גיליון מס' 632

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בניסן תשע"א, 7 באפריל 2011

עם צרופת תמונתם של יהודה ולאה ראב בן עזר, הוריה של אסתר ראב

וצרופות הבתים בראשון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגליון: יוסי גמזו: הָאַשְלָיָה שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַַשְלָיוֹת.

אורי הייטנר: לקחי גולדסטון. // משה כהן: הנדון: איש לנפשו.

אלי מייזליש: העיוורון של התקשורת.

תקוה וינשטוק: השף של המאכלים היהודים ממזרח אירופה, הספר "שמאלץ" של שמואל הולנד.

יערה בן-דוד: מסע רב תחומי בעקבות "התקווה", על "התקווה – עבר, הווה עתיד" לאסתרית בלצן. // רות ירדני כץ: חתונה של פעם.

יוסף אורן: הבדידות ממבט מיגדרי.

דעת חז"ל על קיום יחסי מין במסגרת מוסד הנישואין כמובא במסכת סנהדרין פרק שמיני דף ע"ה עמוד א, על פי תרגום הרב עדין שטיינזלץ, המלביה"ד: יצחק שויגר. // האם אני "ימין" או שמאל"? 12 נקודות למשאל עצמי מאת יהודה דרורי.

עמוס גלבוע: מה מייחד את המישטר בסוריה ואת ההפגנות נגדו? [ציטוט].

ניצה וולפנזון: השלמה ויזואלית לכתבה של אליהו הכהן.

משה גרנות: רב פעלים, על ספרו של יוסף דוריאל – "ללמוד מהחיים".

אהוד בן עזר: רק סיפור מסֵפר. // רינה יצחקי: היינו העתיד, ההצגה נגמרת.

איליה בר זאב: סכנות. // ביקור חוזר במסעדת אבו-כריסטו בעכו.

קלמן ליבסקינד: לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה האויב. [ציטוט].

אילן בושם: עשרה שירים.

אהוד בן עזר:  ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. סדר הפרקים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאַשְלָיָה שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַַשְלָיוֹת

הָאַשְלָיָה שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַשְלָיוֹת

הִיא הַתְּמִימָה אוּלַי בֵּין כָּל אַשְלָיוֹתֵינוּ,

הוּא מְסֻגָּל לִחְיוֹת בְּלִי גַג, בְּלִי אַהֲבָה, בְּלִי עַרְבֻיּוֹת

מִפַּחַד אֵש אוֹ יָם גּוֹעֵש אֲבָל אֵינֶנּוּ

יָכוֹל, וְלוּא גַם לִשְנִיָּה אַחַת נוֹשֶמֶת,

שֶלֹּא לִשְגּוֹת בַּהֲזָיוֹת הַמַּבְטִיחוֹת

כִּי גַם מָחָר יִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת אוֹר הַשֶּמֶש

 וְגַם מָחָר יוֹאִיל מוֹתוֹ לְהִדָּחוֹת.

הוּא מְסֻגָּל לִחְיוֹת כְּמוֹ כֶּלֶב, עַל סַפְסָל בְּגַן הָעִיר,

עֲטוּף שְׂמִיכָה שֶל עִתּוֹנִים בִּכְפוֹר וָגֶשֶם

אוֹ בְּצִינוֹק אָפֵל בְּלִי צֹהַר קַמְצָנִי שֶל אוֹר בָּהִיר

אוֹ כְּמוֹ קְלוֹשָאר זָרוּק מִתַּחַת אֵיזֶה גֶשֶר –

אֲבָל תָּמִיד, כְּצֵל גּוּפוֹ, תִרְדֹּף אוֹתוֹ הָאַשְלָיָה

שֶעוֹד שָמוּר לוֹ אֵיזֶה גַּג בִּמְקוֹם שְמֵי דֶּלֶף

וְשֶפְּרוּסָה אַחַת קְטַנָּה שֶל אַהֲבָה בִּלְתִּי צְפוּיָה

עוֹד מַמְתִּינָה לוֹ וְסוֹפָהּ לִפְרֹץ לוֹ דֶלֶת

אֶל אֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר, אַחֵר מִכָּל מָה שֶהָיָה,

בֵּין קִירוֹת בַּיִת שֶאֵינָם קִירוֹת בֵּית-כֶּלֶא

כִּי אֶת הַכֹּל נִתָּן לִגְזֹל מִמֶּנּוּ, לֶחֶם וְחֵרוּת

וְאֶת כְּבוֹדוֹ הַמְּחֻלָּל וְהַפָּגוּעַ

אֲבָל כָּל עוֹד לִבּוֹ פּוֹעֵם בּוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ כָּרוּת

אִיש לֹא יִכְרֹת לוֹ אֶת כַּנְפֵי הַגַּעְגּוּעַ

שֶבְּכֹחָן בִּלְבַד נִתְלֶה הוּא בֵּין שִבְרֵי סְפִינָה טְרוּפָה

אוֹ מְדַמֵּם, מֻקַּף מוֹקְשִים, בִּשְׂדֵה-הַקֶּטֶל

בְּלִי שֶתִּטֹּש אוֹתוֹ אַף פַּעַם, כָּאָבָק אֶת הַסּוּפָה,

הָאַשְלָיָה שֶעוֹד צְפוּיָה לוֹ יָד מוּשֶטֶת.

כֵּן, הוּא מַכִּיר, מַכִּיר הֵיטֵב, כְּמוֹ הָאֱמֶת אֶת הַבְּדָיָה,

אֶת מִגְדָּלֶיהָ הַפּוֹרְחִים אֵי-שָם בְּשַחַק –

חֲלוֹמוֹתֶיהָ-בְּאַסְפַּמְיָה שֶל מַלְכוּת הָאַשְלָיָה

וְהַ- – hang overהַמַּכֶּה בָּהּ עִם אוֹר שַחַר,

אַךְ הוּא מָכוּר לָהּ כְּשִכּוֹר לָאַלְכּוֹהוֹל, כְּנַרְקוֹמָן

לַקּוֹקָאִין וּכְקֻבְיוּסְטוּס לָרוּלֶטָה

עַד כִּי אַף שָם, עַל סַף הַקֵּץ בּוֹ כְּבָר שוּם נֵס לֹא יְאֻמַּן

הוּא עוֹד מַשְלֶה עַצְמוֹ כִּי תִתְגַּשֵּם לוֹ פֶּתַע.

וְזֶה לֹא פַּעַם מִתְבַּדֶּה לוֹ כָּאַכְזָב וְכַכָּזָב

 וְזֶה בּוֹגֵד בּוֹ לֹא אַחַת כְּמוֹ אֵיזֶה בְּרוּטוּס

אֲבָל עַד נֵטֶף אַחֲרוֹן שֶל עֲרִיקַת דָּמוֹ הַזָּב

וְעַד לָרֶגַע בּוֹ עֵיטִים עָלָיו יָעוּטוּ

זֶה מְהַבְהֵב בּוֹ כְּגַחֶלֶת וּמַרְחִיק אֶת הַכְּלָיָה

שֶאֵינְאוֹנֵי הַגּוּף חוֹבְרִים לָהּ כְּפָמַלְיה,

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי לֹא פַּעַם עַל קוּרֵי הָאַשְלָיָה

תָלוּי כָּל כֹּבֶד מִשְקָלָהּ שֶל הָרֵיאַלְיָה

מָה שֶמֵּעִיד כִּי אוֹתוֹ דַחַף לֹא-נִכְבָּש שֶבָּאָדָם

לְהִמָּלֵט מִן הַנִּתְעָב וְהַנִּכְאָב כָּאן

אֶל אֵיזֶה אֹשֶר וִירְטוּאָלִי הַנִּצָּב לוֹ כְּנֶגְדָּם

שֶל הֶחָמָס וְהַמִּרְמָס כְּמוֹ אֵיזֶה דַוְקָא

שֶהוּא הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מִן הַכְּנִיעָה וְהַצִּיּוּת

לָערִיצוּת אָזְלַת הַלֵּב וְהַיָּדַיִם

שֶתְּבוּסְתָּנֵי צִדּוּק-הַדִּין אוּלַי קוֹרְאִים לָהּ מְצִיאוּת

אַךְ מַיְשִירֵי-מַבָּט קוֹרְאִים לָהּ מֵי-אַפְסַיִם –

אֵין בּוֹ בְּשוּם פָּנִים, וְלוּא גַם לִשְנִיָּה אַחַת, פָּחוֹת

אֱמֶת צְרוּפָה בָּהּ מִתְיַסְּרִים יוֹם-יוֹם מִילְיוֹנִים

מִמַּה שֶיֵּש בּוֹ, בְּמוּסַר הָעֲבָדִים וְהַשְּפָחוֹת

שֶל מַרְכִּינֵי רֹאשָם לָעָוֶל וְלָעֹנִי.

כַּמָּה צְחִיחִים הָיוּ חַיֵּינוּ בְּלִי אֲבַק הַכּוֹכָבִים

הָעַרְטִילַאי שֶל הָאוּלַי וְהַכְּאִלּוּ,

בְּלִי נִשְמָתָם הַיְּתֵרָה שֶל הָאוֹרוֹת הַלֹּא כָּבִים

שֶל הַפַנְטַסְיָה, שֶאִם טֶרֶם הֶאֱפִילוּ

הָאַהֲבָה וְהַתִּקְוָה וְהַשִּירָה וְהַחֲלוֹם

בְּחֶשְכָתָם שֶל הַיֵּאוּש וּזְדוֹן הַבֶּלַע

זֶה בִּזְכוּתָם בִּלְבַד, זְכוּתָם הַמִּתְעַקֶּשֶת לַהֲלֹם

כְּיַד מֹשֶה עַל לֵב-הָאֶבֶן שֶל הַסֶּלַע.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶהַשֶּמֶש לֹא שוֹקַעַת

גַּם כְּשֶנִּדְמֶה שֶהִיא טוֹבַעַת, אֲדֻמָּה,

בִּסְגוֹל יָפְיָם שֶל מֵי הַיָּם, וְאוֹר הַסַּהַר

הוּא סַךְ הַכֹּל פְּלַגְיָאט גָּנוּב שֶל אוֹר חַמָּה.

שֶהָאֲגַם עוֹבֵד עָלֵינוּ בָּעֵינַיִם

כְּשֶמּוֹט נָעוּץ בּוֹ הוּא לִשְנַיִם מְבַתֵּר

וְשֶהַקּוֹפִּירַיְט עַל תְּכֵלֶת הַשָּמַיִם

שַיָּךְ פָּשוּט לְטָעוּת אוֹפְּטִית, לֹא יוֹתֵר.

וְאֵין לִי שוּם סָפֵק שֶפִּיךְ, אִשָּה, הוּא פֶּה רַךְ

וְלֹא תִקְוַת חוּט הַשָּנִי, וְהָרִיסִים

אֵינָם סוֹפְסוֹף עֲלֵי כּוֹתֶרֶת שֶל שוּם פֶּרַח

גַּם אִם הַשְּמַאלְץ הַזֶּה נִשְמָע לָךְ דֵּי מַקְסִים.

וְשֶבִּנְשֹר מִמֵּךְ שִׂמְלָה כִּצְעִיף הַמַּאיָה

וְכָל גּוּפִי נִתְקָף בִּקְרִיז וְשִכָּרוֹן

זֶה לֹא מְחוֹל הָאֵש שֶל מָנוּאֶל דֶה פַאיָה

כִּי אִם סִימְפוֹנְיָה שֶל עָדְפֵי טֶסְטוֹסְטֵרוֹן.

אֲבָל תִּפַּח רוּחוֹ (אִם יֵש בּוֹ בִּכְלָל רוּחַ)

שֶל הָאִידְיוֹט הַמַּאֲמִין שֶאִינְוֶנְטַר

הָאַשְלָיוֹת הַזֶּה הַתָּם וְהַפָּרוּעַ

הוּא אָנַכְרוֹנִי אוֹ נִלְעָג אוֹ מְיֻתָּר.

כִּי גַם קִסְמָהּ הַכִּבְיָכוֹל-מְתַעֲתֵעַ

שֶל הֲזָיָה הוּא תְרִיס מוּל יוֹם-קְטַנּוֹת עוֹלֵב

וְהָרוֹמַנְטִיקָה, עַל כָּל מְשוּגוֹתֶיהָ,

יֵש בָּהּ בִּינָה, לֹא בִּינַת מוֹחַ, בִּינַת לֵב.

וְכָל עוֹד חַי בּוֹ, בָּאָדָם, אֵיזֶה כִּסּוּף שֶלֹּא נָדַם

אֶל הַיּוֹתֵר וְהַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר
    וְאֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה מְרִי לִפְרֹק כְּבָלִים וּלְהַמְרִיא

וְלוּא גַם רַק עַל כְּנַף בְּדָיָה אַחַת נִלְהֶבֶת –

אֵין שוּם עַרְבוּת שֶהַבְּדָיָה גַם אִם כֻּלָּהּ רַק אַשְלָיָה

לֹא תְשַנֶּה מַצַּב-צְבִירָה, כִּי אִם רַק יֵש לָהּ

הָעֹז לִהְיוֹת חֲלוֹם יָשִׂים הַמִּתַּרְגֵּם לְמַעֲשִׂים

הִיא עֲשֹוּיָה עוֹד

יוֹם אֶחָד

לְהִתְמַמֵּש לָהּ...

אהוד יקירי,

אני ממהר לשלוח אליך לגיליון המכתב העיתי שיופיע ביום שישי הבעל"ט שירי לירי-הגותי, שאף כי אינו קצר, הוא יקר לי במיוחד משום שבתקופה שהריאליה והפיכחון שבאירועים הקטסטרופאליים המסתערים על תודעתנו יום-יום ושעה-שעה – אני מאמין כי חובתם של המשוררים להגן, כמו לוחמי איכות הסביבה המלמדים סנגוריה על כל פרח בלתי מוּגן בשמורות הטבע – גם על כבודם ויוקרתם, המותקפים בלי הרף, של החלום, האשלייה והשירה.

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

לקחי גולדסטון

את הנזק הכבד שגרם דו"ח גולדסטון יהיה קשה מאוד לתקן. גם לגולדסטון עצמו לא יהיה קל. בכל זאת, גולדסטון ראוי לשבחים על צעדו. כמה אישי ציבור שאנו מכירים היו עושים מעשה כזה – קמים מיוזמתם, מודים בטעותם ומכים על חטא? מעטים מאוד, אם בכלל. עצם המעשה הזה חורג מהמקרה הפרטי – יש בו סיבה לאופטימיות על כך שהנה, יש דבר כזה מצפון, ולעתים, כשמצפונו של אדם נוקפו, הוא מתחרט.

למרבה הצער, גולדסטון עצר באמצע הדרך. לא היו בו האומץ והיושרה להודות במימד הזדון שבדו"ח. הוא רמז לכך בכתבו על העוינות המובנית לישראל של מועצת "זכויות האדם" של האו"ם. אך הוא לא אמר את האמת, שתוצאות הדו"ח – עלילת הדם על צה"ל ומדינת ישראל, נקבעו מראש, כאשר הוועדה מונתה לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל.

אני מקווה מאוד שישראל תשכיל למנף את מאמר החרטה של גולדסטון למתקפת דיפלומטיה ציבורית והסברה, ואולי אף לפעול להישג מדיני, שנראה קשה מאוד להשגה, של גניזת הדו"ח.

פרשת גולדסטון מעלה מספר סוגיות על סדר היום הציבורי.

א. סוגיית שיתוף הפעולה עם החקירה – טענתו של גולדסטון היא שאילו ידע בעת החקירה מה שהוא יודע היום המסקנות היו שונות, ואילו ישראל שיתפה עמו פעולה, הוא היה יודע את הדברים הנכונים.

בעיניי, אין זו סוגיה עקרונית, אלא טקטית. אין לקבוע מסמרות לפיהן יש או אין לשתף פעולה בחקירות האו"ם, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו – האם שיתוף הפעולה יועיל לישראל או יזיק לה. במקרה זה, אני משוכנע שההחלטה לא לשתף פעולה היתה נכונה. ועדה שהוקמה בידי גוף המורכב ממדינות שוחרות זכויות אדם כמו איראן וסין, לוב וסוריה, וכתב המינוי שלה הוא לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל, היא ועדה שנועדה להעליל על ישראל עלילת דם. עם ועדה כזו, אין כל סיבה לשתף פעולה. בלאו הכי, אין סיכוי להשפיע על מסקנותיה. עצם שיתוף הפעולה יעניק לה לגיטימציה, באמצעות גושפנקא ישראלית.

ב. סוגיית חקירות האירועים החריגים במבצע "עופרת יצוקה" – מהשבחים של גולדסטון לחקירות, משתמע שמדובר בצעד שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל.

מוסר הלחימה וטוהר הנשק, הם מערכי היסוד של צה"ל, וצה"ל מקפיד לפעול על פיהם יותר מכל צבא אחר בעולם ובהיסטוריה. ההקפדה על ערכים אלה היא חלק מהמקצועיות הנדרשת מחיילי צה"ל ומפקדיהם. הצורך להשתפר בתחום זה, כמו בכל תחום מבצעי אחר, הוא אינטרס ישראלי. אי אפשר להשתפר, בלי לבדוק את עצמנו. אנו זקוקים לכך בראש ובראשונה למען עצמנו, ולא כדי לרצות את דעת הקהל הבינלאומית (וגם בכך אין לזלזל).

השאלה היא איזה סוג של חקירה יש לבצע. אני חסיד גדול של שיטת התחקיר, שבה צה"ל בודק את עצמו באופן המקצועי ביותר כדי ללמוד, להפיק לקחים, להסיק מסקנות ולהשתפר. אם תוצאות תחקירים מחייבות הסקת מסקנות אישיות – יש להסיקן. במקרים שהתחקיר מעלה, שנעשו מעשים שעליהם מתנוסס הדגל השחור – הם בלתי חוקיים בעליל, יש להעביר את החשודים בכך לחקירה פלילית של מצ"ח.

למרבה הצער, לא זה מה שקרה בעקבות "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון. את מקום התחקיר המבצעי תפסה החקירה הפלילית, ואת מקום המפקדים תפסו חוקרי מצ"ח, שאין להם הכלים להבין את תמונת הקרב ואת מהות קבלת ההחלטות בתוכו, ולכן אין להם כלים להבין את הסיטואציה הנחקרת. בניגוד לתחקיר מבצעי, שהנורמה בו היא שתפקידו של כל משתתף בתחקיר לסייע למערכת להגיע לחקר האמת, הנורמה בחקירה פלילית היא שעל כל "משתתף", כלומר כל נחקר, לעשות הכול כדי לחלץ את עצמו, בעזרת עורכי דינו, ואף להפליל את חבריו, כדי להציל את עורו. נורמות המשפטיזציה והפליליזציה הללו הרסניות לצה"ל ויש לשים להן קץ.

ג. לצד הבעייה העיקרית של דו"ח גולדסטון – עלילת הדם נגד צה"ל, הוא גרם לנזק חמור נוסף, והוא הענקת חסינות לטרוריסטים הפוגעים באזרחים ומסתתרים מאחורי אזרחי עמם. אם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים, מתוך ניסיון לפגוע בטרוריסטים המתחבאים מאחוריהם, היא פשע מלחמה, הרי שכל טרוריסט התופס מחסה מאחורי אישה וילד, כפי שעושים הפלשתינאים, חסין להמשיך ולפגע מבלי שיבוא על עונשו.

על ישראל ליזום, בשיתוף פעולה עם מדינות המערב הדמוקרטיות הנאורות, המאוימות אף הן בידי הטרור והרשע, לשנות את חוקי המלחמה ולחוקק חוקים המתאימים למלחמה בטרור, שאינם זהים לחוקי המלחמה בין צבאות סדירים.

ד. הנקודה האחרונה היא הגורמים הישראליים שסיפקו בתאווה ובהנאה את החומר "המרשיע" לעלילת הדם של דו"ח גולדסטון. איני יכול להסתיר את הנאתי השבוע מהתפתלויותיהם, אחרי שגולדסטון הבריז להם. קראתי את ההתנפלות של גדעון לוי על גולדסטון, מושא ההערצה שלו עד השבוע שעבר, ולא יכולתי שלא לחוש סיפוק.

למה ניתן לצפות מאותם גורמים? שהם יתחרטו? נו, באמת. שהם יתביישו? אילו הכירו את המושג בושה, לא היו עושים את שעשו. האמת? איני מצפה מהם לדבר. אולם אני מצפה מהציבור הישראלי להיות יותר חשדן כלפיהם, אחרי שהם נחשפו בקלונם.

* * *

משה כהן: הנדון: איש לנפשו

מכובדי,

המנהיגות שלנו מנסה לשכנע את דעת הקהל בעולם שנשק גרעיני בידי המשטר האסלאמי באיראן הוא איום על העולם כולו, וכולם צריכים להתגייס כדי למנוע אותו. הם גם מציינים שמדינות ערב השכנות חוששות מעוצמתה של איראן אף יותר מאיתנו. טיעון זה הוא נכון, אך בלתי יעיל. כל אחד עושה את החשבון שלו ומוצא את הפתרון הנוח לו. איש לנפשו. לאומות העולם אין רצון להתמודד לא עם איראן ולא עם אף אחד אחר. שם המשחק הוא חיים מתוקים ופשרנות. האיום האיראני נראה להם רחוק ולא ממשי, וניתן לנטרל אותו בדרכים "דיפלומטיות". איראן היא גם פרטנר טוב לעסקים ולא כדאי לוותר עליה נוכח האבטלה הגואה. לאומות העולם, בניגוד לישראל, יש אופציה להתפשר ולשתף פעולה עם איראן. כך עושות סוריה, לבנון, עזה, טורקיה, ועכשיו גם המדינה הערבית הגדולה, מצרים. הרשות הפלסטינית מנסה להתקרב אף היא לחמאס, בעלת הברית של איראן ואויבתה בנפש של ישראל. ישראל מוקפת בבעלות ברית של איראן, המכריזה בריש גלי שלישראל אין זכות קיום. אומות העולם לא השתכנעו שאיראן היא איום קיומי ויש לפעול נגדה בכוח. נותרנו בודדים במערכה, ואין לנו אופציה של שיתוף פעולה עם אחמדיניג'אד. זו המציאות העגומה. ההתפתחויות הבינלאומיות אינן לטובתנו. עלינו לכלכל את צעדינו בעיניים פקוחות ובלי אשליות. אינני בטוח שהפסקת הבנייה בשטחים תביא לנו את הישועה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ליעקב ולכל בני משפחת שור היקרים

אתכם באבלכם הכבד על מות הרעיה, האם והסבתא

עדה שור (לבית בן עזר)

נכדתו של משה שמואל ראב בן עזר

ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

פתח-תקווה

ההלווייה התקיימה היום, שישי, 8.4, בשעה 10.45 בבית העלמין ירקון

 השבעה בבית המנוחה, ז'בוטינסי 115, תל-אביב

* * *

אלי מייזליש

העיוורון של התקשורת

בשבועות האחרונים, כשמהפכת עולם ממשית מתרחשת באזורנו, התקשרות ממשיכה בעיוורונה, ולפתע בשבוע האחרון: בום! – פרשת ביביטורס. עוד לא מחינו את קורי השינה מזווית עינינו בבוקר שלמחרת והנה – בום נוסף: גולדסטונטורס, וראה זה פלא, זו השנייה אינה מצליחה לכסות את זו הראשונה.

העם הזה חייב לשאול את עצמו: אולי באמת יותר מדי טוב לנו.

לפי קוד ההתנהגות של התקשורת זה "מה בעצם איכפת לנו מה שקורה לפתע בארצות ערב"? אבל האירוע שמתממש, אירועים שכל המומחים מטעמנו צפו על כך בתקווה, יוק. התקשורת בעיורונה.

הרי מהיום מתחיל תהליך רב-שנתי, אולי בן עשרות שנים ברציפות, שסוף סוף ייווכחו הערבים בארצות-ערב הרבות באזור, כי השליטים שלהם דיכאו אותם בערמומיות 60 או 70 או אפילו 80 ו-90 שנה והוליכו אותם בשקר. איני מדבר על ה"מומחים" מהשמאל, שבכל רגע נתון ניבאו כי הנה מחר 22 מדינות ערב מוחקות את ישראל בוויש אחד: הופ ואין מדינת ישראל.

מבחן המציאות המלאכותי והברברי שהתקיים 60 או 70 שנה, בהן התנהלו החיים במדינות ערב בשקט יחסי לכאורה עם איזה רודן פה ושם, איזה אמיר פה ושם ובעיקר איזה 'נשיא' פה ושם לדוגמא: בשאר אסאד או אפילו הקאדאפי הזה [ 'אני לא נשיא...' – אז מה אתה, מזכיר הכנסת? יו"ר הסוכנות?] – בא לסיומו.

והנה הופ! מסלקים נשיאים. תאר לך אחד כמו מובארק, שרק פרצופו חטוב מברזל. שלא לדבר כבר על זה מטוניסיה, או זה שמחר הולך מתימן, ועל בטוח, זה השכן שלנו מצפון, אסאד הבן. צחוק-צחוק, אתה תלך. רק בגלל ש-5000 דרוזים מרמת הגולן הפגינו למענך. כי זו הפגנה של כרעי תרנגולות או לפי הנביא ישעיהו "משענת קנה רצוץ..." מדוע למשל, מר אסאד, לא מפגינים לכבודך בעזה? או ברמאללה? או נניח בביירות? ביג דיל רמת הגולן. שמח בחור.

הרי גל הצונאמי הזה שעובר כיום על ארצות ערב, אין לו סוף. ייקח עוד שנים רבות עד שהגל הזה יגווע או יירגע. הוא יסחוף בזה אחר זה את כל ארצות ערב עד האחרונה שבהן.

אחת מארצות אלה היא ירדן. וירדן היא-היא המפתח לפתרון בעיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או במילים אחרות סכסוך העם הערבי עם התנועה הציונית, שהחל עם הצהרת בלפור. כי אין לך מדינה ערבית אחת שלא היתה נגועה פיזית בנושא. אם במלחמה ואם בעוינות מסוג אחר. וירדן שהיתה בשמה הקודם עבר-הירדן, היא חלק מארץ-ישראל ובלועזית PALESTINE – וכך היא מוזכרת בלועזית בהצהרת בלפור. הרי יש הרבה מדינות ששמן הוא מגוון, נניח הולנד; נידרלנד, דאטש, ובצרפתית 'פֶּיִ-בָּה' ואין לדבר סוף. כי המלך עבדאללה ה-2 לא יוכל להחזיק מעמד כשעוד כמה מדינות ערב תיפולנה לידי ההמון, ופלסטין, שם תהיה – בעבר-הירדן.

אבל התקשורת אינה בנוייה להתמודד עם מציאות זו ההולכת ונרקמת מול עינינו; למשל, מול שידורי ה-BBC המשדרים נון-סטופ ישירות מבנגזי ומשדה הקרב בין 'לוחמי החופש' לבין צבאו של קאדאפי. מדי פעם אני מזפזפ אל ערוצי החדשות שלנו לבדוק איזה לינק ל-BBC ולשמוע בשידור חי איזה לובי שמדבר באנגלית נוסח טריפולי: וי וונט פרידום. קדחת. לא לינק ולא כלום. לוב נמצאת כנראה ליד צ'ילי או ניו-זילנד אז מה לנו עם הקורה במציאות רחוקה. אבל מה שמעניין ב-90% מהחדשות זה האם שרה נתניהו היתה צריכה להופיע אצל סיוון רהב בערוץ 2 או לא, וכיצד אותה סיוון רהב לא פוצצה אותה במכות אלא נתנה לה לדבר.

ונעבור אל האייטם השני: גולדסטונטורס. מסע הגולדון הזה אל ה'וושינגטון פוסט' כדי להתוודות: הייתי דרעק קטן, "לו הייתי יודע..." אומר הדרעק הזה. לא ידעת? חתיכת חרא. הרי לא רצית לדעת. הרי קפצת על המציאה, על אותו נייר שבו כתבו: לחקור את פשעי המלחמה של ישראל. נקודה. לא קראת עיתונים? לא ידעת כי ישראל יצאה להגן על עצמה לאחר 8 שנות קסאמים? לא ידעת? דרעק הוא דרעק וזהו. לא יעזור כלום. אבל מי שלא שמח לראות איך דרעק קטן כזה מתפלש כרגע בצואתו, אלה שתי נשות טלוויזיה; גאולה אבן וטלי ליפקין-שחק, והן לא מבינות כי הנבל הוא נבל אלא 'חוקרות' את המומחים שבאים להתראיין אצלן, ככה: "ואולי היינו כן צריכים לשתף פעולה.. עם..." ולא אוסיף מילה. הרי שתיהן רואות איך האיש הזה נמחץ עכשיו תחת הטרקטור שלו עצמו, והן בשלהן: גם אנחנו לא היינו בסדר 100 אחוז... [100 אחוז?]

והמסך מרצד ומרצד עם שאלות כאלה וענייני שעה בארץ הם ביביטורס, ולא עוזר כולם. תחת אפנו מתחוללת התופעה לה המתינו כמה מהמזרחנים טובי הראייה שבבוא היום ההסדר בין האזרח הערבי במדינות ערב לבין הנשיא שלו יבוא אל קיצו. והנה זה בא, והטלוויזיה משדרת: ביביטורס.

כפי שבא הקץ על משטרו של צ'אוצ'סקו, או סטלין, או פרנקו או אפילו טיטו ביוגוסלביה שהפכה לבליל מדינות, ככה הרי יבוא הקץ לשלטון הרודני במדינות ערב, מדינות שהקולוניאליזם יצר מחימר כמו את הגולם מפראג – שקם כיום על יוצרו; סוף-סוף העם הערבי רוצה חופש בארצו, בארצות ערב. וכשהמשיח הזה יגיע אל ארצות ערב ממילא תתמלא משאלת ערביי PALESTINE בחצי השני.

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או אצל בונוס, הפצה והוצאת ספרים שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי. טל. 08-9331170.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

* * *

תקוה וינשטוק

השף של המאכלים היהודים ממזרח אירופה

הספר "שמאלץ" של שמואל הולנד

לשף היחיד-במינו הזה קוראים שמיל. שמו המלא הוא שמואל הולנד ("משפחתי היגרה מהולנד לפולניה – כשאדם מהגר למקום אחר קוראים לו בשם המקום ממנו בא.") שמעתי אותו מרצה על המטבח של פעם בבית שלום עליכם בתל אביב והייתי מלאה התפעלות.

משפחת הולנד עלתה לארץ ושמיל למד באוניברסיטה העברית היסטוריה ואידיש. "הכול הודות לסבתא .בכל נעוריי שמעתי ממנה באידיש על מזרח אירופה ועל החיים שלפני המלחמה. לכן הלכתי ללמוד היסטוריה ואידיש. גם אהבתי לבישול באה דרך הסבתא."

בהיסטוריה עשה תואר שני ועוד כסטודנט הדריך טיולים בירושלים, בעיקר ביישוב הישן, וקישר את הטיולים עם העבר במזרח אירופה. הוא המשיך בהדרכה באירופה המזרחית ב"חברה הגיאוגרפית". בכל מקום התעניין בצד הקולינארי. "זה היה התחביב שלי. חיפשתי בסיורים חומרי גלם, סיפורים ואינפורמציות בענייני אוכל עליהם שמעתי מסבתא ובמסגרת הלימודים. בעיירות ביקרתי בבתים בהם התגוררו יהודים. רציתי לראות את צורת הבית ומיבנה המטבח, החצר, הרפת, הבאר ועצי הפרי. כיום הכול כבר השתנה, אבל אז, בשנות השמונים של המאה שעברה, עדיין היו החיים זהים לאלה שלפני המלחמה. בתי היהודיים בכפר של אימי נותרו כפי שהיו. התעניינתי בשווקים. עוד נראו בהם שיקצות [שיקסות] בלונדיניות מוכרות פטל כששפתותיהן כחולות מאוכמניות."

אחרי כשש שנים כמדריך עשה הסבה והפך את התחביב לדבר מעשי. פתח חברת קיטרינג והרבה שנים סיפק אוכל יהודי איכותי. פתח גם מסעדה "שמיל במעבדה". היום הוא עוסק בעיקר באירועים קטנים עם אוכל מזרח אירופי אוטנטי. "אבל במיוחד בשנים האחרונות," אומר השף, "אני מנסה לשלב בין החלק ההיסטורי ובין עיסוקי הפרסונלי בבישול. אני מנסה לבדוק היסטורית את המתכונים וגם לשחזר מתכונים ולתת אותם מחדש, כי חלקם הגדול הלך לאיבוד. השואה טרפה את הקלפים. דור שלם של פליטים, שבתחילת המלחמה היו ילדים או בני נוער, הגיע לארץ כבודדים ולא היה להם ממי ללמוד. נשאי התרבות נעלמו. דור הזקנים ניספה ברובו ולא היה מי שיעביר את הידע הקולינרי."

"מה שאנו מכירים בארץ כמטבח המזרח-אירופי הוא בעצם מטבח מהגרים, שונה מאוד מהמטבח המקורי." קובע שמיל. "כשהמהגרים הראשונים ממזרח-אירופה הגיעו לארץ-ישראל, לא כל חומרי הבישול שהורגלו להם היו בנמצא. האקלים היה שונה, הפירות שונים, כל פירות היער לא היו רלבנטיים, גם התפוחים והאגסים היו אחרים. כך היה בשנות השלושים של המאה שעברה, שלא לדבר על שנות הצנע. לא היה שומן של בשר אווז, מוצר חשוב בקולינריה היהודית המזרח-אירופית. לא היו גם מוצרי החלב הניגר של שם. השמנת במזרח-אירופה היתה סמיכה יותר. ולא היו הגבינות הלבנות , גבינות טוורג.

גם מבנה הבית והמטבח היה אחר. בארץ השתמשו בפתיליה ובפרימוס, במקרה הטוב – בכיריים. כיריים על גז היו עניין מאוד חדשני. לא היה תנור רגיל כמו באירופה. סירי הברזל והחרס של היהודים במזרח-אירופה הגיעו פה ושם כיבוא. במקומם רווחו סירי אלומיניום. והיה סיר-פלא. עקרת הבית נאלצה להתאים את עצמה למצאי המקומי וכן להשפעות של מקורות מזרחיים, יהודיים -ספרדיים וערביים. חומרי הגלם היו אלה שמשרד החקלאות החליט לסבסד. בפולין עשו געפילטע פיש מדגי נהרות, הכט (זאב הים), וקצת מקרפיוני אגמים. בארץ עשו געפילטע מקרפיונים בלבד, כי משרד החקלאות החליט שזה הדג שנגדל פה. ואילו בארה"ב עושים דג ממולא מווטרפיש, דג של מים מתוקים ששכיח שם, ומהכט, זאב ים. כשמשווים שלוש קבוצות מבחן: דרום אמריקה, ארה"ב וישראל – המטבח היהודי שלהם אינו זהה.

בגליציה עשו קוגל מתפוחי אדמה שנקרא מנדבורציינק (על שם העיר מנדנבורג שבמאה ה-19 היתה בורסת תפוחי האדמה בפולניה). ייחודו של הקוגל הזה היה בשמרים שנוספו לתפודים. הכינו כמות גדולה מאד של הקוגל בסיר חרס והכניסו לתנור הלבנים. בארץ לא היו לא התנור ולא הסיר. היו פתיליה וסיר פלא מאלומיניום שלא התאים לאפייה זו, והדור הצעיר ידע שבאמצע הקוגל צריך חור... גם כשהמצב הכלכלי בארץ השתפר והופיעו תנורים, עדיין הקפידו לעשות חור... הקוגל הירושלמי הוא תוצר מקומי של אטריות, מרגרינה, מלח ופלפל שחור. בפולין הכניסו לקוגל פירות שלא גדלו בארץ. במקומם תיבלו את הקוגל הירושלמי בפלפל חריף שטעמו השפיע מאוד, והוסיפו קאראמל מסוכר לשם הצבע.

הצ'ולנט בטכניקה של מזרח אירופה נאפה בלי מים והצ'ולנט שלנו כאן אינו דומה לו. "בביתי בירושלים", מגלה שמיל סודות מן החדר "אני עושה צ'ולנט במתכון הפולני המסורתי, בסיר חרס בלי מים ועם חותם של בצק. על החיבור בין המכסה לסיר אני מדביק בצק מקמח ומים ומכניס לתנור. בתנור הבצק נשרף ומכסה את כל הסיר, והצ'ולנט מתבשל באדים ויוצא כפי שסבתי נהגה לאמר 'בראן ווי קערשען אונד וויעך וי פוטער' (מאידיש: "חום כדובדבן ורך כחמאה").

לשינויים בקוגל ובצ'ולנט, כמו לשינויים במאכלים אחרים, נדרשים שלושה דורות. אם הסבתא מעבירה שינוי, הנכדה כבר מקבלת זאת כמסורת. כיוון שאנו לפני פסח, שאלתי את היסטוריון-המאכלים למטעמי החג.

אומר שמיל: למאכלי פסח של אשכנזים היו הרבה יותר הגבלות הלכתיות מאשר לספרדים. לא רק שאשכנזים אינם אוכלים קטניות ומוצרי קטניות ואינם משתמשים בשמן חמניות אלא בשמן סויה, חסידים גם אינם משתמשים בהשרייה – מצה שהורטבה – מחשש שהנוזלים יחמיצו את הקמח. כמו כן אינם צורכים קמח מצה, כך שכל קבוצת הקנידלאך יצאה מהמסלול. התפתחו מאכלי חג שהתאימו את עצמם למצאי. שמן זית לא היה במזרח אירופה, אבל היה שמאלץ, שומן אווזים. את האווזים גידלו בחורף ושחטו אותם בסוף כסלו – תחילת טבת. בחנוכה הכשירו את הבית לפסח כדי להמיס את שומן האווזים ושמרו את השומן במרתף עד פסח. את השבבים שנשארו מהשומן, הגריבון (גריבנס), אי אפשר לשמור והפכו אותם למאכל בחג החנוכה. זה היה כורח המציאות. [גריבנס בעברית שוויסקים. – אב"ע].

המאכלים המזרחיים והמקומיים זכו להרבה כבוד במטבח הישראלי אבל דוקא המטבח היהודי-אשכנזי קצת נדחק. אני יליד 1957 והדור שלי וחצי הדור שלפני זיהה את המטבח היהודי במזרח-אירופה עם היעדר ישראליות. לחבר'ה שנולדו פה בטרום המדינה ושנים מיספר אחריה – אני נולדתי בשלהי התקופה הזאת – זכו מזרח-אירופה ופליטי השואה לדימוי נמוך מאוד. בארצות הברית היה מצב אחר. היה יחס למאכלים משם ואוכל יהודי הוגש אפילו בקבלות פנים. היחס שלנו בארץ לפליטים היהודים היה שונה מיחסם של יהודי ארה"ב לפליטים ובהתאם, גם היחס למאכלים היהודים היה שונה. [כל הדברים הכתובים כאן אינם אלא שטות גמורה. השף פשוט א יודע את ההיסטוריה של המיטבח הארצישראלי. – אב"ע].

אבל השף סבור כי מזה כשלושים שנה, מאז מלחמת יום כיפור, התרבות הישראלית נפתחה יותר מכל בחינה, גם מבחינת תרבות האוכל. תחושת הכוח התחלפה ביתר רצון להפנים דברים. שלא כבשנות השבעים והשמונים יחסם של הילידים לאוכל היהודי המזרח-אירופי כבר פחות טעון והוא אפילו סנטימנטלי כי זו התרבות של סבתא. [כנ"ל, שטויות. – אב"ע].

לדעתו, מטבח ישראלי אמיתי משולב בתרבות הישראלית. זה מטבח של זיכרונות שכל העדות, מפולין עד מרוקו, השאירו עליו חותם. בילדותי הגישו בביתנו הרינג לצד חציל, צ'ולנט וסלט ערבי. המטבח האינטגרטיבי בין כל הקבוצות זהו המטבח הישראלי.

מתפעלים מבקיאותו בקולינריה היהודית תהינו היש בדעתו של השף לכנס את שפע תחקיריו בספר. ואכן קלענו למטרה: ממש עתה לקראת פסח, יופיע הספר "שמאלץ" של שמיל הולנד המהווה מעין אנציקלופדיה מדעית לאוכל היהודי של פעם. הוא יוצא בהוצאת קרפד (הוצאת גיל חובב) דרך מודן.

הספר, שוודאי יזכה להצלחה רבה, מתרכז באוכל היהודי המזרח אירופי ומנסה לשחזר את המתכונים האותנטים גם בעזרת צילומים. בספר, ששמיל עבד עליו כשנתיים וחצי, כמה חלקים: בשרים,כבושים, ופסטה יהודית, תפוחי אדמה, גריסים, ומוצרי חלב. שמיל, יהודי כבד גוף (ודאי מרוב טעימות אוכל...) נשוי ואב לארבע בנות, חובש כיפה והמתכונים בספרו כשרים.

בארץ הופיעו כמה ספרים על אוכל יהודי מזרח אירופי. קלודיה רודן למשל שחיברה ספר על המטבח היהודי הספרדי מקדישה כרבע מסיפרה למטבח האשכנזי. ואלו בארה"ב יצא מיגוון ספרים על מאכלים יהודים מזרח-אירופיים. אולם אף ספר לא הגיע למקורות היהדות. שמיל הדתי, בוגר היסטוריה ואידיש באוניברסיטה, חקר גם שו"ת (שאלות ותשובות) של רבנים, גילה בהם לא מעט עיסוקים באוכל, אותם הוא מביא בספרו. כגון אותו פוסק מהמאה ה-19 שנשאל מה מברכים על בצק לבלינצס, וכדי להגיע למסקנה תיאר באידיש את המתכון – חלב, קמח וביצים.

"הנוסע ביהודה" שחי במאה ה-18 בפראג כותב על אישה ששאלה משכנתה תבנית מיוחדת לקרעפלאך. השכנה השתמשה בתבנית לאוכל חלבי ואלו למשאילה שימש הכלי לבשרי. האם זה הטריף את התבנית?

היו רבנים בעלי חוש קולינרי. תקנות קרקוב מהמאה ה-17 מגבילות את המתנות ליולדת וממליצים להביא כמתנה.. .ביגל, כעך לאכילה. אז מופיע לראשונה הביגל כסמל למזל והצלחה.

מאידך, עקב הכשרות, לימודיו הקולינאריים של השף הזה הם אוטודידקטיים. אפילו אוכל שעשו קולגות אינו יכול לטעום. אבל בביתו מצויים הרבה ספרי בישול לא כשרים. כדבריו: "לי אין בעייה איתם. אני לא אוכל ספרים... אני מנסה לעשות לפחות מתכונים כשרים. לדעתי אי אפשר להמיר סטיק בחמאה לסטיק במרגרינה, זה אולי ייראה כמוצר המקורי אך התחליף יהיה נחות. אפשר לעומת זאת לתת אלטרנטיבה, לקחת חומר אחר, למשל שומן אווז. מוכרים אותו באטליז." הוא אינו ממליץ להשתמש בשמנת צמחית למוס שאחרי ארוחה בשרית "אולם, ניתן להכניס בו הרבה שוקולד וביצים. למצוא דברים אמיתיים הטובים לאוכל יהודי כשר."

* * *

יערה בן-דוד

מסע רב תחומי בעקבות "התקווה"

על "התקווה – עבר, הווה עתיד" לאסתרית בלצן 'מעלות' 2009, 155 עמ'

הפסנתרנית ד"ר אסתרית בלצן עורכת זה שנים קונצרטים ותוכניות בתחום המוסיקה הקלאסית, שהמיוחד בהם הוא ההתמקדות בקשר בין מילים לצלילים ובין המוסיקה לביוגרפיה של היוצר. מחקרה העשיר והמרתק "התקווה – עבר, הווה עתיד" הוא מסע רב-תחומי בעקבות ההימנון שלנו, אותו היא מלווה בשני תקליטורי שֶׁמַע פרי עריכתה. קדמו לו שני ספרים: "מכתבים ממוצרט" ו"היידן ובטהובן – מורה ותלמיד".

מסעה המפותל ומאיר העיניים של בלצן מתחקה אחר סודם של מילים ומנגינה בני למעלה ממאה שנה. היא חושפת את שורשיה וגלגוליה של "התקווה" ממקורותיה התנכ"יים ועד ימינו אלה, בחגים ובימי זיכרון, בשמחות ובשכול, ומראָה איך השיר הזה הוא כקליידוסקופ רב גוונים של רגש, הכל בהתאם לעיתוי של השמעתו.

44 שנים לאחר מותו, כשהובאו עצמותיו של נפתלי הרץ אימבר לקבורה בהר הרצל, כתב אלתרמן שהימנונים "מתחילים כשיר של חֶבֶר תימהונים" עד שפתאום הם כובשים את קדמת הבמה הלאומית. "התקווה", בדומה להרפתקאות יוצרה, המשורר הנווד, עברה שינויי גרסאות ותהפוכות עד לנוסחה הקבוע כיום. אימבר עצמו לא התנגד לתיקונים שהכניסו אחרים בשירו כדי שיבטא הדגשים משתנים. ההתעסקות הבלתי פוסקת בשיר דווקא החמיאה לו, מכיוון ששירתו לא זכתה להערכה רבה.

בלצן מנתחת ברגישות רבה את המילים וצירופי המילים בנוסחו האחרון של השיר ומצביעה על קשרם לקונוטציות מהמקורות, במטרה לעמוד על סוד קסמו והשפעתו החזקה. בהמשך היא מתייחסת להימנונים אחדים בתרבות העולמית, שנולדו במאה ה-18. רוב ההימנונים האירופיים חוברו במהפכות "אביב העמים". גל הלאומיות באירופה בסוף המאה ה-19 כלל גם את הציונות, תופעה שהחישה את הולדתה של "התקווה".

אימבר כתב את "תקוותנו" בגיל 22, כששימש מורה לעברית ביאסי שברומניה. משם נדד לאיסטנבול והתפרנס מרוכלות. כאן פגש את הלורד האנגלי לורנס אוליפנט, שהיה חובב ציון נוצרי. עד מהרה התחבבה דמות הטרובדור היהודי על אוליפנט, וכך הפך למזכירו האישי במסע לארץ ישראל. לאחר שהסתכסכו ונפרדו דרכיהם, נהג להגיע רכוב על חמור לישובים שונים בארץ ולקרוא משיריו בפני המתיישבים. במהלך סיוריו שינה ופיתח את "תקוותנו" והוסיף לו בתים. בשנת 1886 ראה אור ספרו הראשון ובו השיר בן תשעת הבתים. אך אימבר לא זכה להכרה כמשורר, אף ששירו התחבב מאוד על אנשי העלייה הראשונה.

למרות הפופולריות שצברה "התקווה" בארץ ובגולה, היישוב בארץ היה חצוי לגביה, אם בשל המילים ואם בשל המנגינה הבלתי מקורית. ברל כצנלסון פילל ש"ברכת עם" של ביאליק יתפוס את מקומה של "התקווה". אחרים הציעו כהמנון את "שיר המעלות" מתהילים קכ"ו. בסופו של דבר זכתה "התקווה" להכרה כהמנון לאומי.

בדיעבד מתבררות אחת לאחת ההשפעות הספרותיות והמוסיקליות על "תקוותנו": משפט הפתיחה של ההמנון הפולני, השיר "הרַיְין הגרמני" של ניקולאס בקר, השירה היהודית בספרד בימי הביניים. המילה "תקווה", המופיעה בשיר פעמיים, חלחלה עמוק ברוח התקופה, ולכן אין פלא שהייתה נושא מרכזי בספרות ההשכלה והתחייה.

לאחר בחינת ההיבטים המילוליים והמוסיקליים של כמה משירי הגעגועים הנודעים של חיבת ציון ("שיר השושנה", "חושו אחים חושו" ו"אם אשכחך") מגיעה המחברת למסקנה שרק שירו של אימבר זכה להיות הימנון המוסכם על הכל, מכיוון שהיה השיר היחיד שחָברו בו כל התכונות האופייניות להמנון.

מרתק לא פחות הוא המעקב אחר מנגינת "התקווה" והתחברותה למילים. הלחן שלה עממי ומתברר שמקורותיו רבים ומשתרעים על פני כל אירופה. יש למשל דמיון מדהים בינו לבין מנגינה של שיר עגלונים היתולי רומני, אף שאין בו כל קשר מילולי עם "התקווה". ואם לא די בכך, אחד החוקרים הצביע על שמונה מקורות עממיים שונים הטבועים במנגינת "התקווה". היפה מכולם נמצא ביצירתו של המלחין סְמֶטָנָה, "המולדובה". בדיקה נוספת מגלה שמשוקעים ב"התקווה" הדי תפילות של יהדות ספרד ואשכנז, ולא חסרים גם עקבות משירי עם מספרד, מחבל הבאסקים ומפולין. להמחשת הבחנותיה המעניינות מלווה אסתרית בלצן את דבריה בתווים מוסיקליים ועורכת השוואת מקורות. בהמשך היא מביאה את דבריו המאלפים של אריאל הירשפלד שב"התקווה" נוצרת בעצם סתירה בין המילים למנגינה, מכיוון שהמילים אמנם קוראות ליציאה מהגלות ולשיבה לארץ, אבל במישור הרגשי המשתקף במוסיקה יש געגועים וזיקה חזקה דווקא לתרבות האירופית.

קורותיה של "התקווה" מרתקים במיוחד גם במגוון ביצועיה. מי לא תִּזְמֵר אותה? – תחילה המנצח האיטלקי הגדול טוסקניני ב-1936. אחר כך זכתה לתיזמור סימפוני מלא תחת שרביטם של סארג'נט הבריטי (1937) ומולינארי האיטלקי (1945-1948), שהביא אותה לשיאי הבעה חסרי תקדים, אבל, בשובו לאיטליה במהלך מלחמת העצמאות נעצר באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים. הוא שקע בדיכאון, הסתגר במנזר ונפטר כעבור ארבע שנים. לאחר פרק זמן, שבו תיזמורו לא בוצע בארץ, חזרו בכל זאת לבצע אותו, מכיוון שהיה היפה ביותר. "ומי יודע," כותבת בלצן, "אולי היה תזמורו הנפלא של מולינארי ל"התקווה" דרך לבקש מאיתנו מחילה?"

רגעיה הגדולים של "התקווה" הם ציוני דרך בלתי נשכחים. הנה אחדים: ניצולי ברגן בלזן שרו אותה עם שחרור המחנה, עולי הגרדום – רגע לפני מותם. ביום הכרזת המדינה היא שודרה ברדיו לרחבי העולם, בפעם הראשונה באופן חוקי.

אף על פי כן, בכל דור, מ-1932 ועד היום, מלווה "התקווה" בפולמוסים. בלצן כותבת שהבעיה שהטרידה רבים לאורך השנים הייתה הייצוגיות הקשורה בדמות המחבר, במילים, במנגינה המינורית ה"גנובה" מזרים ואינה מתאימה לימי תחייה לאומית וגם העובדה שההמנון אינו מייצג את אזרחי ישראל הלא-יהודים. לאחר 1967 "ירושלים של זהב" היה אחד מניסיונות הנפל להחליף את ההמנון הקיים. ראו בשיר הזה נבואה שהתגשמה, הראויה להחליף את הטון הגלותי המתבכיין של "התקווה". שיר המחאה של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל" פקח עיני רבים והוריד את האפשרות הזאת מן הפרק. "התקווה" לא הוחלפה ולא שונתה מאז ועד היום.

רק גורלו של אימבר, אביה-מולידה של "התקווה", לא שפר עליו. לאחר שהסתכסך עם אליעזר בן יהודה, עם פקידות הברון ועם אוליפנט עצמו, עזב את הארץ והגיע לארה"ב מחוסר כל. דרכו לא צלחה עליו והוא סיים את חייו כשיכור לבוש בלואים. כשהיה מופיע לאסיפות ציוניות, גורש בבושת פנים. אבל בכל מקום נהג תמיד לומר: "אני ו'התקווה' לנצח נישאר." הוא לא טעה.

שלום אהוד,

בעקבות דבריו של אליהו הכהן על "התקווה", אני רוצה להסב את תשומת הלב לסיפרה החשוב של הפסנתרנית ד"ר אסתרית בלצן על "התקווה", שראה אור לפני כשנה. אני מצרפת רשימת ביקורת שלי שפורסמה על הספר ב"מאזניים" בינואר 2011.

בברכה,

יערה בן-דוד

אהוד: פליאה בעיניי שבכל הסקירה שלך על ספרה של ד"ר בלצן לא נזכר שמו של אליהו הכהן, החוקר המובהק ביותר של "התקווה", שאי אפשר לכתוב על אודות השיר מבלי להסתמך עליו, ואם אינו טועה יש גם כמה מקביעותיה של ד"ר בלצן שכבר הוכחו על ידו כלא נכונות.

* * *

משכנות שאננים והוצאת הקיבוץ המאוחד

מתכבדים להזמינכם לאירוע ספרותי לכבוד הספר

להט אדם – האמנות באור המצפון

המשוררת מרינה צווטאיבה

מבחר שירים ומסות

ערכה ותרגמה רנה ליטוין

יום חמישי, י' בניסן תשע"א

14 באפריל 2011 בשעה 19.30

מרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר

משכנות שאננים, ימין משה ירושלים

ישאו דברים: ד"ר מיכאל וייסקופף, מרצה לספרות רוסית באוניברסיטה העברית

ד"ר פיני איפרגן, המחלקה לפילוסופיה, אוניברסיטת בן-גוריון

תקריא שירים: מילאת ביברמן, בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב

קטעי מוסיקה: שירים מולחנים במיוחד לערב זה על ידי המלחין רפי קדישזון

בביצוע הזמרת קרן הדר

הנחייה: גיורא רוזן, עורך סדרת ספרי "קו אדום" בהוצאת הקיבוץ המאוחד

לפרטים והרשמה: 02-6292212

כרטיסים: 50 שקל, 40 שקל לאזרחים ותיקים ולסטודנטים

מיספר המקומות מוגבל

ייתכנו שינויים בתוכנית

* * *

רות ירדני כץ

חתונה של פעם

היום אנחנו לא מעזים לקחת חלק באף חתונה אפילו שמדובר בקרובים-קרובים מפני שלהשתתף בחתונה זה עונש גדול. הזוג שמתחתן מפיק אירוע במאות אלפי שקלים. מספר המוזמנים בשמיים, הרעש מחריש אוזניים שאי-אפשר להוציא מילה כי אף אחד לא מסוגל לשמוע, ומסתכלים אחד על השני במבט רווי עצב. האוכל נורא ואיום והגרוע מכל שהם בוחרים מקום להתחתן לא במקום מגוריהם אלה במקום שהם חושבים שהוא שיא היופי, ומכריחים מאות אורחים לנסוע חצי יום כדי להגיע אליהם, חצי לילה לחזור ועוד צריך להביא המחמאה שמנה. לא, היום יש לנו את האומץ לומר זה לא מתאים לנו. אנחנו כבר לא מסכימים לקבל את העונש הכבד הזה.

לפני זמן מה נסעתי עם נהג מונית סימפטי, ותוך כדי שיחה הוא סיפר לי שבתו הבכורה מתחתנת בימים אלה. 700 אורחים!!! החתונה לא תתקיים בירושלים אלא באזור המרכז. 

תהייה תזמורת גדולה, זמר ידוע, צלמים, במאים, אוכל כיד-המלך ומשקאות משובחים. לא התאפקתי ושאלתי: "וכמה יעלה?" הנהג האיט, הביט בי והשיב: " כ-150 אלף שקלים." נחנקתי וראיתי בקבוק מים לידו, ושאלתי אם אפשר לשתות קצת.

הנהג הושיט לי את הבקבוק ואמר: "אל תתעלפי לי במונית. את יודעת שהיום ההורים אין להם מילה, מי שקובע זה הזוג. הם מחליטים מי, איפה ואיך." הנהג החביב, אב גאה שמחתן את בתו הבכורה ומה-זה 150 אלף שקלים? באמת, שום-כלום לעומת חתונה שעלתה מיליון שקלים, פה בארץ שלנו, שעליה קראתי באחד העיתונים. 

נעמי חברה שלנו חיתנה את בנה אבשלום שנשא לאישה את כרמן. טקס הנישואין נעשה בחוג המשפחה. את ההזמנה קיבלנו באי-מייל וכשראיתי היכן תתקיים המסיבה אמרתי לבן-זוגי "הולכים".

את קבלת הפנים הם ערכו באולם הסתדרותי בשכונה שבה הם גרים. בשבת האולם משמש בית-כנסת. זו היתה הפתעה נעימה. באנו וליד הכניסה שמענו נגינת ג'ז. נכנסנו ובפינה היו שלושה נגנים: בס, תופים וסכסופון והם ניגנו את כל הסטדנדרטים הידועים של ג'ז בלי הגברה ורמקולים. באמצע האולם עמד שולחן גדול ועליו מטעמים שהמשפחה, חברים וחברות הכינו. היו דברים נהדרים ישר מהבית לשולחן. גם את יין הביאו האורחים וכולם אכלו בצלחות חד-פעמיות. בסך-הכל כ-60 אורחים. אווירה נהדרת שררה במקום, אפשר היה לשוחח, לטעום מזה ומזה, לספר בדיחה ולשמוע את הצחוקים. השיא של אירוע צנוע זה היה שכל האורחים רקדו ריקודי עם ועמים כשהתזמורת הג'זית מלווה. הנה, אפשר גם אחרת - אפשר לשמח ולשמוח כמעט בלי כסף, אפשר גם אפשר! 

*

אהוד היקר,

ההגנה שלך על נבחרים שהשתן על להם לראש ממש לא מובנת לי. אהוד אולמרט הוא איש חכם, אינטליגנט, היה ראש ממשלה טוב אבל מעד. יושר ציבורי, מוסר אישי ודוגמה אישית צריכים להיות נר לרגליהם. החשדות נגד אולמרט הן כבדות ביותר, והלוואי שנתבדה. העובדה ש"כולם" נהנתנים ונהנים מגודל התפקיד שהם ממלאים ומנצלים אותו לא פוטרת את נתניהו. גם אני ראיתי את הראיון עם רעייתו והיא גם טענה שכולם... במסגרת התחקיר של דרוקר הוא הביא עובדות! קבלות! חשבונות! הוא לא המציא שום דבר, וההתנפלות שלך על אלה שיורדים על נתניהו בטירוף, כולל אני, מדאיגה אותי מפני שלתת הגנה לנבחרים שאיבדו את מצפונם זה לא עובר. אני בהחלט לא מצפה שראשי המדינה יסעו בקורקינט וילונו בבקתת בוץ, אבל שאנחנו נשלם עבור גחמותיהם? ישנם כאן ציבורים שלמים שמשכורתם החודשית שווה לחצי לילה במלון בריברייה הצרפתית.

רות ירדני כץ

אהוד: אינני חוזר בי מאף מילה שאמרתי, ויום אחד תראי שצדקתי, וכי דברייך אינם אלא דמגוגיה קרתנית.

לצערי, העיתונות המנוולת מתגוללת על כל מי שיכול להיות מטרה טובה לשערוריה עסיסית, ומוצצת את דמו וככה הורסת את המנהיגות שלנו על שטויות שאין להן כל קשר למקצועיות ולתבונה שלהם.

לפני זמן קצר סיפר יואל מרקוס ב"הארץ" כיצד ישב עם ביבי במסעדה, וביבי יצא לפני תשלום החשבון. מרקוס שכח לספר כי כשעיתונאי נפגש עם מרואיין, נהוג שהעיתונאי משלם, והעיתון מחזיר לו את ההוצאות תמורת הקבלה. אז גם כאן איבד נתניהו את מצפונו? או למרקוס הרכלן אין מצפון?

* * *

יוסף אורן

הבדידות ממבט מיגדרי

בין השירים אשר נאספו אצלי על האופן שבו תיארו משוררות את היחסים בין גברים לנשים, מצוי גם השיר הבא של המשוררת נורית זרחי, שהוא פנינה שירית צנועה בתוך המאגר הגדול של שירת הנשים העברית על הנושא:

שְׁנֵי אֲנָשִׁים יוֹשְׁבִים

זֶה מוּל זֶה

אִישׁ יוֹשֵׁב בְּקָפֶה

וְאִשָּׁה מוּלוֹ

הִיא מַבִּיטָה בָּרְחוֹב

הוּא מַבִּיט בַּשָּׁמַיִם

אֲנָשִׁים עוֹבְרִים אֶצְלָהּ

עֲנָנִים אֶצְלוֹ.

זהו שיר קטן-מידות – אשר נדפס ללא כותרת. הוא חסכוני לא רק במספר המילים שבו (22 בסך הכל), אלא גם בדרכי הביטוי שלו. מבט צילומי על השיר לפני קריאתו מגלה לקורא, כי אפילו סימני הפיסוק נחסכו ממנו. ואכן, רק אחרי ביצוע הקריאה וההתעמקות בתוכן כ"ב מילותיו של השיר יתברר לקורא שסימני הפיסוק האפשריים הוסרו כדי להעניק עוצמה לסימן הפיסוק היחיד, זה שמופיע בסיום השיר, החותם במסקנה מיגדרית את האירוע המתואר בשיר.

אך גם ללא סימני פיסוק נוספים ניתן להבחין, כי כל שתי שורות מהוות משפט חיווי עצמאי, ורק החלטתה של המשוררת להזרים את ארבעת המשפטים יחד מנעה את הפרדתם בשיר זה מזה. די בקביעה זו, שהשיר בנוי מארבעה משפטים, כדי לחזור על כלל חשוב שקורא שירה חייב לזכור – אחרי שהשלים את קריאת השיר בשלמותו, עליו לבצע עיבוד של המידע בכל משפט בנפרד ודווקא על-פי הסדר שהמשפטים מוצבים בשיר.

סיפור האירוע

המשפט הראשון (שורות 2-1) מציג את גיבורי האירוע כ"שני אנשים" היושבים "זה מול זה", בלי לייחד אותם. בהעדר פרטים נוספים – נותר הקורא לפי שעה ללא תשובות על שאלות שונות שמעורר אצלו המידע במשפט הזה, כגון: מי הם שני האנשים? היכן הם יושבים? האם נקלעו באקראי לשבת יחד במקום שבו הם יושבים, או שקבעו מראש להיפגש במקום זה? מהי בכלל ההצדקה להתעכב על מראה כה שגרתי כמו מראה שני האנשים היושבים זה מול זה?

השאלה האחרונה מחזירה אותנו לפרט חשוב במשפט הזה, שעד כה התעלמנו ממנו – השניים יושבים "זה מול זה", ולא "זה ליד זה". ולכן אנו מוסיפים לשאלות הקודמות שאלה נוספת: האם בחרו השניים לשבת כך מטעמי נוחות לניהול שיחה נינוחה וידידותית ביניהם, או שבחרו להתיישב בצורת ישיבה זו, משום שהיא מתאימה לשיחת עימות מתוחה וטעונת רגשות ביניהם?

המשפט הבא (שורות 4-3) מוסיף שני פרטי מידע חשובים. הראשון – שצמד היושבים הם איש ואישה, והשני – שהם יושבים בבית-קפה. שני הפרטים החדשים לא רק עונים על שתי השאלות הראשונות ששאלנו קודם, אלא גם מטים את הכף לטובת הפירוש שהשניים בחרו לשבת "זה מול זה" כדי להיות ממוקדים זה בזה באופן מלא. בראשו של הקורא גם חולפת המחשבה, המתבססת על הווי עירוני ידוע ונפוץ, כי פגישת השניים היא "פגישה עיוורת" – פגישת היכרות שפנויים קובעים בבתי-קפה בתקווה שתתפתח לקשר רומנטי.

אך פירוש חיובי זה טרם הדיח לחלוטין את האפשרויות הפחות נעימות למטרת ישיבתם "זה מול זה". הראשונה – אולי פגישתם היא בכלל פגישה עסקית, ולכן בחרו לשבת "זה מול זה" כדי שתהיה עניינת וללא גינוני ידידות מיותרים. והשנייה – אולי בכלל הקדמנו להושיבם ליד שולחן משותף בבית-הקפה, בעוד שייתכן כי השניים אמנם יושבים בסמוך זה לזה, אך ליד שני שולחנות נפרדים – הוא איש היושב ליד שולחנו, והיא אישה היושבת "מולו" אבל ליד שולחן נפרד.

באפשרות הזו תומך הניסוח במשפט הזה האומר, כי האיש "יושב בְּקפה". מאחר שעד כה נטה הפירוש להנחה, כי מדובר ב"פגישה עיוורת" של איש ואישה המחפשים אהבה, לכן הקל ראש בניסוח שקיצר את שמו המלא של המקום – "בית-קפה" – והסתפק באמירה כי האיש "יושב בְּקפה". אך בהחלט ייתכן, שהאיש לא רק יושב בבית-קפה, אלא גם כה מרוכז בכוס הקפה שלו, כדי להימנע מהצלבת מבטו עם מבטה של האישה היושבת בשולחן נפרד מולו, עד שניתן לדמות כי הוא ממש יושב בכוס הקפה שלו. ואם אפשרות זו נכונה, אז המראה המתואר הוא של שני אנשים בודדים שהזדמנו להפיג את בדידותם בבית-קפה ובאקראי יושבים זה מול זה, אך ליד שני שולחנות נפרדים.  

המשפט השלישי (שורות 6-5) מאלץ את הקורא להניח לשתי האפשרויות ביחס למיקומם של האיש והאישה בבית-הקפה, כי הוא מפנה אותו להתנהגותם במעמד הזה. כלומר: המשפט כאילו אומר – בין שהשניים יושבים ליד שולחן אחד ובין שהם יושבים בשולחנות נפרדים, מבטם מוסט מבן המין השונה אשר יושב מולם. העובדה, כי אף שהם יושבים "זה מול זה", "היא מביטה ברחוב" ו"הוא מביט בשמים", מעידה שנוצר מתח שלילי ובלתי-נעים ביניהם.

מאחר שמבטו של הזולת מתבאר אצל שניהם כפלישה לפרטיות – פלישה המערטלת את היותם בודדים מאוד – שניהם מתאמצים להימנע מהצלבת מבטיהם. מאמציהם להימנע מלראות זה את זה מתפרשת כך בשני המצבים שהתייחסו למיקומם. אם הם זרים היושבים ליד שולחנות נפרדים – משתקפת להם בדידותם במראה היושב ממול לבדו ליד שולחן. אך הבדידות היא לא פחות מכאיבה גם אם השניים קבעו "פגישה עיוורת" בבית-הקפה בתקווה למצוא אהבה, כי מאחר ש"הקליק" לא נוצר ביניהם – ממשיכה ישיבתם "זה מול זה" ליד אותו שולחן להיות עבורם בלתי-נסבלת.

לפיכך, בשני המצבים מוסב מבטם מהזולת היושב ממול אל מטרה חיצונית – "היא מביטה ברחוב", בעוד "הוא מביט בשמים". המידע הזה מבהיר, שהשניים לא רק יושבים "זה מול זה", אלא גם המטרות שהם בוחרים למבטם הן "מוּלִיוֹת". הניגוד בין המטרות איננו מתבטא בכך ש"הרחוב" הוא מטרה נחותה בעוד ש"השמיים" הם מטרה גבוהה, אלא בזאת ש"הרחוב" מייצג את הקרוב ואת האפשרי להשגה ואילו "השמיים" מייצגים את המרוחק שאיננו ניתן להשגה. ולכן הבחירה במטרה שונה למבטם משקפת את הניגוד המהותי בין המינים. מבטה של האישה, המופנה לנעשה ברחוב, מעיד עליה שהיא מציאותית, וכנראה שגם ציפיותיה מפגישה עם גבר הן תכליתיות ומעשיות. ואילו מבטו של האיש, המופנה לשמיים, מעיד עליו שציפיותיו מפגישה עם אישה הן בלתי-מציאותיות ואפילו דמיוניות.

המשפט הרביעי (שורות 8-7) מחזק את הניגוד שהוצע בפירוש המשפט הקודם למטרות המנוגדות שהשניים בחרו למבטם. האישה חוברת באמצעות מבטה לאנשים בסביבה הקרובה אליה, ואילו מבטו של האיש מחבר אותו לעננים המרוחקים ממנו. וגם כאן אין מייצגים "אנשים" ו"עננים" הבדל בין הנחות לבין הגבוה, אלא משקפים את ההבדל המהותי בין המינים. נשים נכספות ליצור קשר עם גברים הקיימים במציאות – עם מעלותיהם ומגרעותיהם כבני-אנוש, לכן, כדי להיחלץ מבדידותה, האישה "מביטה ברחוב" ובוחנת "אנשים עוברים". גברים מתאווים ללכוד "עננים" – נשים כלילות שלמות, ועל כן הגבר "מביט בשמיים", ועקב כך הוא מקטין את סיכוייו להיחלץ מבדידותו.

המידע על "המספרת"

עד כה לא הקדשנו תשומת לב למי שמספר לנו את "הסיפור" על שני האנשים היושבים בבית-הקפה ועל הסצינה עתירת המתח המתרחשת בלי מילים ביניהם. אף שאין שום מידע בשיר על מינו של "המספר", סביר להניח שאישה מספרת את "הסיפור" הזה. בהנחה זו תומכות מצד אחד האהדה שמשתמעת מהנאמר בשיר על האישה אשר "אנשים עוברים אצלה", ומצד שני ההסתייגות המשתמעת בשיר מהאיש ההוגה בעננים.

מה עוד אנו יכולים להסיק מהשיר על "המספרת" הזו? מן הפעלים המופיעים במשפטי השיר בלשון ההווה, רשאי הקורא להסיק שגם המספרת עצמה יושבת בהווה בבית-הקפה הזה. יתר על כן: גם היא יושבת לבדה במקום, כי גם עבורה בית-הקפה משמש כמקום מקלט מפני הבדידות בעיר הסואנת.

בית-קפה איננו רק מקום בילוי עירוני מובהק, אלא גם מקום מקובל בעיר לקיום מיפגש חברתי. חלק מאלה שמבקרים בו תכופות לבדם, מצפים להפיג בו את עקת הבדידות שלהם, והפנויים מביניהם גם מקווים בבואם לבית-הקפה להכיר אדם פנוי המחפש גם הוא פתרון לבדידותו. "המספרת" מכירה את הציפייה הזו מניסיונה האישי. אך היא גם יודעת, כי כאשר איש או אישה יושבים בבית-קפה לבדם – בדידותם מוצגת לראווה לעיני כול וגם נכונותם להיכרות עם זר מוחצנת ומוכרזת. משום כך, בהגיעה אל בית-הקפה הזה היא מעסיקה את עצמה בצְפייה בבודדים כמוה. העיסוק הזה מעניק הצדקה לישיבתה לבדה בבית-הקפה וגם משכיח ממנה את העובדה המביכה שבה-בעת נחשפה בדידותה לזרים.

ואכן, ארבעת משפטי השיר מלמדים שלא במקרה היא מתמקדת בהתנהגותם של האיש והאישה אשר בסמוך לה. למעשה היא עורכת תצפית בבדידותם, כמו שזואולוג צופה בהתנהגויות של בעלי-חיים במעבדה, כדי לאמץ מהתנהגותם פתרון להרגשת הבדידות של עצמה, אחרי שהבחינה כי הם "יושבים זה מול זה". פתרון מועיל כזה לא גילתה בהתנהגותם, אך לעומת זאת הגיעה לתובנה שהבהירה לה את סיבת היותה לכודה במצב הבדידות, על אף שהיא מגיעה בקביעות לבית-הקפה הזה, וחושפת שם את עצמה כאישה בודדה המצפה שגבר כלשהו יבקש את חברתה.

מדוע נפוצה הבדידות?

תובנה זו מסבירה את הבדידות של נשים כמוה כפרי ההבדל המהותי בין המינים. על אף הקפדתה של "המספרת" לתאר באופן ענייני ואובייקטיבי את התנהגותם השונה של האיש והאישה "היושבים זה מול זה" בבית-הקפה, אפשר להרגיש, כי בשם הנשים הבודדות היא משמיעה ביקורת על אותם גברים בודדים אשר גם בהגיעם לבית-הקפה בתקווה לפגוש אישה, אינם נותנים לאף אישה הזדמנות אמיתית להיכרות העשויה להתפתח לקשר אהבה. על הסף הם פוסלים אישה אם איננה מצטיירת להם כ"ענן" – כלילת יופי וסקסית כפי שהם רוקמים את דמותה בדמיונם.

המטרה של מחברת השיר לא היתה, אם כן, לתאר את בדידותם של השניים, כאשר הטילה על "המספרת" לצפות באיש ובאישה בבית-קפה, אלא לחשוף את סיבת הקושי להיווצרות "הקליק" בין שני המינים, בין שפגישתם היתה יזומה ובין שהיתה מזדמנת ואקראית. משתמע מהשיר, כי על פגישת איש ואישה מאיימת תמיד הסכנה שתסתיים במפח-נפש, לא משום שהם "שני אנשים", אלא משום שמסיבות מיגדריות קיים פער עמוק בין ציפיותיהם מהחיים. אישה מרכזת את שאיפותיה במטרות מציאותיות ואפשריות, בעוד שהגבר מרכז את שאיפותיו במטרות דמיוניות והרפתקניות.

שירתן של משוררות, ובמיוחד זו הנכתבת בשלב בוגר ובשל בחייהן, מבטאת לעיתים קרובות את האכזבה הזו מהגברים. גם אם אינן פמיניסטיות מוצהרות, הנוטות להטיל מראש ובשיטתיות את האשמה לאכזבותיהן ולתסכוליהן על הגברים, משתמעת משירתן התרעומת על כך שבעוד שהאישה הבודדה מוכנה בבואה לשבת בבית-הקפה להכיר גבר פנוי ולקבלו עם מעלותיו ומגרעותיו, יתברר לה בדרך כלל כי הגבר המצוי מפגין גבריות נערית – על אף היותו "איש" מבחינת גילו, "הוא מביט בשמיים" ומנסה ללכוד "עננים".

* * *

דעת חז"ל על קיום יחסי מין במסגרת מוסד הנישואין

כמובא במסכת סנהדרין פרק שמיני דף ע"ה עמוד א

על פי תרגום הרב עדין שטיינזלץ

משנה א

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו לאהבה באישה אחת והעלה ליבו טינא ונעשה חולה מאהבה. ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתיבעל לו. אמרו חכמים ימות ואל תיבעל לו. הציעו הרופאים לפחות תעמוד לפניו ערומה. אמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. הציעו הרופאים תספר( תשוחח) עימו מאחורי הגדר במקום צנעה שיהיה לו מעט נחת בדבר. אמרו חכמים ימות ולא תספר עימו מאחורי הגדר.

נחלקו בה רב יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני. חד אמר אשת איש היתה והשני אמר פנויה הייתה. נניח לשיטת מי שאמר אשת איש היתה, יפה ומובן הדבר, שיש כאן משום גילוי עריות ושאר הדברים השייכים לכך ולפיכך לא הותר לו שום קירוב. אליה. אלא לדעת מי שאמר פנויה הייתה מה כל זה, מדוע אמרו שימות ולא תיעשה מה שביקש?

רב פפא אמר: הטעם הוא משום פגם משפחה שאין רשות לבייש את משפחתה בשל כך. רב אחא בריה דרב איקא, אמר: כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות שאם ישמעו לטענה שכזו יהיו בנות ישראל מופקרות לכל מי שמתאוה להן. ושואלים: אם פנויה היתה, שישא אותה?! ומשיבים: לא תתיישב דעתו על ידי נישואין מפני הטעם שאמר ר' יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה של היתר וניתנה לעובדי עבירה שנאמר "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם ( משלי ט, י"ז) ולכן לא תתיישב דעתו של זה על ידי נישואין.

האם לדעת הקוראים, חכמינו ז"ל מעודדים קיום יחסי מין שלא בהיתר כדי לשמר את טעם החיים?   

המלביה"ד: יצחק שויגר

* * *

האם אני "ימין" או שמאל"?

12 נקודות למשאל עצמי מאת יהודה דרורי

נולדתי על גבול תל-אביב יפו לקול שריקות הכדורים של השבאב עם ראשית המאורעות של 1936. הורי אנשי העליה השלישית הסוציאליסטית, היו חלוצים ברוחם, ומפאי"ניקים בדמם.

התחנכתי על-ידי טובי המורים, שחינכו לאהבת הארץ וקיבלתי השלמת חינוך ב"תנועה המאוחדת" ברוח הוריי ומוריי. למדתי על השואה מילדים ששרדו אותה וחזיתי בעיניי את פלא הניצחון במלחמת השחרור.

בתיכון למדתי בקיבוץ ובבי"ס "כדורי" וכך חונכתי להיות מלח הארץ... והייתי ללא ספק: "שמאל..."

הספק הראשון בזהותי הפוליטית התרחש בקיבוץ, שם הבחנתי בעיוות הגדול של המרכסיזם. במקום: "כל אוחד תורם ככל יכולתו ומקבל לפי צרכיו,", הקיבוצים בארץ-ישראל קבעו ש"כל אחד תורם כמה שהוא רוצה אבל כולם מקבלים שווה..." כך שנוצרה חברה עם פרזיטים לא מעטים, מה שבסוף מוטט את הקיבוצים.

בלימודיי האקדמאיים בעולם הגדול הבחנתי עד כמה ה"שמאל" הסוציאליסטי/קומוניסטי הסתאב מבחינת התפתחות הפרזיטיות והרס הדמוקרטיה לכיוון הדיקטטורי המדכא, זה הרוצח והמשפיל. למדתי כי היטלר, למשל, רצח הרבה פחות אנשים מסטלין או ממאו-טסה-טונג... מה שאמר לי, שקרוב לוודאי שאידיאולוגיות בכללן, הינן משהו מאד שלילי ואפילו... רצחני.

במסגרת האופוריה של תוצאות מלחמת 67', ניסיתי לאמץ את האידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", עד שהוברר לי, לאחר מחקר שהייתי שותף לו, שאני דוגל למעשה באידאולוגיה הישנה והמתועבת של ה"שומר הצעיר", שתמכה בהקמת מדינה דו-לאומית (כמובן עם רוב ערבי מוחלט...)

זה שנים רבות שאני מנסה להגדיר את "מהותי האידיאולוגית" ולהבחין בין שמאלי לימיני.. ראו למשל:

אם אני בעד תמיכה בחלשים אז אני "שמאל", אבל אם אני חושב שיש לנפות מביטוח הלאומי את הרמאים והנוכלים לבדוק מי באמת זכאי לקצבאות – אז אני "ימין" .

אם אני בעד לתת מימשל עצמי לפלסטינים אז אני "שמאל", אבל אם אני נגד מתן עצמאות למדינה פלסטינית לצידנו אז אני "ימין".

אם אני מאמין שיש להעביר לשלטון פלסטיני את השכונות הערביות במזרח ירושלים – אני שמאל. אבל כאשר אני טוען שניתן לחסוך מיליארדים בביטוח-לאומי לערביי מזרח ירושלים ברור שאני ימין.

אם אני חושב שהחרדים הינם פרזיטים במדינה שלנו אני "שמאל", אם אני בעד בניין ישובים בשטחים לחרדים בלבד אז אני "ימין".

אני בעד חופש הדיבור וההתבטאות – אני שמאל? אבל אני נגד תקשורת "מטעם" ואני נגד מקבלי משכורות מהמדינה היוצאים להשמיץ אותה בארץ ובחו"ל (כמו מיספר לא קטן של פרופסורים מתועבים) אז זה בטח עושה אותי ימני קיצוני.

אם אני חושב שהבנקים וחברות הביטוח עושקים אותנו, אני "שמאל", אבל אם אני נגד שביתות בחסות ההסתדרות בשירותים שפוגעים בציבור, אז אני "ימין".

אם אני חושב שעלינו להיות מאופקים בכל המתרחש בסוריה, ירדן, מצרים ואירן אז אני "מה-זה-שמאלני"... אבל אם אני בעד לכסח כמה שיותר חזק את החמאס בעזה אז ברור לכל שאני ימני שרוף.

אם אני בעד קול המצפון של מיקי איתן, אני "שמאלני" ואם אני חושב שאביגדור ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הכי שפויים במדינה אז אני ימני-לא-שפוי.

אם אני בעד פלורליזם פוליטי במדינה ומקווה שמר"צ ו"העבודה" יתאחדו, ברור לכל שאני ב"שמאל", מצד שני אם אני מקוה שכוחם יצטמצם למקסימום 2 מנדטים אז אני "ימין".

אם אני חושב שיש לתת לערביי ישראל שיוויון זכויות מלא, אני שמאלני, מצד שני אם אני מאמין בהצהרת נאמנות של כל אזרח למדינה אז אני ממש פשיסט-ימני.

אם אני בעד שחרור גלעד שליט אני מה"שמאל"... אבל אם אני מאמין שמחיר השחרור שלו גבוה מידי ויעלה למדינה בהרבה דם אז... אני ב"ימין".

ולבסוף, אם אני חושב שהמדינה הזו לא יצאה בדיוק כמו שהאבות המייסדים קיוו, אני מוגדר בשמאל, מצד שני אני מאמין שזו מדינה נהדרת ותתגבר על כל הקשיים והאויבים מבית ומחוץ וכך במשפט זה הפכתי להיות ימני ללא תקנה.

אוכל להמשיך עוד ועוד, ואיש לא יוכל להגדיר בפירוש את זהותי הפוליטית, אבל אני כבר הגדרתי עצמי פרגמטיזם פטריוטי. אני בעד מדינת ישראל פורחת ומשגשגת ויחד עם כך אני מאמין שיש לזכור שאנו חיים במצבים משתנים, ומכאן שעלינו לפעול ולנטרל כל פעילות שתמנע את הפריחה והשגשוג שלנו. אני לא מאמין בסטיגמות ובאידיאולוגיות ואני מאמין שרוב העם הוא כזה, ולפיכך יש לי אמון מלא שניתן להתגבר על "המכשולים האידיאולוגיים" ושום דבר לא יוכל למנוע מאיתנו עתיד טוב יותר.

* * *

עמוס גלבוע

מה מייחד את המישטר בסוריה ואת ההפגנות נגדו?

  מה טיבו של המשטר הסורי היורה במפגינים נגדו? התמונה שהכי משקפת, לדעתי, את המשטר הסורי, הוצגה לעיני כל העולם בשבוע שעבר, שעה שאסד נאם בפני הפרלמנט הסורי. כוונתי פחות לנאום עצמו, ויותר לאנשי הפרלמנט. ברוסיה הקומוניסטית היינו רגילים לראות את כל צירי ועידת המפלגה קמים ומריעים לדיקטאטור שלהם במשך דקות ארוכות. מי הם לעומת חברי הפרלמנט הסורי השרים לכבוד בשאר בנו של חאפז אסד העלאווי, מהללים אותו כמנהיג העולם, מתרפסים בצורה מבחילה, סוגדים לו כמו לאל. מעולם לא היו מראות כאלו בפרלמנט מצרי! שם היתה גם אופוזיציה והיו גם קריאות ביניים, ומעולם לא העריצו את מובראכ כאילו היה בן אלים שהשכינה זורחת מעל ראשו. מצרים של מובראכ וסאדאת היתה ממש דמוקראטית בהשוואה למשטר הסורי האכזרי של העדה העלאווית ובראשה משפחת אסד.

היו לי בעבר שיחות ארוכות עם קצין סורי בכיר מאוד, שהלך כבר לעולמו, שנסבו על משפחתו וילדיו. הוא שח לי במרירות: "יום אחד אני מבלה עם אשתי ובתי הבכורה במסעדה ידועה בדמשק. לפתע נכנסה למסעדה קבוצת קצינים זוטרה. הם כולם היו עלאווים, מהיחידה של רפעת אסד, אחיו של חאפז. כל המקומות היו תפוסים. הם התקרבו אליי, ואני במדים, הורו לי לפנות השולחן בצעקות. בעל המסעדה פחד ונאלם דום. מי יילך להגיד להם משהו? ההשפלה היתה איומה, שורפת. והכול כי אני הייתי קצין סוני. לא אסלח להם!"

ואישיות סורית ביטחונית בכירה אחרת, דווקא עלאווית, שגם היא כבר בעולם המתים, הסבירה לי יום אחד את רוח "סוד המנגנון" של שלטון העדה העלאוית (כ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה, שמבחינה דתית הם פלג פורש מהשיעה, לעומת למעלה מ-70 אחוז מוסלמים סונים, כולל הכורדים): "כמעט כל המפקדים של יחידות המודיעין, 'הכוחות המיוחדים', היחידות המשוריינות ובסיסים חשובים של חיל האוויר הם בני העדה העלאווית. לעומת זאת מרבית קציני המטה השונים הם סונים, בכללם הרמטכ"ל. הם רק מחזיקים עיפרון! לא מזיקים. אבל, יש שתי משרות של קציני מטה שתמיד יהיו בידי העלאווים: ראש מינהל הסגל האחראי למינוי הקצינים והקצין האחראי למינוי של רבי הסמלים. אותו הדבר בממשלה. רובה ככולה סונית, כי בפועל היא משוללת סמכויות, המרוכזות כולן בידי הנשיא והקבוצה של חבריו, רובם עלאווים, אבל ישנם גם כמה סונים לתפאורה וליצירת הרושם שאין דבר כזה הנקרא שלטון העדה העלאווית בסוריה."

 צריך להבין: עד לפני כ-50 שנים העדה העלאווית היתה המפגרת ביותר בסוריה. בנותיה נודעו כמשרתות בבתי העשירים הסונים של דמשק והערים הסוריות הגדולות. מאז שמשפחת אסד תפסה את השלטון ב-1970, "נשבעו" בני העדה לא לחזור לעולם למצב הזה. התעצב בהדרגה משטר דיכוי אפל וברוטאלי, שנשען על הכידונים העלאווים ועל ברית עלאווית עם האליטה הסונית הכלכלית העירונית ועם המיעוט הנוצרי; מישטר שדגלו האידיאולוגי הוא הלאומיות הערבית הנאבקת ב"עמדה הקדמית" מול המזימות והקנוניות של ישראל, ארה"ב וסוכניהם השונים.

 רפורמות רדיקליות אמיתיות במשטר הזה (בכלכלה, בשלטון, בזכויות האזרח) פירושן הפגנת חולשה והתאבדות-מרצון של המשטר. "הפיכה רכה" כמו במצרים או טוניס לא יכולה להיות כאן. רק הפיכת דמים. גורלה של כל העדה העלאווית מונח כאן על כף המאזניים: להמשך שליטה, אולי עם רפורמות איטיות חסרות משמעות, או לגיא ההריגה והשחיטה. צפו לדיכוי ברוטאלי ולעולם מחריש.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 4.4.11

* * *

ניצה וולפנזון

השלמה ויזואלית לכתבה של אליהו הכהן

בגליון 629 של "חדשות בן עזר" העיר אליהו הכהן על כתבה בעיתון "מעריב", מנה ליקויים והביא עובדות בקשר לחיבור ההימנון "התקווה". אין ספק, כל מילה של אליהו הכהן היא מילה בסלע. הבה "נהיה שם," בראשון לציון, בבית הייסמן, בו התגורר מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר. נהיה גם בביתו של שמואל כהן, שהביא את המנגינה, וכן "נבקר" בביתו של ראובן יודלביץ, בו הותאמה המנגינה לשיר. בשנת 1966 צילמתי בראשון לציון בתים ישנים, ואימי, גרטלה בן-זאב-הורביץ ז"ל, הצביעה על הבתים הנ"ל. היא היתה בת למשפחת מייסדים, נולדה בשנת 1896 בראשל"צ וברור שהיתה בעלת ידע על בתי המושבה. ניתן לראות את הצילומים בצרופות לגיליון: תמונה 1 – בית הייסמן בראשון לציון (החזית). אימבר שכן במרתף הבית, למרות היותו חולה במחלת ריאות. בילדותי, כשעברתי על יד הבית, תהיתי מה יש מאחורי החלונות בגובה המדרכה. באחרונה שוּמַר ושוּפַּץ הבניין. תמונה 2 – בית הייסמן (הצד הדרומי). תמונה 3 – ביתו של שמואל כהן. היום ניצב על מקומו בית קומות שעליו מצויירים תווים. תמונה 4 – בית ראובן יודלביץ, שבביתו היה פסנתר, והחבורה ישבה והתאימה את המנגינה למילים. רק בית הייסמן נשאר על כנו. תודה לאליהו הכהן שתמיד מעניין לקרוא את דבריו. זכור לי שהיה בבית אימי ושמע מפיה שירי גן-ילדים מראשית המאה הקודמת. ניצה (הורביץ) וולפנזון [הקלק על התמונות משמאל להגדלה]

* * *

משה גרנות

רב פעלים

על ספרו של יוסף דוריאל – "ללמוד מהחיים" הוצאת דוקוסטורי, 366 עמ'

הספר "ללמוד מהחיים" הוא אוטוביוגרפיה – אחת הגדושות ביותר שאי פעם קראתי. קורותיו ומפעליו, המפורטים בספר, יכולים לפרנס כמה וכמה ביוגרפיות של אנשי חזון ומעש. מהאירועים המתוארים בספר זה מצטיירת אישיות בעלת שכל ישר, תושייה וחזון נדירים. לא פעם, תוך כדי קריאה, נתקפתי בהרהורי כפירה אם אמנם ייתכנו כל האירועים והתחזיות הנוגעים לבעל האוטוביוגרפיה.

אנסה להביא ברשימה זאת מקצת מן השפע הזה: סטולין, העיר בבלרוס, בה התגוררה משפחתו של יוסף דורצ'ין (משפחה לאומית מאוד דוברת עברית), נכבשת על ידי הרוסים, ובעקבות כך הם מגורשים לסיביר – וכך, למרות הסבל הנורא שעברו שם (קור של 40 מעלות בחורף!) – הם ניצלו מציפורני הנאצים, ולא הושמדו יחד עם רבים מקרוביהם. יוסף מתקבל ללימודים בטכניקום, למרות גילו הצעיר, אבל יש לו העוז לסרב להצטרף לקומסומול, תנועת הנוער שהייתה בבחינת חובה לכל מי שרצה לשרוד במשטר הקומוניסטי. יוסף מעיד על עצמו שידע לנבא שהניצחון על הנאצים יהיה במאי 1945 (עמ' 63).

עם תום המלחמה מתנהלת רפטריאציה, היהודים והפולנים מוחזרים למערב. משפחתו של יוסף מצטרפת לארגון "הבריחה", ולאחר תלאות רבות מגיעה לברלין, ומשם לפרנקפורט, מינכן, מרסיי. בפברואר 1947 הם מגיעים לארץ-ישראל. שולמית, אחותו הבכירה, נרשמת לאוניברסיטה העברית ללימודי מתמטיקה ופיסיקה, ויוסף נרשם לימודי הנדסה בטכניון. שניהם מפסיקים את הלימודים – שולמית מצטרפת לקיבוץ ניצנים, ואילו יוסף מתגייס לגדוד 22 בחטיבת כרמל, שמפקדה הוא מרדכי מקלף, לימים רמטכ"ל צה"ל. יוסף משתתף בקרבות רבים – ביניהם כיבוש באסה בצפון, כיבוש עכו. נלחם בקרב על ג'נין. הוא גם נרשם לקורס טיס, ובמסגרת זאת פעל כמטיל פצצות במבצע חורב.

יוסף מביע תמיהה והסתייגות ממה שרואות עיניו בקרב הצבא: יש פוליטיקה קטנה בין מפא"י למפ"ם. האצ"ל והלח"י מנודים, ונזרקים מקורס טיס. כידוע, הקיבוצים היו המארחים העיקריים של יחידות הצבא שבדרך. ספרו של דוריאל מגלה יחס קר של חברי קיבוץ מרחביה כלפי החיילים המתארחים אצלם (לא הסכימו שיאכלו את מנות הקרב בחדר האוכל), ודווקא העפולאים אירחו אותם בחום (עמ' 111).

בעיני המחבר בפרשת אלטלנה נעשו פשעי מלחמה בלתי נסלחים, ובגין האציל היה צריך להטיל את הבירור בעניין הזה על ועדת חקירה, ולא בעניין רצח ארלוזורוב. דוריאל היה אז בחופשה קצרה מהגדוד, וראה במו עיניו את מעשה הזוועה שעשה אח לאח (עמ' 124-122).

עוד עניין בלתי נסלח בעיניו הוא כניעת ניצנים: הם הופקרו על ידי הצבא כי לא השתייכו למפלגה המתאימה, ולאחר קרב של ייאוש אל מול הצבא המצרי, לאחר שאיבדו עשרות לוחמים (ביניהם – שולמית – אחותו של יוסף) - הם נכנעו והנותרים נפלו בשבי. לאחר מעשה – לא רק שהצבא לא היכה על חטא, אלא אדרבה, שמעון אבידן מח"ט גבעתי, והפוליטרוק שלה – אבא קובנר, הוקיעו את הכניעה בכרוז שהופץ בכל היחידות (עמ' 125, 200-194).

יוסף דוריאל מפסיק את קורס הטיס (בו היה חניך גם בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר), וחוזר ללמוד בטכניון. טרם סיים את לימודיו וכבר הועסק בתע"ש, בין השאר בייצור תמ"ק עוזי. הוא מעורב בתיכנון העיר כרמיאל, בפרויקט מנשיה בתל-אביב, בהקמת מרכז תעשייתי ל-23 קיבוצי הדרום. מוטל עליו לבדוק את כדאיות רכישת הקונקורד, ושולל את האופציה הזאת (עמ' 168-167). יועץ בעניין טרמינל חדש לנמל התעופה בן-גוריון. בעצתו מסלקים את המדחנים מרחובות תל אביב. צופה מראש את כל הקשיים שייווצרו עם הקמת התחנה המרכזית בדרום תל אביב במתחם שנקנה על ידי אריה פילץ. לימים היה יועץ לשר מרידור, והשר משה קצב מינה אותו למנהל המכון לפריון העבודה והייצור – עד כאן – רשימה חלקית!

המחבר מקדיש מקום רב לעצות שהוא יעץ לקברניטי המדינה, לתזכירים שהוא שלח אליהם ולמאמרים שהוא כתב ופירסם בעיתונים. הספר גדוש בציטוטים מלאים של המסמכים האלה, לעיתים ניתן למצוא בספר אפילו צילומים של מכתבים, מאמרים או תזכירים (עמ' 236-235, 244, 253-251, 260-259, 286-374, 288, 292, 295, 318-303, 319). הנושאים בהם הוא מעורב הם רבים ומגוונים: הצעה לבטל גיוס חובה לנשים, הזהרה מפני הסתמכות על הנוצרים בלבנון, הצעת דרכים לשיקום הפליטים הפלסטינים, תמיכה בכריית תעלת הימים, חקירת פרשת מותו של הילד מוחמד א-דורא וחשיפת הרמייה שבסרט הפלסטיני בנדון. דוריאל כועס על כך שצה"ל התנצל על הריגתו של הילד לפני שבדקו בכלל אם מעמדת צה"ל ניתן היה לירות לאותו מקום בו הסתתר הילד עם אביו.

לדעתו, האמריקאים טעו בכך שהחליטו לסלק את סדאם חוסיין, ובית המשפט העליון טעה כששחרר את איוואן דמיאנוק. כשגלעד שליט נחטף, היו צריכים להעמיד אולטימטום שאם לא ישוחרר – יוטל מצור חמור, כולל מניעת מים, על הרצועה. אחרי חטיפת החיילים בצפון היו צריכים להפציץ עצרת של חיזבאללה. על המדינה להוכיח לערבים שהנכבה היא שקר, כי לפני מלחמת השחרור הם היו תחת האיום של הכנופיות ששלטו בציבור הערבי, ואילו עכשיו חיים בשוויון זכויות במדינה דמוקרטית. כדי להדביר את הטרור – צריך קודם להדביר את החינוך לשנאה ואת ההסתה, וצריך לקבוע עונשים כבדים על הסתה.

יוסף דוריאל חושב שהאמריקאים הזיקו לפוליטיקה במזרח התיכון מ-1948 כשדרשו לסגת מסיני, דרך 1956 – כנ"ל, דרך 1973 כשדרשו לשחרר את הארמיה השלישית בלי שום תמורה, ודרך הדרישה לתת לעראפאת לברוח מלבנון ב 1982. הם קיבלו את עונשם כאשר בתור תודה החיזבאללה הרג 241 נחתים במשאית תופת.

ליוסף דוריאל יש חשבון פתוח עם שונאי ישראל לדורותיהם: חג' אמין אלחוסייני, בעל בריתו של היטלר, ארנסט בווין הבריטי וג'ורג' מרשל האמריקאי, הנשיא ג'ימי קארטר, השחקן והבמאי מל גיבסון והזמר מיקוס תאודורקיס – כולם חוטפים את מה שמגיע להם מקולמוסו של המחבר (עמ' 345-333, 343-342, 351).

הקורא בספר זה חייב להודות שמדובר באמת באיש רב פעלים, איש בעל אומץ אזרחי ובעל דעות נחרצות ברוב שטחי חיינו כעם בגלות ובארץ. יחד עם זאת, צורם מאוד להתרשם מזחיחות הדעת המופלגת של יוסף דוריאל – מעצמו. הוא אפילו מצהיר שתחזיותיו אף פעם לא התבדו (עמ' 355). כל העולם טועה, ורק יוסף דוריאל איננו טועה לעולם! וכן, הספר גדוש לעייפה ב"ראיות" מצוטטות ומצולמות לאישוש הטענה שיוסף דוריאל באמת צודק תמיד.

יש בספר עמודים מרתקים – בעיקר בתיאור הנדודים של המשפחה וקורותיה ממלחמת העולם הראשונה ועד עלייתם ארצה. פחות נגעה לליבי פרטנות המאבקים של המחבר עם פניו השונים של הממסד.

     * * *

אהוד בן עזר

רק סיפור מסֵפר

כָּל לַיְלָה

לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּסַפְּרוּ לִי סִפּוּר

אֲבָל לֹא סְתָם סִפּוּר בְּעַל-פֶּה

אֶלָּא סִפּוּר מִסֵּפֶר.

סִפּוּר בְּעַל-פֶּה לֹא שָׁוֶה כְּלוּם,

מָה אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ

כָּל מִינֵי הַמְצָאוֹת שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא

אֵיךְ שֶׁהֵם הָיוּ קְטַנִּים, וּמָה

הֵם עָשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וְהַכֹּל תָּמִיד

בְּקִצּוּר, בְּקִצּוּר, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים כְּבָר

לִבְרֹחַ, וְשֶׁרַק אֵרָדֵם לָהֶם –

לֹא. רַק סִפּוּר מִסֵּפֶר

שֶׁיּוֹשְׁבִים וּמַקְרִיאִים, וְשֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ לִי

עַל אַף מִלָּה. אָז אֲנִי בָּטוּחַ

שֶׁהֵם מְסַפְּרִים לִי אֶת הָאֱמֶת

וְשֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מַסְפִּיק זְמַן

כְּדֵי שֶׁאֵרָדֵם לִי לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּר נִגְמָר.

אוגוסט 1980

מתוך השער החמישי, "שירי ילדים", בספר השירים הנידח "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג", 2005, אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו בקובץ וורד.

* * *

רינה יצחקי

היינו העתיד, ההצגה נגמרת

"כמו פָקִירִים הלכנו, מבוגרים וטף, על פני ירח שאיש לא רצה לגלות. האמנו שנקטוף כוכבים, והכוכבים יאירו כזיקוקים את שמי כולם. את כל ארצות העולם. ופועלים יצעדו לאורם כאילו היו אבוקות, ושוויון וצדק ירדו על העולם. רגלינו כאבו כל כך מן המאמץ, עד שיכולנו להתרכז רק בצעדה עצמה. שכחנו עם מי עושים שוויון, עם מי כורתים שלום ולמי מגיע צדק." (היינו העתיד, עמ' 19).

היינו העתיד, סיפרה של יעל נאמן, הוא "בן-זקונים" לספרות הקיבוץ, גמרו עליו את ההלל קוראים ומבקרים כאחד. אבל, איזה מין ספר הוא? האם הוא ספר מחאה, "עוד ספר שבא חשבון עם הקיבוץ," או כפי שכתבו רבים, "בא מאהבה ובנימה פייסנית"? האם לפנינו יומן דוקומנטרי, רומן אוטוביוגרפי, ספר זיכרונות, כרוניקה, כתב-אשמה ואולי מכתב אהבה. האם הוא ספר אוניברסאלי או פרטיקולארי? ספר בדיוני או ספרות ריאליסטית? האם הוא אינטרפרטציה של הקיבוץ מעיניהם של ילדים, או רטרוספקטיבה של חיי הילדים בקיבוץ מעיניהם של מבוגרים? ואולי יש כאן שילוב של שתי נקודות המבט, שיוצר תמונה רוטטת, ברזולוציה גבוהה של חווית החינוך המשותף?

כאילו שלושה ספרים לפנינו: ספר כמעט תיעודי על יחיעם, נופיה חבריה וילדיה, כשברקע מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל; ספר על ילדות בקיבוצי השומר הצעיר; וספר ביקורתי ביותר על החינוך המשותף, על ילדים ללא הורים.

מדבריה של נאמן בשורות הראשונות של ספרה, אפשר להסיק שהספר הוא תוצאה של הכורח שלה, כמו של כל חבריה, לספר את הסיפור, וזאת היא יכולה לעשות רק לאחר שהבהירה לעצמה את משמעות המציאות הקיבוצית, של הוריה, חבריה ושלה, התוודעות שמהווה מעין קתרזיס מוקדם, תנאי ליכולתה לפרוש את ספור חייה, בו ארוגים תולדות קיבוץ יחיעם ו'החינוך המשותף' כחלקים בלתי נפרדים של הסיפור כולו. סיפורה של נאמן מבטא ומשקף את החוויה הפרטית האישית של "ניסוי חברתי" אותו היא רואה כ"מעשה פוליטי" של מנהיגות הקהילה. הוא חתרני במובן זה שהוא מביא קולות שלא נשמעו בזמנם.

כבר בתחילת הספר מגדירה יעל נאמן את הקיבוץ: "הקהילה המשותפת (הקיבוץ) היתה ישות מופשטת ונוכחת בעת ובעונה אחת, היא היתה סך הדברים שמרכיבים ניסיון עצום בהיקפו לחיות בפועל חיים שלמים ומציאותיים של טקסט פילוסופי או ספרותי" (עמ' 32).

ולקראת סוף הספר: "קיבוץ הוא לא כפר עם נוף פסטורלי, דמויות ססגוניות, תרנגולות וכליל החורש. הוא מעשה פוליטי." (עמ' 204). היא מציגה גם את דעתה ואת יחסה להגדרות אלה: "השיטה לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה. היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו. אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל ליבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי. את השיטה שלנו אי אפשר היה לרַצוֹת, יראנו מפניה, ידענו שלעולם לא נשיגה." (עמ' 12). ובדפים האחרונים: "היינו עבדים של ייסורי מצפון לשיטה שלא רוצתה אף פעם." (עמ' 208).

נאמן מתבוננת בהצגת חייה – חיים שהתחילו בקול עֲנוֹת גבורה, דועכים ומסתיימים מול עיניה לפני שנסתיימו חייה. היא מתארת את חייה כדמות שפועלת בתוך ישות "מופשטת ונוכחת, בטקסט פילוסופי או ספרותי," כדמות בטקסט שהסתיים.

איך חיים במציאות כזאת? איך כותבים על מציאות חיים כזאת? היא כותבת את ספרה כיצירה לכמה קולות שאמורים להתלכד לכלל מנגינה או אמירה אחת. בין הקולות של יעל הילדה והנערה, לקולה של נאמן הסופרת, ישנו גם קולו של סוציולוג או אנתרופולוג שלנעליו היא נכנסת לצורך הכתיבה, כשהיא מספקת דו"ח של 'תצפית משתתפת' שמביאה מידע פנימי על הקהילה. אך קהילה זו נעה אי-שם בין רעיונות מופשטים – אידיאות ואידיאולוגיות, לבין סדרי חיים נוקשים ומציאותיים. את החיים האלה היא חווה לא פעם כ"הצגה גדולה" או כ"ניסיון עצום בהיקפו לחיות בפועל חיים שלמים ומציאותיים." היא משתמשת בצמדי מילים שבכל אחד מהם שני עולמות מנוגדים: ישות מופשטת ונוכחת; חיים שלמים ומציאותיים. זוהי רמת תביעה בלתי אפשרית, המוצגת בפני ילדים אלה, מה שגורם להם להיות עבדים של ייסורי מצפון לשיטה שלא רוּצְתָה אף פעם.

חיים אלה, כפי שהם משתקפים בתיאורה של נאמן, מתכתבים עם רעיון "הקהילה המדומיינת" שטבע בנדיקט אנדרסון בספרו "קהילות מדומיינות", אם כי בהקשר אחר. "כל קהילייה, שהינה גדולה מהכפר הקדום שבו היה קשר ישיר בין כל חברי הקהילייה, היא מדומיינת, משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים [...] ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכות לאותה קהילה [...] לכל היחידים בה יש דברים רבים במשותף, וגם כשכולם שכחו דברים רבים." (קהילות מדומינות, עמ' 36). "הלידה מחדש" שנבע מן התפישה האופיינית לנאורות, שהאדם הוא טוב מיסודו, וכי קלקולי ההווה הם פרי השחתה של תכונותיו כישוריו המולדים." (שם עמ' 17)

"קהילה מדומיינת" מאופיינת אפוא כקהילה ריבונית. כמה יפה נכנסת תנועת השומר הצעיר לדימוי זה. את הקלקולים הנזכרים מבקש מאיר יערי, מנהיג התנועה, למנוע.

גורם נוסף שמאפיין "קהילות מדומיינות" לפי אנדרסון הוא הזיכרון המשותף. עליית הלאומיות במאה ה-19 גרמה לעמים רבים "להמציא" לעצמם עבר משותף, רחוק, שלמעשה היה בה בעת תוצאה וגורם של תודעתם המתגבשת בתור עם שהוא, כמובן, קהילה מדומיינת. אכן, ה"קהילה המדומיינת" של אנדרסון עוסקת בבינוייה של אומה, אך ניתן לזהות מאפיינים דומים בבינוי הקיבוץ. ועוד, הורתו וצמיחתו של הקיבוץ היא ללא ספק חלק של בינוי האומה, הציונות, והיא מאמצת לעצמה תכונות דומות.

יצירת "אדם חדש" היתה המשימה הגדולה של מאיר יערי, מנהיג תנועת השומר הצעיר: שאיפה לדמות אנושית חדשה שטרם עוצבה, רצון לחשוף בעזרת הגישה החדשה לחינוך, תכונות, שטרם ניתן להם להתבטא בשיטות הקודמות, האבות המייסדים חשבו כי שיתוף יוכל לתפוס את מקום התחרות, בית הילדים יחליף את הבית, ומטפלות – את הטיפול ההורי. כך קיוו להקים דור חדש יפה בלורית רחוק מסינרה של אימא,­ או רחוק מן היהודי הגלותי... הסוחר הבורגני.

זה נשמע מצוין כטקסט אידיאולוגי, וגם יכול להלהיב אנשים צעירים שנמצאים עדיין ב"שלב המרד", ורואים את עצמם כמי שיגדלו להיות "אדם חדש". למחנכים ולהורים זה נשמע פחות ציורי. קשה לחתל תינוקות בדגל האדום של המהפכה. מכל מקום, ההורים והחברה חייבים למצוא את "שביל הזהב" בין אהבה ודאגה לילדיהם לבין הקניית משמעת וסוציאליזציה של הילדים לתרבות הקיימת. אבל מהו שביל הזהב? מהי התרבות הקיימת, כשמדובר במהפכה והגשמת חלום? מה יהיה תפקידם של ההורים בקהילה בה הם מנועים כמעט לגמרי מהתערבות בחנוך ילדיהם.

 "החינוך המשותף" איננו תוצאה של תנאי החיים הקשים והמצוקה הכלכלית בלבד, אלא מענה לאידיאולוגיה שהיתה הגורם הקובע, המכוון והמעצב. עקרונות החינוך המשותף עוצבו כך שיענו על דעותיהם ועל מערכות-הערכים של המנהיגים המייסדים. זה לא היה כורח אלא בחירה. הם הסיחו את דעתם מצרכי הילדים, וראו בהשפעת המשפחה 'סיכון לקומונה', רעיון שהוליך לצמצום תפקידה של המשפחה בגידול ילדיה, עד להפרדה כמעט מלאה של המשפחה מהילדים, והענקת סמכות בלתי מוגבלת לחינוך הילדים בידי הקיבוץ. מאיר יערי כתב: "יחסי המשפחה בקרב הפועלים הם די קרתניים... בסופו של דבר תחנוק המשפחה הקרתנית את הקומונה..."

באיפיון זה גלום צופן ראשוני לפענוח הספר. עם התובנה הזאת מתבוננת נאמן על חווית החינוך המשותף בקיבוץ השומר הצעיר יחיעם. זהו איפיון מתוחכם ואמיץ, המשלב את נקודת המבט האישית שלה לתוך הגדרה ניטראלית, כביכול. אבל נקודות המבט שלה כוללת עמדה, שנעשית חלק מההגדרה עצמה. זו איננה הגדרה פורמאלית, ולא הגדרה סוציולוגית-מדעית, אלא הנחת עבודה לצורך כתיבת הספר.

רק אחרי שנאמן מפענחת לעצמה את משמעות השיטה ואת תוצאותיה, לטוב ולרע, מעין סוג של "קתרזיס" מוקדם, היא צריכה ליישב לעצמה את תעלומת חייה בחינוך המשותף, ורק אז היא יכולה לתאר בהערכה את סיפור המקום וחִנּוֹ, את עמידתו במלחמת העצמאות, את מאמצי ההתיישבות, ובצבעים חמים ורכים גם את "שיטת הנושאים" בה למדה בבית הספר הקיבוצי ואירועים נוספים מבית הילדים. סיפור שמעיד על פרדוקס מרתק, ומגלם בתוכו את גרעיני כישלונו, שילדיו שהיו אמורים "לאבד את שפיותם", והנה הם "יוצאים ממנו" בסדר.

אבל מהו "בסדר"? האם נערה ש"נסדקת" בשרות הצבאי, ונזרקת ממנו על סעיף נפשי, ועוזבת את הקיבוץ כמעט ללא התלבטות היא "בסדר"? לא לי לקבוע זאת. אך האופן שבו היא רואה את עצמה, לקראת עזיבת הקיבוץ מעורר "חשד" כלשהו: "לפני שעזבנו, חזרנו לשנת מַצְפּוּן בקיבוץ. הרגשנו שאנחנו צריכים להחזיר. אמנם אי-אפשר באמת להחזיר, החוב שלנו היה אינסופי" (עמ' 208) האם זה מקום טוב בשביל לפתוח 'דף חדש' בחיים? זוהי אמירה טעונה וקשה. כִּפְשׁוּטָה, היא מציגה עמדה מוסרית, הבנים העוזבים קבלו מן הקיבוץ ועל כן צריכים להחזיר. במהות היא מציגה את חומרת הגישה ואת רגשי האשמה שהצליחה לטפח בקרב בוגריה.

נאמן מתמודדת לאורך הספר גם כילדה שגדֵלָה ומתחנכת ב"שיטה", וגם כאישה בוגרת ודעתנית, וכסופרת המתבוננת ב"ניסיון העצום בהיקפו" בעין בוחנת וביקורתית. כמעט בכל מקום נמצאות לפחות שתי נקודות המבט, לעיתים בגלוי ולעתים בסמוי. צרוף נקודות המבט האלה, בתוספת של נקודות מבט "אובייקטיביות" דוגמת מכתבים, עלוני הקיבוץ, קטעי-עיתונים או ראיונות עם אנשי ציבור, יוצר תמונה רב-ממדית של חיי הקיבוץ, ילדיו והוריהם.

נאמן נמצאת בין הרמה האידיאולוגית לבין הרמה הריאליסטית, יא מתארת את הקיבוץ כ"תפאורה להצגה", אבל איך מתרחשת ההצגה עצמה? מה קורה ל"שחקנים" בהצגת-החיים הזאת? מתי הם "בתפקיד" ומתי הם עצמם ובשרם? ואיך זה לקחת חלק בהצגה ענקית שלא נגמרת לעולם, שכותרתה: "ניסיון או ניסוי חברתי ליצירת אדם חדש"?

נאמן יוצרת דימוי מצוין, מעניין ופשוט: ילד מילדי המוסד בונה דגם-יישוב מגפרורים: "כשעמדנו, כל הקיבוץ מעל דגמיו הקטנים של ארי [...] נסחפנו עם פרטי הפרטים. שכחנו לפעמים שאלה רק דגמים, נכנסנו לתוכם וטיילנו בהם במחשבותינו, וכשנזכרנו שצריך לחזור למציאות – קפאנו פתאום על מקומנו בפחד [...] חששנו שהקיבוץ עצמו הוא רק דגם מוקטן של משהו גדול הרבה יותר" (עמ' 63-64).

נאמן מודעת להצגה המתמשכת, "כאילו נועדנו, כל הקיבוצים כולם, מלכתחילה, להיות רק תפאורה של הבובה זיוה..." והיא מדווחת, פעם מקִידְמַת הבמה ופעם מאחורי הקלעים. היא מזכירה את הכוריאוגרפיה שנכתבה אי-שם בוועדות החינוך של הקיבוץ הארצי או בגבעת-חביבה. חריף במיוחד הוא התיאור של טקס יום השואה. במקרה זה נראית ההצגה תחליף עלוב למה שהיה יכול או צריך להיות. "פעם בשנה היינו צריכים לקטוף פרחים בגינה. שישה פרחים, ביום השואה [...] יואש קרא את הטקסט על ששת המיליונים, טקסט שהדהד ברחבי כל הקיבוץ, כאילו הוא בא מתוך השמים או מתוך הגיהינום. אנחנו לא יודעים על מה חשבו ההורים שלנו, אם חשבו על משפחותיהם שנשארו שם, או לא על בתיהם שהיו שם, או לא [...] אחרי שהיינו מביאים את שש הגרברות או הוורדים או הצבעונים, לפי המסורת שנקבעה על ידי וועדת-על לחגים וטקסים של הקבוץ הארצי [...] היו הורינו אמורים לספר לנו על השואה. במין מאזן אימה היינו משחררים אלה את אלה תוך כמה דקות, הסיפור כבר יסופר במעמד אחר, הרי לא מוכרחים ביום השואה, אמרה אימא כל שנה." (עמ' 90-91). הטקסט בעוצמתו, "שבא מתוך השמים או מתוך הגיהינום", יוצר חרדת קודש, אבל מיד נופל אל כרוניקה ידועה מראש, להתרחשות טריוויאלית שמורידה את הטקס לעליבות נוראה. כמו תמיד גם כאן לא מדברים ההורים עם הילדים. חזונו של יערי מתגשם, "ההורים הגלותיים", ניצולי שואה מהונגריה, אכן מנועים ונמנעים מהשפעה על ילדיהם.

נראה לי כי באבחנה זו בלבד יש מטען כבד ביותר. הקושי לחיות את החיים כהצגה, להיות שחקן שאף פעם אינו יורד מהבמה, ומהצד האחר, האם הבחינו החברים והילדים שהם שחקנים, האם יכלו להפריד את עצמם, אישיותם וצרכיהם מה'תפקיד' באותה הצגה מתמשכת? נאמן מספרת על הקעקוע שבליבה, "מצפוני". מזה היא לא תוכל להיפרד גם כשתיגמר ההצגה, כשתעזוב את הקיבוץ.

קוראים ומבקרים רבים ראו בספר פיוס, תמונת חיים יפה, שמחה ואוהבת, הכוללת תכנים לאומיים וציונות במיטבה, שמציג את פניו המאירות של החינוך המשותף כסיפור הצלחה. "אלה באמת היו שנותינו היפות, טבולות בזהב. דווקא כי חיינו בטמפרטורה מתחת לאפס בחום הלוהט של שמש נצחית" (עמ' 9-10). לרוב הקוראים, בעיקר לאלה שאינם מכירים את החוויה של החינוך המשותף, קל לקבל את הדברים כפשוטם: "הם כל כך נהנוּ... ורק חיכו שהמבוגרים יסתלקו כדי שיוכלו להמשיך במשחקיהם." קוראים אלה עשויים לדמות את החיים המשותפים בבית הילדים לחוויה שמוכרת להם – קייטנה או מחנה קיץ, הם עשויים לקבל זאת כחוויה חיובית ומשמחת.

 אפשר אולי להבין זאת גם כך, אבל זה לא העניין. לדעתי, נאמן טומנת כאן מלכודות. אחת מהן היא הכתיבה בגוף-ראשון-רבים, שמשדרת את חווית "היחד" המשותפת לכל הילדים, כל הזמן, חוויה "כֵּיפִית" שעשויה להסתיר את הבדידות ואת הכמיהה לאהבה. נאמן מְיָיפָּה את 'חווית היחד' של הילדים: אין בה יריבויות, אין מלכת כיתה, ואין ילדים דחויים. לשיטתה, זוהי רשת ביטחון של הילדים, שמעצים אותם מול החרדות והמצוקות האישיות.

אני מציעה אפוא שתי קריאות: ה'יחד' של ה'אנחנו' כקבוצה מלוכדת ותומכת, וה'יחד' כאִיוּם על הקיום הפרטי, האינדיבידואלי. ה'יחד' כעדר: "נענו בגושים גדולים, כמו להקות כנף, כמו עדרי זברות," (עמ' 12), וה'יחד' כמנוס מחופש, כקורבנות-תמיד של לחץ קבוצתי, העדר פרטיות, אפס סובלנות לשונות אינדיבידואלית. אני יודעת ששתי האפשרויות אכן התקיימו זו לצד זו .

ל'יחד' הקבוע והמתמיד, וה'לבד' כאשר כל כך צריכים יד חמה ומלטפת או אוזן שומעת, יש אפקט מצטבר. במקומות רבים בספר מסופר על החֲסָךְ בנוכחות הורה או מבוגר אחראי, כאשר הזיקה בין הורים לילדים נראית כחיים על שתי פלנטות. נאמן מתארת גם את היכולת של הילדים להתגבר ולפצות את עצמם בסיפורים וב'יחד', אך לא פחות היא כואבת את העֲזוּבָה, את "חֶבֶר העובדים" שעוזב את המוסד החינוכי כל יום בשעה שלוש אחרי הצהרים, ומשאיר את הילדים לנפשם עד הבוקר שלמחרת. היא מתרפקת על הרשות הנדירה להישאר בחדר ההורים, ומציינת בחום את הלטיפה שהעניקו להם חברי הקיבוץ הותיקים: "גיבורי המיתולוגיה שלנו היו כמעט כולם חברי גרעין 'עמלים' (פליטי המלחמה שהצטרפו לשומר הצעיר בהונגריה ועלו במסגרת התנועה לארץ) [...] הם אלה שלפעמים עצרו לידנו וליטפו אותנו בזמן שעברנו במדרכות. והם גם היו היחידים שהתירו לילדיהם להישאר קצת בביתם הביולוגי, אחרי שברחו מבתי הילדים, ולאכול ממתקים." (עמ' 21).

הספר התקבל כספר "פייסני" שמסמן תפנית כלשהי בספרות הקיבוץ של השנים האחרונות, אבל בעיניי הוא ספר ביקורתי ביותר, בעומק רב. הוא איננו קטנוני ואינו מתחשבן על זוטות, ובאומץ הוא חושף את "השיטה", את התוכנית, ואת דרכי הביצוע שלה. איך בכל זאת התקבל כספר "מתפייס"? נראה לי שמדובר בסגנון, בהומור שעוטף את האירוניה, אם לא סרקזם. ההומור הוא "קל", רך, קליט ומבדר. האירוניה היא דוקרנית וקשה. היא פוגעת בבטן הרכה וחודרת כליות ולב. ההומור של נאמן מוליך מאירוע לאירוע ומתקופה לתקופה. הקוראים בולעים את הדבש ומתעלמים מן העוקץ. ההומור המאפיין את כתיבתה, כמוהו כציפוי שוקולד לגלולה מרה, אך האירוניה מסבירה ומסגירה את הרגשות הקשים. עם הרמה ההומוריסטית קל להזדהות. נראה לי שלרוב הקוראים קשה לקבל ביקורת על הורות. האם אפשר בכלל להיות הורה אידאלי? ולכך מצטרפת עמדה אפולוגטית נוספת: הם עשו כמיטב יכולתם... הם לא ידעו אחרת... עמדה זו נכונה במידה רבה. בהתחשב בעובדה שהורים אלה עזבו את בתיהם בגיל צעיר, בין שהיו חלוצים בני העליות הראשונות, ובין שהגיעו בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה כפליטים, שילדותם עברה במחנות-ריכוז, לא היה להם מודל ראוי לבניית משפחה. לאחדים מהם החינוך המשותף היה הצלה, לאחרים הוא גרם לייאוש קיצוני. הכרתי הורים שביקשו לילדיהם עתיד יותר טוב, אם אפשר מחוץ לקיבוץ. הורות בקיבוץ היתה הדבר הקשה והקל ביותר. התנסיתי בכך, ואני מעידה שעל אף הפרדוקס זה אכן כך. המסוגלות ההורית עומדת במבחן ייחודי בקיבוץ, ושונה לגמרי מזו שבחינוך הפרטי. נאמן הסופרת נאמנה לכללי המשחק של "פלנטת הילדים", היא לא "תלשין" ולא תתלונן. ולכן היא אינה מדברת על כך ישירות.

כארבעים שנה לפני שנאמן נולדה, הגה בוורשה מאיר יערי, המנהיג האולטימטיבי של השומר הצעיר, את התוכנית שקבע ב"חזון העדה השומרית", כבר ב-1919: "שומרים יוכלו להקים כאן משפחות ואולם, גם כאן נסלק כל רכוש פרטי, כל זכות ירושה, והשפעות אחרות של המשפחה על החינוך. יחסי המשפחה בקרב הפועלים הם קרתניים. בסופו של דבר תחנוק המשפחה הקרתנית את הקומונה [...] החינוך המצוי שהמשפחה היא מסגרתו העיקרית, הוא מכשול לתיקונה של החברה. דרוש חינוך מסוג חדש". (צבי לם 1992 החינוך המשותף עמ' 145)_,

איך תורגמו רעיונות אלה לנהלים אופרטיביים? חזונו של מ. יערי תורגם לנהלים אופרטיביים – לסדר יום לילדי הקיבוץ; עוזר חולדאי (אביו של רון חולדאי) מנהל בית הספר בקבוץ חולדה, שהוליך זאת בנחישות, הוא "יצר" סדר-יום עמוס לעייפה למימוש האידיאולוגיה בדבר יצירת "האדם החדש". ביום הארוך נותרה כחצי שעה לפגישה עם ההורים, כדי שהילד לא יהיה מושפע מהוריו הגלותיים והזעיר-בורגנים. ואמנם, כך כותבת יעל נאמן על המוסד החינוכי: "המוסד היה בנוי על פי דגם של מחנה עצמאי של השומר הצעיר, צמוד לאחד הקיבוצים אך מופרד ממנו. גם הצמידות וגם ההרחקה וההפרדה היו מכוונות: להרחיק ולהגן על הנערים מקלקולי הבורגנות האורבים להם מצד המשפחות והקיבוצים הבוגרים שהסתאבו כבר." (עמ' 32).

נאמן באה חשבון עם תוכנית זו_. היא מגדירה את הקיבוץ כישות מופשטת ונוכחת, כצורת חיים "קסומה" המשלבת בתוכה סְפֵירוֹת עליונות עם ספירות אפשריות, "מתכון לחיים שלמים ומציאותיים", אך בהמשך זה מתגלה כאוקסימורון, מערכת של קווים מקבילים שאינם יכולים להיפגש. איך מסבירה נאמן או מתארת את היכולת של הילדים והחברים להבחין בין הרמה המופשטת של חיי הקיבוץ לרמה הקונקרטית? לדעת מה מתבקש כאשר מדובר במופשט, ומה, במציאות ממש? זהו מַתְכּוֹן בטוח לפיצול האישיות, בשל הפער שבין ה"חזון הגדול", המילים הגבוהות, המרוממות את רוח-האדם, לבין מצבים קונקרטיים יומיומיים שבהם צריך להיענות בפועל לרמת-התביעה שנגזרת מן החזון, ולהתמודד עם גילויים שונים של "זיוף" בהגשמת הערכים, תחרות, חסך, לחץ קבוצתי וסתם צורך מוזר בממתקים.

בהגדרה של נאמן, שהבאתי בראשיתו של מאמר זה, טָעוּן במיוחד "הניסיון העצום". במה עצמתו? עצום מבחינת כוחו? תובענותו? חשיבותו? התביעה המשתמעת ל"חיים שלמים" וככל הנראה מושלמים, מעמידה כמובן רף גבוה ביותר, וחידתי במידה רבה. מהו הצרוף "חיים שלמים ומציאותיים"? "חיים שלמים" הם אידיאל לשאוף אליו, ומתעוררת בעיה כאשר מצפים שהם אומנם יתגשמו כאן ועכשיו. וכי יש חיים לא מציאותיים? אולי, אם חושבים על דמויות במחזה, בקולנוע או ביצירת ספרות. מהי אפוא הזיקה בין הדמויות שעיצבה נאמן בסיפרה לבין אלה הממשיות אותן הכירה במציאות? אצל נאמן אין ילד שלם, כל ילד הוא אחד-חלקי-הקבוצה הנקראת "ילדים" או "אנחנו". הם מתוארים כישות או כקבוצה בעלת תודעה קולקטיבית גבוהה. "אנחנו", בלשון הכללה. הכללה מטבעה מבטלת את ההבדלים, ובכך מוחקת את השונות האינדיבידואלית שבין ילד לילד ובין אדם לאדם. ה"אנחנו" מייצג את כל הילדים וכל אחד ואחד מהם: החברותי, המקובל והדחוי, המופנם והמוחצן, הבנים והבנות.

אני מניחה ששאלות אלה או דומות להן היו בתשתית ההגדרה של נאמן. אני סבורה שאת הספר כולו צריך לקרוא דרך עדשה זאת. את השבחים ואת הביקורת החריפה על הקיבוץ אפשר להבין על רקע הגדרה זאת. כך ראתה את עצמה יעל נאמן, כך אהבה וכך כאבה, וכך הבינה את מקומה בעולם, שמעצם הגדרתו הוא מורכב ביותר, תובעני, ואולי גם ממלכד. איך, או מה אומרים לעצמם אלה שהצירוף "השלם והמציאותי" לא מוצא אצלם את הפרופורציה המתאימה? מן הספר ברור שבקיבוץ הארצי, בחינוך המשותף, נכפפו עקרונות חינוכיים של טובת הילד, ולא מעט של ההורים, בפני עקרונות השיתוף והשוויון. איפה ואיך משתקפות בספר התכונות שנמצאות בהגדרתה? איך באה לביטוי בחיי היום יום "ישות מופשטת ונוכחת בעת ובעונה אחת"? לכך, נותנת נאמן דוגמאות אחדות:

קהילה שחוזרת ומספרת את סיפור חייה; את הסיפור האובססיבי ניתן להבין בשני אופנים, האחד כפרשנות של החיים והשני, כפי שהיא כותבת, כיצירת סיפור בריאת העולם החדש. הראשון מעיד על אבחנה בפערים ועל הצורך ליישבם, במקרה זה באמצעות סיפור וסיפור מחדש, בעל פה ולא בכתב, כחלק של תרבות אוראלית. סיפוריו של זקן-השבט נעשים כאן על ידי הילדים, שחשים צורך להסביר לעצמם את מציאות חייהם: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה [...] הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים [...] את סיפורינו היינו מספרים בעיניים בורקות." (עמ' 9). "סיפור בריאתנו לא התרחש מעולם, סיפור בריאת העולם החדש. דווקא משום כך סיפרנו אותו לעצמנו שוב ושוב." (עמ' 15).

את האופן השני נוכל להבין אם נראה אותו כמאפיין של קהילה מדומיינת. הצורך הכפייתי לספר את סיפורי הקהילה כטקס להעברת מורשת תרבותית שמשמרת וגם מייצרת את תרבותה. עקרון זה מתאים במיוחד לחברה הקיבוצית, שצריכה להוכיח לעצמה את נכונות קיומה. הסיפור ומלאכת הסיפור הם הדרך לקַשר בין הרמה המופשטת לרמה הנוכחת בעת ובעונה אחת. נאמן מאמצת את הסיפור שבונה חלק נכבד של הספר. היא מספרת את סיפור הקיבוץ, עלייתו על הקרקע, קורותיו במלחמת העצמאות, והיא מספרת את סיפורי הילדים, את מה שסיפרו להם החברים בתורנויות השבת בבתי הילדים, ואת מה שהם סיפרו לעצמם.

בסיפוריה של נאמן נמצא תיאורים נאמנים של בני אדם ושל תופעות שהיא רוצה שנכיר, דוגמת ה"הונגרים", או החבר פִּירוֹש, "שלא היה אף פעם מזכיר הקיבוץ או מרכז המשק, אבל אנחנו ידענו שבלעדיו הקיבוץ יתמוטט" (עמ' 22). בחלק מהסיפורים היא מציגה בעיות, דוגמת פִּירוֹש שהוא אינדיבידואליסט, או החבר פיבל שאמר "שהרוסים לא יותר טובים מהאמריקאים, שאולי האמריקאים טובים יותר" (עמ' 30). הצרוף של ישות מופשטת ונוכחת מתבטא אצל נאמן בדימוי התיאטרון, התפאורה והכוריאוגרפיה להצגה הגדולה. זה בולט במיוחד באפיון של גבעת חביבה: "גבעת חביבה היתה תפאורה מושלמת של קיבוץ בלי קיבוץ: בלי רפת, בלי שדות, בלי טרקטורים ומיכלזונים, בלי סדרן עבודה, בלי עבודה ובלי חברים. היו שם חדר אוכל כמו בקיבוץ, וברכת שחייה כמו בקיבוץ, ודשאים ירוקי-עד כמו בקיבוץ, אבל במצב יותר טוב, כי לא דרכו עליהם. גבעת חביבה הייתה כמו בית-בובות ענק, חלום מתוק שאין לו שבר, כי אין לו מציאות, אין בו עולם קונקרטי. בית ספר לחיי סוציאליזם ללא חיים שיכולים לקלקל אותו, ללא אנשים." (עמ' 186).

ביטוי נוסף לשני העולמות הוא הסתרת המידע, שמתבטא אצל הילדים ב"לא ידענו" כחוויה מכוננת שחוזרת במקומות רבים בספר, ומרמזת על האופן בו בחרו מחנכי הקבוץ הארצי להציג את המציאות בפני ילדיהם. ברור שלא היה זה ייצוג הוגן ואמתי של המציאות, שיש לו השלכות על בוחן-המציאות של ילדי הקיבוץ. האם הייתה זו מניפולציה מכוונת? אם זה נבע מקושי אמיתי או מקלות-דעת, לא נדע, אבל נאמן מוצאת לנכון להפנות את הקורא לכך. כדרכה היא אינה מתריסה, ואומרת זאת בקריצה אל הקורא. זה דימוי להתנגשות בין הריאלי למופשט, ה"ידענו" מול ה"לא ידענו": "נולדנו בשנת 60', אחרי הפילוגים בתוך התנועה הקיבוצית, אחרי משפטי פראג, משפט הרופאים ומשפט הרוזנברגים, כל אלה התרחשו ב-52' וב-53' והצטרפו לדברים שלא מדברים עליהם, לא איתנו. גם לא על ההתפכחות ב-56' אחרי מותו של סטאלין. לא ידענו שהיתה התפכחות, כי לא ידענו שהיה עיוורון, ובטח לא ידענו שהיה ליקוי מאורות. שרנו על גדודי בּוּדְיוֹנִי השועטים לקרב, לא ידענו שמדובר בפורעים ואנסים בדרכם לשדות הרג אינסופי. [...] לא שמענו על הגולאגים, לא ידענו על המיליונים שחייהם נהרסו בגלל אמונה או נאמנות לאחד מהם... ידענו שאנחנו מאמינים ברוח-האדם ובדשאים רחבי ידיים. מי יכול להגיד לא לרוח האדם"? (עמ' 33),

האם "הלא ידענו" הוא רק טענה על מניפולציה או אמצעי ספרותי שבא במקום טענה ישירה: "למה לא אמרתם לנו"? וביתר חריפות: "הסתרתם מאיתנו," או אמצעי שבעזרתו מומחשת החוויה המכוננת של חייה, אותה חוויה מופשטת ונוכחת כאחד שהייתה למסר כפול, לאחד בפה ואחד במעשה. 'לא ידענו' הוא דרך רכה לומר דברים קשים, הוא אינו מכוון אצבע מאשימה, ומשאיר אפשרות דחוקה שמדובר בילדים ש"אינם רוצים לדעת. רק אם קשובים לתכנים המוסתרים מתגלה האירוניה, "איך עבדתם עלינו?" קשה לדעת אם אי-הידיעה הייתה בתחושה ובתובנה של הילדים או שהיא באה בדיעבד מזווית הראייה של הסופרת הצעירה היום, ספק בהאשמה ספק בהתנצלות. בהקשר זה ניתן לציין עוד מאפיין של הספר: "שאלה של זהות" מי אנחנו ילדי הקיבוץ, ומי אני, בין המופשט לנוכח.

זוהי חווייה מכוננת, בין שנאמן התוודעה אליה כבר אז ובין שהבחינה בכך מאוחר יותר. למעשה, לא חשוב מה באמת ידעו או לא ידעו, נאמן מדברת על כך בשני קולות: מחד – לא ידענו כי לא רצו שנדע, כדי לחסוך מאתנו חוויות קשות, הגנת יתר שמסמלת גישה פטרנליסטית: יש מי שיודע מה אתם הילדים צריכים או לא צריכים לדעת. לטובתכם שלא תדעו. בין שמדובר בתופעת השתיקה של ניצולי שואה, שבו זמנית הגנו גם על עצמם וגם על ילדיהם, ובין שמדובר בביקורת על הקיבוץ, על השיטה החינוכית.

מה עוד 'לא יודעים' אצל נאמן? "לא ידענו כלום על חיי מבוגרים, לא על עֵרוּתָם ולא על שנתם. המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו" (עמ' 12). הפרדה מן המבוגרים אינה מקרית, היא נעשתה על מנת להפחית את ההשפעה "הבורגנית גלותית" על מנת ליצור "אדם חדש" כחזונו של מאיר יערי, כפי שראינו. "לא ידענו כלום על בתיהם של רופאי השיניים שלנו בחיפה והקריות, חשבנו שכל העירוניים עשירים. לא ידענו שהם עובדים בקבלנות ושהם חיים במעברות". (עמ' 18) "לא ידענו שֶׁבְּיָנוּחַ חיים אלפי תושבים, שאין שם תשתיות, שהם מוכרחים ללמוד ביאליק. הם אמנם סיפרו לנו, אבל אנחנו לא למדנו ביאליק, אז לא הבנו מה זה אומר. לא ידענו דבר על שכנינו במעלות, לא ידענו דבר על לבנון שמעבר לגבול. לא ידענו כלום גם על קבוץ כברי, שלמרגלותיו היינו חולפים בדרך לרופאים בקופת החולים בנהריה, כי כברי לא היה בשומר הצעיר" (עמ' 19). איך אפשר להסביר את הניתוק וההסתרה של כל מה שקיים מחוץ לקיבוצי השומר הצעיר?

במונחים המקובלים של ניתוח יצירת ספרות הייתי מתקשה לאפיין את הספר. בולט לעין שאינו מחקר סוציולוגי, בעיון נוסף מסתבר שהוא גם איננו רומן. אין בו עלילה ואין בו דמויות שהולכות ומתפתחות ומשפיעות זו על זו לאורך הספר. יש בו אוסף מצבים, אירועים, קטעי יומנים, פריטי ארכיונים, זיכרונות והגיגים, ראיונות אישיים, ויש קבוצות של בני אדם, חברי הקיבוץ שהמחברת מתייחסת אליהן כאל גיבורי היצירה. קודם כל הילדים שמאחורי הדיבור בגוף-ראשון-רבים, כולל המחברת עצמה, הם תמיד "אנחנו". לצדם נמצאים "ההונגרים", לכמה מהם יש שמות, אך הקורא לא יוכל לתאר את אחד מהם אלא כפרט הקשור לקבוצה כולה. וישנם תורני-השבת בבית הילדים, ו"חבר-העובדים" של המוסד החינוכי, וגם עובדים מהחוץ, כמו הרופא והסַפָּר. ובמקום מרכזי ומאוד אוהב : "יחיעם – תולדות המקום וחִנּוֹ".

להומור ולאירוניה יש מקום חשוב שיוצר את אופיו המיוחד של הספר. בכישרון וברגישות משתמשת נאמן בכלים אלה כדי להוסיף ולדייק את תמונת חיי הקיבוץ שלה. בכך היא מגיעה לחריפות, אך ללא בוטות ותוקפנות.

וישנם 'ערכי היסוד', ואולי מושגים מכוננים שמקבלים בספר מעמד של "גיבור", ההפרדה המוחלטת בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. תופעה זו עוברת כחוט השני לאורך הספר ומוארת בכל-פעם על ידי אירוע או אמירה, שמצטברים לתמונה שממחישה את מצבם של יחסי הגומלין בין מבוגרים לילדים בקיבוץ.

כספר המתייחס ל"קהילה מדומיינת" הוא בודק מעט את ה"טקסטים המקודשים", המיתוסים, הערכים המוצהרים המשותפים לחברי הקהילה. הוא מעמת את האידאולוגיה עם המציאות. הוא מצליח לרגש, בלי החצנה של רגשות הגיבורים. אף אחד לא בוכה, גם כשמדובר בחוויות הגיל הרך, גם לאחר "שהמטפלת אמרה לילה טוב והלכה, סגרה אחריה את הדלת, ואנחנו ערים. מבוהלים. [...] עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות." (עמ' 14).

לסיום ארחיב מעט באשר ליחסה של נאמן אל קיבוץ יחיעם. אהבתה לקיבוץ כה רבה, למרות "השיטה", והיא מצאה לנכון לשלב את תולדותיו, כחלק מתולדות מדינת ישראל, במהלך חייה שלה. הפער בין אהבתה ליחיעם לבין הסתייגותה מבית הספר והמוסד מתבטאת בציוּן ה"אסתטיקה" של המוסד. מול שבחי יופיו של הקיבוץ וההתפעמות מנופיו, סלידה מכיעורם של בתי-הילדים והמוסד. "האסתטיקה של בתי הילדים, אם אפשר להשתמש במילה אסתטיקה למקום כה כעור, התבססה על העדר צבעים וגירויים. [...] הכיעור לא הפריע לנו. התגברנו עליו עם זהב הדמיון" (עמ' 87), ואילו הקיבוץ זוכה לשבחים רבים: "הקיבוץ הכי יפה בעולם, ירוק מאורנים, סגול מכליל החורש, צהוב מרותם, שנוסד ב-46' על גבעה מתחת למבצר צלבני" (עמ' 15). "ביחיעם טבע פראי וצבעוני, כאילו הונחו הבתים בתוך שמורת טבע מתחת למבצר. הקיבוץ היה מלא בפרחים, שיחים, עצים, אדמה עשירה במחטים, דשאים, מסלעות, פינות חומות, ירוקות, צהובות, ורודות, לבנות. בכל עונה פרחו פרחים אחרים, ועצים השירו את עליהם או התמלאו בירוק." (עמ' 65).

איזה מין ספר לפנינו, אפוא. אם הקיבוץ הוא "קהילה מדומיינת", "המחשה של טקסט פילוסופי ואידיאולוגי", מהו הספר העוסק בקהילה זו? נראה לי שזהו ספר ללא הגדרה ספרותית מובהקת, אך בהחלט סיפור אהבה, אהבה גדולה ואהבה נכזבת מאוד. ספר בעל ממד טראגי של התוודעות אל מקור הרוע, מסוג "האל שהכזיב". סיפורם של ילדים נבגדים, נעזבים לנפשם על מזבח האידיאולוגיה.

הדבר הכאוב ביותר, ההזוי ביותר והשגוי ביותר טמון בידיעה ש"השיטה" לא צמחה כמענה לקושי קיומי, כפי שחשבו רבים. היא תוכננה ונומקה שנים רבות כהכרח כלכלי, לפני שידעו מה יהיה המצב הכלכלי, והתקיימה שנים רבות לאחר שלא היה יותר צורך כלכלי.

.

 

* * *

איליה בר זאב

סכנות

(הנחיות למטיילים בחג – שילוט אמיתי בחלקו)

כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם נְמוּכִים

גּוֹאֶה הַיַּרְדֵּן עַל

גְּדוֹתָיו,

עָלוּל בְּפִתְאוֹמִיּוּת לְהַפְתִיעַ בְּעָצְמַתוֹ.

הִשָּׁמְרוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם!

      *

דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הַזְּרִימָה בַּנְּחָלִים

קוֹצֶפֶת וְסוֹחֶפֶת כָּל יְצוּר

עֲלוּ בִּמְהִירוּת לַמְּצוּקִים הַחַדִּים.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם!

     *

דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הַלַּיְלָה יוֹרֵד בְּיַעֲרוֹת

קְסוּמֵי יָרֵחַ

בָּאִים הַזְּאֵבִים לְשַׁחֵר לְפִתְחֵךְ –

קוֹלוֹת וּבְרָקִים.

הִשָּׁמְרִי!

      *

וְאוּלַי טוֹב שֶׁכָּךְ – הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר

הַנְּחָלִים יִקְחוּ עִמָּם

הַכֹּל מִכֹּל

וְאַגָּן הָהִתְהַוּוּת בְּגוּפֵךְ יִרְקֹד עִם זְאֵבִים.

יָמִים עַלִּיזִים יָבוֹאוּ, נַהֲקַת פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא,

אָשִׁירָה לָךְ כִּי גָאֹה

גָּאָה.

לֵילוֹת יִגְעוּ בִּבְכִי שֶׁל אֹשֶׁר.

* * *

ביקור חוזר במסעדת אבו-כריסטו בעכו

ארוחה ל-3 ב-323 שקלים לפני התשר

המרפסת הצופה אל מפרצון הים בפינה הדומית-מערבית היא תמיד יפה ומושכת אף כי הדגים היו הפעם עצלים ואפילו לא שעו אל בצעי הפיתות שהשלכנו לעברם. אולי העונה לא התאימה.

אפשר להגיע במכונית, בצהריים, בסימטאות, עד קרוב מאוד למסעדה ואפילו למצוא חנייה. כרגיל המרפסת הומה מסועדים, אך לא היה עלינו לחכות זמן רב מדי.

המזה, המנות הראשונות, ניתנות בשפע לפי מחיר של 30 שקל לסועד, יחד 90 שקל. הן כללו שלל צלוחיות ובהן חומוס טעים, גזר מוחמץ בטעם צפון-אפריקאי, סלט כרוב, סלט סלק, סלט חצילים בטחינה, קערית טחינה, לפת, כרובית וזיתים מוחמצים, הזיתים מעולים, ועוד ועוד, וגם קערה גדולה של סלט ירקות שעיקרו מלפפונים ועגבניות בטעם טרי מאוד, ועוד קערה גדולה של888 שרוב פטרוזיליה קצוצה דק ומיעוטה בורגול וכמובן פיתות, וכל אלה ללא הגבלה וכמעט שאפשר לשבוע רק מהן.

עד לימונדה מתוקה שהרוותה אותנו למשך כל הסעודה – 25 שקלים.

1 מנה מצויינת של דג אמנון פריך בשמן עמוק עם צ'יפס וירקות – 65 שקלים. לבד מאדרות אחדות לא נותר ממנו שריד ופליט.

1 מנה של שרימפס טבעי – 85 שקלים. נותר בצלחת רב הרוטב שבו בושל.

1 מנה של 4 קציצות קבב טעימות עם צ'יפס, ושני חצאי עגבניה וחצי בצל יבש שהיו עימן בגריל וקיבלו כוויות יפות. ממש טעים.

1 כוס תה עם נענע –8 שקלים.

און דה האוס – שני ספלי קפה טורקי עם 4 עוגיות בקלאווה טעימות.

ס"ה 323 שקלים + 40 שקל תשר = 363 שקלים שהם בממוצע 121 שקלים לסועד.

המלצר – עלי, טרח עלינו וכמקובל במסעדה משך את מפת הנייר לפני שהביא את התה והקפה, וכך ישבנו לטעום אותן ליד שולחן נקי.

הסביבה מלאה חיים. עשרות מטיילים מבתי ספר, יהודים וערבים, עשרות תיירים. ספינה קטנה וגדולה של מטיילים שטות הלוך וחזור מהנמל לסיבוב חומות.

מסעדת אבו-כריסטו. עכו העתיקה. 04-9910065.

* * *

קלמן ליבסקינד

לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה האויב

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 8.4.11

לא הזלתי השבוע דמעה על מותו של ג'וליאנו מר. בניגוד למר, שחילק את העולם לטרוריסטים טובים ורעים, אני מתעב את כל הרוצחים, גם את אלה שרצחו אותו. ובכל זאת, אני לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה אויב. אויב שלי, אויב של אחיי היהודים המתגוררים בארץ הזו ואויב של המפעל הציוני כולו.

כך בדיוק התייחסתי בחייו אל מי שתמך ב"מאבק הפלסטיני" – ביטוי מכובס לטרור, לרצח, לדם ולשכול – ואני לא מוצא שום סיבה שזה ישתנה אחרי מותו. ובדיוק מהמקום הזה קשה היה שלא להתמלא בוז, לנוכח אווירת האבל שירדה השבוע על האליטה התקשורתית והאליטה התרבותית, ומול הקינות הדומעות שהן הפיקו.

במובן מסוים לא סיפורו של ג'וליאנו מר נפרש לפנינו השבוע, כי אם סיפורה של אליטה מצומצמת בכמותה, אבל ענקית בנפח הרעש שהיא מייצרת, אליטה מנותקת וזרה להוויה הציונית-יהודית-ישראלית.

העיתונים, שמילאו עמודים שלמים בדמותו הרומנטית של מר, לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. ב"הארץ" כתבה ציפי שוחט על "יפה התואר" ש"הקדיש את חייו להפצת מסר השלום." ב"ידיעות אחרונות" התפייט איתן הבר על האיש שנרצח "ועמו נרצחה אות התקווה לשלום." ב"מעריב" סיפרה גילה אלמגור בגעגוע על "היפה שבגברים, סוס פרא, שכל כך אהבתי אותו."

עמדותיו הפוליטיות, רק הן, איפשרו לג'וליאנו מר, איש אלים וגס רוח מאין כמותו, להשליך אבנים על מפגינים, לתקוף את הקריקטוריסט זאב, לחנוק שחקנית אחת, לחבוט באגרוף באחרת, ולזכות להערצת חבריו כנושא בשורת האהבה.

התפעמו מיופיו כשהפך לשר ההסברה של המחבלים המתאבדים.

הבמאי אבי נשר סיפר שחש השבוע כאילו בן משפחה נפטר לו. עמוס גיתאי ראה בו "דור שלישי של אנשים שהאמינו שבגופם יתקנו את השנאה בין העמים." אלמגור שאלה עוד "מי היה יכול, על אדמת ג'נין, להוציא להורג בן אדם לפני הילד שלו," כאילו לא ידעה מי בדיוק יכול. כאילו לא שמעה אף פעם מי היו חבריו של ג'וליאנו מר. כאילו לא סיפרו לה על תלמיד התאטרון שלו שרצח ארבע נשים בפיגוע בחדרה. כאילו שכחה שחברו הטוב הוא זכריא זביידי, בעבר בכיר המחבלים המבוקשים בג'נין. אתה מסתכל על החבורה הזו, ומתקשה להבין עד כמה עיוור אפשר להיות כדי לראות מול העיניים קנה של קלצ'ניקוב, ולחשוב שזה מקור של יונה לבנה.

"גיבורי התרבות" הללו המשיכו להעריץ את מר, גם כשחתם על עצומה שקראה להחרים אותם ואת המוסדות שלהם בעולם. הם מחאו לו כפיים גם כשכינה את הציונות "אחד הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות." הם התפעמו מיופיו כשהפך לשר ההסברה של המחבלים המתאבדים. הם הפכו דף כשקראו בעיתונים על צהלות השמחה שלו על כך ש"לערפאת אין שליטה בשטח," ואנשיו יורים בנו ומפוצצים אותנו.

כשהוא תמך ב"ג'נין, ג'נין", סרט ההסתה השקרי של מוחמד בכרי נגד חיילי צה"ל, הם המשיכו לבקש ממנו להופיע לצידם על הבמה. כשהוא הצהיר שהוא רואה בחלומו "מדינה פלסטינית אחת מהים עד הנהר," הם כינו אותו "רודף שלום". כשאמר בריאיון לעיתון ערבי שהוא "מאמין באלימות כל עוד היא מופנית נגד שוטרים, גזענים, פשיסטים ואנשי ימין ישראלי," הם קשרו לו שוב את כתר "מקרב הלבבות".

השבוע שבה החבורה האומללה הזו וסיפרה לנו, כאילו כולנו עדת דבילים שלא מבינים מה שהאיש מדבר אלינו, שעם מותו מת הסיכוי לשלום. הוא קילל אותם, תמך בפיגועים נגדם, ידע לשמש דובר נאמן של כל מי שפוצץ אותם, והם, יהודונים קטנים, מחאו לו כפיים אז, ומספידים אותו עתה באותו להט ובאותה רומנטיקה.

כתוב במקורותינו "בנפול אויבך אל תשמח." אז אני לא שמח. אבל את סוכת האבלים שהעיתונות הקימה השבוע עם חבורה של אמנים, נראה לי שכדאי לפרק.

* * *

אילן בושם

עשרה שירים ל'חדשות בן-עזר' אפריל 2011

השראה בבית קפה

תְּחִלָּה הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל בַּחֲשָׁשׁ

(שֶׁלֹּא יִרְאוּ, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ...)

עַכְשָׁו הַמַּחְבֶּרֶת עַל הַשֻּׁלְחָן.

זוג

פָּרִים וְרָבִים

וְרָבִים.

*

חוֹצָה אֶת מַחְלֶקֶת הַתַּמְרוּקִים

בַּסּוּפֶּר-פַארְם

כְּמוֹ מְכוֹנִית בְּמִנְהֶרֶת שְׁטִיפָה.

אַפְרִיקָה שֶׁלִּי

שְׂפָתַיִם עָבוֹת כְּפוֹת

וְכַפּוֹת

שֶׁעוֹשׂוֹת בְּךָ שַׁמּוֹת.

*

רְגִילִים הָיוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּ"טֶרְמִינָל",

חוֹלִים טֶרְמִינָלִיִּים שֶׁל אַהֲבָה.

בקונדיטוריה ביום רביעי

מַר שֶׁנְהָב הִזְמִין עוּגָה לְיוֹם ו'.

מַה יּוֹדֵעַ מַר שֶׁנְהָב עַל יוֹם ו'?

מַה יּוֹדֵעַ מַר שֶׁנְהָב שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ עָלָיו?

מַה יּוֹדֵעַ מַר שֶׁנְהָב עַל מִלְּפָנָיו,

מֵאֲחוֹרָיו, מִצְּדָדָיו אוֹ מֵעָלָיו?

מַה יּוֹדֵעַ מַר שֶׁנְהָב

שֶׁבְּבִטָּחוֹן כָּזֶה הִזְמִין עוּגָה

לְיוֹם ו'?

*

הַקְּטַנָּה יָשְׁבָה בְּעֶגְלַת בֻּבּוֹת

(קְטַנָּה יוֹתֵר מִקְּטַנָה) עַל מִשְׁטַח

בֶּטוֹן (חָזָק מִכָּל חָזָק)

בְּפִיהָ בַּקְבּוּק (מָתוֹק מִכָּל מָתוֹק)

וּלְפָנֶיהָ מִישׁוֹר דֶּשֶׁא (יָרֹק מִכָּל יָרֹק).

הִיא הֵנִיעָה אֶת הָעֲגָלָה בְּרַגְלָהּ

וּפִתְאֹם מַדְרֵגָה...

כַּמָּה כְּבָר הָיָה הַגֹּבַהּ?

אֲבָל בִּכְיָהּ תְּהוֹם רַבָּה!

*

שְׁנֵי זְקֵנִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

מַצְלִיבִים מַקְלוֹת הֲלִיכָה

בְּדוּ-קְרָב לְחַיִּים.

הצוחק האחרון

צִלּוֹ שֶׁל אָדָם

קָטָן עָלָיו

לְעֻמַּת שִׁלְדּוֹ

כִּי הוּא נִשְׁאַר אִתּוֹ

גַּם אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

*

שִׁירֵי מְגֵרָה

נִשְׁכָּחִים

מַעֲלִים גֵרָה

עֲדֵי הִשָּׁלְפָם

כְּתָכְנִית מְגֵרָה.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) אנחנו מתחילים לפרסם בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

סדר הפרקים

מיספרי העמודים לפי הכרך המודפס

חלק ראשון: יהודה אביה

1. מהונגריה לארץ-ישראל       15

2. בירושלים     22

3. נעורי יהודה ראב         26

4. נישואיו להדסה, נישואיו ללאה            32

5. חורש התלם הראשון     36

6. העבד השחור, הסוס האדום       41

7. חטיפת אחיה מנחם-שלמה, בטרם נולדה         43

8. אביה והברונית       45

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

1. בתים ראשונים, מחזרים ראשונים           47

2. אהבתה למוסיקה    50

3. בביתה החדש – חצר מלכות      52

4. בזרועות חדיג'ה על החול הלוהט, שלביה הזקן וסלחה בתו 55

5. עם בן-ציון גינזבורג, חבר ילדותה                 59

6. מאלאריה – מחלה, ריחוף וגורל 61

7. חיבתה לחתולים, שנאתה לבובות, ליל הזמירים וטראכומה 64

8. בירושלים, אצל סבתא חנה שיינברגר, כחולת העיניים                  69

9. היתקלותה באיש הקשה אוסישקין       72

10. יהודה בעיני בתו אסתר        74

11. בבית-ספר לבנות יק"א, ובראשית העברית כשפת יום-יום   81

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

1. ד"ר ברנשטיין-כהן ומלחמתו ב"זקני" פתח-תקוה               89

2. תיאטרון במושבה. האם הדוקטור הוא "אוייב העם"?              92

3. אביה מוציאה מבית-הספר, ראשית התבגרותה          95

4. 1910, אהבתה למשה כרמי      101

5. חברתה מרים ברנשטיין-כהן, בת הרופא            105

6. ועדיין ביומן "אסתר הירדנית", תר"ע                107

7. בידי מי יפול בית-המרקחת של המושבה?           111

8. לורט פסקל היפה, העשירה        114

9. המשך היומן, חצר מלכותה תימכר         119

10. ההד האחרון למאבק – קריעת הדגל       126

11. הענף של הגרינים      129

12. ידיד בביירות, בן-דודתה אברהם-חיים גרין               134

13. מכתב אהבה ראשון מבן-דודתה איזאק גרין, מקאהיר             141

14. "ספר הזכרונות" לשנת 1913        142

15. עדיין נקרעת בגעגועיה למשה, "הנער היפה"             144

16. בבית-הספר החקלאי:

   "אחיה-הרוחני" מרדכי קושניר מתאהב בה –             148

17. אבל ליבה לאברהם-חיים, הסטודנט בביירות,

   ולמורה הצעיר דיזנדרוק, שדומה לו כל-כך...                   153

18. חלום מעמק הירדן: בזרועות דיין הגלילי!              163

19. "אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט,

   יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – "                166

20. ד"ר אברהם-חיים גרין יגיע לצפת,

   ואסתר: "אני הולכת הגלילה!"           170

21. דיזנדרוק עוזב... וזלזלה כותבת לו שיר                 173

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

1. טרומפלדור מרים אותה בדגניה בידו האחת, משה ברסקי נרצח, הזעזוע, מחלתה        179

2. הביקור האחרון אצל אברהם-חיים בצפת, והחזרה המכאיבה לפתח-תקוה     188

3. אביב 1915, בפרדס אביה, הארבה          194

4     ב"קומונה" בנס-ציונה עם אברהם איכר, וכיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלה     198

5.    אחיה הבכור מצד אביה, מנחם-שלמה, מת במגיפה בירושלים ומשאיר שישה יתומים         203

6. אבשלום פיינברג מנגן למענה את "מחול האש" בכינור בעתלית                  207

7. סוסו של יוסף לישאנסקי, עיסת הבצק, קפטן היל – ופתח-תקוה בשלהי המלחמה

העולמית הראשונה   213

8. בן-דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב, גווע בצפת      226

9.    אחיה ברוך בגלות כפר-סבא, המשפחה בגלות תל-אביב, חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה, אסתר בחוות בן-שמן, פועלת, מתעלפת,           ואביה נשרף בפרדס, וחי             232

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקאהיר

1. מיהו הררי שנפל?       241

2. האם מתלקחת שוב אהבת אסתר למשה כרמי בבן-שמן, ושם ואליו נכתבים ראשוני שיריה בשלהי 1919 וב1920-?     244

3. חורף ואביב תרפ"א בפתח-תקוה, התגלות המשוררת בכרם השקדים             262

4. מקורות והשפעות: עם ולטר קאלה, שארל בודלר ואוטוקאר בז'ז'ינה, ועם צבי שץ      265

5. אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח-תקוה במאורעות מאי 1921          280

6.    יולי 1921, האמנם מכרו אותה למצרים?             דצמבר, הנישואים לאיזאק          296

7.    קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים, ראשוני שיריה ב"הדים"     307

8.    נוף התמרים על גדת היאור, בחילואן. הפלותיה. "ככה תאהבני וליבך עליי יום יום תקרע – "          344

9. "למה הלכת?" – סוד התאבדותה של חברתה לורט         353

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

1. "עתה אשלה כאן," ימי "הדים" בתל-אביב, יעקב רבינוביץ ואשר ברש. טיול לפטרה 371

2. זאב רכטר בונה לה את הבית האדום בלב חולות הזהב               376

3. 1930: איזאק גרין מת, "קמשונים" מופיע. "אי ידיך האבהיות?"     379

4. "האולם הנפלא שבתוך הבית נעשה למרכז ולמקום פגישה לסופרים ולציירים."   386

5. האומנם אכזבה מהתקבלות "קמשונים"? פנייתה לפרוזה      394

6. "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר         399

7.    "מלוא הקובעת, יין האמת השחור", נישואיה לאריה אלואיל וגירושיה ממנו          406

חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות

1. "חתמה את שירתה לימי דור". אהבה בזאלצבורג, 1936, פאריס ותל-אביב חליפות 419

2. 1939, פציעתו של הבחור היפה, קורפורל ישה ברוכמן                 431

3. בכפר-סבא 1947, התחדשות שירתה, סרג'נט ישראל שפילר, בן-זוגה הארצי האחרון 440

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

1. 1948, מות אביה, הסתלקות בן-זוגה, חזרתה לגור בתל-אביב, ברחוב דבורה הנביאה 449

2. פאריס בחודש מרס, 1952. השכנים מתחילים להציק           455

3. "שועלה רעבה תוקעת בדד", אבן-יהודה, 1955             462

4. קיץ 1960, שיבתה לפתח-תקוה אחרי ארבעים שנה, יחסה אליי, חתולתה קיקי, "משירי קץ העולם"    468

5  "שירי אסתר ראב", נובמבר 1963, חזרתה אל מפת השירה העברית                                                              478

6. בריחתה לכפר-יחזקאל, ביתה הדל מול הגלבוע, "יונת-הדם" במונטקטיני, מות אבי   485

7.    אינטרמצו אחרון בפתח-תקוה, בדירה שכורה ברחוב שפירא          492

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

1. מקיץ 1968, בטבעון, עד אחרית ימיה             497

2. 1971, "כבר פגשתיך פעם" – ראובן שהם, "תפילה אחרונה", 1972             504

3. מחברת ה"גיהינום"       543

4. "צריך לעשות סידורים אחרונים!" רקוויאם לעצמה, שובו של איזאק, בעלה הערטילאי 550

5.    1981, קבורתה בפתח-תקוה:

   "מתקו לי רגבי-עפרך

   מולדת – כאשר מתקו לי

   ענני-שמייך – "         575

   תודות     581

   ביבליוגרפיה        583

   מפתח השמות    589

   לוחות התמונות בין העמודים                             

                                                                                 עוד יש ימים

                                                                                 של לענה-ודבש

                                                                                 ופקעות-אביב

                                                                                 לבנות –

                                                                                 טבולות בזפת;

                                                                                 עוד יש פרפורים

                                                                                 של לב-צולע –

                                                                                 כשאחד האביבים

                                                                                 מקיפך בזרועו

                                                                                 לחיבוק-אחרון.

אסתר ראב, 1971

בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים –

אסתר ראב לבן-אחיה, אהוד בן עזר

במכתב מאוגוסט 1979

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "לידידי הצעיר אהוד בן עזר, מה לך כי תלין על כך שאין כותבים על ספריך ואין מתייחסים ליצירתך – הלא אתה כמו החזירון הקטן בציורו של ברויגל "שלרפטיה", ארץ העצלנים, שעושה דרכו בין האיכרים הישנים באמצע היום – והוא מכון כבר להיצלות בקדירה, כאשר הסכין צמודה בצד לגופו השמנמן בקפל עור שמחזיק אותה כמו כיס –

וכך גם אתה, שאין סודות בכתיבתך, שהכול ברור ומפורש אצלך ומופיע בגוף הספר, אז מה נותר לאחרים לעשות בספריך? רק לקרוא? – הצחקתני. ספרים פשוטים וברורים לא קוראות ולא קוראים, חוץ מספרים של אחד, מחיפוֹ, שמעתי, קוראים אותו קורנזון? כן, קורנזון.

* יש אנשים שעסוקים רק בעצמם, אך מידת העצמיות שלהם שואפת לאפס וככה זה נראה. יש אנשים שכדי להסתיר את עצמיותם הדלה הם עוסקים רוב הזמן באחרים, וזוכים להצלחה גדולה כשהם מיטיבים ולוחמים לצדק, ולשינאה כשהם מזיקים. ויש אנשים שכמו הראשונים גם הם עסוקים רק בעצמם והם דומים לראשונים כמו שסופרים דומים לגרפומנים – אך מידת העצמיות שלהם חזקה מאוד וגם מוצדקת, ואולי לכן לא כל כך אוהבים אותם.

* לבית הלורדים, הוא בית המחוקקים העליון שלנו, הוגשה הצעה לחוק שיקבע שאם מתלוננת על עבירה מינית שנעשתה כלפיה נזכרת להתלונן רק לאחר זמן של יותר משנה או שנתיים ולאחר שנשוא התלונה עלול להיפגע ממנה קשות בדרכו לשלב חדש בקריירה שלו – לא יהיה תוקף לתלונתה והיא גם תחוייב לשלם פיצויים למי שכביכול "תקף" אותה. זאת בעקבות תוצאות תיק החקירה נגד ניצב אורי בר לב בחשד לביצוע עבירות מין בד"ר אורלי אינס, ההתנצלות שלו, פרישתנו מהמשטרה בעקבותיה, והחוצפה של ד"ר אינס שהיא עדיין לא מרוצה מהתוצאות. מדוע נזכרת אחרי שנתיים, ובדיוק כאשר עמד בפני קידום? והרי הוא אפילו לא אנס אותך? רק ניסה "להתעסק" איתך אחרי שיצאתם יחד בלילה אל הדשא, ונסוג לאחר שסירבת לו?

* גיליון "תרבות וספרות" של "הארץ" מהיום מוקדש ליורם ברונובסקי זצ"ל. היכרנו אותו וגם עמדנו על רוחב אפקיו הספרותיים והלשוניים, אבל דבר אחד לא יכולנו לסלוח לו: מתוך שהסתמך על זיכרונו המופלג הוא לא טרח לאמת מובאות ועובדות שכלל במאמריו, ולכן הם גדושים טעויות מביכות ורשלנויות. נוכחנו בכך כאשר כתב על "ימים של לענה ודבש".

* קיבלנו עשרות אי-מיילים של נמענים מודאגים מדוע לא הגיע אליהם המכתב העיתי ביום חמישי ואף לא בבוקר יום שישי. אנחנו מציעים להם לקרוא בעיון את גיליון יום שני האחרון, שבו נאמר במפורש כי גיליון 362 יופיע באיחור, כניראה ביום שישי. מה שמוכיח שכדאי לקרוא את המכתב העיתי בעיון ואז יש פחות שאלות מיותרות.

הסיבה לאיחור: המערכת נסעה ל-3 לילות עם המיסתורית לחגוג את ה-75 ביערות הכרמל. נצעדו 7 קילומטר. נשחו כ-4 שעות ואולי יותר. בולו בג'אקוזי כ-3 שעות נטו. היו 2 עיסויים. נאכלו 9 כפול 2 כפול 3 ארוחות מצויינות והתווספו כ-1 כפול 2 קילו למשקל. הפריחה מדהימה. האזור מקסים ומתחדש חרף הגזעים השחורים מהשריפה, שבזכותם רואים עתה יותר טוב את הנוף, וגם לא הכול נשרף, יש אזורים שלמים שנותרו בירקותם, בייחוד החורש הטבעי ולא האורנים. גם צבע הכסף של העלים השרופים-למחצה מוסיף לציוריות של הנוף כמו אירופה בשלכת,  והכול נראה כחלק ממחזור החיים הטבעי של היערות.

* האם יש עוד למישהו ספק בדבר כוונתם של הרוצחים הפלסטינים ששילחו אתמול מרצועת עזה טיל משוכלל לעבר אוטובוס ילדים צהוב בעוטף-עזה? רק בנס הם לא הרגו בו עשרות ילדים, שבמקרה ירדו ממנו קודם לכן. וכך הם פגעו רק בראש של נער אחד. ואם זאת לא אינתיפאדה, אז מה זו אינתיפאדה? אבל מה, יותר טוב לעיתונות העברית להמשיך להתאבל על ג'וליאנו מר, האיש שכמעט הביא את השלום למזרח-התיכון!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,160 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל