גיליון מס' 608

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בשבט תשע"א, 13 בינואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!" – "אם להיות ישראלי יהודי וציוני פירושו להיות גזען אזיי אני גזען!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה.

עמוס גלבוע: כיצד זכיתי בהתערבות עם הספּר שלי.

אורי הייטנר: מי מחזֵק את השמאל האנטי ציוני?

רוני סופר: דו"ח: כך עובר הכסף הערבי לשמאל הישראלי.

צבי אל-פלג: מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948? חלק ראשון.

משה גרנות: עיון בשיר של מנחם פאלק "צֹאן מַרְעִיתוֹ" מתוך ספרו "ליצן בסמטאות הלב".

אהוד מנור: לשם מה להתהדר בנוצות מרוחות זפת?

ישראל הר: בדמעות בעיניי קראתי את סיפורו של ישראל זמיר.

נעמן כהן: אלטלנה – עריקה מצה"ל והֶרֶג חייליו – כמופת מוסרי.

ברכות לרות אלמוג לקבלת פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הספרות לשנת 2010

אדם דביר: במאי 1948 בחצרים זה לא היה יכול להיות טרנזיסטור.

יצחק שויגר: סוף שבוע של אופרה.

אהוד בן עזר: חגיגת האופרה "הספר מסביליה" בהיכל התרבות.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק רביעי: איבוד עין בסוריה, חלק שני.

ברוך תירוש: פגישה בגליפולי עם אוסטראלי גבוה אחד.

יוסף דוריאל: למי נחוץ כזה משרד חוץ?

יובל גלעד על עודד פלד, אלתרמן, זך ואסתר ראב. [ציטוט].

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסי גמזו

שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה

"...אבל בשעה שאין שיוּר וקיוּם לעָבָר הרחוק, לאחר מותם של הבּריות, לאחר חוּרבּנם של הדברים, יחידים וענוּגים יותר, אבל גם עזים יותר, רוּחניים יותר, מתמידים יותר ונאמנים יותר, עוד עומדים הטעם והריח ימים רבּים, וּבדומה לנשמות, הם קוראים זה לזה וּממתינים זה לזה וּמקווים בּתוך חורבות עולמם ונושׂאים על גבּי טיפּה קטנה אחת שאין בה ממש, בניין גדול זה של הזיכרון."

(מארסל פּרוּסט: "עוּגת המַאדלֶן הקטנה", מתוך "חֶפֶשׂ הזמן האבוד", תרגום: עדה צמח)

.I

יֵש מַשֶּ‏הוּ מַזְמִין כָּזֶה, כְּמוֹ חֵיק,

בְּקֹעַר הַמִּפְרָץ לְטוּף הַתְּכֵלֶת

בֵּין שְתֵּי זְרוֹעוֹת הָרִים שֶחִבּוּקָן

מַנִּיחַ לוֹ לַיָּם לְהִתְרַפֵּק.

הַקֶּצֶף הַמֵּטִיחַ תַּלְתַּלֵּי

שֵׂיבָה צְחוֹרָה בַּחוֹל, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

מוֹכִיחַ שֶאֵין גִּיל לֹא לָאַדְוָה הַמִּתְעַרְסֶלֶת

וְלֹא לַזִּכָּרוֹן הַמִּתְדַּפֵּק.

בַּחוֹף עוֹשָׂה הָרוּחַ לַדְּקָלִים

אֶת מַה שֶּמּוֹלְלוּ אֶצְבְּ‏עוֹתֶיהָ

שֶל זֹאת שֶלֹּא נָטְשָה אוֹתְךָ אַף פַּעַם

גַּם כְּשֶנָּטְשָה מְאֹד. שוּרוֹת-שוּרוֹת

חָרְשָה יָדָהּ בִּשְׂעַר-רֹאשְךָ גַלִּים

בָּהֶם טָבְעָה כִּצְרָב אֶת עִקְבוֹתֶיהָ

שֶל אַהֲבָה חוֹתֶכֶת כְּסַכִּין, כְּבֹחַן-לַקְמוּס:

It makes you or it breaks you,

אֵין פְּשָרוֹת.

II.

זֶה לֹא הַזְּמַן שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַשְכִּיח,

זֶה הַכְּאֵב שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַגְלִיד.

כְּלוּם לֹא דוֹהֶה עִם הַשָּנִים, מִלְּבַד הַמִּיתוֹס

שֶפֶּרְסְפֶּקְטִיבוֹת מְרַפְּאוֹת אֶת הַשּוֹתֵת.

אֵין לֵב שָלֵם כְּמוֹ לֵב שָבוּר, אָמַר בִּרְתֵת

אוֹתוֹ חָסִיד מֻפְלָא, אַךְ הַשָּנִים הֵמִיתוּ

אֶת הַשְּלֵמוּת הַזּאת עֶשְׂרוֹת מִיתוֹת בְּיוֹם, מַה שֶמּוֹכִיחַ

שֶשּוּם סַכִּין כָּזֶה

אֵינֶנּוּ מַחֲלִיד.

וְאִם נִשְאַר דְּבַר-מַה שֶלֹּא חֻלַּל בּוֹ קֹדֶש

זוֹ הַזְּכִירָה שֶמַּעֲלָה אוֹתָהּ בָּאוֹב.

אֵיךְ לְדַיֵּק? הָאִלְמָלֵא, הַגַּעְגּוּעַ, הַמַּכְאוֹב

הֵם פַּעֲמוֹן-אָמוֹדָאִים אַךְ גַּם מַלְכֹּדֶת

שֶקִּירוֹתֶיהָ יְצוּקִים זְכוּכִית שְקוּפָה

וּמְצוּלוֹתָיו שֶל הֶעָבָר נִגְלוֹת בָּהּ חֶרֶש

עַל אַלְמֻגָּיו וְעַל כְּרִישָיו צְמֵאֵי-הַטֶּרֶף

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא יוֹרְדִים בָּהּ עַד סוֹפָהּ

שֶל הָאֱמֶת הַחֲשׂוּפָה מִכָּל מִשְׂחַק-

הַנִּצְנוּצִים הַזֶּה, הַכְּמוֹ-קָלֵידוֹסְקוֹפִּי,

שֶבּוֹ הוֹפְכִים תָּמִיד הַזְּמַן וְהַדִּמְעָה

אֶת הָעֻבְדּוֹת לְאַגָּדוֹת. אֵיךְ לְשַחְזֵר

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּלִי מֵיק-אַפּ, בְּלִי רֶטוּש, אַף לֹא קִמְעָה?

הֲרֵי בְּסַךְ-הַכֹּל כָּל זֵכֶר הוּא רַק קוֹפִּי

וּכְכָּזֶה הוּא לְעוֹלָם בֶּן-עֲרֻבָּה, קָרְבָּן חוֹזֵר

לְסַחְטָנוּת הַכִּסּוּפִים וְהַמֶּרְחָק.

אַנְלֹא יוֹדֵעַ. רַק הַיָּם שֶבִּדְכָיַי

מוֹסִיף לִרְגֹם בִּי, לֹא נִכְנָע וְלֹא סוֹלֵחַ,

גַּלִּים שֶל שָם וְאָז עַל מֵזַח חֵרְשוּתָם

הַמִּתְפּוֹרֶרֶת שֶל הַכָּאן וְהָעַכְשָיו.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי וְאַחֲרֵי, לִפְנֵי חַיַּי

שֶהֵם מִרְדָּף סִיזִיפִי בְּעִקְבוֹת חַיֶּיהָ,

וְאַחֲרֵי מַה שֶּנִּרְצַח אַךְ לֹא נֻצַּח בָּהּ וְלֹא תָם

כָּל עוֹד לֹא תַמְנוּ,

לֹא הַשִּיר

וְלֹא הַשָּר.

III .

הִיא חוֹזֶרֶת עִם רֵעֶיהָ מִמַּסָּע לְוִינֶר-וַאלְד

בְּתַרְמִיל כָּבֵד כָּאֵד הַמִּתְאַבֵּךְ עַל פְּנֵי הַדּוֹנַאוּ

שֶסִּפְלוֹן אֶמַיְל קָלוּף הַמִּשְתַּלְשֵל מֵאַבְזָמוֹ

מִתְחָרֶה בְּלִי הַצְלָחָה בִּצְלִיל צְחוֹקָהּ הָעִנְבָּלִי:

כְּמוֹ הַרְעָשָה אַרְטִילֶרִית שֶל אוֹר,

כְּמוֹ סַיְדֶר-עֲלוּמִים מַקְצִיף,

כְּמוֹ וַאלְס שֶל יוֹהַן שְטְרַאוּס,

חוֹצָה בַּמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים שֶלָּהּ אֶת מֶתֶק

הַבֹּקֶר הָאָפוּי בְּחֹם-אוֹגוּסְט כְּזַאכֶר-טַארְט.

שְלֹש מֵאוֹת מֶטֶר מִשָּם, בְּצִלָּהּ

הָרַךְ וְהַפַּסְטֶלִי שֶל גְּנוֹגֶנֶת מְפֻסְפֶּסֶת

אָדֹם-לָבָן כְּמוֹ תַּפּוּחֵי לֶחְיָהּ וּבְרַק שִנֶּיהָ

יוֹשֵב צָעִיר בְּבֵית-קָפֶה לְצַד אֲרוּסָתוֹ.

עֵינֵי הָאֲרוּסָה צוֹלְחוֹת בְּשֶקֶט, בְּאַקְרַאי

אֶת בֹּהַק הַכִּכָּר, הִיא מְזַהָה אֶת הָעוֹבֶרֶת

בִּקְהַל תַּרְמִילָאֵי הַהֲמֻלָּה שְכוּרַת-הַקַּיִץ

וּמַרְעִימָה אֶת שְמָהּ שֶד"ר פַאוּסְט אֲהֵבוֹ.

זוֹ שֶקָּרְאוּ לָהּ נִתֶּקֶת בִּמְאוֹר

פָּנִים מְיֻזָּעוֹת, מְרֻבָּבוֹת בְּשִׂכֵּי-אֹרֶן

וְאֵיזוֹ נְהָרָה שוֹחֶרֶת-טוֹב, מֵחֲבֵרֶיהָ

וְאָצָה בִּפְתִיעָה אֶל הַקּוֹרֵאת בִּשְמָהּ. מִכָּאן

צוֹבְרוֹת הַמִּיזַנְסְצֶנוֹת אֵיזֶה מֶתַח לֹא צָפוּי,

כְּמוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין מִן הַטְּרִיוְיָאלִי לַפָטָאלִי:

 –"תַכִּירוּ," מַצִּיגָה הָאֲרוּסָה אֶת מוֹדָעֶיהָ

הַלֹּא-מְיֻדָּעִים אִיש לְרֵעֵהוּ, זֶה לָזוֹ.

מֵעֵבֶר לַשֻּלְחָן, בַּאֲזוֹרָן שֶל הַנִּגְלוֹת

לוֹחֶצֶת יָד אֶל יָד אֶת הַמְּבוּכָה הַמְּנֻמֶּסֶת,

אֲבָל עָמֹק מִזֶּה, בְּתוֹךְְ הַחֹשֶך הָאַרְטֶזִי

שֶבְּנִימֵי הַדָּם הַמִּשְׂתָּרְגִים בָּאֶצְבָּעוֹת

חוֹרֵץ פִּתְאֹם בִּימַאי-הַגּוֹרָלוֹת אֶת פְּסַק-דִּינוֹ

בְּלֵב שָׂדֶה מַגְנֶטִי לֹא-נִרְאֶה שֶל אֵיזֶה דַוְקָא

אַלִּים מְאֹד, עָשוּי תְּשוּקָה, בְּגִידָה, אַשְמָה וָנֹחַם

שֶאִלְמָלֵהוּ לֹא הָיָה הָאִיש אוֹמֵר מִקֵּץ

שָנִים רַבּוֹת, כְּאַתֵּיאִיסְט נִבְעָת מוּל רֶגַע מִיסְטִי:

"בְּרֶגַע זֶה יָדַעְתִּי מִי מֵהֶן תְּהֵא אִשְתִּי..."

IV.

פְּרוֹפֶסוֹר זִיגְמוּנְד פְרוֹיְד, אֶצְלוֹ בַּבַּיִת, כָּל שָבוּעַ

עוֹרֵךְ סֶמִינַרְיוֹן לְמִתְקַדְּמִים. בְּמוֹ יָדָיו

הוּא מַגִּיש לָהֶם שְטְרוּדְל בֵּיתִי וְקָפֶה אֲרוֹמָטִי מֻשְלָג בִּשְלַאגְזַנֶה

וּמַה שֶחָרִיף וְלוֹהֵט לֹא פָּחוֹת: צִמּוּקִים מִתּוֹצְאוֹת מֶחְקָרָיו.

אֵין הַרְצָאַת רֶפֶרָט מְלֻמָּד זֶה מוֹנַעַת מִכְּבוֹד הַפְּרוֹפֶסוֹר

לִקְלֹט בְּזָוִית מִשְקָפָיו הַבּוֹרְקִים בִּקְרִיצָה גָלִיצָאִית אֶת גּוֹן

סֹמֶק פָּנָיו שֶל הָאִיש הַצָּעִיר כָּל אֵימַת שֶעֵינָיו לוֹחֲכוֹת אֶת

זוֹ הַיּוֹשֶבֶת בִּקְצֵה הַשֻּלְחָן וְעֵינֶיהָ פּוֹגְשוֹת אֶת עֵינָיו.

הַפְּרוֹפֶסוֹר עוֹרֵךְ אֲנָלִיזָה לְעֶצֶם מֻשַּׂג הַ-libido, "יֵש קֶשֶר

אֶטִימוֹלוֹגִי," הוּא סָח, "בְּלָטִינִית בֵּינוֹ וּבֵין libet (מַנְעִים)."

בָּהּ-בַּשָּעָה אֵין עֵינוֹ, עֵין-הַנֵּץ, מַחְמִיצָה גַם מַמָּש אֶת הַהֶפֶךְ,

אֶת מַה שֶּמְאֹד לֹא מַנְעִים וְלֹא libet לְוֶרְתֶר הַהוּא הַצָּעִיר

הַמַּשְפִּיל מַבָּטוֹ הַחוֹזֵר וְנִבְלָם בְּמַחְסוֹם-הַבּוּשָה כְּמוֹ הַדּוֹנַאוּ

שֶכָּל נַחְשוֹלֵי גֵּאוּתוֹ מִתְנַפְּצִים אֶל גְּדוֹתָיו הַסְּלוּעוֹת, לִרְסִיסִים.

אַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא שָׂם לֵב, הַמַּמְזֵר הַזָּקֵן, כִּי גַם הִיא, אוֹתָהּ פְרוֹיְלַיְן

אֵין בָּהּ, שֶלֹּא כְּסַלְעֵי הַנָּהָר, מֵאוֹתָן אֲדִישוּת וּקְשִיחוּת.

לְהֶפֶךְְ: חַכְלִיל הַתַּפּוּחַ פּוֹשֶׂה בָּהּ, לִמְחִי מַבָּטָיו שֶל הָעֶלֶם,

כְּאֵש-יְעָרוֹת מִקִּמּוּר לְחָיֶיהָ עַד קְצוֹת עַלְעֲלֵי הַתְּנוּכִים.

זוֹ הַסִּבָּה מִפְּנֵי מַה כְּבָר מַמָּ‏ש בַּשָּבוּעַ הַבָּא וּמִמֶּנּוּ

וָהָלְאָה, בְּחֶסֶד אוֹתָהּ מִקְרִיּוּת מְדֻיֶּקִית שֶל פְרוֹיְד הַקָּשִיש,

מוֹרֶה הַפְּ‏רוֹפֶסוֹר לַיּוּנְגֶרְמַן: "אָנָּא, יָזוּז אֲדוֹנִי קְצָת יָמִינָה"

וְלַאנְגְזָם אַבֶּר זִיכֶר, כְּצַיָּד מַצִּיב מַלְכֹּדֶת

דּוֹחֵק בּוֹ בַּבַּחוּר וּמְקָרְבוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ.

אִם יֶתֶר מְסֻבָּיו שֶל הַשֻּלְחָן זָזִים אַף הֵם

אֵין הַמַּרְצֶה מְמַחֶה בְּיָדָם, לְמָעֵט הָאַחַת, הַנִּכְלֶמֶת:

"לא-לֹא, הִשָּאֲרִי נָא בִּמְקוֹמֵךְ," הוּא מְהַמְהֵם לָהּ

בְּלִי לְפָרֵש דָּבָר, אִם יֵש עוֹד צֹרֶךְ בְּפֵרוּש.

הָעֶלֶם זָז יָמִינָה, כָּל שָבוּעַ עוֹד כִּסֵּא,

מִבְּלִי לָדַעַת כְּלָל כִּי הוּא קָרֵב כָּל פַּעַם שְׂמֹאלָה

(זֹאת שֶבֵּינוֹ לְבֵינָהּ מִצְטַמְצֵם הַמֶּרְחָק וְתוֹפֵחַ הַמֶּתַח

יָרְתָה, הוּא עֲדַיִן אֵינֶנוּ מוּדָע לְכָךְ, אֵש סוֹצְיָאלִיסְטִית מְאֹד

מֵרוֹבֶה פְּרוֹלֶטָרִי בְּ"קַרְל מַרְכְּס הוֹף", מָעֻזָּהּ הַמּוּבָס שֶל הַ"שוּצְבּוּנְד"

בְּפֶבְּרוּאַר 34 מוּל מִתְקְפוֹתָיו

הָאַרְטִילֶרִיוֹת שֶל דוֹלְפוּס) כָּך נֻצַּח הַחֹפֶש

אַךְ לֹא הָאַהֲבָה שֶגַּם צִבְעָהּ, אוֹמְרִים, אָדֹם.

שְנַיִם-שְלוֹשָה חֳדָשִים נִדְרָשִים לוֹ לָאִיש הַצָּעִיר לְהַגִּיעַ

בְּקֶצֶב מַטְרִיף עֲצַבִּים שֶל כִּסֵּא-לְשָבוּעַ מִקְּצֵה הַשֻּלְחָן

אֶל זֶה שֶמִּנֶּגֶד, שֶבּוֹ רְתוּקָה לִמְקוֹמָהּ בְּמִצְוַת הַפְּרוֹפֶסוֹר,

כְּמוֹ לוֹרֶלַי שֶל הַיְנֶה עַל צוּקָהּ לִגְדוֹת הָרַיְנוּס,

יָפָה אַךְ לֹא בְּלוֹנְדִינִית, בִּשְחוֹמְחוּם שֵׂעָר גּוֹלֵש –

זוֹ שֶחִכְּתָה לוֹ, דוֹמֶה, כָּל חַיֶּיהָ וְלֹא רַק בְּבֹקֶר-הַקַּיִץ

הַהוּא בּוֹ הִגִּיחָה כְּמִין אַיָּלָה פִּתְאוֹמִית וְיָפָה כְּבָרָק

מֵאֹפֶל הַיַּעַר הַגּוֹתִי אֶל תּוֹךְ בְּיֶלוֹרוּסְיוֹת עֵינָיו שֶנִּכְווּ בָּהּ,

מִי שֶחָצְתָה אָז מִלְּבַד אֶת סִמְאוֹן הַכִּכָּר הַהִיא

גַם אֶת חַיָּיו.

V .

שְנָתַיִם אַחַר-מִכֵּן: הֵם נְשׂוּאִים וּשְנֵיהֶם תַּפְרָנִים וּסְטוּדֶנְטִים.

אֵין זוֹ כְּבָר וִינָה שֶל עֶרֶב הָאַנְשְלוּס כִּי אִם אֵיזֶה חוֹר בְּפָּרִיס.

גַּם כָּאן הַזְּמַן הוּא צֶ'ק דָּחוּי, גַּם כָּאן יִפְלֹש הַוֶרְמַכְט

אֶלָּא שֶפֶּסֶק הַזְּמַן הַשָּאוּל מְפַתֶּה צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת

לְהַטִּיל בֵּיצֵיהֶן כְּאוֹתָן קוּקִיּוֹת בְּקִנָּם שֶל זָרִים, אִם בְּיַעַר

בּוּלוֹן הַמַּזְהִיב בַּשַּלֶּכֶת וְאִם בְּזַ'רְדֶן לוּכְּסֶמְבּוּר הַסְּתָוִי.

יֵש לָהּ הָאֹמֶץ, אִם לֹא הַחֻצְפָּה, לְהוֹסִיף לָהּ מִלְּבַד אֶת הָעֹנִי

גַם הֵרָיוֹן אֲבָל גַּם דוֹקְטוֹרָט וּשְנֵיהֶם בְּשָלָב מִתְקַדֵּם.

מִיסְיֶה אֶמִיל הֶרְצוֹג, סוֹפֵר מְהֻלָּל, מְטַלְפֵּן לַסוֹרְבּוֹנָה: נָחוּץ לוֹ

כְּמִין אָסִיסְטֶנְט שֶל מֶחְקָר לְרִקְעָם הַהִיסְטוֹרִי הָרָב שֶל סְפָרָיו.

הוּא יְשַלֵּם לוֹ בְּעַיִן יָפָה, הוּא מַבְטִיחַ, בִּתְנַאי שֶיְּהֵא זֶה

מִישֶּהוּ חַד, מְחֹנָן בְּ-esprit, הַמַּכִּיר אֶת כְּתָבָיו עַל בֻּרְיָם.

– "מִישֶּהוּ אֵין לָנוּ," כָּךְ מַזְכִּירַת הַפָקוּלְטָה אֶל תּוֹךְ הַשְּפוֹפֶרֶת

בְּקוֹל הַמַּסְגִיר שְבִיב חִיּוּךְ פֶמִינִיסְטִי, "אַךְ מִישֶּהִי, elle – דַּוְקָא יֵש.

הִיא גוֹמֶרֶת עַכְשָיו דִיסֶרְטַצְיָה עַל כָּל פְּרִי-עֵטוֹ שֶל כְּבוֹדוֹ, כָּל הַקוֹרְפּוּס."

– "Bien," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "בִּשְמוֹנֶה בַּבֹּקֶר. מָחָר. אִינְטֶרְוְיוּ בְּבֵיתִי."

בִּשְמוֹנֶה בְּדִיּוּק הִיא בַּטְּרַקְלִין שֶלּוֹ, מוּבֶלֶת

בִּידֵי אִיש-הַשָּרֵת הַמּוֹלִיכָהּ לַסִּפְרִיָּה.

–"תֵשֵב מַדְמוּאָזֶל," כָּךְ הַבּוֹס וּמִיָּד מְתַקֵּן לְ"מָדָאם" כִּי הַבֶּטֶן

וּבְרַק הַטַּבַּעַת עַל צְחוֹר אֶצְבָּעָהּ מְסִירִים כָּל סָפֵק בַּנִּדּוֹן...

"המממ," הוּא נָבוֹךְ וְנֶחְפָּז לְהַתִּיק דַּעְתּוֹ מִגּוּפָהּ הַפּוֹרֵחַ

הַיְשֵר לְגוּפוֹ שֶל עִנְיָן וּמַמְחִיש לָהּ אֶת מַה שֶּנִּדְרָש מִמִּשְׂרַת

עוֹזֵר-הַמֶּחְקָר שֶלּוֹ: "כְּמוֹ, לְמָשָל, בְּסִפְרִי זֶה וָזֶה" וּמוֹנֶה לָהּ

כְּמוֹ רוֹטְשִילְד אֶת כָּל מְנָיוֹתָיו שֶבַּבּוּרְסָה:

אֶת כָּל פְּרָטֵי הַפֶּרֶק,

הָעַמּוּד

וְהַפִּסְקָה.

עַכְשָיו תּוֹרָהּ שֶלָּהּ סוֹפְסוֹף לָחוּש שֶלֹּא בְּנוֹחַ,

מַה שֶּמַּסְבִּיר אֶת שִעוּל-הַסְּטָקָטוֹ שֶלָּהּ אֲבָל לֹא אֶת פִּשְרוֹ.

לֹא, זֶה עֲדַיִן לֹא חֹרֶף בַּחוּץ, וּבָרוּר: הִיא אֵינָה מְצֻנֶּנֶת

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הִיא נִשְנֶקֶת לְרֶגַע אָרֹךְְ וּפָנֶיהָ כָּאֵש.

"יִסְלַח לִי מִיסְיֶה," הִיא נִבְהֶלֶת לוֹמַר, "אִם דְּבָרַי יִשָּמְעוּ לוֹ חָלִילָה

כְּמִין דִּקְדּוּקֵי-עֲנִיּוּת אוֹ חֻצְפָּה לֹא-נִסְבֶּלֶת, אַךְ מַה שֶפֵּרֵט

כְּבוֹדוֹ רַק הָרֶגַע אֵינֶנּוּ מָצוּי בַּפִּסְקָה, בָּעַמּוּד אוֹ בַּפֶּרֶק

וְצַר לִי מְאד לְהַרְהִיב וְלוֹמַר זֹאת:

אֲפִלּוּ לֹא בַּסֵּפֶר שֶנָּקַב כְּבוֹדוֹ בִּשְמוֹ..."

וְלוֹחֶשֶת (בְּטוּחָה כִּי מִיָּד תִּזָּרֵק מִסִּפּוֹ שֶל הַבַּיִת הַחוּצָה)

אֶת שְמוֹ שֶל אֶחָד מִסְּפָרָיו הָרַבִּים שֶל הָאִיש, אֲבָל סֵפֶר אַחֵר.

הַשֶּקֶט הַנִּפְעָר פִּתְאֹם

שָקוּף וְקַר כַּקֶּרַח

יֵש בּוֹ כְּדֵי לְתָרֵץ שִעוּלֵי מְבוּכָה לֹא מְעַט אוּלָם אֵין

קוֹל וְאֵין הֶגֶה בַּחֶדֶר עֲמוּס-הַסְּפָרִים חוּץ מֵרַחַש רַגְלָיו שֶל

כְּבוֹד הַסּוֹפֵר הַזּוֹנֵק כִּנְשוּךְְ-צֶפַע לִמְרוֹם חֲוָקָיו שֶל סֻלַּם

צַר הַשָּעוּן עַל פִּסְגוֹת מַדָּפָיו וְרַק שָם, בִּמְרוֹמֵי הָאוֹלִימְפּוּס,

עָט הוּא עַל כֶּרֶךְ כָּרוּךְ בְּעוֹר-גְּדִי בּוֹ טְבוּעִים שֵם הַסֵּפֶר וּשְמוֹ

בִּכְתָב שֶל זָהָב וּמִשָּם, מִשִּׂיאֵי הַפְּלִיאָה וְהַוֶרְטִיגוֹ יַחַד,

סָח הוּא: "Mon Dieu, אַתְּ צוֹדֶקֶת. Alors,

הַטָּעוּת אָמְנָם שֶלִּי

אַךְ הַמִּשְׂרָה

שֶלָּךְְ, מָדָאם..."

VI.

בְּשַנְז אֶלִיזֶה מִתְבַּשֵּׂר חוֹזֵה-רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב כְּמוֹ בְּגִידַת בְּרוּטוּס:

לֹא רַק מוֹכְרֵי-עִתּוֹנִים זוֹעֲקִים אוֹתוֹ, גַם אִלְּמוּתוֹ שֶל הַשְּׂמֹאל.

לַיְלָה בְּלַיְלָה, פָּנֶיהָ לַקִּיר הַקָּפוּא, הִיא בּוֹכָה אֶל הַחֹשֶךְ

דּוֹנַאוּ שָלֵם שֶל דְּמָעוֹת בְּשֵם כָּל מְרוּמָיו שֶל הָאֵל שֶהִכְזִיב.

מִכָּאן הַמַּסְקָנָה הַפָּרָנוֹאִית הַדּוֹחֶקֶת:

חֹרֶף שֶל דָּם מְמַשְמֵש וְקָרֵב וּבַחֹרֶף נָסִים עַל נַפְשָם

כָּל הָעוֹפוֹת – לְמָעֵט יְעֵנִים הַטּוֹמְנִים רָאשֵיהֶם בְּאִילוּזְיוֹת –

אֶל דְּרוֹם הַמִּזְרָח, אֶל אַרְצוֹת הַחַמָּה, אֶל לִפְנֵי-שֶיְּהֵא-מְאֻחָר.

רַק בַּדַּקָּה הַתִּשְעִים, עַל כְּלִי-שַיִט צְבָאִי, בֵּין מְאוֹת לוֹבְשֵי חַאקִי

מַצְלִיחַ אִישָהּ, בְּחַסְדּוֹ שֶל יָדִיד, לְהַפְלִיג מִנְּמָלָהּ שֶל מַרְסֵי

אִתָּהּ וְעִם בְּנָם הַתִּינוֹק וְצִקְלוֹן-נְדוּדִים אֶל חוֹפֵי פַּלֶשְׂתִּינָה,

אֶרֶץ קָשָה שֶשְּׂפָתָהּ חֲצָצִית וְשִמְשָהּ כְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.

אֲבָל אֵין תֵּל-אָבִיב, עִיר שֶל זִיפְזִיף וָחוֹל, מַשְׂכִּילָה לִזְרוֹת חוֹל בְּעֵינֶיהָ

חֵרֶף בָּתֵּי הַבַּאוּהַאוּז וְחוֹף "קֶטֶה דָן", חֵרֶף נֹעַם חִנָּם

שֶל הוּבֶּרְמַן וּגְרוֹנֶמַן, מַכְּס בְּרוֹד וְגֶרְטְרוּד קְרַאוּס:

יָם שֶל אַזְיַאטְן מַשְחִיז סַכִּינִים שֶל עֲלֵיהוּם סְבִיב אִי יְהוּדִי.

הִיא עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ אֶל לִשְכַּת-הַגִּיּוּס שֶל צְבָא הוֹד מַלְכוּתוֹ אַךְ חוֹזֶרֶת:

לֹא מוּסָרִי לְגַדֵּל כָּאן תִּינוֹק כְּשֶאֵירוֹפָּה בּוֹעֶרֶת בָּאֵש

אֲבָל לֹא פָּחוֹת לֹא מוּסָרִי לְנָטְשוֹ אִם יָלַדְתְּ אוֹתוֹ. כַּף-הַקֶּלַע

אֵינָה הָעִנּוּי הַיָּחִיד בְּאוֹתָהּ אִינְקְוִיזִיצְיָה פְּרָטִית שֶלָּהּ, כְּבָר

מַשֶּהוּ זָר וְאָפֵל מְמַלְכֵּד בָּהּ בַּסֵּתֶר פְּצָצָה מְתַקְתֶּקֶת

כְּמוֹ מִתְקַנֵּא בְּיָפְיוֹ שֶל הַגּוּף שֶשּוֹרְקִים אַחֲרָיו בַּכִּכָּר,

זֶה כּוֹסֵס בָּהּ כְּמוֹ כָּל רְסִיסֵי קְרִיסְטָל-נַאכְט, כְּמוֹ גֶסְטַאפּוֹ שָלֵם שֶל טֶרְמִיטִים,

שוּם פּוּרְגָטוֹרְיוֹ דַנְטֶסְקִי אֵינוֹ מִשְתַּוֶּה לְכָךְ, אֵין בְּמִלּוֹן

Larousse הֶעָבֶה שֶלָּהּ לוּא גַם מִלָּה יְחִידָה הָאוֹצֶרֶת בָּהּ שֶמֶץ

ווֹלְטַז'-יִסּוּרִים-וְאֵימָה כְּמוֹ בָּאֵין-לְהַבִּיעַ-הַזֶּה, שֶמֵּעַל

לְכֹשֶר הַשַּוְעָה הָאֱנוֹשִי. הִיא מִתְאַמֶּצֶת

לִדְחֹק אֶת זֶה, נוֹתֶנֶת שִעוּרִים בְּצָרְפָתִית

לְאֶפֶנְדִים מִיָּפוֹ, נְחִיל מְתֻרְבָּש הָעוֹרֵךְ צַלְיָנוּת לִימוּזִינִית

יוֹם אַחַר יוֹם אֶל רְחוֹב מְגוּרֶיהָ שֶיֵּש בּוֹ חוֹלוֹת בִּמְקוֹם כְּבִיש.

בָּעֶרֶב, בִּשְקִידָה טְרוּפָה, עִם יֶקִיוֹת כָּמוֹהָ

בְּזַמֶנְהוֹף, בֵּית-סֵפֶר "הַמֶּרְכָּז", מוּל קַו 5

הִיא שוֹבֶרֶת שִנַּיִם יָפוֹת לְהַלֵּל אֶל סַלְעֵי הָעִבְרִית שֶאוֹמְרִים בָּהּ

כִּי "רַחֲמִים" וְ"רֶחֶם", בַּלְשָנִית, שָרְשָם אֶחָד

אַף כִּי אֵין רֶגַע בּוֹ אֵין הִיא חוֹזָה מִבְּשָׂרָהּ הַנִּטְרָף אֶת הַהֶפֶךְ:

אֶת עֹמֶק רִשְעוּת הָאִירוֹנְיָה

וּתְהוֹם נִבְזוּתוֹ שֶל הַשֶּקֶר הַזֶּה.

בְּ"בֵּילִינְסוֹן", עוֹטָה חֲלוּק-רוֹפְאִים לָבָן, גּוֹהֶרֶת

מֵעַל מִיטָתָהּ חֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה מִימֵי וִינָה, אוֹתָהּ אֲרוּסָה-

לְשֶעָבַר שֶל זֶה שֶשָּדְדָה אוֹתוֹ מִמֶּנָּה

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, חֵרֶף כָּל הִגָּיוֹן, הֵן עוֹדָן אֲהוּבוֹת זוֹ עַל זוֹ.

– "מָה לַעֲשוֹת בִּשְבִילֵךְְ?" מִתְחַנֶּנֶת הַהִיא, הָרוֹפְאָה, "רַק תַּגִּידִי."

– "רַק אִם תַּבְטִיחִי שֶלֹּא תְסָרְבִי," מַלְחִיתוֹת לָהּ שִׂפְתֵי הַחוֹלָה.

 – "מַבְטִיחָה," מְמַלְמֶלֶת הַדוֹקְטוֹרִית. – "לֹא. תִשָּבְעִי," הִיא עוֹנָה לָהּ. – "נִשְבַּעַת."

– "תְּנִי לִי זְרִיקָה, אַתְּ יוֹדַעַת שֶל מַה." – " זֶה אָסוּר." – "וְלִסְבֹּל כָּךְ מוּתָר?"

הַמַּחַט נִנְעֶצֶת בַּמֶּה שֶּנּוֹתַר בּוֹ, בַּגּוּף, מִן הַכִּימוֹתֶרַפְּיָה.

צֵל שֶל חִיּוּךְ מְעֻנֶּה מְרַפְרֵף עַל פָּנִים שֶנֻּשְּלוּ מִיָּפְיָן.

רַעַל חוֹצֶה אֶת דָּכְיוֹ שֶל הַדָּם כְּמוֹ גַלָּיו שֶל הַלֶתֶה אֶת הַאדֶס,

כְּמוֹ סְטִיכְּס אֶת הַזְּמַן, כְּמוֹ אַיֶּלֶת-הַיַּעַר אֶת וִינָה בְּשֶמֶש אוֹגוּסְט,

כְּמוֹ מֶלַח הַיָּם אֶת מִלְחָם הָאַחֵר, הַזּוֹכֵר, שֶל אַגְמֵי הָעֵינַיִם,

כְּמוֹ חֹד סַכִּינֵי הָעֶרְגָה אֶת הַשֶּקֶט

הַהוּא,

הָרוֹעֵם בִּי מֵאָז.

אמא שלי, ד"ר גְרֶטִי גמזו לבית הַיים, שהיתה תלמידתו של פרויד; נלחמה בנשק ביד עם סטודנטים יהודיים בימי "וינה האדומה" כנגד מישטרתו של הרודן האנטישמי והפּרו-נאצי דוֹלפוּס; היתה אסיסטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי הנודע אנדרֶה מוֹרוּאָה (ששמו האמיתי היה אמיל הרצוג ושאחדים מספריו תוּרגמוּ לעברית: "דברי ימי אנגליה", "אקלימים", "שושני סתיו", "ד'ישׂראלי"( נפטרה בייסורי תופת ממחלת הסרטן בהיותה רק בת 32 (ובהיותי כבן 5). שום אדם לא הטבּיע בי חותם עמוק וּמעצֵּב כמו האשה הצעירה, היפה והמיוּסרת הזאת. בימים אלה רואה אור פּואמה נוספת שלי עליה, בחוברתו החדשה של כתב-העת לשירה "שְבוֹ". קוראים רגישים, אוהבי אדם ושירה, שֶמה שיצא מלִבִּי נכנס גם ללִבָּם, מוזמנים בּזה לחלוק עימי גם את הפּואמה החדשה הזאת.

* * *

עמוס גלבוע

כיצד זכיתי בהתערבות עם הספּר שלי

למקרא הדברים הנאמרים בתקשורת שלנו בימים הראשונים של שנת 2011, דומה שהכל אבוד: לשכת ראש הממשלה קורסת; הממשלה מתפרקת; המצב המדיני קטסטרופה; מדינת ישראל "עם לבדד ישכון"; הביטחון מקרטע ו"יום כיפורים" חדש מזומן לנו; החברה שלנו – על הקרשים; כל מה שתיגע בו – רקוב. והעתיד? אלוהים ישמור, פוסקים חכמים בתקשורת ובפוליטיקה.

הייתכן ?

 בואו נלך קצת אחורה לתחילת 2010. בתחום הביטחוני, אני זוכר שכאשר באתי להסתפר אצל שלמה, הספר שלי, הוא ובנו התנפלו עלי בשאלה: "תגיד, לרכוש ערכות מגן?" – למראה השתוממותי הם הסבירו לי: "אתה לא קורא עיתונים, אתה לא רואה טלביזיה? בקיץ השנה תהיה מלחמה, זה בטוח, ככה כולם כותבים ואומרים. הם בטח יודעים!"

עניתי לו: "שלמה, לא תהיה שום מלחמה. בוא נתערב: אם לא תהיה אתה מספר אותי חינם במשך שנה; אם תהיה – אני אשלם לך כפול במשך שנתיים."

טרם גמרתי את התספורת בחינם!

 לקרוא את כתבות האימה של 2010 על המלחמה בקיץ 2010, את שלל הנימוקים שגייסו לצורך זה, את ההפחדות והאשמת המנהיגות שלנו – ולא להאמין! שיהיה ברור, יש למדינת ישראל שפעה של איומים ביטחוניים, גדולים כקטנים, שהם בחזקת פוטנציאל. מדינת ישראל ידעה איומים ביטחוניים פוטנציאלים כל שנה ושנה מהיום שקמה. חוכמת הביטחון הלאומי היתה תמיד לנטרל אותם, לצמצם אותם, ובאם לא ניתן אז לדחות עד כמה שניתן את התממשות הפוטנציאל שלהם.

ובואו נראה את התחום המדיני. עלייתו של הנשיא אובמה הציבה בפני ממשלת ישראל אתגר בלתי רגיל: אם משום שמדובר היה בנשיא שחסר כל זיקה רגשית למדינת ישראל וחסר היה את השורשים התרבותיים של כל נשיא אמריקאי שלפניו; אם משום תפיסותיו המדיניות וראיית העולם שלו, אם משום הבוז והעוינות הפומבית שהפגין כלפי ראש הממשלה, נתניהו. ומה לא התנבאו אצלנו בהתלהמות: שאובמה הולך לרמוס אותנו וכל שנותר לנו הוא להשתחוות בפניו; הילכו עלינו אימים שאחרי שיעביר את הרפורמה הרפואית, הוא יכפה עלינו תוכנית כניעה וימחץ את ביבי כמו זבוב; ואחרי זה קבעו בפסקנות שכאשר הבחירות לקונגרס תהינה מאחוריו, הוא יתנקם בביבי וסופנו קרוב; וכאשר הילארי קלינטון נאמה לא מכבר בוועידת איפ"ק, בישרו לנו הכותרות שעכשיו היא תופסת את הפיקוד ותציב לנו אולטימאטומים אכזריים.

מה קרה לכל הנבואות / משאלות הלב?

לפי שעה כלום, ודומה שביבי הוא זה שהצליח לקבוע כללי משחק מול המימשל של אובמה, שאין בהם משום ויתור על אינטרסים ישראלים חיוניים. יתר על כן, במישור הביטחוני-אסטרטגי יחסי ישראל-ארה"ב רק התהדקו. זאת ועוד, בלהט החשק התקשורתי-פוליטי המטורף לראות את אובמה מרסק את ביבי (כלומר, למעשה אותנו, אזרחי המדינה!!) – לא מצאו לנכון להדגיש שגם אובמה וגם הילארי חוזרים ומצהירים מה שהפלסטינים לא רוצים לשמוע: שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ושלעם היהודי קשר היסטורי עמוק לארץ ישראל.

ושוב, שיהיה ברור: לא חסרות לנו בעיות מדיניות קשות, ועוד יהיו לנו הרבה התנצחויות עם המימשל האמריקאי; וכמו כן ברור שביבי לא יוכל רק לתמרן טוב, אלא יהיה חייב בסופו של דבר לצאת ביוזמה מדינית לשלום (מקבילה ליוזמה הערבית-סעודית). אבל, למה לראות רק שחור? למה להלקות את עצמנו כל הזמן בשנאה עצמית לא מובנת? למה לא להתפנות קצת לכל אותן נקודות אור שקיימות בחברה האזרחית שלנו, וגם בלא מעט גופים ממשלתיים?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.1.11

אהוד: אתה "גזען" ו"פאשיסט". רק "גזענים" ו"פאשיסטים" ישראליים כותבים כמוך. אתה כמוני בתחומך, פובליציסט נידח, כי אתה אומר את האמת. אילו היית מצטרף לליקוק התחת הבכייני הכללי היית היום מבכירי הפובליציסטים בישראל כמו גדעון לוי, עקיבא אלדר, עמירה הס וכל המשובטים שלהם, וכך גם קורה [ראה את המודעות הענקיות של גילויי דעת הממומנים על ידי אחרים ב"הארץ"] – בקהילייה הספרותית, שבה קולי השפוי, והבלתי נתמך על ידי אירגונים אנטי-ישראליים ועל ידי הצביעות הכללית – הוא כמעט קול בודד ובלתי נחשב.

ואני רחוק מלהיות חסיד של ביבי. אני עדיין חושב שאולמרט היה מנווט טוב ממנו, אבל עדיין באותה מציאות ממש, גם האובמית. בלי שום פתרון פלאים שבו מנסים לשכנע אותנו האידיוטים המוסריים השולטים בחלק ניכר מן התקשורת.

* * *

אורי הייטנר

מי מחזק את השמאל האנטי ציוני?

אלמלא החליטה הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לארגוני השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, אותם ארגונים היו צריכים להמציא אותה. הם לא יכלו לחלום על מתנה גדולה יותר, בעבורם. הוועדה הזאת משרתת את האינטרס של אותם ארגונים. ראשית, היא אינה יכולה להזיק להם במאומה. שנית, בעצם קיומה היא משרתת את אחת המטרות המרכזיות שלהן.

לארגונים השותפים לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להגנה עצמית – שתי מטרות. המטרה האחת היא ערעור תחושת הצדק והאמונה בצדקת הציונות בקרב הציבור הישראלי, מתוך רצון להוציא ממנו את חשק הקיום ואת הנכונות להיאבק על קיומו. המטרה השנייה היא פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל והבאשת ריחה בדעת הקהל.

הקמת הוועדה משרתת את המטרה השנייה. היא מציגה את ישראל באור לא דמוקרטי, כמדינה הרודפת, כביכול, אחרי ארגוני "זכויות האדם". הקמת הוועדה הפרלמנטרית נגד אותם ארגונים, מגשימה את נבואתם, מקדמת את מדיניותם ומחזקת אותם.

כאשר מדובר בהגנה על האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו, אנו יכולים להרשות לעצמנו פגיעה במעמדנו הבינלאומי. דוד בן גוריון, מדינאי מזהיר, שהיה רגיש מאוד למעמדה הבינלאומי של ישראל והתחשב מאוד בדעת הקהל בעולם, ידע גם לומר ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים," כאשר היה מדובר באינטרסים קיומיים, כמו הריבונות על ירושלים והכרזתה כבירת ישראל. ובימינו – מבצע "עופרת יצוקה", שהיה התגלמות המושג "זכות ההגנה העצמית" של מדינה ריבונית, מוצדק חרף הנזק הבינלאומי שהסב.

אולם בנוגע לוועדת החקירה, הנזק למעמדנו הבינלאומי אינו מאוזן בתועלת כלשהי. איזו תועלת תצמח מן הוועדה? זו ועדה חסרת שיניים שאין כל משמעות להחלטותיה. בעצם היותה ועדה פוליטית של פוליטיקאים בנושא פוליטי שנוי במחלוקת, אין כל אמינות ציבורית לממצאיה.

הכנסת אינה גוף חוקר. הכנסת יכולה להקים ועדות חקירה, במסגרת תפקידה כמבקרת הרשות המבצעת, וגם אז ראוי שהיא תפעל כך בנושאים שאינם שנויים במחלוקת אידיאולוגית, והוועדה פשוט תחקור את אופן הביצוע של הממשלה. ועדה של פוליטיקאים החוקרת יריבים פוליטיים, הנה גוף הסותר במהותו את הדמוקרטיה.

אם סיעות השמאל תחרמנה את הוועדה, היא תהיה הצגה חד צדדית של ח"כים מן הימין המתחרים ביניהם בהתלהמות כלפי הארגונים. אם הן תחלטנה להשתתף בוועדה, דיוני הוועדה יהיו מחלוקת צעקנית ווכחנית בלתי פוסקת. כך או כך, ישיבות הוועדה תהיינה הצגה חסרת ערך ותו לא.

אם הנזק של הוועדה עלול להיות כבד, ולעומת זאת אין ממנה כל תועלת, למה הוחלט להקים אותה? לצערי, איני יכול לומר שהיא הוקמה כיוון שמחולליה טעו. הם לא טעו ולא התבלבלו, הם ידעו היטב מה הם עושים. הם החליטו עליה, מתוך הכרה ברורה בנזק שלה, כיוון שהיא יכולה לשרת אותם פוליטית.

הנחת המציעים היא שההצגה של הוועדה תשרת אותם ביצירת אהדה בקרב הציבור שלהם. וכך, ארגוני השמאל הרדיקאלי וסיעות הימין בכנסת, מסייעות זו לזו ומשרתות זו את מטרותיה של זו, ומזינות זו את זו באמצעות ההתלהמות ההדדית שלהן.

יש להיאבק בארגונים הפועלים נגד המדינה, אך המאבק חייב להיות חכם, מתוך מטרה להצליח, ולא עם הראש בקיר, מתוך מטרה להיבנות מהצלחת הארגונים. אני יכול לזקוף לזכותי הצלחה, בכך שגרמתי לביטול קורס על הנכבה של הארגון האנטי ישראלי "זוכרות", במקום עבודתי – מכללת תל-חי (מבחינתי, תחושתי היא כשל מי שמנע פיגוע המוני במכללה). יש דרכים רבות להילחם בדה-לגיטימציה למדינת ישראל, מבית ומחוץ, וכל אחד יכול לעשות כן בחלקת האלוהים הקטנה שלו. אז למה, במקום לעשות כן, הח"כים בוחרים בפעולה שתחזק את אותם ארגונים?

אהוד: זה שנים שאנחנו עושים כל שביכולתנו במכתב העיתי כדי לחשוף את התמיכה האנטי-ישראלית באותם ארגונים, פרו-פלסטינים ברובם, הפועלים תחת מסוות שונים. בייחוד תרמנו לחשיפתה של הקרן לישראל חדשה, שהיא במידה מסויימת אם-אימהות הטומאה בחזית של הכפשת ישראל והענקת הטבות לשונאיה הנמנים בדרך כלל על מחנה האידיוטים המוסריים שהוא מחנה גדול וחזק וגם קובע בסדר היום הישראלי.

אנחנו גם משלמים מחיר על כך בבידוד ובהתעלמות מאיתנו בזירה הספרותית וגם בעיתונות, בייחוד עיתון "הארץ" שפעם היה ביתנו הספרותי והפובליציסטי. לא נותר לנו אלא להתנחם ביותר מאלפיים הנמענים המסורים שלנו.

* * *

רוני סופר

דו"ח: כך עובר הכסף הערבי לשמאל הישראלי

אחרי שהכנסת אישרה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לארגוני השמאל, ב"אם תרצו" מורידים את הכפפות. דו"ח שנחשף לראשונה ב-ynet מצביע על נתיב התרומות, שמתחיל במדינות ערב ואפילו באיראן, ונגמר לכאורה בפעילות אנטי-ישראלית בארץ הקודש. הארגונים המותקפים: זה מופרך, כל התורמים ידידותיים. דו"ח של ארגון "אם תרצו", שהתפרסם לראשונה ב-ynet חושף את טענות הימין שעומדות מאחורי הדרישה שעוררה סערה לחקור את ארגוני השמאל: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4009455,00.html

בארגון הימני טוענים כי מדינות ערב ואירופה תומכות בקרנות פלסטיניות שמצדן תורמות לארגונים ישראליים מהשמאל, "במטרה להשפיע על השיח הציבורי המשפטי התקשורתי בישראל ובעולם." לצפייה במצגת של "אם תרצו" – לחצו כאן:

http://go.ynet.co.il/pic/news/110110.PPT

לטענת "אם תרצו", הממצאים מוכיחים את הצורך בהקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית, שהחלטה עקרונית על הקמתה התקבלה בשבוע שעבר בכנסת. במוקד הדו"ח, שצפוי לשמש כאחד ממקורות המידע של הוועדה, עומדים שני ארגונים פלסטיניים הקשורים זה בזה – אגודת הרווחה (Welfare Association) – והמרכז לפיתוח ארגונים לא-ממשלתיים– (NGO Development Center) הפועלים זה לצד זה ומממנים פעולות פרו-פלסטיניות בישראל ובשטחים. הכספים לשני הארגונים, שתקציבם השנתי נאמד בעשרות מיליוני דולרים, מגיעים לפי הטענות משורת מקורות: מדינות וארגונים באירופה – ביניהם האיחוד האירופי, שבדיה, שוויץ, הולנד ודנמרק – ומדינות ערביות, ביניהן סעודיה, כוויית, איחוד האמירויות, אלג'יריה, קטאר וגם בנקים גדולים כמו הבנק לפיתוח איסלאמי (IDB) וקרנות ערביות ועוד. שני הארגונים הפלסטיניים מעבירים 97 אחוז מהכספים לפלסטינים בשטחים וכ-3 אחוזים לארגונים ישראליים http://www.ynet.co.il/PicServer2/24012010/2972982/Untitled_wa.jpg

מתוך המצגת של "אם תרצו".

על פי ממצאי המחקר של "אם תרצו", שפרטים ממנו דלפו בימים האחרונים לפורומים באינטרנט, ארגון אגודת הרווחה מעורב ישירות בפעילות במוקדים ערביים בישראל, והוא היה מעורב בקמפיין נגד שירות אזרחי בקרב בני נוער ערביים. על הארגונים שזכו לתמיכתו נמנים בין היתר עדאלה, בלאדנה, מדה אל-כרמל ואגודת הגליל.

בין 2006 ל-2008 הועברו 2.65 מיליון דולר מהארגון לפעילות בישראל. מטרותיו העיקריות במה שהוא מכנה "שטחי 1948" הן חיזוק מעמדם הסוציו-אקונומי של ערביי ישראל ושימור וטיפוח הזהות הלאומית הפלסטינית בקרבם. אגודת הרווחה תומכת גם בשתי רשויות מקומיות – נצרת וכפר כנא.

http://www.ynet.co.il/PicServer2/24012010/2972776/Untitled-1_wa.jpg

התקציב השנתי של אגודת הרווחה עומד בשנים האחרונות על כ-40 מיליון דולר בממוצע, עובדה שהופכת אותו לאחד הצינורות המרכזיים ביותר להעברת כספים לפלסטינים. בין היתר הוא נתמך על-ידי הבנק לפיתוח איסלאמי, ומבדיקת ynet עולה כי על המדינות החברות בו נמנות בין היתר איראן, סוריה ולבנון. בשנת 2000, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקים הבנק שתי קרנות שמיועדות לסייע לפלסטינים "מול התוקפנות הישראלית המתמשכת" – קרן אל אקצא וקרן אינתיפאדת אל-קודס, שנועדה לתמוך ב"קורבנות העימותים".

http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-876034-ODc2MDM0XzE3OTAzNjY0Nl8xNDg2ODcyMDAeq-FreeYaan,00.html

מהדו"ח עולה כי במשך שלוש שנים, בין 2005 ל-2008, העבירה אגודת הרווחה כמעט 3 מיליון דולר לארגונים ישראלים, שפעלו במגוון תחומים, ביניהם חינוך וחיזוק הזהות הערבית, חקיקה, נדל"ן ורכישת מבנים, קידום טענת השיבה ומאבק נגד שירות לאומי.

במרס 2006 הוקם על בסיס התשתית הארגונית של אגודת הרווחה ארגון בשם המרכז לפיתוח ארגונים לא ממשלתיים– (NDC) עם הקמת הארגון החדש, הוא קיבל נכסים, אנשי צוות ותוכניות עבודה מאגודת הרווחה. בהמשך השתלב הארגון בפרויקטים לפיתוח המגזר השלישי הפלסטיני, שמומנו מכספי הבנק העולמי ומספר מדינות באירופה. לפי "אם תרצו" –NDC מעורב בין היתר במימון של ארגונים ישראליים ופלסטיניים המקדמים פעילות נגד מדיניות ישראל וצה"ל. על פי הדו"חות שמפרסם הארגון, בין 2008 ל-2009 הוא העביר כ-2.4 מיליון דולר לארגונים ישראליים, וכ-3.5 מיליון דולר לארגונים פלסטיניים. בשנת 2009 לבדה העביר הארגון כ-2 מיליון דולר ל-13 ארגונים ישראלים, ביניהם בצלם, מוסווא, עדאלה, שוברים שתיקה, יש דין, רופאים לזכויות אדם, הוועד הציבורי נגד עינויים, המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח.

15 ארגוני שמאל – ביניהם "בצלם", "יש דין" ומחסום-ווטש – הצהירו בשבוע שעבר, על רקע היוזמה להקים ועדת חקירה, שאין להם מה להסתיר. אולם, בדו"ח נטען כי "בדיקה מעמיקה ויסודית של מקורות המימון של ארגונים אלו ושל מסמכים גלויים ואתרי אינטרנט של קרנות ערביות, בנקים איסלאמיים, כלי תקשורת ערביים, ומחקרים שנערכו בחו"ל, וחיבור בין הממצאים השונים – מגלה כי ישנה תמיכה נרחבת של מקורות מימון ערביים בארגוני שמאל קיצוני בישראל."

בארגון טוענים כי "כסף ערבי מממן ארגונים הפועלים ליצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל, קריאות לחרם על מדינת ישראל, קריאה וסיוע להעמדת בכירים במדינת ישראל לדין על ביצוע פשעי מלחמה, חיזוק הזהות הפלסטינית של ערביי ישראל וניתוק זיקתם למדינת ישראל, חיזוק הזהות והאחיזה הפלסטינית-איסלאמית בירושלים, חיפה, יפו, הנגב והגליל."

מארגון "בצלם" נמסר בתגובה לטענות: "שלא כפי שנטען בדו"ח המופרך של 'אם תרצו' – ארגון 'בצלם' מקבל מימון מארבע מדינות ידידותיות לישראל: שוויץ, דנמרק, הולנד ושבדיה. הכסף מגיע מהמדינות עצמן ואילוNDC משמש להעברת הכספים. 'אם תרצו' מוזמנים להגיש תלונה במשטרה אם יש להם טענות ומענות נוספות."

בארגון "שוברים שתיקה" הפנו אצבע מאשימה לעבר אביגדור ליברמן: "כנראה ששר החוץ, שהעולם המערבי כבר מתייחס אליו כאל אישיות בלתי רצויה, החליט להפוך את מדינת ישראל כולה למצורעת ולהחריב את יחסיה עם שוויץ, דנמרק, הולנד ושבדיה, שהגוף שמעביר מטעמן כספים הוא– NDC ואילו "שוברים שתיקה" מקבל תרומות אך ורק ממדינות ידידותיות ואם שר החוץ, הממשלה והשותפים האסטרטגיים שלהם מארגון 'אם תרצו' רוצים להופכן למדינות אוייב, יש להם את הכלים הדיפלומטיים לעשות כן."

גם בארגון "עדאלה" דחו את הטענות ומסרו כי "אגודת הרווחה היא קרן בינלאומית הפועלת מזה עשרות שנים, תומכת בארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים ונהנית ממעמד מכובד וחשוב במדינות אירופה, ומשרדה הראשי בז'נבה. מעולם לא נטען נגד היושר שלה באף מדינה ברחבי העולם. מעולם לא שמענו ולא ידענו ולא נטען שהקרן תומכת או מממנת בפעולה כלשהי נגד החוק, ועל כן תמיכתה בשיפוץ מבנים בירושלים לא רק חוקית אלא מבורכת ובוודאי מתיישבת עם נורמות המשפט הבינלאומי.

 "לגבי NGO Development Center – היא לא רק קרן חוקית כשרה למהדרין אלא דווקא נתמכת על ידי ממשלות רבות ממערב אירופה."

http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-4011914,00.html

בהכנת הידיעה השתתפו יובל מן ואביגיל לושי

* * *

צבי אל-פלג

מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948?

המאמר פורסם ברבעון שפה האנגלית

THE JERUSALEM QUARTERLY, 1989

חוברת מס' 50 בעריכת עמנואל סיון וזאב שטרנהל

חלק ראשון

הערבים-הפלסטינים נוהגים להגדיר את שקרה להם ב-1948 כ"אסון" ("נכבה"). רק מעטים יודעים שאסונם בא להם מידי אחיהם ובראש ובראשונה מידי המלך עבדאללה – ששאף ללכד את הערבים תחת מלך ערבי אחד וסיפח את הגדה המערבית לממלכתו.

מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948?

הרעיון של "פלסטין עצמאית", החל מתגבש בתודעת ערביי ארץ-ישראל נוכח המציאות המדינית שנוצרה במזרח התיכון לאחר מלחמת-העולם הראשונה: בנות הברית הקימו יחידות מדיניות נפרדות על חורבות האימפריה העות'מאנית – את עיראק, עבר-הירדן, סוריה ולבנון. חבר הלאומים הטיל על המדינות החדשות משטרים מנדטוריים של בריטניה וצרפת. תפקידן של הארצות המנדטוריות היה להצעיד את המדינות באזור לקראת עצמאות. אולם המנדט של בריטניה על ארץ-ישראל היה שונה מהאחרים בכך, שקיפל בתוכו התחייבות לסייע ליהודים להקים בארץ-ישראל את ביתם הלאומי.

בשנים שלאחר המלחמה אכן זכו בהדרגה המדינות במזרח התיכון בעצמאות, ובמקביל הלך והתחזק בארץ-ישראל המפעל הציוני. שתי תופעות אלו – עצמאות במדינות השכנות והמפעל הציוני – חידדו אצל הערבים בארץ-ישראל את תודעתם הקיבוצית ואת תחושת גורלם הייחודי כבני פלסטין. מכאן והלאה הייתה שאיפתם להשתחרר מהמגבלות שהמנדט הבריטי הטיל על עצמאותם ולזכות במעמד דומה לזה של אחיהם מעבר לגבול.

בתחילה ניסו להיחלץ מהמנדט הבריטי על-ידי הטענה שפלסטין הינה חלק מסוריה ("סוריה הדרומית"), אותה סוריה שבה שלטה בשנים 1920-1918 ממשלה לאומית בראשות המלך פייצל בן חוסיין. אבל לאחר שהצבא הצרפתי שם קץ לממשלה זו וכפה את שלטון המנדט הצרפתי על סוריה ביולי 1920, הורידו הפלסטינים את רעיון "סוריה הדרומית" מן הפרק. מכאן והלאה היה היעד של מאבקם – "פלסטין עצמאית". את המאבק הם ניהלו לסירוגין באמצעים מדיניים ובמעשי אלימות והשתדלו לגייס לעזרתם את העולם הערבי והמוסלמי.

בעיקר היה פעיל בכך חאג' אמין אל-חוסייני. הוא נבחר לנשיא המועצה המוסלמית העליונה (ממ"ע) ב-1922 – בנוסף לתפקידו כמופתי ירושלים (או "המופתי הגדול") ומיד החל יוצא בעצמו ושולח משלחות לארצות ערביות ומוסלמיות לשם גיוס כספים ודעת קהל. שיא במאמץ זה היה מפעל שיקום המסגדים ב"אל-חרם אל-שריף". מבצע השיקום נמשך בשנות העשרים בעזרת כספים שגויסו אצל מוסלמי העולם. בדרך זאת גם חדרה בעיית פלסטין לתודעת רבים בארצות השכנות והחל תהליך של סולידאריות עם מאבק הפלסטינים.

 עד 1936, סולידאריות זו לא חרגה מן העזרה החומרית לשיפוץ המסגדים ומכמה הצהרות תמיכה. ואולם המאורעות שפרצו באותה שנה הביאו למפנה מסוים: לראשונה החלה מעורבות מדינית של הממשלות הערביות בשאלת ארץ-ישראל. בתחילה הייתה מעורבות מוגבלת ועלתה בדרך-כלל בקנה אחד עם האינטרסים של בריטניה בעלת ההשפעה על אחדות מאותן ממשלות. אלא שמאבק הפלסטינים בארץ-ישראל עורר הזדהות של ציבורים רחבים בעולם הערבי. במשך הזמן צברה הזדהות זו תנופה והיתה לה השפעה על העמדות שנקטו המשטרים הערביים.

 עד לסיומם של מאורעות הדמים של שנות השלושים, לא נענו עיקר תביעות הפלסטינים על-ידי הבריטים. אך התמיכה בהם מצד מדינות ערביות והשפעת מאורעות חיצוניים, הביאו לתפנית במדיניות בריטניה: במאי 1939 פורסם "הספר הלבן של מקדונלד" ובו הגבלות חמורות על המפעל הציוני.

"הספר הלבן" קבע כי בחמש השנים הבאות (היו אלו שנות רדיפת היהודים באירופה) רק שבעים וחמישה אלף יהודים יורשו להיכנס לארץ-ישראל ולאחר תקופה זו תהייה עליית יהודים תלויה בהסכמת הערבים. כן הוגבלה שם באורח קיצוני רכישת אדמות על-ידי יהודים, וממשלת בריטניה הצהירה על כוונתה להעניק לארץ-ישראל, בעלת רוב ערבי, עצמאות מדינית לאחר עשר שנים.

היישוב היהודי לא השלים עם גזירות "הספר הלבן" ויצא למאבק נגדן. המאבק נמשך עד לאחר מלחמת העולם השנייה – כאשר הממשלה הבריטית החליטה לזנוח את המנדט ולהעביר לאו"מ את ההכרעה על עתיד ארץ-ישראל. כאשר עצרת האו"מ קיבלה ב-29 בנובמבר את ההחלטה לחלק את א"י לשתי מדינות – יהודית וערבית – שמחו עליה היהודים ואילו הערבים יצאו נגדה.

הדעה הרווחת היא שמדינה פלסטינית לא קמה ב-1948 בשל המלחמה שניטשה אז בין מדינות ערב לישראל וכתוצאה מאותה מלחמה. מעקב אחר המעשים והמחדלים של מדינות ערב מצביע על כך שלמרות מחויבותן לנושא הפלסטיני, גברו האינטרסים שלהן על אותה מחויבות, או שגרמו לכך שהמחויבות תפורש בהתאם לאינטרסים. הפלישה של צבאות ערב לא"י לא היתה רק האמצעי שנועד להשיג לפלסטינים עצמאות מדינית, אלא גם התוצאה מהיעדר קונצנזוס בין מדינות ערב באשר לעצמאות כזאת.

מעורבות מדינות ערב בבעיית פלסטין

 היחס של מדינות ערב לנושא הפלסטיני התפתח בהדרגה ממחויבות פאסיבית בשנות ה-20 וה-30 למעורבות פעילה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בתחילה היתה זו מחויבות ברמה הדקלרטיבית. אולם באמצע שנות הארבעים – כאשר הליגה הערבית הוקמה – התמסדה המחויבות במסמכי היסוד של הליגה. באחת ההחלטות של הוועד המכין, שהתכנס ב-7 באוקטובר 1944 באלכסנדריה, נאמר כי "פלסטין מהווה חלק חשוב של העולם הערבי, ואין לפגוע בזכויות הערבים [שבה] בלי שייפגעו השלום והיציבות בעולם הערבי."

[Muhammad Khalil, The Arab States and the Arab League, Vol.2 (Beirut, 1962) pp. 55-56;Ahmed Gomaa, The Foundation of the League of Arab States (London, 1977) p. 274]

מייסדי הליגה גם התחייבו לתמוך "בעניינם של ערביי פלסטין [ולפעול] להגשמת שאיפותיהם החוקיות ולהגנת זכויותיהם הצודקות". [מיכאל אסף, תולדות התעוררות הערבים בארץ-ישראל ובריחתם (תל-אביב, 1970), עמ' 167.]

במארס 1945 נחתמה אמנת הליגה. המחויבות לעניין הפלסטיני באמנה היתה חד-משמעית. המחויבות העמיקה עוד יותר כאשר עתידה המדיני של ארץ-ישראל עמד להכרעה בתקופה שלאחר המלחמה: בתגובה על פרסום המלצות ועדת-החקירה האנגלו-אמריקנית באפריל 1946, [ראה ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ-ישראל, עורך עזריאל קרליבך (תל-אביב, 1946) ע"מ 765-719] – התכנסו שליטי ערב לדיון בדרכי תגובה, באנשאץ שליד קאהיר. בין השאר הוחלט שם ש"פלסטין היא ערבית ואין לבתרה מיתר הארצות הערביות. היות והיא לב האומה הערבית הגדולה וגורלה תלוי בגורל מדינות ערב, על כן אנו רואים את בעיית פלסטין כחלק בלתי נפרד מבעיותיהן הלאומיות היסודיות." [דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטארית העיראקית. תרגום: ש. שגב (תל-אביב, 1954), עמ' 38.]

הכינוס באנשאץ היה הראשון בשורה של צעדים שארצות ערב נקטו במגמה למנוע בואם של יהודים – שרידי השואה באירופה – לארץ ישראל והקמתה של מדינה יהודית. באנשאץ נדחו בתוקף המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית לאפשר את העלייה המיידית של מאה אלף יהודים בתוספת אזהרה, שאישור המלצות הוועדה "ייחשב לפעולה תוקפנית המכוונת נגד הליגה". [שם, עמ' 39].

צעד נוסף במעורבות הליגה נעשה כחודש לאחר מכן, במושב המועצה שלה בבלודאן (סוריה). כאן החליטו המתכנסים שכל אחת משבע המדינות החברות בליגה תשלח איגרת זהה לממשלות בריטניה וארה"ב בתביעה להיכנס עימן למשא-ומתן בעניין פלסטין. החלטה נוספת קבעה שמדינות ערב תסייענה למאבק הפלסטיני בכסף ובנשק. זאת, באשר לחלק הגלוי של המושב. ואילו הפרק הסודי כלל בעיקר שתי אזהרות, למקרה שהמאבק על ארץ-ישראל יוחרף: שמדינות ערב "לא תוכלנה למנוע התנדבות עמיהן לעזרת אחיהם בנשק ובכוח אדם," וכן שמדינות אלה תעיינָה בביטול זכויות – בעיקר בתחום הנפט – של חברות מערביות.

 [518-517Khalil, pp.; ועדת החקירה העיראקית, עמ' 42-40, 45.]

כאן הונח היסוד להתערבות חברות הליגה במלחמה שעתידה הייתה להתלקח כעבור שנתיים בארץ-ישראל. כאן גם נקבע העיקרון שלא בידי הפלסטינים תהיה הסמכות לקבוע את גורל מולדתם אלא בידי חברות הליגה. דבר זה בא לידי ביטוי בשתי החלטות שהתקבלו שם: להקים מועצה מורכבת מנציגי מדינות ערב לטיפול בבעיית פלסטין; וכן הקמת "המוסד הערבי העליון" – להבדיל מ"הוועד הערבי העליון" שהוקם על-ידי הפלסטינים עצמם באפריל 1936 ושקיומו נאסר על-ידי הבריטים באוקטובר 1937. כך לקחו לעצמן מדינות הליגה את האפוטרופסות על בעיית פלסטין.

בהתאם לדרישת חברות הליגה בבלודאן, הזמינה בריטניה את מדינות ערב ללונדון לדיונים על בעיית ארץ-ישראל. גם נציגי הסוכנות היהודית הוזמנו לוועידה שנערכה בספטמבר 1946 ובינואר 1947. הערבים דחו שם את תוכנית מוריסון-גריידי לחלוקת א"י לארבעה קאנטונים – אחד מהם יהודי – תוכנית שהוגשה בשם ממשלת בריטניה. [יוסף אמיתי, "מדינות ערב ומלחמת ארץ-ישראל, 1948-1945", עיונים בחקר המזרח התיכון, מס. 5 (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1976), עמ' 18]. הערבים הציעו תוכנית משלהם, שעיקרה הקמת מוסדות עם רוב ערבי במדינה פלסטינית עצמאית. היהודים אמורים היו ליהנות במדינה הזאת משוויון אזרחי, חופש פולחן דתי ומאוטונומיה תרבותית. [אשר גורן, הליגה הערבית (תל-אביב, 1954), עמ' 134-132; אמיתי, עמ' 19; כן ראה התזכיר שהגישה ממשלת בריטניה לוועידת לונדון Khalil pp. 522-524].

 ועידת לונדון נכשלה. היהודים והערבים היו, כמובן, רחוקים מלקבל את ההצעות שהועלו שם, ואילו ממשלת בריטניה, אשר לפני המלחמה נטתה ללכת לקראת הערבים, נמצאה עכשיו תחת לחץ ארה"ב ודעת הקהל העולמית. על רקע הרושם הקשה של שואת היהודים באירופה, תבעו גורמים אלה את פתיחת שערי ארץ-ישראל לעלייה יהודית. לאחר כשלון הוועידה, הודיעה הממשלה הבריטית ב-18 בפברואר על החלטתה להעביר את בעיית ארץ-ישראל לאו"מ.

עצרת האו"מ שדנה בבעיית א"י בין ה-28 באפריל ל-16 במאי 1947, החליטה למנות ועדה שעליה הוטל לחקור ולהציע פתרון. ועדת החקירה של האו"מ (אונסקו"פ) פירסמה את הדו"ח שלה בסוף חודש אוגוסט ובו המלצה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות – ערבית ויהודית.

הוועדה המדינית של הליגה התכנסה לדון במסקנות ועדת או"מ. מושב זה, בספטמבר 1947, בצופר שבלבנון, נערך לפי יוזמת ראש ממשלת עיראק – צאלח ג'בר. גם כאן חזרו המוטיבים של הכנסים הקודמים: איום בסנקציות נגד בריטניה וארה"ב, החלטה על סיוע לערביי פלסטין ואיום בהתערבות צבאית. [לגבי פירוט הדיונים בצופר, ראה ועדת החקירה העיראקית, עמ' 52-49].

במחנה הערבי נוכחו לדעת שרעיון חלוקת ארץ-ישראל צובר תמיכה. על כן הוגברו המאמצים למנוע, או לפחות לעכב, את מימושו של רעיון זה. במסגרת המאמצים הללו ראוי להזכיר את ההצעה שהגיש המוסד הערבי העליון לוועדה המיוחדת של האו"מ (ועדת אד-הוק) להקמת "מדינה פלסטינית דמוקרטית". [Khalil, pp. 531-532]. לאחר שנים רבות עתיד היה אש"ף להשתמש בהצעה זו כסיסמתו – בתוספת התיבה "חילונית". ההצעה לא השאירה את רישומה על מהלך המאורעות. ברגע האחרון ניסו מדינות ערב לעכב את החלטת החלוקה של עצרת האו"מ על-ידי הצעה שהביא ב-29 בנובמבר 1947 כמיל שמעון, בשם המשלחות הערביות לעצרת – להקמת מדינה פדרטיבית שתכלול קאנטון ערבי וקאנטון יהודי. מרבית חברות האו"מ ראו בהצעה תכסיס שנועד רק לעכב את החלטת העצרת. ההצעה נדחתה – ובו ביום קיבלה עצרת האו"מ את החלטת החלוקה.

ההחלטה שעוררה שמחה ותקווה אצל היהודים בארץ-ישראל ובתפוצות, גרמה להתפרצויות של זעם ולתחושת ייאוש במחנה הערבי. המאמץ הערבי למנוע את ההחלטה נכשל. עכשיו גייסו מדינות ערב את כל האמצעים כדי להרתיע את האו"מ מליישם את החלטתו.

כל שיכלו המדינות הערביות להסכים ביניהן, היה למנוע הקמת מדינה יהודית; ואילו בכל שאר הנושאים, כמו מידת התערבות אם מדינה יהודית תקום, וכן – בעיית הריבונות של פלסטין בעתיד, נמשכו חילוקי הדעות והחריפו. בהכללה ניתן לומר שבזירה הערבית ניצבו שלושה גורמים:

המחנה הפלסטיני בהנהגת חאג' אמין אל-חוסייני, המלך עבדאללה ומחנה מדינות ערב הלא-האשמיות. בשני קצות הזירה ניצבו חאג' אמין ועבדאללה, עם תביעות מנוגדות בתכלית; ואילו העמדות של שאר חברות הליגה נעו בין הקטבים והשתנו בהתאם לנסיבות ולאינטרסים של כל אחת מהן.

המחנה הפלסטיני

מחנה זה היה חסר אונים מלכתחילה, וכאמור, התקשה להתייצב נוכח האתגר הציוני. מצבו החמיר ככל שהתקרבה שעת ההכרעה על גורל הארץ במחצית השנייה של שנות הארבעים. גם כאן, כמו בין מדינות ערב, התקיים קונצנזוס ככל שמדובר היה בשלילת הקמתה של המדינה היהודית; ואילו בכל השאר לא היתה הסכמה. הכוונה בעיקר להתנגדות האופוזיציה לשלטונו של חאג' אמין והאוריינטציה שלה על המלך עבדאללה כפונקציה של אותה התנגדות.

במבט לאחור מזדקרת דמותו של חאג' אמין כמנהיג אשר במשך עשרות שנים עיצב את רעיון התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית והקים מסגרות ארגוניות שנועדו לקדם רעיון זה. ספק אם אדם אחר במקומו היה מצליח להחזיק תקופה ארוכה כל-כך (כ-30 שנה) בהגה המנהיגות. יותר מכל אדם אחר הוא הצליח הביא להזדהות בעולם הערבי והמוסלמי עם המאבק הפלסטיני. הוא החדיר בהמוני המוסלמים והערבים בעולם את התחושה שהיהודים מהווים כביכול סכנה למקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, כשם שהצליח לטעת בלב מיליוני ערבים בארצות האזור את הפחד ממגמת ההתפתחות המדומה של ישראל הציונית אל עבר כל ארצות-ערב. בין מנהיגי הפלסטינים הוא היה אחד היחידים – אם לא היחיד – שלא הפיק תועלת חומרית ממעמדו. פלסטין עצמאית היתה מטרתו והוא חתר להשגת מטרה זו בנחישות ובעקביות. כל השאר – הפאן-ערביות והפאן-איסלאמיות – שימשו אמצעים להשגת המטרה.

אבל אם תכונות אלו שלו נתנו לפלסטינים מנהיג שאירגנם והובילם למאבקים נגד הבריטים והציונות, הרי שתכונותיו האחרות מנעו מהם לקטוף את פירות מאבקיהם והיו בין הגורמים שהוליכו אותם בסופו של דבר ל"שואת פלסטין" (נכבת פלסטין) ב-1948.

ראשית, משום שהוא הקים נגדו יריבים על רקע של תחרות אישית, רדף אותם ואף התיר את דמם.

 [Martin Kramer, Islam Assembled: The Advent of the Muslim Congress (New York, 1986), p.127].. כן ראה זיכרונות אכרם זועיתר – ביאן נוהייד אל-חות, אל-קיאדאת ואל-מאססאת אל-סיאסיה פי פלסטין, 1948-1917 (הדפסה שנייה, עכו 1948), עמ' 245-244].

בהקשר הזה ראוי לציין פנייה נדירה אליו מצד משכילים פלסטיניים ב-1938, אשר ההרג ההדדי בקרב הפלסטינים הדאיגם מאוד. הם שלחו, אפוא, אחד מהם – ד"ר עומר אל-ח'ליל – לחאג' אמין ללבנון שישכנע אותו לפרסם הודעה השוללת "רצח ערבי על-ידי ערבי," אך הוא סירב. [מפי חנא עצפור – אחד מאותה קבוצת משכילים – אל-חות, עמ' 403].

שנית, משום שהיה קיצוני באופיו וקנאי לדעותיו, תכונות שמנעו גמישות שעשויה היתה להביא תועלת לעניין הפלסטיני. את גישתו לאורך כל דרכו הפוליטית ניתן להגדיר ב"הכול או לא כלום," וכך הוא הביא את עמו אל הלא-כלום – ואף למטה מזה.

בתקופה שבין שובו ביוני 1946 מצרפת (לשם נמלט מגרמניה, לאחר תבוסתה של זו במלחמה) למזרח התיכון ועד לפלישת צבאות ערב לא"י במאי 1948, הוא ניהל מאבק עקבי למען עצמאות פלסטינית. אמנם מאבק זה התקשר למלחמתו נגד תוכנית החלוקה ונגד הקמת מדינה יהודית, אולם נוכח מגמת עבדאללה הוא היה מוכן להקים ישות מדינית פלסטינית, ואפילו רק מינהל פלסטיני שיהיה אחראי לניהול החיים השוטפים באזורים הערביים של ארץ-ישראל. ניסיונות אלה הוכשלו על-ידי הליגה, למרות המחויבות לעניין הפלסטיני מצד מרבית מדינות ערב (להלכה מצד כולן) שמצאה את ביטוייה, כאמור, גם במסמכי היסוד של הליגה הערבית.

הנהגה הפלסטינית ידעה שמאז ראשית שלטונו בעבר הירדן המזרחי, רקם המלך עבדאללה את החלום להרחיב את תחומי ממלכתו. בעבר לא היתה לחלום הזה משמעות אופרטיבית; ואולם עתה נחרדו המנהיגים הפלסטינים נוכח הכנותיו המעשיות לסיפוח. חאג' אמין ביקש לחסום את דרכו של עבדאללה, ועוד ב-1947 העלה את הרעיון להקמת ממשלה פלסטינית, אך נתקל בהתנגדות הליגה. [גורן, עמ' 199. כן ראה יוסף נבו, עבדאללה וערביי ישראל (תל-אביב, 1975) עמ' 45].

מאותה סיבה (החשש מכוונות ההתפשטות של עבדאללה) התנגד חאג' אמין לרעיון הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל, רעיון שעלה בדיוני הליגה בבלודאן (יוני 1946) ובעאליה (אוקטובר 1947). לכול היה ברור, שבפלישה רצה עבדאללה – ונתמך בכך על-ידי העיראקים – למנוע מחאג' אמין ומההנהגה הפלסטינית הקמת מוסדות פלסטינים עצמיים לקראת הפינוי הצפוי של הבריטים – ולאחר הפינוי הזה. סיבה נוספת: רצון המלך לתפוס בפועל שטחים גדולים ככל האפשר מערבית לירדן.

למרות איומיהן בהתערבות צבאית לטובת הפלסטינים, קיוו מדינות ערב שהאיומים בלבד יספיקו כדי למנוע את ביצוע תכנית-החלוקה ושהן לא תידרשנה לממש את איומיהן. חאג' אמין דחק באותן מדינות למנוע את הפלישה, ואף הגיש לראשי מדינות ערב תזכיר ברוח זו – בעת שאלה התכנסו לדיונים בקאהיר – זמן קצר לאחר החלטת החלוקה של עצרת האו"מ.[Kimche p.80; כן ראה אל-חות, עמ' 583-580].

התלות של הפלסטינים בליגה היתה רבה מאוד. חאג' אמין ביקש לקבל ממנה עזרה, אבל רצה לשלם תמורתה ככל האפשר פחות – במונחים של ויתור על הריבונות מצד ההנהגה הפלסטינית. בכך לא הצליח; אבל ככל שחלף הזמן, נאלצו הפלסטינים להשלים עם התמעטות השפעתם על עניינים חיוניים לעתידם. למושב הליגה בעאליה, שבו נידונה הבעיה הפלסטינית, חאג' אמין לא הוזמן כלל. למרות זאת הוא נסע לשם וכפה את נוכחותו במושב; אבל כל שהוחלט בעאליה, היה בניגוד לרצונו: הוא תבע למנות אותו או את עבד אל-קאדר אל-חוסייני למפקד "צבא ההצלה" (ג'יש אל-אנקאד). אך למרות התנגדותו ומחאותיו, נמסר התפקיד לפאוזי אל-קאוקג'י. הוא גם תבע שם ממדינות ערב להסכים להקמת ממשלה פלסטינית גולה. הבקשה נתקלה, כצפוי, בהתנגדות המדינות ההאשמיות והליגה דחתה את בקשתו על הסף. [עארף אל-עארף, אל-נכבה, א' (ביירות, ל"ת), עמ' 15].

נוכח מציאות זו התחיל "המוסד הערבי העליון" לארגן צבא שיסור למרותו. "הג'יהד הקדוש" (אל-ג'יהד אל-מוקדס) נקראו היחידות שהוקמו, וחאג' אמין מינה את עבד אל-קאדר אל חוסייני לפקד עליהן. זו היתה מעין קריאת תיגר על מגמת הליגה לשלול מההנהגה הפלסטינית כל סמכות שהיא בניהול מאבקם של הפלסטינים. מהדרמה הזו לא נעלם גם האלמנט האישי של חאג' אמין: במינוי פאוזי אל-קאוקג'י הוא ראה פגיעה בכבודו. הוא גם הרחיק לכת כאשר טען שקאוקג'י הוא סוכנם של הבריטים ושל עבדאללה. אך המניע העיקרי שלו היה ונשאר לחסום את מגמת הסיפוח של המלך הירדני.

הזדמנות נוספת לנסות ולעכב את צעדי עבדאללה נקרתה למוסד הערבי העליון במושב הליגה בפברואר 1948 בקאהיר. במושב הזה גבר לחצה של ירדן על יתר מדינות ערב לקבל החלטה לפלוש לארץ-ישראל. הזמן עד ליציאת הבריטים מארץ-ישראל הלך ונתקצר, וחאג' אמין ביקש ליצור עובדות בטרם יאחר את המועד. הוא העלה, אפוא, בפני ליגה מספר דרישות וביניהן:

להקים ממשלה פלסטינית זמנית שתיטול את האחריות עם הפינוי הבריטי או לפני כן.

מינוי נציג מטעם המוסד הערבי העליון במפקדה הכללית לענייני פלסטין שהליגה הקימה.

למסור את המינהל המקומי לידי "הוועדים הלאומיים" בערים השונות.

מילווה של הליגה למוסד הערבי העליון למימון המשך המאבק על-ידי הפלסטינים ולשם סיוע לנפגעיהם.

[ועדה פרלמנטארית עיראקית, עמ' 59-57; אמיתי, עמ' 46-44].

הליגה דחתה את התביעות של חאג' אמין והמוסד הערבי העליון מכל וכול. באותה עת גברו פעולות האיבה של יחידות הג'יהאד הפלסטיניות נגד היישוב היהודי. במיוחד הצליחו יחידות אלו לפגוע בתחבורה בדרכים. הדברים הגיעו עד לידי כך, שבחודש מארס הציע נציג ארצות הברית במועצת הביטחון של או"מ לדחות את ביצוע החלטת החלוקה. בנסיבות האלה, אין תימה שבהנהגה הפלסטינית האמינו שדי יהיה בסיוע של הליגה לפלסטינים כדי שהם ישתלטו על הארץ.

אבל דווקא אז התברר שדבר לא יוכל להזיז את עבדאללה מתוכניתו, וכן שיריביו בליגה חלשים מכדי לעצור בעדו. על רקע זה עשה המוסד הערבי העליון מאמצים להפגין את עצמאותו. כך, למשל, כאשר גבר זרם הפליטים הבורחים לארצות השכנות, פנה חאג' אמין לממשלות הערביות ותבע מהן "להורות לקונסולים שלכם בפלסטין לסייע לנו בעניין זה (מניעת אשרות כניסה לארצות ערב). [מוחמד אמין אל-חוסייני, חקאאיק ען קד'ית פלסטין (הוצאה שלישית, קאהיר 1957), עמ, 72;Khalil, pp. 533-544 [ .

אלא שכל הצעדים שנקט המוסד הערבי העליון, וכל הניסיונות של חאג' אמין למנוע או לעכב את מגמת ההתפשטות של עבדאללה לעבר פלסטין –היו לשווא. חאג' אמין דמה למי שמנסה לעצור בכף ידו נהר זורם.

המשך יבוא

* * *

גם השטן לא היה יכול לחבר סצנריו מטורף יותר. את המאבק המוצדק נגד האירגונים המשתמשים נגדנו בכספי אוייבינו – מנהל פוליטיקאי מפוקפק וגס-נפש שכבר כעשר שנים אמור לעמוד למשפט על עבירות חמורות; אך מאחר שהליברמן הזה הוא המנהל את המאבק, וגם אומר במהלכו הרבה דברים נכונים מאוד, דברי אמת, כי הוא לא טיפש ולכאורה גם לא שונא ישראל – צוהלים אויבינו מבית ומחוץ על סכלותנו – מאחר שאם ליברמן הוא המדבר בשמנו – זה מבטיח להם ששום דבר לא יפריע להם להמשיך במלחמתם המתוחכמת נגדנו. אז אולי הוא בכלל סוכן רוסי ופועל לטובת הערבים?

בינתיים הכי חשוב להתרכז במשפטו של ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לנו, הפושע אהוד אולמרט, שמהדחתו יצאו נשכרים נתניהו וליברמן.

* * *

משה גרנות

אין פגישה

עיון בשיר של מנחם פאלק

 מתוך ספרו "ליצן בסמטאות הלב"

צור אות, 2011, 271 עמ'

מנחם פאלק

צֹאן מַרְעִיתוֹ

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיִינוּ צְרִיכִים

לִפְגֹּשׁ אִישׁ חָשׁוּב

שֶׁמִּפְּאַת חֲשִׁיבוּתוֹ

שָׁכַח לְהַגִּיעַ לַפְּגִישָׁה.

הָיוּ לְיָדוֹ מַאֲמִינִים

שֶׁהָפְכוּ לְצֹאן מַרְעִיתוֹ

שֶׁהָלְכוּ בְּעִקְבוֹתָיו

לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.

וְאָנוּ דִּבַּרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ

אֶל עַצְמֵנוּ

שִׁבַּחְנוּ זֶה אֶת זֶה

נֶהֱנֵינוּ מֵהָאֲוִירָה הַטְּרוֹם-הַצָּגָּתִית

וְיִחַלְנוּ לָאֵין־פְּגִישָׁה הֲבָּאָה.

גַּלְגַּל הַחַיִּים נִמְשַׁךְ

מֵעֵבֶר לְרַב יָחִיד אֶחָד

וְצֹאן מַרְִעִיתוֹ הַמּוֹנֶה רַגְלַיִם בּוֹדְדוֹת.

אֲפִלּוּ מֵעֵבֶר לַמִּלִּים הַכְּתוּבוֹת.

כִּי הַחַיִּים חַיָּבִים לְהִמָּשֵׁךְ

כְּדֵי לִצְבֹּר עוֹד חֲוָיוֹת מְתַקְּנוֹת

לִקְרַאת הַשִּׁיר הַבָּא.

הסיטואציה המתוארת בשיר היא קומית – כמעט צינית: אישיות חשובה, כנראה רב, שיש לו חסידים, אמור להגיע לפגישה עם צאן מרעיתו, אך כדי להדגיש את חשיבותו – הוא שוכח להגיע להתוועדות הזאת. חסידיו מנצלים את האין-פגישה כדי לשבח את עצמם ואת זולתם, ועובדה זאת מחממת את ליבם יותר מאשר אילו התקיימה הפגישה. מסתבר שחסידיו של אותו איש מונעים על ידי הרגליים, ולא על ידי הראש, לכן גלגל החיים ממשיך את סיבוביו, בלי להתחשב ברב החסר, ובלי להתחשב במה שייכתב בעקבות האין-פגישה. הפיצוי היחיד בעל הערך מהמציאות הקומית הזאת הוא היווצרות שיר.

אין בשיר שלפנינו לשון פיגורטיבית ייחודית, ולמעשה מדובר בהיעדר מבנה פרוסודי מובהק או מרומז – סגולתו של השיר הזה היא בחשיפת אמת, וכידוע אחת הפונקציות העיקריות של האמנות היא האומן – האמת: חשיבותו של אדם לעולם אינה נמדדת בכלים הנכונים, ואנשים יכולים ליצור חוויה גם מאין פגישה אם הם מסוגלים לשבח את עצמם ואת זולתם. הנהיה אחרי גורוים (לשון רבים של גורו) היא בדרך כלל עניין של רגליים, ולא של ראש. ועיקר העיקרים: כל מעידה של האדם ראוי כי ישירו עליה.

* * *

צוותא מגישה: "מי מכיר את האיש שבשיר?"

עורך ומנחה: ד"ר דן אלמגור

סדרת ערבי הזמר תוקדש הפעם ל"שותף השלישי", שבלעדיו אין שיר. בכל אחת מחמש התוכניות של הסדרה יצדיע דן אלמגור, בסגנונו המיוחד, לשיריהם של גדולי הזמרות והזמרים של הזמר העברי. בהם: שושנה דמארי ויפה ירקוני, שמעון ישראלי ואסתר עופרים, אריק לביא ואריק אינשטיין, חוה אלברשטיין ויהורם גאון, שלמה ארצי, יהודית רביץ, נורית גלרון, ירדנה ארזי, עופרה חזה ואחינועם ניני, יהודה פוליקר, בועז שרעבי ועוד רבים רבים וטובים.

שורה של מבצעים, בהם חדשים ומוכרים, יגישו לנו עם הקהל חגיגת זמר עברי במיטבו. כל האירועים יתקיימו ביום ו' בשבוע, בשעה 11:00 בבוקר.

מופע מס' 1 – 18/2 – "אהבתי שיר ישן וים כחול" הצדעה לחווה אלברשטיין, יהורם גאון ואסתר עופרים.

מופע מס' 2 – 4/3 – "אריה שאג – מי לא ישיר" הצדעה לאריק לביא ואריק אינשטיין.

מופע מס' 3 – 8/4 – "קול באשה חדווה", הצדעה לשבע זמרות ישראליות גדולות (אסתר עופרים, רחל אטס, צילה דגן, יהודית רביץ, נורית גלרון, רבקה זהר ועוד).

מופע מס' 4 – 20/5 – "תשיר, היא אמרה לי" הצדעה לזמרים ישראלים גדולים (יהודה פוליקר, שלמה ארצי, מתי כספי, בועז שרעבי ועוד).

מופע מס' 5 – 10/6 – "זר של שושנים", הצדעה לזמרות הגדולות בנות תימן, מברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי עד עפרה חזה ואחינועם ניני.

ניהול מוסיקלי: גבי ארגוב. בין המשתתפים: ששי קשת, קרן הדר, רמה מסינגר, גלית גיאת, יונית שקד גולן, אורי הרפז, דפנה זהבי, חני דינור, עופר כלף, נתן סלור, גיא שגיא, גל דה פז, אתי וקנין, אילן שכטמן, נועה ארגוב ואחרים.

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" – למנוי 520 ₪. מחיר מוזל לכרטיס בודד 110 ₪.

כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

אהוד מנור: לשם מה להתהדר בנוצות מרוחות זפת?

מה לרגש-שכל-מעש לאומי ולגזענות מה? [גיליון 607] לשם מה להתהדר בנוצות מרוחות זפת של טווס מת על מנת לטעון טענה שכל כולה רגש-שכל-מעש לאומיים מהסוג המאפיין כמעט כל אדם שפוי ברחבי העולם כולו? תמהתני.

אהוד מנור

* * *

ישראל הר: בדמעות בעיניי קראתי

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

שלום אהודים יקרים

בדמעות בעיניי קראתי זה עתה [ושבתי וקראתי שנית] את סיפורו של ידידי ישראל זמיר "גר צדק". תודה לכם, עורכי חדשות בן עזר. ובכלל לקרוא מסותיו של ישראל זמיר בגיליונות המכתב עיתי מסב תענוג.

עלו והצליחו

שלכם 

יִשְׂרָאֵל הַר 

* * *

נעמן כהן

אלטלנה – עריקה מצה"ל והֶרֶג חייליו –

 כמופת מוסרי

ח"כ יריב לוין מהליכוד, קרוב משפחתו של מפקד אלטלנה אליהו לנקין, יוזם מבצע שעלותו מוערכת במיליוני שקלים למשיית האונייה אלטלנה (במנוף...)* מקרקעית הים ולהנציחה בחוף תל אביב. ("ידיעות", 22.12.10, עמ' 14). אפילו שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין, שפתח במסע יחצ"נות לספר חדש שחיבר, טוען, בניגוד לאמת ההיסטורית, כי הוא "מאמין" כי האצ"ל: "גירש את הבריטים," והוא בהחלט תומך בהעלאת אלטלנה ובהנצחתה. ("ישראל היום", שישבת עמ' 31). כן, לא יאומן, שר החינוך לשעבר רואה בעריקה מצה"ל בעת מלחמה, ובהריגת חיילי צה"ל – מופת מוסרי. כיוון שכך חשתי לבדוק מה עשה בנדון מר רון חולדאי ושלחתי לו בשנית את המכתב ששלחתי לו לפני למעלה משנה. מכתב שנותר ללא מענה:

23.9.09

מר רון חולדאי – ראש עיריית תל אביב

משרד הביטחון – היחידה להנצחת החייל

שלום רב,

הנדון: אי הנצחת חללי צה"ל ע"י עיריית תל אביב

בעת לכתי בטיילת הנפלאה של תל אביב נתקלתי באנדרטת הזיכרון שהקימה עיריית תל אביב מול גן לונדון. באנדרטה מונצחים 16 חללי האצ"ל שנהרגו בעת הקרב על "אלטלנה".

רוב אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל. צבי רייפר למשל, נהרג בבית דגון בעת שירה על חיילי צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת היא שעיריית תל אביב איננה מנציחה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן 19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

לא יעלה על הדעת שעיריית תל אביב תנציח את עריקי האצ"ל שלחמו והסבו קורבנות בנפש לחיילי צה"ל, ולא תנציח את חילי צה"ל ההרוגים.

מר רון חולדאי, מן הצדק ההיסטורי הוא לתקן את המעוות. עליך להורות מיידית על הוספת שמות חיילי צה"ל שנרצחו ע"י חיילי האצ"ל – לאנדרטה בחוף תל אביב.

מן הצדק ההיסטורי גם למחוק מן האנדרטה את הכתוב: "בגין מנע מלחמת אזרחים" ולהוסיף את הפסוק: "בגין החל במלחמת אזרחים."

מוזרה מאוד העובדה שמחלקת הנצחת חיילי צה"ל במשרד הביטחון אינה עומדת על הנצחת חיילי צה"ל הנופלים.

בתודה,

נעמן כהן

בתשובה למכתבי קבלתי ב-30.9.09 אישור קבלה מגברת מיכל ראופמן, נציגת פניות ציבור, ומכתב נוסף ממר אדיר שטיינר סגן מנהל השירות פניות הציבור. מכתבי, נאמר לי, הועבר לגב' לידיה דוידוב, רכזת ועדת השמות וההנצחה האמונה על הנושא. למותר לציין שאותה גברת לא עשתה דבר בנושא.

והנה שלחתי את אותו המכתב כלשונו בשנית. גם הפעם קבלתי ב-26.12.10 אישור קבלה מגברת מיכל ראופמן אך הפעם היא כותבת שהיא מעבירה את המכתב לטיפולה של גב' חגית לוי, מרכזת ועדת השמות וההנצחה האמונה על הנושא המוזכר בנדון. נעדכן אתכם בהמשך מה הואילה לעשות גברת לוי.

והערה קטנה למר רון חולדאי. אתה שהיית חייל וקצין בקבע בצה"ל, וטייס בחיל האוויר, באיזה תוקף מוסרי תוכל לעבור בבתי הספר בתל אביב ולהטיף לתלמידים לא להשתמט משרות צבאי בשעה שאתה מעלה על נס בעירך לא רק משתמטים מצה"ל, אלא עריקים שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמה והרגו את חייליו.

* כידוע ז'בוטינסקי התבלבל. הוא חשב שאלטלנה באיטלקית זה מנוף בשעה שזו נדנדה.

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב עיון:

בית"ר מאחורי מסך הברזל / לרגל הופעת שני ספרים:

"ההמלצה: גזר דין מוות", מאת ברוך מינקוביץ

"מגרודנה לכפר-סבא", מאת דוד מורין

משתתפים: פרופ' משה ארנס, פרופ' דוד ויטל, עו"ד ברוך מינקוביץ

מר דוד מורין. זימרה: אילן שכטמן

הנחיה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

יום רביעי, כ"א שבט תשע"א, 26.1.2011, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

שני הספרים יוענקו לכל באי הערב, בתרומה למכון ז'בוטינסקי

* * *

ברכות לרות אלמוג

לקבלת פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הספרות

לשנת 2010

גדלנו שנינו ברחוב פיק"א בפתח-תקווה ושיחקנו יחד בילדותנו. יום אחד בנה לי סבי יהודה ראב "אווירון" עם גוף וכנפיים, ואת באת אליי ואני "הרכבתי" אותך על האווירון שלי וכך טסנו שנינו בשמי הדימיון של תקופת מלחמת העולם השנייה. לימים ניסר סבי את גוף ה"אווירון" וקבע את חלקו במסמרים מעל החלק העליון של ה"כיסא-נוח" שלו, כדי שיוכל להיטיב להדק את הכר שעליו נשען ראשו. הכיסא עבר אליי בירושה מהוריי, ולפני שנים אחדות תרמתי אותו עם עוד חפצים וספרים משפחתיים לארכיון-המוזיאון של פתח תקווה בבית "יד לבנים", כשאליו מוצמד הסיפור הזה. אני מניח שהתלמידים המבקרים מקבלים שם הסברים כיצד עופפנו יחד באוויר, שני הסופרים מרחוב פיק"א. (שני הסופרים השכנים מרחוב הרצל, בקצה השני של המושבה, י. גלס ו-ג. גולדברג, לא רק שלא עופפו יחד אלא גם נפרדו ברוגז במצוות אימו של גלס). התלמידים ודאי ישאלו הכיצד שני סופרים היו כה קטנים ורזים עד שיכלו לעופף יחד על קרש אחד. ורק שכחתי להזכיר, בדברי ההסבר הנילווים לכיסא הנוח ההיסטורי, כיצד אימך, ד"ר לומפ, היתה תוקעת לי זריקות פנצילין בתחת, וכיצד היינו רואים אותך כל יום שישי לפנות-ערב צועדת בנחת עם אביך ד"ר לומפ, הכוורן נעים ההליכות, ואתם פונים מרחוב פיק"א, מול ביתנו, במשעול על גבול חורשת הזיתים, אל בית הכנסת של הייקים.

* * *

אדם דביר

במאי 1948 בחצרים זה לא היה יכול להיות טרנזיסטור

לאהוד בן-עזר ויעקב שרת שלום רב,

 אני רוצה להוסיף מיספר מילים לקביעתו הנחרצת של יעקב (חדשות בן עזר, 606) – "היה גם היה לי אז רדיו-טרנזיסטור שהביא לי אבי מארה"ב. לצערי, התפרק ואבד במרוצת השנים. ממדיו היו, ככל שזכור לי  180x130x50מ"מ. זה היה מכשיר פלא, שכן הוא עבד על אור שמש או אור נורת חשמל. כל המשטח העליון שלו היה מורכב מפרוסות סיליקון, מחוברות זו אל זו בכבל זעיר ומוגנות בזכוכית או בפלסטיק שקוף שהפכו אנרגיית אור לאנרגייה חשמלית."

ראשית אני חייב להעיר כי הטרנזיסטור הראשון הומצא ב-16.12.1947 בבריטניה והיה גדול ומגושם במידה רבה ביחס להתקנים מסוגו שנבנו במהלך שנים הבאות. קשה מאד להאמין כי כבר – תוך 5 חודשים לאחר ההמצאה – הוא כבר פעל כחלק מרדיו. מבלי להיכנס לאנכרוניזם שבפרטי הסיפור אפשר להוסיף כי בסוף שנות ה-40 היה ניתן לקלוט שידורי רדיו באמצעות רדיו גביש, שבדרך כלל לא היה זקוק למקור זרם הנדרש לצרכי דרגת הגברה נוספת. הקליטה היתה מותנית בהימצאות המקלט בטווחים שאינם עולים על כ-50 ק"מ מהמשדר. הבעייה היא שהמרחק בין חצרים למשדר הרדיו של "קול ירושלים", שפעל מתל-אביב ושידר את הכרזת העצמאות ביום שישי 14.5.48 היה גדול מ-100 ק"מ.

אוסיף ואומר כי האיזכור של שימוש בתא פוטואלקטרי לצרכי הפעלת המקלט מעיד שהמקלט היה זקוק לדרגת הגברה, ולא סביר שהיה רדיו גביש כזה בשנת 1948.

כמי שבנה רדיו טרנזיסטור בשנת 1958 אני חייב לציין כי רק בשנים אלו היה ניתן לבנות רדיו טרנזיסטור. המכשירים הראשונים המסחריים הופיעו מאוחר יותר – רק לקראת סוף שנות ה-50. יש להעיר כי ההספק החשמלי של המכשירים המסחריים הראשונים היה עדיין גבוה מכדי שתא פוטואלקטרי, ובמיוחד תא שנבנה באותה תקופה, יהיה מסוגל לספק את המתח ובמיוחד את הזרם הנדרשים להפעלתם.

בברכה,

אדם דביר

* * *

יצחק שויגר

סוף שבוע של אופרה

– הייתי בסוף השבוע באילת בפסטיבל הים האדום.

– מה את אומרת? וגם ראיתי אותך אתמול ב"ארנני" במשכן האמניות!

– כן תפסתי תחת. רציתי לראות איך שהעשירים חיים.

– ומה למדת? חיים טוב?

– ככה. היינו ביום חמישי במלחמה ושלום של פרוקופייב. זה היה לא תאמיני, בהאנגר בנמל אילת!

– בהאנגר?

– לא תאמיני. אנשים מביאים מרוסיה את בית האופרה "מרינסקי" עם מאתים זמרים ונגנים. בטח לא נשאר אף אחד ברוסיה, ונותנים להם לשיר בהאנגר. בתנאים של תת רמה. זה פשוט בושה. לא שומעים טוב. הרוח משחקת אותה חופשי-חופשי דרך הפתחים בקירות, כולם יושבים מעילים בקיצור זה דבר פסיכי לגמרי. והם עושים את זה עשר שנים!

– בטח הם באים בגלל השמש. מה רע להם במקום לקפוא ברוסיה הם מתחממים פה. אבל למה הישראלים שותקים ועוד משלמים דרך האף?

– הכי נורא היו השירותים. תארי לך, בהפסקה הלכתי להשתין ויש שם בחוץ ליד ההאנגר איזה שמונה תאים מפלסטיק של בית שימוש כימי אבל ברמה הכי נמוכה שיש. כאלה שישנם באתרי בנייה. אפילו לא היה אור בתאים. אז כל הגברים השתינו כמובן על הקרש וכשאני הגעתי כבר לא היה אפשר להשתמש בלי להקיא, אז הקאתי במקום להשתין.

– ואיך הייתה המוסיקה ?

– זאת היתה מלחמה ושלום. בחלק בראשו השלום היה מרדים, ככה זה בעיתות שלום. לאחר ההפסקה התחילה המלחמה. זה היה מאוד הרואי. הרוסים האלו שרו כאילו הם נלחמים בנפוליון לפני שנה. וזה היה שילוב של דורות!

– של המוזיקאים ?

– לא של הטכנולוגיה. את מבינה. הרוסים שרים על הקרב עם נפוליון ושומעים ברקע מטוס ארקיע שבא לנחיתה. אז זה נראה כמו סיוע אווירי. וגם היה אפשר לשמוע מכוניות מהכביש. אז זה היה מאוד מרתק השילוב הזה, הפרש של מאתים שנה בהצגה אחת. והרוסים שרו את המלחמה מאוד יפה הם טובים במלחמות.

– ליברמן צודק צריך להעמיק את הקשר איתם.

– לי היתה מלחמה פרטית כל החלק השני, איך לעבור את החלק השני מבלי לעשות במכנסיים. זו היתה מלחמה קשה.

– וניצחת?

– כן ניצחתי עד שהאוטובוס הביא אותנו למלון זה היה נצח. ואז היה שלום.

– ולמחרת בערב מה עשיתם?

– אוהו. זה היה מאוד יפה. היה הרקוויאם של ורדי. אצל הגויים נותנים שעה של שירים בתור תפילת אשכבה. אצלנו מרביצים קדיש בשתי דקות וזהו. אבל זה היה טוב, כי זה היה יותר קצר, אז לא יכולתי ללכת להשתין בהפסקה, כי לא היתה הפסקה. אז רצתי כמו משוגעת לאוטובוס והצלחנו לתפוס אחד שיצא מיד וכך לא עשיתי במכנסיים. יש כאלו שהלכו גם למופעים באמצע היום אבל אני לא הלכתי. סבלתי מספיק.

– אני לא מבינה סבלת? אז למה נסעת?

– כי רציתי פעם להרגיש כמו עשירי תל אביב שבאו בהרכב מלא. זה מין שואו כזה. באים, מתלקקים אחד על השני, מקטרים על התנאים, על הקור באולם, על הכיסאות, ועל הכול. וזה נותן להם הרגשת שייכות. אם הם רוצים לראות את מרינסקי אז הם קופצים לרוסיה ליומים, באולם מדהים, וזהו. למה הם צריכים את זה. אבל פה יש להם קטע שהם יורדים אל העם. הם נפרדים מכמה אלפים של שקלים ותומכים בכלכלה של אילת. ואחר כך חזרתי לתל אביב והלכתי ביום ראשון לראות את ארנני. פה זאת היתה האופרה אחרת, כמו שאומרים. זה היה פשוט מרהיב. התפאורה היתה מדהימה. חצי מהזמן הזמרים הלכו על במה משופעת ב-45 מעלות. את מבינה את הקטע? הזמרים היו צריכים להיזהר לא להחליק.

– אז מה הם עשו?

– זה משהו מדהים. את יודעת שבאופרה מצאו פטנט. הם טבלו את הנעליים של הזמרים בקוקה קולה כדי שלא יחליקו. את מבינה איזה סטארט אפ יש פה . נוזל "אנטי גליצ'". פשוט אי אפשר להאמין שיש אנשים שעוד שותים את המשקה המגעיל הזה. אני הפסקתי מזמן.

– ואיך הם שרו?

 – פנטסטי. בכלל, זה היה משהו מדהים. תארי לך שאני שומעת מוסיקה שמיימית שהם שרים על אהבה ועל המסירות לאומה. הספרדים שרו שירי לכת על הקרבה ועל הסכמה למות ולהקריב את עצמם למען המנהיג שלהם. כמו שהרוסים שרו ביום חמישי על מלחמה בנפוליון, זה היה ממש מרענן. פתאום תפסתי את גודל המסר של האופרה של ארנני. זה כל כך רומנטי ומשהו מעולם אחר. פתאום התחילו להתנגן בראשי מנגינות של פעם שעוד היתה אצלנו במדינה מסירות והקרבה. פעם היו הגברים של פעם שרים על אהבה ומוכנים ליהרג בשביל רעיון. כמו טרומפלדור שלנו. והיום כל אחד מתחבא מאחרי הצל על עצמו. האופרה הבליטה את זה באופן מדהים. לנו יש את קצב וישי. זה דופק את הבנות וזה דואג לתחת שלו וללקק את התחת של הזקן הסנילי הזה עובדיה יוסף. ועל כולם ראש הממשלה שמטיס אותנו לשום מקום.

– אז אולי נבחר את חנה מוניץ המנכ"לית של האופרה, לראשות הממשלה?

– אחלה רעיון לפחות יהיו אופרות טובות.

* * *

אהוד בן עזר

חגיגת האופרה "הספר מסביליה" בהיכל התרבות

בערב יום שני האחרון היתה לנו חווייה בלי-רגילה לשמוע ולראות את האופרה הנהדרת של ג'ואקינו רוסיני (1792-1868) בביצוע קונצרטנטי בהיכל התרבות, שטרם נהרס, אם כי מקפידים מאוד להזניח אותו כדי שתהיה עילה להרסו.

המנצח היה רוברטו אבדו, שגם ביים את המופע יחד עם הבריטון הנהדר אלפונסו אנטונציוני, שגילם בכישרון משחק וזימרה את ד"ר ברטולו המגוחך. הניצוח היה נהדר. התזמורת, בהרכב לא גדול מדי אבל מעולה, היתה יישות מוסיקלית מעולה, אחת עם הזמרים והמקהלה. כוכבי הערב היו הזמרים ובראשם פייטרו ספניולי, בריטון, בתפקיד הספר פיגרו. איזה קול, איזו הבעה, איזו שמחת חיים וכושר משחק. למן הרגע הראשון הוא כבש את לב הקהל וקצר מחיאות כפיים אדירות.

אחריו התבלטה לטובה זמרת המצו-סופראן מריאנה פיצולטו, שמילאה בקולה את היכל התרבות ללא שום עזרים טכניים, פשוט גאונות של הקול הטבעי באדם, קול באישה, ובתפקיד הראשי של רוזינה. קול שהוא קול של זמרת גדולה.

מה שהפריע, כפי שרגיל באופרה, היו ממדיה. מילא החזה הענק החשוף-למחצה, שזה אבזר כמעט בלתי-נמנע אצל זמרות גדולות, אבל התחת! יש לה תחת שנראה כאילו היא סוחבת אחריה שולחן מאחור, או כאילו היא כפולה באזור הזה של גופה. צורתה, אך לא קולה, הפריעו להאמין לטנור חואן פרנסיסקו גאטל, בתפקיד המאהב שלה, הרוזן אלמוויווה, כי הוא ההפך ממנה – צעיר מאוד, רזה, כמעט לא רואים מאיפה שופע הקול העז והכובש שלו. זה נהדר כשעוצמים את העיניים, אבל על הבמה הוא מאוהב בשמנה שיכלה להיות אימא שלו, למרות שהיא לערך בגילו! –

מכל מקום, זו היתה חגיגה! איזו חגיגה! גם שאר הזמרים, כולל הישראלית דניאלה לוגסי, סופרן, בתפקיד המשרתת ברטה, והמקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני, הפעם גברים בלבד – היו כולם נהדרים. לא היתה תפאורה מחוץ לשולחן ופסנתר, אבל התלבושות המסוגננות, שהיו ההפך מכל מה ששגור באופרה תיאטרלית, היו גם הן נהדרות. פיגרו בחולצה ומכנסיים באפור-כהה עם הסוודר השחור על גבו ושני השרוולים משתלשלים מלפנים, ומשקפיים בעלות מסגרת ורודה! התלבושות הכהות של זמרי המקהלה. איכשהו הכול היה בטעם והתאים, ושום דבר לא היה מוגזם ולא אופראי במובן הרע של המילה.

רגילים אנו לזובין מהטה בהפקות האלה, ואולם המנצח רוברטו אבּדו לא נפל ממנו, גם לא בחוש ההומור, כאשר שימש עציץ לרוזינה להחביא אצלו את מכתבה לרוזן אלמוויווה, שהיא עדיין מכירה אותו רק בשמו הבדוי. אף שהעלילה רומזת בבירור שרוזינה עתידה להחליף את עריצותו של אפוטרופסה הזקן ד"ר ברטולו, הרוצה לשאתה לאישה – בעריצות אהבתו של הרוזן שבו היא מאוהבת כפתייה, ואין כאן בשורה גדולה של שחרור האישה – הרי מבעד למרבית הטקסטים מפעמת רוח עזה של השאיפה לחופש ולאושר, שוודאי לא היתה מיותרת אם כי אולי מצונזרת כאשר בוצעה האופרה לראשונה ברומא בפברואר 1816.

אל תחמיצו. זוהי אחת ההפקות הטובות ביותר של הפילהרמונית השנה. ויש דור נהדר של זמרות וזמרים חדשית-יחסית שמוכיחים שלא נס ליחו של ז'אנר האופרה ואולי הוא אפילו מתחזק כנגד דורות הזמרים שאין להם קיום ללא המיקרופון והטכניקות המשוכללות של עיבוד הקול המוקלט והדי-ג'י המתמחים בהברחת הקהל המבוגר מאולמי החתונות. ואי אפשר שלא להזכיר את האקוסטיקה המושלמת של היכל התרבות, שמעטות כמוה! – אכן, מבחינה מוסיקלית תל-אביב היא אחת מבירות העולם, כל זמן שהזֵדים והאינטרסנטים, בחסות עירייתה – לא הרסו את היכל התרבות שלה!

* * *

ליאיר גיסנו היקר

הרבה ברכות ליום הולדתך

הרבה בריאות והרחבת המשפחה

* * *

ערב לכבוד צאת הספר

"המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט-מודרניזם,

 הספרות ורוח התקופה"

מאת: הלל ברזל

מנחה האירוע: שמעון אביזמר, ברכות: ד"ר רזי אמיתי, מנכ"ל ענבל

מר שלום סרי, סגן יו"ר עמותת "אעלה בתמר"

משתתפים: הסופר אברהם קנטור, פרופ' עוזי שביט,

המשוררת ד"ר רחלי אברהם-איתן, הסופר שמאי גולן

הפרופ' חנה יעוז מראיינת את המחבר, פרופ' הלל ברזל

תוכנית אמנותית: מקהלת "קולות מודיעין" בניצוחו של זאב אולמן

האירוע יתקיים ביום ראשון, י"ח בשבט תשע"א, 23.1.2011

בשעה 20.30 באולם תיאטרון ענבל

מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רח' יחיאלי, תל-אביב

כיבוד קל יוגש בשעה 20.00

הכניסה חופשית בתיאום מראש, מספר המקומות מוגבל

נא לאשר השתתפותכם בטלפון: 03-5166333

* * *

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק רביעי: איבוד עין בסוריה, חלק שני

תחילה, לאחר הפציעה, עוד סבור משה שיחזור בקרוב לתפקידו הצבאי ויספיק גם להשתתף במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הבריטי. "חייתי עשרים ושש שנה עם שתי עיניים, לא נורא – אפשר לראות גם עם עין אחת," הוא אומר למרט.

אך עד מהרה מתברר לו להוותו, שאין הוא רק פצוע העומד להחלים בקרוב, אלא נכה הזקוק לתקופה ארוכה של שיקום, וגם בסיומה לא יהיה לו כנראה סיכוי לחזור לכושרו הצבאי. הנכות הוציאה אותו ממעגל הלוחמים והמפקדים. מסלול קידומו הצבאי ב"הגנה" נקטע.

מיד לאחר הפצצת-האוויר על חיפה מחליטה רות להעביר את משה לירושלים. אומרים שבגלל קדושתה אין המפציצים האיטלקיים מגיעים אל העיר. רות מכניסה אותו למכונית ה"מוריס" הקטנה של אמה, מאחור; באוטובוס, מובילה סבתא דבורה את יעל הקטנה. מעתה גרים משה, רות ויעל בבית הוריה של רות בשכונת רחביה. מדי יום מסיעים את משה לטיפולים ב"הדסה" שעל הר הצופים. עשרים ושתיים שנים לפני כן שכב בעיר הזאת בבית-החולים של הד"ר פייגנבאום, וראה רק חושך בעיניים בוערות, כאשר עיסה אותן הרופא באבקת נחושת. העיניים כאבו, והוא שתק. ליד מיטתו ישבה אז אמו דבורה, עכשיו רות מחליפה לו את התחבושות הספוגות שמן דגים.

יום אחד היא מתעלפת בעת ההחלפה, אבל לא רק בגלל הריח. היא מגלה למשה את הסיבה האמיתית להתעלפותה – היא בהריון!

משה נתקף כעס של אין-אונים. מעודו, מאז ילדותו, לא איבד את עצמאותו ואת ביטחונו העצמי. גם בית-הסוהר לא שבר אותו. אבל עכשיו, לדברי בתו יעל: "הוא חקלאי ללא משק, חייל ללא עין למקד את ראייתו וללא ידיים ללחוץ על ההדק. הוא אהב את משפחתו, אך לא ראה כל דרך לפרנס אותה, והמחשבה אודות הילד השני הבהילה אותו. הוא היה גיבור מלחמה, אך לא היתה לו מדינה שתגמול לו, תפצה אותו או אף תכיר בבנה האמיץ, והשיקום היה איטי עד כדי כאב."

משה סובל מכאבי ראש קשים ומשיתוק זמני באצבעות יד שמאל. הוא מתקשה לקרוא בעין אחת, אין לו אומדן מרחק ואין בכוחו למקד את ראייתו – כשהוא מוזג מים מהקומקום הם נשפכים מאחורי הכוס. קשה לו להסתגל למעבר מאור לחושך. ארובת העין הריקה מפרישה מוגלה, וכך זה עתיד להימשך שנים. פניו עקומים ומצולקים, ונאמר לו שרסיסי הזכוכית והמתכת יישארו בראשו תמיד. למעשה, הוא נכה, מובטל, חסר רכוש, ללא עיסוק שיתאים למוגבלותו, וסמוך על שולחן חותנו האמיד צבי שוורץ.

כדי להתגבר על דכאונו נוקט משה דרך מעשית של שיקום עצמי. הוא לומד לקרוא בעין אחת. משתדל לשפר את ידיעת האנגלית. מרבה ללכת בלילה, לבדו, בסביבות רחביה, באזור לא-מיושב – צועד, נתקל בסלעים ובשיחים, נופל לא פעם, קם ומתעקש להמשיך ולנווט בביטחה, גם בחושך, ולא לאבד את שיווי המשקל בהליכתו. וכך הוא מתגבר ואפילו חוזר לנהוג במכונית.

שעות ארוכות הוא מבלה עם יעל בת השלוש. מלמד אותה לקרוא ולכתוב. העיסוק בה עוזר לו להתגבר על התקופה הקשה. רות והוריה עומדים לצידו, מאמינים ביכולתו.

*

משה נפגע בבוקר 8 ביוני 1941. פחות משבועיים אחר-כך, ב-22 ביוני 1941, נפתחת חזית המזרח בפלישת הצבא הגרמני לרוסיה. במתקפה מהירה עתידים הגרמנים להגיע בתוך חודשים אחדים עד שערי לנינגרד ומוסקבה. בסתיו 1942 הם מגיעים לשיא עוצמתם – שולטים ברוב שטחי אירופה, מחזיקים בידיהם את האזורים החקלאיים והתעשייתיים העשירים של ברית-המועצות, מגיעים עד הוולגה וחודרים לקווקז. צוללות גרמניות מטביעות אוניות סוחר של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי ומאיימות לנתק את קווי ההספקה של בריטניה, בעיקר מארה"ב.

במאי 1941 כובשים הגרמנים את טוברוק שבטוניס, מרחק לא רב מאלכסנדריה, והאיום על ארץ-ישראל גובר. הם נהדפים בינואר 1942, אך בקיץ שב הקורפוס האפריקני של גנרל רומל וכובש את טוברוק, שכבר עברה פעמים אחדות מיד ליד. באוגוסט 1942 מגיעים כוחותיו של רומל לאל-עלמיין שבצפון-מערב מצרים, ושוב גוברת הסכנה לארץ-ישראל. קרבות קשים, התקפות והתקפות-נגד, מתנהלים במשך שנתיים בחזית זו, הנקראת חזית המדבר המערבי, וכן ברחבי ברית-המועצות. מאות אלפי חיילים נהרגים.

החשש מפני פלישה גרמנית לארץ-ישראל, מצפון-מזרח או מדרום-מערב, נעשה מוחשי מאוד. לצבא הבריטי יש תוכניות מגירה לנסיגה. הדאגה רבה. זו תקופה קשה ליישוב העברי, שחלקו פליטים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי. העתיד קודר. יש שמתאבדים. ילדים מעטים נולדים בארץ בשנים הללו. עדיין אין יודעים כאן את ההיקף הזוועתי של השמדת יהודי אירופה, אבל לאיש אין אשליות לגבי הגורל הנורא שיהיה מנת חלקו של היישוב העברי אם יימצא תחת שלטון גרמני.

דווקא בימים הקשים האלה מתאושש משה ומקבל תפקיד חדש. סכנת הפלישה של הגרמנים לארץ-ישראל והנסיגה של הבריטים ממנה מגבירות את שיתוף הפעולה של היישוב העברי עם הצבא הבריטי. קציני המודיעין הבריטי מבקשים להקים רשת אלחוט מחתרתית, שממנה ישודר מידע מודיעיני לבריטים לאחר שהארץ תיכבש. משה מתמנה למפקד "הרשת של משה דיין". הוא אחראי להכשרת אלחוטנים, מדריך מפקדים, קובע מקומות מסתור, "סליקים", לציוד. תחנות לריגול ולקשר אלחוטי מוקמות בירושלים, בתל-אביב, בחדרה, בחיפה ובעמק יזרעאל. בימי השבוע משה נוסע בארץ ממקום למקום, ובשבתות הוא חוזר לדירה שהמשפחה עברה להתגורר בה בקטמון, ואשר נעשית גם מקום הארחה למדריכי אלחוט אנגלים. משה מטייל הרבה בעיר העתיקה, על החומה ובשווקים, ואלה מוצאים חן בעיניו יותר מהשכונות החדשות: רחביה, בית-הכרם ותלפיות. בינואר 1942 נולד הבן אהוד, המכונה אודי.

יצחק שדה, העומד בראש הפלמ"ח, מעבד עם הבריטים תוכנית, ולפיה אם תיכבש הארץ, יתבצר היישוב העברי במובלעת הכרמל, ומן האזור ההררי הזה יילחם כמו הפרטיזנים של טיטו בהרים שביוגוסלביה. כדי להקל על פעולות הריגול והחבלה בעורף הגרמנים, מקימים בפלמ"ח יחידות של "מסתערבים", שיוכלו להיטמע באוכלוסייה הערבית, ושל "מתגרמנים", שיוכלו להתחזות לחיילים גרמנים. קצינים בריטים מאמנים את בחורי הפלמ"ח בקורס במשמר-העמק. משה אינו שייך לפלמ"ח, אלא כפוף לסוכנות היהודית ולצבא הבריטי. חרף מעמדו כמפקד רשת המודיעין, הרי בגלל נכותו אין הוא יכול להתגייס לפעילות צבאית מלאה, ונבצר ממנו להתקדם בסולם הפיקוד כחבריו, ובראשם יגאל אלון, שעתיד להיות מפקד הפלמ"ח.

משה נשאר מאחור, אבל לומד הרבה מהקשר עם הבריטים ועם הנהגת הסוכנות ומפקדת ה"הגנה". דווקא העצירה במסלולו הצבאי מכשירה ומקדמת אותו במסלול המדיני ואף המפלגתי. שמעון פרס ודיין נחשבים לשני המנהיגים הבולטים של הדור הצעיר במפא"י. עינו של דוד בן-גוריון פקוחה על משה והוא יודע היטב על קיומו וכשרונותיו, על דיעותיו העצמאיות שאינן משועבדות לשום תכתיב מלמעלה, ועל נאמנותו המוחלטת למפלגה וליישוב המאורגן, בכל שעת משבר.

על מקום עינו השמאלית החסרה חובש מעתה משה רטייה שחורה. הוא נוהג כך מחוסר ברירה. גשר האף השבור אמנם תוקן, אך הפנים התעוותו, ארובת העין רוסקה, ואין אפשרות להתקין בה עין תותבת מזכוכית. הרסיסים בראש נותרו, ועימם הכאב המתמיד. הרטייה גורמת למשה סבל רב ואי-נוחות; נדמה לו שהוא נראה כמו כמו פיראט, שודד-ים. אבל דווקא רטייה שחורה זו, המחוזקת על פניו בחוט אלכסוני שחור, עתידה להיעשות לסמל שלו – סמלו של לוחם אמיץ, מצולק קרבות ורב-עלילות. עצמות לחייו העגולות בולטות, כאילו יש במוצאו דם מונגולי או קלמיקי, מערבות רוסיה הרחבות. מי שרואה אותו פעם אחת אינו יכול לשכוח אותו. עינו האחת, הימנית, שעליה מוטל המאמץ לחצוץ בינו לבין עיוורון מוחלט, חודרת את בן-שיחו במבט נוקב ומפחיד לעיתים, כאילו הוא רואה את הזולת מבפנים. הוא פיקח כמו שד, מקורי, מפתיע, פרובוקטיבי, ענייני בדיבורו וקצר-רוח לכל מה שאינו חשוב בעיניו. ככל שהוא מוכר יותר, כן מתעוררים כלפיו רגשות מנוגדים. מצד אחד – הערצה ורצון לזכות בידידותו; כבר יש סביבו הילה של אדם שנועד לגדולה, בעל כריזמה. מצד שני – תחושות של ריחוק וחשש מפניו, כאילו אישיותו המיוחדת מאיימת להאפיל על כל השאר. לוי אשכול עתיד לכנותו "אבו-ג'ילדה", על שמו של שודד ערבי שהוצא להורג בשנות השלושים, ואשר הפך בעברית לשם נרדף לטיפוס מחוספס, כוחני, ערמומי ועז-נפש, שאינו מתחשב באיש, וגם מישהו שדומה מאוד לערבי בתכונותיו.

*

בנעוריו משתתף זלמן שובל במחנה-קיץ בגבעת שימרון, שבמסווה תנועת-הנוער משמש גם לאימונים צבאיים למחצה. "באחד הערבים תוכנן שצעירי נהלל יתקיפו את המאהל שלנו, ואנחנו נגן על עצמנו במקלות קפא"פ – קרב פנים אל פנים – ובאבנים, הכל כמובן כתרגיל. תכננו היטב את ההגנה. ירדה חשיכה, וההתקפה – לפני שהתחילה – כבר נגמרה. זאת אומרת, הנהללים גמרו אותנו תוך שניות. ומי עומד בראשם? משה דיין, שעד אז לא הכרתי אותו. שמעתי פה ושם, אבל זו היתה פעם ראשונה שנפגשתי איתו.

 "אחרי הקרב ישבנו כמתוכנן כולנו, מתקיפים ומותקפים, סביב המדורה. והנה המשה דיין הזה התחיל לדבר על המדינה העברית שתקום, ועל החלק שהצברים צריכים למלא בה ולעצב אותה. מאותו רגע, כל מי ששמע אותו, ואני בוודאי, לא היה יכול להשתחרר מן הרושם האדיר שהוא עשה באישיותו, בחזונו, בכושר השכנוע שלו."

*

בסוף אוגוסט 1942 נודע למשה, ששיירת אוטובוסים עם נהגים ארצישראלים נוסעת לבגדד, כדי להביא לשם גדוד חיילים הודים ולהחזיר גדוד חיילים אנגלי לארץ. אחד הנהגים מסכים לצרף את משה בתור "סקנד-דרייבר", נהג-משנה. היוזמה יוצאת ממשה, ואולם באותה הזדמנות מבקשים ממנו להעביר שלוש מזוודות מלאות נשק לתא של ה"הגנה" בבגדד. שנה לפני כן, ביוני 1941, בימי המרד של ראשיד עלי, שניסה לתפוס את השלטון ולכונן בעיראק משטר התומך בנאצים – אירעו פרעות קשות ביהודי בגדד. עתה הוטב מצבם, ורבים אף התעשרו. העיר נמצאת בתנופת בנייה ומשמשת מרכז למחנות הצבא הבריטי ולמעבר שיירות אדירות של אספקה צבאית.

לאחר שלושה ימים של נסיעה במדבר מגיעה השיירה למחנה צבא בריטי על-יד גשר ג'סר אלקיר, המרוחק כשלושים קילומטרים מבגדד. הבריטים אוסרים על הנהגים לצאת העירה, כדי שלא ייוודע לעיראקים שהם מעסיקים יהודים.

אך לא איש כמשה יוותר. ההסתכנות והדביקות במשימה הן בשבילו ערך עליון שהוא דורש מעצמו ומאחרים, לעיתים עד כדי התגרות במוות. בחור כבן עשרים ושבע, נשוי ואב לילדה קטנה ולתינוק בן חצי שנה, שרק שנה עברה מאז איבד את עינו – ועדיין ארובת העין הריקה נוטה לדלקת ומפרישה לעיתים מוגלה – קם מוקדם בבוקר, מסיר את הרטייה שעל עינו, צורר את כל בגדיו בחבילה על גבו וכך – יחף ולבוש תחתונים בלבד, יוצא בחשאי מן המחנה.

הוא חומק תחת הגדר, דרך תעלות של מים ובוץ, ובהגיעו לכביש הראשי לבגדד הוא כבר נראה כפלח ערבי צעיר – יחף, מלוכלך בעפר, שזוף ושתום-עין, מום נפוץ מאוד במזרח. שיירה של חמורים עמוסים תוצרת חקלאית נעה בכביש לכיוון בגדד, אל השוק. משה לוקח ענף מאחד השיחים שבצד הדרך ומצטרף לשיירה בתור מחמר ומאיץ בחמורים. את מלאכת דיקור החמור בקצה גבו, קרוב לעכוז, ודירבונו בקריאות-זירוז בערבית – הוא מכיר היטב מנעוריו בנהלל, בשכנות לבדווים ולפלחים. גם השירים האחדים שקלט מהם, משתלבים עתה להפליא בתהלוכה הקולנית. משמרות הצבא העיראקי, המוצבים בגשר שעל הנהר, בכניסה לבגדד, אינם שואלים אותו לתעודותיו, שהרי הוא נראה מקומי לכל דבר.

ואולם כיצד ייכנס הרון אל-ראשיד (השולטן שהיה מתחפש לאחד העם) מנהלל – בתחפושת פלח עיראקי שרגליו מכוסות בוץ – למלון הפאר "אומיאד", שם מתגורר שליח ה"הגנה", אנצו סירני? משה מעניק בקשיש לאחד משומרי המלון, כלומר משחד אותו, וזה מסכים לבקש מסירני לרדת לרחוב ולפגוש את היהודי היחף, המרופש, הממתין לו בחוץ.

מכאן ואילך הדברים מסתדרים ביתר קלות. משה מתרחץ ומחליף בגדים בחדרו של סירני. יחד הם יוצאים לטיול בעיר. סירני לוקח את משה למוזיאון ומתפעל מהמוצגים הארכיאולוגיים של תרבות מסופוטמיה העתיקה ומהכתובות של חמורבי. משה אינו מתלהב. גם העיר מותירה בו רושם מדכא – עיר ללא ירק, שכל בתיה וחומותיה בצבע טיט העפר.

בלילה נפגש משה עם פעילים מקומיים של ה"הגנה", העוסקים גם בהברחת עולים לארץ-ישראל, ומוסר להם את מזוודות הנשק. את הדרך חזרה אל המחנה הבריטי, הפעם לוקחים אותו במכונית, הוא עושה בחברת שני פליטים יהודים, שהגיעו מפולין דרך איראן, והולבשו במדי הצבא הבריטי.

למחרת מתעוררת בעיה – הנהגים הארצישראלים מסרבים להסתכן בהסעת העולים הלא-חוקיים. לבסוף מתנדב למשימה נהג אוטובוס של "איחוד רגב" מפתח-תקוה, מוטקה שמו, בנו של השומר האגדי אברהם שפירא, וכולם חוזרים בשלום ארצה.

*

בתוך שנים-עשר ימי לחימה, בנובמבר 1942, מצליח המחנה הבריטי השמיני, בפיקודו של מונטגומרי, להביס את כוחותיו של רומל באל-עלמיין, שנאחזו במקום באוגוסט 1942. באותה עת פותחים האמריקנים חזית נוספת בצפון-אפריקה, מכיוון מרוקו שבמערב, וכך, בתנועת מלקחיים אדירה, מתמוטטת החזית הגרמנית במדבר המערבי. בסוף נובמבר פותחים הרוסים בהתקפת-הנגד בסטלינגרד. תוצאות הקרב הממושך והאכזרי על עיר זו מסמלות את המפנה בחזית המזרחית, שסופו במפלתה הגמורה של גרמניה הנאצית במאי 1945.

סכנת כיבוש המזרח-התיכון בידי הגרמנים אינה קיימת עוד. "הרשת של משה דיין" מתפרקת, והוא נותר זמן-מה "ללא עבודה", אך נשאר קשור לענייני המודיעין של ה"הגנה". בסתיו 1942 עוזבת משפחת דיין את ירושלים ושבה לנהלל. אחותו של משה, אביבה, מתגייסת לחיל הנשים הבריטי ונשלחת למצרים בתור אחות ונהגת. לקראת סוף המלחמה עתיד גם אחיו הצעיר, זוריק, להתגייס לבריגדה היהודית ולשרת באיטליה ובבלגיה, חרף התנגדותו של אביו, שמואל, שטוען כי בלכתו ייחרב המשק המשפחתי. דבורה, האם, תומכת בבן-זקוניה, בהרגישה עד מה חשוב לו הדבר.

בתקופה שבה משרתים בני-משפחתו וחבריו בצבא הבריטי או בפלמ"ח, שב משה להיות חקלאי ורואה את עתידו כמושבניק בנהלל. "למעשה הייתי בזמן ההוא האיכר היחיד במשפחה," הוא מספר.

תחילה מתגוררת המשפחה בצריף, במשק של הוריו. ב-1944 רוכש משה, בכספי חותנו צבי שוורץ, משק משלו, ובו פרדס אשכוליות. הוא קונה פרות ובונה לול לתרנגולות ולתרנגולי-הודו לבשר, ושותל ירקות – עגבניות בקיץ וכרובית בחורף. התחושה שתנופת הגרמנים נעצרה, ואין עוד סכנה מיידית לארץ-ישראל, מציפה את היישוב העברי בגל של ילודה, בייחוד לקראת סוף המלחמה. ואכן, ב-1945 נולד למשה ולרות הבן השלישי, אסף, המכונה אסי, אח לאודי וליעל.

אך לא לזמן רב נשאר משה איכר בנהלל.

*

ב-6 בנובמבר 1944, שישה חודשים לפני כניעתה הסופית של גרמניה הנאצית, בעוד הקרבות באירופה בעיצומם, רוצחים בקהיר שני חברי לח"י, אליהו חכים וצבי בית הצורי, את הלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח-התיכון. שניהם נתפסים, נשפטים למוות ונתלים. רצח פוליטי זה הוא נקודת שיא ומפנה בפעולות של האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) והלח"י (לוחמי חירות ישראל) – אירגוני הפורשים, כפי שהם מכונים בפי רוב הציבור העברי, המשתייך ליישוב המאורגן וסר למרות ההנהגה של הסוכנות היהודית וה"הגנה".

אירגוני הפורשים מכוונים פעולתם לא רק נגד האנגלים והערבים. אנשיהם אורבים לסוחרים בערים ולאיכרים במושבות, ותובעים מהם באיומים כסף למימון פעולותיהם; הם אף שודדים בנקים לשם כך. חברי הארגונים האלה כאילו אינם מבינים מה קורה סביבם. חלקם רואים בבריטים – שחייליהם לחמו במדבר המערבי, ורבים מהם שילמו בחייהם, ובזכותם לא כבשו הגרמנים את ארץ-ישראל – את האוייב העיקרי. במקום להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים, הם מכריזים מרד על השלטון הבריטי, וזאת כאשר המלחמה העולמית טרם נסתיימה, כאשר מדי יום נשרפים יהודים בכבשנים, כאשר בקרבות באירופה נהרגים חיילים של בעלות-הברית, ובהם גם בחורים ארצישראלים מהבריגדה היהודית, שסוף-סוף הסכימו הבריטים להקימה.

לימים עתידה ההיסטוריה הישראלית לטשטש את הנזק הכבד שגרמו ארגוני הפורשים, שכונו בפי מתנגדיהם – "טרוריסטים".

הנהגת היישוב, בראשות בן-גוריון, מציבה אולטימטום בפני אירגוני הפורשים – להפסיק את הטרור מרצונם, ולא – ה"הגנה" תעשה זאת בכוח. הנזק שגורם הטרור למדיניות הציונית הוא עצום. הוא מסכן את נכונות הבריטים לקיומה של הבריגדה היהודית, שבצד המלחמה בגרמנים עתיד להיות לה תפקיד מרכזי בהכנות להקמת צה"ל ולהכשרת סגל מפקדיו, וכן בעזרה לפליטים יהודים, ששרדו באירופה אחרי ההשמדה. הטרור מכרסם ביכולתה של הנהגת היישוב ליצג לפני הבריטים את כלל הציבור העברי בארץ בכל הקשור בשיתוף הפעולה עימם במלחמה באירופה, ובמאבק נגדם על התיישבות, העפלה והקמת מדינה עברית חופשית. הטרור פוגע בתוקף המוסרי של המאבק הלאומי, משום שבפעולותיו נהרגים אזרחים חפים מפשע.

המאבק של ה"הגנה" והפלמ"ח בשלטון הבריטי נושא אף הוא אופי מלחמתי, אבל לא טרוריסטי. בן-גוריון, מנהיגו של היישוב העברי, מבין בשלב מוקדם כי קרבה שעת ההכרעה בארץ-ישראל. הבעיה הבוערת לא תהיה המאבק בבריטניה, אלא העלאת שארית הפליטה של יהודי אירופה, קביעת גבולות המדינה העברית העתידה לקום, השגת תמיכה בין-לאומית להקמתה באו"ם, ובעיקר בארה"ב, וההתכוננות למלחמה הצפויה לנו מצד מדינות ערב. בן-גוריון מדרבן לצבירת נשק ולבניית תשתית לצבא עברי, וההוראות ללוחמי ה"הגנה" מכוונות לפתיחה באש רק על ספינות בריטיות, שבאות לגרש מעפילים המנסים לעלות לארץ, ורק על תחנות-החוף של הצבא הבריטי, שהרדאר שלהן מסייע לגלות את ספינות המעפילים.

באחד מימי הקיץ של שנת 1944 בא לנהלל אליהו גולומב, "שר הביטחון" של "המדינה בדרך", ומגייס את משה למבצע שעתיד להיקרא "הסזון". משה עוקר לתקופת-זמן לתל-אביב. כאן נמצאת המפקדה הארצית של ה"הגנה", בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, שעל מקומו עומד כיום הכלבו של "המשביר לצרכן" ברחוב אלנבי, סמוך לפינת יהודה הלוי.

חוליות מתנדבים של בחורי הפלמ"ח, בשיתוף אנשי הש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה", ובפיקודם של משה ושל יגאל אלון, יוצאות לתפוס אנשי אצ"ל. מקצת החטופים מוחזקים במקומות-סתר של ה"הגנה", ומקצתם מוסגרים לבריטים, ומהם יש שמוגלים למחנות-מעצר באפריקה. מפקדי ההגנה משתמשים במילה "סזון" כדי לציין שמדובר בעונה, בתקופה קצרה, ואילו אנשי האצ"ל טוענים שהכוונה היתה – עונת הציד.

עוד לפני ה"סזון" נפגש משה לשיחות עם אנשי אצ"ל ולח"י, ואפילו עם מנחם בגין, מפקד האצ"ל. משה מעריך את מסירות נפשם ומתעניין בצד הטכני של מבצעיהם. מטרת הפגישות היא למצוא שפה משותפת, אך ייתכן שיש למשה גם כוונות מודיעיניות.

עמדתו של משה ב"סזון" מורכבת, ומלמדת גם על דרכו בעתיד. הוא מתנגד לפסיביות במאבק המדיני והביטחוני, מאבק שמתפתח במלוא עוזו עם תום המלחמה, כאשר בבריטניה עולה לשלטון מפלגת הלייבור, ששר החוץ שלה, ארנסט בווין, הוא מתנגד מובהק לציונות. לדעת משה, יש לפעול בכוח נגד כל גזירה של הבריטים, בין שהמדובר בתפיסת ספינות מעפילים ובין שהמדובר בהטלת עוצר על יישובים עבריים וחיפושי נשק בהם. אין תועלת במתינות. אם יש צורך לפוצץ גשרים, בניינים ומחנות צבא, יש לעשות זאת. דברים אלה הוא עתיד לומר בגלוי ובהתרסה בסוף 1946, בנאומו במסגרת סיעת מפא"י בקונגרס הציוני בבזל, הקונגרס הראשון שמתכנס לאחר המלחמה. מזגו שואף פעילות, אקטיביזם, ורחוק ממתינות.

עם זאת, כהגדרתו, "נשארתי איש ה'הגנה' והסכמתי בנפשי ובפעילותי עם דרכו של בן-גוריון, שהתנגד לפורשים ודרש לשים קץ לטרור." משה אינו מתלהב מן ה"סזון", ואישית הוא רוחש הערכה ללוחמי האצ"ל והלח"י, אך אינו מהסס להסגיר אנשי אצ"ל לבריטים כאשר הטרור מסכן את היישוב העברי. יגאל אלון, לעומתו, מתפטר מתפקידו ב"סזון" כאשר הוא נדרש להסגיר אנשי אצ"ל, אך עם זה הוא מתנגד להפסקת ה"סזון", משום שלדעתו עצם המאבק בפורשים חיוני לביסוס כוחו של היישוב העברי ושל הנהגתו הנבחרת. את משה לא האידיאולוגיה מעסיקה אלא ההיבט המעשי, הפרקטי: מי נלחם, כיצד הוא נלחם, בפקודת מי, מה התוצאות, ומה התועלת לעם ישראל. הוא מעריך לוחמים לא לפי המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים אלא לפי האומץ וכושר הביצוע. הוא מחפש אנשים, שאפשר לסמוך עליהם בקרב.

על תקופת ה"סזון" שומע שבתי טבת התרשמות חיה מפי רות: "זה היה סיוט גדול. זה היה כמו גיס חמישי. וקודם כל זה היה ממש סכנת נפשות."

*

בתום ה"סזון", במרס 1945, חוזר משה למשק בנהלל. בסוף 1946 הוא נוסע לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל. הוא ושמעון פרס הם נציגי הדור הצעיר של מפא"י, במעמד של משקיפים. משה מתבלט באקטיביזם שלו. מרבית המשתתפים, עסקנים ומנהיגים, הם בני גילם של הוריו, ולא נולדו בארץ. הוא, ה"צבר", המושבניק והלוחם בן השלושים מנהלל, מייצג גישה של דור חדש שנולד בארץ, דור שואף פעולה בתחומי הביטחון, ההתיישבות והעלייה לארץ. זאת ברוח האקטיביזם שנקט בן-גוריון נגד הבריטים לאחר תום המלחמה, ורחוק מהפשרנות של וייצמן, שעדיין מקווה להמשיך בשיתוף הפעולה עימם.

גישתו ואישיותו של משה אינן נעלמות מבן-גוריון, שחש קירבה והערצה לדור העברי החדש שנולד בארץ – דור משוחרר מתסביכי הגלות ומהפסיביות של ההיסטוריה היהודית; דור שיש בו אותה זקיפות קומה, שורשיות ובריאות נפשית שהיו לעם ישראל בארצו בשחר ההיסטוריה שלו, בטרם יצא לאלפיים שנות גלות מנוונת.

מבזל נוסע משה עם רות ואחותה ראומה לפריז, שם הוא מתאשפז בבית-חולים לניתוח, שמטרתו להשתיל עצם בארובת העין, כדי להתקין בה עין זכוכית ולגאול אותו מן הרטייה השנואה עליו. "הייתי מוכן לכל מאמץ וסבל על מנת להיפטר מן הרטייה השחורה. משכתי תשומת-לב בגללה, והדבר העיק עלי מאוד. הייתי מעדיף להסתגר בבית ובלבד שלא למשוך את תשומת ליבו של כל אדם, בכל מקום. קשה להבין כמה לא נוח ובלתי נעים להיות מלווה בלי הרף לחישות ומבטים סקרניים. רציתי לטייל ברחוב, לשבת בבית-קפה, בקולנוע, ככל האדם."

הניתוח נכשל ומתפתחת דלקת מלווה חום גבוה, שכמעט עולה למשה בחייו. בפברואר 1947 הוא נגרר בשארית כוחותיו למטוס וחוזר ארצה עם רות וראומה. לראשונה בחייו הוא טס באוויר. ושוב כאבים, כאבים, שאין מפלט מהם. יש להיאבק כל הזמן כדי להתגבר על הנכות ולהיות מסוגל לתפקד ככל השאר ואפילו טוב יותר.

*

ארץ-ישראל סוערת. בכ"ט בנובמבר 1947 מחליטה עצרת האו"ם על חלוקתה לשתי מדינות ועל הקמת מדינה יהודית. התחזית של בן-גוריון מדויקת: שלטון המנדט הבריטי נמצא בשלבי התקפלות ויציאה, ואילו החזית הערבית היא הסכנה העיקרית. יעקב דורי, רמטכ"ל ה"הגנה" ובקרוב הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, ממנה את משה לקצין מטה לעניינים ערביים, מינוי שקיבל משה כבר בשלהי 1945, ופירושו איסוף ידיעות בעלות ערך צבאי מהצד הערבי באמצעות קשרי שכנות עם ידידים בכפרי הסביבה ועם סוכנים, מקצתם אנשי כנופיות המרד הערבי, שהכיר משה בכלא עכו. הפעילות נעשית בעיקר בעמק ובאזור הצפון.

בגלל נכותו יצא משה, זה כשש שנים, ממעגל הפיקוד הצבאי. הוא אינו נמנה עם חוג הקצינים יוצאי הבריגדה היהודית, שבן-גוריון מעריך מאוד את ניסיונם הצבאי, ואף לא עם חיל השדה, החי"ש, שמכינה ה"הגנה" לקראת המלחמה. הוא גם אינו משתייך לפלמ"ח, הנתון תחת פיקודם של יצחק שדה ויגאל אלון, ומרבית בסיסיו ב"קיבוץ המאוחד". מרבית אנשי הפלמ"ח אינם שייכים למפא"י, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אלא ל"אחדות העבודה", שתחילתה בסיעה ב', שפרשה כארבע שנים לפני כן ממפא"י. בשנת 1948 עתידה "אחדות העבודה" להתאחד עם "השומר הצעיר" ולהקים את מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, הנמצאת בניגוד מפלגתי חריף למפא"י.

בגיל שלושים ושתיים, ערב מלחמת העצמאות, משה במובן מסוים בבחינת "מי שהיה": כבר בלתי כשיר לפעילות צבאית, וצעיר מדי לפעילות מדינית ומפלגתית. זאת חרף קסמו האישי, שורשיותו, פקחותו, העברית ה"צברית" בחיתוכה המיוחד לו, האנגלית שבה הוא שולט היטב, ייחוסו המשפחתי, החוש החזק שלו להעריך נכונה את המציאות, הילת הגיבור, ואפילו המשיכה שהוא מעורר בנשים, תכונה שאליה כה השתוקק בימי התבגרותו, עם הגרמופון בנהלל. הוא גם חסר השכלה מקצועית וכללית, אם כי בכך אינו שונה מרוב בני-דורו בארץ, שרק מעטים מהם זוכים להשכלה אוניברסיטאית. הוא מטופל באשה ובשלושה ילדים קטנים, ואלמלא עזרת חותנו האמיד, היה מתקשה בפרנסתם.

עם פרוץ מלחמת העצמאות והקמת צה"ל, בני-גילו ואף צעירים ממנו הם כבר בעלי דרגות של אלופים וסגני-אלופים, ואילו משה עתיד להתחיל את המלחמה כמג"ד, רב-סרן.

אך עוד לפני הקמת המדינה נכונה לו מכה קשה ביותר.

המשך יבוא

* * *

ברוך תירוש

פגישה בגליפולי עם אוסטראלי גבוה אחד

לאהוד,

ישר כוחך להמשך היצירתיות הציונית בבריאות טובה ולאורך ימים. עיתונך, "חדשות בן עזר", מהווה לרבים וטובים בינינו מעין משב אוויר צח ושפוי בתוך העכירות המורעפת עלינו מכל העברים. טוב שהמעכירים מוקעים היטב בין השורות בעיתונך, המלא כרימון, כלומר רובו עסיס ונעים, ורק כמה גרגירים בודדים הם באושים וחמוצים.

ובמעבר חד מאוד התרגשתי הפעם במהלך הקריאה בסיפורו של משה דיין, חב"א 507, כאשר הגעתי למילים: "בעזרת מרט, ועוד אוסטרלי גבוה אחד, מעלה משה אל הגג את המקלע," וניעורו בי זיכרונות ממפגש מרגש בגליפולי עם אנז"קים, הלוחמים האוסטרלים והניו-זילנדים בשירות הבריטים.

בשנים 1975-76 פעלתי כנציג אל על בטורקיה, שבאותם ימים היתה מאוד ידידותית לישראל, מה גם שצאצאי האנוסים, DENEME, בלטו בידידותם במרומי מערכות המדינה.

באחד הימים נתקלתי בסוכן נסיעות, ידיד כנ"ל, שסיפר כי הוא מארח משלחת אוסטרלית ממלכתית לחגיגות 60 שנה לקרבות גליפולי. האיש שהיה אמור מטעמו לנהל את המשלחת, חלה פתאום ואין לו מחליף. בו-במקום ובהתנדבות, נטלתי על עצמי את המשימה, וכבר למחרת קיבלתי את המשלחת שכללה את המושל הכללי באוסטרליה וראש הממשלה עם כמה שרים, הרמטכ"ל וכל הגנרלים, וכן שישה אנזקים, מוותיקי הקרבות בגליפולי. המשלחת הגיעה במצב רוח מרומם במטוס אל על מישראל, שם הם נטעו את יער האנזקים ליד קיבוץ בארי בצפון הנגב.

במשך שבעה ימים עברנו בין אתרי קרבות ובתי קברות, שם קבורים מאות אלפי חללים משני הצבאות, ובעצם מצאנו שבחפירות עדיין מצויים שלדים שלא נאספו.

המושל על אוסטרליה מטעם המלכה הבריטית היה גבר נאה וגבוה במיוחד, ותוך שיחה איתו, התברר שהזקנים זכרו היטב את טרומפלדור, שהיה תמיד לבוש במדים חגיגיים, ופיקד על נהגי הפרדות שהובילו מים ותחמושת מהאוניות אל הלוחמים בחפירות. לפתע הוא שאל אותי באם הייתי ב'הגנה'. עניתי בחיוב, ואז הוא הרים את המכנס מעל רגלו הימנית והראה שזאת פרוטזה. והוא הוסיף, "בוודאי שמעת על משה דיין, ובכן, הוא קיבל רסיס בעין ולי נכרתה הרגל באותו רגע." והנה, הוא היה אותו אוסטרלי גבוה שעלה עם משה דיין על הגג!

אזור גליפולי באותה עת היה אזור צבאי סגור, אבל המשלחת, כאורחי צבא טורקיה, היתה חופשית לנוע ממקום למקום, והיו לנו אין ספור חוויות. אציין רק שגיליתי את האנדרטה לכבוד "גדוד ציון של נהגי הפרדות", באנגלית כמובן, והאוסטרלים ערכו שם טקס צבאי כמו בכל שאר האתרים.

בנוסף, לאחר טקס מרשים ליד "חוות צימרמן", שם נהרגו 30,000 חיילים צרפתים, שוחח השגריר הצרפתי עם עמיתיו ואמר: "איזו אירוניה שעבור חווה של 'יהודי מלוכלך' נהרגו רבבות חיילים צרפתים טובים."

בו-במקום הערתי שצימרמן לא היה יהודי, אלא שר החוץ הקתולי של ממשלת ויימר הגרמנית, והחיילים הצרפתים נהרגו בגלל מפקדיהם הנפוחים. כפי שסיפרו לי הזקנים.

גבעות גליפולי עטורות באנדרטאות באתרי הקרבות, ולאחר שנים אחדות הבאתי אל האנדרטה של 'נהגי הפרדות' חבורה גדולה של ותיקי פלמ"ח, ובשירה סגרנו מעגל, מימי הגדוד העברי עד גדודי הפלמ"ח.

אהוד: לא ברור לי כיצד משתלב שר חוץ גרמני מתקופת רפובליקת ויימאר עם הקרבות בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. דבר נוסף, "הגדוד העברי" נסב בדרך-כלל על הגדודים העבריים בתקופת שלהי מלחמת העולם הראשונה ואילו הגדוד היהודי בגליפולי נקרא בכל מקום "גדוד נהגי הפרדות".

* * *

יוסף דוריאל

למי נחוץ כזה משרד חוץ?

מלני פיליפס – סופרת ועיתונאית בריטית ידועה – פרסמה לאחרונה, בכתב ובראיון לטלוויזיה, האשמה קשה נגד קברניטי ישראל – על מפלה מבישה במלחמה – שאפילו לא ידעו שהם נמצאים בה: המלחמה על המידע והתודעה. במלחמה כזו משרד החוץ חייב לשמש חיל חלוץ, אך הוא נשאר בחוץ.

אחרי שלא הצליחו לחסל את ישראל במלחמה גלויה ובטרור, מצאו האויבים את הדרך המנצחת: השמצה והסתה חובקות-עולם, שיאחדו את כל שונאי היהודים במסע למצור ולחרם על המדינה, עד שתתמוטט תחת כתם "האפרטהייד", כמו משטר הלבנים בדרום-אפריקה. הנשק שנבחר למטרה זו היה – הפצת שקרים ועלילות דם, שמדינה נורמאלית היתה הודפת אותם ללא קושי אך מדינת ישראל התגלתה כחסרת חיסון לכך. וזאת – בגלל מערכות ביטחון, משפט ותקשורת חולות ומשרד חוץ שאינו יודע את תפקידו.

אוניית הדגל ושדה ניסוי הנשק למערכה זו התגלו על מסכי הטלוויזיה בעולם ביום הראשון לאינתיפאדה השנייה: "רצח הילד מוחמד א-דורה," בבימוי רשלני של צלם הטלוויזיה הצרפתית, אותו חשפתי ללא קושי תוך זמן קצר. ראש הממשלה ושר הביטחון שקיבל את הדו"ח על כך, החליט להתעלם ממנו ולאפשר לעלילת הדם לצבור תאוצה בעולם כולו. התקשורת, פרט לגדי סוקניק בערוץ 2, נהגה כמוהו, והעיתון לאנשים חושבים התייצב לצד מפיצי העלילה. במשך 10 שנים שחלפו מאז מילא פיו מים גם דובר צה"ל, וההסבר שקיבלתי לכך היה – שזה תפקידו של משרד החוץ להזים את שקרי האוייב. מנהל מחלקת ההסברה של משרד החוץ הסביר לי שלא כדאי לעורר את הפרשה מחדש, אבל, מסיבה שאין לה הסבר, שגריר ישראל בפריס התערב להכשלתו של פיליפ קרסנטי – פטריוט יהודי מצרפת – שנכנס למאבק משפטי מול הטלוויזיה הצרפתית, שנתנה גיבוי מלא לעלילת הדם.

ד"ר יהודה דוד – גם הוא פטריוט ישראלי – שנתן ראיון לטלוויזיה, בו הוכיח ש"פצעי הירי" שהציג אביו של הילד אינם אלא צלקות מניתוח שהוא ביצע בנוכל אחרי שזה הותקף בסכינים או גרזנים של החמאס, ציפה לשווא שמשרד החוץ יסייע לו לעמוד בתביעה משפטית של מפיצי עלילת הדם. לעומת זאת, דוקטור יהודי מכובד מארגון "רופאים לזכויות אדם" התנדב להגן על הניירת המבולבלת שסיפקו רופאים ירדניים להצדקת טענותיו של האב "הפצוע", אחרי שזה זכה לביקור מתוקשר של מלך ירדן בבית החולים וצולם בטלוויזיה כשכולו עטוף בתחבושות.

לשיא שערורייתי הגיעו עובדי משרד החוץ, כשבמסגרת מאבקם להעלאות שכר הכשילו את ביקור המשלחת הגדולה מרוסיה, שתוכננה מזה זמן, בראשותו של הנשיא מדביידייב. הם יכלו להרוויח נקודות במאבק זה (שאין לי עמדה לגבי צדקתו) לו היו מודיעים שמפאת חשיבותו המדינית של הביקור – הם יסייעו לו כמחווה פטריוטי, מבלי להפסיק את העיצומים האחרים. מי שמכיר את המנטאליות הרוסית יכול לתאר שביטול הביקור לא יתפרש אצלם כדחייה טכנית שלו למועד אחר אלא – כהוכחה שלישראל "אין בעל בית" (וברוסית – "נייט חוז'אינה"), שפירושו – אין ערך לעשות איתם עסקים רציניים. וזו כבר לא תקלה ביורוקראטית אלא – כישלון אסטרטגי.

המשימה החשובה המצפה כיום לשר החוץ היא – לנער את המנגנון שנרדם בשמירה, ולהביאו למילוי התפקיד האמיתי שנועד לו בחזית ההסברה של ישראל – החזית שנבחרה על ידי אויבי המדינה למסע הניצחון שלהם, אחרי שזו ננטשה על ידי מי שאמורים להגן עליה.

ניתוח מלא של המערכה על התודעה מופיע בספרי  "ללמוד מהחיים" היוצא לאור בימים אלה.

י"ד

* * *

יובל גלעד על עודד פלד, אלתרמן, זך ואסתר ראב

"עודד פלד זכה בפרסי ראש הממשלה, אך עדיין לא זכה להכרה המימסדית הראוייה לו. לדעתי, הדבר נובע משתי סיבות --- השנייה היא העדפת האופציה השירית של אלתרמן וזך בספרותנו ובביקורת, אופציה של שירה אורבנית, על פני האופציה של שירת טבע (והשפעות שירתה של המשוררת הארצישראלית הראשונה, ילידת פתח תקוה, אסתר ראב, ניכרות בשירת פלד), ואת ההעדפה של האופציה ה'נדל"נית' על פני האופציה של החקלאות למשל, אפשר לראות היום ברחבי כל הארץ בכלל, ובגוש דן בפרט. זך אמנם מרד באלתרמן, אבל לדעתי הוא ממשיכו המובהק ביותר. את שניהם איפיינה מוסיקליות נוקשה, מיליטריסטית כמעט (אצל אלתרמן חריזה נוקשה בסופי שורות, אצל זך חריזה פנימית). לא זה המקום להרחיב בנושא, אבל השירה העברית דחתה את האופציה העדינה יותר של אסתר ראב (שגם לה היתה העדפה ברורה לעולם החי על פני עולם האדם, היא ביכרה ציפורים ופלד כלבים)."

מתוך רשימת הביקורת של יובל גלעד, "הצליין החילוני" על ספר שיריו של עודד פלד "פעמוני רוח, חלילי אור" בהוצאת קשב, 2010. "עיתון 77", אוקטובר-נובמבר 2010, גיליון 350, עמ' 10.

* * *

עכשיו בבתי קולנוע: הקרנות נוספות בירושלים,

 תל אביב, חיפה, וראש פינה

כמו מלכת אנגליה

JUST LIKE THE QUEEN OF ENGLAND

(ישראל / 2010) תיעודי, במאי ומפיק מיכה שגריר

 ילד צרפתי, בעל חכמת רחוב, מוכשר וכריזמטי, אשר הכיבוש הנאצי של פריז משאיר אותו יתום מאם ולבד בעולם, נאלץ לשרוד בכוחות עצמו. 69 שנים לאחר מכן, דוד ברגמן, יחד עם הבמאי מיכה שגריר, יוצאים למסע אינטימי מפריז של ילדותו ועד לקיבוץ נעוריו, מן הבמה הלאומית אל הסטודיו הפרטי. זהו מסע מרגש החושף רכות בלתי נשכחת. זוכה פרס הבמאי לשנת 2010 מטעם משרד התרבות. השתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2010.

ההקרנות: (כרטיס לאזרחים ותיקים עולה 28 שקלים בלבד)

ירושלים

11.01.2011    21:00

18.01.2011    19:00

29.01.2011    21:30

להזמנת כרטיסים להקרנות בירושלים:

http://www.jer-cin.org.il/boxoffice.aspx

תל אביב

15.01.2011 15:00

29.01.2011 15:00

להזמנת כרטיסים להקרנות בתל אביב: 03-6060800

ראש פינה

15.01.2011 17:45

19.01.2011 17:00

חיפה

27.01.2011 – 04-8104299/302 – להזמנת   כרטיסים להקרנות בחיפה.

למידע נוסף ניתן להתקשר לאריאן מרגלית 054-5224067

http://www.facebook.com/pages/Just-Like-the-Queen-of-England

ofothachol@gmail.com

אהוד: ראינו בשעתו בהקרנה בבית התפוצות את הסרט המרגש הזה על קורות חייו של הבמאי והאיש המקסים דוד ברגמן ואנחנו ממליצים עליו בכל לב; ובאותו הקשר ממליצים גם על סרט דומה, שעליו כתבנו בשעתו, "הילדים ללא צל", צרפתית, על קורות חייו של ד"ר שאול הראל מתקופת מלחמת העולם השנייה בבלגיה. שני הסרטים הללו ראויים לכל פרס ואולי היה אפשר גם להציגם יחדיו. בוכים בהם, וגם צוחקים. הם סרטים דוקומנטאריים.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כדי לשים קץ לגזענות המשתוללת בישראל יחוקק בקרוב חוק לפיו לא תהיינה יותר ועדות קבלה או כל הגבלות אחרות להתיישבותם של מהגרים אפריקאים, חרדים וערבים בכל מושב, קיבוץ ויישוב קהילתי בישראל, והיישובים האלה יחויבו לבנות אצלם מקווים, מסגדים ובתי-כנסת למתיישבים החדשים – אשר ממילא ובצדק ישנו את אופי היישובים הגזעניים הללו לפי אמונתם ודתם של המתיישבים החדשים. וכמובן שבמקביל ימשיך להיות איסור-למעשה על התיישבותם של יהודים ביישובים הערביים ושל יהודים לא-חרדים בשכונות הדתיות כי מדובר בניסיונות פרובוקטיביים של אלמנטים גזעניים להתסיס את השטח. אתה הבנת את זה, שוונצי?

* "תושב תל אביב בן 44 נעצר בחשד כי התחזה לטייס בחיל האוויר על מנת להכיר נשים. הוא חשוד בקבלת דבר במרמה, התחזות לאחר במטרה להונות ובעילה במרמה." ("הארץ", 10.1). הו מי יתננו מתחזים לטייס וככה נוכל לבעול במרמה נשים פותות!

* לכל מאן דבעי, כולל השירות הבולאי – בחודש ספטמבר 2011 תימלאנה 30 שנה למותה של המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה אסתר ראב, בת פתח-תקווה. שום בול לא הוצא לזכרה ושום רחוב בתל-אביב לא נקרא על שמה אבל שירתה תינון לנצח בארץ-ישראל ובַּעברית.

* אביגדור ליברמן אינו משוש ליבנו ואנחנו מאוד לא מאושרים מכך שהוא שר החוץ של ישראל, אבל האם הוא משקר כשהוא אומר כי "הבעייה הבסיסית שלנו היא שכולם אומרים בעולם שהטיעונים נגד ישראל באים מתוך המדינה ומעיתון 'הארץ', מארגון 'יש דין' או 'יש גבול' או יש בטיח. גם העצרת באיסטנבול נגד ישראל נתנה במה לישראלי לשעבר, דרור פיילר. הארגון שמנסה לעצור ישראלים בלונדון נהנה מאותו מקור מימון כמו הקרן החדשה. הבדיקה הזו נחוצה. יש פה ארגונים שבינם לזכויות אדם אין שום דבר." ["הארץ" אונליין, 10.1.11].

* לנוכח התכנים הנלמדים בו, ומיעוט הלומדים בו, נשקלת האפשרות להעביר את החוג לספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים לאוניברסיטת ביר-זית, שם גם יקבל מימון נדיב יותר – ויוכל לחקור ללא הפרעה את המשוררים העבריים, הקרויים בטעות "ילידי הארץ", ובעצם גדלו בבתים דוברי אידיש. הילידים האמיתיים הם הפלסטינים, וזה מה שלומדים בחוג לספרות עברית שיעבור כנראה בקרוב לפלסטין.

* איך זה שעוד לא התפרסם גילוי דעת יקר להחריד, על רבע עמוד בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", במימון הקרן החדשה לישראל או קרן אחרת, הנתמכת על-ידי מדינה המממנת את הטרור האיסלאמי, למשל סעודיה – שבו מגנים ומוקיעים טובי הסופרים והאינטלקטואלים החשובים שלנו, שרק אלוהים גבוה וחכם מהם – מגנים את הניסיונות המקרתיסטיים של כנסת ישראל בעל הרוב הפאשיסטי לחקור את האירגונים הישראליים-האנטי-ישראליים שממומנים על ידי אויביה וחורשי רעתה של ישראל?

ועוד שאלה, כמה מאלה שיחתמו נהנו, ישירות ובעקיפין, מן הכספים האנטי-ישראליים האלה, וגם ייהנו מהם בעתיד?

וכמה מהם אידיוטים מוסריים וכמה הם סתם כדאניקים, בבחינת מקלדת להשכיר?

* 11% מתושבי אילת כיום הם מסתננים מאפריקה שאין להם שום זכות שהייה בישראל. בעוד שנים אחדות, איזה אחוז מתושבי אילת יהיו ישראלים שיש להם זכויות אזרח בישראל? והאם העיר תסופח ליבשת אפריקה בחסות אירגונים לזכויות האדם הלא-יהודי במדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם – ישראל?

* אנחנו מתגוררים בקו הראשון של חזית המלחמה הבאה עם הערבים – בתל אביב, אשר לפי התחזיות תספוג את הכמות הגדולה ביותר של טילים קטלניים מכל עבר, גם בלי משלוח ישיר מאיראן. מטרת הערבים היא להפחיד אותנו ואם אפשר גם להשמידנו במלחמה כוללת שבה כל המטרות האזרחיות כשרות, כמו בטרור שהם מפעילים נגדנו באינתיפאדה שאינה נגמרת. הנחמה היחידה שלנו היא שגם הבניין של מערכת עיתון "הארץ" בתל-אביב נמצא באותה רמת סיכון שלנו, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים – שזה כל כך מתאים להגדרת העיתון העברי של אוהדי פלסטין. אתה הבנת את זה, שוונצי? ואת, קלינטון? וכבודו, אובמה?

* אוניברסיטת בת-שלמה רבתי והרקטור פלוץ בן שחר עומדים להעניק בטקס חגיגי לסופר אהוד בן עזר את התואר דוקטור לשם נידח. התיש של משפחת שוורצמן, עושי גבינות מהמושבה, ישתתף אף הוא בטקס ויערוך תצוגת הזרעה של בהמה דקה במלאת 65 שנים לחברותו של הסופר בן עזר באגודת "עזיזה", האגודה לגידול עז הבית הלבנה, מיסודו של האדון קנופף. כן תשתתפנה גם כל הנשים שאותן ניסה לבעול כדרך העיזים, לא קנופף, לא בן עזר, אלא התיש.

* איזו חגיגה! – ב-30 בינואר מתחילה סדרה חדשה בת 142 פרקים "אשת הברזל" בערוץ ויווה, ובה מככבת אהובתנו (לה הקדשנו את ספרנו "חנות הבשר שלי") – גבּריאלה ספאניק. חמישה ימים בשבוע פרק אחד ביום, וחמישה הפרקים ברצף בשבתות. היא בעינינו (אחרי המסתורית) – האישה היפה ביותר בעולם, ותמונת עירום שלה בהריונה (עם בנה חֶסוּס, עדיין עובּר בבטנה החשופה) תלוייה בקבינט שלנו כל השנים האחרונות. בזכותה אנחנו גם מעריצים את השפה הספרדית, שטרם נלאינו מללמוד אותה, והיא חלקה ויפה ממש כבטנה וכשדיה.

* עכשיו, שבהיכל התרבות יתקיים מופע חרדי עם הפרדה בין גברים לנשים, יש לקוות שהוא יוכרז מקום קדוש ולא יהיה אפשר להרוס אותו בזדון של יזמים ושל עירייה מטומטמת. בקונצרט האחרון יצא שיצאנו כמעט אחרונים, ויכולנו להעיף מבט מקצה הבמה למטה עד קצה היציע העליון למעלה, כולו היה כבר ריק מקהל, והיה מדהים ומרהיב מבחינה ארכיטקטונית לראות את האלכסון מדורג מאוד של הרצפה שעולה עם האולם ונמשכת אל קצה היציע כאילו היו משטח ענק אחד עם הבדלי גובה מתונים מאוד. ממש פלא ארכיטקטוני. מי שהולך להרוס את שכיית החמדה הזו או לשנותה בתואנות-שווא – הוא משוגע או פושע.

* שרת החוץ האמריקאית החכמה מאוד-מאוד-מאוד, והמבקרת במפרץ, ציינה כי "נשים יכולות להיות כוח משמעותי בהפעלת לחץ על המנהיגים הישראלים והערבים, בדירבון מנהיגי המזרח התיכון להשגת הסכם שלום ערבי-ישראלי," כך אמרה היום (רביעי, 12.1) הילרי קלינטון, המסיירת באזור המפרץ הפרסי. היא ציינה גם כי על מנהיגי האיזור להתחשב ברצון האוכלוסייה הצעירה. קלינטון, שנפגשה היום [12.1] בעומאן עם מנהיגים מקומיים, ציינה כי בצפון אירלנד קריאות של נשים משני צידי המתרס, תרמו להשגת פתרון. לדבריה, מפגשים בין נשים ישראליות ונשים ערביות יכולים ליצור תהליך דומה גם באזורנו, שיוביל להסכם שלום. נשים מילאו תפקיד מרכזי בהפעלת לחץ על הפוליטיקאים למצוא עוד פתרונות," אמרה, "ברור שאי אפשר להמשיך בהפרדה הזו, כשאנשים בשני הצדדים סובלים מאותן בעיות."

אין חכמה כבעלת ניסיון! הילארי אמורה היתה לדעת בדיוק את משקל השפעתן של הנשים המוסלמיות במזרח התיכון, שבו רובן אינן יותר משפחות רעולות ונרצעות לבעליהן. אבל אולי יש גם בה מתסמונת השפחה – מאז שלא הגיבה על המציצה (שהותירה כתמים בשמלה) שהעניקה היהודייה מוניקה לווינסקי לזין בעל העור הרגיש ואולי גם האלרגי של ביל בעלה. אגב, הבעייה של מוניקה היא שמאז התפרסם הפרשה שום גבר לא מנשק אותה על שפתיה. מקסימום מצפה למציצה נשיאותית שמבדילה בין ביצים לבשר.

* צריך לברוח מהארץ! תראו איזה שיטפונות יש כאן! שריפות יער ענקיות! שלגים כבדים! שטפונות! מפולות בוץ! מעטה קרח! קרה שכזו עד שגם ציפורים נופלות ודגים קופאים! חולירע! שטפונות! בצורת נוראה! רעידות אדמה! שטפונות! גשרים מתמוטטים! זונות מסופלסות! מילת נערות! פעולות טרור מוסלמי יומיומיות שבהן נהרגים עשרות ומאות מוסלמים! – ימח שמו של משה רבנו שהביאנו לארץ ישראל המקוללת ולא לשאר הארצות הנפלאות שבעולם שאליהן כמהה נפשנו לנסוע ובהן אנחנו מקנאים, בייחוד כשאנחנו משתזפים בחורף הנורא בתל אביב יחד עם כל האידיוטים המוסריים שבארץ וב"הארץ"! אתה הבנת את זה, שוונצי? – אל תהיה בְּשׁוֹק. תהיה בשוקן!

* סופרים מתקשרים אלינו לומר שיש בלגן שלם בפניות למשרד התרבות בקשר לתשלום המקדמה לסופרים על שאילות ספריהם ב-2009. אפילו כתובת האי-מייל אינה נכונה. שלא לדבר על הצורך בהצגת כל האישורים עד למחרתיים, שבת ה-15.1. שרת התרבות, אולי תתפטרי או שתפסיקי לגרד את התחת ותעשי משהו בנדון!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,093 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל