גיליון מס' 609

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בשבט תשע"א, 17 בינואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!" – "אם להיות ישראלי יהודי וציוני פירושו להיות גזען אזיי אני גזען!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: דודו אמיתי: על פרות הבשן הללו בהר שומרון.

"ג'ולי אוכל מצרי ביתי" בשוק הכרמל, צהריים טעימים לשניים ב-120 שקל כולל התשר. // משה כהן: הנדון: המפתח לפיתרון במזרח התיכון.

מרדכי בן חורין: הדמוקרטיה בסכנה – הפגנת הסמול בתל אביב.

משה גרנות: על הספר "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה – עיון בין התקופות", עורכת: יפה ברלוביץ, עורך משנה: יוסף לנג.

איליה בר זאב: מעל העיר. // אורי הייטנר: 1. התגוללות גזענית. 2. חזירים.

ד"ר שוקי וולפוס: ניצב אורי בר-לב כדוגמא וכמופת.

ברכותינו לסופר שמאי גולן על זכייתו באות הוקרה מטעם אקו"ם.

ברוך תירוש: עוד על חוות צימרמן בגליפולי ועל ראוונה.

מ-דן: המצאת הטרנזיסטור וגליפולי.

צבי אל-פלג: מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948? חלק שני ואחרון.

דבורה קוזוינר: כְּשֶאֲנִי יְשֵנָה. // מכתב מרות אלמוג לאהוד בן עזר.

עמוס רודנר: מעשה שראשיתו השתתפות בשיח הטרנזיסטורים הסואן ואחריתו סימן שאלה. // דן וולמן: הסרט "גיא אוני".

תקוה וינשטוק: העיר העברית היא עיר לועזית.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות. חלק ראשון.

מאג'יד המחסל, שהוצג באיראן כסוכן מוסד, הוא איש יחידות החיסול החשאיות של משמרות המהפכה ומתאגרף ידוע. // יוסי גמזו: חֲרִירִי הַשֵּיקְסְפִּירִי... [ועוד]

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

דודו אמיתי: על פרות הבשן הללו בהר שומרון

לעורך המכתב העיתי,

איך זה שעוד לא התפרסם גילוי דעת חינמי וגדל גופנים – שבו מגנים ומוקיעים טובי הכותבים ב"מכתב העיתי", הגאונים המוסריים יודעי כל שרק אלוהים גבוה וחכם מהם – מגנים את ניסיונות כנסת ישראל בעלת הרוב הלאומני-קלריקלי להכשיר, לגדל ולתקצב בכל דרך אפשרית את הארגונים הימניים הישראליים-האנטי-ישראליים (נוער הגבעות, כהנא חי, מחתרת בת-עין), חורשי רעתה המושבעים של ישראל הריבונית והדמוקרטית, המוכנים גם לפגוע בחיילי צה"ל השומרים עליהם וממומנים על-ידי נוצרים מוטרפים המקווים לבוא האפוקליפסה, אוליגרכים מפוקפקים, בעלי בתי הימורים ומנוולים המשליכים יהבם על פטריוטיות מכשירת כל שרץ?

פרות הבשן הללו בהר שומרון – שרק לאחרונה למדנו שוב שההוצאה הממשלתית לנפש עליהם כפולה מההוצאה על אזרח בתחומי הקו הירוק כולל מגדלי השמוטי... – פוגעות באינטרסים היסודיים של מדינת ישראל יותר מכל גורם או ארגון אחר. עד מתי כובשי-זיתים יחברו לכורתי-זיתים שכל מטרת התיישבותם המוצהרת – מגוש קטיף עד היכלות אריאל – היא למנוע אפשרות הסדר שיבטיח את ישיבת ישראל לבטח ויהודה לעולם?

אני מבין שכעס מעוור עיני חכמים (וגאונים מוסריים על אחת כמה וכמה) – אבל עד כמה ועד מתי?!

לא כל 2,000 קוראיך הנאמנים מעריכים את החד-מימדיות של התפריט הזה המבקש לחנוק כל מה ששונה ממנו.

1,000 פרחים יפרחו!

דודו אמיתי

גבעת עדה

(ואנא בלי תשובות על 1948 ודומיהן)

אהוד: לדודו שלום, דומה שהכעס עיוור את עיניך-שלך. מעולם לא טענתי שאלפיים קוראיי הם בדיעה אחת, בדעתי – ושהם אמונים על קולקטיביזם רעיוני ("לחנוק") כמו מפ"ם והשוה"צ בשעתם – שעדיין מפעפעים בדמך כנראה.

מה שטענתי הוא שלאחר שמרבית הבמות הפובליציסטיות והספרותיות נסגרו בפניי, בין השאר בגלל הערכתי הבלתי-מתפשרת והישרה את המציאות הפוליטית – נותרו לי בעיקר אלפיים הנמענים הנאמנים של המכתב העיתי, שאולי רק כתריסר מהם מחזיק בהערכת מציאות דומה לשלי, ואילו השאר מוצאים עניין בו בזכות ייחודו האנארכיסטי-במקצת, זאת לפי הגדרתו של חברי יצחק אוורבוך-אורפז, ואין מאפיינת אותם שום השקפה פוליטית משותפת.

המכתב שלך דמגוגי ומתלהם ומכניס גם את מלחמת המעמדות, שממנה שטרם השתחררת, כאילו אני "פרדסן" ומייצג את העשירים שהם כמובן גם תומכי ההתנחלויות.

איזה שטויות?!

אבל אני מבין שכאשר נחזיר את כל שטחי הגדה (את הרצועה כבר החזרנו), כולל התנחלות מובלעת לטרון ובה קטע הכביש מיספר אחת לירושלים – אזיי יבוא השלום, ממש כפי ששרר כאן לפני יוני 67', כאשר שום התנחלות יהודית לא היתה בנמצא מעבר לקו הירוק ולא העיבה על יחסי השלום הנפלאים ששררו בין יהודים לערבים במזרח התיכון!

תגיד, איפה אתה חי?!

האם כל מי שלא מקבל תרומות מהקרן לישראל החדשה [גם לגילויי-הדעת היקרים בעיתון "הארץ"] – הוא גזען, ח"כ לאומן וקלירקלי ו"ימני-ישראלי-אנטי-ישראלי"? הלא בגלל אנשים דוגמאטיים כמוך – ה"שמאל" הישראלי הצטמק פלאים, ויש לו קיום כיום בעיקר בזכות תקשורת שאינה חדלה לנפח אותו ואת חשיבותו!

בתור חבר "שינוי" שהלך עם אמנון רובינשטיין – עזבתי בשעתו את מר"צ כאשר המתעתע ביילין כבש את הנהגתה והצליח לדרדר אותה עוד יותר מקודמיו בעזרת "יוזמת ג'נבה" ההזוייה והיקרה שלו, שמומנה בידי גורמים זרים! והוא, כקודמו יוסי שריד, מתהלך עד היום כטווס נפוח, וכאילו ידו לא היתה בחורבן מר"צ והשמאל הציוני!

מאז יוני 67' אני נגד ההתנחלויות וגם החרמתי אותן באופן אישי ושילמתי על כך מחיר משפחתי וגם כתבתי על כך בעיתונות הכללית ובמכתב העיתי – אבל מאז פרוץ האינתיפאדה של שנת אלפיים, אשר המחישה לנו את קריסת הסכם אוסלו – הגעתי למסקנה שלא ההתנחלויות הן המכשול לשלום, וכי ה"שלום" אינו עתיד לבוא אלא אם גורלנו, גם בתל אביב ובגבעת עדה, יהיה כגורל הארמנים במוסה דאג. ואל יטעה אותך השקט היחסי השורר כיום בגדה המערבית. ניצוץ אחד, והאינתיפאדה מתחדשת גם בו, כפי שהיא קיימת כל הזמן בעזה, ומאיימת מלבנון.

אני תומך בהצעת ראש הממשלה שייחקרו מקורות המימון של כל האירגונים, גם של הימין והמתנחלים, ותהיה חשיפה מלאה כך שנדע מי עומד אחרי כל מה. מה דעתך? למה אתם כל כך מתנגדים לחקירות, ובסיסמאות דמגוגיות של פגיעה בדמוקרטיה?! יש לכם מה להסתיר?

* * *

"ג'ולי אוכל מצרי ביתי" בשוק הכרמל

צהריים טעימים לשניים ב-120 שקל כולל התשר

המסעדה הקטנה של האוכל המצרי של ג'ולי שוכנת בפינת הרחובות מל"ן 42 ויום-טוב וכדאי לבוא לאכול בה לפני השעה שתיים בצהריים כי אין על דלפקה אלא את מה שג'ולי בישלה והכינה באותו בוקר, ואם באו יותר סועדים, או אנשים באו ולקחו מנות הביתה, אזיי לעיתים חלק מהתבשילים כבר לא נשאר. (כאשר ישבנו לאכול באה גברת דדנית אחת על עקבים גבוהים ועם ציפורניים שאי-אפשר לנגב עימן את התחת ולקחה באריזה ארוחת ענק ב-140 שקלים!)

נוסף לכך המסעדה עצמה כל-כולה חדר פינתי לא גדול ובו דוכן התבשילים ושלושה שולחנות, ועוד כארבעה שולחנות לא-גדולים על המדרכה בחוץ. ולפעמים הכול מלא אבל כדאי לחכות. האווירה ממש משפחתית. חלק ניכר מהסועדים מוכרים ומכירים וג'ולי עושה קבלת פנים לכל אחד מהם. וגם אם באת בפעם הראשונה אתה מיד נעשה חביבה של האישה הקאהירית הזו, שמספרת שהיא מכירה את העיר ואת שפתה טוב יותר ממדריכי התיירים המקומיים.

הכללים במסעדה של ג'ולי הם כך: בצלחת אובלית [סגולה] לבנה גדולה היא שמה לך שתי מנות בשר או דג עם תוספות, לפי בחירתך, 35 שקלים הצלחת. כל יחידה נוספת של בשר או דג עולה 10 שקלים. את הצלחת ג'ולי מחממת במיקרוגל ואתה מקבל אותה חמה לשולחן. ג'ולי היא אישה לבבית וחמה מאוד, ואל תתפלא אם גם תחבק אותך ותתחיל לרקוד בחדר. העממיות שופעת ממנה והבישול מעולה.

בחרנו שתי מנות עיקריות: האחת קישוא וחציל ממולאים בשר עם אורז מצרי, שעועית ירוקה ורוטב, והשנייה – חרשף ממולא עם 2 קציצות מבושלות חריפות עם אורז מצרי צהוב, שעועית לבנה ושעועית ירוקה, שתיהן ברוטב נפלא, יחד 70 שקל. נוסף לכך כד לימונדה, 20 שקל. סלט כרוב בינוני עם כוסברה טרייה וטחינה, 10 שקלים, ולקינוח מנה אחת של בסבוסה נפלאה עשוייה סולת לבנה בטעם מי ורדים, 7 שקלים. ס"ה 107 שקלים, ועם התשר לבחורה המלצרית 120 שקל. את החשבון מקבלים בפתק כתוב בכתב-יד.

הבשר הטחון והמבושל, אם איננו טועים בטעם כוסברה, הוא טעים וגם אחד בכל צורות ההכנה של המנות הבשריות. יש גם בורקאס בשר מאותו סוג, ופלפל ממולא. בתוספות אפשר להזכיר גם אורז לבן רגיל, עדשים, ובסלטים – גם קערת טחינה, 10 שקלים, ובמתוקים עוגייה עבודת יד, 9 שקלים, תה או קפה, 7 שקלים.

מקבלים יחס מיוחד אבל לא כרטיסי אשראי. סוגרים בחמש. מל"ן 42 פינת יום-טוב, בצד הצפוני של שוק הכרמל, תל אביב. מומלץ, אך לא לפלצנים ולמיזנטרופים.

* * *

הנדון: המפתח לפיתרון במזרח התיכון

מכובדי,

עם עלייתו לשלטון הודיע חוסיין אובמה שהוא זיהה את המפתח לפתרון כול הבעיות במזרח התיכון, והוא פתרון הסכסוך ישראלי-פלסטיני על ידי כפיית הקמת מדינה פלסטינית דרך הקפאת הבנייה בהתיישבויות ובירושלים. ואכן רואים אנו שאבחנה זו מתאמתת. הסכסוך היחידי במזרח התיכון הוא הסכסוך שלנו. אז מה אם יש מהומות בטוניסיה, משבר ממשלתי בלבנון, טבח נוצרים ושיעים בעיראק, משבר כלכלי בארצות ערב עם הפגנות ברחובות, מעשי טרור בפקיסטאן, וזו רשימה חלקית בלבד. אכן מדינאי גדול חוסיין אובמה והוא דבק במשנתו הפוליטית, לאמור לו רק יסכימו הישראלים להקפיא את הבנייה בהתיישבות ביהודה ובשומרון ובירושלים – תבוא גאולה לאזורנו ולעולם כולו. אז מה אם החיזבאללה מצפצף על בית הדין הבינלאומי ועל חוסיין אובמה גם. הקפאת הבנייה היא המפתח לפתרון.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מרדכי בן חורין

הדמוקרטיה בסכנה – הפגנת הסמול בתל אביב

הפעם אני מסכים עם הסמול הדמוקרטיה אכן בסכנה!

כאשר כספים זרים, במקרה הטוב ממשלות זרות באירופה, ובמקרה הגרוע, שכנראה נכון, מקורם בכספי דם ערבים, מעורבים ומשפיעים על פוליטיקה, החלטות ממשלה ובתי המשפט בישראל – הדמוקרטיה אכן בסכנה! איך קורה שהממשלה מקבלת זאת בשיוויון נפש? ממה לכל הרוחות פוחדים הפוליטיקאים שלנו?

ראיתי את המפגינים, שהם כנראה כל הסמול בישראל, בהפגנה [במוצאי שבת האחרונה]. הם מתחלקים לשתי קבוצות: נהנתנים, כאלה שמקבלים משכורות עתק מכספי הדם כדי להמשיך ולחתור נגד הדמוקרטיה הישראלית, ומקבוצת "טיפשים מועילים" שנתפסים לסיסמאות נבובות וחסרות תוכן. אגב השם "טיפשים מועילים" אינו מקורי שלי, הוא לקוח מתיקי הקב"ג הרוסי, זה השם שהם נתנו לליברלים בהוליבוד שתמכו בקומוניזם!

 העיקר, ממה הם פוחדים? הלא אם הכספים אינם כספי דם ערבים, הדבר יוכח והם יצאו נקיים! ולמה מזדרזים נציגי הימין להזמין בדיקה על תקציביהם, אולי מהסיבה הפשוטה – שכספים אלה נקיים!

ובעניין פגעי טבע!

  ראיתי בטלוויזיה את שטפונות הענק באוסטרליה, ברזיל וסרי לנקה. הרבה מאות של הרוגים בברזיל, מאות בסרי לנקה ועשרות באוסטרליה. אלפי פליטים בכל שלוש הארצות, ובאוסטרליה לבד אומדן הנזק הוא עשרות רבות של ביליוני דולרים, והמומחים מעריכים שיקח שנים לתקן את הזנק.

אבל באף אחת מהארצות הללו האשימו את הממשלה, באף אחת מהארצות הללו לא דרשו מאף שר להתפטר. ראיתי את ראש ממשלת אוסטרליה מבקרת במקום האסון, ואף אחד ממשפחות הנפגעים לא חשב שזה הזמן או המקום לתקוף אותה. התקשורת האוסטרלית התגייסה לעזור, לתמוך ולגייס כספים – ולא לחגיגה אנטי ממשלתית!

* * *

משה גרנות

מכל מלמדיי...

על הספר "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה – עיון בין התקופות"

עורכת: יפה ברלוביץ, עורך משנה: יוסף לנג

הקיבוץ המאוחד 2010, 287 עמ'

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול תירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. נדמו בעיניי ליצורים על-אנושיים. הם היו דואגים ואוהבים, ישרים וטהורים בכל מעשיהם. הם השאירו עליי רושם כביר, ואני מניח שעד סוף ימיי לא אחדל מלהעריץ אותם.

מן ההן ניתן להקיש אל הלאו – לא החשבתי במיוחד את בני העלייה הראשונה, והסיבות ידועות: התלות שלהם בפקידות הברון, הנסיעות התכופות של בנות המושבות לצרפת מאור התרבות, ההתנכרות לפועלים היהודים בני העלייה השנייה והעדפת הפועלים הערבים, ההתנכרות לאחים שהגיעו מתימן, הגישה הפוליטית "האזרחית" המהופכת לקו שבנה את המדינה שבדרך – הלא הוא הקו הציוני-סוציאליסטי.

בא הספר הנדון ברשימה זאת ושינה במידה רבה את נקודת המבט שלי אל אותה עלייה. הספר התחבר בעקבות כנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן באפריל 2005, ויש בו 12 מאמרים שהתחברו על-ידי 14 חוקרים – כל המאמרים נסבים על מאפייניה של העלייה הראשונה.

בראש ובראשונה הספר מאשש את הדיעה המקובלת שהעלייה בסוף המאה ה-19 ראויה לשם העלייה הראשונה, שכן העליות שקדמו לה (למשל, זו של "הפרושים", תלמידי הגאון מווילנה בראשית המאה ה-19) לא היה בהן חזון של שחרור לאומי, לא כוונו ליישוב יהודים על הקרקע, לא היתה בהם כוונה לתיקון חברתי וגישה לכיוון הרציונליזם המערבי. העליות הקודמות דמו לכל העליות מאז ומעולם של שלומי אמוני ישראל שבאו לחיות בארץ (בעיקר מהחלוקה), או למות בה. רק העלייה הראשונה היתה באמת נחשונית וראשונה.

יוסף טובי מתאר במאמרו את משבר הפגישה שבין בני הישוב הישן ובין העלייה התימנית. מסתבר שגם היחס של המושבות (למשל, המושבה כנרת) היה יחס מתנכר. בעניין הזה חטאו הספרדים הוותיקים בדיוק כמו האשכנזים, ואולי אפילו יותר, ומה עלץ ליבי כאשר יוסף טובי מונה בזה אחר זה את האישים שסייעו לתימנים בחומר וברוח, וכל השמות הם של אשכנזים: ישראל דוב פרומקין, אליעזר בן-יהודה, יעקב מן, דוד ילין, אברהם צבי אידלזון, בוריס ש"ץ, אהרון אייזנברג. כך היה מאז ומעולם – דווקא מי שמסייע – לוקה במירב הגינויים.

יוסף שלמון וקרן דובנוב מתרכזים במאמרם בתרומתו של יחיאל מיכל פינס לתחיית הלשון העברית כלשון דיבור. מסתבר שהוא קדם לאליעזר בן-יהודה במגמה להפוך את העברית לשפה מדוברת.

יפה ברלוביץ מתארת את חידושיה של העלייה הראשונה: התרכזות בהשגת טריטוריה, חתירה לפרודוקטיביזציה, לחיי כפר ואדמה תוך התחברות לאתוס העבר ככתוב בתנ"ך, פטריוטיות. חגי ישראל המסורתיים מקבלים גוון לאומי, וחגים זניחים כמו ט"ו בשבט וט"ו באב זוכים לעדנה. מילות המפתח של היישוב בעלייה זאת הן: קדמה, השכלה, חירות. יש אפילו חלומות על הקמת צבא עברי שיכבוש את הארץ כמו שעשה יהושע. בן המושבה הוא אדם חדש – זקוף קומה, אמיץ, רוכב על סוס, נושא רובה על הכתף. לא החכם והלמדן בראש הקהילה אלא איש העשייה. עם העלייה הראשונה קמה גם התעוררות הנשים לדרוש שוויון זכויות, ועיקר העיקרים זכות הבחירה והיבחרות (פתח-תקווה – 1886), זכות אשר תתממש רק כעבור מספר עשורים.

יוסף לנג מזכיר פולמוס גדול שהתעורר בעקבות חיבור הספר לכבוד הראשונים במלאת יובל למושבה פתח-תקווה (1929) – כל אחד מהמחנות של מייסדי המושבה (הירושלמים, הביאליסטוקים, הירקונים וכו') לא היה מוכן למחול על כבודו, והמאבק חסר הפשרות הוביל לגניזת הספר. בין המתפלמסים המאוחרים בעניין הזה היה נכדו של יהודה ראב, הלא הוא עורך כתב בעת בו מתפרסמת רשימה זאת – אהוד בן-עזר (ראו עמ' 127).

מרגלית שילה מתארת את מצבה הקשה של האישה בימי העלייה הראשונה ואת מעט הקרדיט שהיא זכתה לו מכותבי הזיכרונות של אותם הימים – רובם גברים. המחברת מזכירה 4 כתבי זיכרונות של נשים, מהם ניתן להסיק על אומללות ממש של נשים באותה תקופה – המוות ממחלת הקדחת ארב בכל פינה, העבודה היתה מעל לכוחות אנוש, ומעמדן של הנשים נתפס כספח לעיקר – מעשיהם של הגברים בעבודה ובהגנה. כשרווח לאנשי העלייה הראשונה, הם נהגו לשלוח את הבנות ללמוד בצרפת, ארצו של הנדיב הידוע – דבר שהעלה את חמתו של אליעזר בן-יהודה, ושל שאר הלוחמים למען דיבור עברי במולדת הישנה-חדשה. אחת מנקודות האור ביחס לנשים בתקופה הזאת היה כנס המורים שנערך ב-1903 בזיכרון יעקב, שם זכו המורות לייצוג שווה לזה של המורים.

בת ציון עראקי-קלורמן מתארת את המאבק של העדה התימנית לקבל שוויון זכויות במושבות. התימנים נתפסו ככוח עבודה זול שיכול בסגולותיו להתחרות בפועל הערבי. משאר הבחינות היתה התנכרות כמו שיהודי גרמניה באותה התקופה סלדו מה"אוסט-יודן", יהודי המזרח, שהיגרו למערב אירופה. לבסוף, ניתנה לתימנים זכות בחירה והיבחרות לאחר שלקחו חלק בתשלום המיסים. בשנת 1944 הפכה השכונה התימנית שעריים חלק בלתי נפרד מהמושבה רחובות.

נילי ואריה ספיר כותבים על ספר גדרה שחובר על ידי הסבא של נילי ספיר, הוא הבן הראשון של הביל"ויים, הלא הוא אמנון הורביץ, שנולד ב 1886 בראשון לציון, והוא  בנם של לאה וצבי הורביץ.

מרים קצ'נסקי מתארת במאמרה כיצד השתמשו פעילי חיבת ציון בקיסרות הרוסית בדרשני בתי הכנסת למען התעמולה הציונית. בין הפעילים במעשה הזה היה הרב שמואל מוהליבר שראה בדרשנים דרך מעולה להפצת רעיונותיה של חיבת ציון, כי הרי בסוף המאה ה-19 היתה שפתם של יהודי קיסרות רוסיה (97%!) – יידיש.

אליהו הכהן מתאר במאמרו את הדרך הפתלתלה שעבר הציבור היהודי לקראת אימוץ המנון לאומי. הוא מתחיל במפעל של מרדכי עמנואל נוח שרצה להקים לעם היהודי "אררט" בארצות הברית ונזקק לשם כך להמנון, דרך חנוכת בית ספר למל בירושלים, אז הושרו ההמנון של טורקיה, של אוסטריה ושיר המעלות מתהילים. אחר כך הוא מתאר את התחרויות השונות לחיבור המנון בהן השתתפו משוררים ידועים כמו פרוג ודוליצקי. לבסוף זכה שירו של נפתלי-הרץ אימבר לאחר שהושר במנגינה רומנית על ידי איכרי ראשון לציון.

רן אהרונסון מתאר את החידושים של העלייה הראשונה: הקצאת שדות לניסויים חקלאיים, שימוש גובר בידע מדעי בתחום החקלאות, תשתיות טכנולוגיות מודרניות בעיקר בייצור היין. ילדי המושבות זכו לחינוך מודרני בעל נטייה לרציונליות. המושבות הצטיינו גם בגישה הומנית, כאשר הציעו חינוך וריפוי גם לאנשי הישובים הערביים.

עפרה קינן ועמוס רון סוקרים את עשרת המוזיאונים המקומיים שהקימו בניהם ונכדיהם של אנשי העלייה הראשונה. היוזמה הייתה מקומית, אך היה סיוע ממלכתי, בעיקר לאחר שהליכוד עלה לשלטון.

היה נדמה לי שאני יודע די על העלייה הראשונה, והנה, ממלמדיי בספר זה השכלתי. אני עדיין מעדיף את אנשי העליות השנייה והשלישית על פני אנשי העלייה הראשונה, אבל ללא ספק הספר שלפנינו היטה את הכף, אם מעט ואם יותר ממעט, גם לכיוון מפעלם הגדול של חלוצי המושבות.

אהוד: משלוח בנות המושבות לצרפת הוא בעיקרו השמצה. זה למשל לא קרה בפתח-תקווה [למעט אולי לורת פסקל] שהיא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. יותר ילדים של איכרי העלייה הראשונה קבורים בבתי הקברות של המושבות בתקופת סוף המאה ה-19 וראשית ה-20 – מאשר "בנות איכרים" שנסעו ללמוד בצרפת! אכן, היו בני איכרים מהעלייה הראשונה שהיגרו מהארץ, אבל הדבר נבע בעיקר ממצוקה כלכלית או מהסתבכות בנקמת דם עם ערבים.

* * *

קבלת שבת בצוותא

ביום שישי, ט"ז שבט תשע"א

21 בינואר 2010, בשעה 11.00 בבוקר

מנחה: ליאת רגב / בתוכנית:

ד"ר שלי גולדברג, מנחה לקבלה – על פרשת השבוע

פרופ' יפה ברלוביץ, אוניברסיטת בר אילן

וד"ר יוסף לנג – על ספרם החדש

"לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עיון בין תקופות"

פרופ' אמנון רובינשטיין, נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה

על ספרו החדש "אהבות אסורות"

ועל מדיניות ההגירה של מדינת ישראל

שירה – חני דינור / פסנתר – רמי הראל / קטעי קריאה – צבי סלטון

עריכה – נילי שחור, ליאת רגב

כרטיסים בקופת צוותא, טלפון: 03-6950156/7

מי שיציין את קוד ההנחה 2010, יקבל כרטיסים במחיר מוזל

מחיר מיוחד לקוראי בן עזר 45 שקל.

 * * *

איליה בר זאב

מעל העיר

בעקבות מבט חוזר בציור "מעל העיר" של מארק שאגאל

אִישׁ וְנַעֲרָה עִם עֲקֵבִים שָׁטִים בָּרוּחַ הַנְּמוּכָה,

אוּלַי יָצְאוּ בְּמָחוֹל, אוּלַי הָיוּ

עֲפִיפוֹן נִשְׁכַּח.

נַעֲרָה שָׁלְחָה יָד, אוּלַי בִּקְּשָׁה רוּחַ אַחֶרֶת,

אוּלַי נִפְרְדָה מִנַפְשָׁהּ.

גָּבוֹהַּ, מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר – גַּגּוֹת, צְרִיחִים, צְלָב,

אֵין אָדָם.

מֵעֵבֶר לַגְּדֵרוֹת אִשָּׁה רְכוּנַת רֹאשׁ, סֻלָּם נָטוּשׁ

נִשְׁעַן אֶל עֲלִיַּת עֵץ קְטַנָּה.

בְּגֵאוּת הָאֹבֶך, תֵּל אָבִיב כְּבָר הִתְאַפְּרָה לַחֲגִיגוֹת מֵאָה סוֹף,

זִקּוּקֵי אֵשׁ פָּצְעוּ בַּעֲרָפֶל הָרָקִיעַ.

גָּבוֹהַּ, מֵעַל הָעִיר –

מִגְדָּלִים אַחַר מִגְדָּלִים נִשְׁלָחִים אֶל הַשָּׁמַיִם.

מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנוֹת שְׁקֻפִים-אֲטֻמִים, צוֹחֲקִים בְּנֵי אָדָם –

אֲנָשִׁים מִתְעוֹפְפִים אֶל סוֹפָם.

אִישׁ וְנַעֲרָה עִם עֲקֵבִים –

הָאֲדָמָה מַמְתִּינָה, עוֹד מְעַט בְּעֵרָה. בַּחֲצֵר הָרֵיקָה

נֶעֱזַב סֻלָּם.

תַּיִשׁ שָׂעִיר מְלַחֵךְ לְאִטּוֹ עָפָר לָבָן.

* * *

אורי הייטנר

1. התגוללות גזענית

תגובה לגדעון לוי: "מכתב תשובה מ'סייען טרור'" 13.1 ו"ילקוט הכזבים של צה"ל" 9.1 [בעיתון "הארץ"]

איך מגדירים בעברית התגוללות באדם בגין מוצאו? אני מכיר אך ורק הגדרה אחת לכך – גזענות.

במאמרו "מכתב תשובה מ'סייען טרור'," מתגולל גדעון לוי בשר החוץ אביגדור ליברמן בגסות אופיינית, ולוז המתקפה היא מוצאו הרוסי. גם 33 שנים לאחר עלייתו לארץ, כשהרבה יותר ממחצית חייו הוא אזרח ישראל, בעבור אנשים מסוגו של לוי, ליברמן הוא "רוסי". הוא תמיד יהיה "רוסי" ותמיד "הרוסיות" שלו תהיה מוקד להסתה נגדו.

הנה ציטוטים נבחרים ממאמרו הגזעני של לוי: "באת אלינו ממקום אחר, ממשטר אחר, ואליו אתה גם שב בחופשותיך ... אתה כנראה מרגיש נוח ברחבי הגוש הסובייטי לשעבר ... כמה נעים לך להיזכר במאמא לושן, בשפת ילדותך הדיקטטורית וכמה היית רוצה להעתיקה לכאן."

אך אין זו רק גזענות אנטי רוסית. יש כאן תופעה עמוקה יותר. אחמד טיבי ומרעיו נוהגים תמיד להזכיר לנו, היהודים, שאנו "מהגרים". הם, הערבים, בני הארץ הזאת ואילו אנו, היהודים – "מהגרים". במיוחד נוהג הוא להטיח זאת בעולים חדשים. גדעון לוי מחרה מחזיק אחריו, בדרכו הפוסט ציונית.

העילה להתגוללותו הגזענית של לוי בליברמן, היא ההגדרה "סייעני טרור" שהדביק לארגוני שמאל רדיקאלי. אבל מי שקורא את מאמריו של גדעון לוי,אינו יכול שלא להבין למה התכוון ליברמן. הרי לאורך שנים, מפעל חייו של לוי הוא ללמד סנגוריה על הטרור והטרוריסטים.

כך גם השבוע, במאמרו "ילקוט הכזבים של צה"ל". במאמר זה הביע לוי תמיכה בלתי מסוייגת בפורעי החוק המשתוללים מידי שבוע בבלעין, מיידים אבנים בחיילי צה"ל ומנסים להפריע לעבודות הקמת גדר הביטחון. בכל מאמרו, הוא לא הזכיר ולו ברמז, את הסיבה להקמת גדר הביטחון. מהם 1,100 ישראלים שנרצחו במתקפת הטרור שהחלה לאחר שערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בקמפ-דיוויד, שבעטיין הוקמה גדר הביטחון!? הרי הסיבה האמיתית לג'יהאד שהפלשתינאים ו"פעילי השלום" מנהלים נגד גדר הביטחון, היא האפקטיביות שלה בעצירת פיגועי ההתאבדות, שנחשבו בעיניהם לנשק הכרעה אסטרטגי במלחמתם נגד "היישות הציונית"; נשק שנועד לייאש את אזרחי ישראל ולהביא את ישראל להרים ידיים. גדעון לוי תומך ללא סייג במאבק נגד גדר הביטחון וקשה למצוא הגדרה קולעת יותר להתנהגותו, מזו שנתן ליברמן.

רגע, רגע... גדעון לוי, הנאור האולטימטיבי ... גזען? בטח יש כאן טעות...

קראו את מאמרו ושפטו בעצמכם.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

2. חזירים

הסולידריות החברתית היא בסיס קיומו של העם היהודי ובסיס קיומה של מדינת ישראל. "כל ישראל ערבים זה בזה" (כך הביטוי החז"לי המקורי, לא ערבים "זה לזה", כפי שנוהגים לומר בטעות) – זו תורת הסולידריות על רגל אחת.

האוייב הגדול ביותר של הסולידריות הוא בצע הכסף. בצע הכסף הוא יצר הרע של האדם, תאווה שקשה להתמודד איתה. בצע הכסף מזנה את האדם מערכיו, מן המוסר שלו, ממחויבויותיו האנושיות ומעביר אותו על דתו ועל דעתו. הבצע מעוור עיניים, וגורם לאדם שלא להביט לימינו ולשמאלו ולראות את חבריו, את אחיו. רודף הבצע לא יהסס לשים מכשול בפני עיוור, לא יתלבט בטרם יפגע ברעיו – המרדף הזה גורם לו להתנהגות בלתי אנושית, להתנהגות חזירית. רדיפת הבצע הופכת בני אדם לחזירים.

דוגמאות? לא חסר. בשבועות האחרונים נתקלנו באחד הביטויים הגסים, הנפסדים, המכוערים, הנתעבים ביותר של חזירות.

כוונתי לאותם קבלנים וחברות בתחום הבנייה, הבונים בעיר הפלשתינאית החדשה רוואבי, שהסכימו לתביעה הסחטנית של הפלשתינאית להחרים את ההתנחלות, כתנאי להעסקתם.

עצם הבניה ברוואבי – חיובית מאוד בעיניי. ראשית, אני שמח על בניית העיר. מן הבחינה האנושית, כל שיפור במצבם של הפלשתינאים חיוני, וראוי לסייע להם בכך. שנית, למרות שכל מה שקרה אחרי אוסלו ואחרי ההתנתקות מוכיח את ההיפך, אני עדיין מאמין שככל שיהיה לפלשתינאים יותר מה להפסיד, כך תקטן מוטיבציית המלחמה שלהם. שלישית, אני חותר לדו קיום בינינו לבין שכנינו הפלשתינאים, ועזרה של ישראלים לפלשתינאים לשפר את מצבם היא ביטוי לדו-קיום כזה, ואני מברך על כך. רביעית, רצונם של בעלי עסקים להרוויח חיובית בעיניי, ואם יש להם הזדמנות לעשות כן בבניית רוואבי, אין עיני צרה בכך.

אולם ברגע שקבלן התבקש לחתום על כתב החרם – אילו היה בן אדם, היה עליו באותו רגע לקרוע לגזרים את הכתב ולא להציג עוד פניו בפני הלקוחות מרמאווי. והנה, לא קבלן אחד, לא שניים וכנראה גם לא עשרה, לא יכלו להתאפק. הבצע סינוור את עיניהם, והם העדיפו את הכסף הפלשתינאי על הסולידריות היהודית, הישראלית. אלה אנשים נקלים, הראויים להוקעה ולבוז.

לפני שנים אחדות, היה גל של ראשי רשויות, שנחשדו בקבלת שוחד. עמרם מצנע, ראש מועצת ירוחם באותה תקופה, לשעבר ראש העיר חיפה, נשאל בראיון רדיו אם אי פעם הוצעה לו הצעה כזו. מצנע השיב שמעולם לא, ואמר שכנראה יש אנשים שאף אחד לא יציע להם הצעה כזאת.

כנראה שמצנע צודק. מי שמציע שוחד, יודע למי להציע. כנראה שהפלשתינאים שתבעו מקבלנים להחרים את ההתנחלויות הרשו את החוצפה הזאת לעצמם, כיוון שקלטו עם מי יש להם עסק. עם חזירים. אני משער שאותם פלשתינאים בזים בעומק לבם לחזירים האלה.

האם אפשר להבין את הקבלנים האלה? הרי יש להם אחריות לעסקיהם, לפרנסתם, לעתיד ילדיהם. אפשר להבין אותם כפי שאפשר להבין את ג'ו קלר, גיבור מחזהו של ארתור מילר "כולם היו בניי". גם לו היה אכפת מעתיד עסקיו, מפרנסתו ומעתיד ילדיו. לכן, כדי לחסוך בהוצאות, ייצר חלקים פגומים של מטוסים, מה שגרם למותם של טייסים אמריקאים רבים. ג'ו קלר הינו דמות המבוססת על מקרה אמיתי, שאירע במלחמת העולם השניה.

הדילמה שמעלה המחזה, היא מידת המוסריות, של מי שמחליף את אחריותו כלפי החברה כולה, באחריות למשפחתו בלבד. כל קורא הגון של המחזה, לא יקבל את אמות המידה החזיריות של קלר. כל אדם הגון, לא יקבל את אמות המידה החזיריות של הקבלנים תאבי הבצע, שהסכימו להחרים את אחיהם, כדי להרוויח קצת כסף מן הפלשתינאים.

* * *

ד"ר שוקי וולפוס

ניצב אורי בר-לב כדוגמא וכמופת

שלום לכולם,

כולנו שמענו על קורותיו של ניצב אורי בר-לב. העיתונות מלאה בשבחים על מקצועיותו. אנחנו מרגישים צורך לספר לכם סיפור אישי שמעיד על האיש מזווית אחרת. אנא העבירו הלאה כדי שעוד אנשים ישמעו על האיש היקר הזה.

ב-11/9/07, יום לפני ערב ראש השנה, פגע קסאם פגיעה ישירה בבסיס הטירונים בזיקים. כשבעים חיילים שישנו באותה השעה באוהלים נפגעו, בינהים היה גם בננו, עפרי. עפרי איבד את רגלו הימנית באותו אירוע.

בימים, בשבועות ובחודשים שאחרי, נחשפנו לארץ ישראל האחרת. פגשנו מאות אנשים שבאו לתמוך, להתעניין, להזדהות ולתת שלא על מנת לקבל. אנשים מופלאים, פרטיים ופעילים בארגונים התנדבותיים שמציגים פן אחר של הארץ שחשבנו שנעלם מזמן ומחזירים את האמון ברוב הדומם. היה גם קומץ של אנשי ציבור מופלאים, בעלי תפקידים, שהמשותף להם היה שהופיעו בשקט, כבני אדם ולא כאנשי ציבור.

יום לאחר הניתוח, בשעת צהריים מאוחרת של ערב ראש השנה, נכנס אורי בר-לב לחדרו של עפרי בבית החולים ברזילי. ניצב בר-לב הגיע בלי מצלמות ובלי כתבים. ראש המחלקה, ד"ר יצחק יקים, צלצל אליו וסיפר לו שיש 'חיל קטוע חדש' במחלקה ובר-לב פינה את הלוח שלו כדי לבקר ולעודד. עפרי בדיוק ירד בפעם הראשונה אחרי הניתוח מהמיטה לכורסה, כולו אפוף מורפיום, ובר-לב ניגש אליו עם חיוך ענק, התיישב על המיטה ואמר:

"שמע לי בחורצ'יק. לא סיפור."

אורי בר-לב, נכה צה"ל בעצמו, קטוע רגל , הראה לכולנו איך 'העסק עובד' וכמה 'לא סיפור' להסתובב בעולם עם פרוטזה במקום רגל. הוא סיפר לנו על פציעתו, על השירות אחרי כן, על הגדעונים ועל המשטרה. סיפר לעפרי שבעצם יש יתרונות עצומים בלהיות בלי רגל. אין צורך לגזום ציפורניים, אפשר שלא להחליף גרב הרבה זמן ואפילו סיפר שבאחד מהמסעות המפרכים שהיו לו עם פקודיו, צחק על כולם כיוון שהם הגיעו לסיום עם שתי רגליים מדממות והוא רק עם אחת...

תמיד ידענו שהמציאות היא בעיני המתבונן אבל הישיבה עם אורי המחישה לנו כי הכול אכן בראש וכי בידינו הבחירה אם זה 'סיפור או לא סיפור'. לאורי היתה השפעה משמעותית על הבחירה של עפרי בהמשך קדימה לשיקום מהיר.

אורי ישב איתנו כשעה וחצי. כשנפרד הבטיח לעפרי לפגוש אותו כשיתחיל ללכת. "הבירה עלי," אמר כשהלך.

בפעם השנייה פגשנו את אורי בר-לב בשיקום בתל השומר. שוב הגיע לביקור בשקט, ללא מלווים. כשנכנס התקשר ללשכתו ואמר שהוא "יושב עם החייל שעפה לו הרגל בזיקים" והוא מבקש להעביר אליו רק שיחות דחופות. ישב איתנו כשעתיים בהן שוחחנו על כל נושא שבעולם ועם עפרי על מודלים חדשים של כפות רגליים שעפרי מצא באינטרנט. עפרי ביקש לדעת אם אפשר לקפוץ על רגל אחת, הקטועה, ובר-לב נענה לאתגר, ניסה והצליח. שוב השאיר אותנו עם הידיעה שהכל אפשרי.

הפעם האחרונה היתה כשעפרי ניגן בהופעה הראשונה שלו בתזמורת צה"ל. כשאורי שמע על כך, בא במיוחד בערב לכמה דקות רק כדי לפגוש את עפרי לחיבוק קצר ולהמשיך לעיסוקיו.

זהו אורי בר-לב שאנחנו פגשנו. אשרינו ואשרי המדינה שזכתה באנשים כאלה המשרתים אותה.

ד"ר שוקי וולפוס

בשם שרית, שוקי ועפרי וולפוס

אהוד: ומה דעתך על כך, ד"ר אורלי אינס? את, שבגללך נפלה מועמדותו של אדם ומפקד כניצב אורי בר-לב לעמוד בראש משטרת ישראל?

* * *

ברכתנו לסופר שמאי גולן

לזכייתו "באות הוקרה מטעם דירקטוריון אקו"ם על פועלו ותרומתו רבת השנים  באקו"ם" –  בין השאר גם על מאבקו למען דמותה של אקו"ם ולמקומו המכובד של הסופר והמשורר בארגון הזה, שבין מייסדיו היו  משוררים  וסופרים.

שמאי גולן הוא חתן הפרסים הספרותיים פרס אקו"ם, פרס עגנון, פרס רמת גן לספרות, פרס ראש הממשלה ופרסים אחרים, אשר זכה גם באותות הכבוד: חתן האור, יקיר אגודת הסופרים העבריים ועוד.

אות ההוקרה יוענק לו במעמד חגיגי בעת החלוקה  לזוכי הפרסים לשנת תשע"א, ביום  רביעי, 26.1.2011, בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

הכניסה לפי הזמנות אישיות בלבד.

שמאי גולן (גולדשטיין) נולד ב-1933 בפולטוסק, פולין. בשנות מלחמת העולם השנייה היה תחת הכיבוש הנאצי, ובברית-המועצות, שם נספו הוריו. עלה לארץ בעלייה הבלתי-לגאלית עם עליית הנוער ב-1947. לאחר מעצר של חצי שנה במחנה מעפילים בקפריסין, התחנך בקיבוץ רמת הכובש, שירת בצה"ל שש שנים גם כקצין בקבע, והוא בעל תואר ב"א בספרות ובהיסטוריה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. היה מורה לספרות בגימנסיה העברית ובמכון גרינברג בירושלים; במייסדיו וגם מנהלו הראשון של "בית הסופר" בירושלים, שם יזם את הסדנאות הראשונות בארץ לכתיבה יוצרת. נבחר ליושב-ראש אגודת הסופרים העבריים ארבע פעמים. היה בשליחויות תרבותיות וחינוכיות חשובות בארגנטינה ובמקסיקו ונספח לתרבות במוסקבה. מספריו: "באשמורת אחרונה", "אשָׁמים", "מותו של אורי פלד", "בריחות למרחקים קצרים", "חופה", "המארב", "מסעותיי עם ספרים", "ואם אתה מוכרח לאהוב". יצירותיו תורגמו לשפות רבות. הוא אב לארבעה וסב לנכדים. נשוי לחוקרת הספרות ד"ר ארנה גולן, בת קיבוץ מסדה.

* * *

ברוך תירוש

עוד על חוות צימרמן בגליפולי ועל ראוונה

לאהוד שלום,

תודה לך על פרסום מכתבי המתאר את "האוסטרלי הגבוה בצד משה דיין" [גיליון 607].

ולגבי שאלתך, למר צימרמן, שהיה כפי שציינתי – שר החוץ בממשלת ויימר הגרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, היתה חווה על גבעות גליפולי, ובקרבות עליה נהרגו 30,000 חיילים צרפתים.

לחיילי טרומפלדור אכן קראתי 'נהגי הפרדות', וליד האנדרטה שעליה חרוט באנגלית  THE ZION MULE CORPS, אלא שבטקס הזכרנו בשיר את כל חיילי 'הגדוד העברי'. 

עם אותה חבורת ותיקי פלמ"ח עלינו לקברי עשרות חללי 'הבריגדה היהודית' ממלחמת העולם השנייה בבית הקברות הצבאי בראוונה שבאיטליה, והצדענו להם בשירה אדירה "ונזכור את כולם" מ'שיר הרעות' של חיים גורי. ואגב, ישראלי שעובר בראוונה, ראוי לו לסור לחלקת חללי הבריגדה בבית הקברות הצבאי הבריטי, וכן בכיכר המרכזית בעיר, בקרבת קברו של המשורר דנטה אלגיירי, שם על גבי לוח שיש מצויין באיטלקית (מן הזיכרון): "כבוד לחיילים היהודים מפלסטינה ששחררו את העיר מהכובש הגרמני."

* * *

מ-דן: המצאת הטרנזיסטור וגליפולי

 והפעם שתי הארות לגיליון 608:

א. בכתבתו של אדם דביר, תגובה ליעקב שרת (גיליון 606 ), אירעה פליטת קולמוס. אכן פרסום המצאת הרכיב טרנזיסטור אירע בדצמבר 1947 אך לא באנגליה. המחקר בוצע במעבדות בל בארה"ב (ניו ג'רסי / מיורי הילס) ע"י צוות חוקרים אמריקאי – שוקלי, בארדין ובראטיין – ועל כך הוענק להם ב-1956 פרס נובל לפיסיקה.

לא אלאה את קוראי-קוראות מכתה"ע בפירוט יתר טכני, על-כל-פנים בשלב הראשון היה זה רכיב 'פרמיטיבי' שעדיין לא איפשר שימוש תעשייתי והחלפת הרכיב הקודם – שפופרת הריק – בהתקנים שונים כגון מקלטי רדיו. רק בשנת 1953 יצא לשוק רדיו-טרנזיסטור ראשון שהיה מתוצרת 'טקסס אינסטרומנטס'.

ולסיכום כמה מילים אודות שניים מן הממציאים הנ"ל:

לג'ון בארדין (1991-1908) הוענק פרס נובל לפיסיקה גם על תרומתו להבנת תופעת ה'סופר-מוליכות' (1972) והוא מהבודדים שקיבלו את הפרס פעמיים באותה דיסציפלינה.

ויליאם שוקלי (1989-1910) עבר לאחר מכן לקליפורניה, שם הקים חברה משלו לחקר חצאי-מוליכים והיה ממייסדי 'עמק הסיליקון' (או כפי שנוהגים לומר בעמק הסיליקון – "שוקלי הוא האיש שהביא את הסיליקון לעמק הסיליקון...")

http://nobelprize.org/nobel_prizes/physics/laureates/1956/

http://nobelprize.org/nobel_prizes/physics/laureates/1972/

ב. גם בכתבתו של ברוך תירוש, "פגישה בגליפולי עם אוסטראלי גבוה אחד", חלה פליטת קולמוס.

ארתור צימרמן (1940-1864) היה שר החוץ של קיסרות גרמניה במלה"ע הראשונה (במשך 10 חודשים – מנובמבר 1916 עד אוגוסט 1917), וידוע בעיקר בשל המברק לשגרירו במקסיקו (באמצעות שגרירות גרמניה בארה"ב – "מברק צימרמן") אשר יורט ע"י המודיעין הימי הבריטי ונמסר לשלטונות ארה"ב.

http://europeanhistory.about.com/cs/worldwar1/p/prazimmermanbio.htm

אודות הפרשה ניתן לקרוא בסיפרה המעניין של ההיסטוריונית האמריקאית ברברה טוכמן (1989-1912): "מברק צימרמן", תירגמה שולמית הראבן, הוצאת דביר, 2003.

 בברכת יישר כוח והמשך עבודה פורייה,

מ-דן

(השם המלא והכתובת ידועים למחב"ע)

* * *

הגזענות מהי?

שום יהודי שהוא גם ישראלי לא יוכל לחיות תחת שלטון פלסטיני ב"פלסטין" – לא כאזרח שווה-זכויות ולא כאזרח-חי בכלל.

שום ערבי ישראלי, הקורא לעצמו גם "פלסטיני", לא יידרש לעולם לוותר על אזרחותו הישראלית או על חייו בישראל, ורובם לא יחליפו את שלטון ישראל בשלטון "אחיהם" הערבים כי בשום מדינה מוסלמית לא יזכו לאותה מידה של חופש, דמוקרטיה, שיוויון זכויות, בייחוד לנשים, ביטוח לאומי וילודה מהגבוהות בעולם וגם מסובסדת על ידי משלמי המיסים שרובם יהודים.

אתה הבנת את זה, שוונצי?

* * *

צבי אל-פלג

מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948?

המאמר פורסם ברבעון שפה האנגלית

THE JERUSALEM QUARTERLY, 1989

חוברת מס' 50 בעריכת עמנואל סיון וזאב שטרנהל

חלק שני ואחרון

המחנה ההאשמי

התנגדותו של עבדאללה לרעיון "פלסטין עצמאית" נבעה מהניגוד שבין רעיון זה לבין שאיפתו לאחד תחת כתרו את סוריה רבתי. החלום שלו לאחד את סוריה ההיסטורית, כמו גם תכנית "הסהר הפורה" של המשטר ההאשמי העיראקי, מקורם בתכניתו של אבי המשפחה – חוסיין בן עלי – שביקש להקים ממלכה ערבית גדולה לאחר מלחמת-העולם הראשונה.

כאמור, ראה עבדאללה בהחלטת בריטניה לסיים את המנדט בארץ-ישראל הזדמנות היסטורית להתחיל בהרחבת תחומי ממלכתו. בדרכו ניצב חאג' אמין והיה עליו להתמודד איתו. בהתמודדות הזאת החזיק המלך במרבית הקלפים: הוא נהנה מתמיכת המישטר העיראקי (בעיראק לא רק שלטו בני משפחתו, אלא שהממשלה שם גם תיעבה את חאג' אמין על חלקו בהפיכת רשיד עאלי אל כילאני באביב 1941); צבאו היה מאומן ביותר מבין צבאות ערב ויחידות שלו המשיכו לשהות באארץ-ישראל עוד מימי מלחמת-העולם השנייה; גבולו עם ארץ-ישראל היה הארוך ביותר – עובדה שמדינות ערב האחרות נאלצו להתחשב בה; ירדן ועיראק היו שתיים מתוך שבע המדינות החברות בליגה והן יכלו לגרום לפירוקה בכל עת.

גורם אחר שהוסיף לכוחו של עבדאללה אל מול חאג' אמין הייתה אופוזיציה אנטי-חוסיינית במחנה הפלסטיני. לחלק גדול מאופוזיציה זו היתה אוריינטציה פרו-ירדנית משכבר הימים; עכשיו עשה עבדאללה מאמצים רבים כד לחזק אותה, וכן כדי לחזק גורמים נייטראליים במחנה הפלסטיני. עוד לפני החלטת החלוקה באו"מ הוא ערך ביקור בירושלים, מלווה על-ידי בניו וראש ממשלתו, במגמה מוצהרת לגייס תמיכה בתכניותיו בארץ-ישראל. [פלסטין, 23.10.1947. נבו, עמ' 48 ]. ככל שהתקרב מועד הפינוי של הבריטים, גברה פעילותו בקרב הפלסטינים: נוסף להידוק הקשרים עם ראש האופוזיציה, רוקן עבדאללה מתוכן את המוסדות המקומיים שסרו למרות המוסד הערבי העליון. כן פירסמו המושלים הירדניים הוראות שאסרו על הוועדים הלאומיים בערים למלא את תפקידיהם, ואילו האוכלוסייה נדרשה להישמע לצבא הירדני בלבד. [על המאבק בין עבדאללה לחאג' אמין בתקופה זו, ראה הארץ, דבר 22.5.1948, 18].

מובן שמלאכת ההשתלטות של עבדאללה הייתה נתקלת בקשיים רבים אילו שהה חאג' אמין בארץ. אלא שהוא נעדר ממנה בתקופה שלפני הפינוי הבריטי ופלישת צבאות ערב, וגם בחודשים שלאחר-מכן. לפני הפינוי אסרו הבריטים את כניסתו ומאוחר יותר הפעיל עבדאללה לחץ על מצריים וסוריה לבל יורשה לחצות את הגבול לארץ-ישראל. [כשמונה שנים לאחר מכן טען חאג' אמין שהבריטים כביכול השפיעו על המשטרים בארצות ערב לאסור כניסתו לארץ-ישראל – ראה חוסייני, עמ' 82].

האמצעים שעמדו לרשות עבדאללה, הן בליגה והן בתוך המחנה הפלסטיני, הספיקו לו כדי למנוע מחאג' אמין ומהמוסד הערבי העליון הפעלת המוסדות הלאומיים הקיימים במתכונת של מוסדות ממלכתיים. אך כדי לקדם את תוכנית-הסיפוח שלו, הוא נזקק לשליטה פיזית על השטחים הערביים בארץ-ישראל. לשם כך הוא חתר לפלישת צבאו לארץ-ישראל מיד עם צאת הבריטים.

להלכה, נועדה הפלישה למנוע הקמת מדינה יהודית ולסייע לפלסטינים להקים את מדינתם. למעשה, הלחץ של ירדן ושל עיראק על מדינות-ערב האחרות לקיים את הפלישה, נועד רק להשגת לגיטימציה בין-ערבית לפלישת צבאות המדינות ההאשמיות. מדינות כמצרים וערב הסעודית היססו בכל הקשור לפלישה, אך משנוכחו לדעת שעבדאללה גמר אומר לפלוש גם בלי עמיתיו בליגה (וכנראה שאפילו העדיף פלישה בלעדיהם), הוחלט בליגה שצבאות שבע המדינות יפלשו ביום סיום המנדט הבריטי. בעיקר היתה חשובה החלטתה של מצרים, שבין מדינאיה התנהל עד הרגע האחרון ויכוח אם לפלוש או לא. [על הוויכוח בין מנהיגי מצרים ערב הפלישה ראה אל-טליעה (קאהיר), מרץ, 1975, עמ' 145-134].

מיד לאחר הפלישה, הקים הליגיון הערבי בשטחים שכבש מימשל צבאי ירדני. עבדאללה מינה כמושל צבאי כללי על שטחים אלה את אבראהים האשם, וכמושל ירושלים את אחמד חלמי עבד אל-באקי – מאנשי האופוזיציה הפלסטינית לחאג' אמין. [עבדאללה אל-תל, זיכרונות, תירגם י. חלמיש (מערכות, תל-אביב 1964) עמ' 168-167; נבו, עמ' 89-87].

ב-24 במאי 1948 פירסם עבדאללה מינשר שקבע את המשך תוקפם של החוקים שהיו קיימים תחת שלטון המנדט הבריטי, "ובלבד שאינם עומדים בניגוד לחוקים ולתקנות ההגנה הירדניים". [עזיז שחאדה, "מגמות החקיקה הירדנית בגדה המערבית", המזרח החדש, כ', 1970, עמ' 166].

בימים שקדמו לפלישה החמיר מצבן של היחידות הבלתי-סדירות ("צבא ההצלה" ו"הג'יהאד הקדוש") וגברה ידם של ההגנה והארגונים הצבאיים היהודים האחרים. במצב זה עוררה הפלישה של צבאות ערב תקווה בקרב המונים פלסטיניים. עבדאללה, שתבע וקיבל מהליגה את תפקיד "המפקד העליון" של צבאות הפלישה, היה לסמלה של תקווה זו. התואר של "מפקד עליון" נעדר סמכויות אופרטיביות – לגבי יחידות צבא – פרט לצבא ירדן. אבל המינוי יצר אפקט פסיכולוגי ועבדאללה ניצל אותו עד תום כדי לקדם את שלטונו על השטחים הפלסטיניים.

חאג' אמין, ששהה מאונס בקאהיר, השתדל לאותת משם שסמכותו כנשיא המוסד הערבי העליון לא תמה. הוא שלח הוראות לוועדות הלאומיות, ואף התיימר למנות מנהלים פלסטיניים למחלקות הממשלתיות – במקומם של מנהלי המחלקות הבריטיים שעזבו. המוסד הערבי העליון אפילו פירסם מקאהיר הכרזה על מצב חירום בכל הארץ. [דבר, הארץ, 25.5.1948]. בתגובה לכך, תבע עבדאללה מחאג' אמין, באיגרת ששלח לו, להימנע מלפרסם "הודעות הגורמות לבלבול..." ובהזדמנות זו, אף הודה לו על שירותיו בעבר. [נבו, עמ' 87]. בכך ביקש להבהיר לו ששירותיו לא יידרשו בעתיד וכן ביקש להפגין את האפוטרופסות המוחלטת שלו על ענייני פלסטין. ואכן, ב-20 בדצמבר 1948, הודיע עבדאללה על מינוי השיח' חסאם אל-דין ג'אראללה (שאולץ להתפטר לטובת חאג' אמין לאחר שזכה בבחירות לתפקיד המופתי ב-1921) – למופתי ירושלים במקומו של חאג' אמין. בסוף אותה שנה, הוסיף עבדאללה לשייח' זה גם את תפקיד נשיא המועצה המוסלמית העליונה –

1949, p.195], 111 [The Middle East Journal (MEJ)

(ממשרה זו הודח חאג' אמין על-ידי שלטון המנדט הבריטי עוד ב-1937).

מדינות ערב

בשתי זירות התנהלה באורח בו-זמני ההתמודדות בין עבדאללה לחאג' אמין; באיזורים הערביים של ארץ-ישראל ובמוסדות הליגה. בשתיהן היה לעבדאללה יתרון ברור: במרבית האיזורים הערביים שלט צבאו, ובליגה התחזק מעמדו ככל שהמלחמה נמשכה. מה שנותר בידי חאג' אמין היו רק שאיפת העצמאות – הלטנטית בנסיבות הזמן – של הפלסטינים; האהדה לעניין הפלסטיני בקרב ציבורים רחבים בארצות ערב; וביחד החשש של שליטים ערביים מהתעצמות המלך הירדני.

בליגה גברה הדאגה נוכח הכנות הסיפוח של עבדאללה, אולם בשבועות הראשונים שלאחר הפלישה עדיין קיוו שם שבלחץ מדינות ערב ניתן יהיה להגביל את מרחב התמרון שלו. הדילמה בפניה ניצבו יריבי עבדאללה היתה: מצד אחד הפחד שלחץ רב עליו יביא אותו להוצאת צבאו מהמערכה ולהשגת הסדר נפרד עם ישראל; ומצד שני, החשש שאם לא תיחסם דרכו, יצליח להרחיב את ממלכתו ובכך להגביר את עוצמתו מול השליטים הערביים האחרים. [לדעת יריביו התכוון עבדאללה להשתלט – תוך הסכמה ישראלית – על כל השטחים שנועדו להקמת מדינה פלסטינית, ראה אל-עארף, עמ' 663]. להלכה, היתה לעבדאללה מחוייבות לקונצנזוס הבין-ערבי כי עתידה המדיני של פלסטין ייקבע לאחר שצבאות ערב יכבשוה; אבל העובדות בשטח העידו על כך שאין דעתו נתונה לאותה מחוייבות. בשבועות הראשונים של המלחמה עוד קיוו יריביו שעל-ידי השתלטות יחידות-צבא ממדינות ערביות לא-האשמיות על שטחים פלסטיניים, תימנע מעבדאללה האפשרות להגשמת תוכניתו, אלא שעם היוודע תכנית ברנדוט, חששו היריבים שמא יאחרו את המועד.

הרוזן פולקה ברנדוט, שמועצת הביטחון מינתה אותו למתווך בארץ-ישראל, פירסם ב-4 ביולי 1948 תוכנית, שכפי הנראה גובשה בעצה אחת עם ממשלת בריטניה ונתפרה לפי מידותיו של עבדאללה (אולם קיימת גם "דעת מיעוט" – זו של מ. גזית – אשר על-פיה פעל ברנדוט על דעת עצמו, וגם הבריטים הופתעו מתוכניתו). עיקרה של התוכנית: ויתור על הקמת מדינה ערבית נפרדת, ובמקום זאת סיפוח השטחים הערביים – בשינויים מסויימים – לממלכת ירדן. גם הנגב, שבתוכנית החלוקה נועד למדינה היהודית, אמור היה להיכלל, לפי תוכנית ברנדוט, בממלכה ההאשמית המורחבת.

התוכנית עוררה זעם גם בקרב היהודים (הרוזן שילם על כך בחייו, וברציחתו נאשמו אנשי לח"י) וגם אצל הערבים. המועצה המדינית של הליגה דחתה את תוכנית ברנדוט מכל וכול. אולם עבדאללה דרש לקבל את התוכנית ולכנס לצורך זה מחדש את המועצה. מצרים סירבה בתוקף ועבדאללה חזר לאיים שיוציא את צבאו מהחזית. [על המשמר, 11.7.1948; Kimche, pp. 221-222.]. האיום לא הועיל. נראה שתוכנית ברנדוט הפתיעה את שליטי ערב ובתגובה יזמה מצרים בליגה החלטה על הקמת "מינהל עצמי פלסטיני". מזכ"ל הליגה, עזאם פחה, מסר על ההחלטה באורח פומבי ב-10 ביולי 1948. [Khalil, pp. 566-568] על אף מחאותיו של עבדאללה שכל עוד המלחמה נמשכת צריך המינהל להישאר בידי הצבא (קרי: הירדני), המשיכה הוועדה המדינית של הליגה בפעילותה; כנראה בעצה אחת עם המוסד הערבי העליון, נקבעו תשעה אגפים למינהל העצמי. מרבית מנהלי האגפים היו מהמחנה החוסייני; אך נוספו להם אישים שנשלפו מהאופוזיציה הפרו-האשמית – כגון מנכ"ל "בנק אל-אומה", ומושל ירושלים מטעם המלך – אחמד חלמי עבד אל-באקי, שהוצב בראש המינהל הפלסטיני.

"ממשלת כל פלסטין"

החלטת הליגה על הקמת מינהל פלסטיני, היתה פחות ממה שתבע חאג' אמין – הקמת ממשלה. נראה שהליגה נהגה כך משום שביקשה לא לקרוע לגמרי את החבל המתוח עם עבדאללה. אבל הוא הבין היטב שההחלטה נועדה למנוע את תהליך סיפוח שטחי פלסטין. לאחר שטרח הרבה כל-כך כדי להוציא מידי ההנהגה הפלסטינית את השליטה על בעיית פלסטין, נוכח עתה בניסיון של יריביו בליגה להחזיר לידיהם שליטה זו.

מוסדות הליגה נמצאו בקאהיר, ושם גם ישבו חאג' אמין ועמיתיו בהנהגה הפלסטינית. אלה זכו בניצחון על עבדאללה בליגה. יתרונו שלו נותר עדיין בשטח: שם שלטו קציניו על מרבית האוכלוסייה הפלסטינית. את העובדה הזו הוא החליט לנצל כד לערער על הלגיטימיות של החלטת הליגה להקים את המינהל העצמי. אמצעי התקשורת שתחת שילטונו החלו במסע תעמולה שנועד לשכנע את הפלסטינים שאין משתפים אותם בהכרעות שנועדו לקבוע את עתידם. [ הארץ, 3.8.1948; רדיו רמאללה, 26.7.1948 – תמצית שידורים ערביים, 179/48; נבו, עמ' 99].

עבדאללה, שנטל לעצמו סמכויות בזכות הכוח שהיה בידיו, הטיל עכשיו ספק בזכות מוסדות הליגה והמע"ע לקבל החלטה בנושא הפלסטיני מבלי לשאול את הפלסטינים שחיו תחת שלטון צבאו. היה ברור שהוא ינסה לקעקע את החלטת הליגה על-ידי הפלסטינים עצמם.

כזכור, תבע חאג' אמין, זמן רב לפני הפלישה, הקמת ממשלה פלסטינית. אז התנגד לכך עבדאללה וכל המאמצים לשכנעו עלו בתוהו. ביולי לא החליטה הוועדה המדינית על הקמת ממשלה, אלא על הקמת מינהל עצמי. נראה שעדיין היו היסוסים ואולי תקווה שיהיה בכך כדי למתן את מדיניות ההתפשטות של עבדאללה. אולם משנתברר כי ימשיך בדרכו, הוחלט בוועדה המדינית באמצע ספטמבר 1948 להסב את שם הגוף שהוקם – "מינהל עצמי פלסטיני" – ל"ממשלת כל פלסטין".

הואיל וברוב שטחי פלסטין שלט צבא ירדן, נקבע מקום מושב "ממשלת כל פלסטין" בעזה. [אל-תל, עמ' 261-260]. לממשלה הפלסטינית שעליה החליטה הוועדה המדינית, נוספה התיבה "כל" – כנראה כדי לדחות ביקורת צפויה מצד עבדאללה שעל-ידי הקמת הממשלה יש משום השלמה עם תכנית החלוקה – כאילו מוותרים בכך על חלק מפלסטין.

  ב-22 בספטמבר פירסם המוסד הערבי העליון הודעה שהיוותה צעד ממשי לקראת הקמת הממשלה הפלסטינית. נאמר שם ש"המוסד הערבי העליון" קובע, כי בהסתמך על החלטת הליגה רשאים הפלסטינים להחליט על גורלם; וכן, ש"פלסטין כולה – בגבולות שהיו עם סיום המנדט הבריטי," תהיה "מדינה עצמאית". [דבר, הארץ, אל-אהרם, 26.9.1948; נבו, עמ' 99].

נראה היה שבלי להתחשב בדעת המתנגדים, ממשלה פלסטינית אכן הולכת ומוקמת. אך אפילו בשלב זה – לאחר ההחלטות וההודעות הפומביות – ניסה מזכ"ל הליגה להרגיע את המלך הזועם על-ידי הודעות מעורפלות ומטשטשות. הוא מצא לנכון להודיע של"ממשלת פלסטין" אין כל קשר עם חאג' אמין (על-אף שחאג' אמין השתתף ביחד עם אחמד חלמי בכל שלבי ההכנה להקמת הממשלה). כן קבע שממשלה זו היא רק "אמצעי זמני במצב הנוכחי." [מוחמד נמר אל-הווארי, סר אל-נכבה (ל"מ, 1955), עמ' 273; דבר, שם].

אבל עבדאללה לא הלך שולל אחר דברי ההרגעה וגם לא נעלמה ממנו הססנות השליטים הערביים האחרים. הוא החליט להתנגד בתוקף למימוש החלטת הוועדה המדינית על הקמת ממשלת כל פלסטין. להצדקת עמדתו, הביא שני נימוקים: האחד, ש"צבא עבר הירדן הלוחם עתה בארץ-ישראל לא יסכים שמישהו יפריע לשלטונות הצבאיים שם," והשני, שאותה ממשלה היא "בניגוד לרצון ערביי פלסטין." [הארץ, 29.9.1948; כן ראה אחמד פראג' טאיע, צפחאת מטויה ען פלסטין (ל"מ, – ל"ת), עמ' 151-150].

בעיית הייצוגיות שהעלה עבדאללה אכן נהפכה לסלע מחלוקת בין שני המחנות – הפלסטיני וההאשמי. ביוזמת המוסד הערבי העליון הוחלט לקיים בעזה כינוס של נציגים פלסטיניים מכל חלקי הארץ – במתכונת מועצה לאומית שתיתן גיבוי ציבורי לממשלת כל פלסטין ולמצע של ממשלה זו.

יריבי עבדאללה בליגה, ובראשם מצרים, לא ניסו למנוע את כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה. מיפגן אנטי-האשמי כזה עלה בקנה אחד עם מדיניות מצרים והמדינות הלא-האשמיות האחרות. אלא שבנסיבות אותם זמנים (המלחמה היתה בעיצומה והחשש המתמשך שעבדאללה יגיע להסדר עם ישראל) – ביקשו המצרים למנוע קרע סופי עימו. משום כך, ככל הנראה, הפצירו המצרים בחאג' אמין שיישאר בקאהיר ולא יבוא לכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה.

אולם דעתו הייתה נחרצת לבוא לעזה ולהתייצב בראש המאורע ההיסטורי – הכרזה על עצמאות והקמת ממשלה פלסטינית. בזיכרונותיו הוא מתאר בפירוט כיצד, בעזרת "הקצינים החופשיים" (אלה שב-1952 תפסו את השלטון במצרים), הוא חצה ב-27 בספטמבר 1948 בחשאי את הגבול והגיע למחרת היום לעזה. [אל חוסייני, עמ' 84].

הפלסטינים בעזה קיבלו אותו בהתלהבות ואולם יחס השלטונות הצבאיים המצריים אליו – לפחות על פני השטח – היה צונן ביותר. הם נמנעו מלהקצות מקום לכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית; חברי ממשלת כל פלסטין, שהגיעו אף הם מקאהיר, נאלצו לשכור חדרים בבית-מלון פרטי, וחאג' אמין עצמו השתכן במעונו של חאג' מוסא אל-צוראני – היו"ר של סניף המועצה המוסלמית העליונה בעזה. [ראיון עם כאמל חסניה, בעל בית-המלון שבו התגוררו שרי ממשלת כל פלסטין ) (APG והתקיימו דיונים בראשות חאג' אמין, דצמבר 1980].

המועצה הלאומית הפלסטינית התכנסה ב-1.10.1948 בבית-הספר אל-פלאח אל אסלאמיה – בניין בבעלות הווקף המוסלמי הפלסטיני – בתנאים טכניים עלובים למדי. אף-על-פי-כן היתה לנוכחים (הגיעו רק כ-80-75 מנהיגים עירוניים וכפריים מתוך כ-150 מוזמנים, משום שצבאות ירדן ועיראק אסרו על הנציגים שהתגוררו באזורי שליטתם לצאת) – תחושה של חגיגיות ושל רגע היסטורי. חאג' אמין נבחר לנשיא המועצה הלאומית הפלסטינית וכן לנשיא המועצה העליונה – מעין מוסד נשיאותי שנועד לעמוד מעל ממשלת כל פלסטין וגם מעל למועצה הלאומית הפלסטינית.

[רדיו המזרח הקרוב כינה את הכנס: "הפרלמנט הפלסטיני" – ראה דבר, 30.9.1948. לגבי תיאור קבלת הפנים לחאג' אמין על-ידי הפלסטינים בעזה – ראה סמיח שביב, "מקדמאת אל-מצאדרה אל-רסמיה ללשח'ציה אל-וטניה אל-פלסטינה, 1950-1948", שאון פלסטינה 131-129, אוגוסט-אוקטובר, 1982, עמ' 75; חסין אבו אל-נמל, קטאע ע'זה, 1947-1948; תטוראת אקתצאדיה וסיאסיה ואג'תמאעיה ועסכריה (ביירות, 1947), עמ' 25-22; וכן, אל-הווארי, עמ' 285-273].

מושב המועצה נמשך גם בימים 2 ו-3 באוקטובר ונסתיים בשורה של החלטות – ביניהן אימוץ הדגל השריפי מ-1916. כעיר-בירה נקבעה ירושלים, הוחלט על גיוס כללי, ועוד. כן נתקבלו חוקי-יסוד של הממשלה והצהרת העצמאות, שעליה חתמו כל הנוכחים. [אל-אהראם, 4.10.1948; דבר, 6.10.1948; אבו אל-נמל, עמ' 23; עצאם סח'ניני, פלסטין אל-דולה (מהדורה שנייה, עכו, 1986), עמ' 223-220].

תגובות עבדאללה

עבדאללה החליט לענות על האתגר שהוצב בפניו בעזה בשיטה שבה בחרו יריביו; עושי דברו הונחו לערוך כנסים שבהם תישלל, מחד גיסא, הלגיטימיות מהמועצה הלאומית הפלסטינית בעזה, ומאידך גיסא תינתן לגיטימציה לתהליך הסיפוח.

ב-1 באוקטובר – היום בו החלו דיוני המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה – התכנס בעמאן "קונגרס פלסטיני". לקונגרס הוזמנו ראשי עיריות, ראשי שבטים ונכבדים פלסטיניים. כן נוכח ד'קאן אל-חוסין – המושל הצבאי הירדני. בראש ישב סלימאן תאג'י אל-פארוקי מרמלה, וכמזכיר הקונגרס נבחר עג'אג' נויהד'.

בתום שורת נאומים, נתקבלו החלטות: בין השאר נאמר שם שהקמת "ממשלת כל פלסטין" בעזה הינה בניגוד לרצון ולאינטרסים הפלסטיניים; ושעבר-הירדן ופלסטין הן אחדות טריטוריאלית וחובה כי יהוו גם יחידה מדינית אחת. כן נקבע שעל ממשלה פלסטינית לקום רק לאחר שחרור פלסטין ובאורח דמוקרטי. [נבו, עמ' 190-108; שביב, עמ' 78-77].

ב-18 באותו חודש נערך כינוס נוסף – הפעם ברמאללה וביוזמת גוף שנקרא "אגודת התעמולה ההאשמית". המשתתפים, נכבדים פלסטיניים מהאזור, דנו באותם נושאים שנידונו בעמאן. גם ההחלטות היו דומות: לראות במלך עבדאללה את "מציל פלסטין" ו"להפקיד בידיו את פתרון הבעייה אם בדרכי מלחמה ואם בדרכי שלום." (כנראה, רמז של עבדאללה ליריביו בליגה שאופציית השלום הנפרד עם ישראל שרירה וקיימת). הכינוס גם היפנה קריאה לנוער הפלסטיני להתגייס לצבא ירדן. [נבו, עמ' 133-112].

עבדאללה לא בחל גם באמצעים אחרים כדי לקעקע את הניסיון להקים ממשלה פלסטינית. ג'אמל אל-חוסייני, שר החוץ המיועד בממשלת כל פלסטין, יצא לריכוזים הפלסטיניים שמחוץ לרצועת עזה להבטיח הופעה מירבית של נציגיהם למועצה הלאומית הפלסטינית בעזה. שלטונות-הצבא הירדניים עצרוהו ומנעו גם ממנו עצמו להגיע לכנס בעזה.

[3.10.1948, NYT; לפי מקור אחר אף אילצו אותו להשתתף בכנס הפרו-האשמי בעמאן. ראה שביב, שם; וכן דבר, 3.10.1948].

 הכינוס השלישי באותם נושאים נערך ב-1 בדצמבר 1948 ביריחו. הכינוסים הקודמים נראים בדיעבד כמבוא ל"קונגרס יריחו". זה היה כינוס גדול במיוחד עם מאות נציגים מכל מיגזרי האוכלוסייה הפלסטינית, עם אנשי דת, בנוכחות המושלים הצבאיים הירדניים ועם עיתונאים רבים. לנשיא "קונגרס יריחו" נבחר מוחמד עלי אל-ג'עברי מחברון. [לפי עדות עצמו נכלל אל-ג'עברי במשלחת שבאוקטובר 1948 יצאה לקאהיר כדי להודות למלך פארוק על סיועו להקמת ממשלת כל פלסטין בעזה. ראה על-המשמר, 19.2.1971.]

בנאומו הוא תקף את הקמת ממשלת כל פלסטין בעזה, קרא למלך לספח את פלסטין לממלכתו והגדיר זאת כצעד ראשון לאיחודן של ארצות ערב. בסיום נאומו הציע אל-ג'עברי למסור לעבדאללה את התפקיד לפתור את בעיית פלסטין. [רדיו רמאללה, 11.12.1948 – תמצית שידורים ערביים מס' 107; על-המשמר, 3.12.1948].

ההחלטות שנתקבלו היו ברוח נאומו של נשיא הקונגרס והן כללו שבועת אמונים ("ביעה") לעבדאללה כמלך פלסטין. [שביב, עמ' 80-79; רדיו רמאללה 2.12.1948 – תמצית שידורים ערביים, מס' 108].

 בשעה שהתקיים "קונגרס יריחו" כבר היתה ברורה תבוסת ארצות-ערב במלחמה. זה היה הרקע לחוסר-האונים שחשו הפלסטינים כאשר נציגיהם יצאו ליריחו לבקש גאולה אצל המלך עבדאללה. אך היתה גם כפייה; מושלים צבאיים ירדניים דאגו לכך שנציגים פלסטיניים שהוזמנו, לא יתחמקו מלבוא. אווירת הכפייה באה לביטוי בולט במיוחד לאחר התפזרות באי "קונגרס יריחו"; לעבדאללה נודע משידור רדיו רמאללה שההחלטה למסור לידיו את פלסטין סוייגה בהתחייבות מצידו לשחרר את פלסטין כולה. המלך רגז ומנסחי ההחלטות נאלצו לשנותן אחרי שמשתתפי הקונגרס כבר התפזרו. לאחר התיקונים כללו ההחלטות פנייה לעבדאללה שיפתור את בעיית פלסטין כטוב עיניו. [שחאדה, עמ' 166; נבו, שם]. או-אז יצאה משלחת לארמון המלך בשונה ומסרה לו את החלטות הקונגרס. ממשלת ירדן אישרה החלטות אלו בישיבה מיוחדת. [רדיו רמאללה, 7.12.1948 – לקט שידורים ערביים, מס' 113; שביב עמ' 81-80].

תגובת העולם הערבי

בעולם הערבי הגיבו בגל של מחאות על מעשה הסיפוח של עבדאללה. מזכ"ל הליגה פירסם הודעת גינוי, תחנות רדיו ערביות תקפו את הסיפוח וראשי העלמא במצרים התכנסו כדי לשלול בשם הדת את צעדיה של ירדן. [שם, עמ' 80]. אולם בקרב השלטונות בארצות-ערב, ובייחוד במצרים, היה עיקר הכעס מופנה כלפי חאג' אמין אל חוסייני.

  נראה שבהחלטת הליגה על הקמת ממשלת כל פלסטין, התכוונו יריבי ההאשמים להרתיע את עבדאללה, הרבה יותר מאשר לספק את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. מאמץ מיוחד הוקדש, על כן, לשמירה על פרופיל נמוך של הפעילות סביב ממשלת כל פלסטין. חאג' אמין קילקל את השורה על-ידי בואו בהסתר לעזה. הוא עצמו תיאר בזיכרונותיו כיצד שלח ראש ממשלת מצרים את מפקד חיל-הספָר המצרי להחזירו מעזה לקאהיר – ימים אחדים לאחר הגיעו לשם – וכאשר סירב, הוחזר בכוח. [חוסייני, עמ' 86-83].

בינתיים גם הוחמר מצב כוחות הצבא המצרי שפלשו לארץ-ישראל – וכאשר החלה מתקפת צה"ל ("מבצע יואב") נגד הצבא המצרי בנגב, [זרובבל גלעד (עורך), ספר הפלמ"ח (תל-אביב, 1955), עמ' 875-871, 646-625. כן ראה דבר, על-המשמר, 3.12.1948]. הסתלקו חברי ממשלת כל פלסטין לקאהיר. במשך שבועיים לאחר הקמתה של ממשלת כל פלסטין היססו מדינות-ערב אם להכיר בה. באמצע אוקטובר הודיעו מדינות אלו (פרט לירדן; אבל כולל עיראק) על הכרה בממשלת כל פלסטין. [13.10.1948, NYT. אל-אהראם, 16.10.1948; דבר, 14.10.1948; גורן, עמ' 202-201].

בשהותה בעזה, עסקה ממשלת כל פלסטין בגיוס יחידות לכוח הצבאי הפלסטיני "אל-ג'האד אל-מוקדס", וראש ממשלת פלסטין, אחמד חלמי עבד אל-באקי, הכריז שצבא זה יהיה אחד מצבאות-ערב הלוחמים. הוא גם הודיע על הרכבת משלחת שתייצג את ממשלת כל פלסטין באו"מ, וכן על הנפקת דרכונים פלסטיניים. במשך זמן קצר הונפקו כ-14 אלף דרכונים – בעיקר לנכבדים ולאנשי-עסקים פלסטיניים ברצועת עזה. [אל אהראם, 9.10.1948; אחמד מעוד', צרח'א אלא אל-סמא (ירושלים, ל"ת), עמ' 35]. בכל שררה תחושה שהוקמה מדינה פלסטינית.

אלא שההתלהבות שהתעוררה שככה מהר, עם בריחת שרי "ממשלת כל פלסטין" מעזה ועם תבוסת הצבא המצרי הפולש. במצב שנוצר הגביר עבדאללה את תביעתו שמדינות ערב תבטלנה את הכרתן בממשלת כל פלסטין.

בליגה ובקרב ראשי ממשלת כל פלסטין נשתררה מבוכה רבתי. עד-כדי-כך הגיעו הדברים, לפי מקור אחד, שג'אמל אל-חוסייני, שר החוץ הפלסטיני, הצהיר – ימים אחדים לאחר שמדינות ערב הכירו בממשלתו – ש"הממשלה הפלסטינית מוכנה למסור את שטחיה לעבר-הירדן, אם עבדאללה ישתף פעולה עם שאר מדינות-ערב כדי לפנות את פלסטין מהציונים." [22.10.1948, Herald Tribune]. ממקור אחד נמסר, שיריבי עבדאללה בליגה היו עתה מוכנים להפיס בכל דרך את דעתו ושמזכ"ל הליגה, עבד אל-רחמן עזאם, ביקש ממדינות ערב שתפסקנה את קשריהן עם ממשלת כל פלסטין. [דבר, 2.11.1948].

 עבדאללה אכן התפייס. בנאום בפרלמנט הירדני ב-1 בנובמבר, קבע ש"אין חילוקי דעות בין מדינות ערב"; וכן שהוא לא התנגד עקרונית להקמת ממשלת כל פלסטין, אלא ש"איננו רואים את השעה כשרה לכך." [2.11.1948, Herald Tribune; דבר, שם].

לאחר מלחמת 1948 היו מדינות ערב עסוקות בשיקום הריסותיהן ובמאמצים לייצב את המשטרים שסבלו מזעזועים כתוצאה מהמלחמה. במחצית הראשונה של 1949 נחתמו הסכמי רודוס שהסדירו את היחסים בין ישראל למדינות ערב. באפריל 1950 ערך עבדאללה בחירות לפרלמנט הירדני בשתי הגדות ובלי להתחשב במחאות הליגה. בהתכנס הפרלמנט החדש נשא עבדאללה את נאום הכר והכל הרימו את ידם בעד איחוד הסיפוח ואישרו את המלכת עבדאללה על שתי הגדות. [שביב, עמ' 84]. מעתה יתבטל השם "פלסטין" והשטחים הפלסטיניים מערבית לירדן יהיו ל"הגדה המערבית של הממלכה הירדנית ההאשמית."

הוועדה המדינית של הליגה ניסתה לשכנע את עבדאללה לחזור בו מהחלטת הסיפוח תוך איום בסנקציות. [שם, עמ' 85; רדיו ביירות 16.5.1950; הארץ, 15.5.1950]. לכך לא היו, כמובן, כל תוצאות. לאחר זמן-מה מצאו חברות הליגה "מוצא" מהסבך. הן קיבלו בוועדה המדינית, את הצעת עיראק ולבנון לפיה תיחשב ירדן כ"נאמן" של פלסטין. [שביב, עמ' 85; סח'ניני, עמ'225].

סיכום

בשנים 1948-1946 עתיד היה להיקבע עתידה המדיני של ארץ-ישראל. למלחמה בין המדינה הצעירה לבין צבאות-ערב, קדם המאבק בין הפלסטינים שביקשו לממש את שאיפתם לעצמאות לבין עבדאללה, ששאף להרחיב את ממלכתו על חשבונם. המפתח היה בידי המדינות הלא-האשמיות בליגה, שמנתה אז בסך הכול שבע חברות.

ההתנגדות של שליטי אותן מדינות למגמות ההתפשטות של עבדאללה נבעה ממאבקי הכוח בעולם הערבי: מסיבה זו בעיקר – ולא משום המחוייבות לעניין הפלסטיני – זכו הפלסטינים לתמיכה מסויימת של הליגה.

אולם יכולתו של עבדאללה לאיים כי יגיע להסדר נפרד עם היהודים, וכוחו לגרום לפירוק הליגה, היו בעוכרי הפלסטינים. שלימותה של הליגה היוותה את הגורם המכריע בשיקולי מדינות-ערב ואינטרס לאומי ראשון במעלה של מצרים, שעמדה בראש הליגה.

תביעותיו של חאג' אמין התנגשו עם האינטרסים של מצרים ומדינות ערביות נוספות. משום כך הפקיעה הליגה את הריבונות על בעיית פלסטין מידי הפלסטינים ולקחה ריבונות זו לעצמה. מאותה סיבה נכנעו מדינות ערב לרצון עבדאללה וביטלו למעשה את קיומה של הממשלה הפלסטינית שהן החליטו על הקמתה.

 בכך ירד המסך על המאבק בן שלושים השנים של הפלסטינים לעצמאות. בכך גם נפתח מסלול הדמים בין מדינת ישראל, שמימשה את שאיפת היהודים לעצמאות, לבין הפלסטינים שהעצמאות נמנעה מהם על-ידי מדינות ערב.

* * *

דבורה קוזוינר

כְּשֶאֲנִי יְשֵנָה

בַּלַּיְלָה,

לִפְעָמִים,

כְּשֶאֲנִי יְשֵנָה וְלִבִּי עֵר,

הוּא שוֹלֵחִ לִי תִּשְדוֹרוֹת עֲמוּמוֹת

בִּלְתִּי מְזוּהוֹת לִי בִּעֲלִיל,

אֶל עֲרוּצֵי הַשֵּמַע בְּמוֹחִי

אֶל שְמוּרַת הַמַּרְאוֹת עֵינַי

אֶל הַמַּר וּמְתִיקוּת הַטְּעָמִים בַּלָּשוֹן

אֶל חַדְרֵי לִבִּי וַעֲלִיּוֹתָיו

וּמוּסַר כִּלְיוֹתַי

וּתְנוּעוֹת יָדַי וְרַגְלַיי.

לִפְעָמִים, בַּלַיְלָה,

כְּשֶאֲנִי יְשֵנָה וְאַתָּה עִר

לְצִדִּי, אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי

יְשֵנָה וְלִבִּי עֵר.

מְנַסֶּה לִקְלוֹט אֶת גַּלֵּי הָרֶטֶט בְּרֹאשִי,

לִנְקוֹב אֶת צוֹפֶן שְנָתִי וּלְפַעֲנֵחַ

אֶת מַה שֶאֵינִי יוֹדַעַת מַהוּ .

בַּבּוֹקֶר,

אַתָּה פּוֹתֵר לִי אֶת חֲלוֹמוֹתַי

שֶנָדְדוּ בְּכֹל דַּרְכֵי גּוּפִי.

* * *

מכתב מרות אלמוג לאהוד בן עזר

לאודי (אני מרשה לעצמי לפנות אליך בשם הילדות שלך בהזדמנות זו) שלום רב,

 תודה על הברכות ועל העלאת זיכרונות הילדות המוקדמת, זיכרונות נעימים, המלטפים את הלב [גיליון 608]. אכן, גרנו אז שנינו ברחוב פיק"א במרחק שלושה בתים זה מזה וטסנו באווירונים הכחולים, שבנה סבך יהודה ראב, מי שחפר את הבאר הראשונה של המושבה. נדמה לי, שהטיסה באווירונים הכחולים, התרחשה עוד קודם שפרצה מלחמת העולם השנייה, ואולי אני טועה.

רחוב פיק"א היה ונשאר בשבילי עולם ומלואו, עולם שהיה בו הכול, משפחה, אהבה, ידידות, אלימות, אכזריות, שנאה, חידות ופלאים. כל חצר בו היתה בבחינת חידה, והן היו גדולות והיו בהן אורוות, לולים, או רפתות, עצי פרי ועצי סרק, ואפילו שדות קטנים (המגרשים הריקים) ומטע זיתים מול ביתכם, ועוד מטע קטן, שגבל בבית שבו התגוררה אישה אמריקאית, שאת שמה שוב אינה זוכרת, וממולו הבית היפה הקטן שגרו בו שתי ילדות שהיו להם שמות כה נדירים ומופלאים אז – איריס ודקלה –  ואם מותחים אלכסון אל הבניין שלפני האחרון, בצד הצפוני של הרחוב, מגיעים אל הבית, שהתגוררה בו הילדה שהיא כיום פרופ' שרה יפת (איזקסון). 

מבחינתי, רחוב פיק"א לא ניתן למיצוי. הוא באר שופעת סיפורים, שלא את כולם אני מכירה. העולם הזה על הבאר שלו הולך איתי לכל מקום. הוא הזין את כתיבתי, לעיתים גם  בלא דעת.

רצה הגורל שטקס הענקת פרסי אקו"ם חל במוצאי כ"א שבט, יום הזיכרון של אבי, שהשנה ימלאו 60 שנים למותו. שבט, ירח התחייה בטבע, הוא חודש המתים שלי, כי אימי, שגם אותה אתה מזכיר בברכותיך, הלכה לעולמה בט"ו בשבט, ארבעים ושלוש שנים, פחות שבוע, אחריו.

מה שנשאר מאותו עולם ישן של רחוב פיק"א הן, למרבה הצער, רק שתי המצבות שלהם בסגולה, כי סבי וסבתי, שגם הם קבורים שם, גרו ברחוב טרומפלדור, קרוב יותר לפרדסים ולמקום רב-הקסם ההוא שהיה פעם כפר גנים, וזה כבר סיפור אחר, כשם שהקשר שלי לרחוב הרצל, שם התגוררו חברות ילדותי, אידה ומִייה (כיום פרופ' מרים כהן מן החוג למתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון בנגב) וחברותיה של אימי, האימהות שלהן, סטלה, העובדת הסוציאלית של פתח-תקווה והרופאה ד"ר חנה הירש, גם הוא מפרנס סיפור אחר, שאינו בלתי קשור לסופרי פתח-תקווה בני דורנו שגרו בסביבה ההיא, עולם אחר כל כך, אם כי גם שם היתה לפחות רפת אחת, זו של משפחת מיסיוריק, שבנותיה התאומות רנה ועליזה היו חברותי בשנות הנעורים.

בתודה ובברכה,

רות אלמוג

* * *

עמוס רודנר

מעשה שראשיתו השתתפות בשיח הטרנזיסטורים הסואן ואחריתו סימן שאלה

נדמה לי שיש לי מה לתרום להתגוששות האיתנים סביב עיתוי הופעת טרנזיסטורים בארץ.

לפי זיכרוני, שליחים וחיילים משוחררים שבאו מאירופה – אחרי מלחמת העולם – הביאו עימם מקלטי "רדיו על בטריות" מחנויות השק"ם של הצבא האמריקאי. מכיוון שמקלטי הרדיו "על גביש" פעלו רק בעזרת אוזניות, סביר להניח שאותם מקלטי הרדיו, שהיו במידות 30x20x10  בערך, היו מקלטי טרנזיסטור.

לטרנזיסטור בממדי כיס נחשפתי לראשונה בפברואר 1955. פלוגה-ד'-גדוד-890 התאמנה בסביבות בית גוברין. לפנות ערב, כשהחיילים אכלו ונחו בין אימוני היום לאימוני הלילה, יצאנו להכנת שטחים לקראת יום האימונים הבא. עמדנו על גבעה, בערך על הקו הירוק. מוֹטָה קישר בין המפות לשטח ותידרך אותנו לקראת התרגיל הפלוגתי של מחר (התקפה ונסיגה עם אלונקות). והנה, מטרים ספורים מאיתנו, נשמעה מוזיקה ערבית. היינו בטוחים שעברנו בטעות את הקו הירוק ובשטח המת, במדרון ושלרגלינו כפר ערבי. כשמוטה עיין שוב במפה לוודא את מיקומנו, שלף נבות (בנו של יהודה) שָרֵת מקלט טרנזיסטור קטן מכיסו וחייך את חיוכו שטוּב-לב וערמומיות משמשים בו בכפיפה אחת. לשאלתנו סיפר שהדוד מֹשה הביא לו את הצעצוע מחו"ל. משה שרת, שר החוץ המיתולוגי וראש הממשלה לזמן קצר, היה כנראה סַפָּק של מקלטי טרנזיסטור לבני משפחתו.

נבות, שהיה סַמָּל-צמֶרֶת במחלקת הסיירים של מאיר הר-ציון, הוגלה לפלוגתנו  מפני שסירב לדרישתו של אריק לצאת לקורס קצינים. אולם כיוון שבגדוד היו עוד סַמָלים שסירבו לצאת לקצונה היתה הגלייתו של נבות נושא ללחישות והשערות.

בשנות השמונים, כשקראתי את יומני שרת, שהתחילו לצאת לאור, וקראתי שהתפלץ ממה שסיפר לו בן אחיו  על מפעלות הצנחנים. התגבשה בקרבי שאלה:

זה ייתכן?  זה אפשרי – שנבות הוגלה ממחלקת הסיירים השובבה אל פלוגתנו (שהיתה חלק בלתי נפרד מצה"ל) בגלל דברים שסיפר לדודו ראש הממשלה?

אהוד: חברי יצחק אוורבוך-אורפז סיפר לי לא מזמן על מקלט רדיו נייד קטן של "פיליפס", שאותו קיבל כבר אחרי המלחמה, בשנים 1945-1946 לערך, כאשר היחידה שבה שירת בבריגדה (החי"ל) חנתה בהולנד. קשרי ידידות חמים נרקמו בינו לבין בחורה הולנדית, שאת מבטה החם פגש ברחוב, ושעבדה במשרה בכירה בחברת "פיליפס", והיא זו שנתנה לו מתנת פרידה את המכשיר, שבאותה תקופה לא היה אפשר לרוכשו בהולנד-עצמה, כי מפעל "פיליפס" הגדול עבד רק לייצוא. את הרדיו הזה הביא יצחק ארצה והוא ליווה אותו בכל נדודיו במשך שנים רבות. אבל זה לא היה טרנזיסטור.

גם לי זכורים מסוף שנות ה-40 מכשירים ניידים כאלה, ורודים, בגודל עטין של עז לערך, שהגיעו כמתנות מארה"ב, אחד מהם מתואר ברומאן שלי "ספר הגעגועים". הביא אותו אחיה של שרה פוקס מצופית. אך בשום אופן אלה לא היו טרנזיסטורים. כך שאתה טועה במסקנתך שהבאת בראש הרשימה.

* * *

דן וולמן: הסרט "גיא אוני"

שלום חברים, הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד) יוצא להפצה מסחרית החל ב-13 בינואר 2011 ביס פלאנט חיפה, בסינמטקים של תל אביב וירושלים, ברב חן ראשון לציון וברב חן פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ובמקומות אחרים.

החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי. (האלטרנטיבה היא לאבד את השליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות עשר שנים).

לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי עם פרסומות בטלוויזיה ומודעות ענק בעיתונות, ואני זקוק לעזרה שלכם "טו ביט דה סיסטם" – כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה".

 אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת הסרט ובתי הקולנוע בהם יוקרן.  

אתר הסרט:  www.geioni.com

אתר "יס פלאנט"

http://www.yesplanet.co.il/ComingSoonIn.aspx?curid=15&month=1

והכי חשוב – לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר בשבועיים הראשונים.

בברכת "הלאה הטייקונים!"

דן וולמן

הפרש הבודד

* * *

לדורית ועמוס היקרים

אתכם באבלכם הכבד על מותה ללא עת של נכדתכם

רותם

חבריכם בסומליו"ן

* * *

תקוה וינשטוק

העיר העברית היא עיר לועזית

השמות הלועזיים של החנויות ובתי העסק בתל אביב צוברים תאוצה.

חנות אחרי חנות מתהדרת בשם לא-עברי הכתוב לא פעם גם באותיות לא-עבריות. רוב השמות הם באנגלית אך לא רק בה. בתי הקפה למשל, ובעיקר המסעדות, נקראים בכל לשונות תבל – בצרפתית ("שרשה לה פאם", "דה לה פה"), איטלקית ("ספגטים", "דולצה ויטה"), כמובן ברוסית (מ"פירושקי" ועד "באבה יאגה"), בתורכית (פאשה), שמות רבים בתאילנדית (מ"סטורי" עד "ריבר"), בערבית ("דלאל) , בספרדית ("טפס"), גרוזינית ("ג'ורג'יה"), מרוקנית ("מרקש אקספרס"), יפנית ("אונמי"),ׂהודית ("טנדורי"), מקסיקנית, אתיופית... ממש מגדל בבל. רשתות בתי הקפה מוגשות לנו בלעז: "קפה קפה", "ארומה", "ארקפה", וכמוהן חברות המשלוחים מהמסעדות ("ג'חנון", "פאפא'ס").

למה דווקא בלועזית? יותר סקסי? מזכיר את חוץ לארץ? בגלל התיירים? כמה תיירים יש כבר בעיר בהשוואה למספר תושביה?

ותופעה חדשה: כשכבר זוכים לראות שם עברי הוא מופיע... באותיות לטיניות! ברחוב דיזנגוף ליד הכיכר ממוקמת חנות בעלת שם שורשי מאין כמוהו – "אבנט". אבל בעליה חשבו כנראה שגם שם עברי, גם אותיות עבריות זה כבר יותר מדי – ו"אבנט" נכתב משמאל לימין ורק מתחת רשום בעברית שזו חנות חגורות. כנ"ל מספרה ברחוב אבו גבירול המכונה "גזור"! – שם יפה? הולם? אבל על הספר נפלה אימת העברית ו"גזור" כתוב באותיות לטיניות דווקא.

אמנם עדיין לא אלמן ישראל. בינתיים, השבח לאל, זכות הבכורה לשלטים בעברית. בינתיים.

רוב השמות העברים שגרתיים למדי: בתי העסק נקראים בשמות הבעלים – נעלי "מיקולינסקי", מסעדת "בתיה" "סיגל דקל", "גלעד ודניאל"... וכן על שמות הרחובות בהם הם ממוקמים: "קפה הלל", "דובנוב 8", "קפה ביאליק", "אלתרמנו" (אלתרמן בקריצה קלה), "סטפן בראון", לזכר בעליו הקודמים של המקום. לא מדובר בחוכמה גדולה.

אבל ופה ושם מוצאים שם יותר מקורי ולעתים אפילו קורטוב של שאר רוח.

בין שמות בתי הקפה בעברית – "אתנחתא", "מתוקה", "מתושלח" בפלורנטין, "יועזר בר יין", "קערות" בכרם התימנים","המטבחון", "הסעודה", "חדר האוכל" בשדרות המלך שאול, "הטרקלין", "התחתית" – הכוונה ודאי לצלחת תחתית. אבל יש גם "כתית". חיפשנו במילון כתית, פרושו מאכל כתוש [דומני שהכוונה לעיסת הזיתים לאחר שאצרו מהם את השמן. – אב"ע]. ויש "מול ים" ו"כרמלה בנחלה" הלא היא נחלת בנימין, ו"סבתא רומיה". "נתח בשר" נקראת חנות בשר ו"מיצלי" – קיוסק למיצים. ויש פלאפל "מנה מנה" ברחוב יהודה המכבי ו"פלאפל ד"ר סעדיה" הזכור לטוב שנוסף לו התואר "ירוק" ברוח הימים האלה. ו"לחם תושיה"... סך הכל רחוק מגאוני אך בשיממון של השמות העברים גם זה משהו.

ובשטח הביגוד וההנעלה – חנות הנעליים "טבע נאות", "תכשיטי הוד והדר", בגדי "אשה אשה", "בגדים מהקולנוע", "מלכת הכיתה" (בגדי יד שנייה), "אשת חיל", ושמות מעניינים במיוחד ניתנו לשתי חנויות שמלות ברחוב דיזנגוף: "מסודרות" ו"שיחת בנות". ויש כמובן, "בנות פסיה" המיתולוגית ללבני נשים, חנות צמחים "הסוד הירוק", ומול מוגרבי ז"ל חנות לאביזרי מין "אהבה ותשוקה". ופתאום, בסימטה פלונית או אלמונית (שמות מתאימים להיסטוריה הרכילותית), בית קפה ומסעדה "סוניה געציל שפירא". נדרש קצת עוז להעניק שם גלותי לבית קפה. בתל אביב. האנגלית שלטת ברמה אבל האידיש בסתר המדרגה.

פה ושם מצאנו אפילו חידושי לשון, כולל מושג חדש. מישהו ברחוב המלך ג'ורג' פתח "מוסך שיער" – "המוסך" מציע רסטות ותוספת צמה. כבר התרגלנו ל"פיצוציות", שם שוודאי לא ניתן על ידי ועד הלשון העברית, והנה ברחוב אלנבי וברחוב טשרניחובסקי מצאנו חנויות לממתקים ופיצוחים בשם "הפגזיה". מה זה "פגזיה"? בטשרניחובסקי אמר הזבן הצעיר שהשם בכלל לא מעניין אותו. אבל הזבן באלנבי הסביר "שזה כמו פיצוציה" – אכן בין "פיצוץ" ל"פגז" יש קשר.

  אבל לעיתים קשה להבין מה הקשר. "קיפוד" לחנות קעקועים – ניחא. אפשר עוד להבין. אבל "גירף", ו"מארבו" לבתי אוכל? ומה עניין ארמדילו למסעדה? מציעים שם את בשרו? ומה פתאום "תמנון" לחנות בגדים?

השם הכי מצחיק שראינו הוא "קומיקס וירקות", חנות קומיקס ברחוב המלך ג'ורג'. למה ירקות? למה כובע?

והשם הכי חמוד הוא של חנות הספרים-בית-הקפה – "הנסיך הקטן" שנסגרה ונפתחת מחדש. אבל פרס היצירתיות מגיע לבית הקפה בכיכר "הבימה" פינת רחוב אחד העם. אחד העם כתב את המאמר הידוע "חצי נחמה", ובית הקפה, בפאראפרזה על המאמר, נקרא "נחמה וחצי".

הרבה עסקים נקראים עדיין בשמות עבריים, אבל מי יודע מה יהיה בעוד מיספר שנים? התחזיות אינן מעודדות. לשון התנ"ך נרמסת בלי בושה בראש כל חוצות. דרושה התערבות עירונית שתחייב כל בית עסק לתת שם עברי או לפחות גם שם עברי. תחרות פרסים בין בתי עסק על השם העברי הנאות  עשויה אף היא לגאול את הצליל העברי בתוך כל ים הלעז.

אהוד: אנחנו מציעים חנות לאבזרי מין בשם "פישיק" ו"כוסלע", ומסעדה "בא להקיא", ולאולמות שמחה וחתונות – "פיצוציית הבתולים של עור התוף" ו"היכל הלא מגיעים למנה האחרונה", ולחייטי הגברים "נחש המכנסיים".

* * *

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות

חלק ראשון

באולם מוזיאון תל-אביב הישן, בשדרות רוטשילד, מכריז בן-גוריון ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, ומתמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון של הממשלה הזמנית. למחרת פולשים לארץ צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ובראשן סוריה, מצרים וירדן, אך קרבות מלחמת העצמאות מתחילים לפני כן, בעיקר עם ערביי ארץ-ישראל. התקפות קטלניות על יישובים עבריים ועל התחבורה בדרכים פורצות מייד לאחר כ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות, האו"ם, על הקמתה של מדינה עברית.

עדיין לא ברור אם המדינה החדשה תיקרא ישראל, כי רבים רואים בישראל את שם הממלכה הצפונית, שקמה לאחר הפילוג בין רחבעם וירבעם, לצד ממלכת יהודה. וכך מדברים וכותבים גם על ארץ-ישראל וארצישראלים, והסיסמה תחת שלטון הבריטים היא: "עלייה חופשית, מדינה עברית!"

כאשר מתחיל לפעול דואר עצמאי, לאחר צאת הבריטים, נושאת סדרת הבולים הראשונה רק את הכותרת "דואר עברי". השמות "יהודה", "מדינה עברית" ו"ארץ-ישראל" מהדהדים ברחוב העברי עד שנקבע סופית, כי שם המדינה החדשה יהיה ישראל. בהגדרות יהודי ויהודים ממעטים להשתמש לגבי היישוב העברי, הארצישראלי, אולי כדי להבדילו מהיהודים פליטי השואה, מששת המיליונים שנכחדו ומאלה שעדיין חיים בגלות.

חיילי "צבא ההצלה הערבי", שגויסו בסוריה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, מתקיפים באביב 1948 את משמר-העמק, ונכשלים. למרותו של קאוקג'י סר גם גדוד שכירי-חרב דרוזי שגוייס בסוריה, ובראשו עומד קפטן-לשעבר בצבא הסורי, שכיב וואהב שמו. הגדוד מוצב בשפרעם שבגליל. לאחר תבוסתו מבקש קאוקג'י מוואהב לתקוף את רמת-יוחנן וכפר-אתא, כדי להקל מעליו את הלחץ.

המערכה נמשכת ארבעה ימים, מ12- באפריל. זוריק, אחיו הצעיר של משה, משמש קצין בחטיבת "כרמלי". ביום השני לקרבות ברמת-יוחנן הוא מסתער בראש חייליו ונהרג מפגיעת כדור במצחו. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי ואב לתינוק, עוזי, שעתיד להיות אחד מבכירי המפקדים בצה"ל.

רק בתום ימי הקרב מוצאים את גופתו של זוריק מושלכת בשדה, על פניו, ירוי בראשו. משה נוסע לזהותו בחדר האוכל של רמת-יוחנן. הוא עושה זאת בחברת גיסו, ישראל גפן, כי מראה הגופות לאחר הימים שהיו מונחות בשדה הוא איום ונורא. זהר דיין נקבר בשימרון – לפני הוריו, לפני אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו. כולם עתידים להיטמן לידו, בבוא שעתם.

בתש"ח, 1948, נופלים בקרבות אלפי בחורים, ממיטב הדור הצעיר, ובהם בניהם של רבים ממנהיגי היישוב. יש משפחות, כמשפחת גובר וישראלית, ששוכלות כל אחת שניים מבניה. בשום מלחמה ממלחמות ישראל מאז אין מספר כה רב של נופלים, לא באופן יחסי ולא במספרים מוחלטים. ערב הקמת המדינה מונה היישוב העברי לא יותר משש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף.

דבורה מקבלת באופן קשה ביותר את מות בנה הצעיר והאהוב. זוריק הוא הקרוב לה מכל ילדיה, ולדברי משה: "מעתה היא אשה מוכה. בחייה כבה האור." לעולם לא תתאושש מן המהלומה. תגובתו של משה-עצמו פטליסטית במקצת. הוא דואג בעיקר להוריו השכולים, לאמו שאליה הוא קשור מאוד. מרגיז אותו שאינו יכול להקל מעליה את מכאוב האובדן הנורא, אך הוא משתדל להישאר קר רוח. על חרדתה של יעל, בת התשע, הוא עונה בהבטחה: "אני כבר חטפתי את הכדור שלי ונשארתי בחיים, אין לי שום כוונה להיפגע שוב, כי עכשיו אני כבר יודע איך להישמר מפני הכדורים."

האם אביה אינו פוחד מדבר? – תוהה הילדה. רק לאחר שנים היא נוכחת לדעת כי "פחדו האמיתי היה קשור לעין הבריאה, שמא גם היא תיפגע, והוא יישאר עיוור לחלוטין."

ימים לא רבים לאחר נפילת זוריק בא אליו אחד מעוזריו, גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המעורה היטב בקרב הערבים והדרוזים בגליל ובעמק. הוא מספר למשה, כי באמצעות השייח' צאלח חניפס משפרעם יצר קשר עם הגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, ויש סיכוי להעבירם לצד הישראלי. האם מסוגל משה להתגבר על כאבו הנורא ולהיפגש לשיחה עניינית עם הורגי אחיו?

למשה אין ספקות. בתיווכו של גיורא באה בלילה, לטבעון, חבורת קצינים מהגדוד הדרוזי. הם מופיעים עם נשקם, בצורה מסודרת. כאשר מציגים לפניהם את משה, ונאמר להם שאחיו היחיד נהרג בקרב ברמת-יוחנן, הם מחווירים. הם חושדים שמא הובאו בעורמה, כדי להתנקש בחייהם, כנקמת דם. ואולם משה אומר להם בערך כך:

 "אחי נהרג בקרב איתכם, וחיילים שלכם נהרגו בקרב מולו. זאת הקללה שבמלחמה. אם תמשיכו להילחם בנו, יוסיפו ליפול עוד קורבנות, הרבה קורבנות, משני הצדדים. אבל אם באתם אלינו בלב נקי, לעשות הסכם של הפסקת מלחמה בין הגדוד שלכם לבינינו, אני מוחל על חשבון הדם של העבר, כי אחי נלחם למען השלום והחופש, שכל אדם ראוי לו."

סיכום הפגישה מפתיע: הגדוד הדרוזי מוכן לעבור לצד הישראלי. אמנם מפקדת ה"הגנה" אינה מאשרת, מחשש שנאמנות גמישה זו עלולה להתחלף פעם נוספת, אולם המטרה הראשונה מושגת – הגדוד הדרוזי משתכנע שלא לקחת עוד חלק במלחמה ומאפשר בכך את כיבושה של עכו, ואחדים מחייליו עוברים לצד הישראלי.

הגישה המעשית של משה כלפי האוייב – חבורת הקצינים הדרוזים שבקירבה יושב אולי האיש שהרג את אחיו – היא מדהימה ממש. לכאורה העיקר הוא האבל והנקם, וכל השאר טפל. אך לא, העיקר הוא המטרה – לנטרל גדוד של לוחמים דרוזים מעולים, וליצור איתם יחסים של אמון ושיתוף פעולה, שימנעו קורבנות נוספים ויחזקו את הצד הישראלי במלחמתו בערבים. לכן צריך להתגבר על רגשות נקם ואבל. אי אפשר לפעול ביעילות על סמך הרגש. צריך להיות מפוכח, ענייני, לא להירתע ממוסכמות ומדעת הקהל, ובלבד שלא להחמיץ שום הזדמנות.

*

משה בן שלושים ושלוש. חרף החשש המתמיד לעינו הימנית פן תיפגע, אפילו בסריטה, הרי לאחר מות אחיו הצעיר הוא חש שאינו יכול להמשיך בעבודת המודיעין, אלא עליו לחזור לפעילות קרבית. בעקבות הידיעות שהוא מקבל, הוא יוזם פיגועים בדרכים נגד יחידות לוחמים ערביות, אך מאחר שאין לו חיילים הסרים לפקודתו, אין תוכניותיו יוצאות לפועל. לזמן-מה הוא מתמנה לאחראי על חיפה הערבית, לאחר בריחת תושביה. ואולם אין הוא משתבץ בצמרת הפיקוד של הפלמ"ח וה"הגנה", של צה"ל ההולך ומוקם.

לדעת כותב תולדות חייו, שבתי טבת, סבורים במטה הכללי שמשה דיין טוב לעסקי מודיעין אפלים הקרויים "שווארצע געשפטן", ולא לפיקוד קרבי. רואים בו מעין פרטיזן: "שיש בו הרבה מן הפרחח, מההעזה הגובלת בחוסר אחריות, הנסבלת איכשהו בדרגות הביניים של מפקדי השדה אך פסולה מכל וכל בדרג הגבוה."

מצד אחד, משה אינו שייך לקצונה הבכירה, שקיבלה את הכשרתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייהה. מצד שני הוא מושבניק, איש מפא"י, ולא נמנה עם מפקדי הפלמ"ח, רובם אנשי הקיבוץ המאוחד, ממפלגת מפ"ם. אמנם בן-גוריון ומרבית מנהיגי המדינה-בדרך הם אנשי מפא"י, אבל לפלמ"ח יש מידה של עצמאות.

בחודש מאי 1948 מטילים על יצחק שדה להקים חטיבה חדשה, חטיבה 8. שדה זוכר את משה מתפקידיו הקרביים שבע שנים לפני כן. הוא זוכר את אומץ-ליבו ואת גישתו הצבאית הנועזת, הקרובה לרוחם של וינגייט ושל שדה עצמו, ומציע למשה להקים גדוד קומנדו, גדוד הפשיטה 89, ולהתמנות למג"ד. משה מקבל את ההזמנה מייד, אף שדרגתו היא רק רב-סרן.

אך כרגיל הוא נקרא בדחיפות למשימה אחרת. הרמטכ"ל, יעקב דורי, ממנה אותו לפקד, לראשונה בחייו, על גזרת קרב קשה ביותר – בעמק הירדן, בדגניה, המקום שבו נולד, ושעלול ליפול בתוך שעות לא רבות לידי הצבא הסורי.

*

ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.

ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.

 "בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב18- במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.

נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.

ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.

מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.

להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.

בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

 "זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

 "לילה אחד שלח אבי רכב, כדי להביא את אמא לבקרו בדגניה," מספרת יעל. "מעשה שחזר על עצמו בכל הקרבות הבאים. כאשר שהה יותר מלילה אחד מחוץ לבית, היה שולח אליה והיתה מצטרפת אליו. הוא לקח אותה לסיורים בין החפירות, שוחח איתה והתעניין בנו ובמצב במשק."

*

משה נשאר רק עוד יומיים בעמק הירדן ואחר-כך הוא חוזר למחנה הצבאי תל ליטווינסקי, כיום תל השומר, להכין את גדוד הקומנדו שלו, גדוד הפשיטה הממוכן 89, במסגרת חטיבה 8, שבראשה עומד האלוף יצחק שדה. משה מביא עימו לגדוד חבורה של לוחמים מידידיו בעמק יזרעאל ובגליל התחתון: מנהלל, מיבנאל, מגבת ומעוד מקומות. הפלוגות האחרות בגדוד מורכבות ממתנדבים מחוץ-לארץ, בעיקר דרום-אפריקנים, מפלוגת בחורים תל-אביביים שעמדו קודם תחת פיקודו של הסמג"ד יוחנן פלץ, קצין בעל ניסיון בצבא הבריטי, וכן מפלוגה של לוחמי לח"י, ארגון הטרור היהודי שרובו התפרק (חוץ מבירושלים) ולוחמיו העמידו עצמם למרות צה"ל. מפקד הפלוגה הוא דב הבלונדי, יעקב גרנק, לוחם מפורסם בשורות הלח"י.

ב-11 ביוני 1948 נכנסת לתוקפה שביתת נשק זמנית בין ישראל לצבאות הערבים, הקרויה בשם הפוגה. היא משמשת לצה"ל, שזה עתה הוקם, פסק-זמן חיוני להצטיידות, לאימונים ולהכנת הכוחות לקראת התחדשות הקרבות של מלחמת העצמאות.

הדרך שבה מוקמות שלוש פלוגותיו של גדוד 89, בתקופת ההפוגה, דומה יותר להתארגנות גדוד פרטיזנים בעורף האוייב מאשר להקמת יחידה של צבא מסודר. חיילים עוזבים ללא רשות חטיבות אחרות, כדי לשרת בו. ג'יפים נגנבים בלילות, נצבעים ומקבלים מספרים צבאיים, מותקן בהם מקלע מלפנים ומקלע מאחור – והם הופכים לרכב מבצעי. הלוחמים מסתובבים בלי דרגות; הלבוש מרושל. לראשיהם כובעי היטלמאכר – מתנת יצרני הכובעים היהודים בארה"ב לחייל צה"ל. זהו כובע עגול ושטוח מבד חאקי בהיר, בעל מצחייה רכה. בצידו האחורי יריעת-בד מקופלת, שבהיפרסה היא מגנה על העורף, כנהוג באזור מדברי. תקופה ארוכה עתיד משה להיות מצולם כשהוא חבוש בכובע הפשוט הזה.

המפקדים בחטיבות האחרות מקימים קול צעקה ומאיימים להכריז על חייליהם כעל עריקים. אך ההילה של גדוד קומנדו ממונע, שאינו כבול לגזרה אחת, אלא נועד לפשיטות נועזות בעורף האוייב, קוסמת לדמיונם של הלוחמים שהתקבצו ובאו לגדוד. משה מצליח להלהיבם וללכדם סביבו. הוא גם רוצה להוכיח, כי אין לפלמ"ח מונופול על יחידות-צבא איכותיות ונועזות. משה נוטע באנשיו גאוות יחידה בבוז שהוא מפגין כלפי הדפוסים הפורמליים, מורשת הצבא הבריטי, שלתוכם הולך ונוצק הצבא הצעיר. אל השוטרים הצבאיים, למשל, הוא מתייחס כאל שומרי בסיס-האימונים של ה"הגנה" בג'וערה, לשם חדר בשעתו בלילה בראש אנשיו, תוך סיכון שיירו בהם באש חיה אם יתגלו.

אך כמו בפרקים קודמים בחייו, נקרא לפתע משה למשימה אחרת. הפעולה הצבאית הרצינית הראשונה שאותה הוא נדרש לבצע, כמפקד גדוד הפשיטה 89, אינה נגד הערבים. מתברר שמוטל עליו, כמו בימי ה"סזון", להילחם דווקא ביהודים שאינם מקבלים את מרות היישוב המאורגן המיוצג מעתה על-ידי הממשלה הזמנית והמטה הכללי של צה"ל.

עד זמן לא רב לפני כן היה האצ"ל ארגון טרור, שפעל נגד הבריטים. עתה, כאשר הבריטים כבר אינם בארץ, הוא פותח בפעולות לחימה נגד הערבים. כדי לחזק את כוחו, מביא האצ"ל ארצה נחתת עמוסה נשק, תחמושת ולוחמים, "אלטלנה" שמה. הספינה מטילה עוגן מול כפר ויתקין ב20- ביוני 1948, בעיצומה של תקופת ההפוגה הראשונה. הארגון ומפקדו, מנחם בגין, מסרבים להכיר במרות ממשלת ישראל, ומתכוונים לחמש בנשק שעל "אלטלנה" את יחידותיו, הפועלות בנפרד, בייחוד בירושלים. פירושו של דבר כי לצד צה"ל, שזה עתה נוצר, ימשיך להתקיים צבא פרטי של האצ"ל.

בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מנהיגה ומעצב דמותה של המדינה הצעירה, בת החודש ושבוע. הוא גם עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, מפא"י. זוהי מפלגה סוציאליסטית, המאגדת את המושבים והקיבוצים, את העובדים השכירים בערים ובמושבות, ואת הממסד ההסתדרותי על שלוחותיו: "סולל בונה", "תנובה", "המשביר המרכזי" והקואופראטיבים הגדולים. בראייה למרחוק תובע בן-גוריון מחברי תנועתו, עוד לפני קום המדינה, לעבור "ממעמד לעם", כלומר ממאבק של מפלגת פועלים אל אחריות ממלכתית למדינה כולה. בהנהגת בן-גוריון נעשים הצבא, ומאוחר יותר מרביתה של מערכת החינוך, לשכות העבודה, וכמובן כל מוסדות המדינה ומשרדי הממשלה – לממלכתיים, סרים למשמעתה של ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי, ובשום אופן אינם סרים למרות מפלגתית.

הנהגת האצ"ל מעמידה למבחן את גישתו הממלכתית של בן-גוריון. אם ייכנע לה – עלולה ישראל להיות מדינה מפולגת בין צבאות פרטיים, ומי יודע אם בפירוד הזה תצליח בכלל להחזיק מעמד כנגד הערבים.

חוץ מקורס הסרג'נטים של הצבא הבריטי, אין למשה ניסיון רב בצד המרגיז של חיי צבא, הקרוי "בולשיט": מסדרים, משמעת, צחצוח, דרגות, הצדעות, לבוש מסודר וטרטורים. הוא נחשב ל"פרא אדם", מחפה על אנשיו גם כשהם מפרים את תקנות הצבא, ובלבד שהכל נעשה למען הגדוד ומתוך גאוות יחידה. אבל בהגיע שעת מבחן, פונה יצחק שדה, בשם בן-גוריון, דווקא אל משה ואל יחידות הפלמ"ח, ולא אל יחידה אחרת של צה"ל הנמצאת באזור, שאולי יש בה יותר גינוני סדר ומשמעת צבאיים, אבל יש סכנה שחייליה לא יסכימו לפעולה נגד האצ"ל, וחלקם אכן עורקים עם בוא "אלטלנה", כדי לעזור בפריקתה.

משה אינו שמח על התפקיד שנופל בחלקו אבל אינו מפקפק אף לרגע בנחיצותה של הפקודה ובחובתו למלאה. ליתר ביטחון הוא לוקח לפעולה רק שתי פלוגות – של בני המשקים ושל התל-אביבים, שעל נאמנותם לממשלה ולמטכ"ל הוא סומך. לא כן באשר לפלוגה המורכבת מאנשי הלח"י לשעבר. כדי להימנע מהפתעות משאירים אותם במחנה, ואפילו פורקים מעליהם את נשקם בתואנה כלשהי, ומוציאים בחשאי את הנוקרים מרוביהם, מחשש שישתלטו בכוח על הנשק. מדובר בפלוגה של לוחמים שעתידים להשתתף בכל הקרבות של גדוד 89, וחלקם ייפצעו וייהרגו, ובין ההרוגים – המ"פ דב הבלונדי.

משה מגיע עם שתי פלוגותיו לכפר ויתקין, ב-21 ביוני, ופוקד לכתר את אנשי האצ"ל, שכבר הספיקו לפרוק חלק מתכולתה של "אלטלנה". הוא סבור, שדי יהיה בקריאה להם להיכנע, כדי שיבינו את האבסורד שבמצב. אבל לא כך קורה. לוחמי האצ"ל, שתפסו רצועת חוף כדי לפרוק את הנשק, יורים בחיילי צה"ל, הורגים שניים מהם ופוצעים שישה. משה, שנקרא בדחיפות לעזוב את המקום, משאיר פקודה להפגיז את רצועת האצ"ל במרגמות. שישה אנשי אצ"ל נהרגים. יש גם פצועים. נחישות הפעולה גורמת להם להיכנע למחרת ללא תנאי, מה גם ש"אלטלנה" כבר הרימה עוגן והפליגה לכיוון תל-אביב. יש סברה שבפעולה משתתפים מתנדבים מפלוגתו של דב הבלונדי, והם אינם מהססים לעלות על אנשי האצ"ל בזחל"מיהם ולדורסם.

כאשר עולה בוקר 21 ביוני מתגלה הנחתת "אלטלנה" תקועה על שרידי אוניית המעפילים "פריטה" מול חוף תל-אביב. שמש הבוקר מאירה את החרך הצר שבבטן הנחתת, אשר אינה מצליחה לפתוח את דלתותיה. נראה שם בבירור "ברן-קרייר", זחל נושא מקלע, מוכן לפלישה. לרוע מזלם של אנשי "אלטלנה", לא זו בלבד שעלו על שרטון, אלא נחתו מול מטה הפלמ"ח, השוכן במלון "ריץ". הלוחמים במטה הפלמ"ח הם בעיקר אנשי השלישות והסעד, ובהם בנות, פצועים מחלימים, חברי להקת ה"צ'יזבטרון" וחיילים בחופשה. במקרה מזדמן לאזור גם סא"ל יצחק רבין, מפקדה של חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, ולוקח את הפיקוד. המטה כבר מוקף כולו אנשי אצ"ל. הרחוב היחיד שממנו אפשר לצאת לכיוון מרכז תל-אביב הוא רחוב מאפו. ואילו רחוב הירקון, צפונה ודרומה בקטע רחב למדי, הוא בידי אנשי האצ"ל. חסקות וסירות גומי שטות מן הספינה אל החוף ועליהן נשק. הנשק אינו נמסר לצה"ל, וזאת חרף העובדה שלאחר הקמת צה"ל נערך הסכם עם האצ"ל, ולפיו נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד. מפקדת האצ"ל מסרבת לתביעת הממשלה, למסור את הנשק לידי צה"ל. אנשי האצ"ל מקרבים מקלעי "ברן" ופיא"טים, נשק אנטי-טנקי, לעבר מטה הפלמ"ח. חוליות של אנשי אצ"ל פושטות על צמתים שונים בתל-אביב, פורקות ומחרימות את הנשק מאנשי "הגנה" קשישים, ומתחילות לכוון את התנועה בעיר. יש גם ידיעות על התמרדות יחידות של האצ"ל, שכבר מסופחות לצה"ל.

באווירה הזאת, של פוטש צבאי וניסיון לכבוש את תל-אביב, אין ברירה אלא לפתוח באש. נוסף על חילופי היריות בין הספינה לחוף, מפגיז תותח הניצב במחנה "יונה", בסביבת מלון "הילטון" כיום, את הספינה ומעלה אותה באש. יחידות של הפלמ"ח, הנאמנות לחלוטין לממשלה ולמטכ"ל, מוזעקות על זחל"מיהן מסרפנד כדי לחזור ולהשתלט על ראש-הגשר של האצ"ל בתל-אביב. אנשי האצ"ל שעל הספינה ממשיכים לירות גם כאשר ספינתם עולה באש. כאשר משתלט צה"ל על האזור מפנים את כל התושבים ברדיוס גדול, כי יש שמועות שבבטן הספינה מצוי מטען גדול של חומרי נפץ, שעתיד להעיף את כל רחוב הירקון. חיים חפר, מחבר הפזמונים של ה"ציז'בטרון" ועד למאורעות הללו, לוחם בחלון המרכזי של מלון "ריץ". עם עוד שניים מחבריו הוא נשאר שם, במטה הפלמ"ח, גם לאחר פינויו, כדי לשמור שלא יוציאו ממנו מסמכים.

הקרב מוכרע. צה"ל מנצח. זה מאורע טרגי שטרם היה כמוהו בארץ. ב"אלטלנה" העולה באש יש הרוגים, אבל נקבע כלל ברזל: לא יהיו עוד צבאות פרטיים בישראל. קולות הנפץ של שארית הנשק והתחמושת שהיו באונייה האומללה נשמעים למרחוק. חורים ענקיים נפערים בה, אך היא אינה טובעת, אלא נשארת תקועה על השרטון. כך היא ניצבת עוד חודשים רבים, שחורה ומפויחת, יעד לשחיינים נועזים שמביאים ממנה כלי-נשק מעוותים, שמתכתם התעקמה בחום השריפה וחלקם הועפו עד לחוף עצמו.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, נושא אותו יום נאום נרגש מתחנת השידור הפרטית של ארגונו, ובמהלכו הוא פורץ בבכי. לדבריו, פקד על אנשיו שלא לירות. למעשה, לא נשמעו לו אלא נכנעו לכוחו העדיף של צה"ל. בכיו עושה רושם נורא. "מנהיג אמיתי אינו בוכה בשעת משבר!" – אומרים אנשים, ובכך מדביקים לו תווית של מנהיג לא רציני, תווית שעתידה להשתנות רק לאחר עשרים ותשע שנים, בהיותו ראש ממשלת הליכוד, כאשר הוא מביא, עם נשיא מצרים סאדאת, את השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים.

ובן-גוריון? – הוא מכנה את התותח שירה ב"אלטלנה" בשם "התותח הקדוש".

המשך יבוא

* * *

מאג'יד המחסל, שהוצג כסוכן מוסד, הוא איש יחידות החיסול החשאיות של משמרות המהפכה – המקורות המודיעיניים והאיראניים של תיקדבה – מאגי'ד 'הסוכן', ומאג'יד המתאגרף איש משמרות המהפכה

מאג'יד ג'אמאלי-פאש Majid Jamali Fash, האיראני שהופיע ביום ג' 11.1 בטלוויזיה האיראנית, והציג את עצמו כמי שגויס על ידי המוסד, והשתתף בחיסולו של אחד ממדעני הגרעין הבכירים של איראן, פרופ' מסעוד עלי מוחאמדי Massoud Ali-Mohammadi, בינואר שנה שעברה בטהרן – משרת ביחידת מילואים מיוחדת של משמרות המהפכה, המורכבת מספורטאים בעלי כוח רב, העוסקות בחיסול של מתנגדי המשטר, בפיזור הפגנות של מתנגדי המשטר, והוא תומך נלהב של נשיא איראן אחמדינג'אד.

גילויים אלה מעמידים את שר המודיעין האיראני חיידר מוסלאחי Heidar Moslehi, שהציג את 'תפיסתו' של מאג'יד כחדירה של המודיעין האיראני לרשתות המוסד הישראלי הפרושות מסביב ובתוך איראן, בפני בעייה משולשת:

מאג'יד ג'אמאלי-פאש, הוא דמות מוכרת באיראן, מאחר והוא היה בצמרת הספורטאים האיראניים העוסקים בענף קיקבוקסים Kikboxing, ועד סוף 2009 עדיין ייצג אותה בתחרויות בינלאומית. אם באמת המוסד הישראלי חדר אל היחידות המיוחדות של משמרות המהפכה, דרך גיוסו של מאג'יד כסוכן באחת מתחרויות אלה, כפי ששר המודיעין האיראני מציג זאת, הרי פירוש הדבר כי לא רק התוכנית הגרעינית האיראנית פרוצה בפני המודיעין הישראלי, אלא גם היחידות המובחרות החשאיות של משמרות המהפכה.

המקורות האיראנים שלנו מוסרים כי מאג'יד היה אחד מחברי משמרות המהפכה שנקראו להתייצב לשירות מילואים בקיץ 2009 במטרה לדכא את ההמונים האיראניים שיצאו לרחוב כדי למחות על זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות.

ג'אמאלי השתתף, יחד עם מאות ספורטאים איראנים אחרים, המשרתים במילואים בחשאי במשמרות המהפכה ובחיסול המתנגדים ובדיכוי המהומות. ספורטאים אלה בהיותם בעלי גוף וחזקים מאוד, פועלים בבגדים אזרחים בזמן העימותים עם המפגינים, כאשר הם שוברים להם ראשים, ידיים, או רגליים וגורמים להם נזקים גופנים חמורים. שמו של ג'מאלי כספורטאי בענף הקיקבוקסים מופיע גם בכמה אתרי אינטרנט איראנים ובינלאומיים העוסקים בחדשות ספורט. הוא נולד ב-1978 בטהרן, גמר את שירותו הצבאי במשמרות המהפכה, נכנס לענף הספורט האהוב עליו, אולם המשיך מדי פעם בשירות מילואים.

הפעלת ספורטאים לדיכוי מהומות באיראן במסגרת משמרות המהפכה הביאה בשנתיים האחרונות למחאות חריפות מצד פדראציות בינלאומיות לענפי טקואנדו, ג'ודו, קאראטה, וקונג-פו.

בעייה שנייה העומדת בפני שר המודיעין חיידר מוסלאחי היא כי רבים מהאיראנים שהתבוננו בטלוויזיה ב-11.1 בשידור בו הופיעו שר המודיעין מוסלאחי, והספורטאי המוכר להם, הגיעו למסקנה כי מאג'יד ג'אמאלי-פאש, פשוט גוייס על ידי המודיעין האיראני להופעה מיוחדת זו בה הוא הוצג 'כסוכן המוסד הישראלי' וכמי 'שחיסל' את מדען הגרעין בטהרן. מסקנה זו נובעת מהבלבול והטעויות הרבות בה מאג'יד תיאר את תנועותיו בתוך מפקדת המוסד בתל-אביב.

אפשרות שלישית שלא נעלמה מתשומת ליבם של איראניים רבים בטהרן היא כי על מאג'יד ג'אמאלי-פאש הוטל על ידי מפקדיו במשמרות המהפכה לחסל את פרופ' מסעוד עלי מוחאמדי. זאת מפני שמדען הגרעין הבכיר החל להשתתף במחצית השנייה של 2009 בפגישות של ראשי המחנה האופוזיציה למשטר, ואף צירף את שמו לחותמים על עצומות נגד המשטר.

ההנהגה האיראנית לא יכלה להרשות לעצמה כי גם בקרב מדעני הגרעין, הנחשבים לעילית האינטלקטואלית-האקדמית התומכת במשטר, יהיו לאופוזיציה תומכים. הדרך הפשוטה ביותר להשתיק את פרופ' עלי מוחמאדי הייתה להטיל זאת על אנשי היחידה שאומנו במיוחד לביצוע משימות כאלה, ובין אנשיה נמנה מאג'יד ג'אמאלי-פאש.

המקורות המודיעיניים של תיקדבקה מציינים, כי עתה נשארה נקודה נוספת לא ברורה. אם אכן הדברים כך, מדוע שר המודיעין האיראני חיידר מוסלאחי היה מוכן להסתכן בחשיפת כל הפרטים האלה בהופעתו ביום ג' בשבוע שעבר?

המקורות איראנים שלנו מציינים כי גם לכך, כמו בכל נושא פוליטי-מודיעיני אחר, יש בטהרן שתי גרסאות: מאג'יד המחסל גויס ע"י מיניסטריון המודיעין לשחק את התפקיד של סוכן מוסד ישראלי. במקרה כזה, יכריזו באיראן בקרוב על הוצאתו להורג, אולם למעשה הוא יעבור ניתוח לשינוי פנים, יקבל זהות חדשה, וייעלם ברחוב האיראני.

גרסה שנייה: מאג'יד נפל קורבן למאבק העז המתחולל בחודשים האחרונים בין מיניסטריון המודיעין לבין ראשי משמרות המהפכה. בעוד מפקדי משמרות המהפכה, שרצו לנקות את עצמם מהאשמה כי הם שהורו לרצוח פרופ' עלי מוחמאדי – מסרו להנהגה האיראנית כי מאג'יד  "פעל לפי הוראת קבוצות לא צייתניות במשמרות המהפכה" וביצע את רצח בלי הוראה, או פקודה רשמית. אולם כאן התערב שר המודיעין חיידר מוסלאחי וטען כי פעולת החיסול של מדען הגרעין, הביאה נזק גדול גם לתוכנית הגרעינית האיראנית וגם למשטר, ולכן, אם לא מפקדיו במשמרות המהפכה, אזי לפחות מאג'יד ג'אמאלי-פאש צריך לבוא על עונשו.

המקורות האיראניים של תיקדבקה מציינים, כי מאבקי מודיעין כאלה תמיד מסתיימים בטהרן בהכרעה של מנהיג איראן האייטוללה חמנאי, אשר צריך עתה להחליט מה יעלה בגורלו של מאג'יד המחסל.

* * *

יוסי גמזו

חֲרִירִי הַשֵּיקְסְפִּירִי...

אַחַר שֶחָזַר מִדִּיּוּן מֶרְכָּזִי

בְּווֹשִינְגְטוֹן, אֵצֶל אוֹבָּאמָה

וְכֵן בְּפָּארִיס, אֵצֶל מַר סַרְקוֹזִי,

נִרְדַּם בִּבְגָדָיו, בְּלִי פִּיגָ'מָה

אֵי-שָם בִּמְטוֹסוֹ הַמַּמְרִיא לִלְבָנוֹן

הַבֵּן יָקִיר סַעַד חֲרִירִי

וְעַד שֶיַּרְעִים עַל אוֹיְבָיו כְּמוֹ קָאנוֹן

חוֹלֵם הוּא עַל הַמְלֶט שֵייקְסְפִּירִי.

וְכָךְ, בַּחֲלוֹם הַזּוֹרֵם בָּאָפִיק

שֶל סֶרֶט-אֵימָה פוֹטוֹגֵנִי

רוֹאֶה הוּא אֶת רוּחַ אַבּוּהוּ רָפִיק

בִּדְמוּת אֲבִי הַמְלֶט הַדֶּנִי

יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מְטוֹסוֹ מִגְּבָהִים

יָשָר מִמְּרוֹמֵי גַּן-הָעֵדֶן

וְסָחָה לַבֵּן בְּמִין קוֹל-רְפָאִים

שֶכָּל נִשְמָתוֹ בּוֹ נִרְעֶדֶת:

"סַעַד יָא אִיבְּנִי," אוֹמֵר לוֹ הָאָב,

"כָּאן אֵין שוּם חִידָה לְפִצּוּחַ

מִי הָאָשֵם בְּמוֹתוֹ הַנִּתְעָב

שֶל אַבָּא שֶלְּךָ הָרָצוּחַ,

כִּי שְנֵינוּ יוֹדְעִים אֵיךְ יוֹם-יוֹם מַרְעִילָה

אֶת נֶפֶש אַרְצֵנוּ בְּרֶשַע

אוֹתָהּ מִזְבָּלָה הַקְּרוּיָה חִיזְבַּאלְלַהּ

שֶל פְּסֹלֶת כָּל סְחִי וְכָל פֶּשַע

וְאֵיךְ כְּבָר שָנִים פִּצּוּל אֶתְנִי נִזְעָם

גַּם כָּכָה יוֹם-יוֹם מְנַסֵּר לָהּ

לְאֶרֶץ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֶת גִּזְעָהּ

שֶרַק מַר נַסְרַאלְלַהּ חָסֵר לָהּ...

לָכֵן, אִם תִּשְאַל אוֹתִי מָה בְּלִבִּי

אֹמַר לְךָ דֶרֶךְ אַגַּב פֹּה

כִּי הַמְלֶט הַהוּא (שֶדְּמוּתוֹ בְּקִרְבִּי

תְקוּעָה כְּשַאבְּרִיָּה בַּגַּב פֹּה) –

מֵרֹב שֶהִסֵּס לוֹ To be? Not to be?

פִסְפֵס הִזְדַּמְּנוּת שֶמִּצְוָה בָּהּ

לִגְמֹר שָם – חָלַסְנָא! – בִּזְבֶּנְג מְרַבִּי

אֶת מִי שֶחִסֵּל לוֹ אֶת אַבָּא.

אַךְ הוּא, לְפָחוֹת, עִם רוֹצְחָיו שֶל אָבִיו

אֲשֶר הִרְעִילוּהוּ בְּשֶקֶט

וַדַּאי לֹא הֵקִים פֶּתַע, בְּנִי הֶחָבִיב,

מֶמְשֶלֶת אַחְדוּת מְפֻקְפֶּקֶת.

וְהוּא – לַפָאדִיחָה הַהִיא שֶל גִּנּוּי

אוֹתָהּ חֲקִירָה עַל הָרֶצַח

בִּמְקוֹם חֲשִׂיפַת הָרוֹצְחִים, לְשִנּוּי,

בְּשוּם פָּנִים, בֵּן,

אִם תּוֹאִיל לְלַבֵּן

לֹא יָד וְלֹא אֶצְבַּע הָיָה שָם נוֹתֵן

לְכַת בִּרְיוֹנִים זוֹ לָנֶצַח.

מִכָּאן שֶלֹּא טוּרְקִיָּה שֶל אֶרְדּוּאָן

(שֶלֹּא לְצִדְּךָ הִתְיַצְּבָה לָהּ)

תִמְנַע מִמְּךָ, אִיבְּנִי, לָעוּף עִם מִטְעָן

עַתִּיר חֹמֶר-נֶפֶץ, שֶבּוֹ אַל-שַיְטָן

אוֹתְךָ יַעֲבִיר

כְּמִין קַארְגּוֹ שָבִיר

בְּדֹאַר אֶקְסְפְּרֶס וּבְדֹאַר אֲוִיר

אֶל אַבָּא שֶלְּךָ כָּאן לְמַעְלָה.

ולֹא בָּשָאר אַסַד שֶרֹאש חִיזְבַּאלְלַהּ

אֶצְלוֹ הוּא כְּמִין מַרְיוֹנֶטָה

אֲשֶר כְּבָר הָפְכָה אֶת אַרְצֵנוּ כֻּלָּהּ

לְפּוּדְל שֶלּוֹ, קֶטַע-קֶטַע,

וְלֹא הָאִירָאנִים עִם כָּל מַנְגְּנוֹן

צְבָאָם, שֶתָּמִיד מוּכָנִים פֹּה

עַד נֵטֶף אַחְרוֹן

שֶל דַּם בְּנֵי לְבָנוֹן

לִלְחֹם בְּאוֹתָם צִיּוֹנִים פֹּה,

בִּפְרָט שֶאֶצְלֵנוּ לְאִיש לֹא יִנְעַם

מַטָּח שֶל יָאהוּד, שֶבֵּינְתַיִם

טָעַמְנוּ, יָא אִיבְּנִי, אֶת נַחַת זְרוֹעָם

לֹא פַּעַם וְלֹא פַּעֲמַיִם.

וְלֹא שֵיח' נַסְרַאלְלַהּ (שִׂים לֵב וְעַיֵּן!)

יוֹעִיל לְךָ כָּאן, יָא עָיוּנִי,

לִשְמֹר מִשִּנֵּי מִעוּט שִיעִי עוֹיֵן

עַל שְלוֹם מַחֲנֵנוּ הַסּוּנִי,

כִּי אִם עֲמִידָה מְאֻשֶּשֶת נֶגְדָּם

שֶל כָּל בְּנֵי עֲדַת חוֹרְשֵי רַע זוֹ

שֶלֹּא מַצְלִיחִים לְהַסְתִּיר אֶת פַּחְדָּם

מִמָּה שֶתַּחְשׂוֹף חֲקִירָה זוֹ...

כִּי הֵם הַיּוֹדְעִים, כְּמוֹ שֶשְּנֵינוּ וְכָל

אֶזְרָח בְּאַרְצֵנוּ, יָא רַאבִּי, 

יוֹדֵעַ הֵיטֵב מִי הָיָה כְּבָר יָכוֹל

לִקְטֹל אֶת אָבִיךָ מִבְּלִי כְּלָל לִבְחֹל

בְּשֵפֶל זְדוֹנָם שֶפָּגַע בִּי.

וְאֵלֶּה טְרֵפָה הֵם וְאֵלֶּה פִּגּוּל

וְלֹא טוֹבַתְךָ, חֵי נַפְשִי, הִיא

מַשְׂאַת לְבָבָם – רַק לִגְרֹם לְתִרְגּוּל

כְּנֻפְיוֹת צִיר-הָרֶשַע הַשִּיעִי.     

וְאִם זֶה בְּרַעַם אוֹ חֶרֶש, בַּלָּאט

אוֹ אִם זֶה בִּבְרִית לֹא קְדוֹשָה עִם

זִקִּית כְּמוֹ חַוַּאגָ'ה וַּאלִיד גּ'וּנְבָּלָט

בַּסּוֹף יְכַּסְּחוּךָ אַפַּיִם.

וְשוּב אַרְצְךָ, כְּמוֹ בִּשְאַר פְּעָמִים,

יָדָהּ תַעֲלֶה פֹּה רַק חֶרֶס

וּמָוֶת יִפְצַח בָּהּ בִּשְׂדוֹת הַדָּמִים   

בִּמְקוֹם בְּשִיר עֶרֶשׂ – שִיר הֶרֶס.

לָכֵן מוּל אוֹיְבֶיךָ עֲמֹד עַל שֶלְּךָ

כִּי הֵם לִלְבָנוֹן נֶגַע כְּרוֹנִי,

אַךְ אִם תְּהַסֵּס כְּמִין הַמְלֶט – סוֹפְךָ

פָּשוּט  not to be כָּאן, כָּמוֹנִי...

* * *

אודי יקר בוקר טוב

קראתי בעיתונך את שירו המרגש מאד של יוסי גמזו על אימו, וגם ב"שבו" את מחזור השירים שהתפרסם שם עם ציטוטים נפלאים מן הספרות כמוטו לשירים. מסור לו דרישת שלום ממני!

להתראות,

הדסה

* * *

 הפואמה של יוסי גמזו על אימו, מעבר לנהר השכחה, כל כך חיה ומרגשת, עד שקשה להאמין כיצד ילד בן חמש בנה מזיכרונות ואפילו מסיפורים ותמונות, דמות כל כך רעננה וקיימת, כאמור, מעבר למאה שעברה וכמעט שנשכחה על ידי רבים ובודאי צעירים יותר...

אורית ברנר

* * *

אהוד, העבר נא אל יוסי גמזו כי שירו "לנערה על גדות הלתה" טילטל אותי ואאוץ להשיג את מה שכתב בגליון החדש של "שבו".

תודה, ומלוחלחת לב ועין,

אסתי תירוש

* * *

אהוד, מפעם לפעם יש ליוסי גמזו ממש הברקות. השיר על אימו והתייתמותו בגיל חמש נהדר  ומצטרף לפואמה המקסימה על הנזיר שפירסמת. אבל ברוב המקרים אני מתחילה את שיריו ואיני מסיימת.

כל טוב,

תקוה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לרגל הצפיפות הבלתי נסבלת בבתי-החולים עקב מגפת השפעת העונתית הנוחתת על מדינת ישראל כל חורף בהפתעה, הוחלט לתת מענק בריאות לאותם אזרחים שהלכו לקבל חיסונים בזמן ולא חלו במרוצת שלושה החודשים האחרונים ולא יצרו עומס בבתי-החולים. המענק יהיה מגילת קלף מודפסת במחשב ועליה מילות השיר "יש לי משק די גדול, שתי ביצים ותרנגול" עם חבילה שיש בה חורי איוורור ושתי ביצים ותרנגול.

* הו ישראל, ישראל, מי יתנך טוניסיה!

* "לפני חודשים אחדים ביטל הבמאי הבריטי מייק לי את הגעתו לישראל. במכתב ששלח לבית הספר סם שפיגל, טען לי כי הגעתו לארץ תהיה בבחינת אישור להתנהגותה של ישראל כלפי הפלסטיניים." ["הארץ" אונליין, 12.1]

אתה יודע מה, מיסטר מיכאל ליברמן [הוא היהודי האנגלי מייק לי] – היה לי קצת קשה ליהנות מסרטך האחרון "עוד שנה", מה עוד ששכחתי כלל שאתה מחרים אותנו. עכשיו, כשהנושא הוזכר בקשר להחרמתנו בידי במאי אנגלי אחר, קאן לואץ' [האם גם הוא יהודי?] – אז גם אתה מעורר בי בחילה. שב לך שם באנגליה, עשה את סרטיך היפים, קבל פרסים ולקק את התחת לשונאי ישראל. אגב, כדאי לך לראות ולהאזין לראיון של יעקב אחימאיר עם העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס, שבו היא חושפת ערוות המתקרנפים כמוך, אם כי לא חוסכת ביקורתה גם ממערכת ההסברה הישראלית, שלדעתה כשלה כליל בחזית הבינלאומית, בין היתר בזכות אנשים כמוך ואנשי אקדמיה בישראל ועיתון "הארץ" המפרנסים את התעמולה האנטי-ישראלית בעולם ומזרזים את תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל.

קישור למלאני פיליפס:

http://www.youtube.com/watch?v=Yue1r7UX234

* תזכורת: עד היום לא הוזמן אהוד בן עזר להרצות בפתח-תקווה על פתח-תקווה במלאת 130 שנים להיווסדה ועל נחום גוטמן בתל אביב במלאת 30 שנים למותו.

* הננו מצטערים להודיע כי חנות הגלידה ובית הקפה והמאפה הנהדר "זיסאלע" ברחוב ריינס פינת פרישמן בתל אביב – נעלמה, ועל מקומה נותר חלל ריק של חנות פעורה. הגלידה שלהם, שיוצרה בו-במקום, היתה מן הטובות ומגוונות-הטעמים שבעיר, ומדי יום שישי, בקיץ, היינו קונים שם במיבצע קילו וחצי גלידה במחיר של קילו אחד, 72 שקלים, עיסקה נהדרת.

בגלל החורף עדיין נותרה לנו בפריזר חצי כמות כזו של גלידה בטעמים אחדים, רגילה וסורבה, שהיא כנראה האחרונה בעיר (כמו העוגיות שאפתה אימא של יעקב שבתאי לפני מותה וכמו בסרט היפני "טמפוקו") – ואם יש מוזיאון לגלידה שמעוניין לשמר אותה בהקפאה מתמדת, עם הפתקיות המקוריות, אנחנו נשמח לתרום.

* יש קרנות ויחידים, דוגמת המיליונר מרטין מוסקוביץ ואירגונים נוצריים בארה"ב, שתורמים ל"ימין" הישראלי. אין בכך סוד. ויש מוסדות ואירגונים  בעלי שמות שונים ומשונים, שמעבירים כסף מוסלמי, לרוב סעודי – לאירגונים הפועלים בגלוי נגד ישראל, גם לאירגוני טרור, גם בישראל. ולרוב גם בכך אין סוד.

אבל הארגון המתוחכם והנבזי ביותר הוא הקרן לישראל חדשה. מתוך ערמומיות תורמת הקרן למטרות לגיטימיות בישראל, כולל מודעה על רבע עמוד ב"הארץ" על העצרת לזכר רבין – וכך היא צוברת יוקרה והתקבלות, אך במקביל תומכת הקרן באירגונים פלסטיניים, פרו-פלסטיניים ופלסטיניים-למחצה, השמים להם למטרה לערער את הלגיטימיות של ישראל ולהבאיש את שמה בעולם. זיכרו זאת, אתם, אבירי המוסר והדמוקרטיה, המקבלים סיוע מהקרן – לכסף אמנם אין ריח, אבל הכסף של הקרן מסריח!

* לאחרונה נשלח אליי הערך המעודכן של האחוזה החקלאית קלמניה [בה גרתי עם משפחתי בשנים 1944-1947 והיא שימשה רקע לספריי הנידחים "לשוט בקליפת אבטיח" ובנוסחו החדש "ספר הגעגועים", וכן לרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"].

וזה הערך כפי שהוא מופיע ב"ויקיפדיה" העברית [ללא הערות ותיקונים קלים מצידי]:

קלמניה היא מקום משכנה של "המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל" ליד כפר סבא. מתחם קלמניה נהגה על ידי ברוך בן עזר (ראב) והוקם על ידו בשנת 1927 עבור משה גרידינגר, עולה חדש מבריטניה בימים ההם. המתחם נקרא על שמו של קלמן גרידינגר, אביו של משה. היה זה המשק החקלאי הגדול והמצליח ביותר בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-20. רוב שנותיו נוהל המשק בידי משפחת ראב, תחילה על ידי ברוך עד שנת 1939, ומאוחר יותר משנת 1944 ועד מכירתו על ידי בנימין ראב אחיו של ברוך.

במשק זה נערכו ניסויים חקלאיים אשר קידמו את פיתוח הענף בארץ ישראל, ובכך היווה מרכז מחקר ופיתוח חקלאי באותה העת, ואף שימש כמרכז לימודי חקלאות ליהודי הארץ, ובהם תלמידי מקוה ישראל. החל משנות ה-30 פעלה במקום מפקדה של פלוגות השדה של תנועת ההגנה, אשר עליהם פיקד יצחק שדה. עם פרישתו של גרידינגר מעבודה חקלאית בשל מחלה באמצע שנות ה-40, הפך המקום, בהדרגה, למוסד חינוכי ללימודי חקלאות ובשנת 1952 צורף למוסד החינוכי בית ברל הסמוך, והפך למרכז חינוכי תרבותי ורעיוני לפועלי ארץ ישראל, ובכך הפך לבית הספר הארצי להכשרת מדריכי נוער של אגף הנוער במשרד החינוך והתרבות.

בשנת 1995 הפך המקום למשכנה של המדרשה לאמנות של בית ברל (שנוהל באותה העת על ידי האמן רפי לביא). מוסד זה נחשב לאחד מהמוסדות החשובים והמרכזיים ביותר בישראל להכשרת אמנים ומורים לאמנות בתחומים שונים.

* האם פרופסור למדע המדינה וחתן פרס ישראל יכול לכזב בריש גלי? כן. אם הוא מפרסם דבריו ב"הארץ" [שישי, 14.1, עמוד המאמרים המכובד] – "למסע ההפחדה שבו פתח הימין נגד אירגוני השמאל, החל במעצרים שרירותיים של פעיליו והשלכתם לכלא, כמו במקרה של יונתן פולק..." –  נדמה לנו שפולק נשפט ולא "הושלך" לכלא, ואפשר לערער על הרשעתו, אבל מיהם פעילי ה"שמאל" שכולא הימין באמצעות המשטרה והפרקליטות ב"מעצר שרירותי"?

"מאחר שדובר באחרונה רבות על האנלוגיה למקארתיזם, ראוי להדגיש שהמצב אצלנו חמור יותר מאשר בארה"ב של שנות ה-50." – אנחנו מציעים לך, פרופ' זאב שטרנהל, ללמוד קצת היסטוריה על תקופת המקארתיזם בארה"ב – על איך רדפו שם אנשים, סופרים ומחזאים, חקרו אותם ועודדו הלשנות על חבריהם – וזאת לפני שאתה מוכיח בשער, מפריח כזבים ומפיח שטויות להנאת המערכת והבעלים של עיתון ה"שמאל", "הארץ"! – איזו בושה לאיש-מדע לכתוב שטויות פוליטיות כשלך בתחום שבו אתה אמור לדעת את האמת! פרופ' שטרנהל, אתה דמגוג ואתה גם כזבן!

* אצל אמיר אורן אפשר למצוא מידע מעניין לישראלים, אם לא ידעו או אם כבר שכחו: "הליגה הערבית אוסרת על חברותיה לאפשר לפלסטינים בעלות על בתים, פן יעדיפו להשתקע ויסרבו בבוא היום לחזור לארצם [כלומר, לישראל]!" ["הארץ", 14.1].

וזו כל בעיית ה"פליטים" הנבובה והשקרית על רגל אחת!

מדינות אלה גירשו מאות אלפים מיהודי ארצות ערב ונישלו אותם מרכושם ומבתיהם – ללא שום פיצוי! – גירשו ונישלו יותר אנשים מהמיספר הבדוי של פליטי 1948 ה"פלסטינים", אלה שחלק ניכר מהם ומאבות משפחותיהם היגר ארצה ללא הגבלות של גבולות עד 1948 – מימי שלטונו של מוחמד עלי המצרי ועד לפרוספריטי שהביאה עימה ההתיישבות העברית הציונית.

* בבית הסופר בתל אביב התקיימה אתמול האסיפה השנתית של סומליו"ן, מועדון החברים של הסופרים לילדים ולנוער. בראשיתה נערך יום עיון בלשון שבו דיברו יהודה אטלס, משה גרנות ופוצ'ו (ישראל ויסלר) על השתנות העברית בספרי הילדים. האווירה היתה כרגיל לבבית. ככה זה בקרב סופרי ילדים. עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי נבחרו מחדש לעמוד בראש סומליו"ן. החברים הביעו תרעומת על אי העברת התשלומים עבור השאילות של ספריהם בשנת 2009! – והם גם פונים לכל סופרי הילדים שטרם הצטרפו, להירשם ולקחת חלק בפעילות סומליו"ן. אפשר לפנות גם דרך המכתב העיתי. הקשר עם החברים הוא רק באמצעות הדואר האלקטרוני.

* מחידושי ועד הלשון העברית: אל תאמר דיונה, אמור תוניסיה. אל תאמר חולות נודדים, אמור מדינות ערב.

* משה רבנו, בל נפתח פה לסמאל ולכל כת דיליה, אבל מדוע הבאת אותנו לארץ כל כך ממוזגת ומשעממת? ראה איזה אסונות טבע מרתקים מתרחשים בעולם, ואצלנו – טפטוף של גשם, הרבה שמש, ולפעמים, כשכבר אי אפשר יותר לשאת את מתח השאננות המשעממת – אז איזו תאונת רכבת רצינית או שריפת יערות, כמו ב"מסע הערב של יתיר" וב"מול היערות" של א"ב יהושע. ושלום ושלווה בעיר ושיממון.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,097 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל