גיליון מס' 623

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני א' באדר ב' תשע"א, 7 במרס 2011

עם פעם נוספת צרופת "טופּ סֵקְרֵט משה דיין".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מדוע אין סיכוי לסרט הציוני הנפלא "גיא אוני" לזכות בפרסים ובהכרה בינלאומיים שבהם זכו סרטים ישראליים שטינפו בעיני העולם את ישראל כמדינה גזענית ונאצית?

ד"ר קדאפי: תרומה מהאב, דוקטורט לבן, ציטוט רשימתו של יניב חלילי.

קַיישׁ סָדוּעַ: שיעור בְּעִבְּרִית, "אִיחְס עַלֵיכְּ יַא ערבי ישראלי!"

מרק הסנר: יונתן הקטן – בגרמנית ובעברית. // עופר גביש: על הדמיון בין שלושה השירים. // אליהו הכהן: כשגד הקט [לא] פגש את יונתן הקטן.

 שרה ובֶּנִיס, לָפֶר, וְבֶּנְדָלֶה: עוד על השך-שך והפח-פח בעין-גדי.

מיכל סנונית: על אשר ביתן שאיננו. // י"ז:  הערה "עיראקית" לעיתון 622.

יוסי גמזו: עַל מַצָּבָהּ שֶל הָאִשָּה בְּעוֹלָמֵנוּ // קלמן ליבסקינד: לא מדברים על כסף. [ציטוט]. // אורי הייטנר: דמגוגיה אנטי סוציאלית.

אלישע פורת: בין חנה ארנדט לחנן קלנבורט-אילתי.

אוריה באר: 1. תזכורת היסטורית. 2. למה תאגידי מים?

10 שירים מאת אילן בושם, מרס 2011.

יוסף אורן: מדוע מתמוגגת הוצאת "כתר" ממעשה בפתק [של סייד קשוע]?

עדינה בר-אל: עוד על לאה גולדברג ודליה רביקוביץ.

יואל נץ: מתוך הרומן "שלושה חיים". // יהודה הצבי: מה פירוש השם שטריימל? // נעמן כהן: רוח ישראל וישראל שברוח.

יהודה דרורי: לא לסחור עם האוייב – הגז המצרי כמשל.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה. חלק שני. // אהוד מנור //  ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

מדוע אין סיכוי לסרט הציוני הנפלא "גיא אוני" לזכות בפרסים ובהכרה בינלאומיים שבהם זכו סרטים ישראליים שטינפו בעיני העולם את ישראל כמדינה גזענית ונאצית?

המעט שאפשר לומר על סרטו של הבמאי, התסריטאי והמפיק דן וולמן "גיא אוני", לפי הרומאן של שולמית לפיד על תקופת העלייה הראשונה – שהוא סרט נפלא, מרגש ומשוחק היטב. אל תחמיצו! אל תשמעו למלעיזים ולפַיין-שמקרים (שהתפעלו למשל מסרט התועבה "ואלס עם באשיר"!) – שִמעוֹ של "גיא אוני" עובר מפה לאוזן וקהל הצופים בו הולך וגדל, והוא אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר שראינו! ממש פנינה מרגשת! אל תחמיצו!

תמר אלקן בתפקיד פאניה היא שחקנית מדהימה. היא מזכירה בפניה, ביופייה ובעוצמתה את ג'וליה רוברטס, ואולם יש בה פשטות כובשת ואפילו פגמים זעירים בשיניים ובחיספוס העור, שהופכים אותה למשכנעת ולטבעית פי כמה וכמה. היא קורנת אור. היא ממש נפלאה. יחד עם בעלה-בסרט, השחקן ציון אשכנזי, היא נושאת את מרבית הסרט על כתפיה, ונחרתת בזיכרון כמשהו טוב, שנעים לחזור ולראות אותו בדמיון שוב ושוב וממש להתגעגע אליו. הרומאן הכואב בין השניים, המתפתח עד לשיאו, שהוא סוף הסרט, משוחק בצורה מצויינת, צנועה ומאופקת גם בקטעי האלימות והכמעט-זוועה [העכברים]. הצבע השולט בסרט הוא חום-צהוב של סלע, שמש אדמה גלילית. צבע חם. קלאסי.

גם שאר השחקנים ובהם בהם יעקב בודו, לבנה פינקלשטיין ועזרא דגן מצויינים ומשכנעים כל אחד בתפקידו. את הסרט צילם רן אביעד. ערכה שושי וולמן. המוזיקה של אורי וידיסלבסקי. אורכו 105 דקות.

שלא לדבר על הבימוי הנפלא של דן וולמן, יוצר חשוב שהיה ראוי, לא פחות מאחרים, ואולי אף יותר – לקבל את פרס ישראל לקולנוע, אבל כנראה אין לו קשרים מתאימים. ההתעקשות שלו להיות תסריטאי, מפיק ובמאי, ולהוציא את הסרט לאקרנים בכוחות עצמו וללא מערכת יחצ"נות יקרה, אולי מאין ברירה – מצדיקה את עצמה במאה אחוז בסרט הזה. הוא לא היה צריך להתפשר עם אינטרסים מסחריים. הוא הוציא את המיטב משני השחקנים המרכזיים שלא היו ידועים קודם, והוא נגע ברגישות גם בשאלות הקשות של יחסי יהודים וערבים כבר בראשיתה של העלייה הראשונה, ולא סילף ולא טינף את ההיסטוריה שלנו כדי לזכות בחסדי גויים ויהודים שונאי ישראל ולקבל פרסים שמוסריותם זהה לאלה שחילק מועמר קדאפי.

גורלה של פאניה, פגועת וניצולת הפוגרום, הנאחזת באדמת הגליל וזוכה לראשונה בחייה בחסד האהבה וההתגברות על העבר – הוא סיפורן של העליות הראשונות, של חובבי ציון, של הציונות ושל ישראל, שבגדול הוא סיפור של "הפי אנד" – חרף הקשיים והמוות וחרף אחדים מידידינו שאינם חדלים לחרף את ממשלת ישראל ולגדף את העומדים בראשה. אכן, הגורל האישי הוא הגורל הלאומי, לטוב ולרע, וללא הפרד, כך ברומאן, כך בסרט וכך בהיסטוריה.

אמנם, סיפור ידיעת האנגלית הרהוטה של פאניה בפגישה בביתו של סיר לורנס אוליפנט (בעוספיה?) – וזאת בהסבר שלה שאחותה באמריקה וכדי להתכתב איתה למדה אנגלית ברוסיה, הוא סיפור לא אמין. יהודים התכתבו באידיש ולא באנגלית. סביר יותר אילו אימבר ההולל, מזכירו של אוליפנט, היה מתרגם לו את דבריה.

על פי הסרט נאחזים מתיישבי גיא אוני ממש בציפורניהם באדמת הטרשים המאכזבת, ומול פגעי טבע ואדם קשים, והם מחזיקים מעמד עד לבואה המרגש של קבוצה העולים חובבי-ציון מרומניה ביוזמת דוד שו"ב – שמחדשת את היישוב בשם ראש פינה. והכול מומחש בשיחזור היסטורי כמעט אמין, על רקע התקופה שלפני יותר מ-130 שנה.

כי אמנם, האמת ההיסטורית קצת אחרת – שלא כמו פתח-תקווה, ששמרה מתחילתה על שמה ועל ראשוני מתיישביה – למרות הנטישה הזמנית בשנת השמיטה – גיא אוני לא שמרה את שמה, ואילו המושבה ראש פינה, שבאה על מקומה, נוסדה רק ב-1882, וזאת אחרי שנת השמיטה – ולא ב-1878.

ראשיתו של היישוב היהודי במקום אכן היתה בשנת תרל"ח, 1878, כשהתיישבה בו קבוצה מבני העיר צפת ביוזמתו של אלעזר רוקח. חברי הקבוצה רכשו, בכספם, מחצית אדמות הכפר הערבי ג'עונה, וקראו למקום על שמו – גיא אוני. חברי הקבוצה ביקשו לשנות את אורח חייהם, ולהפוך מלומדי תורה החיים על חשבון כספי החלוקה – לחקלאים עבריים המתפרנסים מעבודת האדמה. עדיין אנחנו זוכרים את הסיפור העצוב שכתב עליהם יצחק זיו-אב בשבועון "הבוקר לילדים" שקראנו בילדותנו. כשנתיים נמשכה ההתיישבות החלוצית בגיא אוני, אך חוסר בקיאותם של המתיישבים בעבודת האדמה, בצורת קשה שעברה על היישוב ומגיפת הדבר שהיכתה בעדריהם, גרמו להתפוררותו. מתוך ייאוש, פירסמו המתיישבים אגרות תחינה בעיתונים ושיגרו שליחים לאירופה. אולם גם הכסף שהצליחו לאסוף לא הספיק והמקום נעזב ונותרו בו רק שני מתיישבים, אך לא לזמן רב. בשנת 1882 רכש דוד שו"ב חלק מאדמות המקום, עבור ה"אגודה לישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת האדמה" ברומניה. המתיישבים החדשים קראו למקום "ראש פינה", לפי הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" (תהילים קי"ח, 22). במשמעות הפסוק האבן בה מאסו הבנאים היא זו שתשמש כאבן יסוד לבית (כמו הפסוק "מעמק החור לפתח תקווה"), ומאז לא פסקה המושבה.

אם יש למישהו מהנמענים את האי-מייל של דן וולמן, אנא שילחו זאת לו או לנו כי לנו אין.

* * *

ד"ר קדאפי: תרומה מהאב, דוקטורט לבן

ציטוט רשימתו של יניב חלילי, לונדון, "ידיעות אחרונות", 3.3.11

"'בית הספר לכלכלה של לונדון' (לונדון סקול אוף אקונומיקס) – אחד המוסדות היוקרתיים בעולם ללימודי כלכלה ויחסים בינלאומיים, שעשרות מבוגריו הפכו ברבות השנים לראשי מדינות ולזוכי פרס נובל – נמצא תחת מיתקפה חסרת תקדים בבריטניה, על רקע חשיפת קשריו עם הרודן הלובי מועמד קדאפי.

"לפני כשנתיים קיבל בנו של מועמד קדאפי, סייף אל-איסלאם, תואר דוקטור מהמוסד המכובד. אלא שכעת נטען כי היתה זו עבודת דוקטורט מועתקת בחלקה הגדול, וכן – כי מיד בתום לימודיו קיבל בית-הספר תרומה של מיליון וחצי ליש"ט משליט לוב.

"עוד מתברר שבטקס מיוחד שנערך במוסד מיד לאחר התרומה שהגיע מקדאפי – היללו ראשי בית-הספר את לוב ואת שליטה הנדיב. קטע וידאו שדלף מראה את הבן סייף נואם בטקס הענקת התרומה, תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על מנהיגי עולם כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, ומגן על אסון לוקרבי, ובתום דבריו, חבר המרצים והנהלת האוניברסיטה היוקרתית מוחאים לו כפיים ומריעים לו.

"כתבה נרחבת שפורסמה בעיתון ה'דיילי מייל' פירטה איך בכירים באוניברסיטה התרפסו בפני משפחת קדאפי, ואיך עד לפני ימים ספורים חלקם המשיכו לשבח אותו בתקשורת ולכנות אותו 'מנהיג הגיוני'.

דוברת האוניברסיטה מסרה בתגובה: 'אנו ערים לחשדות שהתרחשו מעשי זיוף והעתקה בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו ומחפשים מידע מדוייק שיאשש את הטענה. אנחנו עורכים בדיקה מקיפה משלנו.'

"יצויין כי בית-הספר הזה נחשב לאחד המוסדות האקדמיים האנטי-ישראליים בבריטניה. רק בחודש האחרון אירח מרצה לכלכלה הידוע בדיעותיו האנטישמיות ובהכחשת השואה."

אהוד: זה שנים אנחנו טוענים ומתריעים על התופעה של השתלטות הכסף הערבי על העולם האקדמי בבריטניה, וזוכים על כך לא פעם לקיתונות של בוז ולעג, גם מצד ישראלים מאוד נאורים, בייחוד מחוגי "האידיוטיזם המוסרי". והנה, אחרי שהחרא אחמדיניג'אד קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ביירות, אשר מתברר שֶׁהַזְּנוּת שלה אינה שונה משל אוניברסיטאות מכובדות בבריטניה, מותר לנו סוף-סוף ליהנות קצת! שלוש פעמים קראנו את הכתבה של יניב חלילי על הסקנדל – וכל פעם שמחנו יותר על נפול אויבינו, ובייחוד במחשבה על העתיד, שהנה באה תקופה שכספים כאלה שוב לא יעמדו לרשות הַזְְּנוּת והשחיתות האקדמית של אוניברסיטאות בריטניה.

מהקהילה האקדמית הבריטית ומהסתדרות המורים בבריטניה יוצאות הקריאות המנוולות הנתמכות בכסף ערבי – להחרים אוניברסיטאות ישראליות, אפילו שאצלנו לומדים סטודנטים וסטודנטיות ערביים-ישראליים באווירה של חופש ודמוקרטיה שאין כמותם בשום אוניברסיטה ערבית בעולם.

* * *

רון פרושאור: "מרכיב נוסף הוא הזירה האוניברסיטאית [בבריטניה], שאין לה אח ורע באירופה. זה לא אוקספורד וקיימברידג', אלא רשימה ארוכה של מוסדות אקדמיים, שאליהם מגיעים סטודנטים מכל העולם. הם נכנסים למטחנה שנשלטת על ידי השמאל, שתחת המסגרת של חופש אקדמי מרשה לעצמו להוביל יוזמות קשות לעיכול נגד ישראל. ישראל הפכה לשק האיגרוף של המסגרת האקדמית [הבריטית], שמחדירה בסטודנטים כמוסות רעל ושולחת אותם למלא תפקידים בכירים במדינות מוצאם."

שגריר ישראל בבריטניה, רון פרושאור, בראיון עם יניב חלילי, בריטניה, "פרושאור לגויים", מוסף "7 ימים", "ידיעות אחרונות", 4.3.11.

 * * *

עד היכן מגיעה השחיתות הפרו-אסלאמית של מנהלי האוניברסיטאות בבריטניה? אלה שבין כתליהן עוסקים גם  בדה-לגיטימציה של ישראל ובהחרמת מוסדותיה האקדמיים?

"הווארד דיוויס, מנהל 'לונדון סקול אוף אקונומיקס', התפטר בעקבות הקשרים של האוניברסיטה עם לוב, אשר הוא עצמו סייע ביצירתם. --- התפטר בעקבות לחצים שהופעלו עליו מכיוון שבית הספר קיבל כספים מלוב. במכתב ההתפטרות הודה דיוויס כי הוא גם שימש כיועץ פיננסי לממשלת לוב. האוניברסיטה קיבלה כספים בשווי 1.5 מיליון דולר מקרן הצדקה של סייף אל-אסלאם, בנו של מועמר קדאפי. --- תבחן החקירה גם האשמות לפיהן חלקים מעבודת הדוקטורט של קדאפי הבן הועתקו או שלא נכתבו על ידו. חברת הייעוץ מוניטור גרופ מקיימברידג', מסצ'וסטס, הודתה כי במסגת עבודתה עבור ממשלת לוב, היא סייעה לקדאפי הבן בעבודת הדוקטורט שלו."

"גארדיאן" ו"ניו יורק טיימס", מצוטט ב"דה מארקר", 6.3.11.

* * *

קַיישׁ סָדוּעַ / שיעור בְּעִבְּרִית

"אִיחְס עַלֵיכְּ יַא ערבִּי ישראלי!"

לרגל הענקת בְּרס נובּל לשלום לַפַלְסַאף מחמוד א-זהאר, מראשי החמאס בעזה-פלסטין, ביקשו אותי במערכת העיתון העברי אל אַרְד לנסוע לסקר את המאורע החשובּ הזה לקידומו של השלום במזרח התיכון, ואולי גם ייוודעו לי שם בְּרָטים על מצבּו של הגנבּ המושחת חוסני מובאראכ המסתתר באזור הכבּוש (מישראל) שארם א-שיח'; ואני הבּנתי שלזאת נתבקשתי מאחר שכתבּת העיתון שלנו בקהיר אינה יודעת דבּר על מובאראכ כיום ואולי גם לא על המתרחש בכלל – כי היא רואה בעיר רק מה שמתאים להשקפת העולם השמאלנית והמהבְּכנית שלה, ומה שיהיה קשור אולי להתקוממות הפלסטינים המדוכאים בישראל וברשות הפלסטינית – אך כמובּן לא בעזה, כי שם כבּר מושלים בַּכּיבָּה שלטונות החופש והמהבֵּכָה הפלסטינית ועל כך זכה המנהיג שלהם מחמוד א-זהאר בִּבְּרס נובל.

לשם הסוואה נתבקשתי לקחת איתי את הבן שלי, כדי שלא איראה כעיתונאי ישראלי סקרן אלא כאדם בְּרָטי מאחת ממדינות ערבּ, שטרם נפלה בידי השבַּאבּ והשבּ"כ.

הבעלים של העיתון אמר לי כי כדאי לי מאוד לנסוע וזאת משום שלאחר שאקבל בקרוב את בְּרַס סָבִּיר, ואחריו את בּרַס ישראל (שניהם לפנֵי אִל-אַדָאבְּ אִל-חִיתְיַאר אִל-מַסְכִּין יורם קניוק, שֶׁמה שלא יכתוב על ישראל לא יקבל בְּרַס ישראל כי הוא לא ערבּי אמיתי, וגם לפנֵי סופר נידח אב"ע) – יש סיכוי לא רע שאני אהיה הסופר העבּרי הישראלי הראשון, יעני, וואטאני, שיקבל את בְּרַס נובּל, וראוי לי להתכונן לכך.

נסענו לאוסלו, ומרגע שירדנו ממטוס "אל על" אני מדבר עם הבן שלי רק ערבּית וגם קצת אנגלית שכבּר למד בבית הספר למחוננים של היהודים. התקבלנו בחום רבּ בקרבּ הקהילה החמאסית הפלסטינית המוסלמית האנטי ישראלית של מדינות סקנדינביה והבְּזורה, שרבים מהם באו בכרטיסים שבשעתו ניבֵּק להם ד"ר סייף אל-אסלאם קדאפי במסגרת חילופי מלומדים עם אֵירובָּה, ומי שרצה היה יכול לקבל ממנו באותה הזדמנות גם תעודת דוקטור לשם כבוד מ"לונדון סקול אוף אקונומיקס".

הבן שלי התנהג למופת וגם השתעשע בכל הצעצועים האלקטרוניים שקניתי לו בחנות הבְּטורה ממכס של היהודים בלוד הכבּושה, וקניתי גם במטוס הציוני עצמו, שמחמת האפלייה אינו מעסיק דיילות ערבּיות-ישראליות בֶּן תרצינה לעטות רעלה על בְּניהן או לצבוע אותן בצבעי הדגל הפלסטיני.

ישבּנו בטקס המכובּד עם ראש הממשלה הנורווגי וִידקוּן אבּרהים לוֹריץ יונסון קְוִיזלינג, ואני כבּר ראיתי את עצמי מקבל את הבְּרַס נובּל לספרות בשטוקהולם בחבּרת המלך השוודי, והנה אחד החמאסניקים, שהורשו להיכנס לטקס על נשקם ומדיהם, וישבּ לצידנו, שואל את הבן שלי:

"מִן וֵיין אִנְתִי, יַא וְלַד?"

והילד עונה כמו שצריך: "מִן אִל קוּדְס!"

ואז הילד בּונה אליי ואומר: "מִן אוּרְסָלִים של זהב? [ואת ה"מן אורסליִם של זהב" הוא שר במנגינה הספרדית המקורית של נעמי שמר!] אנא מִן ירושלים? נכון אבא?"

"אִיחְס עַלֳיכּ!" יורק לעבּרו החמאסניק. "ידעתי שאתם ישראלים! אִרְפַעוּ רָגָ'לְכּוֹם! בָּרָא! החוצה!"

תפס אותנו יחד עם עוד מזויין חמאסי באצילי ידינו, כי אנחנו נחשבּים אצילים, יעני, אנחנו אָסְלִי מטירה! ולא פַאלַאחִין ירוקֵי מלריה מן מלאבּס – וזרקו אותנו אל מחוץ לאולם של טקס הבְּרס נובּל לשלום לַפַלְסַאף מחמוד א-זהאר באוסלו.

והילד בוכה.

"אל תבּכה!" אני אומר לו. "אִיחְס עֲלֵיהוֹם! עוד לא החזירו לנו את גלעד שליט וכבּר נותנים להם בְּרס נובּל לשלום כמו לאובמה!"

"לא או בְּמה?" שואל הילד.

"לא חשובּ מה. בוא נלך לעשות קניות בעיר לְאֶמַכְּ וּלְאוּחְתַכְּ אֶ-זְרִירֶה ונחזור מיד בטַאיָרָה של אל על לאישראיל! מה ששילמו לי על הנסיעה מהעיתון אִל-אַרְד אִל-עִיבְּרַאנִי כבּר לא יקחו בחזרה, ואנחנו מתקרית אנטישמית אחת לשנייה ממש מתעשרים, וכשאתה תהיה גדול ומוכשר כמו אבא שלך אלמד אותך איך להִתְבְּרנֵס מלעשות צחוק מיהודים!"

* * *

מרק הסנר

יונתן הקטן – בגרמנית ובעברית

אהוד!

את הבית הראשון של השיר הזה [גיליון 622] בגרמנית מכיר, כמדומני, כל מי שגדל "אז" על השפה הגרמנית, לא חשוב אם בווינה או בבוקובינה. כלל לא ידעתי שיש בתים נוספים לשיר אך בקלות איתרתי אותם בגוגול. זוהי אכן אותה המנגינה אך התוכן שונה לחלוטין.

Hänschen klein ging allein in die weite Welt hinein
Stock und Hut steht ihm gut, ist gar wohlgemut.
Aber Mutter weinet sehr, hat ja nun kein Hänschen mehr:
"Wünsch' dir Glück !", sagt ihr Blick "kehre bald zurück !"

Sieben Jahr' trüb und klar Hänschen in der Fremde war,
da besinnt sich das Kind eilet heim geschwind.
Doch nun ist's kein Hänschen mehr, nein ein großer Hans ist er,
Stirn und Hand braungebrannt wird er wohl erkannt ?

1,2,3, geh'n vorbei wissen nicht wer das wohl sei,
Schwester spricht: "Welch' Gesicht ", kennt den Bruder nicht !
Doch da kommt sein Mütterlein, schaut ihm kaum in's Aug' hinein,
spricht sie schon: "Hans, mein Sohn, Grüß dich Gott, mein Sohn !"

השם הָנס בגרמנית הוא בד"כ קיצורו של השם יוהָנֶס. כינוי החיבה, לילדים, לשם הָנס הוא הֶנס'כָן (Haenschen) משהו במשמעות "הנס הקטן".

וסתם ע"מ לסבר את האוזן: שפן בגרמנית הוא Hase (ובאותיות עבריות: הָאזֶה). כינוי חיבה לארנב, ארנבון, הוא בגרמנית Haeschen, מילה הדומה מאוד לכינוי החיבה של אותו ילד.

להלן תרגום חופשי של השיר:

הנס'כן [הנס הקטן בכינוי חיבה] יצא לבדו אל העולם הרחב,

עם מקל וכובע ומצב רוח טוב

אבל אימו בוכה מאוד, היא הרי נשארת ללא הָנס הקטן שלה

"אני מאחלת לך אושר," אומר מבטה, "שובה במהרה."

שבע שנים טובות ורעות היה הנס'כן בנכר

וכעת הוא מתפכח וממהר הביתה;

אבל כעת איננו עוד הנס'כן – הוא כעת הָנס גדול

שמצחו וזרועותיו שזופים – האם יזהו אותו?

1,2,3 עוברים על פניו ואינם מזהים אותו,

אחותו אומרת:"איזה פנים!" אך איננה מזהה את אחיה

אך כעת מגיעה אמא'לה, מעיפה בו רק מבט אחד

ומיד אומרת: "הָנס, בני, יברכך האל, בני!"

* * *

עופר גביש: על הדמיון בין שלושה השירים

אהוד,

תודה ששיתפת אותנו בכל מהלך המכתבים בנושא השפן ויונתן הקטנים.

והרי יכולת לומר פשוט שאין סיפור וזהו...

המהלך ההתכתבותי מעלה בי שאלה נוספת שאולי רבנו הכהן יענה עליה.

אין ספק שטעותה של השואלת אינה מקרית, יש דמיון בין לחני השירים השפן הקטן ויונתן הקטן, התיבה הראשונה בשניהם כמעט זהה, וגם המבנה הכללי.

נוסיף לכך שיר שבקרוב נשיר כולנו פעמים רבות, אני פורים, אף הוא של נרדי שגם בו, התיבה הראשונה כמעט זהה (עם קדמה של צליל אחד לפניה).

 האם יד מקרה בדבר? ההיתה לנרדי כוונה? או השפעה לא מודעת?

אני מפנה שאלה זו לעוד קורא של עתונך, ד"ר אייל עמיר, נכד אחותו של נרדי (שלכבודו נכתב השיר "איילי יולילי, אני לך ואתה לי").

אייל הוא חובב מוסיקה ואף מורה למוסיקה בעברו ויעזור לנו למצוא תשובה גם מכיוונו.

 ונסיים בברכת יום הולדת 110 שמח לנחום נרדי.

 בברכה ובתודה מראש על תגובות שתגענה.

* * *

אליהו הכהן

כשגד הקט [לא] פגש את יונתן הקטן

לאור שלל מכתבי הקוראים בנושא, אני מוצא לנכון להביא חולייה נוספת בשרשרת להשלמת המידע.

לאורך שנים רבות היו "יונתן הקטן" ו"השפן הקטן" שני שירי הטף הנפוצים ביותר בארץ. דומה כי גם היום הם נחשבים לקלאסיקה של שירי הילדים בגנים.

מבחינה היסטורית ומוזיקלית אין כל קשר בין שני השירים. למעט שם התואר "הקטן" הנלווה לשמותיהם, ודמיון קל בצלילי הפתיחה – אין כל זיקה בין השירים.

"השפן הקטן" הוא שיר ילדים ארץ-ישראלי מקורי. הוא חובר בפורים תרצ"ד/ה ע"י המורה בנימין כספי, לכבוד חגיגת התחפושות של בעלי החיים שהציגו תלמידי כיתה א' בבית הספר "אחד העם" בפתח תקווה, שבו לימד.

את מילות השיר התאים כספי, בווריאציות קלות, ללחנו של נחום נרדי לשיר "אני פורים" שהתפרסם באותה שנה. התאמת השיר ללחן היתה פרי יוזמתו הבלעדית של המורה כספי בעוד שלנרדי כלל לא היתה יד בדבר. לימים הסתבר לנרדי שהלחן, שאותו ייעד לשיר של לוין קיפניס כדי שיושר בחג הפורים, זכה לפרסום רב יותר בצמוד לשיר הילדים "השפן הקטן", שגם הוא בעצם נכתב כשיר תחפושות לפורים אך הושר בכל ימות השנה. (ראו רשימתי בחב"ע 620).

לעומת זאת, לחנו של השיר "יונתן הקטן" מקורו הרחק מכאן. הוא הושאל משיר עממי גרמני מן המאה ה-19 בשם "הנס הקטן", שלא נודע שם מחברו ומלחינו. השיר מתאר פרידה כואבת של ילד קטן מבית אימו וממולדתו, שלשמחת כולם נמנעה ברגע האחרון, וגירסתו העברית מובאת כאן בסיום הרשימה.

מילות השיר "יונתן הקטן" אינן, כפי שאולי היה מתבקש, תרגום של השיר הגרמני. הן מיוחסות לישראל דושמן, המורה לעברית בגימנסיה "הרצליה". עד כה לא נחשף הנוסח המקורי של השיר או מקום הדפסתו הראשון ואנו מכירים אותו רק בנוסחו השגור בפינו מזה שנים רבות:

יונתן הקטן

רץ בבוקר אל הגן,

הוא טיפס על העץ

אפרוחים חיפש.

אוי ואבוי לו לשובב,

חור גדול במכנסיו,

הוא טיפס על העץ

אפרוחים חיפש.

כאן המקום לחשוף גרסה עברית ישנה שבה הושר הלחן הגרמני הזה בארץ לפני כמאה שנה. מדובר בשיר "גד הקט" שהוא תרגום של השיר הגרמני המקורי "הנס הקטן" (Hanschen klein). המתרגם/המעבד לעברית טרם זוהה, אך על פי מישלב הלשון העברית וההברה המלעילית-אשכנזית, נראה כי התרגום נעשה בתחילת המאה העשרים, לבטח לפני מלחמת העולם הראשונה. מצאתיו במחברת שירים בכתב-יד משנת תרע"ד (1914) של יעל מיוחס, שהיתה גננת בגן הילדים של חסיה פיינסוד סוקניק בירושלים:

גָּד הַקָּט

גָּד הַקָּט, לֶכֶת קָם

בַּמֶּרְחַקִים הָלְאָה שָׁם,

אֶת מַקְלוֹ

וְתַרְמִילוֹ

כְּבָר הֵכִינוּ לוֹ.

אֵם הַיֶּלֶד בָּכְתָה מַר,

"אוֹי לִי, אֵין לִי בֵּן יָקָר!"

אָז חָשַׁב,

שׁוּב נִמְלַךְ,

שָׁמָּה לֹא הָלַך.

גָּד עָמַד וְאָמַר כָּךְ:

"אִמָּא, אַתְּ לִי וַאֲנִי לָךְ,

אֵשְׁבָה פֹּה,

בְּאֶרֶץ זוֹ,

וְלֹא אֵצֵא מִפֹּה."

אָז מָלְאוּ שִׂמְחָה שְׁנֵיהֶם,

וּבַמָּחוֹל יָצְאוּ לָהֶם,

הוֹ הֶאָח,

הוֹ הֶאָח,

שָׂשׂוּ דָּצוּ כָּךְ.

לשיר הגרמני המקורי "הנס הקטן" היו גרסאות אחדות, ונראה כי תרגום/עיבוד זה נעשה על פי אחת מהן. בחירת השם לגיבור השיר לא היתה מקרית. מרגע שנתרגמה המילה KLEIN ל'קט', היה צפוי שהשם העברי שייבחר כחרוז טבעי לה יהיה גד. לעומת זאת בשיר המאוחר יותר, המיוחס לדושמן, דומה שהבחירה במילה "הקטן" הובילה לשם יונתן.

* * *

נילי דיסקין

על היכולת להיחשף קודם כל בפני עצמך

הי אהוד.

לקח לי זמן לאחר שקראתי את השירים שלך להגיב, כי הייתי צריכה מרחק. אני עדיין חושבת כמו שחשבתי, שיש לך נתק אופייני בין מין לאהבה ("רק בחיקי בתי את, ובליבי – אשתי"). אבל היה מרגש לקרוא גם את הצד של האהבה, ואני שמחה שקיבלת את עצתי לפרסם שירים מסִפרך בעיתון.

ועכשיו לעניין חטא ההיבריס (הגאווה). אתה, כנראה מניח, שקוראי העיתון שלך קראו את ספריך. אני יכולה להעיד על עצמי שמאז "המחצבה" לא קראתי את ספריך, פשוט מפני שמתולעת ספרים הפכתי לתולעת עיתונים ומחשב. יש לי "טונות" של ספרים שמחכים לי ליד המיטה שלי, ואני לא ממש מבינה לאן הולך הזמן שלי דווקא כשאני בפנסיה. כך שאולי אלו שביטלו את המנוי – לא מכירים או יותר נכון, לא מכירות, את הצד הלירי שלך, את היכולת להיחשף קודם כל בפני עצמך, למשל, על מה שקורה לזוג נשוי הרבה זמן (אחרי 20 שנה), על זה שמלבד המפגשים הפיזיים שגם בהם "רק את עצמי נשקתי בשפתייך", ו"נפגשים ולא נוגעים. נוגעים ואין לומדים דבר"  (סארטר אמר את אותו דבר בהמון מילים) או: "אנחנו שתי מלכויות מופרדות בשפה אחת של שפתיים ופרפורי הגוף." ואת הצער שלך על כך שהחיבור לא מושלם.

קצת חבל לי שאתה חווה בזיקנה מצב שבו "תאוות כבוד" היא חיי המין של הזיקנה, ואני חושבת שבמציאות אתה חווה גם חברות יפה עם אשתך. אבל – העיקר, תמיד, זו החווייה הפנימית. בכל אופן אני – אשמח לקרוא עוד שירים שלך בעיתון. לקטעי הפרוזה לא תמיד יש לי סבלנות וזמן, למרות שגם אותם אני קוראת.  זו דעתי האישית, כמובן שאולי קוראים אחרים חושבים אחרת.

ביי

נילי

אהוד: אני בכל זאת ממליץ לך לקרוא את אחרית הדבר של ש. שפרה ולקרוא שוב בתשומת לב את השירים ב"יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" כי יש לך כמה טעויות בהבנתם.

* * *

שוש צוריאל: סיפור לנתיבה

נהגתי להקשיב ברדיו לתוכניתה של הפלמ"חניקית נתיבה בן-יהודה, זה היה ב"יום ירושלים" והיא הזמינה מאזינים לספר סיפורים על ירושלים – ומכיוון שהיה לי מה להגיד בנידון, החלטתי להיכנס לשידור.

זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לשידור רדיו, וסיפרתי על מסעה של סבתא רבא שלי ומשפחתה לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במחצית הראשונה של המאה ה-19, תיארתי את ההיתקלות עם השודדים הטורקים שהתנפלו על השיירה כדי לשדוד את כספם, תכשיטיהם ודברי הערך של הנוסעים היהודים, וכיצד אימה של סבתא רבא שלי הערימה עליהם – סיפרו שזו היתה אשת חיל חכמה ואמיצה מאין כמוה, שהבינה מיד שאסור לה להיפרד מצרור הכסף שהיה טמון עמוק בין שמלותיה שעל גופה, היא ידעה שהשודדים יודעים היטב היכן טמון כספה, וכי הם יגיעו אליו במהרה.

מה עשתה? קפצה מהעגלה, ספקה כפיה ופתחה בזעקות שבר וביללות, ובמעט הטורקית שלמדה במהלך המסע קוננה בבכי מר וסיפרה שהשודדים כבר שדדו את כספה ואינה יודעת כיצד תוכל לקנות "אק-מק" (לחם) עבור ילדיה.

כאשר שמעו השודדים את בכייה וצעקותיה, הבינו שהאישה המסכנה כבר נשדדה על ידי חבריהם, ועזבו אותה לנפשה, וכך הגיעה המשפחה לירושלים עם צרור הכסף בשלמותו.

כאשר שמעה זאת נתיבה בן-יהודה, היתה מאושרת וחזרה להיות הפלמ"חניקית הג'דעית מפעם וקראה בקול – "אז מה, הסבתא רבא שלך סידרה את הטורקים?" – וכך, לאחר שעשיתי אותה מאושרת אותו לילה, סיימנו את השיחה.

ואז הנחתי את שפופרת הטלפון ופתחתי בחזרה את הרדיו והמשכתי להאזין לתכנית, אבל פתאום התחלתי להרגיש מבואסת ואמרתי לעצמי - מה הלכת פתאום לדבר ברדיו ולעשות צחוק מעצמך, מה לכל הרוחות היית צריכה את זה? ונורא הרגשתי נאחס... ואז עולה פתאום הגברת הראשונה של מדינת ישראל, ראומה ווייצמן, לשידור (זה קרה בתקופת נשיאותו של עזר ויצמן ז"ל, ואומרת לנתיבה – "עזר נשאר ללון בירושלים, ואני מרגישה לבד ולכן פתחתי את הרדיו ועליתי על השידור שלך, איזו תוכנית יפה יש לך, ואיזה סיפורים נפלאים על ירושלים, וזו שושנה מחדרה, איזה סיפור מקסים היא מספרת, ואיזו עברית יפה."

מה אומר לכם, נשארתי המומה וחשבתי לעצמי שבדיוק לזה הייתי זקוקה ברגע הנאחסי ההוא, לשמוע את הפידבק, ודווקא מהגברת הראשונה של מדינת ישראל.

*

ערב טוב אהוד,

להזכירך, אני, שושנה צוריאל, הבת דודה שלך  מדור שלישי מענף שטמפפר. נינה של חנה אשת בנימין שטמפפר, שהיתה אחותו של אלעזר ראב, סבא רבא שלך.

* * *

שרה וְבֶּנִיס, לָפֶר, וְבֶּנְדָלֶה

עוד על השך-שך והפח-פח בעין-גדי

שלום אודי,

תיקון טעות: לספינה שלָפֶר מספר עליה קראנו שך-שך. ולא טך-טך, יעני משכשכת.

ראוי לציין שבאותה תקופה לָפֶר היה בן מלך. אביו אלימלך היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג [ראש המועצה האזורית תמר] היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את מקורות ועוד.

כל טוב וד"ש לעורכת,

מִבֶּניס ושרה

מבייג'ין לאודי שלום,

לזיכרוני לסירה קראו שך-שך, השורש – להשתשכך, במים. השתכשכות על פי המילון – טבילה, רחצה קלה.

למשאית הפורד קראו פח-פח שכן המכונית היתה עשויה מפחים ומפאת גילה, ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו והפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.

לתולדות המשאית: היתה זו משאית פורד שיוצרה באנגליה (פעם עדיין היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).

למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. למכוניות היה הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה למשאיות עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.

בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים. לצורך זה הועברה מערכת ההיגוי כך שההגה יהיה שמאלי, כנהוג בארץ.

בחורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת ירוחם ציזל ז"ל אביו של חברנו רפי, הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור להם את המשאית במחיר סימלי, והמשאית נמסרה לקיבוץ.

המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות, להזכיר – היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדין לא מעצורי אוויר כמו במק), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו חלקי חילוף. במבצע סיני קיבלנו צו גיוס למשאית אך היא עמדה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים מפורקת וכמובן לא גויסה. מנו זוכר בוודאי, שמסר לי  ד"ש מאבא של אמירה, שנוהג במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, חָמי ז"ל נהג במשאית בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש.

כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות, שיפועים חזקים, פניות חדות ונפגע בכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך, ובמיוחד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.

המשאית נזנחה בבאר שבע.

לפר

אהוד: צבי לפר חברנו נמצא בנסיעת עסקים בסין, נסיעה שאינה מפריעה לו לשמור על הקשר ההדוק איתנו ולרענן למעננו את זיכרונו הפנומנאלי.

הי אודי,

הסירה של עין גדי כונתה: "שך-שך" מלשון: לשכשך במים. באמת על משקל ה"פח-פח", המכונית שקרקשה כל זמן הנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים, וזה מקור שמה.

היה לי הכבוד להפליג איתה לסדום, (4 שעות!) כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע הזה, היתה, לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי 4 שעות שיט, ירדנו (כמה חברים ששטו בה) בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו על מכונית שלקחה אותנו לצפון. זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.

בנדלה

* * *

מיכל סנונית

על אשר ביתן שאיננו

אני רוצה לכתוב כמה דברים על אשר ביתן, שהלך בשבוע שעבר לעולמו.

בשקט נולד ובשקט עזב את העולם. חמש שנים כילתה בו מחלה איומה שניתקה אותו לאט לאט בצורה אכזרית מסביבתו. מו"ל עם לב גדול, עם פירגון, מלא באהבת אדם. פתוח לרעיונות, לניסיונות, ואף לסופרים שמו"לים אחרים השיבו את פניהם ריקם.

אשר לא סבל דעות קדומות. הוא נהג לקבל כל אדם ולא כל שכן סופר, על הדברים היפים שבו וגם על חולשותיו. הוא לא שפט איש. זו לא היתה דרכו ומקצועו כמו"ל וכסוכן שרוכש ספרים עבור ההוצאה בחו"ל, דרך שהפגישה אותו עם מיטב הסופרים בעולם.

היתה בו הרבה שמחת חיים. אבל טעות היתה לראות בכך קלות דעת, כפי שפירשו זאת לעיתים. נקי מיוהרה, וגם כאשר קצר הצלחה גדולה כשהצליח לגלות כתבי-יד בעלי ערך, שמר על צניעות ונדיבות. סופר שהצליח לפלס דרך דרכו ולאחר מכן פנה להוצאות גדולות משלו, התקבל בהבנה ובידידות. הוא לא היקשה על איש, לא נטר לאיש ולא ביקש לעצמו דבר.

לפני שנים, בהיותו שותף בהוצאת זמורה-ביתן, כָּשַׁל כלכלית בעסקת תוכנת מחשבים בה השקיע את כל רכושו. היתה זו טלטלה נוראה ממנה לא הצליח להיחלץ. הוא מכר את חלקו בהוצאת זמורה-ביתן והמשיך לנהל באורח צנוע את הוצאת ביתן שהיתה שלו בלבד. מאז אותו יום היה מאבקו היום-יומי לשרוד, כלכלית ונפשית, עצום.

אשר ביתן  אהב את החיים. היה בו גם משהו מן הנהנתן ומן הבליין ומן הצחקן. הוא אהב חברותא. הוא אהב בני אדם ובעצמו היה במלוא מובן המלה בן אדם. אדם פשוט אולי, אבל תמיד בן אדם.

אהבתי אותו על התכונות האלה. נעים היה בחברתו ונעים היה לעשות ספרים איתו. הוא התחשב בכל בקשה וקפריזה. כמו"ל הכיר את כל שלבי עשיית הספר, למן קבלת כתב-היד ועד לעמידה בדפוס לצד המכונות והמדפיסים. לא היה דבר שלא היה נאה לו לעשות. הפועלים היו חשובים בעיניו כסופרים, והסופרים היו חשובים ביצירתם – ולא לפי שמם.

כל קורא בארץ מכיר את "מילכוד 22" מאת ג'וזף הלר ואת סדרת הַמַּר... (מר שמח וכן הלאה) לילדים. את ספרי ורגס יוסה וספרי אומברטו אקו. אשר ביתן הוא שרכש את זכויותיהם, הביאם לארץ ואיפשר לקורא העברי להתוודע אליהם. ועוד הרשימה מכובדת אך יקצר המצע מלהביאה.

ואסיים באנקדוטה קטנה: לילה אחד, כך סיפר לי לימים, קיבל טלפון מדן בן אמוץ. דן אמר שיש לו ספר ש"עם עובד" ממאנים להדפיס אותו בגלל שמו. השם היה "לא שם זין". אשר הסכים בו ברגע וההמשך ידוע. זה היה הפרא אדם שבו. והחן. וההעזה וכל שאר הדברים היפים שהיו בו.

הוא פירסם הרבה ספרי ילדים, סדרות לבני הנעורים (כמה מהסופרים/סופרות הנודעים שכחו מכבר אצל מי התחילו...), ספרי שירה ופרוזה, מקור ותרגום. לי הוא היה מו"ל וידיד. אני אבלה על לכתו עד בלי גבול.

אהוד: לאשר ביתן אני חייב תודה על שלושה ספרי פרוזה שלי. הראשון, "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979), יצא לאור בעודו שותף עם אוהד זמורה (שקרא את כתב-היד והחליט על הדפסתו) ועודד מודן, וזה היה דומני ספר הפרוזה המקורי הראשון שלהם אחרי תרגום "פחד גבהים" (זיון מרוכסן) של אריקה יונג.

הספר השני, והוא העיקר, "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985), שאותו אפילו זב"מ לא העזו להוציא, ואשר היה המו"ל היחיד בארץ שהיו לו אומץ וביצים להוציא לאור את הרומאן הפראי הזה, ללא שום היסוס.

הספר האחרון שהוצאתי אצל אשר היה קובץ הסיפורים "ערגה" (זב"מ, 1987), שאמנם יצא בשם זב"מ, אבל היה כולו יוזמה וכותר שלו. כל השלושה האלה יצאו לאור על חשבונו כמו"ל, ללא שום דרישה להשתתף בהשקעה.

תמיד היה לו חיוכו הטוב, בין בימי שישי אחר-הצהריים אצל דני קרמן, או יחף בקיץ ליד דן בן-אמוץ היחף בדוכני זב"מ בשבוע הספר בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, או ביום מילואים  לריענון השימוש בעוזי, במיטווח בנתניה, מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי, ששם סיכמנו סופית על הוצאת "ערגה", אבל ביקש ממני עוד סיפור לעבות את הספר, ואז כתבתי את "מאדאם אום אל-טאך ובנותיה".

אנחנו, סופרים רבים, נזכור אותו לטובה גם בזכות כל מעלותיו האישיות, שאותן תיארה מיכל ברשימה.

* * *

י"ז: הערה "עיראקית" לעיתון 622

שלום אהוד היקר,

הידד והידד! הנה עיניך הרואות שנוסף לך קורא אחד נוסף מיוצאי גלות בבל! עד עתה חשבתי שלא יימצא בן העדה הזו שיתעניין בעיתונך זה, שהוא על טהרת האשכנזיוּת ובו מתווכחים עד בלי די על מועד חיבורו של שיר זה או אחר, ובו קוראים את תלונותיהם של אלה שמפריע להם עניינו ותאריכו המדוייק של חריש התלם הראשון באם המושבות או שירי "הזימה" שכותב עורכו להנאת הקוראים ודורשים בית דין שדה אינקוויזיציוני לחנכו ולהחזירו לדרך הישר.

יוצאי גלות בבל לא מתעניינים בכגון אלה הדברים החשובים. הם עסוקים בבורסה, בניירות ערך, במס הכנסה, בבנקים, בחברות הביטוח, בנדל"ן, במסחר, ובקביעת שערו של הדולר השחור (בזמנו), דברים ש"פְלוּס" (כסף) בצידם. במשפט שהתנהל לאחרונה נגד מישהו מפקידי מס הכנסה שסרח, אמר הנ"ל בבכי בפני השופט, שמאז היותו ילד קטן חלם להיות עובד במס הכנסה...

כל העת טענתי בפני חבריי שאם לא קם איש ומחה על כל שכתבתי על לובשי הפיז'אמות ברמת גן, משמע שאין מישהו מהם בין קוראי עיתונך. והנה הפתעה גמורה. מה קינאתי בקוראי את רשימתו של אדון יוסי שדה (אוכל כובה במקורו) על רשמיו ההתחלתיים באכילת עוף מכובס. בזמנו ישב כותב שורות אלה ובהה בגוף הקרוש והרועד (רגל קרושה)  ששמו בצלחתו מארחיו האשכנזים, ואכל את פרוסת החלה לבדה. אבל רסק התפוחים של אחר כך היה טעים. 

נכון שדברים משתנים. אבל עד כדי כך? ממש מהפכה.

מַבּרוּק  מַבְרוּק!

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

נ.ב. ובהקשר לביקורתך המרומזת על כתיבתו של א.ב. וכולי. בימי חלדנו בהיותנו סטודנטים בעיר הקודש באז הימים, כאשר היינו צריכים להתקפל וללכת למשמרת לילה היכנשהו בירושלים, אם לשמירה כזקיף  בשער המוסד או כאח לילה לעבודת פרך, הרגשנו את העייפות כבר בשעת הצהריים, הרבה לפני השעה היעודה. זה מה  שאיפיין את עבודת הפרך הלילית. וזה בדיוק מה שאנו מרגישים כאשר רואים ספר עב כרס של הסופר המהולל א.ב. וכולי. רק נופל מבטנו עליו וכבר אנו עייפים מן המלל האינסופי והמטריח שמן הסתם יהיה מנת חלקנו אם ניפול בפח ונתחיל לקרוא בו.

ואנו בבניין ציון ננוחם.

אהוד: הקשר עם יוסי שדה התחיל משיחה עימו, ששמעתי משודרת בתוכניתו של אבי אתגר בשבת בצהריים ב"קול ישראל", שם סיפר על דרכו של אביו הקבלן בירושלים בחזיית מזג האוויר. הרגשתי שיש בדבריו משהו מהמאגר הירושלמי האגדי של סיפורי שייקה אופיר, סוראמללו של דב"א, יוסי בנאי, ועוד ירושלמים ותיקים ועסיסיים, וביקשתי מיוסי שדה שישלח לי את דבריו בשידור – בתור רשימה, וכך היה, וגם נמשך, ואני מצפה לרשימותיו הבאות, כמו גם, ברשותך – לרשימות של ה"אשכנזי" ישראל ויסלר משיחותיו בגלי צה"ל. אגב, כל ימיי אני מתעב רגל קרושה.

* * *

יוסי גמזו

עַל מַצָּבָהּ שֶל הָאִשָּה בְּעוֹלָמֵנוּ

מָחָר יְצַיֵּן הָעוֹלָם, כַּיָּדוּעַ,

אֶת יוֹם הָאִשָּה בִּקְנֵה מִדָּה בֵּינְלְאֻמִּי

וְאִם עֲדַיִן יֵש מִי שֶשּוֹאֵל עַל כָּךְ: "מַדּוּעַ

חָשוּב פֹּה לְהַזְכִּיר נוֹשֵׂא נִכְבָּד זֶה, וּלְמִי?" –

רָאוּי לְעַדְכְּנוֹ כִּי חֵרֶף כָּל מִסֵּי-שְׂפָתָיו שֶל

הַצַּו הַפַלְצָנִי שֶל הַ"פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט"

עַל צֹרֶךְ בְּשִוְיוֹן הִזְדַּמְּנֻיּוֹת לִשְנֵי מִינָיו שֶל

אָדָם בְּעוֹלָמֵנוּ, יֵש דֶּפֶקְט גַּם בָּאֶפֶקְט

הַיֻּמְרָנִי הַזֶּה וּמִילְיוֹנֵי נָשִים בַּחֶלֶד

עֲדַיִן הֵן קָרְבָּן לְקוֹד צָבוּעַ הֶחָצוּי

בֵּין פְרָאזוֹת-רִיק לְבֵין שִגְרַת-חַיִּים שֶלֹּא בּוֹחֶלֶת

בְּפַעַר תְּהוֹמִי בֵּין הָרָצוּי וְהַמָּצוּי.

עֲדַיִן יֵש מִלַּת-נָשִים וְאַפְלָיָה בַּרְבָּרִית

וּמְנִיעָתָם שֶל הַשְׂכָּלָה וְשֶל יִצּוּג חָפְשִי

וּשְׂכַר-עוֹבְדִים שָוֶה וּזְכוּת-בְּחִירָה אֵלֵמֶנְטָארִית

לְחֵלֶק רָב מִמַּחֲצִית הַמִּין הָאֱנוֹשִי;

עֲדַיִן בְּעִדַּן הַנְּאוֹרוּת הַטֶּכְנוֹלוֹגִית

שֶל מַחְשְבִים וְלַוְיָנֵי-תִּקְשֹרֶת וְ-C.T.

נִשְכַּחַת מִלְּבָבוֹת רַבִּים אוֹתָהּ תִזְכֹּרֶת לוֹגִית

שֶהִיא, לְדַעֲתֵנוּ, הַסִּפּוּר הָאֲמִתִּי

בִּדְבַר בְּרִיאַת אִשָּה וָאִיש בְּצֶלֶם דְּמוּת אֱלוֹהַּ

מִין בְּמִינוֹ, שֶהִיא עֻבְדָּה אוֹתֶנְטִית וְשָרְשִית

שֶשּוּם סִפּוּר עַל צֵלָע לֹא יֵיטִיב כְּמוֹתוֹ לִקְלֹעַ

לַשֵּׂכֶל הַיָּשָר כְּמוֹ פֶּרֶק א' בִּבְרֵאשִית

שֶבּוֹ פָּסוּק כ"ז כְּבָר הוֹרָה לָנוּ מִקֶּדֶם:

"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם," כְּלוֹמַר שָוִים

בְּלִי שוּם מֵיְל שוֹבִינִיזְם, כִּי אִשָּה אֵינֶנָּה גֶדֶם

מִגּוּף-אָדָם, שֶכֵּן שְנֵיהֶם הוֹוִים וְנֶחְשָבִים

לְיֵשֻיּוֹת עַצְמָאִיּוֹת, וּמִי שֶמִּשְתַּחְצֵן

בִּסְנוֹבּ גַּבְרִיּוּתוֹ לֵאמֹר: "בָּרוּךְ שֶלֹּא עָשַׂנִי

אִשָּה" – מֻקְדַּש לוֹ כָּאן, עַד שֶיֶּחְכַּם וְיִתְרַצֵּן,

פִּזְמוֹן עַל טֶבַע מָצ'וֹאִיזְם זֶה, שֶבִּאֵסַנִי:

לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ...

אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, הַכְּתוּבוֹת בְּדֶמַע,

תִמְצָא בַּבֹּקֶר עַל בִּגְדֵי הָעֲבוֹדָה

וְלֹא אִכְפַּת לִי שֶתַּחְשֹב אוֹתִי פּוּסְטֶמָה,

רַק שֶתָּבִין: זֶה לֹא אִיּוּם, זוֹ כְּבָר עֻבְדָּה.

אֲנִי אֶהְיֶה הַרְחֵק מִכָּאן, עַל הָרַכֶּבֶת,

עִם מִזְוָדָה וְעִם מִטְפַּחַת רְטֻבָה

וְהַפְּרֵדָה מִמְּךָ תִהְיֶה אוּלַי נוֹקֶבֶת

אֲבָל נוֹקֶבֶת כְּמוֹ זְרִיקַת-חִסּוּן טוֹבָה.

לֹא רוֹצָה מָאצ'וֹ וְלֹא רוֹצָה קְבָאצ'וֹ,                                               

לֹא רוֹצָה לֹא עֶבֶד וְלֹא מֶלֶךְ בָּאַרְמוֹן,

לֹא רוֹצָה יוּזֶר וְלֹא רוֹצָה לוּזֶר,

רוֹצָה אוֹתְךָ  שָוֶה,  שָוֶה הָמוֹן...

אֲנִי יוֹדַעַת שֶגָּדַלְנוּ כָּך כֻּלָּנוּ:

עִם הַטִּמְטוּם שֶקַּאוּבּוֹאִים לֹא בּוֹכִים

וְהִתְרַגַּלְנוּ, בַּנֻּקְשוּת הַזֹּאת שֶלָּנוּ,

שֶהָרַכִּים דְּפוּקִים וְהַקְּשוּחִים זוֹכִים.

אֲבָל תִּזְכֹּר וְתִשְתַּדֵּל שֶלֹּא לִשְכֹּחַ

מַה שֶּעָמֹק בַּלֵּב יוֹדַעַת כָּל אִשָּה:

שֶלִּפְעָמִים, מַה שֶּנִּרְאֶה חֻלְשָה הוּא כֹּחַ

וּמַה שֶרַק  נִרְאֶה כְּמוֹ כֹּחַ – הוּא חֻלְשָה.

לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ...

מֻתָּר לְךָ לִהְיוֹת רוֹמַנְטִי מִדֵּי פַּעַם

and for a change לִהְיוֹת רָגִיש קְצָת, לֹא נוֹרָא.

זֹאת לֹא בּוּשָה, זֹאת הַחָכְמָה וְזֶה הַטַּעַם

שֶמַּצִּילִים כָּל זוּגִיּוּת מִן הַשִּגְרָה.

וְאִם בַּבֹּקֶר, כְּשֶתִּפְקַח אֶת הָעֵינַיִם

כְּבָר לֹא אֶהְיֶה כָּאן, אָז תָּבִין בְּצַעַר חַד

שֶבְּחֶשְבּוֹן –  אֶחָד וְעוֹד אֶחָד הֵם שְנַיִם

אֲבָל בְּאַהֲבָה –  גַם שְנַיִם הֵם אֶחָד...

לֹא רוֹצָה מָאצ'וֹ וְלֹא רוֹצָה קְבָאצ'וֹ,                                               

לֹא רוֹצָה לֹא עֶבֶד וְלֹא מֶלֶךְ בָּאַרְמוֹן,

לֹא רוֹצָה יוּזֶר וְלֹא רוֹצָה לוּזֶר,

רוֹצָה אוֹתְךָ  שָוֶה,  שָוֶה הָמוֹן...

* * *

קלמן ליבסקינד

לא מדברים על כסף

מתוך מאמר ב-2.3 ב"מעריב" "למה הקרן החדשה לישראל" יושבת בחו"ל?

תראו מה קורה כשבית המשפט מבקש להסיר מעט את המסכה מעל ארגון שחי מכספים שמגיעים מעבר לים. לפני כחצי שנה התנהל באולמה של השופטת עינת רביד, בבית משפט השלום בתל אביב, דיון בערר שהגישה קבוצת תושבים מבית ג'אלה נגד תוואי גדר ההפרדה.

אל המערערים ביקשו להצטרף, כמומחים, גם אנשי המועצה לשלום וביטחון, במעמד של ידידי בית המשפט. שמונה קצינים בכירים במילואים, אנשי המועצה, חתמו על תצהיר התומך בטענות הערבים. מדובר באלופים עמוס לפידות, אביעזר יערי, אברהם אדן ונתי שרוני, ניצב שאול גבעולי, תתי האלופים יהודה גולן ואילן פז, ואלוף משנה שאול אריאלי.

בדיון הראשון, כשעלו ראשוני הקצינים הבכירים אל דוכן העדים, החל נציג המדינה, עו"ד ניצן בן ארויה, לחקור אותם  אודות האינטרסים שלהם ואודות מקורות המימון של הארגון שלהם.

אנשי המועצה, שלא אהבו את השאלות, הגיעו לדיון הבא מיוצגים על ידי עורכת הדין טליה ששון, יוצאת הפרקליטות ומר" וחברה אף היא במועצה. "אין מקום לחקור את מקורות המימון של המועצה לשלום ובטחון," התלוננה עו"ד ששון בפני השופטת והודיעה לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאם האלופים במיל' יישאלו שוב מי מעביר להם כסף הם ימשכו את התצהיר שלהם ויעזבו את ההליך. "כשעולה אלוף בצה"ל על דוכן העדים אין מקום לשאול אותו את השאלות הללו," אמרה ששון.

השופטת רביד שמעה וכתבה החלטה. "עם כל הכבוד למועצה לשלום וביטחון... אי אפשר למנוע שאלות שקשורות גם למהות של המועצה... כל מי שרוצה להגיש פה חוות דעת או תצהיר – נחקר, לרבות לגבי המניעים שלו. אין מה לעשות."

ששון משכה את התצהיר של קציני המועצה ואלה קמו יחד איתה ועזבו את האולם. אם בגלל ההליך הזה צריך לספר לבית המשפט מאיפה מגיע הכסף, אז שהחברים מבית ג'אלה יסתדרו לבד.

* * *

אורי הייטנר

דמגוגיה אנטי סוציאלית

(תגובה לנחמיה שטרסלר: "חיימק'ה ושלי יקבעו", "הארץ" 1.3.11)

מאמרו של נחמיה שטרסלר ראוי להילמד בבתי ספר לתקשורת, כדוגמה למאמר דמגוגי; התגלמות הדמגוגיה הפופוליסטית האנטי סוציאלית.

בצאתו נגד הצעות החוק להגבלת שכר הבכירים, מתחמק שטרסלר מכל דיון ענייני. במקום לדון בהצעות, נוח לו יותר לסנוט בח"כים חיים אורון, חיים כץ ושלי יחימוביץ', במפגן שחצני של בוז והתנשאות. אין הוא דן ברעיונותיהם, אלא יוצר להם דה-לגיטימציה. מה הם מבינים? הרי הם בסך הכל נבחרי ציבור, ומה עניינם של נבחרי ציבור בחברה דמוקרטית בכלכלה? יש לנטרל אותם ולהשאיר את ההחלטות בנושאי כלכלה ל"מומחים". "שילמד כלכלה מחיים כץ ושלי יחימוביץ'. הם מבינים טוב ממנו. גם בניהול. הם כבר ניהלו חברות ענק; שכרו מנהלים, הקימו מפעלים, חילקו דיווידנדים" וכו' וכו'. אך לא די לטפל בהם. חיים אורון, אויה, הוא חבר קיבוץ. והנה, הזדמנות לנחמיה שטרסלר למפגן שנאה ובוז לתנועה הקיבוצית, כדרכו מימים ימימה.

מאמרו של שטרסלר דמגוגי, לא רק כיוון שהוא מתחמק מדיון ענייני ובורח למחוזות ההגחכה של מי שחושב אחרת, אלא גם כיוון ששטרסלר אינו מקפיד לכתוב אמת. כך הוא כותב: "אין מדינה מערבית אחת, שבית הנבחרים שלה קובע את השכר במגזר הפרטי. אבל זה לא מזיז לכץ, יחימוביץ' ואורון. הפופוליזם שלהם אינו יודע גבולות. הם רוצים לשלוט בכלכלה באמצעות חוקים, תקנות ורגולציה מכל סוג ומין. הם רוצים משק ביורוקרטי מרקסיסטי, שבו הם יקבעו את הכללים ויחליטו מי ירוויח ומי יפסיד. הם לא מבינים איך עובד השוק החופשי. הם לא יודעים מהי תחרות ומהי היד הנעלמה... הם בטוחים שהם יותר חכמים מכוחות השוק  בדיוק כמו שהאמינו שליטי בריה"מ – עד שזו התמוטטה מול עיניהם ברעש גדול. ... רוצים ליישם כאן את ההצלחה של צפון קוריאה וקובה."

בכל הלהג הזה, מסתיר שטרסלר מן הקוראים עובדה קטנה – הצעות החוק הנ"ל כלל אינן נוגעות למגזר הפרטי. אמנם גם החמדנות ותאוות הבצע החזירית של חלק מן המנהלים במגזר הפרטי ראויות לגנאי, אך החוק אינו נוגע אליהם, אלא לחברות ציבוריות בלבד. האם לבעלי המניות של החברות הללו – הציבור, אין זכות להתערב בשכר המנהלים, שאמורים להיות נאמניו בניהול העסקים השייכים לו, לציבור?

שטרסלר נוקט דמגוגיה גם בהצגה הדיכוטומית של הפוליטיקאים "הפופוליסטים" מול ה"מומחים". הוא מסתיר מן הציבור את העובדה, שרוב המומחים, אנשי הניהול והאקדמיה, שהופיעו בפני ועדת נאמן תמכו בהגבלת שכר הבכירים, ודווקא הפוליטיקאים בוועדה, הובילו למסקנות הפוכות לאותן המלצות.

שטרסלר נוקט דמגוגיה גם בכך שאין הוא מציג את המיפרים העומדים מאחורי הצעות החוק להן הוא לועג. הצגת המספרים, שהיא תנאי לדיון אמיתי, תעמיד באור מגוחך את טענותיו. כותב שטרסלר בלעג: "הם ["חיימק'ה ושלי"] יודעים שאין שום בעייה להשיג כל מנהל בכל סכום. רק צריך לשרוק לו הוא בא. לכן לא חשוב הענף, לא מצב החברה, לא השוק, לא הניסיון ולא המוניטין. הם יקבעו את נוסחת התגמול (עד פי 50 מהשכר הנמוך בחברה) והמנהלים כבר יסתדרו בתור" וכו' וכו'.

עכשיו, הבה נכניס קצת מיספרים לנוסחה. אם השכר הנמוך ביותר של העובדים באותה חברה הוא שכר מינימום – קרוב ל-4,000 שקל, הצעות החוק קובעות שהמנהלים לא יוכלו להשתכר יותר מ-200,000 שקל לחודש. איזה עוול! איזה מנהל יסכים לעבוד בשכר רעב כזה...

אף פעם לא הבנתי לשם מה בנאדם זקוק ל-200,000 שקל לחודש, מלבד חמדנות ורדיפת בצע לשמן. אולם על פי ההצעה, המנהל יוכל לקבל שכר כזה. החוק המוצע קורא להגביל אותו, שלא ירוויח מיליון שקל לחודש, למשל, והיו דברים מעולם. אדרבא, שהיתרה מעל הסכום הזה, תוקדש להשקעות, להגדלת רווחי החברה. או, עדיף, להגדלת משכורות העובדים – מי אמר שהעובדים חייבים להשתכר בשכר מינימום? יתר על כן – רוצה המנהל להרוויח יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוך בחברה, ומכפלת ה-50 תגדיל את שכרו בהתאם. מה הוגן יותר מהצעה זו? זאת קובה? זאת צפון קוריאה?

שטרסלר מתלהם, אך כל רצונו הוא להגן על חזירותם של כמה תאווי בצע, שאינם יודעים גבול.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: אני, משום-מה, מאמין למקצועיות הכלכלית של שטרסלר יותר מאשר לדמגוגיה הפופוליסטית החברתית של ח"כ שלי יחימוביץ' – אשר בדרכה להחזיר את עטרת "העבודה" ליושנה – אולי גם תתיימר להיות לנו לנו ראש ממשלה מול איראן המתגרענת? או לפחות שר הביטחון כמו פטרונה המצחיק פרץ בשעתו?

* * *

אלישע פורת

בין חנה ארנדט לחנן קלנבורט-אילתי

עוד פרק מחייו של היהודי הנודד, "אחשוורוש המודרני"

לפני כמה שנים סיפרתי את סיפורו של סופר היידיש הנשכח חנן קלנבורט, חונקה איילתי. ראו "מכות רצח בגן שמואל", הדף הירוק 2010, "אחשוורוש המודרני", חוליות, 2008, ועוד מאמרים באינטרנט. על הסיפור ההוא ניתן כעת להוסיף עוד פרק מעניין. פרשת יחסיו של חנן איילתי-קלנבורט עם ההוגה היהודייה המפורסמת חנה ארנדט.

לפני כשנה יצאה לאור הביוגרפיה הגדולה שלה בעברית. אליזבת יאנג-ברוהל "חנה ארנדט, בשל אהבה לעולם, ביוגרפיה", בהוצאת רסלינג, 2010. ובספר הזה מובאים דברים נוספים, המאירים באור חדש-ישן, את ידידותם רבת-השנים של הסופר "הפולני", ה"אוסט-יודן", "היידישאי" – חנן איילתי; ושל חנה ארנדט, 'אחד ההוגים הפוליטיים החשובים במאה ה-20', כפי שנדפס על העטיפה האחורית.

תום שגב, העיתונאי והסופר, שסקר את הספר ב"הארץ", באוגוסט 2010, קבע נחרצות שהספר אינו ראוי כספר אסמכתא, כיוון שלא נכללו בו האינדקסים ההכרחיים. "אבל הדבר המעצבן ביותר, בהפקה המעצבנת הזאת, הוא שהוצאת רסלינג מצאה מקום לתשעה עמודים  של פרסומת עצמית, לרבות מספר טלפון וכתובת אי-מייל, אבל לא לאינדקס. בלי אינדקס הספר הזה אינו ראוי למאכל אדם," כלשונו החריפה של שגב.

אין ספק שדבריו של שגב נכונים. יחד עם זאת, כמי שהציץ באיש אחד בלבד ובגורל אחד ויחיד, במסכת העצומה הזו, של הביוגרפיה הכבירה, מצאתי כמה חידושים-ישנים מרעננים. ואנסה לקשור כאן את הקצוות, כיוון שדומני שגם הביוגרפית האמריקאית לא ידעה על פרקים קודמים בחייו של חנן איילתי, ובוודאי שהמתרגם והעורך של הוצאת רסלינג לא ידעו דבר.

חנן איילתי הגיע כזכור ארצה כחלוץ צעיר, 1929, חניך "השומר הצעיר" מהעיירה סופוצקין, אך לא הצטרף לחבריו מ"השומר הצעיר", מביאליסטוק וסביבתה, אלא דווקא לקיבוץ איילת השחר, שבין מייסדיו היה אחיו הגדול, יהודה קלנבורט ששינה שמו לעברית –  איילתי.

בארץ הפך את השקפתו, ומציוני אדוק הפך לאנטי-ציוני, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הנרדפת – הפק"פ – ולאחר לילה מלא אלימות, של "מכות הרצח בגן שמואל", חמק מהבולשת הבריטית. הוא זייף מסמכים ונמלט באניית נוסעים מחיפה למרסי ומשם המשיך לפריס. בפריס הוא הצטרף לחוגים יהודיים שמאליים-יידישיסטים, ויצר קשר גם עם הפליטים הקומוניסטים, יהודים ושאינם-יהודים, שברחו מגרמניה הנאצית.

באחד החוגים הללו הוא פגש את חנה בליכר-ארנדט, פגישה ששינתה את חיי שניהם. כותבת על כך אליזבת יאנג-ברוהל, בביוגרפיה: "למן הרגע שהיתה לה משרתה בחקלאות ואומנות, היתה חנה ארנדט מסוגלת להרוויח כסף די הצורך כדי לפרנס את עצמה ולעזור לגינתר שטרן, היא אף היתה מסוגלת להציע עבודה לכמה יהודים נודדים. [מכאן לקחתי את הכינוי היהודי הנודד המודרני, למאמרי הגדול על איילתי]. האחד היה פולני שהגיע זה לא כבר לפריס מפלשתינה, חנן קלנבורט, אדם שנשאר ידיד לה למשך כל ימי חייה. חנן, שכלכל עצמו בחורף של שנת 1934 בתפירת סוליות למגפיים בחדרו במלון עבור בית חרושת פריסאי, בעודו כותב סיפורים קצרים תחת שם העט איילתי, התקבל לחקלאות ואומנות [ארגון צרפתי-יהודי, שסייע גם לעליית הנוער וגם לפליטים יהודים בצרפת] כמורה לעברית וליידיש." (עמ' 174-175.)

הבה נחזור אחורנית לרגע: באותה שנה, תרצ"ד, 1934, יצא לאור הרומן הראשון בעברית של חנן איילתי "במחילות". ('במחלות', ספור, א. י. שטיבל, תל אביב, תרצ"ד). הוא חלם עם עלייתו להיות סופר עברי. אך עם בריחתו נגוז חלומו זה, והוא הפך לעיתונאי וסופר מוכר ביידיש. תחילה בצרפת, אחר כך באורוגווי, ולבסוף באמריקה. הספר "במחילות" התחבב מאוד על בני הארץ ותלמידי בתיה"ס התיכוניים. חנוך ברטוב העיד לימים, שנערי פתח תקווה החרמנים, מצאו בספר אפילו דיבור ישיר על סקס ומיניות, שהפכו את הרומן לספר נחשק. בעוד הסיפור מספר את סיפורם של כמה חלוצים צעירים, במחנה-הכשרה בפולין, בטרם עלייתם ארצה, העז איילתי להיכנס לתוך האוהלים והמיטות שלהם, וכתב על החלוצים בלשון שאיש לא העז לכתוב בה כך, מהסופרים העבריים הוותיקים. חנוך ברטוב העיד שהנערים העבירו את הספר מיד ליד וטמנו אותו מתחת לכריות. הם כינו אותו "באוהלים", ולא "במחילות". וזאת משום שנהגו אז ללבוש מכנסיים קצרים רחבים, שמחמת הגירוי שבספר, הפכו למעין אוהלים קטנים...

התשוקה להיות סופר עברי לא הרפתה מחנן איילתי עד יומו האחרון. הוא דאג שכל ספר מספריו, שנכתבו יידיש ואנגלית, יתורגם לעברית. הוא אף היה מוכן לשלם כסף רב עבור התרגומים הללו. ואכן הקורא המתעניין יוכל למצוא ארבעה מספרי איילתי מתורגמים לעברית. חנה ארנדט לא ידעה כנראה, אף על פי שאיילתי לא הסתיר ממנה שהוא אנטי-ציוני, מדוע רדפה אחריו עד חורמה הבולשת הבריטית. היא לא ידעה על התא הקיצוני של הפק"פ שהסתפח אליו, שבין שאר פעולותיו גם הטיל פצצות בשווקים ערביים בארץ, כדי לחמם את האווירה, ולהביא את המתח היהודי-ערבי עד סף פיצוץ.

כותבת הביוגרפית: "היא שאלה אותו אם היה אנטי ציוני, משום שלא היה זה דבר שבשיגרה להעסיק אנטי ציונים בארגון שמסייע למהגרים לפלשתינה, אולם לאחר שאמר שהוא אכן אנטי ציוני, (עמדה שחזר בו ממנה מאוחר יותר), הציעה לו את המשרה בכל זאת..." (עמ' 175).

איילתי הסתפח אם כן לחוג המקורבים לחנה ארנדט והיינריך בליכר חברה לחיים. החוג הזה כונה, בחיים ובביוגרפיה, "השבט". היו בו פליטים מגרמניה, שלימים עשו להם שם בעולם. "חנן קלנבורט, ה'אוסטיודן' היחיד בקרב הברלינאים הללו..." (עמ' 178). הוא הכיר דרכם אנשי רוח רבים, שעם אחדים מהם שמר קשר בשנות נדודיו ובארצות הברית. חנה ארנדט התייחסה אליו יחס מיוחד, כמי שמכיר באמת את מקורות היהדות, וכמורה ללשונות היידיש והעברית. לימים, עם פרוץ מלחמת ספרד, יצא איילתי למלחמה והיה שם עיתונאי וכתב צבאי, של עיתוני היידיש בעולם היהודי, ואף השתתף בלחימה עצמה. לימים אף פירסם ספר על שנות המלחמה, שלא תורגם לעברית. אבל הפגישה החשובה ביותר עבורו, בשבט המקורבים של ארנדט, היתה פגישתו עם לוטה סמפל, לימים לוטה קלנבורט, שהפכה לאשתו ולאם שני ילדיו.

לוטה סמפל היתה בתו של תעשיין גרמני עשיר מווסטפליה, שקנתה לה השקפה וידידים מהשמאל הקיצוני בעת לימודיה באוניברסיטה. היא היתה הפטרונית המממנת והדואגת לצרכי "השבט", בעת הגלות בפריס. היא היתה, בין השאר גם אהובתו של היינריך בלכר, בעלה של חנה ארנדט. וכך נוצרה ההיכרות האינטימית ביניהם. לאחר שהיינריך בלכר וחנה ארנדט התאהבו והפכו לזוג מוכר, התקרבו גם איילתי ולוטה סמפל, עד לנישואיהם. בביוגרפיה מסופר הסיפור לפרטיו, ולפרטי פרטיו, אך אין ספק שהביוגרפית לא הכירה באמת את מוצא משפחתו ונסיבות חייו של איילתי עד לגלותו בפריס. היא כותבת: "לוטה סמפל, שהפסידה את בליכר לחנה ארנדט, קיבלה אותם בחזרה ביחד. חנה ארנדט היתה למנחה שלה בפילוסופיה ובת לווייתה לטיולים בגני לוקסמבורג. בהצגה של קבוצת תיאטרון ביידיש ב-1938 שימש חנן קלנבורט מתרגם עבור ארנדט, בליכר ולוטה סמפל. לוטה סמפל סיימה את הערב עם קלנבורט, ובסופו של דבר נוצר השידוך הבלתי סביר, בין הבורגנית הגרמנייה הפרוטסטנטית ובין היהודי הפולני מהשטעטעל, שתוצאתו הייתה נישואים ושני ילדים." (עמ' 193). ורק הערת אגב, איילתי לא בא מהשטעטעל, ילדותו ונעוריו עברו עליו בערים הגדולות גרודנו וביאליסטוק...

מעניין איך התגלגל הסיפור בפיו של הסופר יוסל בירשטיין. זמן קצר לפני פטירתו עוד הספיק לספר לי, שחנן איילתי, שהיה לאחד מגיבורי ספרו "פנים בענן", כסופר יידיש מזדקן – טבע כולו בהערצת הזהב, הכסף והבורסה. הוא סיפר לי שנישואיו עם הגרמנייה העשירה, הלא יהודייה, היו מזלו הטוב אך גם מזלו הרע בחייו. יוסל סיפר על סופר יידיש שאיבד את עניינו בספרות, יושב כמהופנט מול המסכים הרצים של שערי הבורסה הניו יורקית. הוא הביא תיאור מגוחך אך מוגזם, של פרידתו מסופר היידיש. שניהם ידעו ששוב לא ייפגשו. המספר – יוסל – מכין עצמו לחזרה ארצה – והסופר הזקן נפרד ממנו ליד הדלת, והולך אחורנית! כדי להשגיח שלא יגנוב האורח שום חפץ יקר בפרידתו! אבל גם יוסל בירשטיין הודה, שכספה של הגרמנייה העשירה, שימש גם מטרה חשובה, לתרגום ספריו של איילתי לעברית!...

עם הפלישה הנאצית לצרפת בא הקץ לחיי "השבט" בגולת פריס. אחדים מתוכו נהרגו בידי הנאצים, אחרים התאבדו והחזקים שרדו. חנה ארנדט וחנן קלנבורט-איילתי שרדו כל אחד בנסיבות מפליאות אחרות. כל אלה מסופרים בפרוטרוט בספר. הם נפרדו לכמה שנים. ארנדט ויקיריה הגיעו לאמריקה כבר ב-1941 והחלו שם בקריירות מזהירות. איילתי ומשפחתו הקטנה נדדו דרך ספרד לפורטוגל ומשם למונטוידאו באורוגווי. הוא שהה שם מ-1942 עד 1946. אז הגיע לניו יורק, וחי בה את כל חייו עד מותו, 1992. הוא חזר לכתוב בעיתונות היהודית, הן ביידיש והן באנגלית. וגם חידש את ביקוריו בישראל. אצל משפחתו, אצל ידידיו מימי תנועת הנוער, ואצל אחרוני סופרי היידיש שחיו בארץ. ומדי כמה שנים היה גם מגיע להוציא  את ספריו בעברית. גם אני זכיתי לראותו כמה פעמים מבקר את הוריי, אך לא היה לי האומץ והשכל לפגוש בו ולשמוע את סיפורו. היום אני מצטער על כך צער רב.

* * *

אוריה באר

1. תזכורת היסטורית

לא ארחיב הפעם את הדיבור. אך כדרכי, אתן תזכורת קצרה לבעלי התודעה ההיסטורית בינינו. ובכן זה קרה לפני 73 שנים, במרץ 1938. או אז, נכנסו הגייסות הנאצים במסע ניצחון לפראג בירת צ"כיה. זה קרה, לאחר שקודם לכן כבר קיבלו כמו במתנה את אזור הסודטים המבוצר בהרים. הכול ללא ירייה אחת. הכול לאחר סדרת איומים  והתראות מתוזמרת ומתוכננת היטב  על ידי הארכי-אמנים של התעמולה והאיומים, היטלר וגבלס. גם אחרי פחדנות לשמה, רפיסות הדעת והמחשבה של אותם ימים. גם אחרי הפייסנות והסמרטוטיות לשמה של האדון נוויל צמברלין מאנגליה הגדולה.

תמונה קצרה בלבד מאותם ימים קשים: מפקד הכוחות הנאצים המשוריינים, סוקר מלא תמיהה את הבצורים האימתניים שבנו הצ'כים ואת המכשולים  הבלתי עבירים לכלי רכב שהוקמו בדרך לפראג.

"שוטים גמורים שכמותכם," הוא אומר בוז לגנרלים הצ'כים המפוחדים, העומדים מולו. "הייתם יכולים להתנגד לנו. כן, עם ביצורים כאלה הייתם יכולים  לעשות לנו מלחמת התשה של שנים, עם אבדות כבדות. ממש בלתי נסבלות. אז למה נכנעתם כל כך מהר? תודה, חסכתם לנו הרבה עבודה."

הצ'כים, שנכנעו בלחץ המעצמות של אותם ימים לא כל קרב, כבשו למשמע דבריו את פניהם בקרקע.

היתר כתוב בספרי ההיסטוריה. מומלץ מאוד לקרוא אותם. בייחוד את הספר "איש מתגרה באירופה", המתאר את הדרך בה השיג היטלר את הישגיו המרובים ללא קרב, עד שנכשל כשמתח את החבל יותר מדי במתקפה על פולין. אני קראתי ספר זה עוד בנעוריי הרחוקים והתרשמתי מאוד.

למה חשוב לזכור אירועים רחוקים אלה?

כי בימינו ממש מתרחש חזיון דומה. ארצות הברית הגדולה, ועימה האיחוד האירופי הגדול, עומדים בפיק ברכיים מול שלטון האייתולות בטהרן. המדינאים הגדולים עושים במכנסיים – כן, סלחו לי על הביטוי – מול חברנו אחמדיניגאד. היסטוריית הפחדנות והכניעה חוזרת על עצמה. הם אכן לא למדו מאומה. מומלץ להקרין להם סרטים משנת 1938. אולי בדרך זו ילמדו משהו.

2. למה תאגידי מים?

קבוצה של "נערי אוצר", פקידים מיומנים, אך בעלי השקפת עולם קפיטליסטית לעילא ולעילא, עושה כיום במדינה כטוב בעיניה. בממשלה אין פוצה פה ומצפצף. הם מפריטים כל דבר שזז, מעבירים כל דבר לידי טייקונים כלכליים, וגורמים להרגשת חנק ועושק לבני המעמד הבינוני.

הדוגמא הטובה ביותר, היא תאגידי המים, שהוקמו בכל הרשויות המקומיות במדינה, ותחת כל  גבעה ועץ רענן במדינה. למה תאגיד מים? אלוהים והנערים האלה יודעים. ולמה להעביר את הניהול הסביר יחסית לחלוטין של משק המים שלנו, של העיריות ושל יתר המועצות המקומיות – לידי תאגידים מיוחדים? רק הם יודעים.

עד לפני כשנה לערך התנהלו חשבונות המים שלנו בצורה הגיונית וסבירה. קבלת חשבון מהעירייה או המועצה המקומית בו גרת, ובו פירוט של המים שהשתמשת. נוסף לו חשבון ארנונה. הלכת לבנק, או לבנק הדואר, שילמת ושלום על ישראל.

עכשיו עשו לנו "הבה נתחכמה לו". יש תאגיד מים בכל עיר או מועצה מקומית. יש מנגנון שמעסיק פקידים, מנהלים, וכן צבא של חשבונאים ועוזרים למיניהם. כולם מקבלים משכורות, כמובן. יש גם חשבון הוצאות לא קטן. הכול על חשבונך אדוני האזרח. אתה משלם גם מע"מ על חשבון המים. ומקבל חשבון כפול ומכופל ממה ששילמת בעבר. אני הקטן עד לכך.

לאחרונה התבקשנו אני ואשתי לשלם חשבון מים. החשבון נראה לי, במחילה, מופרז למדי. מה גם, שבשל היעדרות ומחלה שלי, כמעט ולא השתמשנו במים תקופה ארוכה. לא התעצלתי. צלצלתי לתאגיד, ורק לאחר מיספר טלפונים רב וציפייה מתישה, זכיתי ליצור קשר ולדבר עם הפקיד הצעיר.

"אה, באמת סליחה. אמנם טעינו. מדובר בחשבון על סך 143 שקל ולא 343 שקל. סליחה. תקבל חשבון חדש."

ניחא. אך מה היה קורה אלמלא התעקשתי לברר? מה היה קורה, אילו שילמתי בלא להניד עפעף? ובכן, הייתי זורק במחילה מאתיים שקל לפח.

למותר לציין, כי דעת מרבית הכלכלנים המקצועיים במדינה, היא כדעתי. אין כל צורך בתאגידי המים המיותרים. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות להשתלטות ההפרטה המיותרת על חיינו, והעברת הגבייה והשירותים, לגופים פרטיים למיניהם. כדאי שנבהיר למי שכדאי להבהיר, כי ביום הבחירות, לא נשכח את מי שמפריט לנו את החיים. בין אם הוא מימין, או משמאל.

ולבסוף עצה קטנה: בדקו בשבע עיניים כל חשבון שאתם מקבלים מכל גוף. בעולם הקפיטליסטי המשוגע שכפו עלינו, כל אחד רוצה לעשות עליהם "סיבוב". מנעו זאת ממנו,

* * *

10 שירים מאת אילן בושם

מרס 2011

*

שִׁירִים

אִם אֵינֶנִּי רוֹשֵׁם אוֹתָם בַּזְּמָן

הֵם נְמוֹגִים.

הַקְּטַנָּה בוכה/צוחקת

אַחֲרֵי הַסֻּכָּרִיָּה עֲלוּלָה לָבוֹא נְגִיחָה

מִזָּוִית הַתַּנּוּר הַקָּשָׁה,

וְאַחֲרֵי הַכַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל

הַחְלָקָה עַל הָרִצְפָּה הַחֲלָקָה

וּמַכָּה מֵחַלּוֹן פָּתוּחַ

הַתָּלוּי כְּחֶרֶב מֵעַל לָרֹאשׁ הַמִּתְרוֹמֵם.

מִצְּחוֹק לְבֶכִי וּמִבֶּכִי לִצְחוֹק:

הַצְּחוֹק מִן הַבֶּכִי אֵינוֹ כָּל כָּךְ רָחוֹק...

*

דּוֹדִי חוֹלֶה מְאֹד וְדוֹדָתִי עוֹסֶקֶת

וְטוֹרַחַת בּוֹ (נוֹפֶלֶת מֵהָרַגְלַיִם),

אֵין לָהּ חַיִּים מִשֶּׁלָהּ,

כָּל מַעְיָנֶיהָ בּוֹ

וְחַיֶּיהָ סְבִיבוֹ.

אֲנָשִׁים תּוֹהִים לִפְרָקִים אִם אֵין טוֹב מוֹתוֹ מֵחַיָּיו

אַךְ אֵין לָהֶם סָפֵק שֶׁלְּמַעַן דּוֹדָתִי

טוֹב הָיָה אִלּוּ חַי עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים...

*

שָׁקְטוּ הָרוּחוֹת

תַּמּוּ אֲנָחוֹת

שָׁבוּ חַיֵּינוּ עַל מֵי מְנוּחוֹת

וְאִמָּא לִמְנוּחוֹת.

בִּקּוּר בִּשְׁכוּנַת יַלְדוּתִי

הָעֵצִים הִתַּמְּרוּ סְמוּרִים כִּשְׂעַר הַפַּנְקִיסְט,

הַגִּנּוֹת הִצְמִיחוּ שִׂיחִים עֲבוֹתִים מְסֻלְסָלִים,

הוֹשַׁטְתִּי יָד לָגַעַת בִּזְקַן הַגִּנּוֹת, כְּהֶרְגֵלִי.

פָּנִים שֶׁבָּגְרוּ, בְּלִי סָפֵק – אֲבָל הָעֵינַיִם

מֵאוֹת הָעֵינַיִם שֶׁלַּשְּׁכוּנָה

הִתְרוֹצְצוּ אָנֶה וְאָנָה, חוֹשְׁדוֹת,

בּוֹלְשׁוֹת, חוֹקְרוֹת, תָּרוֹת

אַחֲרַי, הַזָּר.

*

בַּת מֵאָה

יוֹם יוֹם

בַּגִּנָּה

נִכְּשָׁה נִכְּשָׁה

שָׁתְלָה שָׁתְלָה

עָבְדָה עָבְדָה

עַל הָאֲדָמָה.

*

הַשָּׁנִים עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶן

וְהַשִּׁנַּיִם כְּבָר לֹא

עוֹשׂוֹת.

*

"תָּבִיא מַגֶּבֶת" אָמְרָה הָאִשָּׁה:

לִמְחֹק, לִמְחֹק, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר זֵכֶר

(כְּמוֹ שְׁנַיִם שֶׁקָּשְׁרוּ קֶשֶׁר,

כְּמוֹ שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַה לְּהַסְתִּיר,

כְּמוֹ שֻׁתָּפִים לִדְבַר-עֲבֵרָה)

*

מַכְנִיס אוֹתוֹ כְּמוֹ יָד

לְתוֹךְ כַּוֶּרֶת דְּבַשׁ –

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְתִיקוּת.

טַבָּעוֹת

טַבְּעוֹת הָעֵץ

טַבְּעוֹת עָשָׁן

טַבְּעוֹת שַׁבְּתַאי

טַבַּעַת נִשּׂוּאִין

טַבַּעַת חֶנֶק

פִּי הַטַּבַּעַת.

* * *

יוסף אורן על סייד קשוע

מדוע מתמוגגת הוצאת "כתר" ממעשה בפתק?

"גוף שני יחיד", הרומאן השלישי של סייד קשוע  (הוצאת "כתר" 2010, 318 עמ'), מספר על שני צעירים מכפרי הערבים במשולש, אשר תוכנו התמים של פתק קושר ביניהם. לפני עשור, בעודה רווקה ואחרי שהוצבה לעבוד במרכז לגמילה מסמים במזרח ירושלים, בסיום הכשרתה כעובדת סוציאלית, כתבה ליילא פתק לחונך שקלט אותה בעבודה. אך אחרי שנים התגלגל הפתק לידי בעלה ואבי שני ילדיה – שהוא עורך-דין מצליח. אחרי שזיהה את כתב-היד של אשתו על הפתק, הניח עורך-הדין שהיא כתבה אותו בהווה וחשד שבגדה בו עם גבר אחר. אך אחרי בילוש ופגישה עם החונך, שאליו היפנתה ליילא את הפתק כעשור שנים קודם לכן, התבררו לו העובדות לאשורן ובכך הסתיימה המהומה שעורר קודם לכן בביתו.

אחרי שמתברר, כי הדרמה שהפתק הוליד היתה מדומה, ורק פרי שרשרת של הנחות מוטעות של גבר הקנאי לכבודו, נחשף קלונו של סיפור-המעשה הזה, אשר טיפח מתח וקונפליקט מדומים, ואלה התבררו לבסוף כמופרכים. ולכן, יצדק הקורא אשר ישאל בסיום קריאה של 300 עמודים, מדוע נדרשו לקשוע מיספר עמודים רב כזה כדי להשלים סיפור-מעשה אפשרי, אך גם כה בנאלי, על חשד חסר-שחר של עורך-הדין בנאמנות אשתו, שאליו סיפח סיפור-מעשה נוסף, אך מופרך מיסודו, על מעשה הונאה של אמיר להבּ, הגבר שאליו כיוונה ליילא את הפתק בעבר, אשר אימץ לעצמו את זהותו של יונתן פורשמידט –  צעיר יהודי, פגוע תאונה קשה, שבו טיפל עד פטירתו – ועוד בהסכמת אימו של הנפטר, כדי לקדם את עתידו כאמן צילום בחברה הישראלית.

מידע סוציולוגי

סיפור המעשה הדו-ראשי והדל הזה נושא על רגליו הצנומות מטען כבד למדי של מידע סוציולוגי-ריאליסטי וכנראה גם מהימן למדי, אשר מעיד כי הספר אכן נועד בעיקר לקורא היהודי. מהפרקים המוקדשים לעורך-הדין מתברר, כי מבין הצעירים שעזבו את הכפרים במשולש ובגליל ועברו לערים המעורבות במדינה – צמחה שכבת יאפים מקבילה לזו שהתעבתה גם בין היהודים. כמו המקבילים להם בקרב היהודים, הקיפו את עצמם גם היאפים מערביי הכפרים במשולש בסמלי סטאטוס חומריים (מכוניות יקרות, משרדים מפוארים, בגדים ממותגים ומוצרי יוקרה אחרים), אף בניגוד למקביליהם היהודים, חיפה אצלם הקרום היאפי החיצוני על שכבות עמוקות של התרבות המסורתית עם נימוסיה (בחיזור אחרי נערה) ועם הדעות הקדומות שהשתרשו בה במשך דורות (חשיבות הבתולים אצל הרווקה ומושגי הכבוד העצמי אצל הגבר והנאמנות המלאה לחמולה בכפר).

מידע סוציולוגי נוסף מפרט את המעמדות במיגזר הערבי. בין ערביי מדינת ישראל עדיין איתן החייץ אשר מבדיל בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים (36). הנוצרים העדיפו להתגורר בירושלים בשכונת בית חנינא הצפונית, בעוד שהמוסלמים העדיפו להתגורר בבית-צפאפא, השכונה הדרומית בעיר. אך בשם אחוות היאפים, מתעלמים המתעשרים החדשים משתי השכונות מהחיץ הזה ומתאחדים במיפגש החודשי שלהם לדון בטיפוח הנראטיב על שורשיו העמוקים של העם הפלסטיני בארץ הזו, מתוך קנאה ביהודים אשר שוקדים בהתמדה על הגשמת המפעל הציוני בארץ-ישראל (45).

המידע הזה על מצבם של היאפים, אשר צמחו מבין הערבים המשכילים בישראל, אחרי שיצאו מהכפרים במשולש ובגליל, מעלה בזיכרון את מצבו של "התלוש" היהודי ממזרח-אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. אחרי שהתנתק מהעיירה של אבותיו והשכיל במרכזי הדעת במדינות מערב-היבשת, גילה שגם בהן הוא נחשב לזר, ורק אז חדרה לתודעתו התחושה שהוא תלוש משני עולמות, הן מהעולם היהודי והן מהעולם הכללי. ממש כך הרגיש עורך-הדין, כאשר חזר לכפרים במשולש, במהלך חיפושיו אחרי החונך שאליו היפנתה ליילא אשתו את הפתק לפני נישואיה לו. כמשכיל הוא מרגיש שאיננו מעורה ממש בחברת היהודים אך בה-בעת הוא מרגיש ניכור כלפי הפלאחים חסרי ההשכלה בכפרים (43), ומבטו מבחין בנחשלות ובהזנחה השוררים בכפרים שבהם גדל (235).

הרומאן של קשוע מבליט הבדל נוסף – זה אשר חוצץ בין ערביי הכפרים בגליל לערביי הכפרים במשולש: "אנשי הגליל נטו לייחס לעצמם מעמד רם יותר מזה של בני המשולש." ולכן, התבייש עורך-הדין, שמוצאו מהכפרים במשולש, "במבטאו הכפרי הכבד, ועם הגעתו לאוניברסיטה בירושלים אימץ את מבטאם העדין יותר, הפחות מאיים, של הגליליים. הם נתפסו בעיניו כנאורים יותר, משכילים יותר, הם התלבשו טוב יותר, מעמדם הכלכלי היה טוב יתר והם הגיעו מבתי-ספר איכותיים יותר." (135).

בתחתית הסולם החברתי ניצבים המקומיים – ערביי השטחים. הם נחשבים כנחותים בעיני ערביי המדינה, אשר מעסיקים אותם, מתפרנסים מהם וגם מקיימים עסקים איתם, אך "עובדת היותם תושבי מזרח העיר פסלה אותם." הישראלים אינם מצרפים את המקומיים לחוגם החברתי "אמידים ומשכילים ככל שיהיו." (28). בכפרי המשולש והגליל מזהים את המקומיים מהשטחים כ"זבלה" ומאשימים אותם בהחרבת הכפרים של ערביי ישראל, אחרי שהחדירו לתוכם נשק, סמים וזונות והפכו את חייהם בכפרים לגיהינום (246).

קשוע משלים את המידע הסוציולוגי בהצבעה על גילויי אפלייה שונים מצד המדינה כלפי הערבים. כגון: ריבוי הבדיקות הביטחוניות שעורכים בירושלים לבעלי מראה ערבי במעברים הקבועים מהעיר העתיקה להר הצופים (25), שעליהם נוספות בדיקות גם במחסומי פתע (65). במרכז הגמילה בליפתא הוקצתה רק מיטה אחת למכור לסמים ערבי, ולכן טופלו הממתינים לה בינתיים במתדון (67). המדיניות של האוניברסיטה היא לקיים הפרדה בין סטודנטים יהודים לסטודנטים ערבים, ולכן דחסו את הערבים במעונות "אלף" המרוחקים והפחות טובים, בעוד שאת הסטודנטים היהודים היפנו למעונות הטובים יותר במתחם הקמפוס בהר הצופים (277). 

   ואף-על-פי-כן, מגלה קשוע, כי קיים מכנה המשותף לכל המדורגים בסולם המעמדות הזה בקרב ערביי ארץ-ישראל, והוא המאמץ לחקות את אורחות החיים ואת הישגיהם של היהודים במדינת-ישראל. אמיר להבּ מוכן לוותר אפילו את זהותו העצמית כדי להבטיח לעצמו הצלחה בחברתם. בסיוע רוחלה פורשמידט, הוא מאמץ את הזהות היהודית של בנה, יונתן, וגם זוכה בתמיכתו של עורך-הדין, אשר גונן בשתיקתו על מעשה התרמית הזה, אחרי שזו התבררה לו.

אמיר מגשים את מטרתו אף שבסיוע הזהות השאולה מיונתן גילה את צביעותם של השמאלנים. ב"בצלאל", "מעוז השמאלניות" בירושלים, מתחרות המחלקות זו בזו וממש מתאמצות שיהיה להן במחלקה לפחות סטודנט ערבי מדי שנה (189). בה-בעת אוחזים השמאלנים שם בדעות קדומות כלפי הערבים, ומאחר שאמיר נרשם שם ללמוד צילום בזהות של יונתן, דיברו בנוכחותו בחופשיות ולכן שמע מפיהם אבחנות גזעניות שונות על הערבים, כגון: "שהערבים הם חרמנים - - - הכבוד חשוב להם מאוד - - - הם יותר יצריים, אין מה לעשות, הם יותר חייתיים, השפה היחידה שהם מכבדים היא כוח, וכשהם מזהים חולשה הם תוקפים." (263).

"כתר" הגזימה בשבחים

הוצאת "כתר" שילבה סיפור-מעשה שדוף ובנאלי זה, שהינו יותר מקור למידע סוציולוגי מאשר מקור לעונג ספרותי, בתוך סדרת הדגל שלה לפרוזה עברית ומתורגמת המוגדרת כ"סדרה לספרות יפה". עד כאן לא שגתה. סייד קשוע הוא ערבי ישראלי, השולט מספיק בשפה העברית כדי לכתוב בה ספר קריא, ולכן היה ראוי ספרו להיכלל בסקציה של ספרות מקור בסדרה זו. אך מישהו בהוצאת "כתר" הגזים מאוד כאשר כתב על דש הספר את המשפט הבא:

"גוף שני יחיד, ספרו השלישי של סייד קשוע, מביא את כישרונו הספרותי לשיא בשלותו ומציג אותו כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית כיום."

מאחר שזה מכבר הורגלנו להפרזות של "תעשיית הספר" שלנו, הנוהגת לפאר  על הדש האחורי של הספרים את מוצריה, ניתן היה לפטור במניד-ראש גם את הרישא של המשפט, שבחרה הוצאת "כתר" לפתות בעזרתו את הקוראים לקנות את "גוף שני יחיד" – שם הרומז על עיסוקו של הרומאן במצבו של ה"אחר" בחברה הישראלית. אם כי, במקום לגזור על קשוע כבר בספרו השלישי את המסקנה ש"הביא את כישרונו לשיא בשלותו" – שהיא קביעה ממש מאיימת על סופר הנמצא בעצם בתחילת דרכו ושטרם כתב יצירה אחת ממש בשלה וממש בעלת-ערך – היתה יכולה ההוצאה להסתפק באחת מהמילים הבאות, שהיא ושאר ההוצאות מפזרות בנדיבות בעמודים האחוריים של עטיפות הספרים שהן מוציאות: חדש, רענן, מטלטל, מעורר מחשבה, מפתיע, חשוב וגילוי אמיתי.

הבעייה היא, אם כן, בסיפא של המשפט, והיא זו שאילצה אותי להגיב על ספר פרוזה שמחברו אמנם כותב בעברית, אך איננו בשום אופן סופר עברי, ובכך לסטות לראשונה מהעיקרון שאני צמוד אליו בעיסוקי המחקרי והביקורתי בספרות כל השנים – להיות חוקר ומבקר רק של הספרות העברית. בסיפא של המשפט, האומר כי הספר הנוכחי מציג את קשוע "כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית" ישנן שתי קביעות מוטעות.

הראשונה – שבזכות הספר הזה ראוי קשוע להיחשב "כאחד "מגדולי המספרים" הפועלים במדינת-ישראל כיום."

והשנייה  – שבזכותו הוא נמנה עם "המספרים בספרות העברית כיום."

על ההפרזה בהערכת קשוע "כאחד מגדולי המספרים" הפועלים כיום בסיפורת הישראלית, אין צורך להגיב. כל עמוד בספר מכחיש קביעה בלתי-אחראית זו. גם במצבה הנוכחי של הסיפורת הישראלית, אשר איננו מזהיר ביותר, רחוק הכרך "גוף שני יחיד" מהיכולת להשתוות לכרכי הסיפורת של סופרים אחרים. מוכיחים זאת אפילו כרכי סיפורת המקור האחרים שהוציאה הוצאת "כתר" עצמה במסגרת סדרת הפרוזה שלה בעלת השם המחייב – "סדרה לספרות יפה". ולכן, עליה להתנצל בפני סופרי הבית האחרים שלה וגם להכפיל את התנצלותה בפני סופרי הבית של ההוצאות האחרות.

מיהו סופר עברי?

לעומת זאת חובה להגיב על הקביעה הנוספת של ההוצאה, כי עקב העובדה שקשוע כותב את ספריו בעברית הוא גם נמנה עם סופרי "הספרות העברית". קשוע אמנם כותב את ספריו בשפה העברית, אך עובדה זו אינה מקנה לו שייכות לספרות העברית, שהיא הספרות הלאומית של העם היהודי, אשר כינסה את נכסי הרוח הספרותיים של דורות סופרים עברים מאז התנ"ך, במשך קרוב לארבעת אלפים שנה. כלומר: לספרות העברית משתייכים לא רק בזכות הכתיבה בשפה העברית, אלא בעיקר בזכות ההזדהות עם גורלו של העם היהודי, עם כיסופיו, עם ערכיו ועם חזונו*.

במשך הדורות היו, כמובן, סופרים יהודים ששיקפו וביטאו את ההזדהות הזו גם בשפות אחרות, אך משום שלא שלטו בשפה העברית וגם לא כתבו בה, אין משייכים גם אותם לספרות העברית, אלא מזהים אותם כמשתייכים לספרות של העם היהודי בשפות אחרות. והמקרה של פרנץ קפקא מוכיח זאת. לעומת זאת נמצאו בין סופרי העולם כאלה ששלטו היטב בשפה העברית, ובוודאי טוב יותר מהרבה סופרים יהודים, ואף על פי כן גם הם לא הוגדרו כשייכים לספרות העברית, אלא רק כסופרים שכתבו בשפה העברית. ויוכיח זאת המקרה של מחברת הרומאן "סמטאות" – אלישבע ביחובסקי. היא סופחה לספרות העברית רק בדור הנוכחי ורק על-ידי חוקרות המיגדר, שלמטרותיהן הפמיניסטיות התקשו למצוא מספר מספיק של מועמדות לתואר "האימא של ספרות הנשים העברית."

אף שלא על כל היצירות שהסופרים העברים כותבים ומפרסמים כיום ניתן לומר שהן מפארות את הספרות העברית לדורותיה, אין לשלול מהן את זכותן להיכלל בספרות העברית ולצפות שגורלן ייחרץ במסגרת הספרות הלאומית של העם היהודי. קשוע לא עולל שום רע לספרות העברית וגם לא חילל במשהו את השפה העברית בשלושת הספרים שכתב בעברית. אך מהסיבות שמניתי קודם קשוע איננו סופר עברי, אלא סופר ישראלי הכותב בעברית**. אבחנה זו משווה אותו לסופרים ישראלים אחרים שכותבים במדינת-ישראל בשפות אחרות. ובכללם גם יהודים שכותבים בשפות הללו. אף הם סופרים ישראלים, אך לא סופרים עברים. 

מאליו מובן, כי לכל סופר עברי (כלומר: סופר יהודי הכותב בעברית) שמורה הזכות לוותר על השתייכותו הטבעית לספרות העברית ולזהות את עצמו רק כסופר ישראלי. מדובר באלה שהזהות היהודית, שהיא זהות לאומית, איננה נחשבת בעיניהם, ואחרים שהזהות הישראלית, שהיא זהות אזרחית, נחשבת בעיניהם יותר. ואכן, בתקופת כהונתה של שולמית אלוני כשרת החינוך והתרבות פרשו מאגודת הסופרים העברים הרבה סופרים עבריים שקצה נפשם מייחודה הספרותי-תרבותי של האגודה הזו ומזיקתה לספרות העברית לדורותיה, והקימו לעצמם, בתמיכתה הפוליטית והתקציבית, התאגדות סופרים נפרדת בשם "האיגוד הכללי של סופרים בישראל".

לכן, אם הוצאת "כתר" רוצה לשייך את קשוע לאגודת סופרים, כדי שיהיה אחד מ"גדוליה" או אחד מ"חשוביה", אל תפנה אותו להצטרף ל"אגודת הסופרים העברים", כי אם ל"איגוד הכללי של סופרים בישראל". בהכירי את הנפשות הפועלות באיגוד הזה ואת השקפתן בנושאי העם היהודי, הזהות היהודית והתרבות העברית, אני בטוח כי שם יתייחסו אל קשוע בהגינות רבה יותר מכפי שלדבריו התייחסו במעוז השמאלנים הירושלמי "בצלאל" אל הסטודנט הערבי – שם יקלטו אותו לחברתם כ"סופר ישראלי", ולא ילעגו לערביותו מאחורי גבו.

בה-בעת אני משוכנע, כי גם באגודת הסופרים העברים לא יתנהגו כלפיו בצביעות. אך כאן יבהירו לו, כי בעיני אגודת הסופרים העברים לא יוכל להיחשב לעולם "כאחד המספרים בספרות העברית כיום", אלא רק כמספר ישראלי ממוצא ערבי הכותב כיום סיפורת בעברית.

- - - - - - - -

* ראה מסת המבוא "התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית" בכרך "ספרות וריבונות", שהוא הכרך ה-16 מכרכי הסדרה בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית".

** ראה המסה "מיפוי חדש – הגדרה חדשה" בכרך "הצדעה לספרות הישראלית". אף הוא מכרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית".

* * *

עדינה בר-אל

עוד על לאה גולדברג ודליה רביקוביץ

לאהוד היקר שלום וברכה,

בתוספת לשורה של לאה גולדברג "ונדע כי אשמנו מאוד" (שאלתה של יעל קולונדר בגיליון 621), ולשיר כולו "על האשם" שהציגה אסנת רז (גיליון 622); אבקש להפנות את תשומת הלב לרשימה מעניינת של רוחמה אלבג על ביקור בקובנה ועל שיריה של לאה גולדברג. זו נדפסה ב"תרבות וספרות" בעיתון "הארץ": 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=941378&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

ובתשובה לשאלתך, אהוד, על שאיפתה של דליה רביקוביץ להגיע לניו-זילנד: השורה "ואני על נאות דשא ירביצני בניו-זילנד" מופיעה בשיר "שני איים לניו-זילנד".

פרטים נוספים יש ברשימה מאת שמואל אבינרי שנדפסה ב"הארץ". זוהי רשימה יפה על רביקוביץ וקורצווייל, ואפילו אתה, אהוד, נזכר בה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=630740

קריאה נעימה

עדינה בר-אל

* * *

יואל נץ

מתוך הרומן "שלושה חיים"

שלום אהוד,

סיפורו המקסים של ישראל זמיר "סמל בוגרים" [גיליון 622] העלה מאוב זיכרוני את הסיפור המינורי, לעומת זה של ישראל, שאף הוא עוסק באירוע המכונן והטראומטי הזה, ובדומה לו גם הוא הרטיט את נשמותינו הרכות בקן "השומר הצעיר" העירוני (לעומת הקן הקיבוצי שבסיפורו של ישראל זמיר).

הנה, כך זכרתי אותו ברומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים":

...הפעולות הרציניות שלאחר המשחקים, השירה וההשתוללויות היו אכן רציניות ואף רציניות מאוד. מתנהלות היו שיחות נוקבות ועמוקות, בהן נחתך לשבט או לחסד גורלו של כל אחד – אם ראוי הוא לענוד את סמל הבוגרים של השומר הצעיר, ואם לאו. אפרים מנווט היה שיחות אלה בהשראתה של המסורת, אשר ערש לידתה עוד בשנות העשרים של המאה העשרים במחנה ביתניה [בבורותי, לא ידעתי עד כה, כי שורשיה משתרגים ונמשכים עוד מימי התנועה בפולין...] – בה האבות המייסדים ומאיר יערי בראשם, הגו את רעיון הקמתם של הקיבוצים במתכונתם הבראשיתית. החברים מדובבים היו איש את רעהו לרדת עד אל נבכי נשמתו של כל אחד, במגמה לברוא יש מאין את אדם המחר הנכסף, באמצעות היפוכה כביכול של נשמתו מלגו חוצה, כמעשה היפוכה של כסיית היד...

כל חבר נתון היה בתורו להצלפה צולבת מכל העברים. טפחו על פניו בגין היעדרותו מן הטיול הפלוני ומן המחנה הפלמוני. הזכירו לו את אמירותיו, את מחדליו, את מריבותיו פחותות הערך ביותר וגם עודדו אותו להצליף במו ידיו על החזה של עצמו, בשל החטאים שאולי חטא. העידוד להצליף בעצמו במו פיו היה פיתוח מקורי וחדש – נדבך נוסף על "אפקט ביתניה" – בהשראתם של חזיונות משפטי הראווה משנות השלושים בברית המועצות.

היו גם מי שלא הצליפו בזולתם בשוטים ובעקרבים, אלא אדרבא, מלטפים היו ביד רכה את האגו של "הנחקר" המיוסר ולמדו עליו סנגוריה.

לילי המסכנה עדיין נושאת בליבה את צלקות עקת הטראומה על גזר דינה. גם בחלוף למעלה מחמישים שנה היא שבה ומתמרמרת על שגזרו עליה בהצבעת הרוב, לדחות לפי שעה את הענקתו של סמל הבוגרים בשל היעדרויותיה מכמה מן המפעלים. יש לומר, כי לא היה בגדוד שלנו נאמן מלילי לתנועה! אלא שנאלצת היתה לעבוד קשה – אולי קשה יותר מכל העובדים אשר בינינו – לתרום לפרנסת משפחתה. קרה שלא עלה בידי לילי להשתחרר מעבודתה כדי להשתתף בטיול או במחנה.

אלא שנימוקים מן הסוג הזה לא היו קבילים עלינו מכל וכל נוכח עיקר יסודי מקודש נוסף בתנועת השומר הצעיר והוא עיקר הקרוי "מרד הבן" (לקרוא במלעיל):

"אל תשמע בני למוסר אב / ולתורת אם אל אוזן תט / כי מוסר אב הוא קו לקו / ותורת אם – לאט-לאט / וסופת אביב דוברה כן / הקשיבה איש לשיר הבן... "

* * *

יהודה הצבי: מה פירוש השם שטריימל?

מר בן עזר הנכבד,

 למאמרו של יהודה גור אריה [גיליון 622]:

כיסוי ראש ביהדות הוא יותר מנהג מאשר הלכה פסוקה. אלא, כבר נאמר כי "מנהג ישראל דין הוא." הנוהגים לחבוש כיפה או כובע מזהים בזה את עצמם כשייכים למחנה של יראי שמיים. לכאורה, באופן סמלי לפחות, מורא שמיים על ראשם. 

לגבי חבישת השטריימל, קראתי אי פעם בעברי הרחוק כי לדברי ש"י עגנון היתה זו גזירה של השליט בפולניה במטרה לבזות את היהודים, וחייב אותם לשאת על ראשם פרוות זנב של חיה טמאה. אולם, כנראה, היהודים החליטו כי אם זהו "לבוש יהודי", אזיי מוטב שנלבש אותו בהתרסה ובכבוד.

לשאלה איך נקרא השטריימל בשפות אחרות, אוכל לענות כי בלאדינו זה chapeo de samarra – כלומר "כובע עשוי פרווה". אולם כמובן שאין בזה כדי להסביר את כל מהותו של השטריימל. ומהו באמת מקור השם שטריימל? זאת לא אדע. הרי ביידיש המלה "שטריימל" פירושה "זרם מים קטן".  האם יש מי היודע מה הפירוש ומה הקשר?

 יהודה הצבי

* * *

נעמן כהן

רוח ישראל וישראל שברוח

רוח ישראל

בטיסת אל על הישירה מתל אביב לקרית מלאכי דאמריקה – הלא היא לוס אנג'לס בספרדית, לא היו חרדים. רוב הנוסעים היו ישראלים יורדים ששבו מביקור מולדת. עת נחת המטוס נערך ההמון למעבר במכס. באולם עמדו מאות אנשים מצויידים בטופס המצהיר שלא הביאו לארה"ב יותר מ-10 אלפים דולר ושאר "טובין". והנה בדילוג קרב הסתער כלב משטרה אל גופה של ישראלית מהקהל והחל לרחרח את גופה, מחפש סמים.

"מאיפה את?" שאל השוטר בעת שניסה לבלום את הכלב ולהרחיקו.

"מישראל," ענתה.

"מאיפה בישראל?" שאל.

"מחיפה."

"את בטוחה שאת לא מקריית טבעון?"

"אני מחיפה."

"את בטוחה שאת לא מקריית טבעון?" שאל בשנית.

"כן, אני בטוחה. אני מחיפה..."

השוטר רשם משהו בדרכונה ושלח אותה מיד לשיקוף, היא עברה. מסקרן מה יודע השוטר האמריקאי על קריית טבעון?

באופן מקרי או לא נהג המונית משדה התעופה למלון היה סם, לשעבר שמאליק מבלארוס. נהג המונית בדרך חזרה היה יצחק, במקור מקזחסטן.

בסופרמרקט מקרי נתקלתי בצעקות מצד אם עברייה לבניה שיעברו לתור השני. היו שם כמה משפחות ישראליות עם ילדים. לא תיירים. מקומיים.

לעומת מוסקבה, שבה יש למעלה ממאה אלף בעלי אזרחות ישראלית שרובם ככולם ילידי רוסיה – בלוס אנג'לס יש מיספר גדול בהרבה ורובם ילידי הארץ. מספר המתנחלים הישראלים בה עולה בהרבה על מספר המתנחלים ביהודה ובשומרון. בעיר קיים ערוץ שידור ישראלי בעברית ועיתון, אבל הישראלים אינם חברים בדרך כלל בקהילות היהודיות, והלא-דתיים שבהם צפויים להתבולל תוך דור אחד.

קהילת ישראלים גדולה נוספת שפגשתי היתה קהילת הישראלים בקוסטה ריקה. אי אפשר שלא להיתקל בהם. בדרכים ניתן לראות שלטים על מסעדות ישראליות ומלונות. במעיינות החמים בארונל השפה העברית נשמעת. הנופשים הם יורדים מישראל תושבי המקום, וישראלים מארה"ב הבאים רק לנופש ולהימלט מהקור בניו יורק, וביניהם גם גניקולוג מפורסם שנמלט מהארץ בגין גניבת ביציות.

ללא מיליוני היורדים לא היתה לישראל בעייה דמוגרפית או ביטחונית. אומה שכ-30 אחוז מבניה יורדים ממנה אין לה אולי זכות קיום. אולי באמת היהודים לא ראויים למדינה. אולי "רוח ישראל" נמוגה.

ישראל שברוח

מטוס חברת דלתא מפורט לודרדל לניו יורק המריא, ומיד ירדה הטמפרטורה בו מ-30 מעלות לכמעט אפס. מישהו הסביר שזו המדיניות הנהוגה כדי לחסל את החיידקים בקור. לידי ישב גבר אמריקאי בשנות הארבעים. לאחר חלוקת פחית שתיה קלה ובוטנים פנה אליי:

"אני נוסע לעסקים ליום אחד לניו יורק. אתה נוסע הביתה לניו יורק?"

"לא". עניתי, "אני טס לניו יורק ומשם הביתה."

 "מאין אתה?"

"מישראל."

"הו ישראל," הוא אמר בהתרגשות, "אני מעריץ את ישראל, אני בא כל שנה לישראל. אני תורם לחיילי צה"ל למילגות ללמוד בקולג'ים. לפני שנה הייתי בהפגנת הזדהות עם היהודים בחברון."

"אתה יהודי?" שאלתי.

"לא, אני לא יהודי אבל אני ציוני ושתדע לך שציוני הוא לא בהכרח יהודי אלא כל אדם שתומך בעצמאות של מדינת ישראל. אם ישראל תיפול תיפול אמריקה ואחריה כל העולם. כל ההיסטוריה האנושית היא ההיסטוריה של העם היהודי. ישו וכל השליחים היו יהודים. הנצרות היא ההמשך של היהדות. אתה לא חושב כך? אתה דתי?"

"לא." השבתי.

הוא קצת התאכזב.

"לאיזה נצרות אתה משתייך?" שאלתי.

"אני קתולי, אירי קתולי."  השיב.

זה קצת יוצא דופן האירים הקתוליים, בניגוד לאבנגליסטים הפרוטסטנטיים, מגלים בדרך כלל עוינות ליהודים ולישראל, והנה כאן אודה על האמת, מעודי לא שמעתי נאום ציוני כל כך נלהב כמו מאותו איש עסקים אמריקאי. וזה הביא אותי להרהור. הנצרות מאז פאולוס מגדירה את עצמה כ"ישראל שברוח" ישראל האמיתית. האם נעלם והולך "רוח ישראל" מקרב הישראלים והתמיכה בנו תבוא רק מ"ישראל שברוח"?

כשנחתנו נפרדתי ממנו ואמרתי לו "יברך אותך אלוהים על תמיכתך בישראל."

הוא מאוד התרגש והודה לי.

זוהיר אנדראוס ערבי-נוצרי  –  מוסלמי שברוח שנשאר קוף וחזיר

למרות נוצריותו, איש-הרוח הערבי-נוצרי – זוהיר אנדראוס, אינו רואה עצמו "ישראל שברוח". לאנדראוס הערבי-יווני-קתולי, יש מטרות פוליטיות מוגדרות:

1. לסלק את עבאס.

2. לבטל את הסכם השלום בין ישראל למצרים ולירדן.

במאמר ב"הארץ" מיום 28.1.11 תובע אנדראוס לסלק את מחמוד עבאס בגלל נכונותו לוויתורים לישראל. לעבאס, טוען הערבי-הנוצרי אנדראוס, אין מנדט לוויתורים מפני שאש"ף אינו כולל בתוכו את החמאס ואת הג'יהאד האיסלמי, "אל קודס" היא אדמת ואקף מוסלמי ואסור לוותר עליה, והחשוב יותר, "השיבה חשובה מהמדינה." אסור לוותר על השיבה!

במאמר נוסף ב"הארץ", 22.2.11, קורא אנדריאוס למצרים לבטל את הסכם השלום עם ישראל, ביטול שיביא גם לביטול הסכם השלום עם ירדן: "ביטול הסכם קמפ דייוויד הוא המיבחן הראשון ללאומיות המשטר המצרי החדש. רק כך תוכל ארץ הנילוס לחזור לחיק האומה הערבית. התנערות ממנו תחזק את הכוחות הלאומניים במצרים ובעולם הערבי, והיא עשויה לגרום לירדן לחשוב שנית על הסכם ואדי ערבה."

ביטול הסכמים נעוץ היטב במיתוס הערבי-מוסלמי. מוחמד חתם על הסכם שביתת נשק עם אבו סופיאן, מנהיג אנשי מכה, מתוך כוונה ברורה להפר אותו מיד כשכוחו יעלה, וכך גם עשה עד שהצליח לכבוש את מכה. הסכם זה, "הסכם חודיביה", שימש מופת גם לערפאת שהכריז מיד אחרי חתימת הסכם אוסלו כי הסכם אוסלו בשבילו כהסכם חודיביה...

אנדריאוס טוען שביטול הסכם השלום יביא את ישראל להיענות להסכם שלום אמיתי של חזרה לגבולות 67' וקבלת הפליטים, אם זו התרבות הערבית-מוסלמית כלפי הסכמים לא ברור כלל מה התועלת בחתימת הסכם כלשהו.

תביעותיו הקיצוניות של אנדראוס דורשות הסבר. מאז ומתמיד נמצאו הערבים-הנוצרים בבעייה. כתוצאה מהאימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, נאלצו היוונים הנוצרים, תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי, לעבור תהליך של ערביזציה ולאבד את זהותם היוונית. למרות "הערביות" הוגדרו גם הערבים-ננוצרים על-ידי האיסלם כ"בני חסות" מושפלים.

בניגוד לדרווין, שקבע שמוצא האדם מהקוף, קבע מוחמד, על פי תפיסתו המדעית – שהקוף מוצאו מהאדם. הקופים והחזירים, הסביר, מוצאם מהיהודים ומן הנוצרים (קוראן סורה 5 פסוק 60). הדרך בה נקטו הערבים-הנוצרים להימלט מהסטטוס השיוכי הנמוך שלהם היה להסית נגד היהודים. השנאה ליהודים, סברו, תסיט מהם את הסכנה.

את הדרך הזו אימץ אנדריאוס. בראייה היסטורית השיטה הזו היא טראגית, בייחוד לנוצרים. השנאה ליהודים לא הועילה לערבים הנוצרים. בכל שטחי הכיבוש הערבי (כ-13 מיליון קמ"ר) מצבם של הנוצרים בכי רע. הקהילה הערבית-הנוצרית נרדפת ונעלמת. המצרים-האגיפטים הילידים נאנקים תחת רדיפות המוסלמים, וכך בעיראק, בלבנון וכמובן ברשות הפלישתינאית. עזה תחת שלטון החמאס נותרה כמעט ללא נוצרים, והקהילה הנוצרית תחת שלטון עבאס מצטמצמת והולכת. כל היכול ממלט את נפשו מהלחץ המוסלמי. אנדריאוס, הסבור ששנאת ישראל תציל אותו מהגזענות המוסלמית העולה, טועה ובגדול.

ואי אפשר שלא לומר דבר נוסף. אנדראוס, שאיבד כבר את זהותו הלאומית והתרבותית היוונית (מלבד שימור שמו היווני), הסבור שבעזרת שנאת ישראל יצליח להימלט מהסטטוס של קוף וחזיר – שהועידה לו המסורת המוסלמית, נכשל בכך לגמרי. מעשיו: חיקויו כקוף את הקיצונים המוסלמים, וקריאתו  החזירית לחיסול מדינת ישראל, מעידים שאין כל שינוי בסטטוס שלו. אנדראוס נשאר בסטטוס שלו –  קוף וחזיר.

* * *

יהודה דרורי

לא לסחור עם האוייב – הגז המצרי כמשל

בואו ונראה את המצב כמות שהוא: לא היה לנו, ואין לנו, הסכם שלום עם מצרים. יש לנו מה שנקרא "הסכם שביתת-נשק משופר". נקרא נכון את התמונה: המוסלמים בארצות העולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט, רואים בנו פולשים ל"אדמה הערבית הקדושה", וכופרים שמותר להרגם, לא כל שכן מותר לשקר להם בעריכת הסכמים (כמו שנהג לעשות מוחמד...)

כל מי שחושב שהשורות האחרונות אינן עובדות מוצקות, שיפסיק לקרוא מאמר זה מיד ויפנֶה את נפשו למשאלות לב הזויות על שלום ואחווה בין עמים...

האוייב המוסלמי מנסה זה שנים רבות לפגוע בכלכלת ישראל. בין אם זה על-ידי חרם ישיר או השפעה על גורמים כלכליים בעולם שלא לסחור עם מדינת ישראל, ואפילו להפעיל סחיטה על חברות בעולם, למנוע מהם מסחר במדינות ערב אם יסחרו עם ישראל.

מרבית מדינות העולם קיבלו ומקבלות מצב פלילי זה הנוגד את החוק הבינלאומי, ואינן עומדות לצידנו, וגרוע מכל, נכנעות לערבים. זו עובדה מרה שיש לקבלה בכל תיכנון כלכלי עתידי אצלנו. מה שכדאי שהממשלה תחליט ותפרסם הוא – שמדינות הכנועות לחרם הערבי לא יוכלו לסחור במדינת ישראל ובאזורי יו"ש (אנחנו שולטים על נמלי האוויר והים, לא כן?)

הגז המצרי הפסיק לזרום לתחנות הכוח שלנו לאחרונה מאחר שהשלטון שינה פניו. הם ימצאו לכך מיליון תירוצים, אבל זה לא משנה, הם פשוט מנסים לפגוע בנו. כל סוחרי הגז אצלנו (והפוליטיקאים שתמכו בהם), שלחצו למען הסכם הגז עם מצרים, נאלמו דום – ונעלמו מפני השטח, וזאת כמובן לאחר ש"גזרו קופון" נכבד מחברת החשמל ומממשלת מובראק.  לגבי מיספר יהודים חכמים בארץ אשר הזהירו בשעתו מהסכם הגז עם מצרים, נשאר להם רק לומר לתקשורת: "אמרנו לכם!" – שזה פתטי ומהווה ניצחון פירוס.

המסקנה המתבקשת מהפאשלה של ההתקשרות עם חברת הגז המצרית היא, שאסור לה למדינת ישראל, ולכלכלתה – לעשות הסכמים ארוכי טווח עם מדינות האוייב, אפילו שיש "הסכם שלום", כי "הסכם שלום" לא יכובד על ידם חד-צדדית בעת שיחליטו על-כך, לא כל שכן, כל הסכם כלכלי.

בהקשר לכך כל נציין למשל שכל הניסיונות של סגן רה"מ, סילבן שלום, לצאת בפרוייקט משותף עם ירדן לצינור ממפרץ אילת לים המלח, נדון מראש לכישלון. כי לפי התוכנית רוב הצינור יעבור בשטחה של ירדן, ולכן הם  יוכלו לחסום אותו בכל עת – בעיקר אם הפלסטינים ידיחו את המלך וישתלטו על הממלכה.

תאמרו: חסימת הצינור תפגע גם בהם, אזכירכם כי כבר ראינו לא פעם כיצד ניסיונות לפיגוע כלכלי בישראל מצד מדינות ערביות פוגע לפעמים בהם יותר מאשר בנו, המסקנה: הם כל כך שונאים אותנו שהם מעדיפים לסבול הרבה רק כדי שגם אנחנו נסבול קצת.

המסקנה המתבקשת (זה שנים רבות) היא שממשלת ישראל חייבת להוציא מיידית הנחיות כלכליות לכל מוסדותיה, משרדיה והחברות הציבוריות – הנחיות האוסרות על חתימה על הסכמים כלכליים ארוכי טווח עם מדינות וחברות ערביות, ועל מיסוד של כללים לערבויות משמעותיות בכל הסכם סחר קצר טווח עם האויב הערבי.

* * *

שידור אינטרנט למען גלעד שליט

היום, יום שני, ה-7 במרץ 2011 בשעה 20:00, יתקיים שידור חי אינטרנטי מאוהל גלעד שליט לכל 15 הקהילות היהודיות ברחבי קנדה.

 כידוע, בחודש יולי האחרון, הוריו של גלעד, אביבה ונועם שליט, החליטו לעזוב את ביתם שבמצפה הילה ועברו להתגורר באוהל גלעד שליט הממוקם בירושלים עד אשר בנם גלעד ישוחרר. את כל המאבק, הפגישות והמחאה האישית והציבורית הם מקיימים מאוהל זה.

כאות סולידריות למעשיהם של אביבה ונועם שליט, השוהים באוהל זה 24 שעות, 7 ימים בשבוע, החליטו הקהילות היהודיות בקנדה לקיים שידור חי לווייני על מנת להעביר מסר כי הם תומכים במאבקה של משפחת שליט למען שחרורו ועל מנת להפעיל לחץ באמצעות האו"ם, ממשלת קנדה וממשלות אחרות בעולם, על החמאס – וזאת בכדי שגלעד יזכה לביקור ולתנאים בסיסים המגיעים לכל אסיר.

הנכם מוזמנים להצטרף לאוהל המחאה ביום שני ה-7.3.11 בשעה 20:00, או לצפות בשידור חי, שבו ידבר נועם שליט לכל קהילות יהודי קנדה, באתר האינטרנט שלנו:

www.magbitcanada.org.il

הצטרפו למשפחת יהודי קנדה בתמיכתם ובביטוי הסולידריות שלהם עם משפחת שליט

נשמח אם תפיצו מייל זה הלאה

Sharon Schwartzman Director of Resource Development & Marketing, United Israel Appeal of Canada

(+ 972 2) 620 2397

(+972-52) 613 0916|

sharon@uiac.org.il |

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.

חלק שני.

[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בשעתם בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד הראשון של עיתון ישראלי]

ביום שישי, 5 באוקטובר, לפני-הצהריים, עדיין סבור ראש אמ"ן שהסורים והמצרים אינם עומדים לתקוף. אמנם – "אין לנו הוכחה מבוססת שאין זה מערך תקיפה. טכנית הם מסוגלים לפעול." אבל – "ההערכה הבסיסית של אמ"ן, שאיננו עומדים בפני מלחמה – היא ההערכה היותר סבירה בעיני."

בישיבה, שמתקיימת במשרדו בשעה תשע בבוקר, כבר מביע משה את חששותיו שהתרגיל במצרים אינו אלא כיסוי לכוונות התקפיות, אך הוא סומך על דעת הרמטכ"ל, כי צעדי הכוננות שננקטו די בהם למגננה יעילה בשתי החזיתות.

בשעה 14:00 מגיעה מצבי זמיר, הנמצא בחוץ-לארץ, ידיעה המסתמכת על "מקור חשוב", שאין לפקפק במהימנותו, כי המלחמה עומדת לפרוץ.

בלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר מגיעות ידיעות, שהרוסים שלחו מטוסי נוסעים לפנות את משפחות יועציהם ממצרים ומסוריה. הסבירות למלחמה גוברת, ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים מוכרז מצב כוננות ג' בצה"ל, וכוננות מלאה בחיל האוויר. הידיעות על הוצאת משפחות המומחים הרוסיים מתחילות לערער את ביטחונם של ראשי אמ"ן, אך רק השכם בבוקר 6 באוקטובר הם נסוגים סופית מעמדתם, זאת לאחר קבלת מידע מוסמך ביותר על מלחמה העומדת לפרוץ בו ביום.

כתוצאה מכך נותר בידי צה"ל זמן התרעה קצר ביותר – עשר שעות. אך גם המידע המוסמך האחרון – איננו מדוייק. נמסר שהמלחמה תחל לפני שקיעת החמה, ולפיכך סוברים ראשי אמ"ן שהקרבות יפרצו בשעה שש לפנות-ערב, אולם שלמעשה פורצת המלחמה בשעה 13:55. כך משיגים צבאות מצרים וסוריה הפתעה והונאה כפולה, גם בתחום התכנון הכולל וגם באשר לשעת הפתיחה עצמה.

*

החשש הגדול הוא מפני חדירת מאות הטנקים הסוריים לרמת הגולן, ומשם היישר אל יישובי עמק הירדן והגליל העליון. בסיני, לעומת זאת, יש די מרחבים לנסיגה ולייצוב קו הגנה שני, עד שיתארגן כוח השיריון של חטיבות המילואים ויצא להתקפת-הנגד.

תנאי לכל תוכניות הבלימה של צה"ל הוא קבלת התרעה מודיעינית מוקדמת של שניים עד שישה ימים, בעיקר לשם גיוס המילואים; תנאי לכל תוכניות התקיפה הוא, שחיל האוויר יחסל בשלב הפתיחה את סוללות טילי הנ"מ ואת שדות התעופה של מצרים וסוריה, כך שצבאותיהן ייוותרו ללא הגנה וסיוע אוויריים ובלי יכולת לנוע בשיירות. רק אחר-כך יפעלו כוחות היבשה, ובראשם חטיבות השיריון.

תוכנית ההגנה לחזית הדרום, הקרויה "שובך יונים", מבוססת על התרעה מודיעינית של חמישה עד שישה ימים; היערכות הכוחות המתוגברים של אוגדת סיני, לרבות המילואים שיגויסו למגננה – במשך שתי יממות ממתן הפקודה; ניהול קרבות בלימה עם הכוחות המצריים, שיצליחו לצלוח את התעלה, במשך יומיים לערך; לבסוף תערוכנה אוגדות המילואים צליחה נרחבת, שתביא לכיבוש מערב התעלה ולהשמדת עיקר הצבא המצרי בתוך ארבעה עד חמישה ימים.

התוכנית היא הימור מחושב או הליכה על חבל דק – משך הזמן הניתן להתרעה. בהיעדר התרעה מספקת לגיוס נרחב בעורף אין סיכוי לקו המעוזים ולכוחות הדלילים המצויים דרך קבע בחזית התעלה לשרוד עד אובן של אוגדות המילואים.

תוכנית התקיפה של הצבא המצרי, מבצע "באדר", מבוססת על הפתעה; חציית התעלה על-ידי שתי ארמיות, ובנייה מהירה של מערכת הגנה נגד טנקים, כדי לשבור את התקפות-הנגד של השיריון הישראלי; שחיקת חיל האוויר הישראלי, ניטרולו, פיצולו למשימות סיוע לכוחות הקרקע, ושבירתו באמצעות מערך טילי קרקע-אוויר וטילי "סטרלה" ניידים של כוחות חיל הרגלים, כל זאת מבלי לחרוג מתחום מטריית הנ"מ המצרית; ולבסוף – שחיקת השיריון של צה"ל על-ידי כוחות חי"ר רבים, המצוידים במטולי נ"ט, תול"רים וטילי נ"ט, תוך שמירת השיריון המצרי לשלב הבא.

תוכנית ההגנה הישראלית לחזית הצפון, הקרויה "גיר", מבוססת על בלימת הכוח הסורי ברמת הגולן באמצעות אוגדת שיריון, שתתוגבר בכוח מילואים קטן, ולאחריה על ביצוע תוכנית התקיפה "זאב ערבות", המבוססת על שתי אוגדות שיריון מתוגברות, שתעלינה לרמה לאחר פרוץ הקרבות ותבקענה בעוצמה רבה ובכמה צירים עד מבואות דמשק.

תוכנית התקיפה של הצבא הסורי מבוססת אף היא על הפתעה, ומטרתה לכבוש את רמת הגולן ולהגיע לירדן. לביצוע המשימה מוקצות שלוש דיביזיות חי"ר מתוגברות בשיריון ושתי דיביזיות שיריון בעתודה. לאחר הבקעת קו ההגנה הקדמי של צה"ל, בעזרת טנקי-גישור שייצרו מעברים על התעלה האנטי-טנקית, ולאחר קרבות שיריון-בשיריון, שבהם יושמד כוח השיריון הישראלי, ייוצב בתוך יממה קו הגנה סורי עם מערכת אנטי-טנקית על הירדן ובמורדות הגולן. בשלב הבא תפרוצנה שתי דיביזיות השיריון שבעתודה לתוך שטח ישראל. כל המערכה תתנהל תחת מטרייה צפופה של סוללות טילי קרקע-אוויר, תותחי נ"מ וטילי נ"מ אישיים.

*

יום הכיפורים חל בשבת, 6 באוקטובר 1973. בשעה ארבע לפנות בוקר מצלצל הטלפון האדום ליד מיטתו של משה בביתו שבצהלה. הוא רגיל לקריאות כאלה מדי לילה, אך הפעם זוהי ידיעת מודיעין הקובעת ללא צל של ספק: "היום לפנות ערב יפתחו מצרים וסוריה במלחמה כוללת נגד ישראל."

בבוקר אותה שבת עומדים בחזית מצרים 8,500 חיילים ישראלים, 280 טנקים ו-70 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 100,000 חיילים מצרים, 1,700 טנקים, 1,100 קני ארטילריה, מטרייה של כ-50 סוללות טילי קרקע-אוויר, 86 רמפות חול, שגובהן עד 30 מטר והן חולשות על עמדות צה"ל, וכן שפע של אמצעי צליחה וגישור, וטילי נ"ט אישיים מסוג "סאגר".

בחזית הצפון עומדים 5,000 חיילים ישראלים, 177 טנקים ו-44 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 45,000 חיילים סורים, 1,400 טנקים, 930 קני ארטילריה, ומטרייה של כ-36 סוללות טילי קרקע-אוויר.

מצב הכן הוכרז בצבא, אך כוחות המילואים טרם גויסו!

יתר על כן, בשל ליקויים בכוננות ובתקשורת, אין כוחות אוגדת סיני ערוכים לפתיחת המלחמה בצוהרי היום ולפי תוכנית "שובך יונים", ומרביתם מצפים לתחילת המלחמה רק לפני שקיעת החמה.

 "מלחמת יום הכיפורים," אומר משה, "לא מצאה אותנו שאננים או עיוורים לנעשה סביבנו, אך לא השכלנו לדעת כי תפרוץ ביום שפרצה."

*

משה קובע, לשעה 06:00, פגישה עם הרמטכ"ל דדו, ועם עוזריו, במשרד הביטחון בקריה. בנוסעו מצהלה למשרדו, הרחובות ריקים מאדם לא רק בשל השעה המוקדמת, אלא בגלל השבתון הכללי של יום הכיפורים. במזרח כבר מאדימים שמי הבוקר, ממערב נושבת רוח ים קרירה. בוקר שליו מזה לא נברא עדיין, מהרהר משה, אך השקט שורר רק למראית עין.

בישיבה עם דדו מסכים משה לגייס מייד את כל מערך המילואים הדרוש למגננה בשתי החזיתות, אך את שאלת המכה המקדימה של חיל האוויר, וגיוס אוגדות המילואים הדרושות לפי התכנון למעבר למתקפה, הוא מבקש להשאיר להכרעת ראש הממשלה, גולדה מאיר.

הישיבה עם גולדה ודדו נפתחת בשעה 08:00. הנושאים העיקריים, נוסף על היקף גיוס המילואים והמכה המקדימה, הם פינוי הנשים והילדים מרמת הגולן והעברת אזהרה למצרים ולסוריה, באמצעות ארה"ב, לבל תפתחנה במלחמה.

מכה מקדימה של חיל האוויר וגיוס מילואים מיידי, מעבר לנדרש לשם הגנה, אינם מקובלים על משה. נימוקיו: האמריקנים הבהירו שבשום אופן לא יתמכו בישראל אם תפתח במלחמת-מנע, כפי שעשתה בלית ברירה ב-6 ביוני 1967; בגלל המצב הבין-לאומי, על ישראל לספוג את המכה הראשונה, וניטל ממנה יתרון ההפתעה, מה גם שחיל האוויר הבהיר, כי מכת-פתע, כזו שהנחית בבוקר 6 ביוני, תיתקל הפעם במערך צפוף של סוללות טילי קרקע-אוויר רוסיים, "סאם-6", "סאם-3" ו"סאם-2", ואלה עתידים לשחוק את מטוסינו. המכה האווירית, שאמורה להיות מונחתת רק על שדות התעופה בעומק סוריה, לא תכריע את חדירת הטנקים, אבל תפגע ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לשמור את מלוא כוחו, כדי להבטיח "שמיים נקיים" לישראל ולכוחות המילואים שלה, שינועו לקראת התוקפים, וכן לפעול באותן גזרות שבהן אין מערך צפוף של טילים.

משה גם בטוח, כי את הכוחות הדרושים לביצוע פעולות ההתקפה נספיק לגייס לאחר שהערבים הם שיפתחו באש, ולאחר שיסתיימו הבירורים הראשונים עם וושינגטון, שבהם יוכח בבירור שלא ישראל היא שתכננה את המלחמה ופתחה בה.

התוצאה היא שחל עיכוב של שעתיים בגיוס כוחות המילואים, שהוסכם לגייסם בשש בבוקר, משום שדדו ממתין להכרעת גולדה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים, כתביעתו. גישתו של דדו מביאה בחשבון, קודם כל, את הסיכון הצבאי, ולא את השיקולים המדיניים שביחסים עם ארה"ב.

גולדה מכריעה על גיוס חלקי, מיידי, של כמאה ועשרים אלף חיילי מילואים, וויתור על תקיפה מקדימה של חיל האוויר. זאת נוסף על פינוי יישובי הגולן ואזהרה למצרים ולסוריה.

משה: "הייתי שר בממשלה, ידעתי את השיקולים המדיניים, וחשבתי שבשלב זה השיקול המדיני של לא 'אובר-דו איט', לא להופיע כתוקפן, אלא לעשות רק מה שצריך לעשות בהגנה – היה שיקול נכון."

משה יורד ל"בור", חדר המלחמה התת-קרקעי המרכזי של צה"ל, הנמצא במתחם הקריה בתל-אביב, קומות אחדות מתחת לאדמה. האווירה ב"בור" עדיין אינה משקפת את מה שעתיד להתרחש בשעות הקרובות. משיחתו עם דדו מתרשם משה, שבחסות הלילה יצליחו המצרים לחצות את התעלה ולהתבסס במקומות שונים בגדתה המזרחית, וכי הסורים ינסו לפרוץ את מערך ההגנה של צה"ל ברמה. חיל האוויר לא יוכל לפעול ביעילות בגלל החשיכה וסוללות הטילים. ואולם במוצאי יום ראשון יגיעו מאות טנקים ישראליים לרמת הגולן ובמוצאי יום שני – לחזית התעלה. קשה ביותר יהיה הלילה הראשון, בייחוד לחיילים במעוזי הקו הראשון בתעלה וברמת הגולן. ואולם המצב ישתנה כאשר יגיעו כוחות המילואים וצה"ל יפתח בהתקפת-הנגד שמטרתה להדוף את הפולשים ולהעביר את המלחמה לשטחיהם.

*

ביום הכיפורים שורר בארץ שבתון כמעט כללי. מכוניות אינן נוסעות בכבישים, הרדיו והטלוויזיה מושבתים; רק שירותי החירום פועלים. גם החילוניים מקבלים עליהם מרצון את מגבלות היום האחד היחיד והמיוחד הזה, מתוך התחשבות ברגשות הדתיים. בכבישים הריקים שבערים זהו חג לרוכבי האופניים, ילדים ונוער, שרק פעם אחת בשנה יכולים להתרוצץ בהם ללא הפרעה של מכוניות.

ואולם משעה שמתחיל גיוס המילואים, ויותר ויותר מכוניות צבא חולפות ביעף ברחובות הריקים, ועד מהרה מצטרפות אליהן גם מכוניות של מגוייסים, ונפרסות נקודות הריכוז הקבועות-מראש של היחידות השונות – משנה ישראל את פניה, ותחושת החירום עוברת כברק ומגיעה אפילו לאלה שבחרו לבלות את השבתון בחופי הרחצה. אנשי מילואים נקראים לבוא מבתי-הכנסת בעיצומה של התפילה, באמצע הצום. הם נקראים לבוא מבתיהם. עשרות אלפי גברים עוזבים בחטף את בני-משפחתם. רבים מביניהם, מאות ואלפים, לעולם לא ישובו לבתיהם.

הממשלה, לרבות שריה הדתיים, מתכנסת בקריה בשעה 12:00, כדי לקבל דיווח על המצב ולאשר את הצעדים שננקטו. במהלך הישיבה נמסר כי הגיעה אזהרה מארה"ב לישראל, לבל תפתח בשום "פעולה פרובוקטיבית". ארה"ב יודעת היטב שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה כוללת בישראל בתוך שעות אחדות, אך היא ממלאת תפקיד של שופט, האוסר על המותקף להתגונן בטרם חטף את המהלומה הראשונה. מדוע היא נוהגת כך? ארה"ב, ועימה יפן ואירופה המערבית, הן צרכניות הנפט הגדולות בעולם ותלויות בנפט הערבי, המחזיק אותן במידה רבה כבנות-ערובה.

בשעה 14:00 לערך נשמעת צפירת אזעקה בתל-אביב. שני מטוסי "טופולב 16" מצריים מתקרבים לעיר ויורים לעברה שני טילי "קלט". טיל אחד נופל לים עקב תקלה טכנית. את השני מפיל למים טייס "מיראז'" ישראלי, טייס מילואים שרק בבוקר התגייס.

חמש דקות לאחר שתיים, בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, נקרא משה ל"בור". נמסר לו, כי עשר דקות קודם לכן פתחו המצרים והסורים באש. חיל האוויר הסורי הזניק מטוסים; סירות מצריות צולחות את התעלה; שארם א-שייח' ומחנות צבא במערב סיני מופצצים.

המלחמה החלה.

*

אותי אין מגייסים. כבר איני שייך לפלוגת החובשים של חטיבה עשר, ואני עתיד להיקרא לשירות מילואים פעיל רק לאחר הפסקת-האש.

לאחר האזעקה – שבמהלכה שומעים את ה"בום" של התפוצצות טיל ה"קלט", אך אין יודעים עדיין במה מדובר – אני הולך אל ידידי, הסופר יצחק אורפז, שהיה קצין קרבי במשך שנים רבות. אנו יושבים במרפסת דירתו התל-אביבית, הצופה אל הים, והוא מגדיר את המצב במלים פשוטות:

 "כנראה שהפעם הצליחו הערבים לתפוס אותנו במכנסיים מופשלים!"

ואולם מרבית הציבור, וכלי התקשורת בארץ ובעולם, בטוחים בעליונותה של ישראל ומשוכנעים שזוהי מהדורה חדשה של מלחמת ששת הימים, שהיוזמה היא בסופו של דבר בידי ישראל וכי בתוך יומיים-שלושה יצליח צה"ל להשמיד את הצבא המצרי והסורי. הדבר נובע גם מכך שבימים הראשונים למלחמה נאסר על התקשורת הישראלית למסור לציבור את חומרת המצב, לגלות שקו המעוזים נפל למעשה, וכי המצרים מייצבים חזית במזרח התעלה.

*

עד חצות 6 באוקטובר מצליחים המצרים להעביר, ללא הפרעה רצינית, מאות טנקים ואלפי לוחמים לגדה המזרחית של התעלה, לתקוע טריזים בין המעוזים ולכתר את חלקם. הסורים כובשים את מוצב החרמון; כוחות השיריון שלהם לוחמים על הבקעת מערך ההגנה של צה"ל ברמת הגולן. הן המצרים הן הסורים נמצאים בתנופת התקפה מול כוחות שיריון קטנים-יחסית ומול מוצבים של צה"ל, המנסים נואשות לעצור בעד התקדמותם. מטריית טילי קרקע-אוויר מגינה על התוקפים מפני מטוסי הקרב הישראליים, ואלפי חיילי החי"ר המצרים, המצויידים בטילי "סאגר", פוגעים קשות ביכולת הפעולה של השיריון הישראלי.

בישיבת ממשלה נוספת, המתקיימת עוד באותו יום, בקריה, בשעה 22:00, מדווח הרמטכ"ל כי בהתחשב בנתוני הפתיחה – הבלימה בשתי החזיתות היא סבירה, וכי צה"ל עומד בקרבות הבלימה כמתוכנן.

העיניים נשואות אל משה, "מר ביטחון" של ישראל, אבל ליבו כבד עליו מאוד. הוא אינו שותף לאופטימיות של הרמטכ"ל, ובעקבותיו הממשלה. הוא קורא את מפת ההתרחשויות מבלי לרמות את עצמו ולזרוע אשליות. המצרים השיגו הישג עצום, וישראל הוכתה מכה קשה. הם צלחו את התעלה, הקימו גשרים, העבירו שיריון, חיל רגלים ונשק נגד טנקים. גישרו והצליחו. ואנו, לא די שלא הצלחנו למנוע זאת מהם, אלא כמעט לא פגענו בהם. אבידותיהם בצליחה היו מעטות – כמה מאות נפגעים, וכמות לא גדולה של ציוד שהושמד. כלומר, ספק אם הכבדנו עליהם את הצליחה באופן ממשי.

מלבד דאגתו למצב הרע מייסרת את משה גם השאלה – מה קרה? האם טעינו בקונצפציה או בביצוע? מה קרה לשלושת האלמנטים העיקריים – השיריון, חיל האוויר והמעוזים, שהיו צריכים לשבש את חציית התעלה ולפגוע קשה בצולחים?

אין זה משנה מהן תקוותינו באשר לתוצאות פעולותינו בעתיד, בינתיים החצייה היא עובדה. המעוזים היו מעוזים כל זמן שהגדה המזרחית היתה בידינו. עתה הפכו למלכודת ליחידות הנמצאות בהם והמוקפות צבא מצרי, אלא אם כן נצליח, בתוך זמן קצר – לפנות אותם או להדוף את המצרים מן הגדה המזרחית. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, גורודיש, ועימו הרמטכ"ל, מאמינים שנוכל לעשות זאת. משה, לדאבונו, אינו שותף להנחה זו.

בסיומה של ישיבת הממשלה הוא נוטל את רשות הדיבור. בפגישה עם עורכי העיתונים, ובהופעתו בטלוויזיה בראשית הערב, לא חשף עדיין את מלוא חומרת המצב, הן בגלל ההיבט המורלי, הן כדי שלא לנדב לאוייב מידע על הצלחותיו.

משה אומר לממשלה, שהיום התברר כי המצרים והסורים אינם הצבא הערבי של 1967. הם אגרו ציוד טוב ואימנו כוחות נועזים במשך שש שנים. כל עוד לא יתגבר חיל האוויר שלנו על סוללות הטילים שלהם, לא יוכל לסייע לשיריון הישראלי ולהשמיד את טנקי האוייב. השיטה שלנו היתה להחזיק את הגבולות בכוחות דלילים; לא היתה ברירה אחרת, כי לא ניתן לגייס את כל המילואים כל הזמן. עתה אנו משלמים את מחיר הסיכון שלקחנו עלינו ביודעין.

בגלל המגבלות על מטוסינו, יעמדו לרשות המצרים לפחות יומיים כדי להתבסס בסיני ולהזרים כוחות נוספים. המצב הצבאי בתעלה חמור מאין כמותו. ביום המחרת יצטרך חיל האוויר לטפל במטוסים ובמערך הנ"מ של המצרים. רק כאשר יגיעו הטנקים של אוגדות המילואים נוכל לפתוח במלחמת שיריון בשיריון, שגם היא תהיה קשה ביותר, אבל יש לה סיכוי להצליח.

משה עייף ומתוח. הוא מרגיש שיש פער בינו לבין הממשלה. דבריו על הצלחת המצרים לחצות את התעלה, הדגשתו שאנו יכולים לעמוד בקו השני אך לא בקו הראשון, קו התעלה, אינם מוצאים חן בעיני הנוכחים, ואולם אין הוא רואה מנוס מלתאר את הדברים כפי שהם נראים לו:

 "אינני רוצה לנחם את עצמנו, אבל אני מבחין בין ארץ-ישראל לסיני. אנו נתמודד בתחום של עשרים קילומטרים ליד התעלה. לעת עתה המלחמה מתנהלת בגבולות. אני מניח שנצליח לעצור את הסורים בגבול הצפוני. אשר לגבול הדרומי, המצב שם לא פשוט ולא קל. אבל המעלה היא שהקרב עם מצרים מתנהל במדבר ולא בארץ-ישראל האמיתית, היהודית, על אוכלוסייתה האזרחית. בחלק הדרומי של סיני נעבור את המשבר, ובחלק הצפוני יהיו לנו עוד שני ימים קשים, ואחר-כך נעשה מלחמת שיריון בסיני."

משה מתפרק מלחץ רגשותיו, אבל בסיום הישיבה גם הוא וגם חברי הממשלה אינם מרוצים. הדיעה הרווחת בממשלה היא, כי עלינו להדוף את המצרים בחזרה אל מעבר לתעלה. משה אף אינו רומז על כך. להיפך, הוא מדבר על כך שהקו הראשון נפרץ וכי יש להכין קו שני ולפתוח שטח תמרון לשיריון, כדי שיוכל להילחם במרחבי סיני. "הממשלה ואני לא שידרנו על אותו גל. הממשלה היתה שבויה בראייה האופטימית של הרמטכ"ל, ובעיקר – במשאלות ליבה."

*

במוצאי יום הכיפורים, לאחר ישיבת הממשלה, שוב יורד משה ל"בור". המצב רחוק מלהשביע רצון. בשתי הגזרות העיקריות, בפיקוד הדרום ובפיקוד הצפון, אין עוסקים בתכנון התקפות ומהלכי קרב, אלא מתאמצים בכל הכוחות האפשריים להגן על הקווים המותקפים, לסתום פרצות ולהחיש תגבורות. בשלב כזה יש למטכ"ל מעט מאוד השפעה על המלחמה.

בשתיים אחר חצות הוא עולה לחדר שליד משרדו בתקווה לישון שעות אחדות. יום הכיפורים הזה הוא לא רק היום הקשה אלא אולי גם הארוך בחייו – עשרים ושתיים שעות דחוסות, ללא רגע מנוחה, משעה שקיבל לפנות בוקר את ההתרעה למלחמה, ובכללן שתים-עשרה שעות ראשונות של מלחמה, שבמהלכן נהרגים עוד ועוד חיילים ישראלים ונפרצים קווי ההגנה של מדינת ישראל.

כעבור שעתיים בלבד מעירים אותו. החדשות רעות מאוד. מתברר, כי כוח שיריון סורי הצליח לפרוץ את הגזרה הדרומית של רמת הגולן, באזור חושניה, והוא נע דרומה בכיוון רמת מגשימים, ומשם עלול לרדת לעמק הירדן. כל רוחבה של הרמה הוא עשרים וחמישה קילומטרים. כוחות מילואים, שזה עתה התארגנו, נשלחו לתפוס את מורדות הרמה, בכיוון הכינרת, כדי לבלום את התקדמות האוייב. אם ייכשלו – יגיע השיריון הסורי פעם נוספת לדגניה ולשאר יישובי העמק, והפעם בעוצמה שטרם היתה כמותה. ניתנה הוראה לפנות את כל האזרחים מהרמה, לא רק את הנשים והילדים.

דגניה, מקום הולדתו. עמק הירדן. הסכנה הקיומית חוזרת כאילו לא חלפו עשרים וחמש שנים מאז התקדמו הטנקים הסוריים, ללא הפרעה, עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א'; טנק סורי פרץ לחצר הקבוצה, ורק שם, מקרוב, הצליחו המגינים להעלות באש בפיא"ט ובבקבוקי מולוטוב אותו ואת צוותו; וכאילו לא חלף יותר מיובל שנים מאז ראה משה בן החמש את אביו שמואל שב לדגניה א' רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן שריפתה של דגניה ב', שאותה העלה באש בטרם נטש אותה לתוקפים הערבים, לאחר שקרסה ההגנה עליה, בפיקודו.

מה לעשות? ל"בור" אין טעם לחזור כאשר עיקר המלחמה הוא סתימת הפרצות בפיקודים. משה מחליט לנהוג כפי שנהג בפעמים הקודמות, להימצא ב"שטח" ולעמוד על המצב מקרוב, ממגע ישיר. זאת אף-על-פי שתפקידו לשמש סמכות מדינית וחוליה מקשרת בין גולדה והממשלה, שעליהן מוטלת האחריות להכרעות – לבין דדו ומפקדי החילות והפיקודים, שעליהם מוטלת האחריות לניהול המלחמה. לדבריו, הוא רשאי ליעץ, אבל ההחלטות המבצעיות נשארות בידי הפיקוד הצבאי.

*

כאשר עולה שחר יום ראשון, 7 באוקטובר, נמצא משה במסוק צבאי הטס מתל-אביב צפונה, לאורך שפת הים, ומזרחה – לפיקוד הצפון. מציקים לו כאבי הראש התמידיים, וכאבי הגב מאז התאונה באזור, והעין האחת, המגורה מחוסר שינה ביממה האחרונה – אך מכבידה ביותר היא האחריות. אם יתקדמו הכוחות הסוריים רק עשרים קילומטרים ויגיעו למורדות הירדן, יהיה קשה מאוד להודפם. מוכרחים לעצור אותם בקו הפריצה.

ב-18 במאי 1948 הגיע משה למערכה הקשה בעמק הירדן במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה" ועימו שלושה פיא"טים. אולי אחד מהם הכריע את הטנק הסורי שפרץ לדגניה, ולאחר שהחלה ההפגזה מרכס פוריה, נסוגו הסורים. "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." עתה, בשש בבוקר, הוא נוחת במסוק של צה"ל בפיקוד הצפון, ונפגש מיד עם אלוף הפיקוד חקה, יצחק חופי.

שעת בוקר מוקדמת. בחפ"ק, חבורת הפיקוד הקדמית, שוררת פסימיות: "חטיבת 'ברק' נשחקה. הלחימה בדרום רמת הגולן נפסקה, ואנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם." כוחות שיריון נוספים של צה"ל יוכלו להגיע לאזור הפרוץ בדרום הרמה רק לקראת הצהריים.

משה משוכנע, כי הכוח היחיד שיוכל לעכב את השיריון הסורי הוא חיל האוויר. הוא מטלפן אל מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, ומפציר בו בשפה מליצית מעט: "הבית השלישי בסכנה, תכניס את חיל האוויר!" – יש להפציץ מיד, ברביעיות, את ריכוזי השיריון הסורי באזור חושניה, צומת רפיד ורמת מגשימים, ולא להפסיק עד שייעצרו.

אין זו הוראה. הוראות עליו להעביר דרך המטכ"ל. זוהי קריאה לעזרה בגזרה שהיא עתה המסוכנת ביותר לעתידה של ישראל. מוטי הוד, מפקד החיל לשעבר ועתה קצין החיל בפיקוד הצפון, טייס קרבי ובן דגניה, עומד ליד משה ומדרבן: "תגיד לו שיֵרדו על הסורים בלי הפסק, כדי שהטנקים שלהם לא יוכלו להרים את הראש!"

ביומן חפ"ק הצפון נרשם באותו בוקר: "בשעות אלו הגיע לחפ"ק הפיקודי שר הביטחון. הוא ואלוף הפיקוד שוחחו על אפשרות נטישת רמת הגולן, וההכנות שיש לעשות לפיצוץ הגשרים על הירדן, אם יהיה צורך בכך. ברור שברגע זה אין לפיקוד, ואף למטכ"ל, כל כוח עתודה שניתן להפעילו מיידית. הכוח היחיד שיכול להכריע הוא חיל האוויר."

אל"מ בר, מפקד החטיבה המרחבית הצפונית, מעיד לימים בוועדת אגרנט: "ביום ראשון בבוקר, האלוף [חקה] הקפיץ אותי ונתן פקודה – להכין את הגשרים לפיצוץ. זה היה כבר אחרי שתים-עשרה שעות של לחימה. אלה היו שני גשרי הפקק למטה, שני גשרים בבנות-יעקב, ושני גשרי השפך באזור הבניאס. זה היה הרגע הקשה של רמת הגולן, עם הכנת הגשרים לפיצוץ. ההרגשה היתה שכאן הולכת להיות שואה."

משה ממריא חזרה לתל-אביב. חיל האוויר נענה לבקשתו, בעצם לפקודת החירום שלו, שעקפה את דרגי הפיקוד הרגילים. חרף התפיסה, שאי אפשר להכניס מטוסים לגזרה זו בגלל טילי הנ"מ הסוריים, נערכת התקפה אווירית מרוכזת על טורי השיריון הסורי באזור חושניה. עשרות טנקים וכלי-רכב משוריינים של הסורים מושמדים, לכוחות השיריון הישראלי מתאפשרת התארגנות לבלימת התקדמות הסורים. מטוסינו מפילים מטוסי קרב-הפצצה סוריים, שמנסים לתקוף את כוחות צה"ל, אך נכשלים בניסיונם לתקוף את מערך טילי הקרקע-אוויר של הסורים. שישה מטוסי "פנטום" נופלים אך רק סוללת טילים אחת מושמדת.

*

ב-08.30 כבר נמצא משה בלשכת הרמטכ"ל בקריה. בדיונים עולה הצורך הדחוף לפנות לארה"ב בבקשה לשגר מטוסים, במקום אלה שחיל האוויר מאבד בקצב שטרם היה כמוהו במלחמות הקודמות, בעיקר בגלל סוללות טילי הנ"מ שבידי הערבים. משה מציע לרכז כוחות בציר המרכזי של רמת הגולן ולפתוח בהתקפת-נגד, וכן שלא להתעקש על החזקת המעוזים וקו התעלה, אלא ליצב קו שני בסביבות קו החת"ם, קו עמדות התותחים, הנמתח כחמישה-עשר קילומטרים ממזרח לתעלה, במקביל לה.

משה אינו נשאר לישיבת הממשלה, שנקבעת לשעה 10:00, אלא עולה שוב אל מסוק, משתרע על הספסל ונרדם כדי להחזיר לעצמו מעט משעות השינה החסרות. הוא מתעורר בהגיעו לבסיס הגדול של חיל האוויר ברפידים, ביר גפגפה, שבסיני. מסיעים אותו לחמ"ל, חדר המלחמה של פיקוד הדרום, הספון במערכת בונקרים על רכס גבוה, לא הרחק מרפידים.

הנושאים הדחופים שעומדים על הפרק הם המעוזים; הכנת קו שני, שאפשר יהיה להחזיק בו ולא להיסוג, אם לא בקו החת"ם אזי במיצרי המיתלה והג'ידי, והקמת חסימה כדי למנוע פריצה מצרית לאורך חוף מפרץ סואץ ואבו-רודס; כמו כן עולה בדחיפות שאלת הסיוע של חיל האוויר, שחרף אבידותיו אינו מצליח לשתק את המשך העברת הכוחות המצריים מזרחה לתעלה.

את אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, שמואל גונן, מוצא משה "יותר מדי בטוח בעצמו, בידיעתו ובהבנתו את המצב לאשורו."

מתברר כי עד כה לא נפל אף מעוז, למרות שכולם הותקפו בידי המצרים, ואולם אף לא אחד מהמעוזים הצליח למנוע את המצרים לחצות את התעלה. במקום לכבוש את המעוזים מיד, עקפו אותם המצרים וכיתרו את רובם. הסידורים הטכניים והארגוניים לקראת המלחמה לא נעשו. מחלקות הטנקים, שהיו צריכות להימצא בין המעוזים, נמצאו במרחק עשרה קילומטרים מהם, בקו התעוזים. כאשר נפתחה האש, והטנקים ניסו להתקרב אל התעלה, נפגעו רובם מטילי "סאגר" של החי"ר המצרי והוצאו מכלל פעולה. לא זו בלבד שחטיבה של מאה טנקים לא היתה בין המוצבים, כפי שנמסר למשה במטכ"ל בבוקר יום הכיפורים, אלא שמשלושים הטנקים, שמצויים במקום דרך שיגרה, היו רק שלושה במקומם. יתרה מזה, היחידה המחזיקה במעוזים, מחטיבת המילואים של ירושלים, היא יחידת מילואים רגילה, מקצתה אנשים מבוגרים, שזה שנתיים ויותר לא התאמנו, ואילו לפי תוכנית "שובך יונים" היו צריכים לאייש את המעוזים בעת מלחמה כוחות מעולים כצנחנים.

חרף כל אלה, נלחמים המעוזים בגבורה בלתי רגילה; עשרות מפקדים וחיילים, שהצליחה הפתיעה אותם, מתגוננים תחת הפגזות קשות והסתערויות של האוייב, חלקם נהרגים, מיעוטם מצליחים להימלט בדרכים-לא-דרכים, בהינתן האישור לנסיגה, וחלקם עתידים ליפול בשבי המצרים.

משה סבור כי הערכה מוטעית בדבר התפתחות המערכה בקו התעלה היתה נחלת כל הדרגים. מתברר, כי ביום הראשון למלחמה קיוו חלק ממפקדי המעוזים, וכן הדרג החטיבתי, הפיקודי, המטכ"לי ואף הממשלתי – שכוחותינו יצליחו להדוף את המצרים מאחיזתם בגדה המזרחית, או לפחות לפרוץ ולהתחבר אל המעוזים שלא פונו. בלילה הראשון למלחמה, במוצאי יום הכיפורים, עוד היה אפשר לחלץ את רוב חיילי המעוזים, אך הפיקוד ביכר שלא לעשות זאת. הנחתו היתה שהימים הבאים לא יהיו קשים יותר מיום הכיפורים עצמו, ויהיה אפשר לחלץ את הנצורים.

עתה, לקראת צוהרי 7 באוקטובר, הולך ומתברר מצבם הקשה של המעוזים, ומשה דורש לעשות מאמץ עליון ולהתחיל מיד בפינוי הלוחמים הנצורים בהם.

ואכן, בתוך שלושה ימים, עד 9 באוקטובר, מתפנים או נכנעים מרבית המעוזים, למעט שניים: המעוז הצפוני ביותר, "בודפשט", העומד בתוואי טופוגרפי מיוחד, על קו החוף הצר שבין המלחות הבלתי-עבירות לבין הים, ממזרח לפורט-סעיד; והמעוז הדרומי ביותר, "המזח", מול העיר סואץ, שנכנע רק ב-13 באוקטובר, ולוחמיו נופלים בשבי המצרים.

במסוק, בדרכו חזרה צפונה, חולפות תחתיו הדיונות הזהובות והרכות של מדבר סיני, מראה רוגע מאין כמוהו. המנוע הולם בקצב חד-גוני. משה אינו מצליח להירדם בגלל המחשבות הטורדות אותו. הסכנה העיקרית כרגע אינה אובדן שטחים אלא שחיקת הכוח הלוחם. לישראל מספר מוגבל של טנקים, מטוסים, שריונאים וטייסים. אם יישחקו כוחות אלה מבלי להביא את המלחמה לכלל הכרעה, תישאר ישראל חשופה להתקדמות הצבאות הערביים ממצרים, מסוריה, ואולי גם מירדן. זו הסכנה העיקרית ולקראתה יש להיערך בהקדם.

*

בשעה 15:00, עדיין ב-7 באוקטובר, מתכנסת בלשכה של גולדה בקריה בתל-אביב ישיבת ממשלה בהשתתפות משה, ומאוחר יותר מצטרף גם דדו. [ראה פרוטוקול הישיבה בצרופה לגיליון זה]. משה חוזר על הצעתו לפנות את המעוזים עוד באותו לילה, להתארגן מייד בקו חדש – אם לא בקו החת"ם, הקרוב לתעלה, אזי בקו מיצרי המיתלה והג'ידי, ומשם להמשיך במלחמה.

 "נאמר לי, שהרמטכ"ל אמר הבוקר בישיבת הממשלה, שתוך שלושה-ארבעה ימים נוכל לסלק את המצרים מן הגדה המזרחית. ייתכן שיתברר שאני פסימי מדי, אך לדעתי איננו יכולים לעשות זאת. יש תוכנית לפרוץ לצד המערבי של התעלה. גורודיש חשב על כך עוד אתמול. עכשיו הגיע אריק שרון לדרום ורוצה לפרוץ עם אוגדתו ולעבור את התעלה מערבה. אני אינני סבור שהיום אפשר לבצע את הצעתו של אריק. לדעתי, צריך ליצב קודם כל את הקו החדש במקום קו המעוזים, ליצב קו שיעבור ממערב לבסיסי צה"ל המרכזיים בסיני, כגון רפידים, אבל מרוחק מהאזור שכבשו המצרים במזרח התעלה. לא צריך לצאת להתקפה מחר, מפני שאין סיכוי שתצליח."

לדעת משה, המלחמה עלולה להימשך זמן רב. לפיכך יש לדאוג להספקה דחופה וסדירה של כלי-נשק, תחמושת וחלפים מארה"ב, לשקול את הקדמת הגיוס של שנתון בני השבע-עשרה, ולבדוק אם אפשר לגייס מתנדבים יהודים מחו"ל – יש בארה"ב הרבה טייסים יהודים. די בכך שנתפסנו בהפתעה, אין להתייחס למלחמה בזלזול. צריך לגייס את כל הפוטנציאל של ישראל ושל העם היהודי.

גולדה והשרים מזועזעים מדברי משה, בעיקר מפני שאינו מאמין שאפשר לזרוק מיד את המצרים אל מעבר לתעלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. בעיניהם הוא עדיין "מר ביטחון ישראל", המצביא המהולל והמנצח תמיד, בעל האינטואיציה המבריקה, שביכולתו לחולל נס ולהבטיח ניצחון מהיר. הם מצפים ממנו "לתפוס מנהיגות" ולשדר ביטחון ועוצמה לכל הדרגים שמתחתיו, כפי שהכירוהו עד כה, ולא שיאמץ לעצמו תפקיד של פרשן ויועץ.

 "משאלותיהם, מהשגותיהם ומהבעת פניהם ניכר בהם שלא שיכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים, כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי שלי: אבד לי ביטחוני, ולכן אין הערכתי נכונה, היא פסימית מדי."

שר האוצר ספיר, הנחשב למתון שבמתונים, נושא בשצף קצף ובמלוא האמונה נאום, המותיר את משה המום. הוא אומר: "משה אינו רוצה שנצא להתקפה לא מפני שהוא חושש שלא נצליח, אלא מפני שהוא תמיד היה בעד זה שנתרחק מהתעלה. הוא אינו רוצה להדביר את המצרים ולהגיע חזרה לתעלה היות שתמיד רצה להתרחק ממנה, והוא חושב שעכשיו, כיוון שכבר התרחקנו, אין צורך לשוב."

לדברי משה, ספיר אינו היחיד המטיח בו, בהזדמנות זו, את האשמה שבעצם אינו מעוניין בהדיפת המצרים מהגדה המזרחית, שהרי מלכתחילה התנגד לכך שנשב על קו התעלה, ולכן הוא מעדיף קו ישראלי חדש ליד מיצרי המיתלה.

בסיכום הוויכוח מקבל דדו את ההצעה להקים קו שני, אך מבקש גם לצאת במקביל להתקפת-הנגד. מאחר שמוקדם עדיין לצלוח את התעלה, יותקפו בשלב ראשון הכוחות המצריים שצלחו את התעלה. דדו עומד לצאת לפיקוד הדרום ומבקש לדעת אם הוא מוסמך להורות לצאת להתקפת-הנגד מחר בבוקר.

משה שב ומביע ספק אם האוגדות של אריק ושל ברן, אברהם אדן, מוכנות להתקפה, אבל מקובל עליו שאם יגיע הרמטכ"ל למסקנה חיובית, לנוכח הנתונים בפיקוד הדרום, הוא מוסמך להחליט על התקפת-הנגד.

 "השרים נשמו לרווחה," מספר לימים משה. "בשום אופן לא רצו להיפרד מן האמונה, שיש בכוחנו לזרוק את המצרים מסיני ולהחזיר את המצב לקדמותו. כשנוכחתי לדעת שכל הסבריי אינם מועילים, אמרתי שאם תחליט הממשלה לחייב את צה"ל, לכבוש בחזרה את השטח עד לקו המים, אתן הוראה לצבא לעשות זאת בכל מחיר, אבל האחריות לתוצאות המערכה תהיה על הממשלה.

 "במלחמה הזו לא ניתנה לי סמכות לתת הוראות אופרטיביות, שנוגדות את הוראות הרמטכ"ל בנושאים אופרטיביים. משני מקורות לא ניתנה: כאשר באתי למפקדים הם אמרו, 'תעביר זאת דרך הרמטכ"ל, אתה לא יכול לתת לנו הוראות!' – ובאמת איני רשאי לתת. ואילו הממשלה תמכה ברמטכ"ל כאשר היו חילוקי דיעות ביני לבינו, אם משום שקיבלה את המלצותיו כאיש מקצוע הנשען על עבודת מטה, דבר שהוא נכון, או בגלל שיקולים אחרים – שהעריכו כי הוא מיומן יותר ממני במלחמה, ושאני נכנסתי למלחמה במצב-רוח מלנכולי, תבוסני, ולכן יש לקבל את ההכרעות שלו."

מראשית המלחמה משוכנע משה, שהוא היחיד שתופס מיד את מלוא חומרתה ואת הצורך להיערך ולפעול בנתונים אלה, כולל נסיגה, גם אם האמת מזעזעת ומדכאה. שוב ושוב הוא עתיד למצוא עצמו בעמדת מיעוט, ומטיחים בו שגישתו נובעת מהפסימיות שלו.

*

בחצות חוזר דדו ל"בור" במצב רוח מרומם, אם כי נרגש ומתוח. צה"ל עובר מהגנה לתקיפה. לדבריו, עד היום נשלחו לפיקוד הדרום אלף טנקים. זו תהיה מכת-נגד רבת עוצמה, בסיוע חיל האוויר.

משה מתגבר על חששותיו. "כולנו היינו נרגשים. האמנו ביום המחר. אחרי ככלות הכל, מאות טנקים בסיוע עשרות מטוסים, היוזמה בידינו, ואנחנו יכולים לקבוע את אזור הקרב ולרכז בו את כל כוחנו – למה לא נצליח? מפקדי האוגדות והחטיבות – הטובים שבחיילינו: אריק, ברן ואלברט (מנדלר), ליגה אל"ף של צה"ל! גם המטה שמעליהם, כל שורת הפיקוד, מן הרמטכ"ל וסגנו ועד לאלוף פיקוד הדרום וקציני מטהו – כולם שיריונאים. כולם מנוסי מלחמה, מכירים היטב את סיני. מחר [8.10] יהיה יום השיריון!"

המשך יבוא

* * *

אהוד מנור על מהלכי השלום בשנים 1969-1973

שלום אהוד.

בפרק הנוכחי אודות דיין [גיליון 622], כתבת כמה דברים חשובים ומעניינים אודות השאלה האם ישראל אשמה או לא אשמה בהחמצת התהליך המדיני עם מצרים בין 1970 ל-1973.

הזכרת שם דברים שכתבו הרכבי והראבן בנדון. הראשון כתב שעצם המחשבה הזו היא מעין מגלומניה שאינה במקומה (והוא צודק כמובן), ואילו השני האשים גם האשים את ישראל בהחמצה הגדולה.

והנה, כעשור לאחר מעשה, פירסם מרדכי גזית מחקר צנוע תחת הכותרת "תהליך השלום 1973-1969", בו הוא דן בנושא, לא מנקודת מבט פסיכולוגית ('מגלומניה') וגם לא מנקודת מבט 'שמאלנית' (לפיה ישראל אשמה בכל צרות העולם, להוציא אולי רעידות האדמה באוקיינוס השקט), אלא מנקודת מבט היסטורית-דיפלומטית, כפי שצריך.

וכך כותב גזית, ואני מצטט מעמ' 148-149 עט-פסים: "חיבור זה סקר את מהלכי השלום בשנים 73-71, והסיק שתי מסקנות עיקריות:

א. 'השירותים הטובים' של האו"ם ושל ארצות הברית בשנים אלו לקו בחסר ולא היה בהם כדי למצות את האפשרויות לקידום השלום, אם אכן היו כאלו.

ב. הנשיא סאדאת עוד לא גילה בתקופה זו נכונות לשלום...

עובדות אלה ומשגים אחרים [שעשו קיסינג'ר ואחרים] מאששים את המסקנה כי ממשלת ישראל עשתה כל מה שיכלה כדי לקדם את השלום... בשל התרומה ההיסטורית של סאדאת לקירוב השלום בשנים 79-77, קיימת נטייה לראות בו את אדריכל השלום מיום עלייתו על כס הנשיאות... אך העובדות ההיסטוריות אינן תומכות בראייה זו... אעפ"כ יש סוברים שישראל נקטה מדיניות נוקשה, לא יזמה מהלכים לקידום השלום, ואפילו החמיצה הזדמנויות... גירסה זו נזונה מהתדמית שהיתה לאישיותה של ראש הממשלה בציבור הישראלי... מכל מי שטען כי מתחילים להראות ניצנים של ריאליזם בקרב המדינאים הערבים בענין ישראל, היא תבעה לנקוב בשמו של מדינאי ערבי – ולו גם אחד – שיהיה מוכן להתחיל בתהליך של השלמה... בהיעדר מועמד ערבי התואם תיאור זה, היו בעיניה הדיבורים הללו לא יותר מאשר אשליה."

ויש עוד אבל נרחם על הקוראים.

בברכה,

אהוד מנור

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאילו לא די באסונות שממיטים האופניים והקורקינטים המוטוריים לסוגיהם על הולכי הרגל במדרכות תל אביב, התקינה עכשיו העירייה מקומות חנייה רבים להשכרת אופניים. אבל אומרים שדבר טוב אחד לפחות יֵצא מכך להולכי-הרגל. העירייה, בעלת כלי-הרכב, היא שתהיה אחראית מעתה לפצות כל הולך-רגל שיינזק (ואנחנו מכירים לפחות שלוש מחברותינו שכבר ניזוקו!) – אף שהעירייה עדיין לא יודעת על כך, אחרת היתה מבטלת מיד את כל הפרוייקט המיותר, המסוכן לרוכבים ולנדרסיהם גם-יחד!

* אל תאמינו למישאלי דעת קהל בתקשורת הישראלית. האמת היא כי אם יחול "שינוי" בעמדתה ממשלת ישראל, כתקוות מצביעי "קדימה" ושמאלה מהם – יעורער עוד יותר מעמדנו בעולם ונידרש לוויתורים מפליגים כאילו אנחנו את השלום יכולים להביא באופן חד-צדדי כמו שיצאנו מרצועת עזה.

אדרבא, שיבוא מישהו ויפריך את דברי נתניהו כי "ישראל עשתה צעדים רבים לקידום השלום ומוכנה לעשות פשרות, אך הפלסטינים הם אלה שאינם מוכנים לעשות צעדים דומים ומעדיפים לנצל את הרפלקס הפבלובי של הקהילה הבינלאומית לטובתם," כהגדרתו.

לכן, בינתיים עלינו להמשיך ולייצר ניירות, לא במפעלי נייר חדרה ולא נייר טואלט אלא "יוזמות שלום" נפלאות על הנייר – שכל מטרתן תהיה להחזיר את כדור המו"מ למדינת המוקטעה ההזוייה, הקטועה והסרבנית, ברמאללה, וזאת בתקופת הכהונה של הנשיא הסכל אובמה, שעדיין סבור שגם כיום, מצפון אפריקה ועד המפרץ הפרסי – אין בעייה בוערת יותר (עד שהנפט "שלו" יתחיל לבעור!) –  מאשר כפיית גבולות ה"שלום" על ישראל המושפלת – והקמתה של מדינת פלסטין תוך גירוש כל היהודים מהצד המזרחי של הקו הירוק – והשארת כל הערבים מצידו המערבי, והמשך המו"מ על "זכות השיבה" של ה"פליטים" העשירים, הפוריים, הפרזיטיים והמושחתים ביותר בעולם!

* בקרוב ייערך כנס בינלאומי של דוקטורים מזוייפים ובין הדוברים הראשיים בו יהיו דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות ד"ר מחמוד אחמדיניג'אד, דוקטור מ"לונדון סקול אוף אוקונומיקס" ד"ר סייף אל-אסלאם אל-קדאפי, וד"ר איימן אל-זואהירי ממגדלי התאומים 11.9 שהוא מיספר 2 באל-קאעידה. תיערך אזכרה לד"ר יוזף מנגלה ולד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ויוצעו למכירה שאריות תארי דוקטור בריטיים שנרכשו בכספים האוזלים של הנפט הערבי.

בחלק האמנותי יתקיים מופע ריקודי בטן של זונות מסגל המרצים של האוניברסיטאות בבריטניה, שתפתחנה את התחת המדופלם שלהן לכל זינוק של זרנוק קטן של נפט.

שליט לוב הנאור מועמר יישא את נאום הפתיחה, אולי באמצעות מצלמות הלוויין שתוצבנה מול עמוד התלייה שלו בטריפולי, והוא גם יחלק את הפרס להגנה על זכויות האדם שנוסד בשמו ובמימונו להענקת תארי דוקטור לשם כבוד לאדולף, לבניטו, לחג' אמין, לג'ינגיס, לאיוואן גרוזני, לטלעת פאשה, לאנוואר פאשה ולג'מאל פאשה, לסאדם, וליוסיפ ויסריונוביץ'. 

* אתם התקוממתם מאוד על כמויות הנשק האדירות שמדינות המערב וגם רוסיה מספקות לערבים, כמו ללוב? הנה עכשיו יש לכם את התשובה, כמו בלוב! – כדי שיהיה להם, לחמומי-המוח, במה להרוג אלה את אלה אחרי שבזזו את מחסני הנשק! – ובקרוב בסעודיה, בכווית ובבחרין, ירתמו את מטוסי הקרב הכי מודרניים לגמלים.

* באוניברסיטה העברית בירושלים עומד לקום מכון ליופי כדי לשפר את הופעתן של הסטודנטיות שהזדיינו עם המרצים שלהן ועכשיו הן רוצות להיחשף לטלוויזיה כדי לנצל את המומנטום היחצ"ני – שנזדמן להן בהיסח הדעת של הקוס הלמדני. יש גם אפשרות לשכור במכון ליופי שבקמפוס הר הצופים חולצות עם מיפתח רחב ומחשופים חצופים. לפני חמישים שנה היתה לנו ידידה, סטודנטית יפה ומרשימה, רותי, שהראתה לנו בדיוק איזה כפתור נוסף היא משחררת בחולצתה לקראת כל מיבחן בעל-פה באוניברסיטה, ומעולם לא נתבקשה לרכוס וגם לא נכשלה. עד היום אנחנו מפנטזים על הקטע החשוף מהשדיים המוצקים של רותי.

* "חברות וחברים! סוף-סוף התפנינו לראות את הסרט 'גיא אוני' – קחו את הידידים, הקרובים, המכרים והשכנים ולכו לראות: גם תלמדו/תיזכרו בהיסטוריה שלנו (קצת מרוככת, עד כמה שאני זוכרת את הספר ודומיו, החיים היו הרבה יותר קשים), גם תיהנו ממשחק מעולה, גם תצפו בסיפור אהבה עדין ונוגע ללב, שלא להזכיר את כל הפריטים הרבים מספור שמקורם בתקופה ההיא – לאוהבי הנוסטאלגיה שביניכם. תיהנו מאוד! –  שולי ואלעזר."

* אנחנו תומכים בדרישות הפועלים בתעשיות הטקסטיל הישראליות במצרים להעלות את שכרם הדל – ומקווים שאכן יועלה עד לרף שבו יהיה כדאי לסגור את המפעלים המצריים ולחזור לייצר טקסטיל בישראל, בייחוד במתפרות שנסגרו בכפרים הערביים לטובת ניצול פועלים זולים במצרים ובירדן!

* גם האוויל שבנשיאים מתחיל להתפכח סוף-סוף: "לאחר שבועות ארוכים של דיונים, הבית הלבן גיבש אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם מהפכות בעולם הערבי, כך דיווח הבוקר (שבת, 5.3) הוול-סטריט ג'ורנל. האסטרטגיה החדשה קובעת כי ארה"ב תסייע לבעלי ברית ותיקים, במידה והם מוכנים לבצע רפורמות שלטוניות, ולא תתמוך באופן חד צדדי במפגינים. ארה"ב תתמוך בשלטונות אלה גם במקרים בהם האזרחים דורשים דמוקרטיה מלאה. על פי הדיווח, במקום לתמוך בהחלפת שלטונות, כפי שעשתה ארה"ב במידה שונה של נחרצות במצרים ובלוב, הבית הלבן מבקש כעת מהמפגינים בבחריין ובמרוקו לעבוד עם השלטון הקיים, עבור מה שגורמים רשמיים קוראים לו 'תיקון משטר'.

"הוול סטריט ג'ורנל מדווח כי גישה זו אומצה בעקבות לחץ מצד מנהיגים ערביים אשר חוששים כי אם נשיא ארה"ב ברק אובמה ייטוש את מלך בחריין כפי שנטש את נשיא מצרים, הדבר יוביל לשורת התקוממויות אשר תגרום להדחתם מהשלטון. מנהיגי ערב הזהירו את ארה"ב כי נפילת בעלי בריתה תחזק את השפעתם של איראן ושל השיעים במזרח התיכון.

"החלטה זו של המימשל האמריקאי מתקבלת גם על רקע ביקורת חריפה בארה"ב על כך ששינה את גישתו כלפי המפכה במצרים – תחילה תמך בשלטונו של חוסני מובארק, וכשהתלהטו הרוחות – קרא להתפטרותו ותמך במפגינים."

זוכרים מה אנחנו כתבנו כאן למן היום הראשון של המהומות בכיכר תחריר?

* שר הפנים הגרמני הנס-פטר פרידריך הכריז כי "קיום האיסלאם בגרמניה אינו מעוגן היסטורית." הוא כמובן טועה. המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסייני כרת ברית עם היטלר להשמיד את יהודי פלשתינה כאשר הארץ תיכבש בידי הצבא הגרמני, ובינתיים עודד המופתי את הנאצים במלאכת ההשמדה של יהודי אירופה.

* מודעה ענקית לרגל יום האישה הבינלאומי, בעיתון "הארץ" מאתמול, מראה שני שלטים גדולים בצומת רחובות לאה גולדברג ויונה וולך – אבל עד היום אין בתל אביב רחוב על שמה של אסתר ראב!

* מהפכה ענקית מתרחשת במצרים בעקבות חזרתה של כתבת "הארץ" עמירה הס לישראל המדינה המפגרת, העומדת על סף פיצוץ חברתי והפגנות ענק של הפלסטינים המדוכאים.

מעתה יונהג במצרים חוק ביטוח בריאות ממלכתי לכול; תיושם מערכת חינוך חינם אמיתי בכל הרמות – ולא זו הנהוגה כיום, כאשר כמחצית האוכלוסייה עדיין אינה יודעת קרוא וכתוב; יונהג חוק ביטוח לאומי לכול, גם לנפגעי עבודה; הממשלה תעניק קצבת אבטלה לכל דורש; וכל אם מצרייה לילד עשירי תקבל מענק עידוד של 100 לירות ולא תצטרך להטביע אותו ביאור.

עמירה הס עצמה תקבל שלט על חזהּ האומר שאמנם היא ישראלית אבל היא מספיק שונאת ישראל, יעני, כדי להתקבל במאור פנים אצל כל שונאי ישראל במצרים, ולא יהיה עליה להיות מוחרמת שם – ושבגלל עוונותינו היא תסבול.

"בקהיר," אומרת הטיפשה ["הארץ", 6.3], "גיליתי סוף סוף שישראל היא מדינה כובשת. התודה לכל אותם אנשים שסירבו להיפגש עם עיתונאית ישראלית!" – כלומר איתה! יש להניח שהיתה נהנית מאוד אם היו גם יורקים עליה וצובטים לה בחזה, שזו היתה עוד הוכחה שאנחנו מדינה כובשת! תגידו, אין גבול לטמטום המתפרסם בעיתון "הארץ"?

* את היכל התרבות עומד לשכור כנס של נודיסטים בינלאומי והם ישפשפו בתחת המלא יבלות שלהם את כל הריפודים הישנים; יש לקוות שלא יסבלו מקלקולי קיבה בגלל החומוס והפלאפל שיזללו בחוץ – וגם לא מדלקות מציקות בשלפוחית השתן. אבל מה? הם ישבו גברים ונשים יחד!! תחת אל תחת!! ולא תהיה במופע שלהם הפרדה כמו אצל הָחְנְיוֹקִים.

* אנחנו מברכים אותך נביל אל-ערבּי, שר החוץ החדש של מצרים, שעכשיו תהיינה לך הזדמנויות נוספות להוביל מהלכים מדיניים נגד ישראל כפי שעשית בתפקידיך בעבר, בהיותך שגריר ארצך באו"ם. ואל תשכח להמשיך את הפסקת הגז המצרי לישראל, שהרי גם ככה, ועוד יותר בזכות ה"מהפכה" – ארצך היא פושטת רגל ואין לה במה להאכיל את המוניה לולא נחלצה ארה"ב לעזרת הרעבים שלכם!

אתה יודע מה, מצרים שלך, לפחות בעתיד הקרוב – מתפוררת!!! השבּאבּ מושל בה!!!

* הפחדנים: "ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה בצהריים [6.3] להתנגד להצעת חוק שנועדה להגביל את העיתון "ישראל היום". 11 השרים שהצביעו נגד הצעת החוק הם: דן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן, גדעון סער, יוסי פלד, יובל שטייניץ, גלעד ארדן, לימור ליבנת, ישראל כץ, אורית נוקד, ודניאל הרשקוביץ. 3 שרים מישראל ביתנו תמכו: סטס מיסז'ניקוב, סופה לנדבר, ויצחק אהרונוביץ'. 2 שרים מש"ס – יעקב מרגי ומשולם נהרי – נמנעו." ["הארץ" און-ליין, 6.3].

 אנא, עיקבו כיצד יתוגמלו בעקיפין תומכי המיליארדר שלדון בחינמונו [הדפסה והפצה, "הארץ"] – בעתיד הקרוב והרחוק! – וכיצד יצניע בבוא היום החינמון את הסעיפים שבהם יזוכה אהוד אולמרט, אשר בגלל צנזורה של העיתון על כל ביטוי של תמיכה בו – הפסקנו בשעתו לכתוב את הטור שלנו ב"ישראל היום"! – כן, אלה הצדיקים החינמוניים המטילים חיתיתם על שרי הממשלה במחיר הרס העיתונים הישראליים שבתשלום, שאמנם גם בהם יש גילויי שחיתות וטמטום לא מעטים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,133 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,035 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל