גיליון מס' 633

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בניסן תשע"א, 11 באפריל 2011

עם צרופת יהודה ראב ובתו אסתר בילדותה; צרופת השיר "הו" של נורית זרחי; צרופת ההספד של עמנואל זמיר-פשצנר על אליהו כהן-חינסקי הי"ד; צרופת העורך על רקע הירוק הפורח וצמרות היער השרוף ביערות הכרמל, צילמה המיסתורית.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל זֶה צָרִיךְ אֶצְלֵנוּ לְחַנֵּךְ פֹּה. / הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה.

מתי דוד: אפרטייד? גזענות? פשיזם? פשעי מלחמה? לא בישראל! אלה סיסמאות הסתה של השמאל הקיצוני, האנרכיסטי, הדוגמטי.

אלי מייזליש: משהו על אבו-מאזן. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [5], המתפרה של המשטרה / האי העירום, מאגדות ימינו.

אבינועם דנין על תכריכי טורינו. // מיכה לימור: טור עורך יקינתון.

יוסף דוריאל: סקירתו של ד"ר משה גרנות על ספרי "ללמוד מהחיים".

נורית שחל: על שיר הבדידות של נורית זרחי.

דוד אדלר: בשישי בצהרים ברחוב עזה.

ידידיה יצחקי: צוואתו של הגמל // ישראל זמיר: הללויה – אמן.

בן דרור ימיני: חוק השכל הישר. [ציטוט מהבלוג].

יוסי דה ליאון על "ספר הגעגועים". // מאיר שרגאי על "פרשת לבון" ב"אומץ".

ד"ר אסתרית בלצן: אין לי חילוקי דיעות עם אליהו הכהן!

גדעון אלמגור: ועוד לזיכרו של אליהו חינסקי הי"ד.

תקוה וינשטוק: גנזים. // יוסי גמזו: תיקון טעות.

אם כל כך רע למה כל-כך טוב? חומר למחשבה באדיבות יהודה דרורי.

אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 1. מהונגריה לארץ-ישראל. // זיוה גל: הַפְסָקַת אֵשׁ. / חזיז ורעם. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

יוסי גמזו

מחר, יום שלישי, 12.4.11, בשעה 19:00, תיערך בהיכל התרבות בתל-אביב

עצרת ממלכתית לציון 68 שנים להקמת המחלקה הימית של הפלמ"ח, ממנה

צמח הפלי"ם שהעלה לחופי הארץ בימי ההעפלה הבלתי לגאלית כ-700.000

מעפילים ב-66 הפלגות המוסד לעלייה ב'. שני השירים המוּגשים בזאת

 יום אחד קודם-לכן לקוראי המכתב העיתי (הראשון ידוּקלם והשני יוּשַר

וִילֻמַּד לקהל הבאים לעצרת מפי הזַמָּר ואלוף מובילי השירה בציבור בישראל

גבּי בּרלין) נועדו להזכיר לכולנו מי הם הגיבורים האמיתיים שלנו שעל המופת

שלהם צריך היה הנוער הישראלי להתחנך כיום.

עַל זֶה צָרִיךְ אֶצְלֵנוּ לְחַנֵּךְ פֹּה

אִם יֵש בַּדּוֹר הַזֶּה טָעוּת שֶמְּקוֹמֶמֶת

כָּל מִי שֶעֵרֶךְ הַחִנּוּךְ בְּיִשְׂרָאֵל

עוֹדוֹ יָקָר לוֹ – זוֹ הַחַארְטָה הַגּוֹרֶמֶת

לִבְנֵי הַנֹּעַר שֶל הַיּוֹם לְהִתְפָּעֵל

מִגִּבּוֹרֵי סִדְרוֹת רֵאָלִיטִי שֶל הֶבֶל

בִּמְקוֹם דְּמֻיּוֹת-מוֹפֵת שֶל גִּבּוֹרֵי-אֱמֶת

שֶהֶעֱלוּ פְּלִיטֵי שוֹאָה מִתְּהוֹם הַסֵּבֶל

וְשֶהוֹכִיחוּ שֶהָעָם הַזֶּה לֹא מֵת.

אִם יֵש סִפּוּר-הַרְפַּתְקָאוֹת עַל כַּף-הַקֶּלַע

שֶבֵּין אִימְפֶּרְיָה לִסְפִינוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז

שֶאֵין שוּם סֶרֶט-מֶתַח, שוּם טֶלֶנוֹבֶלָה

שֶיִּתְחָרוּ בּוֹ לֹא בְּ-action, לֹא בְּעֹז –

הֲרֵי עַל זֶה צָרִיךְ אֶצְלֵנוּ לְחַנֵּךְ פֹּה,

עַל הַדֻּגְמָה הַזֹאת שֶל רוּחַ הַפַּלְיָ"ם

שֶכְּבָר כִּמְעַט שִבְעִים שָנָה שֶלֹּא דוֹעֵךְ פֹּה

שְבִיב-הַגְּבוּרָה שֶלָּהּ שֶעַד הַיוֹם קַיָּם.

כִּי הַמְּדוּרָה שֶל הַפַּלְיָ"ם עוֹדָהּ לוֹהֶטֶת

כְּמוֹ בַּיָּמִים הַהֵם כָּךְ גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה

כָּאן, בַּקּוֹמַנְדּוֹ הַיַּמִּי וּבַשַּיֶּטֶת

הַשְּלוֹש עֶשְׂרֵה – כְּשֶהַטּוּרְקִים נִפְּחוּ חָזֶה

בַּ"מַרְמָרָה", שֶבָּהּ יָצְאוּ בְּשֵן וָעַיִן

וְשֶאֲפִלּוּ רִיצַ'רְד גּוֹלְדְסְטוֹן, בִּמְצוּקָה

הוֹדָה גְלוּיוֹת (בְּמַאֲמָר לִפְנֵי שְבוּעַיִם)

שֶהוּא לִכְלֵךְ עָלֵינוּ בְּלִי שוּם הַצְדָּקָה.

לָכֵן אֲנַחְנוּ מַקְדִּישִים כָּאן שִיר צָנוּעַ

לְזֵכֶר אֹמֶץ וּמְסִירוּת וְתוּשִיָּה

שֶבִּזְכוּתוֹ שֶל קְשִי עָרְפָּם הַלֹּא כָּנוּעַ

בְּנֵי נִצּוֹלִים נוֹלְדוּ בְּאֶרֶץ חָפְשִיָּה.

וְאַף עַל פִּי שֶזּוֹ אֵינֶנָּה אוֹרָטוֹרְיָה

אַךְ שִיר וָזֶמֶר הַקָּהָל הַזֶּה אוֹהֵד

נָשִיר כֻּלָּנוּ "הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה"

וְהַהִיסְטוֹרְיָה תַעֲנֶה לָנוּ כְּהֵד...

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה

לִפְנֵי שִשִּים וּשְמוֹנֶה שְנוֹת הִיסְטוֹרְיָה בִּלְתִּי נִשְכַּחַת

קָם הַפַּלְמָ"ח בְּיַחַד

עִם מְפַקְּדָיו בְּלִי פַּחַד

וְהֵקִימוּ מַחְלָקָה יַמִּית, מִתּוֹכָהּ צוֹמַחַת

זְרוֹעַ הַפַּלְיָ"ם,

צִי הָעָם.

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה,

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה

וְהוֹבִיל בַּיָּם חֲלוֹם

עַד הֲלוֹם.

מִשְּוֶדְיָה וְאַלְגִּ'יר וּמִצָּרְפַת עַד נִמְלֵי רוֹמַנְיָה

וּמִפְּלִיטֵי פּוֹלַנְיָה

וְנִצּוֹלֵי גֶּרְמַנְיָה

בִּסְפִינוֹת דַּלּוֹת עִם מַיִם לַחַץ וְלַחְמָא עַנְיָא

מָה הוֹבִיל פַּלְיָ"ם?

עַם קַיָּם!

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה,

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה

וְחִלֵּץ פְּלִיטֵי שוֹאָה

לִישוּעָה.

וְלֹא עָזְרוּ לַבְּרִיטִים מַשְחָתוֹת וְלֹא גִדְרוֹת-תַּיִל

שֶל קֶמְפִּים קַפְרִיסָאִים

כִּי בְּחֶשְכַת הַלַּיִל

הָעֳלוּ עוֹלִים לַחוֹף וּמוּל כָּל הֶסְגֵּר עֲדַיִן

מַאֲבַק פַּלְיָ"ם

לֹא סֻיַּם.

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה,

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה

וְגַלִּים נָשְׂאוּ דָכְיָם

לַפַּלְיָ"ם.

אֶת מַחֲנֵה עַתְלִית שֶבּוֹ כָּלָא הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי

בְּמַאֲסָר פּוֹלִיטִי

שֶפַע עָצוּם וּקְרִיטִי

שֶל עוֹלִים פָּרַץ שִלּוּב הַמּוֹחַ הָאָנָלִיטִי

עִם גְּבוּרַת פַּלְיָ"ם

(זוּג מֻשְלָם...)

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה,

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה

וּכְלוּאִים פָּרְצוּ שִבְיָם

עִם פַּלְיָ"ם.

לָכֵן הַיּוֹם חוֹלְקִים אָנוּ כָּבוֹד לְאוֹתָהּ הִיסְטוֹרְיָה

שֶבְּלִי שִכְרוֹן אוּפוֹרְיָה

שֶל תְּהִלָּה וּגְלוֹרְיָה

בִּצְנִיעוּת וְאֹמֶץ רָב הֵבִיאָה לַטֶּרִיטוֹרְיָה

שֶל אַדְמַת אָבוֹת

רְבָבוֹת.

הַפַּלְיָ"ם עָשָׂה הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, הִיסְטוֹרְיָה,

וְיֶשְנָם פִּרְקֵי הִיסְטוֹרְיָה

שֶעוֹד לֹא סֻפְּרוּ דַיָּם

עַל פַּלְיָ"ם.

* * *

מתי דוד

אפרטייד? גזענות? פשיזם? פשעי מלחמה?

לא בישראל! אלה סיסמאות הסתה של השמאל הקיצוני, האנרכיסטי, הדוגמטי

במאמר החרטה שלו גולדסטון, באיחור של שנתיים, מאז שפירסם את הדו"ח שגרם לעלילת דם ולנזק חמור למדינת ישראל ולצה"ל, הוא מודה כי הוטעה וטעה בהאשמותיו. מסתבר שחלק מהישראלים ש"תרמו" להטעיה ולעלילת הדם הזו הם ארגוני השמאל ובראשם "הקרן החדשה" שמימנה את שבעת ארגוני ספקי ה"מידע" לגולדסטון.

לאחר שגולדסטון גרם נזק חמור לישראל, בדעת הקהל העולמית, הוא עצמו מודה כי טעה. הגיע הזמן שגם כל אותם אנשי אקדמיה ורוח, החיים בתוכנו יפסיקו להסית ולהאשים את כל מתנגדיהם כ"פשיסטים", "גזעניים", תומכי "אפרטהייד" ומבצעי "פשעי מלחמה", ויתחרטו.

אלה תמיד אותם האנשים החריגים והמתנשאים, החולמים על מהפכה "אידיאולוגית" נגד כל מי שמוגדר על ידם כציוני, לאומי, ופטריוט נורמטיבי. תארים אקדמיים וכותבי יצירה ושירה אינם ערבות לתבונה, לשיקול דעת, והבנת המציאות הריאלית בה אנו חיים.

הגיע הזמן שכל אותם פרופסורים, אנשי רוח וסתם "אידיאולוגים" חסרי בינה ודעת יעברו סידרת חינוך מחדש של ריפוי תודעתי להכרת המציאות בישראל (ואצל שכנותיה) הנוגדת לחלוטין את מהות הפשיזם והאפרטהייד שהכרנו בעולם במהלך המאה העשרים. הפער בין המציאות ועובדות החיים לבין התיאוריה וההשקפה האידיאולוגית הנאיבית והדוגמטית של אנשים אלה, מחייבת אותם סוף-סוף להתפכח ולהודות כי טעו ונכשלו. הגולדסטונים שלנו צריכים גם הם להביע חרטה.

אפרטהייד בישראל ?

מקבץ עובדות מהחיים בישראל, הסותרות את דברי המסיתים

ערבים ויהודים מקבלים שרותים רפואיים זהים למבוטחים בקופות חולים. / עשרות רבות של רופאים ואחיות ערבים, זוכים לתנאים זהים בעבודתם. / מיספר רב של פרופסורים ומרצים ערבים מלמדים באוניברסיטאות ובמכללות. / מיספר רב של סטודנטים ערבים לומדים באוניברסיטאות ובמכללות. / מספר רב של עיתונאים ערבים, כותבים בכלי תקשורת יהודים וערבים. / ערבים ויהודים נוסעים ברכבות ובאוטובוסים, ללא הפרדה גזענית. / ערבים ויהודים מתרחצים יחד בכנרת, בים המלח, ובסחנה ללא הפרדה. / קפטן נבחרת ישראל בכדורגל – ואליד באדיר, ערבי. / שופט בית המשפט העליון – סלים ג'ובראן, ערבי. / מנהל בית החולים הממשלתי בנהריה, ערבי. / סגן שר החוץ לשעבר מגלי ואהבי, ערבי. / דיפלומט, היסטוריון ומשורר, רדה מנצור, ערבי, שגריר בדרום אמריקה. / מלכת היופי לשעבר, רנא רסלאן, ערבייה מחיפה. / "בית הגפן" בחיפה, מרכז תרבותי ערבי יהודי אינטגרטיבי מצליח. / כלי תקשורת ותחנת רדיו ערביים פועלים ללא פיקוח וצנזורה. / הפגנות, עצרות ופרסומים חופשיים, ללא פיקוח וצנזורה. / תנועה חופשית של ערבים ביציאות לחוץ לארץ.

פשיזם בישראל ?

אלה הם המאפיינים של משטרים פשיסטים מוכרים שבישראל לא קיימים !!

משטר שקיימת בו רק מפלגה אחת וכל האחרות אסורות. / משטר שאין בו בחירות חופשיות, הכול מתקבל פה אחד. / משטר שבראשו אדם אחד, ה"מנהיג", שעל פיו ייקבע כל דבר. / משטר שאין בו חופש עיתונות. ה"מנהיג", שולט בכל אמצעי התקשורת. / משטר שלא קיימים בו בתי משפט ושופטים עצמאיים וחופשיים. / משטר שיש בו צנזורה על ספר, עיתון, מחזה ותערוכה. / משטר שיש בו מחנות ריכוז, שניתן להיעצר ללא משפט. / משטר שמשטרה חשאית עוקבת אחר האזרחים הלא-נאמנים. / משטר שמפעיל אך ורק מערכת חינוך אחת, תחת פיקוח. / משטר שיש בו פיקוח ומגבלות של יציאה מחוץ למדינה. / משטר של דיכוי, עריצות, פחד וענישה ללא משפט. / משטר שבו עיתון "הארץ" היה נסגר וחלק מן הכותבים בו היו במאסר.

דמוקרטיה אינה אנרכיה, היא חייבת להגן על עצמה מפני אלה המנסים להרסה מבפנים.

* * *

אלי מייזליש

משהו על אבו-מאזן

קראתי בעיתון כי אבו-מאזן פנה למערב שיתערב נגד פעולת ישראל ברצועת עזה. אני יכול ללמוד על כך כי אבו-מאזן לא פנה למערב שיתערב נגד הפצמ"רים וטילי הגראד של הפלסטינים מעזה על יישובי ישראל – בעיקר על טיל נ"ט הנורה על אוטובוס [צהוב] של הסעות ילדים לבתי ספר.

אני יכול ללמוד על כך כי אבו-מאזן גם לא יפנה למערב במחאה נגד אירגונים במדינתו הפלסטינית [אם בכלל תקום] אם אלה ירו מחר פצמ"רים על נתב"ג או טילים על רמת-גן, כי הוא אינו פונה למערב כשערבים יורים על יהודים, אלא הוא מוחה וזועק מרות מול כל העולם רק אם יהודים יורים על ערבים.

אני יכול ללמוד אם-כן – מה הטעם שנעשה איתו שלום ונסכים למדינה פלסטינית? הרי תמיד יהיו אירגונים שהמטרה שלהם "שחרור כל האדמות הכבושות כולל יפו ורמלה וכו'." אז מה הטעם? מה הטעם לשיחות איתו? על מה?

הנה אגלה לכם סיפור אמיתי על אבו-מאזן. היה זה בתחילת האינתיפאדה הראשונה. ישבתי במסדרון ההמתנה של חדר הניתוח בבי"ח "אסותא" הישן ברחוב ז'בוטינסקי. להפתעתי מצאתי עצמי יושב ליד אבו-מאזן, שהמתין לסיום ניתוח הלב של אשתו. הייתי המום. המסדרון היה ריק ורק שנינו ישבנו קרוב. הנה יושב כאן הכלב הערבי הזה עם חליפה הדורה שחורה בבית חולים יהודי ומדוע לא אישפז את אשתו בית חולים ערבי או בירדן?

עבר רופא שהכרתי אותו, וללא שהות שאלתי אותו לגבי העניין. אמר: "בא איש עם תיק ג'יימס בונד והניח על השולחן 30 אלף דולר במזומן אנחנו בית חולים פרטי. [כאן אני מבקש מרביב דרוקר שיחקור בקופת "אסותא" פרשת 30 אלף הדולרים מהיכן באו למזוודה של אבו-מאזן?]

ליד בית החולים עמדה המרצדס שלו במקום שהחנייה אסורה. ליד המכונית עמד הנהג לבוש מדי נהג חקי וכובע מצחיה. והנה מגיע עוד 'מנהיג', לבוש חליפת ספארי, נביל שעת, וממתין במדרגות. ישבתי כמה דקות והחלטתי לגשת לאבו-מאזן. התיישבתי והתחלתי לדבר איתו בערבית ומיד שאלתי אותו: האם לדעתך יהיה אי פעם שלום בינינו? ואז ענה לי בחיוך עקום "אַלְשַאן עֶש? [לשם מה]. לא חייכתי ועזבתי אותו. מאז אני עוקב בטלוויזיה לראות את החיוך העקום שלו ומיד יודע מה הוא יאמר.

עברו בערך 20 שנה. אז היה מנהיג אפור שבדרך. עקפו אותו שניים-שלושה אחרים, והנה התבסס אחרי מות עראפת להנהיג את עמו. צריך לשאול אותו מה הוא עשה ב-20 השנים האחרונות למען עמו? אם הוא חושב שאם הוא יתלונן ב'מערב' על הירי הישראלי על עזה אז ה'מערב' יכעס על ישראל וימהר לגנותה לפי כללי הנימוס של דו"ח גולדסטון? או שיראו בו מטריד סדרתי שאינו שונה מבשאר אסאד, מועמר קדאפי, חסן נסראללה או אחמדיניג'אד.

אני בטוח כי מזוודה נוספת, ובה לא 30 אלף לניתוח, אלא 30 מיליון נמצאת תחת המיטה שלו לכל צרה. ולפי מה שקורה היום במדינות ערב, הצרה שלו מתקרבת.

אגב, לפני שנה בדיוק בחודש אפריל 2010, עבר אבו-אזן את הירדן כמה פעמים לטיפול רפואי בעמאן. השמועה אומרת כי עכשיו הוא בעצמו עובר שם טיפול רפואי במחלת הלב שלו. שם כנראה יקבל הנחה.  

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [5]

המתפרה של המשטרה

ישיבת פורום המטה הארצי של המשטרה התנהלה הפעם באווירה מרוממת וחגיגית במיוחד. הרי אין זה דבר של מה-בכך, כאשר סגן המפכ"ל קורא את נתוני השנה האחרונה בתחום מניעת הפשיעה, ביטחון הפנים ושיפור הרגשת הביטחון של האזרח.

הקצין קרא את הדפים עם נתוני הסטטיסטיקה, ועיניו נצצו: מקרי רצח: ירידה של 93%; רצח על רקע כבוד המשפחה: 78%; גאולת-דם: 90%; אינוס, מעשים מגונים, הטרדה מינית: 91%; סמים – הברחה, סחר, שימוש: 82%; זנות – הברחת נשים, העסקתן בזנות, סחר בנשים: 88%; התפרצויות, גניבות, שוד: 87%; עבירות הצווארון הלבן: 95%; בריונות, שכרות, קטטות: 79%; עבירות תנועה: 81%.

רחש של הפתעה ושמחה עבר בין הניצבים היושבים סביב השולחן. הם הביטו זה בזה במבטים של אושר ושביעות-רצון. בסיום דבריו של הסמפכ"ל הם אף פרצו במחיאות-כפיים, טופחים זה לזה על הכתפיים.

ובעוד כולם נרגשים, שמחים וחוגגים, הם הבחינו שהמפכ"ל, ולצידו השר לבטחון פנים יושבים בפנים נפולות ועגומות, כאילו הם שומעים דו"ח הפוך...

הדבר עורר תמיהה רבה בין הנוכחים, וברור היה שדרוש הסבר למצב-הרוח השפוף של שני האישים.

השר קם ופתח: "רבותי, הדו"ח הזה אכן מדהים בהבלטת הצלחתה של המשטרה שלנו בשמירה על ביטחון הציבור ומניעת פשיעה חמורה. ברור שיש מקום לשמוח ולהתגאות בהישג נפלא זה, ועל כך מגיע לכם כל הכבוד, החל מן הפורום הזה של ראשי האירגון, ועד אחרון שוטרי הסיור ברחוב. אז מדוע אתם רואים אותי מודאג ועגום-פנים? הנה ההסבר: ברגע שדו"ח סטטיסטי זה יתפרסם בציבור, הוא יגיע ודאי גם לעיניהם של 'נערי האוצר'; אלה יחליטו לחטט בעניינינו ועד מהרה יגלו סימנים של אבטלה סמויה במשטרה: חוקרים יושבים במשרדיהם באפס-מעשה; שוטרי סיור יושבים מול המחשב ומשחקים בסוליטר ובפריסל; ניידות מובטלות חונות במגרשי חנייה. לאור כל זאת אין ספק שמשרד האוצר יאלץ אותנו לפטר אלפי שוטרים, לסגור תחנות, לצמצם הוצאות. תקציב המשטרה יקוצץ לחצי... בקיצור, אנחנו בבעייה. אבל, אל דאגה," הרגיע אותם השר "אני והמפכ"ל מגלגלים איזה רעיון כיצד להקדים תרופה למכה. ואילו אתם, רבותי, מתבקשים להימנע מכל הדלפה של הדו"ח הזה, ששכרו ייצא בהפסדו. חכו להתפתחויות."

כעבור זמן קצר הוקמה באחד מאולמות המטה הארצי של המשטרה – מתפרה! חייטים מקצועיים ומיומנים, שגויסו במיוחד למבצע, ולידם מאות שוטרים ושוטרות רכנו יומם ולילה על מכונות התפירה והוציאו מתחת ידם – תיקים...

ואכן המבצע המתוחכם הצליח מעבר למשוער: תחילה תפרו תיק לנשיא המדינה לשעבר על שני מקרי אונס [לכאורה] של פקידות הכפופות לו במשרדו; תיק לראש הממשלה לשעבר, שגרף [כביכול] כפל תשלומים על טיסות לחו"ל, במסגרת תפקידו; שרים וחברי-כנסת, אישי-ציבור וידוענים, שסרחו והסתבכו [לכאורה] בפלילים כאלה ואחרים; ראשי רשות המיסים, שבסך-הכל התכוונו [ככל הנראה] למלא את תפקידם בידיים נקיות, ולכן עסקו במה שנקרא "יד רוחצת יד". יזמים-קבלנים-מתווכים-"מאכערים", שתרמו [לכאורה] ביד רחבה סכומים ניכרים לטובת הציבור [כלומר לראשי עיריות, מועצות, ועדות מחוזיות] לזירוז אישורים לבניית פרוייקטים, שהם בעצם בניית הארץ; תיקים לרבנים [במסגרת "מבצע קפוטה"] שהכשירו [ב"דעת תורה"] רצח של גויים, ואפילו ילדים קטנים; מקובלים שקיבלו "טובות הנאה" מנשים שפנו לעזרתם; תלמידי-חכמים שבמסגרת משלח-ידם כמחנכים, ר"מים [ראשי מתיבתא, רבנים מלמדים] ומדריכים רוחניים, שלחו ידיים [ככל הנראה] אל גופם של תלמידיהם וחניכיהם; סוחרי סמים – מבריחים-מפיצים-משתמשים [כאילו] שתרמו רבות לכלכלת המדינה; רועי זונות – מבריחים – סוחרי-נשים והעסקתן בזנות בתנאי עבדות [לכאורה]; משפחות-פשע [כאילו] שעוסקות בסחיטה, איומים ורצח לפרנסתן; תיקים לנהגים עבריינים, שיש להם תיקים תפוחים של הרשעות, ביניהם נהג זריז, שנתפס נוהג במהירות של 198 קמ"ש, "כדי להגיע בזמן ללווייה של חבר, שנהרג בתאונת דרכים." ועוד כהנה וכהנה תיקים למכביר.

מרוב תיקים אזל מלאי הבד במחסני המתפרה. ואילו כל מערכות המשטרה: היחב"ל, היס"ם, מז"פ, חבלנים, חוקרים – ידיהם מלאות עבודה.

כך חלפה סכנת הקיצוץ של תקציב המשטרה.

ולעומתם, עורכי-הדין המלומדים, סניגוריהם של הנאשמים [על לא עוול בכפם], אוחזים בתיקים תפוחים של מסמכים משפטיים [וגם כיסיהם תפוחים] זועקים מעל מדרגות בית-המשפט, אל נוכח כל מיקרופון פתוח ומצלמה רעננה:

"מרשי חף מפשע! מרשי זכאי! מרשי צדיק, טהור וזך כשלג [דאשתקד], ואנחנו נוכיח זאת בבית המשפט [או בערעור בבג"ץ]. במשטרה תפרו לו תיק! תפרו לו תיק!"

האי העירום / מאגדות ימינו

ויהי בימי מלוך המלך הנס כריסטיאן השני ירום הודו, באחד מאיי הים, הממוקם בדיוק על קו המשווה, ושמו עירומניה.

הוד מלכותו המלך הנס כריסטיאן השני הירבה להשתתף בטקסים מלכותיים, באירועים חגיגיים ובהופעות טקסיות לפני בני עמו, בני-ארצו, המוקפת מים מכל עבריה.

בטקסים אלה, לפי הפרוטוקול והמסורת רבת-הדורות, חבש המלך כתר זהב כבד, מעוטר בנוצות יען, והוא עטור בגלימת ברוקד מפוארת, כבדה וחמה במיוחד, וזאת באקלים הטרופי החם, השורר באי במשך כל עונות השנה.

ולמרות שהיה צעיר וחסון ובריא כמו פיל, המלך הנס כריסטיאן השני סבל מאוד מן החום, ולא הועילו נפנופי כפות התמרים של משרתיו ואף לא מַשָבֵי הרוח של מאווררים שכוונו אליו. מטקסים אלה היה חוזר לארמונו עייף ויגע, שטוף זיעה ועל סף עילפון.

כאשר כלו כל הקיצין, כינס המלך הנס כריסטיאן את שריו ועבדיו, יועציו ויח"צניו והורה להם לטכס עצה כיצד להתגבר על הבעייה.

המועצה הנכבדה ישבה שבעה ימים ושבעה לילות [באולם מקורר עד רעד הגוף] ולבסוף הם הגיעו למסקנה פה-אחד: המלך צריך להשיל מעצמו את בגדי תפארתו ולהופיע בטקסים כשהוא עירום וערייה!

המלך הנבון קיבל בהתלהבות את עצת יועציו, וכבר בטקס הקרוב של חגיגת מחצית היובל לעלייתו על כס המלוכה, נדהמו בני עמו ונתיני מלכותו לראות את מלכם הנערץ – והנה הוא עירום כביום היוולדו. תחילה שררה מבוכה רבה בקרב העם שנקהל בכיכר הטקסים שלפני הארמון, עד שפתאום נשמעה צעקה של ילד קטן, שישב על כתפי אביו:

"המלך עירום! המלך עירום! רואים לו את הבולבול!" קרא בצהלה.

הנוכחים הגיבו לקריאתו של הילד במחיאות-כפיים. אחר-כך, בפרץ ספונטני של התלהבות החלו להשיל מעל עצמם חולצות ומכנסיים, חזיות ותחתונים, ומשוחררים ועירומים כמו בעלי-חיים בטבע, החלו לפזז ולרקוד בכיכר, כמעט כמו בקרנבל של ריו [אלא ששם, החוגגים לבושים חלקית].

חגיגה עליזה ונלהבת כזאת לא נראתה מעולם באי עירומניה. היתה רוח אחרת בעם.

מאז התרגלו בני האי להלך עירומים ולא חשו כל בושה או מבוכה למראה זולתם [או זולתתם] מעורטלי בגדים. כאשר נער אומר לחברתו "אני אוהב אותך" היא עונה לו: "כן, אני רואה..."

שמועת האי העירום פשטה כמובן בין איי הים הקרובים והרחוקים, ובהמשך – גם ליבשות שמסביב לאוקיינוס. יום אחד נחת באי צוות מתוגבר של הטלוויזיה הבינלאומית וכעבור חודש יצאה זו בסידרה מהממת על האי העירום, המלך העירום ונתיניו הערומים.         

בהמשך הקרנה הסידרה בתחנות טלוויזיה בעולם כולו והיא עוררה עניין רב, התלהבות ואף קנאה בלב הצופים. לא עבר זמן רב, ובארצות רבות החלו התושבים לחקות את דוגמת בני עירומניה, וגם הם פשטו את בגדיהם בזה אחר זה. מחירי הבדים ירדו פלאים. מפעלי טקסטיל, מתפרות, מטוויות, חנויות בגדים נסגרו בזה אחר זה ועובדיהם פוטרו והושלכו לרחוב, עירומים ובחוסר-כל. דוגמניות נותרו ללא עבודה והלכו למַלְצֵר במסעדות ובתי-קפה. משבר הטקסטיל הקיף את העולם כולו, [פרט לגרינלנד, צפון קנדה וסיביר]. מנועים הושבתו. מכונות נאלמו דום. ממה מוחלטת השתררה בענף הטקסטיל בעולם כולו.

...ורק המפעל בדימונה המשיך לעבוד כרגיל.

* * *

אבינועם דנין על תכריכי טורינו

בערב יום ראשון, 10 לאפריל, בשעה 20:30, שודר ראיון איתי על מחקרי בתכריכי טורינו, בתוכנית המעבדה המשודרת בערוץ 1 (תחנה 11). אם לא התאפשר לכם לראות ויש לכם עניין לראות את התוכנית, הריהי מוקלטת וזמינה באינטרנט במשך שבועיים – נכנסים לפי הנחיות iba.org.il.

בברכות גם לחג שמח

אבינעם דנין

* * *

מיכה לימור: טור עורך יקינתון

דרוש הוגה דעות

הריני מתקין הודעה דחופה למדור 'דרושים' : מחפשים הוגה דעות, פילוסוף, חזונאי, רואה נסתרות. מישהו חייב לתת את הדעת על הרוח המרימה את הגל הסוער המטלטל את יקומנו. האם אך יד-מקרה עיוור היא בצירוף האירועים המהפכניים המתחוללים על-פני כדור הארץ?

כלום אין קשר נסתר, קבלי, דמוני, מיסטי או אחר, הקושר בין האנרגיה הססמית, התת-קרקעית, המתפרצת לחופי ניו-זילנד ויפן לבין האנרגיה האנושית המתפרצת ומתגלגלת מצפון אפריקה ועד למפרץ הפרסי? האם לא נועדו יחדיו, הטבע הביו-פיזי והאנושי להעניש את הטכנולוגיה הדיקטטורית המנסה להכניעו, לדכאו, לנצלו מעבר למותר? ואם אכן רוחשת רוח אחת על פני תהום, מה משמעות יש למעשינו? הקולקטיביים? הפרטיים? שאלות מנקרות ואמיתיות של נערים/ות מתבגרים/ות. רק שלהם? לפונדמנטליסטים, מוסלמים כאוונגליים, קתולים כשלומי אמוני ישראל תשובה פשוטה: הכול מאלוהים. או מידי אללה. אך גם לרוב רובה של אוכלוסיית העולם, בודהיסטים, הינדים, אתיאיסטים, ספקנים, סתם חילונים ישראלים כמוני, אוהבי מסורת העם היהודי, גם לאלה מגיעה תשובה. כלשהי. הלא כן? בעיקר תשובה לשאלה היש לתבונה האנושית של הרציונליסטים, של נביאי ההשכלה והמדע, מענה הולם למצב המתפתח. כרגע אנו שרויים באביב סבוך ומבלבל.

הסברה ושנאת-ישראל

אומרים שחכמי ההסברה הישראלית מרבים לשגות. קלישאה מוכרת. רבים סבורים כי ישנה איזו נוסחת קסם. אם יצליחו המסבירנים לרקוח אותה, יבין העולם עד כמה אנו צודקים. מקרה-מבחן מצוין לבחינת קלישאה זאת הוא פרסומם של צילומי-זוועה מזעזעים מרצח המשפחה התמימה בהתנחלות איתמר בשומרון. או פרסום תצלומו של הנער הנפלא ומרוטש הראש שנסע לתומו באוטובוס צהוב בעוטף עזה. צילום ילדים יהודים שנשחטו בשנתם או בדרכם מבית-הספר. עד לכתיבת שורות אלה טרם נתפסו הפושעים הנתעבים מרצח איתמר, אולם לצורך הדיון מותר להניח שהיו אלה באמת מחבלים ערבים מאזור ההתנחלות. פרנסי ההסברה מיהרו לטקס עצה ושחררו בחופזה את הצילומים הקשים לעיתונות העולמית ולרשת האינטרנט. "עכשיו יבינו עם מי יש לנו עסק," היתה הארגומנטאציה שצידדה במהלך. אינני בא לדון כאן בשאלות אתיות או מוסריות שבפרסום צילומים כאלה. בנזק למשפחה ולעתידה. אף לא לנזק שיגרם, חלילה, להסברה הישראלית, אם יתברר שלאחר הכול היו אלה רוצחים נתעבים מזן אחר. כל שאני רוצה הוא לשרטט את הדינאמיקה התקשורתית ויעילות המהלך. הציבור, צורך התקשורת בעולם המפותח, מתחלק, בחלוקה גסה לצורך עניינינו, לשלושה:

1) תומכים נאמנים עד קנאים בישראל – אכן, למראה הצילומים הם מתחזקים בעמדתם למען ישראל. אלא שהם אינם זקוקים לצילומים כאלה. הם אוהבים אותנו ומסורים לנו תמיד מסיבותיהם הם.

2) שונאי-ישראל כרוניים – אלה "שותים" את דמנו בסיפוק ובהנאה. הצילומים גרמו להם אך נחת וחדווה.

3) הרוב העצום קובע בדרך-כלל עמדה על-פי הנראה ומתרחש ברגע מסויים. אותו רוב גדול נשען על הצטברויות של מידע. הוא תופס את הצילומים הנוראים האלה כחלק ממכלול של סכסוך אכזרי, שבו כל צד הורג בצד השני גם חפים מפשע לרבות תינוקות. בקופסת המידע שלהם על הסכסוך שלנו טמונים צילומים של ילדים ישראלים וילדים פלשתינים ירויים. הצילומים של התינוקות שלנו מעצימים את תפיסת חוסר המוצא והאכזריות המתגלה בשני הצדדים. שיפור בהסברה הישראלית, ספק אם היה כאן. לצורך שיפור ההסברה בעולם המפותח יש להתמודד עם המילים "כיבוש" ו"שליטה בעם אחר". הן המזיקות למדיניות הישראלית ולהסברתה ולהן בלבד יש להשיב תשובה, אם רוצים לטפל בהסברה.

חג הפסח, האביב, החירות

אלה שלושת התארים שבהם מתהדר החג הבא עלינו לטובה. וגם חג המצות. כל אחד רשאי לבור את התואר המתרגש על נפשו. בהווי הישראלי נוספו לחג תארים-תפקידים אזרחיים-חברתיים אחרים. למשל – חג המשפחה. אין עוד חג שבו נודדים בני העם הזה מעיר לעיר ומכפר לקיבוץ כדי להסב יחדיו לארוחת-חג שאליה משתרבבות זמירות מסורתיות, קריאה חפוזה בהגדה העתיקה ודיונים משפחתיים אקטואליים. יש סטטיסטיקה המלמדת על ערב-חג עמוס מכל הערבים בשנה... בכבישים. או למשל – חג הטיולים. הצימרים (עוד מילה יקית שחדרה לעברית) בצפון – מלאים. הטיסות לחו"ל – עמוסות. שבילי המרכז והנגב מפוצצים במטיילים. או למשל – החופש הקטן-גדול, להבדיל מהחופש הגדול. שלושה שבועות תמימים של חופשה מבית הספר פלוס מימונה ועוד ועוד. אכן פרומו לחופש הגדול.

בילדותי, בירושלים, היה זה חג הפסח שהבדיל בין נעליים לבין סנדלים. מחג הפסח ואילך עוברים לסנדלים. הסנדלים מזכירים לנו את עם-ישראל בלכתו במדבר ארבעים שנה. שכן במה פסעו? כמובן, בסנדלים. הרי לכם מסורת וקדושה, אביב וחירות וחופש, אופנה וייחוד ארץ-ישראלי והכול באביזר לבוש אחד.

חג שמח בכול המובנים!

מיכה לימור

יקינתון 246, ערב פסח תשע"א

* * *

יוסף דוריאל: סקירתו של ד"ר משה גרנות על ספרי "ללמוד מהחיים"

(חדשות בן עזר 632 מיום 8.4.11)

די אם 20 אחוז מהספר ייקלטו

כדי שנשיג את מטרתו

התרשמתי שד"ר גרנות הביע התפעלות מ-80 אחוז מהספר (מה שאני מאוד מעריך), אך לא ירד לסוף דעתי ב-20 האחוזים האחרים. כי כוונתי באותם שמונים אחוזים היתה – להציג לקורא גילוי נאות לגבי מי שכתב את 20 האחוז שבהמשך, שנועדו לנער את קברניטי ישראל ועושי דברם בתקשורת מהקיבוע המחשבתי המאפיין אותם לדורותיהם. אם אחרי 62 שנות קיום המדינה, על כל הישגיה (האמיתיים), אנו עומדים כיום בפני סכנה של דה-לגיטימציה בינלאומית לעצם קיומנו – זה קורה רק בגלל אותו קיבוע מחשבתי. וכוחות ההגנה על קיבוע זה גדלים ככל שהשגיאות הנעשות בעקבותיו גדולות יותר.

כבר בספרי הראשון – "הביטחון הלאומי של ישראל" – שבמקורו נועד למנוע את אסון יום הכיפורים, נוכחתי בשיטה הבולשביקית השוררת אצלנו בוויכוח נגד דעות החורגות מהעמדות המבוצרות של האליטות השולטות בממסד הפוליטי והתקשורתי.

וכיצד עובדת שיטה זו? במקום להיכנס לוויכוח ענייני עם דעות החורגות מהשקפתם המקובעת – מתעלמים מהעובדות והמסקנות שאני מציג ומתרכזים בהשמצה אישית, המתחילה בהדבקת שמות גנאי וממשיכה בהטחת שקרים שאין להם שום קשר לנושא הוויכוח האמיתי. דוגמה שאפשר להביא מכך בעקבות הספר הנ"ל היא טיפול עיתון "על המשמר" (ז"ל) בביקורת ובאזהרה שפרסמתי על הסכנה שבקו בר-לב. העיתונאי שראיין אותי בנושא עשה עבודה נאמנה והציג את דעותיי בצורה עניינית ואפילו אוהדת. אך מה עשה העורך? הוא הכתיר את המאמר בכותרת של ראיון עם "השוליים הסהרוריים".

ואם נעבור לימים אלה: אחרי שחשפתי את מעשה הנבלה של הפצת עלילת הדם בסרטון הטלוויזיה הצרפתית על "רצח הילד מוחמד א-דורה" לא העיזו מפיצי העלילה להציג עובדות שיסתרו את מסקנותיי אלא בחרו בהדבקת שמות גנאי והשמצות אישיות, שיפסלו את כשירותי המקצועית. דווקא תועמלני הרש"פ נהגו בצורה יותר "עניינית": הם פיברקו סרטון משלהם בו נראה חייל ישראלי יורה מג'יפ ישר בילד – מה שלא הראה הצלם המקורי של האירוע, שטען כי הילד נורה מעמדה קבועה של צה"ל בצומת נצרים. מפיץ העלילה של הטלוויזיה הצרפתית, שנשאר דבק בטענה שהרגנו את הילד, כתב ספר על הפרשה, בלי אף מילה שתסתור את התחקיר שלי על האירוע, אבל חסך את הוויכוח איתי בסיפור שדוריאל "הוא זה שהפיץ את השמועה שבגין נכנע לדרישות קרטר בקמפ דייוויד אחרי ששַמו לו סם בקפה." כששקלתי להגיש תביעת דיבה נגדו, יעצו לי ידידים משפטנים – בעקבות ניסיון קודם – לא להעיז להתדיין איתו בפני שופט ישראלי, שקרוב לוודאי יחפה על הפושע בתירוץ כזה או אחר.

אינני יודע מה הפגם שמצא ד"ר גרנות במכתב שכתבתי לראש הממשלה כדי להציל אותו משגיאה נוראית שעמד לעשות – בהסכמתו לקשר בין הבנייה מעבר לקו הירוק לבין נכונותנו לשיחות שלום עם הרש"פ. כדי לשכנע אותו להימנע מהחלטה מזיקה, ולתת לו מוצא של כבוד מהמלכודת של חורשי רעתנו מעבר לים, כתבתי: "אולי כדאי שתשמע משהו מחבר ותיק, שתחזיותיו אף פעם לא התבדו." וביבי נתניהו ידע בדיוק למה התכוונתי. אף פעם לא טענתי את מה שכתב מר גרנות – "כל העולם טועה, ורק יוסף דוריאל איננו טועה לעולם!" – עובדה שטעיתי, כשחשבתי שנתניהו יבין את המלצותיי על האסטרטגיה הדרושה לישראל. טעיתי גם כשמילאתי בקשה של ידיד הקשור לממסד האמריקאי ושלחתי לנשיא בוש ולצוות שלו את המלצותיי לניהול נכון של המלחמה בציר הרשע, אחרי שפירסמתי ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "לא צריך לסלק את סדאם". חשבתי, שלפחות יועציו האינטליגנטיים של הנשיא בוש יבינו את המהלך שהצעתי, אותו היו צריכים להכיר מההיסטוריה האמריקאית עצמה, כשהגנרל מק-ארתור נקט בו כששינה את המשטר ביפן – מדיקטטורה צבאית תוקפנית לדמוקרטיה יוצרת, עם אותו קיסר, שאימץ בנאמנות את מדיניות מפקד כוח הכיבוש. טעיתי, והתאכזבתי מהם קשות.

והערה נוספת, לגבי הצורה שבה הבין ד"ר גרנות את סיפורי על "תחזית" סיום מלחמת העולם השנייה שהצגתי לחבריי לכיתה בביה"ס המקצועי ברוסיה: זה היה ניסיון לתרגל פתרון אריתמטי שמתאים לתלמיד בית ספר, ללא יומרה של תחזית מדעית ממש – לבעייה שלא ניתנת לפתרון ללא בניית פרדיגמה של התנהלות הצד שכנגד – מושג שאותו למדתי רק אחרי שנות ניסיון כיועץ לניהול. דיוק הניחוש של סיום המלחמה באביב 1945 נבע אז רק מצירוף מקרים. לעומת זאת, את אזהרתי ליצחק רבין ממתן אמון ביאסר ערפאת כבר יכולתי לבסס על ניסיוני בבניית פרדיגמות של התנהלות, שבכך הקדמתי את המודיעין הממוסד של ישראל ב-7 שנים. הטעות שלי בעניין זה היתה – בהערכה לא נכונה של כישורי ראש הממשלה שהתרשמתי לחיוב מיחסו אליי.

ולבסוף, לסימן השאלה שהציג ד"ר גרנות לגבי "פרטנות המאבקים של המחבר עם פניו השונים של הממסד." גם קוראים אחרים כבר שאלו אותי – לשם מה כללתי בספר, למשל, את פרשת התחנה המרכזית החדשה של תל-אביב? ואותו דבר – עם שערוריית נתב"ג 2000. מה הטעם להצליף בסוס מת? אם כן, לא הכנסתי סתם סוסים מתים לסיפור שלי, אלא רק את אלה שהריקבון שלהם ממשיך לדרוש פתרון שפוי.

והנה, בלי שום קשר לספר, דורש בימים אלה חבר הנהלת העירייה ארנון גלעדי – לבחון מחדש את כדאיות העברת התחנה, שהפכה למטרד, למקום אחר, ויעוד השטח שיתפנה לשימושים מועילים יותר. אותו דבר יקרה עם המפלצת הבזבזנית של נתב"ג 2000, וזו רק שאלה של זמן. ואני בטוח שגם הרפורמה שהצעתי לתורת הלחימה של צה"ל, ממנה התחמקו הגנרלים שלנו, יומה יגיע, אם מתוך הפעלת שכל ישר של קברניטים ואם כתוצאה מכישלון כואב חדש של מפלה ביטחונית. ובהמשך לכל האמור לעיל, אקבל בברכה תגובות והערות מכל מי שיקרא את הספר.  

* * *

נורית שחל: על שיר הבדידות של נורית זרחי

לאהוד בן עזר, שלום.

כקוראת נאמנה של העיתון שלך, גם הפעם נהניתי מהכתבות שבו, אבל יש לי הערה חשובה לגבי כתבתו של יוסף אורן בקשר לשיר הבדידות מאת נורית זרחי. ובכן: השיר כפי שמופיע בגיליון החדש 632 איננו שלם. ראשית: יש לו שם. שם מוזר: "הו". שנית: הוא איננו גמור. אני שולחת לך במצורף את השיר במלואו. הוא הופיע (אולי עדיין, אבל בינתיים יצאתי לגמלאות ואני לא יודעת מה מלמדים היום) במקראה של כיתות ו, ואליו היה מצורף, כאיור, הציור הידוע של דגה (המוכר יותר כצייר רקדניות בלט) "שותי האבסינת" או "כוס האבסינת".

בברכה

נורית שחל

        הו    /   נורית  זרחי.

שני  אנשים  יושבים

זה  מול  זה.

איש   יושב  בקפה

ואשה  מולו.

היא מביטה  ברחוב

הוא מביט בשמים

אנשים עוברים אצלה

עננים אצלו.

עכשיו התחלפו.

היא מביטה בשמים, והוא ברחוב

הוא מולה  היא מולו

ואף אחד מהם לא אומר מלה.

או, אולי כשלא שמעתי
הם אמרו בשקט: "הו".

* * *

לאהוד שלום,

המאמר "הבדידות ממבט מגדרי" של יוסף אורן המנתח שיר ללא כותרת של נורית זרחי בגיליון 632 הזכיר לי שיר משלי אף שלא קראתי את שירה זה של זרחי. השיר לא נכתב ממבט מגדרי כל שהוא, גם לא של גבר, אלא של צופה (אמיתי) מהצד. השיר כלול בספר שירי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" שאמור לצאת בהוצאת "אבן חושן".

דוד אדלר

בשישי בצהרים ברחוב עזה / דוד אדלר

בְּשִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם בִּרְחוֹב עָזָה

הִיא רוֹכֶנֶת עַל הַבָּר

לְפָנֶיהָ עִתּוֹנִים

(הַבּוֹהִים בָּהּ וְהִיא בָּהֶם).

בְּשִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם בִּרְחוֹב עָזָה

הוּא רוֹכֵן עַל הַבָּר

לְפָנָיו עִתּוֹנִים

(מַה לוֹ לָהֶם וּמַה לָהֶם לוֹ).

רַק כִּסֵּא אֶחָד

מַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.

הִיא לֹא מְעִזָּה

הוּא לֹא מֵעֵז.

רַק הַצִּפִּיָּה

לוֹכֶדֶת אֶת שְׁנֵיהֶם

עוֹד שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה

כְּדֶבֶק בִּכִסְאוֹתֵיהֶם.

* * *

ידידיה יצחקי

צוואתו של הגמל

סיפור זה שאני בא לספר לכם היום שמעתי לפני שנים רבות מאוד מפיו של חברנו שמעון צבר, עליו השלום. הריהו לפניכם:

יום אחד בא יומו של גמלו של עַבֶּד הבדואי. הוא נטה למות. בא אליו עבד ואמר לו:

"יא גמל גמלי, חבר היית לי, יחד עבדנו בשדה ובבנין. עכשיו אתה עוזב אותי והולך לעולמך. אמור נא לי, ידידי, האם יש לך בליבך משהו עלי? ספר לי, אל תירא."

אמר הגמל: "אדוני, שמע נא. זה שעמסת עלי משא למעלה מכוח הסבל, זה שלא נתת אוכל כדי שובעי, זה שהעבדת אותי שעות רבות בכל יום בלא מנוחה, זה שהכית אותי במקל שבידך על לא עוול, בדבשתי, על כל זה אני מוחל לך. רק זה, שהבאת חמור שילך לפנינו ויוליך אותנו בדרכים, על זה אין סליחה ואין מחילה," אמר הגמל ונפח את נפשו. ינוח בשלום בגן העדן של הגמלים.

* * *

ערב הוקרה לסופרת, למשוררת, לחוקרת הספרות ולמחנכת

הרצליה רז

יתקיים ביום שני, 23 במאי 2011, בשעה 18.00

ב"בית הסופר", רח' קפלן 6, תל-אביב

בערב זה נציין שני אירועים:

יום הולדתה התשעים של הרצליה

צאתו לאור של ספר שיריה "כל אחד ומעבר יבוק שלו"

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, חברי "סומליון"

 מוזמנים להשתתף ולכבד בנוכחותם את יוזמת ומייסדת אגודתנו

ומוזמן גם הציבור הרחב

בברכה חמה להרצליה, שתזכה לחיים ארוכים

 לבריאות ולהמשך פעילות פורייה

ובברכת חג שמח לכולנו

בשם סומליו"ן: עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי

* * *

ישראל זמיר

הללויה – אמן

באחד מביקוריי בניו-יורק, הציע ידיד שאבקר בשבת בבית-הכנסת היהודי בהארלם ואצטרף לתפילת "שחרית-לשבת". "ייתכן," טען אותו חבר, "שתלמד דברים שלא ידעת על גורלם של עשרת השבטים."  

שבת בבוקר. לא בנקל איתרתי אותו בית-הכנסת. אולם-תפילה צר, קטן, ללא מחיצה בין שני המינים, פרט לעובדה שהשורות האחרונות נועדו לנשים. בכותל הצפוני פעורה מגרעת ובתוכה עוגב. בכותל-המזרח ארון-קודש מכוסה פרוכת תכולה ומוזהבת בקצותיה. משני צידיה כיסאות מגולפים: שתי הרגליים הקדמיות בדמות שני נערים ערומים, כשידם האחת תומכת במושב והשנייה מכסה ערוותם – משהו בסגנון יווני-קלאסי. במרכז המשענת חרוט צלב. מה לכיסאות אלה ולבית-כנסת יהודי-אורתודוכסי?

האולם אט-אט התמלא אנשים שחורים. כל מי שנכנס עבר על פני כל שורות היושבים ולחץ ידי כולם. קרוב למחצית השעה בילינו בקידות ובלחיצות-ידיים. אישה צעירה תפסה מקומה ליד העוגב. חריצי אור האירו את ארון-הקודש, וארבע כוהנות שחורות בשלמות לבנות ועל ראשן צעיף כחול, ניגשו חרש לעוגב ובידיהן: "ספר שירי מזמור לעוגב". גבאי בית-הכנסת נתן אות והכול קמו ממקומם. רב-הקהילה מתיוס, ולידו שני רבנים, נכנסו לאולם ואט אט פסעו בהדרת-קודש לעבר כותל המזרח. שלושתם בגלימות שחורות ולראשם מגבעות ארוכות, שחורות דמויות קונוס הפוך. באולם נכחו שני מנייני גברים ומיספר כפול של נשים.

לפתע בקע קול עוגב, שפתח ב"הללויה-אמן" והקהל הצטרף לשירה. הגברים בקולות בס, טנור, והנשים באלט ובסופרן. הם לא נזקקו למנצח. כל אחד נשמע כזמר מקצועי. התפילות נערכו בשתי שפות לסירוגין: אנגלית ועברית. הטכסט העברי בוטא בהברה ליטאית אשכנזית. מוזר היה לשמוע אנשים שחורים מתפללים בעגה ליטאית. התברר לי, לאחר-מכן, שהם למדו בנעוריהם בישיבות ליטאיות בברוקלין. הנעימות – שילוב של פרקי תפילה חסידיים וספיריטואל'ס כושיים. המתפללים נעו לקצב השירים כשהם מבקיעים וממוטטים את חומות יריחו. והיו גם שירי תפילה רגילים: "אל אדון על כל המעשים ברוך ומבורך בפי כל הנשמה." ההברה האשכנזית דומה שנבלעה בתוך מחיאות-כפיים ונענועי-גוף. הרמוניה מושלמת של קולות. לרגע האמנתי שאני בקונצרט. החזן פתח בתפילה קולנית תובעת, שהכול הצטרפו אליה. הייתה בה זעקה נרגשת למצבם: "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע: רננו צדיקים ביהוה, לישרים נאוה תפילה."       

מועד הקריאה בתורה. לאחר הברכות המקובלות, בעל-הקריאה הזמין לעלות לתורה עשרה מבני הקהילה, שעלו זה אחר זה לברך. רובם מבוגרים. כל אחד מהם התבקש לציין את שמו, את שם אביו ואת שם השבט שאליו נמנה. ולפתע, כבחלום, עלו לבימת-התורה נציגי שבט: דן, מנשה, ראובן, יששכר, גד ואחרים. אף שבט לא נעדר. כל נציג בירך כמקובל וקריאת התורה נמשכה. עם תום הקריאה נטל בעל-הקריאה את ספר התורה הגביהו, גללו ופתח בהקפות, כשהכול מנשקים את התורה ומתלווים לתהלוכה בשירה וריקודים. לרגע לא הייתי בטוח אם איני משתתף ב"שמחת-תורה" במוצאי חג-סוכות.

הפסקה.  

הצגתי עצמי לפני הרב ותהיתי מה עושים אותם כיסאות, שגופות של נערים ערומים שימשו כרגליהם. הרב ביטל את שאלתי במחי-יד. לדבריו, הכיסאות נקנו בחנות לרהיטים יד-שנייה בדרום מנהאטן ונועדו לישיבה. אין לנערים המעורטלים כול משמעות דתית.

"כיסא נועד לישיבה וחשוב שיהא חזק ונוח."

"כבוד הרב," לא התאפקתי ושאלתי, "מניין צצו, לפתע-פתאום, עשרת השבטים האבודים?"

"מי אמר לך 'אבודים'? הם שרירים וקיימים."

"וכיצד אתה יודע מי נמנה עם איזה שבט?"

"אנו היהודים השחורים יודעים היטב. הידעת כי אחד השבטים, שלא אציין את שמו, חסר בוהן ברגלו השמאלית?"

"לא, לא ידעתי."

הרב סיפר כי אצל בני שבט אחר כמה מאצבעות רגליהם מחוברות זו לזו. ואילו לבני שבטים אחרים צלקות וסימנים אחרים, שסירב לפרטם. לדבריו, המסורת היהודית העתיקה נמסרה בנאמנות מאבות לבנים.

הרב לרגע הסתכל עליי במבט בוחן, בדק בעין-בוחנת את גולגולתי, מישש אותה מלפנים ומאחור, ביקש לראות את אצבעות ידיי, שאל על אצבעות רגליי וביקש לדעת אם מצויות בגופי צלקות במקומות מסויימים. עניתי בלאו והוספתי, שאני "סתם ג'ינג'י'."

"שום-דבר אינו 'סתם'," הדגיש. לדבריו, היהודים השחורים נמנים עם צאצאיהם האמיתיים של אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק, יעקב, דוד, שלמה, ירמיהו ויתר אבות המקרא, שכולם היו שחורים. יותר מזאת, הרב טען בביטחון רב כי הזוג הראשון, אדם וחוה אף הם היו שחורים.

"היש הוכחות לסברה זו? בתורה הן לא נאמר דבר על צבע העור," הוספתי בעדינות.

"לצערי, לא היו אז מצלמות וקשה להוכיח זאת, אולם הצבע הלבן או הצהבהב בעל העיניים המלוכסנות אינם אלא תוצאה של אלפי שנות התבוללות. עורך הלבן, עיניך הכחולות ושיערך הבלונדיני מסגירים את מוצאך הנורדי – צפון אירופה: גרמניה, ארצות סקנדינביה, פולניה, רוסיה וארצות אחרות." לדבריו, "במשך אלפי דורות, עמים כבשו אלה את אלה, נשים נכבשו, נאנסו, הָרו והעולם הפך ל...שקשוקה, כמו שאומרים בערבית, בליל של גזעים וצבעים."  

הגבאי הזמין את הרב לדרוש את דרשת השבוע ולאחריה הוזמנתי לסעודת סיום. אכלנו דייסה אדמדמה, שהרב כינה אותה בשם שהתקשיתי לבטאו, העשויה בצלים, שיני שום ופלפלים אדומים. עד מהרה פי בער, עיניי דמעו והרב צחק להנאתו. הוא הגיש לי בקבוק "קוקה-קולה". שאלתי אותו אם השחורים בארצות-הברית מקבלים את בני קהילתו כשווים בין שווים, או שהם סובלים מאנטישמיות, בגלל יהדותם, והוא השיב, כי קהילתו סובלת, כיתר השחורים, מגזענות לבנה. "זעקתם – זעקותינו, מצוקתם – מצוקותינו," הצהיר.

"איך בכלל הגעתם לאמריקה?"

הרב עצם עיניים והחל להרצות. לדבריו, ממלכת ישראל ויהודה היו בשיאן המדיני באמצע המאה השמינית לפני הספירה, כשתגלת פלאסר מלך אשור כבש את ארצות המזרח-התיכון. בשנת 722 לפני הספירה הוא הגלה עמים שהתמרדו בו ולא קיבלו את מרותו, וביניהם עשרת השבטים. יהודה ניצלה מהגלייה עקב כניעתה לאשור. קבוצות ניכרות של פליטים, מבני עשרת השבטים, הצליחו להימלט מצרימה ולתדהמתנו, אנו מוצאים, בראשית המאה העשרים, קרעי פאפירוסים, מגילות-קלף, פרגמנטים למיניהם, המגוללים סיפורמרתק על מושבה צבאית יהודית, אלפנטינה – יֵב בארמית – אי קטן בדרום נהר הנילוס, ששמר על גבולה הדרומי של מצרים מפני פלישות מדרום. מן המגילות אנו למדים כי קהילה יהודית שהתה ביב במאות השביעית, השישית והחמישית לפני הספירה. היהודים אף בנו בית-מקדש, שנקרא בפיהם: "מקדש-יהו", שנהרס על-ידי כוהני מקדש חְנוּם המצריים בשנת 411 לפני הספירה. התוצאה היתה הרת-אסון: היהודים נמלטו על נפשם, התפזרו ברחבי אפריקה וגורלם אינו ברור. היו קבוצות של יהודים שהגיעו לאתיופיה והמשיכו לשמור שם על המסורת היהודית. אחרים נטמעו ונעלמו. כעבור כאלף שנה, רבים נלכדו על-ידי סוחרים ערביים, הובאו לאמריקה ונמכרו לעבדות."

"כיצד הרב יודע שבין העבדים שהובאו לאמריקה נמנו צאצאי עשרת-השבטים?"

הרב טען שיש לשבטי היהודים סימנים גופניים מובהקים וסירב לפרט. כיום מצויות בארה"ב מיספר לא מבוטל של קהילות יהודיות שחורות, ששמרו בקנאות על מסורתן היהודית, הקימו בתי-כנסת בגטאות השחורים של פילדלפיה, ניו-ורק, ניוארק וערים אחרות.  

 "כבוד הרב, הזכרת את קהילת יב העתיקה, שלדבריך היתה מושבה יהודית צבאית, שהחזיקה מעמד מאות בשנים. מה ידוע לנו על אותה קהילה?"

"הו, הרבה מאוד." זקנו הכסוף זהר ודיוקנו הזכיר קדוש מימי-הביניים. עיניו השחורות נצצו. הוא סיפר כי בילה שנה תמימה באוניברסיטת "קולומביה", למד היטב את קורותיה של יב היהודית ואף נסע למצרים, שט בנילוס דרומה וביקר בהריסות הכפר אסואן, שיב התגוררה בו. שם בשעתו נמצאו שרידי מגילות, שחוקרים קנו מאיכרי המקום, וביניהם: זכאו הגרמני, (1911), קאולי האנגלי (1923) וקרילינג האמריקני (1953). כמו-כן הופיעו מאמרים וספרים לרוב.  

"האם קרילינג האמריקני המשיך לחפש עתיקות עד ראשית שנות החמישים של המאה העשרים?"

הרב פרץ בצחוק וסיפר על צ'רלס אדווין וילבור, אגיפטולוג אמריקני, שנהג לבלות את חורפיו במצרים, בחקר הנילוס. בינואר 1893, הוא הגיע לאזור אסואן ונתקל בפלחים מקומיים שנהגו לדשן את שדותיהם בשרידי חמר ומגילות-קלף, שנאספו בהריסות הכפר העתיק אסואן. החוקר רכש גלילי קלף וכמות גדולה של פרגמנטים. הוא טמן את החומר בתוך קופסאות-פח של ביסקוויטים ושב לארצות-הברית. וילבור זיהה כי המגילות כתובות ארמית, אך מאחר שלא שלט דיו בשפה זו, החליט לדחות את פיענוחן עד שישלוט בארמית. שלוש שנים לאחר-מכן, בשנת 1896, החוקר נפטר. אותן קופסאות נשארו ב"בוידם" של ביתו חמישים שנה. בשנת 1946, בתו של החוקר מצאה את "הקופסאות" והעבירה אותן למוזיאון. החומר פוענח ופורסם על-ידי ראש המחלקה למדעי המזרח של אוניברסיטת שיקגו, פרופסור אמיל קרילינג.   

העבודה הארכיאולוגית נמשכה שנים רבות. בשנת 1898 קנה אוטונג הגרמני פאפירוסים מצריים, בשנת 1903 יצאה משלחת צרפתית בחיפושיה אחר מקדש-יהו והעלתה חרס. כעבור שנה, משלחת גרמנית גילתה קיר מהמקדש המצרי – "חנום". בשנת 1923, קיבץ הארכיאולוג א. קאולי את החומר שעד אז נמצא והוציא ספר ובו קובץ של 83 מגילות-קלף. 

"קראת את כול המגילות?"

"עד האחרונה שבהן." הרב סיפר כי במרכז האי עמד מבצר ובתוכו מחנה צבא. גדודים כונו "דגלים". אורח החיים במושבה היה צבאי. הגברים היו מאורגנים ב"חילא יהודיא" וכל חיל השתייך ל"דגל". במבצר שירתו גם גדודים נוכריים. הגברים שמרו על הגבול, התאמנו, שירתו כצבא-קבע, ואילו נשותיהם מילאו תפקיד מרכזי בכלכלת המשפחה. היו להן נכסים, עבדים, שעל זרועם חרתו את שמן בכתובות קעקע ודעתן הכריעה בנחלה המשפחתית, בהיותן המוח והזרוע המבצעת. באחת המגילות אנו קוראים על מנחם, המתחייב להחזיר לאשתו שני שקלים שהלוותה לו, ואם לא יחזיר במועד – הקרן תוכפל. בתעודה אחרת אנו קוראים על נישואי-תערובת: מבטחיה נשואה לאסתור המצרי. אין לנו מושג על יחס הקהילה כלפיה. ראוי לזכור, כי תקופה זו היא תקופת עזרא ונחמיה ומלחמתם להרחקת נשים נוכריות מקהל ישראל. האם ביב שמעו על כך? לא ברור.   

"מה ידוע מהמגילות על מקדש-יהו?"

היהודים בנו את מקדש-יהו, ש"קושט באבני גזית וגגו היה בנוי מעצי ארז," ציטט הרב מספרו של קאולי. לאותו מקדש היו חמישה מבואות ועל המזבח הוקרבו קרבנות. ירושלים ככל-הנראה, לא ראתה בעין יפה קיומו של עוד מקדש. יהודי יב המשיכו לסגוד ליהוה ולפולחנים עממיים ששררו בשומרון וביהודה. הם לא הכירו את ספר "דברים", שנמצא במקדש הירושלמי, ואת תיקוני יאשיהו בן-אמון, מן המאה השביעית לפני הספירה, שניסה להשליט את פולחן יהוה על כלל הציבור. אומנם נמצאה תעודה ובה התכתבות בין המושבה הצבאית לכוהן הגדול בירושלים, בדבר איסור אכילת חמץ בחג הפסח, אל לא מעבר לכך.   

 "מתי, לפי המקורות, נבנה מקדש יהו?"

להערכת החוקרים, בשלהי המאה השביעית לפני הספירה, לאחר שמעמדם הצבאי של יהודי יב התבסס כחיל-מצב. המקדש מוזכר בספר ישעיהו פרק י"ט פסוק י"ט, והרב החל לצטט בעל-פה: "ביום ההוא יהיה מזבח ליהוה בתוך ארץ-מצרים ומצבה אצל גבולה ליהוה. והיה לאות ולעד ליהוה צבאות בארץ-מצרים, כי יצעקו אל יהוה מפני לחצים וישלח להם מושיע ורב והצילם."

היהודים, לפי המקרא, סבלו, משכניהם המצריים, פנו לשלטונות פרס, שכבשו את האזור מידי האשורים, בשנת 538 לפני הספירה, כנבוזי בן כורש דאג להתערב ולהציל את יהודי יב. אולם הסכסוכים לא פסקו, וכעבור 127 שנים, בשנת 411 לפני הספירה, מקדש-יהו עלה באש. יהודי יב הנואשים פנו בבקשת עזרה לכוהן הגדול בירושלים, שיסיע בשיקום מקדשם, אך זה התעלם. מכל-מקום, תשובתו לא נמצאה במגילות. הרב שלף מן הכוננית את ספרו של המלומד האנגלי א. קאולי וקרא כיצד הגיבו אנשי יב כשמקדשם נשרף:

"...ושנעשה הדבר הזה (הרס המקדש) אנחנו עם נשינו ובנינו לבשנו שק וצמנו והתפללנו ליהו אדון השמיים."

לאחר שהמקדש חרב, יהודי יב נפוצו לכול עבר. חלקם נדד לאתיופיה, כשהם משתדלים לשמור על עיקרי הדת היהודית. הרב קבע בוודאות, כי הוא ועדתו נמנים עם צאצאיה של המושבה הצבאית יב, לאחר שבדק את הנושא באופן קפדני מאוד.   

"כיצד נערכה הבדיקה?"

"עברתי על שושלות היוחסין של משפחות ששרדו ולא אפרט," אמר בנחישות ונענע ראשו כלפי מעלה, בבחינת: סוד.

"האם בישראל יודעים על-כך?"

הרב סיפר שביקר בישראל פעמים אחדות. הוא ביקש לספר לרבנים את גרסתו בדבר צאצאיהם של עשרת השבטים ולתדהמתו, הרבנים התנפלו עליו בגסות, כאילו היה עוכר-ישראל.

"'זאל ווערעס פראווען א חאסענע אין זיער בויך און איינלאדן אלע זייר קרוייבעס פון יהופץ בין סלאבאדקע' – שתולעים יערכו חתונה בבטנכם ויזמינו את כל קרוביהם – מיהופץ ועד סלובדקה!" – הרב קילל ביידיש, כפי שהורגל לקלל עוד בהיותו תלמיד בישיבות הליטאיות בברוקלין. לדבריו, הוא אינו מסוגל לקלל בשפה אחרת. הם שללו את יהדותו ותבעו שיתגייר. מי הם לכול-הרוחות?! ששיניהם ינשרו ורק אחת, מתנדנדת תיוותר בפיהם לכאב-שיניים! הרב קילל ביידיש ודמעות חנקו את גרונו.

"צר לי לומר זאת, אך העם היושב בציון אינו מעוניין בהעלאתם של שרידי עשרת השבטים לארץ-ישראל, ואתה יודע מדוע?"

"כי אתם שחורים," מלמלתי.

"נכון מאוד."

"האם ידוע לרב, כי מצויים בישראל עשרות אלפי יהודים שחורים שעלו בשנים האחרונות מאתיופיה?"

 "ביקרתי בישראל ושוחחתי עם רבים מהם. בדקתי אותם ואצל חלק מהם לא מצאתי כל סימנים שיעידו, כי הם צאצאי עשרת השבטים," הדגיש ונענע בכתפיו.

 החלטתי לעבור לנושא פחות רגיש: "כבוד הרב, מדוע עוגב נוצרי בבית-כנסת יהודי אורתודוקסי?"

"אולי אתה יכול להבהיר לי, מהו ההבדל בין עוגב לכינור?" הרב ציטט בעל-פה מ"בראשית" ד' 21 –"'יובל הוא היה אבי כל-תופשׂ כִּנור ועוגב.' העוגב בתקופת המקרא היה כשר והיום הוא טריפה? מה יש בעוגב שהטריף אותו? האם העובדה שאומץ על-ידי הכנסייה הפכה אותו למוקצה? אל תשכח, כי יב חייתה במשך מאות שנים תחת כיבוש, ויהודיה, כקהילת-מיעוט, נאלצה להתפשר עם השלטונות. רק הם? ביקרתי בבית-הכנסת העתיק בבית-אלפא והתפעלתי מרצפת הפסיפס העתיקה, מסיפור עקדת-יצחק ומגלגל-המזלות. במרכז הגלגל מתוארת שמש, ארבעה סוסי מרכבה ועלם צעיר העומד בתוך מרכבה, כשלראשו הילה נוצרית. האם אי-פעם שאלת עצמך: מה עושה הילה נוצרית בבית-כנסת יהודי? ואולי באותה תקופה, המאה השישית אחר הספירה, לא היה אפשר להקים בית-כנסת יהודי בלי לשבץ לתוך רצפת פסיפס את סמלה הנוצרי של ביצנץ – המעצמה הכובשת?" 

"רב מתיוס, קהילתך הולכת ונעלמת. לא ראיתי בבית-הכנסת מבני דור-ההמשך. בקרוב תאבדו את שרידיהם האחרונים של עשרת השבטים..."

הרב ניענע ראשו בעצב ודיבורו היה כבד.  

"גורלנו נחרץ לכלייה. את הבית הראשון החריב נבוכדנאצר מלך בבל, שדיכא את המרד הגדול שפרץ נגדו והגלה את רוב העם לבבל. את מקדש יהו ביב החריבו הכמרים במצרים. את הבית השני החריב טיטוס, שדיכא את המרד הגדול, לקח לרומא שבויים רבים והם נמכרו לעבדים. את הבית השלישי יחסל הציבור החרדי בישראל, המתנכר לעשרת השבטים. אני קורא על שרידי שבט מנשה שנתגלו בצפון-מזרח הודו, סין, בורמה, שעדיין שומרים על חלק ממצוות התורה, אך האורתודוקסיה המטומטמת בישראל פסלה אותם ומסרבת להשיבם לציון. לעיתים אני משתתף בכנסים יהודיים שהשגרירות הישראלית מארגנת פה, בניו-יורק, ושומע את מנהיגי ישראל מטיפים לנו ללא הרף:

"'עם הפנים לגולה'! 'עם הפנים לגולה'," נו, כן, 'עם הפנים לגולה', מלמל הרב במרירות, "אך בתנאי, שאותם פנים יהיו לבנים..."

* * *

בן דרור ימיני

חוק השכל הישר

ציטוט מהבלוג שלו מיום 08/04/11

המשפטיזציה המתגברת הופכת למפלצת שמובילה את ישראל למחוזות של התאבדות לאומית. הגיע הזמן להחזיר את הפרדת הרשויות, כדי להציל את ישראל מגדודי המשפטנים, השופטים, החוקרים והמבקרים.

בישראל של היום, ואם לא של היום אז של מחר, ארגון קבלני המעליות היה מגיש עתירה נגד ראש הממשלה, שבחר לעלות לקומה השביעית ברגל, ולא במעלית. מכיוון ש"הכל שפיט", ביהמ"ש היה דן בעתירה ברצינות תהומית. בשלב ראשון היה מתקיים דיון מעמיק ומלומד בשאלת הסבירות. האם ראש מדינה סביר היה בוחר באופציה של מדרגות, ולא באופציה המקובלת של מעלית? כדרכם בקודש, שופטי בג"ץ היו קובעים שגם אם ההחלטה לא נראית להם, וגם אם הם עצמם היו מקבלים החלטה אחרת, ומעדיפים את המדרגות, הרי שההחלטה עצמה היא סבירה.

האם בזאת היה מסתיים הדיון? הצחקתם אותם. בשלב הזה היו שופטי בג"ץ עוברים לשלב החשוב יותר. נכון שההחלטה סבירה, אלא שעדיין נותרה שאלת המידתיות. זה בסדר לעלות קומה אחת ברגל, ואולי אפילו שתיים, תוך ויתור מטריד על שירותי המעלית. גם התקציב שהוקדש לבניית מעליות היה מונח לפני השופטים, כדי להוכיח שההתעלמות ממעליות היא סימן מטריד לבזבוז אדיר של השקעה בתשתיות. לשם מה מעליות, אם ראש הממשלה אינו נותן דוגמה בעצמו?

למרות ההערות הנוקבות, יחליטו שופטינו המכובדים ששתי קומות ברגל הן עניין סביר, ואין בהן כדי לנקוט בצעד חמור לנוכח התעלמות ראש הממשלה מאופציית המעלית. אבל חמש קומות? זה כבר יותר מדי. ושבע קומות? זו הגזמה פראית, שמפרה ברגל גסה את עקרון המידתיות. בג"ץ, אם כן, פוסל את ההחלטה לעלות במדרגות, וכדי למנוע פגיעה בכללי המנהל התקין, מתבקש היועץ המשפטי לממשלה לפרסם הנחיות.

הפסקת חשמל לעזה

זה עדיין לא קרה. אבל אנחנו בדרך לשם. המשפטיזציה הורסת כל חלקה טובה. לכל איוולת יש היום הסבר. בג"ץ דן בעתירה בעניין אספקת חשמל לעזה. העתירה אמנם נדחתה, אבל עצם הדיון הרציני בסוגייה, ובשאלות של סבירות ומידתיות, היה מוטרף לחלוטין. הרי מדובר בעניין ביטחוני ומדיני. לא משפטי. הרי מי שיגביל סנקציה של מניעת חשמל, ייאלץ את המדינה לנקוט באמצעים הרבה יותר קשים. למשל מבצע צבאי. אולי אפילו מלחמה קטנה. כל דיון כזה כולל נימוקים הלקוחים ממילון שיח הזכויות. ההמשך ידוע. כשאמצעי תגובה מסוימים הופכים לבעייתיים, מקבלי ההחלטות נאלצים לפנות לנתיב אחר. למשל, מבצע צבאי. האם זה עניינם של שופטי בג"ץ לדון בכמות הוואטים שתסופק לרצועה? השכל הישר זועק לא. המשפטיזציה משתקת את השכל הישר. היא רוצה לספח לעצמה כל החלטה.

שופטת אסטרטגית

שופטת בית המשפט המחוזי הלכה צעד קדימה. היא החליטה לאמץ את העמדה של השמאל הרדיקלי. היא חושבת שישראל חייבת לחשוף לפני ארגון שמאל קיצוני את הדיון על העברת מזון לעזה. ואותה שופטת אינה מסתפקת בהחלטה אווילית אחת. היא גם מורה למדינה לחשוף את שמות הקצינים או הפקידים שאחראים אספקת המזון לרצועה. זה לא מצחיק. זה לא משעשע. זה יכול לקרות רק במציאות שבה מדינה שלמה איבדה את השכל הישר.

אבל אסור להרעיב את תושבי הרצועה, יזעקו הצדקנים. צודקים. ובכן, אם הם רעבים, הם מוזמנים להפסיק את העברת הרקטות במנהרות, לטובת אספקת מזון והרבה קלוריות. ואם הם רעבים, הם מוזמנים להפסיק את האלימות. לא יותר מכך. אם הם מתעקשים על רקטות, זה לא עניינו של שום בית משפט, ולא של שום שופט, להכתיב מדיניות תגובה למדינת ישראל. לא במפורש ולא במשתמע. אבל זה החלט קורה, במדינה שבה השכל הישר הפך לאסקופה נדרסת.

שטיפת מוח אקדמית

והמצעד נמשך. באוניברסיטת בן-גוריון התקיים השבוע [שעבר] "הכנס השנתי של המחלקה למימשל ופוליטיקה". זה היה כנס שאין לו כלום, אבל פשוט כלום, עם העמקת הידע או ביקורת או תבונה. זה היה כנס עמותות שמאל לכל לדבר ועניין. היה גם תירוץ לעניין. הכנס עסק ב"זכויות אדם ואירגוני שינוי חברתי". כמה מתוחכם, כדי להפוך כנס פוליטי לכנס אקדמי. חלק ניכר מהמשתתפים הם פעילים פוליטיים. מצד אחד של המפה כמובן (גילוי נאות: לטענתם הוזמנתי להופיע בדיון. לא מצאתי זכר להזמנה כזאת).

אין לי מושג מה דעתה של נשיאת האוניברסיטה או הרקטור על כנס תמוה כזה. אבל דבר אחד בטוח: הם, ולא רק הם, סובלים משיתוק. אי אפשר להעביר מילה של ביקורת. משום שכולנו כבר הפכנו לשפוטים של "חופש הביטוי" בכלל ושל "חופש הביטוי האקדמי" בפרט. כך שההפקרות נמשכת. בשם חופש הביטוי כמובן.

מפלצת הביקורת

יש עוד. מבקר המדינה החליט לבדוק את נסיעות השרים לחו"ל בשנים האחרונות. בדיקה כזאת, שתתנהל ביסודיות, תכניס את משרד המבקר לעומס שיחייב הקמת מיניסטריון חדש לביקורת נסיעות. זה יחייב גם הקצבות עתק, גיוס כוח אדם מיומן, ועוד ועוד. העבודה החשובה הזאת, לצורך ניקוי האורוות, תחייב גם את השרים כולם, אלה שמכהנים ואלה שכבר פרשו, להתמודד עם שאלות המבקרים. לחפש יומנים. להסביר חשבונות, הוצאות וחשבוניות. לתת תירוץ לכל פגישה ולכל מסעדה ולכל קבלה. טובי חוקרינו יישלחו לכל קצות תבל כדי לבדוק את מעללי השרים. השרים, שיהיו עסוקים בהסברים, ובהמשך בחקירות, יצטרכו כמובן לוותר על עבודתם השוטפת. המנהל התקין, המולך החדש, מחייב את השרים לענות לשאלות המתבקשות. רצינו ביקורת? קיבלנו מפלצת.

אל נא נשכח את ראש הממשלה. שישכח מהאיום האיראני. שיפסיק לעסוק ברקטות מהרצועה. גם הדיון המתקרב באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית צריך להידחק לצד. על תקן של ראשון בין שווים, חייב המנהיג לשמש דוגמה לשאר השרים והבכירים. אם המבקר מפשפש במעשיו, זה מחייב את נתניהו לפשפוש הרבה יותר גדול. הוא חייב להניח בצד, ולזנוח לחלוטין, כל עיסוק בענייני דיומא. מה טעם יש בעיסוקיו השוטפים והתפלים, אם יתברר שלפני שנים רבות הוא ביצע ניקוי יבש על חשבון משלמי המסים או גבירים. הרי יש מנהל תקין, ולא ניתן לו להתחמק מהדין. אז נכון שכבר שנים רבות כל ראשי הממשלות מגיעים לחקירות. ונכון שהם חייבים לגייס עורכי דין ויועצים ודוברים, כדי לאפשר לגדודי ולשליחי המבקר, לציבור, ובהמשך לחוקרי המשטרה, להבין מה בדיוק קרה באיזה מלון בצרפת או באיטליה. ונכון שבמו ידינו אנחנו הופכים לארץ אוכלת מנהיגיה. ונכון שאנחנו הופכים כל נבחר ציבור לאדם משותק שלא מסוגל לתפקד. אבל מה זה חשוב. הרי לא ניתן לאיזה אחמדינג'אד לפגוע לנו במנהל התקין ובטוהר המידות. הרי חשוב מכל שמחננו יהיה טהור מכל רבב.

בג"ץ זכות השיבה

אפשר להמשיך. ולהמשיך. ולהמשיך. מדינת ישראל מעניקה למגזרים מסוימים תקציבי עתק כדי שהבריחה משותפות ומאחריות תימשך. פחות צעירים מתגייסים. יותר צעירים בורחים. כל שנה מתווסף אחוז נוסף לכיתות א' במסלול החרדי. המדינה מעודדת. וזה הולך ומחמיר. בקרוב עלול בג"ץ להחליט על מתן זכות שיבה לפלסטינים, בעקבות עתירה של עדאלה וזהבה גלאון. זה קרוב יותר ממה שנדמה לנו. מדינה במסלול של התפרקות, בגלל מיעוטוקרטיה ומשפטיזציה.

החקירה של ביביטורס יכולה לחכות

כך שיורשה לי להודות. מעללי בני הזוג נתניהו בחו"ל מרתקים. זה מסקרן. זה מציצני. זה תחקירי. אין לי שום טענה לרביב דרוקר. הוא עשה את עבודתו. אבל הכלל היסודי הוא שאדם, כל אדם, וגם נבחר ציבור הוא אדם, נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הוכח משהו הפוך. לא בישראל. חשיפת מעללים היא עניין ראוי. תחקיר עיתונאי הוא עניין רצוי. אם מה שמיוחס לבני הזוג נתניהו נכון – זה בהחלט ראוי לחשיפה. זה אפילו דוחה ומגעיל. אבל כשמדינה שלמה נכנסת לסחרור, וכשמבקר המדינה מודיע על בדיקה רבתי, האימא של כל החקירות, נגד כל השרים – אז אנחנו פשוט השתגענו. וכשבית משפט מחליט לחשוף שמות של פקידים וקצינים, בניגוד לחוק מפורש – אז מישהו איבד את הברקסים. וכשכל ראשי הממשלה מצויים תחת חקירה כבר קרוב לשני עשורים – אז צריך להגיד די. נמאס. לא עוד. וכן, ראש ממשלה צריך לקבל פטור מחקירות בתקופת כהונתו. הצעתי את זה יותר מפעם אחת בעשור האחרון. גם כשהחלו החקירות נגד אולמרט (וההצעה היתה שהחוק ייכנס לתוקף רק לאחר כהונת אולמרט). ויורשה לי לחזור על ההצעה עכשיו. כל התנהגות פסולה ראויה לחקירה. אין שום פטור לאף אחד. אבל אפשר לבצע את החקירה בתום הכהונה. משום שאין שום בהילות לאומית. חקירות נגד ראש ממשלה מכהן, בגלל נהנתנות או ניקוי יבש – הן התאבדות לאומית.

מועצת השכל הישר

כך שהגיע הזמן לחוק יסוד השכל הישר. חוק על חוקתי. חוק שאומר שכל פקיד ושר וראש ממשלה, וכמובן שגם אזרח מן השורה – חייבים להפעיל את השכל הישר. כל חוק שחוקק טרם קבלתו של חוק יסוד השכל הישר – יפורש בהתאם להוראות החוק החדש. לא הסברים מפולפלים. לא רמיסת הוראות ברורות ומפורשות בשם אקטיביזם שיפוטי. לא תירוצים של סבירות ומידתיות. כלום.

ולצורך מימושו ואכיפתו של חוק יסוד השכל הישר תוקם מועצת אזרחים מן השורה. חקלאי, רפתן, סנדלר. משפטנים יקבלו, לפי אחד מסעיפי החוק, צו הרחקה מכל עיסוק בהוראות החוק. הם הופכים לסכנה קיומית. כל החלטה שיפוטית שאינה עומדת בכללי השכל הישר תבוטל על ידי המועצה.

זה לא יקרה. בוודאי שלא. מה שברור הוא, שאנחנו על מסלול התאבדות, בגלל תירוצים מצויינים. מינהל תקין, חופש ביטוי, זכויות יסוד, טוהר מידות. כשלוקחים כל עיקרון יסוד כזה, ומגזימים איתו, התוצאה היא הפוכה. המינהל התקין וחופש הביטוי וזכויות אדם וטוהר המידות – כל אלה מצויים בסכנה בגלל החסידים השוטים, שהובילו את עקרונות היסוד החשובים הללו למחוזות של אבסורד.

כך שהגיע הזמן להחזיר את השכל הישר למקום מרכזי. לא כדי לפגוע בעקרונות היסוד. להיפך. כדי להציל אותם.

אהוד: אם דעתי כסופר נידח נחשבת עדיין במקצת – הרי שאני חותם על כל מילה מדבריך, בייחוד דבריך על המגלומניה של מבקר המדינה. דברים כאלה חזרתי וכתבתי ואמרתי כבר מראשית ההיטפלות לאולמרט, וזכיתי להרבה בוז ולעג על כך, גם מצד ידידיי הטובים. "חדשות בן עזר" מוקדש ככל האפשר לשמירת אותו שכל ישר! – ואגב, לא מדובר ב"חסידים שוטים" תמימים – אלא במקרים רבים בשונאי ישראל, שגם נתמכים לעיתים על ידי הקרן החדשה.

* * *

תגובות

שבת שלום, אהוד! 

כיוון שלא ראית בגלל היעדרותך את המכתב הראשון שלי – לא ראית גם את בקשתי לשלוח לי את "אומץ". כתבתי לך שם, שאני מעדיף לקרוא ספרים לפי הקצב שלי, וכי את "הסרג'נט מורטון" קראתי בנשימה עצורה. אין מילים לתאר את גבורתך להתמיד במכתב העיתי ללא סגן וללא ממלא מקום, והעיתון יוצא ולו באיחור של יום, גם כאשר אתה נעדר מן הבית במשך כמה ימים! יישר כוח!

באיחולי כל טוב ובידידות,

יואל נץ

ליואל היקר שלום.

הנה הספר "אומץ" (1997) שכתבתי על דיין ושלא זכה כמעט לשום התייחסות לאחר צאתו לאור. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994) זכה להתעלמות כמעט גמורה, וחוץ מקוראי המכתב העיתי, לאחרונה, איש מתחום הספרות העברית אינו יודע עליו, וזאת למרות שהוא נטוע כל-כולו בהיסטוריה הארצישראלית של טרום המדינה, בשנת 1947 לערך, ובדורות הבאים יהיה קשה להבין את התקופה הזו ואת האנשים שחיו בה, מבלי לקרוא אותו.

שלך,

אהוד

* * *

יוסי דה ליאון על "ספר הגעגועים"

בוקר טוב לך אהוד!

זה עתה סיימתי לקרוא בשקיקה ובהתרגשות את ספרך המרתק ["ספר הגעגועים"]! (מהדורת שנת 2009). מחמאות לעטיפה היפהפייה. אין מילים בפי להודות לך! שמחתי מאוד להיזכר במורינו מהגימנסיה "אחד העם" בפ"ת – ה"ה גורדון, זלקאי וצדקה, הזכורים לטוב. (עמ' 162 + 163 וכו'). צדקה – כשדאי ?

חג פסח מבורך ושמח לך ולכל יקיריך, ולכל עם ישראל!

פתח תקווה, ו' בניסן התשע"א .

[הורינו המנוחים ע"ה, נישאו בי"א בניסן התרצ"ו... (03.04.1936), בתל אביב יפו].

יוסי דה ליאון

אהוד: אכן, כשדאי הוא צדקה, שהחטיף לי סטירת לחי בשיעור לפיסיקה, והוא כלל לא זכור אצלי לטוב, אבל שמעתי שבשנים מאוחרות יותר, תלמידים בגימנסיה אהבו אותו! גם גברת זלקאי, שהיתה אומרת לנו "דֶר איז א סְמֶל אוף אנוַואשְׁד בודיס אין דה קלאס!" לא זכורה לי לטוב, והיינו מכנים אותה בשם "המכשֵיפה". אבל המורה המצויין למתמטיקה וגיאומטריה ברוך גורדון זכור לטוב! לא אשכח אותו שמנמן יושב בחנות-מסעדה של בַּרְטֶרֶר ברחוב חובבי-ציון, שותה בירה ואוכל נקניקיות, ופנים לו כשל וינסטון צ'רצ'יל, עם שפם צהבהב וחיוך טוב!

על משפחת ברטרר הבאנו חומר באחד הגיליונות הקודמים.

* * *

מאיר שרגאי על "פרשת לבון" ב"אומץ"

אהוד שלום,

קראתי בנשימה עצורה את הפרקים על משה דיין בעיתונך. כאדם בגיל 66 עתה, אני זוכר היטב את האירועים השונים הנזכרים בפרקים 11 ,12. אודה לך אם תשלח לי את קובץ הספר החשוב הזה. אני שייך לאלו שרואים בדיין איש יצירתי שלא פחד מהאמת וניסה להשיג לעמו ולארצו את המירב. ברור שהיצירתיות והגמישות שלו הן שאיפשרו לו למצוא תמיד את הנוסחה הגואלת שכולם (כמעט) יוכלו לחיות עימה. 

בברכה, ובתודה מלמפרע,

מאיר שרגאי

מודיעין

אהוד שלום,

"טרפתי" פרקים בספרך החשוב על דיין אך נכזבה תוחלתי בעניין "חידת הפרשה" – מי נתן את ההוראה. גם בספרך כתוב שלבון דרש להדיח גם את פרס. מה פתאום פרס? ובכן כבר אייל כפכפי המנוחה פתרה את החידה בספרה המונומנטלי על לבון. דיין, פרס, גיבלי ונוספים היו מצעירי מפא"י שבן-גוריון חפץ ביקרם וניסה להקפיצם מעל דור הותיקים במפלגה. הם פעלו מעל כל מוסדות המדינה. אחד מצעירי מפא"י אל"מ אלקנה... [?] היה נספח צה"ל בלונדון. במגעיו עם אנשי פרלמנט בריטיים הם ביקשו שישראל תבצע פעולה צבאית כל שהיא במצרים, פעולה שתקל על בריטניה להישאר בתעלה בגין חוסר היציבות באזור, באשר מטרת ישראל היתה להשאיר את בריטניה בתעלה. זהו המקור לפעולות העסק הביש. גם גיבלי וגם הרמטכ"ל לא חשבו שפעולות אלו יפילו את נאצר, כפי שהעיר לי פעם אחר פעם נתן רהב – מדריכם הצבאי של אנשי מצרים. דיין ופרס בסך הכול רצו למלא את דרישת חברי הפרלמנט הבריטיים, כדי להגשים את מטרת ישראל להשאיר את הבריטים בתעלה. גיבלי לפני מותו אמר שהפעולות הן הדבר היחיד שניתן היה לעשותן. הוא רמז לכך שהרעיון לא היה כה טיפשי, ואני חושב שצדק, כי פעולות אלו מול הקונספירציה המדהימה עם הצרפתים והאנגלים במבצע סיני זה פשוט כלום על כלום. יש לשים לב שהעסק הביש ומבצע סיני מטרה אחת היתה להם – הישארות הבריטים בתעלה. דיין, שהיה באותה עת בבריטניה, יכל להעביר את ההוראה, אך אין לכך אישוש. ברור שפרס היה בסוד העניינים ולכן נתבע ע"י לבון לשאת באחריות.

היום במאה ה-21, כ-60 שנה אחרי האירועים, אי אפשר להסביר דבר כה פשוט?

בברכה,

מאיר שרגאי

אהוד: עברו שנים רבות מאז כתבתי את הספר ומאז לא עסקתי בנושא ולכן איני יכול להגיב על דבריך' ולהוסיף לך מעבר למה שכתבתי בו. אמנם יצא לי לפני שנים אחדות להיפגש לשיחה ארוכה עם בנימין גיבלי יליד פתח-תקווה, שהיה חבר ילדות של בן דודי אהרון בן עזר ראב, וזאת בנושא של עריכת ספרו האוטוביוגראפי, אלא שלצערי סירב למסור לידי לקריאה את כתב-היד לבדיקה בטרם עריכה, ולאחר ימים אחדים גם חזר בו, אולי בהשפעת אשתו – מכוונתו לקחתני כעורך. עד היום ספרו לא יצא לאור. אני גם מצטער שלא שאלתי אותו, באותה פגישה, מדוע בכלל החליטו אז על מבצע כה סהרורי וחובבני [ה"עסק ביש"] – כהפעלת סוכני המודיעין שלנו במצרים לשם חבלה?

* * *

ד"ר אסתרית בלצן

 אין לי חילוקי דיעות עם אליהו הכהן!

שלום לך, אהוד בן עזר, ומה שלומך?

ראשית – ברכות על המגזין האינטרנטי המרתק שלך. תמיד תענוג לקרוא בו!!!

ושנית – זה עתה קיבלתי מיערה בן דוד את מאמרה לגבי הספר שפירסמתי, וברצוני להגיב על דבריך – "פליאה בעיניי שבכל הסקירה שלך על ספרה של ד"ר בלצן לא נזכר שמו של אליהו הכהן, החוקר המובהק ביותר של 'התקווה', שאי אפשר לכתוב על אודות השיר מבלי להסתמך עליו, ואם איני טועה יש גם כמה מקביעותיה של ד"ר בלצן שכבר הוכחו על ידו כלא נכונות..."

ובכן – חבל שלא טרחת לבדוק עם יערה בן דוד את העובדה שלא רק שאין לי חילוקי דיעות עם אליהו הכהן, אלא שהוא מופיע בראש רשימת התודות בסוף הספר – כמנחה, וכיועץ לאורך כל המחקר. בהחלט הסתמכתי עליו! ולא יעלה על דעתי להמעיט מתפקידו הנפלא כחוקר המובהק ביותר של "התקווה" בצד הטקסטואלי שלה.

כיוון שאליהו הכהן איננו מוסיקאי מקצועי, ההרחבה של הספר שלי והחידוש בו הם בניתוח המוסיקלי של המנגינה, נוסחיה, מקורותיה, עיבודיה השונים, תיזמוריה, הביצועים וההקלטות – ופרשת ההמנונים האלטרנטיביים בארץ.

אף לא אחת מקביעותיי לא הוכחה על ידי אליהו כבלתי נכונה – להיפך, רק לאחר אישורו ותיקוניו – הסכמתי לפרסם את הספר בהוצאת מעלות של משרד החינוך , והוא הפך לתוכנית חובה במסגרת תוכנית הלימודים באזרחות-היסטוריה ומוסיקה בארץ. 

בינתיים גם יצאתי במופע יחיד בנושא התקווה – מופע שזוכה להצלחה גדולה בארץ ובתפוצות, בעברית ובאנגלית, ומוצג בקביעות, לפחות פעמיים בחודש, בבית התפוצות בתל אביב וביום העצמאות בתיאטרון ירושלים.

אשמח מאוד להזמינך למופע הקרוב, ביום חמישי 14.4 בשעה 20.00 בערב בבית התפוצות בת"א. להלן לינק לפרטים נוספים ולמועדים נוספים של המופע:

http://www.musiccathedra.bravehost.com/hatikva.html

ועוד במגזין הבמה:

http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=9&Area=1&ArticleId=14550

אשמח מאוד לארח אותך, ולידע את קוראי "חדשות בן עזר" לגבי המופע ומועדיו

בברכה,

ד"ר אסתרית בלצן

03-6418604, 054-5902680.

* * *

תקוה וינשטוק

גנזים

בוועידת אגודת הסופרים בחנוכה תש"ח התריע הסופר אשר ברש על סכנת הכלייה הצפויה ליצירה העברית. יצירות חשובות פזורות בעיתונים, ובספריות והסופרים חוששים שפרי רוחם ילך לטמיון. ברש קרא להקים בית-כינוס שיאצור במקום מבטחים יצירות של סופרים, משוררים, מסאים, חוקרים וביבליוגראפים, וישמור על גחלת התרבות העברית לדורות הבאים. למטרה זו הוקם בפברואר 1951 מכון "גנזים", והוחלט על כתב-עת שיביא לדפוס מבחר מהאוספים.

 אגרות, תעודות, תצלומים וכתבי יד החלו לזרום ל"גנזים", המכון קשר קשרים עם מוסדות תרבות ואישים מעולם הספרות ונעזר על ידם. שיטת העבודה החובבנית של ראשוני העוסקים במלאכה הוחלפה בשיטה מודרנית. "גנזים" זכה לאמון וליוקרה בקרב אנשי רוח בישראל המפקידים בו את יצירותיהם ובקרב עמיתים וחוקרי ספרות בארץ ובעולם.

 כשישים שנה שכן המכון ב"בית הסופר" ברחוב קפלן בתל אביב אך המקום נעשה צר מהכיל, לחוקרים לא נמצא מקום עבודה מתאים ובשנים האחרונות הפך מתחם "גנזים" לאתר משמים שאין רצון להיכנס אליו. עלו גם חששות לגבי תנאי הביטחון והטמפרטורה במקום, והוחלט להעביר את המכון. לא הכול ששו להעברה. עורך עיתוננו אהוד בן עזר, למשל, סבור שהעתקת "גנזים" עוקרת את ליבו של "בית הסופר". עובדת "גנזים" דבורה סתוי, רעיית הסופר והעורך זיסי סתוי, טוענת כי "המקום הישן מילא את תפקידו. הנתונים לשמירת החומר היו טובים גם ב'בית הסופר', אבל התנאים היו קשים והמקום לא התאים לחוקרים שבאו אליו."

לא מעט ויכוחים עוררה גם השאלה היכן יהיה המיקום החדש. לצד הצעה לעבור ל"בית עובד העיריה" בתל אביב, דובר על רמת גן ואף על בית הספרים הלאומי בירושלים. אגודת הסופרים, ובמיוחד חוקרת הספרות נורית גוברין, התנגדו לכך בתוקף. לבסוף הציעה עיריית תל אביב ש"גנזים" יעבור לספרייה העירונית "בית אריאלה".

וכך, לפני חודשים אחדים, עבר המכון לאכסנייה מכובדת וידידותית יותר לסופרים ולחוקרים. הארכיון שוכן במרתף הספרייה, והסופרים, החוקרים והסטודנטים זכו לאולם עיון מרווח ומרוהט בצורה מודרנית. "'גנזים' נשאר רכושה של אגודת הסופרים, ומנכ"ל אגודת הסופרים הוא, עקרונית, גם המנכ"ל שלנו," מציינת דבורה סתוי.

אומר מנכ"ל אגודת הסופרים, מר משה מיטלמן: "גנזים עבר למתחם אגודת הסופרים הנמצא בבית אריאלה. כידוע התוכנית המקורית של משרד התרבות, שמימן את הפרויקט, היתה להעביר את הארכיון לרמת-גן למתחם הבורסה מאחר והתנאים בבית הסופר אינם מתאימים לדרישות. בהסכמת עירית ת"א הוקצה שטח לארכיון, ובמימון משרד התרבות נבנה ארכיון מודרני, השומר על כתבי היד הנדירים בתנאים אופטימלים מבחינת אקלים ובטיחות. ניהול הארכיון ועובדיו הינו באחריות הבלעדית של אגודת הסופרים העברים. כל הנזקקים לגנזים מביעים שביעות רצון מהתנאים החדשים ומהעובדה שהספרות העברית וכתבי יוצריה הוותיקים זכו סוף סוף לכבוד המגיע להם."

עקרון האיחסון הוא שכל חומר המגיע ל"גנזים" יש לשמור בשלמותו. כל ארכיון מתוייק ומחולק לחטיבות. חטיבה ראשונה – אגרות שכתב בעל הארכיון ואגרות שקיבל. שנייה – נוסחים שונים של כתבי יד, יצירות, מאמרים ומחקרים וכדומה; שלישית – שונות. תעודות, אישורים וכל שרידי מידע המעידים על מהות הסופר ויצירתו. קיימת גם חטיבה של הקלטות סופרים ומשוררים ומחלקה גדולה של קטעי עיתונות וצילומים. כעת שוקדים על העברת קטעי העיתונות לאינטרנט.

עד כמה הארכיונים המועברים ל"גנזים" מתוייקים בקפדנות נוכחתי כשביקשתי לראות את עיזבונו הספרותי של בעלי המנוח, המשורר והעורך ירוחם לוריא, שמסרתי אחר פטירתו ל"גנזים". הכול היה מסודר לעילא ולעילא בכמה תיקים. צוות עובדי "גנזים" קטן ועובד בחצי משרה אך הוא צוות מסור הרואה בעבודתו שליחות. "שנים אחדות עבדנו אפילו בלי שכר," אומרים ב"גנזים". תקופת-מה טיפלו בארכיונים כמה מתנדבות, רובן מורות, ומתי מיספר גברים. כולם רואיינו תחילה ("זו אחריות עצומה"). כיום נותרה מתנדבת אחת בלבד.

ב"גנזים" כ-670 ארכיונים של סופרים, משוררים, ביבליוגראפים וחוקרים. הגדול בארכיונים מתייחס למשוררת, סופרת ומחזאית לאה גולדברג. ארכיונה מונה לא פחות מ-6,000 יצירות, לרבות מאות ציורים ואיורים מעשי ידיה. שמורים פה עיזבונו של שלונסקי, הארכיון הפנטסטי של ישראל זמורה, ארכיונו של א.מ. הברמן (נוסף למחקרים במוזיאון שעל שמו בלוד). ישנם הארכיון של עמוס קינן וארכיון הענק של דן בן אמוץ, שהיה שמור אצל קינן ונשרף שם בחלקו; אוצרות החוקרים דן מירון וגרשון שקד וכמו כן הארכיון השלם של רב צעיר (צרנוביץ), ארכיון שירי אידיש של המשורר גבריאל פרייל וממצאים אורגינלים נוספים של אנשי רוח יהודים בארצות הברית. בשעתו קיים "גנזים" סניף בארה"ב וכעת מעוניינים לחדשו.

 יש המוסרים את ארכיונם ל"גנזים" בעודם בחיים. כך למשל אורלי קסטל בלום. כתבי יגאל שורץ כבר גנוזים ב"גנזים" ומפעם לפעם הוא בא למכון להשתמש בחומר.לעיתים הוא מרשה לתלמידים מסויימים ולמעוניינים אחרים להציץ בכתוב. כבר לא ייתכן מחקר רציני על סופרים בלי פניה ל"גנזים".

ב"גנזים" גם חומר גנוז ממש, שאינו נפתח מפני צנעת הפרט וחשש לפגוע באנשים. יש וחומר כזה נפתח רק כעבור 20-30 שנה, וגם אז לאחר שיקול דעת מקצועי. פרופסור נורית גרץ, שמסרה את ארכיון בעלה עמוס קינן, מיינה את החומר בביתה אך ביקשה מ"גנזים" לבודד כתבים שעדיין אינם ראויים להיפתח.

על החומר המגיע – ולעתים אינו מגיע – לגניזה, שמענו מפי ד"ר משה מוסק, מנהל "גנזים" ששימש סמנכ"ל גנזך המדינה. בגנזך המדינה החוקים קבועים: חומר מינהלי נפתח אחרי שלושים שנה, חומר כלכלי-בטחוני אחרי חמישים שנה. כעת נפתח הארכיון של מבצע קדש –ואילו חומר הקשור לצנעת הפרט נפתח רק אחרי שבעים שנה, אחרי בדיקה נוספת. בדרך כלל מגיעים בנידון לעמק השווה. היתה אשה בת 97 שמסרה לגנזך המדינה "תיעוד" על מדיומים בעולם החיצון שמתקשרים איתה. היא בקשה לפתוח את המסמכים כעבור... 130 שנה.

[מתוקף מעמדו היה ד"ר מוסק מעורב בפרשת הארכיון של יהודה עמיחי. "פגשתי את המשורר ואשתו ושמעתי מהם שעשו עיסקה עם אוניברסיטה ששמה לא ניתן לפרסום. לפי חוק הארכיונים אסור להוציא מהארץ חומר בעל ערך היסטורי, יהודי, ספרותי וכיו"ב החשוב למדינה בכללותה. עמיחי התעניין מה ניתן לעשות בנדון. הצעתי לשמור בארץ עותק אחד שייפתח בעוד 20-30 שנה, אבל אותה אוניברסיטה לא הסכימה להשאיר אף עותק בארץ. הבהרתי שהעברת החומר לחו"ל זו עבירה פלילית, בניגוד לחוק הארכיונים. עמיחי פרץ בבכי ואמר שהכסף מיועד לרכישת דירה לבתו. שהיתה אז אחרי צבא. אמרתי כי אדאג לגייס את הסכום שיקבל עבור המכירה בארה"ב. עמיחי לא רצה שיאספו כסף עבורו וביקש שלא אפרסם זאת. מעליי היה גנזך המדינה, המוסמך לתת רשות להוצאת ארכיון – והוא נתן את הרשות. חשב שזה פרי עמלו של המשורר. אחרי שנתיים נפטר עמיחי מסרטן ונתגלה שכבר שנתיים שהאוסף נמכר."

והיה הסיפור עם אותה גברת הופר שמקס ברוד, ידידו של קפקא, הוריש לה את עיזבונו. "כבר לפני 35 שנה קבל גנזך המדינה טלפון ממשטרת הגבולות בלוד שבתיקה של הגברת נמצאו כתבי יד של קפקא, נכס תרבותי שאסור להוציא מהארץ. גם חודשיים לפני כן ניסתה להבריח את החומר, ובית הספרים הלאומי הזהיר אותה באמצעות עורך דין שאסור להוציא את החומר. היא המשיכה בנסיונות ההברחה, אף שנשבעה שאין לה יותר כתבי יד, ועורך דינה אישר זאת, היא פשוט רימתה אותנו ומכרה את כתבי היד במיליונים," אומר ד"ר מוסק].

מה תכניות "גנזים" לעתיד? אנו שואלים, ונענים: "להוסיף ארכיונים. המלאכה עדיין מרובה."

מעניין כיצד ייראו הארכיונים העתידיים של היוצרים שכבר נולדו לתוך תקופת האינטרנט. כתבי יד במובן המילולי ודאי כמעט ולא יהיו בנמצא. מי כותב בימינו בעיפרון ועט? ומי בכלל כותב אגרות כשיש טלפון ודואר אלקטרוני? תרבות שלמה של כתיבה הלכה לעולמה והיא משתמרת ב"גנזים".

פתוח בימי א-ה משעה 8 עד 12. השמוש בחומר חינם. משלמים רק עבור צילומים.

אהוד: אמנם העברתי חומר לא מעט משלי ל"גנזים", ולאחרונה – חלק ניכר מספרייתי וחפצים אחרים למוזיאון פתח-תקווה, אך עדיין ברשותי נמצא ארכיון משפחת בן עזר ראב הכולל את כל עיזבונה של אסתר ראב, שרובו פוענח על ידי ואף נמצא במהדורת תקליטור. ארכיון לתולדות פתח תקווה ומשפחת ראב בן עזר, הכולל כתבי-יד, מסמכים וצילומים של יהודה ראב בן עזר ובני-משפחתו, וכן ארכיוני שלי הכולל טיוטות של כמעט כל מה שכתבתי מגיל 16 לערך. כמו כן סיימתי לא מזמן את הקלדת יומניי שהיו בכתב-יד מן התקופה הפרה-מחשבית וגם הם נמצאים על גבי תקליטור שיועמד לרשות הקוראים בשנת 2036.

אני מודע לבעייה של היעדר תיעוד לחליפות מכתבים חשובות בעידן הכתיבה במעבדי התמלילים, והפתרון החלקי שאני מצאתי הוא שכל מכתב חשוב שאנו מקבל או שולח – מועבר-מועתק בתאריך אותו יום ליומן שלי, המתעדכן כל הזמן והוא קן תפילותיי הנידחות – וכך החומר אינו הולך לאיבוד וגם נגיש לי כל הזמן לצורך כתיבתי.

* * *

יוסי גמזו: תיקון טעות

שלום, אהוד,

בשירי הצנוע "האשלייה שהאדם יכול לחיות בלי אשליות" נפלה, בניגוד להעתק הנוסח שאותו שיגרתי אליך (המונח עתה לפנַי) שגיאה המקלקלת את השורה ואת השירה. בבית שלפני האחרון הופיע אצלך נוסח זה:

וְכָל עוֹד חַי בּוֹ, בָּאָדָם, אֵיזֶה כִּסּוּף שֶלֹּא נָדַם

אֶל הַיּוֹתֵר וְהַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר וְאֵיזֶה לַהַט,

אֵיזֶה מְרִי לִפְרֹק כְּבָלִים וּלְהַמְרִיא

וְלוּא גַם רַק עַל כְּנַף בְּדָיָה אַחַת נִלְהֶבֶת –

במקורה, אמוּרה שוּרתו השניה של בית זה להסתיים בַּמילה "וְהַמֵּעֵבֶר", בעוד שהמילים "וְאֵיזֶה לַהַט," אמוּרות לפתוח את השוּרה הבאה, השנייה. אודה לך אם תתקן זאת בגיליון הבא, לפחות באמצעות מתן הבית שנפגם, הפעם כפי שהיה צריך להופיע:

וְכָל עוֹד חַי בּוֹ, בָּאָדָם, אֵיזֶה כִּסּוּף שֶלֹּא נָדַם

אֶל הַיּוֹתֵר וְהַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

וְאֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה מְרִי לִפְרֹק כְּבָלִים וּלְהַמְרִיא

וְלוּא גַם רַק עַל כְּנַף בְּדָיָה אַחַת נִלְהֶבֶת –

כי – כפי שאמר בשעתו הפילוסוף, המחזאי ומבקר-הספרות הגרמני אוהב-ישראל, גוטהולד אפרים לסינג (שמחזהו  הנודע "נתן החכם" הועלה אצלנו בזמנו ב"הבימה"): "היופי הוא דִיּוּק".

אהוד: יש לנו לא פעם בעיות בהמרת קבצים שנתקבלו – לקובץ וורד עברי במתכונת המכתב העיתי, ובילינו כחצי שעה בהמרת שירך הנ"ל, ואם זו היתה השגיאה היחידה, הרי זה היה ממש מזל!

* * *

אם כל כך רע למה כל-כך טוב?

חומר למחשבה באדיבות יהודה דרורי

אם נתעלם לרגע מקיטורי המאפיה התקשורתית (הנשלטת על-ידי השמאל) על כך שעד כמה אנחנו שנואים בעולם... כיצד המדינה שלנו מתדרדרת... ואין כל כיוון מדיני... ואנחנו בכלל לא פועלים למען השלום... ואנו או-טו-טו במלחמה... וכל הכלכלה שלנו על כרעי תרנגולת... והעוני.. והאבטלה וכו' וכו' – ומצד שני נבחן את דברים לעומקם, ללא סיסמאות נבובות, נגלה "לפתע פתאום" דברים הפוכים לחלוטין.

נגלה למשל שמדינת ישראל נחשבת כיום בעולם לפלא כלכלי, למדינה של מוח ואיכות, למדינה עם מעוף ויצירתיות בשטחי המחקר, הפיתוח, והטכנולוגיות המתקדמות ביותר. למדינה אשר בה גם השירותים הרפואיים לתושבים בין הטובים בעולם, ולכן גם לא נתפלא מדוע המדינה מחוזרת ע"י מדינות רבות בעולם!

צאו וראו כיצד משלחות ונציגים רמי מעלה מכל רחבי העולם ביקרו פה רק בשנתיים האחרונות – השנתיים של "ביבי האיום" ו"אביגדור ליברמן הנורא..." חפשו זאת טוב כי זה מוצנע בתקשורת. כעיתונאי הפעיל בכנסת אני רואה אותם בתכיפות, נשיאים, ראשי-ממשלות, שרים ומשלחות פרלמנטריות, הבאים להביע הזדהות ובעיקר לנסות וללמוד מאיתנו איך שרדנו כנגד כל הסיכויים, 5 מלחמות, טרור וחרם, ואויבים רבים – והגענו לרמה הגבוהה ביותר בהתפתחות כלכלית בין מדינות המערב. מיספר התיירים לארץ הוכפל בשנתיים האחרונות, האם זה בגלל ש"אנחנו מוקצים"?

אני מתאר לעצמי שכל זאת בא לנו לא בגלל עורך עיתון "הארץ" וחבר כתביו המרושע ["פוסט (או פוץ) ציונים" – כמו שהם מכנים את עצמם] וגם לא בזכות שכירי העט של "ידיעות אחרונות", שגמרו אומר לחסל את הדמוקרטיה על-ידי כך שיקבעו לנו מי יהיה ראש ממשלה בלי בחירות...

אם העיתונאים שכירי השמאל והטייקונים התקשורתיים היו עוזבים לשעה קלה את שולחנות המערכת ויוצאים לשטח – הם היו מגלים למשל שהייצוא הישראלי של תוצרת חקלאית שבר את כל השיאים ונמצא כבר במקום השלישי. הזרעים המשופרים שאנו מייצרים לא רק מבוקשים בכל רחבי העולם אלא גם מאפשרים יבולים גדולים יותר שיכולים להזין המונים רעבים במדינות כמו סין והודו, ומסייעים להאכיל את האספסוף בארצות מסויימות, אשר שם, בתום הארוחה – הם רצים ברחובות בצעקות "איטבח אל יהוד..."

למי שלא קלט – הכלכלה התעשייתית שהתמוטטה בכל העולם המערבי התחלפה אצלנו במהפכה מדעית מוצלחת. מדינת ישראל כבר מייצאת יותר מאשר מייבאת! במקום שני בייצוא אנו מוכרים מערכות נשק ליותר מ-40 מדינות. אנו זוכים לבקרים במקומות ראשונים בתחרויות בעולם בנושאים כמו יינות, גבינות, פרחים ומוצרי מזון מיוחדים. תעשיות ההיי-טק – שהן הייצוא מס' 1 שלנו – פורחות להפליא ואפילו חסרים אלפי ידיים עובדות לתעשיה זו, וחסרי ידיים אני בנושאי הבניין והחקלאות, כי יכולנו להרבה יותר. וזוכרים? – מצאנו אצלנו גז בכמויות אדירות וישנה סבירות גבוהה למציאת נפט.

צה"ל נחשב כיום כצבא המודרני ביותר בעולם מבחינת אירגון, נשק והדגשים על יחידות וכוחות המתאימים למאה ה-21, בעוד שמרבית המדינות במערב עדיין חיות (קונספטואלית) בדפוסי לחימה ונשק של מלחמת העולם השנייה. משלחות צבאיות באות בתכיפות ללמוד מאיתנו. ואפילו בעת שארדואן הטורקי נובח, קציני צבאו מתאמנים בבסיסי צה"ל...

אנחנו חלוצי המזל"טים למיניהם, ומערכות מודיעין מתוחכמות לרבות, לווייני ריגול וצילום, אנחנו ממציאי הטילים נגד טילים, לייזרים, ועוד המצאות רבות שאסור לפרטן. אז האם יש לאזרחי ישראל גאווה במתרחש או שיש בינינו שמקבלים דיפרסיה מהתקשורת הפרופגנדיסטית ומהשמצות של פרופסורים ישראלים המשרתים את תעמולת האויב ומקבלים שכרם מכיסנו?

יהיו שיאמרו – אבל מה עם השלום?

מי עומד בתור לשלום? המוסלמים הרוצים להכחידנו בשם מוחמד?

נכון שאין תזוזה מדינית אבל כולם יודעים שאין עם מי לדבר (וזאת כיום מבינים אפילו האמריקאים. ובכלל, למי זה מזיק? לנו או להם? נכון שחיזבאללה מתחמש וגם החמאס וזה מסוכן, אבל הם יודעים כיום שאנחנו מסוגלים לטפל בהם בצורה מוחצת אם יחליטו לצאת נגדנו – יש לנו הרתעה גם נגד אירן (הרתעה שעליה נשיא צרפת אמר לנשיא איראן: "אם תשלחו נשק גרעיני לישראל, הם ימחקו אתכם!")

יש לנו אוייבים עדיין, אבל כולם מהעולם האיסלאמי... ויש לנו לא מעט שונאים אנטישמיים ידועים באירופה. אבל זה מה שתמיד היה וזה מה שיש... אבל היום אנחנו יכולים לצפצף עליהם וזה מוציא אותם מדעתם... יש בינינו שמודאגים מהכוונה הפלסטינית להקים מדינה... מצחיק... הם יקימו מדינה ? אבו-מאזן בקושי שולט על רמאללה!

במדינות סביבנו רותחים הרחובות, אויבינו יורים באזרחיהם-הם (ולא בנו). אנחנו מצטיירים כמעוז היחידי של היציבות והדמוקרטיה באזור, והכול מבינים כיום כי לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא הבעייה העולמית או המרחבית שקשורה לעתיד האזור והעולם.

נכון גם שיש לנו בעייה גדולה וחשובה וזו הבעיה החברתית/כלכלית. אנו רואים שאף שהאבטלה והאינפלציה ברמה נמוכה, ההתפתחות הכלכלית והעושר המצטבר אינם מגיעים למרבית הציבור. שכר המינימום עדיין נמוך מדי ושכר המנהלים גבוה מדי – ואפילו עיוותי השכר בשירות הציבורי חמורים.

הצרה היא שאנו מנוהלים ע"י מנהיגות ללא חזון חברתי – שעדיין לא מסוגלת לתת מענה בתיכנון לטווח ארוך לגבי בניית מוסדות חינוך, בתי-חולים, שיכונים לזוגות צעירים ומעונות לקשישים. הממשלה הזו, כקודמותיה, עדיין לא קולטת שיום לימודים ארוך, עם ארוחה חמה לכל ילד, לא רק שיעלה את רמת ההשכלה במדינת-המוח שלנו – אלא תוציא אלפי ילדים ממעגל העוני. הממשלה גם מתעלמת מכך שהמיעוטים בארץ הם כבר לא מיעוט מבוטל וכי יש להשכיל לפתור את בעיות הבנייה והשירותים במגזר הערבי, בייחוד כדי שהדור החדש שם לא יופלה ולא יושפל כאבותיו, וישתלב במדינה לא כגוף זר.

נותר לדבר עוד גם על הצורך בשינוי החוקה, בהפרדת רשויות ובהפרדת הדתות מהמדינה. אבל על כך במאמר נפרד.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

1. מהונגריה לארץ-ישראל.

יום-שמש בפתח-תקוה, חורף שנת 1897. לאחר הגשם האדמה מתאדה לאור-השמש החמים. אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי-הקשת נישאות ונופלות ארצה, זוחלות ומתרוממות ואחר-כך שבות ונופלות על גבשושיות קיניהן.

חם ובאוויר עומד ריח עשב טרי וטחב פטריות ואד עולה כמסך. מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות. הן נוצצות באדום ובשחור-לבן, שרועות על-פני השטח כאבני-חן הנכנסות לתוך העין ברעש ובגירוי.

יהודה ראב רוכן, קוטף מהן – ומניחן אחת-אחת לרגלי בתו אסתר היושבת בעגלת-הילדים קלועת-הקש. הילדה בת השלוש מביטה באביה: הוא מכסה את כל האופק שלפניה וידיו מזילות פרחים אדומים על רגליה.

מיהו הגבר הנאה בן השלושים-ותשע, בעל הזקן המעוגל, הקצר, החובש מגבעת של מתיישב "בורי", הנוהג באבירות בבתו הפעוטה? – זו שלימים, בהיותה כבר משוררת נודעת, תאמר עליו: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

ראשיתו של הסיפור כך היא: תהלוכה מוזרה יוצאת לדרך בל"ג בעומר שנת תרל"ה, 1875, מן העיירה נאג'-מג'ר Nagy-Megyer – שבהונגריה (כיום צֶ'לוֹבוֹ בסלובקיה), ושמה פניה דרומה, לעבר נהר הדנובה. בראש מתקדמת לאיטה, אל השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חורקים בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשויה עפר כבוש, והיצול מתנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, יושב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא מסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחיה חדש, שנקנה לכבוד המסע. שמו יהודה ראב, והוא נולד בהונגריה באב תרי"ח, אוגוסט 1858. מאחוריו יושבים בעגלה, ששולי חופתה מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת ראב. לאזאר האב, זקוף ורציני, לובש חליפת-חג וחובש מגבעת כהה כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יהודה מתה שנים אחדות לפני כן. הנוסעים בעגלה אינם לוקחים עימם חפצים רבים. לפניהם דרך ארוכה וקשה. ברשות לאזאר סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית-המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זהו עתה כל רכושם.

אחרי העגלה צועדים כמעט כל תושביה היהודיים של נאג'-מג'ר. מחזה משונה כזה טרם ניראה בעיירה וככל הנראה לא בשום קהילה אחרת ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות, לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל, להקים בה כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש כאחד מאותם כפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מירעה וגידול ענבי-יין.

הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פורצות בבכייה מרה: "יהודה!" – "חנה!" – "טויבה!" – "מוישה-שמואל!" – הן קוראות בשמות הילדים, כאילו מנבא ליבן כי לעולם לא תיראנה אותם עוד. בוכות גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו לעיר הקודש בשנת 1863 כדי למות בה, וכן בן-אחותו הצעיר יהושע שטמפפר, ואולם על איש מהם לא מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה שהעגלה עומדת לעצור, אך יהודה תופס במושכות, לוקחן מידי העגלון, וקורא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יהודה אוהב סוסים ומבין לנפשם, הוא מסוגל לדבר עימם, יודע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה מגבירה מהירות ומתנתקת מקהל המלווים שאינו מדביק עוד את מרוצתה. האב ובנו מפזמים עתה בחשאי, בהונגרית, את השיר האהוב עליהם, שיר שרק שורותיו האחרונות מושרות בעברית:

 "הריסות מקדשנו תיבנינה / וציון תימלא / הוי, לו רק תחזינה עיניי בכך!"

והם כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים מאחוריהם; וכן מראב (גייר, (Gyor העיר הסמוכה, היושבת על גדתו של הנהר ראב (ראבה) הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הם מגיעים לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמָרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם שמים את מטלטליהם המעטים באכסניה יהודית כשרה, ויהודה יוצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא שואף אל קרבו את בושמם של עצי האקציה והסמבוק הפורחים בראשית הקיץ, ומקווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה במו עיניו את פריים, הנקרא שמוטי, שמספרים עליו שהוא דומה לאתרוג אך עסיסי ממנו, זהוב וטעים לאכילה.

למחרת בבוקר עולה משפחת ראב לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טרייסט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכת זמן רב. חרף עונת הקיץ, עדיין קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא מסיקים. יהודה הנרגש מן המראות הנהדרים שהולכים ומתגלים לעיניו כמעט שאינו זז במשך המסע מן החלון.

בטרייסט רואה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. עדיין אין קו-אניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל. יהודה, הבחור הכפרי שלא ביקר מעודו בעיר גדולה ואפילו לבודאפשט הבירה לא הגיע, מסתובב עתה ברחובות טרייסט, שערה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, בוחן מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים ואוניות ושואף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים.

*

סוף-סוף בא היום שבו עולים בני משפחת ראב על האונייה המפליגה מצרימה. היא כמעט ריקה מנוסעים, ואנשי הצוות נוהגים בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים מאיר להם פניו ושקט. אך הכול משתנה עם בואם לנמל אלכסנדריה. כאן עליהם לעבור לספינה קטנה יותר המפליגה ליפו. המוני ספנים מצריים, צעקניים, מתנפלים בסירותיהם על האונייה, מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב יורדת לסירה, וכל מיטלטליה עימה. במחצית הדרך, בין שתי האוניות, מפסיקים הספנים המצריים לחתור ודורשים בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

פורצת מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים אינם מבינים איש את שפת רעהו, הם עוברים לשפת מהלומות. יהודה הצעיר מפליא מכותיו במצרים, ואף מטיל את אחד הספנים לים. הספנים האחרים מנסים לגבור במכותיהם על יהודה ולהשליך אף אותו למים!

למזלם של בני המשפחה חולפת לידם באותו רגע סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט. הללו מבחינים בידידיהם הנתונים בצרה, זורקים אנקול עם חבל לעבר סירתם ומושכים אותה בכוח אליהם; וככה מובילים את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השן, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו.

לפנות-ערב מפליגה הספינה שעל סיפונה יהודים השבים לירושלים, וכן ארמנים ויוונים. עם עלות השחר נשקפים לעיניהם בתיה העתיקים של יפו, הבנויים במעלה הגבעה, עטופי אור ורוד. כאשר זורחת השמש מתגלים שוליהם הירוקים של פרדסי יפו, דקלים בודדים המיתמרים ביניהם וגבעות חול.

יהודה, הנרגש מאוד למראה הארץ, נזכר כיצד לילה אחד בהיותו ילד כבן תשע – והוא עודנו בכפר הולדתו סנט-אישטוואן בטרם מתה עליו אימו – ישב לאזאר אביו לאור הנר, ושירטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות:

 "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"

האב רושם בפנקס את שמותיהם של בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וֶסְפְּרִים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מהרב צבי הירש קלישר, ממייסדי האגודה. המכתבים והפנקס הירוק, מן הימים שלפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב, המצוי עימו פה באונייה, אך איש מבני החבורה הרשומים בפנקס לא עלה לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר.

יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני כשש שנים עשה בן-הדוד מעשה ויצא ברגל לירושלים, עושה דרכו במשך חודשים ארוכים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"

כזאת ועוד מהרהר יהודה בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מחמת קרני השמש המסנוורות, אין הוא מבחין כיצד קרבות סירות רבות לאונייה, ולפתע מתמלא הסיפון בהמון רועש של ספנים ערבים, כמו באלכסנדריה, וגם במתווכים יהודים שהתנהגותם אינה מעוררת אמון רב אצל בני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נעשה הסיפון למעין שוק מזרחי שוקק: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקים מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שכעין שק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שמעתירים הבטחות, ונוסעים נרגשים – כולם עומדים על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר. למזלם של בני המשפחה הזהיר אותם יהושע שטמפפר, במכתב ששלח להם עוד לפני צאתם לדרך, לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך אכן קרה. מופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר בירושלים. בני-המשפחה יורדים עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכת מהם הן ההתמקחות עם הספנים הערביים והן הבקשיש, כי הצעיר, דובר הערבית, מסדר למענם את כל הדרוש. ואולם, ככל שהספנים חותרים והסירה קרבה לחוף המקווה, כן הולך ומתפוגג הקסם האקזוטי שהילך על יהודה מרחוק.

רציף ומזח אין עדיין ביפו. הנוסעים נאלצים להרטיב את רגליהם ביורדם מהסירה לחוף, או שהם נעזרים בספנים רחבי-הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם, כמו חבילות. בעת שהמשפחה עומדת לרדת לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיבֶּה, נערה צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, מועדת ונופלת למים. הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, אינו מהסס, קופץ בבגדיו המימה ומציל אותה, ורק תרבושו חומק ממנו, נישא על גבי הגלים ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – משה יעקב מן הים!

בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו העתיקה, משתרכת לאיטה משפחת ראב על צרורותיה, ובמאסף טויבה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים ומלוחים מן הים. פניהם מועדות לאכסניתו של השוחט האשכנזי היחיד ביפו, בביתו יעשו את הלילה הראשון בארץ-ישראל. למחרת עתידים לאזאר וילדיו להטעין את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ולעלות ברכיבה ירושלימה. דרך אחרת אין.

*

כל הלילה מתהפך יהודה על משכבו. לא רק הפשפשים הרבים השורצים במיטות האכסנייה, ונחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה – אלא בעיקר הזכרונות והחלומות הם שטורפים את שנתו.

יום חג בכפר-הולדתו סנט-אישטוואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בקרב הקהל ההולל, לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה מן העיר וספרים הסמוכה ליום-הולדתו: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו ורובה-עץ.

איש משונה, לבוש קרעים, נטפל אל הילד ובחיוך טוב מתחיל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר המשוחח עימו, וללא כל חשש מתפתה ללכת אחריו אל גבול אחד הכרמים, הגובלים בחצרות הכפר. מבלי דבר דבר מתחיל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה-העץ לא לקח... הוא נעלם, כשהוא מותיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד מעקיצות היתושים. למזלו, מוצאים אותו עד מהרה איכרים, וכשהוא עירום-למחצה ורובה-העץ בידו הם מובילים אותו לבית אביו.

עדיין הוא מגרד את גופו כשהוא מתעורר עתה לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף-גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו...

והנה הוא בן תשע, וחייו – גן-עדן עלי-אדמות. אל האחוזה בכפר סנט-אישטוואן בא לגור בן-דודתו יהושע שטמפפר בן השמונה-עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היא ללמד בחיק הטבע. הוא לוקח את הילדים לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שמקיפים את הכפר. מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלשתים, שאול ההולך אל בעלת-האוב, דוד ושר-צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה הוא מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם מלמד אלא ממחיש את סיפוריו. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ-ישראל כולה על גבול הכפר סנט-אישטוואן.

רוח גבורה מתחילה לפעם את יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאים עדרי-כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחורי הרועים נשרכים נערי-הרועים ובידיהם מקלעות. מנערים אלה, ובמיוחד מחברו הטוב אישטוואן לאנְגִי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע. יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, מתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.

לא אורכות השעות ויהודה יוצא לבדו אל פרשת-דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה"נשק" שאגר במסתרים. הוא ממלא את כיסיו בחלוקי-אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול מוכן אצלו לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת הסמוכה, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!

והנה שיירה שלימה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני-כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו... את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא מניח אבן בפיסת-העור, מסובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – משחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופוגעת בראשו של ה"פלישתי"!

זרם דם קולח מאחורי אוזנו של "גלית" – ו"דוד" נושא רגליו ובורח. מובן שאינו בורח לביתו, כיוון שהוא משער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. "דוד" בורח לעבר השדות ו"גוליית" רודף אחריו עד שמשיגו, הרחק מן הכפר, ומתחיל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים, וגם מחרים ממנו את המקלעת.

למזלו של הילד עובר שם איכר אחד, ממכריו של לאזאר, והוא מחלץ את יהודה ממכהו ומביאו לבית האב כשהוא חבול עד זוב דם.

מסיבות מובנות יהודה אינו טורח לספר לאיש מה קדם לאותן מכות-רצח שספג מידי ה"פלישתי". האב רותם ללא דיחוי את הסוסים ומעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, ואינו מניח לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות מסיעו אל זקן-הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן-הכפר לדרוש משפט-צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק הוא משאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – "כל עוד רוחו בו," כפי שנוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו...

עוד המבוגרים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – פוקח יהודה עיניו ורואה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. הוא מקנא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שוכח את מצבו "המסוכן", מטפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.

אותו רגע יוצא לאזאר עם זקן-הכפר, הונגרי בעל שפם רחב-מידות ובפיו מקטרת המעלה עשן של טבק גס, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!

יהודה מתכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ואינו מוציא הגה מפיו כאשר אביו קורא לו בקול דואג:

 "יהודה! יהודה! איפה אתה? לאן נעלמת?"

אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונופל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נושאים אלה עיניהם למעלה... זקן-הכפר אוחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כועס ורותח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה יודע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן אינו מסכים לרדת מן העץ, למרות שהציפורים החלו מנקרות עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול בעסיס תותים שחורים – עד שהוא מקבל הבטחה, בערבות זקן-הכפר המעלה טבעות-עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו. וכך אמנם קורה. יהודה חומק למטה ומוצא עצמו שוב על הריצפה בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם באמצע הרהוריו, והתעורר עתה רק לאחר שעקיצות הפשפשים מגרשות אותו ממיטתו.

יהודה חוזר ועולה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו "גוליית" ההונגרי ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו.

לצערו של יהודה לא מאריך מורו יהושע לשבת בכפר. בשנת 1869 פוקדים אסונות אחדים את משפחת לאזאר ראב. בחורף מתה האם פייגה לבית אהרנטל בהקשותה ללדת. בעדרים פורצת מגיפה, ומישהו אחר חוכר את האחוזה בסנט-אישטוואן, שבה נולד יהודה. האב עם ילדיו עוברים לעיר-מולדתה של פייגה, נא'ג-מג'ר. יהודה נשלח ללמוד אצל הרב פסח זינגר, המנהל בית-ספר יהודי בעיר פַּאלוֹטָה, כיום וַארפּלוטה. עימו לומד גם יהושע שטמפפר, המבוגר ממנו.

יהושע אינו מסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות ולייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא מחליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסמטאות ירושלים, עירם של דוד ושלמה.

הוריו של יהושע מתנגדים לתוכניתו כי רצונם שימשיך ללמוד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר אינו שומע להם. הוא בדיעה אחת עם דודו לאזאר, אחי-אימו. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, משפיעה גם החשיבות הרבה שמייחסים השכנים ההונגרים למרד, בהנהגת הגיבור הלאומי לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. כשנתיים קודם-לכן השיגו ההונגרים סוף-סוף הכרה כלשהי בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראת מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכות בחירות לפארלאמנט משלהם, שמושבו נקבע בבודאפשט הבירה, ולאזאר אף לוקח בבחירות הללו חלק פעיל, ונבחר לנציג מטעם שכניו.

יהושע טומן מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויוצא מפאלוטה בדרך לארץ-ישראל. יהודה בן האחת-עשרה מלווה אותו כברת ארץ, השניים בוכים, מתחבקים ונושקים איש לרעהו לפרידה. "גלמוד נישארתי וליבי מלא געגועים וקינאה ליהושע," מספר יהודה.

השנה היא עדיין 1869. יהושע עובר ברגל את סרביה ובולגריה. גם כשהוא פצוע, עייף, רעב וקרוע-בגדים – הוא מתמיד לפסוע בדרכים הקשות והמסוכנות, לטפס בהרים, לחצות יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הוא מגיע לסלוניקי שביוון, עיר-הנמל שרוב תושביה יהודים. הוא פונה אל החכם-באשי, כלומר הרב הראשי, ומספר לו על תלאות הדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

החכם-באשי נותן לו מכתב, שבזכותו מסיעה אותו ספינה אחת בחינם עד סמירנה, היא איזמיר. זה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שבו הוא נוסע ואינו הולך רגלי. על כל אלה הוא עתיד לספר במכתביו ליהודה. בסמירנה הוא יורד מהספינה, מוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות ומגיע לביירות. הוא עובר דרכים נטושות ושוממות ומתענה בחום ובגשם, ברעב ובצמאון – עד שמגיע, כל עוד רוחו בו, דרך צידון – לצפת. אבל עד מהרה הוא עוזב את העיר הגלילית ומוסיף ללכת עד שבא בשערי ירושלים, באחד מלילות סיון תרכ"ט, קיץ 1869, בדיוק לפני שש שנים.

עתה מתייצבת לנגד יהודה דמותו של יהושע, שבמשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד שהגיע לעיר הנכספת, ובה הוא יושב ומחכה בקוצר-רוח לבוא יהודה, ובלב יהודה עולה רעיון ללכת רגלי גם הוא, לפחות את הדרך מיפו לירושלים.

*

השעה היא לפני עלות השחר. בחוץ שוררת עדיין אפלה. יהודה מתעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה ומחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש הוא מתגנב ועובר על פני בני-משפחתו הישנים הלומי עייפות. לפני צאתו מן האכסנייה הוא משאיר פתקה לאביו לבל ידאגו לו – כי הוא עתיד לפגוש אותם בירושלים.

בחור חזק ובעל-תושיה הוא יהודה. אינו חושש מפני הארץ החדשה, מהדרך הלא ידועה, משפת התושבים הערביים שזרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שטרם היה מודע לחומרתה. בערב הקודם חקר ודרש היטב לדרך המוליכה לירושלים. עתה הוא פונה אל הפרדסים, חולף על פני סְבִּיל אבּוּ-נבּוּט, שוטף את פניו וזרועותיו במי הרהט הקרים, הקולחים מקיר-האבן, וממשיך בדרך הפונה מזרחה. קו-האופק של הרי יהודה, שהחל מווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורה לו בבירור את הכיוון.

הוא עובר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות מביאה אותו הדרך לקירבת רמלה. חם, והוא צמא למים, והנה הוא רואה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, מתאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סוטה מדרך-המלך ומפלס לו נתיב בעשב גבוה שחותך בבשרו כסכינים, אך מים אינו מוצא. לימים ייוודע לו כי העשב המושחז שמצמיחה כיכר זו הוא החילפה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האינג'יל, הוא היבלית, כבשו לעצמם בארץ-ישראל כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה מרווה יהודה את צמאונו וממשיך בדרכו הלאה עד לאכסנית הדרכים של באב-אל-ואד, שער הגיא. שעה קלה הוא נח על שרפרף קש בסככת החאן ושותה קפה מריר, ואחר-כך מתחיל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו סלעים ואבנים והכל חשוף ועירום וניצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים של ארץ-מולדתו? הלא הגבעות שליד כפרו סנט-אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים, יפות יותר מן ההרים הקרחים והשחונים הללו!

מועקה יורדת על יהודה. שמש הצהריים יוקדת והוא נעשה שוב צמא. רק סמוך לשקיעה הוא מגיע לשערי ירושלים. חולף בסימטאות מלאות לכלוך, המזכירות כל-כך את סימטאות יפו, עלֹה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חולפים ערבים ויהודים, לבושים כולם בבגדים המשונים האופיינים להם, ושכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פוסעים בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ואחריהם נשרכים עולי-רגל תמימים שהולכים בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היא היכן הכותל המערבי. הוא מפלס דרכו לשם בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הוא ניצב בפתח המבוי הצר, אל מול שריד חומת המקדש –

לעיניו מתגלות אבני-הענק וסביבן שממה וחורבן. על הסימטה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים לנפול, של שכונה ערבית שכוכיה מעלים עשן לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים ארוכי-פאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, ולצידם קבוצה של יהודים חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות.

עד מהרה עטים על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומושכים בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – הוא שואל את עצמו – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פורצות מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכל, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! והוא כה מתרגש בבכיו עד אשר המתפללים סביב מתחילים להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דייטש" – כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים קצרים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – ממהר יהודה משם לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שם הכין להם יהושע דירה לגור בה, ואליה ודאי כבר הגיעו, ברכיבה על חמורים, שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. ואכן, בבואו הוא מוצא את כולם שוכבים ונחים. גם הוא עייף כמותם. בלילה האחרון כמעט שלא ישן, ולילה לפני כן עמד רוב הלילה על הסיפון, מחכה לראות את קו-האופק של היבשה במזרח – חופה של ארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

זיוה גל

הַפְסָקַת אֵשׁ

אֲנִי לֹא מְטוֹפֶפֶת עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

לַמִטָּה שֶׁלְּךָ.

אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי בְשָׂפָה

שֶׁל דְּרוֹמִיִּים חוֹבֶקֶת חַיִּים.

לֹא יְכוֹלָה לְלַטֵּף אֶת עוֹרְךָ הַבּוֹהֵק שִׁירִים,

אֲנִי טוֹבֶלֶת עָנָן שָׁחֹר בְּקֶסֶת

שֶׁל נְשָׁמָה רְדוּפָה

הָרוֹשֶׁמֶת הֲרִיסוֹת בִּנְיָנִים.

*

שְׁחָפִים לֹא שׁוֹמְעִים חֲדָשׁוֹת

גַּם אֵינָם כּוֹתְבִים שִׁירִים.

הֵם מְצַוְּוחִים

מְסוֹבְבִים רְגָעִים אֶנוֹשִׁיִים

בָּעֲדָשָׁה שֶׁל מַיִם.

יָם מִתְנַדֵּב לְדַגְּמֵן.

אֲנִי רוֹאָה אֶת הַדְּמוּיוֹת

שֶׁל מַאטִיס פּוֹרְצוֹת

מִתּוֹךְ הַמַּעְגָל

כְּרוּתוֹת יָדַיִם.

אֶצְלִי מַאֲדִימִים הַקוֹלוֹת.

חֲזִיז וָרַעַם

עַל מַצָּע חַף מִגְּשָׁמִים

אֶמוּנוֹת שַׁבְּתָאִיוֹת

צוֹמְחוֹת

חֲזִיזִים.

מַנְהִיגִים נְחוּשִׁים

לִקְטֹף אוֹתָן

בִּמְקוֹם

אֶת הַפְּרָחִים.

אֲנָשִׁים בּוֹדְדִים –

נוֹהִים עֲדָרִים

אַחַר צְלִיל הַמַּשְׁכּוּכִית

לְהַשְׁכִּיחַ,

לִבְרֹא רְעָמִים.

* * *

גדעון אלמגור: ועוד לזיכרו של אליהו חינסקי הי"ד

שלום רב,

למקרא הכתבות והאיזכורים של אליהו כהן-חינסקי, שנהרג בעת המצור הבריטי על קיבוץ שפיים, ש"נתלקחו" מחדש אחרי כמה שנים, הנני שולח אליך בשנית את הכתבה לזכרו שעמנואל זמיר (פשצ'נר), בן פתח תקווה, כתב לזכרו ב-5.12.1945 בעיתון "הבוקר" [ר' צרופה]. אפשר שקוראי העיתון המקוון יתעניינו בהספד הקצר הזה.

בברכה,

גדעון אלמגור

אהוד: הזכרת שם המשפחה כהן בשם-משפחתו של חינסקי מזכירה לי שבשעתו שמעתי שכהן היה שם משפחתו המקורי והוא אומץ על ידי משפחת חינסקי וקיבל את שמה. אשמח על מידע מפורט יותר.
[הקלק על התמונה משמאל להגדלה]

* * *

חדש!

יצא לאור ספר רביעי בסדרת "מפרש" לבני 18-16

התלחשות / אליס הופמן, מאנגלית: יחיעם פדן

ביום שבו שרפו ספרים בכיכר של הבאר בעיירה העתיקה אֶנקָלֶפלורָה – בספרד של המאה ה-15 – לא ידעה אַסטרֶלָה דה מַדריגָל שכל חייה עומדים להשתנות. היא הבינה כי משהו נורא זוחל מן המעמקים ומאיים על עולמה, ועם זאת לא ניחשה עד כמה הסכנה קרובה אליה ואל משפחתה. מיהי באמת אסטרלה דה מדריגל, ואילו סודות משפחתה שומרת? מה יהיה גורל האהבה שהנצה בה לְאנדרֶס, ומה תעשה חברתה הטובה קָטָלינה, כשתגלה את סודותיה?

אֶליס הופמן (נולדה ב-1952) גדלה בלונג איילנד, ניו יורק. כתיבתה מקיפה יותר משלושים ספרים שזכו בפרסים רבים. היא עושה שימוש בסגנון המיוחד של הראליזם הפנטסטי, לא אחת כתיבתה דרמטית וכמעט תמיד יש בספריה נופֶך של פיוט. הידוע בהם, שגם הפך לסרט מצליח, הוא קסם שימושי.

סדרת מפרש (בהוצאת ספרית פועלים / הקיבוץ המאוחד) מביאה לבני 18-16 ספרים ממיטב הספרות העולמית הנכתבת לבני גילם, ובהם מגוון עלילות, דמויות ובעיות המעסיקות את בני הנוער.

עד כה ראו אור: עפות בלילה / ריטה מרפי; העובדות מדברות בעד עצמן / ברוק קול; וגנב בבית הזיכרון / טים וין-ג'ונס.

עורכי סדרת מפרש: יחיעם פדן ואיילין מוסקוביץ

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במסגרת שיפור ההידברות של הנהגת ש"ס עם ציבור בני אדם רגילים וגם עם פוליטיקאים ועיתונאים בארץ ובחו"ל, יעבור השר אלי ישי השתלמות בשפה האנגלית שבה הוא מקרטע, ואילו הרה"ג עובדיה יוסף יעבור השתלמות בשפה העברית שבה הוא מקרטע.

* בקרוב השטרות החדשים: אלתרמן – 200 שקלים. לאה גולדברג – 100 שקלים. טשרניחובסקי – 50 שקלים. רחל – 20 שקלים. אסתר ראב – הנגיד סטנלי פישר לא שמע את שמה, ואפילו שמע ודאי אמר: איך נוציא שטר עם דמות דיוקנה אם אפילו בול לזיכרה לא יצא בעבר? והרי הנגיד לא נולד בפתח-תקווה ואבא שלו גם לא חרש את התלם הראשון אז מה פתאום משוררת בשם אסתר ראב צריכה לעניין אותו ומה הקשר שלו לארץ-ישראל?

* העולם מזדעזע מכך שבתגובה על ירי תלול-מסלול לגיטימי ורצוף של הטרוריסטים לוחמי החופש מעזה לעבר אזרחי ישראל, במטרה להרוג גם נשים וילדים – מגיב צה"ל בחיסול מקורות הירי ואגב כך נפגעים אזרחים פלסטינים תמימים שמבתיהם ומשכונותיהם נורים הטילים לעבר ישראל. כן. ישראל עוסקת בהשמדת עם! – איזו הצלחה לתעמולה הפלסטינית! הרי הם רוצים שנהרוג מהם כמה שיותר נשים וילדים! לשם כך הם מצמידים אותם קרוב ככל האפשר לכני השילוח של הנשק תלול-המסלול, כפי שעשו גם במלחמת לבנון השנייה! – ולכן הגיע הזמן שסופרי ישראל החשובים, המושפעים מתעמולת החמאס והחיזבאללה – יתארגנו למחות על הרצחנות הישראלית במודעת ענק בעמוד הראשון של "הארץ", אולי במימון הקרן החדשה לישראל, שגם סיפקה עדויות מרשיעות על צה"ל לוועדת גולדסטון שבין יוזמיה היתה מדינת לוב ועוד מדינות דמוקרטיות מהסוג שהאליטה הישראלית הנחשבת והקצת-המטומטמת כל-כך אוהבת.

* הערה בקשר לגילוי ה"סנסציוני" של מסמכי "ויקיליקס-ישראל": אין שום חדש בהם, לבד מכמה רכילויות עסיסיות – לכל מי שניחן בשכל ישר וגם קרא עיתונים בשנים האחרונות. השכל הישר גם אומר שלא כל מה שישראלי או פלסטיני אמרו לנציג אמריקאי הוא קושט דברי אמת! לא פעם ולא פעמיים הדליפו לאמריקאים מה שהם רצו לשמוע ולא את האמת! כך אנחנו נהגנו וכך גם הפלסטינים! על מסך-עשן שמעתם? לכן גם אין במסמכים האלה כמעט שום עובדות והוכחות בעלות ערך היסטורי למרבית הדברים שעיתון "הארץ" המגמתי מוצא בהם – מה עוד שהוא בדרך כלל פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי! – וכל פרסום שמזיק להנהגה הישראלית – הרי זה מבורך אצלו! וברור לו כשמש אנחנו שקרנים ורק הפלסטינים דוברי אמת!

* עקב הצטברות מאות אי-מיילים אחר שובנו מהחופשה ביערות הכרמל, יקשה עלינו להתייחס מיד לכולם, בייחוד לבקשות למשלוח קבצים, ואנחנו מקווים למלא בהדרגה את כל המישאלות בימים הקרובים. אנא, התאזרו בסבלנות.

* לאלה הסבורים שאנחנו מגזימים בהצטנעות בכנותנו את עצמנו "סופר נידח" ושואפים בכך רק לדוג מחמאות – חפשו אם היה אפילו שמץ של איזכור ליובל ה-75 שלנו בתקשורת הישראלית – בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, וכן באקדמיה. אגב, כך גם לגבי מרבית הסופרים והמשוררים העבריים, למעט ה"חשובים" שרובם, ממש פלא – הם גם בעלי דעות שמאלניות.

* איך החמצנו את ה"שלום" עם סוריה?! הרי יכולנו כבר להעביר לידיה תמורתו את כל רמת הגולן עד שפת הכנרת, וגם לתת מקלט פוליטי לבאשר אסד, לאשתו היפה ולכל ילדיהם, והוא היה פותח מרפאת עיניים ברמת הגולן.

* הפעם כדאי להאזין לו: מוקדם יותר השבוע [שעבר] אמר נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי מחיר הנפט נמוך מדי כיום ואינו ריאלי, וכי הוא צופה שהמחיר יעלה ל-150 דולר לחבית בעתיד הקרוב, לעומת 112 דולר לחבית כיום. (איראן היא יצרנית הנפט השנייה בגודלה באופ"ק, אחרי סעודיה). "דה מארקר", 10.4].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,162 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל