גיליון מס' 616

שש שנים למכתב העיתי

הגיליון הראשון נשלח ב-12.2.05

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי ו' באדר א' תשע"א, 10 בפברואר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בעתיד הנראה לעין. נכתב בירנטון, אוקספורד, 2003. // אלישע פורת: על ערש ה"אורלוגין".  //  שערוריית התשלומים לסופרים !!!

משתפשף משתפשף ומתיז מהזין, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

רות ירדני כץ: ארטיק ביום חמסין. // עמוס גלבוע: תפקידו של המודיעין.

יוסי גמזו: יֵש אַיִן שֶהוּא יֵש יוֹתֵר מִיֵּש. // יוסי גמזו, אהוד בן עזר: מכתבים.

לאורה מורג, ברכות לזכייתך בפרס הספריות הציבוריות לספרות ילדים לשנת 2011. // יואב שורק: תגובת "מקור ראשון" על חמשת הרוכבים.

דרור אֵידָר: פרידמן וישראל: עצות אחיתופל. // תקוה וינשטוק: ישראל יפה.

יעקב זמיר: זיכרונות מבית החולים למצורעים בירושלים.

דליס: יהושע הפמיניסט, מתוך הספר "סיפורים מחנות יד-שנייה".

ברוך תירוש: 1. מכתב ליוסי שריד. 2. יובל לבון מגבב מאות מילים.

אלי ניסן: היעדר המיפוי (למדורים), והאקראיות, הם סוד חינו של עיתונך.

יהודה דרורי: לפעול לדה-לגיטימציה של הפלסטינים כעם.

ידידיה יצחקי: חמדנות וראוותנות הן אם-אמא של השחיתות.

אורית ברנר: להעמיד לדין על אי ציות לחוק. // אבשלום וילן: קורבן פרשת גלנט – המגזר החקלאי. // החמישית של מאהלר בפילהרמונית.  // אצל גוסטו.

  אורי הייטנר: תגובה לאהוד. // דניה עמיחי מיכלין: בעניין הרופא היווני ד"ר מאזאראקי. // אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון". חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

* * *

אלישע פורת

על ערש ה"אורלוגין"

בספרה המכונן על אברהם שלונסקי חייו ויצירתו, שיצא זה עתה, "המאסטרו", (ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד מרכז קיפ אונ' תל אביב 2011), כותבת חגית הלפרין, (עמ' 493), על כתב העת "אורלוגין":

בשנת 1950 החל שלונסקי במפעל התרבותי הגדול האחרון שלו: הוצאת כתב-העת "אורלוגין". כתב-עת זה היה יקר מאד לליבו והוא ראה בו את גולת הכותרת של מפעליו. סוף סוף יתן לו לכנות כתב-עת שערך בשם "אורלוגין" שרצה בו משכבר, והוא קיווה שהפעם יוכל להגשים את חלומו הישן ו"אורלוגין" יהיה כתב-עת ספרותי העוסק בשאלות הזמן מנקודת ראות עקרונית ומוכללת.

אם "עתים" בא לרמז על הזמן האקטואלי השוטף במהרה, הרי "אורלוגין" צריך לסמל את הזמן באורך-נשימה, כתב לס. יזהר. ה"אורלוגין" היה בעיניו סמל לאיחוד שני המחוגים של שעון הזמן: המחוג הגדול שמראה את הרגעים (סמל לאקטואליה ולזוטות החיים) והמחוג הקטן, מחוג השעות (סמל לארועי הזמן העקרוניים, המשמעותיים והמוכללים). "השירה האמיתית היא האורלוגין הדו-מחוגי, לא רגע לחוד ושעה לחוד," קבע.

התלהבותו וחריצותו לא ידעו גבול: ימים על ימים ישב וכתב מכתבים לכל ידידיו הסופרים ואף למי שלא נחשבו לידידיו המובהקים, לאנשי רוח, לוותיקים ולצעירים, אנשי מפלגתו ואנשי מפלגות אחרות והזמין אותם (לעתים אף הפציר בהם) להשתתף ב"אורלוגין". אולם כמו בזמן הוצאתו לאור של "עתים" גם עתה שאיפתו ליצור כתב-עת פלורליסטי משוחרר מלחצים פוליטיים, לא נשאה חן בעיני מפ"ם ו"ספרית פועלים", שתמכו ב"אורלוגין". הם לא הסכימו להוציא כתב-עת ספרותי "טהור" ודרשו שהזיהוי האידיאולוגי-פוליטי עם המפלגה יהיה ברור ונראה לעין. שוב נאלץ שלונסקי להתפשר: הוא הצליח "לשחרר" את היצירות הספרותיות שנדפסו ב"אורלוגין" מכבלי האידיאולוגיה המרכסיסטית, אך לא את המאמרים, ובאלה אכן בולטת האידיאולוגיה של מפ"ם.

היה עליו לחזור ולהוכיח את נאמנותו למפלגה ולדרכה, והוא נאלץ לפרסם מאמר רחב יריעה של משולם גרול, "סטלין המורה", שבוודאי לא היה לרוחו. עם זאת הצליח לא רק לערוך כתב-עת מכובד ומעניין שיצא בהידור רב, אלא גם לתת כדרכו במה לסופרים בני משמרות אחדות (מעל מאה משתתפים!) שחלקם לא היו מאנשי "השומר הצעיר" ומפ"ם, ואף הספיק לחנוך את ביכורי שירתם של דליה רביקוביץ ויהודה עמיחי. סך הכל יצאו לאור – מדצמבר 1950 ועד פברואר 1957 – 13 חוברות עבות כרס הכרוכות בכריכה קשה.

עד כאן הציטוט מחגית הלפרין.

ואני מוסיף: לאישוש דבריה של חגית הלפרין, על נדיבותו יוצאת-הדופן של שלונסקי, כלפי יוצרים צעירים ובלתי-מוכרים, ועל מעגל היוצרים הרחב ששקד לקרב לכתב-העת שלו, נביא כאן את סיפורו של אריה ליאופולד להולה, 1918-1968. כבר בחודש יולי 1950, כחצי שנה לפני הופעת הרבעון לראשונה, פנה שלונסקי במכתב אל להולה וביקש ממנו לתרום מפרי-עטו. להולה היה אז עולה חדש, שהגיע ארצה מצ'כוסלובקיה, אף כי היה סלובקי לכל דבר ועניין, בשנת 1949. בחוגים ששלונסקי היה קרוב אליהם כבר ידעו שלהולה הוא סופר ומשורר מחזאי ותסריטאי. שמעו כבמאי מצליח, על הבמה ועל מסך הקולנוע במזרח אירופה, הגיע גם ארצה.

במכתבו הראשון כתב שלונסקי:

לח' לאהולא, שלום וברכה!

ודאי קראת על הרבעון לדברי ספרות אמנות וביקורת, "גליונות" שמו, [זוהי כנראה פליטת קולמוס מביכה של שלונסקי] שס"פ [הוצאת 'ספרית פועלים'] עומדת להוציא מראשית תשי"א, בעריכתי. כוונתנו היא לעשות במה זה [זו] לכלי מבטא רציני של היצירה העברית החדשה והמחשבה הפרוגרסיבית בענייני אמנות ותרבות. אני רוצה שתכתוב בשביל רבעון זה איזו מסה על עניינים קרובים ללבך, ענייני האמנות והזמן. קראתי כמה מרשימותיך ב"משמר" [עיתון הקיבוץ הארצי ומפ"ם, שלימים הוסב שמו ל"על המשמר"] ונשאו חן בעיני מפני הבקיאות, והטמפרמנט והדעות. נא הודיעני על מה יש עם לבך לכתוב, פרט כמה נושאים, כדי שנוכל יחד לקבוע את הנדרש ממך לחוברת הראשונה. ענני נא מיד.

בידידות

אברהם שלונסקי

לבד מכמה זרויות לשון, בנות הזמן, יש כאן מחווה נאה מצדו של שלונסקי. הוא מזמין את להולה כשותף שווה ערך לתרום לרבעון. ענין השם המוצע "גליונות", אם אמנם לא טעות הוא, מלמד שאולי שלונסקי לא היה נעול אז סופית על השם "אורלוגין". אבל אפשר שיש כאן היגררות תמימה אחר ה"גליונות" של יצחק למדן, שהמשיך לצאת כזכור, עד שנת 1954, עד מותו של למדן. לא מצאתי התייחסות לטעות מביכה זו לא אצל להולה ולא אצל שלונסקי.

להולה הצעיר משלונסקי בכמעט עשרים שנה, לא ידע עברית באותה העת, והתקשה מאוד בכתיבת טכסט עברי. הוא עשה אז את צעדיו הראשונים בארץ. תחילה כבמאי של תיאטרוני חובבים בקיבוצים, אחר כך כבמאי בתיאטרון הקאמרי, ולבסוף, בטרם עזיבתו את הארץ, 1956, כבמאי קולנוע שאפתני. הרשימות ששלונסקי מציין, הן רשימות על התרבות בארצות 'הדמוקרטיה העממית', שהיו חביבות על הקהל המפ"מי של קוראי "משמר". להולה נהנה בהן משני העולמות. מצד אחד, נמלט בעור שיניו מצ'כוסלובקיה שהקצינה את עמדותיה כלפי ישראל הציונות והיהודים, ומצד שני הביא אל קהל המאמין עדיין בעליונות "עולם המחר", חומרים אותנטיים של מי שבא משם זה עתה.

אריה ליאופולד להולה היה חניך תנועת "השומר הצעיר" מברטיסלבה, אסיר במחנה הכפייה נובקי, ופרטיזן שהשתתף במרד הסלובקי ואף נפצע בו. הוא כתב סלובקית ויצירותיו תורגמו ללשונות 'הדמוקרטיות העממיות' ושמו החל להתפרסם במזרח אירופה, כבמאי ומחזאי צעיר ומבטיח. רק מעטים בארץ ידעו בשנת 1950 מה שידע אברהם שלונסקי. הקשר ביניהם החל כעשור שנים לפני כן. להולה תירגם לסלובקית שירה עברית חדשה ואף הוציאה לאור, במבחר שהוא עצמו ערך בחר ותירגם, באנתולוגיה קטנה ונדירה בשם "חמסין". הספרון יצא לאור בברטיסלבה, בפברואר 1940, ערב השואה והשמדת יהדות סלובקיה. הצעיר בן ה-22 נהג בשאפתנות גם כאן, כאשר העז לתרגם את גדולי השירה העברית של אותם הימים. לאה גולדברג ואלתרמן, ביאליק ושלונסקי, רחל ואנדה פינקרפלד, בנימין טנא וצבי ארד, ואחרים.

הוא לא הקל על עצמו, והעז לתרגם משירי שלונסקי את המחזור האירוטי, הנועז והבוטה, "מתפילות ביער", על ארבעת שיריו 'שחרית', 'מנחה', 'ערבית' ו'חצות'. לא מצאתי סימוכין לקשר שנוצר ביניהם בעקבות התרגום. אך אפשר שהיה קשר כזה ביניהם לפני המלחמה. אבל ניתן להניח שבמהומת מלחמת העולם ובשנות השואה קשרים כאלה נדחו לימים טובים יותר. אני מניח שהם יצרו קשר מיד עם עלייתו של להולה ארצה. ושלונסקי צירף אותו לרשימת היוצרים הצעירים והבלתי-מוכרים שהיה בדעתו להזמין לגיליון הראשון של "אורלוגין". שלונסקי היה עורך מנוסה ומתרגם-בחסד, וקרוב לודאי שהמחסום הלשוני, כלומר עבריתו המתחילית והנלעגת של להולה, לא הרתיעו.

להולה נענה לפנייתו של שלונסקי והבטיח לו כנראה סיפור גדול, שאכן נשלח, וכן כמה רשימות לרבעון. אך משבוששו להגיע לידיו טרח וכתב ללהולה מכתב נוסף:

14 בספטמבר 1950

לידידי אריה לאהולה שלום!

אני מחכה למאמרך, הרי בפירוש נדברנו שאתה כותב. וכבר ב-24 לחודש שעבר [אוגוסט 1950] יחד עם אישור קבלת סיפורך, הזכרתיך דבר זה – ואין תשובה ממך. ואני בניתי תכנית מסוימת, ובתכנית הזאת יש מקום מסוים למאמרך ולנושא שבחרת: היאך מסתגלת האמנות (הספרות, השירה, התיאטרון וכו') של ארץ דמוקרטית לתפקידה החדש. נדמה לי, כי כך בערך ניסחנו את הנושא. אנא, השלם את המלאכה ושלח לי בהקדם. וענני מיד. וכשאתה בא לפעמים לת"א, הרי אתה מוזמן לבקרני, בכלל ובפרט, בידידות,

א. שלונסקי

להולה הכין ל"אורלוגין" את סיפורו "מלאך המוות". סיפור קשה, ציני ומקאברי על השמדת היהודים בסלובקיה בשואה, על שנאת אדם ואנטישמיות. היו לו קשיים בתרגום, ויש להניח שהוא נזקק למתרגם שותף. אך לא מצאנו את שמו בסיפור הנדפס. הוא גם היה עסוק מדי בעיסוקי התיאטרון שלו, ובבעיות משפחתיות דוחקות של עולה חדש, נשוי ואב לילד קטן. לחלק מהדברים, ובעיקר לתלותו במתרגם, נתן ביטוי במכתב התשובה שלו לשלונסקי:

לא. שלונסקי – רב שלום!

קיבלתי את מכתבך ומתבייש אני באמת שלא יכולתי לשלוח לך את המאמר בתאריך המובטח. אך אם אני מצטדק אין זאת אומרת שרק בי האשמה. המאמר היה מוכן הרבה יותר מוקדם מאשר התרגום של הסיפור אבל לא עלה בידו של חברי המתרגם לגמור את עבודתו מסיבות אנושיות למדי:

הוא עסוק, עייף, ילדתו חלתה ובסופו של דבר גם התעצל במקצת. הסברתי לו לא פעם ולא פעמיים שהתרגום צריך להיות מוכן בזמן הקבוע בינינו. המצב היום נשתנה בזה ש –

החבר הבטיח לי לגמור תוך כמה ימים. מבין אני היטב שעבודתך סובלת מאי-הסדר שלנו – שלי, ומבקש אני עוד פעם את סליחתך כי ציערתי אותך וגרמתי להסתבכות לא נעימה.

אמרו לי שעד סוכות אפשר לאחל

שנה טובה ומבורכת

בזה אני עושה זאת מקרב לב.

אריה להולה

סוף ספטמבר 1950

בסופה של חליפת מכתבים זו אכן הביא שלונסקי בגיליון הראשון של "אורלוגין", דצמבר 1950, את סיפורו הגדול של להולה "מלאך המוות", וכמה רשימות, החתומות ל. א. על התרבות במזרח אירופה וב'דמוקרטיות העממיות'. היו אלה דבריו האחרונים של להולה בעיתונות העברית ובכתבי העת. הוא לא הוסיף לכתוב ב"אורלוגין" ולא בבמות אחרות, אלא פנה אל התיאטרון. ואחר כך הקדיש עצמו רק לקולנוע.

האם טעה שלונסקי בהזמנתו? האם נהג כך משום הכרת התודה שלו ללהולה על תרגומיו המוקדמים? האם באמת האמין באיש ובכתיבתו? כל אלה הן שאלות משניות. החשוב והעיקר הוא הכנסת האורחים הלבבית שנהג ביוצרים צעירים ובלתי מוכרים. ודבריו של אריה ליאופולד להולה בגיליון הראשון של "אורלוגין", מעידים על כך בפומבי.

המכתבים מובאים כאן באדיבותן של פרופ' חגית הלפרין וד"ר גליה שגיב, מארכיון שלונסקי, מרכז קיפ, אונ' תל אביב.

* * *

אהוד בן עזר

שערוריית התשלומים לסופרים

חרף העובדה שמיד [תוך שלושה ימים!] שלחנו למשרד התרבות את כל המסמכים הדרושים לשם קבלת המקדמה עבור השימוש בספריות הציבוריות בספרינו בשנת 2009! – מתברר שצילום השיק ששלחנו אינו מספיק! – ועלינו להמציא מהבנק תדפיס של חשבונות שלנו, וכן אישור מהביטוח הלאומי שאנחנו גימלאים של הביטוח הלאומי, למרות שמספיק לראות את גילנו במסמכים ששלחנו כדי להבין שזה מה שאנחנו.

זוהי חוצפה וגם שערוריה! וזה משרד התרבות שמבקש להושיע את הסופר העברי על ידי הצעת חוק מיותר ומטומטם – אבל אינו מסוגל ואינו דואג ביעילות למה שעליו כן לעשות והוא לעזור לסופרים לקבל את המגיע להם כמדי שנה בשנה!

טרקנו את הטלפון לאחר שאיימנו בפנייה למבקר המדינה על הטרטורים של הסופרים, שלא היה כמותם בשנים הקודמות! העובדת, בשם מרים, התנצלה שלא היא קובעת את הסדרים האלה אלא הטילו עליה "מלמעלה"!

אנחנו פונים לחברינו הסופרים להתלונן אצל מבקר המדינה על ההתעללות הנמשכת והולכת השנה בחלוקת מקדמות של 50% מהתשלומים המגיעים לנו משנת 2009!!!

והנה ציטוט ממכתב של בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים בישראל, מיום 27 בינואר 2011, לח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ, בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת:

"כרגע יש בעייה דחופה על סדר היום – עיכוב מתן תמלוגים לסופרים בגין השאלת ספריהם בספריות ציבוריות, ונודה לך אם תיכנסי לעובי הקורה ותקדמי מתן תשלומים אלה לסופרים. יש לברר זאת עם המחלקה לספריות במינהל התרבות. מאז שהנושא הופרט ויצא מידיהם, המצב מסובך, ולמעלה משנה אין חברה שמטפלת בנושא והסופרים ניזוקים ואינם מקבלים תמלוגים על השאלה בספריות."

* * *

משתפשף משתפשף ומתיז מהזין

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לו אצבעות רגליים מאוד עדינות

מאוּוְררות ובלי פטרת

לכן הוא צריך גרביים מאוד רכות

אבל כפות הרגליים ממשיכות להשתפשף

לכן הוא גורב עוד זוג גרביים

לפני שהוא נכנס לנעליים

אבל הנעליים כבר צרות

אז הוא קונה זוג חדש

וגורב עוד גרביים

שלא תשתפשפנה לו האצבעות

העדינות ברגליים

וחוזר חלילה

זוג יותר גדול

עוד גרביים

עוד נעליים

עוד מעט כמו פיל

אבל האצבעות עדינות

משתפשף

משתפשף

ומתיז מהזין

* * *

רות ירדני כץ

 ארטיק ביום חמסין

נ. אלמנה כבר כמה שנים. בעלה היה ידוע בתחומו המקצועי וכשהוא פתח את פיו כולם הקשיבו לו. אבל הבעל שלה, ביחסי אנוש, היה גרוע ביותר, והיחסים בינו לבינה היו שליט ונשלטת. הוא דיכא, העליב, וכל מה שעשתה, והיא עשתה – הוא זלזל ביכולות ובכשרונות שלה. נ. היא אמנית. פסלת. פסליה לא הגיעו למוזיאונים הגדולים והידועים, אבל בהחלט זכתה להערכה. כאשר הוא מת בבת-אחת, נ. לא התאבלה בכלל. כאשר הגעתי ללווייה והתחבקנו והיא אמרה: "ברוך שפטרנו." גם ב"שבעה" היא לא גילתה צער על מות בעלה, קיבלה את המבקרים בחיוך מרוצה וסיפרה איזה עריץ הוא היה. מי שהכיר אותו, הנהן בהסכמה, מי שבא מתוך נימוס נדהם. 

אחרי "השבעה" לא הפסידה נ. דקה. היא קמה בבוקר מאושרת, התלבשה יפה-יפה, יצאה לבתי-קפה, מסעדות, תיאטרון, קולנוע, פגשה ונפגשה. גילתה אנשים, בישלה בהנאה והזמינה אליה הביתה את כל מי שבא לה, וגם פיסלה. היא פרחה, גלריות הציגו את פסליה, והיא אפילו מכרה. דבר אחד היא שמרה מכל משמר. לאף גבר היא לא נתנה להתקרב אליה. היא אמרה: "שום גבר בעולם לא יגיד לי יותר שאני אפס, לא שווה. שום גבר בעולם לא יזכה שאהיה שפחתו."

 בעלה השאיר לה בית יפהפה והרבה כסף. נ. חגגה את החופש, העצמאות והדרור.

 באחת הפגישות היא אמרה: "הוא עצר לי את כל החיים, שלט בי, סגר לי כל חלון ודלת, לא איפשר לי לחלום חלומות, למלא מישאלות, חנק אותי, ואני האידיוט נתתי לו להתעמר בי. עכשיו אני אדון לעצמי. אין לי ילדים, אני לא חייבת לאף אחד שום דבר. רק אני וכל מה שלא היה לי, יהיה לי."

השבתי לה: "לפני שנים אמרתי לך, קומי, לכי, ושאלתי אותך, איך את סובלת את האיש הנורא הזה?"

"נכון, אני זוכרת שאמרת שאני חייבת לעזוב אותו. לא רק את. אבל מה הייתי עושה? לאן הייתי הולכת?"

השבתי לה: "הי נ. – אז היית הרבה יותר צעירה, ואני רוצה להזכיר לך שאת בוגרת אקדמיה לאמנות וסיימת בהצטיינות. בקלות יכולת ללמד באקדמיה, לפתוח סטודיו משלך ולצאת לעולם הגדול. אבל את כנראה אהבת את חיבוק הדוב שלו..." 

"יכול להיות... תביני, הוא היה ידוע וחשוב, משכורתו היתה בשמיים, את הבית היפה והמרווח רכש בכספו, ומילא אותו בכל מה שצריך. הוא לא נתן לי לצאת לעבוד כי מה ששלו זה שלו ואני הייתי שלו בלבד. לא פעם הוא אמר: 'שאישה שיוצאת לעבודה כל בוקר מכירה אנשים, מתחברת, מפתחת רגשות של חיבה, יוצרת חברויות וגם מסתבכת ב...' הוא פחד מזה פחד גדול. הוא לא סבל את הרעיון שמישהו יתקרב אלי.

"הוא יצא כל בוקר לעבודתו ורק עבד. שום דבר לא עניין אותו חוץ מהעבודה. לא האנשים שמסביבו שגם הם היו 'עבדיו'. הביקורת שלו על רוב העובדים היתה מבישה: 'זה אידיוט, זה חמור, ההוא לא מבין כלום... ' הוא גם לא התעניין מה שקורה במקום העבודה, מי התחתן, למי נולד, מי חוגג בר-מצווה, כלום. כאשר אחד או אחת מעובדיו הזמינו אותו לאיזה אירוע הוא התחמק מלבוא פיזית אבל תמיד דאג למתנה מכובדת. המעלה היחידה שהיתה לו שהוא לא היה קמצן. חייתי בכלוב של זהב כנועה ונכנעת."

"אז למה את מייללת? זה מה שרצית וזה מה שקיבלת..."

נ. הביטה בי והביטה בי במבט ארוך ארוך ואני המתנתי למוצא פיה. לבסוף יצאו המילים: "עכשיו אני הולכת לספר לך איך הוא מת. כלי התקשורת סיפרו שדלת, בעת שנסגרה בחוזקה, פגעה בראשו והוא נפל ומת. זה נכון. אבל איך זה קרה?

 "זה היה יום קיץ חם. יצאתי בשעת צהריים מהבית והלכתי לאט לעבר תחנת האוטובוס שליד הבית. הייתי ראשונה בתחנה והמתנתי לאוטובוס והוא הגיע. הדלת נפתחה והנהג קיבל אותי בחיוך ענק. התיישבתי בספסל הראשון, כל הממתינים עלו והנהג המשיך לתחנה הבאה, שממול היה מזנון. הוא עצר, ירד, קנה ארטיק והושיט לי אותו. הבטתי בו בתדהמה מוחלטת וראיתי כמה הוא יפה, מה-זה יפה, כל שחקני הקולנוע הידועים והמפורסמים לא יכולים להתחרות בו. הלב שלי דפק בצורה משוגעת. זה היה רגע מפואר. המחווה שלו ויופיו. הוא שב למקומו והסיע את האוטובוס מתחנה לתחנה, נוסעים עלו וירדו. בתחנה הקובעת שלי, קמתי, ולפני שירדתי הבטתי בו שוב, ושוב הלב התפרע. הצלחתי לומר לו תודה על הארטיק, הוא השיב בשקט: 'את האישה הכי יפה שפגשתי עד היום. קוראים לי יאיר ואם תרצי עוד ארטיק אני עובד קבוע על הקו הזה לפעמים בוקר ולפעמים ערב.' ירדתי והסתובבתי ללא מטרה, כל מה שרציתי לעשות לא עשיתי. חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר העבודה והתחלתי לפסל את פניו המיוחדים. זכרתי בבהירות כל תו ותו.

"א. (הבעל שלי) חזר בערב כרגיל חמוץ פנים. לעיתים נדירות עלה חיוך על פניו, לעיתים נדירות ראיתי אותו שמח. הוא ראה אותי מפסלת וכל הרוע שלו יצא החוצה. 'את חושבת שמה שאת עושה ירשים מישהו? את חושבת שאת פסלת? מי זה הפרצוף הזה שאת כל-כך שקועה בו? תכיני לי את הויסקי שלי, ותפסיקי עם השטויות שלך.'

"לא הגבתי. הכנתי לו ויסקי, ערכתי שולחן, הגשתי ואכלנו מבלי להוציא מילה. מחשבותיי היו עם יאיר יפה-התואר וכל שנייה ראיתי אותו מושיט לי את הארטיק הקר ביום חמסין. א. לא ויתר ושאל: 'מי האיש שאת מפסלת?'

"אזרתי אומץ, וכמו שהוא התנהג שנים על שנים, הבטתי בו במבט שחצני, ארסי כזה והשבתי: 'נהג אוטובוס שקנה לי ארטיק ואמר שאני האישה הכי-יפה שפגש עד היום, ומצידי אתה יכול ללכת לעזאזל.'  

"א. לא האמין לתגובה החריפה שלי שלא הכיר מעולם. קמתי מהשולחן, והוא קם אחרי, הלכתי לחדר עבודתי והוא אחרי, פתחתי את הדלת וסגרתי אותה בחוזקה והיא פגעה בראשו והוא נפל ומת במקום."

נ. עצרה, חייכה וסיימה: "את חירותי אני חייבת לנהג אוטובוס שיופיו הימם אותי ושעשה מחווה שכל חיי לא אשכח, ושראיתי פעם אחת ויחידה." 

* * *

עמוס גלבוע

תפקידו של המודיעין

מיד כשהחלו המהומות במצרים הזדרזו רבים להאשים את המודיעין על שלא חזה את המהומות, וציטטו את ראש מוסד היוצא וראש אמ"ן הנכנס על שטעו ולא ידעו את הצפוי להתרחש. חכמולוג אחד אף האשים את המודיעין שלא חזה כי אובמה יבגוד במובארק.

הנושא הוא עקרוני ודברים דומים עשויים להתרחש גם בעתיד, ולכן 3 הערות יסוד בסוגייה הזו של מודיעין והתקוממות המונים.

האחת, של חוויה אישית. באביב 1977 כינס ראש הממשלה, רבין, ישיבה לדון במצב באיראן. השתתפה בה כל הצמרת הביטחונית-תעשייתית. תכליתה: האם להמשיך ולהשקיע באיראן, ומה לעשות עם ההשקעות הרבות הקיימות. שגריר ישראל באיראן באותה עת הציג את תמונת המודיעין. אחת לאחת הוא מנה, בצורה שיטתית ומנומקת, את כל גורמי אי היציבות של משטר השח, מה מאיץ אותם ומה בולם אותם, וסיים במסקנה שגורלו של משטר השח נחרץ.

לאחר מכן החל השלב השני של הדיון בהצגת מכלול ההשקעות הצבאיות והאזרחיות שלנו באיראן, שהיו אדירות. ואז, פנה לפתע רבין אל השגריר ושאל אותו משהו בנוסח: "מתי יפול משטר השח? מתי זה יקרה? עוד שנה? שנתיים?"

השגריר, לאחר הרהור, השיב משהו בנוסח:"לא, לא! זה יקרה להערכתי רק בשנות השמונים, אך ודאי שזה יקרה."

 רבין, ששְלל בעיות מפלגתיות ואישיות רבצו אז עליו, חשב לרגע ואז אמר משהו כמו: "אם זה כך, אז נפסיק את הדיון. נמשיך ב'עסקים כרגיל', ונעקוב בשבע עיניים אחר המצב."

חלפה כשנה וחצי ומשטר השח נפל.

היה זה עבורי לקח מודיעיני מהמדרגה הראשונה, שהתחדד לאחר מכן באירועים דומים נוספים. עיקרו הוא זה: יכולותיו האיסופיות של המודיעין, ושכלם של אנשי ההערכה שלו, טובים עבור ניתוח גורמי אי היציבות במדינה עויינת, או כזו שלישראל יש בה אינטרסים ושלל הגורמים המשפיעים עליהם. אבל, קצרה ידו (אלא אם בדרך מקרה עמד הנס לצידו) מלדעת מה הוא קצב הבשלתם לכדי התפרצות; מתי, מי, והיכן יודלק הגפרור שיבעיר את הבערה הגדולה הפתאומית. משום שמדובר בזרמי מעמקים, כמו זרמי לבה במעמקי הר געש.

ההערה השנייה. למרות חשיבותו של נושא יציבות משטרים, ובעיקר של הפיכה והתקוממות המונים, הוא אינו עומד בראש סדר העדיפויות של המודיעין, ובעיקר במדינה הנמצאת בלחימה מתמדת מול שפעת איומים. נושאים כמו התרעה על כל סוגיה, מודיעין "לכוונת" של הלוחמים בכל הרמות, מודיעין לצרכי בניין הכוח וההתכוננות והתכנונים, מודיעין לצרכים של מדיניות –  נמצאים בעדיפות. בהערת אגב הייתי מוסיף שמשרד החוץ הישראלי, כמו גם אוקיינוס מכוני המחקר האקדמי על שלל פרשניו, הם אלו שדווקא יכולים לתרום לסוגייה הזו של מהפיכות. מי יודע, אולי יימצא יום אחד מודל הפלא שיחזה במדוייק מתי ואיך תתפרץ הלבה המהפכנית.

הערה שלישית. במסגרת ההתרעה, תפקידו של המודיעין לתת התרעה אסטרטגית ארוכת טווח לגבי תפניות שליליות הצפויות להתרחש במדינה ערבית שיש לנו עימה יחסי שלום; או לחילופין להתריע על תפניות חיוביות הצפויות במדינה עוינת. המזל, למרבה האירוניה, שיחק לנו עכשיו, והמציאות במצרים הביאה את ההתרעה האסטרטגית על תפנית שלילית במצרים, ולא משנה איך יתפתחו האירועים במצרים. העבר כבר נקבר.

לכן, לדעתי, אחד מהתפקידים העיקריים הדחופים של מדינת ישראל, עכשיו, הוא להיכנס להערכות מודיעינית חדשה, יעלה הדבר כמה כסף שיעלה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 8.2.11.

* * *

יוסי גמזו

יֵש אַיִן שֶהוּא יֵש יוֹתֵר מִיֵּש

"הם משׂתרכים, מעמידים פנים כנחפזים אל האשה העייפה,

אל הבית המחמיר... אה! ידידי, האם ידעת מה הוא היצור הבודד,

המשׂתרך בכרכים הגדולים?..."

(אלבּר קאמי: "הנפילה")

יֵש אַיִן שֶהוּא יֵש יוֹתֵר מִיֵּש, אַתָּה שוֹמֵעַ?

יֵש חֶסֶר, יֵש חֲסָךְ שֶהוּא לֹא רִיק, הוּא נוֹכְחוּת

מוּחֶשֶת, מַמָּשִית מְאֹד כְּמוֹ אוּלְקוּס דֶאוֹדֶנוּם

הַשָּב וְהַנִּנְעָץ בְּךָ כִּסְפַּזְמָה סַכִּינִית  

וְהָאַיִן הַזֶּה, גְלוּי-הָעַיִן הַזֶּה, מְסַתֵּת בְּלִי רַחֵם אֶת חַיֶּיךָ

בְּמַפְסֶלֶת תּוּגָה, בְּאִזְמֵלַ גַּעֲגוּעַ, בְּאַרְגַּז-כֵּלִים שָלֵם שֶל מַכְשִירֵי הָעִנּוּיִים

הַסְּמוּיִים שֶל אִינְקְוִיזִצְיָה לֹא נִרְאֵית אֲבָל סָדִיסְטִית

הַטּוֹמֶנֶת לְךָ אַמְבּוּש תַּחְמָנִי בִּשְעוֹת הָאוֹר

אַךְ עוֹרֶכֶת לְךָ לַיְלָה בְּלֵילוֹ, בִּרְשוּת הַחֹשֶךְ

הוֹרָדַת-זָקִיף בִּמְחִי סַכִּין-קוֹמַנְדּוֹ שֶל מַכְאוֹב

הַחוֹרֵט בְּךָ, צוֹנֵן וְחַד, כְּמוֹ בִּבְשָׂרוֹ שֶל גֶּזַע

אֶת חִתּוּךְ-הָעֵץ שֶל שְטַיְנְהַרְדְט בּוֹ שוֹלֵחַ עֵץ גָּדוּם

אֶת זְרוֹעוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה הַקְּטוּעוֹת שֶלּוֹ לְעֵבֶר

חֵרְשוּתָם שֶל הַשָּמַיִם

שֶאֵינָם שָׂמִים קָצוּץ.

מִי שֶאָמַר שֶכַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה

וְצַפַּחַת הַשֶּמֶן לֹא תֶחְסָר הָיָה נָאִיבִי

עַד רַחֲמִים, לֹא כָּל אֶחָד הוּא אֵלִיָּהוּ

שֶהָעוֹרְבִים בְּנַחַל כְּרִית מְכַלְכְּלִים

אוֹתוֹ בְּלֶחֶם וּבָשָׂר, יֵש עוֹרְבֵי טֶרֶף

הַמַּצְרִיחִים קְצוּבוֹת כְּמֶטְרוֹנוֹם אָדִיש

אֶת הִתְרוֹקְנוּת שְעוֹן הַחוֹל שֶל סִכּוּיֵינוּ

לִרְאוֹת סוֹפְסוֹף בַּטֶּרְמִינָל הַמִּתְקַצֵּר

מִיּוֹם לְיוֹם, פְּרוּסָה קְטַנָּה אַחַת שֶל אֹשֶר

בְּבֵית-תַּמְחוּי זֶה שֶל שְדוּדֵי הָאַשְלָיוֹת.

כִּי הִנֵּה לֵילוֹת בָּאִים נְאֻם אֲדֹנַי מַרְעִיל הַדָּם

בְּרָעָב אַךְ לֹא לְלֶחֶם וְצָמָא אַךְ לֹא לְמַיִם

וַאֲפִלּוּ לֹא לִשְמֹעַ אֶת דְּבָרָיו כִּי אִם לִרְאוֹת

פַּעַם אַחַת, שֶהַבְּלוֹפֶר הַזֶּה

מְקַיֵּם גַּם

וְלֹא רַק מַבְטִיחַ.

* * *

יוסי גמזו, אהוד בן עזר

חליפת מכתבים

אהוד יקירי,

ברגע זה ראיתי את הערתך [גיליון 615] בשולי הקטע שלי על מלחמות היהודים: "אהוד: הרשה לי לומר לך, יוסי ידידי, כי המשפט 'מָה חוֹשְבִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַמְּשָרְתִים שֵרוּת פָּעִיל' מריח רע מאוד דווקא מצד הכותב."

אודה לך אם תבאר לי את כוונתך, משום שאף כי מעולם לא הואשמתי לא בהיעדר כושר הבנת הנקרא ולא בהדפת ריח רע, אין היא מובנת לי כלל.

שלך, בנאמנות –

יוסי

ליוסי היקר,

אני הבנתי כי התכוונת לבנו ולבתו של יואב גלנט המשרתים עכשיו בצה"ל.

שלך

אהוד

אהוד יקירי,

מעולם לא עלה על דעתי להזכיר, לרמוז או אף להתכוון לבנו ובתו של אלוף יואב גלנט, מה גם ששמעתי בקשב רב ובזעזוע אמיתי את תלונתו המוצדקת על כך שיורדים לחייהם – בראיון שריאיינה אותו איילה חסון.

מאחר ובניגוד לרוב עורכי כתבי-העת והעיתונים בתקשורת הישראלית אתה בעינַי ג'נטלמן למופת שאינו חושש להתנצל ביושר ובאומץ ציבורי כל אימת שהוא טועה – ומאחר שקיבלתי הרבה מאוד מיילים, פקסים וטלפונים מאנשים שקראו את הערתך חסרת היסוד על כך שמה שכתבתי על חיילים וחיילות, בני העם הזה כולו, מטיל עליי אשם של "ריח רע" בו הבאשת אותי על לא רבב של אשם מצידי – אודה לך אם תנהג בחבר נאמן כמוני כג'נטלמן – ותפרסם שתיים-שלוש מילים של התנצלות, כי נפגעתי עד עמקי נפשי, מה שפחות מכל הייתי מצפה מידיד יקר כמוך.

אני אדם זהיר ושקול ביותר בדיבורו ובכתיבתו ובשום פנים ואופן לא היה יכול להשתמע מן השורה "מָה חוֹשְבִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַמְּשָרְתִים שֵרוּת פָּעִיל" כאילו התכוונתי לבנו ובתו של האלוף גלנט, כאשר כל קורא חד-עין שׂם את לִבּו לעוּבדה הבולטת כי כינויי הקניין הדקדוקיים "בְּנוֹ וּבִתּוֹ" מוּסָבִים אך ורק לשם-העצם ושם-התואר שבַּמשפט המקדים את המשפט שציטטת: "עַם מֻדְאָג". כל בן ובת של העם, ולא רק אלה המשרתים שירות פעיל, אכן מודאגים כיום מאוד ממלחמות הגנראלים הפוגעות קשות ביוקרתו של צה"ל, שהוא צבא העם כולו – ובדיוק לכך נתכוונתי בשיר זה.

שלך, בנאמנות, כתמיד –

יוסי

יוסי היקר,

הריני שמח אפוא שלא לִשניים אלה היתה כוונתך ומתנצל מעומק ליבי אם נפגעת מהערתי, אבל דע לך שכדאי היה לך לנהוג בזהירות כי מה שחששתי אכן היה יכול להשתמע מדבריך.

שלך כתמיד,

אהוד

* * *

לְאורה מורג

ברכות לזכייתך בפרס הספריות הציבוריות

לספרות ילדים לשנת 2011

על ספרך "בעקבות מפות המדבר", שיוענק בטקס חגיגי שיתקיים ב-8 במרץ בכנס מולטי ידע 2011 של מרכז הספר והספריות בכפר המכביה.

הפרס מוענק לספרך על כתיבה מעולה, עלילה מרתקת ושעור מצוין בהיסטוריה. הספר "בעקבות מפות המדבר" שוזר עלילה דרמטית שגיבורה הוא איתן, נער בן 14, יתום מאם, החי עם אביו הרופא בתל אביב בתקופה בה שולטים הטורקים בארץ. הטורקים מחליטים לפנות את תושבי תל אביב ממקומם ובזעמו מחליט אביו של איתן לחבור לתנועת ניל"י ולסייע לאנגלים במאבקם בטורקים. האב נתפס ומושלך לכלא ואת המשימה שלקח על עצמו מחליט למלא איתן בנו. באמצעות הפרס הספריות הציבוריות מעודדות את תחום ספרות הילדים ואת סופרי הילדים בישראל. את הספר הזוכה בוחרים הספרנים בהתאם לקריטריונים של איכות, עניין, עיצוב ושפה.

* * *

תגובת "מקור ראשון" על חמשת הרוכבים

אהוד שלום וברכה,

תגובתך [אהוד בן עזר: "תגובה מאוחרת על הוויכוח על הבלדה של יורם טהרלב על חמשת הרוכבים". גיליון 615] אכן מאוחרת מאוד מאוד, ולכן אין שום אפשרות לפרסם אותה פתאום. אם המאמר נמצא באתר שלנו (אנו מעלים בהדרגה את כל הגיליונות הישנים – אבל זה ייקח כמה חודשים עד שנגיע ל-2008), אתה מוזמן להגיב אליו בקצרה.

כל טוב,

יואב שורק

עורך אחראי, מוסף 'שבת' - לתורה, הגות ספרות ואמנות, עיתון מקור ראשון

אהוד: למאמר על חמשת הרוכבים אין קשר להתפתחויות האחרונות בעיריית פתח-תקווה.

* * *

דרור אֵידָר

פרידמן וישראל: עצות אחיתופל

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (6.2.2011)

תומס פרידמן מכה שוב ועיתונאים מסויימים נאחזים בו כטובע בקרש. לצערם, גם פרידמן וגם עדת חסידיו יטבעו בים המציאות. המציאות, חברות וחברים, היא המפריכה חזור והפרך את הרומנטיקה המדינית של פרידמן וחבריו, כמו גם את המדיניות הליברלית של אובאמה ומימשלו ביחס למזרח התיכון.

פרידמן מצטט בראשית מאמרו קצין בכיר בדימוס, ונותן את הרושם שניתוח המציאות שלו נסמך בין השאר על שיחותיו עם אותו קצין. ובכן, שוחחתי עם אותו קצין בכיר עלום, וכפי שחשבתי, לא מיניה ולא מקצתיה.

חשוב להביא את דברי הקצין הזה, משום שפרידמן כבר מזמן לא נחשב בקרב חלק מהתקשורת הישראלית כעוד פרשן (שפעמים רבות לא ממש מבין את המצב), אלא כאייקון בר-סמכא שאין לערער על קביעותיו האלמותיות. חבל, משום שמזה זמן רב מאוד, פרידמן מסב נזק כבד לישראל, וטוריו מסייעים בעקיפין למדורת הדה-לגיטימציה שלה. הנה תמצית דבריו של אותו קצין:

"הבעייה איננה הציטוט הסלקטיבי וההוצאה מההקשר של דבריי, אלא מה האיש חושב. שוחחנו שעות. הוא בא עם עמדה. ומה שהוא כותב זאת העמדה הזו. זה לא שהוא מקשיב ואומר 'המממ... אולי באמת כדאי לחשוב על כך שוב.' זה לא האיש. הוא רק אוסף ציטטות שנראות לו נחמדות כדי לעטר בהם את הדברים שממילא יכתוב.

"אין קשר בין מה שהוא ציטט מפי לטענתו כאילו הסכם השלום בסכנה. אמנם הוא לא מביא זאת כציטוט אלא כדעתו, אבל אתה מקבל את הרושם כאילו זה המשך הציטוט. אני אמרתי שמה שחשבנו בעבר זה לא רלוונטי. כי אם בעבר חשבנו שמשטרים אוטוקרטיים יכולים להתגבר בקלות על תסיסה עממית מלמטה, היום רואים שמאזן הכוחות השתנה ומהפכות יכולות לקרות גם כך. 

"אחד המוטיבים בשיחה איתו היו שבאימוץ כיוון החשיבה של פרידמן וחבריו, הם הופכים לשופרות של גורמים קיצוניים. מתוך תמימות. הם רוצים בטובתה של ישראל, אבל בפועל משרתים אינטרסים קיצוניים. למעשה, הם נשבו בכיוון חשיבה כזה, וזו בדיוק הבעיה. לא משנה מה יקרה בעולם – תמיד המסקנה של פרידמן וחבריו תהיה שישראל צריכה לוותר."

אני מעיר שמדובר באמונה פוליטית שהמאפיינים שלה דתיים. הוא מסכים ומוסיף: "יש פה כמה עיקרי אמונה (מצד הפרידמנים): (1) תמיד הזמן לוותר; (2) יש פה רק צד אחד – אנחנו – שתוקע את העניינים ומונע השגת הסכם ולכן אנחנו צריכים לוותר; (3) הזמן משחק לרעתנו; (4) אנחנו עומדים להיות מדינת אפרטהייד."

"עניין האפרטהייד הוא שטות אדירה. ההתנתקות הפוליטית בינינו לפלשתינים התבצעה מזמן –קוראים לה אוסלו. מעזה כבר יצאנו. אנחנו גם לא נמצאים בשכם. יש לפלשתינים פרלמנט משלהם, שליטה על גורלם הפוליטי, על התקציבים, כוחות הביטחון, החינוך, העיתונות ועוד. למעט דבר אחד: אנחנו שולטים בתנועות מסויימות שלהם מסיבה ביטחונית מובהקת. זה כל מה שיש!"

שאלתי, אם הוא מאמין שאפשר לשנות דעתו של פרידמן, וענה: "שום דבר לא יכול לשנות את דעתו. הוא לא חידש דבר כבר מאתיים שנה; יתרה מזו: הוא נהיה קיצוני יותר עם הזמן. המשקפיים שהוא חובש רואות את ישראל אחראית (כמעט) לכל הצרות שבעולם. הוא סבור שאנחנו צריכים לתת לפלסטינים כל מה שהם רוצים כדי להציל את עצמנו מעצמנו.

 "עיקר השיחה עם פרידמן נסב סביב דרישת ישראל להכיר בה כביתו הלאומי של העם היהודי. פרידמן מציע לנו לוותר על דרישות הביטחון ועל ההכרה בנו כמדינה יהודית.

"ואז מי יגן עלינו, אני שואל, פרידמן?

"הוא מוכן לשלוח כוחות אמריקנים." כן, ונסמוך עליהם כפי שמובארק סמך עליהם. הוא צוחק, ומביא דוגמא מדהימה ל"אבחנות" של פרידמן: "הוא כתב שאנחנו מפעילים מול הפלסטינים את 'כללי חמה', ממש כמו אסאד האב שרצח, בשעתו 20 אלף סורים שהתקוממו נגדו... זה האיש."

כדאי שנבין זאת.

אהוד: קרא את תגובתי על דבריו אלה בגיליון הקודם [615]: "האוראקל היהודי מ'הניו יורק טיימס', תומס פרידמן, טיפש מדופלם, שהוא גם 'קול אדוניו' הנשיא בעל החינוך המוסלמי בנעוריו... וכו'" – וזו לא פעם ראשונה שאני חושף את ערוותו מעל דפי המכתב העיתי, אבל לרשותו לא רק ה"ניו יורק טיימס" אלא גם עיתון "הארץ" – ולכן קולו נשמע ולא קולי.

בתור יהודי גלותי אמריקאי עשיר מאוד, תומס פרידמן, אילו היה עיתונאי יהודי בגרמניה הנאצית בשעתה, ואילו הנאצים לא היו אנטישמים, ייתכן שהיה כותב גם בשבחו של היטלר ונגד הציונות והיישוב העברי בארץ ישראל ומציע לנו, למען עתידנו וכדי שלא תקום כאן מדינת אפרטהייד – להתפשר עם דרישות המופתי חג' אמין אל-חוסייני. אכן, אלה יהודי "מה יפית" החדשים של ארה"ב.

* * *

תקוה וינשטוק

ישראל יפה

בית הקפה של "המועצה לישראל יפה" הוא אחד מהיפים בתל אביב, אם לא היפה שבהם. יופיו במיקומו: על שפת הירקון בפארק גני יהושע, פארק שכל ביקור בו מגלה אתר חמד חדש. לפתע, על שפת המים, מוסתר בעלוות עצים ופרחים, צץ לו בית קפה. להתרווח במרפת שלו הוא עונג צרוף, במיוחד בימים אלה של שמש אביבית. סירות שטות מפעם לפעם ומשאירות שובל קל, על הדרך המשיקה לירקון חולף מצעד של רצי ג'וגינג, רוכבי אופניים מסוגים שונים, אימהות מטיילות עם עגלות ילדים.

יש עוד מקומות מקסימים בעיר – נמל תל אביב ונמל יפו, למשל, תחנת הרכבת הישנה-חדשה. אבל כאן שלטת פסטורליה המעניקה שלוות נפש. אמת. זה לא הסינה ולא ההדסון, סך הכל – הירקון, אפילו לא נהר, רק נחל, אך בל נזלזל בו. הירקון מלא כיום שכיות חמדה – מפינת הדייגים ליד תחנת-הכוח רידינג עד מעגן הסירות להשכרה ועד לשבע טחנות של ימי נעורינו. עד שעה מאוחרת מציע בית הקפה ארוחת בוקר – ארוחה שנעשתה מקובלת מאד בעיר גם בערב – משביעה שאפשר לסווג אותה כמעולה.

אילו זכה האתר, הנמצא ברחוב רוקח 80 – לתחבורה נאותה, ודאי היה הומה מאדם (ונעשה פחות פסטורלי). כמה מקווי "דן" ו"אגד" אמנם חולפים כאן אך הם עוצרים במרחק ניכר. תחנת הרכבת ה"סמוכה"-כביכול רחוקה אף היא. למעשה, בלי מכונית או מונית קשה להגיע הנה.

בית הקפה היפה הוא חלק מהמיבנה של "המועצה לישראל יפה". מי שיציץ פנימה יראה אודיטוריום גדול, חדרים רבים ומרפסת רחבה מוצלת. כולם בנויים ברווחה ובאסטטיות. הדגמה מוחשית לעמותה הדוגלת ביופי.

את "המועצה", שהיא עמותה ציבורית ללא כוונת רווח (מלכ"ר), יסדה בשלהי שנות השמונים אורה הרצוג, אז רעיית נשיא המדינה. היא סברה, ובצדק, כי ישראל זקוקה ללא מעט שינויים ושיפורים באשר לאיכות הסביבה. המועצה נועדה לטפח את יפי הארץ בעיקר בשטח האורבני שבו מתרכזת מרבית האוכלוסייה. מדרך הטבע, במדינה הצעירה המלאה בעיות, נדחק נושא זה לשוליים.

"היינו הגוף הירוק הראשון במדינת ישראל. כל האג'דה הירוקה התחילה אתנו," אומר מר ויצמן משיח, סגן המנכ"ל לתפעול. של "ארץ ישראל" יפה, "כל הנושא היה עדיין בחיתולים והיינו עוף מוזר בין כל הארגונים."

כיום קיימות עשרות אגודות ירוקות אך "ישראל יפה" היא מיספר אחד ללימוד סביבתי. מלכתחילה עמד החינוך בראש סדר העדיפות שלה, בייחוד חינוך הדור הצעיר. לחינוך הנוער יש אפקט לטווח ארוך והוא מקרין גם על המבוגרים.

זו הפעם השלישית ש"המועצה לישראל יפה" זוכה במכרז של משרד החינוך להעברת שעות העשרה לתלמידי בתי הספר בתחום הסביבה. מסות של 35 אלף תלמידים מגיל הגן עד לסיום התיכון נחשפו אשתקד לבעיות של בזבוז ושל חיסכון באנרגיה, זיהום מקורות מים ופתרונות של מחזור וטיהור מים. העמותה זוכה גם במכרזים של משרד הביטחון לשיעורי העשרה לחיילים. בשנה שעברה הדריכה 30.000 חיילים שביקרו בקבוצות במרכז שלה או שהמדריכים באו אליהם לשטח. התקווה היא שהחיילים שהתוודעו לבעיות האקולוגיות ישנו הרגלים של בזבוז מים ואנרגיה. תכנים אקולוגיים מועברים גם לארגונים עסקיים וגופים ממשלתיים. ניידות העמותה יוצאות לרחבי הארץ מיו"ש עד לגולן, כולל ישובים ערבים. כך נסגר המעגל: בתי ספר, צבא ומבוגרים.

מטרה שנייה של המועצה כוללת קמפיינים לנושאים העולים אך מעט על סדר היום הציבורי. שקיות הפלסטיק, למשל. השקיות המחולקות חינם במרכולים מהוות מפגע אקולוגי ידוע ביבשה וגם בים. הפלסטיק, העשוי מחומר שאינו מתפרק, מזהם את הנוף וחונק את בעלי החיים הבולעים אותו. "המועצה" יזמה, יחד עם מכון התקנים, שקיות מחומרים אורגנים, קליפות תירס או עמילן תפוחי אדמה. אלו שקיות המתפרקות בקרקע והופכות לקומפוסט לדישון, היינו רווח כפול. לדברי המועצה המרכולים כבר עוטפים כריכים בשקיות הללו אבל אנחנו טרם זכינו לראותן. "ישראל יפה" העבירה הליך בכנסת האוסר להפיץ שקיות נילון או – לחלופין, למכרן בתשלום: גם זה יצמצם את השימוש בהן למינימום.

מה עוד עושה המועצה? – פרויקטים. השנה עוסק הפרויקט בתחנות האוטובוסים והתחנות המרכזיות, שהפכו כמעט שטח הפקר. תחנות רבות ברחבי הארץ נעדרות ספסלים ומחסה מגשם ושמש, קירותיהן מקושקים בגרפיטי ומראיהן כמו בעולם השלישי. שלא לדבר על הפחד לשוטט בתחנות המרכזיות של תל אביב אפילו בשעות היום. הנושא נופל בין הכיסאות של משרד התחבורה, חברות האוטובוסים והעיריות. כל גוף "זורק" אותו לחברו. המועצה מנסה לרתום לכך את ראשי הרשויות.

כמו כן מתקיימות "תחרויות יופי" בין ערים ורשויות מקומיות, יחידות צבא, מוסדות – כבתי חולים ובתי אבות, תחנות דלק, מפעלי תעשיה ועוד, שנועדו להגביר את המודעות של האחראים והעובדים באותו תחום באשר לבטיחות, ניקיון ואסתטיקה.

בשטח האיכות המרחבית והאסתטיקה יש מקום לאין קץ שיפורים. עדיין המלאכה מרובה וכל פעולה בנידון תבורך. יש הרבה עמותות מסוג זה או אחר לרווחת הציבור. "ישראל יפה" שונה מהן גם במשכנה המפואר, הכמעט מנקר עיניים .אבל זו עמותה פרטית. אורה הרצוג, כיום נשיאת כבוד של "המועצה לישראל יפה" (ראש המועצה הוא ח"כ לשעבר אברהם כץ עוז) – הקימה הכול מתרומות מהארץ ומחו"ל. רק הקרקע התקבלה מעיריית תל אביב. זה היה חלומה: לקרב את הדור הצעיר ליופי ולהדגים את היופי כבר בבניין. מתוך ראייה לטווח ארוך – השטח שקיבלה מהעירייה היה בקצה העיר – יזמה אף את בית הקפה.

גם כיום מתקיימת העמותה מתרומות של גופים פרטיים (ומהשכרת בית הקפה והשכרת האתר לפעולות שונות באמצעות חברה בת). ההידור הבולט "לגיטימי" אפוא. לא בזבוז משאבי ציבור.

* * *

יעקב זמיר

זיכרונות מבית החולים למצורעים בירושלים

לאהוד שלום רב,

בעיתון "הארץ" מיום 2.2.2011 בעמוד 8 של המוסף "גלריה", במדור "אמנות", הופיעה ידיעה האומרת: "בית החולים למצורעים בירושלים ייפתח מחדש כמרכז קולנוע ואמנות."

והנה, בסוף שנות החמישים ובשנות השישים של המאה הקודמת ביליתי בירושלים כמה שנים טובות כסטודנט לרפואה. ומאז זכור לי המקום הזה היטב עם כל הסביבה המקסימה שלו (בירושלים הקטנטונת). ברשימות הזיכרונות שלי מימי הסטודנטורה, שפירסמת בהמשכים בעיתון המבורך שלך, הזכרתי בין השאר גם את מה שנחרת בזכרוני מן המקום הזה, בכתבי על הקשיים ועל מאבקי הקיום של סטודנט וכן על הבעייה של מציאת מקום מגורים בעיר הקודש. הנה הקטע:

"...אגב אפשרויות מגורים בעיר הקודש, אחת האופציות היתה לעבוד במקום שנותן גם מגורים. הציעו בהסתדרות הסטודנטים עבודה "ספיישל לרפואנים" הצעה "שאי אפשר לסרב לה".. להיות אח ושומר לילה קבוע בבית החולים למצורעים ע"ש הַנְסִן, בשכונת טלביה. שנאמר BEGGARS  CANNOT  BE  CHOOSERS – קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם להתפנק ולבחור. הלכתי אם כן לראות במה מדובר.

בית החולים למצורעים שכָן במקום מבודד בקצה שכונת טלביה, בואכה המושבה הגרמנית. סביבו גן גדול עם עצים גבוהים. ובכלל, כולו מוקף בחומה גבוהה מאוד, שהסתירה אותו כליל מעין רואה. לשער המסתורי שלו יש להגיע דרך סמטה צרה ומשופעת, ובקושי היה תלוי איזה שלט קטן על דלתו. טילפנתי לקבוע פגישה עם האחראי, והלה קיבלני בסבר פנים ובלבביות.

לדבריו העבודה ממש תפורה לסטודנט לרפואה. כל שעליי לעשות זה להיות שם כל ערב, ובמקרה הצורך אגיש עזרה. בדרך כלל אין בעיות מיוחדות, ואוכַל ללמוד לי בשקט בחדר שיוקצה עבורי במיוחד. בתמורה אקבל ארוחות ערב ובוקר, וכן סכום כסף כשכר חדשי בנוסף. אלא שעליי להיות שם כל הערבים. המשרה היא לאח אחד. וכך היא מאוישת כל הימים. כיבד אותי בשתייה, ואחר הוא נלווה אלי לסיור במוסד.

המצורעים ששכנו בבית החולים מָנו כעשרים או שלושים, והִיוּו בעייה מיוחדת באומללותם. שמה של המחלה שלהם בלבד הפחיד ועורר פלצוּת. (בימים של טרום איידס). כמובן ללא שום הצדקה אובייקטיבית. המחלה היתה מסתורית (גם היום היא די כזו), להתרפא ממנה אי אפשר היה, אך החולים הובאו למצב של שקט  יחסי למשך תקופות ארוכות. על מנת להידבק במחלה צריך הנדבק לשהות שהות קרובה מאוד עם המצורע במשך הרבה מאוד שנים. כמו נישואין ושינה במיוטה אחת וכו'.

הבעייה היתה שגם כאשר המצורע נחשב כנרפא ואינו מדבק, אי אפשר היה לשקמו בעבודה ובמגורים מחוץ לבית החולים, כי שום מקום לא רצה לקבלו. עיתים אף נזקקו האחראים להמציא לאומללים הללו תעודות זיהוי חדשות עם פרטים חדשים ועוד, על מנת לעקוף את פחד הקהל מן המסתורין והאימה שאפפו את החולים המסכנים הללו.

(רופא יפאני אחד, שאת שמו שכחתי, ואשר חקר כל חייו את המחלה, החליט, בשיגעונו לדבר האחד הזה, להדביק את עצמו בצרעת על מנת לחקור אותה ביסודיות מבוקרת, וסופו שמת ממנה).

יצאנו לסיור במיבני בית החולים. חדרי המגורים, חדר האוכל התעסוקה המועדון ועוד. כמובן שעברנו בחצר ושם ראיתי כמה מן החולים. בעיקר אני זוכר אישה אחת שנראתה בגיל חמישים או משהו כזה, שישבה על ספסל בשמש וסרגה. היא לבשה כפפות על כפות ידיה, כאלה שכיסו רק את כף היד בלי האצבעות. שאריות מהן בצבצו להן מתוך הכפפות. אלא שהיו חסרות פרקים אחדים, כלומר מכל אצבע נותר רק כשליש. היתר נאכל על ידי המחלה. (בספר "הפרפר" של הנרי שראייר, הוא סיפר שבאחת הבריחות שלו הגיע לאי נדח באוקיינוס ההודי. שבו שכנו מצורעים, וגם נקרא כך. הוא סיפר שהמצורעים קיבלוהו בסבר פנים יפות, ואחד מהם אף הגיש לו כוס תה. אחר כך הוא שם לב שלכוס היתה דבוקה אצבע של בן אדם, שנשרה לו למגיש התה בגלל המחלה. אני מניח ש "הפרפר" סיפר זאת על דרך ההגזמה).

מאז אותו יום, דוחה אותי המראה הזה של הכסָיות שלא מכסות את כל האצבעות, כי זה מזכיר לי את אותו המראה בחצר בית החולים ע"ש הנסן בירושלים. כמובן שאף פעם לא אמרתי את הסיבה האמיתית לדחייתי זו.

חולה אחר היה בלי אף, שגם הוא נאכל וכורסם מזמן על ידי הצרעת, ומראהו הפחיד בתחילה, אלא שיש להניח שמתרגלים למראות הללו עם הזמן. בלעתי את רוקי בשקט והתאפקתי מלומר מה. בגמר הסיור הבטחתי לחשוב על כך ולתת תשובה.

אגב, הנסן היה רופא נורווגי מסור מאד שהקדיש את כל חייו לחקר המחלה ולטיפול בלוקים בה.

לימים הזדמנתי לעיר בּרְגִן אשר בנורווגיה, ובמדריך התיירים הופיע בית החולים למצורעים על שם הנסן כאתר שאפשר לבקר בו. קמנו ונסענו.

זה היה בית חולים לשעבר. הבנין היה כנראה מנזר בזמנו, חצר גדולה מאד מוקפת בחומה עם שער גדול שהִשרה אימה ועצבות. מראה זה של החצר נתן הרגשה עגומה. הבניין עצמו היה חשוך וקודר מאוד. חדרים סביב סביב, תקרה גבוהה גבוהה, וכך קומותיים.

הכל היה מסודר כאילו בית החולים עוד פועל. המתקנים, באר המים, דליי הברזנט של החולים, כלי האוכל מפח, השולחנות הגסים, הכבדים והחומים בחדר האוכל הכללי וכיו"ב. והיו גם חדרים מסודרים לדוגמא. החדר קטן מאוד, ובתוכו שתי מיטות אחת בכל צד, ומעל לכל אחת תמונה זעירה, בדרך כלל של ישו או קדוש אחר יותר טרי, שולחן קטנטן וכיסא מעץ, והכל פשוט מאוד. על קירות האולם החיצוני כמה מסגרות שהכילו דברי כתובים על קורות המקום.

יצאנו משם עם הרגשה כבדה, ולקח לנו זמן לא מועט על מנת להתאושש.

יעקב זמיר

רמת גן

עיר הפיז'אמות

* * *

דליס

יהושע הפמיניסט

מתוך הספר החדש "סיפורים מחנות יד-שנייה"

יהושע הכניס את ראשו לחנות, כמי שהציץ למערת אלאדין, למקום קסום, מסתורי ואקזוטי, למקום שאין לו בו דריסת רגל. כמו ברוב הימים, ישבו בחנות רק נשים. הציץ לרגע ויצא. אנחנו, יושבות החנות, הבחנו בו, למרות שהיינו נתונות בשיחה, אחת מיני רבות שהתנהלה בחנות. ההנחה הסבירה היתה שפשוט טעה בחנות. כעבור שעה הוא הגיע שוב, נכנס מהוסס, כנראה שקודם לא טעה בחנות, אלא שחשב שהפורום הנשי מורחב מדיי לטעמו, חיכה שיתמעט ההרכב הנשי ואז ניסה שנית. החנות לא התרוקנה מלקוחות ובכל זאת נכנס. את המבוכה ניסה לגמד בחוש הומור: "אתן מקבלות גם גברים?"

בפרץ ספונטאני מבודח עניתי: "כן, אבל אנחנו יותר אוהבות נשים."

והוא השיב, מחייך: "כן, זה אולי נכון, אבל זה עד שתכירו אותי, יש גברים אחרים, שמפרגנים לנשים, שהם פמיניסטים יותר מהנשים עצמן."

"פמיניסט, פמיניסט, אבל כשיש לבן אדם גוף של גבר, זה תמיד חשוד." ירתה מישהי הערה עוקצנית.

הוא פנה אל פרלה, בעלת החנות: "אני עובר ברחוב כבר הרבה זמן ואני רואה שאת מוכרת בגדים יד -שנייה, איך זה עובד, הדבר הזה?"

פרלה הסבירה לו על שיטת הקונסיגנציה, הבגדים מושארים כאן, נרשמים, ואחרי המכירה, בעלי הבגדים מקבלים ארבעים אחוזים מהכסף שהתקבל.

"תגידי, אני יכול להביא בגדים של אשתי? היא לעולם לא תגיע לחנות, אבל אני יודע שיש לה בגדים נהדרים, מאיכות מעולה וממותגים מוכרים, את רובם אני קניתי לה, ואני יודע כמה שילמתי עבורם."

פרלה השיבה שתשמח לראות את הבגדים.

הוא ניסה לספר כמה בדיחות, כדי להתיידד, זה נראה מאולץ, אבל חשבנו שהנסיבות והמבוכה הם שהכתיבו לו את התנהלותו.

כעבור כמה ימים חזר לחנות. הוא כבר הרגיש "שייך", התנהלותו הייתה חופשייה יותר. כניסתו לחנות הייתה החלטית ונחושה. "הנה, הבאתי כמה בגדים." הכריז.

שק ניילון, כרוך בשרוך גדול, נפרם. פרלה החלה מוציאה פריטי לבוש. ז'קט צמר משובח בצבע שחור הוצא. "זה של 'ורסאצ'ה', תראי את הכפתורים, עם הלוגו המפורסם. קנינו אותו יחד. היו לו כפתורים בצבע זהב, אבל היא ביקשה שיחליפו לכפתורים בצבע כסף, היא לא אוהבת זהב. זה היה ברומא. הסתובבנו בפיאצות ובמדרגות הספרדיות שעתיים, בזמן שנתפרו הכפתורים הכסופים אנחנו שיפרנו זוגיות באווירה רומנטית."

הז'קט הפיץ ניחוח אלגנטי של תפירה עילית, דבר לא הזכיר קונפקציה. ז'קט שני הוצא ונפרש על השולחן. היתה זו וריאציה של הז'קט הקודם, רק שצבעו היה 'קאמל'.

פרלה הביטה לעברי, ואני אמרתי בלי היסוס, "השנה 'קאמל' הולך, זה נראה עדכני, אטרקטיבי, זה יילך."

אחר כך הוצאו זוגות מכנסיים בגזרת פעמון. מותן גבוה, חגורת 'ריבס' בתוך הבד, רוכסן, כיווצי פעמון מתעגלים מן המותן מטה, מתמתנים בהיקפם ונעשים צרים באזור כף הרגל.

אלה היו מכנסיים מהאייטיז, היו שישה זוגות כאלה, מאיכות מעולה, מבדים יוקרתיים. פרלה לקחה את כולם. האופנה הזו חזרה. בכל תצוגות האופנה נראו מכנסיים כאלה, ורק בחנויות ממש אופנתיות התחילו להכניס אותם למכירה. השם המלא נמסר, גם מיספר הטלפון שלו, ביקש שזה יירשם על שמו. הוא מטפל בעניין, אשתו לא מעוניינת.

פרלה אמרה שתשמח להכיר את אשתו, שיגיד לה לבוא לחנות. היא ודאי אישה מרשימה, עם טעם משובח. יהושע אישר, אכן היא מרשימה, נראית מצוין, יפהפייה.

פרלה אמרה ליהושע שתתקשר אליו כשתמכור משהו.

הבגדים נתלו על מתלים, הודעות מייל נשלחו ללקוחות הקבועות, אלו שסוג זה של לבוש היה מבוקש על ידן.

בתוך שבוע נמכרו כל הפריטים שיהושע הביא. פרלה התקשרה אליו, ביקשה שיבוא לקחת את כספו, חלקו מהמכירה. הוא אמר שיביא עוד דברים של אשתו, יש בשפע, היא לא לובשת אותם.

יהושע הגיע עם שק נוסף, גדוש בבגדים. שוב הוצאו דגמים משובחים. על כל בגד התנוסס הלוגו של המותג.

מעיל לבן, מצמר בוקלה, היה המרשים מכולם. פרלה מוללה את הצמר הרך בידיה, מלטפת ומתענגת מן המגע הנעים. למעיל היו כיסים גדולים, תפוחים, כחלק מהאמירה המעוצבת. משהו בגודל שלהם משך תשומת לב, וכמו נתבקש לתחוב ידיים, להרגיש את פנים הכיסים, פרלה הכניסה ידיה לכיסים. היא שלפה מאחד הכיסים נייר מקופל לשניים. צבע הנייר ורוד עם שושנים מצוירות בשוליים. פרלה מסרה ליהושע את הנייר: "יו, מצאתי את זה בכיס."

יהושע פרש את דף הנייר, הביט בדף, קרא את הכתוב, קיפל בחזרה.

הוא אמר שיחזור כשפרלה תודיע לו על מכירה.

אחרי שהלך, פרלה הבחינה שעל השולחן שלה מונח נייר ורוד, עם שושנים בשוליים. יהושע השאיר על השולחן את הנייר, שנמצא בכיס המעיל.

בחיל ורעדה פרלה פתחה את קיפול הדף. היא קראה בקול את הכתוב:

"לאהובתי, צרור ורדים מצוירים, רק כך יקובעו בנצח. / למלכתי, מלכת הגנים וערוגות הבושם. / אהבתי לך נתונה, כל יום, כל שעה, כל זמן שתבחרי, / זיו חיוכך ואור עינייך יתנו בי את האושר. / שלך, עבדך המסור, אהובך היחיד."

* * *

ברוך תירוש

1. מכתב ליוסי שריד

מאמרך "חלום ליברמן, הסיוט", הארץ 14.01.11, פרוש לפניי, ואני משתאה למראה הסלידה והמשטמה המתוארים בו בעברית מליצית, שחבל שלא השכלת להפיץ ולהפנים בבני ישראל בימיך כשר החינוך. מוזרה גם ההכפשה המקפת של העולים מברה"מ כממשיכי טירוף "שמש העמים" ועושי דברו, שמקורביך סגדו להם עד ימינו, ובעבורה היו מוכנים להקריב את עתיד ישראל במגמה לממש את שאיפות הפלסטינים. אותו המחיר מוכנים ומשלמים יריביך בחוגי 'הציונות הדתית', במאבקם לקיום הכפייה הדתית החשוכה. ואכן, עשרות פעמים פניתי אליכם לשווא, בבקשה להימנע לתקופה מוגדרת מההצמדות לנושא הערבי ולכפייה הדתית, ולאפשר בעזרת הרוב הציוני הגדול, להקים ממשלה מאוחדת לתקופה מוגדרת שבמהלכה יעוצבו חוקה וממשל נאורים.

וכך לוחמים מקורביך בחירוף נפש למימוש השאיפות ההרסניות של הערבים; במקביל לכפייה הדתית המשניאה את מורשת ישראל ובניין הארץ, ובצוותא מונעים עיצוב חוקה ומימשל נאור. הבנתך והסברתך את אלימות הערבים מוכרת, אך לא זכור לי שפעלת בימי חלדך נגד השתלטות החרדים על אורחות חיינו, ועל הכניעה למסירת המתגיירים לחסדיהם. והיום נשמו אנ"ש לרווחה כשנמסר שהרב יוסף מכשיר את הגיור החרדי הכפוי בצה"ל.

באשר לסכסוך הערבי, אורח התנהלותו כמאה שנה מוכיח שאין בקרוב סיכוי להשגת השלום המיוחל. הטרור לא החל עם ההתיישבות באלון מורה ובבית אל, גם לא בחניתה ובטירת צבי, בתל חי בצפת ובמוצא, בירושלים בחברון וברוחמה. היה זה יצחק אפשטיין, המורה הדגול מהגליל, שהתריע והזהיר שההתנחלות במטולה 'תאלץ' את הערבים להפעיל טרור, ונבואתו התגשמה; ולא הועילו כל מאמצי הפיוס וההצעות ל'ויתורים כואבים'.

 מעניין שמהלכי הפשרה ופיוס הערבים במשך מאה שנות הסכסוך, מזכירים את מהלכי הפיוס שהוצעו להיטלר ומוסוליני והירוהיטו בשנות ה-30, כאשר אנשי התקשורת, התיאטרון והספרות במערב הטיפו בעוצמה להענקת 'ויתורים כואבים' לציר הרשע.

רק לאחר שמדינות הציר פתחו במלחמת דמים – הושתקו תומכיהם, ובנות הברית יצאו במלחמת חורמה שהרסה את תשתיותיהם הצבאיות והאזרחיות, והכריעה אותם ללא תנאי, לשלום בר קיימא הנמשך להפליא עד היום. לכן, ייתכן מאוד שגם עם הערבים אין טעם במו"מ ממושך ועקר היזום כנ"ל בעיקר ע"י חוגי תקשורת, ספרות ותיאטרון מבית ומחוץ, ומימשלים עויינים לעצמאות ישראל הייחודית. עלינו להסתפק בתקווה ששכנינו לא ינהגו כמוסלמי תוניסיה ומצרים, עיראק ואפגניסטאן, פקיסטאן וצ'צ'ניה; ומוטב יהיה אם נשכיל להתמקד בהתעצמות תרבותית, חברתית וכלכלית, ונפעל לשילוב חיובי של חרדי וערביי ישראל בחיי המדינה. והעיקר, נתמיד להתגונן בנחישות ובתקיפות נגד מעשי האיבה מבית ומחוץ; ואם ח"ו תפרוץ מלחמה, נביס את התוקפים ונכריעם כנ"ל לשלום בר קיימא.

2. יובל לבון מגבב מאות מילים

יובל לבון מגבב מאות מילים בחב"ע 615 במטרה לטהר את שמו של פנחס לבון המנוח (האם הוא בן המשפחה?) מ'הפרשה' שתוארה על-ידי כל הנוגעים בדבר בדרך הסרט היפני "ראשומון", בו כל אחד שיפץ את חלקו בפרשה. דווקא תיאורו המעורפל של משה דיין די קרוב כנראה לאמת; אך דוברי האמת האצילים היו רק חברי החולייה מיהודי מצרים, שסיכנו את חייהם למען צה"ל וישראל, ונשארו במעצר 14 שנה, מהן מעל 11 שנה מיותרות.

כזכור נמסר על-ידי העצורים, שהמצרים היו בטוחים ששחרור חברי החולייה יידרש על-ידי ישראל כתמורה לשחרור אלפי השבויים המצרים במלחמת 'קדש'. מה גם שבראש השבויים עמדו ארבעה גנרלים שהבכיר שבהם היה הגנרל דיגאווי,
מושל עזה, שהיה שופטם של חברי החולייה בקהיר. ההחמצה הפושעת הזאת לא הובהרה עד היום.

המהומה הציבורית בפרשה לובתה בזדון על-ידי חוגי תקשורת המקורבים לפנחס לבון, כאשר בן גוריון סירב לבקשת פנחס לבון לטהרו מאישומי גיבלי ללא משפט, ויעץ לו לתבוע לדין את "הקצין הבכיר" גיבלי, באשמת שקר ולשון הרע. ב.ג. הושמץ כמי שתובע את לבון לדין; ולוי אשכול המנוח מיהר לכנס חבורת שרים ש'טיהרו' את פנחס לבון, אולי במחשבה שב.ג. עצמו אינו יודע כיצד לסייע לבן חסותו. ב.ג. התרעם על ה'טיהור' ללא משפט, והמהומה הביאה להתפטרותו ובהמשך לסילוקו מהמפלגה ומהממשלה.

התאור הקרוב ביותר לאמת בנושא, נחשף והועלה, לפי השמועה, בישיבה סגורה של מרכז מפא"י באולם תיאטרון אוהל בבית ארלוזורוב, ובודאי קיימים עדיין כאלה שהשתתפו בישיבה, ואלי תבור נציג ה'עולם הזה' נתפש אז מאזין ומתחבא על הגג.

במהלך הישיבה תיאר פנחס לבון את חלקו בראשומון, ולקול מחיאות כפיים התנער מאחריות כלשהי למבולקה. אחריו העלה משה דיין גברת שבצעירותה היתה מזכירתו של בנימין גיבלי, והיא זיהתה מכתב שהיא עצמה הדפיסה, ללא תאריך, לאחר שהחולייה כבר נכשלה ונתפסה. במכתב שהיא הגישה בידיה לפנחס לבון, מבקש גיבלי אישור השר להפעלת החולייה במצרים כפי שהוסכם ביניהם קודם לכן. פנחס לבון אישר את הבקשה בחתימתו מבלי להבחין בחוסר התאריך, והמזכירה העידה שבמשרדו של ג'בלי צורף, במהרה ובמרמה, התאריך שקדם להפעלת החולייה.

פנחס לבון ירד מהבמה ללא אומר, והמרכז העביר החלטה להדיר אותו מכל תפקיד ציבורי!

הדברים בוודאי מצויים בארכיון מפא"י, וכן עדותו של 'אלעד', אברהם זיידנברג – 'האדם השלישי', שהורשע ונידון ל-14 שנות מאסר בגין בגידתו – עדות הקושרת את גיבלי ולבון לשקרים שהועלו בפני ועדת 'אולשן דורי' בנושא.

אהוד: למי שמבקש להסתמך על דבריך אני מייעץ להשוותם גם עם מקורות היסטוריים נוספים.

* * *

אלי ניסן

היעדר המיפוי (למדורים), והאקראיות, הם סוד חינו של עיתונך

אהוד, שלום!

זה חודשים אחדים שאני מקבל, באדיבותך, את עיתונך האינטרנטי ואני חייב להתוודות: התמכרתי! בתחילה ניסיתי לתהות על הגיונו של העורך (הסלקטור), אבל כעבור גיליונות אחדים מצאתי (בין אם התכוונת לכך ובין אם לאו) שדווקא היעדר המיפוי (למדורים) ובמידה מסויימת – האקראיות, הם סוד חינו של עיתונך. אני אוהב את ה"פלאשבקים" של הרשימות והתגובות, מהכא להתם ומאז לעכשיו. הרי זה מה שעושים בני דורנו ובגילנו – מקטרים וזוכרים, בוכים ויורים כדורי סרק.

ובכן, מצאתי נחמה פורתא בעיתונך מול השטף העכור והעילג של התקשורת דהאידנא. ואני אומר זאת כעיתונאי בדימוס, שראה, שמע וכתב כמעט הכול (וגם מעד לעיתים).

מסור נא ד"ש לרעייתך (לזכר [הטיול ל] פורטוגל).

אלי ניסן

אהוד: לעריכה ה"אקראית" אני קורא "עריכת סלט". את רוב החומר אני זורק לקובץ מכל מיני מקורות, והמיקום מקרי ולעיתים אירוני – ואני מקפיד רק על המסגרת.

כך אינני מחוייב למדורים, ואילו לכל גיליון יש אופי וייחוד וגם הפתעות, ונדמה לי שגם מושך לדפדף בו.

* * *

יהודה דרורי

לפעול לדה-לגיטימציה של הפלסטינים כעם

מה שמנסים לעשות הפלסטינים בארצות רבות בעולם כיום זה להשיג הכרה בהם כמדינה אף ש-92 מדינות כבר הכירו ב"מדינת עראפת" לפני כ-15 שנים. נושא ההכרה חשוב להם כי הם יודעים שעל פי כל הכללים החברתיים,התרבותיים והפוליטיים הבינלאומיים הם אינם עם הזכאי למדינה!!

כל מי שלמד את נושא ההתיישבות בארץ ישראל ב-150 השנים האחרונות, יודע כי בסוף המאה ה-19 היה ישוב דליל של ערבים מקומיים, והיהודים שכנו בארץ בכמות לא פחותה במרכזים כמו: צפת, יפו טבריה, עזה, חברון וירושלים (שם היהודים תמיד היו הרוב).

לאחר סילוק האימפריה העות'מנית משטחי ארץ ישראל, והתבססות הבריטים החלה הגירה ערבית של רעבים ולמחפשי עבודה ממצרים ומסוריה לשטחי ארץ-ישראל.תנועה זו הוגברה בעידוד לאומנות דתית מוסלמית במזרח התיכון – כתגובה לתנועה הציונית ולעליית יהודים והתיישבותם בארץ-ישראל.

התנועה הערבית הזו היתה (ונשארה) תמיד תנועה דתית איסלמיסטית קיצונית שביסודה הינה אנטי יהודית ואנטי-ציונית, ובשיאה הראשוני (1929) החלה במסעי הרג נגד האוכלוסייה היהודית (חברון) והמשיכה בכך ביתר שאת באלימות רצחנית במאורעות של שנת 1936 עד שנת 1939.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, המנהיג של ערביי ארץ ישראל היה חאג' אמין אל-חוסייני, אשר ברח לבסוף ומצא מקלט בחצרו של היטלר, שם קיבל הבטחה לבקשתו להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל.

חאג' אמין אל-חוסייני חזר למזרח התיכון אחרי מלחמת העולם השניה אולם הבריטים, לא עצרו אותו, כי הם היו אלו אשר טיפחו את התנועה המתועבת הזו של ערביי ארץ ישראל נגד היהודים על-פי הסגנון הישן של "הפרד ומשול"...

וזכור לכול כי במלחמת השיחרור ב-1948 הם סייעו באופן אקטיבי לכנופיות הערביות הן בנשק והן בפעילות צבאית נגד הכוחות היהודים.

כאשר הערבים הובסו סופית בשנת 1949, נראה היה כאילו התנועה הערבית בארץ-ישראל מתה. המילה "פלסטיניות לא הוזכרה כלל – לא על-ידי השלטון הירדני ביהודה ושומרון ולא על-ידי המצרים ברצועת עזה. אלא שכל זאת לא הפריע להם לעודד כנופיות רצחניות של ערבים מקומיים, בשתי הטריטוריות, הללו לפעול ב"אופן לא רשמי" לפגיעה ביהודים בגבולות מדינת ישראל. פעילות זו היתה הגורם העיקרי ליציאת מדינת ישראל למלחמה נגד המצרים בשנת 1956. המצרים כזכור הובסו, ואז הבין השלטון הירדני שסופו יהיה מר אם לא יפסיק את פעילות הטרור נגד מדינת ישראל, ואכן השנים 1957 עד 1967 היו שנים שקטות יחסית ביו"ש ועזה, והתנועה ה"פלסטינית" השתתקה.

 כאשר כבשנו את רצועת עזה ויו"ש ב-1967, החליטה הליגה הערבית, שהבינה שארץ-ישראל לא "תשוחרר" על ידם בכוח – להקים את מה שכינתה: ה"תנועה הפלסטינית", במגמה להחזיר לערבים בלחץ בינלאומי ובטרור את השטחים שאנחנו שיחררנו מהשלטון המצרי והירדני. מאז המערכת הערבית/מוסלמית העולמית (בסיוע האנטישמיות במערב אירופה וכספי שוחד ממדינות המפרץ) מנסים לשכנע את העולם בדיכוי כביכול של "העם הפלסטיני" וגזילת "מדינתו" ואדמותיו וכו' – ובו זמנית הם מנהלים מסע לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

הפרדוקס הגדול פה הוא שהפלשתינאים אינם עם ומעולם לא היו עם. הם מהגרים ממדינות המזרח התיכון, הנמצאים בשלטון חמולות, ללא היסטוריה משותפת וללא מורשת לאומית ותרבותית כלשהי ולפיכך, ניתן לפעול לדה-לגיטימציה של הערב-רב הזה שקורא לעצמו "פלסטינים".

אסור לתת לעולם לשכוח שהסכמה למדינה פלסטינית תביא לכך שכל מיעוט שהוא, בכל מדינה בעולם, יוכל לדרוש לקבל לגיטימציה כמדינה נפרדת, והדבר יגרום לכאוס באיזורים רבים בעולם, ובייחוד במדינות כמו עיראק, טורקיה ולבנון.

מסיבות שעדיין לא מובנות לי ולאנשים מלומדים אחרים, מדינת ישראל בחרה שלא לפעול בקו הסברה זה והעדיפה (עד היום) להתמודד עם הפרופגנדה וההסתה נגדה ב"הסברה אנמית", בהתגוננות בלתי פוסקת מול השקרים של הערבים וידידיהם באירופה ובהתנצלויות מגוחכות.

הגיע הזמן שהמדינה תרים את הכפפה, ותתחיל לנצל את כל "הכוח היהודי" בתקשורת העולמית ותפתח במסע לדה-לגיטימציה של הפלסטינים כמדינה. יש לנו תחמושת בשפע למטרה זו מבלי שנזדקק לשקרים או להסתות.

אהוד: למיטב ידיעתי יש כבר היום 1. מדינה פלסטינית בגדה המערבית. 2. מדינה פלסטינית בעזה. 3. מדינה בעלת רוב פלסטיני בירדן שעלולה להתעורר בתור שכזו בעקבות המהומות במצרים שעלולות לגרום גם לנפילת בית המלוכה ההאשמי. 4. מדינת כל אזרחיה פלסטינית-לעתיד כתקוות חלק ניכר מאזרחיה ה"פלסטינים" של ישראל.

* * *

ידידיה יצחקי

חמדנות וראוותנות הן אם-אמא של השחיתות

אהוד יקירי,

מדיניותו של אולמרט בתפקידו כראש הממשלה נראתה לי מאוד, אני מאמין שלוּ ניתן לו עוד זמן היה עשוי להשיג הסכם שלום כלשהו, ראוי. הבעייה שלו הייתה בחמדנות שאינה יודעת גבולות, לא גבול תחתון (כרטיס טיסה לרעייתו) לא גבול עליון (נכסי נדל"ן לתיאבון), ושוחד כמציאות יום יומית (מעטפות). הכתוב אומר, שוחד יעוור עיני צדיקים, ומי ירצה עיוור בראש הממשלה.

הוא הדין באלוף גלנט. איני יודע דבר וחצי דבר על כישוריו כמצביא, אני מניח שדרגתו וניסיונו מראים יכולת טובה מאוד. הבעייה שלו, מעבר לחמדנות, היא בראוותנות. הטעם הרע להחריד שהוא מפגין בבית המכוער והמטופש שבנה לעצמו אינו ממש נוגע לי (אם כי יש בו עדות כלשהי על טיבו של האיש), אבל הראוותנות שהוא מפגין בבית זה היא גורם מסוכן. חמדנות וראוותנות הן אם-אמא של השחיתות. העובדה הנוראית שהחמדנות ועושק רכוש הציבור וכספו היו אצלנו לנורמה מקובלת אין בה כדי לזכות איש. לא הייתי רוצה להפקיד את חייהם של בני ונכדי בידי איש כזה.

בכל זה אין כדי לומר מילה טובה אחת לזכותו של אהוד ברק. האיש הרע הזה חייב לעוף ולהעלם מנגד עינינו אחת ולתמיד. כן יהי רצון. אולי ביחד עם התאום שלו, נתנ-יאהו.

אהוד: נדמה לי שצריך הרבה חוצפה כדי לדבר בהתנשאות כזו על אולמרט, גלנט וברק. אבל אתה לא אשם, הרבה ידידים טובים שלי מדברים כך. מחרפים ומגדפים את הללו רוב הזמן, וזאת אם אינם שקועים בסיפורים על מסעדות ועל מסעות בחוץ-לארץ. אגב, שכחת לכלול כאן את היועץ המשפטי לממשלה עו"ד גולדשטיין, שאמנם טרח לעזור לחוש הצדק הערפדי של הישראלים – בפסילת מועמדותו של גלנט, אבל הנה מתברר שהוא מושחת לא פחות! – ושומו שמיים, אשתו העסיקה עובד זר ללא רישיון!

הו כמה נעים לחרף ולגדף דווקא את האנשים שנותנים את חייהם על הגנתנו ועל קיומנו אבל זוכים על כך רק ליריקות ולבוז!

ואולי פשוט יש עודף גדול מדי של עורכי-דין שאפתנים ורעבים בישראל?

* * *

אורית ברנר: להעמיד לדין על אי ציות לחוק

לאהוד ערב טוב,

הקריאה להעמיד את גלנט לדין – לא יצאה ממני כפי שכותרתך זעקה... [גיליון 615] טענתי היתה שכל אזרח מן השורה היה מועמד לכך לדין, ואילו הוא ניסה לעקוף זאת בדרכים לא דרכים (תרתי משמע). נראה לי, שהוא כבר נענש על כך בכמה אופנים, ואולי הפנים את המסר. אך מכאן ועד קריאה להעמדתו לדין אזרחי, אמנם – זאת היתה יוזמה עתונאית שלך, גם אם נרמז בדברי שכך צריך היה להעשות בדיעבד.... גם לגבי מפקדים מהוללים מהעבר... ובוודאי, שלא לפטור ממילואים כאלה המתריאים ומתריעים על כך בשער!

אני מתנערת מכותרתך החריפה. טענתי היא שזה מה שאזרחית נוהגים עם אזרחים מהשורה ובעבר למפקדים צבאיים התעלמו מ"עבירות קלות" שכאלה, והן נסלחו ונשכחו לטובתם.

שוב מוחה כנגד הכותרת שאינה משקפת את שאמרתי. היה צריך לנקוט אותם אמצעים שנוהגים באזרחים רגילים, כלומר שיוויון בפני החוק ולא לגרור העניין במשך שנים...

אורית ברנר

אהוד: הכותרת שנתתי לרשימתך, ושעליה אני חוזר כאן, היא בעקבות דברייך המפורשים בהתקפתך החריפה, זאת בלשון המעטה – על גלנט, ברשימתך בגיליון 615 – "לכן, ראוי ונכון להעמיד לדין אזרח (וגם מפקד גבוה בצבא) על אי ציות לחוק." – אכן, בתוכן העניינים באותו גיליון הוספתי לכותרת את השם גלנט, שאליו היתה מופנית ביקורתך, כדי שידעו במי מדובר.

* * *

אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל

קורבן פרשת גלנט – המגזר החקלאי

בשבועות האחרונים התחדש העיסוק התקשורתי בסוגיית הקרקעות החקלאיות, בעקבות פרשת גלנט. הפרשה עוררה שוב את הדיון הציבורי בסוגיה של "למי שייכת הקרקע החקלאית במדינת ישראל?"

המתראיינים השונים בתקשורת ניצלו את ההזדמנות לתקוף את המגזר החקלאי, תוך הפגנה מצערת של בורות מוחלטת. התדמית המצטיירת של מגזר שלם של חקלאים מדבריהם היא תדמית של נצלני קרקעות, עושקי נכסי ציבור.

דווקא לאור פרשת גלנט, חשוב לשים את הדברים על דיוקם ולהביא את אותם הפרטים שהתקשורת, בחיבתה לפרובוקציה שנוצרה, שכחה בנוחות להזכיר.

במדינת ישראל 830 ישובים חקלאיים. למעלה מ-75% מהם פרושים בפריפריה. כולם יושבים על קרקע לאום – חלק מן היישובים, אלו שרכשו אדמותיהם באמצעות קרן קיימת עוד לפני קום המדינה, נמצאים במעמד משפטי מעט שונה שלא איכנס אליו, אך בשורה התחתונה כל היישובים החקלאיים יושבים על אדמת מנהל מקרקעי ישראל במסגרת חכירה.

חוזי החכירה האלו עוקפים את בעיית הבעלות, אשר נותרת בידי המדינה. שווה לציין כי ישראל היא המדינה המערבית היחידה שבה 93% מהקרקעות נמצאות בבעלות ציבורית. כיוון שהבעלות נותרת כאמור בידי המדינה, הזכויות של החקלאים בבתי המגורים והשטח הקהילתי הקרוי "שטח המחנה" של הקיבוץ או המושב, אינן מעוגנות באופן מסודר.

מי ש"תפסו" טרמפ על פרשת גלנט כדי לנגח את המגזר החקלאי, שכחו לציין שהחקלאים בישראל נמצאים במצב שאין שני לו בעולם: העובדה כי הם נעדרי בעלות על הקרקע אותה הם עובדים ובה הם חיים, הופכת אותם לתלויים לחלוטין בחסדיו של יו"ר מנהל מקרקעי ישראל שהוא פקיד מדינה. עבור מרבית היישובים, חוזי החכירה עליהם הם חתומים הם חוזים לשלוש שנים, "ברי רשות", היינו מנהל מקרקעי ישראל מחליט אם לחדשם או לא, יהיו שיקוליו אשר יהיו. עבור מעטים מהם (120 בסה"כ) קיימים חוזי חכירה מסודרים לדורות, אך אלו מכילים סעיפים דרקוניים, ביניהם סע' 18 א' המפורסם, המאפשר לפנות חבר קיבוץ תוך 90 יום מביתו ומאדמתו.

הבעיות שנובעות ממיבנה זה רבות מספור. למשל, בקיבוץ ובמושב אסור על פי חוזי החכירה (הקצרים או הארוכים) להשכיר לאנשים חיצוניים דירות או חדרים. אסור גם על חנות הכלבו של היישוב למכור בתשלום למטייל בקבוק משקה או ארטיק בעיצומו של יום קיץ.

אחת הבעיות הנפוצות היא שהשטח החקלאי מורכב ממיספר נחלות (כאשר גודל הנחלה משתנה בהתאם לאזורי הארץ השונים), כך שמספר הנחלות אינו תואם את מספר התושבים, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם חוזי החכירה. הסיבה למצב היא שחוזי החכירה אינם נותנים מענה לשינויים במיספר התושבים, התרחבות המשפחות וכו'. יישוב שהחל עם 50 משפחות יאלץ להסתפק ב-50 נחלות רשומות גם אם ברבות השנים גדלה אוכלוסייתו ל-100. בוודאי שהמצב האבסורדי גורר אי-אילו ניסיונות התמודדות יצירתיים. במקרה של משפחת גלנט, התקבלה זו לחברות במושב עמיקם, אך ללא נחלה. התסבוכת, עכשיו מהמפורסמת בתולדות המדינה, נולדה מניסיון להסדיר את הנחלה בצורה עקומה.

המחלוקת הגדולה בנושא הקרקעות טמונה סביב שיטת ההיוון של הקרקע, על פיה יוכלו המתיישבים לרכוש ולרשום את דירתם הפרטית על שמם. ברפורמה הקרקעית שקודמה על ידי ראש הממשלה נתניהו, כל בעל דירה עירונית יכול היום לרשום את דירתו תמורת תשלום סמלי. בעוד שבערים הרפורמה הושלמה, הרי בהתיישבות העובדת אנשים נתבעים לשלם סכומים אסטרונומים רק כדי לרשום את דירתם על שמם. זהו, כמובן, אבסורד מוחלט.

השמאי הממשלתי אף הגדיל לעשות והציע להוביל מהלך הפרטה מרחיק לכת, שיביא בסופו של יום למכירת הקרקע החקלאית לכל המרבה במחיר. משמעות הדבר, מעבר לכך שיש להניח שמי שחיו ועבדו את הקרקע במשך דורות לא יוכלו לרכוש את הקרקע וזו תיפול לידיהם של עשרים המשפחות העשירות בארץ – היא שהשטחים הללו יפסיקו להיות שטחים ירוקים ומעובדים.

אי הוודאות בה שרויים החקלאים, אי וודאות הנובעת מהיעדרה של הכרעה בסוגיית הבעלות על הקרקע, היא תוצאה של הפקרות רבת שנים, ופרשת גלנט היא רק אחת הספיחים שלה.

הגיע העת שממשלת ישראל תתעשת, תפתח בדיאלוג אמיתי עם המגזר ההתיישבותי, תקשיב למצוקותיו ותסייע לנפץ אחת ולתמיד את התדמית הנצלנית, שיצאה, בחוסר צדק משווע, למגזר זה. כך, יוכל להיות מושג הסדר שיאפשר את המשך עיבוד הקרקע החקלאית לדורות ושמירה על סביבה ירוקה, תוך מתן זכויות בנייה הוגנות בשטח המחנה.

הסדר כזה יפוצץ אחת ולתמיד את סיפורי האלף לילה ולילה על "מטמוני הנדל"ן" וישמור על האינטרסים הלאומיים והאנושיים כאחד.

מתוך האתר "תנועת המושבים"

* * *

החמישית של מאהלר בפילהרמונית

תומס קווסטהוף נאלץ לבטל את הופעותיו בארץ עקב מחלה (ויש אומרים בעקבות לחץ פוליטי, שהרי אנחנו מדינה מצורעת, חוץ מהתקשורת שלה), וכך שמענו את "שירים על מות ילדים" של מאהלר, לפיוטים מאת ריקרט, עם הקונטראלט שרה מינגרדו, ביום שלישי האחרון בהיכל התרבות. הקהל התלהב. אנחנו לא. יש לה אמנם קול חם, מלא רגש, צלול ומדוייק אבל חסר בה משהו שעושה זמרת לזמרת גדולה. היא לא ממלאה את ההיכל. אין לה עוצמה גדולה, וזאת לא מפני שכביכול התזמורת מתגברת עליה, אלא מעצם טיבה. וכך גם היצירה העצובה נשמעה עוד יותר עצובה ולא כל כך מרשימה. היה זה במלאת 100 שנה למותו של מאהלר (1860-1911).

הפסקליה לתזמורת אופוס 1 של אנטון וברן, שפתחה את הקונצרט, נשמעה לאורך 11 דקות כאילו הנה-הנה עומדת להתחיל היצירה עצמה, ולבסוף כשהגיעו רגעי השיא, התברר שזה הסוף.

ואולם השיא של הערב היה בחלק השני. זובין מהטה ניצח בניצוץ של גאונות על התזמורת, שהיתה במיטבה, איזו תזמורת! – ובמשך כשבעים דקות הם ניגנו את הסימפוניה החמישית בדו דיאז מינור של היהודי המומר גוסטב מאהלר, יצירה שהיא בת יותר ממאה שנה. זה היה מופע! הוא היה מדהים! הקהל כל כך יצא מכליו ומחא כפיים בסוף עד שאישה אחת מאחורינו לא התאפקה וצרחה שוב ושוב – "בראבו זובי! בראבו זובי!" – מה נאמר ומה נדבר, לא צריך לנסוע למרחקים כאשר ממש בעירך יש לא רק חומוס טוב ובחורות  יפהפיות אלא גם מוסיקה ברמה בינלאומית [כל זמן שהמנוולים לא הרסו את היכל התרבות].

מאהלר, גם בתור מנצח, כתב על אודות החמישית שלו: "הקהל – חי שמיים! – איך יגיב לתוהו ובוהו זה, שללא הרף מוליד עולם אשר נכחד מיד ברגע הבא, לצלילים קמאיים אלה, לאוקיינוס סוער, שוצף ונוהם זה, לכוכבים המרקדים הללו, לאותם גלים זוהרים ומבזיקים?"

אם התנצרותו של הטיטן היהודי מאהלר איפשרה לו ליצור ולבצע את יצירותיו האלמותיות הללו, כאחד מגדולי המלחינים בהיסטוריה (אמנם לא מגיע לדרגת גיל שוחט שלנו!), כי אז מוטב לחייך איתו את חיוך השטן שהצליח לשתול גאון יהודי במיסדר המומרים שכפו עלינו הגויים.

* * *

ואחרי הקונצרט – אצל גוסטו

אחרי ההתנסות המדהימה בחמישית של מאהלר עם מהטה, וכבר לקראת חצות, יורדים בשדרות ח"ן ועוצרים אצל "גוסטו, איטליין גורמה" בפינת שדרות ח"ן 59 ופרישמן 90, תל אביב, שהיא מסעדת פיצה לאניני טעם שקמה על חורבות "כנאפה" זיכרונה לברכה.

1 בקבוק גולדסטאר – 18 שקל. 1 גביע קוקטייל לא גדול של גוסטו-פסטיבל – 35 שקל. 1 מרק מינסטרונה – 29 שקלים. 1 פיצה דלוקס 32 – 79 שקל. ס"ה 161 שקלים + 20 תשר =181 שקלים. קצת יקר ואולי אפילו מוגזם, אבל טעים.

על הגולדסטאר אין מה להרחיב. אחת הבירות הטעימות בעולם, ומסעדה שאינה מחזיקה בה, ובייחוד בחבית, מאבדת הרבה מחיבתנו. המרק, עם קערית שמנת בצד, היה חם, אדום ומלא ירקות, בעיקר כרובית, ומצויין, בייחוד בלילה קר. את  הקוקטייל, שהזמין אנקל בן, לא טעמנו. הפיצה היתה מעולה. מוגשת באמצע השולחן על מצע של נייר לבן על מגש על גבי מעמד מתכת מוגבה, והיא כבר פרוסה. הבצק אוורירי וחלומי. התוכן, פרוסות דקות של בשר בקר, רוסטביף, טעים עם פלחי עגבניות, אגסים, בצל ופרמיזן, עם קווים חומים של רוטב בלזמי מעובה. לצירוף היה גם טעם כלשהו של אנשובי, אבל זה כנראה מהפרמיזן. חלק מהמרכיבים, כמו רוטב הבלזמי, מתווספים לפיצה לאחר הוצאתה מהתנור. בקיצור, מעולה אבל כאמור קצת יקר.

גוסטו איטליין גורמה, פרישמן 90 ת"א. טל. 1-700-700-919.

* * *

אורי הייטנר: תגובה לאהוד

כמוך, גם אני צפיתי בראיון עם האלוף גלנט וכמוך אף אני התרשמתי מאוד לטובה. עם זאת, הבעת התקווה מצדך שהאיש יהיה ראש הממשלה תמוהה: אתה יודע מהן עמדותיו, מה השקפת עולמו, מהי גישתו המדינית, הכלכלית, החברתית? אולי השקפותיו הפוכות משלך בכל הנושאים?

אהוד: האם אתה יודע בדיוק מה היו גישותיו של יצחק רבין מימי "אלטלנה" דרך "תשברו להם את העצמות!" ועד הסכמי אוסלו? גדולתו של גלנט שלא פטפט פוליטיקה כמו המתועבים שבעיתונאים ובפוליטיקאים שלנו, אלא הציג עמדה של יושר וקור-רוח שבה ניחן מנהיג בעל עוצמה, וההוכחה לכך, מפי גדי סוקניק, שבהפסקה שבאמצע הראיון עימו קיבל גלנט שיחת טלפון מאהוד ברק המודיע לו על ביטול מועמדותו, והוא המשיך בראיון ולא אמר על כך מילה וגם לא מיהר לגלות זאת לסוקניק. אכן, עצבים של ברזל יש לאיש, וגם לכן הוא היה ראוי בעיניי להיות רמטכ"ל ובבוא היום ראש ממשלה. טירפוד מועמדותו הוא הפסד של כולנו.

[הקטע פורסם בצורה משובשת בגיליון הקודם]

* * *

דניה עמיחי מיכלין

בעניין הרופא היווני ד"ר מאזאראקי

אהוד שלום,

בעניין הרופא היווני ד"ר מאזאראקי, הנזכר ב"תגובה מאוחרת על הוויכוח על הבלדה של יורם טהר לב על חמשת הרוכבים" מגיליון 615.

תרשה לי להביא לך את דבריו של אחי אמנון מיכלין ז"ל, חוקר תולדות הרוקחות בארץ, שכתב על זוג האחים הרופאים קאראלאמו וניקפורי מאזאראקי במקומות אחדים בספריו ובמאמריו. אביא פה את תמצית הדברים.

לדבריו נטו לבלבל בין האחים ולחשוב שהם אב ובנו. שניהם נאבקו בקדחת, שניהם היו יקרנים ושניהם עבדו בבית החולים "משגב לדך". קאראלאמו, שהיה הבכור ביניהם, נולד בשנת 1825 ביוון ונפטר בירושלים בשנת 1892. הוא הכיר היטב את תנאי הארץ והיה "בקיא באוויר הארץ ובתחלואיה". גם הוא כאחיו גבה תשלום לא מבוטל מחוליו וסירב להגיע לביקורי בית "אף אם יתנו לו מלוא ביתו כסף וזהב." חברת "משגב לדך" שכרה את שירותיו בגלל מומחיותו, כדי למנוע מרופאי המיסיון טרף קל. הכל מתועד בספרות ובמסמכים.

"שאלת הבריאות עמדה על הפרק בשעה שמייסדי פתח תקווה בחרו באזור אמלבס – שבו נרכשו קרקעות להקמת יישוב שהיה לימים לאם המושבות. המייסדים הבחינו בערביי הסביבה שסבלו קשות ממחלות החום והחליטו להיוועץ ברופא. הד"ר קאראלאמו מאזאראקי מירושלים (שנזכר במקורות שונים כ"מזוריקי" או "מזוריקה") ידע היטב כי האזור שבין עתלית לפתח תקווה נגוע במלריה ובמיני קדחת. הוא בחר בלשון ציורית בהזהירו את ראשוני המתיישבים "במקום שבו אין ציפורים בשמיים – שם לא ייתכנו חיים" (מיכלין אמנון, 'מעשי רוקחים', משרד הביטחון 1999).

בברכה,

דניה עמיחי מיכלין

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון"

חלק ראשון

לדברי יעל, לאחר שנעשה אביה אזרח, חדל ליהנות מההגנה מפני החשיפה לתקשורת, אשר הוענקה לו בזכות מעמדו הצבאי הרם. מעתה משמשות התבטאויות, פעילויות ופרשיות אהבה, שצונזרו וזכו לחיפוי – כותרות לעיתונים, בייחוד בשבועון "העולם הזה". מעתה הכתבים חופשיים לכתוב, לרכל, לתקוף ולבקר. משה מצידו אינו מוכן לשום ויתור, כדי ליפות את דמותו בעיני התקשורת, וגם מבהיר כי לעולם לא ייכנע לסחטנות. לדעתו, חייו הפרטיים והתנהגותו המוסרית אינם עניינו של איש. מעודו לא התיימר להיות מחנך או מטיף, ואין הוא מוכן שיטיפו לו. הוא מוכן להסביר או להתנצל רק כאשר מדובר בנושאים ציבוריים, שהם בתחום תפקידיו ואחריותו.

אחד מטייסיו הבכירים של חיל האוויר שומע פעם את משה אומר בחצי-חיוך: "אותי אי אפשר להשמיץ!" – "מדוע?" – "כל מה שמישהו יעלה בדעתו להגיד עלי, עשיתי דברים גרועים יותר!"

בשנת 1958 מקבל משה חופשת לימודים מהצבא ומתחיל ללמוד בחוגים למדע המדינה ולמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחזיק דירת סטודנטים קטנה: "קיבלתי חדר במחנה הצבאי אלנבי וביליתי שנתיים בלימודים." רות עדיין גרה בביתם הגדול בצהלה, שם גם נמצאים האוסף והגן הארכיאולוגי, וחדר-המלאכה לעתיקות. היא מגדלת את הבנים הצעירים אודי ואסי ושומרת על מראית-עין של שלימות המשפחה, אך יודעת היטב שחייהם כבר אינם, וגם לא יהיו, כפי שהיו פעם.

על יחסיו עם נשים אומר משה ליעל בגילוי-לב: "אני חושב שאין זה עניינו של איש, ואינני מעמיד פנים של בעל למופת." אך מוסיף בדאגה כנה ואומר, שנתן לרות את הברירה להחליט אם לעזוב אותו, להתגרש או להיפרד ממנו אם רצונה בכך, וכי הוא מקווה בכל ליבו שלא תעשה כן.

כל זמן שלא התקשר קשר עמוק עם אישה אחרת, הוא מעדיף שרות תמשיך להחזיק את המסגרת המשפחתית ותתעלם מהרכילות המתפרסמת עליו. יש בכך לא מעט אגואיזם מצידו. כאילו הוא עדיין נער חופשי לנפשו, המתמודד עם חבריו על כיבוש בחורות צעירות מבית-הספר של חנה מייזל בנהלל. זוהי אותה דרך חיים אינדיווידואלית שמאפיינת אותו כל השנים, ובמידה מסוימת היא גם תורשה משפחתית: כל אחד מבני שבט דיין עושה את מה שנראה לו טוב בעיניו, ולא תמיד הוא מתחשב באחרים. בכך גם יעל דומה לו מאוד. ומתוך אותה גישה אין משה כופה על רות לחיות לצידו אם אינה חפצה בכך, ומעדיף להותיר בידיה את ההכרעה.

ערב חורף אחד, בירושלים, הוא מזמין את יעל לדירתו. יורד גשם כבד. היא עולה במדרגות ומוצאת את הדלת נעולה. בעודה עומדת שם ורוטנת, פותח משה את הדלת, מכניס אותה במהירות פנימה ואומר בחיוך מבויש: "יש כאן מישהי שאני רוצה שתכירי."

 "לחצנו ידיים," מספרת יעל, "והיא המשיכה לערוך את השולחן לשלושה, חשה ללא ספק אי-נוחות תחת מבטי הבוחן. אבי הפך פטפטן מאוד, התחמק משתיקות מביכות וטרח מסביב לסלט גרוע וחביתה שרופה. לא הסתגרתי בשתיקה זועפת, ואפשר לומר שנהגתי בנימוס. האישה היתה גבוהה מאוד, לא נאה במיוחד, ועצבנית. היא הרגישה בדירתו כבביתה, ויכולתי להבחין בכמה רמזים אינטימיים שהחליפו ביניהם – דבר שלא הציק לי באופן מיוחד. הוא ניהל איתה רומן, היא לא היחידה, לא הראשונה, ומה שהטריד אותי לא היתה נוכחותה שם אלא נוכחותי. מדוע הזמין אותי? לא ייתכן שהתייחס אליה ברצינות, שהרי לא היה ידיד המציג בפני את כלתו לעתיד כדי שאחווה את דעתי. מעולם לא שאלתי אותו על הנשים שלו ולא גיליתי סקרנות לגביהן. מה היתה מטרתו של הערב המעיק והבלתי משעשע והמאולץ הזה?

 "אכלתי בחיפזון, אמרתי שיש לי פגישה יותר מאוחר, וחיכיתי שהגשם ייפסק. השיחה התנהלה באדישות, ושלושתנו הרבינו לחייך ללא כל סיבה. כאשר הפך הגשם לטפטוף, לבשתי את מעיל-הצמר הרטוב שלי, נפרדתי ב'נעים היה להכיר אותך' מנומס לעברה, ונשיקה לו, ופניתי ללכת.

 "הוא אמר לה שישוב עוד מעט, הציע להסיע אותי או לפחות ללוות אותי לתחנת האוטובוס. הלכנו בצעדים גדלים ונחושים, ידיים בכיסים, מתעלמים מן הגשם ומן השלוליות. לא שאלתי, אך הוא ענה. 'זה היה רעיון שלה, היא כל-כך רצתה לפגוש אותך. היא אמרה שזה בגלל החמימות שבה דיברתי עלייך... אשה חכמה, מעניינת.'

 "לא אמרתי דבר. לא היה לי מה לומר. 'זה לא רציני, זאת אומרת: בינינו,' – חש חובה להוסיף.

 "כמעט הכנתי נאום קטן, שלא היה בכוונתי לשאת ממילא. כאשר הגענו לתחנה, בא האוטובוס, ואני מיהרתי פנימה. 'תודה על הארוחה!' – צעקתי לפני שנסגרה הדלת. הוא נפנה לאחור והלך חזרה לדירתו, שבה המתינה לו המאהבת שלו. התבוננתי בו רגע קט ולא חשתי כעס. אבא שלי, בעלה של אימי, גבר בן ארבעים וחמש, עדיין צעיר ובריא, מבריק ומפורסם, אמיץ ונבון, הולך לבדו ברחוב הירושלמי חזרה לדירתו העלובה לשכב עם אישה שדופה. הוא קורא לה שירי אלתרמן, היא יודעת להכין את הסלט האהוב עליו, והשאר – אני מניחה – קורה במיטה. האם היה לי איכפת? האם חשתי עלבון בשם אימי? האם קינאתי? הרגשתי רוגז ובדידות. הנה משהו שאיני יכולה לשתף בו איש, סוד שנכפה עליי, אמון שהפך אותי לשותפה. בגידותיו הטרידו אותי פחות מאשר הצורך שלו בהן, ובחירת בנות הזוג שלו למיטה היתה עלובת טעם. הדבר כולו נראה פתטי, מבזה, ונעדר התרגשות או כבוד עצמי.

 "הלכתי מרחק של כמה קילומטרים כבתוך ערפל. אימי בצהלה, מתמידה בריפוד הקן, מקריבה עצמה מדי יום ביומו, היא כפרתו – שלו ושלי. היא ודאי יודעת הכויל. היא אוהבת אותו, דואגת לכל מחסורו ויודעת על כולן. האם סובלנותה אמיתית וכנה, הייתכן שבאמת לא איכפת לה, שהיא רואה בכך 'צורך פיזי' מצידו, או משבר גיל העמידה, חוסר-ביטחון המסתתר מאחורי חומה של גברתנות? האם היא נהרסת על-ידו בהדרגה, נואשת ונזקקת? האם יש בה הכוח להתמודד, לראות את הדברים כמו שהם, או לעזוב?

 "היו לי כל השאלות, ולא רציתי לדעת את התשובות. הייתי מרוכזת בעצמי ושקועה במה שעובר עלי. בחירתו בי כבת-ברית לא החמיאה לי. לא התכוונתי לשמש לו אליבי או שותפה, לא חשתי קנאה או סקרנות, וכאשר הגעתי הביתה הקאתי את הסלט ואת החביתה בפליטה חזקה אחת ונפטרתי מן הבחילה הקלה, שליוותה אותי במשך הערב."

לאחר שמסתיים הקשר של משה עם אותה אישה, הדסה מור שמה, היא מפרסמת רומן ושמו "דרכים לוהטות", ובו היא מספרת, בשמות בדויים, על פרשת היחסים ביניהם. משה מופיע בספר בדמות אלוף מפורסם, קטוע זרוע. הספר הופך מיד לשיחת היום. גם מי שלא קרא בו יודע היטב את תוכנו.

 "תמורת כמה לירות שעלה הספר," כותבת יעל, "היה ניתן לקנות את גופו של אבי, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר-מישכבו ואת מחשבותיו האינטימיות. אימי היתה המומה וחסרת אונים. אני הייתי מזועזעת מן הוולגאריות של העניין כולו, ואבי התרחק עוד יותר והסתתר מאחורי השיריון העבה של אדישות מתנשאת. בעלה-בנפרד של המחברת פנה לבן-גוריון, אך הזקן עשה הבחנה חדה בין חייו האינטימיים של האדם לבין חובותיו הציבוריות. הוא הסתמך על התנ"ך, שבו מצויות הקבלות לכל עניין, וציטט את הסיפור של דוד ובת-שבע. גם אימי פנתה לבן-גוריון, שהבין את כאבה אך התייחס לנושא במונחים רציונליים, קרים ומרוחקים. גם אם אינו רואה את התנהגותו של משה בעין יפה, לא יסיק מכך שאינו ראוי למלא תפקיד ציבורי. משה נועד להיות מנהיג לאומי, ועלילותיו במיטה לא יעמדו בדרכו."

משה מכיר את הדסה בתקופה שהוא עוזר לבעלה, חברו מילדות בנהלל, סא"ל דב ירמיה, להתגרש מאשתו ולהינשא לה. הדסה צעירה מאוד משניהם. לאחר שנודעים יחסיהם לדב ירמיה, הוא נפרד ממנה ושולח מכתב חריף לבן-גוריון ובו הוא שואל כיצד יכול ראש הממשלה לתמוך בדיין "הצבוע"?

בן-גוריון עונה לו, שאישה אינה קניין פרטי אלא אדם חופשי בעל רצון משלו, ולכן עליו לבוא בטענות גם אל אשתו. אשר למשה, הוא אינו צבוע, כי מעודו לא הטיף לאחרים לנהוג בדרך מוסרית בחיי המשפחה שלהם, ואולם בכל עבודתו למען העם פעל "לא רק בכושר רב אלא במסירות נפש, ומה שדרש מאחרים, דרש תחילה מעצמו, ובקרב הלך ראשון לפני פקודיו."

דוד בן-גוריון אף הוא לא התנזר בשעתו מיחסי אישות מחוץ לנישואים. תועדה לפחות פרשייה אחת של אהבה שהיתה לו בעת שהותו בלונדון, עוד לפני קום המדינה. כמוהו נהגו לא מעט מן המנהיגים בדור המייסדים, שכלל לא היה דור פוריטני. זה לא עשה אותם טובים או רעים יותר, מוסריים או בלתי מוסריים, אלא אנושיים יותר. ההבדל נעוץ בכך שבתקופתם התרחשו הבגידות והאהבות מהצד, בדרך-כלל, בחשאיות, וגם כאשר נודעו, לא דווח עליהן בתקשורת ולא נכתב בספרים.

 "בן-גוריון כמובן צדק," מסיימת יעל. "הקהל בלע את הרכילות בשקיקה, והיא הוסיפה לדימויו הצבעוני של אבי כגיבור עממי. גברים קינאו, נשים היו מסוקרנות, ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות."

*

ואולם המעניין הוא, שכבר באותה תקופה נמצא משה בקשר רגשי עם אישה אחרת, שעתידה להיות האהבה הגדולה השנייה של חייו, לאחר רות. הקשר מתחיל באופן מקרי עוד בתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר הוא נקרא על-ידי בן-גוריון לחזור בדחיפות ארצה מחופשה באירופה, בגלל הצורך להחליט על פעולת תגמול. רחל רבינוביץ, ישראלית יפה, בלונדית ודקת-גו, נשואה ואם לשתי בנות, שוהה בטיול ברומא ומחליטה אף היא להקדים לפתע את שובה לארץ. המטוס מלא, ורחל מקבלת את המושב האחרון, הגרוע ביותר. עורך-הדין אשר לויצקי, ידיד של משה המכיר גם את רחל, מציע לה את מושבו בקדמת המטוס, ליד משה.

 "לויצקי כמובן הציג את רחל לפניי. מכאן התקדמנו בכוחות עצמנו," מספר משה. "אינני יודע אם זו 'אהבה ממבט ראשון'. אולם מזמן שהכרתי את רחל לא היה עוד אדם שרציתי כל-כך להימצא איתו ולחלוק עימו שמחה וצער."

רחל מתגרשת מבעלה ב-1958. משה מתגרש רק ב-1971, וזאת לבקשתה של רות, ולאחר 35 שנות נישואים, שמחציתם השנייה כבר עמדה בסימן זרות וריחוק ושמירת המסגרת החיצונית בלבד. משה מותיר בידי רות את הברירה: לשלם לו את מחצית ערך הבית בצהלה ולהישאר בו, או לקבל ממנו את מחצית ערכו ולעבור לגור במקום אחר. רות בוחרת באפשרות השנייה.

*

בשנת 1959, לאחר עין-גדי והדרכת נוער בדימונה, אני מגיע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בקמפוס שבגבעת רם, בהחלטה שאהיה סופר; ואכן באותן שנים אני כותב את הרומן הראשון שלי, "המחצבה".

דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט משה דיין בן ה-44, תמיד במכנסיים רחבים, חולפת לא פעם לנגד עיני במסדרונות ובמעברים שבין בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן. הוא מעורר תשומת לב ויראת כבוד, ובולט בפשטות הליכותיו. הוא נוהג לשבת ב"מסעדה של אדון שטארק" שבבניין המנהלה – לא בחלק ההומה של הסטודנטים אלא באגף המוגבה מעט, של הסגל, שקוע לא פעם בשיחה עם אחד המרצים, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ"ל-לשעבר, גיבור מערכת סיני. לעיתים הוא משוחח עם מישהו מתחום העיתונות והפוליטיקה, ששומע גם הוא הרצאות באוניברסיטה. באותם ימים באים מבוגרים רבים ומפורסמים לשמוע הרצאות מפי גדולי הפרופסורים – טלמון, הלקין, שירמן, לאה גולדברג, פטנקין, רוטנשטרייך, בר-הלל ועוד. בהרצאותיו של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה יושבים לצידי ח"כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ"ך עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת ש. שפרה, תלמידיו של שלום – רבקה ש"ץ, אפריים גוטליב ויוסף בן-שלמה, ועימם העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן, הרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר, ועוד אנשים ידועי-שם. עם משה לומדים בתקופה זו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, הקרויים "צעירי מפא"י". כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד לומדת אז בירושלים: א.ב. יהושע, עמוס עוז, דליה רביקוביץ, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, ורבים אחרים. דיין הוא כמובן האישיות הבולטת ביותר בקמפוס. לי עצמי אין קשר אליו. מעולם לא פגשתי בו אישית ולא הזדמן לי לשוחח איתו. מבחינה פוליטית אני נמצא רוב השנים, עד להסכם השלום עם מצרים, בין מתנגדיו החריפים בכתב ובעל-פה.

*

עם השתחררו סופית מהצבא, בסוף שנת 1958, סבור משה כי ראש הממשלה בן-גוריון, המשמש גם שר הביטחון, יקרא לו להיות שר בממשלתו. אך לא כך קורה. בן-גוריון קורא למשה לפגישה ומאחל לו הצלחה בלימודים.

1959 היא שנת בחירות לכנסת הרביעית, לרשויות המקומיות ולהסתדרות, לראשונה מאז מערכת סיני. בן-גוריון נמצא בשיא כוחו, ומתוך מבט לעתיד הוא מבקש לקדם לשלטון את חבורת הצעירים, ובראשה דיין ופרס, המשמש מנכ"ל משרד הביטחון.

יוזמתו של בן-גוריון מעוררת חרדה בקרב מנהיגי מפא"י הוותיקים: גולדה מאיר, פנחס ספיר, לוי אשכול, זלמן ארן, וכן אצל פנחס לבון. מנגנון מפא"י נשלט בידי חבורת עסקנים ותיקים, הנקראת בשם "הגוש". הרוח החיה בה הוא שרגא נצר, יד ימינו של בן-גוריון בכל העבודה המפלגתית. ל"גוש" יש השפעה מכרעת על המפלגה בכנסת ובהסתדרות, בייחוד בקביעת רשימות המועמדים לבחירות. כאשר פותח דיין בסדרת נאומים והרצאות על השינויים הנחוצים לדעתו במדינה, גובר החשש ב"גוש" פן אצה לו הדרך להגיע לשלטון. בעצם, זו תחילתה של "מלחמת הירושה" על הנהגת המפלגה והמדינה, בהנחה שבן-גוריון יצטרך לפרוש, במוקדם או במאוחר, מטעמי גיל. אך שני הצדדים, "צעירי מפא"י" וה"גוש", עודם נאמנים לחלוטין לבן-גוריון, השואב אולי כוח מן היריבות ביניהם.

משה אינו נוצר את פיו, אלא מרבה להופיע ולדבר על פיטורי ייעול ועל צמצום וקיצוצים במשרדי הממשלה, על יתר דמוקרטיה במפלגה, על התגייסות לאומית במתכונת צבאית לקליטת העלייה, ועל הצורך ברפורמה בהסתדרות, כדי לתת ביטוי לנוער הישראלי שלחם בשתי מלחמות והוכיח את כושרו. הוא מסרב לחיות מפי העסקנים, היושבים עשרים שנה בבית הוועד הפועל. משה אינו מסתיר את הבוז והלגלוג ה"צבריים" שהוא חש כלפי העסקנים המפלגתיים בני הדור הקודם, יחס הנובע ללא ספק גם מאותה רתיעה שלו מילדות מפני עסקנותו של אביו שמואל, שעדיין משמש חבר כנסת של מפא"י מטעם תנועת המושבים.

בעקבות נאום של משה נגד הנהגת ההסתדרות, היושבת בקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתל-אביב ומנותקת מן הנוער הישראלי, מתפרסמת קריקטורה המתארת אותו עומד ומשליך אבנים לעבר חלונות בית הוועד הפועל. טבת: "כך הוצג דיין לא כאיש רציני, המתייחס לבעיות ישראל בכובד ראש, אלא כילד מופרע. במשך תקופה ארוכה דובר בו כמי שמיידה אבנים בחלונות, עד כי היו בציבור שסברו שבאמת עשה כך." מעשייה כזאת לא היתה נדבקת לבן-גוריון, לאשכול או לגולדה.

הרעש התקשורתי שהוא יוצר בנקל, והופעתו המחשמלת תמיד, והמושכת קהל רב, נועדים גם להזכיר לבן-גוריון, כי יש למשה נוכחות בולטת בזירה הפוליטית וקהל רב של מצביעים-בכוח בבחירות הקרובות. דבריו מעוררים תרעומת כה גדולה בקרב ותיקי המפלגה עד שבן-גוריון, התומך בו, מבקשו להפסיק את נאומיו (בתקופה זו עוד שוהה משה בחופשת לימודים מהצבא) ואומר: "כשנכנס משה לפוליטיקה ב-1958 עשה שטויות. ראיתי שלא יודע. אמרתי לו, חכה. והוא נשמע לי. היה לו שכל ולמד."

כמו בהבקעה לעומק במערכה צבאית, כדי ליצור בהלה באוייב, מזעזע משה את המנהיגות הוותיקה ומעורר בה פחד מפניו. רואים בו סכנה לדמוקרטיה. לבון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, מזהיר: "האימרה על הניגוד בין החייל שזחל בין הקוצים לבין המנהיגים האזרחיים, לאימרה זו יש צלילים מוזרים ומדאיגים ביותר."

ושר החינוך זלמן ארן: "קראתי על אסקימוסים שכאשר זקנו ונשרו שיניהם, מוציאים אותם הרחק לשלג עם קצת אוכל, שיגוועו. אבל אנחנו – הוותיקים – לנו יש שיניים!"

משה מתמנה למרכז מטה הבחירות של הדור הצעיר במפא"י. תחילה מתייחסים אליו החברים בחשש רב ואף בפחד, והסופר ס. יזהר, שעתיד להיות מעריצו הגדול, מתרשם: "חשבו עליו שהוא קשוח, לא מתחשב, פורץ, החלטי, ברוטלי ואכזרי."

הכללתו של משה ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, מטעם תנועת המושבים, מביאה להוצאת אביו שמואל ממקום ריאלי ברשימה. לדברי גד יעקובי, המבשר לו זאת, מגיב משה במלה אחת: "חבל."

בבחירות 1959 מגיעה מפא"י בהנהגת בן-גוריון להישג גדול – 47 חברי כנסת. בן-גוריון ממשיך לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון. הוא ממנה את פרס לסגן שר הביטחון. משה, חרף ניסיונו הרב בנושאי צבא וביטחון, ובמדיניות החוץ בתקופת הסכמי שביתת-הנשק וערב מבצע סואץ – מקבל את משרד החקלאות. המשמרת הוותיקה של מנהיגי מפא"י מסרבת לאפשר לו למלא תפקיד מדיני מרכזי כשר החוץ או הביטחון, תפקיד שעלול לתת בידיו עמדה של כוח ולסמנו בצורה ברורה כיורשו של בן-גוריון. גם מינויו לשר החקלאות מעורר תנועת התנגדות כלפיו בקרב חברי מפא"י בקיבוצים, הרואים במשה סכנה לנח"ל, וליחס המועדף שלו זוכה התנועה הקיבוצית.

לדברי שרגא נצר, מראשי "הגוש", בן-גוריון אינו מצטיין בחוש הומור. יום אחד הוא מזמין את שרגא לשיחה על הרכב הממשלה.

 "אתה יודע מה אני רוצה? להכניס ערבי בתור שר בממשלת ישראל."

עונה לו שרגא: "למה לך ערבי? הלא כבר יושב ערבי אחד בממשלה."

 "מי?" שואל בן-גוריון.

 "משה דיין. לפי דעתי הוא מייצג בממשלה את הערבים."

בן-גוריון מרים קול: "אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?"

אומר שרגא: "אל תקבל."

כשמבחין שרגא, כי בן-גוריון טרם הבין את ההומור שבדבריו, הוא מוסיף: "למה אתה רוגז על זה? – ערבית הוא יודע? יודע. את מנהגי הערבים יודע? יודע. את בעיות הערבים מכיר? מכיר. אז מה חסר לו ליצג את הערבים? רק בגלל זה שהוא יהודי?"

האימרה: "דיין מכיר את הערבים!" – כלומר, יודע את חולשותיהם ואת השגיאות שהם עושים ואיך לנצח אותם – נעשית לחלק מהילת הגבורה שלו. ואולם חמש שנים, עד נובמבר 1964, הוא משמש רק שר החקלאות בשלוש ממשלות, שתיים בראשות בן-גוריון והאחרונה בראשות אשכול; והסיבה לחילופי הממשלות, ובעקיפין גם להתפטרותו של משה, היא "פרשת לבון", הפורצת כתוצאה מגילוי זיופים ועדויות שקר ב-1960, ומחוללת רעידת אדמה במפא"י, מפלגת השלטון.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לידיעת הערפדים בתקשורת ובפוליטיקה, ששתו את דמו של האלוף יואב גלנט: "יש עוד 130 אלף גלנטים בישראל. מדובר ב-130 אלף איש [מן הסתם ראשי משפחות] במאות מושבים החולשים על קרקעות בשטח של כמיליון דונם, ושזכויותיהם לוטות בערפל. הדבר פוגע לא רק בתחום הנדיר יחסית של הליכי מינוי רמטכ"ל, אלא באפשרות לבצע ולממן עסקות במושבים."

מתוך רשימה של ירון גרופמן, ראש מחלקת נדל"ן במשרד עורכי הדין תדמור ושות'. שהתפרסמה ב"דה מארקר", "הארץ", 7.2.11.

* גאווה מילאה אותנו כאשר בא השליח של המדינה המסודרת והדאגנית שלנו עם מסכות הגז שתהיינה לנו למגן במלחמה הבאה. אין הרבה מדינות שככה דואגות לאזרחים שלהן. חיסונים נגד שפעת. מסכות נגד גז. הכול בחינם, ממש כמו "ישראל היום" והמכתב העיתי.

אבל תהייה אחת עלתה בנו, אנחנו כבר מעל גיל 73 ונראים נורמאליים לגמרי אך מתברר שבגילנו איננו זכאים למסיכה רגילה כזו שהמסתורית הצעירה מאיתנו קיבלה, אלא לקופסה גדולה שעליה כתוב "ברדס עם מפוח"! האם זה נובע מההנחה שכל הגברים מעל הגיל הזה בארץ הם בעלי זקנים? דתיים? סניליים? בעלי עובדות פיליפיניות? – שאינם יכולים להתאים לעצמם מסיכת גז רגילה? אתמהה!

אכן, המדינה שלנו כל כך דאגנית ומסודרת שבגלל שיכחה שלנו להחתים מקדמת אפס אחת  – הטילו אחרי חודשיים וחצי באופן אוטומאטי עיקול גורף על כל חשבונות הבנק שלנו, כל רכושנו וכל אשר לנו עלי אדמות, וגם הודיעו על כך לכל מאן דבעי, והוסיפו תביעה לתשלום מיידי כמה אלפי שקלים שכלל איננו חייבים.

לקח לנו כשבועיים להסיר את העיקול והקנסות. אכן, סדר צריך להיות! ומי כענף הסופרים מתאים שיתחילו לעשות סדר בו! ולחרֵב לסופרים עסקות חובקות עולם של מכירת תמלוגים ושמוטי באמצע העונה!

* הפעילה החברתית ויקי כנפו, בהתרסה קשה בראיון לקול ישראל, לאחר שנשאלה אם יש מקום למהומות בסגנון קהיר גם במדינה שלנו, או שאולי אצלנו אין רעבים – "בטח שכאן בישראל לא רואים רעבים – כי סותמים להם את הפה עם אוכל!" [7.2].

* מזכ"ל ההסתדרות נוסע מדי יום לנתב"ג כדי לעמוד שם מקרוב על "ההידרדרות לעוני ועל ההרס," כדבריו –  של מאות אלפי היוצאים והשבים, בני המעמד הבינוני בישראל.

* נילי דיסקין: כשירות לקוראים שמאבדים חיות מחמד כמו אלי יזרעאלי. יש אופציה, שאני ניצלתי לגבי חתולה, לקבור אותם + מצבה בבית קברות לחיות של "חוות דניאל" במושב מגשימים, בין פתח תקווה לשדה התעופה בלוד. דניאל, שהיה מדריך כלבנים ביחידת "עוקץ" בצ.ה.ל, הוא איש קצת מוזר. דתי, אבל חובב נשים, (ייתכן שה"אבל" כאן מיותר) שנאלץ להכריז על שטח בית הקברות שלו שטח "וואקף" מוסלמי כדי שלא יתבעו אותו לדין בגלל מפגע תברואתי. מי שמתקשה, כמוני, להשלים עם זה שחיית המחמד שלו כשמתה, תושלך לפח האשפה הקרוב – יכול לפנות אליו. יש באינטרנט תחת השם "חוות דניאל" פרטים, כולל סרטון של אילנה דיין על המקום.

* צילמו את נוי ל"מבט שני" במסגרת תוכנית העוסקת בפרויקט המחוננים. קיבלתי הודעה כי התוכנית תשודר ביום ד' הבא, ה-16/2, בשעה 21:30, בערוץ הראשון. טל (אמא של נוי) [טל היא הבת של בנדלה ודני קדרי].

* כאשר כתבנו כאן כי לברק אובמה ולהילארי קלינטון הסכלים אין מושג במה שקורה במזרח התיכון ובייחוד במתרחש במצרים, דבר שהתבטא בתקיעת הסכין שלהם בגבו של בן-בריתם המובהק מובאראכ – נתקלנו בהתנגדות כמעט כללית. רק מעטים חשבו נכון כמונו. עכשיו שני הטיפשים הללו מודים בראש חוצות שטעו, שלא היה להם מושג מה באמת קורה במצרים ובמזרח התיכון, ופתאום הם מגינים על מובאראכ וחרדים לשלומו! וכך ארה"ב, בזכותם, גם אוכלת את החרא וגם תגורש מן העיר!

* ליואב גלנט, איננו יודעים מה תוכניותיך לעתיד אבל זכור את אשר כתבנו עליך מיד לאחר הראיון הראשון שלך בטלוויזיה עם גדי סוקניק – אתה קורצת מחומר של רמטכ"לים ושל שרי ביטחון וראשי ממשלה מסדר גודל של יצחק רבין. אל תשקע במרירות ואל תלך לאיבוד! אלופים שלא התמנו לרמטכ"לים, דוגמת עזר ויצמן ואריק שרון, הגיעו להיות שרי ביטחון וראש ממשלה. ככה ראוי שתהיה גם דרכך. אזרחי ישראל אינו יכול לוותר על מנהיגים אמיצים, מוכשרים וישרים כמוך – אפילו יכפישוך ברפש ככל יכולתם גם בהמשך דרכך, וככה יעשו לך גם הידידים והידידות הצדקניים שלנו, שכבר הגיעו למסקנה שאנחנו מגינים על כל עבריין פושע ומושחת!

* כל פעם שמצטטים דברים של ראש האופוזיציה ח"כ ציפי ליבני ברדיו אנחנו סוגרים כי אין לנו כוח לשמוע שטויות.

* החבר הקשיש שלנו אומר כי אין לו שמץ של אמון באמריקאים כי הם מבינים את העולם רק על פי דרכם ועל פי מה שנוח להם להאמין בו, מתוך תמימות ואגוצנטריות,וברגע של מבחן הם מסוגלים לזרוק לכלבים כל בעל ברית שלהם וכבר עשו זאת בעבר. לכן גם על ישראל להתכונן ליום הרע שינחת עלינו מצידם במפתיע. הערובה היחידה שלנו נגד התרחשות שכזו היא השפעת היהודים בעלי בריתנו בארה"ב.

אגב, כך היה גם בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ההשפעה האמריקאית, באמצעות שגרירם (ממוצא יהודי) הנרי מורגנטאו (האב) – בתורכיה הגנה על היישוב היהודי בארץ-ישראל מגורל דומה לזה של הארמנים באסיה הקטנה.

* הצביעות הבריטית נמשכת: שר החוץ של בריטניה, ויליאם הייג, תקף היום (רביעי, 9.2) את תגובת ישראל לניסיון ההפיכה במצרים והזהיר כי "תהליך השלום במזרח התיכון עשוי ליפול קורבן לרוח המהפכנית הסוחפת את העולם הערבי." לדבריו, "יחסה של ישראל להתנחלויות הוא מאכזב, ובתוך כמה שנים השגת השלום עשויה להפוך לבלתי אפשרית!"

אותנו הם לא ירמו וגם לא יבלבלו לנו בביצים. הקשישים בינינו עדיין זוכרים שר חוץ בריטי אחר, את המנוול האנטישמי ארנסט בווין בממשלת הלייבור של קלמנט אטלי, ואת יחסה אז של בריטניה לשארית הפליטה של יהודי אירופה, כאשר סגרה בפניהם את שערי הארץ, ופרקה נשק מהיישוב העברי לקראת העימות עם הערבים! – אז תמשיכו בני אלביון להיחנק עם הרב-תרבותיות המוסלמית שלכם ואל תטיפו לנו מוסר ואל תשיאו לנו עצות מה לעשות!

* הו מי יתנני זיָין כברלוסקוני!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,110 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל