גיליון מס' 634

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בניסן תשע"א, 14 באפריל 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אורה מורג: לפחות הצלחְתְ להעיף איש מוכשר מהמשטרה!– מכתב לאורלי אינס. // עמוס גלבוע: מאמר החרטה של גולדסטון.

נעמן כהן: 1. חינוך נגד גזענות. 2. הלל הזקן והערבי-נוצרי ג'וליאנו מר-חמיס.

פרופ' אורי בר-יוסף: תיאוריית קונספירציה חסרת שחר. // עמי עתיר: "היום בשעה 14:00 עומדת לפרוץ מלחמה!" // יוסי דה ליאון: "זוג זוג זוג, מי קען מישיגע ווערן..." // יוסף דוריאל: קריאת S.O.S לראש הממשלה ולשר החוץ.

אורי הייטנר: 1. בית, דרך ואחריות. 2. שביתה למען... הרס הרפואה הציבורית.

3. כן, וילה בג'ונגל. // יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל דּוֹנָה גְרַאצְיָה.

ההגדה לבית שוורץ, כתיבה וצילומים [במקור]: ענת שוורץ, עיבוד ועריכה: מיכה לימור, מתוך יקינתון 246. //  יוסף אורן: מכתב גלוי לנורית שחל.

משה ברק: ז'ק אמיר. // אלי מייזליש: מה נעשה  עם מדינה פלסטינית?

אמנון שמוש: פגישה אילמת (סיפורה של חנה), מתוך יקינתון 246 פסח תשע"א.

מזמור לפָחִי טָלִימָה מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

יוסי שדה: כיצד זכיתי במשפט מבלי להבין אידיש!

יעל פולת: עוד על אליהו כהן-חינסקי הי"ד מפתח-תקווה. // שולה וידריך: ממוזיאון גוטמן ועד אליהו חינסקי. // אליהו הכהן: "שולמן ישלם!"

משה כהן: הנדון: העלאת אחוז עוברי בחינות הבגרות.

זאב מגן: מה בסך הכול ביקשנו? // דניס מק'יואן: מכתב לתמר פוגל.

ד"ר ישראל בר-ניר: גולדסטון שמולסטון והפסטיבל התקשורתי בישראל.

מרק עוף, דגים ממולאים, חרוסת, קניידאלאך, קומפוט, אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה.

ד"ר גיא בכור: האיראנים המומים: הצנטריפוגות שלהם משמידות את עצמן.

אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 2. בירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

אורה מורג

לפחות הצלחתְ להעיף איש מוכשר מהמשטרה!

מכתב לאורלי אינס

גב' אורלי אינס, שלום.

זוכרת אותי?

זוכרת את מכתבי אלייך?

הנה אני שבה וכותבת לך.

מרוצה?

הפרקליטות מצאה שאין עילה להגשת כתב אישום. הפרקליטות מצאה שהמעשים של בר לב אולי לא ראויים אך אין בהם כל דבר פלילי.

איזו באססה!

כמה עלובה עכשיו את נראית אחרי כל המהומה. עם מה נשארת. עם מעשים לא ראויים אבל לא פליליים. אוף!

אורלי יקירתי בואי ואגיד לך משהו: לא תמיד מעשי החיזור בין גבר ואישה הם נורא ראויים נורא מהוגנים נורא 'וולט דיסניים'. ובכל זאת עדיין לא מגישים בעטיים תביעה או מוקיעים את ה'בלתי ראוי' אל עמוד הקלון.

ועוד אומר לך, ואולי בסוד, כי יש כאלה שדווקא המעשים ה'לא ראויים' מדליקים אותן. מה תעשי להן או להם? זה מה שהן והם אוהבים.

ולמרות שאת כבר לא ילדה הרשי לי לגלות לך שיש דרכים אחרות להתמודד עם גברים שלא מחזרים אחריך ב"חן החביב" עלייך. ואני אפילו מוכנה לגלות לך אותן: אפשר פשוט להגיד לאיש:

לא רוצה!

לא אוהבת!

 מצטערת שיצאתי איתך לבילוי הלילי הארוך הזה, קחני נא למלוני ונשכח מהעניין.

לא כל חיזור "לא ראוי" חייב להסתיים בהליכה לכיכר העיר, לנפנופי ידיים והריסת חייו של המחזר.

עורכות הדין שלך, שמנסות להגן על כבודן המקצועי, טוענות שההישג שלך עצום –  ההתנצלות של בר לב היא ההוכחה שהוטרדת מינית בצורה קשה והראיה שהאיש התנצל.

אם כך הדבר איך לא התלוננת מיד!

איך את, הכוהנת הגדולה של המסע נגד אלימות, נוצרת את האש שנתיים ימים?

איך למרות המעשים הכה "קשים ונוראיים," איך למרות קריאתך הפומבית לכל אישה להתלונן – וזוהי למעשה הבשורה של הפרוייקט שלך. את לא מתלוננת?!

ואיך זה שלמרות ה"אי תלונה" ההליך מגיע לחקירה ולכמעט משפט.

אם לא התלוננת איך זה שלא ביקשת לעצור הכול אלא הוספת וסיפקת שפע עובדות – שלמרבה הצער והתדהמה אין בהן כל דבר פלילי.

אם בסוף הדרך הסתפקת בהתנצלות הרי קיבלת אותה מבר לב מיד. האיש התנצל בפנייך אחרי מופע ה"דשא הנוראי". האם רק התנצלות פומבית בזובור מול פני כל האומה יכולה להרגיע את נפשך תאוות הנקם.

לאורך כל החודשים הללו יכולת לשוב ולבקש שיתנצל. והרשי לי להיתמם ולהעלות את האפשרות שהיית מרימה אליו טלפון ומבקשת התנצלות שקטה מבלי לשתף את התקשורת ובכך לסיים ולחתום את הפרשה.

לא ביקשת. וגם ברור לי למה. כי  בכך היה תהליך ההשפלה הפומבי נעצר והיית נשארת עם חצי תאוותך בידך.

בר לב טען שלא רצה לפגוע בך והתנצל כמו שכל אחד מאיתנו היה לבטח מוכן [במיוחד אם היה נתקל במישהי כמוך] כי די בכך שהרגשת נפגעת כדי שנתנצל ונסגור את הסיפור. האם אין די בכך. האם חייבת את לרסק לנתץ את האיש עד דק.

האם היית מסופקת לו היית רואה אותו נכנס לכלא. זה מה שהיה מרגיע אותך? גילית שיש בידיך נשק ואמרת: אנצל זאת. למה לא.

אבל מה חבל.

 לא כל כך הצליח לך; בעקובת המכתב הקודם שלי אלייך היו רבים שטענו: את מגנה על מטריד מיני מסוכן. ואיך זה שאת, סופרת הילדים, יוצאת כנגד אישה כל כך אמיצה שחשפה התעללות איומה ועוד מבלי להתחבא מבלי להסתיר את פניה."

הנה באו העובדות וטפחו על פנייך. באו העובדות היבשות ואוששו את שכתבתי [ואני מצטטת]:

"כו-לה התגלגלתם בדשא..."

יצא לי במהלך החודשים האחרונים לדבר עם גברים טובים וישרים והגונים שלפתע הפכו למבוהלים – חרדים מהמקרה שלך; הם לא יודעים מניין תבוא עליהם המכה.

הם יוצאים לבלות עם אישה וחוששים לפתע שכל נגיעה שאיננה מבקשת רשות שאיננה מחתימה על המסמכים עלולה להתפרש כהטרדה מינית שסופה חדר מעצר והשפלה פומבית.

הם חוששים שכל אישה שלא חפצו בה או שיש בה יצר נקמנות תמצא תקדים בסיפור ההזוי שלך.

הם סיפרו לי על עובדות במשרדם שעמדו להיות מפוטרות. והנה הן מצאו דרך נהדרת לעצור את ההליך: עלילה על המפטר – באותו רגע התהליך נעצר, הגברת נשארה בתפקידה והמפטר סולק מתפקידו ולמזלו מסכימים שלא להגיש נגדו משפט.

ועוד אמרו לי מנהלי חברות, שהחליטו מעתה לא לקבל נשים לעבודה כי אם להעדיף גברים.

יופי אורלי! השיג נהדר השגת לנו הנשים.

 קראתי ושמעתי את דברייך טוב מאוד. לאורך כל הווידוי הארוך שלך לא שמעתי מפיך מילה וחצי מילה בו אמרת לו שאינך מעוניינת.

את, קלת הביטוי, רהוטת המלל – לא הצלחת להוציא מפיך משפט אחד האומר:

 "אורי בחייך עזוב לא רוצה לא בא לי."

 אנחנו לא כאלה רפוסות, אנחנו לא כאלה אילמות אנחנו לא כאלה שבריריות שלא יודעות להעמיד מחזר שמתנהג בצורה שלא נראית לנו על מקומו.

ברגע שסירבת האיש חדל. ועוד התנצל. מה עוד תרצי? כוס דם אחת לא מספיקה את רוצה גלון שלם?

הנה ראי זה פלא. למרות שלא התלוננת כל פרטי הערב ההוא באילת הגיעו למשטרה.

הכיצד? יצאה בת קול?

טוב אולי בכל זאת לא הכול היה לשווא. לפחות הצלחת להעיף איש מוכשר מהמשטרה.

זה גם כן משהו.

אורה מורג

אהוד: אני חותם על כל מילה מדברייך וגם נתתי להם בשעתו, במכתבך הראשון – פומבי שהיכה לדברייך גלים רבים בתקשורת. אני מכיר עוד כמה וכמה נשים שהן בדיוק בדעתך, אבל דעתן לא מעניינת את התקשורת ההיסטרית שלנו.

* * *

עמוס גלבוע

מאמר החרטה של גולדסטון

התגובות לדו"ח גולדסטון מ-2009 ולמאמר החרטה שלו בימים אלו חשפו, לדעתי, מיספר תופעות שנחזה בהן גם בעתיד, בעיקר בלחימה נרחבת מול החמאס.

הראשונה היא זו: "הגולדסטוניזם" כמושג הוא הבעייה שלנו ולא גולדסטון האדם. כלומר, המחלה הכרונית של קבוצות בני אדם הרואות במדינת ישראל יצור רע, כובש אכזר ופושע מלחמה, כמעט מלידה. המחלה מניעה אותם להכפיש את ישראל בלי הרף על מנת לכבול ידיה ולשלול ממנה את הזכות להגן על עצמה. ישנן קבוצות שהמניעים שלהן הם מוסריים-לכאורה, אך המחלה מונעת מהן להבחין בעובדות הפשוטות של המציאות וגורמת להם עיוורון. למשל, במאמר של מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, ד"ר ישי מנוחין, הוא שמח אומנם על המאמר של גולדסטון, אך הדגיש: "כאשר כל כך הרבה אזרחים נהרגו – למעלה מ-1,400 – אני מקווה שמנגנוני החקירה שגולדסטון שיבח במאמרו אכן יגיעו לחקר האמת ויסבירו הרג המוני כל כך."

 אתה שואל עצמך: איך ד"ר מכובד כל כך עיוור למציאות? גם אם נניח שמיספר ההרוגים במבצע "עופרת יצוקה" היה 1,400 (ולא 1,200 כפי שהתברר מאוחר יותר), מהיכן הפנטזייה של הד"ר הנכבד שמדובר ב-1,400 אזרחים? הלא במאמר החרטה שלו קובע גולדסטון כי בדו"ח שלו הוא טעה לגבי מיספר האזרחים והלוחמים הפלסטינים שנהרגו, ומסקנתו עכשיו היא שמספר הלוחמים הפלסטינים שנהרגו הוא כפי שטענה ישראל, וזהה למיספר שפירסם החמאס. שר הפנים של החמאס (1 נובמבר 2010) פירסם כי נהרגו 709 פעילי טרור מעורבי לחימה מהמערך הצבאי-ביטחוני של החמאס ושאר הארגונים. מספר זה תאם את ממצאי הבדיקה הפרטניים של צה"ל ולפיהם כ-60 אחוזים מההרוגים היו לוחמים. יתר על כן, הליבה של מכתב גולדסטון היא שישראל לא הרגה בכוונה אזרחים, והאזרחים נהרגו כתוצאה מטעויות. במילים אחרות, ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה ולא פשעים נגד האנושות כפי שנטען בדו"ח גולדסטון. אבל, לד"ר מנוחין זה בכלל לא משנה. הוא ממשיך לדבר על "הרג המוני" של 1,400 אזרחים פלסטינים. אכן, עיוורון כרוני, ככל הנראה חסר מרפא.

 התופעה השנייה קשורה לתקשורת שלנו, לחלקה לפחות. היא יודעת לעשות כל מיני תחקירים: על סרן דרוזי שהרג לכאורה בכוונה ילדה מול רצועת עזה; על כרטיסי נסיעות וחשבונות כביסה, ועוד עוולות שונות העוסקות בזוטות. אבל, לא ראיתי אותה לאחר פירסום דו"ח גולדסטון מפשילה שרוולים ומבצעת תחקיר רציני על חלק לפחות ממסקנות הדו"ח, על מנת להפריך אותן בצורה עניינית.

לא רק זאת. לפני כשנה פורסם מסמך מקיף, ממוסמך ומנומק, בן 400 עמודים של "מרכז המידע למודיעין ולטרור", שהפריך אחת לאחת את טענות הדו"ח. הוא זכה לתהודה גדולה אצל הפלסטינים ומדינות ערב, ובחלק מהתקשורת המערבית, והיווה כלי "לחימה" בידי ענקי משפט יהודים בעולם נגד הדו"ח. אבל, ראו זה פלא: המהדורות הכתובות של "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – לא הזכירו אותו במילה אחת! נניח שהיה יוצא מסמך מנומק המאשש את העובדות שהציג דו"ח גולדסטון, מה היה קורה? אני מסתכן בנבואה לאחור: כותרות ראשיות ענקיות.

האם המסקנה היא שחלק מהתקשורת שלנו לא שש להגן על מדינת ישראל גם ביודעו שהצדק עימה?

 התופעה השלישית קשורה בממשלת ישראל. מקרה אבוד כמו אנשי הקבוצה הראשונה. יודעת רק לזעוק עד כמה ה"גולדסטוניזם" מהווה איום, אך בפועל לא עושה כמעט דבר על מנת לבנות מערכת "לחימה" מקצועית קבוע נגדו.

פורסם תחילה ב"מעריב" מיום 11.4.11

* * *

נעמן כהן

1. חינוך נגד גזענות

מהקומה ה-30 של מגדל אשכול נשקף נוף מרהיב. ממזרח העמק, וממערב הים התיכון הכחול. במיצפור על-שם אביבה וסמי עופר התכנסו בבוקר יום א' 27.3.11, כמה עשרות "הומאניסטים", רובם יהודים, לכינוס שכותרתו "חינוך נגד גזענות". אורח הכבוד היה יוסי שריד, שהוצג כשר החינוך לשעבר, עיתונאי, וסופר. נושא הרצאתו: "ההיסטוריה היהודית כנוגדן גזענות, איך צריך להנחיל את זכר השואה."

מיד לאחר ברכות הפתיחה התבשרו הנוכחים, כי שריד למרבה הצער לקה בליבו ועבר צינתור, ולכן לא יגיע להרצאה. במקומו ירצה פרופסור נמרוד אלוני. פרופסור אלוני מרצה בסמינר הקיבוצים על "חינוך הומאניסטי", פתח באומרו שהוא אומר תמיד לתלמידיו את השם המפורש" "יהוה" כדי לזעזע אותם כאשר הוא מדבר על הגזענות היהודית. במהלך כל יום העיון דובר על נושא אחד בלבד – "הגזענות היהודית". אין ספק, זר כי היה מגיע לכנס, מיד היה מגיע אל המסקנה האקדמית שאין גזענים כיהודים, ואין גזענית כמדינת ישראל. והמאבק בגזענות מחייב את מחיקת שניהם.

במכתב שהפניתי לכל המרצים משתתפי הכינוס תמהתי איך זה שבכל הכנס לא הושמעה מילה אחת נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. בניגוד לנאצים, תנועת החמאס, שמפרסמת בגלוי את תוכניתה להשמדת היהודים, קיבלה רוב גדול יותר משקיבלו הנאצים. בשעה שהיו גרמנים שהתבטאו נגד הנאצים אין עד היום אפילו ערבי-מוסלמי אחד, שיצא נגד הגזענות שבמצע החמאס. האם זה תקין שבכנס מדעי שלם ידברו על רבנים יהודים שוליים בלבד, ולא יאמרו מילה אחת על מצע של מפלגה פוליטית ערבית-מוסלמית גזענית שזכתה ברוב קולות?

היחיד שענה לי היה פרופסור יצחק וייסמן, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. פרופסור וייסמן מומחה בעל שם עולמי לערבית ולהיסטוריה של המזרח-התיכון, כתב לי:

"אין ספק שהכנס התמקד בגזענות היהודית, וזאת לאור הביטויים הבלתי אחראיים של החודשים האחרונים מצד רבנים ורבניות. זו תופעה שיש להילחם בה בכל דרך. עם זאת, בוודאי שמת לב כי בדברי הפתיחה הזכרתי שישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת."

בתשובה עניתי לו שאכן בדברי הפתיחה הוא ציין ש"ישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת," אבל משום מה הוא הסתפק באימרה "שיש לצאת," ולא יצא נגדה... וכך גם שאר הדוברים. עם כל החומרה של פסיקות גזעניות של רבנים שוליים אין להשוות את חשיבותם עם דברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. בשעה שאין אפילו קיצוני יהודי אחד הדורש (כמוחמד) את השמדת הערבים-המוסלמים כתנאי לגאולה, וודאי שאין מפלגה פוליטית התובעת זאת במצעה, אין ערבי-מוסלמי אחד הרואה ואומר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה.

האם הפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית הוא המונע את הדיון בה?

פרופסור וייסמן הוסיף וטען: "אינני מסכים כי שורשיה של הגזענות הערבית של היום בדברי מוחמד – מוסלמים אימצו את האנטישמיות במאה ה-19 מאירופה ולא מדברי נביאם. והראיי, יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות. מוחמד נלחם ביהודים ואני אינני מצדיק כל אלימות באשר היא, אבל המניע למעשיו לא היה גזעני אלא פוליטי-דתי, ויש הבדל."

בתשובה ציינתי שהמוסלמים אינם זקוקים לאנטישמיות האירופאית של המאה ה-19, דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים, שיש להשפילם ולהשמידם (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29 וכד') אינם לקוחים מהאנטישמיות האירופאית. הם מקוריים. דברי מוחמד שהתנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיעים אצל אל-בח'ארי ומהווה יסוד חשוב באמנת החמאס) – אינם לקוחים מהיטלר שלא העז ב"מיין קמפ" לכתוב דברים דומים. הם מקוריים. בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" – וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. החוק המוסלמי לפיו ערב חייבת להיות "יודן ריין", נקייה מיהודים, לא נלקח מחוקי נירנברג. הוא מקורי.

היום יכול יהודי לבקר באושוויץ טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה. בהיסטוריה הוצאתה לפועל של גזענות נעוצה תמיד במעשה הפוליטי. כמו כן הקביעה ש"יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות," אינה מדוייקת, בלשון המעטה. תלוי היכן ומתי. למשל בימי שמואל הנגיד פרחה קהילת גרנדה ומיד לאחר מותו נטבחה כולה. וכך קהילות רבות חרבו והוקמו מחדש בכל ארצות האיסלם לא פחות מאשר בארצות אירופה. 

לסיכום כתבתי לו שאין ערך למאבק בגזענות אם אינו אוניברסאלי. אסור שהפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית ימנע מאבק בה. אני עדיין מקווה שיקום בכנס הבא נגד הגזענות לפחות ערבי-מוסלמי אחד שיצהיר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה ויוצא נגדה. גם אם הדבר לא יקרה, חייב לבוא לפחות מרצה יהודי אחד בכנס על הגזענות, שיתבע מהערבים-המוסלמים לומר זאת. בלי כל זאת אין כלל ערך לכל כינוס נגד הגזענות.

באוניברסיטת חיפה יתקיים כנס נוסף בנושא: “האמונה הדתית והסכסוך היהודי-ערבי" שיתקיים ב-14-13 באפריל באוניברסיטה. מעניין האם ידובר גם שם על הגזענות הערבית-מוסלמית?

2. הלל הזקן והערבי-נוצרי ג'וליאנו מר-חמיס

לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר". הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית ובין הצבא הצרפתי והפייה-נואר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.

מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי. שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות. היא ענתה לי הערבים אינם כובשים!...

ג'וליאנו מר-חמיס היה נכדו של פרופ' גדעון מר, מראשוני החלוצים בארץ ישראל, ממציא התרופה למלריה. בתו ארנה, ששירתה בצעירותה בפלמ"ח, נישאה לערבי-נוצרי – סליבא (צלב בערבית) חמיס. הערבים-הנוצרים, בייחוד הנוצרים-האורתודוכסים, היו מראשי הפעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י, ואחר רק"ח. הפעילות הקומוניסטית היתה עבורם כיסוי לפעילות לאומנית ערבית בניטרול האלמנט המוסלמי – דתם של רוב ערביי ארץ ישראל. העיתונות הישראלית התעלמה לגמרי מנתון זה. בכל העיתונים תואר ג'וליאנו כיהודי-ערבי (ב"הארץ" הוגדר כמובן מר-חמיס לא כערבי אלא כפלסטיני). אבל שום עיתון לא הגדיר אותו כערבי-נוצרי. לפי המסורת הערבית האב הוא הקובע את זהות הילד ולכן ג'יוליאנו מר-חמיס נתפס על-ידי הערבים כערבי נוצרי. ערבי נוצרי ועוד קומוניסט מסוכן לקיצונים המוסלמים יותר מאשר יהודי. ג'וליאנו מר-חמיס נרצח בג'נין כערבי-נוצרי.

הלל הזקן פירש את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – "דעלך סני – לחברך לא תעביד." מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. ג'וליאנו מר-חמיס גרס אחרת, הוא תמך ברציחת יהודים על-ידי הטרור הערבי-מוסלמי. בייחוד קשר מר-חמיס יחסים חמים עם חברי ארגון הטרור המוסלמי "שוהאדת אל אקצא" (השהידים של הקצה). רציחתו האכזרית של מר חמיס יש בה מן הצדק הפואטי. מי שתומך ברצח של אחרים יביא רצח אל עצמו. הלל הזקן ראה פעם גולגולת צפה במים ואמר: "על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון," על שהטבעת הטביעוך וסוף מטביעייך יטובעון...

יהודי אחר, בן זמנו של הלל הזקן, ישו הנצרתי אמר כי "כל האוחזים בחרב, בחרב יאבדו." המאבק בגזענות הרצחנית הוא אוניברסאלי, אי אפשר לתמוך ברצח אחד ולהימנע מהשני. אי אפשר לתמוך ברצח יהודים בלבד ולהימנע ממנו. לכן יש להיאבק נגד כל גזענות, יהודית כערבית, ולגנות כל רצח. כי רצח הוא רצח הוא רצח!

אהוד: האם פרופ' יצחק וייסמן, שהוציא מפיו דברי הבל שכאלה, כפי שאתה מצטט – הוא באמת פרופסור ומתיימר להכיר את תולדות היהודים בארצות האיסלאם?

* * *

פרופ' אורי בר-יוסף

תיאוריית קונספירציה חסרת שחר

ביום רביעי האחרון שודרה בערוץ הראשון תוכנית במסגרת "מבט שני" שכותרתה "מי רצח את אבא?" – התכנית עסקה ברצח של אל"מ ג'ו אלון, טייס חיל האוויר ששימש כעוזר נספח צה"ל בוושינגטון ונורה למוות בפתח ביתו ב-1 ביולי 1973, קצת למעלה משלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. התוכנית ניסתה לתת תשובה, בעיקר דרך המאמץ האדיר שהשקיעו שלוש בנותיו, לשאלה מה עמד מאחורי הרצח. בתוך כך היא העלתה קשת אפשרויות. הבולטת והדרמטית שבהן היא שאלון נרצח כיוון שנודע לו מה שלא היה אמור לדעת: שבין מצרים, ארה"ב וישראל נרקמה תכנית שיעדה היה להביא למלחמה בה תשיג מצרים ניצחון קל יחסית, צה"ל ישלם מחיר קטן בחיילים הרוגים וזה יחזיר למצרים את הכבוד ויאפשר השגת שלום.

מותו של ג'ו אלון הוא טרגדיה לבני משפחתו ולחבריו. הרצח המסתורי הזה מצדיק בהחלט תוכנית תחקיר ויפה עשה הערוץ הראשון שהקדיש לכך, במקביל לספר שיצא על הפרשה, זמן ומאמץ. אבל מהערוץ הממלכתי של מדינת ישראל, זה שאנו ממנים מכיסנו בכוחה של האגרה הידועה, ניתן היה לצפות לקצת יותר אחריות בנושא הרגיש והכואב של מלחמת יום הכיפורים והאחריות למחדל. סביר להניח שאם הוא היה מציג תוכנית על תיאורית הקונספירציה לפיה המוסד הישראלי עמד מאחורי פיגועי ה-11 בספטמבר, הוא היה דואג גם להראות עד כמה היא חסרת יסוד. למרבה הצער, לא זו היתה הצורה בה טיפל בסיפור הקשה של יום הכיפורים. התוכנית קידמה בצורה ברורה תיאוריית קונספירציה אידיוטית, על ידי הצגת ארבעה דוברים שתמכו בה, מבלי לעשות כל ניסיון לבדוק את דבריהם. כל ניסיון כזה היה מגלה עד כמה הדברים שהביאו אינם מבוססים.

על פניו, מה לנו כי נלין, שהרי אמצעי התקשורת מביאים לא פעם דברי הבל. אבל כאשר מוסד מכובד, כמו תוכנית התחקירים המרכזית של הערוץ הממלכתי, מקדם תיאוריית קונספירציה באירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, התיאוריה הזו מקבלת גושפנקא ותהודה גדולה. ולתיאוריות קונספירציה, טיפשיות ככל שיהיו, יש יכולת להכות שורש בראשם של אנשים. העדות הברורה ביותר לכך היא הפופולאריות של הטבלואידים השונים שמדווחים מעת לעת על חייזרים שנמצאו בספינת חלל באזור 51 בנבדה, או הצלחתן של סדרות טלביזיה נוסח "תיקים באפלה". כבידור. זה יכול להיות נחמד. אבל מלחמת יום הכיפורים אינה סיפור בדיוני, ו"מבט שני" לא אמורה לשמש כטבלואיד. ראוי על כן להציג את הפרכות בתיאוריה שהביאה התכנית לפני שזו תהפוך לנרטיב לגיטימי של אירועי המלחמה.

הסיפור שהוצג ב"מבט שני" התבסס על ארבע בסיסים. השניים הראשונים הם דברים שאמרו ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין ואל"מ (מיל') יעקב אגסי, קצין חיל האוויר. מילשטיין, היסטוריון שנוי במחלוקת, הסביר שהנשיא סאדאת, שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר ושר הביטחון, משה דיין, הגיעו להבנה שכדי לקדם הסדר שלום "מצרים צריכה לתקוף, צה"ל צריך להתגונן חלש מאוד, כדי שלמצרים יהיו איזה שהם הישגים, ואז צה"ל צריך להפוך את הקערה על פיה, לצלוח את התעלה ולכבוש חלקים ממצרים."  על פי מילשטיין, "זה שהמצרים ניצחו את הישראלים, לפחות בשלב הראשון, יחזיר להם את הכבוד ואז אפשר, אם אפשר לומר, לעשות עסקים. ואם ימותו למען השלום 500 איש, לא נורא. הם [דיין וגולדה] לא העריכו שימותו 2,500. הם חשבו 100, 200. אז נקריב 100, 200 ונביא את השלום."

אגסי, שהוא בוודאי טייס מצטיין אך לא יצא לו שם כמי שחקר את פרשת יום כיפור, הסביר: "משה דיין, התפקיד שלו היה לתת... לא לגייס את צה"ל במלוא עוצמתו. התפקיד של אלי זעירא היה לתת הערכת מודיעין כזאת שמשה דיין יוכל להסתמך עליה, ואז להגיד 'אני מצטער, חשבנו שלא יקרה שום דבר. אז לא עשינו את כל מה שצריך לעשות לקראת המלחמה'."

הבסיס השלישי עליו מבוססת התיאוריה הוא דברים שאמר, כביכול, משה דיין לאלוף פקוד הדרום במלחמה, שמואל גונן ("גורודיש"). מילשטיין גורס כי שר הביטחון שאל את אלוף הפיקוד מה דעתו על כך "שניתן למצרים ניצחון קטן ואחרי זה נכה אותם ונהפוך את הקערה על פיה." דברים אלה הופיעו, לדבריו, בראיון המפורסם שקיים העיתונאי אדם ברוך עם גורודיש באפריקה ב-1987. לא הצלחתי למצוא בראיון את הדברים האלה, אף כי יש בו התייחסות לכך שדיין שאל את גורודיש, חודש וחצי לפני המלחמה, כיצד תושפע היכולת להגן על סיני "אם ניתן למצרים את התעלה."  כל מי שמכיר את תפישתו הביטחונית של דיין מאותה תקופה יודע שדיין רצה, מ-1967, להרחיק את צה"ל מגדות התעלה, וניסה ב-1970 לקדם הסדר חלקי במסגרתו תיסוג ישראל מזרחה והתעלה תיפתח לשיט. ברור שהוא לא נטש תפישתו זו גם בקיץ 1973. מכאן ועד לטענה שדיין בדק עם אלוף הפיקוד את האפשרות "שניתן למצרים ניצחון קטן" המרחק הוא רב, כמו המרחק בין תיאוריה מזימתית לבדיקת האפשרות להסדר מדיני סביר.

אבל הבעיה הגדולה יותר היא שאי אפשר להתווכח עם התיאוריה הקונספירטיבית הזו כיוון שהיא לא נסמכת על שום עדות ממשית. במובן זה היא דומה לתיאוריה שהשמיע לי אתמול חבר, לפיה חייזרים השתלטו על ראש הממשלה נתניהו ואשתו ולכן הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים. בשני המקרים יש תיאוריה ובשני המקרים היא אינה ניתנת להפרכה. זה כמובן לא אומר שהיא צודקת. זה רק אומר שכל עוד אין לשתי התיאוריות בסיס מוצק כלשהו הן הזויות במידה שווה.

וכאן אנחנו מגיעים לבסיס הרביעי, המוצק כביכול. בראיון עם הסופרת נעמי פרנקל ששיקלטה את הדיונים שנערכו ערב המלחמה ובמהלכה, היא סיפרה כי בדיון "ב-4:15 בבוקר"  (הכוונה לדיון שהחל ב-6:00 בבוקר ביום המלחמה) דיין דחה את דרישת הרמטכ"ל למכת מנע באומרו: "יש לנו הסכם עם קיסינג'ר שאנחנו לא תוקפים את הערבים, אלא אנחנו ניתן להם פעם אחת סטיפיקציה של ניצחון. אז, אחרי זה אפשר יהיה לעשות שלום איתם. לפני זה אין מה לדבר על איזשהו שלום."

סביר להניח שנעמי פרנקל לא שיקרה. היא סיפרה מה שזכרה אחרי הרבה זמן. אבל הפרוטוקול של הדיון הזה פתוח כבר מזה שנים. לו אנשי "מבט שני" היו מטריחים עצמם לפרוטוקול עצמו ולא נסמכים על עדותה הנרגשת של פרנקל, הם היו מגלים שדיין לא אמר שום דבר כזה ולא אמר דבר שאפילו מתקרב לזה. הוא התנגד לגיוס מילואים כללי ולמכת מנע כיוון שלא האמין שמלחמה אכן עומדת לפרוץ. במילים אחרות, גם העדות המתועדת היחידה שהביאו אנשי "מבט שני" לתמיכה בתיאוריית הקונספירציה – היא קשקוש.

אז עם מה נותרנו? עם הרבה אוויר חם ועם לא מעט צופים שכנראה מאמינים בסיפור הבדים הזה. וזה חמור מאוד – כי תפקידו של ערוץ ממלכתי הוא לתאר מה קרה ולא להפיץ תיאוריות חסרות שחר. במאבק על הרייטינג ברורה השאיפה להשגת כותרות סנסציוניות כאמצעי למשיכת קהל הצופים. אבל השאיפה הזו לא מצדיקה מניפולציה גסה של האירוע הטראומטי ביותר בתולדות המדינה והאירוע הקשה ביותר בחייהם של לא מעטים מאזרחיה. מה שמותר ל-ג. יפית אינו מותר לערוץ ממלכתי. ומלחמת יום הכיפורים אינה עוד אבקת כביסה שיש לקדם את מכירותיה בכל מחיר. חשוב שנדע מה קרה שם ולא נטשטש, כפי שעשתה התוכנית "מי רצח את אבא?" – כי עוד לא גמרנו להסיק את המסקנות מאותה מלחמה.

גילוי נאות: כמה ימים לפני שידור התוכנית פנו אליי אנשי "מבט שני" ושאלו את דעתי על התיאוריה. אמרתי את דעתי, כפי שהוצגה כאן, בלי כחל וסרק.

אהוד: פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינ"ל, אוניברסיטת חיפה, הוא מחבר הספרים: "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה", 2001; "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור", 2010. מאמרו של בר-יוסף הגיע אלינו עוד בטרם נדפס בגיליון "הארץ" מיום 12.4. את התוכנית בטלוויזיה לא ראינו, אבל מהידע ומהאינטואיציה שצברנו בכתיבת "אומץ, סיפורו של משה דיין" אנחנו מצטרפים במאה אחוז לדברי הביקורת של בר-יוסף.

* * *

עמי עתיר

"היום בשעה 14:00 עומדת לפרוץ מלחמה!"

ראיתי בטלויזיה את הסרט "מי רצח את אבא ?" (ג'ו אלון). גם קראתי היום ב"הארץ" [12.4] את מאמרו של אורי בר-יוסף ("מה שאסור לערוץ ממלכתי"), שם הוא פוסל את האפשרות שהועלתה בסרט, שג'ו אלון נרצח כיוון שידע על "הקונספירציה שנרקמה בין  מצרים, ארה"ב וישראל," קונספירציה שגרמה למלחמת יום הכיפורים. איני יודע אם היתה או לא היתה קונספירציה כזו, אך היום כבר אינני תמים כפי שהייתי בימי נעורי הרחוקים. היום אני כבר יכול להאמין שייתכן שהיתה קונספירציה כזו. כאמור, איני יודע אם היתה או לא היתה, והמאמר של בר יוסף לא סילק את ספקותיי. הוא לא ענה על שלושה סיפורים ושלוש שאלות שמציקות לי.

סיפור ראשון, והוא סיפור מכלי ראשון. ערב מלחמת יום הכיפורים כבר הייתי סגן אלוף, ראש ענף במצ"ד בחיל האוויר (מצ"ד – מחלקת ציוד. או שאולי כבר היה זה לצ"ד – להק ציוד. כבר עברו הרבה שנים מאז ואיני זוכר מתי בדיוק "שודרג" מצ"ד ל-לצ"ד).  לפנות בוקר באותו יום כיפורים הוזעקנו כולנו מבתינו. (גם אנחנו, אנשי המערך הטכני, היינו תמיד ב"דריכות מבצעית", אפילו שזה לא תמיד נחשב לנו). 

כשהגענו למפקדה, כונסנו כולנו, ראשי הענפים, לדיון/תדריך במשרדו של הרמצ"ד (או הרלצ"ד?). שם נאמר לנו ש"היום בשעה 14:00 עומדת לפרוץ מלחמה!"

כך, בוודאות ובמילים ברורות. לא "ידיעות" לא "הערכות" לא "שמועות" לא "אולי?" – עומדת לפרוץ מלחמה!  וגם – חיל האוויר ערוך ומוכן לבצע תקיפה מקדימה על ריכוזי האוייב המצרי והסורי, כדי לשבש את מהלכיהם. רק מחכים לאישור הדרג המדיני לביצוע התקיפה.

 המלחמה פרצה "כמתוכנן" אך חיל האוויר לא קיבל אישור לביצוע התקיפה המקדימה. ועכשיו השאלה המציקה: איזו מדינה נורמלית, שיודעת בבירור שהיא עומדת להיות מותקפת (בשתי חזיתות!) – אינה מתירה לחיל האוויר שלה לנסות לשבש את מהלכי האוייב?

סיפור שני. זה כבר לא מכלי ראשון. אך סופר ונכתב כמה וכמה פעמים ומעולם לא הוכחש. כשכבר היה ברור שעומדת לפרוץ המלחמה, ביקש דדו הרמטכ"ל להקדים ולהתחיל לגייס את המילואים. גם זה לא אושר לו. אז הנה עוד שאלה מציקה: איזו מדינה נורמלית, שיודעת בבירור שעומדת לפרוץ מלחמה, מעכבת כך את גיוס המילואים? 

והסיפור השלישי – הסיפור הזה חדש לי. שמעתי אותו רק בסרט. אבל בינתיים איש לא התייחס אליו ולא הכחיש אותו. לא אחזור על כולו. רק אשאל את השאלה החדשה שמציקה לי: איזו מדינה נורמלית, אפילו שאינה יודעת בבירור, רק חוששת מהתקפה, (או רק חוששת מחידוש "מלחמת ההתשה"), שולחת את אנשי חיל ההנדסה שלה לפנות את שדות המוקשים שפרסה בחזית? כיוון שאין לי תשובות לשאלות האלה, וכיוון שאני חושב שאין עוד "מדינה נורמלית" כזאת, עדיין לא סרו הספקות מליבי, האם בכל זאת יש משהו בסיפור הקונספירציה?

אהוד: אני מציע שתקרא בעיון את ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" ותקבל תשובה על שאלותיך. ו"אומץ" אינו הספר או המחקר היחיד – הדברים ידועים וגלויים מזה שנים רבות, ובכללם ההגבלות והאילוצים שהטילה ארה"ב על ישראל בטרם פרצה המלחמה. אם תרצה אשלח לך בקובץ אחד את הספר כולו. 

* * *

יוסי דה ליאון

"זוג זוג זוג, מי קען מישיגע ווערן..."

הערה 1. כשדאי – מן הסתם, יוצא אור כשדים...

הערה 2. לא סתם ציינתי את יום נישואיהם של הורינו המנוחים – הלא זה הוא גם יום הולדתך! מז"ט!

הערה 3. מורנו הנערץ ברוך גורדון נהג לקרוא לנו אל הלוח – בחיל וברעדה – לפתרון משוואה כזו או אחרת. הוא היה עומד מן הצד, כאשר שתי ידיו נתונות בבתי שחיו, מצוייד תמיד ב-"שלייקעס". עם פתרון המשוואה ע"י התלמיד, היה ברוך היקר סופק כפיים ואומר: "ממש סימפוניה..."

והבוקר עלה בזכרוני, "שיר" שהתנגן לו בבית ספרנו, פיק"א וגם אחד העם, כהאי לישנא:

"זוג זוג זוג, מי קען מישיגע ווערן,

זוג אה די אוסטמער ליפ, קענסט א זאין,

אה תה מוואטה, מיט אה פונים די א שמאטע,

אה בי די אוסטע רייכען טאטע, זוג אה די

אוסטמער ליפ..."

 ובעברית:

"אמרי אמרי אמרי, אפשר להשתגע,

אמרי שאת אוהבת אותי ! את יכולה להיות

טיפשה מטופשת, עם פנים כמו של מברשת,

העיקר שיש את מי לרשת, אימרי שאת 

אוהבת אותי!" 

היות שלשון היידיש איננה שפת אימי, אני מקווה כי העליתיה על הכתב כראוי. ט.ל.ח.

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* * *

יוסף דוריאל

קריאת S.O.S לראש הממשלה ולשר החוץ

אזהרתו של שר הביטחון מצונאמי פוליטי בספטמבר הקרוב, כשהאו"ם יחליט חד-צדדית

על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עלולה להתגשם עוד קודם, כשהנהגה מפוחדת לא תעיז לנקוט יוזמות הצלה.

עדיין אפשר להציל את המצב, למרות ההזנחה רבת-השנים של הגנה פעילה על האינטרסים של ישראל. ונתחיל מסכנת הטילים והפצצות מרצועת עזה. שוב נשמעת הדרישה האווילית למבצע "עופרת יצוקה 2". האם לא הספיקו לנו הנזקים מהפלישה הקודמת לעזה? הגדילו לעשות הפוליטיקאים שדורשים – לא פחות ולא יותר – לכבוש את הרצועה, כדי לסלק את החמאס (הטרוריסטים הגרועים) מהשלטון ולמסור אותו לפת"ח (הטרוריסטים הטובים?)

כך, פשוט, שצה"ל יהיה מגש הכסף למדינה מאוחדת בשלטון אויבי ישראל מרמאללה. מדינה שתשלוט בחסות האו"ם על יהודה, שומרון, עזה והשכונות החדשות של ירושלים, ותוכל לשלוח משם טילים בחסות "כוח שלום" של האו"ם.

בימים אלה הופתעתי לשמוע המלצה שפוייה דווקא מפיו של אמיר פרץ, שכה זלזלו בהבנת ענייני הביטחון אצלו: לנטרל רצועת שטח "פלסטיני" לאורך גבולות רצועת עזה – שתמנע נוכחות כלשהי של אנשיהם קרוב לגדר המערכת. בדיוק מה שהצעתי, שוב ושוב, במשך 9 שנים ויותר. מיד אחרי שהחמאס התחיל בסדרת ההפגזות שלו משטחי הרצועה, היה על ישראל להכריז, שכדי למנוע פגיעה באזרחים, היא דורשת מהם לפַנות את כל האזורים מהם ניתן לשלוט בקלות על שטחי ישראל באש, ולהסמיך את מפקדי הגזרות של צה"ל לאכוף דרישה זו באש רנדומאלית של מרגמות. כך תובטח שמירתם בתור חיץ ריק מאדם, במעמד בינלאומי של "קורדון סניטר". אם מישהו יטען שזוהי דוגמה של "נכבה" חדשה – סימן ששיטת הרתעה זו נקלטה.

יחד עם פרסום משכנע של הנימוק ההומניטארי לצעד זה, יפורסם אולטימאטום – שאם גלעד שליט לא יוחזר לישראל מיד – יוטל איסור על הכנסת חומרים אסטרטגיים לרצועה, ובהמשך – יושמד מהאוויר כל מסדר או מצעד של לובשי מדים ברצועה. אותו דבר ייעשה גם אחרי שגלעד יוחזר אך תיפתח אש מהרצועה לשטחי ישראל. לכלל תושבי הרצועה תפורסם אזהרה חמורה – לא להיות בקרבת אנשי טרור, כי בזה יסכנו את חייהם. ובעניין גלעד שליט, צריך לפרסם בציבור את כסילותם המתנשאת של  "ותיקי מערכת הביטחון", הדורשים לשחרר המוני רוצחים תמורת שחרור השבוי שלנו, בנימוק – שאם יחזרו לסורם ידעו זרועות הביטחון איך לטפל בהם. כלומר: אחרי שירצחו יהודים נוספים – יחזירו אותם לבית הסוהר. אכן, "עסקה" המשלימה מראש עם כפל-רציחות תמורת שחרור שבוי אחד. אין פלא שעם "מומחי ביטחון" כאלה הגענו למצב הבלתי נסבל של היום, בו השלמנו בעיני העולם עם נורמה של הפגזות וחטיפות מרצועת עזה, שפירושה – ויתור על זכויותינו כמדינה ריבונית. החלפת זכויות אלו בספסרות של "עסקות" משפילות צריכה להטיל  קלון על כל מי שעוסק בה.

ובאשר ל"צונאמי" הצפוי עם הכרת מנהיגי העולם בהצהרה חד-צדדית של עצמאות פלסטינית: יש להזהיר אותם – בכל התוקף – שצונאמי כזה יפגע בהם לא פחות מאשר בנו. הם לא מבינים שבמנטאליות של המזרח התיכון – יהיה בהכרה כזו תמריץ לאסלאם הקיצוני ולאינטרנציונל שונאי היהודים בעולם לפתוח במסע התפרעויות בשכונות החדשות של ירושלים – מה שיצית באזור מלחמה, שלא תוכל להיגמר עם תגובה ישראלית "מידתית". מחירי הנפט יקפצו ל-200$ ומעלה לחבית, והמזרח התיכון יהפוך לתוהו ובוהו.

וגם לגבי "שיחות השלום" שכה מטיפים לנו "לשלם" עבורן כדי שהפלסטינים יואילו להצטרף לדיון, יש להעמיד אותם על מקומם: לשיחות שלום צריך לבוא בידיים נקיות, ולא תוך כדי ניהול מסע הסתה הנעזר בעלילות דם. לכן, התנאי שלנו להיכנס לשיחות הוא – שלא יהיה משא ומתן עם הרשות העויינת על שום מחווה כלפיה כל עוד מתנהלת אחת מצורות ההתנכלות וההסתה שלהלן:

שידורים ברדיו ובטלוויזיה של הרש"פ המסיתים נגד ישראל.

הפצת ספרי לימוד לחינוך הדור הצעיר לשנאת ישראל.

הפצת מפות של ארץ-ישראל ללא ציון מדינת ישראל.

קיום דרשות במסגדים המסיתות נגד ישראל והעם היהודי.

סיוע כספי למשפחות הקשורות בטרור.

האדרת שמות טרוריסטים שנהרגו והפיכתם לגיבורים לאומיים.

ייזום החרמות של ישראל ותוצרת ישראלית בכל מקום שהם יכולים.

ייזום החלטות אנטי-ישראליות אצל ממשלות זרות ובגופים בינלאומיים.

ענישת ערבים המוכרים רכוש ליהודים.

דרישה לטיהור אתני של יהודים משטחים כלשהם בארץ-ישראל.

הפצת שקרים ועלילות דם הפוגעים בישראל.

יש להוקיע את פקידי האו"ם הצבועים, הטוענים שהפלסטינים כבר עשו מחוות המצדיקות היענות ישראלית לדרישותיהם. כי ההיפך הוא הנכון. כל נוצרי הגון בעולם יבין את צדקת התנאים הנ"ל לכניסת ישראל למו"מ על דרישות כלשהן מצד הרש"פ ומדינות ערב. לכן, הסברת הנושא צריכה להקיף לא רק את הממסד הפורמאלי אלא גם את ידידי ישראל בעדות הנוצריות בעולם. בעזרת ציבור זה, המאמין בתנ"ך, צריך גם להתחיל ולתקן את הדימוי הזדוני של "כובשים", שהדביקה לנו התעמולה הקומוניסטית-איסלמיסטית, בעזרת הגיס החמישי שלנו ובהיעדר הסברה נגדית ציונית.

דיבורים על "מקדמה" של הטבות לרש"פ תמורת דחיית הכרזת העצמאות שלהם יכולים רק להחריף את המצב. כל זה לא אומר שצריך לוותר על יוזמה ישראלית להשכנת שלום במזרח התיכון, אולם בניגוד לעצות החכמים ממגדל השן האקדמי – להשאיר "לסוף" את בעיית הפליטים – זו הבעיה הראשונה שצריך לפתור. אם תרצו, תוכלו לקרוא על כך בספרי החדש – "ללמוד מהחיים" - שלא כאן המקום לפרט את תוכנו. האחריות על הדיפת הצונאמי מוטלת עליכם.

* * *

אורי הייטנר

1. בית, דרך ואחריות

33 שנים קיבוץ אורטל היה שיתופי לחלוטין. אמנם, לאורך השנים ביצענו שינויים רבים. היום, אין כמעט קיבוץ שיתופי שלא ביצע שינויים כאלה, אולם כאשר אנו התחלנו במהלכים הללו, לפני כמעט 25 שנים, היו שאיימו עלינו שזה... סוף הקיבוץ. אלה שאיימו עלינו, שכחו מזמן מה זה להיות קיבוץ. ואילו אנו נשארנו לאורך שנים קיבוץ שיתופי, הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן, אחד הקיבוצים השיתופיים היחידים בצפון.

בשבוע שעבר נפל דבר באורטל – בהצבעה בקלפי אושר מודל משולב שיש בו קשר בין תרומה לתמורה. תמיד ראיתי בהכנסת מרכיב כלשהו של קשר בין תרומה לתמורה את קו פרשת המים שבין קיבוץ ללא-קיבוץ. בהפרדה בין תרומה לתמורה ראיתי את מהות הקיבוץ – מימוש הרעיון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו." בחברה שחבריה עמלים ותורמים לא למען עצמם אלא כדי להתחלק בפרי עמלם עם כל שותפיהם, ראיתי תמיד את המיבנה החברתי האידיאלי. ואף שהייתי מודע לכך שאין זה מודל מושלם, בעיקר כיוון שיש מי שמנצלים אותו לרעה, האמנתי במודל זה, בחרתי לחיות על פיו, ונאבקתי עליו.

את כל הפיסקה האחרונה כתבתי בלשון עבר, אבל האמת היא שאמונתי ברעיון לא קהתה ולא התפוגגה כהוא זה עם השנים. ואף על פי כן, לא זו בלבד שהצבעתי בעד השינוי, הייתי שותף לעיצוב ההצעה. מדוע?

הקיבוץ הינו בית ודרך. כל עוד קיימת זהות בין הבית והדרך, כפי שהיה באורטל עד לאחרונה, החיים פשוטים. הבעייה היא כאשר הזהות הזאת נפרמת. בשנים האחרונות, אין עוד קונסנזוס באורטל, כבעבר, על הדרך השיתופית. חלק מן החברים המובילים והמרכזיים באורטל איבדו את אמונתם בדרך וחתרו להפרטת הקיבוץ והפיכתו לקיבוץ מעמדי.

הדינמיקה בקיבוצים היא שכאשר המנהיגות מעוניינת בהפרטה, הקיבוץ מופרט. כאשר המנהיגות מעוניינת בקיבוץ שיתופי, הקיבוץ שיתופי. ומה קורה כאשר ההנהגה מפוצלת? מצב זה עלול להביא לפילוג, לקרע, לפיצול, למלחמת איש באחיו. כך קרה בקיבוצים רבים. גם קיבוץ אורטל עלול היה למצוא עצמו במצב כזה.

אצלנו האחריות ניצחה. אין לנו אורטל אחרת, ובמשך שנתיים עיצבנו מודל של הסכמה חברתית בין הקטבים. מי שרצה בהפרטת הקיבוץ, לא קיבל את מבוקשו. אך גם אנו, השיתופניקים, נאלצנו לוותר ולסגת מן הרעיון השלם, למען שלמות הקיבוץ. אילו התעקשנו על הכרעה, סביר להניח שהרוב היה מצדד בקיבוץ השיתופי. לבטח לא היה רוב של 2/3 לדרך ההפרטה. אך הדבר עלול היה להעמיק את הקרע, לגרום לעזיבת משפחות יקרות ומרכזיות, אולי להתפוררות חברתית. האחריות חייבה אותנו למנוע זאת. שמרנו בכל מחיר על הבית, אבל לא ויתרנו על הדרך.

עיקרי ההסכמה הם מתן אפשרות לכל משפחה לבחור באחד משני מסלולים, ופעם בשנה (ב-1.1) ניתן לעבור ממסלול למסלול. מסלול א' – המשך קבלת התקציב הקיים (שהוא גבוה למדי). מסלול ב' – 50% משכר הנטו של החבר יהווה את תקציבו והשאר ילך לקהילה. הפער המכסימלי בין התקציב הנמוך ביותר והגבוה ביותר הוא 1:2.5 ולכן תקציב המקסימום הוא 12,500 שקל. מערכות הקהילה – החינוך (שבאורטל הינו חזק יותר מכפי שאני מכיר בכל קיבוץ אחר), הבריאות והרווחה, חדר האוכל, התרבות וכו', נשארות שיתופיות. כל הפרטה בתחומים אלה מחייבת תמיכה של 2/3 מן החברים. יש סעיפים בדבר חובת העבודה והפרנסה, שאי עמידה בהם תגרור פגיעה בתקציב. כל המיבנה הזה יוכנס לתקנון האגודה, כך שרק ברוב מיוחד ניתן יהיה לשנותו. לפחות בארבע השנים הקרובות, אי אפשר יהיה לשנות את השיטה.

לא נכנסתי לכל הפרטים, בשל קוצר היריעה, אולם אלה עיקרי הדברים. השאלה המרכזית שהמודל הזה מעלה, היא האם מדובר בדרך ביניים קיבוצית, או בתחנת ביניים בדרך לקיבוץ המעמדי.

מוקדם לדעת. אני מאמין, שיצאנו לדרך חדשה, של קיבוץ שיתופי למחצה, שעם השנים נדע לעצב את דרכו, לצקת בו תכנים נוספים ולבנות את עקרונותיו. להערכתי, כפי שהתבדו מי שראו בהפרדת העסק מן הקהילה, בהפרטת הצריכה הפרטית ושאר הפעולות שביצענו בסוף שנות השמונים וראשית שנות ה-90 את סוף הקיבוץ השיתופי, כך יתבדו מי שרואים בשינוי החדש את תחילת הדרך להפרטתה של אורטל. בדבר אחד אני כמעט בטוח – אלמלא יצרנו הסכמה, אילו נכנסנו למלחמת הכול בכול, טעם חיינו המשותפים היה אובד, ומשם – הדרך להפרטה מלאה הייתה סלולה. כך, שלמעשה, דווקא השינוי הוא הסיכוי לשמירה על רמה גבוהה של שיתופיות, של שוויון ושל ערבות הדדית באורטל.

איני ממליץ על מודל אורטל החדש לקיבוצים השיתופיים. אני מייחל לכך שכל קיבוץ שיתופי ישאר כזה. אולם אני ממליץ לכל קיבוץ שייקלע לסיטואציה כשלנו, שיבחר בדרך ההסכמה החברתית, ויבכר אותה על "ייקוב הדין את ההר", כי ההר הוא החיים שלנו.

לא קיבלתי את תוצאות ההצבעה בקלפי בצהלות שמחה. להיפך, היה זה יום עצוב וקשה בעבורי, יום של שבר בחלום חיי. העובדה שתמכתי בהצעה והייתי שותף לעיצובה, לא עושה את הכאב קל יותר, להיפך. משחר נעוריי בחרתי בדרך החיים הקיבוצית מתוך אמונה יוקדת בערכים הנשגבים של הקיבוץ. חלומי היה להגשים דרך זו במלואה עד 120. החלום הזה נגוז בשבוע שעבר.

לא קיבלתי את תוצאות הקלפי בצהלות שמחה, אך קיבלתי אותן באנחת רווחה. הבנתי, שבסיטואציה האנושית והחברתית של אורטל היום, אין מנוס מההחלטה הזו, שכן האלטרנטיבה היא העמקת המשבר, קרע חברתי והידרדרות מהירה להפרטה מלאה. תמיכתי בפשרה, הייתה מתוך אחריות. הצבעת חברי אורטל בעד המודל, היא גילוי של אחריות. אין לנו אורטל אחרת.

2. שביתה למען... הרס הרפואה הציבורית

השביתה היא כלי דמוקרטי וצודק מאין כמותו, שנועד לאפשר לעובדים להבטיח את זכויותיהם ולמנוע ניצול ועושק, באמצעות פגיעה במקום הרגיש ביותר של מעסיקיהם – הכיס.

 כאשר מדובר במיגזר הציבורי – נשק השביתה בעייתי. לא בעל הבית המנצל נפגע בכיסו, אלא הציבור הרחב, מקבלי השירות, הם הנפגעים. גם "בעל הבית" עצמו הוא הציבור: המדינה, הממשלה, הרשות המקומית. בדרך כלל הנפגעים העיקריים משביתה בשירות הציבורי הם האוכלוסיות החלשות. כאשר עובדי התברואה בעירייה שובתים, ערימות הזבל בשכונות העוני נערמות, בעוד תושבי שכונות הפאר מוצאים פתרונות חלופיים. מכאן שיש לראות בשביתה בשירות הציבורי – מורים, עובדים סוציאליים וכו', נשק אחרון, נשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כשכלו כל הקצין. יש לעשות כל מאמץ למצות דרכים אחרות בטרם אוחזים בנשק זה ומן הראוי שהמדינה תמצא נתיבים להגן על זכויות העובדים בשירות הציבורי, כדי להימנע ככל האפשר משביתות. עם זאת, יש לשמור חופש השביתה במגזר הציבורי, שהנה זכות בסיסית של העובד.

כאשר מדובר במערכת הבריאות, השביתה היא נשק בעייתי עוד יותר. כאן, הפגיעה אינה בכיס אלא בבריאות, ולא בבריאותו של "בעל הבית", אלא בבריאות הציבור. וגם כאן, הפגיעה היא בעיקר בציבור החלש, הנסמך על הרפואה הציבורית, ולא על הציבור החזק שיכול להרשות לעצמו רפואה פרטית. מחויבותם של הרופאים היא בראש ובראשונה לחולים, והרי הם נשבעו לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. שבועה זו אינה מתיישבת עם שביתה.

מן הראוי היה שהמדינה תגלה אחריות להבטיח תנאים נאותים לרופאים, כדי למנוע מצב שיאלץ אותם לאחוז בנשק יום הדין – שביתת רופאים. למרבה הצער, לא זה המצב. מצב מערכת הבריאות משברי לאורך שנים ושכרם של מרבית הרופאים מביש. המצב שבו רופאים נופלים מן הרגליים לאחר יממה ומעלה של עבודה, ואף על פי כן אינם משתכרים בכבוד, היא התעללות ברופאים ובחולים כאחד, ומבטאת חוסר אחריות של המדינה. חמור עוד יותר המצב בפריפריה – הפער במערכות הבריאות בין המרכז והפריפריה הוא חרפה לאומית. במצב כזה, קשה לבוא בטענות אל הרופאים, כאשר הם פותחים בשביתה. ואכן, הציבור, כולל ציבור החולים, גילה הבנה כלפי הרופאים, הסכמה עם שביתתם ונכונות לסבול ולשלם את מחיר השביתה.

והנה, ככל שנוקפים הימים והסכסוך המקצועי מתמשך, מתרבים הסימנים שבעצם יש כאן תרמית. רבים הסימנים, שהעצם שתיזרק לשובתים כדי שיפסיקו את שביתתם, היא אישור לשר"פ בבתי החולים הציבוריים. משמעות הדבר – יצירת מערכות בריאות נפרדות לעשירים ועניים, במתקנים ובתשתיות השייכים לציבור. משמעות הדבר – שעיקר מעייניהם, זמנם ומרצם של הרופאים הטובים יותר, הבכירים יותר, יוקדש לבריאותם של העשירים המסוגלים לשלם להם באופן פרטי. בתי החולים יקצו את המתקנים המשוכללים, הטובים והחדישים לבריאותם של העשירים המשלמים עליהם ממיטב כספם. העניים יסתפקו בשאריות. הפער בין עניים ועשירים ילך ויתרחב, בתחומים הקריטיים של תוחלת חיים, הבריאות הפיסית והנפשית ואיכות החיים הבסיסית. זכויות האדם של הציבור החלש, תפגענה באופן משמעותי.

במצב כזה, גם הפער בין הרופאים החזקים, "הכוכבים", לרופאים מן השורה, ילך ויעמיק. מי שייהנו מתוצאות השביתה, הם אלה שאינם זקוקים לה כיוון ששכרם גבוה גם היום. האם ציבור הרופאים שובת וציבור החולים סובל, כדי להעשיר את הרופאים העשירים ולפגוע בחולים העניים?

שביתה שזה עניינה, בוודאי שביתת רופאים שזו מטרתה – גם אם אין היא המטרה המוצהרת, הינה עוול והפקרות.

3. כן, וילה בג'ונגל

מרוץ נגד הזמן מתרחש במצרים. האם יצליח מובראק למות מוות טבעי בטרם יוקע ויוצא להורג בעקבות משפט ראווה? סביר להניח שהמצרים יעשו הכול כדי להחזיקו בחיים, בינתיים. הם לא יתנו לו להבריז להם. הם לא יוותרו על התענוג לערוף את ראשו.

לפני כ-25 שנים, בתקופת הרוטציה בראשות ממשלת ישראל, שמעתי הרצאה של המזרחן ד"ר דן שיפטן. הוא אמר אז שאין דבר כזה – מנהיג ערבי בדימוס, בפנסיה. אצל המנהיגים הערביים יש סוג אחד של רוטציה – היום אתה מעל האדמה, מחר אתה מתחתיה.

עם כל התקווה לכך שסוף סוף תהיה לפחות עוד דמוקרטיה במזרח התיכון, נראה שהמציאות המזרח תיכונית לא תשתנה בקרוב. את מקומו של הדיקטטור המצרי המודח יתפוס דיקטטור חדש.

דומה, שבעתיד הנראה לעין לא תשתנה התמונה – הערבים היחידים במזרח-התיכון שייהנו באמת ובתמים מדמוקרטיה ליברלית מערבית אמיתית, מזכויות אדם ואזרח מלאות, הם הערבים היחידים הנהנים ממנה היום – ערביי ישראל. הם, ואין בלתם.

ובזכות הדמוקרטיה ותחת חסותה, תמשיך ח"כ חנין זועבי להסית את הפלשתינאים להילחם בישראל ותצדיק את יורי הטיל על אוטובוס הילדים.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל דּוֹנָה גְרַאצְיָה

לפני יותר מ-500 שנה נולדה בּליסבּון, פּורטוּגל, היהוּדיה בּיאטריסה דה לוּנה, שבּגיל 28

נִשֹאה לבנקאי יהוּדי בּן משפּחת אנוּסים, פרנסיסקוֹ מֶנְדֶס, ונודעה מאוּחר יותר, בּזכוּת

עצמה, כדוֹנה גראציה נשׂיא. היא היתה פילנתרופּית דגוּלה ומי שניסתה למַמֵּש

 את חזון ריבּונוּתו המדינית של העם היהוּדי בארץ אבותיו זמן רב לפני

 הופעת הציונוּת המדינית. מבּלי שהִגדירה עצמה בּתואר מודרני זה,

היתה אשה מוּפלאה זו גם הפמיניסטית הראשונה בּהיסטוריה

 שלנוּ ומקוממת היא העוּבדה כּי בּעוד שהטלוויזיה

 הישׂראלית מלעיטה את הציבּור בּתפריט-ההבלים

של סִדרות ריאליטי רדוּדות-רמה, אין מרבּית

אזרחי ישֹראל יודעים דבר וחצי דבר

על דמוּת-מופת מרתקת זו.

 זֶה קָרָה כְּמוֹ נֵס מַדְהִים לִפְנֵי חֲמֵש מְאוֹת שָנָה,

זֶה קָרָה כְּמוֹ פְּרִיחָתָהּ הַמֻּפְלָאָה שֶל שוֹשַנָּה

הַצּוֹמַחַת בֵּין קוֹצֶיהָ שֶל אֵימַת יָגוֹן אִלֵּם

וְזוֹקֶפֶת כְּגִבְעוֹל אֶת קוֹמָתוֹ שֶל עַם שָלֵם.

זֶה קָרָה כְּשֶרַק הִפְצִיעַ שְבִיב תִּקְוָה בְּלֵב נֶחְרָד

שֶל אַלְפֵי הָאֲנוּסִים מִפּוֹרְטוּגָל וּמִסְּפָרַד

שֶנִּצְּלוּ מִצִּפָּרְנֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, כִּפְדוּיִים

מִשְּׂרֵפַת מוֹקְדֵי הָאֵש וּמַרְתְּפֵי הָעִנּוּיִים.

דוֹנָה גְרַאצְיָה,

דוֹנָה גְרַאצְיָה,

אַתְּ הוֹפַעְתּ בְּלִי הַזְמָנָה

וְהָיִית מַמָּש סֶנְסַאצְיָה

שֶהִקְדִּימָה אֶת זְמַנָּהּ

כִּי בִּקַּשְתּ חֵרוּת לָקַחַת

לְעַמֵּךְ מִגְּזָר אָיֹם

שֶל גָּלוּת – וּמִשּוּם כָּךְ אַתְּ

לֹא נִשְכַּחַת עַד הַיּוֹם.

הִיא הִצִּיעָה בְּמַפְתִּיעַ כִּתְרוּפָה לְעַם כּוֹאֵב

חוֹף-מִפְלָט לְכָל שוֹחֵר-מִקְלָט וּפַת לְכָל רָעֵב,

הִיא נָתְנָה מַתָּן בַּסֵּתֶר וּתְרוּמוֹת בְּלִי סוֹף חִלְּקָה

וְגַם בְּלִי שַרְבִיט וָכֶתֶר הִיא הָיְתָה תָמִיד מַלְכָּה.

הִיא קָדְמָה בְּאֹרַח מִיסְטִי בְּחֶשְכַת עוֹלָם יָשָן

לָעִדָּן הַפֶמִינִיסְטִי בּוֹ זוֹקְפוֹת נָשִים רֹאשָן,

הִיא הוֹכִיחָה כִּי אִשָּה, גַם אִם הִיא בַּת לְעַם נִרְדָּף,

מְסֻגֶּלֶת בַּהִיסְטוֹרְיָה לְהַשְאִיר חוֹתָם עַל דַּף.

דוֹנָה גְרַאצְיָה,

דוֹנָה גְרַאצְיָה,

אַתְּ הוֹפַעְתּ בְּלִי הַזְמָנָה

וְהָיִית מַמָּש סֶנְסַאצְיָה

שֶהִקְדִּימָה אֶת זְמַנָּהּ

כִּי בִּקַּשְתּ חֵרוּת לָקַחַת

לְעַמֵּךְ מִגְּזָר אָיֹם

שֶל גָּלוּת – וּמִשּוּם כָּךְ אַתְּ

לֹא נִשְכַּחַת עַד הַיּוֹם.

הִיא חָלְמָה וְגַם קִדְּמָה חֲלוֹם פַנְטַסְטִי שֶהִקְדִּים

בְּשָנִים רַבּוֹת אֶת הֶרְצְל וּ"מְדִינַת הַיְּהוּדִים"

כְּשֶקִּבְּלָה מִן הָאִימְפֶּרְיָה הַתּוּרְכִּית אֶת הַקְּרֶדִיט

לְהָקִים לָנוּ בִּטְבֶרְיָה טֶרִיטוֹרְיָה יְהוּדִית.

אֲבָל אַף אִם לֹא הִסְפִּיקָה לְמַמֵּש אֶת הַחֲלוֹם 

אֶת תּוֹלְדוֹת עַמָּהּ הִדְבִּיקָה בִּתְשוּקָה זוֹ עַד הֲלוֹם

וְשִמְּשָה מוֹפֵת גַּם לָנוּ בִּנְחִישוּת רוּחָהּ לִלְחֹם

וְלָכֵן כַּיּוֹם כֻּלָּנוּ מַזְכִּירִים אוֹתָהּ בְּחֹם.

דוֹנָה גְרַאצְיָה,

דוֹנָה גְרַאצְיָה,

אַתְּ הוֹפַעְתּ בְּלִי הַזְמָנָה

וְהָיִית מַמָּש סֶנְסַאצְיָה

שֶהִקְדִּימָה אֶת זְמַנָּהּ

כִּי בִּקַּשְתּ חֵרוּת לָקַחַת

לְעַמֵּךְ מִגְּזָר אָיֹם

שֶל גָּלוּת – וּמִשּוּם כָּךְ אַתְּ

לֹא נִשְכַּחַת עַד הַיּוֹם.

* * *

ההגדה לבית שוורץ

כתיבה וצילומים [במקור]: ענת שוורץ

עיבוד ועריכה: מיכה לימור

מתוך יקינתון 246

חוות הבריאות של דורה שוורץ בזיכרון-יעקב הייתה לאחד מאבני היסוד של עולם הדיאטות והמזון האורגני ושל אורח החיים הבריא בארץ-ישראל. אל דורה שוורץ עלו לרגל שועי הארץ וסלבריטאיה שנים רבות בטרם הייתה דיאטת המיצים והמזון האורגני לאופנה כובשת. בכלל היו אלה יוצאי ארצות התרבות הגרמנית שהעלו לכאן את תרבות המזון הבריא (מחוות הבריאות 'מצפה הימים' ומושב אמירים בגליל ועד לכפר שמריהו במרכז). גם השלוחה הירושלמית של דורה שוורץ הפכה למותג עירוני-לאומי. "כלבו שוורץ". אולם מקים ומייסד ה"קניון" הירושלמי הראשון בכיכר ציון, בנה של דורה, הוגו שוורץ, היה למעשה אמן נסתר וצייר נחבא. רק עתה זוכים ציוריו לפרסום נרחב. סיפורה של דורה ושל בנה הוגו יכולים לפרנס אנתולוגיה שלמה.

מרשת "כלבו שוורץ" למרתפי מינכן

אביו של הוגו, ולטר שוורץ, נולד בווינה בשנת 1884. הוא היה בנם  השני (מתוך תשעה ילדים) של שמואל-לייב ועמליה לבית גולדמן.

כשהיה ולטר ילד קטן, עברה משפחתו לעיר גראץ שבדרום אוסטריה בה הקים האב חנות כל-בו קטנה. בתחילת המאה ה-20 עברה המשפחה לזלצבורג, שם פתח ולטר סניף גדול בשם "כלבו שוורץ". ולטר היה מאורס לגרטה שוורץ. (ענף שונה של ה'שוורצים'). למשפחתה היו בתי כלבו באינסברוק. סמוך למועד החתונה חלתה גרטה בת ה-18 בשפעת ונפטרה. אביה ביקש מוולטר לפני מותו שיתחתן עם אחותה הצעירה דורה שהיתה רק בת 16. ב-1911 נשא ולטר שוורץ את דורה לבית שוורץ לאישה. הוגו, בנם הבכור נולד שנתיים אחר-כך. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התגייס ולטר לצבא האוסטרו-הונגרי. כשהשתחרר וחזר מצא את הכלבו שלו הרוס. לימים, סיפר הוגו לבנו רוני, שבהיותו בן חמש שררה אנדרלמוסיה גדולה בכלבו כך שהתאפשר לו לשחק עם החרוזים והכפתורים שהתגלגלו על הרצפה. ולטר הצליח לשקם את בית המסחר וברבות הימים פיתח רשת בתי כלבו גדולה עם סניפים בווינה, זלצבורג ולינץ. הצלחתו הפכה אותו לאחד היהודים העשירים ביותר בזלצבורג, שם נולדו לו שני בנים נוספים, רפאל ובנימין. באביב 1938, כשגרמניה הנאצית סיפחה אליה את אוסטריה, נעצר ולטר על ידי הנאצים אשר החרימו את כל רכושו.  ב-1.9.1938 נרצח ולטר במרתפי ה-SS במינכן. אלמנתו דורה ושלושת ילדיהם כבר שהו באותה עת בארץ-ישראל. 

ציונים שעלו לפני העלייה החמישית

דורה נישאה כאמור לוולטר שוורץ כשהייתה בת 16. היא ילדה לו שלושה בנים: הוגו (1913) רפאל (1920) ובנימין (1923). כל בני משפחתה היו ציונים נלהבים. הם עלו ארצה כבר בשנות ה-20 (של המאה ה-20) והשתקעו בבנימינה. דורה נפרדה מבעלה ועלתה לארץ ב-1933 כשהיתה בת 39. אולם כבר בגיל 20 הייתה חסידת צמחונות כשם שהיתה ציונית נלהבת. היא נסעה לציריך לסנטוריום המפורסם של בירכֵר-בנֵר, אשר התבסס על חיי בריאות, והשתלמה שם בקורס לריפוי באמצעות הטבעונות. רק לאחר כעשרים שנה, ביולי 1933 הגשימה דורה את חלומה הראשון ועלתה כאמור לארץ-ישראל/פלשתינה. היא עלתה עם בנה הצעיר בנימין. (שני בניה הגדולים כבר שהו בארץ).

כולם נוסעים לדורה

בשנת 1935, בעת ביקורה בזיכרון-יעקב, הוקסמה דורה מאחוזת לנגה, אחוזה מפוארת שנבנתה בשנת 1911 על ידי משפחה אמידה מאנגליה ועמדה בשיממונה שנים רבות. דורה ראתה באחוזה מקום פוטנציאלי למרכז הבריאות הצמחוני עליו חלמה, וללא היסוס חכרה את הנכס מבעלת האחוזה ליליאן פרידלנדר לתקופה של עשר שנים. לאחר שנת-שיפוצים פתחה את "בית ההחלמה – דורה שוורץ". בית ההבראה הפך עד מהרה לשם דבר בארץ ובחו"ל. תחילה פקדוהו בעיקר בני הקהילה היֵקית, אך לימים כל המי ומי, אנשי רוח, סופרים, מלחינים, אמנים, שחקנים ומדינאים. ברשימת האורחים הקבועים, אחת לשנה או אף יותר, ניתן למצוא את הנשיא זלמן שז"ר, הפרופ' הוגו ברגמן, הסופר וההוגה אחד-העם, השחקנית הלאומית חנה רובינא, השחקן יהושע ברטונוב, שר החוץ הראשון משה שרת, המנהיג הציוני והמיישב הלאומי ד"ר ארתוּר רוּפין (כולם ז"ל) התעשיין דֹב לאוטמן (יבל"א) ורבים אחרים. דורה סיפרה באחד הראיונות לעיתון: "ד"ר רוּפין אמר לי פעם כי הפנסיון שלי משרת שתי מטרות: את בריאות האנשים ואת הקיבוצים המגדלים פירות וירקות." שכן המזון המוגש היה על טהרת הצמחונות. בית ההבראה היה מלא בכל עונות השנה. לעיתים נאלצה דורה לשכור חדרים אצל משפחות במושבה שהיו מוכנות לארח עד שיתפנה חדר בבית ההבראה. במהלך השנים רכשה דורה שמונה דונמים נוספים ובנתה עליהם שלושה בתים קטנים ששימשו אף הם לאירוח. לבתים נתנה את השמות: ולטר, בן-שלום ובנימין.

חלוצת אורח החיים הבריא

האורחים שהגיעו לבית ההבראה נפגשו מיד בבואם עם דורה. היא בחנה את מצב בריאותם, שקלה אותם, מדדה לחץ דם, והתאימה לכל אחד דיאטה ופעילות ספציפית לה הוא נזקק, לדעתה. כיוון שהאמינה ששיניים בריאות מעידות על גוף בריא, שלחה את האורחים לד"ר ינאי ורעייתו, רופאי השיניים הייקים של המושבה. השהייה בבית ההבראה כללה כאמור אוכל בריא, מיצים, עיסויים, ספורט ומנוחה. היא גרסה שהליכה ברגל לאחר ארוחת בוקר או ערב חשובה לגוף ולנפש ועל-כן תבעה מהאורחים שיצאו לצעידה. בבית ההבראה היה מגרש טניס שבו ניהלו משחקים ותחרויות, ובשעות הערב, נפגשו האורחים בחדר הקריאה לשיחה, האזנה לרדיו, או נגינה בפסנתר. בהיותה צמחונית, האמינה דורה שאכילת בשר מזיקה לבריאות ושתזונה נכונה מונעת מחלות. כמו כן הזהירה מפני הסכנה שבעישון סיגריות. מדובר על שנים רבות בטרם הכיר העולם כולו בנזקים הקטלניים שגורם העישון. כמובן שחל איסור גמור על עישון בכל שטח בית ההבראה. הבית היה פתוח מפסח עד חנוכה בלבד. בשלושת חודשי החורף נסגר בית ההבראה לאורחים וצוות העובדים יצא לחופשה. בתקופה זו נערכו במקום חוגים לתזונה נכונה והדגמות בישול. היום כמובן מוכר אורח החיים הבריא שלו הטיפה ואותו ניהלה דורה שוורץ, אולם כאן מדובר בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת ובימי ראשית המדינה. רק בעשורים האחרונים הפכה תורתה למשנה מקובלת על הרפואה הקונבנציונאלית ועל הכלל.

נביאת הבישול הבריא

במאי 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, "הוחרמה" חוות הבריאות למען חולי השחפת שפונו מבית-החולים "הדסה" בצפת אפופת הקרבות. רק מקץ שנתיים, יותר משנה לאחר תום המלחמה ולאחר מאבקים בירוקראטיים עיקשים, זכתה דורה שוורץ לקבל את נכסיה ולחדש את פעילותה. מכאן ואילך היתה לדמות לאומית ובין-לאומית בבשורת הבישול הבריא.

רפאל בנה הוציא לאור ספר בישול בגרמנית מפרי עטה וניסיונה. הספר תורגם לאנגלית ולעברית. מתוך ה"מבוא לספר": "כאן במולדתנו העתיקה-חדשה, עם אקלימה ותנאי החיים המיוחדים שלה, אי אפשר לנו, לעקרות הבית, להמשיך ללא דאגה באופני ההזנה אשר להם היינו רגילות בארצות צפוניות, אם איננו רוצות לסכן את הבריאות אשר הופקדה בידינו."

אחרי המבוא מופיע פרק על "עקרונות מעשיים" אשר בסופו כתבה משפט שובה לב: "ישרת נא ספר זה את שלום עמנו ואת בריאותו."

היא כונתה "האישה שהורידה אלפי קילוגרמים מאורחיה" (שבועון "לאישה", דצמבר 1969). על תחילת דרכה בצמחונות סיפרה: "כשבני הבכור בן השנתיים לקה בפריחה בכל הגוף הרופא יעץ לי להעביר את הפעוט למשטר דיאטטי ולהמעיט ככל האפשר את הבשר, הביצים והחלב במזונו של הילד, ואכן הדיאטה עזרה. מאז לא טעמתי בשר זה חמישים שנה. פעם אחרונה היתה בליל הסדר, כשאכלתי דג ממולא אצל אימא שלי וגם אז זה היה רק כדי לא להעציב אותה."

ב-1962 העבירה דורה שוורץ את ניהול חוות הבריאות לבנה הוגו, שחזר באותה עת משהות בזלצבורג. חמש שנים אחר-כך ראתה את עמלה ומפעל חייה "תמצית חיי" כפי שהתבטאה, יורד לטמיון. שוב לא ביקרה בזיכרון-יעקב.

ב"כלבו שוורץ" מחיר הוא מחיר

מעלליו של הוגו בנה ראויים לספר משלו. הוגו עלה ארצה בינואר 1933. רכש משק חקלאי בבנימינה שם התגוררו דוֹדוֹ מקס שומרוני ודודותיו יהודית הכהן ואלי אלרוי. רפאל אחיו, אשר עלה ארצה כמה חודשים אחריו עבר לגור עימו.                                                                            

תמרה לבית לוִינסון נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר ביישוב הארץ-ישראלי. בשל יופייה המוכר ביישוב היהודי כולו (כ-450.000 נפש)  נבחרה לייצג את יהודי פלשתינה ולשאת את דגל הנבחרת במכבייה השנייה (1935). הוגו ותמרה נפגשו לראשונה על מדרגות בית-קולנוע בתל-אביב בשנת 1934 כשתמרה היתה בת 18. הוא נכבש מיד על-ידי יופייה הרב, אך בגלל הריחוק הגיאוגרפי של אותם ימים ת"א-בנימינה, לא המשיכו להיפגש. לאחר זמן מה חלה הוגו במלריה ונדרש לעבור לירושלים כדי לשאוף אוויר יבש וצח. בעזרת כסף ששלח ולטר אביו מאוסטריה רכש והקים את הכלבו הראשון בירושלים "כלבו שוורץ" הנודע ברחוב בן-יהודה בואך כיכר ציון. היה זה אחד מבתי העסק היקיים הראשונים במשולש העיר ירושלים (עליהם נעשה באחרונה הסרט על-ידי פעילי הארגון בירושלים "מחיר הוא מחיר").

עתה חידש הוגו את הקשר עם תמרה. הם החלו להיפגש ומקץ שנה, בשנת 1937 נישאו. אלא שהוגו שוורץ, בן התפנוקים של דורה וולטר לא היה איש של מסחר ושל מלאכה מייגעת. הוא תפס עצמו כאמן. ב-1942 מכר את הנכס הירושלמי תוך התנייה שהכלבו ימשיך לשאת את השם שוורץ. הזוג עקר לזיכרון יעקב, בסמוך לאימא דורה, והתגורר ליד בית הספר היסודי של זיכרון. ילדים שלמדו באותה עת בביה"ס היסודי זוכרים כיצד הסתערו התלמידים על חלונות הכיתה כל אימת שנשקפה דמותה המרהיבה של תמרה בחלון ביתה הסמוך.

תמרה והוגו הביאו שני ילדים לעולם, את דידי ואת הדי, אולם במהלך שנות ה-40 התגרשו. מעתה חי הוגו הבוהמיין לסירוגין בין זיכרון-יעקב לבין זלצבורג, החיים הטובים של אירופה. ב-1953 הכיר תל-אביבית בשם סטפי שעבדה כפקידת קבלה בבית ההבראה בזיכרון-יעקב. הוא חיזר אחריה למורת רוחה של דורה אימו, וב-1956 ניאותה לבוא עימו לזלצבורג. הם נישאו שם מקץ שנה. הוגו עסק במסחר באמנות. הוא צייר והציג תערוכות של ציוריו. אך בעיקר טיפל בתביעה להחזרת רכוש משפחתו שהוחרם ע"י הנאצים.

באוגוסט 1958 נולד בנם הבכור מיכאל-רונלד (רוני). הוגו שאהב את החיים הטובים המשיך "לעשות חיים" בכל תקופת שהותו בזלצבורג, עסק בספורט, טייל, ובילה הרבה. סטפי, לעומת זאת, סיפרה שתיעבה את החיים בזלצבורג. לא מצאה את מקומה בין אנשים ששני עשורים קודם לכן השתייכו לתנועה הנאצית, אותם נאצים שרצחו את משפחתה ואת בני עמה. לאחר שש שנים בזלצבורג וזמן קצר לפני שחזרו ארצה באפריל 1962, נולדה בתם דפנה-אירית. גם בשובם ארצה לא ויתר הוגו על חלומו, להיות צייר.

צייר ולהטוטן של סקי

כבר בגיל שש הפגין הוגו את אהבתו וכישרונו לציור, בעידודה ובהשראתה של דורה האם, שציירה להנאתה כתחביב. בשנות בחרותו נסע בחופשות הקיץ לרחבי אירופה ללמוד ציור אצל ציירים נודעים שהעבירו קורסים לחובבי ציור, כמו הצייר ג'ורג' בראק בפריז. בגיל 26 לאחר שעלה כבר ארצה, השתלם אצל פרופ' הֵניק, ציָיר ומורה אשר לימד בטכניון בחיפה בשיטת הוראה של האקדמיה בפריז. כעבור שלוש שנים, בשנת 1942, הציג את תערוכתו הראשונה בירושלים (בגלריה ע"ש שלוסר). בשנת 1950 השתתף הוגו בתערוכה של "האמנים מזלצבורג" שהתקיימה בעיר לינץ באוסטריה, שם הוצגו ארבע עשרה מעבודותיו בצבעי-מים. במהלך 1953, למד בכיתתו של הצייר אוסקר קוקושקה בזלצבורג. בשנת 1957 הוזמן על-ידי לשכת המסחר הטירולית להציג חלק מעבודותיו באינסברוק. העיתונות כינתה אותו "השטן המעופף" כיוון שנודע כגלשן סקי מצטיין. בתקופת זקנתו הביע הוגו רגשות עזים לנושאים דתיים ולכן צייר ציורים בהשראת התנ"ך. ב-1985, בגיל 72, נסע לווינה כדי להציג בגלריה "קפה סנטרל" את ציורי התנ"ך אשר צייר שנה קודם בסטודיו שרכש, ליד ביתו בזיכרון-יעקב.

הוגו נפטר ב-1994 והוא בן 81. נקבר באדמת זיכרון-יעקב. הותיר אחריו 7 צאצאים, דידי והדי, ילדי תמרה החיים בלונדון, דגמה ווילמה, בנות מוניקה החיות בווינה, וילדי סטפי – רוני (עורך-דין תל-אביבי) ודפנה החיים בישראל ודניאל החי בלונדון.

סטפי נפטרה ב-2002 ונקברה לצידו בזיכרון-יעקב ואילו תמרה נפטרה בלונדון ב-2006. בשנת 2002, זמן רב לאחר שנפטר, הגיעה לידי אלמנתו סטפי הזמנה לתערוכה על ההיסטוריה והתרבות היהודית בזלצבורג לפני מלחמת העולם השנייה. השם שניתן לתערוכה היה "על קרח דק". בחזית ההזמנה הודפס עיבוד מתוך צילום של הורי הוגו, ולטר ודורה שוורץ מחליקים על הקרח יד ביד, על אגם צֵל- אֵם הקפוא.

בית דורה שוורץ – אפילוג

בשובו ארצה לזיכרון-יעקב ב-1962, תבע הוגו מאימו שתעביר לידיו את ניהול בית ההבראה. היא נעתרה בחוסר רצון ועקרה במפח-נפש לירושלים. אלא שהיעדרותה פגעה בתפעול הקשוח והיעיל שהנהיגה. מהר מאוד התברר שבית ההבראה דורה שוורץ ללא דורה שוורץ ובניהול הוגו שוורץ אינו עונה על ציפיות האורחים. רובם באו בגלל הטיפול והייעוץ האישי ובעיקר משום שהאמינו בדרכה של דורה וסמכו עליה. משעזבה, נטשו אף הם. עד מהרה צבר בית ההבראה הפסדים גדולים. בעקבות המיתון שפקד את הארץ לאחר מלחמת ששת הימים החליט הוגו  להעביר את בית ההבראה לשוכר-מישנה. הוא התכוון לעבור עם משפחתו ללונדון. השוכר תיכנן להשקיע ולהקים מבנים במתחם היפהפה אך רשויות התכנון והבנייה של זיכרון-יעקב סירבו לאשר את התוכנית. דורה חיפשה אפוא קונה על מנת לשלם את החוב הכבד שצבר בנה, אך בלא הצלחה. בית ההבראה נסגר והיה שומם זמן רב.

באותה תקופה הגיעה לזיכרון-יעקב מנהיגת קבוצה אוונגלית, גרמנייה-נוצרייה בשם אמה ברגר. היא רכשה כל פיסת קרקע שהוצעה למכירה במושבה ובסביבותיה ו'זיכרונים' רבים, מוותיקי המושבה, מכרו לה בחדווה מאות דונמים. ברגר ועדתה האמינו (ומאמינים עד היום) כי יקרבו את ביאת המשיח הנוצרי בעבודת הארץ, ולכשיגיע, יתגלה כאן בארץ-ישראל. על-כן מוטב שיחיו כאן ויהיו בסביבה לכשיגיע.

בשלהי 1969 רכשה אֵמה ברגר גם את בית ההבראה המפורסם של דורה שוורץ. מכירת הסמל הזיכרוני לגרמנים-נוצרים הסעירה תושבים רבים שלא פצו פה עד אז נוכח מכירת אדמות לברגר על-ידי שכניהם. הם האשימו את הגרמנים במיסיונריות, הטיחו גידופים כלפי דורה והאשימו אותה במכירת קרקע יהודית בשל תאוות בצע.

המכירה התבצעה, אך העניין הגיע לבית המשפט. המועצה ניסתה "להציל" את בית ההבראה "מציפורני הגרמנים" ולהפקיע את הקרקע לצרכי ציבור. בשנת 1973 בבג"צ 392/72 אֵמה ברגר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה ואח' – ביטל בית המשפט העליון את ההפקעה של הקרקע. הוא קבע כי נישולה של אמה ברגר מן הבעלות שרכשה, נעדר הגיון תיכנוני, כלכלי, מינהלי ומוסרי. נכדה של דורה, בנו של הוגו, עו"ד רוני שוורץ, חקר ומצא כי את המאבק נגד העדה הגרמנית בקטע של חוות דורה שוורץ הוליך מי שהיה לימים חבר כנסת ושר בני אילון שביקש אז להקים, יחד עם צעירים דתיים-לאומיים אחרים, ישיבה תורנית במתחם.

עדת אמה ברגר חיה במתחם דורה שוורץ עד היום וסיפורה של העדה ראוי לכתבה נפרדת. דורה שוורץ עצמה, מרירה וכואבת הלכה לעולמה בפתח-תקווה, שם נפטרה בגיל 88.

ענת שוורץ כינסה תעודות וצילומים רבים הקשורים לתולדות המשפחה. אלה שימשו בסיס לכתבה זו [במקורה ביקינתון]. הכתבה חושפת פירורים מתוך הגדה משפחתית עמוסה ומסועפת. ענת היא רעייתו של עו"ד רוני שוורץ, בן הדור השלישי למשפחה. היא מתכוונת להוציא ספר על-אודות הסאגה המשפחתית.

אהוד: המפעלים והחנות של העדה הגרמנית בזיכרון נמצאים בעיקול הדרך העולה מכיוון שפייה לזיכרון, החצר המוקפת חומה נמצאת שמאלה מהפנייה, כאשר הדרך עולה ימינה ליקב. יש להם תוצרת שמיכות וכרים מפוך ומחומרים אחרים. דברי מזון שונים ובעיקר דברי מאפה, דבש וריבות. אנחנו ממליצים על מרמלדת האשכוליות האדומות, מעדן טעים ונדיר שאין עוד כמוהו בארץ. המקום נקי ומטופח להפליא. הכול על טהרת הכשרות. לא מצאנו שם עקבות משיח.

* * *

יוסף אורן: מכתב גלוי לנורית שחל

שלום אהוד,

אודה לך אם תפרסם את תשובתי לנורית שחל, שהפתיעה אותי עם בית נוסף לשיר של נורית זרחי. וזו תשובתי: 

הופתעתי, נורית, להיווכח מתגובתך בגיליון 633 של "חדשות בן עזר", כי השיר של נורית זרחי, אינו בן 8 שורות – שסימן הפיסוק "נקודה" חותם אותן כיחידה אחת – אלא קיים לו בית נוסף בן 6 שורות. 

את מאמרי על השיר כתבתי על-פי צילום שעשיתי מהדפסה של השיר באחד העיתונים (שאת פרטיו לא שמרתי, לצערי), ושם הוא נדפס כשיר בן 8 שורות בלבד.

 מזה שנים אני נוהג "לשים יד" על טקסט שירי בעל ערך הנדפס במוספי הספרות של העיתונים, כדי לצרפו לאיסוף נושאי כלשהו בארכיוני, ולא היתה שום סיבה לחשוד שמישהו בעיתון ההוא נטל לעצמו חירות להשמיט בית שני של השיר הזה. 

 ומעובדות אלה, נורית, אני עובר אל העיקר: הצילום ששלחת מתוך מקראה לכיתות ו' איננו רק מוסיף בית בן 6 שורות לשיר כפי שהיכרתי – כשיר ללא כותרת-שם ששמונה שורותיו מהודקות זו לזו כיחידה אחת עד לנקודה בסיומו – אלא נוספו בו סימני פיסוק רבים וגם נוספה לו הכותרת "הו".

שינויים אלה משנים, כמובן, את נושאו של השיר, את תוכנו ובעיקר את משמעותו. ומשיר צובט-לב, המתאר בדידות מנקודת מבט מיגדרית, כפי שאפשר היה להבינו על-פי 8 השורות שהיו לנגד עיניי, הופך אותו הבית השני, זה שלא היה לנגד עיניי, לשיר לעגני-היתולי על השיעמום שמרגישים גבר ואישה היושבים בבית-הקפה זה בחברת זה. 

ולכן, לוא שאלו עורכי המקראה לדעתי, הייתי מציע להם לוותר על הכללתו של השיר במקראה לתלמידים בכיתות ו' – הן משום הסתירה בין נושאם, תוכנם ומשמעותם של שני בתיו, והן משום אי-התאמתו (בשתי הדפסותיו המנוגדות) לחוויות שנערות ונערים בגיל 13-12 אמורים לספוג מספרות. 

 רק נורית זרחי עצמה תוכל לפענח את פרשת שתי ההדפסות השונות של השיר – זו שהתירה להדפסה בעיתון (ושעליה הסתמכתי בכתיבת מאמרי) וזו שהתירה להדפסה באותה מקראה שנועדה לתלמידי כיתה ו' בבתי-הספר היסודיים. ומאחר שגם איכותו של השיר בשתי ההדפסות היא כה שונה – עליה להחליט על איזו מביניהן היא סומכת את ידה.

* * *

משה ברק

ז'ק אמיר – מיזוג הגלויות

ז'ק, יליד העיר הקטנה הנידחת מוגדור במרוקו, נשלח על ידי הוריו לפנימית "אורט" בקזבלנקה, ללמוד עיבוד מתכות. אחד מבין כ-180 אלף היהודים שפנו לישראל בעת יציאת מרוקו, כחלק מיהדות ערב שחברה לאחותה האשכנזית לשיבת ציון.

שלא כרוב העולים, ז'ק לא עלה מתוך לחץ חיצוני, אלא בהכרה כאיש תנועת הנוער החלוצית "דרור", חבר קבוצת "בנתיב" שעשתה את הכשרתה בעין גב ואחר כך בגינוסר. בקיבוץ הפנים את הילת עבודת הכפיים, ההתיישבות ברחבי המולדת השוממת ואימוץ התרבות העברית הישראלית. ההכשרה היתה לו ולחבריו חווייה אנושית, חברתית ותרבותית.

בשנות ה-50 האמינה עדיין התנועה הקיבוצית, כי שיבת ציון תתממש עם הקיבוצים כמוקד מרכזי. אך הארץ הוצפה עולים, בכמות גדולה בהרבה מהיהודים שבתוכה, עולים שהקימו מושבים רבים מאוד, לצד ערים רבות באזורים החדשים. אף כי התנועה הקיבוצית התאמצה להישאר במרכז העשייה הציונית, היא התגלתה קבל עם כבלתי מתאימה לאתגרי עלייה בסדר גודל זה. לכן סטה מוקד החלוצית לאזורי ההתיישבות החדשים, שיצרו ביקוש לפעילים בעלי חזון. בוגרי התנועות נסחפו אליהם, והותירו את הקיבוץ בשוליים.

גם הכשרת "בנתיב" המרוקאית, שז'ק היה אחד מראשיה, נסחפה אחרי האתגרים הציוניים החדשים שצצו, ונטשה רובה ככולה את הקיבוץ, שהספיק כבר להתעצב, ואיבד את ראשוניותו החלוצית. פרישה כוללת זו הקלה גם על ז'ק את המעבר, כי היה לו קשר אמיץ לקיבוץ, לתנועה, וליגאל אלון שפגש בגינוסר, אותו העריץ, ובשל כך התקשה להתנתק מהקיבוץ. אך ז'ק בעל החושים המדיניים הרחיק ראות, והוא הבין איפה יתמקד העתיד בדורו. לכן בחר להתיישב בדימונה בה ראה שהוא דרוש, והיא הציעה אתגרים רבים הולמים ליכולותיו.

כמנהיג עם ראש פתוח, היה לדוגמה נחשונית בדרך ליצירת חברה ממזגת גלויות. ראשית כל עיברת את השם הנוכרי "אמזלג" ל"אמיר". קשה היה לו לוותר על שמו הפרטי "ז'ק" ולהפוך ל"יעקב", אך בזאת הלך אחרי גולדה מאירסון, שעיברתה את שם משפחתה ל"מאיר", אך אך הקפידה להיקרא "גולדה מאיר" שלא הפכה ל"זהבה מאיר".

בפתיחותו החביבה מצא קשר לצברים ילידי הארץ, ביניהם מצא את רעייתו אורה, צברית, בתו של אבשלום צורף יליד מזרח אירופה שהיה מראשי הנוער העובד. כך, בניגוד לחבריו שבנו משפחות במסגרת העדה, היה ז'ק אחד מנחשוני מיזוג גלויות מזרח ומערב, בין בני מרוקו. הוא הקים במודע משפחה שחייבה אותו לנטוש את השפה הצרפתית ואת ההווי הגלותי לטובת העברית והישראליות שהיו חוליית החיבור בינו לרעייתו ולמשפחה. מיזוג גלויות שרק עתה, 50 שנה מאוחר יותר, מתחיל לצבור תאוצה לתפארת...

נאמן לחזונו הגיע ז'ק לדימונה ולעבודה במקצועו במפעלי ים המלח בסדום. מקרין אמונה בדרך, חביבות ונועם הליכות, נקרא ז'ק מאחרי המכונות לעמוד בראשם של עמיתיו. כך היה ראש ועד פועלי מפעלי ים המלח בסדום. בזאת יצר ז'ק בדימונה שלוחה אוהדת של הקיבוץ שהיתה מבסיסי כוחו המדיני, תוך קיום הקשר החברי הרעיוני עם יגאל אלון מנהיגו.

כלוחם לזכויות פועלי ים המלח, הפך בהדרגה גם לבעל השפעה ניכרת בראשות הסתדרות העובדים. מכאן היתה הדרך סלולה גם לראשות עיריית דימונה, עירו, וככזה גם לחברות בכנסת ישראל, כנאמן ליגאל אלון, יצרו יחד שילוב של יליד האטלס ויליד הגליל, לתפארת האמונה בדרך. ז'ק התגלה כמנהיג עממי אהוב, כשם שהיה עוד בהכשרה בעין גב ובגינוסר. מנהיגות שגילה עוד בנעוריו בקזבלנקה, ומעשה שהיה כך היה:

כותב טורים אלה היה שליח בזהות בדוייה בשנת 1950 בקזבלנקה, שכינויו הגלוי היה "ז'ק". בשל שערו הבהיר שבלט במרוקו הערבית, הוא הוגדר כ"ז'ק הבלונדיני". עקב הלשנה (של יהודים!!!) באה המשטרה לסניף "דרור" בעיר לחפש את "ז'ק הבלונדיני". רצה הגורל וז'ק אמזלג בן ה-15 היה חריג נדיר בעל צבע שער בהיר ביותר, לכן הציגו אותו הפעילים כ"ז'ק הבלונדיני", כפי שהיה כתוב בתעודת הזהות שלו. כאן התגלה הצעיר באומץ ליבו ובתבונתו. השוטרים שחקרו אותו ארוכות לא הצליחו להעלות דבר, והרימו ידיים. בינתיים הספקתי אני לברוח אל מחוץ לארץ.

ז'ק התגלה כאן לראשונה ביכולת עמידה ובנחישות רעיונית.

ז'ק אמיר היה המנהיג הבולט ביותר מקרב יוצאי התנועה החלוצית בצפון אפריקה, והוא פרש למשך שנים רבות מהפעילות עקב אירוע מוחי. החודש הלך לעולמו.

נאמן לדרך הציונות העובדת, בחר להיטמן לצד אבשלום צורף חותנו, ויגאל אלון מורה דרכו, בבית העלמין בקבוצת גינוסר. קבוצה זו היתה לו האם שהיניקה אותו בישראליותה כשהגיע ארצה. אמנם הוא נגמל ממנה כשנקלט בישראל. אך זכר לה חסר נעורים למענו גמל לה בכל ליבו.

* * *

אלי מייזליש

מה נעשה – מה, עם מדינה פלסטינית – מה?

צבי בראל הוא עיתונאי ב"הארץ". הוא גם מזרחן ומרצה באיזו אוניברסיטה – ובעיקר הוא 'מומחה' לסוריה, שבמשך שנים הטיף לרדת מהגולן כי "השלטון הסורי הכי יציב במזה"ת." אז מה זה חשוב שמומחי הבית הלבן סבורים היום כי שלטונו של באשר אסאד הוא משענת קנה רצוץ? מה יש לומר לבראל על זה? כלום.

אבל כל זה מתגמד נוכח המומחיות שלו לנושא הפלסטיני, שבמשך שנים לא רק הטיף לנסיגה [ללא תמורה] מהגדה, אלא 'הסביר' כי ישראל יחד עם ירדן והמדינה הפלסטינית יכולים להקים ברית מדינית-כלכלית, מעין 'טרואיקה' שתייצב את המצב במזה"ת מול כוחות פונדמנטליסטים חשוכים [אולי איראן וסוריה? לך תדע]. כך ב-2007, רק לפני 4 שנים.

עכשיו, הוא כבר לא 'מסביר'; הוא מאיים. ולפני שהוא מאיים הוא גם משכיב על שולחן המנתחים את גופתה של מדינת ישראל שחייבת לעבור כריתת אברים; לוותר על כל הגדה כולל ירושלים, אחרת היא תתפגר.

כי מדינת ישראל חולה במחלת "הכיבוש"; מחלה ידועה לשמצה בקרב חביבי השמאל. אבל! – לא כיבושי מלחמת תש"ח כמו יפו או רמלה ועכו; ערים פלסטיניות מובהקות, אלא 'רק' כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים. רק זה כיבוש, וכל השאר זה שחרור. ומותר לנו להחזיק בשטחים משוחררים.

ולכן, מזהיר אותנו בראל ככה: "בספטמבר תוכר המדינה הפלסטינית, ומיד תתמלא רמאללה בנציגיות רשמיות של רוב מדינות העולם... ומה תעשה ישראל? תחרים את המדינות שישלחו שגרירים לפלסטין?... לפלסטין, כחברה מלאה באו"ם, יתאפשר לדרוש פעולה בינלאומית נגד הכיבוש הישראלי. לא סתם החלטות על הנייר אלא סנקציות... ואפילו להזמין כוחות או"ם ש... שישמרו על ביטחון אזרחי פלסטין.." [ועוד ועוד איומים כאלה]. ולכן, מציע בראל שנקדים תרופה למכה ונהיה "אנחנו הראשונים שנכיר במדינה פלסטינית עוד טרם האו"ם מכיר בה... ורק אז נוכל לנהל מו"מ לשלום עם מדינה מוכרת ולא עם רשות פלסטינית שאינה מדינה...."

אז בואו ונעשה סדר: כי מה היה לנו כאן? א' איום עלינו. ב' וכדי להסיר את האיום, נדרשת המדינה לוותר על הגדה מיד. ג' להכיר בו-בזמן במדינה פלסטינית ולסמוך עליה כי היא תוכל להגיע איתנו לשלום על בסיס של גבולות מוכרים, שהם גבולות שביתת הנשק מ-1949 [עם 4 מדינות ערב; מצרים, ירדן, סוריה ולבנון שהובסו בקרב ושנאלצו לחתום שביתת נשק].

כל זה כותב מומחה המלמד את תורתו באוניברסיטה.

אם הייתי מורה בתורת המשחקים, הייתי מציג בפניו משחק ובו סיפור על כפר אי-שם, ובכפר נערה הגונה ויפהפיה, סטודנטית לרפואה, בת יחידה ובתולה תמימה בת 18, ולאביה מרבית האדמות וכמעט כל תושבי הכפר הם עובדים שכירים שלו. והנה מגיח איזה פועל מהשדה; רווק מזדקן כבן 50, דפוק בשכל, לא סיים יסודי, עקום למראה, קרוע ובלוע, ודופק בדלת ומציע את עצמו כחתן. ולא רק מציע, אלא תובע בתוקף את זכותו להינשא לה בשל מעלותיו הרבות כי אין כאלה לאף בחור אחר בכפר או בכפרים סמוכים וגם לא בעיר הגדולה שם לומדת הנערה.

נו? איך היית מגיב בראל? הרי זה שיא האבסורד. וגם מגוחך.

הרי הפלסטינים דומים בדיוק לאותו בחור אידיוט, אלא מאי? יש בעולם תכונה מסוימת ושמה "חוצפה". כבר דובר בכל המקומות מהו שיא החוצפה. האם לא על דעתך כי הדרישות שלך מעם ישראל הן שיא החוצפה? כמו אותו נבער דעת מהכפר אתה ניצב ליד דלתו של הגביר ומציע מרכולת מעופשת? הרי הוא יקרא למשרתיו שיזרקו אותך לקיבינימט, לא?

האיומים שלך עם האו"ם או סנקציות, מהיכן הבאת אותם? מה למשל? מדוע יהיה 'כדאי' למדינה כלשהי, נניח הודו, או קנדה, או צ'כיה – לוותר על היחסים עם ישראל [הודו היא הלקוחה מס' 1 של התעשייה האווירית של ישראל] תמורת אפס רווח ברמאללה. האם הפלסטינים מוכרים מטוסים או מזל"טים או טילים להודו? מדוע שצ'כיה תעדיף את רמאללה? מדינות ערב ומרבית מדינות האיסלאם, או מדינות פופולריות כמו קובה או וונצואלה ממילא אינן מקיימות יחסי מסחר עם ישראל, לא? האם שבדיה תסגור את 'איקאה'? האם יפן תמכור את ה'טויוטות' שמוכרת בישראל – לרמאללה? "אל-איטליה" או ק.ל.מ. יפסיקו לטוס לנתב"ג? מה הברוך הצפוי לנו בדיוק?

אז הנה התשובה: היום יום שני 11.4.2011 כותב נחום ברנע בעיתונו "ידיעות" כך: "כל ישראלי שגר במזרח ירושלים או בגדה יהפוך למי שמפר ריבונות של חברת או"ם. צה"ל יצטרך לסגת מהגדה... הדרך תהיה סלולה להטלת סנקציות על ישראל, כפי שהוטלו בזמנו על דרום-אפריקה..."

והיד שלך לא רעדה, ברנע? לא החמצת עוד בדייה ונבואת כסילים? הלדרום-אפריקה היינו? וכי חוקקנו חוקי אפרטהייד כמוהם? וכי שלטנו על 24 מיליון שחורים וירינו בהם כמו בכלבים? הרי אפילו אם רק יהודי אחד בארץ יתאמץ לחקות את חוקי האפרטהייד הוא ייכשל בראשון שבהם. ואתה חושב כי מישהו רציני מוכן לקנות ממך את "כל ישראלי שגר במזרח ירושלים.." – האם אותם 250 אלף שגרים שם [גילה, הר חומה, העיר העתיקה, רמות, רמת אשכול ועוד] – יעזבו את העיר בגלל השטויות שלך או של איזה גוי באו"ם? מי יעזוב את ביתו ב-40 או 20 השנים האחרונות בירושלים? מי הרמטכ"ל שיתן פקודה צה"ל לעזוב את הגדה?

אז נרגעתי. אם זה הכול, ברנע, אז הפלסטינים ברמאללה בבעייה. בעייה קשה מאוד-מאוד. לא מדינית בכלל, כי ממילא שום דבר מהתחזית שלך בלתי אפשרי לה להתקיים, אלא הגרוש ברנע, הגרוש מדבר כאן, כי כל ההפסד, אם יהיה בכלל, הוא יהיה על חשבון הערבים ברמאללה. להם אסור בשום אופן שמשהו יקרה לכלכלה שלנו, כי ממנה הם ניזונים. אם לא תהיה כאן כלכלה להם לא יהיה אפילו לחם. ולנו לפחות יש 60 מיליארד דולר רזרוות במרתפי בנק ישראל, ועם ישראל ב"ה קיים בעולם. להם? אין גרוש. יתרה מזו; כל מדינות ערב כיום נתונות בבוקה ומבוקה ומבולקה ואיש מהם לא יבוא לעזרת רמאללה. חוץ מזה – הכול תלוי בנו ולא בכמה גויים באו"ם. ואם כך, הרי הכול בסדר. כי חוץ ממך ועוד כמה נבחנים חורצי לשון, אף אחד באמת אינו חושש מהסנקציות שהבאת בעיתונך "ידיעות". לא רק שהן חסרות כל ערך מעשי, הן עלבון כלפי העם היהודי שלאחר השואה, וכל זה רק יגרום לכך שהקולקטיב היהודי הרעוע כיום בארץ, יתהפך בזעם כלפי הזוממים לחסלנו והאחדות הלאומית סופסוף תצעד בגאווה בריש גלי ללא מורא כמו ב-15 למאי 1948 – וניצחנו.

* * *

אמנון שמוש

פגישה אילמת (סיפורה של חנה)

מתוך יקינתון 246 פסח תשע"א

היינו מרבים לטייל בעיר. אהבנו את וינה ואת סביבותיה. באחת השבתות ארזנו ארוחת צהריים בקופסת אלומיניום ויצאנו ברגל אל אחד ההרים שממנו נשקפת העיר הגדולה. שולחנות וספסלים מעץ הזמינו אותנו לארוחת צהריים אחרי הליכה ממושכת. התיישבנו ופתחנו את הקופסה שליוותה אותנו בכל טיולנו. מתחת לעננים הקלים פרוסה היתה לפנינו העיר היפה והשלווה. ארמון המלכים שון-ברון מזה, וגלגל הענק מזה. שתיים-שלוש חשמליות התפתלו דהרו זו אחר זו, נראו כצעצועים. שלווה ונועם סביב סביב.

אבא אמר: "השקט שלפני הסערה."

ואימא הביטה בכעס: "תמיד אתה..."

ממול, על ספסל בודד, קלטה עינה של אימא בחור צעיר, רזה ומרושל, חיוור ונפול-פנים, שבהה בנו בעת שהתנפלנו על השניצלים שבתוך הכריכים שלנו.

"תראה כמה שהוא רעב," אומרת אימא לאבא. "הרבה זמן לא בא אוכל אל פיו." אימא היתה רופאה, והצהרה כזאת מפיה נשמעה ללא עוררין. היו לנו בדיוק ארבעה כריכים עם שניצל, לאימא ואבא לאחי ולי. אימא לא חשבה פעמיים, ניגשה אל הבחור הצעיר החיוור והזמינה אותו הביתה לאכול משהו חם. לשאלתה מתי אכל לאחרונה ענה, לפני יומיים או שלושה. לא זוכר. הקול שלו והרעדה בכל גופו, העידו שהדיאגנוזה של אמא היתה נכונה. לקחנו את הבחור, ששמו נשכח ממני, אלינו הביתה, ואימא אמרה לו: "נתחיל במרק." לאחר שתי צלחות מרק מהביל השתנה צבע פניו, ותוך כדי אכילת הבשר הוא התחיל לספר בגמגום ובמבוכה על עצמו. אין משפחה. אין עבודה. אין עתיד. אין כלום.

תוך כדי שיחה התברר שבעבר עבד בתור מורה להתעמלות. מיד הבריקה המחשבה שזו הזדמנות לתת לי ולאחי הקטן חינוך גופני בבית. קיבלנו את רוע הגזירה. מה לא עושים כדי לתת פרנסה לבחור מסכן. אימא התקשרה לכמה מידידותיה היהודיות, שלהן ילדים בערך בגילנו, ושכנעה אותם שיש לה מורה מצוין להתעמלות, מוכן לבוא לכל בית בכל שעה תמורת תשלום צנוע.

הבחור היה מאושר. הוא עשה את עבודתו נאמנה ואנחנו, הילדים, סבלנו בשקט פעם בשבוע ובלבד שתהיה לבחור הסימפטי פרנסה. כשהתאושש נראה לנו כבחור נאה למדי, אפילו חביב ואנושי. הפרידה ממנו היתה אקראית כמו הפגישה איתו. עברה שנה. אולי שנתיים. אוסטריה נכבשה ע"י היטלר. רוחות רעות החלו מנשבות בעיר. ואני, כמעט נערה, הולכת לגימנסיה ובדרך אני פוגשת את המורה להתעמלות במדים של אס. א. – מדים חומים עם צלב קרס על השרוול ועל המצחייה. אני מביטה בו מזועזעת והוא מביט בי במבוכה ובבושה והמילים נעתקות מפינו. אף מילה. אינני יודעת מי היה מזועזע יותר מן הפגישה. מי היה נבוך ומבויש יותר.

זה היה אירוע ראשון ולא אחרון, בווינה הנאורה, בירת התרבות האנושית, שזרע בלבי חוסר אמון בבני אדם. פסימיות לאורך כל החיים. לא סיפרתי להוריי. למה להכאיב להם. בודאי גם להם ישנן פגישות שכאלה. עוצמת הפגישה ההיא מלווה אותי עד היום. אין לי טינה כלפיו. סוף-סוף הוא מצא פרנסה וטעם בחיים. אוי לו לאותו טעם. הוא לא ירעב יותר. האם יצא חי מהמלחמה? האם הוא זוכר את המבטים שהחלפנו באותה פגישה טעונה? אני זוכרת את המבט שלו המבוהל והמתנצל, כאילו זה היה אתמול.

ככל שאני שוכחת מה שקרה אתמול ושלשום, כך מתחזקות ועולות בזיכרוני תמונות מן הילדות והנעורים בווינה. הבזקים מימים רחוקים. בלי ספק ימים רחוקים. עברו יותר משבעים שנה. ימים יפים? ימים יפים מאוד שנקטעו והטילו אותי (ואת העולם כולו) למערבולת נוראה, שהסתיימה בבית בגליל. בית שליו? לאו דווקא. המלחמות רדפו אותי (אותנו) גם לכאן. עד היום.

הסיפור הוא סיפורה של חנה שמוש, יוצאת וינה, רעייתו של הסופר אמנון שמוש, יוצא חאלב, סוריה, שנפגשו בארץ, נישאו וחיים (עד 120) בקיבוץ מעיין-ברוך. אמנון, שהעלה את סיפורי חנה רעייתו על הכתב, פירסם ספרים רבים (ביניהם "מישל עזרא ספרא ובניו", "דרך המשי," "אנה פרנק ואני" ועוד ועוד) שתורגמו לערבית, לאנגלית, ולעוד 18 שפות, זכה בפרסי ספרות רבים וממשיך לכתוב עד היום.

* * *

מזמור לְפָחִי טָלִימָה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

זכריה זביידי הגיבור שלך זונה

כדברייך

וכדי לתקן את הקרנית בעין

וד"ר טיכו כבר מת

יזיינו אותו הרופאים בקרנית חדשה

רופאים מגדוד חללי אל אקצה בג'נין

שבראשו עמד לו

כאשר תינה עימך אהבים בפלסטין

ואולי גם הסגיר אותך לשב"כ

כי הוא לא סובל נשים דעתניות

מתרגמות ממושקפות ללא רעלה

שבטח לא אוהבות שיעורים בתחת

בחורות שמלמדות אותו מהו כיבוש

והקנאות שלהן לככב בכותרות חשודה

כי הן מקבלות אביונה פוליטית

מתקשורת ישראלית אוהדת

והכוס שלהן מרטט במחאה פלסטינית

ועכשיו היחסים מתערערים

והזונה הזה גורם לך לחזור לאלמוניות

שמשם באת בטרם נעשית לאישיות

בזכות גבריותו המזויינת והדו-פרצופית

ליבך במזרח ואת בסוף מערב

הו ילדה מסכנה מעדות המזרח

אולי אגי משעול היתה כותבת עלייך שיר טוב ממני

אילו היית ערבייה

פורסם בגיליון 364

מיום 28.7.08

אהוד: בינתיים קראנו בעיתונים שטלי פחימה התאסלמה וכי הטרוריסט זכריה זביידי [זכריא מחמד עבד אלרחמן אלזבידי], שהוא כיום מנהל "תיאטרון החירות" בג'נין – היה חברו הטוב של ג'וליאנו מר, הגבר היפה, הפטריוט הפלסטיני, שנרצח לאחרונה בידי אֶחיו-למחצה.

"זכריה זביידי הוא הזונה של השב"כ," כך אומרת בראיון לערוץ 10, בת זוגו לשעבר של זכריה זביידי, מי שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין. טלי פחימה אמרה את הדברים לאור בקשתו של זביידי מהשב"כ לצאת מהגדה המערבית לשם טיפולים בעיניו. זביידי הוסר מרשימת המבוקשים של השב"כ בתנאי שישאר קרוב לתחנת המשטרה הפלשתינית בג'נין.
פחימה, שריצתה שתי שנות מאסר בגין תמיכה בארגון טרור וסיוע לאוייב בשעת מלחמה, המשיכה ותקפה את זביידי בראיון: "אני לא מוכנה אפילו לראות אותו ואני לא מוכנה אפילו לדבר איתו," אמרה פחימה בזעם על מי שנחשב לבכיר המבוקשים בגדה ואמרה כי "הוא חייב לספר לעם הפלשתיני על המשא ומתן שהוא מנהל עם השב"כ לצרכיו האישיים."

מתוך: "הארץ", .24.7.08

* * *

יוסי שדה

כיצד זכיתי במשפט מבלי להבין אידיש!

לכל עורך-דין יש סיפורים על משפטים מוזרים שהיו לו. כמו שיש חתונה בהפתעה – יש גם משפט בהפתעה. אני השתתפתי במשפט בהפתעה, זה היה בתחילת הקריירה שלי, והייתי שכיר במשרד של ד"ר סלומון וולף, עורך דין ידוע ונכבד. הגעתי בוקר אחד למשרד, וד"ר וולף אמר לי: "שדה – לנדאו לא הגיע היום לעבודה."

חשבתי שזה יפה שהמעמד שלי במשרד כל כך גבוה, שד"ר וולף מדווח לי מי הגיע ומי לא הגיע לעבודה. התברר שהענין הוא אחר. הואיל ולנדאו לא הגיע – אני אקח את התיק שלנדאו מנהל, ואסע במונית עם העדה לבית המשפט, ואנהל את המשפט.

במונית ניסיתי לשאול את הגברת במה העניין, והיא ענתה: "ראעדט יידיש? שפרכן זי דויטש?"

 כמובן שהגבתי בשלילה – גם להצעה לדבר הונגרית.

ואז היא שאלה איזה שפרכן אני יודע, אמרתי – עברית – והיא עשתה העוויה של גועל. אנגלית – הנידה בראשה לשלילה, וערבית (של יהודי בגדד) – חזרה ההעוויה הראשונה, אבל יותר מודגשת.

עד שנגמרו חילופי האינפורמציה בקשר לשפרכן, הגענו לבית המשפט. השופט, שהיה ידוע באיחוריו, הגיע דווקא בזמן באותו בוקר, ושאל: "אתה מוכן, הבאת את העדה?"

 כן," אמרתי, "אבל, אדוני, יש בעייה, היא דוברת אידיש ולא הצלחתי למצוא מתורגמן."

השופט צחק: "אני צריך מתורגמן לאידיש?"

"כן," אמרתי, "אבל חברי המלומד, אולי השליטה שלו..."

ענה החבר המלומד: "אידיש? אני אלוף באידיש. זאת שפת האם שלי!"

"קדימה, אמר השופט, "תחקור אותה!"

במצוקה גדולה, הבאתי את העדה לדוכן העדים, וקרעתי מתוך עצמי משפט אחד באידיש,  אמרתי לה: "שפרכן דה גנצע מייסה!"

עמדה הגברת ודיברה אוטוסטראדה באידיש – וכמובן לא הבנתי אף מילה. אחרי כמה דקות  שמתי לב שהיא השתתקה, והשופט שאל אותי – "יש לך עוד שאלות?"

"לא," אמרתי, העניין ניראה די ברור."

גם לא ידעתי עוד משפט באידיש... גנצע מייסה זה כל הידע שלי.

קם הצד השני, והתחיל חוקר אותה באידיש, ואני מסתכל בסקרנות. בשלב מסוים עמדתי ואמרתי, בלי שאבין במה המדובר- "זה לא עולה מהחקירה הראשית!" והשופט, לתדהמתי, אמר – "נכון! אין מקום לשאלות אלה."

הסתיים גם השלב הזה, שואל השופט: "יש לך שאלות לחקירה חוזרת?"

"לא," עניתי.

"יפה," אמר השופט, "זיצאן זי ביטה," הושיב אותה, ושאל אותי – "יש לך עוד עדים?"

"לא," אמרתי, "אפשר ללכת?"

"לא," אמר השופט, "אם אין לך עוד עדים, תסכם."

באותה עת כבר נכנסתי למשחק, ואמרתי, לאחר חימחום וכיחכוח, שאני חושב שהראיות שהובאו מוכיחות את כל הטענות שלנו, ויש לפסוק לטובתנו – באותה עת לא הייתי בטוח אם אני מייצג את התובע או הנתבע.

עמד הצד השני ונתן נאום נפלא באידיש מצוחצחת. לא העזתי להסתכל בניירות שבתיק –  שלא יראו שאני מנסה לגלות במה המדובר, וגם – באותה עת זה כבר לא היה רלבנטי.

סיים הצד השני לדבר, והשופט שאל: "יש לך מה להוסיף?"

אמרתי – "כל המוסיף גורע," והוא הסכים. "אפשר ללכת?" שאלתי.

"לא," אמר השופט, "תמתינו כאן," וניכנס ללישכתו.

חיכינו כחצי שעה, והוא יצא, התיישב בכיסאו, דיבר קצת אידיש עם הגברת שפרכן והסביר לה באידיש מה שעמד לקרוא בעברית, והיא ניראתה לי מאוד מרוצה, ואז – קרא את פסק הדין – זכיתי.

הגברת שפרכן היתה כל כך מאושרת, שהיא נתנה לי במתנה מין קרטון, שבקצה שלו יש בדל מטפחת, וכשאתה שם אותו בכיס הז'אקט – כולם חושבים שיש לך באמת מטפחת.

חזרתי למשרד, המום, אך עטור תהילה – ומסרתי לד"ר וולף את פסק הדין – זכינו במשפט.

ד"ר וולף היה מאוד מרוצה. הוא אמר לי: "אמרתי לאישתי שאתה בחור מוכשר!"

"כן," עניתי, "בכל זאת, אפשר לשאול משהו, ד"ר וולף?"

"כן, בבקשה," הוא ענה.

לא התאפקתי, ושאלתי: "על מה זה היה, המשפט הזה, שזכיתי בו?"

וד"ר וולף לא ידע כמה שהוא טועה, כשאמר: "אתה לא רק מוכשר – יש לך גם חוש הומור!"

קורא יקר, אם יש לך איזה תביעה באידיש, בוא אליי – לא תתאכזב! אבל אם זה בעברית – לך לעורך דין אמיתי!

* * *

עוד על אליהו כהן-חינסקי הי"ד מפתח-תקווה

שלום רב,

 ברכות נוספות לאלפי הרבות שכבר קיבלת על מפעלך, עיתון זה.

אני מודה לך שהעלית מחדש את זיכרו של אליהו ז"ל, כנראה על פי בקשתי. כפי שכבר כתבתי לך, אני מחפשת פרטים על משפחת שולמן, שאחד מבניה היה אליהו.

אליהו נולד לאסתר בת פסח אליהו שולמן (1902-1944) ולאריה בן יצחק כהן. הוריו התגרשו בהיותו ילד רך בשנים ואסתר התחתנה עם יקותיאל חינסקי שגידל את אליהו כאילו היה בנו.

אני מעוניינת בכל מה שאוכל ללמוד על אימו ומשפחתה של אליהו. סבתא של אליהו, פשה לובה שולמן, גרה זמן רב בנווה צדק.

קיוויתי דרך עיתונך למצוא אולי מישהו שיהיה ברשותו תמונה של אליהו עם אימו או מי מבני משפחתו. כבר מצאתי תמונות רבות שלו עם חברים לתנועת הנוער ולקורס שעשה בהגנה.

אני מקווה לעזרתך.

תודה רבה וחג שמח,

יעל פולת

* * *

שולה וידריך

ממוזיאון גוטמן ועד אליהו חינסקי

לפני כחודש הופתעתי לקבל שיחת טלפון מאדם המתגורר בפריס שהזדהה כמישל שולמן,  נכדו של פסח אליהו שולמן, הבעלים המקוריים של בית שולמן בנווה צדק. כיום פועל במיבנה  מוזיאון נחום גוטמן, ברחוב שמעון רוקח 21. הפגישה איתו נערכה  בתיאום עם גב' יעל פולת, קרובת משפחה שלו, שמתגוררת ברמת גן. כמובן שנפגשנו בבית הסבא – במוזיאון נחום גוטמן.

סבו פסח אליהו שולמן וסבתו פשה דובה נמנו עם ראשוני נווה צדק, בנו את ביתם ברחוב שהפך לימים רחוב רוקח. פסח אליהו שולמן נולד במינסק רוסיה בשנת 1864 ועלה עם הוריו שמואל ושרה בשנת 1880 והתיישבו בירושלים. פסח למד בישיבת "עץ חיים" ולמד נגרות מאביו הנגר.  את עבודותיו הראשונות ביצע במקווה ישראל ובראשון לציון. בראשון לציון השתתף כחבר פעיל בתזמורת של בני המושבה, נשא לאישה את פשה דובה והשתקע ביפו.

הוא הצטרף למייסדי נווה צדק והשתתף עם מוריס שיינברג תושב השכונה ביסוד אגודת "פעולה" למלאכה ואומנות, שהיתה הקואופרטיב הראשון של בעלי מלאכה ביפו. במסגרת עבודתו כנגר בנה את הבמה לחובבי הבמה העברית והתמחה גם בצבעים ובפרזול. הוא נפטר בירושלים בשנת 1902 וניטמן בהר הזיתים.

לאחר מותו נשלח הבכור בבניו, אריה, לבית הסבא שמואל בירושלים. בנווה צדק נשארו פשה והילדים רחל, חיה, יצחק, דבורה ואסתר. האלמנה פשה דובה  התפרנסה מהשכרת חדרים.

אריה שימש כמורה בבית ספר למל ובבתי ספר של חברת "העזרה" ברחובות וביפו. הוא מוזכר בזיכרונות בנימין ברנר המתארים את ביקורו בשנת 1910 אצל האח הסופר יוסף חיים ברנר. כידוע ברנר התגורר בבית מערכת "הפועל הצעיר" ששכנה בבית שולמן. בנימין כתב שברנר העלה אותו ואת אחותו לקומה השנייה, למר שולמן. "אותו מר שולמן היה מורה בבית ספר 'עזרה' שבו למד בנימין." ("גדולה היתה הבדידות" מאת בנימין ברנר, "עם עובד", 1978).

אריה המשיך בלימודיו, ב-1912 נסע ללמוד באוניברסיטת ברלין והוסמך כדוקטור לפילוסופיה ולכלכלה. הוא חזר לארץ ועסק בפעילות ציבורית ובכתיבה. כתב את הספר "הפלחים בארץ ישראל". בשנים 1946-48 שימש כמנהל גימנסיה בלפור בתל אביב. נפטר בשנת 1956 ונטמן בקריית שאול.

יצחק אביו של מישל שולמן, למד באליאנס ולאחר לימודיו, בערך ב-1913, נסע לפריז, בה השתקע וסיים את לימודי הרפואה. כרופא נשים פתח בית חולים פרטי  למיילדות ברובע היהודי בפריס, ונישא לאישה בשם ברט, ילידת גרמניה. מישל סיפר לי שהוריו לא סיפרו לו על נווה צדק. הוא ידע שיש לו שורשים בנווה צדק אבל משום מה לא רצו לדבר על הנושא.

הבנות האחרות של פסח – חיה, דבורה ורחל  עזבו את הארץ לארצות הברית בשנת 1915.

אסתר, שנולדה ב-1902, נישאה לאריה כהן, ובנישואים  שניים ליקותיאל חינסקי. בנם אליהו חינסקי כהן נהרג בשנת 1946 ברישפון במאבק נגד הבריטים.

* * *

אליהו הכהן: "שולמן ישלם!"

אהוד, שלום.

במענה לשאלתך, לא היכרתי את בני משפחת שולמן המוזכרים בכתבה של יעל פולת. שולמן, משפחת שולמן, המוכרת לי משכונת נווה צדק, היא משפחתו של מאיר שולמן, איש העלייה השנייה, שגרה ברחוב רוקח פינת רחוב פינס בקומה השנייה והשלישית.

ראש המשפחה מאיר שולמן היה בעלים של בית חרושת לממתקים יחד עם לוינשטיין ("שולמן את לוינשטיין") והיתה לו חנות לשוקולד ולדברי מתיקה ברחוב יפו תל אביב, שריתקה אליה כמה מגרגרני אחוזת בית. מאיר שולמן ניחן בקול טנור ערב והיה עובר לפני התיבה בבית הכנסת "ישורון תחכמוני"  ברחוב לילנבלום 7 בתל אביב. בנו, בן עמי שולמן, הוא אחד האדריכלים הראשונים של תל אביב, הוא תיכנן את הבניין המסוגנן עם המרפסות המעוגלות ברחוב נחלת בנימין, סמוך לפינת אחד העם מצד מזרח.

הכרתי היטב את כל בני המשפחה. הנכדים עוזי ואלי שולמן היו חבריי לספסל הלימודים בשנות הארבעים, ולא ידוע לי על קשר משפחתי שלהם לפסח אליהו שולמן.

כידוע לך לא חסרו שולמנים בישראל,  על פי הפולקלור הישראלי אחד מהם נותר חייב ממון רב, שכן האימרה "שולמן ישלם!" – היתה לא רק התחייבות אלא גם מטבע עובר לסוחר בקיוסקים ובבתי קפה שיושביהם בחרו להעמיס על שולמן את חובם.

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

משה כהן

הנדון: העלאת אחוז עוברי בחינות הבגרות

מכובדי,

מערכת החינוך שמה לה למטרה להעלות את אחוז מקבלי תעודות הבגרות. קברניטי מערכת החינוך נבדקים ומוערכים לפי הישגי התלמידים בבחינות הבגרות. זה גורם להנהגת הקלות שונות ומשונות על סמך לקויות למידה כאלו ואחרות, ולאו דווקא מעלה את רמת הלימודים.

מעבר לכך מראים הנתונים שתעודת בגרות ותואר אקדמי אינם ערובה להשגת תעסוקה. אדרבה, יש דרישה הולכת וגוברת לעובדים במקצועות טכניים. אך כנראה משיקולי פופולריות ויוקרה מוסיפים ראשי המערכת לעודד תלמידים להתכונן לבחינות בגרות. מגמה זו אינה משפרת את מצב התעסוקה בשוק אלא מחריפה אותו. אדרבה, צריך לעודד צעירים לבחור במקצועות טכניים, בהם התעסוקה מובטחת.

תשאלו אדם שעבר את הדרך הזו והגיע די רחוק, הלא הוא סטף ורטהיימר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

זאב מגן: מה בסך הכול ביקשנו?

שבת שלום לעורך המסור והכותב הבלתי נדלה מר בן עזר. עונג רצוף ותענוגות של שבת קודש חלפו בראשי עת ישבתי אל מול מרקע המחשב, שבת של אחרי שחייה מענגת בים של מול ביתי. הלא הוא חוף הקרייתים. אומרים מזוהם הוא הים, ואני עונה: סליחה, סיימנו לנקות את מנהיגנו מלקיחת שלמונים? כמה נהנתנות עוד צריך עד שתפתח הארץ את אדמתה ונעלם כאילו לא היינו כאן? כמה פעמים עוד תרעד הארץ ואמות הסיפים ירעדו עד אשר נבין שאין לנו ארץ אחרת?!

אפרופו זיהום. מה שלא הורג כנראה מחשל. [אשרי המאמין]. לא לזה התכוון המשורר. רק רציתי להודות על העיתון האחרון שיצא. מגוון מרשים של כתבות, מחולין של יום רגיל, ועד שירה מקסימה ומרגשת. משינאה אובייקטיבית ועד אהבה לארץ המובטחת. שמאל וימין ואידיליה שנמוגה ואיננה. חיי קיבוץ ושירה אמיתית בין גבר לעלמה. סוגיית נישואין ובגידה של אסור ומותר.

ומה בסך הכול ביקשנו? כיכר אחד של לחם, כד של יין, ומיטה, רצוי זוגית, ואהבה, כן והרבה.

ושוב תודה על המאמץ הרצוף של קיום העיתון החשוב והמרתק שלך. על הכתבות שמקיפות עולם ומלואו.

ישר כוח. בידידות.

זאב מגן

בן קיבוץ גבת לשעבר

* * *

דניס מק'יואן: מכתב לתמר פוגל

תמר היקרה,

מעולם לא נפגשנו וכנראה שגם לא ניפגש. למרות שאינני יהודי או ישראלי, מזה שנים רבות אני מגן הן על יהודים והן על ישראלים מפני ההתקפות הפיסיות והפוליטיות עליהם. אני חי באנגליה, למרות שאני אירי. האירים היו פעם אויבים מושבעים של האנגלים, אשר עשו להם דברים רעים, אך גם נתנו לנו את השפה, דבר שבו אנו מצטיינים. אך לפני שנים רבות, הרבה לפני שנולדת, האיבה בין האירים והאנגלים נמוגה. אנחנו אמנם לא אותם האנשים, אך איננו שונאים זה את זה יותר, ובקרוב תעשה המלכה האנגלית את ביקורה הראשון באירלנד, כמחווה לכך שהעבר הוא עבר, וכי עתה אנו בני ברית ולא אויבים.

הדבר החשוב ביותר הוא שתהיי בטוחה בכך שהצדדים האשמים היחידים הם המחבלים שביצעו את הטבח. ואינני צריך להגיד לך שאלה לא היו המחבלים הפלסטינים הראשונים שהוציאו את שנאתם, את טינתם ואת קנאתם על יהודים חסרי אונים החיים על אדמה יהודית. צפיתי בך בשני קטעי וידאו, בפעם הראשונה כאשר בנימין נתניהו בא לבקר אותך ואת הסבים שלך, ואני עדיין זוכר את העוצמה שבה עמדת מולו, כזה איש חשוב וכזו נערה צעירה. ואחר כך את דמעותייך. נראה היה לי אז, ונדמה לי גם כעת, כי המתים מצאו את מנוחתם, וכי שני אחייך שנותרו בחיים יגדלו עם פחות זיכרונות קשים ואפלים, אך את, מעל לכול, כבר מספיק בוגרת ומודעת כדי לשאת את הזיכרונות האיומים לשארית חייך.

אך גם צפיתי בהקלטה נוספת, שבה דיברת עם כתב מהטלוויזיה הישראלית, וכאן פינו דמעותייך דרך לקביעה כל כך ברורה, כל כך בוגרת ומרגשת על זכותך לחיות בשומרון. הלוואי שכל פלסטיני יכול היה לצפות באותו הווידאו עם דיבוב בערבית. אולי אז היו רואים כי המאבק שלהם נגד ישראל הוא חסר תועלת, וכי לעולם לא תיכנעו, כי לא תתנו לעצמכם להיות מובלים לטבח כפי שקרה לפני שנים.

הרב חיים פוטוק כתב פעם כי אין יותר יהודים עדינים. כוונתו לא היתה כי יהודים הם כבר לא אדיבים או טובים, אלא שהם יודעים עכשיו איך להשיב מלחמה. כל הכבוד לך על כל מילה שאמרת. את תגדלי בין אנשים חזקים, ולבסוף תנשאי ויהיו לך ילדים משלך. אולי זה נראה לך עוד רחוק, אך לאדם מבוגר יותר, כמוני, זה יקרה כהרף עין. וכאשר זה יקרה, וכאשר שני אחייך ימצאו בנות זוג וילדו ילדים, יהיו יותר פוגלים מאשר קודם. הם לא יוכלו למלא את מקומם של המתים, אך הם יוכלו לעמוד ולדבר עבורם למשך שנים רבות וארוכות.

חייך, עד כמה שתבקשי אחרת, תמיד יהיו בצל אותו אירוע נוראי שעברת. את תשאלי שאלות ואולי תמצאי תשובות. אחרי השואה דנו רבנים רבים בשאלת הסתר פנים, ושאלו מדוע נראה כאילו השם מעלים פנים מעמו. אינני יהודי, ואיני יכול לספק תשובות קלות לשאלות אלה. עלייך לחפש את תשובותייך אצל הרבנים ובכתובים שלך. ניתן אולי למצוא תשובה אחת בהקלטת שמע שנעשתה במחנה הריכוז ברגן בלזן זמן קצר לאחר שחרור המקום על ידי הכוחות הבריטים. ההקלטה היא של רשת ה-בי-בי-סי ובסופה יש תיאור של קבלת שבת שערך רב בריטי, שבסופה עמדו הניצולים ושרו "התקווה". הם אמנם חלשים, מזייפים, וחלקם עוד ימותו; אך הם שרים תוך התנגדות גלויה ועמידה איתנה לנוכח הרוע הנאצי העצום שהכניע אותם ואת משפחותיהם. שלוש שנים לאחר מכן נוסדה מדינת ישראל.

אני כותב, ראשית בגלל שאני סופר וזוהי דרכי להביע את רגשותיי בצורה הטובה ביותר. אך גם בגלל שרציתי להעביר לך עד כמה אנשים חושבים עלייך. יש לך את הסבים והדודים והדודות שלך, ואחר כך יש לך את הקהילה הקטנה והדואגת באיתמר, אך מעבר לכך יש לך עולם מלא באנשים, יהודים ולא יהודים, אשר עומדים איתך בצערך. אנו עומדים חסרי אונים, ואיננו יודעים מה אנו יכולים או צריכים לעשות כדי לעזור לך, אבל אנחנו ממש מבקשים לעשות זאת. כמה אנשים יכולים לומר כי הם באמת אוהבים את הרוצחים שבאו באותו לילה לביתך? מעטים אולי יחלקו סוכריות וירקדו ברחובות, אך איזו משמעות יש לזה באמת? הם אוהבים את עצמם ואת חלומות התהילה שלהם, אך מי באמת ובתמים יכול לאהוב אנשי דם, כאלה שרוצחים עוללים בעריסותיהם?

הבעייה הגדולה ביותר עבורך בשנים הקרובות עשויה להיות זו: את עדיין ילדה ומגיע לך לקרוא ספרים מצחיקים ולצפות בסרטים ולשחק במשחקים וללכת לתנועת הנוער שלך. אך יהיו רבים שיתייחסו אלייך כבן אדם בוגר לפני שאת מוכנה לגמרי לאחריות של אדם בוגר. את אמנם נראית בוגרת יותר מגילך, אך לא צריך להאיץ בך להגיע לבגרות. אני בטוח שהסבים שלך ואחרים יבינו זאת ויעשו הכל כדי להגן עלייך מפני אלה המבקשים לגזול את ילדותך.

מספיק עם העצות! כולם אוהבים לתת עצות. אינך צריכה להקשיב לדבר, ומתן עצות הוא לא הסיבה שאני כותב לך. את במחשבותיי ובמחשבות של מיליוני אנשים אחרים, כי הרצח של משפחתך נכנס כל כך עמוק לליבם של אנשים. רשימת הזוועות שביצעו ביהודים, לא רק בישראל, אלא גם בחו"ל, היא ארוכה מאוד. כתוצאה מכך, קל להניח להן להיטשטש זו בזו. אך מדי פעם בולטים מוות אחד או מספר מקרי מוות ודורשים תשומת לב מיוחדת. יום אחד יוקם אתר זיכרון לקורבן שהקריבה משפחתך. אנשים ממרחקים יפקדו אותו. יופיעו תמונות שלו בעיתונות. אך את תהיי מצבת הזיכרון האמיתית – נערה רגילה, עם לב שבור ונפש פגועה, שהולכת לבית הספר, לבית הכנסת, משחקת עם חברים, אופה לחם, תופרת, מבשלת, קוראת, מסמיקה כאשר איזה עלם צעיר בא לדבר איתך, הולכת עימו לקבר יוסף כדי להינשא, יולדת את ילדך הראשון.

אני רק מבקש לומר, שאף אחד אינו מצפה ממך למעשי גבורה, אף אחד אינו מבקש ממך לעמוד ולהתנגד לרוע שאותו את מכירה יותר טוב ממרבית האנשים. דווקא מעשייך הרגילים, החיים היומיומיים והשגרתיים הם הם הדבר הכואב ביותר עבור יוצרי הזוועות, שיהודים ימשיכו לחיות על אדמה המקודשת בדם יהודי.

בסוף אותה ההקלטה מברגן בלזן, מישהו צועק "עם ישראל חי!" – באמצעות החיים יביאו המרצחים רק כלימה נצחית על עצמם, על משפחותיהם ועל כל מי שמגן עליהם. באמצעות החיים, את מבהירה לכולם כי עם ישראל חי, כי לא יכבה אורו, וכי כאשר יהפכו אויבייך לאפר וייבלעו בחשכת צלמוות, יאיר אור היהודים את כל העמים.

תגדלי ותהיי מאושרת ותספרי לנו מה את רואה בדרכך.

דניס מק'יואן

דברי המלביה"ד יוסי דה ליאון: עיתונאי וסופר אירי לא יהודי, דניס מק'יואן, כתב מכתב לתמר פוגל, אשר הוריה ואחיה נרצחו באיתמר. המכתב נכתב באנגלית והוא מופיע גם בתרגום לעברית. שווה קריאה.

* * *

ליורם טהרלב היקר

איתך באבלך הכבד

על מות רעייתך

לינדה

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

גולדסטון שמולסטון

והפסטיבל התקשורתי בישראל

מסמך ההשמצה המכונה דו"ח גולדסטון, שעסק ב"פשעי מלחמה" אותם ביצעה ישראל כביכול במהלך מבצע עופרת יצוקה, עורר הרבה רעש כאשר הוא התפרסם בספטמבר 2009. התגובות עליו היו כמעט מקשה אחת. בין השאר, דסמונד טוטו, הארכיבישוף הדרום אפריקני בדימוס, חתן פרס נובל לשלום, ראה במסמך מאמץ היסטורי לחיפוש וגילוי האמת (an historic attempt at seeking and speaking the truth); וארגון משמר זכויות האדם (Human Rights Watch - HRW), הגדיר את גולדסטון כאיש מופת, האדם הראוי ביותר לנהל חקירה כזאת. האו"ם והאיחוד האירופי אימצו את מסקנותיו, ואם ארגון J-Street היה מצליח, גם הקונגרס בארה"ב היה מאמץ את הדו"ח – הם נכשלו, אבל לא בשל חוסר מאמצים. אי אפשר להמעיט בנזק ההסברתי שדו"ח גולדסטון גרם למדינת-ישראל.

 והנה נפל דבר בישראל. השופט גולדסטון פרסם ב"וושינגטון פוסט" מאמר ממנו אפשר להסיק שהוא לא כל כך שלם עם הדו"ח המקורי שהוא כתב, ושאולי המסקנות המרשיעות אליהן הוא הגיע לא תאמו בדיוק את האמת. עם הופעת המאמר, עם ישראל יצא במחולות המחניים, זאת לא היתה בדיוק "חזרה בתשובה" על מה שנכתב בדו"ח, וזאת גם לא היתה בדיוק הודאה ש"המימצאים" שהובאו בדו"ח אינם נכונים, אבל הציבור בישראל נכנס לאקסטאזה. קצת קשה להבין על מה השמחה בציבור הישראלי, ומדוע מצפים שזה ישנה כהוא-זה את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מישהו מאמין שדסמונד טוטו ודומיו יחזרו בהם אחרי השבחים הבלתי מסויגים שהם חלקו לדו"ח?  בייחוד קשה להבין את התגובות בארץ הרואות בפרסום האחרון ראיה לכך שזאת היתה "טעות" לא לשתף פעולה עם גולדסטון בזמנו.

 יש כאן חוסר הבנה בסיסי למשמעות הגישה הרואה כדבר לגיטימי את הדרישה "לחקור" את מדיניותה של מדינת-ישראל כביטוי ליחסן של אומות העולם למדינת-ישראל. אין לזה כל קשר למה שנכתב בדו"ח. את המסמך הזה היה צריך לזרוק לפח האשפה – אני משתמש כאן בביטוי של נתניהו, אבל לא בגלל שבגירסתו החדשה של הדו"ח גולדסטון מוצא לנכון לומר כמה מלים חיוביות על מדינת-ישראל. את הדו"ח הזה צריך היה להשליך לפח האשפה גם אם בגירסתו המקורית הוא היה שיר הלל למדינת-ישראל ולמעשיה. נתניהו טועה כאן בגדול. הבעייה היא לא בתוכנו של הדו"ח. הבעייה היא בעצם קיומו. ממשלת ישראל קיבלה החלטה נבונה (זה לא קורה לה לעיתים קרובות) לא לשתף פעולה עם גולדסטון כאשר הוא הגיע לארץ לפני שנתיים, אבל זה לא מספיק. ההחלטה להגיב על הדו"ח אחרי שהוא יצא, היתה גם היא שגיאה, אם כי אולי קצת פחות חמורה (אם אינני טועה ההחלטה להגיב על הדו"ח היתה יוזמה של אהוד ברק).

זה עניין עקרוני. אי-אפשר להחזיק את החבל בשני הקצוות. אי אפשר להסכים, או לשתף פעולה עם ועדת חקירה רק כאשר היא פוסקת לטובתך. אם אתה מקבל את הדו"ח כאשר המימצאים שלו מוצאים חן בעיניך אתה מקנה לוועדה לגיטימציה ומכיר בסמכותה לחקור אותך, וממילא אתה מתחייב לקבל את הדו"ח שלה גם אם הוא שלילי מנקודת מבטך. שום מדינה לא תסכים לזה. 

מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, וממשלתה היא הגוף היחיד המוסמך לקבוע באלו אמצעים עליה לנקוט על מנת להגן על חיי תושביה. כגוף ריבוני מותר לה גם לעשות שגיאות והיא לא חייבת התנצלות לאף אחד אם וכאשר זה קורה. היא גם זאת שתחליט על ה"מידתיות" של תגובותיה. לא לגולדסטון ולא לגוף ששלח אותו לאזור, לא לאו"ם ולא לשום גוף בינלאומי אחר יש איזו סמכות להתערב או להעמיד בסימן שאלה את הזכות הבסיסית הזאת. במושגים מעולם המשפט ניתן לומר שאין לאף אחד מהגופים האלה, וכן לעצרת האו"ם ו/או למועצת הביטחון, "זכות עמידה" בנושא. משום מה, הרבה ישראלים, בעיקר בשמאל, אינם מסוגלים להפנים עובדה פשוטה זו. למרבה הצער גם בקרב הציבור השפוי בארץ יש כאלה השותפים להרגשה הזאת. 

אחרי למעלה משישים שנות קיום כמדינה עצמאית, בישראל עדיין משקשקים בנוסח "מה יגידו". זה לא אומר שצריך להתעלם מדעת-הקהל, ובוודאי לא צריך לעשות מעשים פרובוקטיביים. לפעמים אפילו צריך לבלוע את הכבוד העצמי ולהתכופף, אבל יש גבול. 

זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמר בשם במקום ההתנצלות מיותרת . המאמר נכתב במקורו ברוסית, אבל מי שמעוניין לקרוא אותו יכול למצוא תרגום לאנגלית כאן:

http://www.paulasays.com/articles/giving_moral_ground.html

 להלן משפט המפתח מתוך המאמר הזה – "האם לא הגיע הזמן להגיב לכל ההאשמות, הנזיפות, החשדות, ההשמצות והגינויים בשילוב ידיים בוטה ולהשיב באמירה ברורה פשוטה ומובנת לכל 'לכו לכל הרוחות'?"  – הדברים האלה נכתבו בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1911 (!), כאשר הטורקים עדיין שלטו בארץ, והצהרת בלפור עדיין לא הייתה אפילו בגדר חלום.  

היחס הנכון לגולדסטון היה לאסור עליו את הכניסה למדינת-ישראל ואם הוא היה מתעקש (מה שלא סביר) להשליך אותו לכלא ולהעמידו לדין על סיוע לטרור. אריק שרון עשה את זה בשנת 2002 אחרי שבעקבות מבצע "חומת מגן" ה-BBC הפיץ את השקרים אודות "טבח" (massacre) בתושבי ג'נין. מזכיר האו"ם, קופי ענן, ניסה ליזום משלוח "ועדת חקירה" לאזור, ואריק שרון הודיע לו בצורה חד משמעית – "תשכח מזה!" גם אז היו בחוגי השמאל רבים שאמרו: "לא נורא, מה כבר יש להסתיר?" ועוד שטויות ממין אלה. בעקבות התגובה של אריק שרון, הנושא ירד מעל סדר היום מבלי שמעמדה של ישראל נפגע כהוא זה. בזירה הבינלאומית מבינים את השפה הזו. 

למען האמת, אינני זוכר מי עמד בראש הממשלה כאשר גולדסטון בא לאזור, אם זה היה עדיין אולמרט או שזה היה כבר נתניהו, אבל זה לא משנה. ההסכמה לבוא הוועדה, גם אם לא שיתפו אתה פעולה, גרמה למדינת ישראל נזק בל ישוער. לא צריך היה להיות חכם במיוחד כדי לדעת שחלאת השמאל, ארגונים מהסוג של "בצלם", "יש גבול", "גוש שלום" ושאר הבררה השמאלנית, יעמדו בתור כדי לספק לוועדת גולדסטון "חומר" מרשיע שקרי כמיטב יד השנאה השורה עליהם.  

במאמר "הכפרה" שלו גולדסטון טוען "לא ידעתי," "לא שמעתי," "אם רק הייתי יודע אז,"  – אז מה? הוא היה כותב דו"ח שונה? גולדסטון ידע ועוד איך. הוא ידע טוב מאוד מה קורה בשטח. גולדסטון ידע טוב מאוד שבניגוד לטילים שנורו מרצועת עזה מתוך מטרה לפגוע באזרחים, הפגיעות של צה"ל באזרחים היו מקריות ובכל מקרה המיספרים נופחו מעבר לכל שיעור. אין לי ספק שהוא גם ידע מה מידת האמינות של "ספקי המידע" הישראליים שהתנדבו לסייע בידו ("בצלם", וכו') "לחקור" את "פשעי המלחמה" של ישראל.  גולדסטון גם ידע שהסיבה היחידה שבחרו בו לעמוד בראש הוועדה היתה מוצאו היהודי – "אם זה מה שיהודים אומרים עליכם אז ודאי שזה נכון." 

כדי להבין עם איזה "תכשיט" יש לנו עסק, גולדסטון מספר בביוגרפיה שלו על כך שבתקופת האפרטהייד בדרום-אפריקה (האפרטהייד האמיתי, לא ההשמצות חסרות השחר שטופלים על ישראל), הוא "נלחם" נגד החוקים הדרקוניים שפגעו בשחורים (יש עליו הרבה חומר באינטרנט – רובו מאמרים שהוא בעצמו כתב). "מאבקו" למען השחורים בא לידי ביטוי בכך שבתקופת כהונתו כשופט הוא דן מיספר לא מבוטל של כושים לתלייה על עבירות שלבן כלל לא היה מועמד לדין עליהן. כשהאמת הזו יצאה לאור, הדו"ח כבר פורסם ואומץ על-ידי האו"ם. היתה קצת מבוכה בחוגי השמאל. אחרי ככלות הכול, המושג "אפרטהייד" תופס מקום של כבוד ברשימת ההשמצות בהן הם משתמשים להבאיש את שמה של ישראל. חברים בארגון "בצלם" לא התביישו לצאת להגנתו של גולדסטון "הכושים שגולדסטון דן למוות, היו 'פושעים' ו'זה 'הגיע להם'..."

ראיתי בחדשות שבעקבות פרסום המאמר של גולדסטון, שר הפנים, אלי ישי, כבר הזדרז לשלוח לו הזמנה לבוא לארץ. אינני יודע מה ישי מצפה להשיג מביקור כזה, אבל זו תהיה שוב שגיאה חמורה. כל יחס לגולדסטון חוץ מיריקה בפנים רק יביא נזק נוסף. הדו"ח שלו אושר באו"ם, ושום דבר לא ישנה את זה. הנזק התדמיתי כבר נגרם, ומאמר בעיתון שנתיים לאחר מעשה איננו יכול לשנות את זה.

זו טעות לחשוב שהרהורי חרטה הם מה שעומד מאחורי מאמרו של גולדסטון ב"וושינגטון פוסט" (לפי הירחון Commentary הוא פנה קודם ל"ניו יורק טיימס", אבל שם, מסיבות השמורות עימם, דחו אותו). האיש הזה הרבה יותר ערמומי ממה שחושבים. המאמר הזה, שהופיע על במה לא מחייבת ולא זכה להרבה הדים מחוץ לישראל ולעיתונות היהודית בארה"ב, לא נועד אלא ל"הכשיר את השרץ" בדלת האחורית.  

הבעייה המרכזית, כפי שכתבתי למעלה, היא לא מה שכתוב בדו"ח, אלא עצם הדו"ח. כל צעד שישראל תנקוט בו, שיוכל להתפרש כ"קבלה" של הדו"ח, גם אם זה יהיה עם הסתייגויות כאלו או אחרות, יהווה הכרה בלגיטימיות של וועדות חקירה דומות בעתיד. לא יהיה אפשר יהיה למר לגולדסטונים הבאים "מי שמך?"

אין לי ספק שזה מה שגולדסטון חותר אליו, ולכן הוא נקט בצעד הבלתי שגרתי של "הבעת חרטה" (מאוד מסויגת למי שקרא את המאמר המלא). נושא המשט של המרמרה עדיין לא ירד מעל סדר היום, ומדברים כבר על משטים נוספים בחודשים הקרובים. זה יהיה כר פורה לוועדות גולדסטון עתידיות אם ישראל תשלים עם התקדים שנוצר. את הגולדסטונים צריך להרוג כשהם קטנים. 

אין אף אחת מבין יותר ממאה ותשעים המדינות החברות באו"ם שמי שהוא יעיז להעלות על הדעת לשלוח אליה ועדת חקירה על מנת לפשפש במעשיה כשהיא מגינה על חיי אזרחיה. אני לא מדבר רק על המעצמות.

לא כן ישראל. כאן "הכל הולך". אף אחד לא רואה במדינת-ישראל מדינה כשאר המדינות. הרעיון שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית ושמותר לה לנהל את ענייניה בלי לקבל רשות מגורמים זרים – עדיין לא חדר לתודעה של משפחת האומות למרות למעלה משישים שנות קיומה של ישראל כמדינה עצמאית. ממשלת ישראל עושה מעט מאוד לשנות את המצב הזה. זה נכון למעשה לכל ממשלות ישראל בעבר – תמיד היתה מין תחושה שיש צורך להתנצל על עצם הקיום, שהזכות לקיום עצמאי כמדינה ריבונית איננה דבר המובן מאליו. התחושה הזאת עדיין קיימת.   

את צעדו של גולדסטון אפשר להשוות לטקטיקה שהיתה נהוגה בידי נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כל פעם שהרחיב את סמכויותיו באמצעות מחטף משפטי. כאשר ברק היה מעוניין להתערב בנושא שבו בית המשפט לא היה אמור לעסוק, הוא היה פוסק בפעם הראשונה בצורה שלא תעורר מחלוקת על מנת ליצור את התקדים. כולם היו יוצאים מרוצים עד שהיה מתברר להם להפתעתם שברגע שמכירים בסמכותו של בית המשפט לדון בנושא, אי-אפשר לסייג את זה רק למקרים של זיכוי. בצורה כזו ברק ביטל את "זכות העמידה" והשליט את הגישה של "הכל שפיט".

בזירה הבינלאומית הדברים מתנהלים בצורה די דומה.

מאמרו של ד"ר ישראל בר-ניר, "גולדסטון שמולסטון והפסטיבל התקשורתי בישראל", הופיע לראשונה ב"מגזין המזרח התיכון" מיום 10 באפריל 2011.

* * *

המוסף לפסח

הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

מרף עוף של המסתורית

הכמויות לפי מיספר האוכלים

5 כנפי עוף

1 כנף הודו

2 חתיכות מגַרגֶרֶת הודו

1 כרע עוף

1 בצל

2 גזרים

2 קישואים (לא חובה)

1 תפוח אדמה

נתח כרוב (לא חובה)

נתח כרובית (לא חובה)

פטרוזיליה

שמיר

שורש סלרי

שורש פטרוזיליה (לא חובה)

2 כפות גדושות אבקת מרק עוף

מעט מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:

מנקים את חלקי העוף וההודו.

שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.

שמים החלקים בסיר עם מים.

מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.

להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי.  משפרים הטעם לפי הצורך.

פסח כשר!

בתיאבון!

המרק מציל חולים וגם סופרים. זה בדוק. המרק אוהב קנידאלאך וגם אטריות. יש שאוהבים את הכרובית מהמרק ויש שאת הכרוב, הגזר והתפוד. ויש שמקשטים את שולי צלחת המרק עם פלחי צנון או צנונית מומלחים.

דגים ממולאים, גפילטע פיש,

על פי המתכון של המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).

מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת

 של משפחת רַאבּ (בן עזר) מדורי דורות

מכינה כיום לאה שורצמן (לבית בן עזר)

[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים

מכינה כיום לאה שורצמן (לבית בן עזר)

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

המתכון של רבקה בן עזר ראב ז"ל

לבית שלאנק מירושלים

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

המתכון של אימא דורה-דבורה לבית ליפסקי

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר, ונמנעת הסכנה של ירידה במשקל במהלך הפסח.

עד כאן פסח.

* * *

פרוייקט "סיפור חוזר"

הספרים שכבר קראתם יכולים להפוך לפרנסה עבור אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים. "סיפור חוזר" הוא פרויקט ייחודי שמופעל כולו באמצעות אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים, ומאפשר להם הזדמנות תעסוקתית בסביבה נורמטיבית.

איך אתם יכולים לעזור? אם יש לכם ספרים שכבר קראתם ועכשיו הם רק צוברים אבק על המדפים בבית, מסרו לנו אותם. ל"סיפור חוזר" כ-160 בתי קפה ברחבי הארץ, המשמשים כנקודות מכירה לספרים משומשים, אותן מנהלים סוכנים המתמודדים עם קשיים נפשיים. הספרים שלכם ימכרו בבתי הקפה ב-20 ש"ח, והסוכנים יהנו גם מתעסוקה וגם מפרנסה.

מה זה בכלל תעסוקה שיקומית?

סוכני "סיפור חוזר" מתמודדים עם מחלות נפש ועוברים תהליך של שיקום תעסוקתי בפרוייקט. יש להם הזדמנות לקום בבוקר ולצאת לעבוד, ללמוד לנהל את הזמן שלהם, לבוא במגע עם סביבה נורמטיבית ולהתמודד עם כל הקשיים האישיים בהצלחה.

במסגרת העבודה, הם צוברים כלים ומיומנויות שמטרתם לאפשר להם להשתלב בהמשך בצורה קלה יותר בחברה ובתעסוקה בשוק הפתוח.

אז אם יש לכם ספרים למסור לנו נשמח אם תמסרו את הספרים בנקודות האיסוף שלנו:

http://rebooks.org.il/donate_books.php

או תתקשרו לטלפון: 050-9020367 ונתאם את איסוף הספרים.

והכי חשוב: שילחו את המייל הזה לכל מי שאתם מכירים, תמיד נשמח לעוד ספרים שיאפשרו לנו להמשיך את הפרויקט החשוב הזה.

תודה לכם!

צוות סיפור חוזר

אודי פורת

מנהל אזור המרכז

* * *

ד"ר גיא בכור

האיראנים המומים: הצנטריפוגות שלהם משמידות את עצמן!

האיראנים המומים: הצנטריפוגות שלהם משמידות את עצמן. נשק המחשבים המתוחכם אי פעם עובד! מתקפת הווירוסים האכזרית בתולדות עולם המחשבים מעכבת בשנים את תוכנית הגרעין של איראן, ואולי אף מחסלת אותה. הכול בזכות תולעת אחת, שמולידה עכשיו עוד תולעים קטלניות. האיראנים המומים: הצנטריפוגות שלהם מחסלות את עצמן. השבוע נאלצו הם להשבית את מקור הגאווה הלאומית שלהם: הכור בבושהר. מדוע? הם התנהלו בטכנולוגיה של שנות השבעים, אך מישהו הנחית עליהם מהלומה נוראה עם טכנולוגיה של 2050. לראשונה, שלב אחר שלב: כיצד קרה הדבר, מה חלקה של ישראל ומה ההשפעה העתידית, לפי מקורות מקצועיים בינלאומיים.

בסוף החודש היוצא נאלצו האיראנים להרים ידיים בכל הנוגע למקור הגאווה הלאומית שלהם, הכור הגרעיני לייצור חשמל בבושהר, ימים אחדים לפני שחובר למערכת החשמל.

איזו בושה. הרוסים, המפקחים על כור זה, הורו להם להוציא את 163 מוטות הדלק מליבת הכור, אחרת התוצאה עלולה להיות דליפה גרעינית כמו זו בצ'רנוביל, על כל תוצאותיה האיומות. נציג רוסיה בנאט"ו הודיע כי התקפת תולעת סטאקסנט (Stuxnet) על הכור עלולה להביא "אסון צ'רנוביל חדש", וכי רוסיה אינה מסכימה לכך.

במילים אחרות, זו הודאה שמערכות האבטחה האיראניות והרוסיות לא תעמודנה  או אינן עומדות במתקפת הסייבר. האיראנים נאלצו להשבית את הכור ולא ברור אם ייפתח מחדש, ומתי. אלא שאין זו ההפתעה המרה היחידה שנחתה על האיראנים. הצנטריפוגות שלהם, מקור גאוותם, החלו להשמיד את עצמן. כיצד קרה הדבר, ומהי תולעת סטאקסנט, הממשיכה לעבוד.

מדובר ברמת תחכום יוצאת דופן של המדינה שפיתחה 'תולעת' זו. יש כאן יכולת חדירה פיזית מרשימה, כיוון שמישהו השתיל את התולעת ידנית במחשבים האיראניים.

האיראנים עבדו על טכנולוגיות העשרה פשוטות, משנות השבעים, שנוסו בידי הפקיסטאנים. אין להם יכולת להתמודד עם תחכום מחשבים.

העליונות של שני מוקדי מהפיכת המידע, ארצות הברית וישראל, היא משמעותית גם בשדה הקרב. פיתוח התולעת הוא סטרט אפ למטרות צבאיות.

כל מדינה צריכה עכשיו לשאול את עצמה, האם היא מוגנת מפני חדירה דומה, אשר אולי כבר אירעה, אך היא עדיין לא יודעת זאת? לישראל, כמעצמה העולמית של אבטחת מחשבים, יש יתרון גדול בעולם חדש זה.

האם המלחמות הבאות יכולות להיות מוכרעות בלי ירייה אחת ובלי שימוש בחייל אחד? רק באמצעות השתלטות על המערכות הממוחשבות של האויב?

ההאקרים עוברים מן הזירה הפלילית אל הביטחונית. האם הרעים של אתמול יהיו הטובים של המחר?

התולעת בה דן מאמר זה היא תוכנה בקוד של Windows, אולי המתוחכמת ביותר שנוצרה עד היום כתוכנה עוינת, המושתלת על מחשבים ופועלת נגדם מבפנים. זהו סוג מתוחכם של וירוס מחשבים, כשמומחים לאבטחת מידע מחברת סימנטק הבינלאומית מגדירים את התולעת כ"סבוכה וגאונית". כל מומחי המחשבים שפיצחו את הקוד הקריפטוגראפי שלה הודו: מעולם לא ראינו דבר כזה.

תולעת זו נועדה לתקוף מנגנון ממוחשב לשליטה ובקרה מתוצרת   Siemens הגרמנית (SCADA – Supervisory Control and Data Acquisition); היא התגלתה במיספר מקומות בעולם השלישי, אך בראש וראשונה באיראן. במילים פשוטות, מישהו החדיר אותה למערכת השליטה הזו באמצעות חיבור USB פשוט, ומכאן החלה לרוץ במערכת.

יוני 2009. מתבררת ההתקפה הראשונה של תולעת מחשבים זו במנגנון Siemens; המומחים שחשפו אותה סבורים שהיא תוכנת ריגול מתוחכמת. בשלב זה אין מייחסים לה תחכום יוצא דופן.

מאי 2010. מתגלה התקפה נוספת של התוכנה המסתורית, אך גם עתה היא נראית כוירוס מחשבים מתוחכם במיוחד, אך לא יוצא דופן.

יולי 2010. חברת לאבטחת מידע בבלארוס מגלה שהתולעת מקננת במחשבים מתוצרת Siemens המיועדים לאיראן. בנקודה זו מתחילים לבחון את התוכנה מומחי מחשבים בעולם, המתקשים להבין כיצד תוכנה זו "פעילה" בחלק מן המקרים, ובחלק לא. בנוסף – כיצד ייתכן כי היא פעילה בציוד המיועד לאיראן, ולא למדינות אחרות. האם Siemens שיתפה פעולה? את זאת לא נדע. כאן הם עולים על דבר מדהים: אין זו תוכנת ריגול, אלא תוכנה שנועדה לשיבוש פעולת מנגנון הפיקוד של Siemens. כאשר תוכנה ערמומית זו מזהה את המטרה, היא מחבלת בקוד של Siemens, הקרוי  "בלוק 35".  אך עדיין, אין המומחים מזהים את מטרתה הספציפית של התולעת.

ספטמבר 2010. מומחי המחשבים מבינים כי המטרה היא שיבוש הצנטריפוגות להעשרת אורניום, שמערכת ההפעלה שלהן היא זו של Siemens הגרמנית. בשלב זה כבר אסור למכור לאיראן מערכות כאלה, היכולות לשמש לתעשיית הגרעין.

נובמבר 2010. איראן מודה כי התולעת פגעה בכור הגרעיני בבושהר וגרמה נזק, אך טוענת שהתגברה על התקלה. הנשיא אחמדינג'אד מודה אישית: אלמונים גרמו נזק מוגבל גם לכור הגרעיני בנתאנז, אך גם הוא טוען שאיראן התגברה על התקלה. כמו תמיד, משטר זה נחלץ מכל מצב באמצעות שקר.

ינואר-פברואר 2011. רק בשלב מאוחר זה, מפצחים בעולם את חידת התולעת ודרך פעולתה. היא משתלטת על מערכת ההפעלה, ודרכה היא משנה את מהירות סיבוב הצנטריפוגות – פעם מהר ופעם לאט. כתוצאה מכך, אלה מתחילות להסתחרר, עד שהן יוצאות מכלל שליטה, ונהרסות. הבעייה היתה שזה היה שלב מאוחר גם עבור האיראנים המבוהלים, שלא הצליחו לפענח בזמן את הסוד. מדוע? משום שמתכנתי התולעת גרמו למצב בו מערכת ההפעלה לא תציג את הסחרור. התולעת "מקליטה" מצב נורמאלי, ומשדרת אותו לבקרה; לכן המפעיל אינו רואה את האסון, אלא בסיומו.

ראלף לנגלר, מומחה גרמני לאבטחת מחשבים מהמבורג, שניתח את קוד התולעת, אמר כי מתכנניה דאגו לכך שהיא תיכנס לפעולה רק כאשר תאבחן קונפיגורציות מסוימות של מערכות בקרה, הקיימות רק במפעלים להעשרת אוראניום. עובדה היא, ש-Symantec, חברה לאבטחת מידע מעמק הסיליקון, גילתה את "סטאקסנט" במערכות מחשבים בהודו, באינדונזיה ובמדינות אחרות, אך התולעת לא גרמה שם כמעט שום נזק. "התוקפים עשו מאמצים רבים לוודא שהתולעת תפגע רק במטרותיה המיועדות," קבעו המומחים.

ה-New York Times חשף ש-12,000 מטרות איראניות "זוהמו" ע"י התוכנה, כאשר 10 מכונות היו מקור ה"הדבקה"; מכונות אלה לא היו מחוברות לאינטרנט – כלומר מישהו החדיר לתוכן פיזית את תוכנת הלוחמה הקטלנית.

העיתון טוען שישראל, יחד עם ארה"ב, עבדו על התוכנה במשך שנתיים, וניסו אותה על צנטריפוגות זהות לאלה שמפעילה איראן. מדובר בצנטריפוגות מיושנות, משנות השבעים, שישראל, לפי הנאמר, השיגה באופן המצית את הדמיון. האמריקנים השיגו גם הם צנטריפוגות כאלה בעבר, אך לא ידעו כיצד להפעילן. התולעת נוסתה על הצנטריפוגות בכור בדימונה, ולאחר שנבדק בבירור שהיא עובדת – הושתלה אצל האיראנים המבוהלים, שלא ידעו, ועדיין אינם יודעים, כיצד להיחלץ מן התסבוכת. Symantec העריכה שתוכנה מעין זו מצריכה עבודת 5-10 מתכנתים מומחים במשך כחצי שנה, בנוסף יש לזכור שהתולעת נוסתה על צנטריפוגות, תהליך שנמשך אף הוא זמן לא-מבוטל.

הערכת מומחים: התולעת פגעה בחמישה מתקנים גרעיניים באיראן.

נְדָמֶה לרגע את האוייב כמתאגרף; בדרך כלל נִיטֵה להתמקד באגרופיו. אך, יותר משהוא נסמך על האגרוף, הוא נשען על רגליו. אם אלה תיחלשנה, יאבד הוא את שיווי המשקל, ואגרופיו ייחלשו – עד שיוכרע. עלינו תמיד להבין מה מחזיק את האוייב שלנו, זו נקודת החולשה שלו, ושם יש להלום. וזה בדיוק מה שנעשה כאן. מי שהשתיל את התולעת הגיע אל האוייב מן הנקודה שהוא הכי פחות ציפה שמישהו יתקוף. (מתוך "השור הזועם", 1980).

איראן הזעיקה מומחים משלה כדי לנקות את מערכת ההפעלה המזוהמת, והם אכן מתחילים לבצע זאת; אלא שחמיד עליפור, סגן מנהל חברת מערכות המידע הממשלתית של איראן, הודה כי "ההתקפה נמשכת, וסוגים חדשים של הוירוס משכפלים את עצמם כל הזמן."

מרץ 2011. ההערכה בעולם היא כי ייקח לאיראנים מיספר שנים לתקן ולנקות את הנזקים שגרמה ועדיין גורמת התולעת (וכנראה לזה התכוון ראש המוסד היוצא מאיר דגן), אך ספק אם מערכת ההעשרה שלהם תחזור לתפקוד של ממש.

מדוע? משום שסביר שהתולעת החדירה קודים בלתי נראים כרגע, למערכת, שבעתיד יאפשרו השתלת תולעים נוספות, בלתי מוכרות בהווה, או שהתולעת משתנה בלי יכולת שליטה עליה.  הדבר הנורא מכול: האיראנים יודעים, ואף מודים, שחדרו למערכת הסודית מכול שלהם, וזו תחושה קשה של פרנויה. הם אינם יודעים מתי תבוא המכה הבאה ומאיפה. הם עובדים עם הרוסים, אין להם ברירה, אך האיראנים חושדים שהיו אלה הרוסים שהתקינו להם את התולעת באמצעות חיבור USB פשוט.

התולעת אינה פועלת באופן בדיד, אלא יוצרת הרתעה, תחושת חוסר אונים אצל האיראנים, חוסר שליטה, מבוכה חוסר ביטחון עצמי ובלבול. ייתכן כי זהו הרקע להתפטרותו של ראש תוכנית הגרעין האיראני הקודם. זו טכנולוגיה של המחר. חשאית, קטלנית ולא משאירה עקבות. יש בה לערער את מרכז הכובד של האוייב.

התולעת מקעקעת את הטענה האיראנית לעליונות טכנולוגית, בשווה לארה"ב. עתה מתברר כי האיראנים מפגרים שנות דור אחר הטכנולוגיה החדשה. אין מה לעשות, מי שמצנזר וחוסם את גוגל, לעולם לא יהיה בקדמת ההיי טק. התולעת חושפת את המתקנים הגרעיניים להרס מסוגים לא ידועים לאיראנים. דבר העלול לעלות בחיי המהנדסים יקרי הערך שלהם ובחורבן המתקנים – וזאת מבלי שתיירה ירייה אחת של האוייב.

המאמר רץ חופשי באינטרנט.

* * *

לאהוד בן עזר שלום רב,

תודה עבור העיתונים המעניינים והמגוונים. מדי פעם אני מעבירה לקוראים נוספים וממליצה להצטרף לקהל הקוראים הרב. תודה מיוחדת עבור ההזכרה שנית של המסעדה של אדון ברטרר [ברחוב חובבי-ציון בפתח-תקווה] – שהיה סבי – והמורה [גורדון] שאהב לאכול אצלו. [גיליון 633]. גם אני ובני המשפחה האחרים  מאוד אהבנו לבקר את שמואל ושרה ברטרר, וכמובן ליהנות מהמטעמים שעלו על שולחנם.

בברכת חג-שמח,

תלמה כהן

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

2. בירושלים.

בירושלים חיה עדיין אסתר ראב, אימו הזקנה של לאזאר. הוריו של לאזאר עלו, כאמור, לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי שיזכו להיקבר בהר-הזיתים. לאזאר אינו מספיק לפגוש את אביו שלמה, שנפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים מגיעים, עוד לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים פוגש לאזאר גם את הגביר דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מוצאים שפה משותפת ומתיידדים מאוד.

לאזאר הוא אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" – קצבת החלוקה שהוא זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", "בור שומן" שמכספי התרומות שלו מתפרנסים רוב יוצאי הונגריה – ונועז בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.

ואילו מעשיותו מתבטאת בכך שהוא מבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב, ועליו לדאוג שסכום הכסף הקטן שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.

כדרכו, הוא נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים מחליטים להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד לאזאר בשעתו משכניו האיכרים בכפר סנט-אישטוואן. האב ובנו משתפים בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, הדובר ערבית ומכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.

בפני יהודה נפתחים מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר הוא יוצא עם יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים, ובשעת החליבה הם משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי-המלון האירופיים והחנויות המקומיות, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.

עגלות לנסיעה ודרכים לנסוע בהן – לא קיימות עדיין באזור ההררי. לשותפים מתברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן הם מחליטים לחפש דרך לעבד את הגבינה סמוך לקניית החלב, ועד מהרה מייסדים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נובה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שוכרים מבנה, מסדרים דוודים לחלב על גבי אצטבאות, מתקינים שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קונים הרבה מלח, והעבודה מתקדמת יפה.

בלילות שבהם לנים השניים בבית-נובה יש ליהודה הזדמנות להתבונן בחיי הפלאחים הערביים, ששונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר בנעוריו בשנתיים שחי באחוזת דויטש, בכפר צ'סנק, בלב היערות הגדולים של הרי באקוני שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אסטרהאזי המפורסמת.

ואילו הפלאחים חורשים את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשויה עץ. אינם יודעים דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. הבורות מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות נושאות על ראשיהן כדים מן המעין, כמו בימי המקרא. אבל אין בכך שום יופי, כי הכפריים עניים ומוכי מחלות ובייחוד מחלות עיניים, ובתיהם דלים.

ליהודה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה כשנתיים קודם-לכן בדרום ירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מווירטמברג שעלו לארץ מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בחיפה, לרגלי הכרמל, ובסביבות יפו: המושבה הגרמנית, ואלהאלה ושרונה.

השהות בירושלים בחורף ואביב תרל"ו, 1876, ניראית מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחה, והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. גוטמן מייסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן הם מפרסמים כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, ובו כתבו, בין היתר:

 "אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-לבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"

כעבור שבועות לא רבים מתאספים כשלושים מבני האגודה בביתו של גוטמן. לאותה פגישה מביא עימו לאזאר את פנקסו, בעל הכריכה הירוקה, "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בסנט-אישטוואן, ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא עלה ארצה.

עתה הוא פותח בפנקס רשימה חדשה, ומציין בה, בעט-ציפורן, את שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" הבאים לפגישה. הוא מציין גם את ארץ-מוצאם. רובם עולים מ"מדינת רוסלאנד", היא רוסיה. בראש הרשימה הוא רושם את דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כולל גם את עצמו ואת בנו יהודה. עוד באותו יום נרשמים בפנקס גם סכומי הכסף שמסרו החברים לשם רכישת אדמה.

משמגיעה שעת התפילה עומדים חברי האגודה ומתפללים יחד, ומברכים זה את זה בשקט, מחשש עין-הרע. זמן לא רב עבר מאז נכשל נסיונם של גוטמן וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקוה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקוה", ואת עמק עכור זיהו כאדמת יריחו.

*

יום אחד פוסע יהודה באחת מסימטאותיה שבעיר העתיקה, ורואה בחורים ערבים, בני-גילו לערך, המכונים שבאב, ניטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים מעידים על עוניו. הם מחרפים ומגדפים אותו: "יִלְעַן דינַכּ יהודי! שיכנזי חנזיר!" – ומנסים גם למשוך בזקנו, "חרא פי לחייתכּ – יא כּאפֶר! – חרא בזקנך – כופר!"

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, מתערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סוטר לאחד הבחורים על פניו, שלא יעיז להעליב את הזקן, ומסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה מאומנים ופוגעים היטב, עד שהם פורצים בצעקות:

 "אל יהודי קַטַל אל מסלִם! היהודי הרג את המוסלמי!"

חבורה של בריונים מתקהלת מסביבו. למזלו נזהר יהודה שלא להשתמש בנשק שבידו, הגם שעדיין אינו יודע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה חמור. הוא פורץ לו דרך בין הערבים ובורח כשהם דולקים בעקבותיו. לפתע הוא רואה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו הוא נכנס פנימה וסוגר אחריו את הבריח. הוא מוצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעות עמומות מבחוץ, ולעומתן עולות עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

יהודה מסתכל סביבו ומתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחארם – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים, רחבים למעלה וצרים למטה, המגיחים מאי-שם, תופסים את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גוערים בנשים הצורחות, וקוראים מיד לבעל הבית לבוא. למזלו של יהודה מכיר האפנדי הערבי, שהוא בעל "חצר" המושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עוזר לו. הוא מצווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפונה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

התנהגותו של יהודה מוציאה לו בסימטאות העיר שם של גֶ'דָע, בן-חיל. הערבים מתייחסים אליו ביראת-כבוד. אך דווקא אחיו היהודים מביטים בעין רעה על העזתו ומגנים אותו. הם טוענים שבהפעילו את אגרופיו הוא גרם נזק וסיכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים מתייחסים אל יהודה ראב בחשד משום שהוא בן-כפר וגם בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים רואים בו נטע זר ואורבים להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

יום אחד, כשיהודה ושותפו יעקב מצויים במחלבה שבבית-נובה, מתאבך ללא כל התרעה ענן-אבק בסימטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חוזרים עתה במרוצה, קודם זמנם, וצועקים:

 "נשחטו כל היהודים והנוצרים בירושלים!"

יעקב ויהודה ממהרים על סוסיהם לירושלים ושם מתברר להם שכולם חיים. אמנם, אתמול התחוללה קטטה באחת הסימטאות. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה צעיף ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה, לא ידעה שאסור ליהודים ללבוש ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים, אלא שהפעם נחלצה בסופו של דבר על-ידי צעירים יהודים שבאו לעזרתה, היכו את המתנפלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים, אך כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שלהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – הכול נעלם כאילו היה הפקר, רכוש ללא בעלים.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. לאזאר ומשפחתו, שהוציאו את שארית הכסף שהביאו מהונגריה על תעשיית הגבינה, נותרים עתה ללא פרנסה.

מתחילה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קיצבת ה"חלוקה", שמגיעה לו כמו לשאר יוצאי הונגריה. הוא עושה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו, אבל התוצאה היא שנעשה תלוי באנשים אשר לדרכם התנגד.

יהודה זוכה למשרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן. באמצעות הבנק מועברים סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ ומוחלפים במטבע מקומי. עיקר עבודתו של יהודה – כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי חשבונות ושליחויות אל הלקוחות. השכלתו, שבזכותה מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", מרגיזה עליו וגם מדאיגה את סביבתו. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! וכי מה הוא חושב לו? – גרמנית הוא דובר כאחד המשכילים, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית כבר משתעשע קצת כאילו היתה שפת חול, ויידיש כמעט שאינו יודע – המתפקר הזה, שכל דבר שבעולם מעניין אותו כניראה יותר מעול תורה ומצוות!

והם מחליטים להכניסו בעול: שילך לישיבה, ילמד ש"ס ופוסקים, ישא אישה! – וכאשר יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! מתברר שנגנבו על-ידי קרוביו, שביקשו בכך לרצות את ממוני הכולל. תקיפים אלה מתנים את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון מחליטים קרוביו להכריח אותו ללבוש בגדים ירושלמיים: קאפּלוּשׁ, מגבעת קטיפה שחורה; קַפטַן, חלוק משי מפוספס בשחור-לבן; וז'וֹבֶּע, מעיל עשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, קצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפת לאחר הפסד כספו, הוא נאלץ לקבל את הגזירה ואינו יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כועס ומתרתח, אך הבגדים – אינם. כל הבוקר הוא נישאר שוכב במיטתו במחאה. לעבודה אינו הולך, ואינו עושה דבר כל אותו יום.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו יודעים שזה נשמע מאוד-מאוד לא פוליטיקלי קורקט אצל הצבועים והמתחסדים שלנו בחוגי השמאל, המכתיבים חלק ניכר מדעת הקהל בישראל, ויישמע רע אולי גם אצל ידידינו במצרים – אבל אנחנו כואבים את ההשפלות שעובר עתה נשיאם-לשעבר מובאראכ, ומאחלים לו שיסיים את חייו בגבורה, בעקבות ליבו החולה, בבית החולים הנידח בשארם א-שיח' – ולא יצטרך להיות מובא כאסיר לקהיר ולספוג את כל גילויי הבוז והשינאה כפויי-הטובה כלפיו.

דורות של מצרִיים עוד יתגעגעו אליו, אל הנשיא שהיה הסמל שלהם, וייווכחו לדעת שתקופתו היתה מן היציבות והטובות ביותר בתולדותיהם, וכי שמירתו על השלום עם ישראל לא היתה בגדר "טובה" לישראל אלא אחת מאושיות כוחה ויציבותה של מצרים במשך שלושים השנים הללו במשולש ארה"ב, מצרים וישראל.

אין מה לברך אותו בבריאות טובה – כי מה שהעתיד צופן לו בחייו מגיל 82 ואילך – הוא אולי חרפה ובושה למצריִם כיום. יש לברך אותו שיסיים את חייו מהר, בטרם ילכלכוהו כליל, ילכלכוהו מתוך ליקוי-מאורות כמעט כללי שמאפיין את המהפכה של כיכר א-תחריר – מהפכה שאין איש יודע בדיוק מהי, לאן תוביל את מצרים, והאם מצבה של מצרים יהיה טוב יותר או רע הרבה יותר בעתיד – לעומת שנות שלטונו של מובאראכ, וזאת כאשר המצב הכללי של אוכלוסיית מצרים הוא בכי רע, והיא נזקקת לסיוע האמריקאי כדי להבטיח את מזונה.

* לגיליון האחרון 633 נוספה בטעות צרופה של יהודה ראב בן עזר ונכדו אהוד בביקור של קוראי שבועון "הבוקר לילדים" בפתח תקווה. החץ מורה על הילד יורם ארידור.

* יש לנו תחושה שרמת הפובליציסטיקה בעיתון "הארץ", וגם הפובליציסטיקה המגמתית המוסווית בו בחומר האינפורמטיבי – הולכת ומידרדרת, ממש אין מה לקרוא בעמודי החדשות והדיעות בעיתון, כי הבינוניות השמאלנית מושלת בכיפה. הרצוג אמר שפרץ מרוקאי. ביג דיל! זו הכותרת ראשית של העמוד הראשון של העיתון לאנשים החושבים של אתמול! עכשיו חסר רק ש"הארץ" יריץ את פרץ לראשות העבודה על הקווטה המזרחית-פלסטינית המכונה "חברתית"! – והגיב על כך בלגלוג ובצדק הסופר אלי עמיר באמרו שהפיז'אמות העיראקיות עם הכפתורים הקדימו את הטרנינגים [האימוניות] של הישראלים ה"אשכנזים" עם הריצ'רצ'ים (הרוכסנים)!

* יש מדינות מפגרות, בייחוד באירופה המערבית, שבהן אוספים את האשפה כשהיא ממויינת, ולכל דברי הזכוכית – בקבוקים, צנצנות וכדומה, יש איסוף במכלים נפרדים לשם מיחזור חומר-הגלם הזכוכיתי, אך לא בישראל! בישראל נזרקת לפח הזכוכית המשומשת יחד עם כל שאר האשפה הביתית, ורק לבקבוקי הפלסטיק הגדולים יש מכלי-מיחזור במדרכות, שהחזרתם תלוייה במצפונם של המשתמשים, שלא יזרקו את הפלסטיק עם שאר האשפה הביתית.

כן, לבקבוקי הפלסטיק הקטנים יש תמורה, ויש קשי-יום שאוספים אותם ופודים את שוויים ברשתות הגדולות, ואולם קשי-יום אלה, או הצרכנים – אינם יכולים לקבל אפילו אגורה אחת על המכלים הגדולים, וזאת בגלל הלובי הדתי בכנסת, שהוציא את בקבוקי הליטר-וחצי ודומיהם מן ההסדר! – הו, כמה עשירים אנו! הו, כמה בזבזנים ומטומטמים וחסרי אחריות אקולוגית אנחנו! כן, ביטחו בה' – הכול בידי שמיים, גם החור שבאוזון!

* כך צריך להיות! גורלו של כל איש ציבור ישראלי יהיה נתון בידי עיתונאי שאפתן שאינו בוחל בהפצת שקרים ודיבות ו/או בידי דיפלומט רכלן זר שכל נאד שלו מופץ בוויקיליקס! עכשיו לא רק שאסור לגעת באישה שאינך אשתך או אינה בתך מעל לגיל הווסת – אלא אסור גם לרכל, להתלוצץ ולהגיד דברים גסים על ציבור כמו הערבים, המרוקאים, הדתיים וכדומה, אשר להם, במסגרות הפנימיות הציבוריות והמשפחתיות שלהם, מותר לחרף ולגדף אותך/אותנו כאוות נפשם אבל אוי לך אם אמרת עליהם מילה שאינה ערבה לאוזניהם של הקומיסרים של "הארץ", של "ידיעות אחרונות" ושל דומיהם בתקשורת האלקטרונית, אלה הלוקים באידיוטיזם מוסרי ובחוסר חוש מידה וחוש הומור! אשרי האילמים כי להם מלכות שמיים ועליהם לא מתעלקים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,036 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של -51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל