גיליון מס' 619

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני י"ז באדר א' תשע"א, 21 בפברואר 2011

עם צרופת היפיפייה הצפון-אפריקאית בת ה-17 קארימה אל-מארוז הממחישה בכפות ידיה את מימדי הַפּוֹץ של ברלוסקוני, וצרופת ההזמנה לתערוכת הפרידה מבניין אולפני גבע-ברקי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: נבו זיו: "כשישראלים ממשיכים להגיש את שירותי הזנות לתקשורת העולמית." [ציטוט]. //  סיפור חדש של יהושע קנז.

יוסי גמזו: הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת.

עוד ברכות והערכות ליובל ה-90 של הרצליה רז: אילנה אבן טוב-ישראלי, ריקה ברקוביץ, אלימלך שפירא.

משה גרנות: כולנו צולעים אחרי יעקב, על ספר שיריה של הרצליה רז "כל אחד ומעבר יבוק שלו".

 אלי מייזליש: פתרון הבנייה בארץ: "פינוי בינוי".

רונן שובל: רודנות בשם החופש. // מתי דוד: מסעות הנוער לפולין מחוץ לתחום המחלוקת. // יעקב גרוס: מהיום לא אומרים העבר הלאה, אלא: "גלגל במייל". // יוסף אורן: חסד ישראלי ל"חסד ספרדי" (א').

אהוד בן עזר: פרק הנקת מבוגרים מתוך הרומאן הנידח ונשכח "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" בהוצאת "ידיעות אחרונות" 1994, אזל.

משה כהן: 1. סופר דגול. 2. עולם כמנהגו נוהג.

יואל נץ: מוּרְקָה, קטע מן הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים".

תקוה וינשטוק: 2 תערוכות: 1. תל אביב עיר רקומה. 2. ציירים נאיביים מחיפה.

דרור אֵידָר: ראיון עם ברנרד לואיס [פורסם ברובו ב'ישראל היום', 28.1.2011].

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997, אזל. פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים, חלק שני. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות].

* * *

יריד הספרים הבינלאומי ה-25, ירושלים

אירועים ביריד הספרים

טקס פתיחה למוזמנים [ולחסרי כבוד עצמי] בלבד

20.2, יום ראשון, 18.00-19.00

טקס פתיחת היריד והענקת פרס ירושלים

 לסופר איאן מקיאואן מבריטניה

[שהלך ביום שישי, 18.2, עם הסופר דויד גרוסמן, להפגין בשיח' ג'ראח נגד ממשלת ישראל ונגד המשך שלטון הכיבוש בירושלים המזרחית בירת פלסטין]

על ידי ראש עיריית ירושלים המערבית מר ניר ברקת

במעמד נשיא המדינה הזמנית מר שמעון פרס

ושרת הספורט, המדע והתרבות גב' לימור לבנת

* * *

נבו זיו

"כשישראלים ממשיכים להגיש את

שירותי הַזְּנוּת לתקשורת העולמית" [ציטוט]

גורם בכיר במשרד החוץ הישראלי אומר: "שום משרד חוץ בעולם לא יכול לעמוד מול גל מתוזמר, מתוחכם וערמומי של מאות גופים אנטי-ישראליים. רק חלקם ערבים – אחדים הם אנשים שמעולם לא ביקרו כאן אבל יודעים לספר שבישראל יש הפרדה באוטובוסים בין יהודים לערבים, שיש תור נפרד בסופרמרקטים ליהודים ולערבים.

"לא מדובר בדמותה של ממשלת נתניהו, מדובר ב'עליהום' על כלל הפרופיל המוסרי של מדינת היהודים ועל זכות קיומה. המשימה [לשנות את כיוון הגל הזה] שייכת לערוצי הטלוויזיה הישראלית ולכותבי הדיעות שמשמיצים את ישראל חמש פעמים ביום, ואז מתפלאים מדוע ההשמצות מתפרסמות בעיתונים בחו"ל.

"כל עוד ישראלים ימשיכו לכתוב מאמרי שיטנה על ישראל כאילו אין מחר, וסופרים ימשיכו לקלל כדי למכור עוד אלף עותקים, ובמאים ישראלים שמגיעים לפסטיבלים באירופה יגידו שישראל מזכירה להם את גרמניה בשנת ה-30 – אין סיכוי שנעצור את מתקפת התעמולה המסוכנת.

"מה שאירופה אוהבת הכי הרבה זה ישראלים דוברי עברית שמקללים בפומבי את ישראל. כשישראלים ממשיכים להגיש את שירותי הזנות הללו לתקשורת העולמית, ויהודים מקומיים לא מהססים להצטרף לציד המכשפות, אז למה שהגויים שרואים את זה יטילו בכלל ספק?"

[מתוך: נבו זיו:  "חרם צרחנים", "7 לילות", "ידיעות אחרונות", 18.2].

* * *

סיפור חדש של יהושע קנז

הסופר יהושע קנז התעקש לדעת את הפירוט לסכום שקיבל לחשבונו בבנק, וזאת לאחר שהתרוצץ והמציא למשרד התרבות והספורט שוב ושוב את האישורים הדרושים.

האישור שלהם נשלח אליו בפקס, והוא התפלא לראות כי מסכום ברוטו של 4,148 שקלים (שפירושו שבשנת 2008 קיבל לפי המדגם 8,296 שקלים עבור שאילת ספריו בספריות) ניכו לו:

1,866.60 שקלים מס הכנסה –

290.36 שקלים ביטוח לאומי (למרות שהוא כבר גימלאי ומקבל קצבת זיקנה) –

207.40 שקלים מס בריאות! –

הסכום נטו לתשלום היה 1,783.64 שקלים שהועברו לחשבונו בבנק!

זאת ועוד, אם יתברר במידגם נוסף כי בשנת 2009 הגיעו לו פחות תשלומים, יהיה עליו, כפי שהתחייב בטופס שהתבקש למלא – להחזיר למשרד את הסכום מהברוטו, חרף כל הניכויים!

אודי יקירי,

תודה על איזכור המקרה שלי בעיתון [אהוד: זה היה בגיליון הקודם, 618, שאז טרם ראינו עצמנו רשאים להזכיר את שמו המפורש ואת פרטיו המדוייקים].

אתמול טילפן אליי ראש המחלקה (שלמה שמו) התנצל לפניי והסביר לי שאין מה לעשות. אי אפשר לקבל מה שכבר הופרש (כלשונו).

לא נשאר לי אלא ללכת לסניף הביטוח הלאומי (אין לי מושג איפה הסניף שלי), להסתובב שם במסדרונות ולהתחנן לפקידים שיקשיבו לי. אני מודה שיש בליבי שמץ של פיתוי לעשות זאת, אולי ייצא משהו מן הפרשה הזאת?

שוב תודה,

נתראה ביום שני,

שלך,

יהושע

ובעל-פה הוסיף יהושע שכאשר התלונן טלפונית על הניכויים המיותרים האלה בפני פקידה במשרד התרבות (של הגב' לימור לבנת), היא ענתה לו: "מה אתה עושה עניין גדול? מה זה כבר חמש מאות שקל?"

אהוד: למיטב ידיעתנו, על ניכויים למס הכנסה אפשר להתקזז לאחר הגשת הדו"ח בסוף שנת הכספים, אך לא על הניכויים לביטוח לאומי ולמס בריאות, כי הם לא נאספים אצלם למחשב מרכזי אחד כמו במס הכנסה.

לנו טרם שלחו את הפירוט לסכום שהופקד בחשבוננו בבנק, כך שייתכן שגם מאיתנו ניכו בהתאם את כל הסכומים האלה, ואנחנו אפילו לא יודעים על כך!

* * *

יוסי גמזו

הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

כְּשֶבִּמְנוֹעָהּ שֶל מְכוֹנִית מַדְלִיק, בְּדֶרֶךְ-פֶּגַע,

נִיצוֹץ אֶת תַּעֲרֹבֶת הַבֶּנְזִין וְהָאֲוִיר

בִּזְמַן שֶהַבֻּכְנָה עָבְרָה כְּבָר אֶת אוֹתוֹ הָרֶגַע

שֶבּוֹ אָמוּר הוּא אֶת הַתַּעֲרֹבֶת לְהַבְעִיר

מֻגְדֶּרֶת פַאשְלָה זוֹ, מֵחֹסֶר הַגְדָּרָה אַחֶרֶת

בֵּין נֶהָגִים הַמִּתְקַשִּים לָנוּעַ בַּכְּבִישִים

כְּהַצָּתָה נִחֶרֶת, מַרְגִּיזָה וּמְאֻחֶרֶת

שֶאִיש אֵינוֹ סוֹבֵל אוֹתָהּ בֵּין שְאַר מַרְעִין בִּישִין.

אֲבָל כְּשֶמַּנְהִיגֵי אֻמָּה שֶאֵש סְבִיבָהּ פּוֹרֶצֶת

בְּלוּב, אַלְגִּ'יר, תֵּימָן, מִצְרַיִם, תּוּנִיס וְאִירָאן

עוֹרְכִים – בִּמְקוֹם לִשְקֹד עַל כּוֹנְנוּת-כִּבּוּי נִמְרֶצֶת – 

קְטָטוֹת שֶכָּאן כֻּלָּנוּ מְשַלְּמִים אֶת מְחִירָן

בְּהֶרֶס הָאַחְדוּת וּבְהַעֲמָקַת הַקֶּרַע

בֵּין מִגְזָרִים שוֹנִים בָּעָם, שֶלֹּא רַק בַּכַּרְמֶל

נָפְלוּ בּוֹ קָרְבָּנוֹת בָּאֵש הַמִּתְפָּרַעַת פֶּרַע

כִּי אִם בִּשְלַל דְּלֵקוֹת שֶבָּא כְּבָר זְמַן שֶנִּגָּמֵל

מִלִּבּוּיָן בְּאֵש הָרִיב וְהַמָּדוֹן בֵּין אֵלֶּה

שֶכְּבוֹד עַצְמָם יָקָר בְּעֵינֵיהֶם מִכְּבוֹד עַמָּם

יֵש לְגַנּוֹת אֶת מַבְעִירֵי הָאֵש הַמִּשְתּוֹלֶלֶת

שֶכָּל בַּעַל-מַצְפּוּן חַיָּב לִקְרֹא לָהֶם בִּשְמָם.

וְכָךְ קוֹרֶה שֶכְּשֶצְּלִילוּת-הַדַּעַת נֶעֱכֶרֶת

וְהַסַּכְסְכָנוּת גְּדֵלָה, וְלוּא רַק בִּקְצָתָהּ,

גּוֹבֶרֶת סַכָּנַת הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

כְּכָל שֶמִּתְרַבֶּה מִסְפַּר מוֹקְדֵי הַהַצָּתָה

(וְאֵין זוֹ רַק סַכָּנָתָהּ שֶל הַרְחָבַת הַשֶּסַע

כְּשֶלְּעַצְמָהּ, שֶבָּהּ קְרוֹבִים הוֹפְכִים פֹּה לִירִיבִים

כִּי אִם גַּם הָאִחוּר בַּהֲבָנַת נִזְקָהּ, שֶפֶּסַע

בֵּינוֹ לְ"גוֹל" עַצְמִי הַמְּשַׂחֵק לִידֵי אוֹיְבִים).

כָּךְ, לְמָשָל, לִבּוּי הַתַּבְעֵרָה הַמְּיֻתֶּרֶת

שֶל סָאגַת הָאִינְטְרִיגוֹת סְבִיב מִנּוּי הָרָמַטְכָּ"ל

כְּשֶיֻּקְרָתוֹ שֶל צַהַ"ל לֹא רַק שֶאֵינָה נִשְׂכֶּרֶת

מִמְּחוֹל-שֵדִים זֶה אֶלָּא גַם חוֹטֶפֶת בְּרוֹךְ לֹא קַל.

וְכָךְ, בְּתוֹר מָשָל שֵנִי, אוֹתוֹ מְחוֹל הָרוֹנְדּוֹ

שֶל טְרִיפּ הָאֵגוֹ בֵּין גּוֹרְמִים שוֹנִים סְבִיב מִנּוּיוֹ

שֶל שַגְרִירָהּ הַמְּיֹעָד שֶל יִשְׂרָאֵל בְּלוֹנְדּוֹן

שֶבָּהּ בְּלָאו הָכֵי כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל מֻכְפָּש דַּיּוֹ.

וְכָךְ, בְּתוֹר מָשָל שְלִישִי, דוּקְרַב הָרַב עוֹבַדְיָה

מוּל יְרִיבוֹ, רַב אֶלְיָשִיב, בְּקֶשֶר לַגִּיּוּר

הַצַּהֲ"לִי, בּוֹ פַּעַר עֲדָתִי מַמְרִיא לִסְטַאדְיָה

הֲרַת אָסוֹן. וְכָךְ בִּמְחִיר הַלֶּחֶם, הַדִּיּוּר,

הַמַּיִם וְהַדֶּלֶק שֶאִינְסְטַאנְצְיָה מְזַגְזֶגֶת

עוֹשָׂה בּוֹ מִשְׂחַק יוֹ-יוֹ עַל חֶשְבּוֹן צִבּוּר עָנִי

הַמִּתְרוֹשֵש יוֹם-יוֹם בְּמִין הִדַּרְדְּרוּת מֻדְרֶגֶת

בָּהּ נֶעֱלָם כִּמְעַט הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי.

וְכָל זֶה – כְּשֶאֵין שוּם תְּרוּמָה מִצַּד צָרוֹת מִבַּיִת

לְחֹסֶן לְאֻמִּי מוּל שֶפַע סַכָּנוֹת מִחוּץ

וּכְשֶהָאַנְטִישֵמִיּוּת לוֹטֶשֶת עֵינֵי עַיִט

וּפוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם מֻסְלְמִי קוֹרֵא, שָחוּץ,

לְחִסּוּלֵנוּ, כְּשֶאֶצְלֵנוּ כָּאן יוֹצְאִים לְצַיִד

כָּל שַמְצָא וּבַר-שַמְצָא זֶה עַל זֶה, עַד שֶלָּחוּץ

לִבּוֹ שֶל כָּל אוֹהֵב עַמּוֹ שֶלֹּא וִתֵּר עֲדַיִן

עַל זְכוּת הַצְּעָקָה לִשְאֹל:

לְמִי כָּל זֶה נָחוּץ?

* * *

עוד ברכות והערכות ליובל ה-90 של הרצליה רז

אהוד שלום רב,

מן הראוי שנקיים ערב לכבודה.

ובינתיים: ברכותיי החמות להרצליה רז במלאת לה 90, ולרגל צאת ספרה החדש "כל אחד ומעבר יבוק שלו". אני מכירה ומוקירה את הרצליה מאז ימים רבים, ומעריכה מאוד את תרומתה בתחום ספרות הילדים והסיפור העממי, הן כמרצה ומחנכת, והן כיוצרת. הארכיון המיוחד שלה, גם בתחום זה, נתרם למכללת דוד ילין, והוא בעל ערך רב לכל מי שעוסק בחינוך ובחקר ספרות ילדים. טרם קראתי את ספרה החדש, אבל קראתי בעניין את ספר שיריה היפה "לילותי פקוחי העיניים".

אנושיותה של הרצליה והתעניינותה בי בימים קשים נגעו לליבי, ואני יודעת עד כמה היא עצמה נשאה בעול החיים. הנחישות שלה ודבקותה בחיים ראויים להערכה.

אני מאחלת לך, הרצליה, עוד שנים של בריאות, עם אישך לאורך כל הדרך הזו הארוכה, שמחה וברכה במשפחתך וביצירתך.

בברכה חמה,

אילנה אבן טוב-ישראלי

* * *

הרצליה היקרה,

ברכות ליום הולדתך ה-90, ותודות על תרומתך לי ולרבים מעמיתינו היוצרים בכתיבה במדינת ישראל. שתזכי לבריאות ולאושר בהמשך דרכך אל המאה ועשרים!

באהבה,

ריקה ברקוביץ

* * *

להרצליה הצעירה,

בתור סופר עברי על-זמני החי בפרדס השמוטי שלו על גדת הירקון הדרומית עוד בטרם את הועלית בילדותך ארצה, וכמי שמעריך את מסכת חייך הקשים והבלתי-נלאים אך גם היפים בכל המסות שעברו עלייך, מצרף גם אני את ברכותיי לך ולשירייך היפים הנושמים את אווירתה של ארץ-ישראל שלנו. מי ייתן וגם את תמשיכי להיות בלתי-ידועה לרבים כמו מרבית הסופרים והמשוררים הטובים בארצנו – מימי ייסוד המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. ודרישת שלום תפוזית לבן-זוגך הנאמן אפריים, המלווה אותך כל חייכם המשותפים, שהרי אתם יחדיו ממש נס מהלך.

להתראות ולא בקרוב,

אלימלך שפירא

* * *

משה גרנות

כולנו צולעים אחרי יעקב

על ספר שיריה של הרצליה רז

"כל אחד ומעבר יבוק שלו"

2010, 61 עמ'

הרצליה רז ידועה כסופרת, חוקרת ספרות וכמורה למורים, אך היא גם משוררת בעלת אמירה, ו"כל אחד ומעבר יבוק שלו" הוא ספר שיריה השלישי – קדמו לו "עיני מיתר" (1966) ו"לילותיי פקוחי העיניים" (1995). אם יורשה לי לשים תווית שתאפיין את שיריה, הרי שמדובר בשירה לירית-הגותית. המבט של המשוררת מופנה אל העולם הפנימי, הגם שהשירים נעגנים בדמויות קלאסיות (בעיקר מהתנ"ך) ובנוף.

שיר המפתח בקובץ שלפנינו הוא "מעבר יבוק" (עמ' 3), שעניינו לכאורה סיפורו של יעקב העובר את היבוק ונאבק עם דמות אלוהית, אך למעשה, השיר מדבר על "האני השרה" בפרט, ועל כולנו בכלל: "כולנו צולעים אחריו (אחרי יעקב שצלע על ירכו לאחר ההיאבקות הלילית) / מדדים אל פניאל. / הנעבור במעבר יבוק? / הנגיע?" כולנו מייחלים לעבור עוד מכשול בדרך אל הארץ המובטחת, אבל בעל-כורחנו, אנחנו מדדים אל פניאל, שכן הסוף מגיע על הרוב לפני שחצי תאוותנו בידינו.

איש הרוח של הרצליה רז איננו מוצא נשמה בתוך עצמו, ולא בסובבים אותו, ועובדה זאת ממלאה אותו ייאוש. הוא איננו מטיף בשער, כיוון שהוא לוקה באותה תסמונת מבהילה כמו אלה שאליהם הוא פונה. תחושת האינות היא בלתי נסבלת, לכן קריאות הייאוש שלו ("איש הרוח", עמ' 9).

הגם שכאמור, השירים סבים סביב העולם הפנימי של המשוררת, הנה, חוץ משירים בודדים, כמעט שאין מוצאים בקובץ שירים החושפים ביוגרפיה. יש אמנם מספר שירים המתארים בפיכחון את פגעי הזיקנה (בעיקר בפרק האחרון בספר – עמ' 61-53), אך הקורא איננו מתעשר במידע ביוגרפי, להוציא שלושה שירים שעניינם רמזים על שני ילדיה – האחד על בתה שנשמתה היתה רחבה כעולם, אך זה היה "עולם מבוזבז בגוף כבול" ("בתי", עמ' 12), האחר על הבן, והוא מרמז על אי נחת וכאב ("הבן", עמ' 16). בשיר שלישי מביעה המשוררת קנאה באילנות שבגן הבית הזוכים לתשומת לב הבן ("אצבעות ירוקות", עמ' 39). אינני בטוח שמובעת כאן עגמת נפש, אך ברור לחלוטין שהילדים הבוגרים לעולם אינם ממלאים אחרי התקוות הגדולות שהם מעוררים בינקותם: בשיר "חלמתי" (עמ' 49) מתואר הבן בינקותו כשהוא מעניק גאווה ואושר אינסופי לאימו המיניקה אותו ולאביו הגאה שלצידה – אך כל האושר הזה התרחש רק בחלום, כש"האני השרה" מתעוררת – "עלבון הבדידות עמדי / ריקות זרועותיי, ריק ליבי."

עולמה הפנימי של המשוררת נעגן, כאמור, בנוף: "מתוכי בקעה אל הלילה / ירוקה ונערותית / עדויית עלווה מרשרשת, / זהורי זהורים של עלים..." ("צפצפה", עמ' 21), וכן הוא נעגן בדמויות תנ"כיות: כל הדמויות התנ"כיות בשיריה של הרצליה רז יש בהן אסרטיביות "הרצלית" מובהקת: צלופחד מתגאה בחמש בנותיו הגיבורות שמעיזות פנים כלפי משה ("צלופחד", עמ' 22), אשת לוט מתריסה בפני עולם ואלוהים – "עמוד המלח שניצח את אלוהים, את" ("אשת לוט", עמ' 23), ורבקה האם הגדולה היא אשר סללה את דרכו של יעקב שיעבור את "יבוק התלאובות" ("רבקה", עמ' 24).

יש בקובץ גם שירי אהבה מרטיטי לב, כמו "בשניים" (עמ' 30), "הבה" (עמ' 38), "ביקש", וביניהם שניים מיוחדים במינם: "שנאה" (עמ' 34) המדבר על קשר שלא ניתן להינתק מבת הזוג, והדבק הזה מוליד שנאה, ו"שביקשה אהבה" (עמ' 47), שעניינו ענישה לעמוד הקלון מוטלת על אישה שביקשה אהבה.

הפתעה נעימה היתה עבורי כשקראתי שני שירים מחורזים בקובץ: "ביקש" (עמ' 32) ו"כזאת" (עמ' 45). אני מודה שאני אוהב שירה מחורזת, ואני סבור שמשורר אמת איננו רואה בחרוז מכשול – עובדה היא שמשוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן ולאה גולדברג כתבו בחרוזים ובמשקל, ולא נגרע מעומקם דבר. כאמור, שמחתי לפגוש בקובץ את השירים האלה, ואחד מהם אני מבקש להביא כאן במלואו:

ביקש

ביקש שתבוא בידיים פרושות

גווה עגלולי מתחנחן

תהא מנחשת צפונותיי הכמוסות

משיבה למפרע חן חן.

ביקש מבטיה תשזור בעיניו

במפרץ זרועותיו תתרפק.

רכה קשובה, תעגון באוניו

בזיזי גברותו תידבק.

היא הייתה לו כסער

כאש נצמדה אל מימיו

מבטה גא כשמש במער,

כבשה לילותיו וימיו.

החרוז לא הפריע למשוררת להעשיר את השיר בציורים נהדרים כמו "במפרץ זרועותיו" ו"מבטה גא כשמש במער". שיר זה מוכיח כי מגבלות פרוסודיות מיטיבות עם שירת אמת.

* * *

אלי מייזליש

פתרון הבנייה בארץ: "פינוי בינוי"

המיזם הפופולרי כיום שקרוי "פינוי בינוי", הוא למעשה פתרון שעשו כל הוותיקים בארץ שהיה להם צריף משנות ה-30 או ה-40 ובמקומו בנו על אדמתם הפרטית בית או "וילה" כפי שמכונה היום כל בית פרטי.

בשלבים מאוחרים יותר יזמו קבלנים קניית בתים ישנים בני קומה אחת במרכזי הערים ובנו במקומם בתי-קומות, והרווח התחלק בין בעל המגרש או הבית לבין הקבלן.

עד לפני 20 שנה לא בנו קבלנים מגדלי יוקרה עם חניון תת-קרקעי ושער חשמלי, ומרבית הבנייה של שנות ה-80 וה-90 הייתה סטנדרטית. מי שחולף כיום בערי שדה כמו ראשל"צ, רואה לאורך את הרחוב הראשי את הבתים בני 8 או 12 קומות בני 30 שנה או אפילו ליד שפת הים [גינדי א-ל-ספניול, זוכרים?]

אבל מאז שנת 2000 חל שינוי דרסטי במאפייני הבנייה. לא עוד סטנדרט אלא יוקרה. מגרדי שחקים של 26 קומות שסביבתם פארקים. לא עוד כניסה מהרחוב עם גדר חיה ודשא מוזנח אלא שער חשמלי וכניסה עם לובי משיש, חדר כושר, ואפילו בריכת שחייה על הגג. את זה משלם קונה הדירה. ככה התרגלו כיום זוגות צעירים. שנה או שנתיים לפני החופה יש להם כבר דירה בת 4 חדרים ששווייה כיום במרכז כמיליון וחצי שקלים. מהיכן הכסף? ולמה אנחנו הסתפקנו בדירה מצ'וקמקת בת שני חדרים עד הולדת הילד השני וזהו, זאת שאלה בסוציולוגיה. אבל לא. אנחנו לא עוסקים בשאלות אלא בפתרונות.

בעבר, מתחילת שנות ה-50, כשקנינו דירה, אפילו בת 3 חדרים [בבתים בלי מעלית], עשינו כל מיני קומבינות להגדיל את הדירה וסגרנו מרפסות עבור חדרי ילדים בעיקר, או חדרי עבודה.

כתוצאה ממעבר של דירות בני 2 חדרים אל 3 חדרים ולבסוף אל 4 חדרים במרכזי הערים, הפכו הרחובות שלנו, למשל רחוב מודיעין בר"ג – לשדרה אינסופית של קילומטרים בבניינים בני 4-5 קומות [עדיין ללא מעלית].

כיום, לאחר 50 שנים ויותר, בתים אלה הם סלמס, כמו בניין "הרכבת" ברחוב מצדה בבאר-שבע. אפילו רחוב חיים עוזר או חפץ חיים בפתח-תקווה הם סלמס. אין צורך יותר בבתים כאלה. יש להרוס את כל הבתים הללו ולבנות במקומם בניינים מודרניים בהתאם לחוקי רעידת האדמה – ובעיקר לרווחת דיירי המקום, ומצד שני כדירות למכירה בשוק החופשי.

על שטח כולל של עשרה בתים מול עיריית פתח-תקווה, למשל, או על רחוב בשכונת 'יד-אליהו' בתל-אביב – אפשר לבנות בניינים בני 26 קומות עם חניון תת-קרקעי של 8 מפלסים [ככה יש למשל בבית אבי חי בירושלים], קומפלקס שיכלול פי ארבעה וחמישה דירות מהקיים.

אז מי צריך קרקע לבנייה?

יש להרוס [לחוקק חוק] את כל הבניינים שבנו 'שיכון עובדים' או 'סולל בונה' כשכונות 'עמידר' בערים הגדולות. ולכן יש למחוק מעל פני האדמה שכונות כמו 'דורה' ו'סלע' בנתניה ב"פינוי בינוי" – וככה נפתור לעולמים את נושא הקרקעות לבנייה בארץ.

סיור באתר 'גוגל ארת' עם עכבר המקלדת מראה את מרבית הערים בארץ כסלמס אחד גדול עם דודי שמש מכוערים. אז מי צריך את זה? למה שלא נבנה כאן ארץ יפה?

אני בטוח כי מאמר זה 'יזכה' אותי בים צוננין; "לאיזה זוג צעיר יש כיום מיליון וחצי שקל?" ועוד ועוד.

נכון. אין. ולא לוויכוח זה התכוונתי. אני מתכוון לצעקה הציבורית "אין קרקעות".

אז יש.

* * *

רונן שובל

רודנות בשם החופש

האליטוקרטיה נואשה מהאפשרות להשפיע על דעת הקהל, ולכן היא מבקשת לכפות על ישראל, בשם זכויות האדם והדמוקרטיה, מדיניות פוליטית קיצונית המנוגדת לרצון העם.

המאבק על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגונים העוסקים בדה-לגיטימציה של ישראל הוא סימבולי ומכונן. הוא מייצג מאבק רעיוני עמוק בחברה הישראלית בין רוב דמוקרטי, שמאס במציאות האנטי-דמוקרטית שבה הוא שרוי, לבין מיעוט אנטי-דמוקרטי, המבקש להמשיך לכפות את רצונו על הרוב. מאבק בין הדמוקרטיה הלאומית, השואבת את סמכותה מהעם, לבין האליטוקרטיה האנטי-ציונית, השולטת במוקדי ייצוג הכוח.

לאליטוקרטיה מסגרת ערכים שונה. בעיניה, העם מאמין באמונות תפלות, וערכיו פרימיטיביים. לכן הוא זקוק להנחייה ולחינוך מחדש. מתוך מסגרת ערכית פוסט-מודרנית, האליטה מעודדת שקרים והלשנות נגד המדינה, מעודדת לימוד נרטיבים שקריים באקדמיה ובמערכת החינוך, מעודדת חברי כנסת לפעול נגד המדינה, ואת המדינה להמשיך לממן את משכורתם, מביעה אהדה לחרם על ישראל, ואף טוענת שלגיטימי לקבל כסף ממדינות זרות כדי לרדוף משפטית את חיילי צה"ל.

זוהי אליטה, שכאשר יש מי שרוצה לפעול למען האמת והצדק, נגד חרמות, גניבת מסמכים מהצבא, נגד הגשת תלונות סרק נגד מפקדי הצבא בחו"ל ודו"חות או"ם שקריים, הוא ממותג על ידיה כפשיסט-מקארתיסט, ואותו חופש ביטוי מהולל שרק לפני רגע נשבעו בשמו, נשכח.

אנשי האליטה האנטי-ציונית כופרים במוסר, שהרי לטענתם המוסר הוא יחסי, אך טוענים באותה השעה לכתר המוסר והליברליזם. הם בזים לרצון הרוב כפי שהוא משתקף בכנסת, ומקבלים בשמחה סכומי עתק ממדינות זרות, ובתמורה מייצגים אינטרסים זרים.

האליטוקרטיה נואשה מהאפשרות להשפיע על דעת הקהל, ולכן היא מבקשת לכפות על ישראל, בשם זכויות האדם והדמוקרטיה כמובן, מדיניות פוליטית קיצונית המנוגדת לרצון העם.

הפנמת נרטיב הצדק הפלסטיני, שעליו עמלה האליטה האנטי-ציונית, סדקה עמוקות את האתוס הציוני, ומכאן סוד הצלחתה. היא לא הסתפקה רק ביצירת סדר יום אלטרנטיבי, אלא גם הצליחה לטעת ספק בקרב מי שאינו מסכים איתה.

אמנם לא כל העיתונאים, השופטים, האמנים והאירגונים החוץ-פרלמנטריים הם אנטי-ציוניים; אולם תרבות התקינות הפוליטית הפוסט-מודרנית, שהושלטה עקב שליטת האנטי-ציונים במוקדי הכוח, כמעט שאינה מאפשרת גם למי שאינו מסכים עימם, להימלט מאותו זרם מחשבתי עכור.

כך, לדוגמה, נהפכת ציפי לבני מקורבן של אותם האירגונים, שאך אתמול רדפו אותה באנגליה, קראו לה פושעת מלחמה וגרמו לה לשוב ארצה מפחד מעצר – לסניגורית שלהם בבית הנבחרים הישראלי. תסמונת שטוקהולם במיטבה.

המאבק על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית הוא אם כן המאבק האמיתי של החברה הישראלית. מאבק נגד מיעוט פוסט-מודרניסטי, אנטי דמוקרטי ואנטי ליברלי, שבשם הדמוקרטיה, הליברליזם, זכויות האדם והחופש מייצר רודנות מחשבתית.

אהוד: זו אחת הסיבות שכבר לפני שש שנים הקמתי את המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שצובר מגיליון לגיליון יותר נמענים.

* * *

מתי דוד

מסעות הנוער לפולין מחוץ לתחום המחלוקת

כל הניסיונות לבטל את מסעות הנוער לפולין, בנימוקים כביכול חינוכיים ואנושיים – נובעים מהצלחת המסעות לעצב את דעתם של הצעירים. "מצעד החיים" הוא מפעל חינוכי, יהודי, ולאומי (לא ממשלתי) מרשים ומצליח בתוכְנו, בהיקפו ובתוצאותיו. מבצע ארגוני וחינוכי חובק עולם, שבאמצעותו מבקרים אלפים רבים של בני נוער יהודי במחנות ההשמדה בפולין, במסגרת מסעות להכרת השואה.

דור השואה הולך ונעלם. אלפי הצעירים האלה, שביקרו במחנות ההשמדה במסגרת שניתן לכנותה "חינוך בהלם", יהיו אלה שיעבירו את מסר השואה לדור הבא, וייאבקו כנגד מכחישי השואה מבחוץ ומגמדי השואה מבית. זה מפעל של תיעוד היסטורי, באמצעות הלב והרגש. רואים את המחנות והמשרפות, נוסף על המחברות והבחינות. ביקורים אלה מחלחלים לעורקים ולנימים.

שום מסגרת חינוכית מוכרת, לרבות סרטים תיעודיים, הרצאות, וביקורים ב"יד ושם" ובמוזיאון לוחמי הגיטאות – אינם מסוגלים להעביר את מסר השואה לדור הבא באותה עוצמה רגשית ובאותן תוצאות חיוביות, כפי שמסוגלים מסעות הנוער לפולין בכלל, ובמסגרת מצעד החיים בפרט. רובם המכריע של הצעירים היהודים המשתתפים במצעד החיים ובביקורים אחרים בפולין חוזרים לארצותיהם אנשים אחרים – יהודים וציונים בעלי הכרה והזדהות חזקות יותר. הם סופגים, רגשית ושכלית, את המשמעויות האמיתיות של חייהם ועתידם בישראל, בכל הקשור לערכים של מולדת, ציונות, דגל, גורל יהודי.

הם נהפכים, במהלך מסע של שבעה ימים, לבוגרים יותר ולציניים פחות. תחושות ותוצאות אלה זהות, ברוב המקרים, אצל רוב הנערים והנערות מכל החוגים והגוונים החינוכיים, המסיירים בפולין.

הפרק ההיסטורי משואה לתקומה הופך אצל הצעירים האלה לדבר ערכי וממשי, שייעודו הבטחת קיומה ועתידה של מדינת ישראל, כתשובה אחת ויחידה למה שקרה בשואה.

לאחר הביקור במחנות ההשמדה מבינים הנערים והנערות היטב את הממשות של ערכים כמו "עם אחד – גורל אחד". הם חשים היטב כי עתידם בישראל תלוי באחדות פנימית, בעוצמה צבאית ובתבונה מדינית. הם מזדהים עם ערכים אלה, למרות הפרשיות, השחיתויות, המפלגות, היריבויות והשנאות הפנימיות, המתפרסמות בכותרות. הם רואים בטרבלינקה את הפסוק החרוט באבן "לעולם לא עוד" – ומסקנתם אחת ויחידה – לשרת בצה"ל מתוך מעורבות, הזדהות ומסירות. למרות נביאי השקר מבית הם יודעים, כי השואה השמידה את יהדות אשכנז ממזרח אירופה, אך מופתעים לשמוע לראשונה את העובדה כי אילולא הצבא הבריטי, בפיקודו של הגנרל מונטגומרי, ניצח את הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל רומל במלחמת העולם השנייה, במידבר המערבי, בצפון אפריקה – גורלה של יהדות צפון אפריקה היה כגורל יהדות מזרח אירופה – השמדה. הם מופתעים לדעת כי את השואה שחלפה יש לזכור, ואילו את העצמאות שנבנתה יש לשמור.

כל הניסיונות של "המסבירים" לגמד, להקטין ולבטל את מסעות הנוער לפולין, בנימוקים כביכול חינוכיים ואנושיים, נובעים מן העובדה כי למסעות אלה יש הצלחה אדירה בעיצוב דעתם של הצעירים. הצלחה זו נוגדת את דעותיהם הפוליטיות של "מסבירים" אלה לגבי המציאות העכשווית, והם אינם מוכנים להבין את ערכה לגבי העתיד.

עלי לציין כי אינני איש דתי, אינני משתייך לא לימין ולא למתנחלים. אני חניך קיבוץ, איש תנועת העבודה, המאמין בשלום עם שכנינו הערבים, תוך הכרה בכך שאיבתם ושנאתם של המוסלמים וסכנת השמדה עוד לא חלפה מן העולם ומהאזור.

מפעל חינוכי זה ראוי שימשך ויתרחב וימצא ביטויו בשילוב עם הצדעה לישראל, תוך תקווה ואמונה במדינה ובעתידה. כשם שאסור לערב את צה"ל במחלוקות הפוליטיות, כך אסור לערב מפעל זה של מצעד החיים ביריבויות המפלגתיות השגרתיות.

מתי דוד הוא ניצול שואה שהגיע לפלסטינה כילד בשנת 1945. לימים הדריך עשרות קבוצות נוער, מבוגרים ועיתונאים, למחנות בפולין. הירצה בבתי ספר רבים וגם בצה"ל בנושא: "עדות אישית מסקנה לאומית – משואה לתקומה" והיה בצוות שאירגן וביצע את מצעד החיים הראשון בשנת 1988.

* * *

יעקב גרוס

מהיום לא אומרים העבר הלאה,

אלא: "גלגל במייל*"

 בעוד חודש, ב-15.3.11, תיפתח באולפני גבע-ברקי (לשעבר) תערוכת פרידה מבניין האולפנים ששירת את תעשיית הקולנוע הישראלי יותר מ-30 שנה. התערוכה מוקמת ומופקת ביוזמתי האישית, וללא מימון או תמיכה כספית של גורם ציבורי כלשהו. הבניין הועמד לרשותי באדיבות חברת הבנייה ש. אלון – למטרה זו. הכניסה לתערוכה תהיה חופשית. כדי לאפשר לכל המעוניין לבקר בבניין ולראות מאות תצלומים וכרזות של האנשים ושל סרטי הקולנוע שהופקו במקום.

לסיוע במימון הפקה זו אני מדפיס חוברת-קטלוג במהדורה של 300 עותקים בלבד שתחולק כשי למסייעים בסכומים של 100 ש"ח ומעלה. תינתן חשבונית המוכרת כהוצאה. המוכנים והמעוניינים לסייע מוזמנים לפנות אלי במייל:

yakgross@gmail.com

ויוזמנו גם להשקת התערוכה. 

ובקיצור, שווה ביקור!!! מצ"ב הזמנה ב-PDF. 

את הודעתי זו – אנא העבירו הלאה

אבקשכם לא להתעצל

לגלגל במייל לפני שבניין גבע נופל

אנא שלחו את המייל לכל עם ישראל

ולתושבי גבעתיים שלחו פעמיים!

 נ.ב.

ביום ה', 17.2.11, במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, אמורה להיות כתבה בהשתתפותי על "חיילים יצאו לדרך". ההקרנה תתקיים בסינמטק ת"א בעוד חודש – י"א אדר ב' – 17.3 ב-19:00

* גלגל במייל – ביטוי חדש מבית היוצר של יעקב גרוס.

* * *

יוסף אורן

חסד ישראלי ל"חסד ספרדי" (א')

   "חסד ספרדי" – הרומאן החדש של א.ב. יהושע (הוצאת הספריה החדשה 2011, 374 עמ') – מוכיח שיצירת ספרות עברית נשארת דלת-ערך גם אחרי שהיא מתאמצת לשדרג את ערכה על-ידי התחברות למוטיבים מהנצרות או ממיתוסים זרים אחרים. התמונה על עטיפת הספר – המתארת אשה צעירה אשר בידה האחת מקרבת אל גופה את ראשו של גבר שידיו אזוקות ובידה השנייה מושיטה אל פיו את פטמת השד כדי להניקו – היא יותר כרזה מפתה בחזית הכרך שנועדה להבטיח את ההצלחה המסחרית של הרומאן מאשר אילוסטרציה הרומזת באמת על הנושא אשר מתברר בו. ועל כן, אחרי שתשכך הסופה התקשורתית-מסחרית, אשר מקדמת כל ספר חדש של יהושע, יתברר שהספר הזה אינו אירוע ספרותי חשוב לא ביצירתו ולא כל שכן בסיפורת הישראלית.

   מאחר שבחמשת הפרקים הראשונים – המספרים על שלושת ימי הרטרוספקטיבה שערך המכון לקולנוע בספרד לכבוד במאי הסרטים הישראלי, יאיר מוזס – הקדיש יהושע עמודים רבים לתמונה זו, הכרחי לברר אם היתה לכך הצדקה כלשהי. בדיעבד מתברר, שהתמונה הזו נתלתה בחדר שהועידו במלון לבמאי ולשחקנית מישראל, שנתלוותה אליו לפי בקשתו של מנהל המכון לקולנוע, הכומר חואן דה ויולה, (עמ' 333). פעולה מכוונת זו של המארח לא נעשתה בתום-לב. שלוש שנים לפני מועד הרטרוספקטיבה שמע הכומר מפי התסריטאי שאול טריגנו, כי ארבעים שנה קודם לכן ביטל הבמאי מוזס סצינה דומה, שהיתה אמורה לסיים את "הסירוב" – סרטם המשותף השביעי.

   אחרי ששמע הכומר כי בישראל ביטלו סצנה הנקה, הדומה לסצנה בתמונת "החסד הרומי" אשר מוחזקת באוצר המוזיאון של הקתדרלה (332), וכי הביטול גרם להיפרדות כה ממושכת של התסריטאי מהבמאי, החליט ממניעיו כנוצרי להבטיח שתמונת "החסד הרומי" תתנוסס בחדרו של הבמאי מישראל, כדי שתעורר אותו להיזכר בסצנה שהתבטלה ואולי גם תעודד אותו להתפייס עם התסריטאי, אשר טרח לספק למכון את שבעת הסרטים המשותפים שעשו, וגם לסייע לעובדי המכון לתרגם אותם לספרדית (326). יוזמה זו של טריגנו היא זו ששיכנעה את הספרדים לקיים רטרוספקטיבה לכבוד יאיר מוזס (185).

"הרטרוספקטיבה"

יהושע בחר דרך מפותלת ולמעשה מיותרת להגשמת המטרה שהציב לעצמו בעלילת הרומאן הזה – להפגיש מחדש את מוזס וטריגנו, לשסות אותם זה בזה בוויכוח מחודש על ביטול סצנת ההנקה לפני ארבעים שנה וגם להביאם, בסיום הוויכוח, להסכמה על פעולת הכפרה שתציין את התפייסותם. את המטרה הזאת יכול היה לממש גם ללא קיום רטרוספקטיבה לסרטיהם של השניים בספרד, ובוודאי ללא ההסתייעות בתמונת "החסד הרומי". אלמלא הפיתוי הגדול לתלות דקורציה גרנדיוזית כזו מעל מיטתם הזוגית של האורחים מישראל וגם לתבל את העלילה בניחוחות של קתדרלה קתולית ותאי-הווידוי שלה – יכול היה למקם את הרטרוספקטיבה בסינמטק בתל-אביב ולהניע ממנה את סיפור-המעשה לפגישת הוויכוח וההתפייסות בין מוזס וטריגנו.

אך מאחר שיהושע העדיף לקיים את הרטרוספקטיבה בספרד וגם לקשט בתמונת "החסד הרומי" את חדרם של מוזס ושל רות – השחקנית שסירבה בצעירותה לבצע את סצנת ההנקה וגרמה לביטולה – דש בעקבו פרטים פשוטים אשר למהימנותם היה אמור לדאוג, אם בחר לכתוב עלילה ריאליסטית על קיום הרטרוספקטיבה דווקא בספרד.

 כך, למשל, לא נימק יהושע את פשר הלהיטות של מוזס להיענות להזמנת המכון מספרד, שעל קיומו לא שמע קודם לכן. כיצד במאי ותיק ומנוסה, כפי שהוצג בעלילת הרומאן, עונה בחיוב על הזמנת הספרדים בלי לקבל מהם תחילה תשובות לשאלות אחדות: איך נודע להם עליו ועל סרטיו? כיצד התגלגלו סרטיו המוקדמים שעותקיהם מועטים ונדירים אליהם? מדוע בחרו להקרין בשלושת ימי הרטרוספקטיבה רק מסרטיו המוקדמים? ואלו מסרטיו המוקדמים יוקרנו בשלושת הימים שיתארח אצלם?

   בנוסף לכך, מאחר שלא טרח לקבל פרטים על המכון המארח, הופתע מוזס בהגיעו לרטרוספקטיבה מכך, שמנהל המכון הוא כומר ושהמכון ממוקם במיתקן, אשר היה בעבר מותאם לצורכי הצבא ולמילוי חלקו במלחמת האזרחים שהיתה בספרד. מובן, ש"גילויים" כאלה איפשרו ליהושע לתאר סיטואציות קומיות ולפזר רמיזות אירוניות – תבלינים שיהושע אוהב מזה שנים לתַבֵּל בהם את עלילות הרומאנים שלו – אך היה עליו לשאול את עצמו אם הם מוצדקים בעלילה הנוכחית, שהיא דרמטית-פסיכולוגית במהותה.

כמו כן, מאחר שיהושע הציג את מוזס בעלילת הרומאן כבמאי קולנוע אשר רק מסרטו האחרון, "תפוח אדמה" (עמ' 200), רכש לעצמו דירה נאה בקומה העשרים של בניין דירות יוקרתי בתל-אביב, אינו יכול לצפות שיתקבל על הדעת, כי גיבורו לא רק הופתע מתנאי האירוח בשלושת ימי הרטרוספקטיבה, אלא גם הסכים להם. בהגיעו למלון התברר למוזס, שכדי לחסוך בהוצאותיהם שיכנו המארחים אותו ואת רות בחדר אחד ועל-ידי כך חייבו את שניהם לחלוק ביניהם מיטה זוגית. היה על מוזס לא רק להתקומם נגד התנאים האלה בגילו המתקדם – גבר שחצה את גיל שבעים, הסובל  מהידרדרות בשמיעה וגם מוטרד מתופעות טיפוסיות של בלוטת ערמונית מוגדלת – אלא בו במקום לממן לעצמו חדר נפרד מכספו.

ואם כבר גזר יהושע על שני גיבוריו לחלוק חדר וגם מיטה זוגית – מדוע עימעם את טיב היחסים שהיו בין מוזס ובין רות, מאז נקטעו יחסיה עם טריגנו לפני ארבעים שנה, ואץ לבשר כי בהווה רות היא רק "בת-לוויה של מוזס, או נכון יותר 'דמות' שהופקדה בידיו" (10)? ואיזו תועלת הפיק מהשכנת מוזס ורות בחדר אחד כשותפים במיטה אחת, אם רוב השעות הפנויות במהלך שלושת ימי הרטרוספקטיבה העדיפה רות לשהות בחדר ולהאריך שם בשינה בעוד שמוזס נמשך אל הקתדרלה ואל תאי הווידוי השוקקים אדם בה, ואם הניח כי רות כלל לא הגיבה לתמונת "החסד הרומי" והתמונה גם לא הציפה אצלה את זיכרון פרשת הסצינה שהתבטלה? 

   ולבסוף: אם מטרתו של יהושע בקיום הרטרוספקטיבה היתה לאפשר לנו להכיר את תוכנם של הסרטים המוקדמים, שהשלימו מוזס וטרגינו בתחילת דרכם כקולנוענים, כדי להעלות את פרשת הסצינה שהתבטלה כאשר עשו את "הסירוב" – סרטם המשותף האחרון – וכדי להקביל לתוכנם את תוכן סיפוריו המוקדמים ("מסע הערב של יתיר", "המפקד האחרון" וסיפורים נוספים), לא היה צריך כה להרחיב בגיחות התיור של מוזס בעיר סנטייגו בשעות היום ובלילות. אילו התמקד יותר בשתי מטרות הרטרוספקטיבה האמורות, גם אם החליט לקיים אותה דווקא בספרד, היו נחסכים רבים מתוך 195 העמודים שהקדיש לפרקי החלק הזה של הרומאן.

תמונת "החסד הרומי"

לפני שיתברר אם הכומר הצליח במזימתו, להביא לפיוס בין מוזס ובין טריגנו – על-ידי מתן ההוראה למלון לתלות בחדרם של אורחי הרטרוספקטיבה מישראל את הרפרודוקציה אשר תזכיר להם את המחלוקת הנושנה שהפרידה אותם זה מזה – צריך לבחון תחילה, האם צדק כאשר הניח שהסצנה שבוטלה הושפעה מסיפור "החסד הרומי" או מאחד הציורים שנעשו על-פיו? 

בזכות התעקשותו של מוזס המופתע, לקבל הסבר על התמונה שגילה תלויה בחדרם במלון מעל מיטתם הזוגית, זוכה גם הקורא לשמוע את הסיפור הרומי הקדום מפי מורה אמנות גימלאית, שפקיד המלון המסור איתר וזימן למען האורח מישראל. סיפור "החסד הרומי" מהלל את פֶּרוֹ על האופן המחוכם שבעזרתו הצילה את חייו של אביה, קִימוֹן – אסיר אשר נידון למות ברעב. פרו הסתכנה והניקה את אביה בחשאי במהלך ביקוריה התכופים אצלו בכלא. הסוהרים שלכדו אותה בשעת מעשה, "התרשמו כל-כך מהמסירות הנועזת והמקורית שלה, עד שריחמו על האב ושיחררו אותו" (106). מאחר שהמעשה של פרו תאם לתורת החסד שהורתה למאמיניה, אימצה הכנסייה הנוצרית את סיפור "החסד הרומי", ובכך עודדה אמנים במשך דורות לא רק להמחיש בציוריהם באופן ויזואלי את המעמד שהסופר הרומי הקדום תיאר במילים בלבד, אלא גם לפרש אותו.

נלהב מן התבלין הנוצרי הזה, שמוזס גיבורו לא הכיר אותו קודם, כתב יהושע את הפרק "וידוי", המסיים את פרקי הרטרוספקטיבה בספרד, שבו סיפר כיצד אילץ מוזס את הנזיר הדומיניקני מנואל להאזין לווידוי שלו באחד מתאים המיועדים לכך בקתדרלה – לדבריו כדי לחוות את החוויה המיוחדת שהקתולים מנוסים בה. פרק זה – החוצה בין שני חלקיו של הרומאן – היה יכול להיחשב לחלוטין מיותר אלמלא איפשר ליהושע לספר את תוכן הסצינה שהתבטלה מתסריט "הסירוב", כדי להקביל אותה לתוכן סיפור "החסד הרומי".

היות שהנזיר צפה בהקרנת "הסירוב" – הכיר את סיפור-המעשה של הסרט, אשר סיפר על זוג מורים ניצולי שואה, שעקב שהותם במחנות אינם מסוגלים ללדת ילד, ולכן הם רוקמים ידידות עם תלמידה מחוננת מעיירת פיתוח בדרום, בת למשפחה שעלתה ממרוקו. הם משכנעים אותה ללדת תינוק מזרעו של אחד ממחזריה ולמסור אותו לאימוץ להם. תחילה נענית הצעירה להצעת זוג המורים, אך קרוב ללידה היא משנה את דעתה, ובמקום למסור את התינוק להם, כפי שהבטיחה, מסרה אותו לאימוץ אנונימי בטיפול השירות הסוציאלי (169-166).

אך בניגוד לקורא, שיקבל, בפרק מאוחר בעלילה, את ההסבר מפי טריגנו למניעיה של הצעירה להפר את הבטחתה לזוג המבוגר, לא יזכה הנזיר לשמוע הסבר זה: "הרי לא כדי להמֵם את הצופים הוא כתב את סצינת הסיום. עמדה מאחוריה מחשבה נכונה ואנושית מאוד. התלמידה המחוננת לשעבר, הקצינה מסורה, שהחליטה מתוך נדיבות, בהכרה מלאה, ללדת תינוק בשביל זוג שאהבה, אנשים מבוגרים מעולם אחר לגמרי משלה, ניצולי שואה." אך קרוב ללידה שינתה את דעתה, כי "לפתע התחיל אצלה תהליך של התבהרות והיא הבינה שבמעשה האצילי שלה היא דנה את עצמה לכל חייה לקשר רגשי עם ילד שאומנם היא תדע על קיומו ואולי תוכל לראות אותו, אבל בלי מעורבות אמיתית בחייו, ולעומת זאת, הטרגדיה של המאמצים והאימה ששולטת בזיכרונותיהם יהפכו בהכרח להיות גם שלה ויטילו את הצל שלהם על כל עתידה. לכן היא נסוגה כאילו בהחלטיות מהסכמתה לתת לזוג את התינוק שלה." (331).

מאחר שהנזיר מנואל לא שמע את ההסבר הזה מפי טריגנו, אלא הכיר רק את הסצינה הסתמית שבה הסתיים הסרט, מגלה לו מוזס במסגרת הווידוי –ואגב כך גם לנו, הקוראים – את תוכן הסצינה המקורית, זו שהתבטלה: "אתה זוכר את הסרט, וזוכר שהגיבורה מוסרת ביוזמתה את התינוק שלה לעובדת סוציאלית, וזאת ממהרת להסתלק, כדי שהאֵם לא תְפתֵח רגש חרטה. והנה, במקום הטיול המהורהר והסתמי על חוף הים, היתה הגיבורה אמורה לצאת מהקליניקה ולשוטט ברחובות – ואז, אבודה ואשמה ומותשת, היא היתה רואה בפינת הרחוב קבצן זקן, ניגשת אליו, משליכה לו כמה מטבעות, ומבקשת דווקא ממנו מחילה על מה שעשתה. וכשהיתה רואה שהזקן כלל לא מבין מה היא רוצה ממנו, היא היתה פותחת את המעיל שלה, מתירה את החולצה וחולצת שד, ואז ספק כופה ספק מפתה את הקבצן הנדהם לינוק את החלב שנועד לתינוק שלה." (185-184).

ההבדלים בין הסצינות

היות שיהושע מבסס את עלילת הרומאן על סצנית ההנקה וגם מפליג בעזרתה לרעיון המחילה והכפרה – רעיון נוצרי שכבר השתעשע בו ללא סיבה הגיונית וללא הצדקה עניינית ברומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) ושם גם הביא אותו עד לאבסורד – מן הראוי להבהיר את ההבדלים בין סצינת ההנקה בסיפור "החסד הרומי" לסצינת ההנקה שכלל טריגנו בתסריט לסרט "הסירוב". ההבדלים יוכיחו, כי יהושע כלל לא היה זקוק לתמונה במלון כדי לספר על משקעי האיבה שהותיר ביטול סצינת ההנקה אצל שני הגברים והפרידם זה מזה שנים כה רבות.

הן יכול היה לספר עובדות אלה כתוצאה מהצפייה החוזרת של מוזס בסרט "הסירוב" במהלך הרטרוספקטיבה, שהציפה אצלו בנוסף לנוסטליה אל שנות היצירה המלהיבות הללו גם ספקות, אם המחיר ששילם על ביטול סצנה זו היה מוצדק ואם לא הגיע הזמן להתפייס עם התסריטאי, שאליו לא הפסיק להתגעגע. ובמיוחד שהפרידה פגעה בשניהם, אם כי באופן שונה. אחרי שנפרדו, המשיך מוזס בעשיית סרטים באורך מלא ואף התעשר מהם, אך אלה כבר לא היו סרטים אוונגרדיים מהסוג שכתב טריגנו, אלא סרטים שהתיישרו עם טעם הקהל (293). ואילו טריגנו פנה לעשיית סרטים קצרים חצי-תיעודיים – הפקות שסיבכו אותו בהפסדים כספיים ולכן חדל ליצור והחל ללמד קולנוע בעיירה הדרומית שלו (19).

גם אחרי ארבעים שנה סבור טריגנו שלא היתה הצדקה לבטל את סצינת ההנקה, שלדעתו היתה הסיום הנכון לסרט. וכך הוא מנמק את דעתו: "אבל בתוך הצער והאשמה על מה שהיא מעוללת למי שמחכים בכיליון עינים לאושרם, היא רוצה להוכיח, בעיקר לעצמה, שיש בה לא רק מרד ועצמאות, אלא גם חסד. כשהיא רוכנת אל הקבצן הזקן וחולצת לו שד, היא כאילו אומרת: גם כשאני הולכת לדרכי חופשייה, לאחר שמסרתי את התינוק שלי לזרים שלעולם לא אדע אפילו את שמותיהם, אני לא מפנה את הגב לעולם שאיכזבתי. אני אדאג לכם בזקנתכם, אני אנחם אתכם, אני אתן לכם משלי." (332).

     הסבר זה של טריגנו וגם כל הפרטים שהיו בתסריט – זוג ניצולים מהשואה באירופה, תלמידה ממשפחה שעלתה ממרוקו, מיקום המקרה בעיירת פיתוח בדרום, מעורבות עובדת סוציאלית בסיפור-המעשה והיעדר קשר קודם בין היולדת הצעירה לקבצן הזקן – מעידים כי בסצינה שהציע לסיים בה את הסרט "הסירוב", ביקש להבליט מניע אידיאולוגי-סוציאלי. ולכן הטיל על הצעירה להניק קבצן זקן – עני מזדמן שלא הכירה מעולם – מעשה שיכול להתפרש יותר כהתרסה חברתית מאשר כמעשה חסד אנושי, ובוודאי אינו דומה לסיפור הרומי, המצדיק באהבת בת לאביה את נכונותה להניק אותו מדי יום בכלאו תוך סיכון עצמה במאסר על המעשה.

כלומר – המניע האידיאולוגי-סוציאלי שהבליט יהושע בעלילת הרומאן לסצינת ההנקה סותר לחלוטין את מניע החסד, שבו הצדיק הסופר הרומי את המעשה של הבת המסורה לאביה. לעומת זאת קרוב יותר יהושע בסצינת ההנקה למתואר בסיפור ידוע של אמן הסיפור הקצר הצרפתי גי דה-מופסאן, אשר כנוצרי ודאי ספג מילדות את הערך חסד וגם הכיר את הסיפור המכונן שביטא אותו – סיפור "החסד הרומי". בסיפור "אידיליה" – אשר תורגם לעברית על-ידי סילבי קשת ונכלל בקובץ סיפורי מופסאן בהוצאת כרמי 1957 –  מתאר מופסאן אישה וגבר שהזדמנו לתא אחד ברכבת שנסעה מגנואה למרסי. היא איכרה בריאה ובעלת חזה גדול בדרכה לעבוד כמינקת אצל גבירה בצרפת. והוא – בחור כחוש וצעיר ממנה, כמעט נער, בדרכו לחפש עבודה בבניין במרסי. במהלך הנסיעה הארוכה התחילה המינקת לסבול מכאבים שהסב לה החלב שנאגר בשדיה, ובה-בעת החל הרעב להציק לבחור המובטל. שניהם מגיעים לפתרון המועיל לשניהם: בעוד היא מושיטה לפיו את שדיה ומשביעה את רעבונו, יונק הוא את חלבה ומשחרר אותה מהכאבים בדדיה השופעים.

מופסאן, שכמובן קדם ליהושע, ודאי התמרד נגד החינוך הנוצרי שקיבל בילדותו כאשר הבליט את המניע התועלתי בהתרחשות הזו, והעניק לסיפור "החסד הרומי" גירסה חילונית-ארוטית ובמקצת גם סוציאלית. אך בניגוד ליהושע, לא תופף מופסאן בתופים ולא היכה במצלתיים כדי לפרסם ברבים על קיום זיקה כלשהי בין סיפורו לסיפור הרומי הקדום וגם לא ניסה כמו יהושע לקשט את סיפורו הצנוע בהילה שצבר הסיפור הרומי בעולם הנוצרי במשך דורות – כסיפור המנמק את ההנקה במוטיב החסד והמסירות של בת לאביה.

סצינת "החסד הספרדי"

ההבדל המהותי בין סצינת ההנקה בסיפור "החסד הרומי" ובין סצינת ההנקה שהציע טריגנו לסיים בה את התסריט של "הסירוב" מוכיח, שיהושע קישט את הרומאן החדש שלו במוטיב שאינו קשור כלל בנושא שבחר לעסוק בו. מה-גם שהניח כי שני היוצרים, מוזס וטריגנו, כלל לא הכירו את הסיפור הרומי הקדום, ואף לא ציור כלשהו שנעשה על פיו, עד שביקרו בנפרד בספרד, כמעט ארבעה עשורים אחרי שנתגלעה ביניהם המחלוקת על סצינת ההנקה שלהם, בעת ששקדו על השלמת הסרט המשותף האחרון שלהם – "הסירוב" (334 ו-344).

החיבור האחרון לתמונת "החסד הרומי" נעשה בסיום עלילת הרומאן, כאשר טריגנו דורש ממוזס לכפר על חטא הביטול של הסיום המקורי, שכתב לסרט "הסירוב", על-ידי צילום עצמו בסצינה מבוימת ומשפילה – כאסיר שאישה מניקה אותו. בדרישתו של טריגנו אין לא חסד מוסרי ולא חסד חברתי, אלא מוטיב חדש – מוטיב הנקמה. למרות הדמיון החיצוני בין הדרישה הזו לבין הסצינה בתמונת "החסד הרומי" – הן ממש סותרות זו את זו, כי לביצוע צורת הכפרה של טריגנו נאלץ מוזס לממן, בכספי הפרס שקיבל מהספרדים, את שכרם של הסרסורים ושל שתי הנשים שהביאו להצטלם עם מוזס כשהן כאילו מניקות אותו.

יתר על כן: אחרי שני הכישלונות הראשונים, מסיים יהושע את "הכפרה" של מוזס בחיקוי עלוב של תמונת "החסד הרומי" – הנזיר הדומיניקני מנואל ואימו השחקנית הקשישה דונה אלווירה משיגים עבור מוזס דולסיניאה גדולה ושמנה (הדומה מאוד לגיבורת הסיפור של מופסאן, אך שונה ממנה, כי "אין לדעת מה גילה והאם היא עדיין מיניקה") – אשתו של גבר הדומה לדון קיחוטה, המתיר לה להניק זר, שאין לה שום היכרות איתו ולא יחס כלשהו אליו, ולהטעימו משדהּ חלב עוללים אמיתי ובחינם.

לסצינת "החסד הספרדי" הזו – אשר הודבקה לסיפור-המעשה בשרירות רצונו של יהושע, מאחר שאיננה נובעת מעלילת הרומאן בשלמותו – ניתנה הנמקה כפולה. בזכות בִּיוּמה על-ידי מוזס, על-פי דרישתו של טריגנו, יחדשו השניים את שיתוף הפעולה ביניהם – ראשית, כדי לשכנע את רות לבצע בדיקת-דם שתאשר או תכחיש את החשד של מוזס ביחס להתערערות בריאותה, ושנית, כדי שטריגנו יכתוב את התסריט לסרט חדש שיביים מוזס – על הנער מהדרום, כמעט ילד בעצמו, שהפך אב לתינוק מאהבת בוסר עם נערה בת גילו מאמריקה אשר התארחה בארץ. למותר לומר, שגם אחרי הנימוקים האלה, הפרק המתאר את הנקמה שרקם טריגנו למוזס והאופן שבו מימש את "הכפרה" בספרד הוא הפרק המאולץ והמופרך מכל פרקי הרומאן היומרני הזה, אף שיהושע ודאי מניח, שהוא המוצלח מכולם בו.

המשך יבוא

 * * *

אהוד בן עזר

פרק הנקת מבוגרים מתוך הרומאן הנידח ונשכח

"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"

בהוצאת "ידיעות אחרונות" 1994, אזל

תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.

 "מה זה?" מיילל תופיק.

 "ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."

אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."

נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.

 "מי אתה?"

 "תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.

 "מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.

 "יאללה, יאללה יא בנת, חודי אל-ביז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.

 "הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"

 "אז תישאר פה," היא אומרת.

 "אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."

התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.

 "הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.

 "יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."

 "שאלוהים יברך אותך, זריפה."

 "שיברך אותך, שאתה מקל מעלי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."

תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאשה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.

 "מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.

אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.

אהוד: ליוסף אורן, אני מניח שלא התייחסת לסיפור ההנקה שלי כעוד משפיע על סיפור הנקת המבוגרים בסנטיאגו דה קומפוסטלה של א"ב יהושע משום שאתה, כמרבית מבקרי הספרות והסופרים העבריים, ומרבית הקוראות של ספרותנו החשובה – מעולם לא קראת את הרומאן הנידח והנשכח שלי משנת 1994 – אשר שהדי במרומים, כל המתואר כאן, אכן התרחש נגד עיניי באותו לילה, בהיותי בן עשר, ברפת הגדולה של אדון משה גרידינגר באחוזתו קלמניה, שבנה עבורו דודי ברוך בן עזר ראב, ושחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי".

 * * *

משה כהן

1. הנדון: סופר דגול

מכובדי,

איאן מאקיואן הוא סופר דגול. יש לו גם מצפון פוליטי מפותח. רק דרכה כף רגלו על אדמתנו והוא כבר הביע דאגה מהעוולות שהכיבוש וההתנחלויות גורמים לפלסטינים. לאחר מכן הוא מיהר להשתתף בהפגנה נגד התיישבות יהודים בירושלים. אכן איש נאור. על כן ישראל מעניקה לו פרס כספי דשן של מאות אלפי דולרים. משום מה אני מרגיש שהוא עושה מאיתנו פראיירים. לולא הפרס הדשן, האם היה מבקר בישראל? אינני חושב. גם הפעם התלבט איש המצפון הזה אם לבוא לארץ, אך הפרס בכל זאת קרץ והוא התרצה ועשה לנו טובה לבוא לקבלת הפרס.

תכונה ישראלית מוזרה, להתנדב ולשלם ממון רב כדי לשמש שק חבטות לאנשי המצפון הטהור. והמחזה המביש הזה חוזר על עצמו שוב ושוב.

2. הנדון: עולם כמנהגו נוהג

מכובדי,

קשה להאמין. אמנם רגילים אנו שמוסדות הקהילייה הבינלאומית עוסקים באופן כפייתי בגינויים של ישראל – אך בכל זאת השתנו דברים לאחרונה במזרח התיכון. העולם צופה בהשתאות בהתקוממות ההמונים בארצות ערב, ובהרג מאות מפגינים בראש חוצות, והמרחב כמרקחה. ניתן היה לצפות ממוסדות האו"ם שיתנו דעתם על המתרחש הנשקף מכל מסכי הטלוויזיה. לא האמנתי למשמע אוזני כששמעתי ביום שישי האחרון שמה משמעסיק את מועצת הביטחון זו הצעת החלטה לגנות את אם כל חטאת בעולם... את ההתנחלויות בישראל, עד שארה"ב מצאה לנכון להטיל וטו על ההחלטה, ולא בלי גינויים חריפים של ההתנחלויות.

זו התנהלות צינית וצבועה – להתעלם מהבעיות האמיתיות של אזורנו ולהפוך את ישראל לשעיר לעזאזל. אך עושה רושם שלאירועים יש תאוצה משלהם ואפילו גדולי הציניקנים לא יוכלו לטייח אותם עוד. מתי יגיעו למסקנה שההתנחלויות אינן הבעייה הבוערת של המזרח התיכון.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * * *

לאהוד שלום,

אודה לך באם תשלח אליי את תקליטור השנים 2005-2010 של עיתונך הנהדר. כבן פתח תקווה אני נהנה כל שבוע לקרוא על האנשים שהכרתי או שמעתי עליהם, וכמובן כל שאר הכתבות והסיפורים הנהדרים.

בתודה ובברכה

אהרן גרף 

* * *

בימת מופעי הספרות

בתיאטרון צוותא תל אביב

ספרות יהודית צעירה

מופע ספרות מיצירותיהם של סופרים יהודיים צעירים בארה"ב היום בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: עידן אלתרמן, דן כנר, מיקה שדה, יפתח קמינר, תמר בן עמי ועוד

הסופרים הצעירים המובילים כיום את הספרות האמריקנית הם יהודים בני 30 ו-40. סופרים משפיעים שספריהם הופכים לרבי מכר ומתורגמים גם לעברית מיד עם הופעתם. ביניהם והבולט מכולם: מייקל שייבון שספריו "ההרפתקאות המופלאות של קווואליר וקליי", "איגוד הסופרים היידיים" וספרו האחרון "אבירי הדרך", על תקופת הכוזרים, מפתיעים בצורות העיסוק שלהם ביהדות כנושא עכשווי בספרות העולמית. סופרים אחרים הם: נתן אנגלנדר, שגם חי תקופה מסויימת בישראל וכתב גם סיפורים על רקע ישראלי, דארה הורן, וכן ניקול קראוס הכותבת על העולם היהודי, ובעלה ג'ונתן ספרן פוייר שעל פי ספרו "הכל מואר" נעשה סרט.

המופע יעלה בדרכים בימתיות קטעים מיצירות סופרים אלה, כולם כותבי רבי מכר איכותיים, אשר מהווים את התופעה המעניינת והמעודכנת ביותר כיום בספרות האמריקנית. מדובר בספרות שכולה בעלת הקשרים יהודיים וישראליים.

תיאטרון צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יום שני, כ"ד באדר א' תשע"א, 28-2-2011, בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950157

המחיר 90 ₪ למקבלי הודעה זו 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708. להצטרפות למקבלי הודעות מייל על "בימת מופעי הספרות", כיתבו אל: oumeir@gmail.com

* * *

"אוגנדה" מי?

שלום,

אבקש, אם אפשר, להיעזר בשירותיו הטובים של המכתב העיתי, בפרט – המומחה לענייני זמר, כדי לפענח עניין המטריד את מנוחתי מזמן: למה התכוון המשורר חיים חפר בשיר "אוגנדה"? – השיר פותח במילים: "אתה זוכר כשנסענו לאוגנדה / אתה אני ואולגה אלכסנדר."

אודה מאוד אם יימצא מישהו שיואיל לשפוך אור על הנושא.

חן חן,

פלוני

* * *

יואל נץ

מוּרְקָה

בגיליון מס' 618 עורר עמוס רודנר נוסטלגיה צובטת לב בסיפור הבלדה על מורקה, שרבות עד אין ספור הן גרסותיה. לידתה של הבלדה באודסה של שנות ה-20 למאה הקודמת. הלחן, בקצב הטנגו, הולחן כנראה בידי אוסקר סְטְרוֹק ב-1923, והנוסח המקורי נכתב כנראה בידי המשורר האודסאי יעקב יַדוֹב (מחבר "בּוּבְּלִיקִי" ו-Гоп со смыком – הופּ סוֹ סְמִיקוֹם). באודסה מכירים גם גרסה יהודית, בה "מככבת" שרה (שׂוּרְקָה) או חיה... שאול רזניק תרגם ושר את אחת הגרסאות בעברית.

סבורים כי ההשראה לדמותה של מורקה שימשה מַרוּסְיָה נִיקִיפוֹרוֹבְנָה. בעודה בת 16 הנהיגה כנופיה אנרכיסטית באוקראינה. בהמשך הדרך היא היתה לבת בריתו של מַכְנוֹ, ראש כנופייה שלחמה בבולשביקים במלחמת האזרחים, ומצאה במלחמה זו את מותה האלים.

אין זאת כי בני הנוער נהו לאורך שנים רבות אחר הרומנטיקה של הפשע בימי שלוט דיקטטורת הפרולטריון...

להלן סיפור, בו התגלגלה מורקה אל מחוץ לברה"מ, מולדתה.

מוּרְקָה

קטע מן הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים"

מאת יואל נץ

[הימים – ימי מחנות העקורים באירופה, 1947]

...מיד עם שובנו ממחנה הקיץ שולחים אותי ועוד כמה מן הנערים האחרים למשך שבוע ימים אל בית ההבראה מטעם הג'וינט. משום מה – ההבראה נועדה לנערים בלבד ולא לנערות.

לבית ההבראה מגיעים נערים מן המחנות השונים, שהצעירים שבהם כבני גילי והבוגרים בחורים מגודלים. לא נערכת שום פעילות בבית ההבראה, לבד מן ההליכה אל חדר האוכל חמש פעמים ביום. בין הארוחות רשאי כל "מבריא" לעשות כעולה על רוחו, אבל אסור עלינו לעזוב את תחומי בית ההבראה. אין לי מושג על פי איזה קריטריונים חילקו אותנו לחדרי המגורים. בחדר שלי מתארחים כתריסר נערים בני גילים שונים, שאינני מכיר כלל. רק ארווין לבדו מבין כל מכריי נמצא איתי בחדר ומיטתו סמוכה למיטתי.

בזמן הפנוי שבין הארוחות רובצים אנו בלא מעש על גבי המיטות ומספרים בדיחות גסות בקול רם, כדי שהכול ישמעו. את רוב הבדיחות מביאים המספרים ממרחביה של ברית המועצות. כאשר עוקצה של הבדיחה נובע מכפל המשמעויות המילולי – משמיע המספר את הפואנטה בלשון הרוסית. הנערים המעטים שאינם דוברי רוסית שותקים בהכנעה. אין אני מבין מה חולף בראשו של ארווין [נער מהונגריה] – הלוא גם יידיש איננו שומע!

אין זאת כי אם בשל מועקת השעמום – קושרים קשר כמה מן הבחורים הגדולים ומאלצים אותנו, את הנערים הצעירים, להשתתף עימם במרד כנגד הנהלת בית ההבראה, בדרישה להחזירנו הביתה אל המחנות בטענה, שאין האוכל המוגש בארוחות שלנו מזין דיו.

קמה מהומת אלוהים והתרוצצות בקרב הפרסונל. המנהל בכבודו ובעצמו, יהודי שמן ונפוח מחשיבות עצמו, מוזעק אל בית ההבראה ממעונו שבמחנה הסמוך. הוא מזרה מבטי אימים במנהיגי המרד ומוכיח באותות ובמופתים את חישובן של כמויות הקלוריות האדירות המוגשות לנו בארוחותינו. לולק, הדובר הראשי של המרד, מטיח לעומתו כי הוא והדומים לו, אשר קרובים אל הצלחת, עושקים את ילדי הפליטים ומשמינים על חשבונם.

סופו של דבר שהמנהל מחליט לערוך לנו מבחן רעב. הוא מצווה על אנשי צוותו להכין כריכים של פרוסות לחם עבות מרוחות בשכבה נדיבה של חלב מרוכז מתוק מתוך קופסאות שימורים. המנהל מצווה על כל המבריאים להתייצב בסמוך למיטות שלהם, לקבל איש-איש לידיו כריך ולאכול אותו עד תומו. המנהל מתרוצץ מחדר אחד לשני ומשגיח בשבע עיניים שאכן מתבצעת פקודתו כלשונה וכרוחה, שאין בנו המעוללים תעלולי רמייה, ושבולעים אנו איש-איש את כריכו עד הנגיסה האחרונה ועד בכלל. הכריך טעים לחך. לכן, למרות שלא באמת רעבים אנחנו, אנו אוכלים בתיאבון וללא מאמץ.

המנהל נראה שפוף ומדוכא. מבטיח ללולק כי החל ממחר תתווספנה עוד מנות לארוחות המוגשות לנו. חדורי תחושת ניצחון שוכבים אנו במיטותינו ומחליפים רשמים נלהבים מן המרד ומן הניצחון. מישהו מנסה לחזור לשגרה ולספר בדיחה, אבל הנערים הנרגשים לא מזכים את הבחור בהקשבה.

אני אומר בקול רם, במאמץ למשוך תשומת לב, כי שגור בפי שיר ארוך מחיי האוּרְקַגַנִים – כנופיות הפשע בברית המועצות – שחברי הכנופיות שרים אותו בעת התכנסויותיהם לאספות.

לולק אומר לי:

"תשיר!" ועל כל האחרים בחדר הוא מצווה שישכבו בשקט.

סטסיה לימד אותי את שיר האורקגנים. אני יושב במיטה ושר על כי היה זה לעת לילה שקט, שאך הרוח המייללת הפרה את שתיקתו. במלינה [אין זה תרגום, אלא כך במקור – זהו אכן הכינוי בלשון הרוסית למקום המסתור הסודי והוא אומץ אל ז'רגון הפשע מן הלשון העברית] התקבצה המועצה. אלה הם האורקגנים, החוליגנים המרושעים שבוחרים היו חברים לוועד הפועל, להנהיג את כנופייתם. בחורה היתה איתם, נערה שלא היתה שנייה לה לקשיחות, והיופי זורח היה מפניה. מוּרְקָה היתה בנדיטית מן השורה הראשונה והיתה תמיד נוהגת ליטול את כל "העסק" על עצמה.

ערב אחד, בדרכנו לביצוע "עסק", התחשק לנו לפתע ללגום כוסית או שתיים. נכנסנו אל הרסטורן המפואר. שם ראינו את מורקה לבושה מקטורן של עור, מוקפת שוטרים, ומתוך חולצתה הזדקר אקדח. החלטנו להתאדות ולא ליפול בפח. ישבנו, טיכסנו עצה והחלטנו לנקום במורקה על שבגדה בנו. אני אץ-רץ, קרב אני אל מורקה, אני תופס בידה: "דבר לי אלייך! שמעי, הקשיבי מורקה, מורוצ'קה אהובת ליבי, לכל אשר אומר לך. מהו הדבר שאילץ אותך לחבור אל בני הכלבים? האם לא היה לך די בגודש סמרטוטייך? האם השתעממת? לא די שפע הכסף? או שמא לא שמחים זרמו לך החיים? הלוא מעור יעל נעלת את נעלייך! הכובע על ראשך חבשת בגון התכלת... כעת על נעלייך קרועים הערדליים, והיית ללעג לכל דגי הרקק. את גילית, הסגרת את נפש המלינה ועל כך, הו מורקה, אחת דינך: למות."

פתאום את דום הלילה ירייה חדה פולחת, מורקה מתמוטטת, נופלת כמו שק. מתוך ליבה של מורקה נבע זרזיף של דם... היה זה יום סגריר שבו קברו את מורקה. מלפנים פסעו שוטרים בני הכלבים. מתון-מתון נשאו הם ארון עטור פרחים אל פנים בית העלמין. הנה כעת שוכבת את מורקה בלא נוע, לבושה את מורוצ'קה מקטורן של עור. כל דגי הרקק לועגים וצוחקים לך. לעולם כבר לא תקומי, לא תלחשי שוב את אות האזהרה. סוגר, סוגר עליך מכסה ארון המתים...

"נהדר!" פולט לולק מעומק ליבו, לאחר שגוועו צלילי השיר האחרונים.

"טוב, לא כל כך..." אני אומר מתוך הצטנעות.

"אני לא מתכוון לשירה שלך," סח לולק – "השיר הוא נהדר!"

הנערים, מהורהרים משהו מרישומה של הבלדה על מורקה, נערכים לשינה ולכיבוי האורות.

* * *

תקוה וינשטוק / 2 תערוכות

1. תל אביב עיר רקומה

 במרכז ענב ב"גן העיר" בתל אביב מתקיימת עתה תערוכת "תל אביב עיר רקומה". תערוכה המוקדשת לבניינים נושנים בעיר. אלו היתה זו תערוכה רגילה היינו סבורים שהיא מעניינת למדי ותו לא. אבל זו אינה תערוכה רגילה. הבתים, על כל מתארם המדויק, אינם מצולמים ואינם מצוירים. הם רקומים .ומפתיע עוד יותר – האמן הוא גבר. כידוע רקמה נחשבה מאז ומעולם למלאכת נשים.

 מאחרי התמונות עומד איתן ג'ורג' הורביץ. בל יטעה אותנו השם ג'ורג', אותו קיבל מאימו, ילידת אנגליה. מצד אביו הוא נצר למשפחה ותיקה מאוד בארץ: סבא רבא שלו, ליב הורביץ, הגיע לארץ עוד ב-1880 מבלורוס. הוא היה מורה בעקרון (היום מזכרת בתיה) ובמקווה ישראל, וכן הספרן של ספרית "שערי ציון" (כיום "בית אריאלה") כשעדיין שכנה ביפו. סבו, רוממתיעזר הורביץ (במשפחה אהבו שמות מיוחדים.לבן אחר קראו שאר ישוב ולבת – לביאה) היה המזכיר של שלמה זלמן ליבונטין מנהל בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק). בשנת 1918 רכש הבנק קרקע במקום הנקרא כיום סימטת שפ"ר והקים שכונה לפקידיו. ב-1921 הסתיימה הבנייה ורוממתי הורביץ רכש שם בית. בתי השכונה קיימים עד היום ואפילו לא השתנו הרבה. רק ההיסטוריה שלהם נשכחה.

אביו של איתן, אריאל הורביץ, היה בעל דפוס ועסק בקולנוע. איתן הלך במסלול דומה. למד אמנות, עשה תפאורות לתיאטרון ולסרטים. הכול נפסק בן רגע לפני כשמונה שנים. אז נפגע מאוד בתאונת דרכים. מטעמים טכניים כבר התקשה לצייר. הוא חיפש דרך חדשה באמנות שתתאים למגבלותיו. עוד בהיותו בשיקום עשה עבודות מקרמה מתחבושות. לאט לאט, עבר לרקמה, אולי גם בעקבות אימו שהיתה מורה למלאכת יד. לפני התאונה, בין ציור אקריליק למשנהו, עסק מעט ברקמה; אחרי התאונה היא נעשתה לביטויו העיקרי. אחד הפלוסים ברקמה – אפשר להפסיק את העבודה ולהתחיל שוב מאותו מקום. כשהוא מתעורר בלילה – והוא מתעורר הרבה – נגש איתן ישר לרקמה וממשיך את מלאכת היום. "זו לא עבודת גובלן – גובלן רוקמים על רשת. זו עבודה במחט רגילה בטכניקה משולבת שאני המצאתי," אומר האמן. "איני מתחשב בחוקים."

כדבריו, "אני רווק בן 41 + ארבעה חתולים." ואוצרת התערוכה כותבת:"לאחר ימים רבים של יצירה מניח איתן את העבודות לטפריהן של חתולותיו כדי שירככו את העבודה ו'יחיו אותה' כדבריו". הוא מתגורר בבית שבנה סבו בסימטת שפ"ר 10. מאז התאונה מתנדב איתן למרכז הרפואי "רעות" (לשעבר ליכטנשטטר) ביד אליהו, ומעביר שם פעמיים בשבוע תעסוקה טיפולית. כמו כן הוא מרצה בפני חיילים על זהירות בדרכים ושיקום: אנחנו זוכרים את ההרוגים אבל הרבה פחות את הפצועים שהפגיעה מלווה אותם שנים רבות.

מתמונותיו משתקף שאהובים עליו הצבעים הטבעיים נעדרי הקוסמטיקה – ירוקים, חומים. בארץ אין מגוון גדול של צבעים וחוטים, וכשחסר לו חוט הולם הוא מבקש מחבר שיביא אותו כשישוב מחו"ל.

"אני גר באזור נחלת בנימין, שם מוצאים הרבה שאריות של בדים," אומר א. הורביץ. "לעיתים אני פורם את סיבי הבד ומשיג את הגוונים הרצויים. בקטע הזה אין לי גבולות."

גון התמונה קשור גם לתאורה. הוא משתנה בתאורה מסוימת. באולם ענב הרבה חלונות וזו תאורה טבעית המחמיאה מאד לעבודות.

ולמה דוקא רקמה של בתים ישנים? "תמיד היתה לי משיכה לישן, להיסטוריה ולארכיאולוגיה. אגב בחפירות ארכיאולוגיות מוצאים הרבה שרידים של מלאכת יד לסוגיה. כל רקמת המחט היא חזרה אחורה לדור או שניים שהיו פשוטים יותר. בדורנו, כשיש הפסקת חשמל – אין מחשב, הקומקום החשמלי מפסיק לפעול – אנחנו אובדי עצות..."

תוכניתו לעתיד – להפוך את הבתים מימי ילדותה של העיר למשהו יקר ובעל ערך, לשמרם וליהנות מהם ומכל האווירה של המזרח התיכון. את הבתים שיצייר הוא בוחר בראש וראשונה בגלל ערכם האסטטי, רק אחר כך הוא מתוודע להיסטוריה שלהם – למי השתייכו, מי גר בהם. לדבריו "אני לא בוחר את הבניין. הוא בוחר אותי..." תמיד אלה בתים ישנים. יש לו עניין מיוחד במרפסות עם פיתוחי המתכת בבתים משנות השלושים ברחוב גרוזנברג, בסימטת הר סיני מאחורי בית הכנסת הגדול. את הבית המוצא חן בעיניו הוא מצלם בסלולרי שלו ומתחיל לרקום. לפעמים הוא חוזר ומצלם שוב. את התמונות רוקם איתן על בד ממוחזר ומשבץ אותן במסגרות הדורות ולעתים במפיות רקומות עתיקות אותן אסף לאורך השנים. המפיות מתקשרות להתיישבות הציונית בתחילת דרכה.

  כל יצירה היא פרי עמל של 3-5 חודשים, תלוי בגודל. בתערוכה נמצאת רקמה משפחתית אחת –  סבא, סבתא ואבא לפי צילום שעשה סוסקין, ו-21 רקמות-בתים, רובם בלב תל אביב ומקצתם ביפו: בית הכדים, מבנים באלנבי ובמזא"ה, סוזן דלל, סימטה מדרך יפו, יבנה, אחד העם. בחזית התמונה של שדרות רוטשילד רקם ערימת עלים יבשים, זכר למעין כיכר מכוסה עלים יבשים שהיתה פעם בשדרה ולמדרך כף הרגל השמיעה צליל ייחודי.

   שלא כאמנים אחרים, איתן הורביץ דווקא שמח כשנוגעים בתמונות שלו ומפעילים את חוש המישוש. בחברה שלנו מזהירים 'לא לגעת!' – אבוי למי שמנסה לגעת בקצה והאצבע בתמונה. מיד מופיעה השומרת בפנים זעופות. "אני מבקש להשתמש בחוש המגע. יצירות יכולות להחזיק מעמד אלפי שנים. הסתובבתי בתערוכה שלי ושמעתי הורים מזהירים את הילדה שלהם לבל תיגע חלילה בתמונות. התקרבתי ואמרתי מותר! והילדה היתה מאושרת."

  גם על השאלה "האם לדעתו חוט ומחט זו עבודה לנשים?" מגיב איתן בהערה ששמע בסיבוב בתערוכה. "אחת המבקרות אמרה לחברתה: 'אישה היתה רוקמת את זה טכנית, גבר רוקם עם נשמה!'" את ההערה השובניסטית הזו השמיעה דוקא אישה....

תערוכת "תל אביב עיר רקומה", מרכז עינב (על גג "גן העיר") פתוחה עד 26 לפברואר

2. ציירים נאיביים מחיפה

ביקור בגלריה ג'ינה ברחוב דיזנגוף בתל אביב עושה תמיד מצב רוח טוב. הציורים אופטימיים, הצבעים עזים, הנושאים פשוטים, בדרך כלל מחייי יומיום, אבל אלה חיים יפים ותמימים, ללא מלחמות ואפילו ללא מריבות, אין טיפה של רוע, אין עוני, כאב וצער. כל האנשים נראים מאושרים בחלקת אלוהים הקטנה שלהם. גם פרופורציות נכונות וחוקי פרספקטיבה אין בציורים והם אינם כפופים לשום זרם מודרני ולשום "איזמים": ג'ינה פתוחה רק לאמנות נאיבית בינלאומית.

למעשה דרך הגלריה התוודענו לסוג הציור הזה, שלא היה מוכר בארץ. ג'ינה כבר הציגה תערוכות מעורבות של ציירים נאיביים משלושים מדינות, בעיקר מאירופה ומדרום אמריקה אבל התערוכה הנוכחית "היה היתה ילדות" שונה: הציורים כולם מישראל – אף שישראל אינה עשירה בציור נאיבי – וכולם פרי רוחה של ציירת אחת, נירה לב. בעיניי זו המרגשת מכל התערוכות שנערכו בגלריה הזו, היא ממש חוויה.

נירה לב נולדה לפני 71 שנים בחיפה, כל ימיה היא חיה בחיפה ותערוכתה מוקדשת לחיפה של ילדותה. זו חיפה במובהק, עם גן בנימין וקולנוע אורה ו"קומנדו ארמון" על הברזלים, אבל זו אינה חיפה בלבד אלא כל ארץ ישראל האורבנית של אז. כל ישראלי שהיה ילד או נער בשנותיה הראשונות של המדינה מזדהה בכל ליבו עם המראות שבתערוכה אפילו אם מעולם לא התגורר בחיפה ואם בא מרקע אחר ומתפישת עולם שונה, וגם אם הוא צעיר או מבוגר בעשור מנירה. הציורים מחיים את הסיפור האנושי של מדינת ישראל.

ואין כאן ציורים בלבד. כל תמונה משובצת בסיפור חינני מחייה של הציירת. שלא כציירים מן השורה הרושמים ליד ציוריהם "מראה נוף", "דומם" וכדומה, "הסברים" שאינם מוסיפים כהוא זה, לב אינה חוששת לספר את סיפור הציור, ומעלה בחינניות את הזיכרון שהוליד אותו. היא עצמה מופיעה בכל תמונה, במרכז או בירכתיים, לרוב בלבוש אדום. זו הילדה נירה אך למעשה כולנו נירה.

 לב גדלה במשפחת פועלים בהדר הכרמל, והציורים והכתוביות מוקדשים לחייה הפשוטים. "אבא היה מביא משכורת בראשון לחודש ובשני כבר לא נשאר כלום. אבל לא נורא – לכולם לא היה..." – היא רצתה ללמוד ריקוד, המצב הכלכלי לא איפשר זאת, אבל אפשר לחלום – היא מציצה לשיעור פסנתר ורואה את עצמה רוקדת על הפסנתר. "טלפונים לא היו ושיחקנו עם מי שנמצא ברחוב, הכול זרם, ובשעה מסוימת קראו כל האימהות לילדים לארוחה," ממש כמו בשירים הנוסטלגים על התקופה.

  הציורים הם הביאוגרפיה שלה מ"טיפת חלב" עד לתנועת הנוער, ודרכם נפרשת ילדות ארץ-ישראלית מאוד: אימא מכינה קציצות והפרימוס ברקע, קונים קרפיונים, משכנים אותם באמבטיה (וחדלים להתרחץ...) וביום חמישי הם נעלמים. אבא (לבוש בגופיה, מחמיץ מלפפונים ), "מסביר" שהדגים התעופפו מהחלון, והילדה התמימה סוגרת היטב את החלונות לבל ייעלמו, ואינה מקשרת כלל בין הדגים לגעפילטע פיש שאכלה.

חתונה בקיבוץ שבו חיו סבא וסבתא – בכל חתונה רקדו שֶׁרלה ותמיד אחת הכלות היתה בהריון. וחגיג'ה הערבייה – חיפה עיר מעורבת – שביום בו עשתה כביסה היתה מלכת הבית... והבגידה הראשונה, כשחברה מודיעה לנירה ששוב אין היא החברה הטובה ביותר שלה. והילד שאחות בית הספר גילתה בראשו כינים."אני מתה לצייר לו את הכינים..." מחייכת הציירת.

  היא למדה חינוך מיוחד בסמינר אורנים, היתה גננת ומורה, עבדה במחלקת החינוך של עירית חיפה – וציירה מגיל ארבע. אולי כשרון גנטי. במשפחה כמה ציירים – אורי ליפשיץ, אסף ליפשיץ. למדה קצת ציור – אצל מאירוביץ וזאב ישכיל – אך לא התחברה ללימודים האלה. מציוריה ברור למה. הדרך שלה נאיבית לכל דבר, יוצאת מהבטן ונכנסת ללב. אולם רק לפני שנים אחדות, כשפרשה לגימלאות, גילתה את העולם.

"פתאום הבנתי שבחדר העבודה שלי אני יכולה להרשות לעצמי לצייר כל מה שבא לי. אני מציירת כל מה שעולה ברצוני, גם ילדה גדולת ממדים שכולם סביבה קטנים בצורה שלא תיאמן. גם מלאכים המציצים על המצבות בבית הקברות. כשאני עוברת על יד חדר העבודה שלי בבית הוא מושך אותי כמו מגנט. כשאני לוקחת בד הוא כבר כאלו יודע מה אצייר עליו. הציור אומר לי מה לעשות.אני מציירת מה שאני רוצה!"

אחרי ציירים אחרים היא אינה מרבה לעקוב אבל כשטיילה במקסיקו ביקרה בביתה של פרידה קאלו והתרשמה ממנו מאוד. פרידה מופיעה בכמה מציוריה. פרידה היתה חשוכת ילדים אבל לב ציירה אותה יושבת ליד עץ תפוזים כשבחיקה תינוקת.

"אני נאחזת בתפישה של הילדות. הרגשתי צורך לצייר את הארץ שהכרתי," אומרת לב, "אני מרגישה ארץ ישראל, אבל הכול אינו כפי שהיה. אין לי טענות ביחס לחיי האישיים. אני אימא לשתיים וסבתא לתשעה נכדים, אבל המדינה כיום אינה המדינה שחייתי בה. היה משהו תמים וטהור בישראל של פעם. כעת הארץ שלי הולכת לי לאיבוד כל יום."

התמימות במדינה פסה, חיפה אינה יותר "אדומה" – אבל היא חיה וקיימת בציורים הנאיבים.

 נירה לב: "היה היתה ילדות", גלריה ג'ינה, דיזנגוף 255. התערוכה פתוחה עד 4.3.201.

אהוד: צר לי לקלקל לך אבל במדינה התמימה והטהורה שהיא בעינייך "ישראל של פעם" היו שנאת אחים, השתמטות, שחיתות אישית ומפלגתית, הערצת סטאלין, פערים בין עשירים לעניים, שוק שחור, אונס, גניבות, רצח ושוד – וגם חיפה "האדומה" היתה ידועה לשימצה בזכות פלוגות "הפועל" הכוחניות של חושי ואלמוגי, שלא לדבר על הזנות בעיר התחתית. ואילו החיים בישראל היום, שהיא מדינת סעד מודרנית עם ביטוח בריאות מלא לתושביה וחוק חינוך חובה חינם ועוד ועוד – הם חיים הרבה יותר בטוחים ונוחים משהיו לבני הדור של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות.

* * *

דרור אֵידָר

הערבים מקנאים בדמוקרטיה שלכם בישראל

ראיון עם ברנרד לואיס

פורסם ברובו בעיתון 'ישראל היום' (28.1.2011)

בגיל 94, המציאות המזרח תיכונית הסבוכה עדיין מרתקת את ברנרד לואיס. וגם משעשעת. לואיס, פרופסור ללימודי המזרח הקרוב (שזה המזרח התיכון ועוד) באוניברסיטת פרינסטון, נחשב לגדול המזרחנים החיים היום ואחד מהגדולים בתחום בכלל. על דלתו מתדפקים תדיר ראשי מדינות וחוקרים נודעים בתחום. אפשר לחלק את לימודי המזרח והאסלאם לעידן שלפני לואיס ואחריו.

ברנרד לואיס נולד ב-1916 בלונדון למשפחה יהודית. בשנות השלושים עשה את שלושת תאריו בלימודי המזרח הקרוב והתמחה בהיסטוריה של האסלאם. בן 22 כבר קיבל מינוי באוניברסיטת לונדון. לואיס החל לחקור את המזרח התיכון בזמן שהמנדט הבריטי שלט כאן, אבן סעוד היה מלך סעודיה ואתאטורק עצמו הנהיג את טורקיה. מומחים ששאלתי הסכימו, שאין כיום סמכות גדולה יותר מלואיס ביחס לחקר ההיסטוריה, התרבות והדתות של המזרח התיכון החל מהתקופה האסלאמית הקלאסית, עבור לאימפריה העות'מאנית ועד לעידן המודרני. האיש הוא פנומן מדעי בקנה מידה היסטורי. הרבה לפני כולם, עוד בראשית שנות השבעים, חזה לואיס את "שיבת האסלאם". הוא למד אז את כתביו של כהן דת לא ידוע בשם חומייני וראה את זרעי המהפכה האסלאמית, שהתחוללה בסוף אותו עשור באיראן. ב-1990 פרסם את "שורשי הזעם המוסלמי" שחזה את הטרור של שנות האלפיים.

היותו כה משפיע בתחומו, הפכה אותו מושא להתקפות ארסיות מצד חוקרים פרו-ערביים ואנשי שמאל מערביים, שהאשימו אותו ברעות רבות, בעיקר בשל העובדה שלואיס לא חשש  לבקר את העולם המוסלמי. בבולט במתקיפיו היה חוקר הספרות הפלשתיני-אמריקני, אדוארד סעיד – מאויביה המושבעים של ישראל – שבספרו המפורסם "אוריינטליזם" (1978) האשים את לואיס בהשפלת העולם המוסלמי, בגזענות ובהתנשאות, ובהחלת "אימפריאליזם אינטלקטואלי" כלפי העולם הערבי. סעיד הניח את התשתית ל"לימודים פוסט-קולוניאליים", תחום מחקר שהנחות היסוד שלו רואות במערב אשם בדיכויָן ובניצולן של התרבויות הזרות שהיו נתונות למרותו ולהשפעתו במהלך ההיסטוריה. ספרו של סעיד הופרך פעמים רבות, אך הדבר לא השפיע על חסידיו הרבים באקדמיה שמוסיפים לראות בו ספר יסוד. 

גם בגילו, לואיס ערני, סקרן, שופע הומור ומכיר לפניי ולפנים את הכוחות הפועלים בזירות השונות. הראיון אתו התקיים לפני פרוץ המהומות במצרים ומייד עם תחילתן. עם זאת, השיחה עם לואיס מספקת פרספקטיבה היסטורית ואינטלקטואלית יוצאת דופן שעשויה להאיר גם את האקטואליה הבוערת.

הנה הגרסה המלאה יותר לראיון שפורסם במוסף 'ישראל השבוע' בעיתון 'ישראל היום' (28.1.2011):

א. טוניסיה ומצרים

פרופ' לואיס, ראית את ההפיכה בטוניס, וכעת המהומות במצרים; האם אנחנו חוזים בניצני דמוקרטיזציה בעולם הערבי?

אני היסטוריון. אינני חוזה את העתיד. אני מנסה להבין את העבר. מוקדם עדיין לומר לאיזה כיוון יתפתח הסיפור בטוניסיה. שלא כמו במצרים, יש מאפיין בולט ומעודד ביחס לטוניסיה: מכל העולם הערבי והמוסלמי, טוניסיה היא המקום שבו נשים משפיעות הכי הרבה. זאת המדינה היחידה בעולם הערבי, שבה לנשים יש חינוך חובה מגיל צעיר והלאה, עד לאוניברסיטה; שבה נשים נוטלות חלק בכל המקצועות, יש שם רופאות, עורכות דין, עיתונאיות, פוליטיקאיות וכן הלאה. זה ייחודי בעולם המוסלמי, ולכן מאוד חשוב.

באשר למצרים, הדברים רק בראשיתם. הבעיה עם מצרים היא שהדברים עשויים להתפתח גם לכיוונים אחרים. זה יכול להפיל את השלטון לטובת משהו דמוקרטי, אבל זה גם עלול ליצור הזדמנות לאחים המוסלמים ליטול פיקוד. בשלב זה איננו יודעים. בכל מקרה, יש הבדל בין מה שהתרחש בטוניסיה למהומות במצרים. אבל נכון לעכשיו, יש באירועים בטוניס מקור לתקווה.

האם זה עתיד להתפשט בכל העולם הערבי?

יש לאירועים הללו השפעה, ללא ספק; האם הם יתפשטו, זאת שאלה נפרדת, וכפי שאמרתי, קשה לחזות.

האם יש פה גם השפעה עקיפה של ישראל על האזור בהיותה מודל דמוקרטי?

כן. אני חושב שישראל אכן מהווה דוגמה לדמוקרטיה ומשפיעה בעקיפין על העולם הערבי בכיוון זה. אני יודע שהם צופים מרותקים בטלוויזיה הישראלית. הם רואים אנשים מתווכחים. אני זוכר פעם שצפיתי ביחד עם חברים ירדניים שאמרו שזה "תענוג לראות את האנשים החשובים והמפורסמים האלה דופקים על השולחן וצווחים אחד על השני; הלוואי עלינו." זאת חוויה מקורית עבורם. הדברים הללו מחלחלים.

ב. טורקיה ואיראן

אנשים בישראל מוטרדים מאוד ביחס לאיראן וטורקיה – שתי סוגיות שאתה מכיר היטב. מה קורה שם עכשיו?

הרושם הוא שהמשטר באיראן נתון בסכנה גדולה. הוא נתון בעימות עם שתי אופוזיציות: בתוך המשטר ומחוצה לו. אך לשתי האופוזיציות קשה לגייס תמיכה  ניכרת. אתה יודע, בזכות פלאי התקשורת המודרנית אנו יכולים לדבר עם אנשים אפילו במדינה דיקטטורית, ויכולים לקבל תמונה טובה מה האנשים באמת חושבים. כל הראיות מצביעות על התגברות האומללות שם. אני חושב שלוּ הייתה לנו מדיניות אקטיבית יותר מבחוץ, היה ניתן לעשות הרבה יותר. אינך יכול "לנצח מישהו עם אף אחד". חייבת להיות אלטרנטיבה, התנגדות, ואני נחרד מאדישות העולם, מהעובדה שהעולם אינו עושה דבר כדי לעזור לאופוזיציה האיראנית. ואף על פי כן, האופוזיציה האיראנית גוברת והייתי אומר שאני חש אופטימיות זהירה לגבי העתיד של איראן.

באשר לטורקיה, היא נעה מזה זמן בכיוון ההפוך. התהליך לא החל עם ה"מרמרה". אפשר היה לראות את הכיוון שבו נעה טורקיה, העוינות הגוברת כלפי ארצות הברית וישראל. סקרים בטורקיה מראים שהטורקים רואים בארה"ב את האויב הגדול ביותר שלהם וישראל כאויב הגדול השני.

מתי החל תהליך הנסיגה הזה בטורקיה?

זה מתפתח מזה זמן מה. יש כבר השתלטות הדרגתית מוצלחת ביותר של המפלגה האסלאמית, שפעלה בחוכמה ובמיומנות. הם התחילו בהשתלטות על אמצעי התקשורת ובפועל הם שולטים בתקשורת. יש מעט מאוד אופוזיציה בתקשורת. הם שולטים גם בקהילה העסקית ובמערכת החינוך. ולא רק המפלגה, אלא התנועה האסלאמית בכללה.

התחום היחיד שבו נתקלו בהתנגדות הוא הרשות השופטת. זה קרה בעבר, כאשר מנדרס היה ראש ממשלה (בשנות החמישים. ד"א) ועלה לשלטון בבחירות חופשיות. הוא החליט לשנות דברים כך שיבטיחו שיישאר בשלטון. מנדרס השתלט על הכול לבד מהרשות השופטת, שהוכיחה שוב ושוב שהיא המעוז האחרון של הדמוקרטיה החוקתית בטורקיה. זו המטרה העיקרית של השינויים החוקתיים שהטורקים מבצעים כעת – להעניק להם שליטה על הרשות השופטת. וזה צעד חמור מאוד.

האם הישגי המהפכה של אתאטורק עומדים אפוא להיעלם?

לא עד כדי כך, אבל הייתי אומר שהמהפכה הכמאליסטית נמצאת בסכנה גדולה. הטורקים עדיין לא החלו בתקיפה ישירה של הכמאליזם, אבל העקרונות העיקריים, למשל רפובליקה חילונית, וחילוניוּת, נמצאים תחת התקפה. הם רוצים להפוך את טורקיה למדינה אסלאמית, ואפילו מדברים על החייאת החליפות העות'מאנית, אז אפשר לראות את הכיוון.

אני יכול לדמיין מצב שבו טורקיה ואיראן מחליפות ביניהן מקום. איראן תהפוך לרפובליקה מודרנית חילונית וידידה של ישראל, וטורקיה תתפוס את מקומה של איראן כיום... אני לא מנבא, אבל מציע זאת כאפשרות מעניינת.

טורקיה ואיראן הן שתי אומות לא ערביות, בעלות היסטוריה אימפריאליסטית עתיקה. האם יש להן כיום רצון לחדש את עברן האימפריאלי?

הן לא היו מגדירות זאת כך, אבל בהחלט יש הרבה דיבורים עכשיו בטורקיה על החזרת החליפות העות'מאנית וכדומה. כוונתי, שהם אכן רואים מקום לתפקיד מרכזי עבור טורקיה. בשלב זה, הן טורקיה והן איראן מכוונות לאותו כיוון, של תחייה אסלאמית. אם שתיהן תישארנה מדינות אסלאמיות, הן תתחרינה על המנהיגות. לא יכולות להיות שתי מעצמות מוסלמיות מובילות במזרח התיכון. התחרות בין השתיים עתיקת יומין – בת מאות ואלפי שנים. מה שלי נראה סביר יותר הוא שאיראן תשתנה, ואז טורקיה ואיראן תתחלפנה בתפקידים.

מה הסיבה לדעתך שטורקיה הייתה כל כך להוטה לתווך בין ישראל לסוריה בשנתיים האחרונות?

טורקיה זקוקה לתפקיד משפיע בהתרחשויות החשובות באזור. היו לה בעיות משלה עם סוריה בעבר, ותהיינה בעתיד. היחסים בין השתיים מורכבים. יש להן בעיות רבות, למשל סוגיית הגבולות. יש אזור מסוים שזמן רב תבעו אותו שניהם, טורקיה וסוריה – חבל אלכסנדרטה. בסופו של דבר הטורקים פשוט סיפחו אותו והכריזו עליו חלק מטורקיה. הסורים לא אהבו זאת והדבר נותר מקור להתמרמרות. כיום קיימת השתלבות אינטרסים, והטורקים והסורים הולכים יחד לעת עתה. אך אני צופה שתמיד יהיו מקורות למחלוקת רצינית בין שניהם. ישנה גם סוגיית  העלאווים. בסוריה, המשטר הוא למעשה עלאווי, אך בטורקיה העלאווים הם קבוצת אופוזיציה חשודה.

האם נכון לומר שרוב הפוליטיקה במזרח התיכון אינה קשורה בישראל?

יש למדינות האזור בעיות רבות מלבד ישראל. למה סאדאת עשה שלום עם ישראל? לא כי הוא לפתע ראה את היתרונות בחתימת הסכם. מצרים עמדה בפני בעיות וסכנות גדולות יותר מאשר ישראל. הוא ניסה לקבל את עזרת אמריקה וממשל קרטר הגיב על ידי הסכם ואנס-גרומיקו, שלמעשה שלח את מצרים בחזרה לרוסים. בעקבות זאת סאדאת החליט בייאושו לפנות אל ישראל. וכשם שמצרים הובלה לשלום עם ישראל אל מול סכנה גדולה יותר, הדבר נכון ביחס לרובן [של המדינות במזרח התיכון]. ב-2006, כשישראל נלחמה בחיזבאללה, היה ברור למדי שהממשלות הערביות מקוות שהישראלים יסיימו את העבודה. הן רואות נכוחה סכנה גדולה הרבה יותר. אפילו עם ההערכה הנדיבה ביותר של העוצמה של ישראל וההערכה המחמירה ביותר באשר לכוונותיה של ישראל, ישראל אינה מהווה הסכנה הגדולה ביותר למזרח התיכון או לעולם הערבי. זו בעייה שולית. לעומת זאת, איראן היא בעיה רצינית. אני מתכוון שיש חשש כפול להשתלטות הן מהאימפריאליזם האיראני והן ממהפכה שיעית. לבעיה זו יש היסטוריה ארוכה מאוד.

שאלה נוספת ביחס להיסטוריה של היחסים בין היהודים לבין האיראנים. מה הסיבה לשנאה הגדולה שיש למשטר האיראני כלפינו?

ליחסים בין היהודים לבין איראן יש שתי מסורות היסטוריות ארוכות. ישנה מסורת פרו-יהודית, מימים ימימה, עוד מתקופת כורש, שבנה את האימפריה האיראנית הראשונה. מדוע הוא כה אהד את היהודים? ומדוע היהודים אהדו אותו? זה מעניין שבתנ"ך כורש מכונה 'משיח האל'. מדובר בלא-יהודי! מדוע הוא תמך בשאיפת היהודים לשוב למולדתם? אני חושב שהסיבה היא שלאיראן היתה דת עמוקה ורצינית, הדת הזורואסטרית, שהיתה שונה בתכלית מן האלילות הפוליתיאיסטית הגסה ששררה בשאר חלקי המזרח התיכון. הדת היהודית והזורואסטרית הכירו האחת בשנייה. הן לא היו לא זהות אך היתה זיקה ביניהן והשפעה ושאילה הדדית מסוימת.

מסורת פרו-יהודית זו מופיעה גם בתקופה של המלחמה בין הביזנטים והפרסים; היהודים היו לחלוטין בצד הפרסי. כאשר הפרסים פלשו לירושלים בתחילת המאה השביעית, היהודים בירושלים מרדו בשליטים הביזנטיים ומסרו את העיר לידי הפרסים; דבר די מדהים.

אז יש ידידות קרובה, זיקה, אפילו ברית. מצד שני, ישנה המסורת השלילית, המזוהה בעיקר עם האסלאם השיעי, על כך שהיהודים הם טמאים ושאסור להם לגעת בשום דבר וכו'. אלו שתי מסורות איראניות שונות בתכלית, שאני קורא להן "מסורת כורש" ו"מסורת המן". שתיהן נוכחות שם, ואפשר לעקוב אחריהן לאורך ההיסטוריה.

אם מסתכלים על ההיסטוריה של איראן האסלאמית, המסורת השלטת הייתה זו של המן. אני מתכוון שאם משווים, למשל, בין שתי המעצמות הגדולות של המזרח התיכון האסלאמי, האימפריה העות'מאנית והאימפריה האיראנית, הן היו יריבות במשך מאות שנים. היהודים קיבלו יחס הרבה יותר טוב באימפריה העות'מאנית מאשר באימפריה האיראנית. ליהודים באימפריה העות'מאנית היה קיום נוח יחסית. לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים רבים לאימפריה העות'מאנית, והם התקבלו, אמנם לא מתוך צדקה, אלא כי יכלו להועיל. אנו יודעים ממסמכים עות'מאניים, שהיהודים נחשבו ל"נכס מניב". לעומת זאת, בהיסטוריה האיראנית האסלאמית היהודים נתפסו בצורה שלילית מאוד.

ג. הפלשתינים

האם אתה חושב שהסכסוך עם הפלשתינאים או עם הערבים בכלל הוא על גבולות וכיבוש בלבד או משהו עמוק יותר?

זו ה-שאלה בהא הידיעה. הסכסוך הערבי-ישראלי יכול להיות אחד משני דברים: סכסוך על קיומה של ישראל או סכסוך על גודלה של ישראל. אם מדובר בסכסוך על קיומה של ישראל, אזיי ברור שאין להתפשר, ואין אפשרות למשא ומתן משמעותי על עצם קיומך. אין פשרה או פתרון חלקי לכך; או שאתה קיים או שלא. כל עוד זאת הסוגיה, משא ומתן אינו אפשרי. זה פשוט חסר משמעות. וזו ללא ספק העמדה הרווחת בשיח הציבורי בערבית, במדינות ערב.

זאת העמדה?

כן. אין נכונות להכיר בקיומה של ישראל ובמדינה יהודית. למשל, זכות השיבה לכל הפליטים וצאצאיהם, זו דרישה להשמדת ישראל. אין כאן מקום למשמעות אחרת. הייתי אומר שכל עוד הדרישה היא להשמיד את ישראל, או במילים אחרות, כל עוד הנושא הוא קיומה של ישראל, אז אין שלום או פשרה אפשריים. המקסימום שאפשר לקוות לו הוא הפסקת אש, מצב של אי-לוחמה.

לעומת זאת, אם הסוגייה היא גודלה של ישראל, אז הדבר הופך לשאלה פשוטה, רגילה, כמו ביחס לחבל אלזס לורן או טקסס. במקרה כזה, גם אם המאבק יהיה ארוך וקשה, בסופו של דבר אפשר יהיה להגיע לפשרה.

אני חושב שתמצא ייצוג לשתי הגישות בעולם הערבי. לכן המצרים, לפחות ההנהגה המצרית, נעה לכיוון קבלת קיומה של ישראל ודנה עימה על הגודל של ישראל, אבל עבור מוסלמים קיצוניים, מכל מדינה שהיא, זה איננו המקרה.

כפי שאתה ודאי יודע, על פי מוסלמים קיצוניים, כל מדינה אשר היתה חלק מ'דאר אל אסלאם' חייבת לחזור להיות תחת שלטון מוסלמי, וזה חל גם על ספרד, לדוגמא. הייתי בכנס בספרד לפני מיספר שנים, ועמדתי עם חברים ושוחחנו בטורקית. ניגש אלינו אדם מהמרכז האסלאמי המקומי ושאל, אם נרצה לבקר במרכז זה. הסכמנו, והלכתי איתם. הניחו שמכיוון שהייתי עם הטורקים ודיברתי בשפתם, גם אני טורקי. המארחים סיפרו לנו בהתלהבות גדולה שספרד היא חלק מדאר אל אסלאם, ושהיא מדינה מוסלמית שנכבשה על ידי הכופרים; כל האנשים שאנו רואים סביבנו הם בעצם צאצאי מוסלמים שהומרו בכוח ואנו חייבים לעמול כדי להחזיר את ספרד לדאר אל אסלאם. ע"פ רוב זה היחס לטריטוריות שהיו מוסלמיות בעברן. הדבר נכון גם ביחס לבלקן וביחס ליוגוסלביה, למשל.

הם חושבים אותו הדבר על ארץ ישראל.

אלו המחזיקים בדעה זו. עבור אלו שחושבים במונחים לאומיים, ולא במונחים דתיים, פשרה היא אפשרית, ואני ארחיק לכת עוד, ואומר כי ישנם, אמנם לא רבים, אך במספרים הולכים וגדלים, אשר רואים בקיומה של ישראל גורם חיובי.

באילו מונחים הם חושבים?

הם בעיקר חושבים על כך שישראל היא מקור לתמיכה נגד אותן סכנות אחרות, גדולות יותר, המאיימות עליהם, כגון איראן. הם חשים כי לישראל יש יכולת להתמודד עם סכנות אלה טוב מהם ושהנוכחות הישראלית חיובית ואינה גורם שלילי. הם לא אומרים זאת בפומבי, כמובן, אבל באופן פרטי.

כפי שהראו לאחרונה מסמכי וויקיליקס.

אכן. וחלק מהם אף מרחיקים לכת יותר. כמו כן, מלבד האיראנים, הם ניצבים בפני סכנות אחרות, פנימיות, אסלאם קיצוני וכו'. רבים מהם רואים בישראל גורם חיובי בתחום המדע והטכנולוגיה המודרניים. וזו נקודה שהועלתה כבר בסביבות שנת 1920.

עם פייסל וויצמן?

בדיוק. היו כמה שחשו זאת כבר אז, ויש אחרים שחשים זאת היום. אנשים מעלים דעה זו בשיחות פרטיות.

מתוך התיאור שלך נראה כי אין פתרון לסכסוך בינינו לבין העולם הערבי או הפלשתינאים לפחות.

תלוי למה אתה מתכוון פתרון. האם אתה מתכוון לקבלה אמיתית, לכינון יחסי קרבה? אינני רואה אפשרות רבה לכך. אבל אם אתה מתכוון למעין פשרה שבה הם מכירים בכך שישראל איננה הבעייה הגדולה ביותר, או הסכנה הגדולה שלהם, ועל כן הם מוכנים "ללכת עם ישראל" לעת עתה, אני חושב שזה עדיין אפשרי.

אחד הנושאים המרכזיים בשיח הישראלי, ואני חושב גם בשיח האינטלקטואלי בעולם, היא "למה אתם לא מתקדמים עם תהליך השלום?" אתה יודע, אנשים לא מדברים יותר על שלום, אלא על תהליך. "מדוע אתם לא מניעים את עצמכם? למה אתם עוצרים?"

ובכן, צריך שניים לטנגו, אתה בוודאי מכיר את הביטוי. שני הצדדים אחראים לכך. השאלה האמיתית, כפי שאמרתי, היא מה הסוגייה האמיתית.

האם אתה חושב שיש אפשרות לצמצם את הסכסוך לכדי שאלה של גבולות?

אני חושב שזו אפשרות. כפי שאמרתי, בשל החשש הגובר מסכנות אחרות, ובעיקר מהסכנה האיראנית.

אבל כעת יש לנו מדינת חמאס בעזה, והם מקבלים את האיראנים בזרועות פתוחות?

אני יודע, וזאת הסיבה לכך שהרבה אנשים באזור עצובים בשל כך. אתה מבין, זהו האיום. ישנם רבים בעולם הערבי המעדיפים את ישראל על פני החמאס. ואפשר להבין מדוע.

מה אתה חושב על הדרישה של נתניהו מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. האם אתה חושב שזה הוגן?

אני חושב שזה הכרחי. זה חושף את הקלפים שלהם. כפי שאמרתי, אם המאבק הוא על קיום, אזי אין שום אפשרות לשלום.

האם אתה מציע לנתניהו להתעקש על תנאי זה?

בוודאי.

מה אתה חושב על הליכה לשיחות ללא התעקשות על התנאי הזה? מכיוון שהפלשתינאים אומרים שהם מכירים במדינת ישראל, אך לא במדינה יהודית.

לא. זה עניין אחר. זו שאלה של ניסוח. אני חושב שאומה של לומדי תלמוד אמורה להיות מסוגלת להתמודד עם נושא זה.

ד. חקירת ארגוני השמאל

האם אתה מודע לדיון שיש כיום בישראל ובכנסת, באשר לחקירת מקורות המימון של אירגוני שמאל, המסייעים להאשים את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה? אנו יודעים שיש כמה מדינות זרות המעורבות בפוליטיקה שלנו. הליברלים בישראל אומרים שזהו מקארתיזם, סוג של פשיזם. מה אתה  חושב על זה?

השאלה היא כיצד זה נעשה? אם זה נעשה בדרך של האשמה וניסיון לדכא נקודות מבט אחרות אז זה יהיה מקארתיזם, ואני לא רואה שום סימן לכך. הרי ישראל היא חברה פתוחה, דמוקרטיה חופשית, בכך היא מהווה מודל עבור האזור, וכך היא צריכה להמשיך להיות. אבל הדבר החשוב ביותר, והקשה ליישום, הוא לשמר את החופש הזה.

החופש הזה יכול להיות מאוים על ידי מעורבות של מדינות אלה באמצעות אירגוני קש. אז האם אין זאת זכותנו לחקור את האנשים האלה?

בהחלט. לכל חברה יש את הזכות להגן על עצמה מפני כוחות הנחושים להרסה. התמודדות עם אופוזיציה שרוצה להחליף את הממשלה היא דבר אחד. התמודדות עם האופוזיציה הרוצה להשמיד אותך זה דבר אחר. השמדה אינה חלק מהתהליך הדמוקרטי...

האם זה נכון שכאשר מסמכי הקג"ב נחשפו, התברר כי רבים מהחשודים אשר מקארת'י האשים לא הואשמו סתם?

חלקם כן. מקארתי היה מטורף, אבל האם היו דברים בגו? כן. לאחר פרוץ המלחמה בשנת 1939, ממשלת בריטניה העבירה חוק בפרלמנט שנקרא "החוק להגנת הממלכה" (the defense of the realm act). תחת חוק זה ניתנו לממשלה סמכויות חירום מסויימות שלא היו לה בדרך כלל בעיתות שלום. אחד מהם היה הזכות לעצור ולעכב חשודים ללא ההליכים הרגילים (למשל,  habeas corpus). החוק היה בתוקף כל המלחמה, ומספר מסויים של אנשים אכן נעצרו. ואני חייב לומר, כי לא היה שום ניצול לרעה של החוק, ונשמרו הזכויות הדמוקרטיות של העצורים, למרות מיספרם הרב של האנשים שנעצרו. רובם שוחררו כעבור כמה שבועות, ואלה שלא שוחררו, טופלו היטב, והיו במעצר מסיבה טובה ומוצדקת. במצב של מלחמה, בהתמודדות מול אוייב אכזרי, במיוחד איויב שמפעיל סוכנים בארצך, צריכות להיות לך סמכויות מסוימות, והן והשימוש בהם אינם נוגדים בשום אופן את הדמוקרטיה, בתנאי שמשתמשים בהן מתוך כבוד ראוי לחוק והגינות אנושית. בישראל, ככל שיכולתי לראות, יש כזה כבוד.

ה. היהודים – דת או עם?

שאלה נוספת, ייתכן כי היא מעט טריוויאלית, אך אני מרגיש צורך לשאול אותה: הרבה אינטלקטואלים ואינטלקטואלים-כביכול בעולם מתייחסים ליהודים לא כאומה, כעם, אלא רק כדת.

ובכן, ניתן להשיב אחרת ביחס ליהודים שונים בחלקים שונים של העולם. למשל, ראיתי בעצמי הבדלים קיצוניים מאוד כיצד נתפסים היהודים על ידי שכניהם במקומות שונים באירופה, בעולם החדש ובאסיה. כל התשובות השונות נכונות, ומתקיימות בחלקים שונים של העולם בו זמנית. אבל ברור מה עומד על הכף כאן, במזרח התיכון, כששואלים "האם היהודים הם אומה?" – ובכן, מה הם המאפיינים של אומה? אחד מהם הוא שפה. לדתות אין שפה. יש להם כתבי קודש אבל הברית החדשה, למשל, היא ביוונית, ואף אחד לא טוען כי השפה הנוצרית היא יוונית. ומלבד השפה, גם הזהות ההיסטורית והקשר ההיסטורי למקום.

ואם נחזור לתקופות קדומות יותר, נגיד ימי הבית השני, האם היהודים אז ענו על התנאים של אומה? של לאום מודרני?

ובכן, אינך יכול לצפות מאנשי תקופת בית שני לעמוד בתנאים של אומה מודרנית, אלה הם מצבים שונים. אבל האם אנשים הם אומה תלוי לחלוטין כיצד הם תופסים את עצמם. זה עניין של תפיסה-עצמית. אני יודע שהרבה שטויות נכתבות על הנושא הזה עכשיו: מנסים להוכיח כי עברית היא לא שפה, וכי התנ"ך אינו ספר ... אלו שטויות המונעות ע"י אידיאולוגיה.

אז לאור ידיעותיך ומחקריך, האם אתה רואה בעם היהודי תופעה ייחודית, כמי שנמצא בשני צידי המטבע בו זמנית (דת ולאום)?

המצב היהודי משתנה מאוד בזמן ובמקום. להיות יהודי זה לא אותו הדבר בכל מקום. להיות יהודי במזרח אירופה שונה מאוד מהיות יהודי במערב אירופה. ואפילו להיות יהודי במערב אירופה שונה, מן הסתם, מהיות יהודי באמריקה, וכן הלאה. אין תשובה אחת פשוטה להגדרת יהודיות. בזמנים ובמקומות מסוימים היהדות היא אך ורק מיעוט דתי. הייתי אומר שבאנגליה של תחילת המאה ה-20, שבה גדלתי, היהדות היתה בעיקר הגדרה דתית. להיות יהודי היה להיות חבר בקהילה דתית מסויימת. אדם היה יהודי באותה צורה שאחר היה קתולי או פרוטסטנטי, וצורת הסתכלות זו הייתה מקובלת באופן כללי. במקומות אחרים היה גם סוג כלשהו של זהות אתנית, שייכות למיעוט אתני עם שפה משלו, מוסדות משלו. כך שאין תשובה אחת פשוטה להגדרת הזהות היהודית. היה הבדל בין מקום למקום ובין תקופה לתקופה, וחשוב מכל, היה הבדל בתפיסת היהודים את עצמם ושכניהם אותם. 888

ו. קולוניאליזם ואוריינטליזם

נדבר קצת על קולוניאליזם. הנושא הזה קשור גם לחוקר [תרבות וספרות] שהכרת – אדוארד סעיד. בשלושים השנים האחרונות מתקיימת מגמה להשוות בין הקולוניאליזם האירופי בעבר לבין הנוכחות של ישראל כאן בגדה המערבית. מה אתה חושב על ההשוואה הזאת?

אם אתה רוצה השוואה זה יהיה בין ישראל מצד אחד, וכל מדינה אחרת בחצי הכדור המערבי מאידך. אתן לך הגדרה: הם הגיעו בספינות מעבר לים, נחתו על החוף, הסתכסכו עם האוכלוסייה המקומית ואז שיעבדו או גירשו אותה, הם פעלו זמן מה תחת שלטון אימפריאלי, ולאחר מכן, כשחשו חזקים דיים, התעמתו עם אותו שלטון והקימו באותה ארץ שאליה הגיעו מעבר לים, שלטון משלהם, עם השפה, הדת והתרבות שלהם. זהו תיאור מדויק של כל אחת מן המדינות בחצי הכדור המערבי. ההבדל היחיד בינם לבין ישראל היא שהישראלים שבו למקום שהיו קשורים אליו קודם.

אז אתה חושב שההשוואה בין ישראל לבין צרפת באלג'יר...

היא שטויות. המצב דומה הרבה יותר לנוכחות של קנדים בקנדה, או אמריקאים באמריקה, עם ההבדל המשמעותי שהישראלים חוזרים למקום אליו היה להם קשר קודם.

נישאר עדיין בתחום ונדבר על אוריינטליזם. לדעתי, המאבק נגדך, כנציג של תחום מדעי נרחב, נעשה במסגרת ה"פוליטיקלי קורקט". כלומר, אינך יכול לומר שום דבר על האסלאם או על העולם הערבי מבלי שתיחשד בגזענות או באימפריאליזם, וכיוצא בזה. נדמה לי שאדוארד סעיד, בקנאות הגדולה שלו לנושא, גרם נזק רב אפילו לשפה של הסכסוך הזה.

זה נכון. לאדוארד סעיד היתה השפעה מזיקה מאוד על החיים האינטלקטואליים של העולם המערבי, במיוחד עכשיו, שהגישה הסעידית הפכה לגישה המקובלת, אפילו לאורתודוכסיה,  בחוגים אקדמיים רבים. לעולם המערבי, החל מהיוונים הקדמונים, היתה תכונה אחת ייחודית, וזו הסקרנות האינטלקטואלית ביחס לאחר. אם מסתכלים על התרבויות הגדולות של העת העתיקה, סין, הודו וכו', הן אף פעם לא הראו שמץ עניין בעולם החיצוני להן. האירופים כן התעניינו, החל מהיוונים. הם התעניינו בפרס, במצרים. היו אנשים מהארצות הללו שאימצו את השפה היוונית, וכך היה שיוסף בן מתתיהו כתב ביוונית על ההיסטוריה של היהודים; היו אחרים שכתבו על ההיסטוריה של מצרים וכדומה. זו היתה סקרנות אינטלקטואלית ביחס לאחר, שאיפיינה את התרבות האירופית.

האוריינטליזם מתחיל בתקופה מוקדמת מאוד באירופה, כאשר –  רחוק מניסיון להשתלט על העולם האסלאמי – דווקא אירופה היתה מאוימת על-ידי העולם המוסלמי, שניסה פעמיים לכבוש את אירופה. לכן אין זה מפתיע שאירופה רצתה ללמוד קצת על אותו עולם. זו לא היתה הסיבה היחידה. האירופים גם למדו סינית, סנסקריט ועוד. זה היה סוג של סקרנות אינטלקטואלית אופיינית לתרבות שלנו. אנשים שאינם חולקים סקרנות זו, בעולם האסלאמי למשל, לא יבינו אותה. לכן הם מחפשים הסבר אחר לתופעה, ואדוארד סעיד העניק להם אותה. זו היתה שטות מוחלטת. סעיד אמר שהאירופים למדו שפות כאמצעי לשלוט בעמים האלה. אלו שטויות. הקתדרות הראשונות לערבית באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' נוסדו במאה ה-17, כשהמוסלמים איימו על אירופה: הטורקים צרו על וינה, שודדי ים בֶּרבֶּרים פשטו על חופי אנגליה ואירלנד. האירופאים יכלו רק לבקר בארץ הקודש. הרעיון שזהו אימפריאליזם יכול להתבסס רק על בורות עמוקה. ואני חייב לומר שסעיד הצטיין בבורותו בהיסטוריה.

או שאמירותיו נחו על מצע אידיאולוגי.

בקריאת כתביו של סעיד אני לעיתים קרובות שואל את עצמי מהו הקו המפריד בין בורות ושקר? יש כל כך הרבה אי דיוקים בכתיבתו שאינני יודע היכן מדובר בבורות והיכן זה שקר. אני מוצא את שניהם. לחלק מאי הדיוקים שלו הייתי קורא שקרים כי יש לו מטרה באמירתם, אבל חלקם נכתבו בתמימות. אין להם מטרה פוליטית או יעד כלשהוא. הם פשוט מראים על בורות פשוטה.

ז. האקדמיה המערבית

כיצד הפכה הבורות הזאת לגישה המקובלת?

ההתפתחות באה בשלבים. היא זכתה לתמיכה בהדרגה, ואז הפכה למוסכמה. הם השתמשו בשיטות שנועדו לשמר את עצמאותה של הקהילה האקדמית, דווקא כדי להגביל את עצמאותה. לדוגמה, מינויָם וקידומם של אנשי אקדמיה כפופים תדיר לבחינת עמיתים ומומחים. מכיוון שחלק גדול של המומחים הפך לסעידים, הם נמצאים בעמדה שבה הם יכולים לכפות את דעותיהם, ואוכפים אותן באכזריות שאין לה מקבילה בעולם האקדמי המערבי מאז ימי הביניים.

אז אתה סבור שהאקדמיה המערבית מוטה פוליטית? כלומר, אין מה לדבר על אובייקטיביות?

יש הרבה נושאים שהם טאבו כיום, דברים שאתה לא יכול לדבר עליהם. זהו במיוחד המצב בלימודי המזרח התיכון. היה ארגון בשם MESA (Middle East Studies Association), שנוסד על ידי קבוצה של אנשים בארצות הברית ובאירופה. הייתי אחד המייסדים. זה היה אמור להיות ארגון מקצועי, אובייקטיבי מבחינה פוליטית, של חוקרים מתחום המזרח התיכון, שנועד לאפשר לנו מרחב שבו נוכל להיפגש, להחליף רעיונות, ללא כל התחייבות פוליטית או אידיאולוגית מוקדמת. זה עבד זמן מה ולאחר מכן, בהדרגה, הסעידים השתלטו עליו. ברגע שזה קרה, הם השתמשו בשליטה שלהם על מנת למנוע הבעת דעה כלשהי חוץ מאלה שהם אישרו.

באוניברסיטאות רבות, למשל, נעשה בלתי אפשרי לקבל משרה או קידום בלי ליישר קו איתם. זו אורתודוקסיה מוכתבת שאין לה מקבילה בעולם המערבי מאז ימי הביניים.

זאת הסיבה שחלק מאיתנו בזמנו החליט להקים ארגון אופוזיציוני אשר קראנו לו ASMEA  (Association for the Study of Middle East and Africa), כמתחרה ל-MESA, ומאז המאבק נמשך. אפילו כעת, לימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות אמריקאיות נשלטים ומבוקרים על ידי סעידים. הם אינם מאפשרים דיון חופשי. הם דוחים את הרעיון.

זה סוג של כיבוש. הם כבשו את העולם האקדמי המערבי, המקור העיקרי של הידע במערב.

זאת הסיבה שהקמנו את ארגון האופוזיציה, שיש לו כבר תמיכה רבה. אקדמאים במחלקות ללימודי המזרח התיכון לא מעזים להצטרף אלינו, מתוך חשש, למרות רצונם. אבל לבד מהמחלקות ללימודי המזרח התיכון יש מחלקות אחרות שגם בהן יש עיסוק במזרח התיכון. עבור אקדמאים במחלקות אלה הארגון שלנו נגיש יותר. אם אתה במחלקה לסוציולוגיה ואתה מתעניין במיוחד במזרח התיכון, אז אתה בטוח יותר מאשר אם היית במחלקה ללימודי המזרח התיכון.

מה לגבי נותני התמיכה? שמעתי כי מדינות ערביות רבות תומכות בקתדרות ללימודים ערביים, מזרחנות, לימודי המזרח התיכון.

זה נכון, הם תורמים בנדיבות רבה.

האם שמעת על המקרה ב-London school of economics (LSE)? הם קיבלו תרומה מאיחוד האמירויות בסכום של 9.2 מיליון ליש"ט לבניית מרכז מחקר חדש ללימודי המזרח התיכון. אחד הפרסומים האחרונים שלהם הכיל מפה של האזור ללא ישראל. כשדבר התגלה הם התנצלו, טענו שמישהו השמיט את ישראל מהמפה או משהו כזה. זה מתאים לתיאור שלך.

יש פתגם שאומר, "מי שמשלם לחלילן מחליט על המנגינה." זו תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. למשל, יש אוניברסיטה קתולית בוושינגטון שקיבלה מענק גדול מלוב כדי להקים קתדרה ללימודי המזרח התיכון, שהם כמובן שמחו לקבל. אך מיד לאחר מכן הם התחילו לקבל הוראות כל הזמן מלוב מה לעשות, מה לא לעשות, את מי למנות ואת מי לא. המצב כה הידרדר עד שהפך נושא לבדיחות. לדוגמה, נשיא האוניברסיטה הזו נכנס למשרד שלו ושאל את מזכירתו: "אלו פגישות יש לי היום?" – "יש לך שתיים," היא עונה, "עם שגריר לוב ועם נציג האפיפיור." – והנשיא שואל, "טוב, את מי כדאי לי לראות קודם?" – והמזכירה עונה, "אני הייתי מציעה להיפגש קודם עם נציג האפיפיור. אתה צריך לנשק רק את הטבעת שלו..."

המצב הורע עד כדי כך שנשיא האוניברסיטה לא היה יכול לסבול את זה יותר והחליט להחזיר את הכסף. הוא שלח את הכסף בחזרה כדי לא לסבול התערבות מתמדת כזו.

ח. סיכום

הבה נסכם. חווית עשרות רבות של שנים כאן במאה ה-20, כולל התקופה שלפני הקמת מדינת ישראל והתקופה שלאחריה. האם יש לך דבר מה להגיד לעם ישראל? חלק מהאזרחים מרגישים מאויימים מאוד ביחס לעתיד. למיספר אנשים כאן, בעיקר אינטלקטואלים מזן מסוים, יש נטייה להפחיד את האנשים עם נבואות שחורות על מה שיקרה אם לא נעשה שלום עכשיו וכו'.

ובכן, ויתור על כל שאיפותיך הוא אבסורד. הרי השאיפה הבסיסית היא לשרוד. על כך אין לוותר.

אנשים אלה מטיפים שאם לא נחזור למימדי המדינה הקטנה שהיינו בשנות ה-50 או ה-60 אז גורלנו נחרץ. מה אתה חושב על כך?

אני רואה את הדברים אחרת. עתידו של המזרח התיכון הוא עמום למדי וחשוך. תנועות פרוגרסיביות נכשלות ברוב מדינות אלה. המדינות מתקיימות מנפט. במוקדם או מאוחר, הנפט יאזל או שיוחלף על ידי מקור אנרגיה אחר, ואז המזרח התיכון ישקע כמו לבנון, תת-סהרה ואפריקה. אני חושב שזאת התחזית הסבירה ביותר לעתיד. במקרה זה, ישראל תהיה בעמדה שונה, במיוחד ביחס למרכזי הכוח החדשים, משום שאירופה נעלמת, אירופה מפסיקה להתקיים באופן משמעותי ולמלא תפקיד, בגלל ההגירה והדמוגרפיה. אמריקה מגלה פחות ופחות עניין באזור הזה. בעיקרון, העניין של אמריקה במזרח התיכון היה בגלל המלחמה הקרה. המלחמה הקרה נעלמה, ברית המועצות אינה קיימת עוד ואם הנפט לא יהיה משמעותי כשהיה, אני חושב שהעניין האמריקאי במזרח התיכון יפחת.

המוקד העיקרי של מאבקי הכוח בעתיד יהיה בין שתי המעצמות של המאה ה-21, הודו וסין. לדעתי, ישראל תהיה חשובה לשתיהן משום שהן לא רוצות לשלוט במזרח התיכון, זה מטרד גדול מדי עבורם, אך הן תרצינה איזשהו ביטוח ביחס למזרח התיכון, וישראל תוכל לספק זאת. אני חושב שישראל תוכל להיות בעלת ברית פוטנציאלית חשובה עבור הודו או סין, או עדיף, גורם נייטרלי שישמור על יחסים טובים עם שניהם. כך אני רואה את העתיד. ישראל תהפוך למעין 'שסתום בטיחות' עבור האזור, ויכולה להיות חשובה מבחינה זו. לישראל יהיה בסיס טוב להמשיך.

אז אתה אופטימי, ואומר לעם ישראל לא לפחד?

לא לפחד, ללמוד סינית וללמוד הינדית (צוחק). ועוד משהו: ישראל היא חברה סובלנית, פתוחה, ודמוקרטיה מתפקדת, שבה יש קבוצות שונות, דתות שונות, קבוצות אתניות שונות וכן הלאה. היא מודל לאזור כולו. אני מקווה שהיא תמשיך להיות כזו. אני חושב שהיא תמשיך להיות כזו.

אהוד: ראוי לציין כאן מה שנעמן כהן חוזר וכותב – שהאימפריאליזם והקולוניאליזם מן הגרועים והחשוכים ביותר בעולם, שחלקם הגדול מתקיים גם בימינו – הם כיבושי הערבים והאיסלאם.

* * *

כל הכבוד!

כל הכבוד לנילי דיסקין [גיליון 619].

מילים כדרבנות!

מוניקה כהן

* * *

מ.-דן: השיר "מי אוהב מילים גסות?"

למחב"ע שלומות,

והפעם בעניין שירו של ז'ורז' בראסנס (1921-1981) שנדון בחב"ע מס' 617 ו-618.

 השיר "מי אוהב מילים גסות", בתירגומו המעולה של דן אלמגור, נקרא במקור "הפורנוגרף" – LE PORNOGRAPHE .

מהמתרגם אלמגור לא נגזל הקרדיט. אנא עיינו להלן באתר שירונט וכן בצרופה של תקליטור המופע "אין אהבות שמחות" של יוסי בנאי ע"ה בסוף שנות השישים, תחילת השבעים למאה שחלפה (כפי שכבר ציין נחומי הרציון / חב"ע 618 ).

כמו-כן הכותרת: " דן אלמגור הוא המתרגם של שירי ז'ורז' בראסנס" עלולה להטעות מאחר שלמופע הנ"ל תרמו מלבד אלמגור יבל"א – גם נעמי שמר ע"ה, עמוס קינן ע"ה וניסים אלוני ע"ה.

למיטב ידיעתי, לאחרונה יצא ספר תרגומים לשאנסונים של בראסנס מאת הפירסומאי-לשעבר ראובן וימר.

ולסיום, ובאוירה זו, הרשו לי לצרף שיר נוסף של בראסנס השובב, גם הוא בתרגומו של דן אלמגור, תהנו.

בברכת יישר כוח ,

מ-דן

[השם והכתובת ידועים למערכת]

http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=497&wrkid=9614

* * *

תהליך ייצור שמן הזית הישראלי, מהמסיק ועד בית הבד

סרטון מעניין

http://new.ba-bamail.co.il/View.aspx?emailid=7058&memberid=711525

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים

חלק שני

בשעה 07:30 כבר נמצא משה ב"בור". בשורה הראשונה, מול המפות, תצלומי האוויר, מכשירי הקשר, שולחן המלחמה ומחיצות הזכוכית, יושבים מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, וקציניו. בשורה השנייה, מאחור, על ספסל מוגבה, יושב משה, ובאים גם יועצו המיוחד של אשכול, יגאל ידין, והרמטכ"ל יצחק רבין. ה"בור" רוחש פעולה אך שקט, כדי שלא להפריע לקבלת הדיווחים הראשונים ולמתן ההוראות.

הוד לוגם מים בלי הרף וליבו חרד לכל מידע, המגיע מהטייסים הצוללים על שדות התעופה במצרים. העיניים מבריקות כאשר טייס מדווח על הפלת "מיג", או השמדת מטוס על הקרקע, או חזרה לבסיס בשלום, ומועקה כבדה משתררת כאשר טייס מודיע שהוא נוטש את מטוסו, או כאשר חברו מספר שממטוס ישראלי שנפגע לא נפתח מצנח. הוד, מקודם פיין, נולד אף הוא בדגניה. אביו יוסף היה גלילי שורשי, בן מטולה, מעורה בהווי הערבי, והוא שהדריך את משה לקראת הפעולה בסוריה ב-1941.

הניצחון במלחמת ששת הימים מתאפשר בזכות ההכרעה שהושגה בבוקר 5 ביוני, במבצע "מוקד" של חיל האוויר. מעקב מודיעיני אחר תנועות חיל האוויר המצרי מגלה, כי מטוסי היירוט שלו ממריאים עם אור ראשון לסיור הנמשך כשעה, שלאחריו נוחתים הטייסים וסועדים את ארוחת-הבוקר. לפיכך, מ-07:14 נמצא כמעט כל חיל האוויר הישראלי באוויר; רק שנים-עשר מטוסי "מיראז'" נשארים להגן על שמי הארץ. המטוסים מתקרבים למטרותיהם בטיסה נמוכה ובדממת אלחוט גמורה. גל התקיפה הראשון מגיע ליעדיו בשדות התעופה הצבאיים בסיני ובמצרים ב-07:45, בדיוק בשעה שהטייסים המצרים עסוקים בארוחת-הבוקר, והקצינים נמצאים בדרכם מהבית למפקדה. בעשר הדקות הבאות, עד 08:55, נשבר עיקר כוחו של חיל האוויר המצרי.

ב-09:34 מתחילה תקיפת הגל השני. סך-הכל מושמדים כשלוש מאות מתוך כארבע מאות מטוסי חיל האוויר המצרי, הרוב בעודם על הקרקע, וכן מוצאים מכלל פעולה מסלולי המראה ותחנות מכ"ם. ב-11:50 מתחילים מטוסי סוריה, ירדן ועיראק לתקוף את ישראל. בתגובה מתרומם גל תקיפה שלישי של חיל האוויר, בשעה 12:15, ומשמיד את כל חיל האוויר הירדני ואת מחצית חיל האוויר הסורי, יחד – כשמונים מטוסים. עוד עשרה מושמדים בעיראק, בשדה התעופה הצבאי המערבי ביותר, שממנו המריאו מטוסיה לישראל. בסופו של היום מאבדות ארבע המדינות, שכרתו ברית נגד ישראל, כשבעים אחוזים ממטוסי הקרב וההפצצה שלהן, רובם בשש השעות הראשונות ללחימה. חיל האוויר הישראלי מאבד עשרה מטוסים, חמישה טייסים נהרגים ושניים נופלים בשבי.

לדברי מקורות חוץ, חיסול כוחו של חיל האוויר המצרי בשעות הראשונות למלחמה היה נחוץ גם כדי לשים קץ לאחת ממטרותיו המרכזיות של נאצר במלחמה – הפצצת הכור בדימונה וחיסול "האופציה הגרעינית" של ישראל, על כל המשתמע מכך.

ב-08:15 בבוקר, עם הגל הראשון של תקיפת המטוסים במצרים, מקבל פיקוד הדרום את הסיסמה "נחשונים פעל. בהצלחה." חיל השריון של צה"ל מתחיל לנוע לתוך סיני ולהבקיע בצירים שהותוו לו. קרבות רבים עתידים להתחולל בחמשה הימים הבאים, מאות לוחמים ישראלים ייהרגו וייפצעו, אבל גורל המלחמה נקבע באותה שעה שבה נעשה חיל האוויר הישראלי שליט יחיד בשמי האזור. מעתה הוא מגן ללא מפריע על שמי ישראל, מסייע לכוחות הלוחמים על הקרקע ותוקף מטרות אוייב נקודתיות: טנקים, תותחים, שיירות כלי-רכב, מוצבים ומתחמים מבוצרים.

העולם, ובייחוד ארה"ב, רגישים לשאלה "מי ירה ראשון?" – סגירת המיצרים, וריכוז הצבא המצרי על גבול ישראל, כדי שירתק את כל כוחותיה תקופה ממושכת, אך גם יוכל לפתוח כל רגע במתקפה כללית – אינם נחשבים לפעולה מלחמתית בעיני "העולם"! – ישראל היתה אמורה להמתין כקורבן למתקפה הכללית עליה, ולהפעיל את צה"ל רק לאחר שהצבא המצרי יפלוש לנגב ומטוסיו יזרעו מוות והרס ברחבי ישראל.

לכן מפרסם דובר צה"ל, בשעה 08:00, הודעה כללית: "משעות הבוקר מתחוללים בחזית הדרום קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים, שנעו לעבר ישראל, ובין כוחותינו שיצאו לבלום אותם." וזה אינו רחוק מן האמת. המטוסים והשריון המצריים אכן קודמו לעבר ישראל, לפני התקפת-הפתע שלה, כדי להכות בה.

רדיו קהיר מבשר עד מהרה, כי חיל האוויר המצרי כבר הפיל ארבעים מטוסים ישראליים, ומתרברב בנצחונות הצבא המצרי. מאוחר יותר יתברר, כי דיווחי שקר של הדרגים הצבאיים גרמו לכך שההנהגה המצרית הבינה רק באיחור את גודל המפלה.

מספר משה: "הפעם שירתו אותנו יפה השחצנות והגוזמאות הערביות. ביקשתי מן האחראים להסברה שלא יודיעו, לפחות במשך היום הראשון, על נצחונותינו. יש להציג את הפעולה כתגובה על התקפות הערבים, וב-24 השעות הראשונות עלינו 'להיות מסכנים'."

זכות יוצרים על גישה זו מיוחסת לעסיסיותו הלשונית של אשכול, שנהג לומר כי את ישראל צריך להציג בארה"ב כ"נעבעכדיקער שמשון", שמשון המסכן.

*

מאוחר יותר באותו יום, עדיין ה-5 ביוני, מדבר משה, באמצעות "קול ישראל", אל חיילי צה"ל, ודבריו נחרתים גם בלב כל אזרח בארץ:

 "הגנרל המצרי מורטאג'י פנה אל חייליו ואמר להם, כי עיני העולם כולו מופנות אליהם בציפייה לראות את תוצאות מלחמתם הקדושה וקרא להם לכבוש בכוח הנשק את 'האדמה השדודה של פלסטינה'.

 "חיילי צה"ל, לנו אין מטרות כיבוש. יעדנו הוא לשים לאל את ניסיון הצבאות הערביים לכבוש את ארצנו. יעדנו הוא לנתק את טבעת ההסגר והתוקפנות הקמה עלינו. המצרים גייסו לעזרתם וקיבלו תחת פיקודם את הכוחות הסוריים, הירדניים והעיראקיים. כן התווספו אליהם יחידות צבא מכווית ועד אלג'יריה. הם רבים מאיתנו, אולם נוכל להם. אנו עם קטן, אך אמיץ. רודף שלום, אך נכון להילחם על חייו וארצו. הציבור שבעורף יצטרך, בוודאי, לשאת בסבל. אולם המאמץ העליון ייתבע מכם, החיילים, מהלוחמים באוויר, ביבשה ובים, מהעומדים בחפירות ההגנה על יישובי הספר, ומהמסתערים בטורי השריון. חיילי צה"ל, בכם היום תקוותנו וביטחוננו."

*

את ההודעה הראשונה של דובר צה"ל אני שומע בטרנזיסטור של חבר-ליחידה, בחורשה ליד בית-נבאללה, רגעים אחדים לאחר שהרוקח הצבאי של פלוגת הפח"ח שלנו מופיע בין העצים ומודיע בקול רם שהמלחמה התחילה.

מיד אנו מפסיקים את התרגול היומי של הקמת אוהל הודי גדול למרפאת השדה, עולים אל המשאיות העמוסות בציוד המרפאה ומשתלבים, עם האמבולנסים הצבאיים שלנו, בשיירה ענקית הזוחלת על כל נתיבי הכביש לכיוון ירושלים. אנו מלווים את ימי הקרב של חטיבה 10 בגב ההר ובצפון ירושלים עד הבקעה. עבודה רבה אין לנו, וזאת מפני שביום הקרב העיקרי, 6 ביוני, מעבירים את מרבית פצועי החטיבה במסוקים היישר מהאזור של גבעת הרדאר לבית-החולים "הדסה" בעין-כרם.

מאוחר בליל 5 ביוני, עדיין ביממה הראשונה למלחמה, מתפשטת בינינו הידיעה על הכחדת חיל האוויר המצרי, וברור שהניצחון קרוב. במהלך הימים הבאים אנו עוברים בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, ונכנסים לדממה המחשיכה של שכונת שייח' ג'ראח, שנכבשה שעות לא רבות לפני כן. רק יריות בודדות של צלפים ירדנים נשמעות פה ושם, ואנו מסתתרים במשאית, מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. ואולם פלוגת החובשים שאני משתייך אליה אינה משתתפת בקרבות.

*

את מלחמת ששת הימים עורכת ישראל מראשיתה במגבלת זמן חמורה, הקובעת שעליה להסתיים בתוך ימים ספורים, וזאת מחשש שהערבים יבקשו הפסקת-אש קודם שיושגו כל מטרותיה, מחשש שרוסיה תאיים בהתערבות, כפי שעשתה במבצע סיני ב-1956, ומחשש שהאו"ם, מועצת הביטחון וארה"ב יכפו על ישראל את הפסקת הקרבות. אלמלא המגבלות, אם לא היה צורך למהר כל-כך, ייתכן שמטרות אוייב רבות יותר היו נופלות כפרי בשל בידי צה"ל, מוכרעות בהפצצות מהאוויר ונכנעות ללא קרב אכזרי, וייתכן שמספר הקורבנות מצידנו היה קטן יותר.

ביום השני למלחמה עורך משה סיכום ביניים של מטרותיה, המתרחבות והולכות:

העדיפות הראשונה של צה"ל היא השמדת השריון המצרי כדי להשיג הכרעה בחזית הזאת, החשובה ביותר.

העדיפות השנייה היא כיבוש שארם א-שייח', פתיחת מיצרי טיראן והשתלטות על סיני ורצועת עזה, אך בלי להתקדם עד גדת התעלה, אלא לעצור במרחק סביר ממזרח לה, ולהשאיר את תעלת סואץ חופשית לשיט מצרי ובין-לאומי.

העדיפות השלישית היא כיבוש הגדה המערבית. ואולם, לאחר שחוסיין הכניס את צבאו למלחמה כבר ביום הראשון, בטרם הושגה הכרעה בחזית הדרום, היה על צה"ל להפעיל מייד את כוחותיו בחזית הירדנית, ולהילחם בבת-אחת בשתי חזיתות.

כתוצאה מפזיזותו איבד חוסיין את הגדה המערבית, אך למד את הלקח, ובמלחמת יום הכיפורים ישב בשקט ולא התגרה בישראל.

אשר לסוריה – התוכנית היא להגיב על פעולותיה המלחמתיות, אך לא לעלות אל רמת הגולן ולא להגיע לעימות מיותר, שפירושו פתיחה בו-זמנית של חזית שלישית. אם תיפגע סוריה בתחילת המלחמה עלולה רוסיה, התומכת בה, לכפות הפסקת-אש טרם הושגו המטרות החיוניות בדרום.

*

כבר ביום השני למלחמה, 6 ביוני, מושגת הכרעה בחזית המצרית בקרבות השריון הקשים בסיני. בלילה מקבלות יחידות הצבא המצריות הוראת נסיגה כללית מסיני, ובעצם הנסיגה מתחילה עוד קודם לכן. בימים הבאים משלים צה"ל את כיבוש כל סיני, רצועת עזה ושארם א-שייח'.

ב-8 ביוני, בלילה, מסכים נאצר להפסקת-אש בלא תנאים. אותה שעה כבר נמצא כוח צה"ל על שפת התעלה. תחילה מנסה משה, בהתייעצות עם אשכול ורבין, ליצב קו במרחק 20 קילומטרים מהתעלה, ואולם המצרים ממשיכים לפעול ממזרח לתעלה גם לאחר הסכמת ממשלתם להפסקת-אש. כמוסכם מסתמנת הצעה אמריקנית למועצת הביטחון, לפיה ייפרדו כוחות עם הפסקת-האש, וכל צד ירחיק את כוחותיו מהתעלה. משתי הסיבות הללו מתקבלת אצלנו החלטה להתיר לכוחות צה"ל להגיע עד התעלה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לסגת ולהתארגן במרחק 20 קילומטרים ממנה, והיא תישאר פתוחה לשיט.

אך לא כך קורה. המצרים מטביעים בתעלה אוניות, והיא נסגרת לשנים אחדות, וצה"ל יושב על גדתה המזרחית בקו המעוזים, ההופך לקו החזית במלחמת ההתשה. התעלה שבה ונפתחת לשיט רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר משה כבר אינו שר הביטחון.

במקביל לקרבות בסיני מתנהלים ביומיים הראשונים קרבות קשים בחזית הירדנית, בכיבוש הגזרה שמצפון לירושלים, מהרדאר ונבי סמואל עד יריחו, ובקרב על בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. קרב אכזרי זה אופייני לקצב המהיר של המלחמה. מאחר שתחילתו נדחית בשעות אחדות, ומועדה נקבע ל-02:30, אור ליום 6 ביוני, סבור הפיקוד העליון שכדאי לדחותה לשעות הבוקר ולהקדים לה תקיפה אווירית, שתרכך את התנגדות הירדנים. אך מפקד חטיבת הצנחנים, וכן אלוף הפיקוד שמעליו והמג"דים שמתחתיו, מעדיפים להתחיל בפעולה בעוד לילה, ללא סיוע אווירי, ומקבלים את אישור המטכ"ל.

הקרב על גבעת התחמושת נמשך זמן רב ומסב אבידות כבדות לכוחותינו. חיילים ומפקדים מסתערים על עמדות מבוצרות ומחופרות ונהרגים באש מקלעיהן. "החיילים הירדנים," מספר משה, "לחמו בעקשנות ובחירוף נפש. לאחר הקרב נאספו במוצב יותר מ-90 גוויות שלהם. נשקם היה מוצב ומכוון על כל המבואות, ועמדותיהם היו מוגנות בקירות עבים של בטון ואבן."

עמדת מקלעים מרכזית, שחולשת על כל השטח, מחוסלת לבסוף בעזרת שני טנקים שהוזעקו לעזרה. בשש ורבע בבוקר מסתיים הקרב על גבעת התחמושת, שלדברי משה "היה הקשה ביותר במלחמה נגד הירדנים. השתתפו בו טובי הלוחמים של צה"ל. 21 מבחיריהם נפלו. נפגעו יותר ממחצית החיילים ורוב המפקדים שלחמו בגבעת התחמושת ובבית-הספר לשוטרים. אולי לא הקושי שבכיבוש מוצב זה ואף לא המחיר היקר ששולם, אלא הגבורה האישית של לוחמיו, היא שעשתה את הקרב על גבעת התחמושת לדף לא נשכח במלחמות ישראל."

בחצות הלילה מקבל הצבא הירדני פקודת נסיגה כללית מהגדה המערבית, ולמחרת, 7 ביוני, נכנסים הצנחנים לירושלים העתיקה, הנצורה כבר מכל עבריה בידי הצבא הישראלי.

בעשר בבוקר מודיע מפקד הצנחנים מוטה גור: "הר הבית בידינו!"

במדי חאקי, חבוש קסדת פלדה, ולצידו הרמטכ"ל רבין, אף הוא חבוש קסדה – מחשש לצלפים ירדנים, שעדיין מסתתרים בשטח – צועד משה אל עבר הכותל המערבי שעות אחדות לאחר כיבושו. כאן הוא אומר דברים, שעתידים להיחרת כתמציתה של מלחמת ששת הימים, ולחזור ולהיות משודרים פעמים רבות:

 "חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום."

ב-8 ביוני כובש צה"ל את חברון ומשלים את השתלטותו על הגדה המערבית. חיילינו מפוצצים את גשרי הירדן. ביום הזה מסתיים כיבוש סיני, לרבות קנטרה המזרחית, למעט גזרות אחדות על גדת התעלה, שכיבושן מושלם רק למחרת.

*

אם לפני שפרצה המלחמה היה משה הדוחף לקראתה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה וכדי שהמדינות הערביות לא תצלחנה להזרים כוחות רבים עוד יותר לגבולותינו, הנה במהלכה הוא הופך לגורם ממתן, ואילו אשכול וממשלתו, נישאים על גלי הניצחונות הראשונים, שואפים להרחיב את מטרותיה ולהחיש את קצבה.

משה מתנגד לפריצה לעיר העתיקה, כי לדעתו ממילא תיכנע בתוך זמן קצר, אך הממשלה דוחקת בו. מחשבתו הצבאית, בעיקרה, היא עדיין תורת הקומנדו: פריצה נועזת לעומק ואיגוף האוייב, כדי שייכנע לאחר שתאחז בו בהלה ויבין שהוא מכותר, וזאת במטרה למנוע אבידות הנגרמות בהתקפה חזיתית לכיבוש היעדים המבוצרים.

משה מהסס לעלות על הרמה, וזאת חרף ההפצצות מהאוויר המתרחשות ביום הראשון, לפני השמדת חיל האוויר הסורי, למרות ההפגזות הממושכות במשך ארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, ועל אף הניסיון הסורי להתקדם לעבר תל דן, קיבוץ דן ואשמורה. לדעתו, אם הבעייה הביטחונית מתמצית בסבלם של היישובים לאורך הגבול, הנגרם מאש הסורים, הרי צריך להמשיך לחיות כך אם אפשר, ובמקרה הגרוע ביותר – מוטב להרחיק את היישובים מן הגבול ולא לפתוח חזית נוספת.

 "יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר," הוא מספר. "ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה, כי גם לאורך ימים יתברר, שחששותיי היו חששות שווא."

משה חשש מפני פתיחת חזית שלישית קודם שהביעה מצרים נכונות להפסקת-אש, ומכך שסוריה כה חיונית לרוסיה, עד שזו תעשה הכל כדי להגן עליה. ואולם, לדבריו, בנוסף לבשורה מליל ה-8 ביוני, שנאצר הסכים להפסקת-אש, "נתקבלה ידיעת מודיעין כי קוניטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה החלה התמוטטות. על סמך הידיעות האלה שיניתי את דעתי. בשעה שבע בבוקר, ה-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה, וקיבלתי."

חיילי צה"ל מבקיעים את המערך הסורי ברמת הגולן וכובשים את המוצבים שאיימו על יישובי הגליל העליון והכינרת, והידועים בהם תל עזזיאת ותל פאח'ר. ב-10 ביוני נופלת גם קוניטרה בידינו. בכיבוש הגולן נופלים 141 חיילי צה"ל. אבידות הסורים מסתכמות בכ-500 הרוגים ו-2500 פצועים. ב-18:30 נכנסת לתוקפה גם הפסקת-האש עם סוריה, שסוריה הסכימה לה יומיים קודם, ומלחמת ששת הימים באה לסיומה.

*

במועדון הקצינים הסורים בקוניטרה יושבים, ביום האחרון למלחמה, משה ועימו כמה ממפקדיו הבכירים של צה"ל בחזית הצפון, ומפקד חיל האוויר, מוטי הוד. הם דנים בשרטוט הקו של הפסקת-האש, נושא שמשה עסק בו כבר בשנת 1949. נציגי האו"ם אמורים לבוא יומיים אחר-כך. הפסקת-האש כבר נכנסה לתוקפה, אבל החרמון אינו בידינו.

מוטי הוד, שאביו נולד במטולה וסבו היה ממייסדיה, מרים את ידו ואומר: "שר הביטחון, יש לי בקשה."

 "איזה בקשות יש לחיל האוויר?" שואל משה.

 "אני חושב שזאת טעות לא להכליל את החרמון בגבול של ישראל."

 "למה חיל האוויר צריך את החרמון?"

הוד אינו רוצה לספר למשה על הקשר הרגשי שלו למטולה ולשלג החרמון, וממציא בו-במקום נימוק צבאי.

 "משה, חיל האוויר צריך את החרמון כדי שיהיה לו קשר עין עם דמשק."

חיל האוויר, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, לא היה דבר שלא היה מקבל, מספר הוד.

 "בסדר," אומר משה, "בתנאי שאתם תקחו הליקופטר ותעלו למעלה ותהיו אחראים לתחזק את המקום עד שאנחנו נסלול כביש."

הוד מתכוון בדבריו לפסגת החרמון הסורי, אבל כאשר עולה המסוק של חיל האוויר לחרמון שורר שם ערפל, והטייס אינו רואה בדיוק היכן הוא נוחת. הוא יורד אל הפסגה הנמוכה יותר, הנשארת, וקרויה מאז – החרמון הישראלי, "העיניים של המדינה".

*

 "קראתי ושמעתי: זו היתה מערכה מתוכננת מראש," מסכם דיין את המלחמה. "ההיפך הוא הנכון. בכל מערכות ישראל, זו היתה המתוכננת-מראש פחות מכולן. במערכת סיני 1956 קבענו מראש את המהלכים ואת היעדים ואחר-כך פעלנו לפי זה. הפעם לא התכוונו לכבוש את הגדה המערבית, או אף את ירושלים, וגם לא להיכנס למלחמה עם סוריה. מי שמציג את זאת בתור מערכה מתוכננת מראש אינו אלא טועה. הצבא יש לו תוכניות אופרטיביות, לבנים של תכנון, לכל החזיתות. אבל כשיוצאים למלחמה, הממשלה מחליטה למה הולכים. יש לנו צבא טוב, חיל אוויר טוב, שריון טוב. והידע של הקצונה, יכולתה לפתח את הפעולות הצבאיות תוך כדי מערכה – ממדרגה ראשונה. במלחמה זו, תוך כדי מערכה, נקבעו חזיתות חדשות, וצה"ל לא אמר שאינו מוכן לכך.

 "מדינת ישראל יצאה למלחמה. מה היו יעדיה? כאשר קיבלתי את משרד הביטחון, מצאתי שהיתה כוונה למלחמה של 72 שעות. נאמר, כי ב-72 שעות אלה ישמיד צה"ל את חיל האוויר המצרי, יכבוש את רצועת עזה ואת אל-עריש ויגיע עד לתעלת סואץ. בשתי הגזרות האחרות, סוריה וירדן, נהיה בהגנה. ואף במשימות הצפויות בדרום לא נכלל כיבוש המיצרים."

*

הפח"ח של חטיבה 10 עולה לרמה מיד בתום הקרבות, בנתיב-עפר שנסלל בשעות אחדות מעל קיבוץ גונן. אנו מתמקמים במחנה צבאי סורי קטן ושמו ג'וחדאד, המשמש בסיס שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, הבנויים בגבעות המקיפות אותו.

הרבה מה לעשות אין לנו. יום אחד אני מתנדב לצאת לקבור חיילים סורים, שגופותיהם הנפוחות הופכות את חיינו לקשים למדיי. אנו סותמים את אפינו בממחטות ומצליחים לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, אזרח סורי, בולטים דפי נייר אחדים. אני שולף אותם והנה הם כתובים רוסית. דבר זה מקל על מצפוני – גם האזרחים שנהרגו במלחמה לא היו שיות תמימות.

בדרכים פוסעים מזרחה קצת פליטים סורים, בעיקר נשים וילדים, ואנו נותנים להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה בג'וחדאד, ניצבות בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות ברזל פשוטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה מזוודה עלובה מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן מזוודות עץ, וכולן נעולות.

הרופא, מפקד הפלוגה שלנו – כולנו אנשי מילואים – אוסר על החיילים לבזוז את המזוודות. חולפים יומיים, המלחמה נסתיימה, אנו תקועים בג'וחדאד, וכבר ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדויק המטוסים שלנו, כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –

ומדוע פנו דווקא אלי? – כי אני סופר.

להודות על האמת, זו פעם ראשונה ואחרונה בחיי ביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי כסופר. אני מציע להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

וכך נערך מעין מסדר מזוודות – הן מוצאות בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שנראה כמין הגרלה נקרא חייל אחר חייל, מקבל מזוודה סגורה, רץ איתה מרחק מטרים אחדים, רוכן עליה, פורץ אותה ומתחיל לפשפש בקרביה. ואולי התרחש הדבר בצורה אחרת. המזוודות נפרסו על הקרקע בשתי שורות, ולאות מהמפקד – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.

בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, ובתוך כך העיפו מבט איש בשכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר. אני מסתובב ביניהם ומסתכל, מצלם בזכרוני תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. אין בי רחמים או ייסורי מצפון, רק צער על עליבותם ועוניים של הסורים האלה, שאומנו להילחם בנו ולהרוג אותנו.

תקופת הגיוס נמשכת פחות מחודש. מהר מאוד משחררים את כל חיילי המילואים של החטיבה. זוהי המלחמה היחידה בחיי שאני משתתף בה.

*

שטחה של מדינת ישראל, מרמת הגולן ועד שארם א-שייח', גדל פי ארבעה, ואילו אורכו של הגבול היבשתי מצטמצם בקרוב לשליש, ל-650 ק"מ. לעומתו מתארך הגבול הימי פי ארבעה, ל-1,000 קילומטרים. העומק האסטרטגי גדל מאוד ועימו גם מרחב ההתרעה, בעיקר מפני תקיפות מטוסים. מרבית שטחי היישוב היהודי הצפוף הם עתה מחוץ לטווח התותחים של האוייב, ואילו בירות המדינות הערביות קרובות עתה יותר לגבול עם ישראל. תוספת המרחבים מאפשרת לצה"ל לראשונה לפעול במגננה, תוך ויתור על התפיסה הקודמת של תקיפה מוקדמת במקרה של מלחמה, והעברת המערכה לארצות האוייב. ואולם מעתה נאלצות יחידות צה"ל להתפרס על פני מרחבים גדולים במרחק מאות קילומטרים, כאשר כל העוצמה הצבאית של מדינות האוייב, ובעיקר מצרים, מתרכזת סמוך לקווי הפסקת-האש החדשים. צה"ל נאלץ להחזיק כוחות גדולים בקווים הקדמיים והמרוחקים, בייחוד בסיני. כתוצאה מכך גדל הצבא הסדיר, שירות החובה מוארך משנתיים וחצי לשלוש, וגדל הנטל על יחידות המילואים, עד שלושה חודשים בשנה.

העבודה הרבה המוטלת על משה, והאחריות הכבדה שהוא נושא בה, משמשות משקל-שכנגד לנטייה הטבעית של כל מנהיג ומדינאי לנוח על זרי הדפנה ולשקוע בהערצת עצמו. אכן, לאחר הניצחון המהיר והמדהים, שמעטים כמוהו בתולדות המלחמות בעולם, המוניטין של משה מרקיע שחקים. הוא עתה הישראלי הידוע ביותר בעולם, קוצר את תהילת המלחמה, הגיבור בה"א הידיעה. הפרסום וההצלחה יוצרים סביבו אווירה של הערצה. תמונותיו מתנוססות בכל מקום, והוא נעשה סמלה של ישראל החזקה, המנצחת והבוטחת בעצמה.

לאחר מערכת סיני ב-1956 באה הנסיגה המהירה בהוראת בן-גוריון, ולמשה – העומד אז בסוף דרכו כרמטכ"ל – אין אפשרות לעצב מציאות חדשה. עתה המצב שונה בתכלית. לא זו בלבד שהוא זוכה בפרסום ובתהילה רבים פי כמה, אלא שעיקר האחריות לביטחון, ליחסים עם מדינות העימות ולטיפול בערביי השטחים, מוטלת עליו. אמנם המצב נראה זמני – השטחים הכבושים נחשבים לפיקדון עד שיחל בקרוב המשא-ומתן לשלום תמורת החזרתם. וכאשר מזהיר אשכול, כי ייתכן שנצטרך להחזיק בהם גם בעוד עשרים שנה, נשמעים דבריו בלתי מתקבלים על הדעת.

בעוד ישראל מחכה לשווא לפתיחת משא-ומתן על הסדרי שלום תמורת מרבית השטחים, קובעים המצרים בהנהגת נאצר, ובעקבותיהם שאר מדינות ערב, באחד בספטמבר 1967, את ארבעת ה"לאווים" של ועידת חרטום: "לא שלום, לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עימה ולא ויתור על זכויות הפלסטינים."

רוסיה שולחת למצרים כמויות עצומות של נשק באוויר ובים. בתוך שנה וחצי מגיעה מצרים לעוצמה גדולה יותר בכוחות האוויר והשריון משהיתה לה ב-5 ביוני 67'.

משה מכריז שהוא מחכה ל"טלפון מחוסיין", כדי לגבש הסכם שלום, ואולם ב"בינתיים" המתמשך והולך הוא מוצא עצמו לא רק שר הביטחון אלא גם שר השטחים. מחשבותיו, יוזמותיו, הצעותיו והכרעותיו, המתקבלות על דעת הממשלה, עתידות לעצב את דמותה של ישראל למשך שנים ארוכות. ניסיון חייו, אישיותו, השקפת עולמו והאינטואיציה שלו יטביעו מעתה חותם על ביטחונה, על יחסיה עם מדינות ערב, על מעמדה הבין-לאומי, ובעיקר על דרך טיפולה באוכלוסייה הערבית הגדולה הנמצאת מעתה תחת שליטתה, בעיקר בגדה המערבית וברצועת עזה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הלילה חלמנו שאנחנו סילביו בֶּרְקוּסְקוֹנִי (בן גילנו), ויותר מהתענוג של להיות ראש ממשלת איטליה היה לנו התענוג להושיב על ברכינו החשופות, בווילה המבוצרת שבלב פרדס השמוטי שלנו ליד הירקון השופע – את היפיפייה הצפון-אפריקאית חשופת השת בת ה-17 קארימה אל-מארוז' המדהימה [ראו בצרופה איזו חתיכה היא – ואיך מודדת בין כפות ידיה את שיעור הזין שלו שהיה רצוי לה!] – ואז לדגדג לה בפי הטבעת בשטרות מגולגלים של יורו-קוסקוני! – הו סילביו סילביו, מי יתננו אנחנו תחתיך עם התחת של קארימה הגנבת מעליך! שמים לה על הבטן מנה של קוסקוס אוכלים ויורדים עד הקוס ואוכלים לה גם שמה! וראו זה נס – כשרה-למהדרין היתה בחלומנו המורעב מנת הקוסקוס שהובאה מהמסעדה של בינו השמנמן, "ד"ר שקשוקה", ברחוב בית אשל ליד כיכר השעון ביפו!

* עכשיו, שאושר כנראה מעבר ספינות המלחמה של חיל הים האיראני בתעלת סואץ לעבר סוריה ואולי גם עזה, ויש חשש שיהיה על לוחמי השייטת שלנו להשתלט עליהן ולהביאן לנמל אשדוד, באם תישאנה נשק לחיזבאללה או לחמאס – יוכל אחד מסופרינו החשובים לכנות זאת למחרת בעמוד הראשון של "הארץ" בשם "פשע" – ובכך לקדם מאוד את סיכוייו לזכות בפרס נובל.

אפשרות שנייה לסופר חשוב לשמור על מעמדו היא לחזור מדי פעם, גם כן על פני העמוד החדשותי הראשון של "הארץ", על הסיסמה "גרמנו נזק לשליט, הפקרנו חייל!" – וזאת מבלי לומר דבר על המחיר, ועל כך שככל שבישראל הפאשיסטית יש יותר לחץ ציבורי – כן מקשיחות תביעות הטרור הפלסטיני שהוא דמוקרטי והומאני לעילא ולעילא!

אפשרות שלישית לסופר חשוב היא להתלוות לסופר מפורסם מבריטניה שבא לקבל פרס ביריד ספרים נידח בישראל (יריד שמתעלם מסופרים לא-חשובים מקומיים כי אין שום תועלת יחצ"נית בליקוק התחת שלהם!) – ולאחר שהסופר הזר האמיץ לא נכנע לפניות להחרים אותנו, ובא אלינו לירושלים הדמוקרטית הנידחת! – להניח לו לקבל מידינו אתנן את הסכום הנכבד – ואז לייעץ לכל שלומי אמוני ישראל להישכב על הגב ולהניח לחתן הפרס להשתין עלינו קבל עם ועדה כדי שיומחש לכל העולם שהוא מלכתחילה פרו-פלסטיני!

הו כמה נעים השתן על הפנים שלנו כשהוא מטפטף מזרגים ערלים של סופרים זרים – אלה שותי הבירה והמשתינים הבריטיים אבירי המוסר הצבוע – שאצלם כבר נכשלה הרב-תרבותיות, המסגדים מלאים צעירים, הכנסיות ריקות ויש בהן רק קצת זקנות אנגליות, ומרבית הילדים בערים הגדולות הם ממוצא מוסלמי! הו, לפחות ליהודים בבריטניה יש מקום לבוא אליו מבלי להרגיש זרים – ישראל! – אבל לאן, לאן יהגרו הבריטים?!

* מעניין במה יוטב מצבה של מרבית העם המצרי העני והשקוע בבערות – לאחר שאותה שיכבה דקה של מפגינים צעירים משכילים-למחצה ויודעי אנגלית מכיכר א-תחריר – תתברג אף היא במימסד הקיים, לאחר שתצליח להדיח ממנו אלפית אחוז של "פושעים" ועשירים דוגמת חוסני מובאראכ, שהשכיל במשך כ-30 שנה לנתב את ארצו למסלול של שלום ושל הצלחה כלכלית, חרף כל בעיותיה הקשות והבלתי-ניתנות לפתרון!

הצעירים ה"מהפכנים" יגלו ששיח' בארדווי, התומך בין השאר במילת נשים ובשיחרור פלסטין – הוא וממשיכיו עלולים לקבוע מעתה את גורל העם המצרי לקראת דיקטטורה חדשה של האיסלאם הקיצוני, שתחת כנפיו, הצעירים ה"מהפכנים" הללו יתגעגעו מאוד לתקופת ה"שחיתות" של מובאראכ! ואולי גם יתפלאו לגלות ש"המהפכה" הלא-אלימה שלהם עלתה בינתיים למשק המצרי כמיליארד ושמונה מאות מיליון דולר!

* כל מי שקרא את "ענבי זעם" של ג'ון סטייבק, ראה את הסרט או את המחזה (לנו הזדמן לראותו באותו בימוי בניו-יורק וגם בתל-אביב) שואל את עצמו – הייתכן כי מצבה של ישראל בחורף 2011 גרוע ממש כמצבם של האריסים האמריקאים בשנות המשבר, שנות ה-30 בארה"ב!? – והלא כך ממש  עורך הספר ויוזם התרגום החדש (של גרשון גירון) חיים פסח, מציג את "ענבי זעם" ב"ידיעות אחרונות" [18.2]:

"זה הזמן לפרסם ספר כזה. בשעה שיש 800 אלף ילדים רעבים בישראל, לא יכול להיות שאנשים יהיו אדישים לזה. זו [ישראל] חברה מקולקלת, אבל אנשים כבר לא מזדעזעים כמו פעם, ולכן חשבתי שזה מתאים [התרגום החדש]."

תגידו, אין גבול לטמטום? – [וזאת בהנחה שכך אמנם אמר פסח ודבריו לא סולפו בעריכה].

* עם התגברות הרצון להחרים כל תוצרת טורקית, מקנדונים וריבות ועד מכוניות, וזאת לאחר התנהגות טורקיה אחרי שהשתלטנו על המשט הטרוריסטי שלה – השתתפנו גם אנו בחרם בכך שחדלנו לקנות מכלי התזת דאודוראנט מתוצרת "אֵיר ויק" (Air Wick), המיוצר בטורקיה. לצערנו, כל המכלים האחרים שרכשנו מאז לא הוכיחו את עצמם, לא בניחוח, לא בנוחיות ובזווית ההפעלה, וחלקם אפילו הורידו עלינו גשם של טיפות אחר ההפעלה. "לעזאזל!" – אמרנו, וחזרנו לקנות את "איר ויק".

* עד לאחרונה ידענו שנשיא מצרים חוסני מובאראכ מסרב לקבל אצלו לביקור את שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן, ומרבית העם הישראלי עמדה, כמו נביאי ישראל בשעתם – מאחורי החלטתו האמיצה של הנשיא המוסרי המצרי – שהראה לביריון הרוסי שלנו מאיפה משתין הדג, והעניש אותו גם על חטאותינו. אבל עכשיו, עכשיו מאיפה משתין הצדיק המוסרי מובאראכ? – ומה אומרים עליו בני עמו? – ואיך ישליכו את נבלתו לכלבים! – ואיך זה נראה בהשוואה למעללי ליברמן השר החשוד הלא-דיפלומטי שלנו? ומה, נביאי ישראל החדשים המאיימים עלינו בעונשים מצד הגרועים שבאויבינו – מה לדעתכם יקרה לנו אם נמשיך לחטוא?

* אנחנו רוצים לדעת מה באמת קורה במצרים ולכן מבקשים את מערכת "הארץ" להעלות מיד את הכתבת הראשית שלהם בקהיר עמירה הס על הטיסה הראשונה החוזרת ארצה, ושתכתוב כאן רק מאמרים במדורי הדיעות – וכך, בלעדיה, אולי נזכה לקבל ממצרים דיווח אמיתי שאינו מופרע מנטיותיה האידיאולוגיות הפרו-פלסטיניות והתומך בטיפשות נלהבת בכל גילוי של "מהפכה" מבלי להתייחס כלל לבעיות הקשות שבפניהן ניצבת כיום מצרים. כדאי להשוות את דיווחה היומי השטחי לציטוט המאמר של דיוויד קירקפטריק מ"הניו יורק טיימס" ["דה מארקר, 20.2.11] – ממנו מקבלים מושג ממשי על המתרחש במצרים. אנחנו מדלגים באורח קבע על כל טקסט עברי ששמה של עמירה הס חתום עליו כי אין לנו שמץ של אמון בה.

* בתמונות וגם בזיכרונות מתקופת מלחמת העולם השנייה אנחנו רואים מכונית משא צבאית (לורי, משאית) שתא הנהג שלה מחופה ברזנט בלבד, ולה – שני הגאים! אחד בכל צד.

שאלותינו: האם זאת כדי שתתאים לנהיגה בכל ארץ עם הגה ימני או שמאלי? (היו אז בארץ הרבה מכוניות בריטיות מעודפי הצבא הבריטי עם הגה ימני בלבד ואפילו סימון מיוחד היה להן מאחור וגם ידית מתכת על ציר בולטת משמאל, לאיתות לפנייה!)

האם השתמשו בכפל ההגאים ללימוד נהיגה?

האם נוצרו המשאיות כך כדי שבנהיגה ארוכה במידבר המערבי יוכלו הנהגים להתחלף מבלי לשנות את מקומם?

האם נותרו עדיין דגמים שלהן במוזיאונים לרכב?

נראה לנו שהרעיון מתאים מאוד לזוגות שמתווכחים בדרך על נתיב הנסיעה.

* בגיליון החדש של "גג", כתב-עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 2010, גיליון 22 – יש מאמר מרתק של זיוה שמיר "ישמור האל את הגווילים" על גילויים אינטימיים  חדשים מארכיון אלתרמן, יחסיו עם אשתו, אהובתו ובתו והשפעתם על שירתו. מומלץ מאוד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,117 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל