גיליון מס' 631

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באדר ב' תשע"א, 4 באפריל 2011

עם צרופת איור של רן שרמן לשיר "מרטיבונס פון פישהו", צרופת דיוקנו של בן עזר מוציא טבעות-עשן בצורת פטמות מאת דוד שריר, וצרופת תזכירו של אלוף (מיל.) שלמה אראל.

לא לדאוג ולא לשאול! הגיליון הבא ייתכן שיתאחר ויישלח רק ביום שישי, 8.4!!!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַחַארְטָה וְהַחֲרָטָה... // אהוד בן עזר: איך לא חגגנו את יובל ה-75 שלנו. // יעקב ברזילי: הַרְמוֹן. // מתי דוד: האומנם דרושה ואפשרית "יוזמה מדינית" חדשה? יוזמה מדינית חדשה? אשלייה חדשה!

רות ירדני כץ: מס-הכנסה ואני. // מיכה לימור: חברה מושחתת.

יוסי אחימאיר: סמרטוט-כותנה מול כובש-מחשבות, על ספרו של יחזקאל דרור.

ביקור חוזר ל-4 עסקיות צהריים ב"אדורה"  ב-328 שקל לפני התשר.

אלי מייזליש: מבוכה בארצנו. // אפרים בנטל: חלוצי השוֹק החשמלי בא"י.

אורי הייטנר: 1. מחסום הפחד. 2. מחר צריך לירות המסד. 3. טמטום מבחירה.

גלן בק על ישראל והעולם המוסלמי. // דודו אמיתי: וגם ג'ורג' סורוס "קיצוני"?

חיים אנלין: מה פירוש "בעלי השררה אשר מביניכם"?

זיוה אפטר: אוכל קיבוצי: קציצות עוף. // רן שרמן: איור למרטיבונס פון פישהו

אורית ברנר: על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". // ד"ר אברהם וולפנזון: מי שמדבר על חופש העיתונות... // פוצ'ו: בעקבות "הילדה צלולת העינים".

נעמן כהן: יוליוס שטרייכר ויוסף חרמוני, היהודים, המין, הדם והזרע! // אסתר זנדברג: השיפוצים בהיכל התרבות עלולים לגרום יותר נזק מתועלת! [ציטוט].

 יבין כץ: כשהשפתיים נשכו. // אוריה באר: החטא האמיתי של ביבי ורעייתו.

אהוד בן עזר: אומץ, סיפורו של משה דיין, 1997. פרק שנים-עשר: מותו,

חלק שני ואחרון. // ממקורות הש"י.  // אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת.

* * *

דיוקנו של בן עזר מוציא טבעות-עשן בצורת פטמות מאת דוד שריר

* * *

יוסי גמזו

הַחַארְטָה וְהַחֲרָטָה...

אָמְנָם עוֹד נוֹתְרוּ אַרְבָּעָה-עָשָׂר יוֹם מֵעַכְשָיו עַד תְּחִלַּת לֵיל הַ"סֵּדֶר"

אַך מַאֲמַר-הַחֲרָטָה שֶל גּוֹלְדְסְטוֹן עַל דַּפָּיו

שֶל הַ"ווֹשִינְגְּטוֹן פּוֹסְט" מְחַבֵּר אוֹתִי כְּבָר מֵהַיּוֹם לַהֶקְשֵר וְלַתֶּדֶר

שֶל קַנְטָטַת הָ"אִלּוּ" שֶאֵין הַגָּדַת חַג הַפֶּסַח שְלֵמָה בִּלְעָדָיו.

כִּי כְּשֶגּוֹלְדְסְטוֹן אוֹמֵר לָנוּ: "אִלּוּ עָמְדוּ לִרְשוּתִי כְּשֶפִּרְסַמְתִּי אֶת דּוּ"חַ

וַעֲדַת-חֲקִירָה זוֹ שֶלִּי שֶהִכְפִּישָה אֶת צַהַ"ל, אוֹתוֹ הַמֵּידָע

וְאוֹתָן הָעֻבְדּוֹת הַגְּלוּיוֹת לִי כַּיּוֹם אָז הָיִיתִי מַסִּיק עַל בָּטוּחַ

מַסְקָנוֹת אֲחֵרוֹת" – מִתְחַשֵּק לִי לוֹמַר לוֹ בְּנֹסַח אוֹתָהּ הַגָּדָה:

אִלּוּ הָיִיתָ יוֹתֵר בֶּנְאָדָם, רִיצַ'רְד (הַיְנוּ: יוֹתֵר אוֹבְּיֶקְטִיבִי)

הָיִיתָ זוֹכֵר מָה שֶבֶּטַח יָדַעְתָּ כָּמוֹנוּ מִזְּמַן, כְּבָר שָנִים,

שֶאוֹתָהּ וַעֲדָה שֶלִ הָאוּ"ם בָּה לִכְלַכְתָּ עָלֵינוּ בְּאֹרַח אַקְטִיבִי

וְאוֹתָם שֶעָשׂוּ אֶת זֶה יַחַד אִתְּךָ בְּאוֹתָהּ וַעֲדָה –  מִצְטַיְּנִים

בְּלִקּוּי-רְאִיָּה חַד-צְדָדִי שֶל קָסוֹקֶר וְסוּג שֶל מַצְפּוּן סֶלֶקְטִיבִי

וְהָיִיתָ כְּבָר אָז מִתְנַגֵּד לִכְנִיסָה לְאוֹתָהּ מְאוּרַת-צִפְעוֹנִים.

כָּךְ שֶכָּל הַחוֹבֵר לְצָרֵינוּ * יֵש לוֹמַר לוֹ, מַר גּוֹלְדְסְטוֹן: דַּיֵּנוּ

בְּמִעוּט יָשְרְךָ * וְכָעֵת בִּרְשוּתְךָ * נַעֲבֹר כָּאן לִשְאַר טִעוּנֵינוּ:

אִלּוּ הָיִיתָ יוֹתֵר אִיש יָשָר, רִיצַ'רְד, אֵין לִי סָפֵק שֶהָיִיתָ

זוֹכֵר כִּי זְמַן רָב לִפְנֵי כָּל וַעֲדָה שֶלְּךָ –  כָּל הֲסָתָה פְּרוֹ-עַרְבִית,

כָּל שְטִיפַת-מוֹחַ שֶל "פַאתְח" אוֹ "חָמָא"ס" לֹא הִסְתִּירָה (לְהֵפֶך: הִבְלִיטָה)

אֶת יַעַד אוֹתָם הוּמָנִיסְטִים דְּגוּלִים: לְכַוֵּן אַרְטִילֶרְיָה קְרָבִית

אֶל כָּל אֶזְרָחֵינוּ, אִשָּה, אִיש וָטַף, וְשִׂנְאָה זוֹ אַף פַּעַם לֹא גָזָה

בְּשוּם כִּתַּת מַאדְרָסֶה, סֵפֶר-לִמּוּד אוֹ מִסְגָד בָּם מוֹחוֹת מֻרְעָלִים

וְאִיש מִפְּצוּעֵינוּ עוֹד טֶרֶם קִבֵּל שוּם טִפּוּל מֶדִיצִינִי בְּעַזָּה

בְּעוֹד פָלַסְטִינִים רַבִּים אֻשְפְּזוּ כָּאן אֶצְלֵנוּ בְּכָל בֵּית-חוֹלִים.

כָּךְ שֶכָּל הַמַּשְחִיר אֶת פָּנֵינוּ * יֵש לוֹמַר לוֹ, מַר גּוֹלְדְסְטוֹן: דַּיֵּנוּ

בְּדַלּוּת שִפּוּטְךָ * וְכָעֵת בִּרְשוּתְךָ * נַעֲבֹר כָּאן לִשְאַר טִעוּנֵינוּ:

אִלּוּ הָיִיתָ הוֹגֵן, רִיצַ'רְד, אֵין לְשָעֵר שֶהָיִיתָ כָּךְ סְתָם פֹּה

רַק מִסְתַּפֵּק בְּפִרְסוּם מַאֲמַר-חֲרָטָה זֶה – כִּי אִם מִתְעַקֵּש

שֶאוֹתָהּ וַעֲדָה שֶבְּעֶצֶם אֵינָה וַעֲדָה לִזְכֻיּוֹת הָאָדָם פֹּה

כִּי אִם לְכִזְבֵי לָהָדָ"ם פֹּה תֻכְרַז בָּעוֹלָם כְּמִכְשוֹל וּמוֹקֵש

לְכָל חֲקִירָה אֲמִינָה וְאוֹתֶנְטִית כְּשֵם שֶבָּאוּ"ם הֻכְרַז שֶקֶר

לְפִיו צִיּוֹנוּת פֵּרוּשָה גִזְעָנוּת כְּשִקְרֵי וְעִידַת-דֶּרְבֶּן-סְפִּין

וְיַלְקוּט-הַכְּזָבִים בּוֹ סֵרְבוּ רַמָּאִים אִיסְלָמִיסְטִים לָרֶדֶת עַד חֵקֶר

הָאֱמֶת עַל מוּחַמַד אֶל-דּוּרָה וְחַארְטוֹת הַסֶּרֶט "גֶּ'נִין, גֶּ'נִין".

כָּךְ שֶכָּל הַטּוֹפֵל בְּלוֹף עָלֵינוּ * יֵש לוֹמַר לוֹ, מַר גּוֹלְדְסְטוֹן: דַּיֵּנוּ

בְּאַפְסוּת מוּסַרְךָ * וְכָעֵת בִּרְשוּתְךָ * נַעֲבֹר כָּאן לִשְאַר טִעוּנֵינוּ:

אִלּוּ הָיִיתָ יוֹתֵר הֶגְיוֹנִי, רִיצַ'רְד, תֵּכֶף הָיִיתָ מֵבִין כָּאן

שֶלִּטְעֹן כְּאָלִיבִּי כִּי יֵש לָנוּ זְכוּת לְהָגֵן עַל עַצְמֵנוּ בְּעוֹד

שֶאַתָּה מְשַתֵּף פְּעוּלָה עִם רוֹצְחִים שֶאֶצְלָם אֵין דַּיָּן וְאֵין דִּין כָּאן

וְשֶלֹּא רַק שֶהֵם מַכְחִישִים אֶת זְכוּתֵנוּ לִשְמֹר עַל  חַיֵּינוּ מְאֹד

אֶלָּא אֶת עֶצֶם זְכוּתֵנוּ לִחְיוֹת בָּהּ בְּאֶרֶץ קְטַנָּה זוֹ בְּשֶקֶט –

זֹאת, מִנְּקֻדַּת-רְאוּת לוֹגִית, סְתִירָה מְשַוַּעַת, מַמָּש כַּצְּבִיעוּת

שֶאַתָּה מִתְיַמֵּר לְיַצֵּג בָּהּ גִישָה מוּסָרִית כְּשֶעֻבְדָּה לֹא נִמְחֶקֶת      

הִיא זֹאת שֶשָּלַחְתָּ מוֹרְדִים בָּאַפַּרְטְהַיְד אֶל עֵץ-הַתְּלִיָּה בְּלִי לֵאוּת

וְאַף כִּי אַתָּה מִסְתַּתֵּר בְּצִלּוֹ שֶל תֵּרוּץ שֶלּוּלֵא לֹא נִמְנַעְנוּ

לִפְרֹשׂ לְפָנֶיךָ אוֹתָם מִמְצָאִים שֶגִּלִּיתָ כָּעֵת בְּאִחוּר

הָיוּ מַסְקְנוֹת וַעֲדַת מַשְמִיצֵינוּ שוֹנוֹת בְּתַכְלִית – הֲרֵי לָנוּ

בָּרוּר בְּתַכְלִית כִּי גַם לוּא לֹא נִמְנַעְנוּ הָיָה הֶרְכֵּבָהּ הֶעָכוּר

שֶל אוֹתָהּ וַעֲדָה שֶכִּזְּבָה בְּלִי מִדָּה מְסַלֵּף כָּל דִּוּוּחַ שֶלָּנוּ

כִּי כָּל בְּלוֹפֶר יָדַע בְּאוֹתָהּ וַעֲדָה שֶמֵּרֹאש הַמִּשְׂחָק כְּבָר מָכוּר.

וְלָכֵן לֹא נֹאמַר עוֹד "דַּיֵּנוּ", כִּי שוּם פְרָאזָה אוֹ סְפִּיץ' אוֹ דִקְלוּם

לֹא יוּכְלוּ, מִיסְטֶר גּוֹלְדְסְטוֹן, בֵּינֵינוּ, לְטַהֵר אֶת הַשֶּרֶץ בִּכְלוּם...

* * *

אהוד בן עזר

איך לא חגגנו את יובל ה-75 שלנו

פקיד דתי עבדקן במשרד הפנים בפתח תקווה שינה לנו לפני שנים רבות את התאריך מי"א לי' בניסן תרצ"ו, 1936, מבלי לשאול את רשותנו, ולכן אתמול, 3.4, ואולי שלשום, 2.4 – מלאו לנו 75 שנים,

וכצפוי, התאריך עבר בדממה תקשורתית, ואנו בכוונה לא הודענו עליו, אף לא במכתב העיתי, כדי שלא ליצור אווירה של רימום עצמי והזמנת ברכות – וזאת כאשר מצבנו הספרותי הוא זה המשתקף נאמנה בתקשורת הישראלית, ובעולם הספרות העברית וגם זו המתורגמת לשפות אחרות – כלומר, כאילו איננו קיימים. אנחנו שקופים. כאילו כל מה שכתבנו אינו קיים. ואם נרצה מחר לפרסם רומאן חדש, נצטרך להשתתף עם המו"ל באלפי שקלים בהוצאות הדפסתו, והספר ייעלם מן המדפים לאחר פחות מאלף עותקים.

אגב, זה גם המצב של עשרות סופרים ומשוררים עבריים אחרים. אפילו גרוע יותר. ואלה המתים, רובם כמעט בכלל נשכחים.

ייתכן אפוא שממבט חיצוני – חיינו המקצועיים, הקריירה הספרותית שלנו – היו כישלון, ועל כך ודאי שאין מה לחגוג. אנחנו גם נגד חגיגות יזומות בידי ה"בעל דבר" עצמו, כי לתת כבוד לעצמנו (ולאחרים) אנחנו יכולים גם בלי עזרת אחרים. די לנו להיזכר בסבא שלנו יהודה ראב בן עזר, שעל ברכיו גדלנו.

ועדיין חרותים בנו הפסוקים של הקלסיקונים הגרמניים, גיתה ושילר, שמורתנו טוני הלה לא נלאתה לחזור עליהם בכיתה ההומאנית-ספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל אביב, ונדמה לנו שמבחינה זו אכן הגשמנו את עצמנו במאה אחוז ולא בגדנו.

והפסוקים הם:

"טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך."

"אל תבוז לחלומות ימי הנוער עת תגדל להיות אדם."

ו"מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום-יום מחדש."

נא להימנע אפוא מביקורי תנחומים וממשלוח ברכות והערכות. שימרו אותם למלאת לנו 80 ו-90 שנים, כי אישה טובה, בריאות ואריכות ימים הן הנכס האמיתי.

וכדי להסיר דאגה מלבכם נגלה עוד כי אוניברסיטת בת שלמה רבתי, בראשות ידידנו הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר, החליטה להעניק לנו תואר ומשכורת פרופסור-אורח למשך שנה שלמה, וזאת בתנאי שהחל מעונת האביב נבוא לעזור בחליבת העיזים במשק שוורצמן הסמוך, כבימי נעורינו במושבה, כאשר התמחינו בסחיטת הפטמות של העז הלבנה שלנו חבּיבּה.

* * *

יעקב ברזילי

הַרְמוֹן

בְּכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאוֹדִי

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָן, אֶת כֻּלָּן.

הִתְאַהַבְתִּי מִמַּבָּט רִאשׁוֹן

הֵן שׁוֹכְנוֹת בִּי,

מִתְנַגְּנוֹת בְּכָל רְמָ"ח אֵיבַרָי

וּשְׁסַ"ה גִידָי.

אֲנִי נוֹדֵר לִדְאֹג לְרַוְחָתַן

לֹא אֶטֹּשׁ

לֹא אֶבְגֹּד

ְלֹא אַפְלֶה.

יֵשׁ בֵּינֵיהֶן עֲגֻלּוֹת וּמְרֻבָּעוֹת

צְנוּמוֹת וּמְלֵאוֹת

אֲפַנֵּק כֹּל אַחַת לְחוּד

וְכֻלָּן בְּיַחַד.

מוֹר וּלְבוֹנָה אֲזְלִיף עַל מָצָעַן

כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם שׁוֹשְׁבִינִים.

לֹא אֶפְנֶה עֹרֶף וְלֹא אֶתְחָרֵט

אֲנִי מְאֹהָב מֵעַל לַצַּוָּאר

בְּכַ"ף-בֵּי"ת אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית.

* * *

מתי דוד

האומנם דרושה ואפשרית "יוזמה מדינית" חדשה? יוזמה מדינית חדשה? אשלייה חדשה!

כל אלה בזירה המפלגתית בישראל ובזירה המדינית בעולם, התובעים מממשלת ישראל לצאת ביוזמה מדינית חדשה, כדי לצאת מהקיפאון ולחדש את השיחות עם הפלסטינים, מנפחים אשלייה מחודשת.

הם תובעים מישראל להעלות "רעיונות חדשים" להפיק "תוכניות חדשות", לנסח "קווי מיתאר" מקוריים, ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים", להציג "אופק מדיני מקורי", לתת "צ'אנס קבוע" אחרי כל פיגוע, ולהסכים "לויתורים כואבים".

מהצד הפלסטיני הם לא תובעים מאומה!

נשאלת השאלה מה עוד אפשר לחדש? איזה רעיון מקורי חדשני ניתן להפיק? האמנם אין גבול לדימיון של אופטימיות דיפלומטית מגויסת?

הגיע הזמן לערוך ספירת מלאי של כל היוזמות המדיניות הרבות, מאז אוסלו ועד אנפוליס, שהיו ונכשלו. שבע עשרה שנים של יוזמות, רעיונות, שיחות, ועידות, הסכמות, הבנות, חתימות, הבטחות, תקוות וכישלונות.

מה עוד ניתן לחדש? איזה "יוזמה מדינית"?

מאחר ולדעת רבים מאוד, מקרב המנהיגים, היועצים והמומחים שהיו מעורבים בכל המשאים ומתנים במהלך השנים, אין סיכוי להגיע לפתרון מוסכם וסופי, ישראל הציעה פתרונות חלופיים כמו: "הסכם רב שנתי". "הסכם בשלבים". "הסכם מדורג". "הסכם פונציונלי". "הסכם של "גבולות זמניים". ראוי להזכיר תוכניות ישנות כמו: "תוכנית אלון". האופציה הירדנית". "התוכנית המשולבת" בין מצרים, ירדן וישראל של האלוף גיורא איילנד. כל הרעיונות הללו גם הם נדחו.

כל אותם אישים וחוגים פוליטיים מבית ומבחוץ, התובעים מישראל "יוזמה מדינית" חדשה, מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. הם לא מתכוונים לרעיונות ולתוכניות חדשות. במילת הקוד שלהם "יוזמה מדינית", הם מתכוונים שישראל תיכנע לתביעה לנסיגה לקווי 67, לפינוי ההתנחלויות, לחלוקת ירושלים ולפתרון הומני לבעיית הפליטים. זו המשמעות של יוזמה חדשה.

כדי לרָכֶּך את התביעה האולטמטיבית הם מוסיפים אמירות וניסוחים מעורפלים של הקלות מטעות ובלתי מחייבות כמו: גבולות 67 עם "תיקונים קלים" – איזה, היכן, כמה?

פינוי ההתנחלויות עם "שינויים קלים" – היכן, כמה על איזה בסיס? פתרון הומני לפליטים – "איחוד משפחות בהסכמה"?

במהלך כל השיחות והוועידות של היוזמות המדיניות, שהתנהלו בשבע עשרה השנים שחלפו מאז אוסלו, ישראל העלתה רשימת דרישות מצידה שכולן נדחו ע"י הפלסטינים, ולא זכו לתמיכת כל המתווכים למיניהם. תביעות בתמורה להסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית והיענות לחלק מתביעותיהם. ספירת מלאי של התביעות הישראליות האלה שנדחו כוללות:

הסכמת הפלסטינים לקץ הסכסוך. קץ התביעות. קץ ההסתה. ויתור על זכות השיבה. סידורי ביטחון. פלסטין מפורזת. שליטה במרחב האווירי. שליטה במעברי הירדן בבקעה.

כדי להיות ריאלים, חייבים להשלים עם העובדה שלסכסוך הקיים בינינו לפלסטינים, אין פתרון בשלב זה. שום רעיון חדש של "יוזמה מדינית" נוספת לא יוביל להסכם של שלום וביטחון והקמת מדינה פלסטינית. מסתבר סופית, בשלב זה, שהמכסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת, קטן מהמינימום שהפלסטינים מוכנים להסכים לקבל.

לישראל אין ברירה אלא להתגונן ולהמשיך להילחם בטרור הפלסטיני הקיצוני ו"המתון", ולהמתין לשינוי בצד השני. הסבל, הדם והייאוש הפלסטיני ייפסקו רק כשתקום אצלם הנהגה אמיצה וריאלית שתסכים לפשרה. זה לא יקרה גם אם בעתיד הקרוב יתחדש "תהליך השלום". וגם אם וכאשר ואולי נגיע לסוג מסויים של הסכם עם הרשות הפלסטינית, איזה ערך ותוקף מעשי יהיה לו כאשר מחצית מהפלסטינים, בהנהגת החמאס, יתנגדו וילחמו בו?

למרות התמיכה של מדינות ומנהיגים בעולם, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה, והעיקר לאור הזעזועים של המהפכות המתחוללות בימים אלה בכל מדינות ערב, הגורמות לחוסר יציבות ולחוסר ודאות לגבי הצפוי.

המסקנה הריאלית מכל האמור לעיל היא שהמשך המצב הקיים, בין ישראל לפלסטינים, הוא אפשרי והכרחי והפחות גרוע מבין כל החלופות האחרות של יוזמות מדיניות חדשות, לאור כל היוזמות המדיניות הישנות שנכשלו. במילים אחרות, יש לומר ולהודות כי הסטטוס קוו הנוכחי הוא הפתרון האפשרי היחידי. 63 שנים ישראל מתקיימת, מתפתחת, מתעצמת ושורדת, תוך כדי מאבקים בטרור ובמלחמות שהיו. מצב זה כנראה גם יימשך.

לכל אלה בתוכנו שאומרים שאי אפשר להמשיך במצב הקיים, ראוי להזכיר ולומר, עובדה היא שזה אפשרי! מאז מלחמת ששת הימים חלפו למעלה מארבעים שנה, שבהן התחלפו בישראל 19 ממשלות ובארצות הברית התחלפו שבעה נשיאים. ישראל מתפתחת, מתעצמת ושורדת. זה אפשרי, למרות שזה בניגוד לדעתם של עיתונאים ופוליטיקאים מסויימים בישראל ובעולם.

גם הכרזה פלסטינית על הקמת מדינה, בתמיכת האו"ם, לקראת סוף השנה, לא תשנה את נתוני היסוד בשטח. ערפאת הכריז כבר בזמנו בטוניס, במועצה הלאומית, על מדינה פלסטינית. קיימת גם האפשרות שאיסמעיל הנייה יכריז על "מדינת חמאסטן" בעזה, ואבו מאזן יכריז על מדינת "פתחלנד" בגדה המערבית. כל הכרזות עצמאות שכאלה לא ישנו את תמונת המצב בשטח, כל עוד ההנהגה הפלסטינית היא יצור דו-ראשי שאינו יכול ואינו רוצה להגיע לפשרה טריטוריאלית, ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.

תעשיית השלום מנפיקה ללא הפסקה יוזמות מדיניות עם כוונות טובות, אך ללא שום סיכוי להשגת תוצאות לקץ הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, וזאת על רקע נתוני יסוד של עמדות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.

* * *

רות ירדני כץ

מס-הכנסה ואני

 כאשר שמעתי וקראתי שראש הממשלה ויתר על המיטה הזוגית שלו במטוס שצריך להטיסו לברלין ולפראג רצתי למס-הכנסה. כאשר הגיע תורי פקיד השומה קיבל אותי בחיוך וביקש את כל הפרטים האישיים והכניס למחשב ושאל: "כן, גברתי במה אני יכול לשרת אותך?"

השבתי: "אני מבקשת החזר."

"החזר על מה?"

"על כך שראש הממשלה ויתר על המיטה הזוגית בנסיעתו הנוכחית שעולה הרבה כסף ומגיע לי החזר."

הפקיד הביט במבט מבין ואמר: "את צודקת. אבל..." 

"אבל מה?" החזרתי לו.

"נחזיר לך את החלק היחסי, מה שמגיע לכל אזרח במדינה. אבל מה עם הנסיעות הקודמות שלו, שבכל טיסה היתה מיטה זוגית? גם שכחת שבכל טיסה מלווה אותו פמלייה של 70 אנשים והם אוכלים ושותים, ומתאכסנים בבתי-מלון, על חשבון מי? ועכשיו שהעלית את נושא המיטה הזוגית יש לי משהו לומר לך. ביום רגיל ראש הממשלה עובד מבוקר עם בוקר, הוא חייב לטפל במיליון בעיות ואין לו זמן להיות עם אשתו.... אז מתי הוא עושה אהבה איתה? בנסיעות שלו! את צריכה להבין זאת. ועוד דבר יש לי להגיד לך. ראש הממשלה יש רק אחד, אם בחרת בו ואם לא, ומגיע לו מטוס מיוחד, ואם הוא מחליט לקחת עמו 70 יועצים, מזכירים, מזכירות, ספרים, מאפרים, אנשי תקשורת זה על פי חוק. עכשיו גברת יקרה, אעשה חישוב כמה את חייבת לנו, למס-הכנסה עבור נסיעותיו של ראש הממשלה מינוס המיטה הזוגית שהוא ויתר עליה. סך הכל..."

הוא אמר את הסכום ודמעות עלו בעיניי. הפקיד שראה כמה אני מבוהלת מהסכום שביקש, חייך אלי ואמר בשקט: "גברת לכי מהר מפה ואל תספרי לאף אחד בעולם שבאת אליי וביקשת החזר על כך שראש הממשלה ויתר על המיטה הזוגית שלו."

אהוד: מצחיק מאוד. אנחנו חושבים שראש ממשלה בישראל צריך לשבת כל היום בבית כיסא בבודקה בחצר ולחרבן, ולנגב את התחת בנייר-עיתון. זה מה שהוא צריך. כל השאר זה מותרות. ואם ירצחו אותו כשהוא מחרבן באחד מבתי הכבוד שבמלונות הזולים, בחוץ, בחצר, נחסוך המון כסף שאמנם יתקזז עם ההלווייה הממלכתית. מצחיק מאוד, לא?

מצחיק מאוד גם שמס הכנסה גובה 25% מכל פרס ספרותי שמעל ל-75,000 שקל, גם אם אכלת חרא כל השנים הקודמות וזו פעם ראשונה שאת/אתה זוכה בסכום שיש בו גמול מסויים על כל מה שהשקעת כמעט ללא תגמול ותמלוג בעשרות השנים הקודמות – למען הספרות והתרבות העברית!

אגב, ראינו את הראיון עם שרה נתניהו בטלוויזיה ואנחנו חושבים שהיא צודקת לפחות ב-90% מדבריה. הזהרנו בגיליון הקודם מפני החמדנות התקשורתית של מבקר המדינה, והפעם – לקרקף את נתניהו! – ולחשוב שהטירוף התקשורתי הזה, הממלא שעות בטלוויזיה ועמודי חדשות בעיתונים – מתרחש כאשר כל הארצות סביבנו רועדות וגם המצב ביפן רק הולך ומחמיר. אז, תסלחי לי, רות, אולי גם את תורמת לטירוף התקשורתי, ואילו שרה הפתטית, המתלוננת כמעט בבכי על היעדר פרופורציה, אולי צודקת!?

לפני שנים נסענו במימון קשתו"ם, קשרי תרבות במשרד החוץ, לייצג את ישראל בקונגרס פא"ן בגוואדאלחארה שבמקסיקו. למסתורית קנינו כרטיס בכספנו אך היא נהנתה מכל שאר ההטבות אשר להן זכינו כגון – לינה בחדר במלון במיטת הסופר, כפל ארוחות-הבוקר, הסעות וכדומה. אנו פונים אפוא למבקר המדינה לפתוח בחקירה גם נגדנו, כי דין פרוטה כדין מאה, ובייחוד אצל מבקר קפדן כמוהו, שיצטרך להתחיל לחקור בקרוב עשרות אלפי ישראלים מושחתים שנהגו ממש כמונו!

כמובן שהנקודות ב"אל על" על הטיסה, שמומנה בכסף ציבורי, נזקפו לזכותנו הפרטית וניצלנו אותן בטיסות הבאות. גם על כך יש לחקור, להערכתנו – לפחות כחצי מיליון ישראלים מושחתים!

* * *

מיכה לימור

חברה מושחתת

הירשזון, דרעי בניזרי קצב ומצא (שהורשעו), אולמרט (שעדיין בחזקת מואשם) וזקן (שעדיין בחזקת מואשמת), "כולם מושחתים" – אמירה נפוצה כל אימת שמתגלה תפוח רקוב נוסף בקרב המנהיגות או במנגנון הציבורי או בצבא. עיון מעמיק בתולדות ימיה של החברה הישראלית מלמד כי המושחתים מתגלים ונפלטים אל בין כתלי הכלא. מנגנון נעיצת הסיכה המשטרתית והשיפוטית וחילוץ המוגלה, פועל ומעיד על הנורמות ההגמוניות הנוהגות בחברה הישראלית. יצר לב האדם רע אולי מנעוריו, אך רוב רובה של החברה הישראלית טהורת כפיים. הביטוי "כולם מושחתים", לבד מאנחה ישראלית מצויה בנוסח אידישאי "גוועלד", משמש מושחתים בפוטנציה להכשיר את הקרקע לשחיתות הפרטית שלהם.  לא כולנו מושחתים. ההפך הוא הנכון. אנו נלחמים בשחיתות (כל הכבוד ללינדנשטראוס) ומקיאים את קומץ המושחתים אל מאחורי סורג ובריח.

"כולם עושים את זה"

שמחתי למינויו של בני גנץ לרמטכ"ל תחת מינויו של יואב גלנט ולו מסיבה אחת בלבד: התגובה האינסטינקטיבית, הספונטאנית, נטולת העכבות הראשונה שנשמעה מפי גלנט ומקורביו לביקורת על מעלליו הנדל"ניים במושב עמיקם היתה: ככה זה במושבים. כולם נוהגים כך.

לא נכון. אכן יש כאלה הנוהגים כך. לא כולם. גרתי כתריסר שנים במושב וראיתי את אותם בעלי מגרשים ונחלות הנוגסים באדמה ציבורית הגובלת בנחלתם. חזיתי ברפיסות מנהל מקרקעי ישראל והמועצה האזורית מטה-יהודה, בבואם לאכוף את החוק והסדר, כיצד כשלו להשיב את גניבת האדמה שגנבו הגנבים מאיתנו, הציבור.

גם שיטות הסוואתה של הגניבה ידועות ומקובלות: נטיעת עצי זית – "לא יותר יפה מאדמת בור?" – או גינון מתרחב והולך, ואחר-כך, כעבור שנה-שנתיים, מתיחת גדר וסיפוח זוחל. כשהחל מחול השדים סביב מינוי הרמטכ"ל, חששתי שמא תקבל האימרה "כולם עושים את זה" לגיטימאציה. ש"כולם" הבדוי יגבר על "It is not done" המצוי והמיוחל והמתבקש. שמחתי על שהכוחנות בתחום האזרחי הובסה. לא קיבלה לגיטימאציה. שהחורג מגבולו נענש. אפילו אם שילמנו בהחמצתו של רמטכ"ל עז-נפש בעל זכויות רבות בשדה הקרב.

חוץ מזה נודע לי שגם גנץ לוחם אמיץ ומוכשר, איש צנוע שלעולם לא יעיד על עצמו בראיונות טלוויזיה: " ...אני ראשון לטובים, אני הטוב מכולם" (גלנט בראיון לערוץ 2). כמו אשכנזי, גם גנץ מצטייר כמי שהולך בדרכו המחנכת של ארתור בירם – "והצנע לכת".

רוח גבית

המונח "רוח גבית" כובש מקום בכיר ונפוץ בטרמינולוגיה הפוליטית שלנו. פוליטיקאים ואנשי תקשורת מרבים להשתמש במונח זה כשברצונם לבטא הזדמנות נדירה או קוניוקטורה ציבורית. מרבים לומר, למשל, שהזעזועים הפוקדים את העולם הערבי, כמוהם כרוח גבית לקידום הסדרים בינינו לבין הפלשתינאים. או שהצמיחה הכלכלית של ישראל לעת הזאת כמוה כרוח גבית להיטיב עם העם.

ישנה מידה של בורות בשימוש שנעשה במונח הזה. הוא לקוח מעולם המפרשנות. ספינת מפרש המשייטת בכוח הרוח, נוטלת את הזדמנויותיה מארבע רוחות: קדמית, זאת הנושבת מלפנים, רוח צד, רוח גב ורוח מלאה. אכן הרוח הנושבת מגב הספינה או מן הירכתיים, צפויה לנפח את המפרשים ולהאיץ את מהירות השיט של הספינה. אלא שאליה וקוץ בה: הלחץ המתרפה על לוחית ההגה, כתוצאה מזרמי המים השועטים אף הם מכוון הרוח יחד עם כיוון השיט, מקשים על השליטה בכיוון ההפלגה. לעומת זאת כשהרוח קדמית, עזים הזרמים הנגדיים לכיוון השיט, גדל הלחץ על לוחית ההגה ונוחה יותר השליטה בכוון ההפלגה. הבחירה היא אפוא בין רוח גבית ומהלך זיג-זגי לבין רוח קדמית, התקדמות איטית יותר, אך במסלול עקבי ובטוח.

כמי שנהג ונוהג מעת לעת בספינות מפרש, אני מעדיף את הרוח הקדמית על-פני הרוח הגבית.

מתוך "יקינתון" 244, טור העורך מיכה לימור

* * *

יוסי אחימאיר

סמרטוט-כותנה מול כובש-מחשבות

הכרך עב כרס, הנושא את הכותרת "מנהיג תהיה לנו" הוא "מפעל אדירים פרטי" של איש אחד, כפי שנכתב עליו – ובצדק רב – בעיתון אחד, של חוקר אחד – הלא הוא פרופ' יחזקאל דרור, מאנשי המחקר הבולטים ביותר בתחום מדעי החברה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בכל דורותיה.

 עצם הופעת הספר כשלעצמה, היא אירוע. לא רק אירוע אינטלקטואלי, ספרותי, אלא אירוע, הייתי אומר, כמעט מדיני, פוליטי, חברתי, אקטואלי, בעל חשיבות ומשמעות למהות הנהגתה העתידית של המדינה, לדמותה ולתדמיתה.

הספר הוא מעין תזכיר, פרי מחקר, הוראה והתנסות בני עשרות שנים, שיש לו קודם כל משמעות מעשית. זהו ספר פרי מחקר אקדמי, מצד אחד, ומצד שני – פרי מעורבות ישירה של המחבר בעבודה עם מנהיגים ולשכותיהם, בין אם מימין ובין אם משמאל.

יש לו מטרה ברורה לספר – והיא נאמרת בכותרת המישנה, דהיינו, לשמש מורה נבוכים למנהיג מכונן יהודי-ציוני, להשכיל את מי שרואים עצמם בהווה ובעתיד כמנהיגים ישראליים, ברמה כזו או אחרת. עם זאת, ספק מקנן בקרבי, שמא רק מעטים ממנהיגים אלה עשויים לקרוא את הספר, מהחל ועד כלה, להתמודד עם כל תובנותיו ואף להפנימן.

כשהערתי לפרופ' דרור על כך, שבודדים מאלה הרואים עצמם מנהיגים,יקראו באמת את הספר שלו, ינסו להתמודד עם תכניו, הוא השיב לי מניה וביה: מי שאינו מסוגל לקרוא ספר בן 800 עמודים אינו ראויים להיות מנהיג...

שמו של פרופ' יחזקאל דרור הולך לפניו זה עשרות שנים בקרב כל מי שמתעניין בנושאי חברה, פוליטיקה ומדינה. הייתי אומר, כי אין אפשרות  לעסוק בתחומים אלה, בלי להכיר את תרומתו למחקר ולהוראה ובלי להיתקל באחד מספריו, מחקריו ומאמריו. יתרונו הגדול – שאינו ספון במגדל השן האקדמי. הוא מרבה להסתובב במסדרונות השלטון, לא כמי שמחפש ג'וב, לא כמי שבכנות מנסה לשכנע, לאמץ את המלצותיו המקצועיות.

הכרתי את פרופ' דרור בשנים שבהן שימשתי כמנהל לשכת ראש הממשלה שמיר, 1988-1992. פרופ' דרור המשיך למלא את תפקיד הייעוץ-החיצוני, לשיפור תיפקוד הלישכה ולניצול מיטבי של זמנו של המנהיג, הלא הוא ראש הממשלה, כפי שמילא גם בימי קודמיו של יצחק שמיר. שניים מעמיתיו באוניברסיטה תקפו אותו על שהוא מוכן לשמש, כדבריהם, עלה תאנה לראש ממשלה "ימני קיצוני", ו"בוגד בחברותו במפלגת העבודה". הם אף רמזו לו, כי עקב כך יימנע ממנו אפילו פרס ישראל.

מה היתה תגובתו פרופ' דרור לשני עמיתיו? הוא השיב להם במיים: "אתם חרפה לקהילה האוניברסיטאית!"

יחזקאל דרור מספר על כך, בעצמו, במאמרו הנכלל בקובץ "יצחק שמיר כסלע איתן", שערכתי, ואומר: "לא הופתעתי ממה שהטיחו השניים בפניי שכן התנהגותם היתה טיפוסית לנטייה של אקדמאים בישראל לדבוק בעמדות דוגמטיות לשמאל ולימין. לא עולה על דעתם, שרבים מהנושאים הקיומיים לעתידה של ישראל אינם כלל שנויים במחלוקת אידיאולוגית, ושיש מקום וגם חובה לסייע מקצועית לראש הממשלה הנבחר דמוקרטית גם אם אין מסכימים לכל דעותיו – ואין ראש ממשלה בישראל שעם כל דיותיו הסכמתי.

היתה לי הזכות לפעול במשך שמונה שנים לצידו של מנהיג. ראיתי בשנים אלה מקרוב מהי מנהיגות, מהם שיקולי המנהיג, מהם דרכי פעולתו, כיצד הוא מנהל את המדינה, איך הוא פותר משברים. ראיתי וייעצתי, וגם רכשתי קנה-מידה משלי למנהיגות אמת, או כלשונו של פרופ' דרור –למנהיגות יהודית-ציונית. בספרו מונה יחזקאל דרור ומנתח סוגי מנהיגות שונים, ומביא קריטריונים מנחים למנהיגות ראויה, כפי שהוא, החוקר האובייקטיבי, רוצה לכונן. הייתי אומר, שמנהיג אמיתי, בוטח בעצמו, בעל חוט שדרה, הוא בין השאר גם כזה שמוכן להקדיש מזמנו לשמוע דעות שונות, ובמיוחד לשקול עצת אינטלקטואל ומומחה למימשל, הגון וישר, גם אם אינו נמנה עם המחנה הפוליטי שלך. כזהו יחזקאל דרור, שלו אמר יצחק שמיר בחיבה בלתי מוסתרת: "אתה אינך פרופסור למימשל ולאסטרטגיה בלבד, אתה פרופסור לכירורגיה..."

נושא המנהיגות בישראל, איכות המנהיגות, רמת המנהיגים, מטריד כל אזרח, וזאת גם ללא קשר לעמדות הפוליטיות של מנהיגינו, אלה שמנהיגים כיום ואלה שהנהיגו בעבר. וכשמדברים על עתיד המדינה, כשמביטים קדימה בדאגה ובחרדה, תולים זאת בין השאר בחשש מפני רמת המנהיגות לעתיד לבוא. לעיתים מגזימים בשבחים ובגעגועים למנהיגים מן העבר, ולעיתים מפריזים בחשש מפני הבאות בכל הקשור למנהיגות הצפוייה לנו. כך או כך, הן על סמך הניסיון הנרכש ממנהיגות העבר, על מעלותיה וחסרונותיה, והן הודות לחקר המנהיגות, שמוביל אותו פרופ' דרור – ופריו המובהק הוא ספר ההמלצות החדש – יש מקום לדעתי להיות אופטימיים. יש מקום לתקווה כי המנהיגות בישראל רק תלך ותשתבח.

כאשר דנים במנהיגות, אי אפשר לי שלא להזכיר את המנהיג, שאת שמו נושא המכון, שבין כתליו אנו מכונסים. זאב ז'בוטינסקי סלד מעצם הניסיונות להכתירו כמנהיג, ועל אחת כמה וכמה כדיקטאטור. אבל כראש תנועה ציונית, כמייסדה ומובילה, כמחולל רוויזיה, כהוגה מחשבה מדינית ציונית מקורית, כמניע המונים לפעולה, לבטח ידע, שגם בלי שהתגדר בתואר זה, אכן הוא מנהיג.

אם ז'בוטינסקי, כאיש ההדר, סלד מהמילה הזו, מנהיג, וטבע את האמירה "כל יחיד הוא מלך", הוא היה מוכן, עם זאת, להכתיר אחרים, או אחר, בתואר הזה – מנהיג. מנהיג בראש וראשונה היה, אליבא דז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל.

בכותרת "מנהיג" הכתיר את מאמר ההספד עליו מיולי 1934 – שלושים שנה אחר מותו של חוזה המדינה. אני מתפתה לומר, שמה שכותב ב-2011 פרופ' דרור על מנהיג ומנהיגות ב-800 עמודים, בשפתו האקדמית, העניינית והיבשה-משהו – ז'בוטינסקי כבר לפני 77 שנה מתמצת ב... חמישה עמודים בלבד, ועושה זאת בסגנונו המבריק.

תחילה מדבר ז'בוטינסקי במאמר על אלה שהם מנהיגים בעיני עצמם, מנהיגים אישיים, שכדבריו הם "מרובים עכשיו כמעט בכל הארצות. ישתוממו כאשר יתגלה, שהרבה מהם היו בעצם לא יותר מסמרטוטי-כותנה רכים בידי סביבתם המקרית."

ואז עובר ז'בוטינסקי לדבר על מנהיג אחרי לגמרי – הלא הוא הרצל, וכותב: "לא היה כאן תואר, לא היה כאן תפקיד קבוע מראש: הציבור פשוט ציית לו, ולפיכך היה מנהיגם. בלשון הרוסית יש ביטוי מתאים יותר מן המילה מנהיג. בתקופות הקודמות היו קוראים ברוסיה להוגה-דעות אהוב ומכובד בשם 'כובש-מחשבות'. כזה היה הרצל – הוא כבש את מחשבותינו... מנהיגים אמיתיים נולדים לעיתים רחוקות, ומכירים אותם לפעמים הודות לסימן זה דווקא, שאינם באים בשום תביעה להנהיג. הציות להם אינו שאלה של משמעת. נשמעים להם ממש כמו שנסחפים על-ידי זימרתו של זמר בעל-כישרון – מפני שהניגון שלו מביע את הגעגועים של עצמנו. ויש עוד סימן: אדם כהרצל, כשהוא מת, ועוברות שלושים שנה, עדיין הוא נשאר מנהיגנו."

שימו לב: מנהיג שהוא סמרטוט-כותנה – מול מנהיג שהוא כובש-מחשבות. אכן, חומר למחשבה לזמננו. ואסיים בעוד ציטוט, והפעם מלפני מאה שנה, מאת זאב ז'בוטינסקי: "ההמונים – הוא כותב – צוברים את חומרי הבניין, אך בונים רק המנהיגים. ובמקום שאין מנהיג – אפילו החומר הטוב והיקר ביותר יתגלגל ויירקב בלי תועלת."

מתוך דברים שהשמיע יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב ההשקה של הספר "מנהיג תהיה לנו" מאת יחזקאל דרור, יום רביעי, 30.3.2011.

* * *

אתם יודעים שתמכנו באולמרט והתרענו נגד הדחתו-לטובת-נתניהו ונגד כל המערכה המכוערת שהתנהלה כדי לזרוק לכלבים ראש ממשלה שהיה, לא רק לדעתנו, הרבה יותר טוב מנתניהו –

אבל כיום, לאור הלינץ' הציבורי, הצבוע, המלוכלך והמנוול, שעורכים בנתניהו – התקשורת, הפוליטיקאים (עם החמאה על הראש), והקהל הישראלי המטומטם והמוסת – אנחנו מכריזים שאנחנו תומכים במאה אחוז בבני הזוג נתניהו וסבורים שהזוּבּוּר שנעשה להם בכלי התקשורת הוא עוול, והוא אינו מביא קלון עליהם – אלא קלון על מדינת ישראל והעיתונאים הלא-מוסריים שלה, וגם מבקר המדינה – שבשטויות האלה הם עוסקים כיום!

נשבר לנו מהצביעות הנהנתנית והמטומטמת של הציבור הישראלי הצמא לדם! לכו תשחטו תרנגולות ולא את האנשים המופקדים על ביטחוננו!!! ונראה עוד סופר שיהיה לו אומץ להחזיק בדעתנו ולא להתגדר במוסר מזוייף!

אהוד בן עזר

* * *

ביקור חוזר ל-4 עסקיות בצהריים ב"אדורה"

 ב-328 שקל לפני התשר

היינו ארבעה. בני הזוג הבריטי שהזמנו, עישנו רוב הזמן כמו שני קטרים וממש חס היה לנו על בריאותם, ולכן גם ישבנו במרפסת הסגורה, שבה מותר לעשן.

המחיר הבסיסי של כל עסקית בת מנה ראשונה ועיקרית הוא 59 שקל, כפול 4 = 236 שקל.

עסקית 1 – פטה כבד, שהוא מהטובים ביותר שבנמצא בעיר, נימוח בפה ועם ריבת בצל מעולה, צנימים, קוביות מקפא יין וענפי קורנית טריים. / מנה עיקרית, בתוספת 16 שקל – טבעות פילה בקר על מצע של פירה לבן עם רוטב חום משגע. מנה כה גדולה שלקחנו את הטבעת האחרונה ב"דוגי בג" הביתה והיתה לנו מנה לצהריים של מחר.

עסקית 2 – כנ"ל פטה כבד. / מנה עיקרית 2 חתיכות גדולות של מפרום, ממולא בשר, ברוטב מצויין. האורחת, שהתמלאה בפטה כבד, הצליחה לחסל רק חתיכה אחת, והשנייה ליוותה אותנו הביתה למחר.

עסקית 3 – סלט בלנד ירוקים בקערה גדולה. / מנה עיקרית כנ"ל, מפרום. הידיד שלנו חיסל את כל 2 החתיכות הגדולות ונהנה מאוד.

עסקית 4 – סביצ'ה 'סלט ערבי' של דג ים. / מנה עיקרית פילאס סלמון, הדג האפוי עם גבינה עטוף בעלי בצק פילו פריכים להפליא ודקים כנייר. בשתי הצלחות לא נותר זכר למנות, כה טעימות היו.

כללי: 1 לחם שאור, טרי וחם וכבר פרוס-למחצה יחד עם 4 צלוחיות קטנות של חמאה, מימרח זיתים, מימרח עגבניות מטוגנות וקערית מלח גס, 15 שקלים. יש להזמין במיוחד ולא מגיע "און דה האוס" עם הארוחה.

1 בקבוק סן פלגרינו עם גז, 22 שקל.

1 כוס תה, 10 שקלים.

1 מנה סורבה מלון עם 4 כפיות, 29 שקלים. זוהי מנה מדהימה של מרק שקדים קר עם פרוסות שקדים ובמרכזו כדור גדול של סורבה מלון ירקרק-בהיר. כל פעם אנחנו מתפתים לקחת אותה וזה שוטף לנו את כל הטעמים הקודמים. מומלץ לאוהבים.

ס"ה 328 שקל + 32 שקל = 360 שקל, שהם בממוצע כ-90 שקל בלבד לסועד באחת המסעדות הטובות ביותר בתל-אביב, מסעדה ששומרת בקנאות על הרמה הגבוהה ואינה מזייפת וגם אינה מתרחבת מעבר לקיבולת הטבעית שלה. המלצרית ירדן היתה ידידותית ויעילה מאוד.

מסעדת אדורה גורמה בע"מ, בן יהודה 226, לא רחוק מפינת שדרות נורדאו לצד דרום. טל. 03-6050896. רצוי בהחלט להזמין מקומות מראש.

* * *

אלי מייזליש

מבוכה בארצנו

בשבועות האחרונים ניכרת מבוכה רבה בארצנו. וכל זאת למה? אולי באמת כי יותר מדי טוב לנו. הרי העם הזה רגיל כל חייו הארוכים לחטוף מכות מאז ימי מידבר-סיני; "טוב היה לנו במצרים..." כן באמת היה להם טוב, עם ההצלפות של השוטרים המצרים ואיך אמר עליהם פרעה: "כי נרפים הם..." – יעני, עצלנים.

ככה מתנהלים חיינו בתדהמה [איתן הבר] כיום, מול המכות שהערבים חוטפים אחד מהשני ללא הבחנה. מה זה מכות? מכות לאללה. הרוגים. תראה לי מדינה ערבית או מוסלמית על המפה ותשאל: כמה הרוגים היו לכם היום? רק בשבוע שעבר התפוצץ מתאבד בפקיסטן והרג עשרות מתפללים. ככה באפגניסטן. וככה בתימן. וככה בבחריין, וככה בסוריה, וככה בלוב, וככה היה בטוניסיה וככה היה במצרים. מי חסר? ב"ה בקרוב. יש עוד מדינות. הפרומו מתחולל כל יום בשידורי ה-BBC נון-סטופ עם כתבים בבנגזי, בערי השדה עם אפודת מגן וכובעי פלדה נוסח ""PRESS ואין פוצה פה ומצפצף. שקט, יורים.

ואילו כאן? העם במבוכה. הערבים בעזה רוצים להרביץ איזה פצמ"ר, כבר ממול עומדת לה סוללה "כיפת ברזל" שרק יעזו והגראד יתפוצץ להם מעל הראשים בג'בלייה. רוצים סתם ככה איזה קאסם סוג ב' והמזל"ט כבר מזמזם ומשלח איזה טילון קטן וסובארו מסחרית עולה באש יחד עם משלחי הטילים. אז מה היה לנו עוד?

כן! העם במבוכה. יש לנו מה לעשות. ממש. לתפוס איזה פקיד מושתן שהיה פעם בלשכה של נתניהו וסולק, וזה "מוסר", סתם ככה בלי כסף, איזה פנקס כתובות עם רשימות של תורמים; מי יותר ומי פחות. 30 אלף, 70 אלף, ומה לא. מטוסים. סוויטות. רום סרוויס עם בקבוקון וויסקי בן 100 גרם. ומה עוד? אאה, כן. ספרית לגברת ראש ממשלה או "לעשות ציפורניים". וסיגר לאדון. כמו קלינטון, זוכרים?

אז העם במבוכה. כי למה לעזאזל הסורים לא תוקפים עם כל  הטילים הארורים שלהם? למה להם להעלות חלודה מתחת לאדמה? בשביל מה העם הסורי שילם במיטב כספו עבור חבילות השי הללו מרוסיה? בגלל אהבה? ולמה החיזבאללה לא פותח את דלתות הבונקרים ושולח כמה טילים על מטולה או מעלות? למה לא? לא כדאי לו? נו. לא ידעתי.

אז העם במבוכה. הנגיד מעלה חצי אחוז ריבית? אסון. זוג צעיר כבר לא יכול לקנות דירה בשכונה החדשה בפתח-תקווה "אם המושבות" 4 חדרים קומה 8 או 9 עם נוף לגלילות, אלא רק בנתניה-מזרח חצי קילומטר מאיקאה השרופה. מבוכה.

נכון. התקשורת באמת במבוכה. והם חושבים שמה כי בעזרת כותרת מזויינת על ביבי או על ברק יפיחו את רוח הקרב המפעם בעם הזה וכולו ייצא לכיכרות להפגין נגד הממשלה שאינה מצליחה לעזאזל לגמור את החודש. לא קראנו בעמ' ז' כי הייצוא נסק מעלה? כי יש עודף בתקציב? כי "טבע" עלתה בבורסה של ניו-יורק בעשרים אחוז? כי משרד התחבורה עומד להשקיע 20 מיליארד דולר בכבישים חדשים, ורכבת, ומנהרות וגשרים שלא ראינו כאלה מעולם.

אז העם במבוכה. השייטת מס' 2 של מרמרה הטורקית עם 60 ספינות, מתאחרת. רק תמונה של חייל פצוע מותר להם להראות. אבל 60 ספינות בדרך? מישהו ראה ספינה אחת? איך אמר למחרת אותו יום איתן הבר לירון דקל בקול ישראל: "ומה נעשה אם תגיע מרמרה מס' 2 עם 60 ספינות? נשלח את חיל הים?" יש לי את ההקלטה. ככה: 60 ספינות. מה זה איתן הבר במבוכה? 60 ספינות. ועוד הוסיף הכתב הוותיק הזה: אם לא נשמע מה שאובמה אומר להמשיך להקפיא... הוא יעצור את האספקה של חלפים לחיל-אוויר ותוך רבע שעה [ככה בדיוק: רבע שעה!] כל חיל האוויר מקורקע. מה זה האיש יודע לדבר. מקורקע. אז כל העם נכנס למבוכה. מה נעשה? הבר אמר.

עיתון אחר אמר: זה החדש מהשב"כ יש לו כיפה על הראש. לא סרוגה מתנחלית, שחורה. האיש במבוכה. יש לנו שב"כ עם כיפה שחורה.

לפני כמה ימים דפק בחור נחמד בדלת: יש לי חבילה עבורך. מה קרה? יום הולדת? לא, אמר, זה לפורים מאגודה... נא לחתום. ומה לא היה שם? יין ושמן זית. שוקולדים וים של ממתקים. שקדים קלויים ועוד המון-המון דברים טובים, הכול תוצרת הארץ. אפילו הסלסלה רב-שימושית. טובה ללחם על השולחן. הכול בטוב טעם. לא ראיתי באף מדינה, והייתי שנים רבות בכל מיני ארצות בעולם, אסיה, אפריקה אירופה ואמריקה, ומעולם לא ראיתי ששולחים לחבר אגודה כלשהי לחג הפורים משלוח מנות מטוב הארץ או סתם מתנה של דברים טובים. זה רק יהודים עושים. ללא מבוכה.

* * *

אפרים בנטל

חלוצי השוֹק החשמלי בארץ ישראל

ענף הפסיכיאטריה בישראל יונק עד עצם היום הזה משורשיו היקיים. היה זה אחד מ"ענפי היבוא" המובהקים שהגיעו יחד עם גלי העלייה החמישית מערי הולדתה של הפסיכולוגיה המודרנית, וינה וברלין. רבים מצאצאיהם של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים היקים הלכו בעקבות הוריהם וניהלו לימים את בתי החולים הנודעים בארץ לבריאות הנפש. הנה סיפור ראשיתה של הפסיכיאטריה בחיפה.

החתול קפץ מהחלון

אני זוכר אנקדוטה הנוגעת למכשיר האלקטרו-שוק: שלהי שנות ה-30, מרפאה לנוירו-פסיכיאטריה של אבי בחיפה. כדי לבדוק את יעילותו של המכשיר, נקשר חתול אל לוח עץ שהושם על שולחן הכתיבה במשרד הקבלה של אבא. האלקטרודות חוברו לראשו וזרם החשמל הופעל במכשיר. החתול קיבל שוק וכתגובה קפץ דרך החלון מן הקומה השנייה ונחת על הקרקע בחצר, בריא ועירני. הניסוי הכשיר את המכשיר ואושר לשימוש בבני אדם.

להקים חברה גרמנית צודקת ודמוקרטית

ד"ר קורט בלומנטל היה אחד מכארבעים פסיכיאטרים שעלו בשנות ה-30 – לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה – לארץ-ישראל-פלשתינה. (ב-1949 המיר את שמו לבנטל). הוא נולד בברלין בשנת 1893 והתחנך ברוח ההתבוללות היהודית, הליברליזם וההשכלה ששררו באירופה מאז תחילת המאה ה-19. למד שפות, יוונית, לטינית, וצרפתית, רכש ידע רחב בספרות ובשירה גרמנית ואירופית. את  לימודי הרפואה החל בשנת 1912, קטעם כדי לשרת בצבא הגרמני כקצין רפואה במלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת רוסטוק. עבודת הדוקטורט שלו נעשתה בנושא: "פסיכוזות בהידרוצפלוס, מנינגיטיס סרוזה, בצקת מוח ופסוידוטומר". לאחר התמחות ועבודה תחת הנהלתו של פרופסור קלייסט ברוסטוק, עברה המשפחה הצעירה – אשתו ארנה ובתו הצעירה אווי – לעיר דסאו מקום שם הקים פרקטיקה נוירו-פסיכיאטרית. הוא עבד כיועץ פסיכיאטרי בבית החולים הפסיכיאטרי הדיאקוניסי. בני הזוג הזדהו עם החברה הגרמנית ושאפו להשתתף בהקמתה של חברה גרמנית צודקת ודמוקרטית. את ילדיהם – וכותב שורות אלה בתוכם – חינכו ברוח זאת.

היזהרו מרופאים יהודים

השקפת עולמם של הורי השתנתה לחלוטין נוכח ההתפרצויות האנטישמיות שאירעו בדסאו בתחילת שנות השלושים. התנועה הנאצית הלכה והתחזקה. האידיאלים והתקוות שבהם האמינו הורי התמוטטו.  המורה בבית ספרי הציע שכל ילדי הכיתה יביאו תרומה על מנת לקנות תמונה של היטלר, כדי לתלותה בכיתה. הוריי סירבו כמובן ואני, ילד יהודי יחיד בכיתה, נחלתי קלס לעג מהילדים. אמי ניסתה להסביר לי, ילד בן  שמונה, מה משמעותו של המושג 'יהודי'. אירוע שזעזעני ונחרט בזיכרוני: אחד באפריל 1933, עמדתי יחד עם אחותי והוריי ליד החלון של מרפאת אבי ברחוב אנטואנטן 24  בדסאו, צפינו באנשי SA (בריוני המפלגה הנאצית במדים חומים) שעמדו ליד הכניסה, מחזיקים שלטים שעליהם נכתב: "גרמנים! התגוננו! אל תלכו לרופאים יהודים!" היה זה רגע מכונן שבו החליטו הוריי: לא נישאר במדינה בה איננו רצויים. ברגע זה נקטע סופית מהלך חייו של פסיכיאטר צעיר ומצליח בדסאו.

20 לירות מאזנות את התקציב

הוריי החליטו לבחור בפלשתינה/ארץ-ישראל. (הערת המערכת: מדוע החליטו דווקא להגר לכאן? ספק אם איש מאיתנו, בני הדור השני, חקר אי-פעם את הוריו, חקירה כנה ומעמיקה בשאלה זאת). 7 חודשים לאחר עלות היטלר לשלטון ביולי 1933, הגיעו לחיפה. אבי ביקש להקים מחדש מרפאה פסיכיאטרית במדינה שאת שפתה לא ידע ובתנאי-חיים זרים לחלוטין. אנו, הילדים, קיבלנו שמות חדשים: שמי הפך מוֵורְנִי לאפרים, שם אחותי מאֵוִוי לחוה, ושם אחי הצעיר מקְלָאוזִי לבנימין (לימים האלוף ביני תלם, מפקד חיל הים).

קורט בלומנטל ביטא את רצונו לצפות קדימה לעתיד מבלי להביע צער על העבר כאשר ציטט, בספר הזיכרונות של הבת חוה את מילותיו של הסופר הנודע הרמן הסה, זמן קצר לפני עזיבתו את דסאו: "ילדים אל תרכינו את ראשיכם!  אל תגרמו לזרתוסטרה הזקן לצחוק! האם אסון הוא שנולדתם לתוך זמנים רעננים, סוערים וגועשים, האם אין זה מזלכם?" (Hermann Hesse Zaratthrustras Wiederkehr 1919)   

תוך קשיים רבים הקימו ההורים את היסודות לבית חולים פסיכיאטרי עתידי. עמידותו ותקיפות-דעתו של אבי וכן גם ספקותיו, באו לידי ביטוי ברישומים הבאים שביומנו, מיום 24 בינואר 1934: "יש לי כעת 8 חולים בבית. הקליניקה בדצמבר הייה רגועה יותר, אבל בינואר יהיה טוב יותר. לצערנו אין לנו מנוחת לילה ראויה היות ואין באפשרותנו להעסיק אחות לילה."

ב-6 בפברואר 1934 הוא כותב: "הפרקטיקה בינואר הייתה טובה. בערך 20 לירות. גם הבית היה תפוס לא רע, כך שאיזנו את התקציב שלנו. אך ארנה ואני איננו מאמינים לשלווה זו. מזה 3 ימים הבית אינו בתפוסה מלאה, ועולה יותר מאשר הוא מכניס היות ויש לנו צוות גדול יחסית: אחות אחת ושלושה אנשי פרסונל."

 וביום 8 באפריל 1934 נרשם: "התפוסה של הבית טובה. 8 חולים. אך עדיין אין זה מכסה את הקיום שלנו. הפרקטיקה לא התפתחה יותר. כל יום ללא תוספת פציינטים הוא מתיש."

טיפול בעגבת וב'אלקטרושוק'

וכך, ללא כוונות ברורות או תיכנון מראש, התפתחה במרוצת הזמן מרפאה צנועה לבית-חולים פסיכיאטרי גדול ומודרני – במונחי שנות ה-30. ממרפאה קטנה בכיכר חמרה (היום כיכר פריז) שבחיפה תחתית (1934), למבנה חדש ומהודר בן 3 קומות ששימש לאשפוז (50 מיטות) ולמגורי המשפחה כאחד במרכז הכרמל (1937). רישיון אמנם לא ניתן על-ידי משרד הבריאות של השלטון המנדטורי הבריטי, אך גם נציגי השלטון נזקקו לבית-חולים פסיכיאטרי וזה שלנו היה הראשון והיחיד בכל אזור הצפון. ד"ר קורט בלומנטל היה המנהל הרפואי ולצידו עבדו חמישה רופאים וצוות אחיות וכוחות עזר. ארנה בלומנטל היתה מנהלת המשק והכלכלה. המשפחה התגוררה כאמור באותו מיבנה.

מילדותי רכשתי אפוא ניסיון פסיכיאטרי ראשוני מתוך האזנה לשיחות המשפחתיות בארוחות המשותפות. אבי הנהיג שיטות טיפול מודרניות כפי שתוארו בספרות הרפואית של אותה עת. מן הראוי להזכיר  במיוחד:  טפול במלריה; בשיתוק מתקדם כתוצאה מעגבת שעדיין נפוצה באותה עת; טיפול באינסולין-שוק שהונהג על-ידי ד"ר רודי מאיר; שוק קרגיאצול כלומר טיפול בנזע חשמלי (ELECTROSHOCK) עם מכשיר תוצרת עצמית שנבנה על פי הזמנתו של ד"ר בלומנטל אצל מהנדס חשמל, בהתאם לפרוט שפורסם בספרות הרפואית ב-1940 על ידי Ugo Cerletti & Lucio Bini; טיפול בלרגקטיל בפסיכוזות חריפות; (החל בשנת 1952 לויקוטומיות שנעשו בהתאם למקובל בספרות הרפואית דאז).

שוק חשמלי תמורת סרטיפיקט

מכשיר זה גם גרם ב-1946לממשלת לבנון להכריז מלחמה על גרמניה (חצי שנה בלבד לאחר תום מלחה"ע השנייה). נשיא לבנון דאז לקה בהתקפי דיכאון קשים ופנה לטיפול אצל אבי בחיפה. אבי סייע לו על-ידי טיפול בניזעי חשמל. ממשלת צרפת, בעלת מנדט של חבר הלאומים על לבנון, שאפה לכך שלבנון תכריז מלחמה על גרמניה כדי לזכות בחברות בארגון האומות המאוחדות. הכרזת מלחמה כזו דרשה את חתימתו האישית של הנשיא, אך כיוון שהיה שרוי בדיכאון עמוק, לא רצה לשמוע שום דבר.

אבי הוזעק בדחיפות לביירות כדי להעניק לו טיפול בנֶזָע חשמלי. לאחר שלושה טיפולים החלים הנשיא וחתם על הכרזת המלחמה על גרמניה. כהבעת תודה הבטיח לאבי למלא אחר כל בקשה שיבקש. במאי 1946 נודע לאבא שדודתו האהובה, דודה מרטה, חזרה ממחנה הריכוז טרזיאנשטאט לברלין. הוא ביקש להעלותה ארצה אך הבריטים מנעו עלייה ארצה. אבי ביקש אפוא מנשיא לבנון אשרת כניסה בעבורה. הנשיא עמד בהבטחתו ודודה מרטה קיבלה אשרת כניסה ללבנון. בדרכים עקלקלות הגיעה לחיפה, כאן חיה שנים מאושרות רבות בחיק המשפחה.

אבא ניהל את בית החולים עד לשנת 1964 ואז נמסר המוסד לידי העובדים כאגודה שיתופית. אבא המשיך לעבוד עד ל-1973 כיועץ פסיכיאטרי של בית החולים.

פרופסור אפרים בנטל, בנו של קורט בלומנטל-בנטל, פסע בעקבות אביו. הוא למד רפואה בברן, שוויץ, ובאוניברסיטה העברית בירושלים והתמחה בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה במחלקה הנוירולוגית של "הדסה" בירושלים. ניהל את המחלקה הנוירולוגית של בית החולים רמב"ם בחיפה. מתגורר עם משפחתו ופעיל במקצועו, בחיפה.

מתוך יקינתון 245, העורך מיכה לימור

* * *

אורי הייטנר

1. מחסום הפחד

לא אחת אני נתקל בביטויי תסכול, אכזבה וכעס מצד חבריי בגולן כלפי שכנינו הדרוזים. כעס על מה שמוגדר בפיהם ככפיות טובה – הפער בין שביעות רצונם מן הדמוקרטיה והשגשוג הכלכלי ממנו הם נהנים תחת ריבונות ישראל, כפי שהם מבטאים אותה בשיחות אישיות, לבין עמדתם הציבורית התומכת בסוריה וקוראת למסור את הגולן לשלטון סורי.

איני שותף לכעס הזה. בעיניי, אל לנו להלין על הדרוזים, אלא אך ורק על עצמנו. מי שדוחף את הדרוזים בגולן לפינה הפרו-סורית, זו מדיניותה של ישראל.

הדרוזים אינם לאום ואין להם שאיפות לאומיות. הדרוזים הינם עדה דתית, שחלק ממצוות דתה ומתרבותה, והיא סוד הישרדותה באזורנו הקשה וחסר הסובלנות, היא נאמנותם למדינה שבה הם חיים ולשלטון במדינה.

אנו מכירים זאת היטב מנאמנותם של הדרוזים, אזרחי ישראל – שירותם בצה"ל ובכוחות הביטחון ומחיר הדמים הכבד הכרוך בנאמנות זאת. הדרוזים במדינות ערב, נאמנים למדינותיהם כפי שהדרוזים בישראל נאמנים למדינה (ומאחר ומדובר בדיקטטורות, באותן מדינות מדובר גם בנאמנות למישטר). עסקת החבילה הדרוזית ברורה – אפשרו לנו אוטונומיה דתית ותרבותית, ותקבלו מאיתנו נאמנות ושירות ביטחוני ללא סייג.

הדוגמה המובהקת של המסורת הזו, היא קרב רמת יוחנן, באפריל 1948. בקרב זה נלחמו הדרוזים, כחלק מ"צבא ההצלה של קאוקג'י", נגד כוחות "ההגנה". הם הובסו בקרב, והבינו מהר מאוד את מאזן הכוחות, שמשמעותו – הקמת מדינה יהודית בחודש הבא היא עובדה בלתי נמנעת, שאין בכוחם של הערבים לעצור. הם נכנעו, וכרתו ברית עם מדינת ישראל, הנשמרת באדיקות ונאמנות עד היום.

לפיכך, ניתן היה לצפות שהדרוזים בגולן ינהגו בדיוק כמותם. ואכן, כך הם נהגו לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. הם ביטאו נאמנות לישראל, קיבלו ברצון ואהדה את ההתיישבות הישראלית בגולן, חגגו את יום העצמאות וציפו לסיפוח הגולן, לקבלת אזרחות ישראלית ולגיוסם לצה"ל.

מה שגרם להם לשנות את טעמם, היה הסכם קמפ-דיוויד, אודות הנסיגה מסיני ועקירת חבל ימית. צעד זה הטמיע בתודעתם של הדרוזים בגולן את התובנה שישראל היא משענת קנה רצוץ, מדינה בלתי רצינית, שאי אפשר לסמוך עליה. הם עשו את החשבון שלהם – נאמנות למדינת ישראל עלולה לפגוע בהם קשות במקרה של נסיגה. בדמוקרטיה הישראלית לא יאונה להם כל רע מביטוי נאמנות לסוריה, אולם הם מבינים היטב מה צפוי להם במקרה של נסיגה, אם יבטאו נאמנות לישראל. מאז, הקו הדרוזי הרשמי הוא נאמנות לסוריה ולמשטר הבעת' ולשושלת אסד.

כמובן, שהנכונות של ממשלות ישראל לסגת מהגולן והניסיונות להגיע להסכמים עם סוריה אודות נסיגה מהגולן, חיזקו את המגמה הזאת באופן משמעותי.

במציאות שכזו, איזו הצדקה יש לביקורת שלנו על הדרוזים? את כל הביקורת עלינו להפנות לעצמנו, ולעצמנו בלבד. לא זו בלבד שאין בליבי עליהם, אני מעריך את העובדה, שהם מקיימים לאורך שנים מציאות של שלום, שקט ושלווה, שכנות טובה (אף שיש מקום לשפר את הקשרים ושיתוף הפעולה) ושישראלי חש ביטחון מלא כאשר הוא מסתובב בכפרים הדרוזים בגולן. אני מעריך את העובדה שהדרוזים מסתפקים במס שפתיים של ביטוי נאמנותם לסוריה במספר מועדים קבועים בשנה.

ועם זאת, מן הראוי שהאירועים בעולם הערבי בכלל ובסוריה בפרט, יגרמו לשינוי בהתנהגותם של הדרוזים. כאשר מחסום הפחד נפרץ במדינות ערב, כולל סוריה – השלטון הערבי העריץ ביותר – ניתן לצפות שהתופעה לא תחלוף מעל ראשם של הדרוזים, והם יואילו לבטא באופן פומבי וקולקטיבי, את מה שהם מבטאים באופן אישי ושקט – את רצונם בהמשך השלטון הישראלי בגולן.

לנוכח ההחלטה המתנה נסיגה משטח ריבוני של המדינה במשאל עם, סכנת הנסיגה פחתה באופן משמעותי. האם לנצח יסמכו הדרוזים על המאבק שלנו, וימשיכו לעמוד מנגד, ואף לזייף נאמנות לסורים? האין הם מבינים שגם להם הזכות להשמיע קול ברמה ולהשפיע, כדי שיוכלו להמשיך ליהנות מהדמוקרטיה הישראלית ולא יופקרו לשלטונו של הדיקטטור שאינו מהסס לטבוח בבני עמו?

 בימים שבהם שליחיו של אסד רצחו עשרות או מאות מפגינים סורים, נערכה בכפרים הדרוזים בגולן הפגנת תמיכה בדיקטטור. מכאן, שטרם נשבר מחסום הפחד של הדרוזים בגולן. ניתן לצפות מהם ליתר אומץ.

עם זאת, עיקר האחריות היא עלינו – על מדינת ישראל, על ממשלות ישראל, שתכבדנה סוף סוף את ריבונות המדינה.

2. מחר צריך לירות המסד

ההיסטוריה הפיסית-המדינית, הכלכלית, הצבאית, מספרת את הסיפור אודות קורות ימים עברו. אולם ללא ההיסטוריה התרבותית, היא לעולם לא תהיה שלמה. אי אפשר להבין תקופה ללא הספרות שלה, השירה, הזמר, היצירה הקולנועית והאמנות הפלסטית שנוצרו בה, וליוו את ההתרחשות הפיסית.

אי אפשר להבין את ההיסטוריה הציונית לעומקה, ללא היכרות עם הזמר העברי. ובתוכו – מקום מכובד לשירי הילדים, ובהם שירי הערש.

סיפור מאורעות תרפ"ט ידוע (אף שיש בתוכנו מי שמסלפים גם אותו כדי להאשים בו... את הציונים, כמובן). על קצה המזלג – 113 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו, בפרעות תרפ"ט, ההתנפלות הערבית על היישוב היהודי בא"י בקיץ 1929. האכזריות הגזענית הנוראה הגיעה לשיאה בטבח בחברון, שבו נטבחו 69 יהודים בידי שכניהם הערבים, ילדים נרצחו לעיני הוריהם, ילדות נאנסו לעיני אימהותיהם ואימהות לעיני ילדותיהם, משפחות שלמות נטבחו, אברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. הערבים התנפלו על היהודים בירושלים ובצפת, בבאר טוביה ובחולדה. המושבות כפר אוריה והר טוב נבזזו והוצתו עד היסוד.

מעניין ללמוד על התייחסות הישוב למאורעות, באמצעות שיר ערש אחד, שאותו כתב בעקבות המאורעות המשורר עמנואל הרוסי (עמנואל ינון נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי, 1903-1979) לבנו אבנר, "שכב בני".

"לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר, / שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן. / סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר, / אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן. // בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר, / שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו. // שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא, / כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר. / אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה, / תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר. // בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו."

השאלה הראשונה העולה מן המילים היא – עם מה מרדימים ילד קט? עם הגורן הבוערת בתל יוסף והעשן העולה מבית אלפא? מוזר. אך האמת היא, שמה שמרגיע את הילד ומרדים אותו, הוא קולם המרגיע של ההורים ומנגינת הערש. באמצעותם, דרך המילים, מעבירים ההורים לילדיהם את מסריהם החינוכיים.

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמיתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמיתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד איתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב. 

מחויבותם של החלוצים למטרה הציונית היתה מוחלטת. על אף שאיפת השלום שפיעמה בהם, הם לא העלו על דעתם להתנות את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים. הם לא חשבו שעליהם לבקש רשות לממש את זכותנו הטבעית וההיסטורית. אילו היססו, לא היתה מדינה.

בשנים האחרונות, נשמעת בתוכנו האמירה שללא שלום אין טעם לחיינו כאן. איזה עתיד אנו בונים לילדינו ולדורות הבאים – של חיים על החרב?! מה הטעם? מי שמטיל ספק בכך שהשלום בפתח, הוא לכאורה פסימיסט נורא, שהרי השלום הוא חזות הכל, הוא מטרת העל. בלעדיו... אין טעם לכלום.

ההתבכיינות הזו היא היפוכה של הציונות. השלום הוא מטרה חשובה מאוד ורדיפת השלום היא ערך יהודי חשוב. אולם השלום אינו תלוי רק בנו. הוא תלוי באחרים יותר מאשר בנו. מבט ריאלי על ההווייה המזרח תיכונית אינו מעיד על סיכוי סביר לשלום בעתיד הנראה לעין. אין זו ראייה פסימית, אלא ניתוח ריאלי. אז מה?

אופטימיות אינה התעלמות מן המציאות, אלא אמונה בכוחנו להתמודד בהצלחה עם אתגריה. מי שרואה בשלום הכרח קיומי, הוא פסימיסט, הנותן לאוייב זכות וטו על קיומנו. אופטימיסט הוא מי שמאמין שגם ללא שלום, מדינת ישראל יכולה להתפתח, לצמוח, לתקן את קלקוליה החברתיים. מי שאינו מתנה את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים הוא אופטימיסט.

העולם השתנה מאוד ב-82 השנים שחלפו מאז מאורעות תרפ"ט. מערכי הכוחות העולמיים התחלפו מאז שלוש פעמים. הטכנולוגיה התקדמה שנות אור. העם היהודי עבר טלטלות עזות כפי שלא עבר בכל תולדותיו – השואה והקמת מדינת ישראל. אך בסיס המציאות שהביא למאורעות תרפ"ט לא השתנה כהוא זה – התנגדותם של הערבים לזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. וכל עוד זה המצב, גם המענה הציוני הראוי הוא אותו המסר של עמנואל הרוסי לבנו אבנר: "מחר צריך לירות המסד." ובלשונו של ברנר, הסופר שנרצח לפני 90 שנה, בסיבוב המאורעות שקדם למאורעות תרפ"ט, במאורעות 1921: "אף על פי כן!"

המסר של "מחר צריך לירות המסד" לא היה הקונסנזוס ב-1929. כבר אז היו קולות שהטילו ספק ביכולת להגשים את הציונות ללא שלום, כלומר ללא הסכמת הערבים, ומכאן שיש לעשות כל מאמץ לפייס את הערבים. תנועת "ברית שלום", שנשאה את מסר הפייסנות, לא היתה אנטי ציונית ואף לא פוסט-ציונית. היו בה כמה מאנשי הרוח הדגולים של הציונות, כמו מרטין בובר, יהודה לייב מאגנס, גרשם שלום (הראשון, ככל הידוע לי, שהשתמש בביטוי "פוסט-ציוני" כביטוי גנאי, אותו הטיח בפניה של הפילוסופית חנה ארנדט), ואנשי מעשה, מגדולי המיישבים של א"י, כמו ארתור רופין וחיים מרגליות קלווריסקי. הם לא פקפקו בצדקת הציונות, אך סברו שאין מנוס מלפייס את הערבים. הם היו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת למען השלום. הם הציעו לוותר על הקמת מדינה יהודית עצמאית, למען השלום. הם הציעו לוותר על הדרישה והמאמץ ליצור רוב יהודי, למען השלום.

הם היו מיעוט קטן. רוב הציבור היהודי לא קיבל את גישת הפייסנות. הסופר ש"י עגנון, שמנהיגי "ברית שלום" היו בין הטובים ברעיו, התייחס לשיח הפייסני שלהם בסרקאזם האופייני לו, בסיפורו "מדרש זוטא", ובו שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי "ברית שלום". בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין הנביא ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של "וגר זאב עם כבש" אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה אחרת לגמרי, למגורים יחד בשלום. הזאב עונה לו, שמפני הכתוב "אין משיחין בשעת הסעודה", הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, כי הוא עתה עסוק באכילת כבש.

בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום".

אין חדש תחת השמש. ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, כתבה חוה אלברשטיין בשירה  "חד גדיא" את השורות הבאות: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני." חוה מתבלבלת. הגישה הפייסנית מביאה אותה למשבר זהות קשה, שבו אין היא יודעת מי היא...

עצות "ברית שלום" לא התקבלו. עובדה – מדינת ישראל קמה. היא קמה והיא קיימת בזכות ה"אף על פי כן", בזכות "מחר צריך לירות המסד". מדינת ישראל קמה, כיוון שהיישוב היהודי לא בחר בדרך הפייסנות אלא באקטיביזם הציוני. הוא לא ביקש ולא קיבל רשות מן הערבים לבנות את הארץ ולהקים את המדינה.

אין כל סתירה בין הגישה האקטיביסטית הזו לבין רדיפת השלום, כפי שאין כל קשר בין הפייסנות לשלום. השלום הוא משאת נפש, שאין לוותר עליה. השלום הוא מטרה נעלה שראוי לחתור אליה. השלום הינו מטרה שהגשמתה מצדיקה ויתורים. אולם ויתורים בגבול ההיגיון. לא במחיר ויתור על הגשמת הציונות. לא במחיר ויתור על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. לא מתוך חולשה, לא מתוך פחד. כאשר אני שומע את ההפחדות – חייבים להיכנע לדרישות של אסד, כי אם הוא לא יקבל את הגולן בהסכם שלום, לא יהיה מנוס ממלחמה נוראה בלה בלה בלה. בעיניי, שלום תחת איומי מלחמה, הוא כמו נישואין תחת איומי רצח. "הינשאי לי, ולא ארצח אותך." לא הייתי ממליץ לבתי להתחתן עם האיש הזה, ובאותה מידה, לא הייתי חותם על שלום תחת איום כזה.

האם ייתכן שלום בינינו לבין שכנינו? מנחם בגין נהג לומר שאין מלחמה בלתי נמנעת, אך השלום הוא בלתי נמנע. האם השלום הוא באמת בלתי נמנע? לעתיד לבוא, באחרית הימים, אולי. בעתיד הנראה לעין, אין סימנים לשלום. תנאי הכרחי לשלום הוא סילוק המניע למלחמה. המניע למלחמה הוא הסירוב לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל. צודק נתניהו כאשר הוא דורש מהפלשתינאים להכיר במדינה היהודית. למה אין הם מוכנים לכך? על מה מעידה סרבנותם?

שני העשורים האחרונים התאפיינו במירדף בלתי פוסק אחרי השלום. בהסכמי אוסלו, בוועידת קמפ-דיוויד בה הציע ברק נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים בניגוד לעמדת ישראל עד אותו יום, בנסיגה מכל רצועת עזה – "ההתנתקות", בהצעות השלום של אולמרט, שהרחיק לכת בוויתוריו יותר מכל מנהיג ישראלי בתולדות המדינה. המירדף הזה לא קירב את השלום כהוא זה. נהפוך הוא, כל ההצעות נדחו בדם ואש ותמרות עשן, בגלי טרור ובפיגועים רצחניים, בירי טילים לעבר אזרחי ישראל. כל נסיגה ישראלית הפכה את השטח ממנו ישראל נסוגה בסיס לתוקפנות ולטרור נגדה. ולעומת זאת, רק צעדים מלחמתיים, כמו מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פעילות כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ, לצד צעדים הגנתיים כמו גדר הביטחון והמחסומים, יצרו שקט ושלום יחסי.

כפי שעמנואל הרוסי לא השתמט מלהציג לבנו את המציאות נכוחה, כך עלינו לנהוג גם היום, יותר משמונה עשורים לאחר מכן. השלום אינו נראה באופק. המירדף הבוטה אחריו, המפלג אותנו ומחליש אותנו מבפנים – אינו מקרב אותו. עלינו להבין שסוף הסכסוך אינו קרוב, והמטרה שלנו היא לנהל אותו בתבונה. בעיניי, חלק מניהול הסכסוך בתבונה הוא קביעת גבול שיבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, גם במחיר נסיגה מחלק משטחי יהודה ושומרון הרוויים באוכלוסיה פלשתינאית צפופה, מבלי להשלות אותנו שצעד זה יקרב את השלום. לצד אותה נסיגה, עלינו לספח למדינת ישראל את השטחים החיוניים לנו.

והעיקר – מחר צריך לירות המסד. צריך להמשיך לבנות את המדינה, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לחזק את הכלכלה, לצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים, לשפר את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, לחזק את התודעה היהודית והציונית. אלו המטרות שלנו, אותן אנו ממשכנים כבר עשרות שנים במירדף חסר התוחלת אחר השלום.

אנו ניצבים היום בעיצומו של שלב חדש במלחמה נגד קיומנו, שטרם מצאנו לו פתרון – מערכת הדה-לגיטימציה נגד קיומה של מדינת ישראל. מטרת המהלך כפולה –

א. להבאיש את ריחה של ישראל בעיני דעת הקהל העולמית, תוך הצגתה כמדינה קולוניאליסטית שכבשה ארץ לא לה תוך ביצוע טיהור אתני רצחני של תושביה הפלשתינאים.

ב. ליצור דמורליזציה בתוך החברה הישראלית, שתנבע מערעור האמונה בצדקת דרכנו.

עלינו למצוא את הדרך למתקפת נגד מוצלחת בעולם, אך בראש ובראשונה, לחנך את עצמנו ואת הדורות הבאים להכיר בצדקת הציונות. שהרי בסופו של דבר, רק אובדן ההכרה בצדקת דרכנו עלולה למוטט אותנו. אף אוייב אינו יכול להכריע אותנו, למעט שטן הערעור על צדקתנו. כבר לפני למעלה מארבעים שנה חזה אלתרמן את הטרנד הפוסט והאנטי ציוני, והזהיר מפניו:

"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."

משימת דורנו היא למנוע את התממשות הסיוט הזה. אין מטרה לאומית חשובה יותר, מההתחדשות הציונית של מדינת ישראל. את מרדף הפייסנות עלינו להמיר באמת הציונית: מחר צריך לירות המסד.

3. טמטום מבחירה

בהגדה של פסח, היפוכו של הבן החכם הוא הבן הרשע. בשפתנו, היפוכו של חכם הוא טיפש. במה עדיף רשע על טיפש? שהרשע יכול לתקן את דרכיו.

ישנה תופעה מוזרה – טיפשות מבחירה. אנשים חכמים, שבוחרים לנהוג בטמטום. נזכרתי בכך בראיון עם איש חכם לכל הדעות, חיים אורון – ג'ומס.

בראיון עימו, לרגל פרישתו מהכהונה הארוכה והמוערכת בכנסת, סיפר בגאווה על התנגדותו לשלילת הפנסיה מח"כ עזמי בשארה. במקרה זה, איש חכם כג'ומס לא רק נהג כטיפש, אלא ציפה ממדינת ישראל לנהוג בטמטום.

ג'ומס הסביר את התנגדותו המוזרה, בעמדתו העקרונית שפנסיה היא זכות שאין לגעת בה. עקרונית, הוא צודק – פנסיה היא זכות שאין לגעת בה. עקרונית – ראוי שלא לגעת בזכויותיו של אדם. אני מתנגד לחוק המאפשר שלילת אזרחות ממי שהורשעו בעבירות בגידה, ריגול וטרור. אמנם האנשים הללו הם חלאות; מבחינה מוסרית הם תחתית החבית של החברה, אך כפי שאין שוללים את האזרחות מרוצחים, אנסים וסוחרי סמים, כך אין לשלול אותה גם מהם. יש לישראל חוקי עונשין, ומי שהורשעו בדין – בית המשפט גוזר את עונשם ואין להוסיף עונש על עונש.

המקרה של עזמי בשארה שונה. בשארה חשוד בעבירות חמורות ביותר, של ריגול וסיוע לאויב בזמן מלחמה. אמנם מדובר רק בחשד – לא זו בלבד שבשארה לא הורשע, הוא אפילו לא הואשם ואף לא הספיק להיחקר. אולם הסיבה לכך שהליך חקירתו הופסק באמצע, היא בריחתו מפני החוק.

מבחינה משפטית – מי שלא הורשע הוא בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית – איש ציבור שלא שיתף פעולה בחקירותיו, הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. בצדק סולקה נעמי בלומנטל מרשימת הליכוד לאחר ששמרה על זכות השתיקה בחקירתה, וכיוון שיצחק בוז'י הרצוג שתק אף הוא בחקירתו בנוגע לעמותות ברק, הוא בעיניי פסול למנהיגות ציבורית, לצמיתות.

בשארה, שהחשד נגדו הוא על עבירה כבדה הרבה יותר, לא שתק בחקירה, אלא נמלט מן החקירה. לכן, מבחינה ציבורית יש להתייחס אליו כאל אשם בעבירות המיוחסות לו ובשיבוש ההליכים המשפטיים. אולם בשארה לא בא על עונשו. האיש מסתובב חופשי, ומסית נגד מדינת ישראל בערוץ אל-ג'זירה ומעל כל במה אפשרית.

כיוון שבשארה אינו בארץ, אין דרך להעניש אותו, אלא באמצעות שלילת הפנסיה. אין כל סיבה שבעולם, שמדינת ישראל תמשיך לשלם לו פנסיה, כאילו דבר לא קרה. בתנאים הללו, מדינה צריכה להיות מטומטמת באופן קיצוני, כדי לשלם לאיש כזה פנסיה מקופתה.

אז על מה ג'ומס גאה כל כך? על כך שהוא מציע למדינת ישראל לנהוג בטימטום?

זאב ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם כייס יכייס אותו שעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה", לא ימשיך לעמוד דום כמו טמבל, אלא ירדוף אחרי הכייס. ג'ומס מציע לנו להמשיך לעמוד דום ולאפשר לבשארה לא רק לכייס אותנו, אלא גם לחרבן עלינו.

* * *

גלן בק על ישראל והעולם המוסלמי

גלן בק הוא פרשן ססגוני מאד, עם ניתוחים מרתקים אותם הוא מעביר בדרכו המיוחדת, ברשת 'פוקס', חמישה ימים בשבוע. לרוב הוא מכסה את הפוליטיקה האמריקאית, אך לעיתים, כמו הפעם, הוא מתייחס לישראל. תמיד מעניין לצפות בו. הפעם - זו חובה ! – הקטע נמשך 20 דקות, אבל שווה:

http://blackkettle.wordpress.com/2011/03/29/glenn-beck-032911-a/

תרגום חופשי שבוצע ע"י אחד המשתמשים באתר רוטר מצורף:

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=22431&forum=scoops1&viewmode=threaded

העתקתי מרוטר את התרגום לעברית. גלן מזכיר את סורוס, למי שלא זוכר – אחד התורמים הגדולים של הקרן לישראל חדשה! בהתייחסו לישראל. הנאום מרשים. שימו לב כמה דברים מכסה גלן בק בכל ערב, כשהחומר שאתם רואים הוא כ50% מהארבעים דקות שלו בלבד!

ללינק: http://www.watchglennbeck.com

במבצע חד פעמי, גם בשל העובדה שגלן בק הקדיש זמן כה רב לישראל, וגם בשל חשיבות דבריו, תירגמתי כמה שיותר בפרוטרוט, ככל שיכולתי משגת.

גלן מדבר על סורוס שמחפש להסתיר את דעותיו למרות שקורא לעצמו OPEN SOCIETY ועוד ארגונים "פתוחים כאלה". סורוס הכריז מלחמה על פוקס. קבוצה שסורוס הקים מדברת על התחברות לצדדים כמו האחים המוסלמים ואפילו קיצוניים יותר. הם קוראים לישראל, בלוק המכשול העיקרי לשלום, ישראל אינה מבינה את "הצורך שלה" בכך שהשינוי מהיר מיידי (בציניות) – "אולי אנו צעירים או מטומטמים מכדי להבין. בקיצור, ישראל היא הבעייה המרכזית במזרח התיכון."

כמו כן טוען גלן שבעיני הערבים והאיראנים – ארה"ב גם כן הינה מכשול לפתרון בעיות העולם. האיראנים משתמשים במונח שטן (קטן וגדול), סורוס משתמש לגביהם במילה "מכשול".

הוא מציג תמונות של מזרח תיכון סוער (4 תמונות של הפגנות של מפגינים מ-4 ארצות ערביות) ושואל האם נראה שהמזרח התיכון הולך לפתרונות שלום והתפתחות? או דווקא לכיוון של הרס ומלחמה? איך זה ייגמר? האם הדברים הולכים לטובת השרדות ישראל או אולי לא? שואל האם יש איזה שהוא מנהיג בעולם שמבקש לתמוך בישראל, או אולי לא?

כאן הוא קובע נחרצות: ישראל תחת התקפה!  הוא ניגש ללוח ומציג את מסקנותיו:

1. תחילה יש לנו את סורוס עם האירגונים שלו הקורא לישראל "מכשול".

2. אובמה רוצה מדינה פלסטינית בתוך שנה. זה נאמר ב-23 לספטמבר 2010. כלומר הוא מדבר על מדינה פלסטינית שתקום בספטמבר 2011!

כאן הוא מספר שעיתון אירופי כתב כי הקמת מדינה פלסטינית בספטמבר 2011 נראית "בלתי ניתנת למניעה."

3. חמאס קורא לליגה הערבית לעצור את ישראל מלגרום לאי יציבות איזורית באמצעות "טבח פלסטינים" וזה משתלב היטב עם המנטרה החדשה של סורוס "אחריות להגן". מחמוד עבאס מוכן לוותר על מיליונים מארה"ב רק כדי לחזור ולהתאחד עם חמאס. כמו כן מציין גלן בק שמחמוד עבאס עובד על טיוטת הקמת מדינה פלסטינית בתוך 6 חודשים (הוא מראה שהכל מוליך לאותו כיוון סביב ספטמבר 2011).

4. במקביל האו"ם מוכן להכיר/בודק אפשרות להכיר בעצמאותה של מדינת פלסטין .

במקביל בנורבגיה המפלגה הסוציאליסטיות קוראת להתארגן ולפעול נגד ישראל אפילו בפעולות מלחמתיות. הכל בשם "האחריות להגן..." כמו כן, גם האחים המוסלמים במצרים כבר הצהירו שהם בוחרים באופציה של מלחמה בישראל.

זוכרים את הנשיא אובמה שאמר אמש "אנחנו מוכנים עתה למסור את ניהול משבר לוב לידי נאטו?" – יש בזה משהו מוזר, אומר גלן בק, כי רק היום שגריר ארה"ב באו"ם אמר: "רגע, אנו עוד לא מוסרים את הניהול לידי נאטו כי טרם החלטנו אם אנחנו מחמשים את מורדי לוב או לא."

זה מוביל אותנו שוב לדוקטרינת "האחריות להגן" אומר גלן בק, האחריות להגן מפני השמדת עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני וכל אותם מעשים נוראים, כל זה נעשה כששר הגנה עצמו הודה כי לוב אינה אינטרס עליון של ארה"ב, אבל... יש לנו אחריות להגן... (בציניות) ואת זה אמרה מזכירת הגנה [אולי החוץ?] שנשואה לעוד אחד מהכוכבים של סורוס, שביחד הם הצמד הכי מסוכן בארה"ב (מזכירת ההגנה [?] יש לה דיעות אנטי ישראליות וכנ"ל לבעלה, שמנהל מרכזי אירגונים של סורוס, שוב, כנגד ישראל). הערה: עובדה מפתיעה זו נחשפה לפני כשני לילות בשידור של גלן בק. כמו כן הוא מציין, לדבריה של מזכירת ההגנה [?], כי הרעיון ללכת על לוב היה דווקא של אובמה. כלומר, אובמה עצמו הצית את הטריגר לגבי לוב.

כאן הוא שואל, איך היא מתכוונת לטפל בישראל?

והוא מראה ראיון שלה [הילארי קלינטון?] שבו היא אומרת: מה שאנחנו צריכים זה רצון כדי שבמקום להשקיע מיליונים בישראל – להשקיע במדינה פלסטינית חדשה. (היא משתמשת בהרבה מילים מסובכות וארוכות... המון מסך עשן). "אנו צריכים מיליארדים בשביל להיות 'כוח הגנה של ממותה'." (כמובן, נגד דורסנותה של ישראל).

גלן מסכם: הם ניסו זאת על לוב, וינסו שוב על מדינת ישראל. כאן הוא מציין שוב איזה מסמך של ראש אירגון (שמסתבר איך לא, שמנוהל על-ידי סורוס) שטען לרצחניות ישראל כנגד עזה.... בלה בלה בלה. הרג של 1,300 פלשתינאים בפעולה בעזה (מבצע עופרת יצוקה), כאן המסמך פונה להציע פתרון והוא לעצור את תוקפנות ישראל על-ידי אמצעים שונים כנגד המדינאים, אמברגו ועוד ריסונים שיבואו לעתיד לבוא. (גלן בק פשוט זורע עובדות לכל אורך השידור ומחזק בכך את עמדותיו הידועות).

כאן הוא עוצר ואומר, "הירייה הבאה כבר מוכנה." הוא שואל, "היכן צ'רצ'יל? היכן רייגן? היכן כולם? יש לנו את סורוס, יש לנו את הנשיא (אובמה), סוציאליסטים בכל מרחב הגלובוס. היכן האנשים שהם בעד החופש? היכן האנשים שהם בעד ישראל? אנשים שבאמת עומדים למען ישראל?

"הלילה אני רוצה להוסיף את קולי, אומר גלן בק, "ושיישמע צלול ורם, אני יודע לאן אנו הולכים, אני עשיתי את שיעורי הבית שלי, אני גם אדם רוחני, אני עומד עם ישראל!

"והיכן הם כל האחרים? זה לא אומר לתמוך בהם באופן אוטומטי ועיוור, גם אנחנו כמדינה עושים שגיאות רבות, אבל אני עומד איתם ולצידם. סורוס ולהקתו קוראים לי רמאי ושקרן ויש להם צוותי מחקר הגדלים מיום ליום שתוקפים אותי, איני יודע עוד כמה זמן יקח לעולם להתייצב לעמדת הצדק, אבל לפחות אני אדע היכן להתייצב (לצד ישראל כמובן)!

"כל אחד מאיתנו חייב לשאול עצמו, האם במזרח התיכון (גלן בק מכנה את המזרח התיכון מקום של "קרבות כלבים"), האם אתה ניצב עם האנשים שהם הכי דומים לאמריקאים? או שאתם תומכים במי שמלמדים להחביא, לסחוט, לשכתב היסטוריה? אנשים שמנסים לערער וליצור פחד?

"אני אעדיף לעמוד בצד של... משפחת פוגל ז"ל (וכאן הוא מראה את תמונותיהם של בני המשפחה הנרצחת). אני אעדיף ללמד את ילדיי את הלקח מהרצח האכזרי הזה, מאשר אלה שמחלקים עוגות ושמחים שבעצם הם אלה שעשו את הרצח המתועב (מראה את התמונות והשמחה בעזה לאחר הטבח).

"תציינו שם של מדינות במזרח התיכון שיש להם ערכים כמו לנו (לאמריקה), אני יכול לציין רק מדינה אחת, למה אנו ניצבים יחד עם כל אוייבי ישראל? הם סבלו מפרובוקציות יותר מכל מדינה אחרת ביקום, ולמרות שיש להם נשק גרעיני, על כמה מדינות הם איימו? אפס! כולם מתלוננים על כל הרוע שישראל גרמה לערבים ? על מה אתם מדברים?" שואל גלן בק. "עשרות מיליונים מעונים על ידי השלטון שלהם (בארצות ערב), הומואים עדיין מעונים ונרצחים עד היום, בלוגרים נאסרים ללא סיבה, נשים מושפלות, נאנסות ונרצחות, מפגינים נורים למוות, טרוריסטים נשלחים ע"י אימהותיהם להקדיש את חייהם לטרור, אבל ישראל? הם הרוע? אלה הם המכשול לשלום?

"תנו לי לשאול אתכם, כמה הומואים נעצרו ונרגמו למוות בישראל? כמה מבוגרים נקברו בחול עד ראשיהם ונרגמו עד למותם בישראל? כמה בלוגרים נעצרו ללא סיבה בישראל? אפס! ועכשיו העולם (העדר) מובל לשתות את המים 'שישראל היא הרעה,' והעולם עומד לשתות את זה.

"אל תישתו ממים אלה!" קורא גלן בק. "יש לישראלים יותר חופש מכל אומה אחרת במזרח התיכון, נשותיהם חופשיות לנהוג, נשים ובנותיהם יכולות ללכת ברחובות ישראל בלי להיות נרגמות באבנים למוות (הערה: בשל הליכתן לבד ברחוב ללא ליווי גבר), אתה יכול להביא תנ"ך או קוראן לתוך גבולות ישראל, איך אתם יכולים בכלל לסבול לחיות בסביבת אנשים כאלה (הכוונה לסביבה מוסלמית קיצונית), שיהרגו אתכם אם אינכם מאמינים באותה דת כמותם? מדינה שמתייחסת לאנשים שבה כמו כלבים, שמתייחסים לנשים כמו חתיכת רהיט או צעצוע מיני שניתן לאנוס אותו, ובית המשפט יאשר זאת, איך זה כשארץ כמו שלנו מקשיבה לאותם אנשים רעים האומרים (על ישראל) ,זה מקור הרוע!

"המימשל שלנו נמצא בצד הלא נכון של המפה, הם ניצבים כנגד הטוב ונמצאים עם הרוע, אנו תומכים בתוקפנים, אנו תומכים ברוצחים ובטרוריסטים, פנינו מאומה שעשתה דברים לא נכונים כמו להיות בן ברית למובארק, לאומה שעושה אפילו יותר רוע, בכך שאנו מחמשים את אלקעידה ואת האחים המוסלמים! שמעודדת את איראן ובסופו של דבר להרוס את ישראל.

"אני ניצב הערב בעד ישראל!"

[את הדברים האלה שלח לנו מוטי הרכבי]

* * *

דודו אמיתי: וגם ג'ורג' סורוס "קיצוני"?

אהוד שלום, 

לא הבנתי מדוע אתה מכתיר את Jstreet כארגון קיצוני. האם צריך להבין מכאן שכל מי שמגדיר עצמו כפרו-ישראלי ופרו-שלום נאבק למען פתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם "קיצוני"? לא נסחפת קצת? וגם ג'ורג' סורוס "קיצוני"? האיש שתרם יותר מכל אחד אחר לחיזוק החינוך לדמוקרטיה במדינות מזרח-אירופה לשעבר? ישנם מאות אלפי ישראלים שמחזיקים בדעות ש-Jstreet מייצג (אגב, ארגון שמתנגד לכל חרם על ישראל) ועוד גדול מכך מיספרם של אלו היודעים שמה ש-Jstreet נאבק עליו הוא מה שיקרה בסופו של דבר. אם הם מוגדרים כ"קיצוניים" אז כנראה זה אתה שהולך לאיבוד עבורם.

למי שרוצה להיווכח במו עיניו http://jstreet.org/about/

 חג חרות שמח לכל יושבי הארץ!

דודו אמיתי

גבעת עדה

אהוד: אכן ליבי נשבר מאותם "תושבי הארץ" שכנראה אינם שמחים כאן בחֵירות וצריך לעודדם כי הם נמצאים עדיין בשיעבוד, שלא לדבר על מיליוני ה"פלסטינים" שנמצאים עדיין בגללנו בשיעבוד בשאר מדינות ערב! מה דעתך על גלן בק? אולי תכתוב לו שיפסיק להגן על ישראל?

* * *

חיים אנלין

מה פירוש "בעלי השררה אשר מביניכם"?

לאהוד שלום.

בתגובה למאמרו של ד"ר מרדכי קידר "סוריה – קץ לחוסר הלגיטימיות?" (חב"ע 630):

המאמר פותח בציטוט הפסוק הכתוב על מצבתו של חאפז אל-אסד בקרדאחה: "הישמעו לאללה ולנביאו, ולבעלי השררה אשר מביניכם," ומפרש: "בעלי השררה – השליטים בפועל, גם אם אינם שולטים בחסדי האיסלאם. לא לשוא נבחר פסוק זה, כי הוא אמור לתת הצדקה איסלאמית אפילו לשלטון של כופרים."

ולא היא, שכן אותו פסוק מפורסם מדבר על "בעלי השררה אשר מביניכם", דהיינו מוסלמים. גם החוקה הסורית (החילונית!) קובעת כי נשיא המדינה חייב להיות מוסלמי, ולכן, אחד הצעדים הראשונים שעשה חאפז אל-אסד, לאחר שתפס את השלטון בנובמבר 1970, היה לאלץ את המופתי של דמשק להוציא פתווה (פסק הלכה) הקובעת שהעלווים הינם מוסלמים כשרים לכל דבר ועניין.

ומעניין לעניין באותו העניין – כאשר כבש נפוליאון בונפרטה את מצרים ב-1798 הוא כינס את נכבדי קהיר, לרבות העולמא מ"אל-אזהר", והודיע להם חד וחלק: "כעת אני בעל הבית פה ונא לשתף פעולה איתי."

אמרו לו העולמא בתמימות גמורה: "לא ייתכן. אנו חייבים להישמע רק לשליט אשר מבינינו, דהיינו מוסלמי," וציטטו באוזניו את הפסוק הנ"ל.

השיב נפוליאון: "מה הבעייה? אני מוכן להתאסלם!" – ואכן, הוא הצהיר מניה וביה באוזניהם: "אין אלוה אלא אללה, ומוחמד שליח אללה," והפך בכך למוסלמי כשר למהדרין. (נראה שהוא נהנה הנאה רבה מכל המעמד).

יתר על כן, בכרוז שפרסם בשפה הערבית זמן קצר לאחר מכן (במכונת הדפוס הראשונה שהגיעה לארץ הנילוס) הכריז: "בשם אללה הרחמן והרחום, האל היחיד אשר אין לו שותפים ואין לו בן." (מעניין מה היו הבישופים הקתוליים של צרפת אומרים על כך, לו ידעו על הדברים הללו מראש).

מכל מקום – ברור שנפוליאון לא התייחס ברצינות לכל ההתאסלמות הזו, שנועדה רק להבטיח לו שקט תעשייתי.

בברכה,

חיים אנלין

* * *

זיוה אפטר

אוכל קיבוצי: קציצות עוף

המחשבה על אוכל קיבוצי מחזירה אותי שנים אחורה לימי קציצות העוף המטוגנות שעשו אותן מכמה שיותר לחם ומעט מאוד עוף, חברי הקיבוץ היו באים לחדר האוכל והיו מביניהם כאלה שלקחו אוכל לחדר, אבא שלי בינהים משום שאימי לא הלכה לאכול שם, לכן לקח בשבילה, אלא שתמיד ביקש בחלוקה 2-3 קציצות יותר, שלא יחסר ואולי יהיה גם לארוחת ערב, בתור ניצול שואה שסבל רעב ומחסור, לא היה יכול לסבול את המחשבה שיהיה חסר לנו אוכל.

היה קיבוצניק אחד, ישר כמו סרגל, שתמיד ניגש לספור לו את הקציצות והתרעם עליו שלקח יותר, ואז היה מתחיל ויכוח מכוער ביניהם,

אותו קיבוצניק מוכשר לא עזב את אבי ויום יום בדק אותו והציק לו על הנטייה לקחת יותר. עברו שנים, הקיבוץ הנ"ל כבר לא קיים, אבי לא חי כבר 15 שנה ואני עוד זוכרת לאותו קיבוצניק את ההצקות לאבי, ובכל פעם שאני עוברת לידו אני רואה בדמיוני את פניו בעת שהיה מציק.

ומסיבה זאת אני ממש לא סובלת את הקציצות השחורות האלה, ושנים נמנעתי מלאכול אותן, עד היום הקציצות המפורסמות של המיטבח הקיבוצי מעוררות בי זיכרונות של ריב ומדון, עד היום אינני יכולה לשכוח זאת, אז רק תיראו מה זה קיבוץ, שכל זמן שאנשים חיים והם חברי קיבוץ, יש מישהו שזוכר להם את מעלליהם שנים אחורה, בא דור צעיר, הולך דור מבוגר, ואלמלא פתח הקיבוץ את שעריו לתושבים זמניים ולנקלטים חדשים, בזמן החדש, היה העבר המכוער של פני הקיבוץ ממשיך לעלות בזיכרונם של אנשים, שאת הדברים היפים והמלהיבים שהיו בו נוטים מהר מאוד לשכוח.

אז אפרופו קציצות של קיבוץ, תדעו שהיו אנשים, למעשה כולם, שהסתכלו אחד לשני בצלחת ובכלים ובדקו מי מקבל מה וכמה ולמי יש יותר ולמי יש פחות, ואם במקרה היית קצת שמן יותר מאחרים, בטוח היה שכולם יחשבו שאכלת יותר ממה שמותר היה לקחת, וחיים קלים לא היו לך מבחינה חברתית. 

בתודה

זיוה אפטר

אהוד: גם אני שונא קציצות עוף וקציצות מהודו ומ"לבן" ומפראסו. אני אוהב רק קציצות כהות מבשר בקר טחון, כמו שאימא שלי היתה עושה – עם קצת לחם שחור רטוב טחון במכונה בסוף, ומלח, פלפל שחור ושום, וביצה טרייה לבלילה. זה הכול. ואפשר להוסיף לעיסה גם בצל יבש קצוץ דק, ופירורי-לחם להצמיגה.

ולטבול בצע-לחם בשמן שבמחבת אחרי הטיגון, היש תענוג קולינארי גדול מזה! פירורי הבשר המטוגנים-היטב שנתקעים בלחם הטבול, הנוטף שמן חם טעים! מה צריך הבן-אדם יותר בחיים?

והיתה גם בדיחה. איפה יש ברוסיה הכי הרבה לחם? בקציצות.

אבל לא בקציצות של אימא ז"ל ושל המיסתורית תבדל"א.

* * *

רן שרמן: איור למרטיבונס פון פישהו

לאהוד שלום,

כמי שזכה לביקוריו הליליים של האדון פון פישהו, שוב לא יכולתי להתאפק ו"ברח לי" האיור המצורף. אני שולח לך אותו כאות תודה על ההנאה והצחוק שהסבה לי ולילדיי הקריאה בשיר. אודה לך אם תוכל לשלוח לי את קובץ השירים השלם.

 רן שרמן

* * *

כותב: אני ממתין בקוצר רוח לימי ב' ו-ה'

אהוד,

אינני יכול להתאפק מלכתוב לך עד כמה אני נהנה מעיתונך, ולא בגלל שרשימותיי מופיעות בו, מדי פעם.  מיגוון הדיעות הפוליטיות המובאות בו וענייני השעה, מבטאים קשת רחבה של דעות מימין ומשמאל, מה שבעצם קיים בחברה שלנו. עריכתך נעשית באמנות ורמת הכותבים  – לא כולל אותי – היא איכותית ומרשימה. הקטעים הספרותיים נבחרים בטוב טעם ומשולבים בעיתון באופן מקצועי ומושכל.

תולדות היישוב בעת החדשה ועוד קודם, נכתבים מפעם לפעם, בצורה אותנטית, כאילו על-ידי מחולליו. השירות שאתה נותן למנוייך בהעברת חומרים שונים, לבקשתם, הוא מדהים.

למותר לציין, שאני ממתין בקוצר רוח לימי ב' ו-ה' וקורא את החומר בשקיקה.

יישר כוחך!

מאחל לך עוד שנים רבות של הפעילות המבורכת הזו.

אחד הכותבים

[השם והכתובת שמורים במערכת]

* * *

לאהוד יקירי, שלום.

להלן תגובתי למאמרו של יוסף חרמוני לשיר "לדרך". לדבריו השיר נכתב לסרט שהופק בשנת 1955 ובו סטאלין מאיים "לכבוש את מחצית העולם השנייה."

יש רק בעייה אחת קטנה: סטאלין נפטר ב-5 למרץ 1953. (אגב גם פרוקופייב נפטר באותו יום).

נראה לי שזה לא מסתדר עם הנטען במאמר.

בברכה,

אריק ברהום

* * *

אורית ברנר: על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

לאהוד שלום רב,

קיבלתי בתודה הקובץ בצרופה ששלחת לי ["יעזרה  אלוהים לפנות בוקר]". בבורותי נדהמתי משיריך למבוגרים, דווקא. הם מצויינים, לדעתי. לא ידעתי. חשבתי שאתה פרוזאיקן בלבד. האם הוצאת עוד ספרי שירה?

שוב נהנית (עם כאב, למקרא דברי ליבסקינד, המזעזעים, אם הם נכונים...)

בברכת בשורות אביב מלבבות ומלבלבות,

בכבוד רב,

אורית ברנר

לאורית שלום,

אלה כל השירים הרציניים שלי. יש לי עוד קובץ אחד בשם "50 שירי מתבגרים" מספר שיצא לאור, וכן קובץ שירי חיימקה שפינוזה, שאלה שירים לא רציניים. שניהם אוכל לשלוח לך באי-מייל.

מאחר שאני סופר נידח אני גם לא נחשב למשורר, ואין יודעים כמעט כלל על ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" וגם אינני נכלל בכל מופעי המשוררים וימי המשוררים ואנתולוגיות השירה העברית, אבל כך לפחות אינני חייב לשמוע שירים בינוניים של אחרים או להימצא בחברת שיריהם.

הגם שכתבתי כמה מן הספרים הטובים ביותר בפרוזה ובשירה העברית, אני רגיל לכך שאין יודעים עליהם, וכמעט כל פעם שמישהו פוגש בהם, הוא מגיב כאילו גילה עולם חדש! האם אני אשם בכך שאין מכירים את יצירותיי? ושהקשר שלי עם הקוראים הוא בעיקר דרך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"?

בברכה,

אהוד

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

מי שמדבר על חופש העיתונות ועל פלורליזם רעיוני...

מטעמים שלא היו תלויים בי נבצר ממני ליטול חלק בכתיבה במכתב העיתי, אם כי נהניתי מאוד – כרגיל – לקרוא בו. שמחתי להיווכח בעלייה המתמדת באיכותו הספרותית של העיתון האלקטרוני – עד שניתן לכנותו "עיתונות יפה" על משקל "ספרות יפה" [שגם היא מצויה בשפע ב"חדשות בן עזר"].

מה שהוציא אותי ברוגזה מהחופשה מכתיבה, חופשה שנאלצתי ליטול על עצמי בעל-כורחי, היה מאמרו של אחד המיטיבים לכתוב ב''ישראל היום'' – דרור אידר. בעמוד 13 של הגיליון מיום א', 3.4, יוצא העתונאי האביר הזה למלחמה צודקת נגד [אני מצטט] "התקשורת הישראלית בראשות 'ידיעות אחרונות'," שהיא, כהגדרתו הקולעת, "מבקשת דם."

הבה נתבונן בפתיחת מאמרו של דרור אידר: "'תגיד,' שאל אותי המראיין, אושיה ידועה בביצה התקשורתית, 'כל העיתונים מאוחדים בקטילת הראיון עם שרה נתניהו, ורק אתה הבעת סימפטיה?"

"ראשית," אמרתי, "עיקרי הטענות שלה הועלו על ידי קודם, על הכתב, ופורסמו, ולעצם העניין – האם אין זה אומר דרשני?! היכן הפלורליזם הרעיוני אצלכם? בתקשורת בישראל יש ויכוח על כל דבר – למעט בנימין נתניהו ורעייתו."

אכן, ניכרים דברי-אמת – אולם שאלה קטנה מזמזמת כיתושו של טיטוס וטורדת את מנוחתנו: היכן היה דרור אידר, והיכן היה "ישראל היום", כאשר התקשורת – בסיוע הפרקליטות – שפכה את דמו של ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט? היכן היה הפלורליזם הרעיוני המומלץ בתוקף מוסרי כזה במאמרו? מדוע אין העיתון שבו כותב דרור אידר מוצא מקום לשבח את הישגיו המדיניים-לאומיים של אולמרט, שהיה מטובי ראשי-הממשלה שלנו, ואשר המכות שהנחית על ראש החיזבאללה ומיבצע ''עופרת יצוקה'' בניהולו (ואילו הקשיבו לו היה נמשך המיבצע ומרסק את שלטון החמאס) – כל אלה מוכיחים יום-יום את איכות שיקוליו כמנהיג לאומי?

אין ביכולתי להאריך הפעם. אולי סיפקתי בדברַי מעט חומר למחשבה מעמיקה יותר, ביקורתית יותר, כיאה למשטר דמוקרטי ולעיתונות חופשית באמת, ופלוראליסטית, במדורי הדעות שלה. 

אהוד: כזכור לכם אני הפסקתי לפרסם את הטור שלי בחינמון "ישראל היום" לאחר שלא הסכימו להדפיס רשימה שלי שהשתמעה ממנה תמיכה באהוד אולמרט. אבל מיגבלה חצופה ולא-מוסרית זו אינה מפריעה כנראה לרבים מאבירי-העט, חלקם ידידים שלי, להמשיך לכתוב בעיתון שבו כנראה בעל המיליארד הוא גם בעל הדיעה; ואילו אנחנו, בגלל ההתעקשות האתית – הפסדנו הכנסה צדדית קבועה אם כי לא גדולה.

* * *

פוצ'ו

בעקבות "הילדה צלולת העינים" 

שאלה לאלה הרמתי:

כשהיינו בהכשרה בעין חרוד, ידענו שבין חברי המשק מסתובב גם זרובבל גלעד, מי שחיבר את המנון הפלמ"ח. הרבה לא ידענו עליו וכל מה שסיפרו לנו זה שיש לו ילדה קטנה שהוא מת עליה ולא זז בלעדיה.

יום אחד הודיעה לנו מזכירות ההכשרה שזרובבל רוצה להפגש איתנו מסביב למדורה ולשמוע את הצ'יזבאטים שלנו על קרבות הפלמ"ח.

הדלקנו אש בחורשת האיקליפטוסים בסמוך לאוהלים שלנו, וחכינו לבואו. הם באו שניים, הוא וילדה חמודה למראה, כבת חמש-שש, שהלכה לצידו והחזיקה בידו. אנחנו ישבנו על הארץ ואותו הושבנו, כיאות למחבר ההמנון, על ארגז שדה ריק. רק התיישב והילדה תכף עלתה על ברכיו. בהתחלה שרנו, היה איתנו מורדי האקורדיוניסט שידע את כל השירים של אז, ביניהם שרנו כמובן גם את "צוחקת צמרת היער", בלי שאף אחד יגיד לנו, גם לא הוא עצמו, מי הם מחברי השיר.

אחר כך התחלנו לספר, החבר'ה סיפרו על טירת צבי, משמר העמק, מלכיה, לוד, ועוד. כשהגיע תורי חרגתי ממנהגי ובמקום סיפור מצחיק סיפרתי על הקומזיץ הראשון שעשינו בנגב ובו שחטנו כבשה שבשום אופן לא רצתה למות.

במשך כל הערב שנמשך ונמשך, ישבה הילדה הקטנה על ברכי האיש, בלי לנדנד, בלי להגיד "אבא הביתה." אני לא יודע אם הקשיבה לסיפורים עד הסוף או שנרדמה בדיוק כשאני התחלתי לספר, וזה מה שאני רוצה לשאול את אלה הרמתי – האם את אותה ילדה שהלכה עם אבא זרובבל, ואם את בכלל זוכרת מין ערב שכזה, או שרק אני זוכר אותו?

אגב, על אותו ערב מספר זרובבל גלעד בספר הפלמ"ח בכרך השני, שם הסיפור נשכח ממני, (אולי את זוכרת?) אבל לא אותה ילדה חמודה שישבה כל כך בשקט כל אותו לילה.      

* * *

נעמן כהן

יוליוס שטרייכר ויוסף חרמוני – היהודים המין, הדם והזרע!

בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר   Der Stürmer, 'המסתער'). דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים. העיתון, שהופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל 90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך דֶר שטירמֶר לעיתון נפוץ שחולק במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר, והיה נגיש לכול.

כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:

Unglück Die Juden sind unser

סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.

ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר הייתה רמת המשכל הנמוכה ביותר רק 106 IQ.

שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946!"

לפי דניס ברק ודייוויד גרס אמר שטרייכר: "הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים!"

כנראה התכוון לכך שכמו בפורים' כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.

עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת, ש וז'. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים.

למרבה הצער עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך.

מאמרו של החבר יוסף חרמוני, על "היהודים, הדם, והזרע" (חב"ע 626) ממשיך את המסורת האנטישמית המייחסת ליהודים פרברטיות מינית מסוכנת. "הדת היהודית," קובע חרמוני, "המַתנה את גאולת מאמיניה בחיתוך רווי דם של אבר הזכרות שלהם, ומביאה את אהבתה לאל אל מחוזות של הזדווגות האריות ומפגש איבר הזכרות האנושי עם רחם האיילה, דת כזו של 'בלילת הזרע, הדם והקודש' עלולה להתיר כל זוועה." הפרברטיות היהודית של מין ודם הופכים את היהודים למסוכנים לעולם כולו.

אין ספק שלמעלה בשמיים (האם בגיהנום?) מברך שטרייכר את החוקר המעמיק יוסף חרמוני, ואינו מבין כיצד דווקא הוא, שטרייכר, ששנים רבות עמל להפיץ את הפרברטיות המינית הרצחנית של היהודים, ואת הסכנה הטמונה בהם לעולם כולו – נרדף ונתלה, בשעה שהנה סוף-סוף חוקר מדעי יהודי (יוסף חרמוני), מאשש את כל טענותיו על הפרברטיות הרצחנית של היהודים והסכנה הטמונה בהם לעולם כולו.

"יבקשו נא כל המלעיזים סליחה בפניי," מהרהר לו ודאי שטרייכר למעלה, "הנה כי כן, גם אם במאוחר, האמת יצאה לאור – 'היהודים הם אסוננו!' – עובדה, אפילו היהודי חרמוני אומר זאת..."

* * *

מה חדש בוואנדליזם?

אסתר זנדברג

השיפוצים בהיכל התרבות עלולים לגרום יותר נזק מתועלת

[פורסם ב-21.3.11 ב"גלריה", "הארץ". הכותרת העליונה שלנו]

דו"ח של גוף מקצועי המייעץ לאונסק"ו, המתפרסם לראשונה, קובע כי השיפוצים בהיכל התרבות יפגעו בו וכי מידע חיוני נמסר ליועצים באיחור. האיחור הזה גורלי: השיפוצים יתחילו בקיץ.

בקיץ הקרוב ייסגר היכל התרבות בתל אביב לשיפוצים, המוגדרים במסדרונות עיריית תל אביב "מינוריים". דו"ח מקצועי וחוות דעת המתפרסמים לראשונה מצביעים רשמית על היקפם הנרחב של השיפוצים ה"מינוריים", ועל הפגיעה החמורה והבלתי-הפיכה שתיגרם לאולם הקונצרטים ולמיבנה עצמו. זאת אחרי אינספור הבטחות והכרזות-מטעם מצד העירייה והתזמורת הפילהרמונית, בעלי ההיכל, ומצדם של המתכננים – שעוררו בציבור את הרושם שלתוכנית השיפוצים לא תהיה כל השלכה על המבנה וכי השינויים באולם לא יגרמו לו נזק בלתי הפיך.

ההכרזות האלה הרדימו גם את הערכאות השיפוטיות, ועדת הערר המחוזית ובית המשפט המחוזי, שדחו את העררים והעתירות נגד תוכנית מטעם הפורום להצלת התרבות. ההיסטוריה תוקיע אותן ביחד עם האשמים העיקריים האחרים בפרשה, עיריית תל אביב, התזמורת ואדריכלי הבניין, משרד קולקר אפשטיין.

הדו"ח מתפרסם באיחור ניכר וקובע של ארבעה חודשים, אחרי מתן היתר בנייה לתוכנית השיפוצים ואחר שמוצו למעשה מרבית האפשרויות הסבירות לעצירתה.

הדו"ח וחוות הדעת חוברו על ידי איקמוס ישראל, הגוף המקצועי המייעץ לוועד הישראלי של אונסק"ו בנושאי אתרי מורשת עולמית בישראל, והוגש למשרד החינוך האחראי לוועד. היכל התרבות הוא מיבנה לשימור הנכלל במיתחם העיר הלבנה שהוכרזה אתר מורשת עולמית. על ההכרזה בדבר העיר הלבנה מתנוססת, לצד חתימתו של משרד החינוך, גם חתימתה של עיריית תל אביב המקדמת את תוכנית השינויים בהיכל, תוכנית הנוגדת את תנאי ההכרזה.

בחוות הדעת לסיכום הדו"ח מצביע איקמוס, באנדרסטיימנט המאפיין גופים כמוהו, כי קיים "חשש מפני המשמעות התקדימית העלולה להיות לפגיעה (בהיכל) שדווקא העירייה היא שתעמוד מאחוריה."

הדו"ח מצביע על התנהלות בלתי סבירה של עיריית תל אביב בהעברת מידע לאיקמוס לצורך עבודתו, שזו שערורייה בפני עצמה. "הופתענו לגלות שחומר שנמסר לנו (לצורך חוות דעת קודמת, א"ז) לא היה מעודכן וכי קיים חומר עדכני שעליו ראוי היה לבסס את חוות דעתנו. החומר שנבחן על ידינו איננו החומר הנכון", נכתב בדו"ח. בשום אתר אחר שאיקמוס הוזמנה לבדוק בעבור אונסק"ו "לא נתקלנו בתופעה דומה."

חומר מעודכן הועבר לאיקמוס רק בראשית החודש הזה, כאמור אחרי דחיית העררים והעתירה והמשפטית ואחרי קבלת היתר הבנייה. לאור העידכון מפרט איקמוס בדו"ח את מידת הפגיעה בהיכל של השינויים המוצעים בתוכנית. הפרטים יישמעו אולי "טכניים" ומנוסחים בנימוס, אבל כל אחד מהם חותך בבשר החי.

ואלה הם: "הפתרון המוצע של חדרי המערכות הטכניות במפלס תת הקרקע לא יוכל להתבצע בפועל בהיעדר אוורור, לכן סביר כי המערכות ימוקמו במקום אחר, אולי גלוי לעין. פתרון מיזוג האוויר למיבנה כולו אינו מוצג בתוכניות ויכול לגרום לשינויים במבואות ובאולם. פתרון החיזוק המוצע כנגד רעידות אדמה על ידי עיבוי קורות ועמודים גלויים פוגע בצורה מהותית בחזות המבנה, שבו המערך הקונסטרוקטיבי מהווה חלק בלתי נפרד מאיכויות המבנה והחלל ומחזות הבניין בכלל. מן הראוי לקבל חוות דעת קונסטרוקטיבית ממהנדס המתמחה בשימור, ולבחון האם השינוי המהותי המוצע – המהווה פתרון חלקי בלבד (לרעידות אדמה, א"ז) – שווה את השינוי בהתחשב בנזק העתיד להיגרם."

הדו"ח נמשך: "הריסת קיר בזלת מקורי בקומת הקרקע בחזית הכניסה הדרום-מערבית הפונה לכיכר ופתיחת דלתות חדשות בחלק הקיר האטום משנה מהותית את החזית. הגבהת הגג בנסיגה קטנה מאוד מהחזיתות עבור הצבת תאים פוטו-וולטאיים תיראה מהרחובות ובעיקר מכיוון שדרות רוטשילד ותשנה את מראה גג המבנה. המעלית בפינה הצפון-מזרחית תהיה גבוהה ממפלס הגג הקיים. השינויים במפלסי האולם כפי שאושרו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בעירייה אמורים להיבנות כתוספת על הרצפה הקיימת כך שהמבנה יהיה 'הפיך'. בפועל – הבנייה המבוקשת היא נרחבת ותיעשה בבנייה קשיחה מבטון, וכך ייסתם הגולל על היכולת של שינויים אלה להיות הפיכים באופן סביר."

אנשי איקמוס מביעים תמיהתם בסוגיית האי-הפיכות – שבה ניפנפו כל הנוגעים בדבר כתעודת ביטוח כנגד טעויות ומחדלים אפשריים – וכותבים: "לא מצאנו טעם מדוע יש לבצע כעת שינוי 'מזיק' ולהצדיקו בהיותו 'הפיך'. הגיוני יותר לבצע מלכתחילה את הפעולה הנכונה ולא את המזיקה וה'הפיכה'."

בנוגע לכלל של "אותנטיות של החומר", מכללי היסוד של שימור מבנים, קובע הדו"ח כי "השינויים הנרחבים באולם, פירוק חומרי הגמר, פירוק הרצפה במבואות הכניסה והטיח המעובד בעמודים ובקורות, והחלפת הוויטרינות, הם למעשה החלפת מרבית החומרים המקוריים בחדשים ואיבוד האותנטיות של המבנה." עוד מציין איקמוס כי "היתר הבנייה אינו מציג נאמנה את מלוא השינויים המבוקשים ובכך מקשה על הבנתם."

אפשר כבר עכשיו להתחיל לחבר כותרות על פרשיית ההיכל לכתבות שיתפרסמו כשהעבודות יסתיימו סוף-סוף אחרי חמש או שש שנים מתישות: איפה ההיכל ואיפה מורשת עולמית. זהותו ודמותו של היכל התרבות נשדדו לאור היום. פרשת הבימה כפול שתיים. מה עוד היה יכול להסתבך בהיכל התרבות ולא הסתבך. כשל אקוסטי מהדהד בהיכל. איפה היה הציבור כשכל זה קרה. איפה היו אדריכלי ישראל? מי החשוד העיקר בפיאסקו של היכל התרבות? מבקר המדינה התבקש לחקור בפרשת ההיכל. המבקר הגיש דו"ח חמור אבל שום מסקנות אישיות לא הוסקו. אמרנו לכם. הפורום להצלת היכל התרבות, הנלחם בתוכנית מראשיתה, לא אומר נואש וימשיך במאבק.

אהוד: נאמנים עלינו דבריה של אסתר זנדברג, הלוחמת האמיצה לשימורו של היכל התרבות מזה שנים רבות, שהיתה אולי הראשונה להוקיע את הזוועה. טרם קיבלנו שום הודעה מהפילהרמונית על סגירת ההיכל בשנה הבאה למשך שנים אחדות, אבל אנחנו בהחלט שוקלים לבטל את המנוי שלנו ולא לעבור עם התזמורת לשום אולם אחר, ואם לא נהיה חרשים בעוד עשר שנים – נשקול אם לחדשו לאחר שנבחן את האיכות האקוסטית של ההיכל החדש, שתהיה בוודאי נחותה מזו הקיימת. נדמה לנו שכל מנוי של הפילהרמונית רצוי שינהג כך, כדי שהממונים על ההרס יבינו כבר עכשיו שבהחלטותיהם הנלוזות הם גם סותמים את הגולל על המפעל המפואר של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לדורותיה.

* * *

יבין כץ: כשהשפתיים נשכו

ברצוני להצטרף לתודות לישראל זמיר על העלאה מחדש של פרשת רציחתו של סרג'נט משה רוזנפלד על הגלבוע. בעונה בה טיולי הפריחה בגלבוע הם בשיאם ראוי לשוב ולספר שוב ושוב את הפרשה הזו. חשוב לא פחות ואולי אף יותר להיזכר בהתייחסותו הכמעט-נבואית של דוד בן-גוריון

לפרשת עז א-דין אל קאסם כדי לשוב ולהבין את גדולתו של האיש. חיים גורי מביא במאמרו את תיאור המקרה ודרך חיסולו של אל קאסם. הסיפור כפי שאני מכיר אותו שונה מעט בפרטיו מזה שהביא חיים גורי. גם אם הפרטים אינם חשובים כל כך לעצם הנושא, הם מטילים אור נוסף על ההתייחסות בת הזמן לאירועים ולכן אני מציג אותם כאן.

כנופייתו של החורני עז א-דין אל קאסם, שנמלט מאימת הצרפתים מסוריה לחיפה, התארגנה על רקע לאומני דתי כבר בראשית שנות השלושים של המאה שעברה. כבר מראשית פעילותה הבינו אנשי משטרת המנדט שמדובר בכנופייה שונה מכנופיות השוד שהיו מוכרות להם עד אז, ושהדחף לפעילותה הוא לאומני. פעולתה הראשונה כוונה כנגד רכב של קיבוץ יגור וגרמה לאבדות כבר בשנת 1931. באביב 1933 הוטלה פצצה מייצור "ביתי" לביתו של חבר נהלל יעקבי ז"ל, והרגה אותו. באותה תקופה התחולל ארגון מחדש במשטרת המנדט ונתמנו מפקדים חדשים לחיל, הושם דגש על נושא המודיעין, וקצין בשם רייס נתמנה לסגן מפקד החיל בנושא מודיעין. רייס החליט להפעיל את כל האמצעים שעמדו לרשותו כדי לחשוף את האחראים לרצח בנהלל. הזירה נסרקה וכל המימצאים נאספו ונבדקו, מסתבר שהרבה לא השתנה באמצעי הטרור מאז ועד עתה, הפצצה הורכבה מאביזר שרברבות, קשת של 90 מעלות שמולאה בחומר-נפץ מיוצר מדשנים כימיים, וכדי להעצים את כושר הקטילה שלה הוכנסו אליה פיסות פלדה שנגזרו מצירי תריסים.

אבן שושן מגדיר מלחציים בתור "מכשיר כעין צבת בן שתי שפתיים הנלחצות זו אל זו."

אני, כ"שלימזל" ששוכח לפעמים לסלק את אצבעותיו מן החומר לפני שהשפתיים נלחצות, נוטה יותר להגדרתו של ובסטר את חלקי המלחציים כמלתעות, אך מי אני שאחלוק על אבן שושן.

מכל מקום, על פיסות הפלדה שנאספו בבית יעקובי שבנהלל ניכרו סימני שפתי מלחציים ששימשו את הרוצחים בעת גזירתן. מסתבר שהפאות המשוננות של שפתי המלחציים שונות ממכשיר למכשיר ומשאירות על החומר שהוחזק ביניהן מעין "טביעת אצבעות". סמל המודיעין במשטרת חיפה סלים באסטה, מצרי קופטי, צייד את אנשיו בפיסות פלדה זהות לאלו שנאספו בנהלל ושלח אותם לאסוף "טביעות שפתיים" מכל זוגות המלחציים בחיפה. ואכן טביעות זהות לטביעות הנהלליות נתגלו במלחציו של מתקן אופניים ערבי בחיפה, שהסגיר את שותפו למעשה, כפרי מספוריה-ציפורי. חקירתם של השניים אימתה את חששות המשטרה מפני כנופיית טרור לאומנית. שמו של עז א-דין אל קאסם עלה, ובעזרת שפתי המלחציים נחשפה הכנופייה שזכתה בחוגי המשטרה לכינוי "השייח'ים המזוקנים".

הכנופייה המשיכה בפעילותה מבלי שהמשטרה הצליחה לשים עליה את ידה. אנשי הכנופייה זכרו לסלים באסטה את חלקו בחשיפתם, ובעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בשנת 1937, נרצחו סלים באסטה ועוזרו בחיפה על-ידי ממשיכי דרכם.

המפנה חל בשבעה לנובמבר 1935, כאשר סמל המשטרה משה רוזנפלד ז"ל נרצח על הגלבוע. רוזנפלד היה שוטר אהוב ומוערך במשטרת המנדט, תרמו לכך לא במעט כישוריו כפרש. אם הכדורגל הוא הספורט העממי ביותר באנגליה הרי שמקצועות הרכיבה הם הספורט האצילי והמכובד באנגליה, והקצונה הבריטית טיפחה ספורט זה בארץ וערכה תחרויות רכיבה רבות . משה רוזנפלד זכה במקום הראשון במרוץ המייל שלוש פעמים, ופעמיים בתחרות עקירת יתדות אוהל תוך כדי רכיבה. הישגים שהפכו אותו למקובל מאוד בקרב חוגי המשטרה והוא נחשב לפרש הטוב ביותר בין השוטרים היהודים במשטרת המנדט.

כאן קרה מה שמגדיר היסטוריון משטרת המנדט אדוארד הורן – "חוליות שוטרים נשלחו לסרוק את האזור ללא הצלחה רבה, אבל  המשטרה הפגינה עקשנות שיטתית כפי שראוי לחיל שיש לו  חשבון ליישב עם מי שפגעו באחד מאנשיו."

המאמצים נשאו פרי. הכנופייה אותרה ב-20 לנובמבר בחירבת שייח' זיאד, 500 מטר מצפון לכפר יעבד, על שלוחה סלעית מוקפת ואדי עמוק משלושה צדדים. בראש הכוח שיצר מגע עם הכנופיה עמד מיג'ור מייקל פיצג'ראלד, מי שהיה מפקד המשטרה במחוז השומרון; מפקד המודיעין [הבולשת] ה- C.I.D  רייס הגיע במטוס מירושלים, חג מעל הזירה וסיפק לכוח שעל הקרקע מודיעין בזמן אמת. כל אלה מעידים על החשיבות שיוחסה ללכידת הכנופייה. שוטר בריטי אחד נהרג בפעולה ועוד אחד נפצע בידו. ארבעה מאנשי הכנופייה, ועז א-דין אל קאסם בכללם, נהרגו, חמישה נתפסו חיים ושניים הצליחו לחמוק. שני שוטרים, אנגלי וערבי, זכו לאותות הצטיינות על פועלם במה שנודע בפולקלור של משטרת המנדט כ"קרב יעבד". מפקד הפעולה המיג'ור פיצג'ראלד זכה גם הוא לאות הצטיינות על ניהול הפעולה. ואנו נשארנו עם נבואתו של בן-גוריון ומארתו של עז א-דין אל קסאם שלא מניחה לנו מאז.

* * *

אוריה באר

החטא האמיתי של ביבי ורעייתו

העיתונים הגדולים הסתערו בשבוע החולף בחמת זעם על ביבי ושרה. נהנתנות, נסיעות פאר לחו"ל, עבירות חמורות על כללי האתיקה ובעצם מה לא?

   צר לי, אך עם כל הביקורת שיש לי על ביבי ומדיניותו: הסכם חברון הגרוע, שמסר את עיר האבות לערפאת, התנהלותו הרופסת  בפרשת פינוי גוש קטיף, וכל כיוצא בהן – אלה הרגיזו אותי יותר. למותר לציין כי מה שעשו ביבי ואשתו ובני ביתו – עשו ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת ואחרים, ועד עתה, איש לא פצה פה וכמעט לא צפצף. אני הקטן סולד ממלונות פאר וחש בהם לא בנוח. גם  לא הייתי אוהב, שחבורה שלמה של אנשי ביטחון מקיפה אותי, בכל אשר אלך. שרה נהנית מזה? יבושם לה.

ואולם העיתונאים הרבים מחטיאים את המטרה. חטאו הגדול של ביבי הוא אחר לגמרי. חטאו הוא בעיקר החדרת הקפיטליזם והפיכתה של מדינת ישראל למדינת מיליונרים נהנתנים, והגדלת הפערים החברתיים במדינה חלוצית כשלנו, וזאת באופן בלתי נסבל כמעט. אלה הדברים שגובלים בפשע. על כך כמעט שאי אפשר לסלוח.

בימים אלה התפרסמה רשימת מיליונרים בישראל, ובעלי המשכורות הגדולות ביותר. הרשימה מדהימה. אין דומה לה בעולם כולו, למעט אולי בארצות הברית הגדולה. מנהלי בנקים, מנהל חברת אל-על, מנהלי חברות ממשלתיות, וסתם מנהלים, שהכנסותיהם באות להם על חשבון עמלות שאנחנו משלמים, דיבידנדים שאנחנו לא מקבלים, וסתם הכנסות שמגיעות לנו – כל אלה משולמים לקבוצה קטנה ומצומצמת של אנ"ש.

כך למשל מרוויח מנהל בנק מזרחי-טפחות, העומד בראש הרשימה, סך של למעלה משלושה-עשר מיליון שקלים לשנה. גליה מאור הנחמדה מרוויחה רק כשמונה וחצי מיליון. רחמו עליה. ואחרים, רחמנא ליצלן, רק כשלושה-ארבעה מיליון. הכול בחסות מר שטייניץ והאדונים ביבי וסטנלי פישר, ועוד קבוצה אחרת של נהנתנים. וביבי שותק.

 החרפה היא שמול הנהנתנים שמנינוח לעיל, ישנן קבוצות שלמות של עובדים בשירות הממשלה, עובדי רשויות, ומי לא, שמרוויחים פרוטות. הרבה דובר לאחרונה על העובדים הסוציאליים. ובדין. אלה, שאחרי מאבק גדול הצליחו רק במעט לשפר את משכורותיהם העלובות. אך כמעט מאומה לא דובר על קבוצות אחרות. מי למשל יודע, שישנה קבוצה של למעלה מאלף עורכי דין מן השורה, שעובדים בשירות הסיוע המשפטי, ומקבלים  שכר  טרחה עלוב, הגרוע מאלה של מנקות רצפה? הסכומים כה עלובים ומשפילים, עד שאני ממש מתבייש לפרטם. אציין כי בשעתו הבטיחה שלי יחימוביץ, אבירת השמאל, לפעול לשיפור הכנסותיהם של עורכי דין אלה, אך כמובן לא עשתה מאומה. למותר לציין, כי גם המעט המגיע לפרקליטים טובים אלה, משולם  לעיתים לאחר איחורים  גדולים ובקמצנות שלא תיאמן.

או מי יודע על קיומן של כמה מאות קלדניות בשירות משרד המשפטים המכובד, שאף הן משתכרות אל הצרור הנקוב. וישנם מורים, גננות, רופאים צעירים, ושורה ארוכה אחרת שתלאה היד לפרטם. לכל אלה טוענים באוצר "אין כסף!" אך למיליונרים למעלה יש ויש כסף. וישנם עשרות פקידים בבנק ישראל, במשרדי מבקר המדינה, ובלשכות יפות אחרות – ששטייניץ מכיר היטב, שמרוויחים סכומים הנוגעים בחמישים ובשישים אלף, אם לא יותר. מה בקשר אליהם? אף מילה כמובן.

המגמה הקפיטליסטית, אינה מתמצית בפערי השכר העצומים שפרטתי לעיל. ישנה גם הרעה החולה של הפרטת כל מה שזז. הפריטו לנו את תשלומי המים, שקודם לכן טיפלו בהם העיריות, ובהצלחה. רצו להפריט את בתי הסוהר ורוצים להפריט חלקים גדולים ממערכת החינוך, ובעצם מה לא?

הקפיטליזם בא לידי ביטוי בפחד כמעט קמאי מארגוני עובדים חזקים. איש לא יעז, במשרדי הממשלה, לפגוע בעובדי "מקורות", בעובדי חברת החשמל או האדונים שיושבים בבנק ישראל. אך בקטנים מותר לפגוע. מי שאין לו "אצבע על השלטר" נדון למשכורת רעב ולתנאים בלתי נסבלים.

הקפיטליזם הגס והבוטה מוצא ביטויו גם בגמלאות הרעב ובתמיכות למיניהן הניתנות לקשישים, לחולים, לנכי שואה ולחסרי ישע למיניהם. לא אגזים אם אומר שקצבאות הביטוח הלאומי בישראל הן מן הנמוכות בעולם המערבי. כשסיפרתי לאחרונה, לקרוב משפחה מפאריז, כמה מקבלים קשישים בישראל, ספק כפיו, ופלט קללה עסיסית בצרפתית.

ביבי אינו האשם הבלעדי במצב זה. שורה של ראשי ממשלות מן השמאל ומן הימין אחראים לכך לא פחות. אך בימיו של ביבי ושטייניץ חברו הולכת המגמה הזו ומתעצמת. חינוכו הקפיטליסטי של ביבי, שהוא אמריקאי ביסודו, תרם לכך לא מעט.

לכן, הבעייה אינה נסיעות התענוגות של ביבי ושרה, אם בכלל, אלא המגמה השלילית של "קפיטליזם גס חזירי ואכזרי" ללא כל שיעור, המתחולל בישראל בעשרים השנים האחרונות והולך ומתעצם בשלוש השנים האחרונות.

ביבי ושטייניץ יכלו בקלות לחוקק חוק האוסר על משכורות מושחתות כמו אלה הניתנות לחברינו אלי יונס, גליה מאור ודומיהם. הם יכלו בקלות לשפר, ולו במעט, את שכרם העלוב של עורכי הדין בסיוע המשפטי. מדובר בכמה מיליונים בלבד. הם יכלו בקלות לשפר את מצב הגמלאים. בנבכי אוצר המדינה יש עודפי הכנסות גדולים למדי שנוצרו בשנים האחרונות. אך הם אינם עושים זאת. המגמה הקפיטליסטית היא קיצונית וממשיכה לשלוט ולהכות במדינה. זאת היא אם כן הבעיה העיקרית, ולא נסיעות הפאר של הזוג המלכותי. כדאי שנבין זאת.

* * *

אהוד בן עזר

אומץ

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שנים-עשר: מותו

חלק שני ואחרון

לאחר חתונתו עם רחל כותב משה צוואה ומפקיד אותה אצל עוזרו, חיים ישראלי. בצוואה הוא משאיר שליש מהרכוש לרחל, שליש לילדיו, ושליש לשני נכדיו מבנו אודי, שהוא תומך בהם כל הזמן.

ב-27 באוגוסט 1981, כשישה שבועות לפני מותו, לאחר שמונה שנות נישואיו לרחל, כותב משה את צוואתו האחרונה, המבטלת את כל קודמותיה. רחל תירש את הבית הגדול ואת הגן בצהלה. (הבית נקנה בשעתו בידי הוריה האמידים של רות, ורחל עתידה למוכרו זמן קצר לאחר מות משה). רחל תירש את כל תכולת הבית ואת העתיקות השייכות למשה. (האוסף מעורר המחלוקת, שאותו רכש ולקח וטיפח במשך שנים רבות, עתיד להימכר בידי רחל למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר, באמצעות תרומה של נדבן אמריקני). רחל תירש את כל הכספים שיותיר משה אחריו ואת כל התמלוגים מספריו ואת כל התגמולים שיגיעו לו בעקבות שירותו רב השנים בצבא, בממשלה ובכנסת. רק אם רחל או הוא ייהרגו או ימותו יחד, בהפרש שלא יעלה על 72 שעות, או אם תמות רחל לפניו – רק אז הוא מוריש את כל רכושו, בחלקים שווים, לשלושת ילדיו.

דירה בבעלותו, הנמצאת בתל-אביב, הוא מוריש לנכדיו סער וגל, ילדיו של אודי מנישואיו הראשונים. מגרש של דונם בשפיים, וכן מגרשים על הכרמל, שהופקעו על-ידי הממשלה ותמורתם הובטחו לו מגרשים אחרים, הוא מוריש בשלושה חלקים שווים ליעל, לאודי ולאסי. לילדיו של אסי אין הוא מוריש דבר.

משה מצווה שיקברו אותו בנהלל, שלא יִשאו נאומים והספדים ליד קברו, שלא יִרו מטחי-אש ולא יקימו שום יד או מוסד על שמו. בידידיו ובמוקיריו הוא מפציר, שלא יעשו שום פעולה להנצחת זכרו. עוד הוא מבקש, שנכסי עזבונו יחולקו מתוך הסכמה וברוח טובה, וכי אם יהיו חילוקי-דיעות בין הזוכים, הם לא יובאו לבית-המשפט, אלא יוכרעו על-ידי מבצע צוואתו ומנהל עזבונו, יוסף צ'חנובר.

ברור מהצוואה, שאת חלק הארי של רכושו ואת כל נכסיו הרוחניים, כגון הספרים שכתב – הוא מוריש לאשתו ולא לילדיו. ואכן, לצוואה מצורף מכתב לילדיו, שנכתב בפברואר, על נייר מכתבים של הכנסת. משה מודיע להם שמצב ליבו רעוע, וכי הוא מקווה כי רחל, הצעירה ממנו בעשר שנים, תמשיך לחיות עוד עשרות שנים אחריו:

 "לכן החלטתי להשאיר לה את הכסף שיש לזכותנו, לזכות רחל ולזכותי במשותף. אני חושש שהחיים בארץ יהיו קשים ויקרים, וכדי לשמור על רמת-החיים שכולנו נהנים ממנה היום – מכונית קטנה, בית וגינה – תידרש הכנסה חודשית נאותה. בגלל מצבה הקשה של המדינה בוודאי יוטלו מיסים עוד יותר כבדים מהנוכחיים, וכן עלולים לנקוט צעדים נוספים, הקפאת הון, מטבע זר, וכדומה.

 "בהביאי כל זאת בחשבון, וביודעי שרחל אינה בעלת מקצוע, ופרט לי אין מי שידאג לה, מצאתי לנכון להוריש לה, נוסף לבית ולתכולתו, את הכסף שהצטבר לחשבוננו מעת נישואינו. אשר לכם, הצעירים בדור מרחל וממני, אני מאמין כי כל אחד מכם יוכל לדאוג לעצמו ולמשפחתו. שלכם, אבא."

*

ב-6 באוקטובר, עשרה ימים לפני מותו של משה, נרצח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בעת שהוא סוקר מפגן צבאי ביום השנה למלחמת "עשרה ברמדאן". קנאים מוסלמים, במדי חיילים מצריים, מסתתרים במכונית צבאית המשתתפת במצעד, וכאשר היא חולפת על פני במת הכבוד, הם פורצים במרוצה וקוצרים ביריותיהם את הנשיא לעיני מצלמות הטלוויזיה.

משה מופיע בטלוויזיה הישראלית ומספר על סאדאת. זו הפעם האחרונה שהוא נחשף לציבור. "מהצבר המיתולוגי לא נותרו אלא עור ועצמות," מתארו ההיסטוריון יחיעם וייץ.

*

גד יעקובי מצלצל ערב אחד למשה ורוצה לתאם איתו פגישה, כדי להיפרד ממנו לפני צאתו לארה"ב. משה עונה: "אין לי שום תוכניות. אף אחד כבר לא מבקר אותי."

כאשר מגיע יעקובי לביתו של משה, הוא נדהם לגלות שהבית חשוך לגמרי, להוציא מנורה אחת קטנה שמאירה בקושי. הוא גם שומע רחש מוזר. מאוחר יותר מתברר לו שזה משה, המגשש את דרכו באפילה, לאורך הקיר, בניסיון להגיע לדלת הכניסה. כאשר שואל אותו יעקובי מדוע אין הוא מדליק את האורות בבית, משיב משה:

 "אני בקושי מרגיש את ההבדל בין אור לחושך. איבדתי את מאור עיני כמעט לחלוטין. אני רואה את דמותך בקושי, מין נקודה מעורפלת. אני עיוור, אבל אני יודע שהסבל הזה לא יימשך עוד זמן רב."

בפגישתם האחרונה שואל אותו זלמן שובל: "משה, מדוע אתה כל-כך מדוכא?"

 "לא בגלל ההפסד בבחירות, אלא בגלל העובדה שצריך עוד לעשות דברים כה חשובים, והם כבר לא ייעשו..."

מצב בריאותו של משה מתערער. הוא הולך ומתעוור. הוא יודע שהוא עומד למות. שבוע לפני מותו אומרים לו סופית, שהוא עומד לאבד את הראייה גם בעין השנייה, וכן שעליו לעבור ניתוח לב פתוח, כי הוא סובל מאי ספיקת לב. הוא מחליט, כי מאחר שהוא מתעוור, לא כדאי לו לחיות, ומסרב לעבור את הניתוח. כעבור יום הוא משנה את דעתו, אבל הרופאים כבר אינם מספיקים לנתחו.

*

ביום חמישי בערב, 15 באוקטובר, חש משה כאבים עזים בחזהו ונלקח באמבולנס לאישפוז ביחידה לטיפול נמרץ בתל-השומר. הרופאים מאבחנים התקף לב. יעל, הנזעקת לבוא למחרת בבוקר, שומעת מרחל כי משה ער אך רגזן ועצבני; הוא סילק את כולם ואינו מוכן לראות אפילו את בתו.

לפנות-ערב שבה יעל עם שני אחיה, אודי ואסי. הרופא מכין אותם לגרוע מכל, והפעם הם נכנסים לחדרו של האב.

יעל: "עמדנו מסביב למיטתו. הנה אבא שלנו בודד וזקוק לעזרה, אך לא משולל עדיין אותם כוחות, שתמיד השפיע עלינו, סמכותי ללא עוררין, מונולוג אשר רק לעיתים רחוקות התפתח לדו-שיח.

 "הוא דיבר, או ליתר דיוק מסר הצהרה. הוא חולה מאוד. הוא אינו בטוח אם ייצא חי מבית-החולים. אם כן, החליט לעבור ניתוח מסוכן ביותר. הוא מעדיף להסתכן מאשר לחיות חיים שאינם חיים. הוא אמר שהוא עייף, והדבר נשמע כמו 'סוף הפגישה'.

 "הוא נראה תשוש מאוד. רציתי לגעת בו, לאחוז בידו, לומר לו שאני אוהבת אותו. במקום זאת הכעסתי אדם הכועס ממילא. מלמלתי משהו בדבר הצורך להיות חזק. דיברתי שטויות, אבל לא יכולתי להפסיק. הייתי מוכרחה להפר את הדממה המוחלטת, כאילו יעצור הדיבור את הספירה-לאחור.

 "בסכלותי הצלחתי להרגיז אותו. הוא הביט בי בעינו האחת, לא בעצב, לא באהבה, אלא במבט של מורת-רוח. 'אינני זקוק לפילוסופיות שלך עכשיו,' אמר, 'לא אכפת לי מה אמרו לך הרופאים או מה דעתך על כך, אמרתי לך כיצד אני מרגיש.'

 "הוא עצם את עינו ובכך ניתק אותנו מעצמו לחלוטין. היה לו מנהג לעצום כך את עינו, ובדרך זו לא היה מבודד את עצמו אלא כולא את האחרים. יצאנו מן החדר. לא היה לו עוד מה לומר לנו, לבקש מאיתנו, לצוות לילדיו."

אודי ואסי הולכים. יעל נשארת לשבת עם דב בעלה ועם רחל באולם הטיפול הנמרץ. לקראת השעה שמונה בערב מאבד משה את הכרתו. רופאים ואחיות עם מכלי חמצן נחפזים פנימה אל חדרו, מאחורי הפרגוד. יעל מתבוננת באי-הסדירות של הקו הירוק על הצג, המוצג ליד דלפק האחות הראשית. ואז נשמעת החבטות. הרופאים חובטים בידיהם על חזהו בניסיון נואש להחיותו, זאת לאחר שכל השיטות האחרות כבר לא הועילו.

ואז השקט. והקו על הצג נעשה שטוח לגמרי.

רופאו האישי של משה, פרופ' בולק גולדמן, יוצא מהחדר, המום, אינו מסוגל להאמין למה שהתרחש זה עתה. הוא מושך בכתפיו ומביט ביעל, בדב וברחל כבילדים שהתייתמו. הוא אינו מוצא אומץ לומר את המלה החד-משמעית, אלא פורש ידיו לצדדים ולוחש:

 "זה הסוף..."

יעל ממהרת פנימה. כורעת ליד המיטה. תופסת בידו של אביה המת, נוגעת בפניו ואינה יכולה עוד לעצור בעד הבכי המר הפורץ מקרבה והיא קוראת לו שוב ושוב:

 "אבא, אבא..."

רחל עומדת מצידה האחר של המיטה, מחזיקה בשקט בידו האחרת של משה; ויעל, בפרץ רגשות לנוכח גופת אביה המחובר עדיין לאלקטרודות, שליבו נדם ועינו עצומה:

 "חשבתי על תאנים. חשבתי כי לעולם שוב לא יביא לי סלסלות גדולות של תאנים כפי שנהג מדי קיץ. הבטתי ביד שהחזקתי בידי. אצבעות מעוותות ומצולקות, ידיים שהחזיקו בי כשהייתי תינוקת, שסטרו לי כשהייתי נערה מתבגרת ושובבה, שדיגדגו את ילדיי עד שהיו פורצים בצחוק מאושר."

כך היא מתארת את רגעיו האחרונים בספרה האוטוביוגרפי "אבי, בתו", ספר שהזמן מיטיב עימו, כי לאחר ששוכחים את המהומה התקשורתית והרכילותית שליוותה את הופעתו ב-1986, אפשר למצוא בו סיפור מרתק של הבת על אביה, על היחסים ששררו ביניהם ועל האומץ, המכאובים, התשוקה והאכזבות המרות – שהדיינים (או הדיונים, כפי שנקראו בנהלל) – רגילים להנחיל זה לזה מדור לדור.

*

משה מת בשמונה בערב ביום שישי, 16 באוקטובר 1981, ד' בסוכות תשמ"ב, והוא בן שישים ושש. כחודש לפניו הולכת לעולמה בשיבה טובה, בגיל שמונים ושבע, דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב. אילו נישא לה שמואל דיין בדגניה ב-1913 – היה משה בן-דודי, אבל הוא לא היה אותו משה.

הלווייתו נערכת ביום ראשון, בנהלל. במועדון שבמרכז המושב מוצב ארונו על במה קטנה ושחורה, והוא עטוף דגל כחול-לבן ומופרד מהקהל במחסום חבלים. אלפי אנשים מכל קצווי הארץ זורמים למקום, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

מסע ההלווייה נע לאורך הכביש המעגלי של נהלל, נעצר ליד המשק של אודי, שהיה בשעתו המשק של משה ורות, ומכל בית ובית במושב מצטרפים למסע עוד ועוד מלווים. הארון נישא על קומנדקר צבאי הנוסע לאיטו. אחריו הולכת רחל עם בנותיה, ועימן חברי הממשלה ונכבדים אחרים, ואחריהם בגל אחד בני משפחת דיין לכל הסתעפויותיהם ובהם גם רות. יעל צועדת בצד עם בתה רחלי.

הדרך הצרה נמתחת מהעיגול כלפי מעלה, אל בית-הקברות שבגבעת שימרון, שבו טמונים הוריו של משה, אחיו זוריק ואחותו אביבה. מאות בני אדם זורמים בה אל הגבעה. כאן, בפינת כביש נצרת-חיפה, ירד משה לפני שישים שנה ובידו חבילת בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה ובה אימו התרחקה מערבה ונעלמה. היה חורף. השמש עמדה לשקוע. ילד בן שש וחצי עמד וחיכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים, אימו נסעה לחיפה, ללדת את אביבה. אביו לא בא לקחתו. הילד החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, מקום קבורתו כיום, אך בטרם הגיע, הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הזמני הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, ראה עתה את האוהלים המלבינים. הילד לא היסס לרגע ופנה ללכת לעבר נהלל, כדי להגיע לפני החשיכה. מבוסס בבוץ, מתעקש ולא נכשל. אביו שמואל, שנואש מלחכות לו, הבחין לפתע בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנוייה היא מנופפת לעברו:

 "אבא! אבא! לאן נעלמת?"

הארון מורד מהקומנדקר ונישא על כתפי שישה רבי-אלופים במדים לאורך שביל העפר. לפניהם צועד קצין, הנושא את העיטורים והאותות של משה בתוך תיבה פתוחה של קטיפה שחורה. בקהל נמצאים גם הנשיא, יצחק נבון, וראש הממשלה מנחם בגין, ורבים ממפקדיו הבכירים של צה"ל בהווה ובעבר.

כל אחד ממאות הגברים והנשים, שחלקם נשארו מאחור, לאורך הדרך העולה, בגלל מידותיו הקטנות של בית-הקברות – כל אחד ומשה שלו; וכמספרם, וכמספר האלפים שהכירוהו ואינם כאן, וכמספר מאות האלפים שלא הכירוהו פנים-אל-פנים אלא דרך המלחמות, העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה והספרים – כך גם מיספר הדיעות, ההערכות וההתייחסויות אל משה. לכל אחד יש דיין משלו, לטוב ולרע. לכל אחד סיפורים מכלי ראשון ושני ושלישי, שאילו נכתבו כולם – היו משתרעים לאין קץ. ואולי רק לאחר שיילך לעולמו אחרון האנשים מבני-דורו של משה הזוכרים אותו, וגם אחרון הצעירים ממנו שחיו בתקופתו – רק אז יתייבש המעיין הבלתי נדלה של הסיפורים על אודותיו, ויישאר רק מה שתועד, נכתב ויצא בדפוס.

הארון מורד אל הקבר הפתוח, ונשמעות נקישותיהם של גושי העפר המושלכים אל לוחות העץ בידי המחזיקים באתים. אודי אומר קדיש, כמעט בלחש, והחזן נושא תפילת "אל מלא רחמים". תלולית העפר עם שלט העץ הלבן, שבו נכתבו שמו של משה ותאריך מותו – מתכסה בזרים של הנשיא, ראש הממשלה, הכנסת, צה"ל, משרד הביטחון, משרד החוץ, השגרירים; שכבה אחר שכבה של פרחים מכסה את התלולית, עד שלא ניתן כמעט לראות את העפר השפוך עליה וגם לא את השלט. הטקס בוטה, פשוט, וללא פטפטת. שב אדם אל אדמתו.

*

מה עוד נשאר לספר על משה בטרם ייפרדו ממנו לשלום הכותב וגם הקורא? בספרו האחרון, "הלנצח תאכל חרב?" – שהופיע חודשים אחדים לפני מותו, הוא מתאר את החלום ששב ופקד אותו פעמים אחדות בתקופה שלפני הניתוח להסרת הגידול הסרטני:

 "בחלומי אני צועד במעלה הר, משתדל להתרחק ולהימלט ממשהו שרודף אחרי, ושואף להגיע אל ראש ההר אשר שם, אני יודע, אמצא את מבטחי. אני יגע ותשוש וההליכה קשה עליי אבל אני צועד וצועד, עולה ומטפס על צלע ההר ללא הפוגה. הדרך שאני הולך בה ידועה לי, גם המקום שעליי להגיע אליו ידוע לי. אני עולה לגבעת בית-הקברות של נהלל, המתנשאת צפונית לכפר מעבר לכביש חיפה-נצרת. משמאלי גבעת שימרון ומימיני מגדל העמק. הדרך שאני הולך בה היא הדרך המובילה אל בית-הקברות, אבל לא אליו פני מועדות. מטרתי היא הגבעה המתנשאת מעל לבית-הקברות, צפונית לו, זו שילדי נהלל קוראים לה 'היער'. גבעה המכוסה צמחייה עשירה, שיחי אלה ועצי אלון. בחורף פורחות בין סלעיה רקפות, כלניות ושרביטי נץ החלב, וגם בקיץ, כאשר גבעולי הירק קמלים, עוד נותר בה מזון למחייה לעדרי הבקר והעיזים של הבדווים משבט המזאריב, השוכנים בוואדי שמעבר לגבעה. לבסוף אני מגיע אל ראש הגבעה ושם, ליד השביל הפונה מערבה, חצובה בסלע מערה. פיתחה מוסתר בשיח אלה ענף, אולם אני מכיר אותה ואני זוחל לתוכה. זו מערה לא גדולה אך מרווחת דיה, ואני יכול לשכב בה בנוחיות. גם רצפתה אינה קשה, חול שהתפורר מקירותיה ומתיקרתה, ועלים ועשבים שהרוח והגשם סחפו אל תוכה – מרפדים את קרקעיתה. אני שוכב על צידי הימני, מנענע את גופי פעמים אחדות כדי ליצור לי מירבץ נוח, עוצם את עיני ושוקע ברגיעה ובשלווה שכה נכספתי להן. כאשר טיפסתי על הגבעה כדי להגיע הנה חיפשתי מסתור ומחבוא, אך לא מפחד. רציתי להימלט מהמקום שממנו באתי אך לא מפני שברחתי ממישהו הרודף אחרי על מנת לפגוע בי. וגם עכשיו, כאשר אני שוכב רגוע, נושם לאט את האוויר הצלול ושומע ממרחק את אוושת העלים ברוח – לא המסתור, המבטיח שלא יגלוני, הוא המשרה עלי מנוחה ושלווה, אלא הרגיעה שאליה הגעתי והשכיבה על יציע האדמה הרכה ורקבובית העלים, במערה חבויה בין השיחים, אי-שם על הגבעה הצופה אל פני העמק. לשכב בשקט, לנוח – ולשכוח את הכול. לא לזוע ולא לחשוב על כלום, רק לחוש את רכות האדמה ולהאזין לרחש הקליל שמגיע מן החוץ."

תודות

אילו כלל המחבר בספרו את עדותו של כל מי שזוכר את דיין, בכתב ובעל-פה, היה עליו לכתוב כרך בן אלפי עמודים, מה גם שכל אדם ואדם – ומשה דיין כפי שנצטייר בעיניו. מתוך הרבים שאת דבריהם, ספריהם, עדויותיהם, מכתביהם, כתבותיהם, עצותיהם, ספריהם ומחקריהם קרא ושמע, מבקש המחבר להודות לשלמה אהרונסון, יעקב ארז, שלמה בן עזר, מרדכי בן פורת, יהונתן גפן, נחמיה דגן, טרודה דותן, יעל דיין, אמיר דרורי, נירה הראל, דוד זילברוסר, מירה חומסקי, חיים חפר, שבתי טבת, חיים ישראלי, גד יעקבי, אילן כפיר, יורם ליפסקי, מרדכי נאור, רוברט סלייטר, מאיר עמית, מאיר פעיל, יוסף צ'חנובר, ישי קורדובה, אליקים רובינשטיין, שלמה שבא, זלמן שובל ורחל שפיר.

 מקורות נבחרים

יעקב ארז, אילן כפיר, "שיחות עם משה דיין", מסדה, מעריב, גבעתיים, 1981.

אהוד בן עזר, "שרגא נצר", עידנים, ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990.

יעל דיין, "אבי, בתו", ידיעות אחרונות, עידנים, ירושלים, 1986.

משה דיין, "מפה חדשה – יחסים אחרים", מעריב, שקמונה, תל-אביב, חיפה, 1969.

משה דיין, "אבני דרך", עידנים, דביר, מהדורת ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1976.

משה דיין, "יומן וייטנאם", דביר, תל-אביב, 1977.

משה דיין, "לחיות עם התנ"ך", עידנים, ידיעות אחרונות, ירושלים, 1978.

משה דיין, "הלנצח תאכל חרב", ידיעות אחרונות, עידנים, ירושלים, 1981.

שבתי טבת, "משה דיין", שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1971.

"אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל", כרטא, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, ירושלים, 1981.

סוף

אפשר לקבל חינם את הספר כולו בקובץ וורד באי-מייל בפנייה אלינו

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) נפרסם בהמשכים החל מהגיליון הבא 632, את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

* * *

אלוף (מיל.) שלמה אראל

הים כעורף האסטרטגי של מדינת ישראל

שלום לך אהוד היקר,

 אני מודה לך על שהכנסת אותי לתפוצה של "חדשות בן עזר". וזה מגיע בתדירות כזאת, ועם תוכן כה עשיר ומגוון, עד שאין סכוי שאני בגילי (90 כבר מאחוריי) אצליח להבין אל מה הוא מכוון. אהבתי את זיכרונות משה דיין. אני נמנה עם אלה שהכירו אותו ואת שיגיונותיו ואף על פי כן הערצתי אותו. 

 גם אני, בדרכי, כותב לאיטי. כשהייתי צעיר יותר כתבתי שני ספרים: ספר זיכרונות בהוצאת משרד הביטחון בשם "לפניך הים", וספר בידיוני מגמתי בהוצאת הד ארצי בשם "דיפלומטיה במעמקי הים". יש אומרים שהוא אקטואלי גם היום. מישהו רכש את הזכויות, תירגם לאנגלית ורוצה לעשות מזה סרט. ספק אם יצליח.

לאחרונה עסקתי בשני נושאים:

    להינתק מעזה באמת. לפתוח את הים ולסגור את הגבול היבשתי. אחרי הפיאסקו (לדעתי) של עופרת יצוקה, כתבתי לאהוד ברק אך הוא לא התרשם. לאחרונה גיליתי ששר התחבורה קלט את הרעיון. אפשר שהתוכנית איננה מעשית ואפשר שהפלסטינים לא יקבלו אותה. מה שחשוב הוא שגם הממשלה הזאת מבינה שאין לנו מה לעשות בעזה.

בנושא השני אני מטיף לראות את הים כעורף האסטרטגי של מדינת ישראל. כתבתי נייר. זה לא כל כך ארוך כמו שיש שכותבים אצלך וגם כתוב כמו שאני רגיל, בצורה מסודרת. אני מצרף אותו בזה. [ר' צרופה]. אם תרצה לפרסם אותו – הרשות נתונה בתנאי אחד: ללא עריכה וללא קיצורים או השמטות.

בברכה,

שלמה אראל

* * *

חגיגת עשור לאתר דףדף

www.dafdaf.co.il

בתוכנית: אוהבי קריאה מדברים על ספרי ילדותם

משתתפים: פוצ'ו, אפרים סידון, מיכאל דק, שהם סמיט,

יעל מולצ'דסקי, רחלה זנדבנק, להב הלוי, יערה בר- און

מנחה: דני קרמן / תודות: נירה הראל

יום חמישי, 7 באפריל ב-20.00 / קבלת פנים מ-19.30

במרכז תרבות, בית אריאלה, ת"א

מחיר כרטיס: 20 שקל

מומלץ להזמין מראש בטל. 03-6910141

שלוחות 208 ,209

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כיפת נייר [בלשון ברנר: "גשר של נייר"] תבוא במקום כיפת ברזל [בלשון ברנר: "גשר של ברזל"]. לאור הבעייתיות שבפריסת מערכות הגנה רבות של כיפת ברזל, שהן בוודאי לא נגד הטילים הבליסטיים נושאי ראש נפץ גרעיני שאיראן מתכננת לשגר אלינו – הכריזה העיתונות הישראלית על תוכנית הגנה חדשה בשם כיפת נייר, לפיה יעטפו את המדינה באלפי טונות של נייר עיתונים שמעוורים, מבלבלים, מתאנים ומסרסים כל מי שבתורו מופקד על הנהגתה והגנתה של ישראל, וכך לא יצטרכו האיראנים לשלוח כלפינו את הטילים הגרעיניים כי הנהגתה של ישראל תתמוטט עוד קודם לכן והיא תיכנע בלי מלחמה!

* במשרד מבקר המדינה הופעל מדור חדש שמטרתו לגלות כל סירחה עוד בטרם נעשתה נושא חדשותי לוהט – וזאת כדי להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק של החשודים, הנחקרים, ומי שעתידים להיות חשודים ונחקרים – והעיקר שלא להפסיד אף יום אחד של תמונות בעיתונים. כזה מבקר מעולם לא היה לנו ומי יודע אולי לעולם גם לא יהיה.

* זהו, אותו זוּבּוּר שעשו לאולמרט עושים עכשיו לנתניהו. משוגע מי שהולך להיות ראש ממשלה של העם בעל התקשורת המטורפת וצמאת הדם הזו, עם שבוחר במנהיגיו רק כדי ליהנות אחר-כך מלאכול אותם חיים.

* באיחור הרמנו מערימת העיתונים הישנים שעל הרצפה את "תרבות וספרות" של פורים, 18.3.11, ומצאנו שם קטעי שיר מאת גדול משוררי העברית החיים עימנו כיום, נתן זך, קטעים שיכלו ממש להיכתב גם על ידי מסריחון המשוררים העבריים בדורנו, הלא הוא חיימקה שפינוזה שלנו. וכך סח זך: "ואז פגשתי כּוּסִית כזאת / מַעֲיוּנָה, יַא עֵינִי / אם אני לא כובש / אני עַרְס יבש."

* ועוד מצאנו באותו גיליון, לבד ממאמר מעולה של יעקב שביט על ארנסט רנאן – גם טקסט אפיגוני-עגנוני משונה-למדי מאת הסופר המוערך והמתוחזק-היטב גרמאו מנגיסטו בשם – "תחפושת של צבר"; ורצינו לומר למנגיסטו שלא הצלחנו לקרוא את סגנונו הנלעג והמתיש, וכי חרף המחמאות הפטרוניות שהוא מקבל, הגיע הזמן שילמד עברית ויתחיל לכתוב בה כמו בן-אדם – אם רצונו להיות סופר עברי ולא פולקלוריסט לשוני.

* לכל מברכיי, שגילו את התאריך באתר "ג'ני" או מיֶדע משפחתי אישי – תודה!

* קרה משהו ביפן? קורה משהו בלוב? קורה משהו בסוריה – לא!!!!!!!!!!!! – קורה רק שרה וניקוי יבש בלונדון!

* איתן ורטהיימר בראיון לאורה קורן, ("דה מארקר", 3.4.11) – "ההבדל בין סטארט-אפ לחברה גדולה הוא כמו ההבדל בין לעשות סקס ולבין להקים משפחה. זה די דומה, רק משך הזמן שמושקע בהקמת משפחה ארוך יותר."

* טעינו. לפני ימים אחדים היה כתוב ב"הארץ" – פרופ' אורלי לובין, ולאחר יומיים רק – ד"ר אורלי לובין. לאלוהי המיגדר והאוניברסיטה פתרונים. הרי כמעט כל סופר ומשורר חשוב הם היום פרופסורים.

 רק ש. שפרה לא!

* "לפני כשבועיים סיירו וורן באפט ואיתן ורטהיימר במזרח הרחוק. הסיור נועד, בין השאר, לחנוך את המפעל הגדול של ישקר שנבנה ביפאן ומעסיק 1,400 עובדים. אלא שהמפעל, הממוקם 35 קילומטרים מהכור בפוקושימה, נפגע ברעידת האדמה והאזור כולו נסגר בגלל הדליפה הרדיוקטיבית מהכור הגרעיני. בישקר יודעים שלעובדים שלום, אך אין עדיין הערכות באשר למידת ההרס שאירע במפעל. ורטהיימר אמר כי בישקר ביצעו מגבית גדולה למען העובדים היפאנים שרכושם נפגע, אך אלה סירבו לקבל ישירות את הסיוע והפנו אותו לעירייה, כדי שתעבירו לתושבים מקומיים הזקוקים לו יותר." (איתן ורטהיימר בראיון לאורה קורן, "דה מארקר", 3.4.11)

* האם מישהו יכול להסביר לנו אם ד"ר אורלי לובין עומדת בראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב – או עומדת בראש התוכנית ללימודי מיגדר [פמיניזם] באוניברסיטה – או עומדת בראש שניהם – או ששני אלה הם היום אותו דבר – ואין יותר חוג לספרות עברית באוניברסיטה זו אלא הכול בבל"ת כוחני-מיגדרי, כפי שאפשר להתרשם מהראיון של מירב מיכאלי עם ד"ר לובין אתמול ב"הארץ", עם מינוחים כמו "מצב דילמטי" ו"פוליטיקה של רפלקס מותנה"? מה, לעזאזל, הקשר של השטויות העיתונאיות, ה"בלוגריות" ופטפוטי נשים על אונס-כביכול– מה הקשר של כל אלה לספרות העברית ולחקר הספרות? זאת אוניברסיטה, זאת?

* איפה אתם האידיוטים המוסריים, יפי הנפש, אירגוני ה"שמאל" [אתם שמאל כשם שאני רקדן סטפס!] – שתמכתם במסקנות הנבזיות והאנטי-ישראליות של גולדסטון, מסקנות שעכשיו הוא-עצמו, החצוף, הצבוע, שלא לומר המנוול – מתכחש להן?! – תגידו, לא הגיע הזמן שתבקשו סליחה מחיילי וממפקדי צה"ל ומתושבי עוטף עזה – על התגובות המלשינות, המטומטמות, הלא-תמימות ואולי גם התועלתניות שלכם – אל, על, ואחרי אותה ועדה ואותו דו"ח מופרך שפירסמה?

* גיליון "תרבות וספרות" האחרון מיום 1 באפריל היה אמור להיות מוקדש ליובל ה-75 של סופר נידח, שפירסם במוסף הספרותי של "הארץ", בעריכת ד"ר יעקב הורביץ, את שירו הראשון בשנת 1955, ושפירסם בעיתון דברים נוספים רבים מאוד במשך עשרות שנים מאז, כולל הטור "ספרי דורות קודמים" – אלא מה? ברגע האחרון הגיעה פנייה מהיושב-ראש ערפאת, הנמצא כבר באופן קבוע במוקטעה, ובפנייה הובעה התנגדות נחרצת להקדשת מוסף שלם לסופר קולוניאלי-ימני שאינו אידיוט מוסרי – שעל כן הוחלף מיד כל תוכן הגיליון בדברים חשובים ואריסטוקראטיים יותר מתוך ספרות העולם ויצחק לאור.

          * * *

אהוד בן עזר

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

מתוך ספר השירים הנידח מאוד "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג", 2005, אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו חינם בקובץ וורד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,160 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל