גיליון מס' 625

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באדר ב' תשע"א, 14 במרס 2011

עם צרופות השך-שך והפח-פח של עין גדי ששלחה דבוישה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מוּל זַוְעַת הָרֶצַח בְּאִיתָמָר.

יוסף דוריאל: בוּרים, לא למדתם את פרשת פילגש בגבעה?

נורית גוברין, אליהו הכהן, זרובבל גלעד, לילדה ביער, דוד זהבי, המעיין בעין-חרוד, ברונקה קליבנסקי. // יהודה הצבי: ממתי גדלים אפרוחים על עצים?

משה גרנות: בין הגלישות על "1948 – בין הספירות" מאת נתיבה בן-יהודה.

אהרון רול: דמוקרטיה הרסנית. // אורי הייטנר: 1. הפרוטוקולים של זקני ג'נין. 2. מול תותח על ההר. 3. מי המשוגע התורן?

 אריק ברהום: תגובתי ל"פרוטוקולים של זקני ג'נין".

מכתב מאביו של יהורם גאון להנהלת בית הספר בית הכרם.

משה כהן: הנדון: איך הוא מעז. // עזרא יחזקאל-שקד: על דברי רות ירדני כץ.

ישראל מירון: עיסוק בסניטציה. // אהוד בן עזר: בין דבר לחולירע.

ביליה שדר: אנא החזירו את הרי"ש המתגלגלת.

יהודה דרורי: לקוות לנצחון קדאפי!?...

מתי דוד: מכתב גלוי לדורית בייניש. // איליה בר זאב: משהו על כוח.

רן שרמן: "קראתי בהתרגשות את מאמרך על נחום גוטמן".

יונה לוי גרוסמן: הבל פה. // פוצ'ו: החיבוק עם מריימה.

ערן כהן: בין השאר גם על המסעדה של אורלי,  באיזור התעשייה של רחובות.

נעמן כהן: 1. המדיניות הניאו-נאצית של אנגלה מרקל. 2. הפרקטיקה

 הניאו-נאצית של הפת"ח והחמאס. // יואל נץ: אני ו"המכתב העיתי" שאיתי.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. אזל. פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה. חלק רביעי.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מוּל זַוְעַת הָרֶצַח בְּאִיתָמָר

לעילוי נשמתם של אוּדי, רוּת, יואב, אלעד והדס פוגל,

קורבּנותיו החפּים מחטא של צמאון-הדם הפּלשֹתינאי

הַפַּלָּצוּת, הַזַּעֲזוּעַ וְהַהֶלֶם

הֵן רַק מִלִּים, מִלִּים דַּלּוֹת מִלְּהָכִיל

אֶת מַשְמָעָן הַמִּזְדָּעֵק מִגְּרוֹן הָאֵלֶם

בּוֹ הַדִּבֵּר נִגְמָר וְהַסִּיּוּט מַתְחִיל

בָּרַצְחָנוּת בָּהּ נִדְקָרִים פֹּה אַבָּא, אִמָּא,

בְּנֵי הָאַחַת עֶשְׂרֵה וְהָאַרְבַּע וּבַת

ד' הַחֹדֶש מוּל תֵּבֵל שֶלֹּא הִפְנִימָה

עַד מָה מֻשְחָת הוּא שִפּוּטָהּ וּמְעֻוָּת

כְּשֶהִיא שוֹתֶקֶת עַל כָּל גְּרָאד מוּטָח מֵעַזָּה

עַל אֶזְרָחִים חַפִּים בִּגְבוּל חֶבֶל אֶשְכּוֹל

אַךְ מַכְפִּישָה כָּל תְּגוּבַת-נֶגֶד בָּהּ הֻפְגָּזָה

כָּל סוֹלְלַת טִילֵי חָמָאס בִּמְלוֹא הַקּוֹל

אוֹ מְגַמְגֶּמֶת בְּדַל-גִּנּוּי עַל הַסִּימְפְּטוֹמִים

שֶל יִצְרֵי הֶרֶג וּבַרְבָּרִיּוּת סוֹטָה

בְּלִי לְטַפֵּל טִפּוּל נוֹקֵב וְאָנָטוֹמִי

בַּדִּיאַגְנוֹזָה שֶל סַרְטַן הַהֲסָתָה

בַּמִּסְגָּדִים, בַּמַּאדְרָסוֹת וּבַתִּקְשֹרֶת

שֶל כָּל אוֹתָם הַמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת שֻתָּף

לְמוּ"מ-פְּשָרוֹת אֲבָל אֵינָם עוֹקְרִים מִשֹּרֶש

שוּם שְטִיפַת-מוֹחַ שֶל גְּבָרִים, נָשִים וָטָף.

כַּמָּה יוֹתֵר אֱנוֹשִיּוֹת חַיּוֹת-הַטֶּרֶף

הַמְּכַלּוֹת חַיִּים רַק לִמְזוֹנָן בִּלְבַד

מִמִּפְלָצוֹת הוֹלְכוֹת עַל שְתַּיִם שֶבְּלִי הֶרֶף

עוֹשׂוֹת הַכֹּל שֶשְּבִיב סִכּוּי-שָלוֹם יֹאבַד

וְאֵיפֹה, אֵיפֹה הֵם כָּעֵת הַצִּינִיקָאִים

כְּמוֹ גוֹלְדְסְטוֹן, אַחְמָדִינִיגָ'אד וְאֶרְדּוּאָן,

זֶה שֶשָּלַח אֶל הַגַּרְדּוֹם דְּרוֹם-אַפְרִיקָאִים,

זֶה שֶיָּרָה בְּמַפְגִּינִים בְּטֶהֶרָאן

וְזֶה שֶלֹּא חָדַל לִרְצֹחַ אֶת הַכּוּרְדִּים

וְאַנְטִישֵמִים בִּבְרִיטַנְיָה הַגְּדוֹלָה

הַמִּתְעַלְּמִים שָנִים מִגֹּדֶל הָאַבְּסוּרְדִּים

שֶבַּפְּלִישָה לְאִיֵּי פוֹקְלֶנְד וְעֻלָּהּ

שֶל הָאִימְפֶּרְיָה שֶמְּאוֹת שָנִים טָבְחָה כֹּה

בְּלִי רַחֲמִים בַּ"נֵּיְטִיבְס" בְּהֶקֵּף אָיֹם

וְשֶתָּלְתָה אֶת בַּחוּרֵינוּ כָּאן, בְּעַכּוֹ

וּמַטִּיפָה לָנוּ מוּסַר-צְבוּעִים כַּיּוֹם.

הֲלֹא אָמַר כְּבָר הַגָּדוֹל בִּמְשוֹרְרֵינוּ

עַל נִקְמָתוֹ שֶל דַּם הַיֶּלֶד הַקָּטָן

מִלִּים רוֹתְחוֹת שֶכָּל עָצְבֵּנוּ וּמְרוֹרֵינוּ

לֹא יְצַיְּרוּהָ כְּמוֹ, מִלִּים שֶאֶנְקָתָן

פּוֹלַחַת סְגוֹר כְּלָיוֹת וָלֵב וְכֹה עִקֶּשֶת

שֶשּוּם אֶזְרָח בָּהּ מִיֵּאוּש אֵינוֹ נָקִי

עַד שֶכֻּלָּנוּ כָּאן, מִכָּל קַצְווֹת הַקֶּשֶת

הַמִּפְלַגְתִּית וְהַמְּדִינִית חָשִים פֹּה כִּי

אֲפִלּוּ מִי שֶמִּתְנַגֵּד לִשְלִיטָתֵנוּ

(כְּבֶן-גֻּרְיוֹן, שֶבֶּטַח לֹא הָיָה שְׂמֹאלָן)

עַל כָּל שִטְחֵי אַדְמוֹת הִתְנַחֲלֻיּוֹתֵינוּ

חוּץ מִבִּירַת עַם יִשְׂרָאֵל וְהַגּוֹלָן

אֵינוֹ יָכוֹל שֶלֹּא לִשְאֹל עַצְמוֹ בְּיֹשֶר

גַּם אִם עוֹדֶנּוּ מִתְעַקֵּש עַל הַחֲלוֹם

שֶל דּוּ-קִיּוּם, מוּל סְצֵנָה זוֹ שֶל דָּם וָחֹשֶךְ:  

אָז מָה, עִם אֵלֶּה נַעֲשֶׂה מָחָר שָלוֹם?

אַךְ הַיֵּאוּש אֵינוֹ יוֹעֵץ אָמִין אַף פַּעַם

וְלֹא פִּרְצֵי הַהִתְנַכְּלוּת לַכַּפְרִיִּים

הָעַרְבִיִּים סְבִיב אִיתָמָר, כִּי לֹא הַזַּעַם

יוֹלִיד תְּבוּנָה וּפִתְרוֹנוֹת אֶפְשָרִיִּים

וְשוּם תָּגֵי מְחִיר לֹא יַעֲנוּ עַל צֹרֶךְ

שְנֵי עַמֵּי שֵם לְהֵחָלְצוּת מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ,

רַק עֲנִישַת שוֹפְכֵי הַדָּם, מֵחַד, בְּלִי מֹרֶךְ

וַחֲתִירָה לִשְלוֹם-אֱמֶת פֹּה, מֵאִידָךְ.

* * *

יוסף דוריאל

בוּרים, לא למדתם את פרשת פילגש בגבעה?

כדי לעורר ציבור רחב להגיב כראוי על מעשה זוועה, צריך להמחיש את הזוועה במלא חומרתה. את זה הבינו בימי התנ"ך, בפרשת פילגש בגבעה, אך לא מבינים עד היום, במלחמת ישראל על דעת הקהל העולמית.

אחרי שנכשלו מלהשמיד את ישראל בשדה הקרב הצבאי והטרוריסטי, בחרו הערבים בשדה קרב מבטיח יותר עבורם, אלא, שעד היום – קברניטי ישראל לא יודעים שהם נמצאים בו. בספרי החדש – "ללמוד מהחיים" – תיארתי איך הזהרתי את מנחם בגין, ז"ל, שנה לפני מלחמת של"ג, שבפלישה הצפויה ללבנון ניכנס לאותו שדה קרב והוא – מלחמה על דעת הקהל העולמית. שנתיים לפני כן כבר הוכח איך בשדה קרב כזה הופל שלטונו של גנרל סומוזה בניקרגואה. זה לא עזר, וביום 16/9/1982 נכנס צה"ל למלכודת כזו, של טבח הפלסטינים במחנות סברה ושתילה, והסערה הבינלאומית שקמה בעקבותיו. ואכן, זו היתה נקודת המיפנה, ממנה הפך הניצחון הצבאי בשדה הקרב – למפלה אסטרטגית זוחלת של 18 שנים, עד לבריחה המבישה מלבנון בשנת 2000 והשתלטות החיזבאללה על מדינה זו.

כשבסוף 1982, בעקבות אותו אירוע,  התבררה המפולת של מעמדנו בארה"ב, קיבלתי על עצמי שליחות ממלכתית סודית – לתיאום פעילות לא שגרתית שתציל את שם ישראל, מבלי לערב את מנגנון משרד החוץ, במעצמה החשובה ביותר עבורנו. לא אחזור כאן על מה שפורסם לראשונה בספרי הנ"ל, בו הצעתי דרכי לחימה בשדה הקרב על התודעה העולמית, המתפרס כיום על שלוש חזיתות: באגף אחד – מערכת חינוך ותקשורת המונים שכסילי ישראל העניקו לאש"ף, המלבה בהם שנאה רצחנית ליהודים,  באגף שני – מערכת הסתה עולמית הנעזרת בעלילות דם נבזיות לשלילת זכות הקיום של ישראל, ומאחור –  גיס חמישי ישראלי, המסייע להם ומגיע לדרגים הגבוהים ביותר של מערכות השלטון, האקדמיה והמשפט.

וכך, רק אחרי הטבח המתועב של המשפחה באיתמר, שמענו לראשונה ראש ממשלה הדורש מהרש"פ להפסיק את ההסתה הנמשכת מיום הקמתה, אך באותו ערב מקרינה הטלוויזיה תמונות מזירת הרצח, המופצות גם בעולם, כשהן מצונזרות מכל מחזה מקומם: כשהפרמדיק המרואיין מספר איך נכנס לדירה מוצפת בדם, רואים תמונה סתמית של צעצועים מפוזרים על רצפה ללא טיפת דם.

ולמחרת בבוקר, מופיע הכסיל התורן ברדיו ומסביר את "ההיגיון" של הסתרת תמונות הזוועה מהציבור, כאילו מדובר על תמונות שנועדו לקשט את הלובי של היכל התרבות. הוא ודומיו עדיין לא מבינים שאנו נמצאים במלחמה שבו מנצחים בעזרת כלים שלא נועדו לתחרות יופי. מול עלילות הדם, המציפות אותנו מאז שערוריית מוחמד א-דורה ו"טבח ג'נין", צריך להציג את תמונות הדם האמיתי ובמיוחד – כשזה דם של תינוקות שנשחטו בשנתם, בדם קר. האם מותר להשוות את זה לסרטים המצרים והטורקים בהם מראים דם שנשפך משחיטת ילד מוסלמי בידי יהודים המכינים מצות לפסח? אם אינני טועה, המחזאי הטורקי שהסריט זוועה זו אף זכה לקבלת פנים מכובדת בישראל. אנו צריכים להתבייש מלהראות את הזוועות האמיתיות נגדן אנו נלחמים? ובמיוחד – כשציבור מוסת שלם תומך במרצחים?

בדיוק כמו במלחמת תש"ח, אנו עומדים שוב במלחמת קיום, אלא שהפעם – מול נשק השתלטות מסוכנת על תודעת העולם נגד ישראל. כפי שאז לא ויתרנו על שום כלי נשק שיכול להכריע בקרב, גם היום אסור לוותר על כל כלי ומהלך הדרושים לניצחון בשלושת החזיתות של שדה הקרב החדש: מול מערכת החינוך ותקשורת ההמונים הערבית, מול ההסתה ועלילות הדם המופצות בידי שונאי ישראל בעולם, ומול הגיס החמישי היהודי, העוזר לאוייב בבפנים.

* * *

נורית גוברין, אליהו הכהן, זרובבל גלעד, לילדה ביער, דוד זהבי, המעיין בעין-חרוד, ברונקה קליבנסקי

לאהוד שלום,

אני מחפשת את מחבר השיר שהיה מושר בנערותנו. הרי ארבע שורות מתוכו, לא מנוקד ובכתיב חסר:

ילדתי כחלת העינים

ילדה זהבת הצמה.

אל תתני לו לקסם הגויי

למשוך את לבך בערמה.

בנוסף להיותו מושר אצלנו, נזכר השיר בספרו של מרדכי טביב: "כערער בערבה" (1957).

בברכה ובתודה

נורית גוברין

נורית, שלום לך,

השורות שאת מצטטת לקוחות מן השיר "לילדה ביער" שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, והלחין דוד זהבי, איש נען.

את סיפורו של השיר הבאתי בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" שנערכה במעין חרוד בקיץ 1980.

בסוף שנות השלושים, ממש ערב מלחמת העולם השנייה, יצא זרובבל לפולין בשליחות תנועת "החלוץ". תוך כדי מסעו בקהילות היהודיות, ובעיקר בקרב צעירים וצעירות, פגש בנערה יפהפייה וזהובת שיער שלבו יצא אליה. ריח המלחמה המתקרבת כבר הורגש באוויר, והוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנעה למהר ולעלות ארצה, אך הדבר לא עלה בידו, היא נראתה לו כשבוייה בקסם הפולני, הגויי.

עם שובו משליחותו חיבר את השיר, שנודע גם בשם "צוחקת צמרת היער". הוא חזה בו את העומד להתרחש והזהיר אותה כי "מתחת לקסם הגויי מאכלת רוצחת טמונה."

ואכן כעבור זמן קצר פרצה המלחמה ומאז לא שמע עליה. לתומו סבר כי נספתה בשואה.

באותה תוכנית טלוויזיה ליד המעיין בעין חרוד, הוא הופתע לפגוש אותה, כארבעים שנה לאחר שנפרד ממנה, בפגישה מרגשת מאין כמוה. הבית שציטטת מזיכרונך הוא הבית השלישי, וכדי לדייק,  הניסוח המקורי היה "ילדתי צלולת העיניים."

אגב, הנערה גיבורת השיר, שנשבתה ב"קסם הגויי", היא ברונקה קליבנסקי, ולמרבה הצער נפטרה לפני ימים אחדים.

להלן מילות השיר במלואן.

בברכה

אליהו הכהן

לַיַּלְדָּה בַּיַּעַר

המילים: זרובבל גלעד

הלחן: דוד זהבי

צוֹחֶקֶת צַמֶּרֶת הַיַּעַר

מוּל לֶטֶף מוּפָז שֶׁל חַמָּה;

בָּאָחוּ מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ

רוֹעַת אַוָּזִים נִרְדָּמָה.

וְעָבִים מַפְלִיגוֹת בָּרָקִיעַ,

קִילוֹן עַל הַבְּאֵר מְדַדֶּה;

אִכָּר בְּחֻלְצָה מָאֳדֶמֶת

אוֹלֵם אֲלֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,

יַלְדָּה זְהֻבַּת הַצַּמָּה,

אַל תִּתְּנִי לוֹ לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבֵּךְ בְּעָרְמָה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ,

צְחוֹקֵךְ מְלַבְלֵב בַּחָרְשָׁה –

הָאִכָּר בַּשָּׂדֶה מִתְמַתֵּחַ;

רָעָה שְׁתִיקָתוֹ וְקָשָׁה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ

בָּאָחוּ רוֹגְזָה הָרוֹעָה;

הַבְּאֵר, הַשָּׂדֶה וְהַיַּעַר,

לֹא לָךְ הֵם, לֹא לָךְ, הַזָּרָה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,

יַלְדָּה זְהֻבָּה וּרְנוּנָה –

מִתַּחַת לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי

מַאֲכֶלֶת רוֹצַחַת טְמוּנָה!

צוחקת צמרת היער
מול לטף מופז של חמה;
באחו מעבר לדרך
רועת אווזים נרדמה.

ועבים מפליגות ברקיע,
קילון על הבאר מדדה;
איכר בחולצה מואדמת
אולם אלומות בשדה.

ילדתי צלולת העיניים,
ילדה זהובת הצמה,
אל תיתני לו לקסם הגויי
למשוך את לבך בערמה.

הדלי על הבאר מטפטף לו,
צחוקך מלבלב בחרשה –
האיכר בשדה מתמתח;
רעה שתיקתו וקשה.

הדלי על הבאר מטפטף לו
באחו רוגזה הרועה;
הבאר, השדה והיער,
לא לך הם, לא לך, הזרה.

ילדתי צלולת העיניים,
ילדה זהובה ורנונה –
מתחת לקסם הגויי
מאכלת רוצחת טמונה!

אהוד: כדאי להזכיר בהקשר הזה את סיפורו הנפלא של הסופר שטרם זכה בפרס ישראל, נתן שחם: "א/ק קאיירו סיטי" המתאר סיפור ממש דומה המתרחש ערב מלחמת העולם השנייה.

* * *

יהודה הצבי

ממתי גדלים אפרוחים על עצים?

מר בן עזר נכבדי,

אבקש להעיר לשאלתו של אליהו הכהן ממתי גדלים אפרוחים על עצים. ובכן, לא רק ב"קן לציפור" של ביאליק, אלא כנראה בעוד שירים אחרים מן המאה הקודמת, ואולי גם זו שקדמה לה. אימי, מרגלית צבי ז"ל, ילידת שלוניקי, הביאה איתה לארץ (בשנת 1934) שיר ילדים שלמדה בבית הספר שם. המשורר ומחבר הלחן כנראה אנונימיים, אלא אם כן יוכל מר הכהן להתחקות על עקבותיהם. והרי לפניכם מלות השיר:

בן טיפס על עץ עבות

אפרוחים חיפש לראות,

ציפור יפה, ציפור קטנה

פנתה אליו והתחננה:

אנא ילד, ילד חן,

אנא אל תגע בקן

אל תתן עיניך בו

אפרוחיי ינוחו בו

פן יפחדו, יבכו שם,

אם תתן עיניך בם.

מה נכסף לבב הנער

אל הקן מצא ביער

אך ליבו הטוב, הרך,

הרחיקהו מן הסבך

ותפרוש האם כנפיה

ותסוכך על אפרוחיה

אז תרקוד סביב לקן

ותשיר לו שיר חן חן.

* * *

משה גרנות

בין הגלישות על "1948 – בין הספירות"

 מאת נתיבה בן-יהודה,

 כתר 1981, 367 עמ'

ב-8.2.2011 הלכה נתיבה בן-יהודה לעולמה. היא היתה ללא ספק "טיפוס" לגמרי לא שגרתי: היא היתה לוחמת מהוללת במלחמת השחרור, בעלת סגנון דיבור "דוגרי" ייחודי ובעלת זכויות בתחומים רבים – מילונאות, ספרות, תיעוד, שידורי רדיו ועוד. חשבתי שמן הראוי בזמן הזה להציץ ברומן הראשון שכתבה, הלא הוא "בין הספירות", וכך עשיתי.

אני מודה שלא קל לקרוא את "בין הספירות" – הרומן הזה מאכלס בתוכו עשרות גיבורים שחוזרים וצצים בסיטואציות שונות, והקורא צריך לנבור בדפים רחוקים כדי לרענן את זיכרונו במי מדובר. ולא רק זאת, הסופרת נוהגת לגלוש מעניין לעניין – לעיתים נפסק נושא מסוים בשיאו, ומיד עוברים לנושא אחר הקשור אליו בעקיפין, והקורא ממש מתקשה לעקוב אחרי לוז העלילה.

"בין הספירות" הוא סיפור אוטוביוגראפי שעניינו העיקרי פעילותה של נתיבה בן-יהודה בפלמ"ח, בשנים 1948-1946, עם גלישות קדימה ואחורה, ובעיקר אחורה – לעיתים עד ימי הילדות. מתוך הפעולות הרבות בהן נתיבה השתתפה, היא מזכירה כאן בפרוטרוט רק שתיים: התקפת אוטובוס של "הנג'דה" (המקבילה הערבית של "ההגנה", עמ' 153-154), פעולת נקמה על התנכלות הערבים לתחבורה היהודית. בהתקפה זאת, שהיתה מוצלחת למרות התקלות (חומר נפץ שלא פעל), וגם כל הלוחמים חזרו לבסיס בשלום – הכול בזכות תושייתה של נתיבה. הערבים נדהמו מאומץ ליבה של הלוחמת שהפילה בהם חללים רבים וכינו אותה "שגרה", כלומר, השדה הצהובה, ואף הציעו פרס כספי למי שיהרוג אותה (עמ' 275).

הקרב השני המוזכר בספר הוא קרב דיישון: נתיבה נדרשת על ידי המ"ם לצאת לאימונים עם כיתתה לאזור מסוכן, ואמנם הערבים מדיישון ומכל הסביבה מפתיעים אותם באש קטלנית. לכיתה היה נשק מועט ותחמושת בצמצום. נתיבה מלמדת את פקודיה תוך כדי קרב איך לירות ואיך להילחם, ומצליחה להוציא את הכיתה מהגיהינום שאליו נקלעו, תוך שהיא הורגת באויביה, אלא שאחד הלוחמים, אהרונצ'יק, מקבל כדור בראש וגוסס. היא איננה מסוגלת לשאת אותו על כתפיה, והגוסס נשאר טרף להתעללות הזוועתית בגופתו מצד אנשי דיישון. רק בחסות הבריטים מצליחים למצוא את הגופה המרוטשת והשרופה של הלוחם ההרוג (257-222, 270).

נטישת ההרוג בשטח נחשבת לנתיבה לכישלון חמור, מבלי להתחשב בתנאים הנוראים אליהם נקלעה באשמתו של המ"מ. "כישלון" מן המין הזה גורם לשוביניסטים שבין חברי הפלמ"ח לטעון שאין מקומן של נשים בכוח הלוחם, וזה גורם ל"ברוגז" גדול של נתיבה המוליך אותה לבריחה ממשימות נוספות, לבריחה עד ביתה בתל-אביב.

היחס אל הנשים הלוחמות מעיק על הסופרת – מוזכר בספר עניינה של מירקה, אחת הלוחמות האמיצות, שטפלו עליה שכביכול לא הטילה רימון על בית משום ששמעה בכי של תינוק. המסקנה – אסור לתת לבנות להילחם. באמת האירוע היה שונה לחלוטין – מירקה זרקה את הרימון על הבית שהיה ריק מאנשים, והמשימה בוצעה במלואה – ורק אחרי הקרב שאלה איך היתה צריכה לפעול אילו שמעה קול בכי של תינוק (197, 319-318). מסתבר שהחינוך השיוויוני שקיבלו המפקדים בקיבוציהם (בעיקר בקיבוצי "השומר הצעיר") לא מנע מהם חשיבה שוביניסטית שמקומן של הנשים הוא במטבח.

נתיבה מציירת את עצמה בספר כאימפולסיבית וסקנדליסטית: היא צורחת על קצין בריטי שדווקא הפגין כלפיה אמפתיה. היא צורחת עליו שכביכול הוא וממשלתו אשמים במותו של אהרונצ'יק (עמ' 256-255), היא כועסת על כתב "במחנה", שבעת חירום כזאת מוצא "זכר" בריא כמוהו לנכון לכתוב במקום להילחם (עמ' 263-262); מתנפלת על יהונתן סלע המ"פ, שיושב במפקדה בכפר גלעדי ופותר תשבץ, כשהיא מיוסרת מחוסר האימון של המ"מ שלה לאחר קרב דיישון (271-267); מתנפלת על חולדה, היא חולי, שעומדת להתמנות לקצינת נשים ארצית ואשר מחמיאה לנתיבה על פעולתה באוטובוס הנג'דה. אמציה המ"פ של עין חרוד נוזף בה שבכל מקום היא צריכה לעורר סקנדלים (עמ' 352). היא "שוברת את הכלים ולא משחקת" בלי הודעה מוקדמת, ובכך היא כאילו מסכימה עם השוביניסטים הנ"ל כי למרות הישגיה הבלתי מבוטלים בשדה הקרב – קשה לסמוך על תגובותיה.

הספר מזכיר במיספר מקומות שהלוחמים בתש"ח נהרגו כשהם בתולים, כשלא הספיקו לחיות במובן המיני של המילה – וכל זאת משום החינוך הפוריטני שקיבלו בקיבוצים ובתנועות הנוער (ראו לדוגמה עמ' 266). אבל מסתבר שקביעה זאת לא כללה אותה – הספר מזכיר מיספר לא מבוטל של שמות גברים שהיו בקשרים חברתיים (ואולי יותר) עם נתיבה: רומיק המג"ד, בועז הלוחם שנהרג, יהונתן סלע, המ"פ פותר התשבץ, שלמה קירש שנחשב לבן זוג שלה, אמציה המ"פ מעין חרוד, סטיוארט ה"כלנית" הבריטית, עמיאל, שלמד בגימנסיה שנתיים מעליה ונחשב ל"נשמה אחות" (עמ' 33, 209-207, 266, 284, 295, 300, 329, 365).

היה אפילו אחד בשם נפתלי כץ שרצה לכפות עצמו עליה, וקיבל ממנה מכות רצח עד כי איבד את ההכרה (עמ' 207). אבל סצינת מין יש בספר רק פעם אחת: נתיבה חוזרת מאוכזבת ממפקדיה מרמות נפתלי דרך כפר גלעדי, איילת השחר, כנרת ועין חרוד – לתל-אביב. היא מבלה עם אמציה המ"פ בקונצרט, ואף חוזרת עמו בגשם שוטף לעין חרוד, אך בין לבין היא נכנסת ל"כסית" ונשאבת במבטו של צעיר נאה הדומה לשחקן קולנוע, ובלי שום לבטים היא נענית לפנייתו לבלות עימו לילה של סקס פרוע, שבסופו היא אפילו איננה יודעת את שמו (עמ' 348-338). הם לא רק משתגלים – הם גם מדברים על מוראות המלחמה – מסתבר שהאיש קצין חבלה כמוה, והוא חש כי סופו יגיע באחת הפעולות, ולכן מבקש ממנה שתכתוב על כך כי זה הדבר היחיד שיישאר מהנופלים.

הספר גדוש בלבטים פילוסופיים על מוראות המלחמה, על חפים מפשע שנהרגים בסערת הקרב (באוטובוס הנג'דה היו גם אזרחים ונשים), על הצורך להיות "רעים" כמו הגויים, אחרת לא נשרוד וכד' (עמ' 149, 163, 236, 358), אלא שבהכרח הקורא משווה בין הגיגים אלה של נתיבה בן-יהודה ובין הגיגיו של ס' יזהר בסיפורי המלחמה שלו, וללא ספק ס' יזהר עדיף גם מבחינת העומק ובוודאי מבחינת הלשון. נתיבה בן-יהודה נוקטת בלשון עילגת, כנראה מתוך כוונת מכוון, שהרי היא אימו-הורתו (יחד עם דן בן-אמוץ) של "מילון עולמי לעברית מדוברת (1982-1972). מי שהשפה העברית יקרה לו – יתכווץ ליבו לנוכח מבול השגיאות: אצלהם, בשבילהם, אותכם, שוב פעם, לצחוק ממנו, שנית כול, גרביים ירקרקות, הסרט היחידי, אותם מילים וכו' וכו' (עמ' 56, 57, 58, 82, 104, 116, 134, 219, 225, 264, 268, 274, 278, 276, 290, 302, 323, 360). ליתר ביטחון ההוצאה לא ציינה את שם העורך/עורכת – למה להסתבך?

למדתי הרבה מהספר הזה, למשל, שהלוחמים העריצו את יגאל אלון בן ה-29, והביטו כמעט ברחמים על בן-גוריון הזקן; שהמֵין-סטרים היה אחדות העבודה, ואילו את אנשי מפא"י ואת אנשי השומר הצעיר הם היו מרחיקים אל השוליים (עמ' 29). אנחנו מביטים בהערצה אל ימי הזוהר של הפלמ"חניקיות הלוחמות, אך נוכחים לדעת שהשוויון היה רק לכאורה (עמ' 86). הספר גם מסיט את מבטנו אל התרומה האדירה של הנהגים למאמץ המלחמתי (129-128). בלי ספק יש לספר שלפנינו ערך מוסף בלתי מבוטל, אך הקריאה בו מייגעת מאוד משום ריבוי הגלישות מהקו העלילתי המרכזי.

* * *

לדליה יוגב (לבית קולודני) היקרה

תנחומינו במות עלייך בעלך

רפי יוגב

והשתתפותנו בצערה של המשפחה המפוארת

ושל אנשי מושב צופית

* * *

אהרון רול

דמוקרטיה הרסנית

ככל שצרכינו ומאוויינו הולכים וגוברים, חלקם בצדק וחלקם מופרכים מהבחינה האובייקטיבית והסובייקטבית כך, בה במדה הולכת וגוברת הברירה האכזרית אך הכרחית בנוגע לסידרי העדיפויות הלאומים, באשר "שמיכת המסוגלות הלאומית" הינה לעולם מוגבלת ובעלת מידה ותאריך תפוגה.

 הקו המפריד בין דמוקרטיה אחראית ובונה לבין דמוקרטיה הרסנית הינו זעום למדי. אנו עלולים לעבור בנקל ממצב קיומי סביר ואחראי למצב קריסה אובדני וזאת מבלי שהאויב עדיין ירה ולו פגז אחד להחריתנו.

כל הסימנים מצביעים על כי במדינת ישראל, 'הדמוקרטיה האוטופית', התלושה, אשר חלקים בנו מתעקשים כי עליה להתנהל באורח "אוניברסלי", בלא תלות בתנאים הגיאו-פוליטים הסביבתיים האובייקטיבים, צועדת בצעדי און לעבר מדרון תלול וחלקלק של חידלון לאומי.

הבה ונחדד, כל אימת שאנו שוגים בהזיות הדמוקרטיה האוטופית, האוניברסלית, כאשר המזרח התיכון בוער על ראשנו, הרי אנו צועדים בבירור לאבדון הנוצר במו ידינו ועל ידינו.  חוסר האחריות האישי והלאומי של ציבורים מסוימים בינינו באשר לעתידם ועתיד האומה (אשר הינם חלק ממנה וייספו כאשר זו תיספה), מלמד כי עדיין לא בגרנו כעם, עדיין אנו מובלים ומנתבים עצמנו בחוסר אחריות ובגרות לאומית. 

העובדות לעיל, אשר חלקים נירחבים מבינינו מתעלמים מהן, או שאינם מודעים להן, אינו נעלמות כמובן מעיניהם של אנשי המקצוע בתחום הסחרירנות, יחסי הציבור והיחצ"נות.  אנשים אלו, שלוחי גופים אינטרסנטים חסרי נשמה ולב יהודים וציונים, אשר טובת מדינת ישראל אינה מזיזה בהם ולו קמצוץ של איכפתיות – שהרי את מנעמי השלטון מבקשים הם לנכס לעצמם, בעודם פועלים חמדנית בנוסח "הרצחת וגם ירשת" דהיינו, יצירת מצב דמיוני תקשורתי-סחרירי של קריסה תודעתית במוחות נלושים בציבור. 

הללו יוזמים חדשות לבקרים סחרירי קריסה העולים וגוברים, הולכים ונערמים בקצב הסטקטו, יצירת היסטריה ציבורית, בטור קרשצנדו עולה, אשר מעמיד את ההנהגה הנבחרת בפני מצב אשר בו העמדת סדרי עדיפויות לאומיים אינה ישימה עוד באשר כל הבית לכאורה ובכוונת מכוון סוחרר-כבוער.

וכך, משיכת השמיכה הלאומית המדודה לצד אחד עקב לחץ ציבורי מסוחרר, הפועל על מוחות חלושים, חושפת פן אחר חשוב לא פחות מצבר הצרכים הלאומים, ו"הקריסה" לכאורה מועצמת לכן מונים רבים. בכך יוצרים שלוחי האופל הללו את החזות של קריסה טוטלית, מערכתית ושלטונית, המחייבת לטעם "הרוצחים והיורשים" הללו, אכן נכון ניחשתם – החלפת הממשלה והשלטון בשולחי הסחרירנים הללו אשר יגאלו את העם הזה מייסוריו וינחוהו לנירוונה אוניברסלית בוהקת באופק הזוהר. 

להמחשה קיצונית של נושא "שמיכת המסוגלות הלאומית", הרי שבנקל נוכל להניח כי ישראל יכולה להפוך לגן עדן חברתי אשר בו כל תושב ישקה גינתו בזרם של שקלים (בנוסף למים). אין קל מזה, כל שעלינו לעשות הוא להפנות את כ-50 מליארדי השקלים לשנה המנותבים כיום לצורכי ביטחון, לעבר שירותי הרווחה לאזרח. נישמע דווקא טוב, אך הקוץ באליה הוא כי נוכל ליהנות מים השקלים שיתפנה למשך שבוע לערך לפני שישוסף גרוננו, בעוד הניצולים בישי הגדא יפתחו בשחייה מרעננת לעבר אירופה (אופס, אף אחד לא יהיה הרי מוכן לקלטנו), אין דבר גם הדגים צריכים להתקיים לא?

אהה, אז איננו יכולים לנהוג כאינפנטילים גמורים, אזי אכן עלינו לנקוט בסדרי עדיפויות לאומיות. ומכאן מי הוא שמופקד על אותם סדרי עדיפויות?  הפלא ופלא, אנו כבר חשבנו על כך, אנו הרי כבר בחרנו בממשלת נציגים מטעמנו על מנת שיעשו בדיוק זאת, יקבעו עבורנו סדרי עדיפויות לאומיים באופן בוגר ואחראי.

כתר נא זעיר, לא כן הוא. במדינת ישראל, בה שולטת "הדמוקרטיה ההרסנית", שולטות חונטות, כנופיות-אליטות ובעלי ממון. הציבור, העם, הכנסת והממשלה אינם אדונים לגורלם, זה ניקבע על ידי קבוצה מצומצמת הנאמדת ב-5% מכלל האוכלוסייה.

קבוצה זו אינה נבחרת על ידי איש אלא בוחרת עצמה מתוך עצמה. חברי הקבוצה, נאות יותר לכנותם כנופייה, אינם חייבים דין וחשבון לאיש זולתם עצמם. חברי הכנופיה זוחלים במחילות-מחשכים מתחת לרגלינו, מכרסמים אושיות קיומנו, מנערים את החיות מלשד האומה, מביאים אותנו כולנו אל עברי פי פחת. חברי הכנופיות הללו, מרעילי הבארות בתוכנו, הם שאחראים לייזום וסיחרור מצג שקר-הקריסה השלטוני בישראל בעוד שמצבנו האובייקטיבי בהחלט סביר.

 על חוגים אלו נימנים מרבית אנשי התקשורת במדינת ישראל, חלקים נירחבים ממערכת המשפט הישראלית ובעיקר פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון, השכבה הבכירה של משטרת ישראל, שירותי הביטחון וקצונת צה"ל הבכירה, חלקים ידועים באקדמיה הישראלית, חלקים מוגדרים במערכות החינוך ושירות החוץ הישראליים, ועל כולם מנצחים בעלי ההון, מאתנני הכל מכל וכל. שליטתה של הכנופייה על מוקדי הכוח בישראל מעצימה משקלה הסגולי מונים רבים על הרוב הברור במקומותינו.

ישית הקורא ליבו לנתון העובר כחוט השני במשותף בין כל הגורמים לעיל והוא כי כולם משתייכים לשמאל הקיצוני האובדני הישראלי.

מבחנה של הדמוקרטיה אינו באשר למה אנשים אומרים אלא בטיבם של מעשיהם.  במקומותינו "חופש הביטוי" הוא מפלטו של השרלטן.

אנו כבר התרגלנו לעובדה כי הדמוקרטיה שלנו מוציאה רישיון, למצער גורף, לחופש ביטוי שהינו במובנים רבים הופך לתרבות של שקר, רמייה, אחיזת עינים וכזב, הכל מותר והרשות נתונה. איננו מענישים ובצדק, עקב טיבעה של הדמוקרטיה – בעבור אחיזת עינים, שרלטנות וחצאי אמיתות, ואכן סקטורים מסויימים בינינו יכולים ואף מנצלים בעזות מצח ובהחצף פנים מופקר את 'פריצות-הביטוי' על מנת לחצרץ נבובות מנטרות כגון "שלום עכשיו", "זכויות אזרח", "בשם הדמוקרטיה", "שילטון החוק", "טובת ישראל" ועוד פתפותי ביצים כגון דא.  לכאורה אין רע באמירות אלו אך כאשר הן מתגלגלות בפיהם של השרלטנים בינינו, אשר הפכון לקרדום מאחז עינים על מנת לחפור בו יתרונות אנוכיים-תועלתיים שאינם מסוגלים לקבלם בדרכי "יושר-הביטוי", בעודם עדיין כמתגדרים לכאורה בגבולות חופש הביטוי הפרוץ דהיינו, תרבות השקר, הרמייה והצביעות היא השולטת בכיפה במקומותינו.

"חובבי ציון" בינינו מתנהלים באורח ממלכתי מעצם האידיאולוגיה הציונית-ממלכתית שלהם ומכאן ניזהרים יותר בדבריהם ועל אחת כמה וכמה במעשיהם, בעוד "מקעקעי ציון" הללו אינם מעלים את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי על ראש שמחתם, אלא מעייניהם בעיקרם הינם אידיאולוגיה חד אג'נדתית אוניברסלית, חוץ-יהודית וציונית. ומכאן, כי הינם פטורים לטעמם מחובת הממלכתיות, או רחמנא ליצלן, לאומיות. הדבר ניכר בהתבטאויותיהם ובמעשיהם. 

וכך, נימצא בפיהם מנטרות שרלטניות, אורווליאניות כגון: "מה שטוב למדינת ישראל," אך חרמות, גידופים, הלשנה, בגידה, דה-לגיטימציה והכפשתנו, במעשיהם. תרבות השקר כה העמיקה עד כי הללו אינם מוצאים כל ביזוי בתהום שבין דעותיהם השקריות, המעוותות אך לגיטימיות – גם אם איננו מסכימים להן, לבין מעשיהם מקעקעי-ציון בפועל, הפסולים מכל וכל.  ואכן, תרבות השקר ההונאה ואחיזת העינים החוברת לפעולות אנטי-ישראליות, הינה חלק בלתי ניפרד וגורם מרכזי בתסמונת "הדמוקרטיה ההרסנית".

אקדח חופש הביטוי השיקרי, השרלטני, הניבזי המופיע במערכה הראשונה, יירה ויפלוט בוודאות פעולות הכפשה, הרס קיומנו ודה-לגיטימציה אנטי ישראליות במערכה השלישית. זה אשר הפך את דרך חייו להתגוללות והסתוללות כנגד אחיו ובני עמו, ידבק בכך לתמיד, באשר איבד הוא את ההבחנה האנושית הבסיסית שבין טוב לרע, אלא אם נעצרו באיבו.

 ולכן, אין זה כלל חשוב איזו ממשלה ומטעם איזו מפלגה תשלוט לכאורה בראשנו. כולם, ללא יוצא מהכלל, יהיו אשר יהיו, ייכשלו במבחן המשילות באשר הגרורות הסרטניות התת- קרקעיות לעיל אינן מאפשרות ולעולם לא תאפשרנה שלטון תקין, כל עוד הינן קיימות. יתרה מזו, גם אם ישרור שלום באזורנו עדיין נובל אל עברי פי פחת, באשר בעייתה של מדינת ישראל לא תיפתר עם בוא השלום. לא אויבינו החיצונים הם שיחריבונו, אסוננו יגיע בידי מחריבינו מבפנים.

ללא חיסול הגרורות הסרטניות במחילות קיומנו והסיבות שהביאו לפריחתן, אין לנו עתיד, אין תקווה ואין תקומה. באורח פרדוכסלי, הראו לנו "מתקוממי הדמוקרטיה" בארצות ערב את הדרך. אין זה חשוב כרגע באם אכן יתמלאו שם מאוויהם, הסיכוי כי לא כך יקרה ובסופו של יום, בטווח של שנים מיספר, תקום במדינות אלו תאוקרטיה איסלמיסטית טוטליטרית – גדול מהסיכוי לכינון דמוקרטיות אמת במזרח התיכון. מאידך גיסא, ההמונים המהפכנים התוניסאים, המצרים, הירדנים, הכוויתים, הלובים, האלג'יראים, התימנים, הסעודים, האיראנים והסורים ­ – התקוממו בהצלחה ניכרת כנגד מערכות מדכאות, אף רצחניות, בעוד אשר אנו "הנאורים" אין בנו שמץ של אומץ אזרחי לקום ולקעקע את המצמיתים לשדנו, את המערכות הלעומתיות, הדמוקרטיות-ההרסניות המדרדרות קיומנו ביגון שאולה. 

אנו, אשר בהתנשאות אין קץ בזים להמונים הנבערים הערבים, יכולים ללמוד מהם פרק או שניים בהלכות פעילות אזרחית רעננה, אידאולוגית, חפצת חיים וקיום הוגן המתואמת כנגד הזדים מבפנים. אנו, על בתי המידות שלנו, מזוננו המשובח, מכוניותינו הנוצצות, מלבושינו הנאים, השכלתנו הרחבה, מכוני המחקר עתירי הממון, שירותי בריאותנו המשוכללים, דרכינו הסלולות הרחבות, גינותינו המטופחות, אנו, על "הדמוקרטיה" הנוצצת (לכאורה) שלנו, איננו מגיעים לקרסולי הנחישות האידאולוגית של החלכאים והנידכאים הערבים באזורנו. אלו "הפלאחים", "החורנים" הערבים. הללו שימשו אור לגויי העולם, בעוד אנו אורנו לגויים הולך ופוחת הולך ומחשיך. אבוי לאותה בושה.

אהוד: דבריך נראים לנו הזויים במקצת ואולי גם נגועים באותה מידה של התנשאות שבה אתה מאשים אחרים – הכנופיות, החונטות, מרעילי הבארות – אבל הבאנו את דבריך במלואם מתוך נאמנות לקו הפלוראליסטי של המכתב העיתי. 

* * *

קריאה לבני פתח-תקווה ואוהביה

לכל בני פתח-תקווה בעבר ובהווה, אוהביה ואוהדיה, חוקריה וכותביה, אודה לכם אם תשלחו אליי תצלומים ישנים של פתח-תקווה, שכונות, רחובות, בתים, אנשים, אירועים ועוד.

כדאי לצרף משפט הסבר ותאריך לכל תמונה. וכמובן, פרטי השולח – לכתובת הדוא"ל שלי:  droreydar@gmail.com.

התצלומים הם לצורך פרויקט המחקר של תולדות שכונות פ"ת והפארק שעומד לקום ליד כביש 40.

תודה רבה,

דרור אֵידָר

* * *

אורי הייטנר

1. הפרוטוקולים של זקני ג'נין

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום, להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" ובכיבוסית טורבו "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל. 

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים-ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די – ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם בין פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית – קמפיין אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי-ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי והאיסלאם הג'יהאדיסטי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה.

הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

מאמר הביכורים שלי, לפני 27 שנים, בעודי חייל בסדיר, היה תגובה לראיון שנתן כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו היתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, מאחר שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

בכרי עקבי. לאחר מבצע "חומת מגן" בדה סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, תלמיד מובהק של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח – כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם, ומיליונים, שמוחם נשטף, מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

"כלבים," סינן השקרן המנוול לעבר חיילי המילואים אותם פגש השבוע בבית המשפט. תביעת הדיבה של הלוחמים היא מבחן לבית המשפט – האם ייתן גושפנקא, בשם "חופש הביטוי" כביכול, לעלילות דם אנטישמיות? האם סוף-סוף הדמוקרטיה הישראלית תתגונן מפני המנסים להרוס אותה מבפנים?

2. מול תותח על ההר

במאבקים על הגולן ובין המאבקים, בדיונים בוועד יישובי הגולן על מסרי ההסברה שלנו, תמיד טענתי שאין להעמיד בראש את המסר הביטחוני, אלא את המסרים הציוניים של שורשינו היהודיים בגולן ושורשינו ההתיישבותיים. אבל גם למסר הביטחוני חשיבות רבה. המסר הביטחוני אינו רק הסברים מקצועיים מלומדים על חשיבות הגולן לביטחון המדינה, אלא לא פחות מכך איזכור המציאות הביטחונית שקדמה לשחרור הגולן.

צה"ל לא היה נשלח לשחרר את הגולן מידי הסורים, אילו כיבדו הסורים את הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור. צה"ל נשלח לשחרר את הגולן, כיוון שתחת שלטון הסורים היה הגולן בסיס לתוקפנות יומיומית נגד האוכלוסייה האזרחית בצפון. ההר, תחת השלטון הסורי, היה כמפלצת. החיים מתחתיו היו בלתי נסבלים. שחרור הגולן היה שחרור תושבי הגליל והעמקים מסיוט מתמשך.

אם אנו רוצים להבין את החשיבות בהצגת עובדות אלו בכל מערכה על דעת הקהל, כדאי לראות כיצד שוחרי הנסיגה מהגולן אינם חוסכים כל מאמץ כדי להכחיש את המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, ואף לכתוב ספרים שלמים להכחשת המעשה, תוך לעג ל"מיתוס" ההר שהיה כמפלצת.

לאחרונה, נחשפתי לשיר ילדים שלא הכרתי אותו. את השיר שרה יפה ירקוני. את מילות השיר ולחנו כתבו משוררת ומלחין חברי קיבוץ שער הגולן, תרצה ברגל וחיים ברקני, בשנות השישים של המאה שעברה. שיר, שהינו עדות אוטנטית, בזמן אמת, למציאות שחייבה את ישראל לשחרר את הגולן ומחייבת את ישראל לשמור על הגולן ולא להחזיר את הגלגל לאחור.

השיר נקרא "שיר ערש לילדים במקלט", ואלו מילותיו:

נומי ילדה / נומי, נומי ילדה, / עוד הלילה נושק עפעפיך. // איך קרעו חלומך / ונשאוך עם צרורך / בוכייה למקלט – עד יבשו דמעותיך, / בוכיה עד יבשו דמעותיך. // נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר, /
כי צמחת בין פרחים, ובין הרס, / כי צמחת בין פרחים ובין הרס. // נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה, / בובתך נרדמה כבר מזמן. // תערב לך שנתך, / המקלט – הוא ביתך, / המקלט – הוא ביתך / כאן אל מול הגולן – / עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן.

חיים ברקני הלחין, שנים אחדות קודם לכן, את שירו של חבר אחר בקיבוץ שער הגולן, יוסף נצר: "ביתי אל מול גולן". שיר זה מתאר את הפסטורליה של החיים בבית, אל מול גולן, "כממטרות תחתן סובבתי בשרב" וכו'. אולם בשיר הזה ההרמוניה נסדקת. נסדקת? נשברת. כאן "המקלט – הוא ביתך" וכאן "אל מול הגולן."

המקלט הוא ביתך – כמה נורא לשיר שיר ערש כזה לילדה. אך מה לעשות? זאת האמת. מדובר בילדים שבילו את כל ילדותם במקלטים. מדובר בדור של ילדים שבמשך שנים ישנו בכל לילה במקלט. "ילדי המקלטים" כינו אותם.

השיר מתאר מציאות קשה, אך הוא אופטימי. המשוררת מבטיחה לילדתה, ששנתה עוד תערב, בחדרה מול כוכב, המחייך על הרי הגולן.

ואכן, כבר 44 שנים מחייך הכוכב על הרי הגולן. את הגלגל הזה אסור להחזיר אחור.

3. מי המשוגע התורן?

בימים שבהם מחצית ירושלים היתה תחת הכיבוש הירדני, מידי פעם צלף ירדני היה יורה לעבר אזרחים ישראליים במערב העיר. להפרת הסכם שביתת הנשק הזה היה שם קוד – "המשוגע התורן". "המשוגע התורן" היה קוד של בריחה מאחריות – בחירה מאחריות האוייב למעשי איבה מתוכו, בריחה מאחריות שלנו לפעול נגד האוייב, שהרי מדובר בסה"כ ב... "משוגע תורן".

גם על הטבח באיתמר ניתן לומר שהוא מעשה ידיו של משוגע. איזה בן אנוש נורמאלי מסוגל לרצוח משפחה שלמה בשנתה, לשסף גרונותיהם של ילדים? איזה מקום נפשי מביא אדם לתהום כזו? בטח משוגע. הבעייה היא, שיש שיטה בשיגעון הזה, שרשימת התורנות של המשוגעים לעולם אינה סובלת מחסור.

הטבח באיתמר אינו מעשה של משוגע אחד. כותרת ב-ynet: "בעזה חגגו את רצח המשפחה." ברפיח, נאמר בכתבה, חולקו סוכריות לעוברים ושבים, לאות שמחה על הטבח. דובר חמאס בעזה סמי אבו זוהרי, הביע תמיכה בלתי מסויגת בפשע: "אנחנו בחמאס תומכים לחלוטין בהתנגדות למתנחלים שרוצחים ומשתמשים בפשעים ובטרור נגד בני עמנו הפלסטינים, בחסות השתיקה הבינלאומית המוחלטת ובתמיכת חיילי הכיבוש הישראלי." 

"טוב, אלה חמאס," יאמרו אלופי הרמייה העצמית בתוכנו. "אלה הקיצונים. יש לבודד אותם ולחזק את פת"ח, את הרש"פ, את אבו מאזן."

פת"ח? "ארגון גדודי חללי אל אקצא" הוא שנטל אחריות על הטבח. ומיהו ארגון זה? זהו ארגון המזוהה עם פת"ח, ממומן בידי פת"ח ומקבל הוראות מבכירים בפת"ח. הדבר היחיד המשותף לפת"ח ולחמאס, אשר האיבה ביניהם באה לידי ביטוי בגילויי אלימות נוראים – הוא הטרור נגד אזרחי ישראל. המחבל שביצע את הטבח באיתמר, הוא הביטוי האוטנטי ביותר של הקונסנזוס הפלשתינאי.

מציאות חיינו היא מאבק, שסופו אינו נראה באופק, על עצם זכותנו לחיות בארצנו. הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל ולא יהיו מוכנים לקבל בעתיד הנראה לעין את זכות קיומנו, ולא יבחלו באמצעים כדי לייאש אותנו ולשבור את רוחנו ואת רצון חיינו. מי שרוצח בדם קר ילדים בשנתם, אינו עושה זאת בשל סכסוך טריטוריאלי, כיוון שהוא חושב שקו הגבול צריך להיות במקום זה ולא אחר, כיוון שהוא חושב שגדר ההפרדה אינה צריכה לעבור אל אדמה פרטית בבלעין. מי שרוצח בדם קר, מי שחוגגים את הטבח, מי שמחלקים סוכריות, מי שעומדים בראש המפלגה שממנה יצאו הרוצח והרצח – נלחמים על כל הקופה, נגד עצם קיומנו.

זאת מציאות חיינו. אין זו מציאות שצריכה לרפות את ידינו, להחליש אותנו. אך זו מציאות שאנו חייבים להתבונן בה בעיניים פקוחות ועליה לשמש נקודת מוצא לכל הכרעה שלנו ובכל קביעת מדיניות.

אנו נמצאים בתקופה של שקט יחסי ומיעוט בטרור. הגורם לכך אינו ירידה כלשהי במוטיבציה הפלשתינאית להרוג בנו ולסלק אותנו מכאן. הגורם היחיד לכך הוא צה"ל. בעשור האחרון, צה"ל יצא שלוש פעמים להילחם בטרור הרצחני – ב"חומת מגן", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". מבצעים אלה והפעילות היומיומית של צה"ל ושב"כ בערי יהודה ושומרון, המגובה בצעדים הגנתיים – המחסומים וגדר הביטחון, שכה אוהבים להשמיץ אותם, הורידו באופן דראסטי את יכולת האוייב הפלשתינאי לבצע את זממו.

כדאי לזכור זאת – אלמלא הפעילות ההתקפית וההגנתית של צה"ל, הטבח באיתמר היה מעשה של יום-יום. כדאי שיזכרו זאת המסיתים נגד צה"ל – "שוברים שתיקה", "יש גבול" וחבריהם, ותמונת הראי שלהם מימין – אנשי "תג מחיר", נוער הגבעות ודומיהם, המתייחסים לצה"ל כאל צבא אוייב, תוקפים אותו, רוגמים אותו באבנים ומסיתים נגד חייליו ומפקדיו.

נ.ב.

את "אל מקום שהרוח הולך" קראתי בשקיקה, בנשימה אצורה. בקושי יכולתי לעצור כדי לעשות פיפי. ספר נפלא של אחד מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית.

* * *

אריק ברהום: תגובתי ל"פרוטוקולים של זקני ג'נין"

עליך לזכור ולהזכיר שמדינת ישראל שולחת את חייליה להלחם באוייב ובטרור, כמו במבצע עופרת יצוקה, וכבר ביום הראשון למלחמה, נעמי חזן ודומיה הפגינו נגד צה"ל הפשיסטי ההורג אזרחים ותינוקות תמימים וזאת עוד לפני שנודעו איזה שהן תוצאות, תגובה פבלובית נגד מדינת ישראל.

מדינת ישראל לא טרחה למנוע זאת ולבקש ממנה הוכחות לדבריה. אז מה לך לבוא בטענות למנוול מחמד בכרי? המדינה כבר מזמן שבוייה בידי השמאלנים. בית המשפט, העיתונות הכתובה והאלקטרונית (הטלוויזיה והרדיו) האקדמיה ברובה, ואנשי רוח וסופרים – כולם באיצטלה של "הגנה" על מדינת ישראל והציונות, גורמים לה נזק אדיר בארץ ובעיקר בעולם. לא שמענו מי מהם מגנה את בכרי, וזאת כמובן בגין טימטומם לעניין חופש הביטוי.

הייתי אומר שחופש הטימטום שלנו מגן על חופש הביטוי של אוייבנו ומדרבן אותם לרוץ קדימה.

עם אליטות כאלו, זו רק שאלה של זמן עד שישראל תקרוס, והאינטליגנציה ההזוייה הזו תזכה לטיפולם של הנייה או ח'אלד משעל. אז יחלמו על דמוקרטיה. המנוולים!

וכן, הם יכולים לקרוא לי פשיסט!

* * *

לרשימתו של אורי הייטנר

על שלי יחימוביץ [גיליון 624]

בגלל האמור בסעיפים ה' ו' ז' אין שום סיכוי שמפאי"ניקים יתנו יד לבחירתה לראש התנועה.

אבניאל

* * *

דו"ח חדש ומאוזן של גולדסטון, שליח הוועדה לזכויות האדם של האו"ם בחסות קדאפי, קובע:

"אם יהודים רצחו במשך מאות שנים תינוקות נוצריים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח – מדוע אסור לפלסטינים לרצוח תינוקות יהודיים לקראת חגיגות נבי מוסה?!"

* * *

מכתב מאביו של יהורם גאון

להנהלת בית הספר בית הכרם

לכבוד הנהלת בית הספר בית הכרם

ירושלים.

א.נ.

בבושת פנים הנני פונה אל כבודו ואבקש שתואילו להטות אוזן קשבת לדבריי הבאים:

בני יהורם תלמיד כיתה ג' בבית הספר, אינו מניח מכול וכול את דעתי בלימודיו, וליבי הולם פעם למראה מחברותיו האומללות ועבודותיו בכתב בכל מקצוע, מה שמוכיח על פיזור הנפש, על חיפזון ועל היעדר רצון להיות תלמיד מן המניין במוסד חינוכי מכובד אשר שמו הטוב הולך לפניו.

איני מעז לקבול כי האשמה בחלקה הגדול נופלת עליי, אולם עם כל השגחתי עליו, קצרה ידי להטותו אל דרך המלך ויש לי הרושם כי הוא מעתיק עבודות מרוכזות מתלמידים אחרים בשעת הדחק ואילו הוא עצמו אינו מרגיש חובה והכרח ליצור לו משלו משהו, או שהכל נעשה ונלוש ברגע האחרון על קצה המזלג. אין ריכוז בהגיגיו, אין נקיון במחברותיו, ורשלנותו זו שהיא נדירה בגיל זה, תדאיגני, ועל כולם – הוא נצוד בלי ידיעתי והסכמתי ברשת התנועה המאוחדת, השוללת ממנו כמה לילות בשבוע בכינוסים ובפעילות אי שם בקרית יובל. אחר כך תפקידי הגדנ"ע והכנות להצגות, לא אדע בשם מי ובפני מי, ככה שלא נשאר לו זמן ללימודים.

כולי האי תוכל הנהלת בית הספר ברוב אדיבותה להיות לי לעזר ולקבל על עצמה לפקח בקפדנות על תלמיד זה למען תהא אימה ציבורית על אורחותיו, והייתי שמח מאוד לו נעקר מכל פעולה אחרת בכדי שיפעל כתלמיד אחראי היודע את אשר לפניו.

בגלל היותי טרוד נשללה ממני האפשרות להביע דבריי בעל פה, לפיכך העליתי אותם בכתב ואיתכם הסליחה.

ברוב רגשי תודה והוקרה על התעניינותכם בדבר

הנני חותם בברכה,

מ.ד. גאון

אהוד: המכתב נחמד, אבל מה לכיתה ג' ולגדנ"ע? יורם גאון נולד ב-1939 כך שבכיתה ג', בשנת 1947 לערך, עוד לא היה גדנ"ע בבתי הספר. מה שמעורר קצת חשש לגבי המהימנות של המכתב.

* * *

משה כהן

הנדון: איך הוא מעז

יהורם גאון מעז למתוח ביקורת על רמת זמרתם של ענקי הרוח משה פרץ וקובי פרץ. איך הוא מעז! מה אשכנזי טהור כמוהו יודע על מזרחיות ועל זמר מזרחי? מה בור ועם הארץ כמוהו יודע על זמר בכלל?

כך או כך, אומץ ליבו של יהורם חימם את ליבי כי נוכחתי לדעת שאינני בדעת מיעוט בטעמי המוסיקלי ושקלעתי לדעת גדולים. ולא, אינני סנוב אשכנזי, אלא שייך לעדתו של יהורם גאון.  

כבר אין לי ציפיות מהתקשורת, שכדרכה איננה מחמיצה שום הזדמנות להרוס כל חלקה טובה במקומותינו. לא הופתעתי מהלינץ' המכוער שעושים ליהורם האמיץ. אני מחזק את ידיו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עזרא יחזקאל-שקד

על דברי רות ירדני כץ

כמזרחי המבין מעט במוסיקה מזרחית, מבקש אני להצטרף לדעתה של הגברת ירדני כץ. מה שהתקבל משום מה כזמר, יעני ים תיכוני, רחמנא ליצלן, זה לא ים תיכוני, וזה גם לא הים האיגאי, וגם לא הים הכספי. זה זלזול בשכל הישר ובטעם הטוב. אני משתדל להבליג על סלידתי מהצווחות "הים תיכוניות". זה מאוד-מאוד רחוק מהמוסיקה המזרחית הקלאסית. רחוק גם מהמוסיקה המזרחית הלא קלאסית. אני ממליץ להאזין לשיר של בן לברט "דרור יקרא לבן עם בת" בלחן הקלאסי שחובר לפני מאות שנים ומושמע עד ימינו אלה בימי שבת בבתי הכנסת. זו מוסיקה מזרחית קלאסית, קלאסית ממש. 

 אני עדיין מצפה שיקום מוסיקאי בעל שיעור קומה, ויש כאלה, ויסביר לעם בישראל מה זו מוסיקה מזרחית קלאסית. בימים הרחוקים מאוד, האזנתי למוסיקה מזרחית טובה, בתנאי מחתרת בקבוץ רחמנא ליצלן.

* * *

ישראל מירון: עיסוק בסניטציה

בביקור של הכנר הידוע אייזיק שטרן בישראל, הוא היה בסיור בסיני ונפגש עם בדואי משבט  הַמְּזֵינֶה, שהפליא לנגן ברבאבה. שניהם ניגנו כל אחד בתורו: הכנר על הכינור והבדואי על הַרָבָּבּה. לאחר שסיימו לנגן נשאל הבדואי איך התרשם מנגינת הכנר והוא ענה:

"נפלא! איך האיש לא מתבלבל בין ארבעת המיתרים ומצליח להפיק מהם מנגינה יפה."

שאלו את אייזיק שטרן מה דעתו על מנגן הרָבָּבּה,  ואייזיק שטרן ענה: "נפלא בעיני כיצד בכלי פשוט כזה וממיתר אחד עשוי גיד גדי – מצליח איש זה להוציא מנגינות כאלו יפות ומגוונות."

אייזיק שטרן, שאין לחשוד בו שהתחנך על שירתה של אום כולתום או שנעוריו עברו עליו במעברה, אמר שהוא מכיר רק שני סוגי מוזיקה:

האחת טובה.

השנייה גרועה.

יפה יעשו יורם גאון והמריעים לו כפיים, שיזכרו את דברי אייזיק שטרן.

מוזיקה גרועה אפשר לשמוע גם במערב, ואם הדגש בביקורת ה"זבל" הוא על המילים, הרי רדידות היא לאו דווקא נחלת המזרח.

ישראל מירון

בית ניר

* * *

אהוד בן עזר

בין דֶבֶר לחולירע

"מחקירה ראשונית של האירוע באיתמר עולה כי מחבל חמוש בסכין חדר בין השעות 21:30 ל-23:00 בליל שישי, 11.3, לתוך ההתנחלות שממזרח לשכם, פרץ לאחד מהבתים והחל לתקוף את בני המשפחה ששהו באותה עת בבית – זוג הורים, ושלושת ילדיהם: בן 11, פעוט בן 3 ותינוקת בת 3 חודשים. ככל הידוע, שהו באותה עת בבית שני ילדים נוספים – בני 2 ו-4 – שלא נפגעו באירוע. בת משפחה נוספת (בגיל 12), שהיתה בזמן האירוע בפעילות של סניף בני עקיבא ביישוב, הגיעה בערך בחצות לביתה, וקריאותיה לפתיחת דלת הכניסה לא נענו. היא קראה לשכן שיסייע לה להיכנס, ויחד גילו השניים את שאירע בדירה." "הארץ" און ליין, 12.3.

כפי ששוחרי השלום מלמדים אותנו – שלום עושים רק עם אוייבים. וככל שהם שוחטים אותנו יותר, ככה ה"שלום" מתקרב אלינו יותר ופעמיו המזוייפים כבר נשמעים היטב מפי תינוקת יהודייה בת שלושה חודשים ששוספה. 20.3% מאזרחי ישראל הם ערבים, 1,498,000 נפש, רובם צעירים. 270,000 מהם ממזרח-ירושלים ומרמת הגולן [דרוזים]. האם יעלה על דעת מי מאיתנו לשחוט משפחה שלמה שלהם רק בגלל שהם חיים בישראל?

אבל אם משפחה של יהודים מתגוררת מזרחה ל"קו הירוק" והיא נשחטת באכזריות מזרח-תיכונית –  (וישראלים רבים, חלקם מסוג האידיוטים המוסריים, מצדיקים את המעשה – כי הלא אלה "מתנחלים" ומגיע להם שישחטו אותם כי מה היה להם לדחוף את עצמם לגור שם!) – אזיי כאשר ה"שלום" יבוא, הגדה והגולן יהיו "יודן-ריין", אנחנו נישאר עם כל הערבים בתוכנו-פנימה! – ומול המרחב מאיראן מערבה, דרך עיראק, ירדן ופלסטין – יתייצב גבולנו המזרחי על קו נתניה-כפר-סבא! – בערך על כביש 6, לא כל כך רחוק מהים התיכון!

בין דבר לחולירע – אם שני רוצחי המשפחה באיתמר הם "התארגנות מקומית" ואין שלטון מרכזי פלסטיני אחראי להם, אזיי אין כל סיכוי להסדר עם הרשות הפלסטינית כי הרציחות האלה לעולם לא תיפסקנה, ואם השניים שייכים לארגון טרור פלסטיני – על אחת כמה וכמה. ומה ההישג של שני הרוצחים האלה? שאותם ישראלים שמתנגדים להתנחלויות יתחזקו עוד יותר בהתנגדותם עד שהטרור יחזור למלונות בנתניה ובתל-אביב ויזנב גם בהם, ואילו אותם ישראלים שתומכים בהתנחלויות, וגם אלה ששייכים ל"רוב הדומם" וטרם קבעו עמדה – יתחזקו עוד יותר בתמיכתם בנוכחות יהודית גם מזרחה לקו הירוק – כל זמן שיותר מעשרים אחוז מאזרחי ישראל הם ערבים, שחלק מהם מגדיר עצמו פלסטיני ומייחל להגיע לרוב במדינת כל-אזרחיה.

עד כמה שהתרשמנו משיטוט בערוצי החדשות של הטלוויזיה בעולם ובארץ, הטבח באיתמר מעניין את העולם כשלג דאשתקד, ומאחר שישראל אסרה על פרסום תמונות הזוועה, לא רואים בתחנות הטלוויזיה בעולם אפילו את הדם – אלא את "קלגסי" צה"ל ברכביהם המשוריינים, את התפרעויות המתנחלים, את ההחלטות על העמקת הבנייה בשטחים, את המחפר – ובתחנות הישראליות, את המסה של המתנחלים בכיפות בלוויות, מראות המחזקים את רושם הקרע בין מדינת תל-אביב החוגגת למדינת יו"ש המתלהמת! – וחלולים נשמעים דברי ראש הממשלה: "הם רוצחים ואנחנו בונים!" – שהרי רק לזאת מחכים כל שונאינו בעולם ובארץ, להאשים בכול את הבנייה בהתנחלויות ובכך לגמד ולהצדיק את הטבח באיתמר!

* * *

ביליה שדר: אנא החזירו את הרי"ש המתגלגלת

שלום אודי,

אני תומכת בכל מילה שאמר יהורם גאון על הזמר המזרחי. ברצוני להוסיף כי ברשות השידור משמיעים שירים (לאו דוקא מזרחיים) המבוצעים על ידי מזמרים שקולם אינו מפותח דיו ואין הוא ראוי להשמעה פומבית. תמהה אני כיצד משמיעים מזמרי בוסר אלה. האם כל מי שמשמיע מנגינה נחשב זמר?

 בזמן האחרון שרים שירים ישראליים ברי"ש שטוחה ולא מתגלגלת. הרי"ש השטוחה אינה מוסיקלית והיא גורעת מיפי הזמרה גם כשהמבצע מקצועי.

אנא החזירו את הרי"ש המתגלגלת.

 ביליה שדר

* * *

זיוה גל

לַילָה בּוֹצֵעַ מַצָּע עַל הַדָּם

וְשָׁם, צְרִיחַת הַיָּם.

מֵעַל הַכִּסֵא הַמִּשְׂרָדִי

הַמְּנוֹרָה רוֹקֶדֶת טַנְגוֹ בִּלְעָדִי.

מִבַּעַד לִפְתָחִים

מִבַּעַד לִרְוָחִים 

מִתְעוֹפְפוֹת אֳמָנוּיוֹת

לְחִימָה מִן הַתִּקְרָה

מְשַׁנּוֹת מָהוּיוֹת מִשְּׁנִיָה לִשְּׁנִיָה.

אָדָם אֶחָד בְּיַפָּן אֵינוֹ מֵנִיד עַפְעָף

יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַתָּכְתִּי

יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא

וְבּוֹהֶה –

12/3/11

מן החדשות: צונאמי ביפן

הוֹי וְשָׁם, וְכָאן,

שֶׁאֵינָה חַיָּה שֶׁאֵינָה אָדָם.

פּוֹשֶׁטֶת בֵּין חֲדָרִים

פּוֹלֶשֶׁת אֶל תּוֹךְ הַשֵּׁנָה. לַילָה 

בּוֹצֵעַ מַצָּע עַל הַדָּם. סַכִּין

בְּשֵׁם 'מִלְחֶמֶת מִצְוָה'. מִצְוָה

מוֹחֶקֶת אֶת אִמָּא

תּוֹלֶשֶׁת אֶת אַבָּא חוֹמֶסֶת

נֶפֶשׁ יֶלֶד קָטָן. נֶפֶשׁ

עוֹד לֹא הָיָה סִפֵּק בְּיָדָהּ לִלְמֹד 

מַה הוּא שָׂטָן. שָׂטָן.

וּמַה חַיָּה וּמַה אָדָם?

וּמִי יַגִּיד לִי מַה הוּא עוֹלָם? 

שָׂטָן? וָאַיֵה אֲנִי?

12/3/11

מן החדשות: רצח משפחה באיתמר

יהא זכרם ברוך

* * *

יהודה דרורי

לקוות לנצחון קדאפי!?...

קדאפי הינו טרוריסט מטורף שחי בעולם שבנה לעצמו. הוא דיקטטור ועריץ השולט בכוח על עם המורכב בעיקר משבטים מדבריים. קדאפי מחזיק במחסני נשק עצומים, שבחלקם חלודים ולא ניתנים לשימוש; יש לו שבט שעומד לצידו וגם מיספר יחידות צבא נאמנות.

לאחר מעורבותו בפיצוץ מטוס הנוסעים מעל לוקרבי, הופצץ ביתו של קדאפי על-ידי האמריקאים, וכמה מבני משפחתו נפגעו. הוא הפנים את המסר וחדל מהטרור. יותר מאוחר, לאחר שראה מה קרה לעיראק בגלל שהיה נדמה לאמריקאים ולבריטים שסאדאם חוסיין ניסה להתעצם גרעינית, הוא החליט "לחזור בתשובה" והפסיק את ההרפתקה הגרעינית שלו. קדאפי המשיך לתמוך כספית ומשמעותית במגמות איסלאמיסטיות בכל חלקי העולם בכלל ובמדינות אירופה בפרט.

נשאלת לפיכך השאלה מדוע הוא זועק כלפי כל העולם שמי שמנסה להפיל אותו עכשיו  זה אירגון אל-קאעידה? זה שצריך בעצם להיות שותפו להתפשטות האיסלאם במערב?

ואולי הוא צודק ?

מישהו אמר פעם ש"גם לפרנואיד יש אויבים." אל-קאעידה לא שולטת בקדאפי, ובעצם אף אחד לא שולט בקדאפי. הם לא שולטים לא בו ולא בנפט שלו, וברור שאל-קעאידה שואף לשלוט על מרבית הנפט הערבי כדי שיוכל לפגוע במערב (בכופרים...) – הדבר לא ניתן לו בלוב ואפילו  יותר מכך – יש להניח כי מאותו רגע שקדאפי החליט לזנוח את קו הטרור, הוא הפך למטרה של אל-קעאידה לחיסול ולהחלפה.

המרד הלובי הנוכחי היה תולדה של הצלחת ההפיכה בטוניסיה, ואף שהתחיל כמרד של חוגים אזרחיים שלא היו קשורים לאיסלאם הקיצוני, ההמון הנזעם היה מועט מדי וללא כוח משמעותי להתמיד במרד עד כדי הפיכה. השבט של קדאפי (וכספו הרב), והיחידות הנאמנות לו, באו לעזרתו, וניתן לומר כיום שההפיכה בטריפולי והסביבה – דוכאה.

היכן שהמרד ממשיך  עם סימנים לאירגון טוב יותר מצד המורדים, ועם כוחות צבא מסויימים, זה במזרח, בקיריניקה, כאשר יש להניח שהמורדים שם נעזרים באחים המוסלמים ממצרים, שהם כידוע בעלי הברית של אל-קעאידה. מובנת לפיכך גם ההססנות של ארצות הברית בטיפולה במרד הלובי.

בין שאל-קעאידה היא האוייב של קדאפי ובין שאין זה כך, האינטרס של מדינת ישראל צריך להיות: שרידותו של קדאפי כמנהיג לוב! – זאת לא רק מפני שזה ייצב את שוק הנפט העולמי אלא גם מפני שאין אנו יודעים איזה מנוול יחליף אותו. יותר מכך, ניצחונו יפעל לעצור את אפקט הדומינו הפועל היום בכל ניסיונות ההפיכה אשר שוטפים את מדינות ערב, שאם הם יצליחו, יָקֵל הדבר על גורמים קיצוניים כמו אל-קעאידה ו/או איראן – להשתלט על מדינות אשר אינן קיצוניות ביחסן לישראל.

אז אל תמהרו להספיד את קדאפי, אל תפרגנו ל"מתקוממים..." וגם אל תיתפסו לדאגה אם הוא ינצח את אויביו.

אהוד: מראשית ה"מהפכה" בכיכר תחריר בקהיר אני כותב כאן בנימה קרובה מאוד לדעתך. אכן, דיקטטורה גרועה, אבל אנארכיה גרועה ממנה. מישטר עריץ גרוע, אבל תוהו ובוהו גרוע ממנו.

אמנם, אני מודה, באבחנה אחת של המציאות טעיתי, בינתיים... אני טענתי, במידה מסויימת כדעתו של ד"ר גיא בכור, שמצרים אינה יכולה להתקיים בלי שלטון מרכזי חזק אחד, (כך, עוד מימי הפרעונים) ולכן מובאראכ, או לפחות המימסד שלו, ובעיקר הצבאי, יתגברו על ה"מהפכנים" וישרדו כשלטון מרכזי, אחרת מצרים לא תתקיים. והנה בינתיים... מצרים שוקעת באנארכיה ובתוהו-ובוהו, וטרם נראה סיכוי לשלטון מרכזי שיבטיח את קיומה. ואצלנו כאן, מהיום הראשון להפגנות, כתבתי שהמצרים עוד יתגעגעו למובאראכ, ואכן, הם עוד יתגעגעו אליו הרבה יותר! אפילו שהטמבל מהבית הלבן זרק אותו לכלבים!

* * *

מתי דוד

מכתב גלוי לדורית בייניש

נשיאת בית המשפט הגבוה לצדק

בכבוד הראוי ובנימוס המתחייב, כלפי תוארך ותפקידך, נשיאת הבג"צ. את ואני שווים בבסיס קיומנו האנושי. שנינו נולדנו בצלם אלוהים עם תכונות אנושיות מולדות של חולשות, הטיות, רגשות, נקמנויות, חשבונות, אהבות, שנאות ודעות כמו כל הבריות. למרות התארים המשפטים היוקרתיים, את ועמיתיך השופטים אינכם מוכנים להודות שאתם בני אדם שגרתיים שלעתים גם טועים אך לא מודים.

את ועמיתיך אינכם מדע מדויק, אחד מחוקי הטבע, תוכנת מחשב וגם לא מתחומי הפיסיקה והמתמטיקה. ואולם לעתים קרובות אתם מציגים את עצמכם ואת פסיקותיכם, כאילו הם מדע מדויק שאין בילתו.

אתם מושפעים כמו כולנו מהתקשורת, מהלכי הרוח הציבורי ומהאווירה הסובבת בנסיבות הזמן והאירועים, מבלי להודות בכך. לא זכור שאי פעם את ועמיתיך בבג"צ אזרתם עוז אישי ומשפטי והודיתם בפומבי "טעינו". האמנם אתם יצורים על אנושיים שלעולם לא טועים?

חסידי פולחן קדושת שלטון החוק, מציגים אותו ואותך כשלמות התבונה האנושית. האומנם? כחוכמה עילאית. האומנם? כדפוס התנהגותי אישי ושלטוני מחייב. האמנם? וכצַו מוסרי ואזרחי בלבדי. האנם?

רוב פסקי הדין וגזרי הדין, במסגרת שלטון החוק שאת מסמלת אותו, הם במידה רבה מאוד בזאר שיפוטי מזרחי שהכול בו אפשרי.

באמצעות ניסוחים מפותלים, פרשנויות משפטיות אישיות סלקטיביות, ושימוש בטקסטים מקצועיים כמו "עִסקת טיעון", "חוסר ראיות", "מן הצדק", "התיישנות", "חוסר עניין לציבור" – אפשר להחמיר בפסקי דין בצורה לא סבירה ולא אנושית (הנעל שנזרקה כלפיך, הרשעתו של השוטר שחר מזרחי) ולהקל באופן לא סביר על נאשם שהרג אם ובן בתאונה במרכז תל-אביב (עורך דין ידוע ומפורסם). אלה רק דוגמאות מעטות.

קטלוג פסקי דין מלומדים רבים שבוטלו בעִרעורים סופיים מוכיח כי ניתן להפוך אשמים לזכאים בסיוע פלפולים משפטיים של עורכי דין מפורסמים וידידותיים. קטלוג זה מוכיח כי ניתן לפרש ולשנות כל טקסט משפטי.

את ועמיתיך בבג"צ לא נִבחרתם להנהיג ולנווט את העם והמדינה. ואולם לעיתים קרובות אתם מתנהגים ופוסקים על פי הנוסח "אלוהים בחרתנו לשלטון". האקטיביזם השיפוטי המופרז מבטל ומגמד בפועל את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של הפרדת הרשויות (מונטסקיה).  המִישְפָּטוֹקְרַטיָה איננה מעל הדמוקרטיה. האם לדעתך שלטון המשפטנים הוא מעל לשלטון הנִבחרים?

בארה"ב, הנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון, שחייבים לעמוד בחקירה ללא כפפות משי בפני חברי הסנט. שיטה זו נחשבת לדמוקרטית, לחוקית ולא פוליטית. ואילו אצלנו אסור לנִבחרים אפילו לתמוך או לבקר מועמדים לשפיטה מפחד התקשורת וחסידי הבג"צ, פן יואשמו ב"מקרתיזם", "סכנה לדמוקרטיה" ו"סכנה לשלטון החוק".

מדוע בדמוקרטיה האמריקאית זה כשר, מוסרי ודמוקרטי ואצלנו זו "פוליטיזציה" מסוכנת". דרושים נימוקים והסברים משכנעים בעניין.

כבוד השופטת בייניש, מוסכם גם עליי שכל חברה דמוקרטית לא תתקיים ולא תתפקד באם לא יכובדו בה כללים וחוקים. ואולם גם את ועמיתיך חייבים להיות יותר קשובים לתבונת הראש ולחוכמת הלב, ולא רק להיות מקובעים לחוק היבש.

מצפה אני שתקראי ותתייחסי לדברים.

בכבוד רב,

מתי דוד

* * *

סינמטק תל-אביב יקרין ביום שישי, 18/3 בשעה 15.30,

את סרטו של ברק סתו

"דוד שריר – רטרוספקטיבה"

בסרט ציורים מתקופות שונות המשיקים לעיצובי-במה שהכין שריר לתיאטרון, לאופרה ולמחול בארץ ובחו"ל, וכן שיחות של האמן עם מבקרי אמנות ותיאטרון ועם במאים שאיתם עבד.

* * *

איליה בר זאב

משהו על כוח

מַגְנֶט מַפְעִיל כֹּחַ עַל בַּרְזֶל,

אֲנִי רַק עֲצָמוֹת וְאוֹר רַךְ בָּעוֹרְקִים. בְּשָׂרִי חַי,

בַּנִּימִים מְפַעְפֵּעַ

דָם מְדֻלָּל,

גִּידֵי עָרְפִּי עֲדַיִן מִתְעַקְּשִׁים.

הָרוּחַ מַפְעִיל כֹּחַ עַל מִפְרָשׂ הַסִּירָה, מַכֶּה בַּחַלּוֹנוֹת,

חוֹבֵט בִּדְּלָתוֹת מִסְתּובְבוֹת –

אֲנִי מַאֲפִיר וּמַלְבִּין לְאַט מֵעֵבֵר לְגַּלֵּי הָיָּם

וּסְעָרָיו.

כָּדּוּר הָאָרֶץ מֵפְעִיל עָלֵינוּ כֹּח מְשִׁיכָה וְאַתְּ מְשַׁנָּה אֶת

מְהִירוּתִי בִּיחִידוֹת הַזְּמַן,

מְאִיצָה וּמוֹשֶׁכֶת בְּלִי הֶרֶף לַדַּעַת אֶת הַסָּפֵק בְּהֶסְפֵּק (p) הַיְצִירָה –

הַאִם אַגִּיעַ אֵי פַּעַם לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית?

כַּאֲשֶׁר כֹּח פּוֹעֵל עַל גּוּף הַיָּכוֹל לָנוּעַ וּמֵנִיעַ אוֹתוֹ

הוּא מְבַצֵּעַ עֲבוֹדָה(w)

שֶׁהִיא מַכְפֵּלַת הַכֹּח בְּדֶרֶך (s) שֶׁהַגּוּף עוֹבֵר בְּכִוּוּן הַפְּעֻלָּה.

אֶנֶרְגְּיָּה חַשְׁמַלִּית בָּאֲוִיר, חַיֵּי נֶפֶשׁ מִתְחַדְּשִׁים –

מִתְכַּלִּים.

עָבַר סְתָו, כָּלָה חֹרֶף.

אַת מָשְׁלִיכָה אֵלַי חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים אֶת הַנֻּסְחָה

שֶׁלֹא הֵבַנְתִּי –

כֵּיצַד לְשַׁנוֹת בָּךְ אֶת הַמְּהִירוּת (a) בִּיחִידַת זְמַן קְצָרָה

לְאֹרֶךְ דֶּרֶך אֲרֻכָּה.

הֲרֵי M

הִיא רַק מַסַּת הַגּוּף עָלָיו פּוֹעֵל הַכֹּח –

אָנוּ נִכְאָבִים בָּאֲבָנִים חַדּוֹת. הַאִם עָיַפְתִּי?

הַיֵּשׁ בִּי כֹּח (F) לְחַפֵּשׂ

בַּחֲשֵׁכָה?

* * *

רן שרמן

"קראתי בהתרגשות את מאמרך על נחום גוטמן"

מר בן עזר היקר,

במקרה נתקלתי בגליון עיתונך מס' 597. קראתי בהתרגשות את מאמרך על נחום גוטמן. אני בן 47, בהיותי בן 5 קיבלתי את "לובנגולו" כמתנת יום הולדת מאחי סבי שהיה מבוני ת"א (יחיאל שרמן, אביו של השחקן גדעון שמר ז"ל).

בטרם ידעתי לקרוא, הקריאה לי אימי את הספר מדי ערב. נחום גוטמן הוא גיבור ילדותי ונעוריי. בגללו הלכתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה כי חלמתי להיות זואולוג באפריקה ("חברי הצייד מאמריקה"). בגללו חזרתי לבסוף אל כשרון הציור והפכתי למעצב מאייר ואנימטור.

גם אני הקראתי לילדי  מ"לובנגולו" ועד "ביאטריצ'ה". 

מצאתי גם את שאר המאמרים בעיתונך מרתקים ומרחיבים דעת.

אשמח להצטרף למנויי העיתון. 

בתודה והערכה,

רן שרמן

אהוד: יעניין אותך אולי לדעת כי לפני שנה, במלאת 30 שנה לפטירתו של גוטמן, לא הוזמנתי להרצות עליו בשום אירוע זיכרון לשמו, כי אני היום "פרסונה נון גרטה" בעיני אלה המופקדים על זיכרו ואשר חלק מהם ניסה לעשות אותו "פלסטיני", בייחוד במוזיאון שעל שמו.

רן שרמן: לגבי דידי, ואני בטוח שכך גם לגבי רבים וטובים ממוקיריו האמיתיים של גוטמן, הנך "פרסונה מוצ'ו גרטה".

* * *

יונה לוי גרוסמן

הבל פה

כמתנה לבני האנוש, ירד מהרקיע המלאך גבריאל ונגלה כעובר בן יומו טמון בתוך שקית אשפה הזרוקה על רצפת הבטון הקרה של חדר האשפה המצחין מריחות רקב מעורבבים זה בזה מבלי יכולת להבחין במקורם, של בית מגורים גדול מוזנח הדחוס בדיירים עייפים מעבודה קשה ותמורה דלה של שכונה דחויה, שכל השומר נפשו יישמר מלדרוך בה, בפאתי העיר הגדולה והנוצצת עשרים וארבע שעות ביממה.

ריח הצחנה שעלה אל נחיריו של הנולד זה עתה, המם את ריאותיו. כך, שנאלמו דום ובזהירות רבה שאפו מעט ונשפו את האוויר מיד בחזרה. אחר כך השתדל לא לנשום, הכחיל ולא הצליח לעמוד בהחלטתו לא לנשום את האוויר המצחין לתוכו נולד ושאף שוב ממנו. מעט, נשימה זהירה, דקה וקצרה ונשיפה מהירה. מפחד להרחיב את הריאות עד תום. וזו הסיבה שהצעקה נתאחרה לבוא.

כי הרי כדי לצעוק את הצעקה הראשונה, תחילה יש למלא את הריאות. אך מי יכול למלא את הריאות כנדרש לצעקה טובה ובריאה באוויר שריחו כריח האוויר של המקום אליו התמזל מזלו להגיע? זכות צעקה שכזו, שמורה רק לאלו הנולדים לריחות הבושם של גני פרחים ודשאים ירוקים או לאוויר חדרים רחבים עם חלונות פתוחים למרחבים. הם יכולים להרשות לעצמם לנשום עמוקות ואחר כך להוציא את האוויר בצעקת שבר רמה על כך שהגיעו עד הלום. כל הנולדים בין פחי האשפה, נזהרים מאוד מלנשום עמוקות ונזהרים כפליים להוציא את קולם ובו בזמן את דעתם על המקום, שמא גם זה ייגזל מהם.

אלו הם מנהגי הבאים לעולם מני קדם, כפי שכתוב ברשומות, וכך הם עוברים בירושה מדור לדור. אין מוכיח, אין מורד ואין משנה נוהלי ירושה אלו שעל פיהם מתנהל העולם בדיוק כפי שאין השמש מחליטה בוקר אחד לזרוח במערב ולשקוע במזרח. וכבר דנו בכך חכמים בכל דור ודור כי סדר הוא סדר וכל תזוזה או שינוי בדיוק הרב שהסדר מכתיב, יביא את הכלייה על הציוויליזציה כולה. כי הרי כמו בניין קלפים נבנתה תרבות עשירה. וכל קלף חייב לשמור על מקומו המדוייק כי על כתפיו מונחת אחריות הבניין כולו וכל תזוזה לא מודעת מעמידה בסכנה גדולה... ואוי לרגשות האשם של מי שייקח אל הקבר שבגללו... ומה יהיה על משפחתו?..

כבר דיברתי די והותר על חשיבות הסדר הקיים שבעטיו, עם הזמן, כדי לנקות את מרחבי הדירות המרווחות נערמו ערמות הולכות וגדלות בשכונות הנרקבות.

וכך, שלא במקרה נכנס משה, איש צנום בשנות השישים לחייו, מפוטר טרי מהמפעל בו עבד כל שנותיו תמורת משכורת שאיפשרה לו להמשיך לגור בדירה הקטנה בבניין הגדול בשכונה הדחוייה, להוליד ילד אחד שלא הרחיק לנדוד ולאהוב אישה שבינתיים איבדה את שיניה וריח נשיקותיה. נו, אתם כבר יודעים למה ניתן להשוות את ריח נשיקותיה. קומתו שפופה, עיניו כבויות והליכתו, רגל משתרכת אחר רגל כשני גדמים המולכים זה אחר זה אל הגרדום. זקן מכפי גילו ונמוך מכפי מעמדו.

כן, כך לא במקרה נכנס משה לכניסת הבניין של ביתו, כשפתח חדר האשפה לשמאלו אך הריח לא מבחין בין שמאל לימין וכל מה שביניהם. הוא עומד איתן ומקבל בגאווה את כל הנכנסים מכל הכיוונים. אבל ועייף מכל הבקשות והתחינות לקבלו לעבודה, שתהיה פשוטה רק שתהיה, שתהיה במשכורת דלה, רק שתהיה. הרי לסין בעקבות המפעל שלו לא יוכל לנדוד לבקש שם עבודה. ולאריתריאה? היכן היא? מי בכלל יודע? גם משפחתו, שלא כמו משפחותיהם של אנשי הכפר, קטנה ודלה וידה קמוצה.

עצר משה את נשימתו בכניסה מתוך כוונה לעבור את המקום במהרה אל המאורה שלו המחכה לו בקומה העליונה. וכשהחל לעלות במדרגות חשב שמשהו מוזר קלטה עינו בחדר האשפה. חזר על עקבותיו וניגש לבחון את הגוש השחור שנח קרוב לכניסה. הרים והרגיש תזוזה קלה. נגע בידו השניה וחום קל חדר דרך השקית והתפשט בכף ידו. "מוזר," חשב, "מה זה יכול להיות?" הניח את השקית חזרה על הרצפה ופתח. ריח דם קרוש היכה בפרצופו. חושך של בין ערביים ירד על המקום. משה פנה אל פתח חדר המדרגות, לחץ על מתג החשמל, אור ניאון חיוור נדלק בחדר המדרגות והאשפה. משה חזר אל השקית, פתח אותה בזהירות. מתוך גוש הדם והריר המבריק הגיח ראש מצומק. "איזה מין יצור זה?" חשב. "גור כלבים? לא! גם לא חתול. עב"ם? כן, אולי עב"ם. לך תדע בימינו. כולם מדברים על עב"מים שבאים להחריב את העולם." עודו עומד ומתלבט, נשלחה מתוך הגוש יד קטנה.

יחסם של בני אדם למתנות אותן הם מקבלים מתחלק לכמה סוגים. אלו המורגלים לקבל מתנות בשפע ובעלות כספית גבוהה, נוהגים לבחון את המתנה על פי מידת התאמתה לכבודם. וישנם גם כאלו שמעולם לא זכו למתנה, וכאשר היא מגיעה אליהם, יסרבו לקבלה. אולי משום שאינם מורגלים בכגון שכאלו או אולי משום שחושבים כי חלה טעות ולכשיקבלו מתנה יצטרכו להחזיר כפליים.

משה אינו שייך לא לאלו ולא לאלו. בזיכרונו המעומעם, מגע הצלופן בידיו עדיין חם. זמן רב, למרות מהלך חייו, חי בהרגשה של ציפייה למשהו, מתישהו ואיפשהו שיגיע.

היד המושטת מתוך הדם והריר צרורים בתוך שקית הניילון השחורה של האשפה העלו את זיכרון ידו הקטנה מושטת אחר ברק אדום, המעלה ריר בפיות ילדים, העטוף בצלופן שקוף.

"גור אדם עזוב נחנק בתוך עצמו הושיט לי יד," לחש לעצמו. עין קטנה הביטה בו מתוך מעטה הבור השחור ופה נפתח אליו בהבל גורי.

משה קפא במקומו. הדממה ששררה לרגע, פינתה את מקומה לצעקה רמה שרק ריאות אשר התמלאו במלא האוויר עד תום מזה שישים שנה יכולים להתמלא. ומשיצאה הצעקה, התגלגלה מהמדרגות אל החצרות. ומהחצרות אל הכיכרות ומהכיכרות נשטפה עם כל ריחות הצחנה אל המרחבים הירוקים ואל החדרים המרווחים עם החלונות הפתוחים אל אותם מרחבים. לא עמד מולה כל מעצור. בנייני קלפים צנחו מההדף, בני אדם ברחו זה מזה חצו מחסומים שקרסו קודם לכן, גדרות, חצרות, רחובות ושכונות והתערבבו זה בזה. והתוהו, החל במלאכתו, לארגן סדר חדש.

*

שלום אהוד בן-עזר,

את הסיפור הקצר המצורף בקובץ כתבתי לפני שנה. מקורו בסיפור אמיתי של מציאת ולד בחדר אשפה. עכשיו כשעשיתי סדר במגירות מצאתי אותו אקטואלי לימינו. אודה לך מאוד אם תפרסם אותו בעיתון שלך.

תודה,

יונה לוי גרוסמן

מושב עין-הבשור

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

הפרסום יחל לאחר סיום פרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין

* * *

פוצ'ו

החיבוק עם מריימה

סיפור שסיפרתי בתוכניתו של בני בשן בגלי צה"ל, בעקבות רעיונו לאסוף את כל חברי הכנסת לחיבוק אחד גדול, כדי שיוכיח שלמרות חילוקי הדעות האהבה היא המנצחת. במבצע פונה בני אל כל אחד מחברי הכנסת בתורו, ומבקש שיספר על החיבוק המסעיר ביותר בחייו, ולבסוף יתכנסו כולם במעגל לחיבוק אחד גדול. חשבתי, למה אני צריך להיות חבר כנסת כדי לקבל הזדמנות לספר על החיבוק המסעיר שלי? אז הנה הוא כאן בלי להתלכלך בבחירות:

במלחמת העצמאות היה שלב שבו חטיבת יפתח, אשר בה שירתי, ירדה לנגב הנצור כדי להחליף את חטיבת הנגב, שנזקקה באופן דחוף לחופשה. (אגב לפני כמה זמן, בפגישה שהיתה לי עם תלמידי כיתות ה', כשסיפרתי על שלוש חטיבות הפלמ"ח, שאל אותי תלמיד: "מה זה חטיבה?" – וכששאלתי מי מהתלמידים יודע, היתה דממה ורק תלמיד אחד אמר: "זה כמו חטיבת הביניים, לא?")

בשבוע הראשון שלי בנגב החלטתי לבקר את פומי, חברי מגימנסיה הרצליה, ולתפוס אותו לפני שיעלה צפונה. ידעתי שהוא נמצא בוואדי דורות, במקום שהיום פרושה בו החווה של אריק שרון. הגעתי לוואדי ושוטטתי בין אוהלי הסיירים הפזורים בו. לפתע יוצאת מבין האוהלים חיילת יפיפייה וצועדת לעברי בהליכה אצילית, כזאת שהייתה למריימה מלכת הכיתה שלנו. המשכתי ללכת לעברה כשפתאום נפל לי האסימון, זאת באמת מריימה...

כנראה שגם היא תפסה פתאום שהילד הזה עם השפם שבא מולה, זה הבן שלמד איתה באותה כיתה. ארבע שנים למדנו יחד, ולא העזתי לגעת בה אפילו פעם אחת. התדהמה של שנינו היתה כל כך חזקה, עד שבלי שנדברנו שמעתי אותה צועקת בהפתעה: "פוצ'ו!"

ואני צעקתי "מריימה!"

היא פתחה ידיים ואני הסתערתי עליה באומץ שאף פעם לא היה לי. כמעט דקה שלמה מצאנו את עצמנו עומדים חבוקים באמצע הוואדי, כשהיא מרגישה את החזה המוצק שלי, ואני מרגיש את שני חדרי הלב הפועמים שלה. זה היה חיבוק שקורה רק פעם בחיים ולא לכל אחד. ואז כשהתחילו הקרבות בנגב כבר לא היה אכפת לי למות, כי ידעתי שאם אעלה למעלה ואפגוש שם את החברים הבתולים שלי, שהקדימו לעלות לשמיים, אוכל למתוח צוואר ולהגיד אמנם גם אני בתול, אבל התחבקתי עם מריימה..."

יותר מאוחר נודע לי שגם המ"פ שלה, סולל, התאהב בה, ולי בתור טוראי כבר לא היו לי סיכויים להתחבק איתה שוב, אבל לא זה הסיפור...

 לפני כארבע שנים צילצלה אלי הבמאית אורנה בן דור, אמרה שהיא עושה בטלוויזיה סידרה על בלונדיניות ושאלה אם יש לי סיפור בלונדיני. מריימה, יש להודות, לא היתה בלונדינית מוחלטת. היה לה שיער ארוך חלק ובהיר עם נטייה קלה לבלונד, אבל זה הספיק לאורנה, שאמרה: "יופי, נזמין את שניכם לאולפן, תספרו את הסיפור ונשחזר את החיבוק ההיסטורי."

על מתנה יותר מתוקה מזו לא יכולתי לחלום. קבענו תאריך, וכשבאתי לאולפן הצילומים, אומרת לי אורנה שמריימה לא רוצה לבוא, כי היא גרה בבאר שבע וזה רחוק, וחוץ מזה היא אומרת שהיא בכלל לא זוכרת מתי התחבקה איתי.

אתם מבינים? כל חיי כשאני שואל את עצמי אם קרה לי משהו טוב בחיים, אני נזכר בחיבוק החד עולמי הזה, ובסוף היא מכחישה.

כשאורנה הבחינה בדיכאון שירד עליי, הציעה שהיא תשחזר את החיבוק במקום מרימה, ואני כמובן הסכמתי. פתחנו ידיים ונתנו לשני הלבבות להרגיש זה את זה. עכשיו אני חושב שאולי אורנה בכלל לא הזמינה את מרימה. מפני שהיא רצתה להתחבק איתי, מי יודע... אבל לא זה הסיפור...

הסיפור החשוב אירע לפני כשלוש שנים, המחזור שלי בגימנסיה הרצליה, מחזור תש"ח (זה שהולך יום אחד בשנה להשלים את הלימודים שהפסיד בגלל המלחמה) החליט שבמקום ללמוד, נצא לטיול לנגב. אמרתי לפומי החבר שלי: "אתה מוכרח לעזור לי. מריימה לא זוכרת שהתחבקה איתי בנגב. עכשיו בטיול תהיה לי הזדמנות אחרונה להזכיר לה את החיבוק ההוא. אני אבוא אליה בהפתעה ואחבק אותה, ואתה תצלם, כדי שלא תוכל להכחיש."

אמר לי פומי: "אבל גם אני רוצה להתחבק איתה!"

אמרתי לו: "בסדר, תעמוד בתור אחריי."

מהר מאוד הסתדר תור של כל אלה שרצו להתחבק עם מריימה, אפילו סולל, שעכשיו הוא בעלה, גם הוא עמד בתור, למרות שאמרנו לו שהוא יכול תמיד, אבל הוא אמר שזה לא שייך.

מריימה, שהיום היא בת 80, החזיקה מעמד עם כל החיבוקים, (כי אז היא היתה רק בת 77!) – ואביב פרנקל, הצלם של ערוץ עשר שנכח במקום, צילם את הכול. הקטע הופיע בשידור החדשות של ערוץ 10. וכאשר יונצחו בטלוויזיה החיבוקים של חברי הכנסת  במבצע של גלי צה"ל נוכל להשוות ולראות מי יודע לחבק יותר טוב.

עכשיו צץ בי רעיון, אולי כשחברי הכנסת יעמדו במעגל, יגיד מישהו למריימה ולי לבוא גם, אנחנו נכנס למרכז המעגל, אני אצעק: "מריימה!" היא תצעק: "פוצ'ו!" ואנחנו נרוץ זה לזה, וככה תהיה לי הזדמנות להתחבק עם מריימה פעם רביעית בחיי. בחיי שזה אולי יכול להיות הסיפור...

* * *

ברכות חמות לעידית (לבית דבורצקי) ולגיא טננבאום

ליום נישואיכם שחל בשבוע שעבר

והיה נהדר חרף הגשם והרוח

ושיהיה לכם רק טוב בזוגיות שלכם

כל ימי חייכם!

* * *

 [גיא טננבאום הוא נין של סבתא וסבא שלנו מצד אימנו – שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין וחנוך-יששכר ליפסקי, שעלו עם משפחתם מלודז' לפתח תקווה בקיץ 1921, אחרי המאורעות של מאי 21'. הם קבורים בבית-הקברות נחלת-יצחק בתל-אביב, כי לסבא חנוך, שהיה איש ישר, היו טענות רבות נגד סדרים במושבה, והוא לא רצה להיקבר באדמתה!]

* * *

ערן כהן

בין השאר גם על המסעדה של אורלי,

 באיזור התעשייה של רחובות

בתגובה לרשימתו של יוסי שדה "אוכל ובגדאד", לדעתי ההבדל בין אשכנזים לספרדים באוכל הוא שאצל האשכנזים (או לפחות אצל האשכנזים של פעם), קודם כל יחקרו לדעת מי אתה, מה אתה ומה עושים הוריך. אצל הספרדים – קודם כל יושיבו אותך לאכול ואחר-כך אולי ישאלו שאלות.

כמויות האוכל הן גם דבר שמשתנה בין העדות. זוגתי המופלאה היא מרוקאית-טריפוליטאית במוצאה. באחת מסעודות החג אצל משפחתה הענפה, היה השולחן הארוך מכוסה לחלוטין בתבניות ובכלים, כשכל אחד מהם מכיל תבשילים, מאכלים וסלטים משובחים. לפתע יצאה אחת הדודות מהמטבח, אוחזת בידיה תבנית רוחשת ענקית, ואמרה בתמהון מהול באכזבה:

"אוי, אין מקום לקציצות..."

ולגבי המסעדות. בכל מסעדה שמתפארת בכותרת "אוכל ביתי" תמיד תמצא אוכל צפון אפריקאי – קוסקוס, מפרום ושאר מעדנים. ברוב המקרים יכלול שם המסעדה קרובי משפחה, בדרך כלל אימא או סבתא, או את שמה הפרטי של המבשלת.

ובנושא אחר לחלוטין, אך קרוב למדי: אם הזכרנו את מאכלי צפון אפריקה, הרי שמומלצת בחום המסעדה של אורלי, באיזו התעשיה של רחובות, סמוך לאולמי אליזה, בין מוסכים לדוכני פלאפל וחנות המפעל של "פלדמן". המקום קטן מאוד (בערך חמישה שולחנות), ולא מן המפוארים. אבל, אורלי מקדמת בחיוך את כל הבאים לאכול אצלה, ונותנת לכל אחד הרגשה כאילו כל היום ציפתה רק לו. תמורת כ-40 שקל בלבד תקבל מנה של חומוס ביתי מדהים מלווה בטחינה טעימה ובפיתות טריות, סלטים, שתייה קלה ומנה בשרית – קוסקוס ומפרום (מעולים)  או שניצל, קציצות, אורז, תפוחי אדמה וכדומה.

אנו חוזרים לשם פעם אחר פעם, לעיתים לבד, לעיתים עם הילדים (שנהנים גם הם מכל ביס), והאיכות, השירות ובעיקר החיוכים – ברמה גבוהה מאוד וללא קיצורי דרך.

* * *

בעצב רב וביגון קודר אנו מודיעים כי

התזמורת הפילהרמונית הישראלית

והיכל התרבות

איבדו את עצמם לדעת

ואיבדו גם את מרבית קהל המנויים שלהם

עם סגירת ההיכל בחודש יוני הקרוב

למשך שנים בלתי ידוע של שיפוצים-כביכול

שהם הרס ההיכל והאקוסטיקה המופלאה שלו!

והבוז והכלימה לכל מי שיגזרו קופונים

מהמעשה הנלוז הזה!

* * *

נעמן כהן

1. המדיניות הניאו-נאצית של אנגלה מרקל

מי האוקיינוס השקט היו צלולים ושקטים. האונייה "קורל פרינסס" היפהפייה הלבנה הותירה שובל קצף לבן אחריה. מדי פעם ליוו את האונייה להקה של דולפינים שקפצו אנה ואנה בדילוגי משובה. למראה הים האין סופי אי אפשר היה שלא לשיר את המילים הנהדרות של טשרניחובסקי:

"עַל מְלוֹא רֹחַב יָם הַתְּכֵלֶת

עַל מְלוֹא רֹחַב אֵין הַסּוֹף

גַּלִּים בָּאִים, גַּלִּים נָעִים,

לֹא יִסָּפְרוּ מִנִּי רֹב."

בבוקרו של יום שישי, 18.2.11 האונייה "קורל פרינסס" החלה במסע חציית תעלת פנמה, שיר תהילה לטכנולוגיה האנושית. האונייה הלבנה הענקית, 16 קומות (ללא קומה 13) הנושאת 1970 נוסעים ו-700 אנשי צוות, החלה במסע של עשר וחצי שעות מהאוקיינוס השקט לאטלנטי. האונייה החלה לטפס. נכנסה לבריכת מים, משאבות אדירות הזרימו מים לבריכה וברגע שמפלס המים עלה, שני קטרים כסופים שהיו קשורים לאונייה משני צידיה גררוה לבריכה הבאה, וכך לבריכה הבאה עד לתעלה העליונה. והנה החלה הירידה באותו האופן. האונייה נכנסת לבריכה, ומפלס המים יורד, הקטרים גוררים אותה לבריכה הבאה וכך הלאה עד שהאוניה נושקת למימי האוקיינוס האטלנטי שאינם שקטים עוד כאוקיינוס השקט. והנה מיד לאחר החצייה בשעה 05.00 נפתח באונייה בית הכנסת לטקס קבלת שבת. התאספו כעשרים יהודים, מיעוט זניח ממספרם באונייה, וביניהם ארבעה ישראלים. מטבח האונייה דאג לספק חלות מתוקות, יין כשר לקידוש, וסידורים דו-לשוניים – אנגלית עברית. הנשים החסודות בירכו על הנרות שהיו מחשמל, עקב איסור הבערת אש על האונייה, והגברים קידשו על היין וטעמו את החלות. את הטקס ניהל יהודי אמריקאי ברהיטות בעברית בהברה אשכנזית. לאחר גמר הטקס הוא בישר לכולם בשמחה שהודיעו ב-cnn שארה"ב הטילה ויטו על גינוי ישראל. קהל היהודים הגיב בשמחה. שאר הנוסעים התכוננו לארוחת הערב.

מיספר ימים לאחר מכן, בארץ, התברר שב-18 בפברואר עשתה גרמניה את הבלתי ייאמן. גרמניה הצביעה בעד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המגדירה את התנחלויות היהודים ביהודה ושומרון כבלתי חוקיות ותובעת הקפאה מיידית של הרחבתן.

גורמים במימשל הגרמני הדליפו בכוונת מכוון לעיתון הישראלי-גרמני – "הארץ", שנתניהו זעם. הוא התקשר למרקל ב-21 בפברואר והביע בפניה את אכזבתו. "איך אתה מעז?" – השיבה מרקל. "אתה הוא זה שאיכזב אותנו. לא עשית צעד אחד כדי לקדם את השלום!" – נתניהו כדרכו בניגוד לדימוי שלו כרטוריקן מנוסה, לא ידע מה להשיב לה.

לא מכבר סיכמה ועדה מיוחדת של היסטוריונים את תיפקוד משרד החוץ הגרמני בתקופת הרייך השלישי ואחריו. מסתבר שדווקא לאחר המלחמה עלה מספר הנאצים שעבדו במשרד החוץ הגרמני. המטרה האסטרטגית של משרד החוץ הנאצי הוגדרה: "תפקידנו לגרום לעלייה של אנטישמיות בכל מקום בעולם – כדי שיעזרו לנו לפתור את הבעיה היהודית." והנה למרבה הצער של גרמנים רבים, הבעייה היהודית עדיין קיימת, עדיין יש יהודים, ומדיניות החוץ הגרמנית עדיין מאמצת חלק ממדיניותה הקודמת.

והנה מה שצריך היה נתניהו להשיב: "כבוד הקנצלרית אנגלה מרקל, לאור העבר אסור לגרמניה בהנהגתך לאמץ פתרון של טרנספר ליהודים. נכון, אני מודע לכך שאת אנגלה מרקל אינך דוגלת במדיניות הנאצית של השמדת היהודים בגז. אבל לא יעלה על הדעת שגרמניה תודיע שמקום כלשהו על כדור הארץ, וודאי שלא יהודה ושומרון, חייב להיות במצב של 'יודן ריין' – נקי מיהודים, והימצאות יהודים בו היא בלתי חוקית. על גרמניה להודיע שהימצאות יהודים ביהודה ושומרון תהיה תוצאה של משא ומתן והסכם לשלום בין הצדדים. כל מדיניות הדוגלת באי חוקיות הימצאות יהודים במקום כלשהו תיחשב כאימוץ מדיניות ניאו-נאצית ולך אנגלה מרקל אסור לאמץ מדיניות שכזו!"

2. הפרקטיקה הניאו-נאצית של הפת"ח והחמאס

בעוד שמנהיג מרץ ח"כ חיים אורון ג'מוס, חברו הטוב של פושע המלחמה ברגותי, מנסה לשחררו ממאסר, לקח האירגון אותו יסד ברגותי "אירגון השהידים של הקצה" – "שוהאדת אל-אקצא" – הזרוע המבצעת של הפת"ח, את האחריות על ביצוע הטיהור האתני של היהודים באיתמר. "האידיאולוגים" של הארגון האיסלמו-נאצי – שילוב אידיאולוגיה נאצית עם "דין מוחמד בסייף" – שחטו בקור רוח חמש נפשות, אהוד פוגל 36, רות אשתו 35, ואת ילדיהם יואב בן 11, אלעד בן 4, והתינוקת הדס בת שלושה חודשים.

נתניהו כדרכו אינו יודע מה לומר.

והנה מה שצריך היה נתניהו לומר: "מר מחמוד עבאס, אתה שהינך ממייסדי ארגון פת"ח והעומד בראשו, חייב לנקוט בצעד מיידי. לאור הטבח הנורא ופשע המלחמה שביצעו אנשיך, חברי 'ארגון השהידים של הקצה', עליך לפרק מיידית ארגון זה ואת ארגון החמאס שתומך במעשים אלו, ולהביא את אנשיו לכס המשפט, אם לא תעשה כן, הינך כראש אירגון זה נושא באחריות לפשעי מלחמה ועליך לתת את הדין על כך. פושע מלחמה אינו פרטנר לדיאלוג מדיני."

מעניין אם מישהו בלשכת נתניהו קורא זאת.

* * *

50 לפטירתו של שלמה שטמפפר

ראש העיר הראשון של פתח תקווה

האירוע יתקיים ביום חמישי, 31.3.11 בשעה 18.00

בבית הדפוס ההיסטורי רח' חובבי ציון 12, בחצר

ברכות: יצחק אוחיון, ראש העיר

שלום קוטלר: יו"ר הוועדה לשימור אתרי מורשת

הרצאה בנושא: היבטים מיחודים על חייו ופועלו של שלמה שטמפפר

מרצה: פרופ' שאול שטמפפר, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל האוניברסיטה העברית

דמויות מן העבר מספרות את סיפורו של הבית

בביצוע צוות ההדרכה של מוזיאון ראשונים

נחום (נחצ'ה) היימן: שירים בטעם של פעם

מנחה: מוניקה כהן, מנהלת מחלקת שימור אתרים

לפרטים צלצלו 054-6530692

אהוד: סבתו של שלמה שטממפר, יטול-חנה, היתה אחותו של סבא-רבא שלנו, אליעזר (אלעזר, לאזאר) ראב, ולפיכך כל משפחות שטממפר וראב בן עזר קשורות ביניהן קשר דם. אביו של שלמה שטמפפר, יהושע שטמפפר, היה בן-דוד של סבי יהודה ראב בן עזר. על חלקם ביסוד המושבה פתח-תקווה אין צורך להרחיב.

* * *

יואל נץ

אני ו"המכתב העיתי" שאיתי

המעשה הראשון שלי, מדי קומי מן השינה עם שחר, הוא לפתוח את דלת הכניסה ולאסוף אל פנים הבית את העיתון היומי שאני חתום עליו מזה עשרות בשנים; ומזה למעלה משנתיים, בכל יום שני וחמישי, אני עט בדוא"ל שלי, ראשית לכול, על הגיליון התורני של "חדשות בן עזר", ויש שאני תוהה ומהרהר: מהו הדבר שגורם לי להיות להוט לקראת חב"ע יותר מאשר לעיתון המודפס המעודכן, המקצועי לעילא, המעוטר, שופע הכתבות, המאמרים והרשימות לסוגיהם במדורים סדורים?

ואני מגיע למסקנה, כי המושג "עיתון" איננו הולם כל-כך את מהותו של "חדשות בן עזר": אהוד בן עזר המציא כאן, אולי מבלי שהתכוון לכך, יצור חדש ויחיד במינו על אושיות הפרדיגמה של העידן האינטרנטי, ודומה, כי אין לו לפי שעה אח ורע באתרי הבלוגוספירה.

צריך למצוא לו, ליצור זה, את ההגדרה ואת השם הראויים. עליי דומה חב"ע למשהו שהוא כמו  מועדון וירטואלי, בו מארח אהוד הבעלבית בטרקלינו פעמיים בשבוע למעלה מ-2000 חברים נלהבים, ועוד נותר שם מקום וירטואלי בשפע לאלפי חברים נוספים. אני יושב ומקשיב בדריכות למעין שיח אסוציאטיבי ער, שופע הגיגים, שירים, זעקות של שצף-קצף לעיתים, לביקורות על ספרים, קונצרטים, הצגות תיאטרון מפיהם של חברי המועדון בניצוחו ובניווטו של הבעלבית; הבעלבית קורא בהמשכים מן הספרים אשר כתב. יש וגם אני הקטן משמיע בו מדי פעם את קולי. 

אינני מרבה להביע את דעתי בעניינים שברומו של עולם, ובהם בנושא שהוא ציפור נפשם של כל אורחי המועדון – שכולם מתאווים לחיים בשלום ובשלווה בארץ הזאת – הגם שיש לי בו דעה נחרצת (על אף שבימי נעוריי הרחוקים גמרתי אומר, שלא אדבוק עוד בשום דעה ודוֹגמה, אחרי שנפלו עליי השמיים ברעש אדיר, והתנפצו באחת אמונותיי בצדקו המוחלט של המאבק למען עולם המחר הורוד והצודק – כאשר התגלו פתאום לעיני כול פשעיו של שמש העמים) – כי נוכח כישלון מבחנן של כל תוכניות השלום והפשרה בארץ ישראל, החל בתוכנית פיל של 1936, דרך תוכנית החלוקה של 1947, שיחות קמפ דיוויד, הצעת קלינטון, שיחות טאבה, וכלה בהצעות אהוד אולמרט של 2009 – אשר כולן כאחת נדחו בבוז על ידי בני הפלוגתא הערבים הפלסטינים, ונוכח מלחמת העולם השלישית הלטנטית, אבל אכזרית ועקובה מדם – שכפה האסלאם הרדיקלי על שאר העולם, ונראה, כי המרידות הנוכחיות שבמדינות ערב אינן אלא, אבוי, נדבך במתקפתו – יש לי, כאמור, דעה נחרצת, כי לדאבון הלב, לא צפוי לנו שלום לכל הפחות עד "השעה שש בערב אחרי המלחמה..." הוי, כמה אשמח להתבדות, והמציאות תטפח בעוצמה פעם נוספת על פרצופי, כי לפתע יפרוץ אכן, השלום המיוחל!..

יצירותיו של המשורר יוסי גמזו הן כגולת הכותרת בכל התכנסות. וירטואוזיות לשונו שמהדהדת בה מורשתו של שלונסקי; הפיקחות שבניתוח דבריו בענייני דיומא שכמו ממשיכה את המסורת השירית של אלתרמן מן הטור השביעי, ושתיהן יחדיו שמתמזגות בליריקה נפלאה, מתת אֵל – מציבות לנו משורר דגול מרבבה בימינו. וחשוב לציין, כי זאת בעידן בו השירה השקולה והחרוזה היא מוקצה מחמת מיאוס במקומותינו... מבקרת שירה, שאת שמה אינני זוכר, כתבה רשימה מלגלגת על השירה החרוזה והשקולה, שאף את תוכן רשימתה אינני זוכר, ורק הכותרת לבדה נחרתה בזיכרוני: "מה הטריק? / חרוז מבריק!" היא הנותנת...

לא אוסיף עוד לא לשבח ולא לבקר את דבריהם של חברי המועדון הרבים האחרים; לא אעסוק בנושאים המרתקים והמרגיזים שנשמעים בו, פן ימשוך אותי הבעלבית תיכף ומיד בצווארון עורפי, לרדת מן הדוכן, בגין אריכות דבריי. 

הבעלבית עשה את רובנו לבני בריתו מול המלעיזים והמזייפים את מורשת אבותיו, ממייסדי פתח תקווה, ודומני כי רובנו היינו לו לבני ברית גם בקובלנותיו כנגד המימסד הספרותי שאינו רוחש את הכבוד הראוי לה לדודתו, המשוררת ילידת הארץ, אסתר ראב; ושמדיח אל הירכתיים את היצירה הספרותית הייחודית והעשירה שלו.

בעוכריו, אולי, ישירותו הבוטה בכל הנוגע מן החגורה ומטה... מזה עידן ועידנים נגוזה, אמנם, מליבי התמימות בכל הנוגע למעשה המרטיט, המסתורי והמיסטי, שהוא כביכול ייחודי אך ורק לי, ושהוא שמור כסוד כמוס ביני לבין דמיוני וביני לבין בת הזוג שאיתי. אבל עדיין קשה לי להסתגל אל סילוקו המוחלט של פרגוד הצניעות בידי הבעלבית. אני עושה, עם זאת, אוזני כאפרכסת, לרדת לסוף כוונתו ולמניעיו, ובז למטרוניתות הכבודות שעוזבות את הטרקלין בטריקת דלת.

פליאה וגיחוך מעלים בי הגיגיהם של אנשים נשואי פנים והבעלבית בראשם, שמרצים ברצינות תהומית על אוכל. מה העניין הגדול באוכל? ישבנו, אכלנו, שבענו, תודה, היה טעים מאוד, בסדר – גם הדחנו כלים, וזהו – חזרנו אל הדברים האמיתיים! לשם מה, במחילה מכבודכם, צריך אני לדעת כיצד בדיוק יש לשמר זיתים דפוקים?! אבל כנראה שמשהו בעניין זה דפוק אצלי...

האם לא על כגון זה אמר, אולי, וודי אלן, שהוא לא מוכן להיות חבר במועדון אשר מסכים לקבל אותו לשורותיו?

טוב, טוב – אני חוזר בי, סליחה, לא אמרתי כלום! דברו, דברו על אוכל – אני שותק כמו דג מבושל...

אהוד: אם איני טועה אמר זאת גרושו מארכס.

ובנוגע לישירותי הבוטה "בכל הנוגע מן החגורה מטה" כהגדרתך – אני יכול להבטיח לך שני דברים.

א. מרבית האנשים שאומרים כך עליי לא קראו את מרבית ספריי, אם בכלל קראו ממני משהו בספר. כי זה ידוע, בעיקר בחוגי הקוראות והאקדמיה – את אהוד בן עזר אין צורך לקרוא או להתאמץ לפטפט במחקרים מלומדים על ספריו.

ב. בעוד שנים רבות, כאשר חלק ניכר מספרי הסופרים ה"חשובים" יישכח, וקוראי העברית לא יאמינו שהיתה בשעתו למישהו הסבלנות לקרוא את מאות ואלפי דפיהם, וגם שאני באותה תקופה הייתי סופר נידח ונשכח – כן, בעוד שנים רבות עדיין ה"גסויות" שלי תהיינה נוצצות וטריות-למראה מעל דפי הספרות העברית הארצישראלית הירוקה-לעד כאילו רק אתמול השתינו אותן.

 * * *

השך-שך והפח-פח של עין גדי ששלחה דבוישה

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 60 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 60 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

להט אדום

מחווה למרינה צווטאיבה

ערב מחווה למרינה צווטאיבה, לרגל צאת הספר

"להט אדום – האמנות באור המצפון"

בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגומה של רנה ליטוין

מרינה צווטאיבה נחשבת לגדולה במשוררי המאה ה-20 ברוסיה, ולא רק בה. המסות של צווטאיבה – קול ייחודי, צלול, נחרץ ואמיתי – מעוררות בנו את השאלות הבסיסיות לגבי מעשה האמנות, אחריותו של האמן, סגולותיו ותפקידיו של המבקר. עריכת הספר ותרגומו מרוסית לעברית הוא מעשה אמן של רנה ליטווין, יוצרת בזכות עצמה ומתרגמת בעלת שיעור קומה, שאין רבים היכולים להשתוות לעוצמה, למוסיקה ולקצב הלשוני שהיא מצליחה להעביר מהמקור הרוסי לעברית.

בתוכנית הערב:

ד"ר אלכסנדר קריוקוב, מנהל מרכז תרבות רוסיה בת"א

פרופ' משה צוקרמן

ד"ר עמינדב דיקמן

המלחין, הפסנתרן והמורה רפי קדישזון

הזמרת קרן הדר

השחקן דורון תבורי

הסופרת והמתרגמת רנה ליטוין

מנחה: גיורא רוזן, עורך סדרת קו אדום בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד

כרטיסים בקופת צוותא: 03/6950156/7

יום ראשון, 27.3 באולם חזן בשעה 20.30

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.

חלק רביעי.

כאשר מתחילים להתברר מהלכיה ומחירה הנורא של המלחמה, ומתמנית ועדת אגרנט, משעֶה מפקדת קצין חינוך ראשי את הטיפול בחומר שאספתי, והוא מונח בביתי ללא דורש וללא מפענח. אני מאזין לקלטות ומדפיס מהן ראשי-פרקים מפורטים. ויום אחד, מבלי לומר דבר למפקדיי, אני שולח מכתב לשר הביטחון, מספר לו על הקלטות ומצרף העתק של ראשי הפרקים הללו.

העתק דומה אני שולח למזכירות ועדת אגרנט, לפי כתובת תא דואר המתפרסמת בעיתון.

אינני מקבל תשובות, אבל לאחר ימים אחדים אני מצטווה לבוא ולהחזיר מיד את כל החומר שברשותי למפקדת קצין חינוך. הם אינם יודעים מדוע הגיעה פתאום הוראה לכך מהרמטכ"ל דדו. אני סבור, כי לפחות חלק מהקלטות הללו שומע גם שר הביטחון. איני יודע מה עולה אחר-כך בגורלן. חלפו מאז כעשרים וחמש שנים, ואיש לא פנה אליי לפענח אותן ולהוציאן לאור בדרך זו או אחרת, חרף החומר המרתק הכלול בהן.

לימים מפרסם אביעזר גולן, בעיתונו "ידיעות אחרונות", כתבה מפורטת על הלחימה ב"חווה הסינית", בהסתמכו על חומר שאסף באותה נסיעה. דוד שחר כולל קטעים מהנסיעה לסיני ברומן "סוכן הוד מלכותו". אני מדפיס את עדותו המלאה של חייל המילואים, יחזקאל שמו, ברומן "השקט הנפשי"; אף כי עדותו מגיעה אליי בדרך אחרת, ואינה שייכת להקלטותי ב"אפריקה".

אני משתתף בהפגנה של תנועות המחאה מול ישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר 1973, ומצרף את שמי למודעה המתפרסמת בעיתונים וקוראת למשה דיין להתפטר מתפקידו כשר הביטחון ב"ממשלת המחדל". אין לכך קשר לצערי על מותו של רן במלחמה. את דעתי הביקורתית על דיין גיבשתי עוד בימי "פרשת לבון".

במשך שבועות אחדים לא קוראים אותי לשירות מילואים, ומגייסים אותי שוב רק לאחר הבחירות לכנסת, הנערכות ב-31 בדצמבר 1973.

תחילה אני סבור שבמקרה לא קראו לי, אך דן אלמגור, המשרת כאיש מילואים במפקדת קצין חינוך במרש"ל, מרחב שלמה, היא שארם א-שייח', מגלה לי כי דווקא הזמין אותי להרצות אצלו ונאמר לו שאני ועוד כעשרים מרצים, שיצאו בפומבי נגד דיין, נמצאים ברשימה שחורה. אסור להזמין אותנו עד לאחר הבחירות.

חבריי למילואים, שהועסקו הרבה בתקופה שבה ישבתי בבית, מקנאים בי ואומרים: "חבל שלא ידענו. היינו גם אנחנו חותמים על המודעה!"

*

ארה"ב לוחצת על ישראל, למסור את קטע הכביש קהיר-סואץ לידי האו"ם. ממשלת ישראל מסכימה רק לנקודות ביקורת של האו"ם, כדי לפקח על סדרי ההספקה לארמיה השלישית הנצורה. מתחילות שיחות ישירות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, העוסקות בסדרי העברת השיירות לארמיה השלישית, בחיזוק ההסכם להפסקת-האש ובהחלפת שבויים.

בתחילת נובמבר נערכות פגישות בארה"ב בין גולדה לנשיא ניקסון ולשר החוץ הנרי קיסינג'ר. בדצמבר נוסע משה לארה"ב ונפגש עם קיסינג'ר, עם שר ההגנה שלזינגר ועם אישים נוספים.

בשיחותיו עם קיסינג'ר ושלזינגר דורש משה, שתמורת נסיגה ישראלית למזרח לתעלה תתחייב מצרים לפתוח את התעלה לשיט ולאזרח את הערים הנטושות. על האמריקנים לערוב לחופש השיט גם במיצרי באב-אל-מנדב, בקצהו הדרומי של ים סוף, שהמצרים הכריזו על סגירתם. ועוד על האמריקנים להמשיך ולספק לישראל את כל הנשק הדרוש לה להגנתה בעתיד, לשם איזון עם הנשק הסובייטי שמוזרם בשפע למצרים ולסוריה, בעקבות הפסדיהן במלחמה.

קיסינג'ר מבקר עוד באותו חודש במזרח-התיכון. ב-18 בינואר 1974 חותם דדו על הסכם להפרדת כוחות, את מצרים מייצג הרמטכ"ל החדש, גנרל גמאסי. ישראל ומצרים מגדירות את ההסכם כצעד ראשון לקראת שלום סופי אך למעשה זו נסיגה חד-צדדית של ישראל, המפנה את המובלעת, או הטריז, שכבשה ממערב התעלה, ורצועה ממזרחה. התנאים לנסיגה כוללים אזורי חיץ ודילול בפיקוח האו"ם.

*

על-פי החלטת הממשלה ממנה ד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, בנובמבר 1973, ועדת חקירה ממלכתית בראשותו, שתחקור את המידע בימים שקדמו למלחמה, את היערכותו של צה"ל ואת פעולותיו עד בלימת האוייב. מלבדו חברים בוועדה שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל, רב-אלוף לשעבר פרופ' יגאל ידין ורב-אלוף לשעבר חיים לסקוב, המשמש גם נציב קבילות החיילים.

משה מעיד גם הוא בפני הוועדה, ונעזר לשם כך בעו"ד אליקים רובינשטיין, שלימים ייעשה ראש לשכתו במשרד החוץ ועוזרו במשא-ומתן לשלום. אחד הנושאים שהוא מדגיש ביותר בעדותו הוא דאגתו לרמת הגולן ערב המלחמה, כאשר תבע בתוקף להעלות לשם את חטיבה 7.

בישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר, לאחר שהמפגינים ברחוב, ואני בתוכם, מקבלים את פניו בקריאות "בוז", נושא משה נאום תקיף. הוא נגד הגדרה עצמית לפלסטינים, בעד הקמת העיר ימית, תומך בזכותם של יהודים לרכוש קרקעות גם מעבר לקו הירוק, רואה עצמו נושא באחריות הפרלמנטרית לתקלות שהיו בצבא, ואשר להאשמות אחרות – ועדת אגרנט היא שתחקור ותחליט. את התשובה לאחריותו הפרלמנטרית יקבל רק מראש הממשלה הבאה, אם וכאשר תפנה אליו להמשיך בתפקידו. אם תקבל המפלגה עמדות עקרוניות, שאיתן לא יוכל ללכת לבחירות, יפרוש ממנה אבל לא מהחיים המדיניים, "לא אלך לגדל פרחים בנהלל," הוא מזהיר.

בנאומה שבה גולדה ומביעה אמון מלא במשה, אבל היא יודעת היטב שאם לא תביע בו אמון, יהא זה כאילו הביעה אי-אמון בה-עצמה.

ביום האחרון לשנת 1973 מתקיימות הבחירות לכנסת, שנדחו בגלל המלחמה. חרף הביקורת העזה בציבור על אחריות הממשלה ל"מחדלי מלחמת יום הכיפורים", יורד כוחו של המערך (מפלגת העבודה) רק בשבעה מנדטים, ועדיין אין באפשרותה של האופוזיציה, בראשות בגין, להקים ממשלה.

לאחר ימים אחדים מבקר משה אצל גולדה, שותה את הקפה המצוין שהיא יודעת להכין, ושב ושואל אם בכוונתה להציע לו להיות שר ביטחון בממשלתה הבאה. הוא מבהיר לה, שאם תמצא ועדת אגרנט שמץ של רבב בהתנהגותו האישית בתור שר ביטחון, לא יישאר בתפקידו אפילו חמש דקות, אלא יתפטר מיד. גולדה משיבה לו, שאינה מפקפקת אף לרגע במינויו לשר הביטחון גם בממשלה הבאה.

*

כחודשיים נמשך המשא-ומתן הקשה על הרכבת הממשלה. רק ב-10 במרס 1974 עולה בידי גולדה להציג בכנסת את ממשלתה החדשה. ב-1 באפריל מפרסמת ועדת אגרנט דו"ח חלקי, ובו מסקנות אישיות חמורות ביותר: אלוף שמואל גונן, גורודיש, מושעה ממילוי כל תפקיד פעיל בצבא עד שתשלים הוועדה את חקירתה בשלב הקרבות לעצירת האוייב. באמ"ן מודחים מתפקידיהם ארבעה קצינים בכירים, ובהם ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, וסגנו, תא"ל אריה שלו.

בכירי אמ"ן משלמים את מחיר כישלונם המקצועי. אולם אין לשכוח את האווירה ששררה לפני המלחמה בקרב הממונים עליהם והמקבילים להם במערכת הביטחון ובצה"ל – התנשאות על פני הערבים, זלזול בכוחם הצבאי, וביטחון מופרז בעליונות המוחלטת של ישראל. מכאן נבעו רמת המוכנות הנמוכה של הצבא, והאמונה שהיום הראשון למלחמה הבאה יהיה כיום השביעי למלחמה הקודמת – יהיה אפשר לנפנף בקלות את הערבים. במידה מסוימת עדיין שלטה הגישה הנועזת והלוקחת-סיכונים של משה, שהצליחה פעמים רבות בעבר: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." יהירות זו לא באמ"ן החלה אלא הוקרנה מלמעלה, מהדרגים הבכירים, שעדיין היו מוקפים בתהילה שנצברה לזכותם במלחמת ששת הימים.

ועדת אגרנט ממליצה על סיום כהונתו של הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, "הנושא באחריות אישית למה שקרה ערב המלחמה גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין כוננותו של צה"ל."

דדו מודח חרף עמידתו האיתנה והבטוחה בראש המטה הכללי במהלך המלחמה, לאחר נתוני פתיחה קשים משאת – עד שמושגת ההכרעה, ושני הצבאות התוקפים נאלצים לבקש הפסקת-אש. הציבור הישראלי חייב לשאול עצמו ביושר, אם עדיפה היתה בעיניו האפשרות האחרת – רמטכ"ל שלא כשל ערב המלחמה, אך גם לא הצליח להביא בסופה לניצחון. שתי האפשרויות האחרות: של רמטכ"ל שלא כשל כלל, או שכשל בכל, הראשונה ספק אם תתגשם אי-פעם, והשנייה – אוי ואבוי אם תתגשם.

ההיסטוריה לא תיטיב עם דדו. ליבו עתיד להישבר. לזעזוע הטרגי העובר על מפקדי צבא גאים ובעלי הישגים כמוהו, וכגורודיש, עתיד לתת ביטוי הסופר יצחק בן-נר בסיפורו "ניקול", המופיע בקובץ "שקיעה כפרית" זמן לא רב לאחר המלחמה, וכמוהו הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", המוצג כבר לאחר מותם של דדו, גורודיש ומשה.

הדחת דדו וגורודיש מעמיקה את התהום שנפערה בינם לבין משה, ועתידה לרדוף אותם ולקרב את קיצם. ב-1987 אומר גורודיש בראיון עיתונאי, ממקום עבודתו באפריקה: "היו ימים שחשבתי לרצוח את משה דיין. הוא הקריב אותי, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את העור שלו. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. היינו כלי משחק בידו, בן יונה ערמומי ואכזרי."

על אודות משה אומרת הוועדה, שהיא רואה עצמה רשאית להסיק מסקנות רק באשר לאחריותו הישירה ולא בנושא אחריותו הפרלמנטרית:

 "הבעייה העיקרית היא אם שר הביטחון התרשל במילוי תפקידו בעניינים שהיו בתחום אחריותו. הגענו לכלל מסקנה, כי לפי אמות מידה של התנהגות סבירה, הנדרשות מן הנושא בתפקיד שר הביטחון, לא היה השר חייב להורות על אמצעי זהירות נוספים או שונים מאלה שהוצעו לו על-ידי המטה הכללי של צה"ל, ועל-פי הערכה וייעוץ משותפים של ראש אמ"ן וראש המטה הכללי. באשר לאחריות הפרלמנטרית, כלומר – באילו מקרים מסוג זה צריך השר להתפטר ממשרתו – זו שאלה פוליטית מובהקת, ולכן הוועדה סבורה כי אין לה לעסוק בכך."

משה חוזר ושואל את גולדה, אם לאחר קביעותיה של הוועדה, בייחוד בשאלת האחריות הפרלמנטרית, היא רוצה בהמשך כהונתו בתפקיד שר הביטחון. גולדה, שנושאת באחריות הפרלמנטרית לא פחות ממשה, מוסרת הודעה לפרסום, ובה היא שבה ואומרת שהיא רוחשת לו אמון מלא כשר הביטחון, וכי הלקחים בקשר לתחילת המלחמה ולדרך ניהולה יבוררו בממשלה במועד המתאים.

משה אומר שאלמלא הביעה בו את אמונה היה מתפטר, אף שהוא רוצה להביא את המלחמה לסיום נאות, וזאת כאשר יוחזרו השבויים גם מסוריה וייחתם עימה הסכם הפרדת כוחות כפי שנחתם עם מצרים.

ואולם גם בתוך מפלגת העבודה (המערך) ובממשלה נשמעים קולות, הקוראים להתפטרותו של משה. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חבר מפלגת העבודה, תובע מגולדה לפטר את משה על רקע מסקנות ועדת אגרנט. שבוע לאחר שהיא מפרסמת את הודעת התמיכה במשה, מתפטר שפירא מהממשלה.

באחד הימים, בצאתו מישיבת ממשלה, עובר משה ליד משמרת של מפגינים. אישה אחת, אימו או אשתו של חייל שנפל, צועקת לעברו: "רוצח!"

 "הרגשתי כאילו סכין נתקעת בליבי. ידעתי שאף פעם אחת בחיי לא החלטתי לעשות פעולה צבאית שאני עצמי איני מוכן להשתתף בה. גם עכשיו, בכל יום ובכל חזית, אני מוכן להחליף כל חייל וללכת במקומו – לסיור, להתקפה או להגנת מעוז. אבל זו האמת שלי. את האישה הצעירה לא אוכל, ולא אנסה, לשכנע."

התחושות הללו מלוות אותו שוב ושוב – כאשר מפגינים צועקים נגדו קריאות גנאי, כאשר הורים שכולים מפרסמים בעיתון מכתב קשה הקורא להתפטרותו, כאשר על קיר בטון בדרום תל-אביב נכתב בגדול ובאדום: "דיין – אדריכל בתי הקברות הצבאיים," כאשר קצינים קמים ומדברים נגדו בפורום צבאי. "ידעתי כי שר הביטחון זקוק לאמון העם. אסור שיהיה ספק במסירותו, בתבונתו ובגישתו האחראית לענייני הביטחון. הרגשתי כי אמון זה מתערער והולך."

*

שעה שבג'נבה מתנהל המשא-ומתן להסכם על סיום המלחמה ועל כינוס ועידת השלום, מחדשים ארגוני הטרור הפלסטינים את מאבקם האכזרי באוכלוסייה האזרחית של ישראל.

ב-11 באפריל 1974 פורצת לקרית-שמונה חוליה של שלושה מתאבדים, מאירגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש, ומשתלטת על בניין בית-הספר "קורצ'ק". מאחר שהילדים בחופשה והבניין ריק, נכנסים השלושה לבניין מגורים באותו רחוב, זורקים רימונים ויורים לכל עבר, עולים מדירה לדירה ורוצחים את הדיירים. הם מתבצרים בחדר קיצוני בקומה העליונה. יחידה נבחרת חודרת לבניין ומחסלת את שלושתם. מאש המחבלים נהרגים שמונה-עשר ישראלים, שני חיילים ושישה-עשר אזרחים, מהם שמונה ילדים.

ב-15 במאי 1974, בשעות הלילה, תוקפת בלילה חוליה של שלושה מחבלים טנדר, המסיע פועלות ערביות לכפר פסוטה, הורגת פועלת ופוצעת פועלות אחרות ואת הנהג. השלושה ממשיכים בדרכם למעלות, נכנסים לבית משפחת כהן, הורגים את האב, האם וילד קטן, אחר-כך הם עוברים לבית-הספר, שלנים בו ילדים מטיילים מבית-ספר בצפת. הם משתלטים על מאה תלמידים וארבעה מורים ותובעים להוציא מהכלא עשרים מחבלים ולהעבירם לדמשק; רק לאחר שיודיע רדיו דמשק שתביעתם התמלאה, ישחררו את התלמידים.

משה מגיע למעלות כבר בבוקר ועומד על המצב מקרוב ככל האפשר. בצהריים הוא טס במסוק לפגישה קצרה עם ראש הממשלה בירושלים וחוזר למעלות.

הפריצה לבניין בית-הספר מתרחשת רק בשש בערב, מועד תום האולטימטום של המחבלים לפוצץ את הבניין. משה: "זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי. שתי ההחלטות העיקריות נתקבלו נגד דעתי. גם החלטת הממשלה להיענות לתביעת המחבלים, ולכן לא לפתוח מיד בפעולה צבאית בשעות הבוקר, כאשר עוד היה אפשר למצוא רגעים של עירנות פחותה אצל המחבלים; וגם החלטת הרמטכ"ל להמשיך במשא-ומתן עד לרגע האחרון, וזאת לאחר שכבר הסכימה הממשלה לפעולה צבאית. הבעתי וחזרתי והבעתי את דעתי, אבל היא לא התקבלה. גם על הרמטכ"ל לא יכולתי להשפיע שישנה את גישתו ושיקדים את הפעולה. לא יכולתי שלא לנהוג לפי החלטות הממשלה. אף לא יכולתי ליטול לידי את הפיקוד העליון על הצבא ולבצע את הפעולה הצבאית כראות עיניי, אבל לא יכולתי שלא לדעת, כי נעשו כאן שתי שגיאות חמורות: כניעה למחבלים, והחלטות לא נכונות על פעולה צבאית התובעת את מלוא התבונה."

במשך היום מציץ משה מדי פעם, מפינת הבית שהחיילים מסתתרים מאחוריו, לעבר בית-הספר. אחד המחבלים מבחין בו ורוצה לפתוח באש לעברו. ילדה שעומדת מאחורי המחבל רואה זאת ומנפנפת בידה למשה, שיחזיר את ראשו אל מאחורי הבניין. הוא מתבונן בה במשקפת. תווי פניה פניה קרובים וברורים, והיא נראית עצובה ועייפה מאוד.

כשפורצים החיילים לבניין הוא נכנס אחריהם לכיתה. התמונה מזעזעת – הרצפה מכוסה דם, ילדים פצועים שוכבים דחוקים ליד הקיר; בין הפצועים גם אותה ילדה שאותתה לו בידה, עיניה עצומות. כאשר מניחים אותה על האלונקה היא פוקחת אותן לרגע, מזהה את משה ופורצת בבכי: "זה היה נורא, זה היה נורא!"

בסופה של פרשת מעלות נהרגים אמנם שלושת המחבלים, אולם לפני כן הם מספיקים לרצוח עשרים ואחד ילדים ולפצוע שישים ושמונה. במשה מוטחות האשמות, שדחף להסתערות במקום למצות את המשא-ומתן, וזאת כדי לחפות על כישלונו במלחמת יום הכיפורים.

*

ההתנגדות הציבורית והמפלגתית להמשך כהונתה של "ממשלת המחדל" הולכת וגוברת גם במפלגת העבודה ובקרב שריה בממשלה. ב-11 באפריל 1974 מודיעה גולדה בכנסת על התפטרותה. ב-3 ביוני מושבעת ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין; שמעון פרס הוא שר הביטחון. רבים-רבים, גם בממשלה ובמפלגת העבודה, נאנחים עתה לרווחה. חלפה הסכנה, שמשה יהיה אי-פעם יורשה של גולדה. עם הכתם של מלחמת יום הכיפורים בא גם הקץ לדרכו הפוליטית.

הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה נחתם ב-5 ביוני, ואף שזה שלושה ימים כבר אין הוא מכהן כשר הביטחון, רואה משה בהסכם את הצלחתו להביא לסיומה הפורמלי של מלחמת יום הכיפורים: "אחרוני השבויים חזרו הביתה. צה"ל שחרר חיילי מילואים, ובסוריה שבו הפלחים לכפריהם הנטושים."

*

לימים אומר השופט שמעון אגרנט, כי פרסום מלא של דו"ח הוועדה שעמד בראשותה יעמיד באור נכון את עבודתה ואת הטעמים למסקנותיה. הוא קובל במיוחד על הרושם הציבורי שנוצר, בעקבות הפרסום החלקי, כאילו פטרה הוועדה את הדרג המדיני מאחריות מיניסטריאלית. לדבריו, הוועדה הכירה בבירור באחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לכל המשגים והמחדלים, אך נמנעה מלהמליץ על עונשים כהתפטרות, הואיל וראתה בשאלת העונש הראוי שאלה פוליטית מובהקת – כאשר מדובר בהמלצה הנובעת מאחריות מיניסטריאלית. הוועדה פטרה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון מאחריות אישית למעשיהם או למחדליהם, אך לא מאחריותם הציבורית, הממלכתית והמוסרית לפעולות המנגנון שעליו הופקדו.

*

 "את מאשימה אותי בדרך כלשהי?" שואל משה את יעל ביושבם בבוקר חורפי בגנו שטוף-השמש בצהלה.

 "לא יותר מכפי שאתה מאשים את עצמך," היא עונה בשקט.

משה נאנח ומספר על הפעמיים שבהן הלך אל גולדה וביקש להגיש את התפטרותו, וגולדה לא היתה מוכנה לשמוע על כך. "הוא עסק בדברים הפורמליים," אומרת יעל בצער, "ואילו אני דיברתי על הניצוץ שאיננו. הוא דיבר על אגרנט, ואילו אני – על משה דיין, אלא שלא היה זה עוד אותו משה דיין. סגנון החיים וסולם העדיפויות של אבי השתנה בעשר שנות חייו האחרונות. אלה היו שינויים מתוך בחירה, אופציות שהוצעו לו, קוסמות ומפתות, והוא קיבלן מרצונו החופשי. אם שימשה רחל אשתו זרז בתהליך, גורם מנחה ומאיץ – היסודות מן הסתם היו מצויים בתוכו זה כבר. העיסוק הכפייתי בצבירת כסף היה אולי ביטוי להשתחררות מזיכרונות דלות ועוני שהיו מנת חלקו עוד בהיותו ילד. העיתוי היה מצער, וגם כנראה לא מקרי. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את כולנו בשעה של התמסרות לתאוות חומריות. לא היינו מוכנים לרעידת האדמה. יציבות הקרקע שעליה עמדו רגלינו היתה אשליה מתוקה. מצב אופורי של שביעות רצון עצמית לא תרם לחידוד חושיו של אבי, אם כי אני מסופקת אם היתה לדבר השפעה על אופן ההתנהגות וקבלת ההחלטות כאשר הגיעה העת לפעול. אם רחל היא שגרמה לרפיונו ערב מלחמת יום הכיפורים, היא גם זו שעזרה לו לעמוד בתקופה האיומה והאכזרית שבאה בעקבותיה."

*

קיסינג'ר ממשיך במסעיו למזרח-התיכון ב"מסע הדילוגים" בין ישראל למצרים, ומשלים את הסכם הביניים ביניהן רק ב-31 באוגוסט 1975, בתקופת רבין. קו ההפרדה החדש עובר ממזרח לרומני שעל שפת הים התיכון, יורד אל מעברי הגידי והמיתלה ומסתיים מדרום לאבו-רודס, וכך מחזיר את בארות הנפט לשליטה מצרית, אך עדיין מותיר בידי ישראל את בארות הנפט הדרומיות יותר, של א-טור. להסכם הביניים נוסף הסכם הבנה מרחיק-לכת בין ישראל לארה"ב, הכולל חיזוק כוחה הצבאי ופיצויה על החזרת שדות הנפט באבו-רודס ועל השטחים שהחזירה ושהיא עתידה להחזיר למצרים בסיני.

לאחר שבע שנים סוערות במשרד הביטחון חוזר משה להיות אזרח מן השורה, אך עודו חבר כנסת מטעם המערך (העבודה). ב-1975 הוא בן שישים. עתה יש לו זמן לכתוב, בעידודה של רחל ובעזרת בתו יעל, את ספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך". הכול מתועד, עוד מתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר לקח את אל"מ מרדכי (מורלה) בר-און להיות ראש לשכתו. משה ער מאוד לתיעוד, ולמקומו בהיסטוריה. הוא נוהג לצלצל לעוזריו לאחר כל פגישה ופעולה, ותובע "לימן" אותן, מלשון יומן. את נאומיו הוא כותב בעצמו.

ספרו מסתיים בהתפטרות ממשלת גולדה ב-1974. בשעתו אמר משה לבן-גוריון, בהתרסה: "מה אתה שקוע כל-כך במסמכי 'הפרשה'. צא מזה!" – עתה שוקע הוא-עצמו במסמכי דו"ח ועדת אגרנט ומגיב עליהם בספרו.

משה עוקב אחר ההתרחשויות המדיניות והביטחוניות. הסכם הביניים עם מצרים הוא במידה מסוימת המשך למגמה שבה האמין מלכתחילה, להביא לחידוש השיט ולשיקום ערי התעלה, בדרך להסדר שלום.

*

לתקופה לא ארוכה נעשה משה עורך עיתון יומי ושמו "היום הזה", שאמור להתחרות בשני הצהרונים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ולתת במה לדיעותיו בטורו האישי. את העיתון מקים ידידו, הפירסומאי אליעזר ז'ורבין. העורכים בפועל הם אלי לנדאו ועמוס אריכא. אני עובד כל בוקר ארבע שעות בתור עורך-משכתב, ומקבל לא פעם לידי את הרשימה היומית שתורם משה לעיתון. דבריו נראים לי דווקא זקוקים לעריכה, אבל מודיעים לי שאין הוא מוכן שיגעו ברשימותיו. בקושי רואים אותו בעיתון. בעצם, הוא רק נותן לו את שמו. פעם או פעמיים אני חולף על פניו במדרגות. המערכת נמצאת בבית קומות מסחרי מוזנח ליד התחנה המרכזית הישנה. משה לא שם לב אליי, ואני משוכנע שאינו יודע כלל מי אני וכי אני עובד בעיתונו. גם לי אין שום סיבה או צורך להתוודע אליו, מה גם שמראש התניתי שאני עצמי לא אכתוב ב"היום הזה". רמת הכותבים נראית לי נמוכה, והעבודה נמאסת עליי מהר. זו הפעם היחידה בחיי שאני מתפתה לעבוד מחוץ לבית. גם יש לי הרגשה, שהעיתון לא יחזיק מעמד. אני פורש, ולאחר שבועות אחדים העיתון אכן נסגר.

המשך יבוא

* * *

אהוד: לרשימתו של זאב אלמוג: "היכן נעלם אותו דיין האופטימיסט?" [גיליון 624] עניתי: "במבט לאחור נראה שדיין טעה, אבל בהערכת מצב בזמן אמת נראה לי שהוא בחר לכלכל את הערכותיו על פי האפשרויות הגרועות ביותר ולא לשגות באשליות ולראותן כעובדות."

זאב אלמוג כותב בתגובה לדבריי אלה: "ראיית הנולד היא תכונת המנהיגות היסודית והחשובה ביותר; היא זו שמנחה מנהיג לגייס "נפשית ופיסית" כוחות כדי לנצח במערכה ולא להיערך כבר מתחילתה לנסיגה ותבוסה; הערכת האפשרויות הגרועות ביותר היא הכרחית, אך היא איננה בסיס לתוכנית פעולה ומתכון לניצחון."

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לנשיא ברק חוסיין אובמה שלום וברכה, אנחנו, הקופטים, המצריים האמיתיים, הנוצרים של מצרים, אנחנו ההולכים למות – מברכים אותך על שתקעת סכין בגבו של הנשיא שהגן עלינו במקצת, חוסני מובאראכ, ועל שתמכת בהמון המוסלמי המוסת נגדו בכיכר תחריר, ובכך איפשרת למוטט את מצרים מכל שלטון מרכזי ומשטרה, והפכת דמנו הפקר; ואם כך המצב יימשך, בקרוב נצא גם אנחנו לגולה כפי שעושים רוב הנוצרים בארצות האיסלם במזרח התיכון, ולא יישארו בו נוצרים אלא בישראל בלבד, שבה הם חיים בחופש ובביטחון –

אלא שאתה [כמו אחדים מהחברים שלנו] – עדיין סבור שישראל העקשנית והבנייה בירושלים המזרחית הם לב הסכסוך במזרח התיכון, ואולי לכן אתה לא שם קצוץ על הנוצרים הנאנקים כאן תחת עול המוסלמים – ואולי מפני שאתה לא נוצרי אמיתי אלא נשארת כל ימיך מעין יצור-כלאיים, מוסלמי בנשמתך!

* "כשאני רואה שסופר מתגאה בהצגות שלו בגרמניה ואומר לא לנסוע לאריאל, זה נשמע לי קצת דפוק." חיים טופול, "הארץ", "גלריה", 10.3. אגב, הסרט על אודותיו בערוץ 1 ביום חמישי האחרון בלילה היה יוצא מן הכלל והחייה עולם ישראלי שלם!

* בגלל האור החזק שזרח על קרקפתו של העורך הראשי, על רקע הפלפלים הכתומים בתערוכת אגרו-משוב [הצילום בצרופה לגיליון 624]  נוצר הרושם אצל חלק מהנמענים, החלק המודאג – כי מדובר בקרחת נוצצת, ולא היא. העורך מסופר קצר מעת לעת באמבטיה בידי זוגתו, ומאחר ששערו הלבין למדי, נראתה בצילום המואר קרקפתו חשופה ונוצצת.

* התוצר השנתי של סעודיה, המונה 30 מיליון תושבים, הוא 481 מיליארד דולר – שהם רק פי שניים מהתוצר השנתי של ישראל, על 7.5 מיליון תושביה! [ד"ר גיא בכור].

* מתברר שחלק ניכר מקוראי המכתב העיתי סבורים שפרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין, נכתבו על ידינו לאחרונה והם מתפרסמים כאן לראשונה. הקוראים אינם מאמינים שספר כזה בשם הזה אכן היה קיים [עד שאזל]! – אבל אנחנו נשבעים בכל לשון של שבועה כי הספר יצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון במאה שעברה, בשנת 1997 (בעריכתו הנבונה של ישי קורדובה)! –  אבל אנחנו באמת לא אשמים שכמעט איש לא התייחס אליו ולא כתב עליו, ושגורלו היה כגורל רוב ספרינו הנידחים והמושכחים, כי אנחנו סופרים לא חשובים ולכן גם לא חשוב מה שאנחנו כותבים; וכידוע הספרים שכתבנו אחרי "המחצבה", יותר מ-40 כותרים, "הם ערימה אחת של זבל," כהגדרתו הקולעת של מי שהיה פרופ' גרשון שקד.

* נשיא אפגניסטאן קרזאי דחה את התנצלותו של הגנרל דיוויד פטראוס, מפקד הכוחות באזור, בעקבות אירוע שבו נהרגו תשעה ילדים כתוצאה מאש כוחות נאט"ו במזרח המדינה. קרזאי טען כי התנצלות שכזו אינה מספיקה ולא מתקבלת.

כזכור היה זה גנרל פטראוס שטען כי פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד הפלסטינים, והיעדר הסכם שלום, באשמתה – חותרים תחת המורל של חיילי ארה"ב שתחת פיקודו, ומקשים עליהם לפעול בקרב אוכלוסייה מוסלמית!

* הדיוקנאות של המשוררות רחל ושל לאה גולדברג יופיעו על שטרי הכסף. למשוררת אסתר ראב אין עדיין אפילו בול על שמה, וגם לא רחוב בתל-אביב, כפי שיש למשל למשוררת התל-אביבית הגדולה יונה וולך. אין דבר, השירה של אסתר ראב חזקה מכל הקיפוחים האלה.

* אנחנו מודים לעשרות הנמענים שטרחו לשלוח לנו לבקשתנו את האי-מייל של דן וולמן, ומזמינים אותם ואחרים לפרסם אצלנו תגובות והתרשמויות מן הסרט "גיא אוני".

* השלטון החדש במצרים, הנתון באנארכיה, שיחרר ביום חמישי [10.3] שני אסירים שנכלאו בשל מעורבות ברצח הנשיא אנוואר סאדאת: שני בני הדודים עבוד וטארק אל-זומור, חברי "הג'יהאד המוסלמי", אשר נכלאו ב-1981 בגין מעורבות בתיכנון ההתנקשות בנשיא מצרים לשעבר, שוחררו במסגרת שחרור 60 אסירים פוליטיים. אנוואר סאדאת נרצח ביריות ב-6 באוקטובר 1981. עבוד אל-זומור נידון ל-20 שנות מאסר בגין תיכנון ההתנקשות וניסיון הפיכה, ועוד 15 שנה בגין שימוש בכוח נגד כוחות המשטרה שבאו לעצור אותו. טארק נידון ל-20 שנות מאסר בגין תיכנון ההתנקשות ושבע שנות מאסר בשל התנגדות למאסר.

הו, איזו חגיגת שיחרור תיערך עכשיו בכיכר תחריר! ואַת, הילארי ואובמה! תרימו כוסית בבית הלבן כי בקרוב, בזכות הטמטום שלכם – עלולים גם מובאראכ, הנפט שלכם בסעודיה והשלום עם מצרים – ללכת בדרכו האחרונה של סאדאת!

* רעשי האדמה האדירים והצונאמי שפקדו את יפן, מעמידים בפרופורציה את רוב הנזקים מעשי ידי אדם – כמו מלחמת האזרחים בלוב או המהומות בכיכר תחריר בקהיר והבלגן במצרים, ומעמידים בפרופורציה גם את ההאשמות הקשות נגד זיהום האוויר, התיעוש, וכל שאר מרעין בישין אנושיים הגורמים באמת או כביכול להרס כדור-הארץ –

והנה כדור-הארץ עצמו, בשורה של אסונות-טבע אדירים, כמהפכת סדום ועמורה, הוא הגורם לעצמו ולחיים עליו נזקים גדולים פי כמה וכמה מכל מעשי בני-האדם, אבל הפגיעה בכורים הגרעיניים, שהוקמו כדי לספק אנרגיה חשמלית – מכפילה פי כמה וכמה את מימדי האסון המשולב, אדם וטבע – וברקע, למראה תולעי-אנוש הנסחפים בזרם, מהדהד בנפשנו שירהּ של רחל "רק על עצמי":

גם את דרכי – כדרכה אל צמרת

דרך מכאוב ודרך עמל

יד ענקים זדונה ובוטחת

יד מתבדחת שמה לאל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,154 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל