה מאכלים כי כאמור אין תפריט ולא הכול הספקנו לרשום, מה עוד שהבת למשפחת אבו אל-היג'א אמרה לנו שכל יום משתנה לפחות חלק מהמאכלים לפי העונה.

שעתיים חולפות בנעימים על רקע רכס הכרמל המשנה צבעיו לפי העננים, השמש, הגשם ובדל הקשת במזרח. מכאן הכרמל עדיין נראה ירוק ברובו, ויש לשער כי באביב ייראה ירוק עוד יותר. כשאתה נזכר בסיפור "מול היערות" של א"ב יהושע אתר אומר לעצמך שאחרי שריפת היערות מתגלים לא שרידי הכפר הערבי שנכבש בתש"ח ועל חורבותיו ניטע היער, כמו בסיפור, אלא דווקא מסעדה ערבית מצויינת שנבנתה בכפר ערבי חדש לאחר שהכפר הקודם של משפחות תושביו אוכלס בידי יהודים. וכי חרף אסון הטבע של השריפה האחרונה, הכול מתנהל כאן בשלווה אידילית, כמו ב"אלטנוילד" של הרצל.

חלפו השעתיים ואנחנו מוזמנים לשולחן אחר, נקי, עליו אנחנו מקבלים קפה ערבי אמיתי, תה עם נענע, ועוגיות בקלאווה טעימות ומתוקות להפליא.

"הבית בעין חוד", מטבח ערבי אותנטי. המטבח הביתי של משפחת אבואלהיג'א. עין חוט 30809. 052-4606343, 04-8397350. אפשר להזמין מקום. עמוס מאוד בשבתות ובחגים. מומלץ לקפוץ בימי השבוע, שאז ההנאה מלאה ויש לכל היותר עוד שניים-שלושה שולחנות של סועדים באולם. המחיר, כאמור, 60 כפול 4 שהם 240 יחד עם עוד כ-40 שקל שהשארנו תשר. ממש מצחיק. ממש מצחיק שזה זול כל כך. הנוף בחינם. הבישול מעולה. בהחלט מומלץ ועוד נחזור לכאן. החברים הנהדרים הגרים באיזור, שהביאו אותנו למסעדה, חששו אם כדאי לנו לכתוב על המקום, כדי שלא יוצף בסועדים ויתקלקל. נשמח לפרסם תיקון לשם של מאכל.

* חיפשנו פרטים על התמרהינדי, שכלל אינו עשוי מתמרים, וזה אשר מצאנו: עץ ממשפחת הקטניות, עץ טרופי שמקורו באפריקה ומגודל במקומות שונים. בישראל מגדלים אותו במקום בו אין סכנת קרה. העץ בגובה של 20 מטר ויותר עם פרי בצורת תרמיל מחודד עם גרעינים, המבשיל באביב ובקיץ לאחר פריחה ממושכת. גדל היום בעיקר בבורמה, צפון תאילנד והודו. מקור השם נובע מהמיתוס כאילו הוא נמצא לראשונה בהודו. הפרי נאכל במצבו הטבעי כאשר פריו מעט חמצמץ. מכינים ממנו תרכיז למיץ אשר מאוד פופולארי בשווקים ערביים והמשקה מאוד מומלץ לימים חמים כמשקה מרווה. הפרי משמש כמרכיב חשוב בתיבול מאכלי בשר וניתן למצוא אותו בין מרכיבי רטבים מפורסמים כמו ווסטרשייר, HP – וכן בצ'טני ההודי.

בדרך חזרה עצרנו בחנות המפעל ב"א מזון בע"מ, כשר בד"ץ זיכרון יעקב, של "הקיבוץ" הגרמני של זיכרון. במפעל שורר סדר מופתי וניקיון. בחנות המפעל שמיכות פוך ענקיות וכרים, מכלי דבש, גם ענקיים של 5 קילו, לחמים נהדרים, ריבות, עוגות, עוגיות, פרלינים ושאר ממתקים טבעיים בצנצנות צבעוניות, הכול תוצרת המקום. קנינו לחם חמישה דגנים ללא תוספת סוכר, פרוס. מצויין. וקנינו צנצנת "מרמלדת אשכוליות אדומות" עם תמונת אשכולית אדומה חצוייה, במשקל 340 גרם. את המחיר אנחנו לא זוכרים, אבל הריבה הזו היא אחת מריבות ההדרים הטובות ביותר שיצא לנו מעודנו לטעום. כאשר נזדמן לסביבה לא נוותר על ביקור נוסף כדי לקנות לפחות עוד צנצנת אחת או שתיים של מעדן הריבה הזה, שתוך יומיים חיסלנו אותו.

כיצד מגיעים? עולים בכניסה צפונית לזיכרון, מכיוון ואדי מילק ושפייה, וכאשר מגיעים לפנייה ימינה לכיוון היקב והמושבה, לוקחים שמאלה היישר אל חצר המפעל, כרמל מוצרים טבעיים.  רח' אבשלום 1, טל. 04-6299936. יש חנייה.

* * *

ישראל זמיר

גר צדק

אוטובוס-תיירים דוהר על כביש זרוע מהמורות, חולף על פני כפרים שכוחי-אל. שמיים אפורים, גשם עז ניתך, בתי-עץ מתפוררים, גדרות-עץ פרוצות, וזקנה בשכמייה רועה אווזים באחו. עדר חזירים מתרוצץ על כר דשא ירוק, ובאופק צלב זוהר – מגדלה של כנסייה. סיור בפולין, שנת 2000.

לאנצוט. עצרנו ליד ארמונו המפואר של הגראף פוטוצקי, שנשמר כאתר היסטורי. המדריך סיפר בהרחבה על קורותיה של השושלת ועל נסיך צעיר בשם ולנטין פוטוצקי, שלמד באקדמיה הקתולית של וילנה, ואגב לימודיו נתקל בכתבי היהודים. הנסיך הציץ ונפגע. יום אחד עזב בחשאי את הארמון, נמלט מארצו ולאחר תלאות-דרך הגיע לפאריס. שם נכנס לבית-מדרש, האזין לשיעור בתלמוד וביקש מן הרב ללמדו את עיקרי הדת היהודית.

הוריו המודאגים ביקשו אחריו. משטרת-וילנה שלחה שוטרים לכל ירכתי ארץ, ולשווא. ולנטין פוטוצקי גידל זקן, פאות וכמעט שלא יצא מפתח בית-המדרש. כעבור שנה נדד לאיטליה, משם לאמסטרדם וקיים בגופו את שנאמר: "הווי גולה למקום תורה."

מקץ ארבע שנים הגיע להחלטה שרצונו להיות יהודי. הוא נימול והצהיר, כי ולנטין פוטוצקי מת ואברהם בן-אברהם נולד. באחד הימים, הוא ראה על אחד הקירות מודעה מטעם השלטונות, המבקשת מן התושבים לסייע בחיפוש אחר הנסיך הנעדר. הוא עזב את אמסטרדם ושב לנדודיו. לאחר שנים, האמין, שאיש כבר לא יכירו והחליט לבקר בפולין, ולבלות את ימי חג השבועות במחיצת מורו – רבי גדליה קרנץ. כגנב השב למקום הפשע, הצטרף לכרכרה, שעשתה דרכה לווילנה, וכל הדרך היה ראשו רכון על גבי ספר ולא חש במבטים הנוקבים שנעץ בו אחד האיכרים, שעבד תקופה ארוכה באחוזת פוטוצקי והכיר היטב את ולנטין בצעירותו. על אף הזקן והפאות – תנועות גופו הזכירו לו את בן הגראף.

סופו של סיפור, האיכר מסר את חשדותיו לשלטונות ואלה אסרוהו. בחקירה הודה כי בעבר נקרא ולנטין פוטוצקי, השתייך לעם הפולני ולאמונתו הנוצרית. שליטי הכנסייה התכנסו לדון בתגלית המסעירה. הארכיבישוף אסר לפרסם את הדבר ברבים, כשמדובר בבן למשפחת רוזנים והציע שהנסיך יביע חרטה, יישבע בכנסייה כי הוא נוצרי טוב ויוכל לשוב אל משפחתו, אל תוארו ולרשת את עושרה בבוא היום. אחד הבישופים שאל את הארכיבישוף, מה יקרה אם יסרב להביע חרטה וזה הבהיר, כי לא יימלט מעונשה של הכנסייה – עלייה על המוקד.

ולנטין הועבר לבית-הכלא של הכנסייה, ממתין למשפטו. כמרים ביקרו בתאו וניסו לשדלו שיסור מן הדרך הרעה, אך לשווא. משנואשו, הועברה הידיעה להוריו.

בלב כבד עשו הרוזן והרוזנת את דרכם אל מבצר הכלא. משהוכנסו אל תאו נותרו המומים ופעורי פה. בקושי הכירו את בנם.

ההורים דיברו על ליבו והבטיחו לו הרים וגבעות: הוא יוכל לנהוג בארמון כאוות נפשו, אפילו להאמין באלוהי היהודים, אך בתנאי שיצהיר בפני מוסדות הכנסייה, כי הוא נוצרי טוב.

"אינני עוד ולנטין בנכם, אדם אחר אני, יהודי, אברהם בן-אברהם. לעולם לא אוכל לשוב ולהיות ולנטין פוטוצקי. נוכחתי לדעת כי האמונה הנוצרית אינה אלא שקר וכזב. מוריי באקדמיה הקתולית בווילנה הלעיטו אותי שקרים ובדותות על הדת היהודית, שבעיניי היא הטהורה והמוצקה שבין דתות העולם."

יצאו ההורים מן הכלא בוכים וחפויי-ראש.

שופטי הכנסייה דנוהו לשריפה על המוקד ביומו השני של חג השבועות, שנת 1746. כיכר העיר המתה אדם ולהבות החלו להיתמר לגובה רב.

"מוות לבוגד! מוות לכופר!" נשמעו קריאות זעם של ההמון ואבנים התעופפו לעברו.

"הנכון אתה לשוב לאמונתך הנוצרית ובכך להציל את חייך הצעירים?" שאלו בפעם האחרונה נציג הכנסייה ומתוך ענני עשן וגיצי אש בקעו המילים:

"אדוני הוא האלוקים, הוא האל..."

המדריך האריך בתיאורים ואילו אני מצאתי עצמי נודד אל חופים אחרים, אל זכרונות מימי עבודתי כמורה באולפן-לעברית בקיבוץ.

תחילתה של שנת לימודים חדשה. מחזור תלמידים חדש הגיע וכהרגלנו, נהגנו לפגוש כל אחד מן הבאים ולשמוע מהו שהניעו לבוא לקיבוץ וללמוד עברית. היו תלמידים יהודיים ממשפחות מתבוללות שלא ידעו דבר על יהדותם וחיפשו אחר שורשיהם. אחרים, נקעה נפשם להיות מיעוט בארצם, ביקשו לקשור את גורלם עם עמם וללמוד עברית, והיו בנות שנשלחו על-ידי הקהילה היהודית בתקווה שימצאו חתן יהודי.

אחד התלמידים היה כומר צעיר מהולנד בשם הנדריק ואן-הלניק, שלדבריו, החליט ללמוד עברית, כך יוכל לקרוא את התנ"ך בשפת המקור ולהעמיק את שורשיו הנוצריים. היה בראשית שנות העשרים לחייו, גבה קומה, בהיר פנים, עיניים כחולות, אף נורדי ושיער גזוז מעל המצח, תספורת האופיינית לכמרים.

כל אימת שהזכרתי בשיעורים שם של מקום בארץ, הנדריק מיהר לצטט פסוק מן התנ"ך או מ"הברית-החדשה". הנערות אהבוהו בסתר, אך הוא דחה אותן. הנדריק הבריק בלימודיו וביקש ללמוד על היהדות יותר ממה שהיינו מסוגלים להעניק לו, ומדי יום שישי, אחר הלימודים, ביקש לנסוע לאחד הקיבוצים הדתיים בעמק בית-שאן, כדי להשתתף בתפילות ליל-השבת בבית-הכנסת המקומי ולמחרת-היום בתפילת שחרית-לשבת. הנדריק התארח אצל אחת ממשפחות הקיבוץ, שנענו לבקשותינו, והוא זכה לשבחים על בקיאותו בכתבי-הקודש ונימוסיו המעודנים. במוצאי-שבת נהג לשוב לקיבוץ. הנדריק עבד בפרדס, ורכז-הענף לא חסך שבחים וכינהו: "אחד מל"ו הצדיקים."

מקץ שישה חודשים הסתיימו לימודי האולפן והחבורה התפזרה. רובם שבו לארצות מוצאם להמשך לימודיהם והיו שנשארו בקיבוץ. הנדריק שב להולנד, אל בית-הספר לכמרים להשלמת לימודיו. בשנים הראשונות, מדי תחילת שנה חדשה, שלח איגרת ברכה, שפורסמה על לוח-המודעות בקיבוץ.

באחד מימי הסתיו, יצאתי לבלות סוף-שבוע בירושלים. שוטטתי להנאתי באתריה ההיסטוריים של העיר-העתיקה והגעתי להר-הזיתים. מראה מוזר נתגלה שם לעיניי: אדם גבה קומה, בהיר פנים, שיער שיבה לבוש בחליפה הדורה ולידו אשתו הבלונדינית עמדו ליד קבר והתייפחו:

"הו הנדריק בני," יבב האב מצער.

זמן-מה עמדתי לידם ומבלי שאהיה מסוגל להסביר זאת לעצמי, לפתע מצאתי עצמי פונה אליהם באנגלית:

"סליחה, האם מדובר בהנדריק ואן-הלניק?"

האיש נדהם ופניו חוורו. זמן-מה הציץ בי ולבסוף נענע ראשו לחיוב ושאל אם הכרתי את בנו. סיפרתי שהייתי מורהו באולפן לעברית בקיבוץ. הוא הופתע עד דמעות והפציר בי שאסב עימם על אחד הספסלים. לא התאפקתי ושאלתי:

"מר ואן-הלניק, מה להנדריק הנוצרי האדוק ולבית-קברות יהודי?"

האב, לאחר שמחה דמעותיו השתתק. אישוניו שוטטו בין הקברים העתיקים ותוגה על פניו. לאחר שהתאושש, החל לגלגל סיפור:

"לאחר שהנדריק סיים את לימודיו באולפן שלכם, הוא שב לאמסטרדם, אל האקדמיה הקתולית לכמרים שבה למד, אך היה זה כבר אדם אחר. השקט והשלווה, שאפיינו אותו כל השנים – נטשוהו. הוא הציק לכמרים בשאלות, התווכח עימם, כשהוא מביא מובאות מכתבי-הקודש, הסותרים את הנאמר ב'ברית-החדשה'. בקיצור, הוא הפך לטרדן וכמה מן המורים פנו אליי בבקשה שאדבר על ליבו. הייתי באותה עת פקיד בכיר במשרד-החוץ ההולנדי ושוחחתי עימו.

"לדבריו, יש יותר מדי אי דיוקים בכתבי 'הברית-החדשה', והחל לצטט פסוקים. בין-היתר העלה את נושא השואה והאשים את הכס-הקדוש, האפיפיור פיוס השתים-עשרה בשתיקת הכנסייה כשפרעו הנאצים ביהודים.

"מה עשיתם לו? איזו מין שטיפת-מוח הוא עבר אצלכם? לולא הכרתי יהודים ממכובדי הקהילה היהודית באמסטרדם עלול הייתי למצוא עצמי נסחף לרגשות אנטישמיים."

"לימדנו אותו עברית והוא הצטיין בלימודיו," עניתי להגנתי.

יום אחד, הנדריק סיפר לאביו, כי ביקר בבית הקהילה היהודית באמסטרדם וביקש לדבר עם רב הקהילה. ידידות נרקמה ביניהם ומדי שבוע נהג לבוא אליו עם שאלות שהתעוררו בשיעורים. הרב ניסה ליישב סתירות ולא אחת הדגיש בפניו, כי גיורו אינו בא כלל בחשבון, בהיותו בן לאחת המשפחות האצילות של העיר. עד מהרה, הנדריק התאכזב מלימודיו, בשל התשובות המתחמקות שקיבל מהכמרים, עזב את הלימודים והודיע להוריו, כי הוא יוצא לטייל במזרח-הרחוק כיתר צעירי העולם. הם שמחו וקיוו, כי נופים מסעירים ופגישות על פסגות ההימליה ידחקו לבטים והרהורי כפירה. הנדריק טייל, נהנה מאוד, שלח גלויות מרהיבות, אך לפתע, הקשר נותק. הם חששו מאסון והתקשרו לקונסוליה ההולנדית בקאטמנדו, בירת נפאל, והללו שכרו משרד בילוש, שחיפש אחריו בשבילי ההרים. תמונתו נתלתה בהוסטלים ובמרכזי מטיילים. כעבור שישה חודשים הודיע להם הקונסול, כי חברת-החקירות סבורה שעזב את הארץ.

אחותו יוליאנה, המתגוררת בניו-יורק, ערכה חקירה אישית על סמך שיחות-נפש שניהלה עם אחיה בטלפון כל משך לימודיו בישראל ולאחר-מכן בהולנד והגיעה למסקנה, כי קיים סיכוי קלוש שהוא מסתגר לו באשרם הודי ואולי בישיבה יהודית. היא פרסמה את תמונתו בעיתונים ולא זכתה לתגובות.

יום אחד היא החליטה לנסוע לבית חב"ד בברוקלין ולתדהמתה, נודע לה, כי הנדריק התגייר בקטאמנדו, הצטרף לכת חסידי לובאביץ' ונשלח לקזחסטאן, לעיר בשם אלמה-אטה.

"האם אחותו נסעה בעקבותיו?"

"אחד מידידיי עבד בשגרירות הולנד במוסקווה, טילפנתי אליו וסיפרתי לו על מצוקותיי, וזה הבטיח להגיע בהקדם לאלמה-אטה. כעבור שבועיים נסע ואיתר אותו שם. לאחר הפגישה טילפן וסיפר, שהנדריק מגדל פאות ארוכות, זקן, הוא לבוש קפוטה ונראה יהודי לכל דבר. שמו, כשם כל גרי-הצדק, אברהם בן-אברהם. הוא נשוי ולהם שני ילדים קטנים. הפגישה היתה טראומטית."

אותו פקיד שאל אותו אימתי תסתיים שליחותו והנדריק הסביר, שהכול תלוי ברבי מלובביץ'. "הרֶבֶּע דיבר על עוד כשנתיים. בסיום שליחותו הם מתכוונים לבקר בהולנד ולהיפגש עם בני המשפחה. לשאלה, מדוע לא כתב עד כה – לא היתה בפיו תשובה סבירה. ייתכן שרצה למחוק את עברו הנוצרי. לדבריו, בהגיעו לקזחסטאן מצא באלמה-אטה מיספר זעום של יהודים מתבוללים, שבקושי ידעו על יהדותם. המשטר הקומוניסטי מחק תרבות יהודית שלימה. כיום מונה קהילת חסידי לובאביץ' באלמה-אטה שלושים וחמישה חסידים והוא גאה מאוד בהישגיו. ילדיו הקטנים דיברו יידיש. ידיד אביו הציע לו סכום כסף להקלת מצבו הכלכלי, כולל: התקנת טלפון בביתו, אך הנדריק סירב בתוקף:

"יש לנו הכול ברוך-השם."

"החלטנו אשתי ואני, יהי אשר יהי, אנו נוסעים אליו," המשיך האב. "טסנו למוסקווה ומשם, בטיסות-המשך, לאלמה-אטה. הרפתקאות הטיסה למזרח-אסיה הן מסיפורי 'אלף-לילה-ולילה', אך לא אלאה אותך בהם. הנדריק נדהם כאשר דפקנו על דלת ביתו, החוויר עד מוות, אך לא התנכר. בזמן הארוחה אימו ניסתה להאשים את הרבנים, אך מיד הבנתי לאן שיחה זו עלולה להידרדר והתייצבתי לימינו. 'הנדריק אינו תינוק שנשבה וכל שעשה – מתוך הזדהות ואמונה עשה,' אמרתי לה, והוא היה אסיר-תודה לי על כך. מששאלנו, מה הלאה? ביקש שניתן לו לחיות בדרכו והבטיח אחת לחודש להתקשר. הצענו להתקין טלפון בביתו, אך הוא סירב בתוקף. 'והצנע לכת עם אלוהיך' נאמר בספר מיכה ואין בדעתו לשנות ממנהגו. האישה שעימו היא גיורת, נערה אמריקנית מקסימה. פנים אריות מובהקות, לראשה מטפחת המכסה את ראשה הגלוח ולגופה שמלה בעלת שרוולים ארוכים. היא נהגה בנו בנימוס ובידידות רבה. שני הילדים הבלונדיניים, כיפות לראשיהם ופאות מסולסלות שנעו מצד אל צד.

"שבנו בהקלה רבה הביתה. הבן אמנם אינו נוהג כפי שהיינו רוצים שינהג, אך הוא חי וקיים. שמרנו בסוד את דבר התגיירותו. חשנו מעין בושה, כאילו נכשלנו בחינוכו. מדי חודש הגיע הטלפון המיוחל והחיים זרמו בדרכם. יום אחד שאלתי אותו אם לא קשה לו להיות יהודי והוא ציטט פסוק האומר, כי 'קשים גרים לישראל כספחת', אך לגביו הפסוק אינו תופס. הוא התקבל ליהדות בזרועות פתוחות, שלם עם עצמו וגאה ביהדותו."

מקץ שלוש שנים, הם סיימו את שליחותם, והרבי מלובאביץ' ציווה עליהם לעלות לירושלים. הם שהו בביתנו, באמסטרדם, ימים אחדים והמשיכו בדרכם לישראל. הנדריק לא ביקר בקיבוץ בשל סגנון חייו החילוני. לאחר זמן-מה הוא זכה להתמנות לראש-ישיבת חוזרים-בתשובה ונחשב בעיניהם לעילוי, למורה מבריק. רבים שחרו לפתחו לשמוע דברי תורה.

כעבור זמן-מה, הנדריק החליט להתגייס לצה"ל. "אם יהודי – אז עד הסוף," טען. הרבנים לא ראו זאת בעין יפה. הנדריק הרבה לצטט פסוקים מהתנ"ך ורומם את רוחם של חיילי היחידה. הוא סיים את הטירונות כחניך-מצטיין ונשלח לקורס-חובשים. האב הפסיק ודממה השתררה. המתנתי בסבלנות. לבסוף שב לדבר:

"הנדריק נפל במלחמת לבנון. הצבא בישר לנו את הבשורה המרה והגענו ללווייה. ההלווייה נערכה בירושלים והרחוב נצבע בשחור וחאקי – אברכים וחיילים. מפקדו, שעימו נפגשתי לאחר ההלוויה, ציין את הנדריק כלוחם אמיץ-לב, שבזמן הפגזות לא נרתע מן הסכנה ורץ מפצוע אל פצוע.

 "לשאלתי, כיצד נפגע, סיפר, כי היה בתוך טנק והם הגיעו למחנה-פליטים. הטנקים נעו קדימה ונערים בני עשר רצו מולם, כשעל כתפיהם מטולי אר.פי.ג'י. הנדריק פקד על חבריו לא לירות בהם, ירד מהטנק, כדי לדבר אליהם וכך נפגע."

 האם והאב פרצו בבכי מר ומצאתי עצמי מוחה דמעה ומחבק אותם. לדבריו, רבים מקדושי הדתות הגדולות: נוצרים, מוסלמים ויהודים קבורים באדמת ארץ-ישראל, וביניהם בנו – קורבן שווא של מלחמה מקוללת, כאשר ילד מוסלמי שילח טיל נוצרי בבנו ה...יהודי."

* * *

לידידי היקר אהוד בן עזר שלום רב,

אני מעביר אליך את הדברים שאמרתי ביום שישי ב-31.12.10 בגבעת חביבה לאחר שהוזמנתי להעיד, כמי שהשתתף בהתכנסות בדיוק לפני 69 שנים, עת המשורר אבא קובנר הקריא את כרוז המרד בליל הסילבסטר בגטו וילנה. הוזמנתי להעיד בטקס שייערך גם בשנה הבאה. מי יתן ואזכה לכך במלוא הכרתי כאז כהיום ובתקווה לימים הבאים. אם הדברים ראויים להדפסה בעיתונך אנא ותודה מראש. אני מנסה להעביר גם את ההזמנה לאירוע.

בכבוד רב הראוי לך,

מור ליטמן

העדות של ליטמן מור-מורבצ'יק

גבעת חביבה 31.12.2010

 (העדות נאמרה בעל פה ושוחזרה בכתב כדלהלן:)

אירוע לציון קריאת "כרוז המרד"

הכרוז הוקרא בליל הסילבסטר ב-31.12.1941

בגטו וילנה

בראיון לטלוויזיה כפרומו להצגה "גטו" של התיאטרון הקאמרי מאת יהושע סובול [בבימויו של עמרי ניצן] אמרתי ארבע מילים:

"כן. אני הייתי שם."

פה אני עומד לפניכם ומעיד על מה שהתרחש בליל הסילבסטר ב-31.12.2010 ב"מטבח" (במרכאות) בגטו וילנה ברחוב סטרשונה 2, ואומר: כן – לא רק הייתי עד לאירוע אלא אוסיף: השתתפתי כאחד מכ-150 בני נוער חברי התנועות החלוציות: "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", עקיבא ו"דרור החלוץ הצעיר".

אנשי "ביתר", ה"בונד", הקומוניסטים ו"פועלי ציון" לא הוזמנו. אלה הצטרפו יותר מאוחר, וב-21 בינואר 1942, בישיבה בחדרו של יוסף גלזמן, נציג המפלגה הרוויזיוניסטית, הוקמה פורמאלית תנועת ההתנגדות נגד הנאצים – ושמה ביידיש "פאראיינגטע פארטיזאנער אורגאניזאציע" – פ.פ.או.

כעד – מי אני? למזלי אני מהמעטים-הבודדים שהשתתפו באירוע החשוב הזה וחיים עימנו.

בפרקי אבות (פרק ב) כתוב: "במקום שאין אנשים השתדלו להיות איש." אשתדל להיות האיש ואשתדל כמיטב יכולתי להמחיש מה קרה בדיוק לפני 69 שנים בליל הסילבסטר, עת אבא קובנר ז"ל, נציג "השומר הצעיר", הקריא את הכרוז "במטבח" בהנהלתו של ניסן רזניק, שיבדל לחיים (נמצא בדיור מוגן), נציג "הנוער הציוני".

אני אומר את האמת ורק את האמת. אשר לכל האמת, בגלל הזמן הקצר שעומד לרשותי אהיה מוכן להשיב לשאלות – כפי שנהוג ב"חקירה נגדית" של עד, וכן אני מפנה אתכם לאוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים" שפרסמתי ב-2005 (פרק ח'), שם אני מתעד אירועים שונים מזיכרוני אשר תודה לאל לא בגד בי. כל הכתוב שם – אמת ויציב.

האירוע התקיים בליל הסילבסטר בהנחה שהגרמנים והליטאים יהיו שיכורים אותו לילה. (גם בתל אביב יהיו בוודאי הלילה שתויים לא מעטים). "המטבח" היה מרוחק ממרכז הגטו. בערב היה מוכרז בגטו עוצר, ההתכנסות של מיספר רב של אנשים היתה בלתי חוקית גם כלפי היודנראט של הגטו. המטבח שימש ביום כבית תמחוי והסועדים קיבלו בצלחת קצת מרק. (כאיש תזונה אני קובע שהיה "מתחת לתקן"). מאידך, מטבע הדברים היו במטבח פגישות והתנהלו שיחות בין חברי התנועות הציוניות בעיקר "הנוער הציוני", "השומר הצעיר", "החלוץ". אני הייתי "אורח" קבוע במטבח ומקבל צלחת מרק מידי יהודית, אשתו של ניסן רזניק, אשר היה נוכח תמיד במטבח. אני חבר מילדותי ב"שומר הלאומי" ו"הנוער הציוני", הייתי מתעדכן אצל ניסן על המתרחש. במסתור במטבח היה רדיו, כמובן בלתי לגלי, וזה היה הקשר היחידי עם העולם הקרוב והרחוק.

את הכרוז הקריא אבא קובנר ביידיש. שפת האם שלי יידיש (ידעתי גם עברית). אני אז בן 24. עמדתי על אחד הספסלים האחוריים הקשבתי במלוא הכרתי קשב רב לדברי אבא קובנר שהקריא מהכתב את הדברים אשר לימים קוראים להם הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח."

תמצית הכרוז כפי שהוקרא קודם לכן בעברית וביידיש, היא שכל אלה ש"נחטפו" על ידי המשטרה הליטאית לפני שהובלנו לגטו, וכל אלה שהובלו לפונאר דרך בית הסוהר לוקישקי או לפונאר ישירות – נורו שם. פונאר זה מוות, זה לא מחנה ריכוז ולכן עלינו "להתגונן – להתנגד לגסטפו. טוב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים."

המילים "פונאר זה מוות" נחרתו בזיכרוני. אני לא יוצא מן הכלל. אני מייצג את בני דורי אשר למזלנו שרדנו. לכל אחד הסיפור שלו אבל המכנה המשותף לכולנו הוא המלחמה על החיים והמאבק לשרוד. אבל עכשיו זה נכנס עמוק לתודעה שלי ושכמותי.

אמנם הידיעה שבפונאר יורים ביהודים היתה ידועה לי קודם. גוי אחד שגר בקרבת פונאר אמר במפורש שבפונאר יורים ביהודים. תחילה לא האמנו, אחר כך לא רצינו להאמין. בפגישות שהיינו מקיימים מעת לעת במסגרת המפלגתית קבלנו אינפורמציה מעודכנת על המתרחש בפונאר אבל היו ויכוחים בתוך המפלגות. היו שטענו שרצח יהודי ליטא בכלל, ווילנה בפרט, הוא ייחודי לשטח בו שלטו הסובייטים, וכי הליטאים נוקמים ביהודים על שיתוף הפעולה של היהודים עם הכובש הסובייטי.

אני אישית נוכחתי כאשר במאי 1940, בשבת, קידמו יהודי קובנה בירת ליטא את הטנקים הסובייטים עם זרי פרחים. וכך למשל מרדכי טננבאום, מבכירי החלוץ בגטו וילנה, טען שיש להעביר את החברים מערבה לביאליסטוק ולווארשה, שם אמנם קיימים גטאות, יש מחסור במזון – אבל לא רוצחים סתם יהודים. לעומת זאת אדק בוראקס מ"השומר הצעיר", סולומון אנטין, ניסן רזניק וחברים מהשורה מ"הנוער הציוני" כמוני ואחרים – התנגדו לעקור מווילנה.

 סולומון אנטין הצליח להגיע לווארשה ולשכנע את החברים שבווילנה קיים רצח שיטתי.  (על הבעייה הזו ארחיב את הדיבור פעם אחרת. ההתלבטות בבעייה מתוארת בספר שלי).

 אני מעיד: נכנסתי למטבח להתכנסות בהכרה שאין אפשרות לשרוד אבל יצאתי מההתכנסות בתודעה שפונאר זה מוות ואם זה מוות למה "לטרוח" ולהיות מובל לפונאר? עדיף למות בגטו ואם למות – עדיף להרוג תוך התגוננות ואם להתגונן מוטב להתנגד.                

אני מדגיש: אני פה כחזקת עד ומדבר בלשון יחיד. הרי לא היה לי ייפוי כוח מכל תושבי הגטו לפעול ברוח הכרוז. בנספחים באוטוביוגרפיה שלי שפירסמתי, "המלחמה על החיים", אני חורג מהעובדות היבשות והדרמטיות. ובחזרה לעינינו:

את ההזמנה להתכנסות לא קיבלתי/נו בכתב. חברי התנועות קיבלו את ההזמנה להתכנסות מפעילי המפלגות הציוניות מפה לפה במסגרת הקואורדינציה.

באנגלית המילה Coordination פירושה תיאום. אכן היה תיאום בין המפלגות הציוניות  ולהלן ההסבר: מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1 בספטמבר 1939. לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, במערב פולין שלטו הגרמנים ובמזרח פולין ברית המועצות. וילנה וסביבתה נמסרה על ידי הסובייטים לליטא העצמאית, ובמאי 1940 נכבשה שוב וסופחה יחד עם המדינות הבלטיות ליטא, לטביה ,ואסטוניה – לברית המועצות.

בנובמבר 1939 נפרדתי מהמשפחה ועקרתי לווילנה החופשית במטרה להגיע לארץ ישראל. רבים כמוני, או אני כמו רבים אחרים, הגיעו לווילנה. חלקם הצליחו להגיע לפלסטינה, חלקם הגיעו ליפאן הודות לקונסול היפאני בקובנה, חלקם הצליחו לברוח לברית המועצות, רובם ואני בתוכם נאלצנו להישאר תחת "המגף" הנאצי, וההמשך ידוע.

המעמד שלנו היה כשל פליטים. כל אחד דאג לקיים את עצמו מבחינה כלכלית ולנסות לעזוב את אירופה. כל עוד ליטא היתה חופשית, התנועות הציוניות החלוציות פעלו בליטא באופן חוקי. חברי התנועה התארגנו להסתנן דרך הגבול מהאזור הסובייטי לליטא באופן בלתי חוקי. התנועות הקימו "קיבוצים" בווילנה ובערי השדה. המטרה היתה לעזור לחברים בכול. למעשה כל חבר היה מאורגן במסגרת מפלגתית. בעיקר בתנועות נוער אבל גם במפלגות של מבוגרים. כאשר ליטא סופחה לברית המועצות, התנועות הציוניות הפכו ללא חוקיות. המסגרות היו קיימות, העזרה ההדדית המשיכה להתקיים, הדז'וינט עוד פעל תקופה מסוימת, התנועות המשיכו במאמץ לצאת מברית המועצות אבל המסגרות  היו במחתרת.

גרמניה פלשה ב-22 ביוני 1941 לברית המועצות, וב-6 בספטמבר הובלנו לגטו. חברי התנועות הציוניות בגטו שוב התחילו להתארגן בכדי לשרוד. המסגרות היו קיימות. הן היו במחתרת בזמן השלטון הסובייטי והמשיכו במחתרת בגטו. התיאום – הקואורדינציה בין תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני" המשיך להתקיים. ה"מטבח" בגטו היה מתאים מבחינה טופוגרפית ומחתרתית לפגישות ולדיונים חשאיים של בכירי התנועות. כך הכרתי גם אישית את בכירי התנועות: אדק בוראקס ואבא קובנר מ"השומר הצעיר", מרדכי טננבאום "מהחלוץ", חיים לזר מבית"ר, סוניה מדייסקר מהקומוניסטים, סולומון אנטין מ"הנוער הציוני", ועוד.

מכאן אנו למדים שההתכנסות בליל הסילבסטר היתה לא בחזקת יש מאין אלא המחתרת היתה קיימת, הרעיון שלא להשלים עם המצב – המוות בפונאר – ללא תגובה, היה קיים.

אבא קובנר, משורר כבר אז, בהתחלת דרכו, חיבר את הכרוז לפי בקשתו של אדק בוראקס ברוח הקואורדינציה, ולימים תירגם אותו לעברית.  הביטוי "אל נלך כצאן לטבח" הופיע בנוסח העברי כאשר אבא קובנר, אשר היה בקיא בוודאי במקורות שלנו, תירגם את הכרוז לעברית. ביטוי זה השתרש בתודעה ובמסורת. (שר הטבחים הוא התפקיד של התליין המוציא להורג את הנידונים למוות  – בראשית מ, ג ובירמיהו פרק י"ב נאמר כצאן לטבחה – בשר בהמה שחוטה).

עד כאן עדותי. יורשה לי לומר כמה דברים בשולי העדות. "שכר מצווה מצווה."

 א. אני רואה פה באולם בני נוער והתלבטתי כיצד להעביר לתודעתכם את אשר בליבי. היינו אז בגילכם. הגיל הממוצע של כולנו, אני מניח, היה גילי. האירועים בגטו שהתרחשו ביום אחד לא מתרחשים בזמן שלום במשך זמן רב. לא ידענו מה ילד יום. לא היינו יותר חכמים מכם אבל הניסיון שלנו בחיים על סף המוות היה שווה לניסיון של אדם בן... תמלאו את החסר.

ב. אני מודה לאלוהים שזכיתי להופיע בפניכם. אותו לילה לפני 69 שנים בדיוק לא העליתי ולא יכולתי להעלות בדמיוני שאגיע ליום הזה וליום שכזה. בזמננו הגיע אדם לירח וקרוב היום שהאדם יגיע לכוכבי לכת במערכת השמש ואפילו יותר. הטכנולוגיה קיימת. ואז באותו לילה... תמלאו את החסר.

 ג. אני מברך את מורשת ואת הסתדרות השומר הצעיר בישראל ואת המארגנים על האירוע לציון קריאת "כרוז המרד " בגטו וילנה. אני כתבתי מיספר מאמרים שבגטו וילנה היתה התנגדות פעילה לנאצים. הוויכוח בין המפלגות טישטש את האירועים, והמחתרות בגטו וילנה יצאו מקופחות. כ-600 לוחמי המחתרות יצאו – ברחו מהגטו דרך צינורות הביוב, ובדרך לא דרך הגיעו ליערות, הצטרפו לפרטיזנים ונלחמו נגד הנאצים. אני ברחתי מהגטו ליערות נארוץ כ-150 קילומטר מווילנה, שבועיים לפני חיסול הגטו, ולחמתי בגדוד קרבי סובייטי.  

רובנו עלינו ארצה, הקמנו משפחות לתפארת.

זכיתי להביא את דבר הניצולים בעצרת הממלכתית בערב יום השואה והגבורה "ביד ושם" בירושלים בירתנו הנצחית, שם אמרתי: "אשרינו שמימשנו את דברי השיר: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה' ואת שיר הפרטיזנים 'אנחנו פה'."

ד. אני מציע שבכל שנה יצויין היום הזה לזכר ולכבוד ליל הסילבסטר בשנת 1941. אולם תנאי בל יעבור: האירוע לא יהיה לו ולא יקבל צביון מפלגתי. רצוי וחשוב לשתף באירוע הזה את כל המזדהים עם הכרוז.

 תודה על ההקשבה.

אהוד: אנחנו גאים על האפשרות שניתנה לנו לשמש במשך השנים במה לדבריו של האיש המופלא ליטמן מור. ליטמן הוא כיום האדם היחיד שזוכר את זוג המורים בעיירתו דוד-הורודוק – לאה ואברשה אולשנסקי, שנספו עם ילדיהם בשואה. לאה היתה דודתה אחות-אביה של אשתי יהודית, שבנדודיה עם הוריה חיתה פרק-זמן כתינוקת באותה עיירה.

* * *

יוסי גמזו

יִשְׂרָא-דְלוֹף...

לְיָוָן הָיָה בְּדֶלְפִי מִין אוֹרַקְל כָּל-יָכוֹל

וּבִשְאַר אֵירוֹפָּה – אֶלְפִים, שֶיָּדָם בְּכָל וָכֹל,

אַךְ אֶצְלֵנוּ – אִם נָשִׂימָה לֵב, נוֹסָף לְ"יִשְׂרָא-בְּלוֹף"

כְּבָר שוֹלֵט בָּנוּ וִיהִי מָה הַדִּבּוּק שֶל "יִשְׂרָא-דְלוֹף".

וְלָכֵן, אִם מִשְטַרְתֵּנוּ תִחְקְרָה בְּפּוֹלִיגְרָף

בְּלִשְכַּת רֹאש מֶמְשַלְתֵּנוּ כָּל מַזְכִּיר וְרֹאש-אֲגַף

מֵחֲשַש אָמוֹרְטִיזַצְיַת סוֹדִיּוּת הַנְּהָלִים

וּדְלִיפוֹת בְּאִינְסְטָלַצְיַת צִנּוֹרוֹת מְקֻבָּלִים

מִסְתַּבֵּר שֶאֵין עוֹד פְּרֶמְיָה אוֹ חִסּוּן מִמַּגֵּפוֹת

שֶיַּדְבִּירוּ אֶפִּידֶמְיָה כֹּה קָשָה שֶל הַדְלָפוֹת.

זֶה הִתְחִיל הַרְבֵּה בְּטֶרֶם שֶאֲתַר הַ-Wikileaks

כְּשוּעָל חִבֵּל בַּכֶּרֶם בּוֹ כָּל סוֹד נִשְמַר בְּפִיקְס

וְקָדַם לְסוֹד פְרִיזוּרָה שֶשִּמְשוֹן מִזְּמַן גִּלָּה

בְּלִי תְבוּנָה וּבְלִי צֶנְזוּרָה לַשְּפִּיוֹנִית, מִיס דְלִילָה.

אֲבָל מִי זוֹכֵר בֵּינֵינוּ כִּי לִסְפּוֹרְט הַהַדְלָפָה

יֵש מֵאָז קַדְמַת יָמֵינוּ כְּבָר מָסֹרֶת עֲנֵפָה

שֶתְּחִלַּת שָרְשָהּ נֶחְשֶׂפֶת (פְּתַח תָּנָ"ךְ פֹּה וְהַבֵּט!)

בְּפָסוּק כ"ב בְּסֵפֶר "בְּרֵאשִית", פֶּרֶק כ"ב.

שָם, בִּלְשוֹן כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, מְרֻמָּז כִּי עַל נָחוֹר

–  הוּא אֲחִי אַבְרָם בֶּן תֶּרַח – יוֹם בָּהִיר הֻטַּל לִבְחֹר

שֵם, בָּרֶגַע שֶנּוֹדַע לוֹ כִּי אִשְתּוֹ הָאֲמוּנָה

עַל הַ"פְּרוּ וּרְבוּ" יָלְדָה לוֹ בֵּן שְבִיעִי (מִתּוֹךְ שְמוֹנָה).

וּמִפְּנֵי שֶלְּפִּיצְפּוֹן זֶה נֶאֱלְצוּ שָם לְהַחְלִיף

כָּל דַּקָּה, בְּשִטָּפוֹן זֶה שֶהַנָּ"ל הָיָה מַדְלִיף,

לֹא חִתּוּל אֶחָד אוֹ שְנַיִם אֶלָּא שֶפַע מְטֹרָף

שֶל סוֹפְגֵי שְלַל מֵי רַגְלַיִם –  הוּא זָכָה לַשֵּם "יִדְלָף".

וְתָמְהוּ אָז כָּל צוֹפֶיהָ שֶל הַתּוֹפָעָה הַזֹּאת:

אֵיךְ פַסְפוּס כָּזֶה שוֹפֵעַ כַּמֻּיּוֹת כֹּה מֻפְרָזוֹת

שֶל נוֹזְלִים שֶלֹּא אוֹזְלִים אַף לֹא לְרֶגַע, מִסְתַּבֵּר,

וְשוֹטְפִים וּמֻדְלָפִים כַּמַּעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר?

הֲרֵי יֵש לוֹ שַלְפּוּחִית כֹּה זְעִירָה, אָז אֵיךְ נַסְבִּיר

שֶהוּא כְּלָל אֵינוֹ מַפְחִית אֶת הַדְּלִיפָה כִּי אִם מַגְבִּיר

וְאִם כְּבָר עַכְשָיו אֵינֶנּוּ מְסֻגָּל מִזֶּה לַחְדֹּל

מֶה עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ כְּשֶסּוֹפְסוֹף יִהְיֶה גָדוֹל?

 – "הוּא יִהְיֶה פּוֹלִיטִיקַאי," אָמַר מַגִּיד-הָעֲתִידוֹת

לְנָחוֹר אֲבִי יִדְלָף שֶהִתְבַּיֵּש קְצָת לְהוֹדוֹת

כִּי לְכָל דְּלִיפוֹת הַבֵּנְצִ'יק (אִם מֻתָּר לְהִשְתַּמֵּש

בְּדִבּוּר גָּלוּי) יֵש רֵיחַ שֶאֵינוֹ שָאנֶל 5...

"הוּא יִהְיֶה פּוֹלִיטִיקַאי וְיִתְקַדֵּם בְּסִיטוֹנוּת

כְּחַיָּב, לֹא כְּזַכַּאי, בְּהַדְלָפוֹת לָעִתּוֹנוּת

כִּי בַּגּ'וּנְגֵּל הַפּוֹלִיטִי בּוֹ כָּל יָד רוֹחֶצֶת יָד

(אַף אִם אֵין הִיא נְקִיָּה כָּל-כָּךְ) כָּל מַאכֶער מְצֻיָּד

בְּמֵידָע מֻדְלָף בַּסֵּתֶר לְכַתָּב חֲבִיב-שִלְטוֹן

שֶמָּחָר יַכְתִּיר לוֹ כֶּתֶר עַל שִשָּה טוּרֵי עִתּוֹן.

וְלַמְרוֹת שֶהוּא מוֹרֵחַ הַדְלָפוֹת וְלֹא נוֹזְלִים

יֵש לָזֶה אוֹתוֹ הָרֵיחַ שֶל אוֹתָם הַחִתּוּלִים

שֶיִּדְלָף הַזֶּה מַרְוֶה עַכְשָיו, כְּשֶהוּא עוֹדוֹ פַסְפוּס,

בְּאוֹתָם הַנִּיחוֹחוֹת שֶבֶּעָתִיד יֵצְאוּ בִּדְפוּס.

וְהָיָה אִם תֵּחָקַרְנָה דְּלִיפוֹתָיו בַּפּוֹלִיגְרָף

הוּא יַכְחִיש הַכֹּל לַמְרוֹת שֶהָרֵיחוֹת צוֹרְמִים בָּאַף

וְיַמְשִיךְ לִזְכּוֹת בַּכֹּפֶר שֶאוֹתוֹ בַּ'סְקוּפּ' הֶחְלִיף

כִּי יִדְלָף הוּא גַם הַדְּלוֹפֶר הַמַּכְחִיש שֶהוּא הִדְלִיף.

כִּי בְּבוּרְסַת הַנְּשֹרֶת שֶל סוֹדוֹת מְדִינִיִּים

שֶשּוֹאֶבֶת הַתִּקְשֹרֶת מִמְּקוֹרוֹת מֶמְשַלְתִּיִּים

יֵש הֶצֵּעַ, יֵש בִּקּוּש וְיֵש סוֹדוֹת בַּטֶּלֶפוֹן

בְּתַשְלוּם מָלֵא וְשוּם דַּלְפָן עוֹד לֹא נִשְאַר דַּלְפוֹן.

כָּךְ שֶאֵין עוֹד רֶפוֹרְמָטוֹר שֶיַּצְלִיחַ פֹּה לִסְתֹּם  

בִּבְקִיאוּת שֶל אִינְסְטָלַטוֹר, אִם בִּפְקָק אוֹ בְּשַסְתּוֹם

אֶת פִּיּוֹת כָּל מַדְלִיפֵינוּ  –  וּבְאֹפֶן יְסוֹדִי –  

כִּי גַם שִיר סָאטִירִי זֶה הֻדְלַף לִי מִמָּקוֹר סוֹדִי...

* * *

מרים ויואב אהרוני

מבט שני בענייני היום

ברשימתו "פשע נגד היהדות" (חב"ע 605) המתייחסת לאי-תרומת איבריו של אבי כהן, מביא אורי הייטנר ציטטה מן התלמוד (סנהדרין ע"ג ע"א): מנַין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטין באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר, "לא תעמוד על דם רעך."

עיון מעמיק בסוגיה זו מגלה את המורכבות שלה ואת הבעייתיות הקשה-לעיכול לבני זמננו.

המשנה הפותחת סוגיה זו קובעת: "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן (כלומר, שמותר ואף חובה להרוג אותם כדי למנוע מהם את ביצוע העבירה): הרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכר (לאונסו) ואחר הנערה המאורסה (לאונסה).

מבטם של חז"ל אינו ממוקד כאן בנרדף שאותו יש להציל אלא ברודף, שצריך להציל את נפשו מביצוע עבירה שדינה בין כה וכה מוות. לפיכך, שאלתם של החכמים בגמרא: "מנַין לנו," כאשר מדובר בהצלתו של האדם הנרדף (הטובע בנהר, או חיה גוררתו וכו') אינה טריוויאלית כלל ועיקר, וחז"ל נזקקים לכישורי פרשנות לא מבוטלים כדי להצדיק את ההסבה מהתייחסות לרודף אל צרתו של הנרדף. לנו היום קל וברור לקבל את מיקוד הדיון בצרת הנרדף. קשה הרבה יותר להתמודד עם חלק מההלכות המשתרשרות מהגיון ההתייחסות הראשונית דווקא אל הרודף, ואל טיבה המדוייק של העבירה שהוא עומד לעבור.

מהמשך הדיון התלמודי מתברר, כי כאשר כהן גדול (או שר תיירות, או נשיא) רודף אחר אלמנה (או פנויה) לאונסה – אין מצילין אותו בנפשו (לא הורגים אותו ובכך מונעים את המעשה), אלא מניחים לו לבצע את זממו ורק אחר כך מביאים אותו לבית הדין (כמובן אם מגבשים ראיות מוצקות, ואם עדותה של הנאנסת מהימנה על הפרקליטות והיועץ המשפטי, ואם למרבה המזל הנאשם מקשה את עורפו ואינו מסכים להסדר טיעון).

ובחזרה לעניין תרומת האברים: בראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", אמרה אלמנתו של אבי כהן כי לא הבטחותיהם של ה"רבנים" שלוחי עצמם מנעו ממנה לתרום את איבריו, אלא רצונה לשמור את גופתו היפה של בעלה בשלמות. גופתו של איש יפה-נפש זה נשמרה בשלמותה למאכל תולעים, אולם זכר נשמתו היפה, שנמנע ממנה לעשות עוד מעשה טוב אחד לאחר מותו – זכר זה נפגם פגימה אנושה. מה חבל!

* * *

יַעֲקֹב ברזילי

בַּת שַׁלֶּכֶת

(לנערה שנטלה את נפשה במו ידיה)

אֲנִי בַּת שַׁלֶּכֶת                       

נוֹשֶׁרֶת טֶרֶם זְמַנֵּי.

לֹא צָמְחוּ לִי כְּנָפַיִם,

גַּם לֹא טָבַלְתִּי בְּאַמְבַּטְיַת שֶׁמֶשׁ.

חוֹפֶנֶת חַיַּי

בִּשְׁתֵּי כַּפוֹתַי

וְיוֹרֶדֶת קוֹמָה.

לֹא יִהְיֶה לִי קַר בַּחֹרֶף הָאָרֹךְ

אֶתְעַטֵּף בְּזִכְרוֹנוֹת.

* * *

על ראש הגנב, בוער הכובע?

הפלסטינים מתנגדים לחקירת סיבת המוות של האישה מבלעין.

ארגוני השמאל מתנגדים לחקירת מקורות המימון שלהם.

אדרבא! שיבדקו ותתברר האמת.

מרדכי בן חורין

סביון

* * *

ברוך תירוש: לנילי דיסקין ולאהוד בן עזר

לנילי דיסקין על המלצתה להפעיל גם את הראש העליון, ולאהוד בן עזר על מצוקתו המתוארת בחב"ע 606 – יישר כוחכם!

הגשש זעק בשעתו: "למה אין הבנה עם האישה?" – וכנראה שצדק, ולכן דן אלמגור שאל: "למה את מתכוונת? כשאת אומרת..."

ואתה, אהוד, מגלה את האמת שהגבר לעיתים קרובות (מאוד) אינו מהרהר בכישרונותיה הרוחניים של הצעירה מולו, אלא בעיני רוחו "מסתיר היטב את מחשבותיו הזימתיות, למשל, איך היא נראית ערומה במיטה."

וכך יש לראות את המבולקה שהתחוללה בין משה קצב לצעירות המצודדות שיצאו מדרכן בכדי להצליח בלשכות משרדי התיירות, התחבורה והנשיאות, בעוד הגבר מולן לא התמקד בהרהור בראשו העליון. הוא גם לא תקף אותן בחורשות עבותות או בסימטאות אפלות, אלא כנראה חיזר אחריהן בשאפתנות. היחידה שבניגוד לרצונה הועלתה התלונה, בעצם ביקשה לפי השמועה לחזור לעבודה בלשכה, ומשסורבה, ניסתה לסחוט אתנן. אילו היה פיקח, היה מתפשר איתה על הסכום ומשלם לה כתביעתה, ומחתים אותה על "אין יתר תביעות", ולא היינו שומעים על תלאותיה וסיבלה שהיא חלקה עם כמה מעמיתותיה.

יתירה מזאת, אילו היה מאנ"ש, היה נוהג כמו כמה מעמיתיו בממשלה ובכל מערכותינו הרמות. הללו לא נאשמו כמוהו בזדון, היות שלא נזקקו לאלימות למימוש תאוותיהם, אלא העניקו לחמודותיהם אתנן במשרות ובדרגות רמות, שאמנם עלה למדינה בסכומי עתק וגרם לקינאה בין המקורבים, אך הרגיע את מצפון התקשורת ואיתה האומה.

ובאשר למצוקת אהוד ידידי הטוב בהתקרבו לגיל 75 שנה, אספר לו על שני מקורביי:

האחד איש מוסר וציבור, עמד בפני המון מוקיריו ביום הולדתו ה-80, שבירכו אותו על "הגיעו לגבורות."  כבר-אוריין, שאל: "מהי הגבורה בגיל שמונים?" עד שמצא כי: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו. כאשר תגיעו לגיל שמונים," הבטיח לשומעים, "תוכלו לכבוש את היצר שלכם!"

והשני, איש הפזמונים והכזבים, עמד במעמד דומה וזעק כלפי הקב"ה: "אני מבין שנאלצת לעמעם את הכושר שלי, אבל מדוע השארת לי את החשק?" 

לכן נברך את אהוד ואת כל יקירינו בהמשך היצירתיות בבריאות טובה ולאורך ימים!

אהוד: מהיותי ציוני יש לי נחמה קטנה בכך שאנחנו עם זקוף. "סבא שלך [יהודה] היה עדיין גלותי," נהגה לומר דודה אסתר [המשוררת, בתו], "אתה כבר גלותי. אני היא ארץ-ישראל!"

* * *

נילי דיסקין: שלוש נקודות שזקוקות להבהרה

הי אהוד.

יש שלוש נקודות שזקוקות לדעתי להבהרה [גיליוון 606].

1. כשאני מדברת על שתיקה – אני מתכוונת לאי הגשת תלונה במשטרה. רוב הנשים, אם כי לא כולן, סיפרו במהלך חייהן למישהו על ההטרדות המיניות שעברו – אך רק תלונה במשטרה יכולה להביא לשינוי נורמות, דבר שאכן הולך ונעשה מול עינינו, ומכאן חשיבותו גם אם לחלק מהאנשים הוא נראה כ"לא מידתי". הוא מאוד מידתי, כי מייצג אלפי נשים אחרות שלא העיזו כל השנים לפנות בתלונה רשמית על הטרדות מיניות.

2. ברור לי לגמרי שאתה, ושכמותך (זה נאמר עם כל הכבוד ולא בזלזול. זה דור הגברים שגם אני גדלתי בו) לא תוכלו להבין מה עוברת בחורה שהוטרדה מינית – גם אם לא נאנסה ממש. אונס אצל אנשים כמוך, כמשתמע מתגובתך, הוא רק כשאדם זר תופש אשה ומבצע בה את זממו באלימות. (אגב עברתי נסיון כזה בהיותי בת 12 עם ערבי בשביל סבוך בגן-האם בחיפה. למזלי בת דודתי הבריחה אותו, בעורמה, די בהתחלה, והוא לא הספיק אפילו להתחיל לבצע את זממו. גם אז ובמשך שנים ארוכות שתינו לא דיברנו על כך, וגם לא סיפרנו כלום להורינו שהיו על הדשא בגן-האם, לאחר שחזרנו. אנחנו התביישנו. לא נשמע הגיוני? מה לעשות כך בנוי או לפחות כך היה בנוי העולם).

אז יש לי חדשות בשבילך. העולם אינו שחור לבן! גם פגישה שבה האישה באה מרצונה אבל אינה מוכנה ליחסי מין ואלו נכפים עליה – היא אונס. אלו גם רוב המקרים הלא-מדוו"חים מפני שהנשים האלה גם הן גדלו בתרבות שבה היה ברור שאם רק אחזו ביד של בחור ובאו איתו מרצונן – גופן אינו שייך להן יותר, והוא יכול לעשות בו כחפצו.

גם במשטרה ישבו בדרך כלל גברים שזו היתה תפישת עולמם ולכן, ברוב המקרים לא היה טעם להתלונן (שלא לדבר על ה"לינץ'" שנעשה לנשים שהעזו להתלונן – בבית המשפט על-ידי סנגורי הנאשמים).

אתה לא מכיר אותי אבל יש לי ידע נרחב בנושא הזה ממקורות שונים של שופטים, סניגורים ועובדים סוציאליים. היה צריך קודם כל לשנות דפוסים (למשל, שרק שוטרות גובות עדות, שבבתי חולים רק רופאות מטפלות בנפגעות אונס, וכדומה), ורק אחר כך הגענו למצב שאישה מרגישה שיש לה בכלל זכות, וטעם, להתלונון. רוב הנשים נתקפות אימה משתקת נוכח הידיעה מה מצפה להן לאחר שיתלוננו, כולל חשיפת זהותן – אבל לא רק. ולכן אלו שמתלוננות הן החזקות יותר – ותבורכנה על כך שהן משמשות "פה" לכל השותקות, הפוחדות, המתביישות והנתונות למרות גברים במשפחתם שיועצים להן לטובתן – לא להתלונן. אני לא אומרת שאינם רואים את טובת הנשים האלה לנגד עיניהם, אבל התוצאה היא שאין תלונה

3. חלק גדול מחבריי, ובני זוג של חברותיי – אינם מבינים כלל, כמוך, את המקרים הגבוליים של הטרדה מינית ומעשים מגונים שאינם מגיעים לכלל אונס. כך גדלנו והתחנכנו כולנו בדור שלנו. הם ממשיכים להיות חברים שלי (לא יזיזים), ואני מבינה את חוסר ההבנה הזה. זה לא אומר שזה לא מטריד וממאיס עליי לעיתים את חברתם.

 גם מכתבי זה לא לפרסום. כי אין לי שום רצון שמה שאני כותבת יהווה "מצע" להגיגיך שרק מוכיחים את דבריי ונותנים עוד נפח לעיתון. מצטערת. המכתב נכתב עם כל הכבוד למפעלך, וגם עם כל ההבנה שכנראה לא תוכל להבין דברים מסויימים מפני שגדלת במאה אחרת, ובמילייה אחר.

ביי,

נילי דיסקין

אהוד: הפצרנו בנילי דיסקין וניאותה לפרסם את דבריה, אך כמי שנולד במאה אחרת בחרנו שלא להגיב.

* * *

אוריה באר

1. יוסף שילוח / הפיספוס

ושוב  אנחנו מתאבלים. הפעם על מותו של השחקן יוסף שילוח ז"ל, אחד מגדולי שחקני התיאטרון והקולנוע שידעה ישראל.

יוסף היה בן כיתתה של מרים אשתי, במחזור הראשון של בית הספר לאמנות הבמה "בית צבי". יוסף היה בעל קול יפה ודרמטי, כישרון חיקוי גדול ועוצמה דרמטית. כבר בבית הספר התגלו כישרונותיו, והמורים ניבאו לו עתיד מזהיר על הבמה. אלא ששחקן צריך גם לחיות ולהתפרנס. וכאשר לא נותנים לך באופן סדיר וקבוע תפקידים ראויים בתיאטרון, עליך לחפש לך שדות אחרים בקולנוע או בתחומים אחרים. וכך קרה, שיוסף החל לעצב את המזרחי הנלעג, ה"פרסי" המגוחך, ותפקידים בסרטי בורקאס. לא תמיד מחמיאים.

אני זוכר אותו משיחות שניהלנו בדירת הגג הקטנה שלו ברחוב קטן מול "היכל התרבות", ללא תואר וללא הדר. כבר אז, בסוף שנות השישים, דומני, הביע דעות תוקפניות שלא נראו לי. אך היה בחור חכם ובעל תפיסה והבנה מקיפה בתיאטרון וספרות.

למען האמת, שיחק יוסף גם בתפקידים דרמטיים בתיאטרונים השונים, והתבלט בהם. אך מי שהיה צריך לתת לו אספקה שוטפת של תפקידים טובים, לא עשה זאת. לדעתי, אם היה מקבל תפקידים אלה, היה נעשה לאחד מגדולי שחקני התיאטרון בישראל בכל הזמנים.

מצער, שגם דעותיו הפוליטיות היו לו לרועץ. ליוסף היו דעות פוליטיות שמאלניות עד אנרכיסטיות. לעיתים הגזים, והדבר לא הוסיף למוניטין שלו.

מוקירי זכרו, וחבריו ללימודים ב"בית צבי" משכבר הימים, לא שוכחים עד היום את הופעתו רבת העוצמה במחזה "מראה מעל הגשר" בתפקיד אדי קרבונה. היה זה משחק בלתי נשכח. יוסי היה אז רק תלמיד, אך הצופים ניבאו קריירה גדולה שבאה לידי ביטוי רק בחלקה. יוסי היה בעל כריזמה וכושר מנהיגות. כבר אז, בשנות השישים, היה מרדן. בימים אלה חוגגים גם חמישים שנה למחזור הראשון של "בית צבי". בטקס שייערך לרגל תאריך זה ייעדר יוסף ז"ל. יהי זכרו ברוך.

2. עוינות לגרמנים במדינתם

אתה קורא את הכתוב ואינך מאמין. כן, צריך לשפשף את העיניים כדי להשתכנע שהכתוב בו בגרמנית הוא אמיתי. הכותרת היא דלקמן:

"שרדר מזהירה מפני עוינות כלפי הגרמנים."

אכן פנטסטי. הכותב מצטט את השרה לענייני משפחה בגרמניה, קריסטינה שרדר, אשר מתארת מצב הקיים בגרמניה בימים אלה. ובכן, מדובר בהתנכלות, הפלייה, מכות, איומים, קללות בנוסח "תפוח אדמה גרמני," "זונה גרמניה!" ועוד כהנה וכהנה. המקללים, התוקפים והאלימים הם בני המיעוט התורכי, ילדים ונערים מוסלמים, המתאנים לחבריהם הגרמנים הקטנים ויורדים ממש לחייהם. התופעה הפכה למגפה בלא מעט בתי ספר בגרמניה, והמורים בחלקם חסרי אונים.

השרה הנכבדה, יחד עם מנהיג "הירוקים" בגרמניה, קוראים להילחם בנחישות בתופעה החדשה, שאין לה אח ורע בגרמניה. המיעוט מרים ראש, והגרמנים הופכים לשבויים במדינתם הם. הכתבה מסתיימת במילים:

"תלמידים גרמניים רבים, וכן מוריהם, חשים עצמם דחויים, מאויימים, ומופלים... גם שופטים ושוטרים מודיעים על עוינות הולכת וגוברת כלפי הגרמנים, במיוחד על ידי בני נוער תורכיים, וכאלה ממוצא ערבי מוסלמי."

וזה קורה בשנת אלפיים ואחת עשרה. שבעים ושבע שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון, וכשבעים שנה לאחר ההתחלה של רציחות היהודים ויתר העמים הנחותים על ידי הנאצים. כל מילה נוספת מיותרת.

אהוד: אנחנו ממליצים לצאצאי הרוצחים הגרמניים להתנחם בצפייה בסרט "ואלס עם באשיר" – המציג את האידיוטיזם המוסרי הישראלי במיטבו.

* * *

אלישע פורת

"קרן אורה"

על תוספת מפתיעה ולא ידועה לשירתו הקלה של אברהם שלונסקי. הארכיונים מסתבר, ממשיכים להפתיע! מובאת כאן הפתעה מעניינת מיצירתו הקלה של אברהם שלונסקי. ההפתעה נמצאה בארכיון השומר הצעיר יד יערי שבגבעת חביבה. שיר היתלולים, שכדרכו של שלונסקי משבח את הדמות שלה מוקדש השיר, אך גם מתפלמס איתה ואפילו מלגלגל עליה.

בין המסמכים הלא ידועים שמצא לאחרונה יובל דניאלי, היסטוריון של האמנות הקיבוצית, בתיקו של יעקב רבי, בארכיון יד יערי, נמצא גם הפזמון הזה, שכתב אברהם שלונסקי:

למוטי רבינוביץ – שלום!

- - גָלוּי וְיָדוּעַ לִי, וְאֵין זֶה גַם סוֹד,

כִּי אַתָּה הוּא הַקֶרֶן שֶׁל קֶרֶן הַיְסוֹד,

אֲבָל מוֹטִי רַבִּינוֹבִיץ, שֶׁהוּא אִיש פִּקֵחַ,

מֵבִין בְּוַדַאי, כִּי לֹא רַק לְנַגֵחַ,

נוֹצְרוּ הַקַרְנַים בְּרֹאשׁ הָאוּמָה,

יֵשׁ קֶרֶן הַצְבִי וְיֵשׁ קֶרֶן הַהֹד –

אֵיזוֹ מִשְׁתַּיִם הִיא קֶרֶן הַיְסוֹד?

נִדְמֶה לִי, כִּי זוֹהִי רַק קֶרֶן אוֹרָה,

וְזֶהוּ חָרוּז מְצוּיָן לְ – תוֹרָה!

וְאָדָם שֶׁאֶת אֵלֶה אֵינֵנוּ יוֹדֵעַ,

יָכוֹל אֶת הַקֶרֶן – אֲבוֹי! – לְגַדֵעַ.

עַל כֵּן גַם שָׂמַחְתִּי עֲלָזְתִּי מְאֹד

אַחְרֵי שֶׁחָשַׁבְתִּי וְגַם הֲבִינוֹתִּי,

מַדוּעַ בְּרֹאשׁ שֶׁל קֶרֶן הַיְסוֹד

עוֹמֵד צִיוֹני הֶבְּרַאִיסְטָן כְּמוֹטִי.

זהו פזמון קליל, שלא נכלל עד כה באוספי השירה הקלה של שלונסקי, ובהם "מעגבניה עד סימפוניה", השירה הקלה של אברהם שלונסקי, ספרה המכונן של חגית הלפרין, 1997. והוא מזכיר את חרוזי הפרסומות שחרזה חבורת המשוררים טורים-יחדיו בראשית שנות השלושים.

הוא נכתב בקיץ שנת 1932, בעת נסיעתו של שלונסקי לרומניה, לשם איסוף כספים. מוטי רבינוביץ, אביו של העיתונאי והלשונאי הידוע יעקב רבי, שכל קוראי 'על המשמר' הכירוהו היטב, ציוני ודובר עברית ולוחם למען העברית ברומניה – עמד אז בראש קרן היסוד שם, ושלונסקי ניסה לשדלו לאפשר לחבורת "כתובים" להסתייע בקרן היסוד לשם איסוף הכספים.

פרופ' חגית הלפרין הביאה דוגמאות רבות, ממש מאותן השנים, בחלק השני של ספרה, הנקרא "דור דור ודורסיו", בפרק "סאטירות, פארודיות, וחרוזים לעת מצוא, הקשורים ל'פולמוס המשמרות'." כמובן שניכר דמיון וניכרת קירבה בין הדברים, למרות שהשיר שלפנינו אינו קשור למלחמת הדורות בספרות העברית. במיוחד קרוב השיר הזה לשיר היתלולים אחר של שלונסקי, המוקדש ליחיאל ויצמן, אחיו של חיים ויצמן, ואביו של עזר ויצמן.

סוג כזה של הקדשות רומנטיות-אירוניות-הומוריסטיות, המשבחות את האיש שלו הוקדש השיר, היה נפוץ מאד באותן שנים בין הסופרים העבריים, בארץ ובגולת מזרח אירופה. והוא דומה לאותה סוגה "שירי ידידוֹת" המוכרת לנו מ"תור הזהב" של שירת ספרד. ההקדשה עם השבחים שבה נשענים על משחקי מלים. המילה קרן שהיא עיקרו של הפזמון, מגולגלת על ידי המשורר לכיוונים, איזכורים ומקורות שונים, החל מהתנ"ך ועד לארגון המודרני הענק של "קרן היסוד". הוא מחמיא ומשבח ומקלס את מוטי רבינוביץ, אע"פ שבמכתבים הצמודים המשורר יוצא כנגדו בטענות קשות.

הפזמון נכלל כפתיח למכתב ארוך שכתב שלונסקי למוטי רבינוביץ, ממלונו שבעיר גאלאץ ברומניה. כל הרוצה לעיין במכתב ביסודיות, ולרדת לפרטי הפרשה, פרשת 'מלחמות היהודים' על המגבית, בין שלוחי כתב העת "כתובים" לבין ראש קרן היסוד ברומניה, הלא הוא מוטי רבינוביץ – יכול לעשות זאת בארכיון יד יערי שבגבעת חביבה.

חבריו של שלונסקי למסע ה"שנור" ההוא היו ישראל זמורה ואליעזר שטיינמן. כדי שלא להלאות את הקוראים נאמר רק בקצרה, ששלונסקי לא שבע נחת מאיסוף הכספים, ותקף את אנשי קרן היסוד על עמדתם המתנכרת. ואולי התנסה אז גם בהקמת ארגון שיפעל ברוח חלומו התרבותי. אם תרצו, יש כאן מעין הנחת אבן פינה, מאד מוקדמת, לאותו ארגון תרבותי ייחודי, שנקרא לימים בשם "תרבות מתקדמת".

אהוד: בן-דודי המנוח יצחק ראב [שעל פי גילו היה יכול להיות אבי] כתב בשעתו רומאן אוטוביוגראפי מעולה בשם "עלה ברוח" שיצא לאור בספריית פועלים, ובו הוא מספר, בין השאר, ובשמות בדויים כמובן, על עבודתו בחברה הבריטית אי.סי.אי בחיפה – שיחיאל-חיליק ויצמן עמד בראשה, ויש ברומאן פרטים פיקנטיים על אודות ויצמן. בשעתו קראה ראומה ויצמן את הספר ונהנתה ממנו.

הייתי שמח לקבל ולפרסם את המכתב ששלונסקי כתב על יחיאל ויצמן. אגב, יחיאל-חיליק ויצמן היה ידיד טוב של דודי ברוך בן עזר ראב מפתח-תקווה, וליתר ביטחון הפקיד בידי דודי מכתבי דודים ששלחו לו נשים. אולי אף שימש דודי מעין תיבת דואר לידידו.

לאחר מות דודי לקח בנו, אהרון, אף הוא כבר לא בחיים, את החבילה ושלח אותה לידידו עזר ויצמן. מה נעשה בה אינני יודע. מניסיוני המשפחתי ידוע לי על עוד מקרה כזה שבו שימשה אישה שהיכרתי היטב תיבת דואר לפרשת אהבים בין אישה לגבר נשוי שהוא מבכירי הפוליטיקאים בארץ ואף שימש כשר. אתם לא מצפים ממני שאסגיר את שמותיהם.

 * * *

אילן בושם

10 שירים

ינואר 2011

*

מְרֻתָּק הַמְשׁוֹרֵר

לְמַעֲשֵׂה הַשִּׁיר

וְסָחוּט כְּמוֹ

אֵצֶל פִּילֶגֶשׁ.

בבית קפה, השיר

הַיּוֹם לֹא אֶסְתַּכֵּל בְּזֹאת

שֶׁאֲנִי רָגִיל לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ,

הַיּוֹם אֲנִי שָׁקוּעַ בּוֹ,

נִלְחָם עַל חַיָּיו.

*

כְּמֻכֶּה אָמוֹק

הַזְּמַן

מִתְרוֹצֵץ

וּמְרוֹצֵץ.

הנידון

שְׁתֵה כּוֹס קָפֶה

אוֹ אֱכֹל אֲרוּחָה

כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ

בַּקָּשָׁתְךָ הָאַחֲרוֹנָה,

נִדּוֹן לַמָּוֶת

עַל סְתָם חַיִּים.

קסם

הַמַּטֶּה נֶעֱלַם

כִּבְמַטֶּה קֶסֶם.

יפנית

בֻּבַּת הַחַרְסִינָה הַזֹּאת

יְכוֹלָה לִשְׁבֹּר אוֹתְךָ.

שרפה

כְּשֶׁהִיא מִתְאַהֶבֶת הִיא לֹא מִתְקָרֶבֶת,

מְחַפֶּשֶׂת רִגּוּשִׁים עַל אֵשׁ קְטַנָּה

(לֹא מַדָאם בּוֹבָארִי וְלֹא אָנָה קָארֵנִינָה),

מַשֶּׁהוּ שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת אִתּוֹ.

להט החרב בַּקֶּרֶב

עָשָׂה שַׁמּוֹת בַּפֹּת

עוֹד וָעוֹד וָעוֹד

*

לִסְחֹט אֶת הַשַּׁד

עַד הַלְּשָׁד.

שיר בָּנַאלִי

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר שִׂחֲקוּ פֹּה

שְׁתֵּי יְלָדוֹת עַל הַדֶּשֶׁא

בְּכַדּוּר.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבָר

הִתְיַשְּׁבָה לָהּ מִשְׁפָּחָה

עִם כֶּלֶב עַל הַדֶּשֶׁא.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר

מִישֶׁהוּ עִם גַּלְגִּילִיּוֹת

הִתְגַּלְגֵּל לוֹ עַל הַכְּבִישׁ.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר

מִשְׁפַּחַת חֲתוּלִים

חָצְתָה אֶת הַכְּבִישׁ.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר.

* * *

לא אבנרי? אולי אוסטרמן?

סופר נידח שלום,

זאב גלילי מציין במאמר על אורי אבנרי (גיליון 606) כי פרופ' יהודה לפידות, מומחה לתולדות אצ"ל, אמר לו כי "מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של האירגון."

לפידות לא יכול היה להיתקל בשם אבנרי משום ששם משפחתו אז בשנת גיוסו לאצ"ל ב-1938, בגיל 16,לא היה אבנרי. אם יחפש את השם אוסטרמן, אולי ימצא משהו.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אני מניח כי פרופסור שמומחה לתולדות אצ"ל בדק גם את ההיבט הזה וכנראה שלא מצא את אורי אבנרי באצ"ל תחת כל שם שהוא.

* * *

י"ז: הערות לשירה של רונית בכר שחר

 "נקד אותי" בגיליון 606

לאהוד שלום רב,

שעות שינה רבות השקעתי בזמנו בלימודי הדקדוק העברי שלא ידעתי עליו מאומה בהיכנסי כעולה חדש לבית הספר בחיפה לכיתה י"א. וכך, במבחן הראשון קיבלתי חזרה דף עם X  אדום וגדול כי לא ידעתי מאומה על הפתח הקמץ וכל החברה האחרים ומה ההבדל ביניהם. אלא שעם המאמצים שהשקעתי בלימודו הפכתי עד סוף השנה לראשון בין הראשונים.

ידיעותיי בניקוד נשמרו ואף השתפרו מאז. אלא שלא היה להם דורש...

והנה בא שירה של רונית ועשה בי טלטלה... ונטע בי זיק של תקוה לסיכוי...

נהניתי מאוד לקרוא אותו. זהו שיר אמיתי, כתוב בצורה נהדרת קולעת ותמציתית מכל הלב ממש, ארוטי ועדין, גלוי ומלא רגש (וגם מנוקד כהלכה...)

כל הכבוד למשוררת על השיר הנפלא הזה.

בברכה,

י"ז

* * *

אהוד בן עזר

על סיר רונלד סטורס בעקבות הספר והתערוכה "המושל הראשון" במוזיאון ארץ-ישראל

אנחנו ממליצים לכל מי שתולדות הארץ קרובים לליבו למהר ולבקר, אם טרם עשה כן, בתערוכת "המושל הראשון" סיר רונלד סטורס, מושל ירושלים בשנים 1918-1926 – הנערכת במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. התערוכה אמורה להיסגר בחודש אפריל אך ייתכן שיאריכוה גם לחודש מאי. אילו זה היה תלוי בנו היינו ממליצים להשאירה פתוחה אפילו זמן ממושך יותר, עד סוף שנת הלימודים.

אך גם למי שלא ביקר או יבקר בתערוכה ישנו פיצוי נהדר בדמות הספר הדו-לשוני עברי-אנגלי של התערוכה – "המושל הראשון", שנערך בידי האוצרת ד"ר נירית שלו כליפא ואוצרת המשנה רחל בונפיל, ואשר בהכנתו, כמו בהכנת התערוכה עצמה, לקחו חלק אנשי מקצוע רבים ובהם גם כותבי המחקרים ההיסטוריים: מוטי גולני, יאיר ולך, נועה הייזלר רובין, דני דותן, וכן פרק מאת יוסף נדבה ז"ל.

המוטו של התערוכה, של הספר, ובעצם של כל חייו של סטורס, היא אמירתו לאחר שהתמנה למושל קפריסין: "ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך – במובן-מה שלא אוכל לבארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!" (רונלד סטורס, "זכרונות", תרגום יצחק עבאדי, כרך ג', עמ' 697).

רק כשמונה שנים משל האיש בירושלים אך הוא הותיר בה עקבות בל תימחנה; קודם כל בקביעת התקנה של הבנייה באבן! – זו שקבעה את פני העיר לדורי-דורות. אלמלא הוא, ספק אם ירושלים היתה נבנית מאז ועד היום באבן. אפשר לומר שבשנות שלטונו נתן לעיר דחיפה עצומה להשתנות מעיר עות'מנית מלוכלכת ומוזנחת, בייחוד אחר השנים הרעות שעברו עליה במלחמת העולם הראשונה שבה גם נערות יהודיות מכרו עצמן לזנות בעבור פת לחם להן ולמשפחותיהן – לעיר מתוקנת ותרבותית, עיר כמעט-אירופאית על פי סדרי השלטון הבריטי ומסורותיו. הרבה דמגוגים, שהם גם בורים ועמי-ארצות, נוטים לשכוח את הברכה שהביא הקולוניאליזם, בהניחו תשתית מודרנית לארצות נחשלות – שאותן כמובן גם ניצל. ואנחנו, חרף כל מלחמתנו המוצדקת בבריטים בשנים שהיינו תחת שלטונם, עלינו להודות להם שהניחו לנו מסד ממלכתי מתוקן לישראל המודרנית, וזאת כמובן במקביל לבנייתנו את המפעל הציוני.

אפשר לומר שסטורס טבע בירושלים את הרומנטיקה שאיפיינה אותו ואת הבריטים בני-דורו, כלורנס איש-ערב שהיה ידידו, אנשים שבמידה מסויימת המציאו את המזרח ושעל כן לא כל כך אהבו את תנופת הבניין הציונית, שהיתה מאוד מערבית בקונצפציה שלה, כמו למשל באדריכלות, זאת חרף הניסיונות ללכת בעקבות המזרחיות.

התערוכה וגם הספר עושים חסד גדול לסטורס כי ממרחק השנים דמותו מצטיירת כמין שליט חכם ומורם-מעם שידע מה טוב לנתיניו, ערבים ויהודים כאחד, ונהג בהם בחוכמה ומתוך ידע רב. יש הרבה רומנטיקה גם באורחות חייו. ואולם אסור לנו לשכוח כי בתקופתו אירעו מאורעות הדמים של 1920 ו-1921, וכי ניסיונו לרצות את הערבים עלה לא פעם בדם של יהודים. היישוב העברי ועיתוניו ראו בו שונא ומתנכל. עמדה בפניו כמובן משימה בלתי אפשרית. לא היה אפשר למזג בין שני התרבויות, שני העמים, חרף ניסיונו ליצור מסגרת תרבותית משותפת ליהודים וערבים וגם אחרים – למען ירושלים.

המזרח הערבי ונימוסיו הילך קסם על הבריטים, ואולם במהותם הם היו אנשים אירופאיים ולא מוסלמים, כפי שהיו רוב-רובם של הציונים שבנו את הארץ, והדבר בא לביטויו הנחרץ ביותר בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היישוב העברי התגייס לעזרת הבריטים במלחמתם במדינות הציר, וכך התעשייה העברית, מכון זיו [וייצמן], החיילים העבריים, כל אלה – ומולם הערבים שלא נקפו אצבע, לא כאן ולא במצרים, בעיראק או בסוריה-לבנון. להיפך, הם רק חיכו לבוא הנאצים שאותם חשבו בטעות לבני-בריתם.

מכל מקום, מהרו לראות את התערוכה וקנו את הספר, כי גם רוב צילומי התערוכה מצויים בו ויהיה לו קיום גם לאחריה.

* * *

זיוה גל

יֶלֶד בֵּן חֲמֵשׁ כְּבָר יוֹדֵעַ

הגננת: "... אבל למדנו לחיות עם זה..."

יֶלֶד בֵּן חֲמֵשׁ כְּבָר יוֹדֵעַ

לְהַבְחִין בֵּין צֶבַע אְדֹם

לְבֵין שְׁאָר הַגְּוָנִים

וָרֹד, סָגֹל,

צָהֹב אוֹ כָּתֹם.

הוּא יוֹדֵעַ

כְּמוֹ לוֹחֵם מְנוּסֶה

שֶׁבֵר זְכוּכִית

שֶׁשָּׂרַט אֶת הָעַיִן

לִפְנֵי שְׁנָתַיִם.

גַּם הַיּוֹם,

בִּמְּקוֹם לָצֵאת לַגָּן

וּלְציֵּר לְאִמּוֹ

פֶּרַח, בַּיִת וַגָּג

עַל דַּף חָלָק

אִמָּא, אַבָּא, יֶלֶד

נוֹתְנִים יָד

הוּא רָץ לַמַּמָּ"ד

מַקְדִים אֶת הַטִּיל

מוּדָע לַמַּצָּב.

לוֹחֵם בֵּן חֲמֵשׁ כְּבָר יוֹדֵעַ

צֶבַע אֲדֹם.

7/1/2011

רקטת קסאם התפוצצה כ-20 מטר מגן ילדים.

אהוד: לדעתי השיר שלך גזעני כי הוא מפלה לרעה טרוריסטים פלסטיניים ומאשים אותם כאילו הם שולחים טילים לרצוח ילדים קטנים. הוא לא לוקח בחשבון שאנחנו עם כובש ולכן זה מגיע לנו ודמנו מותר.

זיוה גל: עוד שני שירים

1.

תָּמִיד שָׁלְפוּ אוֹתָהּ. 

כָּכָה בִּשְּׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת 

מֵהַסֶּרֶט בָּרֹאשׁ

כִּי הָיוּ לָהּ

זוּג צַמּוֹת

שַׁרְוּוּלִים נְפוּחִים

חֲצָאִית בִּקְּפָלִים

אוֹ קְלוֹשׁ

וְתַלְתָּל צָהֹב

תַּלְתָּל שָׁקוּף

עַל הַמֵּצַח.

הִיא שָׁרָה סוֹלוֹ

לְקוֹל זִיקוּקֵי הַכַּפַּיִם.

הֵם לֹא הִרְגִישׁוּ

שֶׁהִיא חַפָּה מֵרִצְפָּה

שֶׁהִיא חַפָּה מִתְּנוּפָה

לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

2.

דַּבֵּר אֵלַי קִיר

דַּבֵּר, וְלֹא בִּשְׂפָתְךָ.

כָּאן שְׁנֵינוּ. אֲנִי וָאַתָּה.

 דַּבֵּר בְּשָׂפָה רְהוּטָה

דַּבֵּר. אַל תַּגִּיד אֲבָנִים.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת מוּל הַזְּרִיחָה

וְצוֹפָה.

 עֲמֹק צִנּוֹרוֹת מַפְצִיעִים

הִנֵּה אֶפְתַּח

אֶת כָּל הַבְּרָזִים

וְיוֹלִיכוּ

יְזַכּוּ הַפְּצָעִים.

אָז יִפְרֹץ לָאֲוִיר הָעוֹלָם

מִמֶּנִּי אֵלֶיךָ

הַבְּכִי הַקַּדְמוֹן שֶׁל אָדָם.

4/1/2011

* * *

הוצאת דני ספרים שמחה להציג

ספר חדש לבני הנעורים

הנער מכפר מלל

פרקים בחייו של אריאל שרון

מאת: משה גרנות

ספר זה הוא הרביעי בסדרת הביוגרפיות לנוער על אישים שתרמו לביטחונה ולתרבותה של מדינת ישראל

קדמו לו:

הנער מתל-עדשים – פרקים מחייו של רפאל איתן

הנער שחלם לעוף – פרקים מחייו של אילן רמון

 הנערה מכנרת – פרקים מחייה של נעמי שמר

"הנער מכפר מל"ל" מתאר את המהפך שעבר אריאל שיינרמן מנער שקט מופנם, ואף מוחרם – ללוחם העשוי ללא חת, שהיה גם אחד המצביאים המקוריים והמשפיעים שידעה ישראל, ואשר אף הגיע לכס ראש הממשלה.

את הספר ניתן להשיג בכל חנויות הספרים, או ישירות מהוצאת דני ספרים במייל

tzviya@dani-sfarim.co.il

דני ספרים – הוצאה לאור בע"מ, ת.ד 349, קריית גת 82000

[דבר המפרסם]

 * * *

תקוה וינשטוק

גם להם מגיע!

עיריית תל אביב מקיימת מנהג נאה הרווח בכל ארצות התרבות: היא מצמידה לוחות זיכרון על בתים בהם גרו ופעלו אנשי ספרות ואמנות – סופרים, משוררים, ציירים, פסלים ושחקנים.

הלוחיות הללו מעוררים אסוציאציות רבות ושונות. מדי עוברנו ברחוב אחד העם ליד "הבימה", מופיעה לעומתנו הלוחית על הבניין שבאתרו '"התגורר ויצר המשורר, המתרגם והרופא שאול טשרניחובסקי" – ואנו נזכרים בחייו של המשורר הדגול שלא זכה אפילו לדירה משלו וגר בשכירות. ובאותו בית, בכניסה מרחוב רש"י, לוח זיכרון לאחות ולאח – המשוררת אנדה עמיר והאדריכל יעקב פינקרפלד, שבנה את הבית, וזוכרים כי פינקרפלד נרצח בידי פורעים ערבים כשהיה בכנס ברמת רחל.

לא מכבר נתקלנו בלוח זיכרון על בית נושן ברחוב הס: "כאן התגורר חיים גליקסברג". מסתבר כי גליקסברג, שהירבה לצייר את ידידו ח.נ. ביאליק, היה גם שכנו הקרוב.

אלא שנוהג נאה זה לוקה בחסר ומתבקש להעניק לו תוספת. סופרים ואמנים, כבודם במקומם מונח, זוכים לשלטי זיכרון. אבל למה נגרע חלקם של כל אולמות התרבות הציבוריים בעיר, ששימשו אבן שואבת לקהל רב? למה לא נציב זכר לתיאטראות שפסו מן העולם? הרי המונים התוודעו דרכם לתרבות העברית והכללית! גם הם ראויים לשלטי זיכרון לכבוד הדורות ששאבו מהם הנאה ולכבוד הדורות הבאים שלא יזכו להכירם.

בתל אביב יש כבר כמה וכמה מקומות כאלה. חלקם עדיין זכורים לטוב לוותיקים וחלקם כבר שוקעים בתהום הנשייה וזו השעה השתים עשרה להעמיד להם יד.

עוד בעלומיה של תל אביב, ב-1925, הוקם בה "בית העם" במטרה לאפשר לתושבים, גם למעוטי האמצעים וביחוד לבני הנוער – לשמוע הרצאות בשטחים רבים, מתנ"ך והיסטוריה עד לפילוסופיה ואמנות, לדון ביצירות ספרותיות וליהנות מהצגות וקונצרטים.

"בית העם", בפינת הרחובות בן יהודה ושלום עליכם, לא היה מלכתחילה בית אלא שטח פתוח – גבעת חול מגודרת בקרשים. ישבו שם תחת כיפת השמיים עד שב-1927 הוקם במקום צריף שהתאים גם לחורף. "הבימה" הציגה כאן בימיה הראשונים בארץ. צמוד ל"בית העם" היה "גן רינה", קולנוע שגגו פתוח. אמנם זה לא היה הקולנוע הראשון בעיר – קדם לו "עדן" הניצב עדיין במקומו – אבל הוא היה הראשון במרכז העיר וסרטי בוק ג'ונס וטרזן זכורים לו לטובה.

במלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים הפציצו את תל אביב, נפגע האתר. כעבור שנים מיספר החליטה העירייה להרוס את בית העם. "ביום שיבואו לעקור את בית העם, ביום ההוא תזעק האדמה תחתיו מכאב," כתב המשורר חיים גורי. אבל ב-1959 נהרס הבית ובמקומו קם בית "אל על" (שגם הוא כבר אנטיקה...)

אפשר להבין כי בית העם ההיסטורי לא התאים עוד לעיר המתפתחת, אבל לעבור עליו כאילו היה לא כלום? לפחות שלט זיכרון מגיע לו!

והיה המונומנט ההיסטורי קולנוע "מוגרבי". הרבה יותר מקולנוע. הוא היה פרשת דרכים, תמרור ראשון במעלה. לב העיר. כאן נקבעו פגישות עסקים ביום ופגישות רומנטיות בלילה. "נפגש במוגרבי!" – מי מהדור שלפני המדינה וגם אחריה לא אמר זאת לפחות פעם בחייו? זה היה המקום בה"א הידיעה, שלא היה אפשר לפספס. מוגרבי היתה תל אביב ותל אביב היתה מוגרבי.

מוגרבי הוקם בשנת 1930 ותוכנן להיות בית אופרה. האדריכל יוסף ברלין (שבנה את הבית) וראש העיריה מאיר דיזנגוף שיכנעו את יעקב מוגרבי, סוחר יהודי עשיר מדמשק, כי עדיף בית אופרה על חנויות ומשרדים.

באולם התחתון של הבניין הגדול היה אולם הצגות שהציגו בו, לפחות תקופת מה, כל התיאטרונים הרפרטואריים והסאטירים בארץ, מ"הקומקום" ו"המטאטא" עד ל"הבימה" ול"קאמרי". מעליו היה בית קולנוע שגגו פתוח בקיץ – מיזוג האויר של אותם ימים. על היציע היה אולם "סטודיו" הקטן, שהקרין סרטי איכות. לא פחות חשובה היתה חזית הבנין, כיכר ב' בנובמבר, לזכר יום הצהרת בלפור. במרכז הכיכר ניצב שעון לטובת כל הקהל העובר ושב, ומתחת לשעון, לבוש בגדי לבן וכובע טבחים, ניצב מוכר הנקניקיות, אחת הדמויות הנודעות ביותר בעיר. סיפרו כי היה זמר אופרה בגרמניה. לא נעדר גם פנס, עליו כתב נתן אלתרמן: "עד היום יוצא ליבי אל הפנס של מוגרבי..."

ביוני 1986 פרצה שריפה קשה בבניין וב-1989 נהרס כליל. כיום "מוגרבי" הוא מגרש חנייה. כך עוברת תהילת העולם. ומי אם לא מוגרבי זכאי ללוח זיכרון?

ברחוב בילינסון 6, ליד כיכר צינה דיזנגוף, במיבנה שנקרא "בית ארלוזורוב", פעל "האוהל", תיאטרון פועלי א"י. יסד אותו משה הלוי, חניך שיטת סטניסלבסקי, שדגל במחזות היסטוריים וחינוכיים. הלוי גייס 22 צעירים חסרי ניסיון במשחק וב-1926 העלו את הצגת הבכורה של התיאטרון, "נשפי פרץ". תל אביבים ותיקים זוכרים ל"אוהל" את "החייל האמיץ שוויק" בגילומו של השחקן מאיר מרגלית, שהוצג עשרות שנים, ואת "הכתובה "של קישון, אף היא בכיכובו של מרגלית. אבל "האוהל" לא עמד בתחרות עם "הבימה" ו"הקאמרי" הצעיר, וב-1969, כשפסקה ההסתדרות הכללית לתמוך בו, שבק חיים לכל חי. כיום הבניין שומם, חזיתו הרחבה מכוסה גרפיטי עלוב וחלונותיו מסורגים כאלו היה בית סוהר. אך פה נעשתה היסטוריה תרבותית הראויה שלפחות יציבו לה יד!

והיה עוד תיאטרון, מוסיקלי, קליל, רחוק משקספירי, אולם פופולארי מאין כמוהו בתקופת היישוב וראשית המדינה: "לי לה לו" מיסודו של האמרגן משה ואלין. תיאטרון-רויו של פזמונים ומערכונים עם קישורים אקטואליים שלמחרת השמעתם כבר נפוצו ברחבי העיר. נתן אלתרמן חיבר ל"לי לה לו" את פזמוניו הנפלאים ומשה וילנסקי הלחין אותם. כאן החלה שושנה דמארי בת ה-15 בקריירה שלה וכאן פצחה ב"כלניות", מהשירים האהובים ביותר של היישוב בימי המנדט (והשנואים ביותר על הצנחנים הבריטים בכומתות האדומות, שחשדו ש"כלניות" מכוון נגדם). פה שרה ג'טה לוקה את "אני חדש בארץ" וכיכבו חנה אהרוני, אלכסנדר יהלומי ועוד רבים וטובים.

"לי לה לו" שכן באולם "ישה חפץ" שהמשיך את בית הספר הראשון למוסיקה "שולמית" – אף הוא ראוי לציון – בסימטת בית השואבה הקטנה, המחברת בין אלנבי 96 ו-98 לבין רחוב נחלת בנימין. כיום זו סימטה צדדית עם חנויות נעולות ורק בנק דיסקונט מכניס בה רוח חיים. פעם שררה פה אווירה פעלתנית, היה תיאטרון אקטואלי, אך אם לא תוצב לו תזכורת, יהיה הכול כאלו לא היה.

אין זו בעייה לעירייה להציב שלטים במקום שעמדו תיאטראות שהסבו כל כך הרבה שמחה, עניין ובידור לתל אביב. בימים של טרום טלוויזיה ואינטרנט היו התיאטרון, הקולנוע והקונצרטים "היציאות" העיקריות בתל אביב. למי זה יזיק אם העירייה תציב לוחיות זכרון גם ליד בתי הקולנוע האהובים שלא שרדו, למשל ליד "אופיר", "תל אביב" ו"אסתר". ואפשר גם להציב יד למיבנים ששימשו להיכלי מחול, ספורט, בתי ספר לציור וכדומה, שנעלמו מן הנוף. מדוע לא? תל אביב היא עיר צעירה יחסית, הרבה מונומנטים היסטוריים עדיין אין בה וכל תזכורת אודותיהם תבורך.

אהוד: את חזית קולנוע מוגרבי אפשר לראות עד היום, כתפאורה, בסרט של אפריים קישון "תעלת בלאומילך", עם בובמה צור בתפקידו הבלתי-נשכח שבו הוא מוציא מפיו, דומני, רק מילה אחת, היא שמו, בסוף הסרט.

בבניין תיאטרון "אוהל" הקיים-עדיין התקיימה "שבת ההדחה" של פנחס לבון. יש על כך פרק דוקומנטארי-למחצה מפורט ברומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" וכן בספרי "שרגא נצר", השתמשתי באותם חומרים לשני הספרים. העיתונאי של "העולם הזה" אלי תבור התמקם אז בהיחבא ביציע או בחדר הדודים כדי לעקוב אחר הדיונים.

* * *

נתי מלאכי

שיר למשוררת / למאיה בז'רנו

חוֹסֶכֶת מִלִּים

מֵהָאַמְבַּטְיָה, מֵהַגַּרְגְּרִים שֶׁל חוֹל

מֵהַטַּל

שֶׁזִּרְזֵף בָּחַלּוֹן וְנֶעֱלַם

זַן

שֶׁל הִזְדַּקְּנוּת

בְּשִׁרְבּוּט אוֹת

שֶׁל אִסָּא

בְּאֵקָלִיפְּטוּס לָבָן

חוֹסֶכֶת מִלִּים

לֹא צָרִיךְ יוֹתֵר

מִלְּבַד

לִשְׁתֹּק

חָכְמָה

שֶׁל יֹפִי

הָלְאָה

הַפַּשְׁטוּת.

* * *

עמי עתיר: משה דיין לא היה היחיד מבין המ"ג

שהיה נשוי והקים משפחה

שלום אהוד. 

אפתח, כרגיל, בוידוי. את פרקי הסיפור על משה דיין עוד לא קראתי בצורה מסודרת. הבטחתי לעצמי לעשות זאת "בקרוב".

היום, כשריפרפתי על הפרק בחב"ע 606, נתקלתי במשפט הבא: "משה הוא היחיד מבין כל חבריו העצורים שנישא והקים משפחה." 

אז הנה יש לי סיפור קטן בשבילך. 

לא זוכר את התאריך המדוייק, אך לפי התאריכים שאני יודע היום הייתי אז ילד בן שלוש וחצי עד חמש.

אתה כבר יודע שגרתי אז בשכונת אליעזר, על יד כפר סבא. בילינו אז הרבה בביתה של הדודה בלה בכפר סבא. שם פגשנו, כמובן, את הדודה בלה (אחות של אבי), את בעלה, שמעיה פלורנטל, ואת בתם אסתי. 

עוד היינו פוגשים שם אישה צעירה ויפה (במשפחה קראו לה בשם החיבה "צונצי" – שמה הרשמי היה כרמלה), ואת "יעקב'לה" בנה הקטן (קצת צעיר ממני).

ראיתי אותם פעמים רבות, אך לא ראיתי את אביו של יעקב'לה.

יום אחד שאלתי את הוריי : "מה זה? ליעקב'לה אין אבא?"

ענו לי: "יש לו אבא, אבל הוא בבית הסוהר." 

אני נחרדתי. "מה זה? אצלנו במשפחה יש פושעים שיושבים בבית הסוהר??"

ענו לי הוריי : "לא. זה לא שהוא גנב או שודד. אלא..."

ואז שמעתי לראשונה את הסיפור של המ"ג.

 אביו של יעקב'לה, (במשפחה קראו לו בשם החיבה "בובו") חיים פלורנטל (אחר כך שינה את שמו לחיים טל) היה אחד מהמ"ג.

ובכן, משה דיין לא היה היחיד מהמ"ג שהיה בעל משפחה.

לא פרט ממש חשוב, אבל אולי יעניין אותך.

בברכה.

עמי עתיר

אהוד: עמי עתיר, לשעבר רייכמן, משכונת אליעזר שליד כפר-סבא, היה חבר גרעין "שדמות" שיסד את קיבוץ עין-גדי. עמי יצא במה שנקרא אז "אחוזים" לקורס קצינים בשנת 1956, ומדריך באותו קורס, אולי בכיתה שלו, היה סגן שמאי גולן, הסופר לעתיד. באמצע שנות ה-40 במאה שעברה, בתיה בני הקומה האחת של שכונת אליעזר, עם גגות הרעפים האדומים, היו דומני המקום היחיד בארץ שכל בתיו דומים זה לזה. ממש אטרקציה. איש לא תאיר לעצמו שבתוך שנים מעטות כך יהיו פני הבינוי הסטנדרטי בארץ.

* * *

אלי יזרעאלי: מכתב מברלין

אהוד יקירי, 

נורא לקורא את פיגולי הימין בעיתונך.

 ברור שירון לונדון וחוה אלברשטיין קיבלו שכל והפנו עורף לפאשיזם.

על כתבותיו הנכתבות מבטן, לא יזכה הייטנר בברכותיי.

למרות שאינני שותף מכל סוג שהוא לסרטו הנפלא של פולמן "ואלס עם באשיר" עשיתי לו כעת נפשות במיידסטון ובלונדון ואני ממשיך לעודד חברים גרמנים (וגם ישראלים) לראותו בברלין.

מאמרו של זאב גלילי כנגד אורי אבנרי הינו הכפשה גרידא, למרות שמדובר באמת. לא כל האנשים צריכים להיות "טובים". לכל אדם יש תפקיד. את ניקו ניתאי, מייסד הסמטה ומנהלו של תיאטרון קרוב, אני מאד אוהב. זאת על אף שלדעתי אין לו ממש חברים והוא נשוי לתיאטרון. די בתרומתו לתיאטרון כדי להעלות את שמו (ואת זכויותיו) על נס.

אולי אין לאבנרי חברים (למרות שלא מקובלים עליי דבריו של אלי תבור, כי היה אצל אבנרי רק ארבע פעמים, שהרי אני, כראש צעירי העולם הזה, כוח חדש, תפקיד בו כיהנתי לאחר שנפטרתי סופית מישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה, הייתי בביתו של אבנרי לפחות עשרים פעמים), אולם זכויותיו למען השלום רבות לאין ערוך מאלו של רבין, פרס ודומיהם. שכן האחרונים עשו רעש ובקשו לדחות את הקץ וכל שעשו היה בזכות אבנרי ודומיו, אשר העלו את הבעייה הפלסטינית לקדמת הבמה. ואכן, מי יבנה יבנה בית בפלסטין... כל מה שנכתב על ידי גלילי אינו אלא רכילות מזוהמת.

מעבר לכך, מעציב לשמוע כי יוסף שילוח נפרד מאיתנו לצמיתות, והבלדה "ברחובנו הצר" לקצב, מעולה. 

עד כאן. 

אלי יזרעאלי

ברלין

אהוד: המשך להפיץ בהצלחה את "ואלס עם באשיר" בקרב חבריך הגרמנים. הם ודאי יאהבוך על כך, אבל אולי יהיה בהם מישהו בעל מצפון שדעתו על הסרט המתועב תהיה כדעתי, והיתה זו לזכות העם הגרמני. שמחתי גם לגלות שלולא אבנרי ודומיו לא היתה הבעייה הפלסטינית עולה לקדמת הבמה בישראל וכנראה שהיתה נשארת עד ימינו אלה בגדר "מלטה, יוק!"

* * *

דורון [שם משפחה אינו ידוע]

אני גזען

חבריי היקרים,

צר לי, אבל גיליתי שאני גזען, מצטער, אבל אבין אם תעריכו מחדש את יחסכם אליי.

גיליתי שאעדיף שבנותי יתחתנו עם יהודים, רצוי ישראלים, ציונים ובוגרי צבא. המחשבה שבנותיי או בניי יינשאו לגויים לא פשוטה לי, אבל המחשבה שמי מהם יתחתן עם ערבי מעוררת בי חשש גדול. המחשבה על מעבר של מי מהם לכפר ערבי/מוסלמי, להיות בן זוג למי שחפץ בהשמדת המדינה שלי, למי שאינו רוצה בי כאן מעוררת בי פלצות.

גיליתי שאני מוכן ששכני או מי מהם יהיה תושב זר, אורח נוטה ללון ולא חשוב אם יהיה שחור או לבן, אירופאי, אמריקאי, סיני או אחר. אך קשה לי המחשבה ששכניי יהיו כאלה המזדהים עם כל אויבי המדינה הזאת, הרואים בהקמת המדינה "אסון", הרוצים שתהיה 'מדינת כל אזרחיה' ולא הבית היחיד של העם היהודי.

 לא הייתי רוצה ששכני זה יסתובב עם מפה ויספר לי שביתי נבנה על חורבות בית סבא של סבא שלו ויום אחד הוא עוד יחזור להתגורר בביתי שהוא בעצם שלו.

גיליתי שאיני מוכן להשכיר לו דירה או למכור לו בית ובכך לעשותו שכן לחבריי. שאיני מוכן שבשכונה בה אני גר יהיו עשרות או מאות משפחות כאלה, ושמחר ידרשו את חופש הפולחן וירצו להקים מסגד במגרש הריק ליד ביתי, או גן ילדים או בית ספר בו ילמדו על השואה שקרתה לעם הפלסטיני ושהשכנים שלהם, הילדים שלי, הם הגורמים לאותה שואה.

גיליתי שאיני מוכן להיות נחמד לגר המתגורר בקירבנו אם הוא מהווה למעלה מ-20% מהאוכלוסייה ורוצה בחיסולה של המדינה, משחיר פניה בעולם, קורא להחרים את תוצרתה, מכנה את חייליה, רוצחים.

גיליתי שאני יותר מדי אוהב את המדינה הזו בשביל להיות נחמד למי ששונא אותה.

גיליתי שהכללה של כל האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בארץ שלי היא נכונה, משום שעוד לא שמעתי ולו קול אחד, קול אחד בלבד, המדבר בזכות המדינה היהודית להתקיים ככזאת. לא ראיתי ולו הפגנה אחת אצל הפלסטינים החיים כאן נגד החמאס המפציץ אזרחים החיים סביב רצועת עזה. לא שמעתי ולו קול אחד הקורא לרשות הפלסטינית לעשות כל מאמץ על מנת להגיע להסדר עם ישראל. לא מצאתי ולו 'שלום עכשיווניק' אחד בקרב הפלסטינים.

גיליתי שמדינה עם ארבעה וחצי מליון אזרחים יהודים עשתה שמיניות באוויר על מנת לקלוט מיליון יהודים מברה"מ, ושמיליארד וחצי מוסלמים ב-50 מדינות מוסלמיות ששטחן גדול כמעט פי 300 משטחה של ישראל, אינן מוכנות לפתור את בעיית (אם קיימת כזאת) המוסלמים החיים כאן. [כוונתו ודאי ל"פליטים" הפלסטינים. – אב"ע].

גיליתי שאיני רוצה שפתרון הבעייה יהיה ברחוב שלי. גיליתי שאנחנו רק חלק מהשתלטות מוסלמית על העולם. אירופה נצבעת באיסלם, אפריקה נצבעת באיסלם (ע"ע חוף השנהב). אז סילחו לי אם איני מוכן להשתלטות מוסלמית על דירותינו, בתינו, רחובותינו וערינו.

גיליתי, שעם כל הצער, המדינה שלי אינה יכולה לפתור לבדה את כל בעיות מהגרי העבודה מאפריקה. כן, יתכבדו נא ארצות גדולות יותר ועשירות יותר לקחת חלק בפתרון הבעייה הזו. כן, עניי עירך קודמים, ובהתלבטות בין העסקת ישראלי או זר, אין לי התלבטות.

גיליתי שאני גזען. אני לא אוהב את מי ששונא אותי וקורא לחסל אותי. צר לי.

סוף דבר: בגזענות שלי לא קוראים להשמיד איש, לא מפוצצים מכוניות תופת, מטפלים בחולים גם אם הם שונאים אותי, מאפשרים לרוצחים ביקורי משפחות וצלב אדום, אבל אומרים את האמת בקול רם ובלי התחסדות.

[המכתב רץ באינטרנט וישראליים רבים ודאי כבר קיבלוהו ישירות]

* * *

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק רביעי: איבוד עין בסוריה

חלק ראשון

שבועות אחדים עובד משה במשק של הוריו, מתקין רצפות ואבוסים מבטון, חורש בטרקטור. חרישת השדות בסוסים הולכת ונעלמת. הוא גם עובד כפועל שכיר בכפר, ושומר בלילות. משה שמח לחזור לחיות עם רות, ממנה היה מנותק כשנה וחצי. אצל האנגלים אין נהוגות חופשות מבתי-הסוהר, גם לא אפשרות לאסירים להתייחד עם נשותיהם. הוא שמח על בתו הקטנה, יעל. רבים ביישוב העברי מתגייסים לצבא הבריטי, גם נשים, ואולם למשה ברור שכעת מקומו בארץ, מה גם שהמלחמה העולמית מתקרבת לגבולותיה.

ערב קיץ אחד מתדפקים על דלת הצריף בנהלל יצחק שדה וצבי ספקטור, שניהם ממפקדי ה"הגנה". כאשר הם מתיישבים בחדר, אוכלים פירות טריים ושותים תה, אומר שדה:

 "אם הגרמנים והאיטלקים ימשיכו בהתקדמותם במדבר המערבי ויכבשו את מצרים, הם יפלשו לארץ-ישראל מכיוון אל-עריש וסיני. מצפון נמצא בסוריה צבא צרפתי של ממשלת וישי, הנתונה להשפעת הגרמנים. המפקדה הארצית של ה'הגנה' החליטה להקים כוח, שיגן על היישוב העברי וישתף פעולה עם הצבא הבריטי. אני התמניתי למפקד הכוח הזה. אתה משה, ויגאל אלון, נבחרתם להיות מפקדי שתי הפלוגות הראשונות. צריך לגייס את הכוח ולאמן אותו. הבסיסים יהיו בקיבוצים בעמק יזרעאל ובצפון, מהם גם יבואו רוב המתנדבים. מה דעתך?"

מה יש למשה לומר? הכל ברור לחלוטין. החופשה במשק ובחיק משפחה נסתיימה. עליו לחזור לפעילות הצבאית ב"הגנה", שמטרתה העיקרית לשמור על ביטחון היישוב העברי בארץ. אמנם עתה האנגלים אינם אוייב, וגם החזית הערבית שקטה מאז פרוץ המלחמה העולמית, אבל אם יגיעו הגרמנים לארץ-ישראל, אין זה אלא שקט לפני הסערה. וכך, במאי 1941, מונח היסוד למסגרת הצבאית של שתי הפלוגות, שלימים עתידה להיקרא בשם פלמ"ח, ראשי תיבות של פלוגות מחץ.

*

המשימה הראשונה, שמטילים האנגלים על כוחות ה"הגנה" היא פיצוץ בתי-הזיקוק בנמל טריפולי שבלבנון, המספקים דלק למכונת המלחמה הגרמנית, שכבר הגיעה אל נמלי הים התיכון. עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של צבי ספקטור, ועימם קצין אנגלי, מפליגים על ציודם מחיפה בסירה גדולה ושמה "ארי הים".

ערב ההפלגה פוגש משה את צבי, המספר לו כי בגלל רגלו הנכה אינו מסוגל לשחות. אם תיפגע הסירה, יצלול כאבן. בעצם, לא הוא אמור לפקד על הסירה אלא מישהו אחר, שלא היה מוכן לכך, וצבי קיבל עליו את המשימה רק בגלל הפצרתו של יצחק שדה.

לאחר יומיים מתחילים לחכות לשובם של הבחורים. מגג בניין גבוה בחיפה סורקים משה וחבריו במשקפות את המפרץ הכחול, עד לאופק, והסירה איננה. נעלמה, ועימה כ"ג בחורי ה"הגנה", ומתברר שגם לטריפולי לא הגיעו. משה נזכר בלב כבד בשיחה עם צבי ערב ההפלגה. כישלון הפעולה הצבאית המשותפת הראשונה עם הבריטים מכאיב. האם האשמה בכך שלא היה די זמן להתאמן?

אבל אין זמן למחשבות רבות. לאחר ימים אחדים מודיעה מפקדת ה"הגנה" למשה, כי הוא והבחורים שיגייס עתידים לשמש מורי-דרך לכוח פלישה בריטי, שעומד לעלות מחניתה ומראש הנקרה לאזור בינת-אל-ג'בל ואיסקנדרון, הנתונים לשליטת הצבא הצרפתי של ממשלת וישי. מהכוחות הצרפתיים שנותרו מחוץ לצרפת, ברחבי מושבותיה לשעבר ובצייה, נשאר חלק אחד נאמן לממשלת וישי, וחלק אחר – בהנהגת שארל דה-גול – נלחם לצד הבריטים במסגרת צבא צרפת החופשית. הצבא הבריטי אף הוא רב-גוני. הכוח שעימו עתידים בחורי ה"הגנה" לפלוש ללבנון הוא אוסטרלי. שנים לא רבות לפני כן – במלחמת העולם הראשונה, השתתפו יחידות של פרשים אוסטרלים בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים, ועתה שוב נחלצו לעזרה. בצבא הבריטי משרתות יחידות מרחבי האימפריה – ניו-זילנד, דרום-אפריקה והודו. הבסיס המרכזי של המזרח-התיכון הוא ארץ-ישראל, שבה ניבנים ומורחבים מחנות צבא ושדות תעופה גדולים דוגמת סרפנד, צריפין, "עיר צבא" המשמשת את צה"ל עד ימינו אלה.

משה ועימו שלושים בחורים שגייס מתמקמים בחניתה. בשעות היום הם נחים ומתאמנים בנשק, ובלילות הם יוצאים לסיורים ארוכים מעבר לגבול, להכרת השטח. לשם כך הם מתחזים בלבושם לערבים. עם עלות השחר הם שבים לקיבוץ. מאחר שרובם אינם מכירים את האזור, זקוקים גם מורי-הדרך למורי-דרך מקומיים, ערבים. משה, שהכיר במקצת את אסירי כנופיות המרד הערבי בכלא עכו, אומר שאם מוכרחים לקחת ערבי לתפקיד הזה, מוטב להתקשר עם ראש כנופיה או רוצח, שהוכיח אומץ וכושר פעולה, מאשר עם סתם פלח או רועה, שיברחו מתוך פחדנות בהזדמנות הראשונה.

משה עורך סיורים בחברת מורה-הדרך הערבי ראשיד, ליתר ביטחון הושיבו את אשתו וילדיו כבני-ערובה במלון בחיפה, כדי שלא יברח או יסגיר את מעסיקיו לאוייב. משה נוסע עימו במכונית עד קרוב לגבול. הם מסתירים את המכונית בחורשה וחוצים צפונה בשבילי ההר ובצמחייה העבותה. הלילה קריר, והאוויר מלא ריחות צמחי-בר הנמעכים בפסיעותיהם – שינוי מרענן לאחר החומות הטחובות של כלא עכו והגדרות של מחנה המעצר במזרעה. הנחיריים מתרחבים, כנחיריו של צייד. נשמעים קולותיהם של עופות לילה וחיות. השניים מגיעים עד סמוך לגשר איסקנדרון, בודקים את סדרי השמירה של הזקיפים הצרפתים, מוצאים שביל עוקף, ומסמנים לעצמם את המקומות שאפשר לעבור ברכב או לפרוץ בהם גדרות. בבוקר הם שבים לחניתה. ואולם משה עדיין אינו מרוצה – הדרך קשה ומסובכת מדי.

האזור שהם מסיירים בו בלילות נקרא סוריה, אבל למעשה זוהי לבנון. שתי הארצות, תחת השם הכולל סוריה, נמצאות תחת שלטון צרפתי, כשם שארץ-ישראל נמצאת תחת שלטון בריטי. לימים, כאשר ישירו: "עוד נזכור תחת גשם עופרת, איך בסוריה צעד הפלמ"ח!" – הכוונה להשתתפות משה וחבריו בפלישה לאזור איסקנדרון, על הכביש המוביל מראש-הנקרה לצור ולצידון.

הפלישה לסוריה נקבעת למוצאי שבת, 7 ביוני 1941. ביום שישי נוסע משה במכונית לנהלל ולוקח עימו את רות לחניתה. את יעל הם משאירים אצל הוריו. ביציאה מהכפר הוא פוגש ידיד שלו, סרג'נט נוטרים גבוה ושמו מרט, שמבקר במקרה בנהלל. מרט מבוגר ממשה במעט, וניחן בכוח גופני רב, הבא לביטוי גם בקטטות.

 "אתה רוצה לראות איך האוסטרלים נלחמים?" משליך לו משה פיתיון.

 "כן!" אומר מרט.

 "אז בוא תיכנס למכונית. אנחנו עולים לחניתה."

מרט מצטרף, ואף מוריד לשם כך את דרגות הסרג'נט מחולצתו. בחיפה הם קונים מצרכים לסעודה, שתיערך בחניתה עם האוסטרלים, לפני היציאה. בעוברם את נהריה מתחשק פתאום לרות לאכול תותים בשמנת. השלושה נכנסים למלון המפואר ביותר בעיירת הנופש הקטנה והמסודרת, שאותה הקימו עולי גרמניה, ה"ייקים". הם יושבים באולם-הכניסה של המלון וחוגגים, ואחר-כך מטיילים על חוף הים. יעל, המספרת זאת, אומרת כי תשוקת אמה לתות מוסברת בכך שהיתה אז בתחילת הריונה השני, ממנו נולד בנה, אודי, אך היא טרם ידעה זאת.

בנהריה נודע למשה, שיש סיכוי כי בסיור לילי נוסף מעבר לגבול, לעבר בינת-אל-ג'בל, יהיה אפשר למצוא דרך נוחה יותר לפלישה. ה"פרא אדם" שבו מתעורר. חרף קורס הסרג'נטים הבריטי והקורסים ב"הגנה", המשמעת והסדר הקבוע-מראש אינם הצד החזק שלו, אלא הדביקות במשימה. כמו לצייד חשובים לו המגע עם השטח, הידיעה ממקור ראשון, האפשרות למשש בידיים, לאלתר, אפילו ברגע האחרון, אם רק התגלו דרך או תוכנית טובה יותר. הוא מוודא שרות תגיע עם המצרכים לחניתה, ויחד עם מרט נוסע להביא את מורה-הדרך הערבי. בדרך הוא מצליח לשכנע נהג, מחלק לחם מנהריה, להצטרף אליהם ולחכות להם כל הלילה במכונית בכביש הצפון, סמוך לגבול. אם לא יחזרו בבוקר – ייסע לחניתה ויודיע שיבצעו את הפלישה בלעדיהם. כל זאת עושה משה על דעת עצמו, ללא קבלת רשות או פקודה.

בלילה הם עוברים חלקות מטע ושדות טבק, מגיעים עד אחד הכפרים הגדולים ומגלים דרך נוחה, חדשה. אבל בשובם לפנות-בוקר לחניתה מתברר, שמאוחר מדי להשתמש במידע שהביאו. תוכניות הפלישה כבר הושלמו, יחידות הצבא נמצאות בדרכן צפונה, מצוידות במפות ועליהן צירי הפלישה, שסומנו לפי הסיורים המוקדמים. משה, מרט וראשיד, מורה-הדרך, שוכבים לישון.

בפלישה משתתפים חמישה-עשר גדודי צבא, רובם אוסטרלים, אך גם גדודים של הודים ושל צבא צרפת החופשית. צירי החדירה נמתחים מראס-א-נקורה במערב ועד מרג'-עיון בצפון-מזרח. לכל יחידה צבאית מצורפת חולית מורי-דרך של ה"הגנה". ביחידה האמורה לצאת בלילה מחניתה נמצא קצין אוסטרלי ושמו קיפין. הוא פורש לפני משה את התוכנית: להשתלט על גשר איסקנדרון, לפרק את חומרי-הנפץ, אם הגשר אכן הוכן לפיצוץ, ולחכות לכוח הפלישה העיקרי ולטור הצבאי הממונע, שיתקדם בכביש החוף. בעצם, זוהי פעולת קומנדו, שמטרתה למנוע מהצרפתים לפוצץ את הגשר ובזאת לחסום את נתיב הפלישה.

במוצאי-שבת, בארוחת-הערב, בצריף-האוכל של הקיבוץ, נושא יצחק שדה נאום. חייבים להצליח ויהי מה, ובייחוד לאחר כישלון הכ"ג. הצלחת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי תקבע את גורל היישוב העברי בארץ-ישראל וגם את יכולתו להשתתף במלחמה בגרמנים בחזיתות האחרות.

טוענים את הנשק ויוצאים לדרך. לדברי משה: "בהרגשה שאנחנו מעצמות הברית הפולשות לסוריה!"

הם שישה-עשר גברים: עשרה אוסטרלים, מהם שני קצינים, חמישה בחורים מה"הגנה", וראשיד, מורה הדרך הערבי. חימושם: מקלע, תת-מקלעים, רובים, אקדחים ורימונים.

הלילה ליל ירח. מגב הרכס הגבוה של חניתה רואים את הים ואת יישובי המפרץ היחידים, עד חיפה. האזור עדיין אינו מיושב בצפיפות ואינו מואר לכל אורכו, כפי שהוא כיום. בראש הכוח הפולש הולך ראשיד, שלדברי משה הוכנס לימים לבית-סוהר, משום שעסק במעשי שוד וגניבה.

הכוח מתקדם צפונה-מערבה בעיקוף עמוק, על צלעות ההרים התלולים, ומגיע סמוך לגשר. בשלב זה מוכרזת מנוחה קצרה, האוסטרלים מחלקים חפיסות שוקולד ובוחנים במשקפות את סביבת הגשר. כאשר מגיעה השעה להתחיל בפעולה יוצא ראשיד ראשון, אחריו משה, כשידו על הדק האקדח הטעון, מחשש לבגידת הערבי, ואחריהם הקצין האוסטרלי קיפין. שאר הכוח נשאר לחפות עליהם. הם מתקרבים בזחילה אל הגשר. להפתעתם הם מוצאים אותו בלא שמירה וללא מטענים שהוכנו לפיצוצו.

לא נותר אלא לחכות ליום המחרת, לבוא כוח הפלישה העיקרי מדרום. בינתיים הם מתפרסים להגנת הגשר שכבשו, ומשה משתרע בתעלה לצד הכביש, ונרדם. בלילה הקודם לא ישן כלל, ועתה חשוב להתגבר על העייפות ולצבור כוח למחר. יכולת זו, לישון ולהחליף כוח גם במצבים קשים ביותר, תאפיינו גם בעתיד. כאשר אינך יכול לשנות את המצב, אך יש הפוגה קצרה, צריך לנצל אותה למנוחה, למרות הדאגות.

מוקדם בבוקר, כאשר פוקח משה את עיניו, אין הוא משער בנפשו שזו הפעם האחרונה בחייו שהוא פוקח את שתיהן. השמש כבר מאירה, והלוחמים ערוכים סביב הגשר, הנטוי על ואדי עמוק, מנותקים וחשופים להתקפה מאזור הגבעות שמעליהם. ממרחק נשמעים הדי יריות, אך כוח הפלישה המובטח טרם הגיע.

הקצין האוסטרלי קיפין אינו נוקט יוזמה. משימתו הושלמה והוא מחכה, אך מוכן לשמוע לעצת משה וראשיד, הבקיאים יותר ממנו בתנאי האזור. ראשיד ממליץ להתבצר זמנית בתחנת-משטרה צרפתית, לא רחוק מהגשר, שנמצאים בה לא יותר משניים-שלושה שוטרים.

הפיקוד בפועל עובר לידי משה, והכוח בראשותו עולה לעבר תחנת-המשטרה. שבועות אחדים לפני כן היה אסיר הנתון לשרירות ליבו של פייק, הקצין האנגלי השיכור, מפקד מחנה המעצר במזרעה, ועתה הוא מוליך לקרב כוח, אמנם אוסטרלי, השייך לאותו צבא בריטי.

בהתקרבם הם נתקלים באש חזקה מצד החיילים הצרפתים, שמסתבר כי הם רבים יותר מכפי שסברו. משה וחבריו מוצאים מחסה בפרדס, שוכבים מאחורי גדר-אבן נמוכה שמגינה עליהם. ראשיד אינו מכזיב. הוא נלחם במרץ ומדייק בקליעותיו, אך המצב קשה. תחמושתם הולכת ואוזלת, ואילו הצרפתים מפעילים לעומתם ממרפסת הבית מקלע כבד. למשה ברור, שמוכרחים להסתער על הבניין בטרם תתבזבז שארית התחמושת. ברור לו, שאת ההסתכנות הרבה ביותר עליו לדרוש מעצמו, ואולי הוא סומך אך ורק על עצמו. הוא מבקש שיחפו עליו באש, וזוחל בתעלת הכביש עם שני הרימונים האחרונים שנותרו לכוח. הרימון הראשון שהוא זורק לתוך הבית מחטיא את מטרתו, אבל גורם להפוגה קצרה בפעולתו של המקלע הכבד. משה מתקרב עוד, וזורק את הרימון השני מבעד לחלון הבניין פנימה. האש נפסקת. הכוח שמאחורי גדר האבן מסתער, הצרפתים נכנעים. שניים מהם, האחד קצין, הרוגים.

מתברר, שהבניין שימש זמנית כמפקדת הכוח הצרפתי באזור. משה וחבריו מתבצרים בו. עתה עומדים לרשותם הנשק והתחמושת של הצרפתים, לרבות מרגמה. יש סיכוי להחזיק מעמד עד שכוח הפלישה יחבור אליהם. לפתע נשמעת התפוצצות עזה מכיוון דרום. מאוחר יותר יתברר, שהצרפתים הערימו על כוח הפלישה במקשם לחסימה ובפוצצם עתה קטע דרומי יותר בכביש החוף, לא הרחק מראש-הנקרה. מסיבה זו היה גשר איסקנדרון ריק מזקיפים. למעשה, כל פעולת כוח הקומנדו, הנלחם עתה מתוך תחנת המשטרה, היתה לשווא.

הכוחות הצרפתיים בסביבה אינם מוותרים ומנסים לכבוש מחדש את תחנת-המשטרה. בעזרת מרט, ועוד אוסטרלי גבוה אחד, מעלה משה אל הגג את המקלע מסוג "הוצ'קס", ואת המרגמה. באותה הזדמנות מסירים השלושה את הדגל הצרפתי מראש התורן. המעקה סביב הגג נמוך, כשלושים סנטימטרים גובהו, אבל התצפית טובה, ושלטת על כל האזור. משה לומד בעצמו כיצד להפעיל את המקלע, ומתחיל לירות לעבר הצרפתים המקיפים את הבניין. הם עונים באש חזקה. הוא מפסיק לרגע את הירי ומנסה למקד את העדשות, כדי לגלות את מקור האש למטה בעזרת משקפת, שלקח שלל מהקצין הצרפתי שנהרג.

השעה עדיין מוקדמת, רק קצת אחרי שבע בבוקר.

לעיני התוקפים נחשף לרגע אחד, ממושך למדי, פרצופו העגלגל של משה עם המשקפת, מבצבץ שם למעלה, לצד המקלע, מעל מעקה-הגג הנמוך.

נשמע קול ירייה אחת –

וקליע רובה של צלף צרפתי מיומן פוגע בחלקה השמאלי של המשקפת ומרסקו אל תוך ארובת עינו השמאלית של משה. רסיסי זכוכית ומתכת קורעים את העין ושופכים אותה ללא תקנה. הם פוגעים גם בידיו ומרסקים בעיקר את שרירי האצבעות בכף ידו השמאלית. אילו חדר הקליע מילימטרים אחדים מעל המשקפת – היה מרוצץ את מוחו, וסיפורנו היה מסתיים כאן.

מעוצמת הירייה נהדף משה לאחור ומוצא עצמו שוכב על הדגל הצרפתי, המוכתם בדמו. מרט מנסה לחלץ את חלק המשקפת שנתקע בארובת העין, אך אינו מצליח. משה מבקש ממנו שישאיר את המצב כפי שהוא, כדי למנוע איבוד דם.

 "איבדתי את העין," הוא אומר למרט. "אבל אם אגיע מהר לבית-חולים, אשאר בחיים."

מרט חובש את פניו ואת כפות-ידיו בתחבושות אישיות ובכפייה שהיתה עם משה, כנראה לשם ההסתוות בלילה. מורידים את משה באלונקה מאולתרת לקומה התחתונה. אין אפשרות לפנותו, כי הבניין מנותק. הקצין קיפין מציע למרט למסור את עצמו עם משה לידי הצרפתים, כדי שימהרו להסיע את משה לבית-החולים בביירות. מרט, וגם משה, מתנגדים לכך. הלחימה נמשכת. אין במקום שום תרופה להרגעת הכאבים הנוראים. משה שוכב בשקט ומקבל מדי פעם דיווח ממרט, כשזה מתפנה מהירי. חייל אוסטרלי נהרג, אבל הפעלתם של המקלע והמרגמה, והבית המבוצר בקירות עבים, מאפשרים לכוח הקטן להחזיק מעמד מול הצרפתים.

רק בצוהרי אותו יום, 8 ביוני 1941, מגיע לתחנת-המשטרה כוח צבא אוסטרלי. מתברר, שנסללה דרך עוקפת במקום הפיצוץ על כביש החוף. הצבא הבריטי מתקדם לפי התוכנית, ובתוך שישה ימים הוא עתיד לכבוש את סוריה, לרבות לבנון. בכך נמנעת בינתיים תוכניתו של היטלר לכבוש את המזרח-התיכון בפלישה מבסיסו שבכרתים, ויש סברה שעקב זאת מתחזקת החלטתו, כי הצעד הבא יהיה פלישה מזרחה, לרוסיה.

מרט וראשיד יוצאים מייד דרומה עם משה, ההרוג האוסטרלי ופצועים נוספים, במכונית-שלל צרפתית. הדרך פתוחה אך הכביש משובש ועמוס בכלי-רכב של כוח הפלישה. עוד באותו יום הם מצליחים להגיע לבית-החולים "הדסה" בחיפה, ומיד מעבירים את משה לחדר-הניתוחים.

 "מה מצבי?" שואל משה את הרופא.

 "יש שני דברים ודאיים – איבדת עין, ותישאר בחיים. מה שלא ברור זה הראש שלך; הרבה חתיכות זכוכית ומתכת נכנסו בו."

את רות מזעיקים מייד מחניתה, והיא חוששת לגרוע מכל. מאוחר בלילה מוציאים את משה מחדר הניתוחים, ראשו עטוף בתחבושת גדולה, פרט לחור מעל האף, שבו מותקנת צינורית לנשימה. כפות ידיו מכוסות תחבושות ספוגות שמן דגים, והן מעלות ריח לא נעים. הוא אינו יכול לראות, בקושי נושם. סיכות-ביטחון תקועות באפו, כדי למנוע ממנו חנק. הוא מצוי עדיין תחת השפעת ההרדמה.

למחרת, עם התעוררו, שאלתו הראשונה לרות היא: "אני רוצה לדעת את האמת, האם אוכל לראות?"

 "המנתח מבטיח שתוכל להשתמש באופן מלא בעין הימנית. איבדת את העין השמאלית, את ארובת העין וחלק מעצם האף. אבל אתה תתרפא ותחזור לחיות חיים רגילים."

העין השמאלית, המסכנה, כאילו ניבאה לה את גורלה – משה נזכר לרגע בשנות הטראכומה הכואבות של ילדותו, כאשר תקופה ארוכה היתה עין חלשה זו סגורה-למחצה, עד שנרפאה ושבה לשרתו, ועתה נפרדה ממנו, לנצח.

מביאים את יעל הקטנה לחדרו. מושיבים אותה קרוב לחזהו. אומרים לה שזה אבא שלה מתחת לתחבושות הגדולות ולצינוריות. קולו חלש, אך מוכר. הוא מנסה להתלוצץ איתה. את סקרנותה מעוררות יותר מכל סיכות-הביטחון שבאפו.

בלילה השני מופצצת חיפה מן האוויר על-ידי מטוסים איטלקיים. בית-החולים לא נפגע, אך הדי הפצצות נשמעים מבחוץ, וגם הכאב אינו מרפה. כאשר ישב במחנה המעצר במזרעה היה חסר סבלנות וחשב שהמאסר הוא הדבר הגרוע ביותר. אבל עתה הוא מהרהר – "אלמלא המשקפת שהגנה עלי, ואלמלא הטיפול המסור של מרט, מי יודע אם בכלל הייתי חי עתה?"

אבל הכאב אינו מרפה, מרגע הפגיעה. ומעתה לא יהיה למשה יום אחד בחייו ללא כאב, ללא סבל גופני במחצית פניו, בתוך תוכה של גולגלתו. הכאב ילווה אותו בכל אשר ילך, ואף יחדד כמה מתכונות אופיו: מידה מסוימת של רחמים על עצמו, ראייה מפוכחת וכמעט פסימית של המציאות, ריחוק שמעורר כלפיו יראת כבוד אך גם חשדנות, יכולת לחסוך זמן ולהתרכז בעיקר, בוז למוות וחשיפת עצמו לסיכון חייו מתוך שוויון-נפש. ומכאן אולי הרשות המוסרית שהוא לוקח, לדרוש גם מאחרים לסכן את נפשם בצורה קיצונית, ולגבי עצמו – שלא להתחשב במוסכמות, אלא לחיות ולמצות כל רגע כאילו הוא האחרון.

המשך יבוא

* * *

הנדון: לא רוצים הסלמה

מכובדי,

יש דפוס קבוע של תגובת פרשנים על ירי טילים על יישובים סביב רצועת עזה. "חמאס אינו רוצה הסלמה." מעניין, כאשר אינם רוצים הסלמה הם יורים טילים, מה יעשו כאשר ירצו הסלמה?

ובכלל, צריכים אנו להבין לליבם, לפי הפרשנים – שהרי אין הם יכולים לשבת בחיבוק ידיים מבלי לרצוח יהודים. הם צריכים להצדיק את קיומם לפני ציבור הבוחרים שלהם. ליבי ליבי להם. נחה דעתי והבנתי מדוע צה"ל יורה רק על שטחים ריקים ברצועה. גם הוא צריך להצדיק את קיומו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

בס"ד, ד' בשבט ה'תשע"א

לגב' מתילדה כהן סראנו וב"ב, לגב' גאולה כהן וב"ב

ולכל בני המשפחה היקרה, תנחומים מקרב לב בפטירת האיש היקר

מר אהרון כהן ע"ה

מנהל הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו (בעבר)

בזיכרו הטוב תנוחמו!

ה"שבעה" בבית האבות "ליאון רקנאטי"

קריית מטלון, פ"ת  טל. 03-9185707

יוסי דה ליאון, פתח תקווה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ממשלת ישראל וכל הגופים האחראים נדרשים להבטיח לנו כי לעולם לא יקרו אצלנו אסונות, לא אסונות טבע ולא אסונות מעשה ידי אדם, וגם הבצורת והרוחות המזרחיות שליבו את השריפה הגדולה בכרמל הם באחריות ממשלתנו. לכן יש לתבוע פיצויים אישיים לא רק מראש הממשלה הנוכחי אלא גם מכל אלה שקדמו לו והם עודם בחיים ואפילו בחצי-חיים. ואם לא יישארו אנשים שייאותו להיות ראשי ממשלה ושרים בישראל בתנאים שכאלה, יש להפיק במהירות רשיונות-עבודה לפועלים תאילנדים ופיליפיניים, גם סיניים, אולי מישהו מהם יסכים למלא תפקידים בכירים בישראל, בתנאי שישפו אותו במקרה של אחריות לרעידת אדמה או לשטפונות שיציפו את כל שפלת החוף ויכסו את בית עלמין ירקון במים כמו שהיה בראשיתו, ביצת הירקון שעל גבול פתח-תקווה. אנחנו דורשים מדינה עם אפס אסונות!

* כמעט בכל מקרה שנהרג פלסטיני, עיתון "הארץ" מפרסם קודם כל בהבלטה רבה ובכותרות היסטריות את הגירסה הפלסטינית, הניזונה בדרך-כלל מאירגוני הטרור, ורק באותיות קטנות, אם בכלל, את הגירסה הצה"לית, שסביר להניח שהיא הנכונה. ככה זה במדינה הכי גזענית במזרח התיכון, כאשר הגזענים האנטי-ישראליים מושלים בתקשורת שלה.

* לפני שנים היה קל יותר לקרוא ספר מאשר לכתוב ספר, בימינו קל יותר להקליד במחשב ספר חדש או כל שטות אחרת – מאשר לקרוא ספר קיים, כי בימינו קריאה דורשת עבודה מוחית רבה יותר משדורשת ההקלדה. זאת ועוד, היום יש יותר אנשים שמקלידים ספרים מאשר אנשים שקוראים ספרים. אילו כל מקלידי ספריהם היו קונים וקוראים ספרים של אחרים, היו מכירות הספרים בישראל נוסקות לגבהים שלא נודעו עד כה, והמקלידים לא היו צריכים לשלם למו"לים על הדפסת ספריהם. לא ירחק היום שבו יהא על הסופר לשלם גם לקורא תמורת קריאת ספרו.

* בדרך צפונה בכביש החוף פיספסנו כליל את הכניסה למנהרות הכרמל כי לא היה שום שילוט פרטני ירוק המכוון אליהן. היה עלינו לדעת כי השלט "עכו" פירושו דרך מנהרות הכרמל. זה נראה לנו טמטום גמור. גם בדרך חזרה הצלחנו בקושי למצוא את הנתיב הימני, בואכה מערכת הגשרים-הכבישים של צומת הצ'ק-פוסט, ולהיכנס למנהרה הצפונית. לא ידענו שחיפה היא עיר-אחות של חלם, ג'וחא אחראי בה על השילוט והחברה המפעילה את המנהרות מבקשת לעצמה כישלון כלכלי.

* כל השאלה היא אם עדיין נמשכת האינתיפאדה השנייה או שזו ראשיתה של האינתיפאדה השלישית? אתה הבנת את זה, ברק אובמה?

* הגיע החורף ועימו עונת השמוטי, שהוא תפוח-הזהב הטוב ביותר בעולם. אנחנו ממליצים על שני מקומות לקנותו: שמוטי הגדל עדיין על אדמת פתח-תקווה, שהיתה בשעתה מושבת ההדרים הגדולה ביותר בארץ – במשק גולדשטיין בכפר מעש; ושמוטי מהשרון, מפרדסו של חיים מנספלד בגן חיים, העומד כל יום שישי בשוק האיכרים הפתוח בנמל תל-אביב ומוכר במו-ידיו ובאהבה רבה ובשקיות-ענק את פירות השמוטי שאותם הוא קוטף במו-ידיו.

* אגב שוק האיכרים בנמל תל-אביב הוא כיום אחד השווקים היפים ביותר שיצא לנו לראות במעט נדודינו בארץ ובעולם. ביחוד בימי שישי לפני-הצהריים, שאז פועל גם השוק הקבוע תחת גג, וגם השוק הפתוח שקיים מצדדיו רק בימי שישי לפני הצהריים ובצהריים, ובימי שלישי אחר הצהריים. המחירים לא יקרים. הכול נקי. השפע מדהים וגם הרב-גוניות של המוצרים. עגבניות שרי מופלאות מסוגים שונים, פלפלונים צבעוניים מתוקים ולא יקרים, שפע גבינות, בשרים ודגים מעושנים. דוכן לתערובת זעתר בירוק-כהה עם ריבועי פיתות ושמן זית לטעימה, ובו גם חליטות בשקיות של עשרה שקלים האחת (חליטת תפוחים שרכיביה ורד הבר, תפוח עץ, היביסקוס, עולש ותבלינים, בהם זיהינו קינמון. אחרי ההכנה אפשר לאכול את קוביות התפוח), ומגישים לטעימה לימוניזה שזוהי חליטה חמה של עשב לימון ולואיזה. ובכל הדוכנים שמחים לשוחח איתך ולהטעימך דוגמיות ולהרבות בהסברים על מרכולתם הייחודית. אתה הבנת את זה, שוונצי?

ובהמשך – דוכן פטריות גדולות וזעירות, המפתיעות בצורתן. דוכני פירות. פירות יבשים (אבל לא מצאנו תמרים עסיסיים כמו המג'הול של יוטבתה בחנות האורחן שלהם). מאכלים מבושלים, קרפלאך, דגים ממולאים ועוד. חלות ויז'ניץ ובאותו דוכן גם קוגל אטריות ירושלמי חום אפוי היטב חריף-מתוק מרעננה, ממש מעולה. וגם מאפיית לחמים הידועה [מחשמונאים 99]. תירס טרי. צנונים לבנים ארוכים ועגולים. מלפפונים גמדיים. שפע חמוצים וזיתים. שפע עוגות ועוגיות. מיצי פירות מוכנים בכוסות חד-פעמיות עם קרח. והכול טרי. פסטרמה חמה על הסכין. כל סוגי הפיסטוקים, בעיקר מסוכרים. אננס טרי ועוד שלל פירות טרופיים מצויינים. וכמעט הכול ישר מהחקלאי והיצרן – לצרכן. ביום חורף יפה לא יכול להיות בילוי נחמד יותר משעתיים בשוק, ורצוי להקדים לבוא כדי לזכות במקום חנייה סמוך לדוכנים. אפשר גם לשתות קפה ולאכול ארוחת בוקר בשוק המקורה או בבתי-הקפה הסמוכים לו, על הרציף, מול הים. המוכרים נחמדים ומאירים פנים. רק מהטעימות אפשר להיות שבע לאחר שיטוט יסודי בשוק, בַּמקוּרֶה ובבחוץ. אפשר לא לבשל לסוף השבוע ולחזור עם ארוחות מלאות לשישי-שבת.

* פרידה מהתוכנית המטומטמת "האח הגדול" החלה לבשל אצלנו, כלומר בשכנותנו, במיטבח הקטן של דירת הקרקע שלה ברחוב שלמה המלך, והיא התמחתה בעיקר בג'חנון שאין שני לו, בשבתות. לימים התרחב עסקה של הבחורה החרוצה והבשלנית המעולה – ושכרה באותו בניין דירת קרקע שלימה שאותה הפכה למיטבח משוכלל שזכה להצלחה גדולה בעיקר בסופי שבוע ובאו אליו מכל רחבי הצפון הישן. ואולם כנראה שלא היה לה רשיון עירוני להפעילו ואז נדדה למסעדה ברחוב בן-יהודה. אמנם רחוק מאיתנו אבל אפשר להזמין טלפונית. פרידה: ג'חנון, טשולנט ומאכלים ביתיים אחרים. בן יהודה 20א'. 03-6200470. 03-6201471.

* כמה טוב שהאפיפיור התעורר פתאום לראות שבמזרח התיכון המוסלמים רוצחים את הנוצרים! שאמנם זה לא כמו השמדת היהודים, שהיה אפשר להתעלם ממנה בתקופת השואה, אלא אלה הם נוצרים! בשר מבשרו ודם מדמו של היהודי הגלילי ישוע!

* בעקבות קריאת 150 מרצים באקדמיה הישראלית להחרים את המרכז האוניברסיטאי באריאל הבנוי על שטח כבוש (ואשר לומדים בו גם סטודנטים ערבים-ישראליים וסטודנטים פלסטיניים מהגדה הכבושה) – עומדת לצאת קריאה נוספת להחרים את אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הבנוייה על שטח כבוש של עיירה מוסלמית-תורכית-תנ"כית ולימים בידואית-פלסטינית הקרוייה באר שבע, ובמקביל יושלם תהליך החרמתה של אוניברסיטת תל אביב הבנוייה על אדמת כפר פלסטיני-תנ"כי שוחר שלום שיח' מונייס, אשר סטודנטיות ערביות נאנסות ונשחטות במרתפיה בידי עמיתיהן היהודים, בייחוד בימים שלפני הפסח.

בנמל תל-אביב, השרוי בתהומות הרעב, העוני והייאוש, ייפתח שער מיוחד לאקדמאים ישראליים הסובלים מתסמונת של אידיוטיזם מוסרי ותוצב לפניהם הברירה להטביע עצמם מיד בים הסוער או לעלות על האוניות האחרונות המסיעות את היהודים אל מעבר לים, כשם שהוסעו הפליטים הארמניים שנמלטו ממוסה דאג. כל כלי-נשק קטלני ומרעיל שבידי היוצאים, כולל עטים לחתימה על עצומות, ייזרק לים בידי הכוחות הבינלאומיים הממונים על הפינוי-גינוי במבצע הצלת יהודי פלסטין.

"חדשות בן עזר" לא יוחרם כי המשפחה נמצאת בפלשתינה עוד לפני הצהרת בלפור ו"נִחְנַא אל-יאהוד פַאלַסְטִיוּן, נחנא נִפְהַם אִל-עַוואנְטְכּוֹם אַכְּתַר מִנְכּוֹם!" – וגם כי העורך לא סיים את לימודי המ"א שלו אצל פרופ' גרשם שלום ולכן אולי אין הוא בגדר אקדמאי שיכול להשתין על המדינה שהוא מתפרנס ממנה. עונת השמוטי השנה טובה מאוד ואנחנו לא זקוקים לחסדים, וגם יש לנו שתי חלקות במושבה.

* אין לנו נכדים/ות ולכן אנחנו מוגנים מפני כל תביעה שאנסנו אותם/ן או שאפילו רק עשינו בהם/ן מעשים מגונים, כמו שהודה הסב בן ה-85 מדרום הארץ. הו, מי יתננו במידבר מלון אורחים ונזיין שם את נכדותינו ונכדינו וחוק ההתיישנות יגן עלינו כי הכול נשאר במשפחה. אתה הבנת את זה, שוונצי שלי?

* אנחנו לא מאמינים בעושר הפתאומי שנחת עלינו עם גילוי הגז הטבעי בים התיכון. עלה הון למצוא אותו, יעלה הון פי כמה וכמה להפיק אותו, עדיין לא ברור אם ומתי ולמי ובאיזה מחיר נמכור אותו, ואם המיסוי יצדיק את המשך חיפושיו ואת הפקתו, שלא לדבר על קשיים הנדסיים, אסונות טבע, תביעות בבית הדין הבינלאומי בהאג שהים שייך ללבנונים [חיזבאללה] או לפלסטינים [חמאס], ואיומי הטרור הימי על אסדות ההפקה. בינתיים, בבורסה, הרבה אנשים וחברות מרוויחים כסף ומפסידים כסף על ריק, על חלומות של התעשרות קלה. ממש הגרלה. אתה הבנת את זה, שוונצי?

* בעקבות הרעש שהקימו הסופרים הגיע אליהם אתמול [9.1] בדואר מכתבה של המנהלת הכללית של משרד התרבות אורלי פרומן מיום 30.12.10 – שבו הם נדרשים לשלוח שורה של הצהרות ואישורים לגב' תטי אינגדייהו בפקס או במייל [לא בדואר!] עד 13.1.11, כלומר – בתוך שלושה ימים!!! – (וזאת לאחר איחור בתשלום של יותר משנה מצידם!!!) – מדובר במקדמה של 50% שתשולם לסופרים על שאילת ספריהם בשנת 2009, לפי המדגם של 2008 – ועליהם להתחייב בחתימתם להחזיר באופן מיידי את ההפרש באם יתברר שהמקדמה גדולה מהתשלום המגיע להם (שזה דבר בלתי אפשרי מאחר שמהסכום ברוטו כבר נוכה להם במקור מס הכנסה!)

לקבלת הבהרות נוספות אנחנו מציעים לסופרים להתקשר לסופרים שהתראיינו בנושא לפני ימים אחדים בעיתון "הארץ" והם כנראה בקיאים בו מאוד. אתה הבנת את זה, שוונצי? – ההשערה שלנו היא שהפיגור נובע מכך ששם, במשרד התרבות, אצל השרה לימור לבנת – אין להם זמן כי הם עסוקים מאוד בשירבוט נוסחים חדשים לחוק הספרות והסופרים המיותר וגם מזיק (אבל תקשורתי-מאוד בזכות הח"כ-הדמגוג ניצן הורביץ שהיה מיוזמיו!)

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,091 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל