גיליון מס' 611

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בשבט תשע"א, 24 בינואר 2011

עם 2 צרופות הצעת הטיול לסין:
תכנית הטיול
טופס הרשמה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ד"ר יצחק בן-דוד: ברק – חוכמה אסטרטגית או תחכום פוליטי?

אלי מייזליש: האמת על תקרית עם חיילי אצ"ל בבית דגון ביום 21.6.1948.

אהוד בן עזר על הספר החדש "קולות שירה", 25 משוררים קוראים 82 שירים, כולל 2 תקליטורים.

תקוה וינשטוק: עיתונות יהודית היסטורית.

אורי הייטנר: 1. האם הרמטכ"ל מושלם? 2. אופורטוניזם וצביעות.

 דרור אֵידָר: שוליים רחבים. // יוסי גמזו: תסמונת האמבה.

רותי האוסמן טרדלר: "כאן במעוז השוביניזם, שמתהדר במילים כמו 'הראש העליון והראש התחתון'..." // יִשְׂרָאֵל הַר: "ומי יכה אותי עכשיו?"

י"ז: הערות לכתבה של זיוה אפטר בעניין הצביטות בתחת של נשים, ותגובתְך.

מוניקה כהן: "נימה שוביניסטית מאוסה" במכתב העיתי.

אלי יזרעאלי על אהוד ברק. // מיכאל רייך: סוּג שֶׁל נְדוּדִים.

דינה קטן בן ציון: "ריח הגשם בבלקן". // איליה בר זאב: המאה ה-21.

משה כהן: הנדון: היתה אידיאולוגיה? – כן!

 משה ברק: הטנדר נסע בזמן אמת רק עם אסתר גמליאלית, תגובה לרות ריכטר.

רון וייס: גדר הביטחון בבלעין הוקמה מזמן ועומדת על מכונה.

דורון גיסין: ה"עבודה" כמשל – מי הבוס?

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שישי: מפקד ירושלים. חלק ראשון. // מרדכי בן חורין: הכבשים מליפתא.

ההתנגדות באמצעות חולשה, מאת זיאד ח'אדש. ציטוט.

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

ד"ר יצחק בן-דוד

ברק – חוכמה אסטרטגית או תחכום פוליטי?

אם אהוד ברק לא היה מתכנן בחוכמה ובשקט את המהלך שעשה ומבצע אותו במהירות – ייתכן שהיו מקדימים אותו יריביו הפוליטיים במפלגה ומספיקים לפעול כפי שתיכננו. ברק טרף את הקלפים ויצר מצב פוליטי חדש בחטף. לזכותם של יריביו ייאמר שפעלו בגלוי ולא הסתירו את כוונותיהם:

אבישי ברוורמן כבר אסף חמש מאות חתימות לכינוס הוועידה והודיע שיתמודד.

בוז'י הרצוג הקדים ואסף חמש מאות חתימות לכינוס ועידה שתבחר בו כיו"ר החדש.

אמיר פרץ, איתן כבל ומג'דלה התכוונו לפרוש מהמפלגה וכבר ניהלו משא ומתן עם ציפי לבני על התחברות עם "קדימה" כסיעה בעלת כוח (ולא כיחידים). חסר להם רק אחד למהלך הזה – דניאל בן סימון שהיסס, אך כבר הודיע על פרישה מהמפלגה.

פואד בן-אליעזר, לכאורה, מקורבו של ברק – כבר בישל עם ברוורמן את החלפת היו"ר – כשהוא, פואד, יכהן כ"יו"ר זמני", ואולי אח"כ ברוורמן יתמודד על התפקיד.

ושלי יחימוביץ' עמדה בצד, שייכת-לא-שייכת; מכינה עצמה כגורם מלכד של הרגע האחרון – ממתינה שהעיתונים יציעו לה את תפקיד היו"ר הגואל של מפלגת-העבודה.

אני מנחש שאהוד ברק, היודע לקרוא מפות טוב יותר מכל אלה שנותרו המומים מאחור, ראה בעצמו את המפה והבין שהמהלכים של יריביו נועדו לשלושה דברים רעים:

* לפרק את הממשלה עכשיו – במצב גיאו-פוליטי וכלכלי-חברתי מורכב מאוד.

* להקדים בחירות כלליות ולהיערך פוליטית, אולי במסגרות חדשות.

* להדיח את ברק כיו"ר המפלגה ולבוא במקומו – ככל שתישאר מפלגה.

אפשר לשער שהמהלך שעשה ברק נועד למנוע את הדברים הרעים האלה למדינה בעת הזו, ולחסוך מעצמו מבוכה מיותרת ושחיקה במאבק בחירות, שאת תוצאותיהן קשה להעריך. יחד עם זאת, אי-אפשר לשחרר את אהוד ברק עצמו מאחריות למצב שנוצר במפלגתו – שבגינו נדחק למצב קשה ונדרש למהלך מורכב, מתוחכם וחד כתער, שהביא להיפוך-מצב.

כתוצאה מכך קרו שלושה דברים טובים מבחינת המדינה:

* חיזוק הממשלה לעת הזאת, שתוכל להתמודד עם אתגרים לא פשוטים.

* סיכוי והזדמנות נוספת למפלגת-העבודה, שחשוב כי תישאר במפה הפוליטית.

* נמנעה הקדמת מערכת בחירות מיותרת ויקרה עכשיו, ללא שינוי מהותי ביחסי-הכוחות.

האם הוא אישית ירוויח מכך מבחינת מעמדו הפוליטי? בטווח הקצר – כן , על אף שעכשיו העיתונות תחבק את מפלגת-העבודה, שתואיל לא להתפרק ושתמשיך לרתק את כולם.

בטווח הארוך – אם יהיה לברק עניין בכך, יוכל להתמיד כמפלגה רק אם ישכיל עד הבחירות לגבש לא רק צוות-אישים אלא גם דרך, בתחומים העיקריים שעל סדר היום. האמת היא שהאזרח הממוצע בישראל מאס בפילוגים ובאיחודים של המפלגות – בעיקר אם הם מתרחשים על רקע אישי בלבד, ללא בסיס אידיאולוגי. תמיד המתפלגים והמתאחדים חיפשו נימוק ערכי-עקרוני למהלכיהם.

אהוד ברק לא כרך את מהלכו בהסבר אידיאולוגי – והבוחר הישראלי עדיין זקוק למסרים ערכיים. עם כל הציניות וההתפרקות של הפוליטיקה האידיאולוגית – הישראלי הממוצע מתרפק על כך ומחפש תכנים שישקפו את השקפת-עולמו. בישראל עדיין מפלגה היא יותר ממנהיג, ומפלגות ללא אחיזה בציבור מבחינת הצרכים האמתיים והערכים, לא החזיקו מעמד לאורך ימים.

המהלך של אהוד ברק וחבריו יכול להיות בעל משמעות אסטרטגית רחבה אם הם ייכנסו לחלל האידיאולוגי הקיים עדיין במרכז המפה הפוליטית בשלושה תחומים: חברתי-כלכלי; מדיני-ביטחוני; אזרחי-דתי.

"קדימה" עדיין לא מילאה את החלל הזה, ו"מפלגת העבודה" כבר לא שם, אך עדיין יכולה לעשות זאת. אהוד ברק זקוק בדחיפות לאישים שיש באמתחתם גם מסר ברור לציבור בתחומים הללו, אם בכוונתו לשרוד כמפלגה משמעותית גם אחרי הבחירות, שיתקיימו כנראה במועדן – בעיקר בזכותו.

* * *

תקוה וינשטוק

עיתונות יהודית היסטורית

 בימים אלה התקיים בספרייה הלאומית אירוע השקה חגיגי של האתר "עיתונות יהודית היסטורית." מעתה יש לעיתונות היהודית בארץ ובעולם אתר אינטרנט:

WWW.JPRESS.ORG.IL

– נגיש לכל מתעניין וחוקר וזאת חינם ללא כסף. אוצר בלום של עיתונים נמצא בספרייה הלאומית משכבר אך רובם בלו מזוקן והתפוררו בין הידיים. לא ייאמן כמה עיתונים יהודים הופיעו מאז שלהי המאה התשע עשרה! הם החלו במערב אירופה ובמרכזה, הגיעו למזרח התיכון וצפון אפריקה והתפשטו עד הודו ופרס.

בראשית המאה העשרים לא נותרו כמעט קהילות יהודיות גדולות ללא עיתונים משלהן. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה העיתונות היהודית בעולם מאות עיתונים. וכפי שנאמר בדפדפת שיצאה לקראת האירוע: "הם הביאו ידיעות טריות, נהיו פה לתנועות וזרמים, קידמו אינטרסים אישיים וכלכליים, שימשו במות ספרותיות והפריחו את ענף הפרסום. רבים מהם דמו זה לזה ורבים אף העתיקו זה מזה אך כל עיתון היה עולם בפני עצמו."

המיזם החשוב הוא תוצאה משיתוף פעולה בין אוניברסיטת תל אביב ובית הספרים הלאומי. הגה אותו ועומד בראשו הפרופסור ירון צור מאוניברסיטת תל אביב. הפרופסור חש לא פעם במצוקת הסטודנטים, המחפשים לשווא חומר לעבודותיהם. כעת מתמלא המחסור הזה. המפעל אינו מוגבל לעיתונים היסטוריים בלבד. אפשר למצוא בו אף את "דבר" ואת "מעריב" לתקופותיהם.

לרגל ההשקה נערכה בבית הספרים תערוכה המייצגת כמה מהעיתונים היהודים בעולם ובעיקר בארץ במאה וחמישים השנים האחרונות.לצד עיתונים מוכרים וידועים מוצגים בה גם עיתונים עלומים שצמחו בשוליים. בין העיתונים – "הלבנון", העיתון הראשון בארץ ישראל בשפה העברית, "הלבנון" קדם לעיתוני בן יהודה והקדים בחודשים מיספר גם את "החבצלת". מייסדי העיתון היו יואל משה סלומון, יחיאל בריל ומיכל הכהן.

מיכל הכהן היה סבא רבא שלי. מיכל יצחק אליהו הכהן (1914-1834) היה איש רב פעלים – ממייסדי שכונת נחלת שבעה בירושלים, מזכיר בבית החולים "בקור חולים" האשכנזי וב"משגב לדך" הספרדי, אך בראש וראשונה היה עיתונאי. מיכל הכהן עלה לארץ עם בני משפחתו בגיל אחת עשרה. הוא נולד ביאסוין ליטה. אביו אליעזר, היה רב הקהילה. סבו היה רבו של הגר"א מווילנה.

האב אליעזר החליט לעלות לארץ אך לא להזדקק ל"חלוקה" אלא להתפרנס מיגיע כפיו. אחרי שלמד בסתר את מלאכת הרצענות יצא לדרך עם רעייתו, שלוש בנותיו ובנו. תשעה חודשים – שישה מהם בסירת מפרש – נדדו בדרך. בתשרי 1844 הגיעו לירושלים. אליעזר הכהן שכר חנות קטנה ברחוב היהודים בעיר העתיקה והחל לתקן נעליים. אולם יוצאי עירו זיהו אותו ודווחו עליו לרבני העיר ואלה הזהירוהו לחדול מהמלאכה: היא אינה לכבודו של רב ועלולה לסכן להם את החלוקה. הם מיררו את חייו עד שפרש ממלאכתו, נפל למשכב מרוב צער וכמה חודשים אחר בואו נפטר.

בנו היתום מיכל למד אצל גדולי הרבנים, בהם הרב שמואל סלנט. הוא נודע כעילוי, נבחן גם בשחיטה ובבדיקה ומצוייד בהמלצות הרבנים יצא עם חבריו יואל משה סלומון ויוסף ריבלין לישיבות ליטא ופולין, מהן הושפע למתינות וסבלנות בענייני דת. לקראת שובם ארצה למדו הכהן וסלומון בקניגסברג שבגרמניה את מלאכת הדפוס. ב-1862 פתחו את בית הדפוס השני בירושלים. (הראשון היה של ישראל ב"ק).

 ב-1863, בראש חודש אדר תרכ"ג, הוציאו הכהן, יואל משה סלומון ויחיאל בריל את "הלבנון" – העיתון הראשון בשפה העברית בארץ ישראל. "הלבנון" הלך בתלם הדתי. הוא פירסם מדור קבוע של חידושי תורה והלכה שכתבו רבני הישוב הישן, התנגד לחידושים בדת וניהל על כך פולמוסים נוקבים עם עיתוני ההשכלה. הוא צידד בדעותיהם של ראשי עדת הפרושים בירושלים: על יהודי ארץ ישראל לעסוק בתורה ולא במלאכה ובהתיישבות חקלאית. (ברבות הימים, משנת 1881, תמך "הלבנון" בתנועת חיבת ציון ועודד עלייה והתיישבות של יהודים בארץ ישראל).

אחר כמה חודשים הלשינו לשלטונות העותומנים על העיתון ועורכיו. "הלבנון" נסגר, סלומון והכהן ברחו עם מכונת הדפוס לאלכסנדריה שבמצרים, וחזרו ארצה כעבור שנתיים, כשפרצה מגפה באלכסנדריה.

מיכל הכהן מכר לסלומון את חלקו בדפוס, ובי"א אב תרכ"ג, 1863, יחד עם ישראל ב"ק ואברהם רוטנברג, הוציא לאור את "החבצלת", העיתון השני בשפה העברית בארץ ישראל. הכהן פרש מ"החבצלת", ובאלול תרל"ד, 1874, יסד עיתון כרוחו – "האריאל".

"האריאל" צידד בהתיישבות בארץ, נלחם ב"חלוקה" ובפרושים ועורר את זעמם של קנאי היישוב הישן בירושלים. בהיותו בלתי מפלגתי לא נתמך משום צד. המדפיס של העיתון התנגד לדיעותיו של העורך וצינזר את דבריו, ולעיתים אף סירב להדפיסם.

הכהן הבין כי עיתונו לא יצלח אם לא יהיה בעל דפוס משלו, וב-1876, תרל"ו, נסע עם שותפו אברהם זוסמן לווינה לאסוף כספים להקמת בית דפוס.

במשפחתי רווח הסיפור כי לאחר יום מתיש בווינה התיישב הכהן על ספסל בפרַטר, גן העיר הנודע, והנה נגש אליו איש קשיש וביקש ממנו אש לסיגריה שלו. לאור הגפרור שהצית ראה מיכל הכהן כי לפניו הקיסר בכבודו ובעצמו. הקיסר פרנץ יוזף אהב לשוטט אינקוגניטו (בעילום שמו) ברחבי הבירה.

 למחרת היה יום פתוח בארמון ובהשתדלות ידידו הרב ילניק נכנס הכהן לקיסר ואמר: "אדוני הקיסר, אמש עשיתי לך טובה והיום אני מבקש שתגמול לי טובה!"

 "ואיזה טובה עשית?" תהה פרנץ יוזף.

 "הדלקתי לך סיגריה." השיב הכהן. "אני יהודי מירושלים ומוציא עיתון בלשון הקודש. אבל אין לי דפוס משלי... אולי אתה, אדוני הקיסר, המכונה 'מלך ירושלים' יכול לסייע לי ולהעניק לי בית דפוס?"

 "האדון מירושלים!" נענה הקיסר, "חזור לעירך ועוד לפני שתגיע תמתין לך מכונת דפוס להדפסת עיתונך."

 וכך היה. כשחזר הכהן לירושלים כבר ציפתה לו מכונת דפוס משוכללת עם כל המכשירים, ומעליהם מתנוסס סמל הנשר ההבסבורגי, מתנת הקיסר. הכהן השתמש בדפוס בכל ימי "האריאל".

 כעבור כעשרים שנה התמזג "האריאל" עם "החבצלת". מנויי "האריאל" קיבלו בתמורתו את "החבצלת". על כל הגיליונות 17-31 של "החבצלת" בשנת 1877 נדפסו שמות העורכים, בהם מיכל כהן וזוסמן שותפו.

* * *

אנחנו מתקנים טעויות

לאהוד שלום רב

 תודה על פרסום הסיפור [גיליון 610, לזיכרה של שושנה דמארי]. יש רק טעות אחת: זהו יום השנה החמישי למותה של שושנה ולא יום השנה.

רותי ריכטר

* * *

ראיון של יותם ישראלי עם אהוד בן עזר על המשוררת אסתר ראב ישודר בשעה 8:00 בבוקר ביום רביעי הקרוב, ה-26.1, בתחנה 106FM – הנקלטת רק בתל אביב

* * *

אלי מייזליש

האמת על תקרית עם חיילי אצ"ל בבית דגון ביום 21.6.1948

בגיליון 608 הופיעה רשימה של נעמן כהן ובה הוא כותב כך: "רוב אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה [על חוף תל אביב] היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל. צבי רייפר למשל, נהרג בבית דגון בעת שירה על חיילי צה"ל.

זו עלילה מרושעת. צבי ריייפר ישב על ספסל במשאית ליד אחי במחסום בית דגון באותו יום "אלטלנה", ה-21 ביוני 1948, וחטף צרור ממקלע "ברן" מעמדה על גג משטרת בית-דגון, אחי [אלימלך ז"ל] הוציא את התחבושת האישית וניסה עוד לחבוש אותו עד שהגיע כדור נוסף והרג אותו סופית. 18 חיילי אצ"ל שהיו אותה שעה על המשאית לא היו חמושים כלל.

שינסה נעמן כהן להביא עדות אחת המוכיחה כי חייל לא חמוש [הנשק הושאר בצריפין] היושב על ספסל משאית "יורה על חיילי צה"ל." הוא לא ימצא. הוא אולי נשען על ביקורת ספרותית של יאיר שלג על ספרו של אודי לבל, ששם מבקשת אימו של צבי רייפר להותיר על כנו את התשלום למשפחות חללי צה"ל. "נפל בעת מילוי תפקידו" כתוב בספר "יזכור" של משרד הביטחון [תשט"ז].

ליד צבי רייפר ישב גם ויקטור בן משה, שנהרג מאותם צרורות של מקלעי ה"ברן". למה החייל ויקטור בן משה לא מופיע אצל נעמן כהן? אולי מפני שלוויקטור לא היתה אימא המבקשת כסף ממשרד הביטחון?

בספרו של אורי ברנר "אלטלנה" מופיעה התקרית בבית-דגון רק בהערת שוליים, כי אורי [ז"ל] ידע כי בבית-דגון אנשי ה'הגנה' הם שפתחו באש רצחנית משני מקלעי "ברן" על חיילי אצ"ל לא חמושים. כי אורי ברנר [בנו של הסופר י.ח. ברנר], שהיה היסטוריון צבאי אבל במהותו איש פלמ"ח וסגנו של יגאל אלון, בחר שלא לקיים דיון מקיף בנושא זה מטעמיו שלו.

בפרק הקצר על התקרית הירי עמ' 195 [עמוד ורבע] כותב ברנר רק על הירי של צה"ל על אנשי האצ"ל ובשום מקרה שאצ"ל ירו: "... אז פתחו שני הקצינים באש משני מקלעים מעל גג המשטרה ו-2 או 3 מכוניות נעצרו." וההתייחסות היא רק בהערת שוליים [12] באות זעירה: "בבית דגון נהרג איש אצ"ל אחד ושניים נפצעו [מהם אחד מת אח"כ מפצעיו (ויקטור) שלושתם מגדוד 57 של (אנשי האצ"ל)]."

ספרו ומחקריו של אורי ברנר מהווים את המחקר ממבט עינו של שמאלן. בספרו של שלמה נקדימון מופיעה גירסה שונה שמתארת בפרטים את הירי על אנשי האצ"ל במשאית, שלא היו חמושים, אבל למען הקיצור לא אביא את כל הפרטים. העיקר כאן הוא המעשה של נעמן כהן שממציא עלילות ושקרים רק כדי להפליל את מתנגדיו הפוליטיים והאידיאולוגיים ומבלי שיש לו איזה אסמכתא כלשהי. המחקר עדיין לא תם. מי ירה על מי? ולמה? מי נתן את הפקודה? וכולי, אבל צבי רייפר נפל מירי יהודים כשהוא לא חמוש ויושב ומקלף תפוז.

* * *

אהוד בן עזר על הספר החדש

"קולות שירה"

25 משוררים קוראים 82 שירים

כולל 2 תקליטורים

בהוצאת "עם עובד" [מחיר מומלץ 118 שקל] הופיעה אנתולוגיה ייחודית של שירה עברית בעריכת ליאת קפלן ובעיצוב נהדר של תמיר להב-רדלמסר. המיוחד בכרך הזה, שוודאי יהיה עד מהרה "ספר מתנה" נאה בהחלט – שכל השירים הנדפסים בו מצויים גם בקולות המשוררים עצמם בשני התקליטורים הצמודים מבפנים לכריכות הספר.

המשוררים המופיעים הם: טוביה ריבנר, אגי משעול, דן פגיס, תרצה אתר, אברהם שלונסקי, אברהם סוצקובר, חדוה הרכבי, אהרן שבתאי, אמירה הס, אלכסנדר פן, נורית זרחי, מרים ילן-שטקליס, אריה זקס, יואל הופמן, ארז ביטון, אסתר ראב, רחל חלפי, נתן וסרמן, חיים גורי, דניס סילק, ישראל אלירז, אלישבע גרינבאום, יונה וולך, אורי צבי גרינברג וס. יזהר.

דודתי אחות-אבי אסתר ראב היא אחת המשוררות המופיעות בספר, ואני אף עזרתי לעורכת בכך שהמצאתי לה את הקלטות השירים של דודתי וגם את מתן הרשות לפרסום השירים, באמצעות אקו"ם. על כך העורכת גם מודה לי בספר. בין שאר השמות להם מודה העורכת מופיעה שמה של מרים הופרט, אלמנתו של הסופר שמואל הופרט, שעמד בראש המדור לספרות ב"קול ישראל" ולזכותו עשרות הקלטות בעלות ערך היסטורי עצום עם סופרים ומשוררים עבריים, שמהן ודאי מופיעות גם בתקליטורים. בשעתו "סחבתי" את שמואל אל דודתי לטבעון, יחד עם טכנאי-קול, ואלה הן עד היום ההקלטות הטובות ביותר שלה המצויות בארכיון "קול ישראל". בשעתו אף עלתה מחשבה באקו"ם לממן תקליטור משוררים עבריים מאוספו של הופרט, ועדיין לא מאוחר.

הופרט, שלמד ספרות באוניברסיטה הירושלמית, היה איש-רדיו מן התקופה שבה התייחסו באופן שווה אל כל הסופרים והמשוררים החדשים, ולא רק אל הפרות הקדושות. באחת הפעמים הוא ריאיין אותי ארוכות, בירושלים, על כתיבתי, ובאמצע ההקלטה קרקרה בטנו. בדרך-כלל זה קורה לי, אבל הפעם זה קרה לו. בקיצור, עד היום אפשר לחזור ולשמוע, בהקלטה השמורה בידי, את קרקור מעיו של המנוח בשעת שיחתנו.

ב"סוף דבר" לספר היפה מזמינה העורכת הצנועה ליאת קפלן כל מי שיש לו הקלטות ישנות של משוררים מן העבר, לפנות אליה כדי שיהיה אפשר להוציא כרך נוסף באותה מתכונת. אנחנו מחזקים את ידיה ואת ידי הגופים שסייעו להוצאת הספר לאור: מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קרן רבינוביץ לאמנויות תל-אביב ומרכז הספר והספריות בישראל בסיוע מינהל התרבות, המחלקה לספרות.

"קולות שירה" רואה אור שנתיים לאחר צאת "קול שירה" שבו קראו 47 משוררים משיריהם, לכן יש לראותו כחלק ממכלול ולא כמתיימר להקיף את כל קולות השירה העברית. ואולם הקריאה המהירה בו מעלה מחשבות קצת טורדות. למשל, איך זה ששירי הטבע, הכפר והיונים של "מלכת השירה העברית" אגי משעול ("הארץ", מוסף שבועי) הם כל כך חיוורים ומלאכותיים לעומת אסתר ראב? איך זה שאהרן שבתאי, בלי הבזקות נבזיות של סקס, משעמם כל כך? איך אלכסנדר פן שומר על חיוניותו אם כי נדמה שהוא כותב בשלונסקי? כמה מרים ילן-שטקליס עדיין כובשת את הלב! איזה פטפטן הוא יואל הופמן! כמה מיותר הקטע של ס. יזהר שאינו משורר אבל גם כפרוזאיקן הוא מתיש! איך ארז ביטון שומר על ייחודו המינורי-המרוקאי-עברי שלעולם לא יילקח ממנו!  

השיר הבא הוא אחד מבין ארבעה שירים של אסתר ראב הנדפסים בספר והכלולים, בקולה הצעיר-לנצח, בתקליטור השני:

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

* * *

אורי הייטנר

1. האם הרמטכ"ל מושלם?

האם גבי אשכנזי רמטכ"ל טוב?

האמת? אין לי כלים להשיב על כך. כאזרח, גם כאזרח מעורה ואקטיבי, אין לי מספיק מידע כדי לשפוט את תיפקודו. אני ניזון בעיקר מן התקשורת. אלא, שניסיוני הפך אותי לצרכן תקשורת ביקורתי. וכאשר התקשורת כולה מתנבאת בשפה אחת, חושי הביקורת שלי מתחדדים. אני עוד זוכר את הגלוריפיקציה שעשתה התקשורת לדן חלוץ בשנה הראשונה לתפקידו, ובמלחמת לבנון השניה הוא לא בדיוק הצדיק אותה. לכן, כאשר התקשורת מציגה בעקביות את גבי אשכנזי כרמטכ"ל מושלם, מן הראוי שנטיל ספק.

מיבחנו העיקרי של אשכנזי כרמטכ"ל היה במבצע "עופרת יצוקה". אין ספק שחל שיפור משמעותי בתיפקוד הצבא לעומת מלחמת לבנון השנייה. היעדים היו נהירים יותר, הפקודות היו ברורות יותר, שיתוף הפעולה בין היחידות היה חלק יותר, הצבא היה מאומן יותר והיטיב לתפקד. צה"ל הפיק לקחים, כמו הפסקת השלשול התקשורתי נוסח מלחמת לבנון השנייה, וחזרת המפקדים למקומם הטבעי בראש הכוח, יותר מאשר אל מול מסכי הפלזמה. חשוב לציין, שהפקת הלקחים ותחילת השיקום, נעשו עוד בידי חלוץ, מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה. חלוץ לא טייח, אלא לקחת אחריות, החל במלאכת התיקון והתפטר.

לצד המחמאות על התפקוד הטקטי של צה"ל, ניתן להטיל ספק בשיטת הלחימה אותה עיצב אהוד ברק כרמטכ"ל במבצע "דין וחשבון", ושבה נקט צה"ל גם במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה": המטרת טונות של אש, בעיקר מן האוויר, על האוייב.

אני מאמין שניתן להגיע לתוצאות טובות יותר, בפחות הרג של אזרחי אוייב, בפחות נזק תדמיתי לישראל ובעלות כלכלית נמוכה יותר. ב"חומת מגן" הופעל צה"ל בצורה מושכלת יותר, מדודה יותר, מתוחכמת יותר, כוחנית פחות ולדעתי אפקטיבית יותר. בסה"כ, הציון למבצע "עופרת יצוקה" חיובי, אך ניכר מחסור במעוף, בדימיון, ביצירתיות ובתעוזה, שיכלו להביא לתוצאות טובות יותר. לדוגמה – ידוע שצמרת חמאס הסתתרה בבונקר מתחת לבית החולים בעזה, מתוך הכרה שעומד מולה הצבא המוסרי היחיד בעולם, שלא יפציץ את בית החולים, ובצדק. אולם האם לא ניתן היה לשלוח יחידות מובחרות לפעולה ממוקדת כלפי הצמרת המסתתרת, במינימום פגיעה בבית-החולים, שעשויה היתה להכריע את המערכה כולה בצורה הטובה ביותר, המהירה יותר ובפחות נזק?

הרמטכ"ל נחל כישלון חרוץ בסוגיית גלעד שליט. אשכנזי תמך בעקביות בעסקת השבויים שעלולה לעלות במחיר דמים כבד, מתוך מחוייבותו לשלום חייל שנשלח למשימה בידי הצבא שעליו הוא מפקד. אולם אותו צבא לא הצליח לחלץ את שליט משביו. איני יודע האם המחדל הוא מודיעיני – לא ידוע היכן הוא מוחבא, מבצעי – לא נמצאה השיטה המבצעית המתאימה לחילוצו, או מנהיגותית – העדר נחישות, אומץ ונכונות להחליט על מבצע כזה. דבר אחד אני יודע – במבחן התוצאה, צה"ל נכשל.

כישלון נוסף הוא בפרשת המשט התורכי. הממשלה שגתה, לטעמי, בכך שהחליטה לעצור בכוח את המשט. מאחר והמשט היה פרובוקציה אנטי ישראלית שנועדה למשוך אותנו למארב תדמיתי ותקשורתי, שממנו אנו יכולים לצאת רק רע, מוטב היה פשוט להתעלם ולקלקל למשט את ההצגה.

אולם לצד הכישלון המדיני, היה גם כישלון של צה"ל. כישלון מודיעיני – לא היה לצה"ל מודיעין לגבי אופיים הטרוריסטי של "פעילי השלום" שעל הספינה. כישלון מבצעי – שיטת הפעולה סיכנה את חיילי צה"ל ועלולה היתה לגבות חיי חיילים וכתוצאה מכך מרחץ דמים כבד הרבה יותר בקרב משתתפי המשט ונזק מדיני כבד עוד יותר. עם זאת, יש לשבח את מקצועיותם וקור רוחם של לוחמי השייטת, שהצליחו לצאת מן התסבוכת הזאת ללא אבידות בנפש ובמינימום אבידות לאוייב. לצד הכישלון של צה"ל, אותו יש לזקוף לחובתו של הרמטכ"ל – הרמטכ"ל אחראי גם על ההצלחה של הלוחמים במצב אליו נקלעו, ויש לזקוף אותה לזכותו.

מנהיגותו של הרמטכ"ל אינה נבחנת רק בצד המבצעי, אלא גם בצד הנורמטיבי, בדוגמה האישית ובעיצוב הנורמות המוסריות של צה"ל. במישור הזה, קיבל אשכנזי החלטות חד משמעיות בפרשיות צ'יקו תמיר ועימאד פארס, ודומה היה שיותר מכל קודמיו הוא מנקה את האורוות בצה"ל.

פרשת "מסמך הרפז" הפריכה את התמונה הזו. מסתבר, שבמעגל ההשפעה המנהיגותית הקרובה ביותר לרמטכ"ל – המטה הכללי עצמו, שוררת אווירה של חשדנות, יצריות, עוינות בין-אישית ונכונות להפיל איש את רעהו בדרכים נלוזות. מה אחריותו של המפקד על היווצרות מערכת נורמות כזו? ומה אחריותו למסמך שיצרו והפיצו מקורביו, מתוך תחושה שבכך הם קולעים לרוח המפקד, במקרה הטוב? הפרשה הזו מטילה צל כבד מאוד על כהונתו של אשכנזי כרמטכ"ל.

האם היה אשכנזי רמטכ"ל גרוע? איני טוען זאת. אך מול מקהלת השבחים המורעפים עליו, לקראת פרישתו, מותר לנו, האזרחים, להטיל ספק.

2. אופורטוניזם וצביעות

53 שרים בממשלה

אילו המפתח להרכבת הממשלה היה על פי מדד סיעת "עצמאות" – 80% מהסיעה מכהנים כשרים, מספר השרים בממשלה היה 53 – 80% מ-66 חברי הקואליציה. 53! אבסורד? נכון. ארבעה שרים בסיעה של 5 ח"כים הם בדיוק אותו אבסורד. איך זה שניתן ל"עצמאות" מפתח חסר תקדים כזה + ראשות ועדה לח"כ וילף? פשוט מאוד – אף אחד מן הח"כים לא היה עובר ל"עצמאות" ללא השדרוג האישי במעמדו. כל הסיעה הזאת אינה, אלא סידור עבודה. בעברית צחה קוראים לזה אופורטוניזם.

מי מטהר את האוויר?

התקדים למעשה של ברק וחבריו הוא הקמת "קדימה". הדמיון בין המקרים רב, והשוני הוא דווקא לטובת ברק. בשני המקרים יו"ר המפלגה פילג את מפלגתו וקנה בג'ובים את גרוריו. בשני המקרים, הוא עשה זאת לאחר שנקלע למצב של חוסר שליטה על סיעתו בכנסת, כאשר חלק ממנה לא קיבל את מרותו. אולם בעוד במפלגת העבודה המורדים לא כיבדו את החלטת ועידת מפלגתם, בליכוד שרון הוא זה שלא כיבד את החלטת המוסד העליון של מפלגתו – משאל של כלל החברים. בעוד הטענה כלפי ברק שהוא פעל בניגוד לדרכה של מפלגת העבודה אינה נכונה, שהרי שאלת הישיבה בממשלה או באופוזיציה (ככינור שני לצד "קדימה") היא שאלה טקטית ולא אידיאולוגית, אין כל ספק ששרון פעל בניגוד לאידיאולוגיה של הליכוד ולמצע מפלגתו. ואם את פרישת שרון וחבריו מן הליכוד ל"קדימה" ניתן להציג כנובעת ממחלוקת אידיאולוגית, ברור שאי אפשר להציג כך את פרישת פרס, רמון, דליה איציק וחבריהם ממפלגת העבודה ל"קדימה".

ההבדל העיקרי בין שני המקרים, הוא שבעוד התקשורת סונטת בברק ומלקה אותו, אותה תקשורת בדיוק סגדה לשרון והעריצה אותו. צודקת התקשורת המאשימה את "עצמאות" באופורטוניזם, אך אותה תקשורת נגועה בצביעות. שיא הצביעות היא הפגנת מטהרי האוויר של חברי סיעת "קדימה" – מפלגת האופורטוניזם המוחלט.

מי יכול למלא את הוואקום

הפוליטיקה הישראלית זקוקה למה ש"עצמאות" אמורה לייצג – תנועת עבודה ממלכתית, מרכזית, ציונית, אקטיביסטית. תנועת עבודה המהווה משקל נגד לסחף בעמדותיה המדיניות הציוניות של מפלגת העבודה. אם זו מטרתה של "עצמאות", היא אפילו אינה נדרשת לחבר מצע. כל שעליה לעשות הוא לאמץ כמצע את מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הירצחו. בנאום זה (5.10.95) רבין הציג את תכניתו המדינית, שעיקרה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל נסוגה משטחים רבים, אך בשום אופן אינה מקבלת את עקרון קווי 4.6.67 ובשום אופן אינה מוותרת על ירושלים השלמה וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה" וגושי ההתיישבות "ולוואי ויקומו עוד". זאת היתה דרכה המסורתית של תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים ועד...

עד קמפ-דיוויד 2000. מורשת רבין עשויה היתה להוות מצע "עצמאות", אלמלא העובדה המצערת, שמי שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה, ועקף משמאל את מרצ, היה לא אחר מאהוד ברק. הוא שבר את ההסכמה הלאומית, הוא ויתר על הקווים האדומים של רבין, הוא הפך את כל ה'לאווים' של רבין ל'הנים', הוא המנהיג הישראלי הראשון שאימץ את רעיון הנסיגה המלאה מכל השטחים. כאשר ערפאת דחה את הצעתו הנדיבה ופתח במתקפת הטרור, הוא זחל אליו לטאבה תחת אש ולינץ' כדי להציע לו ויתורים נוספים. עד היום ברק משוכנע שהצעותיו המופקרות הן הן הדרך הנכונה.

"עצמאות" מתיימרת למלא את הוואקום האידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית, אולם כל עוד ברק עומד בראשה ולא שינה את דרכו, היא האחרונה המסוגלת לממש את יומרתה.

האם יש עתיד למפלגת העבודה?

היום, כאשר ברור שמפלגת העבודה אינה מתמודדת בעתיד הנראה לעין על השלטון, הדרך היחידה להבטיח את קיומה ולהשתקם, היא אימוץ דרך שתבדל אותה ותייחד אותה. פירוש הדבר לא לנסות להיות יותר מרצ ממרצ, אלא תנועה חברתית, המייצגת ערכים של סולידריות וצדק חברתי, או במילים אחרות – מפלגה סוציאל דמוקרטית.

אחרי שכל הניסיונות בשני העשורים האחרונים הוכיחו שאין לישראל פרטנר לשלום, הגיעה השעה שנחדל מן המרוץ המדיני המטורף אחרי זנבנו, ונעמיד במרכז השיח הציבורי בישראל את תיקון החברה הישראלית. אם מפלגת העבודה תניח בצד את הנושא המדיני ותהיה למפלגת התיקון החברתי – היא תהיה רלוונטית.

שלי יחימוביץ' היא האדם היחיד המתאים לחולל במפלגת העבודה מהפיכה כזו. לא זו בלבד שהיא באמת ובתמים דוגלת ברעיונות הללו – היא היחידה הרואה בהם את העיקר. היא לא בלוף מן הזן של עמיר פרץ.

שלי לא היססה לפעול במשותף עם הציונות הדתית, עם "בני עקיבא" ועם המכון לאסטרטגיה ציונית – במאבק לשמירה על אדמות הלאום. היא לא היססה לפעול בשיתוף עם השר שטייניץ ועם כרמל שאמה במאבק לייעוד אוצרות הטבע של הארץ לטובת החברה הישראלית. היא שיתפה פעולה עם ליצמן, מירי רגב ואחרים במאבקים למען העובדים ולמען השכבות החלשות ושכבות הביניים. היא לא נהגה כך מתוך עיוורון צבעים. להיפך, לזכותה יאמר שהיא הובילה מערכה ציבורית חשובה מאוד נגד טרנד התמיכה בדב חנין לראשות העיר ת"א, בשל היותו אנטי ציוני ומטיף לסרבנות.

שלי יחימוביץ' היא האדם הראוי לעמוד בראש מפלגת העבודה.

מועמד בזכות השתיקה

סיבה נוספת לכך ששלי ראויה להנהיג, היא נקיון כפיה, שאינו מוטל בצל של ספק. זאת, להבדיל מהרצוג, שהינו מועמד מוביל בזכות השתיקה. הרצוג נמצא בזירה הפוליטית רק כיוון ששמר על זכות השתיקה כחשוד בפרשת עמותות ברק. מבחינה משפטית, אדם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא מוכחת אשמתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששותק בחקירה, הוא אשם אם לא הוכחה חפותו. רק בזכות השתיקה, הרצוג ניצל מגורלו של עמרי שרון, שלא שתק ולקח אחריות על פעולתו בעמותות שרון. והאיש הזה רוצה להנהיג את מפלגת העבודה...

אהוד: שלי יחימוביץ קפצה לאחד המקומות הראשונים של "העבודה" ברשימה לכנסת בראשותו של עמיר פרץ ימים אחדים לאחר שנתנה לו כיסוי נרחב בטלוויזיה בעודה עיתונאית. וכבר עמד על כך בשעתו אמנון רובינשטיין. לכן אל תעשה ממנה צדקת.

* * *

דרור אֵידָר

שוליים רחבים

ספרו של אמנון לורד מלמד כי השפעתו הרדיקלית של אורי אבנרי היתה מכריעה מכיוון שנקט שיטות לא מפלגתיות. הדיוקן המתואר בספר הוא לא של אורי אבנרי האיש, אלא התופעה.

רצח בין ידידים – אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי, מאת אמנון לורד, דני ספרים, 290 עמ'

ספרו החדש של אמנון לורד אינו ביוגרפיה על אורי אבנרי, שלא כדעת כמה מהביקורות. לורד אינו מעוניין באבנרי האיש, אלא בתופעה ששמה אורי אבנרי. זהו גם לא ספר היסטוריה, הגם שהוא עמוס בפרשיות היסטוריות מרתקות. לורד התחקה אחר דמותו של אבנרי כדי לשרטט דיוקן היסטורי של השמאל הישראלי החל משלביה הפורמטיביים של החברה הישראלית בשנות ה-40 ועד לרגע השיא של אבנרי, שעה שנפגש מאחורי הקווים בזמן מלחמת לבנון הראשונה עם מבקש נפשה של אותה חברה, יאסר ערפאת. משום כך, הספר הזה אינו רק הישג ספרותי, תיעודי והיסטורי; הוא בעיקר הישג עיתונאי.

לורד היה שם. כלומר "בצד האפל של הירח הפוליטי הישראלי" כהגדרתו. בשנות התשעים חצה את הקווים עם עוד חברים, ממש כפי שעשו זאת הניאו-שמרנים באמריקה בשנות ה-60, שעה שהבינו שהרעיונות הליברלים שדגלו בהם מובילים לאִיוּנה של ארה"ב במלחמה הקרה. כך במקרה שלנו, התובנה שרעיונות השמאל שמקדמים "האידיוטים השימושיים" מובילים לחיסולה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מבחינה זאת, הספר הזה הוא גם התחקותו של לורד אחר בית הגידול הרעיוני שלו, בעיקר אחר האופן שבו אותו בית גידול הצליח לסנן את הרדיקליזם האנטי-יהודי שלו אל המיינסטרים הישראלי, שכן אבנרי, שהיה מלוחמי תש"ח, "הפך ללוחם כמעט-משיחי נגד המדינה היהודית."

אכן, אבנרי הוא "האיש שהשפיע על החיים בארץ מהשוליים, יותר משהשפיעו עליהם מנהיגים בולטים מן המרכז." לורד אף מודה שנרתע "ממפגש פנים אל פנים" עם אבנרי: "היו לי בעבר התנגשויות איתו ותמיד הרגשתי שקטונתי לעומתו. יחסי הערצה-שנאה, זה מה שהרגשתי הרבה שנים כלפי אבנרי." לא מן הנמנע שהספר הוא גם סיפור המראה של אמנון לורד עצמו, שהכניס את אבנרי למעבדה שבה בחן, מה היה קורה לוֹ עצמו, לוּ נשאר במקומו הקודם והיה הולך בעקבותיו.

אחריתו של אבנרי, כותב לורד, מלמדת על ראשיתו. "פעילותו הצטמצמה למהות. אין יותר עיתון ואין יותר פעילות פוליטית על כל היבטיה; נותר רק המאבק: לוחמה פוליטית בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת נגד מדינת ישראל." הדיון באבנרי הוא אפוא דיון גם במעגלים החברתיים, התקשורתיים והפוליטיים הרחבים שהוזנו ממנו.

לאורך הספר לורד מראה את הקווים המקבילים שבין פעילותו הפוליטית של אבנרי – פעילות שכללה חזיתות רבות, תקשורתיות, מפלגתיות, ספרותיות, תעמולתיות – לבין רעיונותיו של השמאל הקומוניסטי. בשני המקרים תמכו אבנרי והקומוניסטים בהקמתה ובניינה של מדינת ישראל, אבל מהר מאוד, עוד בשנה הראשונה, הפכו את עורם ופנו נגד המדינה. לורד מביא כמה סיבות לשינוי, בעיקר ביחס לצד הקומוניסטי שתמיכתו בהקמת מדינת ישראל שימשה כלי לניגוח המערב ואחיזתו באזור. ב-1947 סברו הסובייטים כי היהודים הם האלמנט הרדיקלי היחיד שיכול גם לזכות בתמיכה מדינית וגם לסלק את הבריטים מאזור המפתח של המזרח התיכון. הערבים זוהו עם הפאשיזם הפיאודלי, שליח האימפריאליזם הבריטי, ביחד עם מנהיגם, חאג' אמין אל-חוסייני, בן בריתו של היטלר. לאחר הקמת המדינה שבו הסובייטים לאסטרטגיה של יצירת תסיסה מהפכנית באמצעות סכסוך לאומים. ברית המועצות נטשה את היהודים ועברה לתמיכה הדרגתית בערבים.

ספרו של לורד נוגע בחמש השנים הראשונות של המדינה, שנים שבאופן יחסי נכתב עליהן פחות, אבל אלו היו השנים המעצבות של ישראל. רגילים לדבר על אמירתו של בן גוריון "בלי חרות ומק"י", אבל שוכחים את הבחירה היותר משמעותית של "הזקן" להקים את הממשלה הראשונה ללא מפ"ם, וזאת בשעה שהיתה בשיא כוחה עם 19 ח"כ. בכך קבע בן-גוריון את אופייה היהודי של המדינה, עניין שמפ"ם התנגדה לו אז בשצף קצף.

השינוי הזה, שהשפיע ישירות על השמאל הקומוניסטי הישראלי ביחסו למדינה, אירע במקביל לשינוי אצל אבנרי. אבנרי, שלחם בתש"ח פרסם את הספר "בשדות פלשת" שבו הילל את הלוחם העברי, וזמן קצר לאחר מכן פרסם את "הצד השני של המטבע" שבו טבע את המטבע "רצחנו, שדדנו, אנסנו."

ב"צד השני של המטבע" הופיעו לראשונה הביטויים "מיליטריזם" ו"פשיזם" ביחס לציונות ולמדינת ישראל המתהווה, כמו גם ביטויי חרטה על עצם הקמת המדינה ועל כך שאפשר היה למנוע את המלחמה. בצדק מציין לורד שיש פה שלילה בדיעבד של הציונות. הוא תוהה: "מדוע שנה וחצי אחרי תום המלחמה, שבה חייה של המדינה היו תלויים לה מנגד, ומצבה עדיין רעוע ומוטל בספק, עובר פתאום אבנרי להתקפה תוך שימוש במינוח תעמולתי שאיפיין את הקומוניסטים במאבק נגד הציונות מאז 1920?".

שאלה טובה.

יותר מספריו, החל מאפריל 1950, היה כלי הנשק העיקרי של אבנרי עיתונו "העולם הזה". בתקשורת הישראלית מקובל לדבר במונחים נוסטלגיים בכל הקשור לעיתון הזה. אבנרי מוצג כאבי העיתונות החופשית, שבחצרו עברו רבים וטובים. אבל לורד מראה שמטרתו של אבנרי לא היתה עיתונות חופשית אלא רק במידה ששימשה אמצעי להטענת "חומר נפץ אידיאולוגי שיהפוך אותו ככלי ללוחמה פוליטית מהפכנית."

"העולם הזה" היה ראשון מסוגו: שבועון לוחם פוליטי שאינו מזוהה עם מפלגה כלשהי. הקורא הממוצע לא היה מסוגל לזהות שהוא ניזון מחומר עיתונאי מניפולטיבי, שנועד לפעול בעוצמה על תודעתו. לאורך הספר לורד מצביע על שתי דמויות שעשויות להאיר את מפעלו של אבנרי: וילי מינצברג ואיי. אף. סטון.

מינצברג היה התועמלן הסמוי של הקומוניזם בשנות ה-20 וה-30 באירופה, האיש שגייס אנשי רוח שמאליים לטובת הקומוניזם. אלה שלנין כינה "אידיוטים שימושיים", כונו על-ידי מינצברג "התמימים", ולמענם יצר את "מועדוני התמימים": ארגוני שלום, ארגוני תמיכה במאבקים "צודקים"', ארגוני הזדהות, סולידריות ותרומות לנזקקים ועוד. המטרה היתה להשתלט על התודעה, "ליצור את הדעה הקדומה הפוליטית השלטת באותה תקופה עבור האדם החושב-נכונה במערב."

איי. אף. סטון היה עיתונאי עצמאי רדיקלי שבא מרקע קומוניסטי. בשנות ה-30 וה-40 הוא כנראה הופעל או תודרך בידי הסובייטים. בוויכוח אודותיו, האם היה מרגל או סוכן סובייטי, מצדד לורד באפשרות השנייה. מבחינת הסובייטים, השפעה על דעת הקהל בארה"ב, באמצעות מאמריו ומסריו, היתה חשובה עשרות מונים מהאינפורמציה שיכול היה לחדש לסובייטים.

בנקודה זו נעוץ לוז ספרו של לורד; טענתו היא שהשפעתו של אורי אבנרי על דעת הקהל הישראלית, ולמעשה על האליטה האינטלקטואלית בישראל, היתה עמוקה הרבה יותר מזו שהיתה לאיי. אף. סטון בזירה האמריקנית. אין אדם בודד שהשפיע באופן דומה על האינטלקטואלים בישראל. אבנרי היה סוכן השפעה מוצלח של הרעיונות הרדיקליים שבחסות הפסאדה הלא-מפלגתית הצליח לסנן לתודעה הציבורית הישראלית מכלול רעיונות חתרניים שהיום, לאחר אוסלו, נראים טריוויאליים, אבל יש לזכור מי היה, כנראה, הראשון שהכניס אותם אל לב השיח עוד בראשית ימי המדינה.

הגדרתו של מינצברג בפי אבנרי עשויה לספק תובנה באשר לפעולותיו של אבנרי כעיתונאי: "הוא (מינצברג) השתמש בשיטות עיתונאיות, בצורה דומה למה שאני עשיתי כעבור כמה עשרות שנים. הוא הקים עיתון בולווארי (עיתון ערב המוני, סנסציוני), שלא נראה מפלגתי, כדי להגיע להמונים." המעמד שאבנרי רכש וניסיונו בשני העשורים הראשונים של המדינה, עזרו לו להצליח באש"פיזציה של אנשי הרוח, התקשורת, האמנים ואנשי הבוהמה בישראל, תופעה שלורד משווה לסטליניזציה של אותה שכבה בשנות ה-40 וה-50.

נושא מעניין נוסף שלורד דן בו הוא טיפולו של אבנרי במשפט קסטנר. מבחינת אבנרי, קסטנר היה דמות אידיאלית לייצוג המשטר הישראלי, ובאמצעותו ניסה להציג את צמרת המדינה כחבורת משתפי פעולה פחדניים, שתרמו במחדל להשמדת יהודי אירופה. בסיכום המשפט, במאמר שפירסם תחת הכותרת "הנדון: משפט שרת", כותב לורד שאבנרי הניח את היסוד לעלילת הדם שהפכה לרכיב המרכזי במסע האנטי-ציוני והאנטי-ישראלי עד לימינו. "משולש הזוועה" שאִפשר את רצח ההמונים בשואה, הורכב לפי אבנרי מגרמנים, בריטים ויהודים. פרשנות זו של משפט קסטנר נקלטה היטב על ידי התועמלנים הסובייטים, ומהם עברה להיסטוריונים של השמאל האירופי ולהיסטוריונים ולאינטלקטואלים החדשים בישראל.

לורד מציין בסרקזם שבנוסחה של אבנרי בולט חסרונו של השותף האמיתי במלכודת של יהודי אירופה: הערבים. הוא מביא את החוקר סטפן פוסוני (Possony), ממכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד (בספרו "להעיר את הענק"), המתמצת את חלקם של הערבים ושל מנהיגם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני: המופתי פגש את היטלר ב-21 בנובמבר 1941. היטלר אמר לו שהוא נלחם בראש ובראשונה נגד היהודים, "עד חורמה," ושהיהודים מנהלים את בריטניה ואת ברה"מ [...] המופתי הגיש (להיטלר) כמה טיוטות [...] הנוסח המוסכם הכיל את הסעיף שלפיו ניתנת לערבים הזכות לפתור את הבעייה היהודית בפלשתינה ובארצות ערביות אחרות באותן שיטות שבהן מטפלים עכשיו בבעייה באירופה [...] המופתי שמר על קשר קרוב עם הימלר, גורמים בס"ס ובמשרדי הגסטפו (הוא לא חדל להגיש הצעות להפצצת ירושלים ות"א). יש ראיות אמינות בסבירות גבוהה שהוא היה שותף סוד בנוגע ל"פתרון הסופי". הוא לחץ על הימלר להמשיך ואף להרחיב את השמדת יהודי אירופה, והוא "מחה נמרצות בפני הגרמנים [...] בכל פעם ששמע שמרשים ליהודים להגר. בלחץ שהפעיל כמעט לבדו, הוא מנע את הצלתם של יהודי הונגריה."

במסת תעמולה סובייטית בשם 'זהירות – ציונות', כתב המחבר יורי איבנוב, כי "הציונות נלחמת נגד תנועות שיחרור לאומיות" וכי היא "חלק אינטגרלי מהמערכת האימפריאליסטית." בגרסה מורחבת של המאמר שיצאה כספר, ציטט איבנוב דברים של אורי אבנרי המתארים את הציונות כגוויה חיה המהלכת בינינו ומפיצה שקרים. איבנוב לא היה היחיד מהתועמלנים האנטי-ישראלים של ברית המועצות שנהגו לצטט את אבנרי. בכתיבתו סיפק אבנרי לתועמלנים הסובייטים חומר בערה להסתה הארסית שלהם, שחילחלה לשמאל הרדיקלי באירופה באמצעות אינטלקטואלים קומוניסטים כמו מקסים רודינסון, רוזה גארודי ואחרים בצרפת. סארטר אמר לאבנרי, שהביקורת שלו על ישראל מאפשרת לו – לסארטר וחבריו – לבקר את ישראל באופן חופשי בלי לחשוש שיואשמו באנטישמיות.

מלחמת ששת הימים היתה ניצחון היסטורי לציונות. כך כותב לורד: "היתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שהעם בישראל טעם את טעם החירות. לראשונה השורה 'להיות עם חופשי בארצנו' קיבלה ממשות. אך התחושה העממית הרחבה הזאת הייתה לצנינים בעיני הסטליניסטים-מפעם, שהפכו באחת לאנשי 'שמאל חדש'; אלה שתמכו בטיהורים ההמונים של סטאלין ולאחר מכן מאסו בו, שהזדהו עד כלות עם הטבע ההמוני של מהפכת התרבות בסין הטאואיסטית, כינו את תחושת הרווחה שהשתררה בישראל 'אופוריה'. הדבר היה בלתי נסבל מבחינת השמאל בעולם. הניצחון הישראלי סדק את האימפריה הסובייטית [...] האספסוף של השמאל הרדיקלי באוניברסיטאות קולומביה ועד ברקלי, ומפאריס ועד ברלין ואוקספורד, הפך את ישראל לאוייבתו. השמאל החדש הפך את הילת הזוהר הבוהמית שניסה וילי מינצברג לייצר לקומוניזם במערב ל'רדיקל שיק'."

החל מסוף שנות ה-60 היה אש"ף ל"רדיקל שיק" האולטימטיבי של המרחב האירופי ים-תיכוני. ערפאת הדיח את נאצר מגדולתו והיה למלך החדש, שאמנם הפיץ טרור ורצח לכל עבר, אבל הבין שהדרך להצלחה נמצאת בעיקר בתקשורת ובמוסדות בינלאומיים. אבנרי היה שם כל העת, ולורד מתאר לאורך כמה פרקים את הרומן של אבנרי עם אש"ף בכלל וערפאת בפרט עד לפגישה המפורסמת של השניים מאחורי הקווים בזמן מלחמת לבנון.

החל ממחצית שנות השמונים דעכה קרנו של "העולם הזה". לורד לא ממשיך הלאה, אבל השאלה שעלתה בתום הקריאה היתה, מי בתקשורת הישראלית ירש כבר אז את מקומו, ובמסווה של אי-מפלגתיות ופנייה להמונים קיבע אל תוך השיח המרכזי רעיונות שהיו פעם נחלת השוליים השמאליים בלבד? נקודה למחשבה.

עוד נושאים רבים ומרתקים נמצאים בספר וקצרה היריעה מלפרטם. על רקע הוויכוח הפוליטי, התקשורתי וההיסטורי החריף בישראל, חשוב מאוד לקרוא את ספרו של לורד כדי למפות מחדש את מוקדי הוויכוח הרעיוניים והחברתיים.

המאמר פורסם בחלקו בעיתון 'ישראל היום' (14.1.2011)

אהוד: אם כוונתך לחלקים מעיתון "הארץ" כממשיכיו של "העולם הזה", נראה לי שאתה צודק. לבד ממחוייבותו לפלסטינים ולאג'נדה האנטי-ישראלית, העיתון מגוייס כעת גם להשחרת שמו של אהוד ברק ולניסיונות לסכסך בינו לבין בנימין נתניהו עד כדי לקיחת הפלצה רכילותית זניחה של פוליטיקאי אנגלי אלסטייר קמפבל ביומנו משנת 1998 – ועשייתה לכותרת ראשית בעיתון יום שישי האחרון בכוונה לסכסך בין ברק לנתניהו! – "ברק אמר לנו שביבי הוא 'זבלן שכל מוחלט'." – כן, "הארץ" הוא עיתון שמדורי החדשות והפובליציסטיקה שלו מגוייסים לאג'נדה פוליטית מניפולאטיבית ואינטרסנטית, וכל מי שמחרבן על ישראל ימצא בו במה לדיעותיו.

* * *

יוסי גמזו

תִסְמֹנֶת הָאָמֶבָּה...

בְּבִצָּתֵנוּ הַפּוֹלִיטִית הַצְּחוּנָה

שֶכָּל גִּלּוּי שֶל נֶפֶש יְהוּדִי הוֹמֶה בָּהּ

בִּסְתִימַת חֹטֶם מֵרִפְשָהּ וְסִרְחוֹנָהּ

מִזְמַן שַלֶּטֶת לָהּ תִסְמֹנֶת הָאָמֶבָּה.

וְהִיא חוֹצָה גְבוּלוֹת סִיעָה וּמִפְלָגָה

וְהִיא עוֹלָה וּמְשַׂגְשֶׂגֶת כְּפוֹרַחַת

עַל בְּסִיס הַבְּלוֹף, הָאַשְלָיָה וְהַשְּגָגָה

שֶיֵּש כִּסּוּי אוֹתֶנְטִי לְסִסְמוֹת הַיַּחַד.

וְהַסִּינְדְּרוֹם הַזֶּה גוֹלֵש לוֹ וְזוֹלֵג

אִם לְיָמִין וְאִם לִשְׂמֹאל כְּצַו מִלְּמַעְלָה

כִּי הָאָמֶבָּה מֻכְרָחָה לְהִתְפַּלֵּג

וְנַשָּׂאֶיהָ מֻכְרָחִים לְהִשָּמַע לָהּ.

וְאַף עַל פִּי שֶכְּשֶאוֹתוֹ פִּלּוּג מַכְעִיס

אֶת נִפְגָּעָיו, הֵם מְכַלִּים אֶת זַעֲמָם בּוֹ  –

הֲרֵי בְּדִיקָה קַלָּה מַרְאָה שֶאֵין בָּסִיס

לִצְבִיעוּתָם הַצִּדְקָנִית, כִּי הֵם עַצְמָם  בּוֹ

גִלּוּ לֹא פַּעַם מֻמְחִיּוּת שֶשִּׂיא דוֹמֶה בָּהּ

לְפַלְגָּנוּת וּפַצְלָנוּת פָּאר אֶקְסֵלַאנְס

כְּשֶקּוֹנְיוּנְקְטוּרַת תִּסְמָנְתָּהּ שֶל הָאָמֶבָּה

סִפְּקָה לָהֶם לְכָל תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ צַ'אנְס...

עַל הָאָמֶבָּה מְעִידִים הַבִּיאוֹלוֹגִים

שֶלִּרְאוֹתָהּ אֶפְשָר רַק דֶּרֶךְ מִיקְרוֹסְקוֹפּ

אַךְ הָאָמֶבּוֹת שֶל קְנוּנְיוֹת הַכִּסְּאוֹלוֹגִים

הַמְּטַפְּסִים בִּזְכוּת קוֹמְבִּינוֹת אֶל הַ-top

גְּלוּיוֹת לְעַיִן שֶאֵינֶנָּה מְזֻיֶּנֶת

כִּי צוּרָתָן – כְּמוֹ הָאָמֶבָּה הַכְּלָלִית –

גַּם אִם תָּמִיד הִיא מִשְתַּנָּה וּמִתְגַּוֶּנֶת

עוֹדָהּ נִשְאֶרֶת כְּאָמֶבָּה טַפִּילִית

הַמִּסְתָּעֶרֶת לָהּ בִּשְווּנְג וּבְהִיסְטֶרְיָה

לְתוֹךְ צִנּוֹר-עִכּוּל שֶל פְּרָט אוֹ שֶל חֶבְרָה

הַנִּתְקָפִים בְּמַחֲלַת הַדִּיזֶנְטֶרְיָה

וּבִשְחִיתוּת אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט רוֹדֵף שְׂרָרָה.

וְעוֹד אוֹמְרִים הַבִּיאוֹלוֹגִים כִּי אָמֶבָּה

יֵש לָהּ שְלוּחוֹת שֶל פְּלַאזְמָה לְקִדּוּם תְּנוּעָה

שֶהֵן רַגְלַיִם מְדֻמּוֹת, מָה שֶנִּרְאֶה בָּהּ

כִּפְּרוֹטוֹטִיפּ שֶל מַנְהִיגֵי תְּנוּעָה צְנוּעָה

מִמִּשְכְּנוֹת-דַּלִּים כְּמוֹ מִגְדְּלֵי אָקִירוֹב

שֶלֹּא רַגְלַיִם מְדֻמּוֹת לָהֶם, כִּי אִם

הַרְבֵּה אֶמְפַּאתְיוֹת מְדֻמּוֹת, בָּהֶן הוֹקִירוּ

בִּנְאוּמֵיהֶם אֶת זְכוּת שִכְבוֹת הַחֶלְכָּאִים

לְיֶתֶר צֶדֶק חֶבְרָתִי – אֲבָל לְרֶגַע

לֹא הִתְכַּוְנוּ לִפְרָאזוֹת אֵלּוּ בִּרְצִינוּת

וּכְמוֹ אָמֶבּוֹת לֹא חָדְלוּ מֵאוֹתוֹ יֶגַע

שֶל קוֹנְסְפִּירַאצְיוֹת תַּחְמָנוּת וּפַלְגָנוּת...

וְזֶה אָמוּר, כְּפִי שֶהִזְכַּרְנוּ, לֹא בְּחֵלֶק

מִן הַבִּצָּה הַמִּפְלַגְתִּית –  כִּי אִם בְּכָל

הַמַּדְמֵנָה הַזּוֹ כֻּלָּה, וְלֹא נִבְדֶּלֶת

אוֹתָהּ אָמֶבָּה שֶפִּלְּגָה מִבְּלִי לִבְחֹל

בְּאֶמְצָעִים, לִפְנֵי יוֹתֵר מִכְּשָבוּעַ

אֶת בֵּית תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה הָאֲבוּדָה

בְּשוּם הֶבְדֵּל מִן הָאָמֶבּוֹת שֶגִּנּוּהָ

עַל הַפִּלּוּג הַזֶּה עַצְמוֹ (וְלִכְבוֹדָהּ

כְּבָר רִסְּסוּ דֵאוֹדוֹרַאנְט בִּמְלִיאַת כְּנֶסֶת

מִבְּלִי לִזְכֹּר כִּי הֵם עַצְמָם, בָּהּ-בִּדְבֵקוּת,

פִּלְּגוּ זֶה כְּבָר, כְּמוֹ כָּל אָמֶבָּה מְתֻכְסֶסֶת,

כְּשֶזֶּה הָיָה לָהֶם כְּדַאי –  אֶת "הַלִּכּוּד").

כָּךְ שֶאֲנַחְנוּ מַצְבִּיעִים עַל פֶנוֹמֶנָה

הָאָפְיָנִִית כַּיּוֹם לְכָל הַמַּחֲנוֹת

וְהַמַּרְאָה כִּי הַבִּצָּה הַזֹּאת אֵינֶנָּה

זִירַת-עִמּוּת בֵּין הַשְקָפוֹת-עוֹלָם שוֹנוֹת

כִּי הַשְקָפוֹת-עוֹלָם וְנִגּוּדֵי-אִידֵיאוֹת

כָּאן כְּבָר מִזְּמַן, לְמַעֲשֶׂה, הָפְכוּ é pass

וְאִידֵיאָל יָחִיד (בּוֹ אִיש אֵינוֹ מוֹדֶה עוֹד)

הוּא הִצָּמְדּוּת מֵאָה עַכּוּז אֶל הַכִּסֵּא...

* * *

רותי האוסמן טרדלר

"כאן במעוז השוביניזם, שמתהדר במילים כמו

 'הראש העליון והראש התחתון'..."

תשובה לנילי דיסקין הנבונה והרהוטה: כל מה שאת כותבת הוא נכון ומאוזן. כמעט הייתי אומרת שהוצאת את המילים מפי – לולא חששתי שיש בכך מן השוויץ. אין ספק שרמת השוביניזם העולה בעיתון העיתי של אהוד בן עזר, שכבודו כאיש רוח במקומו מונח – מאוד מבאסת. גם כשלקחתי צד וכתבתי כמה מילים טובות על ד"ר אורלי אינס ועל הרב אמסלם, כילדים שצועקים "המלך הוא עירום", ולכן זוכים לקיתונת בוז – הבנתי שאני מפזרת מילותיי לרוח.

 אם אהוד יפרסם את תגובתי זאת, אדרבא, ראוי לומר לנשים אחרות להתחיל מהלך יפה ומאוזן דווקא כאן במעוז השוביניזם, שמתהדר במילים כמו "הראש העליון והראש התחתון..." רחמנא ליצלן. נא לא לטעות, לדעתי ולדעת רבים, מדובר באיש רוח מן המעלה הראשונה שסלל את הדרך להעצמת כתבי אסתר ראב המשוררת הנפלאה וכן עשה רבות כסופר. אבל דווקא במקום הזה, נילי, כדאי אולי לכתוב שוב ושוב כמה מילים בגנות השוביניזם, המתפרץ כאן לכל כיוון, ברמות קשות, לטעמי.

אין ספק שיש כאן עמדה "גברית" שמבוססת על גיל-תרבות-מהות-גברית וכו' – (הטובים לטיס, הטובות לטייסים...) – שלא מאפשרת לנשים כדוגמת אורלי אינס או שאר נשים חזקות לשרוד בצורה מכובדת בדעת הקהל בתוך הגל העכור של ההאשמות כלפיהן.

 ייתכן שהעוצמה הכלכלית שזכתה לה אורלי, לאחר שיזמה פרויקט אישי מאוד מעניין (עיר ללא אלימות) היא שמסנוורת את עיני הגברים. 2 מיליון שקל לשנה זה מכובד מאוד ומעצבן קצת. מה גם שהיא לא כמו הצעירות א', ב', ג', מבית הנשיא – כבר עשתה משהו בחיים ולכן פחות פוחדת להיחשף.

מישל וולבק בספרו הראשון כתב שלא רק הקפיטליזם הדורסני קובע את היחסים בין מדינות מפותחות (או בין נשים לגברים)  אלא גם השיירים הלא כל כך מוצלחים של סיסמאות שנות ה-60 "עשה אהבה ולא מלחמה" הפכו עכשיו ל"מלחמת מין במין" בלי כפפות... וכך הגענו למצב שיש אנשים שבעזרת יחסי שליטה מיניים גם כן קובעים את מעמדם הציבורי, או בעזרת שליטה מינית מצליחים להיות בטופ של הפירמידות הכלכליות. יש לו הבחנות מאוד מרתקות על הקשר בין יפי הגוף של גברים ונשים – ויכולותיהם הכלכליות המועצמות; ובכלל – הוא מביא תמונה עגומה על התרבות עכשיו, וכמובן, כמו כל איש רוח – יש לו אוטופיה שמסתתרת מאחורי הכתיבה הבוטה.

 לסיכום דבריי: דווקא בעיתון הזה, האינטינליגנטי והמתוחכם אך הנגוע בשוביניזם – זה הזמן לכתוב כשם שכתבת את, ואני די בטוחה, שאהוד, שהוא איש- רוח ויוצר יאזין לדברים.

אהוד: מי שהטיח בי שאני חושב רק בראש התחתון שלי ולא בעליון – היתה גברת נילי דיסקין (או אחת מחברותיה לדיעה) ולא אני המצאתי את ההגדרה השובינסטית המטופשת הזו אלא רק הגבתי עליה באירוניה מגושמת, האופיינית לי. אבל לכן, הנשים הכותבות – הכול מותר, כי אתן בצד של הפוליטיקלי קורקט!

אני מציע לך גם לקרוא את הדברים הנכוחים שכתבה וגם אמרה הסופרת אורה מורג על ה"נאנסת" ד"ר אורלי אינס – במכתב העיתי ובכלי התקשורת הכלליים. לאורה מורג, כמו לכל אחד מאיתנו, יש ביצים – אבל אין עליה מורא!

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

"ומי יכה אותי עכשיו?"

ה"שחקנית" תום דרום סיפרה לחדשות ערוץ 2 שגויסה למשימת הפיתוי על ידי חוקר פרטי: "עליתי עם זילברגשלג לחדר במלון, לא חשבתי שמותקנות שם מצלמות ושהכול מתועד..."

זה מזכיר את המעשייה האוקראינית – שכאשר מתה אשת האציל והכול התנהל במכובד ובהדר, עד שהורידו את הארון לקבר ובאותו הרגע פרצה אישה צעירה יפה ובקולי קולות צעקה:

"ומי יכה אותי עכשיו?"

 אבל זילברשלג רק חשוד במשהו, והוא עסקן "חרדי", כן ירבו... 

תודה ושבוע טוב לכם עורכי וקוראי גיליונות מכתב עיתי / חדשות בן עזר

שלכם,

יִשְׂרָאֵל הַר

שומר זכויות אזרח גם אם הוא חרדי במדינת היהודים

* * *

י"ז: הערות לכתבה של זיוה אפטר בעניין הצביטות בתחת של נשים, ותגובתך (גיליון 610)

שלום רב לך אהוד,

ראשית יש לזכור שלתחת יש כבוד בכל מקום ולא רק באוריינט בו אנו חיים. בספרות הקלאסית תמצא אין סוף איזכורים לכך. אחד הסיפורים היפים שנכתבו בעניין זה הוא פרק מיוחד בספרו של וורגאס יוסה חתן פרס נובל לספרות, "בשבחה של האם החורגת" –

ELOGIO DE LA MADRASTRA

שמו של הפרק שנמצא בפתח הספר הוא "קאנדאולוּס מלך לוד". שם מסופר בשבחו האגדי של התחת הנשי. פרק זה הוא פנינה ספרותית ממש.

אכן בבגדאד למשל יש ובדוחק ששורר בשוק יצבוט גבר את עכוזה של גברת שבמקרה נצמדה אליו. אך אם היא תבחין בו, קורה לא פעם שהיא תקים צעקה, תסטור לו ותירק על פניו ואף תוריד נעליה ותכה בו לעיני העוברים ושבים מבלי שהוא יעיז לפתוח פה ולצפצף – וכל הקהל יענה אמן. כך שזה בהחלט לא אומר שהנשים שם מקבלות את זה בשתיקה. בשוק, שם הרוכלים ישובים על הקרקע וסלי הסחורות לפניהם, יש ואישה תכרע ליד הסל כדי לבחור לה מה – ופתאום תרגיש דגדוג בתחת עם חוד של נעל גברית. גם זו צורה של גירוי מיני וסיפוק באוריינט.

שמעה של פרס יצא לשימצה בעניין הצביטות בתחת של נשים שמזדמנות לאצבעותיהם של גברים. כנראה ששם זה באמת חלק מן התרבות המקומית ואין מערער על כך כי "הרי בסך הכל מדובר באישה. "

ברשימה האמורה סופר על מקרים שבעלי חנויות בירושלים המזרחית וכן נוסעי אוטובוס שם מעיזים לשלוח ידיים למבושיהן של ישראליות. ובכן, יש להעיר על כך שאותם אנשים לא יעיזו לעשות כדבר הזה לבנות עמם כי אחרת יישחטו במקום או יותר מאוחר בערבו של יום, לבד, או עם בני משפחה נוספים. אבל ל"בּנָאת אִל יָאהוּד" זה מותר, כי הם יודעים שמאלה לא יהיו להם צרות. לא ברור לי כיצד זה ישראליות שכך עושים להן לא מגיבות. זה עניין של מנטליות, כלומר המנטליות של הישראליות החמודות שלנו שרואות בבני דודנו אנשים מרתקים ומעניינים ומסקרנים ולכן מרשות להן את זה (שמעתי זאת ממקור ראשון). וגם יודעות שלא כדאי להן לעשות מזה עסק בירושלים המזרחית כי העיתונות ואירגוני הנשים בישראל לא יגיעו עד שם.

לדעתי באירופה הקרה אין לגברים עניין בשום תחת של אישה יען כי הם קרים כמו בטטות ועושים סקס כמי שכפאם שד. ובאשר לאיטליה, הרי שם זו המסורת מאז ומתמיד בגלל המזג החם של אנשי הדרום, כביכול, וגם בגלל שהכל הולך שם "חפיף", וראה כתבות על מעלליו של ברלוסקוני בעיתונות היומית לאחרונה.

באשר לטורקיה (שלפני המשט המפורסם) אמת נכון המסופר ששם מאוהבים בתחת של הנשים, אלא שבגלל המאמצים שעושה מדינה זו להצטרף לאיחוד האירופי וכדי להיראות נאורה יותר, החליטו חכמי הדור שם שהדבר יצטמצם וכעת הוא יותר בגדר שמועה מאשר אמת.

הנה למשל שתי חברות שלנו נסעו לטייל להן באיסטנבול – וכמה שהלכו להן בשווקים וחרשו את הבאזאר ועלו לאוטובוסים פה ושם – בכל זאת לא היו שום נגיעות שכה חיכו להן. סוף שהאחת התחילה לצבוט את חברתה, שנאמר JUST FOR THE RECORD

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיג'אמות

* * *

אהוד,

אני תמהה עליך [גיליוון 610], הרי זה בדיוק מה שאמרו על א' במשפטו של קצב. כל ההשתלחויות והערות של נקמנות כביכול. אין אנו שופטים כפי שכבר נאמר "יש שופטים בירושלים" וניתן להם להחליט. דעת קהל היא חרב מתהפכת וחלילה לנו לחטוא בכך. נראה לי כי אין מקום להערות מסוג זה בעיתון כעיתונך, או בכל פורום אחר.

ימים יגידו מה האמת,

בכבוד רב,

רחל עזריה

* * *

מוניקה כהן

"נימה שובינסטית מאוסה" במכתב העיתי

אהוד ידידי,

אני קוראת את העיתון שלך – גיליון 610 (את רובם אני שומרת בתיקייה כי בד"כ אין לי זמן בבוקר להתעמק בהם), ואני מתלבטת אם לבקש לצאת מרשימת התפוצה. פעם העיתון שלך היה רובו סיפורים ועובדות היסטוריות נושאי עניין רב ומשמעותי לגבי עיסוקי. כיום העיתון שלך הוא כלי ביטוי לגזענות, צדקנות, התלהמות ואתה אפילו מצליח לתרום לו נימה שוביניסטית מאוסה משלך. אבל אני מעריכה את העובדה שאתה מפרסם גם דעות אחרות כמו דבריהם של נילי דיסקין או דודו אמיתי גם אם אינך מסכים איתם.

כי זה עיקרון חופש הדעה: להשמיע, לשמוע ולפרסם למרות שאינך מסכים עם אף מילה. כמו שאמר וולטייר: אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אבל אלחם בחירוף נפש להגן על זכותך לומר זאת.

אני אוספת בנאמנות את כל גיליונות העיתון העיתי שלך בידיעה שיש בהם הרבה היסטוריה וספרות.

נראה לי שאני טועה. העיתון שלך הוא במה לדעות אנטי שמאלניות ואנטי דמוקרטיות והוא הופך קיצוני יותר ויותר עם כל גיליון. אני אשאר עדיין ברשימת התפוצה כי יש לי תקווה שדברים ישתנו.

אהוד: כל מה שאת כותבת לי כאן אפשר לומר, בהפוך, על עיתון "הארץ" שרובו פרו-פלסטיני, ושאולי גם קרוב במידה רבה לדיעותייך הפוליטיות, כחברת מר"צ. נסי אפוא לפרסם בו מכתב כזה שאת שולחת לי, ורק במקום לכתוב "נימה שוביניסטית מאוסה" תגדירי את דרכם כ"נימה שמאלנית-פלסטינית מאוסה"!

דברֵי אמת, וראייה נכוחה ולא דוגמאטית של המציאות – אינם משתנים ואינם כפופים לצנזורות, ולכן נראה לי שאם לא תוכלי להתמודד עימם ב"חדשות בן עזר" – יהיה עלייך בסופו של דבר לבקש יציאה מרשימת התפוצה. אבל כל זמן שאת קוראת אותנו נשמח לכל תגובה שלך כמו שאנחנו שמחים על כל מאמר ותגובה של דודו אמיתי או של רון וייס (בשעתו כתב לנו מדי פעם ההיסטוריון-החדש ד"ר יפתח הגלעדי, אלא שלאחרונה נעלמו עקבותיו) – כי המכתב העיתי הוא בהחלט פלורליסטי, אך מה לעשות שמרבית הכותבים השולחים אלינו מיוזמתם את דבריהם – אינם פתאים מבחינה פוליטית ואינם רואים את ה"שלום" מתדפק בפתח!

* * *

אלי יזרעאלי על אהוד ברק

אהוד ידידי, 

עצוב כפליים. מילא שלמרות שאני אוהב אותך באופן אישי ונחרד שוב ושוב מהדעות הנוראיות בעיתונך, אבל לאור מה שכתבת על ברק, אני מודאג מיכולת השיפוט שלך. ניתן רק להתנחם שאינך בין מקבלי ההחלטות ולהצטער צער רב על כך שברק וחבורת הכלנתריסטים שאיתו עדיין דבוקה לתחת של ביבי. מקווה שאין זה סופה של המדינה. מקווה שזה תחילת הסוף של שלטון העוועים הזה.

אהוד: אלי אהובי, אתה ממש צודק. שומה עלינו לפנות לאובמה, לנסראללה, לאחמדניג'אד, לארדואן ואולי גם לשלי יחימוביץ' ולד"ר ישראל בֶּר – שיבואו לעשות קצת סדר בברדק הזה ששמו מדינת ישראל.

* * *

מיכאל רייך

סוּג שֶׁל נְדוּדִים

לֶאֱהֹב אֶת הָאָרֶץ בְּאֱמֶת

אֶת הַמּוֹלֶדֶת בְּתָמִים,

זֶה לֶאֱהֹב צִדֵּי דְּרָכִים,

אֲבָק מִדְבָּר, מְרִי שִׂיחַ אֲנָשִׁים

הַנְּטוּעִים הֵיטֶב בַּקַּרְקָע אַךְ קְשֵׁי יוֹמָם וַלֵּיל

שֶׁעַד הַיּוֹם רוּחָם נִזְרֵית

כְּאַבְקָנִים עַל תֵּל

צָבַעְתִּי אוֹרְחוֹתַי בְּצֶבַע נְדוּדִים מֶטָאלִי

וְנִתְגַּלְגַּלְתִּי אֶל כְּבִישִׁי כִּבְמֵרוּץ הָרָאלִי

צוֹפָרִי שׁוֹפָר לִי בְּיוֹם חֻלִּין סְתָוִי

וּבִמְגֵרַת הַלֵּב מַפָּה נִשְׁכַּחַת - שַׁי לִי מֵאָבִי

אֵי-שָׁם, בַּדֶּרֶךְ לַדָּרוֹם,

הִתְחַנְּנוּ בִּי זִכְרוֹנוֹת כִּבּוּשׁ שְׁמָמָה

וְרִקּוּדֵי הַהוֹרָה:

"תַּדְלֵק מָלֵא, סַע יָשָׁר

וְאַל תֵּפֵן אֲחוֹרָה",

וְכַךְ מָצָאתִי כּוֹרְמִים, יוֹגְבִים וְגַם אַנְשֵׁי דָּגָה

שֶׁבֵּין שׁוּרוֹתֵיהֶם קָצְרוּ תְּשׁוּאוֹת שֶׁל דְּאָגָה

הֵיכָן הָאָב ? הֵיכָן הָאֵם?

אֵין בְּאַמְתַּחְתִּי תְּשוּבָה לָהֶם,

מַזְלָ"ט אֲנִי לְעֵת מְצוֹא

בַּמֶּה אוּכָל לְהוֹשִׁיעֵם ?

מֵרֹב שַׁרְעַפַּי בְּקִרְבִּי, לֹא נִזְהַרְתִּי בַּבְּקָעוֹת

וְכַךְ נִתְקַעְתִּי בִּשְׂדוֹת אַנְשֵׁי בְּלִי בַּיִת

אֲשֶׁר רֻמּוּ בְּהַבְטָחוֹת.

לְסַפֵּר, כְּמוֹ לְצַלֵּם –

הֲלֹא הֻגָּד מֵראֹשׁ לָכֶם:

לֶאֱהֹב אֶת הָאָרֶץ בְּאֱמֶת

אֶת הַמּוֹלֶדֶת בְּתָמִים,

זֶה לֶאֱהֹב צִדֵּי דְּרָכִים,

אֲבָק מִדְבָּר, מְרִי שִׂיחַ אֲנָשִׁים

הַנְּטוּעִים הֵיטֶב בַּקַּרְקָע אַךְ קְשֵׁי יוֹמָם וַלֵּיל

שֶׁעַד הַיּוֹם רוּחָם נִזְרֵית

כְּאַבְקָנִים עַל תֵּל.

ינואר 2011

* * *

דינה קטן בן ציון

"ריח הגשם בבלקן"

סדרת טלוויזיה על משפחה יהודית-ספרדית מסראייבו בטלוויזיה בבלגראד

הסופרת הסרבית גורדנה קואיץ', בת לאב סרבי ולאם יהודייה ילידת סראייבו, כתבה עד כה 7 רומנים העוסקים כולם בחייהם של יהודים גולי יהדות ספרד על אדמת הבלקן. עלילות ספריה מתרחשות חלקן במאה העשרים וחלקן במאות הקודמות, החל מגירוש ספרד. כל הרומנים שלה היו לרבי מכר. הראשון ביניהם, ריח הגשם בבלקן יצא ב-1986, ומאז ראו אור 27 מהדורות. בימים אלה משודר מדי שבוע פרק מסדרת טלוויזיה מרתקת, שנעשתה על פי הרומן. כל מי שגדל בבית שבו שמע אימרות בלדינו וקלט מסרים וחוכמת חיים שנצרפה במשך דורות, יתרגש מאוד מצפייה בסדרה זו. אני התרגשתי.

 בעקבות הספר מעלה הסידרה את סיפורם של בני משפחה יהודית-ספרדית שחיה בסראייבו בין שתי מלחמות העולם, ובה חמש בנות ושני בנים. המשפחה אמיתית ולא בדויה. זוהי משפחת אימה של הסופרת. כל בנות המשפחה הפכו לימים נשים חזקות, עצמאיות, שהשכילו לפרוץ את מוסכמות החברה הפטריארכלית בזמנן, כל אחת בדרך משלה, ובלי להרוס את המסגרת המשפחתית. אחד הבנים עלה אחרי המלחמה ארצה, הקים משפחה ונולדו לו שלוש בנות.

האחות הבכורה היתה סופרת ומחזאית שנודעה בשמה כ"בוכורטה" (שמה מוכר היטב למתעניינים בספרות לדינו). הצעירה הפכה לבלרינה שזכתה לשבחים רבים בתפקידיה בבלט של בלגראד, ושלוש האחיות האחרות היו כובעניות שהצליחו לפרנס את משפחתן בחנות לייצור כובעים שהקימו.

הסידרה מביאה פרקים מחיי המשפחה, מן האהבות בחיי הנשים בצעירותן, מן הלבטים והחלומות, שנקטעו עם פלישת הגרמנים ואירועי מלחמת העולם השנייה. היא עשויה היטב מבחינת התסריט, הבימוי והליהוק, ומצליחה לרתק את הקשב ולשבות את הלב.

ידוע כי חשובי הסופרים ביוגוסלביה לשעבר כתבו על יהודים כחלק מן הפסיפס האנושי הרב-גוני בארצם, ועל יהדות כדת ומסורת שהפכה למורשת תרבותית בעולם שקם לאחר השואה. כיום מרגש להיווכח כי הסופרת גורדנה קואיץ', הן באמצעות הרומנים הפופולריים שכתבה ובעיקר ברומן הזה, שהפך לסדרת טלוויזיה, הצליחה באמצעות סיפור חיים אמיתי, המסופר באופן מרתק, להנכיח בתרבות הסרבית בת זמננו את קיומה של המשפחה היהודית-ספרדית, בייחודה ובעוצמות המפתיעות שהיו גנוזות בה – משפחה אחת מתוך קהילה שרוב בניה נכחדו בשואה.

* * *

קונצרט התרמה

לעמותת "עיניים בדרכים"

התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה

הפקולטה לאומנות ע"י יולנדה ודוד כץ

אוניברסיטת תל אביב

הקונצרט יערך ביום שלישי 15.2.11 בשעה 20.00

באולם קלרמונט באוניברסיטת תל אביב.

מנצח: זאב דורמן

סולנים: דניאל בורוביצקי ותומר גבירצמן פסנתר.

מוצרט : פתיחה מתוך "נישואי פיגרו".

פולנק: קונצ'רטו ברה מינור לשני פסנתרים.

ברליוז: הסימפוניה הפנטסטית.

כרטיסים ניתן להזמין בטלפון 052-3394690

עלות כרטיסים : אולם 130 ₪ יציע 100 ₪

תרומות מעבר לעלות הכרטיס תתקבלנה בברכה ובהוקרה

הקונצרט הינו למוזמנים בלבד והכנסותיו קודש לעמותת "עיניים בדרכים" פרטים על פעילות העמותה אפשר למצוא באתר האינטרנט שלה www.eyesonroad.co.il

מספר המקומות מוגבל – נשמח לקבל את ההזמנות בהקדם האפשרי.

חנייה חניונים מול שער ארבע (רחוב ג'ורג' וייס) וליד שער 8 (רחוב חיים לבנון)

הקונצרט יתחיל בזמן – נא לדייק !

* * *

איליה בר זאב

המאה ה-21

רַק הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה –

נִתְחַלְּלוּ הַיָּמִים.

הַתֵּל הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ מַחְלִיף צְבָעָיו,

צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הַעֶצֶב הַנִּבְזֶה,

מְלַוֶּה אֶת צְעָדֵינוּ יוֹם

אַחַר לַיְלָה.

עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְוָנִים חֲדָשִׁים

מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בַּאֲדָמָה הַמְּסֻכְסֶכֶת,

מְעַנְּגִים

אֶת עֵינֵינוּ הַמְּצַפּוֹת.

אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְסַמְּנִים מְגוּרִים, חַיִּים שֶׁהָיוּ.

עָשׂוֹר חָלַף – כָּל דְּאַלִּים,

אַלִּים.

הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ, בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְחָלִים, לְיַד שִׂיחֵי הַמָּלּוּחַ, אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.

מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוכָבִים

אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.

עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֵר לְהָרֵי מוֹאָב וְאֶדוֹם נָבוֹא

מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק

אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן

יָם הַמָּוֶת.

הַר הַקַּנָאִים וּבֶן יָאִיר

קוֹרְאִים לָנוּ –

שֶׁטַח פְּרָטִי, אֵין כְּנִיסָה לְזָרִים!

* * *

צוותא מגישה: "המאסטרו"

מחווה לאברהם שלונסקי

יום ה' 10/3/11 בשעה 20:30, יום ו' 11/3/11 בשעה 13:00

בעקבות ספר ביוגרפי חדש וחדשני מאת חגית הלפרין על אברהם שלונסקי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יתקיים בצוותא ערב מחווה מיוחד למשורר ולאמן הלשון העברית, חתן פרס ישראל, אברהם שלונסקי (1900-1973). נתוודע לחייו האישיים, המורכבים והעשירים של שלונסקי ולתרומתו הגדולה לספרות ולחיי התרבות בארץ, גם פרטים שלא היו ידועים עליו עד כה*.

באירוע: שירים מתוך מחזות שכתב, עיבד ותירגם כמו "עוץ לי גוץ לי" ו"אופרה בגרוש". שירים ממיטב יצירתו ותרגומיו: "את חכי לי ואחזור", "בואי כלה", "זמר", "תה ואורז יש בסין" ואחרים. חומרים דוקומנטריים שנכתבו על ידי שלונסקי ובהם מכתבים אישיים וכן ביקורות ספרותיות בעד ונגד שלונסקי, כמו גם קטעים ממאבקו של שלונסקי בחיים נחמן ביאליק.

סרט דוקומנטרי קצר שהופק במיוחד לערב זה ובו ראיונות עדכניים עם יוצרים ואישים שהיו בקשר עם שלונסקי: בני משפחה, וכן גאולה כהן, חיים גורי, חנוך ברטוב ויוסי יזרעאלי. כמו כן קטעים בהם נראה ונשמע שלונסקי עצמו. לא ייעדרו מן הערב פרפראות מתוך "עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה" וכן חידודי לשון והמצאות לשוניות מפרי עטו של שלונסקי. 

עריכה ובימוי: דני הורוביץ

משתתפים: ג'קי לוי, חנן יובל, שלמה בר, דביר בנדק, חני דינור, סיגל אשל, אתי וקנין, אילן שכטמן, מיה יוהנה מנחם, ליאור חסון, נועה לב. ניהול מוסיקלי, עיבודים ופסנתר: רמי הראל. נגנים: גדי סרי, כלי הקשה ויוראי אורון, קונטרבס

מחיר מוזל עבור נמעני "חדשות בן עזר" – 75 שקל במקום 90 שקל.

כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

* אהוד: האם כלולים בכך גם חיזוריו אחר משוררות צעירות, שנהג להשוותן לאנה אחמטובה?

* * *

המאסטרו

חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי

לקראת יום הולדתו ה-111 של שלונסקי שיחול ב-ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011, רואה אור ביוגרפיה חדשה ועדכנית  מאת חגית הלפרין. אברהם שלונסקי (1900–1973) נחשב לאבי השירה הארצישראלית המודרניסטית, "המאסטרו" – כפי שכונה בהערצה המלווה לעתים בנימה אירונית. שלונסקי הקרין תדמית של משורר בוהמיין, מלא הומור ושופע חידודי לשון. אולם הוא היה גם איש עבודה ששקד על שיריו ועל תרגומיו המופלאים. משורר רב-פעלים, ממחדשי הלשון העברית, עורך מחונן, כתב ספרי ילדים ותרם ליציקת יסודותיו של התיאטרון בארץ. שלונסקי היה מעורה בחיי התרבות, ממייסדי הוצאת 'ספרית פועלים' ו'צוותא', משורר שנטל חלק במאבקים לשינוי פני החברה

[דבר המפרסם]

* * *

משה כהן: הנדון: היתה אידיאולוגיה? – כן!

מכובדי,

התקשורת שלנו היא מגמתית, וממשלת נתניהו היא לדעתה בלתי לגיטימית מלכתחילה. לכן סערה וגעשה התקשורת כאשר אהוד ברק פרש ממפלגת העבודה והצטרף לממשלת נתניהו. האשימו את אהוד ברק בין השאר בכך שהוא זונח את האידיאולוגיה לטובת קידומו האישי.

רגע, מי זנח את האידיאולוגיה? – לא אהוד ברק וחבריו, הרוצים להישאר נאמנים לאידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית המרכזית של מפלגת העבודה ההיסטורית. נימוק הפרישה של ברק היה בהחלט אידיאולוגי, והא הציג אותו באומרו שחלק מחברי המפלגה סטו שמאלה והפכו לפוסט-ציונים.

התקשורת המגמתית בחרה להתעלם מהנימוק הזה. אך הלא ברור שאידיאולוגיה ציונית אינה מתיישבת עם פוסט-ציונות ומחייבת פרישה. זהו ויכוח אידיאולוגי לכול דבר. אבל כאמור, הציונות חדלה להיות לגיטימית בתקשורת שלנו, הציונות מתה, תחי הפוסט-ציונות, וחבל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה ברק

הטנדר נסע בזמן אמת רק עם אסתר גמליאלית! תגובה לדברי רות ריכטר

 את סיפור אסתר גמליאלית והשיר "הטנדר נוסע" ששושנה דמארי ניכסה לעצמה, העליתי אני בשנה שעברה ב"חדשות בן עזר". בעקבות פרסום זה, ערכה העיתונאית סמדר שיר תחקיר, ראיינה את אסתר גמליאלית ופירסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה נרחבת בה חשפה שוב את העובדה שאסתר גמליאלית היא שהביאה את השיר לתודעה הלאומית. 

עליי להדגיש שוב ושוב, כי אסתר גמליאלית הופיעה ושרה את "הטנדר נוסע" ב-1939, בשעה שהטנדרים עוד תיפקדו בשמירה במסגרת משטרת הישובים העבריים.  השיר היה חווייה של הזדהות עם השומרים, עם הזמרת, שכדברי השיר גם נישאה לאחד משומרי "הטנדר". השיר הפך להיט בזכותה, מעין הימנון ההגנה בימי מאורעות תרצ"ט, כששושנה דמארי טרם התגלתה.

שושנה דמארי באה אל המוכן, לקחה את שיר הגיבורים הנערצים שאסתר גמליאלי דיברה בו לעם, שרה אותו מבלי שהזכירה ולו רק פעם, מי הפך אותו ללהיט הלאומי שלנו. 

ללא קשר לשאלה, מי היא זמרת טובה יותר, איש לא עשה כך לשיר הלאומי של שושנה דמארי "אני מצפת".

* * *

רון וייס

גדר הביטחון בבלעין הוקמה מזמן ועומדת על מכונה

סופר נידח שלום,

במאמרו "התגוללות גזענית" (גיליון 609), טוען אורי הייטנר כי העיתונאי גדעון לוי הביע "תמיכה בלתי מסויגת בפורעי החוק המשתוללים מדי שבוע בבלעין, מיידים אבנים בחיילי צה"ל ומנסים להפריע לעבודות הקמת גדר הביטחון."

גדר הביטחון בבלעין הוקמה מזמן ועומדת על מכונה.

ב-2007 קבעה נשיאת בית המשפט העליון בפסק דין כי "תוואי הגדר נקבע במקום שהוא נטול יתרון ביטחוני. הוא מסכן את הכוחות המסיירים לאורך התוואי."

בית המשפט קבע בבירור מתכנני תוואי הגדר הקריבו את הביטחון על מזבח השאיפה להרחיב את ההתנחלות, וגייסו לשם כך את כל הפרוצדורות שבסמכותם. פסק הדין קבע ש"אין להסביר תוואי זה אלא ברצון לכלול את 'מתתיהו מזרח' ממערב לגדר."

צה"ל התייחס בזלזול לפסיקת בג"צ. מיספר פעמים פירסם צה"ל תוואי חדש, אך שוב פסק בג"צ כי "נמצא כי אין בחלופה שנבחרה כדי לקיים את הוראות פסק הדין." העתקת הגדר בזמן בהתאם לפסיקת בג"צ היתה יכולה למנוע את אירועי השנתיים האחרונות.

רון וייס

רמת-גן

* * *

דורון גיסין

ה"עבודה" כמשל – מי הבוס?

איך אפשר להתאפק ולא להגיב על עוללות הימים האחרונים? לא אל תענו לי. אולי נפתח בגל ההספדים לנשמתה של מפלגת העבודה, העטופה בתכריכים ואוהדיה עומדים, סופקים כפיים ומספידים. יש לי חדשות עבורכם. המוות היה מזמן, ליתר דיוק שלוש יריות בגבה בכיכר העיר שמו קץ לחייה, וכל יתר הזמן ניסו טובי הרופאים להשאירה בחיים אך ללא הצלחה. ואז הגיע אהוד ברק. מה לא קשרו לראשו באיזה כתרים לא הוכתר ומה היתה התוצאה הסופית את זה כולם רואים היום. [למה אני חייב לומר את שכבר אמרתי מזמן – אמרתי לכם!]. כמי שזיכרון העבר טוב אצלו יותר מזיכרון ההווה, הנה קטע שפורסם כבר במסגרת זו. לנוחיות הקוראים אני מתרגם ביד חופשית את הקטע שמקורו באינטרנט באנגלית.

מי רוצה להיות הבוס?

התכנסו אברי הגוף לדון בשאלה המטרידה – מי יהיה הבוס?

העיניים טענו שמאחר שהן ה"רואות" ובלעדן לא יידע הגוף לאן הוא הולך, הרי ברור שהן חייבות להיות הבוס.

הרגליים המוליכות את הגוף ובלתן אין התקדמות – הן ורק הן מיועדות להיות הבוס.

הפה, האוזניים והאף כל אחד ותרומתו הבלעדית לקיום הגוף הם ורק הם כל אחד במיוחד הוא הבוס המיועד.

וכך כל אבר ואבר התייצב ותבע את תפקיד הבוס.

ואז – חור-התחת גם הוא ביקש את התפקיד.

כל אברי הגוף פרצו בצחוק אדיר, שהרי בדיחה יותר טובה אין בנמצא.

שמע חור-התחת את צחוקם ולעגם נעלב עד עומק נשמתו ומרוב בושה ותסכול אטם את עצמו.

כעבור ימים אחדים בלטו העיניים מחוריהן ופיתחו פזילה. הרגליים החלו רועדות ונכשלות בהילוכן. האוזניים צילצלו וחדלו משמוע, האף היה כל כך עסוק בנשימה שלא נותר בו כוח לשום משימה אחרת. הפה חדל מדבר, והמזון שנלעס לא נבלע באין מקום יותר בקיבה. בשארית כוחם פנו אברי הגוף אל חור-התחת הסורר והתחננו לסליחתו ולפתיחתו. ואז, לשמחת כולם, ניאות חור התחת להיפתח וגם הסכים בשמחה לקבל עליו את תפקיד הבוס.

מה שמוכיח מעבר לכל היגיון שכל מה שנדרש מן הבוס הוא רק להיות חור-תחת.

ועל כל זאת אחזור ואומר – אמרתי לכם.

אהוד: המשל נהדר אבל מה הנמשל? נבצר מבינתי הבן.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שישי: מפקד ירושלים. חלק ראשון

מיום שנתמנה למפקד ירושלים משתנים חייו של משה כמעט לבלי הכר. אם עד סיום תפקידו כמג"ד 89 מצטייר סיפורו האישי על רקע המאורעות הכלליים: ילד בדגניה, נער בנהלל, אסיר בעכו, לוחם בסוריה, מפקד הפשיטה ללוד, חקלאי ולוחם – הנה מעתה הולך ומתגבש דיוקנו החדש: מדינאי ומצביא. לא זו בלבד שחייו מתנהלים על רקע המאורעות הכלליים, אלא הם נעשים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ישראל ושל מלחמותיה. מעתה קשה להפריד בין האיש לבין התפקידים שהוא ממלא, אם כי הוא-עצמו מנסה לשמר את עצמאותו, את מנהגיו וגם מקצת זכותו לפרטיות בדרכים שונות, ולעיתים גם משונות.

משה, מג"ד במלחמת העצמאות, עתיד להיות רמטכ"ל. מרבית אלופי צה"ל במלחמה הזאת, בהם גם בני גילו ודורו, והבולט שבהם יגאל אלון – לא יגיעו לרמטכ"לות ולתפקיד שר הביטחון. רק יצחק רבין עתיד להיות רמטכ"ל, ראש הממשלה ושר ביטחון ראשון מבין מפקדי הפלמ"ח לשעבר.

הסיבה לכך אינה צבאית או אישית, אלא בעיקר פוליטית. יצחק שדה, ישראל גלילי, יגאל אלון ומפקדים בכירים אחרים בפלמ"ח ובצה"ל בחודשיו הראשונים הם חברי מפלגת "אחדות העבודה". למפא"י, מפלגתו של בן-גוריון, אין השפעה רבה בפלמ"ח. מרבית הלוחמים משורות הפלמ"ח מקבלים את מנהיגותה של "אחדות העבודה", ובראשה יצחק טבנקין, יריבו של בן-גוריון. למפ"ם, שקמה בעקבות האיחוד בין "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר", יש שתי תנועות קיבוציות גדולות וחזקות: "הקיבוץ המאוחד" ו"השומר הצעיר".

בן-גוריון, המתנגד לצבא פרטי של האצ"ל ושל הלח"י, חושש שאם יונצחו מסגרות מפלגתיות-צבאיות גם בצד השמאלי של המפה, בדמות הפלמ"ח, לא יתקיים צבא ממלכתי אחד, של כל העם, ותחת מרות ממשלתית אחת. אמנם הפלמ"ח אינו מפר פקודות, אבל העומדים בראשו, והם ממחנה מתנגדיו של בן-גוריון, עלולים להשתמש ביוקרתם ובהשפעתם הצבאית לחיזוק מעמדם הפוליטי והמפלגתי. בתוך המאמץ הגדול של המלחמה באוייב החיצוני, אסור לזלזל בסכנות מבפנים, שיכולות לפורר את המדינה הצעירה ולגרום בה למלחמת אזרחים.

לכן, לאחר קרבותיו המפוארים, וחרף מאות לוחמיו שנהרגו ונפצעו – עתיד בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח כדי שלא תהיינה בצה"ל יחידות מפלגתיות, וכדי שהצבא יהיה תחת מרות אחת, ממלכתית.

לכן הוא מעריך מאוד את הקצינים המקצועיים, בוגרי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית; ועם זאת, הוא שם עינו על רב-סרן משה דיין. בשעה זו, ובהמשך המלחמה, אמנם אין למשה הזדמנות להוכיח עצמו כמפקד גייסות גדולים, מבצעים וחזיתות, כפי שמוטל על יגאל אלון, אבל משה הוא בשר מבשרה של תנועת המושבים, שרובה ככולה מפא"י. משה נולד לתוך מפא"י. וכך, אף שהוא פרא אדם במובנים רבים, הרי בדבר אחד אפשר לסמוך עליו ללא עוררין – תמיד יישאר נאמן לממלכתיות, ובשעת מבחן לא יהסס לנקוט צעדים קשים, אפילו נגד בני עמו, כאשר מדובר בצבאות פרטיים ובאי קבלת מרות הממשלה.

דבר נוסף משותף לבן-גוריון ולמשה – איש מהם אינו בעל השכלה צבאית מסודרת, וודאי שלא בניהול מערכות מלחמה גדולות. ניסיונו הצבאי של בן-גוריון מסתכם בהיותו חייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. הכשרתו הצבאית הפורמלית של משה מבוססת על קורסים של ה"הגנה" בג'וערה ועל קורס סרג'נטים בריטים בסרפנד. הכשרתם נופלת בהרבה מזו של הקצינים ששירתו בצבא הבריטי ובבריגדה, ועם זאת עתידים שניהם להטביע חותם מכריע על מלחמות ישראל ועל דרכה המדינית במשך שלושים שנותיה הראשונות.

קרוב לוודאי שבן-גוריון מוקסם מעצם דמותו הצברית של משה: אמיץ לב, מקורי, מחוספס, ישיר בדיבורו, בעל קסם אישי רב וקורן ביטחון עצמי. בני-דורו של בן-גוריון, אנשי העלייה השנייה והשלישית, מעריצים את הדור העברי הראשון הגדל בארץ, וגם מתבטלים בפניו. אמנם הם שומרים בקנאות על כך שהצעירים לא יידחקו בטרם עת להנהגה הפוליטית, אבל רואים בהם סמל לדמות האדם העברי, בן הארץ, היפה, החזק והבריא, שגדל בתנאים נורמליים של עם בארצו, של תרבות לאומית חדשה, ואין בו שמץ מהעקמומיות ושאר המגרעות של היהודי הגלותי.

בן-גוריון עתיד לראות בכך קו אידיאולוגי. יש קפיצה בהיסטוריה היהודית – מגיבורי התנ"ך היישר אל הדור העברי הצעיר, הזקוף, בן-דמותם, המוסר את נפשו על הגנת הארץ ובניינה. מה שקרה באמצע, אלפיים שנות גלות, אינו מעניין ואפילו מבייש, ואפשר לדלג עליו. מפקדים צעירים כידין, אלון ודיין, ומאות הבחורים שנהרגים במלחמת העצמאות, הם בעיני בן-גוריון כגיבורי המקרא, הלוקחים חלק במלחמות ישראל. בטווח רחוק יותר הוא כנראה מעדיף כי שרביט ההנהגה יעבור בבוא היום היישר ממנו אל צעירי מפא"י, ולא אל עמיתיו בצמרת המפלגה – שרת, לבון, אשכול וגולדה מאיר.

משה מתייחס לבן-גוריון בהערצה, אך ללא שמץ של התבטלות או חנופה. הוא רואה בבן-גוריון כל מה שאביו שמואל לא הצליח להיות – מנהיג אמיתי, אמיץ, החלטי, אדם בעל עוצמה, סמכות והעזה, שמעלותיו מחפות על מגרעותיו, והיודע לעורר יראת כבוד כלפיו בקרב סביבתו. במשך כל שנות הנהגתו משמש בן-גוריון למשה "מטרייה" של סמכות עליונה, של ראייה מפוכחת של המציאות, של כישרון להתרכז בעיקר ובחשוב ביותר, של חזון מרחיק ראות, של זהירות מרבית ונשיאה באחריות. ומשה חש תמיד שאסור לאכזבו.

עם זאת, הוא משועשע שוב ושוב מאי-התמצאותו של בן-גוריון בפרטים, גם בתחום הצבאי. הערצתו ל"צברים" באה דווקא משום שהוא שונה מהם לחלוטין. בן-גוריון נשאר סמל היהודי החכם, ה"גלותי", שיש בו שמץ מן הגאונות, ואשר פרץ בבת-אחת מהעיירות הקטנות של מזרח ומרכז אירופה אל במות העולם המערבי – בפילוסופיה, בספרות, ברפואת הנפש, בפיסיקה, במוסיקה, במרבית האמנויות והמדעים.

*

החלטתו של בן-גוריון לחזק את חזית ירושלים על-ידי מינוי משה למפקדה אינה מצליחה לשנות בהרבה את מצבה. העיר חצויה ומוקפת כוחות צבא ערבי מצפון, ממזרח ומדרום, ואף במערב, למעט מסדרון צר, שתחילתו בשפלה, בנתיב – רמלה, בית-שמש, שער הגיא. באזור הזה נסללת "דרך בורמה". היא עוקפת מדרום את הכביש הישן לירושלים, שחיבר עד 1948 את רמלה לשער הגיא בדרך הקצרה, העוברת את עמק איילון ולטרון. אזור לטרון נשאר בידי הירדנים עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967.

בליל 17 באוגוסט 1948 תוקף כוח של צה"ל מגדוד "בית חורון" של חטיבת "עציוני" את האזור שלמרגלות ארמון הנציב, במטרה לתקוע טריז בין הלגיון הירדני הנמצא בצפון-מזרח החזית לבין הצבא המצרי, ששולט בדרום-מזרחה, בבית-לחם ובחברון. ההתקפה נכשלת. אחד-עשר חיילים נהרגים, חמישה נופלים בשבי ועוד עשרים נפצעים. הפעם אין משה דוהר ברכבו המשוריין בראש הטור. הפעם זהו קרב של חיל רגלים, בפיקודם של המג"ד מאיר זורע וקצין המבצעים החטיבתי הלל פפרמן. נוסף על הנשק והתחמושת נושא כל אחד מן התוקפים מטען כבד של חומר-נפץ על גבו, כדי להתחפר בין הסלעים.

הכישלון נובע מכך, שמראש נאסר על הכוח הישראלי לכבוש את ארמון הנציב, כי יושבים בו אנשי האו"ם, ולפי הסכם שישראל התחייבה עליו, יישאר הארמון בידיהם. הפעולה חייבת להסתיים בתוך עשרים וארבע שעות. החיילים אינם אנשי גדוד פשיטה הדוהרים על רכבם, אלא מגינים, שהתרגלו למלחמת עמדות מתישה וממושכת לאורך הקו העירוני. משה טוען כי הקושי להחזיק בשטח, בלי לכבוש את ארמון הנציב, היה עלול לתת אותותיו בחריפות בשעות היום, ואילו המשבר ותחילת הנסיגה, שהפכה למבוהלת, היו כבר בשעות הלילה.

כדי לתת תמונה מלאה ראוי להביא את דברי שבתי טבת: "כאשר האיר היום כינס משה את חיילי גדוד 'בית חורון', וייסר אותם בשבט פיו. הוא אמר להם שלחמו כבטלנים וכי ביזו את הנשק שניתן להם. ייתכן שעשה כך, כדי לעורר בהם רוח של היענות לקריאתו למתנדבים שיפרצו בכוח מחודש, מסתייע במשוריינים, שיתקוף שנית את הגבעה, הרכס והשיפולים גם יחד. לדעת פפרמן היה זה דיבור של סתם, שהרי איסור המטכ"ל עדיין היה בתוקפו. כך עוררו דברי משה מורת-רוח בחיילי הגדוד והכאיבו במיוחד למפקדם, זרו (מאיר זורע). לדעתו, לחמו אנשיו בגבורה ולא היו ראויים לגערה.

 "גם בסיכום החטיבתי, שנערך מייד לאחריה, היו חילופי דברים מרים. עם זאת שלא פקפק לרגע באומץ האישי של זרו, אמר משה כי היה עליו ללכת בראש אנשיו. מנהיגותו בשדה הקרב עשויה היתה לחרוץ את גורלו לטובה. ואילו זרו טען, כי בחשכת הלילה אין לנוכחות הפיסית של מג"ד השפעה של מנהיגות על חייליו, אלא רק על הסמוכים אליו. עדיפה היתה בעיניו נוכחותו במוצב הפיקוד, שאיפשרה לו קשר וממילא שליטה על כל הכוח. זרו מיקד את ביקורתו גם כנגד שעת הקשר החסרה, השעה שבה לא היה אפשר ליצור קשר עם דיין (היה זה במהלך הערב, כאשר נדרשו הכרעות אם לתפוס את ארמון הנציב או לסגת).

 "מורת רוחו של פפרמן היתה כה עמוקה, שיצא מהישיבה, ממשרדו של משה, באורח מופגן ובלא לומר לו שלום. הוא רגז על חוסר המקצועיות של משה בהכנת הפעולה, 'מין תיאור בשתי ידיים על המפה, לוקחים מפה ולוקחים משם.' הוא אפילו ניסה לשכנע את זרו ללכת עימו במשלחת אל ידין, בתביעה להדיח את משה מתפקידו בירושלים. דבר שזרו, מחמת משמעת טובה, דחה בשתי ידיו."

*

ב-17 בספטמבר נרצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, בנוסעו בג'יפ לשכונת רחביה בירושלים. מדיניותו היתה להבטיח את המעמד הבין-לאומי העצמאי של ירושלים, כפי שנקבע בהחלטת החלוקה שנתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. יחד עם ברנדוט נהרג ראש מטהו, הקולונל סרו. השניים נרצחים בידי יהודים, חברי הלח"י. ארגון זה, כמוהו כאצ"ל, טוען לחופש פעולה מדיני וצבאי בירושלים כל זמן שיש לעיר מעמד "בין-לאומי", מעמד שלדעת היורים ושולחיהם עתיד הרצח למנוע ולבטל.

הדוגלים בטרור סבורים שעל-ידי הפחדה ורצח ניתן לשנות עובדות מדיניות. אילו נכנע להם בן-גוריון, היתה ישראל נקלעת מתחילתה לתהליך הרסני של מלחמת אזרחים. מה גם שלהיותה של ירושלים בירת ישראל אין ולא עתיד להיות שום קשר לרצח המיותר של ברנדוט, שרק מזיק למדינה הצעירה בזירה הבין-לאומית.

משה נשלח לירושלים, גם כדי להתגבר על הפעילות הצבאית הנפרדת של האצ"ל והלח"י. הוא אינו מצליח למנוע את רצח ברנדוט, אך אינו רואה זאת ככישלונו האישי. בעקבות החלטת הממשלה לפרק סופית את הלח"י, מקיפה יחידה של צה"ל את מחנה הלח"י בעיר, והנצורים נכנעים על נשקם ללא התנגדות. אנשי האצ"ל מודיעים אף הם על הצטרפותם לצה"ל. תחת פיקודו של משה נעלמים אפוא שרידי העצמאות הצבאית של ארגוני "הפורשים".

בגדוד הקומנדו 89 שירתה, כזכור, פלוגה של יוצאי הלח"י בראשות דב הבלונדי, שזכה לידידותו ולהערכתו של משה. עתה, כמו בתקופת ה"סזון", מבצע משה ללא היסוס את מדיניות ההנהגה, אך ללא שנאה. להיפך, יש בו אהדה לאומץ הלב ולמומחיות של לוחמי האצ"ל והלח"י. תגובתו על הרצח חמקנית; הוא מנסה לראות צד חיובי במשבר שנוצר: "השפעת רצח ברנדוט על מצבה המדיני של ישראל לא היתה ידועה לי, לא היתה בתחום טיפולי והאמת שאף לא העסיקה אותי. אבל סיום הפיצול הממלכתי, וידיעתי שבתור מפקד ירושלים אני עומד בראש כל החיילים היהודים שבעיר, הקלו ועודדו."

*

הקרב האחרון שנערך תחת פיקודו של משה, במלחמת העצמאות, הוא הפעולה לכיבוש בית-ג'לא בליל 21 באוקטובר. למחרת אמורה היתה להיכנס לתוקפה הפסקת-אש נוספת, שנקבעה בידי מועצת הביטחון של האו"ם. כמו בהתקפה על ארמון הנציב, מוקצבת גם הפעם יממה בלבד לפעולה. זלמן מרט, מצילו של משה בסוריה, בפגיעה שבה איבד את עינו, הוא עתה מפקד גדוד "מוריה", שעליו מוטלת הפריצה לבית-ג'לא. בדרכו ליעד מסתבך הטור בירידה קשה וממושכת בוואדי תלול ורצוף סלעים. כיתת החוד עולה על מארב, ואחד מאנשיה נהרג. מרט בא לידי מסקנה, שלא יהיה אפשר להספיק להעפיל ברכס שמנגד ולכבוש את בית-ג'לא לפני שיאיר השחר. הוא מבקש ממשה רשות לנסיגה. משה מאשר, כי הוא סומך על שיקול דעתו של המפקד בשטח, אבל הכישלון מרגיז אותו מאוד. הוא עתיד להישאר בידידות עם מרט, אבל לעולם לא יקדם אותו בסולם הפיקוד.

תגובתו של משה כאן דומה לביקורת שהטיח בחיילי גדוד "בית חורון". הוא מסכים שההתקפה היתה נכשלת בבוקר, אבל לדבריו: "גם כאן גורם הכישלון לא היה החישוב מה עלול לקרות בבוקר, אלא מה שאירע למעשה, בלילה." מצד אחד הוא יודע, שבשתי הפעולות היו תנאים שמנעו מראש את ההצלחה, ואף גרמו אבידות בקרב החיילים. מצד שני, עם מציאת סיבות לקשיים ועם חשש מפני סיכונים אין מנצחים בקרב. מפקד החוזר ממשימה בלא להשלימה, אפילו סיבותיו מוצדקות, צריך להוכיח קודם כל שלפחות מחצית מאנשיו נפגעו בניסיון להשלימה, ולא – אין הוא מפקד קרבי. זוהי תביעה אכזרית, שיש בה סיכון חיי אדם הרבה מעבר למקובל, אבל משה עתיד לדרוש שתיעשה לנורמה של כל הכוחות הלוחמים במסגרת צה"ל.

 "הכישלון בבית-ג'לא," כותב טבת, "היה למשל ולשנינה והזיק למוניטין הצבאי של משה, שאת ראשיתו קנה בלוד ובכרתיה. לסגולותיו החיוביות המוכרות – אומץ, מקוריות ותושייה – הוסיפה עתה דעת הציבור הצבאי תכונות שליליות. החלו לכנותו 'פרטיזן', 'בלגניסט', 'פזיז' ו'מסוכן'."

*

מלחמת העצמאות, שנהרגים בה אלפי ישראלים, רובם צעירים, מתקרבת לסופה בראשית שנת 1949 בניצחון ישראל, ועתה עתידה להתחיל תקופה של דיונים על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל למדינות הערביות שתקפו אותה. ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות, היא אחד האזורים הרגישים ביותר. ירדן, ובראשה המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, היא המדינה בעלת הקשרים ההדוקים ביותר עם ישראל. לפני המלחמה התקיימו פגישות בין המלך עבדאללה לבין נציגי המדינה-בדרך. האחרונה שבהן נערכה עם גולדה מאיר והסתיימה בכישלון.

ואולם בין ישראל לירדן מתקיימת, חרף מלחמת הדמים, גם מעין הבנה שקטה באשר לחלוקת אזורי השליטה, גם בירושלים. ירדן זוכה בנתח ניכר מארץ-ישראל: "הגדה המערבית". בידי מצרים נותרת רצועת עזה. מרבית שטחיה האחרים של ארץ-ישראל המנדטורית נופלים בחלקה של ישראל, וזה הרבה יותר ממה שניתן לה בהצעת החלוקה המקורית של האו"ם.

אילו הוכרעה ישראל, קרוב לוודאי שלא היה נשאר שריד ופליט ליישוב העברי תחת שלטון ערבי. סיסמת הערבים היתה: "לזרוק את היהודים לים!"

במהלך המלחמה עוזבים מאות אלפי תושבים ערבים את כפריהם ועריהם, לרוב בהשפעת מנהיגיהם, המבטיחים להם שיבה מהירה לאחר הניצחון על היהודים. בשנים הראשונות למדינה מאוכלסות הערים הנטושות בעשרות אלפי עולים יהודים, חלקם הגדול פליטים מהמדינות המוסלמיות במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה. על חורבות הכפרים הערביים נבנים מושבים ועיירות בידי העולים החדשים.

*

משה מרבה לסייר בעמדות הקו העירוני, לאורך הגבול החוצה את ירושלים, וכן במשלטים החולשים על הדרך מהבירה לתל-אביב. הוא משתדל להישאר צמוד לשטח. "כשהייתי בא לישיבה נכבדה בנעליים מלוכלכות ובבגדים מאובקים, לא עורר הדבר תשומת-לב. ידוע היה שאני מתרשל בלבושי. לגבי עצמי, לכלוך נחשב בעיני כתמי שמן או קפה שנשפך בשעת ארוחה. באבק ובבוץ שדבקו בי בעת הזחילה בתעלות הקשר במוצבים לא ראיתי פגם."

לתפקידו כמפקד הצבאי של ירושלים נבחר משה בגלל ניסיונו הקרבי. בשתי הפעולות שנערכות תחת פיקודו אין הוא מצליח, אך עד מהרה מתברר לו, שעיקר פעילותו בתחום המדיני. חייו משתנים. הוא נמצא בקשר ישיר עם בן-גוריון, מעמד יוצא-דופן לגבי סגן-אלוף. הוא לומד להעריך את מנהיגותו של בן-גוריון ולהתייחס בביטול לשורה השנייה של צמרת מנהיגי מפא"י, הסובבת את ראש הממשלה. היחסים שלו עימם יהיו בעייתיים כל ימיו. הם יחששו מפניו מאוד, אך יהיו זקוקים לו ולכריזמה שלו. הוא לא יעריך אותם ביותר, אבל יישאר תמיד תחת הנהגתם של פוליטיקאים מבוגרים ממנו: רמטכ"ל אצל שר הביטחון לבון ואצל ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, שר הביטחון אצל ראשי הממשלה אשכול וגולדה, ולבסוף שר החוץ בממשלת בגין.

ידיעות וכתבות על משה, בלווית תצלומיו, נדפסים לעיתים קרובות בארץ ובחו"ל ומעוררים קנאה וחששות, אך גם הרגשה שהוא עתיד להיות אחד ממנהיגיה של המדינה. לאחר שיגאל אלון ומפקדים אחרים – עטורי תהילת מלחמת תש"ח – פורשים מהשירות, הוא נעשה לאיש-הצבא המפורסם והחשוף ביותר לתקשורת, מחוץ לרמטכ"ל ידין. משה נמצא הרבה בישיבות, בארוחות, בקבלות-פנים רשמיות ובנסיעות.

לירושלים הוא עולה לגור עם כל משפחתו – הרעיה רות, והילדים יעל, אודי ואסי. הם מתגוררים בבית מפואר, שהיה שייך לעשיר ערבי, אבקריוס-ביי. הבית נמצא בקצה שכונת רחביה, ליד "טרה סנטה". מספרת יעל: "היה זה ארמון, שכמו נלקח מעמודי הרומנים. טירת אבן ורודה או מבצר מכושף מהאגדות. כל חדר היה צבוע בצבע אחר, ולא פסקנו מלסופרם. היו שם חדר ורוד, חדר ירוק, חדר אמבטיה עם אריחים ירוקים, חדר אמבטיה עם אריחים כחולים שתאם חדר כחול ושני חדרי-אירוח ענקיים. חלונות מקושתים שבלטו מחוץ לקיר. קומת מרתף ובה מטבח ענק. מסדרונות ארוכים ומרפסות, גן מוקף חומות ובו בור מים ועצי פרי. אבי, נוסף לחובותיו הצבאיות, מילא גם משימות דיפלומטיות. דבר לא השתנה ביחסו אלינו, אך כל תנועותיו היו כרוכות עתה במהומה רבה; נהגים, קצינים אחרים, קווי-טלפון וכלי-רכב – כל אלה הפכו את ביתנו למטה-חטיבה שני. חל שינוי באורח חיינו. בימי שישי אחר-הצהריים נאספו בביתנו אנשי העולם הגדול או נציגיו המכובדים, נזירים פרנציסקנים, משקיפי-או"ם, קונסולים זרים ועיתונאים רבים, אורחים קבועים ורצויים במה שנודע כ'בית פתוח אצל משה דיין' – מפגש שהפך כעבור זמן קצר למוקד החיים החברתיים בירושלים."

*

בנובמבר 1948 חותם משה, בשם ישראל, על הסכם הפסקת-אש אזורית בירושלים עם הכוחות הירדניים. את הצד הירדני מייצג מפקד ירושלים הערבית, קולונל עבדאללה אל-תל – גבר ערבי צעיר ממשפחה אמידה בעיר אירביד; גבוה, חסון, יפה תואר, בהיר עור, בעל מבט ישר וחיוך גלוי וידידותי. בסיום לימודיו התיכוניים במצרים הצטרף ללגיון הערבי, וב-1942 סיים בית-ספר בריטי לקצינים בסואץ.

ירדן, או כפי שנקראה קודם: עבר-הירדן, בראשותו של המלך עבדאללה, אינה מדינה עצמאית לחלוטין. צבאה, הלגיון הערבי, הוא יציר כפיהם של הבריטים, ובתקופת המנדט מילא תפקידי שיטור גם בארץ-ישראל. "בעיניי היה אל-תל משכמו ומעלה מכל המפקדים והמדינאים הערבים שנפגשתי איתם באותה תקופה," מספר משה. "את האנגלים השולטים בעמאן שנא, ולחבריו המתרפסים לפניהם בז."

בחתונתו של משה רקדו שכניו הבדווים משבט ערב א-מזאריב, שאחד מהם פצע אותו קשות בראשו שבועות לא רבים לפני כן. את הפגישה הלילית בטבעון קיים עם קצינים מהגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, מצבאו של קאוקג'י, שבקרב עימם נהרג אחיו זוריק. עתה נוצר קשר ישיר בינו לבין קולונל אל-תל, המבוסס על יחסי אמון והערכה הדדיים. אל-תל מסכים להצעתו של משה, להתקין קו טלפון-שדה ישיר ביניהם, מבלי להזדקק לתיווך של משקיפי האו"ם, ובראשם הגנרל ריילי.

 "משה דיין אמר את אשר חשב, וכאשר חשב אחרת, אמר גם זאת." כך עתיד יצחק רבין להגדיר את מעשיותו של משה, את נכונותו לבחון מחדש מצבים משתנים, ולנקוט מהלכים מפתיעים ונועזים.

לפגישות עם המלך עבדאללה מסיע אל-תל בחשאי את משה עם אליהו ששון – דיפלומט ישראלי יליד המזרח, הבקיא בכל רזי הטקסיות הערבית והבדווית. פעם אחת מצטרף גם משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל. חצר מלכותו של עבדאללה באל-שונה מתנהלת לפי מיטב גינוני המזרח. שעות ארוכות חולפות בשיחות נימוסים, במשחקי שחמט עם המלך, שבהם חובה להפסיד לו ולהיות מופתעים מחוכמתו, בהאזנה למלך בעת שהוא קורא משיריו בערבית נמלצת או חד חידות לא קשות, שהכל מעמידים פנים שאינם יודעים את פתרונן. לבסוף באה הארוחה הכבדה, שבה מוגשת לבנה לכל מנה, והמלך מוסיף לה אבקת זעתר, המושטת לו מתוך קופסת כסף אישית שנועדה רק לו.

כאשר שומע המלך שגולדה נתמנתה לצירה במוסקבה, הוא מבקש: "חליה הונכ, חליה הונכ!" כלומר – השאירו אותה שם. הוא אינו סולח ליהודייה הגאה, שהעיזה לאיים עליו בפגישה האחרונה, לפני פרוץ המלחמה.

שרת מוצא חן בעיני עבדאללה, כי הוא דובר ערבית ומקפיד על גינוני מלכות. אבל שרת יש לו חיסרון גדול: הוא דקדקן להחריד, ותיקון טעות חשוב בעיניו מכל גינוני הנימוס. כאשר המלך טועה ואומר, שסין לא השתתפה בחבר הלאומים, חוזר שרת ומתקן אותו בעקשנות של מורה כלפי תלמידו, ומאותו רגע אוהב אותו עבדאללה ממש כשם שהוא אוהב את גולדה.

בדרכם חזרה שואל משה את שרת: "מה אכפת לך מה חושב המלך עבדאללה על סין וחבר-הלאומים?"

שרת מתרתח: "אבל סין הרי היתה בחבר-הלאומים."

אצל משה שלטת הגישה הצברית – לדבר "דוגרי", כלומר – ישירות ולעניין. "דוגרי" היא מלה ערבית, אבל אצל הערבים, עד שמגיעים לדוגרי, צריך ללכת סחור-סחור. משה מתפוצץ ממש מחוסר סבלנות בפגישות עם המלך, אבל משתדל להסתיר את קוצר רוחו.

רק אליהו ששון שוחה בהן כדג במים. בפגישה שאמורה לדון בגורל השבויים הוא מצליח שלא להתייחס לנושא כל הערב, חרף הפצרותיו של משה. רק ברגע הפרידה, כאשר הוא מתחבק עם המלך, תופס ששון באבנטו, מנהג של השייח'ים הבדווים, ובתמורה על המארח להיענות לכל בקשה. המלך מרים את ידיו ומפציר בששון לבקש רק את האפשרי. או-אז מעלה ששון את שחרור שבויי גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, 670 איש הנמצאים במחנה השבויים במפרק. "הממשלה שלך משלמת כסף בשביל להאכילם. למה מחזיקים אותם בשבי? תן לנו אותם."

המלך נועץ באל-תל, ולאחר מכן נותן את הסכמתו העקרונית. לדברי משה, ההכנה לכך נעשתה קודם. בזכות יחסי האמון שנוצרו בינו לבין אל-תל, הצליח האחרון להשפיע על המלך לשחרר את השבויים עוד לפני תחילת השיחות על שביתת-הנשק בין ירדן לישראל.

לאחר שהשבויים שבים שואל משה את אל-תל, אם החזרתם כרוכה בתשלום. אל-תל מגיש לו קבלות על סכום לא גדול, תשלום לנהגי האוטובוסים שהסיעו את השבויים חזרה, אך יש לו בקשה:

 "אולי אתה יכול להשפיע על עורך העיתון 'פלשתיין פוסט' [כיום שמו 'ג'רוזלם פוסט'], שיכתוב דברים קשים על הנוקשות שלי כלפי ישראל ועל שנאתי אליה. אני זקוק לכך כדי לשמור על שמי הטוב בירדן."

משה ממלא את בקשתו.

*

משה נמצא תחת פיקודו של האלוף צבי איילון, אלוף פיקוד המרכז. ויכוחים לא מעטים פורצים ביניהם, לרוב בגלל עצמאותו היתרה של משה. פעם זוהי "סחיבת" ג'יפים של האו"ם על-ידי אחת היחידות הכפופות למשה, פעם זהו ויכוח מקצועי על הסתרת תותחים בעמדות שבבניינים לאורך קו הגבול העירוני, ופעם – סירובו של משה לשלוח מחלקת חיילים לשמירה על טקס נטיעת יערות בט"ו בשבט בשער הגיא לזכר גיבורי מלחמת העצמאות. משה טוען שהמלחמה הסתיימה, האזור מוגן, ואין צורך להגזים בסידורי האבטחה.

הטקס עובר בשלום, ואולם משה מועמד למשפט צבאי ונמצא אשם בהפרת פקודה. מה יהיה עונשו? באותו חודש, פברואר 1949, הוא מתמנה לחבר במשלחת הישראלית לשיחות על שביתת הנשק עם ירדן. האלוף ידין, העומד בראש המשלחת, פונה אל משה ושואל אותו: "מה לדעתך העונש המתאים לך?"

 "אתה יכול להוריד אותי בדרגה, מסגן-אלוף לרב-סרן, למשך תקופה מסוימת." מציע משה.

מספר טבת: "היה זה כמעשה הארנבת שהציעה שיטילו אותה, כעונש, לסבך קוצים. שכן באופן חיצוני לא נודע כלל על הורדתו בדרגה. הוא אפילו לא היה צריך להחליף את סימני הדרגות שלו. חברי המשלחת הצבאית יצאו לאי רודוס במדי ייצוג, ועל אלה ענד רב-סרן (בעונש) משה דיין את תגי הדרגה הרגילים שלו, של סגן-אלוף – עתה דרגת ייצוג שלו."

צבי איילון, שנשאר אלוף פיקוד המרכז גם כאשר נעשה משה ראש אג"ם ורמטכ"ל, עתיד לומר את המשפט המפורסם: "יותר קל להימצא תחת פיקודו של משה מאשר לפקד עליו."

אך צריך אולי להוסיף – לא כאשר המרות העליונה עליו היא זו של בן-גוריון, וגם זאת בערבון מוגבל.

*

המשא-ומתן מתקיים בחדר הצהוב במלון "השושנים" באי רודוס. המתווך מטעם האו"ם הוא הדיפלומט האמריקני השחור, רחב הכתפיים והחייכני, ראלף באנץ'. עם מצרים כבר חתמה ישראל על הסכם, ועתה מגיע תורה של ירדן. משה נקרא לבוא בשל הניסיון הרב שצבר בירושלים.

עד מהרה מתברר, כי למשלחת הצבאית הירדנית לא ניתנו סמכויות, ואין התקדמות בשיחות. אחת הסיבות היא, שהקצינים הבדווים מתקשים בניסוח האנגלי ומעדיפים לקבל הסברים לא-רשמיים בערבית מפי הנציגים הישראלים.

משה נהנה מהאוכל הטוב, ממזג האוויר האביבי, מהנוף הנהדר ומהחברה הרב-גונית. הוא מטייל על שפת הים, במבצר התורכי העתיק ובחורשות. "אלפי פרפרים בשלל גדלים וגוונים התעופפו בין השיחים ושיוו למקום דמות אגדה." הוא מספר.

מבאנץ' לומד משה פרק באמנות המשא-ומתן. בנושאים שבהם קשה להגיע להסכמה בין שני הצדדים, מוטב להשתמש בניסוח מעורפל, שכל צד מבין אותו אחרת, ובלבד שההסכם ייחתם, והקרבות ייפסקו. בגלל חילוקי דיעות בעתיד, בקשר לפירוש סעיף זה או אחר, לא יחדשו הצדדים את המלחמה. ואכן, בתוך תקופת המשא-ומתן כובש צה"ל את אום-רשרש, היא אילת. המלך עבדאללה נזעק, ומשה נקרא לחזור לירושלים: "נפרדתי מן הפרפרים וממלון 'השושנים' וחזרתי לשיחות החשיכות שבשטח ההפקר במעבר מנדלבאום."

שוב מתנהלות פגישות ממושכות ומתישות עם אל-תל ועם שרים וקצינים ירדנים. כאשר מסתיים המשא-ומתן, בשעה מאוחרת בליל 23 במרס 1949, בארמונו של עבדאללה, מסביר המלך למשלחת הישראלית את כובד הקורבנות שהוא מביא בוויתוריו. משה עונה לו:

 "כל אחד משלושתנו, אנשי הצבא שכאן, יגאל ידין, יהושפט הרכבי ואני, איבד אח צעיר במלחמה הזו, מלחמה שלא רצינו בה כלל ושלא היתה מתרחשת אילו המדינות הערביות, ובכללן ירדן, לא היו מתקיפות אותנו. על ויתורים ועל פשרות היה טעם לדבר לפני המלחמה, כדי למנוע אותה. עכשיו צריך לשאת בתוצאות ולסיימה."

משה מקבל מהמלך מתנה – אקדח, אך ללא חריטת הקדשה או תחמושת, וחוזר באותו בוקר לרודוס, כדי לחתום על ההסכם. מהצד הירדני חותם מפקד הלגיון, הבריגדיר האנגלי גלאב פחה.

תקופת זמן נמשכים המגעים עם ירדן, במטרה להגיע להסכם שלום. למלך עבדאללה חשוב מאוד למנוע את בינאום ירושלים ולהישאר מגינם של מסגד כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. על שאיפתו לשלום הוא נרצח שנתיים לאחר מכן, ביום שישי, 22 ביולי 1951, ביריות של נגר קיצוני ערבי, בעת שהוא נכנס לתפילת הצהריים במסגד אל-אקצה, מלווה בנכדו חוסיין.

את רצח סבו עתיד המלך חוסיין להזכיר, כשדמעות-בעיניו, בהר הרצל בירושלים, ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בטקס קבורתו של יצחק רבין, שהיה ראש הממשלה הישראלי הראשון שחתם על הסכם שלום עם ירדן, ונרצח בידי סטודנט-למשפטים קיצוני יהודי.

*

האלוף יגאל ידין מתמנה לרמטכ"ל בנובמבר 1949. עוד קודם לכן, בתפקידו כראש אגף המבצעים, הוא נושא על שכמו את עיקר הנהגתו של צה"ל במלחמה, בגלל מחלתו של רב-אלוף יעקב דורי. לאחר שלוש שנות רמטכ"לות מגיע רב-אלוף ידין לעימות עם בן-גוריון ופורש לקריירה חדשה. הוא נעשה פרופסור לארכיאולוגיה, חופר מצדה, המביע באישיותו את הממד הלאומי של הארכיאולוגיה, את הביטוי לכמיהה הישראלית אל העבר הלאומי הרחוק, החבוי מתחת לרגלינו ומחזק את קשרינו לארץ; אליו, ולא אל ההיסטוריה והספרות התורנית של אלפיים שנות גלות.

בוויכוחיו עם בן-גוריון, משה עצמאי ותקיף בדיעותיו לא פחות מידין. גם משה מסוגל לאיים בהתפטרות, אבל אינו מתפטר. האחריות העליונה של בן-גוריון מאפשרת לו להמשיך בדרכו גם כאשר הוא נאלץ לא פעם לבטל את דעתו מפני החלטתו של מי שעומד מעליו.

תכונה זו, חיובית ככל שתהיה, אולי גם עומדת בסופו של דבר בין משה לבין הפיסגה. הוא לעולם לא יהיה ראש הממשלה; רק עד מספר שתיים בהיררכיה יגיע, גם תחת ראשי ממשלה אחרים. וזאת לא רק מפני שעמיתיו בממשלה ובמפלגה חוששים מפניו בתור מספר אחת, אלא מפני הישארותו כל ימיו, במידה מסוימת, במעמד של "הבן" ולא של "האב".

להיות אבי העם, המנהיג בכל, לא רק בצבאיות ובמדיניות – זה מנוגד לאופי ה"צברי" המחוספס והאנוכי במקצת של משה. אותו אי אפשר להריץ בסיסמאות הבחירות שקוראות לתמוך בבן-גוריון: "הגידו כן לזקן!" ו"אחד בדורו". משה אינו שונא פרסומת. נוכחותו מעוררת תמיד עניין בתקשורת, אבל אין הוא מוכן לעשות מעצמו סמל, ובייחוד לא כמייצגה של התנהגות מוסרית או כמבטא חזון לאומי וכמעט נבואי. הוא נותר בתחום המעשי, הביצועי, שבו הדברים החשובים ביותר הם עוצמתו של צה"ל וביטחונה של מדינת ישראל, כדי שלא יוכלו להשמידה לעולם. משה גם עתיד לסרב להיות סגן לרמטכ"ל ידין. ידין, בן-דורו, אינו "דמות אב" בשבילו, אלא שווה ערך ואחריות.

 "הצבר" הראשון שמגיע להיות ראש ממשלה, יצחק רבין, מסתבך לא פעם בלשונו, בנאומיו ובראיונותיו הפומביים, כאילו קשה לו בעברית. זאת אולי בגלל רתיעתו משימוש במלים גבוהות, כמו "להיות לאור גויים" – מלים שמתגלגלות כה בקלות בפי "האבות" – בן-גוריון ובני-דורו, וזוכות לכינוי "ציונות", בהדגשת המרכאות, בפי דור ה"צברים".

*

בראשית שנות ה-50 האלוף-לשעבר יצחק שדה הוא אזרח, חבר מפ"ם, בעל נטיות שמאליות. בשנים אלה הולכת מפ"ם ונעשית גרורה רעיונית של הקומוניזם ושל רוסיה הסובייטית, והקרע בינה לבין מפא"י מעמיק והולך. קיבוצי "השומר הצעיר" מתלבטים אם מותר לקבל טרקטורים, שמגיעים מארה"ב הקפיטליסטית! בפיקוד הגבוה של צה"ל נחשבים אנשי מפ"ם מסוכנים לא פחות מהטרוריסטים-לשעבר של האצ"ל והל"חי. משה הוא אולי "אבו-ג'ילדה", אבל נאמן לבן-גוריון ולמפא"י.

העיתונאי אורי אבנרי, עורך שבועון השערוריות הפציפיסטי "העולם הזה", הוא מהמתנגדים הנחרצים לדיין ולגישתו הביטחונית. בשבועונו הוא מפרסם אודותיו דברים ששום עיתון אחר אינו מעז להדפיס.

בעומק ההתנגדות שקיימת כלפי משה בחוגים מסוימים, ובחששות מפניו, אפשר להיווכח בדברים שאומר שדה לאבנרי באותם ימים: "דיין הוא הרפתקן חסר מוסר וחסר מעצורים. לכן הוא מסוגל לכל, אפילו לדיקטטורה." שדה אינו מסתפק בכך, ומתאר מצב דמיוני: "באחד הימים יכנס בן-גוריון את כל האלופים של צה"ל ויגיד להם שצריך לאסור את יצחק שדה. כל האלופים ימצאו תירוצים כדי להתחמק מהג'וב. הראשון יגיד שהיה תלמיד של שדה, השני יטען שזה לא תפקידו, וכן הלאה. אז יקום דיין ויגיד: 'אני אעשה את זה!' – וגם אני," אומר למרבה הפלא שדה, "אם יהיה צורך לאסור את דיין, אעשה זאת!" ומוסיף: "דיין הוא האדם היחידי המסוגל לבדו להביא לחורבן המדינה. הוא איש מסוכן. צריך לשים עליו עין ולעולם לא להסיר אותה ממנו."

בהיזכרו בדברים הללו, עשר שנים לאחר מות דיין, אומר אבנרי כי שדה הגזים בהערכת דיין. "לכאורה היו לדיין כל התכונות הדרושות לדיקטטור: כריזמה המביאה לו את הערצת ההמונים (דיין היה מסוגל להפעיל את קסמו האישי כרצונו), מידה של ניכור ובדידות, אמונה מוחלטת בשליחותו. היו לו כל התכונות מלבד אחת: השאיפה הנחרצת להיות מס' 1 בכל מחיר. בגרעין אישיותו היה איזה חסר. היה נוח לו להיות מס' 2 לבן-גוריון, לגולדה, לבגין."

כזכור, שדה עצמו, בהיותו עדיין מהפכן ברוסיה, ושמו לנדוברג, קיבל פקודה לירות למוות באדם שנחשב לבוגד. שנים רבות רדף אותו זכר הירייה הקטלנית שירה בו באקדח מבעד לחלון, ואשר לימים התברר שלא היתה לה הצדקה.

* * *

מרדכי בן חורין

הכבשים מליפתא

בכתבה "מונומנט הזיכרון הפלסטיני יהפוך לשכונת יוקרה" ["הארץ", 23.1.11] מתייסרים צאצאי ליפתא וחבריהם היהודים על "כבשת הרש של הפלסטינים."

גם לי אישית יש מונומנט זיכרון מכבשה זו: מיד לאחר החלטת האו"ם בנובמבר 1947, עלו מאות מאנשי ליפתא, "הכבשים", לתקוף ברוממה את היהודים בבית הזקנים הספרדים ואת בית החולים לחולי נפש. היום במקום זה תחנת אגד ובנייני האומה. פעיית הכבשים היתה: "איטבח אל יהוד!" – ובנוסף לכך התעופפו פגזי 75 מ"מ מתותח שעמד בכפר בית איכסה.

הייתי בכיתה של 7, מצויידת ברובים איטלקיים, שעמדה בשורה על הגג מול מאות ה"כבשים" הצורחים ומאיימים בסכינים, אלות, מוטות וכיוצ"ב – לרצוח את שכניהם היהודים.

קיבלנו פקודה לנצור אש עד להתקרבותם של ה"כבשים" [ובאמת כך ראינו אותם...] ואז לפקודה – לירות ביחד ובאוויר[!] ''על מנת שיחשבו שיש לנו תותח ויבהלו."

ואכן, כשירינו, הכבשים ברחו. לאחר מכן נטשו ככבשים מבוהלות את הכפר השלו.

הזיכרון שלי מליפתא: אוזני השמאלית התחרשה והליברליות השמאלית שבי, התפכחה.

מרדכי בן חורין

סביון 56511

אהוד: עוד כמה שנים לא יישארו עדים חיים כמוך, ומכונת השקר של הפלסטינים ועיתון "הארץ" תוכל להמשיך לעבוד ללא הפרעה ולהציג את מלחמת השחרור והעצמאות של מדינת ישראל כמעשה נבלה אחד גדול!

* * *

ההתנגדות באמצעות חולשה

מאת זיאד ח'אדש

פורסם לראשונה ב"אל איאם" ב-27.1.2009

תירגם מערבית עידן בריר

באמצעות לחיצה על הדק ההיגיון, ולו פעם אחת, כשאנחנו באמצע דרכנו; בשימת לב פעם אחת בלבד בכל עשר שנים כי ההתנגדות אינה מתמצה אך ורק ביריות רובה; בהפסקת הקריאות לסלאח אל-דין, כיוון שהוא עסוק בלהיות מת כבר מאות שנים; בעצירת הנגינה המפחידה על תופי דמנו בעודו ניגר; בהפסקת הפיכת חלקי גופותיהם של ילדינו וזעקותיהן של אמהותינו להמנון, לתוכנית לימודים ולדגל, הנחשבים מורי דרך לניצחון ולבניית הזהות, כהוכחה לאמונה או כסולם המוביל לריצויו של האל; באמצעות שימוש בצד אחר, נסתר, של מוחנו המלא ביצר נקמה, בגבורה ובהתרגשות הידע; באמצעות תחושת צער לנוכח מותם של ילדינו במקום הריקודים, החלפת הברכות וצהלולי השמחה של הנשים; בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים," כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנו; על ידי פיתוחה מחדש של תפישת הניצחון כך שתהפוך לראייה בהירה, לבינה ולאנושיות; במתן מענה למעשי הטבח של הכיבוש, בדרך של עמידה איתנה ואחדות ולא בהקראת פסוקי קוראן ובהוצאת שיעורי ההיסטוריה מהקשרם; בחיסולה של התופעה של מה שנראה כדחלילים שבטיים במאבק הלאומי שלנו; בקבלת העובדה כי זכותו של האחר לגזוז את שערו בדרך שונה מן הדרך שלי; בדיכויו של הכיבוש באמצעות דיבור על השלום; בהרעלתו באמצעות חולשתנו ובהיותנו עם חסר אונים הכמה לחירות ולא לדם; בהבאתו לכלל בלבול באמצעות תרבותנו, באהבתנו לשירה ולתיאטרון, בחיבתנו לסנדרה בולוק, בשמחתנו על קיומה בפעם הראשונה של אקדמיה לדרמה בפלסטין (למשל), שלצדם של מוסדות נאורים רבים כדוגמת מוסד אל-קטאן (מוסד חינוכי-תרבותי ברמאללה), האקדמיה לאמנויות, "אל-מחטה" (הגלריה הראשונה לאמנות חזותית ברמאללה) ועוד. הם המענה התרבותי לזרמים הפונדמנטליסטיים ולכיבוש; לא בקריאה לאינתיפאדה מזוינת שלישית, שהכיבוש מחכה לה בקוצר רוח כדי שיוכל לתת לנו לטעום מאסונותיו, מן המוות שלו ומן הפגיעות שלו שכמו כבר התפוגגו מזיכרוננו; באמצעות התעקשות עיקשת על העקרונות; באמצעות בהירותם של העקרונות ובאמצעות מוות בחוכמה ובפיקחות על העקרונות הללו, למען חיים מכובדים שאנו חולמים עליהם – לא למען המוות לכשעצמו – ומבלי להרוס אותם או לעוות אותם במסתורין ובמיתוסים; באמצעות מתן כבוד לתרבויות הידע והיפתחות לחידושים שהן מציעות; בציפייה לפלסטין העתידית, אך כזאת שתהיה פרויקט של שחרור הומאני התומך בתרבות הידע ובקידמה האנושית, ולא בשל היותה אלוהית מעצם קיומה, מרכז הקיום, או מגדלור של הוודאות המוחלטת; בקבלה של התפישה המכירה ברבגוניותן של התחושות, הלאומים, הדעות, הנטיות ובמתן כבוד לכך; בהוראת חשיבותם של ערכי הדיאלוג, השיח, ההקשרים הלוגיים והניתוח לתלמידים בבתי הספר שלנו, כדי שלא תשטה בהם רמאותם של המוכן ברגע, של הכתוב מראש, של הברור מאליו ושל הצפוי; בניפוץ החומות המקיפות את בתי הספר שלנו, כדי שמוחותיהם של תלמידינו יוכלו לנדוד להם אל האופק וליהנות ממשמעותו הגלקטית וכך יחשבו מחדש על מושגי המוות, המולדת, החיים והעולם ולא ייוותרו אסירים של האשליה המרגיעה של הגואל האלמוני העתיד לבוא; באמונה כי ישנם יהודים שהם שותפים לדמנו ובני ברית לחלומנו, וכי מספרם גדל ככל שאנו הופכים מודעים יותר, מאוחדים יותר, תמימי דעים יותר באשר לדרך ועיקשים יותר בהגדרת מטרותינו הלאומיות; בוויתור על תיוג וסטריאוטיפיזציה חסרי הקשר כלפי הזהות של היהודי ובהבנה כי הכיבוש הוא גם האויב של היהודי; באמצעות חולשתנו; בהיותנו יחידים, נדכאים, נתונים במצור; באמצעות התבודדותנו; באמצעות לובנן הבוהק של מטרותינו; באמצעות שמירה על אנרגיית החיים שלנו; בנסיעה אחרי ספינתו השיכורה של ארתור רמבו; בהתרגשות עד דמעות כאשר אנו רואים הצגת תיאטרון בקסבה; בהישארות ערים עד השעה ארבע בבוקר, כשאנו שולפים את השמש מן הפיג'מה שלה בטרם ההתייצבות הקבועה שלה במועד, כדי שתיפגש עם הירח ואנו נצפה בלא ייאמן; בהתרחקות מן ההגזמה, הרעש והצלצולים בסיסמאות; במתיחות אקזיסטנציאליסטית עם העשב של וולט ויטמן; בצחוק על הקמצנים של אל-ג'אחז; בתחושת זרות יחד עם הזרות של אל-תווחידי; בקריאה של סיפור סיני עתיק שמצאנו ממש במקרה, תוך כדי שאנו מחפשים מידע על חייה של ז'אן ד'ארק; רק כך תזדמן לנו פגישה עם החירות.

אהוד שלום,

הנה קול שחלק ניכר מכותבי ומקוראי "המכתב העיתי" סותמים עליו את הגולל עבר-הווה-עתיד. אני מאוד מקווה שזה "יקלקל" את תמונת המציאות של כמה מהם, ולטובה. כדאי לשמוע את הקול הזה, שפורסם בעיתון השני בתפוצתו בשטחי הרשות הפלסטינית, "אל איאם", בינואר 2009. התרגום הוא מ"הארץ" ["תרבות וספרות"] של יום ו' (21.1.11).

דודו אמיתי

אהוד: הרשה לי להמשיך ולהיות ספקן. דבריו של זיאד ח'אדש מזכירים לי במידה מסויימת את שירו הידוע של המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי "בשולי פנקס התבוסה", שנכתב לאחר מלחמת יוני 67', וכדי שלא לייאש, לא אפרט מהן ההקבלות.

* * *

בימת מופעי הספרות

בית אבי חי, ירושלים

יהודי בניו יורק

מופע ספרות מיצירותיהם של סופרים יהודיים צעירים בארה"ב היום

בית אבי חי, רחוב המלך ג'ורג' 44, ירושלים

יום שני, היום, י"ט בשבט תשע"א, 24-01-2011, בשעה 20:30

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו ובהשתתפות: עידן אלתרמן, דן כנר, יפתח קמינר, תמר בן עמי, פרופ' אמילי בודיק ועוד

 הסופרים הצעירים המובילים כיום את הספרות האמריקנית הם יהודים בני 30 ו-40. סופרים משפיעים שספריהם הופכים לרבי מכר מיד עם הופעתם. ביניהם והבולט מכולם: מייקל שייבון שספריו "ההרפתקאות המופלאות של קווואליר וקליי", "איגוד הסופרים הידיים" וספרו האחרון "אבירי הדרך" – על תקופת הכוזרים מפתיעים בצורות העיסוק שלהם ביהדות כנושא עכשווי בספרות העולמית. אחרים הם: נתן אנגלנדר שגם חי תקופה מסויימת בישראל וכתב גם סיפורים על רקע ישראלי,  דארה הורן, וכן ניקול קראוס הכותבת על העולם היהודי ובעלה ג'ונתן ספרן פוייר שעל פי ספרו "הכול מואר" נעשה סרט. במופע נעלה בדרכים בימתיות קטעים מתוך יצירות בולטות ועדכניות אלה. המופע בבית אבי חי בירושלים הוא היום! סליחה על ההודעה המאוחרת. להזמנת כרטיסים: (מבוגר 50 ₪, כרטיס סטודנט 20 ₪) קופות בית אבי חי.

הקופה פתוחה בימים א'-ה', בשעות 13:00-21:30 ובימי ו', בשעות 9:30-12:00.
ניתן גם לבצע הזמנת כרטיסים טלפונית. במקרה זה התשלום יתבצע באמצעות כרטיס אשראי.
מספר הטלפון להזמנת כרטיסים: 6215900 02, או באתר בית אבי חי:

http://www.bac.org.il/Event.aspx?id=01/401

* * *

ד"ר אורי בית-אור, הגר"א 7 כפר סבא 44454

 טלפקס 077-4045005 054-2332742

betorori@gmail.com

אז אל תהיו מופתעים: עוד תערוכה –

פרח עם ­–

ציורי פרחים לא סנטימנטליים

התערוכה נפתחת ביום ג' 1.2.11, בקאנטרי קלאב רעננה, א.ת. הסדנא 10

אין טקסים

פתוח בשעות  0830-2100. סיום בתחילת מרץ. ציוריי ישמחו לראותך.

להלן, דברים שלא ייאמרו בפתיחה: אני לא מצייר פרחים, כי הם יפים או כדי שייראו יפה. הם כבר מצויירים. הם כבר נראים יפה. אני משתמש בהם, כדי שהציור יהיה יפה; כלומר, בעל איכויות אמנותיות ראויות. הפרח, הצבע, הבד, שאר חומרים ודרך העבודה – כל אלה אמצעים שאני משתמש בהם – והם בי – כדי ליצור ציור. אין דבר שהוא לבדו בעולמנו; כך גם הכי-הכי בודד. כך הפרח, כך גם הציור. לעולם הם עם עוד משהו. כאלה גם ציורי ה"פרח עם", למשל, תמיד הם איתי. שנים חששתי לצייר פרחים, שמא אפגע בהם או במה שהם עבורי. כעת אני חושש פחות. לא פרח ציירתי אלא ציור; ויש לי פרח (שנובל) – וגם ציור (שפורח עוד ועוד). התערוכה היא קובץ קטן מתוך ציוריי. מהם דומים ושונים; מהם שונים מאוד ודומים. אני משתמש במגוון טכנולוגיות, חומרים, רקעי ציור, ממדיות וכיו"ב. כל שימוש מוליד משהו שמוביל לעוד משהו – ואל סביבותיו הוא שב, הרוח. אה, כן, ציוריי גם למכירה. קשה להיפרד מהם, אבל  הם כבר גדולים וצריכים להסתדר, לא לבד, אלא עם מישהו אחר.

אורי בית אור

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בחודשים האחרונים פולטים הבנקטים בעיקר שטרות של 200 שקל ואנשים הולכים עם ארנקים מלאים במעט או בהרבה אך בעיקר בשטרות הללו, שערך כל אחד מהם הוא כ-57 דולר. נוצר מצב בלתי נסבל שעליו מתלוננים בעיקר נהגי המוניות ובעלי החנויות הקטנות למיניהן. תשלומים קטנים שאינם נעשים בכרטיסי האשראי הפכו למיטרד בגלל העודף. לעיתים אתה ניגש לקנות משהו שאינך צריך, או מוסיף מוצר מיותר לקנייה, רק כדי שתהיה לך הצדקה לפרוט שטר של מאתיים. אנא, החזירו לבנקטים בכמות רבה יותר את שטרות ה-100 עם דיוקן הנשיא יצחק בן צבי.

* מדוע רק תוניסיה אלג'יריה ותימן? גם אנחנו בישראל רוצים מהומות למען החופש, לצאת להפגין ברחובות ושיהיו הרוגים, ושוד וביזה בחנויות, וככה להידמות לנאורות שבמדינות העולם כמו השלוש הנפלאות, ומעכשיו גם הבלתי-מושחתות, האלה – וזאת כדי להשתחרר מעריצותו של גנב המנדאטים אהוד ברק! הישראלים יכולים ללמוד מהי דמוקרטיה אמיתית – – כֵּיף של מהומות דמים ברחובות – מתוניסיה, אלג'יריה ותימן!

* שני האנשים המושמצים ביותר בשבועות האחרונים בתקשורת הישראלית, ובעקבותיה במרבית השיחות הלא-חכמות של השיכבה "המשכילה" בישראל, הם אהוד ברק ויואב גלנט – שני אנשים שביטחונה של המדינה נתון ויהיה נתון במידה מכרעת בידיהם. אילו היו אלה שני אנשים אחרים, גם אותם היו כלי התקשורת אוכלים חיים, וגם מדפיסים ומשדרים לכל אירגוני הטרור היכן בדיוק הם גרים, עם צילומים ומפות מפורטות, כדי שיהיה אפשר לבוא ולפוצץ אותם בלילות. יש לנו מדינה חזקה ותקשורת מטורפת שמחפשת כל הזמן קורבנות חדשים, "בשר טרי", ומפרנסת עדה של עיתונאים שחלקם פרו-פלסטינים ושונאי ישראל.

לכן אנחנו אומרים: אנחנו תומכים במאה אחוז באהוד ברק וביואב גלנט ומאחלים להם הצלחה בתפקידיהם – שקובעים את גורלנו. אנחנו נעשה כל שביכולתנו כדי ליצור דעת קהל שבה לא יוכלו מנוולים ומחפשי שערוריות להרוס חייהם של אנשים שהקדישו את חייהם וסיכנו את חייהם למען ביטחוננו!!!

* זיכרו! טוניסיה הולכת לקראת כאוס שמתוך חורבותיו תרים ראש הקנאות המוסלמית שעלולה להשתלט על המדינה באופן "דמוקראטי"! זה כבר קרה במדינות מוסלמיות, ולא פעם בעידוד הטיפשות האמריקאית!

* אחת האמרות המטומטמות ביותר שאנחנו שומעים מסביב בזמן האחרון היא: "מה הפלא שהכול מושחת אם המנהיגות שלנו מושחתת?" – ובכן, מי שאומר זאת מעיד רק על עצמו שהוא מושחת או בנוי לשחיתות. שהרי יכולה להיות מנהיגות מושחתת כאשר רוב האזרחים ישרים והגונים כמו בכל מדינה מתוקנת בעולם [לא יותר גרוע, למשל, מאיטליה הברלוסקונית], ויכולה להיות מנהיגות טהורה וישרה [קדיש לוז כבר אמרנו?] ואילו אזרחיה מושחתים ברובם [נבדוק למשל רק את תיקי העלמת המס שלהם, אף כי מס הכנסה נוהג לעיתים בטירוף ולא תמיד האזרחים עבריינים]. אם אדם עובר על החוק המוסרי, זוהי אחריותו שלו! – קראו תנ"ך וקאנט! – ומי שמטיל אחריות לשחיתותו ול"שחיתותנו" על "מנהיגים מושחתים" – אינו מבין דבר באחריות מוסרית אלא הוא-עצמו חושב בצורה משחיתה, מושחתת ופורקת עול!

* במשך השבוע האחרון לא פסקה המערכת להשתעל ולחוש כאב בגרון אך למרבה המזל לא פגע הדבר בעריכה ובמשלוח הרגיל של המכתב העיתי. בכל זאת כדאי לכם להיזהר ולא להתקרב יותר מדי אל המסך כשאתם קוראים אותנו וזאת מחשש להדבקה. אנחנו שותים כמויות ענקיות של תה חם עם לימון ודבש מהתרמוס כך שצריך שלפוחית שתן של סוס כדי שלא לרוץ כל הזמן לבית שימוש! – וכשאנחנו מתעייפים אנחנו שמים את הראש בין השדיים הגדולים של המזכירה שפיפונה ומנמנמים מעט, ויש לשער שאלמלא חוּסנה המערכת נגד השפעת, עלולה היתה המחלה להסתבך – וזאת מעבר לפשקווילים שהגיעו אלינו מאז הגיליון האחרון ובהם הוגדרנו כגרועים מגבלס בגלל תמיכתנו באהוד ברק.

* אחת הסטיגמות שלנו כיהודים בעיני הגויים היתה שאנחנו פאראזיטים, בטלנים, נצלנים ומתנשאים – ואנחנו שמחים לבשר שבזכות החרדים המשתמטים מהצבא ומהעבודה בישראל – הדימוי האנטישמי של היהודי הגלותי הולך ומתחזק גם אצלנו מאברך לאברך וּמִחְנְיוֹק לִחְנְיוֹק – ורק שאסור לנו להגיד שהם לא משתמשים בדאודוראנט כי זה נשמע גזעני.

* אנחנו לא קונים את ה"בולשיט" לפיו פחתה או נדחתה סכנת הנשק הגרעיני האיראני ואיומיו על ישראל. אחיזת העיניים הזו משרתת את אוייבי ישראלי מבית ומחוץ – כדי להרדים את העירנות שלנו ולהתייחס אל האנשים הממונים על ביטחוננו כעל מעוררי פאניקה מיותרת. שיאמינו ב"בלופים" האיראניים האלה הילארי קלינטון וחוסיין אובמה. אנחנו לא.

* בחפירות ארכיאולוגיות בבית הקברות סגולה בפתח תקווה נתגלה ספר שירים בשם "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" ללא שם המחבר. יש אומרים שמצויים בו אחדים משירי האהבה היפים שנכתבו בשירה העברית. כעת מנסים לגלות מי המשורר שכתב אותם, וזאת משום שאין לשירים זכר בשום מקור מודפס אחר וגם לא באנתולוגיות.

* נודע לנו כי הד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות, החרא מחמוד אחמדיניג'אד, עומד להקים מועדון חברים בתל-אביב שבו ייפגש לעיתים מזומנות עם ידידים וידידות שלנו ועם קוּטֶרִים ישראליים דומים להם במעמדם ובדיעותיהם – כדי לדבר על השחיתות הנוראה בישראל ועל האיש המושחת יותר מכולם – הוא גנב המנדטים שר הביטחון אהוד ברק (שבמקרה עליו ועל ראש הממשלה מוטלת האחריות מול האיום הגרעיני האיראני). הידידים  והידידות יבטיחו לאחמדיניג'אד כי אצלנו, ממש כמו אצלו באיראן, הסקטור היחיד שאין בו שמץ של שחיתות, שטיפת-מוח, היסטריה, טמטום ואינטרסנטיות – הוא התקשורת. הידידים והידידות שלנו הם בעלי רמה גבוהה מאוד ויודעים הכול יותר טוב מאיתנו, כולל העובדה שישראל היא האשמה בכך שאין "שלום" – לכן רובם אינו חש צורך לקרוא את המכתב העיתי,  וככה – גם כשאנחנו משתינים עליהם הם לא מגיבים.

* השערורייה של אי-תשלום לסופרים עבור שאילות ספריהם בשנת 2009 עודנה נמשכת ואפילו מסתבכת כי האנשים שהיו בשעתו ממונים על הביצוע נדחקו כנראה הצידה ובמקומם באו אנשים חדשים ממשרד התרבות [אחרי שנכשל כנראה ניסיון להפרטת התשלומים] – אנשים שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם בנושא. המקרה כמובן לא עושה כותרות כמו חקירת יואב גלנט אבל כדאי היה למבקר המדינה לחקור גם זאת, בתקווה שחקירתו לא תוביל פתאום לביטול התשלומים, מה שבהחלט עלול לקרות.

ברצוננו להזכיר כי מראשיתו של ההסדר, לפני יותר מ-25 שנה, אנחנו תבענו שאקו"ם ייצג את הסופרים מול מינהל התרבות, ויערוך את המידגם, ונענינו בשלילה בגלל אחוז קטן שאקו"ם דרש עבור הטיפול. מעניין כמה סכומים, שהיו מגיעים לסופרים – בוזבזו מאז על כישלונות אירגוניים של משרד התרבות לבצע את החלוקות?

* איזה מזל שוועדת טירקל העניקה גיבוי ללוחמי השייטת של צה"ל בהשתלטותם על ספינת הטרור הטורקית "מאווי מרמרה" – אחרת היה על כל הורה ישראלי לדרוש שבנו לא יגוייס בטרם תובטח לו בכתב חסינות משפטית מלאה, ממש כח"כ, בכל פעולותיו כלוחם, למעט פקודות ש"דגל שחור מתנוסס עליהן!"

וכמובן, עיתון "הארץ" כבר משמיץ בשפה מכובסת את מסקנות טירקל, ומקווה שדו"ח מבקר המדינה [שהוא אישיות הרבה יותר חכמה מטירקל, וכך היה ידוע גם בילדותו בחיפה] – יגלה את הפגמים והכשלים של עצירת המשט!

"הקראת עיקרי הדו"ח, במסיבת העיתונאים היום, ארכה כשעה וחמש דקות. חלפה יותר משעה לפני שטירקל השמיע ביקורת כלשהי, גם היא מתונה למדי, על היעדר המודיעין המוקדם בדבר תוכנית ההתנגדות האלימה של הנוסעים הטורקים ובעקיפין גם על התכנון החסר שנבע מכך. אם טירקל הוא שר החוץ בפרשה הזו, מיכה לינדנשטראוס הוא שר הפנים. דו"ח מבקר המדינה בפרשה, שיתפרסם בעוד כמה חודשים, צפוי להיות נוקב בהרבה ולעסוק בסוגיות אחרות: תפקוד הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר סביב המשט ופעילות מערך ההסברה." ["הארץ" און-ליין, 23.1.].

* ואנחנו נגיד כאן עוד דבר, שיקפיץ ממקומם את הצדקנים והמשפטנים המתיימרים לנהל את ישראל – לאור השקרים והד-לגיטימציה שעושים לנו אויבינו, ר' ארדואן, ומאחר שהם ממילא לא מאמינים לנו, כולל הכחשת השואה, ר' אחמדיניג'אד –  אנחנו לא היינו נבהלים אם מסקנות ועדת טירקל היו מוטות מראש ובמכוּון להצדקתנו, כי זה אינטרס הקיום, האינטרס הלאומי שלנו, וזה מעבר להבחנות נלוזות שבין "אמת" ו"שקר" ביחסים בין מדינות, וזה כאשר כל אמת שלנו ממילא נתפסת כשקר בעיניו העולם הערבי-המוסלמי ובעיני חלק ניכר ממדינות אירופה, שטרם סיימו את הקורס שלהן בעוואנטה של האיסלאם, ובעיני עיתון "הארץ" ש"האמת" הפלסטינית חשובה לו יותר ממדינת ישראל!

* מגזין מאוד מומלץ, "מראה":

http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=63986

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,101 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל