גיליון מס' 636

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בניסן תשע"א, 21 באפריל 2011

עם הצרופות 1. מנחם שלמה ראב (ואשתו קונה), 1897, בהיותו כבן 19. 2. לאה ראב בן עזר, 1928, כבת 66. 3. יהודה ראב (אביו של מנחם שלמה) בשנת 1890, כבן 32. 4. עטיפת הספר "ללקק את האצבעות" של דוד מלמד. 5. טיול פסח היוצא מחיפה, 1929.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אלישע פורת: תְרֵי פְּסָחִין דְלָא מִשְׁתַכְּחִין, שני לילי פסח שלא אשכחם לעולם. //  יוסף דוריאל: למה לא עונש מוות?

איתי עקירב: שלושה שירים. // נעמן כהן: הפתרון לצונאמי המדיני – הכרה במדינה פלישתינאית בגבולות שטחי A. // רות דנון על בריגיטה גבּריאל.

מ-דן: אוסט א מאמע טאמעוואטע מיט א פונים וי א שמאטע. // אלי מייזליש: שאלה לשמאל: למה אתם חייבים להוציא לעם ישראל את הנשמה?

חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך.

משה כהן: הנדון: 1. מסכת שקרים החינוכית. 2. טובת המדינה.

תקוה וינשטוק: ציורים נאיביים מחיפה. // רות ירדני כץ: האדם והחזון, סטף ורטהיימר, איש ליד מכונה. // ישראל זמיר: מוט'ל גרויס.

אמציה סבר: עוד על "כלבו ה. שוורץ", זיכרון יעקב, ואבשלום עוקשי.

יוסף אורן: אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (א').

יוסי גמזו: הַחֶסֶד הַיָּרֹק. //  דבורה קוזוִינר: שיר לפסח תשע"א, אפריל 2011.

קלמן ליבסקינד: השמאל הקיצוני מזדהה  עם משפחות הרוצחים מעוורתא.

אורי הייטנר: מה הוא מחייך? // דורון גיסין: זר חרציות. //  ד"ר לילי אורבך: על ספרו החדש של דוד מלמד, "ללקק את האצבעות". // אורה מורג, רותי ירדני כץ: חליפת מכתבים על אודות אורלי אינס. // רון וייס: המחדל של דורנו. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 4. נישואיו להדסה, נישואיו ללאה. // ממקורות הש"י.

יואב אהרוני: מעשה ברבי אליעזר, מדרש אישי בליל הסדר המשפחתי תשע"א.

* * *

אלישע פורת

תְרֵי פְּסָחִין דְלָא מִשְׁתַכְּחִין

שני לילי פסח שלא אשכחם לעולם

 על שולחן הסדר השתא אני רוצה לספר בשני לילי פסח שלא אוכל לשכוח. אני מניח שלכל אחד מאיתנו ישנם בזיכרונו כמה לילי פסח שלא יוכל לשכוח, אך לא כל אחד מקבל הזדמנות לספרם בציבור כמו שקיבלתי אני הערב.

 הראשון הוא ליל הסדר תש"ח 1948. הייתי אז ילד כבן עשר. חודש אפריל 48 היה אולי הקשה שבכל חודשי מלחמת העצמאות. יישובים יהודים נפלו בידי הערבים, בירושלים בגוש עציון ועוד, ואיום הפלישה של צבאות ערב, לאחר יציאת הבריטים עוד הוסיף על האיום. הסדר נערך, כרגיל, בצריף חדר האוכל הישן. חברים רבים הגיעו לסדר על נשקם וחגורות הכדורים. מסביב לחדר האוכל הסתובבו פטרולים, ובעמדות הרחוקות שבחורשה ישבו השומרים דרוכים ומוכנים. אלה היו ימים שלפני עיטורי הצייר משה פרופס, שעוד לא הגיע לקיבוץ, ועל הקירות, בגובה, היו מתוחים סרטי היוטה החשופים עם ציוריה המקוריים של הציירת גילה גבעון חברתנו. המקהלה שרה בהתלהבות ומתוך התמכרות קדושה. האקורדיונים הנעימו מנגינות, והקהל, חרף הפחדים והחששות, הצטרף אל שירי הפסח המוכרים. הנערות היפות של נוער א' חוללו על הבמה, ומאחור כבר השחיזו את עטיהם אלקה ומיכה, אברמק ויצחק קפלן, להפציץ בשנינויות המבדחות של החלק השני, של ההגדה ההיתולית.

ולפתע, ממש באמצע הטקס, פרץ אל הבמה, אדום סמוק מזיע ומרוגש, חיים קנטור הזכור לטוב, ניצב באמצע הבמה וקרא בקול:

"חברים, חיפה נכבשה, חיפה שוחררה, חיפה בידנו!"

כמו פצצה שהוטלה אל הקהל היתה הודעתו של חיים קנטור. כל המתח והחרדה של הימים האחרונים התפוגגו באחת. הקהל קם על רגליו, ומי שלא שמע, שאל: "מה מה? מה הוא אמר?" וחיים קנטור הסמוק חזר שוב, ספק בחיוך ספק בדמע, על הודעתו.

"חברים, חיפה שוחררה!"

 מחיאות כפיים צעקות שמחה ושירה אדירה באו לאחר הבשורה. ולפתע, לזמן קצר התהפך הכול: היתה תקווה. לפתע הסתבר שאולי הכול עוד ייגמר בטוב. המדינה תוכרז בקרוב, המגוייסים ישובו לבתיהם, הכפר קקון, קן המרצחים המאיים, ייהרס עד היסוד, ו"אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה!" – עוד ועוד וכבר רוקדים במעגלים, ותופי הפח המאולתרים, פחי הזיתים הריקים, משמיעים קולם. ומפוחיות הפה נשלפות, והשמחה, שמחה שלא ראיתי מאז שכמותה אצלנו, זורמת החוצה, אל הלילה השרבי, המדיף ריחות ניחוח של הפרדסים הפורחים.

 פסח תש"ח, 1948, תערובת מופלאה של ניחוח הדרים ושמן רובים אנגליים, לא יישכח ממני לעולם. ודמותו של המבשר הג'ינג'י, חיים קנטור המאושר, שלבש לרגע את דמותו של המשיח, של המושיע, נחרתה לתמיד בזיכרוני, זכרונו הרוטט של הילד בן העשר.

השני הוא ליל הסדר תשל"ד 1974. הסדר הראשון שלאחר מלחמת יום הכיפורים. למעלה ממאה ועשרים מגויסים יצאו מכאן אל הקרבות בסיני וברמת הגולן. אחוז עצום של הגברים שביישוב. צעירים ומבוגרים סדירים ואפילו מתנדבים. חודשי השירות התארכו והתארכו והתמשכו ללא סוף. חצי שנה חלפה והשחרור האיטי החל. החיים בעורף, מסתבר, היו יותר קשים והרבה יותר עצובים מאשר בחזית. החיילים היו יוצאים לחופשות קצרות, וממהרים לשוב ליחידות. הארץ היתה מוכה. אלפים נהרגו במחדל הקונספירציה הארור או במחדל ארור אחר. ועשרות אלפים נפצעו. בקיבוצים השכנים קוננו והתאבלו מרה על הנופלים הרבים. התנועה הקיבוצית נפגעה קשה במיוחד. ורק כאן, בחלקת אלוהים הקטנה הזו, שבו כולם לבית.

 נכון שהיו נפגעים, נכון שהיו פצועים, נכון שלא עם כולם כבר הוקם קשר רצוף. היו שנתקעו בחולות התעלה, היו שנתקעו במצרים, והיו שנתקעו במבואות דמשק. אבל כולם היו חיים. וכולם כמעט התכנסו לליל הסדר ההוא, 1974. הבנים שבו להוריהם, האבות לילדיהם והרווקים אל החברות והמתנדבות. הצלקות העמוקות החלו להגליד. הקהל המקומי לא קלט אז ולא תפס אז כמה מיוחד הוא ליל הסדר, שבו מסובים, עד האחרון, מגוייסינו ששבו בשלום. ביקרתי בחופשות וראיתי את מעטה האפור שעטה הקיבוץ בימי הלחימה. מעטה של דאגה של חרדה ושל פחד מהעתיד. היה עצוב להגיע בחופשות ועצוב לשוב מהן. אבל בליל הסדר ההוא, התגלתה לפתע מין שמחה חבויה וסמויה: כולנו כאן! כן, ככה זה, מזל נדיר, עין טובה על הקיבוץ, קמע של ברכה. הכול נכון. כל מי שיצא מכאן באוקטובר הארור של 1973, זכה לשוב לכאן באפריל המבורך של 1974.

 ישבתי בקהל, מוקף בבני משפחתי, סמוך וצפוף אל משפחות אחרות. שמחת השיבה פיכתה כמעיין סתרים בפסח ההוא. לא הקשבתי לקריאת ההגדה, לא הצטרפתי אל השירה בציבור, לא המהמתי עם המנגנים. זכרתי את הלילות הארוכים של חודשי המלחמה. זכרתי את חרדת השיחות הטלפוניות הביתה. מה נשמע? כולם בסדר? כולם חיים? אני יודע שדווקא בסדר ההוא נוספה משמעות מיוחדת לטכסטים העתיקים. הפסוקים על המתים ועל החיים, על גורל העם, על ארץ מצרים, כולם נעשו קרובים כל כך, מוכרים מאד. העפתי מבטי על החיילים המשוחררים שישבו עם משפחותיהם, וחשבתי שהזמזום החשאי העולה מהקהל, בהפסקות שבין קריאה לקריאה, הוא אולי המנגינה האמיתית של שמחת הפסח של 1974, שמחת השיבה של החיים אל החיים.

 ובמי נזכרתי אז? כמובן, בחיים קנטור המזיע, הפורץ אל הבמה בימים הכי שחורים של 1948, ומרוגש עד דמעות מכריז בקול רם שחיפה, כלומר הארץ, כלומר המדינה, כלומר החיים, שוחררה! פסח 1948 ופסח 1974, הם בשבילי תרי פסחין דלא משתכחין. לעולם!

* * *

יוסף דוריאל

למה לא עונש מוות?

תפיסת שני המנוולים האנטי-אנושיים שטבחו את משפחת פוגל מעלה שוב את השאלה – האם צודקת ישראל בוויתור על עונש המוות? הגיע הזמן לשחרר את הוויכוח על כך ממעטפת הבורות והצביעות.

בארצות שביטלו את עונש המוות היה הנימוק העיקרי לכך – שאם מתברר לאחר זמן שפסק הדין היה שגוי – אין אפשרות לתקן את הטעות. לגורמי הביטחון בישראל היה גם נימוק "מעשי-מבצעי": אם פושע ידע שצפוי לו עונש מוות הוא יילחם עד הסוף, במקום להיכנע ברגע שאותר. וזה מה שיצר מושבה של רוצחים שנשלחו למאסר עולם אך מבלים את זמנם בתנאי פנסיון, בהמתנה לשחרור כנגד בני ערובה שנחטפו על ידי חבריהם שבחוץ. לאלה האחרונים אין שום דבר שירתיע אותם מייזום חטיפות, ולהיפך – חטיפה מוצלחת מעלה אותם לרמת חשיבות בינלאומית, כשגדולי העולם מחזרים אחריהם.

הכישלון המחפיר של ישראל במלחמה בטרור מתבטא לא רק בקורבנות שהוא גובה בהרוגים, בפצועים, בחטיפות, ברכוש ובזכות לחיים נורמאליים באזורים שלמים של הארץ, אלא – וכאן שיא הצלחתו – בהכרה בינלאומית ב"נורמאליות" של מצב זה ובהחלטה הצפויה למסד אותו במעמד של מדינה ריבונית מפיצת טרור המוגנת על ידי האו"ם.

מזה שנים שכותב שורות אלו מנסה לשכנע את המחוקקים שלנו – שהגיע הזמן לזעזע את תחושת "הנורמאליות" של מצב זה, באמצעים שתיארתי בספרי החדש – "ללמוד מהחיים". האמצעי הראשון ממנו יש להתחיל הוא – ביצוע פרויקט חקיקת הגנה לישראל, המתואר שם בפירוט. לא רק הנשיא בוש הזדרז, אחרי מתקפת ה-9 בספטמבר, להעביר באמריקה שורת חוקים שיאפשרו להלחם בטרור, אלא אפילו צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה  "הרכרוכי" בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הזדרז להעביר מיד בפרלמנט הבריטי שורת חוקי מלחמה, שיאפשרו, בין היתר, להילחם בריגול ובחתרנות מבפנים. 

ומה קורה אצלנו? אחרי 63 שנים של מלחמה בטרור, מתווכחים עדיין על "זכויות אנוש" ליצורים אנטי-אנושיים, שוחטי ילדים, המתפארים במעשיהם. אף אחד לא מעיז לטפל במערכת חינוך שהרעילה אותם בעקביות, מגיל אפס, לרמה של כלבים שוטים, ובמערכת התומכת במעשיהם, בתוך ומחוץ למשפחה. ולהיפך, יש כבר משלחות של משרתי-אוייב יהודים שבאו לבתיהם – לצווח על "פוגרום" שעשו כוחות הביטחון, כשחיפשו בכפר הסמוך למקום הטבח אחר אנשים וחפצים היכולים לגלות את הפושעים. (ביקור הזדהות עם קורבנות הטבח, כמובן, לא עלה על דעתם).

מדינה חפצת חיים לא יכולה להשלים עם מצב כזה, ולהלן אחד החוקים שצריך מיד להעביר בכנסת מתוך הסדרה של חקיקת הגנה לישראל, אותה תיארתי בספר "ללמוד מהחיים":

הצעת חוק לעונש מחייב על רצח יהודים על היותם יהודים

חוק עונש מחייב על רצח ממניעים נאציים

1. מי שנמצא אשם ברצח יהודים על היותם יהודים ולא הביע חרטה אמינה על כך ייחשב לפושע נאצי שדינו מוות, ללא זכות ערעור או חנינה.

2. הנידון למוות לפי חוק זה ייכלא, עד לביצוע גזר הדין, בתנאים המחמירים ביותר של שרות בתי הסוהר, ללא זכות לביקורים או לקשר אחר עם החוץ.

3. מועד ביצוע גזר הדין של כל נידון למוות ייקבע על ידי ועדת שרים לביטחון, בהרכב השרים לביטחון, ביטחון-פנים, משפטים וחוץ, שתתכנס במועדים שתקבע הממשלה אך לא יאוחר מיומיים לאחר פעולת-איבה שתבוצע על ידי אנשים הקשורים ארגונית או אידיאולוגית עם הנדון למוות.

4. לאחר ביצוע גזר הדין לא תוחזר גופת הפושע למשפחתו או מקורביו אלא תטופל בנוהל דומה לזה שננקט לגבי פושעים נאציים בעבר.

5. חוק זה יחול גם על מי שכבר נידון בעבר לעונש אחר על אותו פשע, בהיעדרו של החוק הזה, שייושם לגביו ללא משפט נוסף.

חוק זה ייקרא – חוק עונש מחייב על רצח ממניעים נאציים – תשס"ד.

דברי הסבר: מאז משפט אייכמן לא נידון למוות אף פושע על ייזום ו/או ביצוע רצח יהודים על היותם יהודים. פושעים שנידונו על פשעים מסוג זה למאסר בישראל חיים בתקווה שהסכם פוליטי או חטיפת בני-ערובה יוציאו אותם לחופשי, ומכאן – הרתעה לא מספקת מביצוע פשעים דומים על ידי אחרים. עצם אחזקתם של פושעים מסוג זה במאסר יוצרת מעמסה ביטחונית ופוליטית כבדה על המדינה, מזמינה סחטנות ואף מהווה מכשול להסכמים על חילופי שבויים, כפי שזה קרה עם רוצח משפחת הרן בנהריה. במישטר הדמוקרטי למופת של ארה"ב מאפשר החוק הקיים להוציא ולבצע פסק דין מוות לרוצחים-טרוריסטים, גם כשהם לא מודים באשמה או מודים ומביעים חרטה.

המנהג הישן, לבצע פעולת-תגמול נגד מטרה כזו או אחרת – לאחר פיגוע טרור בישראל – הוכיח את עצמו, לאורך שנים, כלא יעיל ואף כגורם לסיבוכים מדיניים מיותרים. הוצאה לפועל של גזר דין מוות למי שדינו כבר נחרץ קודם – איננו מסבך את המצב המשפטי של ישראל כלפי העולם אך יכול ליצור הרתעה מצטברת של פושעים פוטנציאליים המקורבים למועמדים לגזר דין המוות, ביודעם שפעולתם תביא לביצוע גזר הדין. כל זאת, בנוסף למענה המינימאלי לחוש הצדק של מי שנפגעו מהטרור. 

והנה, יש גם סקופ לגבי הצעת חוק זו: אחד התומכים הראשונים בה היה לא אחר מאשר טומי לפיד, ז"ל, שכיהן כשר בממשלת ישראל. לא רק שהביע את תמיכתו בעניין, בשיחה איתי, אלא אף פירסם מאמר מלומד שהסביר את ההיגיון שבהצעת החוק. מי הם העלולים להתנגד לו כיום?

אהוד: קרוב לוודאי כי כאשר ייגזר עונש מוות ראשון על טרוריסט פלסטיני בישראל יחטפו ארגוני הטרור הפלסטיני  – יהודי, אזרח ישראל או גם מדינה אחרת, ויוציאוהו להורג מיד עם ביצוע גזר-הדין על ידינו. כך נתלו שני הסרג'נטים הבריטיים בידי האצ"ל בנתניה, ומאז חדלו הבריטים לתלות לוחמים יהודיים בארץ-ישראל. זו גם הסיבה העיקרית שאין מיישמים עונש מוות בישראל. הדרך היחידה היא להרוג את הטרוריסטים מיד עם תפיסתם באמתלה של "התנגדות למעצר", אפילו שבכך אנחנו מוותרים על ה"מידע" שיכולנו להוציא מפיהם.

* * *

איתי עקירב

חֶסֶד

גָּדַלְנוּ

בְּמָקוֹם בּוֹ גְּדֵלָה

הַשִּׁירָה

כְּחִטָּה.

וְדַרְכָּהּ

נִתָּן לוֹמַר

לֶחֶם.

בְּרִית הַקַּנָּאִים

הַשָּׁמַיִם

שָׁלְחוּ

אוֹתָךְ

אֵלַי.

אַלְלָה

ה'

יֵשׁוּעַ

בּוּדְהָה.

זֶה

בֶּטַח

הָיָה

אֶחָד

מֵהַמְּנֻוָּלִים

הַלָּלוּ.

דְּרוּשִׁים דְּרוּשׁוֹת

רַוָּק מֻבְטָל וּרְפֵה לָשׁוֹן

מְחַפֵּשׂ נַעֲרָה-אִשָּׁה (בְּגִיל הָעֲמִידָה)

נָאֶה אַחֶרֶת.

שֶׁתִּהְיֶה טוֹבָה-קַשּׁוּבָה

לֹא דּוֹרֶשֶׁת רַבּוֹת

וְאֵינָהּ מְדַבֶּרֶת בֵּין לְבֵין.

אֵין צֹרֶךְ בְּמִנּוּן יֶדַע כָּלְשֶׁהוּ

בְּמִדּוֹת טֶפַח וְצֶבַע עֵינַיִם.

נוּכַל לֶאֱכֹל פִּלְחֵי יְרָקוֹת וּמַאֲפֵה

קִנָּמוֹן עַל סַפַּת הָעוֹר בַּסָּלוֹן

שֶׁנִּצְפֶּה שָׁעוֹת בְּמָּסַךְ הַחֹשֶׁךְ וּנְשַׂחֵק שָׁח

נְשׂוֹחֵחַ מִלִּים, נְגִיעוֹת בַּלֵּילוֹת.

יֵשׁ לִי דִּמְיוֹן מְפֻתָּח

וְכֶרֶס קְטַנָּה, תַּחְתּוֹנֵי

מֶשִׁי צִבְעוֹנִיִּים, אֲנִי שָׂמֵחַ

שֶׁהוּא עֲדַיִן עוֹמֵד

* * *

נעמן כהן

הפתרון לצונאמי המדיני – הכרה במדינה פלישתינאית בגבולות שטחי A

שר הביטחון, אהוד ברוג-ברק, יצא בהכרזה כי המשך הקיפאון המדיני עלול להביא לבידודה של ישראל בעולם: "לקראת חודש ספטמבר אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת טעות לא להבחין בצונאמי הזה. הדה-לגימטציה של ישראל באופק, גם אם האזרחים לא רואים זאת. זה מסוכן ביותר ודורש פעולה – יוזמה מדינית תקטין את הסיכונים בהמשך הדרך," אמר ברק.

מאז מלאים דפי הפרשנים בסכנות הצפויות לישראל. החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה ערבית-פלישתינאית בגבולות 1967 תתקבל ללא כל קושי. רק הגוש של המדינות המוסלמיות (57 מדינות) ישיג רוב בעצרת. נכון, החלטה בעצרת האו"ם אין לה שיניים, אבל השאלה אם ארה"ב תטיל וטו במועצת הביטחון על החלטה זהה. גם עם וטו אמריקאי החלטה כזו עלולה לכרסם במעמדה של ישראל. על ישראל להיערך מדינית למצב החדש, שבו נתבעת ישראל לתת הכול ללא הכרה וללא שלום. הפיתרון האופטימאלי מבחינת ישראל הוא לאזור אומץ ולהכריז כי ישראל מכירה (בתנאי הדדיות) בקיומה של מדינה ערבית-פלישתינאית עצמאית ברצועת עזה ובשטחי A ביהודה ושומרון, ועל שאר שטחי יו"ש היא תנהל מו"מ בדרכי שלום עם המדינה שתקום.

החלטה כזו תוציא את העוקץ מתביעת הרשות הפלישתינאית. במצב הקיים שלפיו מדינת חמאסטאן בעזה אינה כפופה לרשות המדינית ברמאללה, ספק אם אבא של מאזן וארגונו- אש"פ, שאינו זוכה למנדט מעמו (החמאס קיבל רוב בבחירות חופשיות) יתבע בכלל הכרה במדינה עצמאית, וגם אם כן, עצם ההכרה הישראלית במדינה כזו בגבולות רצועת עזה ושטח A ביו"ש, תוריד את מרבית הלחצים על ישראל להיכנע בלי מו"מ מדיני לשלום. סביר להניח שנתניהו יוכל להעביר החלטה כזו בממשלתו שהרי ממילא אזורים אלו כוללים את מרבית האוכלוסייה הערבית והם כבר למעשה תחת שליטה ריבונית ערבית. גם הסמנים הימניים בממשלה בני בגין ויעלון יקבלו זאת.

מימון כיפת ברזל

למרות ההצלחה הטכנולוגית הכבירה של "כיפת ברזל" עדיין קיימת בעייה קשה – בעיית המימון. לפי המדווח כל טיל יירוט עולה כ-100,000 דולר. גם אם המחיר מאוד יפחת כתוצאה מייצור המוני וממכירות לארצות אחרות, עדיין המימון מהווה בעייה בהתחשב בכך שכל רקטה של האוייב עולה בסביבות כ-200 דולר. המלחמה עלולה להפוך למלחמת התשה כלכלית.

במעט דימיון והעזה פוליטית קיים פתרון לבעיית המימון, פתרון שעשוי אף להביא לביטול כדאיות שיגור הרקטות: הגרמנים-הנאצים לא הצהירו מעולם במלחמת העולם השנייה כי מטרת מלחמתם באנגלים היא לחסל את אנגליה ולהשמיד את האנגלים. למרות זאת, האנגלים לא העלו על דעתם לספק לגרמנים בעת המלחמה מזון, דלק, ושטרות כסף לתשלום משכורותיהם של פקידי הממשל. ישראל עשתה תקדים היסטורי (יש לרשום זאת אולי בספר שיאי גינס), ישראל היא המדינה הראשונה בהיסטוריה המספקת לאוייב, המחוייב לחסלה ולהשמיד את תושביה – מזון, דלק, ושטרות כסף (המגיעים מדי שבוע לגבול במכונית משוריינת). מכיוון שכל חברי ועדת גולדשטיין (גולדסטון) הכירו בכך כי שיגור רקטות על אוכלוסייה אזרחית בישראל היא פשע מלחמה – הרי על ישראל לנקוט בדרך הבאה:

לקזז מסכום הכסף המגיע לפלישתינאים בעזה, את עלות טילי "כיפת ברזל".

העלות הגבוהה תביא את החמאס לפעול למען הפסקת ירי הרקטות על ישראל. שום ארגון "זכויות אדם" לא יוכל לתקוף את ישראל בשל כך. תיקון קטן. תמיד יהיו "צדיקים" שיתקפו, אבל התקפה כזו רק תמחיש את צביעות התוקפים שהרי הגנה עדיפה מבחינת חיי אדם על התקפה עם נפגעים רבים. כאשר ידע החמאס כי כל טיל עולה להם הון עתק יימנע משיגור רקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית בישראל.

ויטוריו אריגוני – האוחזים בחרב בחרב יאבדו

האיטלקי-נוצרי ויטוריו אריגוני עונה קשות ונרצח ע"י ארגון מוסלמי-סלפי-ג'יהאדיסטי קיצוני, שנלחם עם החמאס על השלטון ברצועת עזה. אריגוני, שהוצג בעיתונות הישראלית כ"פעיל שלום" – היה למעשה פעיל בארגון "תנועת הסולידריות עם הערבים הפלשתינאים ism". אריגוני לא היה "פעיל זכויות אדם", או "פעיל שלום". אריגוני לא תמך בשלום אלא תמך במלחמת תנועת החמאס לחיסול ישראל והשמדת היהודים. אריגוני האיטלקי-קתולי הכיר ודאי את דברי ישו ש"כל האוחזים בחרב, בחרב יאבדו," אבל הוא לא העלה על הדעת שזה יקרה גם לו. מי שתומך ברצח יהודים אין לו את התוקף המוסרי לצאת נגד רוצחיו. מי שמתנגד לכל רצח חייב להזדעזע מרצח האיטלקי אריגוני על-ידי קנאי האיסלם, רצח שמהווה בשורה רעה ליהודים ולא פחות, אולי יותר לערבים.

מכון ון ליר – עאדל מנעא והגזענות היהודית

בתאריך 14.4.11 – במסגרת כנס של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", מתחו נציגי המגזר הערבי ביקורת חריפה על ישראל והאשימו אותה בגזענות.

פרופסור עאדל מנעא ממכון ון ליר טען כי בישראל יש אפרטהייד מובנה כלפי הפלשתינאים "בתוך הציונות יש אפליה מובנית," ובכלל – החברה הישראלית סובלת מגזענות כלפי מיעוטים.

בדיון, בו השתתף גם משה ארנס, לא דיברו כלל על הגזענות הערבית-מוסלמית. פרופסור עאדל (צדק בערבית) מנעא, שהתקיף את הגזענות היהודית, לא הצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס – לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, שהוא מגנה אותה. לפרופסור עאדל מותר לראות בדברי מוחמד מופת מוסרי. פרופסור עאדל כידוע אינו גזען. רק היהודים...

אוניברסיטת חיפה והגזענות היהודית

העולה מרוסיה – גולדה שמיפיצקי, הידועה יותר בכינוייה זהבה גלאון, התפרסמה במאבקה הבלתי מתפשר נגד הגזענות. שמיפיצקי-גלאון התעלתה הפעם על עצמה. המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה המשיך את המאבק נגד הגזענות היהודית. בתאריכים 13-14 באפריל התקיים בחיפה כינוס בנושא "האמונה הדתית והסכסוך היהודי ערבי." לפאנל העוסק בשיח הפוליטי הישראלי הוזמנו המשתתפים הבאים: ח"כ זהבה שמיפיצקי-גלאון (מרץ), ח"כ מיכאל בן ארי (ישראל ביתנו), השר דניאל הרשקוביץ (הבית היהודי), השר אלי ישי (ש"ס), ח"כ איברהים סרסור (התנועה האסלאמית), אברהם בורג.

ח"כ זהבה גלאון הודיעה למארגן הכינוס, פרופסור יצחק וייסמן, ראש המרכז היהודי ערבי – שהיא מסרבת לשבת עם ח"כ בן ארי לשולחן אחד כי הוא "פשיסט וכהניסט".

פרופסור וייסמן נכנע לדרישתה וביטל את ההזמנה למיכאל בן ארי.

בהחלט ניתן להבין ולהצדיק את שמיפיצקי-גלאון על שסירבה לשבת עם אדם הדוגל בדעות כהניסטיות גזעניות, אולם לא ברור דבר אחד. תנועתו של כהנא מעולם דרשה את חיסול מדינות ערב והשמדת היהודים כפי שדורשת תנועת "האחים המוסלמים" המיוצגת על-ידי ח"כ איברהים סרסור, וכי למה זה לא סירבה שמיפיצקי-גלאון להשתתפותו של זה?

הסיבה כמובן פשוטה. המאבק באוניברסיטה חיפה הוא רק נגד הגזענות היהודית. הגזענות הערבית-מוסלמית – יוק!

למרבה הצער, ח"כ איברהים סרסור לא הצהיר בכינוס שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס, שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות שהוא מגנה. למרבה הצער עד עתה שום ערבי-מוסלמי לא הצהיר זאת, ושום משתתף יהודי בכינוס לא תבע לקבל הצהרה כזו.

אנחנו חוזרים אל השאלה המטרידה: האם כל הערבים-המוסלמים גזעניים? האם אין ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות שהוא מגנה? האם אין ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען?

אנחנו מחכים שיגיע אחד כזה. מעניין מי יהיה הראשון?

* * *

רות דנון על בריגיטה גבּריאל

אהוד שלום,

ברצוני לשוב ולשבח את התמדתך משך שבועות, חודשים ושנים בהוצאת מכתבך העיתי המעניין. כל הכבוד!

וגם בקשה לי אליך, אשמח לקבל את הקובץ "אומץ", סיפורו של משה דיין, שהופיע במכתבך העיתי בהמשכים. תודה למפרע!

וגם – ברצוני להסב תשומת לבך (ובאמצעותך לקהלך) לשני ספרים של הכותבת בריגיטה גבריאל הלבנונית אמריקאית .

כמדומני שבאמצעות עיתונך גיליתיה לראשונה, באתר שהפנית אליו את תשומת לב קוראיך (ניתן להיכנס אליו גם היום, בהקלדת שמה). גבריאל (שם בדוי מטעמי ביטחון אישי) מקדישה את חייה למלחמה באסלאם הקיצוני, ובדעותיה החד משמעיות היא מייצגת אותנו יותר טוב מכל שגריר.

אני מציעה שתיתן שנית פרסום לה ולספריה, היות שנוספו לך במהלך השנים קוראים רבים, ובינתיים יצאו לאור שני ספרים שכתבה בנושא האסלאם הקיצוני.

סיפרה הראשון Because They Hate מתחיל בילדותה במלחמת האזרחים בלבנון ושהותה משך שנים במקלט בדרום לבנון, בהמשך היא מספרת על המפגש עם ישראל, הטיפול שזכתה לו בבית החולים בצפת ויחסם החם של הישראלים, שחונכה בילדותה לשונאם.

הספר היה לרב מכר, מסביר את הרוע של האסלאם הקיצוני ואת סכנתו לעולם החופשי. (אני ובן-זוגי תרמנו לקידום המכירות... רכשנו וחילקנו את ספריה במטרה להפיץ את דבריה ודעותיה).

ספרה השני They Must Be Stopped  (שניהם בהוצאת ST.MARTIN'S PRESS) הינו המשך לספרה הראשון ומנתח את האידיאולוגיה המופיעה בפסוקי קוראן הקוראים להרוג את ה"לא מאמינים", ומדגיש את הבעייה העולמית של האידיאולוגיה המסוכנת, שחייבים לעצרה.

מומלץ מאוד לפרסם את דעותיה ואת ניתוחיה החכמים של בריג'יט גבריאל, חשוב שספריה יתורגמו לשפות רבות גם לעברית.

בברכת חג פסח שמח,

רות דנון

בני עטרות

* * *

מ-דן

אוסט א מאמע טאמעוואטע

מיט א פונים וי א שמאטע

לאהוד ב"ע השלום והברכה,

בגיליון 634 מסר יוסי דה ליאון שתי גירסאות לשיר יידיש היתולי וידוע, האחת ביידיש והאחרת בעברית. בגיליון 635 התלוננה ה.ג. על כך שבגירסת היידיש של דה ליאון חלו טעויות רבות. בהתאם לאתגר שהצעת, להלן נוסחים הזכורים לי מימי נעוריי.

יידיש:

"זוג זוג זוג, מעקען מעשוגע וערן,

זוג א דו אוסט מיר ליב,

אוסט א מאמע טאמעוואטע,

מיט א פונים וי א שמאטע,

א בי דו אוסט א רייכען טאטע,

זוג א דו אוסט מיר ליב."

 עברית (עפ"י אותו לחן):

אמרי אמרי אמרי, אפשר להשתגע,

אמרי שאת אוהבת אותי!

יש לך אמא מטומטמת

עם פרצוף כמו של מברשת [מילולית צ"ל – סחבה/סמרטוט]

העיקר שאביך עשיר [*]

אמרי שאת אוהבת אותי!

בברכת חג חרות שמח לך ולכל מכותבי חב"ע,

יישר כוח,

מ-דן

(השם המלא והכתובת ידועים למחב"ע)

[*] יצא 'צימרמן' – כלומר לא מתאים לחרוז, בשעתו היתה לנו תגובה מוכנה: "אכן כן, אך עושרו של האב מתאים לחתן המיועד, עפ"י קוהלת י' י"ט – וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל."

* * *

אלי מייזליש

שאלה לשמאל: למה אתם חייבים להוציא

לעם ישראל את הנשמה?

אין להבין את הלהיטות של השמאל, בעיקר בתקשורת ובאקדמיה, המוציאים דיבה על עם ישראל. ואין טעם ללכת אחורה כשהשמאל שלט ביישוב היהודי עם נפילים מהקיבוץ כמו בן-אהרון, או יערי וחזן, והמריבות הפוליטיות היו תמיד פנימה בתוך הבית; מפ"ם מול מפא"י או בתוך מפא"י עצמה [רפ"י] עד ההתרסקות לרסיסים.

המאחד כיום את כל רסיסי השמאל, הוא המאבק נגד הימין בכלל והליכוד בפרט, ואין שום סיכוי שאי-פעם ייסלח לימין ש'גזל' מידיהם את השלטון. זאת היא שמה של המחלה. ומתוך מיטת חוליו, מניף השמאל את זרועותיו – ובטרם יגווע סופית וייאסף אל עמו, הוא לא ינום ולא ישן, וינסה לגרור אל הקבר את הימין ואת המדינה כולה בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', כי רק לי מותר לשלוט.

אדם נורמלי, שאינו בקי בסכסוך הפנים-יישובי זה, מתבונן על התמונה ואינו מאמין: האמנם כך ייעשה לאיש שהשמאל  אינו חפץ ביקרו? הרי אין מדובר כאן באידיאולגיה יריבה, אולי יריבה מרה כלענה, היום מדובר על עצם קיומה של המדינה. לא מדובר מי ישלוט בהסתדרות, בסוכנות, בקק"ל, או בהנהלת חברת החשמל, אלא איזו כוונת מקלקיליה תתאפס; זו המכוונת נגד כפר-סבא ממק"ב או זו נגד תל-אביב מבונקר היורה טילים על נתב"ג – ממרחק ק"מ ליד גדר או החומה של הגבול. כן! הגבול בין מדינת פלסטין לבין מדינת ישראל. כי חומה זו רוצים הערבים להרחיק מערבה עד חוף תל-אביב.

כבר שמעתי את יוסי שריד וחברי להקת הראפ שלו משמיעה קולות צורמים: פלסטין! פלסטין! ברצף נגן הראפ מבוקר עד לילה ונשארים בחיים. העיקר פלסטין. ועד שלא יראו את פלסטין יורקת גשם של עיסת גרון מחוככחת מערבה לכיוון הים, כמו כדורגלן לאחר פספוס, לא יבינו שזה לא גשם אלא רוק ערבי מתובל בכוסברה רקובה.

שנאה זו שחלחלה עמוק לטבעו האנושי של בית השמאל משחר ילדותו; של היחד בקיבוץ או בבית שמאלני, דבק כמגנט לאופיו ולא מש ממנו. כך גם אותם אקדמאים, מרצים באוניברסיטאות, קצינים בכירים במיל', עיתונאים המשתייכים למיעוט השמאלני ושעושים את הצרות הארורות בהפצת שם רע על ישראל תחת מעטה של מלחמה למען שיווין זכויות או נסיגה מה"שטחים הכבושים", ובעיקר אלה היוצאים להרצות באוניברסיטאות עם דגלי אש"ף מול סטודנטים שונאי ציון, עושים את העבודה המלוכלכות ביותר, בטיעון שהם עושים זאת "כדי שהמדינה תהיה 'טובה' יותר..." – הם-הם אלה הלוקחים את הפרטנזיה ברוב חוצפתם לקבוע מהו "טוב לישראל", ועל פיהם יישק דבר במדינה. הם אינם מעכלים את העובדה כי רגע אחד בלבד לאחר שהמדינה תתנהל על-פי סדר היום שלהם, מדינה זו נעלמת כאבק תחת מצעדי מיליוני פליטים.                                        

האם לא יותר פשוט, יותר אנושי, יותר מוסרי, יותר הוגן, להודות: שגינו! האם לא היו אלה קיבוצי השומר הצעיר בנגב, מיד לאחר מלחמת תש"ח שהשתלטו על עשרות אלפי דונם? הצדקנות שאלה קרקעות מכיבושי 48' שהעולם מכיר כביכול ולא 67' שהעולם אינו מכיר, אינה מטשטשת את העובדה כי גם אלה וגם אלה היו בחזקת הערבים. והרי השמו"צ לא יחזיר חצי דונם מקרקעות אלה תמורת שלום עם אותם ערבים שעיבדו לפני 48' את הקרקעות האלה בנגב.

אבל צדקנים אלה היום גוערים במתנחלים המתגוררים על אדמות הגדה, לפנות את היישובים היהודיים 'תמורת שלום'. כאילו שהערבים ויתרו על אדמות הנגב שהיו בידיהם לפני 48'.    

באותה מידה הם לא יוותרו על אף בית ביפו או בקטמון או ברמת אביב, כי זה היה ב-48'. אם זו לא  צביעות, צביעות מהי?

כוח זה, של עיקשות מתמדת, של התעלמות מיהודים אבל להתחשב עם ערבים כדי להכות את היריב האידיאולוגי היהודי בנשק הקרקעות, הוא התנהגות האישה במשפט שלמה שהילד לא היה שלה; גזורו – גם לי וגם לה לא יהיה.

כיום, כל העולם צופה בתהליך של ההפיכות המתרחש בארצות ערב; שליטים רוצחים את האזרחים ללא חשש. האם זה החלום הרטוב של השמאל לעשות 'שלום' עם מנהיגים אלה? איך אמרו? "נעשה שלום עם 22 מדינות ערב!" אוי לאמירה אומללה זו ואוי לחשיבה זו. תהליך זה הרי יעבור גם אצל הפלסטינים. הם ירצחו איש את רעהו בדם קר, ולמרות הכול אלה שלנו יעשו את המוות, לנתניהו בעיקר ולממשלה בכלל, 'לקדם תהליך מדיני', קרי; לפרק את ההתנחלויות ולסגת מהאדמה הכבושה, ואז יקיץ הקץ לתלאות ישראל.

חוץ מאותו מק"ב שהצלף הערבי מאפס בקלקיליה.

אהוד: הרשה לי תיקון היסטורי קטן, אין שום קשר בין השמאל של תנועת העבודה, של ארץ ישראל העובדת, שבזכותו בעיקר קמה מדינת ישראל, ושגם אני הצטרפתי אליו בנעוריי בלב שלם והייתי חבר קיבוץ עין-גדי – לבין ה"שמאל" או השמאלנות של היום, שמקורותיה אולי בבנק"י או באותם מהשוה"צ שהעריצו את סטאלין או בטירופים שמאלניים קומוניסטיים מסוג סיעת סנה, שלא היו מקובלים על תנועת העבודה, ואפילו מנודים בעיניה, בדיוק כמו שלא היו מקובלים עליה האצ"ל והלח"י.

אני מבטיח לך שמרבית מצביעי "העבודה", "קדימה", סיעתו של אהוד ברק, וכדומה – רחוקים מאוד-מאוד מ"השמאל" שאותו אתה מתאר כאן! בדרך כלל היום השימוש בשם "שמאל" הוא חילול שם השמאל האמיתי! חילול מורשתה של תנועת העבודה!

* * *

אהוד שלום,

בהקשר לסיפורך על ליל הסדר הראשון בפתח תקווה [גיליון 635] – סבי, אפרים חרל"פ לא הרשה לגנוב את האפיקומן ואף טענתו היתה: במשפחתנו לא גונבים.

רותי גיל (חרל"פ)

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

4

אֲהָה! צָעַק מִישָׁאֵל הָרוֹפֵא,

הִגִּיעַ עֵת מוֹתִי;

בִּשְׁגָגָה בִּלַּעְתִּי הַסַּמִּים,

לַאֲחֵרִים הֲכִינוֹתִי.

5

בֶּן-תִּשְׁעִים הָרוֹפֵא מֵידָד בְּמוֹתוֹ;

הַבַּעֲבוּר זֶה נִפָּלֵא עַל-רוֹב שִׂכְלוֹ?

הֲלֹא מֵתוּ כָל-הַשֹּׁאֲלִים בְּחָכְמָתוֹ?

אָמְנָם דְּעוּ כִּי רוֹפֵא הָיָה וְלֹא לוֹ.

6

אִם כִּדְבָרְךָ, רוֹפֵא! כֵּן הוּא,

רַבּוֹת נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ;

אָמְנָם מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ,

כֻּלָּם בֶּעָפָר כִּסִּיתָ!

המשך יבוא

* * *

משה כהן: הנדון: מסכת שקרים החינוכית

מכובדי,

מרבים לדון אצלנו על הישגיהם הירודים של תלמידינו במבחנים בינלאומיים, ולתהות על שורשיהם – על אף שכל בעלי המשרות והתפקידים מתהדרים ומשתבחים בהעלאת אחוז התלמידים העוברים את בחינות הבגרות.

מניסיוני האישי העשיר כמשגיח בבחינות בגרות התברר לי שורש הרעה. מערכת בחינות הבגרות שלנו היא מסכת אחת גדולה של שקרים ורמייה. הנהיגו רשימה ארוכה של "לקויות למידה" מוכרות, המצדיקות עזרה פעילה של המורים לתלמידים בבחינות. זה לא רק מוריד את רמת הלימודים אלא גם משחית את הנורמות המוסריות של הנוער. מה הפלא שיש שחיתות בחברתנו? זה מה שמלמדים בבית הספר.

הגיעה העת שהתקשורת תיתן דעתה ותוקיע ביטוי זה של ההסתאבות בחברתנו, ורוב הצעירים יודעים על מה אני מדבר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: טוב לשמוע שלפחות המורים יודעים את החומר של הבחינות.

מכובדי,

הנדון: טובת המדינה

ראש הממשלה אמור לטוס טיסה ארוכה לארה"ב כדי לנאום לפני שני בתי הקונגרס האמריקאי.

חיוני לאפשר לראש הממשלה לנוח כדי להיות במיטבו בשליחותו החשובה למען המדינה. הכרחי לאפשר לו שינה ראויה בזמן הטיסה. זו איננה נהנתנות, זו פרגמטיות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: חשוב גם שלא לאפשר לנתניהו לקחת את אשתו עימו, וכך יוכל לנוח עוד יותר טוב, וללא לחצים והסתבכויות. אגב, פעם היו לנו ראשי-ממשלה צנועים שנסעו לחו"ל במטוס "חיל אוויר 1" ולא בזבזו את כספי הציבור בטיסות יקרות בחברת "אל על".

* * *

תקוה וינשטוק

ציורים נאיביים מחיפה

ביקור בגלריה ג'ינה ברחוב דיזנגוף בתל אביב עושה תמיד מצב רוח טוב. הציורים אופטימיים, הצבעים עזים, הנושאים פשוטים, בדרך כלל מחייי יומיום, אבל אלה חיים יפים ותמימים, ללא מלחמות ואפילו ללא מריבות, אין טיפה של רוע, אין עוני, כאב וצער. כל האנשים נראים מאושרים בחלקת אלוהים הקטנה שלהם. גם פרופורציות נכונות וחוקי פרספקטיבה אין בציורים, והם אינם כפופים לשום זרם מודרני ולשום "איזמים": ג'ינה פתוחה רק לאמנות נאיבית בינלאומית.

למעשה דרך הגלריה התוודענו לסוג הציור הזה, שלא היה מוכר בארץ. ג'ינה כבר הציגה תערוכות מעורבות של ציירים נאיבים משלושים מדינות, בעיקר מאירופה ודרום אמריקה אבל התערוכה הנוכחית "היה היתה ילדות" שונה: הציורים כולם מישראל – אף שישראל אינה עשירה בציור נאיבי – וכולם פרי רוחה של ציירת אחת, נירה לב. בעיניי זו המרגשת מכל התערוכות שנערכו בגלריה הזו, היא ממש חווייה.

   נירה לב נולדה לפני 71 שנים בחיפה, כל ימיה היא חיה בחיפה ותערוכתה מוקדשת לחיפה של ילדותה. זו חיפה במובהק, עם גן בנימין וקולנוע אורה ו"קומנדו ארמון" על הברזלים, אבל זו אינה חיפה בלבד אלא כל ארץ ישראל האורבנית של אז. כל ישראלי שהיה ילד או נער בשנותיה הראשונות של המדינה מזדהה בכל לבו עם המראות שבתערוכה אפילו אם מעולם לא התגורר בחיפה ואם בא מרקע אחר ומתפישת עולם שונה, וגם אם הוא צעיר או מבוגר בעשור מנירה. הציורים מחיים את הסיפור האנושי של מדינת ישראל.

   ואין כאן ציורים בלבד.כל תמונה משובצת בסיפור חינני מחייה של הציירת. שלא כציירים מן השורה הרושמים ליד ציוריהם "מראה נוף","דומם" וכדומה,"הסברים" שאינם מוסיפים כהוא זה, לב אינה חוששת לספר את סיפור הציור ומעלה בחינניות את הזיכרון שהוליד אותו. היא עצמה מופיעה בכל תמונה, במרכז או בירכתיים, לרוב בלבוש אדום. זו הילדה נירה אך למעשה כולנו נירה.

לב גדלה במשפחת פועלים בהדר הכרמל, והציורים והכתוביות מוקדשים לחייה הפשוטים. "אבא היה מביא משכורת בראשון לחודש ובשני כבר לא נשאר כלום. אבל לא נורא – לכולם לא היה..." היא רצתה ללמוד ריקוד, המצב הכלכלי לא איפשר, אבל היה אפשר לחלום – היא מציצה לשיעור פסנתר ורואה את עצמה רוקדת על הפסנתר. "טלפונים לא היו ושיחקנו עם מי שנמצא ברחוב, הכול זרם, ובשעה מסויימת קראו כל האימהות לילדים לארוחה." ממש כמו בשירים הנוסטלגיים על התקופה.

  הציורים הם הביוגרפיה שלה מ"טיפת חלב" עד לתנועת הנוער, ודרכם נפרשת ילדות ארץ ישראלית מאוד: אימא מכינה קציצות והפרימוס ברקע, קונים קרפיונים, משכנים אותם באמבטיה (וחדלים להתרחץ...) וביום חמישי הם נעלמים. אבא (לבוש בגופיה, מחמיץ מלפפונים) "מסביר" שהדגים התעופפו מהחלון, והילדה התמימה סוגרת היטב את החלונות לבל ייעלמו ואינה מקשרת כלל בין הדגים לגעפילטע פיש שאכלה.

 חתונה בקיבוץ שבו חיו סבא וסבתא – בכל חתונה רקדו שֶׁרלה ותמיד אחת הכלות היתה בהריון. וחגיג'ה הערבייה – חיפה עיר מעורבת – שביום שעשתה כביסה היתה מלכת הבית. והבגידה הראשונה, כשחברה מודיעה לנירה ששוב אין היא החברה הטובה ביותר שלה. הילד שאחות בית הספר גילתה בראשו כינים. "אני מתה לצייר לו את הכינים..." מחייכת הציירת.

היא למדה חינוך מיוחד בסמינר אורנים, היתה גננת ומורה, עבדה במחלקת החינוך של עיריית חיפה – וציירה מגיל ארבע. אולי כישרון גנטי. במשפחה כמה ציירים – אורי ליפשיץ, אסף ליפשיץ. היא למדה קצת ציור אצל מאירוביץ וזאב ישכיל אך לא התחברה ללימודים האלה. מציוריה ברור למה. הדרך שלה נאיבית לכל דבר, יוצאת מהבטן ונכנסת ללב.

אולם רק לפני שנים מיספר, כשפרשה לגימלאות, גילתה את העולם. "פתאום הבנתי שבחדר העבודה שלי אני יכולה להרשות לעצמי לצייר כל מה שבא לי. אני מציירת כל מה שעולה ברצוני, גם ילדה גדולת ממדים שכולם סביבה קטנים בצורה שלא תיאמן. גם מלאכים המציצים על המצבות בבית הקברות. כשאני עוברת על יד חדר העבודה שלי בבית הוא מושך אותי כמו מגנט. כשאני לוקחת בד הוא כבר כאילו יודע מה אצייר עליו. הציור אומר לי מה לעשות. אני מציירת מה שאני רוצה!"

אחרי ציירים אחרים אינה מרבה לעקוב אבל כשטיילה במקסיקו ביקרה בביתה של פרידה קאלו והתרשמה ממנה מאוד. פרידה מופיעה בכמה מציוריה. פרידה היתה חשוכת ילדים, אבל לב ציירה אותה יושבת ליד עץ תפוזים כשבחיקה תינוקת.

"אני נאחזת בתפישה של הילדות. הרגשתי צורך לצייר את הארץ שהכרתי," אומרת לב. "אני מרגישה ארץ ישראל, אבל הכול אינו כפי שהיה. אין לי טענות ביחס לחיי האישיים. אני אימא לשתיים וסבתא לתשעה נכדים, אבל המדינה כיום אינה המדינה שחייתי בה. היה משהו תמים וטהור בישראל של פעם. כעת הארץ שלי הולכת לי לאיבוד כל יום."

  התמימות במדינה פסה, חיפה אינה יותר "אדומה" – אבל היא חיה וקיימת בציורים הנאיביים.

נירה לב: "היה היתה ילדות", גלריה ג'ינה, דיזנגוף 255. עד 4.3.11.

אהוד: ללא קשר לציורים, שוודאי מסקרן לראותם – יורשה לי לומר ש"חיפה האדומה" היתה מאוד-מאוד לא תמימה ושהיתה בה אפילו מידה של אכזריות עד כדי כך שכונתה, אמנם ב"העולם הזה" – "חושיסטן"!

* * *

רות ירדני כץ

האדם והחזון, סטף ורטהיימר, איש ליד מכונה

לסטף ורטהיימר יש הערכה והוקרה מקיר לקיר, אחד ויחיד – ועם מי שחלקתי את חוויית קריאת ספרו "איש ליד מכונה", התגובה היתה דומה: "אין מה לדבר, אילו היו לנו עוד אלף כמו ורטהיימר מצבנו היה פי אלף יותר טוב."

אבל סטף יש רק אחד, איש חזון שמגיל צעיר בנה את עצמו בעשר אצבעות והגיע להישגים בל יתוארו בתחום הטכנולוגיה. הצלחותיו האדירות היו ידועות לפני שכתב את האוטוביוגרפיה שלו, עסקיו חובקים עולם, והוא מהר מאוד הבין שלהיות טכנאי זה לא פחות חשוב מאשר להיות רופא, עורך דין או פרופסור.

התיאוריה שלו היא שאנשי מקצוע שעובדים ליד מכונה צריכים לקבל הכשרה מתאימה, תשומת לב אישית, עידוד, תמיכה, ולהביאם לרמות שקשה יהיה להתחרות בהם. הוא יישם תיאוריה זו הלכה למעשה. אבל לא זכה משום גוף ממשלתי להתייחסות ראוייה. כל הפקידים החשובים בכל המשרדים החשובים לא הבינו על מה הוא מתעקש, הם היו עסוקים באיך לשרוד בתפקידם. ורטהיימר התייאש ועשה הכול לבד בלי תמיכה ועם אמונה וחזון. החזון – הקמת תשתית תעשייתית שתפרוץ גבולות, אבל לשם כך צריך בתי-ספר מקצועיים שיכשירו צעירים למקצועות טכניים ולא אקדמאיים, הוא בנה אותם והכשיר מאות רבות של אנשי תעשייה, בלי תעודת בגרות ובלי תואר אקדמי, אבל עם תואר רב-אומן.

מדינת ישראל היא מדינה אקדמית. הצעירים שלנו, בעידוד המשפחה, והאווירה השלטת יודעים שאם לא למדת באוניברסיטה אתה אבוד. תעודת בגרות ותואר הם הקובעים. כי עיסוקים במקצועות טכניים אינם נחשבים, אינם מכובדים. ורטהיימר טוען, ובצדק – מדינה שמושתתת על אנשי אקדמיה אינה יכולה לצעוד קדימה כלכלית, וכאשר מנהיגי המדינה לא הבינו על מה הוא מדבר, הוא החליט ללכת לפוליטיקה כי חשב שמשם יוכל להשפיע ולשנות. כמעט 4 שנים היה חבר-כנסת, וגילה שגם משם הוא לא יכול לשנות ולהשפיע ולכן ברח וחזר להגשים את חלומותיו הגדולים וליישב את הגליל. 

"כבר אז עניין אותי פיתוח הגליל, שבו בחרתי לחיות, לגדל את משפחתי ולהתפרנס. חשבתי שבגליל, חבל ארץ שאותו חולקים יהודים וערבים, צריך להתחיל לשלב ידיים ולפעול יחד, לרווחה ולשלום של שני העמים. אז נולד הרעיון הראשון לתכנון יישוב הגליל ולהפיכתו מאזור שהתפתחותו מותנית בחשיבה הצבאית והביטחונית ושניזון מחקלאות בלבד, למרכז תעשייתי-חינוכי-תרבותי גדול ומשותף, עם מפעלים וגנים ושכונות מגורים: משהו שימלא חלל בנוף החשוף של הגליל מול הגבול."

הגשמת החלום נמשכה כעשר שנים, כאשר מי שיכול היה להערים קשיים ולהתיש אותו, שמח לעשות זאת. אבל האיש ורטהיימר לא הרים ידיים. התוצאות מדברות בעד עצמן. "בסופו של דבר, כשאני מציץ מחלון משרדי שבבניין 'ישקר' בתפן ורואה את כפר ורדים הפורח על גבעה ממול, במלוא יופיו ההררי, ומסביבו את כל המפעלים, שקמו באזור שהיה שומם ונעזב ברובו עד לפני שלושים שנה, והיום משגשג עם גני תעשייה והיישובים החדשים והוותיקים המשתלבים, יהודים וערביים, בחיי האזור, במערכות החינוך ובתעשיות שלו – אני אומר לעצמי, בכל זאת ולמרות הכול, היה כדאי, החזון מתחיל להתגשם."

סיפור חיים מרתק שבו הקורא מתוודע לחייו הפרטיים, למשפחתו, לתרומתו למדינה מתחילת דרכה ועד היום. ורטהיימר זכה בהרבה פרסים וגם בפרס ישראל. ספר שאותו הייתי ממליצה לכל אחד לקרוא, במיוחד למנהיגי המדינה, בכל הדרגים והרמות, שאינם רואים מילימטר קדימה, חסרי דמיון  ואחריות, שעוצרים במקום לתת ליזמים יד, להיות עם ולא נגד.

אכן, לקרוא ולהסיק מסקנות.

סטף ורטהיימר בן 84 והוא מבטיח לנו שימשיך ליזום ולבנות. מי שקורא את הספר יאמר ודאי: הלוואי שיכולתי לפגוש אותו וללחוץ את ידו.

* * *

ישראל זמיר

מוט'ל גרויס

מוטל גרויסמן היה נמוך-קומה, בעל שפם ארוך, קירח, לבד מכמה אניצי שיער שנותרו בתחתית עורפו. הוא שימש בקיבוצנו מא"ז – מפקד אזור הקיבוץ, והתהלך כל שעות היממה כשאקדח תלוי למותניו. ליצנים סיפרו, שאינו מורידו אפילו במקלחת, אלא עוטף אותו בשקית ניילון עבה שלא יירטב, "למקרה שהבריטים יחליטו לשוב," הסביר.

מא"ז, מעצם תפקידו, נשא עליו סודות ביטחוניים רבים, שכללו מקומם המדוייק של כל ה"סליקים", שלא נחשפו עם קום המדינה. היה מי שלחש לו, כי בקרוב מאוד, מהפכה תתחולל במזרח-התיכון וברית-המועצות תשחרר את האזור כולו מעול האימפריאליזם הבריטי ויקום משטר סוציאליסטי, בהנהגת מפ"ם, ומוטב להיות מוכנים.

"תשחרר או תכבוש?" מוטל שאל.  

ידוע כי נמיכות-קומה דוחפת אנשים נמוכים להתנשא מעל כולם ולהבליט את עצמם, ומוטל לא היה שונה מהם. הוא נקרא בפי כל: "מוטל גרויס". בשעתו הוא שיפץ את מגדל-השמירה, שהתנשא מעל לחדר-האוכל, והפך אותו לחדר-מגוריו, שממנו כדבריו: "צָפָה בחברים ושלט במצב."

מוט'ל הגיע מפולין, עבד בפלחה ונהג את הטרקטורים הכי גדולים שהיו אז בקיבוץ. כשה"קטרפילר די-4" היה הגדול מכולם – לא ירד ממנו, כשהקיבוץ רכש את ה"טי. די 14" דרש בתוקף לעבוד עליו.

דק גוף, פנים שחומות ועיניים יוקדות. שפם עבות גישר בין שתי אוזניו. תמיד במכנסיים ארוכים, שהסתירו את רגליו הלבנות, הקצרות והצנומות. הסנדלר פעם לחש לאוזני כי כל אימת שמוטל קיבל זוג נעליים חדשות, ביקש להגביה את עקביו, בטענה: "המון נחשים שורצים בשדות הקיבוץ." הסנדלר הבין לרוחו.

מוטל פעם סיפר לי על מעלליו. מעשה באישה צעירה מהקיבוץ השכן שנטפלה אליו. "אתה מבין, דווקא היתה נחמדה אבל רָזָה. מעט מדי בשר," קבע ואצבעותיו כאילו מיששוה באוויר והודה שהוא עדיין מתגעגע לוורדינה, אישה גדולה ורכה, שפעם הייתה חברתו-לחיים.

"מוטל, אישה לא קונים על משקל באטליז," הערתי.

"נכון, אבל תודֶה, שלא נעים ללטף גל של עצמות גרומות."

הוותיקים סיפרו שמוטל הגיע לקיבוץ עם ורדינה זוטָרינסקי, שהתנשאה מעליו בראש וחצי וכרסה הגדולה הלכה עימה לאורך שבילי הקיבוץ, כאילו בעוד רגע תלד תאומים.

"מה אגיד לך," מוטל סיכם אותה שיחה, "זללתי את ורדינה כאטרייה לוהטת. העפלתי לפסגותיה, הדרמתי לשלוחותיה ושקעתי במערותיה. הו, ורדינה ורדינה..." הפטיר ובלע דמעה. גרגרתו החדה נעה מעלה ומטה.  

מוט'ל וורדינה הגיעו ארצה בראשית שנות הארבעים וקיבלו אוהל. לא עבר זמן רב ולאוהלם הוכנס דייר שלישי, לוּלֶק, שכונה בעגתם: "הפרימוס". וכל-כך למה? בתנאי הצפיפות של אותם ימים, חיי מין התנהלו בשעות לילה במחשך ובהשקט, ש"הפרימוס" לא יידלק.

סופו של סיפור, כשהגיע משלוח חדש של אוהלים, הוצע ללולק אוהל נפרד ולמרבה התימהון – ורדינה הצטרפה אליו. חודשים ספורים לולק התגורר באוהלם ומוטל לא הרגיש כיצד זה הצמיח לו קרניים. זה זרע בשדות וזה זרע בגופה...

לוּלק היה רזה, גבה-קומה, ממושקף וכפוף קמעה. אפשר להגדירו כאנטי-טזה למוט'ל. הִרבּה לעיין בכתבי אבות-הסוציאליזם והתווכח בלהט. לדידו, הסוציאליזם הסובייטי כבר הגיע לקיבוץ ומתדפק נואשות על דלתות חדרי החברים. לולק המליץ לחברים לפתוח את ליבם ולהצטרף לקומינפורם – ארגון בינלאומי המתאם בין המפלגות הקומוניסטיות בראשותה של ברית-המועצות. שלושת חברי מזכירות המפלגה דאז: הסופר משה שמיר, קובה ריפתין וראש המטה הארצי לשעבר– משה סנה, כבר היו בדרכם לחצות קווים, וניסו לעודד חברים נוספים להצטרף אליהם. לילה שלם התווכחו ולא הגיעו לכלל סיכום.   

מוט'ל נחשב לטרדן בלתי נלאה. לכול סעיף שמזכיר-הקיבוץ הביא להצבעה הציע הצעת-תיקון ומתי? כשכול החברים היו חסרי-סבלנות ורצו ללכת הביתה. אז נזכר לרוץ למיקרופון ולקטול את הצעת המזכירות, כשהוא מגדירה כ"פשרה רקובה האופיינית למזכירות אופורטוניסטית". כך הפיל סעיף אחר סעיף. קיתונות של קללות ניתכו על ראשו. היו חברים שהודיעו למזכיר, כי יחרימו את שיחות הקיבוץ, אם לא תישלל ממוטל רשות-הדיבור. המזכיר לא היה מוכן לצעד כה אנטי-דמוקראטי, שהזכיר משטרים אפלים.

"אני יודע, שחברים יוצאים מכליהם כשאני מבקש את רשות-הדיבור," אמר לי פעם, "אך נטלתי עליי משימה קשה מנשוא: להציל את הקיבוץ מפני 'מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו,' כדברי ישעיהו הנביא. הקיבוץ הוא תופעה כל-כך ייחודית, כל-כך נעלה, שהחלטתי לשמור עליו כעל בבת עיני."

באחד מימי החורף, הפלחים לא יצאו לשדות, כי האדמה היתה רטובה מן המְטָרים העזים שירדו כל הלילה וסדרן-העבודה ביקש מעובדי הפלחה להצטרף לקטיף האשכוליות בפרדס. במקרה עמדתי ליד מוטל והוא סימן אותי כשותפו לצוות הקוטפים.

"תן לי לטפס על אמירו של עץ וכל-אימת שתרמילי יתמלא – אקרא לך ואתה תרוקן אותו."

"כרצונך."

 קטפנו ומדי כמה דקות מוטל קרא לי שאחליף את תרמילו המלא בתרמיל ריק. לפתע חשתי בנוזל שנשפך על ראשי. הצצתי מעלה וכמעט התעלפתי. מוטל השתין עליי.

"מוטל מה זה צריך להיות?" שאלתי ברוגז.

"חבל לבזבז זמן יקר של ירידה מן העץ ועלייה שוב."

"אבל אתה משתין עליי!" צרחתי בזעם.

"תחשוב שהגשם מאמש ממשיך לרדת," השיב, כשידו האחת קוטפת אשכולית והשנייה מטלטלת את אברו.

הסיפור התפרסם והכול התפוצצו מצחוק. מישהו שאל אותי מדוע לא החזרתי לו באותה מטבע?  

באחד הימים הגיעה מכתב מ"מרכז-המפלגה" ובו תביעה לשלוח חבר לפעילות מפלגתית. המזכיר החליט כי לפניו הזדמנות-פז להיפטר ממוטל, שנחשב בעיניו כ"קוץ בתחת", והזמין אותו לישיבת מזכירות.

לתדהמתו, כל חברי-המזכירות ראו בו מועמד מתאים, היללוהו וקילסוהו, בבחינת: יחיד בדורו. הוותיקים דיברו על הפוטנציאל האינטלקטואלי הגלום בו, הצעירים שמחו על רֶכֶב נוסף שיתווסף לקיבוץ, ואחת החברות אף רמזה, שסוף-סוף תיפתר בעייתו האישית ומוטל ישכח את ורדינה וימצא "חברה לחיים." הנושא עלה לשיחה והכול שמחו. "פחות נודניק בשיחת-הקיבוץ," אמרו.

מוטל נבחר פה-אחד וזכה לברכת-הדרך.

למחרת-היום, הוא נסע לתל-אביב והתייצב במרכז-המפלגה, קיבל רכב והתמנה לאחראי על הפעילות המפלגתית בצפון הארץ. הוא סרק סניפים, הִרצה, הדריך, שקע בפוליטיקה ארצית, עולמית, והכול בירכו על המוגמר. מוטל החליט כי "אחוות-עמים" יש לקיים הלכה למעשה והִרבָּה לבקר בכפרים ערביים, דרוזיים, השיג תקציבים להקמתם של סניפי מפלגה, בתי "יד-לבנים" ובפיו בשורות אופטימיות לדו-קיום בשלום.

בסופי-שבוע, מדי-פעם, הגיע הביתה והוזמן למיקרופון, כדי לספר לחברים על "מה מדברים בחלונות הגבוהים." להפתעתו, הכול האזינו לדבריו בדריכות וברצינות רבה. אחד ממנהיגי המפלגה התבטא באחת מישיבות מרכז-המפלגה ואמר, כי "האדם גדל עם תפקידו" והציג את מוטל כדוגמה. בהיותו מוכשר כשד, מוטל למד ערבית ושילב בדבריו פתגמים ערביים לקול התפעלות החברים.

חברה ותיקה, הידועה בלשונה הבוטה, שאלה את מוטל אם כבר יש לו חברה ומוטל לא התבלבל וענה בפתגם ערבי: "שלושה דברים מחפש הגבר באישה: גַ'מַאל, וּכַמַאל וּדַלַאל – יופי, שלימות ופינוק ומשהו כבר מתבשל על אש קטנה," רמז וסירב להרחיב.  

לאחרונה, קרובי-משפחתו של מוטל עלו ארצה מברית-המועצות והוא שמע מפיהם דברים קשים מאוד על המשטר השורר בארץ זו. הוא ניסה להסביר להם, כי כשכורתים יער ניתזים שבבים, אך הם לא קנו אותה הנמקה חבוטה. מוטל החליט ללמוד את הנושא לעומקו ונפגש עם קבוצת פרטיזנים מן הקיבוץ השכן, ותיאוריהם על המתרחש מעבר למסך-הברזל החרידו אותו. הוא החל לחוש שאמונתו בברית-המועצות, "מעוז הקִדמה והסוציאליזם", נסדקת והולכת. הוא שמע על הסתאבות המשטר, על אכזריותו של סטאלין ושאל את עצמו: האומנם טעינו כשראינו בברית-המועצות "מולדת שנייה"?

מוטל החליט לשוחח עם מנהיג התנועה והזמין עצמו לפגישה עימו. אותו מנהיג חשב לתומו, שמוטל מתכוון לדווח לו על הישגי המגזר הערבי בצפון והופתע למשמע שאלותיו. מוטל שאל אם ברית-המועצות היא עדיין "מולדת שנייה" והמנהיג גמגם-משהו וציטט קטעי הסתייגויות שהופיעו בספריו. מוטל ניסה להסביר לו, כי חינוך מבוסס על מצע רגשי, וידע לספר לו, כי בקיבוץ עדיין חוגגים ברוב פאר והדר הדר את השבעה בנובמבר, יום-המהפכה, כשתמונותיהם של סטאלין ולנין מקשטות את הבמה. הוא גם לחש לו על מחנך כיתה י"ב, שהקדיש סימסטר שלם ללימודי ה"קורס הקצר של המפלגה הקומוניסטית", כאילו היה זה תנ"ך.

"אנו במו-ידינו מחנכים דור של שמאלנים, שיעדיפו את מוסקווה על-פני הקיבוץ," מוטל אמר וסיפר על פגישות חשאיות שנערכו עם משה סנה, יעקב ריפתין והסופר משה שמיר, שניסו בכל כוחם לדחוף את המפלגה לזרועות הקומינפורם כ"חלק בלתי נפרד מעולם המהפכה." המנהיג שמע, אך לא הגיב.

להפתעת מוטל, בישיבת מזכירות "מרכז-המפלגה", כעבור שבועיים, אותו מנהיג הציע להחזיר את מוטל הביתה. לדבריו, מוטל נתקף בחיידק המכונה "סטייה ימנית" ורמז על סיבה נוספת שסירב לפרטה.

במפלגה קטנה כמפ"ם אין סודות ועד מהרה, הכול התגלה.  

מוטל קשר קשרים אינטימיים עם אחת הנשים הערביות במפלגה, ג'מילה, שכיהנה כמזכירת סניף באחד מכפרי הגליל. ג'מילה היתה רווקה, שהתנשאה לגובה רב. כבת שלושים וחמש, שאיש מגברי הכפר לא רצה בה בטענה: "גבוהה מדי, מרדנית מדי ולובשת מכנסיים."

מוטל התיידד עם משפחתה והללו רמזו לו, שאם רצונו לשאתה לאישה – מצידם אין התנגדות, אך תחילה עליו להתאסלם. אביה קאדי, סבה היה קאדי והמשפחה נמנית עם המנהיגות הרוחנית-דתית של העדה. מוטל לא ידע כיצד בולעים גלולה כזו. לפי חינוכו, "דת היא אופיום להמונים."

יום אחד, מוטל הזמין את ג'מילה לביקור בקיבוץ והיא התקבלה על-ידי החברים בסבר-פנים יפות ובנימוס רב. איש לא שאל שאלות מביכות, לבד אחד, שלחש לשכנו, שמוטל מסרב לשכוח את ורדינה זוטרינסקי ושוב מטפס על מגדלי-שחקים.

"אם ננס יעמוד על כתפיו של ענק – עדיין יישאר ננס..."  

הנושא גרם כאב-ראש גדול בכפרה של ג'מילה ואביה פנה אל חבר-הכנסת הערבי מטעם המפלגה וביקש, שיסביר למנהיגיה היהודיים של המפלגה, כי נישואין מן הסוג הזה יגרמו נזק רב למפלגה.   

מוט'ל לא התנגד לשוב הביתה. במסיבת-פרידה שנערכה לכבודו במועדון המפלגה, בהשתתפות רוב חברי המזכירות, מוטל הודה על האמון הרב שזכה לו ולבסוף שאל שאלת-תם:

"מדוע על מנהיגותה ההיסטורית של התנועה והמפלגה אינם חלים חוקי הרוטאציה המקובלים על כל החברים מן השורה?"

לרגע השתררה מבוכה והכול צקצקו בלשונם, משכו בכתפיהם, הגביהו ראשים כלפי מעלה, בבחינת: גזירת-גורל.

אהבתו של מוטל לג'מילה היתה כנה, אמיתית והוא ראה בה הגשמה נעלה של "אחוות-עמים", שעליה חינך והתחנך. אביה, הקאדי של הכפר, ניסה לשכנעה לוותר על חתן יהודי והבטיח למצוא לה חתן מבני-עמם, וג'מילה כעסה. היא סוף-סוף מצאה אהבה גדולה. מוט'ל הוא גבר נאה מאוד, שרמנטי וחריף-לשון.

"הוא נועד לגדולות ועולה ברמתו האינטלקטואלית על כל חברי-הכנסת של הסיעה והאמינו לי, שאני מכירה את כולם. הם נמושות והוא ענק! אבא," אמרה ג'מילה נואשות, "איני מוכנה להיות אשתו השלישית או הרביעית של איזה תרח זקן מזקני הכפר. אצל מוטל אהיה האחת והיחידה."

מוטל שב הביתה, לבש בגדי-עבודה, התיישב על הטרקטור הכי גדול שהיה, ויצא לחרוש. באותה עת, התנהלו ויכוחים מרים בין השמאל והימין בקיבוץ. הוויכוח התלהט בפרשת "מרדכי אורן" – חבר קיבוץ שנאסר בפראג והואשם כ"סוכן אימפריאליסטי." מוטל יצא להגנתו, ביחד עם הנהגת המפלגה, התנועה ותקף מרות את "הצדק הסוציאליסטי" המזויף של פראג.

מולו התייצב לולק, שמוטל הוקיעו כ"מועמד לבגידה בעם ובמעמד". בהצבעה שנערכה בקיבוץ, ארבעים חברים הצדיקו את החלטת בית-המשפט הסוציאליסטי של פראג וראו במרדכי אורן "סוכן אימפריאליסטי". יתר החברים הסתייגו בנחישות מפסק-הדין החמור שבית-המשפט הסוציאליסטי פסק – חמש-עשרה שנות מאסר.

הקיבוץ היה כמרקחה. מוטל טען בשיחה, כי השמאלנים החלו להתארגן כתא מחתרתי, שנועד לקעקע את יסודות הקיבוץ. הוא דרש לראות בהם אויבים אידיאולוגיים, שיש להילחם בהם עד חורמה. לעומתו, לולק טען, כי יש לו הוכחות, שמוטל חָבַר לשב"כ והרומן עם ג'מילה לא היה אלא תרגיל להסחת-דעת. חשדות כבדים נזרקו לחלל וחברים לא דיברו זה עם זה. היו קיבוצים, שתומכי השמאל עזבו או נעזבו ושוקת הקיבוץ עמדה להתרסק. לדברי מוטל, הפקרות השתלטה על המחנה ומוטל המשיל את המצב ל"חמאם" – בית-מרחץ תורכי, שבו קערת-המים לשטיפת-הגוף מסבון נעלמה ואיך הרוחץ ישטוף את גופו?

מוטל החליט להציל את הקיבוץ ויהי-מה. הוא קיבל מהמזכיר את רשימת החברים המתלבטים בין שמאל לימין והחליט לשוחח עם כל אחד מהם. הוא ביקר בדירותיהם והנושא בלעו על כרעיו וקרביו. כל אימת שג'מילה טילפנה, היא שמעה מפיו דיווחים על מאבקיו בשמאלנים ולא געגועים אליה. למען האמת, אף ג'מילה נמנתה עם אנשי השמאל הסוציאליסטי, ובסתר-ליבה התגעגעה לברית-המועצות, אך לא העזה להביע את דעתה שמא תשבש את יחסיהם.

כעבור חודש, מוט'ל עמד להגיע לדירתם של ורדינה זוּטָרינסְקי ולולק. מששמע לולק מי עומד לבוא אליהם, נסע לתל-אביב, לפגישה עם משה סנה.

מוט'ל היה בטוח, שדעותיה של ורדינה זוטרינסקי כשל לולק, ונדהם לשמוע על פערים רעיוניים שפערו את מרקם יחסיהם.

נקצר בתיאורים ונותיר משהו לדמיון: מוטל יצא מדירתה של ורדינה למחרת-בבוקר... בצהריים, הוא הוריד את מטלטליו ממגדל-הקיבוץ הישר לדירתה. מישהו טלפן ללולק והוא שלח מכתב חריף למזכירות על "מחטף בלתי נסלח." הוא לא ישוב עד שמוטל יפנה את דירתם. ורדינה הציעה למזכיר, שהיא תענה ללולק וכתבה:

"הטעות ההיסטורית סוף-סוף באה על תיקונה. לילה אחד הספיק לי כדי לדעת, שאש אהבתנו מעולם לא כבתה. סוף-סוף אני מאושרת."

משנוכח לולק כי נחל שתי מפלות בבת-אחת, פוליטית ואישית – הוא לא שב לקיבוץ והצטרף כנציג השמאל למפלגה הקומוניסטית הישראלית.

מקץ שנה, מוטל גרויסמן וורדינה זוטרינסקי נישאו כדת וכדין אצל הרב מעפולה, ומוטל הזמין אותי לטכס. הוא חבש כיפה, בירך את הברכות המקובלות ובבוא הרגע הדרמטי, הרים קלות את מכנס רגלו הימנית, חשף לשנייה עקב מוּגְבָּה ודרס ברגל גסה כוס של זכוכית. ורדינה כבר היתה בחודש התשיעי להריונה ובקושי נותר מקום למוטל מתחת לחופה. כול-אימת שוורדינה זזה ממקומה, מוטל נדחף החוצה ואני, שהחזקתי את אחד מעמודי החופה, מיהרתי לדחוף אותו פנימה. ככלות-הכול, אף הוא במחותנים.

לשיחת-הקיבוץ הקרובה הוזמנו חברי מזכירות-המפלגה מן האזור, נציגי המגזר-הערבי והובאו בקבוקי יין לרוב. הכול שתו לכבודם. המזכיר-הכללי של המפלגה בירך ושיבח מאוד את תרומתו למפלגה. נתבקשתי להיות אחרון המברכים ונציג הקיבוץ. ככל-הנראה, הייתי שתוי כהוגן באותה עת ופלטתי:

"מוט'ל היקר, אני מקווה כי מעתה תנהג כאיש תרבות אמיתי ולא תשתין עליי מלמעלה..."

* * *

אמציה סבר

עוד על "כלבו ה. שוורץ", זיכרון יעקב,

ואבשלום עוקשי

בילדותי בירושלים ידעתי עוד סניף של "כלבו ה.שוורץ", ששכן בבנין פינתי ברחוב יפו פינת רחוב צ'נסלור המשתפל מבית החולים "ביקור חולים", (והמשכו מרחוב יפו הוא רחוב המלך ג'ורג). הייתי חולף שם מדי בוקר, בדרכי לבית החינוך ע"ש חיים ארלוזורוב, עיתים עם חברי לכיתה גד אביגד, שכני ברחוב הושע מול מחלבת תנובה, פרופסור לעתיד, מחתני פרס ישראל – פלמ"חאי שנדד לארצות הברית. וחברנו השני לכיתה מרחוב צפניה אליעזר שביד, פלמ"חאי, פרופסור לעתיד וחתן פרס ישראל אף הוא.

על אף מוצאי הזיכרוני כדור חמישי, לא היכרתי את הקשר בין דורה שוורץ המופלאה, שהיתה "מוסד" מוכר לא רק בזיכרון יעקב, לבין הוגו מ"כלבו שוורץ" בירושלים.

ולמען הזיכרון הטוב: בסביבות 1945, היה לי הכבוד כנער לעבוד לצידו של אבשלום עוקשי ביקב של זיכרון בחופשת הקיץ. כשהועסקתי בהתקנת דלתיות האטימה בתחתית מכלי הבטון, שמולאו בג'יברס – גפת הענבים לאחר סחיטתם, והושרו במים מספר ימים למיצוי אלכוהול. בהמשך הוטענו על קרוניות ברזל משולשות, שאותן היה על עוקשי – יחף, חייכן וחצי עירום, לדחוף על מסילת ברזל ולרוקנן לערמות, סמוך לחבתנייה, מעברה השני של דרך היקב, המוליכה מזכרון העתיקה לכיוון בוריקי, בואך הדרך לשפיה והצטלבות ואדי מילך.

עוקשי התגורר באחד הבתים הסמוכים ליקב, עם שלומית רעייתו, שנהגה לכנותו "אבשולם" ועם בתם התינוקת חמוטל, בעריסת ברזל לבנה. ציוריו נופיו דאז היו גדולים וכהים, עם הרבה טרה סיינה, אומברה שרופה וכחול פרוסי, כשברובם הזדקרה ארובת היקב בגווני אדום.

מאז לא ראיתיו, עד לפגישה מפתיעה בגלריה שלו בעכו, בשנות השישים, כששערו הלבין, ציוריו הבהירו וקומתו שחה...

קיבוץ "אלומות", כחמישים בוגרי בן שמן, טרם התנחלותם ברמת פוריה, התגוררו בזיכרון יעקב ב-4 צריפי עץ, בפאת מערב, בחורשה של אחוזת ליליאן פרידלנדר – מה שכונה אז "גן לנגה". (אחד מבכירי חבריו, שמעון פרסקי-פרס, התחרז עם שם האופה הותיק של זכרון – פרסקי).

לאחר עלית הקבוצה בשנת 1942 לישוב הקבע שלה, נותרו הצריפים בחורשה, ושימשו למגורי קיץ למיספר ציירים שהתאהבו במושבה ובנופיה, ביניהם הצייר הותיק יחיאל פלדי, הציירת יוצאת אנגליה ויולט ציטרון וחברה הצייר יהושע קוברסקי. גם מאנה כץ, שפלדי בבדיחות הדעת כינהו "מאיינה כץ" – חתולי!

משום מה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה ופירוק הצריפים, לא היה המשך להתנהלות אמנים באתר...

תל אביב

* * *

יוסף אורן

אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (א')

אף ש"שחיטת" מנהיגים מתבצעת בעקביות בעיתונות, מתברר שהיא שכיחה גם בספרות, ובמיוחד בסוגה הפוליטית של הספרות, שהיא סוגה לגיטימית לחלוטין בספרות היפה. ואכן, הדוגמאות שיובאו בהמשך – כולן מתוך יצירות של סופרים מוכרים ומוערכים – יוכיחו שאין הצדקה לנטייה אשר קיימת במקומותינו – לא רק בין הסופרים, אלא גם בין חלק מהחוקרים ומבקרי-הספרות – להתעלם לחלוטין מהסוגה הזו או להציב אותה כסוגה ספרותית נחותה, בנימוק האומר, כי מאחר שהסוגה מגיבה על האקטואלי, אין לה ערך על-זמני.

 האמת היא, כמובן, הפוכה: לא רק שהסוגה הפוליטית איננה נחותה מהסוגות התימאטיות האחרות של הספרות, אלא שהיא גם אחת הסוגות המשגשגות בסיפורת של שנות המדינה. וכל בדיקה ספרותית בלתי-משוחדת, כזו שאיננה תלושה מהחיים וגם לא מתהדרת ב"אמנות לשם אמנות", תוכיח שגם בה יכול סופר להגיע לאיכויות כתיבה גבוהות, שהרי לא הנושא קובע את ההצטיינות בכתיבה, אלא העמידה של הכותב בשורה של דרישות אחרות, שהעיקריות ביניהן הן: התעוזה המחשבתית, העמקות הרעיונית, היכולת לגלף דמויות ולהמחיש מצבים בעזרת מילים, הרעננות והעוצמה של השפה ומציאת מבנה מותאם ויעיל להכלת כל אלה.

אדון קנאות

 אף שהסוגה הפוליטית החלה ממש לשגשג בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת ששת-הימים, היתה לה נוכחות צנועה יותר גם בעשורים הראשונים לקיום המדינה, בין השנים 1967-1948. ההוכחה הבולטת ביותר לקביעה זו נמצאת ביצירות מסוף שנות ה-50' של קבוצת סופרים חדשה שהוגדרה אחר-זמן כמשמרת השנייה בספרות הישראלית – משמרת "הגל החדש". א.ב. יהושע בלט ביניהם בתעוזה שהפגין בסיפור "מסע הערב של יתיר", שבו הבליע את הסתייגותו מעמדת בן-גוריון בפרשת "עסק הביש" בתיאור הנלעג של "אדון קנאות".

 הקורא מתוודע אל "אדון קנאות" בקטע אירוני המפרט את מעלותיו של העומד בראש הפירמידה השלטונית ונושא בתואר המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה. האירוניה משתמעת מן ההערות הזרועות בקטע הזה ואשר משקפות הטלת ספק בתכונותיו הטרומיות: "הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול" ו"מידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן." ומיד אחרי הערות אלה מגיע גם התיאור הגרוטסקי של "אדון-קנאות" עצמו. העומד בראש ההיררכיה השלטונית מגיע לביקור אל יתיר בקרונית מצועצעת אדומה. הצבע המהפכני-סוציאליסטי של הקרונית משתלב בעיתוי הדרמטי שבחר לבואו – בתחילתה של סערה עזה.

 אחרי שהגיח מהקרונית בהופעה דרמטית-תיאטרלית זו, נתגלה לעיני האתת המקומי של המסילה, המספר על כך, במראהו האמיתי העלוב: גוץ ובעל כרס קטנה, המסתיר את כיעורו בעזרת מעיל גדול וכובע משונה. התיאור הפיזי הזה מזכיר מאוד את בן-גוריון, אך אחר-כך נוספות עובדות המחזקות את הזיהוי של בן-גוריון עם "אדון קנאות", המתעטר בעלילה בעוד כינויים של אלוהים. בהמשך מאשֵר למעשה "אדון-קנאות" בניד ראש ובאמירה עמומה את ביצוע פעולת החבלה ברכבת, אך אחרי שאסון הסטת רכבת האקספרס מהמסילה התרחש, הואשם כאחראי לו דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור של יתיר, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפני תוצאותיה, המזכיר ביושרו את מי שהואשם על-ידי בן-גוריון כאיש שנתן את ההוראה אשר הניבה את "עסק הביש" – פנחס לבון.

 סיפור זה שהתפרסם ב-1959 יחד עם סיפורים קצרים נוספים – שבהם הוצגו הניצבים בראש הסולם ההיררכי של מערכות שלטוניות שונות בצורה נלעגת – בישר את הצפוי להתפתח בהמשך יצירתו של יהושע. ב-1963 פירסם יהושע את הסיפור "מול היערות" וב-1970 ואת הנובלה "בתחילת קיץ – 1970" – שתי עלילות אשר הכשירו את המעבר שלו אל הרומאנים הפוליטיים שהתפרסמו בשתי פעימות, שבכל אחת מהן פירסם ארבעה רומאנים.

 בפעימה הראשונה, בין השנים 1990-1977, נדפסו בזה אחר זה הרומאנים "המאהב" (1977), "גירושים מאוחרים" (1982), "מולכו" (1987) ו"מר מאני" (1990). ברומאנים אלה הציג את השקפתו על הצורך להפריד את ניהול המדינה מהחזון של הציונות ומהוראות ההגשמה והביצוע שלה. בפעימה השנייה, בין השנים 2007-1997, אחרי אתנחתא מהכתיבה בסוגה הפוליטית ברומאן "השיבה מהודו", הופיעו הרומאנים "מסע אל תום האלף" (1997), "הכלה המשחררת" (2001), "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) ו"אש ידידותית" (2007), שבארבעתם הציע יהושע לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים על-ידי קביעת גבולות 1967 כגבולות הקבע של המדינה.

 מדף היצירות של יהושע מדגים את ההשפעה הגדולה שהיתה לתוצאות מלחמת 1967 על השגשוג של הסוגה הפוליטית בספרות הישראלית כולה ועל פריחתה במיוחד בסיפורת. המחלוקת על "השטחים" הרחיבה את מעגל הכותבים ששילבו ביצירתם, בין באופן גלוי למדי ובין באופן מוצפן יותר, את השקפתם הפוליטית. קורא שהתמיד לקרוא בתמימות את עלילות הרומאנים האלה של יהושע ושל חקייניו הרבים כעלילות ריאליסטיות על-זמניות החמיץ את הרובד הפוליטי הסמוי שהיה בהם, כי כדי לגלות את שייכותם לסוגה הפוליטית היה עליו לקרוא את עלילותיהם בצופן האלגורי שבו נכתבו.

 באמצעות הכתיבה של סיפור-מעשה בצופן האלגורי, שרוב הקוראים לא אימנו את עצמם להשתמש בו, ועל-ידי שימוש ברמזים דו-משמעיים, שבשעת הצורך אפשר גם להתכחש לפיענוחם כפוליטיים, הצליח יהושע במשך שנים לייצב את מעמדו בספרות הדור כמספר שמבטא את דעותיו בנושאים אקטואליים על המתרחש במדינה – רק במאמרים שהוא מפרסם בעיתונות ובכתבי-העת, אך אינו "מטמא" את עטו בנושאים אלה בספריו הבלטריסטיים. הקריאה של הרומאן "שליחותו של הממונה למשאבי אנוש" בצופן האלגורי תוכיח עד כמה התאמץ יהושע להצפין את המשמעות הפוליטית ביצירתו כדי לזכות בהערכת הקהל, אף שגם בו "שחט" מנהיג פוליטי, אשר להשקפתו בנושא "הסכסוך" התנגד.

זה שטובל במשמניו

 ברומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הגיב יהושע על הטרור שביצעו הפלסטינים נגד אזרחים ברחובות הערים בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה – זו שכונתה בפי הפלסטינים "אינתיפאדת אל-אקצה". אך במקום לגנות את מבצעי הטרור באזרחי ישראל ממניעים דתיים-ג'יהדיסטיים, ובמקום להאשים את הפלסטינים בהעדפת השימוש בטרור על קיום הידברות עם ישראל שתסיים את הסכסוך הערבי-יהודי, הסב יהושע ברומאן זה את האשמה כלפי האוכלוסייה הישראלית והטיח בה אשמה מוסרית – "אשמה של הזנחה ואטימות" (50).

 האשמה המוסרית אשר מוטחת ברומאן זה בפרצופה של החברה הישראלית מתבססת על המקרה של יוליה רגאייב – עובדת זרה שנספתה בירושלים בפיגוע שביצע מחבל-מתאבד פלסטיני בשוק של העיר. כחודש לפני הירצחה בפיגוע נשכרה לעבוד כעובדת זמנית במאפייה ירושלמית גדולה, אך מעסיקיה לא טרחו לברר מדוע הפסיקה להגיע למשמרת הלילה שלה ומדוע גם לא באה לגבות את השכר המגיע לה עבור החודש שבו עבדה. עיתונאי המקומון ("הנחש"), שחיפש הזדמנות להוקיע את הקפיטליסטים ו"את חוסר ההגינות הציבורית והאנושית של המצליחנים, שדורסים בדרך את האחרים" (39), חשף את הסיפור והאשים את המפעל באדישות לגורל העובדת שנספתה בפיגוע.

 בעקבות פרסום המקרה במקומון, נזעק בעל המאפייה לגונן על שמה הטוב של המאפייה שלו, והטיל על הממונה למשאבי אנוש במפעל את חקירת הנושא ואת ביצוע "הכפרה" שתסיר מעל המאפייה שלו את קלון אי-ההתעניינות בסיבת היעדרותה של יוליה מהעבודה. כמנהגו ברומאנים הפוליטיים הקודמים שלו, קשר יהושע גם בעלילת הרומאן הזה את האשמה המוסרית לציונות, על-ידי הבלטת בעל המפעל כצאצא של מייסדי המאפייה, אשר הוקמה על-ידי סבו ואביו בתחילת המאה הקודמת, כאשר התחילה התנועה הציונית לפעול בארץ-ישראל. וכדי להבליט את ההסתאבות של הציונות הדגיש שעיקר רווחיה של המאפייה נבעו מהספקת לחם למחנות הצבא שהוקמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים.

מכאן ואילך התמקד יהושע בשינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית של הממונה בהשפעת המקרה שהוטל עליו לטפל בו. מאחר שבעבר היה קצין בצה"ל וביטחוניסט בהשקפתו על "הסכסוך", התנגד תחילה לדרישת בעל המפעל לבצע פעולות שתצטיירנה כהודאה של המפעל ביחס אדיש לגורל העובדת הזמנית שנרצחה בפיגוע, אך ככל שלמד להכיר את הרקע של המנוחה, החל ליזום בעצמו פעולות המעידות עליו שהחל להרגיש תחושת אשם עקב מה שאירע לה בירושלים. התהליך המדורג של השינוי בהשקפתו הפוליטית של הממונה מבשיל אצלו במהלך הביקור במקלט האטומי במולדתה של יוליה – מקלט שנבנה כאשר שררה "המלחמה הקרה" בין ברית-המועצות וארצות-הברית, אך הוסב לאתר תיירות אחרי שהופשרו היחסים בין המעצמות.

 כדי לבקר במקלט האטומי סטה הממונה מהמסלול המתוכנן של מסע "הכפרה" עם הגופה של יוליה, שנועד לקבור אותה בטקס נוצרי ובנוכחות משפחתה בכפר שבו התגוררה. סקרנותו והתעכבותו במקלט הזה אמורים להדריך את הקורא לבצע אנלוגיה בין האיוולת בשיקוליהם של שליטי ברית-המועצות, אשר בזבזו על בנייתו הון רב בימי המלחמה הקרה עם המערב, במקום להפיג את המתח עם המערב בדרכים דיפלומטיות, לבין האיוולת שמייחס יהושע למדיניות של ממשלת הימין בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה. כשם ששליטי ברית-המועצות התמקדו רק בהיערכות למלחמה בין שני הגושים, שבה יופעל "נשק יום הדין", כך ממוקד גם ראש הממשלה של ישראל רק בהכנות למלחמה כזו.

השינוי שחולל הביקור במקלט הזה בהשקפת הממונה על "הסכסוך" מומחש בחלום שחלם שם. בחלומו נדחק הממונה למקלט האטומי ביחד עם המקומיים "כדי להינצל עם כולם" ממכת הנגד של האוייב, אחרי שההנהגה המקומית הפעילה קודם לכן את "נשק יום הדין" במסגרת הטקטיקה הלוחמנית המחושבת כי עדיף להנחית על האוייב "מכה מקדימה". וכמו האחרים גם הוא נושא עיניו אל היושבים מאחורי הפרגוד על במה קטנה באולם הצר והמחניק – מנהיגים "שלעולם לא יבינו את האיוולת שבמחשבתם" – מנהיגות אשר "בקלות-דעת חסרת-אחריות נתנה את הפקודה האיומה," במקום להשקיע את מאמציה בהשגת שלום עם המערב.

וכעת מעפיל התיאור אל העומד בראש ההנהגה הבלתי-אחראית הזו: "ואף שבגלל הפרגוד נראים המנהיגים רק כצלליות של דובים אכזריים - - - נדמה לחולם שהוא מזהה את כולם ואפילו כבר התנסה במעשיהם בעבר – במיוחד זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם" (עמ' 199). בפיזיות עתירת המִשְמנים של המנהיג הבליע יהושע את הרמז לאריק שרון, שאותו בחר "לשחוט" ברומאן הפוליטי הזה. האנלוגיה בין מנהיג הארץ הרחוקה למנהיג מדינת ישראל בשנות האינתיפאדה השנייה אינה נכפית על הקורא רק בעזרת המראה הדומה של מנהיגי שתי המדינות, אלא גם בסיפא של החלום. כצפוי – ממשיך הממונה לחלום – אכן נוחתת המכה הנגדית של האוייב על המקלט "וריח רע, מבחיל ומחניק מתפשט בחלל המקלט, שהוא גם אולם-התעמלות, ועל קירותיו קבועים סולמות-עץ. כמה מן המנהיגים המבוהלים מטפסים עליהם עכשיו לעבר החלונות הגבוהים והצרים אל צמרת ירוקה של ברוש, שהחולם זוכר אותו מילדותו, ולראשונה בחייו נפשו יוצאת אליו" (200).

  בהמשך מתחלף החלום הקודם של הממונה, שהוא חלום החרדה על המוות במקלט, בחלום מישאלה ארוטי, על עצמו כתלמיד בשמינית החברתית בביה"ס התיכון המאוהב במורתו. אחרי שאיחר לשיעור ומצא שהכיתה ריקה, התברר לו, כי חבריו הסתלקו מהשיעור של מורתם להנדסה ולכן עומדת הנהלת ביה"ס לפטר אותה. ומאחר שהמועמדת לפיטורין היא יוליה רגאייב, אשר בחלומו אינה "עובדת ניקיון אלא מורה להנדסה" יפת-מראה שהוא מאוהב בה, הוא מנסה למנוע את פיטוריה על-ידי המנהל ושני סגניו. ובעודו מתלהט "באביונה עזה" הוא מחבק את המורה ומכסה אותה בנשיקותיו, ובה-בעת "ממלמל או חושב: למה לוותר... למה להיכנע... היש בעולם צלב שראוי להתאבד עליו?" (202).

  הניגוד בין שני החלומות, שהממונה חלם באותו לילה, מעיד על השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת הביקור במקלט האטומי. השינוי מתבטא במחשבה שחלפה במוחו בסיומו של החלום השני, לפיה אין צלב – כלומר: אמונה או חזון – "שראוי להתאבד" למענו. פירוש זה מתבסס על סופו של החלום הקודם, המסתיים בהיזכרות שלו בצמרת ברוש מימי ילדותו בירושלים. ההיזכרות של הממונה בעץ הברוש ובשקט האופייני לירושלים בימים שהיא מכוסה בשלג צח, מבטאת את געגועיו לימיה של המדינה לפני מלחמת ששת-הימים – שהיו ימי "הילדות" המוסריים שלה, בטרם שדבק בה חטא "הכיבוש" – כאשר בירתה היתה מחולקת על-ידי חומה בעיבורה. הכיעור של ירושלים, אחרי שהעיר "אוחדה יחדיו" בסיום מלחמת ששת הימים והפכה לעיר "מתייסרת ומרופטת" המורעלת במחבלים-פיגועים-מתים, ממחיש את שנות "הבגרות" הבלתי-מוסריות של המדינה בעיני הממונה, ששינה את השקפתו הפוליטית במהלך הביקור במקלט האטומי.

  במראה הדוחה של "זה שטובל במשמניו", שעורר אצל הממונה געגועים לילדותו בירושלים החצויה, ביטא יהושע את בשורתו הפוליטית ברומאן הזה – כדי להחזיר לירושלים מוכת הטרור הפלסטיני את "השקט הגמור" שידעה עד הכיבוש ב-1967, צריך להפוך שוב למוחשי את "קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית" (85). או במילים אחרות: לדעת יהושע, צריך לחזור ולחלק את ירושלים בין הישראלים לפלסטינים ובכך להסיר את אחת מאבני הנגף העיקריות שמונעות את השכנת השלום בין שני העמים – פתרון פשוט והגיוני שמתעכב רק בגלל "זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם."

המשך יבוא

אהוד: לא קראתי את הספר אבל אני שואל, בעקבות מאמרך – האם ייתכן שא"ב יהושע, שהוא סופר חשוב – כתב את הרומאן? האם ככה נראית לאחרונה הספרות העברית?

* * *

יוסי גמזו

הַחֶסֶד הַיָּרֹק

הַחֶסֶד הַיָּרֹק שֶמַּעֲנִיק לָנוּ לְפֶתַע

עָשְרָהּ הַפַּזְרָנִי שֶל הַלְוָאָה קִצְרַת מוֹעֵד

מִבַּנְק הַכְּלוֹרוֹפִיל הַמִּתְפּוֹצֵץ לָנוּ בְּפֶתַח

סְפֵּקְטַקְל הָאָבִיב שֶיִּתְנַדֵּף לָנוּ כְּאֵד

תּוֹךְ שָבוּעוֹת סְפוּרִים בָּהֶם חוֹגֵג לוֹ הַבֵּינְתַיִם

הַסַּסְגּוֹנִי הַזֶּה בִּקְרִיז שֶל אַטְרָף מְמֻסְטָל

שֶל יֹפִי, שֶל פְּרִיחוֹת וְנִיחוֹחוֹת, שֶל חַג לָעַיִן

בַּסְּטוּץ הָעוֹנָתִי שֶבֵּין הַשֶּמֶש וְהַטַּל.

פִּתְאֹם חוֹשֶׂפֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת חֶמְדּוֹתֶיהָ

כַּאֲהוּבָה סוֹעֶרֶת, מִתְמַסֶּרֶת בִּמְיֻחָם

מֵחַמּוּקֵי הָרֶיהָ עַד חֵיקֵי גֵּיאָיוֹתֶיהָ

הַשּוֹתְתִים אָת הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה הַחַם

שֶל דַּם פָּרָג וְכַלָּנִית מוּל וְרוֹד בְּתוּלֵי רַקֶּפֶת,

שֶל כְּחֵלֶת-סְגוֹל הַתֻּרְמוּס, שֶל שְטִיחֵי חַרְדַּל-הַבַּר,

שֶל חַרְצִיּוֹת וְסַבְיוֹנִים, שֶל פַּז שִטָּה רוֹשֶפֶת

בְּאֶלֶף גּוֹנֵיהֶם שֶל הַזָּהָב וְהָעִנְבָּר.

שֶל מַחְלְפוֹת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ הַנִּסְרֶקֶת

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתָּם שֶל מַסְרְקוֹת הַשּוּלַמִּית,

בִּגְדוֹת הַוָּאדִיּוֹת הַמֻּרְעָשִים זְרִימָה שוֹקֶקֶת

וּמֻרְדָפִים בְּהַרְדּוּפִים שֶנֵּרְדּ בָּשְׂמָם מֵמִית

אֶת כָּל תְּלָאוֹת הַחֹל בְּבַקְכָנַלְיָה מְתֻזְמֶרֶת

בְּסִלְסוּלֵי קוֹלוֹרָטוּרוֹת צִפֳּרֵי-הַשִּיר      

וְסַגְרִירוּת הַחֹרֶף הַקְּפוּאָה, הַמְּצֻמְרֶרֶת

מוּמֶרֶת כְּמוֹ בְּמֶרֶד בְּמִבְחַר תִּקְווֹת עָשִיר.

וְזֶה קָצָר וְצוֹבֵט לֵב וְחַד כְּמֵטָפוֹרָה

עַל חֹפֶן הַשְּׂמָחוֹת הַקַּמְצָנִי וְהַקָּצוּב

שֶמְּזַמְּנִים לָנוּ חַיֵּינוּ כְּחִנְגַּת הַפְלוֹרָה

בָּרֶוַח הֶחָטוּף בֵּין הַמַּבְעִית וְהֶעָצוּב.     

וְזֶה מַתְפִּיחַ אַט אֶת שְזִיפֵי הַסַּנְטָה רוֹזָה

וְתַפּוּחֵי הַיּוֹנָתָן בְּבֻסְתְּנֵי הַפְּרִי

וּשְדֵי הָעֲלָמוֹת – כִּי הַשִּירָה וְלֹא הַפְּרוֹזָה

פּוֹרַחַת לְשָעָה קַלָּה בְּלַהַט הָאֶסְפְּרִי

וְהִיא מוֹדָה כְּהוֹמְלֶס שֶנִּמְלָט מִכְּפוֹר וָגֶשֶם 

לְבֵית-תַּמְחוּי מֻסָּק בְּאוֹר וָחֹם שֶבּוֹ הוֹזֶה   

לִבּוֹ תוֹדָה דְמוּעָה עַל שֶמִּדֵּי שָנָה מֻגֶּשֶת

לְצַלַּחְתּוֹ פְּרוּסַת הַחֶסֶד הַיָּרֹק הַזֶּה.

* * *

דבורה קוזוינר

לפסח תשע"א, אפריל 2011

באביב הזה, לקראת החג

לבשה כל הארץ אדרת יָרָק,

אדרת יָרָק בפרחים רקומה

פרחי זיו ואור וצִבְעֵי אדמה.

ועם כל הפרחים ועם כל הפריחות ,

נוסיף מצידנו עוד כמה ברכות,

ברכות כלליות, ברכות כְּבוֹדֶדֶת ,

כולן כאחת, כל אחת מיוחדת.

כמו שבגן, כְּשֶשַרְנוּ שירים,

כשקיווינו, באמת, לימים אחרים,

רק במקום שנגיד לכבוד ראש השנה,

נְשַנֶּה ונאמר לקראת מה נשתנה:

פסח טוב וקיץ רגוע, לכל חייל על המשמרת,

פסח עליז וקיץ שקט, לכל ילדה וילד.

לאנשי הדרום, שבמתח עומדים,

לְבוֹאוֹ בשלום של אוטובוס ילדים.

שֶשָנִים, כך חיים מול קסאמים ואש,

גם להם, פסח שמח ושקט נבקש.

בְּסוֹרוֹקָה לַנַעַר, מכל לב נאחל,

שיחלים ויבריא ויחיה, דניאל.

לגלעד, נמק שם בכלא שביו –

מכאן לא רואים ענותו ובכיו,

שישוב במהרה, אל הוריו וביתו

ויפעם לב כולנו באושר איתו.

לרופאים, שעובדים, מסורים, בין שביתות,

שיוסיפו שכר ויוסיפו מיטות.

כן, אכלנו בכף, לא מעט מרור

וחושך היה, לא ראינו אור

ויש לנו לשאול המון קושיות

ואין מי שישיב תשובות.

אך תראו מה קורה בכל העולם

ממש דם ואש ותמרות של עשן

צונאמי, קרינה, רעידות אדמה

בכל מקום רעש ותרועות מלחמה,

סביבנו ממש – מכות מצרים,

אם לא עשר – ודאי יותר מִשְתַּיִם

ותודה לאל ,אם לא הגיע אלינו,

נקרא כקול רם: דיינו!

וחכם מה הוא אומר:

בּוֹאוּ נעשה את החיים טוב יותר.

לְך וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ,

ולָנוּ וְלִי וְלָך

וכל המרבה – הרי זה משובח.

גם אם יש מחדל– נאמר בפה מלא:

עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

על כל קלקול, יש טוב בלי די,

תראו איך פורח כל הר וכל גיא.

אז-שנשב מסובין עם כל המשפחה

ונחייך זה לזה באהבה ושמחה

ונאכל געפילטע פיש וקניידלך במרק,

עם חזרת וחרוסת כתושים דק-דק,

עם הדודה בלומה שתבוא מרעננה

והאח מיוקנעם והגיסה חנה

וכל הילדים, כל עֵדָה וְעֵדָה,

יגנבו אפיקומן וישירו את ההגדה.

אבל, אחרי חסל סדר פסח כהלכתו,

ולפני שכל אחד חוזר לביתו –

אל תשאירו למארחת את כל הבלגאן

ותנו גם לאימא, חג חרות קטן.

ועם ריח אביב הניתן לנו שי,

פסח שמח לכל יקירינו, לכל יקירַי.

רק רגע. עוד ברכה קטנה ופשוטה:

לשנה הבאה בירושלים השקטה!

* * *

קלמן ליבסקינד

השמאל הקיצוני מזדהה

 עם משפחות הרוצחים מעוורתא

מתוך הבלוג של קלמן ליבסקינד, 17.4.11. פורסם גם ב"מעריב"

לפני שבוע קיבלו מנויי רשימות התפוצה של ארגוני השמאל הקיצוני הזמנה חשובה. הפעילים נקראו להגיע בשבת לביקור בכפר עוורתא, ביקור שאם נכנה אותו כאן "ביקור הזדהות" – לא נחטא לאמת. בהזמנה, שעליה היו חתומים "קואליציית נשים לשלום", "לוחמים לשלום", "גוש שלום" ו"אדם ללא גבולות", נמסר למוזמנים בכמה שורות דיווח אודות מצבם הקשה של תושבי הכפר עוורתא מאז הפיגוע באיתמר ומאז החל צה"ל לחשוד שמהם יצאו הרוצחים. חיפושים קשים, פגיעות ברכוש והטלות עוצר.

אוטובוסים למעוניינים, כך נמסר, יצאו מתל אביב, כפר סבא וירושלים.

היום הותרו לפרסום שמותיהם של הרוצחים, חיות האדם הפלסטיניות, ששחטו את בני הזוג פוגל, על טפם. כל מי ששמע היום את הפרטים, כפי שאלו נחשפו בחקירת השב"כ, לא היה יכול להישאר אדיש. הפיגוע הזה מרתיח את הדם, מטריף את המחשבה, מעורר פלצות.

אלא שבתוכנו מסתובבות קבוצות שיותר משהן מוטרדות ממצב הנרצחים הן מודאגות דווקא ממה שעובר על הרוצחים ובני משפחותיהם. לא הרצח טורף את שנתן אלא היחס שמעניק צה"ל לחשודים.

פויה.

כאמור, את הביקור הזה של פעילי השמאל הקיצוני אי אפשר לכנות אחרת מאשר ביקור הזדהות. עם מה בדיוק הזדהו? את זה אני משאיר לדמיון של כל אחד ואחד. זה, בכל אופן, מה שכתב בתום הביקור אחד המארגנים, יעקב מנור, באתר האינטרנט של "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית":

"הגעתי היום לעוורתא יחד עם זכריה בסביבות השעה 15:00. הכפר היה נתון בעוצר, ג'יפ צבאי חסם את הכניסה הראשית לכפר. מצאנו דרך עוקפת שהחסימה עליה הוסרה. את הפגישה הראשונה ערכנו בבית המועצה. נכחו ראש המועצה קייס עוואד ופעילים מקומיים נוספים. המשתתפים המקומיים סקרו את מצב העניינים בכפר מאז מעשה ההרג בהתנחלות איתמר... מאז הרצח עיקר החיפושים של כוחות הביטחון הישראלים מתמקדים בעוורתא... עשרות מבני ובנות הכפר נעצרו לחקירות שהתבצעו בנוקשות ובאיומים... מעל 20 מתושבי הכפר עדיין עצורים בידי כוחות הביטחון."

מנור מגולל כאן בזעזוע את גירסתם של כמה נחקרים באשר לשאלות המעליבות שנשאלו וליחס שקיבלו מחוקריהם. למארחים הפלסטינים שלו בעוורתא גם היה הסבר מדוע עיקר החיפושים של צה"ל מתמקדים דווקא אצלם. האם זה בגלל שיש מידע מודיעיני לגבי מעורבותם? – לא ולא. האם זה בגלל שמהכפר הזה כבר יצאו כמה רוצחים? – מה פתאום? האם זה בגלל שאולי שני הרוצחים של משפחת פוגל גרים בשכנות אליהם ונעזרו בכמה מתושבי הכפר? – ברור שלא. ראש המועצה הסביר לפעיל השמאל "שהצבא מכשיר את הקרקע להפקעה של מעל 1,000 דונם כרמי הזיתים המצויים בסמוך להתנחלות,"

אתם הבנתם? הכל בכלל קונספירציה.

והפעילים, כך נראה, השתכנעו ובקלות.

אתר האינטרנט מדווח בהתרגשות על הפריצה של צה"ל לבתיהם של תושבי הכפר ועל חיפושים שנעשו תוך פגיעה בתושבים וברכוש. באמת נורא. עדיף היה להרים אליהם טלפון קטן ולשאול אם הרוצחים מוכנים לסור לתחנת המשטרה הקרובה. החברים של פעילי השמאל הקיצוני בעוורתא בטח היו מסייעים מיד.

בעצם לא. יודעים למה לא? כי "פרנסי הכפר," כך מספר מנור, "מכחישים בתקיפות כל אשמה במעשה וטוענים לענישה קולקטיבית בדרך הברוטאלית ביותר." נו, ואם החברים מעוורתא מכחישים בתקיפות אז מי אנחנו שלא נאמין להם?

כך או כך, אחרי הפגישה יצאו פעילי השמאל רודפי הצדק לביתן של שתי משפחות, כדי להשתתף בצערן. כן, ניחשתם נכון. מדובר במשפחות הרוצחים. "את הזוועה שראו עינינו בבית משפחתו של מוחמד עוואד לא ניתן לתאר אלא כפוגרום לשמו," כתבו פעילי השמאל. לא הרצח באיתמר הזכיר לחברים מתל אביב פוגרום. החיפוש בבית הרוצח הוא שעורר בהם זיכרונות מימים אפלים. בני המשפחה הוצאו ממיטותיהם לצינת הבוקר וחייל צה"ל אפילו לקח לאחת הבנות את השמיכה. הפעילים השתתפו בצער בני המשפחה. הילד של האומללים הללו –הרוצח, השוחט, הטובח או איך שתבחרו –  נעצר באותו בוקר. את אנשי השמאל הטרידה השמיכה של אחותו. מנור מספר עליו שהוא תלמיד שנה א' באוניברסיטה, ואימו "נראית שבורה, הלומת צער ויגון. הפחד והאימה טרם סרו מעיניה." אכן תמונות קשות. "אין פלא שהוטל איסור פרסום בנוגע לכל המתרחש בכפר. תחת מעטה זה ניתן לעולל כל תעלול ללא ביקורת," הוא מסכם.

החברים הללו, מהשמאל הקיצוני, הולכים ומוציאים את עצמם מכלל ישראל. הם אינם עוד משלנו. ומי שנפגע בעיקר מהפעילות שלהם הוא השמאל הציוני, הלגיטימי, שחייב להוקיע אותם ולהוציא אותם מחוץ למחנהו. חייב.

* * *

משה ברק

סדר של מסר

לֹא חַג שָׂמֵחַ

חֲסַר צֶבַע וְרֵיחַ

אֶלָּא זֵכֶר חֲוָיָה

שֶׁל מָה שֶׁהָיָה.

סֵדֶר פֶּסַח!

כָּל פֶּה שָׂח,

הַגָּדָה

כִּתְעוּדָה

עַל חֲצִיָּה

בְּיָם שֶיָּבַש

וְאוֹיֵב שֶׁהֻתַּשׁ

יָם שֶׁקֳּבָל עוֹלָם

הָפַכְנוּ לְעַם.

שִׂמְחָה

כַּהֲלָכָה

כִּי נֻצְּחָה הַשִּׁכְחָה.

גבת

הבאנו פעם נוספת את השיר של משה ברק, הפעם בניקוד מלא.

* * *

אורי הייטנר

מה הוא מחייך?

עומד לו השר המועמד לכתב אישום על במת הוועידה, בפנים זחוחות, שעליהן מרוח חיוך של מי שזה עתה קיבל שיחת טלפון מאראלה ממפעל הפיס. הרגש היחיד שהוא מפגין, מתבטא במילים "אני שמח." לכאורה, ההיפך הגמור ממופע האימים הבכייני, הזכור לרע, של האנס הסדרתי משה ("שופכים את דמי") קצב. למעשה, הסגנון שונה, אך המסרים – אותם מסרים. ואם נבחן את הדברים לעומקם נגלה, שהטקטיקה של כל אישי הציבור הנאשמים דומה מאוד, וההבדל הוא בסגנון.

תמיד הם שמחים שסוף סוף יוכלו עתה להשמיע את גרסתם בחקירת המשטרה / בדיקת הפרקליטות / שימוע / משפט / ערעור – ומביעים ביטחון שכעת, משסוף סוף תשמע גרסתם, הצדק יצא לאור. מעבר לדחיית הקץ, יש כאן רמז דק כמו סופרטנקר שעד עכשיו לא נשמעה גרסתם, כיוון שהמשטרה / פרקליטות / היועץ המשפטי / ערכאת המשפט, מוטה נגדם.

תמיד הם מספרים ש"ההר הוליד עכבר", ו"אם אחרי שכל כך הרבה שנים שבהן כל המשטרה והפרקליטות, במקום להילחם בפשע ובטרור, נברו בכל פתק שלי מימי בית הספר, זה מה שהם מצאו, אני יכול להיות רגוע." איש איש וסגנונו, אבל הכול מספרים את הסיפור הזה. גרסת סביבתו של ליברמן: שמחה רבה שמחה רבה, שימוע הגיע וסעיף השוחד לא בא...

תמיד הם יתלוננו על עינוי הדין, המעיד על החיפוש האובססיבי של אשמה, והרי אין אזרח שאם ינברו אצלו באופן כזה לא ימצאו משהו. ובינתיים, נהרסו חיי וחיי משפחתי... ואשתי... וילדיי... והוריי הקשישים...

ואף פעם לא תיעלם טענת הרדיפה – העדתית, הפוליטית, או כיוון שתמכתי בשר פרידמן וכו'.

האמת? נמאס מהתירוצים. האמת היא שאין אפילו נחמה פורתא בכך שסגן ראש הממשלה ושר החוץ של מדינת ישראל, העומד בפני כתב אישום על עבירות חמורות ביותר כמו מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון והטרדת עד – אינו עומד לדין גם על שוחד. האם הלבנת הון, למשל, היא עבירה חמורה פחות משוחד? אין לשכוח שהמשטרה המליצה להגיש כתב אישום גם על עבירת שוחד, אלא שהיועץ המשפטי העדיף ללכת על בטוח, ולא להאשים ללא ביטחון בהרשעה.

האמת היא שנמאס גם מטענת עינוי הדין. דרעי פיתח את השיטה הזאת לכדי אמנות ואחרים הולכים בעקבותיו – מצד אחד לעשות הכול כדי לחבל בחקירה ולהכשילה, ומצד שני להתבכיין על עינוי הדין. בשנות החקירה הנגררת ו"עינוי הדין", כוחו הפוליטי של ליברמן הלך וגדל, מעמדו המיניסטריאלי הלך ושודרג, וככל שהדבר תלוי בו, הוא ינסה למרוח לאין קץ את ההליכים, את עינוי הדין לציבור הישראלי.

גם טענת הרדיפה משותפת לקצב ולאולמרט, לרמון ולדרעי ולאחרים (החריג היחיד הזכור לי, הוא עומרי שרון שלקח אחריות על מעשיו, וגם בכניסתו לכלא לא טען לרדיפה). אין שחר לטענת הרדיפה על רקע עמדותיו הימניות של ליברמן, כביכול. הרי החקירות והאישומים נגד אולמרט היו בעיצומו של הניסיון הנמרץ שלו להביא לנסיגה מכל השטחים ולחלוקת ירושלים.

ליברמן, המתלונן על עינוי הדין, יעשה הכול כדי לדחות עוד ועוד את השימוע, כדי לדחות עוד ועוד את התפטרותו. מוטב שינהג כמו שנהג אולמרט, ויקדים התפטרות לשימוע. אם הוא כל כך שמח על הזדמנות השימוע, מוטב שיקדיש את כל זמנו ומרצו להתכוננות לשימוע, כדי שהשימוע יתקיים מוקדם ככל הניתן. אם הוא כל כך בטוח בצדקתו, ייגש בהקדם לשימוע ויוכל לחזור לתפקידו ללא עננת ההאשמות הכבדות.

מאחר ושר החוץ הוא חלון הראווה של המדינה, הרי שלא רק על ראשו של ליברמן מרחף ענן ההאשמות, אלא חלון הראווה של ישראל אפוף באדיו. שעה שישראל מתמודדת עם אתגרים מדיניים קשים ומערכת דה-לגיטימציה הנערכת נגדה, תמונה כזו של שר חוץ אפוף האשמות וחשדות היא פגיעה קשה במדינה.

* * *

דורון גיסין

זר חרציות

בְּשׁוּלֵי הַשָּׂדוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ אֶת חוֹמְדֵי הַנַּדְלָ''ן

עוֹד עוֹלִים בָּאָבִיב גִּבְעוֹלֵי חַרְצִיּוֹת.

וְרוּחוֹת קַלִּילוֹת מְנִיעוֹת גִּבְעוֹלִים

וְרֹאשָׁם לֶהָבָה כְּתֻמָּה צְהַבְהֶבֶת.

מַזְכִּירִים קִרְעֵי זִכְרוֹנוֹת שֶׁל יַלְדוּת

שֶׁל אִסּוּף וְשִׁזּוּר פְּרָחִים לְשַׁרְשֶׁרֶת.

וּכְיֵשׁ מֵאַיִן נוֹטֶפֶת הָעַיִן דִּמְעָה עַל שֶׁהָיָה וְאֵינוֹ.

נַעֲרוּת וּבַחֲרוּת שֶׁנָּגוֹזוּ, הִיא אוֹהֶבֶת כֵּן-לֹא כּוֹתָרוֹת שֶׁנּוֹשְׁרוֹת.

מֶה הָיָה כֹּה חָשׁוּב, וּמָה כְּבָר אֵינוֹ, לֹא זוֹכֵר אוֹ מוּטָב שֶׁנִּשְׁכַּח.

אַךְ מִדֵּי אָבִיב בְּשׁוּלֵי הַשָּׂדוֹת שׁוּב עוֹלִים וְצוֹמְחִים גִּבְעוֹלֵי חַרְצִיּוֹת.

זְהֻבִּים, לוֹהֲבִים, מַתְמִידִים וְעִקְּשִׁים לָשֵׂאת אֶת בְּשׂוֹרַת הַפְּרִיחָה.

אָז קָטַפְתִּי לָהּ זֵר חַרְצִיּוֹת.

* * *

ד"ר לילי אורבך

קסם אחר של סיפורי ילדים

דוד מלמד, ללקק את האצבעות, הוצאת גוונים, 2010, 61 עמ'.

נראה כי אין עוררין על כוח המשיכה של דמויות ועלילות המזוהות בעיקר עם מעשיות הקסם (das Zaubermärchen)של אוסף האחים גרים, שארל פרו והנס כריסטיאן אנדרסן. את חוטי הפלא של העל-טבעי ממשיכים לטוות גם כיום, בדרכים אחרות ומגוונות. הקסם בולט בסיפורים ובשירים המיועדים לילדים קטנים וגדולים, ומתגלגל לפנטזיה ומדע בדיוני בספרות למתבגרים ולנוער.

הספר "ללקק את האצבעות" [ר' צרופה] של דוד מלמד לא נכתב מתוך זיקה כלשהי לעולם הקסם של המעשיות. להפך, לא נמצא בסיפורים הכלולים בו אף לא רמז רחוק לדמויות הארכיטיפיות, או לחוטי הפלא של עלילות האחים גרים. מלמד הצליח לטוות קסם אחר משלו. המספר המבוגר הוא לעיתים גיבור של סיפור שעלילתו כמו נלקחה מדפי יומן ישן. בסיפורים אלה סביבת החיים מחוברת לתמונה החברתית והנופית של ישראל של שנות ה-50 של המאה הקודמת. בסיפורים אחרים הגיבורים הם ילדים שחייהם מתנהלים בתפאורה עכשווית יותר. המשותף לשני סוגי הסיפורים מתבטא באופן ההתבוננות בעולם כנקייה מכל ידע מוקדם. מאחר ששום דבר אינו מוגבל על-ידי דעות מוקדמות או ידע מוקדם, הפרטים שבשגרה נקלטים כתגלית מרתקת. העין "החפה" הנקייה היא נקודת מוצא לתחבולות הזרה ההופכות את המוכר לחדש ולשונה.

אך סיפורים אחדים נבנים מאי התאמה בין התודעה הילדית לבין הידע המוסכם של עולם המבוגרים. קו הגבול משורטט בנימת הומור דקה בסיפור המציג את המרחק בין רגשות הילד לבין השפה הממשית של המבוגר. המבוגר טוען: "אתה מקנא באחותך התינוקת," והילד אינו מבין את הקשר בין הרגש שהוא חווה לבין המילה קינאה. לעבוד כ"עוזרת בית" אין זו משאלה של מבוגר, אך היא כן משאלתה של גיבורת אחד הסיפורים בספר. העלילה הקומית מסבירה באופן אמין מדוע. הילדה רצינית, המספר רציני גם, והחיוך נרמז בלבד.

לדעתי, מן הראוי לשים לב במיוחד לסיפורים שבהם קפלי השגרה נפתחים ונחשפים פרטים מפתיעים – נורמות חברתיות. אידיאלים רצויים אך לא תמיד מושגים, מוצגים בסיפורים רבים כחוויות של ממש. אהבת הבריות וכיבודן עולים כתגליות מרתקות ובדומה להם גם כיבוד ההורים, הסבא והסבתא, ואידיאלים חברתיים הומניסטיים הנוגעים להתנהלות עם החברים לכיתה והמורים וגם עם ה"אחר", אלה הנידחים אל שולי הכיתה או אל שולי החברה. הסיפורים מציגים את הערכים כתרומה לזולת, וגם כליטוף וברכה לגיבור הסיפור. הטוב נמסך בו והופך לחלק אינטגרלי ממנו, ולפיכך בולט השוני מסיפור לקח או משל.

אין בסיפורים אלה מן היובש של ספרות הילדים המוסרנית. העלילה אינה קליפה סדוקה המכסה כדרך המשל על תביעה מחייבת, "מסר" או על "לקח" נפרד של "כך יש לנהוג ולא אחרת". הערכים הנורמטיביים הם סיפור המעשה גופא, גילויים וההתנסות בהם מרחיבים את העולם המוכר של היום-יום ומעניקים ל"אני" חוויה של "להיות-בעולם" נוסח היידגר. מן הידוע כי במעשיות ובסיפורי הפנטזיה מסעות ההפלגה למחוזות הקסם הרחוקים הם הפותחים בפני הקוראים והמאזינים חוויות חדשות דרך המפגש עם יצורים, חפצים וגופי טבע מעולם אחר, שלא נמצא כמותם בסביבת החיים הרגילה. 

קשה מאד למצוא את המיזוג ההרמוני של dulce et utile (המתוק והמועיל) עליו המליצה הפואטיקה הקלסית. זה היה אתגרה של ספרות הילדים בתקופות שונות, אף כי לא תמיד. בספרות הילדים הישראלית, ובמיוחד יצירות שנכתבו בשנות ה- 70 וה-80 של המאה הקודמת, שיקפו סופרים את המחאה החברתית שלהם בהעלאת גיבור וגיבורה פרועים המפֵרים את האיסורים.

השינוי בסיפוריו של מלמד הוא לכיוון של אישור הנורמות, אין הוא מבקש מהפכות אלא לחזק מערכת של איזונים באמצעות ההרמוניה של המענג עם המועיל.

ספר מומלץ לבני-הנעורים וגם למבוגרים המתגעגעים לנעוריהם.

[הרשימה הופיעה תחילה בירחון אגודת הסופרים "מאזניים"]

* * *

אורה מורג, רותי ירדני כץ

חליפת מכתבים על אודות אורלי אינס

שלום רות, 

השקפות העולם שלנו כל כך שונות שאינני יודעת מהיכן להתחיל ולכן אצמד לעובדות ולחוקים.

ישראל עדין איננה איראן, וחוקי הניאוף השוררים שם לא קיימים [למזלנו] כאן.

באיראן סוקלים אישה שנאפה. באירן תולים אישה שלא כיסתה את פניה וצעדה ברחוב בלילה לבד.

מכאן שלשיטתך זה מה שהיה צריך לעשות למושא הערצתך – לאורלי אינס; כי לידיעתך, האישה עדיין נשואה, היא אם לארבעה, וייתכן שניהלה רומנים עם גברים נשואים [רחמנא ליצלן] גם בעת היותה נשואה. 

מה היית עושה לה?

למה רק לגבר?

אם את כל כך חסודה ודבקה בערכי היושר והתום וקדושת המשפחה אל תפרידי בין המינים. נערוף גם את ראשה, נפטר גם אותה מהפרוייקט הדגול שלה. כי הרי היא בילתה איתו את הלילה מרצונה החופשי. רק לפתע, בקטע הגלגול על הדשא, הגברת נזכרה [אחרי שנתיים] שזה לא כל כך היה לרוחה.

 אני בכלל מתפלאה איך זה את לא קוראת ליועץ המשפטי להגיש נגדה משפט על הדחה לדבר עבירה.

איך את מגינה על אישה כל כך מופקרת?

 ראש ממשלתנו הודה בניאוף והוא ראש ממשלה. רפול עזב את אשתו למען אהבה אחרת ואיש לא העיף אותו מהצבא. ליפקין שחק כנ"ל. דיין כנ"ל. והרשימה ארוכה.

למה?

כי איש מהם לא עבר על החוק. מותר לאיש ולאישה להתהולל ככל שנפשם תחשוק כל עוד הדברים בהסכמה, כל עוד הם לא קטינים או קטינות, כל עוד החוק מתיר זאת. 

והראייה – היועץ לא תבע אותו למשפט. 

אני יודעת שלא שיכנעתי אותך אבל זוהי תגובתי.

חג שמח.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

אורה יקרה,

קודם כל שבאמת יהיה חג שמח וכייפי. נכון, אנחנו לא באותו ראש. ישראל לא איראן וגם לא דרום אפריקה. בדרם אפריקה בכפרים, כאשר גבר מדבר לאישה היא חייבת לכרוע ברך. שם לאנוס אישה נשואה, רווקה, נערה זו דבר מובן מאליו. היום ועכשיו במאה ה-21.

את צודקת! משה דיין היה זנאי, קצב חולה מין, וכל הדוגמאות נכונות. אבל אורה, אילו את היית עוברת מסכת של איש בעל עמדה שכופה עצמו עלייך היית עוברת לסדר היום? אני בטוחה שלא. גם אני לא!

לגופו של עניין, כל אותם גברים כמו בר-לב, מוכשרים מצד אחד ומצד שני כל הזמן רוצים להוכיח שהם יכולים להוביל למיטה כל אחת, בנועם או בכוח, יותר בכוח כי הם בעלי הסמכות, שרמנטיים וכריזמטיים, הם לא מוותרים. אותי לא מעניין אם גב' אינס היא זונה, בת-זונה או אימא של הזונות. מה שחשוב שבר-לב הלך הביתה מהר-מהר כי הוא מעד בגדול בגללה, וידה היתה על העליונה. קצב זה מקרה הרבה יותר חמור. חיים רמון הפסיד את כל עולמו בגלל נשיקה מטומטמת. דיין וויצמן התפארו בחוצות על כל הכיבושים שלהם ונשותיהם אכלו חרא בגדול. אז זה בסדר? היית נותנת להם הכשר?

אורה, אשמח לשתות איתך קפה לבד ואולי כוס יין?

רותי

שלום רותי,

רצוי לדייק בעובדות: אורלי אינס לא עבדה תחתיו. היא לא ילדונת-פקידונת-פרגיונת – שמתרגשת משררה. היא יצאה  לבילוי הרומנטי-המיני-הלילי-הארוך – מרצונה החופשי. [היא ידעה והכירה את כוונותיו לגביה] ברגע שהיא לא היתה מעוניינת, הוא פרש.

 היא המתינה שנתיים עד שזה התאים לה ואז יצאה עם הסיפור.

 אני במקומה הייתי נכלמת ומתביישת שלמרות הפרוייקט החד והברור אותו היא  מובילה, היא  לפתע נאלמת דום. 

כשעושים סלט ומרק ושקשוקה מכל המקרים האחרים קל יותר לענות לטענות שלי נגדה.  אך כשבודקים מה בדיוק קרה באותו לילה,  זה נהיה בעייתי. 

וקפה או יין. למה לא.

אבל כנראה לא נגיע לעמק השווה.

חג שמח,

אורה מורג

* * *

רון וייס: המחדל של דורנו

סופר נידח שלום,

מתי דוד כותב במאמרו בגיליון 635: "ראוי היה שחבורה זו תכריז בפשטות על הזדהותה ותמיכתה ביוזמות המדיניות הקודמות שכבר נוסו ונכשלו כמו יוזמת ז'נבה, המפקד הלאומי..."

יוזמת ז'נבה לא אומצה על-ידי ממשלות ישראל ולא הוצעה לפלסטינים ולכן היא לא נדחתה על ידן ולא נכשלה. מיבחנה של יוזמת ז'נבה יהיה רק אם היא תוצע על-ידי ישראל לפלסטינים. להערכתי, אבו מאזן לא יוכל לדחותה מאחר ונאמניו ותומכיו הגדולים ביותר חתומים עליה.

התעלמות ממשלות ישראל מיוזמת ז'נבה, שלפיה יסופחו לישראל גוש עציון ומעלה אדומים, היא המחדל של דורנו. החמצה גדולה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: הרשה לי לומר לך שאתה אולי קצת נאיבי. יוזמת ז'נבה טובה בעיקר ליוזמיה, דוגמת יוסי ביילין, שניסה להשתמש בכספיה באחת ממערכות הבחירות הכושלות שלו, וסופו שדרדר כמעט כליל את מר"צ ועשה בכך טובה גדולה ל"ימין" הישראלי. שמענו שפרש לעסקים פרטיים. חבל. כי אילו היה ראש ממשלה, לא היו המחדל של דורנו והחמצת המלפפונים, וכבר היינו חיים בעידן השלום.

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

למשורר והסופר

פנחס שדה

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו

ישאו דברים ויקראו משיריו המשוררים

ארז ביטון / סבינה מסג / אלי אליהו / שחר מריו מרדכי

יוקרן סרט קצר של דינה גונה

"פנחס שדה, משורר"

שירה: רות נודלמן

מנחה: פרופ' נסים קלדרון

הטקס ייערך ביום חמישי, 28 באפריל, 2011

כ"ד בניסן, תשע"א, בשעה 18:00

הלוט יוסר ליד ביתו שברחוב דרך ההגנה 138, תל אביב

המשך הטקס יהיה במרכז בית ברבור 135 (מעבר לכביש)

* * *

מלאו 117 שנה להולדתה של אסתר ראב

אסתר ראב נולדה ב-25 באפריל 1894 בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה, אביה.

ביום שני, 25.4, ב"בימת-שיר" ברשת א' ובקול המוסיקה, 

ישודרו שירים של אסתר ראב בקולה.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

4. נישואיו להדסה, נישואיו ללאה.

הדסה אינה זקוקה לקיצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עומדת ברשות-עצמה, מתמקחת עם הפלאחים שמביאים חיטה לטחינה ומוכרים חלק מהיבול בעזרתה, ומשגיחה ביד רמה על העבודה, שנעשית באמצעות הסוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו מלבישים ליהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עוטרים שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סבורים שמעתה הבחור-הפרא נרתם בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

הדסה מקווה שבעלה הצעיר ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. בעלת חלומות היא, אך גם מעשית מאוד. היא מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שילך בדרך שהיא, ורוב יהודי העיר, רואים כמקובלת וכמכובדת – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

כאשר מחליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה הדסה. היא סבורה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קורה. יהודה אינו מסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתולה בו הדסה. דווקא לאחר שניראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – פורצים מקירבו המרד והמאבק.

מדי בוקר יוצא יהודה את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה סבורה הדסה שמגמת פניו לבית-המדרש – אך לא, הוא הולך לספרייה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או שהולך לביתו של ישראל דב פרומקין, עורך ה"חבצלת", שמרכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה מתיידד עם העורך, קורא אצלו עיתונים עבריים שמתקבלים מחוץ-לארץ, וכאשר מתאספת שם החבורה – שומעים לעיתים נגינה בכינור, והנאספים מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם לומדים תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שמתייחסים לספר הספרים רק כמקור להלכה ולתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-חדשה.

עבודת השדה מושכת את יהודה, שריריו מבקשים לעצמם פורקן. לעיתים הוא לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה"שבאב"; או שיורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב הוא חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג רעננות מן הרוח הצוננת שבהרי ירושלים, כולו תוסס ועורג לחיים הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בשדות הונגריה.

יחסיו עם הדסה מתערערים. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, ודאי הדריכה אותו בסתריה והיתה מאושרת בו. אך היא מתעקשת לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; מתנגדת לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה, ואינה רוצה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת להיות עובד אדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר ממשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף מביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים מספריית הטמפלרים – מגיעים הדברים עד משבר. הדסה, אישה מסורה אך בעלת-אופי, מגייסת לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותובעת מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם מאיימת על יהודה הצעיר שתזרוק את ספריו החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי אשתו וקרוביה, מתחיל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, ויוצא מדי פעם לדהרת-חצות מסביב לחומת העיר, ובבוקר הסוס מעלה קצף זיעה, כאילו שדים רכבו עליו בלילה. תעלולים אלה מוציאים לו שם של פורץ גדר ומשביע רוחות טומאה.

ערב אחד מתפרצים ירושלמים מאנשי הכולל, מקלות בידיהם, לבית שבו יושבת חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, ומנסים להפליא בהם את מכותיהם כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות מהלכות מפה לאוזן על החבורה – הם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה, חברים בארגון הסתר "הבונים החופשים", שמטרתו לקעקע את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו מתגוננים כאיש אחד נגד המתנפלים, ואינם נכנעים. יהודה צועק לעבר מנהיגם:

 "יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

מאוחר יותר באותו ערב חוזר יהודה לביתו נרגז וסוער. הוא מקווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו כמה טועים ירושלמים אלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן מחכים לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם מחליטים ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עומדת אשתו, דמעות בעיניה אך היא לא באה לעזרתו. דעתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ואינו יודע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה שמוליד הייאוש הוא ניגש לחלון הקרוב ומאיים על באי-הבית:

 "אם לא תרפו ממני אפתח את החלון ומיד יתפרצו הביתה השדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים החופשים'!"

האיום פועל את פעולתו ופורצת בהלה. הקרובים מרפים מיהודה ומסתלקים, אך לאחר ימים מעטים מודיעים לו שעליו לתת ללא דיחוי גט לאשתו.

לא חולף זמן רב והוא מתגרש מהדסה, שכבר הרה לו אך הוא אינו יודע זאת, וכשנולד ב-1878 בנו-בכורו מנחם-שלמה, הוא כבר רחוק ממנה וזר לה. הבן קרוי כניראה על-שם שלמה ראב, סבו של יהודה, שעלה, כזכור, ארצה ב-1863 ונפטר בירושלים עוד לפני עלייתם של שאר בני-המשפחה.

יהודה בן התשע-עשרה עוקר לזמן-מה לשכונה החדשה מאה שערים. המתיישבים הראשונים, ובהם גם בן-דודתו יהושע, מזמינים אותו לשם כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ליליות של גנבים ושודדים ערביים, שבאים מהכפרים הסמוכים.

הוא מטייל עם יהושע אל סביבות השילוח, קבר רחל והר-הזיתים, ובכל אותן שעות מרחיקות מחשבותיהם ושיחותיהם אל מעבר לחומות, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על האדמה שעתיד לקנות ההונגרי העשיר שבחבורה, דוד מאיר גוטמן.

*

יום אחד מתאספת חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בבית ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו נסיונותיהם לקנות חלקות-קרקע – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן, אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. אבל לאחרונה פיעמה תקווה חדשה בלב החברים. התקבל מכתב מאת חיים אמזלג, סגן הקונסול האנגלי ביפו ומגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לגוטמן וליואל משה סלומון כי מוצעת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי אימלבס, שליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופוריה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטייאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סלים קסאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם גוטמן, סלומון ושטמפפר – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – מושך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שבוקע מן החדר הסמוך:

 "ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמלים מוכרים ליהודה. זהו השיר היהודי העתיק, שאביו היה שר לו בילדותו בהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם ממקומו ויוצא לחדר השני, ובדרכו מצרף קולו לנערה, עד לסיום:

 "מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה משתתקת רגע בפתיעה, ואחר פורצת בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע את השורה האחרונה בעברית?

קולה ערב. כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים, ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה עוצר על פתח החדר ופנימה אינו נכנס. לא נהוג בירושלים שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו על-פי דין. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה שמוצאת חן בעיניך – היא להשתדך אליה ולזכות בהסכמת הוריה. והוא יודע היטב מיהי. זוהי לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם מאניש.

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת טיפוס בהונגריה ושניהם נחלו בה. אז נדרו שכאשר יחלימו מהמחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עוברים ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שנמצאת בידידות עם משפחת שיינברגר, באה אל לאזאר בהצעת השידוך, ויהודה סבור שלא במקרה, אלא הוא ולאה כבר בחרו זה בזה. ויש בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא יצא ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו, אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש – שקולות כנגד "מגרעותיו".

את חופתם של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים מעמידים בחודש שבט תרל"ח, 1878, בבית הגביר גוטמן ואשתו, חשוכי הילדים. גוטמן מתייחס אל יהודה כאל בנו, והוא הראשון מבין שני העדים שחותמים על הכתובה שנותן יהודה ללאה. זה יום קר, לאחר תקופה של גשמים. תנור בוער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, השותפים לחלום הקמת המושבה, יושבים סביב לשולחן ומיטיבים ליבם ביין ובעוגות. שמחה כפולה הם שמחים על נישואי בנו של חברם לאזאר עם בתו של חברם מנחם מאניש, ועל כי לאה ויהודה יהיו צעירי המתיישבים במושבה החדשה.

יהודה ולאה שוכרים דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרים בה בחודשי הקיץ. לאה מקשטת את החדר בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אוהבת ירק ופרחים ושואפת גם היא לצאת אל המרחב. מעודה לא הסתגלה ליובש, לאבק ולאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו; גם לא לאווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה. גם היא חשה כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדיהם חיים בריאים וחופשיים. בינתיים היא מטיילת עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – לעציציה.

 "הדסה לא הסכימה ללכת איתי לכפר. ואת, לאה, לא מתחרטת שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, ולעולם לא יהיה רב?"

 "רק רב לא תהיה?" עונה לאה, "גם בתור סוחר לא היית מצליח. אתה כמו אבא שלך – אומר מה שאתה חושב. אתה חרוץ ואמיץ, אבל ישר מדי, כמו ברון הונגרי שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יהודה, יהודה, אני כבר מכירה אותך ויודעת שלמרות עקשנותך, הלב שלך רך, אבל תדע לך שאני, שצעירה ממך ולא משכילה כמוך – עשוייה, תודה לאל, מחומר חזק."

לפרנסתם עובד יהודה בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית בשביל מוסדות ואנשים שונים בעיר. העבודה אינה נעימה ביותר. רוב המכתבים הם בקשות לתרומות ולנדבות, דבר שמנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה יודע שהעבודה זמנית, ויש דברים חשובים אחרים בחייו: אשתו והקמת המושבה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* באחד האמשים הלכנו לבקר את הסופר העל-זמני אלימלך שפירא ולאחל לו חג שמח ושאלנו אותו כיצד הוא מגדיר ספרות, וענה בשלוש מילים: "לבדות סיפור מעניין!"

בדרך חזרה פגשנו באפרים קישון, ששמח מאוד לשמוע שאנחנו משתמשים בחידושי לְשון העולה חדש שלו.

* המיליארדר היהודי-אמריקאי אלדון שדלסון, שעשה את הונו ממתן-בסתר לצדיקים, הזמין אותנו לבית-מלונו בלאס-וגאס להשתתף בוועידת בעלי החינמונים והמכתבים העיתיים בישראל – ועידה שמשתתפיה זוממים לקעקע את עיתוני-הנייר המסחריים של מדינתנו המזורגגת דוגמת "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

* אנחנו רוצים לעבור לגור בסוריה כי סוריה הקדימה את ישראל בביטול חוקי החירום! – קראו את החדשות המסעירות הללו בכותרות הראשיות ב"הארץ" מאתמול! – הו, מי יתננו אסד במקום נתניהו! – ושֶבֶת אוהבי ישראל גם יחד מעל דפי עיתון שוקן! השנה יחולקו גם פרסי נובל לזוכים הסוריים הצומחים רק בארץ חופשית מחוקי חירום!

* אזהרה לאבו-מאזן: קראנו שאתה מתכוון לבקר בעזה במסגרת הקמפולאג' של הקמת מדינה פלסטינית, אחת-כביכול, וסחיטה נוספת של כספי "פליטים" מהעולם המערבי [לא העולם הערבי ח"ו, כי אלה מכירים היטב את העוונטה הפלסטינית!] – ורצינו לייעץ לך שתספור היטב את תשע וחצי האצבעות שנשארו לך בשתי כפות-ידיך, כי בפעם האחרונה שביקרת בעזה, ויצאת משם במנוסה מבוהלת, סגרו עליך במהירות את חלון המכונית כדי שההמון לא ישלוף אותך החוצה לעשות בך לינץ' ברחוב – וככה נקטעה לך האצבע בדרך למוקטעה!

* קיבלנו מכתב ממפיק המעוניין לערוך סרט על אסתר ראב. מרבית האנשים שהכירו אותה כבר אינם בחיים, ענינו לו – וממנה לא נשארו קטעי סרטים משמעותיים. בהיותה בחיים ניסינו לעניין אנשי קולנוע וטלוויזיה בסרט או בראיון מקיף על אודותיה, לשווא.

הבמאי נדב לויתן המנוח הפיק סרט ארוך לטלוויזיה על פתח תקווה בשנת ה-100, ובו דקות אחדות עם אסתר, וזאת לאחר שהצוות שלו צילם אותה בוקר שלם בטבעון. אבל מאחר שעבדו אז בפילמים, נשאר רוב הראיון איתה גזור על הרצפה באולפן העריכה של פוזמנטיר, (אבא של אברהם פורז), והלך לאבדון, וכך הפסיד לויתן את אחת מיצירות חייו.

ראיון מצויין שערך עימה ירון לונדון בתוכניתו טן-דו בטלוויזיה הישראלית, שם הופיעה יחד עם שמוליק קראוס וטדי קולק, גם הוא לא נשמר.

מפעל סרטי העדות נתמך ומנוהל על ידי משרד התרבות וועדות של מומחים לספרות. את הלביאה המתה, אסתר ראב, איחרו. היה עליהם לחשוב על כך לפני ארבעים שנה ויותר. אבל ישנו החמוֹר החי, אהוד בן עזר, ולו היסטוריה ספרותית-ארצישראלית של יותר מ-130 שנה, שרובה חי וקיים ביותר מ-40 ספריו וספרי משפחתו, כולל כתביה וסיפור-חייה של אסתר ראב. אבל מה פתאום שיעשו סרט על אודותיו? הוא סופר נידח. הוא, כידוע, אינו שייך לספרות העברית! הוא כותב ספרים פורנוגרפיים.

* יש לנו חברים אשר כאשר אינם משמיצים את נתניהו, ברק, הממשלה השחיתות והמדינה, הם אינם חדלים לספר לאן נסעו ולאן יסעו, וכל סיפור שלהם ארוך יותר מסיפור יציאת מצרים בהגדת הפסח. יש לנו חבר בר-מזל, אשר לאן שהוא נוסע, השמש תמיד איתו, קיץ וחורף, ומעולם לא הפריעוֹ הגשם. ויש לנו חבר שכאשר הוא מחפש מסעדה טובה הוא קונה כרטיס טיסה. אנחנו מרגישים נחותים בחברתם, כי איננו יכולים להתחרות בנסיעותיהם, ומצד שני, אם נגן על הממשלה ונאשים בעיקר את הפלסטינים – דברינו עלולים לגרום לחברינו המבוגרים התקפי-לב.

אף-על-פי-כן הצלחנו להשחיל במיפגש האחרון מילים אחדות על כך שאנחנו, הקיץ, מקווים להגיע לחוף הים בתל אביב, שהוא רדוד, חולי, לרוב-צלול, חופשי-חינם עם כל השירותים, הצלה ומקלחות, בחורות יפות, בביקיני, שדיים מתפרצים ואחוריים מגרים, בייחוד הסדק שלעיתים החלק האחורי של הביקיני נבלע בו ולא נודע כי בא אל קרבו, ונותר רק התחת יתום, צרפתיות, רוסיות, מקומיות, השחייה מהנה, ולאחריה אספרסו עם סיגרילה בחוף גורדון. ובכלל, העיר נהדרת. היא כמו כפר גדול. שופעת נעורים ומיניות. יש מסעדות לא-יקרות. שווקים מקסימים לירקות, לפירות ולעתיקות, יש דיזינגוף סנטר וקניון רמת אביב, מוזיאונים, קונצרטים ותיאטראות למכביר, אפשר להגיע ברגל כמעט לכל מקום, מאות חתיכות חטובות מהלכות במדרכות וצריך רק להיזהר מאופניים!

* אולי ברוח התקופה ועל רקע הפעילות הדיפלומטית הערה להשקת "שיחות הקירבה" עם הפלסטינים, ביקש אובמה בברכתו ליהודים ולישראל לקראת חג הפסח – להפיק השתא גם לקח מדיני מסיפור יציאת מצרים. לדבריו הסיפור "מלמד אותנו שלא משנה איפה אנחנו חיים, יש דיכוי להילחם בו וחירות שיש להשיגה. בהעברת הסיפור הזה מדור לדור, מזכירים לנו את המחוייבות להילחם נגד סבל ואפלייה."

יש לשער שבדבריו אלה לא התכוון לבני ישראל, שיצאו ממצרים וצאצאיהם בישראל נהנים כיום מדמוקרטיה וחופש – אלא לפלסטינים, ואולי גם למצרים שהפילו את פרעה-מובאראכ ונפלו לתוך אנארכיה הקרוייה חירות! – והכוונה היא שכיום אנחנו פרעה ואילו הפלסטינים הם בני-ישראל הנמצאים עדיין בדיכוי, בסבל ובאפלייה!

* * *

יואב אהרוני

מעשה ברבי אליעזר

מדרש אישי בליל הסדר המשפחתי תשע"א

לפי אחת המסורות הפרשניות, מדבר "מעשה ברבי אליעזר" בהגדה של פסח, ברמז ובלשון סתרים, על פגישת חכמים בביתו של רבי עקיבא בבני ברק, שבה הוחלט על תמיכה במרד בר כוכבא. רבי עקיבא היה אביו הרוחני של מרד זה, והוא שהכתיר את מנהיגו, שמעון בן כוסבא, בתואר "בר כוכבא", שיסודו בפסוק: "דרך כוכב מיעקב". לפי מסורת פרשנית זאת, החכמים שסיפרו ביציאת מצרים "כל אותו הלילה" דיברו על יציאה לחירות באמצעות המרד, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית," כלומר: די לדבר, הגיעה עת לעשות.

הפירוש הזה מרתק, אבל מעורר תהיות. מפגש  היסטורי בין חמשת החכמים הנזכרים לא יכול היה להתקיים ערב המרד, כיוון שר' אליעזר הלך לעולמו שנים קודם המרד, וגם ר' טרפון נפטר (ברומא) לפני המרד. מפגש כזה לא היה יכול להתקיים גם בשום זמן אחר, כיוון שר' אלעזר בן עזריה היה עדיין נער רך בשנים כאשר ר' אליעזר הוחרם ע"י הסנהדרין, ובוודאי לא היה יכול להסב עימו לשולחן סדר אחד בבני-ברק.

מה, אם כן, אומר לנו המדרש הזה והמסורות הכרוכות בו, מדוע נשאר בהגדה של פסח?

לדעתי, השאירה המסורת את המדרש בהגדה דווקא משום הסתירות ההיסטוריות שבתוכו. בכך התחזק המסר הפנימי העליון האמור בו: היציאה מעבדות לחירות היא על-זמנית, על-היסטורית. כל לילה יכול להיות ליל יציאת מצרים עבור מי שיחליט כי מאס בעבדות והוא נחוש להשיג חירות, לשמור עליה ולחיות כאדם חופשי בן-חורין.

בערב פסח תש"ט [1949], זמן קצר אחרי תום מלחמת השחרור, פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי את שירו "נון". השיר מספר על נון הזקן, איש עברי מפשוטי העם, שנשא בשוויון נפש, נטול רצון עצמי, את כל תלאות העבדות, ובאותה אדישות התייחס גם לאותות ולמופתים שקדמו ליציאת מצרים. רק אחרי נס חציית ים סוף, כאשר משה והעם אחריו שרים את שירת הים, מבין פתאום נון את עומק העבדות שבה היה שרוי ואת גודל הנס שנעשה לו כאשר הים נקרע בשבילו והוא עתה בן חורין. בהבנה החדשה, המסעירה, הוא מחליק על ראש בנו יהושע (בן-נון). השיר מסתיים בשורה: "וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַיּוֹם." – "אָז" –  בליל יציאת מצרים, "היום" – בשנת תש"ט, כאשר יצאנו מחדש לעצמאות וחירות. אותו הירח דולק מעלינו גם הלילה, בשנת תשע"א, כאשר אנחנו עדיין נאבקים לשמור על החירות שבה זכינו מחדש לפני למעלה משישים שנה.

חמשת החכמים שסיפרו ביציאת מצרים לפני קרוב ל-2,000 שנה דיברו בה מתוך הבנה כי חירות ואחריות כרוכות זו בזו. מי שדורש חירות, חייב ליטול עימה גם את האחריות הכרוכה בה: אחריות לגורלו כמו גם אחריות למעשיו. אין חירות אמיתית בלי זה. לפעמים נגזרת מכך גם אחריות למעשים שקשה לקבל אותם, אבל הם הכרחיים. במקרים האלה מחייבת אותנו אחריותנו לחפש כל דרך להימנע מפגיעה מיותרת.

בשיר "זמר לשיר שמחת מעשה" מתוך "שירי עשרה אחים" כותב אלתרמן:

עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ.

כְּלֵי בַּרְזֶל חָגַרְנוּ.

לְיָתוֹם כְּאָב הָיִינוּ

וּבֶן-אִישׁ מֵאָב חִסַּרְנוּ.

הֶהָיְתָה אַחַת הַמְּלֶאכֶת

אוֹ הָיְתָה הִיא שְׁתַּיִם?

אוֹ תָּמִיד עוֹרָהּ הוֹפֶכֶת

הִיא בִּנְגֹעַ בָּהּ יָדַיִים?

מאז יצאנו לחירות מחדש לפני 63 שנה אנחנו חיים עם הדילמה הזאת.

הלוואי שנצליח לשמור על חירותנו ועל האחריות הנגזרת ממנה וכרוכה בה – הן כעם, הן כקהילה, הן כמשפחה והן כיחידים.

חג חירות שמח.

* * *

"עלי בריקדות" – שירי תש"ח

מכון ז'בוטינסקי שמח להזמינכם לערב של כיף שמוקדש לשירי המדינה שבדרך והסיפורים שמאחוריהם עם קובי לוריא. באירוע החגיגי, לכבוד יום העצמאות ה-63, ישא קובי לוריא הרצאה מוסיקלית מיוחדת, המוקדשת לסיפור השנים הדרמטיות של ערב קום המדינה בראי השירים. במפגש: שירים המספרים את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, סיפור המחתרות השונות והמאבק להכרה לאומית ומלחמת השחרור, כפי שמשקפים השירים.  אז למי ומתי נכתב "עלי בריקדות", מי היה "איש ההרמוניקה", ובאילו נסיבות נכתב השיר "הם לא ישברו אותנו"? ומנגד, מי היתה בת-שבע של הפלמ"ח, מיהו "דודו" ומיהי "שושנה, שושנה"? על שירי לטרון, ועל שירים שנדדו מימין לשמאל ומשמאל לימין. את קובי לוריא והשירים מלווה מצגת מאירת-עיניים והקהל מוזמן להצטרף לשירה.

המפגש המוסיקלי ייערך ביום ד', ל' ניסן תשע"א,4.5.11, בשעה 19.00,

 במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב. מחיר הכרטיס - 50 ₪. להזמנה מראש: נא לפנות אל סוניה, במזכירות המכון, טלפון 03-5287320, שלוחה 4.

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

מתכבד להזמינכם לארוע השקת הכרך ה-11:

זאב ז'בוטינסקי – איגרות – 1936

בהוצאת מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית

משתתפים: פרופ' אריה נאור – עורך כתבי ז'בוטינסקי. ד"ר עדו נתניהו – סופר, מחזאי, רופא. ד"ר משה הלוי – עורך איגרות ז'בוטינסקי. מר עמוס יובל – מנכ"ל מוסד ביאליק.

מר יוסי אחימאיר – מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

יום רביעי, כ"ג ניסן תשע"א, 27.4.2011, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

דמי כניסה – 20 ₪ (חברי עמותת המכון פטורים מתשלום)

הכרך החדש (וכן כרכי האיגרות הקודמים) יימכר בערב במחיר מוזל

* * *

הרצאה על הנושא:  התנועה האיסלאמית בישראל

ההרצאה השמינית במסגרת סדרת המפגשים "העולם הערבי והמוסלמי לאן?"

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב,

תתקיים ביום שלישי 3.5.2011 בשעה 18.00.

המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאוניברסיטת בר אילן, ירצה על הנושא:

התנועה האיסלאמית בישראל

משך המפגש שעה וחצי, כולל שאלות ותשובות.

דמי כניסה – 50 ₪.

לפרטים נוספים על הקורס ועל ההרצאות הבאות – נא לפנות אל:

סוניה, טל' 03-5287320, שלוחה 4

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של -51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל