גיליון מס' 614

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"ט בשבט תשע"א, 3 בפברואר 2011

עם צרופת סיור באוקראינה בעקבות סופרים ושער ספרה החדש של רנה שפירא

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אליעזר שביד: ללא רבב, ציטוט מעיתון "הארץ".

אהוד בן עזר: יואב גלנט, אתה קורצת מהחומר של ראשי ממשלה מסדר-גודל של יצחק רבין!!!

ד"ר גיא בכור: התקשורת הישראלית מושפעת מאל ג'זירה. [פיראטי].

עמוס כרמל: פרשת גלנט – ניצחון הצביעות והאיוולת.

יוסי גמזו: הָ"אוֹף-סַיְד" וְהַ"בְּלוֹף-סַיְד"... // שלומית דוטן-גיסין: בנושא גלנט.

יוסף אתר: למה ולשם מה היינו עושים בונגה בונגה?

רחל עזריה: אתה חורץ גורל אדם! // נלי דגן: קיץ אחרון. [שיר].

אוריה באר: מותו של עיתון. // אילן בושם: 10 שירים, פברואר 2011.

נעמן כהן: שלי יחימוביץ נדבך חשוב בביטחון ישראל.

אורי הייטנר: 1. עידן מובראק – פוסט מורטום. 2. חליפת מכתבים עם אהוד.

3. לקחים ראשונים. 4 השד הרוסופובי.

יצחק שויגר: תגובה למאמרו של אורי הייטנר על אהוד אולמרט המומר.

ישראל זמיר: הם דיברו בפרחים. [סיפור].

יוסף אורן: אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים (א').

יהודה גור-אריה: ארבע הערות שוליים.

גרימי: אלה – לזכרים, אלו – לנקבות.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שביעי:

 רמטכ"ל מבצע "קדש", חלק שני.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

מרק הסנר: מש"ק במילואים קבע שהאלוף גלנט נהג כמאפיונר!

* * *

אליעזר שביד

ללא רבב

ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 1.2.11

הפנייה למערכת המשפט כדי שתכריע במאבקים פוליטיים על מינויים חשובים, על ידי הטלת אשמות בנושאים שאין להם קשר למשרה הנדונה, אלא הם נאגרים כתחמושת לשימוש בשעת הצורך, היא מתסמיני המשבר המוסרי החמור המתחולל במערכת הפוליטית-התקשורתית של ישראל, והופך אותה בשנים האחרונות למדינה הלוחמת נגד עצמה.

האישים המושחתים באמת, המחזיקים במשרות מכובדות במערכת הכלכלית והפוליטית, מתוחכמים ומתוקשרים דים כדי לחמוק מכל האשמה. ואילו אנשים המסורים באמת לתפקידם ומשקיעים את כל כישרונם ומרצם בשירות העם והמדינה נלכדים בסבך התככים – דבר הגורם לעוול נורא לא רק להם, אלא גם לעם ולמדינה הנאבקת על קיומה.

צה"ל נפגע אנושות באחרונה משלוש עוולות מסוג זה, שקיבלו תהודה ציבורית נרחבת. השתיים הראשונות, פרשת עימאד פארס ופרשת צ'יקו תמיר, דומות זו לזו. בולטת בהן העמדת הפנים הצדקנית והנלעגת של שמירה על טוהר המידות המוחלט, כאילו היו כל קציני צה"ל האחרים מלאכי שרת שמעולם לא כשלו בחולשה אנושית.

חוסר המידתיות ואי הכרת הטובה לאנשים שהכל מעידים על הצטיינותם, מסירותם והקרבתם העצמית המופתית במילוי תפקידם, זועקים לשמים. גם הרמטכ"ל ששפט אותם הודה, שבשחרורם הכפוי איבד צה"ל מפקדים שיכלו לתרום תרומה ייחודית עוד שנים רבות.

העבירות המדוברות לא היו קשורות כלל לתפקידם בצה"ל, ונבעו מחולשה אנושית מובנת ונסלחת. העונש הראוי עליהן היה קנס על הנזק שנגרם לרכוש צה"ל ונזיפה על ניסיון ההתחמקות מעונש על ידי דיווח כוזב על מעשה שאין בו משום עניין לציבור.

פרשת יואב גלנט היא מורכבת יותר, אבל גם העוול שנגרם לו, לצה"ל ולמדינת ישראל חמור לאין ערוך. גלנט היה מיטיב לעשות, אילו לא נפתה להשתמש בקרקע ציבורית לצרכיו, אף כי לא חרג בכך מנוהג מקובל במושבים שעברו הפרטה. אולם הדברים היו גלויים וידועים, הם גם נדונו בערכאות ותוקנו כעבור כמה שנים, ואיש לא ראה צורך להשתמש בכך כדי למנוע את מינוי גלנט לתפקידים בכירים ביותר בצה"ל. בתפקידים הללו הוכיח גלנט את עצמו כמפקד מוכשר ונועז, הצועד בראש, ישר, נקי כפיים וזוכה לאמון בלתי מסויג מצד חייליו ומצד הממונים עליו. כשירותו מכל הבחינות, המקצועיות והאנושיות, לשרת כרמטכ"ל גלויה וברורה.

רק כאשר הגיעה השעה למנות את גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, ועל רקע הסכסוך האישי בין הרמטכ"ל היוצא לשר הביטחון, התחילה החתירה נגד גלנט מטעמים שאינם תלויים בו כלל ועיקר. וכשהניסיון להכתימו בפרשה פלילית לא צלח, חיפשו ומצאו עבירה אזרחית, שכבר תוקנה בינתיים, כדי לפגוע בשמו הטוב.

חוסר היושר שבהגשת התלונה נגד גלנט בזמן הזה, בהקשר הזה ומן המוטיווציה הזאת, היה צריך להביא לדחייתה על הסף. מה גם, שעבירת גלנט תוקנה, והצהרתו בפני ועדת טירקל שהוא חף מאשמה בפרשה נמסרה בתום לב ולא היתה כוזבת. אך מעבר לכך, ביטול המינוי שניתן לאיש הראוי בשל האשמות כאלה יהיה עוול חמור, שיגרום נזק חסר תקנה לאיש עצמו ויותר מכך לצה"ל, למדינת ישראל ולעם ישראל שאנשים כיואב גלנט הם מטובי בניו.

הכותב הוא פרופ' אמריטוס לפילוסופיה וחתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל

* * *

יואב גלנט, אם לא תהיה רמטכ"ל, לֵך לפוליטיקה, אתה קורצת מהחומר של ראשי ממשלה מסדר-גודל של יצחק רבין והלוואי שבבוא היום תעמוד בראש ממשלת ישראל!

[אהוד בן עזר: לאחר צפייה בראיון עימך בטלוויזיה שלשום בערוץ 2]

* * *

ד"ר גיא בכור

התקשורת הישראלית מושפעת מאל ג'זירה

במהירות וביהירות חרצו פרשנים ישראלים ביום שישי [28.1] את קביעתם: מובארק מחוסל. ואחרי שהעז להחזיק מעמד עוד כמה שעות נוספות הוסיפו נחרצות: הוא יצטרך ללכת לרפורמות אזרחיות, שיחסלו אותו מבפנים.

אלא שהם לא הבינו שהמצב הוא בדיוק הפוך ממה שתיארו בפני הקוראים והצופים הישראליים. מצרים לא עברה שום הפיכה אזרחית, היא עברה הפיכה צבאית. המהפכה לא היתה נגד מובארק, היא נעשתה על-ידו.

כבר לא חברים של אובמה

ביום שישי, הוא "יום הזעם", טיילו השוטרים המצריים עם זרנוקי מים וגז מדמיע ברחבי הבירה. זו היתה הצגה מכוונת של השלטון המצרי לעיניים אמריקניות, כדי שאובמה חובב "זכויות האדם", יהיה מרוצה.

שועל ערמומי כמו מובארק ידע שזה לא יספיק, הוא לא נולד היום, אבל הוא עשה את ההצגה המגוחכת עבור האמריקנים. במקביל הוא כבר העמיד את הצבא המצרי בכוננות. והוא קיווה לחיבוק ולתודה מאובמה.

מובארק ניסה להתקשר לנשיא ארה"ב מיספר פעמים באותו יום, אך אובמה סינן את השיחות. בסביבות השעה ארבע אחר הצהרים הבין מובארק שאובמה הפקיר אותו לגורלו.

מהרגע הזה הכל השתנה.

הוא הבין שבמשך 30 שנה האמריקנים היו המשענת שלו, ואילו עכשיו הם הפכו בבת אחת לאוייבים שלו. לא לקיים אותו הם רוצים עכשיו אלא לחסל אותו.

מן הרגע הזה השתנו הכללים.

מובארק הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזויינים המצריים, והוא נתן את ההוראה. הצבא המצרי החל להכניס טנקים ונגמ"שים למרכזי הערים הראשיות. בשלב הזה הם היו אמורים רק להופיע, ולאבטח את יעדי השלטון החיוניים: משרד הפנים ("אלמוגמע") שבמרכז קהיר, ארמונות הנשיאות וכמובן בניין הרדיו והטלוויזיה שעל הטיילת של הנילוס.

ברגע שאיבטח את הנקודות האלה, הפכו המפגינים לחסרי חשיבות. הם לא מחומשים, ומה זה כבר כמה עשרות אלפים או אפילו יותר, במדינה אדירה של 87 מיליון מצרים, ציביליזציה של יציבות במשך 5,000 שנים.

המדיניות של מובארק היתה ועודנה של בונקר. הוא לא יזוז, והמפגינים האלה יכולים להתפרע כמה שירצו. ממילא העם המצרי התחיל בשלב מסוים לסלוד מהאנרכיה שהם הביאו.

בשבת כבר נתפסו המפגינים בעיני הציבור המצרי לא עוד כ"אינטלקטואלים חובבי פייסבוק" אלא כסתם פורעים. הצבא הפך למושיע, שינקה את הרחובות מן האסירים הנמלטים מבתי הכלא, מן החוליגנים והבוזזים.

בשלב הזה מאזני הכוח למעשה הוכרעו, והעולם הערבי הבין זאת, להוציא האמריקנים שהמשיכו להסית נגד בעל הברית החשוב ביותר שלהם בעולם הערבי.

בשבת בערב הושלמה המהפכה הצבאית השנייה מאז 23 ביולי 1952. מונה סגן נשיא, לראשונה אי פעם אצל מובארק, הוא ראש המוחבראת הנאמן והנקי, הגנרל עומר סלימאן. כראש ממשלה מונה מפקד חיל האויר לשעבר הגנרל אחמד שפיק (שימש לאחרונה כשר התעופה האזרחית ונחשב אהוד על הציבור וגם הוא נקי), וכשר הגנה מונה הרמטכ"ל סמי ענאן.

זו ממשלה צבאית, עם מפקד צבאי עליון, חוסני מובארק. מובארק החל כאיש צבא, תפקיד שתמיד היה אהוב עליו, והוא חזר אליו מחדש. אהבות ישנות.

הערוץ של הפרשנים הישראליים

ומה יקרה עכשיו? גמאל, בנו, יצא מהמשחק, אך מובארק לא יוותר, הוא אף פעם לא מוותר, והצבא שלו תוקף את קיני המפגינים, שמוצגים עכשיו כמסיתים, כפוגרומיסטים וכאיום ישיר על ביטחונה ויציבותה של המדינה. מערכת המדיה הממשלתית המצרית חזרה גם היא לעבוד, והיא פשוט רומסת אותם.

כיוון שהמצב עובר לטובתו, מתחילים לתמוך בו בעולם הערבי, קודם כל ידידיו הטובים במחנה הפרו-אמריקני, מלך סעודיה עבדאללה, אבו מאזן ונסיכים מן המפרץ, להוציא קטאר, שערוץ הטלוויזיה שלה לא הפסיק להסית ולשקר בנוגע למצב במצרים.

לא רבים מאמינים לערוץ הזה.

[המאמר הגיע אלינו באופן פיראטי. בינתיים פירסם אתמול בבוקר ד"ר גיא בכור מאמר מקיף חדש באתר שלו Gplanet.co.il בשם "אולטימטום אכזרי מאובמה אילץ את מובארק לוותר. אך המצב לא מתייצב." אנחנו ממליצים לכל נמענינו להיכנס לאתר ולקרוא את המאמר החשוב ביותר הזה!

ד"ר בכור מכנה במאמר את יחס אובמה למובאראכ "תקיעת סכין בגב" של מי שהגן על האינטרסים האמריקאיים שלושים שנה; טוען שיש עכשיו שתי ממשלות במצרים, זו של המפגינים בכיכר תחריר וזו החלופית לעת חירום המוקמת כנראה בשארם א-שיח', משם ימשיך מובאראכ למשול ללא הפרעה במיליוני חיילים, כוחות ביטחון וממלאי תפקידים בכל המוסדות, אשר אם תנצח המהפכה – לא רק יודחו ורכושם יוחרם אלא רבים מהם יישפטו, ייאסרו ויוצאו להורג, במשפט וגם בלי משפט, כפי שקרה באיראן, לפיכך אין להם ברירה אלא להמשיך להתלכד סביב ממשלת מובאראכ או סגנו. לדברי ד"ר בכור מצב הביניים של שתי הממשלות יכול להימשך עוד זמן רב. מובאראכ היה יכול להתמודד עימו טוב יותר לולא בגד בו אובמה!]

* * *

עמוס כרמל

פרשת גלנט / ניצחון הצביעות והאיוולת

ב-27 בדצמבר 2008 יצא צה"ל למערכת "עופרת יצוקה" בגזרת פיקוד הדרום שבראשו עמד האלוף יואב גלנט. זה היה לאחר שאותו אלוף נטע באדמת טרשים לא-לו (שעד היום אין לה דורש) עצי זית שלא הגיעו מעולם למסיק ולא סיפקו לו שום הכנסה. לאחר שהוא בנה בכספו (בלי לקבל שום תרומות והלוואות מיוחדות) בית מגורים בסגנון שאינו מעורר התלהבות כללית וזוויות צילום מסוימות משוות לו ממדים אימתניים. וגם לאחר שהוא חתם על שני מסמכים לא מדוייקים שלא הביאו לו שום תועלת ושום טובת הנאה.

ובכל זאת, לא לפני "עופרת יצוקה", לא במהלך המערכה ולא לאחר מכן, לא התעוררה שום מחאה נגד סמכותו המוסרית של גלנט לפקד על רבבות לובשי מדים, לשלוח אותם למשימות מסוכנות ולדרוש מהם דיווחים אמינים על פעילותם הצבאית. לא "התנועה הירוקה", לא מתמרמרי מושב עמיקם ואפילו לא אחד ממתנגדיו הרבים של שר הביטחון במערכת הפוליטית ובאמצעי התקשורת לא סברו שהאיש אינו כשיר להיות אלוף פיקוד בשל כל העניינים הפרטיים והאזרחיים הנזכרים לעיל. בשום מקום לא נאמר אז כי מדובר ב"ברווז צולע" שאינו יכול להישיר מבט לעיני פקודיו ולחייבם בנורמות צבאיות ראויות. בשום מקום לא הועלתה דרישה להדחתו. וכמובן, בג"ץ לא נקרא להכריע בעניין התאמתו של גלנט לתפקידו הבכיר והיועץ המשפטי לא היה צריך להתחבט יומיים בנוגע ליכולתו להגן על ההחלטה הזאת.

הדרישות המקצועיות מרמטכ"ל גדולות מאלה המוצגות לאלוף פיקוד. היכולת לעמוד בהבדל הזה היא שצריכה להיות הגורם הקובע העיקרי ברגע שכהונת רמטכ"ל מתקרבת לסופה וצריך למנות אחד – ואחד בלבד – מבין שלושה ארבעה אלופים מכהנים לרמטכ"ל הבא. כל הדרישות האחרות צריכות להיות זהות לחלוטין. בכל הנוגע ליחסי שכנים, להליכי רישוי בנייה, למגעים עם מינהל מקרקעי ישראל ולטעם ארכיטקטוני – אין שום הבדל אתי בין מה שנתבע מרב-אלוף למה שנתבע מאלוף. בכל העניינים האלה מה שאינו פוסל את העמידה בראש פיקוד (ומה שבוודאי לא פגע ביכולת לעמוד בראש הפיקוד) אינו יכול לפסול את העמידה בראש המערכת. לפי סימנים רבים – בין השאר, לפי עדויותיהם של שניים ממפקדיו של גלנט בעבר, האלופים בדימוס זאב אלמוג וידידיה יערי, שאינם חשודים בצרות אופקים – גלנט עומד בנקל במבחן המקצועי של המעבר לראש הפירמידה הצה"לית. לפי הסימנים האלה, החלטת הממשלה למנות את גלנט לרמטכ"ל לא נפלה באיכותה המהותית מהתקדימים של מינויי הרמטכ"לים הקודמים. אבל לרוע המזל, שר הביטחון ברק מעורר מידה אדירה של אנטגוניזם ציבורי שמטילה את צילה גם על מומלצו לכהונת הרמטכ"ל. לרוע המזל, חילופי הרמטכ"לים נועדו להתבצע לאחר שנשיא-לשעבר הורשע באונס ושורה לא קצרה של בכירים הסתבכו עד צוואר בעבירות פליליות רציניות – לא בזוטי דברים כמו אלה שמיוחסים לגלנט. לרוע המזל, בחלל האוויר רווחת תחושה של "מושחתים נמאסתם" שאי אפשר לבטל אותה כחסרת בסיס ואסור להניח לה להיות גורפת ולשמש תחליף לבדיקה עניינית.

בצירוף נסיבות כזה, הרמטכ"לות נשמטה מגלנט לא מפני שכשל בתבונתו, באמינותו, בניקיון כפיו ובמיומנותו כלוחם ומפקד. לא מפני ששלח ידו בקופה הציבורית ומעל באמון הציבור. הוא עומד לשלם מחיר חסר כל פרופורציות על מקבילה לחציית כביש באור אדום בלי לגרום לשום תאונת דרכים. יש הרואים בכך את ניצחון טוהר המידות. אבל בפועל מדובר בטהרנות מיותרת ובניצחון הצביעות והאיוולת.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 2.1.11.

* * *

יוסי גמזו

הָ"אוֹף-סַיְד" וְהַ"בְּלוֹף-סַיְד"...

בִּסְפּוֹרְט הַכַּדּוּרֶגֶל, אִם יֵש שַׂחְקָן נִבְדָּל

מֵחֲבֵרָיו בַּסֶּגֶל – וּמִקּוּמוֹ חָדַל

לִהְיוֹת סָמוּךְ לָהֶם כִּי הוּא נִתְקַע בִּזְמַן קָרִיב

מֵאֲחוֹרֵי קַוֵּי הַהֲגָנָה שֶל הַיָּרִיב

לִפְנֵי שֶהַכַּדּוּר אֵלָיו הִגִּיעַ בִּתְנוּפָה

מִבְּלִי שֶהַשַּׂחְקָן תָּרַם חֶלְקוֹ לַהַתְקָפָה –

אָסוּר לוֹ בְּשוּם אֹפֶן לִבְעֹט לַשַּעַר גּוֹל

וְאֵין כַּדּוּרַגְלָן שֶבְּתִּסְכּוּל כָּזֶה יִדְגֹּל.

אֲבָל – הַפְלֵא וָפֶלֶא – עַל הַמִּגְרָש הַזֶּה

שֶשְּמוֹ הוּא "הַשֵּרוּת הַצִּבּוּרִי" יֵש מַחֲזֶה

שֶשּוּם כַּדּוּרַגְלָן אִם בּוֹ לְפֶתַע יִתָּקֵל

אֶת הֶגְיוֹנוֹ אַף פַּעַם לֹא יַצְלִיחַ לְעַכֵּל.

כִּי כָּאן, שֶלֹּא כְּמוֹ בַּמִּשְׂחָק שֶשְּמוֹ בְּלַעַ"ז soccer,

כָּל אִיש, בִּמְקוֹם לִצְפּוֹת יָשָר מַבִּיט לוֹ, כְּקָסוֹקֶר

הַצִּדָּה, רַק הַצִּדָּה, בְּתִקְוָה שֶהַכַּדּוּר

לֹא יִתְגַּלְגֵּל אֵלָיו חָלִילָה, כָּךְ שֶהַסִּדּוּר

הַזֶּה יַשְאִיר אוֹתוֹ בְּ"אוֹף-סַיְד" נוֹחַ בּוֹ מֻבְטָח

כִּי בְּמַצַּב "נִבְדָּל" תָּמִיד יַצִּיל אוֹתוֹ כַּסְתָּ"ח...

כָּךְ בְּדִיּוּק הָיָה כְּשֶבַּשְּׂרֵפָה שֶבַּכַּרְמֶל

תִּסְמֹנֶת הַ"נִּבְדָּל" הַזֹּאת הֵיטִיבָה לְסַמֵּל

אֶת הָעֻבְדָּה שֶכָּאן כָּל גּוּף בְּ"אוֹף-סַיְד" קַל בּוֹחֵר

וְאֶת אַחְרָיוּתוֹ הוּא מְכַדְרֵר לְגוּף אַחֵר.

וְכָךְ בָּעַט מִשְׂרַד-הַפְּנִים מִין פֶּנְדֶּל, כַּיָּאוּת,

אֶל מִי שֶלֹּא שִדְרֵג אֶת מַעֲרַךְ-הַכַּבָּאוּת

וְזֶה כְּבָר, מִצִּדּוֹ, בָּעַט אוֹתוֹ אֶל הָאוֹצָר

וְהָאוֹצָר (מָה צַר!) הוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַמֵּצַר

בְּכָךְ שֶאֶת כַּדּוּר-הָאַחְרָיוּת הוּא כְּבָר בּוֹעֵט

כִּי אַחְרָיוּת הִיא כְּמוֹ תַפּוּחַ-אֲדָמָה לוֹהֵט

וְ-הוֹפָּה, בִּבְעִיטַת-פָּגָז פְּטוּרָה מִסִּכּוּנִים

הוּא מַעֲבִיר אֶת הַכַּדּוּר שוּב לְמִשְׂרַד-הַפְּנִים...

וְאִם הָיָה נִדְמֶה לָנוּ שֶ"אוֹף-סַיְד" רַק עוֹזֵר

בְּפַאשְלוֹת כִּבּוּי אֵש – אָז יֵש לָנוּ שִדּוּר חוֹזֵר

בְּפָרָשַת בֹּעַז הַרְפָּז שֶעִנְיָנָהּ לֹא קַל

וְלֹא פָּחוֹת מִזֶּה בִּסְבַך מִנּוּי הָרָמַטְכָּ"ל.

כִּי כָּל גּוֹרֵם שֶיֵּש לוֹ נְגִיעָה לִשְנַיִם אֵלֶּה

טוֹעֵן שֶהוּא בְּ"אוֹף-סַיְד" וְנִתְקָף מַמָּש בְּהֶלֶם

כְּשֶדַּעַת-הַקָּהָל סוֹפְסוֹף עוֹמֶדֶת (וְעָמְדָה)

עַל כָּך שֶהוּא יִנְקֹט גַּם אַחְרָיוּת וְגַם עֶמְדָּה.

וְכָךְ לִשְכַּת הָרָמַטְכָּ"ל אֶת הַכַּדּוּר הַחַם

בּוֹעֶטֶת לַפָּצָ"ר וְהַפָּצָ"ר מִיָּד נִלְחָם

עַל כָּךְ שֶהַכַּדּוּר יַגִּיעַ פִיקְס, בְּלִי מַכְשֵלָה,

יָשָר אֶל הַיּוֹעֵץ הַמִּשְפָּטִי לַמֶּמְשָלָה

וְהַיּוֹעֵץ בּוֹעֵט אוֹתוֹ מִיָּד אֶל גְּזַר דִּינָהּ

הַחַד שֶל אוֹטוֹרִיטַת מְבַקֵּר-הַמְּדִינָה

וְזֶה – בּוֹעֵט אוֹתוֹ בִּזְבֶּנְג לְגַמְרֵי לֹא רָפוּי

אֶקְסְפְּרֶס לְוַעֲדַת הַשּוֹפֵט טִירְקֶל, כַּצָּפוּי,

וְכָל הַבְּעִיטוֹת שֶבְּהִלּוּךְ חוֹזֵר שָבוֹת

מִזֶּה לָזֶה וַדַּאי לֹא מוֹסִיפוֹת טִפַּת כָּבוֹד

לֹא לַיֻּקְרָה שֶל צַהַ"ל בְּעֵינֵי הָעָם כֻּלּוֹ

וְלֹא לִשְאַר גּוֹרְמִים מֶמְשַלְתִּיִּים בְּכִירִים וְלֹא

לְאֱמוּנוֹ שֶל הַצִּבּוּר בְּנֶגַע מֻמְחִיּוּת

הִשְתַּמְּטוּתָם שֶל הַגּוּפִים הַנָּ"ל מֵאַחְרָיוּת

שֶכֵּן, לַהַצְלָחוֹת יֶשְנָם אָבוֹת רַבִּים דַּיָּם

אֲבָל לְשוּם מֶחְדָּל אוֹ בְּרוֹךְ שוּם אַבָּא לֹא קַיָּם

וְכָל אוֹתָהּ שָעָה עוֹמְדִים שוֹפְטֵי-הַקַּו בַּצַּד

וְצוֹחֲקִים עַל הַתְּמִימִים שֶלֹּא תוֹפְסִים כֵּיצַד

כְּשֶאִיש אֵינוֹ לוֹקֵחַ אַחְרָיוּת בַּמַּחֲזֶה

הָ"אוֹף-סַיְד" וְהַ"בְּלוֹף-סַיְד" מִשְתַּלְּבִים פֹּה זֶה בָּזֶה...

* * *

שלומית דוטן-גיסין

בנושא גלנט

 אני לא אוהבת, בלשון המעטה, את החגיגה סביב הסתבכותו של גלנט, אבל כמי שמבינה קצת בחוק התיכנון והבנייה וגם בנושא של מהו איש ציבור ראוי – אין לי אלא להתאבל על כך שאנשים ראויים בנושאים המקצועיים שלהם, נוקטים בנושאים אישיים באופן יהיר כל כך עד כדי אי קיום החוק. 

איש ציבור צריך להיות נקי כפיים וגם מנהיג וגם מוכשר בנושא שהוא מופקד עליו. ואני משוכנעת שאפשר למצוא לפחות כמה אלופים כאלה.

התקשורת היא רק השופר והמגבר של הנושא ואין להטיל עליה את האשמה על כך שהיא מבזה את מי שמבזה את החוק.

 בנייה שלא על פי תוכנית או על פי היתר שניתן כדין היא עבירה פלילית. כניסה לשטח שאינו שלך – מפותח או טרשי – גם אם עבור מעבר לרכב או לשתילת עצים ליופי ונוי או למטרת רווח – הוא עדיין פלישה למקרקעין שלא שלך – גם היא עבירה פלילית, ולא משנה כמה מנסים לכבס את המילים וגם לא משנה כמה חוטאים יש בנושא במדינה.

 מי שמשקר הוא שקרן ולא דובר אמת גם אם יש לו את אחד מעורכי הדין הטובים בארץ – עו"ד דורי גלקסבלד – אני מזכירה שגם הוא לא בדיוק כנראה למד לקח מהנסיון האישי (תאונת הדרכים שבה נהרגו בגללו אנשים) ונשאר גם הוא יהיר בגישה שלו בנושא כיבוד החוק.

מי שרוצה להיות בראש מערכת צריך לקחת בחשבון כי הוא גם חשוף בחייו ובהחלטותיו האישיות.

אהוד: אני מעלה בדעתי את אלפי האזרחים הבידואים והערבים, בנגב, במשולש ובגליל, שהשתלטו על שטחים לא-להם ובנו ובונים עליהם ללא רישיון ואיש אינו תובע אותם לדין ואינו מונע בעדם, וגם למבקר המדינה זה כנראה לא כל כך איכפת כי זה לא מצטייר טוב בתקשורת ובעיתון "הארץ" – כן, אנחנו נחקור ונעמיד לדין ונהרוס דווקא את האלוף שמסר חייו לביטחון ישראל וראוי מכל בחינה שהיא להיות הרמטכ"ל הבא. איזו צביעות! איזה טמטום! ככה אפשר להרוס כל מועמד ראוי!

* * *

למה ולשם מה היינו עושים בונגה בונגה?

מר בן עזר היקר,

קראתי את תגובתך על התנהגותו של ברלוסקוני ועל משחקי הבונגה בונגה שלו ואני מבקש את עזרתך. אני זוכר שכשהיינו צעירים היינו עושים עם צעירות תנועות של בונגה בונגה, אבל תהרוג אותי אני לא זוכר למה ולשם מה עשינו אותם?

האם תוכל להאיר את עיניי ואת זכרוני?

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: יוסף אתר היקר, אולי אתה מתכוון ל"מברשת"? כשנערות ובחורות היו מניחות לנו להתחכך בין ירכיהן, ובמקרים נדירים גם ממש לשפשף ולהעביר הלוך ושוב ["בונגה בונגה"] את השלוּף שלנו על תלתלי שערות הערווה הערומה שלהן, המברשתיות – אבל לא יותר!!! בלי חדירות!!!

גם אצלי הזיכרון כבר לא מה שהיה אבל עדיין יש לי הרבה חלומות בלילות, אמנם כבר לא רטובים, אך אולי לילה אחד בחלום תהיה לי תשובה מדוייקת יותר עבורך.

* * *

רחל עזריה: אתה חורץ גורל אדם!

אהוד שלום רב,

לאחרונה שמתי לב כי אתה חורץ גורל אדם או נכון מעמיד את עצמך במקום בית המשפט או המוסדות המטפלים בנושא. כך עשית בפרשת בר-לב כאשר הטלת את האשמה על האישה שתבעה אותו לדין על מה שעשה. ועכשיו, אתה מרשה לעצמך לפסוק בפרשת גלנט. כבעל עיתון יש הצדקה מסוימת להביא את דעתו של בעל העיתון בנושאים רבים אך לא בנושאים הקשורים בבתי משפט ובמשפטים שטרם נפסקו.

אנא אהוד, חדל מזה. לא לכבודך, לא לכבודנו ובוודאי לא לכבודו של העיתון הנפלא.

בברכה,

רחל עזריה

חיפה

אהוד: בר-לב וגלנט נענשו על ידי דעת קהל מוסתת בידי תקשורת היסטרית וקצת מושחתת, וכל זה מבלי שענייניהם הובאו כלל לידי משפט וחריצת דין. אני מניח שאילו כתבתי נגד בר-לב וגלנט – לא היית נזעקת, כי הכתיבה נגד היא כביכול פוליטיקלי קורקט!

לכן אני רואה כחובתי המוסרית והאזרחית להביע בקול רם וחזק את דעתי, אף שלרוב היא מנוגדת לזרם העכור הכללי, ואני מבטיח לך שכך אנהג גם בעתיד! ואני לא "בעל עיתון" אלא עורך מכתב עיתי הנותן במה למגוון רחב מאוד של דעות.

ואני נגד טרור, גם טרור משפטי ותקשורתי כפי שהופעל נגד גלנט!!!

* * *

ערב לסופר אלכס אפשטיין במרכז התרבות הרוסי

Mr. Ehud Ben-Ezer,

We invite You and Your friends to participate in the literary evening.

We are going to present a new book by talented israeli writer Alex Epshtein (in Hebrew) "Kitzurim derekh a-baita".

The evening will take place on February the 17-th at 18:00 in our Centre. 

Alexander Kryukov,

RCC Head

מרכז התרבות הרוסי. אלכסנדר קריוקוב. גאולה 38, ת"א. 03-5166242.

* * *

נלי דגן

קיץ אחרון

זֶה יִהְיֶה הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן.

לֹא עוֹד אִיִּים אֲבוּדִים לְגַלּוֹת,

מְדוּרוֹת לְהַבְעִיר.

כְּמוֹ אֶלִיס שֶׁיָּרְדָה בִּמְחִלַּת הָאַרְנָב

מוֹצֵאת אֶת עַצְמִי בְּעִיר נָמֵל זָרָה

מוֹתַחַת אֶת גְּבוּלוֹת הָאֶפְשָׁר.

שִׁנּוּיִים מִתְדַּפְּקִים עַל דֹּפֶן

קָשֶׁה לִתְפֹּס אֶת הַכִּוּוּן

אֵין לְהַגְזִים בְּעֶרְכָּהּ שֶׁל שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ.

בְּחֹם הַיּוֹם

חֲלוֹמוֹת הֵם צִלָּהּ שֶׁל מְצִיאוּת.

ימים אחרים

הַבֹּקֶר הַזֶּה נִבְלַע לְפֶתַע

בִּרְעִידַת אֲדָמָה.

שׁוּב נִתְפַּסְתִּי לֹא מוּכָנָה,

סֶדֶק נִפְעַר בַּמִּבְנֶה מִמּוּל.

יֵשׁ הוֹרְסִים חוֹמוֹת

לְגַלּוֹת מַה מִסְתַּתֵּר.

תַּקְלִיט שֶׁל פְרֶדִי דּוּרָה

נֶעֱצַר עַל צִיר הַזְּמַן. 1956.

בשר העץ

דֶּרֶךְ קֶרַע הַסּוֹכֵךְ

אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק בְּמִדַּת הָאוֹר הַחוֹדֶרֶת

לְצַיֵּר מְשׂוּכוֹת

לְדַלֵּג,

לִלְפֹּת קוֹרָה.

לִפְעָמִים לוֹקֵחַ לַכְּאֵבִים זְמַן

בְּטֶרֶם הֵם שׁוֹקְעִים נֶאֱסָפִים

לְאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים

וְרַק צִפָּרְנַיִם חוֹרְצוֹת

בִּבְשַׂר הָעֵץ.

מתוך קובץ השירים החדש:

"מאחורי המלחמה רואים את הים"

מאת נילי דגן

בהוצאת אבן חושן

* * *

אוריה באר

מותו של עיתון

אכן, לא רק בן אדם מגיע לסוף ימיו. לעיתים גם מפעלים, משימות ,עיתונים וכל כיוצא בכך, מגיעים לסוף דרכם. בימים אלה הולך לעולמו העיתון הגרמני "חדשות ישראל", ששירת את קוראיו הלא רבים כשבעים וחמש שנה. הסיבות הן כלכליות, מן הסתם. קשה לעיתון קטן לעמוד בתחרות הגדולה, בהוצאות שאינן נגמרות, ולעומת זאת בדרישות מינימליות של מידע, מאמרים על רמה, ודייקנות בעובדות. מר ג'ורג' אדרי, המוציא לאור, החליט שדי לו, והעיתון החביב לא יופיע יותר.

תחילתו של העיתון בשנת 1935. לאחר עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1933 עזבו אלפי יהודים את גרמניה, וטוב שכך. חלק גדול מהם פנה לפלשתינה של אותם ימים, והתיישב בינינו. אני זוכר מילדותי, בצפון תל אביב של אותם ימים, את חברי לכיתה: מיכאל-וולפגנג המנומש, ואת ריכרד והנריק. כולם היו בני יקים. בבית עם הוריהם דיברו גרמנית שוטפת. איתנו דיברו עברית במבטא גרמני. הם הצטיינו בספורט, היו נקיים, מנומסים ודייקנים. הוריהם היו לא פעם מעצבנים ויוצאי דופן אך אין ספק שהם תרמו רבות להקמת המדינה ומוסדותיה.

באותם ימים רחוקים היו, דומני, לא פחות מתריסר עיתונים בגרמנית, ששירתו אוכלוסייה זו. העיתון "חדשות ישראל" היה אחד מהם. דודהּ של אשתי, שעזב את שטוטגרט, עם בני משפחתו, ממש ברגע האחרון' לפני שנעצר על ידי הנאצים, עבד בעיתון זה שנים רבות. בשנת 1956, או סמוך לכך, נהרג בנו, חניך "בני עקיבא", בתקרית אש עם הלגיון הירדני בהיותו בקורס מ"כים שאליו לא היה חייב לצאת. אבל כבד ירד על המשפחה שאיבדה את בנה היחיד. ואולם לאחר שבוע האבל חזר יצחק ז"ל, אביו, אל מכונות הדפוס של העיתון והמשיך במלאכתו, נושא בחובו את יגונו הבל-יתואר.

"חדשות ישראל" לא היה עיתון גדול. הוא שאב את המידע החדשותי שבו מהעיתונים הגדולים. לגבי המצב בארץ, כמעט ולא חידש. ואולם היה לו מידע רב על המתרחש בקהילות היהודיות בגרמניה, אוסטריה וביתר מדינות מזרח-אירופה.היו לו עיתונאים מצויינים שכתבו על השואה ועל מלחמת העולם השנייה, על פושעי המלחמה הנאצים ועל הצורה הנפשעת חסרת המצפון האלמנטרי בה ניהלו הנאצים ועוזריהם את המלחמה הגדולה. אני הקטן קראתי מאמרים אלה בעניין רב.

רק באחרונה פרסם עיתון זה שורת מאמרים מרתקת על מלחמת העולם השנייה, אותה לא מצאתי בעיתונים הגדולים בעברית.

בימים אלה, בהם הקפיטליזם מכה בנו בכל עוז, והדאגה לאדם הקטן כמעט שאינה קיימת, הלך גם "חדשות ישראל" לעולמו.

מצער.

אהוד: זכורני מימי ילדותי בקלמניה שהיינו הולכים ברגל בדרך החול המרכזית של המושב שדה ורבורג [שבחור תמהוני בשם בֶּנוֹ היה משקה אותה כדי שעגלות ומכוניות נדירות לא תטבענה בחול] ומגיע לחנות המכולת במרכז המושב, מצד ימין, צפון – מול בית הקפה. ומה שמשך שם את העין היו פרוסות השינקן מצד אחד וערימת העיתונים בגרמנית מצד שני, שנקראו בשם "בלומנטל" והיו צינור המידע של המושבניקים הייקים עם הנעשה בארץ ובעולם. אשמח לפרסם על כך סיפורים משלימים.

* * *

אילן בושם

10 שירים, פברואר 2011

*

מַסְמֵר

תָּקוּעַ בְּחָזִי

עָלָיו אֶתְלֶה שִׁירִי.

קְרַב מְאַסֵּף

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן נֶאֱסָפוֹת אֵלַי תְּמוּנוֹת

שֶׁל קְרוֹבִים נִפְטָרִים

אֲנִי מְתַיְּקָן בְּאַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת שֶׁלִּי

הוֹפֵךְ בּוֹ וְהוֹפֵךְ

חוֹקֵר בּוֹ וְחוֹקֵר

חוֹפֵר בּוֹ וְחוֹפֵר

דּוֹרֵשׁ בּוֹ וְדוֹרֵשׁ

וְאֵין דּוֹרֵשׁ.

זָקֵן

מִמְּרוֹמֵי שְׁנוֹתָיו הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ

זָהִיר זָהִיר

סוֹמֵך בִּימִינוֹ עַל מַקְלוֹ

וּבִשְׂמֹאלוֹ עַל גְּדֵרוֹת וְקִירוֹת

כְּלֻלְיָן עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה

הַצָּתָה עַצְמִית

       לזכר ש"מ

אֵשׁ הִתְלַקְּחָה

כְּחַלְחַלָּה

אָחֲזָה חַלְחָלָה

עַל מוֹת

כָּל כָּךְ מַהֵר עוֹבְרִים

עַל כָּךְ לְסֵדֶר,

לְסֵדֶר-יוֹם

לְסִדּוּרִים.

מְכוֹנוֹת הַחְיָאָה

לְעִתִּים אֲנִי מְנַתֵּק עַצְמִי

מֵהַטֶּלֶפוֹן, הָרַדְיוֹ, הַטֶּלֶוִיזְיָה

וְחַי.

חֲתוּלָתִי הוֹלֶכֶת

רָאִיתִי אוֹתָהּ

רָזָה

הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת.

וְחוֹזֵר חֲלִילָה

אֲנִי מַכְנִיס אוֹתוֹ

וְזֶה לֹא מֵפִיס אֶת דַּעְתִּי

וְעַל כֵּן אֲנִי

חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה.

*

הִתְפַּשְּׁטוּ

וְעָשׂוּ שְׁפָטִים

זֶה בָּזוֹ.

חֲרוּזִים

מְגַלְגֵּל אֶת הָעֵט

בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

כְּמַחֲרֹזֶת תְּפִלָּה.

* * *

נעמן כהן

שלי יחימוביץ נדבך חשוב בביטחון ישראל

כאשר פירסם קרל מרקס במניפסט הקומוניסטי (1847) את נבואת הזעם שלו: "רוח בלהות מהלכת מעל אירופה, רוח הבלהות של הקומוניזם," הוא סבר שהחברה הקפיטליסטית תעשייתית תיצור חברה מקוטבת בין בורגנות מעטה לבין המוני פרולטרים חסרי כל שאין להם להפסיד דבר מלבד כבליהם. ואז בתהליך דטרמיניסטי, הפרולטריון יתפוס את השלטון על אמצעי היצור וימגר את הבורגנות באמצעות "דיקטטורה של הפרולטריון". החברות התעשייתיות המערביות השכילו להפריך את תחזיתו של מרקס. המעמד הבינוני לא נשחק למטה והמשיך להיות המסד של החברה הדמוקרטית.

רוח הבלהות שחזה מרקס מתחילה לאיים על החברה הישראלית. הפער החברתי בישראל מתחיל לסכן את עצם קיום החברה הישראלית. מדד ג'יני המודד את היקף אי השוויון בהתפלגות ההכנסות במדינה, מעיד כי ישראל היא המדינה הכי פחות שיוויונית מבין המדינות המפותחת, מלבד ארה"ב.

ב-2 באפריל 1921 נפגש חיים וייצמן עם לואיס ברנדייס – חבר בית המשפט העליון בארה"ב, ומראשי הציונים באמריקה. לאחר הפגישה הגדיר חיים וייצמן את הבדלי הגישה ביניהם למדיניות הגשמת הציונות, כהבדל בין "אסכולת פינסק" ל"אסכולת וושינגטון": "הציונות בשבילנו על פי אסכולת פינסק," אמר וייצמן, "היא יהודיות גופא שהובאה לידי תנועה על מנת ליצור מחדש את המולדת היהודית. ההסתדרות והקונגרסים הם ביטוי לאחדות היהודית. ברנדייס כופר בלאומיות היהודית הוא עומד על השקעות פרטיות ויוזמה אישית ואני בעד קרן לאומית. היוזמה הפרטית לא תיתכן לפני הקמת היסודות לבית הלאומי."

ד"ר וייצמן, שהיה רחוק מרחק רב ממרקסיזם ואפילו מסוציאל-דמוקרטיה, הבין שלא ניתן לבנות חברה יהודית חדשה בארץ ישראל רק באמצעות ההון הפרטי. בחושו היהודי הבין שהתרבות היהודית משקפת סוג של סולידריות חברתית ובלעדיה לא תהיה תקומה לחברה החדשה הנבנית בארץ. לכן תמך ד"ר וייצמן בתנועת העבודה. כך נבנתה הארץ, כך נבנתה החברה הישראלית.

בעלי עיתון "הארץ" עמוס שוקן, והגרמני בן הנאצים, אלפרד נוון דומונט, אבירי ההון החופשי הקפיטליסטי המנסים להאדיר את רכושם, משסים את כתב העיתון נחמיה שטרסלר נגד ח"כ שלי יחימוביץ. "רוח בלהות מרחפת על הארץ," מאיים שטרסלר, "רוח הבלהות של 'הניאו-מרקסיזם' הקיצוני של שלי יחימוביץ." שטרסלר נזעק נגד פעילותה של ח"כ שלי יחימוביץ לשינוי השיטה הכלכלית הימנית-קיצונית-תאצ'ריסטית שהביאה לריכוז מדאיג של כוח והון בידי מתי מעט ויצירת מסות אדירות של עובדים עניים, שהיא תוצאת ההפרטות, מיקור החוץ ושבירת העבודה המאורגנת.

שלי יחימוביץ נאבקת למען חלוקת משאבי הגז במדינה לטובת החברה הישראלית ולא רק לטובת טייקוני הגז. שלי יחימוביץ, בניגוד לשטרסלר, רואה את האיום שצופנים הפערים האלה בין עניים מאוד לעשירים מאוד, יחד עם מעיכת מעמד הביניים, על כלכלתה, חוסנה ולכידותה של ישראל. שלי יחימוביץ מבינה בצדק שהסיכוי היחיד של מפלגת העבודה הוא הפניית הקשב והאמפתיה לעול ההולך ונערם על כתפיו של מעמד הביניים, ולעבדות המודרנית של העובדים העניים. רק בידולה המובחן של "העבודה" ממפלגות אחרות, כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית תביא להצלחתה.

כרגיל במחוזותינו הויכוח האידיאולוגי נהפך לאישי. במקום ad hoc – לגופו של עניין, ad personam – לגופו של האיש. בתקופת ממשלת רבין הראשונה עלתה בבדיחות הדעת הצעה כיצד לומר את המונח "רע" בערך היתרון, וערך ההפלגה? התשובה היתה: "רע – רבין – רבינוביץ..." (רבינוביץ היה אז שר האוצר). שטרסלר מכנה את שלי "אישה רעה," ואילו יחצ"ן ההון הגדול רני רהב מגדיל לעשות ומרהיב עוז להכפיל את "רשעותה" ולכנות אותה: "רעה, רעה, רעה!"

ישראל עומדת מול אתגר אדיר שדומה שאין כמוהו בהיסטוריה האנושית. מדינה יהודית קטנטונת מול 57 מדינות מוסלמיות הכוללות 23 דיקטטורות ערביות המשתרעות על כ-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים (יותר מכל אירופה).

לא ניתן יהיה לעמוד באתגר העמידה מול האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, אם החברה הישראלית תהיה מורכבת ממספר אוליגרכים האוחזים בידם את רוב ההון והשלטון – מול המוני פרולטרים עניים. האחיזה של האוליגרכים בכלכלה הישראלית (כיום בין חמישה לעשרה אוליגרכים) היא חונקת ורופפת, כאשר אוליגרכים רבים, מזורח גהל בעל "דובק" ועד לביייב בעל "אפריקה ישראל" – מעבירים את הרכוש הרב שצברו בארץ לחו"ל. החברה המצרית יכולה לשרוד בכל מצב גם במהומות הנוכחיות, החברה הישראלית לא תוכל לשרוד במצב דומה.

לפעולה של שלי יחימוביץ יש חשיבות רבה לביטחון המדינה וזאת בלי קשר אם היא תומכת בכיבוש ערבי של יהודה ושומרון וירושלים המזרחית או מתנגדת להם. בשני המקרים חברה ישראלית מקוטבת תיפול כמגדל קלפים. שלי יחימוביץ "טובה" לחברה הישראלית ו"טובה, טובה, טובה" לביטחון ישראל.

* * *

אורי הייטנר

1. עידן מובראק – פוסט מורטום

הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ 1979. ניתן לומר ששלום דה-פקטו בין המדינות התקיים מאז 19 בנובמבר 1977 – ביקור סאדאת בירושלים. הסכם השלום בין ישראל למצרים מת ב-6 באוקטובר 1981, היום בו נרצח סאדאת ומובראק החליף אותו. השלום נרצח יחד עם המנהיג המצרי שחולל אותו.

בארבע השנים שבין ביקורו בירושלים להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. הוא פקד בביקוריו את ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. בשלושים שנות נשיאותו לא דרכה כף רגלו של מובראק בישראל (למעט גיחה קצרצרה להלווייתו של רבין). אולי האקט הסמלי הזה, של ביקורים נשיאותיים בישראל, הוא נייר הלקמוס לאבחנה בין העידן הקצר של השלום בין המדינות, לתקופה הארוכה שאחרי השלום.

ישראל לא שילמה מחיר כה כבד למען השלום – ויתור על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקירת ההתיישבות בחבל ימית ובמרחב שלמה, למען "שלום קר". כל מי שעמד באותה התקופה על דעתו זוכר היטב על מה דובר – על יחסי שכנות טובה וידידות, כמו בין שתי שכנות במערב אירופה, כמו בין ארה"ב לקנדה. לב הסכם השלום היה הנורמליזציה – עשרות רבות של הסכמים שנועדו לצקת תוכן של שלום ביחסי המדינות; תוכן של שיתוף פעולה בתיירות, בחקלאות, בתרבות, בחינוך, בתקשורת, באנרגיה, במה לא? מכל ההסכמים הללו לא נותר דבר וחצי דבר.

ביום שבו נרצח סאדאת, מחליפו – מובראק, רצח את השלום. הוא החליף את השלום החם בין המדינות במלחמה קרה. הוא הפר בשיטתיות וברגל גסה את כל הסכמי הנורמליזציה בין המדינות, שנשכחו כלא היו. הוא הפר בגסות את הסכמי אי ההסתה – התקשורת המצרית היתה לאורך שלושים שנות שלטונו חוד החנית בהסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קשה (והיום אנו מבינים כמה מגוחכת היתה תגובתו לביקורת על כך – שהתקשורת בארצו חופשית, כיאה למדינה דמוקרטית, ואין לו שליטה על מה שמשודר בה). מצרים הובילה את המתקפות המדיניות החריפות נגד ישראל לאורך השנים, ובראשן – ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית בה עוצבה אסטרטגיית מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שנועדה לבודד אותה, כדי למוטט אותה.

לאורך שנים רבות, במשך שתי תקופות ארוכות, לא היה שגריר מצרי בישראל. מובראק ניצל בציניות משברים – מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה השניה, כדי להוריד, למעשה, את דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בשני המקרים, השגריר הוחזר כאשר ישראל שילמה מחיר מדיני נוסף על המחיר המופרז שכבר שילמה בהסכם השלום תמורת הרבה הרבה מעבר לשגרירות פעילה.

ולאורך השנים, מנהיגי ישראל ניגבו את הרוק, ספגו את העלבונות וקיבלו את כללי המשחק הללו. הם הקפידו לעלות לרגל אל הספינקס בקאהיר, לחלות פניו של "מנהיג העולם הערבי". וכאשר נשמע דבר ביקורת על מובראק בישראל, או כאשר בתקשורת הישראלית, החופשית באמת, קומיקאי חיקה את מובראק – "ברוגז". וכל מנהיגי ישראל עומדים בתור להתנצל ולהתחנף ולהרגיע את מובראק, שעוד עלול לכעוס.

לצד כל אלה, דבר אחד יש לזקוף לזכותו של מובראק – הוא כיבד בקפדנות את ההסכם הביטחוני בין המדינות, שעיקרו – פירוז סיני. מיליארדי דולארים שילמה ארה"ב למצרים מידי שנה, כדי שהמלחמה הקרה לא תהיה למלחמה חמה.

"הרודן המצרי" – כך נהוג היה לכנות בישראל את נאצר. אולם את כל סממני הדמוקרטיזציה שהנהיג במצרים יורשו סאדאת, ביטל מובראק מיד עם עלייתו לנשיאות. הוא הכריז מיד על מצב חירום, צעד הגיוני וסביר לנוכח רצח הנשיא, אך מצב החירום היה למצב הקבע לאורך שלושים שנות שלטונו. מובראק היה רודן, לא פחות מנאצר. בניגוד לנאצר, הוא הקפיד לא למנות סגן – הוא מספר אחד, ואין מספר שניים. הוא ניסה לבנות את בנו כיורשו, בניסיון להקים שושלת מעין מלכותית, דוגמת שושלת אסד בסוריה. וכל זאת, לצד שחיתות בצמרת שלטונו, בעיקר בעידן שבו מקורבי בנו השתלטו על המנגנונים. מה הפלא שעמו המדוכא שונא אותו כל כך?

מי שנולדו בראשית שלטון מובראק הם היום בני 30. לאורך כל שנות חייהם ספגו שטיפת מוח של פולחן אישיות למובראק. ואף על פי כן, הם שונאים אותו. הם כל כך שונאים אותו!

בשל האוריינטציה הפרו-מערבית ופרו-אמריקאית שלו ובשל כיבוד ההסכמים הביטחוניים עם ישראל (שבעטיים גדעון לוי כבר גינה אותו ואת אנשיו כמשת"פים של הכיבוש), נוח היה לנו להתעלם מעובדת היותו דיקטטור היושב על כידונים. המציאות טפחה על פנינו.

מובראק גמור. עוד תרגיל, עוד ניסיון, עוד תמרון – זה לא יעזור לו. ומה הלאה?

נטייתי הטבעית, האינסטינקטיבית היא להזדהות עם המוני העם המדוכאים, הנאבקים נגד העריצות ולמען החירות והצדק. אולם הניסיון המזרח תיכוני מלמד אותנו, שהחלופה לא תהיה טובה יותר בכל קנה מידה שהוא.

אנחנו עוד עלולים להתגעגע למובראק.

2. חליפת מכתבים עם אהוד

אורי הייטנר: אהוד, לדבריך בגיליון 613 – מה דעתך על מי שכן הזמין את עמיר פרץ להתייעצויות ביטחוניות, ואף מינה אותו בתרגיל מכוער לשר הביטחון?

אהוד: אם הציבור הישראלי לא היה נפתה אחר המצע "החברתי" של פרץ, יחימוביץ וברוורמן, ונותן את מלוא קולותיו לקדימה, לא היה על אולמרט למנות את פרץ לשר הביטחון. ככה שיש להאשים לא את אולמרט אלא את ציבור המצביעים ששמח להיות מולך שולל על ידי שלושה הליצנים הללו.

אורי: בחייך. מפלגת העבודה אפילו לא ביקשה את תיק הביטחון, לא חלמה עליו. זה היה עוד "תרגיל מבריק" של אולמרט.

עוד כמה התייחסויות לדברים שכתבת אתמול:

א. אולמרט – על סמך מה אתה מתעקש שכל המו"מ שאולמרט ניהל היה רק תרגיל שנועד להעביר את הכדור לצד השני? אם כך – למה אין הוא מודיע לכל העולם, שהנה הפרטנר דחה את ההצעות וכו', אלא מאשים את ישראל בקיפאון? הרי בכך הוא נוהג באופן הפוך מכפי שהטקטיקה שאתה מייחס לו מחייבת.

מעבר לכך, האם לדעתך ראש ממשלה אינו מחויב באמירת אמת לאזרחי מדינתו? הרי לא הכול טקטיקה. הרי אם כל המו"מ הוא רק משחק, לא רק את אבו מאזן הוא רימה אלא גם את הציבור הישראלי. ומה היה קורה אילו אבו מאזן היה "מבריז" לו ומשיב בחיוב? הוא היה אומר: "סתאאאאאם... עבדתי עליך"?

באמת... זה לא רציני. בכל מו"מ יש מידה של עורמה וטקטיקה, אך לטעון שכל מדיניותו של אולמרט היא רק טקטיקה להעביר את הכדור לצד השני? לא רציני. יש לי הצעה בשבילך. בקש להיפגש עם אולמרט. היום הוא כבר אינו ראש הממשלה. הוא פנוי יותר. אני בטוח שהוא שמע על מכתבך העיתי – מקור התמיכה הגדול והעקבי ביותר שלו. הבטח לו שדבריו הם אוף דה-רקורד. נסה לברר איתו את הסוגייה. אני בטוח שתיווכח שאתה טועה.

ב. אובמה – אכן, מדיניותו של אובמה מופקרת. ארה"ב מימנה וחימשה את הרודן המצרי במשך 30 שנות שלטונו ולפתע הפנתה לו עורף. אולם גם אילו נהגה אחרת, זה לא היה משנה את התמונה. להיפך, תמיכה אמריקאית במובראק, במצב הנוכחי, רק היתה מגבירה את השנאה אליו. בסיטואציה הנוכחית במצרים, אין משמעות למה שאובמה יעשה. אגב, שגיאה חמורה יותר עשה בוש, שבניגוד לאובמה הוא באמת ידיד גדול של ישראל, כאשר כפה על אבו מאזן לשתף את חמאס בבחירות. אך גם בוש אינו אשם בכך שההמונים הצביעו לחמאס. מה לעשות, המציאות המזרח-תיכונית אינה מערבית, אינה דמוקרטית, וחוששני שהיא תהיה עוד פחות מערבית ועוד פחות דמוקרטית.

אהוד: המשפט האחרון בדבריך, שעימו אני מסכים במאה אחוז – הוא התשובה לכל מה שאני טוען. אני מאמין שאהוד אולמרט יודע שכל מה שהציע לאבו-מאזן לא היה אלא עוד ניסיון ישראלי להוכיח לאמריקאים שפניהם של הפלסטינים אינן לשלום.

3. לקחים ראשונים

מבוקר עד לילה אנו שומעים את דברי הפרשנות של כל המומחים למזה"ת – מזרחנים, פרשנים, בכירי המודיעין בדימוס. וכי למי נאזין? הרי הם יודעים ומבינים והם יכולים לנתח ולפרשן.

אלא ש... איש מהם לא חזה את המהפכה במצרים. אילו כל אותה סוללת מומחים היתה מוזמנת למפגש לפני שבוע בדיוק והיתה נשאלת שאלה זהה – האם יש סכנה למהפכה במצרים, גם התשובה היתה זהה – לא, באל"ף רבתי.

מה עלינו להסיק מכך? ראשית, שיש להתייחס בזהירות למומחים ולפרשנים ולא לקבל את דבריהם כתורה מסיני. שנית, שעלינו לחסן את עצמנו מפני שטיפת המוח של הפרשנים, כאשר הם מתנבאים באחידות.

אך המסקנה המשמעותית מכול – המזרח התיכון הוא אזור בלתי יציב. כל המשטרים במזה"ת דיקטטוריים, יושבים על כידונים, וגם כיסאותיהם של המשטרים הנראים יציבים, עלולים להתנדנד ברגע שהציבור יאבד את הפחד מן המשטר. ומסקנה נוספת – עד היום מהפיכות עממיות ותהליכי דמוקרטיזציה פורמאלית (בחירות) לא העלו לשלטון גורמים מתונים יותר, פרו מערביים יותר, חילוניים יותר, שוחרי שלום. אין זה מן הנמנע שנמצא את שכנתנו הדרומית, המדינה הגדולה והחזקה בעולם הערבי, נשלטת בידי האחים המוסלמים ומתחרה עם איראן על הנהגת המהפכה האסלאמית. זה לא חייב לקרות, אך הסבירות שזה יקרה אינה נמוכה. אין זה מן הנמנע, שגל הזעם המהפכני השוטף את מדינות ערב יתפשט גם לירדן, לסוריה ולרשות הפלשתינאית. אין זה מן הנמנע שגם מדינות אלו תסחפנה לגל של אסלאם רדיקאלי.

מה ההשלכות של תסריט בלהות כזה על ישראל?

המשמעות העיקרית, היא התובנה שאסור לישראל לקחת סיכונים ביטחוניים גדולים. העובדה שלישראל גבולות בני הגנה, שהירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל והגולן הוא בריבונות ישראלית, ממזערת הן את הסכנה שתפרוץ מלחמה, והן את מחיר המלחמה, אם תפרוץ, חלילה. לכן, חובתה של ישראל לדבוק בגבולות הללו.

משמעות נוספת, היא שעלינו להפסיק להפחיד את עצמנו באמירות נוסח: מה, לנצח תאכל חרב? עד מתי? איזה עתיד אנו משאירים לדורות הבאים? וכו', כל הסיסמאות להצדקת הוויתורים. יש להחליף דיסקט, ולחזור לאמת הציונית – בניין המדינה והחברה הישראלית אינו מותנה בהסכמת הערבים וברצונם הטוב. הצלחנו ליצור מפעל מפואר חרף ההתנגדות והמלחמה נגדנו, ונוכל להמשיך לבנות וליצור אותו, לחזק את החברה הישראלית, את הכלכלה הישראלית, את התרבות הישראלית, את החינוך הישראלי, גם אם השכנים שלנו יסרבו לקבל את זכות קיומנו עוד מאה שנים, כפי שלא קיבלו אותה במאה השנים שחלפו.

אני יודע. המומחים לא יאהבו את מה שאני אומר. אבל הרי אלה בדיוק המומחים שלא חזו (גם) את ההתפתחויות האחרונות במזה"ת.  

4. השד הרוסופובי

אביגדור ליברמן הוא מנהיג קונטרוברסלי. הוא מושך אש. התנהלותו כוחנית, סגנונו בוטה, כשר החוץ הוא מרבה לנהוג באופן בלתי דיפלומטי, בלתי ממלכתי ובלתי לויאלי לראש הממשלה. הצעות החוק הפרובוקטיביות שסיעתו מגישה, מבעירות אש מחלוקת מיותרת, שהחברה הישראלית ממש אינה זקוקה לה. גם דעותיו המדיניות היוניות – קבלת עקרון הנסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים", כאשר השטחים בתוך הקו הירוק שהוא מציע לסגת מהם יהיו אזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, נשמעים ומצטיירים כקיצוניים בשל הסגנון המתלהם כלפי ערביי ישראל בו הוא נוקט. שובל החשדות בפלילים המלווה אותו לאורך השנים, רק מגביר את הרתיעה שהוא מעורר בקרב רבים בציבוריות הישראלית. ליברמן הוא מנהיג חזק וכריזמטי, מושא להערצה של רבבות אזרחים ישראליים, ומושא לחרדה ותיעוב מצד רבבות אחרים.

יש סיבות רבות המצדיקות את הגישה השלילית כלפי ליברמן, גם אם עוצמת התיעוב חורגת מכל פרופורציה – כמו האשמתו בפשיזם, כביכול, הנובעת בעיקר מצורך של חלקים בציבור הישראלי לצייר דמון פשיסטי המאיים עליהם, כביכול. הביקורת המוטחת נגדו, בהחלט מובנת ובחלקה מוצדקת. אולם שנאת ליברמן הוציאה מן הבקבוק את השד הרוסופובי בחברה הישראלית; את רגשות הניכור, הפחד והשנאה הקיימים בתוכנו כלפי העלייה המבורכת מחבר העמים.

לרוסופוביה אותם הסממנים המאפיינים כל תופעה של שנאת זרים וגזענות. הגזען אינו מסתפק בביקורת על מעשיו ומחדליו של בר הפלוגתא שלו, אלא הוא מתייחס להשתייכותו האתנית של היריב ולמוצאו. היחס כלפי הקבוצה האתנית של היריב אינו רציונאלי אלא רווי סטריאוטיפים שליליים ודמוניים, המאפיינים אותה כביכול, ומתגלמים בדמותו של היריב.

אביגדור ליברמן חי בישראל 33 שנים. רוב חייו הוא ישראלי. אבל בעיניי הרוסופובים, ה"רוסיות" היא בלתי הפיכה. היית "רוסי" (כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי חבר העמים) וכל חייך תשאר "רוסי". ו"רוסי" פירושו כוחני ואלים, מי שנולד בדיקטטורה ואינו יכול להסתגל לשיטה הדמוקרטית ולהפנים את ערכיה, והוא מוכרח להשליט את נורמות השלטון ה"רוסיות" על ישראל.

בתוכנית החרצופים נקרא ליברמן "ולדימיר" – שם קולקטיבי שנועד למחוק את זיהויו כפרט, והצגתו כאב טיפוס לסטריאוטיפ של "הרוסי". ה"ולדימיר" הזה מאיים עלינו ומפחיד אותנו ויש לבצע לו סיכול ממוקד, בטרם יהיה מאוחר.

את דבריי אמחיש בציטוטים משני מאמרים גזעניים ורוסופוביים מן העת האחרונה, שאינם חריגים אלא בהחלט מייצגים את הטרנד הגזעני הזה. הראשון הוא מתוך מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" – "מכתב תשובה מ'סייען טרור'" (13.1), בו התגולל גדעון לוי על שר החוץ אביגדור ליברמן בגסות אופיינית, כשלוז המתקפה היה מוצאו הרוסי. הנה ציטוטים נבחרים ממאמרו הגזעני של לוי: "באת אלינו ממקום אחר, ממשטר אחר, ואליו אתה גם שב בחופשותיך ... אתה כנראה מרגיש נוח ברחבי הגוש הסובייטי לשעבר ... כמה נעים לך להיזכר במאמא לושן, בשפת ילדותך הדיקטטורית וכמה היית רוצה להעתיקה לכאן,"

אין זו רק גזענות רוסופובית. יש כאן תופעה עמוקה יותר. אחמד טיבי ומרעיו נוהגים תמיד להזכיר לנו, היהודים, שאנו "מהגרים". הם, הערבים, בני הארץ הזאת ואילו אנו, היהודים – "מהגרים". במיוחד נוהג הוא להטיח זאת בעולים חדשים. גדעון לוי מחרה מחזיק אחריו, בדרכו הפוסט ציונית.

הציטוט השני הוא ממאמר גזעני של יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ" – "חלום ליברמן, הסיוט" (14.1.11): "ניתנת הפראבדה להיאמר, אוניברסיטט של איווט היא חממה לכל גידול-פיגול. הוא יצא מרוסיה ורוסיה לא יצאה ממנו. העלייה שלו היא הירידה שלנו... יותר מידי ליברמנים באים מאותו בית יוצר. רוסיה מעולם לא היתה דמוקרטיה, הדיקטטורים הגדולים לא מתו הם רק התחלפו... יודע שליט נפש אומתו. האומה עצמה יודעת ונותנת צוואה לאפסר. היא גועה. מתגעגעת לימים הישנים והטובים, לסטלין ולמלמד הבקר שלו ... ישראל ביתנו אינו בית ישראלי אופייני. מצער להיווכח שגם חברי כנסת מנוסים, עולים מרוסיה, תומכים על פי רוב בחוקי הגזע וההסתה כאילו התעקשו להוכיח שהח"כ הוא לעולם תבנית נוף זרה," וכן הלאה וכן הלאה לכל אורך המאמר.

על החברה הישראלית ועל כל אדם נאור בתוכה לגנות בשאט נפש את הגזענות החשוכה הזאת, את ההסתה הרוסופובית הזאת. על כל יהודי וציוני בישראל להלחם נגד הדה-לגיטימציה לעדה שלמה בעם היהודי, שאי אפשר להפריז בתרומתה האדירה למדינת ישראל.

בוז לגזענות ולרוסופוביה.

אהוד: בד"כ מה שלוי ושריד כותבים בעיתון "הארץ" מעורר בי בחילה ואינני מסוגל לקרוא אותם.

* * *

יצחק שויגר

תגובה למאמרו של אורי הייטנר על אהוד אולמרט המומר, ב"חדשות בן עזר" 613

אני מסכים במלואו עם הניתוח של הייטנר על אהוד אולמרט. יש לו ללא ספק בעייה אישיותית הן בשמירת עמדותיו ושינויי ן, חדשות לבקרים, לפי הנוחיות שלו,כדי להשיג "דבר מה" ולא כדי להשליט את דעתו העקרונית או האידיאולוגית, והן מבחינה מוסרית. בשל כך הוא גם "גמיש" וחלקלק מבחינה מוסרית-כספית ויעידו על כך מעלליו, שרק חלק מהם פורסם ברבים ואף משמש נושא לבירור משפטי. אני אישית מכיר סיפורים נוספים, מה שנקרא מ"ידע אישי" מקצועי, על תאבון כספי בלתי מרוסן. גם ההסבר שלך, מר בן עזר הנכבד, כאילו הוא עשה לאבו מאזן "תרגיל" – אין לו אחיזה במציאות. האיש פשוט חף מכל קו אידיאולוגי ותומך רק במה שטוב לאהוד. בדיוק כמו יריבו-חברו להתנהגות, האהוד השני. כמו שנאמר "אגוי איז אגוי." וחבל שאתה עדיין תומך בו ועוד מפרסם דעתך זו ברבים. אני מקווה שלא נראה אותו יותר ליד ההגה. כמו שאני מייחל ליום שעם ישראל ייפטר מאהוד ברק תאומו.

מספרים על יהודי שרצה להתנצר בערוב ימיו. שאלו אותו: "כל חייך אתה יהודי מכובד בקהילה. יש לך בנים ובנות, נכדים ורעיה מסורה, ועכשיו אתה נזכר להתנצר?"

" כך אני רוצה. " אמר.

"אתה יודע שאם תתנצר נכריז עליך חרם ושמד ולא תוכל לבא בקהילת ישראל ואשתך תחשב כאלמנה וגם לבניך ובנותיך תזיק בכך שתקשה על שידוכם. אתה מוכן לשלם את המחיר? "

"כך אני רוצה, יש לי את החשבון שלי."

"ומהו?"

"אני רוצה להתחתן עם שיקסה. כל פעם שני רוצה לקרב אל אשתי היא אומרת לי שיש לה כאב ראש."

"ואם תתחתן עם שיקסה, לא יהיה לה כאב ראש?"

"ודאי שיהיה לה, אבל למי זה איכפת?"

וסיומת אחרת לאותו סיפור ממש: למחרת התנצרותו בכנסייה, הוא קם בבוקר מניח תפילין על ראשו ומתפלל שחרית.

שואלת אשתו: "אחרי שהכריזו עליך חרם והרסת את משפחתנו, אתה שם תפילין על הראש, דבר ראשון בבוקר?"

היהודי מטיח כפו במצחו ואומר " וַי, קיבלתי ראש של גוי!"

ללמדך: שתי הסיומות מתאימות לו. תאוות הבצע, החשיבות העצמית והנרקיסיסטיות הן שהדריכו אותו. יהיה המחיר אשר יהיה. העיקר שהוא אישית ייצא טוב.   

* * *

ישראל זמיר

הם דיברו בפרחים

פסיכולוגים טוענים שזיקנה ושיגרה ירדו לעולם כרוכות זו בזו. קשישים מתקשים לשנות הרגלי חיים, אף על פי שהמציאות משתנה ללא הרף. לעתים הם מתעלמים מן השינויים וממציאים לשמרנותם הצדקה – כאלה היו יצחק ושרה סדן, שהתגוררו מול ביתי.

מרי יום ששי בבוקר הם נראו קוטפים פרחים בגינתם הגדולה ונוסעים עם הזר לקריית-שאול, אל קבר בנם אלי, שנפל במלחמת יום-כיפור. הטקס חזר על עצמו מדי שבוע. חמסין, גשם, סערה – דבר לא הרתיע אותם. כך זה נמשך כבר שמונה-עשרה שנה. עשרות מיני פרחים הקיפו את ביתם במרבד צבעוני מרהיב עין – כולו קודש לאלי.

בעבר היכרתי את הבן כנער חביב ששיחק עם יתר ילדי השכונה, אך מאז האסון השתבללו ההורים באסונם וניתקו מגע מיתר דיירי השכונה. לא אחת התעכבתי ליד בית הוריו ושאלתי לשלומם, בעודם גוזמים ורדים או עוקרים עשבים שוטים. בימי שישי בבוקר, כשקטפו פרחים, ראיתי שכל פרח נבדק בזהירות, בדקדקנות, אם ראוי הוא להיכלל בזר שיונח על הקבר. בקפדנותם הרבה, הזכירו חסידים, הבודקים לולב לפני קנייתו ערב חג הסוכות. פעם שאלתי אותם מתי חל יום-השנה, ויצחק משך בכתפיו והשיב:

"אצלנו כל יום שישי הוא יום-השנה."

אלי התגייס לצבא כחצי שנה לפני מלחמת יום-כיפור, השתתף במלחמה ובמהלכה נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. ההורים המודאגים התרוצצו בין מוסדות הצבא שבועות וחורשים.

יום אחר נתגלה קבר-אחים מעבר לגשר הפירדאן בסיני, והרבנות-הצבאית הזמינה קבוצת הורים, לזיהוי. לאחר לבטים ממושכים שרה ויצחק הצביעו על אחת הגוויות ואמרו, כי זהו בנם. בצה"ל לא התווכחו, וכעבור ימים אחדים נערכה לאלי סדן לווייה צבאית כדת וכדין. ההורים לא היו משוכנעים בכל מאת האחוזים כי הגופה היא גופת בנם, כך נודע לי מפי משה, אחיו הבוגר של אלי. האב יצחק סבר כי מוטב שתהא להם חלקת קבר, שעליה יוכלו להתרפק ולהזיל דמעה, על פני ספקות לב.

עם הזמן הפך הקבר למרכז חייהם, שאותו פקדו, טיפחו וריפדו בפרחים. מדי יום שישי בשבוע, בבואם לבית הקברות, נהגו לספר לאלי כל שהעיק על ליבם. אלי, בשעתו, גילה עניין בפוליטיקה, ויצחק נהג ליטול עימו ערימת עיתונים וקרא לאלי קטעים שנראו חשובים בעיניו. שרה, אשתו, נהגה לספר לו על מצוקות היום-יום, על כאבים ברגלה ועל אזלת ידם של הרופאים. הם שיתפו את אלי בכל שקרה להם. כאשר שרה רצתה לצאת לבית-הבראה, היה ברור כי אלי חייב לאשר את ההוצאה החריגה.

כיצד ידעו את תגובותיו? תהינו, ולדבריהם, חשו הכול בליבם. המשפחה ניסתה להחזירם למציאות ופסיכולוג מטעם משרד-הביטחון הוזמן לסייע בשיקומם, אך נאלץ לצאת מביתם בבושת פנים. וכי לפסיכולוג הם זקוקים? "אלי הוא כל ה'לוגים' שבעולם," הסביר פעם יצחק. משה, בנם הבכור, לא עמד בפולחן שנוצר סביב אחיו המת ועקר לחיפה.

כל ימות השבוע ההורים תיכננו את הביקור השבועי. לא אחת התווכחו ליד הקבר, כמבקשים את הכרעתו. שתיקותיו פורשו בדרכן. "אנחנו יודעים היטב מה הוא חושב, גם בלי שיאמר לנו זאת. הוא אינו טועה בשיקוליו," אמרה פעם שרה לרעייתי, ששאלה: כיצר מת יכול לעוץ עצות? – ושרה הוסיפה, שכאשר תשובתו סתומה, הוא מופיע בחלומם ומפרש את דבריו. לא אחת קמו בבוקר וטענו שחלמו אותו חלום.

לצורך הנסיעה השבועית יצחק החזיק מכונית ישנה, שכל נסיעותיה קודש לבית הקברות. בשעתו עבד כגנן בעיריית תל-אביב עד שיצא לגמלאות ודאג שפרחים יפרחו בגינתם בכל עונות השנה. לביתם לא נטלו ולו פרח אחד.

פעם אחת חלפה בתי הקטנה ליד ביתם, בשעה שקטפו פרחים, וביקשה פרח.

"הפרחים הם לא שלנו, הם של אלי," הפטירה הזקנה.

"ומי זה אלי?" שאלה הקטנה,

"נו, זה הבן שלנו שנפל במלחמה."

היינו מן היחידים שביקרו בביתם. פעם אחת ביקשתי להצטרף אליהם לבית הקברות. לתומי חשבתי שישמחו, אר נדהמתי כאשר סירבו, ויצחק הסביר:

"לא ביום שישי. תוכל לבוא אליו בכל יום אחר."

באחד הימים, כששבתי מן המשרד, הבחנתי במכונית אמריקנית שחנתה ליד ביתם וזעקות בקעו מתוך הבית. חששתי מאסון ומיהרתי לשם. המראה שנתגלה הדהים: הזקנים צעקו, בכו והטיחו דברים קשים בפני אדם בסביבות גיל הארבעים –

"לא, אתה לא אלי! אל תשקר. אלי שלנו שוכב שם, בבית-הקברות," אמרו והצביעו לכיוון. "מחר נהיה אצלו, הוא מחכה לנו."

האורח, אשתו ושני ילדיו בכו יחד עימם. כל ניסיונותיו של האורח לשכנעם, כי הוא בנם – עלו בתוהו. לרגע ביקש לפשוט את חולצתו ולהציג צלקת-ילדות, אך הזקנים מנעו זאת ממנו בכוח. האישה הצעירה התחננה בפני בעלה בספרדית שיסתלקו, אין טעם. שני הילדים, שלמדו בכית ספר עברי בארגנטינה, קראו בהתרגשות: "סבא, סבתא!" אולם הזקנים אטמו אוזניים וגירשו אותם מביתם.

הזמנתי אותם לביתנו. אלי הציג את אשתו גלוריה והילדים מאוריציו בן הארבע-עשרה וחורחה בן העשר.

"ובכן, אתה אלי?" שאלתי בזהירות, לאחר שהתיישבנו ליד השולחן והוא הנהן בראשו. אלי דמה איכשהו לתמונת הנער במדי הצבא, שניצבה על הכוננית בסלון ההורים, אף ששערו התדלדל, הכסיף ושיבה זרקה בצדעיו.

"מדוע שתקת כל השנים? מדוע לא הודעת כי אתה בחיים? מדוע לא כתבת שאתם באים?" לא התאפקתי ושאלתי בנימה מוכיחה-משהו, "אתה בכלל מסוגל להבין מה גרמת להם? כל חייהם סובבים סביבך – בנם המת הקבור בקרית-שאול – ואתה מופיע, כאילו נפלת משמיים בלי להודיע, בלי להכינם מראש. וכי מסוגל אתה להבין איזו טראומה חוללת?"

שתיקה ארוכה נפערה.

אשתי הגישה פירות, דברי מאפה ומשקאות. גלוריה נטלה תפוח ויצאה עם הילדים למרפסת. אלי לא חדל לייבב. זמן רב חלף עד שנרגע. מדי-פעם הציץ החוצה, מבעד לחלון לעבר בית הוריו.

"זהו סיפור ארוך, סיפור קשה מאוד," אמר. העברית התנגנה כספרדית. שמונה-עשרה שנה חי בארגנטינה ולא דיבר עברית. פנים מיוסרות עם תערובת מוזרה: מצחו ואפו הזכירו את האב ואילו עיניו וסנטרו החד כשל אימו. על פניו החיוורות נראו בבירור שרידי הזעזוע. עיניו היו אדומות מבכי. גלוריה נפגעה מקבלת-הפנים הבוטה של הוריו ולא ידעה נפשה מצער. כל השנים שידלה את אלי שיכתוב להוריו את האמת, אך אלי לא היה מסוגל לכך. לרגע האמינה, שלאחר ההלם הראשון ייצאו ההורים מדעתם מרוב שמחה. הבן חי וקיים! לא, גם היא לא היתה מסוגלת להבין מה עבר על הזקנים באותן שמונה-עשרה שנים שהבן נעלם. לאחר שעה ארוכה אלי החל לדבר.

"קשה לי לדבר אפילו היום, שנים כה רבות לאחר אותה מלחמה," פתח לבסוף את סגור-ליבו. "...המלחמה תפסה אותנו בתעוז על כביש חת"ם דרומה למוצב 'דרורה'. שבוע לפני המלחמה היתה כוננות. תפקידנו היה לסייר לאורך קו המעוזים הצפוני: 'דרורה', 'לחצנית', 'אורקל', 'בודפסט'. ראינו, שבצד המצרי בונים סוללות. רכבים נעו והחיילים לבשו אפודות-מגן ולראשם קסדות. זה לא מצא חן בעינינו ודיווחנו למפקדה. שם אמרו לנו שהמצרים עורכים תמרון. ביום-כיפורים, בשעה שתיים אחר-הצהריים, פגזים התחילו ליפול. זבנג פה, זבנג שם. נבהלנו נורא." אלי החל להניע ידיו כאילו היה עדיין בסיני. ההפגזה נמשכה אולי שעה. שמענו בקשר קריאות עזרה מבוהלות מהמעוזים. לדברי הקצינים, המצרים צלחו את התעלה וביקשו בדחיפות: "ציפורים" – סיוע אווירי.

"זוג מיגים מצריים חלף מעלינו בדרכו לבלוזה. עשן שחור התאבך מעל לבסיס. נדרשנו לצאת לתעלה ולהוציא מהמעוזים פצועים ואת צוותי הרבנות-הצבאית, שבאו לערוך טכסי תפילות יום-כיפור. המפקד שלנו קרא לנהגי הזחל"מים לקבלת הוראות. יצאנו ארבעה נגמ"שים לכיוון מוצב 'דרורה'. ציר התנועה היה אפוף עשן. התקדמנו כקילומטר ולפתע נתקלנו בפלוגה מצרית, ששכבה לאורך הדרך וחסמה את הציר למעוזים. המפקד נתן פקודה לדרוס אותם. דהרנו עם הנגמ"שים קדימה כשאנו יורים מכול הכלים. דרסנו המון חיילים מצריים. הייתי נהג מוביל. המ"מ שלנו, כל משך הנסיעה עמד מאחוריי, החזיק בכתפיי וכיוון אותנו. לרגע ביקש סיגריה ונתתי לו. הם התחילו להרביץ עלינו שמלים וסאגרים ממרחק אפס. אחד הטילים פגע בזחל"ם שרעד מן הזעזוע. הרגשתי זבנג נורא ומשהו נשפך על צווארי. ליד ידית-ההילוכים ראיתי פתאום את ראשו הכרות של המ"מ שלנו. טיל כרת אותו כמו..."

"הבלחת חרב," השלמתי את המשפט.

"שיהיה. אף-פעם לא שמעתי את המילה הזאת. לא האמנתי למראה עיניי. עיניו היו פקוחות, מזוגגות ובפיו עדיין תקועה הסיגריה הבוערת שנתתי לו. עשן הסתלסל ממנה. זה היה נורא. התמונה הזו חוזרת אלי כל הזמן. פעם ראשונה ראיתי מת. עוד טיל נורה עלינו והנגמ"ש נעצר. מה קרה? טיל דפק את הזחל הימני ופרשנו שרשרת. לא הייה ברירה אלא לקפוץ מהזחל"ם ולהסתער עם העוזים. קפצנו, ירינו ורצנו כמטורפים לכיוון דרום-מזרח. בחיים שלי לא רצתי כל-כר מהר. רצתי שעות רבות ואיבדתי את חבריי בדרך. בסוף נשכבתי מאחורי גבעה ובכל המהירות כיסיתי את עצמי בחול. השארתי חריץ לנשימה וסדק לעיניים, השטח שרץ חיילים מצרים. הליקופטרים הנחיתו חיילים וג'יפים. שמעתי רעשים ודיבורים בערבית. הם חיפשו אותנו. 'לא לזוז, לא לזוז,' אמרתי לעצמי וקפאתי במקומי. פתאום הבחנתי בסודני ענק, שירד מג'יפ והתקרב לכיווני. זה הסוף, אמרתי לעצמי, שפתיי לחשו את 'שמע-ישראל'. במרחק של מטר ממני, נעצר להשתין. ליחה עלתה בגרוני ופחדתי להשתעל. כמעט נחנקתי. עצמתי עיניים. השתן זרם כמו מים. הרגשתי שאני מתייבש. זבובים עם גב ירוק גילו אותי, חשבו שאני מת וחדרו לתוך נחירי אפי וניסו למצוץ את קצות עיניי. מצמצתי כמו מטורף. ידעתי שאם אניע יד, המצרים יגלו אותי. ניסית לתת לזבובים למצוץ את ליחת אפך ולשד עיניך בלי לגרשם?"

"תגיד, מאיפה העברית הטובה שלך?" לא התאפקתי ושאלתי.

"ביום אני חי בספרדית ובלילות חולם בעברית. המלחמה מדברת רק עברית. לפני שהתגייסתי, אהבתי מאוד לקרוא ספרים והמורים אמרו, שיש לי כישרון לשפות. המילים, ששאלת עליהן, איכשהו קפצו בעצמן ללשוני." הוא גמע מן הקפה ולאחר אתנחתה המשיך:

"שכבתי בחול ובכיתי בלב: 'אני נגמר, אני נגמר'. בדמיוני ראיתי את ההלוויה שלי. אבי אמר 'קדיש', והרב הצבאי - 'אל מלא רחמים.' כנראה נרדמתי, ואולי התעלפתי.

"כשהתעוררתי, היה חושך. קמתי, מצאתי בקלות את כוכב-הצפון והתקדמתי לדרום-מזרח. ידעתי שבאזור 'יורם' מצוי בסיס טנקים. כל הזמן חשבתי על מים. בדימיוני הייתי במזנון של 'ויטמן', ברחוב אלנבי. לקראת בוקר הבחנתי בטנק מצרי, שחנה כמאה מטר ממני. החבר'ה ישנו לידו. הבנתי שאני עדיין בשטח מצרי. התפלאתי שצה"ל לא בלם אותם. חיפשתי מסתור מאחורי גבעה. חפרתי בור וכיסיתי את עצמי. השמש והחול טיגנו אותי חיים. שכבתי כמו מת, נרמה לי שאני יודע מה מרגיש אדם מת. כשאתה בסכנת-חיים, אתה מסוגל להתאבן כמו פסל ולא לנוע. הייתי הרוג מהליכה וכנראה נרדמתי. התעוררתי ונרדמתי מספר פעמים עד שהחשיך. המשכתי ללכת. אחרי כמה שעות, הבחנתי באורות זעירים של טנקים.

"'אלה שלנו, שלנו,' צעקתי בשמחה, 'ניצלתי, ניצלתי, אני באזור יורם!', בחניון טנקים. הייתי כמאה וחמישים מטר מהם. התקדמתי וצעקתי:

"'חבר'ה זה אני, אלי סדן, ישראלי, אל תירו בי'.

"'מאיזו פלוגה אתה?' צעק מישהו בחזרה. לא זכרתי את מספר הפלוגה שלנו, וצעקתי:

"'הבסיס שלנו בבלוזה. יצאנו לעזרת המוצבים בתעלה!"

פתאום שמעתי קולות של עוד שני חבר'ה מהפלוגה שלי, שאף הם הצליחו להסתנן. התחבקנו. היינו שלושה תשושים ומיובשים.

מישהו מחניון הטנקים חשד בנו שאנו מצרים ופתח באש. הכדורים פצעו את שני החבר'ה שלידי, חטפתי קריזה והתחלתי לצעוק:

"'זונות, כולרות, אתם הורגים אותנו. אנחנו מהתעוזים!' שמעתי שהם הודיעו באלחוט שחיסלו חולית אוייב.

"'חולית אוייב? חיסלתם אותנו. זונות, נבלות, חיסלתם יהודים, את החברים שלי מהפלוגה..." אלי צעק ובכה כילד. הוא שלף ממחסה וניגב את עיניו.

"הם תפסו מה קרה. שני החבר'ה הפצועים נלקחו לחאג"ד ואני בנגמ"ש לבלוזה. בבלוזה היה בלגן בורא. פתאום הופיע קצין כזה מצוחצח ורצה שאצא לבלימה. לא הייתי מסוגל. רבע שעה עמדתי ליד ברז-מים ושתיתי, ושתיתי ושתיתי. אכלתי בחדר-האוכל מרק חם עם הרבה לחם ונכנסתי לאחד האוהלים לישון. ניסיתי לישון ולא הצלחתי. הלכתי למרפאה לבקש כדור שינה ופגשתי את אלברט, אחד מחברי לפלוגה, עולה חדש מארגנטינה, שעלה ארצה והצליח לחזור. הוא לא הפסיק לבכות.

"'אם ככה אפשר להפתיע את צה"ל – אז חבל על החיים' חזר ואמר לי. חברו, שבא עימו ארצה, נהרג.

"'זהו, אני גמרתי. אני חוזר לארגנטינה. חבל על החיים. ככה להפתיע את צה"ל? כנראה שהכול פה בלוף אחד גדול,' כל הלילה דיברנו. באוהל שלו נמצא התרמיל של חברו ההרוג. הוא שלף מתוכו את דרכונו והציע שיחד נסתלק לארגנטינה." לדבריו, אני וחברו ההרוג דומים. 'לפחות נינצל,' חזר ואמר.

לא הייתי מסוגל לחשוב על העניין בראש צלול. היום אני יודע שהייתי הלום-קרב. למחרת בערב כבר היינו על המטוס.

 כשנחתנו בבאנוס-איירס התעלפתי ונלקחתי לבית-חולים. חצי-שנה הייתי מאושפז במחלקה לחולי-נפש עד שהתנקיתי ממוראות המלחמה. כל השנים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בגדתי בכל מה שהאמנתי בו. לא היה לי האומץ להודיע להוריי שערקתי. לא הייתי מסוגל לספר להם שאני חי. אתה מבין, הייתי קרוע, ממולכד לכל אורך הדרך.

"מה קרה לחבר שהביא אותך לארגנטינה?"

"הייתי בבית-חולים ויום אחד הוא הפסיק לבוא. אחר-כך התברר שנהרג בתאונת-דרכים. שכרתי חדר בפרבר ליד בואנוס-איירס ועבדתי כמסגר אצל בעל בית-מלאכה יהודי. בסוף התחתנתי עם בתו, גלוריה," והצביע לכיוון המרפסת. "אחר-כך נולדו הילדים. עבדתי ביום, והלילות היו קודש לסיוטי-לילה. הגולגולת עם הסיגריה עדיין לא עזבה אותי. זה כל הסיפור. גלוריה לחצה כל השנים שניסע ארצה. פחדתי מן הצפוי לי והיא הבטיחה שתעזור לי."

לא היה טעם ללכת אל הוריו ולשדלם. הכול נראה כה הזוי. הקבר שאימצו אינו קבר בנם, והשנים הארוכות שפרחיהם הונחו למראשותיו לא היו אלא הונאה.

זכרתי שיש לאלי אח, משה, שהתנתק מהוריו, בשל אותו "פולחן" והתגורר בחיפה. הצעתי לאלי שיתקשר אליו. נפרדנו במועקה קשה.

נראה שאלי איתר את אחיו, ולאחר התדהמה הראשונה פגש בו, במשפחתו, והאח אף סייע להם למצוא דירה בחיפה, לא רחוק מביתו.

חודשים רבים לא שמעתי עליהם. כל שראיתי הוא, שמדי יום-שישי הזקנים ממשיכים לקטוף פרחים ולעלות לקברו של אלי.

כעבור כשנה, ואולי פחות, יום אחד, הבחנתי מבעד לחרכי התריס במשה, אחיו של אלי, ועמו ילדיו של אלי: חורחה ומאוריציו, שדפקו על דלת הזקנים. ראיתי את שרה נושקת לשני הילדים והבנתי, שהזמן בדרכו פעל וטוב שכך.

חלפו חודשים אחדים והמכונית שוב נראתה ליד הבית. משה, אלי, גלוריה והבנים יצאו מתוכה ונכנסו לבית-ההורים. לא היה לי מושג כיצד התקבלו. לא עלו צעקות משם. לתומי האמנתי, כי המעגל בדרכו נסגר והם השלימו עם הבשורה הטובה.

למחרת-היום, יום ששי בצהריים, ראיתי את יצחק ושרה יוצאים עם זר פרחים בדרכם אל בית הקברות, כאילו דבר לא קרה. טירוף אמיתי – אמרתי לעצמי.

כעבור שבוע, פגשתי את יצחק ושרה שבים מבית-העלמין ולא התאפקתי ושאלתי:

"יצחק, מהו ההיגיון לנסוע לקריית-שאול, להניח זרים על קבר זר כשבנכם חי וקיים?"

הם הציצו כי במבט תמוה ויצחק הפטיר:

"אתה מחפש היגיון? מאימתי הגיון מניע את חיינו? האם הופעתו של אלי לאחר שמונה-עשרה שנה היא תופעה הגיונית?

"קורים מקרים שאין לנו דרך הגיונית להסבירם. יש לנו אלי אחד בקרית-שאול ואלי שני בחיפה. מאז שאלי הגיע מארגנטינה, בילינו שבועות וחדשים בשיחות-נפש עם אלי המנוח והוא זה ששיכנע אותנו שלא נתנכר לבננו החי. הוא התעקש שנסלח, שנבין, שנתחשב במצב המיוחד שלתוכו נקלע, כשלקה ב'הלם-קרב'. לדבריו, נענש די והותר. אל לנו להתנכר לו. חודשים רבים חלפו ואין-סוף שיחות עם אלי בקרית-שאול עד שעיכלנו את הדבר. למרות הבשורה, לא ויתרנו על אלי שלנו השוכן בקרית-שאול. הוא היה, הווה ויהיה לעד בשר חי מבשרנו. הוא הציל אותנו מיגון, משיברון-לב, ממשברים לרוב. ידענו, כי עלינו להיות בריאים, כדי להיות אצלו ביום ששי בצהריים. אולי לא תבין, אך היה לנו למען מי לחיות ועם מי להתייעץ. בלעדיו, לא היינו מגיעים להחלטה כה קשה לשוב ולחבק אל ליבנו את אלי, גלוריה והילדים.

"דיברנו אליו בפרחים והוא השיב במילים. אל תחפש היגיון, כי לא תמצא אותו."

* * *

אהוד היקר,

ברכות!

הגעת לתרי"ג!

[גיליון 613!]

זהבה

* * *

הפערים החברתיים ניכרים בהכנסות משקי הבית במצרים – הכנסותיהם של 87% ממשקי הבית נמוכות מ-1,000 דולר בחודש, ואילו הכנסותיהם של 3% בלבד ממשקי הבית גבוהות מ-2,000 דולר.

המהומות במצרים מתחילות ומסתיימות במחירי הפול, הפיתה והשעועית, שהתייקרו שם בשנה האחרונה ב-17%, ובמחירי בשר הכבש שהמריאו ב-60%.

בישראל מחירי המזון הטרי התייקרו בשיעורים דומים, למעט הבשר. אלא מי שמרוויח שכר מינימום של 30 דולר ליום, כך בישראל לפני העלאת שכר המינימום, יכול לשרוד ולהאכיל את משפחתו גם במחירים אלו.

במצרים, בה שכר המינימום לא עלה מזה 27 שנים ועומד על 7 דולר לחודש, מדינה בה 40% מהמועסקים משתכרים פחות מ-2 דולר ליום, והשכר הממוצע במגזר הציבורי הוא 70 דולר לחודש, התייקרות של 17% במחיר הפול ו-60% במחיר הבשר שברה את האיזון העדין בין עוני לרעב.

כשאתה רעב ובמיוחד כשילדיך רעבים, אתה כועס, שובר, בוזז וצועק דמוקרטיה ושחיתות – ומתכוון בעצם לפיתה. ["דה מארקר", 1.2.11]

* * *

זיוה היקרה

איתך באבלך על מות אביך

פרשת חיים מרתקת באה אל קיצה

* * *

יוסף אורן

אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים (א')

הדפסה חדשה של הכרך "תור הפלאות" (הוצאת כינרת זמרה-ביתן 2011) –מהטובים בין ספריו של אהרן אפלפלד – אשר הופיע לראשונה ב-1978 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מוכיחה שכבר בשנות ה-70' גמלה אצל אפלפלד ההחלטה להקיף ביצירתו את תולדות העם היהודי במאה ה-20, ולסמן במאה השנים הללו ארבע תקופות : את קורות העם היהודי מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, את הגורל שפקד את יהודי אירופה בשנות השואה, את המאמצים של ניצולי המחנות להשתקם על אדמת אירופה בסיום המלחמה, ואת קשייהם של הניצולים להשתלב במגמתה של החברה הישראלית הריבונית לכונן חיים תוססים ונורמליים באמצעות ההדחקה של פרק השואה מתודעתה.

בכרך "תור הפלאות" כלל אפלפלד שתי יצירות: את הנובלה "תור הפלאות" בת 100 העמודים ואת הסיפור הקצר-ארוך "ככלות הכל ולאחר שנים רבות" שהוא בן 60 עמודים. עלילת הנובלה מתרחשת ב-1938, ועלילת הסיפור כ-30 שנה מאוחר יותר. באופן דומה בנה אפלפלד את הכרך הקודם שלו – "שנים ושעות" (1975), שבפתחו הציב את הנובלה "באדנהיים, עיר נופש" שעלילתה מתרחשת ב-1938, ובהמשכו את הסיפור הקצר-ארוך "1946". בבניית שני הכרכים באופן זה, בלט הדילוג – שעליו הקפיד אפלפלד אז ובשנים נוספות אחרי הדפסתם – על תיאור הסבל במחנות הכפייה וההשמדה בשנות השואה עצמן. תקופה זו היתה החוליה החסרה בכתיבתו עד להופעת הרומאן "מכרה הקרח" (1997).

על אף הדמיון בבניית שני הכרכים, שונה הכרך "תור הפלאות" מהכרך "שנים ושעות". בין העלילות שכונסו ב"שנים ושעות" קיימת זיקה רעיונית בלבד, לעומת זאת בכרך "תור הפלאות" משלים "הסיפור" את "הנובלה" גם בתוכן, כי בשתי העלילות פועל ברונו, בנו של הסופר א', כגיבור המרכזי. בנובלה הוא מופיע כנער, שבשנת 1938 היה בן 12, אשר קולט את סימני האסון הקרב ועוקב אחרי התגובה עליהם מצד הוריו ומצד מבוגרים אחרים מבאי-ביתם, ובסיפור הוא מופיע כגבר באמצע שנות ה-40 לחייו, בגיל שאביו היה בו בשנת 1938, השב לעיר ילדותו באוסטריה כדי ליישב את חשבונו עם זכר אביו – חשבון שנותר פתוח ומדמם אצלו כ-30 שנה.

אף ששתי העלילות הוצבו בכרך "תור הפלאות" בסדר הכרונולוגי הנכון, צריך להניח, כי אף שהנובלה הוצבה ראשונה, היא נכתבה על-ידי ברונו אחרי שחזר מהביקור באוסטריה כעבור 30 שנה, באמצע שנות ה-70' – ביקור המתואר בסיפור הקצר יותר. נחוץ לציין השערה זו, כי שתי העלילות מסופרות על-ידי דמות "מספר" שונה. הנובלה מסופרת על-ידי ברונו בגוף ראשון, בעוד שהסיפור מסופר על-ידי מספר יודע-כל.

על-ידי התאמה של דמות "מספר" שונה לכל עלילה, השיג אפלפלד שתי נקודות מבט שונות לסיפורו של ברונו, הנוכח כדמות בשתי העלילות. בעוד שאת אירועי שנת 1938 סיפר בלשון "אני" מנקודת המבט הסובייקטיבית של נער בן 12, סיפר את אירועי ביקורו של ברונו בשנות ה-70' בעיר הולדתו מנקודת המבט האובייקטיבית של מספר יודע-כל, שהיא מהימנה ונטולת נוסטלגיה וסנטימנטליות, אשר תאמה למטרת נסיעתו של ברונו לעיר שבה נולד ושבה היה עֵד ל"חרפת" אביו.

הפצע שלא הגליד

לעצמו נימק ברונו את נסיעתו לאוסטריה בשתי סיבות. הראשונה – גירושיו ממינה. אחרי שעברה את ההפלה השלישית שלה, הפך הפירוד ביניהם לבלתי נמנע: "היה זה פירוד ארוך, כואב" ולכן ביקש להתרחק בסיומו ככל האפשר מירושלים. בעודו מחפש מקום להתרחק אליו ממינה, נזכר בתוכנם של מכתבים, אשר נשלחו אליו משתי הוצאות ספרים נודעות באוסטריה. המכתבים "גילו לו לראשונה שיש התעניינות מחודשת בכתבי אביו." ולכן "ארז את המזוודה ויצא לווינה" (137). אך בהגיעו לווינה לא התעכב בה, כדי לפגוש את נציגי הוצאות הספרים, אלא יצא מיד ברכבת לעיר-השדה קנוספן, שבה נולד ושממנה גורש עם אימו ועם שאר יהודי המקום בפרוץ המלחמה.

השהות בקנוספן סייעה לו להבין, שלא בגלל ההפלות קרסו נישואיו למינה, אלא משום ששניהם קברו את העבר בקרקעית נפשם ונמנעו מלשתף זה את זה במועקה אשר העיקה עליהם במשך שנים. אמנם גם מינה מיעטה לספר על הוריה, שלהם נולדה כשנה אחרי שהשתחררו מאושוויץ, אך שתיקתו היא שהעצימה את הזרוּת ביניהם. כיוון שלא סיפר למינה על "הפצע שלא נגלד" אצלו, על איבתו לאביו, מנע לא רק ממנה את הכניסה למחוז הרגיש בנפשו, אלא גם מעצמו: "משהו נאמן והחלטי אטם מחוז שלם של הרגשותיו. במרוצת השנים למד לחיות בלעדיהם. כדרך שמתרגלים לאבר משותק." (137).

שלא במקרה התרחשה הפרידה ממינה בדיוק במועד שבו הרגיש לראשונה, כי הבשיל אצלו שינוי כלפי הפרק המדוכא ביותר בתודעתו: "אביו, אביו. חרפה שלא העז לנגוע בה. היא פיעפעה כל השנים חרש כבתוך פצע - - - פנים רבות היו לחרפה זו. בוז, איבה ושיכחה מכוונת. שום נקודת זכות לא העניק לאביו; אך בשנים האחרונות, אולי משום שהוא עצמו כבר קרב לגילו של אביו, חש כי החרפה הישנה הדוויה, צבה בו באופן אחר, לא עוד איבה אלא ריחוק שיש בו הפלאה." (138).

כל זמן שהחרפה הפרידה בינו ובין אביו, יכול היה לשקוט על מקומו, אולם משהפכה להפלאה, שמעורבים בה ההשתוממות והתימהון, "חזר למקומו הראשון" והצדיק את נסיעתו לאוסטריה בהתעניינות המחודשת בכתבי אביו. ואכן, רק בהיותו ברכבת לקנוספן "עיר מכורתו" הודה, כי שנים רבות טיפח בלבו נסיעה זו" (118) כדי להתחקות אחרי מעשי אביו בשנת 1938, הזכורה בתולדות אירופה כשנה שבה ביצע היטלר את ה"אנשלוס" – סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני. ברונו לא מחל לאביו על שהפקיר אותו ואת אמו לגורלם בדיוק אז, כאשר סידרה של התפרצויות אנטישמיות הופנו בעיקר כלפי יהודי וינה, אך התפשטו מבירת אוסטריה גם כלפי יהודים בערי-שדה כמו קנוספן.

נזקי ההתבוללות

הראשונה משתי העלילות והארוכה מביניהן היא, כאמור, הנובלה "תור הפלאות". שם הנובלה מזכיר צירוף מילים אחר המופיע בספר דניאל, שבו צופה הנביא את המועד האפוקליפטי של הגאולה מהגלות. דניאל לא קבע את המועד המדויק של הגאולה, כפי שמוכיח הפסוק הבא: "עד מתי קץ הפלאות? - - - למועד מועדים וחצי," אך הגדיר אותה כאחרון ("קץ") הניסים ("הפלאות") – נס מופלא יותר מכל הניסים שנעשו עד אליו ושייעשו אחריו.

הצירוף "תור הפלאות" שחידש אפלפלד, איננו מדבר על העתיד הגואל מהחשכה, אלא על העבר האפל, ולכן הדבקת שם התואר "פלאות" לעבר הזה נעשתה בשימוש אירוני. על ידי החלפת "קץ" ב"תור" הבליט אפלפלד את שנות השואה כתקופה ("תור") היותר מחרידה בתולדות העם היהודי.

אף שאפלפלד יכול היה לצרף את שתי העלילות שמופיעות בכרך הזה ולהגיש אותן כעלילה רצופה אחת, העדיף לפרק את הרציפות ולהבליט על-ידי כך את הפער בין זמנן של שתי העלילות. בעשותו כך לא נאלץ לספר על שנות השואה עצמן, אך בה-בעת הצליח להבליט את הנזק שהסבה ההתבוללות ליהדות אירופה. לפני פרוץ השואה טיפחה ההתבוללות בקרב היהודים את האשלייה שאירופה מקבלת אותם כאזרחים שווי זכויות, ומשום כך הגיעו עם זהות יהודית מוחלשת למחנות המוות בשנות השואה עצמן, ואלה ששרדו, מצפונם המשיך לייסר אותם שנים אחרי השחרור מהמחנות על כך שנותרו בחיים אף שגם הם גילו שאננות לסכנת האנטישמיות, בדיוק כמו יקיריהם שהשאננות גבתה מהם מחיר נורא – את חייהם.

למרות שסיפור מסעו של ברונו לאוסטריה הופרד לשתי עלילות, מתקיים בשתיהן דיון בתופעת ההתבוללות. דרכם של ההורים של ברונו להתבוללות מייצגת היטב את סיבת התפשטותה המהירה במשפחות יהודיות באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. אף שההורים של ברונו גדלו בכפרים שבהם השתמרה היהדות, החליטו לשפר את חייהם על-ידי מעבר לערים, שהציעו הזדמנויות חברתיות וכלכליות רבות יותר. אך כדי למצות את האפשרויות בערים, היה עליהם לבחור באחת משתי צורות ההתבוללות האפשריות – להתנהג כאתיאיסטים שאין להם עניין ביהדות וגם לא בכל דת אחרת, או להפוך למומרים שפנו עורף ליהדות והתנצרו.

אחרים במשפחה לא היססו לשלם את מלוא המחיר עבור ההשתלבות המלאה בחברה האוסטרית, אך הוריו של ברונו בחרו בצורת ההתבוללות הראשונה, המתונה יותר, בהגיעם לקנוספן. כאתיאיסטים נמנעו מכל קשר עם מוסדות הקהילה היהודית בעיר, וכדי להרחיק את ברונו מדת האבות וגם מחברת ילדים ממוצא יהודי, שלחו אותו ללמוד בבית-ספר כללי.

למרות מאמציהם של ההורים להעלים מברונו את דבר היותו יהודי, קלט מילדות עובדה זו הן מפי לואיז, המשרתת הנוצרייה שהועסקה בביתם, הן מההצקות של חבריו בבית-הספר הכללי והן מהאזנה לדברי המבוגרים שהוריו אירחו בדירתם. הללו דיברו במפגשיהם בעיקר על יהודים, "אך תמיד בקול מלחש, מלווה במין העוויה." (44). ואביו הסופר נהג לחזור באוזני ידידיו על משפט שהיה שגור בפיו כמו פזמון: "אני שונא את הזעיר-בורגנות היהודית." (61).

אפלפלד הבליט את נזקי ההתכחשות הזו לזהות היהודית, אשר התפתחה אצל המתבוללים לשנאה עצמית, בתיאור ההתכנסות של המשפחה לחגוג לברונו את יום הולדתו ה-12. בהתכנסות הזו שררה אווירה של קלות דעת, נהנתנות ועליזות מופגנת. הדוד סאלו הגיע עם הפילגש החדשה שלו "ואיזה זוהר זר היכה את החלל בסנוורים," שלא הועם גם כשהופיעו מיד אחריהם הדוד קארל ואשתו. בניגוד לאחיו ההולל, הקפיד קארל "על הליכות" כיוון שהיה עורך-דין מצליח. במרחב שבין שני הדודים השונים כל-כך זה מזה ניתן למקם את האורחים האחרים שהגיעו למסיבת יום ההולדת של ברונו: עורך הדין לנדמן, הרופא הרץ באואר, שחקנית התיאטרון שארלוט והסוחר בראון. מקצועותיהם ועיסוקיהם של האורחים מעידים על המשותף לכולם – כדי לכבוש לעצמם אחיזה במעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, נאלצו להתכחש לזהותם היהודית ולהסכין עם מעמדם כתלושים מבחינה לאומית וחברתית, כי להוותם, אחרי שהיפנו עורף לקהילה היהודית, גילו שגם החברה הכללית לא ששה לקלוט אותם לחוגיה.

  הכל מצטייר כתקין ביום ההולדת הזה של ברונו: המראה של לואיז, משרתת הבית, מלבב כתמיד, הקוניאק מובחר, העוגות טעימות ואפילו הנגינה של ברונו בפני האורחים עברה בהצלחה, ואף על פי כן עננה של עצב ואי-שקט חסר-פשר שיבשו את המאמץ של כולם להיראות שמחים ומרוצים. ועד מהרה גלשה השיחה לנושא שהעיק על כולם. אחד מהנוכחים אמר "כי האנטישמיות שוב זוקפת ראש," ואורח אחר הזדרז להוסיף הוכחה לדברי קודמו וגילה ששארלוט פוטרה מהתיאטרון הלאומי "משום שיהודיה היא." ובבת-אחת הצטרפו גם אחרים לאַמֵת את דבר קיומה של האנטישמיות מניסיונם, וסיפרו איך הבהירו להם באופנים שונים שהם נטע זר בחברה האוסטרית, ואיך דחו אותם בגסות מפורשת.

מרגע שעברו לדבר על האנטישמיות באוסטריה כבר היה ברור שמסיבת יום ההולדת של ברונו לא תסתיים כפי שהתחילה. ואכן המחלוקת שפרצה בין הדוד סאלו לעורך הדין לנדמן, שסירב להכיר בשייכותו ל"מיסדר היהודי" כפי שהדוד סאלו דרש ממנו, התפתחה להתכתשות בין השניים וגרמה להתפזרות האורחים (29-20).

מוטיב הרכבות

בלטה בהיעדרותה ממסיבת יום ההולדת של ברונו אחותה הצעירה של אמו – הדודה תרזה, שעקב התקפי דיכאון תכופים נאלצה המשפחה לאשפזה בסנטוריום שנזירות ניהלוהו. אילו הוזמנה תרזה ואילו גם הגיעה למסיבה היה מצבה מעיד על נזק חמור נוסף של ההתבוללות – הנוירוטיות שהתגלתה אצל רבים מבין המומרים והאתיאיסטים. בתופעה זו התמקד אפלפלד ברבות מהיצירות שפירסם במהלך שנות ה-80', כגון: "בעת ובעונה אחת" (1985) ו"רצפת אש" (1988). גם אחרי שנים, זוכר ברונו, שאביו נהג לקרוא באופן כפייתי את מכתבי הווידוי ששלחה אליהם גיסתו תרזה מהמנזר, שבהם ביטאה את חיבוטי נפשה לפני ואחרי שהתנצרה. ייתכן שביקש לברר מהקריאה במכתביה, אם העניקה לה ההתנצרות את המנוחה שקיוותה להשיג בחסות הכנסייה. בכל אופן, לא מנע אביו של ברונו מאימו לקבור את אחותה המומרת בבית-העלמין היהודי אחרי שהמוות גאל אותה מייסוריה.

אז, בהיותו בגיל 12, חסרה לברונו הפרספקטיבה הנחוצה להבנת הקשר בין האירועים המביכים והמשפילים שהיה נוכח בהם. לכן לא קשר לכישלון מסיבת יום ההולדת שלו את מה שאירע לו ולאימו ימים אחדים קודם לכן, כשחזרו ברכבת מקנוספן "ממקום מרגוע יפה" שבו נפשו בחופשה שלו מבית-הספר. רכבת האקספרס הלילית, שהיתה אמורה להחזירם במהירות וללא עיכובים הביתה, נעצרה באופן בלתי-צפוי ליד מינסרה באזור כפרי שומם. שום הסבר לא ניתן להתעכבות, אך הסיבה השתמעה מהודעה שהושמעה לנוסעים: אזרחי אוסטריה מתבקשים להישאר בקרונות, אך הנוסעים הזרים והיהודים נדרשים לרדת מהקרונות ולצעוד אל המינסרה כדי להזדהות ולהירשם שם. אחרי שהתמלאה הדרישה הפקידותית לכאורה והרכבת חידשה את נסיעתה, שררה בה כבר אווירה שונה: "כמה זוגות עמדו בפתח האפל והתחבקו באופן בלתי-צנוע. האשה הצוחקת עודדה אותם במיני העוויות עליזות. הנער הנכה לא עצר עוד צחוקו." (14).

רק כעבור שנים וכמבוגר יקשור ברונו בין שני האירועים, שבהם התחילה המפולת בחייו: עצירת הרכבת לשם רישום היהודים והזרים ומסיבת יום הולדתו ה-12. יתר על כן: כאשר התיישב בשובו מהביקור באוסטריה לכתוב על שנת 1938 בחייו כנער בן 12, דלה מזיכרונו אירועים דומים שאירעו לו ולהוריו בנסיעותיהם ברכבות של אוסטריה. היו אלה נסיעות הזויות וחסרות תכלית שאביו יזם ובכולן ספגו עלבונות מהאוסטרים, אשר הבינו את השינוי שהתחולל בארצם ולא חששו לבטא בגסות ובלי חשש את השקפותיהם הגזעניות כלפי יהודים. החזרה על הסצינות המשפילות והאלימות האלה מבליטה את הרכבת כמוטיב הבולט ביותר בנובלה. בכל נסיעה נוספת ניכרה ההחמרה בגסותם של האוסטרים כלפי האזרחים היהודים. והשיא מתגלה, כמובן, בסצינה המסיימת את הנובלה: קלגסים כלאו את יהודי קנוספן בקרונות שלא נועד לבני אדם, כי אם לבהמות, והרכבת דהרה דרומה עם מיטענה האנושי שהפך לאבק-אדם בכל אירופה.

משמעות המראה הזה, אשר ביטל את הבדל בין יצורי-אנוש לבהמות ברכבות, מתבארת בעזרת סצינה אנלוגית – מראה שראה ברונו בתחילת שנת 1938 בתחנת רכבת כלשהי: במחסן צדדי, המחובר אל הקרונות בגשר של קורות, הוציאו עתה בזה אחר זה זוגות של סוסים אסורים ברגליהם ומעוורים בשקים. "הסוסים גיששו בטלפיהם על קורות-העץ הרפויות, מועדים ומזדקפים, כחוששים מצליפותיו של הסייס, שהיה עומד בפתח היציאה ונוהם." (43). בקלות ניתן לשלב תיאור סמלי זה בכל יצירה אחרת של אפלפלד משנות ה-70' ואילך, כי בכולן נעזר במוטיב הרכבת כדי להמחיש את השינוי שהתחולל במצבם של היהודים באירופה. יותר מאשר בכל מקום ציבורי אחר, התברר ליהודים ברכבות הציבוריות, שפתאום הפכו מאזרחים נסבלים בחברה ליברלית ונאורה לאבק אדם, לאנשים בלתי-רצויים ונרדפים בחברה שהפסיקה להצניע את גזענותה הלאומנית.

המשך יבוא

* * *

שלום רב מר אהוד בן עזר וכל הצוות היקר,

אני נהנית מאד מהעיתון האינטרנטי ומוצאת בו חומרים שלא יסולאו בפז!

יישר כוח!

נאוה

* * *

יהודה גור-אריה

ארבע הערות שוליים

 1. יציאת מצרים. בראותנו מה שמתרחש בימים אלה במצרים, אין לנו אלא להודות למשה רבנו שהוציאנו ממצרים [לפני 3000 שנה].

2. אי של יציבות. המזרח התיכון סביבנו כמרקחה: רועד וגועש, מתהפך ורותח, ואילו אצלנו – שקט ושלווה. אי של יציבות. לא רק "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון," אלא גם השקטה והיציבה ביותר.

למי עלינו להודות על כך? לריבונו של עולם? לגורלנו? לאופיינו כעם? למנהיגינו [אם הם ראויים לתואר הזה אם לאו]?

אי של יציבות.

3. הפיקח והחכם. האלוף גלנט הוא כנראה האיש המתאים ביותר, הראוי והנחוץ ביותר לעמוד בראש צה"ל בתקופה זו, ובשנים הקרובות. יש לו זכויות רבות כלוחם, כמפקד נערץ, כקצין אחראי ושקול. חבל שהוא הסתבך בפרשה כל-כך לא חשובה של 28 דונם, שסיפח לעצמו בלא סמכות ובלא רשות [לכאורה].

יואב גלנט הוא אדם מבוגר, מנוסה, בעל חוכמת-חיים. אז כיצד הוא הסתבך בפרשה זו, שהפתגם העממי אומר על כך: "פיקח נחלץ מצרה, שחכם לא נכנס אליה"?

4. הפגנה. למראה ההפגנות ההמוניות במצרים, לפני-כן בתוניסיה וכן בארצות קרובות ורחוקות, מעניין היה לראות אצלנו הפגנה דומה לאורך רחוב אבן גבירול בתל-אביב, כאשר ההמונים צועדים וקוראים בקצב: "די! די! די! / יקר יותר מדי! / בדם ובבנזין / נפדה אותך יונדאי!"

* * *

ישראלים דפוקים

אתם הכי דפוקים בעולם

צאו להפגין דפוקים בכיכר רבין

כדי להראות שאתם יותר דפוקים מהמפגינים בכיכר תחריר

יהיה סידור מיוחד להחנות את מאות אלפי המכוניות הדפוקות שלכם סביב תל אביב הדפוקה כאשר תבואו

להפגנת מיליון הדפוקים

ובינתיים אתם יכולים לדפוק את מס הכנסה שדופק אתכם

ולדפוק את מע"מ שדופק אתכם

ולבכות ולבכות ולבכות

באולמי הכניסות והיציאות הדפוקות של נתב"ג

וגם להמשיך לדפוק את הנשים שלכם

ולייצר עשרות אלפי משפחות דפוקות "ברוכות ילדים"

כי אנחנו הדפוקים נפרנס גם אתכם

* * *

רנה שפירא

"מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים" המסע שעשינו תלמידיי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל

הוצאת כרמל ירושלים, ינואר 2011

"לא את קלטת אותנו... אנחנו קלטנו אותך..."

"פתחת לנו צוהר לעולם..."

"ואז הביאו 'אורז בן גוריון' והאוכל היה כבר בסדר..."

"אנחנו היינו קיר המגן של המדינה."

"הכיתה שלנו נהנתה מה'יחד'."

"נתת בנו אמון ונטעת בנו אמון בעצמנו

זהו סיפורו של מפגש שראשיתו בשנות החמישים בישראל המתהווה, בגליל, בעמק ובירושלים, והמשכו בשנות האלפיים בתל-אביב. המפגש הוא בין המורה רנה, שיצאה ללמד במעברות כמורה צעירה, לבין תלמידיה, שהיו אז עולים מארצות מוצא שונות. פסיפס סיפורים אישיים מכמירי לב, שיחות אישיות וקבוצתיות, מסמכים ומכתבים, הנעים בין קירבה של שותפים לתקופה בראשיתית, וריחוק של מי שמתבוניים בדברים ממרחק הזמן. הסיפור סוחף את הקורא איתו לתוך עולמם וחוויותיהם של הדוברים.

הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מיגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות, הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו והשתלבות בחברה הישראלית. יש בסיפור סימני שאלה, תמיהות, השתאויות וגם ביקורת, יש בו אהבה, רעות ואמון.

רנה שפירא היא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של חינוך באוניברסיטת תל-אביב, שבה שימשה בשורה של תפקידים בכירים, היתה חברה בוועדות אקדמיות וציבוריות שונות בתחומי החינוך והחברה ועמדה בראש חלק מהן. בשנת 1995 הוענק לה פרס ישראל לחקר החינוך. בשנים 1995-1998 היתה יו"ר רשות השידור. מחקריה, שתוצאותיהם פורסמו בספרים ובמאמרים רבים בעיתונות המקצועית, התמקדו בריבוד חברתי, מיגדר, השכלה גבוהה, תנועות נוער, ייחודיות בית-ספרית ובחירת הורים, בתי-ספר וקהילותיהם.

הציור על העטיפה: מרסל ינקו, מעברה, 1949

[דבר המפרסם]

* * *

גרימי: אלה – לזכרים, אלו – לנקבות

לעמי עתיר,

שמקבל (בצדק) פריחה מ"רכשו" במקום "רחשו" [גיליון 613]: עליך להמשיך ולהתרגש משגיאות כאלו ולא משגיאות כאלה. אלה – לזכרים, אלו – לנקבות. ונאמר בספרינו הקדושים: "אלו עיירות בתחום צור – שצת ובצת ופי-מצובה."

גרימי (צבי גלעד)

(קרייתי, אלא מה)

עין-גדי ד.נ. ים המלח 86980

אהוד: מדובר בשני חברי גרעין "שדמות". עמי עתיר הוא עמי רייכמן משכונת אליעזר בכ"ס.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"

חלק שני

ביולי 1954, בתקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, מנסה רשת חשאית של יהודים תושבי מצרים, המופעלת בידי שליחים חשאיים מהארץ, להניח פצצות תבערה במשרד הדואר, וכן בבתי-קולנוע ובמשרדי שירות-ההסברה האמריקני בקהיר ובאלכסנדריה. פעולות המכונות בדרך-כלל בשם "גיס חמישי" או סאבוטאג', חבלה מבפנים. בתקופה זו עוד חיה במצרים קהילה יהודית גדולה למדי.

פעולות הרשת נכשלות. אחד-עשר יהודים נתפסים ועומדים למשפט. התביעה המצרית טוענת, כי בעת שמתנהל משא-ומתן בין בריטניה למצרים, על פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ, וכאשר ארה"ב מתחילה להפעיל את השפעתה באזור, מנסה "החבורה הציונית לריגול ולחבלה" לפגוע בתהליך ההתקרבות בין ממשלת ארה"ב וממשלת ההפיכה בראשות נאצר, ולביים התנגדות עממית במצרים לארה"ב. הפיגועים אמורים לשרת את ישראל, בכך שיראו כי המצב הפנימי במצרים בלתי יציב ומסכן אינטרסים מערביים, ולכן מוקדם מדי לבריטניה לעזוב את אחיזתה בתעלת סואץ.

בעקבות הכישלון החמור מתעוררת מחלוקת קשה, בצמרת הצבאית והמדינית בישראל, בשאלה: מי נתן את ההוראה ליהודים, אזרחי מצרים, לבצע את הפיגועים? ראש הממשלה, שרת, אינו יודע על כך דבר. היחסים בינו לבין לבון מעורערים. לבון נעשה חסיד הדרך האקטיביסטית הקיצונית, ואילו גישתו של שרת מסתמכת על פעילות דיפלומטית ועל מתינות ביטחונית, כדי ליצור דעת קהל אוהדת לישראל בעולם ולקדם את מטרותיה בתחום המדיניות ורכישת הנשק.

יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אל"מ בנימין גיבלי, טוען ששר הביטחון לבון אישר את המבצע בפגישתם מיום 16 ביולי 1954.

לבון מכחיש זאת בתוקף, וטוען כי מעולם לא הסכים לביצוע פעולות החבלה. הפגישה ביניהם נערכת בארבע עיניים, כאשר משה נמצא בסיור בארה"ב. הוויכוח בשאלה: "מי נתן את ההוראה?" גולש לדקדוקי נוסח – האם דובר בהוראות לתכנון או בהוראות לביצוע?

בעיני משה, לבון וגיבלי כאחד נושאים באחריות, כי לא ייתכן שראש אמ"ן ושר הביטחון ידונו בפעילות מבצעית, אפילו בתיכנונה, בלא ידיעת הרמטכ"ל. אף שגישתו הביטחונית של משה דומה יותר לגישה האקטיביסטית של לבון מאשר לזו המתונה של שרת, יחסיו של משה עם לבון מעורערים, ושורר ביניהם חוסר-אמון הדדי. משה שואף לכך שבן-גוריון יחזור לממשלה, כי עדיין אין לו תחליף.

בינואר 1955 פוסק בית-הדין הצבאי העליון של מצרים גזר דין מוות על שניים מאנשי הרשת, הרופא משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, והם מוצאים להורג. שישה נאשמים יהודים אחרים נידונים לתקופת מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם.

ועדה מיוחדת, בהרכב השופט יעקב אולשן והרמטכ"ל-לשעבר יעקב דורי, מתמנית לחקור את האחריות ל"עסק ביש", ומגיעה באותו חודש, ינואר 1955, למסקנת תיק"ו. לבון נלחץ. הוא רואה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, ומעלה לפני ראש הממשלה שרת תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון, שעיקרם תביעתו להדיח את מנכ"ל משרדו פרס ואת ראש אמ"ן, אל"מ גיבלי.

תביעתו נדחית, ובישיבת הממשלה מיום 20 בפברואר 1955 הוא מגיש את התפטרותו, שהיא למעשה הדחה, על רקע היחסים המסוכסכים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד הביטחון. עניין "העסק ביש" מהווה את שיאם של יחסים מעורערים אלה, אך לא את עילתם היחידה. יחסיו של לבון עם ראש הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי מפלגתו רחוקים מאידיליה. שר אחד אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא "שִׁיכְּר", שיכור. גולדה אומרת לימים: "לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר ביטחון, את האיש הזה!" אשכול מכנה את לבון בשם: "הקליינט הזה." שרת סובל קשות מלבון, שלועג לו ומזלזל בו, ונוקט בקו אקטיביסטי, המנוגד לגישתו המדינית המתונה של שרת. ברור, שבן-גוריון מינה את לבון ליורשו, כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, שעל דרכו חלק, ועם מינויו כמחליפו בראשות הממשלה לא השלים.

גיבלי, שמקבל גיבוי מדיין, מודח גם הוא בקיץ 1955 מתפקידו. הדבר נעשה על-פי דרישת ראש הממשלה שרת מבן-גוריון, ששב לכהן בפברואר 1955 כשר הביטחון בממשלת שרת, לאחר כחמישה-עשר חודשי היעדרות. קידומו של גיבלי בצה"ל מתעכב למשך שנים רבות.

בינתיים הכל סודי. לציבור נודע על "העסק ביש" רק ב-1960, כאשר פורצת "פרשת לבון", כתוצאה מגילוי זיופים ועדויות שקר. וגם ב-1960 אין נוקבים בשמות, אלא בכינויים. גיבלי הוא, למשל, "הקצין הבכיר". ב-1960 טוען לבון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי דיין ופרס תיארו אותו לפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן. עצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר נגדו של מפעיל הרשת במצרים – "האדם השלישי" (אברי אלעד) – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, שאינו טוען כי דיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר, אלא שכאשר ראו כי "נוסעת עגלת הזיופים", והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות עליה מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל"עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.

כאשר בינואר 1961 מתפטר שוב בן-גוריון, הפעם על רקע טיהורו של לבון בידי ועדת שרים מממשלתו-שלו, וללא הליך משפטי, מציג משה פירוש משלו ל"עסק ביש". לדעתו, לא נתן לבון מלכתחילה את ההוראה להפעלת הרשת, אלא העניין החל להתגלגל ביוזמה עצמית של מפעיל הרשת במצרים, "האדם השלישי". רק לאחר מעשה נתן לבון את ההוראה לגיבלי. לדברי משה: "לבון לא נתן את ההוראה אלא אולי אחר-כך נתן אישור." כלומר, בטרם נכשלה הפעולה, לא התנגד לה לבון. ומאחר שבן-גוריון הוא שמינה את לבון לממלא-מקומו בביטחון, אל לו לבוא בטענות אלא אל עצמו.

האמת היא, שאפילו כשהתבררו הזיופים ועדויות השקר, שבהם סובבו את לבון, לא הוכח בבירור שהוא לא נתן את ההוראה. ייתכן שנתן אותה או הסכים לה על-פה ובארבע עיניים, מראש או לאחר מעשה, אך מאחר שלא היתה שום ראייה כתובה וחתומה לכך, ניסה מישהו לפברק הוכחות נגד לבון, כדי שלבון לא יוכל להתכחש לאחריותו, לא רק לתכנון אלא גם לביצוע. דומה שבעיני ההיסטוריה יישארו לבון וגיבלי אחראים במידה שווה ל"עסק ביש". שאלה אחרת היא, מה היה קורה אלמלא פרש בן-גוריון לשדה-בוקר ואילו ה"עסק ביש", שגרם את "פרשת לבון", שהביאה לנפילת בן-גוריון – לא היה בא כלל לעולם?

*

ב-2 בנובמבר 1955, לאחר הבחירות שנערכות ביולי, שב בן-גוריון לכהן כראש ממשלה ושר הביטחון. משה שרת עדיין משמש שר החוץ, אך ביוני 1956 הוא פורש על רקע חילוקי דיעות מדיניים ואישיים בין עמדתו המתונה לזו הביטחונית-אקטיביסטית של בן-גוריון. גולדה מאיר מתמנה לשרת החוץ. "המטרייה" של בן-גוריון שבה לסוכך על דיין. יש לכך חשיבות עצומה במערכת הביטחונית, אבל גם הדים שליליים ביותר בתוך מפלגת השלטון, מפא"י. שרי הממשלה הבכירים, שמהם אמורה לבוא הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון, שמחים להיפטר מלבון, אבל חוששים כי בן-גוריון מתכוון לדלג עליהם ולהמליך במקומם כיורשיו את "צעירי מפא"י", ובראשם הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס.

 "הסבך של חשדות וחוסר האמון, שנוצר בצמרת ההנהגה הפוליטית-הביטחונית הותר," מספרת יעל על שובו של בן-גוריון משדה-בוקר לממשלה, "אך היתה לי תחושה, שהלכה והתחזקה עם הזמן, שעל אף כוחו, ביטחונו העצמי ועצמאותו של אבי, היה בו הצורך להתחלק באחריות עם מספר 1 העומד מעליו. כל עוד היה זה בן-גוריון, היה הדבר מובן, כי בכך באו לידי ביטוי ההערצה, הכבוד והאהבה שרחש אבי ל'זקן'. מאוחר יותר שיקפו ההיזקקות לסמכותם של מנהיגים פחות גדולים וקבלתה, את אי-הרצון הפרדוקסלי והמוזר לעמוד לבדו בפסגת השלטון."

*

פעולות התגמול על מעשי השוד והרצח של הפ'דאיון נמשכות. ישראל, שלאחר מלחמת תש"ח סברה, כי מעתה יונח לה לחיות בשלום, לקלוט עלייה ולהיבנות, מוצאת עצמה תקועה בסבך של קשיים וסתירות.

היא אינה יכולה להשלים עם התערערות מצב הביטחון, אך כל הסלמה בתגמול, ובמיוחד כשהפעולה מצליחה וקורבנות האוייב רבים, מגבירה את החשש מפני כוונותיה של ישראל, בייחוד בצד המצרי, ובעקבותיו את התחמשות הצבא המצרי.

מצבה המדיני של ישראל בעולם קשה למדי. כמעט כל פעולת תגמול גוררת אחריה החלטת גינוי במועצת הביטחון של האו"ם, המציגה את ישראל כתוקפן. ההחלטה מערערת עוד את מצבה המדיני של ישראל ואת יכולתה לרכוש נשק להגנתה. במדינות רבות, ובראשן ארה"ב, מוטל אמברגו – איסור מוחלט על מכירת נשק לישראל.

בפעולות התגמול היזומות נופלים כמה מטובי הלוחמים והמפקדים של צה"ל. בחלקים רבים בציבור ובתקשורת בישראל נוצרת הרגשה, שמערכת הביטחון מעוניינת בהחרפת הפעולות מסיבות מפלגתיות או מתוך קלות דעת, עודף אקטיביזם והרפתקנות פוליטית.

ואכן, משלב מסויים, כאשר מתברר שלא יהיה מנוס ממלחמת-מנע בסיני, נעשות פעולות התגמול לא רק אמצעי לענישה ולהרתעה, אלא נדבך חשוב בחישול צה"ל לקראת מלחמת-המנע, וגם אמצעי להסלים את המצב, כדי לפתוח במלחמה בטרם יספיק הצבא המצרי לקלוט את כל כמויות הנשק הצ'כי והסובייטי שזורמות אליו. אפשר לומר אפוא, שישראל נגררת למלחמה שאותה היא יוזמת.

ב-1955, בשובו להיות שר ביטחון, שולל בן-גוריון מלחמת-מנע, ומסביר שיש הבדל היסטורי חשוב בינינו לבין הערבים. לנו אין אפשרות לחסל את מדינות ערב, אבל הן מצידן יכולות תמיד להניח כי ייתכן קרב אחרון, מכה קשה לישראל, שלאחריה לא תהיה קיימת עוד שאלת ישראל-ערב, כי המדינה תחוסל. מלחמת-מנע, לבד מהנזקים הקשים שייגרמו גם לאחר שננצח בה, אין בכוחה להבטיח שגם לאחר ניצחון לא נעמוד שוב בפני אותו חשש של סיבוב שלישי, רביעי וחמישי, וכך לבלי סוף.

טבת: "דיין, בגלל הצלחתו המרשימה בהעלאת הכושר ורוח הלחימה של הצבא, בגלל תפיסתו המדינית, ובגלל היותו נועז, היה גורם מאיץ בבן-גוריון וממילא מחולל הסלמה. לאחר עסקת הנשק הצ'כית בספטמבר 1955, שאף דיין יותר מבן-גוריון להחריף את סכסוכי הגבול, באמצעות פעולות תגמול מוחצות יותר ויותר, כדי שיובילו למלחמה, שניצחון ישראל בה, תמורת אבידות לא רבות, לא היה מוטל, לדידו, בשום ספק. בן-גוריון, לעומתו, חרד ממלחמה והיסס לחתור לקראתה, הן בגלל סיבות מדיניות, והן בגלל חששו מאובדן חיים רב."

*

בספטמבר 1955 מטיל נאצר הסגר על השיט הישראלי לאילת דרך מיצרי שארם א-שייח'. תותחיו המוצבים בראס נצרני מאיימים על כל אונייה שמגמת פניה נמל אילת. משה משוכנע, כי ביכולתו של צה"ל לפרוץ את ההסגר ולכבוש את מיצרי אילת בפעולה צבאית. בן-גוריון מהסס. לדעתו, אסור לישראל לעמוד לבדה במערכה. עליה לחכות לשעת כושר, כאשר יובטח לה גיבוי של מעצמה עולמית. בשנים אלה ישראל עדיין אין ישראל זוכה לתמיכה מדינית וצבאית איתנה מצד ארה"ב. באזור פועלות כמה וכמה מדינות: רוסיה, אנגליה, צרפת וארה"ב. אף אחת מהן אינה בעלת-ברית לישראל. בריטניה קשורה בחוזה הגנה עם ירדן ומצרים, המחייבה לבוא להגנתן אם תותקפנה בידי ישראל. בנאום גילדהול של ראש ממשלת בריטניה, אנטוני אידן, ב-9 בנובמבר 1955, הוא תובע יצירת מסדרון יבשתי בנגב, בין מצרים לירדן. גם האמריקנים תומכים ברעיון, וכך אין אפילו הכרה בין-לאומית בריבונותה המוחלטת של ישראל על הנגב.

*

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

*

בשבת, 28 ביולי 1956, בעודו מחפש אחר עתיקות ליד רצועת עזה, עובר מעל משה מטוס פייפר צבאי, והטייס זורק אליו פתקה. כאשר הוא פותח אותה נודע לו, כי לפני שעות אחדות נפטרה אימו.

שבועות אחדים קודם מותה נקבע בבירור, שדבורה חלתה בסרטן הכבד והריאות. משה השתדל לבוא ולשבת לידה מדי יום. טבת אומר, כי "במותה אבד לדיין האדם היותר קרוב, אהוב ונערץ עליו." היא נשאה אותו על-ידיה מדגניה לטבריה בהיותו חולה מאוד, היא ישבה ליד מיטתו בבית-החולים של הד"ר פייגנבאום בירושלים, כאשר עיסו את עיניו באבקת הנחושת המכאיבה, היא סמכה עליו מנעוריו כמו על גבר נוסף במשפחה, כאשר שמואל היה טרוד בנסיעותיו, והיא חרדה לו בימי המלחמה, לאחר ששכלה את אחיו הצעיר זוריק.

שמואל מנהל יומן בימי מחלתה של דבורה, ובו נרשם שאמרה: "משה האמיץ, אילו קרה לו כך, היה שולח כדור ברקתו." וזמן קצר לפני מותה: "מוסיק, אתה אמיץ לב, האמיץ, הכל אתה יכול – ולמנוע ממני סבל וייסורים אלה אינך יכול?"

*

1956 היא שנה מכרעת. במהלכה מתחמשת מצרים במהירות, רוקמת ברית צבאית עם סוריה ועם ירדן, מהדקת את המצור הימי על מיצרי אילת וממשיכה לשלוח את חוליות הרצח של הפד'איון לתחומי ישראל.

אך עתה נמצא לישראל אותו בעל-ברית אסטרטגי, שמבלעדיו אין בן-גוריון מוכן לצאת למלחמת-מנע ואפילו למבצע מוגבל של פתיחת המצרים. צרפת שקועה במאבק קשה עם חזית האף-אל-אן באלג'יר, ארגון שחרור מוסלמי הנתמך גם בידי מצרים, ומטרותיו עצמאות אלג'יר וגירוש המתיישבים הצרפתים, אזרחי צרפת, החיים בה בחסדו של הצבא הצרפתי. לאחר הבחירות בצרפת, עם עלותה לשלטון של ממשלת גי מולה הסוציאליסטית, מתחיל תהליך התקרבות מואץ בין צרפת לישראל, ששושבינו הראשי הוא מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס.

לפני העיסקה הצ'כית היו למצרים 80 מטוסי סילון לעומת 50 לישראל. לאחר העיסקה יש למצרים פי ארבעה מטוסי סילון חדישים, רבים מהם מטוסי קרב מדגם "מיג" ומטוסי הפצצה מדגם "אליושין".

ואולם במרס 1956 מתחילים לנחות בישראל מטוסי ה-"מיסטר4" הראשונים, והכוחות מתחילים להתאזן. צרפת מסירה את כל ההגבלות על מכירת נשק לישראל, וככל שמתקרב המועד המשוער של מלחמת-המנע, גוברים המשלוחים מצרפת לישראל: מאות תותחי 155 מ"מ, תותחים מתנייעים 105 מ"מ, תותחי נ"ט 90 מ"מ, טנקים מסוג אי-אם-איקס ו"שרמן" משופר, מטוסי סילון מדגם "מיסטר", "ווטור" ו"אורגן", ז"חלמים ומשאיות, מרגמות כבדות וכלי-נשק רבים אחרים. מבריטניה מגיעות שתי משחתות משופצות מדגם "זודיאק".

ב-26 ביולי 1956, לרגל יום ההפיכה, מכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ, וזאת בנאום היסטרי ותוקפני בכיכר תחריר, כיכר השחרור בקהיר, בפני רבבות מצרים, המריעים לו בהתלהבות. על צרפת ובריטניה, בעלות אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים מדורי-דורות באזור התעלה ובחברה המתפעלת אותה, משפיע המהלך כמו סגירת מיצרי טיראן על ישראל.

עתה מתחילה להתרקם תוכנית פעולה משולבת צרפתית-ישראלית, בשיתוף עם הבריטים, לכיבוש אזור התעלה בידי צרפת ובריטניה, ולכיבוש חצי-האי סיני ופתיחת מיצרי טיראן בידי ישראל.

בסוף ספטמבר 1956 נוסעים משה ושמעון פרס במשלחת לפריז, לסדרת פגישות עם מדינאים ומפקדי-צבא בכירים ביותר. הבעייה העיקרית היא הססנות האנגלים. לדברי משה: "אין הם רוצים כי יוכתם שמם בתור שותפים עם ישראל בפעולה צבאית נגד הערבים, אך מאוד היו רוצים לנצל את סכסוכנו עם הערבים, כדי להצדיק את פעולתם שלהם נגד המצרים. האנגלים היו רוצים שישראל היא שתתקוף את מצרים, והם ייחלצו להגנתה, להדוף את כוחות צה"ל, ובדיעבד – יימצא צבאם באזור התעלה וישתלט עליו. משרד החוץ הבריטי סבור, כי בהשתלשלות דברים כזו לא יוכלו להאשים את אנגליה בפעולה אנטי-ערבית ובתוקפנות."

בערב האחרון, לפני טיסתם חזרה לישראל, יוצאים משה ושמעון, בגשם שוטף, לבלות ברחובות פריז את השעות שנותרו להם. מהישגי המטבח הצרפתי הם נהנים בארוחת-צהריים במסעדה, וקפה הם שותים באחד מבתי-הקפה בשאנז-אליזה. בצאתם מבית-הקפה, נדחקים בין השולחנות המאוכלסים בצפיפות, הם שומעים אחד מן היושבים אומר בעברית ישראלית לחבריו:

 "חבר'ה, ראיתם מי עבר כאן? משה דיין ושמעון פרס. יש כאן משהו סודי, כי דיין התחפש במשקפיים שחורים, כדי שלא יכירו אותו!"

*

ב-9 באוקטובר 1956 נרצחים שני פועלים יהודים בפרדס ליד תל-מונד. אוזניהם נכרתות בידי הרוצחים, כדי לשמש הוכחה לשולחיהם בירדן כי ביצעו את משימתם.

בלילה שבין 10 ל-11 בחודש נערכת פעולת תגמול נגד הירדנים בבניין המשטרה, בקצה הצפוני של קלקיליה. זו פעולת התגמול הגדולה ביותר והאחרונה בסוגה, לאחר עשרות פעולות שקדמו לה. נהרגים בה 18 לוחמים ישראלים, בהם שמונה קצינים, ועשרות נפצעים. לירדנים כמאה הרוגים. בניין המשטרה נכבש ומפוצץ, אך כוח החסימה, שמצליח לחסום שני כוחות תגבורת של הלגיון הירדני ולגרום להם אבידות, עולה הוא עצמו על מארב ירדני בדרכו חזרה לישראל.

הפעולה מסתבכת. משה מקפיד לקבל מבן-גוריון אישור לכל פעולה. בן-גוריון, מצידו, מקפיד להדגיש שהאישור ניתן לפעולה בהיקף מסויים, ולא יותר, אבל הוא מתפלא כאשר משה מבקש ממנו, באמצע הלילה, אישור לצעדים צבאיים נוספים לחילוץ הכוח. לדעת בן-גוריון, צעדים אלה הם בסמכותו ובשיקול דעתו של הרמטכ"ל.

תותחי צה"ל יוצרים טבעת אש סביב כוח החסימה הנצור. פלוגת צנחנים ושתי פלוגות זחל"מים יוצאות לחלץ את הכוח, וגם בהן נהרגים לוחמים ונפצעים. כדי להקל את הלחץ, חגים ממעל, מוקדם לפנות-בוקר, מטוסים של חיל האוויר. מאוחר יותר מתברר, שבאותן שעות פנה המלך חוסיין למפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ותבע ממנו להפעיל את חוזה ההגנה הבריטי-ירדני ולבוא לעזרת צבאו.

במוצב הפיקוד הקדמי נפגש משה עם החוזרים מהפעולה. מתברר לו, כי בפעולת החילוץ נהרג גם קצין המבצעים של חטיבת הצנחנים, סגן ירמי ברדנוב, שכבר השתחרר מהצבא, אך כדרכם של רבים ממפקדי הצנחנים התייצב ביחידתו בעת פעולה. הוא עלה על הזחל"ם הראשון של יחידת החילוץ והוביל את השיירה. בדרכה חזרה, לאחר שהתברר כי זחל"ם אחד נעדר, פקד על הנהג לשוב למקום התקלה ושם, בעודו לבוש בבגדיו האזרחיים, ירד וקשר את הזחל"ם המקולקל לכבל הגרירה. חולצתו הלבנה משכה את אש חיילי הלגיון הירדני, וצרור מקלע פגע בבטנו. ירמי מן הצנחנים הצטרף לשורה ארוכה של גיבורי פעולות התגמול, שהיו לאגדה.

על פעולת קלקיליה נמתחת ביקורת מהצד המבצעי. מפקדי הצנחנים טוענים נגד משה, שצימצם את ממדיה בניגוד לדעתם, ולכן שילמו באבידות כבדות. משה עצמו מתחזק בעקבותיה במסקנה, שאי אפשר להמשיך עוד רק במדיניות של פעולות תגמול ובמצב של "לא שלום ולא מלחמה". יש לאלץ את הערבים לבחור בין הפסקת הטרור לבין מלחמה בישראל, ולגרור אותם לכך על-ידי כיבוש עמדות-מפתח ברצועת עזה.

לפעולה יש השלכות נוספות: היכולת המבצעית המרשימה של צה"ל, למרות הקשיים, מחזקת את ביטחונם של הצרפתים ביכולתו לבצע את חלקו במלחמת-המנע, ומגבירה את נכונותם לספק לו כלי מלחמה. זאת ועוד, חימום הגבול עם ירדן מסב את תשומת-הלב לחזית המזרחית וגורם להטעייה מודיעינית חשובה, שפעולתו הבאה של צה"ל, במלחמת-המנע, תהיה פלישה לירדן ולא לסיני.

המשך יבוא

* * *

ישראלים דפוקים

אתם עוד תתגעגעו למחירי הבנזין האחרונים

גם אם יירדו

כי בקרוב מאוד הם יעלו פי כמה וכמה

בגלל סחרור מחירי הנפט בעולם

בעקבות ה"דמוקרטיה" של המהפכה המצרית

וסכלותו ובוגדנותו של ברק חוסיין אובמה!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופר הל-זמני אלימלך שפירא, הגר על גדת הירקון הדרומית, שלח לנו הגדרה חדשה לאישיות מאנית-דפרסיבית: אדם שמערכת העיכול שלו נמצאת יום אחד בשלשול ויום אחד בעצירות.

* שמחנו לשמוע שהסופר דוד גרוסמן זכה בפרס הספר היהודי בארה"ב על ספרו "אישה בורחת מבשורה",שגם תורגם לשפות רבות. ניסינו פעמים אחדות לקרוא את הרומאן הזה ולא הצלחנו. הספר כתוב גרוע, משעמם. אבל כנראה אנחנו לא מבינים דבר בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט.

* חבר קשיש ובעל ניסיון אומר שהוא פוחד לנוכח ההתפתחויות האחרונות במצרים. לדעתו אובמה אינו טיפש אלא מנהיג חכם מאוד המבין את האסלאם והמשנה את סדר היום האמריקאי והעולמי. לאחר שארה"ב נכשלה בכל מקום: עיראק, אפגניסטן, פקיסטן, איראן, טוניס, לבנון, הפלסטינים, וכמובן מצרים, וכן כל מקום שבו ניסתה לחזק את השלטון המוסלמי-הערבי הפרו-מערבי, הוא החליט לכרות ברית עם הכוחות האיסלאמיים היוצאים נגד השליטים הקיימים, מתוך תקווה שהם יכוננו שלטון עם מראית-עין של דמוקרטיה שתיראה סבירה בעיני הבוחר האמריקאי התמים, וכך לחזק את האחיזה האמריקאית באיזור דווקא על ידי ברית עם מתנגדי ארה"ב. הוא לא ינקוט צעדים חריפים נגד ישראל, כי הוא זקוק ליהודים כדי להיבחר פעם נוספת, אבל לאחר שייבחר פעם שנייה לכהונת הנשיא, לא יהיה איכפת לו לזרוק לכלבים גם אותנו וללכת עם האסלאם הקיצוני. אובמה מריח באינסטינקטים שלו מי חלש ומתנער ממנו וזורק אותו.

* לפני שנמלט מנמל התעופה של קהיר למדריד, שחקן הקולנוע המצרי הקשיש, עומר שריף, שלח ברכות עידוד לבני-עמו הלוקחים חלק במהפכה ועתידים להביא את הדמוקרטיה.

* מתי דוד: "ההודעה הדרמטית של ראש הממשלה ושר הביטחון כי בטל מינויו של גלנט לרמטכ"ל, מוכיחה על שינוי סדרים נורמטיביים במודל הדמוקרטי המקובל. משפטנים "ממנים ומפטרים" רמטכ"ל, ועיתונאים "ממנים ומפטרים" פוליטיקאים. הרשות המחוקקת והמבצעת איבדו את כוחן וסמכותן לטובת שני מוקדי כוח חדשים: המישפטוקרטיה! והמדיהקרטיה!"

* האם במערכות הלחימה הקרובות שאליהן תיקלע ישראל יעמוד מבקר המדינה השופט החוקר מיכה לינדנשטראוס בראש מערכות ישראל וינהל אותן בכשרון רדיפת הצדק והיושר הנדיר שלו ויזכה בפרסום אדיר – אולי גם כמי שמצליח לקרב את המדינה אל חורבנה? – לא! לא! – אנא, מיכה, עשה עימנו חסד, התפטר, לך הביתה, חזור לחיפה! מספיק צרות כבר עשית לנו! ועכשיו דפקת את המינוי של גלנט!

* רק סכל דמגוג כאובמה מסוגל להתעלם מהעובדות – 1. האיום על חילוניותו ועצמאותו של הצבא מצד האסלאם הקיצוני בטורקיה, 2. ההשלמה עם האסלאם הקיצוני באיראן, אשר לא רק מאיים בנשק גרעיני אלא מתסיס את המדינות המוסלמיות הפרו-מערביות באזור, 3. עידוד האסלאם הקיצוני לזרוק את מובאראכ ולתפוס את השלטון – ואלה הם לא רק שלושה איומים קשים ביותר על ביטחונה וקיומה של ישראל – אלא על כל האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, בעולם הערבי והמוסלמי, ובעיקר במדינות הנפט סעודיה ועיראק – ובהמשך עלול לפרוץ משבר כלכלי נוסף בארה"ב והפעם בעקבות האמרת מחירי הנפט. הו, מי ייתן וכל זה ימנע לפחות את השגיאה של בחירת אובמה לכהונה שנייה.

* הרס ענף התיירות, ביזת העתיקות, התגברות הפשיעה ברחובות ובבתים, בריחת המשקיעים הזרים, העשירים, היזמים, וכל מי שיכול להרשות לעצמו, ושהיה מספק בעבר פרנסה לעובדים – ובמקביל התגברות העוני, הרעב והאבטלה – אלה תהיינה תוצאותיה של "המהפכה הדמוקרטית"! – המוני המצרים המסכנים עוד יתגעגעו לתקופתו של מובאראכ, על כל פגמיה, שלפחות הבטיחה להם את הפיתה היומית בסבסוד אמריקאי!

* הרבה מהמְסקרים ומהמתבוננים בכיכר תחריר ורואים בה כבר מהפכה דמוקרטית ותקופה חדשה מבצבצת במצרים – הולכים או מולכים שולל כי הם שוכחים את אחת התכונות האופייניות ביותר למזרח והיא – הפנטזיה! המפגינים הצעירים, הנלהבים המלהיבים אלה את אלה – מנותקים מהמציאות. הם מעוּדדים מהכיסוי הטלוויזיוני והאינטרנטי, שהוא אולי עיקר עשייתם, ובייחוד מאל ג'זירה המסיתה ומעצימה אותם, נלהבים מאובמה הטיפש המתחנף אליהם – ונדמה להם שבהבל-פה כבר עשו או עושים מהפכה ומקימים דמוקרטיה!

* המערכת מוצפת בספרים חדשים ולא נוכל לסקר את כולם אך נשתדל לפחות לציין את מרביתם. הכותב החרוץ שלנו, הסופר משה גרנות, נמצא כעת בטיול משפחתי, והוא קולט במקום לקרוא וכך יש לנו פחות ביקורות על ספרים חדשים. מה שנוכל כמעט תמיד לעשות הוא לתת את העטיפה האחורית של הספר בתנאי שיישלח הטקסט בלבד בקובץ וורד עברי, וכן לתת צרופה של העטיפה הקדמית, אם היא פחות מ-1 מגהבייט.

* יומיים, עד לפני אתמול, נראו גם הרבה פנים גלויות של נשים צעירות ומבוגרות מפגינות נגד מובאראכ בכיכר תחריר. חרתו אותן בזיכרונכם. אם תהליך המהפכה במצרים יהיה כמו באיראן, הן תהיינה בקרוב עטופות כולן ברעלות!

* * *

דברים על הספר שלי "חיים של נייר" ישודרו

בתוכנית "ספרים רבותי ספרים" של ציפי גון גרוס ביום שישי 4.2.2011

מי שפספס ובכל זאת מתעניין יוכל אחר כך להאזין ב:

http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=33282

ולהשומע ינעם!

נורית יובל

* * *

מרק הסנר: מש"ק במילואים קבע

שהאלוף גלנט נהג כמאפיונר!

מש"ק במילואים (השר לנושאי כלום) מיכאל איתן קיבע בדעתנו את קביעתו לפיה האלוף גלנט נהג כמאפיונר. מיכאל איתן מוכר כאדם ישר מאוד, ככל הידוע לנו אין לו מכרים במושב עמיקם בעבורם יצא במלחמת חורמה נגד גלנט, ורק העיתוי שלו קצת מפתיע שכן השר איתן לא מצא לנכון למנוע מה"מאפיונר" גלנט להוביל את הצבא במבצע "עופרת יצוקה" למרות שהטענות נגד גלנט היו ידועות כבר אז.

אלא מה? מיכאל איתן היה ידוע בהתנגדותו להתנתקות. האם טינתו ליוזמה הזו של אריאל שרון היא זו שכיוונה אותו נגד מי שהיה מזכירו הצבאי של שרון, גלנט? האם ייתכן שישנה קונספירציה נגד כל מי שהיה מעורב בהתנתקות?

האם זהו רק מקרה שדווקא אתמול [1.2.11], תשע שנים לאחר שהחלה החקירה נגד שרון ובניו, מצאה המשטרה מקום להודיע שיש חשד מבוסס לעיסוק בשוחד על-ידי שני בניו של שרון?

האם זה מקרה שבחינמון של המדינה כותבת אמונה אלון שלא פולסא דנורא אבל בכל מקרה כל המעורבים בהתנתקות נענשים בזה אחר זה?

ולבסוף: האם דובי ויסגלס צריך כעת להתחיל לדאוג?

* * *

הטענות של יואב גלנט על התנהלותו של מבקר המדינה – נכונות. המבקר נגוע בשגעון-גדלות, ופעילותו בנושא גלנט היטיבה אמנם עם האגו של המבקר אך הזיקה למדינה וגרמה לגלנט עוול שאינו עומד במבחן החוק והצדק הטבעי. דברים דומים רמז השופט טירקל, שאינו מבין מדוע פסל המבקר את מועמדות גלנט, מועמדות שלא היה בה רבב מבחינת ועדת טירקל, שחקרה ביסודיות את כל העובדות!

ממשלת ישראל – עוד לא מאוחר לבטל את הביטול של המינוי!

* * *

ישראל: גם אם נתאבד לא יהיה גן עדן במזרח התיכון – אלא למרבית כותבי המאמרים בעיתון "הארץ".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,108 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,057 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל