גיליון מס' 626

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באדר ב' תשע"א, 17 במרס 2011

עם צרופת הפואמה של גיורא לֶשֶם ז"ל "טרומפלדור, מורד הרחוב" שהתפרסמה אצלנו לראשונה בגיליון 350 מיום 9.6.08.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ראו עד כמה עמוקה היא השחיתות של אוניברסיטאות בבריטניה ומה מקור הארס האנטישמי שמופרש מהן לעבר ישראל. מתוך כתבה של דנה הרמן.

אהוד בן עזר: מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ. // תקוה וינשטוק: סיפור לפורים.

פוצ'ו: איך חיים טופול עשה ממני אלוף הארץ בריצת חדרי מדרגות. // ד"ר יואל רפל: מגילת אסתר – מגילה אקטואלית לזמננו. // מתי דוד: נשף המסכות והדיעות.

גדעון רוזנבלום: הערות למכתבו של מתי דוד בגיליון חדשות בן עזר 625.

איליה בר זאב: מֵם, סופית. // ד"ר דוד צנגן: קץ לשקר בג'נין [ציטוט]. // יוסי גמזו: הָעוֹלָם וְאִשְתּוֹ. // דוד מלמד: שחר עמוק. // אלישע פורת: תרגום חדש חדיש ומאלף ל"שירי המגילה" של איציק מאנגר. // ארנָה גולן: הומניות עמוקה ושיר – לצלועַ, לכאוב אך לעבור את "מעבר יבּוק", על ספר שיריה של הרצליה רז "כל אחד ומעבר יבוק שלו". // יצחק שויגר: 1. ביקור באיי סיימון, פלוטילת קריבים מרץ 2011. 2. אם יש ריקוד מחליא על הדם זו כתבתו של נחום ברנע.

חנה בר: לזכרו של עמוס בר. // יוסף דוריאל: מי אשם בהצלחת מסע הדה-לגיטימציה של ישראל? // אורי הייטנר: חטאו של יעקב עמידרור. //יוסף חרמוני: הדם, הזרע, העם, הארץ, התורה והקב"ה. // הערות ל"מכתבו" של מ"ד גאון, אבא של יהורם: ישראל גולדמן, איתמר פרת, נעמי שוט, יואל אליצור // ד"ר דוד אדלר:  להשמיץ את ה"אשכנזים" מותר– על היעדר סימטריה בשיח התרבותי. // עמוס גלבוע: לפרשת עמידרור:  "ואתם מכובדיי, התביישו לכם!" // אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים. חלק ראשון.  // ממקורות הש"י.

* * *

ראו עד כמה עמוקה היא השחיתות של אוניברסיטאות בבריטניה ומה מקור הארס האנטישמי שמופרש מהן לעבר ישראל

התגלתה תרומה בסך 1.5 מיליון ליש"ט שקיבלה האוניברסיטה "לונדון סקול אוף אקונומיקס" מבנו של קדאפי, סייף אל-אסלאם, בשביל המרכז ללימודי המזרח התיכון. קדאפי הבן קיבל תואר דוקטור מהמרכז ב-2008, על עבודה, שנראה כעת שהועתקה.

אוניברסיטה זו אינה היחידה שקיבלה כספים מלוב, או ממשטרים אחרים במזרח התיכון, שהמערכת הפוליטית שלהם רחוקה מאוד מהשיטה הבריטית, כמו גם השקפותיהם על זכויות האדם.

לאוניברסיטת ג'ון מור בליברפול יש חוזים עם לוב בסך 1.27 מיליון ליש"ט.

לאוניברסיטת אקסטר יש הסכם לפיו האוניברסיטה תלמד אנגלית בלוב, והיא גם הזמינה את קדאפי להשתתף בכינוסים שלה, באמצעות שיחת וידאו.

בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה נתן שיעורים פרטיים באנגלית לבן אחר של קדאפי, מועצם, ב-2006, ויש לו הסכם עם אוניברסיטת אל-פתח בטריפולי למתן תואר שני בכלכלה תמורת 188,024 ליש"ט. בית הספר גם קיבל מיליון ליש"ט מסעודיה, להקמת מרכז ללימודי איסלאם.

המרכז ללימודי איסלאם באוקספורד קיבל לפני כמה שנים תרומה של 20 מיליון ליש"ט מפאהד מלך סעודיה, שמת מאז [אנחנו ראינו את המפלצת הזו בבנייתה, והזכרנו אותה כאן פעמים רבות. ­– אב"ע], והמרכז ללימודי המזרח התיכון באוקספורד קיבל באחרונה מיליון ליש"ט מהקרן הסעודית על שם המלך עבד אל-עזיז.

אוניברסיטת קיימברידג' קיבלה שמונה מיליון ליש"ט מהנסיך אל-ואליד בן טלאל מסעודיה, ב-2008, להקמת מרכז חדש ללימודי איסלאם.

אוניברסיטת אדינבורו קיבלה סכום זהה מהנסיך להקמת מרכז על שמו.

המרכז ללימודי איראן באוניברסיטת דרהאם אירח אשתקד סמינר במימון איראן. נספח התרבות של שגרירות איראן בלונדון, תומך נאמן של הקו השמרני של האייתוללה עלי חמינאי, עמד בראש אחד המושבים. האירוע התקיים ביום שבו הודיעה ממשלת איראן על הוצאות להורג של שני צעירים שהיו מעורבים בהפגנות נגד המשטר.

מתוך: דנה הרמן, לונדון, "קונים דעת", "הארץ", "השבוע", 11.3.11. הכותרת שלנו.

* * *

אהוד בן עזר

מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

לִפְעָמִים, בַּלֵּילוֹת, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ

מַרְגִּיז שֶׁכָּזֶה, מִין בַּרְנָשׁ – תַּעֲלוּל,

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

עִם צִנּוֹר, מַמְטֵרוֹת וְרָטֹב עַד בְּלִי גְּבוּל!

וְהַחֶדֶר שֶׁלִּי אָז הוֹפֵך לִבְרֵכָה,

וּבָהּ מִישֶׁהוּ-פִּישֶׁהוּ מַתִּיז עָלַי מַיִם

וּמַתְחִיל לִהְיוֹת קַר, וּבִמְקוֹם הַשְּׂמִיכָה –

יוֹרֵד עָלַי דְּלִי, וְיוֹרְדִים גַּם דְלָיַיִם –

וְגַם גֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף מִשָּׁמַיִם

וְלִי אֵין מִטְרִיָּה, אָז אֲנִי מִתְעוֹרֵר –

מַרְטִיבוֹנֶס כְּבָר טָס לוֹ אֶל חֶדֶר אַחֵר

אַךְ בְּטֶרֶם הוּא נָס, לִי חֲצִי מִכְנָסַיִם –

הִסְפִּיק לְהַרְטִיב – לֹא אֲנִי, בְּחַיַּי,

כֵּן, זֶה הוּא שֶׁעוֹבֵר עִם מַשְׁפֵּך בֵּין מִטּוֹת

מְחַפֵּשׂ יְלָדִים בַּלֵּילוֹת לְהַשְׁקוֹת

אֵיזֶה טוּמְטוּם – גִּנָּה הוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל מִתַּחְתַּי? –

וְשֶׁאִמָּא תַּגִּיד לְאַבָּא בַּבֹּקֶר: "לָמָּה שׁוּב זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁהַיֶּלֶד יָשֵׁן!"

מָה אֲנִי יָכֹל לַעֲשׂוֹת אִם בַּלַּיְלָה, כָּל לַיְלָה, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ –

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

וְתֵדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְרַק הוּא וְרַק הוּא הָאָשֵׁם!

ספטמבר 1980

מתוך השער החמישי, "שירי ילדים", בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג", 2005, אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו בקובץ וורד.

* * *

תקוה וינשטוק

סיפור לפורים

 את הסיפור הזה שמעתי מפי נחמה בסוק, מראשי תנועת "אמונה", אלמנתו של חיים מנחם בסוק, שהיה סגן ראש עירית תל אביב בימי צ'יץ.

"סבי מצד אבי התייתם בהיותו תינוק," מספרת גברת בסוק, "אימו נישאה מחדש והילד גדל אצל סבו שהיה סבא רבא שלי."

הסב היה שוחט בעכו. חיפה היתה אז יישוב קטן, וכשרצו להצביע על מקומה אמרו "חיפה סמוך לעכו".

כשהיה הילד בן שלוש-ארבע והגיע זמנו ללמוד, לא נמצא "חדר" עבורו לא בעכו ולא בחיפה, והכניסו אותו לבית היתומים דיסקין בירושלים. הנסיעה מחיפה לירושלים היתה על גבי חמור ונמשכה שלושה ימים לכל צד, ורק לעתים נדירות זכה הילד לביקור משפחתי. מכונית לא נודעה באותם הימים, גם לא טלפון. למעשה לא התקיים קשר בין הסבא והסבתא לנכד.

הנכד שגדל ללא משפחה נשאר בירושלים, נישא ונעשה מלמד. "כשנולד לו בן – הלוא הוא אבי," "מספרת נחמה, "רצה סבי לקראו על שם הסבא מחיפה שגידל אותו אך הוא לא זכר את שם הסבא. שלחו שליח לצפת – מוצאו של סבי היה מצפת – לשאול איך נקרא הסבא. השליח רכב על חמור שלושה-ארבעה ימים – זה היה גם משך הנסיעה מירושלים לצפת – ולא הספיק לחזור לברית. כל האורחים כבר הגיעו והשליח טרם בא. ואז החליט סבי לקרוא לילד משה כי נולד בז' אדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו, וכיון שחג הפורים התקרב נקרא גם מרדכי, לזכר מרדכי היהודי.

תוך כדי הסעודה הגיע סוף-סוף השליח וגילה ששם הסבא היה בדיוק... משה מרדכי! האב הצעיר "ניבא" ולא ידע מה ניבא.

אגב, שם משפחתו של הסבא היה מוזר למדי –הוא נקרא דב גרינגורו. אביה של נחמה בסוק בחר לקרוא לעצמי בן דב.

* * *

פוצ'ו

איך חיים טופול עשה ממני אלוף הארץ

בריצת חדרי מדרגות

כשחיים טופול השתחרר מהצבא הוא חיפש לו כל מיני פרנסות כדי לגמור את החודש. בין השאר לקח על עצמו לביים את להקת פיקוד הצפון וחיפש כותבים זולים שיכתבו לו חומר מתאים. כך הגיע אליי, ואני כמובן הסכמתי.

יום אחד, כשגמרתי שני מערכונים, עליתי לרכבת לחיפה כדי להביא אותם אל טופול. כשהגעתי טילפנתי לביתו לשמוע מגליה אם הוא בבית או בתיאטרון. טופול ענה לי בעצמו, ושאל אם אני זוכר איך מגיעים אליו. הרגעתי אותו ואמרתי שדי לי להיות במקום פעם אחת כדי לזכור אותו לתמיד, ושתוך רבע שעה אני אצלו.

ובאמת תוך רבע שעה הגעתי, עליתי לקומה השנייה ורגע לפני שאני מצלצל בדלת, אני שם לב שבמקום "גליה וחיים טופול" כתוב שם "ד"ר אהרון פלדמן."

תכף הבנתי שמרוב דהרה על המדרגות הגעתי ישר לקומה ג'. מיד ירדתי קומה ומצאתי את עצמי בקומה א'. מיד הבנתי שכנראה התבלבלתי ובעצם הוא גר בקומה ג' ולא בב' כמו שזכרתי. מיד עליתי בחזרה במדרגות, חלפתי בריצה על פני ד"ר פלדמן והגעתי ישר לקומה שמעליו, ואין טופול.

ידעתי שמשהו לא בסדר ולא יכול להיות שהוא גר בקומה הרביעית, אך ליתר בטחון עליתי ובדקתי וראיתי שצדקתי. אין. מיד הבנתי שכנראה טעיתי בבניין. למי שלא היה בשנות החמישים בבית של טופול בחיפה אני חייב להסביר שהוא גר בשיכון הסופרים והאמנים שבו היו חמישה בתים בני ארבע קומות וטופול גר בבנין השלישי מימין. אז למה לא מצאתי אותו?

כאן אני צריך לעשות הפסקה ולהסביר מה קרה.

כשצלצלתי לטופול מתחנת הרכבת בחיפה, ישב אצלו הקריקטוריסט שמעון צבר, וטופול אמר לו, "שמע, עוד מעט מגיע אלי פוצ'ו שהוא מלך התמימים, מה שאומרים לו הוא מאמין. מוכרחים לסדר אותו, מה אתה מציע?"

אז שמעון הציע להוריד את השלט גליה וחיים טופול, ובמקום זה לכתוב ד"ר פלדמן ולראות מה יהיה.

מה שהיה זה שאני רצתי ועליתי על כל חמשת הבנינים של השיכון עד הקומה הרביעית ובאף אחד מהם לא מצאתי את טופול. הייתי מודאג כי הבטחתי לו תוך רבע שעה, ואני מהמדייקים. החלטתי לעלות בחזרה לד"ר פלדמן ולצלצל על דלתו ולשאול, מה כבר יכול להיות?

את הדלת פתח לי בחור ממושקף שהודיע לי נחרצות שהוא לא טופול. ביקשתי סליחה, ירדתי למטה, ואת האיש הראשון שעבר שאלתי אם הוא יודע איפה טופול גר. הוא הראה לי על הבניין ועל הקומה השנייה, וכשאמרתי לו שהייתי שם, הוא משך בכתפיו.

 מיד צץ בי רעיון גאוני, למה לא הסתכלתי על תיבות הדואר? חזרתי, הסתכלתי וראיתי כתוב "טופול". מיד עליתי לקומה השנייה ואמרתי לממושקף למה הוא אומר שטופול לא גר כאן, אם שמו מופיע על התיבה.

האיש אימץ מצחו ונזכר פתאום שטופול באמת היה גר כאן באותה דירה, אבל הוא עבר לבית ממול בקומה השלישית. תוך דקה הייתי שם, והאישה שפתחה אמרה שטופול לא גר כאן אלא בבית ממול. תיקנתי אותה ואמרתי "היה גר." אבל היא לא האמינה לי.

עכשיו החלטתי שדי. אני עולה לד"ר פלדמן, מושך אותו באוזניים ולא עוזב עד שיראה בדיוק את הדירה של טופול.

עליתי בחזרה ומה אני רואה? על הדלת כתוב "גליה וחיים טופול"!

אבל לא צלצלתי, הייתי מוכרח קודם לעלות עוד קומה לד"ר פלדמן ולשאול אותו למה שיקר. אבל על הדלת, לא היה כתוב פלדמן, עליתי לקומה הרביעית וגם שם אין פלדמן. מיד הבנתי שהפעם באמת התבלבלתי בבניין והחלטתי לוותר. צלצלתי. 

טופול פותח ואומר: "לאן נעלמת? כבר התחלנו לדאוג!"

אמרתי לו, "קודם כל תן לי מים..." וכשצעדתי למטבח מצאתי שם את גליה והממושקף יושבים ומחזיקים את הפה. מזל שיש לי תפיסה מהירה ותכף הבנתי שזה היה סידור, כלומר זה מה שהם חשבו, אבל אותי לא עשו עם האצבע, אני כמובן מהרגע הראשון הרגשתי שיש כאן איזו מתיחה, אבל החלטתי לא לעשות מזה עניין...

אחר כך, כשנרגעו הרוחות לקח טופול את שני המערכונים והתחיל לקרוא. וכשהתחיל לקרוא התחיל לצחוק. אני יודע שאני כותב לפעמים מצחיק, אבל צחוק כזה שאפילו הוריד לו דמעות באמת חימם את לבי. באיזשהו שלב לא יכולתי להתאפק ואמרתי "מערכון מצחיק, מה?" ואז הוא אמר: "מצחיק זאת לא מילה, כל רגע שאני נזכר איך רצת מבניין לבניין ואיך עלית וירדת בסערה במדרגות, איך אני יכול שלא לצחוק..."

סופר לראשונה בגלי צה"ל ב-15.3.2011, בתוכנית של בני בשן בימי שלישי בין שתיים לשלוש אחה"צ.

* * *

ד"ר יואל רפל

מגילת אסתר – מגילה אקטואלית לזמננו

אין לך חג יהודי ששמו אינו עברי, לבד מחג הפורים. סיפור החג מתרחש בארץ זרה ואף שמו לקוח משפה זרה. מגילת אסתר מסכמת זאת בפשטות "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (ט',ב). יודעים אנו היטב מהו 'פור' שהרי נאמר עוד קודם לכן (ג',ז) – "הפיל פור הוא הגורל"; המילה 'פורים' היא צורת רבים ל 'פור' ופירושה, אפוא, גורלות.

ומהן גורלות? אבנים או עצים שעליהם היו רשומים סימנים. הסימן שהתגלה בעת שהפילו את ה"פור" קבע החלטות ועיצב מדיניות. כך עשה אחשורוש וכך ביקש גם המן לעשות, שרצה להפיל גורל כדי לדעת את היום והחודש המתאימים להשגת מזימתו – פגיעה ביהודים והשמדתם.

פורים הוא החג הגלותי ביותר מבין חגי ישראל. סיפור המגילה מצרף יחדיו את הווי הגולה, ואת כל אורחות החיים היהודיים שניתן לזהותם גם כיום. ראשונים הם היהודים הקרובים למלכות והמגילה מתארת את דרכי התמודדותם עם שמירת ייחודם התרבותי והדתי; קבוצה אחרת המתוארת במגילה הם הפורשים מעם ישראל ונטמעים ומתבוללים בגויים; וישנם כמובן אלו המנסים להפעיל את כוחם ולהינצל.

אסתר אשר בתוקף הנסיבות נישאה למלך אחשוורוש, מצליחה בעזרת דודה, מרדכי היהודי, להניא את המלך מלהסכים לתוכניתו של המן להשמיד את העם האחד המפוזר והמפורד בין העמים, היהודים. הגלגל מתהפך – ההצלה והצלחה מגיעים, והעם היהודי בגולת פרס – ניצל. אך העלילה היפה, שהיא יסוד תוכן המגילה, אשר נכתבה, על פי המסופר בה, על-ידי מרדכי (ט',כ) או על ידי אסתר (ט',כט) או על ידי שניהם (תרגום המגילה) יוצרת בעייה של ממש.

כיצד נפרש את מעשי היהודים "ויהרגו בשושן שלוש מאות איש ובביזה לא שלחו את ידם"? מדוע הותר דמם של שלוש מאות איש? עד כמה ההימנעות מנטילת ביזה יש בכוחה כדי לכפר על רצח?

אך עדיין מיספר ההרוגים נמוך. הנה, בהמשך, מספרת המגילה "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם חמישה ושבעים אלף, ובביזה לא שלחו את ידם."

מן הטקסט עולה שהריגת שבעים וחמישה אלף ושלוש מאות איש מתכפרת בקיום המצווה שלא לקחת ביזה. ומה על עצם הרצח ההמוני? כלום ניתן להתעלם ממנו? המן בן המדתא חשב לאבד את היהודים. אלו האחרונים, בני עמנו, לא חשבו אלא הרגו, ועוד הוסיפו לעצמם יום חג "ועשה אותו יום משתה ושמחה."

כיצד היינו מגיבים לו אחת מאומות העולם הייתה קובעת יום חג של משתה ושמחה לציון הרג רב בעם היהודי? חז"ל היו ערים לכך. בשל העובדה שהמגילה מצדיקה מעשי נקם בגויים הפוגעים בישראל, חששו חז"ל מלכלול אותה בין ספרי הקודש. על רקע זה ניתן להבין את המסופר במסכת מגילה.

"שלחה להם אסתר לחכמים: קיבעוני לדורות," [שבצו אותי בתנ"ך – כתבי הקודש].

"שלחולה: קינאה את מעוררת עלינו לבין האומות. [אנו חוששים לעשות כן בשל תוכנך].

שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי פרס ומדי. (אסתר י, יב).

כיוון שבוויכוח הדמיוני ניצחה אסתר, אך בפועל לא ניתן היה לנקום בגויים, שונאי ישראל, נמצא פיתרון חלופי, "הכאת" המן בכל פעם שנאמר שמו בעת קריאת המגילה. מכאן ועד "יבוא" הרעשן היתה הדרך קצרה.

ובכל זאת, מהו המסר שמעבירה לנו מגילת אסתר?

תוכן המגילה הוא עדות לחיי עם ישראל בגלות ולסכנת הקיום במצב זה. שמו של אלוהי ישראל אינו נזכר במגילה, והתערבותו אינה גלויה אלא נסתרת כיוון שהוא מותיר את פתרון שאלת הקיום בידי העם עצמו. ההתמודדות היהודית בשושן הבירה מוכרת מאד בעת החדשה, מאבק הישרדות של מיעוט לאומי-דתי בחברה או במדינה זרה. העובדה שמדובר בעם השונה בדתו ותרבותו יוצרת בעיות קיום יומיומיות שהן יסוד להתמודדות עם תופעות המוכרות היטב בימינו – נישואי תערובת, התבוללות, נטישת ערכים ועד לאנטישמיות.

סיפור המגילה מתרחש לפני כאלפיים חמש מאות שנים אך האקטואליות שלו תקפה מאוד לזמננו.

* * *

מתי דוד

נשף המסכות והדיעות

חג פורים הוא הזמן לחשוף את המסכות מפניהם של דמויות מוכרות, המתחפשות ומתאפרות כל השנה.

גדעון לוי מזה שנים רבות הוא מתמיד בשליחותו כתועמלן מתנדב, למימוש החזון הפלסטיני, בתחפושת של פובליציסט עיתונאי של כאילו אידיאליסט ציוני. יש לו ציפור קטנה בלב, המזמרת פזמון חוזר בכל נושא, בכל עניין, ובכל מקום: "הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש," ואילו כל עניין אחר הוא קִישְקוּש ואין בו חִידוּש.

הפרופסור מרדכי קרמניצר מציג את עצמו אך ורק כמשפטן וכפרשן מקצועי, כביכול א-פוליטי, ללא דיעה והטייה פוליטית. כל זאת, עד אשר נחשפה המסכה האמיתית שלו, כאיש מר"צ. ערב הבחירות האחרונות הוא מונה "כפוסק הדור" – האדמור של מר"צ. הוא היה יו"ר ועדת המינויים של מר"צ שהוסמך לקבוע שמותיהם של המועמדים ברשימת "התנועה החדשה", במסגרת מר"צ. הוא מינה את עו"ד טליה ששון. מר"צ התרסקה והפרופסור נעלם בבושה.

יריב אופנהיימר התחפש לחבר מפלגת העבודה, למרות שבפועל הוא המזכ"ל והקמב"ץ של סיירת המלשינים, מטעם שלום עכשיו, שתוקפת ומבקרת בחריפות את אהוד ברק, וממשלת נתניהו. מפלגת העבודה שותפה בממשלה, ואילו "החבר" אופנהיימר, שותף לפעילות של השמאל הנאיבי והדוגמטי נגד העבודה והיו"ר שלה אהוד ברק.

אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, התחפש ל"נציג" ישראלי שמנהל משא ומתן אישי ופרטי לשלום עם סוריה, מול "נציג" סורי, שהתגלה כנוכל החי כמהגר שנים רבות בארה"ב, שאיש בשלטון הסורי לא הכיר ולא הסמיך אותו "כנציג" מטעמו. יוזמה "דיפלומטית" פרטית זו של אלון ליאל נחשפה כתחפושת לא מוצלחת, למרות הרצון להִידָמוּת ליוזמות אוסלו וג'נבה של יוסי בילין ופונדק.

ח"כ דניאל בן סימון על פי דעותיו, שמתפרסמות במאמריו, מזה שנים רבות, הוא ממוקם שמאלה ממר"צ, בקשת הפוליטית בישראל. ולמרות זאת הוא התחפש לחבר מפלגת העבודה והדבר נחשף והתגלה. הוא מבולבל ואינו מסוגל להחליט איזו מסכה להוריד ועם איזו להמשיך להופיע בנשף המסכות.

ח"כ ציפי לבני התחפשה למנהיגה של אופוזיציה מבולבלת בסיסמה "פוליטיקה נקייה ואחרת", שנחשפה כשקרית ומופרכת. תזכורת: אריק שרון (פרשת האי היווני והעמותות), אהוד אולמרט (עומד למשפט) אברהם הירשזון (הורשע ויושב בבית הסוהר), דליה איציק (המבקר בודק את פרשת שיפוץ דירתה הפרטית בכספי הכנסת), צחי הנגבי (ממתין לפסק דין בפרשת המינויים הפוליטיים). כל אלה בתוספת האופוזיציה שמנהל שאול מופז – מוכיחים שמפלגת קדימה, אינה שונה ואינה נקייה יותר מכל מפלגה אחרת. המסכה של קדימה "כמפלגת מרכז" נקיה ושונה התאיידה וחלפה עם הרוח.

יעקב אילון מגיש מהדורות החדשות של ערוץ 10, התחפש כביכול ל"מבקר מקצועי" ופירסם מאמר ביקורתי נגד רשות השידור של ערוץ 1. במאמרו הוא תובע לסגור את רשות השידור ולנתקה משליטת הפוליטיקאים. צריך להוריד לו את האיפור והמסכה. הפוליטיקאים הם אלה שהצילו אותו ואת ערוץ 10 מקריסה ומהתמוטטות, לאחר שהסכימו לוותר לערוץ על חובותיהם ומחוייבותיהם. ערוץ 10 משועבד "לפוליטיקאים" שהם בעלי ההון הממנים את משכורתו המנופחת. ערוץ 10 לא היה משדר את הסידרה "שקשוקה" של רוזנטל נגד האחים עופר, כפי ששידר הערוץ הראשון. יעקב אילון הוא מסכה אחת שמאפיינת עיתונאים כוכבים רבים נוספים, המטיפים ל"מקצוענות" שמאחוריה מוסתרת אינטרסנטיות של קבוצה הסבורה שחופש הביטוי זה מונופול אישי שלהם.

"פעילי השלום"? זהו קוד הסוואה שקרי של חבורות המשתייכות לפוסט ציונים, לאנרכיסטים למיניהם, לשמאלנים דוגמטיים ונאיביים, ולמיגוון שמות-כיסוי של אירגונים הממונים על-ידי קרנות וממשלות זרות, העוינות את כל ממשלות ישראל. "פעילי שלום" אלה מופיעים עם המסכות, בקטלוג השלם של "ארגוני השלום" וב"קרן החדשה לישראל". "פעילי השלום" הם המסכה של פעילים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

* * *

גדעון רוזנבלום

הערות למכתבו של מתי דוד

בגיליון חדשות בן עזר 625

אטול משפט אחד, בלבד ממכתבו הגלוי של מר מתי דוד לדורית בייניש, נשיאת בית המשפט הגבוה לצדק. מר דוד סבור כי "אקטיביזם השיפוטי המופרז מבטל ומגמד בפועל את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של הפרדת הרשויות (מונטסקיה)."

מוטסקיֶה קשישא נולד בשנת 1689 והוא אכן קבע נוסחה קשוחה לפרדת רשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת. חלוקתו היתה מבורכת בעיתה, אך מה לעשות; החיים גמישים יותר מנוסחה שנקבעה לפני שלש מאות שנה. החוק התורכי הנבון קובע במֶגֶ'לֶה כי "עם שינוי העיתים, משתנים החוקים עמהם."ואכן, המציאות החדירה, מכורח הנסיבות, סטיות מבורכות בנוסחתו של מוטסקייה. אם לא היה כך, אי אפשר היה למדינה מודרנית לנהל סדרי מינהל תקינים.

מר מתי דוד, הדוגל בהפרדה מוחלטת בין הרשויות, קובל על בג"צ הנכנס, שלא כדין, לכאורה, לנעליה של הרשות המחוקקת והמבצעת. אכן, הפוליטיקאים שלנו, נחרדו כאשר בג"צ התערב שלוש פעמים בחקיקה, כאשר קבע כי חוק מסויים אינו יכול לעמוד. מה רע בזה? הבה ניטול דוגמא קיצונית: כמה חברי כנסת מושחתים מתכנסים לאחר ישיבת מליאה שנמשכה מעבר לשעות הקטנות של הלילה וכאשר רוב החברים העייפים פרשו, חברי הכנסת המושחתים חוקקו חוק שאינו תואם עם סדרי החקיקה. החוק התפרסם ב'ספר החוקים' ואיש אינו יכול לעשות עתה דבר. כלום רע הדבר שבג"צ ידון בנושא ויקבע כי החוק לא חוקק כיאות ולכן אינו תקף?

חברי הכנסת המתנגדים כל-כך "להתערבותו" של בג"צ בחקיקה ומסתמכים על תורתו של מונטסקייה. הרי לך דוגמא כיצד הכנסת, היא הרשות המחוקקת, פורצת מתפקידה כמחוקק ונכנסת לנעליה של הרשות המבצעת: האם ידעת כי כשליש מחברי בית המחוקקים הינם, בעת ובעונה אחת, אף חברי הממשלה, זו העומדת בראש הפירמידה של הרשות המבצעת? כלום יש פגיעה גסה מזו בתורת הפרדת הרשויות של מונטסקייה?

הרשות המבצעת, הממשלה, לא רק שיש לה, באמצעות חבריה המכהנים אף בכנסת כמחוקקים, השפעה עצומה על דרכי החקיקה, כיוון שכל חבריה הם חברים ברשות המחוקקת. אך לא זו בלבד. הרשות המבצעת פולשת לתחומה של הרשות השופטת וומקימה בתי דין זוטרים: טול, כדוגמא, את הוועדות השונות השומעות ערעורים של אזרחים על הפעלה בלתי ראוייה של מס שבח מקרקעין וועדות הדומות לה. להחלטותיהם של ועדות אלה יש תוקף משפטי כאילו היו פסקי-דין. בכך היא פולשת לתחומה של הרשות השופטת. על אפו ועל חמתו של מונטסקייה.

יתר על כן. לכל חוק נילוות תקנות המפרטות את מעשה החקיקה לפרטים קטנים יותר מאשר עושה זאת החוק עצמו ומעמדן כמעמד של חוק. אולם, כלום הציבור יודע שאת התקנות הללו, אין הכנסת מחוקקת, אלא הרשות המבצעת, דווקא: כל שר מחוקק את התקנות של משרדו. לדוגמא, החוק הידוע כ"חוק כנוביץ" הדן בעבירות רעש מוגזם, עמד שנים כאבן שאין לה הופכין עד שהשר הממונה חוקק תקנות, שאיפשרו את הפעלת החוק.

אנא, מר דוד. אל תקבול על האקטיביזם השיפוטי של בג"צ. אפשר לפוליטיקאים לעשות כן. הם הנפגעים היחידים מ'אקטביזם', בעוד שכל כולו בא לסייע לך, האזרח הקטן ולמנוע מהממשל מלדרוס אותך.

אתן לך דוגמא הנטולה, דווקא, מעניין השנוי אצלנו במחלוקת פוליטית: גדר ההפרדה. תהיה דעתך הפוליטית אשר תהיה – לא תוכל להתעלם מכך שבג"צ דן בפנייתם של פלחים התובעים צדק כיוון שמנעו מהם מעבר לשדה שלהם. אין זו זעקה פוליטית. בג"ץ בורח מדיון בסוגיות פוליטיות כאילו היו אש. אולם אם נרצה או לאו, יש לפסיקותיו תוצאות פוליטיות. אם הכנסת סבורה כי אין זה ראוי שבג"צ ידון בנושא ספציפי זה, היא יכולה לחוקק חוק ראוי. אולם, אז הכנסת תיקח על עצמה את האחריות לכך, שפלוני אלמוני, המתגורר במושב בשרון, לא ימצא בית משפט בו יוכל להתגונן משרירותה של הרשות הציבורית, שגזלה ממנו את חלקתו המעובדת לצורך סלילת כביש פרטי שבא לסייע לאחד מחברי אותה רשות. אם תעיין בפסקי הדין של בג"צ תופתע לגלות כי רוב עיסוקיו במקרים פרוזאיים של האיש הקטן, המחפש צדק.

מהו "האקטיביזם השיפוטי". בזמנו, יכול היה לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק רק מי שנפגע אישית ואינו מוצא מזור בבית משפט אחר. הפריצה מכבלים אלה היא "אקטיביזם שיפוטי". אם נחזור לעבר ונצמצם את זכות העמידה בפני בג"צ, נאלץ להיפרד בכאב מ"האגודה לזכויות האזרח", מעמותת "אדם, טבע ודין", מ"החברה להגנת הטבע", מעמותות המגינות על זכות הציבור לדעת ועוד ועוד. מי ייפגע מכך? – אתה ואני.

לפני עשר, חמש עשרה שנה, התיר ראש עיר בלתי ראוי להקים מגרד שחקים, בעל ארבע עשר קומות לערך, ממש על שפת הים, במקום שהמים נושקים לחוף. בימים כתיקונם, לא היה אותו ראש עיר מתיר, אפילו, הקמת קיוסק באותו מקום. אולם אז, איש לא קיבל. איש לא צייץ. היום, בעידן "האקטיביזם השיפוטי" מעשה נתעב כזה לא היה מתקיים!

* * *

איליה בר זאב

מֵם, סופית

אֵינִי אוֹהֵב מֵם סוֹפִית, בְּעִקָּר בַּשָּׁעוֹת

שֶׁבֵּין הָעַרְבַּיִם.

עֲנָנִים מִתְרָעֲמִים, קוֹרְאִים עָלַי תִּגָּר, גֶּשֶׁם עַצְבָּנִי

מְתוֹפֵף עַל גַּגּוֹת הַפַּח,

בַּמַּחְסָנִים.

מֵם סְתוּמָה מִתְיַמֶּרֶת לְקַשֵּׁט מִלִּים, שִׁירִים בְּהַלֵּל –

מֵם פְּתוּחָה הָלְכָה אִתִּי בַּמִּדְבָּר.

בָּאָבִיב אֲנִי תוֹעֶה בִּשְׁמֵי עָרִים חוֹגְגוֹת, בְּרִגְעֵי הַדְּחָק,

הַהוֹרוֹסְקוֹפּ מִתְגָּרֶה בִּי:

"הָרְגִישׁוּת שֶׁגּוֹבֶרֶת גְּבוֹהָה מֵהָרָגִיל בִּגְלַל רִכּוּזֵי כּוֹכָבִים בְּבַתֵּי הָרֶגֶש

וְיִתָּכְנוּ פְּגִיעוֹת וְאַכְזָבוֹת."

בְּגַלְגַּל הַמַּזָּלוֹת אֲנִי מֹאזְנַיִם – מְרַחֵף בְּאֵזוֹר מַשְׁוֵה-הַשָּׁמַיִם

מֵעַל הַנָּסִים בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת מֵרַעַד

רְחוֹבוֹת נֶעֱלָמִים,

מִפְּנֵי עוֹלָם מִתְנַדְנֵד, חָג כַּשִּׁיכּוֹר בְּקִיאוֹ.

לֹא אוֹהֵב מֵם סְתוּמָה, שׂונֵא סוֹפִיּוּת בְּעוֹלָם כֹּה זְמַנִּי,

נִמְשַׁךְ לְמִסְתּוֹרֵי הַאֵין סוֹף.

אַתְּ כּוֹתֶבֶת כִּי מְאֻחָר, מְבַקֶּשֶׁת שֶׁקֶט נִצְחִי,

אֳנִי יוֹדֵעַ –

אֵינִי יָכוֹל לְבַקֵּשׁ דָּבָר,

רָפָה כֹּחִי, נֶעֱטַף רָעָב וּמַאֲוַיִּים. כָּל דִכְפִין מְאֹהָב,

כָּל מְאֻוֶּה זָכָר.

נִתַּן הָיָה לִכְלֹא מִזְּמַן אֶת זַ'ק בְּרֵל בְּמַעְצָר מוֹנֵעַ –

שֶׁיֶחְדַּל לָשִׁיר אֶת

Ne me quitte pas

קָשֶׁה גַּם כָּךְ לְמַדַּי עִם אַוֶה מָרִיָּה.

* * *

דוד צנגן

קץ לשקר בג'נין

בית המשפט העליון מתחבט השבוע בשאלה אם סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" הוא בגדר דיבה קולקטיבית או אישית נגד החיילים שלחמו בג'נין. ב-2007 הגשנו, חמישה אנשי מילואים שלחמו בג'נין, תביעת לשון הרע נגד בכרי. בית המשפט המחוזי קבע אז שהסרט, המתאר מעשים נוראים שבעצם לא נעשו על ידי חיילי צה"ל שלחמו בג'נין, אכן מוציא את דיבתם של החיילים רעה, אך זאת רק כקבוצה ולא כיחידים.

בעקבות פסיקה זו הגשנו ערעור לבית המשפט העליון. היועץ המשפטי לממשלה התייצב לצדנו.

בפסח 2002, אחרי הטבח הנורא בליל הסדר במלון פארק בנתניה, נלחמנו בג'נין. הרגשנו שיצאנו להילחם על הבית, על המשך חיינו כאן. הלחימה המדודה, תוך שמירה מקסימלית על חיי לא-מעורבים, עלתה בחייהם של 23 חיילים שאינם עוד כאן כדי לזעוק איתנו. ה"טבח" בג'נין, עלילת הדם הזו, השקר וההסתה מבית המדרש של מוחמד בכרי וגורמים פלסטינים רבים אחרים, היא ירייה בגבי ובגב כל אחד מאלה שלחמו שם.

כרופא בהדסה, המטפל באופן יום יומי בחולים פלסטינים ואף מדריך רופאים פלסטינים מיהודה שומרון ועזה, כבר שמעתי: "כן, אתה עושה אתנו מעשה חסד אישי ולאומי בלתי רגיל, אבל אנחנו יודעים מה עשית בג'נין."

זו עלילה בלתי נסבלת הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית.

בג'נין טיפלנו ב-70 חיילים פצועים, חיילי חי"ר שנשלחו לסימטאות מחנה הפליטים כדי למנוע הרג חפים מפשע. צה"ל הרי היה יכול להפציץ מהאוויר או עם ארטילריה את המוקד שבו זוהו מחבלים רבים וממנו יצאו מתאבדים רבים לרחובות ישראל. אבל הוא שלח במודע לוחמי חי"ר, וידע שהם גם עלולים לשלם מחיר.

בסרט "ג'נין ג'נין" אין "נרטיב אחר", אלא פשוט שקרים: לא ירינו בראשם של ילדים, טנקים לא דרסו גופות, בית החולים של העיר לא נפגע ולא נהרס, הזקן המופיע בסרט לא נורה בידו וברגלו, אין ילד בן שמונה בין ההרוגים, איש לא פגע פגיעה מכוונת בנשים הרות.

השקר כאן מוחלט, וכך גם קבע בית המשפט המחוזי. ההסתה והפגיעה האישית בכל אחד מאתנו היא מכוונת ומדויקת, בכוונה לפגוע בלגיטימיות האישית שלי כאדם, כרופא וכחייל, ובכל חייל שהיה בקרב הצודק הזה שעצר את ההרג ברחובותינו. דרכנו מנסה בכרי לערער על הלגיטימציה של הקיום שלנו גם כמדינה יהודית.

השבוע בבית המשפט נאלצתי לשמוע מבכרי וחבריו שאני "כלב משוסה", "רוצח", "שקרן" וש"אנחנו נטפל בכם". אם יש דבר כזה המכונה צדק אישי וצדק לאומי, הוא מוכרח להופיע במשפט הדיבה האישי והקולקטיבי שלפנינו. אין כאן רצון לפגוע, יש כאן כמיהה ודרישה למנוע את העלילה ואת מעשי השנאה וההתאבדות המונעים על ידי ה"נרטיבים" השקריים האלה.

הדרך היחידה למתן את הירי המסוכן הזה על הלגיטימיות של כל אחד מאיתנו, היא הרתעה וענישה. בימים אלה של פורים, בהם אישה אחת במקום ובזמן הנכון עשתה מעשה והצילה עשרות אלפים מתוצאות העלילה של אבי האנטישמים המן הרשע, אני מצפה מבית המשפט לא לאפשר לירות עלינו הלוחמים את טילי השקר הללו. האמת והשלום אהבו – היכן שיש אמת ואין שקר בוטה, יש שלום. עלינו להגן על האמת ולמנוע באופן אקטיבי את הכזב המסית כדי להביא לשלום ופחות נפגעים משני הצדדים.

רס"ן (מיל) ד"ר צנגן הוא הרופא של חטיבה 5 במילואים, שלחמה בג'נין במבצע "חומת מגן" ואיבדה 23 מלוחמיה.

המאמר של ד"ר צנגן התפרסם בעיתון "הארץ" מיום 15.3.11.

* * *

יוסי גמזו

הָעוֹלָם וְאִשְתּוֹ

הָעוֹלָם הַיָּהִיר, הַמָּלֵא מֵעַצְמוֹ,

הֶעָסוּק כְּבָר אַלְפֵי שְנוֹת הִיסְטוֹרְיָה

בְּלַהַט תְּעוּל מַשְאַבָּיו לִשְׂדוֹת קֶטֶל, לְעֹשֶק, שְׂרָרָה וּמָמוֹן,

לְעוֹד טֶרִיטוֹרְיוֹת כְּבוּשוֹת שֶבֵּין כָּך וּבֵין כָּךְ תַּחֲלֶפְנָה יָדַיִם

בִּמְחִיר סַפְסָרִי שֶל עוֹד דַּם רִבְבוֹת קַנְדִּידָטִים לִבְשַׂר תּוֹתָחִים,

לְהֶבֶל רִיצַת הָאָמוֹק אֶל תִּעוּשׂ מְזַהֵם הָאֲוִיר וְהַמַּיִם

וּכְזַב שִעְבּוּד הַמַּדָּע לִצְרָכָיו כְּמוֹ הַגֹּלֶם מִפְּרָג לְיוֹצְרוֹ,

חוֹגֵג זֶה שָנִים אֶת חִנְגַּת הַכְּסִילִים שֶל זְחִיחוּת הָאֲנִי-וְאַפְסִי-עוֹד

כִּי טַחוּ עֵינָיו מִלִּרְאוֹת אֶת הַצֶּפַע שֶהוּא מְחַמֵּם בְּחֵיקוֹ.

וְאָז, כְּשֶהוּא שָקוּעַ עַד מֵעֵבֶר לָאָזְנַיִם

בְּאַשְלָיוֹת שִכְרוֹן כּוֹחוֹ לִרְדוֹת בְּכָל נִבְרָא,

נֶחְלֶצֶת לָהּ בְּלִי הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת, בְּמַפְתִּיעַ

אִשְתּוֹ, הִיא אִמָּא טֶבַע, מוֹשַלְתּוֹ הָאֲמִתִּית

שֶל עוֹלָמֵנוּ זֶה וּמִתְנַעֶרֶת כְּווּלְקָאן זֶה

מִן הַשְּלָאף-שְטוּנְדֶּה הַזְּמַנִּי שֶלָּהּ שֶל בֵּין לְבֵין

וּמַעֲלָה עַל בִּימוֹתֵינוּ בִּ- grand styleטִיטָאנִי

אֶת כָּל רֶפֶּרְטוּאַר-הַפַּלָּצוּת שֶלָּהּ, עַד תֹּם,

בְּלִי שֶמֶץ רַחֲמִים, בִּקְנֵה-מִדָּה סִינֶמַסְקוֹפִּי

כְּאִלּוּ לְהַזְכִּיר לוֹ, לַשּוֹטֶה הַמִּתְרַבְרֵב,

מִי כָּאן לַעֲזָאזֵל לוֹבֶשֶת אֶת הַמִּכְנָסַיִם

וּמִי, לְעֻמָּתָהּ, הוּא דִילֶטַנְט חוֹבֵב בִּלְבַד.

וּמַמָּש כְּעוֹשֵׂה-לְהָטִים הַשּוֹלֶה מִצִּילִינְדֵּר אֶת כָּל הַקּוֹלֶקְצְיָה

שֶל אַרְנָב מְפַרְכֵּס וְיוֹנָה מְעוֹפֶפֶת וּשְאַר פִּצְצוֹת-תַּדְהֵמָה

אַךְ יוֹתֵר כְּפַּנְדּוֹרָה שֶאֶת תֵּבָתָהּ שֶהָיְתָה נְעוּלָה עַד הָרֶגַע

פּוֹתַחַת מֻרְתַּחַת וְכָל שֵדֵי שַחַת יוֹצְאִים לַחָפְשִי מִקִּרְבָּהּ

הִיא קָמָה לְשַסּוֹת בָּהּ, בַּפְּלָנֶטָה הָאֻמְלֶלֶת

שֶלָּנוּ סַךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר פְּגָעִים וּמוֹרָאִים

מִכָּל מַכּוֹת מִצְרַיִם וְחוֹתָה עַל קִיּוּמֵנוּ

הַדַּל, הַשַּבְרִירִי, שֶכָּל כֻּלּוֹ עָלֶה נִדָּף

אֶת כָּל הָאִינְוֶנְטָר הַמִּפְלַצְתִּי שֶל זְוָעוֹתֶיהָ

כְּגוּלִיבֶר עֲנָק הַדָּש לַמָּוֶת, כְּכִנִּים,

אֶת כָּל הַנַּנָּסִים הַנִּפְזָרִים כְּמוֹץ בָּרוּחַ

מִי לְטִבּוּעַ בְּנַחְשוֹל צוּנָאמִי בּוֹלְעָנִי,

מִי לִקְבוּרַת-אֵימִים בְּהַר מַפֹּלֶת-בֹּץ מוֹחֶצֶת

אוֹ בֵּין עִיֵּי עָרִים קוֹרְסוֹת בְּרַעַש-אֲדָמָה

אוֹ תַחַת מַטְאֲטֵא-הַשְמֵד שֶל חִיל סוּפוֹת טוֹרְנָאדוֹ,

טַיְפוּן אוֹ הוּרִיקָאן, אוֹ נְהָרוֹת גּוֹאִים פִּתְאֹם

עַל גְּדוֹתֵיהֶם לִמְחוֹת כְּפָרִים עַל יוֹשְבֵיהֶם כְּמַחַק

אַדִּיר-מִדּוֹת, אוֹ לָאבָה הַנּוֹרֵית מִפִּי ווּלְקָאן

אוֹ אֵש טוֹרֶפֶת יְעָרוֹת, אָדָם וָחַי גַּם יַחַד,

אוֹ שְלַל גְּוִיּוֹת נָמֵק הַמַּחֲלִיא בְּמַגֵּפוֹת

אֶת שְאֵרִית פְּלֵטַת הַנִּצוֹלִים חַסְרֵי הַבַּיִת,

מְזֹהָמֵי מֵי הַשְּתִיָּה, הַמֻּפְקָרִים לַכְּפוֹר

אוֹ לַהַט הַחַמָּה בְּאֵין צֵל גַּג אוֹ חֹסֶן כֹּתֶל

אוֹ לָרָעָב אוֹ לַצָּמָא אוֹ לִשְנֵיהֶם יַחְדָּו

אוֹ לִדְלִיפַת כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים מֵהֶם נִגֶּרֶת

קְרִינָה רַדְיוֹאַקְטִיבִית מִתֵּבַת פַּנְדּוֹרָה זֹאת.

וּפִתְאֹם מִתְגַּלֶּה לוֹ לְמִין הָאָדָם הַקּוֹרֵא לְעַצְמוֹ Homo sapiens

עַד מָה דַּל-אוֹנִים הוּא, קָטָן וְאָבוּד בְּעוֹלָם זֶה וּמִיהוּ הַבּוֹס

כִּדְבַר יְשַעְיָהוּ פֶּרֶק ב', פָּסוּק י"ז:

וְשַח גַּבְהוּת אָדָם וְשָפֵל רוּם הָאֲנָשִים

וּבִמְאֻחָר מְאֹד אֲבָל אוּלַי לֹא מְאֻחָר עַד

אָבְדַן כָּל שְבִיב תִּקְוָה לְפִכְחוֹנָם שֶל בְּנֵי אֱנוֹש

נוֹפֵל הָאֲסִימוֹן גַּם לְרוֹצְחֵי-עַצְמָם-לָדַּעַת

בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב, בְּכָל שְמוּרוֹת הַטֶּבַח בַּכְּבִישִים,

בְּתַרְעֵלַת אֲוִיר וּמֵי תְּהוֹם, חוֹף יָם וָנַחַל

מִסְּחִי שִפְכֵי הַתַּחְמוֹצוֹת וָאֲרֻבּוֹת עֲשַן-

תַּעֲשִׂיּוֹת הַבֶּצַע הַמְּסַרְטְנוֹת בְּלִי הֶרֶף

אֶת בְּנוֹת הַיַּעֲנָה בֵּינֵינוּ הַטּוֹמְנוֹת בַּחוֹל

רֹאשָן, בִּמְקוֹם לִתְפֹּס לְאָן מִזְּמַן צְרִיכִים הָיִינוּ

לִתְרֹם אֶת כָּל אוֹנֵינוּ כָּאן

בְּטֶרֶם נְאַחֵר.

* * *

דוד מלמד

שחר עמוק

איש צהוב, חיוור ודק, עם מגבעת-בוקרים רחבה ומחבט-טניס בנרתיק שחור, עצר לידי על אי-תנועה בין שני מעברי-חציה בקצה רחוב זלטופולסקי.

"שמעת חדשות?" אמר לי בנימה המזמינה שאלת-סקרנות מיידית.

"לא," אמרתי בנימה המבוקשת , "מה קרה?"

"היה פיגוע ברחוב מנוחה-ונחלה," ענה, "ירו על שיירת מכוניות שבה היה הנשיא קלינטון."

"קלינטון בארץ?!" תמהתי, "לא הודיעו שום-דבר!"

"הוא בא בחשאי לביקור פרטי קצר," אמר האיש הצהוב, "וכנראה זה נודע להם."

"למי?" שאלתי.

"למחתרת הבסקית. הם ארבו לו מול כיכר מסריק."

האור במעבר החצייה התחלף לירוק. חציתי יחד איתו. "מה להם ולקלינטון?"

"חוקרים," אמר האיש החיוור, "כולם רודפים את האמריקאים. בודקים אם זה אישי או לאומני."

"איך עשו את הפיגוע?" נזכרתי לשאול.

"ירו טיל קסאם מהכיכר למכונית המשוריינת שבה נסע."

"והטיל פגע?"

"בול."

"ומה קרה לקלינטון?" התביישתי שלא שאלתי מיד בהתחלה את השאלה החשובה ביותר.

"פצוע בינוני, אבל לא נשקפת סכנה לחייו."

"ואיפה הוא עכשיו?"

"מאושפז בבית-החולים של המיסיון המונגולי ביפו. מחובר למכשירים, אבל נושם באופן עצמוני."

רק עכשיו שאלתי את השאלה המאמתת: "איפה הודיעו על זה?"

"היה מיבזק ברשת א' של 'קול-ישראל'," אמר האיש הדק, "שידרו מסיבת-עיתונאים מבית האופרה. השר לעידוד הילודה וראש עיריית שדרות דיווחו על הפיגוע. היה גם תידרוך רפואי מוסמך מטעם משגיח הכשרות של בית-החולים."

באותו רגע שמתי-לב ששנינו תקועים באותו מקום ומפריעים להולכי-הרגל במדרכה הצרה. "אולי נתקדם קצת," הצעתי לאיש הצהוב. הוא החל ללכת קדימה.

"היה מזל שזה נגמר ככה," אמר באנחת-הקלה, "היה יכול להיות אסון."

עכשיו התפניתי לשאול פרטים נוספים. "מה הוא עשה ברחוב מנוחה-ונחלה?"

הוא ידע הכול, האיש החיוור והדק: "קלינטון ביקש שיקחו אותו לאכול גפילטע-פיש בסטיקייה התימנית בכרם הפולנים." ענה.

באותו רגע ראיתי שמיספר אנשים הצטרפו אלינו בהליכה אחרי שקלטו שמישהו פה מדווח על אירוע דרמטי שקרה ממש לפני זמן קצר. גם הם החלו להשחיל שאלות. נוצרה התקהלות בלתי-חוקית ומעין מסיבת-עיתונאים מאולתרת. כולם שאלו יחד.

"תשאלו אחד-אחד," אמרתי בקול סמכותי, כאילו הייתי מנחה מסיבת עיתונאים מטעם מועצת יש"ע.

"היו עוד נפגעים?" שאל האיש שכנראה הקשיב לשאלותיי ושם-לב שאני לא שאלתי את השאלה האנושית המתבקשת מאליה.

"שלושה הרוגים-בינוני ושני הרוגים-קל." השיב הדובר הצהוב.

"ותפסו את המחבלים?" היקשה גבר בגיל הישיבה.

"מצאו גופה מרוסקת של אדם בעל חזות הומו-סטרייטית," ענה חברי-לדרך, "משערים שזה המחבל שהמריא לפגישה דחופה עם שישים-ותשע בתולות בגן-עדן."

"לא שבעים?"

"לא. אחת חטפה שפעת."

"ומי נמצא ליד חדרו של קלינטון בבית-החולים?" התעניינה צעירה עם שביס כתום, חצאית ג'ינס ארוכה ופופיק חשוף מתחת לחולצת-בטן קצרה.

"המאבטחים הצמודים מהג'יהאד האיסלאמי, ומוניקה לוינסקי-תלפיות שעשתה עלייה, ואומרת כל הזמן תהילים," השיב האיש החיוור והדק.

כאן הבין האיש הצהוב שהשאלות גולשות אל צנעת הפרט והחליט להפסיק את מסיבת-העיתונאים המאולתרת. הוא אמר: "תוכלו לשמוע את כל האינפורמציה בערב, בטלוויזיה, במהדורת-החדשות המורחבת של ערוץ האופנה."

האיש פנה אליי ואמר: "איזה מזל. לא הרגשתי שהזמן רץ. הילארי מחכה לי בחדר. היא תהרוג אותי." והוא פנה במהירות לדרכו לעבר רחוב טוסקניני.

הקהל המשיך לדסקס את האירוע בלהט. "בכל אשמים המורדים הצ'צ'ניים. אין עם מי לדבר," אמר מישהו, וכולם היסו אותו: "אז מה אתה מציע? לא לפנות את המאחזים הבלתי-חוקיים במיקרונזיה?"

ואז, כשהרוחות התלהטו, טילפן בעל פיצוציה סמוכה אל טלפון-החירום של נוער-הגבעות והתלונן שההתקהלות מפריעה לעסקיו. בתוך שניות אחדות הגיע שוטר דובר רוסית, לבוש במדי זק"א, רכוב על סקייטבורד. המתקהלים התפזרו בינתיים, ורק אני נשארתי במקום. הוא פנה אליי ואמר: "דיברתי עם אחמדינג'אד. הוא אמר שקלינטון ייצא מזה בשלום."

"ברוך השם," רווח לי.

"זאת התקהלות בלתי-חוקית. יש לך שלושים שניות להתפזר," הזהיר אותי.

שמעתי בקולו והתפזרתי מיד.

* * *

אלישע פורת

לגולל שוב את המגילה

תרגום חדש חדיש ומאלף ל"שירי המגילה"

של איציק מאנגר

מפעל מו"לי משולב, כלי מלא של הנאה והחכמה, חושף שוב את "שירי המגילה", פנינת כתיבתו של איציק מאנגר. באיחור מסויים, של חודשים אחדים, נודע לי רק לאחרונה על הספר היפהפה שיצא בהוצאה משותפת של חרגול עם עובד ובית שלום עליכם. כיוון שכולנו חכמים היום ונכנסים מייד לאינטרנט ו"מגגלים" כל ערך מעניין, עשיתי זאת ומצאתי שתי ביקורות, ממש מהופכות בטעמן, על הספר. שני מבקרים מוכרים ידועים מתמודדים על נפשו של הקורא העתידי של הספר.

יצחק לאור מקטרג, ולקוראי חב"ע אינני צריך להסביר מיהו לאור ומהן דיעותיו. והשני הוא מנחם בן, שנוהג דווקא להפתיע מדי פעם, המסנגר על הספר. את ביקורתו של לאור תמצאו בדפי הארץ ואת של בן בדפי מעריב. יש עוד כמה ימים עד פורים, אבל המלצתי אינה משתהה: רוצו וקנו את הספר! בשבילכם ובשביל יקיריכם!

איציק מאנגר, שירי המגילה, מהדורה דו-לשונית, עברית-יידיש, איציק מאנגער, מגילה לידער. תרגם והעיר – דוד אסף. אייר – נועם נדב. מהדורה ראשונה – אוקטובר 2010.

124 עמודים של שלושים השירים בעברית ו-190 עמודים של אותם השירים ביידיש. שהרי בידוע – היידיש מאריכה אבל העברית מקצרת.

שירי המגילה נדפסו לראשונה בשנת 1936, זמן קצר לאחר שנדפסה פנינה אחרת של איציק מאנגר – שירי החומש. שירי המגילה הם גם קמע ההישרדות של מאנגר. לאחר שנדפסו בוורשה הוא יצא, בשנת 1938, לביקור בפריס, חמק מכיבוש פולין, ואחר כך חמק מכיבוש צרפת ומצא מקלט באנגליה עד סוף המלחמה. מאנגליה נדד לארה"ב, כאשר הוא כבר משורר יהודי מוכר ונערץ. ובשנותיו האחרונות התמקם בישראל, כאן נפטר בשנת 1969, לאחר מחלה קשה וממושכת. ה"זמיר מבוקארסט" נטמן בביה"ק של נחלת יצחק, וארכיונו הופקד בבית הספרים הלאומי בירושלים.

שירי המגילה תורגמו ונדפסו בשלמותם רק פעם אחת עד לספר הזה. מרדכי אמיתי, הסופר, המשורר והמתרגם, איש קיבוץ שריד, יחד עם הצייר שרגא וייל, איש קיבוץ העוגן, הוציאו את השירים ב"ספריית פועלים", בשנת 1953, ושוב, מהדורה נוספת בשנת 1969 עם מותו של המשורר. כך שלמעשה, חרף המוניטין העצום של השירים בעולם היהודי, בדפוס במוסיקה, ועל קרשי הבמה – זהו פרסומם השני בלבד כיחידה אחת. שירים בודדים נדפסו כמובן לאורך השנים, בבמות שונות.

מה שלכד את עיניי ואת ליבי מיידית זה הניסיון שצלח לתת בידי הקורא של היום נוסח שיהיה קרוב ככל האפשר למקור – ועם זאת קרוב ככל האפשר לדרך הקריאה התובענית והעכשווית שלנו. תרגומו של דוד אסף הוא מעשיר מאוד, מאלף, מלמד, ובעיקר מנסה לקרב ולהאהיב את השירים על הקורא. רוח של דיוק, משהו נכון מאוד ובדוק מאוד – שורה על הספר. בלי המליצות הרגילות בתרגומי היידיש, בלי העמימות המקשה על ההבנה, בלי הדביקות הלא מוגדרת, וללא ההתרפקות הבכיינית האופיינית כל כך ליצירות היידיש המתורגמות. השירים מוערים בהרחבה בידי המתרגם דוד אסף, והקורא מועשר עוד פעם. האיורים של נועם נדב יש בהם אותו הקו של התרגום – להביא את תמונות העבר בלבוש של היום, מבלי שייפגע המקור.

גיבורי המגילה, הכל-כך מוכרים, לובשים בספר צורה אופי ודמות שונים מפתיעים מושכי לב, ועם זאת מתנהלים על פי הפרטיטורה המוכתבת להם מקדמת דנא, על פי הכתוב במגילת אסתר. ההיפוך שחל בהם, הבלגן, עריצות הדמיון, ההפלגה בלשון – ועם זאת ריתוקם אל המקורות – היידי-גאוני של המשורר מאנגר, והתנכ"י המוכר של המשורר הקדום – הם שהופכים את הספר ליפה מעורר ומהנה. לספר צמוד תקליטור ובו מוקלטת ההפקה המקורית של שירי המגילה ביידיש.

* * *

ארנה גולן

הומניות עמוקה ושיר –

לצלועַ, לכאוב אך לעבור את "מעבר יבּוק"

על ספר שיריה של הרצליה רז

"כל אחד ומעבר יבוק שלו"

הומניות עמוקה מרחפת על ספר שיריה החדש של הרצליה רז, והיא נרמזת כבר בצורתו של הספר ובהקדשה שבפתחו. הספר צנוע בעיצובו ולא רב בכמותו (58 עמ'), אך הוא מרשים בהישג השירי שבו ובאמירה המוסרית על המצב האנושי העולה מבין דפיו.

"ספר זה מוקדש לכל אלה אשר כשלו בדרך. באהבה," נאמר בהקדשה, ומשמעותה מובנת מן השיר הראשון, ששמו "מעבר יבוק" העניק לספר כולו את שמו. בשיר הזה, המתייחס למסופר בבראשית ל"ב, פס' 30-23, נבנית עלילה, אשר כמו במרבית שירי הספר מתמקדת ברגע מכריע בקיומה של הדמות. ברגע הזה בא למיצוי העבר של הדמות אך גם מוכרע עתידה, ואילו הדמות עצמה נעשית לדמות מטפורית, המגלמת מצב אנושי קיומי בסיסי. על יעקב מוטל בעלילת השיר לעבור את "מעבר יבוק", אך בשיר מוענקת למעבר משמעות חדשה והיא לפעול נכונה מבחינה מוסרית במצב משברי. כלומר, לעבור את המצוקה הקיומית ולשרוד ולהוסיף ללכת, אבל מתוך אחריות ומחוייבות כפולה: גם למשפחה שהקים ול"כבודתו", שהרי הוא כבר "מלא וכבד", וגם לשליחותו, ל"חלום הסולם" שבליבו.

אבל "איך יעבור במעבר יבוק?" תוהה המספר(ת), זה שמתבונן בו, והלא הוא "צולע על ירכו," כבר פצוע וכאוב לאחר שנאבק מאבק איתָנים בּאֵל, בגורלו, והוא שרוי במצוקה קיומית?

הקורא יודע, כמובן, כי במקרא יעקב שרד ועבר את מעבר יבוק, אך השיר אינו מתקדם מעבר לרגע שבו נדרשת הכרעה קיומית והוא מתמקד רק בה. יותר מזה, הדובר(ת) גם מכוון את הקורא אל המשמעות האוניברסלית של המצב האנושי הזה: "כולנו צולעים אחריו / מדדים אל פנואל," כלומר – כולנו כּאובים, פגועים ממאבקים, אך כולנו שואפים לעבור כראוי את "מעבר יבוק" ולהגיע אל "פני-אל", אם במובן של לעמוד ראויים בפני אל לאחר סיום חיינו ואם כראויים מוסרית בפני עצמנו.

הנצליח?

לָאם, ל"רבקה", מייחסת הרצליה תפקיד מכריע בחיי בניהָ. כשברח יעקב מביתו, כשהיה עדיין "ריק ופוחז", היא נטלה על עצמה את האחריות לחטאו. כי היא ידעה, כנאמר בשיר "רבקה" (עמ' 24), "מי יצלַע ויעבור את יבוק התלאובות," מי מבניה ניחן בכוח הפנימי ויוכל לשאת את מצוקות הקיום ובכל זאת לעמוד במחוייבות לבני ביתו ולשליחותו. היא אף העניקה לו "סולם ואבן," חלום של התעלות וכוח לפלס דרך (האבן ככוח לפלס דרך תופיע גם בשיר "הבן", עמ' 16).

יש וגם האב ממלא תפקיד מכריע, כמו "צלופחד" (עמ' 22), הנעשה דמות מייצגת של אב שלְעלילתוֹ יש משמעוּת מכרעת בחיי בנותיו. הוא, שהתעלם מרחמיהם של כל סובביו על שהיה אב לבנות בלבד, הכיר בהמשכיות הטמונה בבנותיו והעניק להן את המודעות – הפמיניסטית, בלשוננו – לזכותן לרשת את אביהן, שהיא שווה לזכות הבנים לרשת את האב יותר מזה, הוא היקנה להן גם את הנכונות להילחם למענה.

ובכל זאת, לאם יש בשירים הללו פנים רבות ביחסה העמוק לילדיה. האם מתגלה, למשל, גם באמפטיה העמוקה למצבה הקיומי הקשה של בתה, בשיר הנוגע ללב, "בתי" (עמ' 12), זו הבת שרצתה "לגדול גבעול זקוף ולפרוח," אך נותרה "בגוף כבול". כנגד זאת, היא מתגלה גם באומץ להיאבק על עמדתה בפני בנה, בהעזתה להתייצב "כמו אבן" מולו ודווקא מתוך דאגתה לו. היא לא נכבשה על ידו, וכיוון שהיתה מוכנה לשלם את מחיר עמידתה מולו נותצה כמו אבן על ידו.

נשים נגלות בנועזותן לא רק בתחום המשפחה. אישה נועזת בתחום המטפיזי היא "אשת לוט" (עמ' 23) שהעזה, לפי פרשנותה של הרצליה רז, להתייצב אל מול האלוהים, להתריס בפניו על חרונו וקלונו בהרס ערי הכיכר. היא שילמה את המחיר והפכה, כידוע, לנציב מלח אבל עדיין מוסיפה להתריס בפני האל כ"פנינת מלח". וגם כאן, הדוברת שמספרת על גורלה של אשת לוט, לא רק מעניקה משמעות חדשה לדמות המקראית אלא גם פונה אליה, מזדהה עימה ומרמזת לקורא מהו המסר.

לעמידתה של אישה על זכותה לשמור על עצמיותה יש תמיד מחיר. כך גם בשירֵי הזוגיות המכונים בספר "בשניים". בניגוד לשיר האופטימי, "פגישה בליל שבת" (עמ' 29 ), המתאר ימים של צעירוּת כשהאהבה ממומשת (עמ' 29), בשיר "שנאה" (עמ' 34) שונא הגבר את אשתו, בעודו אוהב אותה, כי כבש את גופה אך לא הכניע את נפשה (עמ' 34). הוא "ביקש" (עמ' 32) שתבוא ותתמזג עימו בגופה ובנפשה, אך כאשר כבש אותה הוא גילה שנכבש על ידה.

מן השירים עולה כי לאישה יש כוח פנימי גדול מזה של הגבר. אפילו כשהיא עוזבת את הגבר בקינאתה לו (כנראה על בגידתו), כאשר היא שבה אליו היא חוזרת מעמדת כוח, והיא שמבקשת לנחם אותו על שהכאיבה לו. אבל זוגיות אמיתית משמעה נְשִׂיאָה יחדיו ומתוך שותפות בנטל הקיום "בשניים" (עמ' 30). על כן, כמו בשיר "מעבר יבוק" שבו הכרח לעבור את המשבר ולשרוד, קוראת האישה לגבר, השותף לה במאבק ההישרדות, בכינוי "ידידי" ותוהה: האם נהיה אמיצים דיינו "לרווֹת ולשכּור ממשקה החיים העכור?"

אולם לא לכולם עמד הכוח לשתות את המשקה העכור, ולא כולם שרדו. יֵש שכשלו בדרך. את הנכשלים הללו מלווה הרצליה רז, שהקדישה להם את סיפרה, באמפתיה ובאהבה וברחמים גדולים. יש נשים שכשלו, כמו "ביאטריס" הענוגה (עמ' 11), שבעיצוב דמותה שזורים, כמו במרבית השירים, מוטיבים מן הטבע ומן האגדות או המקרא. היא כשלה כיוון שהיתה "בת מלכים שברירית," שקועה בעולמה האגדי המנותק מן המציאות.

אבל נשים, כך נדמה, גם כַּאֲשֶׁר כשלו, ואולי לכן כשלו, הן נותרו נאמנות לעצמן, כמו זו "שביקשה אהבה" (עמ' 47). הכל בזים לה על התמסרותה לגברים רבים, אך היא שומרת על העוצמה הפנימית. ובמה? דווקא בבוז גדול עוד יותר לעצמה, אך גם בהבנת המקור למעשיה, בחיפוש שנכזב אחר האהבה, אולי תימצא לה.

מקבילה לה גם "הַקְדֵשָׁה" (עמ' 48), שכל הגברים באים לשכב איתה כנהוג בפולחן האלילי. אבל היא, בגרעין נפשה הפנימי, שייכת "לאחד, לפלאי שלא בא מעולם."

כזאת היא גם האישה הבוגרת, שהזהות הפנימית הצעירה והמינית שנותרה בקירבה, פורצת בלילה כדמות חיה, כמו היתה "צפצפה" (עמ' 21). היא ירוקה ושופעת ירוק, מחוללת ומתגרה בלילה הגברי ומעוררת את אוניו כל הלילה, אבל בבוקר "חזרה אלַיי מעם הלילה." אמנם מימוש המיניות הסוערת אפשרי רק בהזיית הלילה, אבל נפש האישה איננה מוותרת עליו.

באמפתיה עמוקה מלווה הרצליה גם את האנשים הנואשים, הנמלטים מן "הבית הסומא" שלהם עצמם (עמ' 10), כיוון שהם אינם יודעים שאי אפשר כלל להימלט מעצמם ומבני ביתם. טירופם וקולותיהם, הלא הם חייהם, נותרו בתוך הבית הסומא שהם ביקשו לזנוח והוא "דהר אחריהם בכבישים."

בשיר הארס-פואטי, "שיר מתבייש" (עמ' 7 ), היא מזדהה עם המשורר הצנוע , הדל ויחף, שכל מה שיש לו הוא שירו שבו נתן מבע לנפשו ושמרו לעצמו. והנה נגזל על ידי "הרבים", שבאלימותם נטלוהו ועשוהו כמין הימנון, והוא נותר נבוך, מגן על שירו האחר.

היא מרחמת גם את הרימון, הנעשה מיטאפורה לגבר שהזקין. בחורף הוא איבד את גברותו ועוזו, את אותה "האש" שדלקה בו בשלהי קיץ, כי "בחורף הוא כזה" (עמ' 19). זהותו של ה"הוא", שבשיר הוא בכלל רימון, מתגלה רק בסוף השיר בפואנטה מפתיעה, ורק אז מתברר מנין נלקחו התיאורים של הדמות הגברית, ה"הוא", שנתפסו לקורא כמטפורות כיוון שלא ידע את זהותו. אך עם חישוף הזהות, מובלט ביתר תוקף שהרימון הוא בהחלט מטאורה לגבר בחורף חייו. בתחבולה שירית מעין זו, האופיינית גם לשירים אחרים, המייחסת לפואנטה מרכזיות וחשיבות גם למשמעות השיר וגם לאפקט שלו על הקורא – יש כּוֹחַ.

ולבסוף, באמפתיה ובפיכחון צלול מתבוננת המשוררת בזיקנה. היא מתבוננת בה גם כְּאישה שעולה בה מודעות חריפה לזיקנתה אל מול צעירוּת תוססת ורעננה, ודווקא בסיטואציה יומיומית (באוטובוס, 58), וגם כאם, שיחד עם בעלה שניהם צופים בכאב נורא בצעירותה המבוזבזת של בתם, ותוך כדי התבוננותם וכאבם היא מודעת לזיקנתם בעליבותה ולכך שאיכשהו הם בכל זאת מוסיפים לשאת בנטל ולא מתמוטטים:

"זוג ליצנים זקנים ובִתם / עומדים בזה" (עמ' 59). ומעל הכול מרחפת מודעות צלולה ונכונות לצלול בבוא היום אל תוך "הים האחרון" (עמ' 61), אל מעבר לחיים. גם ההשלמה המודעת היא ניצחון.

ואכן, ההישג השירי עולה בספרה של הרצליה רז – מן הכוח הפנימי לצלוח את מסע הייסורים הקיומי, ובכל זאת לעבור את "מעבר יבוק". לעבור אותו מתוך מודעות והתבוננות עצמית, מתוך מחוייבות אישית, אחריות מוסרית, שמירת העצמיוּת האישית וכתיבת שירים כה מגובשים.

* * *

באבל על מותו של המשורר גיורא לשם

איש ספרות פעלתן וידוע חולי שבחר לפרסם אצלנו לראשונה את הפואמה התל-אביבית שלו "טרומפלדור, מורד הרחוב"

* * *

יצחק שויגר

1. ביקור באיי סיימון

פלוטילת קריבים מרץ 2011

טוב אז נחתנו בארץ וצריך לספר איך היה. עד שמתאוששים מהג'ט לג לוקח כמה ימים. זה לא כזה קוויקי כמו לטוס ליוון, לפלרטט עם יתר הסירות ולחזור. אתה טס לקריבים, זה משהו אחר. עד שאתה מתרגל לשעון שלהם, כבר צריך לחזור. ככה יוצא שמפהקים שלושה שבועות רצוף.

מיכל אומרת, "תבואו לסאן וינסנט ושם תקבלו את הסירה."

קל להגיד. עד שמגיעים לסאן וינסנט הנשמה יוצאת. מילא הטיסות הסדירות המוכרות לנו. אבל הטיסות בקריביים, עולם אחר. מחזירים אותך ללוח טיסות כתוב על גיר ואולם נוסעים בגודל של חנות, כשאתה מתאמץ לא להירדם, ולהבין לאיזה טיסה אתה אמור לעלות, כדי שלא תגיע לאי אחר, לא מתוכנן. עברנו בשלום. הלכנו לישון במלון ובצהריים מתייצבים. קייני ומיכל, המדריכים שלנו, מקבלים אותנו.

הצוות שלנו כבר מגובש אחרי שתי פלוטילות ביוון ובקרואטיה. כל אחד יודע מה מעניין אותו בסירה, שהיא קאטאמארן משוכלל. מטבח 7 כוכבים. הכול חדש ומבהיק. הסקיפרים בודקים את הענינים הימיים, מפרשים, מנוע וכיוצ"ב. אנו הפשוטים, בודקים שוב. את המטבח את המיטה ואת השירותים. אלו שלושת הדברים שמענינים כל חפ"ש בפלוטילה. המיטה תענוג. אפשר לשבת ולא לחטוף מכה בראש. לא צריך לעשות פליק פלק לאחור כשקמים בלילה. אפשר גם וגם. מה פירוש? גם להתקלח וגם לחרבן והאחד לא בא על חשבונו של השני. יש מקום. אבל לא מומלץ לעשות בשניים. מים חמים במקלחת. אגדה.

המטבח של הסירה, סוף הדרך. מקרר משוכלל שתי קומות אחד פריזר ואחד מקרר. אפשר להכניס כמויות גדולות של בירה לקירור ווודקה להקפאה. והעיקר כולם במרחב אחד. אתה מכין אוכל בזמן הפלגה ואתה נמצא עם כולם. המגוון והכמות של הפרודוקטים, וכמובן המיומנות של צוות המטבח, והמרחב המוגן של מטבח, איפשרו לצוות המטבח לאכול ולהגיש ארוחות ברמה של מלון 10 כוכבים ובשאר הזמן להיות מתודלקים ברמה של 94 אוקטן.

בקיצור, הקטאמארן הוא וילה ברמה של מלון 10 כוכבים. איפה הבוואריה ואיפה הקאטאמרן. ובלילה, כשאתה על הסירה ומביט לשמיים, עם וודקה טוניק ביד, יש מיליון כוכבים. זה חד פעמי! אמרתי כבר את זה?

הצוות שלנו כבר החליט, ביחוד צוות המטבח. לא שטים יותר במונו. תתאמנו במשך השנה במה שאתה רוצים. בפלוטילה – רק בקאטאמרן. יעלה כמה שיעלה.

לאחר ביקור בסופר המקומי, חזרנו מצויידים במחסן מזון שיספיק לתקופת המצור על ירושלים. הסירה מאירה לנו פנים. יש מקום לכול. שמיכות חדשות, מגבות וסדינים, כלים בשפע, לא חסר דבר.

ואם חסר משהו פונים לסיימון. הוא המנהל של שלוחת SUNSAIL בסאן וינסנט וממונה מטעם הוועד הפועל של איי הקריביים על אושרם ועושרם של המטיילים והתושבים. בתדריך הראשוני הוא מציע את רשימת המסעדות באיים. כולם עושים ונוהגים לפי המלצותיו. לכל מקום, לא משנה באיזה אי, כשאתה בא, ואתה נכנס למסעדה, שואלים אותך מאיזה סירה אתה בא, ורושמים. כי סיימון יש רק אחד.

באחד האיים חנינו על עוגן, אין שום מסעדה. מאי שם מופיע MR BLACKMAN כך כינה את עצמו, ולאחר שיעץ למדריך היכן למצוא מקום עגינה ראוי, הזמין את כולם לברביקיו של דגים ולובסטרים. כמובן, בתשלום צנוע, והכול כמובן לפי ייעוץ של סיימון מלך האיים.

בערב כולם מתייצבים, זוללים וחוזרים לסירה. התשלום לא נמוך אבל הכמות משביעה. כך שכולם יצאו מרוצים וגם סיימון. בקיצור אתה מרגיש שכל הקריבים עובדים בשביל סיימון. התושבים באיים הקטנים מהווים מעיין תפאורה לסיימון, כדי שיהיה לנו איפה לבקר, ואחרי שעזבנו אותם, הם מקפלים את הציוד ועוברים לאי הבא, כדי לקבל את פנינו ולשחק את תפקיד התושבים. טיול רגלי באי מזכיר לנו שיש גם גבעות, ולמי שרובץ כל היום בסירה קשה לשעוט במעלה. קשה אבל מענין וגם מזכיר שלא כולם שטים בקריביים, יש כאלה שגם חיים שם.

פה כבר כדאי לציין, כי צריך לשפר את כלי התחבורה המוזר הזה שקוראים לא בשם חיבה "דינגי", כלי לא חברותי לאנשים בגילנו. אחרי שאתה תוקע שני לובסטרים וחצי בקבוק יין, הראש והבטן, מלאים, מה לעשות. ואז מתחיל תרגיל הדינגי. אתה מתקרב למזח. הסקיפר שלנו כבר בפנים ואז הוא מכניס אותי. בתור משקולת נגדית. זאת אומרת אתה לא רק מובל לסירה אתה גם משקולת. אתה לוקח אוויר, עומד זקוף על המזח ועוצם עין בלתי מכוונת כדי להיות מדויק ולנחות על החלק הקדמי של הדינגי. אם אתה מפספס – נפלת לים. ירדת עם שני הרגלים בתוכו ולא נפלת, אין לך זמן לקחת אויר ולשמוח. "שב!" צועקים עליך. טעית באיזה צד לשבת, אכלת אותה – נפלת לים. הצלחת לשבת על הדופן המתאימה, אתה מתפלל שגם האחרים יצליחו כמוך כי אחרת שוב – נפלת לים.

 אחרי שכולם הצליחו בפירואטים של הכניסה לדינגי, הסירה כמעט שוקעת ומנסה בכוחותיה האחרונים של מכונת התפירה הממונעת הזו להוביל שישה שייטים ממולאים לסירה. אם אתה יושב נמוך מדי, אתה מרטיב את התחת. לא נורא זה מתייבש. וכך מדי פעם בכל יום עושים פירואטים בכניסה לדינגי. כי בקריביים, בניגוד לקרואטיה, לא עוגנים במרינות אלא על בויה – מצוף באמצע הים, שבאמצעות הקשירה אליו אתה מייצב את הסירה ואת הכלכלה של האי. זה לא בחינם. אבל בסוף למדתי את העניין של הדינגי ופיתחתי שיטה בדוקה. אתה עוצם את שתי העיניים, קופץ, מתפלל ויושב על התחת. זה עובד, תנסו. עובדה לא נפלתי למים אף פעם.

גם הירידות מהסירה למזח לא קלות. ברגע המתאים אתה מדלג. קפצת רחוק וחזק הגעת. לא מספיק חזק, נפלת למים. לפחות אחד מהפלוטילה לא דייק והוא בדק את עומק המים במזח של סאן סייל. הצוות שלנו היה זהיר ויצאנו בלי נפילות מיותרות. בכלל צריך להיזהר גם שהולכים על הסירה. ללכת לאט ולהחזיק. אחד שלא ניזהר נפל ושיבר את כתפו ונזקק להטסה. לא נעים.

האיים יפים כולם, הטבע יפה, אין מה לעשות, זה רק בני האדם מקלקלים אותו. והחווייה של להיות באמצע הים לאחר שקשרו אותך לבויה ב-TOBAGO CAY, לשוט קצת עם הדינגי חמוש בבגד ים ושנורקל ולקפוץ למים הצלולים, עם צבים ודגים – היא חד פעמית. אין דברים כאלה בשום מקום. אתה מתמזג עם הטבע. המים נעימים והצבעים ממכרים. העין איננה שבעה.

לאחר השחייה והרחצה בים אתה יושב על הסירה באמצע הים ועושה שופינג. ראשונה מגיעה הסירה של הלחם והקרואסנים. אחריה ספק הדגים מציע לך מכל טוב אתה בוחר את הדג. הוא שוקל, חותך ומנקה ומכין לצלייה. ממש כמו בסופר. ובערב אתה פותח את הגריל של הפחמים שמחובר לדופן הסירה, וצולה את הדגים. ברביקיו אמיתי בלב ים.

חברים, אין דבר כזה!!! השיא, זה סוחר החולצות. הסירה של מיסטר QUALITY מגיעה. הוא פורש על סירתו את חולצות הטי שירט המדהימות שלו ומציען לבנות ולבנים. ככה בלב ים, בלי תאי מדידה, בלי קופה רושמת ובלי שקיות ניילון. העסק עובד. הנשים מתרגלות בשנייה למצב החדש. המדידה ובחירת הדגמים כמו בחנות. הכסף, דולרים אמריקאים ירוקים. והעסקה מתבצעת. נראה אותך גבר ולך תגיד לאשתך, באותו רגע, לא לקנות כי כבר יש לה מספיק חולצות!? היא מיד זורקת אותך לדגים ואף אחד לא יוריד דינגי להציל אותך.

מגיעים ל-MUSTIC – האי של הסופר עשירים. המחירים באי הזויים לחלוטין. כל בית עלוב עולה כ-20 מיליון דולר. ורשימת הממתינים להתנחלות במקום, גדולה. המקום אמנם יפה. הכול מוקפד. אפילו חנות הדגים מסודרת. אבל לא צריך להגזים. אנו מזעזעים את אמות הסיפים והולכים למסעדה הכי מופלצת שם לארוחת דגים ספונטנית, לבושים במחלצותינו, בגדי ים וחולצות טי שירט. מסתכלים עלינו בעין עוינת אבל מסכימים להכניס אותנו לדינר, בתנאי שנשב בצד. הסכמנו, אכלנו, שילמנו. (לא נורא יקר, כמעט כמו במרינה בהרצליה), די שמחו כשהלכנו.

חזרנו שמחים לסירה. עוד פעם, קפיצה לדינגי, פירואט והופ אנו על הסיפון.

ככה עוברים הימים. אנו נמצאים בתוך חלום של מים כחולים, חול לבן, דגים וחיי בטלה, כשהרוח קובעת את קצב ההתקדמות שלך, אתה חי בקצב הרוח. הבירה תדיר בכוס ומצב הרוח בהַיי תמידי. המים הצלולים משגעים. צוות המטבח הצליח לאבד ברשלנותו דלי ומגבת. אבל המים הצלולים איפשרו את חילוצם. (כמובן תודות לאומץ ליבו והקרבתו ומיומנותו של הסקיפר שלנו בצלילה), כך שהעניין עבר ללא עונשי ריתוק לצוות המטבח.

הסקיפר מודיע לנו, היום חוזרים. אני לא מאמין. אנו בהפלגה האחרונה. המפרש לא מתגלגל. יש תקלה. מתקשרים לסיימון וחבורתו, והם מודיעים שישלחו נתב להכניס אותנו למרינה, לא לדאוג. מימיננו אנו מבחינים באחת היאכטות שהתורן שלהן מונח הפוך על גג הסירה. נס גלוי שאיש לא נפגע. הנתבים של סיימון מגיעים גם אליהם ובתוך מיספר דקות הסירות נקשרות למזח.

תם המשט ותם החלום. אנו מחזירים את הסירה, שהיתה לנו בית נהדר לשבוע ימים, לידיהם הנאמנות של סימון ועוזריו.

מילה טובה למדריכים מיכל וקייני. בשקט בעדינות ובמקצועיות עשיתם לנו שבוע נהדר. תרמתם הרבה לתחושת הביטחון. הרבה תודה מצוות הסירה שלנו.

אנו ממשיכים בדרכנו. טסים. לטרינידד. האי מודרני ומדהים. כבישים רחבים, בתי מלון מודרניים. אמנם בקריביים אבל משהו אחר. למחרת מתחיל הקרניבל. חגיגה מוטרפת של יומיים של צבע ומחול. אלפי רקדנים שמנים ורזים שחורים ולבנים הצבע השולט הוא צבע הקפה עם חלב. משהו בין לבין. התלבושות מדהימות והכמויות של הרקדנים עצומות. אנו יושבים ליד הבמה. מאות רקדנים מצטופפים מצד העלייה לבמה. משאיות ענק, שאצלנו נושאות טנקים מן הסתם, נושאות רמקולים באותו גודל ועליהם זמרים מקומיים שמלהיבים את הקהל. חבורת סדרנים חוסמת את הרקדנים לבל יתפרצו לבמה. וכשניתן האות הסדרנים מרימים את זרועותיהם והרקדנים, המשולהבים משירי הזמרים, פורצים לבמה. מאות רקדנים לבושים בתלבושות מדהימות. המראה מדהים. הם פורצים כמו סוסים במירוץ ורוקדים לפי הקצב שמרביצים בהם הרמקולים הענקיים. הנשים חושפות ומכסות קמעא את מה שנתן להן הטבע. כל אחת לפי הדמיון והתלבושת של הקבוצה שלה. כשזה נעשה בכמויות כאלו, המראה תופש לך את העין והלב. והמראה המשלהב הזה נמשך כ-12 שעות רצופות ללא הפסקה. קבוצה אחר קבוצה. אתה לא יכול להפסיק להסתכל.

ככה זה נמשך יומיים. אבל גם זה נגמר כמו הרבה דברים טובים, שמשאירים לך טעם של עוד. נגמרו לנו עשרת ימי החלום וצריך לחזור לחיים האמיתיים.

טסים הביתה ישר למציאות הקשה בארצנו.

2. אם יש ריקוד מחליא על הדם זו כתבתו

של נחום ברנע

אהוד העורך הנכבד,

קראתי בעיון את הרשימות השונות שנכתבו בעיתון האחרון שקיבלתי היום אודות הטבח המצמרר באיתמר ולא אחת מהן התייחסה לכתבתו של נחום ברנע בעיתון "ידיעות אחרונות". העיתונאי הזה נחשב בעיני רבים כאחד מבכיריה של העיתונות הכתובה ואוהבים לתת לו מקום בראש חוצות. כך גם נהג עיתון "ידיעות אחרונות". בעמוד הראשון של העיתון, מיום 13.03.2011 מופיעים ארבע כותבים. אחד מהם הוא נחום ברנע שמאמרו מוכתר בכותרת "טבח הוא טבח."

בראשיתו הוא כותב " הרצח באיתמר כל כך נורא שהוא הופך את הוויכוח על התנחלות ללא רלבנטי. מול רוצח ששולף סכין ושוחט בדם קר שלושה ילדים בשנתם, נמחק ההבדל בין תל אביב לאיתמר."

כך בלשונו. בהמשך הוא מצטט מביאליק על פוגרום קישינב. מה ראה עיתונאי ישראלי להשוות בין נרצחי איתמר לנרצחי קישינב, איני יודע. הציטטות נכונות, אבל ההקשר קצת מפריע לי.

אבל ההמשך בסוף הכתבה גרם לי זעזוע עמוק. בסוף הכתבה הוא מתייחס לדרישתם של המתנחלים להגביר את תנופת הבנייה כתגובה לרצח, וכקביעתו של נתניהו כפי שצוטטה "הם רוצחים ואנחנו בונים."

אני לכשעצמי איני מבין את התגובה. בניגוד לנרצחי קישינב, שלא היה מי שיגן עליהם, יש לנו צבא גדול ומפואר והוא זה שצריך להגן ואף לענוש את הרוצחים. אינני סבור שההבלגה וההצהרות על תנופת בנייה הן התגובה ההולמת. אילו היו מגיבים בכוח רב, צבאי, ומכים בהם – היינו כרגיל זוכים לגינוי אבל השכנים של איתמר היו לומדים אולי לקח עד הסיבוב הבא.

מה שהרגיז מאוד הוא סופה הלא צפוי של הכתבה, בה ברנע שב ומצטט מביאליק, מהשיר בעיר ההריגה "לבית הקברות קבצנים ... חפרתם עצמות אבותיכם ... עתידים לעשות בהם סחורה בכל הירידים." כי לטענתו המתנחלים "מצפים שהרצח יוליד מה שנקרא תגובה ציונית הולמת" ולדעתו של ברנע על מהלכים כאלה כתב ביאליק את המילים המצוטטות לעיל.

אני קורא ואיני מאמין. עיתונאי ישראלי מאשים את המתנחלים בניצול ציני של הרצח. אם יש ריקוד מחליא על הדם זו כתבתו של נחום ברנע. זה מה שיש לו לעיתונאי הבכיר, ברגע קשה כזה, לכתוב! ולטובת טיעונו המחליא הוא מגייס את ביאליק?

כדאי לשלוח לו את תגובתו ההולמת של יוסי גמזו שפורסמה בעיתונך האחרון.

 יצחק שויגר   

* * *

ציבור סופרי הילדים והנוער בישראל

וחברי סומליו"ן

אבלים על מותו של חברם

הסופר עמוס בר

את ספריו, פשושיו, חיוכו ועריכותיו

נזכור תמיד

ההלוויה התקיימה אתמול, יום רביעי, 16.3, בשלוש וחצי אחה"צ

בבית העלמין של קיבוץ גבעת השלושה

הטלפון של בת-דורה, אשתו: 03-9362299.

* * *

חנה בר

לזכרו של עמוס בר

עמוס בר היה אחד העורכים שמאוד הערכתי ואהבתי. "פשוש", עיתון הילדים שעמוס בר ערך ובו כתבתי בראשית דרכי, היה עבורי לא עוד עיתון אלא חבר אהוב, שנגע לליבי, ממנו למדתי על ציפורים, חיות וצמחים ואהבת ארץ ישראל. לאחר כל משלוח של שיר או סיפור שלי לעיתון "פשוש", הייתי מחכה בקוצר רוח לקבל את הגלויה או המכתב בהם חיווה עמוס את דעתו על השיר. עד היום שמורים בביתי כל המכתבים שעמוס כתב לי. כשכתב ש"פשוש אוהב את השיר" וכשראיתי אותו מודפס בעמוד הראשון לא היתה מאושרת ממני כל אותו יום. כאשר היו לו הערות והשגות על הכתיבה, הן תמיד נאמרו ברוח טובה, בנעימות, בכבוד ובהשכל.

הוא היה איש יקר, רגיש ואציל נפש שאהבת ארץ ישראל, הטבע ונופיה זרמו בדמו. סופר אהוב על הילדים שניכר היה מתוך כתביו שטעם הילדות ומראותיה עדיין שמורים עימו.

אבד לנו אדם מיוחד במינו. יהי זכרו ברוך. תנחומיי לרעייתו בת-דורה, ולכל המשפחה.

* * *

יוסף דוריאל

מי אשם בהצלחת מסע הדה-לגיטימציה

של ישראל?

שמענו את שר הביטחון מזהיר מפני "צונאמי מדיני של דה-לגיטימציה של ישראל," אם לא ניכנע לסחטנות שונאי ישראל שמעבר לים, התומכים בצביעות זדונית במסע האיסלמו-נאצי לחיסול מדינת ישראל. אלא שאף אחד לא שאל מה תרומתו של אהוד ברק לאותו מסע דה-לגיטימציה.

האינתיפאדה של ספטמבר 2000 פרצה כשאהוד ברק היה ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל. כמנהיג צבאי, האמון על חשיבה אסטרטגית, צריך היה ברק להבחין מיד באופי מהלך הפתיחה של המלחמה החדשה: הפצצת העולם בעלילות דם מצולמות על חיילי צה"ל, כדי לכבול את ידיהם מתגובה הולמת על התקפות חיילי ערפאת במדים ושלא במדים. כבר ביום הראשון למלחמה הופצו בעולם תמונות משתי עלילות דם שהוכנו בחיפזון וברשלנות: הניו-יורק טיימס הדפיס בחזית, בצבע מלא, תמונת "צעיר פלסטיני ושוטר על הר הבית", כשזה האחרון עומד עם אלה מעל לראשו שותת הדם של הצעיר, והטלוויזיה של פראנס-2 הפיצה סרטון של "רצח הילד מוחמד א-דורה" בצומת נצרים.

למחרת נאלץ הניו-יורק טיימס לפרסם מכתב מאביו של "הצעיר הפלשתיני שותת הדם על הר הבית," שזיהה אותו כבנו טוביה, ששוטר הציל מלינץ' בתחנת דלק בירושלים המזרחית (כששלט תחנת הדלק נראה גם בתמונה שבעיתון).

זמן קצר אחרי זה קיבל אהוד ברק תחקיר מקצועי שלי שהוכיח כי התמונות שהפיצה תחנת פראנס-2 עצמה מוכיחות כי צה"ל לא היה יכול לירות בילד (ואגב, בכל תמונות "הרצח" לא דאג אף אחד לטשטש את פני הילד, כמצוות כוהני האתיקה היהודים).

ומה עשה עם זה שר הביטחון? לפי מה שפורסם בעיתון – הוא התנצל על "הריגה בטעות של הילד." דובר צה"ל של אותו שר ברח בכלל מהנושא. מי שניצל את הפרובוקציה מיד היו מבצעי הלינץ' בשני חיילי צה"ל ברמאללה, והמתפרעים בכביש ואדי ערה, ש-13 מתוכם שילמו על כך בחייהם. ומי יצא להגן על מפיץ עלילת הדם של תחנת פרנאס-2 אחרי שהתגלו הזיופים שבה? משרד עו"ד גלעד שר, נאמנו של אהוד ברק ונציגו במו"מ עם הרשות הפלסטינית.

עד היום לא הבין שר הביטחון ששדה הקרב שהוא אחראי לו כולל גם את הלוחמה התעמולתית ולוחמת המידע. הצרה היא – שבמחדל זה הוא לא לבד, אם כי הוא אחראי לו יותר מכל שר אחר בממשלה. הם עדיין לא תפסו שנציגי העיתונות והטלוויזיות הזרות, המשרתים את התעמולה הערבית, עושים זאת, בעיקר, מתוך פחד מהעונש הצפוי להם אם ינהגו אחרת. די אם נזכיר את ההתנצלויות המתרפסות של העיתונאי האיטלקי שצילם ביושר את הלינץ' ברמאללה והרגיז בכך את המרצחים. כך נוצרת התמונה המעוררת שנאה לישראל בכל מקום אליו היא מגיעה. וזה מה שמניע את מסע הדה-לגיטימציה. ישראל הדמוקרטית לא יכולה להשתמש באמצעים של האוייב – להטלת מורא על נציגי התקשורת העולמית. אבל, היא יכולה לחוקק חוקים שיתבססו על פסיקות הטריבונל הבינלאומי, ששפט את האשמים ברצח-עם ברואנדה, וקבע שהמסית לרצח דינו כדין הרוצח עצמו. כך צריך להיות גם עם מפיצי השקרים ועלילות הדם.

בספרי "ללמוד מהחיים" שיצא בימים אלה מהדפוס, סקרתי את היוזמה שפיתחנו בפורום ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל תחת הכותרת – "חקיקת הגנה לישראל". לפני שבנימין נתניהו נכנס לתפקיד ראש הממשלה הנוכחית, הוא קיבל ממני תיק מפורט על סידרת החוקים כנ"ל, שהממשלה החדשה צריכה להעביר בכנסת כדי להגן על ביטחון המדינה ומעמדה הבינלאומי. וזה ניתן לעשות בלי לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה, כשהנפנוף ב"זכויות אדם" ו"חופש הדיבור" הם מפלטם האחרון של החתרנים מבפנים. עם מערכת החוקים שהצענו גם לא תהיה יותר בעייה של התנגשות עם בג"ץ, שתפקידו לשפוט לפי החוקים שאושרו בכנסת. התשובה שלנו לאיום של "ספטמבר השחור", בו אמורות להתקבל באו"ם החלטות אנטי-ישראליות, תהיה – בהקמת שדולה של חברי כנסת למען אותה חקיקת הגנה לישראל. גם אם שר הביטחון לא יבין את חשיבותה.

 * * *

היכונו היכונו

בחודש יוני הקרוב

תיערך חגיגת הפתיחה של הרס היכל התרבות

כאשר הבולדוזרים הראשונים ייכנסו להיכל

וישימו קץ לתקופה שבה תל אביב

היתה בירת התרבות הישראלית

איזו תרבות? – וַנדליזם!

ואל תגידו: "לא ידענו!"

לנגד עיניכם יהרסו את ההיכל!

* * *

יוסף חרמוני

הדם, הזרע, העם, הארץ, התורה והקב"ה

הדם והזרע הינם אובססיה ותיקה ומושרשת ביהדות. עירובם זה בזה ואיסור עירובם זה בזה הם מוטיבים מרכזיים בדתם של יוצאי ירך הנימול הראשון.

איסור בעילת נידה הוא צד אחד של האובססיה הדם-זרעית המלווה את היהדות. בעוד שהמעשה הפולחני באיבר הזכרות יש בו בלִילה סמלית של דם וזרע, הרי באיבר המין הנקבי אוסרת היהדות על מפגשם של השניים, לאחר הביאה הראשונה. הזרע ודם הנידה חולקים אחדוּת של מנודים, טמאים, מאיימים. הרב שלום רוזנברג, למשל, כותב: "דם הנידה ושכבת הזרע הם המוות של הפוטנציאל לחיים." הנידה נתפסת כאחד מביטויי התועבה וכחומר גלם לגידוף פראי.

הרב קוק, שהעריץ את חלוצי העלייה השנייה ושנא את חילוניותם, שיבחם וקיללם בה בעת: "אחים חביבים שנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנידה."

הרב זלמן מלמד כתב על כבודנו הנרמס בגולה: "התרגלנו לעלבונות, דל כבודנו בגויים. שיקצונו כטומאת הנידה."

פרופ' הלל וייס עוסק גם הוא בסוגיית הדם שבערוות אימהות אזרחי ישראל, ומכנה את הישראלים "שהמירו את צביונם" – "בני נידה."

ברית המילה היא היפוכו של האיסור על עירוב דם וזרע. כפי שנראה להלן, לא רק הסרת העורלה חשובה, אלא גם הינגרות הדם שבה; ללא שפיעת דם הניגר מן האיבר המוליך את הזרע אל יעדו, אין הברית ראוייה.

משמע – הדם, הזרע והיחסים שביניהם, הם אובססיה שימיה כימי זיהוי האמונה עם חיתוך האיבר. ביטוי דרמטי, על גבול הפורנוגרפיה, לאובססיה הדם-זרעית הזו מביא מגבש הז'אנר, הנביא יחזקאל. פרק ט"ז ביחזקאל הוא מופע אקסטרווגנצה של דם וזרע. הפרק, בדמות נאום האל, הוא סיפור על אהבת הקב"ה לירושלים/מלכות יהודה. הסיפור נפתח בתיאור אימוצו את ירושלים כשהיא תינוקת עירומה מושלכת, ועליה עדיין דם הלידה. האל המאמץ מברך את האסופית: "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (פסוקים ד-ז). או אז מתאר אותה אלוהים (בקולמוסו של הנביא) כבתולה עירומה, עדויה, זקורת שדיים, נכונה לעילוסים (פסוק ז), שהוא בא איתה בנישואי ביאה ורוחץ את דם בתוליה (פסוק ט). מאז, הפעוטה שבגרה ונבעלה, בוגדת ועסוקה בזנונים עם שכניה, ואף בעינוג עצמי באמצעות צלמי זכר (פסוק י"ז). יחזקאל הציב כאן רף נמוך של ניקיון עט ומינון גבוה של גרפיקה פיזיונומית. ומאז, דֶרך חז"ל וספר הזוהר ועד ימינו, לא מתנזרת היהדות מלהתבוסס בשלולית הנוזלים הללו, וחכמים ורבנים מושכים מבנק הדימויים שלה.

הרב יוסף מ' גליקסברג, למשל, מביא פירוש לאמירה האלוהית הכפולה, 'ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי.'.

"רבי אליעזר אומר: וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים 'בדמייך חיי'? אלא [ההסבר הוא ש] אמר הקב"ה: בזכות [דם קורבן] פסח ודם מילה תיגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל בסוף מלכות רביעית."

משמע, הקזת הדם מצווארה של כבשה ומאיבר הזיכרות של הגבר היהודי, היא הערובה לגאולה.

רבני ימין, קיצוניים יותר או מתונים פחות, חוזרים על התובנה בדבר הסינרגיה הרוחנית לאומית שבין דם המילה לדם הפסח. הרב יצחק הלוי: "המאחד שבקרבן הפסח מתבטא גם בקשר פנימי הקיים בין [קורבן] הפסח לבין המילה, בין דם לדם."

הרב חיים גנץ: "ישראל נגאלו ממצרים בזכות דם הפסח ודם המילה."

הלל וייס, נרגן כדרכו, זועם על שגם הציונות הדתית מסתפקת בַּדם האחד, דם המילה, ומתעלמת מדם קורבן הפסח:

"דם פסח ודם מילה אלו הדמים שמכוחם באה הזהות היהודית העמוקה, ואם אין חותרים בכל הרצון והדעת להעמידם עם כניסתנו לארץ, אנו שוקעים בכרֵת [...] איננו נחשבים לבני ישראל. נשמתנו האומתית נכרתת."

על פי המדרש – "נתערב דם הפסח בדם המילה." הרב גליקסברג מדווח כי על פי תורת הסוד, הגישום בפועל של הקשר בין שני הדמים הוא סינרגיה שבלעדיה אין גאולת עבר וגאולת עתיד:

"ב[ספר ה]זוהר נאמר שהדם שנתנו ישראל למשקוף בתיהם, היה מעורב משני הדמים יחד, שהרי באותו יום מלו את עצמם. ורק בכוח שני אלה מתקיימת גאולת מצרים ותתקיים גם הגאולה העתידית."

מסע ההסמלה של אברי הרבייה לגורל העם, מוּחַל גם על הארץ. קדושתה של הסרת העורלה נבללת בקדושת הארץ. הרב יהודה זולדן כותב:

"ההקשר בין שתי המצוות [מילה ויישוב א"י] איננו מקרי. 'וזכרתי את בריתי יעקב [...] והארץ אזכור.' מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים – שארץ ישראל שקולה כנגד המילה."

הרב שלמה שוק חווה את ההוויה הדמית וכל עצמותיו תאמרנה. בפירוט פיזיונומי הוא טווה קשר דמים בין עורלת הבשר ועורלת הארץ:

"הציווי הנוסף על אברהם וזרעו בפרשתנו, להסיר את עורלת הבשר, הוא בעצם להסיר את המניעה הטבעית כדי לחשוף את העטרה האלוקית שבמציאות. [...] חשיפת העטרה ע"י הסרת הערלה מאפשרת לצאת אל העולם ולהתבונן בו בלי המיסוך של הערלה [...] ארץ ישראל היא ארץ הברית, ויש באפשרותה – לאחר הסרת העורלה החוצצת – לגלות לנו את החוקיות האלוקית, הנראית מבחוץ קשה כסלע."

על פי תורת הסוד, זכות העם היהודי על הארץ נובעת מהיותו מל את בניו. על פי הרב זלמן מלמד, הזוהר מבאר שמילת אבותינו את עצמם, ערב יציאתם ממצרים, היתה מילה פגומה, שכן נעדר ממנה הליך הפריעה. כיון שֶמָלו בני-ישראל את עצמם במצרים ערב יציאתם בחופזה, לא פרעו. ונמצאה מילתם פגומה. על כן סבלו במדבר.

אולם "אחר כך, כשפרעו, והשלימו את עצמם, זכו ללחם מן השמיים ואחר כך באו לארץ ישראל..."

מדוע, אפוא, אין לערבים זכות על ארץ הקודש, שהרי גם הם מלים את בניהם? התשובה היא, כותב הרב על פי הזוהר, שאין הם משלימים את הפרוצדורה הכירורגית: אין הם מקיימים פריעה. משמע: מילה חלקית פירושה שליטה מוגבלת-זמן בא"י; מילה מלאה מבטיחה זכות נצח לארץ:

"ייתכן שזו [המילה, היא] הזכות שעומדת להם, למוסלמים, שזכו לשלוט בא"י בהיותה ריקנית בזמן הגלות. וכך אומר 'הזוהר' שזכותם היא המילה שמָלים עצמם, אך מכיוון שהם אמנם מלים בלבד אך אינם פורעים, זכותם מוגבלת."

הרב יצחק גינזבורג מפגין את שליטתו בסודות הקבלה על ידי בלילת המין ואבריו בסוגיות שונות. הוא טוען, למשל, שגם הגלות מקורה באברי הרבייה:

"מבואר בספר הקדוש שסוד הגלות משתלשל מזיווגם הטמא של סמאל ולילית – 'איש בליעל' ו'אשת זנונים'. וזהו ש'גלות' הוא מלשון גילוי עריות."

גינזבורג רואה את המציאות כשעל עיניו עדשותיה של תורת הסוד, הקבלה. הקַבָּלה היא – בין השאר – סוגת פיענוח טקסטים ספוגת ארוטיקה, דם וזרע. גינזבורג בוחר למשוח את גווניהם על המציאות המתוארת על ידיו, בשכבות צבע עבות. הנה כך הוא מתאר את המרובע אדם-א"י-אלוהים-תורה, בטרמינולוגיה של דם ובעילה:

"כשם שגוי ששמר שבת חייב מיתה, בהיות השבת ה'בת זוג' של עם ישראל, כך הנותן לגוי חנייה בארץ שראל דומה למי שמכניס איש זר לתוך ביתו – היא אשתו – ופוגם בקדושת ישראל. הלא על הארץ נאמר 'יבעלוך בנייך' – ולא זר. הקדוש ברוך הוא וישראל הם על דרך חתן וכלה, כמבואר בשיר השירים, והקידושים היינו [הם] התורה ומצוות. וכן עם ישראל וארץ ישראל הם חתן וכלה, שעל ידי התורה ומצוות נמשך גילוי העצם [עצמוּת] בנשמת ישראל ואזי נעשו משפיעים לארץ, להמשיך בה גילוי עצמוּת אין סוף ב"ה בפנימיות ממש, בחינת [כמו] 'בעילה'."

את השתוקקות העם ("כנסת ישראל") לאלוהיו, מדמה גינזבורג לתשוקתה הגופנית של אישה אל איבר בעלה; "כנסת ישראל" היא אישה שהגיעה ל"התעוררות והשתוקקות" אל "מקום הפקידה" – הוא האיבר הנימול – "מקום הברית הנצחית":

"והנה, עיקר עניין הפקידה בתורה הוא פקידת [בעילת] הבעל את אשתו. בקבלה, האישה הינה ענין המלכוּת בכלל, אשר היא הכוח האלקי המייחד את כנסת ישראל לארץ ישראל ... בתחילה צריך להיות התעוררות והשתוקקות האישה לבעלה – 'פקד' [...] למקור ושורש מקום הפקידה, מקום הברית הנצחית, כנ"ל [...] ועל-ידי-זה 'בוא יבוא לא יאחר' – 'יפקוד אלוקים אתכם', כפשוטו ממש..."

ודומה שאין צורך לבאר מהי הפקידה שפוקד אלוקים, "כפשוטו ממש".

הרב חנן פורת מפשיל אף הוא את הפרגוד שמעל מעשה הארוטיקה האלהית. במאמר שכותרתו "בחדר המיטות", הוא מתאר את המקדש כ"חדר אינטימי", חדר התייחדות שבו נפגשים האדם והאלוהים, ומפגשם הוא כמפגש משכב בתולין. וכך נאמר בפסקה שכותרתה "החדר האינטימי":

"הגדרת המקדש כנקודת מפגש, משווה לו אופי אינטימי - כמעט 'רומנטי' [...] עיקר יעודו לזַכות את המבקר בהיכלו 'לחזות בנועם השם' ולחוש בבואו להראות פניו, ככלה הפוגשת את חתנה ביום חופתה."

במאמר אחר נוקט פורת, בעקבות חז"ל, דימוי זואולוגי, קיצוני בפראותו הדם-זרעית. ימים אחדים טרם ההתנתקות דימה פורת את קריאת הקב"ה לעמו שיחזוֹר לארץ-ישראל, לקריאת אריה מיוחם אל הלביאה המצפה לו.

פורת מבהיר לכל הזומם להפריד בין העם לארצו, שהם כאריה ולביאה בייחומם, כי מרה תהא אחריתו. הוא מביא דימוי של ר' יוחנן, ומבארו:

"אמר ר' יוחנן: 'אוי לאומה שתימצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין אריה ללביאה בשעה שנזקקין [מזדווגים] זה לזה?' דימויו של ר' יוחנן מדהים ומעלה צמרמורת: הנה ריבון העולמים שואג כארי לכנסת ישראל הלביאה – בת זוגו – לשוב אחרי אלפי שנות גלות ולהתייחד עימו בארץ ישראל [...] מי הוא זה אשר מלָאוֹ לבו לעמוד בדרכם ולהטיל כסות ביניהם בשעה שהם נזקקים [מזדווגים] זה לזה, כאן בארץ החיים?"

בעוד פורת מסתפק בדימוי יחסֵי האל ועַמו להזדווגותם של חתולי-על, בוחר רב אחר בן ימינו, צעיר ממנו, לתאר את ריגוש העיסוק בתורה כריגושו של יהודי בשעה שהוא בועל איילה. תחת הכותרת "תורה שבע"פ היא האינטימיות בין הקב"ה לישראל", כותב הרב:

"אזכיר מדרש הקשור לענייני דיומא – פורים: 'למה נמשלה תורה לאיילת אהבים? לומר לך מה [כשם ש] איילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, כך תורה חביבה על לומדיה כל שעה ושעה כשעה ראשונה' [עירובין נד, ע"א]. ובמקביל – 'למה נמשלה אסתר לאיילה? לומר לך, מה [איילה] רחמה צר וכו', כך אסתר היתה חביבה על אחשוורוש כל שעה ושעה כבראשונה' ".

כשקראתי לראשונה את המשל הפרוורטי הזה נותרתי שמוט-לסת, בפועל: האומנם מה שמעורר רחם איילה בגופו של חכם קדמון – השתוקקות זבת איבר אל חטא מקראי נורא, משכב בהמה – היא דרך להביע את העונג שבעיסוק בספר הקדוש מכל?

והנה, בא רב מודרני, בן ימינו, שאינו קיצוני, ובוחר בדימוי החז"לי הזה, כדי להעיד על אהבת כנסת ישראל לאלוהים ולתורתו. והרב מוסיף לדימוי הפרברטי הזה, ומביא גם את דימויה של אסתר המלכה לאותה איילת-משכב שרחמה צר ומענג.

מה קורה שם, בראשם של חכמי היהודים לדורותיהם? היהדות אינה נזירית, אמת. אך ההווייה הדם-זרעית המתוארת כאן הביאה אותי אל תובנה פסימית:

דת המַתנה את גאולת מאמיניה ואת סיכוייהם לזכות בארץ הקדושה בחיתוך רווי דם של אבר הזכרות שלהם; דת המביאה את אהבתה לאל ואת שבחי כתביה הקדושים אל מחוזות של הזדווגות האריות ומפגש איבר הזכרות האנושי עם רחם האיילה – דת כזו עלולה להתיר כל זוועה. זהו סופה האפשרי בהחלט של בלילת הזרע, הדם והקודש.

*

לבן עזר שלום.

רצ"ב מאמר שהועלה על הכתב בעקבות מאמרו של יהודה גור אריה ["הערת שוליים (4)", חב"ע 624], ותגובתך הקצרה לו.

מאמרו ותגובתך עוסקים, כידוע לקוראיהם, באובססיה המינית של נאמני ישראל סבא. בסיפא של המאמר ישנה גם נגיעה בפורים, והריני מקיים מצוָת 'משנכנס אדר'.

יוסי חרמוני    

* * *

אורי הייטנר

חטאו של יעקב עמידרור

חודשים אחדים לפני עקירת יישובי גוש קטיף, "ההתנתקות" בלשון המכובסת, ערכתי בגולן כנס נגד הסרבנות. לא היה זה אירוע המיועד לתומכי ההתנתקות. גם לא היה זה דיון על העקירה. גם לא היה זה דיון בעד או נגד הסרבנות. האירוע שיזמתי ואירגנתי נועד להעביר מסר ברור וחד משמעי – בשם הממלכתיות, בשם הדמוקרטיה, בשם שלמות העם, נגד הסרבנות. במשך שנים רבות נאבקתי, בעיקר בתוך התנועה הקיבוצית, נגד סרבנות השירות בשטחים, ועם כל ההבדל בין מלחמה באוייב לפעולה נגד אזרחי ישראל, ראיתי במאבקי נגד הסרבנות מימין המשך ישיר של אותו מאבק. וכשהיה עליי לבחור את הדובר המרכזי בכנס, שכותרתו הייתה "לא לסרבנות", לא היססתי.  היה זה יעקב עמידרור, אז אזרח טרי, שפעל בכל מאודו נגד איום הסרבנות.

עמידרור לא איכזב. מעבר ליכולת ההתנסחות המדוייקת והמרשימה שלו, מעבר ליכולת השיכנוע וכושר הניתוח האנאליטי שלו, מעבר לנוכחות הכריזמטית שלו, מעבר להילה שלו בקרב הנוער הדתי (שהיה מרכיב מרכזי בקהל) – הוא אמר דברים כדרבנות, ללא כחל ושרק. הוא דיבר באופן חד משמעי בזכות הדמוקרטיה והממלכתיות, שמשמעותה בהקשר הזה הוא הכפיפות הטוטאלית של צה"ל לדרג המדיני הנבחר.

עמדתו, השוללת מעיקרה את הנסיגה והעקירה ידועה, אך הדבר לא מנע ממנו לומר את הדברים הבאים: "סרבנות, המונית ככל שתהיה, לא תמנע את הנסיגה ואת עקירת היישובים. אולם תיאורטית, אילו ידעתי בוודאות שסרבנות תמנע את ההתנתקות, ובאותה ודאות – שרק הסרבנות תמנע את ההתנתקות, גם אז הייתי אומר ללא היסוס שאסור לסרב. ההתנתקות היא אסון, אך הסרבנות עלולה להביא לאסון גדול יותר. היא עלולה לפרק את צה"ל ואת מדינת ישראל."

זה ה"פשיסט נוסח שנות ה-30" שנגדו יצא פשקוויל שטנה ונאצה של "אנשי הרוח", שנראה לי שחתימותיהם נמצאות באופן קבוע בידי משרד יחסי ציבור, הממלא את הטופס הריק מידי שבוע בתוכן אחר.

איני זוכר קמפיין מקרתיסטי כל כך מכוער כמו זה שנוהל נגד מינוי עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי, בידי השמאל הרדיקאלי ובהובלת עיתון "הארץ". המחשבה שאדם דתי, ועוד מי שמעז לחשוב אחרת מהדמוקרטים הליברלים הגדולים, יכהן בתפקיד, רחמנא לצלן, הדירה שינה מעיניהם. תחילה נטפלו לכיפה שעל ראשו – איך יענה לטלפון חירום בשבת, תהו באשר למי שכל חייו מילא תפקידים ביטחוניים, שהיו כרוכים בפיקוח נפש שדחה שבתות רבות.

השפל היה הכותרת הראשית של "הארץ", באותיות שגודלן בערך כמו בכותרת בעקבות האסון ביפאן, שסיפרו לקוראים על האיש הנורא שרוצה לירות בחיילים שמפחדים להסתער.

השימוש המקרתיסטי בציטוט מדיון סגור לפני למעלה משנה, שבו עמידרור דיבר באופן חופשי, כפי שכולנו מדברים באופן חופשי, הוא נבזי ונפסד. מי מאיתנו אינו אומר לפעמים "אני אהרוג אותך," אפילו לאדם יקר לו? אף אחד לא יטען שהוא מתכוון שיש להרוג אותו. עמידרור הביע את דעתו החד משמעית נגד חיילים המשתמטים מחובת ההסתערות, נכנעים לפחדים שלהם ומקריבים על מזבח פחדיהם את ערכי הדבקות במשימה והרעות, והשתמש בביטוי "בצבא נורמאלי יורים בחיילים כאלה." רק מוח מעוות ומרושע יציג התבטאות בלתי פורמאלית כזו כהצעה אופרטיבית, כאג'נדה של הדובר. "הארץ" והלהקה האוטומטית לא התייחסו כלל לסוגיית החייל שאינו מסתער. מה זה כבר חשוב? הם הסתערו על עמידרור. הרי הם ממש מ-זו-ע-ז-עים.

מעניין מה היה קורה, אילו ראש הממשלה היה ממנה לתפקיד אדם בעל דעות יוניות, התומך בוויתורים טריטוריאליים, והיה מגיע לעיתון "הארץ" בדיוק אותו ציטוט בנוגע לחיילים ש"צריך לירות בהם." האם גם אז היו מוציאים את הדברים מן הבוידעם? שאלה רטורית.

יעקב עמידרור הוא קצין ואינטלקטואל מבריק, אדם בעל חשיבה אסטרטגית מובנית וכושר ניתוח מעולה. עמידרור הוא אדם בעל אומץ לב אזרחי ויושרה, שאף פעם לא חשש לומר את דעתו, בלי להתחנף לממונים עליו ולרצות אותם בהשמעת הדברים שיערבו לאוזניהם; התשובות שהם רוצים לשמוע. לכן, אין ראוי מעמידרור לתפקיד, וראש הממשלה ראוי לשבח על בחירתו בו. מה הסיבה למתקפת הסיכול הממוקד נגד עמידרור? מה המניע לקמפיין המקרתיסטי המכוער הזה? מה חטאו הכבד של עמידרור? החטא של עמידרור הוא שהוא צדק בהערכותיו, במקום שבו האחרים טעו. הוא צדק כאשר חזה בדיוק את תוצאות אוסלו. הוא צדק כאשר הוא חזה בדיוק את תוצאות קמפ-דיוויד. הוא צדק כאשר חזה בדיוק את תוצאות ההתנתקות. ואין דבר שאנו אוהבים לשנוא יותר מאת מי שצודק במקום שבו אנו טועים.

* * *

הערות ל"מכתבו" של מ"ד גאון, אבא של יהורם

אהוד יקר,

לגבי מהימנות המכתב העוסק ביהורם גאון. ייתכן ומשמעות המילים "כיתה ג'" מתייחסת ל"כיתה השלישית", כלומר כיתה ז'. ספירה שכזו היתה עדיין מקובלת בחלקה בתקופה זו, לדעתי.

בברכה

ישראל גולדמן

חוקר ירושלים בזעיר אנפין

* * *

אהוד נכבדי,

בצדק אתה מטיל ספק במהימנות המכתב ששלח אביו של יורם גאון [גיליון 625] אל מנהל בית הספר בית הכרם.

כמי שלמד ב"בית הספר העממי לדוגמא" בשנים 1941-1944 הכרתי היטב את משפחת גאון הבית-הכרמית, וגם את אבי המשפחה הנכבד. מנהלי בית הספר באותן שנים היה מר ריקליס, ואחריו מר דוד בנבנישתי, הנודע והמהולל בידיעת התנ"ך והארץ.

אותו מכתב בוודאי לא נשמר בארכיון בית הספר (כי אין דבר כזה), ואף לא בגנזי משפחת בנבנישתי (שאל נא את ד"ר מירון בנבנישתי, אחי-לנשק בחטיבת ירושלים).

המכתב מזכיר את "התנועה המאוחדת", שכלל לא היתה קיימת אז (בבית הספר פעלו 'המחנות העולים'). קרית יובל טרם נחלמה אז. היא הוקמה בשנות ה-50 על גבעת חִרְבֶּת בית מזמיל, מול ג'בל א-שרעפה, הר הרצל דהיום.

אם נופל לידך זיוף כל כך עלוב, שהשד יודע מי שלח לך אותו – מדוע אתה מפרסם אותו? לא מציקים מספיק ליורם? אין לך מספיק טרחנים הרוכבים כעלוקות על עיתונך?

הליברליות שלך ראויה להערצה – אך בוודאי אינך רוצה להיות נושא כליהם של מפיצי שיטנה ושקר. נא תעמוד לך תבונתך.

ויברכך השם וישמרך.

איתמר פרת

אהוד: אף שפיקפקתי בגלוי במהימנותו, המכתב עצמו נראה לי נחמד וראוי לפרסום וגם כתוב בכישרון. אגב, הוא הגיע אליי עוד לפני שיהורם גאון יצא במתקפה על סוגי ה"בְּרָרָה" והפיראטיות של הזמר המזרחי.

אף אני התחלתי בשעתו ללמוד בגימנסיה ב"חמישית", שהיא כיתה ט' היום.

* * *

למר בן עזר הנכבד שלום וברכה,

נהנייתי לקרוא את מכתבו של מ.ד. גאון על בנו יהורם בגיליון מס' 625 שהגיע אליי. להערתך על הגדנ"ע, אני מבוגרת מיהורם גאון בעשור כמעט, וגדלתי במושבה הרצליה. היתה אצלנו פעילות של הגדנ"ע במסגרת אירגון ההגנה שבה השתתפתי החל מכיתה ט' ועד סוף הלימודים בבית הספר התיכון והתגייסותי לפלמ"ח. הפעילות היתה בעיקר בשבתות, ואוכל לספר לך הרבה עליה.

בברכה,

נעמי שוט

בית הכרם, ירושלים

אהוד: אף שאני קצת צעיר ממך דומני שאני זוכר ויודע כי הפעילות לנוער מטעם ההגנה לפני קום המדינה לא כונתה בשם גדנ"ע אלא חג"ם, חוגי נוער, והיא לא התקיימה במסגרת בתי-הספר, כפי שטען מ"ד גאון ב"מכתבו".

ובאשר לסיפורים, תבורכי ותשלחי.

* * *

שלום,

המכתב כנראה אותנטי. הפתרון הוא שבאותה תקופה כיתות א-ד נקראו 'מכינות' וכיתה ג היתה מה שאנחנו קוראים כיום כיתה ז. כלומר, מדובר בשנת 1950 ואז גם הפעילות בתנועה וגם הגדנ"ע היו רלוונטיים.

יואל אליצור

עפרה

* * *

ד"ר דוד אדלר

להשמיץ את ה"אשכנזים" מותר – על היעדר סימטריה בשיח התרבותי

דבריו של יהורם גאון בגנות רמתם הנמוכה של חלק מהתמלילים בזמר המזרחי גרמו לסערה של ממש (לינקים כבחירתכם). סערות דומות פרצו ועדיין פורצות כל אימת שנאמרים דברים בגנות היבט כל שהוא הנוגע בהוויה "המזרחית". זה עוד איך שהוא בסדר. מה שלא בסדר זו העובדה שבדרך כלל במקום להתדיין, לסתור, לתמוך, יש בעיקר מסע מתוזמן של "עליהום" כנגד הדובר. כך למשל הני זובידה באתר "העוקץ" בעריכת ד"ר איציק ספורטא וד"ר יוסי דהן, (אתר המייצג את נקודת המבט המזרחית), מכנה את דברי גאון "דברי בלע" וקורא: "לצאת בכול הכוח נגד אותה אמירה מסוכנת, נגד אותם גזענים מטומטמים אטומי מוח וצרי אופקים! ויש להוקיע באופן ציבורי את כל אותם בלעמים. ככל שנמהר להקיא שיח זה מקרבנו כן ייטב לנו כחברה."

אמנם הזמר והיוצר אביהו מדינה הביע עמדה חריגה והסכים עם דברי גאון, אך הוסיף: "וכל הכבוד שהוא אומר זאת באומץ." מדוע צריך להידרש "אומץ" כנגד כל אמירה, בלי קשר לתוכנה, שיש בה נימת ביקורת על היבט כלשהו בהוויה המזרחית?

מנגד, דברי ביקורת ממש נוראיים ומופרכים כנגד הצד השני, ה"אשכנזי", לא זוכים להד, ולו הקלוש ביותר. לדוגמה, בשיר "הזעקה – לא עוד" של קלריס חרבון ("הכיוון מזרח", גיליון 18 עמ' 17-20, 2009) מוטחת בפני "האשכנזים" כולם, מקופחים ומקפחים, האשמה מפורשת ונוראה:

"איך הובלתם אותנו כצאן לטבח... מכחישי שואה שכמותכם / מתי גם לסבתא שלי יהיה מספר על היד."

זו האשמה בלתי נסלחת כלפי חלק גדול בעם, מבלי שהפרטים המשתייכים אליו יבינו על מה ולמה? וכי איזה טבח או שואה הם חוללו? ההקשר הפואטי, הנותן לכאורה חופש ומרחב, מוכר וידוע. אך בכל זאת יש כאן הטחה בוטה בגוף שני כלפי חצי עם, שפרטים רבים בו, מה לעשות, הם ניצולי שואה בעצמם, או כאלה שקרוביהם נספו בשואה. ובעצם גם אם לא, אין זה משנה כלל. מה גם שלא נלוותה לשיר הסתייגות עריכתית כלשהי. הרי התגובה הטבעית, האמיתית, המיידית, של כל מי שעיניו בראשו, לנוכח הדברים האלה היא: "האם מישהו הוביל אתכם כצאן לטבח? אתם השתגעתם?"

שיר זה הוא הרי "כתב פלסתר" המכיל דברי דיבה. שערו בנפשכם מה היתה התגובה אילו היה הכיוון הפוך? באמצע שנות השישים נכתב כתב פלסתר נגד עדות המזרח – הארץ רעשה, ובצדק. כתוצאה מכך היתה הודעת ממשלה ודיון בכנסת. גם מאמרו של אמנון דנקנר "אין לי אחות", או דבריו של נתן זך, שכללו דברים מתונים לאין שיעור מאלה, גרמו לסערת רוחות ניכרת. ואילו כאן דממה מוחלטת.

וזו הנקודה שברצוני להדגיש. דווקא היעדר הסימטריה בהתייחסות לדברים מוכיח שאין עדיין שוויון בשיח התרבותי – אין עדיין שני צדדים בוגרים, בוטחים בעצמם, שווים. זו נקודה שצריכה להטריד אותנו, את כולנו, שוחרי השוויון האמיתיים. כי כל עוד לא יהיו שוויון והוגנות בשיח התרבותי לא יהיה שוויון אמיתי, אלא מדומה. כך שבאופן לכאורה פרדוקסאלי דווקא מתקפה "פבלובית" על כל אמירה שמתפרשת "כנגד המזרחיות", ללא קשר לתוכן הדברים, וללא התייחסות עניינית אליהם, מרחיקה את אותו שוויון מיוחל.

דוגמה לכך ניתן למצוא גם ביחסי לבנים-שחורים בארה"ב. כשיהיה זה לא "תקין פוליטית" להשמיץ את הלבנים ללא מעצור, כפי שהשחורים עושים תדיר, יהיה זה אות שהשוויון בפתח. אך למה להרחיק עדותנו, נקוה שזה יקרה גם אצלנו, כאן בארצנו הקטנה והשברירית. דומני שכבר הגיע הזמן לכך.

ד"ר דוד אדלר הוא מהנדס רפואי. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" יופיע בקרוב בהוצאת "אבן חושן".

* * *

אובמה והילארי, אחרי שעודדתם את המפגינים בכיכר תחריר ותקעתם סכין בגבו של מובאראכ ושמתם את כל הביצים שלכם בסל הלא-נכון – התכוננו עכשיו למשלוח עשרות אלפי חיילים אמריקאיים לסעודיה, בחריין ושאר נסיכויות המפרץ, שאין ולא יהיה בהן שמץ של דמוקרטיה, וזאת כדי שבאיוולתכם ישפכו החיילים את דמם על הגנת הנפט "שלכם"!

* * *

עמוס גלבוע

לפרשת עמידרור:

"ואתם מכובדיי, התביישו לכם!"

אין הרבה חידוש בניסיון הסיכול הממוקד הכושל של עיתון "הארץ" נגד מינויו של אלוף (מיל.) יעקוב עמידרור לראש המטה החדש של המועצה לביטחון לאומי; אין גם פליאה שכמה עיתונאים החרו והחזיקו כדרכם אחר עיתון "הארץ" בהשתלחות אישית נגד עמידרור; אין זה מפתיע שהלהקה הנודדת הקבועה של "אנשי רוח" יוצאת בגילוי-דעת פומבי רעשני נגד עמידרור. מותר לאמנים לסוגיהם לצאת נגד כל מה שמריח להם כמנוגד לרוחם האמנותית, למעט רצח יהודים בידי פלסטינים.

מה שמטריד ומקומם היא העובדה שמספר די גדול של פרופסורים, אנשי אקדמיה מכובדים בקהלם, חתומים על גילוי הדעת הזה. הליבה שלו היא שהמשפט שאמר עמידרור (בהרצאה במכון לדמוקרטיה), ולפיו בצבא נורמאלי יש לירות בראשו של חייל שפוחד להסתער, הוא בבחינת דגל שחור הפוסל אותו מלכהן בכל משרה ציבורית. והמעטפת של ליבה זו היא כי תפיסותיו של עמידרור הן פשיסטיות והרסניות. לא פחות ולא יותר!

פרופסורים נכבדים, אני בדעה שהגישה שהפגנתם בגילוי הדעת הזה היא אנטי אקדמאית במהותה, בקושי משתווה לעיתונאות צהובה מהסוג הגרוע, ומכילה כמה דברי הבל. להלן כמה אשכולות של שאלות על מנת להמחיש את קביעתי זו:

הראשון: האם על סמך אמירה בודדת שנאמרה במהלך הרצאה אתם קובעים עמדה לגבי בן אדם ופוסלים אותו קטגורית? האם קראתם את כל ההרצאה על מנת להבין את הקונטקסט? האם טרחתם ובדקתם האם היתה זאת אמירה שחוזרת על עצמה במקרים נוספים, כך שלפנינו גישה עקבית המחייבת באמת להרוג כל חייל המפחד להסתער? האם חרצתם דעה דומה של דגל שחור לגבי דבריו הכתובים של פרופסור אחד שייעץ לפלסטינים להרוג רק מתנחלים? האם, למשל, הייתם שוללים את זכות האימהות מאם שצעקה פעם על בנה: " אם לא תאכל את הדייסה, אני אהרוג אותך!"?

השני: האם אתם מכירים אישית את עמידרור? אתם תמיד מעלים על נס את הצורך להבין את הזולת, לדבר עם "האוייב". האם שוחחתם עם עמידרור לפני שחתמתם? החלפתם איתו מילה, ניסיתם להכירו טיפ-טיפה מקרוב? או שישבתם במגדל השן, הסתפקתם בציטוטים "נבחרים" מהעיתונות וחרצתם משפט?

השלישי: כולכם מפליגים יומם ולילה בשבחה של הדמוקרטיה. ובכן, האם עלה בדעתכם שבמדינה דמוקרטית יש דבר כזה שקוראים לו בחירות, ונבחר בסופו של דבר ראש ממשלה המייצג קואליציה של דעת הרוב, וזכותו המלאה למנות פקידי ציבור בכירים הקרובים אליו בתפיסותיהם? ברור שתפיסותיו המדיניות של עמידרור אינן התפיסות שלכם. אז מה? זו הדמוקרטיה! לי אישית תפיסתו המדינית אינה הכי רלוונטית לתפקידו. מה שכן רלוונטי הוא שיהיה בעל תפיסה ציונית, נקי כפיים ובר לבב ומקצוען ומנהלן מהמדרגה הראשונה בתחום הביטחון הלאומי.

הרביעי: הביקורת היא נשמת אפו של המדע; הפתיחות, הנכונות לכבד דעות אחרות ולהתווכח עם דעות מנוגדות היא מיסודות האקדמיה. ומה אתכם? היכן הסובלנות שלכם? היכן הנכונות שלכם להתווכח באורח מכובד והגון עם דעות שמקוממות אתכם? למה אתם תמיד זורקים את המילים "פאשיזם", "מקרתיזם", ובורחים מהתמודדות עניינית?

ועכשיו, כמה סימני קריאה. אני מכיר אישית את עמידרור מזה עשרות שנים, כאדם וכפונקציונר, על שלל מעלותיו וגם חסרונותיו. אני יכול לקבוע, בלב שלם כי אין כמוהו מתאים לתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי, עם כיפה על ראש חושב וביקורתי מהמעלה הראשונה, ואין משרה המתאימה לו יותר. ואתם מכובדיי, התביישו לכם!

פורסם לראשונה ב"מעריב" ביום 14.3.11

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

הפרסום יחל לאחר סיום פרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.

חלק ראשון

ערב בלתי נשכח הוא ערב יום חמישי, 7 באפריל 1977. קבוצת הכדורסל של "מכבי תל-אביב" מנצחת את קבוצת הכדורסל "מובילג'ירג'י וָרֶזה" מאיטליה וזוכה באליפות אירופה לקבוצות אלופות. עם סיום שידורו של המשחק ברדיו ובטלוויזיה מתמלאת כיכר מלכי ישראל [לימים כיכר רבין] בתל-אביב מאות אוהדים משולהבים. רבים מהם קופצים בבגדיהם לבריכת המזרקות שבחזית בניין העירייה ומשתכשכים במים למרות הקור. מכוניות חולפות ברחובות העיר ומשמיעות צפירות קולניות בקצב אחיד, ומכל עבר נישאת הקריאה: "הו-הא, הו-הא, מוביל-ג'ירג'י אכלה אותה!" ו"יש אלוהים!"

מיד לאחר שידור המשחק מופיע ראש הממשלה, יצחק רבין, בטלוויזיה ומודיע בפנים חמורי סבר על התפטרותו מתפקידו בגלל חשיפת חשבון דולרי של אשתו לאה, שנותר פתוח בבנק בארה"ב עוד מתקופת היותו שגריר ישראל. בחשבון יש אלפיים דולרים. את עובדת החזקתו של החשבון, המהווה עבירה על-פי החוק הישראלי, גילה העיתונאי דן מרגלית מ"הארץ". גברת רבין צפויה לעמוד למשפט. לימים מתברר שמרגלית העביר לרבין מסר, שאם תבוא מצד רבין הכחשה, לא יתפרסם הסיפור. רבין ענה: "מה רצית, שאני אשקר?"

אותו ערב מתחילה להיסלל דרכו של משה בחזרה אל מרכז הפעילות המדינית בישראל, אף שאיש, כולל הוא-עצמו, אינו מעלה עדיין בדעתו שכתוצאה מכך שהמערך (העבודה) יפסיד את השלטון – וזאת בתגובה מאוחרת של הציבור הישראלי ל"מחדל" מלחמת יום הכיפורים – יחזור דווקא משה לממשלה בתפקיד שר החוץ, כדי להשלים את תהליך השלום שהחל בו עם הסכמי הפרדת הכוחות והסכם הביניים לאחר מלחמת יום הכיפורים.

לפי החוק, אם ראש הממשלה מתפטר, הופכת הממשלה ל"ממשלת מעבר", והוא "כלוא" בה עד הבחירות. הפתרון נמצא בכך שרבין יוצא לחופשה, ושר הביטחון שמעון פרס נבחר לכהן כיו"ר ישיבות הממשלה, ובעצם כראש הממשלה בפועל. פרס גם נבחר פה אחד על-ידי מרכז מפלגתו, המערך, כמועמד לראשות הממשלה בבחירות האמורות להתקיים ב-17 במאי 1977.

בתחילת הקיץ, עוד לפני הבחירות, בא משה למסקנה, כי סאדאת לא יתכנן עוד מלחמה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכי אפשר לדבר איתו על שלום. הוא מבסס את דעתו על כך, שסאדאת זוכר היטב מה היה מצבו כאשר הסתיימה המלחמה, ועל כך שהוא משקיע הון עתק בשיקום ערי התעלה ובבנייתן, וקשה להניח שהוא בונה אותן על מנת שתיהרסנה במהרה.

לפני הבחירות מודיע משה למפלגתו, כי אם לא ייכלל בגוף המוביל, כלומר בממשלת המערך אם תקום, יראה עצמו חופשי, כי מטרתו אחת היא – להוביל את תהליך השלום.

המערך אינו מקים את הממשלה הבאה. הוא מפסיד מכוחו למפלגה חדשה ושמה ד"ש, שנולדה מתוך תנועות המחאה שקמו אחרי מלחמת יום הכיפורים. בראשה עומד הרמטכ"ל-לשעבר פרופ' יגאל ידין, שהסכים סוף-סוף להיכנס לפוליטיקה, ועימו פרופ' אמנון רובינשטיין, מאיר עמית, שמואל תמיר ואישים בולטים אחרים. ד"ש זוכה להצלחה גדולה בבחירות. אמנם רבים מבוחריה סבורים, שאחרי הבחירות תוקם קואליציה של המערך וד"ש, אבל שינוי יחסי הכוחות בכנסת מאפשר רוב לקואליציה של הליכוד גם בלי ד"ש, ומוריד מהשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, את מפא"י, היא המערך, היא מפלגת העבודה.

ראש האופוזיציה לשעבר, מנחם בגין, עומד מעתה עם עזר וייצמן, ראש מטה הבחירות של הליכוד, בראש המפלגה הגדולה ביותר, הליכוד, שהיתה בגלגוליה הקודמים חירות, מח"ל וגח"ל. גח"ל הם ראשי התיבות לגוש המפלגות חירות וליברלים, איחוד שקם ביוזמתו של אריק שרון לאחר מלחמת יום הכיפורים.

לליכוד הצטרף גם חלק מתנועת העבודה, ובו יגאל הורביץ וזלמן שובל מהפלג של רפ"י, בראשות בן-גוריון, שלא הצטרף למערך ונותר בשם "רפ"י, הרשימה הממלכתית". בן-גוריון פרש מפעילות פוליטית ב-1970 ומת ב-1973, זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים.

המהפך מאפשר לבגין להקים ממשלה, הזוכה לרוב בכנסת בתמיכת המפלגות הדתיות; ממשלה שמאוחר יותר מצטרפת אליה גם ד"ש. בגין – ראש האצ"ל, יריבו המר של בן-גוריון, בגין, שבכה בשידור החי ביום שבו הופגזה "אלטלנה", בגין, שעמד בראש ההתנפלות האלימה על הכנסת בתקופה שבה הוחלט על קבלת שילומים מגרמניה, בגין, שהפסיד ברציפות במערכות הבחירות במשך כעשרים ושמונה שנים ועם זאת המשיך לעמוד בראש מפלגתו, חירות, ללא ערעור על סמכותו ומנהיגותו – בגין, בן השישים וארבע, שבמצב בריאותו רעוע למדי, מקבל לידיו את האחריות העליונה למדינת ישראל.

בנאומיו בכיכרות הוא יודע להלהיב ואפילו להסית המונים בכישרון רב, ויש רבים המזלזלים בו ורואים בו דברן, אדם תיאטרלי, מנותק מהמציאות ולא איש המעשה. אך משעה שנעשה לראש ממשלה עולים ומתבלטים בבגין, לפחות כל עוד הוא בריא, צדדיו האחרים – והם ממלכתיות, אחריות, שמירה קפדנית על ההליכים הדמוקרטיים והפרלמנטריים, אינטואיציה מדינית נכונה ומעל לכל – חתירה לשלום, וזאת בד-בבד עם הבטחתו למתנחלים ש"יהיו עוד הרבה אלוני-מורה!" – כלומר, שיוגבר קצב ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה.

גם לאחר הסכמי הפרדת הכוחות והסכם הביניים מספטמבר 1975, ממשלת רבין (החוזר מחופשתו, לאחר הבחירות, לכהן תקופה קצרה כראש הממשלה, כדי להעביר את השלטון לבגין) – מעבירה לממשלת בגין, ממשלת הליכוד – את רוב-רובם של שטחי "ארץ ישראל הגדולה", שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים. עדיין רוב-רובו של חצי-האי סיני, יותר משמונים אחוזים, מצוי בשליטת ישראל – עד שארם א-שייח' בדרום, ובצפון חבל ימית, גוש התיישבות חקלאית המשתרע מדרום לרפיח, על גבול רצועת עזה וצפון סיני. החבל נועד לשמש חיץ ישראלי בין רצועת עזה לבין סיני, אם יוחזר סיני למצרים.

*

בשבת בבוקר, 21 במאי 1977, מטלפן בגין למשה, בביתו בצהלה, ומציע לו להיות שר החוץ בממשלת הליכוד. גיסו-לשעבר של משה, עזר וייצמן, יכהן כשר הביטחון. ההצעה תקפה גם אם יתפטר משה מהכנסת ויחזיר את המנדט שלו למערך. בגין זקוק לו, ולא לקולו בקואליציה.

חרף חלקו של משה בקרב נגד "אלטלנה", אולי זוכר לו בגין את חסד המעשה שעשה בהיותו רמטכ"ל, כאשר ביטל את ההוראה להקצות מספרים אישיים מיוחדים ליוצאי אצ"ל בצבא, כדי למנוע את קידומם.

משה מבטיח לו תשובה עד יום שלישי.

בגין שימש אמנם, שנים אחדות, שר בלי-תיק בממשלת האחדות הלאומית שקמה ביוני 1967, ועם זאת הוא זקוק למשה, לעזר וליגאל ידין (העתיד לשמש סגן ראש הממשלה), כדי לגבש סביבו צוות שרים בכיר, מיומן, בעל ניסיון ומוניטין, שכבר מילא תפקיד היסטורי בעיצוב דמותם של ישראל ושל צה"ל. למעשה, איש מ"המשפחה הלוחמת", מאלה שהלכו אחרי בגין דרך ארוכה במדבר האופוזיציוני במשך עשרות שנים, אינו זוכה להיות שר בכיר בממשלתו. שר האוצר, שמחה ארליך, הוא ממנהיגי המפלגה הליברלית שבליכוד. אריק שרון, שר החקלאות, אף הוא אינו מוותיקי אצ"ל אלא בן כפר-מל"ל בשרון.

במערך, משה הוא "מי שהיה". כמוהו כגולדה הוא נושא עליו את תווית "ממשלת המחדל", לרווחת יריביו במפלגה, שחששו כל השנים פן יצליח להיות ראש הממשלה. גם אילו ניצח פרס, ידידו ובעל-בריתו ברפ"י, ספק אם היה מציע לו תיק בממשלתו, וודאי שלא תיק בכיר של שר החוץ.

לבטיו של משה רבים. האם ימצא שפה משותפת עם בגין, יריבה הגדול של מפלגת העבודה במשך כל השנים? מאחר שנבחר לכנסת מטעם המערך, תביא נטישתו את המפלגה לקרע סופי עם החברים שעדיין נשארו לו במפלגה. אם לא יתפטר מהכנסת, יאשימו אותו באי-יושר ציבורי ובמעילה.

כשהוא שואל לדעת רחל, היא משיבה שעליו לקבל החלטה קשה מאוד, ואולם לפי הבעת פניה הוא רואה שהיתה מעדיפה, שלא יקבל עליו את העול הכבד ולא ישוב להיות מטרה לחיצי הביקורת החריפה, כפי שהיה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

יעל בתו מספרת על כך: "לא הייתי מודעת ליוזמות שננקטו לאחר המלחמה ושהפכו את הסיכוי של הסכם שלום עם מצרים לבר-הישג יותר מאי-פעם. חשתי עוגמת נפש וביטאתי את רגשותי במכתב שהעברתי לצהלה. לא ידוע לי אם מכתבי פגע באבי או, מה שיותר סביר, הרגיז אותו, אך סברתי כי עליו לדעת מה אני חושבת. הוא התעלם מן המכתב, או לפחות לא זיכה אותי בתגובה עליו. ויומיים של דשדוש בין טיעוני ה'בעד' וה'נגד' הביאו, בסופו של דבר, להסכמתו להצעת בגין.

 "כל השיקולים המיידיים וקצרי הטווח היו מובילים אותו לתשובה שלילית. אך האפשרויות לטווח ארוך, שהיה נבון ואמיץ דיו כדי לקחתן בחשבון, הכריעו את הכף למתן תשובה חיובית. הוא האמין, כי אנו עומדים מול החלטות שיקבעו את גבולותינו הסופיים. האמין שיש עתה סיכוי לשלום, וכי הוא ניחן בכישורים הדרושים כדי להתמודד עם הסיכויים החדשים. קיווה שיינתנו לו די עצמאות וחופש, אפילו בתוך ממשלת הליכוד, כדי לפעול. הוא הרגיש שאינו יכול להחמיץ הזדמנות כזו בשם הנאמנות למפלגה. הוא נשאר 'לייבור', כך הצהיר, אפילו אם המפלגה דחתה אותו. טובת המדינה תמיד היתה עדיפה בעיניו על האתיקה הפוליטית והמפלגתית."

*

ביום שני, 23 במאי, נחלה בגין בן השישים וארבע ומאושפז בבית-החולים "איכילוב" בתל-אביב. משבר בריאותי ראשון מתוך רבים, שיאפיינו את עמידתו בראש הממשלה, עד שיפרוש מטעמי בריאות בתקופת כהונתו השנייה, לאחר מלחמת לבנון ולאחר מותו של משה.

הצעת בגין לדיין נתקלת בהתנגדות קשה בהנהגת הליכוד. מועמדים כאריה דולצין וכיצחק שמיר כבר ראו עצמם בתפקיד שר החוץ. בחדרו בבית-החולים מתעקש בגין ואומר למתנגדיו מבית: "דיין בעיני העולם הוא כמו דה-גול. אתם לא משערים לעצמכם איזו חשיבות יש לכך שהוא יכהן בממשלה שלנו!"

כאשר מגיע משה לבקר את בגין בבית-החולים, מבקש ממנו הרופא לקצר ככל האפשר. ליד מיטת חוליו מציג משה לבגין את תנאיו: ישראל לא תספח שטחים כל עוד מתנהל משא-ומתן לשלום; ישראל תסכים ללכת, אם הערבים ילכו, למשא-ומתן במסגרת ועידת ג'נבה, ללא תנאים מוקדמים, על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון, ותכבד את ההסכמים שממשלותיה הקודמות קיבלו עליהן; יישמר המצב הקיים לגבי ערביי השטחים באשר לזיקתם לירדן, לגבי אי-התרת תפילתם של יהודים ברחבת מסגד כיפת הסלע בירושלים וכל לגבי סידורי התפילה של ערבים ויהודים במערת המכפלה בחברון.

בגין מסכים.

משה בן שישים ושתיים עתה. כאשר מתפרסמת ההודעה הרשמית על נכונותו לקבל את הצעתו של בגין מתעורר גל של קריאות בוז והוקעה. רואים בו עריק; פוליטיקאי שרק טובתו האישית מנחה את שיקוליו. הורים שכולים, לבנים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, מחדשים את מאבקם נגדו. מאמרי מערכת ומכתבי קוראים נזעמים בעיתונים מכנים אותו "אופורטוניסט" ו"בוגד". הוא מקבל הרבה מכתבי מחאה אישיים, אחד מהם מידידו ובעל-בריתו הפוליטי גד יעקובי, שמבקר אותו בחריפות. מפגינים זועקים נגדו: "הרוצח לא יירש!"

ביום שבו מושבע משה בכנסת, ואולי קודם, כאשר הוא עומד לבוא לישיבה במצודת זאב, מעוז תנועת הליכוד ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב – אני מוצא עצמי עומד לפנות-ערב במדרכה ממול למצודה, בתוך קבוצה לא גדולה של מפגינים. אנחנו חשים כאילו שבו הימים הגדולים שאחרי מלחמת יום הכיפורים; מניפים שלטים וקוראים בקול רם קריאות גנאי: "דיין גנב! דיין גנב! מתי תחזיר את המנדט שגנבת?"

ב-20 ביוני 1977 מציג בגין את ממשלתו בכנסת וזוכה בהצבעה לתמיכת 63 מחברי הבית. הוא קורא לראשי המדינות הערביות להיוועד עימו, כדי לדון על השכנת שלום אמת. כאשר עולה משה לנאום, מופרעים דבריו בצעקות "תודיע אם אתה מחזיר את המנדט!" – הבאות מקרב חבריו-יריביו מהמערך, מפ"ם ושל"י, זו מפלגתו של ליובה אליאב, שעזב בשעתו את סיעת המערך מבלי להחזיר את המנדט.

משה: "אף שהמצב מאוד לא נעם לי, המשכתי בדבריי ללא קשיים נפשיים. התקפדתי בתוך עצמי, ואפפה אותי תחושה המוכרת לי מהתנהגותי ומהרגשתי בעת קרב. במישור הרגשי התנתקתי מהמציאות. מה שהתרחש סביבי נראה לי כמבעד לערפל, כבלתי-מציאותי. כמו בשעות שהיה עלי לעבור בשטח אש, כאשר פגזים ויריות נוחתים סביב.

 "הנושא שעליו דיברתי היה האם אנו קרבים, כפי שאני מעריך, לתקופה מכרעת בה ייקבעו גבולותיה של ישראל. ואם כך הדבר – האם אין זו שעה מיוחדת, שבה יש לשאוף להסכמה לאומית רחבה. דיברתי על ההיבט הציבורי והלאומי של שאלה זו, אולם לנוכח הקריאות 'התפטר' ו'החזר את המנדט' – לא הרפתה ממני גם השאלה האישית. האם הצטרפותי לממשלת בגין היא מעשה נכון? את כל הכרוך בצעדי זה אני מיטיב לדעת יותר מכל מבקריי. אין סיכוי שאחזור מוואשינגטון עם זר דפנה. הדבר היחיד, שתפקידי כשר חוץ יעניק לי, הוא ההזדמנות להילחם על עתידנו. סירוב לקבל את התפקיד שהוצע לי, משמעותו, מבחינתי, בריחה מהמערכה החשובה ביותר שבחיינו הלאומיים.

 "גם השפעת המהלך על חיי האישיים היתה ידועה לי. ניתוק מחבריי ומהחוג שאני משתייך אליו. בחברה החדשה, אנשי הליכוד, אין לי עניין להתמזג, ומחבריי במפלגת העבודה אתנתק. איני יכול לומר שלחלק הזה, האישי-החברתי, אין משקל בעיניי. אבל גם בשעה שעמדתי על דוכן הכנסת, מוצף קריאות גנאי ומבטים עוינים, לא התערערה הכרתי כי בחרתי בדרך הנכונה, ולכן גם לא כבד עליי להוסיף ולומר את אשר בפי."

יומיים-שלושה לאחר כניסתו לתפקיד שר החוץ מעביר משה לבגין תזכיר, המפרט כיצד ייראה השלום בכל חזית וחזית. בגין אינו מאושר מהניסוח בכתב. הוא חושש מהדלפות ואומר למשה, שעדיף שהדברים יישארו בגדר שיחה בעל-פה.

*

לקראת סיומה של ישיבת הממשלה ביום ראשון, 4 בספטמבר 1977, יוצא משה במכונית השרד, אך בדרך, אחרי אבו-גוש, הוא עוצר ועובר למכונית סטיישן גדולה וסגורה. שם מאפרים אותו, חובשים לראשו רעמת שיער גדולה של "ביטניק", המכסה על קרחתו, מדביקים לו שפם של טרזן, ומציידים אותו במשקפי-שמש כהים וגדולים.

מנתב"ג, הקרוי עכשיו על שם בן-גוריון, טס משה לפריז בטיסה רגילה, ושם הוא עובר, עדיין באותה תחפושת, למטוס-מנהלים מרוקני לא גדול, אך נוח. הכיבוד משובח – גבינות צרפתיות ויין אדום – אך משה עייף מאוד. הוא פותח את מסעד הכיסא, מתעטף בשמיכה, ומנמנם עד שהמטוס מגיע, בעשר בלילה, לשדה התעופה של העיר פז, שבה שוכן ארמון קיץ של חסן השני, מלך מרוקו.

מאחר שהפגישה אמורה להתקיים רק למחרת, מסיעים את משה לבית-הארחה מלכותי, סמוך לארמון. כל רהיטיו עשויים עץ כבד, צבוע שחור ומהוקצע בגרזן. למחרת, יום שני, הוא עורך טיול קצר בפז, עיר יפהפייה בסגנון אירופי – גגות רעפים אדומים, היורדים בשיפוע חד, מסביב יערות וירק, ומזג האוויר קריר; שלג וגשמים רבים יורדים בחורף.

המטוס מחזיר את משה למרקש. שוב סיור – בגנים העצומים של עצי זיתים ודקלים, שרידי ארמונות וחומות, המקיפים את העיר ופרבריה. הצבע השליט הוא ורוד, צבע טבעי של הלבנים העשויות מהאדמה האדומה, ומקפידים גם לסייד ולצבוע את הבניינים בצבע הזה.

אחר-הצהריים הוא יוצא לטייל בשוק של מרקש, שבו ביקר לראשונה עשרים וארבע שנים לפני כן, בדרכו ארצה מקורס הקצינים הבכירים באנגליה. השוק הומה אדם – בֶּרבֶּרים, יושבי ההרים, גבוהים ויפים; נשים צעירות, תמירות, ופניהן גלויות ומאירות, ילדים קטנים יושבים בכוכי-החנויות החשוכים ורוקמים מרבדים וגלביות, רוקעים נחושת, חורטים כלי כסף ורהיטים מעץ ארז, הממלא בניחוחו את האוויר. גברים ונשים מתגודדים סביב עושי נפלאות ומגידי עתידות המציעים למכירה בשמיים, קמיעות וסגולות פלא לאהבה, להריון, להצלחה ואף להמטת אסון על האוייב. זקן מעלה בנגינת חלילו נחשי קוברה מהסל שלידו, אחר מספר סיפורים מופלאים המרתקים את שומעיו. מוכרי מציאות מציעים שמלות רקומות, מחרוזות וצמידים.

בערב מוזמן משה אל המלך. לפני הסעודה החגיגית פוגש אותו המלך לשיחה הנמשכת כשעה וחצי. המלך, שהתחנך בנעוריו בצרפת והחל למלוך בגיל צעיר מאוד, לאחר מות אביו, דובר גם אנגלית טובה ואין לו צורך במתורגמן. הוא לבוש אירופית, ממוצע קומה, עיניו מלוכסנות מעט בחיוך סמכותי, הוא פתוח מאוד, נעים ובן-שיחה טוב.

 "אם ייוודע שהיית פה, לא אפול מהכיסא," אומר לו המלך במהלך השיחה. "יש לי קהילה יהודית גדולה. אני מקובל עליהם, ובעיניי הם אזרחים מרוקנים נאמנים. אני מדבר בגלוי על מעשיי, על קשריי עם יהודים, ועל רצוני ועל יכולתי לעזור בהשגת שלום בין הערבים לישראל. הזמנתי אותך כדי לשמוע מה דעתך בעניין המרכזי והקובע במזרח התיכון, איך עושים שלום?"

 "יש שתי בעיות, העומדות לכאורה בסתירה זו לזו," מסביר משה. "מצד אחד, אף מדינה ערבית לא תרצה לעשות איתנו שלום נפרד, גם לא מצרים, אפילו נמצא פתרון לכל הבעיות שבינינו לבינה. מצד שני, הסדר כולל הוא כה מסובך, שאין שום אפשרות לעשותו בבת-אחת עם כל המדינות הערביות, ועוד לכלול בו בשלב הראשון פתרון לבעייה הפלסטינית."

 "מה אתה מציע?" שואל המלך בקול שקט, אך בעל עוצמה של שליט יחיד, היודע את כוחו.

 "הפתרון, לדעתי, הוא לבוא עם חלק מהמדינות להסכם שלום, אולי תחילה לא פומבי, בלי שגרירויות, אך לנסות ולפתור בהדרגה את הבעיות בזו אחר זו, עד שנגיע ליחסי שלום תקינים. מעין הסכם ג'נטלמני, שילווה גם במכתב שתשגרנה, כל אחת מהמדינות, לנשיא ארה"ב ובו תתחייבנה להגשים את המוסכם ביניהן. בלי מעורבותה של ארה"ב יהיה קשה מאוד להוביל את המהלך המסובך והקשה של השלום."

 "הדרך שאתה מציע נראית לי הגיונית ומעשית, אם כי בעניין הפלסטינים אני מעריך שלא תוכלו להגיע איתם להסדר. אם תקום פדרציה בין הפלסטינים לירדן, הם יהיו רוב ויפילו את חוסיין. הוא בוודאי אינו מעוניין בהסדר כזה. אבל עם מצרים השלום אפשרי."

 "חשוב מאוד שנוכל להיפגש עם אישיות מצרית בכירה. אולי עם מובארכ, סגנו של סאדאת, או עם סאדאת עצמו," אומר משה. "מצידנו יבואו ראש הממשלה, או תחילה רק אני."

 "אנסה לסדר את הפגישה עם המצרים," מבטיח המלך. "אשלח מחר את אחד מנאמניי לקהיר, אל סאדאת, ואני מקווה שבתוך חמישה ימים אוכל לתת לך תשובה. סאדאת הוא אדם הגון. נאצר לא היה הגון, הוא הטעה לא רק את אוייביו, אלא גם את ידידיו. שאלת אותי קודם, מדוע שלחנו צבא לרמת הגולן ללחום עם הסורים נגדכם. עליך לדעת שאנחנו חלק מהעולם הערבי, וכאשר פנו אלינו, היינו חייבים להיענות. את הסוף אתה יודע."

ארוחת-הערב, ששתי הפמליות משתתפות בה, נמשכת עד שעה מאוחרת באווירה חופשית וטובה, אם כי לא בגילוי-לב גמור. המלך חסן השני מאמין שבסופו של דבר יהיה גם אסד, נשיא סוריה, מוכן לפגישה עם הישראלים.

בבוקר חוזר משה, דרך פריז, לישראל. הוא מרכיב את המשקפיים הכהים, והפעם גם חובש קסקט צרפתי. בעודו מתארגן לנמנום, בטוח בתחפושתו, בשורה הראשונה של המחלקה הראשונה, ניגש אליו אחד הנוסעים, וללא סימני פליאה כלשהם שואל: "מר דיין, אפשר לקבל ממך חתימה?"

משה משלח אותו מעל פניו בכעס. הנוסע, שמסתלק מבויש ונעלב, אינו מבין שמשה רגז לא עליו אלא על כישלונו-שלו במבצע ההסתרה, שסבר כי הוא שיא השלימות.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנו מקווים שתפיסת ספינת הנשק "ויקטוריה" בידי לוחמי השייטת שלנו בלילה של יום שני האחרון, תזכה אף היא להגדרה "פשע!" במאמר "מוסרי" מתלהם מאת אחד מסופרינו ה"חשובים" בדף הראשון של עיתון "הארץ" – והגינוי יגביר את סיכוייו לזכות בפרסים בינלאומיים ספרותיים נוספים בזכות פעילותו למען "השלום"! סופרים "מוסריים" חדשים, מהרו לנצל את ההזדמנות, וגנו! הממתקים בדרך.

* מה הטיפשה האמריקאית, שאינה מבינה דבר במזרח התיכון וגם ידיעותיה בהיסטוריה אינן טובות יותר משל נשיאה הנבוב אובמה בנאום קהיר ההזוי שלו – מה היא אומרת על מצרים הפרעונית, ארץ היאור, שכל ימיה נשלטה בידי שלטון מרכזי לא דמוקרטי?

"האמריקאים," אמרה קלינטון במסיבת עיתונאים משותפת עם שר החוץ נביל אל-ערבי, [ביום שלישי, 15.3], "קיבלו השראה מהמהפכה ומ'מצרים החדשה'. אולם, שרת החוץ האמריקאית הדגישה כי מה שקורה בשלב זה חשוב באותה מידה כמו ההפגנות, ועל המצרים לנצל את המהפכה כדי לבנות חברה פתוחה, חופשיה ומשגשגת יותר. "הרגע הזה בהיסטוריה שייך לכם," אמרה, "מצרים היום עולה. מצרים, אם העולם, מולידה את הדמוקרטיה!" כעת, אמרה קלינטון, על מצרים להתכונן לבחירות חופשיות והוגנות שיצמיחו מנהיגים "שיוכלו לספק מענה לשאיפות שלכם."

* דווקא לאחר שהצלחנו להשיל כתשעה קילוגרמים ממשקלנו בעזרת התרופה המצויינת "רדוקטיל", שבינתיים לצערנו הורדה מהמדפים ונאסר השימוש בה בכל העולם, אנחנו קוראים בעיתון על מחקר לפיו גברים שהיו שמנים יותר אחרי גיל ארבעים זכו לאריכות ימים רבה יותר אחרי גיל שמונים! – ונזכרנו בילדותנו, כאשר מצווה היתה להוסיף משקל, לילדים ולמבוגרים (בבתי הבראה) כאחד, מפני שהשומן, כך למדנו, הוא רזרבה של הגוף לימי מחסור אם יבואו. כפי שאומרים, "כשהשמנים ירזו, הרזים ימותו!"

וכמו כדי להוסיף חטא על פשע אנחנו קוראים על עוד מחקר (במקרה, של הרופא הנהדר שעוקב אחר בריאותנו) – לפיו שתיית שניים-שלושה ספלי קפה טובה לבריאות, והקפאין בכמויות קטנות אינו צריך להיחשב כרעל! – וגם זאת אנחנו יודעים, כי יום שאיננו פותחים בו באספרסו כפול הוא יום מנומנם בגוף ובמחשבה. ואנחנו נזכרים בחבר החסכן שלנו, שחושש מקפאין אפילו בתה, שעל כן הוא משתמש שבוע ימים בשקית-תה אחת שאותה הוא טובל בכוס  מקסימום לשלוש שניות! ואוי לך אם זרקת את השקית המשומשת שלו!

* במרכז אגף האמנות במוזיאון ישראל המחודש יש צעצוע וידאו שמקרין על הרצפה את "יצירתה" של הציירת הבינונית-ומטה סיגלית לנדאו, אבטיחים בים המלח – טריק א-לה דיסנילנד! ובחדר האחד הנוסף, היחיד דומני, שמוקדש לציור הישראלי לדורותיו, שלושה "גוטמנים" איכותיים שנתרמו למוזיאון וכנראה אי אפשר שלא להציגם, ראובן אחד (נוסף לטריפטיכון שבחדר הכניסה, מול המיצג של סיגלית, שהיא כידוע מאימהות הציור הארצישראלי לדורותיו), ולצד תמונת הרועֶה של גוטמן, שהיא אחת היצירות הקלאסיות של הציור הארצישראלי – קופסת סרט וידאו רץ של אמן ערבי המצלם איך מפשיטים צעיר פלסטיני במחסום, ואם לא הבנת, יש גם הסבר על כך בשלט בקיר – כיצד הדברים מתגלגלים מגוטמן ועד לטמטום הפוליטי של האוצר יגאל צלמונה.

אחר-כך סידרה של אולמות נפלאים עם מיטב הציור, האירופי-בעיקר, מהאימפרסיוניזם והלאה, תמונות-תמונות שאפילו צלמונה לא היה יכול להוריד מהקירות ולהסתירן! אולי גם בגלל תנאי ההצגה הקשוחים שעל פיהם הן נתרמו למוזיאון במרוצת השנים.

תארו לעצמכם, מוזיאון ד'אורסיי, ליד אחת התמונות של גוגן, מטהיטי, קופסת וידאו המתארת התעללות בצעירה טהיטית כיום, כדי להמחיש את הזמן שעבר מאז הקולוניאליזם הצרפתי! מי שהיה מעז לעשות זאת בפריס – היו תולים אותו בביצים שלו בכיכר הקונקורד!

הוי אמנות הציור והפיסול הישראלית לדורותיה, איך את מבוזה ומגוחכת במוזיאון ישראל! חרפה. חרפה ובושה! אפילו פסל נמרוד של דנציגר מאבן חול, הנראה גמד באולם המבואה הענקי שהוקדש לו-בלבד, אינו מציל את המצב אלא דווקא מגמד את הפסל בחוסר פרופורציה משווע!

* וראוי לציין עוד שני טריפטיכונים במבואה לאגף האמנות, סביב הפלא היצירתי של סיגלית לנדאו, וזאת בנוסף על הטריפטיכון של ראובן. מדובר ברב-אמן הישראלי החשוב מרדכי ארדון, ששפע התבניות הצהובות-אדומות-חומות בציור שלו יכלו לסמל מגרש גרוטאות או גם אנדרטה לשואה או עצירות קוביסטית, וכן גם טריפטיכון של יוסף זריצקי, זה מהשלישייה שהרסה את אמנות הציור הארצישראלי (יחד עם אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, האיש הנחמד), וככה זה נראה, קשקוש רב-מימדים! מתאים לסנוביזם של האוצר צלמונה.

ובאשר לכמעט כל שאר הציירים הישראלים במאה השנים האחרונות – יוק. אין כמעט מה להראות לתלמיד או לתייר במוזיאון ישראל!

* לא כל יום פורים! – מפקד צבא איראן דחה היום (רביעי, 16.3) את ההאשמה הישראלית כי איראן היא זו העומדת מאחורי ספינת ספינת הנשק "ויקטוריה", שנתפסה אתמול על ידי חיל הים. "ישראל היא משטר המבוסס על שקר, ומייצרת שקרים ופיברוקים," קבע הגנרל עטאללה סאלחי. מפקד הצבא האיראני, והתייחס גם לתמורות בעולם הערבי, וכיצד אלו ישפיעו על ישראל: "המשטר הציוני יטבע במי המזרח התיכון, לאחר קריסתה של מצרים העתיקה," אמר, והוסיף שישראל היא הנפגעת היחידה מהתעוררות העולם המוסלמי במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

מהפה שלך לעץ התלייה של המן האגגי!

* מוטי: בשלוש מילים בלבד מגדיר יצחק לאור ב"הארץ", 16/3/11, את דעתו על איתמר: "נבנה נקבור נבנה." בשלוש מילים בלבד מגדיר הרוצח הפלסטיני את דעתו על מצבו ועל תוצאות השחיטה של משפחת פוגל: "אשתחרר בעסקת שליט!"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,153 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל