גיליון מס' 618

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי י"ג באדר א' תשע"א, 17 בפברואר 2011

עם צרופות הטיול לסין שיתקיים בחודש מאי הקרוב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: הרצליה רז: מַעֲבַר-יַבּוֹק, בשניים, זיכרונות [שירים].

ברכות והערכות להרצליה רז במלאת לה 90 שנה ועם הופעת ספר שיריה החדש "כל אחד ומעבר יבוק שלו": זהר אביב, מרים עקביא ומשפחתה, אורציון ברתנא, לאה ספיר, דבורה קוזוינר,  שמחה סיאני, הרצל ובלפור חקק, אירית שושני, עדינה בר-אל, ארנה ושמאי גולן, אהוד בן עזר. //  פוצ'ו:  איך התחילה הנסיגה הראשונה מחירבת מחאז (בעקבות מיכאל הרסגור שנפטר השבוע).

 עדינה בר-אל: גיבורים בעל כורחם, על ספרה של נורית יובל "חיים של נייר".

פאלק היילפּרין: אבא עשוי נייר, תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל.

דבורה קוזוינר: שמעתי את הגשם. // יהודה דרורי: הדילמה של גנץ.

עמוס רודנר: מה חושבים הרוסים שכתוב בשירים הרוסיים? // מרית פינקל: מה טוב שיש מי שמביא את העבר לפעמים. // אורי הייטנר: מחפש מקום, על ספרו של מוטי זעירא, "מקומי". // נילי דיסקין: "אהוד, אתה תוצר אומלל של הדור שלך שאונן למשמע המילים האלה!" // מאריק כץ לארי שביט (עונת הציד). // אלי אשד: למשחקי המילים המשעשעים של מר בן עזר. // מרק הסנר: שני העיתונאים של "הבור". // עזרא שקד: עוד נוסטלגיה על "ביקור חולים". // יוסי גמזו: תִקּוּן טָעוּת. // יוסף חרמוני: "הפלסטינים אינם עם"? – אוקסימורון לאללה!!

תשובת משרד התרבות והספורט לסופרים, והשערוריה נמשכת!

עמי עתיר: אין שום פתרון בתחבורה הציבורית כל זמן שהדתיים שולטים בה.

חנן רותם: לסקוב, רמטכ"ל של החיילים. // יוסי שדה: מזג האוויר – הגירסא הירושלמית. // על משפחת גולדברג מפתח-תקווה. // נחומי הרציון: דן אלמגור הוא המתרגם של שירי ז'ורז' ברסאנס. // אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים, חלק ראשון.

* * *

הרצליה רז

מַעֲבַר-יַבּוֹק

כָּל אֶחָד וּמַעֲבַר-יַבּוֹק שֶלּוֹ,

אֵיךְ יַעֲבֹר יַעֲקֹב בְּמַעֲבַר-יַבּוֹק?

בָּרַח, רֵיק וּפוֹחֵז.

 עִמּוֹ בִּרְכַּת אִמּוֹ,

"עָלַי קִלְלַתְךָ בְּנִי."

חָזַר, מָלֵא וְכָבֵד.

אֵיךְ יַעֲבֹר בְּמַעֲבַר-יַבּוֹק?

כָּל הַלַּיְלָה נֶאֱבַק.

נֶאֱבַק.

שָֹרָה עִם אֵל וַיּוּכַל,

יִשְרָאֵל.

צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

בְּלִבּוֹ חֲלוֹם הַסֻּלָּם

וּכְבוּדָתוֹ.

אֵיךְ יַעֲבֹר בְּמַעֲבַר-יַבּוֹק?

כֻּלָּנוּ צוֹלְעִים אַחֲרָיו

מְדַדִּים אֶל פְּנוּאֵל.

הֲנַּעֲבֹר בְּמַעֲבַר-יַבּוֹק?

הֲנַּגִּיעַ?

בִּשְנַיִם

אַתָּה שֶהִנְּךָ יְדִידִי!

רָצִינוּ לִגְנֹב זַעֲרוּר מֵאֵינְסוֹף הַבְּרִיאָה. דִּמְעָה לְעַלֵּעַ.

רָצִינוּ לַחֲפֹן קַמְצוּץ יְקוֹד מִקֶּרֶן שֶמֶש. גְּמִיעָה אַחַת שֶל אֹשֶר מִבְּאֵר הַחַיִּים.

הַיָּרֵחַ הָיָה כֹּה רָחוֹק. רַבּוֹת דְּמָעוֹת עִלְעַנּוּ, אַךְ לֹא מִשֶּלוֹ.

שֶמֶש יָקְדָה חֻמָּהּ, חָתְתָה אֵש עַל רָאשֵינוּ. עֻלְפֵּי אִשָּהּ הָיִינוּ, צִחֵי צָמָא.

הֲנִשְתֶּה מִבְּאֵר הַחַיִּים. הֲנָכֹף רָאשֵינוּ לְהַבִּיט וְלִשְתוֹת מֵעָמְקֵי הַבְּאֵר, מֵאַפְלוּלִיתָהּ?

הֲנִהְיֶה אַמִּיצִים לִשְתּוֹת הַמָּתוֹק וְהַמַּר?

לִרְווֹת וְלִשְכֹּר מִמַּשְקֵה הַחַיִּים הֶעָכוּר?

בּוֹא, יְדִידִי, שִים יַדְךָ בְּיָדִי.

כֹּף רֹאשְךָ וְשָתִינוּ. 

זִכְרוֹנוֹת

הֲתִכְעַס שֶשִּבַּצְתִּיךָ בָּאֵלֶּה?

הֵן אָרַחְתָּ לִי כְּחָבֵר לַמַּרְאֶה.

הִנֵּה הַגִּבְעָה,

סָבִיב לָהּ – מֶרְחָבִים,

חֶלְקוֹת כְּרָמִים מְרַקְּדוֹת אֶל הַיָּם

וּבָאֹפֶק גְּבָעוֹת מְטֹרָשוֹת.

רְאִינוּן דְּלוּקוֹת שֶמֶש-צָהֳרַיִם, רְחוֹקוֹת וְקָשוֹת.

הוֹשִיטוּ לָנוּ גֵּו מִתְחַנְחֵן, מוֹרִיד עַרְפִילִים – כְּשֶקָּרְבוּ רְגוּעוֹת, עִם שְקִיעָה.

שְפָתֶיךָ, רְחָבוֹת טוֹעֲמוֹת, שִבַּצְתִּי בַּמַּרְאֶה,

יָדֶיךָ הַמְּשַקְּרוֹת, הַמְּטֻפָּחוֹת בִּלְהַסְתִּיר – צֵרַפְתִּי.

תּוֹקְפָנוּתְךָ הַשַּתְקָנִית – מְצַפָּה, אָרַגְתִּי בַּנּוֹף הַפּוֹרֵחַ לְרַגְלֵינוּ.

דְּגָנִית וְסֵיפָן אָגַדְתִּי לְזֵר, כְּשֶזַּעְזוּעִיּוֹת מְנִיעוֹת בּוֹ זָקָן וּפֵאוֹת

וְרַחֲשוֹ שֶל קִפּוֹד הַבּוֹרֵחַ בָּעֵשֶב.

מְעֻטָּר בְּכֹל אֵלֶּה הֱבֵאתִיךָ לַגַּן,

גַּן זִכְרוֹנוֹתַי.

מתוך: "כל אחד ומעבר-יבוק שלו" – "ספר זה מוקדש לכל אלה אשר כשלו בדרך. באהבה." – שירים מאת הרצליה רז. 2010. 64 עמ'.

הרצליה רז (סוקולינסקי) נולדה בדרום רוסיה ב-3.2.1921. בת ונכדה לחלוציה העלייה השלישית. אימא, סבתא וסבתא-רבתא. סיימה את גימנסיה הרצליה וסמינר לוינסקי. למדה לתואר ראשון ושני, ספרות ופסיכולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. מורה למורים, חברת אגודת הסופרים, מראשוני חוקרי ספרות הילדים בארץ. ממקימי סומליו"ן. זהו ספרה השמונה-עשר. קדמו לו בין השאר הרומאן "צבעי העמק רכים" (1956), "לילותיי פקוחי-העיניים" (שירה, 1995), "ולו רק הד", (סיפורים, 2006), "חומי" (לילדים, 1959, 1991), "עופו ציפורים" (שירי משחק, 1992), וכן ארכיונים של מחקרים ואוספים בספרות ילדים, המצויים במוסדות שונים בישראל כגון מכללת דוד ילין בירושלים, מכללת אחווה בנגב ועוד.

* * *

ברכות והערכות להרצליה רז

במלאת לה 90 שנה

ועם הופעת ספר שיריה החדש

"כל אחד ומעבר יבוק שלו"

הרצליה, אין כמוך אשה משכמה ומעלה. כולך אהבה, חוכמה ייעוד וחזון, פלא נפלא של ניצחון החדווה והטוב.

מאחלת בריאות, אריכות ימים, אופטימיות והמשך אש בוערת של שליחות.

מזוהר אביב בהערכה ובהוקרה.

מזל טוב אשה יקרה.

זהר אביב

* * *

ברכות רבות וחמות להרצליה רז. היא קרובה לי מאוד, ואני מאחלת לה כל טוב ביחד עם בן-זוגה היקר. בבריאות ובשלום.

אוהבים ומעריכים אותך,

מרים עקביא ומשפחתה

* * *

להרצליה רז ברכה חמה עד מאה ועשרים או עד כמה שאת מאחלת לעצמך, ובכלל – שתתגשמנה כל מחשבות ליבך לטובה.

מאורציון ברתנא

* * *

להרצליה רז,

 יום הולדת שמח הגשמת כל חלומותייך, והמון בריאות ואושר,

 ברכות מהלב על ספר שירייך החדש

 בהערכה רבה

לאה ספיר

סופרת

* * *

להרצליה בת ה-90 – כה לחי!

ברכות ואיחולים שופעים ונאמנים ליום הולדתך.

נוסף להערכתי אותך כסופרת, משוררת,  (זה הרי ברור!) כמעמידה דורות רבים של מחנכים לגיל הצעיר ופעילה בלתי נלאית בתחום ספרות ילדים, יש לי בלב פינה חמה  בשבילך.

כל פעם שהגעתי למפגשים – בין בסומליו"ן, בין בסמינר או בבית הסופר, שמחת לקראתי עם  הקריאה המלבבת: "איזה יופי, באת מראש פנה הרחוקה!" ואני ראיתי בהתייחסות אישית זו, את גישתך האנושית לכל אדם. ויחיד.

לפני היות האימייל וגם כששיחות טלפון לא היו כל כך תדירות (היה נורא יקר!...) כשנהגנו עדיין לשלוח מכתבים, שלחתי לך שאלות, ביקשתי עצות, איחלתי לחגים או לאירועים – וגלויות התשובה, בכתב היד האופייני שלך, נמצאות ושמורות באחד בקלסרים שלי.

אכן, לכל אחד יש מעבר יבוק שלו. אַת, את מעבר יבוק שלך עברת בגבורה ובאומץ, שרית עם החיים ויכולת להם.

אריכות ימים ובריאות טובה.

דבורה קוזוִינר

ראש פנה

* * *

להרצליה רז ידידתי האהובה,

הנה, הנה הגיע היום

בו מלאו לך 90 שנה פתאום!

והרי הינך אישה צעירה

שופעת מרץ ויצירה,

מרשימה וגם מליאת חיוניות

שהזיקנה ממנה והלאה – ברצינות...

ראיתי כבר נשים זקנות ממך

בנות שישים, שבעים, שלא הגיעו עדֵך

עם או בלי מקל מלווה

וקמט שניתחו הן בהחבא...

הרצליה יקרה לך אאחל

שתמשיכי, יקירה, בעזרת האל

ליצור, ללמֵד ולהשפיע מאורך

על כולנו – היוצרים העומדים סביבך,

ושכל נתיבותיך תהיינה רצופות

בבריאות, שלום והמון הצלחות!

שלך, בהמון הערכה

הירושלמית,

סיאני שמחה

* * *

אקרוסטיכון מחורז להרצליה רז

מאת הרצל ובלפור חקק

הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁמָּלְאוּ לְהֶרְצְלִיָּה תִּשְׁעִים

רָז הוּא לָהּ מַעֲבַר הַיַבּוֹק וּמֵימָיו הַנִּפְלָאִים.

צָפְתָה אֶת אֲגוּדַת הַסּוֹפְרִים הָעִבְרִים בְּלִדְתָהּ

לֹא פֶּלֶא שֶׁנּוֹלְדָה בְּפֶבְּרוּאַר 1921 חָדְשַׁיִם לִפְנֵי הֲקָמָתָהּ.

יָדוּעַ גַּם שֶׁעֵקֵב שְׁמָהּ לָמְדָה בְּגִמְנַסִיָּה הֶרְצְלִיָּה בְּיָפוֹ

הַנַּעֲרָה שֶׁאָהֲבָה סַכָּנוֹת אָכֵן חַיָּה אִתָּנוּ פֹּה.

רוֹב כְּתִיבָתָהּ נוֹגַעַת בְּסִפְרוּת הַיְּלָדִים וְכָל פְּרִי עֵט

זוֹ לָהּ בִּרְכָּתֵנוּ, וְהִיא קְטַנָּה וְדַלָּה, וְלוּ רַק הֵד.

והרז של הרצליה מעטר את יצירתה באור של חמדה, ואם תרצו, אין זו אגדה

(נרמזים בַּבּרכה ספריה "כל אחד ומעבר יבוק שלו", "הנערה שאהבה סכנות", "ולו רק הד").

* * *

הרצליה היקרה,

ישבתי לידך במפגש האחרון בבית הסופר והתרשמתי מאישיותך הנעימה.

אני מאחלת לך הרבה שנות בריאות, שמחה ויצירה.

אירית שושני

* * *

עדינה בר-אל

הרצליה רז – המורה

הרצליה רז היא סופרת ומשוררת, אך מעל לכל, לדעתי – מורה. במשך שנים רבות לימדה הרצליה במסגרות רבות, בבתי ספר יסודיים, תיכוניים ובהכשרת מורים. הזדמן לי לפגוש כמה אנשים שהיו תלמידיה בעבר, וכולם זוכרים אותה ואת שיעוריה בהערצה. חדר העבודה של הרצליה, בנווה שלה ברמת השרון, היה מלא בספרים על כל ארבעת קירותיו, מן הרצפה ועד התקרה. ועוד היו שם תיקים רבים, מסודרים לפי נושאים, ולכל נושא – סיפורים, שירים, מאמרים ומערכי שיעור.

חדר זה העשיר שתי מכללות להכשרת מורים. מכללת "אחווה" זכתה לקבל מהרצליה כאלפיים ספרים, ומכללת "דוד ילין" – מערכי שיעור מוכנים, לשימושם של הסטודנטים. בעיקר העניקה הרצליה לאחרים ידע רב. לא מעטים קיבלו ממנה חומרים ועצות להכנת עבודות לתואר שני ולדוקטורט.

הרצליה הביעה את דעתה על מקצוע ההוראה במאמר שכתבה תחת הכותר "השפעת המורים על חיי" (דמות המורה בספרות ובמציאות, מסד 8, אחווה – המכללה האקדמית לחינוך, 2008):

זכיתי! זכיתי לשרשרת מורים מופלאה. מורים שהיוו לי דמויות להזדהות איתן, לבקר אותן וללמוד מהן. זכיתי, כי כיום לעת זיקנתי, אני עדיין מאושרת בכל שעת מפגש של הוראה.

זכיתי, כי כמורה (בכל כיתות ביה"ס מ-א' עד יב'), כגננת מתחילה, כמפקחת בעליית הנוער ועל הכול כמורה של מורים שנים רבות מאוד , למדתי מתלמידיי הרבה מאוד!

לדעתי, עבודת ההוראה, או נקרא לעיסוק זה בדרך שאני חוויתי אותו 'ההוֹבִּי' של חיי, הייעוד של חיי, סייע בידי לצמוח אל הרחבת-דעת ואל העמקת אישיותי.

ההוראה גרמה לי לחפש דרכים יצירתיות בכל תחומי מפגשיי עם הזולת. עיסוקי בביבליותרפיה צמח מתוך צרכי המציאות וגרם לי לקשור מציאות זו לחיפוש-מחקרי אחרי שורשי העניינים.

הספרות לילדים כמדע אינטגרטיבי (ספרות, תקשורת, אוריינות, מוסיקה, ועוד אמנויות...) זימנה לי שדות-יצירה אין סופיים ורגעי אושר נדירים.

היום, כשמדובר על שחיקת מורים ועל הקושי במקצוע זה, נדיר לפגוש מישהו שמתייחס אל ההוראה כזכייה. גם תלמידיה וכל הנפגשים עימה במשך השנים זכו.

ברכות ליום הולדתך התשעים, הרצליה, המשיכי להרעיף מהידע הרב שלך ומאוצרותייך על כל הסובבים אותך.

היי בריאה ומאושרת בהישגייך,

עדינה בר-אל

* * *

להרצליה רז היקרה,

ברכותינו ליובלך ולהמשך יצירה פוריה ויפה. הנה הוכיח זה עתה ספר שירייך החדש, "לכל איש מעבר יבוק שלו", באיזה עושר של כוח יצירתי שאינו נפסק – בשירה, ביצירה לילדים ובמחקר ואפילו בארכיון שהקמת ללא לאות – עברת את מעבר יבוק שלך, ותוך נאמנות מתמדת לאמת שלך.

ואם נביא משיר הילדים שכתבת:

הפנים של סבתא כמו רשת חוטים,

כל קמט הוא חוט, המוני קמטים,

"לכל קמט – סיפור," כך סבתא אומרת,

בקמטים אני סיפורים לך שומרת.

נוסיף ונאמר, כי המקום שבו צפונים הסיפורים והשירים שלך וחוויות חייך הלא הם ספרייך. ואנחנו מאחלים לך מקרב ליבנו עוד שנים של בריאות ויצירה.

ארנה ושמאי גולן

* * *

אהוד: גילך וצלילות מחשבתך, הרצליה, נוטעים תקווה בכולנו, הצעירים. ואולי כדאי לנו לשנות את שמנו לפתח-תקווה ואז נאריך ימים. אגב, סופרים המגיעים לגיל 90 ומוציאים ספר חדש מתבקשים להודיע לנו ונציין זאת אצלנו. הנה, למשל, ממערכת עיתון "הארץ" בישרו לנו כי כאשר נגיע לגיל 90 יוקדש לנו גיליון מיוחד של "תרבות וספרות", אלא אם כן יצטרכו להשתמש עוד לכן קודם בנקרולוג עלינו השמור אצלם במערכת.

 * * *

גלי צה"ל – סיפור שלא סופר

פוצ'ו:  איך התחילה הנסיגה הראשונה מחירבת מחאז

(בעקבות מיכאל הרסגור שנפטר השבוע)

לאהוד שלום,

דווקא השבוע, כשהתכוננתי, לבקשתך, להעלות על הכתב את מה שאספר בתוכניתו של בני בשן בגלי צה"ל, דווקא אז הם לא פנו אליי והשאירו אותי שעה שלמה ליד הטלפון עם הלשון בחוץ. אז טוב שיש לנו את המכתב העיתי שלך.

שלך

פוצ'ו

בשבוע שעבר הגיע לידי ספרם של מיכאל הרסגור ואהוד פוקס "רגעים היסטורים ורגעים היסטריים". הגעתי למחצית הספר כששמעתי בחדשות שהרסגור נפטר. לא הכרתי אותו, אבל הצטערתי, לא היה מי שידע לספר היסטוריה יותר מעניין ממנו. בספר שכותרת המשנה שלו היא  "החלטות בתנאי משבר", הוא מביא מדי פעם דוגמאות מהספרות העולמית, או ציטטות של גדולי תבל, לכן שיפשפתי את עיני כשקראתי בעמוד 305 שהוא פתאום מתייחס אל זבוב כמוני,  וכך כתב:

"בריחה נוספת של פלוגה המשתייכת לגדוד אחר של אותה חטיבה מפוארת, מתוארת להפליא בספרו של פוצ'ו 'אני פחדן אני'..."

הספר שעליו הוא מדבר מתייחס לקרבות חירבת מחאז בנגב. כפר ערבי קטן, שנכבש  על ידי שתי כיתות (לא פלוגה – כאן הוא הגזים) של הגדוד הראשון מחטיבת יפתח. שתי הכיתות ברחו יום אחרי הכיבוש, כאשר עבדול נאצר עלה עליהם בראש גדוד שריון מצרי. בריחה זה דבר לא מתוכנן, ולכן סיפור של בריחה הוא הרבה יותר מעניין מסיפור של כיבוש, שיש לו בדרך כלל דפוסים קבועים. למחלקה אשר אליה השתייכתי היתה הזכות להשתתף בשלוש בריחות רציניות: מלכיה, חוליקאת וחירבת מחאז. על קרבות חירבת מחאז, היישוב היחיד בארץ שעבר במלחמת העצמאות שש פעמים מיד ליד, כתב ס. יזהר את ספרו הגדול "ימי צקלג", ואילו אני את "אני פחדן אני" המהווה המשך ל"חבורה שכזאת".

תקצר היריעה מלתאר  את כל פרטי הבריחה,  אז אספר רק איך היא התחילה, כי זה בדרך כלל החלק הכי מעניין של כל בריחה.

חירבת מחאז חולקה על ידי מוניה המ"מ שלנו למשלט קדמי ועורפי, הייתי בצוות מקלע יחד עם ראובן מג'אר, בעמדה קיצונית בקטע הקדמי. ראובן עלה מבולגריה שלוש שנים קודם לכן, היה בהכשרת בית השיטה בפלמ"ח והספיק להילחם בטירת צבי ובמשמר העמק כשאני עוד למדתי בגימנסיה.  במשך  הלילה חפרנו שוחה עמוקה וביום צפינו ממנה לעבר הגבעה שממול.

אחרי ארוחת הבוקר הבחנו בקבוצה גדולה של חיילים הצועדת על הרכס ממול. ראובניקו ירה עליהם כמה צרורות, הבֶּזָה שניצבה כעשרים מטרים מימיננו, הצטרפה ליריות, והאוייב נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

כשעתיים לאחר מכן ראינו אותם צועדים  בוואדי הפרוש מתחתינו. ראובניקו, ונחצ'ה עם הבזה, ירו עליהם והם מיהרו להסתתר מאחורי סלע גדול. אחרי זה הבחנו בדמות היוצאת מאחורי הסלע וחוצה בריצה את הוואדי.

"תדפקו אותו!" צעק לנו יוסי קבצן המ"כ שלנו, שהעמדה שלו היתה בינינו לבין צוות הבזה. הבזה והמקלע זינבו אחרי הדמות וניתן היה להבחין בנתזי העפר שריקדו מסביב לאיש הרץ. האיש נעלם בשטח מת  מתחתינו  וחייל חדש החל לחצות את הוואדי בריצה. 

"תדפקו אותו!" צעק יוסי, יליד כפר בילו, שהפסיק את לימודיו בבית ספר כדורי כדי להצטרף לפלמ"ח עוד לפני שמלאו לו 18 שנים.

כעשרים חיילים מצריים חצו את הוואדי בזה אחר זה כשאנחנו יורים עליהם כמו משוגעים ואיש מהם לא נופל אפילו.

ראובניקו, שראה לליבי, נתן לי את המקלע והוא התיישב בשוחה למלא את השרשראות המרוקנות. הספקתי לירות בלי לפגוע בשלושה חיילים, והבנתי שלא בזאת תהיה תפארתי. ואז נצנץ בי רעיון גאוני. במקום לרדוף עם הכדורים אחרי החייל הבא בתור, כיוונתי את המקלע למרכז הוואדי, לנקודה שאליה הבורח עתיד להגיע, ונצרתי את האש. החייל החל לרוץ כשהבזה מרוקנת אחריו צרור ארוך. חכיתי בסבלנות עד שהאיש יגיע לנקודה שלי ואז לחצתי על ההדק.

לחצתי והאיש נפל. האיש נפל ויוסי צעק:

"יופי נחצ'ה! הרגת אותו! "

חרון מילא את גרוני.

"מה פתאום נחצ'ה?" צעקתי – "זה אני יריתי!"

אבל יוסי בשלו – "תמשיך נחצ'ה! תגמור ככה את כולם!"

"אבל זה לא נחצ'ה  זה אני, אני המצאתי פטנט!" – כמעט בכיתי מרוב עלבון.

ראובניקו בא לעזרתי וצעק גם: " זה לא נחצ'ה! זה אנחנו עם המקלע!"

אנחנו...  ישב בבור וטען כדורים, אבל לא חשוב...

מה אגיד לכם, מי יודע אם לא היתה פורצת על הגבעה מלחמת אחים,  כשהבזה והשפנדאו יורים זה על זה לולא קרה לנו נס. מה היה הנס?

המצרי ההרוג, קם פתאום ממקומו ורץ כחץ מקשת עד שנעלם בשטח המת. כך קרה  שהערבי היחיד שהרגתי על בטוח במלחמת העצמאות, גם הוא נולד מחדש ולא יודע שהוא חב לי את חייו.

מה שאנחנו לא ידענו באותה שעה של יריות, שהיריות האלה חרצו את גורל הקרב.  כי יותר מאוחר, כשהברן-קֵריֵרים של המצרים התקדמו לעברנו, לא נשארה לנו כמעט תחמושת לעצור אותם. יוסי שלח את יענקלה חי החובש להביא ארגזי תחמושת מהמשלט העורפי, אבל נחצ'ה לא היה מוכן לחכות, העמיס את מכונת היריה על כתפו ויחד עם  הצוות שלו הם רצו אחרי יענקלה. יוסי  המ"כ דהר אחריהם בצעקות כדי שיחזרו, ואחריו רץ צוות  ה"טו אינטש" לשאול מה לעשות.

ראובניקו ואני לא היינו ערים למה שנעשה מאחורינו, כי ירינו כל הזמן על ארבעה זחל"מים מצריים שעלו עלינו. לנו נשארו קצת יותר כדורים מאשר לבזה, כי הרי חסכנו אותם בזכות הפטנט שלי. 

בשלב מסויים ראינו כשהברן-קֵריֵרים המצריים נעצרים ומתחילים לסגת.

 "הם בורחים!!!" – צעקנו לחבר'ה כדי לעודד אותם, ואז ראינו שלא בכוונה חיפינו על הנסיגה ונשארנו לבד במשלט הקדמי. אני מוכרח להודות שברגע זה שכחנו שטוב למות בעד ארצנו, לקחנו את המקלע ומעט הכדורים שנשארו ורצנו להשיג את החבר'ה...

זאת היתה תחילתה של אותה בריחה מפוארת שמיכאל הרסגור הזכיר בספרו, ולולא נפטר השבוע לפני שגמרתי לקרוא את הספר, בטח הייתי מרים אליו טלפון לשאול כמה שאלות.

(בסוף הפינה רציתי להגיד שאת הסיפור המלא אפשר למצוא בספר "אני פחדן אני" כדי שאנשים יקנו את הספר, אבל בגלי צה"ל לא נתנו לי לדבר. מה להם ולסיפורים הקשורים לצבא... )

 * * *

למידד דורון היקר

תנחומים לך ולמשפחתך

במות אחיך אלדד

* * *

עדינה בר-אל

גיבורים בעל כורחם

על ספרה של נורית יובל "חיים של נייר"

 (גוונים 2010)

ביום עיון שנערך בשנת 2007 במכללת "אחוה" בנושא כתיבת סיפורי חיים, התייחסה אחת המרצות, נורית יובל, אל תהליך כתיבה של סיפור אוטוביוגרפי, המשלב בתוכו פרטים היסטוריים.

"כמעט לכל אדם, שנעצור באקראי ברחוב, יש סיפור גדול מהחיים. סיפור אשר הדמויות הפועלות בו נעשו גיבורים בעל כורחם בגלגולֵי ההישָרדות שלהם. רבים מהם ומאיתנו הגיעו לשלב החיים שבו 'בּוערת' התשוקה למלא את מצוות 'והגדת לבנך' וּלתָעד. סיבות רבות ושונות מְניעות עכשיו רבים מאיתנו לכתוב את סיפור חייהם על רקע האירועים ההיסטוריים: אם מתוך הגעגוע ואם מן הצורך לזכור ולהזכיר, לתעד, להבין תהליך ואולי לחנך ולתת משמעות."

נורית יובל אמרה ועשתה. היא מצאה אוצר בבית אימה – מכתבים שכתב אביה, קצין רפואה בצבא הבריטי, בעת שירותו בהודו, לרעייתו בארץ. המכתבים מובאים במלואם בספר. ביניהם משובצים (באותיות מסוג שונה) פרקים המתארים את המתרחש בקרב משפחתו הקטנה בארץ ישראל. הדברים מובאים בגוף שלישי מנקודת מבט של התינוקת-הילדה רחל, שנשארה בארץ עם אימה ואחיה הבכור.

יש בספר הזה, שמתאר את היהודים במאה העשרים בארץ ובארצות אחרות , כמה גיבורים. אחד מהם הוא האב, שהיה בין המעטים שקראו את המפה ועזבו את ברלין בזמן, אולם אחר כך היה עליו לגלות למחוזות הודו כדי להתפרנס כרופא בצבא הבריטי ולהתפתח במקצועו. במכתביו הרבים לרעייתו הוא מתאר את עבודתו, את התקדמותו המקצועית, את דיוקנאות חבריו לשירות ועוד ועוד. יש במכתביו התנצלויות חוזרות ונשנות על כך שהוא רחוק מבני משפחתו, והוא מתחנן בפניהם לכתוב לו לעתים קרובות יותר. הוא נע ונד בהודו, למרות שהוא שונא לנסוע ברכבות ומתגעגע למשפחתו. הוא חושש לחזור כי לא ימצא עבודה, לאחר שנכווה בשלוש שנות עבודתו ב"הדסה", שם, לדבריו, השביעוהו עלבונות ועצרו את משכורתו. הוא דואג לגורל האומה והארץ. בין השאר הוא שואל: "מה עם הילדים מטהרן? האם הגיעו ארצה?" ובזמנו הפנוי הוא קורא ספרים על יהדות וציונות.

האב הרחוק ממשפחתו חוזר ומנחם את רעייתו שזה למענה ולמען ילדיה, מבטיח להביאם אליו או לשוב אליהם. יחד עם זאת הוא מביע במכתביו ערגה למשפחת המוצא שלו. הוא מתרפק בגעגועים על זיכרונות ילדותו ונעוריו, מספר רבות על הוריו, בעיקר על אביו, עליו הוא מתאבל מאוד. לאחר מות אביו הוא דואג לאחותו ולאימו, עד שהוא דורש מרעייתו, שחיה בצמצום רב עם ילדיה כה רחוק ממנו, שתשלח חלק ממשכורתו לאימו בגרמניה.

דוק של פיוט מכסה את געגועיו של האב. הוא מצרף למכתבו ציור של מערכת הכוכבים של אוריון וכותב לרעייתו: "אם תסתכלי החוצה ותראי את הכוכבים האלה, הם ימסרו לך דרישת שלום ממני." – ועוד: "...אני כל כך רחוק מארצנו שאין לי שום מושג על המתהווה בבית. הקשר היחיד שלי הוא הירח, המספר לי שהיום י' בניסן, יום הולדתך. אימא'לה, אימא'לה, כמה שאני מתגעגע ורוצה לבלות את היום הזה איתך. אולי תהיה עלייה מחודשת אחרי המלחמה, אולי נסתדר בחיי כבוד, אולי יהיה לנו בית קטן על שפת הים ונראה את הילדים שלנו משחקים בגינה. את זוכרת בשנת 1938 נהגנו ללכת לים פעם בשבוע, הילד היה לובש מכנסי ים ירוקים וכובע ירוק והיה רץ לכל אורכו של רחוב אחד העם עד לתחנת אוטו-שמונֶה-בּוּס? את הילדה לא ראיתי בגיל הזה. שתהיו בריאים."

הגיבורה האחרת בספר, גיבורה לא פחות מהאב הלוחם, היא האם. אישה זו שומרת בכל כוחה על המסגרת המשפחתית. חייה לא קלים. היא משמשת כאם חד-הורית (עוד לפני שמונח זה היה נפוץ כל כך) לילדיה, וגם משכנת בביתה את אחותה, הדודה שרה. אחד הקטעים בספר מתאר את התנהגותה כאם נמרה השומרת על גוריה: המורה אמר בכיתה: "אתמול היתה ישיבת מורים ואנחנו דַּנּוּ בכל אחד מכם. לרחל אין מזל, תמיד משווים אותה לאחיה. הוא תלמיד למופת, והיא – מה לעשות..." הילדה רחל לא נעלבה, היא שמחה במחמאה שניתנה לאחיה. "אבל בשובה הביתה סיפרה לאימה את הדבר וזו רתחה. למחרת חתרה אימה מול הרוח והגשם דרך השדות הארוכים, התייצבה בחדר המורים וארבה לצלצול ההפסקה. [...] 'אתה הרי מורה לתנ"ך,' אמרה אימה לאותו מורה בחרי אף, כשאך נכנס לחדר, 'ואתה יודע היטב את אבני החוֹשֶן שבספר שְמוֹת, ביניהן לֶשֶׁם, שְׁבוֹ ואַחְלָמָה. גרסוּ חכמים: לֶשֶׁם שֶׁבּוֹ, וְאַח לָמָה? היא-היא והוא-הוא. שני הילדים הם אבנים טובות בְּחוֹשֶׁן האִימָהוּת שלי, ואין צורך לְחַכֵּך אותם זה בזו. וחוץ מזה, אדוני, לֹא הַקַפְּדָן מְלַמֵּד.'" איזו אֵם, ואיזו עברית!

האם דאגה גם ללחם וגם לפרח. באחד המכתבים כותב לה האב: "יופי שחתמת על 'הבוקר לילדים'. אני רואה בעיני רוחי את הילד קורא בעיתונו והקטנה כועסת שלא קיבלה. צריך להגיד ל'הבוקר' שיעשו גם עיתון לקטנים שעוד אינם יודעים לקרוא."

ועוד בעניין עיתון ילדים, הפעם תוצר של ילד: רחל מספרת בהערצה על אחיה הבכור, ששימש לה דמות לחיקוי, דמות של חזק ומגן, (אולי במקום האב המרוחק). בילדותם הוא הכין בבית עיתון: "הוא יושב לשולחן ומתחיל להדפיס [במכונת הכתיבה של אימא]: עיתוננו. הוא משאיר רווח, שיהיה מקום לציור שיוסיף מאוחר יותר בעפרונו. מתחת לרווח הוא מדווח את החדשות: הסוכנות היהודית... כוחות הברית... "

והנה, לימים כיהנה נורית יובל, (היא רחל "הקטנה"), כעורכת העיתון "פילון".

ואם כבר מזכירים השפעה בילדות, ניתן ללמוד גם שכישרון הציור של נורית יובל מקורו בגנים המשפחתיים. "גם דודה שרה'לה היתה בבית, עם מכחוליה ובדי הציור וספרי האמנות. בספרי האמנות ראתה רחל עולמות אחרים שבהם עלתה ונוס מן הגלים, לאינפנטה מספרד היה יום הולדת ולרמברנט היה אב זקן." וכן: "רחל שאפה את הצבעים מתמונות השמן הנפלאות של דודתה, ועד היום מערכת התה שלה כחולה בכחול של התמונות, והיא לובשת אדום ששרה'לה צובעת בו את ציוריה וצהוב כמו האור שעל בדי הציור שלה..."

ומניין למדה רחל-נורית להתבטא במילים?

לדעתי, הגיבורה הראשית בספר היא השפה העברית. גם זו של האם, שמוצאה ממשפחה ירושלמית ותיקה; וגם זו של האב. על לימוד העברית בעלותו ארצה בגיל עשרים וחמש הוא מעיד: "כאן אני חייב תודה והוקרה לגימנסיה הגרמנית: שמונה שעות לטינית בשבוע במשך תשע שנים, ושש שעות ביוונית בכל שבוע במשך שש שנים, לימדו אותי כיצד רוכשים שפה."

והוא, בהיותו מנותק ממשפחתו, בהודו, קורא רבות. הוא קורא ספרי רפואה, ספרים על יהדות וארץ ישראל, וגם את התנ"ך: "בקריאת התנ"ך אני נוהג לסמן בעיפרון פסקות יפות, כדי שיקל עלי למצוא אותן כשארצה להשתמש בהן. אחרי שקראתי את הפרקים הראשונים בספר שמואל, מצאתי שסימנתי כמעט כל משפט ומשפט. כשם שאת אומרת – 'כל מילה יהלום'."

את הרצאתה ביום העיון הנזכר לעיל סיימה נורית יובל במילים אלו:

"לסיכום, סופר שנכנס להרפתקה של סיפור היסטורי בן זמננו צריך להתכונן למאבק אינסופי על האיזון בין המרכיבים, לנוּע ולנוּד בין הראייה הסובייקטיבית לאֵירוע ההיסטורי, בין עבודת התחקיר המלומדת לבין עבודת היצירה שנובעת ממעיינות אחרים, בין העֶמדה האובייקטיבית לַמְּעורָבות האישית. יש פה הרבה עבודה רציונאלית של מִיונים וקבלת החלטות."

ואכן, נאה דרשה ונאה קיימה. על רקע המאורעות הסוערים במאה העשרים באירופה ובארץ ישראל, הצליחה נורית יובל לתאר בדרך מעניינת ביותר בני משפחה אחת קטנה, על כל קורותיהם ותחושותיהם.

* * *

עדינה בר-אל

אבא עשוי נייר

תרגום סיפור מיידיש

הקדמה

כותר ספרה של נורית יובל הוא "חיים של נייר", ובמרכזו מכתבי אביה. במשך ארבע שנות חייה הראשונות לא היה אבא בבית, הגיעו רק ניירות, מכתביו. (ראה סקירתי לעיל).

אבל לא רק לילדה רחל-נורית היה "אבא של נייר". רבות בשנים נדדו אנשים בעקבות פרנסתם, והיו נאלצים להיפרד ממשפחותיהם, אם לזמנים קצרים ואם לזמנים ארוכים. בין אם אלו סוכני מכירות, כפי שהיה נפוץ באמריקה, ובין אם אלו מלמדים, מה שהיה נפוץ בקרב היהודים באירופה.

בתחילת המאה העשרים עזבו יהודים רבים את מזרח אירופה ונדדו מעבר לאוקינוס – לאמריקה, לארגנטינה, לדרום אפריקה. נשותיהם וילדיהם נשארו בארץ הישנה.

פאַלק היילפּרין היה סופר, עורך ומתרגם. נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1876. עלה לארץ בשנת 1938. נפטר ב-1945. הוא ערך את הגיליונות הראשונים של העיתון הווילנאי ביידיש לילדים "גרינינקע ביימעלעך". במרץ 1922 נדפס בעיתון זה סיפורו "אַ פּאַפּירענער טאַטע" [אבא עשוי נייר]. להלן תרגומו לעברית.

* * *

אבא עשוי נייר

מאת: פאלק היילפּרין

תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל

פֶּסֶלֶה גרה רק עם אימא בבית. אבא שלה היה באמריקה. לשכנתה פֶייגֶלֶה היה גם אבא בבית.

אבא של פייגלה היה יושב על שרפרף נמוך בעל שלוש רגליים ודופק מסמרים בסולייה של נעל. הוא היה סנדלר. מדי פעם הוא היה נוהג להניח הצידה את הנעל, לקחת את פייגלה בזרועותיו, לנשק אותה וללטף אותה ולומר: "בתי שלי, יקרה שלי." ולפעמים הוא היה מדגדג אותה, ופייגלה צחקה וצחקה...

ביום שישי בערב היה אביה של פייגלה עורך קידוש ונותן לפייגלה לטעום מן הגביע.

גם פֶּסֶלֶה רצתה אבא כזה, עם זקן שחור ועגול, אבא שייקח אותה בזרועותיו, ידגדג אותה וייתן לה יין קידוש.

פֶּסֶלֶה היתה פונה לאימא ושואלת: "אימא, איפה אבא שלי?"

"באמריקה, בתי הקטנה," היתה אימא עונה לה.

ופֶּסֶלֶה המשיכה ושאלה: "מדוע הוא לא בא הביתה?"

ואימא תמיד הבטיחה: "בקרוב, בקרוב מאוד הוא יבוא, בתי הקטנה."

חיכתה פֶּסֶלֶה לבוא אבא.

יום אחד נכנסה אימא הביתה מן הרחוב ואמרה בשמחה: "פֶּסֶלֶה, הנה אבא שלך!"

פֶּסֶלֶה קפצה ורצה לאימא: "איפה, איפה?"

"הנה, הנה הוא, אבא שלך! בשבילך במיוחד, כך כתב אבא: 'לידי פֶּסֶלֶה'."

אימא דחפה לידה הקטנה של פֶּסֶלֶה פיסת קרטון קשה – זו היתה תמונה, שאבא שלח מאמריקה.

פֶּסֶלֶה הביטה בפיסת הקרטון הקשה וראתה תמונה מבריקה. היא החלה למחוא כף: "אף קטן, אף קטן!" ואצבעה הקטנה נעצרה במקום בו נראה אף קטן. "ויש לו גם אוזן! ועוד אחת!" מצאה הילדונת בשמחה.

"כן, כן, בתי הקטנה, שתי אוזניים," שמחה האם יחד עם בתה.

"והנה עיניים," מצאה עוד פֶּסֶלֶה.

"כן, בתי, נכון."

"וגם פֶּה קטן."

"נכון, גם פה קטן, יקירתי."

פֶּסֶלֶה לא מצאה דבר יותר, והשתתקה.

היא הסתלקה והתיישבה על כסאה הקטן והחלה להתבונן באבא, שהביאה אימא מן הרחוב. היא הביטה בתמונה, סובבה אותה בין אצבעותיה, מתבוננת מכל הצדדים.

"אבא יפה, פֶּסֶלֶה?" שאלה אימא.

פֶּסֶלֶה לא ענתה. היא קמה ונכנסה אל החדר השני.

שם ישב אבא של פייגלה ותקע מסמרים בנעל. פייגלה ישבה לידו על הרצפה ושיחקה בפיסות בד.

פֶּסְל העיפה מבט באביה של פייגלה ובאבא שלה, אשר אימא הביאה מן הרחוב.

"פייגלה," היא אמרה, "גם לי יש אבא."

קפצה פייגלה ממקומה ורצה אל חברתה: "איפה הוא, אבא שלך?"

"הנה..." הראתה פֶּסֶלֶה.

פייגלה החלה להתבונן באבא של פֶּסֶלֶה. התמונה מאוד מצאה חן בעיניה. "אה, הוא יפהפה!" היא קראה בקנאה.

אבל פֶּסֶלֶה רגזה. היא לקחה ממנה את אבא שלה וחזרה לאימא בחדרם.

שם ישבה אימא וקראה שוב את המכתב, ששלח אבא מאמריקה יחד עם התמונה.

"אימא," ניגשה אליה פֶּסֶלֶה.

"מה, יקירתי?"

"אבא יכול לשיר זמירות?"

"בוודאי שהוא יכול," ענתה אימא.

"ולעשות קידוש הוא יכול?"

"בוודאי, בוודאי, ילדתי."

"ולדגדג פה ופה ופה – גם?"

"בוודאי, איזו שאלה. אבא יכול הכול," צחקה אימא.

אבל לפֶּסֶלֶה לא התחשק לצחוק, והיא הוסיפה ושאלה:

"זה אבא?" היא הצביעה באצבעה על התמונה.

"בוודאי, מה העניין?"

פֶּסְל התרחקה מאימא. היא התיישבה על כסאה הקטן וסובבה את התמונה בין אצבעותיה. היא התבוננה בה שוב וקימטה את מצחה.

"אימא," היא ניגשה אליה לאחר זמן קצר.

"מה, ילדתי?"

"לאבא אין רגליים..."

וזו היתה האמת. בתמונה לא היו רגליים.

אימא צחקה ופֶּסֶלֶה המשיכה לומר:

"גם ידיים אין לו."

"מה את מקשקשת, ילדה טיפשונת," המשיכה אימא לצחוק, "לאבא יש רגליים וידיים. לאבא יש הכול."

"וגם זקן אין לו." התפרצה פֶּסֶלֶה לדבריה.

"חה-חה-חה!" צחקה אימא.

שפתיה של פֶּסֶלֶה התחילו לרעוד והיא אמרה בכעס: "וגם לדַבֵּר אינו יכול. זה נייר. זה לא אבא!"

והיא השליכה לארץ את הקרטון העבה עם התמונה.

* * *

דבורה קוזוִינר

שמעתי את הגשם

שָמַעתִּי הַלַּיְלָה אֶת הַגֶּשֶם הָיּוֹרֵד.

עִם קוֹל תִּיפּוּפוֹ הָעָז, הָרָם,

קוֹל אָחֵר

שָמַעתִּי.

הָיָה הַקּוֹל קָרוֹב –וְכֹה רָחוֹק.

בִּלְתְּי נִשְמַע – וַאֲנִי שָמַעתִּי,

כִּי מִן הָאֲדָמָה עָלָה

וּבִי עָנָה הִדו.

קוֹל הַמַּעְיָנוֹת הַנִּמְלָאִים גֵּאוּת,

קוֹל הַשּוֹרָשִים הַמַּעֲמִיקִים

לַחְדוֹר,

קוֹל צְמִיחָתוֹ הָחַשָאִית שֶל הַיָּרוֹק,

קוֹל גַּרְעִינֵי חִטָּה נִבְקָעִים לְקֶמַח,

קוֹל עָסִיס נִמְסָך בָּעֵץ –

הַנָּם בְּשָלַּכְתּו,

קוֹל גֶּפֶן רְדוּמַת כְּפוֹר

שֶתִּימָלֵא יֵינָהּ

וְקוֹל הָעוּבָּרִים בְּרַחֲמֵי נוֹשְאוֹתֵיהֶם

גְּדֵלִים לְאִטָּם, לְאִטָּם, עַד הֱיוֹתָם

נְכוּנִים לְגִיחָתָם.

קוֹל הַחַיִּים הַמְּפַכִּים, 

שָמַעתִּי בִּי הַלַּיְלָה.

* * *

יהודה דרורי

הדילמה של גנץ

הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, מתחיל את שירותו כאשר לפניו דילמה קשה: האם לאור ההתפתחויות החדשות במדינות הגובלות עם ישראל חייבים להגדיל את הסד"כ של צה"ל, או להישאר במגמה הקיימת של תיחכום אמצעים וכוחות והגברת האיכות על חשבון הכמות.

לדילמה זו יש להוסיף את השאלה: האם עלינו להיצמד לתורת הביטחון (שיצר בן גוריון בשעתו ועדיין שרירה וקיימת) שעיקרה "העברת הלחימה לשטח האוייב," או לפי האמצעים המצויים בידינו כיום, דהיינו – להשמיד את כוחות האויב בשטחיו לפני שמגיע לגבולותינו.

אין זה סוד שמאז העלה הרמטכ"ל דאז אהוד ברק את נושא: "צבא קטן, חזק ומתוחכם", אכן קוצצו בעשורים האחרונים סד"כ האוגדות ויחידות המילואים בצורה מאוד משמעותית. הדבר התאפשר בעיקר בגלל "הסכמי השלום" עם מצרים וירדן, ומתוך הערכות שאויבינו מבינים שלא יצליחו לכבוש אותנו, ואם הם יפתחו בפעולות איבה זה יהיה בעיקר על-ידי טילים וטרור מבית ומחוץ.

הוקמו לפיכך בצה"ל יחידות מיוחדות להתמודד עם מצבים חדשים, נבנו וניקנו כלי נשק מתוחכמים, וההערכות שלנו כיום הינה כזו שעיקר תשומת הלב מופניית כיום להגנת העורף – דבר המתחייב מהתנאים שנוצרו בשטח מכיוון אירן, סוריה, לבנון ורצועת עזה.

חשיבות הגנת העורף מתבטאת לאחרונה גם בכך, שקצין מוכשר כמתן וילנאי מונה לשר מיוחד לענייני העורף, ובו-זמנית ועדה מיוחדת בכנסת ממליצה על פריסה מהירה ככל האפשר של מערכות ההגנה נגד טילים בעלות של מיליארדי שקלים.

עכשיו, כשמצטיירת תמונה מאיימת של שינויים בגבולות, שסביבנו נשמעים במדינה קולות אשר מציעים להגדיל שוב את הסד"כ כדי "להתמודד עם הבאות..." אבל, אסור לנו להיגרר לתוכניות של כל אותם חסידי מלחמות העבר, לגייס מאות אלפי אנשי מילואים, לעלות על הטנקים והנגמש"ים ולשעוט לעבר האוייב... טקטיקה זו עבר זמנה במדינה בה הפיתוחים הטכנולוגיים בין הטובים בעולם.

כמו-כן, הגדלת הסד"כ בשנים הקרובות תחייב את כלכלת המדינה בהקצאה למטרה זו של כ-10 מיליארד שקל כל שנה ב-3 השנים הבאות, מה שיהווה מעמסה בלתי נסבלת על המשק, על אזרחי ישראל ועל הגנת העורף. והשאלה העיקרית היא לשם מה?

האם נצא לכבוש שטחי אוייב שניאלץ לעזבם לאחר גמר הקרבות? האם נקריב מאות מבחורינו בעוד מלחמה שלא תפתור דבר – וזאת כאשר הנשק המצוי כיום בידינו מאפשר, בין השאר, להשמיד טנקים ממרחק של עשרות קילומטרים, כאשר בידינו האופציה המאפשרת להשמיד את האוייב בשטחיו-הוא באמצעים מתוחכמים, ובנשקים בעלי עוצמה.

יזכור הרמטכ"ל החדש ויבינו האחראים על ביטחוננו שאם יבוא יום פקודה – נכה את התוקפן בארצו, בעזרת מוחנו ושיכלנו ולא בדם בנינו.

* * *

עמוס רודנר

מה חושבים הרוסים שכתוב בשירים הרוסיים?

אבא היה חלוץ גדול שהציונות והסוציאליזם שימשו אצלו בעִרבוביה. הוא אמנם נכשל במבחן הטוּרִיָה, קיבל ציון נמוך במבחן הבְּרֶן (הצליח לפרק ולא להרכיב), אבל עלייתו ארצה והשתתפותו בהקמת יישוב שיתופי מילאו אותו גאווה.

כשהיתה הגאווה גולשת לאופוריה, היה מנסה לתת את קולו בזִמרת הארץ, אך הדבר לא ממש עלה בידו. החלוץ, שידע עברית מילדות, שקרא "פרימה ויסטה" את טעמי המקרא, שהוביל במוצאי שבת בבית סבא את הזמירות, שידע לשיר את פועלי ציון ביידיש, ואת צבאו האדום של טרוצקי ברוסית, לא הצליח לשיר את שירי פלסטינה (א"י).

בשנת 1950, משצברו שמונה עשרה שנות וותק, חילק הקיבוץ להורים מקלֶט רדיו "בן גל" המעוצב כסרקופג. מה רבה הייתה הפתעתי – שכאשר בקעו מהרדיו הצלילים מִי-מִי-מִיבֶּמוֹל מִי-פָה-מִי (מנ-גי-נה נש-כ-חת) מפי יפה ירקוני, היה אבא הוֹמֶה ומְבַמבֵם לעומתה בדייקנות מפתיעה. כיוון ששירים סלוניים נחשבו לאיום על הציונות הסוציאליסטית, לא העזתי להביך אותו ולשאול איך זה שהמנגינה הארץ ישראלית היחידה שהוא מבמבם בדייקנות היא מארון הספרים של יפה ירקוני.

מנגינה נשכחת

שמואל פישר

לחן רוסי עממי "מוּרקָה"

הַנִּגּוּן חוֹזֵר בִּי וְרַבּוֹת אוֹמֵר לִי,            

יֵשׁ בּוֹ מַשֶּהוּ כָּזֶה רָחוֹק

הַנִּגּוּן יַגְבִּיהַ, וְרַבּוֹת יַבִּיעַ                                                        

הוּא חוֹדֵר לַלֵּב עָמֹק עָמֹק.                                                     

טוֹב לִי, טוֹב שֶׁבָּאתָּ, כְּכוֹכָב הוֹפַעְתָּ                                                                 

לֹא אוּכַל יוֹתֵר מִזֶּה לָשֶׂאת                                                     

מַנְגִּינָה נִשְכַּחַת עוֹד תּוּכַל לָקַחַת –                                         

לֹא אוּכַל יוֹתֵר מִזֶּה לָתֵת                                                        

מַנְגִּינָה חוֹזֶרֶת, כָּכָה מְסַפֶּרֵת                           

בַּתְּחִלָּה חָבוּי כְּבָר סוֹף עָגוּם               

הַסְנוּנִית עוֹבֶרֶת, לָנוּ מְבַשֶּׂרֶת              

וְתָמִיד נִשְׁאָר רַק הַנִּגּוּן.                      

מַנְגִּינָה כּוֹאֶבֶת, זוֹהִי הָעוֹבֶרֶת

וְנוֹדֵף מִמֶּנָּה רֵיחַ סְתָו

קֵץ בָּהּ וְשַלֶּכֶת כְּבָר צָרִיך לָלֶכֶת

כָּכָה זֶה מֵאָלֶף וְעַד תָּו

עברו עשרות שנים, וביום חורפי אחד, בעוברנו במדרכה המזרחית של רחוב אבן גבירול, בכניסה לבית משרדים, ישבה צ'לנית זקנה ענוגה, שלוּ היו אומרים לנו שהיא אנסטסיה – בִּתו החיה של הצאר ניקולאי – היינו מאמינים. רועדת מקור, משכה את הקשת: מִי-מִי-מִיבֶּמוֹל מִי-פָה-מִי (מנ-גי-נה נש-כ-חת) ...

"מה?" שאלנו אותה "זאת מנגינה רוסית?"

"דא!" היא השיבה, "זאת מנגינה 'ככה'." (וסובבה את כף ידה כמפעילת תיבת נגינה).

מיהרנו אל זינה ומישה קרובינו ושאלנו אותם: "אתם מכירים שיר שמתחיל בְּ-דה-דה-דה דה-דה (מִי-מִי-מִיבֶּמוֹל מִי-פָה-מִי)?"

"מי לא מכיר את "מוּרקָה"?" הם ענו, "שיר מימי המאפיה (אולי אפילו היהודית, של בֶּניֵע קריק) באודסה."

בו במקום הדפיסה זינה את הטקסט הרוסי מן הרשת ותירגמה לנו מילולית את פתרון החידה והיא – מאיפה ידע אבינו דוד רודנר לְבַמבֵּם את המנגינה הנשכחת עם יפה ירקוני. שירים מאודסה היו האלמנט שלו.

מוּרקָה

שיר עם

עברית עמוס רודנר לפי תרגום מילולי של זינה סטרונגין

בִּנְמַל אוֹדֶסָה בַּנְדָּה שֶׁל פּוּשְטָקִים

מִי אֵינוֹ נִזְכָּר בַּבַּרְנָשִׁים

רוֹצְחִים עִם גַּנָּבִים וְ- מַה זֶה – פַּסְקוּדנִיאַקים

וּבְעִקְבוֹתֵיהֶם בַּלָּשִׁים                 

לֵיל חָשּוּך, רַק רוּחַ מְיַלֶּלֶת טוֹנִים

סְנִיף הַבַּרְנָשִׁים כַּחֲגִיגָה

כָּל הַקְּלֶפּטוֹמָנִים, כָּל הַחוּלִיגָנִים

בּוֹחֲרִים לַבַּנְדָה הַנְהָגָה

בַּמִּפְגָּש גַּם צָפָה מוּּרִינְקָה הַשַׁאפָה

קרַסיבָה שֶׁכָּזוֹ הֵם לֹא זוֹכְרִים

נִגְנָבִים הַחֶבְרֶ'ה וּשְמוּעָה כְּבָר עָפָה:

הֵם עַל חֲסָדֵיהָ מִתְחָרִים

בַּדֶּרֶך לַ"מַכָּה" זֶה כְּבָר מַסְלוּל קָבוּעַ

שׁלוּק בָּרֶסְטוֹרַנט לְכָל תּוֹתָח ...

... יוֹשֵבֶת הַפַּסְקוּדָה עִם חוֹקֵר יָדוּעַ

וּמִתַּחַת לַמְּעִיל אֶקְדַּח

נוּ, מִתְחַפְפִים – בְּפוֹזָה נֶעֱלֶבֶת

מֵחִסּוּל כְּבָר אֵין לְהִתְחַמֵּק

יוּרינְקָה אָז רַק "בִּפְנִים" גָּמַר לָשֶׁבֶת

הוּא נִבְחַר אֶת מוּרְקָה לְסַלֵּק

הִנֵּה חִיּוּכוֹ הָאַכְזָרִי שֶׁל יוּרְקָה

וְ – ּכָּזוּ סַכִּין יֵש לַמַּמְזֵר

הַסַּכִּין – יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַלֵּב שֶׁל מוּרקָה

"מֹתֶק, לֹא תּוֹסִיפִי 'לְזַמֵּר'"...

בֵּינתַיִם אַת מֻנַּחַת, וּמִכָּל צְדָדַיִך

רַק לוּחוֹת אֲרוֹן, גַּם אֵין חוֹרִים

הַבַּנְדָה שׁוּב חוֹגֶגֶת וּבוֹכִים עָלַיִך

רַק כַּלְבֵי הַצַּיִד הַשוֹטְרִים

* * *

מרית פינקל

מה טוב שיש מי שמביא את העבר לפעמים

שלום רב,

במקרה עליתי על העיתון ה-200 וקראתי את מה שנכתב על  השיר "השפן הקטן".

מאחר שעמנואל עמירן היה דודי אחי-אמי בת-עמי, מצאתי לנכון לספר לך שבנימין כספי, שהיה בן דודם, נתן לעמנואל להלחנה כל שיר משיריו שהיה כותב לילדי כיתות א' בהן לימד תמיד!

ייתכן שישנם עדיין שירים ששניהם לא חשבו לפרסם, והם נשארו על שולחנו של עמנואל ומשם קרוב לוודאי הגיעו לארכיון המוסיקה באוניברסיטה בתל--אביב, או הושמדו.

חבל, אך בחיי היום יום, אנו ממהרים תמיד ולא דואגים להשאיר משהו משלנו לאלה שהשארנו.

מה טוב שיש מי שמביא את העבר לפעמים!

תודה!

מרית פינקל

* * *

אורי הייטנר

מחפש מקום

מוטי זעירא, "מקומי"

הוצאת "כרמל", תש"ע 2010, 248 עמ'

בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש", בו משרטט יאיר שלג את מפת הדרכים של הרנסנס היהודי בחברה הישראלית בדור האחרון, הוא מגדיר את שנת 1989 כנקודת המוצא של הרנסנס. ב-1989 קמו "המדרשה" ב"אורנים" ובית המדרש "אלול" בירושלים, והקמתם היא המפץ הגדול, בעיני שלג. ספרו מתחיל בשנה זאת (אף שהוא סוקר בקצרה את התהליכים שקדמו לכך, מעין מבשרי התחיה).

בשנת 1989 מסתיים "מקומי", ספרו האוטוביוגרפי של מוטי זעירא, מנהל ה"מדרשה" ב"אורנים" וממובילי הרנסנס עליו כתב שלג את ספרו. עובדה זו, וסמיכות צאתם של שני הספרים, יוצרת ביניהם קשר הדוק. ספרו של מוטי זעירא מאפשר לקורא להבין לעומק את שורשי הרנסנס אותו מתאר באופן אקדמי יאיר שלג. זעירא מספר את סיפורו האישי, מילדותו ועד הקמת "המדרשה" ב"אורנים". הבחירה לסיים את הספר בשנה בה היה המחבר בן 33, מעידה על המשמעות הגדולה שהוא מייחס להקמת "המדרשה" בחייו ובתהליך התרבותי והחברתי ש"המדרשה" מחוללת. בחירה זו של מוטי זעירא, כמוה כאמירה שבהקמת "המדרשה" חבריו והוא התחילו משהו חדש. כל חייו עד אותו רגע, היו מעין עיצוב אישיותו לקראת הרגע המכונן הזה. וכיוון שיאיר שלג מתאר את הרגע הזה כנקודת המוצא של המהלך החשוב ביותר המתרחש בחברה הישראלית, הרי סיפורו של מוטי זעירא הוא תיאור המעבדה בה נטען המפץ של התהליך הזה. ספרו הביוגרפי של מוטי זעירא הוא במידה רבה ביוגרפיה קבוצתית; סיפור חייו קשור ודומה לסיפור חייהם של חבריו לקבוצה שהקימה את "המדרשה", עובדה המעצימה את החשיבות של הכרת הביוגרפיה הזאת.

בדרך כלל אנשים מתפנים לכתוב את זיכרונותיהם לאחר שפרשו מעשייתם וברצונם להנציח את טביעת אצבעותיהם על ההיסטוריה, שלעתים היא יותר בדמיונם מאשר במציאות. הבחירה של אדם בן 55, באמצע חייו ובשיא פעילותו, לכתוב ספר אוטוביוגרפי, אינה מובנת מאליה. שמא מדובר במגלומניה? למה חושב הכותב שסיפורו האישי אמור לעניין את עם ישראל? למה מיהו בכלל?

אולם ספרו של מוטי זעירא חף לחלוטין מנפיחות ואין בו אפילו אבק של מגלומניה. קו דק של אירוניה עצמית והומור מלווה את הספר לכל אורכו. ניכר בספר שכותבו מתעקש לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. ועם זאת, עצם כתיבת הספר מעידה על כך שמוטי מכיר בערך עצמו ובמקומו בהיסטוריה של החברה הישראלית. איך ניתן ליישב את הסתירה הזאת?

יש לכך שתי תשובות. האחת, היא היות הספר עדות לחיפוש דרך של מי שמעולם לא מרד בעולם הערכי ובעולם החברתי אליו נולד, בו התחנך ובו גדל, אך גם מעולם לא קיבל אותו כתורה למשה מסיני. חוסר השלמות שמצא מוטי, לצד הסקרנות והצמא המאפיינים אותו, הביאו אותו כל חייו לשאול שאלות, לתהות תהיות, לחפש נתיבים לעצמו ולחברה, הקשורים בטבורם לזרם הכללי, אך אינם נעדרי ביקורת על החוסר והחסכים המצויים בה. לפיכך, אין זו ביוגרפיה של מהפכן, של אדם שמרד במוסכמות, פתח בצעדה לכיוון אחר, הוליך אחריו את ההמונים ומביט היום לאחור בשביעות רצון של משנה עולם. זוהי ביוגרפיה של מי שחיפש תשובות לסוגיות שהציקו לו, והתשובות התאימו לעוד אנשים שחיפשו תשובות, והתשובות שהם מצאו נתנו ונותנים מענה לצרכים תרבותיים, רוחניים וחברתיים בחברה הישראלית.

התשובה השנייה היא שמוטי זעירא ראה ורואה את עצמו חלק מחבורה, שבלעדיה לא היה בכוחו לחולל דברים גדולים, ושבלעדיה הוא היה ממשיך לצעוד בדרך של הסביבה אל תוכה נולד, תוך חוסר שביעות רצון הולך וגדל, ואולי בשלב כלשהו היה מתייאש ופורש אל חוסר שביעות רצון גדולה עוד יותר. יחד, כחבורה, כל אחד מחבריה יכול היה לקבל את הכוחות שאיפשרו לו לבור את דרכו, לתרום את תרומתו הייחודית, לממש את איכותו האינדיבידואלית דווקא בתוך יצירה משותפת. סיפורו האישי של מוטי זעירא מוצג כסיפור מייצג של אחד מהקבוצה, המעיד על הקבוצה כולה ושב להעיד על סיפורו האישי של כל אחד מחבריה.

אשתי, שהקדימה אותי בקריאת הספר, אמרה לי שוב ושוב שהיא חשה כאילו היא קוראת את הביוגרפיה שלי, ואף קראה באוזניי פסקאות המוכיחות את טענתה. וכך, ניגשתי אל הספר בסקרנות רבה – לא רק שאני קורא ספר העוסק בנושא המרכזי של חיי, לא זו בלבד שאני קורא ספר שאני מכיר אישית לא רק את מחברו אלא גם כמעט את כל האנשים המוזכרים בו, אלא שאני ניגש לקרוא את הביוגרפיה של עצמי, מעין התבוננות במראה.

לכל איש יש ביוגרפיה, וכשקראתי את הספר הייתי עסוק בלהפריך את הטענה של אשתי... שהרי ההבדלים בין סיפורו של מוטי לסיפורי גדולים. המשפחה החילונית כל כך שבה גדל מוטי היא מרכיב מאוד מאוד משמעותי בסיפורו, ואילו אני גדלתי במשפחה הרבה יותר מסורתית. מוטי פותח את ספרו בחוויית בר המצווה שלו. העובדה שביקורו הראשון בבית הכנסת היה בבר המצווה שלו וחוויית הזרות שלו שם משמעותית כל כך לחיפוש דרכו, ואילו אני חשתי מאוד מאוד בבית, בבית הכנסת בו עליתי לתורה בבר המצווה שלי. נקודות המוצא הללו הן מבוא לסיפורי חיים שונים. ואף על פי כן, כאשר סיימתי את הספר והבטתי בו כמכלול, יכולתי להבין את נקודת המבט של אשתי. אכן, נקודות ההשקה רבות – תנועת הנוער כגורם המשמעותי ביותר בתקופת הנעורים, גרעין הנח"ל, היאחזות, הגשמה בקיבוץ, פעילות חינוכית ותרבותית בקיבוץ, תפקידים ציבוריים בקיבוץ ומחוצה לו, החיפוש המתמיד אחרי המשמעות היהודית והציונית, החיבור לאישים כמוקי צור ויריב בן אהרון כאנשים משמעותיים בעיצוב האישיות הצעירה, העשייה לאורך שנים בתחום ההתחדשות היהודית לצד העמקה בתחום היהדות במסלול אקדמי והיום – ניהול מרכז לתרבות וזהות יהודית הפועל בתוך מכללה אקדמית (אני מנהל את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, במכללת תל-חי). ועל אף נקודות המוצא הביוגרפיות השונות, יש דמון רב בחיפוש הדרך – בשאלות ובתשובות.

אך ההבדל הגדול נובע מן העובדה שמוטי מבוגר ממני בשבע שנים. מהן שבע שנים? אפילו לא הרף עין. אך בתולדות רנסנס ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בחברה הישראלית, המשמעות של שבע השנים הללו עצומה. המשמעות היא שבניגוד למוטי, אני לא הייתי על ה"מייפלאור" של תנועת ההתחדשות הזאת. אפשר לדמות אותי כמי שהיה בן 16 בתש"ח – הוא היה ליד, כמעט, אך אין הוא "דור תש"ח".

מהו אותו "מייפלאור"? אם לקבל את ההנחה של יאיר שלג שהקמת "המדרשה" ב"אורנים" היא שעת השי"ן של הרנסנס היהודי בחברה הישראלית, ראוי להתחקות אחר סיפורו של מוטי, כאחד ממחוללי הרנסנס, ולנסות לזהות את המעבדה בה "הועשר האורניום" שחולל את המפץ.

הכור הזה הוא סדנת המנחים במרכז ההדרכה של התנועה הקיבוצית באפעל, בהנחייתם של מוקי צור, יריב בן אהרון ואביבה זמיר; החוויה המכוננת את חבורתם של שי זרחי, מוטי זעירא וחבריהם, שכעבור כעשור של עשייה משותפת במסגרות שונות, יסדו את "המדרשה". לא מכבר ראיינתי את שי זרחי למחקר שערכתי על קהילת "ניגון הלב", שהיא בעיניי פאר היצירה של "המדרשה". גם הוא הציג את הסדנה הזאת כחוויה המכוננת את מהלך חייו.

אין זה מן הנמנע, שאילו הייתי מבוגר בכשבע-שמונה שנים, בן גילם של מוטי ושי, הייתי חלק מן החבורה הזאת. אך החיבור שלי ל"מדרשה" לא היה כחלק מן החבורה המייסדת, אלא כתלמיד החובש את בית המדרש, כשמייסדי "המדרשה" הם מוריי ורבותיי. וזה הבדל עצום.

במסיבת ההשקה של הספר, סיפר מוטי ששמו של הספר, "מקומי", הוא הברקה של הדקה ה-90, ממש רגע בטרם ירד לדפוס. ואכן, השם הוא הברקה. אין זה רק ספר של חיפוש רוחני גרידא, אלא של חיפוש מקום. המקום הפיסי והחיפוש הרוחני הם שני צירים מקבילים ונושקים בסיפורו של מוטי.

סיפורו נפתח ביאנובה שבביילרוס, עיירה קטנה שבה חי ופעל רב מורדכע אפלבוים, הסבא רבא של מוטי. הוא נמשך בהשתקעות משפחתו בקריית חיים ובנווה שאנן, שם גדל והתחנך. הוא מספר את תהליך השתקעותו ופעילותו בקיבוץ נתיב הל"ה, עד החלטתם הקשה של סמדר, אשתו, ושלו לעזוב את הקיבוץ ולהצטרף לקיבוץ בו גדלה סמדר – גבעת חיים איחוד. ההשתקעות בגבעת חיים היא גם ההשתקעות ב"אורנים", וכפי שהקיבוץ אינו "דירה"; אינו רק מקום מגורים, "אורנים" אינו רק מקום עבודה. הן גבעת חיים והן "אורנים" הנם בית במובן השלם של דרך חיים, של חברה, של קהילה, של אורח חיים והתמסרות. הם "מקום" – במובן המשמעותי ביותר של המילה.

לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הקמתי תוכנית לפיתוח מנהיגות צעירה, סביב תכנים של זהות אישית, קהילתית ויהודית וסביב מחוייבות אישית לזהויות הללו. לתוכנית קראנו – תכנית מקו"ם. המילה "מקום" היתה הרבה יותר מסכום ראשי התיבות – מנהיגות, קהילה ומורשת. המנחה של התוכנית, אגב, היה בחור צעיר אותו הבאתי מ"המדרשה" ב"אורנים" – אבי זעירא, אחיו הצעיר של מחבר הספר, היום מנהל מכון "שיטים", מכון החגים של התנועה הקיבוצית. התוכנית נפתחה בעיסוק במושג "מקום" – כביטוי העמוק ביותר של זהות ומחוייבות. ולא בכדי, ביהדות – "מקום" הוא אחד משמותיו של האלוהים.

ספרו של מוטי הוא ספר של חיפוש מקום, שהוא גם חיפוש האלוהים, ושמו – "מקומי", הוא במידה מסוימת גם "אלוהיי".

האם מוטי מצא את מקומו? הספר מסתיים לפני 22 שנים, בשנת 1989, שנת הקמתה של "המדרשה". במידה רבה מצא מוטי את מקומו, כחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד וכחבר ומנהל "המדרשה" ב"אורנים". לא בכדי, כריכת הספר היא ציור נוף שצייר מיכאל קובנר, הצייר המוכשר בן קיבוץ עין החורש, בנו של הפרטיזן והמשורר אבא קובנר. הנוף החקלאי שצייר מיכאל קובנר הוא נוף ילדותו בעמק חפר. אין זה נוף ילדותו של מוטי בנווה שאנן, אלא נוף עמק חפר, שם נמצא קיבוצו הנוכחי, גבעת חיים איחוד. יש בבחירה זו מעין הצהרה – הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. האם מציאת המקום הפיסי היא גם סיום חיפוש הדרך הרוחנית, התרבותית?

במסיבת ההשקה של הספר, נשאה דברים, באופן ספונטני, אביבה זמיר, המנחה המיתולוגית של הסדנה המיתולוגית בסמינר אפעל. ממרומי 86 שנותיה ומרום סמכותה, הודיעה אביבה למוטי, באופן חגיגי ושאינו משתמע לשני פנים, בנוכחות למעלה ממאה עדים: עדיין לא הגעת להשראה של חייך.

* * *

נילי דיסקין

"אהוד, אתה תוצר אומלל של הדור שלך

 שאונן למשמע המילים האלה!"

הי אהוד.

אני עדיין לא יודעת לשלוח בוורד, אבל אין לי שום בעייה שהתגובות שלי לא תפורסמנה ותהיינה לשימושך הפרטי בלבד. ובכן, אם אני לא טועה שמו של שחקן הכדורגל הצרפתי הוא זינאדין זידאן ולא כפי שכתב יהודה גור אריה. שמו של היועה"מ לממשלה הוא יהודה ויינשטיין, ולא גולדשטיין כפי שהופיע גם בעבר בעיתונך, ובגליון הנוכחי [617] – ע"י ידידיה יצחקי.

ו... שוב אני מנסה , נראה אם זה יצליח לי. אין לי בעיה עם "גסויות" ואולי יש כאן דקויות שנעלמו מעיניך – גם ההפרשות בשירותים לגיטימיות וכל אדם מתנסה בהן. אבל לא חייבים לכתוב על זה שירים. לדעתי האישית, מי ש"מחרים" את עיתונך לא עושה את זה מחמת צביעות מינית, אלא מחמת נגעלות מכך שאתה "מגמד'" את העיתון לגודל האבר השובב שלך. המחשבה שאנשים נבהלים מהמילים הגסות, מזכירה לי ילד שאומר קקה פיפי ונהנה מזה שהוריו "כאילו נבהלים" אבל מחייכים במוסר כפול. או את הבדיחה על זה שבא לרופא א.א.ג. ואומר שאשתו מתחרשת אבל לא מוכנה להודות בזה ולבוא אליו. הרופא אומר שבמצב כזה הוא לא יכול לעזור, אבל שהבעל ינסה עם כניסתו הביתה לדבר אל האישה, יתקרב כל פעם, ויראה מאיזה מרחק היא מתחילה לשמוע. הבעל עושה כך, מתחיל לשאול מרגע כניסתו לבית את האישה: "מה יש לאכול הערב?" – והיא לא עונה מסוף הבית, לא עונה מהסלון, לא עונה מפתח המטבח ורק כשהוא עומד ממש מאחוריה ושואל, היא מסתובבת אליו ואומרת: "פעם רביעית – דגים!"

חשבת על זה שמבטלי המנוי לא עושים את זה כי קשה להם "לסבול" מילים גסות,אלא, מפני שנקעה נפשם מהשימוש בהחפצת התשמיש המיני – שלא לאמר הזיון, ובשימוש שאתה עושה בו?

מה לעשות. העולם השתנה. מה שסלחו לאורי אבנרי לא מוכנים לקבל ממך. יוסי בנאי השתמש בעניין בצורה נרמזת , ובמילים "רכות" ודיבר בעיקר "על" מבלי לתת "את", ולכן זה "עבר". זה שאתה חושב שאתה "אנארכיסט" בגלל השימוש במילים בוטות, (שגם בעת המגע המיני, אגב, מעידות על החפצה ואי התייחסות לאישה השלמה, אלא לאיברים מסויימים בגופה בלבד), לא הופך אותך לאנארכיסט, אלא לתוצר אומלל של הדור שלך שאונן למשמע המילים האלה.

ביי.

נילי דיסקין

אהוד: אשריי, אומלל אני!

* * *

מאריק כץ לארי שביט (עונת הציד)

יואב גלנט צד את עצמו.

זעקותיך [גיליון 617] הן כמו לירות לעצמך ברגלך.

התקשורת זה אתה!

איש במומו פוסל.

הפלגת במאמרך המלודרמטי למחוזות רחוקים. כמעט קונספירציה וסיכול ממוקד. מערכת שלמה מגויסת לחיסול. מי אלו? היועץ המשפטי? מבקר המדינה? למה אתה משאיר את הכול מעורפל?

זה היה הרבה יותר פשוט: יואב גלנט, גיבור ישראל, חייל ומפקד למופת, סרח. ועל כך שילם בעתידו.

יואב גלנט, איש ראוי, שהקדיש את כל חייו הבוגרים להגנה על המולדת, שגה בגדול, טעה והיטעה ועל כל שילם ביוקר.

מי שנושא פניו לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל, חייב להיות נקי מכל רבב.

מי שאמור לשפוט קצינים שפישלו, חיילים שסרחו, לשלוח חיילים לקרב, שאולי לא יחזרו ממנו, צריך להיות מופת ודוגמא בהתנהלותו. ללא דופי.

התקשורת מתפרנסת "מאדם נשך כלב". התקשורת, מאז ומעולם "מחפשת דם." כך מוכרים יותר עיתונים. ככל שהאדם בכיר יותר, החשיפה התקשורתית יותר נוקבת, יותר פוגעת, יותר נשכנית. התקשורת עשתה לינץ' לקצב, עשתה לינץ' לאולמרט, עשתה לינץ' להירשנזון, עשתה לינץ' לגלנט. זו התקשורת.

פעמים רבות גם אתה היית בצד הנוגס שיניו בבשר החי. הלא כן?

מאמרך הדרמטי מתעלם מעבודה עיתונאית נפלאה שנעשתה על-ידי עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד. אילו חומר זה היה נבדק כהלכה על-ידי הממונים, ועל-ידי ועדת טירקל, היתה הפסיקה, כזו או אחרת, מתקבלת ללא "הלינץ' הציבורי".

אילו שר הביטחון, אהוד ברק, היה רגיש במעט לנורמות ציבוריות, פחות מתנשא ומתנכר, היה מתבצע הליך שונה של בדיקה וקבלת החלטות ואו אז לא היה צורך במטס מעל עמיקם ובחשיפת האחוזה המצולמת לעולם כולו. זה מחיר הדמוקרטיה.

העיתונות, ביצעה את תפקידה כהלכה. היא תמיד חוקרת, נוברת, פולשת, חודרת, נשכנית, פוגעת, נוגסת, מכה. מה חדש? בזכותה, חשיפה ציבורית היא לא מילה גסה. מזה כולכם, העיתונאים מתפרנסים. על כך יבוא שכרכם.

לפעמים, עוברים את הגבול. לפעמים הנחקר משלם מחיר יקר.

אבל כל העוסק בתפקיד ציבורי, בכיר ככל שיהיה, חובתו לתת דין וחשבון לציבור. עם חמאה על הראש לא מתקרבים למטבח. עם רבב בהתנהלות, לא כל תפקיד פתוח.

זו לא בושה לגור בבית מפואר. זכותו של הציבור לראות את ביתו. הציבור אינטליגנטי דיו כדי להבחין בין עיקר וטפל. לא בגלל ביתו גלנט לא נבחר.

לפי מבקר המדינה, לפי היועץ המשפטי, יואב גלנט טעה והטעה.

ועל כך שילם מחיר יקר מאוד.

התקשורת, מר שביט, תמיד מבצעת את עבודתה, עם גבולות שבריריים ביותר. זעקותיך במאמרך הדרמטי, מוגזמות.

למה הלכת כל כך רחוק?

אם סבור הנך ויש כאלו, (כמו הסופר ועורך העיתון העיתי, אהוד בן עזר) שיואב גלנט ראוי להיות רמטכ"ל, חרף ולמרות הכול, אנא, פרסם מאמר ענייני ושכנע אותנו בצדקת עמדתך. אבל אל נא תבכה את גורלו של גלנט. עם כל הסימפטיה הגדולה אליו, הוא הרוויח את גורלו "ביושר..."

אהוד: השופט טירקל אמר בפירוש, בראיון נזעם ב"בקול ישראל", שכל החומר הנוגע ל"אחוזת" גלנט בעמיקם הובא בפני הוועדה שבראשה עמד – נבדק, ולא נמצא בו כל פסול המונע את מינויו של גלנט לרמטכ"ל.

* * *

אלי אשד

למשחקי המילים המשעשעים של מר בן עזר

וכעת תגובתי ל"תשובתך" כביכול לטענותיי כפי שהיא פורסמה בתגובה למאמר על יואל משה סלומון באתרי:

http://no666.wordpress.com/2008/11/19/%d7%91%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%a8-%d7%9c%d7%97-%d7%91%d7%a9%d7%a0%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%9c%d7%97-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%a2%d7%9c/#comment-15215

וכעת שוב תגובותי לדברי בן עזר שכמובן מעוות את הדברים ומתחמק מתשובה בטענה שאני "לא בר סמכא."

גם אני וגם החוקר יוסי לנג אנו ברי סמכא בעניין בדיוק כמו מר בן עזר שמסתמך בטענותיו בעיקר על זכרונות יהודה ראב.

וכמובן שבניגוד לטענותיו ולמשחקי המילים המשעשעים של מר בן עזר לא טענתי שהבלדה של יורם טהר לב היא אמת.

אני כן טוען שהסיפור שעליה היא מתבססת, שהוא פגישתו של הדוקטור מזרקי עם יואל משה סלומון ויהושע שטמפפפר יסודו באמת.

אהוד בן עזר להזכירכם טוען שכולו בדוי מאחר שיהודה ראב מעולם לא הזכיר אותו. זאת לא טענה שראוייה לדיון מר בן עזר ועליך להביא טענות חזקות יותר כדי להפריך את זכרונותיהם של בני משפחת סלומון ובני משפחת שטמפפר יותר מאשר ביטול מזלזל בכך שהם "לא ברי סמכא."

אבל אתה מן הסתם כבר תתחמק מתשובה בעניין זה.

בסדר נשאיר זאת בכך. הקוראים באתר זה יודעים שאין טעם להתייחס לטענותיך בעניין ברצינות.

אהוד: אתה אכן לא בר סמכא בעיניי בנושא. מעולם לא טענתי שדוקטור מזריקי לא הגיע לפתח-תקווה. הוא אכן הגיע! – אבל מאוחר יותר, כדי ליירא את הירקונים מלהתיישב במקום המסוכן על גדת הירקון הדרומית, והוא אכן צדק כי אחריתם היתה נוראה. מאחר ואתה קל דעת ב"מחקריך", אתה לא מתייחס לאפשרות הזו, שממנה כנראה צמחה האגדה בעלת המשמעות ההפוכה! – כדאי לך לקרוא בהזדמנות את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" [1988], את ספרי "פרשים על הירקון" וכן את המחקרים בחוברות "קתדרה" שיצאו ליובל המאה של פתח-תקווה.

אכן, בספרו של סבי יהודה ראב לא נזכר "ביקורו" של ד"ר מזוריקי בקיץ תרל"ח, 1878, וזאת משום שביקור כזה כלל לא התקיים! אך כן מוזכר הביקור הראשון של הקונים, גוטמן וסלומון. ופשוט כדאי לך לקרוא את העדות הזו, כי זו האמת. אך אין לי כוח להמשיך לשחת דברים בוויכוח עימך.

* * *

מרק הסנר

שני העיתונאים של "הבור"

שני עיתונאים הוציאו את הספר "הבור" במהדורה מוקדמת וכמובן שכל הארץ גועשת רועשת. לי, כאזרח מן השורה אין כמובן שום אפשרות לדעת אם הכתוב בספר אמיתי או בדוי והתהיות נשארות בעיצומן גם כששמעתי וראיתי בטלוויזיה תמיהות של אחד המחברים, בקול מאוד דרמטי, על פשרם של מאות מסרונים בין הרפז לאשת הרמטכ"ל אשכנזי ובהם מידע/רכילות על אישים שונים. האמת היא שדבר ראשון שעלה בדעתי הוא שלשניים יש רומן ביניהם אבל הבנתי שלדעת אותו המחבר המדובר לא פחות מאשר בריגול של הרמטכ"ל בלשכת השר הממונה עליו ובנסיון לפוטש, מרד קולונלים לא פחות ואולי יותר.

אבל, מעניינת הרבה יותר היא עובדת החיבור בין שני העיתונאים האלה. דן מרגלית, עיתונאי אמיץ, העומד כנראה בפני קבלת "פרס ישראל" על מפעל חיים, חשף בזמנו את חשבון הדולרים של לאה רבין ובשנים האחרונות אף נטש את ידידו-משנים, אהוד אולמרט, עקב פרשיות שחיתות-לכאורה של זה האחרון (שנכון לרגע זה לא הורשע באף אחת מהעבירות המיוחסות לו).

דן מרגלית יושב כמראיין, אובייקטיבי, בתוכנית הטלויזיה שלו ולמחרת, בחינמון של המדינה, מביע את דעתו האישית באותם הנושאים (בעדיפות כמובן לנושאי אקס-ידידו אולמרט) ונותן גיבוי לכל מהלך של רוה"מ נתניהו. קשר בין שלטון להון של בעל החינמון? מה פתאום, ברוטוס הוא הרי אדם מכובד, כתב כבר שייקספיר.

העיתונאי השני הוא רונן ברגמן, ד"ר ברגמן למען הדיוק, שעשה בחייו בוודאי הרבה מאוד דברים טובים אבל, הד"ר הזה היה שותף, יחד עם האחראי הראשי למחדל מלחמת יום הכיפורים ומותם של אלפי ישראלים, ראש אמ"ן לשעבר, אלי זעירא, לחשיפת שמו של גדול המרגלים למען ישראל, מי שרק לאחרונה יצא ספר עליו עם כינויו "המלאך". זוהי עבירה חמורה ביותר שפגיעתה אנושה בבטחון המדינה. אדם זה בא כעת ללמדנו אילו עבירות על בטחון המדינה עברו (לכאורה) אחרים!

לעיתוי פרסום הספר הזה התייחסו כבר רבות באמצעי התקשורת, אבל לי – מפריע הקשר בין שני המחברים בהקשר לכל אירועי חצי השנה האחרונה.

* * *

עזרא שקד

עוד נוסטלגיה על "ביקור חולים"

אהוד הנכבד,

עוד נוסטלגיה מהימים הרחוקים ההם על ביקור חולים. בימים בהם עשה מיודענו היקר יעקב זמיר את ימיו ולילותיו במסדרונות בית החולים, אני זכיתי בחסד מסוג אחר. תשלומים עונתיים של שכר הלימוד באוניברסיטה העברית היו תלושים על סך ארבעים לירות. במהירה גיליתי את הסוד הגדול. בית החולים שילם ארבעים לירות תמורת תרומת מנת דם. כך תרמתי מדמי, קיבלתי ארבעים לירות וארוחת צהריים משביעה, ומשם הישר לבנק. כך שילמתי את שכר הלימוד עד קבלת התואר. עניין שמן הראוי להיזכר בו בימינו אלה. שלום לכל מי שמוקיר את חסדי בית החולים היקר הזה.

   * * *

יוסף חרמוני

"הפלסטינים אינם עם"? – אוקסימורון לאללה!!

לבן עזר שלום, אודה לך אם תפרסם את התגובה הקצרצורת שלהלן:

במאמרו אודות הפלסטינים [גיליון 617] קובע יהודה דרורי כי הפלסטינים אינם עם, והוא "מוכיח" זאת באמצעות טיעונים – נו, טוף – שאיני מתכוון להפריכם אף שאין קל מכך. אלא שדרורי עצמו מושך את השטיח שעליו עומדים טיעוניו, ומפילם כאבני-דומינו הניצבות בשורה.

הא כיצד? פשוט: הוא מעניק לתושביה הערביים של ארץ ישראל את התואר "פלסטינים". בכך הוא מצהיר כי הוא רואה בהם עם. שהרי אם אין הם עם, מדוע הם פלסטינים? אם אין הם עם הרי הם ערבים תושבי ארץ ישראל, או מוסלמים ונוצרים ארץ ישראליים. כאלה הם היו עד ראשית המאה העשרים: מוסלמי משכם או נוצרי מרמאללה. צירופם של המוסלמי מנאבלוס והנוצרי מרמאללה תחת הכינוי 'פלסטינים' הפכם לעם; הם בחרו בכך, ויהודה דרורי ממשיך את דרכם. כשהוא מכנה אותם בתואר בתואר פלסטינים הוא מצהיר, כמוהם, שאכן עם הם.

כינוי ערבייה של ארץ ישראל 'פלסטינים' – שקול להגדרתם כעם. דרורי – ורבים לפניו ואחריו – מפגיזים אותנו באוקסימורון מגוחך – "הפלסטינים אינם עם" – ויורים לטיעוניהם ברגליים. לא חבל על הכדורים?

בואו, קוראיו הקשישים (כמוני) של חב"ע והכניסו את זה טוב-טוב לראש: הפלסטינים הם עם, או שאינם פלסטינים. כשם שמים היורדים מן העננים, הקרויים גשם, הם גשם. אפשר לשנוא את הגשם ואפשר לפחד ממנו. תמיד כדאי להצטייד במטרייה בחורף. האוקסימורון "הגשם הזה איננו גשם!" לא יועיל. קביעה – נחרצת ככל שתהיה – כי הגשם איננו גשם, לא תהפוך אותו לאבק או לשלג או לברד. מה שקוראים לו גשם הוא גשם.

יאללה, להתראות באוקסימורון הבא.

* * *

תשובת משרד התרבות והספורט לסופרים

והשערוריה נמשכת

15.2.11

מר בן עזר יקר,

מכתבך התקבל במשרד התרבות והספורט.

סקר הסופרים הינו בסדר עדיפות עליונה של משרד התרבות והספורט על מנת שהתשלומים לסופרים יועברו ללא דיחוי נוסף. אי לכך ובהתאם לזאת, המשרד הקצה כ"א מתוגבר הפועל במלוא המרץ החל באיסוף המסמכים הנדרשים, מענה וסיוע טלפוני לפונים וכלה בהעברת התשלומים לחשבונות הבנק של הסופרים.

עד לתאריך ה-15 לפברואר התקבלו במשרד התרבות והספורט  176 פניות סופרים אשר טופלו באופן מלא. קרי, התשלומים במלואם הועברו לחשבון הבנק הפרטי שלהם. חשוב לציין כי לאור חשיבות העניין לא נקבע מועד סופי ובמשרד ממתינים לסופרים נוספים אשר נתבקשו להגיש מסמכיהם על מנת שיוכלו לקבל את שכרם בהתאם.

אכן סופרים גימלאים נדרשו להציג מסמכים נוספים הנדרשים מכוח נהלים ודרישות החשב הכללי במשרד האוצר, זאת על מנת  שיוכלו ליהנות מהקלות / פטור ממס על התשלומים. בהקשר זה חשוב להדגיש כי ע"פ דרישות החשב הכללי במשרד האוצר, לא ניתן להסתפק בתיעוד גיל הסופר במסמכים הרגילים ונדרש אישור מהבט"ל, לחילופין תדפיס חשבון בנק ובו מתועדת קבלת קיצבה מביטוח לאומי.

מבירור עם הגורמים המקצועיים במשרד הממונים על כך, עולה כי עניינך הפרטני טופל והתשלום, במלואו, הועבר כסדרו לחשבונך הפרטי. אני מצרה על קריאתך לסופרים הגימלאים לפנות למבקר המדינה שכן התנהלות וטיפול המשרד בהעברת התשלומים נעשית, בראש ובראשונה, לטובת הסופרים.

אני סמוכה ובטוחה כי העברת תשלומי התמלוגים לסופרים תסתיים בהקדם.

בברכה,

אור דורון

דוברת משרד התרבות והספורט

17.2.11

לאור דורון שלום,

אני לא שלחתי לכם את המסמכים שדרשתם בפעם השנייה, וזאת לאחר הפנייה הראשונה שעליה מיד עניתי – ולכן גם באותה שיחה טרקתי לכם את הטלפון באיום שאפנה למבקר המדינה, והנה ראי זה פלא – בכל זאת קיבלתי את המקדמה לחשבוני בבנק, בלי המשך הבבל"ת – אבל לא קיבלתי שום פירוט מה היה הברוטו ומה ניכיתם לי.

הובא לידיעתי מקרה של סופר עברי [שבקושי אני מכיר אותו זה כמה עשרות שנים] שהתעקש לדעת את הפירוט לסכום שקיבל לחשבונו בבנק, וזאת לאחר שרץ והמציא לכם שוב ושוב את האישורים הדרושים לפי כל גחמה וגחמה שלכם, והוא התפלא לראות כי מסכום של כ-4,000 שקלים (שפירושו שבשנת 2008 קיבל כ-8,000 שקלים) ניכו לו כ-2,000 שקלים מס הכנסה, כ-300 שקלים ביטוח לאומי (למרות שהוא כבר גימלאי ומקבל קצבת זיקנה) ומעל 200 שקלים מס בריאות! – הסכום נטו לתשלום היה פחות מ-1,800 שקלים! – אם יתברר במידגם שבשנת 2009 הגיעו לו פחות תשלומים, יהיה עליו להחזיר לכם את הסכום מהברוטו, חרף כל הניכויים!

לכן אם חשבת שכבר טופלה מסכת הביזיונות וההשפלות של הסופרים בפרשת תשלום המקדמה לשנת 2009 בשיעור של 50% מהתשלומים שקיבלו בשנת 2008 על שאילות ספריהם בספריות הציבוריות – הרי שטעית. סופרים מטלפנים אליכם ומבקשים להחזיר להם סכומים שניגבו מהם ללא צורך, ומקבלים כל יום תשובה אחרת אבל לא את הסכומים עצמם!

מעולם זה לא קרה כך, בשנים הקודמות, בהן המידגם והתשלומים התבצעו על ידי המחלקה לספריות שבראשה עומד כל השנים ביעילות ובמסירות ויקטור בן-נעים (שיש לנו רושם שעל-ידי תמרונים כושלים של הפרטה ניסיתם להדיח אותו).

כאשר בן-נעים ניהל את העניינים לא נדרשנו כל שנה להמציא מחדש את כל האישורים הללו ולא ניכו לנו ביטוח לאומי ומס בריאות, ורק התבקשנו לשלוח מדי תקופת-זמן אישורים חדשים על גובה הניכוי במקור למס הכנסה, ולעדכן פרטים על ספרים חדשים שלנו שיצאו לאור.

בכבוד רב,

אהוד בן עזר 

* * *

יוסי גמזו

תִקּוּן טָעוּת

הַפְּתָאִים אוֹמְרִים "גָּדוֹל מֵהַחַיִּים"

אֲבָל רַק הַחֲכָמִים יוֹדְעִים בְּשֶקֶט

מָה שֶרַק תְּמִימוּת-הַיֶּלֶד הַנּוֹשֶקֶת

לְעֵינָיו הַמְּגַלּוֹת סְבִיבוֹ פְּלָאִים

מַטְמִיעָה בּוֹ, בֵּין צְחוֹקִים וּבֵין בְּכָיִּים,

בֵּין כְּמִירוֹת עֶרְגַת הַנֶּפֶש הַחוֹשֶקֶת

וּמִכְווֹת הָאַכְזָבָה הַנֶּעֱשֶקֶת:

שֶאֵין שוּם דָּבָר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים.

הַכְּסִילִים אוֹמְרִים "גָּדוֹל מֵהַחַיִּים"

אֲבָל כְּלוּם, יַלְדָּה שֶלִּי, אֵינוֹ מַגִּיעַ

אַף לִקְצֵה שִעוּר גָּדְלָם וְלֹא מַבְקִיעַ   

עַד עָמְקָם הָאוֹקִיאָנִי. אֵין מֵמַד

שֶיִּשְוֶה, לֹא בִּשְׂמָחוֹת, לֹא בִּנְכָאִים,

לֹא בִּיפִי זְהַב הַשֶּמֶש הַמַּגִּיהַ

אוֹ בִּכְחוֹל קְטִיפַת הַלַּיְלָה הָאוֹפֵף אֶת הָרָקִיעַ

לְגָדְלָם שֶמֵּעוֹלָם לֹא נֶאֱמָד.

וְלָכֵן, בְּחֶלֶד צִינִי כְּמוֹ שֶלָּנוּ

בּוֹ חָבִית שֶל נֵפְט אוֹ אוּנְקִיַּת זָהָב

רָב שָוְיָם בְּכָל תַּעֲרִיפֵי הַבֶּצַע

וּבְבוּרְסוֹת הַמְּחִירִים הַמֻּפְקָעִים

מִדָּמָם שֶל חַלְלֵי כְּבִישִים וּמִלְחָמוֹת וָרֶצַח

שֶזּוֹלֵל יוֹם-יוֹם הַמֹּלֶךְ הַמֻּרְעָב

שֶל זִילוּת חַיֵּי אֱנוֹש אֲנִי אוֹמֵר בְּשֵם כֻּלָּנוּ

שֶאֵין שוּם דָּבָר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים.

* * *

לכל קוראי המכתב העִתִּי

מחר, יום שישי, 18.2.11, יראיין יואב גינאי ברשת ב' של "קול ישראל"

בתוכניתו "מה יהיה?" (המשוּדרת בין 9 ל-11 לפנה"צ) את פרופ' יוסי גמזו

על המופע הספרותי-מוסיקאלי שייערך לו בשבוע הבא בירושלים (רְאוּ להלן).

ביום ראשון, 20.2.11, יקדיש פנחס עידן ב"גלי צה"ל" בתוכניתו "נזכרתי בסוף"

(המשוּדרת ב-8:30 בערב) ראיון מיוחד לקראת אותו מופע.

ביום שני, 21.2.11, ישדר יורם רותם ב"גלי צה"ל" בתוכניתו "ארבע אחרי הצהריים" (המשוּדרת ב-4:05 אחה"צ)

מִבחר מתוך מאות להיטי-הזֶּמֶר של יוסי גמזו

בּביצוּעם של מיטב זַמָּרֵי ישראל ולהקותיה.

ביום שלישי, 22.2.11, בשעה 7 בערב

ב"תמול שלשום", רח' יואל משה סולומון 5 בירושלים

ייערך מופע ספרותי-מוסיקאלי כמחווה לתרומתו של יוסי גמזו

הן לשירה המוּדפּסת והן לסוּגַת הזֶּמֶר הישראלי הקל.

כּוּלכם מוּזמנים בּחמימוּת

* * *

עמי עתיר: אין שום פתרון בתחבורה הציבורית

כל זמן שהדתיים שולטים בה

שמעתי וקראתי שבממשלה מתגבשת "חבילת הטבות" שאמורה לפצות אותנו על עליות המחירים (חלקם, לפחות, בגין עלייה פרועה של ההיטלים). בין השאר מדובר על "שידרוג התחבורה הציבורית" כדי לתת לי תמריץ להשתמש בה, במקום ברכבי הפרטי.

כדאי שידעו כל אותם חכמי הממשלה והאוצר שתחבורה ציבורית שאינה פועלת 24 שעות ביום ושבעה ימים בשבוע, אינה תחבורה משודרגת ולא תוכל להוות תחליף לרכבי הפרטי.

נראה אותם באמת משדרגים אותה...

עמי עתיר

כפר סבא

* * *

פֵ-יָיָה וְהַתַּרְמִיש

ספר חדש לילדים מאת נאוה סמל

הוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, פברואר 2011

גיבורי ספרה החדש של נאוה סמל לילדים הם יהלי בן התשע ודודו התרמילאי מִישִי, שנודד ברחבי העולם כשעל גבו תרמיל גדול המכונה "תַּרְמִיש".

בביקורו בקיץ האחרון לא הביא מִישִי ליהלי מתנות מארצות רחוקות, אלא טרמפיסטית מפתיעה – פיה שנרדמה בטעות ומצאה את עצמה בארץ הזרה לה – ישראל. יהלי קורא לה בשם חיבה "פֵ-יָיָה" ושניהם יוצאים יחד למסע תרמילאות בפינות חמד בתל אביב, הפינות שבהן גדלה נאוה.

"אולי תזמיני את כל הלהקה שלך לרקוד אצלנו בתל אביב?" שאלתי בלילה כדי לעודד אותה, והיא שוב השמיעה את צליל הפעמונים שדגדג אצלי בפנים את כלי הנגינה המוסתר. בהתחלה חשבתי שפֵ-יָיָה צוחקת. צחקתי ביחד איתה. אבל אז היא התכווצה לתוך הריץ'-רץ' בתַּרְמִיש ואני ידעתי שהיא בוכה. ככה גיליתי שפיות בוכות ממש כמו בני אדם."

ספרה לילדים של נאוה סמל הוא מעין המשך לספרה המצליח למבוגרים "חתונה אוסטרלית", שבו התלוותה למסע עם בנה לאוסטרליה.

עורכות הספר הן מירה מאיר ונרי אלומה והוא מלווה באיוריה של מריה רפפורט, מאיירת צעירה שזה לה ספרה הראשון.

מילה אישית של נאוה:

הבן שלי הוא תרמילאי. כמו מִישִי בספר, גם הוא נודד בעולם עם כלי הנגינה שלו ומחפש צלילי קסם בארצות רחוקות. מדי קיץ הוא שב לישראל ומביא בתרמילו מתנות. האינדיאנית הקטנה, הבומרנג, פסל בודהא והחותמת מסין שמקבל יהלי, נמצאים על המדף בחדר שלי ומוסרים לי דרישת שלום ממנו. הספר נכתב בהשראת הגעגועים לנווד הפרטי במשפחתנו ונושא את התקווה שיום אחד הוא ימצא את דרכו הביתה – כמו פ-ייה האבודה.

לפרטים נוספים:

אלה איתן יחסי ציבור 050-7699098/03-6041114  tamar@eilaeitan.co.il

סיגל זלייט, יח"צ ספרית פועלים- הקיבוץ המאוחד 03-5785810 שלוחה 119 0522-463340  sigal@kibutz-poalim.co.il

[דבר המפרסם]

* * *

חנן רותם

לסקוב, רמטכ"ל של החיילים

לסקוב החליף את דיין כרמטכ"ל. את זה אני זוכר על פה, בלי צורך לעיין בשום רשימה. אני זוכר כי הייתי שם. כלומר, לא ממש שם אלא על מגרש המסדרים של בה"ד אחד בסירקין [מזרחית לפתח-תקווה]. רס"ר ישראלי הודיע למפקד בית הספר לקצינים, יוש הרפז: "המפקד, מסדר חילופי הרמטכ"לים בבה"ד אחד ערוך ומוכן לפקודתך, המפקד!"

גיחכנו, משום שהרמטכ"לים לא התחלפו על מסלול ההמראה הבריטי שהפך למגרש מסדרים אלא אי שם רחוק מאיתנו. אבל הרס"רים לא היו אמונים על ניסוח מדוקדק של העברית אלא על הדאגה לסדר בבסיס ולשמירה עלינו: שבצאתנו לסידרה ניקח עימנו אוכל די הצורך, שנפזר כלור במקלחות כדי שלא יתקפונו פטריות הרגליים, שיהיו מים חמים לשימושנו בחורף הגשום מאוד של אותה שנה.

כשנתיים לפני כן, ברמלה, הייתי בתורנות שמירה לילית בשער מחנה מפקדת פיקוד מרכז. אל האיזור המואר של השער הגיעה מכונית-שרד צבאית. במושב האחורי שלה ישב קצין בכיר. רס"ר המחנה, שעמד בצל, אמר לי, הטוראי, בלחישה שנשמעה למרחק רב: "תן לו להיכנס."

התעלמתי מהוראתו, ניגשתי למכונית, ואמרתי: "אפשר להזדהות?"

הקצין הוציא מכיסו תעודת קצין והושיטה לי. חיים לסקוב, אלוף, היה כתוב בה. הצדעתי ופתחתי את השער. לסקוב לא אמר דבר, ואילו הרס"ר נזף בי: "למה לא נתת לו להיכנס כשאמרתי לך?"

עניתי: "ואם הוא מתחזה?"

תשובה לא חכמה, אבל במשך השנים, לאחר שלמדתי לדעת את השקפת עולמו של לסקוב, נוכחתי כי ככל הנראה נהגתי נכון.

כעבור שנה לערך ראיתי שוב את לסקוב, אלוף פיקוד הדרום. הוא בא לבקר בהיאחזות שלח-שיזף, שבה ישבה גם מפקדת יחידה 150, דהיינו חמש האחזויות ניצנה.

כל המחנה הוכן בקפידה לקראת הביקור, אבל לסקוב החליט להתחיל את ביקורו במקום לא צפוי: בלול התרנגולות והאווזים, למרגלות הגבעה שעליה ישבה ההאחזות. אחרי כן עלה להיאחזות עצמה, הלך לכיוון הגדר הממוקשת, וקפץ לתוך תעלת קשר. הוא גחן ונטל דבר-מה. בסיום הביקור, בחדרו של מפקד היחידה, ישבו השניים ליד שולחן מכוסה לֶבֶד ירוק. לסקוב נטל את הדבר שמצא בתעלת הקשר ובלי לומר דבר הניחו על השולחן: כדור-רובה חלוד.

באותה תקופה סיפרו בצה"ל שלסקוב עמד לעלות לטיסה אזרחית דרומה, אך כשנדרש להפקיד את נשקו, סירב וויתר על הטיסה. נימוקו: חייל אינו נפרד מנשקו.

פעם נוספת שראיתי את לסקוב היתה בבסיס שבטה. לסקוב, הרמטכ"ל, בא לביקור ראשון בבית הספר הארצי למ"כים, שלא מכבר עבר מבית דאראס לנגב. כל הבסיס צוחצח, מורק, סוייד והוכן כפי שרס"ר גנץ ידע לעשות.

לסקוב סייר בבסיס, ביקר במחסנים, עבר במשרדים. באחד המשרדים ישב חייל פקיד, ועל הקיר שלידו היה תלוי לוח שנה של חברת ספנות, עם מפה גדולה של העולם. לסקוב שׂם אצבעו על אפריקה, ושאל את החייל איזו יבשת זו. החייל, שהיה בוגר זרם דתי, לא ידע.

לסקוב פנה אלי ושאל: "מדוע אינכם מלמדים אותו?"

כאשר אירגן רב-סרן משה ינוקא מסיבת "זברה" בשבטה, הזמין את הרמטכ"ל. הוא בירר מה להכין לו, והתשובה היתה: "רק בקבוק ויסקי."

המסיבה נערכה בחדר האוכל, בהשתתפות כל סגל הבסיס. סביב קירות האולם המלבני הונחו מזרנים – על הרצפה וצמודים לקיר. במשך כל המסיבה ישב לסקוב בפינה של האולם, כתף אל כתף עם המסובים שלידו, לוגם מהוויסקי, מחייך.

בהזדמנות אחרת, בכנס קצינים, אמר לנו: "אין חיילים גרועים, יש מפקדים גרועים." אינני יודע אם הוא טבע אימרה זו, אבל היא מאוד לסקובית.

כעבור שנים, כשבאנו לקריית שאול כשנה אחרי אסון צור הראשון, ראיתי כי באחד הקברים טמון רב-אלוף חיים לסקוב. מוקף קברים שמצבותיהם אחידות, כמו שלו. כאן נח הרמטכ"ל של החיילים.

* * *

יוסי שדה

מזג האוויר – הגירסא הירושלמית

למה כולם מדברים על מזג האוויר – ואף אחד לא עושה כלום?

בנושא מזג האוויר יש שני סוגי חזאים – אבא שלי, מצד אחד, ומסייה טוקאטלי, מצד שני.

אבא שלי היה מומחה גדול לחיזוי מזג האוויר, ביחוד בירושלים. לא היה טועה, כמו אדון טוקטלי, שמיד נדבר עליו. איך? הטו אוזן.

היינו שואלים אותו, בימי חורף, בירושלים, אם יהיה גשם היום – לקבלנים זה חשוב – ואבא היה עונה – "בואו נצא לבלקון – נסתכל – אני מהספה בסלון לא יכול לענות."

יצאנו, והוא היה מסתכל כמה דקות, עובר מצד לצד של הבלקון, ואנחנו אחריו, במתח, ואז – היה מוסר לנו דיאגנוזה – לא תחזית! דיאגנוזה.

אבא היה מצביע על הענן מימין – כמו האויב מימין, ואומר: "זה הענן שאתם רואים אותו – הולך-הולך כיוון על מאה שערים, יעבור את מאה שערים, ילך ימינה וישפוך מים על הליגיון-הירדני כמובן. לא עניין שלנו.

"השני – אוההו, השני – הוא בכלל לא מסוכן, תראו איך הולך כיוון השני, ילך ילך ילך – כיוון הר טוב – אולי ילך לתל אביב – לא עניין שלנו. ישפוך על התל אביבים.

"השלישי – אוהוהה. הענן הזה, השלישי, הוא הכי מסוכן. זה – מסוכן בן מסוכן. אם יתקדם אלינו – איזה גשם יהיה – ארובות השמיים ניפתחו. לא נוכל להוציא את האף מהדלת. אלא מה – אם לא יתקדם, ויתחיל לסחוב אחורה – בכלל יילך למקום אחר, ולנו יהיה שמש, אולי אפילו חזקה."

"אז מה יהיה היום, אבא?" היינו שואלים.

והוא היה עונה: "היום – או יהיה גשם, או לא יהיה! ובערבית – אל יום – לו תנטר, לו מא תנטר. ויכול להיות, יומקן, אולי, גם תהיה שמש חזקה, צריך כובע. עכשיו בואו ניכנס הביתה, לפני שיתחיל – עוד לא ידוע מה."

ולא היה מקרה שטעה. תמיד צדק. אבא שלי היה מאלה שיודעים.

כנגדו – קבוצת הלא יודעים – למשל – ראש מזג האוויר, כמו ז'בוטינסקי ראש ביתר. מסייה טוקטלי – שלמד באליאנס בנים, והיה לו מבטא צרפתי, ובגלל המבטא הייתי קורא לו מסייה – והוא היה קורא לי מסייה שדה. באליאנס בנים קראו לכל המורים מסייה – היה שם מסייה אלחנתי, מסייה טרגן, אבל – אדון לוי, שהיה אומר לתלמיד שהרגיז אותו – "אביך טוב, אימך טובה, אז למה אתה כלב בן כלב?!"

אבל, אחרי שמסייה טוקטלי סיים את לימודיו באליאנס בנים, הוא המשיך ללמוד, ונהיה ראש מזג האויר במכון המטאורולוגי. היו לי איתו פגישות בעניני עבודה – וגם נוסטאלגיה קצת – בוגרי אוקספורד וקיימרידג' נפגשים –אז גם אלה מאליאנס בנים היו מעלים זיכרונות.

באחת הפגישות שלנו שאלתי אותו, בדיסקרטיות, כירושלמי לירושלמי – "למה, מסייה טוקטלי, לפעמים, אתם אומרים גשם – ויוצא שמש – וההיפך – אתם אומרים גל חום – מה יוצא – גשם! למה ואיך זה ככה?

מסייה טוקאטלי היה מכחכח בגרונו – מה שהירושלמים קוראים – חימחום – הזדקף קצת בכיסא – ולבש הבעה של "רגע של אמת". הוא היה עונה ברצינות עמוקה: "מסייה שדה – VOUS COMPREND? – אתה חייב להבין. אנחנו, במכון, לא קובעים מה יהיה מזג האויר – אנחנו רק מנחשים אותו. ענן בא לכיוון שלנו – וחשבנו, לפי כיוון הרוח, שיהיה גשם. אבל – כידוע – אלוהים הוא, לבדו, SEULLMENT, משיב הרוח ומוריד הגשם. מה עשה, אלוהים – סובב את הענן לכיוון השני – אז בכל העיתונים מאשימים אותנו... זה אנחנו אשמים? בכלל – אין צדק, מסייה שדה. תסתכל בעיתון – מה כתוב? הכול זה מה שהיה אתמול – וגם זה לא תמיד נכון. רק אנחנו צריכים להגיד מה יהיה מחר. זה תחזית – אולי ייצא נכון – ואולי לא. בואו נתחלף – אנחנו נספר מה היה אתמול מזג האוויר – ושהם יגידו מה יהיו החדשות מחר – הרבה פחות טעויות היינו עושים – והם – הרבה יותר, לא ככה, מסייה שדה?"

לא העזתי להציע למסייה טוקטלי להתייעץ עם אבא שלי, בנושאי ההתמחות שלהם. שני אנשים עם ידע כזה – זה יותר מדי בשביל מדינה כל כך קטנה...

 בכלל, גשם בירושלים בשבת זה ממש כפל מבצעים.

ירושלמי, גם בימי חול – מתלבש אחרת, ללא קשר למזג האוויר, כי אולי ירד גשם – זה שלא ירד עד היום בקיץ, זה לא הוכחה לכלום. תשאל כל פילוסוף. לכן ירושלמי הולך, בקיץ כמובן, עם סוודר, ביד, או ז'אקט על הכתפיים – כי מי יודע. וכמובן – בשבת, אם הוא דתי – עם כובע עם ניילון – ובלי מטרייה. כי מטרייה בשבת זה כמו להקים אוהל, וזאת מלאכה שאסורה בשבת. לכן, שימו לב שדתיים חרדים הולכים עם מטרייה רק בימי חול, שאז מותר לעשות מלאכה. כשסיפרו לי את זה לראשונה, חשבתי שזאת בדיחה שהתל אביבים המציאו – אבל, כשבדקתי עם מקורותיי – התברר שזה נכון. אסור לבנות בשבת, ולא להקים אוהל – ומטריה היא סוג של אוהל. צדיק באמונתו יתרטב.

מצד שני, בשולחן ערוך כתוב – שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"א סעיף ט"ז – ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול – בלתי דבר אחר, שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבוא לחללו.

אתה, קורא יקר, בטח לבוש אחרת בשבת מאשר בימים רגילים, לא? נעליים של שבת, זה חובה. בעצם, ירושלמי זה מצב נפשי, שקל לאבחן. מבנה המשפט, צורת המחשבה, הדגשים. סימנים מיוחדים – צלקת, צולע, ירושלמי. הולך בירידה של קולנוע עדן בשבת אחרי הצהרים באמצע הכביש. תל אביבי לא יבין זאת.

אבא שלי היה ירושלמי וקבלן, והאיש הכי חרוץ שהיכרתי – כך שאני יכול להיות עצלן עם נימוקים פסיכולוגיים. כל פסיכולוג ששילמתי לו הצדיק את העצלנות שלי. כל בוקר הלך אבא שלי לבדוק שהפועלים הגיעו לעבודה בבניין. בכל מזג אוויר, היה מסתובב בבניין באי שקט – "איפה הפועלים, למה לא באו?"

וכשעניתי לו שעכשיו עוד לא הזמן, עכשיו רק שש וחצי, והם צריכים להגיע רק בשבע – היה שואל, בכעס, כל יום מחדש – "למה כל דבר ברגע האחרון?"

אלה שאלות שרק ירושלמי, כמו אבא שלי, בגשם ובשמש, היה שואל – וזר לא יבין זאת. אבא שלי לא עשה שום דבר ברגע האחרון. אפילו לא תחזית מזג האוויר. והיום, ידידיי, כמו כל יום, או ירד גשם, או לא ירד. תשאלו את מי שאתם רוצים. זאת האמת, ובשבת, כמו בימי חול, כפי שידוע לכם יפה, אסור לשקר.

* * *

על משפחת גולדברג מפתח-תקווה

 אתמול סיימתי לקרוא את "ספר הגעגועים". פגשתיך בירושלים בימי רוטנשטרייך פפיטה האזרחי. גם למדתי קבלה כמובן. משפחתי מפתח תקווה, ואולי זה אותו י(צחק) גולדברג הפרדסן שנזכר בספרך. בניגוד לך אני רק שמעתי את הסיפורים מאימי אבל הספר העלה בי זיכרונות. דודי דוד גולדברג היה מפקד מכבי אש בעיר וכתב דו"ח על המשפחה. בתו ממשיכה לאסוף חומר על אותם הימים. 

הסיבה שאני כותבת אליך אלו אולי הגעגועים לאותם הסיפורים. ...אבל כשעברו עוד יומיים חשבתי שבעצם אין לי געגוע לאותם הימים, רק שמחה שיש לי "מקום" כזה בעבר אליו אפשר לחזור.

[השם והכתובת שמורים במערכת]

אהוד: את משפחת גולדברג הכרתי היטב. חיה גולדברג, (שנישאה לשלמה, והם כנראה הורייך, בחיפה) – היתה בנעוריה חברה טובה של אימי דורה לבית ליפסקי. הכרנו גם את אחותה, שרה פייקוביץ, אימה של נגה ז"ל. וכמובן הכרתי גם את דוד ויונינה גולדברג, ואת בתו אופירה, ששלחה לי את ספרו המעניין על חייו בפתח תקווה. גם ביקרתי בשעתו בביתם ברחוב הרב קוק סמוך לרוטשילד בפתח תקווה ואני זוכר את האווירה המיוחדת של הבית שכמו דבר לא השתנה בו משנות השלושים.

מילדותי אני זוכר את בית משפחת גולדברג בפינת רוטשילד, כאשר על עמודי הגדר מסביב תלויים הפוכים כדי חרס חומים ובהירים שבהם היו מאחסנים את החלב או מייצרים גבינה.

חברה נוספת של אימך ואימי, שרה פרבותינר-כצנלסון (אחותה של רבקה) גרה עד היום בפתח-תקווה, ולאחרונה פגשתי בה בהלווייה של יהודית סימקין לבית וולפברג, אף היא מאחרוני אותו דור שני במושבה, הדור של הורינו.

אגב, אם איני טועה אחד מסעיפי משפחת גולדברג היה קשור בהחרמת הרומאן הראשון והמעולה של הסופר יוסף חנני "בנתיב הייסורים", שעותקיו הושמדו על ידם, משום שחשבו שהוא פוגע בכבודה של בת משפחתם. כתבתי על כך רשימה במקורי "ספרי דורות קודמים" שהיה מתפרסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בטרם הפך להיות מה שהוא היום.

* * *

דן אלמגור הוא המתרגם של שירי ז'ורז' ברסאנס

שלום אהוד,

תודה מתמשכת על גיליונות חב"ע. הערה לשירו של ז'ורז' ברסאנס, מגיליון 617 – השיר נקרא בעברית "מי אוהב מילים גסות?" – והנוסח העברי שפירסמת הוא של דן אלמגור. השיר נכלל בתוכניתו של יוסי בנאי "אין אהבות שמחות", משירי ז'ורז' ברסאנס, שהועלתה ב-1969, בתיאטרון "בימות".

נחומי הרציון

אהוד: הרבה תודה על התוספת. הפרטים האלה לא היו באתר האינטרנט ממנו לקחתי את מילות השיר בעברית. תחילה חשבתי שאולי יוסי בנאי עצמו תירגם את השיר. אבל באמת מורגשת בתרגום ידו הקלה והנפלאה של דן אלמגור. ואכן, עד היום תענוג גדול הוא לשמוע את השידורים החוזרים של "אין אהבות שמחות".

* * *

סינמטק תל-אביב יקרין ביום שישי, 18/3 בשעה 15.30, את סרטו של ברק סתו "דוד שריר – רטרוספקטיבה". בסרט ציורים מתקופות שונות המשיקים לעיצובי-במה שהכין שריר לתיאטרון, לאופרה ולמחול בארץ ובחו"ל, וכן שיחות של האמן עם מבקרי אמנות ותיאטרון ועם במאים שאיתם עבד.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים

חלק ראשון

ב-2 ביוני 1967, יום לאחר שממשלת אשכול מחליטה למנות את משה לשר הביטחון, הוא אומר בראיון לעיתונאי האנגלי וינסטון צ'רצ'יל (הנכד): "דרושים היו שמונים אלף חיילים מצרים בסיני, כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל!"

ההרעה הבולטת במצב הביטחוני, שמשה חשש מפניה בנובמבר 1956, מתרחשת כעשר שנים מאוחר יותר, בנובמבר 1966, אם כי בתחילתה אפילו משה אינו משער שהמלחמה כה קרובה.

שלושה חיילים ישראלים נהרגים בנובמבר 1966, בעלות פטרול על מוקש בגבול ירדן, מדרום להר חברון (הגדה המערבית עדיין נקראת ירדן, כי היא חלק מממלכת ירדן). למחרת נכנס כוח צה"ל לכפר סמוע בשעות היום ומפוצץ בו עשרות בתים. מטוס "האנטר" של חיל האוויר הירדני, שיוצא להגיש לעזרה, מופל על-ידי "מיראז'" ישראלי. עשרים ירדנים נהרגים בפעולה, מהם ארבעה-עשר חיילים.

בנובמבר חותמת מצרים על חוזה הגנה משותף עם סוריה.

באביב 1967 מתחיל המצב בגבול הסורי להידרדר. ב-7 באפריל מפגיזים הסורים בתותחים את הקיבוצים גדות, עין-גב ותל-קציר. חיל האוויר הישראלי יוצא לשתק את עמדות הירי. מטוסים סוריים יוצאים לקראתו. בקרב האווירי מופלים שישה "מיגים" סוריים, שניים מהם מעל דמשק, לעיני אלפים מתושביה. סוריה מבקשת משלוח דחוף של טילי קרקע-אוויר מרוסיה. מצרים מודיעה שהיא מוכנה לשלוח מטוסים לסוריה, ולהזיז כוחות לסיני, כדי לרתק את צה"ל בדרום.

כמו בסגירת מיצרי אילת ובהלאמת התעלה ב-1956, מתחיל נאצר גם עתה לאיים בנאומיו על ישראל. הסובייטים עושים כל שביכולתם כדי לשכנעו, שיש הכרח לצאת למלחמה בישראל. הם מעבירים לו דיווחים שקריים על ריכוזים צבאיים של ישראל, הערוכים לפלישה לשטח סוריה. הנספח הצבאי של שגרירות רוסיה בישראל מסרב לנסוע לצפון הארץ ולהיווכח במו עיניו שהמצב אינו כך.

ביום העצמאות, 15 במאי, מתקיים מצעד צה"ל המסורתי, הפעם בירושלים. לעיר יש מעמד מיוחד על-פי הסכמי שביתת הנשק, ולכן אין מביאים למצעד כמות גדולה של נשק כבד, ואף מוותרים על המטס המסורתי מעל בימת המצעד. הסורים והרוסים מסיקים מכך, שמרבית הצבא וכלי-הנשק הכבדים כבר הועברו להתקפה נגד סוריה.

באותו יום, 15 במאי, מכניס נאצר לסיני שתי דיביזיות, נוסף על זו שכבר מוצבת מול ישראל, כדי להקל את הלחץ הצבאי של ישראל על סוריה. בישראל מתפרסמים ראיונות עם הרמטכ"ל יצחק רבין, ובהם הוא חוזר על דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן: שהתגובה על הפעולות התוקפניות של סוריה צריכה לפגוע במבצעי החבלות ובשלטון התומך במעשיהם, והעוסק באופן פעיל בהטיית מי מקורות הירדן. מטרת הפעולות של צה"ל צריכה להיות שינוי החלטות המשטר בסוריה.

המשטר הסורי רואה בדברי הרמטכ"ל ובהפלת המטוסים איום על עצם קיומו.

ב-17 במאי דורש נאצר להוציא את כוח האו"ם מקו הגבול עם ישראל, מרצועת עזה ועד אילת. הכוח נמצא במקום כעשר שנים, מאז מבצע סיני. מזכיר האו"ם, או-תאנט, מסרב לפינוי חלקי, והתוצאה – בין 19 ל-21 במאי מתפנה כוח האו"ם מכל עמדותיו, לרבות שארם א-שייח', ונאצר מתפאר: "מפרץ עקבה נסגר בפני הישראלים."

בביקור אצל טייסיו בסיני מכריז נאצר מול מצלמות הטלוויזיה: "המים במיצרי טיראן הם המים הטריטוריאליים שלנו. אם מנהיגי ישראל וגנרל רבין רוצים מלחמה, אהלן וסהלן, חיילינו מחכים להם."

בישראל אין עדיין שידורי טלוויזייה, אך בעולם משודרים נאומיו המאיימים של נאצר, ועל מרקע הטלוויזיה חוצות יום אחר יום שיירות של הצבא המצרי את הסואץ ועוברות בגשריו מזרחה. נדמה שקרב סופה של ישראל, החוזרת בבת-אחת למצב שנמצאה בו בקיץ ובסתיו 1956, לפני מבצע סיני. ומה חטאה? היא אינה מחזיקה בשטחים כבושים; היא נמצאת בדיוק בגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב-1949; כל רצונה לחיות בשלום עם שכנותיה.

ואולם על-פי ריכוז הצבאות סביבה, והמידע המודיעיני, אם תפרוץ מלחמה ינסו המצרים לפלוש לנגב, לנתק את אילת, לכבוש את באר-שבע ולהתחבר אל צבא ירדן. הסורים מצידם ינסו לכבוש את חלקה הצפוני של ישראל, את "אצבע" הגליל, לתפוס את החוף הצפוני של הכינרת, ואם יצליחו למוטט את ההגנה הישראלית, ינסו לכבוש את כל הגליל המזרחי ולהתקדם אל לב מרכזי האוכלוסייה. אשר לירדנים – מטרתם לכבוש את הר הצופים וארמון הנציב, לעקוף את ירושלים הישראלית מאגפיה, ולחדור – בסיוע צבא עיראקי – לכיוון לוד ורמלה.

אם כך יקרה – או-אז עלול להתרחש חזון האימים של בן-גוריון, האומר שהערבים זקוקים לנצח רק פעם אחת, כדי להביא לחיסולה של ישראל, ואילו ישראל, ככל שתנצח, לא תוכל להביא לעולם לחיסולם של אוייביה ושל איומיהם עליה.

נאומו של נאצר מביא את הבדרן הפופולרי אורי זוהר לחבר מילים למנגינה יהודית עממית: "נאצר מחכה לרבין, אי, אי איי, / נאצר מחכה לרבין אי, אי איי, / מחכה לו שיבוא, אי, אי איי, / ויכניס לו עד העצם! – אי, אי, אי, אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי..."

הפזמון הבוטה נקלט מייד ומושר בפי כל, גם בפי עשרות אלפי החיילים ואנשי המילואים הממתינים בבסיסים ובמחנות השדה הארעיים, בעיקר בדרום הארץ.

 "מהלכיו הצבאיים והתוקפניים של נאצר באים על ישראל כרעם ביום בהיר," אומר משה. "ייתכן שתחילתם באמת בתביעתה של סוריה, שתבוא מצרים לעזרתה נגד ישראל החזקה ממנה. אולם החל ב-15 במאי מתהפכים היוצרות. שוב לא מדובר בריכוזי כוחות ובאיום מלחמה של ישראל על סוריה, אלא באיום מצרים על ישראל. מצרים מעבירה לסיני יותר ממחצית כוחה, 120,000 חיילים, מסלקת את כוח האו"ם וסוגרת את המיצרים בפני שיט ישראלי. ישראל מזועזעת ונבוכה. לא הממשלה ולא העם שיערו שיקרה דבר כזה. ישראל אינה רוצה במלחמה, אולם היא אינה יכולה להשלים עם סגירת המיצרים ואף לא להתעלם מן האיום המוחשי שמאיים עליה הצבא המצרי, המתקדם במלוא עוצמתו אל גבולה."

*

במחצית השנייה של חודש מאי אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס", בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה."

המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.

ואכן, זמן לא רב לאחר שובי לתל-אביב אני מקבל קריאה להתייצב ביחידת המילואים שלי, מגייס בלילה את האנשים שברשימת הכתובות שלי, ובבוקר מתייצב בבסיס החטיבה בתור חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת אקליפטוסים בצריפין.

*

ראש הממשלה לוי אשכול, בן ה-72, הוא גם שר הביטחון, אבל אינו איש ביטחון במהותו. בצעירותו היה לאנס-קורפורל, טר"ש, בגדוד העברי; במלחמת העצמאות היה עוזרו של בן-גוריון במעמד שאפשר להגדירו "סגן שר הביטחון", אבל לראשות הממשלה צמח מתפקידיו הבכירים כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, וכשר האוצר במשך אחת-עשרה שנים.

יצחק רבין בן ה-45 הוא הרמטכ"ל. האלוף עזר וייצמן בן ה-43 עומד בראש אגף המבצעים, לאחר ששנים ארוכות שימש כמפקד חיל האוויר וביסס את מעמד החיל ככוח האווירי החזק ביותר במזרח-התיכון. וייצמן הוא גיסו של משה. נשותיהם, ראומה ורות לבית שוורץ הירושלמי, הן אחיות. נישואיהם של ראומה ועזר נערכו בשעתם בחצר בית אבקריוס, מקום מגוריה של משפחת דיין בירושלים, בתקופה שמשה שימש מפקד העיר.

חרף הגיוס הנרחב, אשכול עדיין מקווה שיהיה אפשר בלי מלחמה. אולי רק פעולה מוגבלת לכיבוש רצועת עזה, כדי ללחוץ על מצרים לפתוח את המיצרים בתמורה לפינויה. אשכול "הופך עולמות" כדי להוציא את הצבא המצרי מסיני ולפתוח את מיצרי טיראן באמצעים מדיניים. מדובר בפעילות בין-לאומית ואמריקנית, שתביא לפריצת ההסגר על-ידי הקמת כוח ימי בין-לאומי. עד מהרה מתברר שאין לישראל על מי לסמוך, לא על האו"ם וגם לא על האמריקנים, שאינם מוצאים אפילו את המסמך המקורי, המבטיח חופש שיט לישראל לאחר נסיגתה מסיני ב-1956.

לאחר מעשה עתיד להתברר, שאולי בזכות ה"הססנות" של ממשלת אשכול, שמיצתה את כל המהלכים המדיניים קודם המלחמה, לא נדרשה ישראל להסיג את כוחותיה אחרי המלחמה. בגבולות החדשים לא חל כל שינוי עד מלחמת יום הכיפורים ועד להסכמים הראשונים בין ממשלת רבין של 1974 לנשיא סאדאת. זאת ועוד, תקופת ההמתנה בת שלושת השבועות איפשרה לצה"ל להתארגן, להתפרס כהלכה ולהתאמן למלחמה, ולא לצאת אליה בחיפזון כפי שעתיד לקרות באוקטובר 1973.

בימים האחרונים של חודש מאי נקבע בישראל, יותר מפעם אחת, מועד לפתיחת הקרבות במתכונת מצומצמת, ונדחה. רבין, שכל האחריות מוטלת על כתפיו, חרד לבאות. הוא נקלע למצב שבו הוא מתפקד לא רק כרמטכ"ל אלא גם כשר ביטחון בפועל. מעיקה עליו העובדה שאולי הוא אשם בהחרפת המצב. עם זאת הוא סבור, שאם היתה מונחתת על סוריה מכה חזקה יותר, אולי היתה ההסלמה נמנעת. ב-22 במאי הוא בא ביוזמתו לשיחה עם משה בביתו שבצהלה.

משה מודה שגם הוא-עצמו טעה ולא העריך נכונה עד כמה מוכן נאצר להתעמת עם ישראל. לדעתו, בימי שלום לא היה אפשר להנחית על סוריה ומצרים מכה צבאית חזקה יותר, כדי להרתיען. הרתעה חזקה מבעבר פירושה – פעולה מלחמתית יזומה על-ידי ישראל. נאצר מצידו עלה על מסלול ההסתכנות במלחמה, שעדיפה בעיניו על אובדן מנהיגותו בעיני שאר מדינות ערב.

משה מתרשם שרבין עייף. הוא מעשן בלי-הרף ומתאונן שבמקום שיתנו לו להקדיש את כל זמנו לצבא, מריצים אותו מדי יום לישיבות בירושלים, וכי אין הוא מקבל מאשכול הוראות וקו מדיני-צבאי ברור. למחרת לוקה רבין בהרעלת ניקוטין וחולה למשך יממה.

למחרת, 23 במאי – על-פי יוזמתו שהתעוררה יומיים קודם לכן, בעזרתו של ראש המוסד מאיר עמית, ובאישורו של אשכול – מתחיל משה לסייר ביחידות צה"ל שבחזית הדרום. ברור לו שתהיה מלחמה, והוא אינו רוצה לעמוד מהצד אלא למלא בה תפקיד. הוא מבקש שיגייסו אותו לשירות פעיל.

לדברי האלוף מרדכי (מוטי) הוד, המכהן ממרס 1966 כמפקד חיל האוויר, "ב-1966 חיל האוויר עוד נלחם על המוניטין שלו. כוחות היבשה והמטכ"ל עוד לא האמינו שהוא מסוגל להילחם, חרף הקרב הגדול מעל הכינרת, שבו הופלו שישה 'מיגים' סוריים למים לעיני הרמטכ"ל רבין באפריל 67'. זה חלק מהטרגדיה של שלושת השבועות של ההמתנה. חוסר האמון הזה עבר מהמטכ"ל לממשלה."

עשרות אלפי המגויסים למילואים, הממתינים על נשקם ביחידותיהם יום אחר יום, רובם בתנאי שדה ומידבר, ומאות אלפי האזרחים המודאגים בכל רחבי הארץ, מבקשים לדעת מה יהיה. הם מצפים שראש הממשלה יגלה מנהיגות וייטע בעם ביטחון, שהוא וממשלתו יודעים לאן פניהם מועדות.

ב-28 במאי, לפנות-ערב, משדר אשכול נאום לאומה ב"קול ישראל", שבו הוא אמור להסביר את המצב. למרבה הצער מתבלבלים לו דפי הנאום בעת השידור החי, ודבריו נשמעים מגומגמים. מול איומיו היהירים של נאצר, יש ל"נאום הגמגום" של אשכול השפעה קשה ומדכדכת. מתחזק מאוד חוסר האמון ביכולתו להנהיג את המדינה בשעות קשות אלה. מתרבות הקריאות בציבור, בעיתונות ובכנסת להקים ממשלת חירום, ממשלת איחוד לאומי, ולקחת מאשכול את תיק הביטחון. המועמד הטבעי ששמו עולה הוא גיבור מלחמת סיני, משה דיין, שכבר היכה פעם את המצרים, ובוודאי יעשה זאת שוב, ובאותה הצלחה.

אני מקבל חופשה של שעות אחדות מהמחנה בחורשה בצריפין. בטרם אני יורד לים, להיפרד מחוף גורדון שכמעט נטוש בגלל מצב-הרוח המדוכדך בעיר, אני כותב מכתב חריף למערכת "הארץ", שמתפרסם כיומיים אחר-כך. במכתבי אני מביע אמון מלא באשכול ובממשלתו, וביכולתם לשלוט במצב, ומזהיר מפני ההזדקקות לגנרלים מן העבר. גם אני שותף לפחד מפני מסירת ההכרעה לדיין, שוודאי ידחוף למלחמה במקום לנסות ולפתור את המשבר בדרכי שלום.

חרף סכנת הקיום שישראל נתונה בה, גועשים היצרים הפוליטיים, ובעיקר החששות בקרב הנהגת מפא"י. בן-גוריון הוצא מהמפלגה בעקבות הקמת רפ"י ואף נתבע לעמוד למשפט בפני בית-הדין של מפא"י. כאשר פרש עם פרס ודיין, איבדה מפא"י את הצמרת הביטחונית שהנהיגה את המדינה במערכת סיני ב-1956. הברית שכרתו אשכול וחבריו עם "אחדות העבודה" הביאה לשולחן הממשלה את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות. כדי לחסום את משה, מציעה עתה גולדה שאלון יהיה שר הביטחון.

ככל שמחמיר המצב, והציבור מאבד אמון בהנהגה, מתחזקות היוזמות להרחבת הממשלה. מנחם בגין, מנהיג מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, גח"ל, גוש חירות-ליברלים, מבקש מאשכול למסור את ראשות הממשלה ליריבו ההיסטורי המר והקשה, עוד מימי ה"סזון" ו"אלטלנה" – בן-גוריון בן ה-81.

התסריט של שיבת בן-גוריון ודיין לשלטון, כשהם נישאים על גלי המצב הביטחוני המתערער, מזכיר לאשכול ולחבריו-להנהגה את שיבת בן-גוריון לממשלה זמן לא רב לפני מערכת סיני, שיבה שסיבתה או גם תוצאותיה היו סילוקם של לבון ושרת. הביקורת הארסית ששופך בן-גוריון בשנים האחרונות, מעל במת הכנסת ובעיתונות, על אשכול כראש הממשלה ועל הנהגת מפא"י, רק מגבירה את החששות מפני המהפך הנדרש, שפירושו גם כניסתן לממשלה של שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל ורפ"י.

סיוריו של משה ביחידות הממתינות לפעולה בחזית הדרום והמרכז, ושיחותיו עם עזר וייצמן, מביאים אותו לכמה מסקנות:

הצבא מוכן היטב למלחמה, לרבות הנחתת מכת פתיחה אדירה של חיל האוויר על שדות-התעופה של האוייב, אבל מטרותיה של המערכה והיקפה טרם הוגדרו כהלכה מבחינה צבאית וגם מדינית. לפיקוד הבכיר של הצבא אין אמון בהנהגה הנוכחית ובמהלכיה.

עליו, על משה, להתעדכן בזמן קצר ככל האפשר בנעשה בצבא, שהיה מנותק ממנו בשנים האחרונות. חיוני שימלא תפקיד מרכזי במלחמה העומדת לפרוץ, אבל ההכרעה על כך אינה מסורה בידיו, אלא בידי אשכול וממשלתו.

בשום מקרה אין הוא מתכוון להחליף את רבין בתפקיד הרמטכ"ל, אלא לשרת תחתיו כאלוף פיקוד הדרום, או מעליו – כשר הביטחון. בכל הקשור לתפקיד צבאי, דינו ככל איש מילואים. אם ידובר בתפקיד מדיני, יתייעץ עם הנהגת רפ"י, ובעיקר עם בן-גוריון ופרס, אך שום שיקול מפלגתי לא ימנע ממנו לקבל עליו תפקיד מדיני בכיר, אפילו כאזרח פרטי, אם רפ"י בראשות בן-גוריון תתעקש להישאר באופוזיציה.

ב-30 במאי נחתם חוזה הגנה בין מצרים לירדן, ואחריו בין מצרים לעיראק. ב-5 ביוני עומד להיחתם חוזה הגנה בין עיראק לירדן. כוחות מצריים נוספים זורמים כל הזמן לסיני. כווית ועיראק שולחות אף הן עזרה צבאית.

ב-31 במאי מציע אשכול, שמשה ישמש סגן ראש הממשלה, ויגאל אלון – שר הביטחון. משה מסרב, ומציע לקבל עליו את תפקיד אלוף פיקוד הדרום, כלומר מפקד הזירה המצרית של צה"ל, תחת הרמטכ"ל רבין. משה נאמן לדרכו, שלא להיות סגן ולא לקחת חלק באחריות, ביודעו שלא יוכל לפעול על-פי דרכו. הוא מעדיף תפקיד מוגדר בשטח על פני שותפות חלקית לאחריות הכוללת.

ובינתיים: הפגנת נשים ליד מרכז מפא"י ברחוב הירקון – אשכול מכנה אותן בהומור שלו: "נשות וינדזור העליזות" – המביעות את חרדתן של אלפי הנשים, שבעליהן ובניהן כבר גויסו למילואים; פעילות נחרצת של מזכיר רפ"י, ח"כ שמעון פרס; התנגדות המפד"ל, היושבת בתוך הממשלה, להמשיך בחברות בה אם לא תוקם ממשלת אחדות לאומית; שינוי הלך הרוחות בתוך מפא"י עצמה – כל אלה מביאים לכך שביום חמישי, 1 ביוני, מסיר אלון את מועמדותו לתפקיד שר הביטחון, ומזכירות מפא"י מחליטה על הקמת ממשלת ליכוד לאומי עם גח"ל ורפ"י, ועל מינוי דיין לשר הביטחון.

הידיעה על המינוי מתקבלת בהקלה בציבור ובצבא, שרובו מורכב מאנשי מילואים; היא מעלה בבת-אחת את המורל הלאומי אך גם מחזקת את הוודאות שהמלחמה קרובה לפרוץ וייפלו בה קורבנות רבים. שוב הוכח כי בדמוקרטיה הישראלית יש בשעת משבר משקל עצום לדעת הקהל, הרבה מעבר ליחסי הכוחות בכנסת. כך היה בימי "פרשת לבון", וכך עתיד להיות בשעות משבר נוספות בעתיד, שאחת מהן תשפיע על גורלו של משה עצמו.

*

זו פעם שלישית בחייו נקרא משה למלא תפקיד ממלכתי מרכזי. בדצמבר 1953 מונה לרמטכ"ל, וב-1959 – לשר החקלאות. עכשיו, במשך ימים ספורים, בעיקר בסוף השבוע הראשון של חודש יוני, עליו לשכנע את הממשלה בנחיצות פתיחתה של מלחמה מיד, בטרם ירכזו הערבים כוחות נוספים על גבולות ישראל; ועליו גם להוליך שולל את הערבים, כדי שיחשבו כי חרף התמנותו לשר הביטחון אין המלחמה עומדת לפרוץ בימים הקרובים, וכך יישמר גורם ההפתעה בידי ישראל.

במסיבת עיתונאים ראשונה שהוא מקיים, ובראיונות לעיתונות העולמית, חוזר משה על האמירה: "כרגע המועד מאוחר מדי או מוקדם מדי שישראל תפתח באש, וזאת משום שטרם מוצתה הפעילות הדיפלומטית."

ואכן, מתברר שארה"ב פועלת להקמת כוח ימי בין-לאומי, שיפגין שיט במיצרים, ואליו תצורף אונייה ישראלית. לדעת משה, וזאת אין הוא אומר לעיתונות, לא זו בלבד שאין סיכוי שהיוזמה תצליח, אלא גם תועלת אין בה. מעבר אונייה ישראלית אחת במיצרים לא יסיר את האיום של צבאות ערב, החונים על גבולות ישראל והם מוכנים לפתוח במלחמה כל רגע, שעה שהמשק הישראלי משותק למחצה בגלל גיוסם של כל כוחות המילואים. כך אי אפשר להמשיך לאורך זמן. רק מלחמה תשחרר את ישראל מטבעת החנק הסוגרת עליה, ומוטב מוקדם ככל האפשר.

הגנרל המצרי מורטאג'י, מפקד הכוחות המצריים בסיני, מפרסם ב-3 ביוני פקודת-יום לחייליו: "עיני העולם מופנות אליכם במלחמתכם המפוארת נגד תוקפנות האימפריאליסטים הישראלים על אדמת מולדתכם. תוצאות רגע מיוחד זה הן בעלות חשיבות היסטורית לאומתנו הערבית ולמלחמת הקודש, שבה תחזירו את זכויות הערבים שנגזלו בפלסטינה ותכבשו מחדש את אדמתה השדודה, וזאת בחסדי האל ובזכות הצדק, בכוח הנשק ובאחדות אמונתכם."

בישיבות ממושכות של ועדת השרים לענייני ביטחון ושל הממשלה כולה ביום ראשון, 4 ביוני, שמשה משתתף בהן לראשונה כשר הביטחון, נופלת ההכרעה לפתוח במלחמה במועד שייראה לנכון לצבא; זאת לנוכח הזרימה הגוברת והולכת של כוחות צבא ערביים לגבולות ישראל, והמסקנה שאפסו הסיכויים לפתרון המשבר באמצעים מדיניים.

 "ארה"ב לא תעשה דבר לפתיחת המיצרים," זו ההתרשמות שמביא עימו לישיבה ראש "המוסד" מאיר עמית, ששב מביקור קצר בוואשינגטון, שכלל פגישה עם רוברט מק-נאמארה, שר ההגנה של ארה"ב, "ואולם לא תפריע לישראל אם תתקוף את הצבא המצרי, ואולי אף תתמוך בה במועצת הביטחון ובאו"ם."

רשמית מודיעה ארה"ב, שתקבע את עמדתה רק כאשר יתברר מי מהצדדים ירה ראשון. שום מעצמה אחרת אינה תומכת בישראל, אפילו לא ברמז. שארל דה-גול נשיא צרפת, ושר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו, מזהירים את ישראל כי אם תפתח ראשונה באש, תיפול כל האחריות למלחמה עליה.

ערב המלחמה משחררים מספר לא רב של אנשי מילואים, כדי ליצור רושם שהסבירות לפתיחתה נמוכה.

*

בעיתונות החוץ פורסם, כי בתקופת ההמתנה ביצע חיל האוויר המצרי שתי טיסות צילום מעל הכור הגרעיני בדימונה, וכי בישראל חששו, שאחת המטרות המרכזיות שרוצה נאצר להשיג במלחמה היא השמדת הכור וחיסול "האופציה הגרעינית", שלדעתו הקנתה לישראל עליונות וחסינות בלתי נסבלות מבחינתו. הערבים הבינו, שכל עוד מחזיקה ישראל באופציה הזאת לא יוכלו להשמידה. לדברי המקורות הזרים, החשש מפגיעה בכור היה אחד השיקולים העיקריים בהחלטתה של ישראל לצאת למלחמה. פורסם גם, כי לאחר שמונה משה לשר הביטחון הציע לו פרס "הצעה שהיתה עשויה למנוע את המלחמה." על-פי מחקרים שפורסמו בחוץ-לארץ, החליטו אשכול – וכנראה גם משה – שלא לחרוג מהמדיניות הקיימת ולא לקבל את ההצעה.

*

ביום ראשון בלילה, שעות אחדות לפני פרוץ הקרבות – שעת ה-ש' נקבעה למוחרת בבוקר, ה-5 ביוני, ב-7.45, נשאר משה לישון בחדר שהוקצה לו ב"בור". ה"בור" הוא לב-ליבו של צה"ל, חדר המלחמה המרכזי של פיקוד הצבא. הוא טמון קומות אחדות מתחת לאדמה ובנוי כמערכת בונקרים משוכללת ומוגנת ביותר, אי שם בקריה בתל-אביב. בעבר נקראה הקריה בשם שרונה והיתה כפר חקלאי משגשג של מתיישבים גרמנים נוצרים מכת הטמפלרים. לקראת מלחמת העולם השנייה הפכו רובם לנאצים וגורשו מהארץ. שנים אחדות שימשה שרונה מרכז לשלטון הבריטי, ואחר-כך עברה לרשותה של ממשלת ישראל ובעיקר לרשות צה"ל ומשרד הביטחון, שנותרו במרכז האוכלוסייה הגדול ביותר של ישראל, תל-אביב רבתי, ולא עברו לירושלים.

משה בן 52. בשוכבו לבד על מיטת שדה בחדר הקטן, האטום לחלוטין, ארבעה ימים בלבד לאחר התמנותו לשר הביטחון, הוא עורך חשבון נפש בנושא שבעיניו הוא החשוב ביותר – האחריות המוסרית להכרעות צבאיות שנוגעות לחיי אדם, לזולת, לאלה שתחת פיקודך ולאלה שביטחונם הופקד בידיך. בכך מקצועו העיקרי, רק עליו יישפט ובו יעמוד לביקורת הציבור וההיסטוריה אם ייכשל. כל שאר התוכחות נגדו – פתפותי ביצים.

 "המלחמה ואחריותי לה, ולא כהונת השר והחברות בממשלה, היו לי העיקר," הוא מספר על אותן שעות בזיכרונותיו. "באורח חיי חלה מהפכה. חבר כנסת שאינו מעורה בעבודת הכנסת, שנמצא ב'מידבר הפוליטי' של רפ"י, מפלגה קטנה באופוזיציה, ואינו יודע בדיוק מה לעשות בעצמו, מסייר בווייטנאם ועוסק בחברת דיג (יונה) – נעשה אחד מבעלי התפקידים המרכזיים, ומקובעי דרכה של ישראל. אך מהפכה אישית זו נבלעה בעננה שהתחוללה בחיי המדינה כולה – המלחמה.

 "ה'להיות בחדשות', לשמוע את שמי, את קולי, לראות את תמונתי ואת דבריי יום-יום בעיתונות וברדיו – נתנו בלי ספק סגנון חדש לחיי. אבל כל אלה באו במסגרת המלחמה, מסגרת שהכול שונה בה מן העבר. אני, אישית, אמנם נישאתי בראש הגלים. אבל אלה היו גלי סערה שאפפה את ישראל כולה. הייתי גאה על שבחר בי העם לשאת באחריות לכבדה בשעותיו – למלחמה. שמחתי על האהדה שקרנה אלי מכל עבר, מחיילים ומאזרחים. האמנתי שאדע מה יש לעשות וממה להימנע במהלכים הצבאיים והמדיניים הקשורים במלחמה.

 "אף-על-פי כן לא משה ממני הרגשה כבדה. זו הפעם הראשונה היה עליי לפעול בלי שתהיה סמכות מעליי. אמנם הייתי כפוף לממשלה, ולראש הממשלה, לאשכול, אבל למעשה, ובייחוד מבחינה מוסרית, היה הבדל קוטבי בין תפקידי במערכת 'קדש', שאז הייתי רמטכ"ל כפוף לבן-גוריון, לבין מצבי עכשיו.

 "בן-גוריון היה מקובל עליי. גם כשחלקתי עליו וחשבתי שהוא טועה, קיימתי את הוראותיו בלב קל, בהנחה שיתברר, בסופו של דבר, שעמדתו נכונה. לא כן עכשיו. בהיותי שר בממשלתו של אשכול, לא ראיתי עצמי פטור מלשקול את הדברים כאילו אין איש מעליי. אמנם בן-גוריון, שלפי הערכתי תבונתו המדינית עולה על שלי, נמצא בקרבת מקום, במרחק חמש דקות נסיעה ממשרד הביטחון, אבל נמנעתי מלהיוועץ בו. לאחר שיחותינו האחרונות הייתי סבור שאינו רואה את מצבנו נכונה, שהוא חי בעולם שחלף. הוא מעריץ את דה-גול, מגזים בכוחו של נאצר ואינו יודע להעריך את מלוא העוצמה העצורה בצה"ל.

 "לטוב ולרע, כך התגלגלו הדברים. במלחמה זו עלי לסמוך על כוח כנפיי שלי."

*

משה מתעורר מוקדם בבוקר. פחות משעתיים נותרו עד פרוץ המלחמה. הוא מטלפן לרחל ומבקש ממנה לבוא לאכול איתו ארוחת-בוקר. בשש וחצי הם נפגשים בבית-קפה קטן ליד הקריה, מאלה שאנשי הצבא המשרתים בקריה ממלאים אותם בימים רגילים. מזמינים קפה ולחמניות טריות, ומשוחחים. רחל גרושה כבר כתשע שנים, משה עדיין נשוי. הוא מתנצל לפניה על הפגישה הקצרה. בשבע וחצי עליו להיות במשרד. הוא אינו מספר לה, אפילו ברמז, שמדובר ברבע שעה לפני המלחמה.

עוברי אורח משכימי קום עשויים להתרשם, ששר הביטחון החדש ממשיך בעסקי הנשים שלו כאילו דבר לא קרה; שבמקום לדאוג לביטחון ישראל, הוא מבלה בלילות. איש אינו מתאר לעצמו שכך מתנהג שר ביטחון חצי שעה לפני המלחמה.

מנקודת מבטו של משה, ההפרדה הכמעט-מוחלטת בין התחומים השונים בחייו היא ההיגיינה הנפשית שלו: נשיאה באחריות מלאה לביטחון בצד יכולת למצוא התרגעות גם בשעות משבר ומתח. כך, בהיותו מפקד הקרב על כרתיה, במלחמת העצמאות, הוא שוכב לישון בוואדי, מבקש שיעירו אותו לאחר שיסיימו להעביר את כלי-הרכב לגדה שממול, וכמעט מוצא עצמו לבד בהתעוררו. הוא נהנה להתרכז בחפירה ארכיאולוגית פרטית בתל החביב עליו באזור, ליד בית-דגן, או באיחוי חרסים בחדר העבודה בביתו שבצהלה, כשהוא לש באצבעותיו הכפריות, פשוטות המראה, את חומר האיחוי הבוצי, ומתלכלך כמו קדר.

בעיניו, אלה הן השעות הטובות ביותר לחשוב ולהרהר, שוב ושוב, בטרם יקבל החלטה חשובה.

אבל משהחליט – שום דבר אינו מזיז אותו מדעתו.

לבד מקשרים אנושיים הנחוצים לו, כדי למלא את תפקידו הביטחוני והמדיני, או שיחות עם אנשים שהוא מעריך אותם ואת תבונתם, משה הוא אינדיווידואליסט, זאב בודד. הוא חש שאינו חייב דבר לאיש וגם אינו רוצה שאחרים יהיו חייבים לו. מרבית בני-האדם הם לטורח עליו. לא איכפת לו שהוא מעורר בקירבם חשש מפניו ואפילו פחד. הדבר החשוב ביותר בעיניו לאחר ביטחון ישראל הוא שיניחו לו לנפשו ולהנאותיו. הוא אינו זקוק לאחרים. הוא שמח לבלות לפחות חלק מהיום או מהשבוע עם עצמו, או בחברת האשה שהוא אוהב. אין בו צורך לעשות רושם בפעלתנות מיותרת. כלוחם ותיק הוא מודע תמיד לתבונה שבאגירת כוחות בכל הפוגה מזדמנת, כדי לשמור על העירנות וכדי שהעייפות לא תגבר עליו בשעה המכרעת.

רבים בישראל חוששים ממשה. הם משוכנעים, שהוא חותר לשלוט במדינה ורואים בכך אסון, משום שלדעתם אינו מתאים להיות ראש הממשלה. משה עצמו אינו פועל לכך. אין זאת אומרת שאילו היה נוצר מצב, שבו היו מבקשים ממנו להיות ראש הממשלה, היה מסרב. אבל, "על אחריותכם!" – הוא אינו מוכן להשתנות, להטיף מוסר לאחרים, ושהם יטיפו לו. הוא ייעתר לבקשה רק אם יקבלו אותו כמות שהוא. ההיסטוריה, שיש בה לא פעם צירוף של מקרים והזדמנויות, קבעה לבסוף שלא יהיה, אבל דמותו השנויה במחלוקת תיחקק בתולדות העם יותר משל הרבה ראשי ממשלה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יש לפעול לרהביליטציה של אלוף גלנט מכל הסירחונות שטפלו עליו, ולמצוא לו תפקיד ממלכתי רם המתאים לכישוריו כמיועד-לרמטכ"ל. בינתיים יוכל גם לחשוב על דרכו הפוליטית. מדינת ישראל אינה יכולה לוותר על כישוריו ויושרו של מנהיג משיעור קומתו. ויש לקוות שהוא יתאזר בסבלנות הנחוצה ולא ירוץ מיד לעשות הון בשוק הפרטי, אף שאין כל פסול בכך, וכך נהגו גם אלה שמינו והדיחו אותו מתפקיד הרמטכ"ל.

* למן ראשית ה"מהפכה" במצרים היה הפרשן ד"ר גיא בכור משוכנע שמובאראכ פועל נכון ובעורמה ועתיד להתגבר על גל הפגנות. במקביל אמר שהאיש ממילא זקן וחולה וזמנו קצוב גם ללא ההפגנות. אנחנו נטינו לקבל את תחזיתו של ד"ר בכור, ומתברר שרק בחלק מתחזיותיו טעה הפעם. מובאראכ אכן הודח. אבל המימסד הצבאי המצרי של מובאראכ נותר על כנו ואפילו התחזק, ומדובר באינטרסים שלטוניים וכלכליים של מיליוני מצרים מכוחות הביטחון והמימסד השליט. עד כה, ה"מהפכה" המצרית העבירה את השלטון לכת הצבאית, ובינתיים עצרה ואפילו הזיקה מאוד לצעדי הפיתוח וההשקעות שאיפיינו לטוב ולרע את שנות מובאראכ האחרונות.

* באחר-הצהריים שבו הלכנו לראות את הסרט "נאום המלך" בדיזנגוף סנטר ["לב אביב" הוא שמו העברי, שלא נקלט] אמרנו לעצמנו, כבכל פעם, שה"סנטר" הוא אחת מיצירות  האדריכלות היפות שראינו במרכזים כמותו, והעלינו במחשבתנו כתמיד את שם מתכננו, האדריכל יצחק ישר. היופי המבוכי ואפילו ההומוריסטי של החלל הנהדר וגדוש ההפתעות הזה שובה את ליבנו כל פעם מחדש ונעים ללכת בו "לאיבוד" כי תמיד מגלים משהו חדש בדרך.

למחרת בבוקר קראנו בעיתון על מותו. חברנו הקשיש, ששירת עימו יחד בחיל התותחנים של הצבא הבריטי באיטליה במלחמה העולם השנייה, ושעימו אנחנו נפגשים כל יום שלישי בצהריים בקפה "שיין" – סיפר לנו אותו יום מעט זיכרונות על יצחק ישר, אלא שאין אנו רשאים עדיין לפרסמם.

* שני ימי הולדת של מלכים חגגנו בימי חיינו. האחרון היה של מלך סיאם, היא תאילנד, כאשר התאכסנו במלון הילטון ארקדיה שבאי פוקט בדצמבר 2004, וזאת ימים לא רבים לפני הצונאמי – ואילו הראשון היה בחצר בית הספר לילדי עובדים במושב צופית (בניין הניצב על מכונו עד היום) – ביום ה-14 בדצמבר 1945, במלאת 50 שנים למלכנו ג'ורג' השישי (1895-1952), שכולנו היינו אז נתיניו תחת ממשלת המנדט הבריטי, וגם אהבנו את דמותו על הבולים של בריטניה ושל המושבות הציוריות שלה – דמות שהיתה לנו נחמדה יותר מדמות בבולים של אחיו, אדוארד השמיני, שמלך זמן קצר מאוד והעדיף אישה על המלוכה.

ומדוע נזכרנו בכך? כי חרף רתיעה כלשהי מהנושא, שנראה לנו משעמם – נשמענו לבסוף להצעת המיסתורית והלכנו עימה לראות את הסרט "נאום המלך". אנחנו לא ידענו אז, ביום ההולדת שלו בצופית, שהוא היה מגמגם. ייתכן שאם היינו יודעים זה היה עוזר להרבה ילדים להתגבר על גמגומיהם ועל מומים אחרים. אבל לא סיפרו לנו, ובכלל, הבריטים התחילו להיות אז האוייב שלנו. והנה, לא נלאה אתכם בהיסטוריה (למשל, מי חשב שרק הבריטים הם אויבינו!) – ונקצר ונאמר שזהו סרט יוצא מן הכלל. לא משתעממים לרגע.

הסרט נכתב על ידי דיוויד סיידלר (שסבל בעצמו מגמגום), הבמאי היה טום הופר – מתבסס על התרחשויות אמיתיות, ומככבים בו השחקנים קולין פירת' המגלם את ג'ורג' השישי, וג'פרי ראש המגלם קלינאי תקשורת בשם ליונל לוג. שניהם נהדרים. הלנה בונהם-קארטר היפה ורבת ההבעה היא בסרט אשתו של ג'ורג' השישי (אימה של אליזבט, בתם הבכורה, היא מלכת בריטניה כיום) אשר נודעה באריכות ימיה בשם "המלכה האם". ג'פרי ראש הזכיר לנו קצת את דמות חברנו הגרפיקאי המוכשר צביקה זליקוביץ. הסרט מומלץ בכל לב. לכו לראות ולא תחרטו!

* ברכות  לַד"ר החרא לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות – נשיא איראן מחמוד אמדיניג'אד! – אתה תשרוד את הפגנות המחאה נגדך, וזאת כי ברק אובמה והילארי קלינטון תומכים בך, חרף הגינוי הרפה שלהם כלפיך – וזאת משום שאתה אינך בן-ברית נאמן שלהם ואתה לא זקן וחולה, כמו מובאראכ, שעל כן תקעו בגבו את סכיניהם – תקעו גם בשם ה"דמוקרטיה" שאינם מבינים מהי בארצות האיסלאם – העלו במצרים שלטון צבאי במקום שלטון אזרחי – ועזרו לדרדר אותה לאנארכיה מסוכנת. הטיפש והטיפשה האלה עודם מקווים שאתה תשמור להם על היציבות של אוצרות הנפט בסעודיה ובעיראק.

באם המצב יחמיר, יא מחמוד, אנחנו ממליצים לך לבקש מישראל ומצבא ארה"ב בסעודיה – להפציץ במשולב את המיתקנים הגרעיניים שלך, או שתשתמש לשם כך במטוסים העיראקיים שנמלטו אליך במלחמת המפרץ הראשונה, או השנייה – וכך תוכל ללכד סביבך את המוני עמך המפגין ולשמור על השלטון! ואם אתה מתכנן את ההתקפה לפורים – זכור שהשנה חל החג באדר ב'!

* מיליוני מצרים המאוכזבים מ"המהפכה הדמוקרטית" של אובמה בכיכר תחריר בקהיר תובעים שגופתו של מובאראכ תיחנט ותצופה זהב אחר מותו ותוצב במקום פסל של אחד מהפרעונים שנבזזו במוזיאון הארכיאולוגי בקהיר – או שלחלופין יתפרסם מכרז בינלאומי לבניית פירמידה חדשה בגיזה כדי לטמון בה את המומיה של מובאראכ ועימו בני משפחתו ושכיות החמדה והזהב שצבר, ובכך גם לספק פרנסה למיליוני המובטלים המצריים החדשים שאיבדו את מקומות עבודתם בעקבות "המהפכה הדמוקרטית". ממשלת ישראל ביקשה מחברות הבנייה בארץ שלא להשתתף הפעם במכרז.

* אנחנו מניחים שבמשרדי מס הכנסה יש הרבה עובדים מסורים וטובים שמנסים לעזור לציבור נגד טירוף המערכות הממוחשבות של מערכת המס. בכל זאת קשה לנו להבין איך על איחור של חודשיים וחצי של סופר עצמאי (מנוכה מס במקור) להחתים מקדמת אפס – הוא מקבל ללא התראה עיקול על כל חשבונות הבנק וכל הרכוש שלו ושל משפחתו, וגם קנס של אלפי שקלים והודעות העיקול (כך קרה בפעם קודמת) לכל הוצאות הספרים המשלמות לו תמלוגים – בעוד אשר בצמרת מס הכנסה מתגלות בזו אחר זו מעילות, שחיתויות, סירחונות ופרשיות שוחד מצמררות בסכומים של עשירים – ואיש מהחשודים האלה אפילו לא מעוקל!?

* אחד השקרים שבהם מפטם השלטון הישראלי המושחת את התקשורת הישראלית הסרה למרותו ואת הציבור – הוא שבישראל קטנים הפערים בין עשירים לעניים מאשר אלה הקיימים במצרים. ולא היא. הפערים בישראל גדולים פי כמה וכמה מאשר הפערים בין עשירים לעניים במצרים, ועכשיו, בהיכנס מצרים לתקופת הזוהר הדמוקרטית שלה, יצטמקו בה הפערים בין עשירים לעניים, פי כמה וכמה מאשר במדינת ישראל – הצועדת לעבר חיזוק המישטר הפשיסטי, ובה כידוע מיליוני מתים חסרי-כל גרים בבתי הקברות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,112 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל