נ.

ל-נ. היקרה,

מאחר שוויתרתי על פרס נובל וגם על פרס ישראל אני יכול להגיד ביושר כל מה שאני חושב רק לא על המסתורית כי אז לא אקבל צהריים כל יום ואצטרך ללכת לבית תמחוי.

שלך,

אהוד

* * *

ד"ר חיים פיירברג

האם החור אשם?

ד"ר יעל ויילר ישראל מלינה על החיבור הלא קדוש הקיים לדעתה בין חוקרים ישראליים במדעי הרוח (וצריך להוסיף גם במדעי החברה) ובין קרנות בין-לאומיות למימון מחקרים, המכונים על ידה: קרנות זרות (גיליון 612 – "מי מממן את הבליותיו של חנן חבר"). איני מכיר את פרופ' חנן חבר ואין בינינו קשרים כלשהם, ולכן אין זה כתב הגנה עליו. וכן אני מבקש להדגיש, שאיני מייצג כל קרן שהיא, וכמו חוקרים רבים אחרים אני עומד בתור ביד מושטת בתקווה לזכות במימון למחקריי. עם זאת אני מבקש לצאת בעיקר נגד הלוגיקה שמדריכה את ד"ר ויילר ישראל, ואולי גם לחשוף את העובדה שהפוסל, במומו פוסל.

קרנות מחקר – או נכון יותר – פטרונות מצנטית שמממנת מחקרים – היתה ועודנה הדרך העיקרית שבה ממומנים מחקרים מדעיים וכן ממומנות פירות יצירה שמוחו ורוחו של יוצרם הושקעו בהם. לצורך העניין, גם מימון ממשלתי באמצעות תקציבי מחקר, הוא סוג של פטרונות בעולם מימון המחקרים. לא אגזים אם אומר, שללא המצנטים לסוגיהם לא היה מחקר כלל. לא בארץ וגם לא במכוני מחקר ברחבי העולם.

לכל גוף מממן יש אגנדה. במקרים רבים תפישת העולם המצנטית גלויה ולעתים היא סמויה. אחת הטענות שחוקרים (היסטוריונים וסוציולוגים) המכונים פוסט-ציונים השמיעו (ואולי עדיין משמיעים) כלפי עמיתים – בעיקר בני דור מבוגר יותר – היא, שמחקריהם מוטים כי הם ממומנים על ידי (יש למחוק את המיותר): גופים ציוניים / מימון ממשלתי / הוצאת משרד הביטחון (ז"ל) / הוצאות המתמחות במחקר של תולדות ארץ-ישראל, וכן הלאה. עם כך, האשמות לגבי קונספירציה העומדת בבסיס המימון ככזאת שנועדה להטות מחקרים לטובת האגנדה של המממן אינה נחלתן של הקרנות הזרות דווקא.

דווקא קרן השפע של האיחוד האירופי, משאת נפשם של רוב החוקרים כיום, זו שמואשמת לעיתים קרובות, ובראש חוצות, כמתערבת בעניינים פנימיים בישראל, מפרסמת בגלוי את תפישת העולם של כל אחת מהקרנות הממומנות על ידה, ויש רבות ומגוונות כאלה. זאת אומרת, ש'החור' מודיע בגלוי את תנאיו לתקצוב מחקרים. הכסף הגדול למימון מחקרים בתחומים של מדעי הרוח והחברה לא נוגע כלל לסוגיות של יחסי ישראלים וערבים וישראל ופלסטין, וכל חוקר ישראלי העומד בתנאי הסף רשאי להגיש הצעת מחקר ולהתמודד על נתח בתקציב. חלק מקרנות המשנה עוסק בסוגיות של סכסוכים מקומיים במקומות שונים בעולם, וגם הסכסוך באזורנו. הסוגיה של אגן הים התיכון מעניינת מאוד את האיחוד האירופי ויש הרבה כסף למחקרים בתחומים שונים הקשורים למרחב גיאוגרפי זה.

זוהי העמדה הגלויה של 'החור' המממן. אולם אני לא אוהב שמאשימים את 'החורים'. בניגוד למאמר חז"ל, אני מאמין גדול בסוברניות של האדם. לכל חוקר יש גם אגנדה מחקרית וגם – אני מניח – אגנדה פוליטית. אני מניח שד"ר ויילר ישראל יוצאת נגד חיבורן של שתי אגנדות אלה לאחת, מחקרית כביכול; אגנדה המוגשת כהצעת מחקר לגוף מממן. אין ספק שגם מהצד השני, בקרנות המחקר, יושבים בני אדם בעלי אגנדה, והם אולי גם יודעים יותר על האגנדה הסמויה של המממנים. אבל מספר הזוכים במימון אירופאי (של האיחוד האירופי) בתחום מדעי הרוח והחברה בישראל הוא כה קטן, שניתן לבחון האם יש תאימות בין אגנדת הזוכים ונושא מחקרם ובין הקונספירציה המיוחסת לקרן. זה האתגר העומד בפניה בבואה להלין על הקרנות ועל המממנים. כמובן שיש גופים מממנים שהם פוליטיים במוצהר. 'הקרן לישראל חדשה' היא אחת מהן. אך באופן מפתיע (או לא) היא אינה ברשימה של ד"ר ויילר ישראל. אני חושב שהיא תתקשה לאמת את התחושות על אודות קונספירציה זרה המבקשת למוטט את האתוסים המקומיים באמצעות השפעה על המחקר דווקא על ידי הקרנות שהיא הצביעה עליהן.

הדרך הנכונה במחקר להתמודד עם מסקנות של מחקר אחד היא באמצעות ביקורת המקורות ופרסום מחקר נגדי. ואין בלתה; אולם היא הופכת למצרך נדיר במחוזותינו. התחושה שאני קיבלתי מקריאת דבריה של ד"ר ויילר ישראל היא, שהאשמת 'החורים' נועדה להתמודד עם 'העכברים'. זו טקטיקה אפשרית, וכמו שציינתי, היא אינה ייחודית לעמדה שהיא נוקטת. אבל אני חושב שעלינו להמנע ממנה בכל דרך אפשרית.

* * *

אנחנו, "האחים המוסלמים" המאורגנים במצרים ומחכים לשעת הכושר, רוצים להעביר באמצעות המכתב העיתי "חדשות בן עזר" את תודתנו לשני האידיוטים הילארי קלינטון וברק חוסיין אובמה, העומדים בראש השטן הגדול, כי בזכות תמיכתם בדמוקרטיה המצרית, יש לנו סוף סוף סיכוי לכבוש את השלטון במדינה ואינשאללה גם לבטל את הסכם השלום עם השטן הקטן ישראל!

מערכת המכתב העיתי: אנחנו מודים לכם אחים מוסלמים על האמון שאתם נותנים בנו. דעתנו על כסילות השניים זהה לשלכם למן ראשית דרכם במימשל הנוכחי ונאומו המטופש ורצוף הסילופים ההיסטוריים של אחיכם חוסיין אובמה בקהיר, אדם בעל רקע מוסלמי אבל אהבל שאינו מסוגל כלל להבין את העוונטה הערבית-המוסלמית.

* * *

זיוה גל

טרילוגיה

"לא תסור מביתך חרב" / שמואל ב', י"ב

א.1

 גֶּבֶר לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת יָפֶה.

הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת מַסְפִּיק

מְנוּסֶה. לְהַאֲזִין

לַעֲצַת יְהוֹנָדָב

לְהִתְמַקֵּם בְּגַג מוֹחָהּ

לִפְרֹץ מַעֲקֶה אֶל חֲדַרֶיהָּ

וְלִפְשֹׁט מִגּוּפָהּ

אֶת שְׁבִילֵי הַצֹּמֶת. 

              * 

א.2

 עַל הַגָּג –  לְהַמְתִין לַזְּמָן

שֶׁיָּשׁוּב וְיַפְשִׁיט

כְּתֹנֶת בְּתוּלוֹת

יַפְשִׁיט מִתָּמָר צַמָרוֹת

לְמוֹרֶשֶׁת.

ב.

 רְאִי יַלְדוֹנֶת,

דִּמּוּי-עַצְמִי מוּפְרָךְ

הַמִּתְנַשֵּׁף בָּאַשְׁפָּתוֹת  

כֵּהוֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ קַבַּיִם מִזָּהָב

עֵת יְטַפֵּס לַכְּלוּב.

             "לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל עֲדַת הַשּׁוֹטוֹת,

              בְּשׁוֹט מַהֲמוּרוֹת!  שִׁתְקִי, לֹא עוד!"

פִּיף פָּף תִּזְמֹרֶת

מִבַּעַד אֹבֶךְ

יוֹתִיר עַל סֵבֶל חַלּוֹנֵךְ. 

בַּתַּחֲזִית לְמָחֳרָתַיִם

בַּעֲלִיָה שֶׁל גַּג,

גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת

יִסְחֹט מִמִּכְנָסָיו.

טִפּוֹת.

             "הוּא מְזַמְזֵם בַּסֻלָּמוֹת

              כִּנְּחִיל מַהֲמוּרוֹת! אֶת זוּג שָׁדַי מַצְעִיק

               כָּל-כָּךְ מַדְלִיק, אַחח!"

דִּמּוּי עַצְמִי מוּפְרָךְ

אֵינוֹ מַמָּשׁ אוֹ חוּט שִׁדְרָה

מוּכָח. 

רְאִי יַלְדוֹנֶת

'כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד.'

ג.

גֶּבֶר מְפֻלְפָּל

שָׁנִים וָהֶגֶה.

כְּרֵסוֹ הוֹלֶכֶת לְפָנָיו

וְגַם אֶת שְׁמוֹ 

יָנִיף כַּדֶּגֶל

כָּחֹל

לָבָן  

נָקִי וָצַח

לִלְחֹץ יָדָיו.

אוֹיָה כִּי לֹא בָּחַל

אֶת סְטִיוֹתָיו

לִדְחֹף לְצַד. בְּצַד

מַסְלוּל הַכְרִיזֶנְטֶמוֹת

לִכְרֹך עַל  רֹךְ 

וְעַל  צַמָּה

מִחוּץ לְנִישׂוּאָיו.

וְהַתְּמִימוּת וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רָבָּן

כָּךְ מְדַדִּים מֵאֲחוֹרָיו.

* * *

משה כהן

1. פרס האוסקר בדרך

נוכחנו השנה כי לסרטים ישראליים שאינם עוסקים בסכסוך אין שום סיכוי לזכות בהצלחה בינלאומית. לכן ברצוני להציע לקולנוענים שלנו נושא מרתק ונושא פרסים: נפגעי הטרור הערבי בישראל. יש ביניהם גם לא יהודים. אין צורך לנבור בעבר הרחוק מלפני שנתיים, כאשר 8 תלמידי מרכז הרב נרצחו, וכאשר נהגי טרקטורים רצחו עוברי אורח בחוצות ירושלים. ודאי שאין צורך לעסוק בפיגועים בדולפינריום ובמלון פרק ובפיצוצי האוטובוסים. זו היסטוריה עתיקה. הטרור הערבי דואג לספק לנו חומר טרי ועדכני: כנופיית הרוצחים הפלסטינית – במהלך 13 שנה הם ביצעו מעשי שוד, פריצות לבתים ותקיפות, אונס, ניסיונות רצח ורצח. אתמול הותר לפרסום כי שמונה מתוך 13 הפלסטינים, חברי החולייה הרצחנית, נתפסו לפני כחודש וחצי על ידי היחידה המרכזית של משטרת ירושלים, השב"כ והיחידות המיוחדות של מג"ב וצה"ל. רציחתה של התיירת האמריקנית כריסטין לוקן ופציעתה הקשה מאוד של חברתה קיי וילסון ביער מטע שבהרי ירושלים בדצמבר האחרון – היו קצה החוט הדרוש כדי להגיע לפיענוח שורה של תיקי פשיעה.

שני החשודים ברצח, כיפאח גנימאת (34) ואיאד פטאפאה (35), הם אלה שהפלילו חברים נוספים בחולייה, שהשתתפו במעשי שוד מזוינים, התפרצויות לדירות, גניבות רכב, גניבה וסחר באמל"ח, ניסיונות אונס של זוג ועוד שורה של אירועים. כיפאח, מנהיג החולייה, אף הודה באונס של צעירה כבת 24 בספטמבר 2009 ביער בית שמש.

כידוע יש אצלנו אנשים נאורים הסבורים שצריך לשחרר את כל המחבלים הפלסטיניים מבתי הכלא שלנו. אני מניח שבמאי מחונן יוכל ליצור מהסיפור הזה סרט מרגש וקוצר פרסים לא פחות מ"ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" המהוללים. שמתי לב שמלבד הישראלים יש עוד כמה פושעי מלחמה וטרוריסטים ברחבי העולם שאינם באים לידי ביטוי נאות בקולנוע הממומן על ידי הכסף שלנו. הגיע הזמן לאזן קצת את התמונה.

2. אזורנו בוער

המשטרים במדינות ערב סביבנו מתנדנדים, ואלה המתכוננים לבוא תחתיהם הם לא חסידי אומות העולם, אלא האחים המוסלמים. ישראל צריכה להתכונן למציאות אסטרטגית קשה של מצור על ידי האחים המוסלמים והשיעים של איראן ושל חיזבאללה. הגיע הזמן להתפכח מחלומות על ההסכמי שלום תמורת שטחים, לבצר את גבולותינו וללכד את שורותינו. המזרח התיכון אינו מקום ידידותי ליפי נפש אניני רוח.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

רות ריכטר

על "כוכב ניצל פעמיים" לאירית שושני

סדרת קריאת כיף – סדרה מקדימה לסדרה קריאת-עשרה

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ספרה החדש של אירית שושני, "כוכב ניצל פעמיים", מיועד לילדים בגילאי 8-11 שכבר רכשו את כישורי  הקריאה. עלילתו המרתקת משרטטת ביד אמן את עולמו העשיר של יואב, ילד נבון וחברותי המעורה בחיי בית הספר, ועורך בעיתון הכיתה בתחילה את מדור הבדיחות ואחר כך את המדור הירוק העוסק בענייני סביבה. 

יואב מתוודע אל אסי, מציל בעלי-החיים. הוא מתלווה לאסי בעבודתו, ומכיר באמצעות חברו המבוגר את הבעייה הקשה של התעללות בכלבים והזנחתם על ידי בעליהם. יואב מזדעזע כשהוא רואה את הכלבים המוזנחים, ושומע על חטיפת כלבים על ידי פושעים כדי לאלפם למלחמות כלבים. הוא נרתם לעזרתו של כוכב, כלב רועים גדול וחסר בית שנזנח על ידי בעליו, ומחפש לכלב משפחה מאמצת. לבסוף מציל הילד את הכלב מחיים קשים, ומשפחתו מאמצת אותו. למעשה, גם הילד "מרוויח" פעמיים: בתחילה כשהוא מתוודע לאסי, ידידו המבוגר, שאולי ישמש לו בעתיד כמודל לחיקוי, ואחר כך כשהוא זוכה בכלב. 

הספר מקנה לילדים ערכים אנושיים בלא להיות דידקטי יתר על המידה, והסופרת מדברת לקוראיה בגובה עיניהם, אך אינה משתמשת בלשון דידקטית או "מתיילדת", אלא מסתפקת בהצגת הבעייה, ומניחה לילדים להגיע למסקנות הנכונות.

ספרים רבים נכתבו על היחסים שבין אדם לכלבו, אך ייחודו של ספר זה שאינו מתמקד רק בהצגת היחסים שבין אדם לידידו הכלב, אלא מציג את הבעייה הקשה של התעללות בבעלי חיים ושל אי קיום מצוות צער בעלי חיים.

במחקרים רבים נמצא שטיפוח רגשי חמלה לבעלי חיים מעורר בלב הילדים גם רגשי חמלה לבני אדם, וכאן טמון הערך הנוסף של הספר. 

ספרה של אירית שושני מרתק, מקנה ערכים אנושיים חשובים, וכתוב בלשון ההולמת את גיל הקוראים. ככל הספרים בסדרה "קריאת כיף" הוא ערוך על ידי העורכת יונה טפר בקפידה רבה, ואיוריו המצוינים של יעקב גוטרמן ממחישים היטב את הכתוב, ומעוררים בקורא הצעיר הזדהות עם הנפשות הפועלות.

* * *

פרופ' מנשה הראל

הרי יהודה – יפי נוף משוש ארץ ישראל

העיתונאי המכובד מר אסף גפן הציע ב"ידיעות אחרונות" מיום ב' בשבט תשע"א, לפנות לאונסק"ו שימור אתרים, שיכריז על מדינת ישראל כולה כאתר מורשת – לאחר שמוסד בינלאומי זה הכריז על האתרים : מצדה, עכו, דרך הבשמים וכו', כעל אתרי מורשת עולמיים.

לאור מחקריי זה למעלה מחמישים שנה את "תולדות ארץ ישראל", אני מציע לאונסק"ו להצהיר על המצאת תרבות חקלאות המדרגות בהרי יהודה, כאתר מורשת ישראלית, המפוארת ביותר, לאחר בניין הפירמידות הישראליות במצרים, כמלאכת מחשבת של בני ישראל ("קדמוניות היהודים", ספר שני ט' א', א' שליט תש"א).

נופי המדרגות החקלאיות של הרי יהודה, הם הפרי, הפאר והפנינה של היצירה הישראלית בתולדות ארץ ישראל וארצות המזרח התיכון הקדום. הן משמשות מופת, סמל וגלעד לעם ישראל בארץ ישראל ותשתית לאומית ליצירה המקורית היהודית והחלוצית במולדתנו הקטנה.

שטח הרי יהודה הוא 4,500 קמ"ר ואורכם הוא 80 ק"מ, והם נחלקו לשלושה חבלים : חברון בדרום, המשתרע על 48 ק"מ אורך; ירושלים במרכז, המתפרס על  20 ק"מ;  ובית-אל בצפון הנשטח על 12 ק"מ.  מכאן, שהמבנה הקערי של הרי ירושלים הנמצא ב"אוכף" של הרי יהודה, נמוך מהקמר של הר חברון ב-180 מטר, ומקמר של הרי בית-אל ב-160 מטר. לכן, במעמד גיאוגרפי זה קולטים הנחלים הנמוכים של ירושלים את המשקעים העונתיים של החבל המרכזי של הרי חברון מדרום ושל הרי בית-אל מצפון, המתנקזים ליובלי נחל שורק מערבה, לירקון ולים התיכון; ולנחלי קידרון ופרת (קלט) מזרחה, לבקעת הירדן ויריחו ולים המלח.

המצאת תרבות חקלאות המדרגות בארץ ישראל בימי קדם

מן האמור לעייל חשוב לברר תחילה היכן היו גבולות "ארץ כנען" בימי המקרא, ואיה גבולות "ארץ ישראל", ואחר כך לחקור מי הנחיל את תרבות חקלאות המדרגות בהר לעמי ארצות המזרח התיכון. 

ארץ כנען השתרעה במישור החוף והשפלה, בעמקים של הארץ ובבקעות הירדן וים המלח (בראשית י' 19; במדבר י"ג 29), המחזיקים 23% משטחי ארץ ישראל. הכנענים לא ישבו בהר ובמדבר, אלא התנחלו באזורים של אקלים נוח, עשירים באדמות סחף פוריות ושופעות מקורות מים וליד ערי נמל בחוף הים התיכון. הסיבות לכך היו שמשלח ידם העיקרי היה המסחר והחקלאות, ושבחבלים אלה לא היה כל צורך להכשיר את הקרקע לחקלאות, ואילו ארץ ישראל – בנוסף לארץ כנען, כללה בעיקר את ההר הטרשי והמיוער ואת המדבר השומם של האזור שהחזיקו 77% משטחי הארץ. ההתנחלות בהרים נידחים אלה תבעה עמל כפיים קשה, המצריך חזון ורצון עז להכשרת קרקע שורשית כמו ברוא היער (יהושע י"ז 15,18) ועקירת סלעים, שהיו גדולים על עמים ואימפריות גדולות אחרות.

     לפי חידושי ד"ר א' שמואלי, הכשרת דונם אחד בהר הטרשי לחקלאות, נמשכה בין 3-1 שנים.  וכך נאמר על שלבי העמל המפרך והנבון במשל הכרם של ישעיה : "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו" (ה, 2-1).  ואמנם, אנו מוצאים את המבנים האלה בשפע בכרמים המשתרעים על ששת יובלי נחל שורק ב-56.4% של מדרגות חקלאיות של כל הרי ירושלים שנחשפו במחקריו היסודיים של ד"ר צבי רון מאוניברסיטת תל-אביב (ירושלים תשל"ז), ביטוי ממצא למבצע בינלאומי נועז זה של עם ישראל, אנו מוצאים בנבואת ישעיהו לאמור : "ואצורך ואתנך לברית עם, להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות" (ישעיה מ"ט 8).

תרבות חקלאות המדרגות הישראלית בהרי יהודה השוממים שעיקרה ביובלי נחל שורק בירושלים הפכה אותם להיות כרם גפנים ענק אחד, המסמל התיישבות קבועה ומבוססת של עם ישראל והמשמשת עדות כמצבות חיות להתנחלות בנופי המולדת, שנאמר: "ואנוכי נטעתיך שורק, כולה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה" (ירמיה ב' 21) – בשבט יהודה, ככתוב: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו" (ישעיה ה' 7) ובארץ ישראל ואלוהי ישראל כמסופר : "גפן בוקק ישראל, פרי ישווה לו, כרוב לפריו הרבה למזבחות כטוב לארצו הטיבו מצבות (הושע י' 1).

מה היו המניעים והתגרים של בני ישראל להיות יחידים בין עמי הקדם במזה"ת, בהמצאת תרבות חקלאות המדרגות בהרים ובמדברות השוממים מישוב?

להערכתי הכושר היצירתי של עם ישראל הניע אותו לפתח שלושה רעיונות ורצונות הטבועים בתכונותיהם, שהם: תושייה, תחכום ומהפך במחשבה ובמעשה. טכנולוגיה זו הופעלה בשלושה חבלים גיאוגרפיים של הרי יהודה והנגב:

א. בהר – בחקלאות הבעל שבו גידלו בעיקר גפן, דגן וזיתים.

ב. חקלאות השלחין במדרגות הרי עין גדי שבמדבר יהודה, שהושקו מהמעיינות וגידלו בהן במיוחד בשמים, תמרים, גפנים ותפוחים.

ג. חקלאות שיטפונות במדרגות הנחלים בנגב הצפוני, שהופקו להשקיית שדות תבואה, כרמי גפנים וזיתים ולגידול ירקות.

ראשית חקלאות המדרגות בבעל הופעלה כנראה בהרי ירושלים שבהם נוסדו הבירה, המקדש והמבצר הנפלאים של עם ישראל, לראשונה בתולדות הארץ וארצות המזה"ת והיה"ת.  המדרגות נבנו בששת היובלים של נחל שורק שמשמעו פורה, גם מלשון סרק-צבע אדום.  מעניין ששרק בערבית הוא צבע וגם מזרח, כי צבע השמש בזריחתה הוא אדום.  להערכתי בנחל שורק ויובליו גידלו ענבי יין שצבעו אדום, כנזכר בברכת יעקב ליהודה: "אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב (בר' מ"ט 12-11).

בראשיהם של יובלי נחל שורק נוסדו הערים החשובות מדרום לצפון: בית לחם, מולדת משפחת דוד המלך (רות ד' 22,13), על היובל הדרומי של נחל שורק, ועיר הולדת ישוע משיח הנוצרים לפי "הברית החדשה". (מתתיהו פרקים א' ב'); ירושלים הבירה של ממלכת יהודה ביובל המרכזי. גבעת שאול בירת ממלכת ישראל (שמו"א ט"ו 34); רמה עיר הגבול בין נחלות יהודה ובנימין, שם נולד ונקבר שמואל הנביא (שמו"א א' 20, כ"ה 1) ושם נמשח שאול המלך על ישראל (שמו"א י' 1) על יובל צפון-מזרח; גבעון, עיר הפולחן והבמה הגדולה ששלמה העלה בה אלף עולות, לפני בניין בית המקדש בירושלים (מלכ"א ג' 4); ומצפה (נבי סמוויל), העיר שבה שפט שמואל הנביא את שבטי ישראל (שמו"א ז' 6-5) על היובלים הצפוניים של הנחל.

התחכום הישראלי של בניין המדרגות החקלאיות במדרון של כל הר, מרמתו עד אפיק הנחל היה, שבשיפועו גידלו גפן, זית ודגן שבהם טמונים כל אבות המזון לקיום האדם, כי הגפן גדלה בהרים שאדמתם אינה עמוקה – 50 ס"מ בממוצע ושורשיה ארוכים; הזית הזקוק לאדמה עמוקה לשורשיו, גדל בהר שסלעו רך (דברים ל"ג 24) ובגיאיונים הקטנטנים של המדרון ובתחתיתו, שבהם מצטברת אדמת סחף עמוקה; והדגן הגדל בכל מקום בעולם במישור וברמות, גדל בהרי יהודה, ברמות ובעמקי הגיאיות כמו ב"עמק רפאים" בירושלים (ישעיה י"ז 5).

היתרון החקלאי המיוחד של מדרגות הרי הארץ הוא, שהבצורת מעטה מאוד בהם. כי רוב הגשם היורד על המישור, העמק, הבקעה והרמה נסחף ומתאדה, ואילו אותו גשם היורד בהר נסחף ממדרגה עליונה לתחתונה ומשקה אותה מספר פעמים והתנובה רבה ויציבה בהן.

ואכן, הארכיאולוג פרופ' ג"ב פריטשרד חפר את גבעון (ג'יב), הבנויה במדרגות רבות בשנים 1956-9, גילה בה 31 ידיות של כלי חרס ליין שעליהן חרותה הכתובת "גבעון" בעברית. וכן הוא חשף בגבעון יקב לייצור יין ובו 63 מרתפים חצובים בסלע מן המאות ח' ז' לפסה"נ, המכילים 100,000 ליטר בשנה. המפתיע הוא שטמפרטורת המרתפים היא 18 מעלות צלסיוס בקיץ ובחורף, כי התירוש זקוק להן כמעט כמו ביקבי ימינו. לפיכך, תרבות חקלאות המדרגות של הרי יהודה ובנימין איפשרה לתושביהם להיות בין התעשיינים המשובחים לייצור יין אדום ביובלי נחל שורק.

לאור ידיעותיי, תרבות זו הומצאה עוד בימי מלכות בית דוד שמינה 12 שרי רכוש בממלכתו (דבה"א כ"ז 31-25), כאשר עיקרה החל בימי שלמה, כי לשלמה היו 150,000 חוצבים ובעלי מלאכה, ועליהם נמנו 3,300 ניצבים שניהלו את מלאכת הפועלים (מלכ"א ה' 30-29; דבה"ב ב' 17).  מאחר ששלמה מלך 40 שנה ובית המקדש נבנה על ידו במשך 7 שנים (מלכ"א ו' 38), הרי הוא העסיק כנראה את עובדיו בבניין מדרגות בהרי יהודה, בגידול סוסים ובבניין מרכבות שנמכרו לארבע אימפריות וממלכות: מצרים, חת, ארם וקווה שבאנטוליה (מלכ"א י' 29-28).

לפי מחקריי כמות חקלאות המדרגות בצפון ארץ ישראל הגשומה יותר בארצנו הולכת ופוחתת כדי כך, שבסוריה היא מעטה מאד ובגיאורגיה הנוצרית, הביזנטית והצפונית אין היא מצויה כלל.

עם ישראל נחל את ההשראה, את מקור האנרגיה ואת צור מחצבתו מהרי ארץ ישראל ומדברותיה ומהיושב במרום. לכן נאמר בשירת משה לעם ישראל: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדוני כוננו ידיך" (שמות ט"ו 17), וכן נאמר בהשוואת ישעיה הנביא את הגפן לעם ישראל: "כה אמר ה' כאשר יימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל והוצאתי מיעקב זרע ומיהודה יורש הרי וירשוה בחירי ועבדי ישכנו שמה" (ס"ה 9-8).

כך נאמר גם בספר תהילים על הזיקה של האלוהים לעמו היושב בציון המעוצבת על ידו: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. נכבדות מדובר בך עיר האלוהים סלה" (פ"ז 3-2).

ההתנחלות הישראלית האינטנסיבית בירושלים ובהרי יהודה התבצעה בימי קדם רק בידי בני ישראל, בעיקר ממניעים לאומיים, נפשיים ופולחניים מיוחדים במינם והנזכרים בתנ"ך, מתוך הדדיות נפלאה בין עם ישראל לארצו ולאלוהיו.

על אהבת דוד מלך ישראל לאלוהים ולמשכנו, ששמו נזכר 1023 פעמים במקרא, נאמר בתהילים כ"ו 8: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך." ועל אהבת האלוהים דווקא את   שבט יהודה והר ציון נאמר בתהילים ע"ח 68: "ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב."

להפתעתנו האלוהים נימק את מחשבותיו ומגמותיו לאמור: "כי אלוהים יושיע ציון ויבנה   ערי יהודה וישבו שם וירשוה, וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" (תהילים ס"ט 37-36), כי ירושלים וציון הבירה הקדושה של עם ישראל נזכרו 821 פעמים בתנ"ך ו-2512 פעמים בספרות חז"ל; עם ישראל נכתב 1880 פעם במקרא, ועיר הקודש נרשמה בו 37 פעמים.

השאלה היא, האם היתה הנצחה של תרבות יצירת מדרגות חקלאיות בשממות הרים כבארצנו, תוך הכרה בחשיבותן ותועלתן לפיתוח ההתיישבות של האדם – בעמים אחרים ובארצות ימי הקדם של אזורינו, לאור ההכרה בערכן והתייחסות למעלותיהן?

התשובה היא שיש להנציח את היצירות הנעלות של אבותינו דרך שימור האתרים של אונסק"ו  הבינלאומי, כדברי הנביא ישעיה (כ"ט 24): "וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח," ולפי לשון החכמים של משלי י"ח 15 "לב נבון יקנה דעת ואוזן חכמים תבקש דעת."

* * *

השחיתות במצרים היא בת אלפי שנים ולא בתקופת מובאראכ החלה.  כדאי לקרוא ברומאנים של נגיב מחפוז ובני דורו. הצעירים בעלי הכוונות הטובות והפנים המשכילות, שהחלו בהפגנות נגד השחיתות של מובאראכ, לא תיארו לעצמם שתוך יום-יומיים ישתלט עליהן האספסוף המצרי ועימו החוליגאנים של העולם התחתון, וכל זאת בברכת הטיפש אובמה התוקע סכינים בגבו של מובאראכ ומפקיר אותו לאנארכיה שאליה מתגלגלת מצרים משעה לשעה ומיום ליום. והרי זה ברור כשמש ששום מישטר לא יצליח לפתור במטה קסמים את הבעיות הקשות והבלתי-פתורות של מצרים! ואילו המפגינים, ובייחוד העניים שבהם, 40% מהאוכלוסייה שמשתכרים כ-2 דולר ליום – אלה עתידים להתגעגע מאוד לתקופת היציבות של שלטון מובאראכ – כאשר לפחות מחיר הפיתה היה מסובסד!

* * *

נפתלי רז

כינוס שלום ביריחו

עדים-משתתפים לחבלי הלידה של השלום ושל פלסטין

הנהגות ארגוני השלום הישראלים הכירו במדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' לצד מדינת ישראל וירושלים כבירת שתי המדינות. בכינוס ישראלי-פלסטיני בן יומיים ביריחו, הוכיחו גם ההדלפות האחרונות מהמו"מ הישראלי-פלסטיני שיש פרטנר פלסטיני. פרטנר ישראלי יש בינתיים רק ב"פורום ארגוני השלום"

אחרי עשרות ביקורים בגדה – בהפגנות, בסיורים ובמפגשים, שהיתי אתמול ושלשום (25-26.1) יומיים רצופים בגדה, בכינוס של "פורום ארגוני השלום" ביריחו. השתתפתי בעשרות מפגשים ישראלים-פלסטיניים. בשל הקושי הרב לקבל אישורי כניסה לעמיתים פלסטיניים לישראל, הרחקנו בעבר לירדן, לאיטליה ולטורקיה, ופעמים רבות סיימנו מתוסכלים. הפעם, ביריחו – כמו הורינו שהיו עדים-משתתפים להולדתה של מדינת ישראל – הרגשתי כעד-משתתף לחבלי הלידה של השלום ושל מדינת פלסטין.

הכינוס היה של "פורום ארגוני השלום". הפורום הוקם לפני חמש שנים תחת המטרייה הישראלית של "מרכז פרס לשלום" – בידיהם החכמות והחרוצות של ד"ר רון פונדק ויעל פתיר – ותחת המטרייה הפלסטינית של "פנורמה", בתחילה בהנהגתו של מי שעבר לכהן כשר החוץ הפלסטיני, ריאד מלכי, ואחר-כך בהנהגתו של סמעאן חורי, מנכ"ל "הפורום לשלום ולדמוקרטיה", וניסרין אבו-זיאד. הפורום מאגד ראשי מאה ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים!

בכינוס, במלון אינטרקונטיננטל, השתתפו הפעם מאתיים איש. שימו לב חברי הכנסת בן-ארי, קירשנבאום, דנון ונתניהו! – המימון לפורום ולכינוס הגיע מהאיחוד האירופי. רבגוניות המשתתפים וארגוניהם היא חלק מהסיפור, ולכן אפרט קצת (רושמים, חוקרים פרלמנטריים?), וסליחה שאי-אפשר להזכיר את כל 80 הישראלים, 70 הפלסטינים ו-50 הבינלאומיים.

בין ראשי מחנה השלום הישראלי שהשתתפו: חגית עופרן – מרכזת מעקב התנחלויות של "שלום עכשיו"; ד"ר אהרון ברנע – "משפחות שכולות למען שלום"; ד"ר גרשון בסקין – מנכ"ל-משותף איפקר"י; מוסי רז – מנהל-משותף רדיו "כל השלום"; ג'מאל אל-קארנאווי ויהודית קורדה-רקנאטי – יו"רים-משותפים "עו"סים שלום"; ג'ודי לוץ – "יש דין"; ד"ר דניאל ארגו – "סולידריות שייח' ג'ראח"; יהודית אופנהיימר – מנכ"ל "עיר עמים"; אנה וידר – "עמק שווה"; ד"ר אלה שיינסקאיה – "המורשת שלנו" (עולים מחבר-העמים); ד"ר שרה אוסצקי-לזר – "מכון ון-ליר"; רותי עצמון – "חלונות"; עמוס דוידוביץ' – "מרכז יערי"; טל הריס – מנכ"ל "קול אחד"; הרב ד"ר רון קרוניש – מנכ"ל "המועצה הבין-דתית"; יזהר באר – מנכ"ל "קשב"; עו"ד חסן ג'וברין – "עדאללה"; גדי קני – מייסד-משותף "פצועים חוצי גבולות" ו"קרן אנשים לשלום"; הלל שנקר – עורך-משותף "פלסטין-ישראל"; השתתפו כנואמים גם רונית הד – מנכ"ל שתי"ל, הח"כית מ"קדימה" אורית זוארץ והח"כ מ"העבודה" אבישי ברוורמן. אני השתתפתי כמרכז "המועצה ליוזמות שלום", עם חברי מהמל"ש פרופ' דני יעקבסון, וכעורך מגזין "על צד שמאל" – ולכן אני גם נציגכם, הקוראים, ומגיע לכם דו"ח.

בין ראשי ארגוני השלום הפלסטיניים (כן, יש עשרות כאלה!) שהשתתפו: זיאד אבו-זיאד – עורך-משותף "פלסטין-ישראל" (ושר לשעבר בממשלת הרשות הפלסטינית); האנא סניורה- מנכ"ל-משותף איפקר"י ויו"ר הוועד המנהל של "כל השלום"; מאייסה בראנסי-סניורה – מנהלת-משותפת "כל השלום"; עלי אבו-עוואד – "פורום המשפחות השכולות למען שלום ושוויון"; נידאל פוקאהה – מנכ"ל "הקואליציה הפלסטינית לשלום" ("יוזמת ז'נבה"); ראאד חדר – "לוחמים לשלום"; סאוסאן סמרה – "זרעים לשלום"; מוחמד ג'ודה – "מרכז חיוואר לשלום"; חוסאם אל-מגרארי – "איגוד הצעירים הפלסטיניים לשיתוף לשלום"; טאלב אל-חריתי – "החברה הפלסטינית לשלום"; חאלד אבו-כף – "אגודת אל-קודס לדמוקרטיה ולדיאלוג"; מוסה אבו-מריה – "מרכז לחירות ולצדק"; מוחמד אל-פאקווה – "זמן לשלום אזרחי"; ד"ר עומר אל-אלול – "אל-טאריק" (הדרך); עיסא אבו עירם – "מרכז ערבי לתרבות ומידע"; פאטמה פארון – מנכ"ל "אגודת שורוק לנשים"; אדיב סלים – "מרכז בינלאומי לשלום ולשותפות"; אילנה מיעלם – מייסדת-משותפת אקו-מי.

בין המשתתפים הבינלאומיים: נציגים ממשרדי האו"ם, מהאיחוד האירופי, מהקוויקרים, מהבנק העולמי ומקרן פרידריך-אברט; דיפלומטים מעשר מדינות, ביניהן רוסיה, איטליה, פולין ודרום-אפריקה; וכתבים רבים.

לצורך היתר כניסה צה"לי ליריחו (שטח A) התבקשנו, הישראלים, לחתום על טופס לקיחת אחריות אישית לסיכונים. בכניסה ליריחו מוצב מחסום פלסטיני, ומשם ואילך התלוו אלינו להגנה, במשך כל היומיים, שוטרים פלסטיניים, במדים ובנשק.

לאחר ברכות של מושל יריחו, מר מאג'ד פיתיאני, נפתח הכינוס בהכרזה הישראלית שהוכנה מראש, מפי ד"ר רון פונדק:

"הנהגת פורום ארגוני השלום הישראלים מכריזה היום על הכרה במדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות 67' לצד מדינת ישראל וירושלים כבירת שתי המדינות, וקוראת לממשלת ישראל לאמץ גישה זו... הכרה בעצמאות פלסטין היא אינטרס ישראלי למען סיום הסכסוך... נציגי האירגונים הישראלים מדגישים את הצורך הדחוף בהצלחת פתרון שתי המדינות וחידוש מיידי של המשא ומתן עד השלמתו."

הנציגים הפלסטינים בירכו אותנו על ההכרה, והביעו תמיכה מתמשכת בהנהגת הרשות הפלסטינית "בחיפושיה אחר שלום צודק ובר-קיימא עם ישראל וסיום הכיבוש והסכסוך" (ולי היתה נחת מיוחדת – ב"מועצה ליוזמות שלום" היכרנו לפני חודש במדינה הפלסטינית, כמפורט במאמרי כאן "מכירים במדינה פלסטינית לצד ישראל – גם ישראלים פטריוטים," – 3.1.11).

הדיונים היו מרתקים. את דברי המשתתפים הפלסטינים אתמצת בדברי זיאד אבו-זיאד:

"אנחנו מתנגדים ל'מדינת כל אזרחיה', כמתכון לחיכוכים תמידיים. אבל אם יימשכו ההתנחלויות והתקיעות בשיחות השלום – לא יישאר מקום למדינה פלסטינית, ונצטרך לחשוב מחדש."

ההדלפות האחרונות מהמו"מ הישראלי-פלסטיני הוכיחו שוב לנו, הנציגים הישראלים, ש"יש פרטנר" פלסטיני, ועל ממשלת ישראל להוכיח שגם היא פרטנר. למשתתפים הפלסטינים ההדלפות גרמו למבוכה, לביטול השתתפותם של ראש ממשלת הרשות סלאם פיאד ונביל שעת' – שר החוץ הקודם של הרשות, ולביטול הסיור שלנו לרמאללה.

בערב בילינו יחדיו בצפייה בסרט Entangled  – כרוכים, ובשיחות סקרניות ישראליות-פלסטיניות.

ביום השני סיירנו באזור יריחו והבקעה. החנק שגורמות ההתנחלויות הומחש בכפר עוג'ה, על 4,500 תושביו, שאדמותיו ומי המעיין שלו נגזלים בהתמדה על-ידי ההתנחלויות ייט"ב (יד יצחק טבנקין...) על תושביה העולים מחבר העמים – 120...

באמצע הסיור שמעתי ששוחרר מהכלא יונה אברשומי, רוצחו של אמיל גרינצווייג. בעוונותיי אירגנתי ב-10.2.1983 את ההפגנה שבה נרצח חברי אמיל, ושמונה מחברינו נפצעו. על רקע המתקפה המתמדת השנה על הדמוקרטיה ועל ארגוני השמאל, ושבועיים לפני יום השנה ה-28 לרצח, ודווקא עם עמיתים פלסטיניים סביבי, "התהפכה לי הבטן." אינני זוכר את המשך הסיור. עכשיו ישוחרר גם יגאל עמיר?

בסיום הכינוס נפרדנו בהתרגשות ובאופטימיות. גם עם רציחות פוליטיות (אצלנו ואצלם), גם עם מו"מ תקוע, גם עם ההתנחלויות, גם עם הנהגה ישראלית סרבנית והנהגה פלסטינית מפוצלת – אנחנו נתגבר. אנחנו עדים עכשיו לחבלי הלידה של השלום ושל המדינה הפלסטינית – ארוכים, כואבים, אבל הלידה בוא תבוא. "אל תגידו 'יום יבוא' – הביאו את היום!"

* * *

ידידיה יצחקי: עם שפתים אדומות

אהוד היקר,

אצלנו בתנועת הנוער החלוצית, בירושלים, היו לפזמון לט"ו בשבט מילים הרבה יותר קשות מהבחינה האידיאולוגית, כדלקמן:

השקדיה פורחת

להיטלר יש קרחת

הוא רוקד עם בחורות

עם שפתים אדומות

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות...

ללמדך שאין גרוע מבחורה עם שפתים אדומות, מה גם שהיא יושבת בבתי קפה, רחמנא ליצלן!

 ידידיה יצחקי   

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"

חלק ראשון

משה מכיר היטב את צה"ל. הרי לא עזב את השירות הפעיל ליום אחד, לבד משליחויות והשתלמויות לא רבות. אבל הצבא שהוא מקבל לפיקודו – באופן חלקי מדצמבר 1952, כראש אג"ם תחת פיקודו של מקלף, ובמלוא האחריות מדצמבר 1953, בתור הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל – הצבא הזה שונה מאוד מצה"ל של מלחמת העצמאות.

מאז תום המלחמה השתחררו מהשירות מרבית הלוחמים, ובהם גם קצינים. בארץ שוררת התחושה שלא תהיינה עוד מלחמות. המתגייסים החדשים הם משנתוני שירות החובה, רבים מהם עולים חדשים שטרם הסתגלו. יש מחסור בציוד ובכוח אדם, ומי שנשאר בצבא מעבר לשירות החובה, או הולך לקצונה, אינו זוכה לתהילה. ללכת לקיבוץ – זו שליחות לאומית, להישאר בצבא – זו קריירה, מילת גנאי בשנים הראשונות למדינה.

גם למשה יש ביקורת על הצבא, אבל מסיבות אחרות לגמרי: רמת החיילים בגדודי החי"ר נמוכה, וכמוה רמת המפקדים, שחלקם אינם יודעים להוביל את חייליהם לביצוע משימה קרבית. נמוכות גם רמת הקליעה, המשמעת, הציוד והנשק. מתרבים מעשי השוד והרצח שגורמים מסתננים ערבים. משימות רבות אינן מתבצעות או מסתיימות בכישלון. ההכנות אינן מספיקות. המידע אינו מעודכן. גם יחידות מובחרות, כצנחנים, "הראו אוזלת-יד מבישה," כדברי משה. "מנוי וגמור היה עימי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לבין הערבים, ולאדישות של פיקוד צה"ל המשלים, בכל סולם דרגותיו, עם הכשלונות הבזיוניים ועם התירוצים התפלים של 'לא יכולנו'."

לשינויים הארגוניים בצה"ל יש חשיבות רבה, אבל בעיני משה לא הם העיקר. "גם כאשר יאורגן צה"ל כראוי, ייעודו – לנצח במלחמה. מבחנינו יהיו בקרבות אש. איך ננצח את הצבאות הערביים הסדירים אם חיילינו נסוגים מפני הפלחים מן המשמר הלאומי? בשורש החידלון ראיתי שלושה גורמים: הירתעותם של החיילים, הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם; תפקידם ומקומם של מפקדי היחידות בעת הקרב; גישתו העקרונית של המטכ"ל. נפגשתי עם סגל אגף המבצעים של הפיקודים והודעתי כי להבא, אם יאמר מפקד יחידה שלא ביצע משימה שהוטלה עליו, מפני שלא היה יכול להתגבר על כוחות האוייב – הסברו לא יתקבל אלא אם כן נפגעו חמישים אחוז מאנשיו. המושג 'לא יכולתי' הוא יחסי. השאלה היא, איזה מאמץ נעשה כדי לבצע את המשימה למרות התנגדות האוייב. כל זמן שלא אבד כושר לחימתה של היחידה, עליה להוסיף ולתקוף. לכל המפקדים היה ברור, שאם לא יבצעו מה שיוטל עליהם, יעמדו בחקירה מדוקדקת, ואם לא יניחו את דעתי – יתנו את הדין."

 "נתינת הדין" אין כוונתה להעמדה למשפט, אלא להדחה מתפקיד פיקודי, ואת משנתו זו, האכזרית אך הכרחית לקיומנו, מרביץ משה בכל מפקדי צה"ל.

*

בן-גוריון ממנה את משה לרמטכ"ל ב-6 בדצמבר 1953, היום שבו הוא-עצמו פורש מראשות הממשלה. בי ג'י, כפי שהוא מכונה, עייף מהנהגת המדינה ומחבריו לממשלה, צמרת מפא"י, וחש שעליו לקחת לעצמו פסק זמן. משה שרת מתמנה עתה לראש הממשלה ולשר החוץ, ופנחס לבון מקבל את תיק הביטחון. זה כחצי שנה הם משמשים בפועל בתפקידים אלה, כי בן-גוריון הקדים ויצא לחופשה ממושכת, והצטרף לקיבוץ הצעיר שדה-בוקר שבנגב. בטרם יתפטר משאיר בן-גוריון בעמדות מפתח את שני נאמניו – משה כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. בן-גוריון דואג למדינה וחושש מהדרך המדינית הפייסנית של שרת ומחוסר הניסיון של לבון, שעתיד להתגלות כאקטיביסט בתור שר הביטחון.

דווקא כאשר הגיע לפסגת הפיקוד הצבאי, נבצר ממשה לפעול תחת "המטרייה" של בן-גוריון. עתה עליו לקבל את סמכותם של שרת ולבון, שהערכתו אליהם נופלת בהרבה, ומלווה חשדנות הדדית, המביאה אותו עד מהרה לאיים בהתפטרות. לדעתו, בן-גוריון עוסק בדברים שחשיבותם פחותה לביטחון ישראל. לראשונה בחייו מוטלת מרבית האחריות לביטחון ישראל על כתפי משה.

המצב שנוצר לאחר פרישת בן-גוריון מסובך מאוד, ועתיד להניב שתי פרשות: האחת ביטחונית, ה"עסק ביש", והאחרת פוליטית – "פרשת לבון", שבבוא היום תביא על בן-גוריון את פרישתו השנייה והסופית מראשות הממשלה.

*

ב-10 ביוני 1954, באמפיתאטרון מאולתר שהוכשר במיוחד בשייח' מוניס, כיום ליד מוזיאון ארץ-ישראל, מכנס בן-גוריון את תלמידי הכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים. לכינוס באים כ-8,000 תלמידים ומורים מכל הארץ. גם אני נמצא שם. בן-גוריון ניצב על במה מרוחקת. שעה ארוכה בוקע קולו הגבוה והתקיף מן הרמקולים הרבים והצרודים וקורא לנו ללכת אחריו לישב את הנגב. קריאתו נותרת ללא הד. הוא היחיד כמעט שהולך דרומה ומתחיל לעבוד כרועה-צאן בקיבוץ.

באותה תקופה אני לומד בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב וחבר בתנועת "הנוער העובד". חבריי לכיתה רובם ב"תנועה המאוחדת", "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר" – וכולנו עומדים להתגייס בתום לימודינו לנח"ל וללכת לקיבוץ, להגשמה.

יום אחד, לאחר הלימודים, לוקחים אותנו באוטובוסים דרומה, לבסיס השריון בג'וליס. עורכים לנו סיור בין הכלים הכבדים, מושיבים אותנו על צלע גבעה, ולפתע עומד מולנו למטה הרמטכ"ל, לבוש ברישול, ללא כובע, בקושי רואים את דרגותיו, ומתחיל לדבר – בשקט, בפשטות, כלאחר-יד. אינני זוכר כל מה שאמר, אבל כוונתו נחרתת בי – צה"ל זקוק לי ולחבריי בכל המקצועות, ובעיקר בחיל השריון.

כמובן שאנו מתעלמים מדבריו ואיננו משנים את דעתנו – נתגייס לנח"ל, חיל שבו אנו גאים מאוד, בייחוד בזכותה של להקת הנח"ל; נמלא משימה לאומית ו"חלוצית", ובלבד שלא ניטמע בערב-רב של הצבא הכללי, של שנות העלייה ההמונית.

משה מתנגד למתכונת השירות בנח"ל. מאשימים אותו, כי כאיש תנועת המושבים הוא פועל נגד הקיבוצים, שהם הנהנים העיקריים מהנח"ל. אבל לא זו הסיבה. לדעתו, יש נזק בכך ש"מיטב הנוער", ממנו צריכים לבוא טובי הלוחמים והמפקדים, משרת במסגרת צבאית למחצה, חקלאית כביכול, ומוריד את הרמה הממוצעת של שאר יחידות צה"ל. הוא גם יודע, שרוב יוצאי הנח"ל אינם נשארים בהתיישבות, כך שגם המטרה הלאומית, שכה חשובה לבן-גוריון, מושגת בהצלחה של אחוזים ספורים בלבד. לא מקרה הוא, שבתקופתו מוסיפים לנח"ל גם "אימון מתקדם" ממושך הכולל צניחה, משלבים בגרעינים ובהיאחזויות חיילים וחיילות "בודדים", מרקע חברתי שונה, וממשיכים לשלוח להדרכה ולקצונה "אחוזים" מכל גרעין.

לאחר סיום הלימודים אני אכן מתגייס לנח"ל, וזאת לא רק בגלל קריאתו של בן-גוריון אלא קודם כל כדי לעבור את תקופת השירות הצבאי, קשה ככל שיהיה, עם חבריי לגרעין. לאחר תקופת טירונות ממושכת ומשפילה, ששוברת בי הרבה מהנכונות לשרת בצבא, אנו מתיישבים בעין-גדי. אני מוצא בכך סיפוק רב יותר מאשר בשירות צבאי בסדיר ובקבע, תפקיד שבו היה דיין רוצה לראות אותי ואת חבריי. כרבים אחרים אינני מתמיד ב"חלוציות" שלי, ועוזב את הקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה.

*

המסתננים הערבים, הקרויים פ'דאיון, "מקריבי נפשם", חודרים שוב ושוב לישראל דרך הגבול עם ירדן, ובעיקר מרצועת עזה, בחסות השלטון המצרי. הם פוגעים ברכוש ובנפש, ביישובים ובכבישים, ולמרבה הצער מרבית פעולות צה"ל נגדם נכשלות ואינן מצליחות להרתיע.

כדי להתמודד עם התופעה, בתקופה שמשה מכהן כראש אג"ם, מקים הרמטכ"ל מקלף את "יחידה 101", יחידת מתנדבים המיועדת לפעולות מיוחדות מעבר לגבול, בעיקר פעולות תגמול נועזות בפיקודו של רב-סרן צעיר, אריאל (אריק) שרון. תחילה מסתייג משה מהקמתה, כשם שהוא מסתייג מן הנח"ל. אמנם בגישתו נשאר משה מפקד גדוד הפשיטה, השש לנקוט יוזמות נועזות ומסוכנות, אבל לדעתו צריך להעלות את רמתן של כל יחידות צה"ל, ולא להוציא מתוכן את מיטב הלוחמים למסגרת של יחידות איכות. "בעיני היתה השאלה לא מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים, אלא איך להעלות את רמת לחימתו של צה"ל. בסופו של דבר הביאה יחידה 101 לידי כך שהושגה גם המטרה ששאפתי אליה – העלאת רמת הלחימה הכללית."

ב-12 באוקטובר 1953 חודרת חוליה של מסתננים ערבים מירדן ליישוב העולים יהוד. הגבול בין ישראל לירדן, "הקו הירוק", נמצא רק קילומטרים אחדים ממזרח ליהוד. המסתננים משליכים רימון מבעד לחלון אחד הבתים ורוצחים אשה ושני ילדים.

יומיים לאחר הרצח חוצה את הגבול כוח המורכב מצנחנים ומחיילי "יחידה 101", בפיקודו של אריק שרון. הם משתלטים על הכפר הערבי קיביה והורגים את מפקד הכוח הירדני ואת סגנו. החיילים הירדנים מתפזרים ובורחים. בכפר משתרר שקט. הלוחמים הישראלים סבורים שהתושבים ברחו אף הם, מפוצצים כמה עשרות בתים בכפר בעזרת מטעני חומר הנפץ שנשאו על גבם, ושבים בשלום לישראל.

למחרת מתברר ש-69 מתושבי הכפר – גברים, נשים וטף, נהרגו בפיצוצים, והם קבורים תחת ההריסות.

בעולם ובארץ קמה זעקה לנוכח הזוועה שנתגלתה. תחילה מנסה ישראל להסוות את מעורבותו של צה"ל. בן-גוריון נמצא בחופשה מתפקידו כשר הביטחון, לבון ממלא את מקומו, מרדכי מקלף הוא הרמטכ"ל, ומשה ראש אג"ם, שהפעולה נעשתה בידיעתו ובסמכותו. ואולם בן-גוריון משמיע קולו בתוקף וטוען שהיו אלה אזרחים חמושים מיישובים הסמוכים לגבול, שהחליטו להגיב ביוזמתם על הרצח ביהוד ועל קורבנות קודמים. לדברי בן-גוריון, שום יחידה של צה"ל לא השתתפה במבצע. גירסה זו שבה ומושמעת בארץ במשך שנים, ויש ישראלים המאמינים בה.

ירדן מתלוננת במועצת הביטחון. משה נשלח ללייק-סאקסס, מושב האו"ם בארה"ב, לעזור למשלחת הישראלית בהדיפת ההאשמות. ואולם ישראל מגונה פה אחד, ופרשת קיביה נותרת ככתם מוסרי על מנהיגותה ועל צבאה. קיביה אינה פעולת התגמול האחרונה של צה"ל, אבל היא אולי האחרונה המתנהלת נגד אזרחים. מעתה, חרף הסיכון והקורבנות מהצד הישראלי, תיבחרנה לתגמול מטרות צבאיות בלבד, קשות פי כמה לכיבוש ולפיצוץ, וזאת גם כאשר עילת הפעולות היא הרג אזרחים ישראלים.

 "הערבים, ישראל וצה"ל למדו לקח חשוב," אומר משה. "לערבים הומחש שישראל לא תשב בחיבוק ידיים. אמנם, אפשר להתגנב לבית בודד או לפתוח באש על עובדים בפרדס, אך בעד דם זה ישלמו הערבים מחיר גבוה. ואילו ישראל למדה, שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו למטרות צבאיות. מה ש'מותר' לערבים – ואף לעמים אחרים – לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל. לא רק זרים, גם אזרחי ישראל ויהודי העולם מצפים מאיתנו ל'טוהר הנשק', הרבה יותר מהמקובל באיזה צבא שהוא. חשוב מכל היה לקחו של צה"ל. החלטות הממשלה והנחיות המטכ"ל שוב לא היו בגדר משאלות, אלא תחזיות מינימום. במקום יחידות החוזרות, כבעבר, ומתרצות מדוע לא הצליחו לבצע את המוטל עליהן, היה על הצנחנים להסביר, לאחר כל פעולה, מדוע עשו אף יותר מן המשוער. בעורקי צה"ל הוזרם ביטחון עצמי. הצנחנים היו חוד החנית, ובעקבותיהם באו יחידות אחרות."

כאחד הלקחים מפעולת קיביה מתמזגת, בינואר 1954, "יחידה 101" עם הצנחנים. מפקדה אריאל שרון מתמנה למפקד גדוד הצנחנים. מעתה מוטלות פעולות התגמול על גדוד הצנחנים, ובהמשך גם על יחידות אחרות. עם זאת, בכל השנים של פעולות התגמול הנועזות, עד הפעולה הגדולה האחרונה נגד משטרת קלקיליה, בתחילת אוקטובר 1956, הצנחנים הם שעומדים בראש הלחימה העיקשת, שעתידה לאפיין את מרבית יחידות צה"ל, ולבוא לשיאה במבחן הגדול הראשון לאחר מלחמת תש"ח, במבצע סיני, באוקטובר 1956.

*

מה אפשר לעשות כדי לשנות את צה"ל? – זאת שואל את עצמו משה עם היכנסו לתפקידו. יש החושבים שהוא-עצמו צריך לשנות את "אופיו הפרטיזני" ולהיות "משה דיין חדש". אך לא. משה נחוש בדעתו, שלא הוא שצריך להסתגל למסגרת, אלא הצבא הוא שזקוק לטלטלה רצינית, ויש לעצבו מחדש.

עם בואו למחנה מטכ"ל, המשתרע על גבעה במחנה רחב-ידיים בלב רמת-גן, הופך משה את הלשכה הגדולה של הרמטכ"ל לחדר ישיבות, מבטל את התפקיד הטקסי של השליש והופך את חדרו הקטן למשרדו. הוא מכניס למשרד את שולחן השדה שלו ופורס עליו שמיכת חאקי ועליה זכוכית – אלה שימשו אותו בלשכתו כראש אג"ם. שמיכה צבאית כמפה על שולחן היא סימן היכר למפקדות בשדה, ואופיינית לתקופת הצנע, שאזרחים ויחידות צה"ל כאחד שרויים בו.

ואכן, בשנים האלה, בבסיס הטירונים של הנח"ל, מקבלים לארוחת-הבוקר מעט זיתים שחורים, ריבוע קטן של מרגרינה, חצי ביצה חומה, מיובאת מפולין, שתי פרוסות לחם פשוט ותה דלוח ופושר, שהאגדה מספרת שיש בו גם סודה לשתייה. חברי ואני אוגרים פרוסות-לחם בפאוץ', הכיס שבחגור, ולועסים אותן במסעות הליליים. בהיותנו בסידרה בשדה, ומן הבית מרחמים עלינו ושולחים לנו חבילות מזון, אוסרים עלינו המפקדים לקבלן. רק לפני היציאה למסע הרגלי הארוך חזרה מחלקים לנו אותן, ואנחנו רומסים את תכולתן בחול כי קשה לסחוב אותן חזרה.

משה מרבה בסיורים ביחידות, לרוב ללא הודעה מראש. ביקורות-פתע אלה יוצרות מתח רב. ידוע שהרמטכ"ל יורד לפרטי פרטים. הוא שואף לקיים מגע ישיר עם החיילים, לדעת את בעיותיהם, לדאוג לרווחתם. אפילו עניין פשוט כמו תה חם בלילה, לאחר שחוזרים מאימונים או מפעולה; ומשה אינו נרגע עד שמובטח לו, כי המפקד בשטח ידאג לכך. "כאשר באתי ליחידה מתמרנת בשדה, לבשתי בגדי עבודה, ישבתי על הקרקע עם החיילים, התלכלכתי והתאבקתי כמוהם," הוא מספר.

בביקור בארה"ב עם האלוף יצחק רבין, ראש אגף ההדרכה של צה"ל, לומד משה שכל קציני הקבע בצבא האמריקני חייבים לעשות קורס צניחה או קורס קומנדו. בשובו ארצה הוא מחליט שכל הקצינים הקרביים בצה"ל יעשו קורס צניחה. חרף התנגדותו של שר הביטחון לבון, עושה גם משה עצמו את הקורס. באימונים אין הוא מתחשב בעין האחת שנותרה לו, ובכאבי הראש המלווים אותו יום-יום מאז פציעתו. הוא צונח שש פעמים. את שתי הצניחות האחרונות הוא עושה בזו אחר זו, מקוצר זמן, ונוקע את קרסולו. לדבריו, הוא נהנה מכל רגע שבו הוא: "מרחף באוויר, כאשר המטוסים, הרעש וכיסי האוויר מתרחקים, והמצנח, בנענועים רכים, כמו אם המנדנדת את תינוקה בעריסה, מחזיר אותך לשדות המוריקים והחרושים שמתחתיך."

*

טבת מספר ששמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, מתפלא למראה משה, המשוחרר תמיד מן העומס של ניירת כבדה, ושואל אותו: "איך אתה מצליח בכך?"

 "יש לי חוק," משיב משה. "כל נייר שאני לא מספיק לקרוא עד שש בערב, אני שוכח שהוא קיים. מה שאני מספיק עד שש – טוב. בשש השולחן נקי, אין יותר בעיות."

במידה מסוימת, מומו של משה עוזר לו לחסוך זמן. בגלל העין האחת הוא מתעייף בקריאת מסמכים ארוכים, ועל כן דורש שכל מסמך יוגש לו בקיצור נמרץ ובבהירות, ובדרך-כלל הוא קורא את העמוד הראשון בלבד. אין לו סבלנות לדיבורים ארוכים ולטרחנים. הוא מקצר בישיבות עבודה, דקות אחדות לדיווח ולדיון, ואם לא הצליחו להבהיר לו את עיקרי הנושא מיד ובקיצור, הוא מתחיל להתנועע על מושבו בקוצרה רוח, וה"איתות תחת" ברור – סוף לשיחה או לישיבה.

טבת: "אף שדיין קיבל את קציניו במשרד קטן ולא מרשים, ולא באולם גדול ומהודר כקודמיו, בכל זאת התנהגו הבאים אליו כמו נכנסו לטרקלין של מלך, ובכלל זה פעימות לב אחדות ופיק ברכיים. היו שאמרו כי לאנשים היה פחד בסביבתו, שהרי היתה לו סמכות לחרוץ גורלו של כל קצין, והוא לא היסס להרחיק מיד את מי שלדעתו צריך היה להרחיק. הוא לא התיר קירבה מוחלטת אליו לשום איש. הוא נשאר סגור בפני כולם, ובמשך השנים נעשה מופנם יותר ויותר. אנשיו היו צריכים לנחש אם יש כוונות נסתרות בדבריו ובמעשיו, ואם כן, מה הן. מפיו שלו לא שמעו מה המחשבות והרגשות המשמשים קרקע צמיחה להחלטותיו. תכונה דומה, ובעוצמה רבה יותר, היתה מצויה בבן-גוריון. ברור, הצורך לנחש נכון, והחשש מטעות, מסייעים להגדלת הריחוק ולהאדרת היראה."

אכן, דומה כי המפלט היחיד שמצא לעצמו – בבדידותו, ובהכרעות הקשות שהיה עליו לקבל, ושחיי אדם היו תלויים בהן – היה המגע עם חרסים עתיקים ועם נשים צעירות.

יעל בתו מספרת: "הוא באמת צנח, וגם שבר ברך במהלך צניחה לילית. ביום שבו הצמיד שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, את כנפי-הצניחה לחולצתו, היה גאה ומאושר כמו ילד קטן, ואנו היינו גאים לא פחות. שנתי היתה תמיד קלה, וצלצולי הטלפון בחדר-השינה של הוריי העירו אותי פעמים רבות במשך לילות רבים. כאשר היה ברור שהטלפונים יימשכו, הייתי יורדת למטבח ומוצאת שם את אבי מקלף תפוז או בוצע אבטיח, בהתאם לעונה, וכמעט תמיד היה שרוי במצב-רוח נוח לדיבורים. למדתי להבחין בכל ניד של רגש מאחורי דבריו, אף כי למתבונן מן הצד היו פניו נראים כמסכה קפואה. הוא היה בן ארבעים, לא כל-כך רזה, אך חסון מאוד, וכיוון שהייתי בת שש-עשרה, ניסיתי להסתכל עליו דרך עיניהן של נשים אחרות. בעיניי היה נאה למדי, אך התקשיתי להבין מדוע הן רואות בו גבר כה מושך. הצלקת במקום העין החסרה הכאיבה והציקה לו, התנהגותו הפיזית בתוך הבית היתה מסורבלת ושימשה נושא להקנטות ולהתבדחות. הוא היה מחטט באוזניו באמצעות מפתח שבחר בקפידה, מנקה את הלכלוך בין בהונותיו ליד שולחן הגן, מסתובב בתחתונים מרוטים התלויים על מותניו ברפיון, ומשתין בפינת הגן כאשר התחשק לו. 'אז אל תסתכלי,' היה עונה, או: 'מה לא בסדר עם מפתח? עט יותר טוב?' לא היו לו שום מעצורים. הוא לא עשה זאת להכעיס, אך גם לא היתה לו כל כוונה לשאת חן. היה משהו נוגע ללב בחוסר-ההתחשבות הכן שלו בכל הקשור ל'מה יגידו השכנים'..."

*

ידין קבע את שיטת המילואים לצה"ל, משה קובע את עקרון המסלול השני, האזרחי, לקצונה הוותיקה. החלטתו "להצעיר" את הפיקוד ולשחרר משירות הקבע מפקדים מתקופת מלחמת העצמאות מתקבלת תחילה במורת-רוח. צבא לוחם הוא צבא צעיר. משה עצמו בן שלושים ושמונה בהתמנותו לרמטכ"ל, ונדמה לו שגיל ארבעים הוא ה"גג" הרצוי לשירות בצבא; גיל שבו יכולים הקצינים לפתוח בקריירה חדשה מחוץ לצבא, במקום להתחפר בו כמקצוע לכל החיים. החלטה זו עתידה להטביע את חותמה לא רק על צה"ל, אלא על אופייה הדמוקרטי והחברתי של ישראל. אין בצבאה "חונטה", שיכבה של גנרלים קשישים בעלי השפעה פוליטית; אך כל תחומי התעשייה, המדע, הכלכלה והפעילות הציבורית מכל הגוונים והמפלגות, מועשרים באנשים מוכשרים, אמינים ומנוסים, שהיו בעלי דרגות גבוהות בצבא.

חלק ניכר מתפקידו של הרמטכ"ל הוא טיפול בבעיות מינהלה, ארגון ותקציב. הוא המנכ"ל של הצבא. ואולם משה יודע שעניינים אלה, חשובים ככל שיהיו, אין בהם כדי להבטיח את רוח הלחימה ואת העלאת הרמה הקרבית, שהן העיקר. מבן-גוריון למד כלל חשוב – לדעת להבחין בין עיקר לטפל, להתרכז במטרה העיקרית, לא להתפזר, ובעניינים המשניים להאציל סמכויות ולהעניק אחריות למפקדים. בעיני בן-גוריון, העיקר הוא ביטחון ישראל וחוסנה המוסרי מבית ולחוץ, ולאחריהם – עיצוב דפוסיה של המדינה החדשה וקליטת העלייה. בעניינים הכלכליים כמעט אינו מתערב. הוא סומך על שרי ממשלתו.

למשה יש צוות מעולה של ראשי אגפים במטכ"ל ואלופי פיקוד, ואילו הוא עצמו מתמקד בהעלאת רמת הלחימה והכנת הצבא למלחמה, ברכישת נשק חדש ובקשר ישיר עם הפעילות הביטחונית השוטפת. בתפקידיו החדשים אין הוא יכול לשעוט בראש הטור המשוריין, כמו ברחובות לוד. הוא הנותן פקודות לפעולה, ואולם בשטח נקבעים הדברים על-ידי הלוחמים ומפקדיהם. ככל שרמת הלחימה משתפרת, הם עושים יותר מהנדרש. אף שלא פעם נובעות מכך בעיות מדיניות, משה מעדיף זאת על פני סיבות מנומקות לאי-ביצוע פעולה.

הוא משוכנע שיש רק שניים-שלושה דברים חשובים באמת בצבא, והם: מפקדים וחיילים מצטיינים, שמוכנים לסכן את חייהם בפעולות נועזות, ונחושים לבצע את משימותיהם, ורמת אימונים וציוד גבוהה, שמאפשרת לחימה בדרך הטובה ביותר. לכן צריך להימצא במקום שבו מתבצעת הפעילות העיקרית, להיות שם לפני צאתם של הלוחמים לפעולה, ולקבל את פניהם בחזרתם.

העובדה שהוא עצמו איבד עין והיה בסכנת חיים פעמים רבות, אין בה די בעיניו, כדי להעניק לו סמכות מוסרית להורות לאחרים להשתתף בפעולות צבאיות מסוכנות. הוא גם אינו סבור, שמהיותו רמטכ"ל יש לחייו חשיבות רבה יותר, וצריך לשמור עליו מכל משמר. לכל מפקד יש תחליף, אבל אין תחליף למורל ולמקצועיות של הלוחמים בשטח. הגבול שבין הכישלון להצלחה דק הוא. לכן עליו להסתכן ולהימצא תמיד קרוב להתרחשויות עצמן, סמוך ללוחמים. לשהות בשדה יותר מאשר במשרד, עם "יד על הדופק". לא להסתפק בדיווחים מכלי שני.

בשיחה עם טייסי חיל האוויר הוא שואל: "מהו גבול ההעזה?" ועונה: "אין גבול להעזה. הגבול העליון הוא המוות, ששם סוף להעזה. לכן ההעזה היא הקו האין-סופי ההולך ומתקרב אל המוות, אך אינו נוגע בו."

יש האומרים שבהסתכנותו מקננת תשוקת מוות, הערצת המוות, פסימיות עמוקה והתגרות בגורל. לימים, בעצרת זיכרון במלאת שנה למות המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, אומר משה: "המוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק מהחיים – ולעיתים מלוא החיים – הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים אלא ביטויים במלוא עוצמתם. רוב שנותיי עברו עלי בחברת לוחמים. לוחמים אלה היו בצל המוות, אבל דבר זה לא האפיל על חייהם ולא טבע בהם חותמת תוגה, אלא להיפך. אלה אנשים שנסוכה בהם עוצמת חיים אדירה, ועוצמת החיים היא אשר עושה אותם ללוחמים."

אלה המסכנים נפשם בקרב אינם נואשים ואינם מתאבדים. הם אוהבי חיים, תאבי חיים. מי שאין בו כוחות חיוניים כאלה, אינו יכול להיות לוחם. תופי הכאב ההולמים בראשו ללא הרף מאז איבד את עינו הם לדידו תזכורת מתמדת למוות, לחידלון, למקריות שבהישארות בחיים, אך גם לכך שצריך לחיות בעוצמה אדירה, במלוא החושים, למצות כל רגע ולא לפחד, לא כיחיד ולא כעם.

משה אינו מתיימר להיות דמות מוסרית בחייו הפרטיים, אבל הוא תובע סטנדרטים גבוהים מאוד מעצמו ומאחרים, בכל הקשור למוסר ולנורמה של צבא ולחימה. בלילה שבו מתנהלת פעולת תגמול אין דבר חשוב ממנה בכל צה"ל, ומשה נמצא על הגבול, מחכה ללוחמים השבים מהקרב. הצבא כולו הוא כגוף אחד של מרים משקולות, ומאימון לאימון הוא נבחן רק בשאלה אם ביכולתו להרים משקל גדול יותר.

*

ביולי 1952 מתחוללת במצרים הפיכה. המלך פארוק מגורש, וחבורה של קציני-צבא מצריים, המכונה בשם "קצינים חופשיים", תופסת את השלטון. הבולט שבהם, גמאל עבד אל-נאצר, ישב אך שנים ספורות לפני כן עם גדודו, והוא מכותר בידי צה"ל ב"כיס פלוג'ה" שבנגב (כיום האזור של צומת פלוגות). בפברואר 1954 מתמנה קולונל נאצר לראש ממשלת מצרים, וביוני 1956 הוא נבחר לנשיא. כשליט מצרים הוא רוצה להפוך אותה למנהיגת העולם המוסלמי, הערבי והאפריקני, ולמחוק את כשלון הצבא המצרי במלחמתו בישראל ב-1948.

בברכתה של רוסיה עושה נאצר, בספטמבר 1955, עסקת נשק גדולה עם צ'כיה, השייכת לגוש הקומוניסטי. רוסיה בוחשת באזור, כביכול בשם הקומוניזם, אך מטרתה לדחוק את השפעתן של ארה"ב, בריטניה וצרפת, ולבודד את ישראל. בריטניה עודה בעלת-ברית של מצרים, שולטת על תעלת סואץ ולוטשת עיניה, לקרוע את הנגב מעל ישראל. ארה"ב עומדת מן הצד ואוסרת על מכירת נשק לישראל. המצב הביטחוני קשה. הסכמי הפסקת-האש אינם נשמרים. מגבול מצרים, מסיני ובייחוד מרצועת עזה, חודרים הפ'דאיון לשם חבלה ורצח בתחומי ישראל. גם הגבול עם ירדן אינו שקט. במרס 1954 מותקף במעלה עקרבים אוטובוס של "אגד", שהיה בדרכו מאילת צפונה. אחד-עשר נוסעיו, ובהם נשים וילדים, נרצחים, ועימם שני חיילים.

המשך יבוא

* * *

גנבי קהיר ושודדיה, לימדו מאזרחי בגדד והמשיכו לבזוז את אוצרות הזהב במוזיאון הארכיאולוגי בעל האוסף הפרעוני הגדול בעולם! נתונה לכם תמיכת ארה"ב של הילארי קלינטון ואובמה, שהיא קשובה מאוד לרצון הדמוקרטי המתפרע שלכם, אתם, אספסוף מצרי, שנכבש ונשלט בידי גנבים, שודדים וחוליגנים – החי על פיתות מסובסדות על-ידי משלם המיסים האמריקאי, המל ילדות והמייצר ילדים בלי חשבון ובלי לדאוג ליום מחר!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם גם החרא שרצח את רבין ייצא יום אחד לחופשי כמו יונה אברושמי ויסתובב בינינו עם חיוך הניצחון הממזרי על פניו?

* אנחנו לא שייכים לשום מחתרת ימנית אבל לאחרונה נתקלים בתופעה שכדי להיכנס לאתר "הארץ און-ליין" יש לנסות פעמים אחדות ולעיתים רק בפעם החמישית מצליחים, ואז, אם אתה מבקש לקרוא מאמר מסויים, ומקבל את הדף שלו, הרי ביציאה ממנו אתה חוזר לגיליון הראשי של אתמול או של שלשום. לעומת זאת, לאתר של "ידיעות אחרונות" אין שום בעייה להיכנס אלא שהוא ערוך פחות טוב מבחינה עיתונאית.

* בשבוע שעבר צפינו בשעה מאוחרת בלילה בתוכנית של הטלוויזיה הישראלית משנת 1978, על הלהקות הצבאיות, במלאת 30 לישראל, שהוקלטה בבסיס חיל השיריון, בהנחיית חיים טופול. בקהל ישב מפקד גייסות השיריון, האלוף מוסה פלד (אייזנברג, במקור ממושב עין גנים בפתח תקווה, ואחר-כך נהלל. אימו שושנה לבית גולומב הכירה את אסתר ראב). אלה היו כשעתיים מדהימות עם ישעיהו גולדשטיין (שייקה אופיר), נחמה הנדל, מירי אלוני ("שיר השלום"), אילי גורליצקי, חנן גולדבלט, יוסי בנאי, טוביה צפיר (מחופש לאורי זוהר בכיפה), גבי עמרני, יעקב בודו [שם מלא בודואנה], ועוד ועוד, ועימם תזמורת צה"ל בהרכב גדול, ומנצחה יצחק גרציאני. כמה חבל שלא המשיכו את מסורת הלהקות הצבאיות. באוזניי נשמעה וגם היתה זו תמצית הישראליות, במיטבה.

* בשעתו הבאנו כל מאמר חדש של הפרשן ד"ר גיא בכור, ולא חסכנו מחמאות מדרך ניתוחו המקורית והבהירה. לימים חסם את האתר שלו כך שאת המאמרים החשובים אפשר לקבל רק בתשלום, ואפילו את השאר, שהם ללא תשלום, אסור לצטט אצלנו במכתב העיתי וגם במקומות דומים. אנחנו באופן עקרוני לא נעשינו מנויים שלו בתשלום, כי אנחנו לא מוכנים לקרוא מאמרים שאין באפשרותנו להביא אותם גם לקוראינו. מכל מקום, במקביל להתמסחרות שלו יש לנו הרגשה שגם הרמה קצת ירדה וכבר אין לו ההשפעה על דעת הקהל שהיתה לו פעם. היינו מציעים לו לבטל את שיטת התשלום ואיסור הציטוט, ולפתוח את אתרו לכול וכך גם להחזיר את השפעתו. המכתב העיתי שלנו גדוש במאמרים אקטואליים מעניינים גם בלעדיו אבל נשמח לשוב ולצטט את המיטב שלו.

לפי מה שהבנו מפתיח החינם הקצר לפירסומו האחרון המלא [בתשלום] הוא מהלל את הערמומיות של הנשיא מובאראכ ומשוכנע שישרוד.

* אנחנו מניחים שהיו סיבות כבדות משקל, בעיקר תקציביות – להעברתו של מכון "גנזים", ארכיון הספרות העברית, מבית הסופר ברחוב קפלן בתל אביב – לספרייה העירונית, אשר שמה בעבר היה "שערי ציון" והיום היא "בית אריאלה". ואולם די ברור לנו שהוצאת "גנזים" מבית הסופר כמוה כעקירת ליבו של הבית, כמחיקת הצידוק לקיומו – שנותר עתה רק בתור משכנה של אגודת הסופרים, ושל אולמותיו להשכרה, שתקופות מסויימות היו עיקר ההכנסות של האגודה, לאחר שנעצרה התמיכה הממלכתית בה, לאחר המעילה הכספית של היו"ר פרופ' גבריאל מוקד בשעתו. לא נתפלא אם בית הסופר שנתייתר, יילך וידרדר עד שיימכר או ייעלם בצורה אחרת.

* סוף-סוף ניצחנו! – לא את האיום האיראני, ולא את הטרור הפלסטיני האורב לנו מבית ומחוץ, ולא את סכנות הסורים וחיזבאללה! לא! – ניצחנו ניצחון מוסרי גדול, בעזרת מבקר המדינה הכל-יכול – ניצחנו את האלוף יואב גלנט, בכך שבינתיים הוא לא יהיה הרמטכ"ל הבא של צה"ל! – תביאו לנו, תביאו לנו איזה ישראטומטום מנעוריו לתפקיד קובע-הרמטכ"ל או גם הרמטכ"ל עצמו, מישהו כמו החייל האמיץ שוויק – ונלך אחריו באש ובמים ונתראה בשעה שש אחרי החורבן!

* איזה פסק-דין של הדחה היה מוציא על כך מבקר המדינה הכול-יכול, השופט מיכה החיפאי? נחשו! – בחלק מכלי התקשורת באיטליה הופיעו עדויות של נערה בשם מריה שהוזמנה לאחת המסיבות של ברלוסקוני בווילה סמוך למילאנו. "לאחר ארוחת הערב, ראש הממשלה אמר: 'עכשיו אנחנו הולכים לעשות קצת בונגה בונגה'," תיארה בהתייחס לשם שניתן בבתי המשפט באיטליה למסיבות אלה. היא תיארה כיצד רקדה ריקודי בטן עם צעירה נוספת והלכה בחדר כשהיא לבושה בחזיה ובתחתונים בלבד. "גם הנערות האחרות רקדו, וחשפו את החזה והישבן שלהן, הן התקרבו לראש הממשלה שנגע בהן באזורים אינטימיים," העידה מריה. ["הארץ און-ליין", 27.1]. – הו הריר נוטף מפינו מי יתננו "בונגה בונגה" לגעת גם אנו בציצים של נערות ברלוסקוני קשישא בן-גילנו! בזונות הקטנות והמתוקות האלה... [מצטערים, המסתורית הזעיקה אותנו למיטבח וכשחזרנו למחשב שכחנו את ההמשך. זה מתרחש לעיתים קרובות אך לרוב איננו מדווחים אלא מטייחים].

* הודעה לכל המלשינים ואוכלי הקורצא: בידינו שפע פרטים מפלילים על כל ישראלי הנושא בתפקיד או עומד לשאת בתפקיד ציבורי וממלכתי או גם על כל מפקד או חייל שאותו אתם רוצים להפיל. נשמח להעמיד את הידע שלנו לרשותכם ולרשות המפקד מבקר המדינה החכם מכל אדם. שאלו את החיפואים.

על החתום: מינהל קרקוע ישראל, תנועת המושבות, מס הכניסה, מס דרך מוסף, שלטונות העיקול וההוצאה לגועל, אוצר בתי הדין הרבניים, מס הרכוש התורכי, משטרת ארץ-ישראל, ארכיון "העולם הזה", הסתדרות האנסים, ארגון בצלמם של משטינים, משכן נשיאי ישראל, ארגון נשים מפלילות, ארגון נשים לא שוכחות, ועוד ועוד. הרשימה המלאה מצוייה במערכת.

אין איש שלא נוכל להפלילו במבוכי הביורוקרטיה הישראלית. דוגמה מקרית – כל סופר, גם סופר חשוב שמטיף מוסר לגלנט – אבל חתם על חוזים, דרקוניים בדרך-כלל – עם הוצאת ספרים, ובמקביל מסר את זכויות-המישנה שלו [שידור וכו'] לאקו"ם – הוא בגדר עבריין לא פחות מאלוף יואב גלנט, שחתם בהסתייגות על תצהיר בנושא הקרקעות! – ככה זה במדינה שלנו, כמעט כולנו עבריינים. אם לא במס הכנסה אז במע"מ, בכבישים, בפילגשים ובהטרדת נשים באוטובוסים. לא מזמן נתפסה יד שלנו בתחת של נוסעת צעירה.

* ד"ר מוחמד אל-בראדעי המצרי – محمد البرادعي – שהיה מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בשנים 1997-2009, ובזכותה גם חתן פרס נובל לשלום – עומד עתה בראש המפגינים המנסים למוטט במהומות את השלטון המרכזי במצרים, וזאת בתמיכת "האחים המוסלמים", שכוונתם להפוך את מצרים לדיקטטורה איסלאמית סונית, בדומה לדיקטטורה האיסלאמית השיעית באיראן, וכל זאת בתמיכת הכסיל אובמה שלא למד דבר מתולדות הטרוריסט הצעיר מחמוד אחמדיניג'אד, שחקר באכזריות ב-1979 את אנשי שגרירות ארה"ב הכלואים בטהראן אחרי מהפכת חומייני שבה תמך אז בטיפשותו מימשל ארה"ב למען ה"דמוקרטיה" באיראן –

עכשיו אנחנו יכולים לשער מה היה חלקו של ד"ר אל-בראדעי בתור יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית – בעזרה למסך הכזבים של איראן בקשר לפיתוח הנשק הגרעיני שלה, ובמאבקו נגד האופציה הגרעינית של ישראל!

* יהודייה אמריקאית משכילה, שבעבר הצביעה תמיד לדימוקרטים, אך לא לאובמה בבחירות האחרונות: "אובמה יודע מה הוא עושה. הוא רוצה למסור את העולם למוסלמים!"

* הבעיות של מצרים אינן שלטונו "המושחת" של מובאראכ ומקורביו. הבעיות הבלתי פתורות, אשר עם הפלתו, או אם יופל רק תחמרנה, הן:

# 87% מהנשים במצרים נימולות. לרובן מעוללים זאת בגיל הילדות המוקדמת. מה שמסביר אולי את השתתפותן המועטה יחסית בהפגנות להפלת מובאראכ, שממנה ירוויחו בעיקר "האחים המוסלמים" שוודאי יטפלו בדגדגנים של אותם 13% מהנשים המצריות שלא נימולו.

# הבעיות הן שללא מיליארדי הדולרים מארה"ב השלטון אינו יכול לסבסד את הפיתה היומית שהיא עיקר מזונם של יותר כמחצית אזרחיו [40%] העניים והרעבים המשתכרים כ-2 דולר ליום וחלקם עדיין אנאלפביתים, וגם לא יוכל להחזיק את צבאו וכלכלתו ללא פשיטת רגל.

# הבעיות הן שללא יציבות שלטונו של מובאראכ לא תהיה החורף תיירות למצרים, שזה אסון כלכלי נורא עבור המצרים.

# הבעיות הן שכל שנה נוספים יותר ממיליון אזרחים מצריים קטנים לאוכלוסייה הצפופה והאומללה של מצרים, ששיעור הילודה בה הוא שני בעולם אחרי רצועת עזה!

# הבעיות הן שאם שלטונו של מובאראכ יופל, תיכנס מצרים לתקופה של תוהו ובוהו שאחריתה מי ישורנה, כולל עתיד השלום עם ישראל ושל ירדן עם ישראל.

# הבעיות אינן בכך שכוחות הביטחון המצריים יורים במפגינים אלא שהמפגינים "יורים" לעצמם ברגליים כאשר הם הורסים את השלטון הקיים ואין להם שום פתרון ותקווה לעתיד.

# הבעיות הן שאם אפקט טוניס ומצרים יימשך, ותיפול גם סעודיה, יפלוש הצבא האמריקאי לסעודיה ולמדינות המפרץ, כולל למשרדי תחנת השקרים אל-ג'זירה בדוחה בירת קטאר – וזאת כי האמריקאים אינם יכולים להרשות לעצמם ולאזרחיהם לוותר על הנפט של המזרח התיכון! הם יכולים לוותר עלינו אבל לא על בארות הנפט!

# ובעיית הבעיות היא ששני טיפשים חסרי שכל, הבנה וניסיון, חוסיין אובמה והילארי קלינטון, מעודדים בגלוי את המפגינים, ובכך גם את החוליגנים המשתוללים ברחובות, ודורשים ממובאראכ להתייחס – לאספסוף המשתולל ובז – בסבלנות ובהבנה ובדרך דמוקרטית!

* אילו היינו מקפיאים את הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים לעוד שלושה חודשים, כבקשת חוסיין אובמה, היה המזרח התיכון שקט עכשיו כמו חבית של דינמיט.

* דרשן מוסלמי במסגד בטוניס, אחרי הפלת בן-עלי, ולקול צהלות קהל הגברים: "סוף-סוף לא יאסרו עלינו, כמו שאסרו בימי בן-עלי – לכסות את נשותינו ברעלות!"

* היש עוד למישהו ספק כי ישראל היא בת-הברית היציבה והיחידה של ארה"ב במזרח התיכון?!

* אם מצרים תתפורר, ויתברר ששבטי הבידואים של סיני אכן תפסו את השלטון וכוננו בחצי-האי סיני מדינה פיראטית, פיקטיבית, מוסלמית, מבריחת סמים פליטים ונשק, ועצמאית, אולי יהיה כדאי לבוא במשא ומתן עם השבטים כדי לפתור את בעיית הפליטים האפריקאים וגם הפלסטינים. מקום יש שם די והותר. ואם לא משלמים להם כופר, הבידואים האציליים אינם בוררים באמצעים, אם כי לא שמענו שהם אוכלים בשר-אדם.

* איך זה שלא הוזמְנו להתייעצויות הדחופות של ראשי מערכת הביטחון –  שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן ועמיר פרץ? הלא בחריפות שכלם ובבהירות מחשבתם הם יכלו ליצור קונספציה חדשה של שלום וביטחון למזרח התיכון?! איך אפשר לזלזל בביטחון ישראל ולוותר על שלושה גאונים יחידים-בדורם כאלה?!

* בגן העיר בכיכר רבין בתל אביב נפתחה מחדש חנות "אלמז", יהלום באמהרית, שהיא חנות מפעל "אלמז" שייעודו חשיפה ושימור יופייה של האומנות האתיופית. המוצרים נעשים בעבודת יד על ידי רוקמות אתיופיות. כל קנייה מסייעת למשפחות אתיופיות להתקיים בכבוד ובגאווה. החנות, קומת המזרקה: 03-5290353. שיווק 050-3433279. מומלץ מאוד.

* "השלטונות במצרים סגרו את משרדי הרשת הקטארית, שללו את תעודות העיתונאי של עובדיה וחסמה את השידור. אל-ג'זירה: 'קולו של העם מושתק!'"

המכתב העיתי: "זה מעט מדי ומאוחר מדי מצד שלטונות מצרים. רשת אל-ג'זירה פועלת בשקריה להרוס את המשטרים המתונים והפרו-מערביים בעולם הערבי ולקדם כאוס שלטוני ובעקבותיו מישטר איסלאמיסטי קיצוני שישתמש בה רק לצרכיו וגם נגד השליט הטיפש של קטאר שמטפח אותה כמו שמגדלים חיידקי מגיפה!"

* חברת הטקסטיל "דלתא" הפסיקה את הייצור במצרים. מניותיה צנחו ב11%. אולי הגיע הזמן שמפעלי הטקסטיל הישראליים, שהתפתו לעבודה הזולה והנצלנית במדינות ערביות, יחזרו לייצר בישראל?! בעיקר במתפרות שבמיגזר הערבי! אולי ההפסדים שתחטוף "דלתא" עכשיו ימחישו להן שאין רווחים קלים – על חשבון האבטלה בישראל?!

* זה אלפי שנים שבמצרים יש רק שלטון מרכזי אחד, כמו הנילוס, וככה זה יימשך. לא תהיה מלחמת אזרחים. זו לא מדינה מלאכותית כמו עיראק ומדינות ערביות אחרות. הסכנה היחידה היא שבבחירות כאילו דמוקראטיות, בחסות הטיפש-המסוכן-לעולם-אובמה – יכבשו "האחים המוסלמים" את השלטון המרכזי במצרים וישתלטו גם על הצבא!

* * *

ירוחם ומינהל מקרקעי ישראל

התפרסם השבוע ברדיו שהוקצו 40 מגרשים לבנייה בירוחם והתמודדו עליהם בהגרלה –  400 המשתוקקים לגור בירוחם. מחיר המגרש מעל מאתים אלף שקלים.

שמעתי וכעסתי, בלשון המעטה. למה לא נותן המינהל לכל החפץ לגור בירוחם או בכל מקום אחר בנגב ובגליל – מגרש חינם, אפילו כולל פיתוח ותשתיות, רק שיבואו!

מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף בעל כוח מופרז, הגיע הזמן ששר או ראש הממשלה יקבעו סדרי עדיפויות לטובת מדינת ישראל ויכופפו קצת את זרועו החזקה מדי של המינהל.

בב"ח חברים נאמנה,

איה וגדעון אור

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,103 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל