גיליון מס' 612

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"ב בשבט תשע"א, 27 בינואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: Non omnis moriar – פואמה.

דוד אדלר: תגובה לפואמות "שירים לנערה בגדות הלטה" ו"לא כולי אמות".

עמוס גלבוע: שלושה הדגשיו של אהוד ברק. // עקיבא אלדר ומרדכי בן חורין.

ד"ר עדינה בר-אל: ביידיש זה נשמע מצויין: מילון ושני קבצים לחובבי יידיש.

אורי הייטנר: התרומה העיקרית של ועדת טירקל.

אהוד בן עזר על אסתר ראב בראיון עם יותם ישראלי.

 יצחק שויגר: קיצוב במים.

מושיק טימור: בוגונביליה ובצל כנגד השפעת.

נחמיה שטרסלר: מהפיכת אוקטובר של מלכת אנגליה [ציטוט].

ראובן אדיבי: מכתב גלוי לשלי יחימוביץ' – בדיקת עמדות לאור מאמרו של נחמיה שטרסלר. //  אריק כץ: מה לשלי יחימוביץ' ולמרגל ישראל בֶּר?

רון וייס: בגלל נתניהו וליברמן אין עם מי לדבר.

ד"ר יעל ויילר ישראל: מי מממן את הבלויותיו של חנן חבר? או – קרנות זרות והמחקר במדעי הרוח בישראל.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שישי: מפקד ירושלים. חלק שני.

 לב חקק: אהוד בן עזר, ספר הגעגועים.

דורון גיסין: צלצול השכמה בפעמון בית הספר פיק"א.

עמי עתיר: רחשו ולא רכשו.

נעמן כהן: הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

יוסי גמזו

(1)  Non omnis moriar

1.

"אין זה –  לא  – הגעגוּע לַילדוּת, שאין לי געגוּעים אליה."

(פרננדוֹ פּסוֹאה: "ספר האי-נחת")

אֲנִי זוֹכֵר יֶלֶד קָטָן אֶחָד, בְּגֶבַע,

אָבוּד כָּזֶה, עָמֹק-עָמֹק בִּשְנוֹת הָאַרְבָּעִים:

מֻבְעַת מָמוּטַת צְלָלִיתוֹ הָאֵימְתָנִית, כְּהַת-הַצֶּבַע

שֶל הַגִּלְבֹּעַ בַּלֵּילוֹת, מֻבְעַת פְּחָדִים לֹא נִרְגָּעִים

(Maman, pourquoi t’es morte?).(2)

גָּרוֹן שְנוּק-אֵלֶם. יָד שְבוּרָה, בְּגֶבֶס.

שְׂפָתַיִם נְשוּכוֹת גַּעְגּוּעִים.

חַלְפִי, בְּאֵיזֶה שִיר יָשָן, כּוֹתֵב

בְּעֶצֶב הַמּוּמוֹס שֶלּוֹ, כְּמוֹ אַרְלֶקִין סוּטִינִי:

"גַעְגּוּעִים אֶל מַשֶּהוּ אַחֵר". אֲבָל בְּלֵב

הַיֶּלֶד זֶה אַף פַּעַם לֹא אַחֵר כָּזֶה, תָבִינִי,

תָמִיד, בְּסַךְ-הַכֹּל,

אוֹתוֹ חֲסַךְ-הַכֹּל

וּכְאֵב.

וְדִיזְנְדְרוּק, אוֹ קְלַצְקִין, לֹא זוֹכֵר,

אוֹתוֹ פָּרָדוֹכְּס נִפְלָא, "זִכְרוֹן הֶעָתִיד". הַאִם

זֶה חָל, לְדַעְתֵּךְ, גַּם עַל הַמַּשֶּהוּאַחֵר,

עַל הָעַצְבוּת,

עַל הַגַּעֲגוּעִים?

מַה שֶּבָּרוּר: זוֹ לֹא נוֹסְטַלְגִּיָה. אַף פַּעַם

הוּא לֹא אָהַב אֶת עֲבָרָיו הַכּוֹאֲבִים. תָּמִיד כָּפוּי

הַחֵץ שֶבְּמַצְפֵּן-הָעֶרְגוֹנוֹת שֶלּוֹ לִכְסֹף אֶל

כָּל מַה שֶּלֹּא-הָיָה-עוֹד וְשֶרַק אֵלָיו גּוֹאִים 

גַּלָּיו וּמִשְבָּרָיו, וְשָם, כְּאוֹר בִּקְתָּה בָּאֹפֶל,

כְּסוֹלְוֵיג לְפֶּר גִּינְט, כְּפֶּנֶלוֹפֶּה מוּל מְנוֹר-

אוֹרְגִים בְּחַכּוֹתָהּ לְאוֹדִיסֵיאוּס יוֹם וָלַיִל

עֲדַיִן מְצַפָּה אַתְּ כְּצ'וּפָּר, כִּגְמוּל צָפוּי

עַל כָּל גָּלֻיּוֹתָיו בָּהֶן כֻּדְרַר מִכְּפוֹר לְרַעַם,

מִנֶּכֶר לְזָרוּת, מֵאֶפֶס-חֵיק לְאֶפֶס-אוֹר

בְּטוּנְדְרוֹת שְנוֹת הַבְּדוֹד – כְּחוֹף, כְּעֹגֶן, כִּנְמַל-בַּיִת

בִּקְצֵה חַיָּיו, בִּקְצֵה הֲמוֹן דְּבָרִים לֹא-הֲגוּיִים:

יָפָה, כָּל-כָּךְ יָפָה עַד שֶמַּכְאִיב. כֻּלֵּךְ שְׂפָתַיִם,

שְׂפָתַיִם נְשוּכוֹת גַּעְגּוּעִים.

2.

"..אדם קרוב לךָ מאוד אינו יכול למוּת לחלוּטין."

 (אלכּסנדר סולז'ניצין: "אגף הסרטן")

עַל קְסִילוֹפוֹן גַּגּוֹת הָעִיר מַקִּיש הַגֶּשֶם

אַלְפֵי טְרוֹכֵיאִים שֶל וִדּוּי סוֹעֵר וָלַח.

מַה הִיא קוֹבֶלֶת בּוֹ? עַל מַה כָּל-כָּךְ נִרְגֶּשֶת

הַהֶפְקֵרוּת הַזֹּאת שֶל פֶּרֶא מְשֻלָּח

הָעָט בִּמְחִי שְפֹךְ חֲמַתְךָ שֶל קֹר וָחֹשֶךְ,

שֶל רַעֲמֵי לֵיל עֲבָרוֹת וּפִרְעוֹנָם

שֶל אֵיזֶה עָוֶל לֹא נִסְלָח, שֶל אֵיזֶה עֹשֶק,

שֶל אֵיזֶה מַשֶּהוּ רוֹתֵחַ וְלֹא נָם

שֶמִּזְדָּעֵק חָמָס לֹא רַק מִמְּרוֹם הָעֹמֶק

שֶל שְחוֹר רָקִיעַ שֶחָדַל לִהְיוֹת אִלֵּם

כִּי אִם בְּךָ, בִּמְרִי תוּגָה וּנְהִי תַרְעֹמֶת

שֶכְּמוֹ תוֹבְעִים אֵיזֶה נָקָם, אֵיזֶה שִלֵּם.

שָנִים רַבּוֹת זֶה הִתְחַפֵּר בַּקָּטָקוֹמְבּוֹת

הַנִּסְתָּרוֹת מִן הַשִּגְרָה וְהַהֶרְגֵּל

אֲבָל תָּמִיד אָרַב בְּשֶקֶט בַּמָּקוֹם בּוֹ

הַחַד לָנֶצַח לֹא יִקְהֶה אוֹ יִתְעַגֵּל

וְקַבָּלַת דִּינוֹ שֶל שֹד יַלְדוּת נִטְרֶפֶת

שוּב לֹא תִצְלַח לְהַשְתִּיקוֹ כָּל עוֹד מַרְעוֹם-

כְּתַב-הַקִּטְרוּג הַהוּא מַמְתִּין לִפְרֹץ-הַנֶּפֶץ

בִּפְקֹעַ פְּתִיל-הַהַשְהָיָה –

כִּי כָּאן, פִּתְאֹם,

מִתּוֹךְ הַטֶּנְטְרוּם הַשּוֹצֵף שֶל מִטְרוֹת-פֶּרֶא,

מִמְחוֹל-שֵדָיו שֶאֵין לוֹ רֶסֶן וּפַלְצוּר

שֶל לֵיל וַלְפּוּרְגִיָּה שוֹקֵק עִוְעִים וָמֶרֶד

וְזִלְעֲפוֹת מַבּוּל פְּרוּק זַעַם לֹא עָצוּר

זֶה שָב לִדְלוֹת כְּמִחֶשְכַת בְּאֵר נִסְתֶּרֶת

אֶת הָאָצוּר בְּךָ הַקָּם עַל הַנָּצוּר.

זֶה קָם כְּמוֹ קַיִן עַל אָחִיו אֲבָל זֶה הֶבֶל

שֶשּוּם סְלִיחָה, שוּם שִכְחָה, שוּם הִתְיַשְּנוּת

לֹא יִצְלְחוּ לְהָמִיתוֹ בְּךָ. הַסֵּבֶל

הוּא מִכְוַת-אֵש שֶאֶת זִכְרָהּ לֹא יְיַשְּנוּ

לֹא הַשָּנִים, לֹא הַמֶּרְחָק וְלֹא קְשִי עֹרֶף

הַנּוֹגְדָנִים הַהֵם שֶל דַּוְקָא וְעַל אַף

קִנֵּי זָרִים בָּהֶם הֻשְלַכְתָּ לְמִשְמֹרֶת

כְּמוֹ כָּל גּוֹזָל שֶל קוּקִיָּה שֶטֶּרֶם עָף

אֶל בַּגְרוּתוֹ אֲשֶר הִבְקִיעָה מִן הָאֵפֶר

וְשֶעָשְׂתָה זֹאת לֹא הוֹדוֹת כִּי אִם לַמְרוֹת

נְסִבּוֹתֶיהָ שֶל יַלְדוּת שֶאֵין עוֹד תֶּפֶר

שֶיְּאַחֶה אֶת חֲתָכֶיהָ וְיִמְרֹט

מִסִּיּוּטֶיהָ אֶת הַבְּדוֹד וּכְלוֹת-הַנֶּפֶש

אֶל גַּן-הָעֵדֶן הָאָבוּד אֲשֶר נִנְצַר

בְּזֵכֶר זֹאת שֶאֶת כֻּלְּךָ הָיְתָה צוֹנֶפֶת

אַף שֶהָיְתָה רַק הַלְוָאָה לִזְמַן קָצָר.

וְשוּב הַכֹּל, כְּמִין קְלִפָּה דַקָּה שֶל קֶרַח

נִבְקָע בִּגְעֹש תַּחְתָּיו הַסְּטִיכְּס בַּחֲרוֹנוֹ,

וְשוּב שָבוֹת לִצְרֹב עַד מָוֶת, בּוֹ-בַּקֶּרַע

כָּל גֶּחָלָיו שֶל הֶעָבָר בְּזִכְרוֹנוֹ

שֶל הַחוֹזֵר כָּעֲבַרְיָן לִמְקוֹם הַפֶּשַע

אֶל הַדִּמּוּם הַלֹּא נִגְלַד וְהַיָּשָן

שֶבּוֹ הֵחֵל הַכֹּל, הַגֶּדֶם וְהָאֵש הַ-

לֹא מְכֻבָּה הַזֹּאת בְּשַן כְּבָר, יֶלֶד, שַן.  

וְזֶה צוֹעֵק עַצְמוֹ בִּילֵל תַּנֵּי הָרוּחַ,

בְּטֵרוּפוֹ כְּחוֹל-הַזִּיגְזָג שֶל הַבָּרָק,

בַּחַיָּתִי

וּבָאַלִּים

וּבַפָּרוּעַ

כְּמוֹ אֵיזֶה אָוֶן שֶלָּעַד לֹא יְמֹרַק

וְזֶה עוֹלֶה בְּךָ בְּאוֹב, וּכְמוֹ בְּכֹרַח

רֶפְלֶקְס פַּבְלוֹבִי שֶל אִינְפוּזְיָה רְעִילָה

שָב לְחַלְחֵל וּלְהַחְזִיר אוֹתְךָ אֲחוֹרָה

אֶל הָאֵימָה הַהִיא קְפוּאַת הָאֲפֵלָה.

אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַזְּגוּגִית הַמִּצְטַמְרֶרֶת

מִקָּטַפּוּלְטוֹת אוֹתוֹ לֵיל סוּפָה רָחוֹק,

אֶת מִפְלְצוֹת הַבַּלָּהָה שֶאֵין לָהּ חוֹף וְאֵין לָהּ חֹק

בְּגוּר-אָדָם שֶכָּל-כֻּלּוֹ זְוָעָה סוֹמֶרֶת

מוּל שַאֲגוֹת דֻּבֵּי הָרַעַם הַמַּכִּים

בַּחוּץ, מֵעֵבֶר לַשִּמְשָה הַהֲמוּמָה,

עַל אֵינְאוֹנָיו הַמִּשְתַּסְּעִים בְּמַלְתְּעוֹת הַמַּחְשַכִּים

וְהַצּוֹעֵק בְּצָרְפָתִית "!Maman !Maman"(3)

וְזֶה בִּזְמַן שֶעוֹד הָיָה לְמִי לִקְרֹא

וְעוֹד הָיָה מִי שֶאִכְפַּת לוֹ, וּכְחֶתֶף-

קְפִיצַת-מַצִּיל אֶל הַטּוֹבֵעַ בְּלֵב-יָם בְּפַרְפְּרוֹ

בֵּין נַחְשוֹלֵי רִשְעוּת הַסַּחַף וְהַשֶּטֶף

הָיָה זוֹנֵק וּבָא מֵאֵיזֶה חוֹף נִכְסָף

שֶל מִבְטַחִים הַנֶּחְלָצִים לִמְשוֹת מִלֹּעַ

הַבִּעוּתִים הַפּוֹעֲרִים עַצְמָם לִבְלֹעַ

אֶת גּוּף הַיֶּלֶד שֶלְּפֶתַע נֶאֱסָף

מִצִּפָּרְנֵי כֹּחוֹת הַשְּחוֹר וְהַהֶפְקֵר

אֶל מִפְלָטָהּ שֶל הָאַחַת וְאֵין אַחֶרֶת

שֶהִיא מַהוּת הָאִמָּהוּת שֶמִּן הַנֶּפֶש הַזּוֹכֶרֶת

לְעוֹלָם לֹא תִמָּחֶה וְתֵעָקֵר.

מַהוּ הַסּוֹד הַזֶּה שֶל חֵיק וּמַחֲסֶה

שֶהָאִשָּה הַזֹּאת, בַּחֹשֶךְ, בּוֹ בַּלַּיִל

שֶלֹּא נוֹתְרוּ לָהּ בּוֹ כִּי אִם שָנָה-שְנָתַיִם

לִחְיוֹת בִּרְדֹף אוֹתָהּ הַצֵּל הַמְּכַסֶּה

כְּבִפְסִיעוֹת גַּנָּב וּבִמְזִמַּת רוֹצֵחַ

אֶת שְמֵי חַיֶּיהָ, גוֹנְנָה בּוֹ עַל תֻּמְּךָ?

מַהוּ הַסּוֹד הַזֶּה שֶמִּפָּנָיו נִדְחָה

חוּג הָאֵימָה הַהִיא עַל כָּל רוּחוֹת פְּרָצֶיהָ

וְהָאָיֹם פִּתְאֹם חָדַל לִהְיוֹת אָיֹם

בִּזְכוּת קִסְמָם שֶל הַחִבּוּק הַהוּא וְלֶטֶף   

הָאֶצְבָּעוֹת הַהֵן שֶמִּפְּנֵיהֶן נִמְלֶטֶת

הַפַּלָּצוּת וּבְכֹחָן הִיא עַד הַיּוֹם

כְּמוֹ מַטְעִינָה חַשְמַל בְּסוֹלְלוֹת כָּל שְנוֹת-

הַזִּכָּרוֹן-הַלֹּא-נִמְחָק שֶל פְּלִיט-הַפַּחַד

שֶלֹּא יוּכְלוּ מִמֶּנּוּ עַד מוֹתוֹ לָקַחַת

אֶת מַה שֶּגַּם כְּשֶהוּא אֵינֶנּוּ הוּא יֶשְנוֹ?

מַהוּ שִׂיאָהּ שֶל הִתְגַּלְּמוּת הַנָּשִיּוּת

אִם לֹא יִפְעַת הַפָּרָדוֹכְּס הַזֶּה שֶל פֶּרֶץ 

חֻמָּהּ שֶל אֵם שֶכָּל-כֻּלּוֹ מוּחָשִיּוּת

אֲבָל זִכְרוֹ, בְּמִין אַלְכִּימְיָה לֹא מֻסְבֶּרֶת,

הוֹפֵךְ לְרוּחַ שֶהַלֵּב מוֹסִיף לִינֹק

וְשוּם שְנוֹת חֶסֶר לֹא יִתְּנוּ לוֹ כָּאן לִשְכֹּחַ

כִּי עֶדְנָתָהּ אֵינָהּ הַהֶפֶךְ מִן הַכֹּחַ

וְחָסוּתָהּ הִיא כַּן-שִלּוּחַ, לֹא צִינוֹק.

לָמָּה הַוָּאקוּם הַפָּעוּר הַזֶּה כְּכִיב

בַּדֶּאוֹדֶנוּם שֶל הָאָז וְשֶל הַפַּעַם

אֵינוֹ חָדֵל לִרְדֹּף אוֹתְךָ וּלְהַכְאִיב

גַּם עַד הַיּוֹם כְּאֵיזוֹ סְפַּאזְמָה לֹא נִרְגַּעַת?

וְלָמָּה כָּל שְמוּרוֹת הַטֶּבַע שֶל הַטֹּהַר

שֶהוּא פִּרְחָהּ הַלֹּא-מוּגָן שֶל הַיַּלְדוּת

כְּמוֹ נִתְמַצּוּ בָּהּ, בָּאִשָּה יְפַת הַתֹּאַר

הָאֻמְלָלָה הַהִיא, לְזֵכֶר וְעֵדוּת?

הִנֵּה גַּגּוֹת הָעִיר מֵרוּחַ נִסְטָרִים,

הִנֵּה בִּצְלֹף מָטָר אַשְמֹרֶת מִתְלַיֶּלֶת

נֵעוֹר גּוּפְךָ הַלֹּא צָעִיר מִבְּכִי הַיֶּלֶד

שֶהִתְיַפֵּחַ בּוֹ שָנִים בַּמִּסְתָּרִים

וְהוּא מֵטִיחַ בּוֹ, בַּלַּיְלָה, כְּכוֹפֵר

אֶל תּוֹךְ שָמָיו הַמֻּרְעָמִים חֵמָה שוֹאֶגֶת:

זֶה לֹא צוֹדֵק, אֲדוֹן עוֹלָם, לֹא, זֶה לֹא פֵר

לַמְרוֹת שֶפֵר זוֹ אֶצְלְךָ מִלָּה נִלְעֶגֶת.

3.

"...ואחר-כּך חשבתי על המתים האלה וזה בּילבּל אותי.

לא, לא בּילבּל אותי, הביאני לידי כּעס. זה לא צודק, זה.

אלוהים עשׂה הכּל טוב, אבל זה, שיסלח לי, לא עשׂה טוב!

יש אנשים שלא צריכים היוּ למוּת לעולם..."

(ניקוֹס קַזַנצַאקיס: "חירוּת או מוות")

זֵיְדֶע גוֹרֵר אוֹתוֹ כְּעֵגֶל לִשְחִיטָה

לְבֵית-הַכְּנֶסֶת שֶבַּצְּרִיף בִּשְכוּנַת בְּרֶנֶר

בֵּין מוֹהְלִיבֶר לְחַסַן בֶּק. זֶה עֶרֶב חֹרֶף

וְתֵל-אָבִיב כְּבָר הֲמוּמָה מִן הַשּוֹאָה.

לֹא, הוּא אֵינוֹ תוֹפֵס, מַמָּש כִּקְשֵה-קְלִיטָה

מַה זֶּה שִשָּה מִילְיוֹן אַךְ הַשְּקִיעָה מֻקְרֶנֶת

בֵּין עָבֵי דָּם, מַה שֶגּוֹרֵם לוֹ לִסְחַרְחֹרֶת

שֶל פַּלָּצוּת הַמְּשַוַּעַת לִישוּעָה.

הוּא בְּעַצְמוֹ הָלוּם, כְּמִי שֶהַתִּקְרָה

קָרְסָה עָלָיו בְּמֶגָטוֹנִים שֶל עוֹפֶרֶת,

מִמּוֹת אִמּוֹ שֶעַל אֵימָיו סִפֵּר לוֹ אַבָּא

לִפְנֵי שָבוּעַ, כְּשֶהוּבָא מִן הַקִּבּוּץ.

אַךְ זֵידֶע, כָּאן, דּוֹחֵק עָלָיו: "תִּקְרָא, תִקְרָא

'הַשֵּם נָתַן, הַשֵּם לָקַח'," עַד שֶמּוּפֶרֶת

אוֹתָהּ אִוְשַת מִתְפַּלְּלִים שֶצְּקוּן-כְּנִיעָה בָּהּ

וְקוֹנְפוֹרְמִיסְט כָּשֵר זוֹכֶה בָּהּ לְשִבּוּץ.

זֶה מִתְפּוֹצֵץ בּוֹ בַּמִּלִּים שֶל רֶבּ אִיּוֹב

עַל שֵם הַשֵּם שֶמְּבֹרָךְ יְהִי לָנֶצַח

בָּהּ-בְּמִדָּה עַל הַ'נָּתַן' וְהַ'לָּקַח'

כְּאִלּוּ אִמָּא זֶה כְּמוֹ אוֹבֶרְדְּרַפְט בַּבַּנְק

שֶמַּחְזִירִים לַ- tellerעִם רִבִּית מַכְאוֹב

שֶלֹּא יַגְלִיד כְּבָר לְעוֹלָם, עָמֹק מִפֶּצַע

וְלֹא יַשְאִיר שוּם בִּיּוֹגְרַפְיָה חֲלָקָה

מֵאוֹתוֹתָיו הַנִּבְזִיִּים שֶל הַחֻרְבָּן.

– "שֶאֲדוֹנָי נָתַן וַאֲדוֹנָי לָקַח

אֲנִי מֵבִין," הוּא מִצְטָעֵק פִּתְאֹם בְּלַהַם

שֶאֵין יוֹשְבָיו שֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת מֻרְגָּלִים בּוֹ

וְקַל וָחֹמֶר לֹא מִפִּי פַסְפוּס טִפְּשִי,

"אֲבָל לוֹמַר לוֹ 'מְבֹרָךְ' עַל הַמַּכָּה

שֶהָרָשָע הַזֶּה הוֹרִיד עָלַי כְּמוֹ רַעַם

שֶהוּא גִבּוֹר עַל חַלָּשִים וְאֻמְלָלִים בּוֹ –

בַּזְּמַן שֶהִיטְלֶר מִשְתּוֹלֵל אֶצְלוֹ חָפְשִי,

אֶת זֶה אַף פַּעַם לֹא יִשְמַע מִמֶּנִּי מִי

שֶהוּא רוֹצֵחַ שֶהָרַג לִי אֶת הָאִמָּא

הֲכִי יָפָה, הֲכִי טוֹבָה, הֲכִי אוֹהֶבֶת

שֶבָּעוֹלָם הַמְּזֻרְגָּג הַזֶּה, בְּשוּם

פָּנִים וָאֹפֶן לֹא!" וּכְבָר, כַּהֲמוּמִים

צוֹוְחִים שוֹמְעֵי אוֹתָהּ טִירָאדָה שֶהִדְהִימָה

בַּחֲצִיפוּת חִלּוּל הַשֵּם שֶבָּהּ אֶת צֶוֶת

מִתְפַּלְּלֵי הַשּוּל(4) בְּטוֹן שֶל כְּתַב-אִשּוּם:

"הֶער זֵיידֶע, שֶעמְט זִיךְ,"(5) מְלַוִּים הֵם אֶת נִשּוּל

הַסָּב מִמְּקוֹם שִבְתּוֹ הַדַּל אַךְ לֹא מִבֹּשֶת-

פָּנִים שֶל סִיד כָּבוּי, הָאָץ וְיַד הַיֶּלֶד

בְּכַף יָדוֹ שֶנִזְדַּקְּנָה פִּתְאֹם פְּלָאִים,

"אוּן נֶעם דַיין שֵייגֶץ אֵיינִיקְל אַרוֹיְס פוּן שוּל!!!"(6)

וְהֵם יוֹצְאִים מִשָּם, שְנֵיהֶם, אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶךְ.

מֵאָז נִשְבֶּרֶת בּוֹ, בַּסָּב, אֵיזוֹ תוֹחֶלֶת,

מֵאָז נֶכְדּוֹ בְּכַּאסַח מַר עִם אֱלוֹהִים.

4.

"הילדים הם חשֵכה  עבוּתה שבּה תועים לבבות הוריהם."

("מעשֹה גנז'י", סיפּוּר יפּאני מן המאה ה-11)

מִי שֶּאוֹמֵר עַזָּה כַּמָּוֶת לֹא מֵבִין

אֶת מְמַדָּיו שֶל הַמִּלְכּוּד, אֶת עִקָּרוֹ:

זֶה חָזָק מֵהַמָּוֶת, זֶה חַי וְנִמְשָךְ עוֹד הַרְבֵּה אַחֲרָיו, זֶה נָגוּעַ

בְּרֹךְ, שֶהוּא הַסַּם הַמְּמַכֵּר מִכֹּל, בִּכְוִי

רִשְעוּת הַהֶעֱדֵּר הַחַד בִּבְשַׂר הַזִּכָּרוֹן  

הַשָּב וּמְאַזְכֵּר כְּמוֹ אֵיזֶה חֶרֶס אִיּוֹבִי

אֶת כָּל רַצְחָנוּתָם שֶל סַכִּינֵי הַגַּעֲגוּעַ.

מִי שֶאוֹמֵר כִּי בְּצִדּוּק-הַדִּין נִרְפָּה לוֹ

הִדּוּק הַחֶנֶק שֶל הַחֹשֶךְ הַתּוֹהֵם

וְשֶהַזְּמַן, כְּמוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה, יִרְפָּא לוֹ

הוּא אוֹ שַקְרָן אוֹ חֲסַר-דַּעַת אוֹ שְנֵיהֶם.

אֵין צִדּוּק-דִּין שֶיֵּש בּוֹ צֶדֶק אוֹ אֲפִלּוּ

קֻרְטוֹב שֶל דִּין. הַזְּמַן אֵינֶנּוּ מְרַפֵּא

אֶת מַכְאוֹבוֹ שֶל שוּם נִחוּש מֶה הָיָה אִלּוּ

הִיא עוֹד הָיְתָה כָּאן. שוּם תֵּרוּץ לֹא יְחַפֶּה

עַל חֵרְשוּתָם הַמַּחְרִידָה שֶל הַשָּמַיִם,

עַל הָאוֹטִיזְם הַגָּמוּר שֶל שְמֵהּ רַבָּא

שֶעֵין הַיֶּלֶד לֹא סוּמָה וַאֲטוּמָה הִיא

מִלְּקוֹלְטָם אַף שֶהוּא יֶלֶד,

אַדְרַבָּא:

הוּא חָש בָּם וְקוֹרֵא לָהּ מִגָּבְהוֹ הַנַּנָּסִי

בַּחֹשֶךְ הַכָּפוּל הַזֶּה, זֶה שֶבְּלֵב הַחֶדֶר

וְזֶה שֶבְּחַדְרֵי הַלֵּב: כַּסִּי אוֹתִי, כַּסִּי,

אַתְּ, אַתְּ הַמְּכֻסָּה בְּכֹבֶד שַיִש וְעָפָר

אַךְ לֹא בִּיוֵן הַשִּכְחָה. אִתִּי, תָמִיד אִתִּי

בִּכְאֵב אוֹתָהּ סְחַרְחֹרֶת הַ-je t’aime(7) הַלֹּא נִכְחֶדֶת,

בְּפֶצַע אַשְלָיוֹת תְּמִימוּת לִבֵּנוּ שֶכָּפַר

בְּאַחְרִיתֵךְ שֶגַּרְזִנָּהּ יִגְדֹּם אֶת יַלְדוּתִי

בְּכָל רֶפֶּרְטוּאָר זְדוֹנָם שֶל כָּל שֵדֵי הַתֹּפֶת

שֶכְּבָר אָרְבוּ לִשְנֵינוּ שָם, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה

כְּעֵדֶר עַנְנֵי סוּפָה צוֹבְאִים עַל קַו הָאֹפֶק

בְּעוֹד אַתְּ מַשְבִּיעָה אֶת כָּל אוֹתוֹת הַסַּכָּנָה

הַמַּמְתִינִים סָבִיב-סָבִיב כְּאַמְבּוּש שְלוּף נִצְרָה                                                                                                                                                                                        

וּמַרְחִיקָה אוֹתָם מִחוּג אָשְרֵנוּ הַהֶרְמֶטִי

בְּשִיר עַרְשׂוֹ שֶל בְּרַהמְס, בַּצְּחוֹק הַיֶּקִי שֶנִּצְרַב

בְּקוֹמְפַּקְט-דִּיסְק-הַזִּכָּרוֹן כְּבִצְרִיבָה מַגְנֶטִית

שֶלֹּא תַרְפֶּה מִמֶּנּוּ כָּל חַיָּיו וְיִסּוּרָיו,

בַּ"הוֹפָּה-הוֹפָּה-רַיְטֶר" שֶהַפַּחַד וְהָאֹפֶל

נָמוֹגוּ מִפָּנָיו אַךְ רַק זְמַנִּית, זְמַנִּית בִּלְבַד,

בַּ-time out הַקְּצַרְצָר שֶלָּנוּ, גְרֶטִי, גְרֶטִי,

עֵת מוּל יָפְיָהּ שֶל גְּרֶטְכֶן שֶנִּבְגַּד וְשֶאָבַד

הִשְחִיז עַצְמוֹ בַּלָּאט צְחוֹקוֹ הַקַּר שֶל מֶפִיסְטוֹפֶל

עַל גּוּש סַלְעוֹ שֶל סִיזִיפוּס שֶעַד יֵאוּש כָּבַד.

5.

"אהבת האֵם זו הבטחה עִם שחר שהחיים אינם מקיימים.

לאחר-מִכּן אתה אוכל כּל חייך מזון קר. עברתָּ ליד המעיין

מוּקדם מאוד ושתיתָ את הכּל. וּכשאתה צמא שנית אתה יכול

להשליך את עצמךָ... אין בּארות, יש רק הזיות."

(רוֹמֶן גָארִי: "הבטחה עם שחר")

בְּכָל פְּרֵדָה, אוֹמְרִים, יֵש קַב מַמְאִיר שֶל מָוֶת

אַךְ הוּא יוֹדֵעַ: לֹא כָּל מָוֶת הוּא פְּרֵדָה

כִּי רֹב שְנוֹתָיו הֲרֵי נִסּוּ עָלָיו לַשָּוְא אֶת

כָּל תַּכְסִיסֵי הַהַשְכָּחָה וְהַבְּגִידָה,

אֲבָל שִנֵּי הַזִּכָּרוֹן לֹא תִתְקַהֶינָה

וְכִנְשִיכַת שָבוּי אֶת סְגוֹר חַבְלֵי כְּבָלָיו

הֵן יְבַתְּקוּ אֶת קַו הַגְּבוּל בֵּין שָם לְהֵנָּה,

בֵּין הַמֵּתִים וְהַחַיִּים, וּמֵאֵלָיו

יֻזְרַם הַחֹם הַמַּחְתַּרְתִּי הַזֶּה, כְּמֹהַל

שֶל אַף-עַל-פִּי וְחֵרֶף וְלַמְרוֹת הַכֹּל

גַּם בְּדָמוֹ הַמִּתְעַקֵּש לִהְיוֹת כָּמוֹהָ,

כְּלוֹמַר רָאוּי לָהּ וְזוֹכֵר תָּמִיד אֶת קוֹל

הָאַהֲבָה שֶגִּפְּפָה אוֹתוֹ בְּקֹצֶר-

רוּחָהּ שֶל מִי שֶכְּמוֹ יָדְעָה שֶאֵין לָהּ זְמַן

מוּל חֶפְזוֹנוֹ וּגְזַר-דִּינוֹ הָאָץ לִנְעֹץ אֶת

גְּרוּרוֹת אַרְסוֹ שֶל הַסָּדִיסְט הַלֹּא מֻזְמָן

אַךְ הַפּוֹשֶׂה כִּצְבָא פּוֹלְשִים בְּעִיר מֻסְגֶּרֶת

לְאֵיזֶה גַיִס חֲמִישִי הַבָּא וְשָב

לַגּוּף הַצַּח וְהַיָּפֶה הַזֶּה כְּוֶרֶד

שֶהַטֶּרְמִיטִים כְּבָר נוֹגְסִים בְּשֳרָשָיו.

כֵּן, הוּא מַכִּיר בִּמְלוֹא הָעַיִן הַנִּפְקַחַת

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת בְּעוֹלָמוֹ שֶל אֱלֹהִים

אַךְ אִיש מֵהֶם, מֵאָז עַד כָּאן, לֹא חַי בּוֹ כָּכָה

כְּמוֹ עוֹר שֵנִי גַם מֵעֶבְרָם שֶל הַחַיִּים

כִּי הִיא צְמוּדָה אֵלָיו כְּמוֹ צֵל, כְּמוֹ אוֹר זָרוּחַ,

כְּמוֹ סוּג דָּמוֹ, כְּמוֹ גוֹן עֵינָיו וּכְמוֹ הַלְמוּת

לִבּוֹ שֶלֹּא שָכַח לְרֶגַע כִּי, בָּרוּחַ,

כָּל עוֹד הוּא חַי גַּם הִיא בְּעֶצֶם לֹא תָמוּת.

וְהוּא חַיָּב לָהּ אֶת הַכֹּל וְהוּא יוֹדֵעַ

שֶאֵש חֻמָּהּ בּוֹ מֵעוֹלָם לֹא נִתְיַשְּנָה,

וְהוּא אַף פַּעַם, גַּם לְבַד, לֹא בִּלְעֲדֶיהָ

כִּי כָּאָמוּר, גַּם כְּשֶאֵינֶנָּה הִיא יֶשְנָהּ.

וּכְמוֹ פִּקֵּחַ הַמּוֹלִיךְ שָנִים בִּזְרוֹעַ

אֶת הַסּוּמָא הַמְּגַשֵּש בָּעֲלָטָה

הִיא עוֹד מַנְחָה אוֹתוֹ בִּשְׂדוֹת מוֹקְשֵי הָרֹעַ

בִּשְלַט-רָחוֹק עַל פְּנֵי מַפַּת-אַהֲבָתָהּ.

6.

"אבל בּשעה שאין שיוּר וקיוּם לעָבָר הרחוק, לאחר מותם של הבּריות,

לאחר חוּרבּנם של הדברים, יחידים וענוּגים יותר, אבל גם עזים יותר,

רוּחניים יותר, מתמידים יותר ונאמנים יותר, עוד עומדים הריח והטעם ימים רבּים,

וּבדומה לַנשמות, הם קוראים זה לזה וּממתינים זה לזה ומקווים בּתוך חרבות עולמם

ונושׂאים על גבּי טיפּה קטנה אחת שאין בּה ממש, בּניין גדול זה של הזיכּרון."

(מרסל פּרוּסט: "עוּגת המאדלֶן הקטנה")

רַק בְּמוֹתוֹ שֶל הַזּוֹכֵר תִּכְבֶּה גַם אֵש הַזִּכָּרוֹן,

רַק בִּגְוִיעַת זִכְרוֹן הַמֵּת בַּחַי מִמֶּנּוּ

יָמוּת הַמֵּת וְזֶה יְהֵא אָכֵן מוֹתוֹ הָאַחֲרוֹן

שֶל הַזָּכוּר בְּלֵב זוֹכְרוֹ שֶכְּבָר אֵינֶנּוּ.

אֲבָל עוֹד קֹדֶם, כָּל עוֹד לֹא נִשְבַּר מַטֵּהוּ

שֶל לֵב אָכוּל בְּגַעֲגוּע-אֵין-מַרְפֵּא

אֶל לֵב מֵתוֹ שֶכְּמוֹ עֵיטוֹ שֶל פְּרוֹמֵתֵיאוּס

זִכְרוֹ נוֹקֵר אֶת בְּשַׂר כְּבֵדוֹ בְּאֵין מַרְפֶּה,

בּוֹעֵר זִכְרוֹן הַמֵּת בַּחַי וּכְמוֹ כּוֹפֵר בָּהּ

בַּאַגָּדַת מֻחְלָטוּתָהּ שֶל הֵעָלְמוּת

הַמֵּת בַּתְּהוֹם הַהִיא שֶהַקַּבְּרָן חוֹפֵר בָּהּ

רַק אֶת קָצֶהָ הָעֶלְיוֹן, שֶיֵּש לוֹ דְמוּת

שֶל אֵיזֶה לֹעַ זוֹלֵל-כֹּל שֶשּוּם אֲפֵר בָּהּ

לֹא יְחַפֶּה עַל זַעֲקַת אוֹתָהּ אִלְּמוּת

שֶכְּבָר אוֹבִידְיוּס אֶת שְרִירוּת דִּינָהּ הֵפֵר בָּהּ:

"Non omnis moriar" ("לֹא כָּל-כֻּלִּי אָמוּת").

רַק לַבָּשָׂר הַמִּתְכַּלֶּה וְהַלָּקוּחַ

מִן הֶעָפָר אֶל הֶעָפָר בַּטֶּרְמִינָל

שֶל הָרִמָּה וְהַבְּלִי-מָה יֵש קֵץ רָקוּחַ

מִן הַפִינִיטוֹ הַסּוֹפִי שֶבּוֹ נִנְעָל

גַּם הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן, הַמֵּלַנְכוֹלִי

לְהִנָּצֵל בְּשֵן וָעַיִן מֵאֵימַת

כַּדּוּר-אוֹיֵב אוֹ מִבְּגִידָה שֶל גּוּף שְבוּר-חֹלִי

אוֹ מִזִּקְנַת עֶלְבּוֹן הָעוֹר אֲשֶר קֻמַּט,

שֶאַף מֵהֶם עוֹד אֵין שוּם נֶפֶש שֶעָרְקָה

מִלְּבַד אֶל עוֹד דְּחִיַּת-הַקֵּץ וְעוֹד אַרְכָּה.

אֲבָל אִם מִישֶּהוּ זוֹכֵר עָמֹק כְּפֶצַע

הַחַי תָּמִיד בּוֹ בַּנִּמְנָע וּבַנִּבְצָר

שֶהֶעֱדְרָם שֶל הַמֵּתִים פּוֹעֵר לָנֶצַח

אַף כִּי נִצְחָם שֶל הַזּוֹכְרִים גַּם הוּא קָצָר

עַד חַלְחָלָה, זֶה כְּמִין פֶּלֶא שֶנִּבְדָּה

בַּחֲלוֹמוֹ שֶל אֵיזֶה יֶלֶד דְּמוּעַ-נֶכֶר

הַמְּנַצֵּחַ אֶת הַזְּמַן בִּזְכוּת הַזֵּכֶר

וְאֵיכְשֶהוּ אוּלַי גַם קְצָת אֶת הָאָבְדָן.

וּכְמוֹ נָגְהָם שֶל כּוֹכָבִים מֵתִים, שֶאוֹר

הָאַחַרמָוֶת בָּם שוֹטֵף כִּנְהַר-זָהָב אֶת

עֵינֵי הַיֶּלֶד שֶאֵלָיו מוֹסִיף לִנְהֹר

אוֹרָם הַחַי שֶלֹּא כִּבָּה אוֹתוֹ הַמָּוֶת,

אוֹרָם שֶאַף כִּי תָם לִגְוֹעַ לֹא הוּעַם

בְּרַק נִצְנוּצָיו הַמִּתְעַקְּשִים לִשְׂרֹד, מֵעֵבֶר

לִגְבוּל הַזְּמַן וְהֶחָלָל בְּהַגִּיעָם

כִּמְטַחֲוֵי שְנוֹת-אוֹר, כְּמֵת חוֹלֵף עַל קֶבֶר

חַיָּיו שֶתָּמוּ – כָּךְ מַמָּש גַּם מְמָאֵן

זִכְרוֹן הַמֵּת לְהִקָּבֵר וְחַי לוֹ הַלְאָה

בְּכֹחַ קֶסֶם קִיּוּמוֹ שֶל אֵיזֶה "אֵין"

שֶהוּא בְּעֶצֶם "יֵש" מְאֹד, אִם לֹא לְמַעְלָה

מִזֶּה, וְעוֹד הוּא מְמַלֵּא אֶת לֵב זוֹכְרָיו

וְחַי בָּהֶם כְּנֵר-תָּמִיד שֶל קַשְיוּת-עֹרֶף,

כְּכִיב שֶאֵין עוֹד שִכְחָה, וְלוּא גַם קֹרֶט

שֶתַּגְלִידוֹ מִן הַדִּמּוּם שֶבְּעוֹכְרָיו.   

וְהוּא עוֹבֵר עַל גְּדוֹת הַזְּמַן כְּנֵס מוּאָר

בִּזְכוּת אוֹתָהּ הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

שֶל אוֹתוֹ טְוָח בֵּין הַחוֹלֵף וְהַנִּשְאָר,

בֵּין הַיֵּאוּש וּבֵין אוֹתָהּ עֶרְגָּה נִחֶרֶת

שֶהִיא עָבָר שֶהוּא בְּלִי הֶרֶף גַּם הוֹוֶה,

שֶהִיא צִנַּת-אֵימִים שֶאֶת הַכֹּל צוֹנֶפֶת

וּצְבָא רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶלָּהּ גוֹבֶה

בְּאִינְקְוִיזִיצְיַת לֵילוֹתָיו אֶת דַּם-הַנֶּפֶש.

כִּי גַם בַּתְּהוֹם הַהִיא שֶל אֵבֶל וּנְכָאִים  

יֵש אֵיזוֹ סְטָמִינָה עַזָּה וּמְצַמְרֶרֶת,

גַּם אִי-הַכֹּשֶר לְהַשְלִים הוּא אוֹת-חַיִּים

שֶל אֵיזֶה לָאו נְטוּל-פְּשָרוֹת, שֶל אֵיזֶה מֶרֶד

בַּהַכְנָעָה לָעָרִיצוּת הַכָּכָה-זֶה,

לִגְזַר צִדּוּק-הַדִּין, לָאֲדֹנָי נָתַן פֹּה

וָאֲדֹנָי לָקַח (כְּמוֹ לֵב מִן הֶחָזֶה,

כְּמוֹ נְשִימָה מִן הָרֵאוֹת) וְהַשָּׂטָן פֹּה

יָכוֹל לִצְרֹחַ עַד מָחָר מִתְּהִלִּים

"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ", כָּל עוֹד יֶלֶד

קָטָן אֶחָד, דַּל בְּכֹחוֹת וּבְמִלִּים

חָש כִּי גַם הוּא, הַחַי, לָעַד לֹא יְהַלֵּל אֶת

הַ"יָּהּ" הַזֶּה שֶאִם נָתַן – לָמָּה לָקַח?

וְאִם הוּא כָּל-יָכוֹל – מַדּוּעַ הוּא מֵנִיחַ

לְחֶרְמֵשֵי מַלְאַךְ דּוּמָה לִקְצֹר בּוֹ כָּךְ

בְּלִי רַחֲמִים שֶאֶת חַסְדָּם הֲרֵי הִבְטִיחַ?

מַה שֶּכּוֹאֵב נִשְאָר בִּכְלוּב הַזִּכָּרוֹן

אֲבָל עַל תֶּקֶן שֶל חַיָּה לֹא מְבֻיֶּתֶת

וְהִיא נוֹשֶכֶת, הִיא שֹוֹרֶטֶת, הִיא בּוֹעֶטֶת

בְּכָל קוֹלֶקְצְיַת הַשְּלָדִים שֶבָּאָרוֹן

וּכְמוֹ הַרְבֵּה חֵמָה שֶל טֶרֶף מִתְגָּעֵש

הִיא מְשַכְפֶּלֶת אֶת הַמֵּת בַּחַי מִמֶּנּוּ.

רַק בְּמוֹתוֹ שֶל הַזּוֹכֵר תִּכְבֶּה גַם אֵש

זִכְרוֹ שֶל זֶה שֶהוּא יֶשְנוֹ גַם כְּשֶאֵינֶנּוּ...

_______

(1) -  (לטינית): "לֹא כֻּלִּי אָמוּת" (אובידיוּס).

(2) -  (צרפתית): אמא, מדוע מַתּ? 

(3) -  ( " ): אמא, אמא.

(4) -  (יידיש): בּית-כּנסת.

 (5) -  ( " ): מר סבּא, בּוֹש והִכָּלֵם.

(6) -  ( " ): וקח את נֶכדךָ השייגץ החוּצה מבּית-הכּנסת!!!

(7) -  (צרפתית): אני אוהבת אותךָ.

(מתוך החוברת החדשה של כתב-העת "שְבוֹ" בעריכת עוזי אגסי, וברשותו האדיבה – להביא גם כאן בשלמותה את הפואמה המופלאה הזו, ועל כך אנחנו מודים לו מאוד)

* * *

דוד אדלר

תגובה לפואמות "שירים לנערה בגדות הלטה" ו"לא כולי אמות"

ליוסי גמזו שלום!

פנייתך בסיום הפואמה "שירים לנערה בגדות הלטה", שהתפרסמה בפתח "חדשות בן עזר" 608 – "קוראים רגישים, אוהבי אדם ושירה, שֶמה שיצא מלִבִּי נכנס גם ללִבָּם, מוזמנים בּזה לחלוק עימי גם את הפּואמה החדשה הזאת," – לא נפלה, מבחינתי לפחות, על אָזניים ערלות. מה גם שהתרשמתי עמוקות, עוד לפני כן, מהפואמה הנפלאה "לא כולי אמות" שהתפרסמה בשבו 22-23, שגם אותה אתה מזכיר בפנייתך האמורה ב"חדשות בן עזר".

שתי הפואמות שלך הן שירה במיטבה. כמו כל פואמה טובה הן כתובות בתנועות רחבות, נדיבות, מקיפות וחובקות-כל. הפואמות מהלכות בגדולות. למרות שהן שזורות בדמויות ודימויים רבים מעולם המיתולוגיה (שאני אישית לא חסיד גדול שלה), הן אינן נופלות ב"בור" הפומפוזיות הנבובה, הודות לכישרון הפואטי הניכר שלך (שלא להזכיר את רוחב ידיעותיך המרשים). בקיצור: הן שירה "גדולה".

אף ששתי הפואמות "נגעו בי" כל אחת בדרכה, הפואמה ב"שבו" נגעה יותר לליבי כי היא יותר אישית ומכמירת-לב. ברשותך אציין לטובת הקוראים שלא קראו את הפואמה ב"שבו", שהפואמה הפותחת ב"אני זוכר ילד קטן אחד, בגבע / אבוד כזה... היא פואמה בת שישה פרקים ארוכים שכולה געגועים שלא גוועים, אולי אפילו מתעצמים גם אחרי שבעים שנה. אציין גם שלמעשה שני הפרקים הראשונים, ובעיקר הפרק השני ב"שירים לנערה בגדות הלטה" שהתפרסמו בבמה זו – ראויים היו להיכלל בפואמה הנפלאה הזו "לא כולי אמות" שהתפרסמה ב"שבו", והם יכולים לתת לקוראי המכתב העיתי מושג-מה על אופייה האינטימי האנושי ומכמיר-הלב (כן! מכמיר הלב פעם שלישית ואחרונה, אך גם פעם רביעית, לו היתה, לא היתה מוגזמת בנסיבות העניין).

בקריאה בפואמה זו (ב"שבו") החילותי לסמן קטעים שהפעימו אותי מבחינה פואטית במיוחד כמו:".....לכסוף אל / כל מה שלא-היה-עוד ושרק אליו גואים / גליו ומשבריו...." או את הבית השני כולו, שתחילתו "על קסילופון גגות העיר מקיש הגשם / ..." אך אחר-כך חדלתי כי היו קטעי השיר המפעימים רבים, רבים כל כך, עד שמצאתי זאת כמיותר אם לא יהיר.

לאוהבי שירה מומלץ לרכוש את החוברת הן בשל הפואמה והן בשל שירים מעולים רבים אחרים שנדפסו בחוברת זו.

לסיום, אף שאיני מכיר אותך אישית (גם אם למדתי דרך שירתך, להכיר אותך מעט) שירתך חדרה אכן לליבי והיא אף הפעימה אותי. תודה.

 בהערכה

דוד אדלר

ירושלים

* * *

עמוס גלבוע

שלושה הדגשיו של אהוד ברק

בראיון שפורסם בסוף השבוע בעיתון הבית של ראש הממשלה נתניהו, "ישראל היום",  הציג שר הביטחון ברק את דעתו לגבי המידות הראויות למנהיג, צבאי כמדיני, שעה שהגן על הרמטכ"ל המיועד, יואב גלנט.

שלושה היו הדגשיו של ברק:

הראשון, "העובדה החשובה האחת היא כי יואב גלנט הוא האיש המתאים בעת הזאת להוביל את צה"ל בשנים הבאות."

השני, כי גם לאריק שרון היתה  חווה גדולה בדרום הארץ.

השלישי, כי אילו דויד המלך היה מגיש את מועמדותו לועדת טירקל ספק אם היו מאשרים אותו בוועדה.

לפנינו כאן פילוסופיה ברורה, לגיטימית כמובן, ששותפים לה בוודאי גם אחרים וטובים, האומרת כך: עזבו את המוסר, עזבו את השחיתות, עזבו את הדברים הערכיים. הם פחות חשובים מהדבר העיקרי והוא השגת המטרות, ההישגים, התוצאה הסופית. ראו איך אנחנו מהללים ושרים שירי תהילה לדויד המלך  למרות שהמוסריות היתה רחוקה ממנו, ובודאי שלא היה דמות מופת. ראו את "אריק מלך ישראל", גיבור הצליחה וההתנתקות, למרות ששקע במעשי שחיתות.

אני רוצה לחזור ולהזכיר, מה שכבר עשיתי בעבר, את דברי הפרשנות של ישעיהו לייבוביץ לעניין זה על פי התפיסה היהודית התנ"כית. אומר לייבוביץ': גדול מלכי ישראל היה ירבעם בן יואש (מלכים ב, פרק י"ד, מפסוק כ"ג ) שמלך 41 שנה. וכך  מתוארים הישגיו:" הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה'... כי ראה ה' את עוני ישראל... ואין עוזר לישראל... ויושיעם ביד ירבעם בן יואש. ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים."

זה היה מנהיג צבאי ומדיני וכלכלי מהמדרגה הראשונה, קבע לייבוביץ', אבל בכל זאת ספר התנ"ך אומר עליו: "ויעש הרע בעיני ה'." – למה? – שאל לייבוביץ, והשיב:  משום השחיתות האיומה ונפילת ערכי המוסר שהתרחשו בזמנו!

וכיצד אנו יודעים על כך? מפי עמוס הנביא שניבא בימיו, אולי גדול הנביאים הסוציאליסטים, לדעתי. על מה מדבר עמוס?  על נשות החברה השבעות  ופרות הבשן, על אלו הבונים להם בתי גזית ואפילו לא מתגוררים בהם, על אלו  שכל מעינם הם החיים חסרי המוסר, על אלו שמוכרים אביונים בעבור נעליים, על אלו  העושים כספם בנוכלות,  על אלו  המטים משפט ברמייה.

 במילים אחרות: כל ההישגים הצבאיים האדירים, כל השפע הכלכלי, אינם שקולים כנגד הרקב החברתי והמוסרי האוחז בהנהגת הממלכה והמחלחל למטה. ההישג הוא קצר מועד, ואילו הרקב הוא ארוך טווח ומכלה חברה.  כל מי שמתעניין בהשוואות של שחיתות ורקב של ימינו לתקופת בית ראשון מוזמן לקרוא  בספר עמוס, וגם מקצת מהעונשים האיומים שהוא חזה לחברה  האי שיוויונית של ימי ירבעם בן יואש.

משטר דיקטטורי הוא מושחת מיסודו, ונשען על כידונים ודיכוי ברוטלי.  לפעמים, אם כי הן נדירות, הזעם על עומק השחיתות הוא כה גדול עד שההמונים אכן מתמרדים ומצליחים. אבל אצלנו? אנחנו לא רק חברה דמוקראטית; אנחנו גם חברה  של מדינה יהודית, אנחנו חברה הצריכה לשמש מופת  ליהדות העולם, למשוך אותה; אנחנו חברה מפוצלת הנלחמת עדיין על קיומה הפיזי, הזקוקה לכל בדל של סולידאריות, כאשר ערכי מוסר נורמטיביים הם הדבק המלכד.

אוי לנו אם הפילוסופיה "הביצועיסטית"  של שר הביטחון ואחרים תקנה לה אחיזה אצלנו; אוי לנו אם חלקים בתקשורת שלנו יתנו לכך יד. אם באתרוג, אם בספינים מבחילים, אם בהעלמת עין.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 24.1.11

אהוד: פרופ' ישעיהו ליבוביץ' הוא שטבע את המושג "יודו-נאצים" לחלק ממעשיה של מדינת ישראל ושל הנהגתה וצבאה, ולכן אם נלך לפי שיטתו הדתית-מוסרית צריך אולי להעמיד את כל אלה למשפטי נירנברג ולתלותם. ולכן מזל גדול הוא שמדינת ישראל אינה מתנהגת על פי הדמגוגיה הלייבוביצ'ית.

יש מוסר ויש טירוף מוסרי. המוסר אומר שיש לנהוג לפי הנורמות של הרצוי [החוק המוסרי של קאנט, למשל] אבל יש עיתים, ויש שעות חירום, שהמצוי או ההכרח גובר על הרצוי.

הטירוף מוסרי יסודו אולי כבר בתנ"ך, וכל המחזיק בו בטוח שכל נצחונות מצרים, אשור ובבל על יהודה, ולפי אותו היגיון גם ניצחון רומי, אינם נובעים מיחסי כוחות בלתי-שווים ומקנאות דתית ולאומית ושאיפה לחופש לאומי יהודי – אלא מחטאי בני-ישראל. לפי הטירוף המוסרי הזה גם סכנת ההשמדה הרובצת על מדינת ישראל כיום – היא בגלל חטאי מנהיגיה ואזרחיה שאינם מוסריים, ולא בגלל המדיניות או והשנאה האופפת אותה מסביב – ולכן סעודיה וגם איראן נתפסות כמטה זעמו של אלוהים עלינו, כלומר מדינות יותר קרובות לאלוהים מאיתנו, החוטאים! והן ודאי שאינן חוטפות ממנו על חטאיהן!

איזה בולשיט!

* * *

עקיבא אלדר ומרדכי בן חורין

שלום מרדכי,

תודה על ההארה [הכוונה לתגובה של מרדכי בן חורין: "הכבשים מליפתא" שפורסמה בגיליון הקודם 611 ונשלחה בנפרד גם לעיתון "הארץ"]. אשקול (ברשותך) לפרסמה.

אני מקווה שאוזנך הימנית לא תשפיע יתר על המידה על השקפת עולמך. אני מניח ש"ההתפכחות" שלך היא, כמו של רבים אחרים, תוצאה של תעמולת ה"אֵין פרטנר". אתה ודאי יודע מי המציא אותה.

שלך

עקיבא אלדר

שלום עקיבא,

תודה על שטרחת להגיב. איני מושפע מתעמולה וגם לא ממאמרים החוזרים על עצמם. אני חי במציאות מאכזבת. מי המציא את "תעמולת האֵין פרטנר"? – אבא אבן: "הם לא מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות."

כל שאני מעלה על הכתב  – לרשות הרבים וכמובן לרשותך. אבל אנא דייק.

בברכה,

מרדכי

אהוד: עכשיו אתם מבינים איך הם חושבים שם, במערכת "הארץ"?! עקיבא אלדר, שהוא ודאי גם בין כותבי מאמרי המערכת, משוכנע שכל התפכחות מחלומות-שווא בסכסוך הישראלי-פלסטיני – היא תוצאה של תעמולת ה"אֵין פרטנר" הישראלית! – ואין אף מילת גינוי לפלסטינים הצדיקים המסכנים! אולי תעבור לגור בשטחי הרשות, עקיבא? שם אין תעמולת "אין פרטנר"! שם תרגיש בבית יחד עם שאר אויבי ישראל! העור מצטמרר לחשוב שאנשים בעלי דיעות כשלך הם המעצבים את דעת הקהל של העיתון-לאנשים-חושבים "הארץ", והאמן לי, את עקבות הטמטום שבו אתה מאכיל את קוראיך ולפיו תמיד אנחנו "הרעים" – אני רואה בשיחות עם הרבה אנשים שנוח להם להאמין לדבריך והם נהנים וגם גאים להיות "אידיוטים מוסריים" כמוך!

* * *

יצחק שויגר

קיצוב במים

שמעתי הבוקר כי באמצעי התקשורת דנים כל ה"מומחויים" לעניני מים, כפי שהייתה מכנה אותם אימי עליה השלום, בטלויזיה וברדיו, בדבר הגזירות השונות שמתכוונים אנשי רשות המים להטיל עלינו בנושא קיצוב המים.

 לא מספיק שהמחסור במים נגרם בעיקר בגללם. לא משום שעצרו את הגשמים. לכך אחראים כל בני הבליעל שאינם שומרי שבת, וכן בועלי נידות ואוכלי טרפות אשר התרבו במשך השנים בעם ישראל והתוצאה הנה בפנינו, כבר שבע שנים! – אלא משום שלא ראו את הנולד. ואם ידעו שרבה הפריצות בעם ישראל וזה מטבע הדברים שמביא לידי עצירת גשמים, אז כיצד לא השכילו בעוד מועד להכין את מתקני ההתפלה והפסידו שנים רבות של חוסר מעש, בוויכוחים שאפילו חכמי חלם כבר השכילו לפתרם. ולהם עוד יש חוצפה להטיל גזירות על העם. יתרה מזאת. הפתרונים המוצעים על ידם כגון יבוש הגינות איסור הרחצה באמבטיות והרעיון של המקלחות בזוגות כדי לחסוך בזמן מקלחת, עלולים לדרדר את העם לצרה, גדולה יותר, כפי שתבינו מסיפור משפחתי, שהיה כרוך כולו בקיצוב המים.

ומעשה שהיה כך היה. כמובן שכל הנפשות הפועלות בסיפור כבר מתו זה מכבר. אני מקווה שאיש לא יחשב רעה עליהם, שבספורי זה אני עלול לפגוע בצנעת הפרט, רחמנא לצלן ונמצאתי מרחיק את הגשמים עוד יותר.

כל משפחתנו הם שחורי שער ושחורי עינים ואף מעט כהי עור, כדרך הפולנים הכהים, כך נקרא הזן הזה בפי פולינוגולוגים, שהם מומחים של פולנים. אבל מדי דור או שניים יוצא איזה ג'ינג'י במשפחה. ותמיד שואלים מהיכן זה? כששאלו את אימי, היא אמרה "זה בגלל גזירות המים." לימים כשהתרבה הגן הג'ינג'י במשפחתנו שאלתי את אימי "מה סיפרה לך סבתך על גזירות המים ומה זה קשור לצבע השיער?"

דחתה אותי אימי ואמרה, "סיפור לא יפה." אבל משדחקתי בה, סיפרה לי.

לדודתי מצד סבתי, כך סיפרה סבתא של אימי, היתה קוזינה שנייה שהיתה גרה בכפר רחוק מרחק יומיים נסיעה בעגלה, מיהופיץ, שם גרנו אנו ודודתי. יום אחד וללא כל הודעה הופיעה בביתה רחלה צעירה, נראית כבר מעט לאחר בת מצווה, עם תיק תלוי על צווארה. עמדה בפתח ביתה מחכה להזמנה. במכתב שהיה חבוי בתוך התיק שעל צווארה היתה בקשה מלווה במיספר מטבעות.

"בתי רחל, הגדולה בבנותיי, הגיעה לפרקה ואין אדם ראוי לה וגם מיספר היהודים בסביבה קטן מאוד. איני יכולה לכלכלה. היא גדלה וכבר הנצו לה שתי שערות בשיפולי בטנה וגם פטמותיה התחילו לנצנץ. אם אני משאירה אותה פה אצלי, היא תצא לתרבות רעה כאחת השיקסעס ותאבד לי לעולמי עד. אצלך אולי היא תינצל מגורל כזה."

המכתב לא נתן אפשרות להחזיר את המשלוח, והתרומה הכספית העידה על יכולתה הדלה של הקוזינה יותר משהעידה על ההוצאות שיצטרכו להשקיע בגידולה.

הדודה קיבלה באהבה את הנערה שהפכה להיות הבוגרת במשפחה ומיד צירפה אותה למטלות שהיו מוטלות על הילדים.

מדי יום שישי, כשהיתה מגיעה שעת הרחצה לפני השבת, היו כל הילדים נשלחים לעזור בהכנת המקלחת. כל אחד בתורו היה נשלח ל"חדקל" של הוויסלה, שהיה מין פלג צר שהוביל מים מן הוויסלה הגדולה אל פאתי יהופיץ, וקצת ליד החלק הדרומי של יהופיץ היה לו מן עיקום שכזה, כמין חדק של פיל, ומכאן שמו. עד שהילדים מלאו את החבית הגדולה שבחצר עם מים טריים, שעמדה על מבער לחימום המים, היה אבי המשפחה מתקין את הסולם שליד החבית וכן היה מכין כמין סוכה עגולה ללא סכך. כשהמים מילאו את החבית והיו חמים מספיק, היו כל הילדים עומדים בשורה ונכנסים לפי תור לתוך הסוכה וסוגרים את פתחה. שם היו פושטים את בגדיהם וכשהיו מוכנים היו קוראים בקול:

" אחת."

או אז היה עולה אבי המשפחה ומתיז עליהם מלוא הדלי מים חמים. לאחר מספר דקות של הפסקה שהיו מוקדשות להסתבנות ושאר עניינים, היו קוראים:

"אחת ואחת."

ואז היה יורד עליהם הדלי השני.

ככל שגדלו הילדים ורחלה בראשם, התעייף אבי המשפחה והטיל את המשימה של התזת המים על בכור הבנים. וכשרחלה התרחצה היה מאבק של ממש בין הילדים מי יהיה המתיז. ואף היו ביניהם עסקאות שונות מסוג העסקאות שעשה יעקב עם עשו, שמכר את בכורתו בנזיד עדשים, תמורת הזכות להתיז מים על רחלה, שהלכה ויפתה, והניצנים שעימם באה מבית אימה, הפכו לרימונים של ממש.

לימים פרחה לה השמועה על יופייה של רחלה וכי דודיה, מאמציה, ישמחו להשיאה גם אם הזיווג לא יהיה בדיוק עילוי וגם אם לא יהיה צעיר ובלבד שיבטיח לדודיה כי תגור בבית יהודי, שתשמור שבת ושיתקיימו כל תקוותיה של אימה, שמאז ששלחה את רחלה ליהופיץ, לא שמעו ממנה דבר.

גם גזרתה החטובה של רחלה הכתה שמות בכל צעירי העיר, והיו שמועות רבות על "קרי לילה" שהיה תוקף את צעירי העיר, ומן הסתם היה כרוך בחלומות מיניים על רחלה. כך הסביר רב העיר, לימים, את העלייה הבלתי מוסברת בהליכה למקווה באמצע השבוע, שהיו עושים צעירי העיר. זאת בלבד היתה סיבה טובה להשיאה לאיש כמו שנאמר "והיה מחנך טהור." ( שם במקורות).

ואכן יום אחד הופיע השדכן היחסן שבעיר והביא הצעה לשידוך עם הקצב של העיר. איש מידות, אלמן ללא ילדים, קצת מבוגר, בעל בית נאה במעלה יהופיץ. "כן, גם אז," נאנחה סבתא, "גם אז גרו העשירים למעלה, בצפון, והעניים למטה, בדרום."

המשא ומתן היה קצר. החופה הועמדה כדת וכדין, בבית הכנסת. רחלה הקודמת נעלמה והפכה למטרוניתה יפיפייה. לבושה כיאות למעמדה החדש. כל העיר דיברה בה. ואף משפחת הדודים המאמצים היו גאים ומבקרים אותה מדי פעם. גולת הכותרת של הביקורים היתה חדר האמבטיה. רחלה לא זכרה לרעה את אחיה החורגים, כך כינתה את הבנים, על שהציצו לה במקלחת. חייכה בהבנה והיתה נותנת להם מעת לעת להשתכשך באמבטיה מהבילה, שהיתה בחדר אמבטיה של ממש, סמוך למיטתה, וביחוד בעיתות של חורף היתה שמחת האמבטיה משולה לשמחת בית השואבה. ואף הדודים, אם לא היו מתביישים, היו אף הם נענים להצעותיה לסוך את בשרם בבורית ובמים חמים על חשבונו של הקצב.

כל יום היתה רחלה פותחת את יומה ברחיצה באמבט. לאחר שהיתה שומעת את הדלת נטרקת חרישית מאחורי גבו של הקצב, שהיה יוצא לעמל יומו וגם כדי לבקר את דייריו בנכסיו הרבים ולגבות מהם את דמי השכירות, בעיקר להודיע להם מראש כי "גם החודש לא יהיו דחיות בתשלום," כי יש לו אשה צעירה בבית והוא זקוק לכסף רב לכלכלתה.

בעלי העסקים השונים הנהנו בקנאה ובשמחה לאיד, שכן הם עקבו בתשומת לב אחרי פזרנותה של רחלה, שניצלה עד תום את מעמדה החדש.

פה המקום לספר על מערכת המים המשוכלת ממנה נהנו עשירי העיר. בראש הגבעה, עליה היו פרושים בתיהם של עשירי העיר, עמד מגדל מים. ממנו יצא צינור מים אל ה"חדקל" של הוויסלה. ממש מאותו מקום בו שאבו עניי העיר ומשפחת הדודים את מי מקלחת ימי השישי. ממגדל המים יצאו צינורות אל בתי העשירים. כך היו נהנים מאספקה בלתי פוסקת של מים. המים למגדל המים היו עולים ונשאבים במעלה ההר לא על ידי מעשה אדם או בהמה אלא על ידי משאבה שהופעלה ללא הרף, ומשם בכוח הגראוויטציה היישר לבתים והיישר לדוד שחימם את המים ומשם לאמבטיה הענקית שהיתה בחדר השינה של רחלה. וכך, משפקחה את עיניה היפות, היתה פושטת את המעט שנשאר על גופה המדהים מלילה של אהבה, והיתה שוקעת באמבטיה מוקצפת של חום ורוגע. מין ריטואל של בוקר, כמו תפילת שחרית של בעלה הקצב. וכשם שהיא לא הפריעה לו בתפילתו כך הוא לא הפריע לה באמבט של הבוקר שלפעמים היה מתארך עד חצות היום ביחוד כשהמים החמים היו מעלים בזיכרונה את המקלחות העלובות בבית דודיה.

השנים נקפו ופרי בטן אין לה. למשל ולשנינה היתה.

"כזאת יפה וילד אין לה."

 "נקמה עשה בה הקב"ה שהרעילה את נשמותיהם של צעירי הישיבות ושלח לה את השטן שימנע ממנה פרי בטן."

כך ריננו בעיר. ואף בעלה הגן על שמו הטוב והיה מספר לפרטי פרטים את מעללי לילות האהבה שלו יחד עם אשתו, שהיו כנראה גם נכונים, לפחות על פי דעתם של חבורת שומעיו, שאף סיפוריו גרמו להם לקישוי אבר, בלילות של בדידות, כשם שעשו החלומות על אשתו, בשנים שקדמו לנישואיו.

והנה נפל דבר בעיר. המשאבה התקלקלה. ומנהלי מחלקת המים של עירית יהופיץ (ממש כמו חכמי חלם של רשות המים, כאן אצלנו), לא האמינו שזה קרה להם. לא עלה בדעתם שמשאבה יכולה להתקלקל. וכך, משלא היה ניתן לתקנהּ ואף היצרן שיצר את המשאבה, החדשנית באותם ימים, פשט את הרגל זה מכבר, משום שיצר משאבות עמידות מדי, – ולהתקין משאבה חדשה היה עניין של מיספר שבועות. או אז נחלצו כמה בעלי עניין והקצב בראשם והתקינו באופן מיידי משאבה שהיתה מופעלת על ידי סוסים שהיו סובבים על צירם.

כמובן שההיערכות החדשה היתה בלתי מספקת, בשל כך שהסוסים לא הלכו בלילה, וכך מגדל המים, שהיה מתמלא ומתרוקן פעמיים ביום עם המשאבה הקודמת, היה עומד בריקנותו בבוקר, משום שרוחצי הלילה רוקנו אותו. ומאליו היה ברור שעניין ניצול המים בבוקר היה לנושא המרכזי של שיחות אנשי העיר.

העיר כמרקחה. דיונים רבים מבוקר על לילה וכן האשמות על מחדלים ועל רשלנות, על קנאה. על עשירים ועניים, על נצלנות ועל אורח חיים מתפנק וכל מיני נושאים שעולים על הפרק כאשר מחלוקות כאלו עולות על השולחן הציבורי.

הותקנו תקנות שאסרו על האמבט והתירו את המקלחת המוגבלת בלבד, וכן המליצו כי בני המשפחה יתקלחו יחד, וכאשר האחד מסתבן השני ישטוף את גופו וכך יחסכו בזמן ובמים. שעוני מים לא היו אז ולא היתה שיטה לבדוק כיצד עומדים עשירי העיר בתקנות הקיצוב.

ורחלה בשלה. בכל בוקר אמבט. מבלה את הבוקר באמבט כמנהגה ודבר לא שינתה. בעלה אף לא העז לנזוף בה על אף שהיה ראשון לצועקים על מחדלי המשאבה. והמים, מה לעשות, המים לא הגיעו לכולם. היו שטענו כי אפילו שהם משכימים בהנץ החמה כבר אין להם מים.

"מישהו מפר את ההסכמות וההגבלות," כך עברה שמועה בעיר.

הקצב ידע ושתק.

"בוא נבדוק," הציע מאן דהוא. "נשלח את מנהל מחלקת המים, שיעבור בבתים ויבחן במו עיניו מי מפר את התקנות."

והקצב ידע, שתק ואף לא העז לגלות את אוזנה של רחלה.

וכך מדי בוקר היה מברר מתי תגיע המשאבה החדשה, בסתר ליבו התפלל וקיווה כי זו תגיע לפני שמנהל מחלקת המים יבקר בביתו. ואף גם הוסכם בין כל התושבים שכדי למנוע לזות שפתיים, לא יודיע מנהל מחלקת המים על מועד ביקורו, כך שאפילו הקצב לא ידע מתי תחול עליו הפורענות.

רחלה לא חדלה מהרגלה והמשיכה באמבט היומי. מנהל מחלקת המים אף ביקר בביתה באחד הבקרים והיא לא שינתה ממנהגה, אף לאחר הביקור ואף לא סיפרה לבעלה על הביקור.

מפר התקנות לא נמצא. המשאבה החדשה הותקנה וגם משאבה רזרבית נרכשה, כדי שתושבי העיר לא יעמדו שנית בניסיון קשה כל כך של מחסור במים.

לימים התחילה כרסה של רחלה לבצבץ ולתפוח. הקצב לא ידע את נפשו מרב שמחה. לאחר שנים כה רבות של ציפייה מאשתו הראשונה, שלא ילדה, ומאשתו השנייה, שאף היא התעכבה בעיבורה.

הבן שנולד יפה היה. תינוק שמנמן וגדול שהזכיר את הקצב במבנה גופו, ושער אדום מכסה את ראשו הקט.

"עשיו נולד," חגגה העיר.

"נס נעשה לי. דוד המלך אדמוני היה ויפה עינים." שאג הקצב.

מנהל מחלקת המים כיסה את ראשו האדמוני בכובע גדול ולא הסירו יותר ברשות הרבים, עד שהעניין ישתכח מלב הבריות.

ורק רחלה שמרה על סודה ועל מנהגי האמבט שלה.

"חברים, בטח תגידו, הסיפור סיפור אבל מה זה שייך לנו. מה אנחנו, בפולניה? מה הקשר בין גזירות המים אז והיום?"

מה? זה הרי פשוט. מה אומרים החלמאים מהרשות של המים "יתרחצו האנשים ביחד. יסבנו אחד לשני את הגב. מקלחות במקום אמבטיות," וכך הלאה. תזכרו מה קרה בפולניה הרחוקה!

מי ינהג כך? בתל אביב? מה, במגדלי אקירוב אנשים יתחילו להתרחץ ביחד. מה הם השתגעו? במים שצריך בשביל למלא את הג'קוזי בחדרי האמבטיות שם, אפשר לעשות מקלחת ל-50 איש. אז מה, לא יעשו אמבטיות?

אז על מי זה ייפול, על העניים. על אלו שגרים בדרום העיר. אלה החבר'ה בשכונת התקווה, שלא רק צריכים לסבול את אלפי הסודנים שהתנחלו להם שם, עכשיו הם יהיו צריכים גם להתחלק איתם באמבטיות. עכשיו תתארו לעצמכם אישה עדינה משכונה דרומית כלשהי, שרוצה להתקלח בבוקר. מה היא צריכה לעשות? לצלצל לבעלה שיבוא? הוא עובד. מה תעשה? תציץ החוצה ותראה איזה סודני שחור וחטוב יושב בגינה ומחכה ליום עבודה או למתנדב שמאלני שיביא לו אוכל או בגד ויספר לו על מאמציו להשיג לו רשיון שהייה בישראל. והנה אורו עיניו, פונה אליו אישה ומזמינה אותו למקלחת. טוב, היא לא מתכוונת למה שיצא בסוף. היא מתכוונת רק למקלחת. אבל האם היא יודעת איך אומרים בסודנית "רק מקלחת"? ואם היא יודעת, האם היא תזכור ברגע ההולם, כשהיא תראה את הגבר השחום הענק הזה עומד לידה במקלחת, במקום בעלה השמנצ'יק הרפוי שתמיד כואבים לו הגב והראש?

רבותיי, בשנה הבאה יהיו לנו אלפי שווערצענידה צעירים. שהרי ידוע שהסודנים הם בועלי נידות! ומכאן שלא רק החרפנו את בעיית העובדים הזרים, שעירבבנו אותם בגזע היהודי ואף הפכנו אותם ליהודים לפי החוקים שלנו, אלא אף הרחקנו במו ידינו את ירידת הגשמים, שהרי כתוב במפורש בגמרא שבועלי נידות מרחיקים ועוצרים את הגשמים, ואם זה היה נכון לפני אלפיים שנה זה נכון גם היום.

וכך החרפנו את בעיית המים.

יותר טוב לחפש פתרונות אחרים. קיצוצים במקלחות לא מביאים ברכה אלא פריצוּת, קללה וסירחון. וטוב שיבינו זאת שעה אחת קודם.

אהוד: כשאנחנו מתקלחים, ותמיד גם חופפים את הראש, כל יום, כי יש לנו עדיין שיער על הראש יותר מביבי, הצעיר מאיתנו – אנחנו סותמים בפקק את יציאת המים (כמובן, לאחר גמר ההשתנה) כדי שכפות רגלינו הסובלות מקור תתחממנה במים כמו בג'קוזי. להפתעתנו, כמות המים הנצברת ממקלחת חמה אחת, רגילה בהחלט, אינה שונה בהרבה מגובה פני המים שבהם יש למלא את האמבט כדי "לעשות" אמבטיה! – וייתכן אפילו ש"אמבטיה" היא יותר חסכונית במים, ובייחוד אם האישה והילדים נכנסים אחרינו לאותם המים!

כאשר מרוקנים את מי האמבט נוצר מעין חור סיבובי, שבמושבה היו קוראים לו לוּפּינג –"המים עושים לופינג". ואם הכנו אונייה מנייר-מחברת מקופל, והשטנו אותה באמבטיה, הרי לקראת התרוקנות המים היא היתה שטה במהירות אל החור ומתחילה לעשות סיבובים עימו כספינה טובעת בסוּפה זרבוביתית בים, ולבסוף אכן טובעת בקול רעש המים הנשאבים פנימה לחור. הו, איזה משחקים נפלאים היה אפשר לשחק באמבט, שלא להזכיר את הבולבול, אשר לימים היה עליו להוכיח את עצמו גם באמבט, בחברת בחורות ערומות שמרוב אהבה התעקשו להיכנס שם איתנו יחד למים.

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

ביידיש זה נשמע מצויין: מילון ושני קבצים

 לחובבי יידיש

"אתה בחרתנו מכל העמים – וואָס האָסטו געוואָלט פון די יידן?" [אתה בחרתנו מכל העמים – מה רצית מהיהודים?] אמרה זו, המשלבת הומור וטרוניה, כלולה באוסף של 500 פתגמים. יידיש ידועה כשפה עסיסית. יש בה אמרות, פתגמים, חידודים ועושר של מילים לכל מצב ולכל עת. מילון יידיש-עברית-אנגלית, שנדפס מחדש בשנת 2010, מזמן אותנו לעבודתו של יוסף גורי בספריו השונים, המתאימים לחובבי יידיש, ללומדים אותה או למרעננים זיכרונות מבית אבא/אימא. ד"ר יוסף גורי, יליד קובנה, מן החוג ללימודים רוסיים וסלאוויים באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר את ההשפעה ההדדית של השפות יידיש, רוסית ועברית.

יוסף גורי, שואל פערדמאַן (פֶרדמַן), קורצער יידיש-העברעיש-ענגלישער ווערטערבוך - מילון יידי-עברי-אנגלי קצר, מפעל דב סדן, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010

נתחיל בשאלה: "מה זה שְרֶק?" מיליוני ילדים ואף מבוגרים בעולם כולו יאמרו לכם: "זהו שמו של היצור הירוק והשמנמן, גיבור סדרת סרטים, שהרביעי במספר מוקרן היום על מסכי הקולנוע, ואפילו הצגה ישראלית מועלית על במותינו. והנה ניתן למצוא את המילה הזו – "שרעק", שמקורה כנראה בגרמנית Schrecken)) - גם במילון יידיש, המספק פירושים בעברית ובאנגלית.

מילון יידיש-עברית-אנגלית המקוצר מאוד ידידותי למשתמש. בפתיחה יש הסבר על מבנה הספר, רשימת קיצורים של מונחים דקדוקיים, וכן האלף-בית היידי. בנוסף לנטיות ה"א הידיעה (בהתאם למין שם העצם) ולמילות היחס הנלוות לפעלים, נכתב אופן ביטוין של מילים מן העברית שהשתלבו ביידיש. לדוגמא: לבנה (ירח) מבטאים: לעוואָנע [לְבוֹנֶה] ו"מכשפה" – מאַכשייפע [מַכְשֵייפֶה]. זאת ועוד, יתרונו של המילון: אופן השימוש של המילה מודגם בתוך משפטי דוגמא ביידיש. וכך למילה "תמעוואַטע" – שוטה, תם – מתלווה משפט: "אַ תמעוואַטע בחור, אַ גולם". וכן המילה "באַנק" בשני מובניה: "זיצן אויף דער באַנק" [לשבת על הספסל], או "אַריינלייגן געלט אין באַנק" [להכניס כסף לבנק] וכיוצא בזה מילים שהן די שימושיות ביידיש.

יחד עם זאת, יש לציין שלעיתים הפירוש מצומצם מדי. המילה שנזכרה לעיל – שרעק – מבוארת במילון זה כ"פחד", fear באנגלית. אבל בעצם הכוונה לפחד בעל עוצמה רבה. לצורך השוואה, במילון יידי-אנגלי-עברי של אלכסנדר האַרקאַוויHarkavy) , ניו-יורק 1928), מבואר המושג "שרעק" בשלוש מילים שמבטאות זאת: "מורא, פחד, אימה." וכך גם בפירוש האנגלי fright, terror, horror.

כמו כן, חסרים פה ושם משפטי הדגמה, לעיתים דווקא במילים שמשתמשים בהן גם מי שאינם דוברי יידיש. כמו: "תכלית" (טאַכלעס) ו"תכשיט" במובן קונדס, שובב. אך, כאמור, רוב המילים משובצות במשפטים.

שותף ליוסף גורי בחיבור מילון זה היה הפילולוג שואל פערדמאן (פֶרדמַן), שעבד בזמנו יחד עם הפילולוג יודל מארק על המילון הגדול של שפת יידיש – "גרויסער ווערטערבוך פון דער יידישער שפראַך". אגב, רק ארבעה כרכים ראשונים מהמילון המתוכנן יצאו לאור, ואלו מכילים מילים המתחילות באות אלף בלבד. עובדה זו דיה להעיד על עושרה של שפת יידיש והיקף אוצר המילים שבה.

המילון המקוצר נדפס מחדש השנה (אגב, מתי נדפסה מהדורה ראשונה? בשנת 1994, כפי שכתוב בשער פנימי, או בשנת 1992, כפי שכתוב בהקדמת המחבר?)

יוסף גורי, לאָמיר הערן גוטע בשורות: ברכות וקללות ביידיש, האוניברסיטה העברית בירושלים: החוג ללימודים רוסיים וסלאוויים, 2004 (הפצה: מאגנס)

מתוך כל הברכות נתחיל באחת החשובות, כפי שמסתבר לכל אדם, ככל שהוא מתבגר. הביטוי "זיי געזונט", שבתרגום מילולי הוא "תהיה בריא", משמש אכן גם במובן זה, אך גם כברכת פרדה במשמעות "להתראות". ביטוי אחר, "אַ געזונט אויף דיר" הוא: "שתהיה בריא."

אבל כשמדובר בילדים לא מסתפקים רק באלו. לא ולא. עבור הילדים יש ברכות מיוחדות. להלן עם תרגומן לעברית (הערה: התרגומים להלן בסוגריים מרובעים הם שלי – ע.ב.):

"אַ געזונט דיר אין קעפעלע" [בריאות לך בראשך הקטן].

"אַ געזונט דיר אין יעדן אברל" [בריאות לך בכל איבר מאיבריך הקטנים]

"אַ געזונט אין דיין קאָפ" [בריאות על ראשך], במשמעות: יופי, כל הכבוד! נאמר כתגובה על "הברקה" של ילד קטן.

"אַ גרעפצעצלע אַרויס, אַ געזונטעלע אַריין" [גיהוקון יוצא, בריאות (קטנה) נכנסת]. נאמר לאחר שמצליחים לגרום לתינוק לגהק אחרי האוכל.

"אַ העמדעלע אַרויף, אַ העמדעלע אַראָפּ, אַ געזונט דיר אין קאָפּ" [חולצונת לפשוט, חולצונת לפשוט, בריאות לך בראש]. נאמר כשמחליפים לילד בגד.

"אַ זיידע/באָבע זאָלסטו זיין" [שתהיה/שתהיי סבא/סבתא], ברכה לילד לאריכות ימים.

מגוון יש בקללות. "שתיחנק" אומרים ביידיש גם "ווער דערוואָרגן" וגם "ווער דערשטיקט". קללה יצירתית היא: "ווערן זאָל פון דיר אַ בלינטשיק, און די קאַץ זאָל דיר כאַפּן". [שתיהפך ללביבה, והחתול יתפוס אותך]. והיצירתית בנושא זה גוברת בקללה לשניים: "ווערן זאָל פון דיר אַ בלינטשיק און פון אים אַ קאַץ, ער זאָל דיך אויפעסן און מיט דיר זיך דערווערגן – וואָלט מען פון אייך ביידן פטור געוואָרן". [שאתה תהפוך ללביבה והוא לחתול, ושהוא יבלע אותך וייחנק – ואז ניפטר משניכם].

ואם כבר מדברים על "ברכה" זוגית, הרי אחת נוספת: "ווערט ביידע אַ כּפּרה אין איין טאָג" [שתהיו כפרה שניכם ביום אחד]. ויש גם דימויים: "ס'זאָל דיר אַזוי דרייען אין בויך, מע זאָל מיינען אַז ס'איז אַ קאַטערינקע" [שיסתובב לך בבטן כך, שיחשבו שזוהי תיבת נגינה]. ועוד בעניין קולות הבטן: "ס'זאָל דיר דונערן אין בויך, וועסטו מיינען אַז ס'איז אַ המן-קלאַפער" [שירעם לך בבטן, ותחשוב שזה רעשן של פורים].

כמו בספריו האחרים של גורי, גם כאן כתוב בסוגריים כיצד לבטא את המילים העבריות ששובצו ביידיש. לדוגמא: כּפּרה [קאַפאָ'רע (כַּפּוֹרֶה)]

הספר פותח ברשימה קצרה, הן ביידיש והן בעברית, על ברכות וקללות ביידיש; הנחיות למשתמשים בספר, רשימת קיצורים ולוח אותיות האלף-בית ביידיש. בסופו יש מפתחות שונים, לברכות ולקללות בנפרד, הן על פי נושאים והן בסדר אלף-בית של הביטויים. וכל זה בשפות יידיש, עברית, אנגלית ורוסית.

יוסף גורי, על קצה הלשון: 500 פתגמי יידיש, האוניברסיטה העברית בירושלים: החוג ללימודים רוסיים וסלאוויים, 2006 (הפצה: מאגנס).

הספר "על קצה הלשון", שיצא גם הוא במהדורה חדשה, מציג את הפתגמים ביידיש עם תרגומים ו/או מקבילות בשפות: עברית, אנגלית ורוסית. הפתגמים נלקטו ממילונים ומאוספי פתגמים וכן מיצירות ספרות, כגון אלו של שלום עליכם. יש בו הקדמה, הן ביידיש והן בעברית, על תבונה והומור.

לטובת חובבי היידיש, שאינם יודעים את השפה על בוריה, נכללו בספר שני פרקים: האלף-בית ביידיש וכן כללי קריאה ביידיש. לצורך התמצאות יש בספר מפתח נושאים ופתגמים בארבע השפות – יידיש, עברית, אנגלית ורוסית. בספר משובצים איורי קו מבדחים של דנה וניקוד זינגר.

לצורך הדגמה בחרתי את הפתגמים המתחילים במילה "בעסער" [טוב, או: מוטב]. להלן תרגומיהם ו/או מקבילותיהם בעברית (עמ' 56-61). בדוגמאות אלו ניתן למצוא פתגמים בעברית שהם מקבילות מדויקות לפתגמים ביידיש, וכן פתגמים הדומים במסריהם, אך שונים במרכיביהם המילוליים בשתי השפות. יש גם פתגמים ללא מקבילות בעברית. התרגום המילולי נכתב בסוגריים מרובעים.

נא קראו, מיינו ושפטו:

·        בעסער אַ גוטע שכן איידער אַ שלעכטער קרוב [טוב שכן טוב מקרוב-משפחה רע] – טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כז, י.)

·        בעסער אַ האָן אין האַנט איידער אַן אָדלער אין הימל [טוב תרנגול ביד מנֶשֶר בשמים] – טובה ציפור בכף משתיים על ענף.

·        בעסער אַ ייד אָן אַ באָרד, איידער אַ באָרד אָן אַ ייד [טוב יהודי ללא זָקָן, מזקן ללא יהודי (כלומר: הכי חשוב שיהיה בחיים)].

·        בעסער אַ כשרער גראָשן איידער אַ טריפהנער גילדן [טוב גְרוּש כשר מזָהוּב טרף] – טוב שם משמן טוב (קוהלת ז, א).

·        בעסער אַ מיאוס ווייב פאַר זיך, איידער אַ שיין ווייב פאַר אַנדערע [טובה אישה מכוערת לעצמך מאישה יפה לאחרים].

·        בעסער אַ פּאַטש פון אַ פריינד, איידער אַ קוש פון אַ שונא (מנחם מנדל, שלום עליכם) [עדיפה סטירת לחי מידיד על נשיקה מאוייב].

·        בעסער גוט און אַ ביסל איידער שלעכט און אַ פולע שיסל [מוטב טוב וקצת, מאשר רע וקערה מלאה] – כל המוסיף גורע (סנהדרין כט, א)

·        בעסער גוט געזען איידער שלעכט געהערט [מוטב לראות היטב מאשר לשמוע גרוע] – אינה דומה שמיעה לראייה (על פי מכילתא יתרו סג).

·        בעסער דאָס קינד זאל וויינען איידער די עלטערן זאָלן וויינען [מוטב שיבכה הילד מאשר ההורים (הכוונה לענישת ילדים כדי לחנכם)].

·        בעסער די תנאים צערייסן איידער די כתובה [מוטב לקרוע את הסכם האירוסין מאשר את הכתובה].

·        בעסער האָט קיין שיעור ניט [לטוב אין גבול].

·        בעסער הערן קללות איידער הערן "נעבעך" [טוב לשמוע קללות מלשמוע "מסכן"]

·        בעסער זיך ווינטשן איידער יענעם שעלטן [מוטב לאחל (כל טוב) לעצמך מאשר לקלל את הזולת.

לסיום, למרות אי דיוקים פה ושם בפירושים בעברית לפתגמים ולאמרות, המסרים ורוח הדברים ביידיש מועברים היטב לקורא. שלושת הספרים יכולים לגרום לשעות של הנאה ליודעי יידיש על בוריה וגם לשומעי יידיש, כלומר אלו שמבינים מילים ביידיש ורוצים לרענן ידיעותיהם ולהתחזק בה. ונסיים באמרה: "צוזאָגן און ליב האָבן קאָסט קיין געלט ניט" [להבטיח ולאהוב לא עולה כסף]. אהבנו.

אהוד: את "לאָמיר הערן גוטע בשורות" קיבלנו לפני שנים אחדות במתנה ומאז לא פסקנו ליהנות ממנו וגם לקנות את עותקיו מתנה לחברינו. מומלץ!

* * *

אורי הייטנר

התרומה העיקרית של ועדת טירקל

מסקנות ועדת טירקל לחקר אירועי המשט חשובות מאוד, מאחר שהן מפריכות את תעשיית השקרים האנטי ישראליים – הן בנוגע לאירועי המשט והן בנוגע לסגר הימי על רצועת עזה. אולם חשיבותה של הוועדה אינה רק בכך. לא פחות מכך, הוועדה חשובה בכך שקבעה נורמה תקדימית, בנוגע לאופן פעולת ועדות החקירה.

הוועדה לא טענה שהחלטת הממשלה לעצור את המשט היתה נכונה. היא גם לא טענה שהיא היתה שגויה. הוועדה לא פסקה שמדינות הסגר על רצועת עזה היא אכן המדיניות הראויה. היא גם לא טענה ההיפך.

הוועדה, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, שכיהן בעליון בתקופת נשיאותו של אהרון ברק, בחרה שלא לפסוע בנתיב האקטיביזם השיפוטי של ברק. היא לא אימצה את הגישה של "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט." היא פעלה על פי המזג השיפוטי הראוי בדמוקרטיה, על פיו השופטים ממלאים את תפקידם המשפטי – לבחון את חוקיות הפעולה של הרשות המבצעת, ולא שמים עצמם כשופטי מדיניותה של הממשלה הנבחרת.

הממשלה נבחרה כדי לממש את המדיניות של המפלגות שהרכיבו אותה. הציבור לא בחר את השופטים ואיש לא שמם לשפוט את מדיניות הממשלה. את מדיניות הממשלה שופטת הכנסת, מבקרת התקשורת, בוחנים האזרחים וביום הבחירות כל אזרחי המדינה הם חבר המושבעים של הממשלה והכנסת. האקטיביזם השיפוטי, לפיו שופטים מעמידים עצמם מעל הממשלה ופוסקים האם דרכה "סבירה", האם היא "נאורה" וכו' כפי שהם מעמידים את עצמם מעל הכנסת ודנים בהחלטותיה וחוקיה, הינו אקט אנטי דמוקרטי, המחליש הן את הממשלה והן את הכנסת, מקעקע את המשילות, ופגיעתו הקשה ביותר היא במעמד בית המשפט ובאמון הציבור בו; אמון, החיוני כל כך לשלטון החוק.

בדמוקרטיה, תפקידם השופטים כלפי הרשויות האחרות הוא אחד – לבחון את חוקיות פעולתם. ועדת טירקל פעלה כראוי לגורם משפטי במדינה דמוקרטי – בחנה את חוקיות פעולתה של הממשלה.

הוועדה בחנה את השאלה האם ישראל אכן הטילה מצור על עזה, ופסקה שלא היה כל מצור אלא סגר ימי. היא לא בחנה את השאלה האם הסגר הוא הפעולה הנכונה, אלא האם הוא חוקי –והגיעה למסקנה שכן. האם הוא מהווה ענישה קולקטיבית? – לא, הוא נועד לצרכי ביטחון.

הוועדה לא בחנה האם החלטות הממשלה לעצור את המשט מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל נכונה מבחינה מדינית, ביטחונית והסברתית, אלא האם פעולה זו חוקית. מסקנתה – הפעולה נעשתה בהתאם לחוק הבינלאומי.

הוועדה לא שאלה האם צה"ל בחר בדרך הפעולה האפשרית הטובה ביותר (אהרון ברק קבע שגם השאלה האם לאגף משמאל או מימין היא שאלה משפטית), אלא האם הוא פעל כחוק, ותשובתה שצה"ל פעל כחוק. מי פעל בניגוד לחוק? – הטורקים. הוועדה בחנה את השאלה האם פעולת השייטת הייתה הגנה עצמית והשיבה בחיוב. האם נעשה שימוש בלתי חוקי בכוח, והשיבה בשלילה.

הוועדה לא נדחפה למקומות שאינם מקומה. כוועדה משפטית היא עסקה בסוגיות המשפטיות. היא נהגה בניגוד לאקטיביזם השיפוטי, אולי יצרה תקדים חדש, ובכך – תרמה תרומה גדולה וחשובה לדמוקרטיה הישראלית.

כעת, לאור מסקנות הוועדה, על ישראל לדרוש את התנצלותה של טורקיה על המשט.

* * *

אהוד בן עזר על אסתר ראב

בראיון עם יותם ישראלי

שודר ברדיו 106 אף.אם, ביום רביעי, 26.1, ב-08.00 בתוכנית שהוקדשה לאסתר ראב

יותם: אנחנו עכשיו על הקו עם אהוד בן עזר, סופר, בן אחיה של אסתר ראב והביוגרף שלה. שלום לך.

אהוד: שלום שלום.

יותם: מה שלומך?

אהוד: בסדר גמור.

יותם: ספר לי מה בעצם הזיכרון הראשון שלך מאסתר ראב, מהדודה שלך.

אהוד: זיכרון ראשון, היינו נוסעים לבקר אותה בתל אביב, והיא גרה אז בקצה רחוב בן יהודה, זה כבר אחרי שהיא גרה בווילה המפורסמת שלה; ואני נורא רציתי לנסוע באוטובוס-קומותיים [היחיד בקו 4]; עמדנו וחיכינו שעות, לא שעות אבל הרבה זמן, עד שהגיע אוטובוס-קומותיים, ואיך שעלינו התחלתי לבכות, אמרתי שהקומה העליונה תיפול עלינו, ובתחנה הראשונה אימא שלי, אסתר ואני, ירדנו. זה הזיכרון הראשון שלי. אה, כן, עוד זיכרון, שכאשר אסתר היתה באה אלינו הביתה לפתח-תקווה, היא היתה תמיד אומרת ש"מרעיבים את הילד!" – הייתי נורא רזה והיא אמרה שלא נותנים לי מספיק אוכל. היא מאוד דאגה לי.

יותם: היא היתה הדודה המגניבה, שמפנקת אותך?

אהוד: לפנק לא, אבל היו לה תמיד תביעות והערות. היא לא היתה אישה קלה.

יותם: ומתי התחלת לקרוא שירים שלה?

אהוד: האמת שאני ידעתי שהיא משוררת, כל השנים, ידענו שיש לנו דודה משוררת, אחות של אבא, משוררת. אבל לא נתפסתי לשירים שלה בגיל צעיר. כשאני למדתי בשביעית ובשמינית, למשל, ואחרי ביאליק וטשרניחובסקי, אז מי שתפס אותנו היה אלתרמן. וכל הדור שלי אהב  באלתרמן, קרא... אם כתבנו שירים זה היה אלתרמן. והשירה של אסתר ראב, רק בגיל מבוגר יותר, בייחוד כשהתחלתי לאסוף את הכתבים שלה, להוציא אותם [לאור] – תפסה אותי והיום היא נראית לי השירה האמיתית היחידה.

יותם: באיזה שלב זה היה?

אהוד: זה היה בשלב, בשנה, שיצא לאור הרומאן שלי, "המחצבה", ואז, בשנת 1963, אגודת הסופרים פנתה אליה להוציא לאור את כל שיריה. היה לה ספר ראשון ב-1930, (זה עוד לפני שנולדתי), בשם "קמשונים". אחר כך, שלושים שנה ויותר, לא יצא אף ספר שלה. הם החליטו לכנֵס. היא לא שמרה חלק מהשירים. אני הייתי אז סטודנט בירושלים, וישבתי בספרייה הלאומית, ועברתי על כל כרכי העיתונים שבהם היא אמרה לי שפירסמה שירים; ובכתבי-עת הספרותיים, כמו "גזית", ופתאום ראיתי שהיא כתבה כל שנה איזה שניים-שלושה שירים, לא יותר. והכול באותו סגנון, ובאותה רוח, והתמלאתי הערצה כלפיה, על הכוח שלה לכתוב את העיקר, ומעט. והיות שגם אני כתבתי שירים בנעוריי, אז זה גרם לי להפסיק לכתוב שירים כי ראיתי שמשורר זה כאילו דם התמצית, ואילו בפרוזה אפשר לעבוד, לעבוד, למלא מאות ואלפי דפים, כמו שרוב הסופרים עושים היום.

יותם: היה ביניכם באמת איזה דיבור על הכתיבה?

אהוד: כן. אני בנעוריי הייתי מאוד מאוהב בבת כיתה שלי [בתיכון], והייתי בא לאסתר עם שירי אהבה שלי, והיא היתה אומרת שזה לא שווה כלום. והיא צדקה. משום שאלה היו שירים עם המון רגש אבל לא היתה בהם עדיין שום טביעת אצבעות של משורר. ונורא הייתי מאוכזב שהיא פוסלת את מה שאני כותב. היא בכלל לא כל כך התפעלה מזה שגם אני פונה לספרות, אם כי היא ידעה שאם יהיה מי שידאג לכל כתביה וגם יכתוב עליה [את הביוגרפיה] זה יהיה אני. במידה מסויימת היא התייחסה אליי כמו אל בן אבל גם היו לה תביעות לא קלות ממני.

יותם: איך בעצם היה ברור לה שדווקא אתה זה שתיקח על עצמך?

אהוד: כי אני הייתי היחיד מכל המשפחה, משפחת ראב בן עזר, שפנה לתחום הספרות. יש עוד אדם אחד, ראובן שהם, היום הוא פרופסור [לספרות]. ולמעשה השניים שהיא ידעה שידאגו לעיזבונה אלה ראובן ואני. למרות שהיא תמיד אמרה שהוא יותר "ראבּי" ממני. זאת אומרת הוא יותר קרוב לגזע של המשפחה שלנו, ממני. למרות שלא היה [לו] קשר [משפחתי]. אסתר היתה מאוד ביקורתית כלפיי.

יותם: ובכל זאת היא בחרה להוריש לך את העיזבון?

אהוד: גם את זה כמעט בכוח הוצאתי ממנה. היא בכלל לא התייחסה לזה, אבל אני החתמתי אותה בשעתו על מכתב שהיא מסכימה שאני אטפל בו, בכל העיזבון הספרותי שלה. זה היה לי חשוב מאוד. והיא ידעה שאם לא אני אעשה זאת, מי יעשה את זה? אבל, היא גם ביקשה שאם אני אכתוב ביוגרפיה שלה – ש"זקני" אגודת הסופרים, היום הם כבר לא בחיים – יעברו על כתב-היד כדי שאני לא אכניס לשם את הגסויות שלי. היא תמיד חשבה שאני כותב גסויות.

יותם: מה זאת אומרת?

אהוד: אה, אני כתבתי כמה רומאנים משעשעים שיש בהם הרבה ארוטיקה וזה לא בדיוק מצא חן בעיניה. למרות שהיא לא היתה אישה שלא חיתה עם גברים, היו לה חיים די סוערים, אבל גם הרבה בדידות. אבל היא לא אהבה סקס בספרות.

יותם: למרות שכן, שבהרבה מאוד שירים שלה יש הרבה מיניות ומיניות לא קונוונציונלית לדור שלה.

אהוד: אני לא הייתי מגדיר זאת כמיניות אלא כאמת פנימית שפורצת בעיקר בשירה, הלא מחורזת שלה, ולא – זה אהבה, זה בדידות, גם אם יש ארוטיקה – אז היא את הארץ יכולה לראות בצורה ארוטית, אבל זה במישור המאוד גבוה, אין אצלה גילויים... והיא הרי כתבה גם פרוזה, גם שם אין כמעט קטעים שהם נועזים. אבל פרוזה מאוד יפה. היא מתארת את כל החיים בארץ בתקופתה. סוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20.

יותם: ומה הזיכרון האחרון שלך ממנה?

אהוד: היא שכבה בבית אבות בצפון, בטבעון, שכבה כבר במיטה [גבוהה, של גוססים], היא נראתה כבר כמו ציפור גדולה. כמעט לא נותר עליה בשר. רק נשְמה, וראו את העורקים [הוורידים] שלה, הדם [הכחול] זורם בעורקים [בוורידים], והיא אמרה איזה שניים-שלושה דברים, שמאוד נחרטו [בזיכרוני]. אחד היא אמרה לי: "מעודי שנאתי את המזרח!" –  שזה היה מאוד מוזר. הלית ישורון, שסיפרתי לה את זה, היא גם הכניסה את זה באיזה מקום. שזה היה ממש מדהים שהיא [אסתר] בת הארץ והמשוררת הצברית הראשונה, אם כי עם זיקה גדולה מאוד לתרבות אירופה, פתאום היא אומרת: "מעודי שנאתי את המזרח." ואני זוכר שהיא אמרה לי: "תלך, תלך לקולנוע, עם יהודית אשתך, אתה לא צריך להמשיך להיות פה. תמשיך את החיים שלך כרגיל." והיא נראתה לי שהיא לא חולה אלא שהיא ממצה את החיים עד תום. כאילו עד נשימת חייה האחרונה. אז היא שכבה שם והמשיכה להילחם על חייה, והיא פשוט גוועה בגיל שמונים ושבע, פשוט לא נשאר לה עם מה לחיות, הכול הלך והצטמק אבל לא מחלה מסויימת. פשוט זיקנה.

יותם: וכמה זמן אחר-כך החלטת בעצם לכתוב את הביוגרפיה עליה?

אהוד: זה היה בשלבים. שלב ראשון עוד בחייה, היה צריך לשכנע אותה שהיא תיתן לי את כל הארכיון שלה. היא כבר עברה לבית אבות בטבעון. והדירה של בטבעון היתה חופשית לג'וקים ולעכברים שנברו שמה ועשו שמות בכל הדברים. ושיכנענו אותה, ויום אחד באתי עם אשתי ועם המכונית [אני עצמי לא נוהג], ואספנו את כל הניירת מהרצפה ומהארונות, שחלק כבר היה אכול-למחצה. והבאתי הביתה וריססתי את הכול, והכול שכב במרפסת כמה שבועות. ואחר-כך התחלתי במלאכת מיון ארוכה. כי קודם כל היה חשוב לי למצוא את השירים שהיא לא פירסמה בחייה. ודבר ראשון הוצאתי את כל שיריה ["אסתר ראב / כל השירים"], מחציתם לפחות אלה שירים שלא פורסמו בחייה ומצאתי בעיזבון, וגם סימנתי [אותם בספר] שידעו שזה לא יצא בחייה. ואחר כך הוצאתי את כל הפרוזה שלה ["אסתר ראב / כל הפרוזה"], שגם, חלק מצאתי בין הניירת, ויומנים שלה מצאתי שם, ופיענחתי. ואחרי שגמרתי להקליד את כל החומר העצום הזה, אז ניגשתי לכתיבת הביוגרפיה, שזה כבר היה יותר קל לי, משום שכל החומר היה מוקלד ומוכן. ועד היום, כשמישהו פונה אליי וחוקר אותה, אני מעביר לו בקבצים, גם אם הוא צריך פרקים מהביוגרפיה, ובעיקר כל המקורות קיימים ועומדים לרשות המחקר.

יותם: איך היה בשבילך כל המסע בעקבות החיים שלה?

אהוד: האמת שהקדשתי לה יותר משהקדשתי לאבי ואימי הביולוגיים. למרות שהיא, והיא לא היו לה ילדים – לה ולסבי, שהוא אביה, יהודה ראב – אני חושב שהקדשתי יותר מאשר לכל אדם אחר במשפחה שלנו. אני הרגשתי שזה... בכלל, הכלל של החיים שלי – שאני עושה רק דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות. אני לא אכתוב דברים שאחרים כותבים אלא רק מה שמיוחד לי. ופה רק אני יכולתי לעשות את הביוגרפיה הזו. מצד שני, אין שום הערכה שלי או ניתוח ספרותי שלי בביוגרפיה. את זה עשה אז במקביל צבי לוז, שהוציא ספר על השירה שלה, ובאותה שנה יצאו שני הספרים שלנו ואחד לא נגע בשני כי אני נתתי [בספר] את החיים עצמם, ואם הבאתי שירים – אז הם [רק] כאיור לפרקים בחייה. והתרשמתי, היו לה חיים לא קלים. ועם מהפכים. היא היתה אישה עשירה. אחר כך היתה אישה מעוטת אמצעים. ותמיד היו לנו ויכוחים, עד כדי כך שכאשר הייתי בא לבקר אותה והיא היתה מדברת איתי בשקט, והכול היה על מי מנוחות, הייתי שואל: "דודה אסתר, את מרגישה לא טוב?" – והיתה אומרת: "למה?" – ואני אומר: "עוד לא צעקת עליי!" – ואז היא היתה פותחת את הפה: "כן, אתה עם הדיעות שלך [השמאלניות בעיניה], ואתה נגד הממשלה, ופגעת בגולדה, וזה... ואני סובלת בגללך," כך היא היתה אומרת. הייתי מקבל ממנה על הראש, אבל אני מראש ידעתי, גם אימא שלי [דורה],  שהיתה [אסתר] באה אליה בטענות, הדודה – אמרה, "זהו. היא משוררת. צריך לסלוח לה." וככה התייחסנו אליה. היא עוף מוזר, אבל יש לה את הייחוד שלה, לכן לא צריך להיעלב ממנה. אני בכלל לא נעלב מאנשים. אני יותר נהנה להשתמש בהם כחומר, אחר כך אני כותב עליהם ביומן שלי.

יותם: כן, זה נראה שפה לקחת איזה צעד אחד הלאה וכולנו יכולים ליהנות מזה, גם מהביוגרפיה גם מהספרים...

אהוד: אני מקווה. כי זה, השתדלתי בספר, שאגב אני חייב הרבה לחיים באר, כי הוא היה אז ב"עם עובד" והוא היה העורך של הספר ["ימים של לענה ודבש"], והוא גם עזר לי בעצות כי היה לה לאסתר דין ודברים עם הקרן הקיימת, ואחרי שנים [זה היה כבר אחרי מותה] הם אמרו [לי] שהם היו רוצים לפצות אותה על מה שהם עשו לה, כאילו עשקו אותה [לאחר שמסרה להם עיזבון גדולה בחייה]. אז חיים אמר לי: "תבקש שיממנו את הדפסת הביוגרפיה שלה." אחרי שכבר כתבתי אותה. ואז הוצאנו ב"עם עובד" כרך בן כשש מאות עמוד ללא שום בעיות כי הוא שולם על ידי הקרן הקיימת, שעשקה אותה בחייה. והשתדלתי שזה יהיה גם ספר מדעי, כל האפרט המדעי ישנו שם, גם מפתח שמות, אבל הוא נקרא בשטף. אין הערות שוליים בגוף הספר. הכול בסוף, והוא נקרא גם כרומאן, כרומאן ביוגרפי. לפני סיום אני רוצה להגיד שבספטמבר השנה תימלאנה שלושים שנים למותה של אסתר ראב, ולצערנו עד היום אפילו בול אין על שמה. אז הגיע הזמן שיתעוררו. המשוררת רחל תהיה על שטר-כסף בקרוב אבל המשוררת אסתר אפילו בול לא עשו לזכרה, למרות שפניתי כמה פעמים.

יותם: אז בנימה הזו, אני חושב שהתהליך שהתחלת זה משהו שמיועד להמשך.

אהוד: אני מקווה. לא ישכחו אותה. זה ברור לי. לא ישכחו אותה.

יותם: ואהוד בן עזר, תודה רבה לך.

אהוד: טוב, תודה רבה לכם.

יותם: להתראות.

אהוד: להתראות.

* * *

מושיק טימור

בוגונביליה ובצל כנגד השפעת

שלום לך אהוד היקר!

קראתי בעיתונך האינטרנטי שהשפעת שלחה לעברך כמה מנציגיה. הנה שתי עצות טובות שישחררו אותך ממחלת השפעת, ולא מדובר חלילה בזריקת חיסון. הטבע דואג לבריאותך. צריך רק לדעת איך לנצל זאת. ובכן, אם תקף אותך שיעול או צרידות או האף מטפטף בלי הרף – כל שעליך לעשות זה לקטוף חמישה וליתר ביטחון שישה פרחי הצמח הקרוי "בוגונביליה". בחר את הפרחים האדומים ושים בכוס את הפרחים שקטפת. שפוך עליהם מים חמים (כמו בתה) ולשיפור הטעם הוסף סוכר או סוכרזית. שתה את התה המיוחד הזה וספר לי כעבור כמה זמן חלף החולי. רצוי לשתות כמה כוסות כאלה במהלך היום.

עצה שנייה שלמדתי מרופא המבין עניין. קח בצל יבש, קלף את קליפתו הוורודה ושים אותו בצלחת ליד מיטתך. לא תאמין אבל הבצל סופח אליו את כל המיקרובים שמנסים לחדור לגופך. אם יהיו הרבה מיקרובים כאלה, הבצל ישחיר ואז יש להחליפו בבצל טרי.

מיום שהבצל יהיה בקרבתך לא תדע מכל מחלות החורף שירדו על עם ישראל.

באיחולי בריאות טובה ובהמשך עבודתך הברוכה.

שלך,

מושיק טימור

אהוד: החברים הכי טובים שלי במצב הנוכחי (אמנם ללא חום) הם התרמוס המלא תה ארל-גריי חלוט מתמצית, עם לימון, סוכרזית ודבש, סירופ מוקוליט לשיעול, מרסס-אף סטרונאז' לפתיחת נחיריים, טבליות אקמול, סוכריות דבש-לימון סטרפסילס וסוכריות צמחים ריקולה.

* * *

נחמיה שטרסלר

מהפיכת אוקטובר של מלכת אנגליה [ציטוט]

קהל הסטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצליה לא ידע את נפשו מרוב מבוכה. על הבמה ישבו חמישה אנשים מכובדים, שדנו בנושא שכר הבכירים. לאחר שגמרו לדבר, הזמין המנחה, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, את שלי יחימוביץ' לבמה.

אבל יחימוביץ' הפתיעה. היא אמרה שתסכים לעלות לבמה רק לאחר שכל חברי הפאנל יֵרדו. החמישה היו המומים. מדוע לבייש אותם בפומבי? פרוקצ'יה כיחכח בגרונו ושאל: "את רצינית?" והיא ענתה בארוגנטיות: "כן. תרדו."

עו"ד רם כספי קרא: "אני לא מסכים לרדת."

אבל יחימוביץ' המשיכה לדרוש במה נקייה, עד שכספי אמר: "טוב, אני יורד, אבל אצא מהאולם, מה היא חושבת, שהיא מלכת אנגליה?" והוא אמנם יצא, ואיתו פרוקצ'יה. ורק אז, כאשר הבמה התרוקנה, הואילה מלכת אנגליה לעלות ולשאת את דבריה בפני נתיניה הסטודנטים.

מהיכן גבהות הלב הזאת? מהיכן היהירות? מהיכן החוצפה? האם כך צריכה להתנהג מי שרואה את עצמה כאשה טובה ומיטיבה? האם סוציאליזם פירושו שנאת אדם?

את חבריה במפלגה הסיפור הזה לא יפתיע. יחימוביץ' מתנהלת בכנסת כזאבה בודדה משחרת לטרף, והטרף הוא כל אחד, בעיקר חבריה למפלגה. תשאלו את אבישי ברוורמן, תשאלו את עמיר פרץ, שבו בגדה בראש חוצות, לאחר שסחב אותה על גבו לכנסת. אחריו עברה לאהוד ברק, שגם בו בגדה, ומאוחר יותר החלה להתחנף לכוח העולה עופר עיני. ואני לא מקנא בעיני – דקה לאחר שיעבור למגזר הפרטי.

ליחימוביץ' אין חברים במפלגה. כולם חוששים שהיא תטרוף גם אותם. היא לא מכבדת את המשמעת הסיעתית, לא הצביעה עם הקואליציה ומתנהלת כמו כדור אש, שחורך כל מה שבא איתו במגע. האם אישיות כזאת יכולה לעמוד בראש מפלגת העבודה שזקוקה כל כך לריפוי ולאיחוי?

אבל תכונות אישיות, עם כל חשיבותן, אינן עיקר הסיפור. העמדות שלה הן הבעייתיות. הן לא מתאימות למפלגה שרוצה לזכות בשלטון. יחימוביץ' מטפלת רק בתחום הכלכלי-חברתי. כאן היא אימצה עמדות פופוליסטיות שהציבור אוהב. הרי אין בעייה להעביר בכנסת חוקים שנותנים יותר לקבוצות שונות. זה קל. זה פופולרי. כולם יצביעו בעד. אין גם בעייה לצאת באופן גורף נגד כל בעלי ההון והטייקונים הנוראים. גם את זה הציבור מאוד אוהב.

אבל בנושאים קשים יחימוביץ' לא אמרה מילה בכל חמש שנותיה בכנסת. היא לא אמרה מה דעתה בעניין המשא ומתן עם הפלסטינים, ההתנחלויות בשטחים, המצור על עזה, המשט הטורקי, האיום האיראני, חוקי הנאמנות של ליברמן והיחסים עם ארצות הברית.

כל הנושאים החשובים הללו לא קיימים אצל יחימוביץ', כי בנושאים האלה העם חצוי. בנושאים אלה יש ימין ושמאל.

אופורטוניסטית, שרוצה שכולם יאהבו אותה (חוץ מכמה עשירים שכוחם בקלפי אפסי), מעדיפה שלא להביע עמדות בנושאים שנויים במחלוקת. ומי שנוהג בפחדנות כזו אינו ראוי לעמוד בראש מפלגה שרוצה להגיע לשלטון.

ליחימוביץ' יש גם כמה פרות קדושות שאותן היא דואגת להאביס. מדובר בוועדים הגדולים – מחברת החשמל ועד רשות הנמלים. אף שהם בעלי השכר הגבוה ביותר במשק, היא תומכת תמיד בכל דרישותיהם לעוד תוספות. כי להם יש כוח מאורגן במרכז המפלגה, וזה עוזר מאוד בפריימריס. אז מה זה חשוב אם כך היא מרחיבה פערים, ומה זה חשוב אם החלשים ישלמו יותר בעבור החשמל שהם צורכים?

יחימוביץ' מאמינה, כמו הקומוניסטים בברית המועצות לשעבר, שהמדינה יודעת טוב יותר מאזרחיה מה לעשות בכסף. לכן צריך להעלות מיסים, להגדיל תקציב, לשמן עוד את המונופולים הציבוריים השמנים ממילא, להילחם בשוק הפרטי ובכל הצעה להפרטה או רפורמה. כי הפרטה זה רע והלאמה זה טוב.

יחימוביץ היא למעשה ניאו-מרקסיסטית. אם תזכה לעמוד בראש העבודה, היא תהפוך אותה למפלגת נישה זעירה ומסוכסכת, קטנה יותר ממרצ. הסטודנטים במרכז הבינתחומי כבר ראו עם מי יש להם עסק.

ציטוט מעיתון "הארץ", 25.1.11

אהוד: אנחנו אפוא לא היחידים הסבורים שיחימוביץ' היא דמגוגית פופוליסטית ומסוכנת לפוליטיקה הישראלית!

* * *

ראובן אדיבי

מכתב גלוי לשלי יחימוביץ' – בדיקת עמדות לאור מאמרו של נחמיה שטרסלר

קראתי בדאגה את המאמר של נ"ש ב"הארץ" מהיום. אם אבחנותיו כלפייך נכונות הרי שכוונותיי וכוונות אחדים מידידי להצטרף לעבודה אחרי פרישת ברק עשויות להתבטל. בדקתי גם באתר הבלוג שלך ומצאתי שאין בו דבר וחצי דבר בענייני ההסדר המדיני באזור וכן שום עמדה בענייני איגודי העובדים החמסניים כמו חשמל, נמלים, מקורות ודומיהם.

ואהיה ספציפי:

א. לפי המצע שלכם, ולפי עמדות חלק מסיעתכם, ברור שהכיבוש צריך להסתיים מהר בהסדר נדיב עם הפלסטינים, ובעיקר על חשבון פינוי מרבית ההתנחלויות והמתנחלים – מה עמדתך בעניין זה? האם את מסתירה אותה מסיבות פופוליסטיות או שאין לך עמדה?

ב. איגודי העובדים בחברות הממשלתיות – חשמל, מקורות, נמלים, תעשיות ביטחוניות: מנצלים את עמדתם האסטרטגית לעיוות חלוקת המשאבים בחברה לא פחות ואולי יותר מהטייקונים וממשפחות הפשע. האם יש לך כוונה להתמודד מולם או שאת תומכת בהלאמות שרק ירחיבו את התופעה הנוראה הזו?

אני מצפה לתשובתך הפרטנית, וכן מה עמדתך לגבי יצירת מערך אופוזיציוני גדול עם מר"צ, קדימה ואולי גם חד"ש, לקראת הבחירות הבאות? ולשאר החברים בשמינייה שנותרה: מה עמדתכם בשאלות שעוררתי ומה תוכניתכם האופרטיבית להתאגדות פוליטית חדשה של שוחרי השלום והפשרה המדינית? האם פניתם לאנשים כמו עוזי ברעם, מצנע, אופיר פינס, אלי עמיר, עמוס עוז וכיוצאים באלה כדי לחדש את הדמויות בשדה הפוליטי??

לתשובה אצפה.

אהוד: הדבר החשוב ביותר הוא לקבל את ברכתו של עמוס עוז, כי אם הוא לא יגיד, למשל, שהשמש תזרח מחר, אזיי צפויים כולנו לשוטט באפלה.

* * *

אריק כץ: מה לשלי יחימוביץ' ולמרגל ישראל בֶּר?

ברב שיח שהתפתח במכתבך העיתי (מס' 611), נשמעו דעות לכאן ולכאן, המתייחסות לדיעותיך הפוליטיות, להתבטאויותיך ולחוסר נכונות של חלק מהקוראים להשלים עימן. מן הראוי לציין שהתייחסת לכל הטיעונים וגם פרסמת את אלה המבטאים עמדה הפוכה לשלך. בכך הינך מקפיד על פלורליזם של דעות והופך את עיתונך לכלי ביטוי ראוי ואיכותי, המשקף דעות שונות, מנוגדות ומגוונות, בנוסף לדברי הגות, שירה ופרוזה שמשתבח עיתונך בהם.

אך דא עקא, פטור מבלי בקורת כלפיך, אי אפשר: בהערתך, בתגובה לאלי יזרעאלי, צררת בצרור אחד את שלי יחימוביץ עם ארדואן, נסראללה, אחמדיניג'אד והמרגל ישראל בר... ככאלו ש"אולי יבואו לעשות קצת סדר בברדק הזה שנקרא מדינת ישראל..." – חרף הערתך הצינית, מוזר ותמוה שבחרת לשלב עם שונאי ישראל, פרלמנטרית חרוצה ונחושה, ח"כית לגיטימית, שבנתה את כוחה הפוליטי בזכות התמקדות בצדק החברתי ובתיקון עוולות חברתיות. פעילות זו, כמייצגת עמדה סוציאל דמוקרטית, הביאוה להיות מועמדת להנהגת מפלגת העבודה המתחדשת ובסקרים שפורסמו בימים האחרונים, אם תעמוד בראשות המפלגה, יצביעו למפלגת העבודה יותר אזרחים מאשר לכל מועמד אחר. לפי אותם סקרים, אהוד ברק ומפלגת "העצמאות" יזכו ב-2 מנדטים...

נכון ששלי יחימוביץ, "יונה" בהשקפותיה המדיניות, ולכן מאוסה כנראה עליך, למרות שלא השכילה לבטאן די הצורך, בהיותה ממוקדת במאבקים החברתיים למען ילדי העובדים הזרים,  הפליטים מסודן ומאריתריאה, טייקוני הגז, נשים מוכות, עובדי קבלן ועוד כהנה וכהנה, נושאים אותם זנחה הממשלה וכנראה הספיקה לשכוח ש"עוצמתה של החברה נמדדת לפי חוזקה של החוליה החלשה שבה..."

מה לשלי יחימוביץ עם ארדואן, נסראללה ואחמדיניג'אד?

לך  הפתרונים.

בנוסף, ציינת את השתייכותה של כותבת אחרת, מוניקה כהן, לתנועת מר"צ. עדיף, לעניות דעתי, לא לתייג אנשים לפי סטיגמות, הכללות, קטגוריות וכו'... אלא להתמודד עם דעות, השקפות ועמדות, כלומר לדון לגופם של עניינים ולא לגופם של אנשים...

אם יקפידו על כך בכל אמצעי התקשורת וישכילו הכותבים להתייחס לנושא בלבד ולא לאדם (ועוד ארחיב את תקוותי בכך שכל אחד מאיתנו "ידון את המעשה ולא את האדם") או אז, תתפתח תרבות דיון נקייה יותר, חפה מהכפשות, עלבונות ומשנאת חינם.

אהוד: ביקורתי על שלי יחימוביץ אינה נובעת מכך שהיא "יונה", אני אפילו לא ידעתי על כך, כפי שכנראה גם היא עצמה אינה יודעת, בינתיים – אלא ביקורתי היא בגלל הדמגוגיה החברתית שלה, הצדקנות, והנחשיות שלה, ראה דבריה על אהוד ברק, וראה דבריו של נחמיה שטרסלר על אודותיה. באשר למוניקה כהן, היא היתה נציגה של מר"צ בעיריית פתח-תקווה ואין בכך שום סוד.

* * *

רון וייס: בגלל נתניהו וליברמן אין עם מי לדבר

סופר נידח שלום,

מתברר שבתקופת אולמרט/לבני נוהל מו"מ רציני עם הפלסטינים. דנו בכל בעיות הליבה. התקבל העיקרון שהסכם שלום יתבסס על גבולות 4.5.1967. שכונות יהודיות במזרח ירושלים יהיו בריבונות ישראלית. שטחים בגדה יסופחו לישראל, והפלסטינים יפוצו בקבלת שטחים ממדינת ישראל (ביחס של 1:1). נותרו חילוקי דעות: אולמרט/לבני דרשו לספח לישראל כ-6% משטחי הגדה. הפלסטינים הסכימו לוותר רק על 2% משטח הגדה. הטיעון הישראלי שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני התברר כשקרי. נתניהו וליברמן עלו לשלטון ומאז באמת אין עם מי לדבר. נתניהו רצה למרוח את המו"מ ולהתחיל מנקודת האפס, זאת אומרת, להתעלם מכל ההסכמות שהושגו בתקופת אולמרט/לבני. מאז שורר קיפאון.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אין ספק, אין שלום בגלל ממשלת נתניהו-ליברמן. בייחוד העולה-חדש ליברמן, בגללו אין שלום במזרח התיכון. אבל מדוע לבני הערמומית פעלה בצורה נחרצת כל כך לסילוק אולמרט מראשות הממשלה, אם השלום היה באמת איכפת לה? או שאולי כל המו"מ שאתה מסתמך עליו לא היה אלא פתפותי ביצים של שני ישראלים שהיו מסוכסכים ביניהם?

* * *

ד"ר יעל ויילר ישראל

מי מממן את הבלויותיו של חנן חבר?

או – קרנות זרות והמחקר במדעי הרוח בישראל

(דין וחשבון בהכנה)

חלק ניכר ממשאבי המחקר במדעי הרוח במדינת ישראל, באים מקרנות זרות מחוץ לארץ (להלן: ק"ז). קרנות אלו הוקמו ונרשמו במדינות שונות ברחבי העולם, למשל: גרמניה, האיחוד האירופי, ארצות הברית וקנדה, וממומנות מתקציבי הממשל לסוגיו במדינות הללו. הק"ז מממנות היקף נרחב מאוד של מפעלי מחקר בישראל, ובכלל זה, מחקר במדעי הרוח ומדעי היהדות; דהיינו תולדות עם ישראל לדורותיו, היישוב היהודי בארץ ישראל, תקומת מדינת ישראל וחקר כח המגן היהודי. בדין וחשבון קצר וחלקי זה ברצוני להציג את הבעייה.

שיתוף פעולה מדעי, שיח חוקרים ועדכון הדדי מתמיד ביניהם חיוני לפיתוח המדע. בכל האמור במדעי הרוח, טעונות ההשערה, הפרדיגמה, והמסקנה של החוקר, וכן מסקנותיו המובאות בראש חוצות, באמירות בעלת משמעות לקהילות, חברות ומדינות. 

בהיות רוב ההון של הק"ז מקורו מתקציבים של גופי ממשלות זרות, הן מנווטות על פי העניין הזר, האינטרסים השונים, של המדינות הזרות, ובהתאם לסדר היום, האג'נדה, המקומית והבלעדית שלהן, כן גם לפי המגמות המשתנות מעת לעת אצל הפוליטיקאים העומדים בראשן. בפועל, כאשר הן מממנות מחקר בתחומי הרוח בישראל, מתפקדות הק"ז לעיתים קרובות כגופים למימון תעמולה והחדרת הלכי רוח זרים ומנוכרים לענין הציוני, ואף נגד המפעל הציוני, המחשבה הציונית והלאומיות היהודית באשר היא; הפוקוס של שולחיהן ומנהלי-העל שלהן ממוקד תדיר לגורמים משפיעים בדעת הקהל הישראלית, ודרוך לקראת אירועי מפתח בגיאופוליטיקה הישראלית: בחירות, מבצעי לוחמה או אסונות טבע.

השפעתם של מממנים זרים במדעי הרוח באקדמיה הישראלית החלה, כנראה, כבר בשנות השישים; היא גרמה להטית המחקרים ולהסטתם לכיוונים הרצויים למממנים, ובכלל זה המחקרים על מלחמת העולם השנייה והשואה. הק"ז חדרו במיוחד מראשית שנות התשעים של המאה ה-20,  לרוב האוניברסיטאות, המכללות ומכוני המחקר העוסקים במדעי הרוח בישראל; השפעתם חלחלה בהדרגה, כצפוי וכרצוי למממנים, לרוב רבדי החברה הישראלית. פוליטיקאים ופקידים, סוכני מודיעין ומנהלי הקרנות בארצות שונות חותרים, לעיתים במוצהר, להתערב ולשנות את דעת הקהל בישראל לפי ענייניהם. הם תרים בהתמדה אחרי פעולות של טקטיקה לכיבוש מבפנים, כמו זו שהוכיחה את עצמה במלחמת טרויה.

חלק מן ההתערבות נעשה על ידי מימון המומחים של "האליטה האקדמית",  הם משערים שדעת הקהל הישראלית תושפע מאמירות והגדים של בעלי תפקידים במחקר והוראה באקדמיה הישראלית, אשר יודעים להציג "נתונים" "מפוכחים" ו"ריאלים". הזוכים במימון ק"ז במדעי הרוח נבדקים ומומלצים על ידי "חבר מביא חבר". יש לציין, שהמימון של קרנות לפרוייקטים של מחקר בכלל, ובמדעי הרוח בפרט, מהווה לרוב רף כניסה להעסקה במכללות ובאוניברסיטאות בארץ; הכסף הזר הרב מממן את המינויים האקדמיים במוסדות ועניינים נוספים.

חוקרים ממונים על ק"ז מציגים לרוב "מחקרים" אשר עולים בקנה אחד עם הענין הזר: האירופאי, הנוגעים לקיום היהודי בארץ ישראל, ובדרך הטבע מסקנתם אינה עולה בקנה אחד או נוגדת ושוללת למעשה את הלאומיות העברית, את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

החוקרים ממדעי הרוח, אשר מגוייסים ומתקבלים אל מחקרים במימון הקרנות הזרות, הם פעמים רבות אותם אלה אשר עוסקים בקיעקוע ובניגוח שיטתי של ערכים מסורתיים וציונים. בזכות הקרנות הם מרבים להתבטא בכתיבה פובליציסטית, בראיונות לתקשורות ובפעולות מחאה והפגנות. מחקריהם, עוייני המפעל הציוני, של נתמכי הקרנות הזרות, רואים אור כמאמרים ובספרים "אובייקטיבים" או כיצירות בעלות ערך "אמנותי"; ורואים אור במוסדות ובהוצאות לאור במרכז השיח הציבורי ואקדמי; מראשית שנות התשעים הצליחה אט אט האקדמיה-ממונת-הקרנות-הזרות לחדור אל מוסדות ליבה של התרבות העברית, הציונות והמדינה; רובן ככולם של הקרנות הזרות פונות אל מרצים וסטודנטים במדעי הרוח ברוב האוניברסיטאות, המכללות ומכוני המחקר.   

נספח 1 - קרנות זרות מממנות של מדעי הרוח בישראל

1  קרן דו-לאומית – הקרן הגרמנית ישראלית למחקר ולפיתוח GIF

2  אירופה  DGXII  באיחוד האירופי

3   הקרן האירופאית למדע ESF

3  DFG  Projects with German Partners

4  Sasakawa Peace Foundation

5  Expert Evaluators EU FP7

6 BMBF  

7   Volkswagen Foundation

8   Gerda Henkel Stiftung

9   British Council

10  האגודה הישראלית ללימודים קנדיים

11  Grant Program for Graduate  Student Participation in Studies Canadian Conference

12  Humboldt Postdoctoral Fellowships

13  האיחוד האירופי

14  MERIP

15  Institute for Palestine studies

אשמח לתגובות הקוראים ולעזרתם הנחוצה מאוד למלא ולהשלים אותו. המידע המובא מתעדכן מפעם לפעם בדף:  http://www.tarbutisrael.com/128623/-1-1

ד"ר יעל ויילר ישראל

yaelweiler@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שישי: מפקד ירושלים. חלק שני

ב-21 באוקטובר 1949, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד ירושלים, מקבל משה דרגת אלוף ומגיע למטה פיקוד הדרום בקסטינה בתפקידו החדש כאלוף הפיקוד, במקומו של יגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות.

הדרום וצפון הנגב – אילת, הערבה, אזור באר-שבע בואכה חברון – עדיין אינם מיושבים כפי שהם כיום. פזורים בהם עשרות כפרים ערביים נטושים והרוסים למחצה. פליטים ערבים ממערב וממזרח, מגבול רצועת עזה וירדן, באים מעבר לגבול גם בשעות היום. נשים וילדים מלקטים פירות שנשארו על העצים, אוספים כלי-בית מכפריהם הנטושים ורועים את עדריהם. בלילות חודרים מסתננים מזוינים למחנות הצבא, למושבים החדשים, לקיבוצים, מחבלים בעמודי טלפון, מפרקים צינורות השקייה, גונבים פרות, פוגעים בכלי-רכב בדרכים.

הכבישים לסדום ולאילת טרם נסללו. משה סבור שעליו להכיר מקרוב את השטח, לא רק ממעוף המטוס. הוא מיטלטל בשיירת ג'יפים, בדרכי עפר זרועות אבנים ומהמורות, לביקור באילת, שכל-כולה רק יחידה צבאית קטנה. בהגיעו הוא נכנס קודם כל לים, ואחר-כך משתרעת כל החבורה על החוף החמים ושוקעת בשינה.

הליאות הכבדה, הנסיעה של שעות ארוכות בג'יפ הדוהר, בשרב; האיוושה המונוטונית של גלי הים, המכים ומשתפכים ברכות אל החוף – כל אלה משכרים ומטשטשים את חושיו של משה. "עולם זר שלא ידעתי עד כה נפתח לפניי. עולם רחב ופתוח, לוהט, יבש ושופע עוצמה. 'הצפון' – ישראל שידעתי, מדן ועד באר-שבע – היה כערוגת פרחים רכרוכית לעומת המדבר, המצמיח רק צאלים מכוסים קוצים ארוכים וקשים כפגיונות. מכתש רמון, 'מעלה העקרבים', 'הור ההר', הצוקים הנישאים של מכרות שלמה והרי הגרנית של אילת, נראו לי כנפילים ששרדו מעולם בראשית, עולם בלא טל ומטר."

משה מגזים בתאוות הסיורים. באחת הפעמים הוא נקלע עם מלוויו לעמדת הצבא המצרי בקוציימה, ומקבל מברק מהרמטכ"ל ידין: "הנני אוסר עליך אישית לעבור את גבולות שביתת הנשק ללא קבלת אישור מאת סגן הרמטכ"ל או ממני."

לסיוריו בנגב ובערבה הוא לוקח את בתו יעל, בת האחת-עשרה. עטופה במעיל-רוח ובכפייה ירדנית היא יושבת בקומנדקר, דחוקה בין החיילים וג'ריקנים של דלק. משה מצייד אותה בפתק למורה, המאשר שנעדרה מבית-הספר מסיבות מיוחדות.

רות מתחילה להתמסר לעבודה במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. "לאימי לא היה חוש לעסקים," מספרת יעל, " אך היא ידעה להבחין בין רקמה אחת לאחרת ולהעריך עדיי-כסף, שטיחים ואריגים שנעשו במלאכת יד. היא הבחינה בבתיהם של העולים בעבודות רקמה או תחרה יפהפיות, ועד מהרה נוכחה לדעת, כי את הדברים הנפלאים האלה אפשר לעשות בבית בזמן הפנוי ובכך להגדיל את הכנסותיהן הדלות של המשפחות. כעבור זמן קצר שיכנעה את פקידי הסוכנות להקצות לה תקציב צנוע למבצעיה, והיא התחילה לעבוד עם יישובים ברחבי הארץ, מקימה לתחייה את מלאכות-היד העתיקות, משמרת אמנויות מסורתיות ויוצרת מסגרת לאומית למלאכת-מחשבת תוצרת בית."

כך החלה רשת חנויות "משכית", שרות עתידה לעמוד בראשה שנים רבות.

*

בשבתות נוהג משה לצאת עם בנו אודי, בן התשע, לצוד יוני בר ברובה טו-טו. הציד, וכן קטיף פירות בבוסתנים נטושים ולא-נטושים, חביבים על משה ומשמשים לעיתים השלמה לתפריט הבית. את הפירות הוא אוהב לחלק גם בין ידידים ופקודים.

יום אחד, בנסיעה עם מאיר עמית לדרום, משכנע אותו משה להיכנס לפרדס לקטוף תפוזים. ביציאה תופס אותם שומר, וכשהוא מזהה את משה, הוא מתבלבל ואומר: "סליחה, חשבתי שזה גנב פשוט."

שבת חורפית אחת, בתל אל-צאפי, ממזרח לצומת מסמיה, הוא מגלה באחד הוואדיות כדים בצבע אדום-חימר, והם בולטים מקיר העפר לאחר שהגשמים שטפו בערוץ וחשפו אותם. הוא לוקח הביתה אחד מהם ומבריק אותו. מתברר לו, מפי יגאל ידין, כי הכד שייך לתקופה הישראלית, מן המאה התשיעית לפני הספירה, תקופת התנ"ך.

בשבת הבאה שב משה לחפור במקום וחוזר עם שלל נרות שמן וידיות כדים, הכל עשוי חרס ושייך כנראה לבית מגורים עתיק, הקבור תחת שכבות קרקע רבות. "זו היתה פגישתי האינטימית הראשונה עם ישראל הקדומה. נתגלה לי עולם חדש, תת-קרקעי, חיים מלפני שלושת אלפים שנה." הוא מתפעל. "יישובי הפלישתים והכנענים, יהודה ושומרון, ישראל בת אלפי שנים. קשר אישי עם עולם מופלא, קדום, שדמם אך לא נמחה ולא חלף."

משה אינו עתיד להתמסר לארכיאולוגיה, כפי שיעשה הרמטכ"ל ידין, גם לא כאשר יהיה סטודנט באוניברסיטה בירושלים בראשית שנות ה-60. הוא נשאר חובב. אבל איזה חובב! – המשיכה העזה שלו לעתיקות פורצת לעיתים את גבולות המותר והחוק, ועתידה ללכת ולהתחזק במשך השנים. כמוה כשתי הנטיות, או התאוות, הנוספות שלו – נשים, ולימים גם כסף. בשלושתן יש יסוד חושני או רכושני של האיכר השורשי, המבקש למשש את הדברים היפים בידיו-ממש ולהחזיקם בבעלותו.

את החרסים שהוא מוצא הוא אוסף בקפידה. כאשר יבנה את ביתו החדש, ברחוב יואב בצהלה, יקצה בו חדר-עבודה לעצמו, ובו דבק וגבס להדבקת החרסים, חומצה – להסיר מעליהם את שכבות הסיד שנאספו במשך אלפי שנים, ועוד מכשירים הנחוצים לעבודה. את פרי עבודתו, ועתיקות אחרות, יציב בגן הצמוד לבית או בבית פנימה. בשבתות ובשעות לילה מאוחרות הוא רוחץ את שברי החרס ומחברם. אין לו עיסוקי ספורט או בידור אחרים. כל שעה פנויה הוא מקדיש לעתיקות. הוא אוהב עבודה פיסית, לכלוך אצבעותיו בבוץ ובעפר. הוא זקוק לשעות האלה, שבהן הוא מהרהר בעניינים רבי חשיבות, כאשר הוא נמצא עם עצמו בלבד. זה הכיף שלו – לשחק בחצר, כמו בימים שהיה ילד במושב, ללכת בסנדלים או יחף, לבוש תחתונים רחבים ומרופטים, להשתין בגן תחת עץ, ליד העתיקות. ובכל אלה משולבים יחד הערצת העבר התנ"כי, רגש לאומי, יצר אספנות ותענוג חושני מעבודת-כפיים יצירתית:

 "בניית הכלים השבורים ושיקומם, עיצובם מחדש והחזרתם לדמותם כפי שעשאום הקדרים ועקרות הבית לפני אלפי שנים נותנת הרגשת יצירה, תחושת סיפוק כפי שהיתה לי בצעירותי, בנהלל, כאשר במו ידיי זרעתי, שתלתי, נטעתי ועזרתי לפרות שברפת להביא לעולם את עגליהן הרכים."

לדברי טבת, נעשית מעתה חפירת העתיקות, חשיפתן, הדבקתן ושיקומן, לעיסוק מרכזי בחייו של משה, לתאווה שאינה יודעת שובעה, ליצר שאין לו מעצור. למענה הוא עובר על איסורים מפורשים בחוק העתיקות. "אם היתה ניתנת לי הברירה, לחפור עתיקות מחצית אחת של ימיי ולהיאסר בכלא מחציתם השנייה, או לא לחפור כלל ולהישאר חופשי, הייתי בוחר באפשרות הראשונה," אומר משה. מאז 1954 הוא צובר אוסף עתיקות, שאין דוגמתו בידי איש פרטי.

טבת: "מבחינת דעת הקהל הוסיף תחביב העתיקות לתווי הקונדסות והפרחחות שלו תו של אי התחשבות במוסכמות, החורגת גם מגדר החוק. מפר החוק היה לחלק מדיוקנו, מעין גון קודר ומפחיד, שהרתיע חוגים מסוימים מפני מנהיגותו הטבעית."

*

פיקוד הדרום הוא החזית העיקרית של ישראל – הגבול עם מצרים ועם רצועת עזה, הנמצאת בשליטה מצרית, אך המצרים אינם מספחים אותה מסיבות שלהם, וגבול הערבה הארוך עם ירדן, שבו מתרחשת תקרית חמורה בסוף 1950, בעת סלילת הדרך לאילת, עם יחידה של הלגיון הירדני, בפיקוד בריטי.

משה אינו מאושר מרמתה של חטיבה 7, המשתתפת בתקרית. לצערו, אין מאשרים לו להקים יחידת סיור מיוחדת, קומנדו, למשימות מיוחדות. בתפקידיו הקודמים היה לוחם ומפקד, והתנסה קצת במדינאות. עתה מוטלת עליו אחריות מסוג חדש. מבחינות רבות הוא מושל על חלקה הגדול של ישראל, אף כי כמעט כולו ריק עדיין. צה"ל הוא צבא עני מאוד – אלה הן שנות הצנע הקשות, שנות העלייה ההמונית – צבא המתמודד עם מכלול של בעיות, לבד מחובתו לטפל בביטחון השוטף, ובן-גוריון גם מטיל עליו לבוא לעזרת העולים החדשים, היושבים במעברות. בייחוד קשה המצב בחורף 1950, כאשר שטפונות קשים מציפים את אוהלי המעברות וממלאים אותם בוץ. הצבא נדרש לעזור בפיתוח הדרום והנגב וביישובם, בתכנון הצד הביטחוני של מושבי העולים החדשים, באימון המתיישבים ובאבטחתם, ומשה נרתם לכל זה לא פחות מאשר למשימותיו הצבאיות.

משה מנסה להבין לנפשה של אוכלוסיית "מרבד הקסמים". הפער בינה לבין אורחות החיים בישראל הוא של מאות שנים, עובדה שכיום מנסים להשכיח. למכונית ה"פלימות" האמריקנית, שדגל האלוף מתנוסס עליה, אוסף משה תימני קשיש ורזה, בעל זקן שיבה, עם משפחתו. לתומו הוא סבור, שהתימני יתפעל מנדיבותו של הקצין הבכיר, מהמכונית האמריקנית הגדולה ומהכבוד לנסוע בה. אבל הזקן אינו חדל לנדנד לו בעברית שקשה להבינה. רק בסוף מתברר למשה מה הוא רוצה: "אין לך רדיו?"

משה מבקש את סליחתו ומפעיל את המקלט במכונית.

*

מאחר שמשה, וכמוהו גם אלופי צה"ל אחרים, צמחו תוך כדי המלחמה, ואינם בעלי השכלה צבאית מסודרת, כדומיהם בצבאות העולם, מחליטים לקיים קורס השתלמות בן שישה חודשים לדרג הפיקוד הגבוה, במתכונת קורס המג"דים של צה"ל. משה נהנה להיות חניך, להתווכח, לתרגל. לדידו זוהי מעין "חופשה במולדת", ללא נטל האחריות היום-יומית שבה הוא נתון באינטנסיביות רבה מתחילת מלחמת העצמאות.

בקיץ 1951 נערך התמרון הגדול הראשון של צה"ל. באמצעותו מבקש הרמטכ"ל ידין לבחון את מערך המילואים ואת יכולתו של הצבא לבלום מתקפת-פתע מדרום ולעבור למתקפת-נגד. המדינה נתחלקת לשניים – פיקוד הדרום, ובראשו משה, משחק את "המדינה הירוקה", האוייב; פיקוד המרכז, ובראשו צבי איילון, משחק את "המדינה הכחולה", ישראל. הציבור כולו ער למשחק, והעיתונים והרדיו מדווחים עליו כאילו הוא אמיתי.

את צבא המילואים או העתודות, כפי שנקרא תחילה, מעצב הרמטכ"ל ידין. הוא מורכב לא רק ממשוחררי שירות החובה אלא ממרבית המפקדים והחיילים שהשתחררו לאחר המלחמה. זו הדרך היחידה להתמודד מבחינה מספרית עם גודלם של צבאות ערב. הדוגמה לו היא מערך המילואים בשוויצריה, מדינה קטנה והררית בעלת צבא חזק, שהצליחה לשמור על הנייטרליות שלה בשתי מלחמות העולם. כל חייל מילואים שוויצרי מחזיק בבית את נשקו האישי ומדיו, ומתייצב לקריאה. בישראל, מתברר עד מהרה, שירות המילואים קשה, ממושך ומסוכן בהרבה. חיילי המילואים עתידים להשתתף במלחמה אחת מדי עשור, רבים מהם ייפלו בקרבות, באימונים ובפעולות צבאיות שבין המלחמות הגדולות.

התמרון נערך כמשחק שחמט ענקי. כל צד מקבל נתוני פתיחה ברורים ועתיד להפעיל גם יחידות-דמה בהתאם לציודן ולגודלן. שופטים הנלווים לכל צד בוחנים את הביצוע ורשאים להעניש ולעצור כוחות, שפעלו לדעתם בדרך בלתי אפשרית בתנאים של מערכה אמיתית, או על-פי נתוני הפתיחה של התרגיל.

אף שהוא מייצג את צד האוייב, שמטרת התרגיל להתאמן כיצד לגבור עליו, חדור משה רצון לנצח בכל מחיר ובלי שום הגבלות. יש שטח, יש כוח – צריך לפעול על-פי הנתונים הממשיים. עם הינתן אות הפתיחה הוא מדלג על נוהל ההכנות-לקרב, שאמור להימשך יממה וחצי, ופוקד על חטיבת השריון 7 לפרוץ מייד צפונה, ממש כפי שפקד על גדוד הקומנדו 89 לחדור ללוד. הוא-עצמו מצטרף כמובן לטור המשוריין.

טבת מספר, כי חטיבת השריון הפתיעה את הכוח הכחול בעודו בשלבי ההכנה שלו, וחדרה עמוק לעורפו. למעשה נגמר המשחק בטרם החל. היתה זו חזרה בקנה-מידה גדול על פריצתו של משה עם המשמר-הנע שלו למחנה ה"הגנה" בגו'ערה. וגם עתה, לתגובה: "לא עושים כך, זו לא חוכמה," משיב משה: "וזו דווקא כן חוכמה."

הסופר ס. יזהר, המשמש קצין-מודיעין בכוח הכחול, מספר לימים לטבת: "היו הכנות, כל מיני דברים, ומשה התפרץ כמו שודד, ניצח אחת שתיים. כולנו היינו פעורי פה, ולא ידענו אם להתפעל, אם לצחוק. הוא שבר את כללי המשחק, ואני נהניתי מהדבר הזה, מהיכולת שלו, לשחק את המשחק שלו עצמו. כל הממסד היה ערוך למשהו, והנה בא שור הבר, פרץ ורץ ישר – והכל נפל. יש לו דרך ישרה, משהו פרחחי, שמהתל בכולם, וחושב על מה שאחרים לא חשבו."

לדברי טבת, ידין שם לב למבצע המרשים של חטיבה 7 וליעילות שבה בוצע, אבל לדעתו הפרו הירוקים את פקודות התמרון וזלזלו בשופטים. ידין מסכם את הדיון בבדיחה על ארבעה שודדי-ים ששיחקו פוקר, עד שקם אחד מהם ואמר בכעס: "אני לא רוצה לקרוא בשמות, אבל אם מישהו ימשיך לשקר כאן, אני אוציא לו את העין השנייה!"

*

משפחתו של משה נשארת לגור בירושלים. "מטה הפיקוד שכן מדרום לרחובות, בתוך בסיס גדול," מספרת יעל, "וקרון ישן בעל חדר אחד שימש את אבא למגורים, ואורח-חיינו השתנה. אימי עבדה, שמחה (הממונה על משק הבית) טיפלה בנו ובבית, כמה מן החדרים הושכרו לסטודנטים, ואבי בילה כמה לילות בשבוע בבסיס. מאז השתחרר מכלא עכו הקפיד תמיד לשוב לביתו בלילות. עתה נותר 'הצד' שלו במיטה הזוגית ריק לעיתים קרובות. לא שאלנו שאלות, ואפילו לא התגעגענו אליו במוחש, אך היינו חייבים להסתגל למצב החדש."

*

בחורף של סוף 1951 ראשית 1952 נשלח משה, לשלושה חודשים, לבית-הספר הצבאי הבריטי הגבוה בדיוויזס, אנגליה. רות נוסעת עימו, ובסופי השבוע הוא בא לבקרה בלונדון. הם נזכרים ודאי באותם חודשים ראשונים לנישואיהם, בשלהי שנת 1935, כאשר גרו בלונדון והיו חורשים אותה על אופניהם.

האנגלים אינם מתפעלים ממשה. לדבריו, רוב החניכים והמדריכים בקורס שירתו במזרח התיכון ויש בליבם על ישראל ועל היהודים. באותם ימים מתפרסם בעיתונות האנגלית משפטו של קצין בריטי, שמכר טנקים ליישוב העברי ערב מלחמת העצמאות. עמיתיו של משה שואלים אותו אם אינו מתבייש. הוא טוען שלהתבייש צריך מי שמוכר את נשקו, ולא מי שקונה כדי להגן על חייו ועל ארצו. טיעונו אינו מתקבל. "הוסבר לי שהכסף היהודי יכול להמעיד קצין בריטי הגון הנתון במצוקה."

בפברואר 1952 מת המלך ג'ורג' השישי, אביה של אליזבת, מלך שדמותו קשורה בעמידת הגבורה של אנגליה במלחמת העולם השנייה. "היתה בחדר האוכל הודעה, כי על החניכים לענוד סרט שחור על שרוולם השמאלי, ובערב – לענוד עניבה שחורה. אצתי לכפר סמוך, ולשמחתי מצאתי בחנות סרט ועניבה שחורים. לארוחת-הערב התלבשתי ככתוב בהוראות. נבוכותי מאוד כשראיתי שהנני האבל היחידי. עם כל הערכתי לג'ורג' השישי, חשבתי שזה מוגזם. שכני לשולחן הסביר לי, שהחניכים קיבלו ממפקד הקורס רשות לדחות את ענידת אותות האבל לשבוע הבא, עם שובם מסוף-שבוע. בבתיהם שמורים סרטים ועניבות שחורות מאבל לאומי קודם."

*

עם שובו מאנגליה מציע לו הרמטכ"ל ידין להיות סגנו. משה מסרב. דבר אחד הוא להיות כפוף לידין, דבר אחר הוא להיות סגנו וליצג את דיעותיו גם בעת שהוא, משה, יחשוב שידין טועה. בעיניו ידין אינו בעל סמכות כבן-גוריון.

ידין ממנה את משה לאלוף פיקוד הצפון. המשפחה עוקרת לטבעון, קרוב לנופי הילדות והנעורים של משה. לאחר חודשים לא רבים, ב-7 בדצמבר 1952, מתפטר ידין. לרמטכ"ל מתמנה מי שהיה סגנו וראש אג"ם, מרדכי מקלף. בן-גוריון, המרחיק ראות, מבקש גם הפעם למנות את משה לסגן הרמטכ"ל, אבל משה, בעל האופי העצמאי, שוב מסרב לסגנות. הוא מוכן למלא רק אחד מתפקידיו הקודמים של מקלף – כראש אגף המבצעים, אג"ם, תפקיד מרכזי וחשוב, שידין עצמו מילא בתקופת מלחמת העצמאות.

מעתה, וביתר שאת לאחר שיתמנה לרמטכ"ל, ב-6 בדצמבר 1953, לא זו בלבד שתולדותיו של משה חופפים את תולדות צה"ל, אלא הוא מתחיל לעצב את צה"ל על-פי התפיסה שעתידה להביא לנצחונותיה הגדולים של ישראל במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים.

* * *

לב חקק: אהוד בן עזר, ספר הגעגועים, רומאן,

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2009. 334 עמ'.

זיכרונות מלאי קסם כתובים על ידי סופר ותיק וחשוב. אהוד בן עזר הוא בן למשפחה מיוחסת, מייסדת המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה (1878). הוא פירסם כעשרים ספרים, כולל "ימים של לענה ודבש" – סיפור חייה של אסתר ראב, אחות אביו, המשוררת הראצישראלית הראשונה, ו"יעזרה אלוהים לפנות בוקר", קובץ שירים. בספר זה שב אהוד בן עזר לסיפורי ילדות המרגשים בני-נוער ומבוגרים כאחד. אהוד בן עזר יודע לספר סיפור, לשזור פרקי עלילה, לתאר באמינות ומתוך הזדהות את עולם הנעורים, תכופות תוך שימוש בלשון דיבור עסיסית ועשירה – על האהבה הראשונה, החברות, ההתבגרות המינית, המרד בסמכות, ועוד. ועוד: מומלץ להכיר את "חדשות בן עזר באינטרנט" –  "מכתב לילי חינם מאת סופר נידח" –  benezer@netvision.net.il

מתוך "הדור", השנתון העברי של אמריקה בעריכת לב חקק, המדור שעוסק בביקורות קצרות של ספרים. כרך רביעי, תשע"א. 2010. עמ' 175 עם צילום כריכת הספר.

לב חקק: "הייתי העורך האחרון של 'הדאר', שנסגר אחרי שמונים ושבע שנים. בזמני הוא הפך לרבעון, ואציין שהוא שינה לחלוטין את תכניו, אופיו, איכותו וצורתו. אחרי שהארגון (ההסתדרות העברית באמריקה) נסגר, הקמתי את 'הדור'."

* * *

דורון גיסין

צלצול השכמה בפעמון בית הספר פיק"א

בוקר טוב לכולם. הדברים אותם אני עומד לשאת בפניכם ממתינים כבר קרוב לשנתיים. התכוננתי לשאת אותם וכתבתי את מה שאתם עומדים לשמוע, לקראת כינוס האסיפה הכללית כבר אז. לצערי לא פגה הרלוונטיות שלהם ותוקפם לא נס. על מנת שלא אכשל בלשוני ואגרר בלהט הרגע לביטויים שאינם הולמים או מתלהמים, אקרא אותם מן הכתב. איני בא לעלוב או לזלזל בכבודו של איש ואם זה יימע כך, הריני מבקש את סליחתכם מראש.

עשרה דורות לילידי הארץ הזו עומדים כאן לידי. אב סבי יהודה ראב אחז בידית המחרשה שננעצה באדמת פתח-תקווה , תלם ראשון נחרש באדמת ארץ ישראל לראשונה  בפתחה של מה שכונה לימים "העלייה הראשונה". שמי דורון גיסין , נצר לראשוני העם היהודי שפרץ את החומות של "ארבע ארצות" והחל את העת החדשה בהיסטוריה של ארץ ישראל. ציוני בכל רמ"ח ושס"ה ופעיל בשימור מורשת עם ישראל בארצו. אני אוחז בפעמון בן כמאה שנה ובאתי לכאן היום להיות לנו צלצול השכמה. פעמון זה שימש את בית הספר פיק"א במושבת ילדותי עוד לפני שאימי נמנתה על תלמידיו. לימים חזרה אל בית הספר כמורה וכמחנכת וכסגנית מנהל. פעמון זה הלך איתה כשפתחה כמנהלת בית ספר חדש. גם בו לא חדל הפעמון מצלצולו, ועם פרישתה לגמלאות, הוקדש לה הפעמון לזכר ימים ראשונים. עוד לא קם אחד שיערער על זכותי וחובתי להיות הצלצול המשכים כי כולנו זקוקים כנראה להשכמה.

באתי לכאן היום להכות על חטא ולבקש סליחה. סליחה שטעיתי. אין זו הפעם הראשונה ולבטח לא אחרונה שאני טועה. טעיתי כשחשבתי שכל מי שעיסוקו בשימור מורשת, מבין שאין דרך אחרת לשמר אלא בהיצמדות אל האמת ההיסטורית. זהו קנה המידה היחיד והבלעדי לשימור, והאפשרות להמציא את ההיסטוריה יש מאין אינו בא בחשבון. כמו הצילום המנציח את פגישתו של תיאודור הרצל עם הקנצלר הגרמני וילהלם שאינו אלא פוטו-מונטז'.

טעיתי כשחשבתי שכל מי שחרד לשימור חובתו וזכותו להיות משפיע על דרכו של הגוף הציבורי היחיד בארץ הזו שיודע איך משמרים וזהו עיסוקו היחידי. טעיתי כשחשבתי שמטרתו של כל חבר בעמותה לפעול בכל מאודו למען שימור המורשת עבור העתיד. טעיתי כשחשבתי ששערי העמותה חייבים להיות פתוחים לכל מי שיכול לתרום להעשרת הידע וחיזוק מעמדה של המועצה לבעלת הסמכות העליונה באיתור, שיקום, ניהול ואחזקה של האתרים הראויים לכך. טעיתי לחשוב שפעילות המועצה חייבת להיות שקופה פתוחה ורציפה ובשיתוף פעולה עם כל חברי העמותה או לפחות עם נבחריה למועצה ולשאוף להרחבת השורות.

מאז כנס ייסוד המועצה לפני יותר מיובל, והחתימה של כל המי ומי על מגילת היסוד, נזנחו העקרונות ונשכחה הדרך. האבן הראשה במגילת היסוד, היא חקיקת חוק השימור. מתן תוקף חוקי ורשמי להפסקת התופעה של כפות דחפורים נוגסות ומחריבות אתרים שאין להם תחליף. נופי בראשית ותופעות טבע ייחודיות עולים באש, מיבנים קורסים וחורים נפערים ברצף המורשת של ארצנו ואין מוקיע בשער. חותמי המגילה קראו במפגיע לצאת למסע נרחב להטמעת נושא השימור  בכל דרגי מערכת החינוך בכל הרמות ולהפכו לנושא חינוכי  החל מבית הספר היסודי וכלה באוניברסיטאות. עד היום אין ולו באוניברסיטה אחת פקולטה שנושאה הבלעדי הוא השימור. קיים משהו חלקי במסגרת הפקולטה להנדסה בטכניון, וחוג במכללה האזורית גליל תחתון. נטיתי לחשוב שאין אנו חבורה סודית ומסוגרת והקבלה לשורותינו אינה בשיטת חבר מביא חבר וממליץ על חבר. חשבתי שאהיה חלק מקבוצה הולכת וגדלה מתרחבת וקולטת עשרות אם לא מאות שותפים לדרך ולמאבק.

מעולם לא חששתי להביע את דעתי גם אם היתה דעת מיעוט. אני סבור שטועים חברי ההנהלה בכך שאנו, חברי העמותה, נקראים להתכנס רק על מנת לאשר את הדוחות שמונחים או מוסברים לפנינו. בכך אין להסתפק. לא מתקיימת במה רעיונית, לא נשמעות דעות חברים, לוחות הזמנים מהודקים ולא מאפשרים דיון מעבר לנושאים שבסדר היום. אין אנו מודעים לחשיבה מרחיקת לכת וכל מה שמובא לפנינו הם עניינים מיידיים. לכאורה מסתמנת מגמה של סגירת שורות וניתוקו של ציבור המעוניינים מן העשייה, וגם אלה מאיתנו שחפצים לפעול ברמה שהיא מעבר לחצרם הפרטית, לא מגיעים לידי ביטוי. שהרי חברי מועצת העמותה לא כונסו זה זמן רב. פרט ליוזמות אישיות אין קשר בין החברים להנהלה ותחושת הניתוק מתגברת.

לא באנו להיות חברים בעמותה רק בשביל להרים אצבע וללכת הביתה. בכך מנתקת ההנהלה  את עצמה מן הציבור שבחר אותה. סגירת שערי המועדון ושיטת הבחירה להנהלה תביא לכך שיקום מי שיאמר [כפי שאמר אחד האחים מרקס] כי אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו לשורותיו. וכבר שמעתי את הזמירות האלה. אני חרד גם מאותו רגע בו יגלו חברי ההנהלה שאין מאחוריהם את הגייסות להילחם על מעמדה וחשיבותה של המועצה, אל מול הנטייה המתגבשת כחשרת עבים שחורים בשמינו, להכניס את הפוליטיקה המפלגתית בדלת האחורית, מלווה בתקציבי ענק שמעולם לא חלמנו עליהם. כבר היום ניכר  ריחו והשפעתו של הכסף הגדול על ההתנהלות של חלק מהחברים.

אני מפגיע בכם, וקורא לכינוס זה ליטול את החובה לקרוא בקול ברור וצלול לשינוי הדרך בה בחרה הנהלת העמותה. לחזור ולהקים את מועצת העמותה ולהביא להרחבתה. אני סבור שעל כינוס זה לקרוא בקול ברור וצלול לכל מי שחרד לשימור המורשת לבוא וליטול חלק בעשייה. לחזור אל מגילת הייסוד ולהביא לכך שיוחק חוק השימור ותושלם החקיקה שתקבע את המועצה בתודעה הלאומית כגוף היחידי שיכול לעסוק בשימור המורשת. כי בתוספות והתיקונים שבחוק הבינוי הקיים אין די. אני שומר לעצמי את זכות הצעקה ולו גם אהיה האחרון. כי גבירותי ורבותי לא תצליחו לשכנע אותי שטעיתי עוד פעם.

דברים שנאמרו באסיפה הכללית של המועצה לשימור אתרי מורשת.

* * *

עמי עתיר: רחשו ולא רכשו

שלום אהוד, 

דווקא אהבתי את הסיפור של רותי ריכטר על שושנה דמארי (חב"ע 610). אפילו החמאתי לעצמי על שניחשתי, כבר בתחילת הסיפור, שהיא מקרית חיים. 

אהבתי את הסיפור עד שהגעתי לקטע הבא : "...כי החברה פנינה, אחות בית הספר הנערצת, שהיתה גם מפקדת הנשים בארגון ההגנה בקרית חיים, וכל תושבי הקריה רכשו לה יראת כבוד – הסבירה..." 

אהבתי את הסיפור גם אחר כך, אך בקטע הזה "קיבלתי דקירה בעין" מהמילה "רכשו" (ההדגשה במובאה לעיל היא שלי). מה לעשות? אני רגיש לשגיאות כאלה. משתדל להתאפק ולא להגיב, אך מדי פעם, כשאני רואה אותן בדפוס, לא מתאפק ומעיר, גם לעיתונאים וכתבים וגם בעיתון "הארץ". (כן, אני עדיין קורא "הארץ", למרות שלאחרונה אני שונא אותו יותר ויותר). הפעם ניסיתי להתאפק. בחיי. אך כיוון שראיתי שרותי ריכטר שלחה לך תיקון, החלטתי גם אני לשלוח תיקון. 

אני בטוח שרותי התכוונה לכתוב ש"תושבי הקריה רחשו לה יראת כבוד", אני בטוח שהיא יודעת שהם לא רכשו לה כבוד בכסף או בשווה כסף. כמו שאומרים "נפלה טעות בידה". 

אהוד: על הטעות אני אחראי, כעורך, שלא שמתי לב לה ולא תיקנתיה מיד.

* * *

נעמן כהן

הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל

אלי מייזליש מלין נגדי על שכתבתי ש"רוב אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה [על חוף תל אביב] היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל. צבי רייפר למשל, נהרג בבית דגון בעת שירה על חיילי צה"ל." (חב"ע גיליון 611).

לדברי מייזליש צבי רייפר לא ירה על חיילי צה"ל. את המידע על צבי רייפר הבאתי לא מספרו של "השמאלן" ברנר (מעניין שברנר ומפקדו יגאל אלון מוגדרים היום דווקא כימניים) אלא דווקא מספרו של "הימני" שלמה נקדימון שכותב: "צבי רייפר נהרג בבית דגון בהיתקלות יחידתו עם יחידה של צה"ל." (שלמה נקדימון, אלטלנה עמ' 462 תיאור הקרב בבית דגון בין חיילי האצ"ל העריקים מצה"ל לבין חיילי צה"ל, שם עמ' 228).

לא ערכתי תחקיר היסטורי, הסתמכתי רק על דברי נקדימון וע"פ ספרו בדקתי את שמות אלו המונצחים על האנדרטה. אני מאמין לעדותו של אחיו של מייזליש, שרייפר אישית לא ירה בעת שנורה, אלא קילף תפוז, אבל זה לא משנה את העובדה שרייפר ורוב אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה [על חוף תל אביב] היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר. איני תובע את מחיקת חללי האצ"ל מקיר האנדרטה. התביעה שלי היא פשוטה ובטוחני שגם אלי מיזליש יסכים איתה. לא יעלה על הדעת להנציח חיילים שערקו מצה"ל בעת מלחמה ולא להנציח את חיילי צה"ל שנהרגו על ידיהם. איני דורש למחוק מהאנדרטה את חללי האצ"ל אלא רק להוסיף לאנדרטה את חללי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל:

      פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מיספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן 19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

לא יעלה על הדעת שכל חיילי צה"ל שנהרגו על-ידי האוייב יזכו להנצחה, ורק חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל לא יזכו להנצחה.

ודרישה נוספת. להוסיף לאנדרטה את הכיתוב מן הצדק ההיסטורי: "בגין החל במלחמת אזרחים."

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם זה נכון שמערכת עיתון "הארץ" שלחה הודעה לכותבים הקבועים ולעורכי המדורים של מאמרי האורח להתרכז בעיקר בשלושה נושאים: 1. השחרת שמו וריסוק דמותו של אהוד ברק. 2. השחרת שמו של יואב גלנט. 3. פרשנות אנטי-ישראלית ואנטי-צה"לית למסקנות ועדת טירקל לחקר המשט.

לא? זה לא כך? אז איך אתם מסבירים שהעיתון מלא לאחרונה, כמעט כל בוקר, בעיקר בזבל המגמתי הזה, וכמעט כולם מתנבאים בו באותה דיעה?

* שתהיינה תמיד בשורות טובות כאלה, על היחפנים על הגמלים שהפכו למיליארדרים וחושבים שהם מנהלים את העולם: "פרוייקט האיים המלאכותיים המדובר שנבנה בדובאי ועוצב בצורת מדינות העולם, שוקע בים, וככל הנראה יבוטל – כך דיווח ביום שישי [21.1] העיתון הבריטי 'סאן'." ["דה מארקר", 24.1].

* ברכות לדונאלד טראמפ להולדת נכדו היהודי, בנה של בתו הגיורת איוונקה טראמפ-קושנר, שאת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו עומדים לחגוג בקרוב בגולת ארה"ב.

אבל דע לך דונאלד שכאן בישראל אנחנו לא מכירים בגיור של איוונקה. אפילו בגיור של חיילי צה"ל אנחנו לא מכירים. ולכן לחינם חותכים את הערלה של הפישיק של הבן של בתך השיקסע – אלא אם תתרום משהו גדול לחרדים כאן – ואז אולי יכשירו את יהדותו-לעתיד של השייגעץ הקטן של איוונקה וגם זאת לאחר שיעבור בבוא-היום טקס של גיור-לחומרא!

* הידעתם? ציפי, שבהיותה שרת החוץ עשתה הכול כדי להתנכר ולהדיח את ראש הממשלה אהוד, כבר היתה קרובה באותה ממשלה להשיג שלום עם הפלסטינים, ואפילו הציעה בשם אזרחים ערבים ישראליים, ובלי לשאול את פיהם – שהם יועברו לשלטון המושחת והפרוע של "פלסטין"! – ולולא עלה בנימין לשלטון והקים עם אביגדור ואהוד ממשלה אחרת שהפסיקה את תהליך ה"שלום", כבר היה לנו היום שלום עם הפלסטינים בלי אהוד ואהוד ובלי בנימין, רק בזכות ציפי! – ואתם עוד סבורים שהיא לא ראוייה להיות ראש ממשלה? פרס נובל לשלום מגיע לטמבלית הזו!

* עודה בשאראת, סופר, בעל טור שבועי ב"אל-איתיחאד" ומזכ"ל חד"ש לשעבר: "במה חטאו הפלסטינים בגלגול הקודם, שמגיע להם עונש נורא כזה – לשמש שק חבטות לקורבנות הנאצים, על רגשות הנקם והאין אונים שלהם. למה נבחרנו, דווקא אנחנו הפלסטינים, להיות האויבים של ניצולי השואה, למה נבחרנו להיות הקורבן של הקורבן?" ["הארץ" 25.1. בצירוף תמונה של סורגים ופלסטינים, וכיתוב מטעם המערכת: "מחסום בית לחם. הפלסטינים כשק החבטות לקורבנות הנאצים"].

האם אפשר להאמין שדברי נבלה ובורות שכאלה, וכיתוב שקרי ומנוול שכזה, מתפרסמים בעיתון עברי בישראל?

* שנת 2013, במלאת 50 שנה להופעת ספרו הראשון של אהוד בן עזר, "המחצבה", תוקדש כולה לעיסוק ברומאן ובמחברו, במוספים, בכתבי-העת הספרותיים ובהרצאות באוניברסיטאות. הכנס החשוב ביותר ייערך באוניברסיטת בת שלמה רבתי בהשתתפות נפשותיהם של המבקרים שהשמיצו וקטלו את הספר או התעלמו ממנו מאז הופעתו [רובם כבר מתו] – והענקת פרס על מפעל חיים מטעם אגודת "עזיזה", האגודה הראשונה לגידול עיזי בית לבנות בישראל, שבה המחבר היה חבר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,101 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל