גיליון מס' 635 לערב פסח תשע"א

חג שבע לנמענינו לכותבינו ולבני משפחותיהם!

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בניסן תשע"א, 18 באפריל 2011

עם צרופות 1. יהודה ראב בצעירותו. 2. יהושע שטמפפר בן-דודתו. 3. דיוקן דאוד אבו-יוסף. 4. דוד מאיר גוטמן. 5-6 צרופות לשיר "הו" של נורית זרחי. 7. עטיפת ספרה של יערה בן-דוד. 8. הגדת ימינו של בן גוריון, שדה בוקר, 1955.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ד"ר יואל רפל: סדר בסדר פסח. // סדר פסח ראשון בפתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לפני 132 שנה.

משׁה שׁפריר: עֻבְדּוֹת וְאֶפְשָׁרוּיוֹת. // מתי דוד: האצולה הפוליטית עושה שלום עם עצמה. // משה ברק: סדר של מסר. // יוסי גמזו: מַה נִּשְתַּנָּה?

ד"ר נתן שחר: יונתן, גד מיכאל ודן – ארבעה שהם אחד.

נורית שחל, יוסף אורן: עוד על השיר "הו" של נורית זרחי.

רות ירדני כץ: אורה מורג פיספסת בגדול. // פרופ' ארנון סופר: במחקר דמוגראפי חדש: מדינת ישראל בדרך להפוך למדינה דתית.

מרדכי קידר: יוזמה משפילה וחלולה. [ציטוט]. // עדינה בר-אל: המתורגמנית.

נתי מלאכי: טיפול. // יערה בן-דוד: שירים מתוך הספר "סוס טרויאני מבטן התודעה". // אורי הייטנר: 1. לפי דעתו של בן. 2. שלום בלי ישראל. 3. חג החירות ללא גלעד שליט. // איליה בר זאב: מָרָק חם וּצללים.

יואל נץ: סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין, מבוא ותרגומי שירים.

מיכל סנונית: בין אמנות לנכות. // יוסי שדה: איפה אתם בחג?

חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן.

ב-25 באפריל מלאו 117 שנה להולדתה של אסתר ראב.

אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 3. נעורי יהודה ראב. // ממקורות הש"י.

* * *

ד"ר יואל רפל

סדר בסדר פסח

ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה בפסח. יעקב ובניו ירדו למצרים כמשפחה אחת, בני ישראל יצאו ממצרים כעם 'ויהי בשלח פרעה את העם.' ליל הסדר והארוחה הנכרכת בו הם מסיבת העצמאות של עם ישראל. ההגדה של פסח, הנותנת ביטוי ספרותי לאירוע המכונן, היא מגילת העצמאות של העם, שהתגבש בעבדות מצרים ויצא לחרות בערב פסח.

אף שמסגרת סדר פסח קבועה וקפואה מזה דורות הרי שאין היא קשיחה וניתן, וזה אף מתבקש, להכניס בה תוספות ועדכונים. ציווי יסוד בהגדה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.' האם פסוקים ופרקים שלוקטו מן התנ"ך או מדרשים ודרשות שחוברו לפני מאות שנים יש בהם כדי לתת ביטוי לעולמו ולחייו של היהודי בן-זמננו שראה שניים מהמאורעות הגדולים בהיסטוריה היהודית – השואה ותקומת ישראל במדינת ישראל?

אצל רבים קיים, ובצדק, רצון כן להחיות את ההגדה של פסח ולרענן אותה באמצעות הוספת קטעי מקרא ושירים בני זמננו שיתנו ביטוי למציאות החיים של זמננו. אך כדי להסיר ספק מלב, הטקסט המסורתי, העובר מדור לדור, שראשיתו בדור יבנה שלאחר חורבן הבית השני (70 לספ') וגיבושו בתקופת הגאונים (מאות 9-10) הוא העוגן הוא הבסיס הוא היסוד עליו נשען ליל הסדר. את הטקסט הזה אין לשנות אך אפשר, ורצוי, להוסיף לו.

לפני כשבעים שנה התייחס ברל כצנלסון לפסח ולתוכן ההגדה ואמר: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות." ירושה שהיא היסוד לזיכרון הלאומי והאישי בפסח. עקירת הטקסט המסורתי שבתוכנו 'הא לחמא עניא', 'מה נשתנה', ארבעה בנים וארבע כוסות – תמוטט את כל המיבנה המיוחד שהתגבש במשך דורות לערב פסח.

המחקר המודרני הוכיח את הדמיון בין סדר הארוחה בליל הסדר וסדר הארוחה בעולם ההלניסטי, ששלט בארץ ישראל. אך את הסדר הזה הקפידו יהודים לקיים, בכל הזמנים ובכל הגלויות, בימי רדיפות ושמד, בערי הריינוס במאות ה-11-12, אנוסי ספרד במאות ה-14-15, מיליוני יהודים במחנות ההשמדה בימי סער וכיליון, ומאות אלפים ויותר שנלחמו על קיום ליל הסדר בברית המועצות הקומוניסטית. עצם קיום 'ליל הסדר' היה בו גילוי משמעותי ביותר של זהות יהודית.

רבים הם הקוראים בהגדה של פסח כמצוות אנשים מלומדה ואינם נותנים דעתם לתוכנם ולמשמעותם של טקסטים כמו הפסוק 'ארמי אובד אבי' הנדרש בהרחבה, או מניין המכות שלקו בהם המצרים – עשר ואולי ארבעים ואפשר גם חמישים. מדוע בצד קריאת הוויכוח בין רבי אליעזר ורבי עקיבא על מיספר המכות שלקו בהן המצרים, לא נוסיף שיר או שניים משירי מכות מצרים של נתן אלתרמן? מדוע בעת קריאת 'הא לחמא עניא' לא נוסיף ונעיין בשירו המעולה של רוני סומק 'קו העוני' ונקיים דיון בממדי העוני בחברה הישראלית ובגורלם של מי שאינם זוכים לשבת לסדר פסח. 'כל הרוצה יבוא ויאכל' אינה סיסמה ריקה אלא אורח-חיים שיש לאמץ. ראוי שנצרף להגדה את פסוקי ספר דברים 'כי יהיה בך אביון באחד שעריך' ונפעל להסיר מחברתנו את חרפת העוני.

כאשר נקרא 'עבדים היינו לפרעה במצרים' נדון ברבע מיליון העובדים הזרים החיים בתוך החברה הישראלית-יהודית. האם טחו עינינו מלראות את מצוקתם? מדוע לא ישירו גם הם 'השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין' ונדאג שתופעת הניצול, ההשפלה וההרחקה, שהם מנת חלקם, ייעלמו מחברתנו האמורה לשמש לאור גויים.

ההגדה של פסח היא אנתולוגיה ספרותית שחוברה במשך שנים רבות. הנוסח העובר מדור לדור הוא מאבני היסוד של התרבות היהודית. תוספת קטעים פרי עטם של הוגים ויוצרים, מהספרות החסידית ומהספרות העברית היפה, מהשירה ומהזמר, יעמיקו את החוויה של ליל הסדר ויתנו תוספת משמעות לחג. תכניו של חג הפסח הם אוניברסאליים, וראוי שאנו נכיר בהם עד שישמשו סימני דרך מובילים ליהדות, לישראליות ולאנושיות.

משחקי ילדים

הילדים תופסים מקום של כבוד בסדר פסח, וכדי שלא יירדמו הוכנו עבורם 'גימיקים' חינוכיים. למשל, הילדים שואלים 'מה נשתנה' אף שלשאלות אין כל משמעות משום שעניינן בדברים שטרם התרחשו, וכיצד ידע הילד מלכתחילה, מה יקרה בהמשך?

כך גם 'האפיקומן', אותה מחצית מצה המוחבאת ואשר על הילדים 'לגנוב' כדי לגבות את תמורתה. האם זהו 'האפיקומן' במשמעותו המקורית? ודאי שלא. המילה 'אפיקומן' מקורה ביוונית ומשמעה 'השמחה שלאחר הסעודה'. ומה לשמחה ולחצי מצה? אין קשר. אלא שבעבר, במסגרת הסעודה ההלניסטית, היה קשר, כאשר את הארוחה סיימו בריקודים ובאכילת דברי מתיקה. המילה אפיקומן נשארה בהגדה במשפט "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אך המשמעות שונתה לחלוטין.

אמצעי נוסף להשאיר את הילדים ערים הוא לבקש מהם שישגיחו על הדלת הנפתחת בעת שאומרים 'שפוך חמתך', שהרי לפי המסורת העממית באותה עשירית שנייה 'נכנס' אליהו הנביא ושותה טיפת יין מהכוס – החמישית, אותה כוס שנחלקו חכמים האם היא חלק מהסדר, ומי שיכריע הוא לא אחר מאשר אליהו הנביא. ועד שיכריע תישאר השאלה פתוחה בבחינת תיק"ו – תשבי {אליהו} יתרץ קושיות ובעיות .

האם המחלוקת בין חכמים על מיספר כוסות היין היא הסיבה האמיתית לשילובו של אליהו הנביא? ודאי שלא. המחלוקת היא אמצעי כדי לקשר בין הגאולה הראשונה – יציאת מצרים לגאולה העתידית עליה יבשר אליהו הנביא.

דמות אחת חסרה בהגדה, דמותו של משה רבנו, גואלם של ישראל, מוציאם ממצרים, מנהיגם במסע המידבר. משה נזכר פעם אחת ורק אגב ציטוט פסוק, ולא לכשעצמו.

ומדוע לא נזכר משה? בתוך ההגדה מצויה התשובה. משה היה רק השליח מטעמו של הקדוש ברוך הוא : "ויוציאנו ה' ממצרים לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו." חסרונו של משה הוא כפל נוכחותו.

הציר המיספרי

אחד המכנים המשותפים לכל ההגדות הוא מרכזיותו של המספר ארבע – ארבע כוסות , ארבעה בנים, ארבע קושיות 'מה נשתנה', ארבע אמהות, ארבע שמות לחג – חג האביב, חג החירות, חג המצות וחג הפסח. הגדת הארבעה מקורה בארבעה דברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים – שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא גילו מסתורין שלהם ולא ביטלו את המילה. אף כצירופי מילים מופיע המספר ארבע, למשל "ואפילו – כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה."

לצד ארבע מופיע שלוש: שלוש מצות בקערה כנגד כהן, לוי, ישראל, שלושה אבות לאומה – אברהם, יצחק ויעקב. שלוש ועוד ארבע הם שבע – מספר החוזר ביהדות יותר ממאתיים וחמישים פעם; למשל: שבעת ימי השבוע, שבעת המינים, שבעת קני המנורה, שבעה עולים לתורה, שבע מידות טובות, שבע מצוות בני נוח ועוד.

המקור ההלניסטי

סדר פסח הוא פרי דור יבנה (70-135) לאחר חורבן בית המקדש השני. כל עוד בית המקדש עמד על מכונו בירושלים, היו מביאים שם את קורבן הפסח ואוכלים אותו בחגיגיות ובטקסיות שהם המקור להגדה. הגדה במובן המוכר כיום לא היתה. מי שלא עלה לרגל לירושלים קיים בביתו סעודה חגיגית לציון ערב החג, והסתפק בכך. הקשר עם הסעודה שהיתה נהוגה בעולם ההלניסטי עולה בבירור מתוכן ההגדה.

לדעת פרופ' שמואל זאב ספראי (הגדת חז"ל) והפרופ' ישראל לוין, המיבנה הראשוני של ההגדה היה כפי שכתוב במשנה במסכת פסחים (פרק עשירי), דהיינו, תחילה אכלו ורק אחר-כך קראו את ההגדה. המיבנה הזה, שרבים היו שמחים לקיימו, ואשר לא קיים עוד, מבהיר את שאלות ה'מה נשתנה' שמקורן ב'סימפוזיון' שנילווה לכל ארוחה בעולם ההלניסטי.

לימים שונה סדר הארוחה, ובתקופה הביזנטית – תקופת התלמוד (מאות 4-5 לספ') הקדימו את הסימפוזיון – הדיון החופשי, ורק אחרי שניתנו כל התשובות לשאלות השונות שהונחו בפני המשתתפים, התיישבו לאכול. אלא שעורכי ההגדה 'שכחו' שצריך לשנות את השאלות. וכך נשארו שאלות – 'מה נשתנה' שאין להן כל קשר למה שהילד אכן ראה. זו הסיבה שילדים קטנים שואלים, כיוון שאת השאלות, שהם לא מבינים, מכתיבים להם ואת התשובות לא נותנים.

למה ממתינים לאוכל שעתיים

השאלה המטרידה את כל משתתפי סדר ליל פסח היא: כמה זמן תמשך הקריאה בהגדה עד שהמסובים יתכנסו לסעודת מלכים של קניידלך, גפילטע פיש, חרוסת, בשר ולפתן? או, מדוע לא מתחילים באכילה ומסיימים בקריאת ההגדה?

העבד האמיתי של סדר ליל פסח היא האישה המארחת בביתה (עם בעלה) את ההתכנסות המשפחתית-חברתית של השנה כולה. קשה להשוות בין הזמן והמאמץ שתשקיע האישה בניקיון הבית –קניית מתנות ובגדים, ומעל לכל האוכל לסדר פסח – לבין 'המאמץ' שישקיע בעלה המופקד, רק עם יסכים, על קריאת ההגדה וסיפור יציאת מצרים. בנושא זה אין הבדל בין בית חרדי לבית חילוני. כמעט 'אין מצב' שהבעל יטרח בהכנות יותר מהאישה, היוצאת מעבדות לחרות.

כאשר אנו מתיישבים לסדר, השולחן הערוך במפות צחורות, בפרחים צבעוניים ובכלים מהודרים, קערת הסדר צופנת מאכלים סמליים והריח העולה מהסירים שעל הכיריים, כל אלה מעוררים את הקיבה הריקה שבשעה-שעתיים הקרובות תזכה רק למעט יין, עלה של חסה ומעט מרור. האומנם ב'עינוי' העיניים ובגירוי הפה, התאב לאוכל, ראוי לקיים את הערב החגיגי ביותר בלוח השנה היהודי, ערב שכולו חג זיכרון לאומי?

מסתבר שבמקורותינו הראשוניים סדר פסח היה שונה לחלוטין. ניתן להבין זאת מתוך קריאת ה'מה נשתנה'. אך תחילה מתעוררת שאלה: מהו הקטע הנקרא 'מה נשתנה'? האם לפנינו קושייה אחת עם ארבע תשובות, או שיש בפנינו ארבע שאלות על ארבעה נושאים שונים, ואולי מדובר בשאלה אחת המפורטת בארבעה עניינים שונים. אם כך ואם אחרת לתוכן 'מה נשתנה' אין שום משמעות במקום שבו הוא נמצא בהגדה. אולי בשל כך מאלצים את הילד הקטן ביותר לקרוא את ה'מה נשתנה'. קורא מבוגר, גם ילד שיש לו ניסיון של שנה אחת, היה חייב לומר מיד: מה פתאום שאקרא "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים?" והרי כלל לא הטבלנו. מה פתאום שאומר 'שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרור" והרי לא אכלנו מרור וודאי לא ירקות.

כללו של דבר ה'מה נשתנה' אינו במקום הראוי לו בהגדה ולעצם קריאתו אין שום משמעות אלא כמצוות אנשים מלומדה. רק לילד קטן אפשר להכתיב אמירה החוזרת מדי שנה ואשר אין לה כל מובן במקומה. מבוגר היה דורש מיד, תנו תחילה לאכול ואחר נשאל כל שאלה על סדרי האוכל.

מסתבר שבמקורו כך היה ליל הסדר, שראשיתו לאחר חורבן בית המקדש השני (70 לספ') ואשר דמה מאד למבנה הסעודה בתרבות ההלניסטית. הראיה הטובה ביותר נמצאת בפרק העשירי של המשנה במסכת פסחים. פרק זה נותן את סדר ליל פסח וההגדה במקורותיה הראשוניים. עיון במשנה מגלה כי את

ה'מה נשתנה' אמרו רק אחרי שאכלו מצה, חרוסת, חזרת, שני תבשילין, ואחריהם שתו כוס יין שני. סדר הארוחה הזה, שבו פותחים בכוס יין, אוכלים ואחר כך מקיימים דיון מוכר לנו מאד מהמושג 'סימפוזיון', שהוא היה דיון שלאחר הסעודה.

אם כך, כיצד עבר הסימפוזיון, המיוצג על ידי ה'מה נשתנה', לתחילת הסעודה? מסתבר שבמאה ה-4-5 לספירה נעשה שינוי של ממש בסדרי הארוחה ההלניסטית. הסימפוזיון שהתקיים לאחר האוכל עבר לתחילת האירוע. יהודי ארץ ישראל ובבל הושפעו מהשינוי ועל כן העבירו את השאלות לתחילת סדר פסח. אותם אלו ששינו את מבנה הערב 'שכחו' שצריך לשנות את השאלות, כיוון שהקודמות לא היו רלבנטיות. כך נשארנו עם שאלות ישנות וארוחה חדשה.

עד היום אנו ממשיכים לשאול את אותן שאלות שאין להן כל משמעות. אולי כדאי, וכך נראה ראוי, לשנות את מבנה הסדר –תחילה נאכל ואחר כך נקרא מ'מה נשתנה' ועד סוף ההגדה. דומה שזהו חלומם של מרבית המשתתפים בסדרי פסח, שהיו רוצים תחילה את עינוג האוכל של החג ורק אחר כך את הסיפור ביציאת מצרים או בהוספת קטעים למשמעותו האקטואלית של חג החירות.

ערב פסח צריך להיות חגיגי לנפש ולגוף ואין כל סיבה להתענות בו. הוספת קטעים, מבלי לקצץ בקיימים, שינוי סדרי הארוחה ותוספת של שירים בני הזמן – היו הופכים את סדר פסח למה שנועד – ערב משפחתי-קהילתי לזיכרון יציאת מצרים.

אהוד: כדי למנוע ויכוחים פוליטיים בסוגיות של עובדים זרים ושל רעב ועוני בארץ (והיה אם נעשה יציאת מצרים לעובדים הזרים ונחזירם למולדותיהם – האם הם היו סוף-סוף בני חורין שם כמו בני ישראל לאחר שיצאו מצרים?) – ויכוחים נרגזים המרחיקים עוד יותר את מועד הארוחה מן המסובים על בטן ריקה, היינו ממליצים שלא להוסיף דבר, ואפילו לקצר קצת בפרקים שאחרי הארוחה, כאשר עיקר פעילות הגוף עוברת לאצטומכא, העיניים קצת נעצמות, ומורגש הרצון להגיע כבר לשירה בצוותא שמעוררת את כל היושבים לשולחן ומתנמנמין.

* * *

סדר פסח ראשון בפתח תקווה

המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

לפני 132 שנה

זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.

נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן [ר' תמונתו בצרופה] ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, אשת יהודה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר ראב, אביו של יהודה, הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף [ר' דיוקנו בצרופה, בציור שעשה לזיכרו יהודה ראב בן עזר בשנת 1944] ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד מאיר גוטמן ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע שטמפפר [ר' תמונתו בצרופה], הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה ראב [ר' תמונתו בצרופה], צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

מתוך: אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון" הוצאת שרברק, 1989. ניתן לקבל את הספר הנידח בקובץ וורד, לפי בקשה המופנית אלינו באי-מייל.

* * *

משׁה שׁפריר

עֻבְדּוֹת וְאֶפְשָׁרוּיוֹת

א. עֻבְדּוֹת

שִׁלְשׁוֹם הָיִיתִי פֹּה וָשָׁם;

אֶתְמוֹל – עוֹבֵר וָשָׁב;

הַיּוֹם אֲנִי יוֹצֵא וּבָא;

מָחָרֶ אֶהְיֶה מוּבָא.

בּ. אֶפְשָׁרוּיוֹת

אִם תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם הָיִיתִי זָר-מוּזָר, גַּם נָד וְנָע,

כִּי עַתָּה הַאִם מֻטָּל עָלַי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה

כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

לִהְיוֹת מָחָר מוּבָא?

אִם תָּמִיד בַּדָּרוֹם אִישׁ אֵינֶנּוּ רָדוּם

וּבַצָּפוֹן צָפוּן עֲדַיִן סוֹֹד,

וְאִם בַּסּוֹף, כְּמוֹ כָּל הַנְּחָלִים, אֵרֵד יָמָּה,

– לָמָּה שֶׁלֹּא אֵלֵךְ עַתָּה קָדִימָה

כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב בְּאֶרֶץ נוֹד

וְלִחְיוֹת שָׁם בְּקִדְמַת-עֵדֶן

אֶת שְׁאֵרִית הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת

עַד אַחֲרִית הַיְמָמוֹת?

* * *

מתי דוד

האצולה הפוליטית עושה שלום עם עצמה האצולה הפוליטית יוזמת תוכנית שלום

ממוחזרת וכושלת

קבוצה של כמה עשרות אנשי ביטחון, אקדמיה ועסקים, מפורסמים וידועים, הרואים את עצמם כאצולה פוליטית של חשיבה מדינית איכותית, כינסה מסיבת עיתונאים "דרמטית" שבה הכריזו על "יוזמה מדינית חדשה" שלדעתם תוביל ל"פריצת דרך" ולהשגת הסכם שלום עם הפלסטינים.

"יוזמה מדינית חדשה"? האומנם?

היומרה הנאיבית, להציג מסמך ממוחזר של יוזמות ישנות שנוסו ונכשלו כבר, כמסמך מקורי וחדשני, היא תמוהה ומגוחכת. יובל רבין, אחד היוזמים, והדובר של הקבוצה במסיבת העיתונאים, שהתראיין גם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" (8.4.11) – סיפר כי העבודה על המסמך ארכה חודשים רבים. 300 אנשים השתתפו בהתייעצויות ובמפגשים לניסוח היוזמה ולתרגומה לערבית ולאנגלית. הדיונים על הניסוח הסופי של מסמך היוזמה התנהלו על כל מילה.

ולאחר כל המאמץ האינטלקטואלי הזה של מאות משתתפים, כולל גם "גורמים זרים", "חלקם הרחק על פני הגלובוס..." ששמותיהם עלומים ולא ניתן לפרסמם (מדוע?) – קיבלנו מסמך ממוחזר של כשלונות העבר.

"יוזמה מדינית חדשה"? מסתבר שזו "יוזמה" שכולה אוסף של רעיונות ואמירות ישנות. "יוזמה" שעדיין לא הבינה שחייבים להתנתק מהאבק, השומן והחלודה של קווי החשיבה הישנה. חשיבה המבוססת על הרציונל הישראלי יהודי, ולא על הרציונל, הכבוד והמנטליות המוסלמית ערבית שדוחה כל הצעת פשרה ורעיון ישראלי.

במקום כל המאמץ היומרני המיותר הזה, בעל אופי של מפגשי חברים ומקורבים, במסגרת מעין סמינר רעיוני ומדיני, ראוי היה שחבורה זו תכריז בפשטות על הזדהותה ותמיכתה ביוזמות המדיניות הקודמות שכבר נוסו ונכשלו כמו, יוזמת ג'נבה, המיפקד הלאומי, המועצה לשלום ולביטחון, תוכניות השלום של מר"צ ושלום עכשיו. כדאי להזכיר את "מתווה קלינטון", "מפת הדרכים" של בוש והיוזמה הסעודית.

"היוזמה המדינית החדשה" הזו היא בפועל היענות כמעט מלאה לכל התביעות הפלסטיניות, ללא הצגת התביעות הישראליות.

"היוזמה החדשה" תומכת בנסיגה לקווי 67' (עם תיקונים קלים – איזה?), בפינוי התנחלויות (עם שינויים קלים – אין פירוט), בחלוקת ירושלים, בפתרון בעיית הפליטים (על בסיס הומניטרי בהסכמה – ניסוח מעורפל ומסוכן) בהצבת כוחות שמירה של האו"ם על הגבולות המוסכמים (נסיון כושל עם האו"ם!)

"היוזמה החדשה" אינה כוללת אף אחת מהתביעות הישראליות, כתנאי להסכמות על הויתורים במסגרת ההסכם המוצע האפשרי. מוזר, תמוה וחשוד הדבר שה"יוזמה החדשה" לא כללה במסמך שהציגה את תביעותיה מהפלסטינים: התביעה לקץ הסכסוך, קץ ההסתה, ויתור מוחלט על "זכות השיבה", שליטה ישראלית על המרחב האווירי, על גב ההר, על מעברי הירדן בבקעה, ומדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד.

אם הכוונה האמיתית הלגיטימית, אך הלא מוצהרת, של קבוצה זו היא לגרום לנפילתה של ממשלת נתניהו, בגלל היעדר "יוזמה מדינית", ראוי שחברים אלה יפשילו שרוולים, ירדו אל הזירה הפוליטית לפעילות גלויה ואינטנסיבית, במסגרות המפלגות הקיימות או חדשות, ולא ישבו על הגדר כנותני עצות ומנסחי "יוזמות מדיניות", כאליבי לרצונם להאשים רק את ממשלת ישראל בכשלון תהליך השלום, ולזכות את הפלסטינים מאשמה זו.

תשומת הלב הציבורית ל"יוזמה החדשה" הסתכמה בדיווחים מפרגנים ותומכים ב"ניו יורק טיימס", וכמובן בעיתון "הארץ", וכמה שניות בערוצי הטלוויזיה.

למחרת, "היוזמה החדשה" חלפה ונעלמה בהיעדר עניין.

* * *

משה ברק

סדר של מסר

לא חג שמח

חסר צבע וריח

אלא זֵכר חוויה

של מה שהיה.

סדר פסח!

כל פֶּה שָח,

הגדה

כִּתעודה

על חצייה

ביָם שֶיָּבַש

ואויב שהותש

ים שֶקְבָל עולם

הָפָכָנוּ לעם.

שמחה

כהלכה

כי נוצחה 

השכחה

גבת

* * *

יוסי גמזו

מַה נִּשְתַּנָּה?

הָעֶרֶב לַשֻּלְחָן יַסֵּב הָעָם הַיְּהוּדִי

לְכָל מִשְפְּחוֹתָיו, מִן הַגְּדוֹלָה עַד הַקְּטַנָּה

וּצְעִיר-הַמִּשְפָּחָה יִשְאַל בְּחֵן שֶל קוֹל יַלְדִּי

אֶת כָּל קֻשְיוֹת הַמַּאנְטְרָה הָעִבְרִית "מַה נִּשְתַּנָּה?"

וְאַף עַל פִּי שֶלִּכְאוֹרָה נִדְרֶשֶת הַמָּסֹרֶת

לְאֵרוּעֵי עָבָר שֶבֵּין דַּפֵּי הַהַגָּדָה

וְלֹא לְאֵרוּעֵי הוֹוֶה – רָצוּי מְאֹד לִזְכֹּר אֶת

תְּחוּשַת הָאַקְטוּאָלִיּוּת שֶעַד הַיּוֹם עוֹדָהּ

מֻנְחֶלֶת מִתּוֹכָם מִדּוֹר לְדוֹר בְּתוֹלְדוֹתֵינוּ

מוּל אֵלֶּה הַקָּמִים עָלֵינוּ בִּשְׂנָאוֹת לִסְקֹל

כִּי בְּכָל דּוֹר עוֹמֵד פַּרְעֹה תוֹרָן לְכַלּוֹתֵנוּ

וּבְכָל דּוֹר אֲנַחְנוּ מִתְקַיְּמִים לַמְרוֹת הַכֹּל.

הִנֵּה, לְצֹרֶךְ הַמְחָשָה בִּלְבַד, אוֹתָהּ הַסְּצֵנָה

בָּהּ פָּרָשֵי פַּרְעֹה רוֹדְפִים אוֹתָנוּ עַד יַם סוּף

וְכָל מַרְכְּבֹתָיו אֲשֶר לִפְקוּדָתוֹ תֵצֶאנָה

סוֹפָן לִצְלֹל תְּהוֹמָה וְחֵילָן כֻּלּוֹ יָסוּף.

אַךְ מָה שֶנִּשְתַּנָּה בְּפֶסַח זֶה תַכְלִית הַשֹּנִי

הוּא זֶה שֶהַמִּצְרִים גִּלּוּ פִּתְאֹם אֶת הַגַּלְגַּל

וְנוֹכְחוּ לָדַעַת שֶהַמִּיתוֹס הַדֵּמוֹנִי

בּוֹ אָנוּ אֲשֵמִים בַּכֹּל, כְּפִי שֶשָּנִים הֻרְגַּל

עַמָּם הַדַּל וּשְטוּף-הַמּוֹחַ – אֲפָפָם בְּחֹשֶךְ,

חֹשֶךְ מִצְרַיִם שֶכָּעֵת נָמוֹג כְּשֶנִּפְקְחָה

עֵינָם, בְּהַצָּתָה דֵּי מְאֻחֶרֶת, אִם בְּגֹשֶן

וְאִם עַל פְּנֵי כִּכַּר תַּחְרִיר, מוֹקֵד הַהֲפִיכָה.

כִּי נִתְבָּרֵר שֶהַשִּׂנְאָה לְיִשְׂרָאֵל הִיא דֶבֶק

לְכָל שְבָרֶיהָ שֶל אַחְדוּת עַרְבִית – אַךְ לֹא לָעַד

וְכִי אוֹיְבוֹ הָאֲמִתִּי שֶל עַם נִרְמַס כְּעֶבֶד

הוּא מִשְטָרוֹ הַדִּיקְטָטוֹרִי בּוֹ סוֹפְסוֹף בָּעַט.

וְכָךְ בִּשְאַר אַרְצוֹת אִיסְלָאם בָּהֶן חֵרוּת וָצֶדֶק

עֲדַיִן נֶחְשָבִים לְמוֹתָרוֹת, וּכְשֶעַמָּן

מוֹרֵד – מִיָּד יָדוֹ שֶל הַמִּמְשָל קַלָּה עַל הֶדֶק

בְּסוּרְיָה, בַּחֲרֵין, אַלְגִ'יר, תּוּנִיסְיָה וְתֵימָן.

הַאִם זֶה טוֹב לְיִשְׂרָאֵל? מֻקְדָּם מִדַּי לִקְבֹּעַ

שֶכֵּן אִיסְלָאם פָנָאטִי כְּבָר תּוֹפֵס לוֹ טְרֶמְפּ עַל גַּב

הַגַּל הָעֲמָמִי הַזֶּה שֶעוֹד עָלוּל לִטְבֹּעַ

כְּמוֹ מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה בְּדֶמָגוֹגְיַת מַנְהִיגָיו.

אַךְ אוֹי לָנוּ אִם כְּמוֹ יַם סוּף זֶה נִקָּרַע לִשְנַיִם

בֵּין אוֹפְּטִימִיזְם מְחֻסַּר-בָּסִיס וּבֵין בִּטְחָה

מֻפְרֶזֶת שֶמֻּתָּר לִסְמֹךְ רַק עַל חַסְדֵי שָמַיִם

בִּמְקוֹם עַל רְאִיַּת דְּבָרִים פְּקוּחָה וְגַם פְּכּוּחָה.

כִּי אַף שֶאֵין שִיר "חַד גַּדְיָא" שָגוּר בֵּין בְּנֵי דּוֹדֵנוּ

זֶה, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל הַיְּהוּדִי, יִהְיֶה

שָגוּר זְמַן רָב כִּי לִצְנִינִים בְּעֵינֵיהֶם הִנֵּנוּ

(בִּפְרָט מֵאָז שֶנֶּהֱפַךְ הַגְּדִי לִהְיוֹת אַרְיֵה...)

* * *

ד"ר נתן שחר

יונתן, גד מיכאל ודן – ארבעה שהם אחד

זה עתה גמרתי לקרוא את מכתבי העיתים הליליים, שהיעדרותי מהארץ, במשך כמה שבועות, גרמה לי להחסיר קריאתם.

במכתב העיתי מספר 623 נתקלתי במכתביהם של מרק הסנר, עופר גביש ואליהו הכהן, אודות השיר "יונתן הקטן" ו"גד הקטן". מרק הסנר אף תירגם לעברית באופן חופשי את מילות השיר הגרמני המקוריות. אליהו הכהן מביא למכתב העיתי גירסה ישנה של השיר בעברית, אותה מצא במחברת שירים אישית של הגננת יעל מיוחס מגן הילדים של חסיה פיינסוד משנת 1914.

בגירסה זו גד הוא ילד שרוצה ללכת מביתו למרחקים, בדומה לגירסת השיר המקורית העוסקת בהנס הקטן, שיצא מביתו על אף בכי אימו, והוא חוזר רק אחרי 7 שנים, בגירסת יעל מיוחס, גד הקטן נכנע לבכי אימו וחוזר בו מכוונתו לעזוב את הבית. גירסה זו של יעל מיוחס, לא באה יש מאין וזו רק אחת מגירסאות שיר הילדים הפופולרי, שקדמו לנוסח הסופי המושר אצלנו "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן..."

בהמשך הדברים אביא כמה גירסאות בעברית שחלקן אף קדמו לגירסה זו של יעל מיוחס.

בקובץ השירים אוסף שירים לילדים ש"סודרו" ע"י דוד ילין וחיים לייב זוטא בשנת תרס"ה (נדפס בירושלם בדפוס הרא"מ לונץ), מופיע בע' 5 השיר "מיכאל וסוסתו", שלהלן:

מהרי דהרי סוסתי הנאה

אל ארץ ישראל נִסעה

שם תפרח שושנה ואַשְכְּלות-ענבים

ומלאו דם עֵנָב היקבים

נחישה פן יבלו הפרחים

פן יֶחמץ היין הנעים

טרללה-טרללה נסוע ודַּהֵר

אל ארץ ישראל נמהֵר

הו פנו הדרך! אנכי מיכאל

נוסע אל ארץ ישראל

בשיר זה, שעבר כנראה עיבוד בארץ ישראל על-ידי מאן-דהוא, הילד מיכאל רוכב על סוסו וממהר לארץ ישראל, "שם תפרח שושנה ואשכלות ענבים" ויש למהר "פן יחמץ היין הנעים" (מה לילד וליין? למורים העבריים פתרונים). בנוסח זה, בניגוד למקור הגרמני, לא עוזבים את הבית לקול בכי האם, אלא רוכבים נוסעים אל ארץ ישראל. הלחן על פיו הושר השיר היה כמובן לחן "יונתן הקטן" המוכר, שהותאם התאמה ייחודית-יהודית לתמליל (מה שנקרא בלשוננו "עבר גיור").

אך לא רק זאת, כאן גם נכון תפקיד לסוסה עליה רוכב מיכאל. על הסוסה להוביל במהירות את מיכאל לארץ ישראל. הסוס, כאחת מחיות הבית, "מככב" בהרבה ספרי שירי הילדים מאותה תקופה. באחד מספרי שירי הילדים הראשונים ביותר, הזמיר, שערך נח פינס בשנת 1903, מופיע השיר "אל הסוס", אם כי בתוכן שונה ובלחן שונה, אך הכותרת "אל הסוס" מובילה אותנו לפרסום שירים אחר. פרסום זה הוא קובץ שירי הילדים כינור קטן, שערך אברהם פרנק, שיצא בווארשה בשנת תרס"ט, (1909), בהוצאת תושיה. בקובץ זה נדפס בע' 5 השיר "אל הסוס" וזו לשונו.

מַהֵרָה דַהֵרָה,

סוסי הנעים!

בהרים ביערים

אשא רגלים,

אוצה נא, רוצה נא

מהר בגנים    

אֶקְטֹפה, אֶאֱסֹפָה,

פרחים, שושנים.

כדאי לשים לב לשתי השורות הראשונות שהן כמעט זהות, לשורה הראשונה אצל ילין וזוטא. ודבר נוסף: אצל ילין וזוטא זו סוסה אך אצל פרנק זהו סוס. הלחן המופיע באותו עמוד לאחר התמליל המלעילי, הותאם בהחלט לתמליל העברי, נוספו לו מיספר תווים, ושונו מיספר תוים, הכל בהתאם לכללי הגיור המוסיקלי.

בשנת 1913 פרסמה חברת אחיספר מווארשה את ספר הזמירות, אותו ערך פסח קפלן. (על ספר לימוד זה וספרי לימוד עבריים אחרים בתקופה זו, וכן על פופולאריות מונח "הנודד", לא כאן המקום להרחיב), אך בעמוד 170, פורסם השיר "הנודד הקטן", המהווה "כאילו" חוליית קישור בין גירסת המקור הגרמני לבין גירסת השיר במחברתה של יעל מיוחס, שכאמור גוייר, כהלכה, וזו לשון השיר:

פעם קם

ילד תם

ללכת אל מדינות ים.

חתיכת פת

קח כדת והלך בלתי חת.

אמא ישבה בכתה מר:

הוי בני נד במקום זר!

אך חיש עיֵף הקט,

ושוב נכנס בָּלָּט.

לאמא שח

וחרש סח:

אמא ראי הֶאח הֶאח!

הרי לך יד,

איני נד

שוב מכאן כמעט.                             

שם במרחק זר לי כל,

זר לי ימין, זר לי שמאל.

כאן לי יפה לרקוד

גם בלימוד לשקוד.

מקורות השיר, כמצויין בדפי תוכן הספר הם כדלקמן: בעמודת "המחבר" נכתב –"מאשכנזית", ובעמודת "המנגן" [המלחין. – נ"ש] נכתב: "עממית-אשכנזית". בעמודת השורה הראשונה נכתב "לקוח מהס' [מהספר. – נ"ש] "ליעדער אונד בעוועגונגען", כלומר המקור הוא מספר שירים באידיש.

גירסה כזו, בשינויים שונים, עוד המשיכה להסתובב בין דפי ספרי הלימוד העבריים בגולה. למשל, בחוברת תווי הזמרה של שירי ילדים, שהופיעו בספר הלימוד בראשית דעת המחודש שערך מ. קרינסקי ב-1918/9 בהוצאת האור בווארשה, אותה ערכו/כתבו, בשנת תרע"ט, המוסיקאים א. דוידוביטש ומ. קיפניס, נדפסו בע' 15 תווי השיר "הנודד הקטן" ב-2 קולות. הקול הראשון שר את לחן השיר "יונתן הקטן" הידוע לנו, והקול השני מלווה בטרצה נמוכה את הקול העליון מהתחלה עד הסוף.

מתחת לתווים נדפס התמליל שלהלן במשקל המלעיל. יש לציין כי גם כאן נעשתה מלאכת גיור המלודיה כהלכה.

גד הקטן

לכת קם

למרחקים פעמיו שם

לקח מקל

גם תרמיל

הולך נודד העויל [כך! – נ"ש]

אם הילד בכתה מר

אוי לי אין לי בן יקר

נגע בכי האם

עד לב לא יכל

ילד נשא הכאב.

19 שנים מאוחר, בשנת 1938, הפך גד לדן. וזה קרה בחוברת בעלת השם הארוך אל המטבח בא כלב ושירים אחרים לתינוקות ולילדים טובים, מתורגמים לעברית פשוטה ומצוידים בתוי הנגינה ומעוטרים בציורים רבים.

 החוברת יצאה בהוצאת פרסום צורה מתל אביב. את החוברת ערך, כנראה, שלמה כהן מרח' שבטי ישראל 30 בתל אביב. בע' 15 בחוברת זו נדפס השיר כדלקמן:

דָן נָחְמָד

לו לבד

פעם הלך לְמֶרחָקים

בָּילקוט

שׂם פשוט

כָּל הצעצועים

אבל אמא עצובה

נשארה כה עזובה

אז חשב השובב

והביתה שב

מתחת למילים נדפסו תווי השיר, אך מתחת להם, כדי שלא יהיה ספק לאיזה לחן הכוונה, נכתב באותיות גרמניות – Hanschen Klein…" ".

כפי שניתן לראות תמליל השיר עוסק בילד הרוצה לעזוב את הבית אולם עצב אימו משאירו בבית. כדאי גם לשים לב למציאותה של המילה "שובב" שלא היתה נפוצה אז בשירי הילדים העבריים.

עד כה טרם מצאתי את התאריך והמקום בו פורסם לראשונה הנוסח העברי הארץ-ישראלי של "יונתן הקטן", אך בניגוד לשירים אחרים, נוסח סופי, זה שאנו שרים גם היום, החל להופיע בדפוס רק בסוף שנות השלושים ממש. הופעת התמליל על "יונתן הקטן שרץ בבוקר אל הגן" בצמוד ללחן הגרמני הידוע, השכיחה בבת אחת את כל התמלילים האחרים שחוברו ללחן זה.

* * *

נורית שחל: עוד על השיר "הו" של נורית זרחי

ליוסף אורן,

עליי לתקן שתי טעויות שלי.

אחת: השיר "הו" מופיע במקראה לכיתות ז' ולא לכיתות ו'.

השנייה: יש בשיר ששלחתי "תיקונים" שאינם קיימים בשיר כפי שמופיע בספר, (מלבד העובדה שהוא איננו מנוקד), ש"תיקנו" המורים החרוצים לספרות וללשון.

כדי להיות אמינה מאוד, אני שולחת צילום של השיר כפי שמופיע באותה מקראה, וגם צילום של שער הספר, [ר' 2 צרופות] ואפשר ללמוד מתי הופיע, (לפני כ-20 שנה), ומי עומד מאחורי התוכן שלו.

אני מסכימה בהחלט שהשיר איננו מתאים לילדים בני 12-13 ואפילו בוגרים יותר. יחד עם זאת – נוסח השיר כפי שמופיע בספר זה, יש להניח, שהוא הנוסח הנכון.

בברכת חג שמח,

נורית שחל

* * *

יוסף אורן : פרשת השיר "הו"

 השיר "הו", המצורף לגיליון הנוכחי של "חדשות בן עזר" כצילום מתוך המקראה "מגון" לתלמידי כיתות ז', לא רק מוכיח כי לשיר הזה של נורית זרחי שני בתים, אלא שבנוסחו המקורי אין סימני פיסוק כה רבים כפי שהוסיפה לו נורית שחל מיוזמת עצמה בגירסה ששלחה להדפסה בגיליון 633. 

 אף שלא נתקבל עדיין הסבר מנורית זרחי עצמה למתן ההיתר להדפסה הסותרת של השיר (פעם כשיר בן בית אחד בעיתון ופעם כשיר בן 2 בתים במקראה "מגון"), אאמץ מכאן ולהבא את הכלל הבא: לא לבטוח בשום הדפסה של יצירה, מלבד זו שנכללה בספר של המחבר.

 בתגובתי לגירסה שהעבירה נורית שחל (שבדיעבד התבררה כגירסה משובשת), הבלטתי את הסתירה בין שני הבתים של שיר זה וטענתי שהבית השני מהפך את נושאו, את תוכנו ובעיקר את משמעותו של השיר.

במכתבי הגלוי לנורית שחל (בגיליון 634) ניסחתי את הסתירה הזו באופן הבא: "משיר צובט-לב, המתאר בדידות מנקודת מבט מיגדרית, כפי שאפשר היה להבינו על-פי 8 השורות שהיו לנגד עיניי, הופך אותו הבית השני, זה שלא היה לנגד עיניי, לשיר לעגני-היתולי על השיעמום שמרגישים גבר ואישה היושבים בבית-הקפה זה בחברת זה." 

לפיכך, אין העובדה כי לשיר ישנו בית נוסף – עובדה שהתבררה לי אחרי שהתפרסם הפירוש שהצעתי לבית הראשון בלבד – מבטלת משהו במאמרי "בדידות ממבט מיגדרי", שנדפס בגיליון 632 של "חדשות בן עזר".

לעומת זאת תחייב אותי ההיחשפות לעובדה, שקיים בית נוסף לשיר, להוסיף חלק נוסף למאמרי הנ"ל, לפני שאכנס אותו בספר על השירה העברית – ספר שאני שוקד כעת על השלמתו.

 בחלק שאוסיף אבליט את הנזק שמסב הבית השני, שהוא בית לעגני-היתולי, לבית הראשון, הרציני והמגובש ממנו. וכמו-כן אטען, כי לוא הופרדו 6 השורות של הבית השני מ-8 השורות של הבית הראשון, היה ניתן לצרף את הבית הראשון כשיר שלם לעצמו – שיר "שהוא פנינה שירית צנועה בתוך המאגר הגדול של שירת הנשים העברית", כפי שהגדרתיו בפתח מאמרי – ואילו יחד עם הבית השני הוא מוצר שירי פחות-ערך המסתכם ב"הו". 

* * *

אהוד שלום,

בזכות הפצת המכתב העיתי יצרת מפעל חיים. אני קורא בהנאה צרופה. לאחרונה אתה מפרסם גם את סיפורי יוסי שדה, אותו היכרתי שנים רבות, ואני ממליץ כי תקצה לו פינה שבועית על פרשת השבוע ובנוסף סיפור חדש.

חג שמח לך,

בריאות ואושר,

יוסי הלר

אהוד: פניתי ליוסי שדה, שאותו אני מכיר שנים רבות, לאחר ששמעתי סיפור שלו בתוכניתו של אבי אתגר ב"קול ישראל" בשבת בצהריים, וביקשתי שישלח לי את הסיפור לפרסום, וכן סיפורים דומים, ומאז כולנו נהנים. כמובן שאשמח לקבל ממנו סיפורים נוספים אבל אינני יכול להתחייב מראש אלא זה תלוי רק בו ובאיכות סיפוריו.

* * *

רות ירדני כץ

אורה מורג פיספסת בגדול

גם המכתב הראשון שלך לא עבר אותי, ובטח לא השני. הגב' איגס ניצחה ניצחון מוחץ ויש לי את כל הערכה אליה מפני שהיא לא ויתרה לאדם שהיה בדרך להיות מפכ"ל. הוא לא קיבל את התפקיד.

הסיפורים שלך על עובדות ש"מפילות" תיקים על.... אינם רלוונטיים. העובדה החד-משמעית היא שאורי בר-לב הבין שהוא חייב להתנצל ולקחת אחריות על היותו איש יצרי. אילו היה נקי מכל חטא מיני בודאי היה פועל למען שמו הטוב. אבל זה לא קרה. אם היה חף, היה פועל בהתאם. עוד עובדה, הוא התפטר מהמשטרה אחרי שנים רבות של עשייה ואומרים שהוא היה איש מקצוע בתפקידיו במשטרה. אבל, אנא ממך, הבנת הנקרא זה דבר חשוב ביותר. אין מצב שבו מישהו יואשם בהטרדה מינית ואפילו באונס. האישה השנייה טענה שהיא נאנסה על ידו, והוא טען שהיחסים היו בהסכמה. שני המיקרים אינם מחמיאים לו כי הוא נשוי ויש ילדים באמצע. הוא ויתר בקלות.

בר-לב הבין את גודל הבעייה שאליה נקלע, והחליט ללכת עם הזנב בין הרגליים, לאן שיילך. בכל מקרה, לאן שיילך יש לו כתם על מצחו. 

חג שמח לך.

 רות ירדני כץ

אהוד: ברוח דברייך, רות – אני מציע שיקצצו לאורי בר לב את "הזנב בין הרגליים" ושלא ישכחו לחתוך לו את הביצים וכך יגמלו אותו מנטייתו לאנוס נשים דעתניות ולשרת בנאמנות את מדינת ישראל!

* * *

פרופ' ארנון סופר במחקר דמוגראפי חדש:

מדינת ישראל בדרך להפוך למדינה דתית

אוניברסיטת חיפה,‏ יום ראשון, 3 באפריל 2011

עכשיו יש לחשש גושפנקה אקדמית: מדינת ישראל בדרך להפוך למדינה דתית, באופן שעלול לסכן את המשך קיומה, כך מתריע פרופ' ארנון סופר ראש קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה במחקר חדש "ישראל2010-2030 בדרך למדינה דתית."

מחקר זה, המהווה המשך למחקרו הקודם של פרופ' סופר "ישראל 2007-2020, על דמוגרפיה וצפיפות," מתאר תהליכים דמוגרפיים שעוברים על החברה הישראלית, תוך התמקדות בריבוי הטבעי במגזר החרדי, הדתי, החילוני והערבי וההשלכות של תהליכים אלה.

מהמימצאים עולה כי בשנת 2030 יהיה בארץ רוב של אוכלוסייה דתית, דבר שעלול להביא לאחת משלוש התוצאות הבאות:

הרוב החילוני מצליח להקים קואליציה חילונית ולבצע "מהפכה חילונית" בכלל התחומים; אם הדבר לא יצלח – אנו צפויים לחזות במדינה שתכלול חברה דתית וחרדית הולכת וגדלה, עוני גדל ומיעוט חילוני שיאלץ להשלים עם אורח חיים דתי ועם סדרי עולם דתיים. במידה שהמנהיגות הדתית תדחוף את עם ישראל לסיפוח יו"ש, תתקיים החלופה השלישית, ולתפישתו של פרופ' סופר – המטרידה מכולן: "המשך היחלשות הדמוקרטיה מול כוחות אנטי-דמוקרטיים, כנסת שלא תתפקד, והתגברות האנרכיה שהפכה לנורמטיבית," מציין פרופ' סופר.

איך נגיע, לדבריו, לחלופות השנייה והשלישית?

בשנת 2030 יגיע מספר החרדים בישראל ליותר ממיליון בני אדם, זאת בהסתמך על הממוצע השנתי של הריבוי הטבעי בקרב החרדים העומד על כ-6%-7% בשנה. לדבריו, הריבוי הטבעי של משפחות חרדיות יגרום לכך שאחוז החרדים בקרב האוכלוסייה הצעירה יהיה גדול אף יותר. מיספרים אלה יביאו לעומס ונטל כבד על מוסדות המדינה, שישנו לחלוטין את דמותה של החברה הישראלית. גידול כה משמעותי באוכלוסייה זו יהפוך את המגזר החרדי, שרבים מבניו אינם לוקחים חלק פעיל בשוק העבודה, לנטל על יתר האוכלוסייה התומכת בהם.

"ככל שהמגזר החרדי גדל, כך גדלים הפערים הכלכליים בין האוכלוסייה החרדית לשאר האוכלוסייה וכך נדרשים סכומים הולכים וגדלים של תשלומי העברה על מנת לצמצם פערים אלה. ההשתתפות הדיפרנציאלית בכוח העבודה לא רק יוצרת מצב תלות מוחלטת באוכלוסייה המפרנסת, אלא גם מצב של אי-שוויון שרק הולך וגדל, אי שביעות רצון, מירמור, תחושות של מחנק בקרב משלמי המסים וסטריאוטיפיזציה של האוכלוסייה התלויה."

תהליך נוסף, עליו מצביע פרופ' סופר – שיתרחש בעקבות הגידול באוכלוסייה החרדית והדתית, הוא התחזקות כוחן האלקטוראלי של המפלגות החרדיות והדתיות. "סדר היום הציבורי, המרחב הציבורי ומאפייני התרבות עלולים להיות כולם ברוח העולם החרדי והדתי. החינוך יהפוך לחינוך תורני, המשפט יהיה ברוח ההלכה, התקשורת תעבור מהפכה כשרבים מהתכנים אותם היא משדרת כיום ייעלמו." תהליכים אלה יביאו לירידה מוגברת של התושבים החילוניים מן הארץ – מה שידרדר עוד יותר את איכות החיים.

לדבריו של פרופ' סופר, כדי להימנע מתמונת מצב עגומה זו, יש לחייב הכנסה של תכנים דמוקרטיים ומערביים לכלל מערכות החינוך במדינה, דבר שימנע את התממשות החלופה הקיצונית מכולן. "במידה שמקבלי ההחלטות לא יתעשתו – החזון הציוני יגיע אז לסופו הטראגי ועם ישראל יצא שוב לגלות, שוב יעמוד מול אנטישמיות והתבוללות," סיכם פרופ' סופר.

* * *

מרדכי קידר

יוזמה משפילה וחלולה

ציטוט מתוך "מראה," גיליון 145 מיום 15.4.11

בתוכנית השלום הערבית יש מרכיבים חיוביים ושליליים, ויש לי הרבה מה לומר עליהם. אך כאן בחרתי להתייחס לאירוע שאירע לי, המשקף בעיני את המטרה שלשמה נועדה התוכנית.

לפני מספר שנים הופעתי בערוץ הטלוויזיה הלווייני בערבית אלחורה, המופעל על ידי מחלקת המדינה האמריקנית, בדיון שעסק בתוכנית השלום הערבית. יחד איתי בדיון השתתף מריאד בירת סעודיה ד"ר מוחמד אל-זולפה, היועץ לעניינים מדיניים של המלך עבדאללה. ליי, ולא רק הוא, אומר לי שהוא היה גם המוח מאחורי יוזמת השלום הערבית, שהחלה את דרכה כיוזמה סעודית שהוצגה במרץ 2002 בוועידת הפיסגה של הליגה הערבית בביירות.

בדיון טענתי כי יש בתוכנית השלום הערבית מרכיבים חיוביים, כמו הכרה בישראל ושלום כלל ערבי איתה, וראוי שהליגה הערבית תנהל משא ומתן עם ישראל על פרטי התוכנית.

ד"ר אל-זולפה היה נחוש בדעתו שעל ישראל לקבל את התוכנית ככתבה וכלשונה, מבלי להשמיט אות אחת, לבצע אותה, ואחרי כן ייאותו הערבים לדבר עם ישראל. הערבים לא ישאו ויתנו עם ישראל על שום דבר, עד שזו תשלים את ביצוע התוכנית. ד"ר אל-זולפה עמד על כך שזהו תנאי בל יעבור.

להוריד את ישראל על ברכיה

בדיון הבעתי את דעתי על גישה זו בשאלה הפשוטה ביותר: האם סעודיה הייתה מסכימה לקבל ולבצע תוכנית כלשהי, על הדבר הפעוט ביותר, אם לא נטלה חלק בניסוחה ובקביעת תנאיה? האם יש מדינה ערבית אחרת שתסכים לבצע דיקטט המוכתב לה על ידי גוף אחר? האם ייתכן שישראל תקבל מסמך הנוגע לביטחון הלאומי שלה, שנוסח על ידי הפסגה הערבית, מבלי שתהיה לה זכות לשנות בו מילה?

גישה זו, כפי שהוצגה על ידי האיש החשוב ביותר בעיצוב מדיניות החוץ הסעודית, מבטאת התנשאות, תחושת עליונות וכוונה ברורה להוריד את ישראל על ברכיה, להפשיט אותה מכל נכסיה הביטחוניים, ולהחזירה לגבולות 1948 שהם לכל הדעות לא בני הגנה (גבולות אושוויץ, כדברי אבא אבן). הרצון הערבי לעקור את ירושלים העתיקה, בירת העם היהודי מאז 3000 שנה, נעוץ בבסיסו באי-הכרה איסלאמית בלגיטימיות של הדת היהודית, ומבטא את הגישה כי האיסלאם בא לעולם כדי להחליף את היהדות (כמו גם את הנצרות), ולא כדי לחיות לצידה.

לתחושתי, הכוונה שמאחורי יוזמת השלום הערבית, כפי שהוצגה בדיון על ידי אביה מולידה, היא ליצור מצב בלתי הפיך, שבו תוותר ישראל על נכסיה הקרקעיים, ואחר כך ימצאו הערבים – כולם או חלקם – סיבות שלא לקיים את חלקם בתוכנית: יהיו אלו שטחים שהיו מפורזים בין ישראל ובין סוריה עד 1967, יהיה זה שטח ליד עזה שכיום קיים בו מושב נתיב העשרה, או בעיית הפליטים שאיש אינו רואה כיצד זו נפתרת על פי רצונם של הפליטים.

אל-זולפה יודע היטב כי אין ביכולתה של הליגה הערבית לכפות דבר וחצי דבר על חברותיה, וגם החלטות שהתקבלו פה אחד בוועידת פסגה מקוימות על ידי כל מדינה ערבית רק עד כמה שהשלטון של אותה מדינה מעוניין לקיים את ההחלטה. לכן קבלת ההחלטה לעשות שלום עם ישראל פה אחד, אינה מבטיחה כי מדינות ערב יקיימו אותה.

במצב שבו עולים קולות במצרים לבטל את הסכם השלום עם ישראל, אין לישראל הבטחה לטווח ארוך ששלום זה – קפוא וחלקי ככל שיהיה – ישרוד את תהפוכות השלטון במצרים. וגם עתידה של ירדן, והסכם השלום עמה, אינו ברור לאור גל ההפגנות השוטף את העולם הערבי.

על ישראל להיות בעלת כוונות אובדניות ברורות כדי להיכנס כיום לתהליך שבו היא מאפשרת את הקמתה של עוד מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, אחרי שכבר יש מדינת טרור בעזה, המשביעה את ישראל מרורים בצורת טילים ומרגמות המיוצרים בעזה או המוברחים מאיראן. אין לשום מדינה בעולם יכולת להבטיח שמה שתתחייב הליגה הערבית – ובכלל זה הכרה בישראל – יכובד על ידי השלטון הפלסטיני, ובפרט אם זה ייכבש שוב בידי חמאס בבחירות כמו בינואר 2006 או בהשתלטות צבאית כמו ביוני 2007. האם יבואו אז צבאות סעודיה, תימן ולוב לשטחי מדינת פלסטין, על מנת לפרק את גדודי עז א-דין אלקסאם או כדי להחרים מהטרוריסטים של הג'יהאד האיסלאמי את הטילים והמרגמות?

אם הליגה הערבית, והפסגה בראשה, מבקשת לשכנע את ישראל לקבל את יוזמת השלום, עליה להתייחס לישראל כאל שותפה למו"מ, לשבת למו"מ רציני על תנאי השלום, ולאחר שיגיעו הצדדים להסכמה על המתווה ועל שלבים שלו, ניתן יהיה לדבר על שלום. דברי אל-זולפה כפי שנאמרו אל מול פני האומה הערבית, מצביעים על דבר אחד: אין לסעודיה ולפסגה הערבית שום מטרה אחרת אלא להכניע את ישראל ללא קרב, באמצעות מצג שווא שאין מאחוריו כל כוונה שאכן יגיע לידי ביצוע. במצב העגום שבו נמצא כיום העולם הערבי, כשמדינות ערביות חשובות עומדות בפני אתגרים שמעולם לא התנסו בהם, על ישראל, והעולם, להמתין בסבלנות עד שיתייצבו העניינים בעולם הערבי, ואז ניתן יהיה לדבר על מו"מ – לא פחות – שבו אולי תוותר ישראל על נכסים אסטרטגיים.

* * *

עדינה בר-אל

המתורגמנית

[יוסי שדה סיפר כיצד זכה במשפט בלי לדעת יידיש (גיליון 634). גם לי יש סיפור שקשור ליידיש ולפולנית. ומעשה שהיה כך היה:]

כשהייתי קטנה תמיד השווצתי באזני חבריי, שאני יודעת שלוש שפות: עברית, יידיש ופולנית. והאמת היתה שעברית ידעתי, כמובן. גם יידיש ידעתי, כי דיברתי בבית עם סבא שלי. פולנית , כי הוריי דיברו, כשרצו ש"הילדים לא יבינו", ואני הבנתי היטב. אבל, מעולם לא העזתי להוציא מפי מילה בפולנית.

הגיעה שנת 1956 ועמה "עליית גומולקה". ילדים מפולין החלו להגיע לבית הספר היסודי שלמדתי בו, בית-ספר "גורדון" בגבעתיים. יום אחד, באמצע השיעור, הגיע לכיתה סגן המנהל ועמו ילד, עולה חדש. סגן המנהל היה יונתן אגוזי ז"ל, נעים ההליכות. הוא אמר שהוא מחפש מישהו שיתרגם את דבריו לילד העולה החדש, ושאל אם יש מישהו בכיתה דובר פולנית. וכל הכיתה קראה פה אחד: "עדינה, עדינה מדברת פולנית!"

הוא קרא לי לבוא אליו. קמתי מכיסאי רועדת כולי וקרבתי אל השניים. ידעתי שאני לא מסוגלת להוציא מפי מילה בפולנית, והנה עוד מעט יתגלה קלוני בפני כל הכיתה. ואז אמר לי יונתן אגוזי:

"תגידי לו, שהוא צריך להביא מהבית תעודת זהות."

לא ידעתי מה לעשות, ולפתע, בלי תיכנון מוקדם, פתחתי את פי ואמרתי לו את זה ב...יידיש. ואז קרו שני דברים: למזלי הרב הילד הבין יידיש והנהן בראשו, ואילו יונתן אגוזי פרץ בצחוק ואמר: "ביידיש גם אני יכולתי להגיד לו!"

והכיתה כולה? הם לא הבינו כלל את הדרמה. הם היו בטוחים שדיברתי בפולנית, וכבודי ניצל!

* * *

נתי מלאכי

טיפול

"הַיְּלָדִים אַכְזָרִיִּים"

אוֹמֶרֶת לִי נוּמֶרוֹלוֹגִית

בִּשְׁעַת טִפּוּל

בַּפְּחָדִים

וְהַתְּמוּנָה חוֹזֶרֶת

יֶלֶד קָטָן

מַכְשִׁיר עִם חוּט דָּבוּק

לְאָזְנוֹ

שֶׁבִּשְׁעַת הַפְסָקַת אֹכֶל

קְבוּצַת יְלָדִים מַקְנִיטִים אוֹתוֹ

מוֹשְׁכִים בַּחוּט

כְּמוֹ צַעֲצוּעַ מְעֻנֶּה.

"אֵין אֱלֹהִים אֲחֵרִים"

הַיֶּלֶד עוֹנֶה אָז

עַכְשָׁו

אֲנִי בְּטִפּוּל, לְהִשְׁתַּחְרֵר

מִן הַמּוּעָקָה שֶׁרָבְצָה עָלַי שָׁנִים

לָצֵאת כְּמוֹ אַחֲרֵי רְחִיצָה בָּאַמְבַּטְיָה

חָם וְנָעִים

לְהַשְׁלִים חֶסֶר כְּנֵץ דּוֹאֶה

מֵעַל נְקִיקֵי הַוָּאדִי.

* * *

יערה בן-דוד

מתוך הספר "סוס טרויאני מבטן התודעה"

העומד לראות אור בקרוב בהוצאת 'כרמל' [ר' צרופה]

בְּטֶרֶם

שַׁל נְעָלֶיךָ וְלֵךְ לְאַט

עַל רִצְפַּת הָעֵץ הַחוֹרֶקֶת בְּבֵית הָעֵץ

בְּבּוּדְגַנְיָה וַאס בּוֹאֲכָה הַיַּעַר וְנַכְלוּלָיו

כָּאן שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים לֹֹא מְעֻפָּרִים בָּאֲוִיר

תַּגִּיד קִנְאָה בְּשָׁרָשִׁים לֹֹא שֶׁלְּךָ וּלְעוֹלָם

לֹֹא יִהְיוּ שֶׁלְּךָ.

בְּשָׁרְשֵׁי הַשֶּׁקֶט דִּנְדּוּן יָרֹק

מְלֹֹא מֶרְחַב הָעַיִן כָּל מַה שֶּׁתָּדוּג מִן הַהֵד בַּגַּיְא

שֶׁתִּשְׁמַע, מְלֹֹא נְחִירַיִם מַלֵּא אֶת הָרִיק

צֵידָה לְאֶרֶץ רְחוֹקָה

לִפְנֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ

*

אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם יוֹצְאוֹת שְׁתֵּי אַיָּלוֹת

מִן הַיַּעַר לִרְעוֹת בָּאָחוּ

בַּיַּעַר מֵאָחוֹר דֻּבִּים צְבָאִים שׁוּעָלִים זְאֵבִים

"יֵשׁ כַּמָּה כְּנִיסוֹת לַיַּעַר" אוֹמֶרֶת לוּבִּינְקָה.

עֵצִים הוֹלְכִים בְּתוֹכִי שְׂרָף וְטִפּוֹת גֶּשֶׁם

בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאַשּׁוּחַ

וַאֲנִי אוֹמֶדֶת אֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים בְּנִטְפֵי הַגֶּשֶׁם

שֶׁעוֹד לֹא יָבְשׁוּ עַל עֵץ הַזִּימְזַלֶן

שֶׁרַק אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם

אֲנִי טִפַּת הַגֶּשֶׁם שֶׁכָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בָּהּ

וְלֹא אִכְפַּת לִי לְהִכָּנֵס לְתוֹכָהּ

כָּאן דָּבָר לֹא הוֹלֵךְ לְאִבּוּד.

בִּקּוּר

בְּבֵית עֵץ בִּכְפָר אַחֵר

לֹא הַרְחֵק

אֲנִי יוֹדַעַת נִיחוֹחוֹת.

צְוִיצֶ'ק עוֹשִׂים מֵעֲנָבִים מִזַּן מְיֻחָד

הַגָּדֵל רַק כָּאן וְצִבְעוֹ אָדֹם בּוֹרְדוֹ

בָּא לְגַלּוֹת לִי אֶת הַיֹּפִי

שֶׁל הָאוֹר הַנִּגְלֶה וְאַפְרוֹדִיטָה

חַכְלִילִית לִילִית וְלֹא מִיַּיִן.

סֶבַּסְטִיאַן הַקָּטָן מַרְכִּין רֹאשׁ

לַלִּטּוּף הַזָּר הַבָּא מֵחֹם גוּפִי

וְעוֹרוֹ הָרַךְ לֹא סָמַר.

*

זֶה הָאוֹר מֶרְחָק קִילוֹמֶטֶר

 מֵהַבַּיִת שֶׁל מַיְדָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ

 בְּרֶגַע זֶה גַּם הִיא רוֹאָה

 וְאוֹר נִצָּת בְּאוֹר

 בַּכְּפָר הָרָדוּם כָּל מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ בְּעֵינַי

 טוֹבֵעַ כְּמוֹ בַּחֹשֶׁךְ הַחוֹבֵק

 אֶת בֵּית הָעֵץ וַאֲנִי הַתּוֹלַעַת

 וַאֲנִי הַנַּקָּר הַמֵּעִיר בַּבֹּקֶר

 וְהָעַלְוָה כּוֹנֶסֶת עֵינַיִם.

בִּקּוּר

בְּבֵית עֵץ בִּכְפָר אַחֵר

 לֹא הַרְחֵק

 אֲנִי יוֹדַעַת נִיחוֹחוֹת.

 צְוִיצֶ'ק עוֹשִׂים מֵעֲנָבִים מִזַּן מְיֻחָד

 הַגָּדֵל רַק כָּאן וְצִבְעוֹ אָדֹם בּוֹרְדוֹ

 בָּא לְגַלּוֹת לִי אֶת הַיֹּפִי

 שֶׁל הָאוֹר הַנִּגְלֶה וְאַפְרוֹדִיטָה

 חַכְלִילִית לִילִית וְלֹא מִיַּיִן.

 סֶבַּסְטִיאַן הַקָּטָן מַרְכִּין רֹאשׁ

 לַלִּטּוּף הַזָּר הַבָּא מֵחֹם גוּפִי

 וְעוֹרוֹ הָרַךְ לֹא סָמַר.

*

זֶה הָאוֹר מֶרְחָק קִילוֹמֶטֶר

מֵהַבַּיִת שֶׁל מַיְדָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ

בְּרֶגַע זֶה גַּם הִיא רוֹאָה

וְאוֹר נִצָּת בְּאוֹר

בַּכְּפָר הָרָדוּם כָּל מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ בְּעֵינַי

טוֹבֵעַ כְּמוֹ בַּחֹשֶׁךְ הַחוֹבֵק

אֶת בֵּית הָעֵץ וַאֲנִי הַתּוֹלַעַת

וַאֲנִי הַנַּקָּר הַמֵּעִיר בַּבֹּקֶר

וְהָעַלְוָה כּוֹנֶסֶת עֵינַיִם.

*

הַצַּיָּד, אָמְרָה חֲבֶרְתִּי הַצַּיֶּדֶת,

הוּא אֵלוֹ שֶׁל הַיַּעַר

עֵינוֹ נָחָה בְּאֹרֶךְ רוּחַ עַל מַה שֶּׁיִּקַח

עִם הַכֹּחַ לֶאֱהֹב

וְלִגְזֹר חַיִּים וּמָוֶת –

אָמְרָה בְּרֹךְ וְיָדֶיהָ דִּבְּרוּ וְדִבְּרוּ.

* * *

אורי הייטנר

1. לפי דעתו של בן

הגדה של פסח המוכרת לנו, היא במקורה טקסט מהפכני. היא תוצר מובהק של המהפכה הגדולה ביותר בתולדות היהדות, רפורמה שלא היתה כמותה אחריה – המהפכה של התנאים, חכמי המשנה, יבנה וחכמיה; המנהיגות הרוחנית, דורות החכמים הראשונים אחרי חורבן בית המקדש.

עד החורבן, היהדות סבבה סביב בית המקדש, עבודת הקורבנות, מעמדם המורם מעם של הכוהנים (שעוד טרם חורבן הבית החכמים הפרושים היוו לו אופוזיציה, אלטרנטיבה). לאחר החורבן, הבינו החכמים שהיהדות שהייתה קיימת עד תקופתם אינה רלוונטית עוד למצב החדש, ואם לא תחול בה מהפכה של ממש, היא לא תשרוד. הם יצרו יהדות יפה וטובה יותר, נאורה יותר, מתאימה יותר לתקופתם, ובעיקר – יהדות שניתן לקיים אותה בעידן פוסט מקדשי ממושך, אליו נכנס העם היהודי. את מקום המקדש ועבודת הקרבנות החליפו לימוד התורה, התפילה ועשיית החסד.

הפסח טרם החורבן התמקד בעלייה לרגל לבית המקדש ובזבח הפסח. אחרי החורבן, היתה מחלוקת בין שתי אסכולות אודות צביונו של ליל הסדר. אסכולה אחת, שמייצגה הראשי היה רבן גמליאל, דגלה בסדר שמטרתו לשמר את זכר הלכות הפסח בעת שבית המקדש היה קיים (ומתוך ציפיה לקוממיותו במהרה בימינו). האסכולה השנייה, שמייצגה הראשי היה רבי עקיבא, דגלה בסדר שמטרתו "לספר ביציאת מצרים," כלומר להעביר את הסיפור ההיסטורי של עם ישראל ואת המסר הערכי של יציאה מעבדות לחירות, מסר של חירות אנושית ולאומית. יש בסדר עכבות וביטוי לאסכולה של רבן גמליאל, אך האסכולה שגברה ועיצבה את הסדר היתה של רבי עקיבא.

סדר פסח במתכונתו הנוכחית עוצב לאורך מאות שנים, אך הליבה שלו מצויה כבר במשנה, במסכת פסחים. משנה זו היא מעין הוראות ההפעלה לסדר הפסח. הסדר עוצב כאירוע פדגוגי, שמטרתו העיקרית להעביר את הסיפור והמסרים מן ההורים לילדים, באופן המותאם ביותר להבנתם, לא כהרצאה מלומדת, אלא כחוויה טקסית שבתוכה מסופר הסיפור. כל מבנה הסדר מיועד למטרה זו – "והגדת לבנך". קצרה היריעה כדי להרחיב באשר למבנה הסדר כולו, אך אין המחשה טובה לכך יותר מן הקושיות.

הרעיון הוא לעצב לילה השונה במתכונתו מכל הלילות – בסמליו, בארוחותיו, באופן הישיבה שבו, באופן ההתכנסות המשפחתית. השינוי מסקרן ומעורר שאלות. מה קרה? למה אנו יושבים כך ולא כפי שאנו רגילים? מדוע אנו אוכלים את המאכלים הללו ולא אחרים? ועל השאלות הללו נענים הילדים במהלך הסדר בסדרה של פעולות וטקסטים המספרים את סיפור יציאת מצרים.

נשאלת השאלה – היכן באה לידי ביטוי הסקרנות של הילד? הרי אין הוא שואל באמת שאלות, אלא מדקלם את הקושיות שלימדו אותו בשבועות שלפני הסדר. אכן, זאת המציאות היום, השונה מן הכוונה המקורית, מעין התאבנות של מסורת הסדר.

הוראות ההפעלה הן אחרות. ""מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו," כאן הבן שואל אביו. נקודה. מה הוא שואל? את שאלותיו האוטנטיות.

אז מהיכן באו הקושיות? המשך המשנה: "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים."

במילים אחרות, הקושיות הן תוכנת גיבוי לבן שאין בו דעת. אם הילד הוא אותו בן "שאינו יודע לשאול," מלמדים אותו את השאלות. אגב, כדאי להבחין בשינוי בקושיות – במשנה ישנה שאלה אודות הבשר הצלוי. כנראה שהיה נהוג לצלות בשר זכר לזבח הפסח, ובמהלך הדורות המנהג נזנח ואת הקושיה הזו החליפה הקושיה "בין יושבין ובין מסובין."

מה הן הקושיות ומה התשובות? כאן, המנגינה מטעה. נהוג שהילד שואל "מה נשתנה הלילה הזה... שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה." והכל עונים לו: "הלילה הזה כולו מצה."

מהי, אם כך, השאלה? ומה התשובה?

לא, אין כאן שאלות ותשובות. אלו הן ארבע השאלות. רק אחריהן בא "עבדים היינו לפרעה במצרים" – זאת התשובה לארבע הקושיות. התשובה היא הסיפור המסופר לאורך הסדר והמסרים המונחלים דרכו.

וגם כאן, מיצוי הרעיון של הסדר אינו דקלום הטקסט של ההגדה, אלא תשובה לשאלות הילדים על פי הבנתם. ובלשון המשנה: "ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו." מבחנם של ההורים אינו האם כל ההגדה נקראה, אלא האם הילדים הבינו. כדי שיבינו, יש ללמד כל ילד בהתאם ליכולתו להבין. זה הרעיון החינוכי של "חנוך לנער על פי דרכו."

הביטוי בהגדה ל"חנוך לנער על פי דרכו" הוא סיפור ארבעת הבנים. בשלושה מקומות בתורה מתואר דיאלוג בין אב לבנו: "והיה כי ישאלך בנך לאמור" נוסח של שאלה ושל תשובה. פעם נוספת אין שאלה, אלא רק "והגדת לבנך." חז"ל דרשו, שכל שאלה כזו מבטאת אב טיפוס של ילד, ותייגה אותם כחכם, רשע ותם, בהתאם לשאלה, ומאחר ובפעם הרביעית אין מופיעה שאלה, היא שויכה לבן הרביעי, זה שאינו יודע לשאול. למשל – השאלה "מה זאת," שאלה שאין בה תוכן, תויגה לבן התם.

כמובן, שיש להיזהר מהדבקת סטריאוטיפים לילדים, שכן הדבר עלול להיות הרסני. הרעיון הוא הכרה בשוני של הילד, בשוני של השאלה ובצורך להתאים את התשובה ליכולת שלו להבין על פי כישרונו, יכולותיו, ערכיו ותחומי העניין שלו. אם כל ילד יקבל אותה התשובה, היא לא בהכרח תתאים לכולם.

הרש"ר הירש האשים את יצחק ורבקה בכישלון חינוכי – מאחר שהם לימדו באותה שיטה את יעקב ועשו, שיטה שהתאימה ליעקב אך לא התאימה לעשו, הם אחראים לכך שעשו היה לפרא אדם.

אסיים בשיר שכתבה לאה גולדברג לפרסום של הסתדרות המורים, המעביר היטב את הרעיון הזה – "יש ילדים":

"יש בעולם כל מיני ילדים / יש אמיצים ויש נפחדים / יש עליזים ויש נרגזים / יש מהססים ויש המנסים / יש עצורים ויש פתוחים / יש שחוששים ויש שבטוחים / יש מהירים ויש איטיים / יש עצובים ויש צוחקים / ויש בידינו ציבור המורים / צרור מפתחות שפותחים וסוגרים / ועלינו להתאים בידע וביטחון / ללבו של כל ילד את המפתח הנכון."

2. שלום בלי ישראל

תגובה לתמר עמר-דאהל: ציונות או שלום, "הארץ" 15.4.11

במאמרה "ציונות או שלום", מסבירה ד"ר תמר עמר-דאהל שהציונות והשלום סותרים זה את זה, ומכאן שמי שרוצה בשלום – עליו לוותר על הציונות. מדוע קיימת סתירה כזו? לטענת עמר דאהל "הקיום הלאומי היהודי בישראלי הושג במידה רבה בחרב. המנהיגות הישראלית לדורותיה מחזיקה בעיקרון, שעל פיו הפרויקט הציוני נבנה על בסיס חזקה היסטורית של העם היהודי על א"י. ישראל הוקמה במאמץ צבאי אדיר, ומאז היא מנהלת מדיניות מלחמה שמטרתה העיקרית לשמר את ההישגים הטריטוריאליים שלה. כיבוש הארץ וקולוניזציה יהודית, תוך כדי דחיקת התושבים הפלסטינים בציון, הם מעיקרי המדיניות של ישראל הציונית מאז היווסדה. השמאל הציוני הוביל למעשה מדיניות זו."

את מאמרה מסיימת עמר דאהל בתיאור המסקנה ההולכת וחודרת להכרה, ש"קיום יהודי בא"י אינו מספק ביטחון, ובטח ובטח שאינו הולך יד ביד עם שלום."

כדאי לנקות את מאמרה של הכותבת מהמסיכות ולהציג את דבריה באופן ברור. זכות ההגדרה העצמית, המקנה לכל עם זכות טבעית לריבונות במולדתו, היא זכות שקיימת לכל עם בעולם, זולת העם היהודי. כל עוד העם היהודי ינסה לממש זכות זו, הוא יתקל במלחמה. מאחר ונגזרה עלינו, היהודים בישראל, מלחמת נצח, עלינו להסיק את המסקנה, שעצם קיומנו הוא הפרעה לשלום. אם חפצי שלום אנחנו, עלינו לוותר על "קיום יהודי בא"י" – או אז, בלעדינו, סוף סוף יהיה כאן שלום.

בעצם אפשר לתמצת את ההצעה של הכותבת במשפט קצר: הפתרון הסופי של בעיית היהודים.

האנטישמיות הבזויה ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

למה אני בכלל מתייחס לגיבוב האוטו-אנטישמי החולני הזה? הבעיה האמיתית שלנו, היא שעיתון כ"הארץ" מקצה מקום בגיליון שבת, ובעצם כמעט בכל גיליון חול, שבת וחג, לרעיונות החולניים הללו.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: עיתון כ"הארץ" לא יקצה מקום למאמרים ולתגובות שלך וגם לא שלי – לכן, בין השאר, יסדתי לפני שש שנים את המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שמגיע מאז לאלפי נמענים, ואני יכול להישיר מבט מול פני ההיסטוריה הישראלית כי הקדשתי חלק ניכר מזמני ומכישרונותיי למאבק באידיוטיזם המוסרי! ואם רק על כך יזכרוני – דייני!

3. חג החירות ללא גלעד שליט

כמעט חמש שנים חלפו מאז נפילתו בשבי של גלעד שליט, וצה"ל טרם חילץ אותו. איך זה קרה? זהו כישלון נורא. האם מדובר בכשל מודיעיני – מנגנוני המודיעין לא איתרו את מקום הימצאו? האם זהו כשל מבצעי – צה"ל לא מצא את הדרך המבצעית לשחרר אותו? או שמא כשל מנהיגותי – לא נמצאה המנהיגות שתיקח אחריות ותיתן את ההוראה, להבדיל מהמנהיגות שקיבלה את ההחלטה באנטבה? כך, כך או כך – זהו מחדל חמור.

אולם פעולת חילוץ אינה הדרך היחידה לשחרורו של שליט. יש עוד מנופי לחץ רבים על חמאס, שטרם הופעלו. איך זה שבמשך כמעט חמש שנים נציגי הצלב האדום טרם הורשו לבקר את גלעד, ואילו אסירי חמאס בישראל ממשיכים לקבל ביקורים לרוב, כאילו דבר לא קרה? איך זה שהמעברים לעזה פתוחים ואנו ממשיכים להעביר לעזתים אספקה, בלי להתנות זאת בשחרורו של גלעד שליט או לפחות במתן אפשרות לפגוש אותו? איך זה שמנהיגי חמאס בעזה, האחראים הישירים לפשע המלחמה הזה (גם לפשע המלחמה הזה) ממשיכים להסתובב חופשי, כאילו יש להם חסינות? איך זה שישראל ממשיכה להעביר כספים לעזה, כאשר גלעד שליט בשבי?

הנימוקים ההומאניטריים המצדיקים, לכאורה, את המשך הביקורים אצל המחבלים האסורים, את המשך העברת הכספים והאספקה – אינם רלוונטיים כאשר חייל ישראלי יושב באיזו מנהרה תת קרקעית או חדר טחוב בעזה, לבד, במשך כמעט 5 שנים, בלי ביקורי הצלב האדום, בניגוד לכל כללי המלחמה ואמנת ז'נבה. פשוט לא רלוונטי. איננו יכולים להמשיך לשחק שחמט בזירת אגרוף.

בעוד שבוע נתכנס לליל הסדר לחגוג את חג החירות, וגלעד שליט, זה הפסח החמישי, עדין שבוי במרתפי חמאס. איני מקבל את המושגים "בכל מחיר", ו"נעשה הכל", אולם יש עוד הרבה מה לעשות כדי לשחרר את גלעד שליט, ודברים רבים לא עשינו. עוד מנופי השפעה ולחץ רבים טרם הפעלנו.

הגיעה השעה לצאת מקופסת המשוואה של עסקת החילופין. חמש שנים ישראל מוכנה לעסקה קשה מאוד, של שחרור סיטונאי של מחבלים ורוצחים, ואין בכך כדי לרצות את ראשי חמאס, הדורשים יותר מחבלים ודורשים לשחרר גם את הרוצחים אל תוך שטחי יו"ש, כדי שיהיו לנו עוד לילות כמו ליל הטבח באיתמר. הלחץ הציבורי הכבד על הממשלה להיכנע לתכתיבי חמאס "מחזק את לב פרעה" ולכן לא חלה כל התגמשות ולו הקטנה ביותר בעמדתם לאורך השנים.

אין לשלול על הסף עסקת חילופין סבירה, אך צריך לזכור שמחירה עלול להיות עידוד חטיפות, חזרת רוצחים לפעילות וחיי אדם רבים. ודאי שאין מקום לעסקה בטרם ניסינו דרכים אחרות, שעשויות להיות אפקטיביות יותר ומזיקות פחות, מסוג הצעדים שהזכרתי. איך נהיינו שבויים בקופסת העסקה? לאן נעלמה היצירתיות שלנו?

* * *

איליה בר זאב

מָרָק חם וּצללים

(מוֹעֲדִים ומוּעָדים לשׂמחה)

         1

"כַּמָּה עָבָר הָיָה בָּנוּ? עוֹלָם שָׁלֵם נִמְחַק"–

נֶחְסַם בָּךְ מַשֶּׁהוּ. כַּמָּה הֹוֶה

הָיָה בָּנוּ?

אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְגַּלְגֵּל יַחְדָּיו לוּ רַק יָדָעְנוּ

אֶת סוֹד הַבְּרִיאָה,

לְהִתְעַנֵּג, לְהִתְרַגֵּל לָאָבָק, לַשְּׂרִיטוֹת, להִתְאַנֵּק

בְּטִיט הַיָּוֵן בִּקְצֵה הַמּוֹרָד. כַּמָּה עוֹלָם

הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת?

         2

כְּמוֹ בַּיָּמִים הַיַּלְדוּתִיִּים אֲנִי מַמְתִּין עִם

אַלַּת עֵץ שְׁבוּרָה

לַחְבֹּט חֲבָטָה שֶׁלֹא מִתְרַחֶשֶׁת, הַכַּדוּר הַנֻּקְשֶׁה

לֹא נִזְרַק אֵלַי,

נִשְׁכָּח בֵּין קִבְרוֹת הַתְּאֵוִים.

יֵשׁ בִּי אָמְנָם סָפֵק קָלוּשׁ, אַךְ הַסְּפֵקוֹת בָּךְ,

וְאוּלַי אַתְּ בּוֹחֶרֶת לִסְבֹּל קְצָת

וְלֵהָנוֹת קְצָת –

כֹּהֵן וְנָבִיא בְּמַעֲבֵה הַלֵּילוֹת הַבְּשׂוּמִים מְזַנְּקִים מִתַּחֲנָה לְתַחֲנָה, מִשְׁתַּטְּחִים אֶל עֲפַר הָאָרֶץ,

מַזְרִיעִים אֲדָמָה מְבֻטֶּנֶת

בְּקִבְרֵי צַדִּיקִים.

        3  

לְאַחַר יָמִים, נִדְמֶה הָיָה כִּי רָאִיתִי מִישֶׁהוּ מֻכָּר,

פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת,

לִרְגָעִים חִפַּשְׂתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹר בֵּין תַּעְתּוּעֵי הַגְּוָנִים,

חָרַדְתִּי לְפֶתַע, הָאִם אִישׁ לְנַפְשׁוֹ?

אֵינִי בָּטוּחַ שֶׁרָאִיתִי הַכֹּל בַּמְּהוּמָה הַפְּרָטִית, שִׂפְתוֹתַי נָעוּ,

שָׁאֲלוּ דְבַר מָה.

שָׁעָה מְאֻחֶרֶת –

שִׂפְתוֹתַיִךְ נָאוֹת הַיּוֹם, שָׂפָה רָפָה,

אִלֶּמֶת.

         4

"חָלַמְתִּי עָלֶיךָ –

הָיִיתָ צָעִיר. מוּזָר, הֲרֵי אֵין לִי מֻשָּׂג אֵיךְ נִרְאֵיתָ."

(כָּך אַתְּ אוֹמֶרֶת) –

"קַח אֶת הַבָּשָׂר... וְאֶת הַמָּרָק שְׁפוֹךְ,"*

וּבְכָל זֹאת –

כָּךְ לֹא רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ.

לוּ רַק לֹא פָּחַדְנו מִחֹם הַמִּטְבָּח וּשְׁאָר הַחֲדָרִים.

לוּ יָכֹלְנוּ לַחֲבוֹר לְעַצְמֵנוּ דַּקָּה

לִפְנֵי שֶׁנֵעָלֵם –

לִמְרֹק חֲטָאִים, לְמַרֵק רְמָחִים.

* שופטים ו לט-כ

              5

אַתְּ מְפַחֶדֶת לִשְׁכֹּחַ, לְוַתֵּר עַל חֶלְקַת הַחֲלוֹמוֹת,

מִשְׁתַּעְבֶּדֶת לְאִתּוּת הַנַּיָד, לְחַיֵּי

שְׁעוֹת הַדְּחָק –

כִּסּוּפִים לְ"דְרִינְק קָטָן"

וּלְאַחֲרַיו,

בְּחַדְרֵי הַכְּמִיהוֹת?

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר חָזַרְתְּ מֻרְעֶבֶת,

תְּשׁוּקָה לְמָרָק חַם.

פִּינּוֹת בִּלּוּי הֵן פַּרְנָסָה נָאָה בְּעוֹלָם הַפְּתָאִים –

וּבָעֶרֶב,

בָּעֶרֶב, כְּלוּם,

צְלָלִים.

        6

מִמָּקוֹם לְמָקוֹם –

כַּמָּה טַלְטֵלוֹת צָרִיךְ אָדָם בְּחַיָּיו? הַכֹּל נֶעְלַם,

רוּחַ שְׁבוּרָה נֶעֱטֶפֶת צַעַר,

אֵין כְּסוּת –

שַׁ"י עוֹלָמוֹת נִסְתָּר מִנֶּגֶד, בְּצִנְעָה

צִנָּה נִפְרֶשֶׂת.

* * *

יואל נץ

סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין

מבוא ותרגומי שירים

נולד ב-1893 בכפר שבפלך ריאזאן. יסנין מספר כי מגיל שנתיים הוא התחנך אצל הסב מצד האם, שהיה אב לשלושה בנים. דודיו היו רווקים מגודלים ופוחחים נועזים. כשהיה בן שלוש וחצי הושיבו אותו על סוס בלא אוכף ושילחו את הסוס לדהור. הוא זוכר את האימה בה נאחז ברעמת הסוס. אחר כך לימדו אותו לשחות. אחד האחים, דוד סאשה, היה מושיב אותו בסירה, מתרחק מן החוף ומשליך אותו אל מי האגם כהשלך כלבלב. הילד היה מפרפר אחוז בהלה בגפיו, נחנק מבליעת המים, והדוד היה מצעק: "אך נבלה, נו מה אתה שווה?" "נבלה" הייתה מילת חיבה בפיו.

בגיל שמונה היה לעתים לכלב של ציד עבור דודו האחר: היה שוחה על פני האגמים לאסוף את הברווזים שנורו בידי הדוד. הפליא לטפס על עצים, הרבה להתקוטט עם נערים. תמיד היה עטור שריטות וחבלות. הסבתא אהבה אותו אהבת נפש וגוננה עליו. סחבה אותו על פני כנסיות ומנזרים, בביתה הסתופפו נוודים ונוודות לסוגיהם, שרו בו שירי דת רוחניים. הסבא העדיף את הטיפה המרה.

סריוז'ה ברח מבית הספר הכנסייתי, שעם סיומו ייעדו לשלוח אותו אל המכון להוראה במוסקבה, להכשירו למורה בכפר. החל לכתוב שירים בגיל תשע, אך את הכתיבה הראויה לשמה הוא מייחס להיותו בן 16-17. בן 18 נסע לפטרבורג, פגש בבלוק, בגורודצקי, בקלויב (משוררים ידועים), למד משך שנה וחצי באוניברסיטת שאניאבסקי, בה הכיר משוררים נוספים, וחזר לכפר.

בגיל 19 ייסד עם חבריו את אסכולת האימאז'יניזם (מלשון אימז'), אשר היה לזרם ספרותי בשירת רוסיה של תחילת המאה ה-20. אמצעי ביטוי העיקרי של האימז'יניסטים היו מטאפורות, ושרשראות של מטאפורות. יסנין תמך בלב שלם במהפכת אוקטובר, אבל נטה על פי דרכו כלפי האינטרסים של האיכרים.

ב-1914 נשא סרגיי יסנין לאישה בנישואים אזרחיים את א.ר. איזריאדנובה. בנם יורי הוצא להורג ב-1935; בשנים 1917-1921 נשא את השחקנית ז.נ. רייך (מאוחר יותר – היתה לאשתו של ו. מאירהולד). נולדו להם בת טטיאנה ובן קונסטנטין – כתב-כדורגל לעתיד לבוא; ב-1922 נשא לאישה את איזידורה דנקן, הרקדנית המהוללת, והתלווה אל מסעות הופעותיה על פני אירופה וארה"ב. נישואין אלה לא האריכו ימים. ב-1923 שב למוסקבה; במאי 1924, המתרגמת נדז'דה וולקין ילדה לו בן, אשר היה למתמטיקאי נודע ופעיל בתנועת הדיסדנטים; את אשתו האחרונה, ס.א. טולסטוי, נכדתו של לב טולסטוי, נשא בסתיו 1925. ב-28 לדצמבר 1925 מצאו את המשורר תלוי על צינור של הסקת הקיטור בבית מלון "אנגלטר". שירו האחרון "היה שלום ידיד, היה שלום..." נכתב בדם. לפי עדויות ידידיו, הוא התאונן באוזניהם על שאין בנמצא דיו בבית המלון הזה, ועל כן נאלץ לכתוב בדם. עד עצם ימינו לא שככו השמועות באשר להמתתו בידי פעילי האו-ג-פ-או ובביומה כהתאבדות.

ליסנין מלאו אך בקושי 20 שנה בעת צאת ספרו הראשון לאור. עשרת הספרים הנוספים ראו אור בעשר השנים הבאות בטרם מותו. קצב יצירה בלתי מתקבל על הדעת!..

להלן מבחר ציטוטי משפטים על יסנין, לקוטים מן המרשתת בלשון הרוסית:

ט.אי. סמרטינה, משוררת (1993): "יסנין! שם של פז. עלם הרוג. גאון אדמת רוסיה! איש מבין המשוררים אשר הגיעו אל העולם הזה לא היה בעל כוח רוחני שכזה, מקסים, כובש כל, עוצר נשימה בפתיחותו הילדותית, בעל טוהר מוסרי, אוהב-כואב לעומק את מולדתו! .... וההוצאות להורג הקבועות ועומדות: ... ניקולאי גומילב נורה ב-23 לאוסוסט 1921; .... סרגיי קליצ'קוב ב-8 לאוקטובר 1937; ... ניקולאי קלויאב בין 23 ו-25 לאוקטובר 1937; אוסיפ מנדלשטאם נספה בבית הכלא ב-27 לדצמבר 1938; ... ב-19 לינואר 1971 נהרג ניקולאי רובצוב; ... ב-18 לפברואר 1988 ... באורח מוזר ניספה אלכסנדר בשלצ'וב... יש משהו שמאחד את ההרוגים הללו על לא עוול בכפם. יסנין: 'תּוֹתָחִים רועמים / פַּעֲמוֹן מְיַלֵּל / אַתֶּם מְבִינִים הֲלוֹא / מָה זֶה מִלֵל?' ... ונהרג יסנין ב-28 לדצמבר 1925 בבית מלון 'אנגלטר'..." אין הסופרת כוללת, ברשימתה, את סופרי היידיש...

לב טרוצקי בעיתון "פראבדה" מס' 15, 1926: "אבד לנו יסנין – משורר נפלא שכזה, רענן שכזה, אמיתי שכזה. ובאורח טרגי שכזה! הסתלק מרצונו, נפרד בדמו מידיד בלתי מזוהה – אולי מכולנו... הסתלק ללא תחושת עלבון, ללא מחאה, לא בטריקת דלת – הוא סגר אותה מאחוריו בעדינות בידו השותתת דם... יסנין כתב שירים מושחזים של 'חוליגן' והקנה להם תמימות יסנינית ייחודית של צליליהם הפרחחיים של פונדקי מוסקבה ... יסנין הליט על עצמו בגסות רוחו המדומה למחצה מפני העידן החמור שאליו נולד, אך לא עלה בידו הלכה למעשה להתכסות מפניו. אינני יכול עוד, אמר המשורר אשר קרס תחת עול חייו ב-27 לדצמבר, ללא טרוניה וטענה ... יסנין לא בחר כחפצו את הצורה, הוא ינק אותה מתנאי הזמן שלנו, שאיננו רך ועדין מכל וכל ... עידננו הוא אולי מן הקשוחים שידעה ההיסטוריה במה שקרוי הציוויליזציה האנושית. מהפכן, אשר נולד לקראת העשורים הללו הריהו חדור פטריוטיות אין-קץ למען תקופתו, למען מולדתו, למען זמנו. יסנין לא היה מהפכן ... הוא היה ליריקן אינטימי ביותר, בשעה שהעידן שלנו איננו לירי כלל ועיקר. בכך נעוצה הסיבה העיקרית, שבעטיה הקדים כל-כך סרגיי יסנין להסתלק מתוך עידנו מרצונו ... גם המהפכה נמזגה לתוך מבנים של שירתו ... יסנין לא איבד דבר בהתמוטטותו של הישן ועל דבר לא הצר. לא, המשורר לא היה זר למהפכה – אך לא היה קרוב אליה קרבת דם. יסנין אינטימי, עדין, לירי – המהפכה היא פרוצת רוחות, היא אפית, אסונית. ואשר על כן, נקפדו באסון חייו של המשורר ... לא מעטות הן השורות היקרות מפז אצל יסנין שמלאה בהן התקופה. כל יצירתו אפופה בה. ובה בעת, יסנין הרהו לא 'מן העולם הזה'. אין הוא משורר המהפכה. 'אָבִין הַכֹּל בְּכָל מִכָּל עַד הִנֵּה / אֶצְעַד בְּסַךְ בַּלַּהַט וּבִכְפוֹר, / עֲבוּר אוֹקְטוֹבֶּר, עֲבוּר מַאי נַפְשִׁי אֶתְנֶנָּה – / רַק אֶת חֶמְדַּת הַלִּירָה לֹא אֶתֵּן.' ... הקפיץ הלירי שלו יכול היה להשתחרר עד סופו רק בתנאים של חברה הרמונית, מאושרת, ששיר מתנגן מגרונה, שאין המאבק שולט בכיפתה – כי אם ידידות, אהבה, עדנה, התחשבות. עידן שכזה בוא יבוא ..."

איכה צנחה ביגון שאולה נבואתו-תפילתו של טרוצקי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא...

* * *

סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין

זרח כוכבי שלי, הבלח

זְרַח כּוֹכַבִי שֶׁלִּי, הֶבְלֵחַ

בְּאוֹר צוֹנֵן וְאַל תִּנְשֹׁר.

הֲלוֹא בְּבֵית עַלְמִין רוֹגֵעַ

חָדֵל הַלֵּב מֵרִגּוּשׁוֹ.

אַתָּה מֵאִיר חִטָּה נוֹבֶטֶת

וּמְמַלֵּא שְׁתִיקַת שָׂדוֹת   

בְּהִתְיַפְּחוּת כָּזוֹ שֶׁל רֶטֶט

נֵי עַגוּרִים – נִלְאוּ מִנְּדֹד.

מַבָּט חוֹדֵר אֲנִי שׁוֹלֵחַ

מֵעֵבֶר תֵּל אוֹ הַחֻרְשָׁה:

שָׂם מִישֶׁהוּ בְּשִׁיר פּוֹצֵחַ

עַל מְכוֹרָה, עַל מוֹרָשָׁה.

עֲצֵי לִבְנֶה לֵחַם הֵנִיסוּ.

מֵצֵר הַסְּתָו זָהוּב-מִכְחוֹל;

עַל אֲהָבוֹת אֲשֶׁר הֵבִיס הוּא,

מֵגִּיר עָלִים עַל פְּנֵי הַחוֹל.

הִנֵּה-הִנֵּה, אֵדַע יָדֹעַ –

אֵין אִישׁ אָשֵׁם, וּבְלָאו-הֲכִי,

בְּאֵבֶל שֶׁל חֶלְקַת מַרְגּוֹעַ

שָׁכֹב אֶשְׁכַּב גַּם אָנֹכִי.

תִּכְבֶּה לוֹטֶפֶת הַשַּׁלְהֶבֶת,

הַלֵּב אֶל הֶעָפָר יוּשַׁב,

רֵעִים יַנִּיחוּ גּוּשׁ מַצֶּבֶת,

חָרוּז עַלִּיז יִתְּנוּ עָלָיו.

קָשׁוּב לִנְשָׁמָה אוֹבֶדֶת

רוֹשֵׁם הָיִיתִי אַךְ וְרַק:

הָאִישׁ אָהַב אֶת הַמּוֹלֶדֶת

כְּמוֹ הַשַּׁתְיָן אֶת הַפֻּנְדָּק.

אוגוסט 1925

חוליגן

הַזַּרְזִיף מְטֳאֲטֵא לַח נְשֹׁרֶת-

עָרַבוֹת לַשָּׂדֶה וּלְגַן.

רְקָק, רוּחַ, עָלִים בְּתִפְזֹרֶת –

הֵן כְּמוֹתְךָ גַּם אֲנִי חוּלִיגָן.

מָה אֹהַב כְּחוֹל-שִׂיחִים מִכָּל עֵבֶר,

כְּמוֹ שׁוָרִים בְּהִלּוּךְ מְגֻשָּׁם,

בִּנְחִירוֹת סְבַךְ עָלִים וְהַזֶּבֶל,

מְטַנְּפִים גִּזְעִי עֵץ בִּכְרֵסָם.

שַׁיֶרֶת עֶדְרִי אַדְמוֹנִית הִיא.

מִי יֵיטִיב לָהּ מִמֶּנִּי לִרעוֹשׁ!

אֲפֵלָה מְלַקֶּקֶת – רָאִיתִי –

עֲקֵבוֹת שֶׁל רַגְלֵי בֶּן אֱנוֹשׁ.

הוֹי רוּס, שֶׁמֵּעֵץ עֲשׂוּיָה

רַק אֲנִי לָהּ זַמָּר, שֶׁתֵּדַע נָא!

אֶת עַצְבוּת חֲרוּזַי שֶׁל חַיָּה

לָהּ רִכְפָּה הֶאֶבַסְתִּי וְנַעְנַע.

הַלְּבָנָה עֵץ לִבְנֶה תַּחְשֹׁק

אֶת חֶלְבָּהּ בְּמַצֶּקֶת לִדְלִּוֹת.

כְּמוֹ רוֹצֶה מְאַן דְּהוּ לַחֲנֹק

בִּזְרוֹעוֹת שֶׁל צְלָבֵי בֵּית קְּבָרוֹת!

שְׁחוֹר-אֵימָה עַל גְּבָעוֹת תִּתְגוֹלַל,

כְּפוֹשֵׁעַ בַּגַּן וּבַגַּיְא.

רַק אֲנִי הוּא לִיסְטִים וְנָבַל,

דָּם גָּנַב שֶׁל סוּסִים בְּעוֹרְקַי.

מִי רָאָה בְּנֵי שִׂיחִים עֶרֶב-רַב

חַלוּטִים בְּלֵיל חֹשֶׁךְ לָרֹב?

מַתְאִים לִי בִּכְחֹל-עֲרָבָה

עִם אַלָּה אַלִּימָה לֶאֱרֹב.

שְׁתִיל רָאשִׁי, וְי, נָבַל מִשֶּׁכְּבָר,

נִשְׁבֵּיתִי לַשִּׁיר עַד כְּלוֹתִי.

אֶת אַבְנֵי הָרֵחַיִם נִגְזַר

בְּפֶרֶךְ סַבֹב פִּיּוּטִים.

אַל חָשַׁשׁ רוּחַ פֶּרֶא סוֹעֵר,

רְקָק עָלִים בְּשַׁלְוָה אֶל הַגַּן.

לֹא יִקְטֹף רֹאשׁ כִּנּוּי "הַמְשׁוֹרֵר".

גַּם שִׁירִי הוּא כְּמוֹתְךָ, חוּלִיגָן.

1919

וידויו של חוליגן

לֹא כָּל אֶחָד מֵטִיב לְשׂוֹרֵר,

לֹא כָּל אֶחָד כְּתַפּוּחַ בַּשֵּׁל

לְרַגְלִי הַזּוּלַת יִיגַע.

לְהַלָּן הַוִּדּוּי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר,

בּוֹ פָּתַח אֶת לִבּוֹ חוּלִיגָן.

בְּמֵזִיד שְׂעָרִי כֹּה פָּרוּעַ,

כְּאוֹתָהּ עֲשָׁשִׁית הוּא רָאשִׁי הַשָּׂעִיר.

סְתָו עָרֹם מֵעָלִים נִשְׁמוֹתֵיכֶם בָּרוּחַ

אֲנִי נֶהֱנֶה בַּחֲשֵׁכָה לְהָאִיר.

אֲנִי נֶהֱנֶה עֵת גִּדּוּפֵי אַבְנֵי-קֶלַע

פּוֹגְעוֹת בִּי כְּבָרָד סְעָרָה מְגַהֵק,

וְרַק אֶל כְּתֵפַי בְּיָדַיִם אֵלֶּה

אַצְמִיד שֵׂעָר נַפוּחַ עוֹד בַּיֶּתֶר שְׂאֵת.

כַּמָּה נָעִים וְטוֹב לְהִזָּכֵר

בַּאֲגַם מְצֻמַח וְחִרְחוּר עֵץ אַלְמוֹן,

שֶׁאִמָּא לִי וְאַבָּא לִי בְּמָקוֹם אַחֵר;

שִׁירָתִי לְדִידַם הִיא יְרִיקָה לְטִמְיוֹן.

יָקַרְתִּי לָהֶם כְּמוֹ שָׂדֶה, כְּמוֹ בָּשָׂר וָדָם,

כַּזִּרְזִיף הַמְרַכֵּך אֲדָמָה בְּאָבִיב.

הָיוּ מִסְתַּעֲרִים עִם קִלְּשׁוֹן בְּיָדָם,

לְהָשִׁיב עַל כָּל גִּדּוּף שֶׁיָדִיתֶם בִּי.

עָלוּבֵי הַחַיִּים שֶׁלִּי עוֹבְדֵי קַרְקַע!

הִתְכָּעָרְתֶם וַדַּאי וְאָחוּס נָא.

חֲרֵדִים מִן הָאֵל, וְגַם מִן הָאַחֵר...

לוּ אַךְ מִבִּינָתְכֶם לֹא נִסְתָּר כָּךְ,

כִּי הַבֶּן שֶׁלָּכֶם בְּכָל רוּסְיָה –

הוּא פַּיְטָן הַמְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר!

נַפְשְׁכֶם מָה קָפְאָה מִן הָרַעַד,

עֵת יִחֵף בִּשְׁלוּלִית הַדַּרְדַּק,

וְכָעֵת הוּא חַבּוּשׁ בַּמִּגְבַּעַת

וְנוֹעֵל נַעֲלַיִם שֶׁל לַק.

בְּלִבּוֹ עוֹד בּוֹעֶטֶת, צוֹהֶלֶת

פִּרְחָחוּת שֶׁל שׁוֹבָב בֶּן הַכְּפָר.

לְכָל פָּרַת הָאִטְלִיז שֶׁבְּשֶׁלֶט

קַד קִדָּה מֵרָחוֹק כְּמֶחֱוָה.

כָּל אֵימַת שֶׁלְּכִכָּר הוּא מַגִּיעַ,

זוֹכֵר רֵיחַ שָׂדֶה וּגְלָלָיו.

יִשָּׂא כָּל זְנָב סוּס וְיַגְבִּיהַּ  

כְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתָהּ שֶׁל כַּלָּה.

אֹהַב אֶת הַמּוֹלֶדֶת.

אִהַב מְאֹד-מְאֹד אֶת הַמּוֹלֶדֶת!

אַף שֶׁחַלוּדַת עֲרָבוֹת בְּתוּגָתָהּ

זֻהֲמָת חֲזִירִים לְעֶדְנָה לִי וּלְחֶמֶד

גַּם צְלִילָהּ הַלֵּילִי שֶׁל קְרִיאַת קַרְפָּדָה.

זִכָּרוֹן יַלְדוּתִי הֶעָנֹג אֵין מְרַפֵּא לוֹ

בְּסַגְרִיר חֲלוֹמוֹת שֶׁל אַפְּרִיל מְנֻחָם

דּוֹמֶה כִּי הַאֶדֶר הִשְׁתוֹפֵף לוֹ לְפֶלֶא

לֵיהָנוֹת מִן הַחֹם שֶׁל מְדוּרַת הַזְּרִיחָה.

הוֹי כַּמָּה בֵּיצִים מִקְּנֵי הָעוֹרְבִים בּוֹ

גָּנַבְתִּי מְטַפֵּס עַל בַּדֵי עֲנָפָיו!

הַעוֹד בְּאָמִירוֹ הֶעָלִים יְרֻקִּים, אוֹ  

הַעוֹד קְלִיפָּתוֹ מוּצָקָה וְעָבָה?

כַּלְבִּי הָאָהוּב

נֶאֱמָן הַמְּנֻמָּר!

יַלְלַן וְסוּמָא אַתָּה לְעֵת זִקְנָתְךָ

אֶת זְנָבְךָ הַמְּדֻלְדָּל גּוֹרֵר בֶּחָצֵר  

אֶת הַדֶּרֶךְ לַדִּיר, אֶל הַדֶּלֶת שׁוֹכֵחַ.

כַּמָּה יִקָרוּ לִי הַשּׁוֹבְבוּיוֹת הַהֵמָּה

גּוּשׁ לֶחֶם סָחַבְנוּ מִתּוֹךְ הַמְּזָוֶה

שֶׁבֶת אַחִים יַחְדָּו נֶהֱנִינוּ

לִנְגֹּס לְסֵירוּגִין בּוֹ, שָׁוֶה-בְּשָׁוֶה.

לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי

בְּלִבִּי אֲנִי לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי

כְּמוֹ דְגָנִיוֹת בְּחִטָּה בְּפָנַי הָעֵינַיִם פּוֹרְחוֹת

שִׁירָתִי בְּמַחְצֶלֶת הָעֶשֶׂב קוֹרֵאת. הִיא

מְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר לָכֶם דִּבְרֵי עֲנֻגּוֹת.

יִמְתָק לָכֶם הַלַּיְלָה!

יִמְתָק נָא לְכֻלְּכֶם הַלַּיְלָה!  

חֶרְמֵשׁ הָאֲפֵלָה עַל הָעֶשֶׂב הִשְׁלִים צִלְצוּלוֹ...

נַפְשִׁי מִשְׁתּוֹקֶקֶת וּבָא לָהּ

הַיָּרֵחַ מִבַּעַד לְחַלּוֹן.

הָה, הָאוֹר הַתָּכֹל, אוֹר כָּזֶה שֶׁל תְּכֵלֶת!

בִּתְכֵלֶת שֶׁכַּזוֹ גַּם לְמוֹת לֹא חֲבָל.

רְאוּנִי צִינִיקָן, בַּיָּמִים שֶׁכָּאֵלֶה,

שֶׁהִצְמִיד לוֹ פָּנָס לְיַשְׁבָן!

פֶּגַסוּס הַזָּקָן וְהַטּוֹב רָגִיל דֶּרֶךְ

שַׁלָּמָה טְפִיפָתְךָ הָרַכָּה לְנַפְשֹׁי?

הִנֵּה בָּאתִי אֻמַּן חָמוּר סֵבֶר

עַכְבַּרוֹשִׁים לַהַלֵּל וְלַשִּׁיר.

שְׂעָרִי הַנִּסְעַר כְּמוֹ הַיַּיִן יִשְׁטֹף

כָּמוֹהוּ כְּאוֹגוּסְט רָאשִׁי בְּלִי מָרוּת.

רוֹצֶה אֲנִי לִהְיוֹת לַמִּפְרָשׁ הַצָּהֹב

בְּדַרְכֵּנוּ לְאֶרֶץ אֵלֶיהָ נָשׁוּט.   

1920

מכתב לאימא

הַבְּחַיִּים עוֹדֵךְ, אִמִּי הַסָּבְתָא?

אֲנִי עוֹד חַי. שָׁלוֹם מִן הַנֵּכָר!

עַל בִּקְתָּתֵךְ לוּ אוֹר עַרְבִית יוּפַז כָּךְ –

אוֹר דִּמְדּוּמֵי הַפָּז בַּל יִתוּאָר.

כּוֹתְבִים לִי: אַתְּ כָּל-כָּךְ מִתְגַּעְגַּעַת; 

דַּאֲגָתֵךְ בְּלֵב דּוֹאֵב צְפוּנָה.       

אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ לְהַלֵּךְ מַרְבָּה אַתְּ,    

עוֹטָה הַלְּסוּטָה הַנּוֹשָׁנָה;      

כִּי מוּל עֵינַיִךְ חִזָּיוֹן קָבוּעַ:

בְּלֵיל אָפֵל אַתְּ שָׁבָה וְרוֹאָה

דָּם, הִתְכַּתְּשׁוּת, וּבְלִבִּי תָּקוּעַ

פִּגְיוֹן שֶׁל שִׁכּוֹרִים בְּמִסְבָּאָה.

הַדִּמְיוֹנוֹת הֵם שָׁוְא, הֵם אַךְ אִוֶּלֶת!

חִדְלִי, יְקִּירָתִי מִן הַסִּיּוּט!

לֹא, אֵין אֲנִי שַׁתְיָן חָסֵר תּוֹחֶלֶת,

שֶׁבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ תְּחִלָּה, יָמוּת.

עָדִין עוֹדֶנִּי כְּמֵאָז, כַּנַּעַר,

וְרַק רָדוּף בְּמַחְשָׁבָה תְּמִימָה:

לָשׁוּב מַהֵר מֵעֶצֶב וּמִצַּעַר

הַבַּיְתָה – הָאָהוּב, שְׁפַל-הַקּוֹמָה.

כְּשֶׁהַגִּנָּה תִּהְיֶה צְחוֹרָה, פּוֹרַחַת –

אוֹ אָז, לְעֵת אָבִיב, אָשׁוּב אֲנִי.

רַק אַל נָא תָּעִירִינִי עִם אוֹר שַׁחַר,

כְּמִנְהָגֵךְ לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים,

גַּם לֹא אֶת הֶעָבָר, וּבַל תַּצִּיתִי

יִחוּל שֶׁמִּזֶּה זְמַן נִרְדַּם, נָדַם.

כַּמָּה מֻקְדָּם אֲנִי אָבְדָן חָוִיתִי!

נַפְשִׁי יָדְעָה תְּשִׁישׁוּת כָּל-כָּךְ מֻקְדָּם!

תְּפִלָּה שׁוּב לְלַמְדֵנִי אַל תַּתְחִילִי!

הַזְּמַן חָלַף. אֵין שְׁבִיל אֶל הֶעָבָר.

אַתְּ סָעַד לְנַפְשִׁי וּנְחָמָתִי לִי.

רַק אַתְּ לִי אוֹר שֶׁל פָּז בַּל יִתוּאָר.

לָכֵן, חִדְלִי נָא מִן הַגַּעְגּוּעַ,

דַּאֲגָתֵךְ מִלֵּב הָסִירִי נָא.

אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ אַל תַּרְבִּי לָשֹׁוּחַ

עוֹטָה הַלְּסוּטָה הַנּוֹשָׁנָה.

1924

* * *

הפרדס בספרות הארץ-ישראלית

אהוד,

תודה רבה על משלוח הצרופות ומלוא ההערכה על שאתה משמר את ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות ומנהיר את הקשריה לספרות ולאמנות.

כפי שכבר סיפרתי לך לפני זמן מה, במייל קודם, אני עורך מחקר על הפרדס בספרות הארץ-ישראלית, ונעזר לשם כך גם בפירסומיך השונים (ב"קשת", "עיתון 77" וכד') וגם בספרות יפה שכתבת (כגון "הפרי האסור").

 בברכת חג שמח,

אורי רוזנברג

רחובות (מושבות הדרום)

אהוד: הבאתי את מכתבך כדי שעוד נמענים הקוראים אותו יוכלו להמליץ בפניך על איזכורים לפרדס בספרות הארץ-ישראלית. משלי אוכל להמליץ לך גם על ספריי "ברנר והערבים", "המושבה שלי" ו"ספר הגעגועים", המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", וכן הכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב.

* * *

מיכל סנונית

בין אמנות לנכות

נכות רגשית היא תכונה מוּלדת. להיוולד איתה זה ביש מזל. אבל לעשות בה מניפולציה זו כבר חזירות. הספר "היינו העתיד" נולד מתוך נכות רגשית ולכן כל דבריה של רינה יצחקי [על "היינו העתיד", סיפרה החדש של יעל נאמן, בגיליון 632] – עם כל הכבוד להשקעה העצומה שהשקיעה ברשימתה על הספר בעיתון זה, חוטאים ומחטיאים.

הספר לא כתוב באירוניה ולא בהומור. לא נכתב מתוך אהבה וגם לא מתוך שנאה. הוא כולו סוג של ריפוי בעיסוק ("מה יישאר? מילים מילים כאפר..." כתבה לאה גולדברג בשיר, ובנושא לגמרי אחר) והוא כולו מניפולציה. מי שכתב אותו שרוי במצוקה מתמדת. אני לא בזה למצוקות, אני בטוחה שצריך לטפל בהן. אני מגיבה רק כדי לעשות צדק קטן. את השאר יעשו הנלהבים והנלהבים פחות, בלעדיי.

לא גדלנו בתוך תפאורה כי הקיבוץ לא היה תפאורה. הוא היה ניסיון ממשי במקום ממשי עם כוונה הכי טובה, גם אם ישנם החושבים – ואני ביניהם – שהיתה הזויה: להקים עולם טוב יותר, לבנות חברה שונה ואחרת. היו בו, וחיים בו, בני אדם. בני אדם שעבדו, שירקו דם וזיעה, שהביאו איתם את ילדותם שלהם, את שפתם וחינוכם, זיכרונותיהם וחלומותיהם. הקיבוץ – בעיקר הקיבוץ הארצי – היה משול מבחינות רבות לכת דתית. חילונית אמנם, אבל בעלת מאפיינים של כת.

חוסר מזלנו, בני הקיבוץ, היה שנולדנו לתוך כת. אבל היו לנו משפחות, היו לנו הורים, היו מחנכים (אינטליגנטים במיוחד ובעלי השכלה רחבה עד להדהים) ולא חסכו מאיתנו אהבה, דאגה והגנה.

הרבה נכתב נגד הקיבוץ על ידי בניו. זה באופנה וזה בסדר. אבל פעם אחרי פעם אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת, שהזיכרון המובנה אצל האדם המבוגר נטוע קודם כל ותלוי בבית הוריו. מי שמכנה את משפחתו כמשפחה ביולוגית, להבדיל ממשפחה אמיתית, ותולה את האשמה בקיבוץ, טומן ראשו בחול ועושה לעצמו חיים קלים. משפחותינו בקיבוץ היו אימא ואבא ואחים ואחיות, על כל מסכת היחסים שישנם במסגרת משפחתית באשר היא. ואם ילד (שהגורל יועד לו לישון עם בני קבוצתו בבית הילדים ולא בבית הוריו) הרואה את אביו לראשונה בחייו (?), בהיותו בן שש, והוא [האב] ישן בפיג'מה, נם את שנת הצהריים – מזדעק החוצה וצועק "צבי נ. מת!" – הרי שזהו ילד בלתי נורמטיבי. וכן, זקוק לטיפול. זוהי נקודה עדינה שלא כדאי להרחיב עליה כאן את הדיבור.

אבל הספר לועג גם למטפלים, לפסיכולוגים, לרופאי השיניים ("לא ידענו כלום עליהם"), כאילו ילדים שחיים במקומות אחרים יודעים משהו על אותם בעלי מקצועות עימם הם באים במגע...

ועוד: תארו לעצמכם נאצים צועדים בלילות על מדרכות הקיבוץ... כך בספר. (כאן הכותבת כנראה קצת מתבלבלת ומכלילה תופעות שחוו בני ניצולי השואה בארץ ובכלל). ילדים אומללים שכמותנו, עוד מעט ונעלה כעשן במשרפות (זו כבר תוספת שלי). זה גם יהיה מאוד קל כי אנו בכלל ילדים מקרטון. אין לנו אישיות משלנו. אין לנו אני, רק אנחנו, אנחנו, אנחנו. על פלנטה זרה ומנוכרת.

במקום אחד בספר כמעט ונפלתי בפח. בפרק על רעידת האדמה. לרגע ניסיתי להיזכר ברעידת אדמה קולוסאלית שקרתה בארץ. אבל מיד התעשתי והבנתי שזוהי רעידת אדמה של הכותבת. רגע ההתפכחות הגיע. גוד ביי לקיבוץ, עוד מעט קט ונצא לחופש אחרי שנת עבודה לטיהור המצפון. חיים חדשים בפתח . אבל איך אמר מחנכי האהוב אפריים גילאי לאחת הבנות בכיתה שסובבה את גבה ללכת? ואני מודה שאמר זאת בציניות חביבה: "את הגיבנת את לוקחת איתך."

הגיבנת לעולם לא נושרת.

וזה עוד כלום, אבל למי יש כוח להתעסק, וזו גם לא חוכמה – עם גיבנת?

* * *

יוסי שדה

איפה אתם בחג?

כשבתיה הציעה ליוסי לערוך את הסדר בביתם, עם רשימת אורחים קצת מוזרה – הוא לא התלהב מהרעיון. בכלל לא. אבל – יוסי לא השמיע שום התנגדות. הוא שמע את בתיה מעלה את הרעיון קצת לפני השינה, ובחושו הבריא ידע, שאם יתנגד, או אפילו קצת יעקם את האף – תידחה השינה בכמה שעות טובות, וזה הזמן שיקח לו לשכנע את בתיה, שהוא באמת מסכים. זה יגזול המון זמן, והתוצאה תהיה זהה. מי צריך את זה? יוסי אמר:"נהדר, ממש ציפיתי לזה!" – בטון של שמחה כנה, עצם עיניים ונירדם. מי כמוהו יודע שכשבתיה רוצה משהו, צריך פשוט להסכים וגמרנו. חבל על הזמן.

גם בתיה לא חשבה שהרעיון נהדר, אבל היא ידעה שיוסי, בלב, נורא רוצה שהפעם תהיה ההתכנסות בבית "שלהם". עכשיו, שסיימו את הרמונט, הוסיפו קצת רהיטים, הילדים התחתנו, בוודאי היה רוצה שאנשים יראו כמה טוב לו. היא ידעה שיוסי לא יציע את הדבר ביוזמתו, אבל, (נכון כנכון השמש!) הוא מאוד רוצה – הוא יקפוץ על הרעיון אם רק תציע, ובינינו, חשבה בתיה, מגיע לו קצת נחת. מגיע לו להרגיש טוב. אז למה לא לעשות מאמץ קטן בשביל הגבר שהיא אוהבת?

קרן ואבי היו הראשונים שהוזמנו. בתיה שמחה על ההתלהבות שהפגינו. קרן אפילו שאלה אם אפשר לבוא שעתיים יותר מוקדם לעזור קצת. "לא," אמרה בתיה, "באמת אין צורך. ממש תודה. מה כבר יש להכין?"

בינם לבינם קרן ואבי לא התלהבו מההזמנה. לא כך חשבו לבלות את ערב פסח, אבל בתיה ויוסי הם ידידים, ידידי אמת, תמיד הושיטו יד לעזרה, תמיד היו איתנו בשעות קשות. והנה, הם גמרו לסדר את הבית, סיימו את הרמונט, זה לא זמן לומר להם לא. חברות זה ערך, ואפשר פעם לעשות משהו בשביל חברים, לא תמיד צריך לחשוב רק על עצמך.

מי שהכי שמחו להזמנה, כך סיפרה בתיה לשכנה שקפצה לקפה, היו שוש ויוני, הדוד והדודה מגבעת שמואל. הם נורא בודדים, הדוד והדודה. הילדים שלהם לא בארץ, מה הם יעשו שם לבד בערב החג, בגבעת שמואל? אפשר פעם לעשות משהו בשביל המשפחה, לא צריך להיות אגואיסט. הרי נורא ייהנו, שהבת של הקוזינה שלהם ובעלה מזמינים אותם לחג.

האמת היא – שושי ויוני, הדודים מגבעת שמואל, היו שמחים להישאר בגבעת שמואל ולחגוג עם השכנים ממול, אבל, חשבו, איך אפשר לעשות את זה לבתיה וליוסי? מי אם לא בתיה ויוסי הציעו להם כסף כדי לשלוח לילדים בחו"ל? כך גומלים על טובה? חוץ מזה הדוד חשב שהדודה זקוקה לבילוי קטן, ונסיעה ללילה מחוץ לבית ממש תעשה לה טוב. הוא? כמו חור בראש הוא צריך את ההזמנה הזו! הדודה, מצידה, לא העזה להגיד לבעלה שהרגל שוב כואבת לה בימים האחרונים. היא ידעה שאם היא רק תאמר (מה "תאמר"? תרמוז!) – יבטל יוני את הנסיעה לבתיה ויוסי. והיא מכירה אותו. הוא יבטל ולא יאמר מילה, אבל זה ישבור את ליבו, נורא רוצה לראות את בתיה, תמיד אהב אותה, למה למנוע ממנו את התענוג הקטן הזה?

מה אלאה אותך, קורא יקר, עם הרשימה המלאה? נאספו המארחים והקרואים בבית בתיה ויוסי, אכלו חרוסת טבולה בחזרת, שתו ארבע כוסות במסגרת המצווה, קראו קצת וקפצו הרבה בהגדה. הם אכלו את סעודת החג כנהוג, עשו את הטכס, צחקו, שמחו, הודו איש לרעהו, ונשמו לרווחה כשהתפזרו בתום הערב איש לביתו.

אבל, בלילה, אחרי שהאור כבה והעיניים נעצמו, בשניות הספורות לפני שנרדמים, לחש כל אחד מהמשתתפים לעצמו משפט דומה:

"היה כדאי. ממש היה כדאי קצת לסבול. כל האחרים כל כך נהנו!"

עם מי, אמרת, אתה ורעייתך עושים את החג?

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה

מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה

אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שְׁאָלוּנִי: מַה-מִּשְׁפַּט הַמִּכְתָּם וּמַה-מַּעֲשֵׂהוּ?

בַמֶּה נַכִּיר עִנְיָנוֹ, אִם טוֹב הוּא אוֹ אִם רָע?

הֲשִׁיבֹתִים: לִצְבָא אֱנוֹשׁ עֲלֵי הָאָרֶץ אֲדַמֵּהוּ:

כְּהֶרֶף-עַיִן יַעֲבוֹר, וְסוֹף דָבָר הַכֹּל נִשְׁמָע.

אל הקורא

הֵא לָךְ, קוֹרֵא נָעִים! אֲגֻדַּת חִצִים שְׁנוּנִים,

אִם יֵיטִיבוּ בְעֵינֶיךָ, שׂוֹם תְּשִׂימֵם בְּאַשְׁפָּה;

אָכֵן אִם תִּמְצָא כִּי הֵמָּה יַלְדֵי זְנוּנִים,

זְרֵה אוֹתָם הָלְאָה וְהַשְׁלִיכֵם עַל הָאַשְׁפָּה.

שער הראשון

עמק הרפאים [הרופאים]

1

כְּיֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת,

כֻּלָנוּ יֹשְׁבֵי-תֵבֵל;

הַקֱּבֶר מְחוֹז הַחֵפֶץ,

וְהָרוֹפֵא רַב-הַחוֹבֵל.

2

הֵן זֶבַח מִשְׁפָּחָה בָּעִיר,

שָׁבַת כָּל-יָגוֹן וְצָרָה;

הָרוֹפֵא הָלַך לְמֵרָחוֹק,

וְהַמַּגֵפָה נֶעְצָרָה.

3

קַטְּלָן הָרוֹפֵא, בְּנֵי עִירוֹ

הוּא מְבַקֵּר בְּכָל-יוֹם וּבְכָל-עֵת;

אִם-כֵּן, לָמָּה זֶה תִשְׁתֹּמֵם,

כִּי אֵין בָּיִת אָשֶׁר אֵין שָׁם מֵת?

ֹ

המשך יבוא

[אהוד יקירנו,

במלאת לך שבעים וחמש שנים שלוחות לך ברכות חמות ואיחולים להמשך הפעילות היוצרת שבה התברכת, ובעיקר – בריאות טובה בהשראת לקחי אמרותיו השנונות של צבי הירש זומרהויזן הנשכח, גם הוא סופר נידח, שספרו "חיצי שנונים" מעולם לא עלה על מדפי חנויות הספרים בארץ.

מאחלים במיטב רחשי הלב,

דליה ואליהו הכהן]

* * *

מלאו 117 שנה להולדתה של אסתר ראב

אסתר ראב נולדה ב-25 באפריל 1894 בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה, אביה.

ב-25.4, ב"בימת-שיר" ברשת א' ובקול המוסיקה, ישודרו שירים של אסתר ראב בקולה.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

3. נעורי יהודה ראב.

בלילה נודדת שנת יהודה. הוא כבר בחור כבן תשע-עשרה. האם לשם כך עלה לארץ? להיות כאחד הירושלמים החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת-האדמה וחיים כקבצנים על מתנות-חסד?

הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזת הכפר בצ'סנק, בחברת ידידו-ומורו ההונגרי סטיפן סייטשי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נאג'-מג'ר, והוא מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נודד מעיירה לעיירה. לומד שנתיים בבית-ספר היהודי בפאלוטה, שבו אגף מיוחד ללימוד חקלאות. רב העיירה פסח זינגר שותף ללאזאר בחברת יישוב ארץ-ישראל, ושמו רשום בפנקס הירוק.

אחר-כך נודד יהודה בדרכים, בעוני, עד שהוא מגיע אל דודו, אחי-אימו, שגר, כיהודי כמעט יחיד, בעיר זירץ שנמצאת אף היא בהונגריה אך כל תושביה גרמנים. הדוד הוא אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי-צמר, ברחוב הראשי. יהודה מתקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך הוא מתקדם, ובזכות כתב-ידו הנאה מוטל עליו לכתוב את מכתבי בית-המסחר – תפקיד שאותו הוא לומד בהנאה רבה משום שתואם את חוש הסדר והדייקנות שטבוע בו.

ואולם, משפחת הדוד היא משפחה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית מחנכות את הילדים ברוח נוכרית על אגדות של קדושים נוצריים. דודתו לועגת לו ומכנה אותו: "היהודי מארץ-ישראל!" על יהודה נמאסים חיים אלה, והוא מתכונן לעזוב ולשוב לנדודיו. והנה, למזלו, מופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צ'סנק, שבאותה סביבה. דויטש מחפש צעיר שיהיה מחנך לבנו היחיד, וגם יעזור בניהול המשק הגדול. הדוד, ידידו-בנפש של דויטש, ממליץ בפניו על יהודה. לאחר שהוא בוחן אותו קצרות, נושא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הוא מודיע כי יקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם ייצאו לדרך, קונה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית-האחוזה בלבוש הולם.

הכפר צ'סנק והאחוזה, שנגלים לעיני יהודה בשעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאים בלב יערות של עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים מטפסים על צלע הר שבראשו מתנוססת טירה ענקית, עתיקה והרוסה-למחצה. מצידו השני של ההר זורם נחל בגיא עמוק, וסביבו נוצרים אגמים קטנים, שמימיהם צלולים וקרירים.

בערב הראשון לובש יהודה את בגדיו הטובים ויושב לסעוד עם בני-המשפחה. על השולחן הגדול, הסגלגל, העשוי עץ מהגוני חום-כהה, כמעט שחור, פרושה מפה לבנה ועליה ערוכות צלחות חרסינה לבנות ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. הכסאות מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, מתנוצץ ברהיטים ונשקף מהמראות וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות ניראים דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא-יהודים: גברים כהי-שער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות-ציידים; נשים עגלגלות וורודות-פנים. הכל כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבים זקופים כחיילים בפתח אולם-האוכל ומקדמים בקידה פני כל אחד מן הבאים.

יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, אינו מבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שאינה ניראית פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגינוני אצולה נוכריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים המביעים עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום, והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד ומכריז את שמו כדרך ההונגרים הנוהגים להקדים את שם המשפחה לשם הפרטי:

 "סייטשי סטיפן!"

סטיפן סייטשי מתקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש-צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שיושב בראש השולחן. בהמשך, לצד סייטשי, מוקצה מקום ליהודה, וממולם יושבים אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו מוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.

אחד המשרתים עוזב את משמרתו בפתח ועומד מעתה מאחורי סייטשי, מוזג לו יין טוקאי אדום ומוסקדה זהבהב, הכל לפי מנות הארוחה, שעשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. סייטשי, מצידו, דואג להשקות את שכנו-הצעיר-לשולחן ביין המדיארי הישן והטוב, שנוצר ביקב האחוזה ומשתמר במרתפיה שנים רבות.

לאחר הארוחה פורשים דויטש וסייטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סייטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, הוא איש טוב-לב ושואף להיטיב. הוא מזמין פנימה גם את יהודה, ועד שמסדר דויטש את כלי-המשחק על הלוח, מראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו, שמכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והוא מבטיח ליהודה שילמדו שפות כדי שיוכל לקרוא בספרים כאוות-נפשו.

יהודה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש או לסייטשי?

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פורש סייטשי אל חדרו לישון. דויטש נישאר עם יהודה, לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים גם מספר לו על סטיפן סייטשי.

בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סייטשי את אנשי אחוזותיו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה לצד קושוט נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, נאלצו להימלט ממולדתם, ברח גם סייטשי וחי שנים רבות בארצות-הברית כחוואי. ומפני שהוא לוחם-לחופש מטבעו, הוא משתתף במלחמת האזרחים, שמביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.

בארץ החדשה נושא סייטשי לאישה הונגריה ממוצא פשוט, לא בת-אצילים, ונולדים להם שני בנים. הוא מתרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר מקבלים המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הוא חוזר לארצו עם אשתו ובניו.

בני משפחתו האצילה, משפחת סייטשי, שנשארו בהונגריה, אינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו מאמריקה. הם גם מסרבים להכיר באשתו, בטענה שמוצאה לא מיוחס. ייתכן שאינם שמחים על שיבת בן-משפחתם הגולה, מחשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך הם מנשלים אותו מכל אחוזותיו, וגם מצליחים לשלול ממנו את תואר האצולה. לסייטשי נותרת רק אחוזת צ'סנק, ירושה מצד אימו. כל שנות גלותו היתה האחוזה מסורה לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש, שסיכן נפשו ועזר לסייטשי לברוח אל מחוץ לגבולות הונגריה לאחר כשלון המרד.

סייטשי מבקש מדויטש להמשיך ולנהל את האחוזה, ואילו הוא-עצמו בונה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, וממשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, בהיותו בשדה, פורצת אש בבית, לוכדת את כל בני-משפחתו ושורפת אותם.

מאותו יום נהפך סייטשי לאדם אחר. עצבות קשה יורדת עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת אינה מרפה ממנו – שקרוביו, שחששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב, שרפו את ביתו ואת בני-משפחתו. הוא מסתגר ונמנע ממגע עם בני-האדם, אינו נותן אמון באיש, וחושש לאכול על שולחן זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש הוא ממשיך לתת אמון, ועד מהרה מוסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סייטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש.

עולם חדש מתגלה עתה בפני יהודה. הוא אוהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו, לשבת בחום היום בצל העצים שמכסים על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש באיש.

האחוזה מכילה כרי-מרעה, כרמי ענבים, מטעי תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה החקלאות היא מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים. הם חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני-הארץ. אחוזת דויטש נחשבת מודרנית ביותר. בעבודתו בה לומד יהודה שיטות-עיבוד חדשות ושימוש בכלי-עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.

יהודה הצעיר מוצא חן בעיני סייטשי. אולי מעורר בו הנער המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?

לא עוברים ימים רבים והמאדיארי הזקן פורש עליו את חסותו והופך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. חרף מוזרותו, סייטשי הוא אדם טוב-לב, ודואג שיהודה לא יכלה זמנו לריק. מדי ערב הוא יושב עימו בספרייתו הגדולה, מלמד אותו לשחק בשח, ויחד קוראים השניים בספרים.

סייטשי קורא בפני יהודה את הרומאן "דון קישוט", ומתאר בפניו כיצד יוצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועל עלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דמיונותיו, ולעיתים גורם בלבול ונזק – כוונותיו תמיד טובות ומוסריות.

הוא ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם, כדוהר אל מול אוייב נעלם האורב בפינה מרוחקת וחשוכה. ויהודה רואה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סייטשי הצנום שרוכב על רוסיננטי ונלחם למען שחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ-יוסף.

לאחר סיימם את "דון קישוט", קורא סייטשי בפני יהודה את "אוהל הדוד תום", המספר על חיי הכושים באמריקה, ובשעת הקריאה מספר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל החירות ועל הדימוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא מסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם מפני שהם נתונים תחת שלטון האצילים המושחתים מבני-עמם. סייטשי מאמין בשוויון כל בני-האדם, ונאומיו עושים רושם עז על יהודה, שמספר לו כי אביו חולם לנסוע למולדת העתיקה, לפלשתינה, וגם חולם שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכותם של היהודים, כמו שהכירו האוסטרים בזכות ההונגרים לקיים בחירות לפארלאמנט בבודאפשט.

סייטשי מלמד את יהודה לרכוב על סוס, להשתמש בחרב ולירות ברובה ובאקדח. לילה אחד הוא מביא לספריה את תיבת הסיוף שלו, שולף סיף אחד לו ואחד ליהודה, ומסביר את תורת הדו-קרב. כאשר הם מתעייפים מן הסיוף, קורא סייטשי מתוך "שלושת המוסקיטרים". יהודה נכבש בקסמו של הספר ורואה עצמו בדמות ד'ארטיניאן, ממוצע-הקומה. מעתה, בהעפילו אל הטירה הענקית, ההרוסה-למחצה, שבראש ההר מעל צ'סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – הוא חולם-בהקיץ שהנה-הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי-קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת, ויחד יצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר-לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.

גם את האודיסאה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קוראים השניים יחדיו. ולעיתים הם מבלים בחבורה. גבריאל דויטש אוהב לנגן בגיטרה. בערב, לאחר הסעודה, מתאספים בני-הבית, שותים יין ונהנים מהאזנה לנגינתו של דויטש ואף מצטרפים אליו בשיר. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שוררים בבית האחוזה.

 [בסיור שערכתי בהונגריה בספטמבר 1994, בחברת בן-דודי עמנואל בן עזר, הגענו לעיירה וארפלוטה שבה למד לפני 125 שנים סבנו יהודה, אביה של אסתר. על הכיכר הרחבה במרכז העיירה עדיין "עומדת טירה מעולפת סוד, מימי הביניים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים," כתיאורה בספרו "התלם הראשון". בזכרונותיו הטירה מוקפת ערוץ נחל עמוק מרוצף אבנים, ודרכו הוא וחבריו מתגנבים אל תוך הגן, המוגן על-ידי שבכת ברזל, לקטוף פירות. ואכן ליד הגן, בערוץ המרוצף, הנחל זורם כאז.

בכניסה לטירה, המשמשת כיום מוזיאון, גילינו שלט חקוק באבן המספר את תולדותיה החל מ-1439. מסתבר כי בין השנים 1699 ו-1702 היתה הטירה בבעלות משפחת סייטשי או סייצ'י, כניראה מאבות-אבותיו של סטיפן סייטשי.

נכנסנו לבניין הגבוה של בית-הכנסת, הניצב מול הטירה, אף הוא בכיכר. מאחר שנוסד ב-1839, קרוב לוודאי שיהודה התפלל בו יחד עם יהושע שטמפפר ב-1869, ומכאן יצא יהושע ברגל לארץ-ישראל. עזרת הנשים משמשת עתה גלריה לאמנות וחלל בית-הכנסת למטה הוא אולם ריקודים לנוער המקומי. במסדרון המוליך לעזרה מוצב שלט עשוי שיש לזכר יהודי וארפלוטה שנשלחו להשמדה באושוויץ, ובראשם הרב ד"ר ליאו זינגר, כניראה בנו או נכדו של הרב פסח זינגר, מורם של יהודה ויהושע.

ביקרנו בכפר סנט-איטשוואן. צילמנו את שרידי הבניינים שנותרו מאחוזת דויטש בצ'סנק ואת חורבות הטירה העתיקה וההרוסה-למחצה בראש ההר. הגענו לבית-הקברות היהודי של נאג'-מג'ר – חלקה מרובעת גדולה, מוקפת חומת ביטון, בלב השדות, מחוץ לעיירה. שער הברזל הכחול, שעליו מתנוסס מגן דוד לבן, סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס.

עמנואל התעקש: "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס!"

ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, ואשתו ואשתי קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ פנימה וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, הנשים תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס ולהעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה שמשמשת לי כמדרגה. יש עוד כשעתיים לשקיעה ועלינו להגיע הערב לפרסבורג, היא ברטיסלבה, עירו של החת"ם סופר, שבה למד בנעוריו סבא-רבא שלנו לאזאר ראב. אנחנו סורקים במהירות את המצבות. בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. בן-דודי ממלא את האותיות במארקר שחור, כדי שיהיה אפשר להבחין בהן בצילום. אני עומד ומספר למצלמת הווידאו שבידיו:

 "מכאן, מהעיירה נוגי-מדיאר [כך התעתיק העברי בספרו של יהודה], בקיץ 1875, לקח לאזאר ראב את בני-ביתו, את יהודה, את משה-שמואל ואת שתי הבנות, ויצאו בדרך לארץ-ישראל. המקום נטוש לגמרי, איש לא בא לכאן יותר. זה מקום שכוח-אל. כאילו אנחנו נמצאים על הירח."

ואני אומר "קדיש" מול המצבות העתיקות של בני משפחת ראב ומסיים במילים: "טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ – "

בכל המקומות האלה כבר לא חיים כיום יהודים.]

לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, הוא ילד מפונק. שונא מורים. כאשר הביאו לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – הוא נעשה חולה, איבד את תיאבונו וסבל מנדודי-שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם "מורה" אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק. יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, מתיידד עם הילד ולוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות של האב.

מהיותו בן-כפר, נעשה יהודה עד מהרה יד-ימינו של דויטש. בשנה השנייה להימצאו באחוזה מוסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה נעשה אחראי לעבודת הפועלים, ואף שהוא צעיר מהם, הם מקבלים את מרותו לאחר שנוכחים לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה והחליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש משלם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד מתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משרואה דויטש את הצלחתו של יהודה, הוא מחליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה, ולהתמסר לתחביביו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות-הדבורים שטיפח שנים רבות.

יהודה נושם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי-היבול, של צ'סנק, את ריח יערות באקוני העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו מתפתחת עתה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו מבגרת אותו ומחשלת את רוחו. הוא מזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זוכה להערכה ושואף להצליח. כבר נידמה לו כי קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסייטשי. בית שממזג את האצילות וגאוות-המולדת המאדיארית עם התרבות הגרמנית ששולטת ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית, ועם אורח-חיים יהודי נאור. כל אלה שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי-מגיאר, שבה מתגורר אביו לאזאר עם האחיות חנה וטובה, והאח הקטן משה-שמואל.

ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ומשנה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק בקרמת, דיפטריה. במשך ימים אחדים הילד קודח וגרונו נסתם. כל בני הבית והמשרתים הולכים בזהירות ובפנים מלאים דאגה. רופאים מוזעקים מרחוק, אך מאומה לא עוזר, לודביג מת.

יהודה עובר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעוסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש מבקש אותו להישאר גם לאחר מות הבן, אך האם פורצת בבכי קורע-לב כל פעם שהיא פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכולים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים ומבקש לעזוב. דויטש מכבד את רצונו ואף מעניק לו מאתיים גולדן, סכום עצום, תשלום בעד עבודתו. את רוב הכסף נותן יהודה לאביו, להוצאות עלייתה של המשפחה לארץ-ישראל.

גם סטיפן סייטשי מעניק ליהודה מתנת-פרידה – אקדח. "דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכלל שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי להיות חופשי וכדי להגן על בני-אדם, וכמובן על עצמך!"

בהרהורים ובגעגועים אלה עובר על יהודה הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – משתנים-לכאורה חייו. הוא מסכים סוף-סוף ללבוש את בגדי הירושלמים – את הקאפלוש, הקפטן והז'ובע. מה גורם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו לאישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך הוא מקווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – כי טחנת-קמח בחכירה, וגם סוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב-משפחה של יהודה, רצחו שודדים ערביים כשרדף אחריהם באחד הלילות לאחר שניסו להתנכל לטחנה.

מעתה, אומר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות-נפשו, כמו בצ'סנק, וגם אישה תהיה לו, כמו לבן-דודתו יהושע...

המשך יבוא

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

אהודים יקרים, נא תנו מקום למילים:

יִשְׂרָאֵל הַר

מדליק נר לזיכרה של

עָדָה בְּרוּדְסְקִי

תנצב"ה

תודה וחג פסח שמח וכשר לכל עם ישראל באשר הוא שם

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כמה חבל שאחד הפוליטיקאים היחידים בישראל שאומר ללא כחל ושרק דברים די נכונים על מצבנו, בארץ ובעולם, קופה של שרצים תלוייה לו מאחוריו, ואם אתה מוצא טעם בדבר מן הדברים שהוא אומר, יוצא שאתה גם תומך באיזה ז'וליק, גרובן, "רוסי" – שעל פניו גם נראה חשוד מאוד לעומת הצדיקים הלבנים כשלג שנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל, שאצלה כמובן אין שום ז'וליקים וחשד לקשרים עם מאפיה אלא רק חתירה ממומנת ועיקשת תחת אושיות קיומה של מדינת ישראל, שזה, כמו שאומרים, מן הפח אל הפחית, וזה בסדר! – וככל שליברמן מדבר נגד הקרן החדשה לישראל – כך הם מתחזקים, כי הוא הרע והם הטובים! אכן, מדינה קצת משוגעת שמתנודדת בין חשודים בפשע לבין אידיוטים מוסריים!

* באבל פלסטיני על הריגתו של העיתונאי האיטלקי ופעיל תנועת הסולידריות הבינלאומית עם הפלסטינים (ISM), ויטוריו אריגוני, שנחטף ידי קבוצה קיצונית איסלמית ברצועת עזה, המכנה עצמה, "ג'יהאד סלפי", אשר בעודו בחיים קבע והפיץ כי פשעי ישראל כלפי הפלסטינים הם כפשעי הנאצים. כן יאבדו כל אויבייך, ישראל!

* ברכות לקרן פורד האמריקאית שהחליטה להפסיק את תמיכתה בת מיליוני הדולרים בקרן החדשה לישראל! מי ייתן ותמצאו שימוש טוב יותר לכספי התרומות שלכם על הבסיס של עניי עירך קודמים.

* סוף-סוף הפכה הפינה המזרחית-דרומית של כיכר רבין, סביב הבריכה ועם המזרקה במרכזה, לפינה מקסימה ומשובבת-נפש. עשרות כסאות מתקפלים הוצבו שם, חינם. ועשרות ילדים עם הורים וסבים משני המינים מבלים שם בהתרוצצויות ובהסתכלות בלהקות הגדולות של הדגים הצבעוניים, ובמקביל עשרות קשישים מוצאים להם שם מקום נוח לשבת ולהרגיש חלק מן ההתרחשות. וזה מקום שעמד שומם במשך עשרות שנים סביב בריכה ריקה ומגודרת, ולא עלה על דעת איש שאפשר להופכו לפנינת חמד שכזו.

* ומי שמבקר בנמל תל-אביב בימים אלה זוכה להשתתף בקרנבל טבעי של מאות מבקרים, ים, נמל, מזח, סירות מפרש באופק, בתי קפה, מסעדות, חנויות איכרים תחת-גג, ובימי שישי בצהריים ובימי שלישי אחר-הצהריים, דוכני איכרים מהמושבים תחת סוככים זמניים, והם מציגים בשמחה מכל טוב פרי וירק הארץ, וגם דבש, ריבות, גבינות, מאפה, תבלינים. ממש חגיגה. והתוצרת מעולה, לא יקרה וגם ייחודית. אתה יכול לטעום. יש מוצרים שמוצאים רק שם.

לתושבי תל-אביב שמעל לגיל 70 החנייה חינם בימי ראשון עד חמישי עד שלוש אחר-הצהריים. יש להוציא תעודה על כך.

* מדוע תומכות מדינות מערב-אירופה בהתלהבות כה רבה בהקמת מדינה פלסטינית? – הן כנראה מקוות כי במסגרת זכות השיבה לפלסטין יוכלו לדחוף לה ואולי גם לישראל רבבות מהגרים מן השיטפון המוסלמי המתגבר ומציף אותן עד כדי איום על אורח-חייהן האירופאי.

* מיכה לימור: "שלום רב לך אהוד, חרוזיו של גמזו על הפלי"ם [גיליון 634] מעוררים בי התרגשות רבה. אינני שייך לדור ההוא אולם משהגעתי אני לשרת בחיל הים בשנות החמישים, השרתה דמותו של איש הפלי"ם ומפקדה הראשון של שייטת 13, יוחאי בן נון, עליי ועל חבריי השראה מכרעת המלווה אותי עד היום. אינני מתכוון להספיד אותו כאן ועכשיו ולמנות את כל אותם ערכים שהנחיל לנו, אולם חשוב לטעמי לנקוב גם בשם של אדם בשר ודם, אחד מכמה דמויות נפלאות, שעומד מאחורי החרוזים הקולעים של יוסי גמזו."

* ה.ג.: בשיר הקצר בשפת היידיש, שמצטט יוסי בן ליאון [גיליון 634], מיספר השגיאות והטעויות ביידיש עולה על מיספר המילים שבשיר. מדוע צריך לפרסם בורויות כאלה בפרסומיך? בדוק לפני שאתה מדפיס ומפיץ זאת.

אהוד: שמו יוסי דה ליאון ולא יוסי בן ליאון. אידיש אינני יודע אבל אני חושש לשכתב בעזרת אחרים טקסטים באידיש, שמגיעים אליי לעיתים, פן התיקונים ישנו את כוונת השולח. מכל מקום, נשמח אם תשלחי לנו את הנוסח בתעתיק מתוקן.

* אנחנו אמרנו את זה כבר בהתחלה, ואתם צחקתם מאיתנו והקשבתם ל"קול אדוניו" תומס פרידמן שהאמין בסכלותו, כמו שגם התלהבו רבים אצלנו, חברינו הטובים, מן "התמימות של המהפכה הערבית"!

אז הנה אלוף בן ב"הארץ" מיום 15.4.11 [קטעים]: "האביב הערבי התחלף בסתיו קודר. המהפכה במצרים, שנראתה בתחילה כהתקוממות ספונטנית של דור הפייסבוק והטוויטר, הולכת ונדמית למהפכות שהיכרנו במקומות אחרים. השליט המודח ובניו הועברו השבוע ממעצר הבית שלהם בשארם א-שייח למעצר מלא. כמו הצאר ניקולאי ומשפחתו, כמו ניקולא ואלנה צ'אושסקו, גם חוסני, גמאל ועלא מובארק מתקדמים במסלול שמוביל ממנעמי השלטון אל כיתת היורים. ברודנויות אכזריות כמו רוסיה הצארית, רומניה הקומוניסטית ומצרים המובארקיסטית, אין מהפכות שמחות. האלימות רק מחליפה צדדים.

במצרים אין חקירות ממושכות, דגירה מהוססת על כתבי אישום והליך שימוע ממושך לבכירים, כמו בישראל. ברגע שירדת מגדולתך, אתה בבור. קודם עצרו את שרי ממשלת מצרים הקודמת, ואחרי שהם זימרו בחדר החקירות, הגיע זמנם של צווי המעצר נגד הראיס לשעבר ובניו. אין דרך בדוקה יותר לביסוס הפופולריות של שלטון חדש, מהשפלת קודמיו. המפגינים בכיכר דרשו את ראשו של מובארק, והגנרלים סיפקו להם את מבוקשם.

מה שאירע למובארק מסביר את נחישותם של הרודנים האחרים בעולם הערבי להיאבק על שלטונם. הם יודעים שבסוף הקדנציה לא מחכים להם פנסיה נדיבה וחוזה לכתיבת הזיכרונות, אלא החבר קלשניקוב. לכן בשאר אסד יורה במפגינים, מועמר קדאפי 'נלחם עד מוות,' ונשיא תימן מסרב לפרוש גם אחרי שארה"ב הסירה ממנו את חסותה. בית המלוכה הסעודי, שמנהיג את המדינה הכי פחות דמוקרטית באזור, מנהל את מלחמת ההישרדות שלו מעבר לגבול, בתימן ובחריין. שם יוכרע המאבק על ההגמוניה באזור בין איראן לארה"ב.

ההבנה שמשהו השתבש ואנחנו עדים למאבק אלים על כוח ושליטה, ולא למהדורה חוזרת של מהפכת ילדי הפרחים באמריקה, מחלחלת גם למערב. בעל הטור תומס פרידמן כתב שלשום ב"ניו יורק טיימס" מאמר נוגה על אובדן התמימות של המהפכה הערבית, שמזכירה עכשיו את התפרקות יוגוסלביה ולא את מהפכות הקטיפה במזרח אירופה. פרידמן עדיין מקווה שהדמוקרטיה תנצח גם במזרח התיכון כמו במזרח אירופה, אבל נראה שגם הוא התפכח מהרומנטיקה של הימים הראשונים והבין שכיכר אל-תחריר איננה הקמפוס של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה בשנות ה-60.

המבוכה של פרידמן מבטאת את החוסר-אונים של ממשלות המערב, שרוצות גם-וגם. גם להיראות בעד החירות והדמוקרטיה, גם לשמור על מאחזים אסטרטגיים, וגם להימנע מהסתבכות צבאית. נלחמים נגד קדאפי בלוב, אבל רק מרחוק ובכוח קטן, כדי לא להתלכלך ולהימנע מאבידות שיצטלמו רע בבית. מדברים יפה בעד החופש ונגד דיכוי, אבל רועדים מהפחד שהמשטר בסעודיה יקרוס – ואתו כלכלת הנפט, שעליה בנוי אורח החיים המערבי. מציגים את המהפכה כהתקוממות עממית, ומבינים שהקרב האמיתי מתנהל על ההגמוניה במזרח התיכון, ומתנהל בכלים הקלאסיים של מאבקי כוח ושליטה.

וכמו שהמהפכה חזרה לדפוס המוכר, כך גם היחס לישראל. האופוריה של הימים הראשונים, שבהם המפגינים התמקדו בקריאה לדמוקרטיה ולא בשריפת דגלי כחול-לבן, הסתיימה ביום שישי שעבר בהפגנת האלפיים מול שגרירות ישראל בקהיר. מתברר שהאיבה לישראל לא היתה רק תירוץ ריק מתוכן של השלטון הקודם להסטת תשומת הלב מבעיות הפנים של מצרים, אלא מבטאת רגש אמיתי בציבור המצרי. המועמדים לשלטון מקצינים את ההתבטאויות נגד ישראל, והשלטון הזמני מתקרב לאיראן ומבקש לתקן את חוזה הגז עם חברת החשמל הישראלית.

* בארכיון המשפחה שלנו נמצאת קלטת משעשעת של סדר פסח של משפחת בן עזר ראב מלפני 30 שנה, בערב ה-18 באפריל 1981, תשמ"א, שאת רובו ניהל אהרון בן עזר, בניגון המסורתי, בביתם של אחותו מרים ובעלה אברהם גיסין, שלושתם ז"ל – בבית משפחת גיסין ברחוב ה-93 בפתח-תקווה. עימם הסבו עשרות מבני-המשפחה, שקולותיהם העירניים נשמעים ברקע ובשירים. אנחנו נשתדל להעביר את הקלטת לתקליטור ולהפיצו בקרב בני-המשפחה ומעוניינים אחרים. את ליל הסדר הקליט דייב דוטן, שגם קורא קטע. תנא דמסייע לאהרון, לעיתים בהתלהבות-יתר – היה דורון גיסין יבדל"א. בשנים הראשונות למושבה ניהל את הסדר המשפחתי יהודה ראב בן עזר, אחריו בנו ברוך בן עזר ראב ואחריו הנכד אהרון במשך שנים רבות, עד פטירתו.

* חוסני מובאראכ יעבור להתגורר במוקטעה שברמאללה, שם ישמש כנשיא מדינת פלסטין, ויהיה קרוב לבית החולים "הדסה" לשם אריכות ימיו וכדי שלא יתלו אותו בכיכר תחריר. את עשרות מיליארדי הדולרים שלו ושל משפחתו הוא יתרום לכינון המדינה החדשה. בבוא היום ייטמן בחצר ליד ערפאת, שבשעתו ערך לו מסע הלווייה מפואר בקהיר. ואילו באשר אסד המפוחד, בהופעתו האחרונה בטלוויזיה – משתדל לדחות היום שבו יתלו אותו בני עמו (מיקבץ  מלאכותי, יציר הסכמי סייקס-פיקו) – בכיכר המארג' המרכזית בדמשק, היכן שתלו לפני 94 שנים את יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד ולפני 46 שנים את אלי כהן.

* המצב קשה במערכת "הארץ". השטויות והרכילויות של ויקיליקס ממלאות את כותרות עמוד החדשות הראשון, כאילו אין דברים חשובים ואקטואליים יותר בעולם, באיזורנו ובמדינה. יש הרגשה שקיימת כוונה סמוייה מאחורי ההדלפות המטופשות, שרובן מזיק-כביכול לבוז'י הרצוג. הייתכן שהעיתון תומך במועמדת אחרת לראשות "העבודה" ולכן הוא מסריח את הרצוג? – לא! לא יכול להיות!

* מה זה שחדלנו לשמוע את צמד המומחים אובמה והילארי אומר ששורש הבעיות, והמכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון – הם ההתנחלויות הישראליות בגדה ובמזרח ירושלים?

* ברכות לארבעה "השוטרים הנוקמים" מנהריה ששוחררו אתמול מכלא שיקמה באשקלון. אנחנו תמכנו בהם מהתחלת הפרשה וראינו בהרשעתם שערוריה וגם ניצחון לפושעים ולפורעי החוק!

* לכבוד חג החירות התקינה עיריית תל-אביב מאות עמדות להשכרת אופניים לעבריינים-בכוח – שיצטרפו אל אלפי העבריינים-בפועל השועטים על מדרכות העיר כאוות נפשם, מפילים אנשים, פוצעים ולפעמים הורגים, בייחוד את הזקנים, וגם אין להם שום ביטוח צד שלישי, ובכלל הם מיד מסתלקים. בינתיים גם מצמצמת העירייה את החניות למכוניות ברחובות על חשבון איוולת האופניים. שמעתי מנהגי-רכב שהם מתכוננים לצפצף על ההסדר המטומטם, לחנות על האופניים-להשכרה ולהרוס בנגיחה את עמודי-ההשכרה.

* יש להתנצל בפני התושבים השלווים של הכפר עוורתא על ההטרדות שעברו לאחרונה בגין החיפושים הנרחבים אחרי שני הטרוריסטים בני הכפר – אמג'ד עוואד, סטודנט בן 19 וחכים עוואד, תלמיד תיכון בן 18, שהודו כי רצחו את חמשת בני משפחת פוגל ב-11 במרס ביישוב איתמר, ואמג'ד היה רוצח, לדבריו, גם את שני הילדים הנוספים, אילו גילה אותם ישנים בחדרם –

מהיעדר עונש מוות, הדרך היחידה להפעיל עונש מוות בישראל בלי להסתבך באיומים, בחטיפת יהודים ובהוצאתם-להורג – היא לחסל את הרוצחים מיד עם תפיסתם באמתלה של "התנגדות למעצר" –

 עכשיו, שנותרו בחיים שני המפלצות הפלסטיניות הללו – יהא עלינו לשחרר אותם ואת עוזריהם במסגרת עיסקה עם החמאס לשחרורו של גלעד שליט – או לשקמם בבית-הסוהר בתור קטינים ולאפשר להם את השלמת השכלתם האקדמית כדי שיוכלו לשכלל את הרצחנות הפלסטינית של דור העתיד, דור שהוא פרי החינוך הפלסטיני, זה הדור שאותו הם מייצגים נאמנה בדרך לשלום צודק ולשחיטת ישראלים מכל הגילים!

יש אלוהים?

יש רוצחים –

שאיתם נצטרך לחיות עד סוף כל הדורות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,173 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של -51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל