גיליון מס' 621

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני כ"ד באדר א' תשע"א, 28 בפברואר 2011

עם צרופת "טופ סקרט משה דיין", וצרופת "נִיר עושה חור בראש" מאת דליה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: תקוה וינשטוק: סחלב– הפרח המושלם.

אהוד בן עזר: תגידו, העולם השתגע?

 ד"ר ישראל בר-ניר: מוסר שאינו יודע גבולות, צביעותו של יאן מקיואן.

 ד"ר ארנה גולן: מי מפחד מ"אתה חברה שלי" של יונה וולך.

אריק בנדר: איפה הבושה? ח"כ חנין זועבי מתחרטת?

נילי דיסקין: אני מתפכחת. // אהוד בן עזר: שתי התנצלויות.

בן-דרור ימיני: קדאפי יקיר האקדמיה [ציטוט ממאמר ב"מעריב"].

אורי הייטנר: המערכה על התודעה. // יוסף חרמוני: "מחנות השמדה לעמלק".

משה כהן: 1. אל דאגה. 2. הקנצלרית מודאגת.

יורם אטינגר:  ישראל – בעלת ברית ייחודית של ארה"ב. [ציטוט].

אלדד בר-תמיר: מה מסתתר מאחורי השינויים המפלצתיים בהיכל התרבות?

אורית ברנר: שפת הגשם – ומִסרוֹ. // יעל סגל: ועוד בעניין גימלאי צה"ל.

אלי אשד: וכעת תגובתי הסופית לאהוד בן עזר שמעדיף לא להמשיך להתווכח.

ישראל נטע: עמוק בתוך אמנות הפוגה. // שפינוזה: חלב לא מצצתי בבוקר לח.

משה גרנות: מינון נכון, על ספרה של דורית אורגד "הנער מבורדו".

דבורה קוזוינר: בריווענע קינדר. // לישראל (גולדמן) מישראל (ויסלר).

 דני יערי: על בנימין כספי. // יוסי גמזו: לָמָּה לֹא שוֹמְעִים אוֹתָם עַכְשָיו?

 דבורה פרוינד: נעורים חדשים, חלק שני ואחרון.

ידידיה יצחקי: חסד השיר – על "חסד ספרדי" לא"ב יהושע.

 אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק תשיעי:  שר הביטחון, גיבור ששת הימים, חלק רביעי.  //  ממקורות הש"י [שירות ידיעות].

* * *

תקוה וינשטוק

סחלב – הפרח המושלם

תמיד מרשימה אותי היזמה והיצירתית שמתגלות בארץ בכל יישוב, גם הנידח ביותר. נשים וגברים נותנים ביטוי ליכולותיהם ולכישוריהם גם כשאין להם סביבה יוצרת והם מרוחקים מדרכי שווק. בראש וראשונה אלה כמובן אמנים ופסלים, ציירים ומשוררים אבל גם מסעדנים, משכירי צימרים, מגבני גבינות ויצרני שוקולד ומה לא. בכל ישוב מתנוססים שלטים למין "פה מגבנים גבינות" עד "אצלנו עורכים קונצרטים". לרעיונות ולהמצאות אין קץ.

במצפה כמון שבגליל, למשל, נפתחה חממה לסחלבים וצמחי אוויר. מגדל אותם אלי שטרן, גרפיקאי לפי מקצועו. הוא יליד גבעתיים, רעייתו רותי, אחות רחמנייה, נולדה בחולון ושניהם רצו "לעבור לחיות בטבע, בקהילה יותר אינטימית."

הבחירה נפלה על מצפה כמון בגלל הגובה – 600 מטר מעל לכרמיאל – הנוף, האפשרות לעבוד בכרמיאל, וגם משום הצניעות שהמקום משדר: כמון חפה מבתים מפוארים. לפני תשע שנים רכשו במקום בית עם שטח אדמה גדול ונוף מקסים. "כאילו זכיתי במיליון דולר בפיס," אומרת רותי. "היחסים באוכלוסייה טובים, יש קבוצת גיל מתאימה לכל ילד." למשפחה שתי בנות ובן, שנולד בגליל. אגב "כמון" אינו על שם התבלין. לפי האקדמיה, "כמון" פרושו "מוצפן". בסמוך שוכן הכפר הערבי כמנא, וזקני הכפר מספרים כי פעם הוצפן כאן מטמון. איש טרם מצא אותו.

שטרן חובב צמחים מילדות. בגיל שבע כבר הקים גינת פרחים בחצר בית סבא וסבתא ברחוב סוקולוב בתל אביב. עוד כילד חלם על משתלה, והקירבה לטבע בכמון זירזה אותו להפוך את התחביב למקצוע ולגדל סחלבים (אורכידאות) כפרנסה לתקופת הגימלאוּת. כעת, כשהוא עסוק בסחלבים, מה יחסו לגרפיקה?

"פעם אהבתי אותה," משיב שטרן, "כעת יש לו אהבה אחרת."

"למה דוקא סחלבים? -"זה הפרח הכי מושלם".

את סודות המקצוע רכש אצל המאייסטרים הגדולים בארץ, אמיל חזן ואלכס ליבנה מקיבוץ יגור. בחצר ביתו הקים חממה מודרנית עם חשמל ומיזוג אוויר לסחלבים ולצמחי אוויר. בחממה סחלבים מרחבי העולם, מכל הגילאים – חלקם כבר במלוא הפריחה וחלקם ניצנים עם הבטחות בצבעי לבן וסגול וארגמן וגם בתשלובת של גוונים מפתיעים למראה. בחממה 150 משפחות של סחלבים במחיריהם מ-68 שקל ועד ל-450 שקל.

בעולם מצויים לא פחות מ-800 סוגים ו-25,000 (!) מינים של סחלבים, והם נמכרים גם באלפי דולר לאספנים ולמשוגעים לדבר. כולם, גם הסחלבים הזולים, אלגנטיים, מיתמרים מעל גזע דקיק. החממה פתוחה גם לסתם ביקורים, אבל מי יעמוד מול סחלבים ולא ירכוש לפחות פריט אחד?

הסחלב נמנה על משפחת הצמחים בעלי שורשי אוויר. במולדתו במזרח הרחוק זה צמח בר המשתרג על גזעי עצים ועמודי טלפון, אף שאיננו טפיל. גם על אדמת הארץ אפשר למצוא 31 מיני סחלבים. שמותיהם אקזוטיים כמו מראיהם: "אצבעות רומאיות", "מירונית סרגלית", "סחלב פרפרני" ועוד. כולם צמחים מוגנים. הסחלבים-למכירה מגיעים מתאילנד בצנצנות מלאות נבטים שגובהם כעשרה סנטימטר. כיוון שהוא רחוק מאוד מסביבתו הטבעית ואינו שייך למזג האוויר שלנו, גידולו וריבויו של הסחלב בישראל מהווה אתגר לא קטן. אבל המגדלים בארץ – הם מונים כמה מאות, ויסדו אגודה – מתעקשים לעשות את הסחלב "צברי". מגדלים אותו בעציץ, מנותק מהאדמה, על מצע של קוקוס גרוס או שבבים של קליפות עץ. כך משתלטים על המזיקים. בגלל שורשי האוויר, המצע מאוורר מאוד והעציץ שקוף על מנת שהשורשים – הנגלים מבעד לעציץ או מתחתיו – יקבלו אור. השורשים ירוקים או לבנים, בהתאם לזנים, ולעלים צבע ירוק-אדמדם. שם הצמח מקורו בערבית וממנה נגזר השם העברי סחלב (וגם שחלב).

הסחלב גדל באיטיות ועושה ממש בית ספר לסבלנות. עשויות לחלוף עשר שנים עד שהזרע שלו מתפתח והוא מתחיל לפרוח. כשהסחלב מתורבת חולפות 3-5 שנים עד לפריחתו הראשונה. ההצלחה תלויה בטיפול וגם בגנטיקה.

כמה פריטי סחלבים מוצעים בחנויות הפרחים אך המשתלה נותנת ייעוץ והכוונה, עציצים ודשן מיוחד, והעובדת מסבירה שהסחלב הוא מלך הפרחים, בעל כושר ההישרדות גבוה, מסוגל לחיות בבית גם עשר שנים , וכל אחד יכול לגדלו.

אולי כל אחד. בתנאי שהסחלב במקום מואר היטב ללא שמש ישירה, במרפסת למשל. יש סחלב האוהב פחות אור, יש המשתוקק ליותר חום, אך תמיד צריך להרחיקו ממזגן, תנור ורוח פרצים. יש להשקותו אחת לשבוע במי גשם או מים מינרלים (לא חשוב מאיזה תוצרת...) לתת למים לזרום מחורי העציץ בלי להרטיב את העלים, ולהימנע מעודף השקייה.

סחלב שאינו מתייבש תוך שלוש שעות מתחיל להרקיב. פעם בשבועיים יש לדשן, פעם בשנתיים להחליף את מצע הגידול, ותמיד לשמרו לח ומאוורר. אחרי כל זה מה הפלא שהסחלב נחשב בארץ לצמח מפונק, שיש להתייחס אליו כאל ילד נוסף במשפחה?

אכן על יופי צריך לעמול, גם, ואולי במיוחד – כשמדובר בסחלבים. והם אכן יפים, והנדירות וקשי הגידול עוד מוסיפים ליופיים. הפרח נחשב מאוד בארץ ומהווה מתנה יוקרתית-ויקרה. בייחוד מרבים לקנותו לקראת החגים ולרוב מבקשים סחלב לבן.הוא משדר תום והטוהר.

המשתלה מציעה גם צמחי אוויר אחרים (טילנדסיות), אף הם אינם מהנוף שלנו. מוצאם מדרום אמריקה. שלא כסחלבים הניזונים מהשורשים, צמחים אלה מקבלים את מזונם – אבק, חראי יונים וכיוצא באלו – דרך נקבוביות בעלים. הם קלים יותר לגידול מאשר הסחלבים (אבל גם עליהם חובה לשמור כעל בבת העין) צורתם מעניינת, אך ביופי העיקרי של הסחלבים – התפרחת – לא התברכו.

 הסחלבים אינם רק לנוי. מפקעות של סחלבים שונים מפיקים אבקה צמחית, ממנה מכינים משקה דמוי פודינג. בגלל מחירה הגבוה מערבבים את האבקה בעמילן ממקורות אחרים וכן במי ורדים. המשקה, שגם שמו סחלב, מקורו במצרים והוא פופולארי מאד במזרח התיכון. בארץ היו מוכרים אותו ברחוב, בעיקר בישובים ערביים. כיום מציעים אצלנו סחלב בבתי הקפה. הוא מתקתק וטעים.

אהוד: משקה הַסַּחְלֵבּ המצויין, בעיקר חם בחורף, ידוע גם בארצות הבלקן. שם הוא קרוי סאליפ. לפי שהבנתי כיום הוא כבר לא עשוי אבקה מפקעות פרחי הסחלב, בגלל נדירותה.

* * *

תגידו, העולם השתגע?

לוב עולה באש מלחמת האזרחים, מצרים בכאוס, מדינות מוסלמיות במזרח התיכון, מהמפרץ הפרסי ועד תימן – מתנודדות מול גל אלים של הפגנות, איראן שולחת ספינות מלחמה לים התיכון, החמאס משגר טילי גראד מעזה לבאר-שבע, ישראל מוקפת עשרות אלפי טילים שמוסתרים גם במסגדים, בבתי חולים ובבתים אזרחיים לקראת הסיבוב הבא – אבל שר החוץ הפולני רדוסלב שיקורסקי תובע מישראל לחדש את תהליך השלום (עם מי? עם המוקטעה? עם החמאס?) – קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל מטיחה ברוב חוצפתה בנתניהו: "אינך עושה דבר כדי לקדם את השלום!" – ואילו ה"סוס הטרויאני" של הפלסטינים ושונאי ישראל בבריטניה, הסופר הבריטי איאן מקיואן, חברו של הסופר דויד גרוסמן, תורם בירושלים את כספי זכייתו בפרס ירושלים לחבורה פלסטינית-ישראלית של "לוחמים לשלום" אשר נציגיה יורקים בפרצוף למי שהעניק לו את הפרס ואומרים: "אנו שמחים שאת כספי הזכייה בפרס, אותם קיבל מראש העיר ניר ברקת, אשר מיישם את מדיניות הבריונות והאפלייה של תושבי העיר – בחר מקיואן לתרום לפעילות של 'לוחמים לשלום', תנועה שחרתה על דגלה את המאבק בכוחנות ובאלימות!"

תגידו, העולם השתגע? אף אחד כאן כבר לא מסוגל לומר את האמת?

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מוסר שאינו יודע גבולות

צביעותו של יאן מקיואן

המערכה המתנהלת מזה חודשים נגד התיישבות יהודים בירושלים בירת ישראל זכתה השבוע לתגבורת בין לאומית משמעותית. בסוף השבוע האחרון, בין שורות הצועדים בהפגנת יום שישי (18 בינואר 2011) המתקיימת מדי שבוע בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, נראה הסופר האנגלי איש המוסר יאן מקיואן – Ian McEwan - כשהוא צועד בגאון ובראש מורם לצדו של הסופר ופעיל השלום הישראלי דויד גרוסמן.

 מקיואן הוא דמות בעלת שם בעולם הספרות. הוא פרסם למעלה מעשרה ספרים עד היום, והוא לא נכנע ללחצים שהופעלו עליו להדיר את רגליו מעיר הקודש, העיר שסופחה לה יחדיו. אדרבא, הוא רואה בכך זכות גדולה שעלה בחלקו לקיים את מצוות "הרי אני מוחה."

 ניסינו לתהות על קנקנו של מקיואן ולהבין מה בדיוק הביא אותו לכאן. אחרי ככלות הכל, כפי שהוא ניסח זאת בעצמו בנאום שהוא נשא בבנייני האומה בירושלים, לדבריו הוא חי בארץ יציבה, ארץ שעתידה איננו מוטל בספק, ארץ ששכנים עוינים אינם מאיימים עליה. אז למה בכל זאת? יותר מדי טוב לו שם? משעמם לו והוא מחפש אתגרים על מנת להכניס קצת תוכן לחיים שאף אחד לא מאיים עליהם?

 רמז למה שבאמת מציק למקיואן אפשר למצוא בדברים שהוא אמר בהמשך אותו נאום בבנייני האומה, דברים שהוא אמר על הסופרים הישראלים, בהם הוא רואה את מצפון האומה. בדבריו הוא התייחס במיוחד ל"שלישית הצמרת" – עמוס עוז, א. ב. יהושע ודויד גרוסמן (נו, איך אפשר בלי אלה?) – אותה הוא רואה כמייצגת של דור הסופרים בימינו. במהלך הקריירה שלהם הם התנגדו להתנחלויות.

הנה יצא המרצע מן השק – ההתנחלויות. נו טוב, זה בעצם לא צריך היה להפתיע. הרי מוסכם על כולנו שההתנחלויות הן הנושא "החם" ביותר על סדר היום של החברה האנושית בימינו. מגבעת הקפיטול בוושינגטון ועד לגבעות הטרשים באפגניסטן הרחוקה, ההתנחלויות הן הדבר היחיד שיש להם בראש. במזרח התיכון מתחוללת רעידת אדמה פוליטית, ומועצת-הביטחון של האו"ם מתכנסת לישיבה מיוחדת על מנת לדון ב... התנחלויות. ישיבת הבוקר היומית בבית הלבן נפתחת בדיווח של ראש ה-CIA על מספר המיבנים שהוקמו או שהוצאו אישורי בנייה להקמתם בהתנחלויות ב-24 השעות שחלפו מאז הישיבה הקודמת – זה קודם אפילו לדיווח היומי על מעמדו של אובמה בסקרי דעת-הקהל. בקיצור, בוקר צהריים וערב, בעיתונות ובטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט – התנחלויות, התנחלויות ועוד פעם התנחלויות.

 על הרקע הזה אפשר להבין לליבו של סופר אנגלי המתקנא בעמיתיו הישראלים ומחליט להצטרף לחגיגה. אבל זה מעורר מיספר סימני שאלה.

למה דווקא אצלנו? עלייה לרגל למכה אצל המוסלמים מקנה למי שנוטל בה חלק את הזכות לחבוש כובע מיוחד ומבטיחה לו חלק ונחלה בעולם הבא. הפגנה בירושלים? אינני יודע לגבי העולם הבא, אבל כובע לא מקבלים שם ואת תעודת הסופר המצטיין היו מעניקים לו גם אם היה נשאר בבית. אבל מה שיותר מעניין היא העובדה שאם באמת למחות נגד התנחלויות וכיבוש חשקה נפשו, הוא היה יכול לקיים את המצווה הזו באותה מידה של הצלחה אצלו בבית.

 יש לו בבריטניה כיבוש והתנחלויות מתוצרת בית. תאמרו על מה ולמה, הרי לבריטניה אין שכנים המאיימים עליה? מה הקשר? אם אין שכנים על יד הבית אז מחפשים ומוצאים אותם בקצה השני של כדור הארץ. בשביל זה מחזיקים צי וצבא שאותם אפשר לשלוח למרחק של אלפי מילין מהבית לכבוש איים השייכים לאומה אחרת שאף פעם לא איימה ולא סיכנה את בריטניה. על האיים האלה מקימים התנחלויות ועכשיו אפשר להצדיק את הכיבוש בצורך להגן על ההתנחלויות מפני תוקפנות אפשרית של האומה ממנה נגזלו האיים.

 יש לפיכך הצדקה מלאה לקיים הפגנות מחאה בגנות הכיבוש וההתנחלויות ברחובות לונדון. אבל זה לא קורה וזה גם אף פעם לא יקרה. אף אחד לא מונע מהסופר האנגלי מקיואן לספק את הצורך הנפשי שלו למחות ולהפגין בלי להטריח את עצמו לבוא לארץ-הקודש. אבל הוא בכל זאת מצא לנכון לא לעשות זאת בלונדון והעדיף לבוא לירושלים. יש כנראה מה שהוא במסורת האנגלית לפיה יחסו של האנגלי הממוצע לעמו וארצו הוא על פי הכלל "ארצי היא בראש ובראשונה ארצי, גם כאשר היא לא בסדר." לישראלים אין מעצורים כאלה.

הערת מגזין המזרח התיכון, 23.2.11: הכוחות הבריטיים המוצבים בעיראק ואפגניסטן אחראים להריגתם של עשרות אלפי בני-אדם חפים מפשע. חוליות חיסול בריטיות בשיתוף פעולה עם ארה"ב עורכים טבח יומיומי באפגניסטן. בשנת 2010 נהרגו באפגניסטן קרוב ל-12,000 בני-אדם. המודיעין הבריטי בשיתוף עם המודיעין האמריקאי אחראים לסדרת החיסולים-הממוקדים הנערכת בפקיסטן. בשנתיים האחרונות נהרגו כ-2,000 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים שהתבצעו בפקיסטן בידי כוחות נאט"ו. כוחות אמריקאים ובריטים מסייעים באופן הדוק גם לטורקיה במלחמה האכזרית נגד הלאומיות הכורדית. בריטניה, באופן מסורתי, העניקה תמיכה איתנה לשורה ארוכה של רודנים ברחבי-העולם.

ד"ר ישראל בר-ניר, "מוסר שאינו יודע גבולות – צביעותו של יאן מקיואן", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2011.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מי מפחד מ"אתה חברה שלי" של יונה וולך

דברים בבית-הסופר באירוע ליום האשה, 16.3.2010

ובאמת, מי מפחד מן השיר הזה ומן הדומים לו בשירתה? אם נענה בכנות, הרי גם אנחנו קצת מפחדים, קצת נרתעים. גם אנחנו כאילו חשים שהיא עברה את גבול "הראוי" לבוא בשירה, ולא רק "שומרי חומות המוסר", המזדעזעים ותובעים לסלק את השיר הזה ודומיו לא רק ממערכת החינוך אלא גם מתרבותנו כולה.

"אתה חברה שלי"? אנחנו קוראים ומהססים לרגע, לא מאמינים. ואולי יש כאן שגיאת לשון, אנחנו מבקשים לנחם את עצמנו ומנסים להשליט סדר בפריעת הסדרים, ולא רק הלשוניים, שיונה וולך יצרה בעולמנו. אבל לא. אין כאן שגיאה. שהרי כבר בטור השני נאמר: "יש לך ראש של בחורה / אתה בחורה בחורה!" כלומר, למרות הגוף הפיסי הגברי, בנפשך, כלומר בזהותך האותנטית, אתה בחורה. אין לנו, אפוא, נחמה. גרוע מזה, ההמשך אפילו "גס" יותר. לא רק שמדובר בו על הומוסקסואליות ולסביות, ונשמעת תביעה מפורשת מהגבר, הלא הוא ה"חברה שלי", שיכיר במיניותו השונה וינהג לפיה, אלא שגם נזכרים בו במפורש שמות של אברי מין ונרמז מגע מיני.

אז מה נעשה? נסגור את הספר? נוקיע את השיר? או אולי נזעיק את משרד החינוך או את מושב הכנסת? שהרי כך בדיוק קרה בראשית שנות ה-80 עם פרסום השיר "תפילין", ואפילו עכשיו ממש, בכפר סבא, כשהמורה הנועזת, עדנה רש, העזה ללמד את השיר הזה בחוג לספרות.

לא. אנחנו לא ננהג כך. אנחנו נקרא את השיר בעיון וכשנבין את משמעותו ואת הטעם לפרובוקטיביות שבו, בייחוד על רקע הזמן שבו נכתב – לפני 30 שנה – נבין ששירתה מילאה את אחד מיעדיה המובהקים של השירה: להרחיב את תודעתנו, להגדיל את הנפח החווייתי והרוחני שלנו, ובכך לא רק לעשות אותנו נאמנים יותר לזהותנו, אלא גם להיות סובלניים יותר כלפי הזולת, ובמובן זה – להיות בני אדם טובים יותר.

כי מה בעצם אומר ומבטא השיר הזה? הלא זו כמיהה עמוקה וקריאה להניח לכל אדם לממש את זהותו האותנטית, ובמקרה את זהותו המינית. כי אם לא כן יגיע האדם למצב כמו זה שהיא מתארת בשיר אחר, כמצב שבו "איבדתי את עצמי ליד עץ." כי אם אין האדם נאמן לזהותו הפנימית – כך מאמינה יונה וולך – אין הוא יכול לחיות. הוא מת בנפשו. על כן היא קוראת לגבר לפרוץ את חיי השקר שבהם הוא חי כיוון שנכנע במודע או שלא במודע למוסכמות, לסטראוטיפים ולסטיגמות שניכפו עליו .

"אי המודעות של עצמך," היא מטיחה בו, אינה מאפשרת לך להכיר "את מהות עצמך בעצמך." כי המהות, לפיה, אינה מתגלמת בגוף הפיסי אלא באופי, בנשמה, ובלשונה – "הרי המוח הוא מה שמשנה ולא הצורה הגופנית." ובת זוגך, היא מוסיפה, "היא אולי בחורה בחור באמת / אבל אתם לא מדברים על זה / מנהלים חיים ממוסדים / כמו שצריך, אבל ריקים לגמרי." על כן, "המהויות שלכם שותקות ומושתקות / מצונזרות," היא מתריעה ומשמיעה בכך קריאה נועזת ומהפכנית ,ובוודאי על רקע הזמן ההוא.

אז מדוע – יוסיפו ויטענו שומרי חומות המוסר – מדוע לא רק שהיא עוסקת באלימות פואטית, בנושאים "נמוכים" ו"גסים", אלא היא גם מכניסה לשירה מילים "מלוכלכות" ב"בוץ" של גסות או אפילו פגיעה באמונות ובערכים דתיים? וכל זה ברצף סוער של מילים, באי סדר כזה ובהרבה מלים הנשפכות ומכות בנו עד שלא הכל מובן לנו? וכי אי-אפשר לעדן קצת, למשטר את הדברים. והלא זו שירה!           

ומה נענה? נענה שקודם כל יש להפריד את הביקורת על מיבנה השיר מזו שעל ערכיו. וכן, הביקורת המיבנית לגיטימית כשלעצמה. ובכל זאת, הפרובוקטיביות הזאת, סערת המילים והאלימות הפואטית, יש לה מטרה. הריהי באה על מנת לשחרר אותנו מן המקובלות שאנחנו אוחזים בהן, להקנות לנו מבט חדש, חירות רוחנית חדשה. ומדוע? על מנת שלא נהיה כאותה "ציפור" בשיר אחר, שלפתע גילתה – או שכלל לא היתה מסוגלת לגלות – שהיא בכלל "שרה" שיר של מישהו אחר. את השיר שלה, את זהותה האותנטית, איבדה זה כבר כשהפנימה את הנורמות המקובלות.

ובנוסף, היא באה לפקוח את עינינו על מנת שלא נהיה כאותם גברים, שקולם נשמע בשיר "כל העצים", שבו מציגה יונה וולך בסארקאזם מר את הסטיגמות המיגדריות המוטבעות על הנשים. הם תופסים את הזהות הנשית כמאופיינת בחולשה ובכניעה, בקטנות כמו של ילדות, בצבע הוורוד ובהתייפות במלמלות וכפועל יוצא בהיעדר כוח ורצון עצמאי וכמובן – גם בהיעדר מיניות עזה התובעת את מימושה. וכל זאת, מרמזת וולך, בעוד הנשים הן אכן "עצים", כלומר חיוניות, עזות, נטועות באדמה ומלאות בכוח, עוצמה ומיניות.

ואם כך, יוסיפו ויטענו שומרי חומות המוסר, למה לדבר כל-כך הרבה על מין ומיניות? וכי זה בסיס הקיום האנושי? ולמה להזכיר אלימות וסטיות מיניות ומגעים מיניים? וכי אין לאדם רוחניות נשגבה, מימדים אחרים?

ומה נענה? נענה שעל פי תפיסתה של וולך המגע הגופני הוא השער למגע הנפשות, הפתח למגע האמיתי והעמוק ביותר, המתגלם במגע שבין הגבר לאשה. ומדוע? כיוון שלתפיסתה, הגוף הוא כמעטה פיסי, החוסה ומגן על הנפש הרכה הנחבאת בתוכו. אבל דווקא משום-כך, לא ניתן להגיע אל הנפש אלא באמצעות מגע פיסי החייב להיות רך, אוהב, חותר למגע של אמת. כיוון שכך, המגע הגופני כלל אינו "גס" או "מלוכלך", הוא יסוד הקיום האנושי, כשם שגם היצירה מקורה במיניות. ולכן, אם הגוף נפגע ונחמס או אם מסתלפת המיניות האותנטית, נפגע הגוף וכאביו ממוטטים את הנפש החבוייה בתוכו, והיא מאבדת את רצון הקיום.

ויש לזכור, שיריה של יונה וולך לא נבעו מקריאת תיאוריות מיגדריות אלא מייסורי קיומה שלה. יותר מזה, דרך ארוכה היא עברה עד שהגיעה למודעות זו, ויעידו על כך כל הדמויות הנשיות שבשיריה הראשונים, כל קהל הנשים המיוסרות שניתן להן מבע בשירים הנושאים את שמותיהן האקזוטיים, כמו כריסטינה, לוטה, תרזה או אנטוניה, כביכול הן כלל לא מכאן ולא מעכשיו. על פי התפיסה העולה משיריה אלה, ולא רק אלה, שליט בקיום האנושי עקרון האלימות הפוגענית והוא משתקף גם ביחסי הגבר והאישה. הגבר מגלם בו את הקוטב החזק והאלים, הקשוח והנצלני, ואילו האישה ניצבת בקוטב החלש והפסיבי, הפגיע ונטול המיגננות, משום שהיא כמהה למגע של אהבה, אבל היא נטולת מודעות והעזה. סופה של האישה – שהיא נפגעת פיזית באלימות ואפילו באונס, וכתוצאה מכך היא מאבדת את הקשר למציאות, שוקעת בעירפול חושים או בשיגעון ומגיעה לתשוקת אובדן, ואת האלימות המצטברת בה אז היא מפנה כלפי עצמה. רק בשירי "אור פרא", שהופיעו בשנת 1983 – שבתוכם נכללו אותם שירים שקוממו עליה רבים והיא התקשתה למצוא להם מוציא לאור – בשלה בה המודעות החדשה, גם המיגדרית. היא לא נחלצה אולי, מעמדת החולשה, אבל היא כבר מסוגלת להתבונן בה באירוניה מרה ומפוכחת מבחוץ. לימים היא גם תזכה לחוות אהבה נטולת אלימות שתהיה בעיניה כ"אהבת אלוהים".

בשירים קצרים ופשוטים לכאורה, הנקראים כשירי זמר או כפזמונים למופע, היא בונה ב"אור פרא" סדרת מונולוגים אירוניים ופרובוקטיביים, המתגלים כשירי מחאה. אישה דוברת בהם והיא מזמינה, לכאורה, את הגבר למיפגש מיני פרוורטי ואלים, כביכול היא חושקת בו, אך למעשה נענית לתשוקת הגבר. טיב האלימות נקבע על פי דמות המסיכה שהיא קוראת לו לעטות עליו בהתאם לתשוקתו החבוייה. "תבוא לשכב אתי כמו," היא פותחת בקריאה פרובוקטיבית ומזמינה את הגבר להיות בכל שיר דמות שונה: שופט או שוטר, קפיטליסט או פיאודל ואחרים. בשיר שנודע בשעתו לשימצה, "תפילין", היא אפילו קוראת לו לעשות שימוש באביזר בעל קדושה דתית עליונה. אבל במסכות הללו טמונה תפיסתה המיגדרית החדשה. כל אחת מהן מייצגת סמכות עליונה או כוח בלתי מוגבל שיש לגבר במערכות הכוח החברתית, הדתית והמשפחתית. משם הוא שואב את כוחו ומפעיל אותו באלימות במיפגש הזוגי והמיני. בכך לא רק נפגעת האישה בגופה ובנפשה, אלא נמנע גם מגע של אמת, מגע אוהב של גוף ונפש בין המינים וצומח ביניהם ניכור אלים.

וכך, באומץ נדיר, ובלא להתחשב בסיכון שהעמידה בו את עצמה, הגיעה וולך לביטויין של תפיסות חדשות נוספות באשר למקורות החולשה הנשית והתנערה מדגמי הנשיות הכפויה.

אבל כיוון שאין לנו אפשרות לעסוק עתה בכך, וכיוון שפתחנו ביחס שבין הספרות לשאלות של מיגדר ולמערכות ערכים בחינוך, גם נסיים בזאת ונציין את שיר המחאה "לא להתנהג כמו חלק / להתנהג כמו שלם." בשיר זה היא פונה אל עצמה וגם אלינו, הנשים, וקוראת לעצמה ולנו להתנער מדגמי הנשיות שהוטמעו בנו בחינוך הארץ-ישראלי, שייחודו בכך שהעמיד את הזיקה לאדמה ולטבע החקלאי במרכזו ושאב מזיקה זו את הדגמים לקיום האנושי.

הדגמים החקלאיים הללו, שמהם נבעה תפיסת האישה כחלק, הוטמעו בנו, לפיה, בעורמה פסיכולוגית בילדותנו כ"תמונות", כמיטאפורות וכדימויים, אבל הן מגיחות מנפשנו בבגרות ומתוות את ההתנהגות הנשית. על התמונות החקלאיות הללו נימנות "אדמה בעולה" על ידי הגבר החזק, כבשה תמימה וחלושה שתכלית קיומה פריון והקמת משפחה של "אימא, אבא וילדם טלה" או עץ נותן פרי ומעניק מחסה לזולת והוא גם רכושו הפרטי.

והרי זה הדגם של אישה הנבעלת על ידי הגבר החזק ואשר תכלית קיומה היא לידת צאצאים וגידולם. על כן, היא מחוייבת לממש את עצמה רק כמספקת את צורכי המערכת הזוגית והמשפחתית. "די!" זועקת יונה וולך בסיום. האישה אינה חלק בטבע החי. עתה היא תזקוף את קומתה ותהיה כ"עץ", כדגם המלא חיוניות, מיניות ועצמאות.

ואפילו היום, כאשר מצד אחד נדמה שהאישה ביססה לה מעמד של שיוויון, ומאידך – השירה נדחקה לקרן זווית, מעטים קוראיה וחנויות הספרים מתמסרות ברצון לתרבות רבי-המכר, גם היום יש לשירה תפקיד רב ערך, וגם בשאלות של מיגדר. אין זה תפקיד אידיאולוגי או חינוכי החוסם את תודעתנו. זה תפקיד משחרר, מרחיב את התודעה ומקנה לה חירות. עושה אותנו מפוחדים פחות וסובלניים יותר כלפי ההוויה האנושית המורכבת. ואולי אז. כשנגיע למצב של חירות, באמת לא יהיה עוד צורך באלימות פיוטית.

[פורסם גם ב"מאזניים", ינואר 2011]

אהוד: אם תורשה לי הערה אישית, מעודי לא התפעלתי משיריה של יונה וולך.

* * *

אריק בנדר

איפה הבושה? ח"כ חנין זועבי מתחרטת?

[קטעים ממאמר באתר NRG של "מעריב"]

הסיבה העקרית שידידינו מהשמאל לא השתתפו במפגש ההתרפסות עם קדאפי זה בגלל שלא הוזמנו. עכשיו הם צריכים להודות לאלוהים בעצם לקדאפי שלא הזמין אותם. במחשבה נוספת אני מניח שהם היו מוצאים הסבר טוב לו היו משתתפים.

כשמועמר קדאפי היה בשיא כוחו, והיה נשיא תורן של הליגה הערבית, עלו אליו לרגל קבוצה של חברי כנסת ערבים וראשי הציבור הערבי בישראל. המפגש באוהל האירוח המדברי של שליט לוב כלל גם פרק מביך של חנופה והתרפסות בפני מי שמכנה עצמו "מלך מלכי המלכים של אפריקה".

עכשיו, כשקדאפי מתגלה במלוא כיעורו, כשהוא נושא נאומים הזויים, בנוסח ימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין, וטובח בבני עמו, וכשהוא הופך לאחד המנהיגים השנואים ביותר בעולם ותווית של משוגע מודבקת למצחו, אנו שומעים לפתע על חברי כנסת ערבים שהיו באותה משלחת מתחרטים על הביקור ומתנערים ממנו.

מי שמתחרטת בפה מלא היא חברת הכנסת חנין זועבי שהודתה מעל דפי NRG בגילוי לב כי היא מתמלאת בושה כשהיא מתבוננת בצילום המשותף שלה עם קדאפי ומתחרטת על הביקור אצלו. ח"כ חנין אף קוראת להעמיד את המנהיג למשפט בפני בית הדין הבינלאומי על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה נגד עמו וסבורה שעונש מוות הוא העונש המגיע לו.

המקרה הזה מלמד אותנו כי בושה היא בעצם פונקציה של תחושת הכוח. אפשר לזהות פה בברור כיצד הבושה מתעוררת רק כשהדיקטטור יורד מנכסיו. כל עוד המוני הלובים לא יצאו נגד השליט, שהטיל עליהם מורא ופחד, כל עוד הוא לא הפך למוקצה בעיני העולם כולו, אפשר היה לעשות אידיאליזציה שלו ולהציג אותו כמלך מלכי המלכים של אפריקה, כמנהיג האומה הערבית, כנסיך המדבר המגדל סוסים אצילים, כיושב ראש מכובד של הליגה הערבית, כאיש שדרכו ניתן לפתוח את השערים שהיו נעולים בפני "ערביי 48'" אל העולם הערבי.

אבל מרגע שסר חינו, אפשר ואף רצוי להתנער ממנו ולהתבייש במפגש איתו. היום זה כבר בון טון. ח"כ זועבי וגם ח"כים אחרים שהיו באותו מפגש מודים שכבר אז היה לקדאפי בעיניהם דימוי של אדם מעורער אבל זה כמובן לא הפריע להם לטוס אליו במטוסו הפרטי, להסתופף בצל אוהלו, לאכול מפתו, לשבח ולהלל אותו.

היום זועבי מתמלאת בושה. בדיעבד היא גם מספרת כי נתקפה גועל לנוכח דברי החנופה שחברים במשלחת הרעיפו בשעתו על קדאפי, על הסופרלטיבים שקשרו לראשו ועל דברי השבח וההלל שהשמיעו באוזניו. אולי כעת היא תקבל קצת פרופורציה על "הרעים" ו"הטובים" במזרח התיכון ואולי, אם תהיה מספיק ישרה עם עצמה, תביע צער גם על השתתפותה במשט הטורקי, אך תרשו לי להטיל ספק באפשרות הזאת.

* * *

נילי דיסקין

אני מתפכחת

הי אהוד.

נראה לי די ברור ש"עמישראל" אוהב לכתוב יותר מאשר לקרוא. (גם אני בכלל זה), אז אני מקצרת:

בזמן מלחמת ההתשה, שהיתה לדעתי ה"סיפתח" למלחמת יום כיפור, (לא ראינו זאת מחמת זחיחות הדעת שפשתה בנו אחרי מלחמת ששת הימים), שהיתי בגרמניה והייתי אסיסטנטית באוניברסיטה החופשית של ברלין. חבריי שם נזהרו מאד בבדיחותיהם, ורק אחת, אנטישמית לעילא ולעילא, "התפלקה" להם. דהיינו, שהיהודים הם כמו זבל. פזר אותם בעולם והם מפרים את כל העמים. שים אותם במקום אחד והם סתם ערימה המעלה צחנה.

אז – נעלבתי. אבל, למקרא דבריו של עוז אלמוג, אני חושבת שאולי היה בזה משהו. התעוררות השפיץ של הפירמידה ההפוכה ( הטובים שלמטה) נותן הרבה תקווה. לדעתי השפיץ הזה גדול יותר ממה שמשערים,והוא גדל והולך.

דבר שני, בשנים האחרונות אני מתפכחת מפעילותי רבת השנים במה שקרוי "גוש שלום". לא מפני שטעיתי, ואני גם לא אדם של קצוות, כך שנשארתי בנישה שמחייבת המשך הידברות במה שקוראים שרשי-העם (תרגום חופשי שלי מאנגלית), אלא מפני שהמציאות ניצבת בפנינו במלוא העוצמה. למה שהסכימו האבות (שתי מדינות לשני עמים) – לא מסכים יותר דור הבנים הערביים. צרכי הקיום שלהם, ושימורם הציני במדינות ערביות, כדורות של פליטים בעוד בעולם ישבו מזמן את כל פליטי המלחמות – מכתיבים להם דרך של "הכול או לא כלום."

אני פרשתי מהנהלת עמותה שפעלה יחד עם פלסטינים, בעיקר מהגדה, אבל גם מעזה, להשגת שלום, כשהתברר לי שחברינו הערבים הישראליים בעמותה, מתנגדים ליזמת המיפקד הלאומי של עמי איילון וסרי נוסייבה – רק מפני שסרי ויתר בה על זכות השיבה (שבתרגום שלי פירושה מחיקת המדינה כמדינה יהודית).

והערה שלישית ואחרונה – אני מנסה להוליך יוזמה שלי במקום מגוריי להקמת חווה חקלאית שתחזיר את לימודי החקלאות לבתי הספר. זה מתקדם לאט, אבל עם רוח גבית של ראש העיר ומחלקת החינוך – כך שחזונו של סטף ורטהיימר עדיין מפעפע. אולי, אולי, יחזירו גם את הלימודים המקצועיים, לאחר שלפני די הרבה שנים סגרו כאן את בית-הספר המקצועי היחיד שפעל במה שאז היתה עוד מושבה, וכיום עיר. זו התקווה האמיתית לעתיד. לצערי אין קיצורי דרך. רק החינוך, אולי, יביא לנו את הישועה.

אהוד: אולי בקרוב תתפכחי גם מלראותני אדם החושב רק בחלק התחתון של גופו, מה שכמובן לא מפריע לי אלא אפילו עוזר לחשוב בצלילות ובציוריות, והלוואי שמרבית הסופרים החשובים שלנו היו חושבים גם בחלק התחתון של גופם – המצונזר-מרצון בדרך כלל או מסורס מלכתחילה, כי אז היה מעניין יותר לקרוא אותם.

* * *

אהוד בן עזר: שתי התנצלויות

* לאור הרצינות הרבה שבה מתקבלים גיליונות המכתב העיתי, וההנחה שהדורות הבאים עשויים ללמוד ממנו קצת על תקופתנו ועל תקופות שקדמו לנו – אנחנו מתנצלים על כך שבגיליונות מופיעות הגזמות וגם דמויות בדויות כאלימלך שפירא, אֲגָנָה וַגְנֵר, חיימקה שפינוזה ופרופ' פלוץ בן שחר רקטור אוניברסיטת בת שלמה רבתי – וזאת כחלק בלתי-נפרד מהטקסט ה"רציני", וכך יהיה גם לעתיד לבוא. אבל השתדלנו שההגזמות תהיינה כל כך מוגזמות כך שייקל על הקורא הלא-טיפש בהווה וגם בעתיד לזהותן ולהתייחס אליהן בתור שכאלה.

* ואנחנו מתנצלים על כך שביותר מארבעים הספרים שנדפסו בשמנו (כולל "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר") – אין אף יצירה שיכולה לעורר גלי פרשנות ומחקר בבמות הספרותיות וגם האקדמיות בארץ ובעולם, כולל במכתב העיתי שלנו, ולהעניק קידום פרסומי לכותבים. פשוט, ה-אי.קיו. שלנו די נמוך, ואנחנו לא יכולים להתעלות בכתיבתנו הארצית, הפרובינציאלית והגסה – לפסגות שבהן כיכבו עגנון וקורצווייל והתוו את הדרך לדור שלם של סופרים מלומדים עבריים חשובים המעניקים פרנסה ופירסומים לדור שלם של חוקרים מלומדים עבריים חשובים שמשפיעים על קוני הספרים שאינם קוראים. סליחה שאיכזבנו אתכם ושאף אחד מכם לא היה יכול לכתוב מחקר על יצירותינו הגסות וגם לא למצוא אותן בחנויות.

* * *

בן-דרור ימיני

קדאפי יקיר האקדמיה

ציטוט ממאמר ב"מעריב"

בשנים האחרונות זכה קדאפי לטיהור. הוא הפך, בהבל-פה של תקשורת ואקדמיה, למנהיג שראוי להישמע. הכסף של סדאם חוסיין קנה לו תומכים במערב בכלל, ובבריטניה בפרט. קדאפי אינו שונה. גם הוא פיזר כספים, כדי לטהר את שמו. אחד מהגופים שזכו לחסדי קדאפי הוא ה-LONDON SCHOOL OF ECONOMICS – LSE)). מוסד אקדמי יוקרתי. אגודת הסטודנטים שם החליטה בשנה שעברה על ברית אוניברסיטאות תאומות עם האוניברסיטה האיסלאמית של החמאס ברצועת עזה. זה גם משכנו של ד"ר יוניס אל-אסטל, חבר פרלמנט מטעם החמאס, שמטיף לכיבוש אירופה, והמערב כולו, על ידי האיסלאם.

איך זה שזה לא הפריע לאותם סטודנטים? ובכן, הכסף יענה את הכול. למשל, תרומה של מיליון וחצי לירות שטרלינג, באמצעות הקרן הבינלאומית לפיתוח (GICDF), שבראשה עומד בנו של קדאפי, המכונה "סייף אל-איסלאם" ("חרב האיסלאם"). קדאפי הצעיר קיבל דוקטורט מאותו מוסד, והאבא, שליט לוב, נאם בפני ההסטודנטים, שכרתו ברית עם האוניברסיטה שאנשיה קוראים לכיבוש המערב ולחיסול יהודים. כן, היתה גם מחאה נגד התרומה. אך נדמה שהברית בין הסטודנטים בלונדון לסטודנטים מעזה היא תמצית הברית האדומה-ירוקה. הקואליציה  של "כוחות הקידמה" עם איסלאמיסטים תומכי ג'יהאד. וזה רק המשך להון אדיר שהזרימה סעודיה ל"מרכזי  לימוד איסלאמיים" באוניברסיטאות יוקרתיות בבריטניה.

הנה לנו מכנה משותף בין האיחוד האירופי לקדאפי. הם עוסקים במימון גופים. התנאי המרכזי הוא – שנאה תהומית לישראל. כך שמי יודע, אולי כדאי להרחיב את הדרישה הישראלית כלפי האיחוד האירופי. לא רק בדיקה השוואתית בעניין גופים חתרניים במימון אירופי, אלא גם בעניין הון לובי, סעודי ואיראני של גופים באירופה. ואם יתברר שהאג'נדה של הגופים הללו היא אחת, אותה אחת, זו לא תהיה הפתעה.

ועוד משהו, חיפוש ברשימת התורמים של אונר"א מגלה שרבות ממדינות העולם תורמות. מדינות המערב הרבה, ומדינות ערב סכומים פעוטים. לוב של קדאפי לא נמצאת ברשימה. אין ללוב כסף לפלסטינים. אבל יש לה לסטודנטים באוניברסיטה יוקרתית בלונדון.

אהוד: בעת שהותנו באוקספורד, בשנת 2003, החל להיות מוקם שם מיבנה ענק מפלצתי של מרכז איסלאמי, אשר לבטח ניבנה בתרומות של מדינות כסעודיה, לוב, איראן ואולי נסיכויות המפרץ הפרסי. נקל לשער לאילו מטרות הוא משמש מאז נחנך, מי מקבל בו מילגות, ובאילו נושאים ולאילו מטרות. המרכז האיסלאמי הוא אחד ההמחשות הבוטות ביותר להשתלטות הכסף המוסלמי על העולם האקדמי הבריטי, ובחלומותינו הפרועים היה נדמה לנו שבמרתפים שלו נצברים נשק וחומרי-חבלה לפעולות טרור כמו ברכבת התחתית בלונדון.

ממילא יובן עד כמה אנחנו עולזים עכשיו למישבתן של מדינות הנפט המוסלמיות העשירות, שחלקן מתחיל לקרוס כבניין קלפים, ונחשפים כל השקר השחיתות והרפיפות שלהן, וגם שכנראה כבר לא יהיה להן כסף רב כל כך לבזבז על השחתת העולם האקדמי באירופה ובעיקר בבריטניה – זו המדינה שבה מנסים לצוד ישראלים כפושעי מלחמה, ושעל כן שרת החוץ שלנו לשעבר, ציפי ליבני, נמנעת מלבקר בה!

* * *

אורי הייטנר

המערכה על התודעה

"עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." יגאל אלון.

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי... אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק, אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאימא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד.'

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אימי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה."

גם אחרי עשרות הפעמים שקראתי ולימדתי את הטקסט הזה של עמוס עוז, מתוך ספר המופת שלו "סיפור על אהבה וחושך", עדיין נעשה בשרי חידודין חידודין כשאני קוראו, ורעד של התרגשות עובר בגווי. ויחד עם זה, אני חש תמיד חוסר נחת, הסתייגות מן הכתוב.

מה שמפריע לי אינו מה שיש בו אלא מה שחסר בו. אכן, האנטישמיות המובנית בחיים היהודיים בגולה, מצדיקה את הצורך במדינה יהודית עצמאית, בריבונות יהודית. אבל... זה הכל? זה הצידוק? רק בגלל האנטישמיות? האם הקושאן של מדינת ישראל הוא השואה? השואה בלבד?

אני שומע תלמידים החוזרים מפולין ומצהירים שרק עכשיו הם מבינים את משמעות הזהות היהודית שלהם, את משמעות הציונות; שבביקור במחנות ההשמדה הם חשו לראשונה גאווה לאומית. לראשונה? האם ילדינו צריכים להרחיק לאושוויץ, דווקא לאושוויץ, כדי להתחבר לזהותם?

אם השואה היא הצדקת הקיום של מדינת ישראל, צודקים הפלשתינאים באומרם שלא הם עשו את השואה ולמה הם צריכים לשלם את מחירה?

דוד בן גוריון, כמדינאי ופוליטיקאי גאון, ידע לפרוט על רגשות האשמה של העולם המערבי אחרי השואה, במאבק על הקמת מדינת ישראל. ואף על פי כן, הוא הקפיד שלא להיסחף אל עבר "הציונות הקטסטרופלית" ולא להעמיד את הדחף הנגטיבי של הציונות בראש תביעת העם היהודי למדינה בארץ-ישראל. בראייתו ארוכת הטווח, הוא הבין שאם על זאת נבסס את תביעתנו, לא ירחק היום שנימוק זה יהיה משענת קנה רצוץ. הוא הקפיד תמיד להעמיד בראש את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בדומה לחיים ויצמן, שהגדיר את התנ"ך כקושאן שלנו על ארץ-ישראל, כך גם ב"ג – בכל הופעותיו, כמו בנאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם, שב וחזר והדגיש שהעם היהודי שב לארץ-ישראל בזכות, כי זו מולדתו, וכיוון שהגעגוע לארץ-ישראל הוא סוד זהותו ומהותו.

היום, בעשור השביעי לקיומה של מדינת ישראל, תודעת הזכות הזאת, אינה זורמת בעורקי כל יהודי ויהודי. זהו מחדל חינוכי רב שנים, והגיעה השעה לתקנו.

מערת המכפלה, בדומה להר הבית, לכותל המערבי ולקבר רחל, הם הסמל לזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ-ישראל. דורות של יהודים שערגו לארץ-ישראל לאורך הדורות, התכוונו בראש ובראשונה לאתרים אלה. ביקור תלמידי ישראל באתרים אלו הוא מובן מאליו – עם המכבד את מורשתו, אינו מוותר על ביקור כזה, כיסוד מוסד של חינוך ילדיו.

אם היה לי ספק בכך, הרי שהתגובות על תוכניתו של שר החינוך בנדון הם ההוכחה הניצחת לחשיבות התוכנית. התגובות הללו ביטאו ניכור נורא של חלקים בציבור למורשת היהודית ולזיקה של העם היהודי לארצו.

המתנגדים לביקור הציגו אותו כ"ביקור פוליטי", כ"שטיפת מוח פוליטית". אחרים הציעו – אם מבקרים שם, יש לשמוע גם את הפלשתינאים.

ואני טוען, שביקור במערכת המכפלה אינו פוליטי – ההימנעות מביקור היא פוליטית. ביקור של תלמידי ישראל באתר כזה הוא המובן מאליו, ורק הפוליטיקה מונעת אותו.

יש קשר בין חברון לפוליטיקה – חברון היא אזור שנוי במחלוקת פוליטית. יש הרואים בו אזור שמן הראוי שיהיה בריבונות ישראלית. יש הרואים בו אזור שעליו להיות בריבונות פלשתינאית. יש התומכים בהתיישבות יהודית בחברון ויש השוללים אותה מכל וכל. כל הדעות בנדון לגיטימיות לחלוטין ויש לחשוף את הנוער לכל העמדות הללו, כולל לעמדות הצד הפלשתינאי. אולם יש להפריד בין הדיון הפוליטי לבין הביקור במערכת המכפלה.

הדיון הפוליטי עוסק בריבונות המדינה. ישראל כמדינה ריבונית תקבע את גבולותיה, בהכרעה דמוקרטית, על פי שיקולים שונים, ובהם ביטחון, שלום, דמוגרפיה, יחסי חוץ, שלמות החברה הישראלית ושיקולים של צדק ומוסר. זיקתנו לארץ-ישראל וזכותנו עליה, היא מעל לפוליטיקה ומעל לריבונות. זכותנו על הארץ לא החלה ביום הקמת המדינה, היא אינה מוגבלת בגבולות המדינה והיא אינה מתפוגגת מאזורים שאינם בריבונות המדינה או שלא יהיו בה בעתיד. ישראל כמדינה ריבונית רשאית להחליט היכן היא מממשת את זכות העם היהודי על ארץ-ישראל והיכן לא. אולם הזכות היא נצחית. והזכות הזאת, היא המצדיקה את עצם קיום המדינה.

אם אין לנו זכות על חלק כלשהו של ארץ-ישראל, אין לנו זכות על אף חלק של ארץ-ישראל. אם לא נאמין בזכות זו ולא נחנך עליה, אם לא נאמין בכל ישותנו בצדקת תביעתנו על הארץ הזאת, לא יהיה בנו הכוח לעמוד מול הכוחות הנלחמים נגד עצם קיום המדינה.

בשירו הנבואי "אז אמר השטן", התמודד נתן אלתרמן עם הפוסט ציונות כמה עשורים בטרם הרימה את ראשה, והסביר שאין כל דרך לאויב לנצח את מדינת ישראל, אלא אחת: "אכהה מוחו  / ושכח שעימו הצדק."

האוייב מבין זאת היטב. המיליארדים הרבים המושקעים בפרויקט הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ובתעשיית השקר שבלב הפרויקט, לא נועדו רק לבודד את המדינה ולהשניא אותה על העולם, אלא בראש ובראשונה לערער את החוסן הלאומי שלנו, את חפץ הקיום שלנו, את הנכונות שלנו להמשיך ולהילחם על הארץ הזו ולהיאחז בה, באמצעות ערעור אמונתנו בצדקת הציונות. האיום הגדול ביותר על המדינה, יותר מהפצצה האיראנית ומהטרור הפלשתינאי והלבנוני, הוא פרויקט הדה-לגיטימציה הזה. זהו האוייב העיקרי שלנו, ולמרבה הצער יש לו בתוכנו גיס חמישי חזק מאוד, בעל השפעה רבה.

על מדינת ישראל לקיים בעולם מערכה נגד הקמפיין הזה, אך הרבה יותר חשוב, הוא למנוע את נצחונו במערכה על התודעה הלאומית שלנו, על האמונה בצדקת הדרך. זה תפקידה של מערכת החינוך הישראלית. שר החינוך, שהחליט על הביקורים במערכת המכפלה, מיטיב להבין זאת, ויש לשבח אותו על כך.

יוסי שריד, שיצא חוצץ נגד התכנית, הציע להמיר את הביקור במערת המכפלה בביקור במוזיאון תל-אביב, המקום בו הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל. אכן, יש לבקר במקום, שהינו אתר היסטורי בעל ערך וחשיבות רבים. יש להביא לשם את תלמידי ישראל, וללמד אותם את מגילת העצמאות שנקראה במעמד ההיסטורי הזה, בתקווה שיוסי שריד לא יצנזר אותה. המסר המרכזי של המגילה, המסר הפותח אותה, הוא שההיסטוריה היהודית לא נולדה ביום הכרזת המדינה, אלא המדינה מוכרזת "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית."

אם יוסי שריד לא יצנזר את המגילה, יקראו תלמידי ישראל את המשפטים הבאים (שבעיניי ראוי שילמדו אותם בע"פ):

1. בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

2. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

3. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים; וחלוצים, מעפילים ומגינים, הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

4. בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

5. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה והאנטישמיות מופיעים רק החל בסעיף 6, וגם הם – לא כגורם המצדיק את הציונות, אלא כהוכחה לצדקתה – "השואה ... הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."

מגילת העצמאות מבהירה את צדקת קיומה של מדינת ישראל ואת הצדק במאבק ובמלחמה עליה, כנובעים מזכותנו על ארץ ישראל. על זכות זו עלינו לחנך את הדורות הבאים. הביקור במערת המכפלה הוא נדבך חשוב בחינוך הזה.

אהוד: אני מתפלא עליך שאתה מתווכח עם עמוס עוז. אם הוא קבע ככה, אז ככה זה היה. ומי אתה שתתווכח איתו על עובדות? הלא אם עמוס עוז היה אומר שהשמש לא תזרח מחר, היא לא היתה זורחת!

* * *

יוסף חרמוני

"מחנות השמדה לעמלק"

בכל ערב שבת מופצים עשרות עלוני פרשת השבוע בבתי הכנסת של הציונות הדתית לזרמיה. אחד החשובים והגדולים שביניהם הוא "מעייני הישועה". "מעייני הישועה" איננו במה למופעי מטורפים מריירים. הסמכות הדתית שמאחוריו היה הרב מרדכי אליהו. הרשל"צ נפטר, וכיום כותבים בו רבנים חשובים ומרכזיים של הציבור הדתי-לאומי, ביניהם שמואל אליהו, הגזען הצפתי, יעקב אריאל רבה של רמת גן, שהיה מועמד המפד"ל לתפקיד הרב האשכנזי הראשי, והרב שלמה אבינר, השנוא על קיצוני הימין הדתי, בשל היותו קיצוני פחות מהם.

בסוף דצמבר הופיע ב"מעייני הישועה" מאמר מערכת ושמו "אנשי אמונה אבדו?" – המאמר תוקף את הרבנים הנחשבים מתונים. "רבני קריירה" הוא מכנה אותם. 'רבני הקריירה' הללו מתוארים כממירים את נחרצותה של אֶמֶת-התורה בלהג של פוליטיקלי-קורקט. רבנים כאלה, קורא המאמר, הם מסוג אותם שלא הצטרפו ללוויים שהרגו באחיהם הרוקדים וסוגדים לעגל הזהב. רבנים שכמותם, ספק אם הצטרפו ל"מאבקי התרבות שלנו, וספק אם יצטרפו אי פעם."

וכאן מוסיף המאמר את הפיסקה החותמת את המאמר: "מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות ההשמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו."

הפיסקה המפלצתית הזו לא עוררה התרגשות. לא אצלי ולא אצל קוראי "מעייני הישועה" ופרסומים אחרים שכמותו. זאת, מן הטעם הפשוט, ששיח-ההשמדה והגזענות הוא חלק אינטגרלי מהשיח הציוני-דתי; זהו שיח שהפך, זה מכבר, לעץ. על כך אני יכול להעיד, בהיותי עוקב אחריו, נדהם ופעור-פה, יותר משבע שנים. לאחר שנה-שנתיים הפכתי לעוקב שאיננו נדהם, שנשימתו אינה נעתקת למקרא האמירות הגזעניות, המשמידניות, הנקראות לעיתים כשיבוט של אמירות נאציות טמאות-למהדרין. כעת איני נדהם. לסתי אינה נשמטת. האדם הוא חיה סתגלנית.

לא נדהמתי למקרא השאלה הבאה, שהיא דוגמית למה שאני מכנה שיח טרנשמדה: "האם מותר/צריך להשמיד להרוג ולאבד את כל הערבים כיוון שהם אויבינו ורוצים בקיצנו, או שמותר/צריך להחיות את הטובים ולהשמיד את הרעים? וטרנספר?"

לא נדהמתי למקרא דבריו של הרב אייל קרים, ראש תחום הלכה ברבנות הראשית, אודות הצורך בעמלק: "ה' ברא את עמלק כדי שנמחה אותו."

לא נדהמתי למקרא יוזמתו של הרב דב ליאור, ראש ועד רבני יש"ע, שהציע לבצע אקציה של טרנשמדה בגבריה של עיר ערבית – "לקחת את כל הערבים שם, מגיל שש עשרה ועד שישים, ולהעביר אותם למקום אחר – לגן עדן".

לא נדהמתי למקרא דבריה של הרבנית רבקה שמעון, מדריכת כלות ותיקה וחסודה, בעלון השבת "שבת בשבתו", שהוא עלון מפד"לי, מתון יחסית. מדריכת הכלות תובעת להשמיד, עד האחרון שבהם, את הערבים, המשולים לתולעים: "כשם שאנו בודקים בהתלהבות תולעים בסלט –  כך נכבוש את הארץ: בדקדקנות, בהתלהבות, בחשק, באימה וביראה – שלא נשאיר שום נשמה. גם את הנקבות עלינו להשמיד..."

לא נדהמתי למקרא הפיסקה הבאה, פרי מקלדתה מפעפעת הדם של חנה אייזנמן, שהיתה כותבת מאמרים בַּאתר המתנחלי החשוב "ישעניוז / חדר החדשות": "ואת מצרים חובה להשמיד. עצם קיומן של מדינות ערב הוא פשע נגד האנושות". (המובאה לקוחה מתוך מאמר, ששמו "ואת מצרים חובה להשמיד").

 לא נדהמתי למקרא שאלתו של תלמיד חכם: "אם ספק דאורייתא לחומרא, למה ישראל לא הורגת את כל העולם, מחשש (בהנחה) שכל מי שהיא הורגת אולי הוא עמלק?"

השואל – מן הסתם צעיר שחלב על שפתיו וניצני זקן על לחייו – צירף מצווה מקודשת אחת להנחת עבודה אחת. המצווה המקודשת היא מחיית עמלק עד גמירא, מְחִייה שבלעדיה אין תקומה למקדש ולעם הקודש; הנחת העבודה היא כי – כפי שקבעו חכמים, הרמב"ם ביניהם – עמלק נבלל בעמים ואין דרך לזהותו. ההיקש, לדעת השואל, מתבקש: כדי לחסל את עמלק, נראה שחובה עלינו להשמיד את כל הביצות האנושיות שבהן הוא פזור. ובלשון השואל: "להרוג את כל העולם."

לא נדהמתי גם למקרא פסקה משמידנית של פרופסור לספרות שהוא גם משפטן ומוסמך לרבנות. הפרופסור קובע כי חזרנו אל ארץ הקודש "כדי לקוממה מהריסותיה, להמליך בה מלך, לבנות את בית הבחירה ולהכרית את זרעו של עמלק." הוא מדייק, הפרופסור לספרות, וכותב "למחות את זרע עמלק." אין הוא מסתפק במצווה המקראית למחות את זכר עמלק.

כך, על פי הפרופסור, מחיית זרעו של עמלק היא אחת מארבע המטרות שלשמן הוקמה מדינת ישראל. ישראל הוקמה כדי לבצע ג'נוסייד. אין זה ג'נוסייד שהוא תולדת מצב מלחמה, אלא ג'נוסייד שהוא ייעוד, שהוא מטרתה של מלחמה. ג'נוסייד שלמענו הוקמה המדינה היהודית.

לא נדהמתי גם כאשר קראתי כי הרב המנוח ישראל הס, בעת שהיה הרב של אוניברסיטת בר אילן, קבע כי "חלה על כולנו מצוות ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנערך הם צאצאי עמלק." ג'נוסייד, נקב הרב בשם המפורש של הרציחה ההמונית הסניטארית הזו. אותו רב הוצב אחר כך לעמוד בראש מדרשיית בנות. והיה מחננו טהור.

האם הרב הס, כפרופסור ההוא ורבים אחרים, היה מודע לחילחול המינוח הנאצי הגזעני והמשמידני אל לב הגותו? ייתכן שלא. זאת, כיוון שהדת היהודית הקדימה ובישרה קטעים אחדים של ראיית העולם הנאצית.

הדמיון במיקומם של אבות המזון הללו, גזענות ומשמידנות, במוקד הרעיוני של הנאציזם ושל היהדות – הוא דמיון בולט מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו.

גם שני מופעי הדיכוטומיה-עד-מוות שלהלן, מעידים על דמיון במהופך של שורות המשמידנים הגזעניים, הנימולים ושאינם כאלה:

אדולף היטלר: "לא יכולים להתקיים שני עמים נבחרים. אחד חייב להיעלם כדי שיפנה את מקומו לטיפוס החדש, לאדם העליון החדש."

הרב זלמן מלמד: "עמלק הוא הניגוד לישראל. ישראל ועמלק לא יכולים לחיות יחד בעולם."

גם את זאת קראתי לאחר שחוסנתי. לא פערתי פי בתדהמה.

ובכל זאת, למקרא הפיסקה החדשה, זו המבשרת על מחנות ההשמדה לעמלקים – התרחקו לסתותיי זו מזו ונותרו במצבן זה שניות אחדות. ייתכן שלסתי נשמטה בשל היַשרות שבפיסקה, בשל היותה מתרוננת בניפוץ תקרת הזכוכית של התקינות הפוליטית הרכיכית. ליבי החסיר פעימה מול חדוות היציאה אל מרחבי הדם של ההשמדה-נוסח-היטלר.

נדהמתי עד כדי שמיטת הלסת, כיון שכאן הועתק המינוח הנאצי הטכני; כאן משעתק מאמר המערכת של "מעייני הישועה", מאמר המנטף שנאת עולם לַעולם, את ביטויה המזוקק של המהות הנאצית: טכנולוגיית ההשמדה.

כאן מגיע למיצויו תהליך הפונדמנטליזציה של הרוע: מחיקת מאות שנות העידון, הסובלימציה, שעברה מצוות מחיית עמלק. המצווה חוזרת אל אמיתה, אל הגשמי שבה. ואין גשמי יותר משיעתוק ושיבוט של מכונת ההשמדה הנאצית. מחנות ההשמדה הפכו כך לביטויה הטהור של המשמידנות הרומצת, אבוי, בדתם של אבותינו. " מחה תמחה..."

"שיישרפו הגויים," הקללה היהודית האגבית (ומתועבת בהיותה כזו), מתועלת כאן לנתיב שהוא גישום טכני-תעשייתי שלה: מחנות השמדה; אתרי רציחה המונית ושריפת גוויות המונית. לא כְּדימוי ולא כְּמשל ולא כאזהרה לגויים-העמלקים, אלא כהבהרה לאקונית: יומם של המחנות הללו יגיע; יומם של העמלקים יגיע. בכך אין מאמר המערכת של "מעייני הישועה" מטיל ספק. השאלה היא מי מהיהודים יתחמק ממילוי חובתו הקדושה; מי מהיהודים לא יטה שכם לפרוייקט ריכוז החלאה האנושית אל אתרי השמדתה.

לאחר שחזינו בתמיכה רבנית סוחפת בַּספר "תורת המלך", תפלצת חשוקת-שפתיים המונה את שבחי השמדתם של הגויים, ילדיהם ונשותיהם; לאחר האיסור הגורף שהטילה קבוצת רבנים ורבניות על הימצאות יהודים בחברתם של "נכרים" ו"נכריות"; לאחר הפגנות הדם והזרע הזועקות "בנות ישראל לעם ישראל"; לאחר שהדיבור על טרנספר שודרג לדיבור שמשמעותו טרנשמדה; לאחר שהתבשרנו כי מחנות ההשמדה לעמלקים הם אופציה טריוויאלית – לאחר כל זאת ועוד הרבה, אפשר לומר בביטחון: מה שמגעגע כמו ברווז, עף כברווז ושט כברווז – הוא ברווז. ברווז ועל כנפיו לוגו אשר שלובים בו משולשים צולבים וקווים עבים, ישרי זווית.

לאט אך בביטחה מבצבץ ומצטייר הקלסתרון של מיסטר הייד; ואם נשתמש בדימוי אחר, נאמר: מדינת-ישראל לדת-ישראל – היא כחומר המפַתח לתשליל המושם בתוכו. לאט ובביטחה מצטיירים בַּפרהסיה של מדינת היהודים תווים של מהות שהיתה מכוּוצת ותחומה בד' אמות של ספרים וכתובים וצקון-לחש; הגנום הפונדמנטליסטי, הגזעני-משמידני, אשר מצוי בדת היהודית, משגר אל אווירה של ישראל את קנוקנותיו. ואלה, כאותו צמח ב"חנות קטנה ומטריפה", מאיימות עלינו לכלותנו.

* * *

משה כהן

1. הנדון: אל דאגה

מכובדי,

חברים, מה אתם דואגים לתושבי לוב, האם חוששים אתם שמישהו יפגע בזכויותיהם? אז תנוח דעתכם, זכויותיהם של תושבי לוב מעוגנות ומוגנות היטב, שהרי לוב חברה מן המניין בוועדה לזכויות האדם של האו"ם. נכון, אותה ועדה הדואגת לזכויות הפלסטינים, אשר שלחה את ועדת החקירה של השופט גולדסטון, והמעבירה חדשות לבקרים הצעות החלטה לגינוי של ישראל. איך ייתכן שבמדינה נאורה כזאת תיפגענה זכויות האדם. בסך הכול יורים במפגינים. אפשר להיות רגועים. אפילו נשיא ארה"ב אינו מתרגש מהאירועים שם, כשם שהוא זועם על הבנייה בהתנחלויות. שהרי לפי התפיסה האמריקאית הסכסוך הישראלי-ערבי הוא לב התסיסה במזרח התיכון. מי אנחנו שנחלוק על הנשיא הדגול חוסיין אובמה.

יש בקירבנו אנשים קטני אמונה שאינם שלמים עם ויתורים טריטוריאליים מאחר והם כרוכים בסיכונים ביטחוניים. תומכי השלום נותנים מענה על ידי פיקוח בינלאומי. בהחלט, האירועים האחרונים בלוב מוכיחים בעליל שיש על מי לסמוך. ראו איך נחלצת הקהילייה הבינלאומית לעזרת המפגינים הנרצחים בראש חוצות והסירו דאגה מלבכם. אם נהיה מאויימים יבואו ידידינו מהעולם הנאור להציל אותנו.

2. הנדון: הקנצלרית מודאגת

מכובדי,

הקנצלרית מרקל עומדת בראש גרמניה, המעצמה הגדולה ביותר באירופה. והיא מודאגת מהאירועים הסוערים באזורנו. אמנם בני אדם נהרגים באלפיהם, אך מה שמדאיג באמת הן האמרת מחירי הנפט והצפתה של אירופה בפליטים מוסלמים; והקנצלרית מחליטה לא לשבת בחיבוק ידיים ולפעול בנדון; והיא עושה את המעשה הנכון, היא מטפלת בשורש הבעייה, היא מטלפנת לנתניהו ונוזפת בו נזיפה קשה על שאינו פועל לשים קץ לכיבוש. והיא צודקת, נסו לברר מה טוב ומה נעים היה מצבנו לפני הכיבוש. לא היו הסתה ואיומים מנשיא מצרים נאצר, לא היו מעשי טרור וחבלה מרצועת עזה ומירדן )עיין ערך טבח נוסעי אוטובוס "אגד" במעלה עקרבים), לא פעל ארגון טרור בראשות יאסר ערפאת בשם אש"ף, לא היו הפגזות סוריות על חופי הכינרת, ולא היה אמברגו נשק על ישראל ולא היו הצעות החלטה אנטי-ישראליות באו"ם. אכן קנצלרית גדולה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אתה תמים. הלא ידעת כי בנו מותר לטבוח, ואותנו מותר להאשים – כי מדינת ישראל נולדה בחטא – בחטא של גרמניה שצבאה הנאצי לא הצליח להגיע למזרח התיכון ולהשמיד אותנו. אבל אין דבר, כל מלקקי התחת לערבים ולמוסלמים באירופה, בגלל המהגרים והנפט – בקרוב ישחיר פרצופם הצבוע, ואולי גם לא יהיה להם די שטרות יורו לתמוך באירגונים פלסטיניים ובסופרים ישראליים ה"לוחמים לשלום"! חורבן יבוא על הרוצים להחריבנו!

* * *

היכן "ונדע כי אשמנו מאוד"?

שלום,

גיליתי במקרה את עיתונכם זה והוא עניין והקסים אותי גם יחד... אשמח להצטרף. חשוב לציין שגיליתי את העיתון בחפשי שיר של לאה גולדברג ששורתו הראשונה ו/או שמו: "ונדע כי אשמנו מאוד" ועל אף זאת לא  מצאתיו.

 אולי מי מכם יודעים על זה משהו?

תודה,

יעל קולודנר

* * *

אהוד: בהזדמנות זו אולי יוכל מי מקוראינו לשלוח לנו את השיר של דליה רביקוביץ שבו היא מביעה את שאיפתה לעזוב אותנו ולהגר לניו-זילנד. החלום העברי הזה, שאותו שמעתי מוקיע ס. יזהר בהרצאה באוקספורד, היה יכול להיות מאוד אקטואלי היום, אלמלא כבר מתה.

* * *

יורם אטינגר, "במחשבה שנייה" 

ישראל – בעלת ברית ייחודית של ארה"ב

Ynet, 23.2.2011

ההתפתחויות הוולקניות במצרים ובשאר מדינות ערב שופכות אור על התרומה הייחודית של ישראל לארה"ב.

הערך המוסף האסטרטגי של ישראל בולט על רקע היעדר יציבות, וודאות ואמינות של משטרים ערביים, לאור הפגיעוּת הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, הקצנת האלימות הפוליטית, הסלמת הטרור המוסלמי, החרפת האיום הגרעיני האיראני, העמקת החדירה הרוסית, הסינית והצפון קוריאנית למדינות ערב, הכרסום המואץ בתדמית ההרתעה של ארה"ב והפינוי הצפוי של הצבא האמריקאי מעיראק ומאפגניסטן.

לעומת זאת, ישראל בולטת ביציבותה, אמינותה יכולותיה האזרחיות והביטחוניות ומשטרהּ הדמוקרטי, שהם בלתי-שגרתיים במזרח התיכון.

מצרים מקבלת מארה"ב מערכות נשק מתוחכמות, אך משדרגת את קשריה עם רוסיה, סין וצפון קוריאה, מתסיסה את קרן אפריקה, מצביעה נגד ארה"ב באו"מ וממסדת חינוך לשנאה. מצרים של פוסט-מובראק עלולה לחבור לציר אנטי-אמריקאי.

איראן היתה "סלע גיברלטר" של ארה"ב בתקופת השאה הפרסי. אבל, השאה הודח על ידי חומייני ואיראן הפכה מבעלת הברית המובילה לאויבת המרה ביותר של ארה"ב.

לוב העניקה לארה"ב זכויות על בסיס חיל האוויר הענק, "וילוס", בתקופת המלך אידריס (1954). אבל, ב-1969 הדיח קדאפי את אידריס ו"ווילוס" הפך לבסיס סובייטי.

תורכיה היתה אבן פינה במערך האסטרטגי של ארה"ב ונאט"ו מול בריה"מ, איראן והטרור המוסלמי. אבל ב-2002 עלתה לשלטון "מפלגת הצדק והפיתוח" המוסלמית, ואנקרה הפכה למקור תמיכה פרו-רוסי בציר האנטי-אמריקאי של איראן-סוריה.

ירדן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך היתה אחת משתי המדינות הערביות שתמכו בפלישת עיראק לכווית ב-1990. נמל עקבה הפך לנתיב אספקה קריטי עבור עיראק בתקופת ההכנות למלחמת ארה"ב-עיראק, שפרצה בינואר 1991.

עיראק היתה פרו-מערבית עד למהפכה האנטי-מערבית ב-1958. ב-1979 עלה צדאם חוסיין לשלטון ושיכנע נשיאים אמריקאים שהוא ראוי לאמונם. לכן נהנה משיתוף-פעולה אסטרטגי עד יום פלישתו לכווית.

תימן נהנית מסיוע חוץ אמריקאי, אך תמכה בפלישת עיראק לכווית, ומאפשרת פעילות טרור מוסלמי גם אם נלחמת בו מדי פעם.

סעודיה תלויה בסיוע אמריקאי לעמידה מול איומים קיומיים, אבל מממנת פעילות בינלאומית של אירגוני טרור מוסלמי ושל ארגונים מוסלמים אנטי-אמריקאים הפעילים בארה"ב.

ישראל, לעומת זאת, הוצגה על ידי הגנרל אלכסנדר הייג שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי כ"נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה, החסכונית ומנוסת-הקרבות בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאיים, שאי-אפשר להטביעה, ופועלת באזור קריטי לאינטרסים אמריקאים. אלמלא ישראל, היתה ארה"ב שולחת לאזור מיספר נושאות מטוסים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה, תוך הסתבכות בסכסוכים מקומיים ואזוריים."

לדוגמא, ב-1970, כאשר ארה"ב היתה שקועה במלחמת וייטנאם, הדפה ישראל פלישה סורית לירדן שאיימה גם על יציבות מקורות הנפט במפרץ הפרסי. ב-1981 השמידה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק וחסכה מארה"ב עימות גרעיני מול עיראק ב-1991 וב-2003. ב-1982 וב-2007 השמידה ישראל סוללות טילים סובייטיות וכור גרעיני צפון קוריאני-איראני-סורי. שיטות התקיפה הועברו לארה"ב ושינו את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב. ב-2011 מעניקה ישראל לצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן ניסיון ייחודי בלוחמה מול מטעני-צד, מכוניות-תופת ומתאבדים.

לדברי הסנטור אינוייה, יו"ר וועדת ההקצבות שהיה יו"ר וועדת המודיעין בסנאט: "התרומה המודיעינית של ישראל לארה"ב עולה על התרומה הכוללת של מדינות נאט"ו, וערך הציוד הצבאי הסובייטי שהועבר על ידי ישראל לארה"ב נאמד במיליארדי דולרים."

ישראל מהווה את המעבדה היעילה בעולם למערכות נשק אמריקאיות. למשל, למעלה מ-600 לקחי-קרב ישראליים משולבים במטוס ה-F-16, חוסכים לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מעניקים לה יתרון-תחרותי ומשדרגים את תשתית התעסוקה והיצוא של ארה"ב. תרומה דומה ניכרת במאות מערכות נשק אמריקאיות.

שדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל לארה"ב מתבקש לאור התרומה ההדדית המתועדת, נוכח הזעזועים הדרמטיים במזרח התיכון ועקב הפינוי הצפוי של צבא ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן. לדוגמא, שדרוג נמל אשדוד לצרכי הצי ה-6; איכסון בישראל של מטוסים, טילים, טנקים ונגמ"שים אמריקאים שנועדו להגן על משטרים ערביים פרו-אמריקאיים; הקמת מתקני ביטחון אמריקאיים בישראל; הקמת קרן משותפת לקידום שיתופי-פעולה בין התעשיות הביטחוניות של ישראל וארה"ב.

שדרוג דרמטי של שיתוף הפעולה האסטרטגי הוא טבעי לאור יכולותיה של ישראל, צרכיה של ארה"ב והמכנה המשותף הייחודי בין השתיים: ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים.

* * *

"נִיר עושה חור בראש" מאת דליה בר-אל

הוצאת "אות ועוד", 2010, 24 עמ'.

נִיר "מְנַדְנֵד" לְאִמָּא, שׁוּב וְשׁוּב, שֶׁהוּא רוֹצֶה כֶּסֶף לְאַרְטִיק, עַד שֶׁאִמָּא רוֹטֶנֶת שֶׁהוּא "מְשַׁגֵּעַ" אוֹתָהּ, "מוֹצִיא אוֹתָהּ מֵהַכֵּלִים" וַאֲפִלּוּ "עוֹשֶׂה לָהּ חוֹר בָּרֹאשׁ". נִיר מִתְפַּלֵּא, כִּי אַף פַּעַם לֹא תֵּאֵר לְעַצְמוֹ שֶׁלַּמִּלִּים שֶׁהוּא אוֹמֵר יֵשׁ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה כּוֹחַ. הוּא יוֹצֵא לְהַרְפַּתְקָה סוֹעֶרֶת, שֶׁבְּסוֹפָהּ הוּא לוֹמֵד מַשֶּׁהוּ עַל מִלִּים וְעַל מַשְׁמָעוּתָן.

סֵפֶר מְקוֹרִי, מַפְתִּיעַ, מְשַׁעֲשֵׁעַ וּמְעוֹרֵר מַחְשָׁבָה.

דַּלְיָה בַּר אֵל, סוֹפֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת, כָּתְבָה וּפִרְסְמָה סְפָרִים רַבִּים לִילָדִים וְלִמְבֻגָּרִים. כְּתִיבָתָהּ לִילָדִים מְאֻפְיֶנֶת בְּדִמְיוֹן, בְּהוּמוֹר, בִּרְגִישׁוּת וּבַהֲבָנָה לְעוֹלָמוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל הַיֶּלֶד. יְצִירוֹתֶיהָ נִמְצָאוֹת בָּאַנְתּוֹלוֹגְיוֹת הַמֻּמְלָצוֹת לְבָתֵּי הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִיִּים.

 דּוּדִי שַׁמַּאי הוּא מְאַיֵּר וְקָרִיקָטוּרִיסְט, שֶׁאִיֵּר סִפְרֵי יְלָדִים רַבִּים. עֲבוֹדוֹתָיו מִתְפַּרְסְמוֹת בָּעִתּוֹנִים וּבַמָּגָזִינִים הַמּוֹבִילִים בָּאָרֶץ. הוּא שׁוֹלֵט בְּמִגְוָן רָחָב שֶׁל טֶכְנִיקוֹת, מֵאִיּוּר קַו וְעַד אִיּוּר סוּפֶּר רֵאָלִיסְטִי.

רישמו את שם הספר בגוגל או ב-youtube ותגיעו לסרטון קצר, בו מציגה המחברת את הספר.

[דבר המפרסם]

* * *

אלדד בר-תמיר

מה באמת מסתתר מאחורי השינויים המפלצתיים בהיכל התרבות?

שלום לך אהוד,

בעיניי היכל התרבות הוא בניין מהיפים בעולם. אני אוהב לעמוד מול חזיתו ולהתבונן על יופיו, על הקוים האלגנטיים שלו. אני עובד בתחום הבידור כך שאני מכיר גם את אחורי קלעיו. היכל התרבות הוא ביתה של התזמורת הפילהרמונית. מחצית ממועצת מנהליו הם נציגי התזמורת. הוא תוכנן לקונצרטים וככזה הוא ממלא את יעודו על הצד הטוב ביותר. אני תמיד מנצל כל הזדמנות שיש לי ל"התגנב" ולשבת באולם כשיש חזרה של התזמורת, ליהנות מהמוזיקה ומהאקוסטיקה שמאפשרת לשמוע את הכול ללא הגברה.

למיטב ידיעתי השינויים הגדולים יותר שרוצים לעולל לאולם נובעים מהצורך הלא נכון. מדאגה לצרכי המופעים שנזקקים להגברה ותאורה – מופעי רוק, פופ ועוד. המיבנה המיוחד של התקרה האקוסטית באולם ומעל הבמה, שאחראי להעברת הצלילים לכל יושבי האולם, נמוך בקטע שמעל לבמה. גובהו לא מספיק לתליית התאורה של מופעי הפופ-רוק. עד היום פשוט מסתדרים עם מה שיש. ויש מצוקה לאמרגנים למצוא אולם מופעים ראוי בתל אביב. פשוט אין כזה. כל ההנגרים והביתנים בגני התערוכה לא מהווים אולם ראוי. נערכים בהם בעיקר מופעי עמידה, ואת הסינרמה סגרו מזמן.

את קול הזעקה נגד פגיעה ביופיו ובמרקמו של היכל התרבות יש למקד לדעתי בעובדה שרוצים לשנותו מהסיבה הלא נכונה. צריך לשמור עליו כביתה של התזמורת הפילהרמונית. זה בסדר לרצות לשפץ את ציפויי העץ שאולי התבלו, את כיסאות הקהל, להרחיב את חדרי ההלבשה ואת חדרי הנגנים – אבל לא בסדר – ומעשה נפשע זה לפגוע בצורתו המיוחדת עבור מופעים שאליהם הוא לא יועד מלכתחילה. מדוע לאופרה ולתיאטרון הלאומי מגיע אולם ייחודי משלהם ואת ביתה של התזמורת הפילהרמונית רוצים לשנות ולהתאים למשהו אחר? עיריית תל אביב יכולה לעודד יזמים שיבנו אולם מופעים ראוי למוזיקה הפופולרית – במקום לפגוע באחד מאולמות הקונצרטים המיוחדים והיפים בעולם.

רק עכשיו הרסו את קולנוע תל אביב, ומה עם מגרש החניה העלוב שקם על חורבותיו של מוגרבי? תל אביב תמיד נבנתה על ידי יזמים פרטיים ולא על ידי המדינה. למרות שממשלת ישראל ראוי שתדאג גם לצרכי המוזיקה הקלאסית. לכן זה תפקידו של ראש העיר לתת תמריצים ליזמים. אני יכול להציע את חיים סבן כאיש שהיה נגן בס בלהקת "האריות", ולפי ויקיפדיה אף היה אמרגן בעצמו. אם הוא יכול לקנות את "בזק" הוא יוכל לבנות את היכל הרוק של תל אביב. מצידי שיקרא היכל סבן. העיקר שלא יפגעו בהיכל התרבות.

ולסיום... אם מתעקשים, במקום להגביה את התקרה, שיחפרו למטה וינמיכו את הבמה והאולם. כך נוכל להמשיך להאזין לקונצרט גם כשהטילים יומטרו על ראשינו מכל ה"דמוקרטיות" שיקומו סביבנו.

שא ברכה על עמלך,

אלדד בר-תמיר

אהוד: את המבט על חזיתו של היכל התרבות כבר קילקלו לנצח בקוביות הזכוכית והמתכת של החניות, בייחוד קוביית הזכוכית והמתכת המתנוססת בינו לבין בניין הבימה. ונדליזם הוא מילה רכה לטמטום התיכנון המזוויע הזה!

לראשונה אני שומע, וכמוני דומני רוב הנלחמים על הגנת ההיכל, כי הסיבה לשינויים הדרסטיים נעוצה בתוכנית האדריכלית, המושחתת – להתאים את ההיכל להופעות בידור שאינן תלויות באקוסטיקה שלו אלא במערכת ההגברה החשמלית. זוהי זוועה. זוועה. זוועה!

והמעציב מכל הוא שחלק מחברי התזמורת עצמה, פגשתי בהם בהפגנה, הם עדה של כסילים, בייחוד ה"רוסים" – והם התומכים הקולניים בהרס היכל התרבות!!!

* * *

אורית ברנר

שפת הגשם – ומִסרוֹ

ליוסי גמזו שלום רב,

שירך המאלף  והמרגש [בגיליון 620] – על שפע דימוייו ושלל האסוציאציות הרחב-תרבותיות שבו,  כרגיל, מעורר מחשבה, דימיון ורגש. נדמה, שרק משורר אמת, הרגיש לשפת הסובב אותו, יכול גם לקרוא-לשמוע, להרגיש ולהבין  את מסרי סביבתו, וגם למסרם ולעצבם  באופן פיוטי אמנותי ישירות לעיני וללבבות קוראיו-שומעיו-מביניו.

בפיענוחך  את צופן מנגינת הגשם  על קלידי גגות עירך, בין אם בסטקטו או נוקטורנו,  בדם ליבו (וריאותיו) שופן כָּח את אותו המסר כקוהלת החכם, המסר העצוב הובן:  "שֶגַּם אֲנַחְנוּ כָּאן, כְּמוֹהֶם / רַק נִגָּרִים מֵאֵיזֶה אָן אֶל אֵיזֶה אַיִן..." ושבעצם: "קוֹבֵל הַגֶּשֶם טֶרֶם שַחַר עַל קָצְרָם /  רְצוּף הַסֵּבֶל שֶל חַיֵּי אֱנוֹש רַבִּים..."   ומסע שוטטות חיינו  הוא של תעייה ותהייה  במבוך "הָאַקְרַאי וְהָעֲרַאי וְהָאֵין דֶּרֶךְ. וְעִצְבוֹנוֹת הַהַחְמָצָה וּמַלְכּוֹדוֹת הָאֵין מוֹצָא..."  וכל שביכולתנו נוכח מציאות עגומה זו להבין ולהפנים המסר: "וּמִשּוּם כָּךְ אוֹסֵר הַלֵּב, מַמָּש כַּגֶּשֶם הַדּוֹמֵעַ, /  לְבַזְבֵּז בָּהֶם לַשָּוְא / אַף לֹא טִפָּה."

לכן  כן זכית וזיכית אותנו, קוראיך, בטיפות גשמי אדר שלך להרוותנו כייחולך:

וְאִם זָכִינוּ לְהַרְווֹת בַּדֶּרֶךְ אֵיזֶה צִמָּאוֹן

שֶל מִישֶהוּ אוֹ מַשֶּהוּ שֶאַף אֶחָד

לֹא נֶעֱתַר עוֹד מִלְּבַדֵּנוּ לִיגוֹנוֹ, לְעֶרְגוֹנוֹ,

לִשְתִיקוֹתָיו הַמְּשַוְּעוֹת שָנִים לְקֶשֶב

בְּחֵרְשוּתוֹ הָאֲטוּמָה וְהָאוֹטִיסְטִית שֶל הַבְּדוֹד

אוּלַי בְּכָל זֹאת לֹא בֻּזְבַּזְנוּ לְחִנָּם.

ועל כך, בשם הקוראים השומעים ומבינים את מנגינותיך,  תודה רבה.

אורית

נ.ב.  הזכיר לי מאוד ברוחו שיר אחר: "במעזיבה זולגים המים"  של מיכאל דשא. [שהיה אביה של אורית. – אב"ע]

* * *

יעל סגל: ועוד בעניין גימלאי צה"ל

אהוד בן עזר שלום רב,

אני מודה לך בשם גימלאי צה"ל ומשפחותיהם על פרסום הכתבה החשובה של עמוס גלבוע [גיליון 620].

ברצוני להוסיף את הדברים הבאים: ממשלת ישראל החליטה במאי 2008 (החלטה מס. 174) לשנות את חישוב הגימלה של עובדי השירות הציבורי (עובדי מדינה, עיריות וחברות ממשלתיות) ולהעביר את גימלתם להצמדה למדד. גימלאים אלה קיבלו, על פי הסכם שהושג עם ההסתדרות, פיצוי חד פעמי.

על גימלאי מערכת הביטחון, לרבות צה"ל, הוחלט להחיל את ההחלטה תוך הסכמה איתם, באין לגימלאים אלה ועד עובדים והם אינם מיוצגים. אין להם כמובן, גם זכות השביתה או הערעור על תנאי שכרם ועבודתם. בשנתיים האחרונות מתנהלים דיונים פנימיים אותם מוביל ארגון גימלאי צה"ל, "צוות", כדי להגיע להסכמה על דרישת האוצר.

קבוצה גדולה של גימלאי צה"ל חתמה על עצומה הקוראת ליישם את החלטת הממשלה ולעבור להצמדה למדד תוך שמירה על עקרונות והתוויות אותן סיכם תת אלוף צבי שור, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל, עם הממונה על השכר באוצר. אלפי אנשים שמסכימים לדברים הכתובים בעצומה מאמינים, כי אפשר לסמוך על האוצר שלא יקפח את גימלאי צה"ל. להכרה זאת הגענו לאחר שנודע לנו בשנה האחרונה כי צה"ל עצמו באמצעות ראשי אכ"א והרמטכ"לים נכסו לטובת קופת הצבא אחוזים ניכרים מהגימלה שלנו.

אשמח מאד אם תפרסם את התוספת הזו למאמרו החשוב של עמוס גלבוע.

יעל סגל

מודיעין

* * *

אלי אשד

וכעת תגובתי הסופית לאהוד בן עזר

שמעדיף לא להמשיך להתווכח:

 מר בן עזר אם היית טורח לקרוא את המאמר הזה בשלמותו (כפי שבבירור לא טרחת לעשות) היית מגלה שציינתי שהעדות האמינה ביותר מאחר שהיא הקדומה ביותר לכל הפרשה היא עדותו של יעקב גולדמן מ-1884. (שהוא אגב קרוב משפחה דרך חיתון של משפחת וולפנזון שאליה אני משתייך ושלאחרונה קיימנו כנס על תולדותיה בירושלים לרגל משפחה שנמצאת בארץ מזה 240 שנה משנת 1772) שושנת תר"ם נאחזון החברים החדשים בנחלתם ובהגיע עת החריש, עזבו בתיהם אשר בירושלים ויצאו השדה לחרוש ולזרוע ובתים לא בנו להם עדנה, וישכנו בערוץ נחלים ובנקיקיט הסלעים ובמערות אשר כוננו על ידי הטבע בהרים ובגבעות, וברדת הגשם והשלג עליהם, לא שתו לב, מאהבתם את האדמה ובצפייתם לטוב .ואחרי עבור ימי החורף אמרו בני האגודה לבנות בתים למושב ויביאו את הרופא היותר גדול בציון – 'אזראייקע' היוני שמו – אל הנחלה, למען יורם המקום אשר שמה יטהר האוויר... ויושביו לא ידעו רע ומשכלת, ויצו הרופא עליהם כי יבנו בתיהם על הגבעה, הרחק מימי הירקון. הירא דבר הרופא מבני החברה בנה ביתו על הגבעה, ואשר לא שת ליבו לדבריו בנה ביתו על שפת הירקון. למען יקל לו לצוד דגים חדשים לבקרים סמוך למושבו. ותחלק החברה לשתים, ותהי מריבה בין יושבי ההר ובין יושבי הנחל. ובבוא ימי האסיף והנה בלהה, זרעו הרבה והביאו מעט כי חלתה בם מארת ה' גם חליים רבים ונאמנים דבקו בהם בימים ההם, עת יגבר החום ואחרים כרו למו שם קבר. ויהי פחד אלוהים על הנשארים, ויעזבו נחלתם וישובו ירושלמה, רעבים וצואים , עניים ודלים, מוכים במחלת הקדחת ומיללים בשבר רוח. זאת היתה מנת יושבי הנחל בשנה ההיא."

לפי זה הרופא היווני בא למקום לא בשנת 1878 אלא בשנת 1880 והאנשים שעימם היו לו שיח ושיג לא היו המייסדים אלא קבוצה מאוחרת יותר של מתיישבים שקיבלו את השם "הירקונאים".

אבל.. זה שהוא בא ב-1880 לא סותר את האפשרות שהוא בא גם ב-1878 כפי שזכרו נציגי שתי משפחות. לאמר שהסיפור לא היה ולא נברא מאחר שאחד יהודה ראב לא מזכיר אותו המרחק גדול מאוד.

עדכון

יוסף לנג זה שמר אהוד בן עזר מזלזל בו כל כך פירסם לאחרונה את המאמר המקיף שהוא בהחלט רלבנטי לנושא מאמר זה. המאבק על הזיכרון ההיסטורי: ספר היובל הגנוז – למלאות חמישים שנה ל"אם המושבות". במסגרת הקובץ "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה; עיון בין תקופות. עורכת: יפה ברלוביץ; עורך משנה: יוסף לנג. תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ע 134-110.

לא ברור לי עד כמה מתמצא מר בן עזר במאמר זה. נראה שעיקר הידע שלו על כל הפרשה שאוב מכתבי סבו יהודה ראב שלגביהם אין איש שיטיל ספק במומחיותו וממאמר בגיליון קתדרה ישן (משנת 1978!) ותו לא, כאילו דבר לא התחדש מאז במחקר. לא מעט התחדש מאז אותו מאמר בגיליון "קתדרה". מר בן עזר אני ממליץ לך לעיין בביבליוגרפיה למאמר שלי כדי לראות מה התחדש.

אהוד: בתור נכדו של "אחד יהודה ראב" אין לי עניין לענות לך.

* * *

ישראל נטע

עמוק בתוך אמנות הפוגה

עמוק בתוך אמנות הפוגה. BWV1080, מאת יוהאן סבסטיאן, מיצירות המופת של כל

הזמנים, כך לפי האנציקלופדיה במחשב שלי. עמוק בתוך אמנות הפוגה. מיתר נרעד, קשת,

אחר הצהריים הגיע גם סוף סוף הגשם. סיוון, הבת של השכנים ואני, שנינו, על המדרכה,

יוצאים להביט בקשת, תתארו לכם, היתה עם עיינה שלי באותה כיתה. איזה קשת נפלאה

בהפסקה, בחוג לתלמוד (מסכת תענית), יעקב מספר לי: באוטובוס לירושלים, כל

הנוסעים הצעירים, קשת מרהיבה הופיעה אלינו מעל המחלף, מה אכפת להם, בדרך

לירושלים, רכונים על הטלפונים שלהם, ביום שישי אחר הצהריים, קשת, פתאום, מצידם

שיחפרו מנהרה עד לאוניברסיטה. אלוהים אדירים, הוא אומר לי, אל רחום וחנון וארך אפיים

ונוצר חסד ויוצר אמנות הפוגה. כל יום אני לומד משהו, הוא אומר, מעל המיחם בפינת

הקפה. יש לו יחס עמוק אל המסורת. לא מודרני. מרחם על כל המשכילים האלה. עמוק

בתוך אמנות הפוגה סיוון ויעקב ואני נפגשים להביט בקשת. אפשר דמעות עולות בעיניים

כשאמנות הפוגה. עמוק בתוך אמנות הפוגה שערי שמיים נפתחים סיוון אמרה, 

רק היום, פעם בשנה, שלחו לי באינטרנט, וגם בפייסבוק מרבע לשתיים למשך

חצי שעה בדיוק. עמוק בתוך, תבקש משהו, עכשיו.

* * *

חלב לא מצצתי בבוקר לח

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

התעוררתי בבוקר חורף

קר חשוך ולח

ברחוב פיק"א אם המושבות

בבהלה

כבר צריך לצאת לדיר בחצר

לקחת שרפרף

לחלוב את חָבִּיבָּה העז הלבנה

אך אני לא יוצא מהחלום

חולב את הטיטים

של פמלה אנדרסון

ואני בכלל לא אוהב חלב

גם אם אמות ברעב

יש פחות מדי מים

צריך לדלל את האנשים

יותר טוב בננה אחת במקרר

משתיים על העץ

שׁרים הגששים

ספרים רבותיי ספרים

וְיָשְׁנוּ בדיר גם תרנגולות לבנות

על מוט גבוה ליד חבּיבּה העז

לפעמים מטילָה אחת נעלמת

ומופיעה בחצר עם להקת

אפרוחים צהובי פלומה

שמנתרים בִּקליפּ על אבריה החשופים

של שוכבת פלייבוי זהובת ערווה

* * *

משה גרנות / מינון נכון

על ספרה של דורית אורגד "הנער מבורדו"

מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, 2010, 157 עמ'

אם סופרי הילדים והנוער ירצו להודות, ואם לאו – ספריהם בנויים על תמהיל של פנטזיה, עלילה מותחת, צדק על-טבעי המרחף על פני העלילה, אהבה טהורה, סוף טוב ומבוקש דידקטי. יסודות אלו ניתן למצוא ברוב ספרי הילדים – השאלה היא תמיד המינון, ונראה לי שבספר "הנער מבורדו" נקטה הסופרת במינון הנכון: הדגש בספר זה הוא על עלילה סוחפת מתובלת במנה מדודה של פנטזיה, וכן, הסוף הטוב המזווג בצורה אימננטית עם הצדק ש"חייב" היה להתגשם.

"הנער מבורדו" הוא השלישי בטרילוגיה שעניינה קורותיהם, תלאותיהם ונדודיהם של אנוסי ספרד. קדמו לו "הנער מסיביליה" ו"פרידה אחרונה מקורדובה" – ספרים שהיו מבוקשים מאוד, זכו בפרסים ותורגמו לשפות זרות. ההתרשמות שלי היא שזה האחרון – "הנער מבורדו" הוא הטוב שבשלושה. אם הבנתי נכון את האפילוג של הספר (עמ' 157), הסופרת מתכוונת להמשיך את הסאגה הכואבת הזאת של אנוסי ספרד ופורטוגל גם בספרים הבאים.

עלילת הספר היא באמת מותחת וסוחפת: ז'אק, נער בן חמש-עשרה, בן לסוחר אמנות אמיד, מתוודע לכך שבני משפחתו הם מאנוסי ספרד שברחו לבורדו. דודו ומשפחתו שומרים על סממנים יהודיים בהיחבא (הדלקת נרות, שמירת כשרות), אבל אביו רואה עצמו נוצרי, ואף כועס על אחיו שגילה לבנו את הסוד הנורא הזה.

הדודים נוסעים באונייה לברזיל, וז'אק המבקש להיפרד מהם נלכד בבטן האונייה, והוא מתגלה כאשר האונייה הייתה כבר בלב האוקיאנוס. האונייה נכבשת על ידי ספינה שבשירות הסולטן העות'מני, הנוהגת כספינת פירטים לכל דבר. הראיס של האונייה נוטה חסד לז'אק אשר נלחם באומץ כדי להציל את דודתו, ונפצע קשה על ידי "האיש הרע" של האונייה – אחמזוט. במאבק ההרואי ההוא מצליח ז'אק אפילו להפיל אותו לתוך הים. אמחזוט, הנחשב כמת, ניצל מטביעה ובוער באש הנקמה. הוא מצליח ללכוד אותם בשנתם ולהפגיז אותם בתותחים. אבל אונייה שלישית, הפעם נוצרית, לוכדת את שתי האוניות העות'מניות, לוקחת את כל השלל, ומוכרת את כל הספנים – כולל הראיס וז'אק – לעבדות. הגורל מביא את ז'אק לשמש כעבד בעיר ולטה שבאי מלטה, במסדר ההוסיפטלריים, ושם במקרה מגיע רב חובל, שמצליח לקשר בזיכרונו בין מה שקרה לז'אק ולמשפחתו בבורדו. ז'אק זוכה באישור החופש המיוחל ולמפגש מרגש עם הוריו. גם הראיס זוכה לחופש, ויש רמז שז'אק יתאחד אי אז בעתיד עם נערה אהובה בשם לונה אברבנאל, אותה הכיר כשנשבתה לעבדות.

את הסיכום המרפרף הזה הבאתי כדי לרמוז שאמנם כל היסודות שמניתי בתחילת דבריי מצויים בספר זה, אבל באמת הדגש הוא על עלילה סוחפת שנערים בגיל העשרה כל כך כמהים לשכמותה. הפנטזיה (הפגישות המדהימות, האמנזיה שתקפה את ז'אק פתאום שבעטיה שכח את כל עברו וכו') משתלבת יפה בעלילה, והדידקטיקה (הרצון להנחיל לצעירים ידע על קורות עמנו) היא מאוד מעודנת בספר הזה וכמעט שאינה מורגשת.

מבין עשרות הספרים שדורית אורגד כתבה לילדים ולנוער, שחלק גדול מהם היה לי העונג לקרוא – נדמה לי ש"הנער מבורדו" הוא אחד המשובחים שבהם. למרות שכבר מזמן אינני נער – הייתי מרותק לקריאה בספר הזה, ולא הנחתיו מידי עד שסיימתי. אני די מקנא בנכדיי שחוויית הקריאה של ספר זה עוד לפניהם.

ועוד דבר: האיורים של אבי כץ הם פשוט נהדרים, רק חבל שהם מעטים כל כך.

פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון" ביום 18.2.11.

* * *

דבורה קוזוינר

בריווענע קינדר

שם כותר ספרה של נורית יובל ואיזכורה של עדינה בראל את סיפורו של פאלק הלפרין, שגם אם הוא סיפור – הוא הוויה אמיתית של דור שלם.

במשפחה שלנו הביטוי היה "בריווענע קינדר" – ילדים של מכתבים, אבא שלי ז"ל, נהג לחזור ולספר לנו על ימי ילדותו ונעוריו בפולין. כשראיתי לראשונה כילדה, את ה"סרטיפיקט" הראשון שלו לפלסטינה-א"י, משנת 1921, כשהיה בן 20, הייתי מופתעת ואפילו כעסתי:

"אילו היית עולה אז – הייתי נולדת צברית!"

למה נדחתה הנסיעה?

אבא השיב בצער כי כשהתכונן לעלייה לארץ יחד עם קבוצת החברים הציונית מן העיירה, התחילה אימו, סבתא שלי, לבכות ולטעון: "אחותך התחתנה וכבר עזבה את הבית ועברה לעיר של משפחת בעלה, והיא רחוקה מאיתנו, אבל לפחות היא בפולין, ובאה לבקר, גם אם לעיתים רחוקות. עכשיו הם מתכוננים להגר לאוסטרליה.

"ואתה? אתה מתכונן לנסוע לפלסטינה. ומה יהיה עלינו? מי יישאר איתנו? מי יתמוך בנו לעת זיקנה? מעכשיו יהיו לי 'בריווענע קינדר' – ילדים של מכתבים? אני הלא יודעת. פון די וויטענס – ממרחקים, לא באים לבקר כל כך מהר. מתי נתראה עוד פעם?"

ואבא נכנע לתחנוניה ולקח על עצמו את האחריות להיות איתם ודחה את עלייתו. אבל אז נאלץ להתגייס לצבא הפולני.

כשנשא את אימי, חברתו בת העיירה. עבר לעיר הסמוכה – לודז' ועבד ב"פאליסטינמט" – המשרד שאליו באו הצעירים היהודים להירשם לעלייה ולהתחיל בהליכים לקראתה.

עברו עוד שתים עשרה שנים עד שהיה נחרץ בדעתו. זהו. חייבים לעלות לארץ ישראל. כשיעלה, כך חשב, יעבוד, יאסוף כסף ו"יקנה" להוריו סרטיפיקטים וגם הם יעלו ויהיו איתנו. עם המשפחה.

אני – צברית כבר לא הייתי. הייתי בת שנתיים ואחי בן חצי שנה – כשעלינו.

ה"בריוואלעך" המשיכו הלוך ושוב עד תחילת המלחמה. על הגלוייה האחרונה מאבי להוריו כתבתי בחב"ע גיליון 340 .

היום, נכדותיי שלומדות בתל אביב ובירושלים ובהרצליה, כולה – שעתיים נסיעה, אבל נורא עסוקים: לימודים, עבודה, מיבחנים, עיסוקים שונים, ובאים הביתה, לצפון לעיתים רחוקות, וכשמתגעגעים– הם נכדים של מיילים ואס-אמ-אסים.

* * *

לישראל (גולדמן) מישראל (ויסלר)

שלום רב,

מכתבך לאהוד היקר, הוא אחד המוזרים שקיבלתי בחיי. יצאת להגן על כבודי, בלי שהרגשתי פגוע. וכדי שתנוח דעתך,  אפרט מה בסך הכול  קרה:

לפני כחודשיים פנה אלי בני בשן מגלי צה"ל ושאל אם אהיה מוכן להעלות זיכרונות במדורו. הסכמתי ברצון, כי ידעתי שגלי צה"ל לא משלמים ולכן לא יהיו לי בעיות עם מס הכנסה. מה שקרה לפני שבועיים הוא שהכנתי סיפור הקשור למיכאל הר-סגור שנפטר לנו פתאום. ביום שלישי בשתיים בצהרים חיכיתי עם הסיפור לצלצול הטלפון הקבוע – ושום דבר. מיד הבנתי, הודות לחושיי החדים, שכנראה נמאסתי עליהם – זכותם.  הם לא טילפנו למתן הסבר, אז גם אני לא טילפנתי לבקשת הסבר – זכותי.

אבל מה? – היה לי חבל שיש לי סיפור אקטואלי הקשור להיסטוריון נערץ והנה הוא הולך לאיבוד. ואז אמרתי לעצמי: כמה טוב שיש לנו את אהוד המקבל לעיתונו כל דבר ראוי,  בלי לבדוק יותר מדי בציצים. שלחתי לו את הסיפור המוכן וציינתי בהקדמה שזה סיפור שלא נכנס לגלי צה"ל, אבל לא הבעתי שום סימני עלבון. אז נחמד, ישראל, שיצאת להגן על כבודי, אבל יחד עם זאת הכנסת לי מחשבה טורדנית, שאולי הייתי צריך להיעלב והנה החמצתי את ההזדמנות...

עיקר כמעט שכחתי: רצית את כתובתי אז הנה היא – POOCHOO@SMILE.NET.IL

בברכה, שלך,

ישראל ויסלר

ואיך אפשר בלי  נ. ב.

בינתיים קיבלתי טלפון מגלי צה"ל, התנצלו על שלא התנצלו והסבירו לי שבני בשן יצא לחופשת לידה (נולדו לו תאומים – מזל טוב!) ולכן השיבוש. שאלו אם אהיה מוכן להמשיך, אמרתי למה לא, וביום שלישי הקרוב, בתוכנית של בני בשתיים בצהרים אני מתכונן לספר איך התחבקתי עם מריימה בנגב הנצור. אז מי שמוכן לוותר על השלאף-שטונדה שלו, כדי לבדוק אם הפעם ישכחו אותי או לא,  מוזמן להקשיב.

אהוד: אנחנו מחכים לרשימותיך הבאות. אצלנו מפרסמים גם מגיל שמונים ומעלה ואפילו מעל תשעים כמו ליטמן מור.

* * *

דני יערי

על בנימין כספי

אהוד ידידי,

האיזכור של המורה בנימין כספי, באשר לכתיבתו את המילים ל"השפן הקטן", העלה בי געגועים עזים לכיתה א' בבית הספר גימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה, ולכן לא יכולתי לעצור את עצמי מלכתוב כמה מילים לאות הוקרה לימים ההם. והרי הם לפניך (אם תרצה לתקן / להוסיף / לגרוע / לשנות אתה רשאי לעשות זאת):

ממרום גילנו המופלג, איזכור שמו של בנימין כספי – אם כתב או לא כתב את המילים של "השפן הקטן" (כתב גם כתב!) – נוטל את ספינתנו, עתיקת היומין ושבעת הימים, אל שנת 1942, עת אשר בחרו הורינו בבית הספר גימנסיה "אחד העם " בפתח תקווה, להיות לנו לעמוד הענן שיקח אותנו בנתיבות ההשכלה של כיתה א' ואילך.

הסיום של "גן לאה" והמעבר לבית הספר העממי (גימנסיה "אחד העם" חבשה, באותה עת, איצטלא אחת של בית ספר עממי ותיכוני יחדיו), היו בעבורנו אירוע מכונן שנטע בנו עץ ששורשיו התפשטו והלכו בנו במשך השנים, שבצילו חוסים אותם אלו שמתווכחים היום אם לחייב את תלמידי ישראל ללמוד פסוקי תנ"ך או שירה עברית בעל פה (האמינו לי, תלמידים יקרים, אם יוותרו לכם, ההפסד כולו שלכם). 

בספטמבר 42' התייצבתי, יחד עם עוד ילדים נרגשים כמוני, בחורשת הברושים של בית הספר, ששימשה גם "מגרש המסדרים", וכיתות כיתות עמדנו וחיכינו. ליד הכיתה שלנו, בני ה-6, נעמד אדם, חבוש במשקפיים, נוטה להתקרחות, בלבוש רשלני משהו, גובה ממוצע, ומיד הבנו שהוא יהיה המורה שלנו.

בתום הטכס הלכנו לכיוון בניין בית הספר, כשהמורה מלווה אותנו עד לכיתה שהועדה עבורנו. זוגות הילדים מ"גן לאה", שהכירו אחד את השני, בחרו לשבת אחד ליד השני ואילו האחרים – ילד כאשר ידבנו רצונו.

המורה עלה על הקתדרה (באותם ימים, בכל כיתה היתה קתדרה – במת-עץ בגובה של כ-20 ס"מ), התיישב ליד השולחן שהיה מונח עליה, והחל להתבונן סביב. זה היה הרגע בו הפנמנו שמורה הוא מורם מעם. ולכן – קראנו לו רק בכינוי "המורה". מעולם לא בשמו הפרטי. דיברנו רק כאשר קיבלנו את רשות הדיבור, לאחר שהצבענו – מי בצנעה ומי בהרמת היד כמה שיותר גבוה. תמיד קמנו לכבוד המורה כשהיה נכנס לכיתה בתחילת השיעור.

 מורנו בכיתה א' היה בנימין כספי.

 התאהבנו בו מהרגע הראשון. הוא היה המחנך ולימד אותנו את כל המקצועות של עולי הימים בשנתם הראשונה בבית הספר. לעולם לא אשכח כיצד לימד אותנו את אותיות הא"ב. הוא תלה על מסמר, שבלט בחלק העליון של לוח הכתיבה השחור, גיליון נייר לבן, שהיה מכוסה כולו במסך צבעוני בן שני חלקים. המסך היה תלוי מעל גיליון הנייר, לכל רוחבו. כולנו היינו סקרנים לדעת מה מסתתר מאחורי אותו מסך. ליבנו עצר מלפעום כשהמורה כספי החל לפתוח אט-אט את המסך לשני צידיו, עינינו נפערו בתמהון כשהחלה להתגלות לפנינו האות "א", מצויירת בשלל צבעים נפלאים, ניצבת כפסל יווני, ומשקיפה, אלינו הקטנים, ממרום שבתה. המורה כספי החל לתאר בפנינו את שבחיה ונפלאותיה של האות "א".

 כך – באותו סדר ובאותה שיטה, למדנו את כל אותיות הא"ב. כמו שהתאהבנו במורה כספי, התאהבנו באותיות. ומכאן – אהבתנו לעברית.

 כן – למדנו בעל-פה, מתוך סקרנות ורצון,  פסוקי תנ"ך ושירה עברית עם מורים נהדרים, שהיוו עבורנו מקור לחיקוי והערצה. נכון – אהבנו גם להתקלס בהם, אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים להוקיר להם תודה עצומה על הדרך, היכולת, הסבלנות ובעיקר – הרצון ללא גבולות, ללמד אותנו להיות אנחנו.

תודה לך, בנימין כספי, על האותיות העבריות, שנצרבו בתודעתנו בצורתן הנפלאה ביותר, שמהן יצרת את "השפן הקטן" ובהן השתמשו כותבי התנ"ך והתלמוד, וכן ביאליק, טשרניחובסקי ונתן אלתרמן.

אהוד: גם אני מבוגרי גן לאה בכר, אבל הלכתי לעממי בפיק"א ולא לגימנסיה, וכאשר הגעתי לאחר שנים לגימנסיה, שכבר היתה מאוד פרועה – לחמישית ולשישית, זרקו אותי מהשישית בעקבות קטטה עם מורה, וכך זכיתי לסיים את לימודיי בתיכון חדש תל אביב במגמה ההומאנית יחד עם אנוש בר-שלום, רמי זיו-אב, דליה כהנר-פרידמן וגבריאלה יששכרי, ארבעתם ז"ל, ויבדל"א, בין השאר – שלמה אהרונסון, רן שחורי, מרית ליפשיץ-טאוב, יעל בן-שחר, אביבה סילונה-זמיר, מאשה לובלסקי, מאיה ליבנה, אקי פרידמן, אורי כרוך, תמר כצנלסון, אורה אמיתי, יהודית ביהם, עפרה איילון ואירי (גבריאל) מנור.

* * *

יוסי גמזו

לָמָּה לֹא שוֹמְעִים אוֹתָם עַכְשָיו?

בְּכָל שָעָה שֶיִּשְׂרָאֵל עוֹנֶשֶת אֶת תּוֹקְפֶיהָ

הַמִּתְנַכְּלִים לְחַיֵּיהֶם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים

מִשֶּמֶץ הִתְגָּרוּת, אִם מִשִּטְחָהּ אוֹ מֵחוֹפֶיהָ –

רוֹשְמִים הַמִּתְחַסְּדִים בְּנֹסַח גּוֹלְדְסְטוֹן שְלַל דַּפִּים

בְּדוּ"חַ-הַצְּבִיעוּת הָעוֹנָתִי עַל חַטְּאוֹתֶיהָ

שֶל מְדִינַת הַיְּהוּדִים מוּל צַדִּיקֵי חָמָא"ס

וּמַלְאֲכֵי-שָלוֹם שֶל חִיזְבַּאלְלַהּ וּגְרוּרוּתֶיהָ

גַם כְּשֶיוֹדְעִים הֵם כִּי כְּבוֹדָהּ שֶל הָאֱמֶת נִרְמָס.

הֵם מַפְלִילִים בְּ"אִי מִדָּתִיּוּת" כָּל תְּגוּבַת-נֶגֶד

שֶלָּנוּ עַל קַטְיוּשוֹת בְּקִרְיַת-שְמוֹנָה וְעַל

קָסָאם אוֹ גְרָאד הַמּוּטָחִים עַל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

גַּם אִם אָסוֹן בְּנֶפֶש אוֹ בִּרְכוּש בָּהֶם מֻפְעָל.  

וּמַרְעִישִים הֵם עוֹלָמוֹת בְּ"אוֹי, גֶּעוַאלְד!" הִיסְטֶרִי

עַל עֲצִירַת הַ"מַרְמָרָה" הָעֲמוּסָה מִטְעָן

שֶל שוֹחֲרֵי-שָלוֹם שְלוּפֵי שַאבְּרִיּוֹת וּכְלֵי-יֶרִי

בִּסְטַיְל הַפָּצִיפִיזְם הַטּוּרְקִי שֶל אֶרְדּוּאָן.

אַךְ אֵיפֹה הֵם כָּעֵת כָּל מַזִּילֵי דִּמְעוֹת תַּנִּין פֹּה

עַל כָּל תַּגְמוּל מֻצְדָּק שֶלָּנוּ? וּמַדּוּעַ לֹא

שוֹמְעִים אֶת זַעֲקַת הַהוּמָנִיזְם הָאָנִין פֹּה

שֶל יֹשֶר סֶלֶקְטִיבִי שֶפִּתְאֹם נָדַם קוֹלוֹ?

אֵיךְ זֶה שֶלֹּא שוֹמְעִים שוּם מְחָאָה, לֹא שְלִיש, לֹא רֶבַע

שֶל לוֹחֲמֵי זְכֻיּוֹת אָדָם לְמַעַן עַזָּה זוֹ

שֶרַק זְכֻיּוֹת גִּלְעָד שַלִּיט בָּאֲמָנַת זֶ'נֶבָה

לֹא נִשְמָרוֹת בָּהּ וְטִיל גְּרָאד מֻטָּל בִּמְלוֹא עֻזּוֹ

מִתּוֹךְ שִטְחָהּ לְעֵבֶר נַחַל-עֹז וּבְאֵר-שֶבַע

וְאֵיךְ עַל הֲפָרַת זְכֻיּוֹת אָדָם בִּידֵי רוֹצְחִים

בְּלוּב וּבְאִירָאן שוֹתְקִים הַלָּלוּ דֶרֶךְ-קֶבַע

שָעָה שֶרוֹדָנִים עַל מַפְגִּינִים בְּאֵש פּוֹצְחִים?

כֵּיצַד זֶה נִתְקָפִים הַצַּוְחָנִים הָאֵלֶּה אֵלֶם

מוּל אַחְמָדִינִיגָ'אד הַמְּדַכֵּא וּמְרַסֵּק

בְּדָם כָּל אוֹפּוֹזִיצְיָה בְּאַרְצוֹ וּמוּל הַהֶלֶם

שֶל טֶבַח-עַם שֶמְּנַהֵל קָדָאפִי בְּלִי הֶפְסֵק?

הֵיכָן הַגּוֹלְדְסְטוֹנִים, הַצָּ'אבֶסִים, הָאֶרְדּוּאָנִים,

כָּל צִדְקָנֵי הַדּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת הָעוֹלָמִית

שֶגָּעֲרוּ בָּנוּ וְהִתְחַזּוּ לִהְיוֹת הוּמָאנִים

אֲבָל שוֹתְקִים כְּשֶכָּל עָרִיץ אֶת בְּנֵי עַמּוֹ מֵמִית?

עַל כָּךְ יֵש רַק תְּשוּבָה אַחַת לַשְּאֵלוֹת הָאֵלֶּה

וְהִיא, שֶגַּם כְּשֶהַמּוּסָר הוֹלֵךְ וּמִזְדַּהֵם

נִשְאַָר פֹּה מַצְפּוּנָם שֶל הַצְּבוּעִים טָהוֹר כַּשֶּלֶג

כִּי אֵין הֵם מִשְתַּמְּשִים בּוֹ לְעוֹלָם – מִלְּבַד כְּשֶהֵם

כָּאן מַטִּיפִים לָנוּ מוּסָר בְּהִתְחַסְּדוּת כּוֹשֶלֶת

שֶל חֶבֶר הִיפּוֹקְרִיטִים מִתְקַרְנֵף וּמִתְבַּהֵם...

* * *

דבורה פרוינד

נעורים חדשים / חלק שני

תירגמה לעברית ליאת קולברסקי

"דהאן?" קראה המורה בשמה של חנה מרשימת השמות, שבועות מספר אחרי פורים.

לא היתה תשובה. חלף כמעט שבוע מאז ביקרה חנה בבית הספר.

"האם היא חולה?" שאלה המורה. "האם מישהי ביקרה אצלה?"

אין תשובה. חנה לא היתה אחת מהבנות המקובלות בכיתה. היא היתה הבכורה במשפחה גדולה ואף פעם לא היה לה זמן להשתתף בפעילויות שאחרי הלימודים.

"חברה לכיתה נעדרת במשך שבוע ואף אחת לא טרחה לברר מדוע?" אמרה המורה. "מי הולכת לבקר אותה? היום."

אני הרמתי את היד. כבר הרגשתי מספיק בטוחה לחקור מקומות חדשים בעצמי. חוץ מזה, חנה היתה החברה היחידה שלי, ומעולם לא ביקרתי בשוק קודם לכן.

אותו אחר צהריים התברר לי שחנה לא היתה חולה. היה זה אביה.

"טרי היום. טרי היום," שמעתי אותה מכריזה באנגלית, מאותתת לקבוצת תיירים אמריקאיים. היא ניצבה על דרגש נמוך מאחורי דוכן הדגים, ששיווה לדמותה השברירית מראה גבוה יותר. אביה של חנה היה ממוצא מרוקאי. הוא ישב בחדר קטן מאחור, בוחן בזכוכית מגדלת סנפיר של דג, תר אחרי תולעים לא כשרות. זקנו האפור היה רך ונקי, אצבעותיו ארוכות וגרומות. דף תלמוד מוכתם בדם היה תלוי בנייר דבק על הקיר מעל הכיור ואותו היה נועץ לעיתים קרובות. לעורו היתה שקיפות שבעיניי נראתה כקרינה של איש קדוש. הייתי צעירה מדי כדי לייחס אותה למחלת לב. גם לא שמעתי מעולם על רמת סוכר גבוהה בדם. "הוא נחלש מאוד בזמן האחרון," אמרה חנה. היא נאלצה לעזור עד שיבריא.

אימא של חנה ישבה לפני הדלת, מנקה מעי דגים, זורקת את הקרביים והדגים לתוך דליי מתכת גדולים שניצבו משני צידי ברכיה הנפוחות. חתכים שלא הגלידו נראו מתחת לציפורניה הקצוצות.

"החברה האמריקאית של חנה," אמרה כשהיא מהדקת מטפחת צבעונית הקשורה סביב ראשה. כשחייכה, נראו פניה צעירות בהרבה וגילו טורי שיניים לבנות, ישרות.

שעון מעורר בעל שלוש רגליים נע בתנועת ריקוד בתוך צלחת מרק, משמיע צלצול חזק. "זמן לתרופה," הודיעה אימה של חנה והביטה בבעלה. "אתה מוכרח לאכול עכשיו משהו."

הוא ישב ללא ניע בכסא, גוון כחלחל מסביב לפיו.

"חנה, לכי תקראי לרופא," הורתה אימה. "זה עוד פעם רמת הסוכר שלו."

האב הרים את ידו במחאה חלושה אבל חנה כבר היתה בדרכה החוצה.

"בואי," אמרה לי, "נלך לטלפון."

היא הורידה בחטף חוט מתכת ארוך שהיה תלוי על וו על הקיר, קצהו מכופף כלולאה.

רצתי, מנסה להשיג את צעדיה המהירים של חנה, חולפת על פני להקות זבובים זעירים, שחוגגים על פירות רקובים. המחשבה שינזפו בי כשאגיע הביתה כי הרסתי את הנעלים הטובות שלי, ניקרה במוחי.

כשהגענו לטלפון, דגה חנה מכיסה אסימון עם חור והצמידה אותו לחוט התייל המכופף. היא דחפה את החוט לטלפון וחייגה את המספר של הרופא.

"דוקטור קראוטשטיין?" טבלה את חוט התיל למשמע הקליק. "דוקטור, זאת חנה דהאן. אבא שלי צריך זריקה."

בהישמע אות ממעמקי בטנו של הטלפון, שוב הושחל החוט פנימה. "אתה יכול לבוא בבקשה?"

"האנשים מסתכלים," לחשתי לחנה כשאני בוחנת את התור שנוצר מאחורינו.

"אימא שלי אמרה שאני אגיד לך שהוא צריך אינ-סו-לין," חנה האכילה שוב את בטנו של הטלפון. היא כיסתה את השפופרת בידה. "תפסיקי לדאוג," לחשה לי. "כולם עושים את זה."

האישה שמאחורינו, שהגנה על עצמה מחום השמש החורפית בעזרת שמשייה דהויה, צותתה בגלוי לשיחה עם הרופא, שפתיה הוגות את מילותיה של חנה. מכיסה בצבץ חוט תיל מכופף זהה.

חזרתי לבקר את חנה כל אחר צהריים. הריחות והמראות המגוונים של השוק, שהשתנו כל הזמן, שבו את ליבי. עקרות בית מטלטלות סלי פלסטיק צעדו בין הדוכנים, שיכורות מהכוח שהוענק להן על ידי מחזריהן המוֹכרים. הן עצרו לפני דוכני הפירות ובחנו את הפרי ברצינות של אלה שיודעים רעב מהו. נשים זקנות שריח נפטלין נודף מהן ופיסות פרווה בלויות מונחות ברישול קוקטי על כתפיהן. הילדים נגררו בכבדות בנעלי החורף שלהם, שלסוליותיהם הוספו חתיכות מתכת בצורת סהר כדי שיאריכו ימים. כשירד גשם הם דרכו וקיפצו בשלוליות, נגררים משם למקום מחסה קרוב על ידי אימהות נוזפות. שם, עיצבו עבורם רפידות יבשות מנייר עיתון שעטף את הסחורות שקנו.

מאחיה של חנה למדתי את אומנות הטיפוס על עצי גויאבה. למדתי לנענע את הענפים שלהם ולגרום לפרי הבשל ליפול על עוברי אורח זועמים. המקום היה מיכרה של הרפתקאות, מלהיב הרבה יותר מספרי ההרפתקאות של התאומים לבית בובסיי [דמויות המפתח בסדרה פופולארית של ספרי הרפתקאות לילדים באנגלית, שפורסמה מ-1904 ועד 1979] שכל כך אהבתי. בנוסף, היה השוק מרוחק דיו מנתן המכרכר סביב אימי.

כשהשתנה מזג האוויר והשמש החמה יצאה, השתנה הנוף בשוק, כאילו הורד מסך על הבמה ותפאורה חדשה הוכנסה. זחלים שמנים זקפו ראשם על עלים נוצצים לעבר השמש הזורחת. הזיעה ניגרה כדמעות על פניהן של הנשים שנשאו סלים מתפקעים מפירות, תרנגולות חיות ודגים. הן הרכיבו משקפי שמש שחתיכות נייר ארוכות נתקעו תחתם כדי להגן על אפן מפני השמש הקופחת. גברים שהתנהלו לאיטם קשרו פינות של ממחטות גדולות שיתאימו לצורת ראשיהם. אחדים חבשו כובעי קש בהירים, חסרי צורה שקצותיהם הוכתמו בזיעה. לרובם היו כובעים מכותנה בצורת אהילי מנורות שהונחו על ראשיהם. כובעי טמבל – כובעים של טפשים – קראו להם, הסבירה חנה, כי אתה טמבל אם אתה לא מגן על ראשך מפני השמש הקופחת.

החום העצים את הריחות. ריחות של ברילנטין נדפו מפתח המיספרה. ריח המלפפונים החמוצים במי מלח שהושרו בחביות מילא את פי ריר. סרחון חמוץ של גבינות נדף מאחורי מגינים בצורת הינומות כותנה דקות.

עד מהרה התחסנתי בפני מראהו הזגוגי של דג מת. למדתי לנקות כזה מבלי להתיז את הקשקשים על הקירות מסביב, ולקרוא בקול "טרי היום!" כל פעם שזיהיתי תייר.

כל יום הבאתי בגאווה להוריה של חנה ערימות של עיתוני יום האתמול, שהושלכו על ידי שכנינו שלא היו מודעים לערכם. בצד הזה של העיר, עיתונים ישנים נשקלו על מאזניי הירקות, נקנו ונמכרו כנייר עטיפה. באף מקום לא הייתי כל כך מאושרת כמו באופרה החיה שם.

"את מסריחה מדגים", סיננה אימי.

"היא נהיית פרא אדם", התלוננה בפני נתן. "בארץ הזאת נותנים לילדים יותר מדי חופש."

"לא פראית," ענה נתן. "חזקה ונטולת עכבות, בניגוד לילדי הגטו שאנחנו היכרנו. חוץ מזה, לא יזיק לה לראות איך אנשים אחרים חיים."

נאמר לי להתקלח ולהחליף בגדים ברגע שהגעתי הביתה ולהניח את בגדיי להתאוורר במרפסת. לא חלף זמן רב וראשי הפך למושבת כינים. אימי הלכה לבית מרקחת מרוחק לקנות מוצר מיוחד, אך שבה כלעומת שבאה.

"תלכי את", אמרה לפנינה, "אני מתביישת."

פנינה חזרה עם מסרק צפוף וטבלה את ראשי בבנזין. עכשיו הייתי אני זאת שישבה בסוף הכיתה.

אחרי שביליתי את שעות אחר הצהריים בשוק חזרתי לחיי הרחוב שלנו בתחושה שאני נכנסת לארץ אחרת. לא רחוק מאיתנו עמדה "הבימה", אודיטוריום מוקף חול. תושבי חמשת הבניינים שמסביבו היו גאים מאוד לגור במקום, כאילו שמגורים בקרבת תרבות מעניקים לך בעלות עליה.

אחת לחודש, כשהפילהרמונית ניגנה למנויים בלבד, לבשה אימי את אחת מהתלבושות הפריזאיות שלה, לבשה כפפות ארוכות והסתירה פניה תחת כובע עם שוליים רחבים עשוי עבודת יד. לבושה כך, חצתה אימי את שני הרחובות הבלתי סלולים שהפרידו בינינו לבין הבימה כדי לטבול את עצמה באמבט של תרבות.

בעיני חנה, היו חייה של אימי תעלומה עמומה. "לאמא שלך יש מבשלת, עוזרת ומגהצת," הביעה חנה פליאה. "מה היא עושה כל היום?"

חשבתי זמן מה על השאלה הזאת. מה היא באמת עשתה כל היום? "היא עושה קניות," עניתי כשאני מהרהרת בשמלות היפות שהביאה אימי הביתה מאיווניר, החנות היחידה בארץ שהתיימרה למכור את הצעקה האחרונה מפריז.

נראה שהסבר זה סיפק את חנה. היא בוודאי דמיינה לעצמה את אימי הולכת לשוק כל יום, מתמקחת בניחותא על מחיר. ניסיתי לדחוק בדמיוני את דמותה אימי מציגה לראווה דג חלקלק על הדלפק בשוק, כפי שעשתה אימה של חנה. אבל, אפילו בדמיוני הפורה זה נראה טיפשי.

במציאות, אימי לא עשתה הרבה ונתן היה גא בעובדה זו. "את נאבקת די והותר כילדה וכאלמנה," שמעתי אותו אומר לה. "אני רוצה שתיהני מהחיים."

בישראל מצאה אימי הרבה אנשים כמוה ממזרח אירופה, שעדיין ניסו להתאושש מהעובדה שהושלכו לעולם אסיאתי. הם כולם אהבו את הארץ מאוד, אך אף אחד מהם לא דיבר עברית או טרח לעשות מאמץ ללמוד את השפה. הם נצמדו לעבר וחיפשו להחיות אותו. לאיש מהם לא היו תמונות שבעזרתן יכול היה לקרב את העבר. היה להם רק איש את רעהו כדי להוכיח שאכן היה עבר. הם ישבו כל אחר-צהריים בקפה רוֹוָל בדיזנגוף, בית הקפה היחידי שהיה אז באופנה. שם החליפו מתכונים מהונגריה והעלו זיכרונות ילדות, שגלשו באופן בלתי נמנע לנושא הכאוב של השואה ומכרים שניספו שם. אנחנו היינו העתיד, הם רצו לתת לנו אותו, וציפו מאיתנו שנניח להם לחיות בעבר. בתמורה, הם הסתירו מאיתנו את הזוועות שחוו לא מכבר.

ואנחנו הילדים, אנחנו רצינו לדבר רק עברית. המיבטא הגרוני שלה נשמע מתחצף. הגרמנית שלי – שאימי התעקשה לדבר, למרות שהטילה וטו על כל אבזר מטבח ולו הזעיר ביותר שיוצר בגרמניה – הלכה ונעלמה. במשפטים שלי הלכו ונשזרו יותר ויותר מילים בעברית.

שבתי הביתה ערב אחד מאוחר במצב רוח מרומם אחרי אחר-צהריים עמוס בשוק. "עזרת הרבה. ילדה טובה," שבח אותי אביה השתקן של חנה. הרגשתי מועילה וגאה. בסלון שלנו היו אורחים: אישה עם תלתלים מחומצנים ובגדי פשתן, ובעלה הגבוה עם חפתי יהלומים על שרוולי חולצתו הצחורים. לידם, אימי – שזופה למרות כובעי הקש – ונתן, השרוולים של חולצתו הבלתי מעומלנת מופשלים עד למרפקיו – נראו פרובינציאליים משהו.

"הזוג מנדלשטם," לחשה פנינה, "הוא שופט. הם עלו עכשיו לישראל."

 פנינה נעלה נעליים לכבוד המאורע וסינר לבן מצויץ שאמור היה לשוות לה מראה של סוכנת בית.

כיסויי הפלסטיק הוסרו מעל ספות הסאטן בסלון, השטיחים נפרשו, וכל הנורות – דמויות נרות מטפטפים – דלקו. המנדלשטמים היו אנשים חשובים, הנחתי. יכולתי לשמוע זאת מהדרך שבה הקפידה אימי על המבטא הגרמני שלה, כשהיא מדכאת ולו שמץ של מבטא הונגרי.

"הי," התפרצתי פנימה, מציגה לראווה את הדג-מלוח העטוף בנייר עיתון שקיבלתי מאימא של חנה, מתנה לאימי.

"למדתי היום לפשוט עור של דג מלוח," הכרזתי בגאווה לאימי, "זה בשבילך."

הנחיריים של הזוג מנדלשטם התרחבו. פניה של אימי קדרו, אך היא פלטה קול צחוק שנשמע כמו נקישת כפית על ספל פח.

"דבורה מתלהבת מאוד מעולם הים," אמרה אימי, שולטת במבטאה. "כשתגדל תהיה חוקרת בתחום."

הרגשתי אכזבה. תמונתה של אימא של חנה שמסרבת לסגור את הדוכן לפני שתסיים לקרצף היטב את לוח העץ השבור עלתה לנגד עיני. הרגשתי כאילו כבודה הונח על כף המאזניים.

עיני צדה רומן משרתות מתחת לכרית הספה – אחד מאותם מגזינים שאימי נהנתה לקרוא כשאף אחד לא ראה. על הכריכה עלמה בלונדינית, שהבעת חוסר אונים על פניה, משדרת כביכול נשיות. אימי דחפה כנראה את המגזין מתחת לכרית ברגע האחרון. על שולחן הקפה הסמוך פוזרו כלאחר יד חוברות אחדות של השבועון "טיים", כאילו דיפדפו בהם רגעים ספורים לפני שהאורחים הגיעו.

"האם שמת את הרומן שלך במקום הלא נכון, אמא?" שאלתי בקול מתוק והרמתי את המגזין מתחת לכרית כך שכולם יראו.

גב' מנדלשטם כבשה את צחוקה. בעלה שלח לעברה מבט זועף, והיא כיסתה את פיה ופלטה קול שיעול.

מהבעת הפנים של אימי הרגשתי שפגעתי בה הרבה מעבר להבנתי. נתן יצא אחריי מהחדר, הלך אחריי למטבח ושם סטר לי חזק על לחיי. "בגילך," רעם, "אימא שלך לא סתם עבדה, היא עבדה בפרך. ולא אחרי שעות הלימודים אלא במקום לימודים. ולא בגלל שהיא נהנתה לשחק את הענייה, אלא בגלל שחייה וחיי אחיותיה הקטנות היו תלויים בעבודה שלה. אז תחיי את הנעורים שלך כמה שאת רוצה אבל שלא תעזי לקלקל לאימא שלך עכשיו את החיים החדשים שלה. זה ברור?"

זאת היתה הסטירה היחידה שקיבלתי מנתן וההסבר הארוך ביותר על ילדותה של אימי בזמן המלחמה. היה לי סימן אדום על הלחי במשך ימים לאחר מכן, ותחושת חוסר נוחות חדשה בקשר לעובדה שלא ידעתי דבר על עברה של אימי.

"איפה היתה אימא שלי בזמן המלחמה?" שאלתי את הגברת חיה אחרי כמה ימים.

"במחנה," ענתה. מסננת מבין שפתיה הקפוצות. לא נילוו למילה "מחנה" שום אסוציאציות של בילוי שבדרך כלל התחברו למילה זאת.

"את מתכוונת לסוג של בית יתומים?" התעקשתי.

"אמרתי מחנה," אמרה בזעף וכיסתה את שיניה בשפתיים. זה היה כל מה שהיתה מוכנה לגלות. לא היה טעם לשאול יותר. מאז התקרית עם המנדלשטמים היא חיבבה אותי פחות.

בועת החשאיות התנפצה כשאייכמן נתפס והובא לדין והזוועות של ילדותם של הורינו חילחלו אל תוך חיינו. בשוק הצמידו הקונים טרנזיסטורים זעירים לאוזניהם. אף אחד מהם כבר לא בחן את האוכל שקנה ולא התמקח על המחיר. הם הצביעו על הפריטים שרצו ומסרו את המטבעות. עיניהם של האנשים קיבלו מבט ממוקד של דגים, תשומת ליבם מופנית פנימה, לקול פנימי המספר להם מחדש את סיפור עברם. נדמה היה שכל המדינה היתה המומה, שקטה.

בבית, זרמו דמעותיה של אימי במורד פניה נטולי האיפור כשהיא נשענת על הדלפק במטבח לצידה של גברת חיה שעיניה יבשות. הן האזינו בדממה לעדויות האינסופיות שנשמעו על דוכן העדים. פרטים מהעבר נתלשו מאחדים מהעדים, כמו שיניים מזוהמות שנעקרות בכיכר ציבורית. אחרים דיברו תחילה בהיסוס, אחר כך המשיכו בשטף של מילים, כאילו ניקזו אצלם מוגלה ממורסה כואבת. בעבר, לא ראיתי את אימי בוכה מעולם. ועתה נדמה היה שלא יכלה להפסיק לבכות. "מזלך שאת מסוגלת לבכות," אמרה הגברת חיה לאימי בטון קודר. מעולם לא שמעתי צליל של קינאה בקולה קודם לכן.

רציתי לאטום את אוזניי. הזוועות היו קשות מדי לעיכול. שנאתי את אייכמן מהסיבות האישיות שלי. הוא היה משבית שמחה: העולם של ריחות צפופים וחוויות חדשות שבו נחתתי לא היה עוד גן העדן הקטן והשופע שחשבתי שהיה. הוא היה רק חור בגבינה. בחוץ הגיח העולם במלוא עוצמתו. הייתי אסירת תודה שאימי כיבתה את הטרנזיסטור בכל פעם שהייתי נוכחת בחדר. אבל אי אפשר היה להתעלם מהמשפט. הקולות המעונים ליוו אותי לכל מקום. ייחלתי לאימא בתחתוניות שהכרתי בעבר. רציתי שתשוב ותגער בי שאני מסריחה מדגים. יום אחד הבאתי הביתה אחד המגזינים שאהבה לקרוא והנחתי אותו בביישנות לידה. היא שלחה לעברו מבט של גועל, כמו של חולה שמגישים לו מעדנים.

נדמה היה שמקור דמעותיה הוא בלתי נדלה. "תבכי," אמר נתן שהגיע הביתה ומצא אותה עדיין בחלוק. "רק עכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבכות."

אט אט התחלתי להבין את המתנה שנתן ניסה להעניק לאימי: הנעורים שנשדדו ממנה. עוד הבנתי שאלמלא השתיקה של הורינו, נעורינו חסרי הדאגות לא היו מתממשים.

קולו המונוטוני והנוקב של אייכמן חדל למלא את ביתנו, אך אימי המשיכה לבלות את מירב זמנה כשהיא נשענת על הדלפק במיטבח, מפריחה טבעות עשן לאוויר.

"בואי איתי לשוק," התחננתי אליה יום אחד, משוכנעת שאם אצליח להביאה לשם היא תחוש בקסם המקום.

"לכי," דחק בה נתן.

לא הגיבה, רק משכה בכתפיה. אך כיוון שהמשכתי לדלג סביבה, מנסה לגרום לה לבוא, היא בחנה אותי מבעד לטבעות העשן.

"הצועניה הקטנה שלי," לחשה לבסוף.

פניה התעוותו שוב ואני חישלתי את עצמי מול גל חדש של דמעות. ואולם לא, היא פשוט כיבתה את הסיגריה לתוך מאפרת האבן ואמרה, "בסדר. את יכולה לקחת אותי לשם."

זה רק כדי שאפסיק לנדנד, אמרתי לעצמי. ולמרות זאת, לא יכולתי לעצור מלדמיין את העונג שארגיש כשאפגיש בין שני האנשים הכי חשובים בחיי.

"אמא שלי," אמרתי לאחת מהן למחרת.

"גברת שלוש," הכרזתי לשנייה.

דמיינתי את תחילת הסצנה באופן מושלם: התגובת של גברת שלוש ליופייה של אימי היתה אותה נהמה שבקעה מגרונה למראה קרפיון יוצא דופן עם סנפיר כסף. בתנועה מהירה מחתה את ידה בסינר והושיטה אותה לעבר אימי בתנועה דומה לקידה. אימי נרתעה לרגע. סיב דקיק של מעי דגים, כמו תולעת דקיקה וורודה, נראה בין שתי אצבעות היד המושטת.

"דבורה מדברת עליך כל כך הרבה," אמרה מתעשתת. וב"נעים מאוד" הכי מנומס שלה תפסה את היד המושטת בתקיפות, כאילו מבקשת לבחון את סבלנותה. ואולם, הנזק כבר נעשה. הווריד הכחול על מצחה של הגב' שלוש בלט והחל לפעום. היה זה הווריד שהופיע בכל פעם שניסתה להבריח לקוח מתמקח במבול של גידופים. אימי, ידעתי, היתה תחת מיתקפה.

"מאיפה את?" שאלה הגברת שלוש באדיבות.

"הונגריה."

"המ.." משכה אימא של חנה באפה, עיניה בורקות באש שלדעתי יכלה לכלות את הונגריה על כל תושביה. "אשכנזייה. יהודי אירופה. אלוהים לא שלח את היטלר ליהודי מרוקו כי הם לא ניסו להיות כמו המקומיים. אנחנו ידענו מי אנחנו."

"ואתם עדיין יודעים מי אתם," אמרה אימי בחביבות, כאילו היא משוחחת על מזג האוויר ואוחזת בכוס קוקטייל. "וזאת הסיבה שתמיד תישארי מאחורי הדוכן הזה."

מזועזעת, הבטתי בשתי הנשים שאהבתי. פניה של אימי עטו מסיכה של אדיבות אירופית, אך ראיתי את הבוז העמוק בעיניה. ולמרות שהייתי עדה לעיתים קרובות להתפרצויות הכעס של הגברת שלוש, מעולם לא ראיתי פראות כזו בהבעה שלה: שפתיה נפרדו וביניהן הבליחו ניבים כעוסים.

עמדתי שם משותקת. אחר כך הרגשתי את ידה של אימי על ידי, מושכת אותי משם. אי שם מאחוריי, שמעתי את קולה של חנה קורא לי. היא שאלה אם אחזור למחרת.

אימי צעדה קדימה, לופתת את ידי. עוד מעט נצא מטווח שמיעתה של חנה. לא ניסיתי להתנגד לאחיזה היציבה של אימי, אבל הפניתי את ראשי לאחור וצרחתי: "כן, כן!"

סוף

* * *

ידידיה יצחקי

חסד השיר – על "חסד ספרדי" לא"ב יהושע

הרומן "חסד ספרדי" של א"ב יהושע העלה בזיכרוני את "ענבי זעם", הרומן הנפלא של ג'ון סטיינבק. קראתי אותו לראשונה לפני יותר מחמישים שנה, בתרגומו היפה והחכם של יצחק שנהר. תמונת הסיום רבת העוצמה שלו נשמרה בזיכרוני במיוחד, לפרטיה, אולי בשל הזעזוע העמוק שהסבה לי. כזכור, בסופו של הרומן יולדת חבצלת-השרון (רוז או'-שרון, במקור), תינוק מת, וכשהיא פוגשת באיש זקן נוטה למות מחמת הרעב, היא נצמדת אליו, חושפת את שַדָה ומניקה אותו. לימים למדתי שתמונה זו משחזרת את הסיפור הרומי הקלאסי של וולריוס מקסימוס "חסד רומאי", על אדם שנידון למוות ברעב, ובתו הניקה אותו כשבאה לבקרו בכלאו. האם הכיר סטיינבק סיפור זה כשכתב את הרומן שלו? איני יודע, את הקשר בין סיומו של "ענבי זעם" ו"החסד הרומאי" עשיתי אני לעצמי בבחינת קורא, וחזרתי ועשיתי בעקבות הקדימון שפרסם א"ב יהושע בכותר "התמונה" לרומן שלו "חסד ספרדי" (תרבות וספרות, הארץ, 8.9.2010), שכן אז קישרתי את "ענבי זעם" גם עם "התמונה", ועם הופעתו, גם עם הרומן. האם ידע יהושע על הזיקה שבין סיומו של "ענבי זעם" ל"חסד רומאי"? האם בנה על זיקה זאת ב"חסד ספרדי" שלו? יהושע אומר שלא, גם הוא קרא את "ענבי זעם" לפני שנים רבות, ולא זכר את הסיום. גם קשר בין-טקסטואלי זה אני מציע אפוא על דעת עצמי לעצמי כקורא, ללא התייחסות ל"כוונת המחבר". כקורא גם הבנתי שיש משמעות רבה לזיקה זאת.    

  צא וראה מה בין השימוש שעשה סטיינבק, ביודעים או באקראי, בחומר הספרותי שב"חסד רומאי", לבין מה שעשה בו יהושע. סטיינבק עשה את הסיפור הרומי לחומר מהמציאות אותה הוא מתאר ברומן שלו, "ענבי זעם", רומן מובהק של ריאליזם חברתי. ה"חסד" מופיע בו בסיום כמעשה אקסצנטרי, מזעזע, שמבליט בקיצוניות דרמאטית את המציאות הנוראה של המשבר הגדול בשנות השלושים בקליפורניה. אבל לתמונת מציאות זו יש שובל מיתולוגי, אפילו מטאפיזי, סצנה שמהווה סמל ספרותי מדהים לאותה מציאות אכזרית, כי סטיינבק מיקם את תמונת ההנקה באסם, מה שמרמז לתמונת לידתו המיתולוגית של ישו, וזאת בעקבות רוח הנצרות המרחפת על פני הרומן כולו. רוח החסד על פי הנצרות מוצע ברומן כאלטרנטיבה לקפיטליזם האכזרי והאנוכי, שכן הרומן אינו מסתפק בהוקעתו של הרוע. השימוש שעשה סטיינבק בנושא הרומי, המיתולוגי, בצירוף הארמז לברית החדשה, כדי לעצב תמונה של מציאות, הוא יצירה מקורית מופלאה ביותר. אפשר שרק מעט מומחים יכולים לקשר את הסיום של "ענבי זעם" ל"חסד הרומאי" של וולריוס מקסימוס, אבל ההילה המטאפיזית של תמונת הסיום זוהרת גם כשלעצמה. בעוד היא מתרחשת במציאות הממשית של הבדייה הספרותית, היא מעלה את הריאליזם של הרומן לגבהים של סמליות אוניברסאליות, מטא-היסטורית.

  גם במכלול יצירתו של א"ב יהושע החומרים הספרותיים או המיתולוגיים, שאנו קוראים להם "חומרי תשתית", הופכים ביד אמן לחומרי מציאות, עכשווית, היסטורית או אוניברסאלית, בדרכים מקוריות ביותר, בעומק רב וברוחב דעת. אבל ב"חסד ספרדי" הפליא יהושע לעשות בדרכים אחרות ובהתכוונות אחרת. הוא מסגנן את המיתוס של "חסד רומאי" דרך שלושה או ארבעה מסננים, כולם בתחומי האמנויות. הנושא עולה כרעיון לסרט, וחוזר ומופיע כרפרודוקציה של ציור קלאסי, המאייר סיפור קלאסי, שגם לו יש שורשים במיתוס ובפולקלור רומי עתיק, וכל זה על מנת לתת ביטוי סמלי לשאלה פואטית. הסמל ב"חסד ספרדי" אינו מופיע אפוא כייצוג של העולם האמיתי, אלא בתחומיה השונים של האמנות. ברומן אכן מדובר במטאפורות שהופכות למציאות, לאמור, המציאות הולכת לעיתים בעקבותיה של הספרות. רעיון דומה מצאנו בסיפורו של חורחה לואיס בורחס "נושא הבוגד והגיבור", בו מתרחשים מאורעות כמו-היסטוריים, שעוקבים עלילות ממחזותיו של שקספיר. יש לזכור שאותה מציאות שהולכת כביכול אחרי הספרות היא מציאות בדויה, ספרותית, ולא מציאות של עולם אמיתי. הוא אשר אמרנו, חומרי תשתית, מטאפורות וסמלים ספרותיים, נעשים בידיו האמונות של יהושע לחומרי מציאות ספרותיים.

  אקדים ואומר שעניינו העיקרי של הרומן הוא בשאלות של פואטיקה ספרותית, על היחס שבין הריאליזם לבין הסגנון הסמלני, המטא-ריאליסטי, שהיה רווח בספרות המאה העשרים, והתקיים במקביל ובצמוד לריאליזם הספרותי. שאלות אלה מעסיקות מזה שנים רבות את יצירתו של יהושע. רמז מַטְרִים לנושא זה מופיע כבר בראשיתו של הרומן, "צילומים אקראיים [...] יש בכוחם [...] להעניק גם לסרט ריאליסטי מובהק [...] נופך מיסטי וסמלי." לאמור, הפתרון לשאלות הפואטיות הוא באינטגראציה של היסודות הריאליסטיים עם גורמים שמעבר לריאליה, במשמעות סמלית.

  נראה לי שראוי לחלק את הרומן לשלושה חלקים. הראשון מתרחש בסנטיאגו דל קומפוסטלה שבחבל גליסיה, בצפון מערבו של חצי האי האיברי. השני בישראל, בעיקר בדרומה, והשלישי במדריד, בירת ספרד. הרומן מתרחש בהווה של המאה העשרים ואחת, ומעלה את השאלות הנזכרות. בחלקו הראשון מדגים אותן הרומן ביצירות קולנוע, בסרטים המתוארים כ"מוקדמים", שלכאורה שולט בהם הגורם הסמלי והעל-טבעי, והם אמורים להדגים את מגבלותיו. סרטים אלה מוצגים ב"רטרוספקטיבה" שעורכים בסנטיאגו דה קומפוסטלה לבמאי יאיר מוזס, גיבור הרומן, שמלווה במתן פרס צנוע מטעם ארכיון הקולנוע המקומי. הרטרוספקטיבה מתקיימת במכון לאמנות הקולנוע, שהיה בימי הדיקטטורה של פרנקו קסרקטין צבאי. דפים מעטים קודם לכן מסופר על התסריטאי טְרִיגָנוֹ שהגיע לאמנות הקולנוע במהלך שירותו הצבאי. אגב, מחנה צבאי שהפך למרכז תרבות קיים גם בסן-פרנסיסקו ובמקומות אחרים. אפשר לראות בזה רמז ל"כיתתו חרבותם לעֵטִים וחניתותיהם למְזַמְּרוֹת", במודיפיקציה של יל"ג לנבואה המקראית. מִתְקָן צבאי יָשוּב ויופיע ברומן בהמשך, בהתייחסות לסרט "תרדמת החיילים", שיקבל גם פשר פוליטי אקטואלי.

  הרומן, בסיפור מסגרת מרתק, מספר את תמצית תוכנם של הסרטים בתוספת פרשנות אלמנטארית. נזכר סרט מוקדם מאוד אודות אדם שסובל מקנאה, והתגלגל בכלב, נושא שעשוי לרמז לסיפורו של קפקא "חקרי כלב", לפרקי "כלב חוצות" ב"תמול שלשום" של עגנון, וגם לכלב, גיבור הפרק העשירי של "קנטטת הגירושים" של יהושע. שני הרומנים האחרונים נושאים חותם ריאליסטי ברור, עם יציאות מטא-ריאליסטיות מובהקות, בין היתר בדמותם של כלבים מדברים, בעלי מחשבות. סיפוריהם של שני הסרטים הראשונים נראים כסיפורים שיהושע חשב לכתוב ולא כתב, והם אינם מצויים בין סיפוריו הגנוזים. בדומה לגבריאל גרסיה מארקס, שכתב רשימה בשם "ים סיפוריי האבודים", שהתפרסמה בעיתונות ספרדית ודרום-אמריקנית אחרי שזכה בפרס נובל, בה הוא מספר על סיפורים שעלו בדעתו אבל נגנזו מסיבות שונות, בין היתר בשל קרבתם לסגנונו של בורחס, אם כי מארקס מייחס אותם למסורת קפקאית. הסרט הראשון המוצג ברטרוספקטיבה, שנקרא "טיפול החוזר אל עצמו", מעלה בזיכרון את הקומדיה של ארתור שניצלר "המעגל". עניינו בשרשרת סגורה של דמויות הנקשרות לדמויות אחרות, במעגל שנסגר כשהדמות האחרונה מתחברת לראשונה. הקשר שבין הדמויות בסרט זה איננו במעשי אהבה כמו בקומדיה של שניצלר, הוא מתואר כ"טיפול" ועניינו במעשי חסד שגומלות הדמויות שבסרט זו לזו. בכותרתו של הרומן מופיעה המילה "חסד", שרשרת ה"טיפולים" מרמזת אפוא לנושא חשוב זה שיופיע ויטופל בהמשך הרומן. אפשר שיש בכינוי "טיפולים" גם רמז למחזהו של יהושע "טיפולים אחרונים", אם כי אין דמיון בתוכנן של שתי היצירות.

  הסרט השני נקרא "אובססיה", או "העט המעופף", שעניינו באיש צעיר שאבד לו עט בעל חשיבות מיוחדת והוא מוציא את ימיו בחיפושים כפייתיים, וסופו שהוא מניח את ראשו על פסי הרכבת. התנהגות כפייתית אינה נדירה ביצירתו של יהושע, היא מאפיינת גיבורים רבים בסיפורים וברומנים שלו. בולט בכך סיפורו "גאות הים", בו מאבד סוהר צעיר את חייו בשל התמסרות כפייתית לספר החוקים.

נושא זה יחזור ב"חסד ספרדי" בהיקף רחב. שני הסרטים המרכזיים, המתוארים ברומן בפירוט, מבוססים על שניים מסיפוריו הראשונים של יהושע, האחד הוא "מסע הערב של יתיר", שנקרא כאן "תחנה נידחת", בעקבות שירו של אלתרמן "תחנת שדות", שקטע ממנו משמש מוטו ל"מסע הערב", ובספרדית קראו לסרט "הרכבת והכפר". הסרט השני נעשה על פי "המפקד האחרון", שנקרא כאן "תרדמת החיילים", מה שמקרב את הסרט גם לסיפורו של יהושע "תרדמת היום". תיאורם של סרטים אלה אכן קרוב מאוד לסיפורי המקור שלהם. בסיפור המסגרת של הרומן יעבירו שני גיבוריו הראשים, מוזס ורות, הרבה מזמנם בתרדמה עמוקה, רות במיוחד. הסרט החמישי מבוסס במפורש על הסיפור "בבית הכנסת שלנו" של פרנץ קפקא, אבי אבות המטא-ריאליזם המודרני. הסרט מרחיב את סיפורו של קפקא אודות החיה שהשתכנה בבית הכנסת, ומעתיק אותו להוויה ישראלית. סיפורו של קפקא נדיר למדי, הוא לא כונס לספרי הסיפורים שלו, ונדפס במהדורה דו-לשונית, גרמנית ואנגלית, של "פרדוקסים ומשלים" (1961), ולאחרונה תורגם לעברית בידי אילנה המרמן, אבל מחקרים אודותיו בעברית הופיעו כבר בשנות השבעים. מה ראה יהושע לבחור בסיפור זה מיתר סיפוריו הסמליים, המטא-ריאליסטים של קפקא, אולי משום שסיפור זה הוא האחד ביצירתו שבו מתייחס קפקא במפורש ובמישרים ליהדותו, ולפיכך ניתן לגרור אותו להווייה ישראלית בת זמננו, אבל אולי נבחר סיפור זה בשל חומרי המציאות שבו, תיאורו של בית הכנסת והמתפללים בו, שבהם משובץ סיפורה הסמלי של החיה שהשתכנה בבית הכנסת.

סיפורו של הסרט השישי שנקרא "הסירוב" נכתב כנראה במיוחד לרומן "חסד ספרדי", אם כי יש בו זיקה כלשהי למחזה "תינוקות לילה" של יהושע. עניינו של הסרט בזוג קשיש חשוך ילדים, שמבקש מנערה צעירה ויפה ללדת תינוק שהם יאמצו אותו. הנערה ממלאת את בקשתם, אבל סמוך ללידה היא מבינה שמעתה תהיה קשורה לכל חייה בילד ובהוריו המאמצים, ומחליטה למסור את תינוקה לאימוץ אנונימי. בנוסח הראשון הסרט היה אמור להסתיים בכך שהנערה מניחה לקבצן חסר בית לינוק את החלב משדיה, אבל רות, השחקנית ששחקה בתפקיד הנערה, סירבה לעשות זאת, והבמאי תמך בה. הסרט מסתיים בתמונה סתמית של הליכת הנערה על שפת הים אל האופק. מכאן נוצר קרע בין הבמאי, יאיר מוזס, לתסריטאי שלו, שאול טריגנו. בהמשך, בשיחת לילה של הבמאי עם התסריטאי, מסביר הרומן את "הסירוב" ואת המשמעות שאבדה בהשמטת הסיום הדרמאטי.

  ה"רטרוספקטיבה" של במאי הסרטים מוזס איננה רטרוספקטיבה שעורך א"ב יהושע לעצמו, כפי שחושבים כמה מבקרים, וכפי שנאמר בגב הספר, ואולי בהבחנה הראשונית של הקורא, אף על פי שבכל הסרטים המוצגים ברטרוספקטיבה ניתן להראות זיקות ליצירת יהושע. בעיקרם של הדברים, מבין שש היצירות המוצגות ברטרוספקטיבה רק שתיים מבוססות על שניים מסיפוריו המוקדמים של יהושע. סיפורים אלה מתוארים ומתפרשים אמנם בפירוט רב, אבל עדיין אין בכך סקירה רטרוספקטיבית של מכלול יצירתו של יהושע, גם לא המוקדמת, רחוק מאוד מכך. לאחרונה יצא לאור ספר צנום, בו נדפסו מחדש שלושה מסיפוריו הראשונים של יהושע, שמחברם מייחס להם כנראה חשיבות מיוחדת, אבל רק אחד מהם, "מסע הערב של יתיר", נזכר ב"רטרוספקטיבה". יצירתו של הבמאי מתוארת אמנם במעבר מיצירה סמלית ליצירה ריאליסטית, בדומה למה שמקובל לומר, בטעות, לדעתי, על יצירתו הספרותית של יהושע, אבל מַעבָר זה בא להציג את הבעייה שבמרכזו של הרומן, שהיא, כאמור, התבוננות ביחס שבין הבדייה המופלגת והמציאות הממשית. הבמאי יאיר מוזס איננו בן-דמותו של יהושע, אפוא, וכן גם התסריטאי טריגנו והצלם טולדאנו. ודאי, בכל דמות ספרותית יש משהו מדמותו של הסופר, כמאמרו של פלובר, "מדאם בובארי זה אני," אבל מהבחינה הספרותית אין לזהות את הדמויות עם מחברן, גם אם מדובר ברומן מפתח. ועוד, הסיפורים שביסודם של הסרטים המתוארים ברומן לא באו לייצג את יצירתו של יהושע, הם נבחרו מסיבה אחרת ולתכלית אחרת, הם נבחרו לשם בירורה של השאלה הפואטית הנזכרת, שהיא לדעתי נושאו העיקרי של הרומן.

כך תומס מאן, בנובלה שלו "המוות בוונציה", מייחס לגיבורו, הסופר פון-אשנבך, יצירות שהוא עצמו חשב לכתוב ולא כתב, וזאת לשם עיון בשאלות פואטית בדבר היחס שבין המחשבה והרגש ביצירה הספרותית. אף על פי שהנובלה מבוססת על אירוע אמיתי, פון-אשנבך אינו מייצג את אישיותו של המחבר, תומס מאן. יהושע, כאמור, מבקש לבדוק את מהותה של הריאליה הבדיונית שביצירה הספרותית, את היחס שבין הגורם המציאותי, שמתיישב עם המוכר והידוע לנו מניסיוננו היום-יומי בהקיץ, לבין הבדיונות המופלגת, המטא-ריאליסטית, ששולטת בה סמליות, חוקיות חלומית או מטאפיזית. סיפורי הסרטים שהוצגו ברטרוספקטיבה נבחרו בקפידה רבה למטרה זו, שכן בסיפורים אלה יש נוכחות כזו או אחרת של בדייה מופלגת, אבל יש בהם גם שפע של חומרי מציאות. לאמור, הבדייה המופלגת בסיפורי סרטים אלה אינה נמצאת בתחום הלא אפשרי אלא בתחום הלא הגיוני, שאיננו מתקבל על הדעת הנורמטיבית, או שיש בו זיקה לעל טבעי, בתחום המטאפיזיקה או המיתולוגיה, והם עמוסים במשא סמלי. יתר על כן, הגורם המטא-ריאלי נמצא בסיפורים אלה בתוך תוכה של בדייה דמוית מציאות ממשית.

  הסרט "טיפול החוזר אל עצמו" מספר על אנשים של יום יום, ללא ייחוד סמלי, אבל הם נמצאים במצבי קיום קיצוניים, על גבול החידלון, ואף על פי כן הם נחלצים לעזרת זולתם שמצבם קשה משלהם. יש בכך "אמת דתית", אומר הכומר, מנהל ארכיון הקולנוע. לאמור, מעגל הטיפולים האלטרואיסטי מוליך להוויה שנמצאת מעבר לגבולות הריאליה היום יומית וההיגיון הנורמטיבי, אבל עדיין אין אנו רחוקים מהמציאות הממשית, האפשרית. הסרט "העט" מתרחש אף הוא בסביבה דמוית מציאות, רק האובססיה שמוליכה את הגיבור במהלכו של הסיפור אל גבול הקיום שלו איננה מתיישבת עם ההיגיון המקובל. ועוד, העט המיוחד מהווה בסיפור במפורש סמל פאלי, כך שחיפושיו של הגיבור את העט מהווים סמל פסיכולוגי, אמנם פשטני למדי. תמונת הסיום, התאבדותו של הגיבור על ידי הנחת ראשו על מסילת הברזל, כדי שייערף כשתעבור שם הרכבת, מהווה גם היא גורם סמלי, באותו עניין. לאמור, הסרט אינו מתאר מציאות כפשוטה, הוא חותר, כאמור ברומן, לסמליות מעמקים.

  שני הסיפורים שעליהם בנויים הסרטים "הרכבת והכפר" ו"תרדמת החיילים", לאמור "מסע הערב של יתיר" ו"המפקד האחרון", נחקרו במידה רבה מאוד, והסמלים שבמרכזם פורשו בצורות ובמשמעויות שונות. מכל מקום, סיפורו של הכפר שמְיָירֶט את הרכבת המהירה מהמסילה מתרחש במציאות בדויה, במקומות ששמם אינו ידוע, אבל מציאות אפשרית. החומרים המתארים את הכפר הם חומרי מציאות לכל דבר, אבל הכפר, הרכבת והמסילה מתוארים גם כמהות סמלית, ומפקח הרכבות מתואר כדמות אלוהית, מטאפיזית. כך כתוב גם ברומן עצמו.

הוא הדבר ב"תרדמת החיילים", הזמן והמקום בהם חלה ההתרחשות המוזרה הם מציאותיים, אפילו ניתנים לזיהוי. יתר על כן, הסיפור מתאר סיטואציה ממשית, חלק מההווי הישראלי, אבל דמויות המפקדים הן סמליות, יש להן אטריבוטים אלוהיים, והתרדמה שאין לה סוף חופנת כמה וכמה סמלים, ככל הנראה במשמעות היסטורית ומטא-היסטורית. ב"חסד ספרדי" נוספה לסיפור זה דמותה המסתורית של בדואית יפה, שמסמלת כוחות עוינים הסובבים את החיילים הישֵנים, ומקרבת את הסרט למשמעות אקטואלית, כפי שנאמר בהמשכו של הרומן. היא מחליפה שלוש דמויות כהות, מסתוריות, המופיעות בסיפור המקור, וזכו לכמה וכמה פרושים מלומדים. סיפורו של קפקא זכה אף הוא לפרשנות נרחבת ורבת פנים. בית הכנסת שבסיפור מתואר בסגנון ריאליסטי, רק נוכחותה של החיה מעניקה לסיפור גוון מטא-ריאליסטי. הסרט, כאמור, מעתיק את הסיפור לישראל, ומתאר את בית הכנסת במבנה ארעי שנבנה ונחרב בהתייחסות לחיה השוכנת בו. גם כאן, כמו בכל הסיפורים הנזכרים, מציאות ובדייה מופלגת מתמזגים ליצירת אמנות אחדותית. יצירת האמנות מציגה אפוא במהותה אינטראקציה בין הריאליה הבדויה לבין הבדיה המופלגת.

  הסרט האחרון שהוקרן ברטרוספקטיבה, "הסירוב", שונה מקודמיו במידה משמעותית. סיפור האימוץ איננו בבחינת בלתי אפשרי, הוא אמנם מוזר ולא רגיל, אבל מצוי בתחום המציאות הממשית, המוכרת לנו מהיום יום. ההתעלות הסמלית, העל טבעית, שהיתה אמורה להופיע בסיום, הגיבורה שחולצת שד להניק קבצן חסר בית, נגנזה על פי רצונה של השחקנית. בכך נשאר הסרט בלא הגורם הסמלי שלו, מעתה אינו אלא סיפור ריאליסטי עם גוון נטורליסטי, ועם סיום בעייתי. במסכת הרומן מסומן כאן המעבר ביצירתו של מוזס אל הסגנון הריאליסטי. הסיום של "ענבי זעם" יוכל להאיר את המשמעות שאבדה ב"הסירוב" עם גניזת הסיום. כאמור, הרומן הריאליסטי מתעלה למשמעויות מטאפיזיות בעיקר בכוחו של הסיום, שיובן בהקבלה לסרט "ענבי זעם", של ג'ון פורד (1940), שנעשה על פי הרומן. בלי הרוח הנוצרית והסיום הדרמטי שברומן, שהושמטו מהסרט, הוא היה לסרט ריאליסטי, איכותי מאוד, אבל לא למעלה מזה. הסיום שברומן, שמציג חסד של עוני, קורע לב, של נערה שחולצת שד לאיש זקן נוטה למות, ומגישה לו את החלב שנועד לתינוקה המת, חסד מכמיר שאמור להציע גאולה לעולם, תחליף לרשע השולט בעולם, חסד שהומר בסרט בהכרזה פתטית מפיה של "אימא", שמקרינה אופטימיות באומרה ש"אנחנו ננצח, כי אנחנו העם." לעומת זאת, המחזה של פרנק גלטאי המבוסס על הרומן (1988), מסתיים בתמונה של פּיֶיטָה, בה, לדעת חוקרים רבים, מוצגת חבצלת-השרון בדמותה של מרים הבתולה, האם הקדושה.

  לא רק הסרט "הסירוב" מקבל משמעות עומק בכוחה של החוויה המטאפיזית, שנשמטה ממנו, גם סיפור המסגרת, כבר בחלקו הראשון, מדגים את אותה אינטראקציה בין הריאליה הבדויה וההפלגה הבדיונית. יהושע, בדרך כלל, אינו מפליג אל הבלתי אפשרי הצופן משמעות מעבר לעצמו, מעין גריגור סמסא שהופך בשנתו לשרץ ענקי, הוא מסתפק בהפלגה אל הלא הגיוני, אל מציאות ומעשים שאינם מתיישבים עם הנורמות החברתיות המקובלות במציאות המוכרת לנו. יש לכך כמובן יוצאים מן הכלל, כמו קבורתו בחיים של זקן בן אלף, או עץ זית נוהג באוטובוס, אבל הם מעטים מאוד, ומוגבלים לסיפוריו הראשונים. חלקו הראשון של "חסד ספרדי", שנראה כתיאור של מציאות ממשית, מוליך את גיבורו לחוויה שיש בה זיקה מטאפיזית מובהקת. הכוונה היא לווידוי המוזר שעורך לו הנזיר מנואל דה ויולה, בקתדראלה המפוארת של סנטיאגו. הבחירה בעיר זו כזירת ההתרחשויות ברטרוספקטיבה הקולנועית, וההתרחשויות בקתדראלה ובסביבותיה אומרת שמוזס הוא צליין חילוני, עם כל המשתמע ממושג זה. ואמנם כך נאמר במפורש בהמשכו של הרומן. הווידוי מוסב על סיומו החסר של הסרט "אובססיה", שעניינו נקשר ב"חסד רומאי". זהו רמז מקדים לחשיפה הפנטאסטית של נושא זה לקראת סופו של הרומן, אבל יש בו, כשלעצמו, זיקה אל המטאפיזיקה, הרוחניות שבדת הנוצרית.

  ועוד, רות, גיבורת המשנה, מופיעה בחלק זה של הרומן לא כאישה בדויה, אלא כ"דמות", לאמור, הגיבור הראשי, מוזס, וגם דה ויולה, מודעים לכך שהסיפור שלהם מתקיים במסגרתה של בדיה ספרותית, ולא כייצוג של מציאות ממשית. גם מוזס רואה את עצמו כ"דמות" בשניים מסרטיו, ובשל היותם "דמויות" אין מוזס יכול לשכב עם רות, על אף היותם ישנים במיטה אחת. בשל כך גם יכול מוזס לפגוש פני אל פנים דמויות ספרותיות מזמנים עברו, גיבורי הרומן "דון קיחוטה", שמהלכות במציאות הבדויה של הרומן, בזמנו ובמקומו. בכיסוי של משחק תיאטרון גם גיבורי "אחי גיבורי התהילה", הרומן ההיסטורי של הווארד פאסט, מופיעים במציאות הישראלית של ראשית המאה העשרים ואחת. בסיפורו המוקדם של יהושע "מות הזקן" מצאנו התייחסות דומה לריאליה של הבדיה הספרותית: "מראש הוסכם עם הגב' עשתור ש[הזקן] יהלך על רגליו בשעת ההלוויה [שלו עצמו], אי אפשר היה לחשוש פן יכירו אדם [...] יש לשער, שכדרך רוב בני-האדם, שיודעים מהו עולם אמיתי ונכון שעה שהם רואים אותו, יסבור אל נכון כי דמיונו מטעהו." לאמור, הלווייתו של הזקן מתרחשת במרחב בדיוני, ספרותי, וגיבוריו הם בעיני עצמם דמויות הפועלות במרחב זה. הבחנה זו של בדייה בתוך בדייה מתרחשת גם בחלקו השני של הרומן, ובעוצמה רבה גם בחלקו השלישי והאחרון.

  החלק השני מתרחש ברובו בדרומה של ישראל בין באר-שבע לנתיבות, והוא עוסק במשמעותו של הסיום שנגנז מהסרט "הסירוב". רות חולה ומסרבת להיבדק. מוזס עם רות מקיימים מעין רטרוספקטיבה לכמה מהסרטים שראו בסנטיאגו, בביקור באתרי הצילום של סרטים אלה. מוזס פוגש חבורת שחקנים שמעלים את "דון קיחוטה" בעיבוד לרקע ישראלי. דון קיחוטה נזכר גם בחלק הראשון, בתיאור של פסל בכיכר העיר, ובחלק השני, פרד בחווה שמתגורר בה בנו המוגבל של טריגנו נקרא "סאנצ'ו פאנסה". יש בכך רמז מַטְרִים למפגש הגורלי בסופו של הרומן עם דמויותיו של סרוואנטס ברומן שלו, הראש והראשון בכל הרומנים. רות מדריכה תלמידי בית ספר בהצגת "אחי גיבורי התהילה" לכבוד החנוכה. אמסלם, תורם קבוע לסרטיו של מוזס, מציע סיפור לסרט, סיפור מהמציאות, שהתרחש בממשות הבידיונית של הרומן, סיפור סנסציוני, נדיר. מדובר בילד בן שתים עשרה שהוליד תינוק לילדה אמריקאית בת גילו. הילד מחזיק בתינוק בתקווה שאימו תחזור אליו. מוזס מבקש להתפייס עם טריגנו, ומקיים איתו שיחה ארוכה לתוך הלילה על אבדן המשמעות של הסרט בשל השמטת הסיום. טריגנו דורש ממוזס לצלם את הקטע החסר, כשמוזס עצמו ימלא את תפקיד הקבצן.               

  החלק השני נוגע אפוא בכמה ספרים ומחזות שמקיימים את המיזוג הלא נמנע בין הריאליה הבדיונית לבדיוניות המופלגת, שמעניקה משמעות עומק או גובה ליצירת האמנות. יש בו אזכור נסתר ליצירתו של עגנון, בשיבוצים שמתייחסים אליה, כגון "התכלת השחרחרה" של עיני התינוק, נכדו של אמסלם, שעליו מוסב הסיפור שמציע אמסלם, אבל מאפיינת את עיניה של דינה, גיבורת "הרופא וגרושתו". הכפר הערבי ששימש רקע ל"הרכבת והכפר", ככל הנראה בית-צפפה, הפך עם הכיבוש "מאויב לאוהב", ככותר סיפורו הנודע של עגנון, ובהמשך, בביקורו במדריד, מתאר מוזס את עצמו כ"אורח נטה ללון", כשם אחד הרומנים החשובים ביותר של עגנון. רמזים אלה מכוונים לאותה מטרה, להבנת האינטגראציה הבלתי נמנעת בין הבדייה הריאליסטית לבדייה המופלגת, צרוף אופייני כל כך ליצירתו של עגנון.

  החלק השלישי אמור להוליך את הקורא אל פשר "החסד הרומאי", שהופך בהמשך הדברים ל"חסד ספרדי". בכל פרקיו של הרומן לא מצאנו רמז למשמעותו של המיתוס הרומי בעלילתו המורכבת, בסיפור המסגרת ובסיפורי הסרטים, המשמשים סיפורי משנה. זיקתו של סרט "הסירוב" וחשיבותו כסיום לסרט בדיוני זה מתבררים במהלך החלק השני, אבל מעבר לסיפור המעשה, ברובד ההשתמעות הפנימית של הרומן, לא נרמז עדיין דבר שיסביר את בחירתו של "חסד רומאי" כגורם מרכזי ברומן. בחלק השלישי מוצעת אפשרות לפרשנות מרתקת, שעשויה לענות על שאלה זו.

  החלק השלישי, כאמור, מתרחש במדריד, מוזס מתבייש למלא את דרישתו של טריגנו בארץ, מפחד הרכילות, בספרד איש לא ידע על כך דבר, נראה לו. הוא קורא לעזרתו את מנואל דה ויולה, שעוסק בענייני סעד, ומציע את כל כספי הפרס למימון הביצוע של הסצנה מ"החסד הרומאי". דה-ויולה מביא אותו למשפחה של מהגרי עבודה מוסלמים, קשי יום ומוכי גורל. האישה מסרבת להסיר את הרעלה בשעת ההנקה, ומוזס מוותר על ביצוע התמונה עם אישה זו. למחרת מביא אותו מנואל לשחקנית שמתברר שהיא מסוממת. גם עליה מוותר מוזס. אימו של מנואל, דונה אלווירה, נחלצת לעזרה, ולוקחת את מוזס, עם הצלם שלו, שהוא בנו של טולדאנו שהנהרג בתאונה, לחווה כפרית, שם רואה מוזס סוס וחמור עומדים יחד באורווה, ומהחווה יוצא גבר גבוה וצנום, עם זקנקן. מוזס רואה בו את דון קיחוטה בכבודו ובעצמו, ובאישה הכפרית שמניקה אותו בסופם של הדברים את דולסינאה, אהובתו הדמיונית של דון קיחוטה.

  מהי אפוא משמעותה של הנקת החסד. ב"חסד רומאי" מדובר בהצלתו של איש ממוות ברעב, גם ב"ענבי זעם" מדובר בהצלת חיי של אדם גווע ברעב, אבל מעבר למשמעות הישירה, המיידית, מוצע כאן סמל מזעזע למצבו של האדם בחברה הקפיטליסטית. ב"חסד ספרדי" אין רעב ואין מוות ברעב, ולמעשה החסד אין משמעות חברתית. זו נדחתה בידי מוזס כשסירב לקבל את מה שהיה אמור לסמל חסד חברתי משדיהן של נשים מוכות גורל. הוא השאיר בידן חלק מכסף הפרס, כך שכִּיווּן החסד התהפך, היונק גמל חסד למניקה. נראה אפוא שיש לשוב אל נושאו של הרומן כפי שהובן בחלקו הראשון, לאמור, פואטיקה של פרוזה, שעניינה ביחס שבין ריאליזם ספרותי למטא-ריאליזם, ולמערך האינטגרטיבי שנוצר בהכרח ביצירה הספרותית. היניקה מורה אם כן למקורותיה של היצירה הספרותית. החסד הוא "חסד השיר", כפי שכתב לוי בן אמיתי, והשד ממנו יונקת היצירה היא התשובה לשאלה, השירה מאין תמצא. "שירה" במשמעות מכלילה של יצירת אמנות.

  תשובתו של "חסד ספרדי" אומרת, שמקורה של היצירה הוא בניסיון האישי במציאות, בעולם האמיתי, אבל אין די בכך. יצירת אמנות אינה נוצרת בחלל ריק, כל יוצר ספוג במעשי תרבות שספג בניסיון חייו. שני גורמים אלה, חומרי מציאות מחיי היום יום, עם חומרי תשתית המצויים בספרות הגדולה לדורותיה, ובאמנויות לסוגיהן, חומרים שעשויים להיות חומרי מציאות, אבל גם בדיה מופלגת, מפרים בחלב של חסד את דמיונו של יוצר האמנות. היצירה אינה חייבת לרדת לביבי העוני, ירידה נטורליסטית, בז'רגון של חוקרי ספרות, כדי לתאר מציאות חברתית, ואינה זקוקה לסמים כדי להתעלות אל מעבר לריאליה, או לרדת למעמקיה. "דון קיחוטה" עשוי להוות דוגמה מבריקה לפתרונה של שאלת החסד הספרותי, שכן רומן זה בנוי על בדייה מציאותית, המתבטאת בתיאורים נפלאים, רחבים, של חבל למנשא במרכז ספרד, במאה השבע-עשרה, שבתוך בדייה זו משובצים פרקי בדייה מופלגת, הרבה מעבר לממשות, שמתקיימת בדמיונו הפרוע של קיכדה, שלובש בדמיונו את דמותו של האביר הנודד דון קיחוטה. דולסינאה, מתוקה בספרדית, היא חלק מאותו עולם דמיוני. היא דמות מציאותית, איכרה פשוטה ובריאת בשר, אבל היא מתקיימת גם, ואולי בעיקר בדמיונו של קיכדה, לאמור, היא מגולמת בבדייה המתקיימת בתוכה של בדייה, הרומן הענק של מיגל דה-סרוונטס.

  יש ב"חסד ספרדי" כמה נגיעות בנושאים אקטואליים, כגון נושא הפערים העדתיים בישראל, שכן מוזס, גיבור הרומן, הוא ממוצא אירופי, והדמויות הסובבות אותו, רות, טריגנו וטולידאנו, הן ממוצא צפון-אפריקאי. יש התייחסות נקודתית לאי-אלה נושאים אקטואליים, במיוחד בפרשנות של טריגנו ל"תרדמת החיילים", יש גם נגיעה בשאלת דתיות מול חילוניות, במיוחד בחלק הראשון. יש גם התייחסות למעמדה החברתי של האישה. נושאים אלה ואחרים, על אף חשיבותם, אינם דורשים מחקר פרשני, הם נתונים במשמעות הבלתי אמצעית של הרומן. הם מצויים אפוא בשולי הרומן, ומטרתם היא לשרת את הנושא העיקרי, הפואטי, שכן אלה הם חומרי מציאות שמעמיקים את המצע הריאליסטי של הרומן, שבתוכו משובצים חומרים של בדייה מופלגת. גורם נוסף שמחזק את המצע הריאליסטי של הרומן נמצא בעיצוב פסיכולוגי מעמיק ומורכב של הדמויות, עם היותן מהלכות בין מציאות ריאלית למציאות מפליגה בבידיוניותה.

  "חסד ספרדי" הוא רומן נפלא, מורכב ומעמיק, הדורש מהקורא חשיבה מורכבת, רבת פנים. הוא כתוב היטב, ביד אמונה, במבנה ספרותי יפה להפליא.

מאמר זה התפרסם לראשונה באתר "מאמרים לשימוש חופשי".

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים

חלק רביעי

מלחמת ההתשה מתקשרת בזיכרון הלאומי עם החזית המצרית, אך החל מקיץ 67' מתחוללת במקביל מלחמה קשה לא-פחות בגבול המזרחי של ישראל.

עמק הירדן ועמק בית-שאן, ובעיקר הקיבוצים מעוז-חיים, גשר, כפר-רופין, חמדיה, העיירה בית-שאן – סובלים מהפגזות של הצבא הירדני, ממיקוש, ממארבים ומחדירות של מחבלים.

משה מבקר ביישובים, לא פעם תחת הפגזות. במשך כשלוש שנים נהרגים 141 ישראלים, ומאות נפצעים. האזור הופך לקו חזית. מבוגרים וילדים חיים במשך ימים ולילות במקלטים. הבקעה בגבול הירדן, מעמק בית-שאן עד לים המלח, הופכת לארץ המרדפים אחר חוליות מחבלים.

ב-18 במרס 1968 עולה אוטובוס, המוביל לטיול תלמידים של גימנסיה "הרצליה", על מוקש ליד באר-אורה שבערבה, לא הרחק מאילת. שניים נהרגים ועשרות נפצעים. המוקש הוטמן על-ידי מחבלים שזכו לעידוד הצבא הירדני. הפיגוע מזעזע את הציבור בישראל.

בתגובה יוזם צה"ל, ב-21 במרס, את מבצע "תופת" – פשיטה על הבסיס והמפקדה של ארגון הטרור פת"ח בעיירה כראמה, הנמצאת קילומטרים אחדים בעבר הירדן, מצפון-מזרח ליריחו. בפשיטה משתתפים כוחות צנחנים, שריון, תותחנים וחיל האוויר, הצבא הירדני מתערב בקרב. המבצע מסתבך ומתמשך יום שלם, ובציבור יש הרגשה שנוסף יום לחימה שביעי למלחמת ששת הימים.

תוצאות הקרב קשות. אמנם נהרגים כ-150 מחבלים וכן 61 חיילים ירדנים, ויש גם פצועים ושבויים, אבל מצידנו נופלים 28 חיילים, ובשטח הירדני נשארים ארבעה טנקים, שני זחל"מים ושתי שריוניות, משאית וג'יפ. נופל גם מטוס שלנו, אף כי בשטח שבשליטת צה"ל.

שלא כמו במבצעים קודמים, הפעם משה אינו נמצא בחפ"ק, "עם היד על הדופק", ואינו עוקב אחר מהלך הקרב.

יומיים קודם לכן, בליל 19 במרס, הוא יושב עד שעה מאוחרת במטכ"ל, לדון בתגובת צה"ל על הפיגוע בתלמידי הגימנסיה. למחרת בבוקר, יום לפני פעולת כראמה, הוא מחליט לקחת לעצמו שעות אחדות של חופש ולחפור באתר החביב עליו באזור, על הכביש מתל-אביב דרך מקווה-ישראל לבית-דגן. כהרגלו בשעות של עומס, הוא חש צורך לאוורר את הראש בחפירה בשטח או בהדבקת חרסים, ובינתיים לשקול פעם נוספת הכרעות שקיבל והחלטות לעתיד. העבודה הפיזית מרגיעה, מחזירה אותו לנעוריו בנהלל. העיסוק בשרידים מן העבר מעניק לו אפשרות להתרחק מההווה. צעיר מקומי, אריה רוזנבאום, הודיע לו יום קודם על שרידים של כלי חרס שנחשפו במחצבת כורכר סמוכה, לאחר שדחפור חתך וחפר בדפנותיה לשם העמסת חול לבניין.

משה בא בבוקר לבדו, ובאזור הוא אוסף את אריה. בבית רוזנבאום, הוריו של אריה, הוא נוהג להתקלח אחר החפירה. מספר טבת: "חיפושיו הבלתי-חוקיים [של משה] אחרי עתיקות היו שערורייה. אתר חפירותיו היה באזור – היא אזור העתיקה. האתר, הידוע כעשיר בשרידים מהתקופה הכלקוליתית ואילך, לא נחפר מעולם כראוי. עוד בטרם נעשתה עבודה מדעית במקום, החלו להקים עליו שיכונים לעולים חדשים. תוך הכשרת השטח לבנייה חשפו הדחפורים קברים עתיקים. דיין, אז רמטכ"ל, חש למקום וחיטט בקברים. אריה רוזנבאום, בן 10, מילדי העולים החדשים, עקב אחרי הרמטכ"ל המהולל והחל לסייע לו. בין השניים נקשרו יחסי עבודה הדוקים ואף רעות. הם החליפו ביניהם עתיקות, ודיין, משנוכח כי לילד יש ראייה וחוש לחישוף עתיקות, אף נטל אותו עימו לחיפושים במקומות מרוחקים. אריה היה למעין צופה עתיקות ומודיע על התגליות שנחשפו במהלך עבודות העפר באזור. דיין התיידד עם הורי הילד, ואימו היתה מכבדת אותו בתה ובעוגה לאחר שרחץ עצמו בדירתם בשיכון החדש והחליף את בגדיו. טיעונו של דיין היה, שבחיפושיו באזור הוא מציל עתיקות, שאחרת היו נשמדות על-ידי הציוד המיכני הכבד או נעלמות לתמיד על-ידי הבניינים שהוקמו על הקברים העתיקים."

העתיקות שמשה חופר במו-ידיו, קונה או דואג להביא מאתרים כמו סרביט אל-חאדם בסיני, – מצטברות לכדי אוסף מרשים ורב-ערך בביתו ובגן ביתו בצהלה. הן מעוררות עליו ביקורת ציבורית חריפה. טוענים, שהוא מנצל את מעמדו כשר הביטחון ואת חסינותו כחבר כנסת ומצפצף על החוק. משה, נאמן לאופיו, אומר שהוא מוכן לוותר על חסינותו ולעמוד למשפט אם תוגש נגדו תביעה, אבל הרשויות חוששות כנראה לתבוע, בגלל ההילה שאופפת אותו.

ייתכן שאלמלא היה בא לחפור באזור היו העתיקות נגרפות עם החול-לבניין. לא בכל מקום מצליח אגף העתיקות לערוך חפירות הצלה, כדי להציל נכסי עבר מידיהם של שודדי עתיקות שפושטים בארץ ועושים בהן מסחר לא-חוקי. ייתכן כי אלמלא הדיבוק שנכנס במשה לאסוף עתיקות, היו רבות מהן נעלמות, נמכרות באופן לא חוקי לאחרים ואולי גם לא מגיעות לתחומי ישראל.

בביקור באגף ארצות הלבנט במוזיאון "הלובר" בפריס אני עובר על פני מצבת מישע מלך מואב, אחד המוצגים החשובים המוצגים במוזיאון. הארכיאולוג הצרפתי המפורסם קלרמון-גאנו קנה אותה מידי בדווים בירדן במחצית השנייה של המאה ה-19. את המצבה, העשויה אבן בזלת, הקים מישע במאה התשיעית לפני הספירה כהודיה לאל כמוש, שבעזרתו השתחרר מלחצה של ישראל.

והנה, משמאל לכניסה לאולם, מול מצבת מישע, ניצב בארגז זכוכית סרקופג קטן ויפהפה עשוי חומר. הכתובת אומרת שזהו סרקופג כלכוליתי דמוי בית עם ראש דמוי אדם – בעיני הוא נראה יותר כראש של ציפור – שנמצא בחפירה באזור, ליד תל-אביב, ונתרם בידי גנרל משה דיין. צבעו כתום כהה, חלק ניכר בו הוא תוצאה של איחוי, הדבקה והשלמת המעטפת החיצונית, וצבע התוספות הוא כתום בהיר. החלל הפנימי, שבו היו מאוחסנות עצמות המת, ריק, משחיר ומסתורי, כבית-רפאים קטן. ייתכן שדיין עצמו שיחזר והדביק את חלקי הסרקופג, שאם לא כן היה קיים כמוצג שאפשר לתרום אותו.

וכך מסתובבים לבדם במחצבה משה, שר הביטחון של ישראל, שעשה לעצמו שם עולם, ואריה, בחור מקומי עלום-שם, הבקיא מילדותו בשרידים העתיקים שנחפרים בסביבת מגוריו גם בידי ארכיאולוגים מקצועיים. ליד קיר תלול, בערימת חול מוכן להעמסה, מגלה משה שברי חרס מעוסים באצבעות, כנראה חלקי כלים מתקופת הברונזה הקדומה, בטרם המציאו את האובניים, שאיפשרו יצירת כלי חרס סימטריים. הוא מטפס על ערימת החול ומחפש בקיר את מקור החרסים. אולי ימצא כאן את המערה שבה חיו בני אדם לפני אלפי שנים והותירו אחריהם מעט עצמות, חרסים ונתזי צור?

בעודו שקוע בחפירה בשקע הקיר הפריך, שחצב הדחפור, שומע משה פכפוך של חול נשפך. כאשר הוא מרים את עיניו, הוא רואה שהקיר נע במהירות לקראתו, ושכבה של חול מתמוטטת וניגרת עליו. מהלם המפולת הוא מאבד לרגע את הכרתו, אך מיי מתעורר ומבחין שהוא קבור בחול עד למעלה ממותניו. בטרם עולה בידו להיחלץ, הוא רואה את החלק העליון של גבעת החול נבקע ממעל, נופל ונערם עליו, ופיו מתמלא עפר.

 "הספקתי רק לחשוב: 'אני לא יכול לנשום, אני לא יכול לזוז, אני לא יכול לצאת, כנראה זה הסוף.' לא יכולתי לעצור את הגוש העצום הנוחת ממש על ראשי. כעבור כמה זמן, כאשר הגיעו המצילים בחפירתם אל ראשי, וההכרה חזרה אליי, זכרתי לא רק את מראה קיר החול המתמוטט ועולה עליי אלא גם את המחשבה שחלפה במוחי ברגע ההוא. הרהרתי: 'אני מרגיש די גרוע, אבל למרות הכול אני יודע שזה עוד לא הסוף.' ייתכן שלו ראיתי את מראה פני וגופי באותו רגע, הייתי חושב אחרת. פתאום הוצפתי אור יום בהיר, נשמתי אוויר צח, ואחרי רגעים ארוכים של כמו-מוות הרגשתי: שוב אני חי."

מזלו של משה שאריה, העומד מאחוריו, אינו נפגע אלא רץ מיד להזעיק עזרה מאזור. באים שני אחים ממשפחת שבירו, בעלי מסגרייה, ועימם עגלון אחד עם בנו הצעיר. הם עומדים וחופרים במהירות בטוריות ובאתים, בהדרכתו של אריה, מסלקים בזהירות את הגבעה החדשה שמכסה על משה, חושפים את גופו ושולפים אותו מתוך החול והחרסים. אחר-כך הם מזעיקים אמבולנס ומעבירים אותו לתל-השומר.

בשוכבו בבית-החולים, נפוח וכחול מהתאונה הארכיאולוגית שכמעט הרגה אותו, מתברר למשה שנפגעו שתי חוליות בעמוד שידרתו, כמה צלעות נשברו ואחד ממיתרי הקול ניתק. הוא איבד את כושר הדיבור וסובל כאבים קשים, אך החשוב לו מכל – העין האחת – לא נפגעה.

מחתלים את מחצית גופו העליונה בתחבושות גבס. רופא מומחה מאמן אותו בהפעלת קולו. מתברר, שיהיה עליו ללמוד ללכת וגם לדבר. בני המשפחה מבקרים אותו בשעות היום, רחל אהובתו – בלילה, כאשר איש כבר לא נותר לידו. הוא מבטיח לה שישוב לאיתנו ויהיה ביחסיו עימה "כמו חדש", אבל: "צורתי, פרצופי הנפוח, הגוף הכחול, עמוד השדרה הנתון בגבס וציוצי הקולות שהשמעתי במקום דיבורים – לא העידו על כך."

בן-גוריון בא ומתמלא דאגה: "מה יהיה, משה? הלא כל גופך כחול?" – משה משתדל להרגיע אותו, אבל ארשת פניהם של הסובבים אותו אינה מעודדת. משה אינו מניח לעצמו לשקוע בייאוש. הוא מוצף מברקי החלמה, פרחים ומכתבים. שמח על הביקורים של ראשי העיריות מן השטחים המוחזקים (כך הוא מקפיד לכנותם) – חמדי כנען משכם, מוחמד עלי ג'עברי מחברון, ראשד א-שאווה מעזה, ובייחוד ראש עיריית קלקיליה, חאג' חסיין עלי צברי, המביא עימו אשכול תפוזים על ענפיו ועליו הרעננים.

ד"ר חיים שיבא, מנהל בית-החולים, מעודד את משה ואומר לו שיוכל לעזוב לשוב לביתו בתוך שלושה שבועות, אם לא תתעוררנה בעיות מיוחדות. משה מחליט שהפעם לא ישקע בדיכאון, כמו שאירע לו לאחר שאיבד את עינו. ב-14 באפריל הוא חוזר למשרד הביטחון, גופו נתון עדיין במסגרת עשויה פלסטיק קשיח, והוא מרותק לכיסא גלגלים למשך שבועות אחדים. בגלל כאביו העזים הוא מקבל תרופות לשיכוך כאבים ולשינה. כאשר נאמר לו, כי אם יתמיד בכך יש חשש שיתמכר להן, הוא מחזיר מיד את כולן לרופא, חרף הכאבים: "די לי בגב, בעין ובגרון. להוסיף על כך סמים – זה מוגזם."

יעל: "במשך שלושה שבועות שכב שם, סובל כאבים ופצעי-לחץ. היה זה בלתי-נסבל להימצא במחיצתו, אך הוא לא הסכים להישאר לבד. הוא היה תובעני כילד בן עשר, ואימא בישלה לו, עזרה לשטוף אותו ולשכך את כאביו עד שהתמוטטה מדי לילה, מותשת וסחוטה. כאשר עזבה אותו בלילה, הופיעה רחל לביקור לילי מאוחר. היא לא היתה צריכה להביא את המרק האהוב עליו או את לפתן הפירות, או לעשות שליחויות למענו. אפשר שהיתה זו נקודת מפנה בעבור אימי, מהלומה לכבודה העצמי והתנהגות משפילה וחסרת התחשבות מצידו. בעבורי היתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי, כמה קשה היה לה לשאת את המצב.

 "אבא יצא מבית-החולים כעבור שלושה שבועות. התאמץ מאוד בשיחזור יכולת הדיבור, ופיתח תלות במשככי כאבים. גופו היה נתון בגבס, בהליכתו גרר את רגליו בסרבול ולא עלה בידו לישון ללא כדורי שינה. גופו וכוח רצונו אכן הפריכו את תחזיות הרופאים. בוודאי שאיני יכולה להסביר מדוע, אך פגיעה זו היתה תחילתו של תהליך ההידרדרות בבריאותו. מאז ועד מותו שוב לא היה בריא לחלוטין.

 "אף כי משככי כאבים וכדורים אחרים שנטל השפיעו רק על דיבורו המתארך בלילות ולא פגעו בבהירות מחשבתו, הייתי מודאגת מאוד. אימא ברוב ייאושה פנתה לרופאים שהוא נתן בהם אמון, כדי שיכריחו אותו לחדול. הוא לא התמכר, אך פיתח תלות בתרופות, והדבר המדהים, גם בעבור הרופאים, היה כי יכולתו לקבל החלטות, חשיבתו המדויקת ופעילותו הפיזית במשך היום – לא נפגעו כל עיקר. הבחנתי בנימה חדשה של פסימיות עמוקה בדבריו. לא שיברון-לב, לא אובדן שליטה או ייאוש, אלא סימן שאלה גדול שהתעורר בעקבות התפכחות מאשליות רבות.

 "אחת החרדות העמוקות שלו היתה קשורה למעורבותם של האינטנסיבית של הרוסים במזרח התיכון, אשר היתה עלולה לגרום לאמריקנים להפעיל את כוחותיהם לצידנו. הוא הכיר את ההיסטוריה היטב וחשש פן תהפוך ישראל לזירת קרב בין מעצמות-העל, ויהיה המנצח אשר יהיה – תושמד תוך כדי המאבק."

גם בנו אודי מדוכא מאוד למראהו. "הוא הוליכני הביתה בצאתי מבית-החולים. לאחר שירדתי איכשהו מן המכונית, ביקשתי ממנו שיעזור לי בטיול קצר בגן שמאחורי הבית. אלה היו הצעדים הראשונים שעשיתי. נאלצתי להיתמך בו, אף-על-פי שנשענתי, בידי השנייה, על מקל. הייתי תשוש עד לאפיסת כוחות. מחוך הפלסטיק הכביד והכאיב. אודי ראה לפניו שבר אדם, עיוור בעינו האחת, בקושי הוא גורר את רגליו, נתון בסד של משותקים וחסר כושר דיבור. הזה אביו? כעבור זמן רב, כשהבראתי לחלוטין, סיפר לי כי חשב שאישאר בצורה זו – נכה שאין לו תקנה. בשעת הטיול הראשון בגן, בקושי עצר בדמעותיו."

יהונתן גפן, בנה של אביבה, אחות משה, מתגורר אותה תקופה בבית דודו בצהלה, ועוזר לטפל בו: "התגנבתי בוקר אחד, כשהנמר הלוחש עוד ישן, וניסיתי ללבוש את אחת הרטיות שלו על עיני (היו לו המון בארון!) ולראות איך אני נראה עם זה.

משה, לרוע המזל, פקח את עינו וראה אותי בשעת אחד המעשים המבישים ביותר שעשיתי בחיי, ולעולם לא אשכח מה שהוא אמר:

 "'זה גדול עליך!'

 "ואחר-כך הוא שוב עצם את עינו ונרדם."

כאשר חוזר אליו במקצת כושר ההליכה, שב משה לבקר במקום התאונה, לראות מה נשאר במחצבה. מתברר שבינתיים גילחו הדחפורים את הגבעה, על חרסיה ושרידי עברה, ונשארה ממנה רק פינה אחת. משה מחטט בה ואינו מוצא דבר. בשובו למכונית החונה בכביש, בין בתי היישוב, הוא שומע מאחוריו קול אשה:

 "בחיי שזה משה דיין! שוב פעם מסתובב במחצבה. הוא חושב כנראה שכל-כך קל להוציא אותו מהחול!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עדיין אפשר לשלוח תרומות כסף או מים לעיריית תל-אביב כדי שתוכל להפעיל את המזרקה בבריכה המחודשת עם הדגיגים הצבעוניים בפינה המזרחית-צפונית של כיכר רבין. זו הפינה המקוללת ששום דבר שמתקינים לא מצליח בה.

* באחד הערוצים רואיינו סבתא ונכדה ישראליים, ממוצא לובי, אשר סיפרו כי סבתא של קדאפי, אם-אימו, היתה יהודייה נשואה שעזבה בעל וילד להיות אישה לשיח' מוסלמי, וכנראה גם התאסלמה. מחמת הבושה לא נתנה המשפחה פרסום לכך במשך כל השנים. לסיפור לא היו סימוכין בתעודות אבל הוא נשמע אפשרי על רקע יחסים בין יהודים למוסלמים בארצות המגרב.

קדאפי נולד ב-1942 והיה תינוק כאשר הקורפוס האפריקאי של רומל שעט ברחבי לוב הלוך מזרחה לעבר אל-עלמיין, וחזור מערבה לעבר אובדנו – אך יש לשער שאם הנאצים היו מצליחים לשים ידיהם על יהודי המגרב במשך זמן רב יותר, היה גם מועמר, בן השנה לערך ובעל הדם היהודי על פי הגדרת היטלר – נלקח עם אימו וסבתו לתאי הגזים באושוויץ!

* מתוך "פוליטיקאים כשכירי חרב" מאת סלמאן מצאלחה ["הארץ", 27.2]:  לפתע פתאום, משהתערער שלטונו של קדאפי, נזכר בשארה שיש עם לובי. הוא, כהרגלו, מעולם לא אמר מילה על עוולות שלטון העריצות בסוריה, המדכא זה עשרות שנים אזרחים סורים שוחרי חופש. הנה ציטוט ממה שחושבים סורים על הצביעות של בשארה: "מדוע אין העם הסורי זכאי לחופש ולזכויות, שהוא נהנה מהם בפלסטין בזכות אויביו הציונים?" הטיח בו סובחי חדידי, אינטלקטואל סורי גולה בפאריס.

האמת היא שאינטלקטואלים ערבים מן הזן של בשארה דומים יותר לאוכלי נבלות. כלהקת צבועים הם מחכים בצד, רואים לאן נושבת הרוח בג'ונגל הפוליטי הערבי, צופים בנפילתו של עריץ, ואז עטים לחטוף נתח "תהילה" משאריות הפגר. כל אנשי הציבור הערבים שנסעו ללוב שימשו כשכירי-חרב פוליטיים בשירות הרודן קדאפי. עכשיו מן הראוי שיכו על חטא בפומבי, ויבקשו סליחה קודם כל מן העם הלובי. מן הראוי גם שיבקשו סליחה מהאזרחים הערבים שהם מתיימרים לייצג. חשבון נפש בפומבי לא רק מחויב המציאות, אלא גם יהיה סימן לכך שהם למדו את הלקח ובכוונתם לשנות את דרכיהם. אם לא יעשו כן, על האזרחים הערבים להפנות להם עורף ולשלוח אותם לפח האשפה. בדיוק כפי שעמי ערב מתקוממים נגד מנהיגיהם המושחתים. ויפה שעה אחת קודם. 

[חוששני שאם אני הייתי שולח רשימה כזו ל"הארץ" לא היו מפרסמים אותה – בגלל מוצאי. – אב"ע]

* חבר שלנו שגר בדירה גדולה התפאר שהשנה יש להם מנוי לפילהרמונית, ואשתו נהנית מאוד. – "לא ידענו שאשתך כל כך מוסיקלית?" אמרנו. – "אוהו!" השיב בנימה של תלונה, "יש לה שמיעה כל כך טובה שהיא שומעת כל פלוץ שאני עושה אפילו בקצה השני של הבית!"

* הלכנו לראות בתיאטרון הקאמרי את ההצגה "מכולת" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, אשר הוצגה לראשונה ב"הבימה" בשנת 1982. הטעות היתה אולי שהתפתינו לבוא להצגת אחר-צהריים, עם אולם מלא בעיקר נשים מבוגרות שכנראה הובאו בהסעה מאורגנת מבתי-אבות. הן אהבו מאוד את ההצגה ואפילו השתתפו בקול רם ובתנועות גוף במתרחש על הבמה, שנראה להן קרוב מאוד להווייתן, וגם מובן. השחקנים היו מצויינים: יוסי גרבר, תיקי דיין, אבי אוריה, יצחק חזקיה, יניב לוי, מיטל אבני, יוסי קאנץ, חנה רוט ודנה שרייר. גם המחזה סביר, והעלילה מתפתחת בהגיון רב, דבר נובע מתוך דבר על רקע חברתי אמין, ועם זאת, לא נהנינו. לא ידענו אם לצחוק, כי זוהי קריקטורה, או לבכות, טרגדיה. נשארנו אדישים, ואחרי כל תמונה, לקראת הסוף, היה נדמה לנו שזה כבר סוף ההצגה. דבר אחד טוב הוא שאם יראה את ההצגה קהל ממוצא מזרחי, יידע שגם העולים החדשים האשכנזים סבלו בשנותיהם הראשונות בארץ.

ועם זאת, הדמויות של ההצגה נחרתות בזיכרון, וגם קטעים של הטקסט, ואפשר אולי לומר כי אחרי ההצגה, כשרק נזכרים בה, אפשר ליהנות ממנה יותר מאשר בשעת הצפייה בה עצמה.

* האחות הרחמנייה האישית הצמודה של שליט לוב מועמר קדאפי, גלינה קולוטניצקיה בת ה-38, עזבה אותו ושבה לאוקראינה מולדתה, ועכשיו אין לו מקום בין דדיה הגדולים ופטמותיה הנמצצות להניח בו את ראשו העייף, ולכן עתיד ליפול ראשו המתולתל למקום הרבה יותר נמוך מאשר בין רגליה. בינתיים איראן היא המרוויחה העיקרית, אבל אולי עד פורים המצב ישתנה.

* ראינו קטע בטלוויזיה שבו דיברה עיתונאית מפחידה העונה לשם נרי ליבנה על עונשו של משה קצב ולרגע היה נדמה לנו שאנו רואים את אחת הצרפתיות המבוגרות המרושעות החצופות המצפות בקוצר-רוח לצפות בכיכר בפריס בהוצאה להורג של אנס אכזר בגיליוטינה.

* על אף חינוכו המוסלמי-למחצה, מוצאו ומקום-הולדתו הלוט בערפל – אובמה אינו מבין את המנטאליות הערבית והמוסלמית. לא את ההתלהבות להיות קורבן, שאהיד. לא את תאוות הרצח, גם של קרובי משפחתך, לא את תשוקת המוות. לא את חוסר האחריות, לא את הפנטזיה, לא את מילת הנשים, לא את נקמת הדם, לא את הכבוד הריק מתוכן, לא את השקר כדרך-חיים, לא את הזלזול הנורא בחיי אדם. לא את אי קבלת האחר שאינו מוסלמי. לא את ההיעדר של דמוקרטיה. לא את פירמידת השלטון העתיקה של עריצות והטלת פחד, גם על נשים וילדים – פירמידה שבינתיים אין וכנראה גם לא יהיה לה תחליף.

אובמה פשוט לא מבין מה קורה בעולם המוסלמי, ומתחילת ההפגנות בטוניס ובמצרים דבריו רק מוסיפים דלק לאנארכיה המשתוללת, אבל לאחרונה הוא מקבל פיק-ברכיים כאשר מתברר לו שבגלל אידיוטיותו – הנפט של לוב בסכנה וכמוהו גם הנפט של סעודיה, עיראק, בחריין וכווית – אך דומה שהוא עדיין אינו יודע על צד מי לעמוד כדי שצינורות ובארות הנפט לא יפוּצצו, ושארצות המגרב ועימן המזרח התיכון כולו (למעט ישראל) לא יתפוררו ולא יחזרו למיבנה השבטי – כמו לפני מלחמת העולם הראשונה. כן, בקרוב – אודים עשנים ומידבר!

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי בפרדס השמוטי על גדת הירקון הדרומית אומר: בהתחלה היה כאן באמת קשה מאוד וכמעט התייאשנו. אבל היום? היום אנחנו סובלים מעודף ייצור בכל התחומים וגם בתרבות באמנות בספרות ובמִילים יש עודף עצום של כישרונות אך לי מכל השפע מספיקות ארבע שורות של אלתרמן ששרה שושנה דמארי בלחן של משה וילנסקי:

צריך לצלצל פעמיים

לבוא ולומר: "ערב טוב,

נכנסתי אלייך בינתיים

כיוון שעברתי ברחוב."

* איזו סיבה יש לממשלת ניו-זילנד שתיתן רשות חיפוש לצוותים הישראליים לאחר רעידת האדמה בעיר כרייסטצ'רץ' כאשר כבר בעבר הוכיחה שנעשתה פרו-פלסטינית ואנטי-ישראלית?

* אורי הייטנר שואל: "האם הרב אבינר ישלח את בתו להיות המזכירה של האנס הסדרתי משה קצב?" – ובכן, אחת הטענות החוזרות נגד דפוס התנהגותו של "האנס הסידרתי" מר משה קצב היתה שנהג לקדם עובדות הכפופות לו, וכאשר לא נענו לחיזוריו המיניים, עצר את התקדמותן והתאנה להן. אכן, נראה כי זנאי רציני היה גם היה – אבל אנחנו שואלים: האם בכל הקריירה הארוכה שלו כמטרידן מיני לא קרה שמישהי כן נענתה לחיזוריו (שלא היו סוד) ובתמורה אכן זכתה לקידום, ועד היום היא שותקת, חרף כל הפצרות המשטרה והפרקליטות? והאם מעולם לא עלה על דעת אחת ממוטרדותיו, גם זו שבאה לחדרו במלון כדי להיאנס אצלו פעם שנייה – להעיף לו סטירת לחי ולצאת בצעקות אל המסדרון? או להתלונן אצל אבא שלה הרב אבינר או מישהו אחר? והאם מר קצב הטריד בכלל נשים בשר-ודם או שהיו אלה שפחות בצינוק, בחורות אילמות כרותות-לשון שגם אינן יודעות קרוא וכתוב – בובות-מין פאסיביות?

קחו לדוגמא את ד"ר אורלי אינס שהצליחה גם לא להיאנס וגם להרוס קריירה של גבר שלדבריה הטריד אותה על דשא בלילה באילת לפני שנתיים! – ואיזה מזל היה לאלוף יואב גלנט שלא מצאו שום חיילת שתטען שהטריד אותה מינית! – הלא על זאת בלבד היה מגיע לו לזכות בתפקיד הרמטכ"ל! – שהרי כל גבר ישראלי, שהזיִן לא מושל בו (חוץ מדיין שסבל כאבים בגלל העין, וביבי עם הקלטת) – ראוי להיות ראש-ממשלה, נשיא וגם רמטכ"ל! – בוש והיכלם לך אהוד אולמרט שלא הסתבכת בזיונים אלא רק בעטים נובעים, לבלר שכמוך!

* לאחרונה פחתה ההתעניינות במכתב העיתי שלנו ואנחנו מחפשים גמד כדי לגוון.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,126 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל