גיליון מס' 624

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באדר ב' תשע"א, 10 במרס 2011

עם צרופת העורך בתערוכת אגרומשוב עם התליונית "אהוד בן עזר / עורך ראשי / המכתב העיתי", צילמוֹ­ שאול חומסקי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: על הרוצים לרדת ממצוק בחשכה ולא לחכות לאור הבוקר. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: יהורם גאון, הורדת לי אבן מהלב!

רנה שפירא, אליהו הכהן:  לאן התגלגל "את עונשו קיבל"?

אהוד, תשובה לאלישע פורת: "רק סהרוריים אינם נחשבים ימניים!"

התייחסויות נוספות לסרט "גיא אוני":  דן וולמן, אהוד בן עזר, יורם קניוק,

 גידי אורשר, עדן גוריון, אתר וואלה, אורי קליין.

יהודה גור-אריה: הערות שוליים [4] "תועבה" בגבעה.

אורית ברנר: מזדרכת. // אלדד בר-תמיר: היכל התרבות, לא ניתן לשנותו.

מלי טויב על מינה גוטרמן ז"ל // ישראל הר על שחיקת הפנסיה של עובדי צה"ל. // מערכת ההגנה האקטיבית נגד טילים "מעיל רוח  "TROPHY.

מוטי בן חורין: על הספר "שבע אימהות".

אורי הייטנר: למה שלי? // יוסי גמזו: נִכְתַּב בְּאֶצְבַּע עַל גַּב צָעִיר, בְּגַן מָמִילָא.

ביקור חוזר ב"בראסרי", צהריים לשניים ב-228 שקלים כולל התשר.

דוד אדלר: על "אל מקום שהרוח הולך" מאת חיים באר.

יוסף דוריאל: הצביעות המסוכנת של המרקסיסטים המזוייפים.

יוסף חרמוני: על "היברו פאבלישינג קאמפני" למתן חרמוני.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. אזל. פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה. חלק שלישי.

זאב אלמוג: היכן נעלם אותו דיין האופטימיסט?

מדוע לוחמי ג'נין מנהלים את המאבק מכיסם? // ממקורות הש"י.

* * *

* * *

עמוס גלבוע

על הרוצים לרדת ממצוק בחשכה

 ולא לחכות לאור הבוקר

הזעזועים הפוקדים את  העולם הערבי הם רק בראשיתם, ועתידם מצוי באי ודאות קשה ביותר. לגבי ה"מהפכות" שכבר התחילו, לא ניתן לדעת איך יתפתחו, ובודאי כיצד יסתיימו ומתי; וישנם שפעת סימני שאלה לגבי אפשרויות "מהפכה" במדינות נוספות. הכל בחיק האלים.  אבל, דומני שמהזווית הישראלית בולטות כבר עכשיו  לפחות שתי נקודות חיוביות.

הראשונה, הסברתית-מדינית. מאז עליית ממשלו של אובמה, התפיסה המרכזית שלו לגבי המזרח התיכון היתה זאת: כל הצרות של העולם הערבי נעוצות בסכסוך של ישראל עם הפלסטינים; האינטרס העליון של ארה"ב במזרח התיכון הוא להביא לפתרונו ולסיומו של הסכסוך הזה. עד אז, ארה"ב אינה יכולה להוביל את "המחנה הערבי המתון" להתמודד כראוי מול איראן. לכן, אם בונים בתים בשכונה בירושלים "המזרחית" – זה באותו רגע הדבר הכי חשוב שעל הדיפלומטיה האמריקאית לעסוק בו.

ההנחה הסמויה של תפיסה זוהיתה, שהדבר שהכי מציק לשליטי מדינות ערב ולעמיהם הוא אי פתרון הבעיה הפלסטינית וכל הקשור בה. הבלותה של תפיסה זו, שעצמה את עיניה מלראות את בעיות היסוד של העולם הערבי ומצאה לה אליבי מטופש להתחמק מהתמודדות אמת עם איראן ומגיבוש חזית ערבית פרו-מערבית אפקטיבית, הזדקרה כל הזמן לעיני לא מעטים. ברם, זעזועי ההווה והעתיד בעולם הערבי חשפו את הבלותה קבל עם ועדה. בדיוק כמו שחשפו לעיני השמש הרבה עובדות אחרות שארה"ב והמערב (וכמובן גם בקרב לא מעטים אצלנ )  העדיפו להתעלם מהן: למשל, שמובארק הוא רודן, גונב כספי העם המצרי; שבמצרים ישנה דיקטטורה; שבלוב שולט רוצח מטורף שיודע לקנות בכספו מדינות ומוסדות אקדמאים באירופה. לא ראיתי ולא שמעתי ולא קראתי על  זעקה אחת של ההמונים  המפגינים בעולם הערבי למען הפלסטינים המסכנים, למען פתרון הבעייה של מסכנים אלו. ושלא תהינה אי הבנות: ההמונים במדינות ערב שונאים את מדינת ישראל, הנתפסת כראש החץ של תרבות המערב; אבל  הפלסטינים ובעיותיהם מעניינים אותם כקליפת השום.

 נקודת האור האסטרטגית. באווירת אי הודאות והזעזועים, יש בארה"ב ובמערב דילמה: דמוקרטיה או יציבות, כלומר רודנות המייצרת יציבות. ישנן מדינות ערביות שאולי תהינה דמוקרטיות בנוסח "מזרח תיכוני", כמו עיראק למשל, אך ברור שלא תהינה יציבות; מצרים אולי תהיה מעין דמוקרטית אבל לא יציבה; סעודיה היא אולי יציבה לפי שעה, אך לא דמוקרטית, וכך לגבי כל המדינות הערביות. היוצאת מהכלל היחידה, הבולטת, היא ישראל. גם דמוקרטית, גם יציבה, גם חזקה וגם בעלת הברית הכי נאמנה של ארה"ב. אם נשמעו בארה"ב, בשנים האחרונות, קולות  לפיהן ישראל הפכה לנטל אסטרטגי, באה המציאות  והוכיחה ההיפך הגמור: ישראל היא הנכס האסטרטגי היחידי האמין והנאמן שיש לארה"ב במזרח התיכון רווי הנפט. זאת על כן הזדמנות לשדרג עוד יותר את היחסים הביטחוניים עם ארה"ב.

האם נקודות אור אלו אומרות שבמישור ההסדרים המדיני אנחנו צריכים לשבת בחיבוק ידיים? בודאי שלא! כל תוכנית "חכמה" להסדר עם הפלסטינים רק תבורך. אבל, הכול בשלב זה תוך שמירה על הקיים, על האינטרסים הביטחוניים. דומים אנחנו עתה לאדם המצוי על מצוק שהלילה ירד עליו והסביבה שרויה בעלטה. מי שחכם, יחכה לאור השחר. מי שחסר סבלנות ומהמר, יירד בחשיכה. אלו הקוראים דווקא עכשיו למו"מ עם סוריה (שהוא שם קוד לוויתור מראש על רמת הגולן עוד לפני המו"מ) שייכים לדעתי לקבוצה השנייה.

נתפרסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 7.3

* * *

לַמאיירת-הסופרת נורית יובל

ולסופרת חוה חבושי

זוכות פרסי שרת התרבות לספרות לילדים ונוער

ברכות חמות שלוחות

מחברותיכן וחבריכם בסומליו"ן

ואלה הזוכות בפרס לספרות ילדים ונוער

ועדת השיפוט של הפרס לספרות ילדים בקטגוריית ילדים ונוער, תשע"א:  יחיעם פדן – יו"ר, לאה נאור, עפרה גלברט-אבני.

בקטגוריית הגיל הרך: נורית יובל בפרס ע"ס 20,000 שקל. מנימוקי השופטים: "על השילוב המופלא בין הכתיבה המדויקת, הנכונה והאיכותית ובין הציור המאוד יצירתי, המפתיע, המקורי ומרנין הלב."

בקטגוריית ילדים ונוער: חוה חבושי בפרס ע"ס 20,000 שקל. מנימוקי השופטים: "על החיבור לעולם הילדים, ללא זיוף וללא הטפה ועל ההעזה לטפל בעניינים קשים וכואבים ברגישות מובלעת."

* * *

רות ירדני כץ

יהורם גאון, הורדת לי אבן מהלב!

אני מודה ליהורם גאון. הוא הוריד לי אבן מהלב. כבר שנים שאני חושבת לעצמי על התופעה הנוראית של הזמר המזרחי שהוא תת-רמה. בשנים האחרונות קמה קבוצת זמרים מזרחיים גדולה ששרים שירים עלובים, רדודים עם הרבה סלסולים, וישנו ציבור שנסחף. הראייה, אותם זמרים ממלאים אולמות, מוזמנים לשיר בבריתות-מילה, בבר-מצווה, בבת-מצווה ובחתונות ומשלמים להם הון תועפות על זבל. הם הפכו למפורסמים, ידוענים ועשירים. 

מזמן רציתי להביע דעתי בנושא. לא עשיתי זאת מפני שאם הייתי מעזה לומר שהזמר המזרחי היום הוא זבל, היו קמים עליי ואומרים שאני גזענית, כי היום אם אתה מביע דעה  שקשורה למזרחים, לעובדים זרים, לערבים, לחרדים, לרבנים, ולמתנחלים, אתה נחשב גזען. 

יהורם גאון עשה זאת ובגדול, בלי להתבייש ולגמגם. הוא אמר את האמת, ולפי התגובות שקראתי ושמעתי ישנה הסכמה למה שאמר, מה שכולנו אומרים בשקט, ומי שינסה לפרשן את דבריו כגזענות שיחשוב עשר פעמים. כולנו שגדלנו על שירי אלתרמן, פן, חפר, גורי, נרדי, וילנסקי, היימן, שמר, ועוד ועוד ועוד – שלכל שיר ולחן יש תוכן ומשמעות, פשוט לא יכולים להבין את התופעה המבישה של הזמר המזרחי העכשווי.

אני מקווה בכל ליבי שיהורם גאון לא יתנצל, הוא אמר את האמת, ויחד איתו אני מקווה שהגל הזה יעבור!

* * *

רינה שפירא, אליהו הכהן

לאן התגלגל "את עונשו קיבל"?

לאליהו מרִנה

שאלה בעניין שתי השורות האחרונות הקשורות ליונתן הקטן שרץ בבקר אל הגן וטיפס על העץ בחפשו אחר אפרוחים –

יונתן הקטן

רץ בבוקר אל הגן,

הוא טיפס על העץ

אפרוחים חיפש.

אוי ואבוי לו לשובב,

חור גדול במכנסיו,

הוא טיפס על העץ

אפרוחים חיפש.

ומה קרה לשתי השורות האחרונות שהשתנו בפי העם השר והפכן ל –

"מן העץ התגלגל

את עונשו קיבל"

מי אותן חיבר? לאן נעלמו? האם נעלמו? מדוע נעלמו? האם כי זה לא נשמע חינוכי?

* * *

רינוצ'קה,

טקסט השיר "יונתן הקטן" מעורר תהיות אחדות:

ראשית – ממתי אפרוחים גדלים על עצים? דומני שהמילה "גוזלים" היתה מתאימה יותר. אמנם ב"קן לציפור" של ביאליק יש אפרוחים בין העצים, ובמילון אבן שושן אפרוח וגוזל הן מילים נרדפות, אך בלשון המדוברת בקינים על העצים שוכנים גוזלים, והאפרוחים – על הקרקע.

שנית – מדוע חוזר בסוף השיר המשפט "הוא טיפס על העץ אפרוחים חיפש"? שמא הטקסט המקורי של השיר נשכח ועל כן ילדים חזרו על משפט מתוך השיר?

ואולי "מן העץ התגלגל את עונשו קיבל" הוא הנוסח המקורי?

רק עם גילוי כתב היד המקורי של השיר נדע את העובדות לאשורן.

להתראות,

אליהו הכהן

* * *

רק סהרוריים אינם נחשבים ימניים

שלום אהוד יקירי,

תודה לך על הבאת חנה ארנדט וחנן איילתי. יפה שמיכל סנונית ואתה נתתם כבוד אחרון לאשר ביתן ז"ל. כמה פעמים היה דיבור חטוף בינינו אבל לא לווה במעשה. פרופסור מוכשר מהאוניברסיטה של עירך, אמר לי כבדרך אגב, שנשבר לו מההתלהמות הימנית של בן עזר, אבל הוא לא יכול להתעלם מהקהל הנפלא של חדשות בן עזר...

גם אני, לא רק הפרופסור, מכיר ומכבד את הקהל שלך, שבנית במו ידיך. הסברתי לו שכדי להקהיל במה כזאת, צריך עבודה קשה, נחישות וסבלנות – וכמובן, גם ידידים טובים...

אלישע פורת

לאלישע היקר,

אמור לאותו פרופסור שאני לא ימני אלא מתבונן במציאות בעיניים פקוחות מבלי לרמות את עצמי. כנראה שבימינו בישראל רק סהרוריים מסוגו של אותו פרופיסור – אינם נחשבים ימניים.

שלך,

אהוד

* * *

אהוד היקר,

דברי ההערכה וההספד שחלקתם מיכל סנונית ואתה למו"ל אשר ביתן ז"ל היו יפים ומרגשים  וכיבדו מאוד את זכרו של האיש. אינני בארץ ועל כן לא קראתי את שכתבו בעיתונים אחרי מותו. בכתיבתכם החזרתם אליי את אשר, 'הנשמה הטובה' שהיה יקר ואהוב. 

תבורך, 

יואל רפל

* * *

מעמק החור לעמק עכור

כילידת פתח תקווה תמיד חונכתי  להישען על הכתוב המקראי  "מעמק עכור לפתח תקווה".

"מעמק החור לפתח תקווה" [גיליון 623] נראה לי קצת על גבול הציני, או שמא משקף כעת את מצבה של פתח תקווה נוכח הבנייה המתחדשת בה... 

בברכה,

חנה הנר

אהוד: סליחה. אני חשבתי שכתוב בתנ"ך "מעמק החור".

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

הפרסום יחל לאחר סיום פרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין

* * *

על הסרט "גיא אוני"

אהוד יקר שלום!

הדברים שכתבת [גיליון 623] – הפתיעו אותי ושימחו אותי שמחה גדולה.

הסרט "רץ" כבר שבוע תשיעי בבתי קולנוע ברחבי הארץ, ודבריך חשובים לי גם משום שהם מעודדים "עיניים חדשות" לצפות בו.

לא מצניעות אני אומר שממש אינני מעוניין בפרסים – אלא רק באפשרות להמשיך וליצור סרטים ב"יתר קלות" –

שלך בתודה,

דן וולמן

לדן היקר,

המכתב העיתי שלי נשלח פעמיים בשבוע ליותר מאלפיים נמענים, ואני מקווה שלפחות חלק מהם יקבל את המלצתי וילך לראות את הסרט שלך "גיא אוני".

שלך בברכה,

אהוד

* * *

אהבתי במיוחד את רשימתך על הסרט "גיא אוני".

יישר כוח.

יעקב איציקוביץ

* * *

התייחסויות נוספות שפורסמו על "גיא אוני"

יורם קניוק: אהבתי והתרגשתי מהסרט גיא אוני, הוא יושב בתוך הנוף והמיתוס הארץ ישראלי כמו קקטוס מקסים וקוצני; הוא מיוחד מטלטל ונאמן לגאולת האמנות מהקיטש, הוא מתגעגע אבל ריאלסטי, הוא מתרחש לנגד עיניך, הוא אמין ועצוב ואופטימי ופסימי והוא סיפור האהבה היפה ביותר שראיתי בשנים האחרונות, והשחקנים נמצאים בתוך ריאליה שאינם מכירים וכאילו נולדו בה, וולמן לא רץ, נותן לדברים לקרות בשקט ובחוכמה, והסרט מלבד היותו יצירת מופת קטנה – הוא סירטה של תמר אלקן, שהגיעה אלינו משום מקום ולא יכולתי לרגע לא להתרגש מיפי משחקה וכוחה העדין החזק – ותמר היא עוד פלא משחקי, היא עושה פרח יפה הוד בפצע קשה ורב עוצמה ומוציאה מעצמה כוחות מתוקים מכאב. אהבתי את כולם. ודני וולמן עשה לנו פלא קטן. עשה סרט דל תקציב עם נופים מרומזים של ארץ ישראל הישנה וחולל סרט קדמוני ואומלל ונוגע ללב ואהבתי אותו עד כלות.

גידי אורשר (אתר גל"צ): דני וולמן הוא הטרובדור המוצהר של הקולנוע הישראלי. למעלה מ-40 שנה שהוא עושה סרטים אחרת כמשורר קולנוע ייחודי, אמיץ, מחרף נפש ופורץ לו את דרכו האישית, טהור וזך הבעה, בעולם משתנה במהירות. יהיו שיגידו שמדובר בחמור גרם שלא לומד דבר, שלא מנסה להתנפץ על דלתות של מוסדות ונגידים. אני אומר שמדובר באחת התופעות שנותנות לקולנוע שלנו תוקף, מוסריות ואיכות חיים. צריך שיהיו עוד הרבה סרטים של דני וולמן.

עדן גוריון, בידור ובמה: "גיא אוני" הוא הפתעה נעימה ומרגשת – סרט סוחף ומרשים –מבוסס על רב המכר של שולמית לפיד המתרחש בסוף המאה ה-19 ומספר על תלאותיהם של אנשי העלייה הראשונה ומאבקם להקים נקודת יישוב חדשה אשר אח"כ תהפוך לראש פינה.

זהו סרט מרתק עם תסריט מורכב ומשובח, צילום מרשים ובימוי בוטח של דן וולמן, שייתכן שעשה כאן את הטוב שבסרטיו. אך כל אלו לא היו הופכים לבדם את הסרט למוצלח כל כך ללא משחקה הנפלא של תמר אלקן בתפקיד הראשי. היא נושאת את הסרט כולו על כתפיה היפות ומגישה הופעה מהפנטת ומרשימה עם תצוגת המשחק הטובה ביותר בקולנוע הישראלי השנה, תצוגה שזכתה להתעלמות תמוהה ומכעיסה בפרסי אופיר. הישג של וולמן אשר יצר סרט טוב ומרגש בעל יושרה אמנותית עמוקה, שהלוואי וייראה בידי כמה שיותר צופים.

ציון: 4 וחצי כוכבים.

אתר וואלה: "גיא אוני" של דן וולמן, עיבוד לרב המכר הוותיק של שולמית לפיד, הוא סרט מלא יופי. יופי חיצוני וגם יופי פנימי. מדובר בסיפור ציוני פשוט, בטעם של פעם, שזוכה לטיפול אוהב ונטול זיוף מכל הנוגעים בדבר. הסרט עוקב אחר סיפור אהבה עדין בין פאניה (תמר אלקן), העולה החדשה מרוסיה שמסתירה סוד כואב, ויחיאל (ציון אשכנזי), צבר מהיישוב הישן, שעוזב את משפחתו למען הקמת התיישבות יהודית עובדת על אדמות הכפר הערבי ג'עוני. כל זאת כמובן על רקע ראשית הציונות בשנות השמונים של המאה ה-19.

יופיו של "גיא אוני" הוא קודם כל יופי שנובע מאותנטיות. לא קל לעשות סרט תקופתי אמיתי בישראל, כלומר כזה שלוקח את הצופים 50 שנה ויותר אחורה. ידוע שסיפור תקופתי דורש תקציב גדול לבניית סטים, אבל הוא גם דורש מיוצריו דבר מורכב בהרבה: היכולת ליצור על המסך מציאות אנושית משכנעת בתוך סביבה היסטורית. שחקנים צריכים ללמוד לדבר, לנשום ולחשוב כפי שבני אדם התנהלו פעם. האינטראקציה ביניהם לבין הסטים המשוחזרים צריכה להראות אמינה. בני האדם שעל המסך הם אלה שאמורים "למכור" לנו את התפאורה המלאכותית בתור התיישבות יהודית היסטורית.

במבחן הזה, "גיא אוני" של דן וולמן עומד בכבוד גדול. באמצעים מינימליים וללא שמץ ראוותנות, נוצרת מול עינינו מציאות חיים אמינה. זה קשור מן הסתם גם לצילום הרגיש ושטוף השמש של רן אביעד, שעשוי להצית אהבה לארץ ישראל גם בליבו של גדול הציניקנים, ולעיצוב האמנותי הצנוע אך המוקפד של יואב דהרי, שיוצר על המסך עולם פיזי רב רבדים ומלא התרחשויות ברקע. אבל מעל לכל זה קשור לליהוק המדויק של וולמן ולבימוי השחקנים המצוין שלו.

בני האדם שוולמן שם על המסך, מי יותר ומי פחות, חיים את ארץ ישראל של המאה ה-19 בצורה אמינה ומשכנעת, ובדרך גם יוצרים שורה של דמויות מקסימות. "גיא אוני" מתפקע משחקנים נפלאים בתפקידי משנה: יעקב בודו, לבנה פינקלשטיין, עזרא דגן, אנאבלה, רותם זיסמן ואחרים. כולם מקבלים לפחות רגע אחד בשביל לרגש את הקהל.

אבל הלב הפועם של הסרט הוא שני השחקנים הראשיים שלו, שניהם אלמוניים למדי, אך לא לזמן רב. ציון אשכנזי הוא יחיאל חמור סבר, אך גם רגיש וחם. דמותו נפגעת מעט בעיניי בגלל המבטא הישראלי העכשווי מדי שיוצא לו מהפה, אבל הנוכחות שלו מלאה בכריזמה ורגש. ואילו תמר אלקן בתפקיד פאניה היא התגלית הגדולה של הסרט: קשה להסיר ממנה את העיניים; היא לא משחקת אלא חיה את התפקיד, עד שלרגעים קשה להאמין שיש שחקנית ישראלית בת זמננו שקיימת מחוץ לתפקיד של פאניה. הפנים שלה מביעות בלי הפסקה, הנוכחות שלה טוטאלית וכובשת. אלקן עושה ב"גיא אוני" את אחת מהופעות הבכורה הגדולות אי פעם בקולנוע הישראלי – זכרו את השם.

"גיא אוני" יירשם כאחד השיאים בקריירה של דן וולמן, מהיוצרים הוותיקים והפוריים של הקולנוע הישראלי. וולמן התחיל את הקריירה שלו ב-1970 עם "התמהוני", סרט צנוע שהצליח להתברג לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. מאז ועד היום הוא ניהל קריירה עיקשת, עצמאית, כמעט תמיד מלווה בקשיים בהשגת תקציבים, שכוללת כ-15 סרטים ארוכים בבימויו, ולצדם גם דרמות טלוויזיה, סרטים קצרים וסרטים דוקומנטריים.

דן וולמן יוצר קולנוע חיוני, תוסס ומלא אהבה. – "גיא אוני" שלו הוא תכשיט עדין ויקר, שצריך להתנהל בתוכו בזהירות ובנשימה עצורה. רק כך אפשר לגלות את היופי הגדול שטמון בו.

ומילה אחרונה לסיום. נאמן לאופיו האנטי-ממסדי, דן וולמן החליט להפיץ את "גיא אוני" לבד, כדי לא לאבד שליטה על זכויותיו בסרט. סרט ציוני אינטליגנטי מהסוג הזה, שהוא גם סרט ממש טוב, יכול בהחלט לעשות חיל בהפצה רחבה, עם מסע פרסום הולם.

מכיוון שיוצר הסרט לא בחר בנתיב הזה, סביר להניח שלא תראו יותר מדי פרסומים עליו בתקשורת ואף אחד לא יפמפם לכם שתבואו לראות אותו. לעומת זאת, אם לא תבואו – תפספסו סרט משובח ואפילו מהנה. בקיצור, עשו לעצמכם טובה ולכו לראות את "גיא אוני".  

אורי קליין, "הארץ": "גיא אוני", סרטו החדש של דן וולמן על פי ספרה של שולמית לפיד, מצליח להימלט מהמלכודות המאפיינות סרטים תקופתיים ומציג התייחסות מרתקת לא רק לעבר בארץ אלא גם לעברו של הקולנוע הישראלי

 "גיא אוני" הוא ציון דרך נוסף בדרכו הקולנועית של אחד הבמאים המקומיים הוותיקים ביותר, שעובד ברצף ונחישותו ליצור סרטים בדרכו שלו מעוררת הערכה רבה.

"גיא אוני" הוא מה שמכונה סרט תקופתי. ברוב הסרטים מסוג זה נדמה כי מאמץ עצום הושקע בשחזור המקום והרגע ההיסטורי שבהם הם מתרחשים, מאמץ שלעיתים בא על חשבון מרכיבים חשובים יותר של היצירה הקולנועית. ואולם וולמן אינו מאפשר להיבט הזה להשתלט על סרטו. כך נמנעות מ"גיא אוני" אותן מלאכותיות והתייפייפות שמאפיינות לא פעם סרטים כאלה.

יחסו של וולמן לעבר שבו עלילת הסרט מתרחשת הוא אנליטי יותר מאשר תיאורי או תיעודי, ולפיכך, במקום להפוך את פרטי השחזור התקופתי לעיקר, הוא מתמקד בהצגת הסביבה הפיסית: בתי האבן שגיבורי הסרט מתגוררים בהם, הנוף הסובב אותם ושדות החיטה הסמוכים להם, שהווייתם ההולכת ונמשכת מחברת בין העבר שבו הסרט מתרחש לבין ההווה שבו הוא מופק.

האור הארץ-ישראלי, בוטה וחושף כל, כה שונה מהאור שפאניה היתה רגילה לו, הוא מרכיב חשוב בהצגת הסביבה הפיסית שבה הסרט מתרחש, וכאן ניכרת תרומתו של צלם הסרט, רן אביעד, להצלחתו. התייחסותו של וולמן לעבר, שבסרט נבנית על בסיס מתחים דיאלקטיים שכוללים, בין השאר, את המתח המתהווה בין אופן הצגת הסביבה הפיסית לבין השפה המדוברת בסרט. וולמן אינו חושש מלהשתמש בעברית "של פעם", שבתחילת הסרט בעיקר מקרטעת בפיה של פניה ומהולות בה גם שפות אחרות, המייצגות את העולם שממנו באה. זה עובד, בזכות הכתיבה הנכונה והדרכת השחקנים המיומנת.

הצלחתו של "גיא אוני" נובעת בין השאר מכך שגם כמו בסרטים קודמים שלו, וולמן לא רק מספר סיפור: באופן הצגתו של הסיפור הוא חושף את הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים תחתיו; וגם אם הסיפור הזה מתרחש באור השמש הקופחת של המקום הזה, הרי הזרמים האלה מסמנים לא פעם אפלה ואפילו עיוות.

בסרטיו הטובים ביותר של וולמן נוצר איזון עדין ומדויק בין הנגלה לנסתר, וגם מהבחינה הזאת משתייך "גיא אוני" לסרטים השלמים ביותר שהוא ביים עד כה. ובמיוחד ראויה לשבחים תמר אלקן, המגלמת את  פניה. פניה, המסוגלות לשנות מבע משבריר-רגע אחד למשנהו, תובעות שנתבונן בהן; אך הישגה העיקרי נובע מכך שכמו הסרט שבו היא משחקת, היא מצליחה לשלב בהופעתה מרכיבים שהופכים את  פניה לדמות של אז ולדמות של היום.

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 60 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 60 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [4] / "תועבה" בגבעה

מעשה נורא התרחש לאחרונה בעיר גבעת שמואל, שכנתה המזרחית [מעבר לכביש גהה] של בני-ברק המעטירה.

ומעשה שהיה, כך היה:

במסגרת תוכנית של שינויים אירגוניים מסויימים במערכת בתי הספר הממלכתיים-רתיים בעיר, ובמיוחד עקב מצוקת מבנים לכיתות בחטיבה הצעירה בבית-הספר "מורשת זבולון", הוחלט בעיריה לדחות את ההפרדה לשתי כיתות – בנים לחוד ובנות לחוד, בכיתה ב', כך שילדי כיתה זו ילמדו שנה נוספת בכיתה מעורבת של בנים ובנות.

כנגד החלטה מסוכנת זו יצאו הורים, שלומי אמוני ישראל וחרדים לדבר ה' בהתנגדות חריפה, בטענה שהדבר פוגע אנושות בחינוך ילדיהם על-פי מסורת ישראל-סבא.

הם גייסו את שני הרבנים הנכבדים, רבני העיר, הרב יעקב זינגר והרב אלעזר אלבז, שיביעו דעתם נגד ביטול [דחיית] ההפרדה.

ואכן, שני הרבנים הנכבדים נענו לבקשת צאן מרעיתם ופירסמו את חוות-דעתם ופסיקתם על גבי פשקווילים עצומים, בצבע צהוב, שנתלו בראש חוצות, ובהם הם קובעים בין היתר:

"בעניין לימוד וחינוך בכיתות מעורבות, בנים ובנות ביחד, אנו מגלים דעתנו – דעת תורה – שעל-פי תורתנו הקדושה יש איסור חמור ללמד בנים ובנות בכיתה אחת [...] העניין נוגד יסודות וכללי הקדושה והצניעות, ועל כך אנו מוחים נמרצות."  ועוד ועוד וגו' [וגומר].

רבים מתושבי העיר הדתיים-חרד"ליים [חרדים דתיים-לאומיים] שמחו למקרא גילוי הדעת הזה של הרבנים והביעו את תמיכתם בהם, בצורות שונות. יש אומרים שברבנות העיר התקבלה איגרת-תמיכה בזו הלשון:

"בס"ד [בסיעתא דשמיא] כאן, ק"ק [קהילת קודש] גבעת שמואל, אדר א' תש"ע לפ"ק [לפרט קטן – ללא ציון שנת האלפים – ה' ].

לכבוד הרבנים הראשיים כת"ר [כבוד תורתם] שליט"א [שיזכו לאורך ימים טובים אמן], רועי צאן מרעית ישראל בק"ק גבעת שמואל, השלום וברכת השם עליכם.

היטב חרה לי דבר התועבה הנוראה שמתרחשת בעירנו. בעקבות המחלוקת הקשה שפרצה כאן, לאחר החלטת ראש העיר, החוטא ומחטיא את ילדינו הרכים ח"ו [חס ושלום] לדחות את ההפרדה הקיימת בין בנים ובנות – זכרים ונקבות, בכיתה ב' בביה"ס "מורשת זבולון", הריני להביע את תמיכתי הגמורה בכל ליבי להתנגדותכם לצעד חמור זה.

אך לשם חיזוק דעתי הנחרצת בנושא זה הייתי מבקש מכבודכם הבהרות מיספר:

אתם כותבים בגילוי דעתכם: ע"פ [על פי] תורתנו הקדושה יש איסור חמור וכו' [וכולי] וגו' [וגומר]. אבל בפסק ההלכה שלכם לא ציינתם בפירוש על איזה פסק-הלכה קמא [קודם] אתם מסתמכים בחוות-דעתכם זו. לע"ד [לעניות דעתי] ציון המקור מוסיף לעוצמה ולאיתנות הקביעה ההלכתית.

ומכיוון שאנו עוסקים בעניינים הלכתיים, הייתי מציע לכבודכם לבדוק אפשרות של החמרה קלה כלשהי בענייני זכרים ונקבות:

כיוון שנושא זה של פריצות ח"ו עוסק בילדים קטנים בכיתה ב', נשאלת השאלה, מדוע לא להקדים ולהפריד בנים ובנות [זכרים ונקבות] כבר בגיל הפעוטון או הגן: גן לבנים, גן לבנות. ובהמשך, בכל הכיתות הנמוכות, א'-ב'.

ואילו בכיתות הגבוהות יותר יש להקצות לתלמידות "עזרת נשים" מאחורי סבכה או וילון או סדין.

ואם כבר בעזרת נשים עסקינן, לפי דעתי הצנועה [תרתי משמע] אין להסתפק יותר בנוכחות נשים ביציע של אולם התפילה בבית-הכנסת, שממנו מציצות הנשים מבעד לסבכה או וילון-תחרה על הגברים המתפללים למטה, ומי יודע איזה הרהורי חטא וזימה ח"ו ור"ל [רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו] מעוררות הצצות אלה. אולי רצוי ומוטב ועדיף להפריד כליל בין זכרים ונקבות: אלה לבית-כנסת של גברים, ואלה – לנשים.

בחנויות העיר רצוי להפריד בין קונים לקונות באמצעות וילון באמצע החנות, או מוטב: חנות לגברים וחנות לנשים.

ואילו במדרכות העיר – אחת לגברים [מימין] ואחת לנשים, שלא ייתקלו ח"ו זה בזו או להפך, למען הצניעות והענווה והצדיקות, כהלכות גוברין יהודאין [כנהוג אצל גברים יהודים].

יתרה מזאת: באוטובוסים "מהדרין", אליבא דכולא עלמא [לדעת העולם כולו] ודאי שרצוי שנשים תעלינה בדלת מאחור ותשבנה באחורי האוטובוס, אבל לע"ד [לעניות דעתי] מוטב להפריד בכלל בין נוסעים לנוסעות, שיסעו באוטובוסים נפרדים – זה לזכרים, זה לנקבות. [וליד ההגה תשב כמובן נהגת].

וכדי להקטין ולמזער ואף לבטל כליל את סכנות היצר הרע, מדוחי הלילית והסִטרא אחרא [השטן] ימ"ש [ימח שמם] ומחשבות זימה ועריות, ר"ל, יש להורות לנשים החסודות לעטות רעלה על פניהן ולכסות את גופן בגלימה ארוכה ואטומה, שתסתיר מעיני הגברים החרמנים [בעלי אביונה] את דמות נשיותן. בעניין זה מותר לנו ליטול דוגמא מעמי המזרח התיכון – אפגניסטן, איראן, סעודיה ועוד. אלה אמנם גויים, אך אינם עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות], מאמינים באל אחד, וזכריהם נימולים, [ויש שגם נקבות...]

סבורני שמותר לקחת מהם דוגמה, כפי שאבות-אבותינו במזרח-אירופה סיגלו להם לבוש פולני, דוגמת קפוטה ושטריימל, או גלימתו השזורה חוטי כסף של מרן הראשון לציון, ואף המצנפת על ראשו הלקוחות מדוגמת הלבוש התורכי מימים עברו.

ולבסוף מעלה אני לפני כבודכם עניין שמטריד אותי מאז ימי חורפי [ילדותי] ונעורי: בהגדה של פסח מופיע כידוע הפסוק: "ותבואי בעדי עדיים, שדיים נכונו ושערך צימח, ואת עירום ועריה." הפסוק לקוח אמנם מיחזקאל ט"ז, ז', אך שם הוא מופיע בהקשר של משא נבואי זועם על ירושלים, ואילו כאן, בהגדה, הפסוק הזה בולט במיוחד ומעורר מבוכה ואי-נוחות בין המסובים בסדר. לכן הייתי מציע לכבודכם, בכל הצניעות הראויה, לזמן כינוס / ויעוד / הֶקְהֵל של 100 מרבני ישראל, כדי לדון בהוצאתו של פסוק זה מן ההגדה.

ובזכות כל אלה נזכה בע"ה [בעזרת השם] שיהיה מחננו טהור   וצנוע וקדוש.

נאום הגבר פב"פ [פלוני בן פלוני] חל"ה [חרד לדבר השם] הדל בשבטי גבעת שמואל.

אהוד: ורצוי מאוד שלנהגות האוטובוסים בַּקו "מהדרין לנשים בלבד" יהיה, מטעמי בטיחות – ת"ג [תחת גדול] ופ"ק [פות קטן] וגם שתהיינה עטופות היטב מכף רגל ועד ראש, ורק ס"ץ [סדק צר] ברעלה לעיניים, ושתחלפנה מהלכים ללא נגיעה בידית מחשש הֶרגל נגיעה באבר הזכרות.

* * *

אלדד בר-תמיר: היכל התרבות, לא ניתן לשנותו

שלום לך אהוד,

אני מבקש להבהיר כמה דברים. אני חושב שרצונם של אנשי היכל התרבות והתזמורת בשיפוצים נובע מהצורך לשפר את התנאים בעבודה באולם. זהו צורך לגיטימי. יש הרבה מערכות ומתקנים שהתבלו עם השנים ואפשר ורצוי להחליפם. הם לא זוממים שום דבר. להיכל התרבות, לדוגמה, אין פתח אחורי מסודר להכנסה ולהוצאה של ציוד. אפילו של התזמורת עצמה. הציוד יוצא ונכנס בצורה שלא מכבדת את האולם, וכלי הרכב מפריעים להולכי הרגל. טענתי היא שהדברים צריכים להיעשות  במחשבה, ברגישות ובמקוריות על מנת לשמור על צורתו המיוחדת של ההיכל.

 לפי פרסום התוכנית שאושרה, אכן את רוב השיפורים והשינויים יעשו למטה, לעומק האדמה. אני רוצה להאמין שאכן כך הדברים יעשו.

היכל התרבות בעיניי הוא יצירת אמנות ארכיטקטונית קלאסית. וככזה לא ניתן לשנותו. שינוי צורתו החיצונית הוא כמו שישנו את התווים בסימפוניה, כמו שיבקשו לשנות את תסרוקתה של המונה ליזה. ואכן שדרת הזכוכיות שמובילה בסך הכול לפתחי החנייה, כמוה כשינוי בפתיחה של יצירה קלאסית. כמה חוסר רגישות יש בהצבת מתקן גבוה כפתח לחנייה שנמצאת מתחת לפני האדמה.

אהוד: אין לי שמץ של אמון בכך שמדובר בשיפוצים בלבד. ההיכל יעמוד הרוס-למחצה במשך שנים אחדות, תבניתו תשונה ותוכו ימוסחר, זה יעלה סכומי עתק על חשבון הציבור, ובסוף יתברר שהרסו גם את ההיכל וגם את האקוסטיקה הנהדרת שלו, והכול לשם השכרתו למופעים של תת-תרבות עם הגברה אלקטרונית! זו תהיה בכייה לדורות! ומי שנתונים לכך יד הם בעיניי כפושעים, כולל שלטונות העיר – ודוגמה לכך בינתיים הם מגדלי הזכוכית של החנייה התת-קרקעית, שהרסו לנצח את מראה חזיתו של ההיכל מצד דרום.

* * *

סופר נידח יקר,

מזה זמן רב, ולמעשה מאז שנחשפתי למכתבך העיתי דרך אתרו של אורי הייטנר, אני נהנה בקביעות מן התכנים בו. אציין בעיקר את החדשנות והמהפכניות שבעריכת קובץ מאמרים בנושאי הרוח, שאינו דוגמטי, מונוליטי ומשוכפל מהגדה השמאלית.

לפיכך, אבקשך להוסיפני לרשימת תפוצתך.

תודות, שלומות ובריאות.

דוד

* * *

אורית ברנר

מזדרכת

יְמֵי חָרְפִּי  –

זְרוֹעוֹתַי עֵירֻמּוֹת 

בָּרוּחוֹת רוֹעֲדוֹת

מְחַכּוֹת וְחוֹלְמוֹת

חִבּוּק שִׁמְשִׁי

חָדְשֵׁי הָאָבִיב

לִבְלוּב מְיֻחָל.

עַלְוָה יְרֻקָּה

פְּרִיחָה סְגֻלָּה-וְרֻדָּה

וְנִיחוֹחַ עָדִין וּמַרְאֶה שׁוֹבֵה-לֵב

נֶחָמָה בְּצוּק הָעִתִּים,

בַּכְּאֵב.

וּמִתּוֹךְ הַפְּרִיחָה נִתְלִים

אֶשְׁכּוֹלוֹת כַּדּוּרֵי פְּרִי

זְהֻבִּים – מְעַטְּרִים

עֲדָיִים: תִּלְיוֹנִים, עֲגִילִים,

בְּבָרָק רַעֲנָן מַזְהִירִים.

עַל עֵירֹם שַׁלַּכְתִּי הֵם עֲדַיִן תְּלוּיִים,

מַחְוִירִים נֹכַח עָבִים מַשְׁחִירִים,

זֵכֶר לִוְיַת-חֵן לְיָמִים אֲחֵרִים.

שֶׁל זֹהַר סְגַלְגַּל נִיחוֹחִי

מִתּוֹךְ-עַלְוַת עָלִים מוֹרִיקִים...

מִתְנַדְנֶדֶת בִּרְעָדָה וּבְחִיל,

חֲשׂוּפָה לָרוּחוֹת וְלַקֹּר,

מִתְגַּעְגַּעַת

לַלִּבְלוּב הַקְּצַרְצַר.

לִפְרִיחַת הָאָבִיב,

שֶׁתָּמִיד –

אֲרָעִיים לְהַכְאִיב,

אַךְ בְּעוֹרְקַי – בִּוְרִידַי,

מַסְגִּילִים-מַוְרִידִים,

מְחַיְּכִים

וּבוֹכִים...

אורית

חורף חיפני

* * *

באבל על מותה של מינה גוטרמן

רעייתו של יצחק

שניהם חברי גרעין "שדמות" וקיבוץ עין-גדי, לשעבר

היא נטמנה אתמול, יום רביעי, 9.3, אחר-הצהריים

בבית העלמין של מדרשת שדה בוקר

תנחומינו למשפחה

* * *

מלי טויב: לזיכרה של מינה גוטרמן

מחלת הסרטן והמאבק במחלה הינם אחד הנושאים השכיחים ביותר במדינת ישראל והפחות מדוברים בציבור. משפחה קרובים ידידים והצוות הרפואי שייכים בדרך כלל למעגל העוטף את החולה. מינה נלחמה במשך שנים במחלת הסרטן שליוותה אותה  והתגלתה כל פעם בפן אחר. לצידה יצחק גוטרמן. שניהם הקרינו תמיד אופטימיות ורצון חיים אדיר. לא ויתרו על שום פעילות משפחתית או חברתית. היו פתוחים לכל טיפול קונבנציונלי או אלטרנטיבי.

משתתפים בצער המשפחה כל ידידיה ומוקיריה של מינה ז"ל.

* * *

ישראל הר על שחיקת הפנסיה של עובדי צה"ל

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

קראתי ששר האוצר מר יובל שטייניץ ויו"ר בית המחוקקים של ההסתדרות גיורא עיני הגיעו להסכמה על... שכר העובדים הסוציאליים, ואני ישראל [הַר] הרשקוביץ שואל – האם לא הגיע הזמן לחתום ולהעלות את הפנסיה [הגימלה] שלי כאזרח עובד צה"ל, שנשחקה מאוד-מאוד כאישורו של מר עמוס גלעד וכמאמרה של הגברת יעל סגל ממודיעין, שהרי כמעט אבדנו...

תודה לכם

עורכי וקוראי גיליונות המכתב עיתי / חדשות בן עזר המהוללים

כל טוב לכם ממני

יִשְׂרָאֵל [הַר] הֶרְשְׁקוֹבִיץ

* * *

מערכת ההגנה האקטיבית נגד טילים

"מעיל רוח  "TROPHY

המערכת מותקנת כבר על  כמאה טנקים מתקדמים שלנו, כולם "מרכבה" סימן 4. החודש גדוד 9 קיבל את הטנקים שלו עם המערכת המותקנת, וטנק הכולל את המערכת השתתף בתרגיל גדול של צה"ל בנגב, שכלל שיגור ניסיון לעבר הטנק. בינתיים מוגנו 100 טנקים מדגם מרכבה סימן 4, והכוונה היא למגן בהדרגה את כל הטנקים של צה"ל, מדגם זה, וכן מדגמים אחרים.  זוהי מערכת חדשנית שפותחה בישראל, מתוצרת רפאל, יחידה מסוגה  בעולם.

מדוע זהו מהפך אסטרטגי, ואין מדובר בעוד מערכת נשק?

משום שהוא עשוי לבטל את העדיפות שצברו מדינות כמו סוריה וארגון כמו חיזבאללה על מערכי הטנקים, באמצעות הטילים שלהם נגד טנקים. חיזבאללה בנה את תורת הלחימה שלו לאחר מלחמת לבנון השנייה על אלפי טילים נגד טנקים, בעיקר מדגם קורנט, היכולים לפגוע בטנק במרחק של 5.5 ק"מ. בידי חיזבאללה טילים נגד טנקים מכל הסוגים: קורנט, פאגוט, סאגר, מילאן הצרפתי ואפילו טאו האמריקני, הכול מסוריה ומאיראן.

חיזבאללה לא טרח לרכוש טנקים, בשל טקטיקת הטילים שלו. אך אם הטילים מנוטרלים, הוא נשאר חשוף מול השיריון הישראלי המתקדם. כך המצב גם מול סוריה, והטנקים המיושנים שלה.

אם הנשק האנטי-טנקי של חיזבאללה אינו עוזר, הטנקים יכולים לתמרן באופן חופשי הרבה יותר בשטח, ולהכריע את האוייב. הם יחזרו להיות טנקים, מכריעי המערכה. גם בלי המערכת הזו, יכולת התמרון הצה"לית בלבנון היתה סבירה במלחמה האחרונה שם. במלחמת לבנון השנייה הוכנסו למערכה בלבנון כ-400 טנקים, כאשר עשרות טילים נורו לעברם, אך רק 20 טנקים נפגעו ממש, עדיין מיספר גבוה מבחינת ישראל. חבל שמערכת לא היתה מותקנת כבר במלחמת לבנון האחרונה. מערכת הביטחון לא מיהרה לרכוש אותה, בשל סיבות תקציב.

מערכת "טרופי" אינה יקרה יחסית למטוסים ולצוללות, כמו גם לטנקים עצמם, כ-200 אלף דולר לכל טנק, וההרכבה על טנקים שלנו בעיצומה. לשום צבא בעולם אין מערכת כזו, והחודש יחל צבא ארצות הברית בניסויים של מערכת "מעיל הרוח" הישראלית, עבור הצבא שלו, בעיקר לכלי רכב מוגנים מפני מטעני צד ומוקשים (M-ATV Oshkosh) .

הצבא האמריקני חיכה שנים למערכת הגנה אקטיבית כזו, שפותחה בידי חברת ריית'און (Raytheon) –  הפרוייקט שם בוטל. הוא זקוק לה בדחיפות באפגניסטן, שם הנגמ"שים וכלי הרכב המשוריינים שלו סובלים מירי הטרור. במקום שישראל תרכוש טכנולוגיה מן האמריקנים, מתרחש ההיפך.

כיצד פועלת מערכת "מעיל רוח"? כמו מדע בדיוני. המכ"ם של המערכת סורק 360 מעלות מסביב לטנק, וברגע שהוא מזהה איום הוא מנתח אותו (קובע את סוגו, מהירותו וכיוון הגעתו) ומשגר מטען מיוחד ("סוכן  מנטרל") שמפרק את האיום בעודו באוויר טרם הגיע לטנק.

כיצד? הוא מפזר ערפל של חלקיקים זעירים, כמו קליעים, כדי להרוס את הראש הקרבי של הטיל הנורה. למערכת יש יכולת להתמודד עם מגוון רחב של איומים ומיספר התקפות בו-זמנית וכן יכולת לעבוד בתנועה ובכל תנאי מזג אוויר. המערכת אינה מפריעה לתפקוד הרגיל של הטנק וציוותו.

ממה האמריקנים חוששים? כיוון שהמערכת יורה חומר נפץ כנגד טילים, היא עלולה לפגוע בחיילי החי"ר שלך, או בטנקים ידידותיים קרובים. בישראל מבטיחים שהסיכון שמישהו ייפגע באיזור שמחוץ לטנק הוא "פחות  מאחוז אחד", כיוון שאיזור ההרג סביב המערכת נועד להיות קטן מאוד. בישראל מבהירים שמראש יעדי המערכת היו הגנת הרכב המשוריין עצמו, והגנת הסביבה הידידותית שלו. בישראל בוצעו 70 ניסיונות של ירי טילים ורקטות לעבר טנקים הממוכנים במערכת, וכל הנסיונות לא חדרו את המעטפת, הטנקים לא נפגעו. המערכת פועלת באופן אוטומאטי, אינה מכבידה על צוות הטנק הטרוד במשימותיו, והיא פועלת בכל מצב,  בתנועה, בעמידה, ובכל תנאי מזג האוויר.

חיזבאללה וסוריה מודעים למעטפת הביטחון שתגן על הטנקים של צה"ל, ואין להם לכך מענה. הֵיו בטוחים שהם מבינים מה זה עושה להרתעה של  ישראל, ומה זה בדיוק עושה להם ולעצבים שלהם. הטיל מיזער את הטנק. ההגנה האקטיבית ממזערת את הטיל בחזרה, ומחזירה לטנק את עוצמתו הסוחפת. ועם הטנק כובשים ומנטרלים. במלחמת לבנון השנייה היטעה חיזבאללה את הטנקים שלנו, בשימוש בטקטיקת הוויטקונג של מסך ערפל, המונע מטרות. עכשיו ערפל הטרופי אמור להטעות את חיזבאללה. גם אם המערכת והטנקים לא יופעלו, האפקט ההרתעתי שלהם על חיזבאללה אמור להיות עצום. שדה המערכה משתנה: המערכת ממגנת, הטנקים פנויים לתקוף ולהכריע.

נפוליאון אמר: "מהי אמנות הלחימה על רגל אחת? הגנה זהירה מאוד, המלווה בהתקפה מהירה ונועזת."

http://www.youtube.com/watch?v=zyiRQsEroSc

* * *

מוטי בן חורין

על הספר "שבע אימהות"

הספר "שבע אימהות" מאת יוכי ברנדס הוא נפלא, חכם, מאיר, מרתק, מקורי – אני מציע לקרוא ולהתמוגג.

אימו של מואב, תמר, מרים הנביאה, בת פרעה, רות, מיכל ואסתר המלכה, אלה הן שבע האימהות, גיבורות ספרה החדש של יוכי ברנדס. אחרי שתקראו את הספר, לעולם לא תחשבו אותו דבר לגבי הסיפורים המקראיים הללו. הסופרת מסבה את תשומת ליבנו לפרטים צנועים וחבויים המקופלים בסיפורי התנ"ך בו מככבות שבע האימהות, מסבירה ומבארת מה עומד מאחורי פירושי חז"ל, וחושפת את המסרים הסמויים הטמונים בכתוב. היא מרבה לצטט מתוך הכתובים עצמם ומאירה נקודות אפלות. צריך לומר שהפירושים והטיעונים נשמעים הגיוניים ומשכנעים מאוד. הספר אינו עוסק אך ורק בסיפורן של הנשים הגדולות בתנ"ך, אלא מתאר סיפורים שמתוכן עולה דמותן של נשים אלו.

בת לוט היא אימו של מואב אשר ממנו מגיעה שושלת דוד המלך. מהי כוונתה הנאצלת של בת לוט ההופכת אותה לגיבורה? הרי ללא יוזמתה וחוכמתה, לא היה נולד דוד המלך, וממילא כל השושלת. ב"שבע אימהות" – ענקי האומה נחשפים לנגד עינינו במלוא קומתם, אך גם בחסרונותיהם. הסופרת מנתחת את הסיפור ופורטת אותו לפרטי פרטים. היא מדגימה את הסיפור על פי הסרט דלתות מסתובבות – סרט המתאר שני מסלולי חיים מקבילים של גיבורת הסרט, ומראה כיצד היתה יכולה העלילה להשתנות לחלוטין בסיטואציה אחרת. באיזה הקשר משתרבב שמה של בר רפאלי לסיפור, וכיצד שוב האהבה מהווה את הפתרון האולטימטיבי לבעיות הכאובות ביותר?

על פי המחברת, תמר היא פאם פאטאל הצדקת. מדובר באישה כנענית הנישאת לבנו הבכור של יהודה. אלא שבנו של יהודה מת. בהתאם לחוקי הייבום נישאת תמר לאחיו של בעלה המת, אבל גם זה מת. על פי חוקי הייבום היא אמורה להינשא לאח השלישי, אך כאן יהודה שם קץ לעניין ואינו מוכן להשיא את בנו לאישה שנראה לו שהיא קוטלת גברים. כך נגזרת עקרות בכפייה על תמר, אף על פי שטכנית היא פורייה. תמר מסכנת את חייה למען הסיכוי ללדת. מהר מאוד עוברת המחברת להשוואה בין תמר לבין אשת פוטיפר וקובעת שתמר היא המפתה הטובה, שכן המניע שלה הוא ללדת. ואילו אשת פוטיפר היא המפתה הרעה, שכן המניע שלה הוא תאוות בשרים בלבד. כבדרך אגב מציינת הסופרת שלדעתה בת שבע היא אחת הנשים המרושעות ביותר בתנ''ך; היא אינה מאמינה שבת שבע רחצה על הגג עירומה לתומה ודויד במקרה הבחין בה, אלא שכל העניין היה מכוון לכך מלכתחילה שדויד יבחין בה. אני חושב שזוהי תיאורה מעניינת ולא נטולת כל יסוד. תודו שלא חשבתם על כך עד כה באופן הזה.

כאשר עולה שמה של יוכבד – אימם של משה ומרים – המחברת פוצחת בווידוי אישי. היא מספרת שבילדותה היא לא אהבה את שמה, מכיוון שהילדים לעגו לה וכינו אותה סבתא יוכבד, אבל כאשר הפכה לאם הבינה את עוצמתה של האישה הזו, שהצילה את בנה כנגד כל הסיכויים.

מרים הנביאה היא דמות מאוד אהובה מאוד ידועה ומאוד נערצת. בלעדיה לא היה ניצל משה, אבי הנביאים. אבל האם שמתם לב לכך שעל אף גדולתה מרים מוזכרת בתנ"ך רק 12 פעמים? אהרון למשל מוזכר 350 פעמים בתנ"ך. דוד קיבל שני ספרים שלמים ויותר. אפילו יצחק ובנימין זכו ליותר מ-100 אזכורים. ביחס לגדולתה זה נשמע מעט מאוד – שנים עשר איזכורים בלבד. אבל מרים היתה בעלת יכולת נבואית, על פי אחד המדרשים מרים אמרה: "עתידה אימי שתלד בן שיושיע את ישראל."  אז מדוע סיפור מותה של מרים מתואר בקיצור נמרץ:

"ויבואו בני ישראל כל העדה מידבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותיקבר שם."

בת פרעה היא האישה הגדולה הרביעית בה עוסק הספר. ייתכן שתשאלו – מה לבת פרעה ולשבע אימהות, מה היא קשורה לעניין? ובכן התשובה היא שבלעדי בת פרעה משה לא היה ניצל, ובלי משה אין יציאת מצרים ואין מתן תורה, משמע אין עם ישראל. בת פרעה היא אימו המאמצת של האישיות התנ"כית הגדולה – משה רבנו. ובל נשכח שהיא זו המעניקה למשה את שמו. "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו."

גולת הכותרת לגבי האם החמישית – רות – היא העובדה שהיא סבתו של דויד המלך. עובדה נוספת שמגלה לנו המקרא – רות היא מואבייה. בשלב זה לרגע אחד הסופרת יוכי ברנדס נסחפת בגל רגשות ואינה עומדת בפיתוי לשלוח חץ נוקב כלפי מבקרי הספרים היהירים. היא כותבת:

"....אנחנו מגיעים לאלמנט המתח, שחייב להימצא בכל יצירה ספרותית (אלא אם כן הוא רוצה שיקראו אותה שלושה וחצי מבקרים שיכריזו בהתפעלות שמדובר ביצירת מופת)." קשה להתעלם מטעם המרירות העולה ממשפט זה כלפי המבקרים.

מיכל היא בתו של המלך שאול ואשתו הראשונה של דויד (עוד בטרם נמשח למלך על ישראל). בפסוק הראשון שהמקרא מזכיר את מיכל נכתב: "ותאהב מיכל בת שאול את דויד." מה כה מיוחד בפסוק זה? מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך שנכתב במפורש על אהבתה. באומץ ליבה ובתושייתה מיכל מצילה את חייו של דויד מידיו של אביה שאול. היא לא רק ממלטת את בעלה אלא אף מעכבת את רודפיו. "ותיקח מיכל את התרפים ותשם אל המיטה ואת כביר העיזים שמה למראשותיו ותכס בבגד." אגב, על פי פרשנותה של ברנדס, בטרם נישאה מיכל לדויד היא הפעילה מניפולציות על אביה, שאול, על מנת שזה יקדם את הנישואים לאהוב ליבה.

הסופרת מתארת את פרס ומדי בתקופתה של אסתר המלכה כמקום בו הנשים מנוצלות בעולם פטריארכלי – עולם שבו שולטים הגברים, ועל פיהם יישק דבר. פקידים מטעם המלך נשלחים לכל רחבי הממלכה לצוד ילדות יפות להרמון המלך. ילדה כזאת לעולם לא תשוב לראות את הוריה את משפחתה ואת חברי ילדותה. היא נקרעת מבית הוריה בעודה רכה בשנים. במשך חצי שנה משמנים אותה, וחצי שנה נוספת מבשמים אותה, עד שהיא מגיעה לרגע שבו תפגוש את המלך. אסתר בת אביחיל היא ילדה יהודייה יתומה ויפת מראה, המאומצת על ידי הדוד שלה – מרדכי בן יאיר. במגילה כתוב: "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה." בתושייתה הרבה ובאומץ לב ראוי להערצה היא מצילה את העם היהודי מכיליון ואבדון. ראו כמה אומץ לב ויוזמה מקופלים בדבריה: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי: לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים ולילה ויום גם אני ונערותיי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי: ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר."

* * *

אורי הייטנר

למה שלי?

בהרצאה שנשאתי לאחרונה בערב שהוקדש לנושא "השבת במדינת ישראל", דיברתי על המשמעות החברתית של השבת. הצגתי את השבת כמהפכה חברתית רבתי, בעיקר בכל הקשור למאבק בעבדות. מה הלקח לימינו? היום אין עוד, כמעט, עבדות כפשוטה, במובן ההיסטורי. אולם יש עוולות קשים בחברה הישראלית, שמשמעותם בימינו היא כמשמעות העבדות בעבר, ודבקות בערך השבת מחייבת מאבק בהם. בין השאר מניתי את עובדי הקבלן וחברות כו"א, את מקבלי שכר המינימום המשפיל, את מי שגם את שכר המינימום אינם מקבלים, את התופעה של הדרת שכר, את תופעת הסחר בנשים (שהיא עבדות לשמה) ועוד.

אחת הנוכחות באולם, אשת ציבור וח"כית לשעבר, הרימה את ידה וביקשה את רשות הדיבור. "איך אפשר לדבר על מאבק בעבדות," היא התריסה, "כאשר כבר עשרות שנים אנו כובשים עם שכן, והפלשתינאים הם העבדים שלנו?"

לא איכנס כאן לרדידות ולפלקטיות שבצמצום הסוגיות המורכבות של המאבק על הארץ, הסכסוך הישראלי ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי פלשתינאי, סוגיות הביטחון, לקחי ההסדרים והנסיגות וכו', ל"אנחנו כובשים והם עבדים." אציין רק שהיה זה סימפטום לתופעה – השתלטות סוגיות החוץ והביטחון, סוגיית הגבולות – על השיח הציבורי, עד כדי הדרת הסוגיות החברתיות מתוכו. איכשהו הצלחתי להימנע מהיגררות לפרובוקציה, שהיתה שמה בצד את הנושא לכבודו התכנסנו ושואבת אותנו לעוד ויכוח עקר בשאלת הסכסוך.

ביום שלפני האירוע הזה, הודיעה שלי יחימוביץ' על החלטתה להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. שלי היא נושאת הדגל החברתי בציבוריות הישראלית, יותר מכל איש ציבור אחר, ובין השאר היא נושאת המסר שהגיעה העת להעמיד את סוגיות החברה הישראלית בראש, שכן שאלת התוכן של המדינה חשובה יותר משאלת הגבולות שלה, ודי כבר להתחמק מהעיסוק בתוכנה החברתי של המדינה, כי אנו עסוקים בלעשות שלום / מלחמה.

שמחתי מאוד על החלטתה של שלי יחימוביץ' להתמודד על התפקיד. הפעם האחרונה שבה הצבעתי בעד מפלגת העבודה, היתה ב-1992. אם שלי תנצח ותעמוד בראש מפלגת העבודה, אשקול את האפשרות לעשות זאת שוב.

למה שלי?

א. אני רואה חשיבות רבה בקיומה של מפלגה סוציאל דמוקרטית בישראל. בכל מדינה מערבית יש זרם סוציאל דמוקרטי משמעותי, וקיומו חיוני לשיח הציבורי בישראל, והינו אינטרס חשוב גם למי שבאופן אישי אינו מצדד בדרך הזאת. השפעת הסוציאל דמוקרטיה על החברה המערבית היא אדירה – די לקרוא על דמותו של הקפיטליזם המוקדם, של המאה ה-19, טרם החקיקה הסוציאלית ומאבקי העובדים, כדי להבין את גודל ההישגים של הס"ד.

שלי יחימוביץ' היא סוציאל-דמוקרטית אמיתית, אוטנטית, בלב ובנפש. אם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה, תהיה זו מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, שתשפיע על ההוויה הישראלית ברוח זו.

ב. כח"כית חרוצה ומוכשרת, נקטה שלי יחימוביץ' בעמדות הנכונות, לטובת החברה הישראלית – במאבקיה למען זכויות העובדים, למען שכר המינימום, למען מס פרוגרסיבי, נגד השתוללות שכר הבכירים, נגד ריכוז הכוח בכלכלה הישראלית בידי קומץ משפחות, נגד הפרטת קרקעות הלאום, בעד הרפורמה בגובה התמלוגים במשק הגז ועוד ועוד. איש לא לחם כמוה למען הנושאים הללו, ואם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה, חזקה על מפלגת העבודה שתעמיד זאת בראש האג'נדה שלה.

ג. המחוייבות של שלי יחימוביץ' לנושא היא מוחלטת. אין מצב שהיא תחזור על תרגיל עמיר פרץ. יש ח"כים רבים הנושאים את שם החברתיות, אך מעטים באמת ובתמים מאמינים בכל לבם בדרך החברתית ומשקיעים את כל מאודם לנושא, כפי שעושה שלי יחימוביץ' בכישרון רב.

ד. בראיונות עימה, לרגל הכרזתה על מועמדותה, אמרה שלי שהיא תתמוך כמובן בהסדרי שלום שיבטיחו את הביטחון, אך הסוגיה הזאת אינה ממש על הפרק, והח"כים העוסקים בכך הם בסה"כ פרשנים, ואילו היא אינה רוצה להיות פרשנית אלא להשפיע, וזאת היא יכולה לעשות בשדה החברתי-כלכלי. בין השיטין, הבנתי ששלי מפוכחת דיה כדי להבין שאין לנו באמת, בעתיד הנראה לעין, פרטנר לשלום, ולכן יש לשנות את סדר העדיפויות, לא להשתעבד לניסיון הסיזיפי להשיג שלום בכל מחיר, ולהתמקד בתחומים התלויים בנו ורק בנו – בתיקון החברה הישראלית.

ה. בכל ראיון, בכל נאום, בכל מאמר, בכל הזדמנות מדברת שלי על הציונות. בתקופה של מתקפת פוסט ציונות ואנטי ציונות, ובתקופה שיש מי שמנסים לזהות ציונות עם ימניות, אני רואה בכך חשיבות רבה. שלי מחויבת לחזון הציוני של יצירת חברת מופת. אין אלה דברים מן השפה אל החוץ. ניכרים דברי אמת.

ו. במאבקיה החברתיים העדיפה שלי יחימוביץ' את טובת העניין על טובת המפלגה, ושיתפה פעולה עם גורמים הרחוקים ממפלגתה מבחינה פוליטית – ליכודניקים, ש"סניקים, חרדים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במאבק נגד הפרטת קרקעות הלאום, אותו ניהלה בשותפות עם בני עקיבא וחלקים רבים בציונות הדתית. כך ראוי, ולו בזכות עובדה זו היא ראויה למנהיגות.

ז. שיתוף הפעולה שציינתי, אינו נובע מטטרנות, העדר חוש ריח. עובדה – שלי ניהלה מאבק נגד בחירתו של דב חנין לראשות העיר תל-אביב, בשל עמדותיו האנטי ציוניות. שלי הבינה את האבסורד שבבחירת אדם אנטי ישראלי לראשות העיר הגדולה בישראל. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לשער איזה נזק עלול היה להיגרם למדינת ישראל, אילו ראש העיר תל אביב היה הופך באחת לדמות הייצוגית של האנטי ציונות, מרואיין מבוקש בכל התקשורת העולמית ככלי לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. בקרב צעירי תל אביב היה באזז טרנדי של תמיכה בחנין, ומסע הצלב נגדו, שהובילה שלי יחימוביץ', השפיע מאוד על מניעת החרפה הזאת.

ח. שלי יחימוביץ' היא אדם נקי כפיים וחף משחיתות. אי אפשר אפילו לדמיין אותה צועדת למשרדי החקירות של המשטרה. מן הראוי היה שהסף הזה למנהיגות יהיה מובן מאליו, אך במציאות הישראלית העכשווית, לדאבוננו, מדובר ב"אדם נשך כלב". כאשר המועמד המוביל, על פי הסקרים, בהתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה הוא יצחק הרצוג, ההוא מעמותות ברק, שניצל מגורלו של עומרי שרון בזכות השתיקה בחקירות – חשוב מאוד שאדם כשלי יחימוביץ' ינצח.

ט. ניקיון כפיה של שלי יחימוביץ' אינו מתבטא רק בסף הפלילי, אלא היא מציבה רף ציבורי ומוסרי גבוה – אישה המקדישה את חייה לשליחות אמת, ואינה רואה בקריירה הפוליטית כלי למטרות אישיות.

בשל כל הסיבות הללו, שלי יחימוביץ' היא האדם הראוי לעמוד בראש מפלגת העבודה.

בנקודה מרכזית אחת, שלי יחימוביץ' טועה, לדעתי – יש בה אמביציה לאופוזיציה. שלי מכריזה שלא תשב בממשלה של הליכוד. מצד שני, היא טוענת, בצדק, שמבחינה חברתית ממשלת "קדימה" היתה הרבה יותר ימנית מממשלת הליכוד. כיוון שהנושא החברתי הוא העומד בראש מעייניה – אם אין היא מוכנה להצטרף לממשלת הליכוד, קל וחומר שלא תרצה להצטרף לממשלת "קדימה". משמעות הדבר, הוא ששלי יחימוביץ' גוזרת על עצמה ועל מפלגתה ישיבה באופוזיציה. איני מזלזל באופוזיציה ובמאבק האופוזיציוני, שהנם חיוניים ביותר במערכת פוליטית דמוקרטית. אולם אני שולל אופוזיציה עקרונית. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע. ההחלטה היכן נכון יותר להשפיע – בקואליציה או באופוזיציה, היא החלטה פרגמטית, תלויית זמן ומצב פוליטי, שיש לשקול אותה לגופה, וראוי להיזהר מפני הצהרות עקרוניות וטיפוס על עצים שאח"כ קשה מאוד למצוא סולם כדי לרדת מהם.

* * *

יוסי גמזו

נִכְתַּב בְּאֶצְבַּע עַל גַּב צָעִיר, בְּגַן מָמִילָא

כּוֹכָב לָכוּד

בְּשַׂרְעַפֵּי הַזַּיִת

בִּירוּשָלַיִם, בְּגַן מָמִילָא, בְּאוֹר אַחֲרוֹן.

אֶצְבְּעוֹת הַטַּל

נוֹגְנוֹת פַּסְיוֹן בְּאַרְבַּע יָדַיִם

לְסַפְסָל אֶחָד

וְזָ'קֶט צְבָאִי

וְצַמָּה. כְּבָר סְתָיו.

מָה שֶמַּכְנִיס

אֶת הַלֵּב לְרִתּוּק-מַחֲנֶה שֶל אֵלֶם

זֶה תַנֵּי סִילוּאָן וְיָפְיֵךְ הַמֻּגְזָם.

חוּץ מִזֶּה

כָּרָגִיל.

* * *

ביקור חוזר ב"בראסרי", צהריים לשניים

ב-228 שקלים כולל התשר

הארוחה העסקית ב-64 שקלים כללה מנה ראשונה טעימה מאוד אבל קטנה למדי של קרפצ'יו סלמון עם צלפים ושמן זית, ומנה עיקרית של חזה עוף עם ניוקי. העזר-כנגד נהנתה אבל אנחנו טעמנו ולא התפעלנו. טעמו של העוף היה קצת "מכובס". והכול טובל בשמנת. עוד נכללה בעסקית כוס לימונדה עם קרח. אפשר לקחת גם כוס יין או משקה אחר.

אנחנו לקחנו מנגד מרק בצל, 42 שקלים, שעליו אנחנו לא מוותרים בכל ביקור ב"בראסרי" כי הוא ממש יוצא מן הכלל ומומלץ, ובייחוד בימי החורף הנדירים. זה נותן לנו קצת הרגשה של פאריס, ובאיכות לא פחות טובה – קדרה גדולה, גבינה מותכת בשפע, בצל מבושל היטב ביין, בצעי באגט טבולים בו טריים. מה עוד צריך הבן-אדם?

ועם זאת לקחנו גם מנה של צ'יפס, 24 שקלים, שבדרך-כלל הוא ממש מעולה ב"בראסרי", וגם הפעם הוגש, פריך ועשוי היטב, על צלחת, נשפך מגביע נייר דמוי-עיתון, ועם קטשופ, חרדל ומיונז בשפע. זה היה ממש טעים והשארנו צלחת נקייה לגמרי. לקחנו גם גביע לימונדה, 12 שקלים, כי שלנו לא היתה ארוחה עסקית.

היה לנו מקום בבטן גם למנות אחרונות. קרפ סוזט בטעם גראנד מארינייה תפוזים עם כדור גלידה, 38 שקלים, וסורבה שני כדורים מנגו ופירות יער, 28 שקלים. הקרפ היה טרי ומעולה, בסורבה – הכדורים קצת קטנים מדי, אבל טעימים מאוד. לארוחה הוגשו גם בצעי באגט פריך וטרי מאוד, לבן ושחור, עם חמאה, ויכולנו לבקש עוד אבל ויתרנו, וכן בקבוק יין-לשעבר שקוף-ירקרק דקורטיבי מלא מים צוננים עם שתי כוסות.

הכול יחד 208 שקלים שעליהם הוספנו 20 שקלים תשר, 228 שקלים. אילו היינו מוותרים על המנות האחרונות, זה היה בכלל בזול, 142 שקלים בלבד ובהחלט משביע!

המלצריות היו נחמדות. שלנו היה אנה. הרעש היה הפעם גדול מהרגיל, המוסיקה יחד עם קולות הסועדים. המקום היה מלא עד אפס מקום. בסוף הארוחה התיישבה לצידנו גברת צעירה מבית טוב עם בתה הקטנה לצידה, ומולה חברתה המבוגרת ואולי אימה, והגברת דיברה-צרחה בקול כה רם שממש הכאיבה לנו באוזן ימין, שהוסיפה להתחרש זמנית גם זמן-מה לאחר שיצאנו מהמסעדה. לא היה נעים לנו להעיר לה, כי לא נראה שהגברת בכלל שמה לב שהיא צורחת, מה עוד שהיא צרחה ביום האישה הבינלאומי, ואילו הערנו לה היינו יכולים לחטוף על כך אחר-כך בתקשורת ואולי גם נדרשים לשלם לה פיצויים לדעתנית. לנו אסור לתקוע לה אבל לה מותר לנו. אנחנו זוכרים כל מילה שאמרה.

"בראסרי", אבן גבירול 70 תל אביב, 03-6967111

* * *

דוד אדלר

על "אל מקום שהרוח הולך" מאת חיים באר

ממקום למקום: ברלין ולהאסה לא היו מעולם קרובות יותר

המאמר התפרסם לראשונה ב"גג" כתב עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון 23, עמ' 57-63, 2010.

במשפט הסיום בכריכה האחורית של "לפני המקום", ספרו הקודם של חיים באר נכתב: "רומן ... שונה מכל מה שכתב חיים באר עד כה." בכריכת ספרו הנוכחי "אל מקום שהרוח הולך" המשפט הזה נעדר – ובדין. ברלין (זירת ספרו הקודם), על קרירותה האנושית המצמררת – ולהאסה, בירת טיבט (הזירה של ספרו הנוכחי), על קרירות האוויר הצורבת, לא נראו מעולם קרובות יותר. אמנם מסגרת העלילה, מלבד תכניה היהודיים, שונה בתכלית. אך ה"מקום" (ברלין או טיבט) הוא רק זירתה של מסגרת העלילה החיצונית. כשבתוך שני פיגומי העלילה האלה רוחשים להם סיפורים ואנקדוטות על ספרי יודאיקה (בספרו הקודם) ואגדות חסידים, משלי דרשנים ואמרי שפר לרוב (בספרו החדש). אך תמיד הם נפתלים להם, עלילה בתוך עלילה, כצבר נחשים רוחש שתנועתו אינה פוסקת לרגע.

העלילה:

מסגרת עלילת ספרו זה של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך" אינה מפותלת במיוחד. בעיצומו של חודש אלול שנת תשס"ח ("אלה הימים שאפילו הדגים שבים רועדים בהם מאימת הדין"), שנתיים בדיוק לפני פרסום הספר, עוזב הגיבור, יעקב יצחק הורוביץ, האדמו"ר מאוסטילה, שהתפרסם במופתיו כ"צנתר האלוקי", את חצרו ואת משפחתו אשר בקהילת קודש בני ברק ויוצא עם איש סודו אל טיבט, "לחפש את עקבותיו של יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה." כאשר היַק (שניתן לומר שהוא שור הבר המזומן לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא) הוא מי שנשמתו של "היהודי הקדוש" שהוא מאבות-אבותיו של האדמו"ר, נתגלגלה בו.

איש סודו, שמחה דנציגר, יהלומן יהודי עשיר מאנטוורפן, דואג לכל הלוגיסטיקה המורכבת והיקרה של מסעם. זו כוללת את מורה-הדרך, אוסקר פלורין, הולנדי, נוצרי-קלווניסט, הבקי מאין כמוהו ברזיה של טיבט ודובר בשפתה, ואת ד"ר סֶלֶנֶה בֶּרנַרד מומחית ליַקים, שמחליפה ברגע האחרון זואולוג איסלנדי שנבצר ממנו להצטרף למסע. ובנוסף מצטרפים למסעם שני "לֶנד קרוּזֶרים" ומשאית קירור חדשה, וכמובן – עדת מקומיים, נהגים, כלכל ומדריך מקומי.

במסעם המסתורי נגלים לפניהם "יער ערערים מכושף, מנזרים בודהיסטיים נטושים למחצה וחופיו אפופי הסוד של 'האגם השמימי' שבמרומי ההימלאיה." – "שם, במרחביה האין-סופיים של הרמה הטיבטית," ייחשף הרבי להווייתו הזרה של הבודהיזם, "ויגלה את כוחה המשכר והסוחף של האהבה" – לד"ר ברנרד כמובן. בשיאה של העלילה, גיבורנו, קצת כמשה, קצת כאליהו, יעפיל לראש ההר לבדו, כמעט ייגע, ואולי נגע, בקרניו המזהיבות של היק הקדוש, יעלה בסערה גדולה השמיימה ויחזור פצוע אנוש. זו תמצית העלילה.

במהותו האחת, זה רומן פיקרסקי. המוטו הלקוח מ"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים וההקדשה "לסבא, שלום יעקב אברמוביץ", סבו הרוחני כביכול, לא מותירות ספק לגבי הכיוון שבאר מבקש לכוון לקרוב, וגם לרחוק – לרומן הפיקרסקי הקלאסי מכול (כשדנציגר למשל, הוא סנצ'ו פנצ'ו בשירות אדונו הנערץ).

בספר זה, כבספריו האחרים, מפגין באר את רוחב ועומק ידיעותיו בים החוכמה היהודית, אך גם את חכמת הטוויה, ביד אמן, של העלילה. העלילה אמנם צופנת לקורא הפתעות מרובות, אך לא שלד העלילה הוא העיקר. דבריו של באר: "והמסע הזה – הטעון עיון, בין שנתלה אותו בהשגחה העליונה המנהגת את העולם ובין שנייחס אותו לגחמותיה חסרות הפשר של נפש האדם, בבחינת רוח היא באנוש – הוא העומד במרכז ספרנו" מרמזים על פי תָכנם, סגנונם ולשונם, יותר מסיפור העלילה עצמו, על מה שמזומן לו לקורא במהלך קריאת ארבע מאות חמישים עמודי הספר.

ממקום למקום:

בספרו זה מבסס חיים באר את מעמדו כ"סופר היהודי ביותר בן זמננו." כמו ב"לפני המקום", ספרו הקודם, הוא הולך, גם בספרו זה, אחרי נטיית ליבו ואולי אף צו ליבו. הוא אינו מתפשר. הוא עושה מה שהוא יודע ואוהב לעשות – משלב מדרשים, פסוקים דרשות ומעשי נסים של אדמו"רים לרוב – מעשה אמן. ההשוואה בין שני הספרים, למרות זירת העלילה הקוטבית, יכולה להיות מרתקת אם תיעשה לעומק. אך גם על פני הדברים ניתן להצביע על נקודות דמיון אחדות:

בשני הספרים שזורה המלה "מקום" בשם הספר (על משמעותו הכפולה אך גם הטעונה – לאן, לאן הרוח הולך?)

בשניהם, אישה אחת בין שלושה גברים, שם קתרינה, אשת אקדמיה גרמנייה החוקרת את שירת אלזה לסקר-שילר; כאן סלנה חוקרת היַקים. שתיהן מושא אהבה של גברים בסביבתן.

שם התייחסות מפורשת לדברי הביקורת הצפויים; כאן התייחסות מרומזת כפי שנפרט בהמשך.

שני הספרים מאופיינים לא רק בשיבוץ ה"מעשיות" לאין ספור שהזכרנו, אלא ניתן למצוא בהם גם טקסטים דומים: "זו שעת רצון הרצונות, רעווא דרעווין כלשון הזוהר, השעה שהתכנסו... והפליגו אל מרחביו העוטים סוד של חקל תפוחין קדישין כדי לחזות בחברתם של בני היכלא דכסיפין בזיווֹ של הזעיר אנפין" ("לפני המקום" עמ' 293) לעומת "שעת רצון הרצונות, רעווא דרעווין בלשון 'הזוהר', ויחד עם בני היכלא דכסיפין יצאו השניים אל מרחביו עוטי הסוד של חקל תפוחים קדישין לחזות בזיוו של הזעיר אנפין" ("אל המקום שהרוח הולך").

החוכמה היהודית:

באר הוא בלי ספק עילוי. בור סוּד שאינו מאבד טיפה. כבר בגיל 25 יצא ספר שיריו "שעשועים יום יום" המכיל שירים המעידים לא רק על כשרון רב, שמצא את דרכו בהמשך לפרוזה, אלא גם על בגרות אמנותית נדירה וידע רב. בין אם סגנון ודרך כתיבתו של באר (המשבץ כאמור בכתיבתו "מעשיות" לרוב) היא לטעמו של הקורא ובין אם לאו, אי אפשר שלא להתפעל מהידע העצום שלו במקורות (ידע בלתי נדלה – בעיני הראשונים ואולי בלתי נלאה – בעיני האחרונים). אי אפשר גם שלא להתפעם מתעצומות עושרו בעולם הרוח בכלל. יש אולי מי שיטען שלעיתים זה עושר השמור לבעליו לרעתו. למען האמת בחלקים מסוימים של הספר, אף שאני עצמי נהניתי ממנו לכל אורכו, יכולתי להבין מהו מקורה של הטענה ובמה יכולים טועניה להיתלות. וכך גם באשר ללשון. בין אם לשונו של באר (שעוד נדרש לה באריכות) היא לעונג לקורא ובין אם היא כצנינים בעיניו, ההתפעלות משלל מקורותיה היא בלתי נמנעת.

ביקורת וביקורת עצמית:

למען האמת באר עצמו מודע לביקורת זו. אם בספרו הקודם "לפני המקום" הוא כותב: "האין עלילות המישנה הרבות המתפצלות מן העלילה המרכזית, במקום שתיפרדנה מעליה ותאפשרנה לה להתפתח, דווקא משתרגות עליה ומכריעות אותה תחת כובד משאן?" (עמ' 291, שם).

בפעם זו, נתלה באר באילן גדול – מרטין בובר – שאת ספרו "גוג ומגוג" בתרגום לאנגלית נושא מורה הדרך ההולנדי. בספר מונצח סיפור אבות-אבותיו הניצים של אדמו"רנו. מובן שאיזכורו של בובר אינו "מקרי", בין השאר כי לפי באר הסופר, הרי אין "מקרה" סתם. אם לבובר מותר היה לשבץ סיפורי חסידים עד בלי די ועל כך היתה תהילתו, מדוע שיגרע חלקו שלו עצמו? ובכל זאת שאלת המינון עדיין שרירה. הרי כמו בסוגיות רבות הכול הוא עניין של מינון. נראה שאת כל אותן "סטיות" בגין מעשיות ועלילות קטנות המשתרגות מהעלילה הראשית – ניתן לחלק לאלה ההולכות בדרכה של העלילה (ומוסיפות סוג של נופך לעלילה), ולאלו שלא בדרכה (ואין בינן ובין העלילה הַרבה, אולי לא כלום ולעיתים העלילה אף מאולצת לסטות מדרכה בעטיין). את האחרונים כדאי היה אולי לצמצם, גם אם יפים הם. בודאי יזדמנו הזדמנויות נוספות להעלותן על הכתב.

יש עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת. במהלך הקריאה נעלם מהקורא טעמם של חלק מאותם סיפורים המשתרגים מהעלילה. אלה מתחוורים רק מאוחר יותר ולעיתים לקראת הסוף. יש בכך בלי ספק פיצוי-מה לקורא. אך עדיין נשאלת השאלה האם שומה על הסופר להטיל את כל יהבו על סבלנותו ואורך רוחו של הקורא עד שיתחברו הקצוות, מה גם שלא כולם. ובוודאי שלא כולם – כי מי חכם וידע את כל צפונות הספר ורמזיו הרבים.

דוגמה לכך הם האורחים גלוחי הפנים שנעמדו פתאום בפתח בית המדרש בשעת דרשתו של האדמו"ר, שאחד מהם הוא כמו שאומרים "במקרה" סופר ומרצה באחת האוניברסיטאות. וכל זאת, כך סברתי כשקראתי זאת, רק כדי להשכילנו שתיאור ההתגוששות המתואר בפי הרבי, אינו אלא מתוך פרסום של "האקדמיה הלאומית למדעים". שיערתי שבאר מרמז על עצמו וגם הוא (אם לא כמו ב"לפני המקום" שהיתה לו שם נוכחות מלאה) מבקש להשאיר חותם מה. אולי הוא חפץ, כך סברתי, לנהוג כהיצ'קוק המופיע להרף עין בסרטיו. אך לקראת סוף הספר, כשהוא פוגש בסלנה, הסתבר שלנוכחות הזו היתה משמעות נוספת במעגל הסיפור החיצוני. במעגל זה, שבאר סבור שהיא נחוצה, ולא רק בספרו זה, הוא מסביר איך הגיעו הדברים לכך שעלילות הספר נודעו לו והוא יכול להעלותם על הנייר. אך לעיתים, וזו כבר בעייה חמורה יותר, עולה אצל הקורא החשש שמהלך העלילה (או לפחות כמה מהעלילות הקטנות המשתרגות ממנה) מוכתב מדברי הדרש או כמוסות הידע שהמחבר מבקש להעתיר על קהל קוראיו.

נראה שכמו בסוגיות רבות – שאלת המינון היא העיקר. נראה שאת כל אותן "סטיות" בגין מעשיות ועלילות קטנות המשתרגות מהעלילה הראשית ניתן לחלק לאלה ההולכות בדרכה של העלילה (ומוסיפות סוג של נופך לעלילה), ולאלו שלא הולכות בדרכה (ואין בינן ובין העלילה הרבה, אולי לא כלום ולעיתים העלילה אף מאולצת לסטות מדרכה בעטיין). את האחרונים כדאי היה אולי לצמצם, גם אם יפים הם. בודאי יזדמנו הזדמנויות נוספות להעלותן על הכתב.

המבט מבפנים:

ההווייה החסידית, כולל כל תככי החצר המפותלים, מתוארת, כך נראה, באמינות ובאותנטיות של מי שכביכול בא "מבפנים". כאן לא ניתן לומר שהמספר הפריז. אמונתם של חסידים בכוחות העליונים של ה"רבי" ידועה. (ואם לא היו ידועה, הרי שמותו של ה"רבי" מלובביץ הוכיח שהם יכולים להגיע למחוזות שלא ייאמנו). גם ההתחברות של "גבירים" ובעלי ממון לאדמו"רים ולבעלי-ניסים, זה מקרוב באו, מוכרים וידועים ואף מוזכרים בספר. כך גם התפלגויות החצרות אחרי מות אדמו"ריהן ידועה. בכל אלה יש "תשתית ראייתית" מוצקה.

אם בתיאור ההוויה החסידית יש כאמור תשתית ראייתית שניתן למצאה בנקל אפילו בעיתונות היומית; הרי שבאשר לעילת מסע ההתחקות אחר עקבותיו של אותו "יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמיים בחלום הלילה" באר בעצמו הוא שטווה רשת צפופה ומרשימה של תשתית כזו. גם אם יקבל הקורא-השופט את התשתית הזו כמספקת, וגם אם לא, בדבר אחד אין ספק, התשתית המוצגת הינה רבת-רושם וראויה לכל מחמאה. מה גם, כפי שכבר אמרנו, בספרות היפה (fiction) ניתן להקל. וכבר היו חזיונות מוזרים מזה שאנשים קדושים בעיני עצמם, ניסו לממש.

האהבה:

אך שאלת השאלות היא עד כמה סיפור האהבה בין האדמו"ר לסלנה, מתפתח בטבעיות ומעורר את אמון הקורא. אם בשל הרקע הכל-כך שונה, ציפיתם למסע ארוך שראשיתו בחשדנות ראשונית, גישושים, היכרות הדדית, מתונה ונמשכת, רמזי-רמזים, חיזורים מהוססים – טעות בידכם. סלנה יוזמת את הנשיקה הראשונה כבר בתחילת הערב הראשון בו הם נמצאים ביחידות, מהירות שלא היתה מביישת אפילו סרט הוליוודי. נס משמיים. ואל המיטה הם מגיעים גם כן חיש קל. עוד נס. יחד עם זאת חשוב לציין שלמרבית הפליאה, במבט לאחור, כשדנציגר מעניק לסלנה את שעונו של האדמו"ר לאחר מותו (אותו שעון שתיקן "היהודי הקדוש" שבא מהשמיים לצורך כך וזה השעון "המבשר בכל רגע ורגע ששעת הישועה קרבה לבוא."), כמעט בסופו של הספר, זה נראה צעד כמעט מתבקש. וכשהוא עונד לה אותו על פרק ידה ואומר לה "את ראויה לזה, סלנה. היום אני יודע כמה הבחירה שלו בך היתה נכונה. אהבת אמת שוררת ביניכם, יקירתי" והיא מתקשה לעצור את דמעותיה, לא אדון לחובה את הקורא שגם הוא מתמלא ברִגשה של אמת. זה כנראה כוחו של מי שיודע לספר סיפור. ויתכן, ותהינו כבר למעלה, שאת המשפט המלא על הספר יש לתת בסופו, אחרי שישמעו כל העדויות.

אך כאמור לא סיפור המסגרת הוא העיקר, ולא "אמינות" העלילות החיצוניות. ובסופו של דבר ואת זה חשוב להדגיש באר יודע לספר סיפור, לטוות את מהלך העלילה ומיטיב לשרטט את הדמויות במראן ובאופיין וכן את היחסים ביניהן. וזה אולי העיקר בבואנו לשפוט טיבו של רומן.

המשמעות והעמקות:

אך בספרו של באר יש הרבה יותר מהעלילה עצמה ושלל המעשיות והסיפורים הקטנים שמלווים אותה. כמעט לכל אורך העלילה ניתן להבחין ב"רובד משמעות נוסף": אירוניה דקה או סמליות זכה או אולי שתיהן כשהן כרוכות יחדיו – וכל קורא יוכל לבחור לעצמו, על פי טעמו ונטיותיו, את המשמעות הנראית לו. אם כי לא כל קורא יבחין ב"רובד משמעות נוסף" כשזה מופיע, בוודאי לא בכולם.

וכי מה אמור לחוש הקורא כשהמדענית, אהובת האדמו"ר, משוררת לו "לא המתים יהללוך יה" בשפתו ובניגונו, כשזה שוכב חסר הכרה. וכי מה יחוש הקורא בעת הרהוריו של האדמו"ר "על הדמיון שבין אהבת גבר לאישה לאהבת האדם לאלוהים" (עמ' 357) וגם כשהוא קורא בלשון מקובלים: "תיכלל התשוקה התחתונה בתשוקה של מעלה בלא פירוד ויהיו לשלם הנקרא אחד, כמו שהיו מעיקרן, והוא סוד הזיווג הנעלם..."

באר מבקש לכרוך יחד את גאולת הגוף והרוח. את האחרונה המגיעה לשיאה בהעפלתו לראש ההר, מיטיב באר לתאר על מורכבותה המעורפלת ונשגבת ההוד, כשאת השראתו, התוכנית הפעם, הוא מקבל מהמקורות (משה ואליהו).

בנוסף, יש בספר התייחסויות גלויות או סמויות לשאלות פילוסופיות עמוקות. כמו מצד אחד על גדלות הנפש "להיחלץ מתוך גופך שאתה כלוא בתוכו... להגיע לגאולה רוחנית" (עמ' 356) ומצד שני "צדיק שלא טעם טעם חטא אינו יכול למלא את תפקידו כראוי." וגם על תפקידו של האדמו"ר הצדיק במעגל הנס: בחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים," כשברקע "הכול זמני ובר-חלוף ומה שנשאר הוא הזיכרון."

ה"מקריות":

נראה שגם הסופר הולך בדרכם של חסידים הסבורים "שכל מאורע בעולמנו וגם הפעוט שבהם אינו מקרי" וכך גם כל שם (והשם "מקום" בשני הספרים בכלל זה). אך לעיתים נדמה שה"מקריות" מתוכננת (כמו שאומרים מרואיינים בטלוויזיה, בהומור קצת נדוש, על הגיטרה או הספר שנמצאים אתם "במקרה") ואז זה עלול להפריע, כמו בתפרים גלויים של חליפה מהודרת. וכדי שה"מקריות" תהיה שלמה, האדמו"ר, למשל, נפטר ביום "הסתלקותו של "היהודי הקדוש" לגנזי מרומים" (עמ' 422).

כשסיימתי לקרוא את הספר בליל יום חמישי 26 אוגוסט 2010, ועודני תוהה עד כמה ייראו אמינים המאורעות הגדולים ונפתולי העלילות המתוארים בו, בעיני הקורא המצוי, נפניתי לכתוב את התרשמותי במחשב. ובעודי בוחן אם עליי לשפוט לחומרה, כמנהגי, את כל אותם צירופי-מקרים נדירים שאירעו בספר, כולל בסופו (כשד"ר ברנרד "ממש במקרה" פוגשת את הסופר באר) – הכותרת החדשותית על המסך, שנושאה היה המזימה לשלוח נערת פיתוי ל"רנטגן", טפחה על פניי ואמרה – לאט לךָ. שכן, למי שלא קרא, ה"רנטגן", כמו ה"אמ-אר-איי" וה"סי-טי", מוזכרים בספר כמודל החיקוי השיווקי של ה"צנתר האלוהי". גם הכלי שבחרו, מי שלפי הכתבה הואשמו ברקימת המזימה, העידה עד כמה גדול, לדעתם, כוח הפיתוי של האישה שגם "צדיקים" עלולים ליפול לפתחה.

היה זה רמז עבה שאולי מוטב לי לשקול מחדש את עמדתי הרציונלית, אולי מדי, בנושא ה"מקריות", בחיים בכלל ובספרות, שיש דין להקל בה, בפרט. אחר כך תהיתי, אם הסופר עצמו לא כיוון גם הוא כנגד גישה קרה ורציונלית מעין זו בדבריו שיובאו בסוף.

בגלל הלשון:

אחת הסיבות שאני גומא את ספריו של באר בשקיקה, ושבגינה אני ממליץ בחום לקרוא את ספרו זה, נובעת מלשונו של באר – זו לשון מרתקת, מענגת, לעיתים קסומה. איני מצפה לזיקוקין דינור. איני חסיד המליצות. די לי בכך שהוא עושה בחירה נכונה ומדויקת במילה, צירוף-מילים, ביטוי, מהמבחר העצום העומד לרשותו לשרתו – זו הנאתי הצרופה. והמבחר אכן עצום ורב. הוא עושה שימוש נרחב במכמני השפה לא רק במידה שאינה מצויה אצל סופרים אחרים אלא במידה שממש לא תשוער: מקרא ופוסקים, משנה ותלמוד, לשון חכמים ראשונים ואחרונים, אמרי חסידים ופניני מגידים, עגת חצרות חסידים ("פושטאקעס") ולשון עדות החרדים ("שיחותיו הליליות עם פייגי בשעת הֶרגל-דבר"( עמ' 327) וגם לשון סוד הקבלה ("שעת רצון הרצונות, ... חקל תפוחים קדישין..." וכן "תיכלל התשוקה התחתונה... והוא סוד הזיווג הנעלם..." שהוזכרו למעלה), מהסידור ומהמחזור אך גם מהשפה העברית המתחדשת ומעגתה העכשווית. כשהוא מצליח בקסם כישרונו לרקחם לשפה אחת ודברים אחדים – ללשון שוטפת ומובנת – הרחש העולה מהרקיחה המופלאה הזו הוא מענג.

בבסיסה זו לשון מאוד עשירה, מדושנת, מגוונת, אפילו גבוהה, לעיתים גבוהה מדי. אך בתפארתה, השפה אינה גבוהה מדי ובוודאי אינה מליצית אלא שפה יפה, עשירה ומדויקת הזורמת בקלילות: "...הגניבה מבטים חטופים בשניים העומדים מחרישים וצינורות הניאון של מועדון החשפנות שמעבר לרחוב מַזים עליהם ועל תרמיליהם נתזי אור כחולים ואדומים לסירוגין" (עמ' 16). או "התשוקה העצומה שחומֶרֶת בו מנעוריו לחיים שיש בהם אהבה" (עמ' 356). מילה אחת הקולעת לחוט השערה בכל משפט "מַזים" ו"חומֶרֶת" – עושים את זה. לא צריך יותר מזה והדוגמאות רבות.

באר כדרכו נותן לעיתים יותר מזה. בעיקר כשזה נוגע לענייני תשמיש המיטה, אז הוא קורא דרור ללשון חיה ועסיסית יותר: "וידה היוקדת, הלחה, בקשה את איברו הדגול מרבבה. מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (עמ' 322). וכן "הוא שומע אותה, את סלנה המופקרת, צוהלת כסוסה מיוזנת". וגם "...וירד אליה. 'סלה, אני אוהב אותך,' שמעה אותו קורא לה ממעמקים" (עמ' 203) (לזכותו ייאמר שכאן באר אינו מפרש: "כמו שנאמר: ממעמקים קראתיך יה"). או: "הצדיק שהתאווה לכבוש את סלנה בסערה כשל. קשתו שנמתחה שבה לקדמותה" (עמ' 203).

שפתו מגוונת. לעיתים הוא מעדיף להשתמש בשפה פשוטה, כמעט ז'ורנליסטית ("תגובתו המחוכמת של הצדיק, ככל מהלך טקטי מהיר, הפכה את הקערה על פיה"). וכשהוא מתאר עניינים עכשוויים כמו אימוץ השם ה"צנתר האלוקי"  הוא משתמש אפילו בעגה ("יעקוף אותם בסיבוב" – אותם, את ה"רנטגן" ודומיו, כמובן). פה ושם הוא משבץ גם חידושי לשון בשפת יום-יום ("לשלטט" מול מרקע הטלויזיה, שבאמת אולי עדיף על ל"זפזף" הנפוץ). אך לעיתים מאוד רחוקות הוא עושה שימוש גם בלשון כלאיים שקצת צורמת: "ואם תמצא חפץ בסטוּץ קצר" כחלק מדו-שיח שקיים הרבי עם עצמו (עמ' 196) (מהיכן למד הרבי מילה זו?).

באר הוא כאמור קוסם לשוני. אין סופר שכותב כך כיום, לחסד ולשבט. הוא מרחיב את גבולות השפה, כמעט עד גבול האפשר, אך לעיתים, בהפריזו, הוא עלול להרחיק קוראים שמורגלים לשפה גמישה שלא לומר רזה ולכן שטחית ותכליתית יותר. לעיתים נדרש מהקורא לא רק ידע לשוני ("עימץ עיניו" – לא טעות. סגר עיניו. "ואימהות המביאות בניהן בחוצֶן" – בחיק הבגד הקדמי) אלא גם ידע עיוני רחב, כאילו היו כל הקוראים בוגרי החוג ל"מחשבת ישראל" לפחות (למשל "שידו לא משה מידיהם של שי"ר ורנ"ק" (עמ' 12) – שפירושו שהיה קרוב לחוגי "ההשכלה"). גם כאן יפה הוא עושה אילו לא הקצין והפריז ובכך היה מתקרב יותר אל הקורא המצוי.

איך לסכם?

ואיך אתה מסכם במשפט אחד את הביקור הראשון שלך במרכז להאסה?" שאל מורה הדרך ההולנדי את הרבי, גיבור ספרנו, והוא עונה: "...כמו להתהלך בחוצות אור כשדים ... ולהציץ לחנות הצלמים של הכהן הגדל תרח בן נחור". (עמ' 173).

וראוי לשאול, האם תחושה זו של חזרה במכונת הזמן לא יכולה להיות גם תחושתם של חלק מהקוראים. שאילו נשאלו שאלה דומה היו אולי עונים: כמו להתהלך בסימטאות אוסטילה, ביחוב, רוז'ין וכל עיירות היהודים בפולין ובגליציה וגם, כן גם, בבני-ברק. וגם, כן שכחנו, בערבות טיבט.

חיים באר אינו תמים, הוא אמנם בחר ביודעין בדרך זו של שיבוץ ה"מעשיות", אך הוא מודע כנראה למה שעתידים להטיח כנגדו המבקרים. כאן אין הוא אומר זאת ישירות כמו ב"לפני המקום", אך ממה שהוא אומר על גיבורו ניתן להשליך גם על ספרו: "מה יש שם עמוק בפנים, מתחת לכל אוצרות המורשת התרבותית הזאת? או, בנוסח הומוריסטי יותר, איזה פרצוף נגלה אם יגלח ג'ייקוב אייזיק הורוביץ את זקנו?" (עמ' 176). שהרי גם הספר, כמו הרבי, מורכב מפסיפס של פסוקים ומאמרי שפר ומסיפורי חסידים וממשלי דרשנים. "ומה נגלה אם נסיר מן הבצל גלד אחר גלד? לפי השיטה שלך לא ישאר בסוף בצל." כך גם באשר לקורא: אם הוא לא יהנה מהגלדים (ה"מעשיות") איך יוכל להנות מעלילות הספר.

לא שאין עלילה, יש ויש, אלא שנראה שהסופר כיוון אולי גם לכך שגלדים אלה הם לא רק "עצם התודעה והמהות" של הגיבור אלא גם "עצם התודעה והמהות" של הספר.

באר אולי גם משיב למבקרים האנינים שעתידים לצוץ, אם גם כאן בדרך עקיפה ורמוזה, באמצעות דבריה של סלנה כנגד מורה הדרך: "אצלך הכול חייב להיות נקי וסטרילי וריק. ולכל זה יש מחיר – ניכור וריחוק ועקרות."

ספרו של באר אינו נקי ובוודאי אינו סטרילי וריק. הוא מלא להתפקע בעלילות ובמרקחת מילים, ולמרות מגרעותיו, הוא אינו עקר, הוא אנושי, עסיסי, צפוף, חם, מלא דמיון ופורץ גבולות.

ספר מומלץ.

להערות ולתגובות: adlerdavi@gmail.com

אהוד: איך זה שמרבית הביקורות על הספרים החשובים שאנחנו קוראים בזמן האחרון לא עושות לנו חשק לספרים? מה שהפעם לא קיבלנו מהסופר את הספר ואין לנו התחייבות קריאה כלפיו.

* * *

יוסף דוריאל

הצביעות המסוכנת של המרקסיסטים המזוייפים

החיבור המוזר בין השמאל המרקסיסטי לג'יהדיזם האיסלמי בהסתה נגד ישראל

ממחיש את המכנה המשותף האמיתי ביניהם:

כמיהה לעריצות שתשלוט על העולם

במקום שלטון דמוקרטי של אנשים ויזמים חופשיים.

לפני שספרי החדש "ללמוד מהחיים" הגיע בימים אלה לחנויות, ביקשתי מכמה ידידים שאני מעריך להביע את דעתם עליו.

התגובות היו מעודדות מאוד, פרט להסתייגות אחת: לשם מה הכנסתי לספר, שבנוי על לקחים לקבלת החלטות מעשיות בחיי יום-יום, גם פרק הנראה תיאורטי לחלוטין, תחת הכותרת – "הכישלון ההיסטורי של השמאל האידיאולוגי"? בפרק זה הצגתי את הסתירה שבין הסוציאליזם של מרקס, המחייב את הפקעת אמצעי הייצור מידיים פרטיות – להעשרת העם כולו – לכוהני השמאל של ימינו, התומכים בשליטי הנפט הערבי, שבמקום להתחלק בעושר זה עם בני עמם – משתמשים בו לחיי הוללות של עצמם ולמימון הטרור האיסלמי בעולם.

בניגוד לארצות התעשייה, בהן הלאמת המפעלים נידונה לכישלון כלכלי, כשבמקום בעלים אחראיים הופקדו עליהם פקידי השלטון, הרי בארצות היושבות על אוצרות הנפט – טבעי יותר שאזרחיהן יתחלקו בעושר, במקום קומץ בעלי הכוח שחומסים אותו מבלי שתרמו משהו ליצירתו. זה לא עלה על דעתם של כוהני הסוציאליזם הצבוע של ימינו, שבמקום להטיף את תורתם להמונים המקופחים של ארצות ערב – התגייסו לשירות ההסתה האיסלמו-נאצית נגד ישראל, שכל תפקידה היה להסיט את זעם ההמונים המקופחים מאלה שגרמו לקיפוח זה.

כך זה עבד עשרות שנים, וכמי שאמון על גישה מערכתית לבעיות – לא יכולתי להתעלם ממצב חוסר היציבות המובנה במערכת חברתית בה מתחלק העושר בצורה כה מעוותת. כך הופיע בספרי הפרק שנראה קצת תמוה לידידי המלומד, אך עבר זמן קצר מאוד עד שאותה מערכת מעוותת התחילה להתפרק ממש, ברעש גדול. אכן, החלק ההגיוני בתורתו של מרקס מצא את המקום המוגבל למימושו.  

אז מה יקרה עכשיו?

מחוסר מנהיגות סוציאליסטית מקומית ובגידת כוהני הסוציאליזם בעולם בתורתם המקורית, לא תורת קרל מרקס תכוון את שינויי השלטון באזורנו אלא תורתו האמפירית משנת 1906 של מלומד איטלקי בשם וילפרדו פארטו. תורה זו, שהתפרסמה בכינוי – "עיקרון הדומיננטיות של 20/80" – קובעת, בין היתר, שבמערכות החיים 20 אחוז דומיננטיים קובעים את גורל 80 האחוז הנותרים. לפני 32 שנה ראינו כיצד זה פעל באיראן, כשהתקוממות עממית סילקה את השאח הפרסי. 20 האחוז הנחושים (והמאורגנים) שבתוכם תפסו את השלטון ושיעבדו את כל היתר למשטר עריצי האסלאם.

אין מה שימנע חזרה על תופעה דומה באזורנו, והפעם – עם הארגון המגובש של האחים המוסלמים, ובמיוחד – כשמנהיגות העולם החופשי נתונה, כיום כמו אז, בידי נשיא תימהוני של אמריקה, הסוגד לאמונות טפלות. 

האם אכן זה מה שנגזר עלינו?

לא בהכרח. כי הכול צפוי והרשות נתונה. זה יקרה, אם נישאר צופים מהצד, כמו עד היום. אבל, יוזמה אסטרטגית של ישראל, מתואמת עם ציבור נוצרים הגונים שעוד ישנם בעולם, מול כסילי האיחוד האירופי וצבועי "התקינות הפוליטית" של אמריקה – יכולה למנוע את התוהו ובוהו הצפוי.

הנה תפקיד בו יכולה מנהיגות ישראלית נבונה להיות "לאור גויים" – לראשונה מאז ימי התנ"ך.

* * *

יוסף חרמוני

על "היברו פאבלישינג קאמפני" למתן חרמוני

להלן כמה מילים על ספר חדש. מדובר בספר של מתן חרמוני. שם הספר: "היברו פאבלישינג קאמפני". למען השקיפות, יש להודות כי שם המשפחה של הסופר – הצעיר יחסית,  מעיד עליו כי הוא בנו של בן דודי. שניהם ילידי קיבוץ דורות.

מתן חרמוני הוא חוקר ספרות אידיש שנכתבה ונכתבת בארה"ב. "היברו פאבלישינג קאמפני" הוא ספרו הראשון. הספר עוסק בנשוא מחקריו של הסופר. גיבורי הספר הם סופרים אידיים ומשורר אידי אחד, אשר מנסים לשמר את תרבות האידיש ולשפר את רמת חייהם באמצעות כתיבת רומנים באידיש. מתן מצליח – כך נדמה לכותב שורות אלה, שלא חי אז, לא בק"ק ניו יורק ולא באה"ק – ליצור ניו יורק של זהב ושל נחושת ושל עור. סופרים, מלצרים ומלצריות, שחקנים, במאים, שחקניות וקצבים, חולפים בדפי הספר המיוחד הזה. אין ברק בהופעתם, אין דרמות אדירות. ישנה זרימה שקטה, אלגית משהו.

חרמוני מתאר את דמויות המהגרים הססגוניות הללו בשפה מיוחדת שברא והוא שולט בה ביד רמה ומיומנת: עברית מיודשת, או אידיש מעוברתת. העברית שבפי המספר ובפי הדוברים נקראת כאידיש. והיא נקראת כך לא בשל מלים באידיש המשובצות בה (היא נקייה מהן, כמעט לחלוטין) אלא בשל הריתמוס, האליטרציות, הדימויים וה"נשמה" האידית שבה גולשת העברית אל השורות והדפים.

לאחר מאמץ קל של התרגלות למיקצב ולנשימה האיטית של הסיפור, לנשמתו האידית של הסגנון, נמשך ליבו של הקורא אל האנשים הללו, בני ראשיתה של המאה הקודמת, המותזזים מכאן לשם במקלדתו האמונה וברגישותו של חרמוני לתוויה המיוחדים של האידיש המדוברת והנכתבת. ההומור הסרקאסטי במקצת, שבו מרוככות שיניו של הטקסט, משדר אף הוא ארומה אידית. המספר שוטח את מרכולתו בגובה האוזניים, בשפה שאינה גבוהה ואינה מונחתת ארצה. שפה ייחודית לספר זה, שנקראת כפועל יוצא, טבעי, הכרחי כמעט, של ההווייה המתוארת ושל גיבוריה שאין בהם גבורה כלל. 

שתי ביקורות שנכתבו על הספר, אבוי, הן ראו אור ב"הארץ", משבחות אותו. הנה כאן עוד אחת, שחולשתה בהיותה חתומה בידי קרוב משפחתו של המחבר. אסכם את חוות דעתי המשוחדת והבלתי אובייקטיבית:  לא לרוץ לקנות, חבריא. אל הספר הזה יש לגשת לאט, ואז לעלעל, לחייך קלות, להסס  – ולקנות.

סיכמנו?  נו, שוין!

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

הופיע זו הפעם ה-181!

בגיליון החדש, שהופיע עתה, 144 עמודים, וכרגיל משתתפים בו מגוון של כותבים בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה.

בתוכן – בין השאר:

בפתח הגיליון – בעין הסערה המזרח-תיכונית

זאב ז'בוטינסקי – על הלאומיות (פירסום ראשון בעברית!)

יורם ארידור – בין הים והירדן

פרופ' איל זיסר – מזרח תיכון חדש ומוחלש

ד"ר אלון דהן – חשבון נפש ציוני

דני בן ישי  – למהותה של ציונות טהורה

ד"ר נתן ברון  – זיכוי הנאשמים בפרשת ארלוזורוב

יוסף אורן – גיבורי ספרות שליליים

יוסי אחימאיר – שמשון הז'בוטינסקאי

ד"ר אפרים אבן – לח"י בחמישה כרכים

אלישע פורת – אהבת המשוררת העברית למשורר היידיש

ביקורת ספרים: פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ, יוסף קיסטר, ד"ר שרה אוסצקי-לזר,

חבצלת פרבר, גבריאל שטרסמן, פרופ' שמואל מורה

סיפור, שירים, בימת קוראים, ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

www.ha-umma.com

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.

חלק שלישי.

[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בשעתם בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד הראשון של עיתון ישראלי]

יום שני 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, יומה של התקפת-הנגד, נפתח בתקוות גדולות ומסתיים בכישלון מוחלט. מה שהתרחש במהלכו עתיד לשמש אחד הנושאים המרכזיים לחקירה בוועדת אגרנט.

בתחילת היום התמונה עדיין אינה ברורה. יש אפילו ידיעות אופטימיות ומחשבה לנצל את ההצלחה, לשם צליחת התעלה מערבה. בתשע בערב מדווח משה, בישיבת הממשלה, כי אוגדת ברן אמנם תקפה והשמידה כוחות מצריים, אך לא הגיעה לתעלה, ואילו המצרים המשיכו לחזק את כוחותיהם. התקפת האוגדה של אריק כלל לא יצאה לפועל. האוגדה השלישית, של אלברט, נאלצה אפילו לסגת מעט.

מיד לאחר הישיבה טס משה במסוק לפיקוד הדרום. הטיסות מאפשרות לו לנמנם מעט ולאגור כוחות. הוא מגיע אחר חצות ונפגש עם דדו, גורודיש, אריק, ברן ואלברט. מפקדי האוגדות יושבים עייפים, דלוקי עיניים, צרודים, לא מגולחים, וסחוטים מאוד. זה היום הרביעי שהם נתונים במאמץ מפרך, מיטלטלים בטנקים בלי רגע מנוחה, נושאים בעול בעיות לאין ספור באוגדות, שגויסו בחופזה ועתה הן חוצות את סיני על שרשראות טנקים, ולא על מובילי-טנקים, והכל כדי להגיע מהר ככל האפשר לחזית ולעבור מהגנה נואשת להתקפה מוחצת על הצבא המצרי שחצה את התעלה – והנה חלף יום הקרב הראשון ואיתו מפח-נפש, אבידות ונסיגה נוספת.

מתברר, כי בשעה 10:40, לאחר כשלוש שעות לחימה, הניח גורודיש שמצבה של אוגדת ברן טוב, ולא ידע שמדובר בהישג חלקי בלבד מול המערך המצרי הקדמי. הוא ביקש אישור מדדו להוריד את אוגדתו של אריק לציר הגידי, כדי שיספיק לתפוס, עוד לאור היום, גשר מצרי, ולצלוח את התעלה באזור סואץ. האישור ניתן, והחטיבות של אריק התחילו לנוע דרומה בהדרגה, מבלי לקחת חלק בלחימה.

בינתיים נכשלה המתקפה של אוגדת ברן, כיוון שפעלה ללא סיוע אווירי וארטילרי של-ממש, ולא איתרה את המערך העיקרי של הצבא המצרי בגזרת גשר הפירדאן, ולא את שיטת לחימתם של המצרים, שתקפו את הטנקים הישראליים באש נ"ט עזה משני עברי התעלה. גדודי האוגדה פעלו בהתקפות נפרדות ולא במאמץ מרוכז, והמידע שזרם למפקדות הממונות לא היה מדויק.

אוגדת שרון היטלטלה במשך היום לשווא, ובתוך כך נשמטו מאחיזת צה"ל השטחים השולטים שהחזיקה קודם לכן בדרך החת"ם.

מתקפת-הנגד עלתה באבידות כבדות באנשים ובטנקים, ובפגיעה קשה ברוח הלחימה. השיריון נקט טקטיקה שהתבססה על ניסיון העבר ופעלה יפה במלחמות הקודמות: פריצה מהירה של כוחות משוריינים – בלי ליווי חיל רגלים ובלי סיוע ארטילרי – אל תוך מערכי האוייב, כדי למוטטם. הפעם מצאו עצמם הטנקים הישראליים מוקפים חיל רגלים מצוייד בנשק נ"ט רב ומגוון: רימונים, אר-פי-ג'י-7, תול"רים, תותחי נ"ט וטילים מונחים מסוג "סאגר", שגרמו לשיריון אבידות כבדות.

מפקד גדוד 113, סא"ל אסף יגורי, מקבל פקודה לתקוף לעבר מעוז "חיזיון" בגזרה הצפונית. השטח מוצף שיריון, ארטילריה וכוחות חי"ר מצרי. חבורת הקצינים של יגורי באה אליו לפני הקרב ואומרת: "אסף, ההערכה שלנו היא שדורשים מאיתנו דבר בלתי סביר." מפקד פלוגה, שנהרג אחר-כך בקרב, אומר לו: "אם אתה הולך – אני הולך אחריך, אבל זה איבוד לדעת."

יגורי אינו מעלה על דעתו, שמישהו בפיקוד מעליו היה מרשה לעצמו לתת לו פקודה להסתער, אלמלא היה גדודו משולב בהתקפה רחבה יותר, לפחות בסדר גודל של חטיבה, ובסיוע חיל האוויר. הוא פוקד: "בצע, סוף!" – ובעצם זה הסוף של גדודו. כלי אחר כלי, טנק אחר טנק, יוצאים מכלל פעולה, מפקד אחר מפקד – נהרגים. "הבנתי שאין לנו עם מי לפתח את הלחימה, והבנתי גם שכל הערכת המצב, שאנחנו בסך-הכל באים בעקבות כוח שני, אין לה אחיזה, ואנחנו למעשה תקפנו את ראש הגשר העיקרי של הארמיה השנייה – בגדוד אחד, עם עשרים טנקים, ללא ארטילריה, ללא חיפוי חיל האוויר."

גדוד 113 מתרסק, ההתקפה נכשלת. "חטפתי פגיעה בטנק שלי," מספר יגורי, "נתתי לצוות פקודת נטישה. זה היה בארבע אחרי הצהריים, באור יום מלא, בתוך מערך שורץ חיילי קומנדו, כל הזמן תחת אש צפופה, גם של ארטילריה וגם אש מנשק קל. ראשון נפגע קצין הקשר, אחריו נפגע התותחן. הנהג, הטען-קשר ואני הגענו לשוחה קטנה קטנה, שחיל האוויר עשה על-ידי פצצה, מין גומה קטנה. זחלנו פנימה יחד עם איש צוות מטנק אחר, שהצליח להיחלץ מהטנק שלו. היינו בתוך השוחה ארבעה אנשים. למעשה, היינו בין הכוחות וחטפנו אש משני הצדדים. תוך זמן קצר ביותר התחילה לרדת עלינו התקפה של נגמ"שים מצריים, כשהם כל הזמן יורים אש ומתקדמים לעברנו. הם נעמדו בטווח של כמטר מאיתנו, ירו לתוך השוחה, חלק מהאנשים נפגע, ואז התפרץ פנימה קצין מצרי, הדף את היורים, ולמעשה הוא הציל את החיים שלנו, והעלו אותנו על הנגמ"שים המצריים. לא היה אקט של כניעה ולא של התארגנות ולא של שום דבר. הכל הלך ברצף של נטישת טנק – שוחה – התקפת-נגד, ואתה תחת אש, מוטל בתוך נגמ"ש מצרי."

בסיומו של היום שולט הצבא המצרי על שטח שעומקו שמונה קילומטר ויותר, ובכלל זה קטעים מדרך החת"ם. בימים הבאים הוא עתיד להמשיך בהתקפות חוזרות ונשנות, כדי להרחיב את אחיזתו בגדה המזרחית.

 "הורדת אוגדת אריק דרומה, לפני שהתברר אם אוגדת ברן מסוגלת בכוחות עצמה לבצע את המשימות שהוטלו עליה, חרצה את גורל התקפת-הנגד של אותו יום. אם יש משמעות למילים 'חרה לי עד מוות' – הרי זה מה שחשתי. אחרי שנפתחה המלחמה כפי שנפתחה, אחרי היום הראשון בחזית הדרום, עם הכוחות שלא היו ערוכים בעמדותיהם בזמן הנכון, אחרי שלא פינו את המעוזים כשהיה אפשר לעשות זאת – אחרי כל אלה סוף-סוף היה לנו בדרום כוח נאות, שלוש אוגדות שיריון עם סיוע של חיל האוויר, והנה – גם יום קרב זה הושחת לריק!"

משה מסכם, שאריק יעשה הכנות לצליחה ביום רביעי, 10 באוקטובר, אבל בינתיים על הכוחות לתפוס עמדות הגנה, לא להזיז גדודים, לא לשחוק כוחות, לתת לאנשים לנוח, לישון ולהתארגן.

במסקנות ועדת אגרנט נאמר: "למעשה פעלו מפקדי האוגדות על סמך מה שכל אחד מהם הבין בהתייעצות שנערכה בערב הקודם. על רקע זה אף נוצרו אי-הבנות במהלך הקרב, כאשר ניתנו פקודות נוספות ונמסרו דיווחים. אלוף הפיקוד יכול היה לעמוד על כך לו יצא אליהם ודרש מהם את תוכניותיהם, כדי לאשר אותן. הפער בין העקרונות שסיכם הרמטכ"ל לקראת המתקפה, לבין הצורה בה יישם אותם אלוף הפיקוד בפקודותיו – הלך והתרחב. מצב זה תרם רבות לכך שהפיקוד לא הבין נכונה את משמעותם של דיווחים ופניות במהלך הביצוע, ולתמונת המצב מוטעית שהצטיירה בו בשל כך. מצאנו שב-8 באוקטובר פיקדו מפקדים ברמות שונות כשהם רחוקים מהמאמצים העיקריים של הכוחות שתחת פיקודם באותו זמן, ולעיתים אף אינם מודעים למתרחש אצלם."

*

משה טס חזרה לתל-אביב. עוד לילה שבו כמעט אינו ישן. בארבע ארבעים וחמש לפנות בוקר הוא כבר נפגש עם הרמטכ"ל, ששב אף הוא מפיקוד הדרום.

משה תובע ממנו להדיח את גורודיש.

 "אמרתי לרמטכ"ל, שאם הדברים שאמר יום קודם לי ולממשלה נמסרו לו מפי אלוף פיקוד הדרום, הרי זה נורא: פירוש הדבר שאלוף הפיקוד ומפקדתו לא היה להם מושג על הנעשה בשטח. מכל מקום אני מעריך, שניהול המלחמה בדרום הוא למעלה מיכולתו של גונן. צריך לקבוע מייד מפקד אחר לחזית המצרית."

עוד באותו יום, 9 באוקטובר, מתמנה שר המסחר והתעשייה, הרמטכ"ל-לשעבר חיים בר-לב, למפקד חזית הדרום עד סיום המלחמה, במקום גורודיש. המהלכים האלה, ומה שקדם להם, עתידים לפרנס שעות רבות של עדויות, הררים של נייר, כתבות, מאמרים, ספרי מחקר, סיפורים ומחזות, האשמות הדדיות, הפגנות וקריאה לאחראים לתת את הדין. בינתיים אלה הן הכרעות שנעשות בעצם ימי הקרב, כאשר כל יום נהרגים עשרות ומאות חיילים ישראלים, הגבולות בסכנה, השחיקה עצומה, העם אינו יודע את מלוא המפלה, וצריך לחרוק שיניים, לחתוך, להכריע ולהמשיך.

בספרו "אבני דרך", שנכתב שנים אחדות אחר כך, אולי נוטה משה למעט באחריותו-שלו להשתלשלות המאורעות; עם זאת הוא מדגיש, כי למן היום הראשון אין הוא מואשם בזחיחות דעת אלא להיפך, בראייה קודרת מדי של המצב.

משה מסכם עם דדו להמשיך ולהחזיק בקו הנוכחי, ואפילו לסגת עוד בסיני, ובלבד שלא לשחוק את הכוחות כמו ביום האתמול אלא לשמור אותם למתקפת-הנגד שבוא תבוא. ואילו ברמת הגולן יש להמשיך ולהילחם עד הטנק ועד הלוחם האחרון, ובלבד שהכוח הסורי יחוסל ויהיה אפשר לרכז את מלוא כוחותינו נגד מצרים.

*

במהלך המלחמה מתעוררים קשיים בין משה לדדו. בקושי הם מדברים. מאיר עמית, הנמצא בחוץ-לארץ ומשמש מנכ"ל כור, מגיע רק ביום הרביעי למלחמה ומתייצב אצל משה. "טוב שבאת," אומר משה. "אני רוצה שאתה תהיה המקשר ביני לבין הרמטכ"ל. אתה מכיר אותי, מכיר אותו, מסתדר עם שנינו. תהיה באמצע."

משה מעניק לעמית אפילו סמכויות החלטה. אומר – "אני אינני. מה שאתה תחליט, מקובל עליי," ומופיע רק בערבים, כל פעם לאחר ביקור בגזרה אחרת של החזית. בשעות היום אין למצוא אותו. עמית מבלה את המלחמה בתוך "הבור". רק פעם אחת לוקח אותו משה עימו למערב התעלה. אל עמית באות החלטות שדדו מבקש לאשר, ומשה איננו. מדובר בנושאים רגישים מאוד, בעיקר בפעולות ארוכות טווח, מעבר לקווים, ועמית אכן מחליט בשם משה.

*

לאחר לחימה בלתי-פוסקת של שלושה ימים ושלושה לילות ברמת הגולן פותחים הסורים, השכם בבוקר 9 באוקטובר, במאמץ הבקעה אחרון, חזק מכולם, בציר חאן-ארנבה-קוניטרה. הם מפעילים כוח עתודה, המורכב מהחטיבה המשוריינת 81 ומ"כוח אסד", יחד 170 טנקים. בחטיבה 7, בפיקוד אל"מ יאנוש בן-גל, נותרים מולם 43 טנקים כשירים, מהם רק 30 בגזרת ההבקעה.

תוך ניצול עדיפותם הכמותית, ארבעה לאחד, ובסיוע הרעשה ארטילרית כבדה, מצליחים הסורים להתקרב עד כחמישים וכמאה מטרים מהטנקים של חטיבה 7.

לפני הצהריים עומדת החטיבה בפני התמוטטות. טנקים רבים נפגעים ויוצאים מכלל שימוש, והתחמושת אוזלת. לכל טנק נשארו כארבעה-חמישה פגזים. כדי להתחמש מחדש צריך להתרחק לאחור, אך בגלל האש הכבדה לא ניתן לעשות זאת.

המח"ט יאנוש מודיע למפקד האוגדה, רפאל איתן, כי באין תחמושת לא תוכל החטיבה להחזיק מעמד. גם רפול אינו רואה סיכוי להוסיף ולעמוד בלחץ ההתקפה.

נפילת הקו פירושה, שהשיריון הסורי יחצה כמעט באין מפריע את הרמה עד מורדותיה, ואם לא יפוצצו גשרי הירדן – יזרום משם לגליל העליון.

אך ברגעים אלה ממש מצטרף לקרב כוח תגבורת, בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן, התופס עם הטנקים שלו עמדות על רכס ה"בוסטר". מיד לאחר מכן מודיעים לרפול ממוצב 107 שבעומק החזית – מוצב ישראלי שכותר בידי הסורים בשעטם מערבה, אך לא נפל – כי החלק העורפי של הכוח הסורי פונה לאחור ומתחיל בנסיגה.

רפול מודיע ליאנוש: "הם נשברים! תחזיק מעמד עוד כמה רגעים."

צוותי הטנקים הישראליים מגלים ברגעים מכריעים אלה קור רוח, אומץ לב ועקשנות, הם ממשיכים בבלימה ועולה בידם למוטט את הכוח הסורי ולגרום לו לסגת, רגעים אחדים בלבד לפני שנראה היה שהם עצמם הגיעו לקצה גבול עמידתם.

בפרוץ המלחמה שוהה יוסי בן-חנן בירח הדבש בנפאל. בתוך יומיים הוא מגיע לישראל. הוריו מביאים לו לנמל התעופה בלוד את מדיו, סרבל שיריון, אקדח, משקפי אבק, דובון וכפפות. כעבור שעתיים הוא מתייצב בחמ"ל של פיקוד הצפון. בדרך הוא פוגש צוותי שיריון שנמלטו מהטנקים הבוערים, עברו רגלי את הירדן, ופניהם למחנה השיריון העורפי. עד אור הבוקר, 9 באוקטובר, מצליח הצוות הטכני במחנה לתקן, לתדלק, לחמש ולצוות חמישה-עשר טנקים. בשמונה בבוקר עושה היחידה המאולתרת, בפיקודו של יוסי, את דרכה לציר חאן-ארנבה-קוניטרה ומצטרפת לקרב במסגרת חטיבה 7.

יוסי עצמו נפצע פעמיים במשך היום. בפגיעה השנייה מתרסקת ירכו השמאלית, והוא נותר עם נהג הטנק שלו, צביקה, כשלוש שעות במחפורת סורית נטושה, ליד הטנק הבוער, תחת הפגזה סורית בלתי-פוסקת. לפי הוראות הרופא, הניתנות באלחוט, חוסם צביקה את עורקי הירך המרוטשת. כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סגן המפקד יוני (יונתן) נתניהו, מחלץ את יוסי ומציל את חייו.

בתום הקרבות פזורים בעמק שבין הר חרמונית לרכס ה"בוסטר", שרוחבו כארבעה קילומטרים, כמאתיים טנקים סוריים וכמה מאות נגמ"שים וכלי-רכב אחרים, מרביתם שרופים ופגועים. לוחמי צה"ל מכנים את העמק, שהפך לגיא הריגה, בשם "עמק הבכא" של השיריון הסורי.

בעקבות ניסיונם של הסורים להפציץ מן האוויר מטרות בצפון הארץ ולשלוח טילי "פרוג", בימים הראשונים למלחמה, וכדי לאותת להם, שהתגובה הישראלית אינה מוגבלת רק לקרבות בגולן, מאשרת גולדה הפצצת מטרות צבאיות אסטרטגיות. במהלך היום תוקף חיל האוויר את משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר בלב דמשק, מעלה באש את בתי הזיקוק בעיר חומס, והורס את תחנות הכוח קאנטינה ואולהמה, מדרום לדמשק ומצפון-מערב לה. תחנות אלה מספקות כשמונים אחוזים מתצרוכת החשמל בסוריה, ומעתה ובמשך כארבעה חודשים יורדת עליה עלטה חלקית ונגרם לה נזק אדיר.

*

ההפצצה האסטרטגית היא נשק הרתעה גלוי, אך לדברי עיתונות-החוץ היה גם נשק סמוי, הוא "האופציה הגרעינית".

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

*

זמן-מה לאחר המלחמה מטלפן חיים ישראלי ליגאל ידין ואומר לו: "יגאל, אתה יודע שצלצלתי אליך בשש בבוקר ביום הכיפורים. הזעקתי אותך, את ויצמן, את כל הרמטכ"לים, את יצחק רבין, את שמעון פרס. ידענו שמלחמה תפרוץ היום. אתה היית כל הזמן ב'בור' ואתה יודע מה קרה. אומרים שמשה דיין התמוטט. אתה ראית אותו מתמוטט? – אני לא."

עונה ידין: "דע לך, שמשה עמד בשתי רגליים על הקרקע. אני הייתי אז הרבה יותר פסימי ממנו, אבל, מה שנדרש ממנהיג בשעות כאלה הוא להפיח רוח של תקווה. את זה – הוא לא עשה."

חקה: "דיין, בביקוריו בחזית, לא הִשרה עלינו אווירה של עידוד. הוא היה מעורב במהלכים, בכלל זאת במתן הוראות שחרגו מההחלטות המדיניות, כמו, למשל, להתכונן לפיצוץ גשרי הירדן. נכון שכולנו היינו מודאגים, אבל אני חושב שפקודים יכולים לצפות במצב כזה משר ביטחון להתנהגות אחרת. באותם ימים נפגשתי גם עם הרמטכ"ל דדו. הוא היה הרבה יותר איתן, נחוש ומשרה אווירת ביטחון. בהשוואה בין השניים, הדברים בולטים עוד יותר."

מאיר עמית: "למשה היה משקל סגולי כזה, שיכול היה להטביע את חותמו בכל מצב, בכל מקום, גם במלחמת יום הכיפורים. לדעתי, היה לו משבר. הוא יכול היה להשפיע. אני חושב שהיה כבר רפוי קצת. אני גם חושב, שהיתה זו טעות, שבגלל סיבות מדיניות לא הפציצו את המצרים בשטחי ההיערכות לפני שהתחילו בצליחה. המצרים מאוד דוקטרינרים. ברגע שאתה משבש להם – הם מאבדים את העשתונות."

*

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לפנות-ערב, נפגש משה עם עורכי העיתונים. הוא מגלה להם את מלוא האמת על מצבנו בצפון ובדרום, על הצלחת הצליחה של המצרים, על נפילת "קו בר-לב", ונפילת המעוזים, על אי-יכולתנו להדוף בשלב הזה את הכוחות המצריים אל מעבר לתעלה, ועל המצב הקשה בצפון.

משה: "כששמעו עורכי העיתונים שקו בר-לב נפרץ, אמרו: 'אסור לומר לציבור.' גרשם שוקן, עורך 'הארץ', הגיב על דבריי במילים: 'רעידת אדמה.' חנה זמר, עורכת "דבר", בכתה. אני לא בכיתי ואני לא אמרתי שזו רעידת אדמה. אמרתי: 'אני, משה דיין, רוצה ללכת הערב לטלוויזיה ולהודיע לציבור מיד שקו בר-לב נפרץ וכי המצרים צלחו.' אני לא אמרתי: 'בואו נסתיר זאת,' – או שמישהו אחר יילך ויודיע, ושהדמעות יחנקו את גרונו.

 "טענו נגדי שני דברים: אחד – שאני מדוכדך, ושני – שאני יוצא כל יום לחזית מפני שאני רוצה ליהרג או להיפצע.

 "ובכן, אם אני מדוכדך, איך זה שיש ימים שאני נמצא באותו יום בשתי החזיתות? כמעט כל יום במלחמת יום הכיפורים נסעתי לשדה. לפעמים באותו יום הייתי פעמיים – פעם בצפון, פעם בדרום, כדי לראות מהי המלחמה, מה יש לעשות בה. לא נתתי הוראות, כי שר ביטחון יכול לתת רק עצות; נתתי עצות מה לדעתי יש לעשות."

משה צופה תקופה קשה וחמורה ביותר. הוא יודע היטב, שהפעם יבואו אליו בטענות על "מחדל", וכדי שלא להיחשד שניסה להסתיר משהו, הוא דורש לספר מיד לציבור על נפילת "קו בר-לב", על המצב הקשה בחזיתות ועל האמונה שלנו, שבתוך זמן קצר תהיה ידנו על העליונה ונעביר את המערכה לשטחי האוייב. הוא אינו מצליח לשכנע את עורכי העיתונים בצדקת עמדתו. הם סבורים, שהציבור לא יוכל לעמוד בהלם הגילויים הקשים, אם יונחתו עליו בבת-אחת, ומוטב שייוודעו לו בהדרגה במשך הזמן.

משה סבור שהם טועים, אולם גולדה מקבלת את גישתם. לבקשתה, הוא נמנע מלהופיע אותו ערב בשידור חי בטלוויזיה ולגלות לעם את חומרת המצב. במקומו מופיע אהרן יריב, שנעשה למסביר הלאומי מטעם הממשלה. בדבריו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ורק בהדרגה מתוודע העם באמצעותו לאמת המרה – קו המעוזים נפל ואיננו עוד.

*

שידורי הרדיו מתחדשים בצוהרי יום הכיפורים במתכונת חירום של רשת שידור אחת, המשותפת לקול ישראל ולגלי צה"ל. שני כתבים-שדרים צבאיים בשירות המילואים של דובר צה"ל, לימים פרופסורים – ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, מסתובבים בחזית הדרום, רואים במו עיניהם את מלוא המכה שספג צה"ל, שומעים ברשת החירום את זעקותיהם של החיילים הלכודים במעוזים, ואת השקט הנורא המשתרר לאחר שהם נהרגים או נופלים בשבי. ואולם בשידורי הרדיו, שגם החיילים בחזית מאזינים להם, אין שום ביטוי לכך, וכתבותיהם הנשלחות צפונה מצונזרות או אינן משודרות כלל.

השניים, ועימם איש הרדיו והטלוויזיה מיכה שגריר, מתקוממים ופותחים בעצם ימי המלחמה במערכה, שמטרתה להביא את האמת לידיעת העם. צעקותיהם מהדהדות במרכז העיתונות והדיברור של דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל-אביב, ומגיעות לממונים על מדיניות התקשורת. לא במעט בזכותם משתנה הגישה, החדשות מתחילות לתאום למציאות, והציבור מתרגל למציאות הקודרת של מלחמה, שבניגוד לציפיות אינה עתידה להסתיים בשלושה וגם לא בשישה ימים.

*

בביקוריו בחזית לובש משה בגדי שדה של צה"ל בצבע חאקי-ירוק, ומעיל רוח, ונועל נעלי צנחנים. לראשו כובע "מפוקפק" שהביא מביקורו בוויטנאם, המשמש שם חיילי שירותים, והוא דומה לכובע ההיטלמאכר המפורסם שלו ממלחמת העצמאות. הוא מקפיד מאוד על הרכבת משקפי-אבק; בלעדיהם אינו זז. "אם בית-הקיבול של עיני החסרה מתייבש, אני נתקף כאבי-ראש חריפים, ועל העין הימנית אני משתדל להגן לבל תיפגע. תאונה בעין אסור שתקרה יותר מפעם אחת. אבל כל אלה דברים חיצוניים. עיקר המלחמה בשבילי – בתחום חיי הפנימיים: תערובת של דאגה כבדה, עצב ומאמץ מתמיד לריכוז המחשבה."

בניו אודי ואסי, שכבר נישאו ועזבו את הבית, מגויסים עתה ומשתתפים בקרבות. כאשר יש הפוגה קלה קופץ משה לביקור לילי חטוף בבית בצהלה, שבו נמצאת עכשיו רק רחל. הוא יוצא לסיבוב קצר בגן, ואולם הגן והעתיקות שאסף בשקידה וניקה ושחזר, נראים לו עתה כחלק מעולם אחר, רחוק, שחי בו אי-פעם בעבר, אבל עתה הוא זר לו וחסר כל חשיבות.

*

לקראת סוף שבוע הראשון למלחמה, ביום שישי, 12 באוקטובר, מספר חיים ישראלי למשה, כי בחוגי הליכוד תובעים את התפטרותו.

ההתנגדות למשה צוברת תאוצה לא רק במפלגת האופוזיציה הראשית. הוא מבקש פגישה עם גולדה ואומר לה, כי לנוכח הביקורת הציבורית על הכישלון בהכנות למלחמה, על אי-גיוס המילואים בזמן ואי-הכנת הצבא למלחמה – הוא רואה עצמו ככתובת לביקורת הן בתוקף תפקידו הן מבחינה אישית. אם היא סבורה, שיש שר ביטחון שיוכל לנהל את המלחמה טוב ממנו, הוא מוכן להגיש לה את התפטרותו בו-במקום.

משה מדגיש, כי אילו אבד לו ביטחונו העצמי היה מתפטר גם אילו ביקשה ממנו להמשיך. אך הוא עצמו סבור, שאין בישראל איש שייטיב ממנו להיות אחראי למערכה עד שתסתיים בניצחונה של ישראל בשתי החזיתות. יומיים לפני כן, 10 באוקטובר, היה היום הראשון שבו חדל לחרוד שמא לא יחזיקו כוחותינו מעמד והערבים יצליחו לפרוץ ולהתקדם לתוך שטחינו. לאחר צליחת התעלה וההסתערות בגולן נבלמה תנופת הערבים, נגרמו להם אבידות כבדות, והם אינם מסוגלים לעשות צעד נוסף. כוחותינו הערוכים נגדם כבר אינם מעטים ואינם בלתי מוכנים. הגענו לשלב המאפשר לנו לא רק לחסום ולעצור, אלא ליזום מהלכים צבאיים שיכריעו את המערכה לטובתנו.

גולדה משיבה, כי לא עלה כלל על דעתה לדרוש את התפטרותו, וזו גם אינה דעת חברים אחרים שהתייעצה איתם. היא רוחשת למשה אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הקשור במלחמה.

בשובו מהפגישה מספר משה לחיים ישראלי על שיחתו עם גולדה, ומוסיף: "אני רואה את עצמי אשם רק בדבר אחד שאותו לא ראיתי – והוא אינו גיוס המילואים, אלא שלא ראיתי את ההתחזקות של המצרים, את החימוש של המצרים, שלא ידעתי עליו. בזה אני נושא באחריות."

משה מרוצה מתשובתה של גולדה, ואולם את הבקע שנפער בינו לבין הציבור לא גולדה יכולה לאחות. עם זאת ברור שהתפטרותו, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, תתקבל כמכה מוראלית קשה בצבא וגם באותו ציבור המבקר אותו קשות.

ברור גם שגולדה, הנושאת באחריות העליונה כראש הממשלה, אינה מעלה על דעתה לשחרר את משה באמצע המערכה מנשיאה באחריות המשותפת. לימים תאמר להצדקתה כי לא יכלה להיות מומחית יותר וחכמה יותר מאנשי הצבא עטורי התהילה, שאיתם עבדה ועליהם סמכה, וכי אישרה ללא היסוס כל צעד שדרשו לקראת המלחמה ובמהלכה.

כבר ביום השני או השלישי למלחמה מודיע משה לח"כ זלמן שובל, חבר הנהלת הליכוד, כי הוא דורש שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. שובל מעביר את הדרישה למנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. הלה מסכים לה מיד, חרף תביעתם של חבריו להנהגת הליכוד, ובהם ח"כ חיים לנדאו, הקוראים ראשית כל להתפטרותו של דיין.

*

לאחר כחמישה ימי לחימה נמצא הצבא הסורי במצב חמור. אבדו לו שני שלישים מהכוח התוקף. בדיביזיה המובחרת 1 פרץ מרד, החיילים החלו בורחים, ומפקד הדיביזיה הפעיל נגדם את הארטילריה שלו, כדי למנוע בעדם לקפוץ מהטנקים ולהימלט.

ביום חמישי, 11 באוקטובר, היום השישי למלחמה, פותח צה"ל במתקפת-הנגד בצפון. הלחימה אינה קלה. חיל האוויר תוקף שדות תעופה סוריים וסוללות טילי נ"מ, מסייע לכוחות הקרקע והודף ניסיונות של חיל האוויר הסורי להופיע בשדה הקרב. מטוסים שלנו נופלים בקרבות. שתי אוגדות, של רפאל איתן ושל דן לנר, מבקיעות וכובשות מובלעת סורית בקו מזרעת בית-ג'ן ותל שמס. בתוך כשלושה ימים מתקרב צה"ל לדמשק חמישה-עשר קילומטר יותר מהקו שבו ניצב בבוקר 6 באוקטובר.

בשני ימי המתקפה מבקר משה יום-יום במפקדת פיקוד הצפון ואצל מפקדי האוגדות, רפול ולנר. התנגדותם של הסורים היא עיקשת. מתחמי ההגנה בדרך לדמשק מבוצרים היטב, ולעזרת הסורים באים כוחות מרוקניים, ירדניים ועיראקיים. אולם מטרת ישראל אינה להכניס את צה"ל לתוך דמשק, אלא להביא את סוריה לבקש הפסקת-אש, להמחיש את האיום הארטילרי שיש לצה"ל על בירת סוריה, ולהשיג תנאים טובים יותר במשא-ומתן בעתיד. המטרה מושגת, והאיום בצפון מוסר. עתה אפשר להתפנות לדרום.

מוצבי החרמון נכבשים מחדש בקרב קשה רק ב-21 באוקטובר, זאת לאחר שב-8 באוקטובר נכשל הניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון מידי הסורים. בכל אחת מן ההתקפות נהרגים ונפצעים עשרות חיילים ומפקדים של חטיבת "גולני".888

*

המצרים מוסיפים לתקוף מהגזרה שתפסו ממזרח לתעלה. מתנהלים קרבות קשים. ב-13 באוקטובר נהרג בזחל"ם-הפיקוד מפקד אוגדת סיני, אלוף אברהם אלברט מנדלר. צה"ל מתגונן ובולם, וחיילים רבים נופלים, ואולם התקפות המצרים נשברות והם אינם מצליחים להתקדם מזרחה ודרומה לעומק סיני. בשני ימי הלחימה, 13 ו-14 באוקטובר, הם מאבדים 250 טנקים.

אם רצה יותר אם לא, מצליח סאדאת לבצע בינתיים רק את השלב הראשון בתוכניתו, "שבירת הקיפאון המדיני". מבחינתו, נוח אולי להמשיך במלחמת-התשה סטטית, שמרתקת אליה את מרבית השיריון הישראלי. אך שיקוליה של ישראל אחרים הם. אי אפשר להמשיך במלחמה זמן רב מדי – היא שוחקת את כוחו של צה"ל, משתקת את המשק האזרחי והשפעתה המורלית קשה ביותר. מתפרסמות תמונות של השבויים הישראלים, חיילי צה"ל, והם מושפלים ומובסים. מאות לוחמים נפגעו ונפגעים מדי יום בחזית, ובינתיים אין מודיעים עליהם; רבים מביניהם נעדרים ושבויים ועדיין אין מידע ברור על גורלם. יש להביא את המלחמה לידי הכרעה מהירה שתאלץ את המצרים לבקש הפסקת-אש. הדבר יתרחש כאשר הדרך לקהיר תהיה פתוחה לפני כוחותינו, וכאשר לפחות חלק מהצבא המצרי, שפלש לסיני, יכותר.

ב-14 באוקטובר מביא משה לממשלה את ההצעה לאשר תוכנית לצליחת התעלה, על דעת כל המפקדים העוסקים בנושא, ובהם הרמטכ"ל, בר-לב, אריק וברן. למחרת, בשעה 19:00, פותח צה"ל במבצע "אבירי לב", מתקפת-הנגד הרצינית והגדולה בחזית הדרום, לאחר הכישלונות החמורים שספג ב-6 וב-8 באוקטובר.

אוגדתו של אריק מצליחה לפרוץ לקו התעלה, אל חצר מעוז "מצמד", שנכנע למצרים ב-9 באוקטובר, מצפון לאגם המר, באזור דוורסואר. זהו אזור "התפר" שבין שתי הארמיות המצריות, הפרוסות ממזרח לתעלה – הארמיה השנייה בצפון והשלישית בדרום.

אחרי חצות כבר נמצא בגדה המערבית גדוד צנחנים בפיקודו של דני מט. עם שחר ה-16 באוקטובר מתחילות דוברות ענק, הקרויות "תמסחים" להעביר טנקים לגדה המערבית.

המצרים מגיבים בהפגזות קשות, שנופלים בהן עשרות לוחמים ישראלים. ביומיים הבאים תוקפים המצרים את ראש הגשר במטוסים ובכוחות שיריון וחי"ר, ואולם אוגדות שרון וברן ממשיכות בהרחבת ראש הגשר משני עבריו. ב-18 באוקטובר מתחילים גם כוחות מאוגדת קלמן מגן לנוע לעבר הגשרים, כדי לצלוח את התעלה.

אחד הקרבות הקשים, ב-17 באוקטובר, מתחולל על כיבוש "החווה הסינית", מתחם מצרי מבוצר ממזרח לתעלה, החולש על הכבישים המוליכים לאזור הצליחה. כוח צנחנים, בפיקודו של אל"מ עוזי יאירי, נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ להתחפר להגנה בתנאים קשים ביותר. גדוד טנקים, בפיקודו של סא"ל אהוד ברק, מצליח לחלצם. עשרות לוחמים נהרגים, ואולם באותו זמן מצליחה שיירת הדוברות לעשות דרכה אל אזור הצליחה ולפתור חלקית את בעיית הגישור על פני התעלה.

משה שב ומבקר בחזית כמעט מדי יום. עתה, כאשר הפעולה נמצאת בידיהם של אריק, בר-לב וברן, אין הוא אינו מודאג. ב-18 באוקטובר הוא מבקר באוגדת ברן במערב התעלה. בעודו עומד עם חבורתו בין מטעי תמרים והדרים, בדרך לאגם המר, מגיחים שני מסוקים מצריים גדולים, ובטיסה נמוכה הם מגלגלים דרך הדלת הפתוחה חביות אחדות, הנופלות כמה עשרות צעדים ממנו. תחילה הוא חושב שאלה חביות דלק, שנועדו לכוחות המצריים והורדו בטעות, אבל כעבור שניות אחדות הן מתפוצצות כמין פצצות נפאלם. המקלענים פותחים באש, ושני המסוקים מתפוצצים באוויר והופכים לפטריות עשן כבד.

בדרכו חזרה עובר משה על פני "החווה הסינית" והצירים שלידה: "מאות כלי-רכב פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראליים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנידרדרו מרכב בורח, ובתווך – סוללות 'סאם-2' ו'סאם-3'. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים, קצת שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם.

 "כל טנק שהתקרבנו אליו – קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השריפה, סימני צה"ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. איני טירון במלחמה ובמוראותיה, אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות, של החיילים המצרים, לא היו רבות, אבל הטנקים, הנגמ"שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן. היום החל דועך. רביעיית 'מיגים' מצריים, שיצאו לגיחת אור אחרון, צללה עלינו. הפצצותיה לא היו מדויקות, אבל הסתלקנו מן המקום."

שלוש אוגדות חוצות את התעלה ולוחמות במערבה. מאות מחיילינו נפגעים בקרבות הקשים ובהפגזות. מדי יום נהרגים עשרות לוחמים. אוגדת ברן פועלת לאורך הרכסים של ג'בל גניפה והחיץ החקלאי, המקבילים לאגם המר ולתעלה. היא מצליחה להשלים את השמדת הבסיסים של טילי הנ"מ המשוכללים, ומתקדמת לעבר האגם המר הקטן, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית, הנמצאת ממזרח לאגם ולתעלה. בקרב קשה, שנמשך עד 25 באוקטובר, כובשת אוגדת ברן, בקורבנות רבים, את מחצית העיר סואץ ומשלימה את כיתור הארמיה השלישית.

אוגדת מגן מנהלת קרבות שיריון בשיריון, מחסלת בסיסי טילים, כובשת את שדה התעופה הצבאי הגדול בפאיד, המשמש עד מהרה לקשר אווירי ישיר עם הארץ. ב-22 באוקטובר היא חוסמת את שני הכבישים, המוליכים מהעיר סואץ לקהיר, וכובשת את נמל אל-עדביה, השוכן על המפרץ, מדרום לעיר סואץ, ואת ג'בל עתקה הסוגר את כל האזור מדרום-מערב לעיר סואץ, בין המפרץ למדבר.

אוגדת שרון מתקדמת צפונה בגדה המערבית, מנהלת קרבות קשים באזור סרפאום ומגיעה עד סמוך לעיר איסמעיליה ולאגם תמסח. ממזרחה, מעבר לתעלה, עדיין נמצאת הארמיה המצרית השנייה, השומרת על קשר רצוף עם מצרים משני צידי התעלה, באזור שבין איסמעיליה לפורט-סעיד.

ב-19 באוקטובר, כאשר מדינות ערב המפיקות נפט נוכחות לדעת, שמאזן המלחמה נוטה לטובת ישראל, הן מטילות חרם על יצוא הנפט למדינות מערב אירופה וליפן, מעלות את מחיריו ב-70 אחוזים ומחליטות על קיצוץ חמישה אחוזים מתפוקת הנפט בכל חודש, עד שתפנה ישראל את כל השטחים שאבדו לערבים ב-1967 ויוחזרו זכויות הפלסטינים. רק עיראק אינה מצטרפת לחרם. נשק הנפט אינו משפיע על תוצאות המלחמה, אולם הוא מגביר את לחצן של צרכניות הנפט הגדולות על ישראל, לקבל את תביעות הערבים.

ישראל פועלת מתוך מגבלות קשות. ארה"ב, התומכת העיקרית, היא בעלת אינטרסים מנוגדים באזור, בעיקר בגלל הנפט. בריה"מ, עדיין מעצמת-על אדירה, עלולה להתערב במלחמה אם "לקוחותיה" שלה, מצרים וסוריה, יעמדו בפני מפלה מוחצת או איום גרעיני.

צה"ל כובש שטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלה, הקרוי מעתה בפי החיילים: "אפריקה". המצרים מחזיקים בשני ראשי-גשר חסרי עומק ממזרח לתעלה, ששטחם כ-1,200 קמ"ר, אך אחד מהם, הדרומי, מכותר. מערך הנ"מ המצרי הוכה קשות ונסוג מערבה. כתוצאה מכך שולט חיל האוויר הישראלי בכל זירת הלחימה, הארמיה השלישית חשופה לחלוטין לתקיפותיו, וביכולתו להשמידה.

כאשר מתברר לסאדאת המצב האמיתי בחזית: כוחות צה"ל אינם "מכותרים" בגדה המערבית, אלא מכתרים את הארמיה השלישית, ומאה ואחד קילומטרים בלבד מפרידים בינם לבין קהיר – הוא מדיח את הרמטכ"ל שלו, הגנרל שאזלי, ומתחיל ללחוץ להפסקת-אש. לאחר עיכובים נכנסת הפסקת-האש לתוקפה ב-24 באוקטובר, גם עם סוריה, בתיווכם של האמריקנים, הרוסים ומועצת הביטחון של האו"ם. עוד ב-22 באוקטובר מקבלת מועצת הביטחון, בהסכמת הצדדים – ישראל ומדינות ערב – את החלטה 338, ולפיה עליהן לפתוח מיד במשא-ומתן לשלום. ארה"ב ורוסיה נקבעות ליושבות-ראש משותפות לניהול הוועידה, ג'נבה נבחרת כמושב הוועידה, והיא שגם עתידה להעניק לה את שמה: "ועידת ג'נבה".

בתל-אביב מורגש סיום המלחמה בביטול ההאפלה בלילות ובחידוש קווי אוטובוסים שצומצמו במלחמה. עדיין רואים בשמיה את מטוסי ה"גאלאקסי" הענקיים, מטוסי התובלה של חיל האוויר האמריקני, הבאים מהים ונוחתים בנמל התעופה לוד [לימים נתב"ג] ובתוכם חלפים ונשק שאבדו לישראל במלחמה.

*

המלחמה מעוררת גלי ביקורת ציבורית קשים ביותר לא רק על משה כשר הביטחון, אלא גם על צמרת הצבא ועל הממשלה בראשות גולדה. זמן קצר לאחר המלחמה אומר משה בפגישה פומבית עם חבריו ברפ"י:

 "הזעזוע העיקרי עתיד להתחולל בנפשם של הישראלים, כאשר יתברר להם כי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים אינו פרי 'מחדל', אלא ביטוי למציאות חדשה, הנחשפת במלוא חריפותה בעת מבחן כולל, מבחן מלחמה.

 "מלחמת ישראל ביום הכיפורים לא היתה 'מחדל'. היא נסתיימה בניצחון מוחץ. בתחילתה היה הכישלון בטעות המודיעין, ואף במהלכה נעשו שגיאות, רובן של שיקול דעת מוטעה ולא של הזנחה. השגיאות גבו את מחירן. היו קרבות כושלים, נפל קו בר-לב. אך חובה עלינו לזכור מה צפוי במלחמה. פינוי דנקירק, נפילת קו מז'ינו, נסיגת הצבא הסובייטי עד מוסקבה, פרל הארבור, הפיליפינים, ופרקים אחרים בהיסטוריה של מעצמות אמונות על מלחמות – חייבים לשמש לנו קנה-מידה ריאלי.

 "2,504 הרוגים – זה מחיר יקר מאוד לישראל. אך להילחם בצבאות תוקפים של מיליון חיילים ערבים, מצוידים בנשק מודרני ובשיריון רב, להשמיד 2,500 טנקים, להפיל 440 מטוסים, לצלוח את התעלה ולהתבסס בגדתה המערבית, לכבוש את מוצבי החרמון ולהגיע עד 40 קילומטרים מדמשק – זה לא ניתן בלי אבידות רבות.

 "עמים אחרים נקלעו למצבים דומים למה שבא על ישראל ביום הכיפורים, והם ראו במלחמתם, במהלכה ובתוצאותיה, דף מזהיר בדברי ימיהם, מקור לאמונה בכוחם ובעתידם. לישראל אבדה במלחמה זו עשירית האחוז מאוכלוסייתה; זה מחיר כבד ומכאיב מאוד. אך לא היה צבא, מעולם, שהצליח – ולו גם בתנאים עדיפים – להשמיד בקרב אלפי שיריוני אוייב ומאות ממטוסיו בפחות אבידות."

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

האומנם? מה היה קורה לו גויסו כוחות המילואים בעקבות כל מידע על ריכוזי כוחות של האוייב על הגבולות, והמלחמה – שמשה רואה אותה כבלתי ממנעת – היתה נדחית ונדחית על-ידי הערבים, עד שמסיבות אלה או אחרות היתה שעת-הכושר חולפת, והמלחמה לא היתה פורצת כלל?

במהלך קיץ 1973 היו מדי פעם שמועות על כוננות מיוחדת בצה"ל; בעקבות צעדי המנע שננקטו בחודש מאי הזהיר משה בפומבי מפני "קיץ אלקטרוני"; אך ההנהגה, ועימה גם התקשורת, לא הכינו את הציבור לכך שמלחמה גדולה ובלתי נמנעת עומדת בפתח. ההיפך הוא הנכון. לקראת הבחירות, שהיו אמורות להיערך בנובמבר 1973, שידרה ההנהגה בראשות המערך אווירה של רגיעה וביטחון ושל "עסקים כרגיל", ואפילו טובים מאי פעם.

*

אחד, אחד מאלפיים חמש מאות וארבעה ההרוגים במלחמה הוא בן-משפחתי רן שוחט, חייל מילואים נשוי ואב לבן, שנהרג בזחל"ם בסיני. רן, בנם של שמחה וצבי, הוא נכדו של ברוך בן עזר (ראב). ברוך היה נכדו של אליעזר ראב, שעלה עם בנו יהודה, הוא סבי, ב-1875, ושניהם היו ממייסדי המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקוה, ב-1878. בתקופה זו, 1973 – נמצאת משפחתנו בארץ כבר כמאה שנים, מעורה בחקלאות, בשמירה ובביטחון. רן הוא הראשון מבניה שנופל על הגנת המולדת.

*

מיד לאחר שוך הקרבות, עוד בטרם התבררה התמונה לאשורה, מציידים אותי במכשיר הקלטה ביחידת המילואים שלי, במפקדת קצין חינוך ראשי, ושולחים אותי לאסוף סיפורי גבורה ביחידות היושבות ב"אפריקה", כדי להוציאם לאור, כפי שנעשה לאחר מלחמת ששת הימים.

עימי יורדים דוד שחר, אביעזר גולן ויעקב אורלנד.

בדרך לאזור הצליחה אני עובר על פני "גיא ההריגה", עשרות כלי-הרכב והשיריון השרופים והפגועים מדרום ל"חווה הסינית" – מראות קשים עד מאוד. המכונית חוצה את סוללת העפר הענקית, שנבנתה כגשר על התעלה ויוצרת קשר יבשתי בין "אסיה" ל"אפריקה" – לראשונה מאז כרה פרדיננד לספס את תעלת סואץ – ואני מגיע עד לרגלי ג'בל עתקה, הנמצא בשליטתנו, לא הרחק מהעיר סואץ, שחצייה עדיין בידי המצרים הנצורים; אני מגיע לרכס גניפה ואל נקודת הגבול הזמנית, הממוקמת בין האוהלים של שני הצבאות, על הכביש, בקילומטר ה-101 מקהיר.

ימים אחדים אני מסתובב מיחידה ליחידה, לעיתים נודד עימה ממקום למקום, וממלא קלטות רבות בחומר תיעודי רב-ערך. אני נפגש עם האלוף קלמן מגן בקרון המגורים שלו, זמן לא רב לפני מותו מהתקף-לב באותו קרון. מאחר שאינני חוקר אלא סופר, נפתחים לפני מפקדים וחיילים, ומספרים בגילוי לב סיפורים מרתקים וכואבים מאוד.

אחת העדויות שמגיעות לידי היא מפי חייל מילואים, באמצע שנות העשרים לחייו, איש צוות טנק, שהשתתף במלחמה:

 "הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו הוא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום דבר אחר פרט לעצמך. לא אכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל.

 "פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים, הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורני הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, זעקת תפילה נואשת הבוקעת ועולה:

 "'אלוהים! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!'

 "ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר – היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מנין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק. המשקפיים מתכסים חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – הבום. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא גרונך חול. קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה.

 "עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית תחמושת כשהיא עולה באש, והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום דבר. לא אכפת לך ברגע זה אם נפגעו, אם נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – אני חי. בי לא פגעו. איברי שלי לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

 "בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים, בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טנקים מעשנים האחד ליד השני. עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו וקידמתו חור גדול, כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה תותחו מצביע, בתנוחה בלתי טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תמרות עשן דלילות מהמקומות שעוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי אפשרי, ממלא את האוויר.

 "'אלוהים!' פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאני מבין שהקול הבלתי אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה [נגמ"ש] במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

 "'אלוהים!' אני נזעק, פעם אחר פעם, 'אלוהים! איך קרה כל זה? איך נטבחו כל הטנקים האלה?'"

המשך יבוא

* * *

זאב אלמוג

היכן נעלם אותו דיין האופטימיסט?

לאהוד, שלום רב,

קראתי בעניין ובשקיקה את הפרקים שכתבת על משה דיין, אותו הכרתי אישית עוד מתקופת מלחמת ההתשה. בתקופה זו הייתי מפקד שייטת 13 והוא ליווה אותנו כשר הביטחון במהלך פעולות מיוחדות רבות שביצענו ובמיוחד, בפשיטות הגדולות על תחנת החוף בחצי האי עדביה, על מבצר האי גרין וכן טיבוע הטרפדות המצריות במפרץ סואץ, שהטבעתן היוותה תנאי, לביצוע פשיטת השריון המוצלחת, מבצע "רביב", שבה הושמדו כוחות מצריים לאורך 50 ק"מ של הגדה המערבית של מפרץ סואץ. 

בגליון 623, בפרק על דיין, אתה מצטט מתוך הפרוטוקול המצורף לגיליון זה, כי "בשעה 15:00, עדיין ב-7 באוקטובר, מתכנסת בלשכה של גולדה בקריה בתל-אביב ישיבת ממשלה בהשתתפות משה, ומאוחר יותר מצטרף גם דדו." בפרוטוקול יש גם פירוט המשתתפים בישיבה זו (רה"מ ג. מאיר, סגן רה"מ י. אלון, השר גלילי, שהב"ט מ. דיין, מנכ"ל משה"ח א.קדרון, מר מ. גזית, תא"ל י. רביב, תא"ל י. ליאור, סא"ל א. בראון, מר א. מזרחי) כולם, למיטב ידיעתי,  אינם עוד בין החיים.  

ברצוני להתייחס לאותו קטע בפרוטוקול הנוגע לגִזרה עליה הייתי מופקד באותה עת כמפקד זירת ים סוף, דהיינו מרחב הים ורצועת החוף שהשתרעו בין אילת שבצפון-מזרח חצי האי סיני דרך ראס מוחמד שמדרום לה והֶמשכה צפונה דרך מפרץ סואץ בואכה תעלת סואץ – סך הכול כ-600 ק"מ.

על-פי הפרוטוקול של ישיבת הממשלה אומר שהב"ט משה דיין: "כרגע במפרץ סואץ אין לנו אף טנק אחד בצפון. יש 40 טנקים בשארם-א-שייח'. צריך לא לפזר אותם; יהיה גדוד זחל"מים ונשלח אותו צפונה, אך נפשית ופיסית צריך להתכונן לכך שבסופו של דבר גדוד זה יתבצר בשארם, ואנו נפַנה את כל קו מפרץ סואץ. לא צריך עכשו לפַנות, אבל ברגע שיהיו 100 טנקים מצריים, הם יתחילו לרדת דרומה. עלינו לעשות תכנון רציני של החזקת קבע בשראם. צריך לחשוב על פינוי עיר הנפט" [ההדגשות שלי, ז.א.]. (דיון אצל ראש הממשלה ב-7.10.73 שעה 14.50 – נרשם ע"י אלי מזרחי).

פיסקה זו ממש הדהימה אותי. מצד אחד, נכון הדבר שהמצב בשטח היה בהחלט קשה מאוד, אך להיכנס למלחמה במצב-רוח מלנכולי, תבוסני, כפי שהוא מעיד על עצמו, נשמע נורא, ואני שמח שלא אני ולא המפקדים בשטח שמעו את התחזית שלו באותה שעה.

לדבריך אהוד: "מראשית המלחמה משוכנע משה, שהוא היחיד שתופס מיד את מלוא חומרתה ואת הצורך להיערך ולפעול בנתונים אלה, כולל נסיגה, גם אם האמת מזעזעת ומדכאה. שוב ושוב הוא עתיד למצוא עצמו בעמדת מיעוט, ומטיחים בו שגישתו נובעת מהפסימיות שלו."

ואכן, משה דיין טעה, ובגדול, בהערכת המצב ובתחזית שלו. לפחות בגזרה זו, הוא נתפס, לפסימיות יתירה וכמעט לבהלה.

אמנם, נכון הדבר שביממה שקדמה לישיבת הממשלה הזו תקפו אותנו המצרים באופן מאסיבי בכל הכלים האפשריים לאורך הזירה שבין צפון הים האדום והתעלה; אזכיר רק חלק מצעדי התקיפה הללו: 28 מיגים תקפו את שארם א-שייח' – כולל מסלול ההמראה וסוללת ה"הוקים" באופירה, וריקטו את אנטנות הקשר וכך ניתקו אותנו מן העולם החיצון; הנחיתו 540 אנשי קומנדו מצריים ב-45 מסוקים כדי להציב "ראש חוף" עבור כ-70-80 ספינות-דיג מגוייסות העמוסות בציוד, חימוש ואספקה, שתפלושנה לסיני כדי לתמוך בכוחות המונחתים. כל זאת, במטרה להשתלט על עיר הנפט אבו רודיז ולחבור עם  הארמיה המצרית ה-3 כדי לכבוש את מרחב שלמה בואכה שארם-א-שייח'; סטי"לים מצריים תקפו בטילים 3 נחתות שפטרלו לאורך החוף בין שארם וראס מוחמד; מטוסי טופולב תקפו בטילים והשמידו את מוצב המכ"מ של חיל האוויר בגבעת צפרא שבשארם; צוללת מצרית שיגרה טורפדות (והחטיאה) כנגד מכלית ישראלית שהפליגה מול ראס בנאס בדרכה לאילת; חוליות קומנדו ימי מצרי ניסו לנחות בשארם-א-שייח' כדי להיאחז בה עד לחבירה עם כוחות קרקע ועם הארמיה השלישית.

כוחות צה"ל משלושת הזרועות שהיו מוצבים בגזרה זו היו אולי מהדלים והנחותים ביותר בהשוואה לכל גזרה אחרת בה נלחם צה"ל. כך, למשל, כללו כוחות חיל-הים בשארם ובמפרץ סואץ 4-5 "דָבּוּרִים" בלבד, שהם ספינות משמר, 6 נחתות ישנות ואוניית-עזר – כולם כלי מיגננה או תובלה שלא נועדו על-פי אופיים לשמש ככלי תקיפה.

כ-20 לוחמי שייטת 13 הגיעו, על-פי דרישתי, לשארם-א-שייח' רק ביום השלישי למלחמה כדי לתגבר את הזירה. לצי המצרי היו מעגנים וכוחות רבים ועדיפים בכמות ובעוצמה בזירה: סטי"לים, משחתות, צוללות, מקשות, טרפדות ועוד – אף לא אחד מסוגי כלי-שיט אלו היו ברשותנו. גם באוויר פעל בשארם כוח מזערי של שני פאנטומים בלבד שהפילו בתעוזה רבה 6 מתוך 28 המיגים התוקפים (המיג השביעי הופל על-ידי חיל-הים), ובציר המפרץ פעלה רביעיית מיראז'ים שהפילה 8 מסוקים מצריים מהכוח המוסק.

למרות זאת, האופטימיות והנחישות בזירה, הובילו לכך שגם ללא 40 טנקים(!), ולמעשה, אף ללא טנק אחד, אלא עם 4-5(!) "דבורים" זעירים בלבד שתוגברו בקומץ לוחמים (רובם מילואים) של שייטת 13 (ללא סטי"לים וללא סיוע אווירי ישיר) ובעזרת נחתת נושנה אחת, הפכנו את הקערה על-פיה... 

מה עשינו, וכיצד? התקיפות שלנו אל תוך המעגנים המצריים בחופם הם באמצעות ה"דבורים" הספורים שעמדו לרשותנו, וההפגזה המאולתרת של נחתת שבבטנה הצבנו מרגמה 82 מ"מ – אל תוך מעגן מצרי במרכז המפרץ – כל אלה גם יחד גרמו לניתוק "ראש החוף" המצרי המוּסַק – מכוחות הסיוע והתמיכה שלו; תקפנו והשמדנו, בצל תותחי חוף 130 מ"מ מבוקרי מכ"מ, ספינה מצרית שאיימה על ראס סודר, וכתוצאה מכך התאפשר לסוללת ה"הוקים", שהיתה מוצבת בה, להמשיך ולפעול בחמשת היממות הראשונות והקריטיות של המלחמה ולשלול את הכיסוי האווירי לו נזקקה הארמיה השלישית על-פי תפישתה, וכך היא נרתעהּ מלנוע דרומה לכיבוש דרום סיני.

4 התקיפות של שייטת 13 במעגן הראשי המבוצר של המצרים בצפון הים האדום, ע'רדקה, גרמה להם לרתק כוחות להגנתו, ולבסוף אף לפינויו, וכך שיחררנו את שארם-א-שייח' מעניבת חנק ומכיבוש; כתוצאה מכל אלה, השמדנו ולקחנו שלל 23 ספינות מצריות פעילות וסיימנו את המערכה עם חלל אחד ו-12 פצועים מבלי לאבד שום כלי שיט; השגנו שליטה במפרץ סואץ ויצרנו חופש פעולה כבר החל ב-15 לאוקטובר, שאִיפשֵר להנחית אוגדת שריון בדרום-מערב מפרץ סואץ (מבצע "אור ירוק") – כחלופה מתוכננת ומוכנה היטב לצליחת התעלה, שדיין נמנע שלוש פעמים במהלך המלחמה מלאשרה; הבטחנו את זרימת הנפט מהמפרץ לאילת כל ימות המלחמה ולאחריה (לישראל, כמסתבר, לא חסרה טיפת נפט אחת); השתתפנו עם חטיבת שריון בהשתלטות על נמל עדביה שבצפון מפרץ סואץ; פינינו ממנו 1,500 שבויים ולבסוף, הידקנו מן הים את המצור על הארמיה המצרית השלישית – ובכך יצרנו "קלף מיקוח" מדיני להסרת המצור המצרי בים סוף.

הצלחנו, אפוא, לא רק למתוח את שליטתנו עד לצפון מפרץ סואץ – אל נמלי עדביה ועתקה – במקום "לפנות את כל קו המפרץ", כהערכתו של דיין... הסתבר, שכוח ימי זעיר, שהשכיל לפגוע בנקודות הרגישות של המצרים בגזרת לחימה שהתפרסה לאורך חזית בת 350 ק"מ ופעל בנחישות, במיומנות ובמסירות אין-קץ – הצליח להפריך ולקעקע עד היסוד את תחזיתו האפוקליפטית של שר הביטחון, שנאמרה ביום השני למלחמה!

אני משער, כי ב-7 באוקטובר 73, גם האופטימיסטים מלאי האמונה מבין חברי הממשלה, לא האמינו, לשֵמַע דיווחו של דיין, שכך יתפתחו פני הדברים, התפתחות כזו ודאי נראתה אז בעיני נטולי החזון, האופטימיות והתעוזה – כחלום באספַּמיָה...

אולם, אני, כשלעצמי, תהיתי היכן נעלם אותו דיין האופטימיסט, המנהיג בעל הביטחון העצמי המופלג, הנועז, המקורי, היצירתי, בעל הראייה החדה (למרות עינו האחת הכואבת) ויכולת ההערכה הריאלית של המציאות – כפי שהכרנוהו גם דרך תאוריך המרתקים מאז נהלל, מלחמות העצמאות, "קדש", ששת הימים ומלחמת ההתשה?...

אהוד: במבט לאחור נראה שדיין טעה, אבל בהערכת מצב בזמן אמת נראה לי שהוא בחר לכלכל את הערכותיו על פי האפשרויות הגרועות ביותר ולא לשגות באשליות ולראותן כעובדות.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "כשהוסיף [השחקן והבמאי מוחמד], בכרי ושאל ממי (החיילים) קיבלו כסף לתביעת הדיבה [נגד סרטו "ג'נין, ג'נין"], התפרץ עליו ישראל כספי, אחד הלוחמים, ואמר לו כי קיבל כסף מהאוייב לעשות סרט. 'אתה מצייר את לוחמי צה"ל כנאצים, בושה וחרפה, אתה משתף פעולה עם האוייב. עד שלא יאמר טעיתי, אין לנו רצון לקבל אותו.' [דובר על פשרה].

"בכרי הודה כי קיבל כסף ממשרד התרבות של הרשות הפלסטינית לאחר שהסרט הושלם." ["הארץ" און-ליין, 7.3, על הדיון בערעור שנערך בבית המשפט העליון].

אכן, דמוקרטיה נפלאה יש לנו. "בתחילת הדיון [בבית המשפט עליון] התפתח עימות בין אחד מהחיילים שנלחמו בקרב, עו"ד ישראל כספי, שהאשים את בכרי בשיתוף פעולה עם אויבי ישראל. בכרי השיב לו: 'זוז מפה, אתה כלב. אתם כלבים משוסים.'" ["הארץ", 8.3].

* מה קורה בסקר של המנוולים ומעוותי המציאות, שתורמים לא מעט להשחרת שמנו בעולם?  ובכן, סקר עמדות עולמי שנערך עבור הבי-בי-סי בדבר השפעה חיובית או שלילית של המדינות בעולם – מלמד כי ישראל חולקת את תחתית הטבלה [מקום רביעי מהסוף] יחד עם פקיסטאן, צפון קוריאה ואיראן. [אגב, לוב אינה נמצאת בסקר. אולי כי היתה שותפה למימונו?] – ומי ניצב בראש טבלה של "ההשפעה החיובית"? גרמניה, ואחריה בריטניה! ["הארץ" און-ליין, 7.3]. מי יגלה עפר ואפר מעיניך היטלר! ­– המדינה שהשארת אחריך הצליחה יותר ממדינת היהודים להשפיע "חיובית" על העולם!

* "[איל ההון] יוסי מימן: 'הגיבור האמיתי ביחסים שבין ישראל למצרים הוא לדעתי דוביק לאוטמן, שהעתיק את מפעלי הטקסטיל לשם, ומייצר במצרים אלפי מקומות עבודה. ייצוא טקסטיל וגז ממצרים ב-2 מיליארד דולר בשנה כבר הופך את שמירת היחסים בינינו לרלוונטית,' הוסיף, אך מה קורה כאשר גם דלתא של לאוטמן מפסיקה באחרונה את הייצור במצרים עקב ההפיכה?" [אבי בר-אלי, "הארץ" און-ליין, 9.3].

ואנחנו מוסיפים: וזאת נוסף למיליארד ותשע מאות מיליון הדולרים שמצרים כבר הפסידה מאז תחילת ההפגנות; נוסף לשיתוק תעשיית התיירות שלה, המהווה 10% מכלכלתה וממקומות העבודה; וכן לגל הפשע והאלימות והשוד, גם של עתיקות, השוטף אותה מאין בה שלטון מרכזי יציב; וגם של תומכי מובאראכ שעכשיו מפגינים בכיכר תחריר כשהם מייצגים עשרות מיליוני מצרים פחות משכילים שקולם לא נשמע כאשר הדיחו את נשיאם – וכאשר כל בעל תפקיד וסמכות במצרים חושש לעתידו בגלל היותו חלק מהמימסד בתקופת מובאראכ, וכך לא די שאין ל"מנהיגים" החדשים-ישנים במה להאכיל את העם, אלא שבסוף עוד יתלו אותם!

* כמה חכמה היא שרת התרבות שלנו לימור לבנת! הנה, קיים מכון לתרגום ספרות עברית שהנהלתו ציבורית, ובראשו עומדת במסירות בלתי רגילה נילי כהן כבר 30 שנה, ולזכותו נזקפות מרבית ההצלחות של הספרות העברית בפריצת גבולות בשנים האלה, וזאת חרף צמצום נמשך והולך של תקציביו הציבוריים, כנראה מתוך כוונה "לייבש" אותו, וגם את תפקידו כמקור המידע הראשון במעלה לכל מה שתורגם מהספרות העברית לשפות זרות. אין שני לו.

אנחנו מכירים אישית את נילי כהן ויכולים להעיד על מסירותה הבלתי-נלאית לתרגום הספרות העברית. היא עושה עבודה של לפחות שלושה אנשים אחרים גם-יחד, ובמיומנות רבה. אך יש כמובן גם סופרים ממורמרים. אלה שלא הצליח המכון להפיצם בעולם, ואלה שהצליח יותר מדי וצרה עינם בעמלה שהתחייבו לשלם למכון, אם תהיינה הכנסות – כבר מראשית הטיפול בספריהם.

אז מה עושה שרת התרבות החכמה שלנו? מקימה בהבל-פה "קרן לתרגום 'עם הספר'" בתמיכה שנתית של חצי מיליון שקל ממשרדה, סכום שהיה יכול לפתור את בעיותיו של המכון לתרגום הקיים, וגם לאפשר לו מימון תרגומים רבים יותר (זו דרישת המו"לים הזרים) – אבל לא! התוכנית הדמגוגית שלה: הבה נהרוס את המכון הקיים ונקים במקביל משהו חסר ניסיון וחסר יעילות לחלוטין, שיפרנס עוד כמה משרות מיותרות במשרד התרבות, במקום הצוות המקצועי של המכון לתרגום הקיים.

גברת לימור לבנת, עד מתי תהיי גברת איוולת! כמו גם חוק הספר העברי שאת מקדמת מבלי להבין דבר בנושא – ואשר סופו להרוס את שוק הספרים החופשי בארץ ולגרום שיותר עותקים שלנו, במקום להיות נמכרים 4 ב-100 (כאשר רבים מהם יוצאים לאור במימון הסופרים עצמם או של קרנות ציבוריות, גם קרנות של משרד התרבות!) – ימצאו דרכם לגריסה במפעלי נייר חדרה כשעליהם רשום לתפארת מחירם המלא, שאסור לרדת ממנו!!!

* עוד פטפטן שאינו מבין דבר במתרחש לנגד עיניו באזורנו: "המסר הבריטי היום הוא שתהליך השלום אינו יכול להפוך לקורבן של חוסר ודאות באזור," אמר שר החוץ הבריטי ויליאם הייג במסיבת עיתונאים משותפת עם אבו מאזן. "הוא [תהליך השלום] חשוב מכדי שיתנו לו להיכשל או לקרטע!" ["הארץ" און-ליין, 8.3] – עוד בבל"ת אשר למרבה הצער גם עלינו לתרום לו את חלקנו המילולי כי אנחנו חיים בעולם של שקר ומראית עין – וזה מצבו האמיתי של "השלום" המדומה.

* באם המצב הכלכלי במצרים יגיע עד עדי אובד – יהיה אפשר לפתוח בארץ היאור הנאורה ענף חדש של ייצוא מיליוני דגדגנים!

* אפשר להמשיך לתרום כסף או מים לעיריית תל-אביב כי המזרקה בבריכה המזרחית-דרומית בפינה המקוללת בכיכר רבין – עדיין לא פועלת!

* יש רגליים [כרותות ושרופות] לסברה כי כאשר ימשיכו כוחותיו של קדאפי מזרחה ויגיעו לכיכר תחריר בקהיר, תחודש אספקת הגז לירדן ולישראל ויאושרר הסכם השלום של מצרים עם ישראל, והכול בתנאים ובמחירים הקודמים, ואת הקופטים יתלו בכיכר. מופרך? אז יש לנו חדשות בשבילכם: מובאראכ ומשפחתו ביקשו מקלט בישראל – אבל מצבו הרפואי של חברו הטוב פואד בן-אליעזר מונע את ביצוע העסקה. כאשר פואד יבריא הוא ירים טלפון למובאראכ ויזמינו לישראל, והוא אכן יגיע חרף התנגדות שבטי הבידואים השודדים בסיני וישוכן בחשאי בקיבוץ בעמק חפר כדי למנוע הפגנות של השמאל הישראלי. זאת ועוד, בימים הראשונים ל"מהפכה" שהורסת את מצרים העבירו מובאראכ ובני-משפחתו מאות מיליארדים של דולרים לבנקים בישראל מתוך ידיעה ברורה שכאן הם ישכנו לבטח ולא יעוקלו. בנק ישראל שומר עובדה זו בסוד כדי שלא לחזק עוד יותר את השקל לעומת הדולר. עוד נמסר כי ישראל התחייבה לממן מהכספים האלה, בהסכמת מובאראכ, שתי פיתות ביום ואגד כוסברה לכל מצרי רעב!

* צריכת הצ'יפס והמשקאות המוגזים עלתה פלאים בקרב הנוער בארה"ב של אמריקה וזאת מחשש פן תיכנסנה בקרוב לתוקפן תקנות ההסעדה החדשות של הגברת מישל אובמה הגדולה, המבקשת להחליפם ברצועות גזר ובמי-ברז דלי קלוריות, זו האישה הגבוהה והמלאה אשר כאילו מעולם לא מילאה כרסה בצ'יפס!

* הדיוקנאות של המשוררות רחל ושל לאה גולדברג יופיעו על שטרי הכסף. למשוררת אסתר ראב אין עדיין אפילו בול על שמה.

* * *

מדוע לוחמי ג'נין מנהלים את המאבק מכיסם?

לוחמי ג'נין: המדינה שידעה לחלק צווי שמונה, הפקירה אותנו מול בכרי. עו"ד כספי: מדוע הלוחמים נאלצים לנהל את המאבק המשפטי מכיסם?

עו"ד ישראל כספי, לוחם מהקרב מג'נין וחבר בנציגות הלוחמים והמשפחות השכולות של הקרב בג'נין, אומר לערוץ 7 כי צר לו לומר שמדינת ישראל הפקירה את לוחמי ג'נין, "לאחר שנכשלנו במאבק באלפיים ושלוש למנוע את הקרנת הסרט שמציג אותנו כפושעים, פנינו בתביעת לשון הרע כנגד בכרי, לצערי השופטת מיכל נדב הודתה שיש כאן לשון הרע, אבל זיכתה את בצרי בגלל היבטים פרוצדוראליים, כאילו מדובר בהטחת לשון הרע על ציבור, אנחנו מקוים שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה ושבכרי ישלם את המחיר על פשעיו."

עו"ד כספי מאשים את המדינה שידעה לגייס את החיילים בצווי שמונה, אבל לא ידעה להגן עליהם בכל התהליך המשפטי, "אנחנו הלוחמים מתהלכים כבר שמונה שנים עם תחושה קשה מאוד ולא נוחה, שבעצם הופקרנו, הכושי עשה את שלו, המדינה ידעה לתת לנו צווי שמונה ולגייס אותנו באלפיים ושתיים לקרב הקשה, קרב שבו איבדנו חברים רבים ועוד רבים שנפצעו, התהלכנו במשך השנים עם אות קין, בסרט שהציג אותנו כנאצים – ופתאום נותרנו לבד, איפה הפרקליטות הצבאית, איפה הצבא, כלום, אף אחד לא התגייס לעמוד לצידנו, כל ההליך המשפטי מומן על חשבוננו."

לדבריו, לכל אורך השנים הם קיבלו תשובות תמוהות ומקוממות מהצבא, "זה נושא קשה וכאוב, לכל אורך השנים לא היתה שום הבנה מהפרקליטות שהם צריכים להגן עלינו, קצינים בכירים אמרו לנו שהם לא חייבים להגן עלינו, הם לא הרגישו שום מחויבות להגן על החיילים ששילמו מחיר כבד מאוד, אחרי שהיקזנו את דמנו הם אומרים לנו שהם לא מייצגים אותנו, צה"ל לא הבין אז ולא מבין היום שצריך להגן על לוחמי ישראל."

עו"ד ישראל כספי מציין שאם האכזבה מהצבא היתה עמוקה, האכזבה ממערכת המשפט היא כפולה ומכופלת, "אנחנו נותרנו מול בכרי בודדים במערכה, האכזבה ממערכת המשפט בישראל היא קשה משאול. נדהמנו אתמול לשמוע הצעה מבית המשפט העליון, מהשופטת מרים נאור, שמציעה לבכרי שיתנצל בפנינו, שיאמר שזה לא סרט דוקומנטארי ובזה לסיים את הפרשה. לא ייתכן שאדם שפעל בשירות האוייב, קיבל כסף מהרשות הפלסטינית כדי להציג אותנו כפושעי מלחמה שיורים בנשים וילדים, שדורסים אנשים חיים בטנקים ולשים את גופם כמו בצק – שאדם כזה ייפטר בהתנצלות! איך ייתכן שבמדינת ישראל מערכת המשפט מפנה כתף קרה ללוחמים? מדוע החברה לא מגבה את הלוחמים? אני משוכנע שאם בנה של השופטת היה חייל בקרב בג'נין, והיו מעלילים עליו שהוא נאצי, השופטת לא היתה מסתפקת בהתנצלות מפיו של יוצר הסרט."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,148 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל