גיליון מס' 617

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני י' באדר א' תשע"א, 14 בפברואר 2011

עם צרופה לרב-שיח בהשתתפות פרופ' נורית גוברין

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ארי שביט: עונת הציד. // אהוד בן עזר: שום שחר של יום חדש למצרים, הם עוד יתגעגעו למובאראכ! // משה כהן: הנדון: געגועים לחוסני.  // איליה בר-זאב: רעדנו אותו ערב. // יוסף דוריאל: POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY.  // ידידיה יצחקי משיב לאהוד בן עזר על השחיתות.

יעקב זמיר: סטודנט ב"ביקור חולים הוספיטל". // יוסי גמזו: טִפּוּל נִמְרָץ. //

יהודה גור-אריה: הערות שוליים [2]. // דרור אֵידָר: 1. חגיגה אמיתית. 2. אוסף תצלומים ישנים של פתח תקווה. // רון וייס: המשך הבנייה בהתנחלויות מונע הסדר שלום. // יורם וולמן: הבשורה החסרה. // בנדלה: האם אזרחי ארה"ב אינם עם? // אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי. // צ"א אדלר: מחפש מתחפשים מפורסמים.

3 עסקיות בצהריים ב"אדורה" ב-406 שקל ובתוספת 60 שקל תשר = 466 שקל.

רות ירדני כץ: רשיון לשחיתות או – ראש הממשלה צודק!

ג'ורג' בראסאנס: "בלי גסויות קשה לחיות!"

"אולי זו אגדה?" – תגובתו של אלי אשד לטענותיו של אהוד בן עזר.

את עם רגל אחת קצרה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אהוד בן עזר: "האמנות בזבל" גרם לי התקפת פיהוק.

שושנה ויג: על ספרה החדש של חמוטל בר-יוסף, "השתוות".

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון". חלק שני. // אסנת רז: בן-דמותו של דיין ברומאן של הדסה מור לא היה קטוע יד אלא צולע חינני. //  ממקורות הש"י.

מנחם טילמן: פרויקט האטום של מדינת ישראל, כתבה: בת-שבע נוסבאום.

אהוד בן עזר: מה אני כותב עכשיו?

* * *

הרוצה בשלום ייכון למלחמה!

לאחר נפילת מובאראכ – איום הנשק הגרעיני האיראני מתקרב בצעדי ענק ועתיד להקשות על ישראל להגן על עצמה!

לא הדמוקרטיה המערבית מנצחת בעולם המוסלמי אלא האיסלם הקיצוני מתחזק ומאיים על הדמוקרטיות המערביות!

* * *

ארי שביט

עונת הציד

ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 10.2.11

ביואב גלנט בוצע לינץ'. גלנט תרם את חלקו ללינץ'. הוא עשה טעויות קשות, נהג בכוחנות ולא הבין את העולם החדש שבו אנו חיים. ואולם רק עיוור או רשע לא יבין כי האופן שבו גלנט טופל לא היה מידתי, לא היה ענייני ולא היה נקי. אם היועץ המשפטי לממשלה היה נבדק כפי שגלנט נבדק, הוא לא היה היועץ המשפטי לממשלה. אם הרמטכ"ל היה נבדק כפי שגלנט נבדק, הוא לא היה רמטכ"ל. אם יצחק רבין ואריאל שרון היו נבדקים כפי שגלנט נבדק, הם לא היו ראשי ממשלה.

גלנט לא נבדק בתהליך מסודר, תקין ושוויוני. גלנט סומן, טווח והושמד. אלוף יואב גלנט ניצוד בידי חבורת ציידים.

מבצע גלנט היה אחד ממבצעי החיסול המזהירים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות. היעד אותר כבר בשלב מוקדם: קצין אמיץ שיודע שצה"ל רקוב ואומר שצה"ל רקוב ומזהיר מפני הריקבון בצה"ל. מיד אחרי איתור היעד, הופעל המודיעין: איסוף שיטתי של חומרים מכפישים. אחרי שהחומרים המכפישים נאספו, הופעלה הזרוע האסטרטגית הארוכה: התקשורת. למרבה הצער, המבצע התקשורתי הראשון לא עלה יפה. מסמך הרפז לא פעל כפי שאמור היה לפעול. ואולם המבצע התקשורתי השני הצליח מעל ומעבר. תחת הרעשה תקשורתית כבדה מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מילאו את התפקיד שיועד להם בתוכנית המבצע.

כך חוסל הרמטכ"ל המיועד. כך סולקה הסכנה שיהיה מי שינקה את הריקבון העמוק בצה"ל. עד שייפלו הטילים על ראשינו אפשר יהיה להמשיך ולומר שצה"ל שוקם וצה"ל חזק וצה"ל ללא רבב. עד שהטילים ייפלו על ראשינו אפשר יהיה להאמין שהבעיה הערכית של צה"ל טמונה בכמה חלקות אדמה במושב עמיקם.

האם יואב גלנט היה ראוי להיות רמטכ"ל? גלנט עשה מעשים חמורים והתנהגותו ראויה לביקורת חריפה. ניתן אף לטעון שהוא פסול מלהיות לראש המטה הכללי. הוויכוח בעניין זה קשה, מורכב ולגיטימי. ואולם מה שאינו לגיטימי הוא התהליך הציבורי המכוער והאלים שבאמצעותו גלנט הועלה על המוקד. משפט צדק לא נעשה כאן. נעשה כאן מבצע מרהיב של סיכול ממוקם.

הבעייה איננה אישית. הבעייה היא שהמערכת הנורמטיבית בישראל קרסה. איבדנו את סטנדרט-הזהב החוקי ואת מטר-הברזל המוסרי. תהליך ניקוי-האורוות שעבר עלינו בשנים האחרונות היה תהליך בריא וחיוני. ואולם בנקודה מסוימת הוא נחטף על ידי בעלי אינטרסים ובעלי מניעים זרים, המנצלים אותו בציניות מוחלטת.

כתוצאה מכך כבר אין מידרג ערכי ברור ושפוי. אין כאן יישום שווה של נורמות שוות על אנשים שונים. קל להפוך עבירה קלה לחמורה וחמורה לקלה. קל להציג את האפור של אלמוני כשחור, ואת האפור של פלמוני כלבן. ויכוחים ענייניים מפנים את מקומם לחילופי אש אישיים, כיתתיים וצהובים. בירור האמת מפנה את מקומו למסעות של רדיפה. לעתים קרובות עשיית הצדק הופכת לבלתי צודקת. האוויר מורעל, כיכר העיר מזוהמת, נהרות של דם רע זורמים ברחובות.

המקרה גלנט הוא מקרה קיצוני, אך לא מקרה יחידי. בישראל 2011 איסוף חומרים מכפישים היה לשם המשחק. אכיפה בררנית היתה למכת מדינה. השאלה חורצת הגורלות אינה מה עשית ומה ערכך, אלא האם אלומת האור של חוליות החיסול תופנה גם אליך. העונה היא עונת ציד. חבורות של ציידים משוטטות ברחובות וצדות כאוות נפשן. הן אינן מחפשות אמת וצדק, אלא עושות שימוש בתהליכים המתחזים לתהליכים של אמת וצדק כדי לחסל יריבים.

באין מנהיג ובאין ריבון, אין מי שישים קץ לטירוף. באין סמכות משפטית ומוסרית אין מי שיחזיר את שיקול הדעת, ניקיון הדעת, המידתיות והענייניות. אין דין, אין דיין ואין גבול. האנרכיה היא אנרכיה טורפנית. סזון, רבותי, סזון. יד איש באחיו.

אהוד: אנחנו שמחים שיש עוד אנשים שדעתם נשמעת ושתומכים בעמדת התמיכה שלנו בגלנט, שאיפיינה אותנו למן פרוץ הפרשה! לפי שאנחנו מכירים חלק מידידינו, שפיהם נוטף ביקורת ושינאה, הם יגידו שגם ארי שביט מושחת!

* * *

אהוד בן עזר

שום שחר של יום חדש למצרים

הם עוד יתגעגעו למובאראכ!

התפטרותו של נשיא מצרים חוסני מובאראכ, בין השאר בזכות אווילותם של ברק אובמה והילארי קילנטון, אינה מבשרת שום שחר של יום חדש למצרים. ייקח למצרים זמן רב לשקם את נזקי ה"מהפכה", שלא היתה אלא הפיכה צבאית שהביאה למסירת השלטון לצבא, ולכן גם טרם ברור אם בכלל נסתיימה. את עונת התיירות של החורף, שהיא העיקרית, על מיליוני מבקריה, המצרים כבר הפסידו. זאת נוסף על כל הנזקים שחוללו המהומות, ההרס, בריחת המשקיעים הזרים וגם אלי ההון המקומיים, שאולי רק שלטון צבאי תקיף (שזה אותו מימסד רק בלי מובאראכ) אמור להחזירם למדינה, אם אכן יצליח להשקיט את ההפגנות.

לכנות הפיכה צבאית בשם "מהפכה דמוקרטית"! איזו סכלות! איזו מירמה תקשורתית! הלא למן היום הראשון אמרנו וחזרנו ואמרנו – המצרים עוד יתגעגעו לימי שלטונו של מובאראכ! – כי כמעט שום דבר לא ישתנה בעתיד הקרוב והרחוק – במדינה האומללה ורבת האוכלוסין הזו, שמחצית עמה שקועה בבערות ובעוני. הבעיות החמורות של מצרים אינן היעדר הדמוקרטיה אלא העוני [2 דולר ליום למחצית באוכלוסייה], הבערות [אנאלפבתיות של כמחצית האוכלוסייה], הרעב, הריבוי הטבעי השני בגודלו בעולם (אחרי פלסטין-עזה), הדלחת מי הנילוס, האבטלה, בייחוד בקרב השכבה הדקה של בוגרי האוניברסיטאות – ולאחרונה הרס התיירות, אי-הביטחון בקשר להמשך הסכם השלום עם ישראל והתמיכה האמריקאית במצרים ובהסכם – ושאר הנזקים העצומים לכלכלת מצרים שבאו בעקבות "המהפכה הדמוקרטית" של הצעירים המשכילים המובטלים – יחד עם האספסוף של מהר שלל חש בז. הרי זו אולי פעם נדירה בהיסטוריה שבה החלפת שלטון אזרחי בהפיכה צבאית, קרוייה "מהפכה דמוקרטית"!

כשהעשירים בורחים, הכסף בורח איתם. אז ממי יתפרנסו העניים, מהעניים? זיכרו איזו "הצלחה" כלכלית גדולה היתה לקומוניזם!

* * *

משה כהן

הנדון: געגועים לחוסני

מכובדי, אכן יכול להיות עוד יותר גרוע, לכן כבר מתגעגעים אצלנו למובארק, אך אל נא נשכח שהוא היה פרטנר לשלום בעייתי ביותר. מצרים לא מנעה הברחות נשק לרצועת עזה, תקפה וגינתה את ישראל מכל במה בינלאומית על מדיניותה כלפי הפלסטינים, דרשה את פירוק הנשק הגרעיני שלה, בתוך המדינה שררה אנטישמיות ארסית בתקשורת ובציבור, קשרים מסחריים ותיירותיים לא נוצרו, ובכלל אהבה גדולה לא היתה שם. נכון, הודות למענקים האמריקנים שמר חוסני על השלום הקר עם ישראל. עכשיו גם זה לא בטוח. מסתבר שיש יותר גרוע מגרוע. אכן עשה בגין עסקה טובה כשמסר להם את חצי האי סיני על כל אוצרות הטבע שבו. נותרנו קרחים מכאן ומכאן. אכן הגישה של "שטחים תמורת שלום" הוכיחה את עצמה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסף דוריאל

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" [גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית. הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

איליה בר-זאב

רעדנו אותו ערב

יָרַדְנוּ לַחוֹף הַמְּחֻסְפָּס לִרְאוֹת אִם קַלּוּ עִקְבוֹת רַגְלֵינוּ         

אִם נֶחְסְמוּ

מַעֲבָרִים הֶכְרֵחִיִּים.

גַּם בָּנוּ בָּאוּ זַעֲזוּעִים קַלִּים בַּסֻּלָּם.

אָחַזְנוּ יָדַיִם,

חוֹמוֹת אֶבֶן עֲתִּיקוֹת נִצְּבוּ לְלֹא תְּזוּזָה,

מְעָרוֹת

לֹא הֵגִיחוּ מִמְּצוּקֵי הַכֻּרְכָּר.

בָּרְגָעִים הַמִּתְמַשְּׁכִים לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה

רָגַע הַיָּם.

רָעַדְנוּ אוֹתוֹ עֶרֶב –

מוּזִיקָה יַם תִּיכוֹנִית קָרְאָה בַּאֲזוֹרֵי הַתַּעֲשִׂיָּה, צָעֲקָה

כְּאֵב.

* * *

ידידיה יצחקי משיב לאהוד בן עזר על השחיתות

אהוד היקר,

אתה כותב לי: "נדמה לי שצריך הרבה חוצפה כדי לדבר בהתנשאות כזו על אולמרט, גלנט וברק. אבל אתה לא אשם, הרבה ידידים טובים שלי מדברים כך. מחרפים ומגדפים את הללו רוב הזמן, וזאת אם אינם שקועים בסיפורים על מסעדות ועל מסעות בחוץ-לארץ. אגב, שכחת לכלול כאן את היועץ המשפטי לממשלה עו"ד גולדשטיין, שאמנם טרח לעזור לחוש הצדק הערפדי של הישראלים – בפסילת מועמדותו של גלנט, אבל הנה מתברר שהוא מושחת לא פחות! – ושומו שמיים, אשתו העסיקה עובד זר ללא רישיון!

הו כמה נעים לחרף ולגדף דווקא את האנשים שנותנים את חייהם על הגנתנו ועל קיומנו אבל זוכים על כך רק ליריקות ולבוז!

ואולי פשוט יש עודף גדול מדי של עורכי-דין שאפתנים ורעבים בישראל?" [גיליון 616]

איכזבת אותי, אהוד. גם אני נתתי את חיי על הגנתנו ועל קיומנו, גם אתה, ורבים מחברינו. אבות אבותינו, שלך ושלי באו לארץ קשה זו לפני כמאתיים שנה, ונאחזו בה בכל כוחם. אנחנו, אתה ואני ורבים מחברינו, נלחמנו במלחמות ישראל, לאו דווקא מבעד למשקפת אלא בקו האש. רבים מאיתנו שילמו על כך בחייהם. גם לנו, לי ולך זה יכול היה לקרות. ויתרנו על הצעות מפתות לעבודה קלה ורווחית בחו"ל, ולקחנו חלק לא מבוטל בבניינה ובאחזקתה של המדינה, שכל כך הרבה דרשה וקיבלה מאיתנו. האם עלה על דעתם של אבותינו או שלנו, שלך ושלי, שבזכות זו מותר לנו לשלוח יד ברכוש הציבור, ולמלא את כיסינו בכסף שחור? שמא תאמר שאותם קצינים, שהיו מופקדים על בטחוננו, אבל פיתו ואנסו את בנותינו, הם בסדר, כי הם "נותנים את חייהם על הגנתנו"? אמנם כן, שכחתי את הנשיא לשעבר. האם גם הוא בבונים? לדעתי, כל אותם מושחתים שעשו את המדינה לפרתם החולבת, ראויים לא רק ליריקה בפרצופם המכוער, אלא לשנים רבות מאחורי סורג ובריח. ולא יטמאו את מחנינו, ככתוב.

 ידידיה יצחקי

* * *

יעקב זמיר

סטודנט ב"ביקור חולים הוספיטל"

שלום רב לך אהוד,

לפני ימים אחדים שוב הופיעה ידיעה בעיתונות היומית על כך שכרישי החברה שלנו, קרי אוליגארכים למיניהם, אם פרטיים ואם ציבוריים בדמות של קופות חולים ומיני אינטרסנטים, מתאמצים לסלק מן הבמה את בית החולים "ביקור חולים" בירושלים. כולם משתדלים כמובן "לייבש" אותו אחת ולתמיד.

לבית חולים זה מקום חם בליבי וזה בעיקר בגלל יחסו כלפינו, אנו הסטודנטים קשי היום, שנאבקנו לקבל יום עבודה כדי להתמודד עם המצוקה הגדולה שהיתה בירושלים בשנות השישי,ם בהיותנו שם בעיר הקודש הדלה וידועת המחסור.

בניגוד ליחסה הקשוח של "הדסה" בקבלת סטודנטים לרפואה, כאחים וכתורני לילה וכו', בית החולים "ביקור חולים" גילה יחס אנושי יותר ומתחשב כלפינו וקשה לשכוח לו את זה. על כך כתבתי בסיפורי חיי,  שפורסמו  בזמנו במכתבך העיתי. הנה קטע:

נתמזל מזלי ונתקבלתי לעבודה כאח בערבים ובלילות בבית החולים ביקור חולים. אז הוא נקרא  "ביקור חולים הוספיטל", אשר שכן ברחוב שטראוס בואכה רחוב יפו, ליד החנות "מעיין שטוב" האגדית. שמור לו מקום חם בליבי. כמו כל המוסדות הקהילתיים, שהוקמו מאה שנים קודם לכן, גם הוא  נתמך על ידי תרומות של יהודים מחוץ לארץ, אלא שלא היה לו גב כל כך חזק ויעיל כמו לבית החולים האוניברסיטאי הדסה, והתרומות שזרמו אליו היו קטנות בהרבה. הוא גם טיפל באוכלוסייה הענייה הנדכאת והאומללה שירושלים משופעת בה, ואשר בית חולים הדסה די התנער ממנה. היחס של ההנהלה (הדתית) והצוות היה אנושי יפה והגון, לעומת זה השחצני והמתנשא שהיה בבית חולים הדסה. כך שסיפוק אישי מטיפול בבני אדם חולים, צנועים ועניים, שידעו להודות גם על מה שנתת להם, ניכר  הרבה יותר במקום הזה.

במחלקה הפנימית בה עבדתי לא היו מספיק דברי כביסה  להחלפה כל יום לאלה המרותקים למיטותיהם. כך שכל בקר היינו מזיזים את החולה לצידה האחד של המיטה, מנקים את הקשקשים ואת השערות מהחלק שנגלה, ושוב עושים כנ"ל לחלק השני. וכך ימים לא מעטים. זה לעומת השפע האדיר והבזבוז המשווע שהיה נהוג בבית חולים הדסה. אז לא יכולתי להבין את קיום ההבדלים הללו וראיתי בכך אפלייה לא מוצדקת בין חולה יציר אלוהים לחולה אחר יצירו של אותו האלוהים. עם הזמן הבנתי שלא רק שיקולים ענייניים משחקים כאן. ושלא הכל מתנהל לפי ההיגיון הפשוט והצדק.

האח האחראי במחלקה היה בחור יוצא עיראק, מגודל וקפדן, אך טוב לב בסופו של דבר. ופעם, בחופשת הקיץ שלי, עבדתי שם במשמרת ערב וכאשר מדדתי חום לחולים, כירסם חולה אחד את מד החום  שלו ושבר אותו לרסיסים. ובדיווח שלמחרת בבוקר מסרתי על העניין לאחראי. הוא כעס והתחיל לצעוק ופקד עליי שאני מפוטר, וממחרת היום שלא אבוא יותר לעבודה. לרגע התרגשתי כי לא בי היתה האשמה. אלא שלפני שהספקתי לומר מילה, לחש לי עמיתי לעבודה שלא אדאג מן ההצהרה הזו כי הוא כבר ארבע שנים "לא בא יותר לעבודה ממחר בבוקר."

התנאים הפיזיים בבית החולים האנושי הזה היו קשים כי לא היו מזגנים ולא היה הרבה ציוד. אך שם ראיתי אחיות ועובדים מן הדור הישן, אשר כמותם לא רואים היום יותר במקומותינו. התפעלתי מהם אז והוקרתים ואני נוצר את זכרם בליבי בפינה חמה. כמו מרים, אחות   מבוגרת וקשת יום, אלמנה ואם לילד שפינקה וטיפחה כבבת עינה. היא היתה מאד אנושית ועזרה לכל אחד בכל בלי לאמר מילה אחת של טרוניה. נתנה כבוד לכולם והיתה שיא הצניעות והענווה.

לילה אחד עשיתי את המשמרת איתה, והנה מצלצל הפעמון של אחד החדרים. ניגשתי וחשכו עיניי. זקן אחד, חולה מאוד במחלת מעיים, שילשל וליכלך את כל מיטתו, ובנסיונו לרדת לשירותים הוא המשיך בשילשוליו והשלים את טינופו של כל החדר. עמדתי חסר אונים בשאלי את עצמי מהיכן להתחיל בניקוי ובארגון מחדש.

והנה טופחת לי האחות מרים על הכתף, לאמר, אל תדאג. ובשקט הלכה למרפסת הביאה כלי ניקוי וסמרטוטים וכיו"ב והחלה לעשות העבודה בעצמה. כי היא תיארה לה שהסטודנט הצעיר הזה אינו מורגל  בדברים כאלה. (כיום ישנו צוות של "כוח עזר" למשימות הללו). ובמשך שנים אחר כך, כאשר כבר  הייתי רופא והזדמנתי לבקר בבירתנו, סרתי לבית-החולים לשאול על אותה מרים אצילת הנפש, וכאשר פגשתיה לא ידעה את נפשה מהתרגשות שדוקטור בא להתענין בה.

ועוד אחת אולגה, אשה מתורבתת, פליטה מארץ אירופאית מן הסתם, שנהגה באדיבות, בנימוס ובאחריות רבה. היא ידעה הרבה דברים ולא שאלה ולא חקרה לפרטים כפי שעושות רוב הבנות. בעיקר הערכתי את עקשנותה לא ללכת רכיל על עמיתים מהעבודה ובכלל (דבר שהוא עניין  ראשי אצל בנות המקצוע הזה...) – כמו למשל, שעבד שם קודם לכן סטודנט לרפואה שהיה במקרה בן כיתתי וחברי מילדות בחו"ל. הוא נרשם ללימודי הרפואה מיספר שנים לפניי כי לא  שירת בצה"ל. ופעם הזכירה אותו וציינה את חריצותו ונועם הליכותיו, ואמרה שחבל שהוא הפסיק את לימודיו למשך שנתיים "בגלל מצבו". הופתעתי מעט ואינסטינקטיבית שאלתי, "מה פירוש בגלל מצבו?" – היא סירבה לענות לי באומרה שאם שאלת סימן שאתה לא יודע, ושהיא  לא רוצה לדבר על כך! כל כך התרשמתי מתשובתה שאף אני לא חקרתי ודרשתי יותר  בעניין עד היום הזה.

"ביקור חולים הוספיטל" הינו בית חולים דתי ועל כן בימי שבת, כאשר מדדנו את חומם של החולים, לא רשמנו את זה בעיפרון או עט כי אם סימנו על ידי הזזת אטב על פני דף מיוחד עם שנתות.

אנו הסטודנטים, שעבדנו שם כאחים, כמובן שלא הבנו הרבה ברפואה, אך עצם היותנו סטודנטים אילץ את הצוות וכן את החולים לתת לנו קצת כבוד, כי הבינו שאנו לא סתם פֵלצ'רים (אלונקאים בצבאותיו של סטאלין) אלא משהו יותר.

שכב שם איש אחד גבוה ויפה תואר  שדיבר איתי אנגלית ואמר לי שהיה טייס ב"רויאל אייר  פורס" האנגלי בזמן המלחמה. לא הבנתי למה הוא שוכב שם כל כך הרבה זמן, ורק אחר כך התברר לי שסבל מסרטן הריאות.  בדיוק אז קיבלתי  מצלמה טובה והייתי מסתובב איתה כל הזמן ומצלם לעצמי ולאחרים. פעם הוא שאל אותי כמה בדיוק עולה סרט צילום ופיתוח והדפסה וכו'. עניתי.  פתאום הוא שלף מתחת לכריתו את ארנקו והגיש לי שטר כסף בערך של  כפליים מן הסכום שנקבתי קודם. "הא לך שי ממני. רכוש לך שני סרטים על חשבוני."

נבוכותי מאוד וסירבתי בתוקף לקבל הכסף וגם כל כך ריחמתי עליו בגלל מחלתו שריתקה אותו למיטה ימים כה רבים. הודיתי לו מאד ואמרתי שאני מקבל משכורת ולא אוכל לקבל ממנו כסף.

מישהו מן האחים שם לחש לי שלא אהיה טיפש ושזה מקובל בבית החולים שהמאושפזים  בו משלמים מדי פעם משהו כדי לחלות את פני העובדים ולזכות במעט יחס. אני הושטתי לאומללים את העזרה מעל ומעבר וסירבתי עקרונית לקבל שום אתנן מידיהם, מאז ועד הרגע הזה.

חולה זקנה אחרת ששכבה שם ואף היא הכניסה שטר כסף לכיסי (שהחזרתיו כמובן) היתה אחת, טובה בב"ד, אישה ממשפחה דתית שידעה ימים טובים בהרבה קודם לכן. ולפי סיפורים מפי  אחי הגדול, שהיה ירושלמי עוד בשנות הארבעים והכירה מאז, היא  היתה נדבנית גדולה וכל חייה הקדישה לעזרה לנצרכים וחולים, נהגה להסתובב  בבתיהם של אלה ולחלק  להם מזון, מלבושים וחלב. משפחתה היתה עשירה מאוד והיא לא קמצה את ידה.  בתחילת שהותה בבית החולים  כמעט שלא ביקר אותה איש. אך כאשר מצבה הלך והחמיר רבו המבקרים. פתאום הופיעו  מיני קרובים וקרובות לבושים הדר ועם תכשיטים ומדי יום מיספרם הלך ורב.  גם החלו רבים ביניהם, ביידיש כמובן. אז הייתי עוּל ימים ולא הבנתי פשרו של דבר. ימים מעטים אחרי כן הגיעה הנ"ל לגסיסה, ובדיוק אז החמירו המריבות  והפכו לקולניות יותר, ואחת הקרובות התעלתה על עצמה ותלשה לגוססת את טבעת הזהב ועדיים אחרים שהיו עליה. ממש מול העיניים שלי. ומפי האחיות הירושלמיות  נודע לי יותר מאוחר שגם בלווייתה של הנפטרת המשיכו לריב על הירושה, שנאמר כל המקדים  זוכה."

* * *

יוסי גמזו

טִפּוּל נִמְרָץ

יֵש שֶבְּלַיְלָה קַר שֶל חֹרֶף, לֵיל סוּפָה וָאֹפֶל

שֶאֵין בּוֹ כִּבְיָכוֹל גַּם שְבִיב סִכּוּי שֶל הֲקָלָה

נִדְלָק פִּתְאֹם, לְלֹא כָּל הַתְרָאָה, בִּקְצֵה הָאֹפֶק

הִבְהוּב זָעִיר שֶל אוֹר הַמִּתְגָּרֶה בָּאֲפֵלָה.

מְדִינָאִים מְפֻכָּחִים, שֶהֵם פּוֹלִיטִיקָאִים

מְשֻפְשָפִים – אֵינָם רוֹאִים בָּאוֹר הַזֶּה שוּם אוֹת,

אֲבָל מְשוֹרְרִים נָאִיבִים וְרוֹמַנְטִיקָאִים

רוֹאִים בּוֹ, בַּהִבְהוּב הַזֶּה מִין רֶמֶז לַבָּאוֹת.

הִנֵּה, בְּתוֹר מָשָל נָאִיבִי: רַק לִפְנֵי שָבוּעַ

שָעָה שֶאֲפֵלָה לֵילִית כָּל שְבִיב שֶל אוֹר דִּכְּאָה

הַרְחֵק מִכָּל מְקוֹם-יִשּוּב, בַּשֶּטַח הַקָּבוּע

שֶבּוֹ יוֹם-יוֹם פּוֹעֶלֶת אֻגְדָּתָהּ שֶל הַבִּקְעָה,

הֻזְעַק פִּתְאֹם בִּצְלִיל-חֵרוּם מִתּוֹךְ מַכְשִיר-הַקֶּשֶר

הַמְּיֹעָד לְכָל אַנְשֵי צֶוֶת טִפּוּל נִמְרָץ

שֶל הָאֻגְדָּה, סַמָּל וּפָּרָמֵדִיק גִּלְעָד נֶשֶר

הוּא וְסִיעַת חוֹבְשִים בְּאַמְבּוּלַנְס מָהִיר שֶרָץ

עַד לִנְקֻדַת-צִיּוּן בִּכְבִיש שְטוּף-חֹשֶךְ וּצְלוּף-גֶּשֶם

שֶבּוֹ עָמַד, בְּגוּף קְפוּא-קֹר וְנֶפֶש חֲרֵדָה

פָּלֶשְׂתִּינָאִי שֶהִפְצִיר בָּהֶם מִיָּד לָגֶשֶת

לְהַסָּעַת אִשְתּוֹ שֶנִּתְקְפָה צִירֵי-לֵדָה

לְבֵית-חוֹלִים סָמוּך, אַךְ בֵּית-חוֹלִים כָּזֶה אֵינֶנּוּ

מָצוּי שָם בְּשוּם אֹפֶן וְרָצָה שַׂר-הַגּוֹרָל

שֶהָאִשָּה תֵלֵד בַּדֶּרֶךְ, בְּעֶזְרַת חוֹבְשֵינוּ

וּבְרֹאשָם סַמָּל גִּלְעָד, שֶבְּחֶלְקוֹ הֻגְרַל

בַּהַשְגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה (שֶהִיא, כְּפִי שֶיָּדוּעַ,

הַמְּיַלֶּדֶת הָרָאשִית שֶל כָּל יְצִיר נִבְרָא)

וְהֵם יִלְּדוּ אֶת הַתִּינוֹק שֶלֹּא בָּרוּר מַדּוּעַ

כִּמְעַט שֶלֹּא נָשַם וְלֹא בָּכָה בְּכִיַּת-שִגְרָה

כְּמוֹ כָּל תִּינוֹק נוֹרְמָאלִי הַמֵּבִין כִּי אִם הִגַּעְתָּ

אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה צְפוּיוֹת לְךָ בְּכִיּוֹת רַבּוֹת

כִּי עוֹלָמֵנוּ אֵינוֹ פִּיקְנִיק –  אִם עוֹד לֹא יָדַעְתָּ –

וְאֵין לְהִשְתּוֹמֵם עַל כָּךְ וּלְהָרִים גַּבּוֹת

אֶלָּא, כִּדְבַר פִּתְגָּם עַרְבִי כְּמוֹ "אִסְאַל אִל מְגַ'ארֶבּ"

("שְאַל אֶת מִי שֶהוּא בָּקִי וּבַעַל-נִסָּיוֹן"

וְאֵין זֶה מְשַנֶּה אִם בֶּן יָאהוּד הוּא אוֹ בֶּן עַרֶבּ)

לְשוּם אִיש חַי אֵין מִבְּכִיּוֹת בּוֹ פְּטוֹר אוֹ חִסָּיוֹן.

אֲבָל סַמָּל גִּלְעָד נָתַן לוֹ, לַתִּינוֹק, סִיּוּעַ

נְשִימָתִי – וְתוֹךְ דַּקּוֹת הֵחֵל אוֹתוֹ פַסְפוּס

לִבְכּוֹת בִּשְׂפַת הַתִּינוֹקוֹת, שֶהִיא (זֶה סוֹד יָדוּעַ)

הַנִּפְלָאָה שֶבַּשָּׂפוֹת, שֶשּוּם שִירִים בִּדְפוּס

אוֹ בִּקְרִיאַת-קַרְיָן לֹא יִתְחָרוּ בְּחֹם-הָרֶגֶש

שֶל אֶסְפֶּרַנְטוֹ זֶה שֶל הַבָּאִים אֶל הָעוֹלָם

מִכָּל אֻמָּה וְדָת וְעוֹד לִפְנֵי אוֹתוֹ הַפֶּגֶש

שֶהֵם פּוֹגְשִים אוֹתוֹ הֵם מַזְכִּירִים כָּאן לְכֻלָּם

שֶשּוּם תִּינוֹק אֵינוֹ נוֹלָד לְמִלְחָמוֹת וָרֶצַח:

לֹא יְהוּדִי, לֹא פָלַשְׂתִּינִי – אֶלָּא לְשָלוֹם

וְאִם בִּשְנֵי עַמֵּינוּ לֹא רוֹצִים עוֹד כִּי לָנֶצַח

תֹּאכַל פֹּה חֶרֶב יֵש לַחְתֹּר לִקְרָאת אוֹתוֹ חֲלוֹם

שֶבּוֹ כּוֹפְרִים מְדִינָאִים שֶהֵם פּוֹלִיטִיקָאִים

מְשֻפְשָפִים הַמִּתְחַמְּקִים מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל

מִכָּל חִדּוּש שִׂיחוֹת שָלוֹם – וְרַק רוֹמַנְטִיקָאִים

שֶהֵם מְשוֹרְרִים שֶדִּמְיוֹנָם אֵינוֹ כָּבוּל

לְמָה שֶמְּקֻבָּל כִּי אִם לְמָה שֶיֵּש בּוֹ צֹרֶךְ

דָּחוּף וְחִיּוּנִי צוֹפִים אֵלָיו בְּצִמָּאוֹן

לִזְמַן אַחֵר שֶבּוֹ, עִם מַנְהִיגוּת שֶאֵין בָּהּ מֹרֶךְ

נֵצֵא סוֹפְסוֹף כֻּלָּנוּ מִמַּצַּב-הַקִּפָּאוֹן.

כִּי הַמֶּרְחָב סְבִיבֵנוּ מִשְתַּנֶּה בִּסְפִּיד נֶחְרָץ

וְלֹא רַק עַם אֶחָד זָקוּק בּוֹ לְטִפּוּל נִמְרָץ.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [2]

1. מה שמותר לאלוף...

במהומה האדירה שהתחוללה עם פרשת [אי] מינוי הרמטכ"ל/מ"מ הרמטכ"ל/הרמטכ"ל הסופי, ישנם אינספור היבטים שאפשר לתת עליהם את הדעת. לא נְמַצֶה כאן את כולם. רק אחדים מהם:

גילוי פרשת הקרקעות של האלוף גלנט התפרסם לפני כשלוש שנים. אז, איש לא ציפצף, לא התייחס לזה, לא הרעיש עולמות. שתיקה – כהודייה. עד להחלטה למנותו כרמטכ"ל. כלומר, לגבי אלוף מותר להעלים עין בפרשת קרקעות שסיפח לעצמו [לכאורה], אבל לרמטכ"ל אסור. האם אין כאן מוסר כפול?

ואולי, שיטת הבדיקה והשימוע של ועדת טירקל לאישור מועמדים לתפקידים בכירים, לא הוכיחה עצמה כיעילה במצב זה, בשל המגבלות שבהן היא פועלת. כיצד יכולה ועדה כזו, שמובאים לפניה שניים-שלושה מסמכים, וכן שימוע אחד או שניים למועמד [ולממליצים עליו], ותהיה הוגנת ויעילה ביותר – כדי להחליט על מועמד זה או אחר, לגבי יכולותיו, כישוריו, ניסיונו, טוהר כפיו וטוהר מידותיו?

ומצד שני: היש בעולם צדיק שלא חטא? וזה כולל את הרמטכ"ל היוצא ואת מי שהיה ממונה עליו.

הרי כבר אמרו חז"לינו: אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו...

2. זידאן זידאן

זוכרים את שחקן הכדורגל המופלא של נבחרת צרפת, זידאן זידאן? בגמר המונדיאל 2006 נגד איטליה, הוא חבט "ראסייה" בחזהו של שחקן יריב [מטראצי] על המגרש. השופט הוציא לו – בצדק ובדין – כרטיס אדום וכך הוא נאלץ לפרוש, הן מן המשחק והן מן הקריירה המפוארת שלו בבושת פנים.

אינני נביא ולא בן נביא [ואולי גם פתי אינני], אך נדמה לי שזה יהיה סופו הציבורי של אהוד ברק, לאחר מעשיו ומעלליו במגרש הפוליטי.

3. בעיותיה של מצרים

ההפגנות ההמונים בכיכר תחריר בקאהיר מעוררות סימפטיה בליבו של כל אדם נאור, בעל הכרה דמוקרטית. ככל הנראה, מהפכה זו במצרים אכן תצליח ותסלק את מובארק מן השלטון, שבו אחז שלושה עשורים.

אבל מה אחר-כך? האם תיכּון במצרים דמוקרטיה מערבית? בחירות חופשיות? זכות ההפגנה והבעת הדעה? נניח שגם אלה יושגו.

אך מה לגבי בעיותיה ה"נצחיות" של מצרים: העוני של מרבית בני עמה, בן 85 מיליון נפש [השנה]? הרעב, ההזנחה, הפיגור, משכורות-הרעב של אלה שכן עובדים, האבטלה [במיוחד בין הצעירים המשכילים, בוגרי אוניברסיטה], בעיית הריבוי הטבעי: מיליון נפש בשנה, שיש לדאוג להם לאוכל, לקורת-גג, בריאות, חינוך וכו'.

הרצון וההכרח להישאר מדינה חילונית, לנוכח האיום של תנועת "האחים המוסלמים" להפוך את מצרים לארץ מוסלמית-דתית, שבה שולטים אנשי דת, כדוגמת האייטולות באיראן.

מימוש השנאה העמוקה כלפי ישראל, עד-כדי ביטול הסכם השלום עמה והסתכנות במלחמה. [זוכרים את סאדאת שאמר, שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים במלחמה נגד ישראל?]

ייצובה של המדינה, שמצד אחד היא מעצמה אזורית, העומדת ברגל אחת במאה ה-21, ורגלה השנייה – בעולם השלישי.

בעיות כאלה לא פותרים בכיכרות. האם הן ניתנות בכלל לפתרון בשנים הקרובות במצרים?

אולי כדאי שיקימו להם "ועדה קרואה" ובראשה יעמידו את עמרם מצנע ומאיר ניצן.

אהוד: עמרם מצנע איש נחמד אבל אינו חכם ביותר, ולכן נכשל ופרש מראשות מפלגת העבודה. אזרחי ראשון לציון לא שבו לבחור במאיר ניצן כראש עירם, אף על פי שעל שמו נקרא היכל התרבות שהקים להם. ולכן אני מציע ל"וועדה הקרואה" למצרים את זידאן זידאן ואת אהוד ברק, שני פושעים בריונים מושחתים, שמתאימים לרמת ה"דמוקרטיה" הצבאית של מצרים ושל העצות הצדקניות שלך.

* * *

דרור אֵידָר

חגיגה אמיתית

פורסם ברובו בעיתון 'ישראל היום' (8.2.2011)

על "סזאר בירוטו" לאונורה דה בלזאק, תרגום: יהושע קנז, עם עובד, 366 עמ'

הספר על המדף קרץ לי, "סזאר בירוטו" מאת אונורה דה בלזאק האהוב. פתחתי בעמוד הראשון, והפתיחה החזקה שאבה אותי במנהרת זמן:

"בלילות החורף אין הרעש ברחוב סנט אונורֶה נפסק אלא לרגע קט, ואחריו ממשיכים הירקנים, העושים את דרכם אל השוק הסיטוני, את המולת המרכבות שחזרו מן התיאטרון או מן הנשף. ברגע זה של דממה, הקוטעת באחת אחר חצות את סימפוניית הרעש הגדול של פריס, התעוררה משנתה בבהלה אשתו של מר סֶזאר בירוטו, בעל חנות תמרוקים ליד כיכר וַנדוֹם, מחלום בלהות שחלמה."

הרומן מספר על סוחר תמרוקים ישר עד כדי תמימות הרואית, שעלה למעמד גבוה לאחר שהתעשר ממסחרו. או אז מתחילות הצרות לתקוף אותו, נוכלים מבקשים להפילו בפח, והוא מסתבך בעסקות נדל"ן מפוקפקות. על הדרך נגלית פריז של שנות ה-30 של המאה ה-19, על רחובותיה וסמטאותיה, דמויותיה הססגנוניות, וגם על רקע ההיסטוריה התוססת של צרפת אחרי המהפכה ותקופת הרסטורציה.

למרות שנכתב לפני יותר מ-173 שנים, בעברית הוא חדש, בתרגומו של אחד הסופרים החשובים אצלנו כיום, יהושע קנז. סופר מתרגם סופר, על-פי רוב זו סיבה למסיבה. התרגום של קנז זורם וידעני וגם הערות השוליים שלו מספקות רקע היסטורי וספרותי מצוין להבנת העלילה.

העברית בת ימינו מתארת עולם ישן שאיננו. פריז המתוארת שם נהרסה ונבנתה מחדש עשרים שנה מאוחר יותר ע"י נפוליאון השלישי והברון אוסמן. ולא רק העולם ההוא אינו קיים עוד; גם הסגנון הריאליסטי המצוין של בלזאק, שלא ממש מתאים לתקופתנו התזזיתית שבה ההתעמלות האינטלקטואלית העיקרית היא שלטוט.

בתקופה שבה התקשורת היחידה היתה המילה הכתובה, הספרות תיארה הכול: לבוש, מראה, אופי, תכונות, מחשבות, חדרי הבית, רחובות, בניינים ומה לא. הפרויקט הספרותי הגדול של בלזאק כונה "הקומדיה האנושית" על משקל "הקומדיה האלוהית" של דנטה. בלזאק ביקש להקיף את המרחב האנושי של פריז בתקופתו באמצעות טיפוסים מייצגים. הצלחתו המטאורית נבעה בדיוק מהסיבה הזאת: לאחר ספרות עמוסת נסיכים ומלכים, שמחו הבריות לקרוא על אנשים בשר ודם, הדומים להם במעמדם ובחלומותיהם. כדאי לקרוא, ובסבלנות. היא תשתלם.

* * *

אוסף תצלומים ישנים של פתח תקווה

לכל בני פ"ת בעבר ובהווה, אוהביה ואוהדיה, חוקריה וכותביה, אודה לכם אם תשלחו אליי תצלומים ישנים של פ"ת, שכונות, רחובות, בתים, אנשים, אירועים ועוד. כדאי לצרף משפט הסבר ותאריך לכל תמונה. וכמובן, פרטי השולח – לכתובת הדוא"ל שלי:

droreydar@gmail.com

התצלומים הם לצורך פרויקט המחקר של תולדות שכונות פ"ת והפארק שעומד לקום ליד כביש 40. לא מבטיח להשתמש בכל התמונות, אבל אלו שתיבחרנה, אצור קשר עם בעליהן כדי לסרוק אותן ברזולוציה גבוהה לשם ההדפסה.

בברכה ובתודה,

דרור אֵידָר

* * *

בינתיים יכולה מדינת ישראל לסמוך על הצבא המצרי יותר משהיא יכולה לסמוך על הנשיא אובמה!

* * *

המשך הבנייה בהתנחלויות מונע הסדר שלום

סופר נידח שלום,

דרור אידר מתעלם במאמרו "פרידמן וישראל: עצות אחיתופל" [גיליון 6161] משליטתה המוחלטת של ישראל בכ-60% משטח הגדה(איזור c) ומשליטתה הביטחונית באיזור b. באיזור c כמעט שלא ניתנים אישורי בנייה לפלסטינים. מתנחלים אלימים מתנכלים להם, וביטחונם מופקר על-ידי הצבא והמשטרה.

נגד הפלסטינים ננקטים אמצעי דיכוי קשים. לדוגמא, בדרום הר חברון הרס המינהל האזרחי (הכפוף לצה"ל) 13 בארות מים, שחלק מהן נחפר עוד בתקופת שלטון ירדן בגדה. פעולות דיכוי אלה הן שגורמות לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. המשך הבנייה בהתנחלויות בגדה הוא שמונע וימנע הגעה להסדר שלום. סופה של המדיניות הנוכחית יהיה יצירת מדינה דו-לאומית או מדינת אפרטהייד בין נהר הירדן לים התיכון.

רון וייס

רמת-גן

* * *

יורם וולמן

הבשורה החסרה

לאחרונה פירסם מר צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה, ובהווה מחוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, רשימה מרתקת תחת הכותרת "רוסיה לאן?" – על המאבקים הרעיוניים שמתנהלים לאחרונה בחוגי השלטון ברוסיה הבתר-קומוניסטית. על פי מגן, תכלית ההתגוששות היא לברר מה תהיה דרכה של רוסיה: האם תחזור להיות מעצמה עולמית כפי שהיתה בשנות הקומוניזם? האם תבסס את מעמדה בעולם כמדינה חזקה על ידי התקשרות כזו או אחרת עם המערב? האם תחבור לסין ולמזרח?

ברצוני להעיר שתי הערות.

האחת, אמנם מגן מציין שלאחרונה היו שני כנסים בינלאומים ברוסיה בעניין, אך הוא לא ציין ברשימתו מהן הדעות של החוגים האחרים ברוסיה. כך, למשל, לא הזכיר מה חושבת הכנסייה הפרבוסלאבית, או מה חושבים הצבא או החוגים האופוזיציוניים. אני משוכנע שלגארי קאספארוב, האופוזיציונר הידוע מאד במערב יש מה לומר בעניין.

  שנית, לדעתי, השאלה הנידונה היא בעצם אם רוסיה תהיה מדינה חזקה או מעצמת על. יש כמובן הבדל בין מעצמה למעצמת-על, כפי שרוסיה הצארית האימפריאלית הפכה למעצמה סובייטית חובקת זרועות עולם. אני מבקש להיתלות לרגע בדמות רוסית מפורסמת מאוד, אנטי קומוניסטית מובהקת, שתמך במלוכה (שהוכחדה) – הלוא היא אלכסנדר סולז'ניצין.

כאשר אולץ לגלות מארצו בתחילת שנות השבעים, התיישב במדינת וורמונט בארה"ב ומשם הפיץ את דיעותיו על ארצו. למרות ההפשרה המסוימת ביחסים הבין-עצמתיים אז, עדיין המלחמה הקרה היתה בעיצומה אך המישטר הקומוניסטי כבר לא היה אלים כפי שהיה בימי סטאלין. פרשנים אמריקאים רבים ניסו לתהות על קנקנו של סולז'ניצין. קשה לומר שהם הבינו אותו ממש. הוא דיבר על סבלו הרב והממושך של העם הרוסי בעבר, ושיימשך בעתיד – אולם כאשר סאת הסבל תימלא, או אז יקום ויעלה עם רוסי חדש וחזק שבשורתו תהיה הנצרות.

הפרשנים תמהו, האם לא סבל העם הרוסי מספיק עד כה, האם לא שרד את מאורעות המהפכה, את שלטון האימים של סטאלין, את מלחמת העולם השנייה?

כאשר נפל המישטר הקומוניסטי חזר סולז'ניצין לרוסיה שלו, חצה את ארצו האהובה ברכבת ומדי פעם ירד ממנה להיפגש עם בני עמו. נזקקתי לאיש הזה כדי לציין שהיתה לו בשורה להפיץ בקרב העם הרוסי וממנה לעולם. ספק רב אם חזונו התממש.

נראה לי שכישלונו של סולז'ניצין היא כישלונה של הבשורה שלו. ולכן לדעתי זו התשובה לשאלה שהצבתי למעלה: האם יש לרוסיה בשורה? כי רק הבשורה יכולה להפוך מעצמה כרוסיה למעצמת-על, כלומר בעלת השפעה עולמית ולא רק איזורית, שמתערבת צבאית בגיאורגיה או מכתיבה מדיניות סמויה באוקראינה או שמנצלת במזרח-התיכון חולשה זמנית של ארה"ב.

בלי ספק ההנהגה הרוסית רוצה להיות כזו, כפי שהיתה בריה"מ. אמנם לרשותה טילים בין-יבשתיים ונשק גרעיני וחילות מזוינים משובחים, אך עצם העובדה שהרוסים מתלבטים מראה שמשהו אולי חסר שם לביטחונם העצמי. איני יודע איזו בשורה להציע לעולם היתה למונגוליה כשגינגיס חאן הפך את ארצו למעצמת על כובשת, ומצמיתה אך זה היה מזמן. ובזמן המודרני? מה הפך את ספרד למעצמת-על שכבשה ארצות במערב-אירופה ואיימה לפלוש לאנגליה? ובכן, לא רק הצבא החזק שלה והתאווה לזהב האמריקאי החדש אלא גם הבשורה הקתולית. ולאנגליה, אי קטן עם אוכלוסייה לא גדולה אך עם צי חזק וצבא ממושמע, בשורתה היתה עליונות הגזע הלבן, משולבת עם המשטר הדמוקראטי. לצרפת היו נפוליאון הגאוני שהפיץ את עקרונות המהפכה, לגרמניה במשטרה הנאצי, שבתחילת קיומו קסם אף לחוגי אליטה רחבים לא מעטים בארצות המערב, בעיקר במערב אירופה; לאיחוד האירופי בעצם קיומו, המושתת על אי אלימות וכמובן לארה"ב, בגלל הבשורה הקפיטליסטית שלה, המקפלת בתוכה את ערכו של היחיד, של היוזמה החופשית והאופטימיות הבלתי נלאית, או כפי שהבין זאת דה טוקוויל: שוק חופשי, מישטר דמוקראטי, אמונה דתית ומוסדות חברתיים.

לרוסיה עדיין אין ערך מוסף שיעשה אותה מעצמת על.

* * *

בנדלה: האם אזרחי ארה"ב אינם עם?

שלום אודי,

אני רוצה להגיב בקיצור לכתבתו של יהודה דרורי [גיליון 616]. שתי הערות, בלי להיכנס לוויכוח אם יש לתת לפלסטינים מדינה או לא לתת.

1. יהודה דרורי טוען שהערבים שהתקבצו בפלסטין אינם עם, ומעולם לא היו, משום שהסתננו לפלסטין מכל מיני ארצות במזרח התיכון. האם הוא יגיד גם על תושבי ארה"ב שאינם עם, ושהם אינם זכאים למדינתם? הרי תושבי ארה"ב, האמריקנים, גם הם באו לשם מכל העולם...

2. טענה אחרת של יהודה דרורי, שאסור לתת לפלסטינים לקבל מדינה – היא, שאם הם אכן יקבלו מדינה – בכל מקום בעולם שיש מיעוטים הם ירצו טריטוריה משלהם, וזה יביא לכאוס. אני מתפלאת שיהודה דרורי לא שם לב שכבר עכשיו, עוד בטרם הפלסטינים קיבלו מדינה, מיעוטים רבים בעולם לוחמים להגדרה עצמית, ולקבלת הגדרה פוליטית. וחלקם גם מצליחים. זו מגמה כלל עולמית, והפלסטינים הם חלק ממנה. אם הפלסטינים יקבלו מדינה, או לא יקבלו, זה לא ישנה את המגמה הזאת.

בנדלה

אהוד: אם בית המלוכה ההאשמי ייפול, וירדן תיעשה למדינה בעלת רוב פלסטיני, שזה מה שהיא למעשה, ותתאחד עם מדינת פלסטין הגדה המערבית ופלסטין עזה, אזיי אולי אנחנו נהיה המיעוט והם יהיו ה"עם".

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מיספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר [כיום קשה להשגה כי חדלו לייצר].

2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף.

2 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם (אך אם שמים בסיר יותר נתחי סלק, ושולים אותם מוקדם יותר, אפשר לגרדם על פומפייה או במעבד-מזון, ובתוספת פתיתי בצל טרי, קצת חומץ, שמן, מלח וסוכר, מתקבל סלט סלק קר וטעים).

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותן לתוך הסיר ומוסיפים:

4 כפות אורז שטוף.

4-6 כפות סוכר חום.

4-6 כדורי סוכרזית.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר [או מרק עוף].

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.

לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.

* * *

מחפש מתחפשים מפורסמים

שלום לכל הידענים!

לקראת פורים הקרב ובא אני מחפש חומר אודות אנשים מפורסמים שנאלצו להתחפש מסיבות אלו ואחרות, כמו גולדה מאיר בעת שנסעה להיפגש עם עבדאללה, וכדומה. מי שיש לו פרטים ו/או תמונות ויכול לחלוק עמי – אודה לו מאוד.

צבי אריה אדלר

052-7639039

* * *

3 עסקיות בצהריים ב"אדורה" ב-406 שקלים

ובתוספת 60 שקל תשר, שהם 466 שקלים

אנקל בן קבע לנו ארוחה חגיגית ב"אדורה", שהיא מסעדה מאוד אהובה עלינו ועל חברים ובני-משפחה. קבענו לשעה אחת בצהריים, כי בשלוש מתחילה כבר משמרת שנייה. השירות היה מעולה כרגיל. המלצרית נועה. והתפריט כדלהלן:

1 בקבוק בירה היינקן – 21 שקלים.

1 שליש כוס גולדסטאר מהחבית – 21 שקלים. לזכות המסעדה ייאמר שזוהי הבירה היחידה שהם מוזגים מהחבית.

1 כוס יין כרמל שיראז טוליפ – 38 שקלים.

 3 ארוחות עסקיות הכוללות כל אחת מנה ראשונה ועיקרית, ב-59 שקלים לארוחה = 177 שקלים, לפני התוספות.

עסקית 1: מנה 1 – פטה כבדים עם צנימים, ריבה וקוביות מיקפא יין אדום וענפי נענה זעירים. מעולה. במעט מאוד מקומות בארץ ובעולם טעמתי פטה כבד טעים ונימוח בפה שכזה. מומלץ בכל בטן. מנה 2, עיקרית – טבעות פילה בקר על מצע של פירה תפוא"ד, רוטב חום ונגיעות של תרמיל אפונה ורצועת גזר מאודים (תוספת 12 שקלים לעסקית) – מעולה. פילה מצויין, עשוי היטב, אצלנו מדיום-וול-דאן, וכמות גדולה מאוד שממנה גם הפרשנו לשני הסועדים האחרים. – 59 שקלים.

עסקית 2: מנה 1 – סביצ'ה דג חי עם ירקות. מנה 2, עיקרית – קלמרי בפלנצ'ה (תוספת 12 שקלים לעסקית). איננו יכולים להעיר אלא שהצלחות נשארו ריקות ומנוגבות לגמרי. – 59 שקלים.

עסקית 3: מנה 1 – פלאפל חצילים, פרוסות חצילים גלולות עם גבינה בפנים ותוספת סלט. (תוספת 5 שקלים לעסקית). מנה 2, עיקרית – קלמרי בפלנצ'ה (תוספת 16 שקלים לעסקית). הצלחות נשארו ריקות ומנוגבות לגמרי. – 59 שקלים.

1. מנה אחרונה גליליות פטיסייר – 39 שקלים.

1. מנה אחרונה ורדים, שוקולד ואגוזים – 36 שקלים. נראה לנו כי חלה טעות ברישום המנה האחרונה. זו היתה עיגול של סורבה מלון במרק שקדים עם פתיתי שקדים קלויים קלות. מעולה. המחיר ודאי דומה.

מים קרים עם פרוסות לימון, חופשי. ולקינוח קיבלנו גם על חשבון הבית שלוש כוסיות של משקה אלכוהולי אדום מתוק וקל, בטעם שבין סנגריה לפונטש, אולי היה זה קיר רויאל. אנחנו לא חזקים בזיהוי משקאות אלכוהוליים.

אם לא נפתים ליין היקר ולמנות האחרונות היקרות, ומסתפקים בכוסות המים, אפשר לאכול היטב ב-293 שקלים ארוחות עסקיות של שתי מנות נהדרות כל אחת, לשלושה סועדים, שיחד עם התשר הם 353 שקלים או כ-120 שקלים לסועד.

עם החשבון מגיע תלוש הנחה ובו כתוב: "ארוחה צרפתית, השף אבי ביטון מזמין אתכם בכל מוצאי שבת לארוחה מהמטבח הצרפתי הקלאסי. שובר זה מזכה בקיר רויאל לכל סועד בהזמנת מנה ראשונה ועיקרית, וב-15% הנחה על מבחר היינות הצרפתיים. נא להזמין מקום מראש."

אדורה גורמה. בן יהודה 226. טל. 03-6050896. רצוי להזמין מקום מראש ולתאם את ההגעה לשעה היעודה. מומלץ, וגם שומר באדיקות על הרמה.

* * *

רות ירדני כץ

רשיון לשחיתות או – ראש הממשלה צודק!

אהוד האם שמעת טוב כמוני שראש הממשלה המפואר שלנו מבקש שנממן לו את הבית הפרטי שלו בקיסריה? בטח שמעת! ומה אתה אומר? לפני שאתה תאמר, יש לי מה לומר. הוא צודק. למה שישלם מכיסו החלפת תריס חשמלי או מקרר חדש? למה, אהוד, למה? הוא צודק. אם ישנה אפשרות שאתה ואני נשלם לו טלוויזיה פלסמה עם ערוץ מיוחד "לאח הגדול" למה שהוא ישלם? הרי זה ידוע שנתניהו לא מוציא שקל. משכורותו רק 19,000 אלף שקלים נטו בחודש. רעייתו גם עובדת ומשתכרת עוד איזה 10,000 שקלים בחודש. הוצאות אין להם. הבית בירושלים ממומן כולו בתוקף היותו ראש ממשלה. אוכל, נקיון, כביסה, ייבוש, גיהוץ, צחצוח נעליים, ניקוי יבש לחליפות שלו ושלה, אירוח, נהגים, אבטחה. תקציב מיוחד לביגוד, לספרים ולספריות. ראש הממשלה מורגל שהוא לא משלם על כלום וכל חודש הוא חוסף כ-30 אלף שקלים. אז אם הוא יכול לשדרג את ביתו בקיסריה מה רע? ועוד דבר, אהוד, נניח שהעובדים המסורים שלו, שחייבים לו את הג'וב שלהם, מכינים נוהל חדש כדי שה"בוס" יגיע כל סוף שבוע לביתו הפרטי וכל פריט בבית צריך להיות שמיש ובמצב חדש יעבוד. הם בפרוש ממלאים את תפקידם. המשמעות היא שכאשר הוא יפרוש, החגיגה תימשך מפני שיש נוהל חדש שראש הממשלה מקבל זכות חוקית לקבל תקציב להחלפת תריס חשמלי שעלותו כ-3,500 שקלים. תשמע אהוד, הוא בסדר גמור, אנחנו קטנוניים. באמת, מה איכפת לו ולרעייתו מאותה אישה בשדרות שראינו אתמול בחדשות של רפי רשף שהחליטה לא לקנות לחם ללא סוכר כי יש לה סוכרת והיא חיה מהשלמת הכנסה, שעולה 11.5 שקלים? מה הוא מכיר מחירים? מתי הוא יצא לרחוב לקנות לחם, שמן או מילא דלק? הוא אפילו לא יודע איך נראית תחנת דלק. אנחנו ממש לא בסדר, ממש לא. נטפלים על ראש ממשלה שמה הוא מבקש? רק שיתחזקו את ביתו הפרטי בקיסריה?

אהוד: את צודקת במאה אחוז. הווילה של ראש הממשלה בקיסריה נמצאת במרחק קטן מזו שהיתה עד לאחרונה נחלתו של ארקדי גיאדמק (ומקודם של פרופ' דני גור) וצריך כנראה לשים את שלושתם בבית הסוהר כי לא ייתכן שאנשים מושחתים יתעשרו על חשבון הציבור ויחזיקו בווילות בקיסריה. את לא צריכה ללמד אותי פרק בדמגוגיה. אני יכול לעשות זאת טוב ממך. ובכלל, למה שֶׁרון לאודר ושלדון אדלסון לא יממנו לנתניהו חביבם את השיפוצים וגם ישלימו לו משכורת נוספת כפי שהיה במקרה של הנשיא המושחת והשנוא ביותר שלנו, עזר וייצמן, שבגללו נדפקה לנו מלחמת ששת הימים? – זה היה חוסך הון כסף למדינת ישראל, ואותה אישה משדרות היתה יכולה לקנות לחם ללא סוכר וגם אלפי העניים במיגזר החרדי והערבי והבידואי, ועוד רבבות מעלימי מיסים בכל רחבי הארץ – היו מקבלים השלמת הכנסה על חשבון התריס החשמלי של נתניהו, שהוא האוייב שלנו ויש להתחשבן איתו בארסיות על כל הרשאה להוצאה ולקוות שהוא ומשפחתו יזדקקו בקרוב גם הם להשלמת הכנסה. וחבל שלא הרשיעו בשעתו את משה דיין על רקע שוד העתיקות שלו, שאז היינו נפטרים ממנו עוד לפני מלחמת ששת הימים וכל מה שבא אחריה, ולא היתה פורצת מלחמת יום כיפור – ודיין הפושע היה נמק כל שארית חייו המושחתים בכלא מעשיהו, ובלי נשים!

קדיש לוז כבר אמרנו? אדם כמוהו היה צריך להיות משה דיין!

* * *

"בלי גסויות קשה לחיות"

בעקבות הגיליון האחרון 616 קיבלנו שלושה ביטולי נמענות, כנראה בגלל השיר של חיימקה שפינוזה "משתפשף משתפשף ומתיז מהזין". אנחנו מבקשים אפוא לחזור ולהזכיר לנמענים ולנמענות האנינים שלנו כי המכתב העיתי איננו כתב-עת מכובד – אלא אנארכיסטי, תמיכתו בציונות מוכיחה זאת, ועל כן אין שום סיכוי ש"חדשות בן עזר" ייעשה מהוגן וצנוע כדי לרצות את הנמענים שאינם יכולים לשאת מילים גסות ואבחות דימיון פרוע. כנ"ל לגבי כלל כתיבתנו, גם בספרים.

בלי גסויות

ביצוע: יוסי בנאי

מילים: ג'ורג' בראסאנס

לחן: ג'ורג' בראסאנס

עוד מימי העריסה

שנאתי כל מילה גסה

ולא הוצאתי כלל מפי

גם מילה כמו פיפי

אך היום כדי להתבסס

אני מוכרח להתגסס

כי בלי לכלוך ובלי חוצפה

אין שום קופה.

בלי גסויות

קשה לחיות

מילה גסה

זו פרנסה.

בכל יום א' בווידוי

אני נשבע בלב גלוי

שלא אומר עוד על במה

מילה גסה כמו תחת

אך כשאני פתאום חושב

על כל זמר שמת רעב

תיכף אוסיף לחרוזים

קצת עכוזים.

בלי גסויות...

אם פתאום אתחיל לשיר

סתם על פרחים שדה וניר

תיכף אדום ומעוצבן

קופץ האמרגן

די הוא אומר אם מוכרחים

שוב לזמר פה על פרחים

שיר על פרחי רחוב בלונדל

מול הבורדל.

בלי גסויות...

כן, לו השמעתי רק שירה

על אהבה זכה טהורה

מזמן יכולתי לענוד

אות לגיון הכבוד

אך הבוס אומר אהבה חבל

זה לא מושך היום קהל

ואם אהבה אז רק כזאת

בין שתי זונות.

בלי גסויות...

האנשים המהוגנים

בכל לב מאמינים

כי אישלח בבוא היום

ישר לגיהנום

אך הוא שברא את הבריות

הוא לא נבהל מגסויות

הוא כך יאמר לי, ידידי,

שב על ידי.

בלי גסויות...

* * *

"אולי זו אגדה?"

תגובתו של אלי אשד לטענותיו של אהוד בן עזר

והנה תגובתו של אלי אשד לטענותיך [גיליון 616] לגבי פרשת הבלדה של יורם טהר לב. הינך מתבקש לפרסמה באתרך.

הציטוט שעורר את זעמך הוא אינו שלי אלא מתוך השיחה עם יורם טהרלב, שייתכן בהחלט שטעה בעניין. לגבי טענותיך שהפרשייה עם ד"ר מאזאראקי לא התרחשה מעולם, מאחר שיהודה ראב לא טרח להזכיר אותה, כפי שצויין במאמר, זה לא אומר ולא כלום, מאחר שיהודה ראב, כצעיר המשתתפים בהתיישבות, מן הסתם לא יודע לגבי חלק או רוב הדברים שאותם ביצעו המנהיגים, וייתכן בהחלט שלא טרחו להזמין אותו כלל לפגישה עם ד"ר מזאראקי אם זאת התקיימה וייתכן שאף לא ידע על קיומה. ומשום כך לא הזכיר אותה בזיכרונותיו. והתיאור שלו של הפגישות שהתקיימו ואותן חווה אינו רלבנטי לצורך העניין. מן הסתם היו פגישות רבות שאותן לא חווה ועליהן לא ידע.

בעניין הזה למרבית הצער חשובה הרבה יותר העדות של ארבעת האנשים שהיו אמורים להשתתף בפגישה מאשר עדותו של יהודה ראב שאיש לא טען מעולם שהשתתף בה. יואל משה סלומון, גוטמן, שטמפפר וברנט. וכאן אכן יש בעייה: סלומון הזכיר זאת רק בעל פה לילדיו. הוא לא הזכיר זאת ביומניו או בחומר כתוב אחר. גוטמן לא הזכיר את הפרשה במאמר (הקצר) שכתב על המושבה. שטמפפר אינו מזכיר את הפרשה במאמרים (הקצרים שכתב ובאנגלית), ובמכתב שכתב בעברית על יסוד המושבה.

אבל השניים האלו כתבו רק מאמרים קצרים שלא התיימרו כלל לתאר כל אירוע, ואם האירוע התרחש ספק אם ראו אותו כחשוב מספיק לאזכר אותו במאמר קצר לעיתון או במקרה של שטמפפר במכתב, חשובה הרבה יותר היא העובדה שזרח ברנט לא מזכיר את האירוע כלל בספר הזיכרונות שלו. וזה אכן בעייתי. סביר להניח שאירוע כזה הוא היה מזכיר בתיאורו את ימי ייסוד פתח תקווה.

אבל מצד שני יש עדות מסייעת של ניצה בן דב, צאצאית של שטמפפר, שקובעת שבמשפחת שטמפפר אכן היה ידוע סיפור הרופא היווני שנפגש עם אבי המשפחה ושותפיו רק שאצלם זכרו את הפרטים בצורה קצת שונה. אז אפשר לטעון שיואל משה סלומון או ילדיו המציאו את הסיפור על בסיס הפרשה שתוארה בידי יעקב גולדמן, אבל הנה יש גירסה בלתי תלויה בסלומונים, של הסיפור, והיא מוסיפה לו אמינות. כך שאחת מהשניים – או האירוע קרה כפי שסלומון ושטמפפר תיארו אותו, או שמשפחת שטמפפר לקחה את הסיפור הידוע להם ממקורות כתובים או מהבלדה ושינתה אותו לצרכיה.

אין אפשרות שלישית.

אהוד: דבריך רק מוכיחים את צדקת דבריי שהובאו בגיליון הקודם [616]. צר לי, אך אינני רואה בך בר-סמכא להתווכח עימו על תולדות פתח-תקווה, כי בהתפתלויות שלך אתה עוד עלול להגיע להשערתו המדהימה של ד"ר יוסי לנג כי הדוקטור היווני ביקר שם פעמיים! שמעתי אותו אומר את השטות הזו לאחר שנלחץ בשעתו בתוכניתם של קירשנבאום ולונדון בטלוויזיה. אני לא הסכמתי להופיע אז בתוכנית, זה היה בשנת 2008, כדי לא להרוס לפתח תקווה המסכנה, שאותה גם הדירו זה מכבר מהעלייה הראשונה – את האגדה היחידה שלה, שבזכותה יודעים-כביכול על ייסודה, ואשר חגיגות יובל ה-130 שלה היו מיוסדות עליה. אגב, יורם טהר לב עצמו מודה שמה שכתב אינו תיאור היסטורי מדוייק ולכן גם הכניס שורה בבלדה היפהפייה שלו האומרת: "אולי זו אגדה?" – ואתה, אלי אשד, מנסה להגן על סיפור שיורם מודה שבדה!

* * *

את עם רגל אחת קצרה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

את עם רגל אחת קצרה

ואחד שד כבד

אבל יפה וסקסית

שבא לי להשחיל אותך

מצד אל צד

ואם קצְרה רגלך

ארוך שרביטי

עימו אנצח על מקהלת מיצייך

כי את לא נכה

כי רק הפריג'ידית

היא נכה 

ואילו את אמבטיה של קוס

עם שד ימין כבד

ורגל אחת קצרה

אוּך אוּך

אתן לך נשיקה

* * *

אהוד בן עזר

"האמנות בזבל" גרם לי התקפת פיהוק

"האמנות בזבל" הוא סרט דוקומנטארי אמריקאי של הבמאית לוסי ווקר (ושני שותפיה לבימוי: ג'וואוו ג'רדים וקרן הארלי) את הסרט ערך פדרו קוס, עורך ברזילאי-אמריקאי.

ברגע שעוד משאית אשפה מגיעה אל המזבלה הגדולה בעולם, ג'ארדים גראמאשו אשר בפאתי ריו דה-ז'נירו, עטים עליה הקאטאדורס. "אנחנו לא אוספי אשפה, אנחנו אוספי חומרים למיחזור," מסביר מנהיגם הסימפאטי את משמעות המילה, וככל שהוא מרבה לחזור על כך, כן זה פחות משכנע –  למראה העוני ועבודת הפרך של אוספי האשפה, ששום רעיונות נעלים אינם מפעילים אותם אלא רק מצוקת העוני והקיום הפרימיטיבי. אלא מה, כל תל אביב הצדקנית מדברת על הסרט. חייבים לראות! בסינימטק.

הגיבור המרכזי של הסרט, ויק מוניז, צייר יליד ברזיל, אשר לפי הנאמר בסרט הוא אחד האמנים המצליחים בעולם כיום, חוזר לארץ מולדתו, כדי לצלם פורטרטים של הקאטאדורס הברזילאים. במהלך הסרט מלווה הבמאית האמריקאית ווקר את תהליך היצירה הטכני ברובו של מוניז ואת האנשים המדהימים והמרגשים שאותם הוא פוגש במסעו. מוניז, אדם לא מעניין ולא משכנע במיוחד, קצת פטפטן – מצלם את מלקטי האשפה, מקרין אותם בסטודיו הענק על גיליונות נייר, מצייר לפי הצילום, מוסיף רקע של חפצים מהמזבלה ומזמין לעבוד איתו בסטודיו שלוש נשים וגבר, מהמרשימים ביותר, שאותם צילם, ומנסה לשכנע את הארבעה כי הם שותפים למלאכת הציור שלו. מאוחר יותר נמכרות היצירות האלה במכירות פומביות בעשרות אלפי דולרים, והוא משכנע את הארבעה שהכול בזכותם! שהם היו שותפים לתהליך היצירה! יעני, עשה אותם ציירים.

רישומי הדמויות על פי הצילומים אמנם יפים, אבל קטה קולביץ כבר עשתה זאת לפני שנים רבות ובאמצעים הרבה יותר פשוטים. כאן אמנם נוספו הקישוטים הצבעוניים של הזבל מסביב לדמויות, מה שהועיל כנראה בעיקר ליחסי הציבור ולמכירות הפומביות.

איזה קשקוש, איזו סכריניות, איזו פבריקציה של "דוקומנטציה"! איזו יומרה לומר שבכספים שהניבו התמונות, מוניז לא רק ישפר את מצב המלקטים אלא כל המיזבלה עומדת לשנות את צורתה ולהשתפר! – יעני, צייר חברתי! – אכן, הסרט השמאלצי הסנטימנטאלי הזה כל כך מצליח לתעתע בקהל עד שיש צופים שבוכים במהלכו. עליי זה לא עבד. האם זה סרט קידום מכירות לצייר ויק מוניז, העוקב-כביכול אחר תהליך יצירתו? או שזוהי זעקה חברתית אמיתית? אז מדוע ההצגה הכמעט אידילית של מלקטי האשפה, וההתעלמות מהמצב הנורא של החיים ב"פאבלות" של עניי ברזיל, עם סמים, זנות וכנופיות רצח? הם אכן גרים בסרט בפחונים, טלאי על גבי טלאי, אבל כולם מחייכים ומרוצים. וכמובן ששום דבר לא אלים, לא מסריח, גם לא המשתתפים בצילומים הנערכים בלב הסירחון.

ואל נא יגידו לי שליבי גס במצוקה החברתית הנוראה. מי שעוקב אחר הנעשה בעולם יודע גם מה הולך ב"פאבלות" העניות של ריו דה ז'נירו, יודע כמה אלפי ילדים ללא הורים מסתובבים וגם פושעים שם. אבל לנושא הזה מועילה יותר סדרת כתבות זועקת ומשכנעת בטלוויזיה, ואין צורך בסרט סכריני ארוך ומלאכותי-בחלקו שדווקא משום שהוא "אמיתי" – אמינותו בעיניי מפוקפקת, אפילו הרקע של המזבלה הוא אמיתי.

איך שנגמר הסרט חטפתי התקפת פיהוק נורא שבקושי התגברתי עליו עד שחזרתי הביתה.

* * *

"להט אדום" – ערב מרינה צווטאיבה ב"צוותא"

בשיתוף מינהל התרבות והוצאת הקיבוץ המאוחד

עם צאת  הספר  "האמנות באור המצפון" – מבחר מסות ושירים

 של מרינה צווטאיבה,  בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סידרת "קו אדום"

 תירגמה וערכה: רנה ליטוין

הערב  הוא מחווה  לענקת הרוח של המאה שחלפה,

לרגל צאת  מבחר מיצירתה בשם

"האמנות באור המצפון"

מרינה צווטאיבה נחשבת לגדולה במשוררי רוסיה במאה ה-20 – ולא רק בה.

חייה וגורלה משקפים את הטראגיות, הזעזועים והתעתועים של המאה שבה חיה,  ואת המעוף של אמן המתעד ביצירתו את זמנו, בפרספקטיבה ערכית המתעלה מעליו, ויוצר  גוף ביטוי מקורי, עשיר, מורכב וצלול חשיבה שמעטים כמותו. צווטאיבה ידועה בעיקר בשירתה, אך המסות שלה, הכתובות בסגנונה הייחודי, עוסקות בשאלות יסוד של היצירה והאמן, וככאלה הן מרתקות כל אדם יוצר וכל מי שמעשה האמנות קרוב לליבו. המיבחר המוגש  לקורא  הישראלי, מציג את המשוררת במבחר משיריה וממסותיה, בתירגומה של רנה ליטוין, מתרגמת-משוררת ויוצרת בזכות עצמה, המעניקה לנו שוב ושוב חוויה אמנותית ייחודית רבת-עוצמה. בערב נשמע  קריאה מתוך שיריה של צווטאיבה, מוסיקה שהולחנה ותבוצע לשירתה ודברים על יצירתה.

בתוכנית הערב:

ד"ר אלכסנדר קריוקוב, מנהל מרכז תרבות  רוסיה  בת"א

פרופ' משה צוקרמן

ד"ר עמינדב דיקמן

המלחין,   הפסנתרן והמורה  רפי קדישזון

הזמרת קרן הדר

השחקן דורון תבורי

הסופרת והמתרגמת רנה ליטוין

ינחה: עורך "קו אדום", גיורא רוזן

הערב יתקיים ב-27 במרס,  בשעה 20.30 ב"צוותא" ת"א, אבן-גבירול 30

* * *

שושנה ויג

היסטוריה משפחתית

על "קצת היסטוריה משפחתית"  ו"המקום הכואב"

שני פרקים מתוך ספרה החדש של חמוטל בר-יוסף, "השתוות"

בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

הקדמה

שירים נבחרים ממיטב יצירתה של המשוררת חמוטל בר יוסף ראו אור בספר חדש. יובל שנות יצירה שירית מכונס בספר "השתוות" (2011) בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הכינוס המורחב מכיל שנים עשר שערים או פרקים. אין קשר בין פרקי הספר לספרים הקודמים. בכל פרק יש שירים מכל מיני ספרים, לפי הנושא.

השער הראשון עוסק בארס-פואטיקה, השני – דיוקן עצמי, השלישי – דיוקנים של  בני אדם וכו'. מעיון בשירים נמצא שהמשפחתיות, על הופעותיה, מאוד דומיננטית ביצירתה של המשוררת. פרישת הדורות על פני עמודי "השתוות" כמו יוצרת מניפת חיים, רגעים שאותם כלאה המשוררת בין דפי הספר. שירים שנוצרו במהלך מסלול החיים, ואף על פי כן אינם השתקפות מדויקת של מה שהתרחש במציאות, אלא הופקו בסיוע דמיונה של המשוררת.

חמוטל בר יוסף היא משוררת לירית. היא פותחת את הקובץ הנוכחי, שמכיל 352 עמודים, בשירים ארס פואטיים ובשירי דיוקן עצמי. כדי להגיע לשירים בהם באה לידי ביטוי המשפחה והמשפחתיות חייבים לעבור את המסלול האישי. כמו שבהתייצבות לטיסה חייבים לעבור בידוק בטחוני, וחמוטל המשוררת מכניסה את הקורא לספרה כשהיא מגלה לו רזים על אודות מהותה. והיא מחביאה בספר, עד לפרק אודות המשפחה, את מהות האני. ומהו האני הזה של המשוררת שנחבא בין דפי הספר? מניין הוא שואב את עיצובו?

השיר "לקחת אוויר" (עמ' 8) מבטא את האני השירי שלה: "לָקַחַת אֲוִיר לִשְׁעַת חֵרוּם אַתְּ מוּכְרַחַת / לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ מֵעַל הַמַּיִם לְהַסְפִּיק / לַחְטֹף וְלֶאֱגֹר כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר / אֲוִיר שֶׁיִּהְיֶה מְרֻכָּז / וּמְחֻשָּׁב בָֹאֲרִיזוֹת קְטַנּוֹת / לִזְמָן וּלְמֶרְחָק יָדוּעַ בָּעֹרֶף / הַנִּמְתָּח אֲחוֹרָנִית בַּאֲצִירַת תְּנוּעָה / כְּמוֹ יֶתֶר שֶׁל קֶשֶׁת."

בשיר הזה הדוברת יודעת שחסר לה אוויר והיא מבקשת לקחת אוויר כלומר, להיאחז בחיים. התחושה היא שכדי להמשיך הלאה צריך לקחת אוויר. פעולה פשוטה כמו לנשום, כמו לקחת אוויר, כמו לחיות, היא צריכה לאגור כוחות כדי להמשיך הלאה. לקיחת האוויר נעשית גם בעת הכתיבה. הכתיבה משמשת לדוברת השירית כנשימת חמצן, פעולה שאי אפשר לחיות בלעדיה. 

בשיר "מרובעת" (עמ' 11) באותו פרק מספרת הדוברת: "נִהְיֵתִי כָּל כַּךְ מְרֻקַּעַת. כָּל כַּךְ מְרֻבָּה. / מְרֻבַּעַת לְגַמְרֵי, כְּמוֹ הַתִּקְרָה / כְּמוֹ הַנְּיָר הַנִּכְתָּב. כָּל כַּךְ מְאִירָה." ישנה אנלוגיה בין הדוברת לבין הנייר שעליו נכתב השיר. המרובעות הזאת משותפת לה ולדף הנייר, ותוך הכתיבה היא זוכה להארה, להיות מוארת. הכתיבה אינה סותרת את תחושת המרובעת. ההשראה נעשית דווקא במצב של עֵרוּת מוחלטת. גם הרצון לרקוע  ולהשאיר חותם באה לידי ביטוי בשיר זה. 

בשיר "כשאני נשארת לבד" (עמ' 34) פורשת הדוברת את האני בו היא שוהה כשהיא בגפה. אלה השעות בהן היא מצוצה, מבקשת למות. מטאפורית היא מתכסה בנוצות הפוך של החשיכה, ויחד עם זאת היא חשה שאין קיום לאני בהיותה לבד. "כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי / בִּכְלַל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה / וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ / וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי."

באותו בית נכתב על איבוד האני וגם על הנטל של הזולת בעת העלמות האני. באותו  פרק נמצא גם השיר " נפשי בחיקי"(עמ' 38): 

נַפְשִׁי בְּחֵיקִי

צוֹרַחַת, מִתְקַשַּׁחַת

מְסָרֶבֶת לִינֹק

אֶת הֶחָלָב הֶחָמוּץ

שֶׁל יִסּוּרַי.

רֹאשִׁי עַל בִּרְכַּי.

כַּף יָדִי הַחֲלָקָה

עַל שְׂעָרִי הַמִּתְיַפֵּחַ.

הַשֶּׁקֶר נָעוּץ בְּגַבִּי.

השיר על נפשה של הדוברת, המתייסרת הצורחת, ייסורים, על כאב שלא נגמר גם בצווחה. בשירים נוספים כותבת הדוברת על צעקות ועל צווחות כמו בשיר זה. ניתן למצוא לאורך דפי הספר את צעקתה של הדוברת כמוטיב בולט המופיע בשירים רבים.  השירים מבטאים בפשטות צעקות של כאב, ומי שיכול להרגיע את הדוברת על פי שיר זה הוא רק האני. "כף ידי על שערי המתייפח."

רק הדוברת יכולה להרגיע את עצמה, יש באמירה הזו גם עוצמה מלבד כאב. נשאלת השאלה: מהו אותו הכאב שפקד את המשוררת? על כך היא כותבת בפרקים "קצת היסטוריה משפחתית" ו"המקום הכואב".

מהות האני מופיעה גם בפרק "שמועה", שכולו שירי אהבה או יחסים אחרים בין גבר לאישה. בשיר "הגרושה" (עמ' 130)  כותבת המשוררת על התחושה המלווה גרושה, על תופעת שילוח הגרושה לחלל. היא חשה שהיא כלי ריק. היא כותבת על החלל שנפער בה כשאינה עם האיש שעימו חייתה שלושים שנה. "אֲנִי דּוֹאָה בְּמִדְבַּר הַחַמְצָן / לֹא אֶרְאֶה עוֹד אֶת פָּנֶיךָ, / לֹא תִּגַּע בִּי עוֹד לְעוֹלָם." הטוטאליות של ניתוק הקשר מבוטאת בכאב מסויים. ובסיומו של השיר היא מתוודה על כל כך שנותר בה משהו ממנו. מעניין שמה שנותר  טבוע בה יוצא מפיה וזהו הקול. "אַךְ אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי / יוֹצֵא הַיּוֹם מִפִּי / הַמַּבִּיעַ דֵּעוֹת." הדעות שלך נכנסו לתוכי. יש בשיר גם מחווה מסוימת כלפי בעלה לשעבר.

קצת היסטוריה משפחתית

השער "קצת היסטוריה משפחתית" פותח בשיר בעל אותו שם,  ובו שמונה חלקים. כל חלק הוא שיר על דמות מבני המשפחה. הדמות הפותחת את סדרת השירים היא של הסבתא, אימו של אביה. זוהי סבתא דבורה ש"פִּרנסה את המשפחה". "פירנסה" הוא הפועל הראשון שמופיע בשיר, לומר שהיתה זו סבתא חרוצה שעמלה לקיומה של המשפחה, ועיסוקה היה בישול סבון ומריטת נוצות, עבודות נחותות, אך המשוררת העניקה לסבתא את המקום המכובד בשרשרת השירים, כי היא  שביססה את קיום המשפחה על ידי עבודת הכפיים. הדוברת גם בחרה להעמיד את הסבתא ולא דמות גברית בראש המשפחה. יתכן שרצתה להעמיד את האימהות במקום חשוב יותר מן האבהות. פעם עסקו בייצור, וכעת היא עוסקת בכתיבה, בעסקי אוויר.

אם נקשר זאת לשיר "לקחת אוויר" נמצא שהכתיבה היא כלקיחת אוויר, כמו חמצן בחייה של המשוררת, בניגוד לסבתא דבורה, שעסקה בביסוס החומריות ובעבודת הכפיים.

החיים לא היטיבו עם סבתא דבורה: אביה של הדוברת היה הבן הראשון ששרד בחיים, לאחר שני בנים שמתו במגיפות, והיו לו שתי אחיות מנומשות. כשאביה של המשוררת היה תינוק, הקפידו לשמור עליו, לעטוף אותו בכרית נוצות, הגנו עליו מפני הרוחות, על כן לא פתחו חלון. תמיד נשאר מפונק, ועל כך התלוננה אימה של הדוברת.

מן השיר השני של ההיסטוריה המשפחתית ניתן ללמוד על הנישואים בין אביה של המשוררת, ניצול השואה, שנשא לאישה את אחותה של אהובתו.

מן השירים בקובץ הזה ניתן לדלות פרטים על אודות המשפחה בה גדלה המשוררת. על אובדנה ועל חייה בילדות עם הורים שאיבדו את בנם במלחמת השחרור. חמוטל בר יוסף, אחות שכולה ממלחמת השחרור, נושאת עימה שכול מגיל צעיר וחוותה שכול נוסף כעבור עשרות שנים בבגרותה בהיותה אם בעצמה. לפני שהפכה לאם כתבה על חרדותיה מהשכול. בשיר "ואם" (עמ' 217) היא כותבת כיצד היא חשה את התעללות האל, שגוזר וגוזר כמו חיט בבני משפחתה לאורך הדורות:

וְאִם אוֹתִי תְּדַלֵּל –

כְּמוֹ אֶת סָבָתִי,

אֶשְׁכֹּל עוֹלָלֶיהָ רָמַסְתָּ בְּגַת גּוֹיִים,

וְאִם אוֹתִי תְּעוֹלֵל

כְּמוֹ אֶת אִמִּי,

בָּסְרָהּ מָחַצְתָּ לָאָרֶץ,

אִם תִּתְלְשֵׁנִי –

טְפוּ, רֵד מֵעָרְפִּי, סַרְטָן צוֹלֵעַ, אַל תְּלַקֵּק לִי

אֲגָדוֹת עַל צֶמַח צַדִּיק.

אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹם הָרַע אֵינֶנִּי מְסֻגֶּלֶת

לַעֲמֹד כְּמוֹתָן דֹּם

וּלְחַשֵּׁב אֲחוֹרָנִית שְׁאֵרִית וְעוֹד שְׁאֵרִית.

פְּסַח עָלַי, חַיָּט חִגֵּר!

אַל תִּגְזְרֵנִי!

האובדן הכפול – השכול שהותיר אחיה שנהרג בהיותה ילדה קטנה, וגם אובדנו של בנה האהוב – מופיע בשיריה של חמוטל בר יוסף בשני פרקי הספר "קצת היסטוריה משפחתית" ו"המקום הכואב".

בשיר "במיטה השחורה" (עמ' 232) מנסה האחות להחיות את אחיה המת באמצעות  נקרופיליה – מעשה אהבה עם גוף מת: "(...) שָׁם בִּמְבוֹשָׁיו מִשַּׁשְתִּי מְאֹד / שָׁם שֹׁב וַהֲלֹךְ הֶחֱלַקְתִּי / אֶת אֶבְרוֹ הַלָּבָן אֲפַרְפַּר. / אֶת כָּל אַהֲבָתִי לוֹ נִגַּנְתִּי. / עַל מֵיתָר הַחַיִּים הָרָפוּי / לַשְׁתִּי אֶת לֶחֶם הַחַיִּים הָאֻמְלָל, הִתְפַּלַּלְתִּי עָלָיו אֶת הַתְּפִלָּה  הָאַחַת בָּעוֹלָם: / הִתְעַנֵּג! אָחִי מַחְמַדִּי, הִתְעַנֵּג נָא! בֵּין יְרֵכַי פָּרַח הַמַּטֶּה הַמֵּת."

זהו מעין ניסיון להחזיר אותו לחיים בעזרת החייאת אבר הזכרות של אחיה. בתמונה הזו משוקע רצונה של האחות להעיר את אחיה מן המוות. יש בה רצון להחזיר אותו למצב בו הוא יתענג ויחיה. השיר מבטא את הכאב הנורא שנפער בעת שאדם קרוב כאח חסר בעולמה של האחות.

כמובן, שהניסיון הזה גם מציג את הניסיון כנואש. חמוטל בר יוסף כותבת על ההווייה הזו של שכול אחים גם בשיר "הלווייה של אחי" (עמ'  229)  ובפואמה "המקום הכואב"  (עמ' 245-241). השירים לא רק מביעים את הכאב, אלא חלק מהם מתארים את ההתאוששות ממנו, ובעצם הכתיבה עצמה היא כבר פעולת התאוששות.

במעין מעגל שאינו מסתיים היא חווה את השכול שנית בהתאבדותו של בנה האהוב. הכאב מחלחל לשירים ואין אפשרות למנוע זאת. שיר ללא כותרת מבטא את חסרונו של הבן  בפשטות:

לְמִי זֶה אִכְפַּת אִם אַרְבָּעָה

אוֹ שְׁלֹשָׁה יְלָדִים יֵשׁ לִי?

אֲבָל אֲנִי, שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִצְלַחְתִּי

לִקְלֹעַ לַסַּל מִשּׁוּם כִּוּוּן,

שֶׁתָּמִיד מְאַבֶּדֶת אֶת הַיָּקָר מִכָּל,

עוֹנָה "שְׁלֹשָׁה" וְלִפְעָמִים יוֹצֵא לִי "אַרְבָּעָה",

וְתָמִיד הַמִּסְפָּר לֹא נָכוֹן. (עמ' 265)

הילד האהוב מופיע בשירים רבים, ניכר שאותו הרגע הנורא שבו נטל את חייו רודף את המשוררת גם כאשר הפצע הולך ומגליד. הילד המת נמצא במראות שהיא רואה בתוך הבית שלה, למשל בכיור היא יכולה לראות אותו כמו דג מפשיר שעליה לחתוך יחד עם אצבעותיה (שני חלומות עמ' 256) או כשהיא יושבת בספרייה ונזכרת שלא סרגה לו סוודר (בספרייה, עמ' 261).  בשיר "תה בבונג" היא מתארת את הרגעים האחרונים בחייו של ילד שידע לנגן בצורה מופלאה, ילד עטור מלגות, כשרון מבטיח שהכין לעצמו ברגעיו האחרונים תה בבונג וגם פתח את קופסת האפרסקים ולא הספיק לאכול ממנה. האם זו מטאפורה או מציאות? אי אפשר לדעת האם באמת היתה קופסה של פרי שלא נגע בה, אך ברור לקורא שאימו מבכה את חייו. הוא  שהיה בוגר ושפתיו שהיו תמיד מחייכות, נטל אקדח מן המגירה. במעין איפוק כותבת חמוטל על הכאב הזה. על חסרונו של הילד בעולמה, על היותה חסרה. היא כותבת על היותה גזורה לחלקים. אובדנה הכפול מלווה אותה מילדותה ובבגרותה היא מקבלת מכה נוספת והכאב ההוא מועצם בצורות שלא יכול בן אנוש רגיל לעמוד בהם. וחמוטל בר יוסף נושאת את הכאב גם כדי לומר לנו שבחרה בחיים. המילים שבוראות לה גם את השמחה וגם את העצב משמרות את החיות הקיימת בה.

וגם אהבה

ב"השתוות" יש גם פרקים המוקדשים לדיוקנים, שירי אהבה, נופים, המצב הישראלי ומצבי הארה רוחנית. כלומר, יש נקודת מבט שמעבר למכאובי האני ואפילו מעבר למצב הישראלי. לא כל השירים מתארים מצוקות. ההשתוות במידה רבה היא הזדככותה של המשוררת, קתרזיס שהיא מעבירה גם אותנו, הקוראים, ובסופו של דבר הספר כמכלול מעביר את הקורא חווייה שלמה  של התבוננות מפוכחת על החיים על פני מישורים רבים.

השירים האהובים עלי ביותר בקובץ "השתוות" הם שירי האהבה של חמוטל בר יוסף. יש בשירים אלה הומור מסויים. למשל בשיר "אבקש את ידך" (עמ' 91) מחזרת הדוברת אחר "גבר חמודות שכל אבריו יצוקי צוף", בלשון פשוטה היא שואלת אותו האם ירצה להיות לה לאיש, היא תבקש את ידו. זהו היפוך לביטוי הקלאסי הידוע בו מבקשים את ידה של האישה.  ולא נורא אם תסרב לי היא מסכמת בסוף השיר, "אוֹ אָז אֲנַסֶּה אֶת מַזָּלִי / אֵצֶל גֶּבֶר אֲחֵר / שֶׁאֲבָרָיו נְסוּכֵי מֶשִׁי." במעין קריצה היא כותבת לגבר: אל תחשוב שאתה יחיד במינו, יש עוד כמוך. ואני בעלת יכולת לנדוד ולמצוא מה שאני צריכה.

בשיר אהבה נוסף, "זמר ים תיכוני" (עמ' 98) כותבת הדוברת על תשוקותיה ועל העונג שבאהבה הגופנית לגבר בשם יעקב. היא מדברת על המגע, על הרצון לעגוב, "כָּל הַזְּמַן בָּא לִי עָלֶיךָ." השפה מאוד פשוטה וברורה. הדרישה לאהבה אינה מסתתרת אלא גלויה ואפילו חצופה. השיר בנוי מרטוריקה של פניות ליעקב. וגם במילים המציינות  שאותו יעקב יודע לעשות לדוברת טוב. "אֵיזֶה עֹנֶג כּוֹאֵב, קוֹרֵעַ, מוֹצִיא מִמֶּנִֹי זְעָקוֹת /  שֶׁל אשֶׁר רָטֹב." הקריאה ליעקב היא קריאה תמידית. זו גם צעקה אחרת של אהבה, זוהי קריאת החיים של חמוטל בר יוסף. בלי אהבתו של יעקב היא מרגישה גוועת ומשתגעת והוא בבחינת זה שמעיר אותה ולכן היא מתחננת אליו שיבוא מהר לאהוב אותה, "בֹּא אֵלַי קָרוֹב," היא מבקשת.  נדמה מן השיר  שיעקב המאהב האולטימטיבי, וכל אחת תרצה לעצמה מאהב כזה...

ספרה של חמוטל בר יוסף מגיש לקורא שירים הכתובים בסגנון פשוט לכאורה, והם מציעים ראייה אמיצה, חכמה ונוגעת ללב של מצבים אנושיים בסיסיים. חמוטל בר יוסף יוצרת ישראלית עכשווית הכותבת על עוצמות הקיום, האובדן וההתאוששות מחוויות כואבות.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון"

חלק שני

בדצמבר 1957 עוצרים אנשי הש"ב את אברי אלעד, המכונה "האדם השלישי", בחשד שהיה סוכן כפול וקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אלעד, קצין צה"ל לשעבר וסוכן חשאי ישראלי, הוא שנמצא ב-1954 במצרים, ובכינוייו "רוברט" ו"פאול פרנק" פוקד על פעולות החבלה שמבצעת הרשת היהודית, שנודעות לימים בשם ה"עסק ביש". הוא מצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס, ואילו חברי הרשת המקומיים נאסרים. בחקירות מתישות, שנמשכות שעות רבות מדי יום, דורשים עתה חוקרי הש"ב שאלעד יספר על קשריו עם סוכנים מצרים. הם חושדים בו בהסגרת פקודיו-לשעבר בתקופת ה"עסק ביש".

בחקירה חל מיפנה מפתיע כאשר מתחילים החוקרים להתעניין בתפקיד שמילא אלעד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, זו הוועדה שהתמנתה לחקור את האחריות ל"עסק ביש" – בתור עד שמחזק את גירסתו של אל"מ בנימין גיבלי ("הקצין הבכיר"), מפקד אגף המודיעין, כי לבון הוא שנתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים.

בחקירה ובמשפט החשאי, שמתנהל בסודיות בפני השופט בנימין הלוי, במשך כשלוש שנים, מודה אלעד כי בפקודת גיבלי העיד עדות שקר בחקירת ה"עסק ביש", באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954. גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי, כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ביולי 1954. על סמך אותה עדות של אלעד קבעה ועדת החקירה של אולשן ודורי בינואר 1955, כי: "אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל"מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אלעד, בנובמבר 1960, למאסר מבודד של שתים-עשרה שנה. המוניטין של אל"מ גיבלי נהרס, ואילו לבון, שלידיו מתגלגלת העדות, רואה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות החקירה הקודמות, אשר סירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו ההזדמנות שחיכה לה. הוא מופיע בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומציג את טיעוניו בחריפות ובשנינות. הוא נחשב לנואם מבריק.

אך המאבק אינו נסוב רק על מה שהיה בעבר. כשם ש"פרשת לבון" אינה מתחילה ב-1960 אלא ב"עסק ביש" שהתרחש במצרים ב-1954, ואשר תוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד להתפרצות הגדולה – כך גם ההתפתחויות הפוליטיות בעקבות הפרשה אינן מתחילות בשנת 1960, אלא שורשיהן נטועים עמוק במירקם הכוחות המתמודדים בתוך מפא"י, זה שנים, על הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון. לבון, ה"גוש", וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה, שותפים למאבק ב"צעירי בן-גוריון", אבל המניעים והמטרות של הנאבקים שונים הם. לבון רוצה להוכיח, שהעלילו עליו עלילת שווא בפרשת ה"עסק ביש". אנשי ה"גוש" רואים בנאומיו החריפים והמבריקים, ובעוצמה שניתנה בידיו כמזכ"ל ההסתדרות, את הכוח שיסייע בידם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון, ולחסום את ה"צעירים" מלרשת את בן-גוריון. לבון אומר לארן, לנמיר, לספיר, לגולדה ולאשכול: "היום זה אני – מחר זה אתם. זה חלק מהתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו."

ישיבות ועדת החוץ והביטחון, שמתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא ה"עסק ביש", מתקיימות באוקטובר 1960. בישיבה השנייה, בבניין משרד הביטחון בתל-אביב, מופיע לבון מצויד במסמכים, ונקודה מרכזית בהרצאתו, הנמשכת שלוש שעות, היא פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני 16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי כתאריך מתן ההוראות לפעולה על-ידי לבון. מדבריו מסתבר, כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת ובעונה אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר נגדו, אלא שכאשר ראו ש"נוסעת עגלת הזיופים", והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל"עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.

לבון תובע מבן-גוריון, שיכריז בפירוש שהוא, לבון, חף מפשע ולא נתן את ההוראה ל"עסק ביש". בן-גוריון מסרב וטוען כי אם יזכה את לבון, ירשיע את "הקצין הבכיר", גיבלי, ללא משפט. אין שום תוקף מחייב לקביעה כזאת מפיו, שהרי אין הוא חוקר ולא שופט, ואיש אינו חייב לקבל את דבריו כקביעת עובדות לאשורן.

לא רק בקשת האמת והצדק בוערת בעצמותיהן של הדמויות הקשורות ל"עסק ביש" ול"פרשה", אלא התסכול העמוק המפעפע כל השנים בלבון, ואחריו גם בשרת, על הסתלקותם הכפויה מהממשלה. זו נגרמה לא במעט ביוזמת "הצמד" פרס ודיין, בגיבויו של בן-גוריון, שעשו מה שעשו לא רק מתוך מניעים פוליטיים ואישיים, אלא בדאגתם הכנה לכך שביטחון ישראל ומדיניותה יתנהלו על-פי דרכם.

צמרת מפא"י מנסה למצוא פשרה, כדי לכבות את התבערה שמסעירה את הציבור ומאיימת על שלימות המפלגה. הדמות המרכזית עתה היא לוי אשכול, זאת מאחר שבן-גוריון, בתביעתו לחקירה משפטית, נעשה צד ב"פרשה". הבעיה שעומדת בפני אשכול היא כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכים בוועדת החוץ והביטחון, וכיצד להעניק ריהביליטציה כלשהי ללבון, כלומר טיהור שמו וקביעה שלא היה אשם. נעשים מאמצים לשכנע את לבון, שיסתפק בקבלת ריהביליטציה מאת שרת, שהיה ראש הממשלה בתקופת ה"עסק ביש", ומנסים לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון מתעקש שאינו לזכות צד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן, רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה מתמקדים בהצעתו של אשכול, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה"עסק ביש" ו"הפרשה". הוועדה, שמשה אינו חבר בה, מתכנה בשם "ועדת השבעה". לאחר ישיבות וחקירות רבות היא באה פה אחד למסקנה, כי: "לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל"מ גיבלי] וכי מעשה ה'עסק ביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

הוועדה אינה קובעת מי כן נתן את ההוראה, ואולם מסקנתה היא כי לבון לא היטיב לנהל את הצבא והיו בתקופתו ליקויים, ששימשו הצדקה לסילוקו ממשרד הביטחון, וזאת גם ללא קשר ל"עסק ביש".

בישיבתה ב-25 בדצמבר 1960 מאשרת הממשלה את מסקנות "ועדת השבעה" ברוב של עשרה שרים. משה ועוד שני שרים נמנעים. בן-גוריון אינו משתתף בהצבעה. רק לאחר אישור המסקנות נוטל בן-גוריון את רשות הדיבור, ויוצא בנאום מוכן מראש וחריף ללא-תקדים נגד פנחס לבון, אותו הוא מכתיר בביטויים שהרכים בהם הם: "שקרים", "נרגנות", "גסות רוח", "זיוף", "סיפורי בדים" ו"עלילות". הוא תוקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ והביטחון וטוען, ש"האיש הזה" נתן בשעתו לשני רמטכ"לים (מקלף ודיין) שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים במידת האחריות הפוליטית והביטחונית שהתחנכו עליה בצה"ל. לאחר שהוא מודיע, כי לא יעמוד עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם "האיש הזה", הוא תוקף את עיוות הדין של ועדת השרים, מטיח לעברם – "וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם," אוסף את ניירותיו, מקפל את משקפיו, מודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מאותו רגע, ועוזב את חדר הישיבות.

בן-גוריון אכן זועם. לשרגא נצר הוא אומר על לבון: "הוא פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!"

אשכול נדהם. הוא, ידידו ואיש אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, סבר לתומו כי בן-גוריון מסכים לעבודת הוועדה כדרך של פתרון למשבר.

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, מביאים את מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, ליזום "מסע התעוררות", כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי רואה בפרישת בן-גוריון "צעד לקראת התפוררות המדינה" ו"חורבן בית שלישי". אבל את תביעת בן-גוריון, להקים ועדת חקירה משפטית, אין מקבלים במפלגה.

הרוחות סוערות. המצב הביטחוני שקט יחסית מאז מבצע סיני ופתיחת מיצרי טיראן לשיט ישראלי. נשכחות אזהרותיו של משה על כך שההסדר עם המצרים לא יאריך ימים. נשכח גם חלקו המכריע בניצחון. התקשורת והציבור עוסקים רק בפרשה ובספיחיה. ב"עסק ביש" רואים קנוניה של בן-גוריון כדי לחזור לשלטון ב-1955. בפעולות התגמול – פרובוקציות ישראליות, שנועדו לחזק את שלטונו. כותבים על "החצר הביזנטינית", כלומר המלאה חנפים ותככנים, שסובבת את בן-גוריון בן ה-74. [סיסמת הבחירות ב-1959 היתה: "הגידו כן לזקן!"]. משה, כתומכו המובהק, הוא עתה על צד "הרעים", וכמוהו גם פרס.

בראשית ינואר 1961 מתארגנת קבוצת פרופסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חוששים שאם יישאר, בתנאיו, פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות זיכויו. הם מתנגדים לאווירה שמנסים ליצור תומכי בן-גוריון, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכל לבטל דעתם מפני דעתו.

הקבוצה מתכנסת, ויוצאת בגילוי דעת, שלאחריו מארגנים הסטודנטים באוניברסיטה בירושלים, שהיא הגדולה וכמעט היחידה בארץ, את "התנועה למען הדמוקרטיה". סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת מצטרפים למחאה ומזהירים את הציבור, בגילוי דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדמוקרטיה בישראל. בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש"נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה אינה על בסיס מפלגתי. לא רק מרבית הכותבים ב"דבר" ההסתדרותי (אך לא נתן אלתרמן) תומכים בלבון, אלא גם "מעריב"; וכן סופרים ואנשי רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם מנסה נתן אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג, איש ימין קיצוני בדיעותיו, מפרסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר הקורא לבן-גוריון להקים "ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים", כלומר – לבטל את הדמוקרטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה.

בוויכוח הרעיוני שמתנהל מזוהים הממלכתיות והאקטיביזם הביטחוני של בן-גוריון ושל "צעיריו" דיין ופרס עם עמדתו של בן-גוריון הטוענת שישנה "קפיצה" של אלפיים שנים בהיסטוריה הישראלית – מגיבורי התנ"ך ונביאיו היישר אל מייסדי פתח-תקווה ודגניה, ואל הקמתה של מדינת ישראל. בן-גוריון מעריץ את הדור הצעיר, ה"צברי", החזק, הבריא והחדש, שלחם ב-1948 וב-1956, דור שאין בו דבר מהעקמומיות והחולניות והחולשה של היהודי הגלותי. משה הוא נציגו הבולט של הדור, אף כי בן-גוריון, כפוליטיקאי מנוסה שטרם נס ליחו, לא מסמן אותו עדיין כיורשו אלא מניח לו להתמודד בעבודה היום-יומית כשר החקלאות, הרחק מצמרת הממשלה.

האידיאולוגיה של בן-גוריון זוכה לביקורת חריפה בטענה שהיא "כנענית", ועתה, לאחר פרוץ "הפרשה", רואים בה גם גישה אטאטיסטית, כלומר – ממלכתית-לגנאי, שלפיה המדינה והביטחון הם ערך לעצמו, ערך עליון, ולא מכשיר או כלי בלבד. ויש החוששים אפילו, שזוהי גישה פשיסטית ודיקטטורית.

באותה תקופה אני משתתף בהפגנות הסטודנטים בירושלים ומאמין בלב שלם שבן-גוריון, דיין ופרס הם סכנה לדמוקרטיה, וכי מצווה היא להיאבק בהם, כדי להציל את הדמוקרטיה משרירות ליבו של שליט מזדקן ושל יורשיו, חסרי המעצורים. רוב חבריי באוניברסיטה בירושלים סבורים כך.

*

הדרמה מגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שמתכנס בינואר 1961. בן-גוריון מאשים את לבון: "שר הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות."

באמצע נאומו נכנס במפתיע לבון ומבקש את רשות הדיבור אחרי בן-גוריון. הוא חוזר ומתאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות השקר, את נטייתו של ראש הממשלה להגן דווקא על "הקצין הבכיר", וטוען כי התביעה לוועדת חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא "תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת." לבון מסיים את נאומו במלים נרגשות: "אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר..."

*

בסוף ינואר 1961 שב בן-גוריון לירושלים במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, מכנס את הממשלה ומודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. "הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי היסוד של המדינה. אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי."

ב-4 בפברואר 1961 מתקיימת בבניין תיאטרון "אוהל" בתל-אביב ישיבה של מרכז מפא"י, שבמהלכה מדיחים את לבון, ברוב של שישים אחוז נגד ארבעים, מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בחוץ – הפגנה, מהומות, מכות ומעצרים.

עוד באותו ערב מפרסם "ועד הסטודנטים למען הדמוקרטיה" גילוי דעת: "הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דמוקרטי, שאינו ניתן לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח שהוא שליט יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים. זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המשטר הדמוקרטי בישראל."

אשכול אינו מאושר מהצעת ההדחה שהוא מביא למרכז, אבל הוא סבור שבזאת יסיים את "הפרשה". די, שיילך לבון, והנושא יירד מסדר יומנו. הוא אינו מעלה על דעתו מה צופן לו העתיד, וכיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון.

בגלל התפטרותו של בן-גוריון מתקיימות בחירות מוקדמות לכנסת. מפא"י מפסידה חמישה מנדטים. בן-גוריון מתקשה להקים ממשלה חדשה, כי ארבע המפלגות הבאות בחשבון לקואליציה תובעות ממפא"י להקים ממשלה שלא בראשותו. לבסוף מצליח אשכול להרכיב קואליציה בעבור בן-גוריון; אבל את בן-גוריון בן ה-77 מעסיק עתה בעיקר נושא אחד – להביא להקמתה של ועדת חקירה משפטית, שתחקור את ה"עסק ביש" ותבטל את מסקנותיה של "ועדת השבעה". הוא חש בהתנגדות הולכת וגוברת כלפיו מצד חבריו למפלגה ולממשלה, וכן בחלקים ניכרים בציבור ובתקשורת, שרואים בתביעתו רק ניסיון להצדיק את הדחת לבון.

ביוני 1963 הוא מודיע על התפטרותו, בשלישית, מתפקידו כראש הממשלה, וכפי שיתברר הפעם, על מנת שלא לחזור עוד לעולם. עשרה ימים לאחר התפטרותו מציג אשכול לכנסת ממשלה חדשה בראשותו, והוא ממלא בה גם את תפקיד שר הביטחון. בן-גוריון המתפטר אינו ממליץ על משה לתפקיד שר הביטחון. מדוע? אולי אינו שוכח לו את העובדה, שלא הסתיר את דעתו כי לבון לא נתן את ההוראה, אלא אולי רק אישור לפעולה, שבה החל קודם לכן אברי אלעד.

משה גם אינו מסתיר את דעתו שאם יתפטר בן-גוריון, והוא – משה – יחשוב שטובת המדינה מחייבת הקמת ממשלה של מפא"י בלי בן-גוריון, ויציעו לו להיות בה שר החקלאות – יקבל את התפקיד בלא היסוס, ובלא להתנות זאת בשובו של בן-גוריון. חרף הערצתו לבן-גוריון, אין משה מוכן לקשור עצמו להחלטותיו של אדם אחר, מה גם שאין אלה החלטות שעליו למלא בתוקף תפקידו כרמטכ"ל בצבא וכשר חקלאות בממשלה, אלא גחמות של איש זקן, שמתחיל אולי לאבד את כושרו לקרוא נכונה את המציאות.

*

ויש גורם נוסף. משה חש מחוייבות לתפקידו כשר החקלאות. החל מדצמבר 1959 הוא שר חקלאות במאה אחוזים ואפילו יותר, יותר מדי. הוא מבקש להוכיח, שמטרתו אינה לצמצם את החקלאות בשם הייעול המשקי, אלא להיפך: לזרז את ההשלמה של מפעל המוביל הארצי של מי הכינרת לנגב, לעודד את רווחיות החקלאות ולשפר את מצבו הכלכלי של החקלאי, בראש ובראשונה על-ידי הגדלה של הייצוא החקלאי כפי שאיש לא חלם קודם.

כמו בצבא, שאותו עזב פחות משנתיים לפני כן, מכריז משה על מבצע, שבעקבותיו עתיד לדבוק בו כינוי של לגלוג: "גנרל מנימייקר". העגבנייה הגדלה בישראל בשנים אלה היא המרמנד, שדומה לעגבנייה הערבית המקומית הקרוייה בלאדי. היא כרסתנית, גדולה ורכה, ותוכה מלא עסיס. כשהיא מבשילה אפשר לקלפה. היא הכוכב הראשי בסלט הארצישראלי. כמעט כל מרכיב אחר אפשר להחסיר בו, אבל בלי העגבנייה הסלט אינו סלט.

ואולם המרמנד אינה מתאימה לייצוא. היא טעימה רק בהיותה בשלה, ואז היא רכה מדי ונוטה להימעך בנקל. עקרות הבית באנגליה אינן אוהבות אותה. מה עושים? מתברר שזן חדש של עגבניות, המנימייקר – קטנות יותר, ארוכות כמו תמרים, מעוטות-מיץ וקשות מבפנים – מתאים לייצוא. מה עושה משה? – מעביר החלטה האוסרת גידול עגבניות שאינן מהזן מנימייקר, כדי שכל העודפים יופנו לייצוא, ונוחל כישלון חרוץ. היבולים קטנים. הישראלים מתעבים את המנימייקר, אך גם הכמות לייצוא קטנה מאוד. רק החקלאים, שהתחכמו והמשיכו לגדל את המרמנד, מקבלים מחירי שיא בשוק המקומי.

משה נכשל, אבל דווקא הוא, ה"צבר", שוודאי אינו יכול לתאר לעצמו סלט בלי עגבנייה עסיסית וכרסתנית, עתיד לסמן את ראשית גוויעתה. בשנים האחרונות כובשים את השוק זנים חדשים של עגבניות, קשות ועמידות לצורך ייצוא, אך חסרות טעם לחלוטין. את המרמנד אין למצוא. קם דור חדש של ישראלים, שאינו מכיר כלל טעמה של עגבנייה אמיתית. רק עגבניות השרי הקטנות, הגדלות גם על מים מלוחים, שומרות במקצת את הטעם המופלא שהיה לעגבנייה הארצישראלית זכרונה לברכה.

מבצע אחר של משה, "חקלאות לחקלאים", מעורר גם הוא התנגדות רבה בתחילתו. משה פועל לחיסול הרפתות, שעדיין מצויות במשקים פרטיים בערים, על-ידי ביטול הסובסידיה לחלב הניתנת לבעליהן. לדעתו, מקומן של רפתות באזורי ההתיישבות. היום קשה לתאר שרחוב "שביל החלב" בשכונת נחלת-יצחק בתל-אביב היה רחוב של רפתות, וריח זבל הפרות נישא שם באוויר. גם הפעם קמה צעקה. הרפתנים הפרטיים רואים בכך מזימה נגדם. ואולם הם מקבלים פיצויים נאותים, ובסופו של דבר מתברר, שמשה רק הקדים בשנים אחדות את תהליך העיור המזורז שעובר על ישראל. לא רק הרפתות, גם מרבית ענפי החקלאות הולכים ונעלמים לטובת הבנייה העירונית. אפילו ענף הפרדסים, שפארו הוא תפוז השמוטי, שנתגלה לראשונה במאה ה-19 בפרדס ביפו, נודד מבית-גידולו במושבות השרון אל מרחבי הנגב.

*

בסופו של דבר, מספר טבת, מוכתרת מדיניותו של משה – "חקלאות מתוכננת", בהצלחה, והתוצאה היא הגדלת הייצוא ובעקבותיה גם הגדלת הכנסות החקלאי. כאשר הוא מתפטר מתפקידו, בנובמבר 1964, מצטערים על כך החקלאים מכל הסקטורים, במושבים, בקיבוצים וגם בהתאחדות האיכרים, השייכת לסקטור הפרטי של איכרי המושבות הוותיקות.

מדוע הוא מתפטר?

בממשלה הוא נמצא כמעט תמיד במיעוט. מקצצים בסמכויותיו. אשכול מלגלג עליו וקורא לו בשם "אבו-ג'ילדה" או "הערבי". שר האוצר הכל-יכול, פנחס ספיר, קורא לו: "פלדמארשל", בצירופים כגון: "הפלדמארשל גידל עגבניות מנימייקר, וראיתם מה יצא!"

ההנהגה הוותיקה של מפא"י עדיין חוששת ממשה, הנאמן לבן-גוריון, וחוששת שבן-גוריון עצמו, המחריף יותר ויותר את מאבקו להקמת הוועדה המשפטית ונהפך יריב מר לאשכול, עדיין זומם לחזור לשלטון. כדי לחזק את כוחה הפוליטי היא כורתת ברית עם "אחדות העבודה", המפלגה של "הקיבוץ המאוחד", שבראשה עומדים אנשי ביטחון מובהקים כיגאל אלון וישראל גלילי. תוצאת הברית היא הקמת "המערך", וב-1968 – מפלגת העבודה. יגאל אלון רב-התהילה, מפקד הפלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת העצמאות, שפרש בימי בן-גוריון ולא הגיע מעודו להיות רמטכ"ל – הוא עתה מתמודד שווה-כוחות למשה על תפקיד שר הביטחון, ונראה שאשכול, ספיר וגולדה סומכים עליו יותר מאשר על משה. אלון אינו מפחיד אותם.

משה מצידו אינו שותק. הוא מבקר את אשכול בפומבי. היחסים ביניהם מגיעים למשבר, ובעקבותיו להתפטרות. מספר משה: "בעייתי לא היתה העדרו של בן-גוריון מראשות הממשלה, אלא האווירה הדחוסה והעויינת שבה נמצאתי בממשלתו של אשכול. חשתי כגיבורו של סיפור אחד: בעת מסע האסירים בשורות, מבית-החרושת אל מחנה המגורים, חבריו דוחפים אותו, בזה אחר זה, אל קצה השורה, כדי שבסופו של דבר האסיר הקיצוני יהדוף אותו אל דופן הסוללה החלקה והתלולה, והשומרים יירו בו משום שניסה, כביכול, לברוח. ידעתי שלא יינתן לי לצעוד בשורה אחת עם האחרים בממשלה זו. אידחף ואיהדף, עד שאמעד. לכן מוטב להקדים ולפרוש – בעודי עומד על רגליי."

לימים הופיעו בעיתונות-חוץ ידיעות שרמזו כי אחת הסיבות לפרישת משה ולביקורתו הקשה על אשכול, לה היה שותף גם בן-גוריון, היתה שאשכול נכנע ללחץ אמריקני, ובעקיפין גם סובייטי, בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח על מה שכונה בשם "האופציה הגרעינית" של ישראל. לפי אותם מקורות-חוץ היו אלה טילים ארוכי-טווח שעשויים להגיע לא רק למדינות ערב אלא גם לדרומה של רוסיה. מאחר שעל הנושא הגרעיני ועל קיומו של הכור בדימונה הוטלה בארץ צנזורה חמורה, לא ידע רוב הציבור הישראלי על מה נסב הוויכוח ומדוע הואשם אשכול ב"מחדל חמור".

*

לבחירות שמתקיימות בסתיו 1965 הולכת מפא"י בראשות אשכול, במסגרת המערך עם "אחדות העבודה". זאת לאחר שמרכז מפא"י תומך ברוב של שישים נגד ארבעים אחוזים בלוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה. בן-גוריון הנרגז, הנמצא הפעם במיעוט, תוקף את אשכול על סירובו לכונן את ועדת החקירה המשפטית, וטוען שאשכול אינו דובר אמת ואינו ראוי להיות ראש ממשלה. בגלל החרפת היחסים בין השניים נאלץ גם סגן שר הביטחון שמעון פרס, שאינו מוכן להסתייג מדברי בן-גוריון, להתפטר מממשלת אשכול. עקשנותו של בן-גוריון מפלגת את מפא"י. הוא מתואר כמי שמנפץ במו ידיו את דמותו ההיסטורית, ואילו אשכול מצטייר כדמות עממית, פשרנית ואהודה, מנהיג שמשכיל לגשר על פני שנאת אחים, כמו בהחלטתו להעלות לישראל את עצמותיו של מנהיג התנועה הרביזיוניסטית – זאב ז'בוטינסקי.

זמן לא רב לפני הבחירות נוסדת מפלגה חדשה בראשות בן-גוריון, רפ"י שמה, רשימת פועלי ישראל. את עיקר העבודה לקראת הבחירות עושה פרס. משה מהסס להצטרף. מתחילים להאשים אותו, מכל צד, ש"הוא יושב על הגדר". חסידיו מחכים למנהיג, והוא אינו בא.

רתיעתו נובעת מכך שאישיותו של בן-גוריון בן ה-79 היא הקובעת במפלגה החדשה, ואת "הזקן" מעניינים שני דברים: הקמת ועדת החקירה המשפטית, כדי למוטט את מסקנות "ועדת השבעה" הממשלתית, והדחת אשכול מראשות הממשלה. משה מצטרף לבסוף לרפ"י, רק לאחר שמובטח לו, בפגישה עם בן-גוריון, שהמפלגה לא תופיע בבחירות כ"מפלגת פרשת לבון" אלא כבעלת מסרים חיוביים כגון: ייעול וביצוע טובים יותר בתחומי המשק, החברה והמחקר המדעי, וכן שינוי שיטת הבחירות לאזוריות, כדי למנוע סחטנות מצד המפלגות הקטנות.

טבת מצטט את שר החינוך, זלמן ארן, שאומר על הצטרפותו של משה לרפ"י: "ליבו לא היה בזה, לא רצה פילוג, לא רצה להקים מפלגה, עמד בחריקת שיניים לימין בן-גוריון, ושיניו לא היו תותבות." לדברי טבת, חש דיין כמי שצריך לבחור ב"מידבר" פוליטי אחד מבין שלושה: להמשיך בעמדת מיעוט במפא"י, להיגרר אחר בן-גוריון, כאשר ברור שזה לא יצליח לחזור לשלטון, או לפרוש מהחיים הפוליטיים.

משה שם עצמו במקום השביעי ברשימת רפ"י לכנסת. בניגוד לתחזיות האופטימיות של בן-גוריון ופרס, זוכה רפ"י "רק" בעשרה ח"כים בכנסת השישית. אשכול מקים בנקל קואליציה בלעדיה, ורפ"י נעשית מפלגת אופוזיציה קטנה, ממש כפי שניבא משה.

*

חרף היותו חבר ועדת החוץ והביטחון, משתעמם משה בכנסת. הוא מסרב להיות תמיד נגד מדיניות הממשלה, אלא משתדל לשפוט כל עניין לגופו. הוא מביע דיעות עצמאיות, ואינו נגרר אחר ההתקפות החריפות של בן-גוריון על ממשלת אשכול. גם הפעילות ברפ"י אינה מעניינת אותו. הוא מואיל בטובו להשתתף בישיבות המפלגה, ולרוב אין לו סבלנות להישאר עד סופן.

בקיץ 1966, והוא בן 51, מקבל דיין את הצעתם של "מעריב", ושל עיתונים אחרים בעולם, לנסוע לסקר את מלחמתם של האמריקנים בלוחמי הגרילה של הווייטקונג בוויטנאם. המלחמה הזאת נחשבת ל"מלוכלכת", למיותרת, שנויה במחלוקת, והיא מעוררת פולמוס חריף בארה"ב, שעקבותיו טבועים, בין היתר, במחזמר "שיער", שנכתב על אותה תקופה. נסיעתו של משה מתפרשת כתמיכה בעמדה האמריקנית, ומתקבלת בביקורת אפילו על-ידי סיעתו, סיעת רפ"י בכנסת.

טבת מספר כי ח"כ שמואל תמיר, מסיעה אופוזיציונית אחרת, ניגש למשה ואמר לו: "אני במקומך לא הייתי נוסע." ומשה ענה לו: "תתפלא, גם אני במקומך לא הייתי נוסע. אבל אני נוסע במקומי ואתה נשאר במקומך."

להצדקת נסיעתו אומר משה: "זו המלחמה היחידה המתנהלת עכשיו בעולם. כמעט אף אחד מאיתנו לא ראה ולא השתתף במלחמה בהיקף כזה, תוך ניצול הטכניקות המודרניות ביותר. המומחיות העיקרית שלי היא ביטחון. כמו שמומחה למחלות צמחים נוסע לראות מחלות צמחים ואיך מטפלים בהן, כך אני רוצה לראות וללמוד את המלחמה בוויטנאם, ומה עלולה להיות ההשלכה שלה על המלחמה באזורנו."

רשמיו של משה מתפרסמים בעיתונות בליוויית תמונותיו מאזורי הקרבות. הנסיעה מזכה אותו בפרסום עולמי בזכות מומחיותו הצבאית. הוא מצולם פוסע בג'ונגלים, חוצה ביצות, צועד בטור חיילים, בגשם, בבוץ, לבוש מדי שדה וחובש כובע דומה ל"היטלמאעכר" המפורסם מתקופת מלחמת העצמאות, המשמש גם את הצבא האמריקני, או חבוש קסדה; פה הוא יורד ממסוק, שם הוא משוחח עם חיילים אמריקנים ועם מקומיים, דואג לנקיונו בתנאי שדה, כחייל חי"ר מן השורה. הוא מנהל יומן מסע מפורט, המתפרסם גם כספר, יומן וייטנאם.

משה מנסה לקבל רשות להיות קרוב ככל האפשר להתרחשויות, להשתתף בפטרולים ובמארבים, באש חיה. האמריקנים חוששים לחייו ומשתדלים שלא לסכנו. בעיניים מקצועיות הוא בוחן כל פרט שנגלה לו. עוקב אחר החידושים הצבאיים של האמריקנים, מתפעל מעוצמת הלוגיסטיקה, אבל פסימי מאוד במסקנותיו. לדעתו, האמריקנים שולטים רק במקומות שהם נמצאים בהם, כלומר במחנותיהם. כל מקום אחר שהם פועלים בו, ואפילו הם משמידים את לוחמי הווייטקונג, שב לחסותם של אלה מרגע שהאמריקנים חוזרים למחנותיהם המשוכללים והמוגנים. הוא סבור כי המפקדים האמריקנים נהנים מן המלחמה אך ורק משום שהיא מהווה שדה ניסוי ענקי לכלי-הנשק החדשים. מכל שאר הבחינות אין שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית במערכה. הווייטקונג אינו יכול לגרש צבא אדיר כצבא ארה"ב, והאמריקנים לעומתם אינם מסוגלים להכניע את הוויטקונג ולכונן משטר פרו-אמריקני יציב בוויטנאם.

*

באותם ימים אני משתתף קבוע בדו-שבועון השמאלני-"כנעני" "אתגר", בעריכת נתן ילין מור ובועז עברון. הרשימה החריפה ביותר שכתבתי מעודי נגד דיין מתפרסמת ב"אתגר" בעקבות ביקורו בוויטנאם. אני מניח, שעיתון אחר לא היה מוכן לפרסמה. כה חריפה, שלא נעים לי לחפש אחריה בגנזי הארכיון שלי ולצטט ממנה. היא מתפרסמת בלוויית אחת מתמונותיו המפורסמות, כשהוא יושב במדי שדה על הקרקע, בין שיחים, ומחליף גרביים.

אינני יודע אם קרא אותה מעודו. מכל מקום, לא הוא ולא אני משערים אז שיום אחד אכתוב ספר על חייו, ספר שיש בו מידה לא מעטה של אהדה כלפיו, והיא באה לאחר הפגישה עם מכלול חייו, שמעטים כמותו בהיסטוריה הישראלית החדשה.

המשך יבוא

* * *

אסנת רז: בן-דמותו של דיין ברומאן של הדסה מור לא היה קטוע יד אלא צולע חינני

בוקר טוב אהוד, 

כמי שהספר "דרכים לוהטות" של הדסה מור (רומן מפתח לקשר הרומנטי שלה עם דיין) היווה את הפורנוגרפיה של ילדותה (קראתי אותו בגיל 12 כשעשיתי בייבי סיטר לבת דודתי הקטנה...) הריני לתקן ולומר ש"מתי" לא היה קטוע זרוע [גיליון 616], אלא סבל מצליעה חיננית. ואני זוכרת לגמרי שהיא עוד מתמוגגת למראה צליעתו ואומרת:

"אח, הקסם שבמום.."

ככה זה עם טקסטים מהסוג הזה בגיל רך, הם נחרטים בזכרון.

אסנת רז

* * *

מנחם טילמן

חוקר תולדות מדינת ישראל בעת החדשה

פרויקט האטום של מדינת ישראל

כתבה: בת-שבע נוסבאום [ששמעה את הרצאתו]

האולם בבית יד לבנים ברעננה היה מלא מפה לפה. הקהל נוהר למפגש החודשי שכולו ציונות, והנה לכם הסימן שהציונות עדיין חיה נושמת ובועטת. במפגש ב-14.01.2011 היה המרצה האורח מנחם טילמן, חוקר תולדות המדינה והאיש שיודע הרבה מעבר למה שיודע האיש ברחוב, גם החכם והאינטליגנטי בהם.

המנחה ציפי לוין פתחה את הכנס וסקרה את אירועי סוף 2010. אי אפשר שלא להתייחס לדצמבר האחרון של השנה שחלפה, על קורותיה ומשמעויותיה.

מנחם טילמן סקר את תולדות המדינה ובמיוחד בשני העשורים הראשונים, שהם החשובים ביותר ובהם מתעצבת דמותה של המדינה. אלה שני העשורים המופלאים שהרימו את מדינת ישראל לדרגת האומות המובילות בעולם. מעבר לפרויקט הגדול, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שהם עדיין בחזקת פלא פלאים, מדבר מנחם טילמן על אותם הדברים שהשתיקה יפה להם והוא מציין שהדברים מבוססים על פרסומים גלויים, ובעיקר "ממקורות זרים".

הכל החל באוקטובר 1945, בימי טרום המדינה. בן גוריון ביקר במחנות ההשמדה דאכאו וברגן בלזן, חודשים ספורים לאחר שחרורן על-ידי בנות הברית. כאשר חזר לארץ ודיווח על אשר ראו עיניו, געשה הארץ. אז קיבל בן גוריון את אחת ההחלטות החשובות בחייו. זכורים דבריו: "כאשר אעמוד בראש מדינה יהודית, אעשה כל מאמץ לבסס יכולת גרעינית ופצצת אטום, כדי שלא נחזה עוד בתופעות כמו ברגן בלזן."

מנחם ממשיך ומתאר את הדינמיקה שלפני הכרזת המדינה, הספקות וחוסר הודאות בקרב מנהיגי העם. כל אלה לא עמדו בפני האיש בן גוריון. המדינה הוכרזה חרף המלחמה הצפויה עם הערבים והתוצאות ידועות.  כעבור שנים מעטות מדינת ישראל עשתה את הבלתי אפשרי: היא הפכה למדינה ה-6 בעולם, שברשותה נשק גרעיני.

3 אבות לפרויקט האטום: בן גוריון, שמעון פרס ופרופ' ארנסט דוד ברגמן, מחשובי מדעני ישראל בכל הזמנים.

בשנת 52', מייסד בן גוריון את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ברגמן. ברגמן היה כימאי במקצועו ופיתח שיטה להפקת אורניום מסלעי הפוספטים. בהמשך נוספו אליו מדענים צעירים נוספים שנשלחו למכוני מחקר בארה"ב ובאירופה ובשובם היוו את גרעין הפיתוח ליכולת הגרעינית של ישראל. לקבוצת המוחות המבריקה הזו נוספו עם הזמן מדענים נוספים ותוך 5 שנים בנו תכנית שאפתנית מזהירה של הידע לבניית פצצה. וכך, ב-1956, 4 שנים לאחר הקמת הוועדה האטומית, היה לישראל כל הידע התיאורטי לבניית הפצצה.

באותה עת קם נאצר במצרים וגרש את כוחות האו"ם מסיני, בניגוד לכל ההסכמים החתומים. נוצר מצב רגיש במזרח התיכון, נאצר צייד את ארצו בנשק סובייטי מודרני רב. אספקת הנפט היקר היייתה עתה תלויה ברצונו הטוב ובגחמותיו של נאצר.

לאחר ועידת סברֶה בפריס ובעצה אחת עם צרפת ובריטניה, החלה ישראל להנחית כוחות בסיני, והבריטים והצרפתים הצטרפו. הייתה התחייבות שלא להשאיר את ישראל לבדה מול מצרים. טילמן מספר בהרצאתו הקולחת, על הקשר שבין שמעון פרס ובורג'ס מונורי והיחסים שנרקמו ביניהם. פרס ביקש ממונורי לאשר את הקמת הכור האטומי, ובתמורה התחייב לשכנע את בן גוריון להיכנס למבצע סיני. אספקת הכור נקבעה למועד מאוחר יותר, ופרס השיג התחייבות של צרפת לספק לישראל כור אטומי משוכלל שיועד רק למטרות שלום.

וכאן ספגה ישראל מהלומת פתע: ממש ביום החתימה על הסכמי הגרעין, נפלה ממשלת בורג'ס מונורי!

החלו שיחות טלפון מרתוניות בין פרס ומונורי. וכאן המקום לומר: בזכות פרס חתם מונורי על ההסכם הנכסף עם תאריך יום האתמול, היום שלפני נפילת הממשלה!

עם עליית דה גול, חלו שינויים מפליגים. דה גול ביקש להתנער מכל הסכמי ההתחייבויות של קודמיו, והוא הקים את הרפובליקה החמישית. שוב נדמה היה כאילו הכול מתמוטט עלינו, עד שהגיעה שוב "אלילת המזל" שלנו, שמעון פרס, ובעזרתו של ז'ק סוסטל שהיה שר המדע, הוחלט לעשות הכול לסיים את עבודות הכור מהר ככל הניתן, לפני שדה גול יעלה על המתרחש. הדרמות שהתרחשו מתחת לפני השטח היו הרות עולם. הציבור הרחב בארץ לא ידע ולא הבין את המתרחש, בעוד כאן נערך סיעור מוחות כיצד לעמוד בקצב העבודה וכיצד להשיג את כמות האורניום הדרושה בדרך לא דרך, כאפשרות היחידה שנותרה. אנחנו היינו חייבים להכין את נשק יום הדין, ויהי מה!

בינתיים נרכש בארה"ב הכור הגרעיני בנחל שורק למטרות שלום. נורבגיה, ספקית האורניום, היתה מוכנה לספק רק את הכמות המזערית שנחוצה לכור בנחל שורק, וזה לא הספיק ליצירת פצצה גרעינית. בצר לה, פונה הוועדה לאנרגיה אטומית למוסד, שבראשו עמד אז רפי איתן. ושוב, בדרך נס ובהרבה מזל, הוא השכיל "להעלים" את כמות האורניום הנחוצה מתוך קבורת אשפת האורניום בפנסילבניה. כך נוצרו שתי הפצצות הראשונות של מדינת ישראל, אותם שתיים האמורות להבטיח את קיומה של מדינת ישראל.

בכך לא תמו צרותינו. באמצע שנות ה-60, מגלה מטוס סיור אמריקני את כיפת הכור. הנשיא אייזנהאור מבקש הסברים ודורש נוכחות וביקורת אמריקנית. לכך בן גוריון לא יכול היה להסכים. למזלנו תקופת כהונת אייזנהאור עמדה להסתיים, אך לרוע מזלה של ישראל, נבחר קנדי ונכנס לבית הלבן ב-61, הנשיא האמריקני הכי פחות אוהד מכל נשיאי ארה"ב.

קנדי הפעיל על בן גוריון לחץ חזק וברוטאלי לאפשר לפקחים להיכנס לכור. אי אפשר היה להסכים לכך, ובן גוריון הבין עתה כי העולם מופקד בידי צעיר עוין, שהפעיל איומים קשים כנגד המדינה. ואז נקט בן גוריון בצעד תכסיסי. כדי לדחות את הקץ ולעכב את גזירות קנדי, שכמוהן מכת מוות לפרויקט הגרעין החשוב שלנו, הוא התפטר יום לפני שהיה אמור להשיב תשובה לקנדי. בן גוריון ירד לשדה בוקר, והסבריו אז נראו תמוהים וקלושים.

אחריו עלה לוי אשכול, ואז התהפך הגלגל פעם נוספת. ב-63 נרצח קנדי בידי מתנקש יחיד על רקע מניעים פרטיים בהחלט. יורשו, לינדון ג'ונסון, היה אוהד ישראל מאין כמוהו. הוא אישר את הסכם הספקת טילי הוק ומטוסי הסקייהוק למדינת ישראל. שנה לאחר מכן הוזמן אשכול לחוותו של ג'ונסון בטכסס כידיד קרוב, ושם נחתמו ההסכמים שהתירו והפשירו את המשך פרויקט הגרעין של המדינה.

כמה עלה הפרויקט למדינת ישראל? העלות היתה אדירה: כ-5 מיליארד דולר. השאלה: מניין בא הכסף?

הכסף הגיע משני מקורות: תקציב הפיתוח של מדינת ישראל, ששועבד ל-15 שנה! כל תקציבי הפיתוח האזרחי הועברו לפרויקט האטום. המדינה היתה במצב קשה ביותר, על סף התדרדרות כללית, עד שהגיעו תשלומי הפיצויים מגרמניה. השילומים ששילמו הגרמנים הועברו לקניית אוניות, הוקמו מפעלי ים המלח, הברום ומפעלים גדולים אחרים. כל היתר נשאב מתושבי מדינת ישראל וממערב אירופה.

שני אנשים יקרים שכולנו חייבים להם רבות הם ג'יימס רוטשילד וסר אייזיק וולפסון. איש יקר נוסף הוא איב פיינברג, איל טכסטיל מניו יורק שתרם גם הוא את חלקו הגדול בהקמת המדינה ובאישור הנשיא טרומן.

לסיכום, אומר מנחם טילמן בהרצאתו המרתקת, כי פעמיים עמדנו בפני דילמת השימוש בנשק יום הדין: ערב מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. למזלנו לא נזקקנו לכך.

ושוב, לעולם לא תקום עוד ברגן בלזן ודומותיה.

תודתנו נתונה למנחם טילמן על הרצאתו הנפלאה. אכן החכמנו ולמדנו. התנועה הציונית חיה וקיימת!

אהוד: יש לשער שאילו לתקשורת, בעיקר הכתובה, בעיקר "הארץ", היו באותם שני עשורים האפשרויות והחוצפה והזלזול בביטחון ישראל – העומדות לרשותן כיום – הקמת הכור הגרעיני בדימונה היתה מטורפדת כבר בראשיתה בעזרת צילומי האוויר שלו – ממש כפי שטירפדו את יואב גלנט בעזרת תצלומי האוויר של ביתו, וגם שמעון פרס היה מסיים מוקדם מאוד את הקריירה בגלל האימא הערבייה שלו.

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

הרצאה על מעמד ירושלים באיסלאם

ההרצאה החמישית במסגרת סדרת המפגשים "העולם הערבי והמוסלמי לאן?"

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב,

תתקיים ביום ראשון 20.2.2011 בשעה 18.00

המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאוניברסיטת בר אילן

ירצה על מעמד ירושלים באיסלאם

משך המפגש שעה וחצי, כולל שאלות ותשובות

דמי כניסה – 50 ₪.

לפרטים נוספים על הקורס ועל ההרצאות הבאות – נא לפנות אל: סוניה,

טל' 03-5287320, שלוחה 4

* * *

אהוד בן עזר: מה אני כותב עכשיו?

אנשים שואלים מדי פעם מה אני כותב עכשיו או "מה אתה מכין לנו?" – ובכן, כמעט כל שעות היממה אני יושב מול המחשב, עורך וכותב – לבד מהפסקות הכרחיות לפישתון, לשינה, לאכילה, לחירבון, לשמיעת חדשות ולשיחות לא-ארוכות עם בני אדם בטלפון ובסביבה. אני קצת מיזנטרופ. מוסיקה טובה נמצאת ברקע רוב הזמן, דרך המחשב, מתחנה שוויצרית. כל מה שעולה לי בראש אני מיד כותב. אחר כך עורך ומקצר, או מרחיב.

איך אני מצליח לנצל כך את הזמן? חלק ניכר מעבודות העריכה של המכתב העיתי הוא טכני בעיקרו, על גבי המחשב – ובו אני עוסק בשעות של עייפות, רפיון חושים ועירנות פחותה.

במקביל, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, עד שאני מנמנם על המקלדת – אני עובד שנים רבות על שני רומאנים. האחד, "אחרי הרעש", רומאן היסטורי ארצישראלי שתחילתו במחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנות ה-30 של המאה ה-19, ואני נמצא בו כעת בפרק המתרחש בירושלים במחצית השנייה של אותה מאה, וצריך להגיע ליסוד פתח תקווה, וכל הזמן יש שם עניינים סקסואליים ובלי שום מטאפיסיקה וסימבוליקה.

הספר השני, "ג'ני מלכת הנגב", רומאן כאילו-אוטוביוגראפי שתחילתו בשנותיו הראשונות של קיבוץ עין גדי, והמשכו מי ישורנו. לגיבור-המספר קוראים זרובבל במלעיל, אולי בזכות זרבוביתו, ובלי שום מטאפיסיקה וסימבוליקה.

לשני הרומאנים אין סיכוי רב להידפס כי שום הוצאת ספרים ושום רשימות רבי-מכר אינן מחכות לי שאסיים את הכתיבה ואביאם אליהן. מבחינת הספרות העברית, החוגים לספרות באוניברסיטאות, קהל הקוראות, שוק הספר העברי והמו"לות העברית – אני לא קיים, ואני לא מתלוצץ. הקשר הספרותי היחיד שיש לי הוא אל נמעני המכתב העיתי (שאולי הוא יצירה לעצמה) ובאמצעותו אני עוקף את הוצאות הספרים וחנויות הספרים גם יחד, יכול לפרסם בהמשכים את ספריי הישנים והחדשים, וחוסך עשרות אלפי שקלים שסופרים לא-חשובים אחרים משלמים למו"לים על הדפסת ספריהם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סוף-סוף נמצא פתרון לבעיית העקבות שסנדלי-הבית מותירים על הרצפה. המתקן כולל מקל-רצפה, שעל המגב שלו נמתח סמרטוט ספונג'ה לח, ואילו החלק העליון נקשר לבעל-הבית מאחור כמו זנב, ולכל מקום שהוא הולך, הרצפה מתנקה מאחוריו באופן אוטומאטי. מומלץ להסיר לפני שמקיימים את מצוות עונתה.

* הפגנת ה-400 אלף הנמשכת והולכת בכיכר רבין נגד ההתייקרויות ונגד שלטון העריצות והשחיתות בישראל ובעד הדמוקרטיה ובעד הזדהות עם מפגיני כיכר תחריר בקהיר – הביאה גם אצלנו להחלטה שהשלטון יועבר באופן זמני למטכ"ל, אבל הבעייה היתה שאלופי צה"ל והרמטכ"ל אינם מצליחים להגיע לבניין המטכ"ל בגלל רבבות המכוניות הפרטיות של המפגינים, הגודשות וסותמות כליל את רחובות תל אביב.

* "המהפכה הדמוקרטית" במצרים, שלא היתה אלא הפיכה צבאית שמסרה את השלטון בידי הצבא, בינתיים – תביא, לפחות בטווח הקרוב, לשיתוף פעולה הדוק בין הנהגת הצבא המצרי לבין מערכות הביטחון האמריקאית וגם הישראלית. וכל זה יהיה אולי גם לטובת העם המצרי, כל זמן ש"העם" לא ישתלט על הצבא – בדרך שבה ארדואן משתדל לסרס את הצבא הטורקי, האמור לשמור על מורשתו החילונית של אתא-תורכ, מייסדה של טורקיה המודרנית.

* סיפר לנו חבר כי קרן מכובדת במערב אירופה ביקשה לכבדו בפרס ספרותי נכבד שקשור גם לפעילות נכבדה למען השלום הנכבד. התנאי הנכבד היחיד של הקרן הנכבדה היה שיוכל להמציא לה הוכחה נכבדת שלאחר ההשתלטות של חיילי הקומנדו של ישראל הפיראטית על המשט הטורקי החוקי – הוא כתב על חיילינו בעיתון ישראלי שהם ביצעו פשע. משלא היה יכול להמציא הוכחה נכבדה כזו, ואפילו העז לומר שהפשע היה מצד הטרוריסטים הטורקיים – ירד מן הפרק עניין הפרס הספרותי הנכבד.

* מה יותר מסוכן לאנושות? כהונה שנייה כנשיא לטיפש אובמה או בחירתה לנשיאה של הרפובליקאית התמהונית שרה פיילין?

* נראה כי פעילות המחאה הנמרצת של ציבור הסופרים אכן הועילה. החלו להגיע לסופרים התשלומים של מקדמות 50% מהתשלומים שקיבלו עבור שנת 2008 – וזאת בינתיים על חשבון שנת 2009. מישהו מלמעלה נתן להם שם כנראה על הראש והם חדלו לבקש חזור ובקש את כל האישורים המיותרים שבהם טרטרו במשך חודשים אחדים את הסופרים, ופתאום כל החובבנות וכל הטמטום הביורוקרטי המיותר נעלמו – והם שילמו!

* שמענו שעומד להתקיים החודש יריד ספרים בינלאומי בירושלים. האחרון שביקרנו בו לפני שנתיים היה ממש מביש בתצוגה שלו. מאחר שלא הוזמנו לדבר בו, ואפילו לא לבקר כקהל-סופר, היריד לא מעניין אותנו.

* בימי החורף אנחנו נוהגים להוסיף לספל התה שלנו [תמצית חלוטה בתיון שחצייה תה ארל גריי וחצייה קנייאתי שחור, של ויסוצקי), כשאנחנו מצוננים – דבש ולימון, עם סוכרזית וקצת קוניאק, ובימים ובלילות רגילים – כל כהיל מעודפי הבקבוקים הפתוחים הממלאים את הבר, בייחוד ליקרים. לאחרונה נפלנו על ליקר ירוק בשם "פיסאנג", והתוצאה מדהימה. איזה ניחוח נהדר יש לתה עם מזיגה קצרה ממנו! מומלץ! ה"פיסאנג", תוצרת בלגיה או הולנד, קשה להשגה בחנויות היין הרגילות, והוא גם לא זול, כ-60 שקל הבקבוק.

* יש פתרון לבעיות העוני הרגיל במצרים! ממשלת ישראל תשדרג את כל עניי מצרים [2 דולר ביום] לדרגת העניים בישראל, שכידוע סובלים משחיתות ומפערים חברתיים נוראים שאין דוגמתם בעולם – או-אז יהיו כל עניי מצרים עשירים מאוד בארצם!

* אנחנו עומדים בעומס חומר רב ומעולה, ועם הכותבים והשולחים לנו הסליחה על כך שלעיתים לוקח זמן עד שדבריהם מתפרסמים אצלנו.

* עיריית תל אביב, מחלקת המזרקות המושבתות, מבקשת מאזרחיה תרומות להפעלת המזרקה החדשה בפאתה הדרום-מזרחית של כיכר רבין, בבריכה האקולוגית, המחודשת, עם דגיגי הזהב שטרם נשדדו! אפשר גם בתור תרומה להביא מים!

* האם נכונה השמועה כי השר מיכאל איתן, הרודף בישיבות הממשלה בחרי-אף את האלוף המודח יואב גלנט, יישלח בקרוב לבדיקה פסיכיאטרית?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,110 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל