גיליון מס' 622

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"ז באדר א' תשע"א, 3 במרס 2011

עם צרופת צילום המזח בעין-גדי בבנייה ב-1957 לערך.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ככלות התאווה לשלוט.

רותי דנון, אליהו הכהן: "השפן הקטן" בגרמנית?

נורית יובל: חברי סומליון מתאבלים על אורה אייל.

פוצ'ו: איך נתיבה בן יהודה שטפה אותי יום אחד כשעוד היתה בחיים.

יהודה גור-אריה: הערות שוליים: משא כומתה, קפושון, שטריימל.

יוסי גמזו: רוֹמַנְסָה עַל קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

משה כהן: הנדון: געגועים לאריס. // נילי דיסקין: יש נתק בין שני הראשים.

צבי לפר: הסוף העגום של הסירה של עין-גדי על ים המלח.

אהוד בן עזר: צל הפנינה לשפתייך, שיר בן 50 שנה שכתבוֹ משורר נידח.

שתי עסקיות בצהריים ב"חדר האוכל" בתל-אביב ב-104 שקלים לפני התשר.

מוטי בן חורין: איך להתעשר? // איליה בר-זאב: ידיים סדוּקות וּבַרְבּוּר.

אורי הייטנר: 1. מבחן קדאפי. 2. אוצרת הזיכרון וההשכחה.

לאה גולדברג: על האשם. // ידידיה יצחקי: אז למה לטרוח?

יוסי שדה: אוכל ובגדד. //  משה גרנות: הפרוטרוט המייגע: על ספרו של אברהם ב' יהושע "חסד ספרדי". //  מתי דוד: תעשיית השלום.

אריק כץ: "כל המלחמות לדורותיהן הסתיימו בשלום או באי-לוחמה."

אהוד בן עזר: רשמים מתערוכת "אגרומשוב". // ישראל זמיר: סמל-בוגרים.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה. חלק ראשון.

רפי חתוכה: זכור לי סיפור קטן מילדותי על משה דיין.

  ממקורות הש"י [שירות ידיעות].

* * *

אהוד בן עזר

ככלות התאווה לשלוט

לפני שנים רבות ראיינתי בביתו בבית הכרם בירושלים את הסופר אהרון ראובני, שהיה גם אחיו של הנשיא יצחק בן-צבי (שם משפחתם היה שמשילביץ, והפסלת ציונה שמשי היא אחיינית שלהם). א. ראובני כתב בין השאר את הרומאנים "עיצבון" והטרילוגיה "עד ירושלים" הכוללת את הרומאנים "בראשית המבוכה", "האוניות האחרונות", ו"שמות" שלימים הופיע גם בנפרד ב"ספריה לעם" של עם עובד. כולם יצירות ספרות מן המדרגה הראשונה, שעליהן כתבתי אז במסגרת מדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של "הארץ" (טרם היה זה מוסף לספרות אנטי ישראלי). בחוצפת נעורים שאלתי את ראובני מדוע הפסיק לכתוב רומאנים, והוא הסביר כי כתיבת פרוזה, ספרות בידיונית, היא כמו תאווה, וככלות התאווה לתאר – חדלים לכתוב. הראיון, שהתפרסם ב"משא" של "למרחב", נשא את השם "ככלות התאווה לתאר", ושימש לימים חוקרים שעסקו ביצירתו של א. ראובני.

המשפט הזה הבהב במחשבותיי במשך השנים,  ולאחרונה הפך להיות – "ככלות התאווה לשלוט". שהרי המגמה אצלנו היא לבחור במקצועות קלים ומתגמלים ביותר, גם מבחינה כספית, וכך קורה שמקצועות חיוניים רבים, למשל ברפואה, הולכים ונזנחים כי אין רוצים לעבוד קשה ולעסוק בהם. וכך בתחומים רבים, גם בפוליטיקה ובמנהיגות. הניסיון הישראלי מראה שכמעט שום איש ציבור, שום מנהיג, אינו גומר בטוב. את רובם מסבכים, או הם מסתבכים, ולבסוף מודחים, ואחדים יושבים וגם ישבו בבתי סוהר. אז למה לי? יאמר כל ישראלי מוכשר ושפוי. מה הכיף בלשלוט? בלקחת אחריות? בלהנהיג את העם המלעיז והמשמיץ וכפוי-הטובה הזה מול הסכנות הנוראות המאיימות לכלותו?

ובצורה אחרת לגמרי, לא דמוקרטית, זה קורה סביבנו. מרבית השליטים במדינות ההערביות והמוסלמיות לא גומרים טוב. חלקם מודח. חלקם נרצח. השחיתות שלהם זועקת לשמיים. סאדם חוסיין. מובאראכ. עכשיו קדאפי, ושלא תהיינה לכם אשליות לגבי אחרים, בייחוד בנסיכויות המפרץ. לרחם עליהם אין צורך. אבל בינתיים שוכחים עובדה מכרעת – מרבית ארצות האיסלאם נשלטו ונשלטות בידי רודנים, וכמעט כל ארץ מאופיינת, בתקופתה, על פי השליט בה, ובטוב או ברע – כל שליט חדש בא וממשיך בעקבות קודמו.

אך מה עתה? אין פיגורות חדשות. ספק, למשל, אם יש מנהיג אחד במצרים שאין שחיתות וסירחה בעברו והוא יכול להתבלט פתאום משכמו ומעלה וגם יש בו את התאווה לרשת את מובאראכ ולשלוט! וכך לוב, שמנהיגה המשוגע מוּנע כולו בכוח תאוותו לשלוט ובתחושת הייעוד המפעמת בו. וכך עיראק, שדומה כי לעולם לא תהיה מדינה אחת – ללא עריץ שיאחד ביד ברזל את הסונים, השיעים והכורדים, כפי שעשה לה סדאם חוסיין.

הייתי מן הראשונים שהעלה את הרעיון, שכיום שומעים אותו מעוד דוברים וכותבים, והוא – שהמזרח התיכון וסביבותיו האיסלאמיות חוזרים לתקופה השבטית שלפני מלחמת העולם הראשונה, בטרם המעצמות האימפריאליסטיות, בעיקר אנגליה, צרפת וגם איטליה – חילקו, צירפו ויצרו מדינות מלאכותיות, השסועות עד היום בתוך-תוכן ואינן מסוגלות לקיים מישטרים של דמוקרטיה אמיתית. כן, עכשיו תתרחש מהומה אמיתית, רוויית דם, והמשך של עוני, בורות, דיכוי נשים ורעב – עד שעריצים חדשים יעלו ויתפסו את השלטון במדינות האלה בכוח תאוותם לשלוט, ואולי גם להיטיב עם העם בנוסח קדאפי או מובאראכ – אבל בכל מקרה דמוקרטיה לא תהיה!

רק בישראל, המושמצת בפי אזרחיה, ארץ שבה ציבורים מתלהטים כה רבים משחררים שסתומים של קיתונות של קיטור רעיל זה על זה וכולם יחדיו על המדינה והשלטון – רק בישראל תישמר הדמוקרטיה, מפני שהמדינה הזו חזקה מכל הניגודים הקיימים בה – גם לאחר שנרצח בה ראש ממשלה וגם אם תהיינה בה רציחות פוליטיות נוספות! – מישהו כאן מוכן לוותר על ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ממלכתי, קצבת זיקנה, חופש השמצה, קוטג' 5% וכדומה?

* * *

"השפן הקטן" בגרמנית?

אהוד שלום,

בעקבות  סידרת המכתבים בנושא השיר הנפוץ "השפן הקטן" ברצוני להוסיף כי זכור לי שאימי שרה שיר זה בגרמנית.

לצערי זכורות לי רק שתי השורות הראשונות, שהן כמעט זהות לשיר העברי, לפיכך אני מניחה שהשיר כנראה מתורגם מגרמנית.

בברכה

רותי דנון

בני עטרות

אהוד, שלום.

עדכון ביניים: בהמשך למכתב של רותי דנון שהעברת אליי, צלצלתי אליה וביקשתי את המילים בגרמנית של השיר הזכור לה. היא הבטיחה שתנסה לברר עם חברותיה ולשוב אליי.

אין בידי כל עדות על קיומו של שיר בשם "השפן הקטן" בגרמנית באותו לחן שבו הוא מושר בארץ. הייתכן שהיא מבלבלת אותו עם "יונתן הקטן"?

את "יונתן הקטן" שרו הייקים בגרמנית (Hänschen klein) וגם בעברית, אך "השפן הקטן" הוא ככל הידוע לי שיר ארץ ישראלי מקורי גם במילותיו (בנימין כספי) וגם בלחנו (נחום נרדי).

תשובתי זו איננה עדיין לפרסום כי אני אמתין לראות אם רות דנון תעביר אלי את הטקסט הגרמני. כילידת 1940 היא זוכרת את השיר משנות הארבעים, אך "השפן הקטן" קיים משנת 1934 ותמיד קיימת גם האפשרות שמישהו תירגם אותו לגרמנית.

כדי לאשש את גירסתה, היא צריכה למצוא מישהו ששר את "השפן הקטן" בגרמנית לפני 1934, ואני מסופק אם תמצא כזה.

בברכה 

אליהו הכהן

לאליהו היקר,

אכן אחכה בינתיים. זה נראה לי די קשה לברר, כי נראה לי שאחרוני הייקים מהדור הראשון כבר הלכו לעולמם.

שלך

אהוד

אהוד, שלום לך.

רות דנון התקשרה אליי היום והודיעה שהיא חוזרת בה. הסתבר לה, כפי שהנחתי, שהשיר הגרמני שזכרה הוא "יונתן הקטן".

להתראות,

אליהו

* * *

נורית יובל

חברי סומליון מתאבלים על אורה אייל

כמעט אין גבול בימינו  ליכולות  שמאפשרים אמצעי ההפקה וההדפסה המודרניים  למאיירי ספרים. לא כך היו פני הדברים עד לפני זמן לא רב.  המאייר היה אנוס לפעול בתוך האילוצים המגבילים של הפקות הדפוס, ושימוש בצבעים היה יקר למדי. רק מומחים אמיתיים ידעו להתבטא בתוך המגבלות ולהעביר לקורא את הרעיונות בשפה הגראפית המדוייקת.

אורה אייל, ילידת ירושלים ובוגרת "בצלאל", ידעה לבטא סיפור באיוריה  הצרופים, עתירי הביטוי, הנקיים מכל גבבה של צבעים וצורות. קשה לשער את ספרות הילדים הקאנונית שלנו בלעדיה. היא העשירה  את יצירותיהם של הסופרים הקלאסיים שלנו, איירה מעל לשבעים ספרים לילדים וגם חיברה בעצמה את חלקם, לימדה ב"בצלאל" ותירגמה ספורים מאיטלקית .

חברי סומליו"ן מתאבלים עם כל אוהבי הספר והאמנות על לכתה של אורה אייל. יחסרו לנו הפשטות, הכנות והלבביות של איוריה העונים כל כך על צרכי דמיונו של ילד.

* * *

פוצ'ו

איך נתיבה בן יהודה שטפה אותי יום אחד

כשעוד היתה בחיים

(ברשותם האדיבה של גלי צה"ל)

 ביום שלישי האחרון בשתיים בצהריים התכוננתי לספר בגלי צה"ל איך התחבקתי עם מריימה יפיפיית הנגב, במלחמת העצמאות. אבל אבל ביום שני התבשרנו  פתאום על מותה של נתיבה בן יהודה וחשבתי שאולי אספר איך לפני שעלתה לשמיים עוד הספיקה להוריד אותי ביגון שאולה.

הדבר קרה לפני כעשר שנים. הוזמנתי לאולפני הרצליה לדבר גבוהה-גבוהה על דמות הצבר הישראלי. הקדמתי לבוא ועמדתי להמתין לתורי  ברחבה שלפני האולפן, ומי באה ומתקרבת אליי מרחוק? נתיבה. כשהיא רואה אותי נשפך על פניה זוהר מסנוור, עיניה אורות, פיה מתרחב לחיוך מאוזן לאוזן והיא אומרת:

"פוצ'ו איזה מזל שראיתי אותך! איזה צרוף מקרים מופלא!"

כאן, לשם הגלוי הנאות, אני רוצה לציין שאת נתיבה הכרתי עוד בגימנסיה הרצליה. היא למדה שנה מעליי במגמה החקלאית. בהפסקות היתה מתרוצצת בחצר, בלונדינית מפותחת, מלאה שמחת חיים תוססת וצעקנית. מעולם לא העזתי לדבר איתה, כי היא היתה בתו של המנהל  בן יהודה שכולם פחדו ממנו ואני גם ממנה.

אבל זה היה מזמן, בגימנסיה, והנה כאן היא מאירה אליי פנים ואני יודע שנתיבה היא אחת כזאת שלא מתביישת להגיד לכל אחד מה שהיא חושבת עליו, אבל עם חיוך כזה רחב,  מה היא  כבר יכולה להגיד, אז אני מעז ושואל:

 "על איזה צרוף מקרים את מדברת?"

והיא אומרת: "תשמע,: בדיוק אתמול הביאו לי את הקלטת של 'חבורה שכזאת' ('חבורה שכזאת' זה שם של סרט שנעשה לפי ספר שכתבתי) וכל הלילה ראיתי את הסרט ומה אני אגיד לך?"  כאן היא נשמה נשימה ארוכה ואני שאלתי: "נו, מה?"

והיא אומרת: "נו מה? חרא של סרט!"

אני מוכרח להודות שזה לא הסתדר לי עם החיוך המקדים, למרות שכולם יודעים שאצל נתיבה חרא זאת מילת קוד. קשה לה להגיד שלושה משפטים בלי שיהיה איזה חרא קטן בתוכם. (אהוד, תלמד משהו!) ובכל זאת אני לא מתאפק ושואל:

"למה חרא?"

והיא אומרת: "זה מה שעשו בפלמ"ח? רק תעלולים ומתיחות? רק סחיבות וקומזיצים? מתי בכלל סחבנו תרנגולות מהלול? איזה המצאות יש לך? ומה עם קרבות? הפלמ"ח לא נלחם? לא הביא מעפילים? על זה לא יכולת לכתוב? אתה בכלל נלחמת? הרי כשאני הייתי בגליל אתה עוד ליקקת למורים בגימנסיה. רואים עליך שהיית ג'ובניק!..."

רציתי להגיד לה שזה לא נכון שאנחנו הפסקנו ללמוד לפני הזמן והלכנו למלחמה ובכלל לא ליקקתי למורים, ואם היא לא מאמינה אני יכול להראות לה את התעודה שלי...

אבל היא לא נתנה לי לדבר כי היא היתה בשוונג ואני לא כזה שנכנס לאנשים באמצע המילה. מה שהרגיז אותי מכל הדברים היה זה שאמרה שבכלל לא סחבנו תרנגולות, כי עד היום אני זוכר את השלשול שקיבלנו אחרי קומזיץ אחד כזה.

כמה חודשים אחרי אותה שטיפה באולפני הרצליה, יצא לי לפגוש את שאול ביבר, אחד מוותיקי הפלמ"ח, ומכיוון שהדבר עדיין צרב בעורקי שאלתי אותו אם אצלם בפלמ"ח סחבו תרנגולות לקומזיצים.

אמר: "בטח."

אמרתי, "אבל נתיבה מכחישה, היא אומרת שהיא לא זוכרת דבר כזה."

אמר לי: "היא לא זוכרת, כי אותה בטח לא הזמינו ..."

אבל אלה דיבורים בעלמא, אני דווקא אהבתי את נתיבה ואת הספרים שלה, והערצתי את אומץ ליבה להטיח באנשים את מה שהיא חושבת עליהם. לפעמים אפילו הייתי משתלב בתוכנית הרדיו שלה, ושם היא דיברה איתי  בנועם ובידידות, אולי מפני שאמרתי שמדבר ישראל ויסלר, והיא רשמה את שמי לאט-לאט, אות-אות, בלי לנחש שזה הג'ובניק של 'חבורה שכזאת'...

עכשיו, כשהיא נעלמה לנו פתאום, אני מצר שלא הספקתי להגיד לה שאני זוכר אותה לטובה. כי הדברים שאמרה לי אז בלפני האולפן בהרצליה, בכל זאת חילחלו לליבי ולפני כשנה, כששידרגתי את הספר 'חבורה שכזאת', הוספתי לו סיפורי קרבות פיקנטיים, ובזכותה הנער שיקרא היום את הספר (מתוך הכרת המצב אני מדבר בלשון יחיד)  לא יוכל להגיד שהפלמ"ח היה קייטנה...

אהוד: אתה לא צריך להתפעל מהחרא של נתיבה כי מת אחר אמר לי בחייו, לאחר ערב שבו דיבר על סמי מיכאל בבית הסופר: "בינינו, אהוד, אתה יודע שכל מה שכתבת אחרי 'המחצבה' היה ערימה של זבל!" – שם המת היה גרשון שקד.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [3]

משא כומתה

בסדר היום העמוס של הרמטכ"ל החדש [שכולנו מאחלים לו הצלחה מכל הלב], לא מופיע נושא [זניח] זה כלל וכלל. ישנם דברים חשובים יותר שעליו לטפל בהם.

אבל...

הֵשִׂיחַ לְפָנַי את ליבו שכן שלי, נַגָּד משמעת [רס"ר] באחד מבסיסי צה"ל: "כל אימת שאני רואה חייל במדים, כומתתו מקופלת, תחובה תחת כותפתו השמאלית, וזו תוהה ומתלבטת מה לעשות: האם להחליק קדימה או אחורה, אלא אם כן היא מחוזקת בסיכת ביטחון, אני תוהה ושואל עצמי: מה תפקידה של הכומתה והיכן מקומה בצה"ל?

"אם היא נועדה לכסות את הראש, אז שתיחבש על הראש. אם היא לא נחוצה, שתוחזר לאפסנאות או תיזרק לפח. הכתף השמאלית של החייל אינה המקום הראוי והמתאים לכומתה צבאית.

"אצלי בבסיס, על כל פנים, כל חייל – מטוראי ועד קצין – חובש כובע באבו-אבוה.

"ואם יגיד מי שיגיד, שזה לא נוח לחבוש כומתה, אענה לו שגם לא נוח להתהלך בנעליים גבוהות [ראה בוגי יעלון], ובמדים בכלל.

"כומתה – מקומה על הראש!"

נאום הרס"ר.

זה מזכיר לי סיפור ששמעתי [ואינני אחראי לנכונותו]:            בעת מלחמת העולם השנייה היו בצבא הבריטי תותחי שדה, שהופעלו על-ידי ארבעה תותחנים. שלושה מהם עסקו בטעינת הפגזים, כיוונונו של התותח ויריית הפגז. ומה היה תפקידו של החייל הרביעי?

זה עמד במרחק-מה מאחור  והשקיף על מעשיהם של חבריו.

כאשר החלו לתהות ולחקור את התופעה המוזרה הזו, התברר שיש לכך רקע היסטורי, מסורתי ומורשת-קרב. התברר שלפני שנים נוידו [נמשכו] תותחי השדה הבריטיים על-ידי צמד סוסים. תפקידו של החייל הרביעי היה להתיר את הסוסים ולשמור עליהם בעת הירי של התותח. נו, על מסורת כזאת לא מוותרים בקלות, אף לא כאשר הסוסים הוצאו משירות קרבי בצבא הבריטי [ואפילו בצבא הפולני]. 

דומה שתופעה דומה מתרחשת עכשיו בצבא הצעיר-יחסית שלנו [מה זה 63 שנים של קיום צה"ל, לעומת מאות שנים של צבא אנגליה?]

קפושון

אילו הייתי מחליט להיות תעשיין, הייתי בוחר להקים מפעל לייצור קפושונים. יופי של תעשייה! סיכויי מכירות עצומים!

ראו נא, למשל, את אלפי החשודים בפלילים, המובאים לבית-המשפט להארכת מעצרם: ידיהם ורגליהם אזוקות, ואילו על ראשם ופניהם – קפושון המסתיר את פרצופם ומונע מן הציבור לדעת מי הוא מי.

דומה שלפנֵי שעבריין מצטייד בכלי פריצה, בנשק, ברכב-מילוט, הוא דואג קודם-כל, שיהיה לו מעיל עם קפושון...

אכן, נכון: כל אדם חף מפשע, עד שהוכחה אשמתו. ואם הסניגור המלומד, המשמש גם כדוברו של החשוד, משכנע את הציבור שהמַרשֶה שלו הוא ממש צדיק הדור, הרי מן הדין ומן הצדק ראוי היה שהציבור יראה את פרצוף פניו של אותו צדיק, ש"המשטרה תופרת לו תיק" ו"הצדק יוכח בבית-המשפט".

אם אינני טועה, דומני שבארצות שונות, חשודים המובאים להארכת מעצרם כשהם לבושים במדי אסירים [שאינם כוללים קפושון]. אולי כדאי לסגל נוהג זה גם אצלנו.

איך נאמר במקורותינו: "בצל שדי יתלונן [ילוּן, יימצא]", ובצל קפושון יסתתר...

שטריימל

אולי מישהו יסביר לי: מי, מתי בשביל מה ולמה נקבע לפני ימים-ימימה פסק-הלכה, שיהודי חייב בכיסוי ראש? דומה שמצווה-הוראה זו לא ניתנה בהר סיני, ואף בכל ספר התנ"ך אין כל איזכור לכך.

אז כיצד זה מחוייב היהודי לחבוש כיפה [יארמולקע] על הראש, ומעליה מגבעת בורסלינו רחבת-תיתורת [ובגשם – שקית ניילון על המגבעת], ואילו בשבת הוא מתהדר במין כובע-פרווה משונה הנקרא "שטריימל", שיותר מִשהוא מעורר חגיגיות והידור, הוא מעורר גיחוך?

אגב, איך נקרא השטריימל במרוקאית, ביהודית-תימנית בלדינו או באמהרית?

* * *

יוסי גמזו

רוֹמַנְסָה עַל קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה

בַּגּוּף הַזֶּה, שֶכְּבָר תֻּרְגַּל בִּמְלוֹא

הָעֶצֶב, הַיֵּאוּש, הָאַכְזָבָה,

שֶכְּמוֹ מָנוֹעַ חַם בִּנְיוּטְרָל זֶה שָנִים נִלְאָה לִכְלֹא

אֶת כָּל כּוֹחוֹת-הַסּוּס שֶבּוֹ, אֶת צְבָא

תֻפֵּי הַדָּם שֶלֹּא נָדַם הָרוֹעֲמִים בּוֹ מֵאָפְלוֹ

שֶל זְמַן אָבוּד בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה –

בַּגּוּף הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא

נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּנֶּפֶש הַפִּרְאִית הַזֹּאת, שֶחֵרֶף

גְּדוּדֵי הַגַּרְזִנִּים הַמּוּנָפִים

לִכְרֹת אֶת תִּקְוָתָהּ הָעַקְשָנִית וְהַסּוֹרֶרֶת

עַד גֶּדֶם אַחֲרוֹן הָעֲנָפִים

עֲדַיִן מִתְעַקֵּש יִחוּר חָדָש בְּעַלְעַלּוֹ      

הַדַּק, הַדַּוְקָאִי, שֶלֹּא גָוַע –

בַּנֶּפֶש הַפִּרְאִית הַזֹּאת, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא

נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּשִּיר הַזֶּה, שֶהוּא פַּסְקוֹל הַדֹּכִי

שֶל הַבִּפְנוֹכוֹ הַמַּכֶּה אֶת מִשְבָּרָיו

אֶל אֵיזוֹ דְּיוּנַת-חוֹף סְמוּיָה שֶכֻּלָּה רֹךְ הִיא

וְשֶחִכְּתָה לוֹ כָּל יָמֶיהָ וְיָמָיו

לֹא כְּמוֹ בִּנְבוֹ, מִנֶּגֶד, אֶלָּא בְּנָפְלוֹ

עַל צַוָּארֶיהָ, רְעוּבָה וּמְאֻוָּה –

בַּשִּיר הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא

נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

* * *

משה כהן: הנדון: געגועים לאריס

מכובדי,

עוד לא חדלו געגועינו לאמן הדגול אריס סאן, וכעת יוצא לבמותינו גם מחזה הנסב על דמותו.

אז מה אם האיש היה נבל, הציג עצמו כרווק, למרות היותו נשוי ואב לשתיים, נישא לעליזה עזיקרי, הכניס אותה להריון, והפליא בה את מכותיו לפני שעזב את הארץ ונטש אותה. חמוד, לא? בארה"ב היה חבר מן המניין במאפיה ובילה שנתיים בין כותלי הכלא.

אכן אמן דגול שאת זכרו יש לשמר ולהרימו על נס.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נילי דיסקין: יש נתק בין שני הראשים

הי אהוד.

אני לא חושבת שאתה חושב רק עם הראש התחתון. עיתונך וספריך יעידו שלא כך הדבר. אבל, אני חושבת שיש נתק בין שני הראשים, דבר שאופייני לרבים מבני דורך (בפסיכולוגיה קוראים לזה "תסביך הזונה והקדושה"). מין הוא חלק יפהפה של מערכת יחסים אוהבת. אבל, הוא לא עומד בזכות עצמו, בלי קשר לאישה שאותה אתה אוהב. הסופרים שעשו סובלימציה, והתכחשו למיניות שלהם – די משעממים לטעמי, גם אם הם הושמו על "עמודים גבוהים" של הערצת המונים. הנתק הזה, הוא שמפריע לי. לא עד כדי ביטול המנוי, ואפילו המלצה על העיתון (יש חבר מקריית-חיים שחי שנים ארוכות בלוס אנג'לס, ומבקש, דרכי, לקבל את העיתון שלך).

מה שכתבה ד"ר אורנה גולן על יונה וולך הוא בדיוק זה! עניין החסימות (בין החשיבה ה"רוחנית" וזו ה"פיזית" – תרגום שלי) אילץ את וולך להיות בוטה. "אלימות פיוטית" היא קוראת לזה. כדי לעשות "אפלייה מתקנת" לעניין חיבור הרוחני לגשמי. חסר לי החיבור הזה, ומפריעה לי ההתייחסות הנפרדת בין חלקי גוף "מיניים" (של נערות על חוף הים  כמו גם של האישה שאתה אוהב) לבין כל דמות האישה כאדם שלם.  במילים שלך (וסליחה על הבוטות) אתה לא "מזיין קוס ושדיים" של אישתך אם אין לך בעייה של נתק. "אתה עושה אהבה עם האישה שאתה אוהב."

אני לא בטוחה עד עכשיו שאתה מבין את ההבדל. לא מפני שאין לך יכולת להבין, אלא מפני שכך גדל הדור שלך (ושלי, לאותו עניין). אני מצרה על כך מאוד, וחושבת שדור הילדים והנכדים שלנו הרבה יותר "בריא נפשית" מאיתנו. בקריית-חיים של ילדותי, אפילו המילה "הריון" נחשבה ל"מילה גסה" ואמרו "היא במצב".

אהוד: לפי התייחסותך לכתיבתי נראה לי שלא קראת את הספרים שלי, שזה אופייני למרבית המתייחסים המעטים לכתיבתי. אני שולח לך את קובץ "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" עם אחרית הדבר המצויינת של ש. שפרה.

* * *

צבי לפר

הסוף העגום של הסירה של עין-גדי על ים המלח

לרעיון להוריד סירה לים המלח לשיט עבור עין גדי היו כמה סיבות.

בערב הסדר הראשון או השני בקיבוץ, ירד ה"מק" עמוס באספקה, כולל לפסח, ומיספר חברים שחזרו הביתה ואורחים ידידי חברי עין-גדי. ה"מק" החליק על הבוץ שהיה לאורך הר סדום וירד מהנתיב. ניסינו, כל הנוכחים, לדחוף את המשאית ולסייע בהחזרתה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא רק שלא שופר אלא הורע.

באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. להזכיר, באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו על ידי "פועלים" שנשלחו למקום זה כתחליף למאסר ובלבד שלא יהיו בערי הארץ. מנהל המחנה היה טינטר, שהיה אלים ותוקפני, אולי כפועל יוצא מהתנאים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור זחל או משאית כבדה מצויידים בכבל-גרירה שיסייע להחזיר את ה"מק" לנתיב.

הוא סירב ואמר שאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה לעזור לנו.

חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. אחד מהנוכחים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ",  בבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. להזכירכם, באותם ימים ים המלח עדיין השתרע עד לסדום ועומק המים בחלק הדרומי היה מעל 4 מטר.

כמובן זה לא היה ישים, לא היתה ודאות שבגוררת יש דלק ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהינו חייבים להעמיס לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לסדר ולפסח.

לבסוף איתרנו משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.

בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, זה עדין לא היה כביש. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.

כשהייתי בקריית-חיים, ונשאלתי על הסדר בקיבוץ, סיפרתי להוריי על החוויות שהיו ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח.

אבי הקשיב, ולאחר כשבוע נפגשנו שוב והוא אמר שהצליח למצוא לנו סירה.

הסירה נתרמה לקיבוץ בזמנו על ידי חברת "עוגן" שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה, מאז בניית הנמל על ידי המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפי נמל חיפה, וחלק מהאניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי, שאורכו היה פחות מרבע מאורך הרציפים היום.

 אנשי הפלי"ם פעלו בנמל חיפה, בתקופת המנדט, בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות את חלק מאנשי הצוות, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים לאחר שנלכדו והועברו לחיפה.

 הסירה הנ"ל שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן" שביצעו עבודות שונות לרבות תחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לי לימים איזי רהב (היה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה, מנכ"ל רשות הנמלים ומנהל בנק ישראל) התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוץ לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.

 הסירה היתה עשויה מעץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקוררת מים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה.

פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גירוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו הרווחים בין הלוחות, ניקיון של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. משנתרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה מהשימוש.

 בחורף 1956 נותקה עין גדי משאר הארץ, מחמת שיטפונות, מיספר רב של פעמים. אבי ז"ל, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב ז"ל לתרום את הסירה לעין גדי.

מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה אותה לעין גדי. באחד הימים נסענו ב"מק" האדום והבאנו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים נבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק מטענה לרבות אנשים מבלי לבוסס במי הים. רצוף צילום המזח בבנייה.

 הסירה ביצעה מספר הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב עם תום השיטפונות, הועלתה הסירה על המנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי ה-D-4 שם נשארה עד לחורף הבא.

 הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מ-20 מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש קירות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת כנראה מעבר לתועלת הכלכלית של הסירה. 

בסופו של דבר הסירה התפוררה על המנשא בחוף.  

אהוד: אם איני טועה כינינו  את הסירה בשם "טח-טח", על משקל "פח-פח" שכך כונתה משאית ישנה, גרוטאה, שנרכשה על ידי הקיבוץ או ניתנה לו במתנה. 

למזלנו היתה בגרעין שלנו, "שדמות", חבורה מבוגרי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת, שהפליגו פעמים רבות בים והם שהפעילו את הסירה, הספנים – מייק, שמוליק ויורם, שמשמש עד היום מדריך לקבוצות המבקרים בגן הטרופי של עין-גדי וממחיש להם כיצד ממלאים את הפה במים ושוטפים בסילון דק וממושך את כפות-הידיים.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפנינה לשפתייך

שיר בן 50 שנה שכתבוֹ משורר נידח

א.

צֵל הַפְּנִינָה

לִשְׂפָתַיִךְ

גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –

אִשָּׁה,

אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ

קַיֶּמֶת.

אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ

עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ

וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין

אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד

יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת

בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –

אַחֵר – חַיַּיִךְ

נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו

כַּיַּיִן

וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ

לָךְ יְצַפֶּה

יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי

בְּהִרְהוּרָיו –

ב.

וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים

לָךְ,

בַּהֲמוֹן

גַּרְגְּרַי

מְקַיְּמֵךְ

רֶגַע קָט –

גַּרְגֵּר עַתָּה

נוֹקֵף

אַחַר עַתָּה

עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם

בִּלְחִישָׁה –

וּלְרֶגַע קָט

מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא

כְּאַגָּדָה:

שָׁם אַתְּ,

שָׁם, אַתְּ –

וּבֵין עַרְבַּיִם

שָׁעָה נוּגָה הִיא

לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –

ג.

קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת

רִגְעֵי אֲוִיר

סוֹכֶכֶת רָקִיעַ

שֶׁחָלַמְתִּי –

שׁוֹמְעִים

פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם

אַגַּן עֲרָפֶל

וִיְרֵחַ אָבָק

נִשָּׂא בָּרוּחַ –

עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד

חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי

אֵלַיִךְ –

תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ

הָעִקֵּשׁ

אַתְּ –

1962

מתוך הספר: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995, בהוצאת אסטרולוג, 2005. ניתן לקבל את כולו חינם בקובץ וורד על פי פנייה אלינו.

* * *

שתי עסקיות בצהריים ב"חדר האוכל" בתל-אביב

 ב-104 שקלים לפני התשר

בין המוזיאון לבין האופרה והקאמרי, באחד המתחמים היוקרתיים של תל-אביב, סמוך לבנייני משרדים רבים ולקריה, שוכנת המסעדה "חדר האוכל" המתהדרת בסממנים קיבוצניקיים. במהלך השנים היו במקום מסעדות אחרות, בהן רושפלד, וכיום הסגנון כפרי. על כל שולחן יש כלי מתכת המחזיק את כל הנחוץ: סכו"ם, מפיות, מלח, פלפל וקסמי שיניים (שעליהם לא ידעו בשעתו בחדרי האוכל בקיבוצים), והכיור הגדול בשירותים, שאליהם הירידה מאוד תלולה ולא-נוחה, הוא מעין שוקת בטון מסוגננת כמו באורוות וברפתות.

המחירים זולים מאוד אבל כדאי לבוא בשעות הצהריים המוקדמות כי אחר-כך מתמלאת המסעדה עד אפס מקום בכל חלקיה – האולם הפנימי על שני אגפיו, המרפסת החיצונית הסגורה, וזו הפתוחה. יש שלושה תפריטים של העסקיות, ואנחנו בחרנו בזול ביותר כי המיבחר נראה לנו והמלצרית גם הוסיפה ואמרה שמנת היום העיקרית בעסקית במחיר 54 שקלים היא סנייה.

קיבלנו מרק בצל טעים, שבושל שעות רבות, אך לא היה נדיב בקרוטונים ובפירורי הגבינה. וכן מנת חציל קלוי שטעמה היה בינוני פלוס. קיבלנו שתי כוסות לימונדה טעימה, כוסות מים קרים עם קרח ולימון, וכן שני כיכרות לחם הבית טרי, עם מימרח טעים לבן שלא עמדנו על טיבו.

מנות הסנייה הוגשו במחבתות אלומיניום עמוקות ונקיות מאוד. על המצע של הרבה טחינה חמה פוזרו בשפע פירורי בשר טלה בגריל, עגבנייה מבושלת גדולה, בצל קלוי גדול, מנת פים חציל קלוי וחצי פיתה חמה. בדרך כלל אנחנו רגילים שהסנייה נאפית בתנור, טחינה ובשר יחד. כאן דרך העשייה קצת אחרת, אמנם בתנור, אבל הבשר כאילו פוזר מעל הטחינה, והשניים יחד לא הושחמו. מכל מקום התוצאה היתה טעימה ומשביעה מאוד. לא התגברנו אפילו על הכיכר הקטן השני, שהיה כלול בתפריט העסקית לשניים, עטפנו אותו במפית ולקחנו הביתה. היינו כה מלאים ממנות הסנייה שלא לקחנו מנה אחרונה, שאמנם אינה כלולה בעסקית. גם לא היתה מנה שעלולה לפתות אותנו, כמו סורבה.

המלצרית אורטל היתה נעימה ויעילה מאוד. השירות לבבי ועל רמה גבוהה. הקהל מגוון. בסביבתנו, במרפסת הסגורה, ישבו קצינים וקצינות, עובדי צווארון לבן, גברות תל-אביביות מבוגרות, תיירים, וממש לידנו אם צעירה מניקה עם סבתא. כולם, אגב, צעירים מאיתנו.

2 עסקיות כפול 52 שקל = 104 שקלים, בתוספת 17 שקלים תשר = 121 שקלים.

חדר האוכל. מסעדה. המשכן לאמנויות הבמה. שאול המלך 23, ת"א 64367. 03-6966188.

* * *

מוטי בן חורין

איך להתעשר?

אתה מפוטר ולא מצליח למצוא עבודה? יש לך "אובר דראפט" בבנק? אין לך כסף לתשלום המשכנתא? אשתך והילדים רוצים עוד כסף להיות כמו אחרים? אתה קטן ועלוב אשתך, ילדיך, חבריך ואפילו השכנים מזלזלים בך? 

ידידי, כל זה יכול להשתנות! אתה לא חייב לזכות בלוטו יש דרכים יותר טובות והרבה יותר בטוחות! 

הרשה לי להראות לך את הדרך, הרי זה כה פשוט: 

1. פתח עמותה.

2. בחר בשם מפוצץ, רצוי שיהיו בו המילים "זכויות אדם" "שלום" "דמוקרטיה" "שתיקה" ועוד. זה קצת קשה כי יש כבר הרבה עמותות ושמות טובים כבר נלקחו – "בצלם" "שוברי שתיקה" "הקרן לישראל חדשה". היעזר בילדים, תקשיב לרדיו ולטלווזיה, קרא את העתונים, אני בטוח שתמצא שם נאות.

3. תתחיל להשמיץ את צה"ל את ישראל ובמיוחד בצורה כמה שיותר בוטה דתיים, חרדים ומתנחלים. זה ידידי הקטע הקשה ביותר, התחרות איומה, כבר הכל נאמר – נאצים, מקרתיזם, חיילים רוצחים, מסחר באברי אדם, פצצות זרחן, יורים בנעל ומה לא!

4. תיתקל בבעייה קשה יותר עם מתנחלים וחרדים, כבר רצו להפוך אותם לסבון, לירות בהם, בנשים שלהם ובילדים שלהם, לסרס אותם ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה.

5. אולם ידידי אני בטוח שזה לא יעצור אותך, השיחה הבאה עם מנהל הבנק תיתן לך מוטיבציה, הרשה לי להציע כמה עצות שיעזרו לךי

6. צפה בטלוויזיה – ערוץ 2 וערוץ 10 יתנו לך המון רעיונות. הקשב לרדיו, רשת ב' היא גדולה, תוכל למצוא הרבה חומר והעיקר "גלי צה"ל", "הארץ" "ואלה" ימשיכו להפתיע אותך כל הזמן.

7. יש לך בן או בעיקר בת בצה"ל או במטכ"ל? נהדר!  בקש מהם לגנוב מסמכים מסווגים, מסמכים מסווגים הם דרך בטוחה לתהילה ולחשיפה.

8. ואם תשאל ומה בקשר לאמת? אל חשש! בישראל רק ידיעה לטובת המדינה חייבת להיות נכונה, מוכחת, בדוקה ואיננה ניתנת לערור (וגם כך אתה מסתכן). ידיעה נגד המדינה יכולה להיות שקרית, מצוצה מהאצבע או לגמרי דמיונית; להיפך, תצטרף לחבורה נהדרת "הארץ" "ואלה" "גלי צה"ל" ועוד, הם מתחרים מי יפיץ ידיעה יותר דמיונית (קשה להאשים אותם, כאמור התחרות קשה מאוד).

9. ואם בכל זאת מישהו יגיש נגדך תביעה? נהדר! תזכה בפרסום חינם והזיכוי שלך מובטח. קומבינה של הפרקליטות ומערכת המשפט יבטיחו זאת! אתה עלול לפגוש באיזה שופט מטומטם במחוזי שלא מבין את כללי המשחק ויישאר במחוזי לעולם ועד. אך אל דאגה, תזוכה בעליון, גם אתה וגם ילדיך – אם יגנבו מסמכים סודיים.

10 אל תנסה להעתיק מאיראן, מחיזבאללה, מטורקיה או מהחמאס. גם הם מעתיקים מגל"צ, מ"הארץ" וכל השאר. לך למקור.

11. תשכח מהמצפון, הוא מאוד מפריע, אך אל דאגה, עם הזמן תתרגל ותתחיל להאמין בשקרים ושנאה שאתה מפיץ.

12 והכסף? אל תדאג לכסף, הוא יגיע מאירופה, מארה"ב ובעיקר ממדינות ערב. להם כידוע יש כסף רב, לא לתמוך באחיהם – אבל בטרור ובתעמולה, הכסף בהחלט יגיע.

 ובכן ידידי הרי לך 12 נקודות אל האושר, עלה והצלח!

נ.ב. אל תשכח לפתוח חשבון בנק בשוויץ, מי יודע, ייתכן שלמרות מאמצינו (אני מתכוון לעם ישראל) תצליח, ותצטרך לברוח במהירות, חשבון בנק בשווויץ יבטיח לך מקלט.

* * *

איליה בר-זאב

ידיים סדוּקות וּבַרְבּוּר

אִישׁ נוֹטֵעַ

עֵץ

וּמַשְׁקֶה בְּרַחֲמִים,

הֲמוֹן אָדָם כּוֹרְתִים לְלֹא רַחֵם , נוֹבְרִים בָּאַשְׁפַּתּוֹת,

אַשָׁפִים.

 ִצְעֲדֵי סִכּוּם יִתְרַחְשׁוּ בְּעָשׂוֹר אַחֵר –

יָמִים אֲרֻכִּים.

רַגְלָיִךְ מְרַגְלוֹת אוֹתִי –

פַּעַם בַּשָׁמַיִם, פַּעַם בְּסִדְקֵי הָאֲדָמָה.

כָּאֵלָה גָאִיטְרִי,*

בְּשָׁעוֹת לֹא

שָׁעוֹת,

אַתְּ מְלֻוָּה בְּבַרְבּוּר שָׁחֹר לְהִתְעַנֵּג בַּתַּעֲנוּגִים –

מַה-נָּעַמְתְּ,

עַל פִּרְחֵי הַלּוֹטוֹס פִּזַּרְתְּ פְּלוּמוֹת רַכּוֹת.

בַּרְבּוּר אִלֵּם מִשְׁתַּקֵּף בְּמֵי

אֲגַם נָעוּל,

בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב זְנַב אוֹר מְיַבֵּב. שְׂעָרֵךְ פָּזוּר,

רָטֹּב מִדִּמְעָה –

יָדַיִם סְדוּקוֹת מְבַקְּשׁות לְלַטֵּף עַצְבוּיוֹת שֶׁלָּךְ.

* האלה ההודית גאיטרי – הטייה  נקבית  של המילה gayatra. בהינדואיזם הנה מנטרה ספציפית ואלה כהתגלמות שלה. נחשבת בעיני מאמיניה ל"אם כל הדורות" ובת זוגו של ברהמה – יוצר העולם. מתוארת כאוחזת ספר ביד אחת וכלי מרפא בידה האחרת. מלווה בברבור. ידועה גם כאלת החינוך וכיושבת על פרח הלוטוס – מסמן שפע ועושר.

* * *

אורי הייטנר

1. מבחן קדאפי

הטבח ההמוני שעורך קדאפי בבני עמו הוא פשע נגד האנושות. ב-42 שנות שלטונו לא אירע טבח דומה, כיוון שקדאפי לא עמד למיבחן כזה. אולם הטבח אינו אמור להפתיע כלל, שהרי מדובר בדיקטטור, שהשליט את רודנותו על לוב לאורך כל שנות שלטונו ועמד מאחורי אירגוני טרור עולמיים ומאחורי מנהיגי טרור, דוגמת ערפאת, לאורך כל השנים.

ואף על פי כן, קדאפי היה בן-בית מכובד ומקובל בעולם, עד הימים האחרונים, כאשר כסאו החל מתנדנד. בקרב חוגים רבים במערב (ובישראל) הוא הרבה יותר מקובל ממדינת ישראל. בעיקר בקרב החוגים המגדירים עצמם בכינוי האורוויליאני, אירגוני "זכויות אדם".

לוב של קדאפי הינה חברה באירגון זכויות האדם של האו"ם והיא התקבלה כמעט פה אחד. היא נבחרה כמעט פה אחד לעמוד בראש הארגון הזה לפני 8 שנים בלבד. אולי אנו שוכחים זאת, אך כדאי לזכור היטב – האיש שעמד, למעשה, בראש הארגון לזכויות האדם של האו"ם הוא הפושע נגד האנושות, טובח בני עמו, מועמר קדאפי. ניתן להסיק מכך מהי מהותו ומה ציביונו של הארגון הזה.

האירגון לזכויות האדם של האו"ם, הוא אירגון שעיסוקו העיקרי, כמעט הבלעדי, האובססיבי,  הוא דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. ועדת החקירה של גולדסטון, השופט הגזען שהוציא להורג שחורים בדרום אפריקה, היהודי שנבחר לעמוד בראש הוועדה שנועדה להעליל על ישראל "פשעי מלחמה" במבצע "עופרת יצוקה", בסיוע ארגוני "זכויות אדם" ישראליים – הוא למעשה, שליחו של קדאפי ושליחם של קדאפים נוספים ברחבי העולם.

אירגון זכויות האדם של האו"ם, כמוהו כאירגוני "זכויות אדם" הפועלים במערב ובישראל בצלמו ובדמותו של אירגון זה – הנם משת"פים של פושעים נגד האנושות, ועיקר מרצם מופנה נגד אחת הדמוקרטיות הליברליות המובהקות בעולם, מדינת ישראל, ונגד זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה.

הגיעה השעה שנפקח עינינו ונבחין בין טוב ורע, בין רעים וטובים. אני מציע את מבחן קדאפי. ככל שמדינה, אירגון, אישיות היתה קרובה יותר לקדאפי, כך היא היתה רחוקה יותר מישראל. ככל שאותה מדינה, אירגון, אישיות התקרבה לקדאפי, תהליך זה לווה בהתרחקות מישראל. ככל שמדינה, אירגון, אישיות התקרבה לקדאפי, כך היא דיקלמה יותר את "שיח זכויות האדם". ככל שהיא דקלמה יותר את "שיח זכויות האדם", כך היא היתה יותר אנטי ישראלית והאשימה יותר את ... ישראל, בפגיעה בזכויות האדם.

נקח לדוגמה את ארדואן, ראש ממשלת טורקיה. לאחר המשט ה"הומאניטרי", שכמובן מה שעמד מאחוריו הוא דאגה לזכויות האדם של תושבי עזה מול ה"מצור" ה"ברברי" וה"אכזרי" שישראל הטילה, כביכול, על עזה, הוזמן ארדואן לביקור בלוב ושם הוענק לו העיטור המכובד – פרס זכויות האדם על שם קדאפי.

את המבחן הזה כדאי להחיל על כל מי שתוקפים את ישראל, מבחוץ ומבפנים. היום, כאשר ימיו של קדאפי בשלטון ספורים, ערביי ישראל מתייצבים נגדו ומזדהים עם עמו. כדאי שנזכור איך רק לפני חודשים אחדים משלחת של ח"כים ערביים, חברי הפרלמנט הערביים היחידים במזרח התיכון שנהנים באמת ובתמים מדמוקרטיה ליברלית של ממש, אלה התוקפים השכם והערב את ישראל ה"רומסת את זכויות האדם" – נסעו ללוב לחלות פני "מלך מלכי אפריקה, מנהיג המהפכה, האח," מועמר קדאפי ירום הודו, במסע של חנופה.

אני מציע את מבחן קדאפי, כדי להבחין בין עמית לטורף.

ונקודה נוספת – כל מה שעשה קדאפי בימים האחרונים מחוויר לעומת טבח הרבבות של חאפז אסד בעקבות הפגנות נגדו בעיר חמאת, ב-1982. גם את העובדה הזאת כדאי שנזכור.

2. אוצרת הזיכרון וההשכחה

בתוכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה", ששודרה ב"קול ישראל" בין השנים 1995-2009, הקפידה נתיבה בן יהודה לשדר אך ורק שירים "מתחילת הציונות עד 1948", כלשונה. איני יודע אם נתיבה לא התחברה לשירים המאוחרים יותר. אולם נתיבה ראתה כשליחותה העיקרית, בשנים האלה, את שימור זיכרון הזמר העברי המוקדם, שימור התרבות הארצישראלית הצברית. היא החלה בכך בסדרת שידורי הרדיו "נתיב הזמר", יחד עם אהוד מנור, בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" (1990), ודבקה בשליחותה עד ימיה האחרונים.

באחת התוכניות, ביכתה נתיבה את הבורות של הדור הצעיר, של הנוער, שאינו מכיר את הזמר העברי, את שירי א"י, שאינו מחובר לעבר ולכן הוא נגוע ברדידות תרבותית. "הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים!" – זעקה. דבריה עוררו בי השתוממות, בלשון המעטה. מאה שנים?! זאת התרבות שלנו? הרי אנו עם הנושא תרבות בת 3,000 שנה, המהווה את הבסיס לטוב וליפה הן בתרבות המערבית והן בתרבות האסלאם. הרי אבן גבירול ויהודה הלוי קדמו במאות שנים לביאליק וטשרניחובסקי, שלא לדבר על תהילים ושיר השירים. הכל החל לפני מאה שנים?

הזדהיתי מאוד עם זעקתה של נתיבה, שהרי אני רואה חשיבות רבה בשימור התרבות הארצישראלית הציונית, אולם שאלתי את עצמי, האם נתיבה מבינה את המשמעות העמוקה של השבר נגדו התריסה? והרי המלחמה שלה נגד הדימנסיה הלאומית – השכחה הקולקטיבית של פרק תרבותי כה חשוב בתולדות עמנו, התמקדה אך ורק באותו פרק, בעוד היא, כמובילת תרבות וסוכנת תרבות במשך עשרות שנים, היתה שותפה להשכחת פרקים גדולים ונפלאים אחרים בתולדות עמנו; היא אחד הסמלים של התרבות, שהשכחה הוא מרכיב מרכזי בתוכה.

האמת היא, שהתרבות שאליה נתיבה בן יהודה הייתה מחויבת, לא הסתכמה בתקופה הציונית. היא אהבה את התנ"ך, ידעה תנ"ך והטיפה לאהבת התנ"ך. באחת התוכניות היא סיפרה שאינה קוראת כלל ספרים, כיוון שאין לה כל צורך בשום ספר זולת התנ"ך, המכיל את הכול. היא סיפרה שהתנ"ך ניצב תמיד ליד מיטתה ואין יום שאינה קוראת בו.    

החיבור שלה לתנ"ך אינו מקרי. התרבות העברית הארצישראלית התחברה לתנ"ך וראתה עצמה כהמשכו הישיר, תוך דילוג על היצירה היהודית שבתווך, שבין הספירות הללו, כביטוי קצת וולגארי לרעיון הציוני החשוב של שלילת הגולה. הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח" מיוחס לבן גוריון, שלא בדיוק מזוהה עם הפלמ"ח (אותו פירק, לעגמת נפשם של הפלמ"חניקים). אצל נתיבה, הקלישאה הזאת היתה מדויקת. כלוחמת פלמ"ח, היא נשאה את דגל מורשת הפלמ"ח, כהמשך ישיר לתנ"ך.

נתיבה בן יהודה היתה סוכנת זיכרון, ששמה דגש על שלושה נכסים היסטוריים.

האחד, הוא מורשת הפלמ"ח ודור תש"ח. נתיבה לא כתבה על הפלמ"ח מן הזווית של ההיסטוריונים ולא מהזווית של המפקדים, אלא מנקודת המבט של הלוחמים ובעיקר של הלוחמות.

השני, מורשת הסלנג העברי. היא תיעדה את הסלנג ובמשך שנים היתה מזוהה בראש ובראשונה עם "העברית המדוברת". נתיבה בן יהודה (שתמיד הקפידה לציין – "שום קשר עם אליעזר בן יהודה") אהבה את העברית ושלטה בה היטב, אולם לא תמיד השכילה להבין, שדוברי העברית המדוברת עלולים להתנתק מן העברית התקנית בה מרדה, כאשר את המרד מחליפה בורות. היה חן רב בדרך בה סנטה בשדרני הספורט על משפטים בנוסח "השחקנים עולים לכר הדשא", בכ"ף רפויה, כשהמשפט נשמע כמו "עולים לחרא דשא". אולם כאשר היא כתבה בעברית מדוברת, מה שנשמע טבעי ונכון בעל פה, נקרא כעילג ואנכרוניסטי (שהרי אין דבר אנכרוניסטי יותר משימוש בסלנג שהתיישן), וקצת קשה לקריאה. שהרי הסלנג יפה וחשוב כתבלין לשפה ולא כתחליף לה. הנכס התרבותי המרכזי, שנתיבה פעלה לשימורו, היה הזמר העברי המוקדם.

והנכס השלישי, כפי שכבר ציינתי, הוא הזמר העברי.

אחד מחבריה הקרובים של נתיבה היה דן בן אמוץ, חברה לפלמ"ח ושותפה לפרויקט התרבות העברית. בן יהודה ובן אמוץ אף חיברו יחד "מילון עולמי לעברית מדוברת". דן בן אמוץ בדה אוטוביוגרפיה של צבר, אך בשנות ה-70 יצא מן הארון וחשף את זהותו המושכחת כילד העולה מוסיה תהילימזייגר. הוא עשה זאת בספרו "לזכור ולשכוח".

לזכור ולשכוח – זה הפרוייקט של נתיבה בן יהודה. היא ניסתה לזכור ולהזכיר פרקים חשובים בתרבות ישראל ולשכוח ולהשכיח פרקים אחרים. אולם תרבות אינה יכולה לצמוח באוויר – היא בנויה נדבך על גבי נדבך. מי שמשכיח את מה שבין התנ"ך והפלמ"ח, גורם לניכור הן כלפי התנ"ך והן כלפי הפלמ"ח.

פרוייקט ההשכחה הוא שלילי, אך ראויה נתיבה בן יהודה לכל שבח על מפעל חייה – שימור נכסי צאן הברזל של התרבות הציונית, העברית, הארצישראלית. יהי זכרה ברוך!

* * *

מדי יום שני בשעה 22:45 תהיה לאורי הייטנר פינה ברדיו "אורנים", בתוכנית "ינשופים" של רני קרן, בה ישמיע שיר שבחר וידבר עליו. ניתן להאזין לתוכנית ברדיו ב-106 FM באזור טבעון, יקנעם, רמת ישי והקריות. ניתן להאזין בשידור חי באינטרנט בקישור הבא:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/community/radio-oranim/Pages/default.aspx

* * *

הגיליון הקודם [621] של המכתב העיתי היה מרנין במיוחד. התובנות הסוציולוגיות המקוריות (והריחניות משהו...) של עוז אלמוג, י"ז שהזכיר את הנושא הכאוב של שירותי הבנות (אני, באופן אישי, כשיש תור ארוך ליד שירותי הנשים, חודרת לאלה של הגברים תוך התעלמות מוחלטת מדייריו), הסיפור המתוק של דבורה גוטפרוינד, והאיזכור החמוד של פוצ'ו לסיפורי חירבת מחאז שאותם קראתי בשקיקה ב"אני פחדן אני".

והנה השיר המלא, שעל שורה ממנו שאלה יעל קולודנר בגיליון 621, מבלי דעת מי המחבר.

תודה ויום נעים,

אסנת רז

לאה גולדברג / על האשם

א

ונדע כי אשמנו מאוד, כי היינו עדים

למותו המכוער של עולם שאהבנו כל לך

כי כבד מדמעות אבלים, מלילות נדודים,

כבד דמכם הנשפך.

לא שכחה נבקש, והנס, אם יבוא, לא יציל

כי היה המגור ואת מי עוד יגאל המלאך,

תפילתנו נדמה מכבר, היום האפיל,

אל תסלח לנו אל, אל תסלח לנו אל, אל מלא רחמים, אל תסלח!

ב

הנוכל עוד ברבות הימים להביט בעיני ילדינו,

בחיוך שנרגע וקורן בשלוות התבונה?

לא טבלנו ידינו בדם, והנה הוא דבק בידינו,

עייפים וכפופים נעלה בשלבי הזיקנה.

והיו, הן גם לנו היו, בחדווה לא נשכחת

שלוליות עם גשמי האביב וברכת שלכות

ועצי התפוח עמדו בעדי התפרחת

ובפתח הבית חיכו לנו אח ואחות.

והיינו קטנים וחלקת לחיינו בוערת,

למשמע אגדה על כיפה אדומה והזאב,

וציפינו מאוד לבגרות אנושית ואחרת,

לשקיעה של פיוס ולחסד אורה הכוזב.

אשמים, אביונים, ערומים, אין מוחל וסולח

מצדיקים את הדין, נעלה בשלבי הזיקנה

ובאפס אונים נייחל לבואו של אורח,

לבואה של שעה אחרונה.

ג

כאשר עוד לא שרתי, אשיר לך שיר,

עולמי, עולמי הגווע

לשדותיך בצעיף אלמנות הסגריר,

אדמתך בפצעי רגביה –

כי היינו לך עד אין גבול, עד אין שם

ועדים השמיים ממעל,

כי סגדנו לך – כל בוגד ואשם,

אתה מעלת המעל,

כי עמדנו מנגד ביום ההפרד,

נכנעים, חתומי שפתיים,

ורצינו לשנוא, והלב – לא ציית,

ויאהב, ויאהב שבעתיים...

* * *

ידידיה יצחקי: אז למה לטרוח?

אהוד היקר,

לפני כמה וכמה שנים התכתשו זה עם זה, מעל דפי העיתונים, פרופ' דן מירון עם הפרופ' גרשון שקד, עליו השלום. בין היתר כתב מירון ששקד אינו מסוגל להבין את "תמול שלשום", שקד לא הגיב.

שאלתי אותו על כך, אמר לי: "ישבתי לכתוב תגובה חריפה, שתעשה מהפרופ' מירון קציצות, אבל חשבתי לי, כמה יקראו בשנה הבאה או בעוד שנתיים את 'תמול שלשום', אולי תשעה אנשים. וכמה יקראו את המאמר של מירון – אף אחד. אז למה לטרוח?"

אמרתי לו, "רק בדבר אחד אינך צודק, את 'תמול שלשום' תמיד יקראו תשעה או עשרה, או אפילו אחד או שניים, גם בעוד מאה שנה."

תנוח אם כן דעתך, אהוד יקירי, תמיד יהיה מישהו שיקרא את "המחצבה" או את "הפרי האסור", או ספר אחר מספריך, ויהנה מהם כפי שנהניתי אנוכי, בשעתם. ואילו את קורצווייל, מירון ושקד, וגם אותי הקטן, יהיה זה טוב אם בעוד חמש שנים יזכיר סטודנט כלשהו בהערת שוליים.   

ידידיה יצחקי

לידידיה היקר,

לא הייתי מביא את דבריך, שמא ייראו כרימום עצמי שלי, אלמלא הזכירו לי פגישה מקרית עם גרשון שקד ז"ל ב"הספריה" ז"ל בבית הסופר בתל אביב. תחילה שיבח וחזר ושיבח בפניי בטון דיבורו הקנטרני את יהושע קנז, שיבח יותר מכל סופר עברי אחר [אם איני טועה קנז מעולם לא שם עליו קצוץ ולא היה מבני טיפוחיו, כמו עמוס עוז וא"ב יהושע], וכך עשה שקד מתוך תקווה ומתוך ניסיון עם אחרים – שאני אבלע את הפיתיון, אתנגד לדבריו, וכדרך סופרים אקנא ואשמיץ. אך אני, על כל שבח שלו העתרתי שבח-שבחיים על קנז, עד שלבסוף נואש שקד ואמר: "אי אפשר אתכם, אתם, המאפייה הפתח-תקוואית!"

ואחר כך פרש בפניי את משנתו, הדומה לשלך. "אתם מתאוננים שלא מספיק כותבים עליכם וקוראים אתכם? אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר גרוע משלכם! מי יקרא ומי יכתוב על הספרים שלי? רק הסטודנטים שלי, שחושבים שיקבלו ציון גבוה יותר לעבודותיהם אם יצטטו מתוכם, או הקולגות שלי – שחלקם, אפילו אותם זה לא מעניין!"

זאת ועוד, במאמרך על "חסד ספרדי" של א"ב יהושע בגיליון הקודם, אתה כותב בין השאר: "מוזס הוא צליין חילוני, עם כל המשתמע ממושג זה." ראוי היה להזכיר כי המושג צליין חילוני קשור ללא הפרד במי שהעלה אותו לראשונה וכתב עליו רבות, הלא הוא יצחק אורפז.

שלך

אהוד

* * *

יוסי שדה

אוכל ובגדד

כשעברנו מירושלים לרמת גן, בסוף שנות ה-40, רמת גן היתה מיושבת באשכנזים בלבד, ואמרה לנו אימא שלנו, שהאשכנזים זה סוג של אנשים, שכולם רעבים באותו הרגע. פלא. אבל – עובדה – כולם באים לשולחן באותו הרגע. בערבית – פאד ואקקט. איך זה יכול להיות? בתיה, בת זוגי הייקית, סיפרה לי שאם היתה מאחרת, ובמקום בשעה אחת, היתה מגיעה לארוחת הצהריים באחת וחמש דקות – אמרו לה – "אין אוכל."

אצלנו, בגדדים, לא כל אחד רעב באותו הרגע. ההלם שבתיה קיבלה כשלקחתי אותה לאחותי, לסעידה – והיתברר שכל הסיפורים שאני מספר זה לא בצחוק – זאת אמת – לא יתואר.

סעידה, בעקבות אימא שלנו, לא יודעת שיש אפשרות תחבירית לומר משפט כזה – "אני עמדתי ובישלתי אתמול כל היום – ואתה לא בא בזמן." ובאמת, מה הקשר הלוגי? גם אם היית שוכר את סוקראטס ואפלטון – לא לדבר על קאנט והגל – הם היו נכשלים למצוא את הקשר ההגיוני בין שני חלקי המישפט – "אני בישלתי" ו"אתה לא באת." לבגדדי – אלה אמנם שני משפטים ללא כל קשר. אז מה?

במסגרת ההלם התרבותי שבמעבר לרמת גן מירושלים, חזרתי יום אחד הביתה – הייתי ילד, וסיפרתי לאימא שילד אחד, חגי רפפורט, הזמין אותי אליו בצהריים לאכול, ונתנו לי תרנגולת שכיבסו אותה טוב-טוב, ואכלתי. ואחר-כך, אחרי התרנגולת הנ"ל, נתנו לי פודינג.

אימא שלי שאלה: "למה???"

אמרתי לה – "זה המנהג שלהם, לאכול פודינג אחרי האוכל."

אמרה לי: "אפשר. אפשר אצל הבגדדים, זה – אני לא מאמינה לך, מוש מומקן – לא יכול להיות!"

נעלבתי, הלכתי להיות בחדר שלי בבדידות, עם עוד שישה אחים ואחיות – לבד.

אחרי חודשים אחדים קראה לי אימא ואמרה: "יוסף, יוסף, תבוא, תבוא. גם אני," אמרה,  "הייתי אצל אנשים אשכנזים, אבל אנשים זהב, ונתנו לי תרנגולת נקייה, מה שכיבסו אותה טוב-טוב הרבה שעות מקודם, ואולי קצת גיהצו. ובאמת אחרי התרנגולת המכובסת, הם נותנים פודינג – ויש להם סיבה. מה הסיבה? מוכרחים לעביר ת'טעם של התרנגולת. הפודינג מעביר ת'טעם. רק דבר אחד לא הבנתי, ותביישתי לשאול אותם – אין להם משהו ל'עביר  ת'טעם של הפודינג??? אצל הבגדדים לא אוכלים פודינג אחרי התרנגולת – לא רוצים ל'עביר ת'טעם של התרנגולת."

א-פרופו תרנגולת – כידוע, יש טשולנט, ויש חמין, ולבגדדים יש טביט.

בטביט של העיראקים יש רק אורז ועוף – אין בשר, אין קיטניות. לימדתי את ידידי, שוקי פורר, שגם העוף, בתביט – אין לו תפקיד משל עצמו – הוא, כך לימדה אותי סעידה, התפקיד שלו זה רק לזרוק טעם לאורז. אבא שלי היה בוחר תרנגולת, חיה כמובן, במחנה יהודה, שיש עליה שומן – בשביל שתזרוק טעם לאורז. בתהליך הבדיקה, היה אבא ממשמש את התרנגולת, והיא היתה צווחת ככה, שאם זה היה היום – היה בא שוטר ואוסר אותו על התעללות בקטינה. לדעתי, התרנגולת כבר העדיפה לזרוק טעם לאורז, רק שאבא שלי יעזוב אותה.

א-פרופו אוכל – הנה הסיפור על מיכאל קאופמן והסקטים.

ילד שהיו לו סקטים, חדשים, באותה עת – זה כמו שלילד היום יש יאכטה, מטוס, וצוללת. ולמיכאל, החבר שלי, היו סקטים. שאלתי אותו – "מיכאל, איך נהיו לך סקטים?"

והוא הסביר: "יש אוכל די איכס – תרד – שיש בו, כך אימא שלי אומרת – ברזל. אימא שלי אמרה," אמר מיכאל, "שאם אוכל את האוכל הזה, עם הברזל – אקבל מה שאני רוצה – ואז ביקשתי וקיבלתי, סקטים."

שאלתי: "מיכאל – אני – איך אקבל סקטים? אצלנו לא אוכלים תרד, ואימא שלי לא חושבת שיכול להיות ברזל בקובה, או בכל אוכל אחר. אפילו את הקמח היא מנפה – אז ברזל באוכל?! בכל זאת," שאלתי, "מה נעשה?"

אמר לי מיכאל – "תבוא הביתה, אל תאכל. אימא שלך תבקש שתאכל – תגיד שרק אם יתנו לך סקטים, וככה הלאה."

באתי בצהריים – לא אכלתי, בערב, גם, ובבוקר למחרת – גם לא אכלתי.

בצהריים – כבר למחרת, באתי הביתה – צמתי יום שלם בהוראת מיכאל – וסיפרתי לאימא שלא אכלתי אתמול בצהריים.

 אמרה – "לא היית רעב, כניראה."

"וגם בערב," אמרתי לאימא.

"הא! היית שבע עוד מהצהריים."

"וגם בבוקר," אמרתי, "לא אכלתי."

"כן, אמרה אמא, בטח מיהרת לבית הספר, לא רצית לאחר. טוב שאתה משתדל בלימודים."

"זה לא זה, אמרתי לה, "זה בענין מיכאל קאופמן והסקטים, שהבטיח שאם לא אוכל יקנו לי סקטים."– לא ניהיה לו סקטים. אחד שלא אוכל – רק נהיה רעב. אתה רוצה סקטים – תבקש סקטים – נקנה לך סקטים. בשביל זה אתה לא אוכל קובה???"

אני מחפש את מיכאל קאופמן האמיתי, לומר לו – "אם אתה ילד במשפחה עיראקית, ואתה רוצה סקטים – אל תפסיק לאכול, חביבי, אל תפסיק לאכול!!!"

אם אוכל – אז גם שתייה, תה. אבא שלי היה תאולוג גדול – היה עושה תה הכי טוב בעולם – היה קורא לו "צ'איי כאדרי" – תה מבושל – תהליך ארוך ומורכב. קומקום קטן, שקוראים אותו קורי, ריק, עדיין, על הקומקום הגדול, שיש בו מים, על האש. מרתיח יוצק, שופך, שוטף – תהליך מורכב מאוד. בסופו, היה נותן לאימא שלי בכוס קטנה שנקראת אסטיקן, והיא היתה מריחה, ואומרת – "כוש צ'איי." תה טוב.

תחילתו של התהליך בזה שאימא שלי, יוצאת אחרי אמבטיה, בחלוק, למיטבח המפורסם, ואומרת לאבא שלי –בערבית, כמובן – אז מה – באידיש? "באס אנתה תסוווילי צא'יי!" –  לאמר – רק אתה תעשה לי תה.

עכשיו, חשוב להבין, שבמיטבח לא היו מועמדים אחרים לעשות לאימא שלי תה. בכל זאת, כשגבר עיראקי שומע "באס אנתה תסווילי צ'איי!" – הוא מתמלא עזוז, אומר בקול רם – "זוזו!!" – כזכור לכם – אין מי שיזוז, אין שם אף אחד, מלבדם – אבל בכל זאת, צועק "זוזו!" – וניגש לקורי* ומתחיל את התהליך.

אבל, אם נכון, שאדם הוא תבנית נוף מולדתו – אז בואו ניזכר, שלפני 50-60 שנה, כל המיסעדות היו אשכנזיות, ואם היתה מסעדה מיזרחית – היה שלט – "מסעדה מיזרחית". היום זה ההפך – רוב המסעדות הן מזרחיות, כי זה האוכל של המקום הזה, המזרח התיכון. יש גם מסעדות אחרות – עם שלט "אוכל ביתי", שאחרי התרנגולת נותנים לך פודינג – ומי שלא יודע את הסיבה – שישאל את אימא שלי.

וסלאמה עליכום.

* זה הקומקומון, שאנחנו האשכנזים ילידי הארץ, שטרם ידענו, עד תחילת שנות ה-50 לערך –  שאנחנו "אשכנזים" – היינו מכנים בשם תיון, ובשכמותו זקנים "אשכנזיים" כמונו חולטים גם היום את ה"תמצית", מתפזורת עלי תה, ולא שותים תה של שקיות, אפילו שאפילו האנגלים כבר עברו להשתמש בשקיות נייר גדולות לתמצית בתיונים החומים שלהם, העשויים חרס. – אב"ע.

* * *

משה גרנות

הפרוטרוט המייגע

על ספרו של אברהם ב' יהושע "חסד ספרדי"

הקיבוץ המאוחד, 2011, 374 עמ'

קורא מיומן צריך לטרוח ולאמץ את כל חושיו בקוראו ספר החושף בפניו יופי וחוכמה, כי הסופר, יותר מכל אמן אחר, משתמש בצפנים כדי לערפל את הווידוי האישי האינטימי שהוא עורך ביצירתו – מצד אחד הוא משתוקק להתוודות בפני הקורא האנונימי, ומצד שני הוא חרד מהחשיפה בגלל עצמו ובגלל כל היקרים לו שעלולים להיפגע. על כן, כאמור, ראוי לו לקורא לעשות מאמץ להתגבר על הערפול המכוון ולנסות לפענח את הצפנים.

נראה לי שאת "חסד ספרדי" ניתן לסווג כרומן שהטירחה של קריאתו גוברת על ההנאה האסתטית ממנו. סופר חייב לשכנע את הקורא שכל פסקה, כל משפט, כל מילה – הכרחיים למארג הסיפורי. לדעתי, "חסד ספרדי" איננו עומד בתנאי זה.

בלוז העלילה (הדרמטית בחלקה – יש לומר) ניצבת משטמה תהומית מצד תסריטאי בשם שאול טריגנו כלפי הבמאי שלו, יאיר מוזס, אשר ביטל סצינה בסיומו של סרט. הסרט, מבין הראשונים שביים מוזס, ואחרון שביים מתסריטיו של טריגנו, מספר את סיפורם של שני ניצולי שואה, אשר בגלל הניסיונות שערכו בהם הנאצים, הם אינם מסוגלים להביא ילד לעולם. הם מטפחים נערה מתוך כוונה שבבוא היום היא תהרה ותלד להם ילד. הנערה המוצלחת, שמבינה מה נדרש ממנה, מתגייסת לצה"ל, ואף משרתת כקצינה. היא מתרועעת עם הרבה גברים כדי שלא יהיה ניתן לדעת מי האב של העובר שהיא נושאת ברחמה. אלא שלאחר הלידה היא מחליטה לתת את הילוד לאימוץ, ולא לזוג שלו הוא היה מיועד מלכתחילה. כאן היתה צריכה להתארע סצינת הסיום, בה הצעירה מוסרת את התינוק לקליניקה, יוצאת בגפה, פוגשת קבצן זקן, והיא חושפת שד ומיניקה אותו. כלומר, הנתינה עדיין קיימת, אך לא בנתיב שיועדה לו.

כאן מורדת השחקנית ואיננה מוכנה לבצע את הסצינה. היא מסתגרת בתא של מכונית, ואיננה מוכנה לצאת ממנו. הבמאי נכנע לשחקנית, ומשנה את סיום הסרט. מעשה זה הוא בעיני התסריטאי חטא שאיננו ניתן למחול עליו, והוא מנתק כל קשר עם הבמאי ועם השחקנית (שהיתה אהובתו), זונח את התסריטאות והופך למורה לקולנוע.

מסתבר מאוחר יותר שבתחילת הסרט (שם הסרט – "הסירוב") היו מיספר סצינות שהיו אמורות לתאר את ילדותה ונערותה של הצעירה, ואת הסצינות האלו שיחקה נערה בשם רות. השחקנית הראשית העריצה את הנערה הצברית, והחליטה לשנות את שמה מנחמה לרות, כשמה של הנערה. השחקנית נחמה-רות חשבה שסצינת ההנקה עלולה לבזות את הנערה רות, והיא סירבה להשתתף בה. אבל, למרבה האכזבה, הסצינות של הנערה נחתכו בעריכה, והנערה האומללה מיררה בבכי בעת הקרנת הבכורה של הסרט.

לאחר רטרוספקטיבה של סרטיו הראשונים שנערכת לבמאי בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד, לאחר שיחות עם השחקנית (נחמה-רות), ועם אמסלם (אחד הספונסרים של סרטיו), מחליט מוזס הבמאי שעליו לרצות את טריגנו ולהתפייס עימו. הוא נוסע אחריו לדירתו של טולדנו הצלם (שנהרג בתאונה), נוסע אחריו לנתיבות, שם נותן טריגנו שיעור בקולנוע, ואחר כך למושב ליד גבול עזה, שם מתגורר בנו המפגר של טריגנו. אבל כלום לא עוזר – טריגנו מעליב אותו קשות, מדבר אליו בבוטות ומבהיר לו פעמים אינספור שהוא איננו מעוניין בקשר מחודש. הבמאי מקבל מבול של גידופים ועלבונות ומצדיק את דינו (עמ' 285-283, 289; 309 ואילך). לבסוף, מוכן טרינגו להתפייס אם הבמאי יהיה מוכן לשחק בעצמו בסצינה – כלומר, שהוא יהיה הקבצן הזקן שיונק משדה של אישה צעירה (בדומה לסצינה שנפסלה בסרט). כאן צריך לציין שסצינה דומה מצויה בציורים מימי הרנסנס המתארים אב שנידון למות ברעב ובצמא, ובתו הרחמנית המיניקה אותו משדיה כדי שלא ימות. לציור הזה התוודע טריגנו אחרי שיצר את הסצינה הדחויה בסרט, ואילו מוזס התוודע לה רק בחדר במלון בספרד כשערכו לו את הרטרוספקטיבה.

מוזס נוסע לספרד כדי לבצע את הסצינה, כשבנו של טולדנו הצלם אמור לצלם אותה, ומיד להשמיד את הפילם. שני ניסיונות לא צלחו, ורק בשלישי, בחווה רחוקה ממדריד, במקום הנראה דומה להפליא לטירה של דון קיכוטה, הוא מצליח לבצע את העונש שהוטל עליו, כשאת תפקיד האישה הצעירה המיניקה אותו מבצעת איכרה פשוטה – היא דולציניאה של דון קיכוטה (עמ' 359-347, 365-359, 374-369)

שלד העלילה, כפי שהבאתי כאן בתמצית, מבטיח קריאה מרתקת. יש ברומן, כמו בכל הרומנים של א"ב יהושע, אמרות חכמות שנחרתות בזיכרון, כגון: "הסוף (של יצירה) הוא פשרה בין מה שהיה ובין מה שלא יהיה לעולם" (עמ' 171); מוזס אומר לדונה אלווירה (שחקנית בת 94, אימם של מנהל הארכיון – וגם כומר – ושל נזיר, הספונסרית של הרטרוספקטיבה ושל הפרס שקיבל מוזס): "אלוהים ברא אותי לא מאמין" (עמ' 191); "לא מבינים שמוזה רצינית שונאת פינוקים ומתפנקים" (עמ' 221). אבל מה ש"הורג" את הרומן הזה הוא הפרטנות המוגזמת שהסופר נוקט לכל אורכו. הרי דוגמאות:

ראש העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שואל את מוזס על חייו, והוא עונה בפרוטרוט מייגע (עמ' 37-31);

כאמור, עורכים למוזס רטרוספקיבה של סרטיו הראשונים, והסופר מפרט את תוכנם של שישה סרטים, שלרובם אין קשר ממשי ללוז העלילה. תיאור הסרטים וקטעי הקישור שביניהם המזכירים פרשיות מן העבר הקשורות בסרטים אלה מתפרשים על פני 122 עמודים! (עמ' 169-47);

אגב, לפחות שניים מהסרטים מסתמכים על סיפורים של א"ב יהושע ("מסע הערב של יתיר" ו"המפקד האחרון"), וסרט אחד ("בבית הכנסת שלנו") על סיפור של קפקא, סופר אשר השפיע על יצירתו המוקדמת של יהושע. אפשר לומר שהספר הזה הוא גם מעין רטרוספקטיבה של יהושע עצמו, אשר כמו מוזס הבמאי עבר מיצירה סוריאליסטית ליצירה ריאליסטית (עמ' 39).

המלון מזמין מורה קשישה לאמנות כדי לתת הסבר למוזס על הציור, בו, כאמור,  מתואר אסיר בשם קימון שנידון למוות ברעב ובצמא, ובתו פֶּרו המיניקה אותו (סיפור של ולריוס מאקסימוס בן המאה הראשונה לספירה, שנושאו צוייר בעיקר על ידי ציירים מתקופת הרנסנס). המורה מגיעה ונותנת הרצאה מלומדת על הציור, והסופר מביא את כולה בחמישה עמודים! (עמ' 110-104);

גם הביקור של מוזס בביתו של אמסלם, אחד הספונסרים שלו, המציע לו נושא לסרט (ילד שהפך להיות אבא מילדה שבאה מארצות הברית ונטשה את הילוד מיד אחרי הלידה) לא נראה לי ממש קשור לעיקר העלילה, והוא שוב מתואר בפרוטרוט מייגע (עמ' 211-203, 237-224);

בתו של מוזס משמשת מנהלת מכון סי טי – היא מנצלת הזדמנות שאביה בא לבקרה (רוצה לשכנע אותה לנסוע עם הנכד הבר-מצווה לאירופה התרבותית, ולא לאפריקה) בהזדמנות זאת היא משכנעת אותו לערוך מיפוי הלב. מוזס משתכנע, והסופר מוצא לנכון להביא את דף הפלט של הסי טי במלואו ובשפת הסתרים של המכון הרופאים (עמ' 255-254);

מוזס הולך לבקר את רות במכון לדרמה שם היא מדריכה תלמידים. היא מכינה אותם לקראת מסיבת חנוכה ומאמנת אותם למחזה המושתת על ספרו של הווארד פאסט "אחיי גיבורי התהילה" – שוב, מובאות כאן בפירוט הרפליקות של המחזה, למרות שברור שאין בכך שום סיוע ללוז היצירה (עמ' 264-259).

לאורך כל הספר יש יותר מרמז שלמשטמתו של טריגנו כלפי מוזס יש נגיעה ממשית למתח העדתי הישן והנושן בארץ**): נחמה-רות, שבאה מכפר נידח בצפון אפריקה, מקנאה בנערה רות שהיא "מלח הארץ", ומשנה לעצמה את השם לפי שמה – רות (עמ' 65). יש קנאה מסותרת מצד טולדנו הצלם, טריגנו התסריטאי ורות השחקנית – כולם מוצאם בצפון אפריקה– במוזס הבמאי שמניע את הסרטים, שבלעדיו אין להם קיום עצמאי.

עבור הסרט "הסירוב" (הסרט שגרם לקרע בין טריגנו ובין מוזס) גוייס, כאמור, זוג יהודים הונגריים (שמוצאם היהודי מפוקפק) כדי לגלם זוג ניצולי שואה חשוכי ילדים. טריגנו מכנה אותם "כוזרים", הכינוי שהעניקו עסקני הקיפוח ליהודים האשכנזים כדי לרמוז שאינם יהודים ממש, וספק אם יש להם מקום בארץ היהודים*).

כמו אנשי "הקשת הדמוקרטית", גם טריגנו סבור שהציונות האשכנזית חמסה את הערבים, והם מפגיזים את היישובים שלנו כיוון שהם מתגעגעים לשדות שלקחנו מהם (עמ' 296). מעניין לאלו שדות, אליבא דטריגנו, התגעגעו אלה שהפילו את התאומים בניו-יורק והרגו 3,000 איש, ולאלו שדות מתגעגעים המפגעים המתאבדים מדי יום בערי עיראק.

טריגנו אומר במפורש שהוא שונא את "מלח הארץ", והוא שונא את מוזס שהוא בעיניו האצולה של החברה הישראלית (עמ' 323, 325). בעיני טריגנו עצם קיומו של מוזס מורה על אשמה – הוא אשם בכול – כולל העובדה שנולד לו ילד מפגר! (עמ' 317).

כדי לזכות בפיוס מוכן מוזס לקבל את כל הגינויים והגידופים של טריגנו, מוכן לחזור בתשובה (מילולית! – עמ' 332), והוא מוכן לעבור טקס השפלה נורא (עמ' 335-333), למרות שהוא יודע כי אנשים מסוגו של טריגנו הם אחוזי תחושת קיפוח ונקמנים ללא תקנה (עמ' 366).

דונה אלווירה הקשישה, הספונסרית של הרטרוספקטיבה, מעניקת הפרס והמארחת של מוזס  בספרד, משמשת גם כמעין מקהלה שהיתה מקובלת בדרמה הקלאסית, והיא קובעת שדרישת טריגנו ממוזס להשפיל את עצמו היא דרישה חולנית, והוא לא היה רשאי לדרוש זאת ממנו (עמ' 368). אף על פי כן, מוזס עובר את טקס ההשפלה, ולא פעם אחת, אלא שלוש פעמים (ראה לעיל), והספר מסתיים מבלי שנודע לקורא אם טריגנו סלח בסופו של דבר, או שמא המשיך בטינתו החולנית כלפי הבמאי המצליח שבעצם איננו אשם בכלום.

קשה שלא לדלות מן הזיכרון את בקשת הסליחה מעדות המזרח של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה – בקשת סליחה על חטא שלא קיים, ובלי סיכוי שתגרום לשינוי ביחסם של עסקני הקיפוח כלפי צאצאי החלוצים של העליות הראשונות וכלפי ניצולי השואה.

הסופר ביקש לחדש דבר מה בקונצפט, וכתב את פרק 8 – "סידור הבית הישן" – בלשון נוכח במקום לשון נסתר. התוצאה היא שהקורא איננו יודע מתי דובר הסופר, ומתי יש דיבור ישיר של אחד הגיבורים (עמ' 335-287).

אינני מחשיב עצמי מבקר שיכול לייעץ לסופר כיצד לכתוב את ספריו, בוודאי שאינני מעלה על הדעת לעשות כן לסופר בעל שם בינלאומי עטור פרסים ושבחים כמו א"ב יהושע, אבל אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן, והריני חושף בזה את מחשבותיי ותחושותיי כשקראתי את הספר: באמת ובתמים הספר החכם הזה ייגע אותי, ולא פעם רציתי להניח אותו מהיד בחוסר אונים מוחלט לנוכח הפרטנות המוגזמת שבו.

*) ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן, 2000, עמ' 100-74

**) זאת גם דעתו של יצחק לבני שראיין את א"ב יהושע בתוכניתו "בין שישי לשבת", 25.2.2011 שעה 23.05.

אהוד: זוהי יוהרה גדולה מצידך לכתוב ככה על ספר כל כך חשוב ומעורר מחקר – שמבחינתי, ככל שאני קורא יותר על אודותיו, כך אני מבין שאין לי את הכלים השכליים להתמודד עם ממותה שכמותו.

* * *

מתי דוד

תעשיית השלום

מבלי לזלזל בטוהר הכוונות הטובות של כל אלה מקרב מנהיגי העולם ועוזריהם, כולל בישראל, התורמים למאמצים לפתרון סכסוכים אלימים בעולם בכלל, ובסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, ראוי לא להתעלם מתופעות הלוואי של פעילויות אלה, תחת הכותרת "תעשיית השלום". תעשייה זו מפרנסת מאות פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים, המשָייטים ברחבי תבל, בין ועדות לוועידות. הם מצטלמים, נואמים, ומפיקים תוכניות והצהרות בלתי פוסקות של אָמִירות והכחשות. הם מייצרים טקסטים של אופטימיות מגויֶסת, למרות הפסימיות השולטת במציאות הקיימת. אופטימיות מלאכותית זו, מלווה תמיד בלחיצות ידיים טקסיות, יחד עם חיוכים מאוּסִים של צילומי אשלייה של כביכול ידידות מופלאה. כל זאת מתקיים בסיוע קבוע של אָרְסֶנַל גדול ומגוון של מילים מצוּחצָחוֹת, המכסות על הכוונות האמיתיות. זו הדיפלומטיה.

הנשיא אובמה האמין בתמימותו שבאמצעות נאומי החזון שלו, אותם הוא השמיע בפראג, בברלין ובאוניברסיטה האיסלמית אל-אזהר בקהיר, הוא יוכל לבנות עולם של שלום. תוך זמן קצר הוא הבין שהעולם בנוי מרוע, מקיצוניות, משנאה ונקמה. ואולם הדיפלומטיה הָשִגרתית של "תעשיית השלום" האופטימית ממשיכה לפעול, למרות כל הסכסוכים האלימים האזוריים, המקומיים והעולמיים.

קיימת השאלה הניצחית – האם הסכמים מדיניים אמנם פותרים סכסוכים אלימים? האם הדיפלומטיה יש בכּוֹחה לשכנע צדדים מסוכסכים באמצעות הגיון של מילים ונתונים? ואולי רק לחצים ואיומים לפגוע באינטרסים מעשיים, הם הקובעים בפועל? הדיפלומטיה היא נשף המָסַכות של אנשי החַלִיפוֹת והעַנִיבוֹת המנפקים תוכניות ואשליות.

על פי הציניקנים, כל עוד יחיוּ בעולם עורכי דין, כוהני דת ופוליטיקאים, לא ניתן יהיה לעקור את הרוע האנושי הניצחי הקיים באדם, דבר המונע שלום ניצחי בעולם. ימי השלום, הם תקופות הביניים בין המלחמות, שהיסטוריונים כותבים תולדותיהן, והמנהיגים משחזרים את כישלונותיהם. חיינו הם כמו נדנדה בלתי נִשלטת בין אופטימיות של פסגוֹת לבין פסימיות של תהומות. בין אופטימיות פסימית, לבין פסימיות אופטימית. בין הפסימיסטים לבין האופטימיסטים, נמצאים הריאליסטים השקולים. כל אחד מהם שותה סוג אחר של קפה, שמבטא את עולמו האחר. האופטימיסט שותה רק נס קפה, כי כל מה שקורה זה נס משמיים. הפסימיסט שותה רק קפה שחור, כי לדעתו הכול זה כישלון, חידלון ואסון. הריאליסט שותה רק קפה הפוך, כי כל מה שקורה באמת, זה ההפך ממה שכתוב בעיתון.

גם "תעשיית השלום", שמלווה מזה שנים רבות את הסכסוך הישראלי פלסטיני, הצליחה להנפיק שפע של מושגים ורעיונות חדשניים, שתרמו לאוסף הקלישאות הדיפלומטיות, אך לא פתרו שום בעיות מעשיות, כמו למשל:

"צעדים בוני אמון". "רעיונות יצירתיים". "ויתורים כואבים". "חלון הזדמנויות". "אופק מדיני". "סיכונים מחושבים". "הסכם שלום על המדף". "מפת דרכים". "מתווה קלינטון". "גושי התיישבות". "חילופי שטחים". "עכשיוויזם נאיבי". "פטריוטיזם נורמטיבי". "מדינה דו- לאומית". "מדינת חמאסטן". "מדינת פתחלנד". "שלום עכשיו = שלום אכזב".

 * * *

שיעור בהיסטוריה ולקח לישראל: "כל המלחמות לדורותיהן הסתיימו בשלום או באי-לוחמה."

שלום אהוד,

אולי הספקת לשכוח, אבל שלום עושים עם אויבים. עם אויבים בלבד. העולם לא השתגע. בחלקו, הוא אולי אנטישמי, חלקו אדיש ובחלקו האחר הוא סתם שונא כיבוש...

מה אתה מלין על נשיא פולין ועל הקאנצלרית מרקל? [גיליון 621]. האם ממשלת ישראל פועלת למען השגת שלום?! פה ושם מס שפתיים ותו לא.

אינני היסטוריון ואינני נביא, אבל למיטב זיכרוני המזדקן, כל המלחמות לדורותיהן הסתיימו בשלום או באי לוחמה. שפיכות דמים ניתן למנוע אם השלום יכוּנן טרם המלחמה ולא אחריה.

לא כל מי שחושב אחרת ממך הוא שונא ישראל.

אותם שוחרי השלום בארץ ומחוצה לה, רבים מהם סבורים שהעוול הנגרם לעם כבוש, עשרות בשנים, עדיף שייפסק. וזאת ניתן למנוע רק בשלום.

גם אם "אין עם מי לעשות", גם אם הדרך עוד ארוכה ומפרכת. גם אם יידרש מחיר כבד, גם אם עוד יעברו דורות' לשלום אין תחליף ואם נחתור אליו בהתכוונות אמיתית, יבוא גם יבוא.

אריק כץ

 * * *

וגם זאת להרצליה בת התשעים

שלום אודי,

גם אני מברכת את הרצליה רז במלאת לה תשעים. הרצליה עבדה בהנחיית סמינריסטים בסמינר "שיין" בפתח תקווה. היא נהגה לבוא עם תלמידיה להסתכלות בכיתתי בבית-הספר "יד לבנים". מדי פעם ישבנו בביתי ובביתה להכנת תכנית עבודה. גישתה לעבודה ולתלמידים היתה ייחודית ומקורית כך שאי אפשר לשכוח...

יישר כוח,

ביליה שדר

 * * *

קבלת שבת בצוותא

יום שישי 25/3 בשעה 11.00

"והייתם קדושים כי קדוש אני" / (ויקרא, פרשת 'שמיני' פרק י' פסוק י"א)

ליאת רגב, מגישת "עוד מעט שבת" ברשת ב', תארח בצוותא, לקבלת השבת, את: על פרשת השבוע מפי מירון איזקסון, משורר וסופר ישראלי זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"א. / יוספיה סימון – המתרגמת מגרמנית את  רב המכר של  הנס פלאדה "לבד בברלין". / ישי שריד – על ספרו "לימסול" שזכה לשבחים בעיתון הצרפתי "ליברסיון" (צרפת). / יאיר אסולין –  שהוכתר בעיתון הארץ כיורשו של פנחס שדה, על ספרו הראשון "נסיעה". / הפרשן הפוליטי והמדיני – חנן קריסטל. מנחה: ליאת רגב. שירה: שולי נתן. פסנתר: רמי הראל.

עריכה: נילי שחור, ליאת רגב.

מחיר מוזל לכרטיס 45 שקל.

 * * *

צוותא מצדיעה לישראל יצחקי

מגדולי וותיקי הזמרים בארץ

לציון 65 שנות קריירה מפוארת ויום הולדת 85

יום שלישי 22/3 בשעה 20.30

יצחקי החל את דרכו בלהקת ה"חישטרון" שפעלה בימי מלחמת קוממיות ושיתף פעולה במסגרתה עם הזמרת  יפה ירקוני ("אנו ניפגש", "אם תשבו בשקט") והפזמונאי והמלחין בובי פנחסי/ כוכבו דרך עם קום המדינה והוא הוציא את אלבומו הראשון בשנת 1949. בשנות החמישים היה אחד הזמרים הבולטים והפופולריים ביותר בארץ. בשנות השישים היגר לאוסטרליה, שם המשיך להופיע כזמר ושינה את שמו ל"רל קיי" כדי להקל על התושבים המקומיים לבטאו. כעבור 20 שנה חזר לישראל.

ישראל יצחקי יארח את עדנה גורן, יזהר כהן, שלישיית אדלר, שירה גבריאלוב, בועז פייפר, ובין היתר יושמעו להיטיו: 'אנו נפגש', 'סימונה מדימונה', 'אבאל'ה בוא ללונה פארק', 'שירת הנודד', 'פופו הבובה', 'סבא פיקולינו', ועוד...

עורך ומגיש: בועז פייפר. ניהול מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל. כלי נשיפה: פטר ורטהיימר. תופים: ישראל נחום. גיטרות: דורון מזרחי. בס: גלעד אפרת

מחיר מוזל לכרטיס  90 שקל.

כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

בשני המופעים נא לשאול על הנחה לקוראי "חדשות בן עזר"

* * *

אהוד בן עזר

רשמים מתערוכת "אגרומשוב"

איך אפשר שלא להיות גאים כאשר אנחנו מסתובבים בין הדוכנים הרבים והמעניינים של התערוכה החקלאית "אגרומשוב" [הנסגרת היום, יום חמישי] בגני התערוכה בתל-אביב, יחד עם חברנו הטוב שאול חומסקי, כאשר מצווארנו משתלשלת בסרט צבעוני אדום על צהוב על חזנו הפתקית: "אהוד בן-עזר / עורך ראשי / המכתב העיתי" ולמטה השם של אגרומשוב באנגלית. את שאול פוגשים בשמחה חקלאים ותיקים רבים שזוכרים אותו משנות ההדרכה הרבות שלו במסגרת עבודתו במשרד החקלאות, ואילו אנחנו זוכים למבטי הערכה בזכות "בן-עזר" וזאת משתי סיבות, חלק חושב שאנחנו חלק מהפירמה של הפרדסים, וחלק קטן יותר שמע עלינו כסופר, וחקלאי אחד אף מעיד שקרא כבר פעמים אחדות את "המושבה שלי". 

מעודד מאוד היה לראות את הדוכנים של הרשות הפלסטינית, כאשר תחומי העיסוק והמוצגים הם בדרך כלל שמן זית, זיתים, זעתר, טחינה, תמרים ודבש – כך "אל-זייתון" מסלפית; "זדונה­ – חברה אגרו-תעשייתית" לייצור צמחי תבלין מטובאס; "טייבה ברואינג קומפני" לייצור בירה מרמאללה; "כנאען מסחר הוגן" מבורקין, ג'נין; מדיכו-מנסרה פיתוח והשקעות" לגידול תמרי מג'הול מיריחו; ו"מפעל אבראהים חדאד" לציוד חקלאי מג'נין. איש מהמציגים ועובדיהם לא ענה לנו בעברית, אף כי היה נדמה לנו שחלקם יודעים את השפה – אלא רק בערבית ובאנגלית. התוצרת נראתה ברמה דומה לשלנו, גם עגבניות השרי, ואולם הם הקפידו לציין שהם עובדים רק לייצוא ואין להשיג את מוצריהם בישראל. באשר למג'הול שנתנו לטעום, התמרים של יוטבתה טובים יותר.

כתמיד היה נעים לעבור על פני הדוכן של "מו"פ לכיש" למחקר חקלאי, היכן שמנכ"לו החייכני בני גמליאל עומד ליד שפע של ירקות קטנים ומתוקים כמו הפלפלונים בשלושה צבעים או הכרוביות הצבעוניות, והוא מצטנע ואומר שרק איקלם כאן את הירקות המיוחדים והם לאו-דווקא פיתוח ישראלי. ובכלל, דוכני המציגים של הירקות ושל הפירות האקזוטיים היו כרגיל בתערוכות החקלאיות מוקד משיכה לטועמים, אף כי לא נתנו הרבה מה לטעום. אבל הגיוון והחידוש הם ממש מקסימים.

היו כמה נציגים לשמן הזית ולזיתים הישראליים. מהם, עברו את הביקורת שלנו, שמן זית וגם זיתים דפוקים – רק "סבא חביב", בית הבד ומרכז המבקרים בלב הגליל, בכניסה לקיבוץ פרוד. והם מציעים שלל פעילויות לכל המשפחה והחלטנו לקחת את כתובתם ולבקר אצלם אם נגיע לאזור. זה בדרך מצומת חנניה (ומכרמיאל) לצפת.

ואיך אפשר שלא להתעכב ליד הדוכנים של ההדברה הירוקה וההאבקה מבית מדרשו של קיבוץ שדה אליהו, עם תמונתו של מריו לוי בכובע טמבל, שהוא אבי החקלאות האורגנית בישראל.

או להחזיק ביד, מתוך שפע הפרסומים, את ה"דו"ח הדו-שבועי הדרים" של משרד החקלאות, העוסק במדינות רבות בעולם בתחום הזה, ובו, תחת הכותרת "יצוא פרי הדר מישראל", כתוב: "בשבוע 6 בשנת 2011 (6-12 בפברואר) יוצאו מישראל 8,150 טון הדרים, בעיקר אור (קליפים, 3,539 טון), שמוטי (תפוזים, 1,979 טון) וסנרייז (אשכוליות, 1,867 טון). מתחילת העונה ועד סוף שבוע 6 יוצאו כ-100 אלף טון הדרים, ירידה של 15% בהשוואה ליצוא בתקופה המקבילה בעונה הקודמת, למרות עלייה של 17% ביצוא האור לעומת התקופה המקבילה אשתקד, ועלייה קלה גם בייצוא האשכוליות האדומות."

והמסקנה המצערת, שלנו, היא כי ייצוא השמוטי נמצא בירידה.

ונסיים בשני ציטוטים מקוריים מהחוברות של הרשות הפלסטינית.

בחוברת של "כנאען מסחר הוגן" מבורקין, ג'נין, כתוב:

Fair trade delicacies from Palestine, the land of milk and honey

ואילו בחוברת של "סינקורוט גלובל גרופ כתוב בפשטות"

Produce of Palestin

אבל בתערוכה עצמה לא תמצא את השם פלסטיין  או פלסטין אלא "הרשות הפלסטינית".

* * *

ישראל זמיר

סמל-בוגרים

שנת הלימודים במוסד-החינוכי, כיתה י"ב, קָרבה לסיומה. הכול העתיקו עבודות-גמר, שהוכנו במשך השנה, לחוברות-סיכום, שתוצגנה בתערוכה השנתית. יואל כתב מחקר על "קורותיה של ספרטה" והכתיב לציפי שרעבי, בת-כיתתו, שהצטיינה בכתב-יד נאה. לציפי היה עור חלק בגון הערמון, עיניים חומות וריסים רושפים. גבוהת-קומה, הליכה זקופה עם סומק רענן על לחייה. הייתה ילדת-חוץ, תימנייה מירושלים, שנקלטה בקיבוץ בזכות אביה, שהיה עסקן מפלגה.

יואל וציפי נותרו בכיתה עד שתיים לפנות-בוקר. ציפי התפעלה מניסוחיו המדוייקים, מניתוחיו המעמיקים והירבתה להחמיא לו.

"למדתי המון מהעבודה שלך," ציינה בסיפוק ושניהם חייכו. דומה, שחיבה סמויה נרקמה ביניהם. הקבוצה, באותה עת, החלה בדיונים לקבלת סמלי-בוגרים – משׂוכה אחרונה לקראת סיום הפעילות התנועתית. הדיונים נערכו ברמת החניך הבודד, הישגיו, תרומתו לחברה, ללימודים, לתנועה, שמירה על דברות-התנועה והבטחה להגשים בקיבוץ. הכול חששו מפני הדיון האישי, העלול לפגוע בהם.

ציפי לא חששה. מצבה החברתי היה איתן, פעם שנייה שנבחרה לוועדת-קבוצה, אין לה אויבים, לבד אולי כמה בנות, שאינן פוסקות מלשלוח מבטי קנאה ביופייה ובגזרתה הנאה, אך נושאים אלה כידוע אינם נוגעים לדיון. אף הדיברה העשירית, שדרשה מן החניך להינזר מיין, מעישון ולשמור על "הטוהר המיני", לא הדאיגה אותה. היא נמנעה משתיית יין, לא נגעה בסיגריה ולא התקרבה לנושא המיני, כי לא היה לה חבר.

היו חברים בקבוצה, שסברו כי אותם דיונים אישיים מעכירים את האווירה ואינם תורמים לגיבוש הקבוצה לקראת אתגרי העתיד. מישהי סיפרה ששמעה סיפורים על חברי-תנועה שנפגעו קשות מאותן שיחות ובמשך שנים לא שכחו ולא סלחו. מהו ההיגיון לחטט בחייו של הפרט ולהציגו במערומיו? אף יצחק ברקן, מדריך הקבוצה, חשש מאותן שיחות וביקש שהדיונים ישאו אופי כללי, אידיאולוגי, עֶרכּי, תוך שמירה קפדנית על צנעת-הפרט.

אחת הבנות שאלה, אם בגילם הצעיר, הם אכן מסוגלים להתחייב בשבועה שיגשימו בקיבוץ והאם אין זו שבועת-שווא? ואם תפגוש בצבא צעיר, תתאהב בו והוא יסרב לבוא לקיבוץ, האם עליה להיפרד ממנו בשל אותה הבטחה?

מישהו השיב, כי ההבטחה נוגעת לכוונה-שבלב בלבד.

והיה מי שראה בלגימת יין ובעישון סיגריה מעין התרסה, הנפת דגל למרד במוסכמות התנועתיות. התנועה מחנכת לחופש-בחירה, לעצמאות מחשבתית ולא לאיסורים דרקוניים.

אחד הבנים סיפר ששמע מאחיו הגדול, שבאחד מקיבוצי הנגב, בגלל זנבה של סיגריה, סילקו חבר מהקיבוץ. האם זה הגיוני?!

מישהי ביקשה הבהרה למושג: "שמירה על הטוהר המיני"? האם מותר לנו לתבוע מזוג חברים, האוהבים זה את זו להימנע ממגע מיני? האם זכותנו לקבוע לזוג את גבולות המותר והאסור? וכי חסרות דוגמאות לאהבה שנרקמה בין חניכה בת שש-עשרה למדריכהּ הבוגר?

יואל, באחד הערבים הפנויים, מצא בחדר הוריו ספר, שנכתב על-ידי י. ו. סטאלין בוויכוחו עם הזרמים הסוציאל-דמוקראטיים האוסטריים. הוא דפדף וגילה קטע, שבו סטאלין מסביר מדוע אינו מכיר בעם היהודי כ"אומה". הוא העתיק את הקטע ובאחד הדיונים קרא את הקטע בפני הקבוצה. לדברי סטאלין, "איזו מין אומה יהודית היא זו, המורכבת מיהודים גרוזיים, דגסטניים, רוסיים, אמריקניים ואחרים, שבניה אינם מבינים איש את שפת רעהו, יושבים בחלקים שונים של כדור-הארץ, לעולם לא יראו איש את רעהו, לא יפעלו יחדיו... לא, לא לשם "אומות" אלו, הקיימות על הנייר, חיברה הסוציאל-דמוקרטיה האוסטרית את התוכנית הלאומית שלה."

יואל שאל את המדריך, באחת הפעולות התנועתיות: "האם סטאלין המשיך לשלול את מדינת-ישראל אחרי השואה, לאחר שהגרמנים כלאו במחנות מוות יהודים מכל חלקי העולם בשל יהדותם?! האומנם לאחר המלחמה המשיך להאמין שישראל קיימת רק על גבי פיסת נייר בלבד?!"

יואל שאל ויצחק המדריך נענה לאתגר, הציג את ארבעת סימני ההיכר לאומה, שסטאלין קבע: לשון, טריטוריה, חיים כלכליים, תרבות משותפת וציין את הפיזור היהודי, ששלושה מתוך ארבעה מסימניו אינם מאפיינים אומה יהודית. הוא שלל בתוקף רב את קביעותיו הנחרצות והדוגמאטיות של סטאלין ותיאר את שותפות-הגורל היהודי שהוכחה כממשות חיה מכוחה של מציאות איומה וטראגית, שכללה: גירושים, רדיפות, השפלה ואפליה גזעית. במחנות-ריכוז הפכו יהודי פולין, רוסיה, גרמניה ויוון לאומה אחת! בכל שנות הגלות הארוכות שמר עם-ישראל על קשר לארץ-ישראל והכמיהה מצאה את ביטויה בתפילות ובפיוטים. אפילו בטכס הנישואין המסורתי באו לביטוי אותם כיסופים, אותה המיית-לב לארץ-ישראל וציטט:

"...עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה..."

יואל שמח לשמוע ביקורת על קביעותיו של סטאלין. אף ציפי הייתה מאושרת, יצחק אינו מתעלם מן הדת היהודית כחלק מתרבותו של עם. היא זכרה היטב את טכס נישואי אחותה הבכירה שנערך בבית-הכנסת השכונתי "נחלת-אחים" בירושלים.  

"בנושאים כאלה צריכים לעסוק הדיונים על סמלי בוגרים ולא בחיטוטים רכילותיים," אמר יואל לציפי בדרכם לחדרם.

החיים בקיבוץ התאימו לציפי. מאז ומתמיד אהבה בעלי-חיים, עבדה ברפת, בלול, בדיר ולא אחת יצאה עם הכבשים למרעה. רכזי-הענפים שיבחו אותה על מסירותה ועל אחריותה בעבודה. ציפי הייתה אחת הבנות המרכזיות בקבוצה: תלמידה מצטיינת, פעילה בחברה, שרה במקהלה, נגנה על מנדולינה בתזמורת המקומית והשתתפה בלהקת-הריקודים.

הלינה במוסד-החינוכי הייתה באתה עת עדיין מעורבת; בנים ובנות התגוררו באותם חדרים. המחנכים דגלו בסובלימציה, שנועדה לרסן יצרים והאצלתם לערכים רוחניים בוני-תרבות וחברה. ציפי ויואל התגוררו באותו חדר עם עוד שתי בנות ובן. יואל ישן על מיטה תחתית שנשלפה מתחת למיטתה של ציפי.

בשתיים לפנות-בוקר, יואל הפסיק להכתיב לציפי והם שבו לחדרם. הוא שלף את מיטתו והותיר רווח צר לרגליים וציפי כמקובל כיבתה את האור והתפשטה. אוושת בגדיה הלהיטה את יצרו. כל-כך רצה להושיט יד ולגעת בה, אך פחד. הוא נזכר, כי בשעה שהכתיב לה, הרבתה לשבת סמוכה אליו ורגליה לא אחת התחככו ברגליו. האם היא רומזת? לעיתים, וכאילו במקרה, חיככה את חזה במרפקו. דמיונו, חרף עייפותו, הפשיט אותה מבגדיה והציגה במערומיה. לבסוף, שלח יד מהססת ונגע במסגרת הברזל של מיטתה. ליותר מכך לא העז. למחרת בלילה, הסיפור חזר על עצמו. הוא זכר שהקבוצה מנהלת דיונים אישיים ויש להיזהר מפני לשונות רעות.

ובאחד הלילות, כששכבו לישון, שלח כהרגלו יד למסגרת מיטתה. הברזל הקר צינן קמעה את להטו, אך ציפי לרגע הסתובבה ונתקלה בידו. היא נטלה אותה בשתי ידיה והניחה את כף-ידו על חזה הגואה. יואל היה בשמיים. בבוקר נאלץ לכבס בחשאי את מכנסי הפיג'מה.

וכך, בימים שקדו על קורותיה של ספרטה ובלילות יואל זכה לאירוח בשטחים מוחזקים בידיו. לא אחת חש שזרעו פורץ והצטייד מבעוד-מועד בגליל-נייר. הכול התרחש בלי מילים. כעבור זמן-מה, החליפו תפקידים, היא התיירת והוא המדריך, שהכיר לה, בין-היתר, עמוד יווני בסגנון קורינתי... הו, כמה נהנו זה מזו. מדי-פעם הציצו בדאגה לעבר חבריהם הישנים, שמא חס-וחלילה יתגלה הכול.

ובאחד הלילות, בתום "המסע המרתק", יואל חש רצון עז לנשק אותה על שפתיה. הוא רכן לעברה ומשך אותה בעדינות למיטתו. לרגע ניסה לגהור עליה, אך היא נרתעה וחרטה באצבעה על בטנו:

"יואל, אני בתולה וזה לא תנועתי. זכור את הדיברה העשירית." הוא חייך וחרט באצבעו על בטנה:

"אבל אני אוהב אותך."

"גם אני אוהבת אותך," והסתפקו בנשיקות דמומות. ציפי נשארה במיטתו, כדי להירגע קמעה ולרוע מזלם, שניהם נרדמו.

חבריהם לחדר התעוררו בבוקר, ראו אותה במיטתו, התלבשו חרש ויצאו, שלא להביכם. המטפלת הגיעה לבדוק אם כולם קמו לשיעור הראשון, פתחה את הדלת ונדהמה. היא מיהרה אל מחנך-הכיתה, שהזעיק את יצחק ברקן.

עד מהרה, כל "הגוף-הבוגר" ידע על "האירוע המביך." הכול דשו בו וכיד הדמיון והקנאה הרחיקו לכת ביחסים שבינו לבינה. שמחה-לאיד מזה וקנאה עזה מזה. ציפי ויואל לא ידעו נפשם מצער. הכול היה כה גלוי, כה חשוף שלא היה טעם להכחיש.

יואל נחשב לאחד הבנים המוכשרים בקבוצה: גם תלמיד מצטיין, גם פלח מוערך וגם שחקן כדור-סל בעל "יד-זהב", כפי שהגדירוהו עיתונאי הספורט. גבה-קומה, רחב-כתפיים, שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. הוא היחיד שצורף לנבחרת הבוגרים של הקיבוץ והִרבה לקלוע לסל. חניכי המוסד-החינוכי נהגו לצבוא על המגרש ולא הפסיקו לעודדו בקריאות קצובות: "יו-אל!" "יו-אל!"

בדיון הקבוצה הקרוב, שעסק בסמלי-בוגרים, בתיאום עם יצחק המדריך, יואל וציפי נטלו את רשות-הדיבור וכול אחד מהם הביע צער וחרטה עמוקה. יואל הציע, שסמל-הבוגרים יישלל מהם במפקד ל"ג בעומר. יואל נחשב לאחד הבנים המרכזיים בקבוצה, מדריך מוצלח בשכבה א' והרוח החיה בכל מפעלי התנועה. יצחק הציע, לאור החרטה הכנה שהביעו, כי הסמלים יישללו מהם עד למִפקד סוף שנת הלימודים. הקבוצה קיבלה את הפשרה ברגשות מעורבים, אך לא ויתרו על הדיון-האישי.

אחת מבנות הקבוצה טענה, שציפי פוגעת בעקרונות השיתוף והשוויון. בהיותה ילדת-חוץ, נוסף על הביגוד שמחסן-הבגדים הקיבוצי מנפק לה, היא מקבלת מהוריה ביגוד נוסף וציינה במיוחד את שמלת הסָרָפָן, שלעיתים היא מתהדרת בה בלילות-שבת. אחד הבנים העיר, שציפי אומנם חברת-תנועה מסורה, אך לדעתו לא נפרדה מהדת, שהיא כידוע "אופיום להמונים". הוא שמע, כי היא צמה ביום-כיפור בעוד שבקיבוץ זהו יום-עבודה רגיל. הוא פקפק אם ציפי מתכוונת להגשים בקיבוץ.

"על סמך מה אתה אומר זאת?" נשמעו קולות של חברים.

"על סמך סטטיסטיקה. ברוב הקיבוצים מתחנכות חֶברות-נוער מעדות-המזרח, שבסוף שנת הלימודים האחרונה עוזבות את הקיבוץ בנימוק של 'עזרת-הורים'. מדוע שציפי תהיה שונה?"

חבר נוסף החליט להפגין אומץ-לב ונדרש ל"אירוע המביך". הוא קבע שיואל אינו יכול להדריך ויש לפטרו לאלתר. הוא קבע בביטחון, שיואל וציפי מקיימים יחסי-מין ובכך עוברים על דיברות התנועה וציטט את הדברה העשירית של התנועה:

"השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו (אינו מעשן, אינו שותה כוהל ושומר על הטוהר המיני.")

יצחק המדריך יצא בתוקף וטען, שאין זה עניינה של הקבוצה לחטט ביחסים שבינו לבינה, אך הדברים כבר יצאו משליטה. למרבה הצער, אף אחד מחברי הקבוצה לא קם ונחלץ להגנתם. הדברים שנשמעו היו להם כמדקרות חרב. יואל וציפי יצאו מן השיחה פגועים ומצולקים. בדרכם לחדר, ציפי לחשה ליואל:

"האם אני צריכה לנסוע לגניקולוג ולהביא פתק שאני בתולה?" אותו לילה כל-אחד מהם לא עצם עין, נשך את כרו ומירר בבכי. 

יצחק ברקן חשש מפני לילי, אימו של יואל, פעילה במחלקת-החינוך, אישה בעלת כושר-דיבור, אך גם "בעלת פה גדול", כדברי אחד החברים. ימים אחדים לפני מִפקד ל"ג בעומר, יצחק הטריח עצמו והגיע אל דירתם של זאב ולילי. הוא סיפר להם על אותו "אירוע מביך", ציין את דברי החרטה שהביעו, בהציעם, כי סמל-הבוגרים יישלל מהם במפקד ל"ג בעומר. יצחק סיפר שהציע תיקון להצעה – דחיית מתן הסמל למפקד שייערך בסוף שנת הלימודים, אם כמובן יעמדו בדיבורם, כפי שהבטיחו.

"האם הם חברים?" לילי שאלה ויצחק משך בכתפיו:

"ככל-הנראה. שניהם אנשים רציניים ואחראיים מאוד. הרומן התנהל במחתרת. ייתכן שהכול נרקם, כשציפי העתיקה את עבודת-הגמר של יואל."

ההורים שמעו את הדברים בצער. זאב משך בכתפיו והצדיק את ההחלטה ואילו לילי רתחה מכעס ולא אמרה דבר. יצחק הציע שלא יבואו למפקד-התנועה וייחסך מהם צער ועגמת-נפש.  

מפקד ל"ג בעומר. הקיבוץ נהר בהמוניו למפקד החגיגי השנתי, שנערך על מגרש הכדור-סל. הטכס כלל מפקד-אש כשברקע כתובת-אש ענקית, "חזק ואמץ", סמלי-תנועה בוערים ופעלולים פירוטכניים. לאחר שירת "התקווה" ו"האינטרנציונל", הוקראה "הוראת-יום" חגיגית מטעם ההנהגה-הראשית של התנועה. הכול הופיעו למפקד בחולצות שומריות ועניבות צבעוניות בהתאם לשכבות-הגיל ואילו קבוצתו של יואל הופיעה בחולצות לבנות ועניבות שחורות. טכס קבלת סמל-הבוגרים נחשב לגולת הכותרת של המפקד.

מועד ההשבעה הגיע. חניכי י"ב עמדו דום, הצדיעו הצדעה תנועתית. ראש-הקן המקומי קרא את נוסח השבועה והם, כאיש אחד חזרו על דבריו:

"הנני מבטיח הבטחה שלימה / להיות חלוץ נאמן לעמי, ארצי ושפתי, / להיות מגשים ולוחם לחיי צדק, אחווה וחופש בחברה האנושית / ולמלא את דברות השומר."

לאחר ההבטחה, הוקרא שמו של כל חניך והוא צעד אל "קו-התרועה" וזכה בסמל הנכסף. יואל וציפי עמדו כל משך המפקד חפויי-ראש ומבויישים.

בתום הטכס, לפני שירת "תחזקנה", לתדהמת הכול, לילי, אימו של יואל, מיהרה בצעד חפוז למרכז המגרש, נעמדה ליד התורן כשגופה רעד מהתרגשות:

"חברים, נעשה כאן מעשה נְבָלָה. אחד מחבריכם הנאמנים ביותר לא קיבל את סמל-הבוגרים. בגדתם בו, גירשתם אותו מחוץ למחנה. תתביישו לכם! כך אין מחנכים לחיי הגשמה בקיבוץ!"

לילי זעקה כלביאה פצועה ובצעדים מהירים שבה לירכתי המגרש. רעש ומלמולים עלו משורות החניכים ומחברי הקבוץ שהסתופפו סביב המפקד.

יואל לא ידע היכן לקבור את עצמו מבושה.

"מה פתאום היא פתחה את הפה הגדול שלה ומשליכה רפש על כולם? את מי היא מאשימה? הלא ציפי ואני היינו אלה שהצענו כי סמל-הבוגרים יישלל מאיתנו, אז מה היא קופצת?!"

עולמה של ציפי חרב עליה. היא התהלכה בשבילי המוסד-החינוכי עצובה וחיוורת. לרוב הסתגרה בחדרה. לא הופיעה לחזרות המקהלה, תזמורת המנדולינות והחרימה את להקת הריקוד – מופעים שהוכנו למסיבת סוף השנה. כל מאמצי המחנך, המדריך, המורה למוסיקה והמרקיד האזורי עלו בתוהו. יואל לא סלח לאימו על התפרצותה הפראית ונמנע מביקורים בדירת-ההורים זמן רב. הוא עזב את ההדרכה והתנתק מכול פעילות חברתית ותנועתית. הכול הבינו שהם שרויים בדיכאון והניחו שהזמן יגליד את פצעיהם. בקרוב ייערך מיפקד סוף השנה, הסמלים יוענקו להם והם ישובו לתלם. 

 לקראת מיפקד סוף שנת הלימודים, נערך דיון חפוז והקבוצה החליטה פה-אחד להעניק להם סמלים. יואל וציפי הודיעו שהם מוותרים על הסמל.

למחרת היום, ציפי עזבה את הקיבוץ.

כעבור זמן-מה הקבוצה התגייסה לצה"ל.

שנים רבות חלפו. יואל נשא אישה ואף ציפי הקימה משפחה. זיכרונות העבר נדחקו ודאגות אחרות תפסו את מקומן.

ערב אחד, לאחר שיואל השכיב את שני ילדיו בבית-הילדים, הוא סר לדירת הוריו ומצא את אביו צופה בטלוויזיה. משראה זאב את בנו, חייך בשמחה וכיבה את האקרן. זאב היה גבה קומה, שערותיו כסופות, דלילות וסרוקות לאחור בקפידה.

"איפה אימא?"

"נסעה לאיזה כנס חינוכי."

זאב הכין קפה ולאחר ששתו, נוצרה אווירה רוגעת. הדירה היתה שרויה במין אפלולית נעימה שבין יום ולילה. יואל לרגע הציץ באביו: מצחו רחב, עיניו ירוקות שמזוגים בהן תבונה ועצב שקט ורך. מבלי שתיכנן זאת מראש, מצא עצמו שואל שאלה, שלא אחת הטרידה אותו במרוצת השנים:

"אבא, מה יש לאימא נגד סמלי-בוגרים?"

האב זקר את גבותיו הכסופות בפליאה, לרגע חייך, ואחר-כך הרצין.

"יואלי, מה פתאום אתה שואל?"

"לא יודע. נזכרתי בציפי ובהופעתה המחוצפת של אימא באותו מיפקד-תנועה."

"הו, אתה דורך על מוקשים," ולרגע השתתק. אחר-כך מלמל ספק לעצמו, ספק אל בנו:

"אולי הגיעה העת לפרק אותם מוקשים."

זאב סיפר, שהיה מדריך בקן "השומר-הצעיר" בפולין, בעיר בשם סלונים בשנות העשרים והשלושים. מחצית מאוכלוסיית העיר היתה יהודית והיו בה זרמים פוליטיים למכביר: "הבונד", "פועלי-ציון", "דרור", "השומר-הצעיר", "בית"ר", "בני-עקיבא" ומנגד, תנועה חסידית קיצונית, שצאצאיה מנהלים בארץ אורח חיים קנאי ואנטי-ציוני עד היום. לדבריו, בשל קשיי השגת סרטיפיקאטים, תנועות-הנוער החלוציות בפולין לא סיימו את פעילותן התנועתית לא בגיל שמונה-עשרה ולא בגיל עשרים. היו בתנועה בחורים ובחורות שבגיל עשרים וארבע עדיין הדריכו, כשהם ממתינים לסרטיפיקטים לעלייה ארצה. רובם נאלצו להתגורר בבית-התנועה. בין המדריכים הבוגרים היו זוגות שבמסתרים חיו חיי אישות – מציאות, שלכל-הדעות הייתה בלתי נסבלת. היו חברים שבאו מרקע חסידי והצטרפותם לתנועה גרמו שהוריהם יקרעו עליהם קריעה.

"גם אתה ואימא?"

זאב הנהן בראשו. "ברגע שהחלפתי את ה'זופיצא' – המעיל החסידי – בחולצה-שומרית, הפכתי ל'מוקצה'."

"אימא, עד כמה שידוע לי, צעירה ממך בשש שנים."

זאב אישר וסיפר, שבגיל שש-עשרה, אימו נכנסה לשכבת-הבוגרים. הם ניהלו רומן במסתרים, אך כעבור שנה הכול התגלה והיה רעש לא קטן.

"מוכן לפרט?"

האב נענע ראשו לשלילה. "היו סיבוכים אישיים שלא אפרט. בגיל עשרים ושתיים גויסתי לצבא הפולני."

"ואיפה התגוררת כשהגעת לחופשים מהצבא?"

"נו איפה? בתי-מלון לא התאימו לתקציבנו הדל ובלית-ברירה, הצטרפתי לאימך, שגרה עם עוד שלוש מדריכות בחדר, בבית-התנועה. פרשתי שמיכה על הארץ רחוק מאימך ככול האפשר ואיכשהו ישנתי."

זאב סיפר על דיונים שנערכו בשכבתה של אימו כשהיתה כבר בוגרת, כבת שבע-עשרה, שנגעו לסגנון חיים שומרי. לילי היתה מדריכה מסורה, אהובה, מקובלת בתנועה, שעמדה להתמנות למזכירת-הקן. עמיתיה לקבוצה קינאו בה והאשימו אותה בצביעות, בניהול חיים כפולים:

"'חייך התנועתיים הם צביעות אחת גדולה,' טענו בבוטות כמה מן הבנות ואימך נפגעה עמוקות. היא כתבה מכתב ארוך להנהגת-התנועה בוורשה על 'הנזק שגורמים הדיונים האישיים לתנועה.' ואלה טענו, כי החלטות הנוגעות ל'טכס וסמל' אינן באחריותם ושלחו את המכתב להנהגה העולמית של התנועה בארץ, בקיבוץ מרחביה. איש במרחביה לא טרח להידרש למכתבה של חניכה מתוסכלת. " 

"וזהו?" שאל יואל.

"זה עוד לא הכול." האב סיפר שהשתחרר מהצבא הפולני מקץ שנתיים וחיפש דירה ועבודה בסלונים. יום אחד התברר להם, שלילי בהיריון והם הוכו בהלם. הפלות באותם ימים נחשבו לעניין מסובך ומסוכן. בלית-ברירה, שליח התנועה בסלונים הוכנס בסוד העניין ונשלח מברק דחוף להנהגת התנועה בארץ עם בקשה להקדים את עלייתם ארצה. בארץ השיבו שמכסת הסרטיפיקטים אינה בשליטתם והציעו שיעקרו לוורשה, ישכרו דירה, זאב ימצא עבודה זמנית עד שיגיעו הסרטיפיקטים. ליתר-ביטחון, שלחו להם כמה מאות זלוטי. הם עקרו לוורשה, שכרו דירה וזאב מצא עבודה בבית-חרושת לגפרורים.

ביולי 1938, כשלילי הייתה בחודש השישי להריונה, הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים, כשאביו בן עשרים וחמש ואימו בת תשע-עשרה. הם הגיעו למלון "פולוניה" ועלו ביחד עם קבוצת עולים על רכבת שנסעה לצ'כיה ומשם להונגריה. בבודפסט החליפו רכבת ליוון ועלו על אוניית-בקר בשם "ארטימיסיה". התנאים היו קשים מנשוא. בטן האונייה הסריחה מזבל-בקר שלא נוקה והם נאלצו לישון על הסיפון. הים סער מן הרגע הראשון. האונייה התנדנדה כשיכורה. הם לא חדלו להקיא ולמרבה הצער, לילי הפילה את הוולד. למזלם בין העולים היה רופא, שטיפל בה כל משך ההפלגה. שנים רבות התקשתה להרות שוב.

עם השנים למדה חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה בירושלים וכשסיימה ילדה בן.

"אותי."

"אותך."

במרוצת השנים, הם שכחו את סיוטי העבר עד שיום אחד הופיע יצחק המדריך, סיפר על "האירוע המביך" והפצעים בדרכם שבו לדמם. "מכאן אולי תבין אותה התפרצות חסרת-טאקט של אימך במיפקד ל"ג בעומר."

יואל נענע בראשו. אימו מעולם לא סיפרה לו על עברה התנועתי, אך חרף הסבל, הופעתה באותו מיפקד היתה לדבריו מחפירה, מעשה שלא ייעשה.

החדר התאפלל ונעטף בעצב מזוכך. עיני האב נעצמו וסנטרו צנח על חזהו. דומה שחש הקלה. יואל קם ופתח לרווחה את התריסים. אור אחרון של יום פרץ פנימה ויואל הציץ החוצה. עננים דהרו מערבה, ומשבי רוח טילטלו שני עצי איקליפטוס עבי-גזע, שהצניחו עלים בתנועה סיבובית שהזכירה פתיתי שלג. כלב שמוט אוזניים עצר, רחרח גזעו של עץ לימון כמוש, הניף רגל אחורית, הטיל מימיו על הגזע וסימן את גבול שלטונו. 

יואל סיפר לאביו פרטים על אותו דיון בכיתתו, כיצד חבריו-לקבוצה האשימו את ציפי, בין-היתר, בנטייה לדת, כיוון שצמה ביום-כיפור.

"עד כדי כך?" זאב נדהם, קם מכיסאו ניגש לכוננית-הספרים ושלף ספרון המכונה "'פנקסי' – תעודת-זהות שומרית שהודפסה בשעתו בוורשה. כל חבר-תנועה נדרש לשאת אותה עימו. באותו ספרון, מופיעות דיברות "השומר הצעיר" וזאב קרא את הדיברה השנייה:

"השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל ,לארץ אבותיו ולעמו."

"אני פשוט לא מאמין!" יואל הגיב ועיניו ברקו מתימהון.

"ומה לגבי הדברה העשירית?"

 והאב קרא: "השומר הוא טהור במחשבתו, בדבריו ובמעשיו." ובסוגריים מובאה ממסכת "סוטה":  "נְקיוּת מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה."

"באיזו שנה נכתבו אותן דיברות?" יואל תהה והאב דפדף בפנקס והשיב:

"ורשה – תרע"ח, 1917-1918 הוצאה דפוס האחים לוין-עפשטין ושותפם."

זאב הסביר, שהדת לא נפסלה בתחילת הדרך. הם אומנם מרדו ב"חדר", ב"ישיבה", בסגנון הלבוש החסידי, אך לא נדרשו להסתייג מן המסורת היהודית ומאמונה באלוהים.  

יואל קלט את הקשר הסמוי אל אותה דיברה, המדברת על טהרה, פרישות ו...קדושה. האב הוסיף, שאם היו לקבוצתו של יואל טענות כלפי ציפי על שצמה ביום-כיפור – הוא מבקש ליידע אותו, כי היא אינה יחידה. חלק מהסלונימאים בקיבוץ צמים ביום-כיפורים עד עצם היום הזה.

"גם אתה?"

זאב הודה, שהיו שנים שצם, כהזדהות עם בני משפחתו שהנאצים טבחו, אך עם הזמן חדל.

שתיקה מביכה השתררה. פני זאב היו מיוסרים ואצבעותיו מוללו גפרור שבור. לראשונה פתח את סגור ליבו.

לפתע, חיוך פשט על פני יואל. הוא שלף מכיסו מעטפה שהגיעה למזכירות הקיבוץ ומישהו דאג לתלותה על לוח-המודעות.

"אבא, בידי הזמנה ליום-עיון, שייערך במכון 'ואן-ליר', בשיתוף עם מחלקת-החינוך של הנהגת התנועה. דוקטור ציפורה שרעבי-לוריא תנחה דיון חינוכי על "תנועת השומר-הצעיר – הצלחות וכישלונות."

"האם אותה דוקטור היא ציפי בת קבוצתך?"

"נכון."

"אימך סיפרה על איזה כנס," העיר זאב, "היא לבטח תשמח לפגוש שם חברה-לנשק, שיחד תתייצבנה נגד ראשי התנועה וימטירו על ראשיהם אש ותמרות-עשן."

"הו, הייתי שמח להיות נוכח באותה הפגזה," העיר יואל.

"נראה לי שלא שכחת את ציפי."

"אבא, שום אהבה אינה דומה לאהבה ראשונה..."

"אתה מזכיר לי, שבשעתו ריכזתי את מחלקת-החינוך בקיבוץ ויום ניגש אלי מחנך כיתה ט' וביקש שאדבר עם אחד המדריכים המבוגרים שקשר קשרים רומנטיים עם חניכה מכיתה ט'. הזמנתי את המדריך לביתי ודיברתי עימו על 'בוסר-נפשי', על 'דוגמה-אישית', על 'דיברות-התנועה' וכל היתר. הוא הציץ בי בתמיהה וענה בכנות ובנחישות:

"'זאב, אבל אני אוהב אותה כל-כך...'

"הבנתי לרוחו ומשכתי בכתפיי. ביקשתי שיחשוב על הדברים. לתדהמתי, אימך שמעה את השיחה מן החדר השני, וכשאותו מדריך הסתלק – היא נכנסה בצעד נחוש ואמרה:

"ז'אב יקירי, דיברת על 'בוסר-נפשי', על 'דוגמה-אישית', על 'דיברות-התנועה', נימוקים ששמעת אותם מפי, כשהתחננתי לפניך שתשאיר אותי בתולה. עמדתי להתמנות למזכירת-קן סלונים ורציתי להיות טהורה במחשבותיי, בדבריי ובמעשיי. אז אני בשלי ואתה בשלך... 'תתבייש לך!'" צעקה עליו.

"אני מתנצל..." זאב העיר ובקושי חנק צחוק מתפרץ.

"עכשיו נזכרת?!"

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.

חלק ראשון.

[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בשעתם בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד הראשון של עיתון ישראלי]

בראיון לבי.בי.סי, ב-12 ביוני 1967, אמר משה: "המלחמה הסתיימה. עכשיו אנחנו מחכים לטלפון מחוסיין."

בדרך-כלל מאשימים את משה, ואת הנהגת המדינה בתקופה שלאחר ששת הימים, שהעדיפו לשבת באפס מעשה ולחכות לטלפון מחוסיין מאשר לפעול להשגת הסדר שלום.

האמת היא, ששבוע לאחר דברי דיין מגיע באמצעות ואשינגטון שדר מחוסיין, ונפתחת סידרה של פגישות ומגעים עימו בדרגים שונים. בפגישתם ביולי 1972 מציע משה לחוסיין התחייבות ישראלית לחוש לעזרת ירדן אם תותקף, בתמורה להתחייבות ברורה של חוסיין שלא להשתלב בקואליציה מלחמתית נגד ישראל. השניים אינם מגיעים להסכם, אבל באוקטובר 1973 יסתפק חוסין בשליחת כוח לא גדול לחזית הסורית, ולא יתקוף את ישראל משטחו.

משה: "ירדן קיימה עם ישראל מגעים בדרג גבוה, במגמה להגיע להסדר שלום וכן לפתור בעיות שוטפות. בבעיות הקטנות והחולפות הושגה לעיתים הבנה, אך בנושא העיקרי – הסדר של שלום קבע בין שתי המדינות – לא הושג דבר."

*

כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, בקיץ 1973, משיא הרב הראשי של צה"ל, אלוף מרדכי פירון, בטקס צנוע בביתו שבבת-ים, את משה לרחל רבינוביץ. קשריו של משה איתה נמשכים לסירוגין שמונה-עשרה שנים, מאז נפגשו לראשונה, במקרה, בטיסה מרומא לישראל. לאחר הטקס הם יוצאים לארוחת-ערב טובה במסעדה תל-אביבית, מרימים כוס להצלחת נישואיהם ומטלפנים לשתי בנותיה של רחל ולשלושת ילדיו של משה, לבשר להם על המאורע.

רחל עוברת לגור עם משה בביתו שבצהלה, ועתידה לעמוד לימינו מעתה ועד יומו האחרון.

אך גם לפני נישואיו השניים, ובהיותו עדיין בקשרים עם השתיים, רות האשה ורחל האהובה, היו למשה פרשיות אהבים נוספות.

אחת מהן עשתה לו כותרות עסיסיות במיוחד בשבועון השערוריות "העולם הזה". אימהּ של הבחורה, אלישבע, הניחה מכשיר הקלטה מתחת למיטת בתה, כדי להפיל את משה בפח. משה נהג כמנהגו בפעמים הקודמות, התעלם מהפרסומים של אותה אלישבע, ולא הגיב. חייו הפרטיים אינם עומדים למשפט הציבור; ישפטוהו רק על תפקידו הציבורי. מכל הנשים שהיו לו בחייו הוא מזכיר בהערכה ובאהבה באוטוביוגרפיה שלו אבני דרך רק את רות ורחל.

סיפורנו הולך וקרב לקיצו. משה כבר כבן חמישים ושמונה, אופק חייו מתקצר, רק עוד כשמונה שנים נותרו לו לחיות.

*

פעמיים, באוקטובר-דצמבר 1971 ובאוקטובר-נובמבר 1972, מגלה אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, האחראי להערכת המצב הלאומית, כי הצבא המצרי נערך לצליחתה של תעלת סואץ. מפקדי אמ"ן מעריכים שמדובר בתרגילי מפקדות בלבד, וכי הסבירות למלחמה נמוכה.

משה והרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), סומכים על הערכת אמ"ן.

לדעת אמ"ן, מצרים לא תעז לצאת למלחמה לפני שיהיו ברשותה מטוסי קרב-הפצצה לטווח ארוך, וכיוון שהללו לא יהיו ברשותה לפני שנת 1975, אין לצפות למלחמה לפני מועד זה.

הקונצפציה, התפיסה, שמגבש אמ"ן, נשענת על שתי הנחות מרכזיות:

האחת – מצרים לא תצא למלחמה בישראל אלא אם כן תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית משוכללת, שתאפשר לתקוף את ישראל בעומק, ובעיקר את שדות התעופה העיקריים, במגמה לשתק את חיל האוויר הישראלי.

השנייה – סוריה לא תצא למלחמה בישראל ללא שיתופה של מצרים.

עמדתה הנחושה של מצרים כלפי ישראל נקבעת מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על אף תבוסתם הנחרצת מביעים המצרים את אמונם בנאצר. הם יוצאים לרחובות ומבקשים ממנו שיחזור בו מהתפטרותו. מפלתם הצבאית אינה ממוטטת את נכונותם להמשיך במאבק נגד ישראל. "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח!" קובע נאצר. לא רק החזרת כל שטחי סיני אלא השבת הכבוד האבוד של מצרים לאחר תבוסתה הצבאית.

מדיניות מצרים כלפי ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוסחת בהחלטות ועידת ח'רטום מספטמבר 1968, שבה משתתפות מדינות העימות עם ישראל: "לא משא-ומתן, לא הכרה ולא שלום." תוכניתו של נאצר קובעת, כזכור, שלושה שלבים: שיקום הצבא המצרי בעזרת הרוסים, מלחמת התשה, ומלחמה כוללת שעתידה להביא לניצחון.

בספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, מת נאצר מהתקף לב, אך יורשו, הנשיא אנואר סאדאת, אינו סוטה מתוכניתו. תחילה הוא קובע את 1971 כ"שנת ההכרעה" ומכריז בפומבי שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים כדי "לשחרר את ירושלים." אחר-כך הוא דוחה את המלחמה לשנת 1972 ולאביב 1973. רבים בישראל סבורים שסאדאת מתלהם ומתעתע, ואינם מתייחסים ברצינות לדבריו.

מצד אחד שותף משה להרגשת העוצמה והביטחון של "ישראל הגדולה": צה"ל גדל בציוד ובעוצבות פי כמה וכמה מאז מלחמת ששת הימים והתפרס על פני מרחבים עצומים, ומשה עצמו נעשה סמל בארץ ובעולם לעוצמתה של ישראל. הוא מקרין תחושת ביטחון לאזרחיה. הוא המייצג הבולט ביותר של הקו הביטחוני הבוטח והבטוח בעצמו. כמעט אין יום שדבריו ותמונתו אינם מופיעים בתקשורת. אזרחי ישראל סבורים, שהמנצח במלחמות סיני 56' ויוני 67' לא יאכזב אותם במלחמה נוספת, אם תפרוץ. גם אם עתיד לימים משה לערער על כך, הנה אין ספק שבתוקף אישיותו ותפקידו כשר הביטחון – הוא, ולא ראש הממשלה גולדה מאיר, ניצב בראש הפירמידה של ביטחון ישראל.

ואולם הוא מכיר היטב את המצב הביטחוני – הכוחות הערביים, כולם צבאות קבע, ערוכים במלוא עוצמתם לאורך קווי החזית, ואילו ישראל עומדת מולם בכוחות קטנים של צבא סדיר, קבע ומילואים. העומס על חיילי המילואים, מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, הולך וגדל. הם משרתים יותר מחודש בשנה. ישראל מגייסת את מערך המילואים המלא שלה רק כאשר מתקבלת התרעה מודיעינית שעומדת לפרוץ מלחמה. אם לא כן, יהיה עליה להחזיק את המילואים מגוייסים במשך חודשים ארוכים בשנה ולשחק לידי מצרים וסוריה, המסוגלות למוטט את כל מהלך החיים הרגיל במדינה בעצם חניית צבאותיהן על גבולותיה, בכוננות למלחמה.

את המפתח למניעת חידוש המלחמה רואה משה בהשגת הסכם חלקי עם מצרים, כך תופחת הנחישות המצרית לחידוש המלחמה, וסוריה תהסס להילחם לבדה.

בשלהי 1970, לאחר הפסקת מלחמת ההתשה, מציע משה שצה"ל יתרחק כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ, עד לפתחים המערביים של מעברי המיתלה והגידי. עוד במלחמת ששת הימים היתה כוונתו שצה"ל יעצור לפני שיגיע לתעלה, כדי לשמור אותה פתוחה לשיט. במלחמת ההתשה ניטשו ערי התעלה ונחרבו. אם יתאפשר למצרים לחדש את השיט בתעלה ולשקם את עריה – פורט-סעיד, איסמעיליה, קנטרה וסואץ – אולי תורחק סכנת המלחמה הכוללת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא עתיד לומר לזלמן שובל, כי התנגד ל"קו בר-לב" לא רק מהבחינה המדינית אלא גם במישור הצבאי. משה שיער, שאם יחליטו המצרים לחצות את התעלה בעוצמה רבה, לא יהיה שום סיכוי לעצור אותם בקו המעוזים שעל גדתה המזרחית.

לדברי משה, באביב 1971 תומכת ממשלת גולדה מאיר בהצעתו, וזו מועברת למזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, באמצעות עוזרו, ג'וזף סיסקו. באותה תקופה מנסה רוג'רס להביא להסדר חלקי בין ישראל למצרים, שיאפשר את חידוש השיט בתעלה, יביא לסיום מצב המלחמה ולתחילתו של משא-ומתן מדיני.

הנסיגה החלקית היא המקסימום שיכול משה להציע למצרים בשלב הראשון, וגם בכך הוא נחשב לנועז מאוד, ואין זה בטוח שהממשלה עומדת מאחוריו. הדיעה הכללית בישראל הגדולה, המנצחת והחזקה, היא שיש ביכולתה להמשיך להחזיק באין מפריע בגבולותיה החדשים – ממרומי החרמון, רמת הגולן, קו הירדן וחופי ים סוף עד שארם-א-שייח' ועד תעלת סואץ והים התיכון.

הצעתו המתונה של משה אינה מתקבלת על דעת המצרים. סאדאת מקווה לקבל מישראל הרבה יותר – וזאת בלחצם של האמריקנים ובסיוע הצבאי הנרחב מצד הרוסים. הוא חושש שאם ייאות לנסיגה חלקית ולפתיחת התעלה, יביא הדבר להקפאת המצב הקיים, וישראל תמשיך לשלוט בכל שאר השטחים שכבשה. אמנם הוא מצהיר שרצונו בשלום עם ישראל, אבל עליה להסכים לתנאים מוקדמים לפני המשא-ומתן, והתנאים כוללים לא רק נסיגה מכל סיני, אלא חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים בגדה המערבית וברמת הגולן, פתרון הבעייה הפלסטינית, וכן הפסקת העלייה והתנתקות ישראל מהתנועה הציונית.

ישראל הבוטחת בעצמה אחרי הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, אינה מעלה כלל על דעתה לקבל אפילו מקצת התנאים האלה. הציבור אינו בשל לקבל זאת. בממשלה ובכנסת אין רוב לכך. הרמטכ"ל חיים בר-לב – שתקופת כהונתו חלה בין יצחק רבין לדוד אלעזר – ובתקופתו, במהלך מלחמת ההתשה, מוקם ומבוצר על הגדה המזרחית של התעלה קו המעוזים הקרוי על שמו, "קו בר-לב" – עתיד לטבוע את האמירה שאם יחליטו הערבים לפתוח במלחמה, אנחנו נכה בהם: "מהר, חזק ובאופן אלגנטי!"

ב-1971, עם ההתרחקות ממלחמת ההתשה ומן המחיר הכבד שגבתה, כבר אין תמיכה בממשלת גולדה להצעתו של משה, לנסיגה נרחבת מן התעלה.

*

חיים ישראלי, המשמש ראש לשכת כל שרי הביטחון מאז ימי בן-גוריון, מספר כי לקראת הדיון בהצעת הנסיגה שהעלה משה, החליטה הממשלה לשמוע את דעת המטה הכללי. הרמטכ"ל חיים בר-לב הוזמן לישיבה. לפני הדיון תפס אותו משה בפרוזדור, הכניסו לחדר צדדי ואמר: "חיים, דע לך, אתה חופשי להגיד מה שאתה רוצה. אבל אם אתה אומר עשרה קילומטרים נסיגה, והממשלה תאשר זאת, אני אוציא מסקנות."

נכנס בר-לב לישיבת הממשלה והמליץ, על דעת המטכ"ל, על נסיגה של לא יותר מעשרה קילומטרים מקו התעלה.

משה מודיע, שאם תאמץ הממשלה את עמדת המטה הכללי – יתפטר. הוא טוען שאי אפשר לסגת נסיגה לא משמעותית, כאשר אנו יכולים להסתכל יום-יום במשקפותינו ולראות מה נעשה בבתים בסואץ ובאיסמעיליה. המצרים לא יקבלו זאת. זו אינה נורמליזציה.

בעקבות האיום בההתפטרות מחליטה הממשלה שלא להחליט, והנושא יורד מעל הפרק. לא עשרה קילומטרים ולא שלושים.

*

יש אימרה שלפיה ברצות האלים רוצים להעניש מישהו, הם מכים אותו בגאווה יתירה. האם היוהרה והביטחון העצמי המופרז, שהיו בין הסיבות שהביאו לעיוורון הביטחוני ערב מלחמת יום הכיפורים, הם שגם מנעו מישראל ללכת בדרך מדינית אחרת, שהיתה מונעת מלכתחילה את המלחמה הזאת?

על כך אין תשובה חד-משמעית.

יהושפט הרכבי, מראשי המודיעין בעבר ומגדולי המומחים ליחסי ישראל-ערב, מזהיר כי נטיית הישראלים להאשים רק את עצמם באי השגת שלום מלא עם הערבים, היא סימפטום לשגעון העליונות הישראלי, הסבור שבנו ורק בנו תלוי הכל, והמקל ראש בעומק ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו באזור.

אלוף הראבן, מבכירי אמ"ן והמוסד בעבר, וחוקר בתחום יחסי ישראל-ערב בהווה, מביע דיעה המקובלת על רבים: "בשנים 1970 עד 1973 ניסה הנשיא סאדאת, פעם אחר פעם, להגיע לכלל שלום עם ישראל, והתשובה מפיו של משה דיין היתה: 'טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'.' סאדאת יצא למלחמה באוקטובר 1973 לא מתוך ציפיות לנצח את ישראל, אלא רק כדי לשבור בדרך צבאית קיפאון מדיני מתמשך. 2,600 ישראלים שילמו בחייהם, כדי שמנהיגי ישראל יתחילו ב-1974, הלכה למעשה, בתהליך השלום עם מצרים, וכדי שדיין יוביל עם מנחם בגין ועזר וייצמן, לאחר ביקור סאדאת, הסכם שלום שכלל את החזרת סיני כולו למצרים, כולל שארם א-שייח'."

ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הביניים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.

אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.

או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה "האופציה הגרעינית". אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.

*

באפריל 1973 שוב מתקבלות התרעות רבות על היערכות מצרים למלחמה, שתתחיל באמצע חודש מאי, בצליחת התעלה לכל אורכה על-ידי דיביזיות חי"ר ושיריון מצריות.

גם הפעם מעריכים ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, ועוזריו, כי הסבירות למלחמה נמוכה. אך צבי זמיר, ראש המוסד למודיעין, שהוא זרוע, לא צבאית, של שירותי הביון, סבור שיש חשש סביר למלחמה.

אלא שהפעם אין משה ודדו מקבלים את הערכת אמ"ן. הם פוקדים להתכונן למלחמה במסגרת תוכנית הכוננות "כחול לבן". עוצבת מילואים יוצאת לאימונים בסיני, מספר הטנקים בקו ובמחסני החירום הקדמיים מוגדל, מועברת תחמושת רבה, נעשה מאמץ להשלים אמצעי גישור, שיאפשרו לשתי אוגדות משוריינות לחצות את התעלה ולהעביר את הקרבות לאדמת מצרים, ומושקעים סכומים רבים בביצורים. אולם ההנחייה היא לפעול בזהירות ובחשאי, כדי למנוע בהלת מלחמה והידרדרות.

בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ב-18 במאי, מעריך ראש אמ"ן: "יש תוכנית שמתגלגלת ללחימה, וסאדאת רוצה עקרונית במלחמה. אני חושב, שהסיכויים שהוא יפתח במלחמה, או הסבירות שהוא יפתח במלחמה היא סבירות נמוכה. למה? בעיקרו של דבר בגלל סיבה אחת: בגלל העובדה שהוא יודע שהוא ייכשל במלחמה."

משה סובר אחרת. בישיבת הוועדה, ב-22 במאי, הוא אומר: "בעניין אפשרות חידוש המלחמה אני מחמיר מראש אמ"ן, לאו דווקא מבחינת המועד, אם בחודש יוני או יולי המצרים, או המצרים והסורים, יחדשו את האש. אני מחמיר יותר ממנו בראיית התהליך.

 "נראה לי שהיו, ואולי עכשיו קיימות, בפני הערבים, שלוש דרכים חלופיות: האחת – לעלות על מסלול המשא-ומתן, חלקי, מלא, כזה או אחר, וזה כמובן מסלול חלופי לפתיחה במלחמה. הם לא הלכו במסלול הזה.

 "מסלול שני, שהוא חלופה למסלול המלחמה והמשא-ומתן, יכול להיות אילו אמרו: 'אנחנו זקוקים לזמן רב כדי להתכונן למלחמה,' והיו משחררים חצי מהכוחות המגוייסים שלהם. בינתיים היו מרפים את המתח, ואחר-כך היה מתברר שדרוש זמן ארוך יותר. זה יכול להיות מסלול שלא היה מוליך דווקא לחידוש האש. הם לא עשו זאת. הם אינם משחררים ואינם מקטינים את הצבא, ומקיימים את המתיחות המתמדת שם, המתיחות לקראת מלחמה.

 "המצרים חושבים שני דברים, לדעתי. האחד – שאין להם מה להפסיד, וזאת לא רק מצרים, כל העולם הערבי, כולל ירדן, חושב שהמדיניות שלנו הביאה אותם למצב שאין להם מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד, אפשר רק להרוויח.

 "שנית, החישוב שלהם הוא, שהם אינם בונים על הישגים צבאיים, אלא על הישגים מדיניים כתוצאה מעצם הפתיחה באש."

*

במסקנות ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, שממנה הממשלה בלחץ הציבור בנובמבר 1973, כדי לחקור את מחדלי המלחמה – נאמר לימים: "לפנינו שתי הערכות, האחת של הרמטכ"ל, שעל-ידי הכנות ופרסום שאנו יודעים על הכנותיהם [של צבאות מצרים וסוריה], יש מידת הרתעה, והערכת שר הביטחון, שהאפקט הפסיכולוגי-מדיני של הרתעה אינו קיים. כלומר, כבר בתקופה זו, אפריל 1973, לפחות לדעת שר הביטחון, מבחינה פסיכולוגית-מדינית-צבאית לא היווה צה"ל כוח מרתיע כפי שהיווה קודם לכן. בתקופה שקדמה לספטמבר-אוקטובר 1973 נתן סאדאת ביטוי מחזק להערכת שר הביטחון, כאשר פורסם בשמו בעיתונות שלא איכפת לו לאבד כמה מיליונים של אבידות, אלא שבמקום להסיק מסקנה כי אין אפקט הרתעה, בחרנו להצביע על זלזולו של סאדאת בחיי אדם."

*

בחוכמה שלאחר מעשה היה אפשר לשאול את משה – אם נוכחת שאין שומעים לאזהרותיך, מדוע לא התפטרת? ומדוע לא התפטרת כפי שאיימת כאשר התברר לך שאין סיכוי לנסיגה, אפילו חד-צדדית, מהתעלה?

תשובת משה כל אותן שנים היא, שאסור לו לנטוש את תפקידו כשר הביטחון. גם לתומכיו ולידידיו, המקימים ב-1969 תנועה על-מפלגתית החורתת על דגלה: "משה דיין לראשות הממשלה!" – הוא מסרב ועונה בתוקף: "יותר חשוב שאהיה שר הביטחון מאשר ראש הממשלה."

משה גם מעריך, כי אין לו סיכוי לזכות במועמדות המערך לראשות הממשלה, ואם ייאבק נגד גולדה, יישמט ממנו תפקיד שר הביטחון. אילו היתה ראשות הממשלה נופלת בחיקו כפרי בשל – היה מקבל זאת. אבל שהוא ישב עם "העסקונה המפלגתית", שיצטרך להתחנף לאנשים, להגיד לזה דבר אחד ולזה דבר אחר – הדבר אינו מתאים לאופיו, לקוצר רוחו כלפי שטויות, שוטים וטרחנים. הוא אינו יודע לשחק. ונוסף על כך, מנעוריו חש סלידה עמוקה מעסקנות מפלגתית, ומפטפטת, בגלל אביו.

לכן הוא נשאר שר הביטחון, ומרוצה בכך.

*

מצרים אינה תוקפת במועד שצוין בהתרעות, ב-15 במאי, וזאת בגלל ועידת הפסגה בין שליט בריה"מ ליאוניד ברז'נייב לבין נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, שנערכת ביוני, ובשל בקשת סוריה לדחות את המלחמה לסתיו, כדי להשלים את הקמת מערכת טילי הקרקע-אוויר שלה.

נוצרת הרגשה, שהרמטכ"ל הגזים בדרישתו להתכונן למלחמה. לא ייתכן לגייס מילואים מדי חודשיים. על צה"ל להמשיך לקחת סף סיכון גבוה, ולסמוך על כך שההתרעה המודיעינית על פרוץ המלחמה תיתן די זמן לגייס את המילואים.

ביוני 1973 יורדת רמת הכוננות בצה"ל, ובאמצע אוגוסט היא מתבטלת סופית. צה"ל מודיע על כוונתו לקצר את תקופת השירות הסדיר בשלושה חודשים. במטכ"ל ובפיקוד הבכיר נערכים חילופי מפקדים, כאילו המדובר בתקופה רגילה.

איש אינו משער, כי הצלחתו של אמ"ן להעריך, זו פעם שלישית, סבירות נמוכה למלחמה – היא בעצם הצלחת המצרים להוליך שולל את אמ"ן, בדומה לגנב מכוניות המפעיל פעמים אחדות את מערכת האזעקה, וכאשר נמאס לבעלים לרדת בכל פעם ולבדוק מה קרה, הוא נכנס ברעש למכונית ומסתלק עימה.

בעדותו בפני ועדת אגרנט עתיד משה להסביר: "אני מבחין בין שני דברים: בין ההערכה המדינית הכללית אם אמנם צפויה מלחמה, במקרה זה של סוריה ומצרים – בזה היתה לי הערכה משלי. לעיתים חלקתי על הערכת המודיעין, לרוב החמרתי יותר, אני חשבתי שצפויה מלחמה – לבין ההערכה הטכנית, מה קורה בשטח מסויים, בסוריה ובמצרים, בהכנות הטכניות שעושים הסורים והמצרים לקראת המלחמה. מתי ומה בדיוק יקרה – בזה סמכתי, וגם הזדהיתי, קיבלתי, את הערכת המודיעין."

הוועדה קבעה כי העובדה שהערכת ראש אמ"ן, ולפיה לא תפרוץ מלחמה באפריל-מאי 1973, הוצדקה בדיעבד, הגבירה בלב שר הביטחון את האמון בנכונות הערכותיו של ראש אמ"ן. "הצרה שלי היתה שראש אמ"ן צדק. אחרי כל הערכה כזאת שלי, שתהיה מלחמה, כולל הצעקות שעשיתי – 'למה לא היערת אותי בשתיים בלילה?' – כל ההערכות האלה שבהן אני החמרתי – הוא צדק."

*

התאמתות התחזיות הקודמות של אמ"ן מבססת את מעמדו בממשלה ובמטכ"ל. ההתרחשויות המדאיגות הרבות בחודש ספטמבר 1973, וסימני ההתרעה הרבים למלחמה, שמועברים על-ידי מקורות שונים, אינם משנים את דעתם של אלוף אלי זעירא ושל עוזרו תא"ל אריה שלו, העומד בראש מחלקת אמ"ן מחקר. הערכת המודיעין האמריקני אומרת גם היא, שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד. הכנות הצבא המצרי מתפרשות על-ידי ראשי אמ"ן כביצוע תמרון בין-זרועי גדול וכתרגיל מפקדות, ואילו אל הכנות הצבא הסורי מתייחסים כאל נקיטת אמצעי הגנה מפני התקפה של צה"ל; זאת לאחר שב-13 בספטמבר הופלו ביום אחד 12 מטוסי "מיג-21" סוריים על-ידי חיל האוויר הישראלי, שמטוסיו נשלחו לצלם מתקנים בצפון סוריה, לנוכח הכוננות הבלתי-מובנת בצבא הסורי.

גם התרבות סימני ההתרעה למלחמה בראשית אוקטובר אינה מזיזה את ראשי אמ"ן מהערכתם. הם מתעלמים מאזהרות עמיתיהם בפיקוד הצפון והדרום ובחיל הים, ומוסיפים להגיש לרמטכ"ל דיווחי מודיעין מעובדים.

בישיבת המטכ"ל ב-1 באוקטובר עורך משה הבחנה בין החזיתות השונות: "בגבול ירדן יש יישובים, אבל אין אוייב. בגבול מצרים יש אוייב, אבל אין יישובים. בגבול סוריה יש אוייב ויש יישובים. אם הסורים ייכנסו ליישובים שלנו, זה יהיה אסון גדול."

ראש אמ"ן קובע באותה ישיבה: "יש כמה מקורות שהודיעו, שהתרגיל הסורי הזה הוא לא תרגיל אלא הולכת להיות מלחמה, דבר שבהחלט לא נראה לנו, למרות שהמקורות טובים. מה שנראה לנו היום הוא, שהמצב הוא מצב רגיל בהחלט, ולא יתפתח למלחמה ואין כוונה להפוך זאת למלחמה, אם כי יש ממש תרגיל גדול. הסורים החלו בתהליך של כניסה למערך חירום ב-5 בספטמבר, והיום הם נמצאים במערך החירום המקסימלי שראינו אותו בשנה האחרונה. יש כאן, למרות הידיעות ממקורות לגמרי חשובים – אני לא אומר טובים ומוסכמים, אבל חשובים – שאומרים שהולכת להיות מלחמה. לא נראה לנו שהסורים נוקטים בכל הצעדים הללו במגמה של הליכה למלחמה. ההסבר הכי טוב שיש לי, זה שהסורים נכנסים למערך הזה בגלל חששות מאיתנו. סך-הכל, אם אגע בהשקפה כללית, קשה מאוד לקבל את ההנחה שהסורים ייצאו למלחמה ביוזמתם בלי מצרים. אם מצרים תצא למלחמה – סוריה תצא בו-זמנית, או מה שיותר סביר, קצת אחריה, אבל היות שלא נראה לי שמצרים הולכת למלחמה, לא נראה לי שגם סוריה הולכת למלחמה."

 "המקור החשוב" הוא המלך חוסיין, אשר הובא בחשאי, ב-25 בספטמבר, לפגישה סודית עם גולדה בישראל. המלך הירדני מתפעל מפשטות חדרה של ראש הממשלה, וישראל מקבלת התרעה, שאין טובה ממנה, על מלחמה. שבועיים לאחר פגישת תיאום עם שני שליטים ערבים, שהחליטו לאסור מלחמה, מדווח שליט ערבי לראש הממשלה של המדינה, שעתידה להיות מותקפת, כי "כל יחידות הצבא הסורי הוכנסו לכוננות של זינוק."

אמנם חוסיין אינו חושף כל מה ששמע מסאדאת ומאסד, ואומר כי אינו יודע "אם יש לכך משמעות; יש לי חששות מסוימים אבל אינני בטוח," אך לדבריו אין הוא סבור שסוריה תפעל לבדה: "אני מניח שמצרים תצטרף אליה במקרה של מלחמה."

אל"מ יואל בן-פורת, מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן, עתיד לומר על כך: "ב-25 בספטמבר היה לנו מידע ממקור בכיר ביותר על המלחמה הצפויה. הבעיה היתה שבאמ"ן סברו כי אותו מקור טועה בהערכתו."

*

אלוף פיקוד הצפון, האלוף יצחק (חקה) חופי, מודאג מאוד. לדברי משה, חקה הוא הראשון שחושש ממלחמה. בעקבות התרעותיו מחליטים להעלות לרמת הגולן ב-3 באוקטובר את חטיבת השיריון 7 בפיקודו של אביגדור (יאנוש) בן-גל, ומוסיפים סוללות ארטילריה, המאויישות בידי צוערי בית-הספר לתותחנים.

חופי עתיד להיות ביקורתי מאוד כלפי משה: "דיין לא אישר לגייס אף אחת משתי אוגדות המילואים של פיקוד הצפון. עד היום מציקה לי העובדה הזו. אני חושב שאם היינו מגייסים את חלקו של הכוח הזה, אפילו 24 שעות לפני המלחמה, היינו מקדמים את ההתקפה הסורית במצב הרבה יותר נוח; יכולנו למנוע מהם הישגים גם בגזרה הדרומית הפרוצה, ומה שהכי כואב – יכולנו למנוע הרבה נפגעים. זאת היתה הקטסטרופה הגדולה של המלחמה. אני קובע את זה חד-משמעית, ואני יודע שהאחראי לכך היה דיין.

 "מיד לאחר המלחמה התקיים כנס של הפיקוד באיילת השחר. דיין דיבר שם ואמר שהטעו אותו. הוא טען, שאמרנו לו שעם כוחות הביטחון השוטף ברמת הגולן, בסיוע חיל האוויר, ניתן יהיה לעצור את הסורים ולתת לצבא את השהות המספיקה לגיוס המילואים. דיין בפירוש אמר בכנס הזה דברים שאינם אמת. כעסתי מאוד על דבריו, קמתי ואמרתי לו: 'מעולם לא טענו בפניך שנוכל לבלום את הצבא הסורי עם שני גדודים. ביני לביני הבנתי שבאותו כנס החל דיין להכין לעצמו את האליבי.'"

ואולם לימים יאמר חופי: "אבל אני לא מאשים אחרים, מפני שאני לא יכול להגיד שאני עמדתי על הרגליים האחוריות, וצעקתי מהבוקר עד הערב שאני צריך לגייס מילואים. כידוע, את פקודת הגיוס קיבלנו רק בשבת בבוקר, ביום הכיפורים."

את התביעה לגיוס אוגדות המילואים הללו, גם בחזית הצפון, עתיד הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להעלות לראשונה רק בבוקר 6 באוקטובר.

*

בדיון בלשכת שר הביטחון ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוכחים הרמטכ"ל, סגנו המכהן גם כראש אג"ם, האלוף ישראל טל, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, תא"ל אריה שלו, המייצג את ראש אמ"ן שחלה ואינו יכול לבוא, ועוד שניים. הדיון מתרכז בביצורים ברמת הגולן, ואיש אינו מזכיר במלה אחת מלחמה כללית העומדת בשער. משה מסכם את הדיון במלים אלה:

 "ההנחה הכללית היא, שעכשיו הם, הסורים, לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח, בכל אופן, אם כן – בחודש הזה את העולם לא נהפוך. אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית."

מיד לאחר הדיון בלשכת השר מתנהל, אצל סגן הרמטכ"ל, דיון מעשי על הביצורים. מחליטים שעד 14 באוקטובר יגישו הגורמים המטכ"ליים הנוגעים בדבר, בתיאום עם פיקוד הצפון, הצעות למכשול רמת הגולן מפני השיריון הסורי.

המשך יבוא

* * *

רפי חתוכה

זכור לי סיפור קטן מילדותי על משה דיין

לאהוד בן עזר,

(שאצלו למדתי במדרשה למורים בשנת 1961 בירושלים?*]

זכור לי סיפור קטן מילדותי על משה דיין. היה זה בשנת 1956 או בסמוך לכך, כמדומני שלאחר מבצע "קדש". מערכת הביטחון חפרה תעלה עמוקה במקביל לכביש הטייסים (בצד של רמת שקמה) והניחה בה כבלי תקשורת צבאיים. סמוך, נמצא קבר-שייך מוקף חומת אבן (שעם הזמן הוחלפה בסורג). בסמוך לקבר-השייך השתרע לו בית קברות מוסלמי, שכיום לא נותר ממנו דבר.  הייתי ילד כבן 11-12 כשמשה דיין הגיע לביקור באתר החפירה של הכבלים. הוא שוטט בסביבת קבר השייך כשעינו סורקת את הקרקע. היינו חבורה של ילדים סקרנים ונקהלנו סביבו. הוא החזיק שבר חרס בידו, שמצא על פני האדמה, ושאל אותנו אם אנחנו יודעים על חרסים נוספים הנמצאים בסביבה. השיבונו בשלילה.

לאחר מכן ניגש למצוק כורכר, בקרבת כביש הטייסים, שמתחתיו היתה אדמת חמרה והחל לחפור. כעבור זמן מה נטש את ה"חפירה הארכיאולוגית" והמשיך לעבר התעלה הנחפרת.

היינו סקרנים והלכנו אחריו. הוא פקד עלינו להסתלק. נעצרנו לרגע, ושוב המשכנו בעקבותיו. בשלב זה הוא התכופף, לקט כמה  אבנים קטנות וזרק לעברנו בהוסיפו: "תסתלקו מכאן!"

עד אותו יום ואותה שעה דמותו של דיין היתה נערצת בעיניי, אבל לאחר זריקת האבנים, זוהרה  הועם בעיניי.

לאחר שמשה דיין עזב את המקום, ניגשתי למצוק והתגלתה לי פיסת חרס טמונה. באותה עת כבר ידעתי מה זו ארכיאולוגיה, ובסבלנות אין קץ גירדתי את אדמת החמרה הכבושה, וחשפתי כד גדול שבתחתיתו נמצאו שברי עצמות קטנים וגרגרי אורז.

למחרת, הבאתי את הכד לבית הספר והצגתי אותו בגאווה לעיני כל מי שרצה לשמוע על עלילות הארכיאולוג הצעיר. למרבה הצער, אחת התלמידות שהניפה אותו בלא רשות, נבהלה מתגובתי ושמטה את הכד מידיה – שהתנפץ לרסיסים – למגינת ליבי.

 סא"ל בגימלאות: רפי חתוכה

חשמונאים 

* אהוד: כן. לימדתי אז בסמינר למורים של ההסתדרות בהנהלת דוד אבישר הוותיק, יליד חברון, וכנראה אתה היית אחד מתלמידיי. הייתם קבוצה נחמדה מאוד והסמינר צפה על עמק גיא הינום והר ציון.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* והם ממשיכים בשלהם, כאילו המזרח התיכון וסביבותיו אינם הולכים ומתערערים וכאילו העובדות, והמוסכמות המטומטמות שלהם – אינן טופחות על פניהם:

אתמול [יום רביעי] התכנסו בבריסל נציגים של חברות הקוורטט – ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – כדי לדון במהלכים אפשריים לחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. לפגישה הוזמנו נציגים ישראלים ופלסטינים, אולם נתניהו החליט לא לשתף פעולה ולא לשלוח את יועצו, עו"ד יצחק מולכו. הפלסטינים שיגרו לבריסל את סאיב עריקאת, שהתפטר לאחרונה מתפקידו כראש צוות המו"מ הפלסטיני. נתניהו הסתייג מאוד מקיומה של הפגישה, במיוחד משום שהוא חש שמדובר במהלך בינלאומי שנכפה עליו. נתניהו אמר לנציגי הקוורטט כי ישלח את עו"ד מולכו לבריסל רק אם תתקיים פגישה בינו לבין עריקאת. הפלסטינים התנגדו לפגישה כזו ודרשו פגישות נפרדות!

* לפעמים אנחנו חושבים, איך זה ייתכן שבן-אדם קאמרי כמונו, שרוב-יממתו מבלה בביתו בין חדר-עבודתו, חדר-השינה, המיטבח והשירותים, ורק לעיתים יוצא לגיחות קצרות ל"צרכניה", לפגישות בבית-קפה עם חברים, למסעדה, להצגה או לסרט – איך זה ייתכן שאנחנו נמצא עצמנו כל הזמן ממש כמו במרכז העולם, יודעי-כול ומגיבי-כול?

ואז התחלנו לרשום לעצמנו את מקורות המידע הביתיים שלנו: עיתון יומי מדי בוקר ולעיתים עוד עיתון אחד, (אגב, אחת המיומנויות שרכשנו, בעיקר בתחום קריאת העיתונות הכתובה – היא היכולת להבחין בַּאמת מבעד לשקר ולמגמתיות של הכותבים); מהדורות החדשות ויומני החדשות ברדיו; תחנות הטלוויזיה המדווחות ללא הפסק על הנעשה בעולם; אתרי העיתונים המתעדכנים מולנו במחשב באינטרנט; החומר הרב ולעיתים הבלעדי הזורם אלינו באי-מיילים מהנמענים – ופתאום מתברר לנו שעד לפני שנים לא רבות אולי לא עמדה כמות מידע נגישה, עדכנית יום-יומית ומהירה כל-כך אפילו בפני מקבלי החלטות חשובות ביותר! – וכל זה מבלי לצאת מהבית, מבלי לזוז כמעט משולחן הכתיבה ומהמחשב. אכן, על שני נושאים חשובים אנחנו לא מבזבזים זמן: על הרצאות ועל ערבי תרבות. וגם בשיחות טלפון משתדלים לקצר, כמו שרגא נצר.

* מדוע האמריקאים אינם דורשים את התפטרותו או את הדחתו של נשיאם, שאמנם אינו משוגע כקדאפי אבל הוא טיפש מזיק לעולם ולארצו! – עכשיו, אחרי שתקע סכין בגבו של מובאראכ ועזר לדרדר את מצרים לכאוס, וחשב שיכרות ברית עם האספסוף המוסלמי המתקרא גם "דמוקרטי" – עכשיו הוא נאלץ לשלוח צבא אמריקאי אל חופי לוב, סעודיה ונסיכויות המפרץ במסווה "הומאני" – ומאיים בהתערבות צבאית! כן, עכשיו, כאשר חברות הנפט האמריקאיות הגדולות כבר דוקרות בגבו-שלו ודורשות ממנו לשים סוף להשתוללות ה"דמוקרטיה" והאספסופים חביבי-ליבו – במדינות האיסלאם שלהן, המפיקות הנפט!

* דבר טוב רחשו שלטונות מס הכנסה. מי שעבר את גיל התשעים פטור מהגשת דו"ח שנתי על תקבוליו. אלא מאי? – במקום להיות לארג'ים עד הסוף וגם לפטור אותו בכלל מחובת ניכוי במקור של מס הכנסה מכל תשלום שמגיע לו, ולשם כך נחוצה רק שנת הלידה שלו – ממשיכים לנכות לאלפי אנשים זקנים יותר מארבעים אחוז מס במקור, ולפעמים מנכים גם מס בריאות וביטוח לאומי! – וכך המדינה מרוויחה על חשבון בני התשעים ומעלה (ורבים אחרים שאינם יכולים או אינם רוצים להגיש דו"חות שנתיים, שעלות הכנתם נכבדה אף היא) – מרוויחה עשרות אלפי שקלים שנוכו מהם שלא כדין, אלא שהזקנים כל כך מאושרים מכך שנפטרו מחובת הדיווח, שרובם אינם מבינים שבדרך זו אין באפשרותם לקבל אישורים על ניכוי מופחת במקור!

* בדו"ח שהכינו המנוולים מן הוועדה לזכויות האדם של או"ם, על לוב, לפני פרוץ המהומות, הם שיבחו את מצב זכויות האדם בלוב וציינו לטובה את שקידתו של קדאפי לקיים אותן!

* תפיסת עולמו של אובמה כבר הפך לבדיחה אבל לנו יש עדיין חברים המאמינים, כמוהו החל מלפני כשנתיים – שכל הבעייה של ישראל מול העולם הערבי והמוסלמי והסיבה לכל הצרות הן ההתנחלויות ועקירת עצי הזית בידי המתנחלים! – אנחנו לא מתווכחים עם החברים האלה כי הם כל כך מתרגזים בדברם עד כי יש חשש שילקו בליבם.

* בלוב עבדו כמיליון וחצי מצרים. כעת הם נמלטים משם היישר לחיק האבטלה במולדת, והממשלה הזמנית שוברת את הראש איך לדאוג לפרנסתם ולפרנסת המזגר הציבורי העצום. --- העובדים המצריים בלוב הכניסו למדינה [מצרים] כ-250 מיליון דולר בשנה, הסכום שהעבירו לפרנסת המשפחות שהשאירו במצרים. עכשיו ייתווספו המשפחות הללו אל שכבת העניים של מצרים, שהולכת וגדלה בהתמדה. --- כ-12 מיליארד דולר בשנה מעבירים העובדים שמחוץ למדינה למצרים, ואם יתחילו מדינות המפרץ לסלקם מחשש שהם מהווים גורם מתסיס, מצרים עלולה לעמוד בפני בעייה קשה בהרבה. --- על פי הנתונים שפירסמה הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה במצרים, יותר מ-90% מעובדי הבניין במדינה מצאו את עצמם ללא עבודה בתקופת ההפגנות, בשל הפסקה כמעט מוחלטת של עבודות הבנייה. --- בענף התיירות המשבר קשה לא פחות. במהלך תקופת ההפגנות עזבו את מצרים כמיליון תיירים, והשאירו את עובדי תעשיית התיירות, מהענפים הכלכליים החשובים במדינה, שאחראי ל-10% מן התמ"ג, ללא עבודה. --- נראה כי די מהר מבינים גם המפגינים, שעם מהפכה אי אפשר ללכת למכולת, וכי מצרים עוד צפוייה לתקופה של געגועים לשלטון הישן, כמו אזרחי רוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות ואזרחי עיראק אחרי נפילת סאדם. [צבי בראל: "מהפכה יש, כסף אין", "הארץ", 2.3.11].

* לאחר ששופטי בג"ץ מתחו אתמול (רביעי) ביקורת על התיוג הגורף של אזרחי המדינה הערבים כ"סיכון ביטחוני", זאת בדיון שהתקיים בעתירת האגודה לזכויות האזרח [הנתמכת, אם איננו טועים, על ידי הקרן לישראל חדשה] – נגד אפליית ערבים אזרחי ישראל בעת הבידוק הביטחוני בשדות התעופה בישראל – אנחנו מציעים שכל הנוסעים העוברים בנתב"ג, יהודים ישראליים וגם אזרחי-חוץ, יעברו גם הם אותו בידוק ביטחוני חמור, שמא הם נוסעים להשתתף במשט טורקי לעזה או בחגיגה באוהל בידואי בלוב. רק כך יושג האיזון הנכון בין השיוויון לביטחון.

* וגם זה ייתכן: המשוגע הערמומי קדאפי, בעזרת כספו ושכירי החרב האפריקאים שלו, מתגבר על המורדים המפגינים נגדו בלוב, משתלט סופית על בארות הנפט הלוביות, על מערכת השינוע שלהן ונמלי המוצא, מחזיק את מדינות המערב בביצים, וגם קצת לוחץ – לוב המושעית מקבלת חזרה את מקומה בוועדה לזכויות האדם של האו"ם, ישראל חוטפת שם גינוי על ההשתלטות על ספינת לוחמי החופש "מרמרה" הטורקית, סייף אל-איסלם בנו, המתווך, מקבל את פרס נובל לשלום, וקדאפי עצמו מוזמן לביקור בבית הלבן כדי לחזק את הברית ההיסטורית עם המערב ועם אובמה, ושמה נושא נאום נגד אירגון אל-קאעידה הממומן בידי ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,129 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל