| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 627
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באדר ב' תשע"א, 21 במרס 2011
עם צרופת הכריכה לספרו החדש של גדעון תלפז "אהובת בן המרקיז"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: דרור אידר: תפילה לשלום העם היפני.
יוסי גמזו: מְגִלַּת הִיסְטֶר(יָה)...
דברים מפתיעים מפי ראש לשכת הרב הראשי לישראל, דב הלברטל. [ציטוט].
נילי אליהו-רבינוביץ: "את אין לי אחרת את ארץ שלי".
אליהו הכהן: "את ארץ שלי" של אורלנד ופרשקו.
ישראל שק: ועוד על השיר הנפלא "לילדה ביער".
זוהר אביב: על עמוס בר. // אירית שושני: מ"מגירת אוצרותיי" – על עמוס בר.
אהוד בן עזר: המכנסיים של אפרים. // משה כהן: נקמה הס מלהזכיר!
אורי הייטנר: 1. וביערת הרע מקרבך. 2. הזירה הפוליטית של גברי ברגיל.
"אין שום דבר 'ימני' בצידוד באמת לעומת שקר. בצדק לעומת אי-צדק." ראיון עם מלאני פיליפס בערוץ הראשון, 8.1.2011. [ציטוט].
שלמה מורן, אהוד: היינו כחולמים. // יוסי אלקוני: גדנ"ע וחג"ם.
אלישע פורת: רבי אבשלום עוֹקְשִׁי דְמִן עַכּוֹ.
צבי לפר: על הטך טך – טרקטור DEUTZ. // יבין כץ: אובמה והנוצרים.
שלמה אראל: אהוד, איך זה שאתה לא דוקטור?
משה גנן: מָה אַתֶּם יוֹדְעִים עַל הַפַּחַד? // דודו אמיתי: אמנות ישראלית במוזיאון ישראל המחודש. // תקוה וינשטוק: הרזייה באמצעות כתיבה.
גדעון תלפז: פרק מספרו החדש "אהובת בן המרקיז".
אמש בפילהרמונית עם תלמי, רחלין, מוצרט ושוסטקוביץ' החמישית.
אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים. חלק שני. // ממקורות הש"י.
* * *
דרור אידר
תפילה לשלום העם היפני
אנחנו קוראים, שומעים ורואים את החדשות הנוראות מיפן. היפנים בסכנת ממשית של קטסטרופה גרעינית! זאת, לאחר רעש אדמה בגובה 9 דרגות בסולם ריכטר וצונאמי אדיר ששטף עיירות שלמות. כמה סבל עוברת האומה הזאת כעת, ולב מי לא נכמר על היפנים ועל גורלם הקשה.
אנחנו חייבים להם תודה. אנחנו, זה העולם כולו אבל גם העם בישראל. אנחנו נוהגים במכוניות יפניות, כותבים במחשבים יפנים, ומשתמשים במכשירים רבים-רבים שהאומה החרוצה הזאת פיתחה לטובת העולם.
העם היהודי מחזיק במסורת של דאגה לשלום העולם. אנחנו נוהגים להתפלל לשלום העולם. יהודים הקריבו בבית המקדש קורבנות לשלומן, רווחתן והצלחתן של כל אומות העולם. והיום, יש לנו אחריות כבדה כלפי היפנים. ממשלת ישראל הציעה סיוע חומרי. גם אנחנו יכולים לסייע: להתפלל לשלום העם היפני.
יהודים דתיים ושאינם כאלה, אבל מאמינים בכוח התפילה, ראוי שישאו תפילה מיוחדת להצלת היפנים מהקטסטרופה שהתרגשה עליהם, תפילה לחיזוק רוחם והרמת המורל שלהם. במיוחד ביום תענית אסתר, שיהודים צמים, יש משמעות מיוחדת למבט החוצה, אל העמים ברחבי הגלובוס, ובמיוחד אל האומה היפנית הנמצאת בשעתה הקשה ביותר.
הביטו לאחור, אל ההיסטוריה הטראגית שעבר העם היפני לא מזמן, הביטו על ההווה המסוכן ועל העתיד הקשה הצפוי לו – ותלחשו תפילה. אלה שיודעים ואלה שאינם יודעים, כל אחד בשפתו ובניסוחו. בקשו מהאל הטוב לרחם על היפנים, לרפא את חוליהם, ושִלחו להם רוח טובה של אמונה ותקווה. נאחל להם שהשמש שוב תעלה בארצם לטובתם לטובת העולם כולו.
* * *
יוסי גמזו
מְגִלַּת הִיסְטֶר(יָה)...
וַיְהִי בִּימֵי הֶחָש בָּרֹאש * שֶמִּכִּסְּאוֹ נִקְרָא לִפְרֹש * בְּכָךְ וְכָךְ עַמֵּי אִיסְלָאם * שֶהוּא, מוֹשְלָם, נַצֵּל נִצְּלָם * בְּיָד קָשָה וַחֲרִיצוּת * שָנִים רַבּוֹת שֶל עָרִיצוּת * בְּלוּב, תּוּנִיסְיָה וְתֵימָן, * בְּבַחֲרֵין, יַרְדֵּן, עוֹמָאן * וּבְמִצְרַיִם וּפָרַס * בָּהֶן אֶת שִלְטוֹנוֹ פָּרַשׂ * אִם לֹא מֵהֹדוּ וְעַד כּוּש * אָז לְפָחוֹת עַל פְּנֵי הַגּוּש * שֶכָּל חֵרוּת הָיָה חוֹסֵם * בִּתְמִיכָתוֹ שֶל Sam Uncle * אֲשֶר קִדֵּש שָם כָּל גֶשֶפְט * כָּל עוֹד הוֹסִיף צִנּוֹר הַנֵּפְטְ * בִּיזְנֶס בְּווֹל-סְטְרִיט לְהָזִין * בְּפֶטְרוֹ-דוֹלָר וּבֶנְזִין, – *
בְּאוֹתָם הַיָּמִים, בְּעוֹדוֹ מִשְתַּטֶּה * בִּזְחִיחוּת, קָם הַמֶּלֶךְ וַיַּעַש מִשְתֶּה * לְשָׂרָיו פַּרְתְּמָיו, בָּם שָנִים הוּא הִצִּית * כְּחִקּוּי לוֹ, יִצְרֵי עֲלוּקָה אוֹ קַרְצִית * הַמּוֹצֶצֶת כָּמוֹהוּ אֶת דַּם נְתִינָיו * וסוֹתֶמֶת פִּיהֶם הַפָּעוּר מֵרָעָב * לֹא בְּלֶחֶם כִּי אִם בְּצֶנְזוּרָה מָרָה * כַּנָּהוּג שָם בְּכָל מְדִינַת-מִשְטָרָה. * וְכִמְנֹעַ הַמֶּלֶךְ כָּל פֶּה מִלִּרְטֹן * וּכְטוֹב לְבָבוֹ בִּשְחִיתוּת הַשִּלְטוֹן * וַיִּפְקֹד כִּי תוּבָא לוֹ וְחִיש תְּכֻנַס * אֶל מִשְתֵּהוּ, כְּדִין הַ"שוּפוּנִי יָא נָאס" * מַלְכָּתוֹ, גְּבֶרֶת וַשְתִּי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת * כִּי יָפְיָהּ רָב כִּיפִי מִשְטָרוֹ הַנָּאוֹת. * אֲבָל וַשְתִּי בִּלְשוֹן עַ'ס בִּין עַ'נוֹ רָתְחָה: * "עַל אַפְּךָ, כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, וְעַל חֲמַתְךָ * לֹא אַצִּיג אֶת יָפְיִי כְּקִשּוּט וּפֵאוּר * לְמַלְכוּת הַגְּדוּשָה עָרִיצוּת וְכִעוּר * וְכֵיוָן שֶאַתָּה כִּכְּרוֹת לֶחֶם מוֹנֵעַ * מִפִּי אֻכְלוּסְיַת מַלְכוּתְךָ וּנְתִינֶיהָ * אֲנִי אֲמַלֵּא בִּמְהוּמוֹת נִכָּרוֹת * שֶל הוֹפְכֵי כִּסְאֲךָ הֲמוֹנֵי כִּכָּרוֹת * אִם כִּכַּר אֶל-תַּחְרִיר בְּקָהִיר הַדְּלוּקָה * אֵש הַמֶּרֶד וְאִם בַּכִּכָּר הַיְּרֻקָּה * שֶבִּטְרִיפּוֹלִי, אִם בְּאַלְגִּ'יר וְאוֹרָאן * אוֹ עָמָאן, אוֹ עוֹמָאן, אוֹ כִּכְּרוֹת טֶהֶרָאן * וְתֵימָן אוֹ תוּנִיסְיָה וְכָל מֶטֶר רָץ * שֶל מוֹנַרְכִיַּת נֵפְטְ בִּמְדִינוֹת הַמִּפְרָץ * כִּי לְךָ וּכְמוֹתְךָ שֶמִּילְיוֹנִים חֲמַסְתֶּם * בָּא זְמַן לְהַגִּיד: "מֻשְחָתִים, כְּבָר נִמְאַסְתֶּם!" * וְכָל פָּרָזִיט מֵאַנְשֵי מִמְסַדְךָ * יַחְטֹף עַכּוּזוֹ פֹּה טִיז-כֹּרֶת בְּטוּחָה..."
וְכָךְ, כְּשֶהִרְבּוּ שָם לִדְרֹש כִּי יִפְרֹש * הֻצְדַּק עַל הַמֶּלֶךְ הַשֵּם "חָש בָּרֹאֹש" * כִּי מָה שֶהוּחַש בְּרֹאשוֹ בְּלִי לַחְמֹל * וַדַּאי לֹא שֻכַּךְ עוֹד בְּשוּם "אָקָמוֹל" * וְזֶהוּ הַטַּעַם מַדּוּעַ זֻמַּן * מִיָּד אֶל הַמֶּלֶךְ חָוָּאגָ'ה הָמָן * לָעוּץ לוֹ עֵצָה אֵיךְ גּוֹרְמִים בְּנִסִּים * שֶלֹּא תִתְפּוֹרֵר מַמְלַכְתּוֹ לִרְסִיסִים .* אָמַר אָז הָמָן לְמַלְכּוֹ בַּנְּעִימִים: * "מַלְכִּי, כְּסוֹכְנָם שֶל 'אַחִים מֻסְלְמִים' * הַרְשֵה לִי לְהַזְכִּיר לְךָ כִּי אֵין עוֹד בָּעוֹלָם * שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל וְשַׂק-אִגְרוּף יוֹתֵר מֻשְלָם * מִגֶּזַע הַיָּאהוּד, שֶמִּן הַפִיהְרֵר מִגֶּרְמָן * עַד אַחְמָדִינָגָ'אד וְעַד נַסְרַאלְלָהּ בְּנֵי הָמָן * תָּמִיד טָפְלוּ דִיקְטָטוֹרִים עַל חֶשְבּוֹנוֹ אָשָם * שֶל כָּל צָרָה שֶהַמִּשְטָר הֵמִיט שָם עַל רֹאשָם * שֶל קָרְבְּנוֹת הָאֲסַפְסוּף שֶאָץ לְהִתְכַּבֵּד * בַּנֹּהַג לְהַשְמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד * אֻמָּה חַפָּה מִפֶּשַע שֶכְּבָר גֶּבֶּלְס דִּין פָּסַק לָהּ * שֶאִם חוֹזְרִים דֵּי פְּעָמִים עַל שֶקֶר שֶהֻדְבַּק לָהּ * אֵין עַם מוּסָת צָרִיךְ עִם שוּם עֻבְדּוֹת לְהִתְעַמֵּת * וְעוֹיְלֶם-גֹּיְלֶם מְקַבֵּל כָּל שֶקֶר כֶּאֱמֶת... *
אַךְ כָּל זֶה לֹא הוֹעִיל לַמֶּלֶךְ, כִּי בִּטְרִיק לוֹקָאלִי * בָּרְחוּ לוֹ הַיָּאהוּד לְחוּ"ל בְּאֹרַח לֹא לֵגָאלִי * וְאָז, כְּשֶלֹּא נוֹתַר לוֹ שוּם שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל * וּבְנֵי עַמּוֹ מָרְדוּ בּוֹ וּזְמַנּוֹ הֵחֵל אוֹזֵל * הוּא חָש כִּי הִתְפָּרְקָה לוֹ לְגוֹרְמִים כָּל הָאִימְפֶּרְיָה * וְלֹא רַק חָש בָּרֹאש כִּי אִם מַמָּש נִתְקַף הִיסְטֶרְיָה * כִּי פֶּתַע נִתְבָּרֵר שֶיּוֹעֲצוֹ הַנֶּאֱמָן * בָּגַד בּוֹ כְּמִין בְּרוּטוּס וְהַשְּוַאנְץ הַזֶּה, הָמָן, * שֶהוּא, הֶחָש בָּרֹאש, גַּם רוֹמְמוֹ וְגַם נִשְּׂאוֹ * נִסָּה לִכְבּוֹש לוֹ גַם אֶת מַלְכָּתוֹ, גַם אֶת כִּסְּאוֹ * וְאִם בְּכָךְ לֹא דַי הוּא אֶת שְׂעַר רֹאשוֹ מָרַט * כִּי מִשְטַרְתּוֹ הַחֲשָאִית, הִיא הַ"מּוּחַבָּרָאת", * הוֹדִיעָה לוֹ שֶבְּנִגּוּד לְנֹסַח הַמְּגִלָּה * אֶסְתֵּר וּמָרְדְּכַי יָצְאוּ בַּלָּאט מִן הַגּוֹלָה * וּכְמִקְלָט פּוֹלִיטִי שֶקּוֹרְאִים לוֹ "חֹק הַשְּבוּת" * עָלוּ לְאִישְׂרָאִיל שֶבָּהּ הֵקִימוּ הִתְיַשְּבוּת * וְלֹא מִכְּבָר עָשֹוּ צֶאֱצָאֵי שְנֵיהֶם הִיסְטוֹרְיָה * מִשֶּפָּרְקוּ נֶשֶק פָּרְסִי מִן הַסְּפִינָה "וִיקְטוֹרְיָה" * שֶכְּמוֹ עֵשָׂו אִבְּדָה אֶת הַבְּכוֹרָה בִּבְּרוֹךְ מַרְשִים * כְּשֶהִסְוְתָה זֹאת בְּנָזִיד (מֻקְדָּח) שֶל עֲדָשִים... * וּכְשֶחָשְׂפוּ מָטוֹס אִירָאנִי בְּחִפּוּי תֻּרְכִּי * שוּב עַל אַפָּם וַחֲמָאסָם גִּלּוּ שׂוֹנְאֶיהָ כִּי * זוֹ, מְדִינַת אוֹתָם יָאהוּד, לֹא פַּעַם וְלֹא שְתַּיִם * שָם מוֹצִיאָה לְכָל אַרְצוֹת אִיסְלָאם אֶת הָעֵינַיִם * עַד כְּדֵי כָּךְ שֶאֶת הַלֵּב אוֹכְלוֹת הֵן לְעַצְמָן * בְּעוֹד שֶהִיא אוֹכֶלֶת, כָּל פּוּרִים, אָזְנֵי הָמָן...
* * *
דברים מפתיעים מפי ראש לשכת הרב הראשי לישראל, דב הלברטל
בתקווה שהדברים המצוטטים מפיו אכן נכונים ומדוייקים
כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי. לצערי, איאלץ להתמקד בחסרונות ובכישלונות ולא לעסוק ביתרונות ובהישגים. כשם שהכיבוש משחית – כפי שמודים גם אלו הרואים צורך בכיבוש – כך הפוליטיקה משחיתה את הדת. החיבור בין הפוליטיקה לדת הוא מעגל חוזר של פגיעה מוסרית ושנאת אחים. הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד הבא בחשבון, לטובת הדת ולטובת המדינה, הוא לאמץ את הסעיף הראשון בחוקה האמריקאית, הקובע הפרדת דת ומדינה.
איני סבור שיש אדם שחייב לממן את אמונתי. אין זה מוסרי שהציבור החילוני יממן את האברכים, או את הילודה הברוכה בקרב החרדים. אין דבר מקומם יותר מתופעה של קבלת סכום נדיב מידה של החברה החילונית, ויריקה בפניה. הציבור החרדי מתקומם נגד ערכי הציבור החילוני – הציונות, היצירה, הגיוס לצבא, השוויון בין המינים ועוד. עם זאת, אין לו היסוסים כלשהם בבואו לדרוש ולקבל מימון – שיעודד התגרות נוספת. הבה נהיה כנים. אין שום הצדקה שציבור חילוני יממן את הבזים לערכיו.
הפתרון שאני מציע הוא לטובת הדת יותר מאשר לטובת המדינה. איני רוצה להשתייך לחברה כופה. איני רוצה להשתייך לחברה שיש בה המסיתים לגזענות, ואיני רוצה להשתייך לחברה דתית כפוית טובה. כיווני מחשבה מעוותים אינם חלק מההלכה היהודית ומקורם בפרשנות מעוותת, הנובעת בעיקרה מהחיבור המאוס שבין הפוליטיקה, המימסד והדת. הקהילה היהודית בארצות הברית לא תעז לחסום רחובות ולפגוע בשוטרים בגלל פתיחת קניון בשבת. שם בוודאי לא ייצאו בעצומת רבנים הקוראת שלא למכור ולא להשכיר בתים לנוכרים.
הגיע הזמן לומר די: די למפלגות הדתיות! די לתופעה המבישה של התעסקות בתקציבים לצרכים עצמיים ובהתעלמות מהמדינה ומהעולם! די להשחתה המוסרית והאסתטית של הדת, די לכפיית חוקים על ציבור שאינו מאמין בהם!
בפרפראזה על נאומו של מרטין לותר קינג, אומר שיש לי חלום: יש לי חלום לניתוק הפוליטיקה מהדת; יש לי חלום שילד חילוני ילמד את מקורות היהדות מתוך אהבה, ולא מחשש מוצדק לתוצאות המשתקפות בחלון הראווה של המימסד הדתי; יש לי חלום להשתייך לחברה דתית חרדית מתונה ורחבת אופקים, שסיסמתה "חיה ותן לחיות."
לעיתים נדמה, שתודעתה של החברה הדתית החרדית מתעצבת מתוך תחושה של נרדפות. נראה כי תחושה זאת מעניקה לה את הגדרתה ואת זכות קיומה, כאילו בראש סדר היום של הנשיא ברק אובמה או של בית המשפט העליון עומדת השאלה כיצד למגר את היהדות הדתית. מה הפלא שעם תודעה חברתית כזאת פורחות אנטישמיות ושנאת יהודים? מה היינו אנחנו חושבים על כת דתית מתנשאת, מרוכזת בעצמה, שרואה בעצמה אור לאחרים אך זורעת מחלוקת ובידול?
יש לאפשר לכל אחד, יהודי או גוי, לחיות לפי אמונתו מתוך שוויון אזרחי ומתוך הכרה אמיתית בזכויות האנושיות הנתונות לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוקים. דבר אחד ברור, אין אופציה גרועה יותר מהחיבור בין דת לפוליטיקה.
הכותב הוא מרצה למשפט עברי והיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל
* * *
לפרופ' אוריאל בכרך היקר
ברכות לזכייתך בפרס נשיא המדינה על ספרך
"בכוח הידע"!
"בכוח הידע", פרקים בתולדות חיל המדע (חמ"ד), מאת אוריאל בכרך, יצא לאור בשנת 2009. אוריאל בכרך נולד בגרמניה בשנת 1926. בשנת 1933 עלה ארצה עם משפחתו והתיישב בפתח-תקווה, ובשנות נעוריו הצטרף לארגון ה"הגנה". לאחר סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1944, יצא לקורס מ"כים. ולאחר מכן התגייס למשטרת היישובים העבריים. בתום שנת השירות עבר לירושלים והתחיל בלימודי כימיה באוניברסיטה העברית. עם פרוץ המהומות בדצמבר 1947 הצטרף לכוחות המגן ונלחם בדרום ירושלים. בפברואר 1948 נקרא על ידי אהרון קציר להצטרף לקבוצת היסוד של חיל המדע (חמ"ד). הוא שירת ביחידה זו מאז הקמתה כחוקר וכאיש מבצעים.
בשנת 1949 חזר ללימודיו באוניברסיטה העברית. בשנת 1953 הוענק לו תואר דוקטור, והוא הצטרף לצוות החוקרים בבית הספר לרפואה בירושלים. מחקריו בתחום הפוליאמינים היקנו לו מעמד בינלאומי, והוא הוזמן לכהן כפרופסור-אורח במיטב האוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. בשנת 1965 מונה כפרופסור במחלקה לביולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה בירושלים.
כעבור 60 שנה מייסוד חיל המדע, לקח על עצמו את התפקיד הקשה, לתעד היסטוריה עלומה זו ולגלות טפח מפעולות נסתרות אשר תרמו לצה"ל ולביטחון המדינה בראשיתה.
אהוד: אביו של אוריאל, ד"ר בכרך, אותו אני זוכר מילדותי – היה רופאו האישי של סבי יהודה ראב בן עזר, והוא שבא בשעתו לקבוע את מותו בביתו של יהודה ברחוב ביל"ו.
* * *
שושנה ויג: "הקונטרס שלי"
אני מבקשת להביא לידיעת הקוראים של המכתב העיתי שהוצאתי לאור ספר שירים לפני כחודשיים. הספר נקרא "הקונטרס שלי". הוא מופץ בחנויות הספרים ומחולק על ידי לכל דורש בלא תמורה. ניתן לכתוב אליי ולבקש את ספר השירים. יש לי גם קבוצה בפייסבוק הנקראת "הקונטרס שלי", והיא מספרת את סיפורו של הספר וגם מקשרת ביני לבין הקוראים. הספר נולד תוך חודש בעקבות מפגש עם הכומר אלכסנדר.
כל הקודם זוכה!!!
בברכה פיוטית
שושנה ויג
054-4419262
* * *
נילי אליהו-רבינוביץ
"את אין לי אחרת את ארץ שלי"
לאודי השלום,
פעילותי הראשונה בעיתונך תהיה כנראה זו ואולי יעלה בי האומץ לעוד. ובכן, מיונתן הקטן והמאמצים לגלות את הוריו ואת צור מחצבתו וכד' – עלה בי הרצון לשלוח באמצעות עיתונך (החשוב, הנפלא, וזה על אמת) וכמובן באמצעות הידען אליהו הכהן את השיר הבא.
השיר הוא דו-שיח בין מתנדב מן היישוב הנפרד מאהובתו עם צאתו להצטרף לבריגדה (אי-אז בימים...) אינני יודעת אם שם השיר הוא כמו המילים הראשונות שלו או כמו אלה של הפזמון או אחרות, וכמובן שאינני יודעת ומבקשת לגלות מה מקורו, האם הוא מודפס באיזשהו מקום וכו'. וכמובן תודתי לך על האכסנייה לשאלתי ותודותיי וברכותיי לכל היוצאים לחיפושים.
נילי אליהו-רבינוביץ
אז להלן:
היו שלום מולדת וזהבה,
היו שלום, שכוח לא אשכח.
אף אם ארחיק נדודה מערבה –
לבי תמיד יהיה פה במזרח!
מהר דודי השמש כבר ירדה,
השמש כבר שקעה במערב,
והיא זורחת שם על הבריגדה –
שולחת היא חייל לשדה הקרב.
(פזמון)
גלים ושמיים ורוח נושב
שתיים עיניים עם תכלת בלב.
וזכר כנרת ולילה גלילי,
את אין לי אחרת את ארץ שלי.
רק לך ולמולדת אתגעגע,
כי על שתיכן לעד לא אוותר,
אך מכולם רק אלהים יודע:
מי משתיכן אני אוהב יותר.
אך אם גם תשכחני בין מיליונים –
זכור נא את דברי לעדי-עד:
רבות עוד בעולם תמצא כמוני
אך ארץ ישראל יש רק אחת.
(פזמון)
* * *
אליהו הכהן: "את ארץ שלי" של אורלנד ופרשקו
אהוד שלום לך.
שם השיר ששלחה אליך נילי אליהו-רבינוביץ הוא "את ארץ שלי". את המילים חיבר יעקב אורלנד ואת הלחן – שמואל פרשקו. השיר נכתב להצגה "בנים לגולה" שהוצגה בתיאטרון הסטירי "המטאטא" במחצית השנייה של שנת 1944. השיר הזה ליווה את המתנדבים היהודים לבריגדה בשלהי מלחמת העולם השנייה. יובל שנים לפני שיצא שירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", הביע וחזר והביע יעקב אורלנד את העובדה הזאת בשירים אחדים שלו, ביניהם בשיר הזה, וכן בשיר "אם הופלנו לא נבהלנו".
בברכה
אליהו הכהן
* * *
ישראל שֶׁק: ועוד על השיר הנפלא "לילדה ביער"
שלום רב לאהוד בן עזר,
בהתייחס לדבריו המאלפים כתמיד של אליהו הכהן בחדשות בן עזר מס' 625 על אודות השיר "לילדה ביער" ("צוחקת צמרת היער"), ברצוני להוסיף:
אימי המנוחה, ילידת מזרח פולניה, היתה חברה פעילה ומסורה בתנועת הנוער "פרייהייט" ("דרור" בעברית) שהיתה חלק מתנועת "החלוץ" בפולניה. באמצע-סוף שנות השלושים היתה עם רבים מחבריה וחברותיה בהכשרה לקראת עלייה ארצה. רוב זמנם היו חברי ההכשרה בגליציה המזרחית, וזאת בעיקר בעיר סטאניסלאבוב (היום איבאנו-פרנקיבסק בדרום-מערב אוקראינה).
מאימי למדתי בין השאר שביקר אצלם בהכשרה שליח הקיבוץ המאוחד, "זה שגם חיבר את המנון הפלמ"ח." היה זה כמובן זרובבל גלעד המנוח, איש עין חרוד.
זרובבל הסתובב בין הכשרות "החלוץ", וכאחרים קרא לבני הנוער לעלות ארצה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואכן חברי ההכשרות עבדו והסתובבו רבות בכפרים האוקראינים ובחוות של הפולנים, בחפשם עבודה ושכר. היה כמובן חשש שישארו שם. עם זאת איני חושב שהיו רבים שהתקשרו רומנטית לאיכרים האוקראינים.
השיר הנפלא "לילדה ביער" שנכתב בעקבות מסעו של זרובבל (לא כל כך רחוק ממקום הולדתו בבסרביה) הוא נבואה מצמררת על מה שעמד להתרחש שם במזרח אירופה בעבור אך ארבע-חמש שנים.
אימי זכתה להעפיל ממש לפני פרוץ המלחמה בדרכים-לא-דרכים, והגיעה באונייה "טייגר היל" בניווטו של כתריאל יפה (שאח"כ בשנת 1941 היה רב חובל הספינה "ארי הים" ובה ניספה, ואשר על שמו נקראה לימים ספינת מעפילים אחרת).
כמרבית המעפילים נמלטה אימי מחוף תל אביב והצטרפה לקיבוץ בעמק. אבל חלק גדול מחבריה, שעתידים היו לעלות כחלוצים, ביניהם הקרובים-קרובות ביותר, לא זכו, וכמובן נרצחו יחד עם אחיהם באירופה.
בברכה,
ישראל שֶׁק
אהוד: כתריאל יפה היה אחיה של דורה גוטמן, אשתו של נחום גוטמן. בתו היא הסופרת תמר ברגמן.
* * *
יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,
יַלְדָּה זְהֻבָּה וּרְנוּנָה –
מִתַּחַת לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי
מַאֲכֶלֶת רוֹצַחַת טְמוּנָה!
אורי הייטנר שולח את הקטע משירו של זרובבל גלעד ומעיר: "כאילו נכתב השבוע!"
* * *
זוהר אביב: על עמוס בר
עמוס בר, אדם מדהים, חביב, טוב לב נשקף מעיניו, כמה אהבתי את הנסיעות עימו במסגרת סל תרבות.
כמה עצוב.
תזכורת לכך שאנו איננו אלא אורחים כאן, והזמן קצוב.
זוהר אביב
עצובה.
* * *
אירית שושני
מ"מגירת אוצרותיי" – על עמוס בר
כשנודע לי על מותו של עמוס בר פתחתי את "מגירת אוצרותיי" ועלעלתי ב"פשושים" בהם פורסמו סיפוריי וקראתי את מכתביו השמורים שם. לא פגשתי את העורך פנים אל פנים, אך מחילופי המכתבים בינינו למדתי להכיר את אישיותו הנפלאה, שנועם דבריו הילך עלי קסם בכל מכתב ומכתב. מילותיו הטובות, עצותיו המחכימות, בשורותיו שמילאו את ליבי חדוות היצירה:
ב-25.10.90 הוא כתב לי – "יופי של סיפור! מכיוון שהסיפור מתאים לאביב ובכוונתי לפרסמו בגליון האביב – ניסן או אייר, נותר לנו זמן, ואני מנצל זאת, כדי לשלוח לך אותו בחזרה... אל דאגה! איני מחזירו כי אינו מתאים לדפוס. לי פשוט חסר סיום, שלא ישאיר את רחל עם פרפר לא צבוע..."
ב-4.11.90 הוא כתב – "קיבלתי את סיפורך עם הסוף החדש. כך פשוש אוהב אותו. אפרסם אותו בגליון האביב – ניסן או אייר. ובינתיים מה את יושבת בטלה – כתבי ושלחי עוד מסיפורייך עם ניחוחות הטבע."
ואכן שלחתי. והנה עוד קטע ממכתב המעיד על רגישותו של עמוס בר לבני אדם וגם לטבע:
ב-19.11.90 כתב – "אל בהלה – איני מחזיר לך את סיפורך כי אינו מתאים לפרסום. להיפך – הוא יפה בעיניי ואפרסמו, אבל – בעייה קטנה לי איתו ואקווה כי תביני. אמנם הצמח והפרח 'זיכריני' אינו פרח מוגן ומותר לקטפו, אבל אני מעדיף לא לפרסם כי פרח בר שתול בעציץ..."
עצוב להיפרד מאיש אציל נפש.
תנחומיי למשפחה.
* * *
לאודי מפוצ'ו,
אחרי קירוב הלבבות שחל בנו עת זכינו להשתין בצוותא בעיר הקודש [ביום עיון של סומליו"ן באגף הנוער של מוזיאון ישראל], איך אני יכול שלא לנצל את הבמה שלך לצוותא התל אביבית. התוכל לפרסם את הבשורה הבאה:
במלאות 70 שנה להקמת הפלמ"ח
למי שאין מה לעשות ביום רביעי בערב 23.3.11
יכול להרים טלפון לצוותא 6950156
ולהזמין כרטיסים למופע
"מסביב יהום הסער"
ערב צ'יזבאטים ושירה בהשתתפות שאול ביבר, פוצ'ו, גבי ברלין ואייל שאקי
לגימלאים ומנויי חדשות בן עזר כרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל
* * *
אהוד בן עזר
המכנסיים של אפרים
לְיֶלֶד רָזֶה בְּשֵׁם אֶפְרַיִם
נָפְלוּ תָּמִיד הַמִּכְנָסַיִם –
הִדֵּק אוֹתָם בַּחֲגוֹרָה
נָפְלוּ בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה
בַּכְּתֵפִיּוֹת אוֹתָם תָּפַס
קָפַץ לוֹ הַקָּצֶה וְנָס
קָשַׁר אוֹתָם בְּחֶבֶל-גַּס
נִשְׁאַר הַחֶבֶל בְּלִי מִכְנָס –
מָה עוֹשִׂים, מָה עוֹשִׂים,
בְּלִי מִכְנָס וּבְלִי כִּיסִים –
כֵּיצַד לָרְחוֹב אֵצֵא, כֵּיצַד
לְלֹא מִכְנָס עַל אֵיזֶה צַד?
תָּפַס בְּמִכְנָסָיו אֶפְרַיִם
לָבַשׁ אוֹתָם עַל הַיָּדַיִם –
וְכָךְ יָצָא גֵּאֶה לָרְחוֹב
טִיֵּל שָׁעָה הֲלוֹךְ וָשׁוֹב
הַמִּכְנָסַיִם לֹא בָּרְחוּ –
אַךְ כָּל הָאֲנָשִׁים, חִיְּכוּ.
פברואר 1978
מתוך השער החמישי, "שירי ילדים", בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג", 2005, אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו בקובץ וורד.
* * *
משה כהן: נקמה הס מלהזכיר!
מכובדי,
כמה צער וזעם בקעו בשבוע שעבר מאמצעי התקשורת בעקבות הטבח באיתמר! כמה דמעות וזעקות שבר! אך בכל זאת חסר לי משהו. מילה איומה אך טבעית ואנושית אחת – נקמה.
אצלנו מילה זו היא טאבו, הס מלהזכיר. לא, אינני פרא אדם צמא דם, אני יהודי מהשורה, אך באזורנו, נקמה וגאולת דם הן לא רק נורמה, הן אורח חיים. הכבוד מחייב. עוד בימי קדם קבעו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית, ט' 6). נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט, אך עלינו להשתלב במרחב ולעמוד על כבודנו, לא כן?
צאו וראו איך שכנינו, הפרטנרים שלנו לשלום, חוגגים את הטבח, ואיך קריאותיהם לנקמה עולות השמימה בכל פעם שנהרג אחד משלהם. נראה לי שעם שיצר הנקמה נמחק מליבו, יצר הקיום וכוח עמידתו נחלשים. מה לעשות, טרם הגענו לימות המשיח במזרח התיכון, ועלינו להיות חזקים. כפי שניסח זאת ראש הממשלה, "הם רוצחים ואנחנו בונים". לא ברור לי איך בנייה מרתיעה רוצחים.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
אורי הייטנר
1. וביערת הרע מקרבך
בדבריו אחרי הטבח באיתמר קרא ראש הממשלה לציבור לנהוג איפוק ולא לקחת את החוק לידיים. הוא צודק, הגורם היחיד שתפקידו להילחם בטרור הוא ממשלת ישראל וזרועות הביטחון הכפופות לה. המדינה היא החוק. אי אפשר לקיים מדינה ללא מונופול מוחלט על הפעלת הכוח והסמכות. מי שמנסה להחליף את המדינה בהפעלת כוח ובהשלטת החוק, חותר תחת קיומה ועלול לגרום לאנרכיה.
אולם השימוש בביטוי "לקחת את החוק לידיים" אינו משקף את חומרת הבעייה. מה פירוש לקחת את החוק לידיים? פירוש המושג הוא שאזרח יחליף את המדינה ויעשה במקומה את מה שעליה לעשות. למשל – אם מיליציות אזרחיות יבצעו את החקירה והמרדף לתפיסת הרוצחים במקום כוחות הביטחון.
לא בכך מדובר. "תג מחיר" אינו לקיחת החוק לידיים. אוי ואבוי למדינה, אם חלילה החוק שלה היה דומה ל"תג מחיר". "תג מחיר" הוא שם מכובס לתרבות של פוגרומים. פראי האדם היוצאים להכות ערבים ולפגוע ברכושם; ואילו כאשר הם רוצים "להעניש" את הממשלה על ניסיונותיה ליישם את החוק, כמו למשל להרוס מיבנה בלתי חוקי, הם אינם לוקחים את החוק לידיים, אלא פועלים באמות מידה שהן היפוכו של החוק, היפוכו של הצדק והיפוכו של המוסר, בוודאי של המוסר היהודי.
החוליגנים שתקפו פועלים פלשתינאים בשילה במוטות ברזל ובגז, הם מחבלים. מצער מאוד, שכוחות הביטחון, העסוקים במצוד אחרי המחבלים שביצעו את הטבח באיתמר, צריכים להקצות כוחות גם כדי ללכוד את המחבלים היהודיים, אך יש לעשות הכול כדי לשים קץ לתופעה הזו. יש למצות את הדין עם המחבלים הללו – לתפוס אותם ואת המסיתים שלהם ולהושיב אותם לשנים רבות מאוד מאחורי סורג ובריח.
אנו מתקרבים לחג הפסח – יש לבצע בתוכנו ביעור חמץ, לבער את הרע מקירבנו, לבער את הרעים מקירבנו, להקיא ולהוקיע אותם ואת המסיתים, יהיה תוארם (של המסיתים) אשר יהיה.
2. הזירה הפוליטית של גברי ברגיל
מה יהיה הבית הפוליטי של גברי ברגיל? זה לא כל כך מעניין, והאמת שגם לא כל כך חשוב. מה שכן מעניין, הוא ללמוד מה מעיד מעברו החלק ממר"צ ל"קדימה" על המערכת הפוליטית הישראלית.
גברי, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו", לא הצהיר ששינה את עמדותיו המדיניות, ומצא שהאמת נמצאת במרכז המפה הפוליטית. הוא גם אינו טוען שהצטרף ל"קדימה" כדי להשפיע על דרכה ולהיאבק מבפנים על הקו המדיני שלה. הוא גם לא אמר שבתוך מקבילית הכוחות בתוך "קדימה", הוא נכנס כדי לחזק את המחנה היוני.
לא, גברי ברגיל, מזכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר ופעיל מרכזי במר"צ במשך שנים רבות, עובר באופן טבעי ל"קדימה", ו"קדימה" מקבלת אותו באופן טבעי, ואין כל סיבה שלא יחליק באופן טבעי לתוך הנהגתה, ולא נודע כי בא אל קירבה. במעברו ל"קדימה" מוכיח גברי ברגיל את השקר הגס שבתחפושת "מפלגת המרכז" כביכול, אליה מתחזה "קדימה". ההתחזות הזאת מוכיחה את עצמה – עובדה, הציבור המרכזי עדיין תומך בה בסקרים. אבל האמת היא ש"קדימה" היא מר"צ, "קדימה" היא "שלום עכשיו". "קדימה" אינה מפלגת מרכז, היא רחוקה מאוד-מאוד מן המרכז.
"קדימה" היא מפלגת שמאל מדיני וימין חברתי. והאמת היא שגם המעבר הטבעי ממר"צ למפלגת ימין חברתי אינו מפתיע.
גם על מה שקרה למר"צ ניתן ללמוד מהמעבר של גברי ברגיל ל"קדימה". גברי אינו טוען, למשל, שמר"צ הוא ביתו הטבעי, אך חשוב לו להשפיע בתוך מפלגה גדולה המתמודדת על השלטון. בראיון ל"ידיעות הקיבוץ" הוא תיאר את תחושת המחנק שלו במר"צ, ולא כיוון שהוא שינה את עמדותיו המדיניות. הוא הציג את מר"צ כמפלגה שוויתרה על הקהל שתמך בה בעבר, ומתמודדת על כמה אלפי מתלבטים בינה לבין חד"ש.
חד"ש היא מפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית – גלגולן של פק"פ, של מופ"ס, של רק"ח; תנועות שתמיד לחמו נגד הציונות, נגד מדינת ישראל, תמיד-תמיד תמכו באויבי המדינה, תמיד תמכו בטרור. אני זוכר כיצד כאשר כל הכנסת התלכדה לגינוי הטבח במינכן, רק"ח לא יכלה לעשות כן. היא גם לא הצטרפה לקונסנזוס שתמך במבצע אנטבה, שבעיניה היה תוקפנות ישראלית נגד ריבונותה של אוגנדה. חד"ש היום הרבה יותר קיצונית מרק"ח אז; היום, בראשות ברכה, היא מפלגה פלשתינאית לאומנית.
מר"צ היא צאצאיתן של מפ"ם ההיסטורית, של "שינוי", של ר"צ – של מפלגות שמאל ומרכז ציוני. האם מישהו יכול לדמיין אלקטורט משותף למאיר וילנר מרק"ח וליעקב חזן ממפ"ם או אמנון רובינשטיין מ"שינוי"? והנה, מר"צ היום כל כך הקצינה, עד שאפילו מזכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר, אינו מסוגל לנשום בתוכה.
כל כך לא מפתיע, שמי שכנראה תעמוד בראש מרצ בקרוב תהיה זהבה גלאון.
* * *
על ספרה של יונה דורון "סוד במשפחה"
אופיר הוצאה לאור, 2008, 225 עמ'
ישנם ספרים המוצאים את דרכם באופן מיידי לדוכן רבי-המכר, וכל אחד יכול לגלות אותם בלי כל קושי במרכז החנות. אבל גם על המדפים הצדדיים ישנם ספרים ראויים, שרוב הקוראים אינם מודעים כלל לקיומם, עקב שיקולים מסחריים של הוצאות הספרים, וחבל שכך. אחד מהספרים הללו הוא "סוד במשפחה" של יונה דורון.
בספר, הכתוב בסגנון קולח ונעים מאוד לקריאה, מתארת יונה דורון את חשיפתו של סוד משפחתי שהיה קבור לבטח עד למותה של אחת הדמויות, ואת השפעותיו של הסוד על שאר הדמויות בסיפור. המשפחות המתוארות בספר הן משפחות ישראליות רגילות, מהסוג המוכר לכולנו, ומדברות בסגנון שבו מדברים בימינו (בהתאמה, מכתבים נושנים המצוטטים במהלך העלילה כתובים בסגנון מיושן יותר, מה שיוצר תחושה של אמינות). תיאור הדמויות – על מחשבותיהן, רגשותיהן ודבריהן – הארוחות הרבות ופנים הבתים, נוסך בקוראים הרגשה חמימה ולעתים גם נוסטלגית.
לסיכום, אין זו ספרות מופת, אבל הספר, שנקרא ברצף ובהנאה, הוא ספר טיסה אידיאלי. מומלץ בהחלט!!
[דבר המפרסם]
* * *
"אין שום דבר 'ימני' בצידוד באמת לעומת שקר. בצדק לעומת אי-צדק."
ראיון עם מלאני פיליפס בערוץ הראשון, 8.1.2011.
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3797885
פיליפס: אני קוראת לזה פתולוגיה (מחלה נפשית) לא בקלות ראש, וב"פתולוגיה" אני מתכוונת לסוג של טירוף, והכוונה שלי היא שאנשים שאוחזים בנקודת המבט ההזויה הזאת, שלפיה הם רואים את ישראל ואת המזרח התיכון, הם פשוט אטומים להיגיון. הם אטומים לראיות, הם אטומים לעובדות. אתה מביא עובדות מהשטח והם אומרים: לא, זה לא נכון. אתה מתאר להם את ההיסטוריה של המזה"ת , הם אומרים: לא, זה לא נכון. זה לא כך לגבי כולם. יש הרבה אנשים בבריטניה, לדעתי, שאינם אטומים להגיון כלל. הם לגמרי רציונליים. אבל למרבה הצער השיח שהם שומעים יום יום, שבוע אחר שבוע, מכלי התקשורת, מהאינטלקטואלים (האינטיליגנציה), מפוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, מהאוניברסיטאות, מהמורים שלהם באוניברסיטאות, מספר רק סיפור אחד. זה סיפור שהופך אמת לשקר, צדק לאי צדק, קורבן למקריב במזה"ת. הבעיה היא זו: אין שיח חלופי שהם יכולים לשמוע. כמעט אין כלי תקשורת שמספר את האמת על המזה"ת.
אחימאיר: האם את אומרת, גב' פיליפס, שישראל היא חסרת הגנה?
פיליפס: ישראל עשתה את עצמה חסרת הגנה במשך השנים, כן. יש בעייה רצינית, כפי שתיארתי, בקרב האינטלקטואלים במערב, בתקשורת ובפוליטיקה בבריטניה. אבל ישראל תרמה הרבה מאוד לבעייה הזאת. כי ישראל נעדרה מן התהליך הזה. ישראל יכלה לשנות את זה אילו הבינה בשנים הרבות שזה התנהל, שהיא נלחמת לא רק בשדה קרב צבאי אלא גם במה שאני מכנה בספריי "שדה הקרב של התודעה". ישראל התעלמה מזה, ישראל נקטה עמדה: "לא אכפת לנו מבריטניה, ממילא בריטניה אבודה, ממילא אירופה אבודה – לנו יש אמריקה, יש לנו דברים אחרים לעשות, הרבה נושאים מעסיקים אותנו, ואנחנו לא צריכים להגן על עצמנו ועל קיומנו." למרבה הצער הם נטשו את שדה הקרב ופינו אותו לצד השני.
אחימאיר: מה באשר למה שאצלנו קוראים "ההסברה הישראלית"?
פיליפס: ההסברה הישראלית היא בדיחה. בדיחה מוחלטת. ישראל הובסה לחלוטין בשדה הקרב שהיא אפילו לא מבינה שהיא מצוייה בו. אין לה אפילו כלים בסיסיים של הסברה נכונה. היא פשוט לא קיימת! הערבים, הפלסטינים, המוסלמים התארגנו במשך שנים. הם השקיעו בזה כסף וחשיבה ואינטליגנציה ופקחות. הם מבינים שהיכולת שלהם לנצח מול ישראל כנראה אינה בערוץ הצבאי. הערוץ הזה לא עלה בידם. הם הבינו היטב שיש בבריטניה חולשה שהם יכולים לנצל. שהם יכולים לנהל מעין לוחמה פסיכולוגית, שבאמצעותה יעשו שני דברים: ע"י השתלטות על שדה הקרב התודעתי עם התעמולה והשקרים שלהם הם ישיגו שני דברים: יגייסו מיליוני קיצוניים לטובת המטרה שלהם, והם יהיו ממש מוכנים למות למען המטרה הזאת, אחרי ששטפו את מוחם בשקרים האלה, שמספרים להם, שישראל, או היהודים, רוצים להשמיד אותם, להשמיד את העולם המוסלמי וכו', ובה בעת הם יכולים להוליך שולל את המערב. כי הם הבינו היטב שהאינטלקטואלים במערב אימצו נקודת מבט על העולם, שאני מכנה אידיאולוגית. היא מבוססת על אידיאות (רעיונות). כבר מזמן הם איבדו את האמונה ב"אמת", בקיומה של אמת. אם, למשל, אתה אומר לאנשים בבריטניה: היהודים הם העם היחיד שארץ ישראל היתה המולדת שלו אי פעם, הם מסתכלים עליך כאילו אתה משוגע! אין להם מושג! סיפרו להם שארץ ישראל היתה המולדת של המוסלמים הפלסטינים מאז ומעולם. אין להם מושג שמבחינה היסטורית זו שטות מוחלטת. אף אחד לא אמר להם! אף אחד לא מספר להם את זה. אין להם מושג על ההתחייבויות המשפטיות שבריטניה והקהילה הבינ"ל לקחו על עצמם אחרי מלחמת העולם ה-1, שאמרו שבגלל הקשר הייחודי של היהודים לארץ הזאת יש ליישב את היהודים בכל רחבי פלשתינה.
אחימאיר: ואת מדברת על הקהילה האינטלקטואלית? על העיתונות? על עולם התיאטרון? האמנויות? האוניברסיטאות?
פיליפס: אני בהחלט מדברת על כל אלה. וזה קיים גם כאן בישראל. אני נדהמת לגלות שהרבה אנשים בעלי השפעה באוניברסיטאות, הם עצמם אין להם מושג על ההיסטוריה של היהודים, של ישראל ושל המזה"ת. וגם אותם לימדו שפע של שטויות, והם מלמדים את הצעירים בישראל, שישראל למעשה נולדה בחטא. הרבה מהעוינות בכלי התקשורת של האליטה בבריטניה ניזונה מארגונים כמו העיתון "הארץ". זה מגיע במידה מסוימת מהאקדמיה בישראל. וזה שומט את הקרקע מתחת לאלה שאומרים אמת.
אחימאיר: אבל יש בישראל חופש עיתונות, חופש ביטוי, כל אחד יכול להביע את דעתו, כולל "הארץ".
פיליפס: זה בסדר גמור. הבעייה היא שממשלת ישראל, במשך שנים רבות, לא הבינה שזהו הסיפור היחיד שמסופר. חופש העיתונות – בסדר. ש"הארץ" יגיד מה שהוא רוצה. אבל מישהו צריך לספר את האמת בתחום הציבורי. וממשלת ישראל לא עושה את זה כבר הרבה שנים. חופש עיתונות, חופש דיבור – בלי ספק! אז שיהיה עוד! בואו נשתמש בחופש הדיבור כך שאנשים ידעו מהם השקרים שמספרים להם. כי אם אנשים לא יידעו על כך, איך לעזאזל יגלו את זה?
אחימאיר: אולי הפתרון הוא הרעיון של מדינה פלסטינית? אולי זה יפתור את הבעייה. אפילו ראש הממשלה, מר נתניהו, מצדד בזה.
פיליפס: כמובן שזה יפתור את הבעייה, באופן תיאורטי. אבל העובדה היא שהמלחמה הנוראה הזאת מתנהלת על ההצעה של שתי מדינות. פתרון שתי המדינות הוצע, כפי שאמרתי, כבר משנות ה-30. זה לא פתרון מעשי. בכל פעם שהוא הוצע המלחמה החריפה. זה ברור לגמרי. איך אפשר עדיין לראות בזה את הפתרון? אפילו זה היה הפתרון – הלוואי שזה היה קורה. מי יכול להתנגד לתסריט השלֵו הזה? זה יכול להיות נהדר: מדינת ישראל, מדינת פלסטין, חיות זו לצד זו, שיתוף פעולה כלכלי, עתיד נפלא לשתי המדינות ביחד. יופי! אבל זה מתעלם מהעובדה שההצעה הזאת קיימת מאז שנות ה-30. הצד השני, הצד הערבי, לא רוצה בזה! הוא רוצה שישראל לא תהיה! הוא אומר את זה! הוא מוכיח את זה בכל מילה ובכל מעשה, וכך הוא עושה באופן עקבי כבר 90 שנה.
אחימאיר: גב' מלאני פיליפס, כמה אינטלקטואלים ועיתונאים בבריטניה שותפים לדעות שלך?
פיליפס: ישנם אינטלקטואלים שחושבים כך. אבל מתייחסים אליהם בבוז, משמיצים ומכפישים אותם בתור "הימין". "הימנים". זה העלבון הטיפשי והילדותי לכל מטרה, שנועד לחסום כל טיעון. אין שום דבר "ימני" בצידוד באמת לעומת שקר. בצדק לעומת אי-צדק, חופש לעומת אלה שהורגים גם את החופש וגם בני אדם. אין בזה שום דבר "ימני" אבל זו התווית שתלויה סביב הצוואר של אנשים כמוני, ותאמין לי, זה מאוד מרתיע אנשים. כי אתה עלול לאבד את קיומך המקצועי, את סיכויי הקידום שלך, אתה מאבד חברים, זה לא דבר שאנשים יאמצו בשמחה.
אחימאיר: גב' מלאני פיליפס, תודה רבה לך.
פיליפס: תודה לך.
[שלח: יוני גל]
* * *
בדיחה אנטישמית שבזכותה מקנאים, שונאים ומעריצים את היהודים:
יסודות המסחר הבינלאומי
אמריקאי צרפתי איטלקי ויהודי מגלגלים גוי'נט.
האמריקאי: "אני עשיר כקורח, אני הולך לקנות את מייקרוסופט."
הצרפתי: "יש לי יותר מדי כסף, אני הולך לקנות את ג'נרל מוטורס."
האיטלקי: "אני טובע בממון, אני הולך לקנות את סיטיבנק של אמריקה."
שלושתם בוהים בציפייה ביהודי, שלוקח שאיפה עמוקה, נושף את העשן החוצה ולבסוף פולט: "תשכחו מזה, אני לא מוכר..."
* * *
היינו כחולמים
שלום אהוד,
בשיטוט ברשת מצאתי את הציטוט הזה:
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
ואני תמה: על מה מסתמך הרישא של משפט זה?
שלך בסקרנות,
שלמה מורן
אהוד: הרישא מסתמך על ניסיון 135 שנות ישיבתה של משפחתי בירושלים ובפתח-תקווה, על דבריהם של הפלסטינים ועל השכל הישר.
שלמה מורן: תודה, אהוד, על התשובה המהירה והמנומקת. אם ה"א הידיעה היתה מושמטת מ"הפלסטינים", בציטוט ובתשובתך, הייתי משתכנע.
אתה מן הסתם יודע טוב ממני שיש גם פלסטינים רבים שדווקא מסכימים למדינה מפורזת. כאשר יובהר שאין ב"עולם הנאור" תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לא מפורזת, מיספרם יגדל.
אהוד: היינו כחולמים.
.
* * *
יוסי אלקוני: גדנ"ע וחג"ם
לאהוד שלום רב,
להערתך לנעמי שוט (גיליון 626), בעניין הגדנ"ע כדאי להעמיד את הדברים על דיוקם.
הגדנ"ע (ראשי תיבות של גדודי נוער) היה מסגרת של צעירים (רבים מגיל 14) שגוייסו לשורות ה"הגנה". הם היו מאורגנים בכיתות, מחלקות, פלוגות וגדודים. בפתח-תקווה עירנו, שירתו מאות צעירים. הם הוכשרו לשימוש בנשק ועסקו בעיקר בתפקידי קשר, הדבקת כרוזים ובעמדות שמירה.
החג"ם (ראשי תיבות של חינוך גופני מורחב) היה סדרת חינוך, לא חשאית, בבתי הספר התיכוניים שבה קיבלו התלמידים שיעורים לכושר גופני לימי מבחן. השיעורים ניתנו ע"י מדריכים נציגי ה"הגנה" שכללו תרגילי סדר, מסעות, היאבקות, קפא"פ – שימוש במקל בקרב פנים אל פנים, ועוד. כל זאת במסגרת תוכנית הלימודים של בתי הספר, באותם ימים.
* * *
אלישע פורת
רבי אבשלום עוֹקְשִׁי דְמִן עַכּוֹ
בשנות השבעים המוקדמות לימד הצייר אבשלום עוקשי דְמִן עַכּוֹ את שוליות הציירים שלנו. עוקשי נולד בשנת 1916 בראשון לציון, ונפטר בעכו בשנת 1980. הוא היה נצר לתפארת יהדות תימן. הוא לימד אצלנו כשנה או יותר, אך החוג לציור שלו התבטל באלימות ובפתאומיות כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה לא שב עוקשי ללמד אצלנו, אבל הגעגועים אליו עדיין מקננים בליבות תלמידיו. בין תלמידיו היו ציירים שלימים קנו להם שם בארץ ובאיזור. מיכאל קובנר, שלמה בן חפר, טוני קרן, גדעון הררי, יהואש הרכבי, לאה איטקין, איתמר כפרי ואחרים. זיכרו מונצח אצלנו לא במוזיאון על שמו, כמו בעכו, אלא בלבבות תלמידיו-זוכריו.
כולנו קראנו בשקיקה את סיפורו של יגאל מוסנזון "כבשים", מתוך ספרו "אפורים כשק", וידענו את כל הסודות שמאחורי הסיפור. שמדובר בצייר אבשלום עוקשי, ובקיבוץ איילת השחר, ובמעשה הלא מוסרי-בעליל שעשה, כשמכר טלאים מעדר הצאן לערבים, ובכסף ששילמו לו רכש צבעים, בדים, וחומרי ציור. קראנו על ה'עֲלֵיהוּם' שכל הקיבוץ התנפל בו עליו, לסלקו לאלתר, למעט חברה אחת, ספק רחמנית ספק ציניקנית, שעודדה אותו להתמסר ליעודו כאמן. בעידן הפוריטני והאדוק הרחוק ההוא, לא רק מעשהו של עוקשי היה שערורייה, אלא גם סיפורו של יגאל מוסנזון.
ידענו על הסטודיו שלו באיילת השחר שנשרף, וידענו גם על הסטודיו שלו בזכרון יעקב, שנשרף גם הוא! שריפתם נותרה חידה עד היום, ורק נס הוא שביתו בעכו לא נשרף גם הוא...
עוקשי היה איש חבורת הציירים "אופקים חדשים" ובא אלינו אחרי שנטש את הקיבוץ הצייר המפורסם משה פרופס. אני זוכר שבתיכון נערכו משפטים ספרותיים פומביים שבהם נידונו אמנים חריגים כמו עוקשי, ששברו את החוק והמסגרת הקיבוצית כדי לעסוק באמנותם. ובשנות השישים קראנו והעברנו מיד ליד את ספרו של בנימין גלאי "עטלפי עכו", 1961. בסיפורו של גלאי הגיבור הוא צייר ששמו אוֹכְּשִׁין – מעין עוקשי אשכנזי ללא זכר למוצאו התימני – הנאחז בחורבות עכו החרבה ומחיה אותן בסטודיו שהוא בונה בהן. למאורות החרבות הוא קורא בשמות משונים הקשורים בעטלפים, והספר באמת נקרא "עטלפי עכו", שבו מגולל גלאי את סיפורו של הצייר.
עוקשי היה מספר בחסד. והיה מספר את סיפוריו המשעשעים לנהגים שהסיעוהו בתורנות בלילות. כמו אותו סיפור על העולה מפולניה שאהב חלווה. בפולין היתה החלווה יקרה, וכשהגיע ארצה מיהר לקנות חלווה אצל מוכר ערבי בשוק. הוא שקל לידיו סכום גדול, כמורגל בפולין, ובתמורה מכר לו הערבי את כל החלווה, את הדוכן ואת החמור...
הוא היה איש בריא בשר וקצר נשימה ומשהו בו שיווע לחיבה והכמיר את הלב. וכשאנו מזדמנים לעיר עכו ונכנסים למוזיאון שעל שמו, אנחנו תמיד חשים שזו פגישה נוספת עם האיש שהשפיע על שוליות ציירינו השפעה מעמיקה. הדור שלא הכיר את משה פרופס ולא הושפע ממנו, אימץ לו את אמנותו של אבשלום עוקשי. הוא ייזכר אצלנו כצייר משובח ומורה מעולה.
עוקשי החל כצייר של סצנות עבריות הקשורות למקרא. לצאן ולנופי ארץ ישראל שחווה אותם כנער וחייל במלחמת העצמאות. אבל לאט-לאט, אולי בהשפעת השתקעותו בעיר עכו, ואולי בהשפעת התחברותו עם 'עטלפי הזיכרון' של עכו ושל חורבותיה, החל לצייר גם ציורים שדמותו של ישוע הנוצרי מככבת בהם. אירועים מחייו של המושיע הצלוב. כאילו עכו היא אי של מסורות נוצריות בתוך ההוויה הישראלית. קשה לדעת מה היה סוד משיכתו אל האמנות האיקונית הנוצרית. הוא זנח את המופשט שהוביל אותו ל"אופקים חדשים", וידע למשוך את לב התלמידים גם במוסדות שבהם לימד, וגם בחוגי החובבים. כמו אותו חוג של חובבים בקיבוצנו, שהמילה "עוקשי" לא רק מעלה אצלם את זכר השנה המופלאה שעשו איתו, אלא גם מסמלת עבורם את עידן התום שבאמנות, האמונה שבאדם ובמורה, והאפשרויות של המרת עולם המעשה בעולם האמנות. בטרם ירד מסך הברזל הנורא, של מחדל יום הכיפורים, וחצה את חיי כולנו למה שהיינו לפניה ולמה שהפכנו אחריה.
אבשלום עוקשי נפטר בשנת 1980 כשהיה בן ששים וארבע בלבד. אבל רוחו מרחפת עד היום גם מעל בדי תלמידיו שבעין החורש.
* * *
צבי לפר
על הטך טך – טרקטור DEUTZ
למי שעוד זוכר היה בעין גדי טרקטור מסוג זה. הטרקטור ניבנה בפשטות יחסית לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי של הגרמנים למשיכת עגלות, תותחים וכדומה בחזית.
מיבנה הטרקטור פשוט ביותר: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי, תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. אין משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.
מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה טך טך ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר ליד המיבנה העילי בנקודה הישנה. הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"
הטרקטור יוצר כאמור בגרמניה והובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל וחפץ להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאנייה למושב נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח הטרקטור את המשומש שהביא ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר ישן מלפני חדש תוציאו.
אבי רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים שלי עם אמירה ז"ל.
הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפנו חלקות נרחבות מהמלח תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור.
לידיעת המתעניינים: יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים אך לא תמונות, ומחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר.
בברכה
צבי לפר
* * *
יבין כץ
אובמה והנוצרים
מזה זמן רב, אדוני העורך, אני עוקב אחר התייחסותך לנשיא ארה"ב ברק אובמה בתמיהה. למה תמיהה? מה, אתה באמת חושב שהוא סכל, טיפש? עורך כתב העת המשפטי של הארווארד, בחייך... הנשיא אובמה הוא אכן בן כלאיים, אימו ואספית טהורה ואילו אביו שחור, מוסלמי למחצה, אבל מוסלמי בנשמה? אביו המוסלמי נפרד ממנו כשהיה בן שלוש ובזה תם הפרק המוסלמי הראשון שלו. בגיל שש עבר עם אימו לאינדונזיה, שלוש מתוך ארבע השנים שחי בג'קרטה למד בבית-ספר של האחים הפרנציסיסקנים, האם החבר'ה האלה מאסיזי טיפחו את נשמתו המוסלמית? אין ספק שאימו שלחה אותו אל הפרנציסיסקנים כדי שיתחזק באמונתו המוסלמית.
בתחילת דרכו הציבורית היה מר אובמה פעיל בקרן גמליאל, קרן שנוסדה ועוצבה ע"י יהודי, שאול אלינסקי, האם ייתכן שנוסכה לנפשו גם טיפת אידישקייט? אין ספק שמקורות המידע שלך טובים משלי, ואתה מצוי בפרטים שאינם זמינים לבני תמותה רגילים כמוני. אלא מאי, בגיליון 625 העלית נגד הנשיא אובמה טענה בנושא שאני מתעניין בו תקופה די ארוכה, הנוצרים במזרח הקרוב. אתה מאשים את מר אובמה בכך שדמם של הקופטים הפך הפקר במצרים כתוצאה מן האנרכיה השוררת במצרים, באשמתו. ובכן אדוני, לפני כעשרים שנה, כשהנשיא מובראכ היה בשיא כוחו וכל העולם המערבי אימץ אותו אל ליבו, הגיע טיול בהדרכת פרופסור יוסי גינת ז"ל לעיר מינה שבמרכז מצרים, הקבוצה הישראלית הוקפה מיד בכוח גדול של המוחבארת המצרי, שדאג להבטחת הקבוצה במשך כל שהותה באזור. פרופסור גינת, שסיים באותה עת שהות בת ארבע שנים במצרים, הסביר לקבוצתו שהינה נמצאת באזור בעל אוכלוסייה מעורבת נוצרית מוסלמית, באזור זה התקיימו באופן קבוע התנגשויות נושאות נשק חם בין העדות, וכל זמן שיד המוסלמים היתה על העליונה בדרך כלל, לא התערב השלטון המרכזי בנעשה בין העדות.
אינני יודע מהי ההגדרה המדוייקת של אנרכיה, מה שוודאי הוא שהקופטים לא זכו מעולם לביטחון מירבי והם מתמעטים משנה לשנה מבלי שהנשיא אובמה יתמוך בהמון המוסלמי, אלא שבדרך כלל רצח קופטים במצרים איננו בגדר חדשות בעולם הרחב. אני יכול רק לספר לך על נשיא אמריקאי אחר שכבש ארץ מוסלמית באזור, נשיא פרוטסטנטי ולבן, באותה מדינה הכנסיות הנוצריות הן מן העתיקות ביותר בנצרות, אני מכוון אל הכנסיות: הסורית יעקובינית, האשורית הנסטוריאנית והאשורית הכלדנית. הנשיא בוש כבש את עיראק, חיסל את רודנה ואז החל החיסול השיטתי של הנצרות בעיראק. הנוצרים שלא נשחטו ונרצחו בורחים מעיראק לכל עבר, בשבדיה יש יותר אשורים מאשר בעיראק, ומרכז הכובד של הכנסיה הסורית נמצא בדרום הודו. צבא ארה"ב פרוש בעיראק והוא פשוט מתעלם מהבעיה הנוצרית, כך זה כיום וכך היה גם בימי הנשיא בוש.
אני מאמין שאינך מפקפק בעומק רגשותיו הנוצריים של הנשיא לשעבר בוש, עובדה, הוא הושיט את הלחי השנייה של הנוצרים בעיראק למכים.
התלהמות היא לרוב שיטת שכנוע גרועה, מעבר לזה, בהצמדת כנויי גנאי לנשיא ארה"ב יש התנשאות ואולי גם לא מעט עזות מצח, אין מצב שהשחור הראשון שהגיע לבית הלבן הוא סתם טמבל.
אהוד: למיטב ידיעתי, ממה שקראתי על אודותיו, ברק אובמה בצעירותו למד באינדונזיה במדרסה מוסלמית.
אני לא אמרתי שמצבם של הקופטים במצרים היה טוב לפני ה"מהפכה", בתקופת מובאראכ אלא אמרתי והתכוונתי שלדעתי מצבם אחרי ה"מהפכה" יהיה יותר גרוע ומסוכן פי כמה, כמו שהוא הולך ונעשה מסוכן לא רק במצרים ובעיראק אלא בכל רחבי המזרח התיכון המוסלמי וגם בשטחי הרשות הפלסטינית – כבר שנים רבות. אם איני טועה, מצבם של הנוצרים בעיראק תחת שלטונו העריץ של סאדם חוסיין היה טוב יותר מאשר מצבם כיום, ומאז הופל. והרי כל זה כבר נאמר פעמים רבות אצלי ועל ידי במכתב העיתי.
זאת ועוד, הביטויים האירוניים שבהם אני משתמש כלפי אובמה הם צמחוניים לעומת מה שאני שומע על אודותיו מישראלים ומאמריקאים כאחד. הוא נחשב בעיניהם לאסון, ואין לכך כל קשר לכך שהוא "חצי-שחור" אלא בעיקר לאי-הבנתו את העולם המוסלמי, שאליו היו לו קשרים בלידתו ובילדותו.
* * *
שלמה אראל: אהוד, איך זה שאתה לא דוקטור?
שלום אהוד,
איך זה שכל מי שהיה פעם כתב צבאי היום הוא "דוקטור" ואתה לא?
ד"ר צנגן הוא דוקטור אמיתי, והמאמר שכתב ב"הארץ" מעולה. רק חבל ששירבב לשם גם את המן הרשע. אנטישמי, שדצה להרוג את כל היהודים, ואת האישה הגיבורה שהתנדבה והצילה אותנו. העלילה בסרט ג'נין ג'נין יותר רצינית.
ברכות
שלמה אראל
אהוד: אני לא רק לא דוקטור, אני גם לא פרופסור, וזאת בתקופה שלא מעט סופרים ומשוררים עבריים נעשו בלחץ העיתים פרופסורים והם עובדים קשה מאוד בהוראה, בהרצאות בארץ ובחו"ל ובהופעות בתקשורת – מה שאני לא, כי אין זה מטבעי.
* * *
משה גנן
מָה אַתֶּם יוֹדְעִים עַל הַפַּחַד
הַדְּפִיקוֹת עַל גַּב הַקָּרוֹן
וִילָךְ וִילָךְ אוֹר תַּעְתּוּעִים
דְּפִיקוֹת שְׁחֹרוֹת פָּנָס קְרוֹנוֹת כַּחֹל
דִּמְדּוּמֵי בֹּקֶר כְּמֵת חִוֵּר
כָּל הַזְּמַן אֲנִי נִתְקָל בְּקִירוֹת זִכְרוֹנוֹתַי
לְמָה זֶה טוֹב
אֳנִיָּה דְּמוּיַת הַסִּיגָר בְּאַבָּזִיָה
פְּלִיטוֹת-עָשָׁן מֵהָאֲרֻבּוֹת
מָה כָּל זֶה מָה זֶה יוֹעִיל
דְּפִיקוֹת שְׁחֹרוֹת בִוילָךְ
קוֹל רַעַם פֶּתַע שֶׁל תִּמָּהוֹן צָהֹב
מָה אֶעֱשֶׂה עִם הַקָּרוֹן הַזֶּה
וְעִם הַשֵּׁנִי שֶׁנָּשָׂא אוֹתִי בְּקוֹל
אֲנִי רוֹאֶה אֶת רַגְלָיו הַצְּהֻבּוֹת שֶׁל סָבִי
גֶּשֶׁם יָרַד גַּם בְּגוֹסִינְגְ וְהוּא לֹא יָדַע לָרוּץ
לֹא יָכֹל לָרוּץ
צָלַע גַּם אַל תּוֹךְ תָּאֵי הַגָּאזִים, סוֹחֵב רַגְלָיו,
וִילָךְ וִילָךְ אוֹר תַּעְתּוּעִים
לֹא רָעַם הָרַעַם הַגַּז לָחַשׁ
הַכֹּל צוֹלֵעַ בַּאֲשֶׁר תַּבִּיט
הַכֹּל לוֹחֵשׁ וְרוֹעֵם בַּאֲשֶׁר תַּבִּיט
מָה אַתֶּם יוֹדְעִים עַל הַפַּחַד
כָּל זֶה חָסֵר תַּכְלִית לָמָּה כָּל זֶה טוֹב
סִלְחוּ לִי אֲבָל הָאֵבֶל אוֹתִי מָה זֶה הַיֶּלֶד מְיַלֵּל,
וְחוֹנֵק בְּמַכּוֹת כּוֹאֲבוֹת
גַּם תּוֹךְ הִשְׁתּוֹלְלוּיוֹת בַּשָּׂדֶה
תָּמִיד פָּחַדְתִּי
תָּמִיד הִכָּה אוֹתִי הַפַּחַד
הוּא הִרְבִּיץ בִּי תּוֹרָה עַד הָפַכְתִּי אָדָם
וְעַתָּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה
עָלָה לְפֶתַע מִתַּת הַהַכָּרָה
דְּפִיקוֹת בוִילָךְ וְיֵלֵךְ וגוסינג וְסָבִי
אֲנִי זוֹכֵר וְאֵיכְשֶׁהוּ גַּם
אֲנִי צוֹלֵעַ
זוֹכֵר זֵכֶר הגאז אֲנִי יָכֹל לִבְרֹחַ
דודו אמיתי
אמנות ישראלית במוזיאון ישראל המחודש
אהוד שלום,
אמנם אין מתווכחים על טעם אמנותי אך הערותיך על האגף החדש קוממו אותי (ובכך הרי השגת אחת ממטרותיך). הווידאו של סיגלית לנדאו מרתק, ההצבה של "נמרוד" מדויקת ומה שעל הקירות – קצה המזלג מן השפע שבמחסני המוזיאון – הוא בעיני בחירה מאתגרת ומייצגת שאין בה רגע דל. כתוב במקורותינו "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" אז הנה עדותו של בני (10) שהתלווה אלי בלי חשק רב (היתה לנו שעה פנויה) עד שנכנס למוזיאון: היה קשה להזיז אותו ממיצג האבטיחים של לנדאו, הוא שמח לזהות משהו שמזכיר לו את תמונת נהלל על קיר אחד (גולדשטיין כמדומני), משהו שמזכיר את "הסעודה האחרונה" (עדי נס) על קיר סמוך ואת "רחוב אגריפס" של ארוך (תלוי אצלנו בבית) בפינה הקרובה. אפשר להתייחס לכך בביטול ואפשר גם לשמוח על תצוגת אמנות שמצליחה להוות "מסגרת התייחסות" (frame of refrence) המתכתבת בהצלחה עם תכנים לימודיים וחווייתיים של תלמיד כיתה ה' מן השורה ומעשירה אותם. וגם אני שמחתי, בשמחתו וב"נציב הבריטי" של ארוך – אבל זה כבר סיפור אחר.
חג שמח,
דודו
גבעת עדה
* * *
תקוה וינשטוק
הרזייה באמצעות כתיבה
מודעה שראיתי בעיתון יומי: "סדנה לירידה במשקל באמצעות כתיבה. מנחה: שז."
שמעתי על אין ספור שיטות-הרזייה שונות ומשונות (חלקן אפילו עזרו לתקופת מה ...) אולם הרזייה על ידי כתיבה נראתה מוזרה מכולן. מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מה הקשר? נערה הייתי גם זקנתי ולא ראיתי שמן נעזב וזרעו אינו מבקש לחם, רק משום שהשתתף בסדנת כתיבה.
אפילו שם המנחה הצטייר נראה כמעין בדיחה. אמנם כבר נתקלתי בשם הסתום, חסר המין, "שז". ראיתיו על ספרי שירה ("ריקוד המשוגעת"), פרוזה ומחזות וממש לאחרונה – על סיפור חריג, "הרחק מהעדרו" בהוצאת "עם עובד". על עטיפות הספרים נכתב כי "שז" היא אשת- ספרות שגם מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. אבל מה זה? שם פרטי? שם משפחה? היתה לנו משוררת גדולה שנקראה רחל; היתה גם סופרת הידועה בשם הפרטי בלבד, אלישבע. אלה שמות עבריים מוכרים, אבל שז? בצרפתית "שז" פירושו כסא, אך מי יאמץ לעצמו כינוי כזה?
הצגנו את השאלות לשז ולהפתעתנו מה שנראה חסר משמעות התגלה כהגיוני למדי: "שז" מורכב מראשי התיבות של "שם זמני". בשם "הזמני" הזה היא מחזיקה כבר למעלה מעשרים שנה. כידוע, "הזמני" הוא הכי קבוע אצלנו. גם סדנא ספרותית למלחמה בהשמנה נראית טבעית למדי לאור פירושה.
"אני מתמודדת כל חיי עם אכילת יתר," מודה שז. "הרבה שנים ידעתי כאבים רבים, שקעתי ביאוש והיתה לי תשוקה עצומה לאוכל. באופן בלתי מודע טיפלתי בתשוקה הזו באמצעות כתיבה. אני כותבת מגיל שבע.
"אני גם מנחה ותיקה לסדנאות כתיבה של שירים וסיפורים. נוכחתי שהמשתתפים בסדנאות מזהים את עצמם באמצעות הכתיבה. אנשים חזרו בכתיבתם במישרין או בעקיפין לטראומות ישנות, נפתחו סודות שנשמרו שנים בבטן. לפני חמש שנים הבריק לי רעיון לשלב את שני הדברים – הידע שלי באכילת יתר עם הידע שלי בכתיבה ובהנחייה. התיאוריה שלי מבוססת על הקשר שבין בעיות הדורשות סיפוק לבין האוכל המהווה סיפוק מאין כמוהו. כך הגעתי לסדנאות להרזיה באמצעות כתיבה."
בעשור האחרון צוברות הסדנאות לכתיבה יוצרת תאוצה. רבים מאמינים כי ניחנו בכישרון כתיבה, ובעידן המחשב ביכולתם להוציא ספר מפרי רוחם אם רק יסתייעו בהדרכה מתאימה (יש אומרים כי מיספר הכותבים עולה כיום על מספר הקוראים!)
הסדנאות חלקן ציבוריות, למשל ב"בית הסופר" או "בית אריאלה", וחלקן עצמאיות, בהנחיית אנשי עט. שז מנחה סדנאות כתיבה עם מטלות לקראת היעד של הוצאת ספר ראשון –בפרוזה, סיפורת, תולדות חיים או שירה. משתתפי הסדנאות שלה כותבים טקסטים ספרותיים והקבוצה דנה בצורה, בתוכן ובמשמעות שלהם: מה הסיח את דעתו של הכותב ולהפך, מה גרם לו להדגיש חלקים מסוימים ביצירתו, וחושבים יחד על פתרונות.
גם משתתפי סדנת ההרזייה מעלים את הגיגיהם בכתב, אלא שכאן הכתיבה אינה עיקר. "אנו בוחנות את הטקסטים פחות מהזוית הספרותית ויותר מהזוית של הכרת המקורות הסמויים והלא מודעים בנפשנו," אומרת המנחה.
היא נוקטת תמיד בלשון נקבה:"אנחנו חושבות יחד על פתרונות... אנחנו חוגגות יחד ניצחונות גדולים וקטנים... אנחנו מנסות לתת מקום לגיטימי לכל הכוחות שבקרבנו..." ולא במקרה: אמנם סדנאות ההרזייה, כמו סדנאות הכתיבה, מיועדות לשני המינים, אולם עד כה נרשמו אליהן נשים בלבד. "גברים עוד לא באו לסדנת ההרזייה שלי. אני עדיין מחכה לאמיץ הראשון," מודה שז. כמובן, "המין היפה" רגיש לגזרה התופחת הרבה יותר מאשר "המין החזק". סביר להניח כי גם נשים פונות לאופציה של הכתיבה רק אחרי שכבר התפתו לכל מאגר ההרזייה הקונבנציונלי ונואשו ממנו.
הכתיבה בסדנת ההרזייה מתגלית כפרויקט רגשי מעיקרו. בעצם זה טיפול נפשי המתרחש לא על ספת הפסיכיאטר אלא ליד שולחן הכתיבה. עקרונית, המשתתפים בסדנה מועטים ונוצרים ביניהם קשר קרוב ואווירה אינטימית המסייעת להעלאת הביטחון העצמי.
"הצלחתי ליצור בסדנה דינמיקה תומכת," גאה שז, "אנו מהוות גם קבוצת תמיכה לבדיקת היחסים הפנימיים שלנו ומנסות להכיר את אותם החלקים הקשים לנו הממוקמים באזור של דמדומי התודעה. אחרי שטיפלנו באמצעות הכתיבה במצוקות העבר, יש לנו כוח להחזיק מעמד בהווה, ואנו נזקקות פחות לנחמה של אוכל."
כמעט תמיד באה אכילת-היתר לסייע בהתמודדות עם חששות ובעיות. כשחושפים את הבעיות הללו אפשר לוותר ביתר קלות על הסיפוק שמעניקה האכילה. ואכן הכתיבה מסייעת למשתתפי הסדנה להרזייה לחשוף את עצמן ולהתחבר יותר לעצמיותן. מה שנכון בעצם לגבי כל כתיבה, גם אם אינה מכוונת מלכתחילה לטיפול בהשמנה.
כמו בכל סדנה גם בסדנת ההרזיה השיחות והדינאמיקה החברתית יוצרות שיח המוביל לשינוי פנימי ושינוי בהתנהגות. הדבר מתבטא לעיתים קרובות בשיפור איכות החיים וההשגים. הקשר אל עצמן ואל זולתן מרחיק לא פעם את הסדנאים מאכילת יתר.
שז מספרת על משתתפות הסדנה. אחת חיברה טקסט מפוכח מאוד לגבי עצמה. היא ממש "ירדה" על עצמה. בסדנה התפתחה שיחה על כתיבתה, והכותבת הופתעה לגלות עד כמה מופנם בתוכה קול תוקפני וביקורתי. משגילתה את הקול הזה, נוצר בה כוח לנהל איתו דיאלוג ולהתמודד עימו במישרין, ושוב אינה בבולמוס של אכילה.
משתתפת אחרת גילתה תוך כדי כתיבה ותוך התגובות לכתיבתה עד כמה היא שותקת ועד כמה הדמויות המופיעות בטקסטים שלה אילמות. "הקבוצה התחילה לחקור מה פשר האילמות הזו והתחלנו לאפשר לה ולדמויות שבתוכה לדבר. לאט-לאט, במהלך הכתיבה, נתגלה כי עברה התעללות בילדותה ויש בתוכה ילדה פצועה שזקוקה להכרה בסבל שעברה והיא צריכה התייחסות וליטופים – ואת זה הענקנו לה. כעת האוכל כבר אינו נחמתה היחידה והיא זוללת הרבה פחות."
הקול הפנימי הנעלם נובע לא פעם מהילדות והתמונות ההוריות. משתתפת בירידה-במשקל התכתבה לכל אורך הסדנה התכתבות מאסיבית עם אימה המתה ואיכשהו הדיאלוג-מונולוג הזה סגר מעגל, ריפא משהו בתוכה ועזר לה לתפוש שליטה על האכילה לפרק זמן די ממושך.
לעיתים זו הילדה הפנימית שבקרב בנות הסדנה שהודחקה שנים רבות, ואכילת-היתר היא המקום היחיד כמעט המאפשר להן למרוד, להשמיע קול ולמצוא פורקן מהסבל. לעיתים זו האישה הבוגרת שאינה מעיזה לבטא את כעסיה אפילו בינה לבין עצמה. היא בולעת ושותקת –ובולסת אוכל. ברגע שאיכות הקשר אל עצמן ואל זולתן משתפרת, קל יותר למשתתפי הסדנה להתנזר מאכילה – כמעט תמיד אכילת היתר באה לסייע בהתמודדות עם בעיות וחששות.
אז הצעה לכל הסובלים מבולמוס אכילה: התחילו בדיאטה של כתיבה. גם אם לא תתגלו כסופרים דגולים, לפחות תפרקו את מה שמעיק עליכם ולעיתים תשקעו כל כך בכתיבה עד שלא תמצאו פנאי לאכילת היתר.
אהוד: במקביל היינו מציעים לאותם סופרים הסובלים מכתיבת-יתר להתחיל בדיאטה של כתיבה ולכלול בספריהם רק החלקים שהם מסוגלים לקרוא פעם שנייה ושלישית בהגהות מבלי להשתעמם.
* * *
גדעון תלפז
פרק מספרו החדש
"אהובת בן המרקיז"
סולומון פיזנטי התייצב בפתח החנות. "מאיר-יהודה, הריני לפניך מוכן ומזומן לשאת אותה כמו שהיא."
מאיר-יהודה, משקיף מן המפתן על האונייה 'מרי אן' העוגנת מנגד, ועל הסוורים הטורחים לידה על המזח, החזיר את מבטו.
"סולומון, איש אציל נפש אתה ואין היא ראויה לך."
"חס וחלילה וחס!" מחה סולומון פיזנטי. "לא תגיד כדבר הזה."
"היא חטָאה," אמר מאיר-יהודה. "נפתה לבבה."
"לא בעיני."
"סולומון, אביה אני. מוקירך אני, ומלב אל לב אני מדבר אליך. ראש טוב לעסקים לך. אבל בעניינים שבלב – "
"אני שקלתי הכל, מאיר-יהודה. מה שעלי לדעת, אני יודע. מקטנוּתה."
אביה הסב את מבטו.
"לא אעקור אותה מלבי, מאיר-יהודה. גם אם תרחק מכאן ריבוא מילין. ואם תשלח לקרוא לי אבוא. בטוב או ברע."
מחלון חדרה ראתה אותו פוסע בסימטה וראשו מורכן. ובחשכת הלילה, לאחר העמסת מטענם על סיפון 'מרי אן', בא להיפרד ממנה. והפעם, על דעת הוריה, ביחידות.
"שרה, אני איני חוזר בי. אחכה לך כמה שייקח," אמר.
"סולומון," השיבה, "אל תכעס עלי."
"לעולם לא אכעס עליך, שרה. אם יעלה מלפנייך זכריני באיגרת, וכתבי בה מה שתכתבי. או זכיני בציור למזכרת מן המראות שם. ואם יעלה מלפנייך אבוא לבקר. בכל זמן. בטוב וברע."
"מה הדבר?" שאלה.
"למזכרת." סיכת משכית עתיקה נחה בכף ידו המושטת. "היתה של סבתי. כעת שלך."
"לא אקח."
"למזכרת."
"לא אוכל."
"היא שלך."
מאחורי הדלת מחתה אסתר דמעה. סולומון פיזנטי התחבב עליה ביושרו, בטוב לבו ובמסירותו. ולמראהו, כשיצא מחדרה של שרה, שפל רוח אך לא מאבד מהדרתו, נחמץ לבה. היא הניעה ראשה במענה רפוי לברכתו לפני לכתו ולא נמצאו לה מלים.
אחר הצהריים באה להיפרד מסבתה. יום נאה ירד על האי, זיווני, האוויר רענן, בשוּם בניחוחות אביב. השמים תכלת זכה, פריכה, מן הקצה עד הקצה. סנוניות עלצו באוויר. מענפי העץ הנישא מעל הקבר עלו צקצוקי הציקדות. פרחי פסחא כחולים צצו בין גבעולי העשב. היא רחצה את אבן המצבה, מרחיקה מעליה אבק ונשורת עצים ומנגבת אותה במטלית לחה. וכשליטפה באצבעותיה את האותיות העבריות העלתה בזכרונה את אור פניה של סבתה, קולה הטוב, החכם, החמימות שבעיניה, חמלת לבה, ולבה נקרע מגעגוע.
"ברכי אותי, סבתא. אני יוצאת למסע ארוך."
היא חפרה בציפורניה בקרקע, עקרה רגב מאדמת הקבר וצררה אותו במטפחתה, נשקה למצבה והלכה. אף שעצת אמה עוד הדהדה באוזניה עברה דרך סימטת הרצענים. ליד השער עצרה ורגע ארוך עמדה מהססת מול הבית הקודר ועזובתו. לבסוף פתחה את השער ופסעה לתוך החצר. העצים צמחו פרא, הקרקע כוסתה עלווה מתפוררת שעשבים שוטים הזדקרו מתוכה, התריסים עמדו מוגפים. מרים פתחה את הדלת. בבית פנימה העמיק הצל בחדרים והאוויר רחש דמדומים, כברגעיו האחרונים של היום וכמו לטשטש את חזוּת החפצים, ואת מראה פניה של מרים. שערה צימח, פצעי המלקות הגלידו, אבל הניצוץ שבעיניה כבה. גיחוכה היה נעווה, קולה בקע חלול וריח עבש עלה ממנה כשאמרה לאורחת כי היא הראשונה שטורדת את מנוחת דלתה זה ימים רבים. אבל דיבורה היה חף מתוכחה, או מציפייה להתנצלות. מפייטרו לא שמעה דבר. הצוענייה לחשה באוזניה שנמלט להרים. והשמועה היחידה שהגיעה אליה על ניקולו היא שיצא לוונציה ואין לדעת מתי ישוב, אם ישוב. אך זאת שרה כבר ידעה.
זיק של שמחה ריצד בעיני מרים כששמעה משרה על נסיעתה:
"טוב את עושה! טוב, טוב!" קראה.
אך תוכל, גם היא תעזוב. תרחיק מן האי האומלל ומיושביו הנבערים, תמחה אותם מזכרונה ותלך לאשר תיקח אותה הרוח. לאחיה היושב במנטובה, או לאחיה אשר בפדובה. לכל מקום שיוליך אותה גורלה, ולא תתמהמה.
הן התחבקו חיבוק אחרון. מרים ניתקה, נרתעת לאחור.
"לכי לשלום, שרה. לא הזלתי דמעה כשהוכיתי, הושפלתי ונרמסתי, ולא אזיל דמעה עכשיו שאת לדרכך. אני שמחה בשמחתך. אפילו שלא נתראה עוד."
ועל יהוידע דבר לא נאמר.
איך תעמוד בפרידה מהוריה. ובפרט מאביה, שמבטו כה עמום ושתיקתו נשרכת אחריו בכל אשר יפנה, ואם פתח את פיו לא אמר דבר על נסיעתה ודיבר בצמצום, כחרד מפני המלים האורבות על לשונו. מבטיה בחנו אותו בהיחבא. צערו נוקב, אך מבולבל, מפני שהוא מהול בשמחה כבושה על שהיא נוסעת למקום שמילדותה הֵעיר בה ערגה אליו, ארץ החמדה, ולא כך פילל שייעשה הדבר. אסתר, לעומת זאת, לא הסתירה את צערה. חזה ריטט מבכי עצור כשחיבקה את בתה והתאמצה להרחיק מלבה את המחשבה שלא תראה אותה עוד. שרה הביטה בעיני אביה, מחפשת בהן את המחילה שלא העזה לבקש במילותיה, כשציפתה לברכת הדרך. אך מה שבחר להשמיע באוזניה נאמר בקול שצחיחותו העבירה בה צמרמורת:
"אתפלל שתהיה דרכך צלחה ושלווה תשכון בלבך, ושהמלאך גבריאל יעמוד לצדך."
אלִיה, מרקיד את קורפו על כתפיו, מחה:
"מה לה המלאך גבריאל כשאליהו לצדה?"
אך הפעם לא הפיגה התבדחותו את המועקה הרובצת ביניהם.
פרידת הוריה מאלִיה הלבוש בבגדים שבהם בא היתה מיוסרת פחות. מרוב שנסע ובא התרגלו לזאת, אם כי מעולם לא יצא למסעותיו באישון לילה. והפעם, החשש מפני שוטרי הנמל העיק עליהם אפילו שאלִיה הקל ראש בכך.
סולומון פיזנטי, לאחר שסייע לאלִיה להעמיס את מטענם על האונייה, התמהמה על הרציף, ושני הידידים התחבקו בחום.
"יה אתך, שרה!" קרא סולומון פיזנטי כאשר עלתה לסיפון האונייה בעקבות אלִיה ובזרועותיה קורפו בחולצתו האדומה ובמכנסיו הלבנים המבהיקים בחשכה.
ירח קלוש צף בשמי האי ואורו הגיה את שלוש הדמויות המסתודדות בדממה על המזח. לילה עתיק גהר על העיר ועל סימטאותיה וארמונותיה ובתי האבן הצפופים. שנת ישֵניה פלטה לחלל האוויר אדֵי חלומות סהרוריים שהיו לחוּפה של אלם מעיק. לא היה זכר לשוטרי הנמל. אם מפני שהתעצלו והלכו לישון, ואם בשל אותם דוּקטים נוצצים שעשו דרכם בחשאי מידו של אלִיה לידו של ג'וּליוֹ למברוֹטי, ראש המוכסים.
"האיגרת!" קרא אביהם מן הרציף.
ואלִיה הרגיעו. "לא אשכח."
על הסיפון בא לקראתם רב-החובלים פיטר ג'יימס ומהבל פיו עולה ריח עז של שיכר. הוא שלח יד אל קורפו בלי לגעת בו, והורה לספן נושא העששית להאיר את דרכם. התא השמור לה היה קיטון ללא צוהר, צמוד לתאו של אלִיה, ובו דרגש נמוך, שני שרפרפים ועביט. על קורפו התחבב הקיטון ממבט ראשון והוא פתח מיד בתעלוליו, מנתר מן הדרגש אל הקיר, מתלליין ונאחז בכל בליטה כדי לטפס לתקרה, נשמט אל ארגז המסעות שלה, שאלִיה הציב בפינת הקיטון, ושוב נתלה באיצטבה היוצאת מן הקיר. את מטענו שלו העביר אלִיה לתאו, שהיה רחב מתאה של שרה וארוך ממנו והכיל שולחן נמוך תלת רגלי, שרפרף ודרגש, ומצוהרו נגלו מראות הים והחוף החשוך. אלִיה הכירו היטב. זה היה התא ששימש אותו בבואו לכאן.
באישון לילה, קצת לפני שהחלו הכוכבים להחוויר, השליכה 'מרי אן' עוגן בנמל הכּרֵתי, ובאישון לילה, מקץ שתי יממות, אור ליום ט' בניסן, ובאותה שעה עצמה, הרימה עוגן ופרשה מן הנמל. בקצה סוללת הסלעים התגרו הבהובי המגדלור בעלטה. ומן המצודה, כמו נפלה תרדמת אלוהים על הזקיפים במשמרתם, לא בקע קול. היא ניצבה לצד אחיה ליד המעקה, ממששת את הקמע שסבתה ענדה לצווארה ומנפנפת בצעיפה לשלוש הדמויות שעל המזח. הדמעות התכדרו בגרונה ונחטפו מעיניה ברוח הים. קורפו, נפשו גם היא מתעטפת, ייבב בקול חנוק, שולח מבטים חרדים למקום שבו התנפצו הגלים אל סלעי החוף. רב-החובלים הגביה את קולו, משמיע הוראות חטופות למלחיו המטפסים על סולמות החבלים לאור הכוכבים. המפרשים הורמו. ולמטה, תריסר המשוטים הארוכים היוצאים מכל צד בסַפנת העבדים – שני עבדים לכל משוט – הונפו יחדיו וחזרו והונמכו יחדיו לתוך המים. 'מרי אן' נטתה על ירכתיה והסתובבה אט עד שחרטומה פנה ללב ים, ולקול חבטות הרוח במפרשיה שטה אל מחוץ לנמל.
בתי האי, נצמדים זה לזה בעלטה, היו לגוש אפל במעלה הגבעה שמאחוריה נגלו שרטוטי צלליות עמומות של הרים. אלִיה אחז במעקה הלח. עיניו התאמצו להבקיע את חשכת החוף. ושרה, ניצבת לידו ורסיסי קצף הגלים ניתזים אל פניה, הקשיבה לקריאות המלחים המייצבים את המפרשים על שלושת התרנים. בסוּגר שבירכתי הסיפון זעו בעלי החיים בחוסר מנוח, ואילו עולי הרגל שקעו בשינה עמוקה על קרשי הסיפון ליד צֶבֶר החביות וקולות נחרתם ניסרו ברחבי הסיפון.
האי התרחק, פסגותיו נבלעו בעלטת הלילה וכבר לא ניתן לראות את הרציף, או לדעת אם הוריה וסולומון פיזנטי עודם שם.
"אלִיה," אמרה, "לא מוטב היה לוּ היינו ממתינים עד לאחר החג?"
"יה נדיב בסיכויים, לא בסיכונים," השיב. "הדג החכם חומק מן החכה רגע לפני שמטיל אותה הדייג."
הרוח התחזקה. שרה הידקה את אדרת הכבשים לגופה, מהרהרת באמירתו ויודעת כי כך או אחרת שמחת החג של הוריה כבר הושבתה.
"קר." אלִיה, אוחז בידה, הוליך לקיטון.
הלהבה ריטטה בעששית, מתגוננת מפני משב הרוח המתגנבת פנימה כשנכנסו לתאה. אלִיה פתח את ארגז המסעות, שבבוא היום ישמש כארגז הנדוניה של אחותו, והעלה מתוכו, מתחת לשמלת כלה עשויה תחרה לבנה, ששימשה את אמם בכלולותיה, ואת אמה לפניה, מרבד של צמר רך ופרש אותו על הדרגש. ועליו, לריפוד נוסף של המצע, הניח את כסת הנוצות התחתונה, זו שאסתר תפרה לבתה זמן קצר לפני ההפלגה, ואת הכר הממולא בנוצות אווז. וכששרה התרווחה על המצע הזה, נוֹקשוּת הדרגש לא ניכרה עוד. אלִיה כיסה אותה בכסת הנוצות העליונה, שטובה היתה להתכרבלות חמימה בלילות של כפור, וסגר את הארגז. מיד ניתר קורפו אל מכסה הארגז והתיישב עליו, מסתגר לעצמו ומבטו קהה. מבטו לא השתנה גם כשאלִיה קרצף באצבעותיו את גבו כפי שאהב.
כשעמד לכבות את העששית קראה:
"אתה הולך לישון?"
הוא עמד בפתח הקיטון. "להביט בים." ולאחר שתיקה קצרה, "הים מיטיב עם מחשבותי."
"תשתף אותי בהן?"
הוא השתהה על עומדו וקמט זר הופיע בין גביניו. תנודות הספינה הרקידו את צלליתו על דופן התא, מעוותות את צורתו.
"תספר לי על הפירָט היהודי? הוֹ ז'וּדֵאוֹ וִינגָדוֹר?"
הוא אמר:
"אחות קטנה רואה בכדור בדולח?"
"מצא לך שעת כושר וספר לי, אלִיה."
"שינה מתוקה."
היא הושיטה לו את ידה. "אלִיה?"
"מה, אחות קטנה?"
"אני יוצאת לגלוּת?"
"את חוזרת מן הגלוּת."
היא שקלה את תשובתו.
"לא היית חייב ללוות אותי. לא הספקת לנוח מהמסע הביתה," אמרה.
"שרה, דעי לך," השיב. "אפילו יותר ממה שאני חושש לך, אני חושש לראשי, שלא היה שוהה הרבה על צווארי לוּ נשארתי בכרתים."
היא אמרה:
"אתה לא תסלח לעצמך אם יפלו עלינו שודדי ים ואתה אינך לצדי?"
"אל תחששי משודדי ים."
"למה?"
"אל תחששי."
נימת קולו הזכירה לה שוב כמה מועטה ידיעתה בכל אותם ענייני סתר שידו בהם, והיא דחקה בו:
"מה סיפרת לאנגלי עלי?"
"שאַת אחותי הקטנה ובאה אתי למקומות הקדושים."
"ובמה נימקת את החלטתך להמשיך ליָפוֹ?"
"איש מסחר אני. ומסחרי לוקח אותי לאשר יקח."
"ואת רצונך שיקדים את ההפלגה ויֵצא לדרך בלילה?"
"צרור דוּקטים של זהב משביע את סקרנותו של כל איש אנגלי. בים וביבשה."
אלִיה נשף על העששית ויצא. היא קראה לקורפו לבוא לישון לצדה והפעם, נתון לאיזו התנגדות, איזו טינה, סרב. אולי בשל זכרונות מרים מההפלגה שבה הופרד מקרוביו ונלקח לאי זר. ואולי מחשש שרצונה להחזירו למקום שממנו נלקח. היא התכסתה בכסת הנוצות לעמעם את תנודות האונייה, אבל שנתה חמקה. מחשבות שלא מָשלה בהן זינבו בה, והדם בעבע בעורקיה.
"אני לא אחלה במחלת ים, וגם אתה לא," קראה אל קורפו. "הבטח לי!"
גם בחשכת הקיטון לא התקשתה להבחין במבטו. לא מבטיח כלום, מחלת ים או לא מחלת ים. כלום.
שנתה תוסיף לחמוק, ואפשר שכך יהיה עד כלות המסע הזה, חשבה. אפשר שתישאר נדודת שינה ונקופת מצפון עד אחרון ימיה.
* * *
* * *
שתי הודעות בקשר לספר "אהובת בן המרקיז"
מחירו של הספר, לאחר הנחה מיוחדת של 30% לקוראי "חדשות בן עזר"
הוא 60 שקל
המעוניינים לרכשו מתבקשים לשלוח את הסכום לפקודת הוצאת "איזמרגד", ת.ד. 192 פתח-תקווה 49101, בציון כתובתם, והספר יישלח אליהם.
ביום ראשון ה-3 באפריל, יתקיים ערב מיוחד המוקדש לספר ב"תמול-שלשום" בירושלים בשעה 19:00. ישתתפו בו, בין היתר: פרופ' רחל אליאור בהרצאה על הספר, והקריין דן כנר בקריאת קטעים נבחרים מן הספר.
הכניסה חופשית!
* * *
אמש בפילהרמונית עם תלמי, רחלין, מוצרט ושוסטקוביץ' החמישית
מאחר שהיה זה חג פורים, ט"ו באדר ב', 21.3, בחרה הפילהרמונית לפתוח את הקונצרט, בניצוחו של יואב תלמי, ביצירתו של יואב תלמי "הרהורים על דכאו" שהתאימה מאין כמותה למאות הצעירים והנוער המחופשים שעדיין גדשו את הרחובות מסביב. היצירה הקצרה, 16 דקות, נשמעה מאופקת ורצינית, ובייחוד בלט בה המתופף היחיד שליווה בקצב חלק ניכר ממנה והזריק לה מנה הגונה של חיוניות ועניין. את תפקיד האקורדיאון, שהיה מוסתר מעינינו, לא זיהינו ביצירה.
את הקונצ'רטו הפופולארי לכינור ולתזמורת ק' 219, "הטורקי", שכתב מוצרט בטרם מלאו לו עשרים, ניגן הכנר יוליאן רחלין, הנראה אף הוא צעיר מאוד, דק ושברירי. הנגינה שלו עדינה, מדוייקת, והוא בדו-שיח מצויין עם התזמורת, ואולם משהו חסר בכל זאת. אולי הוא עדין מדי לארציות של מוצרט. אולי הוא היה צריך לאכול קצת יותר בשר כדי להיות יצרי יותר על הבמה ולהתאים למוצרט. הקהל אמנם קיבל אותו בהתלהבות, וגם זכה ממנו להדרן שקט ויפה מאוד, אבל לנו היה חסר משהו בנגינתו.
החלק השני של הקונצרט היה הנהדר ביותר, אף כי חלק מהמאזינים בחר להסתלק אחרי ההפסקה, כנראה שוסטקוביץ' מודרני מדי עבורם, או שחיכו להם מסיבות פורים. הסימפוניה מס' 5 ב-רה מינור, אופ' 47, משנת 1937, של דמיטרי שוסטקוביץ', היא אחת הסימפוניות הגדולות של המאה ה-20, וכמה פעמים שלא תשמע אותה, תתלהב שוב. וגם הפעם הקהל ממש יצא מכליו בסיום, שזה אחד הקטעים הקצביים והמרגשים ביותר שבו כל כלי התזמורת מנגנים כל אחד בתפקידו, ויחדיו. איזה יופי! איזה ריגוש! זוהי מוסיקה שסוחפת אותך ומטלטלת אותך ואתה נבלע כולך בתוכה. יואב תלמי הצנוע התמודד היטב עם היצירה הענקית ועם התזמורת בהרכבה המלא, וזאת למרות שכנראה התרגש מאוד מכובד המשימה ולא פסק מלנגב את זיעתו בהפסקות שבין הפרקים הראשונים. כל מלאכת הניצוח היתה בעל-פה, ללא תווים. ובלי לרקוד יותר מדי ולמלא את הבמה באפקטים, שממש מתבקשים מצד המנצח ביצירה סוחפת כזו. הסימפוניה החמישית היתה,ללא ספק, פסגת הערב. אין טעם לתאר אותה. צריך לשמוע.
* * *
אהוד בן עזר
אומץ
סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.
חלק שני
בשובו ארצה מדווח משה לבגין על הפגישה. המלך חסן השני עומד בדיבורו. ב-9 בספטמבר מגיעה הודעה ממרוקו, כי המצרים מוכנים לפגישה בדרג גבוה, אך עדיין לא בין סאדאת לבגין.
ב-16 בספטמבר יוצא משה לביקור שני במרוקו, אך הפעם בהסוואה אחרת, במסגרת נסיעתו לוואשינגטון, לשיחות מדיניות. הוא יוצא לדרך עם רעייתו רחל ועם משלחת ממשרד החוץ, תחילה הוא מגיע לבריסל, ונפגש עם נציגי הקהילות היהודיות ושגרירי ישראל באירופה. למחרת בבוקר הוא נפגש עם שר החוץ הבלגי ועם מפקד נאט"ו, הגנרל אלכסנדר הייג, שפגש לראשונה בביקורו בווייטנאם, עוד בהיות הייג מג"ד שאיפשר למשה להצטרף לפטרולים בג'ונגל עם יחידותיו. משה מתראיין לטלוויזיה הבלגית, ולאחר מכן ממשיכה הפמלייה שלו למטוס הממריא לניו-יורק, ואולם מכוניתו שלו סוטה לרחוב צדדי; הוא נלקח לדירה פרטית, ושם שוב חובשים לראשו את הפיאה הנוכרית ומדביקים את השפם; הוא מרכיב את משקפי השמש ויוצא עם מלוויו בכניסה צדדית. מחליפים מכונית ועוד מכונית ונוסעים מבריסל לפריז.
בדרך הם עוצרים לפיקניק של כריכים ופירות, ואולם משה חש שלא בנוח. הפיאה והשפם מגרים את עורו, ובעיקר סובלת מכך עינו היחידה, שדומעת ומאדימה עד שהוא חושש לה. לפניו עוד לילה ארוך, והטיפות שהוא מזלף עליה אינן משככות את הדלקת.
בשדה התעופה של פריז מחכה לו המטוס המרוקני בעל שני מנועי הסילון, ובתוך שלוש שעות הוא מוצא עצמו באגף האורחים של ארמון המלך חסן השני ברבאט, בירת מרוקו. החדר ענק, חדר האמבטיה לידו רפוד מרבדים אדומים, גדוש מגבות ורודות ועשרות בקבוקים של מי קולון, בושם וקרמים, כיד המלך. חדר המיטות מוצף בונבוניירות שוקולד ענקיות, עוגיות, פירות ומיני מתיקה, כולם מרהיבים בצבעיהם ומפיצים ריח ניחוח.
משה מתקלח, מתגלח, ונוסע עם בן-לווייתו הישראלי, האלוף-לשעבר אברהם (אברשה) טמיר, לארוחת-הערב עם המלך ועם הנציג המצרי שבא במיוחד מקהיר. בחדר צדדי הוא מסיר את התחפושת, מהדק את הרטייה השחורה על ארובת העין הריקה, ונושם לרווחה. בחדר-האורחים הוא פוגש את המלך חסן השני, את סגן נשיא מצרים, ד"ר חסן תוהמי, וכמה מחברי הצמרת המרוקנית.
משה מגיש למלך מתנה, חרב וראש חנית כנעניים עשויים ברונזה, מן האלף השני לפני הספירה. "לפני שהומצאו ה'פאנטום' וה'מיג', בכלי-נשק כאלה כבשו יוצאי מצרים את כנען מידי תושביה," הוא מסביר.
"נשק זה הוא מזכרת ממלחמות העבר," אומר המלך. "הגיעה העת לעשות שלום." ואולם לאחר הפתיחה הקצרה הוא מתנצל שעליו לצאת כדי לבקר אצל אימו. בכך הוא מניח לתוהמי ולמשה להימצא שעה קלה לבדם ולשוחח בטרם יחלו הדיונים.
משה מתרשם שתוהמי אכן מעוניין בשלום, ואולם אינו יודע כמעט דבר על כל הנעשה בשטחים ועל אורח-החיים שנוצר בהם בין יהודים לערבים. תוהמי הוא גבר מרשים, לבוש בקפידה, ממושקף, בעל זקן מטופח שכבר זרקה בו שיבה, אך שער ראשו עדיין כהה, ונסוג במפרצים עמוקים מעל מצחו. הוא שופע מרץ והחלטיות, ומספר שהשתייך ליחידת לוחמי קומנדו, וכי אחיו הטייס נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים.
לאחר שובו של המלך ניגשים כולם לארוחה, המוגשת במיטב המסורת של המטבח המרוקני. בסיומה, לאחר הקפה, מציע המלך לפתוח בדיון. הוא מציג את תוהמי כאיש הנהנה מאמון מלא של סאדאת, ואומר:
"רק הנשיא סאדאת, סגנו מובראכ, ואורחנו הנכבד, ד"ר תוהמי, יודעים על קיומו של המפגש הזה, העשוי להיות תחילתה של תקופה חדשה של מגעים ישירים, שבהם יובהרו על-ידי שני הצדדים כל הנושאים הנוגעים להסדר שלום. לאחר שיוסכם על הנקודות העיקריות, יגישו שני הצדדים את הצעותיהם לארצות-הברית בכתב, במגמה לשמור על כבודה של אמריקה וכדי שייראה כאילו היא הביאה להסכמה בין הערבים לישראלים.
"כאשר תוסדר הבעייה העיקרית של פינוי השטחים, יהיה אפשר להגיע ליחסי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה. מאחר שהשטחים משמשים כיום ערובה לביטחונה של ישראל, יהיה צורך למצוא הסדרים, שיבטיחו את ביטחונה גם לאחר החזרתם לערבים. יש למצוא גם פתרון מקובל לירושלים, העיר הקדושה ליהודים ולמוסלמים כאחד. על ארצות ערב כולן לקחת חלק בפתרון הבעיה של הפלסטינים."
עתה מגיע תורו של תוהמי להציג את עמדת מצרים. הוא מדבר בקול נרגש ובשפה נמלצת. "לפגוש אותך, דיין, כאן בצל קורתו של המלך, מהווה מקור סיפוק בעבורי. כל השנים חשבתי שאפגוש אותך רק בשדה הקרב או במפלה מדינית. והנה שנינו כאן בחיפוש אחר השלום, הודות למאמצי המלך ולאמון שסאדאת נותן בבגין ובך. אתם מנהיגים חזקים ואמיצים, ואנחנו מאמינים שתעזו לקבל החלטות גורליות לשלום מלא והגון."
תוהמי ממשיך ומוסר בדייקנות את השדר שהביא עימו מסאדאת: "שלום יושג רק תמורת נסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים. יש להחיל את הריבונות הערבית ולהציב את הדגל הערבי בכל השטחים, לרבות ירושלים המזרחית. על ישראל לקבל את הצעת השלום המצרית או לדחותה, אין מקום לוויכוחים ולמיקוח. על ישראל להבין כמה מסוכן הצעד שהמצרים נוקטים עתה. רק סאדאת וסגנו מובארכ יודעים על השליחות. אסור שהדבר ייוודע לאיש, גם לא לאמריקנים. בגילוי מוקדם יש אפילו סכנה לביטחונו האישי שלו עצמו.
"עליכם להבין, שסאדאת רציני ביותר לגבי השלום. הוא מסכים לפתוח בדיאלוג איתכם, אולם רק לאחר שבגין יסכים לעקרון הנסיגה המלאה ייפגש איתו סאדאת וילחץ את ידו. החזרת השטחים שכבשתם מאיתנו היא המפתח לשלום. זו שאלה של ריבונות, של כבוד לאומי ושל המשך קיומו של סאדאת. אם ישראל לא תבין זאת, עלול להיווצר קיפאון. הפגישה הבאה צריכה להיות דיון עבודה בין שנינו. אני מציע שנשוב להיפגש כאן לאחר שנלמד איש את מסמכי רעהו ושאתה תביא עימך את תגובת בגין לבקשת סאדאת."
בהגיע תורו של משה מתקרבים מחוגי השעון לשתיים אחר חצות. הוא עייף מאוד. כבר יומיים הוא נמצא בנסיעה ובפגישות ובשיחות בלתי פוסקות. התחפושת גירתה את עינו האחת, וכמו תמיד, מרגע שהוא מאמץ את העין יתר על המידה, מתחיל כאב-ראש קשה, המחייב לפחות מנוחה קצרה. נוספה על כך הארוחה העשירה, שמטעמי נימוס לא היה אפשר לדלג עליה.
"אני מעריך מאוד את חשיבות המפגש ואדווח לבגין כל מה ששמעתי הערב. אני משמש רק שליחו, ולכן יהיה עליי להביא את כל הנקודות לפניו, ולא אוכל להתייחס אליהן בטרם אקבל את הוראותיו. לכן גם עליי לדעת, אם התביעה שבגין ייפגש עם סאדאת רק לאחר שיתחייב לסגת מכל השטחים, כולל סיני, היא תנאי בל-יעבור להמשך תהליך השלום, או אם יהיה לתהליך המשך גם אם יסכים בגין רק לכלול את התביעה לפינוי השטחים כחלק מן המשא-ומתן?"
"על בגין לתת התחייבות מפורשת לפינוי כל השטחים המוחזקים," קוטע אותו תוהמי, "ובראש ובראשונה להחזיר את כל סיני, שהוא אדמה מצרית, למצרים. סאדאת לא יוכל ללחוץ את ידי בגין כל עוד חייל ישראלי אחד נשאר על אדמה ערבית."
"אני מרשה לעצמי לתקן את ידידי תוהמי," אומר המלך בקולו השקט והסמכותי. "ביודעי את הלך רוחו של סאדאת, בעקבות שיחותיי עימו, אני נותן את מלת כבודי שסאדאת יפגוש את בגין וילחץ את ידו לאחר שבגין ייתן התחייבות אישית ששיחות השלום הדו-צדדיות, שהן תהליך הדורש זמן, תיערכנה על בסיס של הבנה בדבר פינוי ישראל מהשטחים המוחזקים."
"תהיה אשר תהיה החלטתו של בגין," מסכם משה, "הוא יצטרך להביא אותה לאישור בממשלתו וגם בכנסת. שום ראש ממשלה ישראלי אינו יכול לקבל החלטות כאלה על דעת עצמו. אני רוחש אמון מלא לדיברתו של סאדאת, כשם שסאדאת בוטח בנכונות של מנהיגינו לקבל החלטות גורליות. כל הסכם ג'נטלמני עם סאדאת ייראה בעיניי כהתחייבות כתובה מצידו. ואולם איננו יכולים לסמוך באותו אופן על שאר המנהיגים הערבים.
"בשאלה העיקרית של פינוי השטחים איני יכול לומר אם בגין ייעתר לבקשתו של סאדאת, אולי כן ואולי לא. אך הוא בוודאי ירצה, לפני שיתחייב למשהו, להיפגש בעצמו עם סאדאת ולדון עימו בכל הנושאים הקשורים בתהליך השלום. יישובינו הותקפו במשך תשע-עשרה שנה בגבולות שלפני יוני 67'. אילו ערבויות תהיינה לנו עתה, שהדבר לא יקרה שוב? איך נוכל להבטיח את חופש השיט שלנו בים סוף? מה יהיה מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה אם תועברנה לריבונות של ארצות ערב? מה יהיה על ההתיישבות ברמת הגולן? הכותל המערבי? הר הזיתים, הר הצופים ובו האוניברסיטה העברית בירושלים?
"אף שהבעיות קשות וסבוכות, אפשר לדון עליהן ולהגיע לחוזה שלום עם מצרים ועם ירדן. אינני בטוח כל-כך לגבי סוריה. עלינו להחליף בינינו, בהקדם האפשרי, הצעות להסדר השלום ולגשת למשא-ומתן, שיוכל לשאת פירות רק אם סאדאת ובגין ייפגשו לשיחה פנים-אל-פנים לשיחה גלויה וכנה שבה יונחו בהסכמה הדדית קווי יסוד לדיונים בדרג השני. דבר זה לא יוכל לצאת לפועל אם כתנאי מוקדם לשיחות תמשיך מצרים לתבוע כי ישראל תתחייב לפנות את כל השטחים."
בסיום הפגישה מסכימים המלך, תוהמי ומשה, כי שני הצדדים ידווחו לראשי מדינותיהם על הנושאים שהועלו בדיון, וזאת במטרה להמשיך בתהליך השלום. משה ימסור לבגין את תביעת סאדאת, כי ישראל תתחייב לפנות את השטחים כתנאי מוקדם להמשך השיחות; יוחלפו מסמכים, שבהם יפרוס כל צד את תוכנית השלום שלו. אם סאדאת ובגין יאשרו זאת, תתקיים הפגישה הבאה בין תוהמי למשה במרוקו, בתוך שבועיים.
"מעולם לא חשבתי שאפגוש אותך בתנאים כאלה," שב תוהמי ואומר למשה בפרידתם. "חשבתי שניפגש בקרב, או כאשר יפקוד את ישראל משבר לאומי, ואתה תבוא אלינו בשליחות ממשלתך."
משה מבין, שתוהמי קיווה לראותו בקהיר, בא לבקש כניעה ורחמים לאחר מפלה במלחמת יום הכיפורים. התנאים שתוהמי מציג נשמעים כבאים מפי נציגה של מדינה מנצחת, ולא של מדינה שלדעת משה הפסידה במלחמה. אבל התמורה שהוא מציע, בשם סאדאת, היא הסיכוי הגדול ביותר לישראל להגיע להסכם שלום עם הגדולה והחזקה במדינות ערב. נחוצות היו כנראה חמש מלחמות: העצמאות, "קדש" (סיני), ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים – כדי שמצרים תבוא למסקנה ששלום עם ישראל הוא אפשרי והוא גם אינטרס מצרי.
"אני מזמין אותך לבוא ולראות במו עיניך את ישראל, את יחסי הגומלין שבינינו לבין הערבים, וכיצד חלוקתן הגיאוגראפית של ירושלים והגדה המערבית אינה מעשית כיום."
והם נפרדים בלחיצת יד חזקה.
*
משה שב עם אברשה לאגף האורחים המפואר. בשלוש וחצי בלילה עליהם לעלות למטוס לפריז. הוא משתרע על המיטה, המוצעת בהידור. שעה של שינה היא שעה של שינה. העין דומעת והראש כואב. לפנות-בוקר הם מגיעים לפריז. במהלך הטיסה כותב אברשה דו"ח על הפגישה. משה, חרף עייפותו, אינו מצליח אפילו לנמנם. בפריז הוא נפרד ממלוויו המרוקנים, מסיר סוף-סוף את הפיאה הנוכרית והשפם "הארורים". במלון "הילטון", ליד נמל התעופה אורלי, הוא שותה כוס קפה חריף עם קרואסון בחמאה, פותח את ה"הראלד טריביון" וקורא השערות שונות ומשונות על היעלמו הפתאומי. שלוש שעות הוא מצליח לישון בחדרו במלון, ועולה על טיסת "אל על" חזרה לישראל, הפעם ללא תחפושת.
עומדת בפניו תקופה לא קלה. בגין מוכן לעלות על דרך השלום, אך ספק אם הוא משער לעצמו אילו ויתורים מכאיבים ומפליגים יידרש לעשות לשם לכך. משה הוא שטבע, בימי נאצר, את האמירה "טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'," ואילו עתה הוא סבור כי האמירות ההיסטוריות חייבות להיבדק לנוכח המציאות המשתנה, על אחת כמה וכמה כאשר אנו עומדים סוף-סוף על סיפו של משא-ומתן לשלום.
ב"אל על" משה הוא נוסע ותיק וזוכה ליחס מיוחד. לארוחה מגישים לו סלט עגבניות עם זיתים ירוקים. פורשים לו מזרן בין הכסאות האחוריים לבין זנב המטוס. נהמת המנועים והעייפות מאפשרים לו הפעם לנמנם.
מנמל-התעופה בן-גוריון הוא נוסע ישירות לבגין בירושלים, מדווח על הפגישה, ומקבל אישור לחילופי המסמכים על תהליך השלום ולפגישה נוספת עם תוהמי, והצהרה שבגין אינו מוכן להתחייב מראש על נסיגה מכל השטחים. עמדת ישראל תובהר למצרים מקריאת המסמך שיוגש להם.
מירושלים הוא שב לביתו בצהלה. הבית ריק. רחל בארה"ב. לפני נסיעתם רוקנה את המקרר, כיבתה את דוד החימום החשמלי והסירה מן המיטות את כל המצעים. השעה היא אחת בצהריים. הוא מרתיח מים, מכין לעצמו ספל מרק מקובייה שמצא במזווה, מאזין לחדשות, מתעטף בשמיכה, שוכב על המזרן החשוף ומשתדל להירדם. בשש לפנות-ערב של אותו יום, 18 בספטמבר, שבבוקרו יצא מפריז ארצה, עליו לצאת בטיסה לניו-יורק, כדי להתחיל בשיחות עם ראשי הממשל האמריקני בוואשינגטון.
*
ב-10 בספטמבר, בתוך הפעילות המדינית שכולה חשאית עדיין, מתקיים בכפר המכבייה הכנס הראשון של "הבמה לבירורים מדיניים וחברתיים", מסגרת פוליטית-למחצה, שעתידה ללוות בארבעה-עשר כנסים את משה בשנותיו האחרונות ולהיקרא על שמו לאחר מותו. הכנסים מתמקדים בתהליך השלום עם מצרים ובתוכניות האוטונומיה לערביי השטחים, ומשה חושף בהם לראשונה רבים ממהלכיו.
הכנס הראשון נערך פחות משלושה חודשים לאחר כינון ממשלת הליכוד, ומטרתו לתת לשר החוץ, המכהן כחבר כנסת בודד, שאף לא הכריז על עצמו כסיעה, עורף ציבורי ותמיכה פוליטית; ואפילו לאיים בהקמת גוף מפלגתי חדש, שיכול להיות ניזון מחולשתה וממבוכתה של מפלגת העבודה לאחר ההפסד בבחירות, ומהשתתפותו של משה בממשלת הליכוד. הבמה מרכזת רבים מתומכיו במפלגות הקיימות ומעניקה לו גיבוי ציבורי במשך תקופת כהונתה של הכנסת העשירית, בשנים 1981-1977.
זלמן שובל, חבר כנסת מטעם "רפ"י, הרשימה הממלכתית" שבליכוד, פותח את הכנס בשם הוועדה היוזמת. הוא מגדיר את הבמה כגוף אל-מפלגתי ובלתי מפלגתי, ומתאר את הדרך המשותפת של מייסדי הבמה מכל המפלגות כדרך ממלכתית, המבטאת גישה ציונית אקטיביסטית.
דיין, בדבריו, אינו מבקש להציע הגדרה של דרך משותפת, אלא להבהיר ולחדד את עמדתו המדינית במסגרת של במת ויכוח ולא של מפלגה חדשה. "לו היו אומרים לי שהכנס נועד להניח יסוד למפלגה חדשה, לא הייתי משתתף בו."
הפער בין גישתו של משה לבין ציפיותיהם של רבים ממייסדי הבמה נמשך עד הקמתה של תל"ם, תנועה להתחדשות ממלכתית, בראשותו, בבחירות 1981.
*
גישתה של ארה"ב לישראל אינה אוהדת ביותר. תחת הכותרת של ועידת ג'נבה, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובשם תהליך השלום ותוכניות השלום למיניהן – מנסה ארה"ב לכופף את ישראל, לדחוק אותה חזרה לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים, ולרצות את הערבים ובעיקר את מדינות-ערב יצרניות הנפט.
העמדה האמריקנית גורסת, כי הגבולות בין ישראל לשכנותיה צריכים להיות זהים לקווי מאי 1967, עם שינויים קלים בגדה המערבית. הגדה המערבית ורצועת עזה הן "שטחים כבושים", שעל ישראל לסגת מהם בהתאם להחלטה 242 של מועצת הביטחון, וזאת לאחר שיוסכם בינה לבין שכניה על גבולות הקבע. כמו כן צריכה לקום "ישות פלסטינית", שתהיה קשורה בירדן. ארה"ב תיתן לישראל ערבויות ביטחוניות, כדי להבטיח את קיומה ואת שלימות גבולותיה לאחר שתיסוג לגבולות מאי 1967.
ההתנחלויות בגדה המערבית, בגולן ובצפון סיני החלו עוד בימי ממשלת המערך, ואולם עתה, תחת שלטון הליכוד, הן משתלבות במדיניות הרשמית של ממשלת בגין, שמטרתה ליישב יהודים ברוב חלקי ארץ-ישראל, כדי ליצור מצב בלתי הפיך ולמנוע כל אפשרות שתוקם אי-פעם מדינה פלסטינית, או שהגדה תחזור ותהיה חלק מממלכת ירדן. משה קיבל עליו את תפקיד שר החוץ, כדי לקדם את תהליך השלום. הוא מוכן לוויתורים מפליגים בסיני, ובמידה מסוימת גם ברמת הגולן, ואולם גם הוא אינו מוכן שייווצר מצב, שבו לא יוכלו יהודים להתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל ההיסטורית, בעיקר בגדה המערבית.
*
מניו-יורק, שאליה מגיע משה ב-19 בספטמבר, הוא ממשיך למחרת היום לוואשינגטון, שם הוא מוזמן לפגישה עם הנשיא ג'ימי קרטר. משה מכיר את הבית הלבן מתקופת כהונתו כשר הביטחון, כאשר ריצ'רד ניקסון כיהן כנשיא, והנרי קיסינג'ר שימש כשר החוץ של ארה"ב.
ניקסון הרפובליקני אולץ להתפטר בעקבות "פרשת ווטרגייט", שערוריה של האזנות סתר בתקופת בחירתו לנשיאות, וחיפוי נשיאותי על ההאזנות. את מקומו תפס סגנו ג'רלד פורד, בעל האישיות האפרורית. בבחירות ניצח קרטר הדימוקרטי, וזו פעם ראשונה שמשה פוגש אותו.
בתחילת השיחה, המתנהלת ב"שלוש עיניים", נדרש משה להשיב על שאלה ב"נושא ביטחוני מסויים". בעיתונות החוץ נרמז שהנושא היה "האופציה הגרעינית" של ישראל, שהטרידה לא רק את מצרים אלא גם את ארה"ב. תשובת משה לא הניחה את דעתו של קרטר והוא אמר שייפנה בעניין לבגין. כזכור, אחת הסיבות להתפטרותו של משה מממשלת אשכול, בנובמבר 1964, היתה ביקורתו על "המחדל החמור" של אשכול, שלדעתו נכנע ללחץ אמריקני בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח אמריקני על "האופציה הגרעינית" של ישראל.
קרטר מדבר אל משה בלשון ובטון חריפים, ואינו מסתיר את כעסו. "ראיתי במו עיניי את שר החקלאות, אריק שרון, מכריז בטלוויזיה שבדעתו להושיב מאות אלפי מתיישבים מעבר לקו הירוק. איך מתיישב הדבר עם שיתוף הפלסטינים בשיחות השלום?"
"לא היתה ולא יכולה להיות בישראל ממשלה, שלא תקים התנחלויות. אנחנו רואים בגדה המערבית את מולדתנו. איננו זרים שם ולא נוותר על זכותנו להקים התנחלויות ולרכוש קרקע בשטחים אלה," עונה משה.
"אתם פחות גמישים מהערבים, ומערימים מכשולים על דרך השלום."
"איננו מקבלים את הפרשנות הערבית לגבי אי-החוקיות של התיישבותנו בשטחים. את ההתנחלויות בבבקעת הירדן, בפתחת רפיח וברמת הגולן החלו אשכול וגולדה, ולא זה מונע את השלום. הלא הערבים מסרבים להשלים איתנו זה שלושים שנה, גם כשהיתה ישראל בגבולות הקו הירוק, גבולות מאי 67'!"
"האם תהיו מוכנים לדון בחלוקת הגדה המערבית ביניכם לבין ירדן?"
"כן. אבל איני מאמין שהערבים רוצים בכך. במשך עשר שנים דנו עם ירדן על תוכנית אלון, שיש בה בסיס לחלוקתה של הגדה המערבית תוך הבטחת ביטחונה של ישראל, ותשובת ירדן היתה שלילית לחלוטין."
"אתה התנגדת לכיבוש רמת הגולן. האם שינית את דעתך?"
"אי-אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור."
"אבל מדוע, אפילו במסגרת הסכם שלום, אינכם מוכנים לסגת לקווי מאי 67'?"
"אם יעלה סיכוי לשלום, נצטרך לבחון מהו הפתרון האפשרי. היכן יהיו גבולותינו, ולא רק ברמת הגולן, אלא בכל החזיתות. בשום מקום לא נחזור לקווים הישנים, לא נוריד את ההתנחלויות ולא נבטל את המתקנים והבסיסים של צה"ל, שהוקמו בשטחים."
"האם פירוש הדבר, שבשום מקום לא תהיו מוכנים לסגת?"
"זה ניסוח קיצוני מדי. אני אישית הייתי הולך הרבה לקראת מצרים, אילו רצתה ממשלתה בשלום איתנו, גם כאשר המדינות הערביות האחרות עדיין מסרבות לכך. בכל אופן, לקווים הקודמים לא נחזור. אשר לגדה המערבית, אני מאמין שיהיה אפשר להגיע להסדר שלפיו לא נספח את השטח לישראל, אך גם לא תהיה בו ריבונות זרה. נוסיף להימצא שם, לקיים את מתקנינו הצבאיים ולחיות בצוותא עם הערבים."
קרטר חוזר על דבריו הקשים גם בפגישה המשותפת לנציגי ארה"ב וישראל. עיניו הכחולות קרות ועוינות. את דבריו הוא אומר בשקט, אך בביטויים חריפים, ומדי פעם עולה על פניו אדמומית של כעס. "לא רק ראש ממשלתכם מר בגין, גם שר החוץ דיין, היושב איתנו כאן, לא מצא לנחוץ להסתייג מדברי שר החקלאות שרון על הרחבת ההתנחלויות. אתם נוקטים קו נוקשה, ואילו הערבים גמישים. ישראל אינה רוצה באמת בשלום. ההתנחלויות שלכם אינן חוקיות. מעשיכם ודברי השר שרון מקשים על המשכה של ועידת ג'נבה, שאנו רוצים לכנס עוד לפני דצמבר, ואין הם מאפשרים את ביצוע ההחלטה 242 ואת כינון השלום."
משה והחברים האחרים במשלחת הישראלית נדהמים. אחרי ארבע מלחמות ושלושים שנה של סירוב הערבים לשבת איתנו לדיוני שלום; אחרי רצח המלך עבדאללה, על שהעז לנהל איתנו משא-ומתן לשלום; אחרי סגירת מיצרי אילת, סילוק כוחות האו"ם, ומלחמת ששת הימים; אחרי הלאווים של נאצר בחרטום; אחרי מלחמת יום הכיפורים; אחרי אי-הנכונות של אש"ף להיענות לחיזורי האמריקנים ולהכיר בקיום ישראל – לאחר כל אלה, הערבים הם הגמישים והרוצים בשלום, ואילו אנו מסרבים לכך, ודברינו על רצוננו בשלום נאמרים שלא בכנות!
"איך אתה רואה את הפתרון לגדה המערבית?" שואל קרטר.
"כרגע אינני יודע. אמליץ לפני ראש הממשלה, שהצדדים ידונו על פתרון הקבע רק בעוד שנים אחדות. דבר אחד אני יכול לומר לך מיד – ישראל שוללת הקמת מדינה פלסטינית, ולו גם במסגרת פדרציה ירדנית. אם הגדה המערבית תסופח לירדן, כפי שאתם מציעים – הדבר יביא להרס מדינת ישראל. עלינו יהיה לחזור לקו הירוק, נצטרך לבטל את מתקנינו הצבאיים על גב ההר ולהחזיר את צבאנו מבקעת הירדן. הגדה המערבית תנוהל על-ידי אש"ף ותשמש בסיס להתקפה ולהחרבת ישראל. אני לא אמליץ לראש הממשלה לקבל תוכנית זו."
משה אינו מגלה אפילו ברמז את דבר פגישתו עם תוהמי. הוא יודע, כי אין סיכוי לכונן שלום עם מצרים ללא התערבות וערבויות של ארה"ב; אבל בשלבים הראשונים של המשא-ומתן הישיר יהיה אפשר להשיג יותר ללא תיווכה ולחציה של המעצמה הגדולה, שגם נוטה לערב את הרוסים בכל הסדר שלום, מתוקף השתתפותם בוועידת ג'נבה. פגישת בגין-סאדאת צריכה להיות פרי יוזמתם של שני השחקנים הראשיים ולא הצגה של הבמאי האמריקני.
כשלושה שבועות שוהה משה בארה"ב. ב-4 באוקטובר 1977 הוא נפגש שוב עם הנשיא קרטר וצוותו הבכיר. הפעילות המדינית לתיאום עמדות בין ישראל לוואשינגטון מניבה לבסוף נייר עבודה משותף, ובו הצעות לכינוסה מחדש של ועידת השלום בג'נבה. מופיעים בו עקרונות כלליים למשא-ומתן, ללא תנאים מוקדמים, ומוזכר שיתופם של ערבים פלסטינים במסגרת המשלחת הערבית המאוחדת לוועידה.
חילוקי דיעות על נוסח נייר העבודה מתגלעים לא רק בין משה לאמריקנים אלא גם בינו לבין ראש ממשלתו. מברק מבגין מביע הסתייגות משיתופם של הפלסטינים, הוא סבור, שבכך ניתנה לאש"ף דריסת רגל בוועידה.
ב-10 באוקטובר אחר-הצהריים נואם משה בעצרת האו"ם, בתוקף תפקידו כשר החוץ, ויוצא מיד לנמל-התעופה קנדי. את דרכו ארצה הוא עושה בטיסת לילה של "אל על": סלט עגבניות עם זיתים ושינה על מזרן בירכתי המטוס. ב-11 באוקטובר הוא מתעורר בנתב"ג וממשיך מיד לבגין. הוא משכנע את ראש הממשלה, שאנשי אש"ף לא יוכלו להיכלל במשלחת הערבית, בניגוד לרצונה של ישראל. עוד באותו יום נערך דיון על "נייר העבודה" בממשלה, ולמחרת בכנסת, המאשרת אותו.
ואולם, מכל הדיונים הרבים, הן עם האמריקנים ובאמצעותם עם הערבים והרוסים, הן בישראל, עדיין לא מסתמנת פריצת דרך משמעותית לקראת שלום, באמצעות ועידת ג'נבה.
פגישתו השנייה של משה עם חסן תוהמי אינה מתרחשת כמצופה שבועיים לאחר הראשונה, אלא רק בתחילת דצמבר 1977, בעקבות ביקור סאדאת בירושלים. ואולם הזרעים שנזרעו בפגישה הראשונה, וחילופי המסרים שהובאו לידיעת סאדאת לבגין, עושים את שלהם. שני המנהיגים באים כנראה למסקנה שהדרך להסדר שלום בין ישראל לערבים, ובראש ובראשונה בין ישראל למצרים, אינה עוברת בוועידת ג'נבה.
*
על דרך העבודה במשרד החוץ מספר ראש לשכתו של משה, אליקים רובינשטיין: "אצל משה, העוזרים לא היו ספקי הרעיונות, אלא סדן לבחון את הדברים, משוב. הוא רצה שתגיד לו דוגרי את דעתך, לא סחור סחור. אבל אם היתה לך ביקורת על דבריו, אזיי ב'שלוש עיניים', לא בשער בת-רבים. ובהחלט היה מוכן לשמוע.
"בהתחלה הייתי עורך תרשומת מתשובותיו בנושאים שונים, ומפיץ למי שצריך לדעת. קרה לא פעם שמשה בא למחרת ואמר, שחשב בנושא ושינה את דעתו. כך למדתי שכדאי לא להפיץ מיד את תשובתו אלא לחכות יומיים-שלושה, עד שיגבש סופית את דעתו.
"הייתי כותב לו על דף תמצית שורות אחדות, באותיות גדולות, מכל תזכיר. עיתונים אהב לקרוא בעצמו. תזכירים – לא כל-כך. לעיתים הייתי מספר לו את תוכן התזכיר, ואחר-כך היה אומר: 'קראתי'."
זלמן שובל, הממונה באותה תקופה על מערכת ההסברה במשרד החוץ, מספר: "משה 'הזמין' ביקורת מהעוזרים, אפילו הזוטרים ביותר. אבל אם מישהו מהם היה אומר: 'משה, אתה צודק, אני מסכים איתך!' – היה תובע ממנו מיד: 'מדוע אני צודק? תסביר!'."
*
"אני מוכן ללכת לקצה העולם אם הדבר יועיל למנוע את הריגתו או אף את פציעתו של אחד מבני עמי. ישראל תופתע לשמוע, כי אני מוכן לבוא לירושלים, לכנסת עצמה, כדי לדון עם חבריה על השלום!" – אומר סאדאת בנאומו בפרלמנט המצרי ב-9 בנובמבר 1977. ארבע שנים לפני כן הכריז מעל אותה במה, שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים, כדי "לשחרר את ירושלים."
"אני מזמין רשמית את נשיא מצרים, סאדאת, לבוא לירושלים, כדי לנהל שיחות על שלום קבע בין ישראל למצרים!" – מכריז בגין לאחר ארבעה ימים בהופעה פומבית בתל-אביב. "ואם יבקש אותי הנשיא סאדאת לבקר בקהיר, איענה לכך ברצון."
ב-15 בנובמבר שולח בגין, באמצעות השגרירות האמריקנית בתל-אביב, איגרת הזמנה לסאדאת, לבוא לביקור בישראל.
כך נפתח מהלך השלום הדרמטי ביותר בתולדות יחסיה של ישראל עם שכניה הערבים. דומה כי שום מהלך בעתיד לא ידמה לו, אף לא פגישת רבין, פרס, ערפאת וקלינטון על מדשאת הבית הלבן, או פגישת חוסיין, קלינטון ורבין בטקס חתימת השלום עם ירדן בערבה, מצפון לאילת.
אלה הם ימים שבהם כולנו שומעים את משק כנפי ההיסטוריה המתרחשת מול עינינו רגע אחר רגע כשאנו מרותקים למרקע הטלוויזיה משעת הופעתו של סאדאת במרומי כבש המטוס בנמל-התעופה בן-גוריון, במוצאי שבת, 19 בנובמבר, ועד שמטוסו ממריא חזרה לקהיר ביום שני אחר-הצהריים, ועובר מעל תל-אביב בליווי מטס הצדעה של חיל האוויר הישראלי. שעה קלה אחר-כך אנחנו רואים בטלוויזיה המצרית את מסע הניצחון שלו מנמל התעופה של קהיר לארמון עבאדין, כאשר מאות אלפי מצרים, ודגלים בידיהם, עומדים ומריעים לו לאורך מסלול נסיעתו.
בגין התיאטרלי, המדבר עברית מליצית בהיגוי מיושן וזר, הלבוש תמיד חליפה כהה ועניבה ונראה כגיבור ורשאי מרומן של יצחק בשביס-זינגר; בגין הרוויזיוניסט, "הטרוריסט-לשעבר", המנהיג הפתטי של חירות, שחרתה על דגלה "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"; בגין, שזכייתו בשלטון נראית לרבים כתאונה היסטורית, כאסון ועונש על חטאי המערך – בגין זה נעשה בין-לילה למנהיג מורם מעם, המבטא את רחשי ליבו של עם שלם ושל מיליוני אנשים בעולם כולו, ותופס לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל; ואולי הוא עתיד להירשם ולהיזכר בה כמעט כמו יריבו האגדי, מייסד המדינה ומעצבה בשנים הראשונות, דוד בן-גוריון.
וסאדאת –
הוא, המנהיג הערבי שהנחית על ישראל בהפתעה את מלחמת יום הכיפורים, שעליה שילמה באלפיים חמש מאות וארבעה הרוגים, בפצועים, בשבויים, בקרבות קשים, בסבל וברעידת אדמה פוליטית – הוא נעשה במחי ביקור אחד לאישיות האהודה ביותר, מאפיל במקוריות ובפופולריות שלו אפילו על בגין, ועתיד להיזכר אצלנו בזכות השלום שהביא ולא בגלל המלחמה שגרם. וכאשר יירצח, אף זאת למול מצלמות הטלוויזיה, יהיו התדהמה והאבל עליו בישראל גדולים וקשים, כאילו נהרג אחד מגדולי מנהיגינו.
המשך יבוא
* * *
במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:
אהוד בן עזר
ימים של לענה ודבש
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997
העורך: חיים באר
הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל
הפרסום יחל לאחר סיום פרקי "אומץ", סיפורו של משה דיין
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* נמסר בחדשות כי בשנה הקרובה מתכננת איראן לשגר קוף לחלל. אז מי ימלא, בהיעדרו, את מקומו של הד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות, מחמוד אחמדינג'אד? (והאם הדימיון של קלסתרו לקוף זִיפני אינו ממש מדהים?)
* "למרואן ברגותי. הסיפור הזה ["סיפור של אהבה וחושך"] הוא הסיפור שלנו ואני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו יותר טוב, כפי שאנחנו משתדלים להבין אתכם גם. בתקווה שתראה בקרוב בשלום ובחופש. עמוס עוז." [ציטוט ההקדשה ב"הארץ" און-ליין, 15.3].
* ביום שישי האחרון ראינו בסינימטק תל אביב את סרטו של ברק סתיו על הצייר דויד שריר. ברק סתיו עשה בסרט כמעט את כל העבודה, הוא הפיק, צילם, ביים ובחלקים גם ראיין. התוצאה, בסרט של כשעה ורבע, היא נהדרת. דויד שריר, (שהוא גם חבר שלנו), מתגלה במלוא גדולתו כצייר וכצייר תפאורות לתיאטרון. שריר הוא אחד מגדולי הציירים שלנו, נאמן לסגנונו הייחודי, לא מאחז עיניים, לא מפטפט, אלא נותן ליצירותיו-עצמן "לדבר" עבורו, והתוצאה בסרט היא מדהימה, ממש כמו בתערוכה הרטרוספקטיבית שטרם זכה לה במוזיאונים הגדולים בישראל כמוזיאון ת"א או ירושלים. בעולם, ובייחוד בארה"ב, יצירותיו מוערכות מאוד ונמכרות בסכומים גבוהים, ואם איננו טועים, אין כמעט אפשרות לראותן במכירות פומביות בארץ כי כנראה מי שיש לו שָׁריר אינו שש למוכרו. ראוי בהחלט להמליץ לרשתות הטלוויזיה לרכוש את הסרט על דויד שריר כדי להקרינו לקהל הרחב, ובינתיים אנחנו מבטיחים שאם נדע על הקרנה קרובה נוספת של הסרט, נודיע עליה.
* נרי ליבנה: המשמעות של תג מחיר היא התארגנות מחושבת לפוגרום. כן, כמו אלה שבוצעו ביהודים לפני שהיתה להם ארץ משלהם כדי שיוכלו לעשות בעצמם פוגרומים. --- לאף אחד אין ספק שהרוצח או הרוצחים באיתמר יישפטו בכל חומרת הדין, משפחותיהם ובתיהם ייהרסו, ולעונש הקולקטיווי שאנחנו מפעילים בשטחים יתווסף גם "תג מחיר". אבל נקמת דם צעיר פלסטיני? [שנהרג בידי יהודים] – אל נתפלא אם בסופו של דבר לנקמה מהסוג הזה תהיה צורה של נקמת השטן. ["הארץ", "המוסף השבועי", 18.3.11]
* אם הנשיא אובמה לא היה תוקע סכין בגבו של מובאראכ המתון – אולי הוא לא היה צריך להפציץ כיום את כוחותיו של קדאפי הקיצוני האכזר!
* האסונות של רעידת האדמה, הצונאמי והכורים הגרעיניים ביפן, ורעידות האדמה הפוליטיות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, ובייחוד הנעשה כיום בלוב, לא צריכים להשכיח מאיתנו את הסכנה המתמדת שבה אנחנו נתונים, חרף השקט היחסי השורר במרבית המדינה (למעט רצח יהודים ומשלוח עשרות טילים ופצמ"רים מהרצועה) – יש מולנו ריכוז אימתני של מאות ואלפי טילים, בידי החיזבאללה בצפון והחמאס ברצועת עזה, שמפעיליהם רק מחכים להנחית עלינו מכה קשה ביותר, והטילים האלה גם משמשים איום עלינו נגד תקיפת התשלובת הצבאית-גרעינית באיראן. כן, גם אנחנו חיים על פתח לועו של הר געש המכוון לפלוט שנאה והרס ומתכוון להשמידנו.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או –תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל