גיליון מס' 610 לט"ו בשבט

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בשבט תשע"א, 20 בינואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ד"ר יואל רפל: סדר ט"ו בשבט.

כל אדם והשושנה שלו, סיפור שרובו אמת מאת רות ריכטר, במלאת שנה למותה של שושנה דמארי. // דבורה קוזוינר: הַבְטָחוֹת.

 הטנדר נוסע, מילים: יעקב אורלנד, לחן: משה וילנסקי, שנת הלחנה: 1939.

אהוד בן עזר: תחזקנה ידיך אהוד ברק על צעדך החכם האמיץ!

 מתי דוד: אוהבי פלסטינים שונאים את אהוד ברק. // נגה מרון: לא חתן לבתי.

רות ירדני כץ: פיתה גורמה? // יוסי גמזו: אֲנַחְנוּ נִטַּע מֵחָדָש...

יוסף דוריאל: ממועצת השלום העולמית למועצת זכויות האדם.

יהודה דרורי: השמאל בישראל – פרופגנדה בולשביקית קלאסית.

אורי הייטנר: הרדיקאלים השלובים. // אבא גוריון: תחת שלטון יהודי-ישראלי.

רחל עזריה: הערה שוביניסטית או עניינית?

בלפור חקק: ביאליק, ספרות הילדים ופלא תחיית השפה.

משה גרנות: להיות כמו כולם, זיכרון. // ידידיה יצחקי: מר בן חורין תתחרט!

נילי דיסקין: אולי אני משמשת כ"עלה תאנה פלורליסטי"?

זיוה אפטר: משה קצב והמנטליות המזרחית.

ברוך תירוש: "הערבים לא החמיצו שום הזדמנות..." // דודו אמיתי: העול החונק נופל גם על מגדלי שמוטי כמוך! // סלמאן מצאלחה: על האורה בקצה הג'ורה [ציטוט]. // מרדכי קידר: הקולוניאליזם – תחילת הקץ? [ציטוט].

מכתב מאהרן מגד בקשר לתשלומים מהספריות.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות. חלק שני.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

ד"ר יואל רפל

סדר ט"ו בשבט

אין לך חג מחגי ישראל שטבע הארץ טבוע בו כבט"ו בשבט. חג זה מציב גבולות בין החורף המסתיים לאביב בראשיתו. בכל אשר תפנה תחוש בהתעוררות הטבע ובשיבתו לחיים חדשים.

בתקופת המשנה והתלמוד עובדי אדמה היו אבותינו וחיו בחיק הטבע. הם חשו היטב את השינויים המתחוללים בחודש שבט ועל כן שנו (מסכת ראש השנה, פרק א, משנה א): "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי – ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט – ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים – בחמישה עשר בו." והלכה כידוע כבית הלל. קביעת התאריך במועדו, אף שהיא מלווה ויכוח, מעידה על התבוננות בטבע, במזג האוויר ובגדילת הצמחים.

צמיחתו של ט"ו בשבט כחג קיבלה תאוצה על רקע הניתוק הפיזי של עם-ישראל מארץ-ישראל. היה זה חג שבו ניתן ביטוי לגעגועים לארץ, לטיבה וטבעה, לפירותיה ונופה. במרוצת השנים פשט המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.

 במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, קיבל ט"ו בשבט את תיקונו בלוח המועדים שלנו. האר"י מתקין "סדר" האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) איש צפת, על "גוריו" וחבריו, אנשי הערגה והכיסופים, אשר ביקשו לחדש את פני היהדות הדוויה והמדוכדכת, עמד ותיקן "יום אכילת פירות," סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. תיקון ט"ו בשבט, שהיה לימים ל"סדר", יצא מבית מדרשם בעיר צפת והיכה שורשים בקהילות ישראל בארצות המזרח ומהן פשט לארצות אשכנז. הספר "חמדת ימים" עשה פרסום רב לתיקון זה ואף קבע את מתכונתו הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" ונדפס בקונטרס נפרד בשם "פרי עץ-הדר".

יסודותיו של סדר ט"ו בשבט: שתיית ארבע כוסות ואכילת שלושים מיני פירות. ליד שולחן מקושט בפרחים ועליו נרות דולקים, מסבים בצוותא כל בני המשפחה, וברוב טקס אוכלים משפע הפירות, שותים יין וקוראים פרקי תנ"ך, וכן קטעים מן המשנה, מהתלמוד ומספר "הזוהר", ואף נושאים תפילה מיוחדת לברכת העץ, טיבו וטבעו. אחד המנהגים הבולטים הוא סדר שתיית ארבע כוסות יין. שתיית יין זו מסמלת את המעבר בין עונות השנה, וכדי להמחיש זאת נעשה שימוש בגוני יין – מעבר מלבן לוורוד (מעורב אדום ולבן) ובסוף אדום.

חלוקה מקורית של הפירות מביא המקובל רבי חיים ויטאל בספר "עץ חיים". לדעתו יש סדר קבוע באכילת הפירות, ועצם חלוקת הפירות מדגישה את העולמות השונים. העולם הראשון הוא עולם העשייה, המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל. העולם השני הוא עולם היצירה, המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק, ואילו הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה, המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם – קליפה ותוך.

מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג, אות ומופת לשיבת העם לארצו. התנועה הקיבוצית, שהעניקה צביון ארץ-ישראלי לחגים, יצרה את הקשר בין סדר ט"ו-בשבט והמפעל הציוני. 'הגדת סדר ט"ו בשבט' יסודה בארון הספרים היהודי על מכמניו ואוצרותיו. גיבוש הנוסח הסופי של 'הגדת ט"ו בשבט' יימשך ודאי שנים רבות. גם היום מוכרות הגדות שונות שנערכו על ידי אישים ותנועות מזרמים שונים. נפלה בחלקי הזכות לערוך את שלוש המהדורות הגדולות של 'הגדת סדר ט"ו בשבט' שהופצו מטעם משרד החינוך בשני מיליון וחצי עותקים. אני מאמין ומקווה כי בעוד דור או שניים יוחג סדר ט"ו בשבט בכל בית בישראל, וההגדות שנכתבו, ושתיכתבנה, יתגבשו לכלל נוסח חגיגי אחד.

* * *

כל אדם והשושנה שלו

סיפור שרובו אמת מאת רות ריכטר

במלאת שנה למותה של שושנה דמארי

יש אהבות הבאות בחטף, וגורפות אותנו עמן בסערה. הן מושלות במחשבותינו ומאיצות את פעימות ליבנו בלא לתת לנו מעט מרגוע, ואינן מניחות לנו אפילו לרגע. לעומתן, יש אהבות המבשילות לאט, בנחת ובישוב דעת. אהבות אלה, שלא כאהבות מן הסוג הראשון, הן לפעמים אהבות שמחות, רוויות חיוכים, שצל של פיוס ורוגע חופה עליהן.

כזאת הייתה אהבתי לשיריה של שושנה דמארי.

בניגוד למסופר באגדות, לא היתה פגישתי הראשונה עם שירים אלה פגישה שמחה. להפך, עוגמת נפש מעורבת ברגשות של כעס ודחייה עמדו בה, והיא העלתה את חמתי.

אך אולי כדאי שאספר את סיפורי זה על-פי סדר, ולא אקדים את המאוחר.

היה זה בסוף שנת 1945, ואני וחברתי הטובה דבורה'לה סלפ חגגנו לא מכבר את יום הולדתנו התשיעי. מלחמת העולם הסתיימה שבועות אחדים קודם לכן, ושוב לא היינו נתונות לחרדת האזעקות, והורינו לא היו חייבים להאפיל בלילה את חלונות הבתים בווילונות שחורים המשרים קדרות על הבית ועל הנפש. גם הזרקורים, שאלומותיהם חיפשו כל ימי המלחמה מטוסי קרב בין הכוכבים הזרועים ברקיע, פסקו לטייל בחופת החושך, והמקלטים העלובים, המגוחכים, שנחפרו בחול הרך, ונתמכו בקירות פח גליים וחלודים, הפכו לזירות משחק לילדים.  

לא ידענו טלוויזיה מהי, והסתפקנו בערוץ הרדיו היחיד והרשמי, 'קול ירושלים', ששידוריו נערכו בחסות ממשלת המנדט הבריטי. גם הפטפונים היו נדירים, ומבחר התקליטים שאפשר היה להשיג בחנויות התקליטים המעטות כלל בעיקר תקליטים של מוסיקה קלאסית. אהבנו מאוד את השירים העבריים, שעל פי רוב לא הביעו כאב אישי, ולא נתנו ביטוי ל"אני" או לסבלו של היחיד, אלא הבטיחו תקווה לעתידה של הארץ הנגאלת, שרו שירי הלל למולדת המתחדשת, והללו את נופיה ואת גבורת הלוחמים העבריים, המשתדלים להביא בלילות חשוכי כוכבים מעפילים ידועי סבל לחופי ארצנו.

כדי לשמוע את השירים האהובים האלה היה עלינו לחכות בקוצר רוח לתוכנית "שירים עבריים כבקשתך", שהגישו מדי שבת בצהריים הקרייניות הזכורות לטוב רות שפירא ולאה פורת.

בימים ההם כיכבו בשמי הזמר הישראלי שתי זמרות יוצאות תימן, שקולותיהן העלו בדמיוני צלילי פעמונים, ולעתים דמו לנגינת חליל או לצלילים רוטטים של נבל. היו אלה הזמרות ברכה צפירה ואסתר גמליאלית. כל השבוע ציפינו בקוצר רוח לשיריהן, ובבוקר יום השבת, לפני שהקיצו הורינו משנתם המאוחרת, נהגנו להיפגש ליד פתח המקלט המט לנפול, וניסינו לנחש אם יתמזל מזלנו, ונשמע גם היום את השירים שאהבנו, או שמא נתאכזב, חס וחלילה, ומגישות התוכנית תעדפנה הפעם להשמיע שירים אחרים.

מכל השירים אהבנו את שיריה של אסתר גמליאלית. קולה היה צלול כקולו של אגרטל בדולח כשמקישים עליו בעדינות באצבע, ולפעמים הזכיר את קולו של חליל כסוף, שצליליו נמוגים לאיטם במרחק. שירים רבים שרה אסתר גמליאלית, אך מכולם היה חביב עלינו "שיר הטנדר". ואכן, מעולם לא הכזיבו אותנו מגישות התוכנית. כנראה ידעו את נפש מאזיניהן, והתמידו להשמיע את השיר שאהבנו כמעט מדי שבת.

והנה, בצהרי אחת השבתות קרה דבר מוזר ומאיים: הקריינית הודיעה לנו שעתה נשמע את שיר הטנדר, אבל הפעם תשיר אותו זמרת חדשה, הזמרת שושנה דמארי. ובטרם הספקנו לתהות מי היא אותה שושנה, עלה מהמקלט קול אלט עמוק, נמוך וחם, המזכיר את צליליו של צ'לו גדול ממדים.

הסתכלתי בדבורה'לה, והיא החזירה לי מבט שתימהון ומבוכה מעורבים בו, כי בימי ילדותנו לא היה מקובל שזמרים ישירו שיר שהיה "שייך", כביכול, לזמר אחר. ראינו בכך מעשה עוול שלא ייעשה, והתקשינו לסלוח לזמר שהעז לשיר שיר שכבר בוצע על ידי אחד מעמיתיו.

"איך היא מעיזה?! איך היא יכולה לעשות דבר כזה?" שאלה חברתי בזעם, ושרה, אחותה הגדולה, הוסיפה: "הרי זו ממש גניבה! איך הזמרת החדשה הזו מרשה לעצמה לשיר שיר השייך לאסתר גמליאלית?!"

בתדהמה גוברת והולכת האזנו לצליליו הגוועים של השיר האהוב, ועמיחי, חברנו מהבית השכן, אמר בכעס:

 "היא לא יודעת בכלל לשיר, הזמרת החדשה הזאת! מה פתאום אישה שרה בקול כל כך עבה ונמוך?!"

ודווקא אימי, שידעה לשיר אריות שלמות מתוך אופרות בקול מצו-סופראן גבוה, ונהגה ללגלג על זמרות ש"מדברות שיר", ניסתה לפייס אותנו:

"אתן צריכות להתרגל, בנות!" אמרה אימא. "אמנם הקול של שושנה דמארי שונה מהקולות האחרים, הגבוהים, שאתן רגילות אליהם, אבל הוא מיוחד. האם אינכן שומעות?"

אבל אנחנו לא רצינו לשמוע ולא יכולנו לסלוח. איך העזה הזמרת החדשה לשיר את "השיר שלנו" בקולה הנמוך, ולהעניק לו פירוש משלה, בלא לדבוק בגרסה המקורית?! בקול נרגן קוננו על הטנדר האבוד, וציפינו שבשבוע הבא יתוקן המעוות, ושוב יחזור אלינו הטנדר "שלנו" בקול החלילים הפעמוני של אסתר גמליאלית.

אבל בשבת הבאה שוב נכזבה תקוותנו, והשיר הושר בפי "הזמרת החדשה הזאת", שושנה דמארי.

ימים אחדים אחרי החוויה הקשה, לפנות ערב, בא לביתנו אדון רייך, רכז התרבות של קריית הפועלים הקטנה שלנו. אימא קיבלה אותו במאור פנים, ואבא הזמין אותו לשתות תה במטבח, כי כורסאות וספות סלון של בורגנים לא היו אז בקרית חיים הסוציאליסטית שלנו. הבתים היו קטנים וצנועים, ולא היה בהם מקום לאורח. "אבל לך, חבר יצחקי, יש שניים וחצי חדרים וגם מרפסת סגורה, ואני מבקש שתארח את הזמרת שושנה דמארי, שתבוא להופיע בבית העם בערב שבת." אמר רכז התרבות הזקן, שלא היה זקן כלל וכלל, אבל הזקן הקטן שפיאר את פניו הקנה לו מראה בוגר מכפי גילו. ומדוע גידל האיש החילוני זקן לתפארת? ובכן, אין אנו יודעים לענות על כך תשובה מוסמכת, אבל השמועה אמרה שהוא שולח ידו בכתיבה, והורינו סברו שסבך זקנו בא להעיד עליו כי סופר הוא, שהרי נאמר: "לא יאומן כי יסופר..."

"ברצון רב!" הסכימו אימא ואבא פה אחד.

 למחרת התחילה אמא בהכנות לסעודת ליל השבת. היה זה יום חמישי, והיא הרבתה לטרוח במטבח. מקררים חשמליים עדיין לא היו בארץ, ובמקומם השתמשנו בארון עץ צר ונמוך, שנקרא בפינו "ארון קרח". רבע בלוק קרח עמד במדפו העליון, ורק בשר, גבינות, חלב, חמאה ושאר מזונות רגישים ונוחים להתקלקל, הושמו בו, כי הארון הקטן התקשה להכיל את כל המזון הדרוש לשבת המתקרבת. לידו, על משטח השיש שבמטבח, עמדו שתי פתיליות קטנות, כסופות, ופרימוס גדול נהם בפינה, ועליו "סיר פלא" המיועד לאפיית עוגות. היה זה סיר אלומיניום גדול, שחור עגול נפער במרכז תחתיתו. ושוליו היו גדורים בדופן פח מוגבהת. ומדוע נקרא הסיר בשם המחייב "סיר פלא"? אולי מפני שתמיד תפחה העוגה הנתונה בו כאילו נאפתה באחד מטובי התנורים, ואולי מפני שמעולם לא נחרכה תחתית העוגה, אפילו אם שכחנו להורידה בזמן הנכון מעל הפרימוס הגדול, הלוחש בגאווה בלהבתו הכחולה. ואוי לו לילד שהעז לטרוק את הדלת או להרים את קולו בעת שנאפתה בסיר הפלא עוגת השבת הקרויה "לקח" או "טורט", כי כל אחד יודע שטריקת דלת או השמעת קולות רמים בעת אפיית העוגה מונעים ממנה לתפוח כמצופה.

והנה התפריט המדוייק שהכינה אימא שלי לסעודת ערב השבת ההיא: ראשית, יש לכבד את הזמרת יוצאת תימן בקרפיון ממולא, מתקתק, הנקרא בפינו "גפילטע פיש". יממה תמימה שחה הקרפיון באמבטיה שלנו, ולא ידע מה מצפה לו, עד שמלקה אמי את ראשו ביום שישי בבוקר, ומיהרה לטחון אותו ולהכין ממנו את מאכל התאווה.

המנה השנייה כללה פלחי תותים אדומים מעורבים ב'לבניה', משקה חלבי דומה ל"אשל" של ימינו. הלבניה, שכונתה בפינו, הילדים, "אשתו של הלבן", שווקה בצנצנות שקופות, דומות למגדלי הצינון של בתי הזיקוק שבדרך לחיפה. ואל תחשבו שהכנת מנה זו היתה מלאכה קלה. התותים גדלו בגינתנו, ומדי בוקר קטפה אמא את הפירות האדומים שהבשילו, ושטפה אותם פעמים רבות בזרם המים כדי לסלק מהם את החול הלח, הזהוב, שדבק בהם בעקשנות, כי כידוע מתגוררים בחול גורמי מחלות רבים, ובראשם תולעי מעיים איומות שקל להידבק בהן, אבל קשה מאוד להירפא מהן.

וכמובן שגם סלט ירקות גדול, רווי בשמן זית ועשיר בלימון ובפטרוזיליה, פיאר את השולחן, ולידו כיכבה הגבינה הלבנה, היבשה והקשה של תנובה, שנקראה בפינו "גבינה חונקת", כי בליעתה היתה קשה עלינו, הילדים, אבל מעולם לא הצלחנו להיפטר מעונשה, כי החברה פנינה, אחות בית הספר הנערצת, שהיתה גם מפקדת הנשים בארגון ההגנה בקרית חיים, וכל תושבי הקריה רכשו לה יראת כבוד – הסבירה לאמהות שלנו שהגבינה הזו עשירה בסידן ובזרחן, וילד שלא יתמיד באכילתה מדי יום עלול, חס וחלילה, להישאר נמוך קומה והתפתחותו תתעכב.

לכל אלה נוספו הזיתים הירוקים והמרים שגדלו בחצרנו, ואימא החמיצה אותם לאחר שניסתה לשווא להפיג את מרירותם בשטיפות חוזרות ונשנות. ואל נא נשכח את פאר הערב, הלוא הם כיסוני הגבינה, שהמתוק והמלוח משמשים בהם בערבוביה כנלחמים זה בזה, ואם אכלת אחד מהם, לא תוכל להפסיק לאכול אותם עד שייתם האחרון שבהם. וגם חלה לבנה אפתה אימא, כדי שנדע ונחוש שהגיעה השבת. בימים ההם היה אפשר לקנות בצרכניה רק לחם שחור, ואם חפצת לכבד את השבת בחלה צחורה ומתוקה, מעלה ניחוח משכר של שמרים תופחים, היה עליך להתכבד ולקנות בצרכניה קמח לבן, שנעלם מהמדפים במשך כל שנות המלחמה, ועתה חזר אלינו כמבשר שהמלחמה באמת הסתיימה, ואין עוד צורך לאכול גם בשבת את הלחם השחור, הכהה, הנקרא "לחם סטנדרט" ומיועד לימי חול בלבד.

ביום שישי לפנות ערב, בטרם שקעה השמש, הגיע לביתנו שוב רכז התרבות, ובעקבותיו צעדה אישה צעירה, יפה מאוד, שחרחורת ונמוכת קומה.

"תכירו, זאת הזמרת שושנה דמארי." אמר האיש.

אימא ואבא הושיטה לה יד לשלום, ואני ואחי התחבאנו מאחורי הדלת, והצצנו בפליאה באישה היפהפייה.

הזמרת שכבה לנוח מעט, ואחר-כך גיהצה את שמלתה השחורה, הרקומה בחוטי כסף וזהב, ומרחה שפתון על שפתיה מול הראי הקטן שבחדר האמבטיה. אחי בן השבע הסתכל בה נרעש ונרגש, כי אצלנו, בקריה, כל אחד ידע ש"הבל החן ושקר היופי," ושפתיים נמרחו בשפתון אדום רק אחת לשנה, בחג הפורים, כשהתחפשנו לצועניות עליזות או לגברות מכובדות מן האצולה הצרפתית או האנגלית.

"אימא!" קרא אחי, שהביט בזמרת כמהופנט. "אימא! תראי! היא מלכלכת באדום את הפה שלה!"

אבל אמא צחקה, והסבירה לנו שכל השחקניות והזמרות מתאפרות וצובעות את שפתיהן כדי להקל על הצופים הרחוקים מהבמה להבחין בתווי פניהן.

ישבנו לשולחן והזמרת ישבה עימנו. היא הייה ביישנית מאוד, וחייכה אלינו, הילדים, חיוך של מבוכה. חברינו, בני השכנים, לא התאפקו, ובאו להציץ בה מעבר למעקה המרפסת, כשהם נאחזים בתואנות שווא: "אמא ביקשה מעט סוכר." אמר עמיחי, ודבורה'לה ואחותה שרה, שכלתה נפשן לראות במו עיניהן זמרת בשר ודם, באו לבקש, אם אפשר, בבקשה, מעט מלח, כי בדיוק נגמר בבית, ואיך נאכל את הסלט, את הדגים הממולאים ואת הגבינה החונקת בלי מלח?!

אימא היתה נרגשת. היא חשה כעומדת לפני בחינה קשה, ושמה הטוב כמלכת הבשלניות ברחובנו הצנוע עומד בפני סכנה גדולה. "תאכלי, שושנה, תאכלי!" ספק ביקשה ספק פקדה אמא על הזמרת. אבל כאן נכונה לאימא אכזבה עמוקה.

"אני לא אוכלת לפני קונצרטים," אמרה שושנה בשקט תקיף.

 "אבל... אבל... אבל אני בישלתי כל היום, במיוחד בשבילך!" אמרה אימא בצער.

 "אני מצטערת!" חזרה ואמרה שושנה, ולא טעמה אפילו כזית...

כשהסתיימה הארוחה, הלכו הוריי והזמרת לבית העם, ואנחנו, הילדים, צווינו ללבוש פיז'מות וללכת לישון, כי אנחנו עוד ילדים קטנים שצריכים לגדול, ואסור לנו ללכת לישון כל כך מאוחר. לשווא ניסינו למרוד, להתנגד, לבכות ולמחות. דמעותינו לא הועילו, ואנחנו הולבשנו בפיז'מות-בד תכולות ומעומלנות מתוצרת בית החרושת "אתא", ונשארנו בבית.

גם שאר השכנים הלכו לקונצרט, והרחוב הקטן שלנו התמלא בצללים מפחידים של לילה. כל צמרת גבוהה או ענף קטן שנעו ברוח הערב החרישית נידמו לנו כחיות טרף מפחידות, ובגבעות החול שבקצה הרחוב התחבאו לילית, אשמדאי, אימא של שלגיה, המכשפה של הנזל וגרטל ושאר שדים ורוחות שפגיעתם רעה.

עד מהרה שמעתי מבעד לחלון את קולותיהם של חבריי, בני השכנים.

"זה לא בסדר שהם השאירו אותנו בבית!" אמרה שרה'לה, הילדה הבוגרת ברחוב הקטן שלנו. "אנחנו כבר לא תינוקות! וגם לנו מגיע לשמוע את הזמרת החדשה!"

"נכון מאוד! ואנחנו לא מוכרחים להסכים לזה ולהישאר כאן, כשכל האנשים בקריה שומעים קונצרט!" אמר עמיחי, שהיה שובב וראשון לכל מעשה קונדס.

"אז מה נעשה?" שאלתי.

 "פשוט מאוד! 'נתפלח' לבית העם! נחליף את הפיז'מות בבגדים של שבת וניכנס בשקט!"

"אבל איך 'נתפלח'?! והרי יש סדרנים!"

 "כבר נמצא דרך!" אמר עמיחי. "ואנחנו צריכים להזדרז, כדי שלא נאחר!"

החלפנו את הפיז'מות בבגדים של חג, כיאה להולכים לקונצרט מכובד. כלומר, במכנסיים קצרים וכחולים ובחולצה לבנה, מעומלנת ומגוהצת, שאסור לשחק בה בחצר פן תתלכלך. ומי שלא מצא את חולצתו הלבנה, לבש בחיפזון את החולצה הכחולה, בעלת השרוך האדום או הלבן, המיועדת לפעולות בתנועה. התאספנו בחצר שלנו, ומיהרנו לצריף הענק, הנקרא בית העם, שהכיל יותר מאלף מקומות ישיבה, וכתליו זכו לשמוע בימי חייהם הקצרים את חשובי המרצים ואת מיטב הנאומים של מנהיגי תנועת העבודה דאז.

הקונצרט עמד להתחיל, ובחלל האולם הענק, המלא מפה לפה, לא נשמע קול רחש. חששנו שלא נוכל להיכנס, אך למזלנו, כאילו ראה אלוהים לליבנו, הופקד על דלת האולם הפתוחה- למחצה אבא-של-רינה, שכולם יודעים שלבו רך, ואין הוא יכול להתנגד לבקשתו של ילד.

 "טוב, תיכנסו, ילדים." אמר אבא-של-רינה בהיסוס, בעוד ידיו בולשות במבוכה בבלוריתו המאפירה. "אבל תהיו שקטים! שקטים ממש! ואל תפריעו! אתם שומעים, ילדים?! גם ככה אתם יודעים שאני כבר אקבל מנה הגונה מההורים שלכם!"

נכנסנו בשקט וישבנו על המדרגות, סמוך לבמה המוארת. שושנה דמארי עמדה במרכז בימת העץ המאובקת, לבושה בשמלתה השחורה, הרקומה בחוטי זהב, שכמוה לא ראיתי מימיי, וליד הפסנתר ישב אדם מבוגר, שאדון רייך המזוקן הציג אותו ביראת כבוד כ"מלחין הידוע משה וילנסקי." שושנה החלה לשיר, ולא חשה בנו, הילדים, היושבים למרגלות הבמה, קרוב מאוד אליה, ומביטים בה בלב הולם ובעיניים נוצצות.

 ואז אירע הפלא.

כשראינו את הזמרת מקרוב, ליד הבמה המוארת באור קסום מול האולם החשוך, והאזנו לשירתה בלא מחיצות, נפתח בליבנו צוהר קטן, ואוזנינו, האמונות על קולות דקים וגבוהים, סלסולי כסף ארוכים וסיומי שיר גרנדיוזיים, קלטו לפתע את הערגה, את הכנות, את החום ואת הגעגועים שזרמו בקול האלט הנמוך, העמום כקולו של אבוב. לפתע הבנו שמיטב השיר געגועיו, וכוחו בכאב ובצער שהוא מבטא, וכאשר שרה הזמרת על הטנדר הנוסע במדבר, כבר לא כעסנו, כי ראינו בדמיוננו את ענן האבק הנשרך אחרי המכונית כענן ההולך לפני המחנה, ומול פנינו המזיעות בלהט המדבר ריקדו בין הגבעות מערבולות של חול. אוזנינו קלטו את אוושת הרוח הלוטפת את פני הנוסעים האלמונים שבטנדר הדוהר, ועינינו נשלחו אל האופק המתערפל בקצה השמים ואל המרחבים הצהובים שאין להם סוף.

הנה כך, על המדרגות באולם בית העם החשוך, מול הבימה המוארת, הנצה אהבתי לשיריה ולקולה החם, המיוחד, של שושנה דמארי.

לאחר הקונצרט ניאותה שושנה לאכול מעט תותים עם לבניה ולשתות כוס תה מהביל, ולמחרת בבוקר עלתה עם משה וילנסקי על האוטובוס הקטן, המקרטע, הנוסע לחיפה, ולקחה עימה את הקסם והזוהר שמיאנו לפוג לאחר הקונצרט.

 מאז הרביתי לשמוע את שושנה ברדיו ובקונצרטים ולראותה בטלוויזיה, ותמיד היתה בעיניי כמכרה ותיקה. אהבתי את כל שיריה, אך אהבתי הגדולה נתונה עד היום לטנדר הנוסע בשבילי המדבר, ומעלה ענני אבק המסמאים את העין.

והיום, כשאני וחבריי כבר חצינו לפני שנים אחדות את העשור השביעי לחיינו, ורוב עתידנו משתרך לאיטו מאחורינו, אנו הולכים לאור הזיכרונות, ואין ספק בליבנו שמרבדי הכלניות האדומות, המרפדים מדי שנה את בתרונות בארי או נחבאים בין האקליפטוסים בצומת סעד, יצאו זה עתה אל השדה מתוך שירה האהוב של שושנה. ואנחנו בטוחים שכיתת החיילים הרצה בשולי הכביש היא אותה "כיתה אלמונית, אפורה כאבני הגזית." לנכדינו האהובים קוראים איה ואור, כשמות שיריה האהובים של שושנה, והתופרת הצעירה, המחכה לאהובה, עדיין גרה ליד הים שאינו חדל מלנהום, ומחכה שפעמון הדלת יצלצל פעמיים והיא תפגוש במבט... וביום הזיכרון, כשאנחנו זוכרים את יודקה ואת דודו, ושרים על בת שבע ועל הנערה מן הקרב האחרון, אנו זוכרים אותם בקולה העמוק והחם של שושנה דמארי.

ולפעמים, כשבנפשי הבוגרת, המסרבת להזקין, מהדהד פתאום קולה של הילדה הקטנה שהייתי פעם, אני יושבת לי במרפסת, מול השקיעה המדממת אל הים הבוהק כאבחת סכין, וחושבת שאולי שם, בשמיים, נערך עתה מופע ענק לכל המלאכים, ושושנה, כתמיד, משמיעה שם עכשיו את שיריה, או מתבדחת כהרגלה עם נעמי שמר, אהוד מנור, עוזי חיטמן ושאר חבריה, והם סובבים אותה בחיבה מהולה בהערצה, ואולי אף נוזפים בה על שהקדימה לבוא אליהם.

* * *

הטנדר נוסע

מילים: יעקב אורלנד

לחן: משה וילנסקי

שנת הלחנה: 1939

הַדֶּרֶךְ כֹּה רָחוֹק, רָחוֹק וּמִשְׂתָּרֵעַ

מִנַּחַל עֵין-חֲרוֹד, הַרְחֵק עַד הַיָּרֵחַ,

הִנֵּה הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַקִּבּוּץ,

רַק אוֹר הַכּוֹכָבִים מֵאִיר, רוֹמֵז בַּחוּץ.

שְׁחוֹר-הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַכִּנֶּרֶת,

קָחוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַחַי, אֲנִי אוֹמֶרֶת

שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַתֶּם הַבַּחוּרִים,

שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם מֵעֵבֶר לֶהָרִים.

וְהֵם אוֹמְרִים אֵלַי: עֲלִי, כִּי אַתְּ יָפָה כֹּה,

כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע מִסְּדוֹם וְעַד לְעַכּוֹ,

כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע כֻּלָּם כֻּלָּם כֻּלָּם

אַף לְמָקוֹם שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ, הַטֶּנְדֶּר פֹּה רָץ,

מִשְּׂדוֹת יָם הַמֶּלַח עַד עֵין הַמִּפְרָץ –

הַלַּיְלָה לַיְלָה אָפֵל,

הַטֶּנְדֶּר, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

הַטֶּנְדֶּר, פְּתַח פִּיךָ בְּשִׁיר,

לִבֵּנוּ רָחָב וְצָעִיר.

אִם אֵשׁ מִלְּפָנֵינוּ, אִם אֵשׁ מֵאָחוֹר –

הַטֶּנְדֶּר, אַל תַּעֲצֹר!

אֶחָד הִבְטִיחַ חֲתֻנָּה מֵאֵיִן כָּמוֹהָ,

אֶחָד הִבְטִיחַ לִי אַרְמוֹן עַל הַגִּלְבֹּעַ,

אֶחָד אָמַר לִי: אֲהַבְתִּיךְ מְאוֹד, רָחֵל,

לִבִּי אֵלַיִךְ כְּמוֹ טֶנְדֶּר מִתְגַּלְגֵּל.

אֶחָד שְׁחַרְחַר אָמַר: אָמְנָם לִי יֵשׁ רַק פִּתָּה,

אֲבָל אֹהַב אוֹתָךְ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא.

וְרַק בָּחוּר אֶחָד שָׁתַק מִבֵּין כֻּלָּם

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם.

וְהוּא עָמַד לוֹ שָׁם נוֹשֵׂא חִצִּים וָקֶשֶׁת,

וְהֵן אוֹתוֹ בִּלְבַד הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת,

אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי כְּצֵל בֵּין הֶהָרִים

וְהוּא הָיָה יָפֶה מִכָּל הַבַּחוּרִים.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ...

אֲזַי לָחַשְׁתִּי לוֹ: הַבֵּט אֵלַי, הַבִּיטָה,

אֲנִי אֹהַב אוֹתְךָ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא,

בּוֹא וְנֵשֵב בְּתוֹךְ הַטֶּנְדֶּר הֶחָדָשׁ

וּנְבַלֶּה עָלָיו אֶת כָּל יַרְחֵי הַדְּבַשׁ.

אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי, שָׁתַק וְלֹא עָנָה לִי,

וְלֹא יָדַע כִּי אֶת לִבִּי הַתָּם שִׁנָּה לִי,

וְהוּא נָהַג, אֶת כָּל הַטֶּנְדֶּר הוּא נָהַג

וְרַק אוֹתִי נָהַג בְּשֶּׁקֶט וְשָׁתַק.

פִּתְאֹם עָצַר בִּכְבִישׁ עֲפוּלָה וְנַצֶּרֶת,

אֶת כָּל הַבַּחוּרִים הוֹרִיד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ,

וְרַק אוֹתִי חָטַף בַּטֶּנְדֶּר וְהִפְלִיג

וְעַד עוֹלָם אוֹתָנוּ טֶנְדֶּר לֹא יַשִּׂיג...

הטנדר נוסע...

* * *

אהוד בן עזר

תחזקנה ידיך אהוד ברק על צעדך החכם והאמיץ!

בבחירות האחרונות הצבענו "עבודה" בזכות אהוד ברק שעמד בראש הרשימה, וזאת חרף ההכרה המכאיבה שבכך אנחנו נותנים את קולנו גם לעסקן לא-מאופס כפרץ, למשמיצונת צפעונאית כיחימוביץ [ר' ראיון איתה על ברק ב"הארץ" מאתמול] ולפרופ' ברוורמן [שהוא בעינינו ולא רק בעינינו – סכל מדופלם]; אכן, לצערנו – הצבענו לאותו אהוד ברק שגם חיסל את ההוצאה לאור של משרד הביטחון, אבל ביטחון המדינה נראה לנו חשוב יותר.

בבחירות הבאות לא תזכה "העבודה" לקולנו ולתמיכתנו, אלא זו תינתן במלואה לרשימה שבראשה יעמוד אהוד ברק ועימו גם מתן וילנאי ועוד אנשים ונשים רציניים, לא ליצנים, ולא דמגוגיות, ולא סחטנים – אלא מי שטובת המדינה וביטחונה עומדים בראש מעייניהם. הם בעינינו מפלגת העבודה האמיתית גם אם הם נקראים בשם אחר, "עצמאות".

עם ההנהגה הנוכחית, במה שנותר מ"העבודה", היא תפגר במנדטים אפילו אחרי מר"צ בבחירות הבאות. ולא יעזור ל"עבודה" הקמפיין המתוזמר של מתקרנפי "הארץ", העטים על "שמאלניותם" של "מנהיגיה" הנשארים בה ותומכים בהם ומצדיקים אותם כאילו גם כל אלה כבר מכרו את נפשם לפתרון הפלסטיני. מה, ברק לא אחראי שפרש? ומה על הרצוג, ברוורמן ובן-אליעזר, אלה שלושה שרי העבודה הטיפשים – שהתפטרו מיד מהממשלה? על מה? מדוע? השלום כבר בפתח? עזה והגדה התאחדו והכירו בישראל כמדינת העם היהודי? אם לא תתפטרו לא תקבלו גיבוי וכיסוי חנף מעיתונו של עמוס שוקן? איפה האחריות שלכם, איפה הדיבורים הרמים על משרדיכם? מי ייתן קולו לפוליטיקאים חסרי תבונה ודרך כמוכם? שלי תוליך אתכם? פרץ יוליך אתכם? ברוורמן?

ולא יעזרו ל"עבודה" גם הדיבורים המתלהמים של פוליטיקאים צבועים כיוסי שריד, אשר במקום להצדיע לצעדו האמיץ של ברק, שנעשה בלית-ברירה כדי שלא תתפורר ההנהגה הביטחונית של ישראל, במקום לתמוך בו ולאחל לו הצלחה – הוא, שריד (פוליטיקאי כושל לשעבר שהוליך שולל את בוחריו), הוא ודומיו רואים בברק אדם שרק האינטרסים האישיים מניעים אותו ושעתיד להיכשל! והם אינם חדלים לצחצח עליו את העברית הפלצנית שלהם – איזה אידיוטים! – ממש אוקיות של גרף רעי ועביטים של רפש אני קורא מהם ומשכמותם בעיתונים, שומע ברדיו וגם מקבל בדוא"ל – ואני לא מתכוון לפרסם את החרא ההיסטרי ששופכים על ראש ברק מבלי להבין איזה צעד חשוב למען ישראל וביטחונה הוא עשה בכך שפרש מהפרימדונות המצפוניות שמאפיינות את "צמרת" העבודה הצפעונית שהותיר מאחוריו. כאילו חיידק של טמטום הדביק במגיפה את מכפישיו הצדקניים אשר איש מהם אינו חושב על טובת המדינה, על ביטחונה של ישראל – אלא רק על האגו הפוליטי הפופוליסטי הקטן שלו!

* * *

מתי דוד: אוהבי פלסטינים שונאים את אהוד ברק

כל מתנגדיו, יריביו ושונאיו של אהוד ברק, על רקע אישי או פוליטי, בתקשורת, במפלגתו ומחוצה לה – ישנו את דעתם השלילית והביקורתית עליו, אם יפתיע את כולם ויכריז שהוא תומך בדברים הבאים: נסיגה טוטלית לקווי 1967. פינוי 300 אלף מתנחלים. מזרח ירושלים כבירת פלסטין. יוזמת ג'נבה, "שלום עכשיו", ותוכנית השלום הסעודית.

חומר למחשבה לצבועים המשנים את דעתם "העקרונית", "האידאולוגית" ו"הערכית" אך ורק על פי היחס כלפי התביעות הפלסטיניות... זוכרים את שרון?

כל אלה שפרשו ("בגדו") בזמנו ממפלגת העבודה, שהקימו או שהצטרפו למפלגות אחרות, לא חטפו גל אדיר של תגובות זעם, איבה, טינה, שנאה וארס, כפי שחטף אהוד ברק. חיים רמון ועמיר פרץ פרשו והקימו את "חיים חדשים". שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק, פרשו והצטרפו לקדימה. בן גוריון, שמעון פרס, יוסף אלמוגי יוצחק נבון הקימו את רפי. ניסים זווילי וחגי  מרום פרשו והצטרפו למפלגת המרכז. שי חרמש פרש והצטרף למפלגת קדימה. עוזי ברעם פרש ותמך ב"התנועה החדשה" עם מרצ. לובה אליאב פרש בזמנו והקים מפלגה.

ההתנגדות והשנאה של השמאל, על כל חלקיו, כלפי ברק, נובעת מדבריו שנאמרו לאחר ועידת קמפ דייוויד על עראפת: "חשפתי את פרצופו האמיתי של עראפת. אין פרטנר!"

* * *

נגה מרון

לא חתן לבתי

אף שנולדתי למפלגת העבודה והוריי היו מראשוני מפא"י ההיסטורית, אינני  מתאבלת עליה. האידיאלים שלאורם הלכו מנהיגי העבר אינם תואמים עוד את העולם של היום, ובעיניי לא המפלגה חשובה אלא האנשים המובילים אותה. אולי לא הייתי בוחרת באהוד ברק כחתן לבתי, אבל  בלילה  אישן  הרבה יותר טוב כשאהוד ברק ימשיך להיות שר הביטחון  לצד מי שהעם בחר בו  להיות ראש הממשלה.

* * *

רות ירדני כץ

פיתה גורמה?

פיתה גורמה? מה זה? לפני ימים אחדים קראתי בעיתון "הארץ" על אופנה מתרחבת שנקראת "פיתה גורמה", והאמת – צחקתי, שהרי הפיתה מככבת מאז שהאדם גילה אש, מים וקמח. הפיתה היא מאכל בסיסי שכל מה שנשים עליה או בתוכה, נתענג. פיתה שיוצאת מהתנור או מהטבון חמה, ריחה בלבד מעורר את כל החושים, ריח משגע, וכל תוספת כמו: שמן זית, זעתר, בצל, גבינת קצ'קבל, עגבניה ומלפפון – לא צריך יותר. או פיתה שפותחים כיס ומכניסים פלאפל, חומוס, טחינה, צ'יפס וסלט ערבי – מביאים לפה ומברכים. אפשר גם לקחת פיתה אש-תנור, שיצאה ברגע זה מהטבון, לשטוח אותה ולהוסיף שווארמה של כבש או טלה, קצת חריף, קצת צ'יפס, קצת כרוב כבוש, מגלגלים, סוגרים, מתיישבים עם כוס בירה, נרגעים ושוכחים את כל המנהיגים חסרי האחריות, הרבנים שמסיתים, את החרדים הסחטנים, האנסים, הרוצחים והמושחתים שמתישים אותנו ומוציאים לנו את הנשמה.

בשוק האהוב עליי, "מחנה יהודה" בירושלים אפשר למצוא סוגים רבים ושונים של פיתות בכל הגדלים, הצורות והעובי. קונים מה שרוצים, באים הביתה ומתחילים להתפרע. האפשרות האחרת היא לעצור על יד דוכן ששם מענגים אותנו בפיתה נהדרת עם... זו הנאה אמיתית. אבל פיתה גורמה?

המקור של המושג גורמה מגיע מהמאה ה-14 והוא שייך לטועמי יין. במאה ה-18 הוא קיבל מובן חדש, מודרני. גורמה בא מהמטבח הצרפתי והתפשט לאירופה ומיועד לאניני טעם. לאלה שמבינים, מכירים, משכילים, סנובים. בצרפתית: גורמן ובגרמנית: פיינשמקר. כן, פיינשמקר הוא אדם אנין טעם וכל פירוש אחר הוא על דעת הפרשן. הפיתה לא התקרבה אליהם כי הפיתה היא אוכל של עניים.

לפני ימים אחדים ביקרנו בשבט הבדואי אבו-חוידר בנגב. הם קיבלו אותנו בפיתה שנאפתה באותו רגע, ובתה. ערכו לנו סיור בישוב שלהם, שהוא איננו מוכר על ידי השלטונות שלנו. הם חצי שנה יוצאים לרעות וחצי שנה בישוב. אין להם מים זורמים, רק לשתייה. אין חשמל, והמבנים בהם הם חיים בנויים ממלט. בתוך "הדירה" הקטנה אין כלום חוץ משטיחים.

ראינו גמלים, כבשים, עיזים, גדיים וטלאים שרק נולדו והנשים המבוגרות יושבות סביב טבון ואופות פיתות. הרבה ילדים היו שם והסתובבו יחפים. השעה היתה שעת צהריים והנשים שאפו פיתות נתנו לכל ילד חצי פיתה חמה. זהו. זו היתה ארוחת הצהריים שלהם. הרבה אגדות מסתובבות סביב שבטי הבדואים על אירוח, שחיטת כבשים וצלייתם. הבדואים אינם שוחטים מהצאן שלהם בקלי-קלות. ממש לא. רק באירועים מאוד מיוחדים. הם חיים מפיתה, תה, קפה, אורז, ביצה, ירקות. לפעמים עוף ולעיתים שוחטים כבש. הפיתה היא כדי לשבור רעב – לחם. כל השאר הם תוספות ולא מי-יודע-מה.

באותה רשימה שקראתי ב"הארץ" מספרים לנו שמסעדות הגורמה בארץ שלנו מכינות מעדנים מפיתה, ואפילו אייל שני הולך לפתוח דוכן שבו ימכור פיתה גורמה. מה הוא יכניס לתוכה? כבד אווז, פטריות כמהין, קוויאר, פירות-ים, רוסט-ביף? מה הוא כבר יכול להכניס לתוך פיתה שתהפוך אותה לגורמה? וכמה תעלה הפיתה הממולאת שלו?

[הוא ימלא את הפיתה בטמטום של הקהל הישראלי, שאינו יודע עד כמה הטבח הזה מתעתע בו ואינו יודע לבשל. – אב"ע].

לפני זמן כתבתי על הסנדוויץ', שגם כן שודרג מעבר לכל פרופורציה, וסיפרתי שבלונדון ישנה מסעדה שמוכרת כריך שעולה 64 לירות אנגליות (352 שקלים). באמת שאין גבול לפלצנות. אני נשארת עם הפיתה והפלאפל.

אהוד: מאחר שיש לנו כלל שבפגישות חברתיות לא מדברים על פוליטיקה ולא על סקס, אזיי החברים שלנו, כולם גורמה-שבגורמה, מדברים בעיקר על מסעדות בארץ, בישול, מסעדות וטיול בחו"ל. אנחנו בדרך-כלל מביאים את המלפפונים החמוצים-הטריים, ואיננו משתתפים בשיחה. הגורמה שלנו הוא מה שקרוי היום "המיטבח הים-תיכוני" ואנחנו גדלנו עליו במושבה עוד לפני שהיה אפשר להשיג "שמן זית ירוק" בסופרמרקטים, ונזקקת לנסוע לשוק ערבי לשם כך. ואת גבינת העיזים אימא שלנו היתה מכינה בעצמה, כי היתה לנו עז. ואת הסלט החתוך דק היה מכין אבא, עם נענע שגדלה בחצר ליד הברז הדולף, ושמיר-בר [שנהדר גם לכבישת מלפפונים] ופטרוזיליה, ועגבניות באלאדי או מרימנד כרסתניות, ומלפפונים שעירים-ירוקים שהיה צריך לקלוף אותם לסלט. וכמובן הזיתים הדפוקים שהכנו מדי סתיו במו-ידינו, עד היום.

אבל פיתה לא היכרנו. אולי רק אצל מוכר הפלאפל היחיד במושבה, ליד בית הכנסת הגדול [אחר-כך נוספו אחרים]. פיתות למכירה לא היו בחנויות במושבה בשנות הארבעים והחמישים, אכלנו לחם "שחור" שאליו התרגלנו בשנים של מלחמת העולם השנייה, שבהן, כאשר ילדים יהודיים בגילנו הובלו למשרפות [כפי שנרמז גם בסרט הפלסטיני "ואלס עם באשיר, בהקבלה העדינה לילדים המצויירים הפלסטיניים, שהושמדו באשמת ישראל] – כל הסבל שלנו התמצה בכך שאנחנו לא ידענו מה זה לחם לבן ואפילו חלה! וכל זה היה עוד לפני קום המדינה והצנע.

* * *

לחברתנו הסופרת וחוקרת ספרות הילדים

הרצליה רז

שהיום ט"ו בשבט מלאו לה 90 שנה

שפע ברכות מחברייך בסומליו"ן

תבורכי מנשים הרצליה

ותמשיכי להיות צעירה עוד שנים רבות

* * *

יוסי גמזו

אֲנַחְנוּ נִטַּע מֵחָדָש...

בְּגַמְלָא וּדְרוֹם הַכַּרְמֶל מַשְחִירוֹת עוֹד

עִקְבוֹת דְּלֵקוֹת-תֹּפֶת שֶל חֹרֶש אוֹבֵד

וְהֵן מַסְגִּירוֹת עוֹד וְהֵן מַזְכִּירוֹת עוֹד

אֶת לֶקַח הָאֵש וּמְחִירוֹ הַכָּבֵד.

אַךְ כְּבָר, כְּמִין "דַּוְקָא" חָצוּף וּקְשֵה עֹרֶף

צָצוֹת פֹּה מַמָּש בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם

עַל אַף קַמְצָנוּת מִמְטָרָיו שֶל הַחֹרֶף

פְּרִיחוֹת סִתְוָנִית וְנַרְקִיס וְכַרְכֹּם.

וְאַף כִּי צָרִיךְ לְהָנִיחַ לַטֶּבַע

שְהוּת לְהַגְלִיד מִכְּוִיּוֹת מַכְאוֹבָיו

אֲנַחְנוּ נַחְזִיר לוֹ לַנּוֹף דֶּרֶךְ קֶבַע

בַּזְּמַן הַנָּכוֹן אֶת יָפְיוֹ שֶלֻּבְלַב.

וּמוּל כָּל טֵרוֹר אֵקוֹלוֹגִי פָּרוּעַ

וְכָל רַשְלָנוּת אִי כִּבּוּי מְדוּרוֹת

נָשִיב לַצְּמִיחָה שֶשְּׂרֵפוֹת הִבְעִירוּהָ

אֶת נוֹי בְּלוֹרִיתָן שֶל אַלְפֵי צַמָּרוֹת.

כִּי אֵין הָאָדָם, כַּכָּתוּב לְמַזְכֶּרֶת,

רַק עֵץ הַשָּׂדֶה – אֶלָּא יֶתֶר עַל כֵּן:

הוּא מִי שֶרוֹאֶה בִּשְמָמָה מְיֹעֶרֶת

שִיבָה אֶל בֵּיתוֹ, כְּצִפּוֹר אֶל הַקֵּן.

שִיבַת עַם עַתִּיק אֶל הַחֵיק וְהַשֹּרֶש

שֶל אֶרֶץ אָבוֹת שֶיּוֹרְשָהּ יִבָּחֵן

בְּכָךְ שֶיַּחְזִיר לָהּ כְּקֶדֶם כָּל חֹרֶש

שֶחֶרֶב פּוֹלְשֶיהָ כָּרְתָה –  וְלָכֵן

אֲנַחְנוּ נַחְזִיר לָהּ בְּלִי חַת וּבְלִי הֶרֶף

אֶת גּוֹן הַיָּרֹק כְּמִין פֶּרַח בַּדַּש

וְחֵרֶף כָּל אֵש שֶל דְּלֵקוֹת שוֹחְרוֹת טֶרֶף

אֲנַחְנוּ נָשוּב וְנִטַּע מֵחָדָש...

יוסי: השיר הזה הוקרא בליל ה-17.1, בערוץ הראשון של הטלוויזיה, מפי יו"ר קק"ל אפי שטנצלר, מה שמוכיח כי חומרים שמופיעים במכתב העיתי מגיעים לכל עם ישראל גם בלי חסדיהם של עריצי העיתונות המודפסת.

* * *

שלום רב,

המקאמה המצויינת על חרירי-הבן, נוכח רוחו של אביו המדברת אליו בשנתו בין טיסות, מקומות וגורמים, וכמו אל המלט הבן, ומבהירה לו את האמת אודות הירצחו – ממש מתבקשת [גיליון 609] – אך רק מעטים יכולים להיכנס לעניין ולרוח הדברים והשפה והמקום באופן כה אותנטי ומשכנע.

יישר כוח לכותב, ולוואי רוח הקודש ששרתה על המחבר, תשרה גם על הנמען, ויחשוף את האמת הידועה לכול ויפעל על פיה, וניוושע גם אנחנו, לפחות חלקית, מהרשע המאיים עלינו מצפון.

אורית ברנר

* * *

יוסף דוריאל

ממועצת השלום העולמית למועצת זכויות האדם

"מועצת זכויות האדם" של האו"ם, המובילה את ההסתה נגד ישראל, ממשיכה את המודל, שאולי נשכח, של "מועצת השלום העולמית", שהוקמה והופעלה בשרות המסע הקומוניסטי להשתלטות על העולם.

השתלטות המפלגה הקומוניסטית בנובמבר 1917 על האימפריה הרוסית, בניגוד לסיפורי ההיסטוריונים שלה, לא בוצעה במהפכה מזוינת של לוחמים-גיבורים נגד צבאות הצאר, כי הצאר ניקולאי הלא-יוצלח העביר את השלטון מרצונו, כשלושת רבעי שנה לפני כן, לידי ממשלה דמוקרטית שדגלה בסיסמת חופש-שוויון-אחווה. השתלטות הקומוניסטים על הממשלה הדמוקרטית נעשתה באמצעות מסע תעמולה והפחדה תוקפני, שהופנה נגד דמוקרטיה טרייה שלא למדה להתגונן מפניו. וכך, "הדיוויזיות של קרנסקי" (ראש הממשלה הרוסי) שנועדו להגן על הדמוקרטיה, נטשו אותו, ואיפשרו לקומוניסטים "לכבוש" את בית הפרלמנט ללא קרב.

מנהיג הקומוניסטים ולדימיר איליץ' לנין למד מכך שעם מערכת תעמולה מוצלחת אפשר לנצח במלחמות כמעט ללא כוח צבאי, וכך הוא חשב שאפשר יהיה להגשים את מטרת הקומוניזם – השתלטות על כל העולם. הביטוי למטרה זו ניתן בסמל המדינה של ברית המועצות, שעליו ציור כדור הארץ מכוסה במגל ופטיש של שלטון הפועלים והאיכרים. אבל, היות שוא לא סמך על יכולתם של "הפועלים והאיכרים" שמחוץ לממלכתו לאמץ את האידיאולוגיה שלו ולפעול להגשמתה, הוא המליץ להפעיל את תעמולתו דרך חוגי האינטלקטואלים בעולם, התלושים מהמציאות, אותם כינה "אידיוטים שימושיים" ושאותם אפשר להקסים באידיאולוגיה של "עולם העתיד".

לשם כך הוקם ארגון "הקומינטרן", אך זה לא סיפק את הסחורה: העולם לא קנה את רעיון הסגידה למנהיגות הקומוניסטית במוסקבה. לכן, יורשו של לנין, יוסף סטלין, נענה בקלות לדרישת בעלי בריתו הקפיטליסטים במלחמה נגד גרמניה – לפזר את הקומינטרן, שנחשב על ידם כאיגון חתרני. במקומו – אך לאותה המטרה – הופעלה מערכת אחרת, מתוחכמת הרבה יותר.

עם סיום המלחמה, בה השתלטה האימפריה הקומוניסטית על מזרח אירופה ויצרה את "מסך הברזל" בינה לבין ארצות המערב, נבחרה להמשך ההשתלטות טקטיקה חדשה: לא עוד הטפה לקומוניזם הסוגד להנהגה שבמוסקבה – אלא ניצול הפחד ממלחמה חדשה – לעשיית נפשות למניעתה על ידי כניעה מראש לאימפריה הסובייטית. וכך, "האידיוטים השימושיים" שלפני המלחמה הטיפו לקומוניזם עשו הסבה – להטפה "למען השלום" תחת כנפי השלטון הסובייטי. הוקמה "מועצת שלום עולמית", עם סמל היונה אותה גנבו מהתנ"ך (בו לא האמינו), ועם נשיא קומוניסט צרפתי, חתן פרס נובל לפיזיקה, שקנה את עולמו אצל סטלין אחר שסיפק לסובייטים את סודות פצצת האטום אותם גנב ממדענים צרפתים שהשתתפו בפרויקט האנגלו-אמריקאי.

וכך, כאשר האימפריה הסובייטית רקובה מבפנים אך מאיימת כלפי חוץ עם עוצמה צבאית מנופחת, הופרחה במערב הסיסמה – BETER RED THAN DEAD – "מוטב אדום ממת", למען כניעה לדיקטאטורים ממוסקבה. גם האידיאולוגיה הקומוניסטית הגיעה לביטוי, כשצריך היה להסית נגד חימוש המערב בפצצות נויטרון, שלא היו לסובייטים: "אידיוט שימושי" עם גיטרה הפיץ את השיר –

 NEUTRON, THE REAL ESTATE BOMB, THE PROPERTY STAYS THE PEOPLE HAVE GONE

(נויטרון, פצצת הנדל"ן, הרכוש נשאר, האנשים אבדו).

 רשת "תנועות שלום" שהופעלה ממוסקבה הצליחה להחליש את עמידת העולם החופשי מול האימפריאליזם הסובייטי ואף להקים גוש "מדינות בלתי מזדהות" למטרה זו.

אחרי שהאימפריה הסובייטית קרסה מבפנים, מצאו "האידיוטים השימושיים" כיסוי חדש לחתירה תחת העולם החופשי – אירגונים "למען זכויות האדם", כשאת התמיכה הכספית ממוסקבה ל"ארגוני השלום" מחליף אצלם מימון נדיב משליטי הנפט הערבי. אלה – שבארצותיהם נרמסות זכויות האדם עד עפר – כיוונו את פעילות האירגונים למיניהם נגד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון המכבדת את זכויות האדם והיא – מדינת ישראל, וכמובן – נגד הלוחמים בטרור האסלאמי. כך תימרנו את עצרת האו"ם להקדיש 80 אחוז מפעילותה - לגינוי ולגידוף ישראל.

קברניטי ישראל לא תפסו כיצד מסע זה מתפתח למצור של דה-לגיטימציה למדינה, המתחיל להיות איום קיומי, ולא פיתחו שום אמצעים להילחם בו. האַמונים על ביטחון המדינה עדיין חושבים במושגים של התמודדות עם מערכות נשק צבאי, כשהמערכה האמיתית עברה לתחום לחימת המידע והתודעה. אלה שמבינים זאת, מושתקים על ידי גייס חמישי הפועל מתוך המדינה, וכל עוד לא תקום הנהגה שתתמודד עם מצב זה – יהיה קשה יותר ויותר לצאת ממנו.

הסכנות והנזק מהמצב שנוצר והאשמים בכך מתוארים בספרי "ללמוד מהחיים", העומד לצאת לאור.

אהוד: אני זוכר מנעוריי במושבה את הדוכן עם סמל יונת השלום הלבנה של פיקאסו ברחוב מוהליבר מול קולנוע "הדר", שבו החתימו על העצומה למען השלום ויצרו הרגשה, בעיקר בקירבנו, בני-הנוער, שרק הם, המחתימים והחותמים – הם הצודקים והטובים וכי כל מי שאינו תומך בהם – הוא בורח מן האור ומן האמת והוא חסיד הקפיטליזם והאימפריאליזם וגם מאונן בסתר, כלומר חוטא. הם בנו על רגשי האשם התמימים שלנו ועשו נפשות להגנה על הדיקטטורה הקומוניסטית האפלה שסוידה לבן. כדאי לעלעל בעיתונים מאותה תקופה. ידהים אתכם להיווכח מי נפל ברשתה של תנועת השלום! חלקם המשיכו שנים רבות, וממשיכים גם כיום, להסביר שישראל היא האשמה בכך שאין שלום!

* * *

דבורה קוזוינר

הַבְטָחוֹת

בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד, נִתְקַיְּמָה

לִי הַבְטָחָה.

שְתִילִים רַכִּים יָצַאתִי לִרְאוֹת,

שְתִילִים רַכִּים שֶנָטַעתִי

לִפְנֵי עִידָנִים

בְּמִדְרוֹנוֹת בַּזֶלֶת בְּטַרְשֵי הָהָר.

שְתִילִים רַכִּים לֹא רָאִיתִי שָם.

הָיְתָה שָם חוֹרְשָה –

הַבְטָחָה שֶקֻּיְּמָה.

כִּי הֲלֹא נֶאֱמַר, וְשוּב נֶאֱמַר,

וְתָמִיד בְּט"וּ בִּשְבָט,

שֶעוֹד שָנָה וְעוֹד שָנָה

וְיִהְיֶה פֹּה חוֹרֶש.

הַחוֹרֶש צָמַח –

נְהָרָה יְרוּקָה זוֹרֶמֶת אֶל

סוֹדוֹת וּגְזָעִים

מְזוּמֶנֶת לְמִצְהַלוֹת יְלָדִים,

לְטִיוּלִים בֶּהָמוֹן

לְאַגָדוֹת חֲדָשוֹת

 עַל בְּנוֹת הַיַּעַר.

נוֹתְרוּ לִי מְעַט הַבְטָחוֹת עֲתִיקוֹת

שֶנִּתְּנוּ בְּיָמִים רְחוֹקִים:

חֲלוֹמוֹת שֶל בְּדוֹלַח,

אֲהָבוֹת שֶל תְּכֵלֶת,

כּוֹכְבֵי זָהָב עַל מַגַּש כֶּסֶף.

הַבְטָחוֹת עֲתִיקוֹת לְפִרְעוֹן.

אֲנִי לוֹמֶדֶת גְּזֵרָה שָוָה

לְקַווֹת,

שֶהַבְּדוֹלַח לֹא יִתְנַפֵּץ לִרְסִיִסים

שֶהַתְכֵלֶת לֹא תִּתְעַנֵּן בּאָפוֹר

וְכוֹכְבֵי פָּז יוּרְדוֹ לִי

 מִשָּמַיִם גְּבוֹהִים

בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד.

יהודה דרורי

השמאל בישראל – פרופגנדה בולשביקית קלאסית

 השמאל פה נלחם למען "השלום" שלגביו הפירוש: ויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים. אירגוני השמאל אינם תומכים בשום מאבק צבאי שלנו, לא מפגינים נגד קאסמים על שדרות, אבל כן מפגינים נגד סגר על עזה...

לשמאל הישראלי אין כסף משלו, כמעט שאין לו בארץ תמיכה ולכן הוא משנורר כספים מחו"ל, ובעיקר, מגורמים עוינים שקיומה של ישראל חזקה – נוגד למדיניות החוץ שלהם. לשמאלנים אלו זה לא ממש איכפת. מה שכן איכפת להם זה שייחשף לציבור הרחב מי תומך בהם ומי מממן אותם.

לקומוניזם המתועב במאה ה-20 היו שיטות תעמולה פרופוגנדיסטיות אשר כללו בין היתר תחבורה להבאת צעירים חסרי מטרה להפגנות, מתנת חולצות, הדפסת שלטים, פלקטים וסיסמאות קליטות, שימוש ברמקולים רועשים עם כרוזים מיומנים, וגם: אובייקט מרכזי להשמצה ולשנאה!

בשנות השישים, בארה"ב, הייתי עד לפעילות בקמפוסים בהקשר להפגנות נגד הנשיא ג'ונסון והמלחמה בויטנאם, פעילות אשר מומנה על-ידי גורמים מסתוריים בחו"ל (כאשר כל החוטים, הסתבר באיחור, הובילו לברית המועצות). צריך לזכור כי לסטודנטים ולהיפים אשר מילאו את הכיכרות, לא היה כסף, לא לנסיעות, לא לשלטים, לא לרמקולים ואפילו לא למשקאות ולסנדוויצים שחולקו להם. בכל זאת לא הרבה שאלו מאיפה הכסף מגיע. ומי עומד מאחורי זה. מצב הרוח הכללי באמריקה היה נגד המלחמה בוויטנאם, ומי שניסה לחקור את מהות ההפגנות כונה מיד: מחרחר מלחמה או פשיסט-ימני.

בן משפחה של אשתי, מלוס-אנג'לס, ממארגני ההפגנות, הודה בפנינו לאחר שנים, שבמשך שנתיים קיבל סכום לא מבוטל מידי חודש כדי לארגן הפגנות בקמפוס (שבו אפילו לא היה רשום כסטודנט). זה הוכנס לחשבונו בבנק והוא טען שאינו יודע מי שילם זאת (וגם לא רצה לדעת).

אנחנו רואים כיום בארץ מצב דומה. השמאל פה נלחם למען "השלום" שלגביו הפירוש: ויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים. אירגוני השמאל אינם תומכים בשום מאבק צבאי שלנו (צה"ל תמיד אשם בכל תקרית). לא מפגינים נגד קאסמים על שדרות, אבל כן מפגינים נגד סגר על עזה. מפגינים ומוציאים מיליונים על קמפיין לשיחרור גלעד שליט, כאשר למעשה הם נלחמים פה למען שיחרור 450 פושעי ומנהיגי החמאס. ונכון אמר אביגדור ליברמן: השמאל חבר לאויבינו.

על אמת צרופה זו אין להם סליחה. מעכשיו ליברמן הוא האובייקט... הוא השטן... יש להילחם בו בכל הכוח ובכל אמצעי ההכפשה. אין זה משנה להם כלל שליברמן הוא המנהיג הכי רציני, שבמערכת הבחירות האחרונה שלו טען שיש לוותר על מזרח ירושלים. ואין זה משנה להם שליברמן הוא המנהיג היחיד המציע פתרון מיידי ומעשי להסדר עם הפלשתינים (הסכמים זמניים). הם נגד ליברמן כי הוא, הוא זה, מאחורי המהלך לחשוף את מקורותיהם הכספיים.

* * *

שמש פז זורחת

להיטלר יש קדחת

הוא ישב על הכיסא

ונפל לבית כיסא

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות

המילים המקוריות: ישראל דושמן

המנגינה מנשה רבינא

הנוסח המשופר הושר מחוץ לבתי-הספר בארץ-ישראל בשנות הארבעים של המאה הקודמת על ידי תלמידים שובבים וגסים, שבהתבגרם נעשו שטופים בחרמנות גברית מן המאה הקודמת.

* * *

אורי הייטנר

חוק הרדיקאלים השלובים

אם לנקוט לשון המעטה – איני מתלהב במיוחד מבולמוס יוזמות החקיקה מבית מדרשה של "ישראל ביתנו". ועדת החקירה הפרלמנטרית תשרת את מטרת השמאל הרדיקאלי לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, אך לא תועיל במאומה במאבק נגד אותם ארגונים; להיפך, היא תחזק אותם. ובכלל, הרעיון שפוליטיקאים יחקרו את יריביהם בעייתי מבחינה דמוקרטית. הרעיון להוסיף לשבועת האמונים של ישראל את המילים "יהודית ודמוקרטית" מיותר, כיוון שעצם שבועת האמונים למדינת ישראל היא למדינה יהודית ודמוקרטית. האזכור המיותר מזיק כיוון שהוא מעורר מדנים בחברה, הוא פרובוקטיבי והוא פוגע בהסברה הישראלית. הצעת החוק לשלילת אזרחות מאזרחים שהואשמו בבגידה או בריגול מנוגד לבסיס רעיון האזרחות. אמנם אותם בוגדים הם חלאות, אך במה הם עדיפים על רוצחים, אנסים וסוחרי סמים? אלה ואלה ראויים לעונש על פי החוק הישראלי, ואין לקשור זאת לאזרחות. "חוק הנכבה" המקורי, שעל פיו כל מי שמציין את ה"נכבה" הוא עבריין פלילי שדינו מאסר – הוא פגיעה בחופש הביטוי. וכן הלאה וכן הלאה.

אני מתנגד לאותם חוקים, אך איני מתייצב לקול הלמות התופים המציגים מצג שווא כאילו הדמוקרטיה הישראלית בסכנה ו"פשיזם עליך ישראל". התנגדותי לוועדת חקירה פרלמנטרית אינה סותרת הצורך להיאבק בחריפות, אך בתבונה, בארגונים הפועלים נגד המדינה, במסגרת הקמפיין העולמי של דה-לגיטימציה לישראל. הללו גרועים ומסוכנים הרבה יותר מליברמן. התנגדותי לתוספת המיותרת לשבועת האמונים – אין פירושה שאני מסכים עם הטענה שזו תוספת "גזענית", והרי משמעות הטענה הזאת היא זהות בין מדינה יהודית וגזענות. מי ששולל את זכותו של העם היהודי, רק של העם היהודי, למדינת לאום משלו, הוא גזען אנטישמי. התנגדותי ל"חוק הנכבה" המקורי, אינה מחייבת אותי להתנגד גם ל"חוק הנכבה" המתוקן והראוי, לפיו רשאית המדינה לשלול תקציבים ממוסדות הממומנים מתקציבה ומציינים את ה"נכבה", כלומר רואים בקיומה – אסון.

אני מתנגד לדרכו של ליברמן ויותר מכך – לסגנונו, ויש לי יותר מתחושה חזקה שלפחות עיתוי גל החקיקה קשור להכרעה הקרבה של הפרקליטות בעניינו (הוא למד משהו מהספינים של שרון ואולמרט). אין זה אומר, שאתן ידי להסתה הגזענית נגד ליברמן, בשל "רוסיותו". רוב חייו של ליברמן הוא אזרח ישראל, אך בעיני אותם גזענים גם 33 שנים אחרי עלייתו הוא "רוסי" ולכן הוא מנסה להשליט על ישראל "נורמות רוסיות" כלומר סטליניזם. הטענות הללו, הן דיבה על שבט שלם וחשוב בעם ישראל. אני מתקומם נגד הקמפיין הגזעני הזה. אגב, במה שקשור לפתרון הקבע וגבולות המדינה, גישתו של ליברמן יונית ביותר – הוא מאמץ את העיקרון של קווי 49' כגבול המדינה עם חילופי שטחים. אני שולל מכל וכל את העיקרון הזה. אבל אם לקבל את העיקרון הזה, יש הגיון שבחילופי השטחים תיסוג ישראל מאזורים מאוכלסים בפלשתינאים כוואדי ערה. הצגת נסיגה המשאירה אותם פלשתינאים על אדמתם כאזרחי מדינת הלאום שלהם כ"טרנספר" היא שקר גס. איני מוכן לתת ידי לשקר הזה.

אני מתנגד לרוב הצעות החוק השנויות במחלוקת העומדות על הפרק, אך אין זה אומר שעליי להתנגד גם לחוק ועדות הקבלה, שהוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים יישובים קהילתיים בישראל. אני שולל מכל וכל את מכתב הרבנים הקיצוני, המנסה לשלול כל מנוח לכף רגלם של נוכרים ובעיקר ערבים במדינת ישראל, אך אין זה אומר שאני מצטרף להפיכת המושג התיישבות יהודית וציונית למילה גסה שאינה פוליטיקלי קורקט בשיח הישראלי. איני מוכן לתת ידי לגישת הגולם (מדינת ישראל) הקם על יוצרו (הציונות).

כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, אני שותף להתארגנות של עשרות אירגוני התחדשות יהודית בעד יהדות סובלנית ופתוחה ונגד יוזמות כמכתבי הרבנים והרבניות. אך בשום אופן לא אשתתף בהפגנה עם חד"ש, עם "יש גבול", עם "גוש שלום", עם "אנרכיסטים נגד הגדר" ועם עמותת "זוכרות", בדיוק כפי שלא אשתתף בהפגנה עם כהניסטים, עם נוער גבעות ועם גורמי ימין רדיקאלי.

קיימת הזנה הדדית בין השמאל הרדיקאלי לימין הרדיקאלי. אני מכנה זאת – "חוק הרדיקאלים השלובים", לפיו כל הרמת ווליום בימין הקיצוני משרתת את השמאל הקיצוני, המרים אף הוא ווליום המשרת את הימין הקיצוני וחוזר חלילה.

רוח רעה מנשבת לאחרונה בחברה הישראלית – הרוח הרדיקאלית, רוח של שנאה והסתה. הרוח הזאת משתלטת על השיח הישראלי, וכיוון שקול אחר אינו נשמע, יותר ויותר אנשים מן המרכז הציוני השפוי, מוצאים עצמם נאלצים לבחור צד, ולהתייצב לצד רדיקאלים אלה או אלה, נגד תמונת הראי שלהם.

הגיעה השעה שהרוב הציוני השפוי ישמיע את קולו – קול ציוני ופטריוטי, הדוגל במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה; קול הסולד מן הרדיקאליות ונחוש להגן על מדינת ישראל מפני מי שמנסים ליטול ממנה את צביונה היהודי או את דמותה הדמוקרטית.

* * *

תיקון טעות: סגלגלה (אובלית) ולא סגולה

ברשימה "ג'ולי אוכל מצרי ביתי" [גיליון 609] בשוק הכרמל, נכתב בין היתר, "...הכללים במסעדה של ג'ולי הם כך: בצלחת אובלית [סגולה] לבנה גדולה..."

וצריך להיות "בצלחת אובלית [סגלגלה]. עיין – 'אובל אופיס', חדר עבודתו של נשיא ארה"ב בבית הלבן, המכונה בשפתנו – 'החדר הסגלגל'. – סגלגל, בארמית—סגלגלא; עגול-מאורך, אליפטי, כתבנית ביצה (מתוך "המילון החדש" מאת אברהם אבן-שושן, הוצאת קרית-ספר, 1991).

* * *

להחליט אם לקרוא או לא

אהוד שלום,

שמי ישראל גולדמן. אני מורה ומדריך טיולים מירושלים. אף שאני מחזיק בדיעה פוליטית שהיא שמאלה מהמרכז – אני נהנה לקרוא את כתב העת האינטרנטי שלך. לא מוכרחים להיות בדיעה פוליטית זהה לזו של מישהו – בשביל להחליט אם לקרוא אותו או לא.

יום טוב,

ישראל

* * *

אבא גוריון: לחיות תחת שלטון יהודי-ישראלי

"המרכז הפלסטיני לחקר דעת הקהל" של ד"ר נביל קוקאלי פירסם לאחרונה ש-35% מערביי ירושלים מעדיפים לחיות תחת שלטון יהודי-ישראלי ועוד 30% פוחדים להשיב...

המישאל אינו מתאר את המציאות שעל פיה 90% מהמבוגרים, 70% מהצעירים ורק-10% מהילדים מעדיפים לחיות תחת שלטון יהודי-ישראלי.

אני אישית, לא פגשתי אף אחד מערביי ירושלים שמוכן לחיות בפלסטין...

הסקר הזה מסביר את דרישת ההנהגה הפלסטינית לשיבת הפליטים לתחומי המדינה היהודית ולא לפלסטינית כשתקום. זו לא בחירה בישראל, אלא בריחה מפלסטין.

אבא גוריון

ירושלים

* * *

רחל עזריה: הערה שוביניסטית או עניינית?

קראתי והתרגשתי מהסיפור של משפחת וולפוס על ביקורו של ניצב בר לב שבא לעודד את הבן הקטוע, זה מעשה הומני. חבל שהוספת אהוד את הערה השוביניסטית לגבי אורלי אינס:

"אהוד: ומה דעתך על כך, ד"ר אורלי אינס? את, שבגללך נפלה מועמדותו של אדם ומפקד כניצב אורי בר-לב לעמוד בראש משטרת ישראל?" [גיליון 609].

זה לא במקום וכמו שאומרים כל המוסיף גורע ובזה חטאת. מילה בסלע שתיקה בתרי.

בכל הכבוד הראוי לך,

רחל עזריה

חיפה

אהוד: זו אינה הערה שוביניסטית אלא מחאה לגיטימית על מעשה נקמנות של אישה הנראית לי תחמנית ואינטרסנטית, שאולי כבר ידעה או ניחשה מראש שייתכן כי אין עומדים לחדש את החוזה עימה, ויצרה לעצמה חומת מגן של אינוס כדי שלא יוכלו לפטרה.

* * *

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

ביאליק, ספרות הילדים ופלא תחיית השפה

דברי פתיחה ביום העיון של סומליו"ן בבית הסופר בתל אביב, 12.1.11

אני שמח לפתוח את האירוע של שנת הלשון העברית מטעם סומליו"ן.

אין חולק על כך, שעם ניצחון הציונות, קמה העברית לתחייה כשפת דיבור וכשפת יצירה. הדגש בתפיסה זאת הוא לא על הצד המדיני של האתוס הציוני, אלא על הצד הרוחני. בכך אנו חוזרים לתפיסה של אחד העם, שייחל להקמת מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל.

מי שמתבונן בתרבות העברית הנוצרת כיום, רואה את ההתפתחות ואת השוני מן התרבות העברית שנוצרה בגולה, טרם היות מדינה. אך לנו חשובה הרציפות: התרבות נוצרת בעברית, גם אם היא שונה במהותה מן הנדבכים שקדמו לה. הספרות העברית היא קודם כל חילונית ברובה, היא זורמת ומתרחבת כל הזמן מעצם היותה לשון חיה. עם זאת: החייאת הלשון העברית היא קודם כל ניצחון הרציפות וההמשכיות. השפה העברית, השפה הקדומה קמה לתחייה.

פתיחת אירוע של סומליו"ן מחייבת אותי לגעת בזיקת ספרות הילדים לתחיית הלשון העברית. אני דובר אליכם בבית הסופר, כיושב ראש אגודת הסופרים העברים, וזה מחייב אותי. הנשיא הראשון של האגודה היה חיים נחמן ביאליק, שייחס חשיבות לילדות בחייו של האדם:

"באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמיים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי – לא ניזונו אלא מכוח ראייה ראשונה" (מתוך "ספיח", קע"ג).

ביאליק גם גילה עניין רב בספרות הילדים הנוצרת בעברית. העסיקה אותו השאלה איזו ספרות ילדים תיווצר כאן והוא נרתם להקים הוצאה מיוחדת שתתמקד בספרות ילדים עברית, וכולנו יודעים שהוא תרם ממרצו הלשוני גם לכתיבת ספרות לילדים ונוער.

הוא הקים בשנת תרס"ב (1902) את הוצאת מוריה, ושכנע את י"ח רבניצקי, ש' בן ציון, א"ל לוינסקי ומאיר דיזנגוף לכתיבת 'סיפורי המקרא' לילדים. במצע המיוחד שכתב ביאליק עבור מוריה, הוא ניסח דברים ברורים: "המחסור הגדול בספרי קריאה טובים לבני הנעורים הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה. הרבה מבני הנעורים, אפילו מאלה שקיבלו בילדותם חינוך עברי לאומי הגון והם מתאווים לספר עברי, כיוון שהם מגיעים לִשְנות בִּינה והבחנה ספרותית, ומבקשים ואינם מוצאים לעצמם בספרותנו סדר שלם ומתוקן של ספרים הגונים- הם מתחילים להשתמט מעט מעט מן הספר העברי, עד שלבסוף הם פורשים ממנו" (מובא מתוך ספרו של א' אופק, גומות ח"ן).

ביאליק מגלה אז אחריות וגם דאגה, חשוב לו שלילדים הגדלים כאן יהיה מה לקרוא בעברית. הוא כותב בהמשך המצע: "ספרים טובים ממין זה, ספרים בני יצירה אמיתית ראויים למקרא בני הנעורים, כמעט שאינם מצויים כלל בשוק הספרים, או שבטלים במיעוטם." ביאליק אף מגדיר בהמשך את קני המידה לספרות ילדים טובה בעברית: "חסרים אנו אף את הכלים העיקריים – שפת ילדים עברית טבעית, על צליליה הרכים והפשוטים, שבלעדיה אין אחיזה ואין קיום לשום ספרות ילדים."

שלמה כרמי בספרו "עם אחד ושפה אחת" ושף חוברת בת 15 עמודים שכתב ביאליק עם יסוד הוצאת אופיר, "ספרות ואמנות לקטנים". בחוברת הוא הגדיר את הכללים שצריכה לקבל עליה ספרות הילדים העברית שנוצרת בארץ. הוא חושף את הדילמה שבה מצוי כל סופר לילדים עד ימינו: "האמן העברי, בבואו לתת דברי יצירה ספרותית לילד העברי, יש שהוא מוצא את עצמו בשביל כך נתון בין המצרים עד לאין מוצא. אם יאמר להישאר נאמן לכישרונו ולדרישת האמנות – ייתן דבר שהוא למעלה מכוחו הלשוני של הילד. ואם יֵרד דרגה כדי להסתגל למדרגתו הלשונית של הילד – לא די שיזייף בכך את חותם רוחו וייתן דבר שאין לו מן הבחינה האמנותית שום ערך, אלא גם לא ישיג את מטרתו, לפי שייתן ממילא דבר שהוא למטה ממדרגת התפתחותו הכללית של הילד. כלומר, דבר שלא יעשה רושם על הילד, ונמצא שהסופר זייף את עצמו לבטלה."

ביאליק תיאר כאן את היוצר לילדים כחי בתוך הגיונות סותרים של כתיבה, והדילמה האמנותית הזאת אינה קלה כלל ועיקר. ביאליק אף מחדד את הדברים לסופרים הכותבים לילדים והוא קובע בצורה ברורה: "אין מתעודת ספרות הילדים כלל לרדת אל הילד, אלא להיפך, להגביה קומתו, להעלותו מעט מעט, דרגה אחר דרגה בסולם ההתפתחות. צריכה היא (הספרות) לפתוח בחשאי את ליבו ולהכניס בו מדעתו ושלא מדעתו מושגים וקנייני רוח שלא נודעו לו קודם לכן."

הדברים של ביאליק מבטאים תפיסת עולם ברורה בכתיבת ספרות ילדים, אך כולנו יודעים שהספרות היא כר נרחב של נקודות ראות, ויש בה אפיקים ליוצרים שונים לבטא תפיסות עולם שונות ומגוונות. הפלורליזם הזה גם מאפשר יצירות ספרות שונות ומגוונות, ומרחב הבחירה להורים ולילדים הוא גדול.

בהקשר זה של שנת השפה העברית, אל נשכח לביאליק את המסה החשובה ביותר שכתב: גילוי וכיסוי בלשון. המסה נכתבה בשנת 1915, והוא ניסה להתחקות אחר היסוד הנצחי והקבוע שבשפה, וכן גם ניסה להבחין בין שפת הפרוזה ושפת השירה.

ביאליק תרם מחילו וממרצו גם לפרוזה וגם לשירה העברית, והוא מוכר לכולנו בכינויו "המשורר הלאומי". הוא זכה לשם זה בעיקר משום שכתב כתיבה לאומית מגויסת שהטביעה חותם על רבים. שיריו אלה עם כל חשיבותם אסור שימחקו או יבטלו את שירתו הלירית. ולכן אסיים בשיר קצר של ביאליק שנכתב לאהובתו אירה יאן, ושם השיר: "הלילה ארבתי על חדרך". אקרא את השיר, ואקרא גם שיר שלי בעקבותיו.

וזהו שירו של ביאליק לאירה יאן:

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ

וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;

בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלּוֹן

נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

והשיר שלי: "אירה יאן באפלה", שנכתב לאחר שלמדתי את סיפור אהבתם. עליתי לקברי שניהם וכתבתי את השיר הבא:

אירה יאן באפלה

אִירָה יָאן בָּאֲפֵלָה

אִירה יָאן מִתְגַּעְגַּעַת

בִּרְחוֹב טְרוּמְפֶּלְדוֹר

לְחַיִּים נַחְמָן

לְאַחַר מוֹתָהּ.

עַמּוּד קִבְרָהּ הַצַּר צוֹפֶה

אֶל מַצַּבְתוֹ הַגְּדוֹלָה

בָּעֲלָטָה

וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לָנוּעַ

וְהִיא בַּמֶּרְחָק

וְהִיא לְבַדָּהּ שׁוֹכֶבֶת

וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ לְאֶבֶן.

הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל קִבְרֵךְ

הוּא לוֹחֵשׁ נֶאֱנָק

וְהַשִּׁיר הַתָּלוּי בֵּין קִבְרוֹ

לְקִבְרָהּ אֵינוֹ נִמְחָק.

(מתוך ספרִי החדש "משורר של חצות", 2010)

* * *

משה גרנות

להיות כמו כולם

זיכרון

דברים שנאמרו ביום העיון של סומליו"ן בבית הסופר

 בתל אביב ב-16.1.11

אני נולדתי שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, והזיכרון הראשון שלי קשור במרתף טחוב, שרק צוהר קטן לו – בעדו נראו הצורות היפות שצייר הכפור. הייתי נשאר לבד במרתף שעות רבות – אבא היה רחוק, במחנה לעבודות כפייה, אימא כיתתה רגליה אצל חברותיה הגויות כדי להשיג קערת חלב ואורז לילדיה, ואחי הגדול, שנזרק מבית הספר הציבורי בשל הטלאי הצהוב שעל חזהו, למד יחד עם ילדים יהודים אחרים בבית הכנסת אצל מורים יהודים שפוטרו ממשרותיהם. מלבד מעט האור והחום שקיבלו הילדים בבית הכנסת – הגבאי דאג גם למעדן של ממש לילדים החרוצים – כל ילד קיבל פרוסת לחם ורבע ביצה קשה!

כשחזר אבא מהמחנה לעבודות כפייה, הוא לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי אותו – כשעזב, הייתי תינוק, וכשחזר, הייתי כבר ילד בן חמש.

אבא הבין שעם השלטון הקומוניסטי לא יהיה לו סיכוי להסתדר, וכבר ניסו "לתפור" לו תיק על "קפיטליזם, קוסמופוליטיזם וציוניזם". הוא נרשם לתור לקבלת סרטיפיקטים לעלות לארץ, אך אלה לא הגיעו. אני החלטתי להושיע את משפחתנו: יחד עם חבר שלי החלטנו לבנות אווירון. התיכנון היה פשוט: נעמיד בטריות זו מול זו, ובאמצע נשים פרופלור, שלא תהיה לו ברירה אלא להסתובב. נצטרך רק להכין תיבה שבה נשב, נכין קצת סנדוויצ'ים, ונטוס לארץ ישראל.

סיפרתי על התוכנית לבני, אחי הבכור, שהיה ילד חכם ויסודי, והוא הביא אותי לשדה התעופה שבקצה העיר, הראה לי מפלצת ענקית – מטוס הדואר – ואמר לי שמפלצת זאת יכולה לטוס רק 500 ק"מ, ואילו המרחק לארץ ישראל הוא פי ארבעה!

ייאוש!

אחי היה חבר בשכבת הביניים ב"השומר הצעיר", ולמד שם קצת עברית. אני לא ידעתי אף מילה. המזל שלנו היה ששרת החוץ היהודייה של רומניה, אנה פאוקר, פתחה את שערי הארץ לעליית יהודיה לארץ ישראל (כמובן, תמורת כופר נפש לכל גולגולת). אנחנו ניצלנו את ההזדמנות ונרשמנו לעלות ארצה. הירשו לנו לקחת 40 ק"ג לנפש, תוך איסור חמור לקחת דברי ערך (המוכסים הפשיטו אותנו בנמל בחיפוש אחרי הברחות*). אגב, אנה פאוקר שילמה על מחוותה כלפי אחיה היהודים – היא הודחה ממשרתה כשרת החוץ, ניצלה בעור שיניה ממאסר (בעלה נרצח על ידי סטלין!) – ובילתה את שארית ימיה כמתורגמנית.

על האונייה "טרנסילבניה" עלינו למעלה מאלפיים נפש, ותוך שלושה ימים ראינו את הכרמל היפה "הירוק תמיד". ליבנו התרונן.

שאלתי את אחי: "בֶּנִי, יהיה לנו טוב בארץ ישראל?"

והוא ענה: "איך יהיה לנו טוב? תסתכל סביב – אנשים בלי מקצוע, בלי כסף, בלי שפה. איפה יגורו? מה יאכלו? איך ידברו?"

כרגיל, בני צדק – הביאו אותנו מחיפה היפה אל המעברה הענקית בבאר-שבע. כמה שהעין יכלה לראות, עד האופק, היו רק אוהלים. היה רק ברז אחד לעשרה אוהלים, ותור ארוך השתרך בבוקר ליד הברז לשטוף מעט את הפנים מסופת החול שהתחוללה כמעט כל לילה.

אבא לקח אותי לשוק של באר-שבע (שהיתה אז עיירה טורקית קטנה). בפתח השוק עמד שוטר במכנסיים קצרים וגרביים עד הברך. השוטר שמר על הסדר. אבא ניגש אל השוטר, חיבק אותו, ואמר לי: "אתה יכול ללחוץ את ידו, זה שוטר יהודי, יהודי משלנו."

המחווה התיאטרלית הזו של אבי החדירה במוחי את התובנה, שעד כמה שלא יהיה קשה בארץ ישראל, עצם העובדה שהשוטר הוא יהודי, ואיננו רוצה במותי, עצם העובדה שאני בכלל בארץ של יהודים, ולא כמו שהייתי בילדותי – מחוץ לחוק, שהרי להיות יהודי זה היה מעשה לא חוקי! –עצם העובדה הזו צריכה למלא אותי אושר והכרת תודה, ובאמת מאז קשה לי לראות את הפגמים של מדינתי, ואני מעדיף לחשוב על עצם האושר להיות במדינה של יהודים.

לימים עברנו לגור במושב עובדים בעמק, ואז פגשתי את אנשי העליות השנייה והשלישית, אנשים נפלאים, נפילים ממש, שלא היו כמותם לעם ישראל מעולם (על כך ברשימה נפרדת).

הייתי נער בן שתים-עשרה, וכבר הספקתי לקרוא ברומנית ספרים המיועדים רק למבוגרים, והנה, המורה של המושב מציע לי ללמוד בכיתה ג', ואם אבין משהו, יעלה אותי לד', אחר כך לה' וכו'. התנגדתי בתוקף להיות "גוליבר בארץ הגמדים", דרשתי שיבחן אותי בחשבון, בהיסטוריה ובטבע. אבל הוא בשלו: "אתה לא מבין עברית, נתחיל בקטן, ולאט לאט נתקדם – מה איכפת לך?" הוא דיבר אליי ביידיש, ורק את המילים האחרונות אמר בעברית.

שאלתי את שרגא, חבר ותיק בארץ (חצי שנה!) מה זה "מה איכפת לך?"

"צ'ה טה אינטרסאזה?" (מה איכפת לך – ברומנית).

"אל תהיה חזיר, מה זה מה איכפת לך?"

"קַקוֹיֶה טְווָאיוֹ דְייֶלָה," (מה איכפת לך – ברוסית – אנחנו למדנו רוסית בבית הספר).

"אגואיסט, גם אני אדע עברית. אל תחשוב שאתה חכם גדול. אתה מוכן להסביר לי מה זה מה איכפת לך?"

"ספחת! אני אסביר לך עכשיו ביידיש מה איכפת לך פירושו – "ואס איז דַיְן עסק?"

אלו היו צעדיי הראשונים בעברית.

הילדים במושב לא רצו לקבל את הרומנים, הפולנים והעיראקים לשכבה. הם טענו שהעולים החדשים עושקים את הוותיקים – כל עולה חדש קיבל 120 דונם שלחין ופלחה. "למה זה מגיע להם?"

לאה המדריכה שטפה אותם כהוגן: "זה של אבא שלכם?! זה הרי קרקע הלאום! איך אתם לא מתביישים לקבל כך אחים שבאו מן התופת?!"

הילדים נכנעו, ולאה דרשה לקיים מעין טקס של קבלת העולים החדשים. הוותיקים הציגו את עצמם בפני החדשים בלחיצת ידיים. מלכת השכבה, שגם קראו לה מלכה, לחצה לי את היד ואמרה: "מלכה."

אני רציתי להוכיח לה שאני מבין ממה נגזרת המילה "מלכה", ואמרתי: "מלך."

היא החליטה שאני מתחכם, ופקדה על כל הבנות לא לדבר איתי. הייתי מוחרם על ידי הבנות.

הבנים כן דיברו איתי, אבל הִתנו את החברות בכך שאני אסחב פירות מהמטעים של המושבניקים. אני לא יכולתי בשום אופן לגנוב – הייתי מביא קלמנטינות מהבית – משים עצמי כאילו סחבתי. הם גילו את הסוד שלי ודרשו ממני לסחוב פומלות אצל מושבניק אחד ויחיד שגידל את הפרי הזה.

המושבניק תפס אותי, היכה אותי כהוגן, והביא אותי לאבא.

אבא הקשיב בשקט לדברי הכיבושין של המושבניק, וכשזה הלך הוא אמר:

"חשבתי שאתה ילד חכם, אבל מסתבר שטעיתי – אילו בן של ותיק היה נתפס ב'סחיבה' – היו אומרים בכפר, 'ילד שובב'. ועכשיו מה אומרים? 'רומני גנב'. איך לא חשבת על זה?"

זה היה עבורי אירוע מכונן. נשבעתי אז שבשום מקרה לא אגע ברכוש שאיננו שלי**.

סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא, וגם שם היה חיץ בין הצברים לבין העולים החדשים. חייל אחד, בן קיבוץ הזורע, נטה לי חסד. הוא אמר לי שאיחשב לישראלי שיודע עברית לכשאקרא את כל התנ"ך ואת "ימי צקלג" של ס' יזהר.

את התנ"ך קראתי עם פירוש הרטום – בלי בעיות. לימים כתבתי כמה וכמה ספרים על תנ"ך***. ב"ימי צקלג" היו מילים שלא ניתן היה למצוא אותן במילון. לאחר זמן התברר שמדובר בשגיאות דפוס. אבל קראתי לא רק את "ימי צקלג", אלא כל מה שכתב סופר זה, ואת הראיון עימו על כלל יצירתו שיבצתי בספרי "שיחות עם סופרים" ****.

החבר מהזורע צדק: לאחר שהצלחתי להעפיל על שני הרים אלה, חשתי שאני כבר לא צריך לסחוב פומלות כדי להיות ישראלי מקובל בעולמה של העברית.

* סיכום דברים מתוך ספרי "להיות כמו כולם", כתר, 1986.

** גם פרשה זאת כתובה בספר הנ"ל.

*** "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי תמוז 1986; "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות 1996; "מפרי עץ הדעת" (עם צופיה ודן מלר), תמוז 2002 ועוד.

**** שיחות עם סופרים", קווים 2007.

אהוד: בסיפורי "הפרי האסור" מתוך קובץ סיפוריי בשם הזה, סיפור ששב והופיע גם בספריי המאוחרים, נמצא מקרה דומה לשלך על ילד מן הגולה שאינו מוכן להיות "כמו כולם" ו"לסחוב". ובאשר ליזהר, מזלי שגדלתי על ביאליק ועל נחום גוטמן ולא על העברית המליצית והנבובה של יזהר. תנוח דעתך, אתה בסגנונך לא הושפעת ממנו במאומה, והיתה זו לך לברכה.

* * *

ידידיה יצחקי: מר בן חורין תתחרט!

לפני שנים רבות, חבר כנסת צעיר ושאפתן בשם רוני מילוא חזר מביקור בארצות הברית והכריז בקול גדול: "לא מצאתי  ראיות  לתמיכה כספית של CIA ב'שלום עכשיו'."

ברור, זה שמילוא "לא מצא ראיות" לא מוציא את האפשרות "הסבירה" שהCIA- אכן תומך באירגון זה. לך תוכיח שאין לך אחות.

בטקטיקה מאוסה זו נוקט גם מר מרדכי בן-חורין [גיליון 609], הוא מניח ש"אירגוני הסמול" נהנים מ"כספי דם" ערבים. מניין לו אינפורמציה זו? מה הן ההוכחות לכך? לא חשוב, בינתיים אפשר לזרוק טענה, היא תיקלט היטב גם אם יתברר שאין לה רגליים וכולה שקר מרושע. כדברי ברנרד שאו, "השמץ בעוז, משהו ודאי יישאר מזה."

יושם נא לב, אין סיבה שאירגונים אזרחיים של ערביי ישראל לא ייהנו מתמיכה של אי אלה אירגונים אזרחים ממדינות ערב, ממש כשם שאירגונים יהודיים בישראל, בהם גם אירגונים ימניים וימניים קיצונים, מקבלים כספים מיהודים בארצות אחרות, ארצות הברית, למשל.

למה הסמול מתנגד לחקירה של ועדת הכנסת? הוסבר כבר עשרות פעמים, זה תפקידן של המשטרה ושל הפרקליטות, הכנסת אחראית לביקורת הרשות המבצעת, הממשלה, ולא לביקורת על אזרחים ואירגונים אזרחיים. החריגה של הכנסת מתפקידה כרשות מחוקקת, היא הפגיעה בדמוקראטיה.

אגב, המקורות הכספיים של כל "אירגוני הסמול" מצויים לכל דורש באינטרנט, בעצמי ראיתי. מה שאין כן, למשל, מקורות כספיהם של אביגדור ליברמן, או של הביליונר מוסקוביץ, שמרבה לקנות בתים בירושלים. אם מר בן חורין לא הבין עדיין, ליברמן עושה הרבה עשן כדי להסיח את הדעת מהחקירה המתנהלת נגדו במשטרה.

אגב, לימים, מר רוני מילוא הביע חרטה על דבריו המטופשים והמרושעים, אני מניח שגם מר בן חורין יקבל את ההזדמנות הנאותה להתחרט על דבריו.  

* * *

נילי דיסקין

אולי אני משמשת כ"עלה תאנה פלורליסטי"?

לאהוד שלום,

אני לא יודעת אם אורלי אינס מנוייה על עיתונך. ואני לא יודעת מה דעתה על סיפורה של משפחת עופרי וולפוס. אבל אני יכולה להביע את דעתי.

מי שיודע שהעולם אינו שחור-לבן, יודע שגם אדם שיש לו הרבה מעלות ומעשים טובים יכול להיכשל. ואם ה"כישלונות" האלה חוזרים על עצמם, הם הופכים לקו אישיות פגום.  כשנדרש בן- גוריון לסוגיה זו, כשעמד למנות את משה דיין לתפקיד בכיר (ואולי היה זה בעניין מינויו של המפקד דב ירמיה מקיבוץ אילון) הוא אמר, כנראה, במילים שלו: "מה עניין שמיטה להר סיני?"

אנחנו בילדותנו היינו פחות "פיינשמקרים" ואמרנו: "מה עניין מחט לתחת?"

אבל

א. מפקד משטרה הוא גם הכתובת העליונה לתלונות של נשים על התנהגות לא נאותה של גברים ממונים עליהן, במישור המיני. ככזה יש חשיבות לאישיותו ולפגמים שבה במישור הספציפי הזה.

 ב. השתנו הזמנים, כפי שכבר אמרתי, ואני לא בטוחה שהיום מינוי של אדם כמו משה דיין היה עובר בשקט (הן בשל פרשיותיו המיניות, והן האחרות כמו "סחיבת" עתיקות למשל).

ג. לא מפתיע אותי שאתה לא מצליח בשום אופן לראות את התמונה בכללותה כאשר התחום של העבירות המיניות הוא "נקודה עיוורת" שאתה לא מוכן אפילו לעשות ניסיון להבינה, ומתבצר בראייה חד מימדית בתחום הזה שבולטת בכל גיליון וגיליון של העיתון שלך.

בגיליון הנוכחי [609] הצעת מגילת קלף למקבלי החיסון נגד שפעת, והצעת שמות עבריים כהערה לרשימתה של תקוה וינשטוק. אני חושדת שאלה שהדירו אותך מחגיגות פ"ת, וממוזיאון גוטמן, גם הם לוקים בעיוורון הזה ומאחר שנקעה נפשם מהחד מימדיות של עולם הדימויים החרמני שלך – הם פוסלים גם את השאר (כמובן שאלו הרהוריי הפרטיים בלבד, מפני שאחרת קשה לי להבין את העניין).

ד. נראה לי שאחרי אלתרמן, (ואולי גם קצת חיים חפר אם כי לא באותה רמה), יוסי גמזו הוא המשורר שאנחנו יכולים להתברך בו. גם אם לא תמיד אני מסכימה לדיעותיו, אין ספק שכתיבתו הופכת את העיתון שלך לשווה קריאה (לא רק הוא, אבל עבורי – בעיקר הוא). את שירו על אימו, שלחתי לרעיה חברתי, שהיא בת-דודתו. אני לא בטוחה שהייתי קוראת את העיתון אילולא הוא, ואולי עוד מספר קטן של כותבים מעולים.

לדעתי, עבור חלק גדול מהקוראים שנחשפים לעיתון שלך, ההתעסקות החד-ממדית שלך בחרמנות גברית הופכת להיות בלתי נסבלת (איליה בר-זאב כתב, למשל, שיר נפלא על הסתיו הישראלי שנחווה על ידו כמוזר, כי ממלא את חופי הים, בין השאר, בנערות צעירות בביקיני, ומכל שירו הנחמד הזה "לקחת" את ליטרת הבשר שלך, תרתי משמע, וכתבת הערה סקסיסטית שוביניסטית על הנערות בביקיני).

וזו רק דוגמה אחת. זהו. הארכתי יתר על המידה. אני חוסכת לך את הבקשות לפרסום, ולמרות שאני יודעת שאני "מעבה" את העיתון, ואולי משמשת אפילו כ"עלה תאנה פלורליסטי" אני לא מציינת שזה לא לפרסום, למרות שאני לא לגמרי שלמה עם הכתיבה הזאת שמתפרסמת בעיתון.

ביי.

נילי דיסקין  

אהוד: עכשיו הבנתי. ביי.

* * *

זיוה אפטר

משה קצב והמנטליות המזרחית

בניסיון להתיחס לנפילתו המדהימה של משה קצב מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, אני מעלה כאן את ניסיוני עם המנטליות המזרחית: בשנת 1983 נסעתי לא מעט לטייל עם חברות בירושלים וטיילתי רבות בעיר העתיקה, אפשר לומר שהיה אז ביטחון יחסי ואולי נאיביות גדולה שלנו לגבי סכנות אפשריות, לא חשבנו אז על אנתיפדה, ועלינו שוב ושוב על אוטובוסים של חברות ערביות ונסענו בהם עם האוכלוסייה הערבית ללא פחד.

אבל זו היתה חוויה חדשה וחסרת תקדים בשבילי לפחות, מה שקרה הוא שעם עלייתי לאוטובוסים הנ"ל ואחרי ששילמתי, כמובן, ופניתי לעבר המושבים הפנויים שהיו בעומק האוטובוס, תוך כדי מעבר בין היושבים בו חשתי מיד להפתעתי נגיעות בגופי. הנוסעים שלחו ידיים למקומות הכי צנועים בגופי ופשוט ליטפו בחטף בין רגליי ואת רגליי עד שהתיישבתי, וכמובן עשו כך גם לחברותיי שעלו איתי, ואף אחת מאיתנו לא הוציאה הגה, זה היה מפתיע ומפחיד אולם עקרונית ניכר היה שלא צפוייה לנו שום סכנה מעבר לנגיעות אלה והנסיעה עברה בשלום,

המחשבה היחידה שיכולנו לחשוב, וכאן אני מדברת בשם עצמי בלבד, כי אפילו אנחנו לא דיברנו על זה בינינו היות שזו המנטאליות וכמו שאומרים – יש להיטמע בה אם נוסעים עם ערבים. וההמשך היה לא פחות מזה, כשנכנסנו לחניות בעיר העתיקה ובחנו את החפצים השונים שביקשנו לקנות ושאלנו שאלות על המחיר, הסוחרים הערביים נהגו ממש כמו באוטובוס, הם שלחו ידיים וליטפו במקומות צנועים, ואנחנו, בין אם היינו המומות או לא נהגנו בהתעלמות גמורה ולא אמרנו דבר, לא היו האשמות ולא צעקות וגם לא בקשות להפסקת העניין של הנגיעות, קנינו לא קנינו זה לא שינה, הנגיעות האלה היו חלק מהחוויה של הטיולים בירושלים העתיקה, זה התקבל כעניין של מנטליות וניראה בעליל שם כדבר מקובל, כולל השתיקה שהיוותה מעין הסכמה, אם כי היתה מלווה בפחד מה.

זיכרון זה עלה לי שוב ושוב למשמע סיפורו המזעזע משהו על נפילתו של קצב ועוד רבים אחרים שהפכו מפורסמים כל כך עקב תלונות של נשים על הטרדה מינית.

אני מנסה להסיק מכך ואולי אני טועה ומרגיזה אבל בכל זאת, ניראה לי שקצב בשירות המדינה חי את המנטליות הזו כי נולד לתוכה ונהג בדרך זו מתוך תחושה שזה מקובל ושעל זה איש לא ידבר או יתלונן כי על זה לא מדברים ממש כשם שהדור הקודם של ההורים שלנו והדור לפניהם לא דיברו כי זה היה טאבו, הצד האפל והמוסתר של החיים שרחש וגעש מתחת לפני השטח מבלי שאישה כלשהי או כל אדם באשר הוא יעז להוציא דברים אלה בפומבי או בכלל ידבר על כך אפילו עם חבריו ובטח לא משפחתו הקרובה. כאלה היו החיים וקצב לא היה ער להתקדמות החברתית החדשה, לעליית כוחן של הנשים ולשאיפתן להשתחרר ולעלות מדרגה ולתפוס עמדת שיוויון וכוח.

קצב שייך לדור הישן ולמנטליות שאיפשרה לגברים לעשות ככל העולה בידם ובדימיונם, ממש כמו אותם ערבים בירושליים העתיקה. מעולם לא הייתי במדינה מוסלמית ואינני יכולה להעיד עד כמה המנטליות הזו שולטת שם, אבל הסופר סמי מיכאל העיד בספריו על מנטליות זו, וישנם עוד סופרים אחרים שעשו זאת וכתבו על כך ולא אביא דוגמאות כי מספיק לי עם מה שתיארתי עד כאן.

אותה שתיקה הופרה בימינו וכיום מדברים על הכל מכל כל. קצב ועוד רבים אחרים התקשו מאוד לעכל את השינויים החברתיים האלה, הוא המשיך לחיות על פי המנטליות עתיקת היומין הנ"ל ולא פקח את עיניו לראות מה קורה סביבו ובמו ידיו פתח את תיבת הפנדורה שלו בניסיון תמים לצאת מזה בשלום, אילו היה חי במדינה מוסלמית, התיבה כניראה לא היתה נפתחת והוא היה זוכה לכבוד גדול כל חייו.

לדעתי החוק החדש נגד הטרדה מינית עוד יכול בעתיד להפיל אנשים רבים לבירא עמיקתא כי אנו חיים בארץ ים תיכונית שנטמעה במנטליות המזרחית מוסלמית, ואם כל כמה שנתקדם ונשאף למדינה מתוקנת אירופאית בעלת תרבות ברמה גבוהה, אנו נדרוך על עוד ועוד אנשים שאינם מסוגלים לעכל את החוקים החדשים הנ"ל. הפלתו של נשיא מדינה על רקע זה הוא לדעתי שיא המהפך החברתי לטובת נשים באשר הן, והישג אדיר לתנועה למען זכויות האישה, אבל מקרה זה וחוק זה משאירים טעם מאוד מקומם בגברים שלנו באשר הם, הפגיעה באגו הגברי עוד לא נבדקה סטטיסטית או בשום סוג של מחקר אחר, והגבול הדק בין משחקי חיזור למגע משפיל שקוף עד כדי כך, שמה שניראה במקרה אחד כמחמאה יכול להראות במקרה אחר כהטרדה הדורשת תלונה, ויש בזה פגיעה בדרך הטבעית שבה גברים ונשים יוצרים קשר.

כל הקסם של המשיכה מתפוגג אם גבר צריך לחשוב עשרים פעם איך לפנות לאישה שמושכת אותו ולהראות לה זאת ולא משנה היכן – אם זה במקום עבודה או בכל מקום אחר, מתי מבט, מילה, או מגע רגעי הופכים למסוכנים עד כדי כך שאדם עלול להגיע לכלא בגללם.

 אומנם יכול להיות שבדור הבא ייחסכו לנשים טראומות רבות אך באותה מידה ייעלם מחייהן ניסיון חיים חשוב מאוד בכל מה שקשור לקשר עם גברים, פשוט משום שהתעורר פחד חדש שלא היה קודם, פחד של גברים מנשים, ומתעוררת השאלה מה טוב במציאות החדשה הזו ועד כמה היא באמת תעזור בנושא היחסים בין נשים לגברים, ומה צופן העתיד החדש הזה לאנושות, אולי נבואתו של וודי אלן על מכונות שמספקות סיפוק מיני ללא מגע זוגי, תתממש, וגם לעשות ילדים ישתמשו בשיבוט, וכך תלך לעולמה האהבה וכל הקשור בה ותיהפך להיסטוריה נוסטלגית שרואים רק בסרטים, כי שם מותר הכול ויד הדמיון תשלים את התמונה ואף גבר לא יתקרב יותר לאף אישה.

תחשבו אתם אם זאת המציאות שאנו מובילים את עצמנו אליה.

זהו בינתיים.

זיוה אפטר

אהוד: באירופה הנאורה והתרבותית, שאת מביאה כדוגמה חיובית לאיפוק מיני של גברים לעומת הנהוג במזרח המוסלמי – נרצחו שישה מיליון יהודים – בה ולא במזרח המוסלמי, שכבודו אמנם במקומו מונח באשר לטבח יהודים ולאפלייתם. לכן כדאי אולי לא להיסחף להכללות גזעניות, שאחרת יהיה אפשר לומר שקצב, שנולד בפרס, מושפע מרמת המוסר המיני של היהודייה אסתר שהיתה פילגשו של המלך הפרסי אחשוורוש.

הגברים האיטלקיים, אם איני טועה – לא מוסלמים וחיים באירופה, ידועים בנטייתם לצבוט תיירות בתחת. מעודי לא שמעתי שכדבר הזה קרה בסימטאות ובחנויות העיר העתיקה בירושלים, ובוודאי שלא על נגיעות בקוס – אך זאת אולי מפני שאני כבר קצת חירש.

* * *

ברוך תירוש

"הערבים לא החמיצו שום הזדמנות..."

לאהוד בן עזר, טוב עשית בהעלאת דודו אמיתי וביזיונותיו על ראש חב"ע 609, וראוי להציג כך אותו ואת עמיתיו לראווה ולשנינה בראש חוצות, כפי שמוצגות מכוניות מרוסקות בצידי דרכים לאזהרת הנהגים מפני התנהגות מסוכנת.

זעקתו של דודו אמיתי נגד "פרות הבשן בהר שומרון", מזכירה לי חילופי מכתבים עם אישים ערבים בהם ציינתי שבאלימותם דחפו אותנו הערבים להתארגן להתגוננות מכאיבה, והביאו אותנו לעזה, ליהודה לשומרון ולגולן. אני מקווה, אמרתי, שתבוא הרגיעה, והם לא ידחפונו גם לבשן ולגלעד. 

אחרי זמן מה הראה לי ידיד עיתון מירדן בו מצוטט מכתבי כהוכחה לשאיפות הציונים לכבוש גם את הבשן והגלעד.

עלינו להכיר טובה לדודו אמיתי ולעמיתיו מזה מאה שנה, על חתירתם ותמיכתם בשאיפות הערבים, שהקשיחה את הבנתם ומנעה מהם מלהשלים עם קיום המיעוט היהודי בשלווה, בצד הרוב הערבי הגדול.  אלמלא חתירת "פעילי השלום" ייתכן שהערבים היו משלימים איתנו כמיעוט, ומדינת ישראל לא היתה קמה.

בעטיים, כדברי אבא אבן, "הערבים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות," ובאלימותם ש"הובנה והוסברה" על-ידי "פעילי השלום" – הם החמיצו את מעמדם הבכיר, את פשרות החלוקה בשנים 1937 ו-1947, ואת גבולות 1949, המקודשים כיום על ידם, והם ממשיכים ב"פעילות השלום" במגמה לחיסול ישראל בשיטת הסלאמי.

דודו אמיתי "צודק", כעמיתיו בעבר, בטענה שגוש קטיף והיכלות אריאל מנעו "אפשרות הסדר שיבטיח את ישיבת ישראל לבטח ויהודה לעולם."  גם ההתנחלויות במטולה, בצפת בעין זיתים ובתל חי, בגבעת עדה ובגבעת חביבה, ברוחמה ובמוצא, בירושלים ובחברון, הסעירו את לב הערבים ואילצו אותם לטבוח ביהודים באורח שמנע כבר אז, לפני התנחלויות, לפני "חומה ומגדל" וכיבושי 1948 ו-1967 – כל אפשרות להסדר שלום.

דודו אמיתי זכור לי היטב מתיאורו החביב על ה"מאות" שהתכנסו בספרייה של גבעת חביבה לשמוע ולחוש את אחוות העמים שהתנהלה ביום העיון לזכר חביבה רייק, ותיקת הפלמ"ח, שהתנדבה יחד עם חנה סנש לצנוח מעבר לקווי האויב באירופה. בדיעבד, התכנסו בספרייה כמה עשרות והאזינו לדוברים היהודים ולמגמותיהם לקידום הקהילה הערבית, ולאחר מכן האזינו בפלצות לחריפות דברי הנציגים הערבים, שגינו את התנהלות עמיתיהם היהודים, והזהירו מפני האינתיפאדות הבאות. 

באשר ל"ועדת החקירה של הכנסת", צריך לדבר גלויות ולהסביר כי מגמת אותם חברי הכנסת היא לחקור ולחשוף רק את מקורות המימון של העמותות העויינות והחותרות נגד קיום מדינת ישראל ומעמדה הציוני. לא מדובר באיתור מקורות המימון של עמותות ציוניות, ולמגינת ליבו של דודו אמיתי ועמיתיו, אנחנו מברכים על תרומות לקק"ל, ל"תגלית" ולעמותות המקדמות את ערכי הציונות.

* * *

דודו אמיתי

העול החונק נופל גם על מגדלֵי שמוטי כמוך!

שלום אהוד,

נראה לי שקריאה מתלהמת היא לאו דווקא נחלתי. איך קישרת בין פרדסנות לתמיכה בהתנחלויות כאשר כל מה שכתוב היה שהעול החונק של "גועלי הארץ" נופל גם על מגדלי שמוטי כמוך?! הרי גם אתה אמור לדעת שמאז ותמיד תמכו רוב פעילי המגזר הפרטי (לאוטמן, לנדסברג, דברת ז"ל ורבים אחרים), כמו גם רוב יוצאי מערכת הביטחון – בהסדר מדיני שתמורתו שטחים (ועל כן קוראים להם "שמאל"! עוד מעיוותי הכיבוש) – אז מה אתה מתגולל עליי בפרשנות משונה כזו של הדברים? אולי אתה לא השתחררת ממשהו?

אני מכיר לא מעט אנשים שאירגוניהם אינם נתמכים על-ידי הקרן החדשה (בכל פעם שאני עובר ליד הראי אני רואה אחד כזה) ובכל זאת מצליחים (הפלא ופלא!) לקדם סדר יום חינוכי-חברתי-הומניסטי ללא שום חשיפה בתקשורת (מה לעשות: לחדשות טובות אין רייטינג – מניסיון). ויש עשרות  אם לא מאות ארגוני חברה ואדם כאלו שנמנים עליהם טובי אנשי הארץ, כמו פרופ' צבי בנטואיץ מקפלן (חוקר האיידס הבכיר בישראל וחבר ב"רופאים לזכויות אדם") או פרופ' רפי ולדן שמפעיל קליניקה בדרום ת"א, שאינם כמובן אלא חברי מחנה ה"אידיוטים מוסריים" מנקודת המבט חסרת הספקות שלך.

שמחתי גם לראות את יציאתו של חברך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין כנגד הגל הגזעני המסוכן המאיים על הדמוקרטיה הישראלית (או אולי אתה מעדיף דמוקרטיה בנוסח פוטין או לוקשנקו?). חבל שלא ראיתי גם את שמך שם.

כללית, חקירת ארגונים אזרחיים היא מהלך אנטי-דמוקרטי שבאופן בלתי-נמנע (מעצם הפעולה שלא לדבר על האפשרויות שהיא פותחת בפני כל שלטון) מצמצם את חירויות האזרח. אפשר להדגים את המופרכות והסכנה שברעיון זה אם נעבור לשלב המתבקש הבא של למשל העמדת חברי הכנסת לחקירה ובקרה כי הרי "מה יש להם להסתיר..." אך אם נגזר באווירה המתלהמת הנוכחית שייחקרו ארגונים אז שייחקרו את כולם ללא משוא פנים. זו היתה גם תגובתי אותה כתבתי בכמה מקומות בשבוע שעבר. לי אין מה להסתיר וגם לא ל"שלום עכשיו" או "בצלם" (שאינני מיצגם ולכן אין טעם לכתוב אלי בלשון "לכם" כל עוד אינני הצאר של רוסיה) המפרסמים את שמות תומכיהם באתרים שלהם.

ולסיום, אל תטעה: רק סיום הכיבוש יאפשר את החיבור יציב בין האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל  לאלו של ארצות ערב המתונות כנגד האיומים האמיתיים המשותפים עליהם. אפילו ביבי יודע את זה (ואולמרט "שלך" קל וחומר) רק שעד עכשיו לא נראה שהוא עשוי מהחומר ממנו קורצו מנהיגים של שעות גדולות (שהן תמיד גם שעות משבר).

אין לי ארץ אחרת ולכן אני רוצה ארץ אחרת ועל כן יש להמשיך ולהיאבק עד שנחזור להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" או בפראזה בן-גוריונית (עוד "אידיוט מוסרי"?): אור לגויים.

חזק ואמץ

דודו

גבעת עדה וגבעת חביבה

אהוד: הציטוט הנכון הוא "לאור גויים" – וזאת אני אומר לך בתור מגדל שמוטי ותיק שיש לו ברחבי השרון מאות דונמים שטרם הופשרו, והזקוק לשלום כדי לנצל בפרדסיו מאות פועלים פלסטיניים בעונת הקטיף. לכן אני פשוט לא יכול לנשום ולגדל תפוזים בלי אווירת הגזענות הממלאה כיום את הארץ כמים לים מכסים, ובהיעדרה – אפשוט את הרגל.

אכן, אין עוד מדינה בעולם שיש בה גזענות נוראה כשלנו, וזאת משום שאין עוד מדינה בעולם ש"אידיוטים מוסריים" כמו אצלנו קובעים בה מהי גזענות!

אגב, השמת לב איזו גזענות חשוכה נהוגה בארה"ב בתהליך קבלת אזרחות אמריקאית? המועמדים נדרשים לעבור בחינה באנגלית וגם בהיסטוריה אמריקאית! אני חושש שאילו קני-מידה כאלה היו נהוגים בישראל, בחינות בעברית ובהיסטוריה ישראלית – לפחות 40% מאזרחיה או מהמבקשים להתאזרח בה – היו מאבדים את זכותם להיות אזרחי מדינת ישראל ולהשתתף בבחירות לכנסת!

* * *

סלמאן מצאלחה

על האורה בקצה הג'ורה [ציטוט]

[המאמר הכמעט-יחיד ב"הארץ" אתמול, 19.1 – שאינו כתוב מנקודת מבט פרו-פלסטינית]

 אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות דמוקרטיה הדרך עוד ארוכה.

ראשית, יש לחכות ולראות אם אכן ייערכו בחירות דמוקרטיות בתוניסיה בעוד חודשיים ואם נזכה לראות בהן יותר ממועמד אחד לנשיאות ויותר ממפלגה אחת. שאם לא כן, מה שהיה הוא שיהיה.

שנית, אין הרי תוניסיה כהרי שאר המדינות הערביות במזרח. שכן, 99% מאוכלוסיית תוניסיה משתייכים לזרם הסוני. לכן, כל מי שמעלה בדמיונו ולו בדל תסריט תוניסאי במדינות אחרות הרי הוא חולם באספמיה, אינו מבין את הכוחות הפועלים בשטח ולא נותן דעתו של המבנה האתני, הדתי והשלטוני במדינות ערב האחרות.

מאז נסיגת המעצמות הקולוניאליות לא השכילו בעולם הערבי לבנות ולו "מדינת לאום" אחת ראויה לשמה. מדינת עיראק, למשל, לא יצרה עם עיראקי, ומדינת סוריה לא יצרה עם סורי. הדיקטטורה היתה הדבק היחיד שהחזיק הן בעיראק והן בסוריה את כל חלקי הפסיפס הדתי, האתני והשבטי. כשהדיקטטורה נפלה בעיראק, כל הישות העיראקית קרסה.

תסריט תוניסאי אינו אפשרי במדינות הבנויות ממקבץ של שבטים ועדות דתיות, שנתונים כולם במשטרים שבטיים ונוהגים על פי מסורות דיכוי עתיקות. התקוממות עממית במקומות כאלה משמעה איום קיומי על השלטון השבטי העדתי, ולכן שלטון כזה יבצע מרחץ דמים במתקוממים, בטרם יפנה מקומו למשטר דיכוי אחר.

הכישלונות של הלאומיות הערבית ביצירת מדינת לאום אזרחית ראויה לשמה הם שהביאו לעליית קרנו של האיסלאם. אך זהו מקסם שווא, המתרפק על עבר רחוק. הנוסטלגיה לעבר ה"מפואר" היא הביטוי הבולט ביותר לאימפוטנציה של חברות אלה בהווה. נחשלותו של העולם הערבי זועקת מכל פינה: בחינוך, בבריאות, באבטלה הגואה, בשחיתות השלטונית הפושה בכל פינה.

בעולם הזה אין יצירה בשום תחום. זהו עולם צרכני וצרחני ללא אופק של תקווה. זהו עולם שבו שליטים מורישים בערוב ימיהם הן את השלטון והן את השחיתות לבניהם. אלה ימשיכו מן הסתם את מורשת הדיכוי והשחיתות של אבותיהם, עד לחילופי המשטר במרחץ דמים וחוזר חלילה.

לעולם הערבי הזה יש הסבר מוכן לכל צרותיו: מזימה יהודית, ציונית ואימפריאליסטית. המזימה יכולה להתבטא בהפצת מסטיקים מעוררי חשק מיני אצל נשים, בכוונה להשחית את התרבות והחברה הערבית, ובשליחת כרישים-מונחים לתקוף תיירים בסיני, כדי להרוס את ענף התיירות במצרים. הפרחת מעשיות אינפנטיליות היא סוג של אספקת אופיום להמונים נבערים, שעטים על "המזימה הציונית" ונכנסים לתרדמת. אופיום "המזימה הציונית" משמש בעולם הערבי דרך קלה ובטוחה לבריחה מהתמודדות אמיתית עם הבעיות מבית.

אין בכוחם של אסונות או מחדלים לעורר דיון אמיתי. הסיבות לכך הן מבניות, בתוך התרבות הערבית-האיסלאמית. שכן, בשונה מתרבויות אחרות, התרבות האיסלאמית לא יצרה מנגנונים של חשבון נפש. נזכיר, כי אין ולו מסורת אחת המיוחסת לנביא מוחמד, שמחייבת את המאמין המוסלמי לערוך חשבון נפש.

העדר קיומו של עיקרון כזה הוא שורש הבעיה בחברה הזאת. שכן, עריכת חשבון נפש בתרבות היא מנגנון המאפשר תיקון. באין מנגנון כזה לא יהיה תיקון, ולכן קשה לראות אורה בקצה הג'ורה.

* * *

19/01/2011

לכבוד עורך "הארץ"

כתבתו של סלמאן מצאלחה בעיתונכם [19.1], רווייה אפלייה לרעה של התרבות האסלאמית המפוארת כלפי כל תרבות אחרת ובראש ובראשונה כלפי התרבות היהודית.

סלמאן מצאלחה למד מיהודים יפי הנפש איך לפגוע בעמו. אך פגיעתו קשה יותר כי יפי הנפש היהודים מבססים את שנאתם ליהודי על סילוף ובורות שלהם ושל קהלם. לא כך מצאלחה, הוא כותב אמת. זה מכובד כשלעצמו, אבל מזיק לאג'נדה המקובלת היום בעולם כלפי ישראל.

אבא גוריון

משגב לדך 18

ירושלים 97500

* * *

מרדכי קידר

הקולוניאליזם – תחילת הקץ?

לרבות ממדינות העולם השלישי באפריקה ובאסיה יש קווי אופי משותפים: תשתיות לקויות, כלכלה רעועה, עוני, הזנחה, מחלות, אבטלה, שלטון עריץ ומלחמות פנימיות. הסיבה לתופעות אלו היא העובדה שלפני שהוקמו מדינות אלה, היו ארצותיהן נתונות לשלטון קולוניאלי אירופי אשר ניצל אותן ללא מגבלה. מדינות אירופה חילקו ביניהן את אפריקה ואת אסיה לפי האינטרסים הכלכליים שלהן, שכללו בעיקר מחצבים, מינרלים, מתכות, עץ, אבני חן ועבדים, ובמאה ה-20 נוסף גם הנפט לשיקולי השליטה בארצות הללו.

כשהוקמו מדינות אפריקה ואסיה, בדרך כלל סומנו גבולותיהן על ידי המדינות הקולוניאליסטיות ללא כל התחשבות במאפיינים האתניים, השבטיים, הדתיים והעדתיים של האוכלוסיות שנכללו בתוך כל מדינה. כתוצאה מכך הוכנסו לתוך מדינה אחת מסגרות מסורתיות – שבטיות, אתניות, דתיות ועדתיות – שונות ועוינות זו לזו, בדרך כלל בעל כורחן, כמו שבטי ההוטו והטוטסי ברואנדה, נוצרים, דרוזים ומוסלמים בלבנון, שיעים וסונים בעיראק, כורדים וערבים בסוריה.

התמונה החוזרת על עצמה ברבות ממדינות העולם השלישי היא שקבוצה קטנה שזכתה לטיפוחה של המעצמה הקולוניאליסטית, בעיקר בנשק, השתלטה על המדינה והיא רודה בקבוצות האחרות, המוחלשות, ביד רמה ובחרב שלופה. הסכמים כלכליים שיש לקבוצה השלטת עם מדינות המערב, מחזקים אותה עוד יותר, על חשבון קבוצות האוכלוסייה האחרות.

דרום סודן – פרה חולבת

סודן היא אחת הדוגמאות הטובות, או נכון יותר: הרעות, לתוצאות הרות האסון של התנהגות הקולוניאלית האירופית, ובמקרה זה – הבריטית. סודן היא מדינה ענקית, גדולה פי מאה ויותר ממדינת ישראל, ואוכלוסייתה מונה כ-45 מיליון תושבים. מאז שהשתחררה בשנת 1956 משליטה בריטית ומצרית, שולטת במדינה קבוצה ערבית מוסלמית שמרכז כוחה מצוי בצפון מזרח המדינה. אזרחי דרום המדינה הם נוצרים ואנימיסטים (עובדי אלילים), ואילו תושבי חבל דארפור שבמערב המדינה הם מוסלמים אפריקנים, לא ערבים.

עוד לפני קבלת העצמאות, התנהלו קרבות קשים בין הדרום לבין הצפון, משום שהדרום הלא מוסלמי לא הסכים לשליטת הערבים המוסלמים בחלק הדרומי, ובעיקר לא הסכים לניצול הכלכלי על ידי הצפון: הדרום רווי במחצבים ובנפט, ותושביו מעוניינים להשאיר בתחומם את רווחיהם, בעוד שהצפון רואה באוצרות הדרום פרה חולבת. הממשלה המרכזית לא השקיעה בדרום בהנחת תשתיות, בחינוך או בפיתוח, כי תושבי הדרום, שבטים אפריקנים שאינם מוסלמים, לא נחשבו בעיני הממשלה לאזרחים הזכאים לדבר כלשהו מהמדינה.

כדי לאפשר לחברות זרות לפעול בחופשיות וללא הפרעה בדרום המדינה, נהג השלטון המרכזי "לנקות" את השטח סביב המכרות ובארות הנפט מתושביהם, ובחלק מהמקרים הגיעו הדברים עד כדי הרג המוני. היו מקרים שהחברות עצמן – בעיקר סיניות – הורשו לממן ולהפעיל מיליציות שטבחו באוכלוסייה המקומית בכל פעם שזו הביעה התנגדות לניצול אוצרות הארץ שלא לטובתה. מיליוני בני אדם ברחו מהדרום – חלקם צפונה, שם הם חיים כגולים חוטבי עצים ושואבי מים, וחלקם למדינות השכנות – קניה, אתיופיה, אריתריאה, אוגנדה ומצרים, שבהן הם חיים כפליטים. חלקם הסתננו לישראל.

במהלך השנים עבר הממשל בסודן תהפוכות, והמלחמה עם הדרום היתה לאבן ריחיים גדולה שהכבידה על המתרחש במדינה: יש הערכה כי מיספרם של ההרוגים בשרשרת המלחמות בין הצפון לבין הדרום מגיע ליותר משני מיליון. ממשלות קמו ונפלו על סוגייה זו, ובמהלך שנות ה-90 התקרב הנשיא עומר אלבשיר, השולט במדינה מאז 1987, לאיסלאם הקיצוני והשליט על המדינה את השריעה האיסלאמית בפיקוחו של חסן אלתוראבי, אז אחד ממנהיגי האחים המוסלמים. הדרום ראה בשריעה איום על תרבותו.

באמצע שנות ה-90' פעלו בסודן מספר "חוות חקלאיות" שלא היו אלא מחנות אימונים של ארגון אלמוני בשם "אלקאעידה" בפיקודו של סעודי עשיר ובלתי מוכר – אוסאמה בן-לאדן. לא פלא אפוא כי במדינה שכך נוהגים שליטיה, הנוצרים ועובדי האלילים המתגוררים בה אינם חשים בנוח.

בשנת 2005 נחתם "הסכם השלום הכולל" בין הממשלה ובין הדרום, שבו הובטחו לדרום אוטונומיה והזכות להחליט במשאל עם אם להמשיך להיות חלק מסודן או לפרוש ממנה ולהקים מדינה עצמאית. קו הגבול בין הצפון ובין הדרום אינו ברור, והבעיה מתמקדת באזור רווי הנפט של העיר אביי, שכל צד טוען לו. במשאל העם יחליטו תושבי אביי האם להישאר חלק מהצפון או להצטרף לדרום.

הקשר הישראלי

משאל העם החל ביום ראשון השבוע [שעבר] ויימשך שבעה ימים רצופים. לפי סקרים, צפוי רוב גדול של תושבי הדרום להחליט על פרישה מסודן ועל הקמתה של מדינה עצמאית. תושבי הדרום מתהלכים בימים אלו בתחושה חגיגית של התרוממות רוח, באים בבגדי חג להצביע בהמוניהם, ואפילו מהגרי העבודה מדרום סודן החיים בישראל חוגגים את הסיכוי לקבלת עצמאות.

נשיא סודן אלבשיר הודיע שוב ושוב במהלך השנים האחרונות כי יכבד את החלטתם של תושבי הדרום, ובשבוע שעבר אף הכריז כי יהיה הראשון לרקוד ברחובות ולחגוג כך את עצמאות הדרום. גם אם אמירה זו מוגזמת, נראה שניתן להאמין לו כי אכן יכבד את החלטת הדרום לפרוש, וזאת מכמה סיבות. הראשונה היא העייפות – שלו ושל הציבור הערבי המוסלמי – מן המאבקים הבלתי פוסקים בין הצפון ובין הדרום, וההכרה כי מאבק זה כילה את כוחה של סודן. השנייה היא רצונו של אלבשיר להופיע בעולם כליברל המכבד את החלטת אזרחיו בדרום, בעיקר משום שהוא מבוקש בעולם בחשד לביצועם של רצח עם ושל פשעים נגד האנושות בדארפור. אלבשיר מקווה כי הפגנת הליברליות שלו כלפי הדרום תפחית את הזעם בעולם נגדו בעניין דארפור, ואולי אף תזכה אותו בביטול צו המעצר הבינלאומי שהוצא נגדו.

עם זאת, יש מספר שאלות לא פשוטות שתעלינה לדיון בין הצפון בין הדרום, אם אכן יחליט הדרום על פרישה: האם ישתף הדרום את הצפון באוצרות הטבע אשר בשטחו; האם הדרום ייטול על עצמו חלק מחובות המדינה; כיצד תחולק הקצאת מי הנילוס לסודן בין הצפון ובין הדרום. שאלה אחרונה זו חשובה במיוחד למצרים, שכן אם המדינה שתקום בדרום תשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, תעלה בה צריכת המים, ושאיבה מוגדלת של מימי הנילוס תשאיר פחות מים לצפון סודן ולמצרים השוכנות במורד הנילוס. כבר כיום, כתוצאה מפיתוח החקלאות באוגנדה ובאתיופיה, סובלת מצרים מירידה בכמות המים המגיעה אליה והדבר יוצר מתחים בין מדינות אגן ההיקוות של הנילוס.

אלא שגם כאן משורבבת ישראל, בדרך כלל לרעה. בתקשורת הערבית נשמעים קולות הטוענים כי ישראל מעורבת מזה שנים במרד של דרום סודן, במטרה להחליש את האחדות הערבית ולהעלות על סדר היום הערבי את שאלת הגבולות בין המדינות. על פי הטענה, ישראל מבקשת להכניס את מדינות ערב לקלחת של סכסוכים פנימיים בין האליטות השולטות ובין קבוצות אוכלוסיה שאינן שותפות בשלטון, על מנת לפורר את המדינות, להחלישן ולקשור יחסים עם אותן מדינות שתקומנה הודות לפעילותה ההרסנית. טענה קבועה זו נשמעת ביחס לאוטונומיה הכורדית בצפון עיראק, ועתה היא חוזרת גם לגבי הדרום הסודני. יש מידע על כך שכמה יזמים ישראליים מעורבים בנעשה בדרום סודן, ותיאוריית הקונספירציה השלטת בכמה מאמצעי התקשורת הערבים, מנפחת מידע זה לחזות ישראלית המאיימת על העולם הערבי כולו.

לא ילקקו דבש

המדינה העתידה לקום בדרום סודן לא תרווה נחת, וצפויה לה תקופה לא קלה של ניהול עצמי. אזרחיה יגלו כי אולי קשה לקבל עצמאות אבל קשה שבעתיים לנהל מדינה עצמאית, במיוחד כי האוכלוסייה בדרום סודן גם היא נחלקת לשבטים רבים ושונים, לשונות רבות ותרבויות מגוונות המתנהלות באורח שונה. לאחר שוך האופוריה של קבלת העצמאות, צפויה מדינה זו להיות גם היא קורבן למאבקים פנימיים, ונושאי הנשק בה עלולים לעשות בו שימוש זה כנגד זה. וההיסטוריה של אפריקה (ביאפרה, רואנדה) ידועה.

עם זאת, היפרדות דרום סודן עשויה להגביר את שאיפתן של קבוצות דחויות במדינות אחרות במזה"ת לקבל עצמאות. מסומליה פרש חבל שלם המכנה את עצמו סומאלילנד, והוא מחפש הכרה בינלאומית בעצמאותו; בתימן יש תנועה השואפת לחדש את עצמאות דרום תימן שמוזגה עם הצפון לפני 20 שנה; סהרה המערבית דורשת עצמאות ממרוקו; הבלוצ'ים דורשים עצמאות מאיראן, לאחר שהנהיגו בפועל אוטונומיה מפקיסטן ומאפגניסטן; הכורדים בטורקיה עוד לא אמרו נואש מניסיונותיהם לקבל עצמאות; בעזה הקימה תנועת חמאס מדינה לפני שלוש וחצי שנים ופיצלה את הרשות הפלסטינית, וישראל – אם תנהג בחוכמה – תביא להקמתן של כמה מדינות שבטיות פלסטיניות נפרדות בערי יהודה ושומרון, תוך שהיא שומרת לעצמה לתמיד את המרחב הכפרי שבין הערים.

ייתכן מאוד כי חלוקת סודן תקדם תהליכי אטומיזציה שבמסגרתם תוקמנה במזה"ת מדינות קטנות והומוגניות, המבוססות כל אחת על קבוצה מסורתית אחת, ובכך יבוא אולי הקץ על מורשת הקולוניאליזם, שהקים מדינות מלאכותיות הכוללות קבוצות עוינות, אשר במקום לחיות בשלום זו לצד זו, הן ממיתות/עושות את המוות זו את זו.

איך אומרים ביידיש? אינשאללה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה", גיליון 132

* * *

מכתב מאהרן מגד בקשר לתשלומים מהספריות

תל-אביב, 13.1.2011

לגב' אורלי פרומן

המנהלת הכללית, משרד התרבות והספורט

תל-אביב

ג.נ.,

שתי הערות בעניין התמלוגים בגין השאלת ספרים בספריות:

1. לאחר שאיחרתם בתשלום התמלוגים הנ"ל ביותר משנה – מוזרה היתה הבהילות שלכם לקבל תשובה על השאלות ששיגרתם לנו תוך יומיים-שלושה. את החוזר קיבלתי ב-11.1.2011 ודרשתם שאשיב עליו לא יאוחר מאשר עד ה-13 בחודש. למרות חוסר הטעם וההגיון שבדבר, עמלתי על השגת כל התעודות הדרושות ושלחתי את המסמכים הנוגעים לי, ולרעייתי אידה צורית-מגד, ביום הקובע, בפקס. אצפה למקדמה, בתקווה שתגיע אלינו לפני צאת השנה.

2. דרישה שאני שומע עליה בפעם הראשונה מאז הייתי מקבל תמלוגים בגין השאלת ספרים – היא להעביר אליכם צילום של שיק (!), כדי לאמת את הפרטים שמסרתי על חשבוני בבנק. עד כדי כך מגיע חוסר האמון ביושרם של סופרים! ליתר ביטחון שהסופרים לא ירמו אתכם – הייתי מציע שבפעם הבאה תדרשו מכל אחד מהם תעודת יושר מן המשטרה, חתומה בידי עו"ד מוסמך.

בברכות,

אהרן מגד

* * *

אהוד, לידיעתך,

טילפנתי הבוקר [19.1] אל הגברת תטי אינגדייהו ממחלקת הספריות במינהל התרבות ושאלתי אותה מתי ישולמו המקדמות בגין השאלות בשנת 2009 – והיא אמרה לי שהם עדיין "לא גמרו לאסוף את הנתונים." שאלתי אותי לאיזה נתונים היא מתכוונת, הרי את הנתונים אספו כבר לשנת 2008, צריך רק לראות כמה שולם אז, ולתת חצי מזה, מדובר הר רק במקדמה. אז היא אמרה: "אבל לא כל הסופרים שלחו את טופס הבקשה לקבל את המקדמה ואין טעם לעבוד לפני שכל הטפסים מגיעים."

אפשר להסיק מזה שכל עוד אחרון הסופרים לא ישלח את הטפסים, נמשיך לחכות. חלם? שערורייה? לא חשוב איך קוראים לזה, העיקר שהיא לא ידעה להגיד לי מתי סוף-סוף תשולם המקדמה, כך שעל תשלום מלא של התגמולים אפשר רק לחלום.

ועוד הבטיחו שיקדימו את התמלוגים לשנת 2010. להבטיח לא עולה.

בברכה,

עפרה גלברט-אבני

* * *

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות

חלק שני

עוד בטרם מסתיים הקרב על חוף כפר-ויתקין נקרא משה בדחיפות לבן-גוריון ולמטכ"ל, ומוטלת עליו משימה חדשה: לטוס לארה"ב עם יוסף הראל ולשמש משמר כבוד לארונו של הקולונל דוד מרכוס, שעתיד להיקבר בטקס צבאי בבית-הספר לקצינים ב"ווסט-פוינט". מרכוס, קצין יהודי ששירת בצבא האמריקני, התנדב לבוא לישראל, התמנה למפקד ירושלים, ונהרג בשוגג על-ידי חייל ישראלי כאשר יצא מאוהלו בלילה.

מדוע דווקא משה? אולי משום שהוא מסמל בהופעתו, עם הרטייה, את הלוחם העברי מהגזע החדש, ואולי משום שהוא יודע אנגלית ומנוסה במגעים עם אנשי-צבא דוברי אנגלית; ושמא יש מי שחש שאין הוא רק חייל ומושבניק, אלא יש בו תכונות של מדינאי.

לנסיעה הזאת לוקח עימו משה את רות. כותב תולדות חייו, שבתי טבת, מתאר את הטיסה הארוכה: "להטסת גופת הקולונל מרכוס חכרה ממשלת ישראל מטוס תובלה. ארון המת נקשר לטבעות שברצפה, כמו מכלי הדלק שלידו. לארבעת הנוסעים היה מרחב רב, אולם לא מושבים. הם הוצרכו לדאוג בעצמם למקום תנוחה ביום וליצוע שינה בלילה. לבסוף נמצא כי המקום הנוח ביותר היה ארון המת, אם לישיבה ואם לשכיבה. הנשים מיאנו לנוח מעל הגופה. ואילו משה והראל פרשו על הארון שמיכות ועשוהו מושב וספה. האגדה מספרת, כי בלילה נבעתו לשמע רחש בתוך הארון. בדומה ללורד נלסון, שגופתו שומרה בחבית יי"ש שהשמיעה התפוקקויות שנחשבו לקולו המדבר, כך חשבו משה והראל כי מרכוס חי ומדבר אליהם. לפי משה, אכן הבדלי הטמפרטורות גרמו לכך שהארון יתפוקק בקול, אבל לא הוא, ולא הראל, חשבו אפילו לרגע אחד שמרכוס קם לתחייה."

המאורע החשוב ביותר שקורה למשה בניו-יורק הוא פגישתו עם קצין לשעבר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, גבר גבוה ומצולק קרבות ושמו אייב (אברהם) באום. משה מספר לאייב על התמוטטות ההתקפה הסורית בדגניות לאחר הישמע קול התותחים, ועל הנסיעה הלילית לצמח הריקה. למשה עדיין לא ברור לגמרי מה יהיה תפקיד גדוד הפשיטה הממונע שלו. האם מדובר בגדוד שיבצע פשיטות עמוקות בעורף האוייב, או בגדוד איכותי, שישמש חוד החנית בהתקפה חזיתית רגילה?

פעולתו הנועזת ביותר של אייב היתה פשיטה בראש טור משוריין לעומק קווי הגרמנים, לשם שחרור שבויים. הפשיטה נכשלה בדרך חזרה, ואייב נפל בשבי, ואולם אומץ-ליבו היה לשם-דבר.

עתה מקבל משה מאייב מעין קורס מזורז בתורת הקומנדו: הדברים החשובים ביותר בהתקפה הם המהירות, התנועה וההפתעה. עדיף להסתכן ולפרוץ בטור ממונע לתוך עורפו של האוייב, אפילו במחיר ניתוק זמני מכוחות העתודה, מאשר להתקדם צעד אחר צעד בחזית רחבה ותוך חיפוי הולם. יש להשתדל לנוע כל הזמן, ולנצל את ההשפעה הפסיכולוגית של מכת האש הפתאומית, שבאה מכיוונים בלתי צפויים. יש לשלוט על הפעולה בשעת הקרב עצמה, ולכן על המפקד להימצא בקו החזית הקדמי, או באחד מכלי הרכב הראשונים שבטור הפורץ. תפקיד כוח הקומנדו הוא לערער את חזית האוייב, להלום בו, לבלבל את מערכותיו ולשבשן – ולדהור הלאה. לא להתחפר ולא להיעצר. את השלמת הכיבוש יש להשאיר לכוחות האחרים, הפועלים חזיתית ומטהרים גזרה אחר גזרה.

ככל שהדבר נראה דמיוני, ואולי גם לא רציני, עתיד משה לדבוק בעקרונותיו של אייב באום ברוב מהלכיו הצבאיים בעתיד, ולימים אף לעצב ברוח זו את צה"ל ולהותיר בו את חותמו כרמטכ"ל. בתקופה של ראשית המדינה ומלחמת העצמאות נדרשים אנשים להגיע להכרעות מהירות – לא שגרתיות ולעיתים גורליות – בנושאים שבתקופה נורמלית לומדים אותם ומתכוננים לקראתם במשך שנים.

הארגזים שעליהם מניח משה את המזרנים והשמיכות בטיסה הארוכה בחזרה לארץ, נושאים בתוכם הפעם את שטרות הכסף הישראלי הראשון, שהודפסו בארה"ב עבור המדינה הצעירה.

*

משה חוזר ארצה בליל שבת, 9 ביולי 1948, היום שלפני תום ההפוגה, שעתידה להיקרא בשם "ההפוגה הראשונה". עוד באותו ערב הוא מגיע לגדודו, ומתברר לו שזה נערך ליציאה מתל-ליטווינסקי לכפר-סירקין, כדי להשתתף במבצע "דני", העומד להיפתח למחרת, בשבת בבוקר. על גדוד 89 הוטל בשלב ראשון לכבוש את שני הכפרים הערביים קולה וטירה שמדרום-מזרח לפתח-תקוה. הכפרים בנויים על רכס הגבעות הראשון, שממנו והלאה נמצאות רמאללה, לטרון וירושלים. מן הכפרים הללו דרומה נמצאים בית נאבללה, דיר טריף, לוד ורמלה שבידי הערבים, ובית-הספר החקלאי בן-שמן, הנצור בתוכם. זה האזור שבו עובר כיום הכביש המהיר לירושלים, בקטע שבין נמל-התעופה בן-גוריון לבין הכניסה לעמק איילון.

הסמג"ד יוחנן פלץ, יליד פולין, הוא לוחם ותיק, שהיה מייג'ור (רב-סרן) בצבא הבריטי ומפקד פלוגה בבריגדה היהודית. אין בצה"ל רבים בעלי ניסיון קרבי כשלו, והכשרתו הצבאית הסדירה עולה על זו של משה. בהעדרו של משה הוא עורך תוכנית התקפה כמקובל, שיש בה ריכוך היעד במרגמות של שלושה אינץ' והקצאת גזרת הסתערות לכל פלוגה, עם חיפוי מהעורף.

לאחר שהוא מוסר למשה את תוכנית ההתקפה הולך יוחנן לישון, כדי לאגור כוח ליום המחרת. אך לא איש כמשה, ה"צבר" בעל הביטחון העצמי, שראה את הערבים נפחדים משלוש יריות תותח בקרב על הדגניות, שעבר שבוע לפני כן קורס מילולי מזורז בתורת הקומנדו, אצל אייב כהן בניו-יורק – לא איש כמוהו יאמץ תוכנית התקפה שמרנית, שאינה הולמת גדוד קומנדו עברי הנלחם בערבים. הוא אוסף את המפקדים ומודיע להם, שהפריצה תיעשה ללא פיצול כוחות, אלא כל המכוניות והזחל"מים ינועו בטור אחד קדימה, במלוא עוצמת האש, מבלי לעצור, ואם יצליחו – יעלו דרך רמאללה עד לירושלים!

משה נוסך קסם ותחושת ביטחון בלוחמיו. אנשים הולכים שבי אחר חיתוך הדיבור הנהללי שלו, עם הרי"ש המתגלגלת, רכה וגרונית כאחת, עם החיוך המסתורי והמפחיד-קמעא. הם חשים שהאיש הלא-איכפתי הזה, האדיש לסכנות, אינו מגלה את כל אשר על ליבו, ובעודו מדבר הוא כבר יודע מה עשוי להתרחש בקרוב. כאילו יש לו השפעה או ידיעה אינטואיטיבית על העתיד.

הוא יודע שהוא מסתכן. מקצת הלוחמים, אולי גם הוא, ייפצעו מחר. יהיו גם הרוגים. אבל בהתקפה חזיתית "על-פי הספר", שאין בה מיסוד ההפתעה, הפריצה וההפחדה – עלול הקרב להימשך זמן רב יותר, וההכרעה תושג במחיר נפגעים רבים יותר.

למחרת, בשבת, השכם בבוקר, מסתער הגדוד על הכפרים הסמוכים: אומזירה, טירה וקולה. אומזירה נופלת לידיהם ללא התנגדות, ואולם תוכניתו של משה לפריצה מהירה הלאה, ללא ריכוך במרגמות, נתקלת באש חזקה של הלגיון הירדני. טור הזחל"מים נתקע. משה מבקש עתה, באיחור, את סיוע המרגמות. יוחנן, בסכנו את חייו שוב ושוב, מצליח להפעיל את המרגמות כנגד קולה, ואולם משה מרגיש שבכך אין די. "כל הגדוד חדל להתקדם," הוא מספר. "לא היה ביטוי ליכולתו הקרבית. במקום להטיל את מלוא משקלו של הגדוד באש ובהסתערות, נבחו רק חצי תריסר מרגמות."

משה נדרש להכרעה מהירה. זחל"מים אחדים כבר מתחילים לנוע אחורה, לתפוס מחסה. הוא יוצא מרכבו, רכב בעל שריון קל, מזלזל ביריות השורקות סביבו, ובו-במקום פוקד על הכוח "להפסיק להתמזמז" ולפרוץ קדימה, כשהוא עצמו מוביל את חוד ההתקפה לעבר טירה. מוכרחים להסתכן. ברביצה על המקום ובחילופי אש עם האוייב, ללא הכרעה, יפלו יותר קורבנות ובלא שתושג המטרה.

בתוך שעה וחצי נכבשים שני הכפרים הנותרים, אף כי לא בקלות, ותוך פעולת איגוף והרעשה נוספת של המרגמות. "מתברר כי משה טעה בהערכתו," כותב שבתי טבת, "אבל לא הרבה. המחיר ששילמה פלוגה ב' בכיבוש קולה והצומת היה חמישה פצועים בלבד."

*

ואולם, עוד קודם שמסתיים הקרב על קולה, נקרא משה בדחיפות לתל-אביב, להתייצב אצל בן-גוריון, שטרם פגש בו מאז שב ביום האתמול מארה"ב. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, דורש מרב-סרן משה דיין לעזוב מייד את הפיקוד על גדודו ולהתמנות למפקד גזרת ירושלים, בדרגת סגן-אלוף. כוחות האצ"ל והלח"י בעיר אינם מקבלים את מרות הממשלה. הם טוענים שהממשלה מוכנה לאמץ את החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947, ולפיה ירושלים היא אזור בין-לאומי, שאינו נתון לריבונות ישראל אלא לחסות האו"ם. לכן לא יתפרקו מנשקם עד שתחליט הממשלה לספח את ירושלים, ואז יחול החוק הישראלי גם עליהם.

המצב בעיר קשה. המפקד הנוכחי אינו נמרץ דיו. בן-גוריון מקווה, שמשה יצליח לשנות את המצב בירושלים כמו שעשה בדגניה, ואולי יביא גם לכיבוש העיר העתיקה, ובעיקר הרובע היהודי.

משה בן שלושים ושלוש, אב לשלושה ילדים קטנים. אחיו הצעיר נהרג. אמו השכולה חרדה יום ולילה פן יאבד לה גם בנה השני במלחמה. ואולם חרף האפשרות לעבור לתפקיד מסוכן פחות, וגם להתקרב בדרגתו לשאר המפקדים בני-דורו, מסרב משה בתוקף ואומר לבן-גוריון:

 "עדיין לא נלחמתי. הבוקר התחלנו את הקרב הראשון, ואני לא מוכן להיפרד מחיילי ומתפקידי כמפקד גדוד קומנדו, שנלחם ממש בראש אנשיו. בירושלים יהיה עלי להורות לאחרים להילחם. כאן אני עושה זאת בעצמי."

והוא מקבל ארכה מבן-גוריון – לשוב לגדוד 89 רק עד תום מבצע "דני".

*

לפנות-ערב חוזר משה מתל-אביב, בג'יפ, דרך פתח-תקוה ווילהלמה לכיוון דיר-טריף. זהו כפר ערבי נוסף שנכבש על-ידי גדודו, ומקומו ממזרח לשדה התעופה לוד, כיום נמל התעופה בן-גוריון. היום כבר החשיך, ומשה עוד עושה את דרכו מזרחה. לפתע הוא נקלע לדרך-עפר צדדית ונטושה, וקרוב לוודאי ממוקשת, ממש על גבול החזית של אתמול. אם ימשיך – רבים סיכוייו לעוף השמימה. הלילה ליל קיץ חמים, ואצלו נצטברו חוסר גדול בשינה ועייפות רבה מאז שובו מהטיסה הממושכת והמתישה במטוס התובלה היישר אל שדה הקרב. משה מחליט לחכות לאור ראשון ושוכב לישון בשדה דורה סמוך.

חרף היותו מפקד גדוד פשיטה ממוכן, הנלחם כבר על גבי זחל"מים וכלי-רכב בעלי שריון קל, "לא היה לי דבר קרוב ומרגיע מן האדמה. החום השופע ממנה, החול והעפר התחוח, המחסה והמסתור שבקפליה – היו לי כבני משפחה. בלי חציצות ובלי בגידות. אפשר לסמוך עליהם בקרב ולהניח את הראש על כתפם למנוחת לילה."

עם אור ראשון מצליח משה להגיע אל אחת היחידות של הגדוד ופוגש את יוחנן, סגנו, ישן על הקרקע בחורשת זיתים. כל הלילה רץ יוחנן ממקום למקום, לארגן את פריסת הגדוד, ועתה ניצל את השעות המעטות שנותרו לו למנוחה. בעודו מנומנם הוא מספר למשה מה מצב הגדוד ואחר שב לישון, כי נותרה עוד שעה להשכמה.

משה רותח מכעס. "הגדוד, במקום שיהיה אגרוף-ברזל מרוכז, יורק אש ומסתער – מפוזר ומפוצל למשימות שמירה על הכפרים הערביים שכבר נכבשו."

לדעת משה, גדוד קומנדו חייב להישאר קומנדו – להסתער ולחתוך בגזרת האוייב כבסכין חדה, ואילו השמירה על השטחים שנכבשו, אפילו ספיגת התקפות-הנגד הקשות, מלאכה זו צריכה להיות מוטלת על יחידות אחרות. הקומנדו אינו מתפצל אלא עובר מגזרה לגזרה, כובש ומוסר לאחרים.

כאשר מתעורר יוחנן, הוא מתפלא למצוא עצמו לבד בכרם הזיתים, מבלי שאיש העירו. מתברר כי בשעה שישן, הודיע משה לכל היחידות לנוע מייד לדיר-טריף, "ושלא ישכחו שמייד זה מייד – אחרי!" – ולהתלכד שוב לאגרוף משוריין אחד. בדיר-טריף נמצאת פלוגת הזחל"מים של הגדוד הנאחזת בכפר, שביממה האחרונה כבר עבר פעם מיד ליד. בעזרת אחד מאנשיו מצליח משה לחלץ משדה הקרב, תחת אש, משוריין ירדני הפוך מסוג "מארמון-הארינגטון", בעל תותח שתי ליטראות, על תחמושתו. המשוריין נפגע מאש הג'יפים של הגדוד. מייד כותבים עליו את השם "הנמר הנוראי" ולומדים להפעילו, כדי שיעמוד בראש הטור המשוריין, שכולל רק זחל"מים, שריוניות קלות וג'יפים.

משה עושה הערכת מצב. במזרח, בגבעות שמעל דיר-טריף, פרוס כוח רציני של הלגיון הירדני, מצויד בתותחים ובמשוריינים נושאי נשק אנטי-טנקי. לנסות ולהכריעו בפשיטת-פתע – הרי זו התאבדות. לעומת זאת במערב, במישור שבלב הפרדסים וכרמי הזיתים, משתרעת העיר לוד.

 "אין לשער כי לוד מבוצרת ומוגנת כראוי בגזרתה המזרחית, הפונה אלינו," מהרהר משה. "הרי כאן המסדרון, המקשר בינה לבין כוחות הלגיון בשטח שמבית-נבאללה ועד רמאללה. ולכן, אם צריך לפרוץ, מוטב לעשות זאת עתה, כאשר לוד אינה מוכנה. אמנם הגדוד ספג אבידות מאז יצא לקרב, אך גם צבר ניסיון והתחזק וביכולתו לבצע את הפשיטה."

והוא אוסף את מפקדי הפלוגות ומודיע בקול רם, כדי שישמעו כל החיילים: "צריך לגמור, וללכת על לוד!" כלומר, אנחנו קומנדו, לא באנו להתמזמז כאן בשמירה על כפרים ערביים כבושים, אלא לעשות את המוטל עלינו ולחזור לבסיס למשימות נוספות. משה חושש, שאם יניח לגדוד להתפרס ולהיתקע בהחזקת קטע של החזית, כמו גדודים אחרים, הוא עשוי לקרקעו, ומי יודע אם ישוב הגדוד להמריא למשימות פשיטה מיוחדות, במסגרת "העתודה המטכ"לית".

בדרך ללוד עובר הטור את בן-שמן הנצורה, שתושביה שמחים עתה עם הסרת המצור. החבלנים מפרקים את המוקשים והמחסום שהגנו על בן-שמן מצד לוד. השעה היא כבר לפנות ערב. משה נותן הסבר אחרון ללוחמיו:

 "אנחנו לא יוצאים מכלי-הרכב ולא תופסים עמדות בשטח. תפקידנו רק לנסוע הלוך וחזור ולירות לכל עבר, כדי לזרוע בהלה בערבים ולגרום להם לברוח. נגרום מהומה ונשתדל להביא לכניעה או לבריחה. בנתיב שנכבוש ימשיכו אחרינו חיילי חטיבת 'יפתח', והם כבר ישתלטו על העיר כולה."

מגיני הפלדה של הרדיאטורים נסגרים. החיילים מהדקים את קובעי הפלדה ופותחים את מכשירי-הקשר. בבת-אחת מותנעים כל המנועים ויוצרים רעש בלתי רגיל. בראש השיירה עומד "הנמר הנוראי" בעל תותח שתי הליטראות, המכוון לעבר לוד, ואחריו הטור כולו, הנראה למרחוק; קצהו, שני ג'יפים, נמצא עדיין בתוך בן-שמן ומטעה את הערבים לחשוב שכלי-רכב רבים נוספים עתידים לצאת נגדם. הרעש האדיר נשמע היטב בלוד הסמוכה, במשך דקות רבות, ויוצר בהלה בקרב ערביי העיר. יש סברה, שבריחתם מתחילה טרם יציאת הטור לדרכו.

 "ככה זה כשנלחמים עם ערבים," משוכנע משה מאז הקרב על הדגניות: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

משה נמצא בפלוגת הזחל"מים, מייד אחרי "הנמר". לדעתו, חייב מפקד גדוד קומנדו להימצא קרוב לראש הטור, ולא מאחור, וזאת כדי לנסוך אומץ בחיילים וגם כדי להתאים את פקודותיו לכל מצב משתנה.

רק עכשיו, לאחר שהרעש עשה את שלו, ניתנת הפקודה לזוז.

המרחק מבן-שמן עד הכניסה ללוד אינו רב. "הנמר", בראש הטור, יורה מתותחו ומחסל עמדות. בכניסה ללוד חצוי הכביש בתעלה נגד טנקים. אש חזקה ניתכת לעבר הטור, "הנמר" נעצר, ואחריו כל השאר. על-פי ההוראות מתפרסים מייד כלי-הרכב לצדדים, ופותחים בירי לעבר האוייב. משה חש שהעצירה הזאת – מול קו ההגנה של האוייב, וללא אפשרות לפריצה – מסוכנת מאוד. בתוך היריות הוא יורד מרכבו, מסתכל סביב, רואה דרך-שדה צדדית העוקפת את התעלה, ומכוון במו ידיו את הטור לדרך זו, כדי לפרוץ ממנה אל העיר. כדור אחד – והוא עתיד להישאר בזיכרון הלאומי כגיבור הפשיטה לסוריה, שנפל בראשיתו של מבצע "פרטיזני", שסופו עדיין לא ברור.

 "מה יהיה אם הדרך ממוקשת?" שואלים אותו.

 "אז תעופו למעלה!" הוא משיב בקור-רוח. בשעת הקרב הוא פועל בצלילות עילאית. ברור לו שהסכנה שבעצירה מול אש האוייב גדולה פי כמה מהסיכון של המיקוש.

למרבה המזל אין מוקשים בדרך הזאת, וכל הטור נע בדרך הצרה ומתקרב לעיר כשהוא עובר תעלות ומנפץ מחסומים. הג'יפים המצוידים במקלעים יורים כל הזמן לצידי הדרך ומרססים את משוכות הצבר שלאורכה.

אש כבדה ניתכת על הטור ממצודת המשטרה הבריטית לשעבר, מסוג "טיגרט", ברחוב הראשי בלוד. אך הטור ממשיך לירות לכל עבר, ובחודרו ללב העיר נתקפים הערבים בהלה. הם בטוחים שהעיר נכבשה בידי הישראלים. "הנמר" פונה ימינה לצד אחד וממשיך במלחמתו לבד, ואילו הטור חולף על פני לוד, עובר מצודת משטרה נוספת שבין לוד לרמלה, העומדת כיום במרכז כלא רמלה, וממשיך עד תחנת הרכבת יפו-ירושלים, בכניסה המזרחית לרמלה, שם הוא נערך לחנייה קצרה.

ג'יפ אחד נפגע מרימון, שהושלך אליו מבניין המשטרה, ונותר בוער מאחור. לידו נשארים חיילים פצועים. יש גם ארבעה הרוגים. חלק גדול מכלי-הרכב נפגעו – יש חורי כדורים ברדיאטורים, שכבר רותחים, וצמיגים נקובים.

עתה בא החלק היותר קשה של הפריצה – לעשות את כל הדרך חזרה, לאסוף את הפצועים וההרוגים, לחצות שוב את לוד ולשוב לבן-שמן. ברמלה עצמה אי-אפשר להישאר, כי כוחות הלגיון הירדני כבר מתארגנים למכת-נגד.

הטור מתניע ועולה צפונה באותה דרך ממש. הוא נתקל שוב במכת אש ליד מבצר המשטרה בין רמלה ללוד. ההגנה היחידה היא האש הבלתי פוסקת שהטור מייצר מהזחל"מים, מהשריוניות ומהג'יפים, וזאת כדי שהלוחמים הערבים לא יוכלו להרים ראש. "תקוותנו היחידה לחזור היתה תלויה באש המדוייקת שלנו," מספר משה. "התפרסנו, יצאנו מן הזחלים כדי לאסוף את הפצועים ואת ההרוגים. לא היה צורך להאיץ באיש. כולם נשכו ככלב בוקסר המחזיק בשיניו בלי שים לב למהלומות שהוא סופג."

בתוך הנסיעה שומע משה בקשר את דב הבלונדי, המודיע שחיילי הלגיון כבשו מידי פלוגתו את דיר-טריף. דב מבקש עזרה. במידה מסוימת היתה זו קלות דעת מצד משה להפקיר את דיר-טריף ולצאת לפשיטה על לוד ורמלה, כאשר הוא עצמו אינו מובטח מעורפו במזרח. כיצד יעזור עתה לחייליו, כאשר הוא עצמו בראש הכוח הנשחק והולך? בכל זאת הוא מצליח לעודד את דב, ובייחוד כאשר מתברר לו, שדב אינו מוכן לסגת. ואכן, דב אוסף את שרידי הפלוגה והם כובשים מחדש את דיר-טריף. זו פעם שלישית שהכפר נופל בידי צה"ל מאז החל מבצע "דני".

בהגיע הטור חזרה ללוד מצטרף אליו "הנמר", שלא נפגע כלל. האש הערבית פוחתת, אך הטור מתקדם צפונה בכבדות בגלל הפגיעות הרבות. כלי-רכב תקינים דוחפים לפניהם כלי-רכב פגומים. ג'יפ דוחף משוריין שמנועו התקלקל, וזחל"ם דוחף את רכבו של משה, ששלושה מצמיגיו ניקבו.

לוד דוממת ותריסיה מוגפים, כאילו כבר ברור לתושביה שהם חיים בעיר כבושה. היום מחשיך. כאשר מגיע משה לנקודה שממנה החלה הפריצה, במבואה הצפוני של לוד, מצד בן-שמן, הוא מסתכל בשעון – ארבעים ושבע דקות בלבד נמשכה הפשיטה! תשעה לוחמים נהרגו, שבעה-עשר נפצעו. כולם נאספו וחולצו, ורק ג'יפ בוער אחד נעזב. כוח של חיילי פלמ"ח מחטיבת "יפתח" כבר מחכה להשלים את ההשתלטות על העיר, לאחר שהחזית הערבית התמוטטה כמעט כליל.

בחולפו על פני המחסומים המנותצים והעמדות העזובות של הערבים חוזר הטור הממונע של גדוד הקומנדו 89 לבן-שמן.

עוד באותו לילה פוקד משה על הגדוד, כנראה על דעת עצמו, לחזור לבסיסו במחנה תל-ליטווינסקי. לילה שלם תועים הלוחמים בשדות, רכב אחד עולה על מוקש, ויש הרוג ופצועים. רק לפנות-בוקר שב הגדוד לבסיסו, חבוט, פגוע ומוכה. שמונה-עשר חיילים נהרגו בשני ימי הקרב. יש פצועים רבים, רובם מקרב המפקדים, ומצב כלי-הרכב רע מאוד; רובם זקוקים לתיקון.

בחצות הלילה עוזבים חיילי הלגיון את העיר. למחרת, יום שלישי, 12 ביולי, נכנעות לוד ורמלה לצבא הישראלי.

כך תם יום הקרב העיקרי, ובעצם – ארבעים ושבע הדקות המכריעות, שבהן קונה לעצמו רב-סרן משה דיין שם עולם בתולדות מלחמת העצמאות; זאת לצד אלופי צה"ל, רובם בני-גילו, המופקדים על חטיבות וחזיתות שלימות. למעט קרב נוסף – שבו הוא מפקד על גדוד הקומנדו 89 בכיבוש הכפר כרתיה בחזית הדרום, בלילה שבין 1 ל18- ביולי – מסתיים עיקר תפקידו הקרבי של משה בפשיטה על לוד ורמלה; הקרב החשוב הראשון וכמעט גם האחרון שהוא מנהל בעצמו, בעומדו בראש חייליו. בכל שאר דרכו הצבאית והביטחונית, בשנים שתבאנה, יישם משה את לקחי הקרבות שהשתתף בהם בעשרת הימים הללו, שבין ההפוגה הראשונה לשנייה, אבל שוב לא יוליך את הלוחמים לקרב בקו הראשון אלא ינהל אותם כמפקד, כמצביא וכמצביא עליון: רמטכ"ל מבצע "סיני" באוקטובר 1956, ושר הביטחון במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת "יום הכיפורים" ב-1973.

*

"נוכחותו בבית היתה פיזית מאוד." מספרת יעל. "תמיד נישק אותנו על השפתיים, חיבק וליטף אותנו. שלושתנו היינו מטפסים למיטתו כאשר היה נח, והוא היה מוצא רגע של פנאי לשחק איתנו משחק אהוב עלינו, להקשיב לסיפורינו, ולספר על מה שעבר עליו. מעולם לא חשדנו כי נשיקת הפרידה שלו עלולה להיות האחרונה, כי בזמן ההוא נראה כה מוגן ובלתי פגיע."

*

ב-15 ביולי נקרא משה אל בן-גוריון ומספר לו על הפריצה ללוד ועל אבידות הגדוד. שבתי טבת מספר, כי בן-גוריון התרשם מדבריו והכניס ליומנו את פרטי הפעולה, אולם לא קיבל את דברי משה, כי הפעולה בלוד צריכה לשמש מעתה דוגמה לדרך הלחימה של צה"ל. לדעת בן-גוריון היתה זו הצלחה חד-פעמית ולא דרך או שיטה חדשה. "ככה לא עושים מלחמה!" הוא אומר למשה, אך משה אינו משתכנע.

לא כולם מתפעלים מהפשיטה על לוד ורמלה, ויש הרואים בה הוכחה נוספת להיותו של משה פרא אדם חסר אחריות, וללא השכלה צבאית פורמלית, המסתכן ומסכן אחרים; אינדיווידואליסט חסר משמעת, שאי אפשר לסמוך עליו. לדעת ראש אג"ם, האלוף יגאל ידין: "חיזקה פריצתו של משה ללוד את הרושם של בן-גוריון, כי משה הוא בעצם פרטיזן." ידין כועס על עצמאותו היתרה של משה ועל הסתלקותו המהירה של הגדוד מזירת הקרבות, ואולם הוא אומר: "אין דבר מצליח יותר מהצלחה!"

 "הפרטיזן" משה מוכנס בעול, ודווקא משום נועזותו. בן-גוריון מודיע לו, כי מייד עם תחילת ההפוגה השנייה, ב-18 ביולי 1948, עליו לקבל לאחריותו את חזית ירושלים. משלחת קצינים מגדוד 89 באה לבן-גוריון ומבקשת שלא לקחת את משה, או לפחות שכל הגדוד יעלה איתו לירושלים. הקצינים אומרים שמשה קנה את ליבם בזכות הליכתו לקרב בראש הגדוד, והודות לכנותו ולדיבורו הישיר אל החיילים. "חיזקתם אותי בדעתי," משיב להם בן-גוריון. "ירושלים זקוקה למפקד קרבי טוב, והיא קודמת לכל מקום אחר."

ב-23 ביולי 1948 מתמנה משה למפקד ירושלים ולמח"ט חטיבת "עציוני", הפרוסה בעמדות לאורך החזית העירונית. העיר עדיין מוקפת כמעט מכל עבריה. ב-1 באוגוסט הוא מתחיל בתפקידו החדש.

המשך יבוא

* * *

לאהוד השלום,

קראתי את "סיפורו של משה דיין'' מפרי עטך (את הספר המקורי ולא את הפרקים המתפרסמים בהמשכים ב''מכתב העיתי''), והופתעתי לגלות שגם אתה, כמו משה דיין עצמו בזיכרונותיו, וכמו יעל דיין בספרה על אביה ומשפחתה, מתעלמים מאחד הפרקים המעניינים והפיקנטים בתולדות האיש ומשפחתו – הפלגתו של אסי דיין הנער בסירה לקפריסין בתחילת שנות ה-60' – עם האקדח ש''נטל ללא רשות'' מאביו. היש סיבה לדבר?

בברכה

אלי תבור

אהוד: הבעייה שלי בכתיבת "אומץ" לא היתה חוסר חומר על דיין אלא עודף עצום שמתוכו היה עליי לעצב ספר בגודל מסויים, כפי שהוזמן אצלי, ספר ייחודי בכך שהוא מספר על דיין מלידתו ועד מותו. לכן התרכזתי בעיקר, חילקתי מראש את הספר לפרקים וכתבתי כל פרק במקומו מבלי לעבור את המיכסה שקצבתי לו, לבד מהפרק על מלחמת יום כיפור, שהוא כפול בגודלו. ממה שלא הכנסתי היה אפשר לעשות עוד ספר.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סרט קולנוע מקסים, הנמשך 132 דקות, הוא "הסיפור על פי בארני" על פי הרומאן של הסופר היהודי-קנדי המנוח מרדכי רייכלר, ומככבים בו דסטין הופמן, שכבר זכה בעבר באוסקר, וכן פול ג'יאמטי ומיני דרייבר, שניהם מועמדים לאוסקר על משחקם בסרט הזה. ג'יאמטי כבר קיבל השבוע את פרס "גלובוס הזהב" על משחקו בסרט.

השלישייה הזו, וכל השחקנים והשחקניות הסובבים אותם, מגישים משחק מופלא ומשכנע, מלא הומור, עצב, אהבה והפתעות. מיני דרייבר בתפקיד מרים, אשתו השלישית של בארני, הוא פול ג'יאמטי – היא מקסימה. ממש להתאהב בה. כאשר היא שוכבת ערומה על מיטתה, שדיה טמונים במזרן ורק מניעה פעם אחת הלוך וחזור את התחת הקטן והמשגע שלה, הנתון בתחתונים דקים – זה אחד הקטעים הארוטיים החזקים והעדינים ביותר שראיתי בחיי. היא אישיות מקסימה, קורנת, מזכירה לך את אהבות נעוריך. ומולה פול ג'יאמטי המוזנח-לרוב, השתיין, המקסים, הלא-יפה, המדהים – איזה זוג קולנועי קלאסי! הלב נכמר למראה פרשת היחסים ביניהם ויש ממש רצון לבכות בסצינות אחדות.

ועימם דסטין הופמן, המשחק את אביו של בארני, שוטר יהודי בגימלאות. איזה משחק. איזו גדולה. שווה כל רגע שהוא מופיע. בקיצור, את התוכן לא נספר לכם, אבל רוצו לראות את הסרט היהודי הנהדר הזה! ראינו אותו לפני שלושה ימים ועדיין הוא בתוכנו כאילו לא יצאנו ממנו. ואסור להחסיר בו שום פרט, כי יש בסרט גם מימד בלשי. לדוגמה, איך שרידי גופתו של סופר שיכור ומסומם, שדפק את אשתו השנייה של בארני וטבע למחרת באגם, (ובארני הואשם ברציחתו אלא שהגופה לא נמצאה) – שרידים אלה נמצאים לאחר שלושים שנה במרומי היער הצופה לאגם?!

* עובדי לשכת הנשיא בירושלים שמו לב לתופעה מוזרה, כל אימת שנכנס גבר ללשכה ומוצא עצמו בה לבדו – הוא נתקף עווית מוזרה, נשען בגבו לשולחן פורם מכנסיו שולף אברו ומתחיל לשפשף! הם קוראים לכך "הסינדרום הַפַּרְסִי".

* צביקה שטרוסברג, בני ברק: "ט"ו בשבט הוא חג לעצים, ראש השנה לאילנות. זהו חג חשוב ובעל משמעויות רבות הקושרות את עם ישראל אל הארץ ואל פרייה. בשנים האחרונות מתחדשת משמעות נוספת של החג והיא הקשר שבין ט"ו בשבט לאיכות הסביבה, לשמירה על הארץ בה אנו חיים והצומח בה. אני מאחל חג שמח וטעים!"

* גם אנחנו רוצים סיבוב על כַּרימה אל מחרוג', היפהפייה עוצרת הנשימה, בווילה של בן-גילנו [74] ברלוסקוני ליד מילאנו, שם הוא מזיין בעזרת אתנן נאה קטינות מרוקאיות פתוחות לרווחה שמתמחות בקוסקוס קשישים.

* סטף ורטהימר: "אם כולם ילמדו רק כדי לדעת, לא נהיה על המפה. אני מפחד מכמות עורכי הדין שמתפרנסים מבעיותיהם של אחרים ואני מעריך את הבחור שמכין סנדוויצ'ים יותר מאשר את המנכ"ל שנוסע ביגואר. למה הצעירים חולמים על כיסא של מנהל ואף אחד לא עובד?" ["ידיעות אחרונות", "7 ימים", 14.1.11].

* מי אמר "צריך להפסיק כל הזמן להתנצל ולפחד, צריך להגיד את האמת ולא למצמץ. במזרח התיכון החלשים לא שורדים. רק החזקים שורדים." – דוד בן גוריון? אברהם שפירא? משה דיין? נתן אלתרמן? יצחק שדה? צ'ארלס דארווין? ריצ'רד מיינצרהאגן? וינסטון צ'רצ'יל? עזמי בשארה? מיכאל הלפרין? יוסף חיים ברנר? – לא. אביגדור ליברמן. [בראיון עם שמעון שיפר. "ידיעות אחרונות", 14.1].

מה לעשות, פאשיסט!

* מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: "לכבוד ט"ו בשבט קלה לנו העורך פיצוחים וגם לימד אותנו איך להכין אותם. קודם כול מרטיבים במסננת גדולה ובוזקים מלח על השקדים, הבוטנים והפיסטוק-שאמי, ומנערים ככתוב: 'נעֵרוֹס נערוס פן טיפתרוס על הפיסטוק תישארוֹס!' – מחממים בינתיים תנור-אפייה ל-200 מעלות ופורשים את הפיצוחים בתבנית גדולה, אפשר על נייר אפייה או כסף. בינתיים מכינים באותו אופן, הרטבה והמלחה, את הפיצוחים הקלים יותר –בהם אגוזי ברזיל, מקדמיה, דלועים, אגוזי לוז ומלך, אגוזי פקאן וקשיו. אחרי כעשר דקות מוציאים את התבנית, מערבבים בכף-עץ ושופכים עליה מלמעלה את הקלים-יותר. קולים עוד כעשר דקות, מערבבים ובודקים מדי פעם על ידי הוצאת התבנית וטעימה ממנה, ושמים לב גם לריח הקלייה, ומיד בראשיתו יש להוציא את הפיצוחים ולקררם. כמו שהנשיא פרס אומר: 'פיצוחים טריים אפשר לקלות ולהשחים, אבל פיצוחים שהשחימו מדי אי אפשר להחזיר למצבם הטרי.' בהיותם עדיין חמים, הפיצוחים רכים, אך אם כבר השחימו קצת בפנים, צריך מיד להוציא אותם מהתנור, ולא להתרשם מרכותם. אחרי דקות אחדות בחוץ הם מתקררים ומתקשים וממש מתפוררים בפה. כל החוכמה בקלייה היא למצוא את הרגע המתאים להוצאתם מהתנור בטרם נקלו יותר מדי והשחימו! יש לעורך המכתב העיתי חברים שאינם מוכנים לבוא לבקר אצלו אם לא הכין להם פיצוחים טריים שאותם המליח וקלה במו-ידיו! וכמובן, נשים דדניות כמונו צריכות להיזהר מכווייה בפטמות ליד התנור!"

* אם סיעת "העבודה", המחוזקת מאוד לאחר פרישת ברק ואנשיו – תוזמן להצטרף לקואליציה של נתניהו – היא תעמוד על כך שהמנהיג החברתי פרץ-עם-המשקפת-הסגורה יחזור להיות שר הביטחון, ח"כ שלי יחימוביץ' תהיה נשיאת ישראל הבאה וד"ר אורלי אינס השרה לביטחון פנים וַדשא!

* סוף-סוף הגיע מבקר המדינה הגאון, הנדחף לכל חור תקשורתי אם צריך או לא צריך – לאחת מפסגות חייו, הוא – למרות שאין זה כלל מסמכותו ומתפקידו, יקבע אם יכהן האלוף יואב גלנט כרמטכ"ל הבא של צה"ל ואם לא!  – אכן, רמטכ"ל מרוט-נוצות יהיה לנו! נתון לסחיטה מתמדת! ת"פ של מיכה, שעימו יהיה כדאי לו להתייעץ גם לפני הפצצת הכורים הגרעיניים באיראן! – מעמד המבקר כיום חזק יותר משל אלוהים בפילוסופיה של ימי-הביניים – כי הוא לא רק נמצא בכל מקום אלא גם כל-יכול!

אכן, לקראת פורים השתא, ממש חגיגה בטהראן, אבל הפוכה! – איך היהודים הטיפשים הללו עושים לנו את כל העבודה! כמה שנאמר – צדק צדק תרדוף ובסוף תיפול בור שחת!

* בשעתו פנו אלינו להציג את מועמדות הרומאן שלנו "ספר הגעגועים" לפרס ספיר. סירבנו  כדי שלא להתבזות. עם זאת עלינו להזהיר את מי מבין תריסר הסופרים שיזכה בפרס הגדול בסך 150,000 שקל – הסכום חייב במס הכנסה, לפחות 25% ממנו! ואחר-כך תקבלו במשך שנים דרישה למקדמות מוגדלות ממס הכנסה כי לא יאמינו לכם שזה היה סכום חד-פעמי. חברנו דן צלקה ז"ל חטף ייאוש לאחר שנתברר לו שעליו להעביר חלק ניכר מסכום הפרס שקיבל – למס הכנסה! פרס שבו זכה פעם בחייו ושהיה אמור לחלצו מבעיות כספיות כבדות.

ואנחנו כבר יכולים לחזות כי ככל שהרומאן יהיה יותר אנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני – יש לו יותר סיכויים לעלות לגמר ולזכות בפרס הגדול!

* מדברי מנהיגת "העבודה" הפילוסופית להיסטוריה ולפסיכולוגיה ח"כ שלי יחימוביץ ["הארץ", 19.1]: "לברק יש נטייה לחשוב שאם מחשבה מסוימת חולפת בראשו, מסולפת או משובשת ככל שתהיה, היא גם המציאות האמיתית. זו תכונה שאופיינית לילדים אבל מסוכנת לגילו ובמעמדו. ההשוואה לאנשים האלה [ב"ג] מגחיכה אותו יותר משהיא מבזה אותם, ואני מזכירה לברק שבן גוריון הלך לגור בצריף רעוע בנגב, שעה שברק גר בקומה ה-31 של אקירוב, בבית עשירים מנקר עיניים ומנותק מהציבור בישראל. כנראה בעיני ברק זה הבדל קטן ולא משמעותי והוא לא ער למשמעויותיו העמוקות. --- הבחירה שלי בנושאים כלכליים היא עמוקה ומודעת, ואני משוכנעת שעוד לפני שיוצאים למלחמה או נאבקים על השלום צריך קודם כל שתהיה מדינה."

איזה מזל יש לנו, שלי, שסכלה כמוך אינה בהנהגת המדינה! אגב, יש לנו מדינה, אבל היא נמצאת בסכנה קיום – ורק מהבחינה הביטחונית. ואילו מהבחינה הכלכלית – גילינו אוצרות כמעט-בידיוניים של גז-ים שממנו יוכלו ליהנות כל המובטלים, הרעבים, הנאנסות, העניים והמסתננים האפריקאיים שלך – וכל זה יקרה עוד לפני בוא המשיח!

* לידיעת כל חברינו באירגוני המחבלים – הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט גר במושב עמיקם שבצפון גר במושב עמיקם שבצפון גר במושב עמיקם שבצפון ואפשר למצוא את ביתו בנקל לפי הקרקע סביבו שחמס מהציבור. עכשיו, לאחר שיחזיר את הקרקע, היא תופקע מיד לצורך בניית המיתקנים להגנה על ביתו מפניכם!

* בפברואר 2011 תימלאנה 6 שנים להיווסדו של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שנוסד בפברואר 2005 ומאז הופיע באופן כמעט רצוף והוא חוגג למעלה מ-600 גיליונות המחזיקים יותר מ-30 עמוד כל גיליון, ונשלחים ליותר מ-2,000 קוראים, בד"כ כל יום שני וחמישי בשבוע. כמו-כן מתקיימות מדי שנה עשרות-אלפי כניסות מ-92 מדינות ברחבי העולם הקורא עברית – לאתר המכתב העיתי שאותו התקין ומעדכן יוסי גלרון, ובאתר יש אפשרות גלישה מיידית לכל הגיליונות החל מהראשון. אנחנו גם שולחים לנמענים מאות קבצים עבריים בנושאים שונים, שאותם אנחנו מציעים ברשימה המתחדשת בכל גיליון. גם נשלחו עשרות תקליטורים של המכתב העיתי לבקשת הנמענים, והכול חינם.

המכתב העיתי ייכנס בחודש הבא לשנתו השביעית. אוניברסיטת בת שלמה רבתי תציין את התאריך ביום עיון שכותרתו: "עריכה אקלקטית בסגנון הסלט" וישתתפו בו אחדים מגדולי הסופרים הקטנים בישראל ואחדים מגדולי הקוראים והכותבים של המכתב העיתי. באותה הזדמנות יוענקו מטעם האוניברסיטה לעורך, וכן לסופר העל-זמני אלימלך שפירא, שניהם מפתח-תקווה – התואר "דוקטור לשם נידח", שבו לא זכה עד כה שום סופר בעולם, ואילו המשורר חיימקה שפינוזה, אף הוא ממוצא פתח-תקוואי, יזכה ב"עיטור הזין והקוס" של המשוררים הנידחים. לקבלת הזמנות יש לפנות למזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. בניגוד לשמועות, לא צריך לדגדג אותה לשם כך.

אפשר באותה הזדמנות לסייר בכרמל השרוף ולהזמין חדרים בבית המלון "יערות הכרמל", ששב לפעול ופותח שעריו לנשים ולגברים מגיל שש-עשרה ומעלה ואוסר כרגיל על כניסת תינוקות וילדים קטנים. האוכל כשר אבל בג'קוזי יושבים יחד זכרים ונקבות, ויש לפעמים גם יפהפיות צעירות שבא לך עליהן אבל הכול נשאר בראש.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,097 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל