גיליון מס' 628

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באדר ב' תשע"א, 24 במרס 2011

עם צרופת הכריכה לספרו של יוסף דוריאל "ללמוד מהחיים"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: איליה בר זאב: האִלמוּת. // אורי הייטנר: על אישים וכיבודים.

 מתי דוד: החשבון עם "מפלגת הניקיון", כישלון "החזון" הלאומי והמפלגתי של קדימה.

רנה שפירא, שמאי עציון: ברכות לפרופ' אוריאל בכרך על זכייתו בפרס הנשיא.

הניה מליכסון: בהמשך לשיח על הגדנ"ע.

אלי מייזליש: מי בעצם בעד קווי 67'?

יוסי שדה: סיפורי בגדד – שדים. // רותי האוסמן טרדלר: האמנם קול קורא במדבר? כמה הערות על המאמר של דב הלברטל.

רות ירדני כץ: מסיבת פורים. // יוסי גמזו: דֶרֶךְ כָּל בָּשָאר...

 יוסי אחימאיר: על זאביק בוים: בחזרה לבנימינה.

יוסף חרמוני: על הצייר עוקשי באיילת השחר. // ישראל זמיר: גוליית התימני.

גדעון תלפז: פרק נוסף מספרו החדש "אהובת בן המרקיז".

אוריה באר: 40 שנה לער"ן או – זוג המייסדים זסלני שנשכח.

נירה אשכול: אצל יעל על המרפסת.

יוסף דוריאל: קברניטי אסון 1973 יוצאים צדיקים ביחס לאלה כיום.

ד"ר גיא בכור: 1. אפקט פרח הצבעוני, ומותו המתקרב של הסכסוך הישראלי-ערבי. 2. גנראל רומל חוזר ללוב, ואובמה פותח מלחמה שלישית עם האסלאם.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים. חלק שלישי. // אגדתי, אסתר ראב והעדלאידע בת"א.

 ממקורות הש"י.

* * *

איליה בר זאב

האִלמוּת

מִשּׁוּם מָקוֹם הוֹפִיעַ כְּבוֹדוֹ –

בּוֹרֵא אַלִּים.

עַל אַף לִקּוּיֵי הַשֶּׁמֶש הָעוֹלָה וְעַמּוּד

הֶעָנָן הַמִּתְרַחֵק,

אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבִּיט בַּכֹּל בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת,

מַה-יֵּשׁ לְסַכֵּן?

הֲרֵי עִוְרוֹן הַבְּרוּאִים לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מִצְבּוֹר הַגְּוִיּוֹת

הַפְּרוּשׂוֹת עַל קַרְקַע דְמוּמָה,

אֶת הַמֻּשְׁלָכִים מוּל עַמּוּד הָאֵשׁ לְקִבְרֵי אֲנָשִׁים אַחִים.

תַּחַת הַשָּׁמַיִם, לָרֹב עַל פְּנֵי אֲדָמָה נִסְדֶּקֶת,

נֶאֱלַם הָאֵל בְּמָקוֹם

בּוֹ הָאָדָם

צוֹעֵק.

גַּל נֵד נָע וְחוֹזֵר אֶל מַעֲמַקֵּי הַיָּם הַגָּדוֹל.

* * *

אורי הייטנר

על אישים וכיבודים

ב-1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' את הפרס על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. החלטת הוועדה עוררה סערה ציבורית. בראש המתנגדים לפרס עמד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. רבין אמר שאין לו סמכות למנוע את הפרס מליבוביץ', אך הוא אישית יחרים את הטקס כי אין בכוונתו ללחוץ את ידו של ליבוביץ'. הסיבה לכך היא העובדה שליבוביץ' הסית לסרבנות שירות בשטחים, ודברים חריפים שאמר בגנות צה"ל, אותו כינה "צבא יודונאצי", ובגנות יחידות המסתערבים שאותן השווה לחמאס.

בתגובה החליט ליבוביץ' לוותר על הפרס. הוא אמר שהפרס היה עצם ההכרה וההוקרה הממלכתית שבהחלטה להעניק לו את הפרס, ועל הפרס הכספי הוא מוותר.

האם ראוי היה ליבוביץ' לפרס? אין ספק שהיו סיבות רבות שהצדיקו את מתן הפרס לליבוביץ' – איש רוח ומדען דגול, פילוסוף, רופא, תיאולוג, כימאי, איש ציבור רב השפעה, מורה דגול ונערץ ופורץ דרך בנושאים שונים כמו הקשר בין גוף ונפש ודוגמת גישתו התיאולוגית הייחודית והשנויה במחלוקת, הרואה את תכלית היהדות בשמירת תרי"ג מצוות בלבד, ללא קשר לאמונה, למוסר, לתרבות או לחוויות דתיות בהן ראה עבודת אלילים.

עמדותיו בנושאים השונים היו שנויות במחלוקת, ולא אחת הוא עורר סערות חריפות. רבים מתלמידיו התייחסו אליו כאל נביא. אחרים ראו בו פרובוקטור. הכול העריכו את רוחב השכלתו, את חריפות ביטויו – בניגוד מוחלט לנועם הליכותיו, את ניקיון כפיו וצניעותו, את היחס השווה שהעניק לכל אדם (ואף לכל נודניק שהטריד אותו בשאלות באוטובוס). הוא זכה להערכה רבה בתור העורך הראשי של האנציקלופדיה העברית לאורך שנים רבות. על כל אלה נמצא ראוי לפרס ואכן היה ראוי לו.

ומצד שני – התבטאויותיו נגד צה"ל היו בלתי נסבלות, איומות ונוראות. איש ימין שהיה מעז להתבטא כך, לבטח היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח. הדברים שאמר פעמים רבות בזכות מלחמת אזרחים, קשים מנשוא. ההסתה המתמדת שלו למרי אזרחי ובעיקר לסרבנות ולהשתמטות הפכו את מתן הפרס לליבוביץ' לבלתי אפשרי מבחינה ציבורית. ראש ממשלה פטריוט כרבין, שבאותה שנה, כעבור חודשים ספורים, לחץ (אמנם כמי שכפאו שד) את ידי רב המרצחים ערפאת, לא היה מוכן ללחוץ את ידיו של ליבוביץ'. מן הסתם גם הוא העריך את ליבוביץ' המדען והפילוסוף, אך לא יכול היה להשלים עם מתן פרס ממלכתי לליבוביץ' איש הציבור.

17 שנים לאחר מותו של ליבוביץ' החליטה עיריית הרצליה לקרוא רחוב על שמו, ושוב עוררה סערה. הפעם צדקה עיריית הרצליה, ואני מקווה שעיריות נוספות תלכנה בעקבותיה, ובראש ובראשונה עיריית ירושלים, עירו של ליבוביץ'.

יש הבדל בין הכבוד שבהענקת הפרס לאדם שבעצם באותם ימים חירף וגידף מערכות ישראל והסית להפרת חוק ולהשתמטות, לבין הכבוד שהחברה חולקת לו שנים רבות אחרי מותו. בימי סערת הפרס, היה ליבוביץ' בן ה-90 איש ציבור פעיל ולא היה אפשר שלא להתייחס אליו כאל איש ציבור. היום, בפרספקטיבה רחוקה יותר, אין כל סיבה לרדוף אותו על אמירותיו, קשות ככל שהיו, ויש לראות את תרומתו הגדולה שהיא מפעל חייו האמיתי ועליה הוא ראוי להוקרה ולהערכה.

התייחסות דומה היא לאורי צבי גרינברג. בדומה לליבוביץ', גם אצ"ג היה איש רוח דגול, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. איש לא יכול לקחת ממנו את גדולתו כמשורר. בדומה לליבוביץ', אף הוא היה נקי כפיים, אדם ישר, שפיו ולבו שווים. בדומה לליבוביץ', אף הוא דגל בהשקפות עולם קיצוניות להחריד ואף הוא ביטא אותן בצורה בוטה, חריפה ופרובוקטיבית. בדומה לליבוביץ' – גם לאצ"ג היו מעריצים שראו בו נביא ואחרים ראו בו מסית ופרובוקאטור. בדומה לליבוביץ' אף הוא הסית והדיח נגד יריביו – הוא האשים את תנועת העבודה וראשיה בבגידה ובשיתוף פעולה עם האוייב, הסית נגד הקיבוצים וההתיישבות העובדת, ובאחד משיריו קילל את קיבוץ משמר העמק בקללה הנוראית – "אל טף ואל מטר". אגב, אצ"ג דווקא קיבל את פרס ישראל, אך היה זה פרס לספרות יפה, ולא על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. ייתכן שכך היה מתקבל גם פרס לליבוביץ' בתחום מדעי.

היום, 30 שנה לאחר מותו, החברה הישראלית יודעת להעריך אותו בזכות מכלול שירתו, וגם הגדולים ביריביו יודעים להתעלות מעל התבטאויותיו השנויות במחלוקת ולהכיר בגדולתו.

כך, גם ישעיהו ליבוביץ' ראוי היום להכרה והוקרה של החברה הישראלית, תוך התעלות מעל התבטאויות הקשות. ליבוביץ' ראוי גם ראוי להנצחה ציבורית, כמו קריאת רחובות על שמו.

אגב, באינטרנט מתרוצצת שמועה לפיה עיריית הרצליה החליטה להחליף את שמו של רחוב נעמי שמר בשמו של ליבוביץ'. איני יודע אם זו אמת או מניפולציה. לא בדקתי, ולכן איני יכול לאושש את תחושתי שזו מניפולציה. אולם אם זה נכון, כמובן שאין זה ראוי ויש לקרוא את שמו על רחוב שאינו קרוי על שם אישיות אחרת.

ואם בפרסים וכיבודים עסקינן – זו ההזדמנות לברך את פרופ' רות גביזון על קבלת פרס ישראל לחקר המשפט. פרופ' רות גביזון היתה בין מייסדי האגודה לזכויות האזרח ועמדה בראשה לאורך עשרות שנים, כיו"ר וכנשיאה. בתור שכזו, אין כמוה לוחמת נגד העיוות של הנושאים לשווא את "זכויות האדם והאזרח" ככלי לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות. גביזון משלבת ציונות אמיתית עם ליברליזם הומאניסטי אמיתי, ולוחמת נגד הליברליזם המזויף, השקרי, האנטי ציוני. גביזון מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי המקעקע את יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל ומדרדר את מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון. גביזון היתה המועמדת הטובה ביותר לחברות בבית המשפט העליון, אך נפסלה בידי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, בטענה ש"יש לה אג'נדה", כלומר שאין היא קופצת דום על פי האג'נדה שלו. אין ראויה מרות גביזון לפרס ישראל. הענקת הפרס לגביזון היא בשורה לכל מי שמאמין בציונות ובדמוקרטיה, ובמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה.  הענקת פרס ישראל לרות גביזון, מכבדת את מוסד פרס ישראל יותר משהיא מכבדת את גביזון.

* * *

מתי דוד

החשבון עם "מפלגת הניקיון"

כישלון "החזון" הלאומי והמפלגתי של קדימה

בזמן שיא המאבק האישי בין ציפי לבני לשאול מופז, בהתמודדות על הנהגת קדימה, הגִיבַה לבני בעוקצנות ובהתנשאות לדבריו הביקורתיים של מופז כלפיה: "נפלא, נפלא, נפלא."

הגיע הזמן לברר מה כל כך נפלא במפלגה שכביכול "נקייה". קדימה מתאמצת לכסות על כל בכיריה וכישלונותיה, בהפקה של כביכול פוזה של מפלגה נקייה, למרות הריקבון והמבוכה שבתוכה, כפי שהיטיב לבטא זאת אחד מראשיה, מאיר שיטרית:

"קדימה היא היום המפלגה הכי מושחתת מבין המפלגות הגדולות" ("הארץ", 24.12.10) בראיון ליוסי ורטר.

זו התמונה המלאה והאמיתית של בכירי קדימה – "מפלגת הנקיון": חלקם מורשעים. חלקם נחקרים. חלקם חשודים. חלקם זכאים.

אריק שרון. אהוד אולמרט. אברהם הירשזון. חיים רמון. עמרי שרון. גלעד שרון. צחי הנגבי. משה שחורי. יואל מוגמי. דליה איציק. רוני בר-און. רונית תירוש. שלמה לחיאני. שלמה מולה. רוחמה אברהם. אלי אפללו.

אריק שרון (המייסד) – פרשת האי היווני, סִירִל קרן, העמותות.

אהוד אולמרט (היורש) – עומד למשפט בכמה פרשיות שחיתות.

אברהם הירשזון (הנאמן) – הורשע בפרשיות שחיתות ויושב בכלא.

עמרי שרון (הבן) – הורשע וישב בכלא על עדות שקר ומימון מפלגות.

חיים רמון (האידיאולוג) – הורשע במעשה מגונה. התפטר. ביצע עבודות שרות כעונש.

צחי הנגבי (המנוע) – הורשע במתן עדות שקר עם קלון, התפטר.

גלעד שרון (הבן) – פרשות מרטיןְ שלאף, סִירִיל קרן. תשתית להעמדה לדין.

שלומי לחיאני (ראש עיר) – חשוד בעבירות מִרְמָה, טוהר המידות, אי סדרים.

משה שחורי (המנכ"ל) – נחקר בפרשיות בענייני מס הכנסה של אשתו.

יואל מוגמי (הסמנכ"ל) –נחקר בחשדות פליליות הנוגעות למס הכנסה..

רוני בר-און (הפולמוסן) – פרשת ההצבעה הכפולה בכנסת.

דליה איציק (יושב ראש) – פרשת שיפוץ דירתה בכספי הכנסת.

שלמה מולה (נציג עדה) – הצהיר על תואר אקדמי שלא השלים.

רוחמה אברהם (אמרגנית) – פרשת הטיסה לחו"ל. אגרסקו.

אלי אפללו (מנהיג שטח) – פרשת הטיסה לחו"ל. אגרסקו.

רונית תירוש (המחנכת) – חקירה בענייני מס הכנסה של עיסוקי בעלה.

ציפי לבני, מנהיגת קדימה: "לקדימה יש רעיון, חזון ודרך! האמנם? – ציפי לבני: "לקדימה יש תשתית של פוליטיקה אחרת" האמנם? – מצעד המורשעים, הנחקרים והחשודים של נציגי ובכירי קדימה מוכיח שאין לה שום תשתית לפוליטיקה אחרת! עובדה. "החזון" היחידי שיש ללבני ולקדימה היא הציפיה לנפילת הממשלה ולרשת אותה.

ללבני ולקדימה אין שום "דרך" או פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, לאחר שהיא כשרת החוץ, יחד עם אולמרט, כראש ממשלה, ניהלו משא ומתן ארוך עם אבו עלא ואבו מאזן שבסופו ללא פתרון וללא הישג. כישלון ללא האומץ להודות בכישלון. היא ניהלה משא ומתן וירטואלי נאיבי "על המדף", כישלון מוכח. קדימה איבדה את "הדרך" שאף פעם גם לא הייתה לה!

קדימה הוקמה לא בגלל "דרך", אלא בגלל נקמה של שרון ופרס במפלגותיהם לאחר שהפסידו בהתמודדויות פנימיות ונותרו במיעוט בליכוד ובעבודה. עובדה! – שרון הפסיד במשאל חברי הליכוד, ופרס הפסיד לעמיר פרץ בהתמודדות במפלגת העבודה. קדימה מצויה במבוכה, עם "דרך" ללא אזימוט טקטי וללא ניווט אסטרטגי. פרט לניגוח אישי של נתניהו וממשלתו אין לקדימה שום דעה ועמדה מקורית, חוץ מלהתנגד לכל יוזמה ממשלתית, בדיוק כמו כל הצעות אי האמון של מר"צ. עיתונאים מבית ומדינאים בכירים באירופה ובארה"ב מחמיאים ומחניפים לציפי לבני בכל הזדמנות, בתקווה שיתחולל משבר ממשלתי בישראל, שיסלול אולי את דרכה חזרה לשלטון. לבני מושפעת מגלי אהדה אלה, דבר שגורם לה להקצין עמדות, בנושאים בהם מתמודדת ממשלת ישראל, מול לחצים מאובמה ומאירופה. לבני כיהנה כשרה בחמישה משרדים ממשלתיים ולא השאירה שום חותם מקורי וביצועי מאחוריה.

* * *

ברכות נוספות לפרופ' אוריאל בכרך

על זכייתו בפרס הנשיא

לאהוד,

אפרופו ברכתך לאורי בכרך על קבלת הפרס להנצחת זכרו של נשיא המדינה אפרים קציר [גיליון 627], לברכתך זו אני מצרפת את ברכתי החמה שלי, ומידע בדבר הפרס הזה, שהוחלט כי יחולק "שווה בשווה" – לשון ההחלטה – בינו לבין עמוס כרמל, שדבריו מתפרסמים מעת לעת בעיתונך הקווי, ומצרפת לו גם כן את ברכתי החמה שלי.

היו בטוב,

רנה שפירא

* * *

אהוד שלום,

אני מצטרף לברכות לפרופ' אוריאל בכרך.

אוריאל היה מפקדי הראשון ב'הגנה' [גדנ"ע] בפתח-תקווה. אהבנו והערצנו אותו כאחינו הגדול. בפניו שטחנו את כל בעיותינו.

אנו בקשר עד היום.

היום מצאתי בעיתון שאל"מ [מיל.] שמוליק אלבק הלך לעולמו. שמוליק היה מפקד המחלקה, כאשר אוריאל שיבדל לחיים ארוכים – היה המ"כ.

שמאי עציון [בוימולד]

* * *

לעמוס כרמל היקר

ברכות לזכייתך בפרס נשיא המדינה

על פועלך רב השנים בתחומי המדע

הפובליציסטיקה, העריכה, האומץ והאמת

שולחת לך מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

* * *

הניה מליכסון: בהמשך לשיח על הגדנ"ע

אהוד שלום רב,

בהמשך לשיח על הגדנ"ע שהיה בגיליונות האחרונים, הנה עוד כמה הערות על הגדנ"ע ומקומו במערכת החינוך של תלמידי ישראל.

 אני אמנם צעירה ממך ומנעמי שוט אך הגדנ"ע היווה חלק לא מבוטל מהקריירה המקצועית שלי. 

אכן, לפני קום המדינה התקיימו אימוני הגדנ"ע מחוץ לכתלי ביה"ס, אך לאחר מכן הפך הגדנ"ע לחלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים של תלמידי בית הספר התיכון.

תפקיד פיקודי בצבא היה כל מה שנדרש ממדריכי הגדנ"ע דאז. גם אני הייתי (ועדיין) חלק מזה. מיד עם שחרורי מצה"ל (1973) השתלבתי כמדריכת גדנ"ע בתיכון סוקולוב לאור (לשעבר) ביפו, ובשנים הראשונות גם בעירוני א' בת"א. כיום אני מורה לשל"ח בתיכון בליך ברמת-גן. 

הגדנ"ע שינה מאז את פניו והפך בסוף שנות ה-70 למקצוע הנקרא כיום 'של"ח וידיעת הארץ' (של"ח= שדה, לאום, חברה). מקצוע המשלב הוראה פרונטלית בכיתות עם סיורים שבועיים כחלק מובנה ממערכת השעות של כל תלמיד. מורי השל"ח הינם מורים לכל דבר. כולנו בעלי תארים אקדמאיים ותעודת הוראה. אנו ממלאים תפקיד חשוב ביותר בחינוכם של בני הנוער לאהבת העם והארץ. רוב הפרוייקטים החינוכיים הנעשים כיום בבתי הספר מובלים על ידי מורי השל"ח.  לדוגמא, בסוף חודש מרץ מתקיים פרוייקט "של"ח בשביל ישראל" ביום זה יוצאים תלמידי בתי הספר השונים עם מורי השל"ח שלהם לנקות קטע מ'שביל ישראל' במסלול שבחרו ולטייל בסביבתו. 

וזה רק אחד מעשרות מפעלים חינוכיים שנעשים לאורך השנה במחוזות השונים.

  זהו, אהוד, את מוט הקפ"פ ובגדי החאקי החליפו לתמיד מפת סימון שבילים, ספר תנ"ך וספר היסטוריה. 

שלך,

הניה מליכסון

אהוד: ולי משום מה נדמה עד היום כי במילה גדנ"ע לא השתמשו לפני קום המדינה אלא כינו בשם אחר את מסגרת הפעולות הצבאיות-למחצה של בני ה-15-17 לערך. ובהזדמנות זו הרשי לי לברכך פעם נוספת על מצגותייך היפות.

* * *

אלי מייזליש

מי בעצם בעד קווי 67'?

מאז סיום מלחמת ששת הימים, ובלי קשר לנעשה בגדה המערבית שנכבשה, מנהלים אצלנו כמה קבוצות פוליטיות, עיתונאים ואנשי אקדמיה, מסע אובססיבי לחזור לקווי שביתת-הנשק מאז 1949 עם ירדן.

אצלנו, נקבע אז לדורות, כי קווי הגבול החוקיים של מדינת ישראל הם קווי הגבול של אותו הסכם שביתת הנשק, ולכאורה מרבית מדינות העולם הדמוקרטי [בלבד] מכיר בהם – לא כולל ירושלים המזרחית שסופחה לאחר ששת הימים לפי חוקי ישראל.

ההכרה-כביכול של מדינות העולם בקווי שביתת הנשק מ-49' כגבול ישראל, מעולם לא נקבעה באף מסמך, באף ועידת שלום, באף הכרזה מדינית של האו"ם. אלה הן סתם אמירות: "הרי כולם יודעים ..."  – ותו לא. ויש הבדל בין "יודעים" לבין הכרה פורמלית במסמך.

והנה, כאן ואצלנו, נדמה לחסידי הנסיגה לקו-הירוק, שהוא קו שביתת הנשק, שאם רק ניסוג אליו, ירווח לנו מכל אוייבנו ושונאינו, שלא פעם ופעמיים ניסו להרחיק אותנו מקווי שביתת הנשק ולחסל בעצם את המדינה. את זה ניסו לפני ששת הימים וכן בעיצומה; ואחרי שנחלו תבוסה ניסו ב'סיבוב ה-2'; במלחמת יום כיפור ושוב הובסו בקרב.

בימים אלה, נתן המנהיג הפלסטיני אבו-מאזן ראיון לערוץ 2 ובו אמר כי כל דרישותיו כנשיא הרשות הפלסטינית לגבי סיום הסכסוך, הוא שישראל תחזור לקווי 67'. זה הכול. הוא גם ציין שהוא מוכן לתיקוני גבול הדדיים, קרי, החלפת שטחים הקרובים ליד הגבולות, נניח גוש עציון לנו, וחלק דומה במדבר יהודה להם. ואולי גם ליד אלפי מנשה.

אבל זאת לא הבעיה.

כי למעט מספר קטן של מאמינים-בכוח לערבים, הכול יודעים כי שפתו של אבו-מאזן היא 'כאלאם פאדי', ובעוד משדרים במוצ"ש [הוקלט ביום ה'] את אבו-מאזן לגבי החלטת החמאס, כביכול, כי "החמאס מכיר בגבולות 67'" ניתכה אש של 50 פצצות מרגמה של החמאס על המדינה.

אלא מאי? הרי מדובר כאן ב"הסכם סופי" שיושג לאחר נסיגת ישראל לקווי 67'. וכל עוד הנסיגה אינה מתבצעת אין הסכם, והחמאס עושה הכול לקרב את ישראל להסכים תחת אש.

וכאן, נכנס האזרח הישראלי התמים להיות "עד מדינה" שאכן אם תיסוג ישראל לקווי 67' – תחדל האש ואפילו ייחתם "הסכם סופי" לגבי כל הדרישות ההדדיות, דברי אבו-מאזן.

הבה אם כן, נברר מי הן הקבוצות הישראליות שמאמינות כי אחרי "הסכם סופי" תחדל הארץ ממאבקי דמים. 

הרי אין אחידות לגביהן, אבל זו החלוקה:

קבוצה א' שהיא הקטנה ביותר ומונה כמה אלפים, מאמינה כי ציר הרשע הוא בכיבוש הישראלי, לא דווקא בששת הימים אלא בתש"ח, כאשר גירשנו מאות אלפי פלסטינים ושדדנו את אדמותיהם, לכן צריכים לחזור אפילו לקווי החלוקה או לפחות לאפשר החזרת הפליטים אל המקומות מהם גורשו, כולל יפו או עכו או אשדוד ועוד מאות  כפרים. למשל; שייח'-מוניס, עליה יושבת אוניברסיטת תל-אביב. אין ספק שאפילו בקרב שאר קבוצת השמאל, קבוצה זו במיעוט קטן, אבל הם  לא שותקים ומפיצים את דברם בעולם.

הקבוצה השנייה מטיפה לחזרה לקווי 67' כולל בירושלים [נטו] בלי קונצים, אבל כל כיבושי תש"ח הם חוקיים. טענתם העיקרית היא: פלסטין קיימת בקווי 67' ולכן עלינו ליסוג עד המילימטר האחרון, אפילו מעבר להצעת אבו-מאזן לחילופי שטחים.

אין לקבוצה זו שום סנטימנטים לכותל או להר הזיתים. "בימי שלום תהיה תנועה חופשית בין המדינות," הם פותרים את הבעייה. כי מרבית אנשי קבוצה זו חילונים ואין להם יחס ליאצ"ט ואמירת קדיש בהר הזיתים או קינה בט' באב בכותל מול עיני שוטרים פלסטינים. יהיה זה ביקור של ישראלים כמו בוותיקן או בקולוסיאום, הם מבטיחים. האם יש ספר ששמו תנ"ך? אין להם מושג רגשי מה זה. אז יש ספר כזה, נו אז מה? האם נסע לפרס ונהרוג עוד פעם 75 אלף פרסים כמו במגילת אסתר ונתלה את המן הרשע? – הם צוחקים.

הקבוצה השלישית היא הכי מדאיגה כי היא מסוגם של אנשי ביילין וז'נבה, אנשים עם רמה אקדמית ואישית גבוהה, הבקיאים וגם רגישים לא רק לתנ"ך ולתולדות עם ישראל מימי יהודה המכבי, צליבת ישו והריסת בית המקדש או מרד בר כוכבא והפיכת הארץ בידי אדריאנוס ל"פלשתינה" וטבח של מאות אלפי יהודים – עד הפיכת "התקווה" לשיר הלאומי "התקווה בת שנות אלפיים" עם דמעה בעין, אבל זה לא עובד.

קבוצה זו, שהיא הרבה יותר פלוראליסטית ממה שנראה בעין, ברובה שונאת ערבים, ואנשיה אינם רוצים ערבים רבים מדי ליד ביתם. מספיק להם עם ערביי ישראל באום-אל פאחם וביפו. לרבים מהם קשה יהיה להתנתק מחלקי מולדת, אבל תמורת ההתרחקות מהערבים הרבים מדי בשטחים, מותר הכול, כולל החזרת ירושלים המזרחית והכותל.

אלה הם הרוצים חזרה לקווי 67'.

* * *

יוסי שדה

סיפורי בגדד – שדים

אתה, קורא יקר, מאמין בשדים? אם אתה לא מאמין בשדים – אז מי, לדעתך, לקח לך את פינקס הטלפונים, או המגבת, או המצלמה שהרגע היתה כאן?

אבא שלי היה מסתובב בבית, בירושלים, בכעס, ושואל את אימא שלי – "יש פה שדים, בארץ ישראל, יש שדים?"

אימא היתה עונה: "אין. בארץ ישראל בכלל אין שדים."

"אז," היה אומר האבא שלי, "אז אם אין פה שדים, מי לקח לי את הנעלי-בית?"

ואמא היתה אומרת – "בארץ ישראל אין שדים! ברגליים שלך הנעלי-בית! תסתכל!"

היה אבא מסתכל, רואה את נעלי הבית, ואומר – "הם החזירו!" – השדים, כמובן. אוולאד לחלאל!

חשוב להסביר לקורא את שלב א' של תפיסת הדמונולוגיה הבגדדית – והיא גם תקפה בירושלים – זה כבר ממש רלבנטי, כאן ועכשיו. אז ככה – יש שדים, זה ידוע. הם גרים בבתים קבועים. אם בעלי הבית עוברים – השדים לא מעורבבים. השדים ממשיכים לגור בבית. הם לא עוברים. כך בבגדד, וכך כידוע לכולם, גם באנגליה.

עכשיו, יש סוג של השבעה, או בקשה – שדוריס אחותי לימדה אותי להגיד, כאשר אתה לא מוצא משהו – אתה מבין שהשדים לקחו אותו. אתה גם מבין שהיו צריכים, השדים, את החפץ, זמנית. הבגדדי אומר להם, כשנעלם פנקס הכתובות, או הבקבוק-שמן, או, לפעמים המצלמה, אומר, בערבית – כי השדים הם דוברי שפות – "קז'ו שרלקם ורג'עונו בסלמה." לאמר – "תשתמשו – ותחזירו בשלום." אתה צריך לשאול את דוריס, אחותי, אם אפשר גם בעברית. אני מציע לא לשאול באידיש. הם יכולים להיעלב מהמבטא של השואל. אבל, בערבית – עובדה – הם מחזירים, השדים, כי אתה מוצא – את המפתחות, או הבקבוק וכדומה.

אני, יום אחד, שאלתי את אימא שלי – "מה את מתכוונת שבארץ ישראל אין שדים? למה, בבגדד היו שדים?"

אימא שלי ענתה – "לא גדולים. בבגדד היו שדים, או בינוניים, או קטנים. גדולים בכלל לא היו."

"אבל," אמרתי, "אימא, איך זה יכול להיות? שדים? יש לך הוכחות? מישהו ראה שד, בבגדד?"

"אוה," אמרה אימא, "כל בגדד יודעים את הסיפור על א'ם עבדאללה. אז ראשית, למה קראו לכאתון א'ם עבדאללה? כי היה לה בן, שקראו לו   כמובן, עבדאללה – זה בעצם עובדיה, עבד האל. אז אימא שלו, אוטומאטית – נקראת א'ם עבדאללה, והאבא – אבו עבדאללה. במזרח, אם נולד לך בן – אתה משודרג לביזנס, ונקרא על שם הבן, שידעו, ושיהיה אליך כבוד. בת – לא. והנה, א'ם עבדאללה היתה זקנה, ובבגדד לא היה בית גיל הזהב, זקן נישאר בבית עד יומו האחרון, כך הוא לא יכול להתלונן שהילדים לא באים לבקר... א'ם עבדאללה היתה זקנה, ונשארה תמיד בבית, על הגג. למה על הגג? כי לא רק שלא המציאו את בית גיל הזהב, גם לא את המזגן, ואנשים לנו בקיץ על הגג, בבגדד – ראה ויקטוריה של סמי מיכאל."

"יום אחד," סיפרה לי אימא, "כל המשפחה של א'ם עבדאללה – הלכו בחתונה. משועממת, הסתכלה א'ם עבדאללה, שנשארה לבד בבית, כי זָקנה – ממעקה הגג למטה, לחצר הפנימית, ושם ראתה, בחושך, כביסה. סדינים לבנים תלויים לייבוש, שנראו, בחושך כמו שדים. אבל, כשהסתכלה טוב-טוב – ראתה שבין הכביסה יש גם שדים אמיתיים, שמשחקים להם שם. לא נבהלה – אין מה לפחד משדים – מה שאימא שלי היתה מכנה – הז'וק א-נאס – האנשים ההם."

עכשיו, קצת דמונולוגיה, שלב ב'. אם אתה לא מפריע לשדים – הם לא מתעסקים איתך. לכן, אם אתה רואה שדים – אסור לך לדבר או לצחוק או לעשות רעש. שב בשקט – והם יגמרו את העניינים שלהם וילכו.

"את זה ידעה א'ם עבדאללה, והסתכלה בשקט. אבל – מה קרה? שדים אוהבים לעשות פאדיחות. כמו שעשינו בבית הספר העממי – שד אחד בא בהיחבא, התכופף מאחורי הגב של שד זקוף, ובא שד שלישי, ודחף את הזקוף, שנפל והתגלגל – ואז כל השדים צחקו. מה תעשה א'ם עבדאללה? – צחקה, מסכנה. גם אתה, קורא יקר, היית צוחק, לא? אבל זאת טעות – אמרתי  שאסור לעשות רעש, או לצחוק. עפו שני שדים לגג, תפסו את א'ם עבדאללה וזרקו אותה למטה, לשדים שלמטה. האלה שלמטה תפסו אותה, וזרקו לשדים שלמעלה – וכל פעם היו צועקים 'ל'זמוהה א'ל א'ם עבדאללה!' לאמר – תיפשו את א'ם עבדאללה. עשו ממנה כדורגל – כמעט מתה מהפחד, וגם מהלעוף מהגג למטה ומלמטה לגג. עד שנימאס לשדים, וגם א'ם עבדאללה היתה די כבדה, אפילו בשביל השדים, עזבו אותה השדים והלכו, והיא, לא זזה – מהפחד שיחזרו – ונירדמה איפה שעזבו אותה השדים.

"כשחזרו בני הבית, העירו את א'ם עבדאללה, והיא סיפרה להם על התקרית עם השדים."

עכשיו אני יודע מה אתה חושב, קורא יקר – שא'ם עבדאללה חלמה חלום. אבל בני הבית ידעו שזה לא חלום – למה? כי כשהם עזבו אותה בבית, היתה א'ם עבדאללה על הגג. וכשחזרו – היתה א'ם עבדאללה למטה, בחצר. והיא, לבד לא יכולה לעלות ולרדת!  אז מי הוריד אותה? מי לדעתך, קורא יקר, הוריד אותה? אם תענה באובייקטיביות, כאיש מהצד, תודה שרק השדים!

כך גם שאלה אותי אימא שלי, ועניתי, "רק השדים!"

עכשיו השתכנעת, כמוני, שהיו בבגדד שדים?

לכן, בפעם הבאה כשאתה מתעצבן ואומר – "לכל השדים," תיזהר, "יבוא שד מהגג, ייקח לך את את המחשב הקטן ואת הנייד, ויעיף אותך בין הקומות של הבית המשותף שלך! תשאל את א'ם עבדאללה! ראה הוזהרת.

מצד שני – כשאתה מאבד משה, תגיד – תשתמשו, ותחזירו בשלום. או – "קז'ו שרלקם, ורג'עוהה בסלאמה." אם תאמין שיש שדים, תיראה שזה יעבוד והם יחזירו!!

* * *

רותי האוסמן טרדלר

האמנם קול קורא במדבר?

כמה הערות על המאמר של דב הלברטל

מזה שנים רבות, בעיקר מאז הפכה היהדות החרדית והרבנית סגורה ומסוגרת בתוך דעותיה, מחשבותיה ותפיסת עולמה, אנחנו עדים לתהליך, שמעיד עליו בקול חכם דב הלברטל, מרצה למשפט ואדם דתי. תהליך זה הוא ההסתגרות המקוממת של הרבנים החרדים בדל"ת אמותיהם, תוך שהם מטיפים שוב ושוב לקהל חסידיהם כי היהדות גופא ולא המדינה ומוסדותיה – היא הגורם היחיד שיש להתחשב בו.  בצורה זו הולך ומתעצם תהליך של בדילות והסתגרות, שמביא את הדת היהודית, שהיא ערכית  ומוסרית – למקומות קשים ומביכים. וזאת דווקא עכשיו, בשעה שהעולם פרוץ  לתקשורת ההמונים ומואר, מעט או הרבה, לכל התרבויות ולכל הדעות.

 דב הלברטל מביא כמוטו את האמירה של מרטין לותר קינג על כך שלא רק מעשיהם של הרעים  – אלא גם השתיקה המחרידה של הטובים – הם אלה שמעידים על התנוונות חברתית. מכאן הוא קורא לגופי הדת הממוסדים להפריד את הדת מהמדינה, לבל ירדו לטמיון הערכים האוניברסליים של היהדות במיטבה.

 אנו עומדים על סיפה של תקופה שבה, גם העמים המוסלמים – שזמן רב  קיבלו את השלטון הרודני של מנהיגיהם – עמים אלה  מבינים שרוח האדם, הרצון שלו לחופש,  וההכרה  בזכויות בני האדם – תמיד יאפילו על בדלנות, קיצוניות דתית וטוטליטריות.

 ואצלנ ? כרגיל, שום דבר לא זז. עדיין הרבנים מטיפים לצאן מרעיתם על קיצוניות ועל שקיעה בסטגנציה. התוצאה: אנשים צעירים חרדים בזים לתרבות החילונית, אך לא בזים לכספים ולמקורות המימון, שהם נוטלים  מהחברה החילונית בחסות המימסד. וזאת בעידן שבו יש  הבנה מוחלטת (כמעט...) כי המיסטיקה וגרורותיה, הנסיעות להשתטח על קברי צדיקים, קמעות, קב-לה  (בלמעיל)  ושאר מרעין בישין – פורחים ומפריחים מתוכם פרחי רע רבים.

הלברטל  אכן אינו  מאמין בהבלים האלה והוא קובל על  העיוורון של אותם רבנים,  שיראת אלוהים בקירבם וקמעות בידיהם ומבקש מהם להפסיק להישען על  תפיסות עולם בדלניות ,שעברו מן העולם. הוא קורא בפשטות לקהל האנשים הדתיים לקחת חלק  בעולם האמיתי ולראות, למשל, באותו מכתב רבנים המצדיק את מעשיו של הנשיא לשעבר דוגמא לירידה רוחנית ולמעשים פסולים.

  היטב זכורות לי הרצאותיו של  פרופ' יהודה פרידלנדר, חוקר חריף ומצחיק (שכתב ספר על תולדות הסטירה היהודית) אשר הביא את כתבי פרל וארטר – שני משכילים (1850 בערך) שהראו את הצד העצוב והפתטי שבשלטון הרבנים,  ועכשיו אני חושבת – 25 שנה אחרי אותם קורסים מאירי עיניים, האם מה שהיה הוא שיהיה. עדיין קהילת הרבנים נוהגת ממש כשם שנהגה בתקופת ההשכלה. הכוונה היא  ל"חצר" של הרבֶּה,  להערצה המיותרת ל"חכם", וההסכמה המשונה לקבל  כל מה שהוא אומר, כאילו אין מדינה ואין חוק רק" מועצת חכמים" –  טוטליטריזם קדוש ובלתי ברור לכל  אדם הומני.

 איש לא מבקש מהחברה החרדית לוותר על ערכינו היפים והמוסריים, אדרבא, יהיו ערכים אלה בבחינת אשכול של איכות  בקרבנו. אך השילוב הרע בין הדת למדינה מאפיל על ערכי היהדות ומבזה אותם ואת זה מרגישים גם אנשים בחברה החרדית ולא רק חילוניים ש"עגלתם... ריקה."

השילוב בין הדת למדינה גורם מצב בלתי ברור. גם צעירים חילוניים נאבקים בבעיות פרנסה ובנוסף, גם להם אין דירות וכדומה,  אבל הם משרתים בצבא כי זו המדינה שלהם.

משהו רע ומכוער מבצבץ מתוך גלימתם של רבנים חרדים קיצוניים, שלמרבית הפלא יש להם מעריצים ואומרי הן. בסופו של דבר, אומר דב הלברטל, הוא נבוך מול החיבור הלא קדוש בין הדת למדינה. חיבור זה מאלץ מדינה שלמה להתיישר על פי ערכים ישנים, סטיגמות עתיקות ומין סידור משונה, עקום, של מתן כסף חינם מקופת המדינה לאנשים שלא עובדים, לא לומדים, הופכים לעול על נשותיהם החרוצות, ולא משרתים בצה"ל.

 דווקא אדם נאור, שבא מתוך הקהל  הדתי, ראוי שקולו יישמע פעם אחר פעם ולא יהיה בבחינת קול קורא במידבר. השידוך הלא קדוש הזה פוגע בראש ובראשונה בקהילה החרדית עצמה.

 כמו דברי ח"כ אמסלם, שקרא שיש להתייחס  גם לעולם החילוני (ומיד הקיאו אותו מש"ס כאילו היה נטע זר) –  כך דבריו של דב הלברטל, אני חוששת – ייעלמו כנוצה ברוח.

מצד שני  יש לקוות שרבים בעולם החרדי והחילוני כאחד – מבינים שכדי לשמור על ערכי היהדות, חובה  לחלץ ממנה את השורשים הקיצוניים, המנצלים והמתייהרים – ולהתחיל להתייחס אל הדת כפי שמגיע לה – כאשכול של ערכים אוניברסליים העומדים לעד. לא כעוד מפלגה.

אהוד: עצתי לך שלא תעשי אידאליזציה ואפולוגטיקה של ה"יהדות" ושל הדת היהודית ה"נאורה" מול מעשי החרדים כיום – כי המטרייה של הדת היהודית והעם היהודי היא מספיק רחבה ומאפשרת לכל אחד להיות יהודי על פי דרכו ולעיתים על חשבון זולתו.

אם היינו "מפרידים את הדת מהמדינה" לא היה משתנה כאן כמעט דבר מפני שאנחנו מדינת סעד מודרנית ולכן מפרנסים אלפי בתי-אב "רעבים" ו"עניים" שמייצרים ילדים ושמתפרנסים מהביטוח הלאומי, והם לא רק יהודים חרדים אלא גם ערבים ובידואים.

* * *

רות ירדני כץ

מסיבת פורים

גם השנה ערכתי מסיבת פורים לחבריי הטובים. כמובן שהם באו מחופשים, ואיזה הפתעות היו! כמו שמקובל בימים אלה, גם אני הזמנתי שף. לא סתם שף, אלא ידוען המדובר ביותר בזמן האחרון, שיכין מטעמים ומעדנים. שהוא יטרח, למה אני? הוא לא התחפש כי הוא מחופש כל השנה. בנוסף לכל המצרכים, הוא הביא גם קילוגרמים של עגבניות וראיתי אותו במטבח שלי כיצד הוא מתייחס לכל עגבנייה.

בשעה הקובעת האורחים שלי באו זה אחר זה. ראשונה היתה ציפי לבני ושאלתה הראשונה היתה: "נתניהו כבר פה?"

השבתי לה: "עוד לא, אבל הוא יגיע." 

"עם אשתו?"

"יש לך משהו נגד אשתו?"

לבני העבירה יד על שערה, הביטה בי וחרצה: "כן, היא תפסה את מקומי!"

באותה שנייה נכנס אהוד אולמרט עם סיגר ענק בין שפתיו, שלושה עטי נובע בכיס חולצתו, חייך חיוך גדול מנצח כזה, ניגש לשולחן האוכל, לקח כוס ומילא אותה ביין, חזר, שילב זרועו בזרועה של לבני והלכו למרפסת ושוחחו.

האורחים הבאים היו בניזרי והירשזון שקיבלו חופשה מיוחדת לכבוד המסיבה שלי. בניזרי, בלבוש חרדי, היה במצב רוח מעולה. שאלתי אותו: "מה כל-כך משמח אותך?"

והוא השיב: "בפורים חייבים לשמוח. חוץ מזה, מה רע? אני נמצא במלון חמישה כוכבים. יש לי את כל הזמן בעולם. אני לומד כל היום תורה, אין לי בעיות ודאגות. מה רע? תגיד הירשזון אני צודק?"

הירשזון איש צנוע ועניו, שקט, השיב: "אתה צודק. אין לי תלונות." הוא העביר מבט לכל עבר וראה את אולמרט ולבני וניגש אליהם. בניזרי ניגש לשולחן והתנפל על סושי ויין ונכנס למטבח וראה את השף המפורסם וצעקה פרצה מגרונו: "איזה כבוד הוא לי!" ותוך כדי שהוא לוחץ את שתי ידיו של השף שאל: "האם הכול כשר כאן?"

השף ענה לו: "לעגבנייה פנים רבות. היא יפה, לפעמים קשה ולפעמים רכה. היא מכשפת ומתחננת שתלטף אותה, תחבק אותה ושתתייחס אליה כאל..."

השף לא הספיק לסיים וקצב הופיע יחד עם ביבי ושרה. בניזרי והירשזון באו במרוצה אל קצב, ובניזרי פנה אליו כך: "שמע קצב, הכלא לא כל-כך נורא... הרבה יתרונות יש בו. יש זמן, הרבה ספרי קודש ואוכל לא רע. יש חדר כושר, קנטינה, טלפונים, עיתונים, שלא לדבר על טלוויזיה, ברוך ה' שהכל נהיה בדברו. הבעייה שלך תהיה שהאסירים לא אוהבים אנסים. אתה יודע, יש להם רמת מוסר גבוהה. אבל לך לא תהיה בעיה מפני שלא ישימו נשיא בחברת פושעים ורוצחים. את זה לא יעשו לך. מה אתה אומר הירשזון?"

והירשזון השיב: "אני חושב שאתה צודק."

אולמרט ולבני התקרבו ואולמרט שאל: "מה נושא השיחה?"

האווירה היתה עליזה ושמחה, הרבה יין נשפך, המעדנים של השף היו נהדרים והוא הסתובב כמו טווס בין כולם ופיו הפיק מרגליות. שרה השתכרה לגמרי וברגע מסוים פנתה לבעלה ושאלה: "תגיד ביבי האם מינית את... לתפקיד שביקשתי?"

 בעלה השיב לה: "כן, שרה'לה, זה בדרך אל תדאגי."

ושרה'לה פנתה ללבני ואמרה לה נחרצות: "את לא תהיי אף פעם ראש ממשלה. מופז ואני נדאג לכך!"  

לבני העבירה יד על שערה, הסתובבה והלכה, ואולמרט רץ אחריה, אחז בזרועה ולחש לאוזנה: "ציפי, אני איתך." והשף הביא לה עגבנייה ואמר: "הביטי, ראי כמה היא יפה, אפשר לעשות עימה מה שרוצים. העגבנייה מסמלת הכול. אהבה, שנאה, קנאה, ידידות."

אהוד: השף של העגבניות, שממטעמיו הלא-טעימים והיומרניים זכיתי פעם לאכול, כמעט שקילקל לי בפטפוטיו את אהבתי מילדות לעגבניות, בייחוד לבלדי ולמרימנד, אבל אני מקווה שהעגבניות בישראל תישארנה עוד שנים רבות לאחר שהליצן העגבנייתי הזה יישכח.

* * *

יוסי גמזו

דֶרֶךְ כָּל בָּשָאר...

כְּשֶהַתִּקְשֹרֶת תִּעֲדָה בְּאֹרַח גְּרָאפִי

אֶת מְהוּמוֹת עַבְּדַאלְלָהּ סַאלֶח בְּתֵימָן

וְאֶת הַבְּרוֹכִים שֶל מוּבַּארַכּ וְקָדָאפִי,

וְשֶל תּוּנִיסְיָה, בַּחֲרֵין וְשֶל עוֹמָאן –

הָיָה עָרִיץ עַרְבִי אֶחָד אֵיתָן כַּסֶּלַע

וּמְשֻכְנָע כִּי שִלְטוֹנוֹ לֹא יֵחָלֵש

וּכְשֶאַרְצוֹת עֲרָב חָגוֹת כְּקָרוּסֶלָה

הוּא לְבַדּוֹ נִשְאַר רָגוּעַ, מַעֲלֵיש...

וְכָךְ שָמַעְנוּ לֹא מִזְּמַן אֶת בָּשָאר אַסַד

הַמִּתְרַבְרֵב בִּזְחִיחוּתוֹ כְּחַכְמוֹלוֹג

כִּי קְרִיסָתָם שֶל עֲמִיתָיו שֶכְּלָל לֹא חָסָה

עַל שְלַל אַרְצוֹת אִיסְלָאם – לְסוּרְיָה לֹא תִזְלֹג.

וְכָל כָּךְ לָמָה? – סָח אוֹתוֹ הָאַבָּדַאי

בִּיהִירוּתוֹ –  כִּי מִשְטָרוֹ לָעַד יִשְׂרֹד

מִשּוּם שֶסּוּרְיָה נֶגֶד אִישְׂרָאִיל, וְדַי

בִּקְלָף חָזָק זֶה שֶשּוּם סוּרִי לֹא יִמְרֹד.

וְלֹא הוֹעִילוּ יוֹעֲצָיו, חַכְמֵי דַּמֶּשֶׂק

שֶהִזְהִירוּהוּ בְּ"דִיר בַּאלַכּ" מְהֵימָן

כִּי גַם אוֹתָם שֶמִּשְטָרָם זוֹכֶה לְרֶסֶק

בְּלוּב, מִצְרַיִם, בַּחֲרֵין, תּוּנִיס, תֵּימָן

לֹא נֶחְשְבוּ בְּשוּם פָּנִים לְאוֹהֲבֶיהָ

שֶל אִישְׂרָאִיל – מָה שֶלְּרֶגַע לֹא מָנַע

אֶת מִשְטָרָם הַמִּתְמוֹטֵט וְהַגּוֹוֵעַ

מִמְּרִידָתָהּ שֶל אֻמָּתָם בְּשִלְטוֹנָהּ.

וְאַף עַל פִּי שֶמִּקְצוֹעוֹ רוֹפֵא-עֵינַיִם,

הִנֵּה יוֹרְשוֹ שֶל אַבָּא חַאפֶז, בֵּן יַקִּיר

שֶבִּטָּחוֹן עַצְמִי מַמְרִיא לוֹ עַד שָמַיִם

כְּלָל לֹא רָאָה שָם אֶת הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

כִּי מִתְבָּרֵר שֶזַּעֲמוֹ הַטְּרָאגִי-קוֹמִי

בּוֹ הוּא יוֹצֵא מוּל אִישְׂרָאִיל יוֹם-יוֹם חוֹצֵץ

(שֶפּוֹצְצָה לוֹ, כַּיָּדוּעַ, כּוּר אָטוֹמִי

מָה שֶגָּרַם לוֹ מֵחֵמָה לְהִתְפּוֹצֵץ)

עוֹד לֹא מָנַע לוֹ נֶעבֶּעךְ שֶבַע שְנוֹת בַּצֹּרֶת

וְכַלְכָּלָה גְרוּעָה (בְּקוֹ"ף וְלֹא בְּכָ"ף)

וּמַפְגִּינִים בְּדַרְעָה – שֶעַל פִּי מָסֹרֶת

אָבִיו, רוֹצֵחַ-הֲמוֹנִים, גַּם הוּא אָכַף

אֶת חַיָּלָיו לִירוֹת בָּם אֵש חַיָּה, וְאֵלּוּ

מַכִּים בְּגַל צוֹבֵר-מוֹמֶנְטוּם בְּחָזְקָה

כְּשֶמִּסְתַּבֵּר שֶלֹּא רַק נֶגֶד יִשְׂרָאֵל הוּא

כִּי אִם גַּם נֶגֶד בְּנֵי עַמּוֹ הַמְּדֻכָּא.

בְּכָל מִשְטָר שֶל מוֹנוֹקְרַאטְיָה דִיקְטָטוֹרִית

יֵש צֹרֶךְ עַז בְּמִין דַּחְלִיל שֶל הַפְחָדָה

שֶדֵּמָגוֹגְיָה שֶל שְטִיפַת-מוֹחוֹת רֵטוֹרִית

עוֹשָׂה שִמּוּש בּוֹ בְּאִיּוּם שֶל הַכְחָדָה.

אַךְ גַּם מִשְטַר-הָעָרִיצוּת שֶל בָּשָאר אַסַד

לֹא יִמָּלֵט עוֹד, כְּמוֹ עָלֶה אֲשֶר נָשַר,

מִגְּזַר דִּינוֹ: בַּסּוֹף לָלֶכֶת, מֻכֵּה כַּאסַח

בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר וְדֶרֶךְ כָּל בָּשָאר...

* * *

יוסי אחימאיר

זאביק בוים: בחזרה לבנימינה

שתי המילים בית"ר והדר, הידהדו שוב ושוב בבית העלמין בבנימינה. הן חזרו ונשמעו בפי הסופדים. הן חזרו ונאמרו בשיחות שקטות בין האבלים, שהסתודדו מתחת לברושים ובצל האיקליפטוסים. שתי מילים שעימן היה מזוהה זאביק בוים יותר מכל, ואיפיינו את דרך חייו, שהחלה במושבה הקטנה ובה גם הגיעה אל סופה. הוא נולד בירושלים ועיניו נעצמו במילווקי הרחוקה שמעבר לים, אבל בנימינה היתה בית גידולו, מקור השראתו. ליתר דיוק, הנחלה הקטנה שהיא היום רחוב שקט. נחלת ז'בוטינסקי.

כאן, בצל השוליים הדרומיים של הכרמל ובסמוך למבצר שוני, צמח הבית"רי זאב דוד בוים. כאן בבית אימא ואבא, ממייסדי המושב הבית"רי, היו נעוצים שורשיו. כאן היו נטועות רגליו – גם כאשר עבר לקרית-גת, או הרחיק עד למכסיקו, או פעל בשליחות הציבור בכנסת ובממשלה. שורשי צעיר עברי, גאה בארצו ובמולדתו, הנושא את שם ראש בית"ר, שגדל ברחוב הנקרא אף הוא על שם ראש בית"ר.

בית העלמין בבנימינה. כאן טמון משורר בנימינה וארץ-ישראל אהוד מנור, וכאן גם טמון הבית"רי שלומיק גרבץ. בין שני הקברים הללו נחפר השבוע קברו של הבית"רי זאביק בוים. הוא עצמו פקד לעיתים מזומנות את המקום. הן שלומיק היה ידיד נפשו, כמעט בן דורו, כמוהו כאולמרטים, יבל"א, ובמיוחד אהוד. השניים – חברי ילדות שחלקו יחד את אותם זיכרונות מן השדות, מן הבית, מן הספרים וממועדון בית"ר המקומי.

מאז הלך שלומיק לעולמו והוא רק כבן 60, אף הוא קורבן המחלה הארורה, זאביק הקפיד להשתתף בכל האזכרות לחברו לחיים ולדרך, זו הדרך המובילה מבית"ר, עבור בליכוד, וגמור ב"קדימה". אזכרה כזו היתה תמיד עוד הזדמנות לפגישה עם זאביק, לפחות בשנים האחרונות.

"תל חי" – כך נהג זאביק לקדם את פניי. כי פעם בית"רי – תמיד בית"רי. הוא – הח"כ, השר, לבוש בהתאם למעמדו, חליפה ועניבה תואמת, שש להתראות עם ותיקי בנימינה שבאו בלבושם המרושל-משהו, גם אם הנסיבות היו עצובות. מהלך היה, מלווה בעדנה, בינות לחלקות הקבר, בלי שידע, בלי שידענו, בלי שהעלינו על דעתנו, שכל כך בקרוב, כל כך מוקדם, גם הוא, האיש המסוגף-משהו, היפה, החטוב, ייטמן אף הוא באדמה זו. האדמה שאהב. הנוף שנשא עימו לכל מקום. זיכרונות בית אבא והילדות המאושרת, האנשים הפשוטים, מלח הארץ, הבנימינים. כי אכן הוא היה בית"רי – ובנימיני.

ארבעה בנים

היינו ארבעה בנים – כולנו ילידי אותה שנה, 1943: בני בגין, עוזי לנדאו, זאביק בוים ואנוכי. בנים לאבות התנועה, ממשיכי דרכם בנאמנות, אף אם במסלולים שנפרדו עם הזמן. יש מי שהימין קמעא (עוזי ל"ישראל ביתנו"), יש מי שהשמאיל קמעא (זאביק – ל"קדימה") ויש מי שנשארו בליכוד (בני ואנוכי). אבל המורשת והאידיאולוגיה נשארו טבועות עמוק בנשמה של כל אחד מאיתנו.

אחד הסיפורים שאהב זאביק במיוחד לספר בבדיחות היה סיפור בואו לעולם. הוא נולד ב-30 באפריל, אבל מה מתוחה היתה אימו ככל שההריון התקדם, שמא חלילה-וחס יוולד בכורה – ב... 1 במאי! ובכן, כך סיפר בצחוק מתגלגל, ככל שהתקרב אפריל לקראת סיומו, לחצה האם יותר ויותר כדי שהוולד ייפלט החוצה לפני סיומו של החודש. והיא הצליחה, חנה בוים. זאביק נולד כחול-לבן, לא בחג האדום, והשמחה בבית בוים היתה כפולה ומכופלת... חנה בוים, כבת 96 שנה כיום, אחרונת מייסדי נחלת ז'בוטינסקי, שישבה כעבור כמעט 68 שנה אל מול קברו הרענן מכוסה הזרים של בנה הבכור, בוהה כלא-מאמינה...

שלושה אבות מבין הארבעה מוכרים יותר: מנחם בגין, חיים לנדאו, אב"א אחימאיר זכרם לברכה. אביו של זאביק היה מוכר פחות. יוסלה בוים היה "רק" בית"רי ולוחם האצ"ל, "רק" אחד ממקימי נחלת ז'בוטינסקי, "רק" חייל נאמן בשורות התנועה ובשירותה. אדם נפלא וצנוע, שהקים משפחה לתפארת ומשק לתפארת על אדמת ארץ-ישראל.

הזמנה לבר-מצווה

ממשק זה, מנחלת ז'בוטינסקי, הוא שיגר כפעם בפעם מצרכים אל בית אבא ברמת-גן. זה היה בשנות הצנע של ראשית המדינה. ביצים ופירות ממשק בוים בבנימינה הגיעו לרווחת משפחת אחימאיר ברמת-גן, ביטוי של ההערצה, הוקרה, לאיש שהניף ראשון את נס המרד בכובש הזר הבריטי, ואהבה לבני משפחתו. זו היתה אהבה הדדית, הגם שלא לעיתים קרובות נפגשו. לרוב זה קרה בכינוסי מוסדות תנועת החרות. כי יותר משהיו פגישות, היתה התכתבות, חילופי איגרות בין שני האבות של זאביק ושלי.

ובאחת מהאיגרות הללו (השמורות בארכיון המשפחתי שלנו – "בית אבא" ברמת גן) מספר יוסל'ה בוים על הבר-מצווה של בנו בכורו וכותב (י' בתמוז תשט"ז) כדברים האלה לאב"א אחימאיר:

"הננו מודים לך מקרב לב על הברכות ששלחת עבורנו לבר מצווה של זאב-דוד שלנו. מה אומר ומה אגיד? בדמעות של גיל, חדווה ותוגה קראנו בדבריך. אני כשלעצמי יתום מאבי שאת דמותו וצלמו לא ידעתי. אבל את בן בכורנו קראנו כשמו של ראש בית"ר והמפקד רזיאל, ואחרי שנות סבל, עמל ותלאות, זכינו והגיענו למה שהגענו בדם וביזע ממש! והנה הוא ב"ה בן י"ג. חגגנו מאורע זה בתרועות, כי 'למה לא באמת – פעם אחת לשמחה בחרתנו?' קיווינו שתכבדונו בביקורכם, והצטערנו לשמוע על בריאותך הלקויה, אבל מכתבך אלינו כאילו קרני אור בחשכת הליל יאירו לנו את דרכנו."

ההזמנה המקורית לבר-מצווה שמורה אף היא לצד מכתב זה בתיק בוים שב"בית אבא". כמה ימים לאחר מכן נחוג ברמת-גן גם חג הבר-מצווה שלי.

חשש מן השמאלנים

   האמת, דרכנו כמעט לא הצטלבו עד שנזדמנו יחדיו לפוליטיקה, במסגרת הליכוד. לא ידעתי לפרטיהם את קורותיו עד אז, בצבא למשל. והנה לאחר מותו סיפר לי ידידי מקיבוץ עין-החורש, המשורר אלישע פורת, ואני מצטטו: "הכרתיו היטב – אך רק ממסגרת המילואים. הוא היה סגן צעיר ואמיץ ורעב קרבות ב-67. הוא כבש את משטרת ג'נין – הריקה הנטושה... - כמעט לבדו! כל הפלוגה שלו רצה אחריו בשורה מתפתלת והעבירה מיד ליד רימוני יד בשבילו ומחסניות לרובה הפ"נ שלו. במקרה עמדתי בחצר המשטרה ליד המח"ט של חטיבה 9, אהרון אבנון, והוא אמר למקורביו בקול הבס הנמוך שלו: 'אולי מישהו יעצור כבר את הסגן המטורף מבנימינה?'

"עם זאת," הוסיף פורת, "הגדוד שלנו, מוותיקי הקיבוצים והמושבים, הכיר במעלותיו: יושר קיצוני, אומץ, נוקשות ומסירות – וקיבל אותו בזרועות פתוחות. אני זוכר פעם באיזה כנס ותיקים, כשבוים כבר היה ראש עיר ואולי גם סגן שר – הוא עלה לדבר ואמר שבתחילת דרכו בגדוד חשש, שהשמאלנים הללו מהקיבוצים והמושבים לא יסתדרו איתו. אבל היום הוא רוצה להגיד תודה גדולה. כל מה שלמד, מנהל תיכון, מורה, ראש עיר, פוליטיקאי – הכל למד דווקא מהקיבוצניקים של גדוד 11 חטיבה 9... זה היה באמת מרגש, מה גם שהוא הזכיר את בני מרשק לטובה, וזו היתה מחווה יפה מצדו של ז'בוטינסקאי..."

המורשת הבית"רית של זאביק היתה חדה וברורה, בוודאי כאשר עוד היה בליכוד. הוא נכנס לפוליטיקה קצת מאוחר, אבל לא ביזבז עד אז את זמנו. הוא הקדיש את מרצו להוראה, ללימוד, לניהול בית ספר בקרית-גת, שגיאוגרפית ביחס לתל-אביב, היא היפוכה של בנימינה. מה בנימינה צפונית למרכז, ירוקה ומוריקה, קרית-גת נחשבה בשנות הששים לעיירת פיתוח, שוכנת בנוף מצהיב, יבש, בסמוך ל"כיס פאלוג'ה" המפורסם ממלחמת העצמאות שלנו. וזאב בוים הסתדר טוב במאוד בעיר הדרומית, בה גם הקים את משפחתו.

תמיכה במירוץ לכנסת

זאביק ה"צפוני" מיקם עצמו היטב בעיר הדרומית. ממנהל בית הספר התיכון המקומי, ממחנך ומורה, הגיע עד מהרה להיות ראש העיר וראש סניף הליכוד, מקבל בלשכתו פעילים פוליטיים, כאלה המשתוקקים להיבחר לכנסת ולשאר תפקידים, ולזכות בתמיכת הסניף המקומי. הייתי אחד מאלה. אני בטוח שהתמיכה שהבטיח לי זאביק לא היתה מן הפה ולחוץ. היא היתה כנה, חברית ואמיתית.

אכן, צדקו האומרים, כי זאביק בוים היה פוליטיקאי מזן אחר, כלומר, נעים הליכות, חבר אמיתי, לא כוחני, אבל בהחלט לא בלתי מתאים לפוליטיקה. הוא ידע היטב את מלאכת הפוליטיקה. וידיעה זו קידמה אותו גם לזירת הפוליטיקה הארצית. לשם כך נעזר בכמה ידידים מקומיים ובראשם ח"כ דוד מגן. אולי אפילו נדחף על ידם. בליכוד, כמפלגת שלטון רחבת מוטות כנפיים, זאביק נחשב למי שנמנה עם אגף הניצים. אלה שנלחמים למען שלימות הארץ וזכות ההתיישבות בכל חבליה. הוא עשה זאת מתוך אמונה שלמה, לא למען איזה אינטרס אישי-צר. ובכלל, צד השליחות אצלו היה שיקול מכריע בכל מהלכיו הפוליטית, שליחותו שעשה בשם המורשת הבית"רית. אבל בל נטעה: הוא בהחלט ידע להיאבק על מקומו ומעמדו, בים שורץ הכרישים של מרכז הליכוד, וזכה לתמיכה ולהערכה גוברות.

תמונה מכנס הזאבים

ואם מדברים על ענייני מורשת, אין זה מפליא שבין הפוליטיקאים היה זה זאביק בוים, יותר מרוב חבריו, שפקד מפעם לפעם את מוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי בקומת הקרקע של ה"מצודה" – מכון ז'בוטינסקי. זכורים לי במיוחד שני ביקורים. האחד ב-2004 והוא אז סגן שר הביטחון. ביקש לראות את אלבום הצילומים מכנס הזאבים והזאבות ב-1956 (דהיינו אותם ילדים ונערים שנקראו על שמו של ז'בוטינסקי), וראה בחיוך את תמונתו שלו מימי הבר-מצווה. בספר האורחים של המכון כתב סגן השר בוים: "באתי, ראיתי והתרגשתי מאוד. מעבר לנוסטאלגיה האישית, שמצאתי לה כאן עקבות אישיים, כמעט מיותר להכביר מילים על חשיבות המוזיאון, כגורם מרכזי ולאיסוף ושמירת החומרים ההיסטוריים על ז'בוטינסקי, האיש והתנועה הלאומית שהוא יסד, וכמקדש-מעט בעל ערך חינוכי עצום לחינוך הדורות הבאים."

בהיותו שר הקליטה, השתתף זאב בוים בטקס חנוכת המיצג "אף על פי" במכון (סוף 2006) במוזיאון ז'בוטינסקי, ואמר בברכתו: "מדהים לראות כיצד הראייה הפוליטית בה ניחן זאב ז'בוטינסקי ורעיונותיו נכונים גם בימינו אנו." באותו זמן הוא כבר היה חבר במפלגה החדשה שזה אך קמה, שהתפצלה מן הליכוד, "קדימה" בראשות אריאל שרון. מעניין לדעת כמה מחברי מפלגה זאת יודעים, איזו מקריות, שעל סמל המנורה בדגל הגדוד העברי הראשון ליהודה שיסד זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, רשומה המלה – קדימה? איזו אירוניה, שכן "קדימה" בת זמננו, למרות שכמה מראשיה נושאים על שפתיהם את שם ז'בוטינסקי ובית"ר כמצוות אנשים מלומדה, סטתה ממורשתו האמיתית של ראש בית"ר. אחד מחבריה הבולטים, ח"כ מאיר שיטרית, אף התבטא בזמנו כי "עלינו להתנער מהקיטבג של מורשת ז'בוטינסקי." אחרים מראשי מפלגה זו יזכירו את ז'בוטינסקי, יצטטו אותו, בעיקר כדי לנגח באמצעותו את ראש הממשלה שהוא יו"ר הליכוד.

ההליכה אחרי אריק ואהוד

וזאביק? אכן, אני מודה ומתוודה, קשתה עליי מאוד המחשבה שגם הוא הלך לאותה "קדימה" והיה בצמרת שלה. עם אידיאולוגיה ז'בוטינסאית, עם מטען כזה של אמונה בית"רית – הכיצד הוא, הבן הבכור של חנה ויוסף בוים, מצטרף למפלגה שהשמאילה? כן, מבין כל הנוטשים את הליכוד, נטישתו של זאביק, עליי להודות, היתה לי הקשה ביותר, מכאיבה, ממש בלתי מובנת, מאכזבת.

ההסבר הוא כפול – אישי ופוליטי. הנימוק האישי משכנע יותר. כמי שהיה מתומכיו המסורים ביותר של אריאל שרון, שהאמין בו כמעט בעיניים עצומות, הלך אחר מנהיגו, הגם שהלה לא קיבל הכרעה דמוקרטית בליכוד ושינה טעמו האידיאולוגי ב-180 מעלות. אריק שרון לא היה בית"רי ולא רוויזיוניסט, ובכל זאת זאביק דבק בו ובדרכו. היה גם אהוד אולמרט, החבר מילדות, שבמנהיגותו, בכישוריו, בדרכו האמין זאביק ללא שיור. גם נתן לכך ביטוי עז במאמר שהותיר אחריו וטרם פורסם. אהוד היה האחרון ששוחח עם זאביק בטרם נעצמו עיניו לנצח. זו היתה חברות אמיצה, שדבר לא יכול היה להפריד ביו שני הרעים מהנחלה.

לפן האישי, הוסיף זאביק הסבר פוליטי-אידיאולוגי, מאולץ לטעמי, בעיקר כשהוא מסמיך את הנימוק על ז'בוטינסקי. ראש בית"ר, כך חזר ח"כ בוים ואמר, רצה מדינה יהודית ודמוקרטית. נכון, הוא רצה שתשתרע משתי גדות הירדן, על כל שטח ארץ-ישראל ההיסטורית. ואולם לאחר מותו של ז'בוטינסקי, לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה, לאחר שישה מיליוני יהודים שנכחדו בידי הרוצחים הגרמנו-נאצים, אין עוד סיכוי – כך זאביק, לשעבר שר הקליטה – לרוב יהודי על כל שטח הארץ הזאת. ולכן, אם חפצי מדינה יהודית אנו, ואם חפצי שלום אנו, עלינו לוותר על חלקי מולדת לא רק ממזרח לנהר הירדן אלא גם ביהודה ושומרון.

אופוזיציונר לוחם

ייאמר לזכותו: זאביק היה אופוזיציונר לוחם בממשלת נתניהו ובראש הממשלה. הוא לא פסח על שתי הסעיפים. ברגע שעשה את התפנית, והיה שלם עימה, ומבחינתו לא היתה זו תפנית אידיאולוגית-קיצונית, הוא הלך עם זה עד הסוף, היה חבר-כנסת לוחמני, תקיף בנאומיו, בקיא בחומר, מוערך. ויורשה לי לשער, כי עם זאת, כאבה לו מאוד פעולת העקירה וההתנתקות, הרס היישובים בחבל קטיף ובצפון השומרון.

עם כל ביקורתי הלא-מוסתרת על "קדימה" ופורשיה, אהבתי אל זאביק לא פגה ולו ליום אחד. לפחות היה הסמן הימני במפלגה זו, ונשאר איש אהוב בכל סביבות פעילותו בעבר ובהווה. ההלוויה הענקית שנערכה לו, המוני הבאים ללוותו בדרכו האחרונה, יעידו על כך. אנשי ליכוד בהווה ובעבר, חברים שנשארו נאמנים לליכוד וכאלה שכבר נמנים על מפלגת "קדימה", ועמם תושבי האזור, אנשי הדרום וקריית גת, ראשי ערים, בני מיעוטים, התערבבו אלה עם אלה, התחבקו אלה עם אלה. אחוות חברים, שצמחו מאותם שורשים של מורשת ופעילות פוליטית, גברה על כל יריבות.

ראיתי בהלוויה גם את שני חבריי משנתון 1943, בני בגין ועוזי לנדאו. אבל מצאתי עצמי לוחץ ידיים ומשוחח עם ח"כים שהיו פעם ליכודניקים והיום הם יריביה המרים של תנועת-האם. כן, רק זאביק יכול היה להביא לסיטואציה החמה הזאת. רק הוא, ורק במותו, יכול היה ללכד את נתניהו ואולמרט, בראון ושלום, מרידור ואיציק.

נוחה בשלום על משכבך, זאביק שלנו, של כולנו. תחסר לנו, חבר, בית"רי, איש ההדר, ולוואי שמותך בטרם עת, אולי חסרונך, החלל הענק שהשארת אחריך, יביאו מכאן ואילך למעט יותר אחדות פנימית ולקירוב לבבות בין האחים שנהפכו ליריבים. כי – ואתה ידעת זאת היטב – הפערים הם קטנים ממה שניתן לשער.

* * *

יוסף חרמוני

על הצייר עוקשי באיילת השחר

אלישע פורת ("על רבי אבשלום עוקשי דמן עכו", חב"ע 627) מביא, במסגרת דבריו על הצייר אבשלום עוקשי, את פרק חייו באיילת השחר. העובדות נכונות. אני מכיר את הסיפור מאז אמצע שנות החמישים, אף שכאשר התרחש הייתי פעוט, בבית השיטה.

עוקשי, בפרק האיילתי של חייו, אכן היה צייר שהקאנוואס והצבעים אינם מצויים בשפע בידיו, ואולי נעדרו מהן לחלוטין. ועוקשי, אכן אכן שלח ידו ברכוש הקיבוץ שהופקד בידיו, כבשים וולדותיהן, ומכרו לזרים. הקיבוץ החליט את ההחלטה היחידה האפשרית בתנאים של אז: לגרשו מהקיבוץ.

קשיחות של אנשים קטנים, שונאי תרבות? לאו דווקא. יש לראות את המעשה בעיניהם של מי שרעבו ללחם, בפועל, רק שנים ספורות לפני כן. איני יודע כמה כבשים גנב עוקשי ומכר, אך  במקרה זה דין פרוטה כדין שתיים, כיון שאף הפרוטה הבודדה לא היתה מצויה בידי האיילתים המרודים-להחריד, של שנות השלושים והארבעים.

הרי לכם סיפור של חותני עליו השלום, מיכאל, שאף הוא היה אז רועה. מיכאל רעה את צאן קיבוץ מחניים, שאיילת תיפעלה את משקו עם עזיבת כל חבריו, בראשית שנות הארבעים. לעבודה וממנה – מרחק של כשעה וחצי הליכה מהירה – הוא היה הולך ברגל פעמים רבות. באחת מהן, ביום חורף סוער, לאחר שסיים את עבודתו, הלך לאיילת, עלה על הכביש כדי לתפוס משהו שנוסע. והנה אוטובוס, והנהג מאיילת, והאוטובוס שייך ל"שרות החולה", חברת אוטובוסים זעירה שהיתה שייכת לאיילת ולכפר גלעדי. מיכאל עלה לאוטובוס, ניער את השק ששימש לו כמעיל גשם, קיפלו, ואמר לנהג –

"איזה יופי, באת לי בדיוק בזמן!"

הנהג האיילתי שאל – "מיכל'ה, כסף יש לך?"

חותני היקר השתאה, וענה: "נו, מניין יהיה לי?"

ואז בישר לו הנהג שעליו לרדת מהאוטובוס.

"אבל... מה זה? גשם וקור כלבים בחוץ..." התחנן מיכאל.

"מצטער, אין כסף – לא נוסעים."

כשסיפר לנו מיכאל את הסיפור, עשרות שנים לאחר שהתרחש, הוא רעד מזעם ועלבון, וגידף את הנהג במלים שסמרקץ' היתה הרכה שבהן. ומיכאל שלנו היה אדם עדין נפש.

הבו נאמר את הדברים כלשונם: עוקשי גנב. הקף גניבתו, בתנאי הדלות של שנות הארבעים, שווה  –  הרשו לי לשער – לגניבה ומכירה של ארבע או חמש פרות, כיום. זו היתה פשוט גניבה. זה פשוט כשם שזה נשמע.

ואשר ל"תעלומת" השריפות שרדפו את עוקשי: פורת כותב כי שריפת הסטודיו של עוקשי באיילת ואחר כך בזכרון יעקב הוא "חידה עד היום". ובכן, באשר לאיילת אין שום חידה: אני בטוח שהוא נשרף בשריפה הגדולה ששרפה חורשות וצריפים רבים באיילת השחר, באמצע שנות הארבעים. בני כיתתי האיילתים דיווחו לנו, ילדי בית השיטה, כי "בשריפה הגדולה כל הקיבוץ נשרף." זו היתה הגזמה פורתא, אך השריפה הזו היתה סיוט איילתי גם בשנות החמישים, וכל שריפת שדות שאיימה להתקרב לתחום הקיבוץ גרמה לבהלה ולהתגייסות כוללת למאמצי כיבוייה. אין אפוא שום מסתורין אפל בשריפת צריפו של עוקשי עליו השלום.

אגב, אם מה שנשרף היה אכן הסטודיו של עוקשי, הרי העובדה שהיה לו סטודיו, צריף שאין גרים אלא רק מציירים בו –  היא עדות לרוחב לב איילתי  בלתי אופייני. שהרי מצוקת הדיור הקשה דאז הפכה כל יישות תחומת ארבעה קירות או "קירות" לחדר מגורים.

אני מניח, על כן, שה"סטודיו" של עוקשי שעלה באש היה לא יותר מהצריף הזעיר שבו התגורר, ומן הסתם גם צייר. יש לזכור שבסוף שנות השלושים –  ואולי גם בראשית הארבעים  – התגוררו באיילת זוגות נשואים במתבן אשר בקומה השנייה של הרפת, כשמחיצת יוטה מפרידה בין מרחב מחייה זעיר למשנהו.

ועוד פרט צנום לאיור העוני המשווע באיילת של שנות הארבעים, השָנים בהן שלח עוקשי את ידו ברכושו של הקיבוץ הדלפון: חברים זה מקרוב באו, ובני הנוער המקומי שחזרו ממקוה ישראל, ישנו על מזרון שלא היה אלא שק ממולא בקליפות תירס.

אני מתאר כאן עוני קשה, שעל רקעו אינני מבין אלא מצדיק את תגובתם הנזעמת של חברי איילת למעשהו המכוער של מי ששלח ידו במקור פרנסתם, פרנסת אביונים עלובה.

אלישע פורת: דבריו של יוסף חרמוני מאוד מעניינים, ויש בהם השלמה נרחבת של הפרטים שהיו חסרים לי. אני מודה לו על השלמותיו, ואני מקווה שיבוא יום וימצאו את הדרך גם באיילת השחר, להזכיר, ולו במילת גנאי, את התקופה שהצייר אבשלום עוקשי עשה בקיבוץ. וכן יש לציין, אם כבר מציינים, שסיפור גניבת הכבשים ומכירתן, שימש נושא לסיפורו היפה והמעניין של יגאל מוסינזון. רבים מקוראי הסיפור בשעתו היו בטוחים שעוקשי היה חבר בקיבוץ נען. האם ייתכן שהיה חבר גם בנען וגם באיילת השחר? אתמהה!

* * *

ישראל זמיר

גוליית התימני

אלישע פורת, בזיכרונותיו על הצייר אבשלום עוקשי בגיליון האחרון [627] החזיר אותי לשנות הארבעים של המאה הקודמת, כשאני, נער בן 13, מתחנך בכפר-הילדים מאיר שפיה. יום בהיר אחד הגיע לכפר איש ענק, הר-אדם, שבא לנהל את הרפת. הסתכלנו על גופו, על פניו המהוקצעים, על אפו הרחב והמשופע, על נחיריו הרוטטים וחשנו פחד. חבטה מאיש כזה עלולה להכאיב מאוד.

כעבור שבוע ימים נערכה, כבימים-ימימה, תחרות כדורגל על הגורן נגד נערי זיכרון-יעקב. ספגנו באותו משחק שני שערים צורבים והבושה היתה רבה.

לפתע הגיח מתוך הקהל הרפתן החדש שלנו, שממדיו כשל עוג מלך הבשן, שהודיע לשופט כי הוא נמנה עם נבחרת הכפר – אמר ופרץ למגרש כשהוא יחף, מכנס אחד מופשל ולחולצתו דבוק סרח של זבל-בקר. הוא החל לכדרר כמטורף, אף הוא, ככל-הניראה, לא היה מסוגל לשאת את הבושה שאנו מפסידים.

אבשלום עוקשי כידרר בזריזות מדהימה, כשגופו פורץ קדימה, לעבר שער היריב, ובדרכו הוא דורס ורומס, פורץ ומוחץ – כל מי שעמד בדרכו. יריבינו נפלו כקוביות דומינו. השופט שרק, אך הוא התעלם. לא עבר זמן רב ואבשלום הבקיע שער שלישי. התדהמה היתה כללית. אף השופט, ככל-הנראה, חשש מפניו ואישר את השערים שהבקיע. נערי זיכרון-יעקב שבקהל שאגו, שרקו, זעקו, צעקו. הנשמע כדבר הזה?

באמצע ההמולה, לאחר שאבשלום תקע עוד שלושה גולים וכבודנו הנרמס הרקיע לשחקים לפתע, תפס את הכדור בשתי ידיו, פנה אל הקהל השואג וקרא. עד היום זכורות לי מילותיו:

"נערים בַּעַרים! חִדלו לכם מן הרעש וההמולה על לא מאומה!"

והכול השתתקו. אבשלום שב לשחק, כשהוא עושה במגרש כטוב ברגליו ותוקע עוד שני גולים. היינו אחוזי התרגשות, נקמה כה מתוקה מעולם לא חווינו. שחקנים אחדים מבני זיכרון-יעקב נזקקו לאחר המשחק לטיפול רפואי, ואחות-הכפר, שלומית, טיפלה בהם וחבשה את רגליהם. עוד אשוב אל אותה אחות רחמנייה...

זמן רב לאחר אותו משחק התנהל ויכוח אם מותר לערב מבוגרים במשחקי-ילדים.

עבדתי עם אבשלום עוקשי ברפת. בשעות החליבה הוא נהג לדבר אל הפרות תנ"כית. סגנונו היה רווי חמלה ותוגה. אני מודה שלא הבנתי אף מילה. הוא התגורר במשק החקלאי וסביב חדרו נתלו עשרות בדים מתוחים ועליהם – פרות מכל הצבעים והסוגים, חלקן רובץ, אחרות מהרהרות והיו שליחכו עשב או פיזזו בהנפות זנב.

שלומית, כאמור, היתה אחות-הכפר. דמותה הייתה אנטי-תיזה מוחלטת לדיוקנו. אם אבשלום היה ענק שמן, חזק, מסורבל, מפוזר בלבושו, כהה עור (תימני, תימני) – הרי שלומית הייתה אשכנזייה בהירת-עור, דקיקה, שברירית, עדינה, לבושה בטעם רב ויפת-מראה.

לא עבר זמן רב והשניים נראו מטיילים בין שבילי הכפר.

התקשינו לעכל את שראינו. האומנם? הייתכן? מה היא מצאה בו? – זעקנו מרות ונוראות. עוול נגרם לנו. הקנאה הציקה והכאיבה. רובנו ממשפחות פרודות, וכל אחד בדרכו אהב אותה בחשאי וראה בה אימא, רעייה, אחות. הרבינו להתחלות בתקווה שנשכב ב"קליניקה" ונזכה משלומית לחיבוק אימהי, ואולי למעלה מזה... והנה מגיע גוליית התימני וחוטף לנו אותה וברבות-הימים אף נושא אותה לאישה.

 לא ראיתי אותו מאז, ידעתי שהוא צייר ידוע המתגורר בעכו. אותו משחק כדורגל מזה, ואהבתנו הסמויה לשלומית – מזה ליוו אותנו בדרכנו לבגרות.

יום אחד, שלומית הגיעה לקיבוצנו (היו לה כאן קרובים) וכשהציגו אותה לפניי – נשקתי לה בחום.

יתכן שסגרתי חשבון ישן... 

* * *

* * *

ללמוד מהחיים

על ספרו של יוסף דוריאל

לשעבר יו"ר לשכת היועצים לניהול בישראל

ומנכ"ל המכון לפריון העבודה והייצור

מאת: דוד הגואל תא"ל (מיל'), עו"ד, ירושלים.

זכיתי ונהניתי, לאחרונה, לקרוא שני ספרים מיוחדים שיש בהם מעין חזון, לא נבואה, אלא מבט-לעתיד בדרך של לימוד לקחים מן העבר וההווה ולהסיק מסקנות נכונות לעתיד.

הראשון, ספרו של פרופ' דוד פסיג, "2048" והשני – ספרו של ידידי יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", שהוא מעין אוטוביוגרפיה אישית/משפחתית מיוחדת בהתנהלותם במצבים גורליים כיהודים גאים בגולה, ונחרצים כציונים שורשיים לעלות לארץ-ישראל. כשלאחר עלותם לארץ, הם מתערים בה ומעורבים באופן  מלא ובערנות בכל הקורות בחיינו כאן, החל מהמאבק לעצמאות ומלחמת תש"ח, על קורבנות המשפחה בה, ופעילותו של המחבר עד לימים אלה.

בספר, יש לאורך קריאתו הדגשים של ערכים ועקרונות כלקחים שיש להוציא מהם מסקנות ליישום מתוך הניסיון בעבר, לעתיד טוב יותר, "כמעט-נבואי". הספר עוסק בתחומים שונים מתקופות מן העבר הקרוב וההווה, ללא מורא וללא משוא פנים, בנחישות ובנחרצות ללמוד ולתקן שגיאות שנעשו וממשיכות להיעשות עד היום.

בסיכום, ספר מרתק, ראוי ושווה קריאה, עיון ולימוד, ובעיקר – להפנמה בנושאים שונים, כולל ראייה היסטורית, מדינית וביטחונית.

קוראי חדשות בן עזר יוכלו לרכוש את הספר בהנחה מיוחדת ממחירו בחנות,

תמורת 70 ₪, כולל דמי משלוח.

את הסכום, בצ'ק לפקודת המחבר, או בשטרות של 50 + 20 ש"ח,

בצירוף פתק עם כתובת המזמין,

יש לשלוח בדואר רגיל (לא רשום!) אל ת"ד 21131, תל-אביב 61211.

[דבר המפרסם]

* * *

גדעון תלפז

פרק נוסף מספרו החדש

"אהובת בן המרקיז"

השינה, כמנהגה, נפלה עליה בגנבה. וקורפו, אפוף תעתועי חלום מסתעף, משופע באסונות, לא דחק בה לקום. האור לא הבקיע לתוך התא הקטן וכשפקחה את עיניה לא ידעה אם בוקר הוא או לילה. זעזועי הסיפון הורגשו גם על גבי הדרגש המרופד בכסת התחתונה והעליונה. עיניה הבחינו בכותלי התא בתוך האפלולית הסמיכה ורגע ארוך חלף עד שנזכרה איפה היא ואיך התגלגלה לצינוק הזה על סיפון אוניית מטען זרה. תמונת הוריה הנפרדים ממנה בחשכת הלילה על רציף הנמל עוד היתה רעננה בזכרונה. סולומון פיזנטי הובא בסוד הדברים ברגע האחרון. כדרכו, לא הופתע. כדרכו, ראה וידע יותר משגילה. כשפגשה את ידו המושטת לעזרה לפני עלייתה לסיפון 'מרי אן' תרה בעיניו אחר אותות של אכזבה, או עלבון, אך מתוך העיניים הנוגות בקעה מסירות אין קץ, לא שונה הרבה מזו שפגשה בעיניו של קורפו. גם כשנפרד מאלִיה בחיבוק אמיץ לא נדרשו להם מלים, שני הרֵעים ראו זה ללבו של זה.

היא הקשיבה לים. להתנשמות הגלים, זו המוכרת לה מן החוף, נלוו עתה קולות נוספים, קולות הרוח הטופחת במפרשים ומתפיחה אותם. נוכחותו המתמדת של הים בחייה היתה טבעית לה. היא לא הכירה מקום שאין הים גלוי בו, או ממנו. והנה כעת פניה למקום כזה. מה מצפה לה שם. היא הסיטה מעליה את הכסת ולבשה את שמלתה.

לא היה מענה לנקישותיה בדלת תאו של אלִיה. היא פתחה את הדלת והביטה פנימה. ריחו של אלִיה כבר מילא את התא. ליד הדרגש הריק ניצב הארגז ובו בגדיו וכליו והצידה לדרך, פכסמים ורקיקים ומעדנים מאפה אמם, ולצדם פירות יבשים וגבינות ושאר מטעמים שיספיקו להם עד קפריסין. שם ימתין להם קרובם ראובן טרבּלוּס וידאג למחסורם. היו בארגז גם מצות שאפתה אמם לחג הפסח ויין כשר לחג, ושקיקי בד ובהם זעפרן ופלפלין שלא יסולאו בפז, לצד שקיק אגוזים לקורפו מתנת אמם לו לחג. בעוד היא משתוממת על רשלנותו התמוהה של אחיה הזונח את מטענו, נפתחה דלת התא ואלִיה נכנס, ומבטו מבהיר לה בלא מלים שעיניו פקוחות ומאום אינו נשמט מהן. ידו הפשוטה כלפיה החזיקה כד מים, וכאשר רחצה את פניה פרס מן הפת ובצע את הגבינות לארוחתם הראשונה על סיפון 'מרי אן'. ממעיט במלים, פיזר לקורפו חופן אגוזים ומבטו ניתר מן הדלת הפתוחה אל הרקיע ואל הים שפניו היו חלקות ובוהקות.

לאחר מכן יצאו לסיפון. שמים של תכלת יצוקה, שמי ניסן, נפרשו בנדיבות מעל הים. השמש כבר יקדה על ראשי עולי הרגל המצטופפים בירכתיים, והרוח הנופחת במפרשים התיזה רסיסי קצף על פניהם. הים נבקע לפני חרטום האונייה. והקצף, מלבין מימין ומשמאל, נמשך כשובל מפעפע מאחורי הירכתיים. העבדים נפשוּ, משוטיהם מונפים. 'מרי אן' שטה קדימה בתנופת הרוח.

"יש בחותרים עבד יהודי," אמר אלִיה.

חריקת קרשי הסיפון גברה וכמוה הפרכוסים בבטנה. היא הביטה בים, ידיד הפכפך שפעמים רוחו טובה עליו ופעמים זעופה, ולעולם אין לדעת מה הוא זומם במצולותיו. דגים גדולים ניתרו לצדי האונייה, משלימים קימור עליז באוויר וחוזרים וצוללים במים. "דולפינים!" הסבירה לקורפו המשתאה. מסך של אד אפרפר היה נטוי במרחקים. שחף בודד בא ביעף ונחת על חרטום האונייה, נושא סביב עיניים סקרניות ומשמיע הזמנה, אולי לרֵע או בת זוג, שיופיעו מתוך התכלת. בתוך רגעים ספורים הופיע האחר וסייר מעל התורן עד שנחת, טופח בכנפיו ליד קודמו. וכעת ניצבו השניים אין ניע על חרטום האונייה זה לצד זה, לא פוצחים בשיחה, אך ששים זה על חברתו של זה.

צרורות מגושמים של צמר ובדים נערמו בבטן האונייה. ובירכתיים, הנמוכות מן החרטום, הוחזק מטען של חביות עץ וכדי חרס, עקודים בחבל עבה, שלא יתגלגלו לאורכו ולרוחבו של הסיפון בתהפוכות הים. ארבעת המפרשים תפחו על התרנים. סולמות חבלים נמשכו ביניהם ועל האיצטבה העגולה במרומי הגבוה בהם, התורן הראשי, ניצב הצופה. חמשת קני התותח שבחרטום ובדופנות עמדו בכיסוייהם ולועיהם מוּטים מעלה. הסיפון העילי חוּפה בחלקו ביריעה גסה למחסה מפני יקוֹד השמש ומטחי הגשם, וסולמות חבלים השתלשלו ממנו אל הסיפון הראשי. העוגנים חוזקו לצלעות 'מרי אן' בחישוקי מתכת.

"בדקתי, היא בנויה היטב," אמר אלִיה כששאלה עד כמה בטוחה 'מרי אן' זו.

יום אחד, כשהלכה עם מרים לרחוץ מאחורי הצוק, במפרץ הקטן המרוחק, נתקלה על שפת הים בדג מוטל על החול. היא ביקשה להחזירו בדחיפה קלה ברגלה, אך הגלים שבו והדפו אותו החוצה. הים מאס בו ופלט אותו מתוכו לבלי שוב. בעיניים פעורות לרווחה הביט בה הדג, מבקש לומר לה מה שאין לו מלים. מדוע נכמר לבה כל כך על הדג האומלל ומדוע אחז בה פתאום חדלון כשמרים, למראה הדג, הפתיעה אותה בדברים על צרה ממשמשת ובאה, ומדוע שב עתה וצץ בזכרונה.

השמש האטה את שיטוטה ברקיע, והיא אחזה במעקה והקשיבה פנימה. יהוידע, לחשה, פונה אליו, יהוידע שאִלמוּתו הרעישה באוזניה, כמו לצייד אותו לקראת החידות שיהיה עליו להתמודד אתן מרגע שיבוא יומו לצאת מרחמה: הלהט, המרחקים, מגע השמש, האור, הנוכחויות העתיקות, הצלילים שחלפו מן העולם אך מוסיפים להדהד בו. דע לך, בני, החולף הוא הנותר, הזמן זז ומזיז אך אינו קיים, היֵה ערוך לשינויים, הם לבדם עומדים. אל תכנע לזמן, ואל תיתן בו אמון. הגל ידלג מעליך ויימוג.

היא הפנתה את ראשה בחיפוש אחר קורפו וראתה אותו נח על אחוריו מול הגדרה וסוקר במבט חקרני את הבהמות. כשהשביע את סקרנותו פנה משם וטיפס בזריזות על סולם החבלים לתצפית שבראש התורן, ושם השקיף על מרחבי הים עד שמאס בו הצופה והרחיקו בנזיפה. קורפו לא הסתיר את רתיעתו מן הנוכרים שלא שלטו בידיהם השלוחות לעברו כשנלווה אליה, שעה שהתהלכה על הסיפון כדי לחלץ את עצמותיה. המעטים שעלה בידם לגעת בו, די היה במבט של אלִיה הנשלח לעברם, בעוד ידו ממששת את נדן הפגיון שבחגורתו, כדי שייסוגו. הפליא אותה שהסיציליאני לא עורר בקורפו רגש דומה. הסיציליאני ישב בירכתיים בבגדיו הצוֹאים, כפות רגליו נתונות בסנדלי עור מבוקעים ובתנוך אוזנו מתנוצץ עגיל זהב. מזמן לזמן הכה בתוף הקשור לחזהו ברצועת עור וסִלסל מגרונו לחן חדגוני שליווה בצביטת מיתריו של קתרוס מתפורר. כשפלטו השמים את להטם ורוח הים חרכה את האוויר, התפרע הסיציליאני בנגינתו. קורפו, מתגרד מאחורי אוזנו, האזין לו ובעיניו מבט של ערגה. כשלא הכה בתוף ולא מרט את מיתריו ניסה הסיציליאני את ידו בלהטוטים. זורק כלפי מעלה כדורים קטנים בשלל צבעים, וקולט אותם בזריזות בזה אחר זה וחוזר ומטיל אותם גבוה יותר וצד אותם מאחורי גבו. הסיציליאני גם עשה להטים בקלפיו, ולאחר מכן היה עובר בין עולי הרגל והמלחים המצטופפים סביבו במעגל, מושיט את כובעו ומקבץ מטבע מזה ומטבע מזה.

לפנות ערב צץ לידם רב-החובלים פיטר ג'יימס והזמין את אלִיה ללגימה בתאו. אלִיה נענה ועלה עמו לסיפון העילי ושרה נשארה ליד המעקה, קורפו בזרועותיה, ומבטיה סורקים את פני המים. הים, נושא לעברה את אדוותו, לא חדל למלמל באוזניה: "הנה, ראי שרה. השמש נאספת אלי. האספי ובואי. לא תהיי בודדה במצולותי. רבים וטובים כאן. דלגי ובואי!" חנוּפת הים החריפה, וכשלא התפתתה לו שינה את טעמו, ממיר בן רגע את שלוותו ברוח מרי שהתסיסה את גליו וגלגלה אותם בזעף והטיחה אותם בחבטות עזות אל הסיפון, ניתזים וצולפים בה בתוכחה. "חוטאת, בואי אלי! זה מקומך, אשה חטָאה! קפצי אלי!" עונג זר שטף אותה, אך קורפו נחרד. הוא זקף ראש והפנה עיניים גדולות אל הדמעות הזולגות על לחייה, פולט יבבה, שלשמעה הציף אותה רגש עז של יתמוּת. לאן היא. מה ממתין לה בצדו האחר של הים. ואיך תעמוד בתמורות חפוזות אלה. עוד היא חיה את רגעי ההווה וכבר הם נמוגים, והמתהווה היה לעבר המתרחק בזרימה לא פוסקת: הנה, היא כבר צופה ברגעים אלה מתוך העתיד, שעוד קודם שהוא מתהווה הוא עבר מתפוגג.

אויה יה, עתרה מול חצי השמש הבוערת, הגלוי עדיין מעל פֶּלֶס האופק מערבה בלב ים, בעוד חציה האחר כבר טובל במעמקים, תן לי אות שרצויה אני, שאגאֵל.

הים, בשלו, הוסיף לשלוח אליה זרועות מזמינות, אך זרועו של אלִיה היא זו שנכרכה סביב כתפה, שלֵווה, בוטחת, וכולה חסות. ואהבתה לאחיה נוּגעה פתאום. יה אוסף אליו את הטובים, יזעקו המקוננות ויתופפו על לבן. חיוכו האמיץ, מבט עיניו ועוצמת ידו הגבירו בה את החרדה. והוא, כמו חש במועקה הפושטת בלבה, קֵרבה אליו. ראשה נח על חזהו ושערו המתבדר ברוח נכרך סביבה.

מרגע ששקעה השמש והשמים התרוקנו, מלבד צֶבר קטן של ענני נוצה חומים-זהבהבים במערב, בוערים עדיין, נפל דבר. פני הים הִטשטשו באֵד השקיעה והשמים כהו. ירח כסוּף צץ, מעיר בה אימה סתומה שלא הרפתה ממנה מילדוּת: הִנה יינתק מאחיזתו במרום ויצנח ויפגע בה וביקרים לה ויכתוש וירוצץ ויפצפץ. והוא אותו סהר האוחז בים בעבותות סתר, כרצונו ינחשלו, כרצונו ישככו, שהדרקון, או שמא הזקן הקדורני האוחז קלשון תלת-שיניים, הנחבא במצולות, הוא עושה דברו. הסהר שכשהוא במלואו ומשייט ברקיע מעל ראשה גוברת בלבה התהייה ומתעצמת התעייה, ומחשבותיה לוקות בסנוורים. כבלילה ההוא בווילה, כשניקולו לחש בכה זעק באוזניה: "אהביני! אהביני, שרה!" והיא, נמסה בזרועותיו, נפתחת לקראתו ולא נוצֵרת עוד, כולה לו, חשה את זרימתו בתוכה, צורבת, ניתכת לתוכה ופושטת בדמה כגניחתו, "אַת חיי, אַת מותי! בלעדייך אין חיי חיים ומותי אינו מוות!"

ניקולו.

הכוכבים יצאו. הבל עלה מן המים. 'מרי אן' שטה חרש, והקול היחיד בתוך רגיעת הרוח והדממה היורדת על היקום היתה אוושת המשוטים הפולחים את קרום המים, קוצבים את הזמן החולף ואת המרחקים. העבדים שרו בקול כבוש בספנה התחתונה, חשופים ללילה מתארך ואנחותיהם נבלעות במלמול הגלים. והיא אמרה אל לבה, 'מרי אן' זו לא תגיע למחוז חפצה, לא תטיל עוגן בשום חוף, תשוט עד קץ הימים בתוך ריקוּת היקוּם, אובדת דרך, שבויית בדידות נצחים, כְזו של הירח, לבדו ברקיע, מחייך מלוא הפה מעל התורן הגבוה והמפרש הנרפה.

תאניית הים עלתה באנקות קורעות לב. אך אלִיה גיחך, לא הים הוא הנאנק ולא נהי תמרורים הוא זה, אלא ערגת אהבים העולה מן המעמקים מפי לוויתן גלמוד שלבו יוצא לבת זוג בקצווי הים. והיא חשבה, כך נשמע יונה כאשר נתן קולו במזמור נכאים מבטן הלוויתן. לוּ יבוא הלוויתן ויבלע גם אותה, ויפלטנה בחוף יפו. וכבר ידעה: מים רבים מפרידים בין ימיה עד כאן והימים מכאן, והכוח לשאת את הגעגוע אל מה שהניחה מאחור הוא זה שינהגה. המחשבה שאין בלבה דבר על ניקולו על שלא נמצאה לו דרך להודיעה על מקומו ואם שלום לו, מילאה אותה רוגע, אך את המחשבה הזאת עכרה תמונה שבצבצה בחטף מול עיניה, המבט שנתן בה סולומון פיזנטי כשעלתה לסיפון 'מרי אן' בחשכת הלילה הכּרֵתי.

כאשר ילפות בך הזכרון לא ימהר להרפות. יומיים רצופים המטירו השמים את ברכתם על אדמת האי, ובבוקר היום השלישי נחו. האדמה רוותה, העננים התפזרו וזוהר הרקיע נגלה. בן לילה צצו פרחי בר. הירגזי הצטייץ בענפי התאנה מול ים מפויס שהכחיל מנגד. אמה נזעקה מאחד החדרים בקצהו האחר של הבית והפתיעה אותה בעודה רוכנת על קיאה. הפעם לא הצליחה להסתיר זאת מעיניה.

חיוכה התנצל. משהו שבלעה ולא התיידד עם קיבתה.

"פעם ראשונה?" תבעה אמה.

"כבר קרה לי."

קול אמה היה חד ועיקש. "מתי?"

"אתמול."

אסתר, כשספקה כפיים, לא נראתה שונה מכל אותן מקוננות ליד הקברים שנשמות המתים בוחרות להשמיע את נאקתן מפיהן. הנה תמרוט את שערותיה, הנה תתופף על לוח לבה.

"ספרי לי!" הרימה את קולה, לופתת בחוזקה ביד בתה. "ספרי לי! ספרי לי, שרה!"

אסתר נדה בראשה וגלגלה עיניים אל אותו סמוי המשקיף עליה מחלון בשחקים, כשבתה השיבה לשאלותיה.

"אף מלה לאביך!" גמלה בה החלטה. על מה ראוי מאיר-יהודה לעונש זה. במה חטא. במה פשע. "איש צדיק הוא ולא יֵדע שקראתי למיילדת."

וכבר עטפה את ראשה, אומרת ללכת אל זו מיד. שלא לתת לחרפה לשכון בביתה רגע נוסף. אבל שרה אחזה בזרועה.

"לא!"

"לא תחזיקי בו! תועבה הוא!"

"להמית את נכדך?"

"את אינך יודעת מה עוללת לנו," קוננה אמה.

והיא בשלה, "מן יה הוא!"

"לא! לא תחללי שם שמים! ממִרים, קללה על ראשה! והוונציאני!"

יהוידע. ידה אחזה במעקה ורסס לחלוחית של קצף גלים המליח את עיניה. מה תספר לו כשישאל על אביו. האם תצייד אותו גם בשם ונציאני נכבד כדי שישא את זכרו, ובשביל שייטב גורלו. מה הוא נושא בדמו מסבו המרקיז, יועץ הסתרים של הדוג'ה. ומה מסבו האחר – הסוחר היהודי משבעת טובי העיר. ואיך יוכל צאצאו של ניקולו די מרקו לחיות כיהודי נאמן בארץ שוממה, בין הרריים שנפשם קודחת ולבם מִטלטל בין נהי החורבן וחלום הגאולה. וניקולו עצמו, לאן גררוֹ גורלו. עוד לפני ששמעה מפי מרים כי הפליג לוונציה ידעה זאת. שמועה עקלקלה עשתה דרכה לאוזניה, ולפיה יצא לשם עם משרתו האילם כדי להשגיח מקרוב על עסקי אביו. לעולם לא תדע על יהוידע בנך, כיוונה קריאה אילמת אל העיניים הירוקות הניבטות בה ממרחקים מבין זרועותיה המבושמות של אחת הנסיכות הוונציאניות המהוללות ביופיין, בתוך מחול קרנבל בתחפושת ומסכה, או מעֶגלת המתים האוספת את פגרי המגפה. רק על משכבה בלילות התירה לכמיהתה לבצבץ, הכמיהה לחיבוק זרועותיו, לריח גופו, לקולו המתנגן ולעיני הבּרֶקת. בבוא הזמן יֵדע יהוידע על אביו בן המרקיז, על המוסיקה והציורים שלקחו את לבו, על הבז וזרזיר המותניים, ועל עדנת הליכותיו וחדוות החיים. אך מה מכל זאת ינחל. היוריקו עיניו כברֶקת. ומה על קולו. וקומתו.

* * *

שתי הודעות בקשר לספר "אהובת בן המרקיז"

מחירו של הספר, לאחר הנחה מיוחדת של 30% לקוראי "חדשות בן עזר"

הוא 60 שקל

 המעוניינים לרכשו מתבקשים לשלוח את הסכום לפקודת הוצאת "איזמרגד", ת.ד. 192 פתח-תקווה 49101, בציון כתובתם, והספר יישלח אליהם.

ביום ראשון ה-3 באפריל, יתקיים ערב מיוחד המוקדש לספר ב"תמול-שלשום" בירושלים בשעה 19:00. ישתתפו בו, בין היתר: פרופ' רחל אליאור בהרצאה על הספר, והקריין דן כנר בקריאת קטעים נבחרים מן הספר.

הכניסה חופשית!

* * *

אוריה באר

40 שנה לער"ן או – זוג המייסדים זסלני שנשכח

בימים אלה חגגנו כולנו בארץ את מלאות ארבעים שנה לייסודו של ארגון ע"רן – עזרה רפואית נפשית. לכאורה הכול בסדר, ויש מקום לברך על קיומו של מוסד חשוב זה. דא עקא, שהחוגגים למיניהם, לרבות אנשי התקשורת,  שדרנים, עיתונאים, וכל כיוצא בכך, שכחו להזכיר ולו במלה אחת, את מייסדת הארגון, הלא היא גברת מריה ברטה זסלני מירושלים. לה מגיע הקרדיט הראשון. אבל כנהוג במקומותינו, מתהדרים כיום דוקטורים ופרופסורים למיניהם בנוצות לא להם. עד כמה שידיעתי מגעת, לא טרח איש להזכיר ולו במילה אחת את הגברת זסלני ואת בעלה ד"ר אריה זסלני. אעשה זאת אני לזיכרה ולזיכרו.

ד"ר אריה זסלני נולד בירושלים למשפחה מכובדת  בשנות העשרה של המאה שעברה. כבר בגיל צעיר גילה עניין ברפואה, ובתחילת שנות השלושים שלחו אותו הוריו לפירנצה ללמוד רפואה בפקולטה לרפואה במקום. במהלך לימודיו התוודע הצעיר לבחורה צעירה יפהפייה בת למשפחה יהודיה מיוחסת. אך אליה וקוץ בה. הנערה, 888מריה ברטה שמה, היתה נכת רגליים קשה, שהסתייעה בהליכה בזוג קביים, התקשתה בתנועה ונעה באיטיות. נכות קשה זו היתה תוצאת מחלת הפוליו, בה לקתה בילדותה. אך מחלה זו לא הרתיעה את הצעיר האוהב. הוא ידע שמריה ברטה לעולם לא תוכל ללדת. הוא ידע שהיא תהיה מוגבלת כל חייה, אך הוא התאהב ביופייה, בפקחותה הרבה, ביזמתה ובשכלה החריף. וכך, בשנת 1937, ולאחר שסיים את חוק לימודי הרפואה באיטליה, נשא אותה לאישה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, להפתעתם של רבים. הורי אשתי, הרב ד"ר חנן לרמן ואשתו, ד"ר גרצייאלה לרמן, נכחו בטקס הנישואין הלא רגיל.

הזוג חזר לארץ ישראל של אותם ימים והשתקע בירושלים. שם החל ד"ר זסלני את עבודתו. אך לא איש כמוהו ישקוט על שמריו. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התנדב הדוקטור הצעיר לשרת בצבא הבריטי, עד מהרה, נשלח לשרת כרופא גדודי באחת החטיבות של מונטגומרי, בחזית המערבית בלוב.

ומה עם מריה ברטה אשתו? "אני מצטרפת אל בעלי," הכריזה האישה המפתיעה, כשעמדה בתקיפות מול קצין הגיוס האנגלי, במחנה סרפנד.

קצין הגיוס הבריטי לא היה יכול לעמוד בפני עקשנותה. וכך הצטרפה מריה ברטה לבעלה הרופא, וגרה עימו באוהל צבאי חשוף לרוחות המידבר בשדות הקרב בלוב, ושהתה עימו בכל אשר הלך כל ימי המלחמה.

אחרי המלחמה חזרו ד"ר זסלני ומריה ברטה לירושלים. כאן הקימו את ביתם בשכונת רחביה, ברחוב בן מימון של אותם ימים. כאן גם החל הרופא הצעיר לגלות עניין בפסיכיאטריה, שהיתה מקצוע לא מפותח ברפואה של אותם ימים ולטפל בעיקר במקרים של אנשים נואשים שרצו להתאבד.

כרגיל היתה אשתו העזר העיקרי שכנגדו. למרות שלא למדה רפואה בצורה מסודרת, היתה לה הבנה חריפה ויסודית בפסיכיאטריה. לא פעם נתנה חוות דעת מלומדות, שאפילו רופאים מומחים לא יכלו לתת.

לי עצמי היתה הזכות להכיר את בני הזוג החביבים בתחילת שנות השישים, מאחר שהורי אשתי לעתיד, מרים, הכירו את הזוג מתקופת שהותם בפירנצה לפני המלחמה, ולפני שהחלו הגזרות הקשות של מוסוליני נגד היהודים.

ד"ר זסלני התמחה בטיפול במטופלים שרצו למות, שהתייאשו מהחיים, אם מסיבות של אהבה נכזבת, כישלון בעסקים או בגידה של בן זוג. איני יודע איך בדיוק עשה זאת, אך במרבית המקרים הצליח להניא אנשים מלהתאבד, וגרם להם לחזור לחיים.

למרבה הצער, לא האריך ד"ר זסלני ימים. שנות השירות הקשה במידבר המערבי עשו את שלהן, והוא נפטר בסוף שנות השישים בדמי ימיו. אשתו מריה ברטה נטלה את הפיקוד. היא ראתה באיטליה מוסדות שבהם נותנים עזרה נפשית לאלה הרוצים ליטול נפשם בכפם ולמיואשים למיניהם, והחליטה להקים מרכז נפשי דומה בירושלים. וכך, בתחילה ובעשר אצבעות בלבד, כשרק הרעיון נישא לפניה, הקימה מטה בביתם ברחוב מימון ברחביה, ושם היו באים רופאים צעירים ומתנדבים שהבינו ברפואת הנפש, יושבים שעות ומדברים בטלפון עם אנשים מיואשים ועושים ככל יכולתם להציל את חייהם. מריה ברטה לא הסתפקה בכך, היא עשתה מסעות שכנוע  וגייסה תרומות בכל רחבי איטליה ובמקומות אחרים, למען הגשת רעיונה. שנים לאחר מכן קיבלה על פועלה מדליה מאת נשיא המדינה דאז יצחק נבון. כמו כן קיבלה מדליה ואות הערכה בפירנצה שבאיטליה. מריה ברטה ז"ל נפטרה בבית אבות  ליד מוצא שבהרי ירושלים. מאז נשכחה מלב.

כיום יש אחד עשר מוקדים של ער"ן הפרושים בכל הארץ. מאות אנשים במצוקה פונים אליהם מדי שנה בשנה, ואחוז ההצלחה גבוה ביותר. איך אומר הפתגם: "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו." ע"רן מציל כל שנה עשרות אם לא מאות אנשים ממוות, ועל כך יבורך. אך חבל ששכחו את הראשונים: את בני הזוג המופלא זסלני, ואת מריה ברטה הנכה היפה, שהקימה את המוסד החשוב ולחמה לקבל תקציבים ויחס נאות. על כן, במלאות ארבעים שנה לער"ן, הבה נזכור אותה ונעלה על נס את פועלה המבורך.

* * *

נפרדים מ'גבע' – 4 ימים אחרונים!

ביום שישי 25.3.11 תיסגר התערוכה באולפני גבע ברקי (לשעבר).

כ-1,500 איש ואישה ביקרו כבר בתערוכת הפרידה מבניין האולפנים ששירת את תעשיית הקולנוע הישראלי יותר מ-30 שנה. התערוכה הוקמה והופקה ביוזמתי, וללא מימון או תמיכה כספית של גורם ציבורי כלשהו. הבניין הועמד לרשותי באדיבות חברת הבנייה ס. אלון – למטרה זו. הכניסה לתערוכה – חופשית.

לסיוע במימון הפקה זו הדפסתי קטלוג צילומים מפואר במהדורה של 300 עותקים בלבד הניתן כשי למסייעים בסכומים של 100 ש"ח ומעלה.

המוכנים והמעוניינים לסייע מוזמנים לפנות אליי במייל: yakgross@gmail.com

את הודעתי זו אנא העבירו הלאה, אבקשכם לא להתעצל, לגלגל במייל, לפני שבניין גבע נופל!

יעקב גרוס

* * *

מי מספר את הַסְּפָרִים?

שלום,

אשמח אם תשלחו לי את הניוזלטר המעניין. קראתי עליו בפורום ספרות של תפוז והגעתי לניוזלטר עצמו דרך חיפוש של אהוד בן עזר. מעניין שבערך אהוד בן עזר בוויקיפדיה לא מוזכר הספר היחיד שאני מכירה של הסופר הזה "מי מספר את הספרים?" – מישהו צריך להוסיף את הפרט הזה. אני קראתי את הספר הזה בילדותי כל כך הרבה פעמים וגם אחותי.

תודה ולהתראות

מיכל דרייפוס

* * *

נירה אשכול: אצל יעל על המרפסת

אני רוצה לספר לכם על חווייה מיוחדת אצל יעל על המרפסת. יעל ואבנר בדיחי גרים בנטף ויש להם מרפסת הצופה אל נוף פתוח ויפה. יעל היא זמרת ומספרת והיא מקדישה כל אחד מהמפגשים איתה לנושא מסויים, כמו  משורר, חג, אירוע וכד'.

כדי להגיע לנטף יש לנסוע דרך אבו-גוש בדרך לקריית ענבים. הכביש מפותל ופתוח לנוף. כבר בדרך נכנסים לאווירה כפרית שקטה ונעימה, חולפים על פני בתים מוקפים בירק עד שמגיעים לבית בדיחי. בכניסה לבית מקדמים אתכם בחיוך ואתם מוזמנים לשולחן עמוס בכיבוד עשיר וטעים. ואז יוצאים אל המרפסת, נהנים מהנוף הנשקף מהחלונות הגדולים ומאזינים לשירתה היפה של יעל. הגעתי ביום שישי בבוקר למופע, והסתבר לי שיעל מקיימת את המופעים שלה בימי שישי פעמיים בחודש, שמעתי מן הקהל שיש אנשים שחוזרים אליה שוב ושוב, והבנתי למה – אני נהניתי.

הנה הפרטים של יעל – 02-5344773   0544-656614 –   badihi5@netvision.net.il

ואפשר למצוא אותה גם באתר שלה – www.yael-badihi.com

נירה אשכול

* * *

יוסף דוריאל

קברניטי אסון 1973 יוצאים צדיקים

 ביחס לאלה כיום

אסון יום הכיפורים של 1973 נגרם על ידי קברניטים שטעו קשות אך בתום לב. האסון המתגלגל לפתחנו כיום נובע מתרבות ניהולית הבנויה על אובדן ערכים, אטימות מחשבתית, צביעות ובוּרוּת שחצנית.

זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה להזהיר ממהלכים נושאי-אסון של קברניטי ישראל. עשר שנים לפני שהדברים תוארו בספרי האחרון – "ללמוד מהחיים" – פורסמה ברבים תוכנית להדברת הטרור מעזה, שהצגתי לביקורת טובי המוחות של תורת הביטחון הלאומי. הם הבינו והביעו תמיכה. קברניטי המדינה נשארו אטומים. וכך, במקום מהלך סטרילי אך פוגע קשות באוייב, שיחקנו לידיו באספקת מחזות של דם ואש ותמרות עשן – לליבוי ההסתה נגד ישראל על "תגובה לא-מידתית" לתוקפנות שלו. נכון להיום, כבר הרגלנו את העולם לראות כמצב נורמטיבי את חמש שנות השבי של גלעד שליט ואת ההפגזות הבאות מרצועת עזה. אם לביצוע מעשה הנבלה של גירוש יהודים מגוש קטיף גויסה ארמייה של פסיכולוגים-יועצים, אף פסיכולוג הראוי לשמו לא הוצב למשימת ניתוח צורת החשיבה של האוייב מול פעולה ישראלית כזו או אחרת. לא מול החמאס בדרום ולא מול החיזבאללה בצפון.

בימים אלה הומחש שוב המחדל הפסיכולוגי, כששידורי ישראל חזרו כמו תוכים על "חפים מפשע" שנפגעו מפגז של צה"ל שנורה על טרוריסטים, והתנצלויות מנהיגי ישראל על "פגיעה בילדים". היה חסר רק שיבקשו גם לשגר לנו את העונש המתאים. וזאת, במקום לפרסם אזהרה תקיפה – שכול מי שנמצא בקרבת אנשי הטרור – דמו בראשו, והטרוריסטים המשתמשים במגנים אנושיים חיים יובאו על עונשם כפושעי מלחמה לפי החוק הבינלאומי. ובמקום לאיים ב"עופרת יצוקה 2", לשמחת הגולדסטונים שבדרך – להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ הגובלים בישראל, מהם אי-אפשר למנוע ירי, שיוכרז כאזור אסור לשהייה, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה ספוראדית שלו במרגמות 120 מ"מ. זו תהייה גם תשובה קונסטרוקטיבית למזכ"ל האו"ם שגינה את "הרג הילדים" בידי צה"ל, ובתנאי שתפורסם כראוי בעולם.

ובהקשר זה, אי-אפשר שלא להזכיר את "תג המחיר" המקומם שפירסמה ישראל לרצח משפחת פוגל באיתמר: "הם רוצחים ואנחנו בונים". וכמה בונים? – 300 יחידות. וזה במקום אלפי היחידות שהקפאתן (המיותרת) פגה ממילא. לשם מה לקשור שוב את הטרור עם הבנייה היהודית ביו"ש? וזאת, כשבאותם ימים ממש נשלחו פקידי השלטון הישראלי לסייר עם נציגי הרש"פ בקרקעות שבשליטת ישראל בבקעת הירדן, כדי להעבירן להתיישבות ערבית. היכן ההצהרה החגיגית על הירדן כגבול הביטחון של ישראל? או שמא הכוונה היתה ל"ציר פילדלפי" חדש לגבולנו המזרחי? האם כל הדברים האלה הם מעבר לכושר ההבנה של קברניטינו או שהם מתנפצים אל חומה של חוסר אחריות, המסתתרת מאחורי איום ב"צונאמי פוליטי"?   

* * *

משרד החינוך

מחוז תל אביב

המרכז למחקר ולמידע

‏א' אדר ב' תשע"א, ‏7 מרס, 2011

קוראים נכבדים,

המרכז למחקר ולמידע מארח גם היום את ד"ר גיא בכור, ראש חטיבת לימודי המזרח התיכון, במרכז הבינתחומי הרצליה, ומפעיל אתר Gplanet בו מופיעים המאמרים המגוונים שהוא כותב.

 ד"ר בכור מציג תפיסה מעניינת בסוגיה שאינה יורדת מהכותרות מזה שנים – הסכסוך הערבי ישראלי. 

אנו מודים לד"ר בכור על ההרשאה להפיץ את המאמר "אפקט פרח הצבעוני", שראה אור לפני ימים אחדים, בקרב קוראי המרכז למחקר ולמידע.

בברכה רבה,

דניאל פלורנטין

המרכז למחקר ולמידע

כדאי לעיין במאגר המלא של פרסומי המרכז למחקר ולמידע המופיעים באתר האינטרנט של המחוז:

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/TelAviv/MarkazMachkarVmayda/baolam.htm

בקשות להצטרפות לרשימת תפוצת המאמרים של המרכז למחקר ולמידע יש להפנות ל:

florendan@gmail.com

* * *

ד"ר גיא בכור

אפקט פרח הצבעוני, ומותו המתקרב

של הסכסוך הישראלי-ערבי

"ישראל" המדומיינת והמאבק נגדה שימשו תמיד כלי בידי המשטרים לאחד את כל הפלגים, השבטים, העדות והעממים תחת הנהגתם. אך כיום ההמונים כבר לא קונים את השקר הזה, מה גם שהוא מזוהה, שלא בטובתו, עם המשטרים הישנים. ההמונים תמיד ידעו שהמאבק הזה מלאכותי ומזויף, אך נאלצו להתמסר לפנטזיה המימשלית האנטי-ישראלית. היום זה כבר לא מעניין אותם. יש להם איומים קיומיים הרבה יותר, למשל, לשרוד. לפנינו עשרה צבעונים נדירים, עם תג מחיר עולה.

לחוק הנדירות בתורת הכלכלה יש תמיד אפקט: על ידי הוצאה של פריט מן השוק תוכלו ליצור לו ערך מיידי. המחיר שלו יזנק. בהולנד של המאה ה-17, המעמד העליון ביקש להפוך את פרח הצבעוני מעוד פרח יפה לסמל סטאטוס חברתי וכלכלי. הם הפכו את הפרח לנדיר, כמעט בלתי ניתן להשגה, ובכך הם יצרו את מה שכונה אחר כך "טוליפמאניה", כלומר הבהלה לצבעוני. פרח אחד היה אז שווה יותר ממשקלו בזהב.

ככל שהביקוש עלה, כך עלה ערכו של הצבעוני. מפרח הוא הפך לתופעה חברתית-כלכלית, למדד, למצב, להצהרה. זה מה שאני מכנה "אפקט פרח הצבעוני". ועכשיו תורנו: אנחנו חווים את אפקט הצבעוני.

בשקט, כמעט בלי שנבחין, גדל עכשיו, משתרג, מתפתל בין הקירות, ומתפתח "אפקט פרח הצבעוני" סביב ישראל. זהו תהליך קיומי, כמוהו לא זכינו עדיין בתולדותינו. כמעט כמו בכישוף, ישראל מתנתקת עכשיו מן המזרח התיכון הערבי, וערכה רק מזנק ועולה. ככל שהמהומות הערביות מתפתחות, ככל שהאלימות פושה, כך עולה מחירה של ישראל, וזה קורה מיום ליום. זהו כישוף, משום ש"הסכסוך" שלנו הולך ומותך, הולך ונמס לנגד עינינו. הוא מתפוגג, ואנחנו אפילו לא ידענו. מכה ניצחת למי שטען שישראל היא שורש הסכסוך במזרח התיכון, שהיא הבעייה.

[ראה את מקור המאמר באתר: http://www.gplanet.co.il/]

מדוע התהליך ההיסטורי הזה מתרחש?

1. עם גלי המהומות האדירים, שרק ילכו ויתפתחו, לערבים כבר אין זמן לישראל, כפי שזה קרה בעיראק שלאחר סדאם חוסין. אילו כבר אינן סתם מדינות, אילו שבטים נגד שבטים, אליטות נגד המנוצלים, עדות נגד עדות, שיעים נגד סונים, מימסדים נגד מימסדים, עמים נגד עמים, פלגים נגד פלגים, ארגונים נגד ארגונים, אסלאם רדיקלי נגד כל היתר, כשהכול הולך ומתפורר לנגד עינינו. האם לסיעות במצרים יהיה עכשיו זמן עבורנו? או לשבטים בלוב? או למפלגות בתוניסיה? או למדינות שעוד בדרך להתפוררות? הם יהיו עסוקים עם עצמם עשרות שנים. אם יעלו רפורמיסטים, ההתפוררות העדתית-שבטית תתנגד. אם יעלה האסלאם הפוליטי – הרפורמיסטים יתנגדו, וכך הלאה. הפגנות, מהומות, רציחות ונקמות. שום דבר כבר אינו יציב עוד מהיום, ולמי יש כוח וזמן לישראל הזו? זה פרדוקס: יעלו אמנם כוחות אנטי-ישראליים גדולים בעולם הערבי, אך המערבולת עם אויביהם מבפנים תעסיק אותם יותר מאיתנו.

אך לא זה המהפך האמיתי, אלא ההיעלמות של ישראל ככלי, כפונקציה, כדבק מלכד. "ישראל" המדומיינת וה"מאבק" נגדה שימשו תמיד כלי בידי המשטרים לאחד את כל הפלגים, השבטים, העדות והעממים תחת הנהגתם. אך כיום ההמונים כבר לא קונים את השקר הזה, מה גם שהוא מזוהה, שלא בטובתו, עם המשטרים הישנים. ההמונים תמיד ידעו שהמאבק הזה מלאכותי ומזויף, אך נאלצו להתמסר לאילוזיה האנטי-ישראלית. עיראק של סדאם היתה חוד החנית האנטי-ישראלית, כדי להסתיר את השליטה הרודנית, הסונית, ברוב שיעי. היום למי יש זמן בעיראק לישראל? אין גם צורך ב"ישראל", משום שהרוב השיעי כבר שולט. ככל שהזיוף במדינות ערב קורס, כך יש פחות צורך להשתמש בישראל. ישראל היא מדד הזיוף הערבי. היא היתה הדבק, והדבק הזה אינו מדביק עוד, כמו בעבר. "הסכסוך הישראלי-ערבי" יתרחק מעכשיו מ"הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

2. הסיוע האוטומאטי לפלסטינים צפוי לרדת עכשיו. מי יתעניין בהם? בעבר התקשורת הממוסדת הערבית השתמשה בעניין הפלסטיני ככלי, כסוג של דחליל. עכשיו למי יש זמן אליהם? זה אמור להדאיג את הפלסטינים. סדאם היה פטרון גדול שלהם, כך גם קדאפי ומובארק. אך למי יש עכשיו זמן בעיראק, בלוב או במצרים לפלסטינים? הם נתפסים כבעייתיים, כלוקסוס שלאף אחד אין אליו זמן היום. ככל שהסכסוך עם ישראל יהפוך לשולי, כך גם התמיכה בפלסטינים.

3. החשיפה. כבר לפני כחצי שנה הציץ המזרח התיכון האמיתי דרך מסמכי ויקיליקס, והנה הוא עכשיו ניצב ממש מולנו. באיזור מוטרדים מאיראן, מהאסלאם הפוליטי ומהכלכלה. אך הסכסוך שלנו? זה עשור כבר ברור שהעולם הערבי קיבל את ישראל, וההוכחה היא "תוכנית השלום" הערבית. היא נועדה לגשר מעט בין מלאכותיות השימוש בישראל כאויב מדומיין, לבין המציאות. אז מציאות ויקליקיס היא עכשיו המציאות בשטח. איפה עוד נשאר הזיוף? במדינות שווירוס המהומות עדיין לא הגיע אליהן, סוריה, סעודיה, ירדן, הרשות הפלסטינית. אך עוד הרבה לפנינו גם כאן. אין עוד צורך בוויקיליקס, המזרח התיכון הערבי נחשף.

4. וכך לנגד עינינו הולך הסכסוך הישראלי-ערבי ולכן גם זה הישראלי-פלסטיני ומתמזער, מתכווץ. ניתן כבר לקבוע ברמה גבוהה של ודאות שהוא כבר אינו לב הסכסוך במזרח התיכון. התפרצו כאן שלושה סכסוכים אדירים, ששלושתם אינם קשורים בנו בכלל.

הראשון, הכלכלי-חברתי-שבטי.

השני – הסכסוך האדיר בין השיעים לסונים.

והשלישי, בין האסלאם הפוליטי לבין הלאומיות הערבית.

שלושת אלה יעסיקו עכשיו את העולם הערבי עשרות בשנים. אנחנו גמדים לעומת העוינות הפנים-ערבית הזו. צחוק הגורל: אירופה ניסתה לזרוק עלינו את הסכסוך, עכשיו הוא ייפול עליה, עם צפון אפריקה של אנרכיה והגירה מואצת לכיוונה.

5. המעצמות האזוריות איראן וטורקיה. הכול כבר נראה אחרת, ואפילו אם איראן תשיג פצצה גרעינית, היא אינה מכוונת כלל לעבר ישראל, אלא להרתעת הסונים ולהגנה על המשטר מפני העולם. הכול השתנה. ישראל אינה עוד דבק, היא אינה שווה הרבה כפונקציה. המשטר באיראן ניסה להדביק את המהומות האחרונות אצלו לישראל – אך אף אחד לא קנה את זה עוד, ואיראן מתקשה כבר לשווק את השנאה לישראל כאידיאולוגיה. זה נתפס באיזור לא רק כזיוף אלא כבריחה; לא כעוצמה אלא כחולשה. כך גם לגבי המשטר בטורקיה. יהיה קשה לו לתלות מעכשיו הכול בישראל, מפני שעכשיו המלאכותיות של הטיעון הזה ברורה. שני המשטרים, האיראני והטורקי, נותרו ללא כלי חשוב של לגיטימציה עצמית. ישראל ברחה להם.

6. בעוד ישראל נתפסת עכשיו כאי של יציבות, ביטחון, ענייניות ומערביות, המשטרים והחברות הערביות סביבנו עושים עבורנו את העבודה. אלימים, בלתי יציבים, מסוכנים. זו המסקנה של כל צופה בטלוויזיה בעולם. אויבייה של ישראל ממציאים אותה מחדש, וזו ההסברה הטובה ביותר שיכולנו לצפות לה. היחס כלפיה כבר משתנה. היא לא הבעייה, היא פתאום הפתרון. עידון מזויף הסתיר עד היום את האנרכיה בעולם הערבי, את האלימות, הצביעות והכוחנות. עכשיו הכל מתפרץ החוצה. ואיך אמר כבר נפוליאון: "אני לעולם לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם."

7. נכון שהציפיות מישראל הן גבוהות יותר בעולם, אך היא מצטיירת היום כמוקד מוצק של זכויות אדם, חוקתיות ושלטון החוק. כאשר אלפים נהרגים במזרח התיכון כולו, והתהליך רק יילך ויחריף, חוקות נולדות במצרים באיבחת החונטה הצבאית השלטת, וכך הן גם נעלמות, האם כנגד ישראל פעל האו"ם? גולדסטון? ארגוני זכויות האדם של האו"ם, שלוב של קדאפי היתה חברה מובילה בהם? ובכן, זכויות אדם הן עניין יחסי. פתאום הכול מקבל צבעים עזים הרבה יותר במזרח התיכון. במצרים הנשלטת בידי חונטה צבאית, בלוב שם שוחטים אנשים, בתימן שם הם נעלמים, או בתוניסיה, בחריין או כווית, שם הם פשוט נורים. שלא לדבר על הדיכוי האלים במדינות שהמהומות עדיין לא הגיעו אליהן.

8. אפקט עליית המחירים: ככל שהיציבות במרחב הערבי נעלמת – ישראל הופכת לסמל של יציבות. ככל שהזכויות נעלמות – ישראל היא מקדש של אינדיבידואליזם. ככל שהשבטיות והעדתיות מזנקות, הלכידות הישראלית מודגשת. וככל שהכלכלה האיזורית נובלת, זו של ישראל גורמת להשתאות. ככל שמדד המזרח התיכון יורד, זה של ישראל עולה. האפקט הזה אמור לפתוח עכשיו בפנינו עולם שלם של דיפלומטיה, קשרים ולגיטימציה. זו הזדמנות.

9. שאלה קשה לעיונכם: מה עדיף לנו: יציבות איזורית, אך סכסוך ועיסוק בלתי נגמר בישראל? או אנדרלמוסיה ערבית סביבנו, אבל כשלאף אחד אין באמת זמן או לא באמת אכפת מישראל? אני את ההעדפה שלי קיבלתי. זהו כישוף. בשקט, כמעט בלי שנבחין, גדל עכשיו, משתרג ומתפתח "אפקט הצבעוני" סביב ישראל.

* * *

ד"ר גיא בכור

גנראל רומל חוזר ללוב, ואובמה פותח מלחמה שלישית עם האסלאם

המאמר החשוב הזה מתפרסם באופן פיראטי ברחבי האינטרנט

 וחשבנו שראוי להביאו גם בפני נמענינו

באופן אירוני, ההתקפה המכונה כבר באיזור כ"צלבנית", של קואליציית המערב נגד משטר קדאפי, מחייה אותו עכשיו, וממציאה אותו מחדש.

עד היום הוא הוצג בעולם הערבי ובלוב עצמה כרודן, השוחט את בני עמו. באמצעות ההתקפה החיצונית הוא מציג את עצמו עכשיו כקורבן של האימפריאליזם, כמגן לוב מפני החמדנים הזרים, וכמי שעל הערבים לעמוד מאחוריו. וקדאפי הפיקח מיד הבין את ההזדמנות שהוליד לו אסון התקיפה האווירית המערבית. לתפיסתו, ככל שיתמיד להציג זאת כמתקפה "צלבנית", כך יפורר יותר את הקואליציה, שלא תעז ללכת למהלך קרקעי נגדו. זו תפיסתו.

נפוליאון אמר פעם ש"המוראל שווה פי שלושה מן הצבא," רוצה לומר שלוחמים עם מוטיבציה יכולים לנצח צבא הגדול מהם פי שלושה. קדאפי נפגש עכשיו עם הלוחמים שלו, מופיע בטלוויזיה, ומפגין מעורבות אישית בסגנון סדאם חוסיין.

הגנראל הגרמני רומל ("שועל המדבר") מפקד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה, אמר: "ברגעים של פאניקה, עייפות, או מבוכה, או כאשר הדברים מתהפכים, המעורבות האישית של המפקד הבכיר מחוללת נפלאות, במיוחד אם יש לו את הפיקחות להפוך את עצמו לסוג של אגדה."

זו הרי הטרגדיה המזרח תיכונית, שנכונה גם לגבי איראן: התערבות צבאית זרה ברוב המקרים יוצרת את האפקט ההפוך. עולם שלם של דימויים, סמלים היסטוריים ומסעי צלב נפתח עכשיו בלוב, אסון צבאי לקדאפי, אך גם סוג של הצלת הלגיטימציה שלו.

כן, זו המערכה בלוב, גם כאן האמריקנים והבריטים מפציצים, אך זו המערכה הלובית של מלחמת העולם השנייה. הקרב על צפון אפריקה חוזר, ושוב קואליציה מערבית תוקפת בלוב. שאלת המוראל וסיבת המלחמה חשובות, כמו תמיד. בזמן הקרבות בטוברוק שבמערב לוב אמר רומל: "אילו שטויות לטעון שמוראל הלוחמים תלוי במפקד הגדוד בלבד. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך האפקט של הדוגמה האישית חזק יותר. לוחמים חייבים שיציבו להם מטרה, ודוגמה אישית."

בשל ההתקפה הצבאית החיצונית קדאפי נחלש עכשיו צבאית, אך מרוויח פסיכולוגית. נולדה לו מטרה. הוא מגן עכשיו, לכאורה, על האסלאם והערביות, ויהיו רבים שגם יקנו את ההבלים האלה. והמוראל שווה פי שלושה מן הצבא, את זה אנחנו כבר יודעים. מערכה מתעתעת נפתחת עכשיו, של צבא, פסיכולוגיה, דעת קהל, תדמיות, מוראל והבלים.

לפנינו עשרה טילי טומאהוק אמריקניים, המשוגרים עכשיו לעבר כוחות קדאפי בעיר בנגאזי:

1. ברק חוסיין אובמה, שבקאהיר הכריז ביהירות על פתיחת "דף חדש של דו קיום" עם עולם האסלאם, פותח עכשיו מלחמה חדשה, שלישית, נגד העולם הזה. הוא אמנם מציג את עצמו כנגרר, אך בפועל אלה המפציצים האמריקנים שמבצעים עכשיו את מרבית העבודה מעל למדבר הלובי. הוא, חתן פרס נובל לשלום, שתקף את קודמו על הרג מוסלמים, נגרר למלחמה שלישית נגד מדינה מוסלמית, והפעם זו תהיה המלחמה שלו. אמנם הוא הצהיר  שלא יכניס חיילים אמריקנים ללוב, אך מלחמת ההתשה והרג אזרחים לובים, כל אלה יופנו עכשיו כלפיו, ויהיו המורשת שלו, בתום קדנציה כושלת. התבקעות המזרח התיכון תהיה רשומה על שמו.

2. זוהי התקפה צבאית עיוורת של מדינות דרום מערב אירופה כנגד קדאפי, התקפה שהיא בניגוד מוחלט לאינטרסים שלהן. קדאפי היה בעל הברית החשוב ביותר של מדינות אלה בדרום אירופה, בעיקר איטליה, ספרד, יוון, מלטה וצרפת, משום שבלם את ההגירה האפריקאית הבלתי חוקית אליהן, ושיתף פעולה במלחמה נגד הטרור האסלאמי. עכשיו הן שואפות להפיל אותו בכל מחיר, אך מי ישלוט שם אחריו? האם זה אינטרס שלהם להקים שם סוג של אנרכיה אסלאמית

3. מי שישלוט בצפון אפריקה לאחר הפלת השליטים הפרו-מערביים יהיו גוונים שונים של האסלאם. מדהים היה לראות אתמול סרטון של "מפקד אלקאעדה בצפון אפריקה", כפי שהוא מכונה, עבד אלמאלכ דרודכאל, שקורא עכשיו להילחם ב"צלבנים החדשים", התוקפים את בני העם הלובי. אמריקה ובעלי בריתה הם האוייב, ועל כולם להילחם בהם, קבע. בבת אחת אלקאעדה מפנה את התותחים שלו לא רק כלפי קדאפי אלא קודם כל כלפי ארצות הברית ומסע הצלב שלה לצפון אפריקה. שלטון האסלאם, השבטים והכנופיות בלוב, בתוניסיה, במצרים ואולי במדינות נוספות, ייצרו מציאות חדשה, בלתי נסבלת, על גבולה של אירופה. חגורה של תסיסה, עויינות, טרור והגירה. המלחמה שנפתחת עכשיו בלוב, צפויה להימשך אם כן שנים ארוכות, ובצורות שונות, גם אחרי שקדאפי כבר לא יהיה. קל לפתוח מלחמות, אך קשה מאוד לסיימן.

4. זו לא רק לוב. אפגניסטן רחוקה מאוד, מעבר להררי החושך. עיראק היא ב"מידל איסט" המשוגע, אבל עכשיו מדובר מבחינת איטליה, ספרד, יוון וצרפת במלחמה על הבית. להבות העימות האדיר בין המערב לאסלאם הגיעו כבר אל גבול המערב, בצפון אפריקה. שלישיית "הרודנים" מובארק, בן עלי וקדאפי עשו את העבודה המלוכלכת עבור אירופה, ושימשו קו הגנה קדמי, אך המערב הפיל בעיוורונו את קו ההגנה שלו עצמו. עכשיו האש מגיעה אליו הביתה באופן ישיר. מגיע לו. מנהיגים אירופיים יהירים ולא חכמים, שפועלים נגד האינטרס של עצמם. מדהים. הם עוד יצטערו על כך.

5. הנה לפנינו דילמת עזה: כאשר האש חורכת אותנו, בלבנון בעזה, ואנחנו מגיבים, המערב מותח עלינו ביקורת קשה על פגיעה באזרחים. אך מה הוא עצמו יעשה כאשר גם האויב המוסלמי שלו מסתתר מאחורי נשים וילדים? כאשר הוא יקריב אותם במודע, כדי להגן על עצמו? קל לקלל את ישראל, אך עכשיו אותה דילמה הגיעה למדינות המערב. עוד הוכחה שישראל היא המערב בזעיר אנפין, בבחינת קו ההגנה הקדמי שלו. הדילמות שלה יהיו הדילמות של המערב כולו, וזו רק שאלה של זמן.

6. העולם הערבי מתפורר לנגד העיניים בין השבטים, העדות, האליטות, האסלאם הפוליטי, החילונים, האיזורים השונים, הסונים והשיעים, לגרעינים נידפים של פיסות אידאולוגיה. וכך "הליגה הערבית" (עוד המצאה ממוחזרת של אובמה) תומכת בהתקפה על לוב, וכאשר מגיעה הביקורת מבפנים, טוענים שם שהתכוונו רק למצור, לא להפצצות. מדינות הלאום מתפוררות בים של אינטרסים, ודיבור על ליגה ערבית או איזה קו ערבי משותף, רק מעורר צחוק. יש כאן חזרה של מאה שנים מבחינת העולם הערבי, אל ערב מלחמת העולם הראשונה, כאשר מדינות הלאום עדיין לא היו קיימות. היו אלה מאה שנים של לאומיות מזוייפת, מדומיינת, ועכשיו השבטים והעדות חוזרים, כאילו כלום. הרשות הפלסטינית התפוררה ראשונה, ובכך סימנה את הדרך לאחרים.

7. המצחיק הוא שעד לאחרונה המערב, אובמה וסהרורים נוספים דיברו על "הדמוקרטיה" בעולם הערבי; שיש להפיל את "הרודנים" כדי להגיע אליה; תפיסה של שחור ולבן, כאילו הפלת "רודן" מיד מולידה דמוקרטיה. אז איך זה שמנהיגי "המהפכה" במצרים סירבו להיפגש עם הילרי קלינטון שביקרה בקאהיר, זו שכל כך התאמצה למענם. אפילו את מובארק דרשה לגרש "עכשיו" למענם. תפיסת הדמוקרטיה האוטומאטית אינה מבינה שעם הפלת הרודן עולים באוב יצרים אפלים נוראים, שרק חיכו להזדמנות לצאת לאור מבתי הכלא, וממרתפי העינויים של השליטים. והיצרים האלה עולים כדי להישאר.

8. קדאפי מנתח, אני מאמין, את הסיבות האלה. כתוצאה מכך הוא יחליט על התחפרות, תוך הערכה שלא יהיה מהלך קרקעי נגדו, מחשש להסתבכות מערבית כמו בעיראק. ככל שייהרגו לו יותר אזרחים שלו, אותם ישמח להציג לראווה, כך פרדוקסאלית מתחזק הקייס שלו במערב עצמו. מבחינתו ההתחפרות היא ההתקפה הטובה ביותר. בעולם שבו החלש הוא האנדרדוג, הרי שאם ימציא את עצמו מחדש כקורבן, יהיו ליברלים בעולם שעוד יקנו את זה.

9. משמעות הדבר שמהלך צבאי הופך כיום לחרב פיפיות, כפי שראינו גם אנחנו בעזה. בעידן הליברלי בעולם, ככל שההתקפה הצבאית נועזת יותר, כך האפקט הבינלאומי שלה חמור יותר. דעת הקהל הליברלית בעולם קובעת, התקשורת הפכפכה, ההפגנות מצטלמות יפה, וההתקפה חוזרת על מי שמבצע אותה. האנרכיה, האסלאמיות, השבטיות, כל אלה מנצלות, כמובן, את אפקט המראה הזה. בוש חשב שעיראק היא זבנג וגמרנו, ושקע בה, לדראון עולם. גם אובמה חושב שהמזרח התיכון יפעל לפיו הוראותיו. מתברר שמי שהתיימר לשלוט במזרח התיכון, ברוב המקרים המזרח התיכון שלט בו. רומל רצה לכבוש את המדבר בצפון אפריקה, אך לבסוף המדבר על היובש והאכזריות שלו הוא שכבש אותו. כמו אצלנו, הגנראלים לוחצים למבצע צבאי, אך הפוליטיקאים משלמים את מחירו. מדינות אירופה יוצאות עכשיו למלחמה נגד ערבים ומוסלמים, רק דמיינו כיצד יגיבו המוסלמים היושבים בקירבן. הריאקציה בתוך אירופה למלחמת לוב רק תהיה קשה וחריפה. היא תהיה בבחינת בומרנג.

10. וישראל, איפה היא? זוכרים את אפקט פרח הצבעוני? הוא ממשיך להתפתח. אז למי יש זמן עכשיו לישראל? אתר האינטרנט של אלג'זירה, שההסתה שלו כנגד ישראל היתה יומיומית, כמעט שלא זוכר אותה, הרי למי יש זמן? המזרח התיכון בוער, וזה הפעם המזרח התיכון האמיתי, שהשימוש בישראל נועד להסתיר אותו. זו כמובן מכה ניצחת לחסידי הטענה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לב הסכסוך במזרח התיכון. האם לקדאפי איכפת מישראל? למשטר המתגונן באיראן באמת איכפת מהפלסטינים? למצרים? לסורים המתקוממים? לתימן? לסעודיה המפוחדת? אהה. את הטענה הזו חובה עלינו להציג בכל מקום. התרמית שנקראה "הסכסוך הישראלי-ערבי" מתפוררת, וזה, כמובן, מדאיג את הפלסטינים. כולם פתאום עסוקים. אז מי ידאג להם עכשיו?

אהוד: חרף התחזית האופטימית הנושבת משני מאמריו המאלפים של ד"ר גיא בכור, יורשה לנו להעיר שהתפוררות המישטרים הפרו-מערביים בעולם הערבי והמוסלמי אינה מבשרת טובות לישראל, וכי רבים הסיכויים להיווצרות ולהתחזקות שטחי הפקר נרחבים סביבנו, דוגמת סיני, זאת בנוסף על הטריטוריות של החיזבאללה והחמאס. במצב החדש לא תהיינה כתובות, כגון ממשלת מצרים של מובאראכ, כדי לראות בהן אחראים לטרור נגד ישראל. בסיסי טרור נוספים יוקמו בקירבתנו, והתוהו-ובוהו שייווצר רק ירע את מצבנו הביטחוני. שלא לדבר על ההשפעות של כל הבלגן הזה על תחומי הרשות הפלסטינית בגדה ועל ערביי ישראל שחלקם רואים עצמם "פלסטינים". הלוואי שנתבדה, אבל בינתיים טילי גראד נשלחים בזה אחר זה אפילו לבאר-שבע ולאשקלון, והטרור ממשיך להכות, גם אתמול, באוטובוס בכניסה לירושלים.

עם פרוץ המהומות במצרים הסביר ד"ר בכור כי מובאראכ נוקט בטקטיקה חכמה לתת להמונים לשחרר קיטור, אך לבסוף הוא יתגבר על ההפגנות נגדו. זה לא קרה, אבל מה שכן קרה הוא שהמימסד הצבאי, אמנם בלי מובאראכ, נישאר בינתיים על כנו, וקשה לראות מצב שבו הצבא מוותר על שליטתו במצב.

אגב, לא נגזים אם נאמר שאת שני המאמרים האלה קיבלנו מהרבה נמענים שלנו, והמאמרים האלה רצים באופן חופשי ברחבי האינטרנט.

* * *

אצל מרטין ואן קרפלר

שלום אהוד, אפשר שתשמח לדעת כי פרופסור מרטין ואן קרפלד, שעיתון ה"טיים" הגדירו לפני מיספר שנים כ"אחד מעשרת ההיסטוריונים הצבאיים החשובים בדורנו," מביא בספרו Moshe Dayan, שיצא בהוצאה המכובדת של וידנפלד וניקולסון (לונדון, 2004) מראה מקום מספרך שלך "אומץ".

כל זאת הגם שספרך אזל, כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה, ואתה עצמך אינך סופר ידוע וחשוב, אף אינך נמנה על קובעי השיח הפוסט-מודרני במקומותינו. בקיצור, גם הענווים (אולי) יִרשו ארץ.

בברכה,

בנדה

* * *

תמונות של הגופות של הרצח באיתמר, מזעזע

http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/142846

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.

חלק שלישי

לדברי משה, מתנער בגין מכל פקפוקיו לאחר ימים ראשונים של תהייה על כוונותיו האמיתיות של סאדאת, ונעשה תומך בכל ליבו בביקור סאדאת. בגין מבין את ערכו של הביקור כצעד מרכזי בתהליך השלום, ואת חשיבותו ההיסטורית. אולם לא פחות מהשיקולים הענייניים משפיעה על בגין האווירה הדרמטית, שצוברת תאוצה ומרקיעה שחקים מאז הצהרתו של סאדאת על בואו לירושלים.

ואילו משה, במידה מסוימת השושבין לשמחה, הרבה יותר עצור עתה. בימים הראשונים הוא סובר כמו בגין, וכמו הרמטכ"ל מוטה גור, שיש לבחון בקפידה את מטרת מהלכיו של סאדאת. אולם גם לאחר שמתברר כי כוונותיו כנות, לא נמוגים הצללים. מאז מלחמת יום הכיפורים מעריך משה כי פני סאדאת לשלום, וגם עכשיו הוא מאמין כי מסעו לירושלים אכן נועד למטרה זו. אולם השאלה היא לאיזו תמורה מצפה סאדאת מישראל.

הקולות המגיעים מקהיר אינם מעודדים. הרושם הוא, שהמצרים מצפים כי תמורת מחווה חסרת תקדים זו, צעד נועז של גדלות ורוחב-לב, תסכים ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו על ידה ב-1967. גם נסיעתו של סאדאת לדמשק, לתאם את עמדותיו עם הנשיא אסד, אינה מבשרת טובות.

הרדיו המצרי מכריז, כי מצרים דבקה ביעדים האסטרטגיים של הערבים, וכי מטרת ביקורו של סאדאת בירושלים היא "להביא לחשיפת פרצופה האמיתי של ישראל, המציגה עצמה כשוחרת שלום." העיתון הקהירי "אל-אהרם" כותב, שהצעת סאדאת לבקר בירושלים מותנית בהתחייבות מוקדמת של ישראל לפנות את כל השטחים הערביים הכבושים ולהכיר בזכויות הפלסטינים, לרבות זכותם להקים מדינה עצמאית. "אל-אחבר" נוקט עמדה קיצונית יותר וכותב, כי על ישראל להבין סוף-סוף שמטרתה של ועידת ג'נבה אינה לשאת ולתת על דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים, אלא על הקמת מדינה פלסטינית ועל נסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים.

משה זוכר את דברי הרברבנות של תוהמי, כי "סאדאת לא ילחץ את ידו של בגין לפני שיובטח לו כי ישראל תיסוג מכל השטחים." הוא שמח עתה על כך, שסאדאת נסוג כנראה מעמדתו, וכי לבואו לא נלווים שום תנאים מוקדמים. חרף הערכתו הרבה לחשיבות הביקור, מחכה לו משה בדאגה ובלב כבד. דווקא הוא, שלא איבד תקווה להביא לפגישת בגין-סאדאת, בעוד תוהמי מערים קשיים על קשיים, דווקא הוא צופה עתה, כאשר הפגישה מתקיימת, קשיים על קשיים באשר להמשכו תהליך השלום.

*

בהדרת מלכות, מנופף בידו לאור הזרקורים והמצלמות ומלווה בראש הטקס של משרד החוץ, רחבעם עמיר, יורד סאדאת מכבש המטוס המצרי "מיצר 0-1". כהה עור וזקוף הקומה, עצמות לחייו רחבות, מחייך אך מתוח מעט, הוא נראה כאחד ממלכי הפרעונים, הבא מארץ הפירמידות והספינקס אל העברים היושבים בארץ יהודה.

רבים-רבים בארץ, ואני בתוכם, החוזים בשידור הטלוויזיוני שמועבר לכל קצווי העולם, וגם למצרים – איננו יכולים לעצור בעד דמעות ההתרגשות החונקות את גרוננו למראה הביקור הראשון של ראש המדינה הערבית הגדולה ביותר. סאדאת עתיד לומר בנאומו בכנסת, שהדבר החשוב ביותר הוא לשבור את "המחסום הפסיכולוגי" ביחסים שבין ישראל לערבים. כל מי שראה "בזמן אמת" את מעמד בואו ארצה, לא ישכח את "רגע השבירה".

דגלים מונפים, נשמעים מטחי תותחים, ומנוגנים ההימנונים של שתי המדינות. סאדאת עומד דום לצלילי "התקווה", שמנגנת תזמורת צה"ל. סאדאת סוקר משמר כבוד של חיילי וחיילות צה"ל, המדגלים את נשקם לכבודו. הוא לוחץ את ידיהם של שרי הממשלה ונכבדים אחרים העומדים בשורה. זו פעם ראשונה למשה, ולכל הצמרת הישראלית, לראות את סאדאת בשר-ודם, ולא מעל מרקע הטלוויזיה.

סאדאת מחליף מילים עם אחדים מהעומדים בשורה, ומתלוצץ עם הרמטכ"ל מוטה גור, שימים מיספר לפני כן הביע בפומבי חשש, כי צעדיו של סאדאת אינם אלא תרגיל הטעייה נוסף.

כשאני כותב את התיאורים האלה, כעשרים שנה לאחר התרחשם, איני נזקק לעדויות כתובות או מצולמות, כה עמוק נחרת בזכרוני כל רגע משודר של הביקור. נחרת בזיכרון הכתם הבהיר במצחו של סאדאת, שמקורו מתברר בבוקר המחרת, כאשר האיש הגבוה והפוטוגני הזה נראה משכל רגליו בישיבה מזרחית, בגרביים, במסגד אל-אקצה, משתחווה מדי פעם בשעת התפילה, ומצחו נוגע במרבד שעל הרצפה לפניו. נחרת בזיכרון מראה שומר-ראשו הגברתן, הרציני, שאינו זז לרגע מגבו.

סאדאת עולה לירושלים במכונית עם הנשיא אפרים קציר. מטעמי ביטחון יוצאת השיירה לדרך בכביש הרב-מסלולי החדש מס' 1, אף שהקטע מבן-שמן לשער הגיא נמצא עדיין בשלבי השלמתו וטרם נפתח לתנועה רגילה. משה נוסע במכונית עם עמיתו, תת-שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי, קופטי במוצאו, הנשוי ליהודייה. לימים עתיד ראלי להיות המזכיר הכללי של האו"ם, וגם הדרך לכך שמצרי ישא בתפקיד הבין-לאומי הרם ביותר נסללת עתה, עם בואו של סאדאת לירושלים. ראלי רזה, כהה עור, תווי פניו חדים, ומשה מתרשם שהבעת פניו רצינית ומתוחה. לאחר דברי נימוסים – לראלי אוסף עתיקות הלניסטיות – מתאר ראלי בצבעים שחורים את הכעס של מדינות ערב על יוזמת השלום של סאדאת, המטרפדת את החזית הערבית המאוחדת שקמה לקראת ועידת ג'נבה.

 "אנחנו חייבים," הוא אומר, "להימנע בכל מחיר משלום נפרד בין מצרים לישראל. כל הסדר חייב לכלול לפחות גם את הפלסטינים וירדן."

 "אנחנו יודעים מה רבה ההתנגדות בעולם הערבי ליוזמת סאדאת, ואולם למיטב הכרתנו אין סיכוי להביא את ירדן ואת הפלסטינים לשולחן הדיונים בשלב הזה, ולכן על מצרים להתכונן לכרות חוזה שלום נפרד עם ישראל, גם אם האחרים לא יצטרפו. אני מציע שהנשיא סאדאת לא יתבע מישראל להידבר עם אש"ף. אם יעשה כן יקבל תשובה שלילית."

גם בחשיכה חש משה באכזבה העמוקה של ראלי, המסתמנת על פניו. "אני מצטער מאוד לשמוע את גישתך לבעייה," אומר תת-השר המצרי.

"ברור כי הפער ביני לבין ראלי נובע בעיקרו מתפיסתו בדבר מחיר השלום שישראל צריכה לשלם – נסיגה מכל השטחים והקמת מדינה פלסטינית," מהרהר משה. האוטוסטרדה החדשה עוברת קרוב לכביש הצר, שבו שעט גדוד הפשיטה 89 מבן-שמן לעבר לוד ורמלה ביולי 1948. כדי להפיס את דעתו של האורח, מתאר לו משה את ההיסטוריה של הנופים החשוכים שהם עוברים בדרכם, כפי שהיתה בתקופת התנ"ך; את היותה של ירושלים, שאורותיה מתגלים בהתקרבם אליה, פרשת דרכים לבקעת הירדן ולרבת-עמון במזרח, לחברון, לבאר-שבע ולמצרים בדרום, לשכם, לגליל, ללבנון ולסוריה בצפון, ובמערב – [כיום] לתל-אביב ולדרך החוף, המקבילה ל"דרך הים", שבה עברו לפני אלפי שנים צבאותיהם של אשור, בבל ומצרים.

רחובותיה של ירושלים מוארים ומקושטים בדגלי ישראל ומצרים, ובכרזות המקדמות בברכה את סאדאת. אלפי ישראלים, רובם בני-נוער, מצטופפים שעות ארוכות על המדרכות משני צידי המסלול, מהכניסה לירושלים ועד למלון "המלך דוד". למרות השעה המאוחרת וחרף הקור הם מוחאים כפיים בהתלהבות גדולה.

בהגיע סאדאת עם פמלייתו למלון מקדמות אותו באולם הכניסה מצלמות הטלוויזיה, המשדרות לכל העולם. הוא עולה לסוויטה שממנה ישקיף על חומת העיר העתיקה, המוארת כולה, ועל נופי ירושלים האחרים. זו העיר שבה הוא עתיד לשהות פחות משתי יממות, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו.

משה מלווה את ראלי לחדרו ונפרד ממנו.

*

למחרת בבוקר, יום ראשון, מתפלל סאדאת במסגד אל-אקצה, מבקר ב"יד ושם", ונפגש לסעודת-צהריים עם בגין, ידין ומשה. הוא מביא איתו את ראש ממשלתו מוסטפה ח'ליל ואת תת-שר החוץ בוטרוס ראלי. בשיחה מתברר שסאדאת נחוש בדעתו – לא מעניינים אותו ניירות עבודה, לא נוהל דיונים ולא גוף משותף שימשיך בשיחות.

 "יש לדון רק במהות," הוא אומר. "אני רוצה שתאמרו לי גלויות למה את מוכנים ולמה אינכם מוכנים בכל הנוגע לבעיה הפלסטינית, רמת הגולן, ההסכם עם ירדן והחזרת סיני. אבל אל תעלו הצעות שתתפרשנה כאילו אנחנו מתכוונים לערוך אתכם הסכם שלום נפרד."

משה פורס לפניו את סדר יומו העמוס עד למחרת בשלוש אחרי-הצהריים, כאשר ימריא לקהיר, ושואל אותו מתי לדעתו יהיה אפשר לקיים דיונים ענייניים ולהגיע להסכמים בנושאים כה כבדים.

סאדאת מתרכך מעט. "עלינו להתחיל לפחות בדיונים המעשיים עכשיו. העיקר שנבוא לוועידת ג'נבה בתוכנית מוסכמת. לא איכפת לי מי יבוא. מי שירצה, יבוא. מי שלא ירצה – יישב בביתו ואנחנו נקיים את הדיונים בלעדיו."

ארוחת-הצהרים מסתיימת ללא החלטות מעשיות, אך למשה אין ספק מה רוצה סאדאת להשיג בביקורו. הוא רוצה לשמוע תשובה ברורה לתוכנית השלום שלו, שיציג בכנסת כעבור כשעתיים, והוא מאמין שהכנסת תשוכנע ותקבל את הצעותיו.

*

הישיבה המיוחדת של הכנסת נפתחת בשעה ארבע אחר-הצהריים ומועברת בשידור ישיר בכל ערוצי התקשורת. האולם והיציע מלאים מפה לפה. כאשר נכנסים הנשיאים, סאדאת וקציר, קמים הכל על רגליהם ומקבלים אותם במחיאות כפיים סוערות. עכשיו מגיע הביקור לשיאו.

לאחר הברכה המסורתית בערבית, "השלום עליכם ורחמי אללה", עובר סאדאת לאנגלית בעלת המבטא המיוחד שלו, שיש בו משהו "ייקי", אולי משום שהוא דובר גם גרמנית.

סאדאת אומר, שבא לכנסת כדי ששני העמים יבנו יחדיו חיים חדשים המושתתים על השלום. יש צורך בגילוי לב ובאמירת דברים ברורים. הוא החליט ללכת לישראל, כי ברצונו להציג את העובדות השלימות כמות שהן בפני העם בישראל. השלום צריך להיות שלום צודק, המושתת על כיבוד החלטות האו"ם. מצרים לא תחתום על הסכם נפרד, גם לא על הסכם ביניים נוסף. אדמתה אינה ניתנת למיקוח. לא הוא ולא שום ערבי אחר מוכנים או זכאים לוותר על שעל אחד של האדמה הערבית, או אפילו להתווכח ולהתמקח עליהם. הוא בא לומר לישראלים, כי הערבים עומדים על נסיגתם המלאה מהשטחים שכבשו במלחמה, לרבות ירושלים הערבית. הנסיגה השלימה מהאדמות הערביות שכבשה ישראל ב-1967, לרבות ירושלים המזרחית, היא דבר מובן מאליו. על ישראל להכיר בזכות העם הפלסטיני להקים את מדינתו ואת יישותו העצמאית. זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום בגבולותיהן ולקבל ערבויות מתאימות לכך. על כל מדינות האזור להתחייב שתקיימנה ביניהן יחסים בהתאם לחוקת האומות המאוחדות – לא להשתמש בכוח הנשק כדי לפתור סכסוכים, אלא לפתור אותם באמצעי שלום. צריך להביא לסיום מצב המלחמה באזור: "לא עוד מלחמה!"

הנאום, שהוא האירוע המדיני המרכזי במסעו של סאדאת, אינו פייסני. הוא מטיל את כל האחריות לוויתורים על ישראל. אולם, אומר משה: "הדורות הבאים יזכרו את יוזמתו, את בואו לבירת ישראל, ולא את הנאום. כנואם לא הצטיין סאדאת. מדי פעם נקלע לגמגום ממושך והירבה בסיסמאות ובמליצות. אף-על-פי-כן ריתק את שומעיו. עוצמת אישיותו חיפתה על מגבלותיו בהבעה. הוא דיבר אל נפש השומעים, קרן אמינות ויצר קשר עם היושבים באולם. נדמה היה שהוא משוחח איתך אישית, מכל ליבו. האמנתי כי הוא באמת רוצה לסיים את פרשת המלחמות בין מצרים לישראל, וכי שאיפתו זו תביא אותו ללכת לקראתנו. צריך רק לשבת איתו פנים אל פנים ולהסביר לו מה יכולה ישראל לעשות ומה אינה יכולה."

בשוך מחיאות הכפיים לנאומו של סאדאת, עולה לדוכן ראש הממשלה, בגין. מבעד למליצות, לשבחי השלום ולפסוקים מהתנ"ך עולה ומצטיירת מדבריו גישתה העקרונית של ממשלת ישראל: הכול נתון למשא-ומתן, אבל שום צד לא יגיש תנאים מוקדמים; המשא-ומתן יתנהל על יסוד החלטות האו"ם, על השלום להיות שלום מלא, ישראל מוכנה להתחיל בשיחות השלום עוד היום או מחר, ולהמשיך בהן בקהיר או בכל מקום אחר.

את הדיון חותם בנאומו ראש האופוזיציה, שמעון פרס.

 "ישיבת הכנסת המיוחדת הגיעה לקיצה," מסכם משה. "בזמן הנאומים שררה באולם אווירת ציפייה. הנה יתרחש הנס, מנהיגי מצרים וישראל ימצאו את הנוסחה הגואלת, ילחצו ידיים ויכריזו על כינון השלום! הנס לא התרחש. כל אחד נאם את נאומו וחזר לשבת על כסאו."

*

בערב מתקיימת ארוחה חגיגית המועברת בשידור ישיר, אך את הנעשה ליד השולחנות לא ניתן לשמוע. לדברי משה, האווירה בארוחה כבדה. רק שר הביטחון עזר וייצמן, שבנו שאול נפגע קשות בראשו בחזית המצרית, מנסה להשרות מצב-רוח עליז, מתבדח וצוחק בקול רם. וייצמן עתיד ליצור בהמשך את הקשרים האישיים הטובים ביותר עם סאדאת.

סאדאת נובר במזלג במנות המוגשות לו, אולם אל פיו לא בא דבר. נראה שהאוכל הישראלי אינו ערב לטעמו. כל ימיו, כך הוא עתיד לספר, הוא מעדיף את האוכל המצרי הפשוט של כפר הולדתו. סאדאת יושב עגום ומכונס בעצמו. לצידו האחד בגין, לצידו השני משה.

 "מה דעתך על הביקור?" שואל משה.

 "אני מאוכזב מאוד, בעיקר מנאום בגין, ואף אומר זאת מחר במסיבת העיתונאים. על הצעות השלום שלי השבתם בשלילה."

 "אין זה מדוייק. בוודאי לא ציפית לכך, כי לכל מה שתגיד אנחנו נענה: 'כן, כן אדוני.' יש בינינו חילוקי דיעות, ומה שבגין מציע לך הוא משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. בגין אמר שהכל פתוח למשא-ומתן, אפילו ירושלים."

 "ראלי הסיק מדבריך, שאתה חותר להשגת הסכם נפרד איתנו. ייתכן שמבחינתכם מצב כזה הוא חיובי, אבל אנחנו לא נוכל להסכים לכך. שלום נפרד יבודד אותנו מהעולם הערבי."

 "בכל מקרה, אני מקווה שיבוא המשך לשיחות."

 "כן. סיכמתי עם בגין שאתה ותוהמי תיפגשו שוב במרוקו. לקהיר אינני יכול להזמין את בגין, כבקשתו, כל זמן שאתם מחזיקים בסיני. אני מוכן להזמין אותו לביתי באיסמעיליה, ולהביא לשם את חברי הפרלמנט המצרי כדי שיוכל לנאום לפניהם."

 "אני בטוח, שאינך מתכוון להרפות מיוזמת השלום שלך," אומר משה. "הדרך להתקדם בה היא בהמשך השיחות, והאמן לי כי לא תצטער על כך."

סאדאת מקשיב היטב לרמז על נכונותה של ישראל לוויתורים מפליגים, אך אינו מגיב.

*

ביקורו של סאדאת היה "פריצת דרך היסטורית" ושבירת "המחסום הפסיכולוגי". לכאורה לא נפתרה בו אף לא אחת מהבעיות שבהן תלוי כינונו של השלום. ואולם במהלך הביקור מתקיימת שיחה אחת בארבע עיניים בין סאדאת לבגין, והם מצליחים להגיע להסכם חלקי רק לגבי שלושה עקרונות: "לא עוד מלחמה" בין שני העמים; הריבונות הפורמלית על סיני תוחזר למצרים; רובו של סיני יפורז, וכוחות צבא מצריים, בכמות מוגבלת, יימצאו רק באזור שבקרבת תעלת סואץ, הכולל גם את מעברי המיתלה והגידי.

ההסכמות האלה עתידות להניע את התהליך כולו, חרף המשברים הרבים והקשים, שאליהם ייקלע.

 "סאדאת חזר למצרים וראשו בעננים," מספר משה. "תושבי ארצו, אזרחי ישראל ואמצעי התקשורת ברחבי העולם הגיבו בהתלהבות על צעדו הנועז. הצלחת ביקורו בירושלים השמיטה את קרקע המציאות מתחת לרגליו. הוא האמין, כי עתה תבאנה בעקבותיו שאר מדינות ערב וכי ישראל תסכים, במסגרת שלום כולל, לסגת לגבולות מאי 1967."

*

ב-2 בדצמבר נמצא משה שוב בארמון המלך חסן השני במרקש, לפגישות עם המלך ועם תוהמי. הפעם הוא בא בטיסה ישירה מישראל, הנמשכת שש שעות וחצי. במהלכה הוא בולע מנה כפולה של כדורי שינה ומשתרע על מיטת שדה, שהוצבה למענו במרכז המטוס.

יומיים של דיונים מעייפים מניבים מעט מאוד. משה מנסה לגבש, בעקבות העקרונות שסוכמו על-ידי בגין וסאדאת, תוכנית להתקדמות הדרגתית לשלום בין ישראל למצרים תוך פירוז סיני ופתרון בעיות נקודתיות רבות. תוהמי נראה למשה חסר ביטחון ומושפע מהתגובות הנזעמות בארצות ערב וגם במצרים לאחר ביקורו של סאדאת. השיחות מסתיימות ללא הסכמה.

בדרך חזרה מוצא משה במטוס חבילת ממתקים מקומיים המיועדת לנכדו הבכור, וארוחה כיד המלך לו, לצוותו ולצוות המטוס הישראלי. המתנות וקבלת הפנים המלכותית אינם ממתיקים את תחושת האכזבה של משה. "גם לגבי סאדאת עצמו, עד כמה שדברי המלך ותוהמי שיקפו את מדיניותו, לא יכולתי להשתחרר מהרגשת המועקה. אמנם לא חשבתי שסאדאת ייסוג ממהלך השלום שהחל בו, אבל חששתי שאין הוא יודע כיצד להתקדם בו. הוא יודע מה הוא רוצה, אך לא איך להשיג זאת. אם האמריקנים לא ייכנסו בעובי הקורה ולא יטילו למשא-ומתן את מלוא משקלם, גלגלי השלום לא ינועו."

*

הפעילות המדינית נכנסת להילוך גבוה אך התוצאות מעטות. לוועידת קהיר, שסאדאת מכנס ב-14 בדצמבר, באים לראשונה נציגי ישראל: אליהו בן-אלישר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מאיר רוזן ממשרד החוץ ואברשה טמיר ממשרד הביטחון. במקביל מתקיימת ועידת טריפולי, שבה מחליטות "מדינות הסירוב", סוריה ועיראק, ועימן אש"ף, על הטלת חרם כלכלי והקפאת היחסים עם מצרים.

ב-16 בדצמבר נפגש בגין עם קרטר בוואשינגטון ומציג לפניו את "תוכנית האוטונומיה", שבאה לענות על התביעה המצרית, והאמריקנית, להציע פתרון לפלסטינים במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

ב-25 בדצמבר מתקיימת ועידת איסמעיליה, שבה מבקר לראשונה ראש ממשלה ישראלי במצרים. גם הפעם אין מגיעים לשום הסכם בנושאים העיקריים, לבד מכינון שתי ועדות משותפות, מדינית וצבאית, להמשך הדיונים.

מבית-ההארחה של סאדאת, בקומה השנייה של בניין חברת סואץ, יכול משה לראות את הגדה המזרחית של התעלה, את דיונות החול הנישאות עד לאופק. כאן ממול היה קו המעוזים, "קו בר-לב". ליבו נצבט בקרבו לא מגעגועים אלא מגל זיכרונות המלחמה, המוקשים, הפגזים המתפוצצים, הנגמ"שים, הטנקים, ההרוגים, הפצועים והשבויים. "בכמה דם, מתח ומאמצים הרווינו את ישיבתנו על קו התעלה. איש אינו יכול לומר אם בלעדיו היינו מביאים את מצרים לשולחן השלום. ואולי להיפך, אילו ממשלת גולדה מאיר היתה מקבלת את הצעתי בשנת 1971, להרחיק את כוחותינו מתעלת סואץ אל מעברי המיתלה והגידי, ייתכן שהיינו מגיעים להסדר עם מצרים, ומלחמת יום הכיפורים היתה נמנעת."

*

ב-4 בינואר 1978 מבקר קרטר אצל סאדאת באסואן. העיר היפה והציורית שוכנת על הנילוס, קרוב לגבולה הדרומי של מצרים, ומדרום לה נמצאים אגם נאצר הגדול, שיצר סכר אסואן, ומקדשי אבו-סימבל. בין אייה היפים משייטות הפאלוקות, הסירות יפות-המראה, בעלות המפרשים הלבנים. כל אימת שסאדאת רוצה לנוח ולהתבודד הוא נוסע לאסואן, וכל מי שביקר באסואן יכול להבין זאת.

קרטר מחזק את תביעותיו של סאדאת – השלום צריך להביא לנורמליזציה. על ישראל לסגת משטחים שנכבשו במלחמת יוני 1967, ולהכיר בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים.

ב-15 בינואר בא שר החוץ המצרי, מוסטפה כאמל, בראש משלחת, לפגישת הוועדה המדינית בירושלים. המצרים חוזרים על שלהם, בהגישם שוב ושוב תכתיב בן שלושה חלקים: מצרים עשתה את שלה למען השלום בביקורו ההיסטורי והנועז של סאדאת בירושלים; על ישראל לסגת בכל החזיתות לקווי מאי 1967; לפלסטינים יש זכות להקים מדינה עצמאית.

בארוחת-ערב חגיגית, שבה מפרט בגין את תנאיה של ישראל: ירושלים לא תחולק, לא תוקם מדינה פלסטינית ולא תהיה חזרה לגבולות מאי 1967, הוא מעליב שלא במתכוון את כאמל. המשלחת המצרית עוזבת בכעס, וכאשר מלווה משה את כאמל לנתב"ג, מספר השר, שהיה כה נרגש אחרי תקרית הארוחה, עד שלא היה יכול לעצום עין כל הלילה. הוא חיכה עד שראש לשכתו התעורר, בשבע בבוקר, כדי לקבל ממנו סיגריה, ורק לאחר העישון נרדם לשעתיים בלבד.

*

ב-11 במרס 1978 משתלטת חוליית מחבלים, שנחתה בסירות-גומי בחוף מעגל מיכאל, על אוטובוס מטיילים של בני משפחות חברי אגד, הנוסע בכביש החוף. החוליה דוהרת באוטובוס לכיוון תל-אביב. כוחות הביטחון מצליחים לעוצרו רק ליד צומת ה"קאנטרי קלאב". כוח חילוץ ישראלי מנסה להשתלט על האוטובוס, והמחבלים יורים בנוסעיו. שלושים וחמישה איש נהרגים, שבעים ואחד נפצעים.

צה"ל יוצא לפעולת טיהור בדרום-לבנון המכונה "מבצע ליטני", הורג מאות מחבלים, אך גורם גם לפגיעות חמורות באזרחי דרום לבנון, שנאלצים לברוח צפונה. לכל אלה יש השלכות קשות על תהליך השלום.

ב-21 במרס נפגש בגין עם קרטר בוואשינגטון, ואליו נלווה משה. לקרטר אין סבלנות רבה לבגין. ההצעות הישראליות אינן לרוחו, כי בכולן נותרת השליטה הישראלית בגדה המערבית, והיישובים הישראליים בסיני עומדים על מכונם. קרטר לוחץ לוויתורים נוספים, ברוח הדרישות המצריות. "אף שהנשיא דיבר בקול מונוטוני, נראה היה לי כי הוא מלא חימה," מספר משה. "עיניו הכחולות היו קרות ומבטו לטוש כחרב. גם אם הגדרותיו בקשר לעמדותינו היו נכונות ביסודן, לא היה אפשר לנסחן בצורה עוינת יותר מכפי שעשה."

משה משתדל, כמו במקרים קודמים בעבר, למצוא נוסחאות שייקלו על השגת הסכמה בין הצדדים, בדרך של מציאת פתרונות מעשיים והדרגתיים לשאלות, שמבחינה עקרונית נראות ללא פתרון. בסיימו את דבריו הוא פונה לקרטר ואומר: "הקשבתי לדבריך, והתמונה שציירת היתה קודרת יותר. בהשוואה לעבר, סיכויי השלום היום אינם כה גרועים, לדעתי."

*

בפסח נוסע משה עם רחל לנהלל, לבקר את בנו אודי. משה העביר לו את יחידת המשק שלו וכל אשר בה, וביקש מוועד הכפר שיקבלו את אודי ומשפחתו כחברים. לימים נאלץ אודי למכור את המשק.

פסח הוא יום השנה לנפילת אחיו זוריק בקרב על רמת יוחנן. לפני היכנסם לכפר עולה משה עם רחל לבית-הקברות. "בשנים הראשונות הייתי עולה אל קברו של זוריק בכל שנה. אחר-כך חדלתי. הוריי הלכו לעולמם, אחר-כך גם אחותי אביבה נפטרה, וביקורי בנהלל ובבית-הקברות פחתו והלכו. כאשר מצפוני מייסר אותי, על שאינני פוקד את קברי משפחתי לעיתים קרובות יותר, אני מתנחם בכך שבסופו של דבר אשכון לידם קבע.

 "הקברים מטופלים, והנוף הנשקף מגבעת בית-הקברות מרהיב. בעיקר בעונה זו, באביב. עמק יזרעאל פרוס למרגלותיך בשלל צבעיו, כמרבד ענק. שדות חיטה ירוקים, שעורה זהובה המקדימה להבשיל, גני שזיפים ואפרסקים עוטים פריחה לבנה, וגגותיהם האדומים של הכפרים הפזורים מאופק עד אופק.

 "ישבנו על סלע והשקפנו אל העמק. חזרתי אל ימי נהלל הראשונים. המגורים באוהלים ובצריפים. הנסיעה בעגלות והחריש בפרדות. אימא היתה צעירה ויפה. עד יומה האחרון לא הלבינה שערה בראשה. בערבי שבתות היתה חופפת את ראשה, פורעת את צמותיה הכבדות ומניחה לשערה לגלוש על כתפיה. העמק שממול ניטשטש. שערותיה הפזורות של אמא הסתירו אותו."

*

הדיונים והשיחות נמשכים במקומות שונים ובדרגים שונים. ב-17 ביולי 1978 מתכנסת בחסות האמריקנים ועידת לידס, באנגליה. ראשי המדברים הם שרי החוץ של ארה"ב, מצרים וישראל, ואנס, כאמל ודיין.

"הפער בין עמדות מצרים לשלנו היה לא רק עמוק אלא גם ברור," קובע משה. כל הדרכים, גם העקיפות ביותר, מובילות אל אותו היעד. המצרים, בסיועה של המשלחת האמריקנית, מציעים הסדרים שיביאו, בסופו של דבר, לנסיגת ישראל מהגדה המערבית ומעזה, ויקנו לפלסטינים זכות להגדרה עצמית, להקמת מדינה פלסטינית או לסיפוחם לממלכת ירדן. "אנחנו אמרנו שאיננו זרים בחבלי ארץ אלה, אנו רוצים בהסדר המבוסס על דו-קיום בשלום, אולם מתיישבינו וחיילינו לא ייסוגו מיהודה, שומרון וחבל עזה."

משה מקיים פגישות עם מנהיגי הפלסטינים בגדה וברצועה, לבדוק כיצד רואים הם את מעמדם לאחר ביקור סאדאת. הוא מתרשם, שאינם יכולים להסכים להצעת האוטונומיה ללא ברכתם של אש"ף וערפאת. אם ייכפה עליהם הסדר של אוטונומיה-למעשה, לא יתנגדו, ובלבד שלא ייראו כמשתפי-פעולה.

ואנס ממשיך, ללא הצלחה, בניסיון להגיע להסכם בין הצדדים. כעבור כחודשיים תימלא שנה לביקור סאדאת בירושלים, ודבר טרם הושג. ישראל נתונה תחת לחץ אמריקני, אך גם מצבם של המצרים ושל סאדאת אינו קל. הם מבודדים בעולם הערבי, ועדיין אין בידיהם שום הישג ודאי. מבחינת הסיוע הכלכלי תלויות הן ישראל הן מצרים בארה"ב. אין הן יכולות להגיע להסכם ביניהן ללא התערבותה ועזרתה.

קרטר מחליט, שהדרך היחידה להתגבר על הקיפאון היא לזמן אליו לקמפ דיוויד משלחות ממצרים וישראל בראשות סאדאת ובגין, וכמובן משלחת אמריקנית בראשותו, ולהסתגר במשך כשבועיים לדיונים ולוויכוחים. אלה, קשים ככל שיהיו, יביאו לבסוף להסכם שלום, כי התנאי החשוב ביותר הוא שהמשתתפים מוסמכים לא רק לדון, אלא אף לקבל בו-במקום החלטות מחייבות בשם ממשלותיהם.

המשך יבוא

* * *

אורי בית אור Ori Beit-Or

אני מזמין אתכם אל בית יוצר פתוח בכפר סבא

בביתי רח' הגר"א 7, דירה 1

בשישי 10.00-18.00, בשבת 10.00-21.00

במקביל, באגף המשרדים קאנטרי קלאב רעננה (פתוח כל הזמן),

תערוכתי קווים

ובבית שרה-ויצ"ו, גדה צפונית של ויצמן 83 על הגבעה (צמוד לקריית ספיר)

תערוכתי כמו-נופים (בתיאום מראש)

ציורי מלאי הומור, כי הם למכירה במחירים מצחיקים

 ועוד משהו: עיגול אדום על הציור – נמכר או לא למכירה

לקשר: ד"ר אורי בית אור. הגר"א 7, כפר סבא 44454

077-4045005, 054-2332742

betorori@gmail.com

* * *

לימים סיפר ברוך אגדתי, מהוגי הרעיון [של העדלאידע בפורים בתל אביב]:

"חשבתי לעצמי, אם בתל אביב כבר יש חשמל ויש אישה, משוררת – אסתר ראב, אז צריך גם מלכת יופי!"

 מתוך: עמית לוינסון, "נשף חם", "זמן תל אביב", 18.3.11.

* * *

באבל כבד על מותה בגיל 79

של יפיפיית הסרטים בימי נעורינו

השחקנית אליזבט טיילור

נוחי בשלום על משכבך עם כל בעלייך

ומי ייתן ולא תדעי עוד עורלה וצער

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ההצבעה שהתקיימה במצרים על השינויים בחוקה, והשיעור המרשים של המצביעים ומבלי שנמסר על מהומות דמים וזיופים, כל זה מעורר בכל זאת תקווה שאולי מצרים אינה נמצאת באנרכיה אלא שהמימסד הצבאי, השולט בה, מצליח בינתיים בצעדיו הראשונים לייצוב צעדים לקראת משטר דמוקרטי. נדמה לנו שאפילו מובאראכ ממקום מקלטו, אם הוא אכן עדיין ער בחושיו מבחינה רפואית, שמח על הצעד הזה, כי אנחנו מאמינים שטובתו של העם המצרי ושל מצרים עמדה בראש מעייניו במשך כל התקופה שבה שימש כנשיא.

* "הדפוס הנמשך של הרחבת ההתנחלויות בירושלים המזרחית במקביל לגירושם בכוח של דיירים פלסטיניים ותיקים, יוצרים מצב בלתי נסבל שלא ניתן לתארו אלא כאפקט מצטבר של טיהור אתני," כך אומר היום (שני, 21.3) חוקר מיוחד מטעם האו"ם. החוקר האמריקאי פרופ' ריצ'רד פאלק אמר את הדברים במועצת זכויות האדם של האו"ם, שנערכת לאישור גינוי של מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. לדברי פאלק, על מועצת זכויות האדם של האו"ם לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג ולבקש ממנו לבחון את מדיניות ישראל בשטחים. לדבריו, בחינה שכזו צריכה להתמקד בשאלה האם הכיבוש המתמשך של הגדה המערבית וירושלים המזרחית מערבים "אלמנטים של משטר אפרטהייד וטיהור אתני שאינם עומדים בקנה אחד עם החוק ההומינטרי הבינלאומי". פאלק, אזרח יהודי אמריקאי בעל דיעות ביקורתיות ביותר כלפי ישראל, מונה ב-2008 לעקוב אחרי מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים מטעם המועצה. המנדט שניתן לו הוא לעקוב אחרי הפרות זכויות האדם שנעשות על ידי ישראל נגד הפלסטינים ולדווח על כך למועצה. בשל עמדותיו המוצהרות, ישראל מסרבת לשתף עמו פעולה ואינה מתירה את כניסתו לשטחה. ב-2008 לאחר מינוי לתפקיד הגיע פאלק לישראל, אך כניסתו נאסרה והוא גורש. ["הארץ" און-ליין, 23.3].

אכן, עם יהודים שכאלה... מעניין אם גרוסמן, עוז, א"ב יהושע, סובול ודומיהם – יֵצאו הפעם או יצאו אי פעם לגנות את פרופ' ריצ'רד פאלק?

* המועצה לזכויות האדם של האו"ם, הפועלת בהשראה ואולי גם בכספים של מנהיג המדינה המתמחה ביותר בעולם בשמירה על זכויות האדם, הלא היא לוב, עומדת לשגר ללוב את השופט היהודי ריצ'ארד גולדסטון, שהתמחה בעבר בדרא"פ בהוצאת פסקי דין מוות על שחורים – וזאת כדי לחקור ולתעד מקרים של טיהור אתני ופשעים נגד האנושות הנעשים מדי יום בידי מתנגדיו של השליט הנאור מועמר קדאפי ו/או לחלופין בידי תומכיו. כן יתבקש לחקור מה חלקה של ישראל, משני הצדדים – בטבח הנעשה בלוב.

 * עד ימי פורים השתא, אחדים היינו אנחנו "הצלבנים" בעיני העולם הערבי והמוסלמי, שאיחל לנו שניפול שדודים ומובסים כמותם בשעתם בפני סלאח א-דין אל-איובי חדש, וכי שרידינו יחזרו בבושת פנים לאירופה. והנה, שישו ושמחו! – בעצם ימי פורים נהפכו בפי קדאפי ועושי דברו, ל"צלבנים" – כל מדינות המערב הלוחמות בו בלוב, ובראשן צרפת, אנגליה וארה"ב! – אז בוקר טוב "צלבן" אובמה – רואים בכתבות כי תומכי קדאפי בלוב כבר קוראים לשחוט אותך! איזו תבונה מדינית מרחיקת-לכת הוכחת בתמיכתך במפגינים נגד מובאראכ בכיכר תחריר! ואיך השכלת לראות כי הבעייה העיקרית במזרח התיכון היא ההתנחלויות שלנו בעיר בירתנו ירושלים! – אכן, לא לחינם קיבלת פרס נובל לשלום, שהרי טרם המציאו פרס נובל לסכלות!  עכשיו כולנו "צלבנים"! [זאת כתבנו בטרם קראנו את מאמרו המאלף של ד"ר גיא בכור].

* לפני שנים אחדות סירב מר משה קצב, בעצת מורו הרוחני הרב משה עמאר, לקבל פניהם וללחוץ ידיהם של רבנים רפורמיים בטענה שאינם מספיק יהודים. אני מעלה זאת מהזיכרון – במכתב העיתי הודענו שעד שלא יחזור בו, לא נכנה אותו אצלנו בתואר נשיא. וכך אכן נהגנו מאז, וכל זה עוד בטרם החל מחול השדים של א' מבית הנשיא. ייתכן אפוא שמה שקרה למר קצב זה מה שהילדים היו מכנים פעם בשם "עונש משמיים" – על צביעותו ויוהרתו בפסילת הרבנים הרפורמיים.

עם זאת, קשה לנו להעלות על הדעת שאדם מכוּנה בשם "אנס" לאחר שתלונתה של א' מבית הנשיא נפסלה ואילו א' ממשרד התיירות באה אליו לחדר במלון כדי להיאנס על ידו בפעם השנייה! – לא, רבותיי, האנסים האמיתיים, האכזריים, הרוצחים, חלקם מסתובבים עדיין חופשיים בחוץ, וזוכים עכשיו לרהביליטאציה של עצם המושג הנורא – אונס! – ולשבת שבע שנים על אונס בפעם שנייה של אותה גברת, שבאה לחדרו במלון, ושלא עלה על דעתה להתלונן עד שהמשטרה מצאה אותה ודומה שכפתה עליה להתלונן! – זה לא מידתי! – ולא שקצב זכאי, הוא כפי נראה זנאי, אקסהיביציוניסט, נטפל לנשים, אבל לא אנס! ולא עונש מאסר של שבע שנים! ולא פרצי השמחה המטורפים של התקשורת ומרבית הקהל ואירגוני הנשים.

כי מעכשיו, כמו שלא יהיה אפשר לצאת לפעולה צבאית בעזה בלי עורך דין צמוד, כך גם לא יהיה אפשר להיפגש במשרד עם עובדת ללא נוכחות אישה נוספת, כמו שדרושה נוכחות אחות בבדיקה גיניקולוגית של רופא באישה! – ואתן, הלוחמות נגד ניצול הנשים, הפסדתן במערכה הזו – כי עכשיו שומר נפשו ירחק מלגעת בכן אפילו במחווה של ידידות ושל חיבוק ספונטאני – כפי שהיה נהוג בעבר, לפני שהתחלתן בציד המכשפות ובשינוי החוקים, ובמקום להעיף סטירות לחי למטרידים אתכן – יצרתן מצב שבו אסור בכלל לגעת בכן!

* בתפר שבין סוף אינתיפאדה 2 שטרם נגמרה לבין התחלת אינתיפאדה 3 – ולקראת מבצע עופרת יצוקה 2 – עורך צה"ל גיוס מאסיבי של כל אנשי המילואים שלו שהם גם בעלי רשיון עריכת דין כדי שילוו את הלוחמים שלנו ויבדקו שעה-שעה ורגע-רגע את כשירות לחימתם מבחינה משפטית. על הפרק גם בקשה של השופט ריצ'רד גולדסטון, מטעם הוועדה לזכויות האדם של האו"ם בחסות הקולונל קדאפי, לשלוח נציגים מטעמו לעקוב אחר הלחימה הישראלית בזמן אמת, מה עוד שמדובר בימים שלפני הפסח, בהם נוהגים יהודים להשתמש בדמם של ילדים נוצרים ומוסלמים לשם אפיית מצות. בדם הילדים באיתמר, באר שבע, אשקלון וישובי עוטף עזה אי אפשר להשתמש לאפיית מצות כי הם יהודים וכידוע דם יהודים נשפך כמים בחוצות ירושלים.

* מתארגנת עצומה לעמוד הראשון של עיתון "הארץ" ועליה יחתמו סופרים חשובים, אמנים חשובים ובכירי אקדמיה ישראלית חשובים – לתמיכה בלוחם החופש מועמר קדאפי, הנמצא תחת מיתקפה אכזרית וזידונית של המעצמות האימפריאליסטיות המערביות – השואפות להפיל אותו ובכך לפרוץ את אחד הסכרים החזקים ביותר נגד הגירה שחורה ומוסלמית מלוב לאירופה, הגירה שתגביר את אי-הנעימות של כל החותמים הנ"ל, כאשר יבקרו או יוזמנו לשהות ולהרצות באירופה המערבית. בהזדמנות עצומה זו יְגָנוּ המשתינים על המדינה גם את פעולותיו הנפשעות של צה"ל נגד אלה המְשלחים טילי הגראד מרצועת עזה הכבושה וילדיה – לעבר ערי ישראל הכובשת, שגם בה – הילדים הפלסטיניים של אזרחיה הערבים גוועים ברעב ובעודף תזונה של פיתות.

* נתגלתה תרופה נגד האידיוטיזם המוסרי ממנו סובלים אנשים רבים בישראל. אפשר לקבל עליה פרטים אצל העומדים בתור לקבלת אשרות שהיית קבע, המשתרך לאורך בניין השגרירות האמריקאית בעיר הבירה הישראלית המוכרת על ידם – תל אביב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם. שנה שביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל