גיליון מס' 615

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני ג' באדר א' תשע"א, 7 בפברואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יצחק שויגר: מים לדוד המלך.

ספי סגל: תגובה להתייחסויות לפרשת גלנט בגיליון 614.

אורי הייטנר: 1.האזינו לאסד. 2. תגובה לאהוד. 3. תגובה למרק הסנר. 4 לא מתנצל. // ליטמן מור [בן ה-94] ואשתו חיה: אמרות באידיש.

פוצ'ו: הסיפור על מצבור הגז שהתגלה בשבי ציון.

יוסי גמזו: מִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים.

דודו אמיתי: להקשיב למונה אלטאווי.

אסא כשר: "התקשורת הִשְׁלִיטה אווירה של ערפדים!" [ציטוט].

אהוד בן עזר: תגובה מאוחרת על הוויכוח על הבלדה של יורם טהרלב על חמשת הרוכבים. // זיוה גל: אין כאן עניין לציבור. [שירים].

באבל על מותה של רות גפן-דותן.

ד"ר דוד בוקעי: עת להחליט: מובארכ או איימן אל-ט'וואהרי?

אביתר כהן: אלה ואלו – אין הבדל בין זכר לנקבה.

עמי עתיר: אלה ואלו בגוגול.

יוסף אורן: אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים (ב').

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שביעי:

 רמטכ"ל מבצע "קדש", חלק שלישי.

יובל לבון: הוכחה מיידית שגיבלי פשוט משקר.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

נעמן כהן ואלי מייזליש:  על הריגתו של החייל צבי רייפר ביוני 48'.

אורית ברנר: להעמיד לדין את גלנט על אי ציות לחוק.

* * *

אשת חיל מי ימצא

ברכת יום הולדת למסתורית ב-9 בפברואר

שתמשיך בכל עבודותיה רבות הערך

ותהיה תמיד בריאה ועירנית

[שאר הפרטים חסויים. השם והכתובת שמורים במערכת]

* * *

יצחק שויגר

מים לדוד המלך

שמעת מה קרה לדוד המלך?

לא. מה קרה?

מה קרה לך. כל העיר מדברת על זה. הילד שלו מת.

מה הילד הזה הוא מבת שבע?

כן. מה לא שמעת אומרים שנתן הנביא קילל אותו שהילד שלו ימות, בגלל הסיפור הזה עם אוריה, הבעל שלה.

חבל.

מה את אומרת על דוד המלך?

חתיך אמיתי. הראש האדום שלו עושה לי את זה.

והעיניים?

משהו משהו. לא סתם גוליית פחד ממנו. הוא הסתכל בו ככה עם העיניים וההוא עשה במכנסיים.

ועל בת שבע, מה את אומרת?

ההיא סתם זונה. כל יום עולה על הגג להשתזף בדיוק כשהוא נמצא על הגג שלו. תאמיני לי שום דבר זה לא במקרה.

מה את חושבת שהיא חיפשה אותו?

מה חשבת? אל תהיי תמימה.

ככה זה גברים. הנשים יכולות לסובב אותם על האצבע. ואחר כך הם מסתבכים. היא נכנסת להריון וההמשך ידוע. ואחר כך בא הנביא המחורפן הזה ועושה לו צרות ומאיים עליו. למה מי הוא הנביא הזה? מה יש לו קשר ישיר עם אלוהים?

ככה אומרים.

אני לא מאמינה. אני חושבת שהכול זאת המצאה שלו. הוא אומר שהוא מדבר עם אלוהים. יעני יש לו קו ישיר ומי יודע שזה נכון? אצלנו בשכונה במישור פלשתים יש אחד שכל יום אומר, "היום ירד גשם." החקלאים הולכים לזרוע, הולכים להם הזרעים. שום דבר. אין מים ואין כלום. אבל הוא ממשיך בשלו שהוא נביא הגשם. אז מה?

ככה זה נתן. הוא כמו ועדת ביקורת.

כל דבר שלא טוב בעיניו, הוא בא לבקר אותו. לאף אחד אחר אין דעה. הוא קובע איך להתנהג. הוא קובע מי אשם. הוא מחליט. הכול. למה מי מינה אותו? יש מלך לא? יש שופטים לא? יש משטרה לא? אבל הוא מחליט. הוא שומר המוסר. בשביל מה דוד הוא המלך?

את צודקת. שכל אחד יעשה את העבודה שלו. אחרת יהיה פה בלגן.

 בזמן של שאול, אני זוכרת, שהוא רצה להרוג את דוד, למה? סתם ככה. כי אנשים שרו ברחוב "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו." זאת סיבה להרוג את דוד שהוא היום המלך שלנו. תארי לך שהוא היה הורג אותו בגלל השיר. מי היה מציל אותנו מהפלשתים. שאול והבנות שלו יחד עם יונתן? את מבינה הכל אישי. כשהגברים רבים מי יותר חשוב. אין להם אלוהים. מוכנים להרוג אחד את השני.

אולי שיעשו תחרות כל אחד יוציא את הבולבול שלו הנביא יחליט מי מנצח ויהיה שקט.

זה רעיון טוב . אבל אי אפשר שגם בזה נתן יחליט.

למה ?

כי גם נתן הנביא צריך להשתתף ולהוציא את הבולבול שלו.

נראה לך? איכס. 

תארי לך ששאול עוד היה מוכן להרוג את דוד, אחרי ששמואל הנביא הקודם, משח אותו למלך! את מבינה הוא היה הורג את המלך הבא בגלל השטות הזאת? זה ממש לא מתקבל על הדעת ולא רק זה. אחר כך הוא חיתן אותו עם בתו מיכל וכעס למה היא נתנה לו לברוח כשהוא שלח את הרוצחים שלו להרוג אותו. אי אפשר להאמין. אם החותן שלי היה שולח את העבד שלו להרוג אותי הייתי תוקעת לו את החרב שלו בתחת שלו והייתי מסובבת עד הסוף. ותראי את דוד איזה נחמד היה, שהוא לא הרג אותו. כי היה לו כבוד לסדר ולחוק. הוא לא רצה להרוג את המלך שלו, אפילו שהיו לו הזדמוניות רבות וגם הרבה סיבות.

 הבא להרגך השכם להרגו, לא ככה?

וגם אחר כך, הוא הרג את מי שהרג את בני המשפחה של שאול.

אין מה להגיד דוד הוא אחלה גבר. והוא מלך ואנחנו צריכים אותו שיילחם בפלשתים. אין הרבה כמוהו. אבל כשזה בא לנשים, אין עליו. הוא לא מתאפק והיו לו ברוך השם מכל המינים. כנראה שככה זה העולם. מלכים צריכים הרבה נשים, זה מחזק להם את האגו.

 זה כמו שאמר שמואל הנביא. "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם את בניכם ייקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפי מרכבתו... ולחרוש את חרישו ולקצור את קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתכם הטובים יקח ונתן לעבדיו."

אבל מה, אחר כך האזרחים בוכים. והם מתחילים לילל. כולם מתחילים למדוד איזה גודל הבית שלו וכמה זיתים יש לו ואחר כך בא הנביא המחורפן הזה נתן, ואומר לדוד שנלחם בשבילנו וסיכן את חייו ושיש לו עוד זכויות, לפי מה שאמר שמואל, לקחת איזה אישה שהוא רוצה ואיזה בית או כרם שהוא רוצה – שהוא החליט, בתור המבקר הכללי של המוסר, שלא מוצא חן בעיניים שלו, שדוד לקח את אשתו של אוריה. למה מי הוא? הממזרתא הזאת עולה על הגג בשביל לפתות את המלך. כולם יודעים את זה. הוא הרי היה יכול לקחת אותה בכל מקרה גם מהמיטה של אוריה. וכך הוא עשה. אז מה, אז הוא שלח את אוריה לצבא. למה בטח הוא לא רצה שאוריה יתבאס בזמן שהוא רואה איך המלך שוכב עם אשתו. אז הוא עשה לו טוב ושלח אותו קצת לצבא שיילחם קצת. מה הוא הראשון שנופל חלל? אלפים מתים בצבא והוא היה יכול אפילו לא למות במלחמה, לא? ודוד היה יכול לקחת את אשתו אם היה רוצה מבלי לשלוח אותו לצבא.

אני רוצה להזכיר לך את שאול. שהוא שלח את בתו מיכל שכבר היתה נשואה לדוד, להתחתן עוד פעם עם פלטי בן ליש. למה שמואל, שהיה נביא יותר חשוב מנתן, לא עשה מזה עניין, מה, זה בסדר? אבל אוריה ובת שבע זה כבר לא מוצא חן בעיני נתן. כולם שם הורגים את כולם, במלחמות כל יום, ועושים עניין מאוריה החיתי. למה, כי ככה לנתן יש מה להגיד. הוא יותר חשוב, הוא יכול להגיד לדוד המלך "אתה לא היית בסדר!" מה, הוא עשה משהו לא חוקי? משהו שלא כולם עושים? אבל נתן הוא בדיוק כמו כולם. האגו הורג אותם. היו צריכים לסדר לנתן איזה בת שבע על הגג והיה שקט.

ומי מפסיד? אנחנו. בגלל האגו של נתן שרוצה להיות חשוב – אנחנו צריכים להפסיד את המלוכה של דוד? ומי יגן עלינו ? למה, לנו אין מה להגיד?

אבל בסוף, תראי, יש אלוהים, והוא בטח לא מדבר עם נתן. אז טוב הוא הרג לו את הילד. בראבו. אבל הוא עוד יתחתן עם הרבה נשים ויהיה לו עוד הרבה ילדים והוא יהיה אחלה מלך וגיבור מלחמה והוא ייזכר בהיסטוריה של העם שלנו כדוד המלך הגדול מכולם ועוד ישירו מים לדוד המלך!

ונתן?

מי יזכור אותו? יזכרו את בת שבע, המשתזפת הערומה על הגג. יזכרו אפילו את אוריה, אבל את נתן ישכחו. כי את הצדקנים לא רוצים לזכור.

* * *

ספי סגל

תגובה להתייחסויות לפרשת גלנט בגיליון 614

בגיליון 614 התייחסו ארבעה לפרשת גלנט. הגברת דוטן-גיסין התייחסה נכוחה רק לחלק מן העובדות הרלוונטיות בעוד ששלושת האחרים לא רק שאינם מניחים לעצמם להתבלבל מהן אלא מתעלמים מעצם קיומן של עובדות שאינן שנויות במחלוקת.

פרופסור שביד – אשכנזי לא זרק את צ'יקו תמיר ואת עימד פארס מהצבא מפני שגרמו נזק לרכושו. הוא עשה זאת מפני שהם לא דיווחו אמת לממונים עליהם על הנסיבות שבהן נגרמו הנזקים הללו, זניחים ככל שהיו לגופם. בעניין זה לא מיותר לראות כיצד נוהגת הדמוקרטיה הגדולה: חוקר מיוחד להתנהלות קלינטון מונה לא מפני שהעלמה לוינסקי שוטטה מתחת לשולחן העבודה שלו – אלא מפני שהוא שיקר כשטען שלא שוטטה, וכך היה גם בעניין ניקסון בפרשת ווטרגייט.

צבאות מחמירים עוד יותר בדיווחי שקר, ולא מטעמי טהרנות מוסרנית, מר כרמל. במקרים רבים חייל נמצא במצב שרק הוא יכול לדווח על התרחשות. אם לא ידווח אמת לא ניתן יהיה להפיק לקחים מההתרחשות. על כן הדרישה מאנשי צבא לדווח אמת איננה טהרנות מוסרנית אלא מרכיב יסודי בבניית הכוח. אכן, יודע כל מ"פ שאם ייתפס שדיווח למג"ד דיווח שקר כדי להסתיר "פאשלה" שלו – הוא יודח לא מפני ש"לא יפה" לשקר אלא מפני שהשקר שלו היום מסכן את חייליו מחר.

במטותא ממך, מר כרמל, השימוש במושג "זוטי דברים" ביחס למעשים המיוחסים לגלנט הוא דמגוגיה במירעה. להלן לשון סעיף 34יז לחוק העונשין שכותרתו "זוטי דברים": "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך."

מכוח סעיף זה משחררת משטרת אילת סודאני שגנב לחמניה במכולת, ולהזכירך: מבקר המדינה מצא שגלנט חתם על 2 תצהירים שקריים וגם שהחזיק בפירות אחת מעבירותיו בטרם חדל ומבלי שימציא הסבר מניח את הדעת ל-4 השנים שעשה כך.

אני רוצה לקוות, מר כרמל, שאינך מצטרף לגלנט כשהוא טוען שמבקר המדינה "איננו מדייק." אנא בדוק עם משפטן המקובל עליך את טענותיה של הגברת דוטן-גיסין בגיליון 614, לפיהם מדובר בעבירות על חוק העונשין. כותרתו של פרק י"ג לחוק הזה היא "עבירות קלות", וגם אם תהפוך בפרק הזה פנים ואחור לא תמצא בו את עבירותיו-לכאורה של גלנט. לפחות לדעת המחוקק הן לגמרי לא קלות, ו"זוטי דברים" בוודאי שאינן: בשום אופן אי אפשר לטעון שמי שמשתלט על שטחי הציבור לתועלתו האישית וגם חותם על תצהירי שקר כדי להמשיך להחזיק את בלעו בפיו איננו פוגע באינטרס הציבורי.

לסיכום סוגיה זו אתמהה, נכבדיי שביד כרמל ובן עזר: האם חתמתם מעודכם על תצהיר שקר רק מפני שסברתם שהוא עוסק ב"זוטי דברים"? ואנא אל תיעלבו מעצם השאלה – היא במקומה מפני שלכאורה ניכר בהתייחסותכם לפרשת גלנט שליבכם גס בכגון אלה.

התפרסם בעיתונים שאשכנזי לא רצה בגלנט כרמטכ"ל. לא שמענו זאת מפיו,וכיאה ל-civil servant מעולם גם לא שמענו את נימוקיו לעמדתו גם אחרי שהתפרסמה. איש מכם, נכבדיי שביד וכרמל, איננו חולק על מקצועיותו של אותו אשכנזי, שזרק מהצבא שני תתי-אלופים בדיוק מאותה סיבה החוסמת את דרכו של גלנט לרמט"כלות. אולי הוא קרא, כמוני למשל, מה שכתב קלמן ליבסקינד על גלנט עוד ב-2005? ואולי, בניגוד ל-28 שרים בממשלה הוא בחר לא לעצום את עינייו כשהן פתוחות לרווחה?

מותר לכם לסבור שראוי לנהל (לפחות בתוך הצבא) מערכת מוסר דיפרנציאלית: כמו שיש רכב צמוד מסויים לאל"מ ורכב משופר לתא"ל כך יהיה קוד מוסרי אחד עד דרגת אל"מ וקוד שני, "רך" יותר, עבור תא"לים ומעלה, ואולי אפילו שלישי, רך עוד יותר, המיוחד אך ורק לרמטכ"ל. לא הגון מצידכם לא להתעמת פומבית עם מה שרוב הציבור, כולל אשכנזי, מאמין בו, לאמור: כמו ש"אמא יש רק אחת" כך גם מערכת כללי מוסר בכלל ובתוך הצבא בפרט. בואו נזכור שגם בוזגלו משרת באותו צבא בו משרת גלנט, ושגם הוא מחרף את נפשו במלחמות ישראל.

גברת דוטן-גיסין, את כמובן צודקת בעניין פליליותם-לכאורה של מעשיו של גלנט, אלא שבהתייחסותך רק לפליליותם את משחקת לידיהם של גמישי-מוסר כשביד, כרמל ואהוד. הללו מחזיקים באמת מידה מוסרית (לטעמי – לבנטינית) לפיה כל מי שטרם הורשע בפלילים על-ידי בית משפט כשר לכהן בכל משרה. אהוד, לפחות, עקבי בעניין הזה: הוא טוען כך לגבי אולמרט החל מהרגע שהתחילו הרינונים בענייניו ועד עצם היום הזה.

טענותיך, מר כרמל, כאילו יריביו של גלנט מתוך הצבא שמרו את התחמושת נגדו עד היום ולא השתמשו בה כשמונה לאלוף פיקוד הדרום סותרות את העובדות: לאף אחד מתוך הצבא לא היתה יד בעניין.

לפני יותר מחצי שנה נימק השר איתן באוזני הממשלה את התנגדותו למינוי בעובדות שהיו ידועות עוד מ-2005 לכל מי שהכיר את עבודתו של ליבסקינד. פרט ליעלון, אף שר לא הסכים "להתבלבל מהעובדות". מי שצריך להיות המוקד לטענות כאן הן רשויות אכיפת החוק שלא מיצו את הדין עם גלנט בזמן אמת, עוד הרבה לפני שמונה לאלוף הפיקוד: או-אז היתה נחסכת מאתנו הפארסה-טרגדיה הנוכחית בין מפני שגלנט היה מחוץ לצבא או מפני שהיה משלם את חובו לחברה מזמן ויכול היה להתמנות היום לרמטכ"ל ללא התערבות המבקר ובית המשפט.

מי שכפו על היועה"מ את העיסוק במינוי גלנט היו מבקר המדינה ביוזמת השר איתן וארגון מן המגזר השלישי שפנה לבג"צ. זו לא היתה "כנופיית אשכנזי" כפי שטוענים ברק וגלנט (זו עסקה "רק" במסמך הרפז...)

אהוד יקירי, אתה ראית בראיון של גלנט עם סוקניק את בן דמותו של רבין, מה שלא מפתיע את הזוכרים שאתה חסיד-שוטה של "הצדיק" אולמרט. אני, בניגוד לך, ראיתי בראיון איש יהיר ומתנשא, שניסה לשכנע אותי במה שהוא עלבון לאינטליגנציה: שבעצם העובדה שהוא התייחס  בכלל לטענות המבקר יש משום הוכחה ניצחת לכך שלא עשה את המיוחס לו. אילו לפחות חזר למצלמה על טענותיו בפני המבקר ניתן היה לשפוט לגופן את טענותיו נגד המבקר והיועץ כאילו עשו לו עוול, אבל לא: "עניתי לו על כל מה ששאל," ותו-לא, בבחינת "מי זה הלינדנשטראוס הזה שיקבע  אם הסבריי מניחים את הדעת או לא – אני הרי האלוף גלנט." אני, אהוד, ראיתי בראיון טביעות רגל גסה של יחצ"ן, ולא מחומרים כאלה אנחנו מעוניינים שיקורץ רמטכ"ל המלחמה באיראן: הספיק לנו אחד כזה במלחמת לבנון השנייה.

שלא כמוך אני רחוק מלהעריץ  את מנהיגותו ואפילו את יושרתו של רבין אבל אני מוכן "להתבלבל מהעובדות", והן חד-משמעיות בעניין חשבון הדולרים: רבין העדיף התפטרות על פני גרירת מוסד ראש הממשלה אל בית המשפט, למרות שהייתה אפשרות שיזוכה מכוח הטענה שהחשבון היה של רעייתו. איפה הוא ואיפה גלנט, הגורר את מוסד הרמט"כלות ואת המשמעת הצבאית אל הביבים כאשר הוא משתלח בפומבי, בעודו במדים, ברמטכ"ל, ו"על הדרך" – גם במבקר המדינה וביועץ המשפטי. גם שיקול הדעת שלו צריך להדאיג אותך: כה אצה לו הדרך אל גדי סוקניק עוד בטרם אמרה הממשלה את דברה, עד שבעודו טוען בראיון שהוא יהיה הרמטכ"ל  הוחלט שהוא לא יהיה,  וכדי ביזיון וקצף!

אהוד: כמעט כל הסכם שסופר חבר אקו"ם חותם עם הוצאת ספרים בישראל, גם אני, יש בו, בסעיף מסויים של העברת זכויות, משום תצהיר שקר. כמעט כל מושבניק שהשכיר את משקו לצרכים מסחריים, רואים זאת אפילו לאורך כביש החוף, מפר את החוק. חלק ניכר מהסדרי הקרקעות במושבים רב בהם הבלבול וחוסר הבהירות. כל בית של בידואי או ערבי שנבנה ללא רשיון ולרוב גם על קרקע ללא בעלות, מפר את החוק ובדרך-כלל מפחדים להתעמת איתם כי זה לא מצטייר טוב בתקשורת הישראלית שחלק ניכר ממנה הוא פרו-פלסטיני, בעיקר עיתון "הארץ". כל בית קברות חילוני-ציבורי בקיבוצים מפר את החוק. ועוד ועוד. כולל אירגונים הנעזרים אולי כספית בקרן לישראל חדשה כדי לטרפד את מועמדות גלנט בפנייה לבג"צ. אז אנא אל תהיה לי צדקן שכזה רק בגלל סכסוך שכנים במושב עמיקם עם גלנט, ושגעון הגדלות של מבקר המדינה הפומפוזי. וגם עוד תהיינה לך הפתעות בקשר ל"מסמך הרפז", שמתגלגל לדין פלילי, וכל הסימנים מראים שזהו זיוף שנוצר כדי לטרפד את מועמדותו של גלנט.

* * *

אורי הייטנר

1. האזינו לאסד

בראיון לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל", הסביר נשיא סוריה בשאר אל אסד שאינו חושש ממהפכה בסוריה, דוגמת המהפכה במצרים, כיוון שמצבו טוב ממצבו של מובראק. בניגוד למובראק, אמר אסד, הוא אינו מנותק מן העם, הוא קשוב לו. בניגוד למובראק, העם תומך באסד, בשל עמדותיו האנטי אמריקאיות ובשל העימות עם ישראל.

דבריו אלה של אסד מעניינים מאוד. מצרים קיבלה מישראל את כל סיני. לעומת זאת, הסורים לא הצליחו להוציא מישראל את הגולן. מצרים לא קיימה את רוח הסכם השלום עם ישראל, שאמור היה להיות שלום חם וידידותי, לא כיבדה את הסכמי הנורמליזציה, אך הקפידה לקיים את הנספח הצבאי בהסכם. עם סוריה אין הסכם שלום, אך סוריה מקפידה לקיים את הסדר הפרדת הכוחות עם ישראל (1974), שהינו הסכם ביטחוני. ואף על פי כן, אסד מסביר שבעצם העובדה שמצרים חתומה על הסכם שלום עם ישראל, אף שתמורתו קיבלה את כל סיני, היא הסיבה למצבו של מובראק. לעומת זאת, מצבו טוב בשל עצם העימות עם ישראל, אף שלא השיג את הגולן.

האם אבחנתו של אסד נכונה? סביר להניח שהדברים הרבה יותר מורכבים. למשל, שהדיקטטורה בסוריה הרבה יותר עמוקה ואכזרית מאשר במצרים ולכן הפחד להתקומם נגדו עמוק יותר. הסורים זוכרים היטב כיצד חיסל אביו של בשאר, חאפז אסד, התקוממות עממית של האחים המוסלמים בעיר חמאת, לפני כשלושים שנה, בטבח של לפחות 20,000 איש.

אבל אין ספק שזה המסר שאסד רוצה להעביר וסביר להניח שזה המסר שבו הוא מאמין. ומה משמעות המסר? שעצם העימות עם ישראל חשוב, והוא חשוב יותר מהשגת טריטוריה זו או אחרת. יתר על כן, הציפייה מההנהגה הערבית הוא לעימות עם ישראל גם לאחר קבלת כל הטריטוריה.

2. תגובה לאהוד

כמוך, גם אני צפיתי בראיון עם האלוף גלנט וכמוך אף אני התרשמתי מאוד לטובה. עם זאת, הבעת התקווה מצדך שהאיש יהיה ראש הממשלה תמוהה: אתה יודע מהן עמדותיו, מה השקפת עולמו, מהי גישתו המדינית, הכלכלית, החברתית? אולי השקפותיו הפוכות משלך בכל הנושאים?

הסיבה לכך היא שהסכסוך אינו טריטוריאלי, אינו על שטח זה או אחר, אלא קיומי – על עצם קיומה של מדינת ישראל. האם אוזנינו תהיינה כרויות לקולות האמיתיים מעבר לגבול, או שנמשיך לרמות את עצמנו?

אהוד: האם אתה יודע בדיוק מה היו גישותיו של יצחק רבין מימי "אלטלנה" דרך "תשברו להם את העצמות!" ועד הסכמי אוסלו? גדולתו של גלנט שלא פטפט פוליטיקה כמו המתועבים שבעיתונאים ובפוליטיקאים שלנו, אלא הציג עמדה של יושר וקור-רוח שבה ניחן מנהיג בעל עוצמה, וההוכחה לכך, מפי גדי סוקניק, שבהפסקה שבאמצע הראיון עימו קיבל גלנט שיחת טלפון מאהוד ברק המודיע לו על ביטול מועמדותו, והוא המשיך בראיון ולא אמר על כך מילה וגם לא מיהר לגלות זאת לסוקניק. אכן, עצבים של ברזל יש לאיש, וגם לכן הוא היה ראוי בעיניי להיות רמטכ"ל ובבוא היום ראש ממשלה. טירפוד מועמדותו הוא הפסד של כולנו.

3. תגובה למרק הסנר

א. דברי מרק הסנר [גיליון 614] לפיהם מיכאל איתן מתנגד למינוי גלנט מהסיבה שגלנט היה מזכירו הצבאי של שרון בתקופת ההתנתקות מופרכים וחסרי שחר. מיכאל איתן תמך בהתנתקות (נכון, שעל אף התנגדותו הוא נאבק למען זכויותיהם של המפגינים נגד ההתנתקות, שלטענתו המדינה פעלה נגדם בתקיפות ושלא על פי חוק).

 ב. מרק הסנר מאשים האשמה חמורה ביותר את המשטרה, כאילו תפרה תיק לבניו של שרון, בגלל ההתנתקות. האם הימין הקיצוני השתלט, לדעתו, על המשטרה? מגוחך.

ג. הסנר מצטט מאמר של אמונה אלון, על פיו גלנט נפגע בשל ההתנתקות. לא קראתי את המאמר. אולם אם כך הדבר, איך היא והסנר מסבירים את מינויו של נווה למ"מ הרמטכ"ל, הרי הוא זה שביצע את ההתנתקות בצפון השומרון. בקיצור – כל הטענות הללו הן גיבוב של שטיויות ובדותות.

4. לא מתנצל

בשנות ילדותי, כמעט בכל שבת, נסעתי עם משפחתי לבקר את סבתי באזור. סבתא שלי קראה למקום יאזור. כילד, חשבתי שזה שיבוש של המבטא היידישיסטי, שהיה רווי ביו"דים. אך, לא. יאזור הוא שם הכפר הערבי ששכן במקום עד 1948. הבית בו גדלה אימי, בית הוריה, היה בית ערבי נטוש.

מנקודת מוצא זו, אני יכול לצאת למסע שורשים משפחתי, כמסע היטהרות והכאה על חטא, ברוח הנראטיב האנטי ציוני והטרנד הפוסט היסטוריוני.

עליי להכות על חטא, על שסבי וסבתי וילדיהם, והדודות והדודים של אימי וילדיהם, הינם קולוניאליסטים אירופיים שפלשו לפלשתין, ביצעו בה טיהור אתני אכזרי ב-1948, רצחו וגם ירשו ופלשו לבית לא להם על חורבות הכפר יאזור, שתושביו גורשו באכזריות במלחמה התוקפנית. עליי להכות על חטא ולהתנצל על הנכבה שמשפחתי ביצעה בפלשתינאים. נכבה = שואה.

בין סוכני הנראטיב האנטי ציוני בישראל בולט ארגון "זוכרות". באתר שלו, מוגדרת אזור כהתנחלות ציונית שהוקמה אחרי 1948 על אדמות יאזור. אבל מסתבר שאין היא ההתנחלות הראשונה שהוקמה על אדמות יאזור. יש גם התנחלות שהוקמה לפני 1948 על אדמות יאזור – "מקווה ישראל". מסתבר שהנישול הקולוניאליסטי הציוני החל כבר ב-1870, עוד לפני הקמת פתח-תקווה [1878], למעלה מעשור לפני העלייה הראשונה, למעלה מעשור וחצי לפני הקונגרס הציוני הראשון.

אבל  מול הנראטיב האנטי ציוני, יש גם אמת. והאמת שונה במקצת. השקר הראשון הוא הצגת הציונות כקולוניאליזם. כך מוגדר הקולוניאליזם ב"ויקיפדיה": "קוֹלוֹניאליזם הוא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה".

מהי המעצמה הציונית באירופה שהשתלטה על הטריטוריה במזה"ת ונישלה את תושביה?

אימי הקולוניאליסטית היתה ניצולת שואה. עד מותה, אחיי ואני לא ידענו דבר וחצי דבר על ילדותה הקשה בשואה. רק אחרי מותה התחלנו להרכיב את הפאזל וללמוד את שהיא ניסתה לחסוך מאיתנו. המעצמה האירופית שלה היתה ילדות של רדיפות, של מנוסה, של הפצצות כבדות, של ניתוק ממשפחתה, של הסתתרות בבית יתומים נוצרי. אחרי השואה, המעצמה האירופית שלה, היתה מחנות העקורים בגרמניה. משם, ב-1949 עלתה משפחתה לישראל והתיישבה באזור.

המעצמה האירופית הציונית, היתה הגלות בה היה מפוזר העם היהודי לאורך דורות, חסר עצמאות, חסר ריבונות, נרדף ולבסוף כמעט מושמד. הציונות גאלה את העם היהודי מהסבל והעוול האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולכן הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית. ההתנגדות לציונות והמלחמה בה, היא מלחמה בהתגלמות הטוב והצודק.

מיד מתעורר הנראטיב האנטי ציוני בשאלה – מה אשמים ערביי יאזור? האם הם חוללו את השואה? למה הם צריכים לשלם את מחירה?

וגם כאן, האמת שונה במקצת מהנראטיב האנטי ציוני. האמת היא שהציונות אינה תשובה לשואה ולא השואה היא הצדקתה. צדקת הציונות היא זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לריבונות במדינה עצמאית במולדתו ההיסטורית. זכות זאת קדמה לשואה, הציונות קדמה לשואה, בניין היישוב היהודי בארץ-ישראל – המדינה שבדרך, קדם לשואה. זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל היא מהות קיומו. אין זה מקרה, שמרכיב מרכזי בנראטיב האנטי ציוני הוא הכחשת עצם קיומו של העם היהודי. הרי אם כל עם זכאי להגדרה עצמית ולמדינת לאום, גם העם היהודי זכאי לו. לכן, כדי לשלול מן העם היהודי את זכותו זו, נאמר שהיהדות היא רק דת ולא לאום, או "אומת דת" כהגדרת הפוסט היסטוריון יגאל עילם, או בכלל לאום פיקטיבי מומצא כהגדרת הפוסט היסטוריון שלמה זנד. אולם האמת שונה מהנראטיב. יש לאום יהודי, הוא זכאי לריבונות במולדתו, ואין מולדת ליהודים זולת ארץ ישראל. כאשר אימי ומשפחתה עלו לארץ אחרי השואה, הם קודם כל שבו למולדתם ההיסטורית, לארץ אבותיהם, לארץ שבה קם העם היהודי ובו עוצבה תרבותו ושפתו. הם חזרו למולדת שבה כתבו אבותיהם את התנ"ך, באותה שפה אליה הם נקלטו, והפכו אותה לשפת הדיבור שלהם ולשפת האם של ילדיהם.

הציונות קדמה לשואה, אך השואה היא העדות למהות החיים היהודיים בגולה, ללא עצמאות וריבונות במדינה חזקה בארץ ישראל. השואה אינה ההצדקה לציונות, אך היא הוכחה לצדקת הציונות. אימי ומשפחתה חוו את המשמעות של הגולה במלוא עוצמתה והמסקנה האחת והיחידה מהחווייה הנוראה הזאת הייתה עלייה לארץ ישראל.

לא משכנע, יאמר הנראטיב האנטי ציוני. במה אשם הערבי מיאזור שסבך וסבתך פלשו לביתו? – הוא יקשה עליי.

מה שלא כתוב, כמובן, באתר של "זוכרות", הוא שיאזור היה כפר של פורעים ערבים, שממנו יצאו מרצחים לפגוע ביהודים ולשבש את ציר התנועה ליפו עליו שלטו, הן בפרעות תרצ"ו-תרצ"ט והן במלחמת השחרור. פורעי יאזור רצחו יהודים רבים בחודשי המאורעות אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בא"י, בכ"ט בנובמבר 1949. למחרת אותה החלטה התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שלוש שנים אחרי השואה, ובכך למנוע את ביצוע החלטת האו"ם. ההתנפלות הזו היתה מעשה תוקפנות נורא, ומי שביצע אותו אחראי לכל תוצאותיו. התוצאות היו קשות לתוקפנים. הצד הצודק והמותקף ניצח. הניצחון הזה הוא התגלמות הצדק. יאזור נכבשה כבר במבצע "חמץ" עוד טרם הקמת המדינה, וננטשה בידי תושביה הקודמים.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מטרתה המרכזית, עם הקמתה, היתה קליטת מיליוני היהודים, ניצולי השואה באירופה ויהודי ארצות ערב. חובתה העליונה של המדינה הצעירה והעניה היה לתת קורת גג לעולים החדשים. אך טבעי היה שהעולים החדשים ייושבו בכפרים שננטשו במלחמת העצמאות. זוהי התגלמות הצדק ההיסטורי.

לא, איני מתנצל על כך שמשפחתי, משפחת ניצולי השואה, התיישבה בבתי הפורעים באזור; בתיהם של מי שניסו להמשיך את מלאכתו של היטלר, ושילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית.

סמוך לביתה של סבתי, היה תל. בחפירות הארכיאולוגיות נמצא במקום בית כנסת יהודי מן התקופה הביזנטית. סבתי וסבי, אימי ודודי, בסך הכל חזרו הביתה.

אימי עלתה ארצה בגיל 12. בנעוריה התחנכה בתנועת "השומר הצעיר". הסיסמה עליה גדלה הייתה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אין כל סתירה בין ציונות לאחוות עמים ולא היתה סתירה כזאת מעולם. הציונות חתרה תמיד לשלום ולאחוות עמים והחתירה הזאת קיימת גם היום. היום שבו יקבלו הערבים את זכותו של העם היהודי למדינת לאום עצמאית בארץ-ישראל, יהיה יום השלום.

* * *

ליטמן מור (ואשתו חיה): אמרות באידיש

לאהוד יקירי שלום רב,

בגיליון מספר 612 מה-27.12022 הביאה ד"ר עדנה בר-אל מיספר פתגמים ביידיש ובמקביל את תרגומם לעברית לפי המילון של יוסף גורי מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

נהניתי לקרוא אותם.

נולדתי [בשנת 1917] וגדלתי בעיירה באזור פינסק ושמה דוד-הורודוק. שפת האם שלי יידיש. עברית רכשתי בבית ספר מצוין "תרבות" בעיירה, המשכתי ללמוד בווילנה, השפה המדוברת של היהודים היתה יידיש, אני קשור לפולקלור היידי, והיידיש שגורה בפי.

ברשותי כ-900 פתגמים-אמרות ביידיש. רובם זכורים לי מבית אבא ואימא ומהכיכר בעיירה שהשתייכה בזמנו ל"תחום המושב" של רוסיה.

 את הפתגמים והאמרות העלה בכתובים בארץ אביו של אליקים רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון בירושלים. מוצאו היה מעיירה קטנה ושמה לנין (Lenin) על גבול ברית המועצות ופולין, כ-40 ק"מ מעיר הולדתי, עכשיו בילורוס.

בזמנו ראיתי מכתב תודה ששלח ראש הממשלה שמיר (מוצאו מגרודנה, גם מבילורוס) אל אליקים רובינשטיין, אז בתפקיד מזכיר הממשלה, שהעביר אליו את החומר ביידיש.

 האמרות מבוססות על אורח החיים בתקופה הרלבנטית, לפני מאתיים שנה, והיידיש היתה שפת העם, לאו דווקא היידיש הספרותית של מנדלי מוכר ספרים או של יהודה לייב פרץ.

העברתי בזמנו את החומר לבית שלום עליכם בתל אביב אבל החומר, לפי מיטב ידיעתי, לא תורגם. קיים קושי לתרגם מילולית (לפעמים היידיש שזורה במילים מרוסית), לא כל שכן את המשמעות של האמרה. אני מבין ומדבר מיספר שפות אבל אני לא מומחה לשפות. עם זאת אנסה להעביר לקוראים קצת מ"זה מה יש" עם תרגום מילולי ואת המשמעות של האמרה. ואציין שנעזרתי בכך באשתי חיה, מורה לעברית בגמלאות.

להלן האמרה כלשונה, תרגום מילולי, והמשמעות:

* ער ברענט ווי א פייער – הוא בוער כמו אש – מתרגז כועס.

* אנגעבלאזן ווי א ענדיק – מתנפח כמו תרנגול הודו – מתרעם, כועס (אבל) מבפנים.

* א קאץ א ענדיק אבי פלייש אויף שבת – חתול, תרנגול הודו, אבל לפחות בשר לשבת.

* ער איז שוין קירצער ווי לענגער – הוא כבר יותר קצר בהשוואה לאורך – קטן קומה.

* ווי א מאלינקע – כמו (סוג פרי קטן הגדל על שיח בבוץ) – קטנצ'יק. (שכחתי את השם והסיבה – אנשים השתמשו במאלינעס להורדת החום. היו מכינים בעונה ריבה מהפרי, על כל צרה שלא תבוא. קראו לפרי:"נישט צו באדארפן" כלומר שלא להזדקק לזה, וכך נחרת שם הפרי בזכרוני).

* גרייס ווי טל ומטר אין א קליין סידור'ל – גדול כמו (תפילת) טל ומטר בסידור קטן מאוד.

* ער איז א טיגעניכץ – הוא לא מתאים לשום דבר.  כלומניק ( אולי מושפע מגרמנית?)

* ער עסט און עס עסט איהם – הוא אוכל וזה אוכל אותו – הוא סובל והאוכל לא עוזר לו.

* ער איז יענער דבר אחר – הוא הוא דבר אחר –  חזיר שכמוהו.

* ער האלט זיך פאר א גאנצן יא טעבע דאם – מחזיק את עצמו – "אני אתן לך" – תרגום מרוסית. המשמעות של האמרה ברוסית היא: אני אתן לך מכות כאלה שתרגיש. המשמעות של האמרה כולה היא: הוא מרגיש – הכול יכול – וזו השפעה מהתרבות הרוסית.

* דאס העלפט ווי א טייטן באנקעס – זה עוזר כמו כוסות רוח למת – כמו בעברית – עוזר לחולה.

עד כאן להיום. אשמח לקבל התייחסות לכתבה, לאמרות (האם הן ידועות?) לתרגומים שלנו, והערות. אני הרי בנושא זה רק חובב.

ותודה מראש,

ליטמן מור

תל אביב, 3.2.2011

* * *

פוצ'ו

הסיפור על מצבור הגז שהתגלה בשבי ציון

 אהוד יקירי,

הסיפור על הכרובית הוא מסוג הסיפורים שחשבתי שרק אתה ואני אוהבים והנה מסתבר, שכמעט כל עם ישראל חוטא באותה אהבה סמויה. מזה כמה שבועות אני מספר בגלי צה"ל, בתוכניתו של בני בשן ביום שלישי בין שתים לשלוש בצהרים, סיפורי זיכרונות פיקנטיים (צ'יזבאטים בלשון עבר). מחר אני מקווה לספר ולגלות לעם ישראל את הסיבה האמיתית לפירוק הפלמ"ח, אבל אני לא יודע אם הסיפור יעניין אותך, כי אין בו את הניחוח של הכרובית.

וזה מה שסיפרתי בגלי צה"ל.

לפני כעשרים שנה פנה אלי הבמאי שי לביא בבקשה שאכתוב מחזמר לחג היובל של שבי ציון. נסעתי לישוב הנחמד הזה, הנמצא בין חיפה לנהריה, הסתובבתי כמה ימים בין האנשים ולקטתי סיפורים מהוותיקים. אחד הסיפורים נשמע לי הזוי, נראה יותר כאגדה מאשר מציאות ועד לפני חודשיים לא האמנתי שהדבר קרה באמת. 

וזה מה שסיפרו לי:

המושב השיתופי שבי ציון הוקם בשנות השלושים כישוב של חומה ומגדל על ידי גרעין של יוצאי גרמניה. קבוצת סוחרים יהודים מהעיירה הגרמנית רכסינגן נתפסה לעניין הציוני והחליטה לעלות ארצה. בשנה הראשונה לעלייתם שתלו גן ירק של עשרים דונם ובו הקצו כחצי דונם לכרובית. כשנגמרה העונה הסתבר שאותו חצי דונם הכניס להם פי שלושה מאשר כל שאר הירקות. לא פלא שבשנה הבאה הם הזניחו את שאר הירקות והקדישו את כל עשרים הדונמים לשתילי כרובית. הכרובית הצליחה מאוד והמשאית הראשונה שנסעה בראשית החורף טעונה ארגזי כרובית לחיפה, נשאה עמה גם תקווה להתעשרות מהירה.

בצהריים, כשראו את המשאית חוזרת, רצו אליה כולם כדי לברר כמה מיליונים היא עשתה. כשהמשאית הגיעה לרחבה שלפני חדר האוכל, לא האמינו האנשים למראה עיניהם – היא חזרה עם כל מטען הכרובית. מסתבר שהייקים האלה לא היו היחידים בשאיפתם להתעשר, כל חקלאי הארץ עשו כרובית באותה שנה, והנהג אמר שהמחיר שתנובה היתה מוכנה לשלם בעד הסחורה לא היה מכסה את הוצאות הפריקה.

מה עושים עכשיו? בראש היישוב עמד יהודי כריזמטי בשם ד"ר שוייאר, שמיהר לכנס את כל היישוב לאספה שלא מן המניין ובה הוחלט פה אחד שאוכל לא זורקים, במשך הימים הקרובים כולם אוכלים בשבי ציון רק כרובית. ויקים הם יקים, אצלם החלטה היא החלטה. בבוקר אכלו סלט כרובית, בצהרים מרק כרובית עם כרובית מטוגנת ובערב פשטידת כרובית, וכך כמה שבועות עד שאזלה הכרובית. 

אני לא יודע אם כולם יודעים שלכרובית יש תופעה חברתית יותר חזקה מזו של השעועית. אנשים שבאו באותם ימים לביקור בשבי ציון מספרים שמעל הישוב הקטן התנוססה כיפה ענקית של גז, בדומה לענן האש שהלך עם בני ישראל אחרי שאכלו את המן במדבר סיני.

ממש כך, אורחים  שהגיעו לישוב הקטן נופפו בידיהם כדי לפלס לעצמם דרך בתוך ענן הגז.

שלושה ימים אחרי שגמרו לאכול את הכרובית האחרונה, עוד ריחף הענן מעל המושב וביום השלישי באה רוח מזרחית והדפה את כל הענן לעבר הים.

זה מה שסיפרו לי לפני עשרים שנה בשבי ציון ואני לא האמנתי שהדבר ייתכן עד לפני חודשיים, כשהתגלו מצבורי גז מצפון-מערב לחיפה. לא אתפלא אם אשמע שהגיאולוג יוסי לנגוצקי, שגילה את מצבור הגז הזה, היה בפלמ"ח בשבי ציון, שמע את הסיפור ובעקבותיו מצא את הגז הטבעי. שבסופו של דבר עתיד להעשיר את הארץ. לאחרונה שמעתי שתושבי שבי ציון דורשים עכשיו זכויות יוצרים על מצבור הגז, ולדעתי בצדק גמור.

אהוד: ותאר לעצמך, פוצ'ו, באיזה בְּרוֹך היינו נמצאים היום, לאחר פיצוץ צינור הגז ממצרים, אלמלא גילה יוסי לנגוצקי בים את גז הכרובית של הייקים ממושב שבי ציון!

* * *

יוסי גמזו

מִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים

בַּיָּמִים בָּהֶם נָרוֹמָה אֵש הַמֶּרֶד נֶגֶד רוֹמָא

וְיוֹסֵף בֶּן מַתִּתְיָה אֶת גּוֹרָלוֹ בְּעֹז כָּפַת

אֶל אֶחָיו אֲשֶר פָּקַד בָּם עוֹד בְּטֶרֶם שֶבָּגַד בָּם

כְּשֶעָרַק אֶל הָאוֹיֵב בִּירוּשָלַיִם וְיוֹדְפַת,

הוּא חָזָה שָם עַל כָּל שַעַל עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי קוּם צַהַ"ל

אֵיךְ לַמְרוֹת שֶמִּן הָאֵש הַזֹּאת נוֹתַר רַק צְרוֹר אוּדִים

לֹא נִתָּן הָיָה לִשְכֹּחַ אֶת שִׂיאֵי גִּלּוּי הַכּוֹחַ

שֶיּוֹסֵפוּס זֶה קָרָא לוֹ "מִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים".

אַךְ כַּיּוֹם יֵש לְגַבֶּיהָ שֶל מַמָּש אוֹתָהּ מַטְבֵּע-

הַלָּשוֹן הַזֹּאת מִין יַחַס שֶל מִאוּס וְטַעַם רַע

וְכֻלָּנוּ מְבִינִים בָּהּ אִם הֵיטֵב מִתְבּוֹנְנִים בָּהּ

בַּהֶקְשֵר הָאַקְטוּאָלִי – אֶת הַהֶפֶךְ מִגְּבוּרָה.

אֶת אוֹתוֹ מִשְׂחַק הַ"לֶּגוֹ" שֶל אַמְבִּיצְיָה וְשֶל אֵגוֹ

וְקוֹמְבִּינוֹת וּתְכָכִים שֶלֹּא כַּדִּין וְכַיָּאוּת

שֶבְּחִירֵי-הָעָם לוֹקִים בּוֹ כְּשֶהֵם זֶה אֶת זֶה מַכִּים בּוֹ

אֲגַב פוֹיְלֶע-שְטִיק שֶשְּמוֹ סַכִּינָאוּת וּמַחְנָאוּת.

זֶה קוֹרֶה בַּמַּדְמֵנָה הַמִּפְלַגְתִּית וְהַפּוֹלִיטִית

בָּהּ הַמַּיִם מַגִּיעִים בְּלִי שוּם גְּבוּלוֹת וְהַקְצָבָה

גַם עַד נֶפֶש גַּם עַד רֶפֶש, וְכַיּוֹם – עַד פָאזָה קְרִיטִית

בָּהּ נָגוּעַ וּפָגוּעַ גַם כְּבוֹדוֹ שֶל הַצָּבָא.

בְּיָמִים בָּהֶם יוֹם-יוֹם קוֹרְסִים תַּחְתָּם לְמוּל עֵינֵינוּ

מוֹסְדֵי אֶרֶץ בְּתוּנִיסְיָה וּמִצְרַיִם, וּכְבָר יֵש

גַּם סִימְפְּטוֹמִים מֻקְדָּמִים לְכָךְ שֶשּוּם מִשְטָר אֵינֶנּוּ

(בְּתֵימָן, יַרְדֵּן וְסוּרְיָה) מְחֻסָּן מֵאוֹתָהּ אֵש, –

בְּיָמִים בָּהֶם הַלֹּא-צָפוּי צָפוּי דַּוְקָא כָּל רֶגַע

וּבָם שִׂיא הַוַּדָּאוּת הוּא הֵעָדֵר כָּל וַדָּאוּת

כִּי אֵפֶקְט הַדּוֹמִינוֹ שֶבּוֹ הַנֶּגַע וְהַפֶּגַע

מוֹלִידִים תְּגוּבַת-שַרְשֶרֶת כָּאן מַקְדִּים כָּל מוּדָעוּת, –  

בְּיָמִים בָּהֶם נִדְרָש מוּל יָם עַרְבִי שֶל בְּנֵי-בְּלִיַּעַל

מִדְּרָגֵי בְּכִירֵי צְבָאֵנוּ לְהַפְגִּין אֶת הִתְעַלּוּת

הַכְּלָלִי עַל הַפְּרָטִי בְּחִשּוּבֵי צַמֶּרֶת צַהַ"ל

כְּשֶהַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר הִיא בְּסִימַן הַהִתְגַּלּוּת

שֶל תְּמוּנַת-מַצָּב שֶבָּהּ בְּלִי אֵש בּוֹעֶרֶת – אֵין עָשָן

וּמִזְרָח תִּיכוֹן חָדָש הוּא שוּב מִזְרָח תִּיכוֹן יָשָן

בּוֹ עַל הֶבֶל אַשְלָיוֹת הַיַּצִּיבוּת אָבַד הַכֶּלַח

כִּי הַכֹּל יַצִּיב בּוֹ כְּמוֹ הַבּוֹלְעָנִים סְבִיב יַם הַמֶּלַח, –

בְּיָמִים כָּאֵלֶּה מָה מֵרִיחַ בָּאֲוִיר רָעִיל

מִקּוֹנְצֶרְט-הַמִּנּוּיִים הָרָמַטְכָּ"לִי עַם מֻדְאָג?

מָה חוֹשְבִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַמְּשָרְתִים שֵרוּת פָּעִיל

עַל מִשְׂחַק-כִּסְּאוֹת צוֹרֵם כָּזֶה שֶמִּתְּכָכָיו לֹא פָּג

סִרְחוֹנָהּ שֶל הוֹזָלַת יֻקְרַת צְבָאֵנוּ וּמַדֵּינוּ

כְּשֶמֵּיטַב הָאַלּוּפִים מִתְבּוֹסְסִים בִּסְבַךְ מִלְכּוּד

בּוֹ יוֹם-יוֹם נִפְגָע מוֹרַאל עַם מְאֻכְזָב זֶה, שֶעוֹדֶנּוּ

מְצַפֶּה לִרְאוֹת דֻּגְמָה שוֹנָה מִדֶּרֶג-הַפִּקּוּד?

בְּיָמִים שֶעַם קָטָן שֶכְּלָל אֵינֶנּוּ מוֹנוֹלִיתִי

חַי תָּמִיד עַל גַּב חָבִית אֲבַק-שְׂרֵפָה גֵיאוֹ-פּוֹלִיטִי

וְדָמוֹ אֶת הָרוֹצִים לְכַלּוֹתוֹ תָמִיד מַצְמִיא

אֵין דָּבָר יוֹתֵר אִידְיוֹטִי מִן הַהֶרֶס הָעַצְמִי

בּוֹ מוֹשְלָיו וּמַצְבִּיאָיו שֶכָּל אֶחָד בָּהֶם חוֹזֶה

בַּסִּכּוּן שֶמִּבַּחוּץ אוֹכְלִים מִבַּיִת זֶה אֶת זֶה.

כִּי מְלַאכְתָּם שֶל צַדִּיקִים – שֶלֹּא כְּמוֹ שֶל קְצִינִים בְּכִירִים –

נַעֲשֵׂית, כְּפִי שֶיָּדַעְנוּ, בִּידֵיהֶם שֶל אֲחֵרִים

אַךְ מְלַאכְתָּם שֶל צוֹרְרֵינוּ הָאוֹרְבִים לָנוּ כְּעַיִט

נַעֲשֵׂית אֶצְלֵנוּ, נֶעבֶּעךְ, לֹא מִחוּץ כִּי אִם מִבַּיִת

וּכְבָר קַמְצָא וּבַר-קַמְצָא וּמֻמְחֵי שִׂנְאַת-חִנָּם

שֶקִּמְּצוּ בְּרוּחַ-צֶוֶת וְשֶקַּל לְאַבְחְנָם

גַּם הַיּוֹם, כְּשֶרַק הָאֶגוֹ מַפְעִילָם, לַמְרוֹת דִּבּוּר

רוּם-שְׂפָתָם עַל הַקְרָבַת עַצְמָם לְמַעַן הַצִּבּוּר,

כְּבָר הוֹכִיחוּ בְּתוֹלְדוֹת עַמֵּנוּ כִּי בִּשְעוֹת מָצוֹר

שֶבָּהֶן אֵין הַצַּמֶּרֶת מְסֻגֶּלֶת לַעֲצֹר

אֶת חָלְיָן שֶל מִלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים הַנִּלְחָמִים

זֶה בָּזֶה בִּמְקוֹם בִּרְצוֹן אוֹיְבֵינוּ הַמִּתְנַחֲמִים

בָּעֻבְדָּה שֶאֶת מְלַאכְתָּם שֶל מְשַׂנְּאֵינוּ וְשוֹטְמֵינוּ

בְּשִטַּת do it your self עוֹשִׂים אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ  –

בְּיָמִים קָשִים כָּאֵלֶּה לֹא יִדֹּם וְלֹא יֶחְשֶה

הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַזֹּאת כִּי כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ שֶ-

הַמַּתְכּוֹן הָאֶפֶקְטִיבִי בְּיוֹתֵר לְהִכָחְדּוּת

הוּא הַשֶּסַע עַל כָּל פֶּסַע שֶל פֵּרוּד בִּמְקוֹם אַחְדוּת.

בִּמְדִינָה בָּהּ כָּל סִכְסוּךְ פְּנִימִי מַחְמִיר אֶת מַצָּבָהּ

וְהַגּוּף הַמְּלַכֵּד יוֹתֵר מִכֹּל הוּא הַצָּבָא

אֵין עוֹד נֶגַע לְאֻמִּי הַמְּשַׂחֵק לִידֵי אוֹיְבֶיהָ

בְּמִדָּה כֹּה מַדְאִיגָה וּבְטִמְטוּם כֹּה מְשַוֵּעַ

מִנִּזְקָן שֶל מִלְחֲמוֹת הַגֶּנֶרָאלִים הַטְּבוּעוֹת

בִּתְחוּשַת כָּל נוֹעֲלֵי הַנַּעֲלַיִם הַגְּבוֹהוֹת

כִּי בִּמְקוֹם דְּבֵקוּת הַיַּחַד כָּאן כֻּלָּנוּ כְּבָר חָשִים

שֶהַגּ'וּנְגֶל הַצְּבָאִי שוֹרֵץ אִינְטְרִיגוֹת וּנְחָשִים.

כִּי לָעָם הַזֶּה כָּרֶגַע נְחוּצָה וְהֶכְרֵחִית

אִם בַּסֶּקְטוֹר הַצְּבָאִי אוֹ בַּגִּזְרָה הָאֶזְרָחִית

מִין שְׂדֵרַת-פִּקּוּד בָּהּ כָּל מַצְבִּיא בָּקִי וְגַם נָקִי

לֹא בַּתְּחוּם הַמִּבְצָעִי בִּלְבַד, כִּי אִם גַּם בָּעֶרְכִּי

וְהָעָם הַזֶּה רָאוּי לְאוֹר חֻמְרַת הַמִּבְחָנִים

הַצְּפוּיִים לוֹ מֵאוֹיְבֵינוּ מֵאָחוֹר וּמִלְּפָנִים

בַּתְּקוּפָה בָּהּ מִשְטָרִים זָרִים מִתְמוֹטְטִים בְּשֶפַע

וְאַחִים מֻסְלְמִיִּים שוּב מְרִימִים אֶת רֹאש הַצֶּפַע,

כֵּן, הָעָם הַזֶּה רָאוּי – אִם הוּא צָרִיךְ לְהִתְעַמֵּת

עִם קְשָיִים שֶעוֹד נָכוֹנוּ לוֹ – לְמַנְהִיגוּת-אֱמֶת.

אהוד: הרשה לי לומר לך, יוסי ידידי, כי המשפט "מָה חוֹשְבִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַמְּשָרְתִים שֵרוּת פָּעִיל" מריח רע מאוד דווקא מצד הכותב.

* * *

דודו אמיתי: להקשיב למונה אלטאווי

אהוד שלום,

המזרח התיכון שינה פניו באופן דרמטי. אנחנו חיים היסטוריה מרתקת ומסוכנת ועתידים לחיות בסביבה שונה לחלוטין משהכרנו, לטוב או לרע. 

בין כל הניתוחים והפרשנויות הקונוונציונליים הייתי רוצה להפנות את ציבור קוראיך אל קול אחר, שפוי ואותנטי, התומך בהתקוממות: הבלוג (באנגלית) של מונה אלטאווי:

http://www.monaeltahawy.com/blog

מונה היא מצרייה מודרנית שבגיל צעיר עזבה את ארצה (ובילתה תקופות ארוכות בישראל!) – בגלל חוסר הסכמתה עם השמרנות המוסלמית מחד ושלטון הדיכוי של מובארק מאידך.

היא מפרסמת ומופיעה בחשובים שבכלי התקשורת של המערב והעולם הערבי וכותבת תדיר על נשים, צעירים ונוער בעולם הערבי, ובמיוחד על השפעת האינטרנט וכלי הרשת על החברה שם. אישית פגשתי אותה באירוע בבית הספר היהודי-ערבי "גשר על הוואדי" בכפר קרע, באחד מביקוריה כאן. מונה היא תומכת נלהבת של המהפכה הזו מהצד הליברלי-רדיקאלי שלה. כדאי להקשיב לה

בברכה,

דודו אמיתי

גבעת עדה וחביבה

* * *

אסא כשר

"התקשורת הִשְׁלִיטה אווירה של ערפדים!" [ציטוט]

פרופ' כשר, שניסח את הקוד האתי של צה"ל, תוקף בראיון רדיופוני את העיתונות המסחרית בישראל: "היא לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ונוהגת כמו אל-ג'זירה. רמת האתיקה שלה היא הנמוכה ביותר בישראל, ואין לה מעצורים!" – על גלנט: "עליו להכות על חטא ולהתמנות לרמטכ"ל!" על היועמ"ש: "מוסד שבמקום לעסוק במשפט עוסק באתיקה!"

פרופ' אסא כשר תוקף את התנהלות התקשורת בכלל, ובפרשת הקרקעות של אלוף יואב גלנט בפרט. כשר, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל וחתן פרס ישראל לפילוסופיה, התראיין במשדר "בחצי היום" ברשת ב'. בתחילה אמר כי לא יהיה זה מנומס אם יאמר את מה שהוא חושב על התקשורת, דחקה בו המראיינת אסתי פרז לומר את שעל לבו.

"התקשורת השליטה אווירה של ערפדים, פשוט ערפדים צמאי-דם," פתח פרופ' כשר. "הדבר היחידי שמעניין אותה זה לשפוך את דמו של מישהו בכיר, לא משנה מי. אם גלנט לא היה נבחר אז היו צמאי-דם ליריביו של גלנט, ואם כן היה נבחר – צריך לשפוך את הדם שלו. עכשיו יאיר נוה על הפרק, אז צריך למצוא איזשהו סיפור עליו. אם זה יהיה בני גנץ – אז יהיה סיפור על גנץ. אין פה בן-אדם שהתקשורת לא מתנפלת עליו."

– אבל אנחנו כלב השמירה של הדמוקרטיה.

"אתם לא כלב השמירה של הדמוקרטיה. לא כלב, לא שמירה ולא דמוקרטיה. חלק קטן מהתקשורת – כמו הערוץ הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו – הוא ציבורי. החלק העיקרי של התקשורת הוא מסחרי – זה כל העיתונים, חלק הארי של הטלוויזיה. התקשורת המסחרית-העסקית-התחרותית היא חסרת כל מעצורים. רמת האתיקה שלה היא הנמוכה ביותר בארגונים כלשהם ובמקצועות כלשהם בישראל, ואין לה מעצורים.

"אין שום דרך בתקשורת הישראלית הלא-ציבורית לקבל אינפורמציה שקטה, אמינה, מהימנה, שהיא לא משרתת שום מקור ושום אינטרס. פשוט אי-אפשר לדעת כאן מה העובדות. אי-אפשר לדעת כאן מה השיקולים.

"אני לא רואה בתקשורת הזאת מקור שהוא טוב יותר – ותסלחי לי על הביטוי – ממה שהתברר בשבועות האחרונים על אל-ג'זירה. עכשיו נודע לנו שאל-ג'זירה זה בעצם אורגן של נסיך קטאר שיש לו קשרים עם איראן ועם חמאס. זו אל ג'זירה של מושל מושחת של נסיכות שיש לו קשרים עם הגרועים שבאויבינו. אני לא אומר שלאנשים בתקשורת המסחרית אצלנו יש קשרים לאירן, לחמאס ולאויבינו, אבל גם הם אל-ג'זירה. כל אחד האל-ג'זירה שלו, כל אחד עם האג'נדה שלו, וזה דבר שהנפש נוקעת ממנו. אנחנו ממש לא מקבלים מהם שירותי שמירה על הדמוקרטיה. אנחנו ממש מקבלים את ההפך מזה – זה כרסום בצורה שבה צריכה להתנהל חברה – בצורה עניינית ושקטה."

– אבל אולי זו בדיוק הדמוקרטיה – חופש הביטוי שבו אזרח צריך לבחור ולברור מתוך כל בליל האינפורמציה שהוא מקבל מכאן ומשם?

"קודם כל האזרח צריך לקבל אינפורמציה. הוא לא צריך לקבל תבשילים מוכנים שמישהו נתן לו. הוא צריך לקבל את החומרים שמהם עושים את התבשילים האלה, כדי שהוא בעצמו יעשה את התבשיל הזה".

נזכיר, כי אסא כשר היה בעבר נשיא מועצת העיתונות. הוא התפטר ממנה בהסבירו כי העיתונות בארץ מתנהלת בצורה שאינה אתית.

טירוף מערכות בלשכת היועץ

"במשך השנים התרחב עניין השיקולים שעושה היועץ המשפטי, והוא עכשיו לא 'משפטי' אלא 'ערכי-מוסרי-אתי'. על הכל הוא מחווה דעה. אגב, אין אתיקה לארגון שלו עצמו ולייעוץ שהוא נותן."

 – עד כמה לדעתך רשויות החוק – היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה – מונעים גם הם מן ממה שהתקשורת מניעה אולי כדי למצוא-חן ופופוליסטים?

"אם אנחנו מגיעים למצב כזה שאנחנו חושבים שהיועמ"ש רוצה להצטלם טוב – כלו כל הקיצין. אם מבקר המדינה חושב יותר ממבקרים אחרים שטוב לפעול עם התקשורת אני מכבד את החלטתו. אבל כשיועץ משפטי מחליט לפי שיקולים ערכיים יש פה טירוף מערכות.

"אנחנו כבר מזמן במדינת ישראל במצב הזה שבו היועץ המשפטי לממשלה הוא לא יועץ של הממשלה אלא הוא מודיע לה איפה גבולות החוק, ורק בג"ץ יכול לשנות את ההחלטה הזאת מבחינת הממשלה, וזה בסדר גמור. אני שלם עם זה ב-100%; מישהו צריך לשמור על הגבולות של החוק ולהגיד לממשלה: החלטה כזאת שלך היא בסדר והחלטה אחרת היא לא בסדר כי היא לא-חוקית ואני מודיע לכם שזה לא חוקי. רוצים לערער על זה, לכו לבג"ץ אבל בלי בג"ץ אתם חייבים לציית לזה – זה מקובל עליי.

"אבל במשך השנים התרחב עניין השיקולים שעושה היועץ המשפטי, והוא עכשיו לא 'משפטי' אלא 'ערכי-מוסרי-אתי'. על הכל הוא מחווה דעה. זה לא (בהכרח) היועץ הנוכחי, אלא יועצים בכלל. עכשיו יוצא כי ליועמ"ש יש עמדה בעניין אתי, והיא כאילו מחייבת את הממשלה – שזה לא מתקבל על הדעת. הוא לא מומחה לאתיקה בשום ארגון. אגב, אין אתיקה לארגון שלו עצמו ולייעוץ שהוא נותן.

"אנחנו מקבלים עכשיו בתור חובה של כל המערכות את חוות דעתו האתית של היועץ, שהיא, בכל הכבוד אליו כיועץ משפטי, לפעמים לא רצינית. הזדמן לי לחוות את דעתי האתית על חוות דעת של יועצים ושל שופטים שהיו תלושות מן המציאות האתית. צריך להבין, שכאשר מדברים על אתיקה יש לנו פרינציפ כזה שאומר 'מודה ועוזב ירוחם'. אתה מודה בתקלה ומתקן מיד את המעוות? גמרנו, ירוחם!

לעומת זאת, העמדה המשפטית היא: מודה? תיענש! באיזה עונשים אפשר להעניש במקרה הזה? היועץ המשפטי לא שולח את גלנט לבית משפט על מה שקרה אז, אז הוא מפריע עכשיו!

"איפה היה היועץ המשפטי האחראי על ההבטים המשפטיים מאז שהתפרסמה הכתבה של העיתונאי ליבסקינד? איפה היה הרמטכ"ל שאחראי על ההבטים הערכיים של הצבא ולכן גם על ההתנהלות של האלופים מאז שהתפרסמה הכתבה ועד היום?"

מודה ועוזב? תיענש

פרופ' כשר, המשמש כמומחה לאתיקה מקצועית באוניברסיטת תל אביב, נשאל בשידור כיצד הוא מציע לגלנט לנהוג, והשיב:

"לא ללכת הביתה ולא להמשיך להילחם, אלא לעשות משהו שלישי שהוא המתאים בשיקולים אתיים – הייתי אומר לו: תנסה להסביר בקיצור לציבור מה עשית ותכה על חטא. הסטנדרטים שפעלת לפיהם הם מצד אחד סטנדרטים של הצבא ושם אין לאיש טענה נגדך, מצד שני התנהלות של הסטנדרטים במושב שהם סטנדרטים אחרים שיוצרים אפשרות לפרש הרבה דברים בצורה לא ראויה והם מעיבים על ההתנהלות שלך בצבא. תכה על חטא שהרשית לעצמך לפעול בשתי מערכות הסטנדרטים האלה, תגיד שאתה מוכן מחר בבוקר להתחיל להחזיר את הדברים לתקנם כפי שיורו לך נציגי היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לחוק, ואז תהיה רמטכ"ל."

– עד כמה צריך להיכנס הצבא לענייניו הפרטיים?

"שתי תשובות: לפעמים אנחנו אומרים שאם אתה לא מתנהג לפי סטנדרטים מסויימים בתחום אחד של החיים שלך נוצר חשש שלא תתנהג כראוי לפי הסטנדרטים האלה גם בתחום אחר. וזה שיקול שאפשר לעשות אותו בהרבה מקרים. הוא לא רלוונטי לגלנט מפני ש[את?] הסטנדרטים של עמיקם לא ראינו בעשרות שנות שירותו בצה"ל שהוא נוהג לא בסדר (לא לפי הסטנדרטים של צה"ל). לכן זה נימוק נכון לפעמים, לא במקרה הזה.

יש שיקול אחר – אנחנו רוצים שאנשים יהיו ברמה של דמות מופת כשהם אנשים בכירים לא בגלל שזה עלול להיות לא-בסדר גם במקום אחר, אלא כי זה לא בסדר כשלעצמו. לא בגלל איזה תוצאה אפשרית רחוקה. אנחנו רוצים שאנשים יתנהגו בסדר בכל תחום שבו הם פעילים, במיוחד כשהם בכירים, ולכן זה נדרש בצבא, ולכן זה נדרש מעובדי המדינה, זה נדרש משופטים. זה לא נדרש מכל אחד, שזה סיפור בעייתי של מדינת ישראל. לא ראיתי שהכנסת מקבלת כלל כזה לגבי חברי הכנסת. (כתוב) איך הם צריכים לדבר בנימוס בכנסת, (אבל) איך הם צריכים לדבר בנימוס בחוץ? ולא ראיתי כלל כזה שהממשלה קיבלה על עצמה. לכן אנחנו רוצים שכל אחד יפעל לפי סטנדרטים גבוהים מאוד בכל תחום שבו הוא פועל – וזה הסטנדרט האתי הרצוי – כשהוא בן-אדם בעל תפקיד ציבורי בכיר."

– האם יהיה לו קשה לשפוט קצינים כמו עימאד פארס וצ'יקו תמיר שהודחו כי לא דיברו אמת?

"לא מסכים עם זה. הדברים מתפרסמים הרבה זמן לפני שנופלת ההחלטה, ובמהלך התקופה הארוכה הזאת שבה הדברים ידועים, ניתן באנשים האלה אמון. כל סיפור עמיקם שקשור לגלנט. התפרסם לפני שנים, שבמהלכן הוא היה אלוף פיקוד דרום וניהל את עופרת יצוקה. ואלוף דרום שולח חיילים לקרב ולמלחמה כל הזמן.

"איפה היה היועץ המשפטי האחראי על ההבטים המשפטיים מאז שהתפרסמה הכתבה של העיתונאי ליבסקינד? איפה היה הרמטכ"ל שאחראי על ההבטים הערכיים של הצבא ולכן גם על ההתנהלות של האלופים מאז שהתפרסמה הכתבה ועד היום?

"אותו דבר היה לנו במקרה של תמיר. תמיר היה מפקד אוגדת עזה. הוא שלח חיילים כל יום לסיטואציות מסוכנות, והצבא ידע מה שקרה, והרמטכ"ל ידע מה שקרה בקשר לתאונה האומללה הזאת, ונתנו לו להמשיך להיות מפקד האוגדה. יתר על כן, הרמטכ"ל שלח מכתב לבית הדין הרשמי הראשון ששפט את צ'יקו תמיר ואמר 'אני סומך עליו' למרות שהוא מעד, ובסוף הסיפור הוא שולח אותו הביתה. זה לא ברור מה קורה פה לאנשים. בכל אופן, נוצרת ההרגשה שמשתמשים בסטנדרט הגבוה למטרות לא טהורות. זה לא לשם-שמיים."

– הסטנדרט לא אמיתי? לא סביר? צדקני?

"הוא אמיתי ונכון ולא צדקני, ההתנהלות היא צדקנית. אם הייתי משוכנע שכל הזמן משתמשים בו לשם-שמיים, לשם הסטנדרט, הייתי מוחא כפיים, הייתי הראשון למחוא כפיים. אבל אני רואה שלא משתמשים בו כך; אני רואה ששולפים אותו ורוצים לשלוף אותו כשמטרות השליפה הן לא ברורות. לכן נוצרת מראית-עין של שליפה למטרות לא ענייניות, זרות – של פוליטיקה ארגונית ודברים כאלה שאני לא להצדיק אותם ברמה האתית.

"מראית-עין זו אפשרות וחשש לפרש את זה בצורה הזאת שתיארתי, והיא קיימת. אנחנו לא מחנכים פה לאתיקה, אלא עושים משהו אחר. החינוך לאתיקה הוא תהליך ברור ומתמשך. בכל צעד שלו צריך להיות ברור שבכך אנו מעוניינים ולא בשום דבר אחר. רמטכ"ל שולח מכתב לבית הדין ביום אחד, ואחר כך שולח את תמיר הביתה ביום שני, אחרי שבית הדין לערעורים החזיר לו את דרגתו שהורדה בבית הדין הראשון – אני לא מבין את זה! אני לא מייחס לרמטכ"ל שום כוונה בעניין הזה, אבל זה משהו לא ברור, ולא נותן את ההרגשה שיש פה תהליך חינוכי של העלאת הסטנדרטים האתיים שצריך לראות."

הצבא יסתדר

– מה אתה אומר לטירונים צעירים?

"הצבא הוא ארגון עם מאות אלפי אנשים אחראיים שמתגלגלים לתפקידים שלהם ושעושים את המשימות שלהם לא מפני שהרמטכ"ל או שר הביטחון עומדים מאחורי כל חייל אלא מכיוון שהחיילים מבינים מה הם צריכים לעשות במסירות, והמפקדים שלהם הם אנשים אחראיים ורציניים. נוצרה פה בעיה של יחסי אי-אמון בין שר הביטחון לרמטכ"ל. זה לא טוב לצבא, זה לא טוב ליחסי החיילים שצריכים להיות כאלה שיש להם אמון גם ברמטכ"ל וגם בשר הביטחון. צריך לחכות קצת ואז זה יעבור. בסופו של דבר, אנחנו שומעים מהרמטכ"ל שהוא השתתף בדיונים עם שר הביטחון, משר הביטחון שהוא משתתף בדיונים עם הרמטכ"ל במיוחד כשמדובר על החלטות מבצעיות של בניין הכוח והפעלתו. אין לכל סיפור השלכות השפעה על החיים המיידיים. יש השפעה על האמון, ואת חוסר האמון צריך לתקן הרמטכ"ל הבא יחד עם שר הביטחון, ואתם החיילים תבצעו את המשימות שלכם בדיוק כמו שצריך."

* * *

קישור למאמרו המרתק של ד"ר גיא בכור:

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1311

* * *

אהוד בן עזר

תגובה מאוחרת על הוויכוח על הבלדה

של יורם טהרלב על חמשת הרוכבים

בעוונותיי הרבים הגיע אליי רק בימים אלה גיליון "מקור ראשון" מיום 14.11.2008 ובו מחקרו של אלי אשד "בבוקר זך בשנת תשס"ח".

מאחר שיש בו כמה שיבושים קשים וציטוט דברים בשמי שלא אמרתי מעולם, ברצוני להביא דברים על דיוקם.

ציטוט: "המבקר החריף ביותר של השיר [של יורם טהרלב] הוא הסופר יליד פתח תקווה אהוד בן עזר, נכד לאחד ממייסדי פתח תקווה שאינו מוזכר בפזמון, יהודה ראב, שטוען [אהוד בן עזר] שהיו עוד אנשים במשלחת – ובהם סבו. יכול להיות."

ובכן, אלה הם דברי הבל שמעולם לא אמרתי. סבי יהודה ראב בן עזר הגיע בראשונה לפתח תקווה רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, סתיו 1878, שם חפר את הבאר הראשונה באיזו "כיכר המייסדים" וחרש את התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878. בשנת תרל"ח הוא טרם הגיע לפתח תקווה כי רק האדמה נקנתה אך טרם היה שם יישוב, לבד משני המתיישבים הראשונים שטמפפר וגוטמן שאותם פגש עם בואו אז למושבה ליד הבאר שכרייתה פסקה, וליד הסוכה שהקימו למגוריהם.

"... ובעירייה של פתח תקווה מקבלים מחאות מאהוד בן עזר על כך שמקפחים את זכר סבו גם בגלל הבלדה הזאת."

מעולם לא אמרתי זאת. מה שטענתי הוא שאי אפשר לקבל את הבלדה כמקור וכסיפור היסטורי, כפי שגם מלמדים אותו בבתי הספר בגלל הבורות של המורות, שזה הדבר היחיד שהן יודעות על תולדות המושבה. סיפור הבלדה הוא אגדה, כפי שגם נאמר בה-עצמה.

ואולם אין גבול כנראה לאירוניה של ההיסטוריה ובייחוד כשהיא טבולה ברוטב של בורות. ליובל ה-130 של פתח-תקווה הציבו 5 פסלי-אבן מכוערים בכיכר המייסדים, ומאחר שלא יכלו לצרף לגוטמן, שטמפפר, ברנט וסלומון את ה"גוי" – את הרופא היווני מאזאריקי [כאמור כל הסיפור הזה אינו אלא אגדה שרקם יורם טהרלב] הקדישו פרנסי העיר, אולי בגלל פחדם ממני – את הפסל החמישי לסבי – יהודה ראב בן עזר! – שמעולם לא השתתף ב"משלחת" הזו, שכאמור גם לא היתה מעולם, וכך עשו מבלי שהודיעו לי על "שיתופו" מראש! – ומאחר שסבי גם חרש את התלם הראשון, הונצחה דמותו פעם נוספת עם המחרשה בפסל הברזל הנמצא בצד הצפוני של הכיכר! – והפעם זה לא סילוף, רק שמקום החריש הוא מעט צפונה, בין רחוב פינסקר לבניין המשטרה כיום.

 מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהרלב? – אפשר לקרוא את אחרית הדבר שכתבתי למהדורה החדשה של זיכרונות סבי יהודה ראב בן עזר, "התלם הראשון", משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, במלואו, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) באותו קיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, בשלהי 1879 או בראשית 1880, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון, סמוך מאוד אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", היא כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והרופא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה, כי מרה היתה אחריתם של "הירקונים".

אני מביא כאן קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהרלב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

סיפור קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח/1878 – הפך לעיוות שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר.

החוקר רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה [בקיץ 1878], השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, וסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה/1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל הפרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם/1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן].

* * *

זיוה גל

אין כאן עניין לציבור

אֵין כָּאן עִנְיָן לַצִּבּוּר.

זֶה לֹא עוֹבֵר

מַה שֶׁאַת מַרְגִּישָׁה 

גַּם לֹא כְּמִסְמָךְ מִשְׁטָרְתִּי.

הֲבִינִי, זֶה לֹא אֲמִיתִי.

תְּנִי לִי בַּקְבּוּק שֵׁכָר

הָמוֹן מִתְלַהֵם

וְקָרְבָּן אֲצִילִי

דָּם וּרְעִידַת אֲדָמָה

תְּנִי לִי פָּנִים

מִתְנַפְּצִים אֶל מוֹרְדוֹת הַצּוּקִים.

אֶת הַשְּׁבָרִים הַשְׁלִיכִי לַפַּח הַקָּרוֹב

 עַל חוֹף הַיָּם. 

 אֵין כָּאן עִנְיָן.

תְּנִי לִי בֻּבָּה. בְּכִכָּר הָעִיר

 עַל כַּנָּהּ,

אַרְבֶּה לְאוֹנֵן.

       *

אֲנָשִׁים נְבוֹנִים קוֹרְאִים שִׁירָה

קָדִים לַשִּׁבָּלִים

(שֶׁל יוֹסֵף)

מְחַשְׁבִים הַשָּׁעוֹת

שֶׁנּוֹתְרוּ לָהֶם לִחְיוֹת

אוֹ לְפָחוֹת

לִשְׂרֹד אֶת הַיּוֹם

עִם הָאִשָּׁה

עִם הַבּוֹס

חֲדָשׁוֹת

קָהִיר. חִיזְבָּלְלָה. 

אֲנָשִׁים נְבוֹנִים אֵינָם קוֹרְאִים שִׁירָה.

הַשּׁוּרוֹת נִשְׁמָטוֹת מִכִּיסֵיהֶם

(וְאֵין כְּמִנְהָג לְ"תַּשְׁלִיךְ")

שׂוֹרְדוֹת אֶת הַקֵּץ

שְׁקוּפוֹת לְעַיִן רְגִילָה. 

הֵם רוֹמְסִים אוֹתָן

בַּעֲקֵבֵיהֶם, אוֹר פְּרָאדָה

מֵאִיטָלְיָה, מַגָּף

 מַבְרִיק

מַבְהִיק

מַכְרִיז: "אֲנִי עַל הַמַּפָּה!"

וּפְּרַקְטִיקָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּשֶׁקֶל

חוֹזֶרֶת בִּתְּשׁוּבָה. 

       * 

כְּשֶׁהַטִּפְּשׁוּת צוֹרַחַת בְּכִכַּר הָעִיר

אֲפִילוּ הַחֵרְשִׁים אוֹטְמִים

אֶת הַפְּתָחִים

מִפְּנֵי הַמַּגֵּפָה.

מִי שֶׁלֹּא מַסְפִּיק לָנוּס אַחַר הַמַּשְׁכּוּכִית

עוֹר הַתֹּף נִפְגָע.

כְּבָר לֹא שׁוֹמֵעַ מִמֵילָא.

* * *

באבל על מותה של רות גפן-דותן

רות גפן-דותן, חברת קיבוץ אילת-השחר, נולדה בתל-אביב, בחשוון תרפ"ה (1924). ילדותה עברה בשכונת בורוכוב בתל-אביב. למדה בסמינר לוינסקי במגמת גננות. עם סיום לימודיה עבדה באשדות-יעקב ובקיבוץ אלונים. מאלונים עברה לקיבוץ בית-השיטה בעקבות אישהּ אריה דותן. בבית השיטה לימדה בבית הספר עד לפילוג בשנת 1951, עת הצפינה לקיבוץ איילת השחר. גם כאן המשיכה בעבודה החינוכית בבית-הספר. היתה ממייסדי בית הספר האזורי "מבוא-גליל". במהלך השנים כתבה ופירסמה בכתבי העת "ניבים", "במעלה", "אגרת לחברים" ו"דבר הפועלת". היתה מהוגות הרעיון להקמת מכללת תל-חי וחלק מן הצוות המייסד. הרעיון שהנחה אותה היה לייסד מוסד שיאגד בתוכו תרבות, אמנות, השכלה ולימודים. ב-1973 גויסה לעבודה במכללת אורנים שם ערכה את הביטאון המקומי, לימדה ספרות ילדים והקימה את הסדנה לספרות ילדים. בהמשך חזרה למכללת תל-חי כנציגת מחלקת החינוך של התק"ם, הקימה את ה"מרכז-למחנך" ויסדה את המפעל "ספרים הם ידידים" – מפגשים לטיפוח  הקריאה של סופרים ומשוררים עם ילדים שקראו את יצירתם. מפגשים אלה התקיימו במשך שנים רבות, עד פרישתה של רות לגמלאות

בהמלצת מכללת תל-חי קיבלה את פרס החינוך על מפעל חייה ותרומתה לחינוך בישראל, ובעיקר להטמעת הספר העברי בקרב ילד הגיל הרך ולתרומתה בתוכניות הייחודיות שעיצבה במכללת תל-חי. היא נפטרה בליל חמישי 13.1.2011 בקיבוצה איילת-השחר, ונטמנה בבית הקברות בקיבוץ ביום ראשון 16.1.2011.

ציבור סופרים הילדים והנוער בישראל, שרבים מהם ביקרו בתל חי במסגרת "ספרים הם ידידים", מביע את אבלו הכבד אל פטירתה של רות גפן-דותן.

* * *

ד"ר דוד בוקעי

מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

עת להחליט: מובארכ או איימן אל-ט'וואהרי?

התרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית מוכיחה, לאורך ההיסטוריה שלה, כי קיימות רק שתי חלופות, שמשמען לא דמוקרטיה ולא זכויות אדם וחירויות אזרח: משטרים אסלאמיים או משטרים צבאיים.

המזרח התיכון עובר עידן חדש. מה שקורה בתוניסיה הינו תופעה מדהימה: העם הצליח להפיל את המשטר, ועל פניו נראה כי המהפכה איראנית של שנת 1979 חוזרת על עצמה.

עם זאת, שני לקחים חשובים יש ללמוד:

ראשית, הצבא הוא המשתנה הקריטי. כל עוד הצבא יתמוך במשטר, אין סיכוי ל"עם" לנצח בתרבות הפוליטית של דיכוי וכניעות לשלטון. ברגע שהצבא הכריז על ניטראליות באיראן, ב-1979, משטר השאח נפל. זה מה שקרה בתוניסיה. אם הצבא היה מגבה את המשטר, המהומות היו שוככות, והמשטר היה ניצל. אך רמטכ"ל הצבא בתוניסיה יעץ לנשיא לברוח, והיתר היסטוריה.

שנית, החלופה היחידה למשטרים הצבאיים (או המלוכניים, כשהצבא מהווה המשענת הקיומית שלהם), היא משטרים אסלאמיים. כל האידיאולוגיות והתפישות הפוליטיות השונות כשלו במהלך עשרות השנים האחרונות. החלופה האסלאמית היא היחידה הקיימת ונתפשת מצליחה. הסיסמא אל-אסלאם הווא אל-חל אל-וחיד (האסלאם הוא הפתרון היחיד), היא הכובשת את המזרח התיכון בעשרות השנים האחרונות (איראן, סודאן, אפגניסטן, עזה, פקיסטן, תורכיה, ומרד אסלאמי בכל המדינות האסלאמיות). ועדיין לא דיברנו על ניצחון חזבאללה בלבנון.

אלימות היא תופעה מדבקת. האוכלוסייה בתוניסיה הפעילה אלימות נגד השלטון המושחת, אך כלל לא האמינה כי היא מסוגלת להפיל את המשטר. משהנשיא ברח והמשטר הופל, הרוח המהפכנית עברה לכל מדינות ערב, והיא מאיימת לשרוף את הכול. שריפות, אנו יודעים, יכולות לבנות ולחדש, אך הן יכולות גם לכלות הכול וליצור אנארכיה מוחלטת.

נא לא לטעות, מה שקורה במדינות ערב, לא יעלה סוציאליזם או "שלטון העם", על אחת כמה וכמה לא משטר דמוקרטי, תופעה שאין לה כל יסודות מקומיים. מאחר שאין ואקום גם בפוליטיקה, אל החלל שנוצר ייכנס רק האסלאם במלוא עוצמתו.

וכאן צריך להתייחס למדיניות ארצות-הברית. כבר במחצית שנות ה-90, קבע סמואל הנטינגטון, כי אם תינתן לאוכלוסייה בכל העולם האסלאמי זכות בחירה דמוקרטית אמיתית, היא תבחר בתנועות האסלאמית, רק משום שזה הדבר היחיד שהיא מכירה, מוקירה, ומעריכה.

מדיניות ארצות הברית שזורה שגיאות קשות בהבנת התרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית. כך מדיניותו הכושלת של קרטר, שאחריותו להפלת משטר השאה גבוהה; כך תפישת הדמוקרטיזציה של הנשיא בוש, שהביאה לעליית חמאס בעזה, לכישלון הנורא בלבנון, הכישלון להבין את מגמות משטר ארדואן בתורכיה, ובסופו של דבר לניצחון הטאליבן באפגניסטן והמוג'הידין בפקיסטן; והשגיאות הנוראיות של מדיניות מובארכ חוסיין אובמה, במדיניותו הפייסנית והמתנצלת כלפי העולם האסלאמי, שגרמה להתדרדרות יוקרת ארצות-הברית ותדמיתה בעולם. לדבר זה יש משמעויות קשות לקיום העולם החופשי.

מה שמתחולל במצרים הוא המאבק על דמות המזרח התיכון. המשטר המצרי עומד בפני האיום החמור ביותר מאז חיסול סאדאת וניסיון תפישת השלטון על-ידי הג'יהאד האסלאמי המצרי, באוקטובר 1981. נפילת משטר מובארכ משמעה עליית האסלאם, ודבר זה איננו מבשר טובות ליתר המדינות במזרח התיכון. שום משטר לא יהיה חסין. ראו התמיכה הנלהבת באיראן, ודברי ח'מנאי בנדון, וכן, תגובות חמאס, חזבאללה, שיח' יוסף אל-קרדאווי, וראשי אל-קאעדה. לא בכדי האסטרטגיה של בן לאדן ואיימן אל-ט'וואהרי היתה מלכתחילה להפיל את המשטרים במצרים ובסעודיה, ולכונן בהן משטרים אסלאמיים. ברור להם כי יתר המשטרים הערביים-אסלאמיים יפלו כפרי בשל לידיהם.

מידע מצטבר מגלה כי ארצות הברית חוזרת שוב לשגיאות קרטר. מזכירת המדינה ביקשה מ-מובארכ להיענות לתביעות העם; והנשיא ביקש שלא לסגור את רשתות האינטרנט. אך הרבה יותר חמור, כדברי כתב השבועון ניוזוויק, אובמה לא מתיר לאנשי ממשל להשתמש בביטוי "טרור אסלאמי," ובביקורו במצרים הוא קבע כי הדרך המהירה ללבבות המוסלמים היא לעצב מפתחות חדשים ביחסים עם האסלאם: על המשטרים הערביים לשנות את מדיניותם – לקיים את העוצמה באמצעות הסכמה עממית ולא דיכוי שלטוני. בכך הוא זרע את זרעי האלימות של היום. יתר על כן, לדברי הטלגרף הבריטי, ארצות-הברית תומכת בחשאי במנהיגי המורדים במצרים, ועומדת מאחרי המהומות, כדי להביא ל"שינוי משטרי", למשטר דמוקרטי במצרים!

אם נכון הדבר, זוהי תופעה הזויה שסופה אסלאמיזציה של המזרח התיכון, ומשמעה קטסטרופה מיידית באירופה. היום, יותר מתמיד, על העולם החופשי להחליט: משטרים צבאיים מדכאים או משטרים אסלאמיים חשוכים. "תדמית המראה" המערבית, התקינות הפוליטית ההרסנית, ויתר הסיסמאות החלולות הפסבדו-מדעיות של ה"פוסט", בעיקר תפישות הרב-תרבותיות, יגרמו לאסונות קולוסאליים. ונא לא לטעות: ברדאעי, המשת"פ הגדול ביותר של איראן הגרעינית, לא יזכה בשלטון, אם מגמתו שלטון "אזרחי". כך גם באשר לתנועות "דמוקרטיות" אחרות. זה או האסלאם או הצבא. המזרח התיכון עבר כבר מספיק ניסויים וניסיונות, טעויות ותהיות, מכדי להעלות ספקולציות לא מציאותיות. 

מקרה איראן צריך ללמד אותנו: בקואליציה הבלתי קדושה שקמה נגד השאה, המעמד הבינוני דרש להיות שותף בשלטון, אך לא להפילו; האינטלקטואלים של השמאל רצו רפורמות ודמוקרטיזציה, אך לא להפיל את המשטר; רק האסלאמיסטים של ח'ומייני הלכו עד הסוף, וניצחו.

לפני כשלוש שנים שאלתי "מושררף או בן לאדן?" כשהעדפתי החד-משמעית היתה מושררף, אך ארצות-הברית החליטה לומר לא למושררף, ופקיסטן נמצאת בתהליכי נפילה בידי הטליבן והמוג'הידין. כעת יש להעלות שוב את השאלה: "מובארכ או איימן אל-ט'וואהרי?" ההחלטה, שוב, בידי ארצות-הברית, וכמובן הצבא המצרי. ארצות הברית צריכה להפנים כי המזרח התיכון הוא אותו מזרח תיכון, ישן ואלים, וכאוטי. ואילו ביחס לצבא המצרי, הוא יציע סדרים, שינויים, ורפורמות שלטוניות, ואפילו הקרבת בנו של מובארכ, גמאל, שלא יעלה לשלטון. אלה אפשריים וניתן לממש אותם. אך אם הצבא יהיה נחוש בדעתו, ויפנים כי נפילת השלטון היא נפילת המשטר הצבאי ופגיעה אנושה במעמדו – הוא ינצח. זו לא חלופה דמוקרטית וגם לא בשורה לחירויות האזרח, אך החלופה של המשטר הצבאי האוטוריטריאני האלים היא האסלאם של אל-ט'וואהרי.

ועוד דבר לגבי התקשורת. היא כרגיל מחפשת רק דם ודמעות, בשם המדרוג, האלוהים הבלעדי המופרע שלה. במצרים לא מתחוללת מהפיכה (שינוי פוליטי, כלכלי וחברתי עמוק), וגם לא הפיכה (שינוי פוליטי בלתי חוקתי). הצבא ישמור על המשטר, כי הוא שומר על מעמדו. שינויים פוליטיים יבואו, חילופים פרסונאליים, וכמה עוגות להמונים (הפחתת מחירים, והעלאת הסובסידיות), וזהו.

סינית הם יכולים להבין, אבל "דמוקרטיה"? בחיים לא!

* * *

אביתר כהן: אלה ואלו – אין הבדל בין זכר לנקבה

תשובה לחידושי גרימי (צבי גלעד) בגיליון 614

שלום אהוד,

אֵלֶּה – לשון המקרא; אֵלּוּ – לשון חז"ל. שתי הצורות משמשות הן לזכרים הן לנקבות. ציטוטים לא חסרים, וּודאי לא יבוששו להגיע במיילים של הפְּסִיקוֹפָּטִים הבאים המציפים כעת את תיבתך...

בברכה,

אביתר כהן

* * *

עמי עתיר: אלה ואלו בגוגול

שוב שלום לאילה ושלום לאהוד, 

קודם אחזור על דברים שאילה כבר יודעת וגם גרימי (כך אני מקווה). אחרי קריאת הקטע של גרימי לעניין "כאלה" ו"כאלו" (בחב"ע 614), שלחתי אליה מייל, כדי שתעביר לגרימי את תודתי על התיקון שלו. התוודיתי ברצון שאיני חף משגיאות ואני אף "זוכה" מדי פעם להערות / תיקונים מצד אלדה אשתי, שהיתה בעברה גם מורה ללשון. סיפרתי לה שאני נוטה לקבל את התיקון של גרימי, אך גם סיפרתי לה שאלדה טענה שבעניין הזה היתה פעם מחלוקת, וכנראה, אם טעיתי, טעותי לא היתה גדולה. 

כדי להרגיע אותי חיפשה אלדה ומצאה. הנה דף אליו שלחה אותי. אפשר גם להגיע אליו בקלות אם מקישים "אלה ואלו" בגוגול.

http://www.safa-ivrit.org/synonyms/ele.php

[מתוך האתר: בעבר נעשה נסיון ליצור בידול משמעות בין אלו (לשון חכמים) ואלה (לשון המקרא) ולקבוע שאלה תשמש ככינוי רומז לזכרים ואלו תשמש ככינוי רומז לנקבות. אבל ההבחנה הזאת לא נתקבלה, ובעברית של ימינו משתמשים בשתי המילים גם לזכר וגם לנקבה – כמו במקורות].

ובכן, אני נרגעתי. הפעם לא טעיתי. יהיו לי הזדמנויות אחרות לטעות.

בכל זאת, עוד פעם תודה לגרימי. גם תודה לך אהוד על שפרסמת. גם אני למדתי מזה משהו.

 עמי עתיר

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב ספרותי מיוחד

שיחה בשניים

הסופר פרופ' אמנון רובינשטיין והעיתונאי דן מרגלית

ידונו ביניהם על הרומן החדש

אהבות אסורות

מאת אמנון רובינשטיין

זהו ספר הפרוזה החמישי של שר החינוך וחבר-הכנסת לשעבר

העלילה מתרחשת על רקע ארץ-ישראל המנדטורית, מאבק האצ"ל לגירוש הבריטים ופרשת הסרג'נטים הבריטיים

פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

יום חמישי, ו' אדר א' תשע"א, 10.2.2011, בשעה 18.30

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

כרטיס כניסה: 20 ₪

* * *

יוסף אורן

אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים (ב')

ההיצמדות של הנובלה "תור הפלאות" לנקודת המבט של ברונו – נער תמים בן 12 המתנסה לראשונה בסתירה בין הערכים הליברליים שספג מהוריו וממחנכיו לבין "הרוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938 – מעניקה לה עוצמה מיוחדת. שלב אחרי שלב מתאר ברונו את הבלתי נתפס – כיצד מתמוטט הביטחון הקיומי של הוריו בחברה האוסטרית, כיצד קורס מעמדו של אביו בספרות וכיצד מתפרקים הנישואים של הוריו. אז הוטרד ברונו בעיקר מהזרוּת שהעמיקה בין הוריו, אך כמבוגר וממרחק השנים, במועד שבו הוא כותב על אותה שנה בחייו, הוא גם מבין את הסיבות החיצוניות שכיוונו את אביו ואת אימו להתמודד בדרכים סותרות עם אירועי שנת 1938 בקורות היהודים באוסטריה. בעוד שאימו הכירה בכישלון ההתבוללות והחלה להתקרב לקהילה היהודית בקנוספן, החליט אביו ללחום ב"רוחות הרעות" ולדבוק בהתבוללות.

האב – סופר ולוחם

אביו של ברונו ביטא את דבקותו בהתבוללות בתיעוב אשר הפגין כלפי היהודים מהמזרח שפגשו בנסיעותיהם התכופות ברכבות במהלך שנת 1938. האב הקפיד להושיב את המשפחה בין האוסטרים ורחוק ככל האפשר מהאוֹסְט-יוּדֶן, אף שבכך חשף אותה להערות אנטישמיות. שוב ושוב הסתבך האב בוויכוחים עם האוסטרים, אשר הופתעו לשמוע במחאותיו נגד עלבונותיהם בעיקר אמירות גנאי על טבעם המושחת של היהודים, שאת עצמו לא שייך אליהם. במלאכת ההוקעה של היהודים המשיך אביו של ברונו גם בשובם הביתה, כי את רוב זמנו הקדיש באותה שנה ל"כתיבת פאמפלטים על הזעיר-בורגנות היהודית, שעליה לעבור מן העולם מפני שהיא אנוכית, צרת-אופק ונעדרת רגש אמיתי." (90).

משום כך נפגע אביו של ברונו עד עמקי נפשו כאשר כתיבתו הואשמה בדקדנטיות בהשפעת מוצאו היהודי, כי הוא הגדיר את עצמו כסופר אוסטרי שהופקד לשמור על רוח האדם בהיקף האוניברסלי. ובעקשנות סירב להכיר בעובדה, שבאוסטריה שלו, הנאורה והמתקדמת לדעתו, קרסו כל המערכות שאמורות היו לרסן את התפרצותן של המחלות הישנות של אירופה: הלאומנות, הגזענות, האנטישמיות ושנאת הזר והשונה. בתום-לב ובשכנוע עצמי ייחס את התופעות אשר פגעו בו ובמשפחתו ל"רוחות הרעות" שהשתלטו על המולדת אשר העניקה בעבר לאירופה הישגי תרבות מוערכים ואשר היתה מופת לארצות אחרות בשמירה על חירות המחשבה וחופש ההבעה לכל אזרחיה.

התעקשות האב להחזיק בהנחה זו הפכה אותו לדמות טראגית. בכל לבו האמין שבעזרת סגולותיה האוניברסאליות תצליח הספרות לכלוא מחדש את הלאומנות במחסן הגרוטאות של האנושות. תחילה ניסה לרכז סביבו סופרים שאחזו בהשקפה דומה על תפקיד הספרות בעת הזאת, אך אחרי שנוכח כי רבים מהם היפנו עורף לו ואף הצטרפו למערערים על מעמדו בספרות, יצא ללחום לבדו ב"רוחות הרעות".

עמדתו האמיצה של האב לצד הרוח הנאורה מובלטת היטב בתגובתו להצעה שהוצעה לו, למלט את נפשו ולעזוב את אוסטריה. סירובו להצעה זו היה החלטי: "לצאת לעת כזו, כשרוחות רעות משתוללות, משמע להודות כי התבונה שבקה חיים, הספרות לא הועילה מאומה." (94). על סירובו זה חזר אביו של ברונו גם באוזניו של הכומר מאורר, כאשר הלה הציע לו להגר לפלשתינה: "לא אהגר, מוטב לי להיות מוקע על קלוני זה ולא אהגר. שום רע לא עשיתי. סופר אוסטרי אני. את תוארי לא ישלול ממני איש." (168).

 ברונו היה צריך להגיע בעצמו לגיל שבו אמר אביו את הדברים האלה ולהתנסות כמבוגר בגידופים כלפי יהדותו במהלך ביקורו בקנוספן, כדי שיהיה מסוגל להבין את חשיבות המאבק שניהל אביו בפשיזם אשר השתלט על אוסטריה וכדי שיוקיר את התייצבות אביו נגד הסכנה שאוסטריה מולדתו תיסוג לתקופת החשכה והבערות בתולדותיה.

התפרקות המשפחה

כאמור, בעוד אביו של ברונו נוקט עמדה מפורשת נגד הבדלתו משאר האוסטרים בשל מוצאו היהודי, התחזקה ההזדהות של אימו עם היהדות, שבה ראתה מעוז של אנושיות בתקופה של היחלשות יחס הכבוד לאדם ולחירותו. נוכח האנטישמיות הגוברת החלה להקדיש את רוב זמנה לפעילות בקהילה היהודית של קנוספן: "אמא הלכה והסתגרה בתוך מעשיה. היא נטלה על עצמה כמה חובות קטנות וקיימה אותן בשקידה: ביקור שבועי בבית-החולים, איסוף בגדים לבית היתומים." (91). כעבור זמן צירפה לחובותיה הכנת כריכים לסוחרים שהתרוששו ולזקנים שננטשו, ויום אחד אספה לבית את הלגה, נערה מבית-יתומים שעמד להיסגר (103). התקרבותה זו של רעייתו לקהילה היהודית ולמוסדותיה נתפסה על-ידי אביו של ברונו כהצטרפות בוגדנית שלה למחנה רודפיו ואויביו, אחרי שהיו במשך שנים מאוחדים במעשיהם וחדורי תקווה להשתלב כאזרחים שווי-זכויות בחברה האוסטרית.

ברונו זוכר את המעמד שבו הבין לראשונה, שהפרידה בין הוריו היא בלתי נמנעת. להבנה זו הגיע כאשר אביו החליט בפתאומיות על נסיעה ברכבת לדאובר, לבקר ידיד נעורים שהתגורר בהרי טירול. בשל חסרון-כיס כבר נסעו בשלב הזה במחלקה השלישית, שבה הפגישה עם אוסטרים פשוטים מהכפרים, ובכללם לא-מעט שיכורים, היתה בלתי-נמנעת. אלה לא החמיצו שום הזדמנות לבטא את דעתם על יהודים שזיהו בקרונות. כמנהגו הכחיש אביו שהוא ובני משפחתו הינם יהודים, או שקיימת קירבה ביניהם ובין "הסוחרים היהודים". מתוקפיו דרש בתוקף שיכירו בו כבאוסטרי לכל דבר. כל אותה עת ישבה אימו של ברונו "על הספסל, עיניה פקוחות לרווחה, כמו לא היתה לה עוד שליטה על עיניה, סופגת את הקולות בלא כוח להגיף את הריסים. - - - עיניה הפקוחות של אימא כמו נפקחו יותר. קפואה היתה אל מקומה." (93-92). ברונו קלט ממבטה, שבמעמד הזה נגזר הפירוד בין הוריו: "היא התבוננה באבא ממרחק, כאילו לא היה זה בעלה אלא איש זר." (100).

ואכן היתה זו נסיעתם המשותפת האחרונה ואחריה פנו הוריו לדרכיהם המנוגדות: "אבא עשה את כל ההכנות לצאת לווינה ולחדש את הסלון הספרותי של הבארונית פון דרוק, אימא עמלה קשות כדי להקים מעון חדש למשותקי רגליים ומטבח חינם לנודדים. המריבות לא פסקו בין אבא ואימא. לא היה דבר אחד שהסכימו עליו. השקט הדק, השקט הנדיב, שהיה שורה לפנים בבית, קופח וכלא-היה. - - - כיוון שאיש לא ידע, כי אלה הימים האחרונים בבית זה - - - היה כל אחד מחופר בתוך שלו כמו לא היה שיעור לחיים האלה. אבא ושגיונותיו הספרותיים שלא הירפה מהם גם כשהכל עמד על-פי התהום. הוא לא חדל לתקן ולחזור ולתקן משפטים ופסקאות, כאילו לא היו משפטים כתובים אלא חטאים שאין להניחם תלויים. גם אימא לא ידעה רחמים על עצמה. מן הבוקר עד הערב עבדה ובלילות היתה יושבת עם הלגה על מחברותיה." (108).

ברונו זוכר בבהירות את השיחה שקיים אביו איתו זמן קצר לפני שנטש את הבית כדי לשקם את מעמדו בספרות בווינה: "ובעוד המהומה בעיצומה - - - קרא לי אבא לבוא אל חדרו. משונה היה אבא באותה שעה, מבהיל במראהו. הוא דיבר על כתיבתו ועל הפגמים הבלתי-נסלחים. היה נפעם וקודח וגם אותי ביקש לגרור אל מחילותיו האפלות. הוא דיבר על קפקא ועל אותו גרעין סמוי, שכל אמן מחפש אותו ורק קפקא גילה אותו. מאז כל כתיבתו היא עלבון. ידעתי, הוא מדבר עומי על הנדר שנדר לנעוריו ולאותו שֵד פדנטי שאינו מרפה ממנו. ולפתע חדל לדבר. כמו אבדו לו המילים ואני בתוכן." (105). הסבריו של האב לצעד שעמד לבצע היו מעבר להשגתו של ברונו בן ה-12, אף שהבין כבר אז שאביו איננו ככל האבות וכי "שֵד נורא רודה בו – כתיבתו." (72). אך במעמד הפרידה מאביו, לא הבין מדוע מצדיקים ההערצה של אביו לאיזה קפקא אלמוני והתחייבותו לנדר מסתורי את נטישת המשפחה לצמיתות.

ביום שבו נדחסו הוא ואמו בטמפל של הקהילה המקומית יחד עם שאר יהודי קנוספן, ובכללם גם המתבוללים והמומרים, תירגם ברונו את התמיהה הזו ליחס של חרפה כלפי אביו, כי אז, בשלהי שנת 1938, חשב שמאגואיזם ומפחדנות נטש אביו אותם כדי להציל רק את נפשו. ולעומת זאת הצטיירה לו אימו כאישה הראויה להערצה, כי עד שהועמסו על קרונות המשא שהובילו אותם למחנות, היא התבלטה בתגובותיה השקולות בקהל הנפחד שנכלא בטמפל וניצבה בין האחרים "גאה ובאיזה שקט קר, כמו לא שלט בה הפחד עוד." (113). מנקודה זו, שבה מסתיימת עלילת הנובלה "תור הפלאות", מתחילה עלילת הסיפור "ככלות הכל ולאחר שנים רבות".

שטארק וברום

על סיום חייו של אביו היו לברונו עדויות סותרות: "אמרו שמת בבלבול דעת בטרזיינשטט. אמרו, כי קודם לכן ניסה להמיר את דתו. שמועה אחרת אמרה שלא לטרזיינשטט הוגלה, אלא לסביבות מינסק. שם ראו אותו פעמים אחדות במטבח." (138-137). כל רסיס מידע שהתגלגל אליו במשך השנים היה פותח אצלו מחדש את "פצעו הטמיר", שבעטיו "שום נקודת זכות לא העניק לאביו." (138). אך בנסיעתו כמבוגר לקנוספן לא קיווה ברונו לברר איזו גירסה על סופו של אביו היא המבוססת יותר, אלא לקבל הסבר מפי קשישים שנותרו בחיים, ובעיקר מאלה שפעלו בחוגו הספרותי של אביו, למניעיו באותה שנה לזנוח את משפחתו. בעיקר קיווה לפגוש את הפסל שטארק ואת הסופר ברום – השניים שנוכח המאורעות בשנת 1938 בחרו להתמודד אחרת מאביו עם "הרוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה.

ברונו זכר שדווקא אז, כאשר גברו גילויי האנטישמיות באוסטריה, החליט הפסל המתבולל והחילוני שטארק להתגייר ולציין את שובו לחיק היהדות בטקס ברית-מילה שאמור היה להתבצע על-ידי רב הקהילה בבית-האבות היהודי. על החלטתו זו של ידידו שטרק הגיב אביו של ברונו בזעם: "ובמר ליבו קרא במין התפעמות של רחמים רבים. למה לך, קורט, צרה זו. בן-חורין אתה. כל קומתך אומרת חירות. ירושתך האמנותית אומרת חירות - - - ואתה הולך וממיר חירות זו, בריאות זו, באמונה ישנה וחולה. חוס על חירותך." (80).

האב לא הסתפק בדברי שיכנוע אלה שהשמיע לשטארק, אלא גם הגיע עם משפחתו למוסד היהודי כדי למנוע בכוח משטארק לבצע את המעשה. אך הם איחרו את המועד ושטארק קידם את פניהם אחרי טקס המילה שונה מכפי שהיה, כי "הכיפה והטלית-קטן שיוו לו עתה מראה של סוחר גבה-קומה, שקומתו נכפפה מעומס העבודה." (88). את תיסכולו פרק אביו של ברונו תחילה במקום, כשהתעמת עם הרב שמַל את שטארק, ואחר-כך גם בנסיעתם משם ברכבת, שבמהלכה "לא פסק לחרף את היהודים למיניהם המתרוצצים כעכברים על פני אוסטריה." ועוד ימים רבים לא נרגע מכעסו על שטארק, שעליו אמר: "אדם ההולך אל מאורה כזו, לא טוב הוא מהם." (89).

בגידתו של ברום נחשבה בעיני אביו של ברונו אפילו לבזויה יותר. מלבד שהיתה פתאומית, גם הפתיעה בכך שסתרה את הערכים שברום הטיף להם קודם לכן בכתביו. בדמותו הנזירית, הרזה והשותקת, הצטייר ברום כסופר מיוסר שהגסות והגשמיות זרות לטבעו ולהכרתו. בחוג האמנים והאינטלקטואלים אשר הצטופפו סביב אביו של ברונו, נחשב למסור מאחרים להפצת הרעיונות ההומאניים שגובשו בפגישותיהם. אולם, משהתרבו סימני האסון הקרב בשנת 1938, התנתק ברום בפתאומיות מהחוג בדרך מוזרה ביותר: "בימים המרים ההם – נשא ברום את משרתת ביתו לאישה. תוך שבועות מספר נתרחש נס: ברום הרזה, ברום הסגפן, נתגלגל במין ברום אחר. הוא גבה, כתפיו גרמו ועל פניו צימח שפם עבות; יושב היה עם אשתו החדשה במרתפו של 'הסוס הלבן', שותים בירה. הוא, שמעולם לא הוציא הגה מפיו, היה מדבר עימה בקול רם - - - מי שיער לעצמו, כי דווקא האיש בעל החושים הדקים והחולים - - - יתגלגל בעודו בחייו בדמות אוסטרי מגדל בקר, באופן שכל התווים הרפים והדקים ייעלמו כלא היו." (132).

לכאורה, אימץ ברום את ההצעה שנהג אביו של ברונו להציע לאמנים חסרי כישרון: "שא כפרית, ידידי, או השתמד, והפגמים ייעלמו כהרף-עין. הרגשנות היהודית אינה יפה לאמנות." (39), אלא שהצעה זו נאמרה באירוניה ליוצרים כושלים, אך לא לבעלי כישרון כברום. בעיני אביו של ברונו התפרשו הפתרונות של שטארק ושל ברום לא רק כנסיגה מהנאורות לתקופת בערות פרימיטיבית, אלא גם כבגידה של אינטלקטואלים באידיאלים החילוניים-אוניברסליים שהתחייבו ללחום למענם. הופעת שטארק במראה של "סוחר יהודי" והופעת ברום במראה "אוסטרי מגדל בקר" המחיש באופן חזותי, ששניהם נכנעו ללא מאבק ל"רוחות הרעות". לכן קיווה ברונו לפגוש את שניהם, אם שרדו, ולשמוע מפיהם, אם גם אחרי שנים הם סבורים שצדקו מאביו כאשר החליטו בניגוד לו לזנוח את האידיאלים כדי להציל את חייהם.

השינוי ביחס הבן לאביו

ברונו לא פגש, כמובן, בהגיעו לקנוספן את שטארק, כי כנראה ניספה בשואה, אחרי שחזר לחיק היהדות. לעומת זאת זיהה את ברום, שהתגלה כקשיש חשדן וזהיר. מאמציו של ברונו להתקרב לברום ולגרור אותו לשיחה לא צלחו תחילה (141 ו-163), וגם אחרי שברום הסכים כעבור זמן לשוחח עם ברונו התברר שהוא מאבד מדי פעם את צלילות דעתו. במשפטים הבודדים ששמע ברונו מפיו הצטייר לו ברום כאדם "שהחיים השאירו אותו ריק משאיפות ואמונות." (166). ברום לא ביטא חרטה על שהמיר את דתו בשנת 1938, אך התלונן על כך, שהאישה אשר למענה ביצע את המעשה בגדה בו אחרי שהמלחמה הסתיימה. תוכן בעל-ערך על אביו לא הצליח ברונו לדלות מברום במשך כל ימי שהותו בקנוספן, אך ממש לפני שעמד לעזוב ולחזור לישראל הופתע מפנייה של ברום אליו. בשיחה זו, האחרונה ביניהם, נחשפה שפלותו של ברום במלואה.

תחילה התרעם ברום על התארכות ביקורו של ברונו בקנוספן יתר על המידה. בהמשך האשים ברום את ברונו בהפחת "רוחות רעים" בעיר – צירוף שכזכור נעזר בו אביו של ברונו בשנת 1938 להגדרת הלאומנות והגזענות ששטפו את אוסטריה אחרי ה"אנשלוס". ולבסוף הבהיר ברום, מדוע ייחס לביקורו של ברונו בקנוספן, כחצי יובל שנים אחרי השואה, את החייאת "הרוחות הרעים": "מאז בואך לכאן גבר אי-השקט. שוב יהודים, שוב הסיוט הזה." כאן כבר לא התאפק ברונו, אחז במעילו של ברום והשיב לו: "אנטישמיות מפיך לא ארשה. ממך אני מצפה לפחות למעט חרטה," וכמי שממלא משימה בשם אביו הפיל את ברום ארצה ובידיו ש"טעונות היו כוח זר, התכופף והלם על פרצופו." (175).

השימוש של המספר בביטוי "כוח זר" מצדיק לפרש, כי בשם אביו היכה ברונו את ברום, מאחר שהביטוי מופיע בסצינות דומות בשתי העלילות שכונסו בכרך הזה. הביטוי "כוח זר" מופיע לראשונה במעמד שבו התייצב שטארק אחרי שמלו את בשרו. שם נכתב, שהחזות הגרוטסקית של שטארק בתחפושת סוחר יהודי עם כיפה וטלית-קטן הצמיחה באביו של ברונו "כוח זר" (80), אלא שאביו היפנה אז את זעמו כלפי הרב-המוהל שעולל את השינוי הזה בשטארק. פעם שנייה השתמש אפלפלד בביטוי הזה בתיאור תגובתו של ברונו, אחרי ששמע מפי ברום דברי נאצה כלפי היהודים.

מאחר שבאמצעות השימוש החוזר בביטוי "כוח זר", קשר אפלפלד את תגובתו של ברונו כלפי ברום לתגובת אביו הסופר שזעם לפני שנים על המעשה של שטארק – מוצדק לבאר, שבהכאת ברום ביטא ברונו את השינוי ביחסו אל אביו. כעת, כמבוגר שחזר לאוסטריה כדי ליישב חשבון עם זכר אביו, הוא מסוגל למחול לאביו, אשר גילה אומץ הלב בתגובתו על כניעתם של שטארק וברום ל"רוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938. ולכן מוצדק לפרש את המכה שהנחית ברונו על פרצופו של ברום כעדות להתפייסותו עם אביו, שעד כה הרגיש טינה כלפיו וייחס חרפה למעשיו בשנת 1938.

ברונו יבטא את ההערכה ואת האהבה לאביו, שהנצו בו במהלך הביקור בקנוספן, בהחלטתו לכתוב את הכרך "תור הפלאות". בכתיבת שתי העלילות של הכרך – עלילה ראשונה כסיפור זיכרון של עצמו בהיותו בן 12, ועלילה שנייה במסווה של מספר כל-יודע – השתחרר ברונו סופית מתחושת החרפה שבה עטה את זכר אביו שנים כה רבות.

עוד באותו לילה ארז ברונו את המזוודה ולמחרת התייצב על הרציף להמתין לרכבת שתסיע אותו מקנוספן כדי שלא לשוב אליה לעולם. בצאתו הפעם מאוסטריה היה כבר ברונו משוכנע, שבשנת 1938 ראוי היה להגדיר כ"חרפה" לא את הפרידה של אביו מהמשפחה, כדי ללחום ב"רוחות הרעות" שאיימו על הערכים הליברליים-הומאניים שהאמין בהם, אלא את האינטלקטואלים מסוגו של ברום, שבקלות כזו היפנו עורף לערכים אלה ואיפשרו בבגידתם זו להכתים לעד בחרפה את ההיסטוריה של האנושות.

מסקנה זו על האסונות שממיטים אינטלקטואלים על החברה שבה הם פועלים, כאשר הם בוגדים בתפקידם כאליטה רוחנית האחראית לשמירה על קיומם של הערכים הבסיסיים שלה – היא המעניקה לרומאן הזה של אפלפלד את הרלוונטיות הרעיונית, אשר מצדיקה את הדפסתו במהדורה נוספת אחרי למעלה משלושים שנה.

סוף המאמר

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"

חלק שלישי

ב-22 באוקטובר, קצת יותר משבוע לפני תחילת המלחמה, טסים בן-גוריון, משה ושמעון לפריס, לסידרה של פגישות מכריעות עם ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ פינו ושר הביטחון בורז'ס מונורי. מאוחר יותר מצטרף אליהם סלוין לויד, שר החוץ הבריטי בממשלתו של אנתוני אידן. הפגישות נערכות בחשאי בווילה בסֵבְר, ליד פריס, מעונה הפרטי של משפחה צרפתית אמידה, המיודדת עם בורז'ס מונורי.

סלוין לויד מתנה את הסכמתו בכך שישראל תפלוש לסיני, תוכרז כתוקפנית, ושתי המעצמות תגשנה לה ולמצרים אולטימטום, התובע מזו ומזו לסגת מסיני ולפנות את אזור התעלה.

בן-גוריון אומר שאם תוצג ישראל כתוקפנית, לא יתקיים המבצע.

נוצר משבר בשיחות, ומשה מציע תוכנית משלו: צה"ל יערוך פעולת תגמול נגד מצרים. לדוגמה: ביום ה-ע', יום הפתיחה, בשעה 17:00, יעבור כוח ישראלי את הגבול ויבצע פעולה מוגבלת. פעולה זו יכולה להתרחש בקרבת התעלה ולהיעשות בידי יחידת צנחנים, שתוצנח מעבר לקווי המצרים. בו-בערב תתכנסנה ממשלות צרפת ובריטניה ותתבענה ממצרים לפנות את כוחותיה הצבאיים מאזור התעלה, הואיל והם מסכנים את פעולתה התקינה. אשר לישראל – ממנה יתבעו שלא לקדם את כוחותיה לעבר התעלה. משה אינו מספר לנוכחים, שממילא אין בכוונת ישראל למלא אחר תביעה זו, ולכן לא תהיה לה משמעות מעשית. אם לא יקבלו המצרים את תביעת הפינוי, יתחילו הכוחות האוויריים של צרפת ובריטניה להפציץ את שדות התעופה המצריים בבוקר שלמחרת יום ה-ע'.

בן-גוריון עדיין מפקפק ואינו מסכים גם לתוכנית הזאת. האנגלים מבקשים להתחיל בפעולה הצבאית מאוחר יותר, כדי שלא ייחשדו בקנוניה.

רק לאחר יומיים, ב-24 באוקטובר, מצליח משה לשכנע את בן-גוריון, ותוכניתו עתידה להתקבל על דעת כל הצדדים. "את התיאור הכללי של תוכנית הפעולה רציתי ללוות בשרטוט גרפי," הוא מספר. "חיפשתי פיסת נייר. שמעון הושיט לי את קופסת הסיגריות שלו. זה הספיק. סימנתי את המשולש של חצי-האי סיני ואת שני המפרצים שבאגפיו – מפרץ סואץ במערבו ומפרץ אילת במזרחו – והראיתי בחיצים את כיוון התקדמות כוחותינו. השריון ינוע מערבה, לאורך שפת הים, הצנחנים יוטסו מעל למרכז סיני עד למעברי המיתלה, וכוח ממונע יתקדם בדרום אל שארם א-שייח'. בדיעבד שמחתי שלא היתה לנו מפת סיני. על גבי קופסת הסיגריות הלבנה – בלא הרים, דיונות וואדיות – התוכנית נראית לא רק ברורה אלא גם פשוטה וקלה לביצוע."

למשה אין ספק בכושרו של צה"ל, על לוחמיו וטייסיו, לבצע את חלקו. אולם בן-גוריון מתנה את האישור למבצע גם בהבטחה לפריסת מטרייה אווירית של חיל האוויר הצרפתי מעל ערי ישראל, להגנה מפני הפצצות מצריות. יש לזכור, כי לעומת כ-40 מטוסי הפצצה סילוניים חדישים מדגם "אליושין", מתוצרת סובייטית, שבידי המצרים, יש לישראל רק שני מפציצי בוכנה אמריקניים מיושנים מדגם "B-17", שהשתתפו במלחמת העולם השנייה.

במעמד נציגי צרפת ואנגליה נופלת באותו יום אחר-הצהריים ההחלטה הסופית לפתוח במבצע, וזאת כחמישה ימים בלבד לפני הצנחת הכוח הישראלי במעבר המיתלה!

*

ביום שני לפנות-ערב, ה-29 באוקטובר 1956, מוצנח על ציודו, בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, גדוד מחטיבת הצנחנים 202, בפיקודו של רפאל איתן. זו פתיחתו של "מבצע קדש", הנקרא גם בשם מערכת סיני, מבצע סיני ומלחמת סיני, 1956. המבצע מסתיים ב-5 בנובמבר, לאחר שצה"ל כובש בשישה ימים את רצועת עזה וחצי-האי סיני עד שארם א-שייח', ופורץ את המצור הימי המצרי במיצרי טיראן; נקודות המפתח בסיני נמצאות כולן בידי צה"ל כבר בארבעים ושמונה השעות הראשונות למלחמה.

בלילה הראשון, 29 באוקטובר, מתקדמת חטיבת הצנחנים 202, בפיקודו של אריק שרון, בציר הדרומי דרך ואדי פארן, וכובשת את כונתילה, א-תמד וא-נחל שבמרכז סיני. למחרת בערב היא חוברת אל הגדוד שצנח, ומקימה מתחם הגנה באזור המיתלה. חטיבות החי"ר 4 ו-10 וחטיבת השריון 7 תוקפות את מוצבי אל-קוציימה ואבו-עגילה, מול ניצנה.

בבוקר יום שלישי, 30 באוקטובר, מגיע משה לסביבות אל-קוציימה. אלוף פיקוד הדרום, אל"מ אסף שמחוני (שעתיד ליהרג ימים אחדים אחר-כך בתאונת מטוס קל) מודיע למשה, כי חטיבת השריון 7, השייכת לאוגדה, לא נעצרה לאחר כיבוש אל-קוציימה אלא היא שועטת דרומה וחודרת לעורף המערך הגדול של המצרים בכיוון אום-כתף ואבו-עגילה.

תוכניות המבצע, שהוכנו באג"ם על-פי תפיסתו של משה, משקפות את גישתו הנועזת מימי פשיטת הקומנדו של גדוד 89 בלוד: לחתוך בהפתעה, כמו בסכין חדה, עמוק בעורף האוייב, לערער את מערכיו, להימנע ככל האפשר מעימות חזיתי, ולהביא לכך שבכיבוש מתחמיו, בהיותם כבר מכותרים ומנותקים, ייחסכו קורבנות בצידנו. כיתור הוא מצב יחסי. בהיותך מצוי עמוק בעורף האוייב אתה עלול להיחשב לכוח מכותר, אבל אם אתה לוחם ופועל במהירות, כי אז אתה כוח מכתר. ואכן, רק מוצבי המצרים באום-כתף ואום-שיחאן עתידים להתגונן בכוח רב, חרף הכיתור, והתקפות צה"ל עליהם נכשלות. אך גם הם נעזבים לבסוף, כאשר החיילים המצרים מבינים שהחזית קרסה והם נותרו בודדים ומכותרים.

ואולם בבוקר זה, 30 באוקטובר, משה נדהם. הלא פקודותיו קבעו בפירוש, שחטיבת השריון 7 לא תתחיל לפעול לפני 31 בחודש, וזאת כדי לשמור, לפחות ביום הראשון למלחמה, על מראית-עין של פעולת תגמול גדולה, ולתת לצרפתים ולבריטים הזדמנות להקציב זמן סביר להגשת אולטימטום.

שמחוני טוען, שהשיקולים המדיניים אינם מעניינים אותו. כמשה בשעתו הוא סבור, שמפקד צריך לפעול לפי מה שהנסיבות בשטח מכתיבות – אסור לאבד את גורם ההפתעה; צריך להתקדם ולכבוש במהירות; אם התברר שיש אפשרות מיידית להפעיל את השלבים הבאים של תוכנית המבצע, למה לחכות?

משה רותח מכעס. המצרים יבינו עכשיו, שלא מדובר בפעולת תגמול גדולה אלא במלחמה ממש. הוא ממהר בג'יפ בעקבות חטיבת השריון, מתכוון לעקוף את כל שרשרת הפיקוד ולהורות לטנקים לסוב מייד על שרשראותיהם. ואולם בהגיעו אל מפקד החטיבה, אורי בן-ארי, מתברר לו שאף כי שמחוני הורה לבן-ארי לעצור לפני אום-כתף, החליט בן-ארי שהוא מבין טוב יותר משמחוני את התנאים בשטח, וכבר פקד על הצוות הגדודי המשוריין לתקוף את אום-כתף.

משה עושה הערכת מצב מהירה ומחליט שאם אי אפשר להסב את הגלגל לאחור, יש לנצל את מלוא תנופתו קדימה. כניסתה של חטיבת השריון להתקפה מחייבת לקדם את שאר הפעולות הקשורות בגזרת החזית. הוא פוקד ישירות על בן-ארי לעקוף את מיתחם אום-כתף מבלי לכובשו, ולהמשיך לחדור לתוך סיני בציר שתוכנן לשלב השלישי של המבצע: מעבר א-דיקה, אבו-עגילה, ביר-חסנה, ג'בל ליבני ובכיוון ביר-גפגפה (לימים רפידים) ותעלת סואץ.

על חטיבה 10 הוא פוקד להקדים את פעולתה ב-24 שעות, ובו-בלילה לכבוש את העמדות המצריות הקדומניות באזור ניצנה (אום-כתף ואום-שיחן), שנשארו כמובלעת. חטיבה 9 מחכה לאות שהושמד חיל האוויר המצרי, כדי לצאת למסעה הארוך לשארם א-שייח'. חטיבת הצנחנים 202 מתארגנת במקומה ועדיין אינה מתקדמת מערבה לכיבוש מעבר המיתלה. על עוצבה 77 מוטל לכבוש את מתחמי רפיח ולכתר את רצועת עזה, והחטיבה המשוריינת 27 תמשיך, לאחר כיבוש רפיח, לעבר אל-עריש, כדי לכבוש אותה בהקדם.

טבת: "בשלב זה נראה דיין כאילו הוא נוהג בגדוד 89 בלוד, אלא שבמקום ג'יפים וזחל"מים אחדים עמדו עתה לרשותו תשע חטיבות וחיל אוויר, ובמקום לוד – כל מרכז סיני."

משה נוסע בג'יפ עם נהג, מלווה רק ג'יפ נוסף אחד ובו מכשיר קשר למטכ"ל. טבעו אינו מאפשר לו לוותר על הקירבה להתרחשויות עצמן, על התחושה שהוא משתתף פיזית במלחמה. לדברי האלוף מאיר עמית, ראש אגף המבצעים, מוטל עליו כל עול ניהולה השוטף של המלחמה ממוצב הפיקוד. משה נמצא עימו בקשר אלחוטי מתמיד, אך מופיע רק כשלוש פעמים במשך ימי הקרבות.

 "אני מעדיף, כשרק ניתן הדבר, לראות את הדברים, ואם יש צורך בכך, אף להתערב בניהולם, מקרוב ובזמן, מאשר ללמוד עליהם למחרת ולגלות חוכמה שלאחר מעשה," אומר משה.

ביום שלישי, 30 באוקטובר, בלילה, חוזר משה בשעה מאוחרת לתל-אביב וחוטף כהרגלו תנומה בדרך, כדי לחסוך זמן. הוא בא מייד לביתו של בן-גוריון, המרותק למיטה, חולה בשפעת קשה מלווה חום גבוה. כאן נודע לו, שהצרפתים והאנגלים דוחים את התקפתם האווירית, שנועדה ל-31 בחודש עם שחר. בן-גוריון חרד לכוחות שבמיתלה ורוצה להחזירם עוד באותו לילה. משה אינו חושש להם. הוא בטוח בכוחו של צה"ל להמשיך במערכה גם אם תתבטל הפלישה הצרפתית-אנגלית. בראותו את הדאגה של בן-גוריון לחיי הצנחנים, מספר משה: "לא העזתי לספר לו על השינויים שהתחוללו היום בחזית קוציימה. עם כל התרעומת שהיתה בליבי על הפרת המשמעת, מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעייה היא איך לבולמם, מאשר לדחוק בשוורים המסרבים לזוז." מאיר עמית מצטט קצת אחרת: "אני מעדיף סוסים דוהרים שצריך לעצור אותם מאשר פרדים עקשים, הזקוקים למלמד שידחוף אותם קדימה."

ואכן, את שמחוני הדוהר קדימה אין משה מדיח, אבל את מפקד חטיבה 10 הוא מדיח גם מדיח, באמצע המערכה, כאשר נדמה לו שהלה נכשל במשימת התקיפה על אום-כתף. יש סברה שהחטיבה הוכשלה במשימתה דווקא עקב הבלבול וההוראות הסותרות שנבעו מהשינויים בסדרי המערכה, בפקודת משה עצמו.

*

כבר בליל 29 באוקטובר מציבות ממשלות צרפת ובריטניה, כמתוכנן, אולטימטום לישראל ולמצרים ולפיו עליהן להפסיק את פעולות המלחמה ולהרחיק את כוחותיהן עשרה מילין מתעלת סואץ. ישראל נענית, אך מצרים דוחה את הדרישה. ואולם רק ביום רביעי בערב, 31 באוקטובר, מתחילים הצרפתים והאנגלים להפציץ את שדות התעופה במצרים, ובתוך פחות מיממה הם משמידים את חיל האוויר המצרי.

בפרוץ הקרבות נתונה ארה"ב במערכת בחירות לנשיאות, הפוגעת ביכולתה להגיב, ואילו רוסיה שקועה בדיכוי אכזרי של מרד העם ההונגרי, שפרץ בבודפשט. טנקים של "הצבא האדום" יורים ברחובות מתותחיהם וממקלעיהם באזרחי העיר, הנלחמים על חירותם בכלי-נשק פשוטים ומעטים. אם לא ידוכא, מאיים המרד ההונגרי לקעקע את שליטתה של רוסיה בכל הגוש הקומוניסטי שבמזרח-אירופה.

שם המבצע הצרפתי-הבריטי הוא "מוסקטיר". הוא נמשך חמישה ימים. משתתפים בו כ-80 אלף חיילים, ובתוכם יחידות עילית רבות של צנחנים, נחתים וקומנדו, כוח משימה ימי של 130 אוניות מלחמה, ובהן שבע נושאות מטוסים, מאות נחתות מסוגים שונים, כ-80 אוניות משא אזרחיות ומאות מפציצים ומטוסי קרב. הכוחות מתרכזים בקפריסין ובמלטה.

חרף הכוח העצום, והפתיחה שמסירה את איום חיל האוויר המצרי, משתהה כוח המשימה ימים יקרי ערך. פעולות הצניחה והנחיתה לכיבוש פורט-סעיד, ובפורט-פואד, מתחילות רק ב-5 בנובמבר. וכך, בגלל ההתמהמהות – הנובעת מהערכת-היתר לכוח הצבא המצרי, מהתכנסות העצרת הכללית של האו"ם, ומהתערבות מעצמות העל, ארה"ב ורוסיה – נעצר המבצע ללא השתלטות על התעלה כולה. מעט הישגיו הצבאיים והמדיניים מתמסמסים לגמרי. המצרים עתידים לראות בו את מיתוס הגבורה של פורט-סעיד. ישראל מפיקה ממנו תועלת ודאית אחת: בראשית נובמבר מועלים ארצה יהודי פורט-סעיד במבצע "תושייה".

*

בצוהרי יום רביעי, 31 באוקטובר, יוצא צוות-קרב גדודי, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, לסייר במעבר המיתלה. הצוות מונה שתי פלוגות נח"ל מוצנח על זחל"מים, שלושה טנקים, יחידת סיור על משאיות וסוללת מרגמות כבדות. עם כניסתו למעבר נפתחת על הסיור אש מהרכסים, משני צידיו. ככל שהוא מעמיק גוברת האש, וחיילים נפצעים ונהרגים. מטוסי "מטאור" מצריים משמידים מכוניות של דלק ותחמושת, ומרגמות, בחלק העורפי של הסיור. כדי לחלץ את כוח החוד, המרותק בלב המעבר, מוטלים לקרב סיירת החטיבה וכוחות נוספים. הקרב הקשה נמשך שעות רבות, גם בלילה. הצנחנים עוקפים את עמדות המצרים, עולים על הרכסים ויורדים אל הכוכים, המסתתרים בצלעות ההרים, וכובשים אותם עמדה אחר עמדה.

בקרב נהרגים כ-260 מצרים. אבידות הצנחנים הן 38 הרוגים ו-120 פצועים. שמונה מחיילי החטיבה עתידים לקבל צל"ש מהרמטכ"ל על חלקם בקרב, אך בעקבותיו מתעורר ויכוח קשה בצמרת צה"ל. הוא לא היה מתעורר, כמובן, אילו היו החיילים המצרים במיתלה בורחים ללא קרב, כמו במקומות רבים אחרים, ונודדים ברחבי המדבר ללא מים ומזון, בחיפוש דרך לחזור למצרים או להסגיר עצמם בשבי.

משה מאשים את מח"ט 202, אריק שרון, בהפרת פקודה. אריק קיבל אישור לסיור בלבד, ולמעשה ביצע התקפה. משה סבור, שחרף אומץ הלב וההעזה של מפקדי הצנחנים, לא היה צורך לתקוף את היחידה המצרית, שנערכה בפתחו המערבי של מעבר המיתלה, כדי להגן על המבוא הדרומי של התעלה והעיר סואץ. תפקידה של החטיבה לא היה לפנות מערבה לכיוון העיר, אלא לעוקפה ולהמשיך דרומה, לאורך החוף המזרחי של מפרץ סואץ, לכבוש את עיירות החוף ראס-סודר, אבו-זנימה וא-טור, ולחבור בשארם א-שייח' לחטיבה 9, היורדת מאילת דרך נואיבה ודהב.

משה: "התרעומת הכבדה שיש בליבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא על שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטכ"ל כינו את פעולתם בשם 'סיור'. חורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה, שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי."

נאמן לגישתו, "שמוטב להיאבק עם סוסים אבירים כדי לבולמם," אין משה מדיח ואף אינו מעמיד לדין את שרון, בעל המנהיגות הלוחמנית, אלא קובע: "החלטתם של מפקדי הצנחנים להתקיף את מעבר המיתלה בניגוד להוראה אמנם מכעיסה אותי, אבל אני יכול להבין כי מפקד יניח בתום-לב, כי קציני המטכ"ל לא היו בשטח ואינם יודעים את התנאים, ורק הוא, המפקד שבמקום, מסוגל להעריך את המצב ולקבל החלטה נכונה. אך המישגה העיקרי היה טקטי. מפקדת היחידה שיערה, שבמיתלה אין כוח מצרי גדול, ולכן הרשתה לעצמה להתקדם בשטח טופוגרפי נחות – בוואדי – כשהאנשים מרוכזים ברכב בטור עורפי. הצנחנים חשבו, כי גם אם ייתקלו בכוחות אוייב, יצליחו להתפרס ולהיערך בעוד מועד להתקפה.

 "על השיקולים המוטעים ועל המישגים שילמה יחידת הצנחנים מחיר כבד בדמה. אשר להפרת הוראותיי, האמת היא שאני רואה בעייה חמורה לצבא ביחידות, שאינן ממלאות את משימותיהן הקרביות, ולא ביחידות החורגות ופועלות מעבר למה שהוטל עליהן."

*

במשך יומיים רצופים, עד צוהרי יום שישי, 2 בנובמבר, נמצא משה עם הכוחות הלוחמים בגזרת רפיח, מיצר הג'ירדי ואל-עריש, כשהוא ואנשיו נלווים לחטיבת השריון 27 בשני קומנדקרים, שהאחד מיועד למכשירי הקשר. לפי הצורך הוא משנה תוכניות התקפה בשטח, ובלילה ישן עם יחידת החוד בחולות שבדרך לאל-עריש. הלוחמים מתפלאים לראות את הרמטכ"ל נרדם לידם, עטוף בשמיכה. הפגזה ארטילרית מעירה אותו משנתו: "קולות הנפץ לא הפריעו לישון, אבל החול שניתז על פנינו מהפגזים המתפוצצים שיכנע אותנו, כי יש להחליף מקום ולעבור למדרון מוגן של הגבעה." לדברי רחבעם זאבי, שנלווה אליו, נפל הפגז ליד משה, והוא ראה אותו מגיח מתוך ענן עשן שחור, מחייך, ומחפש לו מקום שינה חדש, נוח יותר.

בבוקר יום שישי, 2 בנובמבר, מסייר משה באל-עריש, שזה עתה עזב אותה הצבא המצרי הנסוג, ודוחה הצעה לנסוע בזחל"ם. בהמשך הוא מקבל משלחת כניעה של נכבדים ליד בניין העירייה. העיר מלאה דגלים לבנים. בעומדו בתוך אחד הבניינים, מול חלון פתוח, נורה לעברו צרור ממקלע של צלף מצרי, המסתתר מאחורי גדר. הקשר של משה נפגע בגבו ונופל הרוג לידו.

בשעה 11:00 כבר ממריא משה בפייפר משדה-התעופה של אל-עריש בחזרה למוצב הפיקוד. כאשר הוא מבקש מן הטייס להנמיך טוס מעל העיירה, נשמעים הדים של יריות ממקלעים ומרובים, המופנות לעבר המטוס הקל. המטוס נוסק לגובה ועובר מעל הטור המשוריין של חטיבה 27, הנע ללא תקלות מערבה.

*

ביום שני, 5 בנובמבר, נוחת משה במטוס "דקוטה" בעיירה א-טור שלחוף מפרץ סואץ. הוא מחכה למטוס פייפר, האמור לקחתו לשארם א-שייח', שנכבשה בשעה 09:00 בידי חטיבה 9, לאחר שעשתה אליה מסע מפרך לאורך החוף המזרחי של מפרץ אילת.

המטוס מאחר להגיע. משה פוקד לארגן לו שיירה ויוצא לכיוון שארם א-שייח' בחוף המזרחי של מפרץ סואץ. הוא נוסע בקומנדקר צבאי, מלווה שני טנדרים מצריים אזרחיים שנפלו שלל, ובהם חיילי מילואים אחדים. בידיו הוא מחזיק כד עתיק שקנה מידי תושב מקומי בא-טור לאחר שעמד על המיקח.

ככל שהם קרבים לשארם א-שייח' זורמים לקראתם יותר ויותר חיילים מצרים, חמושים עדיין, הנסוגים ברגל ממוצביהם בשארם א-שייח', ועלולים לתקוף את משה ואת מלוויו המעטים. לדברי טבת, משה נוטל לידיו את הפיקוד "כאילו שב להיות מפקד מחלקה," ומורה למלוויו שלא ישיבו אש ליריות בודדות.

 "פחות מכל רציתי להיתקע היום בין א-טור ושארם א-שייח' ולהסתבך בקרב עם חיילים מצרים בורחים," אומר משה. "אין ספק, שהבחינו כי אנו חיילים ישראלים, אך הם לא ירו בנו וגם לא הסתתרו מפנינו, אלא פשוט עברו על-ידינו כשהבעה של עייפות וחוסר אונים נסוכה על פניהם. הפצועים שביניהם גררו בקושי את רגליהם ואף לא ירדו מן הכביש כדי לפנות דרך למכוניותינו."

ספק אם היה או יהיה בצה"ל, או בצבאות אחרים, רמטכ"ל שכך יתרוצץ בשדות הקרב בעת ניהולה של מערכה צבאית מסועפת; רמטכ"ל שיסמוך על ראשי האגפים, הפיקודים והחילות, הנמצאים במוצבי הפיקוד, שינהלו את המלחמה על-פי התוכנית המקורית שאושרה על ידיו, ובהתאם לשינויים שהוא קובע ומודיע עליהם מהשטח.

סיני ורצועת עזה בידינו. 181 חיילי צה"ל נהרגו, מהם 38 במיתלה. מהמצרים נפלו 1,500, ובידי ישראל אלפי שבויים. את סיום המבצע מציינים ביום רביעי, 6 בנובמבר, במסדר חגיגי בשארם א-שייח', שבמהלכו קורא משה מכתב מאת בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.

אלו מחשבות חולפות במוחו של משה בעת הטקס? – אולי צר לו על שאימו לא זכתה לראות בניצחונו הגדול. אולי הוא חש שביכולתו להישיר מבטו אל מול כל קרוב ובן-משפחה של הנופלים בקרב, שהרי לא דרש מזולתו יותר משדרש מעצמו, והיה קרוב יותר מפעם אחת ליהרג במערכה. ואולי, ובעצם ודאי, מנקר בו החשש שמא לא יהיה בכוחה של ישראל לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה, לאחר הניצחון הצבאי.

טבת: "מבצע 'קדש' התנהל ממש כפי שחזה אותו דיין – תודות לתיכנון מזהיר, לאימון שקדני, לזריזות, לתוקפנות, להכנות מדוייקות אף כי חפוזות, ולביצוע הנאמן והגמיש של המפקדים והחיילים. הכרה טובה של האוייב היתה בבחינת כלל-מפתח לתורת המלחמה שלו. היא שעשתה את העזתו לסיכון כדאי. הבנת המנטליות של האוייב המצרי איפשרה לדיין לחדור מבעד למחלצותיו – הנשק החדיש, ההדרכה הסובייטית, הטנקים והמטוסים – ולאמוד נכונה את כוחו האמיתי. כך לא ירא דיין מחיל האוויר המצרי וידע שהוא נופל בהרבה מכמותו על הנייר ועל הקרקע בבסיסיו. הכרת האוייב איפשרה לדיין להתרכז רק בהכרחי ביותר, ולהימנע מפיזור מאמציו על מה שמיותר או קודם זמנו. אך אילו טעה בהערכת האוייב, ואילו צדקו מבקריו – ייתכן שאולי במקום ניצחון מזהיר היה צה"ל נוחל שואה מחפירה."

*

ביום חמישי, 7 בחודש, שב משה מפגישה עם בן-גוריון בירושלים. יש ידיעות על מארבי פ'דאיון בדרך. ביציאה מהעיר מעכבים את המכוניות לשיירה. משה ממהר לחזור לתל-אביב ויוצא בליווי טנדר של המשטרה הצבאית. ליד קבר השייח' בשער הגיא נזרקים שלושה רימונים על הליווי. המכוניות מאיצות וחולפות במהירות על פני המארב. אחרי מיסעף נחשון שוב נתקל הליווי במארב. זורקים עליו רימונים ויורים לעברו מטחי-אש ממקלע. הטנדר נפגע בגלגליו, אך מצליח לחמוק ולעבור. מכוניתו של משה נעצרת לפני המארב, ומשה ומלוויו קופצים לתעלה. יריות מהדהדות מכיוונים שונים, אולם התוקפים אינם מעזים להתקרב. לאחר כחצי שעה באים שני משוריינים, ובליוויים ממשיך משה לתל-אביב.

*

נרגש מגודל הניצחון מצהיר בן-גוריון בנאום היסטורי ב"קול ישראל", כי "קמה מלכות ישראל השלישית", אולם לא כך חושבים שני מנהיגי העולם, נשיא ארצות-הברית דיוויד אייזנהאואר, ונשיא ברית-המועצות ניקולאי בולגנין. בסיוע העצרת הכללית של האו"ם ומזכירו הכללי, דאג האמרשלד, הם מנחיתים על בן-גוריון, שיוצא לנוח בטבריה לאחר מחלתו, הוראת נסיגה מיידית מסיני.

הרוסים שואפים להציל את בעל-בריתם נאצר ולהפוך את תבוסתו לניצחון מדיני. אם תסרב ישראל לסגת, הם מאיימים לשלוח טילי קרקע-קרקע ומטוסי הפצצה ולפגוע בעריה. ארה"ב חרדה מכניסת צבאה של ברית-המועצות למזרח-התיכון, שפירושה מלחמת-עולם שלישית אם תנסה ארה"ב למנוע זאת בכוח צבאי, או חדירה סובייטית מלאה למזרח-התיכון. לכן גם ארה"ב לוחצת ומאיימת על ישראל בסנקציות, כדי שתיסוג ותמנע מרוסיה עילה להתערבות.

הכנסת מאשרת את החלטת הנסיגה ב-14 בנובמבר, פחות משבועיים לאחר תום המבצע. משה מתנגד. הוא אינו מאמין שכוח החירום של האו"ם, שנועד לבוא במקום צה"ל לאחר הפינוי, יעצור בעד הצבא המצרי לחזור לסיני ולרצועת עזה, לשמש מחדש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל, ולהתכונן למלחמה נוספת, אבל הוא מקבל ללא ערעור את החלטת הדרג המדיני. "אני כאזרח וכחייל הייתי רואה את זה כדבר שלילי ביותר לוא הרמטכ"ל היה מנסה להשפיע על החלטות הממשלה," הוא אומר בשיחה עם אלופי צה"ל.

1957 היא השנה האחרונה לרמטכ"לותו. משה מרבה בנסיעות בעולם. מקבל את אות לגיון הכבוד בצרפת. בדרום-אפריקה מנסה מנתח פלסטי נודע להתקין לו עין מלאכותית, ושוב נכשל הדבר. נראה כי אף שהרטייה השחורה נעשתה תווית ההיכר שלו בעולם כולו, ביטוי לפופולריות, וגם להתנגדות לדרכו, במאות ובאלפי תצלומים וקריקטורות – הוא עצמו מעדיף להיפטר ממנה ומאי-הנוחות הפיזית שהיא גורמת לו.

*

היחסים בין בן-גוריון למשה מורכבים מאוד. חלקם אף לא תואר בכתב, אלא התקיים בין השניים רק ברמז. במידה מסוימת הם כיחסים שבין מורה לתלמיד, אבל לא תלמיד סתם אלא כזה שמופקד על ביטחונו של המורה ושל הכיתה כולה. מספר טבת מפי משה:

 "בתקופה הראשונה לעבודתי איתו, כשהייתי נכנס למשרדו, היה בן-גוריון שואל אותי, לפעמים, 'מה אתה עושה פה?' – אמרתי לו, 'בן-גוריון, אני הרמטכ"ל.' – ובן-גוריון היה שואל, 'מה, לא יגאל ידין?' – והייתי משיב, 'לא, הוא עזב. אני הרמטכ"ל.' – אז הבנתי כי עדיין אינני ברמה של יגאל ידין בעיניו, וכי יש לי למה לשאוף. ולאחר תקופה (שלהי 1957), התחיל לשאול אותי שוב, 'מה אתה עושה פה?' – כשהשיבותי שאני הרמטכ"ל, שאל הוא, 'מה, לא חיים לסקוב?' – ואז הבנתי שהעניין גמור, שעלי ללכת."

משה עומד על כך שישתחרר בדרגת אלוף, וזאת כדי שאם ייווצר מצב חירום בעתיד, יוכל לחזור לשירות פעיל תחת רמטכ"ל אחר. במכתב הפרידה ממשה בינואר 1958, בסיימו את תפקידו ובצאתו לחופשת לימודים, כותב לו בן-גוריון:

 "גילית שתי התכונות היסודיות – הסותרות כאילו זו את זו – שעשו אותך לאחד החיילים המעולים ביותר בצבא ההגנה לישראל: העזה כמעט מטורפת, מאוזנת בשיקול טקטי ואסטרטגי מעמיק."

*

 "העזה כמעט מטורפת" לא רק באסטרטגיה. המקרים הרבים שבהם נמצא משה בסכנת חיים מחשלים אותו ומביאים למחשבה, שאולי אומץ ליבו נובע גם מפטליזם. הוא יודע היטב באיזו תקופה ובאיזה אזור הוא חי: צריך אמנם להתכונן לעתיד, אך לכל אדם יש תחליף. כל יום שעובר בשלום הוא מתנה, ויש לנצל כל רגע. לכן לא איכפת לו לנהוג במהירות מופרזת, וכשהוא נתפס הוא טוען להגנתו שבעין אחת הוא יכול להסתכל או על הדרך או על מד-המהירות. הוא לא נרתע גם לאחר תאונת דרכים.

לילה אחד אני חוזר במונית לתל-אביב מהרצאה בעמק יזרעאל. לפתע משיגה אותנו במהירות הבזק ובחוסר זהירות משווע מכונית ובה משה, כבר אזרח, רוכן על ההגה, יחידי, כפרש בודד המדרבן את סוסו בשדות ליליים, ונעלם.

בהיותו כבר שר החקלאות הוא נוסע יום אחד בדרך לירושלים, והנה קטע ממנה חסום בחביות בגלל עבודות תיקון בכביש. אין לו סבלנות לחכות בטור הארוך והוא יורד, מזיז את החביות ועובר בנתיב הסגור לכל אורכו. כאשר הסיפור מתפרסם, נדבק בו הכינוי "מזיז החביות", כסמל למי שבז לחוק ולסדר, וסבור שהכל מותר לו.

*

מבצע סיני אינו מרחיב את גבולות ישראל אך משמש באמת מבצע תגמול רחב-ממדים, שתפקידו להשמיד את ריכוזי הצבא המצרי בסיני, המאיימים לפתוח במלחמה על ישראל; להציב את צה"ל כגורם הרתעה רציני לעומת מצרים, ואת ישראל כמעצמה צבאית באזור; להבטיח גבול שקט בסיני וברצועת עזה, ולפתוח את המיצרים לשיט ישראלי. המטרות האלה מחזיקות מעמד, במידה מסוימת, למשך כאחת-עשרה שנים, וההישג כולו נזקף לזכותו של משה, שנעשה – אחרי בן-גוריון – לישראלי המפורסם ביותר בעולם.

המשך יבוא

* * *

לאודי שלום רב.

עמירה רוטברג ז"ל  היתה חברה שלנו באגד והיה לה בן יחיד ולא בת כמו שכתבת בסיפור על דיין.

בברכה,

תלמה ויענקלה המאירי

* * *

יובל לבון: הוכחה מיידית שגיבלי פשוט משקר

לאהוד בן עזר שלום רב,

אמנם רק לאחרונה התוודעתי לכתב העת האינטרנטי שבעריכתך, אך מאז שהפכתי למנוי אני שואב ממנו רוב הנאה ועניין. לצערי, הפרק האחרון פרי עטך בסיפור תולדות חייו של משה דיין (רמטכ"ל מבצע קדש חלק שני, חב"ע 614) הסוקר בין היתר את פרשיית "עסק הביש" במצרים משנת 1954, חוטא בהצגה מעוותת הן של נושא האחריות לפעולה הכושלת במצרים והן באשר לתפקידו המשמעותי של נשוא הביוגרפיה, משה דיין, בגלגולי הפרשה.

אין ברצוני לייגע את הקוראים בנפתוליה של פרשייה בת עשרות שנים. סקירה כרונולוגית מקיפה אפשר למצוא באתר המוקדש לפנחס לבון http://www.pinhas-lavon.com – (למען הגילוי הנאות: אני אחד מכותבי החומר באתר זה). לפיכך אנסה להתמקד בשאלת האחריות הישירה אשר הוצגה בזו הלשון:

"יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אל"מ בנימין גיבלי, טוען ששר הביטחון לבון אישר את המבצע בפגישתם מיום 16 ביולי 1954. לבון מכחיש זאת בתוקף, וטוען כי מעולם לא הסכים לביצוע פעולות החבלה. הפגישה ביניהם נערכת בארבע עיניים, כאשר משה נמצא בסיור בארה"ב. הוויכוח בשאלה: "מי נתן את ההוראה?" גולש לדקדוקי נוסח – האם דובר בהוראות לתכנון או בהוראות לביצוע?"

הקורא התמים עלול להסיק מתיאור זה כי יסודו של העניין אינו בזדון אלא באי הבנה טראגית, פרשנות מוטעה או ניסוח בלתי זהיר, וכי האמת אודות הנאמר בפגישה זו לעולם לא תצא אל האור.

ובכן, ראשית יש לציין כי עצם קיומה של הפגישה בארבע עיניים מתבססת אך ורק על עדותו של גיבלי, על פיה נקרא במפתיע אל ביתו של השר ושם הונחתה עליו ההוראה להפעיל את הרשת הישראלית במצרים (רשת בלתי פעילה מזה שנים). לבון הכחיש בתוקף את עצם קיום הפגישה, ובדיקת לוחות הזמנים של השניים באותו יום תומכת בטענתו.

שנית, ההוראה על המבצע לא ניתנה באמצע יולי 1954. קרוב לחודשיים קודם לכן הורו אנשי אמ"ן למפקד הרשת (מי שלימים כונה "האדם השלישי")  להתחיל בפעולות. פעולת החבלה הראשונה התבצעה ב-2 ליולי 1954 (שבועיים לפני הפגישה שכביכול נערכה בארבע עיניים). במועדים קריטיים אלו היה הרמטכ"ל דיין בארץ וראש אמ"ן חייב היה לקבל את אישורו למבצע או לכל הפחות ליידע אותו.

שלישית, המחלוקת היתה גורפת, ובשום שלב לא גלשה "לדקדוקי נוסח" – לבון טען כי הפעולה כולה נערכה שלא בידיעתו. מי שניסה לטעון בשלב מסויים כי הוראות לתיכנון פורשו כהוראות לביצוע, היה דווקא בנימין גיבלי, וזאת כאשר ניסה לגלגל את האחריות כלפי מטה אל הדרגים בשטח. 

הסתירות והפרכות הרבות בגרסת גיבלי (והיתה לו יותר מגירסה אחת על השתלשלות הדברים) הביאו את פנחס לבון לתבוע מראש הממשלה משה שרת חקירה בלתי תלויה על האחריות לפעולה. מסכת זיופי המסמכים ועדויות השקר שאירגן גיבלי לא נועדה, כמשתמע, לחלץ אותו ממצב של תיקו (היינו מילה שלו כנגד מילה של לבון) אלא להיפך – לחלץ תיקו ממצב אבוד. ב-1955 צלח הדבר בידו. חשיפת מעלליו בשנים הבאות קיעקעה את שרידי אמינותו. לא ברור לי על כן מדוע בחרת לסכם במילים: "דומה שבעיני ההיסטוריה יישארו לבון וגיבלי אחראים במידה שווה ל"עסק ביש." 

ומכאן לתפקידו של דיין בסיפור העלילה (תרתי משמע): ציינת נכונה כי היחסים בין לבון לדיין היו מעורערים וכי דיין רצה בחזרתו של פטרונו בן גוריון למשרד הביטחון. אבל בניגוד לרושם העולה מתיאורך – דיין לא הסתפק בתפקיד של משקיף או פרשן: למעשה, הוא כפה על גיבלי להעלות על הכתב את ההאשמה כי לבון נתן את ההוראה לפעולה (מסיבותיו הברורות העדיף גיבלי למרוח ולטשטש את כל העניין). לאחר מכן מיהר דיין והודיע בפני פורום המטה הכללי: זו היתה הוראה של שר הביטחון לראש אמ"ן. הודעה פסקנית זו, ללא בירור כלשהו עם השר הממונה עליו, היא שהפכה את הפעולה במצרים מתקלה מבצעית חמורה ל"פרשה" פוליטית.

לכל מי שעדיין סבור כי דיין פעל בתום לב אני מציע לבחון את פעולת העריכה שביצע דיין בגרסתו הכתובה הראשונית של גיבלי בדבר נסיבות מתן ההוראה, כביכול, מפי לבון. הסיפור המלא מובא כאן:

http://www.pinhas-lavon.com/site_59_Page_3993_Lang_1_State_32_PagePart_0.html

בגרסתו הראשונה ידע גיבלי לספר כי התקיים דיון מקיף בנוכחות אנשים נוספים שבשמם נקב ובמהלכו נידונה אפשרות הפעלת הרשת במצרים. על פי גרסה זו, מייד בתום הישיבה ניתנה ההוראה בארבע עיניים. דיין ערך את הנוסח באופן שאותם הפרטים שקל להפריכם (כגון הדיון בהשתתפות אנשים נוספים) הושמטו ממנו ונותר רק הדיון בארבע עיניים, שמעצם טיבו איננו ניתן להפרכה אבסולוטית. 

הנוסח המקורי של גיבלי נשאר עלום בתיקים למשך שנים רבות. הנוסח שזכה להתפרסם הוא זה ששופץ בידי דיין והצית את תבערת "עסק הביש" ו"הפרשה". לוא היה נחשף בשעתו הנוסח המקורי היה בכך משום הוכחה מיידית שגיבלי פשוט משקר וההיסטוריה של מדינת ישראל היתה אז בהחלט שונה.

בברכה,

יובל לבון

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האוראקל היהודי מ"הניו יורק טיימס", תומס פרידמן, טיפש מדופלם, שהוא גם "קול אדוניו" הנשיא בעל החינוך המוסלמי בנעוריו – מזהיר את נתניהו שאם לא יחתום מיד הסכם שלום עם הפלסטינים, ואם ימשיך להתמהמה כמו מובאראכ, וכמו שישראל התמהמהה בעשרים השנים האחרונות – סופו של נתניהו, בַּמדינה הדו-לאומית, הנשלטת בידי יהודים בין הירדן לים, שתיווצר – יהיה כסוף שלטונו המושחת של מובאראכ! ["הארץ" 4.2].

שעל כן, נמענים יקרים של המכתב העיתי, אם לפתע יחדל "חדשות בן עזר" להגיע אליכם – דעו כי השלטון הישראלי הנצור על ידי המוני העם הפלסטיני המדוכא, בין הירדן לים, סגר את כל ערוצי האינטרנט, ושבר את מצלמות הטלוויזיה של הרשתות, וכי הדרך היחידה שלכם לקבל דיווח על המתרחש בישראל ובמזרח התיכון היא להתקשר ישירות בטלפון לתומס פרידמן, שחזר כבר כנראה לארה"ב מביקורו בישראל; זו ישראל העומדת לפי התרשמותו על סף מלחמת אזרחים בין המוני הפלסטינים הרעבים, המדוכאים, גנבי הרכב והעניים (אליהם מצטרפים גם עשרות אלפי בעלי הרכב הישראליים המוחים על עליית מחירי הדלק) – לבין השלטון היהודי המושחת שבראשו עומד נתניהו המושחת כמו מובאראכ המושחת. וכל זה מתרחש, כמובן, כאשר צה"ל עומד מן הצד ודובריו מביעים הזדהות עם המתקוממים, הזוכים גם לאהדת אדוניו של תומס פרידמן, המנהיג האוויל, חסר התבונה ונעדר הניסיון, המתמחה בתקיעת סכינים בגב ידידיו-מאתמול – מובאראכ חוסיין אובמה.

פרידמן [לא טל, תומס] עומד לספר לכם כי ביריונים תומכי נתניהו מנסים לערוך פרעות בפלסטינים עניים, גנבי רכב, רוצחים ומובטלים – המתנגדים לשלטונו המושחת של נתניהו וקוראים לו להתפטר ולהקים מדינת כל אזרחיה דמוקרטית מוסלמית פלסטינית לא מושחתת ועם חובת רעלות ומילת ילדות ונערות וחופש לגנוב ולפרק מכוניות של יהודים שטרם ברחו חזרה למקומות שמהם באו – ורק שלא יחפשו מקלט בארה"ב, פן תגבר שם האנטישמיות נגד נתיני נתניהו המושחתים, וזה גם יהיה מאוד לא נעים לתומס.

* קופטים? נוצרים? מצריים? משתתפים בהפגנות בכיכר א-תחריר נגד מובאראכ? – חכו עד שיודח, עד שמימשלו יתפורר, ותתחיל השחיטה הגדולה שלכם בידי השותפים שלכם למהפכה – האחים המוסלמים! ואתם, המצרים האמיתיים, תיאלצו להגר!

* בניגוד לכל המשמיצים בתקשורת, בפשקווילים מלוכלכים באינטרנט, וגם בשיחות עם אחדים מחברינו הטובים, לנו יש אמון מלא באהוד ברק וגם בהחלטתו הראשונה, שטורפדה, לבחור ביואב גלנט לרמטכ"ל!

* כאשר מובאראכ חוסיין אובמה הסכל, שלא תמך בהפגנות נגד הבחירות המזוייפות של מחמוד אחמדיניג'אד אבל תמך בהפגנות, בשיתוף "האחים המוסלמים", להפלת חוסני מובאראכ, ידידו הנאמן והאיתן של המערב – כאשר נשיא אמריקאי זחוח-דעת ואידיוט שכזה הוא המשפיע על סדר היום המטורף של העולם, וכאשר מערכת הביטחון של ישראל נראית כמתנהלת בידי יועצים משפטיים צדקניים ועיתונאים שוחרי-טרף – אל נא נתפלא אם האיראנים מנצלים את שעת הכושר ומכפילים את מאמציהם להשיג בהקדם פצצה גרעינית ואופציות לשילוחה, ומבלי שאיש יפריע להם!

* קראנו בעיתונים כי בהוצאת "עם עובד" יצא לאור אלבום "קירות ורוח" ובו 103 צילומים של חדרי עבודה של סופרים ומשוררים, ונבהלנו פן גם אנחנו בכללם ויראו את הציצים של מזכירת המערכת שפיפונה ואיפה נשים את האלבום כאשר הדירה כבר מתפוצצת מרוב ספרים שנכתבו על אודותינו ואנתולוגיות שבהן אנחנו כלולים ואין מקום במדפים, ובכלל, אנחנו נגד גילוי סודותינו, אבל נרגענו – מתברר שסופרים נידחים כמונו אינם נכללים באלבום החשוב כשם שאינם כלולים גם בספרות העברית.

* מלשכת נשיא ארה"ב מובאראכ-ברק חוסיין אובמה ביקשו להעביר את איחוליהם לאסירי החמאס איימן נופל, סאמי שיהאב ולשאר לוחמי החופש הפלסטינייים הבכירים מאנשי החמאס, שהיו כלואים בבתי הסוהר של המשטר המושחת של חוסני מובאראכ במצרים, ובזכות ההפגנות נגדו הצליחו להימלט, דרך המנהרות ברפיח – עד לרצועת עזה החופשית והדמוקרטית, המתנהלת ברוח האבות המייסדים של האומה האמריקאית ג'ורג' ושינגטון, אברהם לינקולן, חסאן אל-בנה, מוחמד עטא ושאר האישים המוסלמיים שלקחו חלק בעיצוב דמותה של ארה"ב.

* מתארגנת קבוצה של פעילים, בסיוע הקרן הטרייה לישראל, המתכוונים לעתור לבג"צ נגד זכותו של סופר נידח להוציא חינם מכתב עיתי ספרותי-ארוטי-פוליטי בשם "חדשות בן עזר", ובעתירה, עובר להיום – שכל הכתוב במכתב העיתי אינו אלא פרסומת מתוחכמת לפרדסים של סופר נידח ולפרי השמוטי שהוא מגדל ומייצא, שמוטי שהוא מן הטובים בארץ ובעולם!

* אנשיל פפר, קהיר, 3.2, "הארץ" און-ליין: האם יד נעלמת של האיסלאמיסטים מכוונת את האירועים עד שתגיע שעת הכושר? – "אתנאסיוס זכארי, נוצרי, דוקטורנט בפקולטה להנדסה באוניברסיטת קהיר, סבור שכן. ביום רביעי הוא עמד בקרב הקבוצה שבאה להפגין למען הישארותו של מובארק. "עד אתמול בלילה הייתי בצד השני, בין המפגינים נגד מובארק," אמר. "אבל אמש, כשנשארתי אחרי שרוב המפגינים הלכו הביתה, הבנתי שמי שבאמת מנהלים שם את העניינים זה האיחוואן [האחים המוסלמים]. הם מסתירים את זה וטוענים שכולם שותפים. הם מחכים שמובארק יילך ואחר כך הם יתפסו את השלטון. זאת לא הדמוקרטיה שאני רוצה. אני מעדיף שמובארק יישאר נשיא. הוא לפחות מגן על הנוצרים כאן."

* טועה מאוד מי שסבור שאם ישראל היתה מצטרפת לכת מפקירי מובאראכ בהנהגת אובמה, ותומכת במפגינים בכיכר תחריר, היא היתה מהמרת על הקלף הנכון והצודק! בעיני אלה הבאים במקום מובאראכ לא משנה אם אנחנו תומכים בהם ואם לא – כי ממילא בעיניהם כולנו אויבים, כן, אויבים! אפילו הפובליציסטים מוכי העיוועים בעיתון "הארץ", המלקקים להם את התחת!

* "אהוד יקר, מאוד נהנה מכתב עיתי בעריכתך. ראשית תודה רבה מאוד. קראתי מאמר של נעמן כהן ומאוד הזדהיתי עם הדברים. שבת שלום. ניקולאי."

* את חנות "איקאה" בנתניה לא אהבנו מלכתחילה בגלל הרגשת הקלאוסטרופוביה שחשנו מרגע שהתפתינו להיכנס אליה ועד שהצלחנו לצאת את הלבירינט הזה, ללא חלונות ויציאות-ביניים, שמכריח אותך להימלט קדימה בנתיב אחד שבשלב מסויים גורם לך ממש פניקה. עכשיו, לאחר השריפה שכילתה את החנות, מתברר שהיה זה מגדל קלפים ולא בניין ממש עשוי קירות ויסודות של בטון. מצידנו אפשר גם לא לבנות את המלכודת הזו מחדש, ונסתפק בחמש צנצנות הזכוכית הקטנות שקנינו שם במשך עשר השנים האחרונות. אגב, תחושות דומות יש לנו גם לגבי מגדלי עזריאלי, שאנחנו לא נכנסים אליהם פן יפרצו בהם לפתע פניקה, פיגוע או סתם שריפה.

* התקשורת מגינה אמנם על חופש המידע ועל הדמוקרטיה אבל היא חיה טורפת הזקוקה כל הזמן לאכול בני-אדם, אחרת לא תתקיים.

* חברות הקוורטט הודיעו היום (שבת, 5.2) בסיום מפגשן במינכן בנושא תהליך השלום כי האירועים במצרים מחייבים התקדמות מהירה ככל האפשר בתהליך השלום. הפגישה וההודעה בסופה הגיעו לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה בימים האחרונים להביא לדחיית הפגישה בטענה כי עיתויה אינו מתאים לאור המשבר הפוליטי במצרים. במפגש במינכן השתתפו שרת החוץ של ארה"ב הילרי קלינטון, שר החוץ הרוסי סרגיי לוורוב, מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, שרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון ושר החוץ הגרמני גידו וסטרוולה. הפגישה עסקה במבוי הסתום בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ובהשפעת המשבר במצרים על האפשרות לחדש את המשא ומתן. בהודעה שהתפרסמה בסיום המפגש נמסר כי חרף המשבר במצרים, "עיכוב נוסף בחידוש המשא ומתן יהיה הרסני לשלום ולביטחון באזור." עוד הדגישו חברות הקוורטט בהודעת הסיכום כי מטרת תהליך השלום נותרה הקמתה של מדינה פלסטינית עד חודש ספטמבר. חברות הקוורטט הביעו צער על החלטת ממשלת ישראל לסיים את הקפאת הבנייה בהתנחלויות. "המשא ומתן צריך להביא לסיום הכיבוש שהחל ב-1967," נמסר בהודעה. ["הארץ" און-ליין, 5.2].

אכן, איזו הבנה עמוקה! איזו עיתוי נהדר! בייחוד הגברת קלינטון, זה מה שמדאיג אותה עכשיו, לאחר שהיתה שותפה לנעיצת הסכין האמריקאית בגבו של נשיא מצרים מובאראכ! תגידו, האם אנחנו באמת בתקופה שבה העולם מנוהל בידי אידיוטים ופחדנים?! ובידי טיפשות צדקניות? איפה הצ'רצ'ילים?

* במשך שנים היתה לנו איזו רתיעה נגד הופעתה העיתונאית של איילה חסון. אולי בגלל פרשיות שבהן עסקה בתחילת דרכה בתקשורת. ואולם עלינו לציין כי ההנחיות האחרונות שלה בפורום שולחן עגול בזמן-אמת בטלוויזיה הישראלית הן מקצועיות, חכמות וממש מעולות. היא מצליחה לנווט דיונים לא קלים וגם רגישים, וראיונות, כמו במוצ"ש עם גלנט, והכול בביטחון ובידע רב ותוך שמירה על יושר מקצועי עיתונאי. ממש צל"ש לה.

* "אני רוצה להבהיר שאנו מתנגדים לאלימות כתשובה למשבר במצרים," כך אמר היום (שישי, 4.2) נשיא ארה"ב ברק אובמה במסיבת עיתונאים משותפת עם ראש ממשלת קנדה סטיבן הארפר. "ראינו אלימות שמהווה הפרה של זכויות האדם ונורמות בינלאומיות. התקפות נגד עיתונאים, פעילי זכויות האדם ומפגינים בדרכי שלום – אינן מקובלות. ממשלת מצרים נושאת באחריות להגן עליהם." [שם].

ואיפה היית קודם, מובאראכ חוסיין אובמה? – כאשר המפגינים נגד חוסני מובאראכ דידרדו את מצרים לאנארכיה, שיתקו את המדינה ואפילו בזזו את המוזיאון בקהיר ועכשיו גם התנכלו לצינור הגז המצרי לישראל ולירדן? הייתכן כי אתה התעוררת לנזוף רק לאחר מעשיהם של המפגינים תומכי מובאראכ?!

* אהוד שלום, למרות הכתבות הטובות שמתפרסמות בעיתונך, מוצא אני לנכון שכתב העת משמש יותר  כבמה וזירה לציבור שחושב באופן דומה מאשר כאמצעי להפצת דעות המייצגות את מירב שוכני הארץ הזאת. ההתלהמות והשנאה היוקדת באות לידי ביטוי בשימוש בצבעי אזהרה מעוררי סכנה בהם אתה מביע את דעותיך הלגיטימיות (אגב). קשה להאמין שסיפורו של משה דיין הפרגמטיסט מדגניה נכתב על ידי מי שהסובלנות לדעות האחר מופיעה כל כך מעט באמתחתו, אם בכלל. בנסיבות אלו אני מעדיף להתנתק ממפעלך זה ולהעשיר את רוחי בזירות אחרות. הסירני מרשימת התפוצה וירווח לכולנו!!!!! עלה והצלח. איל חיניץ, "חלון לירושלים".

הבקשה מולאה. כל נמען המרגיש כך יכול לפנות אלינו וכתובתו תוסר מרשימת התפוצה.

* שמירת שבת וכשרות!!! לגבי הנזקים החמורים לחנות "איקאה" בנתניה, חברת "איקאה" זה אירגון שומר שבת. היה "נס", והיתה השגחה עליונה באירוע הקשה הזה, והשריפה הסתיימה ללא נפגעים – בזכות שמירת השבת!!! וההקפדה על כשרות מזון מהודרת בחנות ובמסעדה ש"איקאה" מפעילה. כולי תקווה שחנות "איקאה" תיפתח במהרה-תוך חצי שנה. בכבוד רב, צביקה שטרוסברג, בני ברק.

* ביום שישי [4.2], בשעת בילוי ברוביבה וסיליה ותוך כדי ישיבה, חטפה נונה [כלבתי] משהו שבין סטרוק לשיתוק כללי. כתוצאה מכך היתה כשק ורק הראש עוד היה בהכרה. מכיוון שכך, לא נותר אלא להרדימה. ההרדמה בוצעה הבוקר [יום ראשון] בשעה 10:30, טקס הקבורה יהיה הערב [6.2] בשעה 20:15 בחוף הכלבים, צמוד לקיר המפריד בינם לבין חוף הדוסים. בעוד שהכלבים יצרו קשר ממושך עם הגופה, יוכלו הדוסים שמעבר לקיר להגיד עליה קדיש. מי שירצה ויוכל לבוא הערב – מוזמן. אלי יזרעאלי.

* * *

נעמן כהן ואלי מייזליש

 על הריגתו של החייל צבי רייפר ביוני 48'

אהוד בן עזר שלום,

בגיליון 611 כתב אלי מייזליש עדות מפי אחיו אלימלך ז"ל שחבש את רייפר, בתקרית בבית דגון בין אנשי האצ"ל העריקים מצה"ל לבין חיילי צה"ל. אולם במכתב ל"הארץ" (להלן) העדות היא מפיו עצמו. הוא עצמו היה וחבש את רייפר. אנא שאל אותו מהי האמת ההיסטורית?

נשוא המכתב (שאיני מכירו, הוא קרא את דבריי אצלך) שאל גם את חולדאי מדוע אינו מנציח את חיילי צה"ל והנה תשובתו המתחמקת:

שיחה עם חולדאי בנושא האנדרטה בה מוזכרת תביעתי לגבי הקמת האנדרטה

http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FEMGDM&c41t4nzVQ=FM

תודה,

נעמן כהן

"הארץ" – 23/10/2001

אמנון הולצמן מסתמך במכתבו על ספרו של שלמה נקדימון באופן סלקטיווי.  הוא כותב בין היתר: "... שני חיילי אצ"ל שערקו מצה"ל בבואם לעזור  לאלטלנה, ויקטור בן משה וצבי רייפר, נהרגו במחסום של צה"ל בבית דגון."

ובכן, אני הוא שישבתי במשאית של צה"ל, שיצאה באותו בוקר  מסרפנד, בין צבי רייפר לוויקטור בן משה ז"ל. זו היתה ההפוגה הראשונה, והגדוד בא לאימונים לסרפנד. המ"פ אמר לנו לעלות למשאית,  לסגור את הרובים באפסנאות, וכל אחד לקח תרמיל צד קטן עם ציוד  אישי. לא היו אז טרנזיסטורים, לא חילקו אז עיתונים בצה"ל, איש מאיתנו לא  שמע רדיו ולא ידע כי הגיעה הספינה "אלטלנה", ואיש לא ידע מהי מטרת הנסיעה.

כשהגענו לבית דגן נעצרנו במחסום ואז הגיע בחור גבוה עם  כובע גרב ואקדח שלוף ושאל:

יש לכם נשק?

אמרנו לו כי השארנו את הרובים באפסנאות, ואז הוא התרחק כעשרים מטר, נתן אות בידו ונשכב על האדמה, ואש תופת של מקלעים מגג בניין המשטרה שטפה את המשאית.  ויקטור בן משה נהרג במקום, ממש על ידי, צבי רייפר נפצע בבטנו. חבשתי אותו בתחבושת האישית שלי, כשלפתע ניתך עוד מטח אש וצבי מת  במקום ועוד שישה נפצעו.

אז הגיע בונדי – כיום מנהל חברת תעבורה – עם חצי זחל ועלה על המחסום, והמשאית פרצה לכיוון תל אביב לבית חולים "הדסה".

על צבי רייפר נכתב בספר "יזכור – פרשיות חייהם ומותם של הנופלים במלחמת הקוממיות בישראל", בהוצאת משרד הביטחון, בעמוד 805 (בקיצורים): "נולד ב-1927 בפולין... הועבד בפרך במחנות הגרמנים... העפיל ארצה ב'תיאודור הרצל', נתפס והובא לקפריסין... כשהגיע ארצה בשנת 1948 התייצב בשורות המגינים... השתתף בקרבות עד שנפל בשעת מילוי תפקידו בי"ד בסיון תש"ח (21.6.1948). למחרת היום הובא למנוחת עולמים בנחלת יצחק."

צבי רייפר הוא חלל צה"ל שנורה בידי אנשינו. לירות אש מקלעים על חסרי נשק תמימים הוא פשע מלחמה, ואלה שעשו זאת צריכים לתת את הדין.

אלי מייזליש

 נוה מונוסון

* * *

אורית ברנר: להעמיד לדין על אי ציות לחוק

ראשית, אני מודה בכך שאינני מבינה לא בענייני צבא, לא במשפטים ולא בפוליטיקה. אני שומעת וקוראת מכל מביני דבר בצבא, ומשלל התפקידים בהם כיהן, שיואב גלנט הוא מצביא צבאי ללא חת ובעל יכולות עתירות ותרם רבות למדינה ולהגנתה במשך למעלה משלושים שנה, והוא ראוי לכל הערכה ושבח על כל פעליו בתחום הצבאי, שבו הוא הגיע לפסגה. בתחום כישוריו הצבאיים אין כל מחלוקת על יכולותיו לפקד בדרגים הגבוהים ביותר ואף ראוי היה שיתמנה לפקד על הצבא כולו.

אך כאזרחית מן השורה, שהוריה היו חברי מושב כארבעים שנה ועד יום מותם, אני יודעת היטב, שכל חבר מושב (של האיחוד החקלאי, למשל), זכאי למשק של 20 דונם ליד הבית ועוד 10 דונם המעובדים במשותף. ברבות השנים חילקו את השטח המשותף, כך שלכל אחד נוספו עשרת הדונם הללו לעיבודו האישי. בתוך 30 הדונם הללו יכול כל אחד מחברי המושב לעשות כרצונו. (כביש גישה, חנייה, מוסך וכו'. אך כל שטח נוסף שאדם רצה לעבד יכול היה אולי לחכור וכו'. אך לא אף מטר נוסף אחר בבעלותו. כל חריגה בבנייה, בתוספת ובשיפוץ, דרשה אישור של הוועדה האיזורית ובדרך כלל דרשה תשלום (לא מועט) עבור כל שינוי שהוא.  אם נעשו הדברים ללא האישורים והתשלומים המקובלים, הדבר חייב קנסות (וגם זה לא היה מעט) או העמדה לדין.

אם במשך כמה שנים, האיש סיפח, שיפר ועיבד אדמות ללא האישורים או התשלומים הנדרשים, אין זו מעידה חד פעמית, אי ידיעה, שגגה וכו' אלא נראה שיש כאן תכנון מכוון ודרך פעולה, אשר כל אזרח מהשורה היה נשפט או נענש על כגון אלה, גם אם הוא איש התורם לחברה בעבודתו או בכל דרך אחרת. הדרך הזו כשיטה, מעידה על ניכוס זכויות ע"י עקיפת החוק וזלזול בו. ולהוסיף חטא על פשע – העלים, היסווה, עיוות וכן... שיקר.  (זאת לאחר שהתרו בו ודרשו וחקרו... והוא העדיף לשמר את אשר זכה/לקח בהעדפות שונות בזכות מעמדו הצבאי...)

שוב, התעוזה והחתירה לגבור על אוייבינו ולהגן על מדינתנו, הן אכן תכונות הראויות למפקד עליון של הצבא, אך תכונות אלה אסור להן שייושמו ב"אזרחות" – בה כל האזרחים שווים בפני החוק והרשויות, ואסור שתהיה איפה ואיפה באכיפת חוקיהן.

לכן, ראוי ונכון להעמיד לדין אזרח (וגם מפקד גבוה בצבא) על אי ציות לחוק. ואם עליו לשמש דוגמא ומופת לחייליו בהתנהלות נאותה גם בחייו האישיים, ובהגנה על החוק והצדק והשיוויון. כאן, שלא כמו בצבא, ההירארכיה אינה מקנה זכויות יתר! (גם בצבא אי אפשר לפטור אנשים ממילואים, כאשר הם מצייתים לחוקי הצבא, אך ורק משום שהם מתנגשים באזרחית עם מפקדיהם!)

  לסיכום חבל על מצביא צבאי מוכשר, (שכמו עוד אחרים בעבר...) שמינף את כוחו הצבאי גם לענייניו הפרטיים האזרחיים, ועוד הגן על כך בחירוף נפש כדי לזכות בתפקיד הצבאי, אליו כה נכסף, ייחל  ושאף...

על כך כבר נאמר:  נאה דורש ונאה מקיים!

* * *

מאין בא "בוקר בא לעבודה"?

שלום,

אולי תוכלו לעזור לי. בניוזלטר המקוון שלכם אתם מתייחסים מדי פעם למקור של שירי זמר ותיקים בעברית. השיר "בוקר בא לעבודה" מופיע בכל הכתובים כשיר ממקור עממי – גם המילים וגם הלחן. בכתוביו של משה סמילנסקי על תולדות ארץ ישראל מופיע סיפור על פעמון גדול במושבה רחובות, שהיה מצלצל בוקר צהריים וערב. בבוקר – כתוב שם – צלצל הפעמון לעבודה, בצהריים – לארוחה וכו'. אני לא זוכרת במדוייק, אבל יש לי התחושה שזה מה שכתוב בקירוב. האם השיר מבוסס על מילים אלה בספרו של סמילנסקי?

תודה לכם,

יעל סגל

מודיעין

* * *

ערב ספרותי

"קיצורי דרך הביתה"

ביום ה', ה-17 בפברואר, בשעה 18:00

במרכז תרבות רוסי, רחוב גאולה 38, בתל-אביב

יתקיים מפגש עם הסופר הישראלי אלכס אפשטיין (לנינגרד-תל-אביב),

בעל פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2003.

הצגת ספריו: "האיש שחי במעלית" ו"קיצורי דרך הביתה".

המעוניינים להשתתף בערב מוזמנים להירשם במזכירות המרכז

 בטלפון 03-5166242

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,109 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל