גיליון מס' 637

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בניסן תשע"א, 25 באפריל 2011

עם צרופת מאמרו של מנשה הראל על חברון, וצרופות שניים מן המסמכים הראשונים לתולדות ראשית חיבת ציון והעלייה הראשונה: שער "ספר החשבונות והזיכרון" משנת 1867, בכתב-ידו של אליעזר ראב, המצוי בידי נינו אהוד בן עזר, ו"כתב גבאות לחברת ישוב ארץ-ישראל" ששלח הרב צבי הירש קאלישר בשנת 1867 לאליעזר ראב בהונגריה, ו"נגנב" מבנו יהודה על ידי י. יערי-פולסקין אבל נשתמר בפקסימיליה בספר היובל הראשון של פתח תקווה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: פוצ'ו: איפה עוד – לא גנבו את האפיקומן? // מה יותר טוב?  מצות, 2 שירים מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // שלום אילתי: יידיש תקנית יותר.

יוסי גמזו: לְחַלֵּק אֶת ווֹשִינְגְּטוֹן בֵּין שְנֵי עַמִּים...

Anti-Semitism doesn’t even mask itself as anti-Zionism!

By Alan M. Dershowitz

אורי הייטנר: 1. בעיניים פקוחות – בין שתי הגדות. 2. עורך עיתון בישראל – מכחיש שואה. 3. חוק הפרובוקטורים השלובים.  // יהודה דרורי: לא תורמים למשמיצים ולפטרוניהם. // יוסף דוריאל: העמדת הרוצחים למשפט גלוי! // אהוד בן עזר: ה"תש"ח" של קניוק לא כל כך נורא. // אלי מייזליש: שיחה אמיתית שהתנהלה השבוע ביני לבין קומוניסט [שהגיע ארצה ב-49]. // עזרא יחזקאל-שקד: עאדל מנע בוואן ליר. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // מנחם רוזנברג: תגובה להערה של אמציה סבר, על "מעיין שטוב" בירושלים. // איליה בר זאב: מוּל חלוני. // ד"ר גיא בכור: 1. מערכת ההגנה האקטיבית נגד טילים "מעיל רוח" – TROPHY. 2. פתרון התעלומה. // מתי דוד: שלום עכשיו – סיירת המלשינים. // יוסי שדה: מה תפקידו של מנהיג? // יוסף אורן: אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (ב'). // יוסי אחימאיר: מאיה שלי – הספר שלא הושלם. // ח.ג.: אני המומה. // תקוה וינשטוק: גינה קהילתית. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 5. חורש התלם הראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

איפה עוד – לא גנבו את האפיקומן?

בהקשר למכתבה של רות גיל, שסיפרה (בעקבות סירובו של יהודה ראב לגנוב את האפיקומן) שאף במשפחת חרל"פ המיוחסת מרחובות ביטלו את גניבת האפיקומן, אני רוצה לספר שגם בפסח הראשון של קיבוץ נתיב הל"ה הוחלט שלא גונבים את האפיקומן. היה זה מיד לאחר תום מלחמת העצמאות, בסביבות הקיבוץ שרצו מסתננים שבאו לגנוב לנו את פרי הבוסתנים שלהם ואנחנו החלטנו שלא נהיה כמותם, אנחנו לא נגנוב – אנחנו נשדוד!

ואכן באמצע הסדר, נשמעה יריית רובה, ושני שודדים רעולי פנים נכנסו לחדר האוכל עם רובים בידיהם והכריזו:

"זהו שוד! להרים ידיים! איפה האפיקומן?"

החבר'ה, שזיהו את קולו הדקיק של ציפציף, לא התרגשו, אבל מי שניהל את הסדר (אביו של לייזר נם) היה בטוח שזהו שוד אמיתי, וכדי למנוע שפיכות דמים, מיהר לקום והגיש בידיים רועדות, את האפיקומן.

השניים נסוגו עם שללם, לא לפני שהזהירו את הקהל לבל יעזו לטלפן למשטרה.

יותר מאוחר, כשהרוחות נרגעו והחבר'ה הסבירו לאימו המעולפת של לייזר שהכול היה בצחוק, הוכיח אביו של לייזר אומץ רב כשסירב בכל תוקף למלא את דרישתם של השודדים, אשר ביקשו תמורת האפיקומן לא פחות ולא יותר מאשר – לחם.

* * *

1. מה יותר טוב? 2. מצות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

1.

לפעמים אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי

מה יותר טוב

שהבעל יהיה מת והדירה נקייה

או שהוא חי ולא מפסיק ללכלך

ואני צריכה לנגב אחריו עם סמרטוט

ומה אני אגיד לכם

התשובה לגמרי לא פשוטה

כי אני למשל בכלל לא מלכלכת

אפשר ללקק את הרצפה

היכן שאני הולכת

2.

אם להקשיב למה שאומרים

אנטישמים

אופים היהודים מצות בדם

ילדים נוצריים

ויש יהודים שמאמינים לאנטישמים

לכן אצלם המצות אסורות

למאכלי חלב

* * *

שלום אילתי: ביידיש תקנית יותר

אהוד יקירי,

כשאני רואה או שומע יידיש משובשת לעילא, זה מטריף את דעתי. מה פלא שהיידיש הפכה למעין שפת גיחוך ולגלוג, רחמנא לצלן...

 על אחת כמה וכמה כשבן אדם מפיץ זאת ברבים... אתרום אפוא להפיכת השיר ההומוריסטי (שכמוהו מאות) ליידיש תקנית יותר מאשר הגרסה המדוברת של מ-דן (חדשות בן עזר 636):

במקום:

"זוג זוג זוג, מעקען מעשוגע וערן,

זוג א דו אוסט מיר ליב,

אוסט א מאמע טאמעוואטע,

מיט א פונים וי א שמאטע,

א בי דו אוסט א רייכען טאטע,

זוג א דו אוסט מיר ליב."

צ"ל:

זאָג, זאָג, מ'קען משוגע ווערן,

זאָג אַז דו האָסט מיר ליב.

האָסט אַ מאַמע אַ טאַמעוואטע,

מיט אַ פנים ווי אַ שמאַטע,

אַבי דו האָסט אַ ריַיכן טאַטע,

זאָג אַז דו האָסט מיר ליב.

בברכת חג ואביב

שלום אילתי

ירושלים

* * *

יוסי גמזו

לְחַלֵּק אֶת ווֹשִינְגְּטוֹן בֵּין שְנֵי עַמִּים...

אִם הַשְּמוּעוֹת צוֹדְקוֹת וְיֵש לוֹ, לְאוֹבָּמָה

תָכְנִית לִכְפּוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וְהָרָשוּת

הַפָלַסְטִינִית מַגָּעִים בְּתוֹךְ פְּרוֹגְרָמָה

בָּהּ יְגַלּוּ שְתֵּיהֶן גְּמִישוּת וְהוּא – נֻקְשוּת

אוּלַי סוֹף-סוֹף שְנֵי הַצְּדָדִים יָבִינו לָמָּה

זֶה אַקְט רָצוּי אֲבָל לְגַמְרֵי לֹא פָּשוּט.

כִּי גַם לְמִיסְטֶר פְּרֶזִידֶנְט בָּרוּר כַּשֶּמֶש

שֶזְּכוּת שִיבַת פְּלִיטֵי הַנַּאקְבָּה לִתְחוּמָהּ

שֶל יִשְׂרָאֵל – אֵין לָהּ סִכּוּי, אֲפִלּוּ שֶמֶץ,

לְהִתְקַבֵּל עַל דַּעֲתָם שֶל בְּנֵי עַמָּהּ

וְלֹא פָּחוֹת בָּרוּר לוֹ, לַנָּשִׂיא, כִּי מֶקַח

עַל הַכָּרַת בְּנֵי פָלַסְטִין בְּיִשְׂרָאֵל

כִּמְדִינָתָם שֶל יְהוּדִים לֹא יַעֲלֶה כָּךְ

עַל דַּעַת כָּל הַמְּקַוִּים לְהִגָּאֵל

בִּמְחִיקָתָהּ מִן הַמַּפָּה, כְּפִי שֶנֶּחְתַּם

בְּמַצְּעֵי אַשַ"ף וְחָמָא"ס בְּמוֹ עֵטָם.

כָּךְ שֶפְּשָרָה בִּדְבַר גְּבוּלוֹת 67'

גַם אִם בֵּינֵינוּ יֵש דּוֹגְלִים בָּהּ לֹא מְעַט

מִתּוֹךְ כְּמִיהַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית לִשְלוֹם-קֶבַע

בּוֹ לֹא לָנֶצַח תּאֹכַל חֶרֶב תּוֹךְ בְּלִיעַת

חַיֵּי אָדָם מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל בְּלֹעַ

מֹלֶךְ-הַקֶּטֶל הַטּוֹבְחֵנוּ כִּבְנֵי-צֹאן

כָּל עוֹד פְּסִיכוֹזַת הַגִּ'יהָאד קוֹרֵאת לִבְלֹעַ

אֶת יִשְׂרָאֵל בֵּין מַלְתְּעוֹת אִיסְלָאם קִיצוֹן

וְכָל עוֹד מוּם מְשִיחִיּוּת דַּת הָ"אַף שַעַל"

שֶל חוּלִיגָאנִים הַכּוֹרְתִים עֲצֵי זֵיתִים

שֶל כַּפְרִיִּים עַרְבִים נוֹסֶכֶת בָּנוּ רַעַל

לֹא תִתָּכֵן כְּשֶיְּהוּדִים הוֹפְכִים עֵיטִים.

כִּי חֲמוּמֵי-הַמּוֹחַ, אֵלֶּה מִשֶּלָּנוּ

מַמָּש כְּמוֹ אֵלֶּה מֵעַמּוֹ שֶל יִשְמָעֵאל

עוֹד לֹא תָפְסוּ מָה שֶתּוֹפְסִים כִּמְעַט כֻּלָּנוּ

שֶהֵם זֵהִים אֵלֶּה לְאֵלֶּה, אֵין הֶבְדֵּל.

אָז מָה נוֹתָר לוֹ, לְאוֹבָּמָה, לְהַצִּיל בּוֹ

אֶת יֻקְרָתוֹ הַמִּדַּרְדֶּרֶת בַּסְּקָרִים

וּבָעוֹלָם – אִם לֹא הֶגְיוֹן-הָאִימְבֶּצִיל, בּוֹ

יְרוּשָלַיִם תְּחֻלַק לִשְנֵי גְּזִירִים

וְאוֹטוֹמָאטִית הַשָּלוֹם טוּבוֹ יַנְחִיתָה

עַל אֶרֶץ זוֹ, שֶגַּם תָּכְנִית הַחֲלֻקָּה

שֶל מְדִינָה שְלֵמָה, לֹא עִיר, כְּלָל לֹא הִפְחִיתָה

תְשוּקָה עַרְבִית לִכְבֹּש כֻּלָהּ, לֹא רַק חֶלְקָהּ. 

אֲבָל צִפּוֹר קְטַנָּה מִוּוֹשִינְגְּטוֹן לַחְשָה לִי

שֶבְּאַחַד מִן הַלֵּילוֹת הָאַחְרוֹנִים

עָבַר אוֹבָּמָה בִּשְנָתוֹ טִלְטוּל מֶנְטָאלִי

שֶלֹּא דֻוְּחָה עָלָיו מִלָּה בָּעִתּוֹנִים

וְלֹא בָּרַאדְיוֹ אוֹ עָרוּץ שֶל טֶלֶוִיזְיָה

שֶכֵּן פִּתְאֹם בַּחֲלוֹמוֹ נִגְלוּ לוֹ שְנֵי

צִ'יפִים אִינְדְּיָאנִים שֶהוֹפִיעוּ לוֹ כְּמוֹ וִיזְיָה

שֶל שְתֵּי רוּחוֹ, בְּנוֹת רְפָאִים אֲשֶר מִנֵּיהּ

וּבֵיהּ אָמְרוּ לוֹ דוּגְרִי: "שְמַע נָא, מַר אוֹבָּמָה,

אֲנַחְנוּ שְנֵי רָאשֵי שְבָטִים, כְּבוֹד הַנָּשִיא,

שִבְטֵי אַלְגּוֹנְקִין וְאִירוֹקוֹי, שֶהוּקָמָה

עַל אַדְמָתָם עִירְךָ, הִיא ווֹשִינְגְּטוֹן .D.C

וְעַד שֶבָּאוּ וְנִשְּלוּ אוֹתָנוּ פֶּתַע

רוֹבֵי הַיֶּנְקִים וְרִשְעוּת אַלִּימוּתָם

חַיִּינוּ כָּאן מְאוֹת שָנִים רַבּוֹת לָבֶטַח

כְּכָל בְּנֵי עַם הַמֻּשְרָשִים בִּמְכוֹרָתָם.

כָּךְ שֶכַּיּוֹם, אִם בִּרְצוֹנְךָ לַחְלֹק לִשְנַיִם

בֵּין שְנֵי עַמִּים, בְּחָסוּתָהּ שֶל U.S.A

אֶת עִיר-הַנֶּצַח הָעִבְרִית יְרוּשָלַיִם

לָמָּה שֶלֹּא תַחְלֹק גַּם עִם צֶאֱצָאֵי

שְבָטֵינוּ אָנוּ, שֶהֻגְלוּ מִכָּאן בְּכוֹחַ

כְּמוֹ שֶהֻגְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד קְשוּחָה     

בִּידֵי בָּבְלִים וְרוֹמָאִים (נָא לֹא לִשְכֹּחַ!) –

לָמָּה שֶלֹּא תַחְלֹק אִתָּנוּ אֶת עִירְךָ?"

– "יֶשְנוֹ הֶבְדֵּל גָּדוֹל! זֶה לֹא אוֹתוֹ הַ-story!"

זָעַק אוֹבָּמָה בִּמְבוּכָה בַּחֲלוֹמוֹ.

 – "נָכוֹן," עָנוּ הַצִּ'יפִים, "בְּהֶבֵּט הִיסְטוֹרִי

קָדַמְנוּ כָּאן בִּמְאוֹת שָנִים לִבְנֵי עַמּוֹ

שֶל כָּל פּוֹלֵש אָמֵרִיקָאִי, מַר אוֹבָּמָה,

וְזֶה הֶבְדֵּל גָּדוֹל בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ

אְךְ בִּירָתָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה פִּי כַּמָּה

לְכָל בִּירָה שֶל כָּל אֻמָּה, כּוֹלֵל עִירְךָ

וְשוּם רוּסִי אוֹ צָרְפָתִי, אַנְגְּלִי אוֹ צֶ'כִי

לֹא הִתְפַּלֵּל אַלְפֵי שָנִים וְלֹא עָרַג

שְלוֹש פְּעָמִים בְּיוֹם כְּשֶדִּמְעָתוֹ עַל לֶחִי:

"אִם אֶשְכָּחֵךְ מוֹסְקְבָה, פָּרִיז, לוֹנְדּוֹן אוֹ פְּרָאג

תִּשְכַּח, אוֹבָּמָה, יְמִינִי" –  כָּך שֶמּוּטָב

שֶתִּתְרַכֵּז, אִם בְּעַל-פֶּה וְאִם בִּכְתָב

בְּעִנְיָנִים בָּהֶם פְּחוּתָה הִיא בּוּרוּתְךָ

כְּמוֹ אִי שְׂבִיעוּת רְצוֹן עַמְּךָ מִנְּשִׂיאוּתךָ...

* * *

Anti-Semitism doesn’t even mask itself as anti-Zionism!

By Alan M. Dershowitz

Published by The Wall Street Journal

I recently completed a tour of Norwegian universities, where I spoke about international law as applied to the Israeli-Palestinian conflict. But the tour nearly never happened.

Its sponsor, a Norwegian pro-Israel group, offered to have me lecture without any charge to the three major universities. Norwegian universities generally jump at any opportunity to invite lecturers from elsewhere. When my Harvard colleague Stephen Walt, co-author of “The Israel Lobby,” came to Norway, he was immediately invited to present a lecture at the Norwegian University of Science and Technology in Trondheim. Likewise with Ilan Pappe, a demonizer of Israel who teaches at Oxford.

My hosts expected, therefore, that their offer to have me present a different academic perspective on the Israeli-Palestinian conflict would be eagerly accepted. I have written half a dozen books on the subject presenting a centrist view in support of the two-state solution. But the universities refused.

The dean of the law faculty at Bergen University said he would be “honored” to have me present a lecture “on the O.J. Simpson case,” as long as I was willing to promise not to mention Israel. An administrator at the Trondheim school said that Israel was too “controversial.”

The University of Oslo simply said “no” without offering an excuse. That led one journalist to wonder whether the Norwegian universities believe that I am “not entirely house-trained.”

Only once before have I been prevented from lecturing at universities in a country. The other country was Apartheid South Africa.

Despite the faculties’ refusals to invite me, I delivered three lectures to packed auditoriums at the invitation of student groups. I received sustained applause both before and after the talks.

It was then that I realized why all this happened. At all of the Norwegian universities, there have been efforts to enact academic and cultural boycotts of Jewish Israeli academics. This boycott is directed against Israel’s “occupation” of Palestinian land—but the occupation that the boycott supporters have in mind is not of the West Bank but rather of Israel itself. Here is the first line of their petition: “Since 1948 the state of Israel has occupied Palestinian land . . .”

The administrations of the universities have refused to go along with this form of collective punishment of all Israeli academics, so the formal demand for a boycott failed. But in practice it exists. Jewish pro-Israel speakers are subject to a de facto boycott.

The first boycott signatory was Trond Adresen, a professor at Trondheim. About Jews, he has written: “There is something immensely self-satisfied and self-centered at the tribal mentality that is so prevalent among Jews. . . . [They] as a whole, are characterized by this mentality. . . . It is no less legitimate to say such a thing about Jews in 2008-2009 than it was to make the same point about the Germans around 1938.”

This line of talk—directed at Jews, not Israel—is apparently acceptable among many in Norway’s elite. Consider former Prime Minister Kare Willock’s reaction to President Obama’s selection of Rahm Emanuel as his first chief of staff: “It does not look too promising; he has chosen a chief of staff who is Jewish.” Mr. Willock didn’t know anything about Mr. Emanuel’s views—he based his criticism on the sole fact that Mr. Emanuel is a Jew. Perhaps unsurprisingly, fewer than 1,000 Jews live in Norway today.

The country’s foreign minister recently wrote an article justifying his contacts with Hamas. He said that the essential philosophy of Norway is “dialogue.” That dialogue, it turns out, is one-sided. Hamas and its supporters are invited into the dialogue, but supporters of Israel are excluded by an implicit, yet very real, boycott against pro-Israel views.

Mr. Dershowitz is a Law Professor at Harvard. His latest novel is “The Trials of Zion” (Grand Central Publishing, 2010).

* * *

אורי הייטנר

1. בעיניים פקוחות – בין שתי הגדות

אריה בן גוריון זצ"ל הוא עורך ההגדה של פסח של התק"ם, שיצאה לפני יותר משנות דור, והיא מקובלת עד היום כ"הגדה הקיבוצית". אב"ג, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים", ומי שעמד בראשו עד יומו האחרון, היה תלמיד חכם, איש תרבות בלתי נלאה ואדם מחויב מאוד ויצירתי ביותר. פעליו רבים, אך בעיניי, החשוב שבהם הוא עריכת ההגדה הקיבוצית.

מדי שנה, ממחרת פורים, החל אב"ג לנדוד בכל רחבי הארץ ולהרצות על ההגדה הקיבוצית. למזמיני ההרצאות הוא נהג לומר שהוא זקוק לשעתיים, כיוון שהוא יפתח את ההרצאה בהקדמה על ההגדה המסורתית. וכך, בתום שעה ו-55 דקות של "הקדמה" על ההגדה המסורתית, נותרו לו 5 דקות לספר באופן כללי על ההגדה הקיבוצית. והוא לא ראה בכך החמצה, משתי סיבות.

האחת, היא שההגדה הקיבוצית היא תולדה מובהקת של ההגדה המסורתית, ואי אפשר להבין אותה ואת משמעויותיה בלי להבין את ההגדה המסורתית. ההגדה הקיבוצית משוחחת עם ההגדה המסורתית, מתווכחת איתה, מתמודדת איתה, אך היא קשורה אליה בעבותות.

הסיבה השנייה היא שרוב הקוראים את ההגדה המסורתית, שהם הרוב המוחלט של האנשים בפניהם הרצה, בעיקר מדקלמים אותה, לא ממש מבינים אותה ואת מה שעומד מאחוריה ומאחורי הטקסטים שלה, וכך הוא לפחות הצליח ללמד אותם על ההגדה שהם קוראים...

על פי רוחו של אב"ג, כך גם אני נוהג בסדנאות שאני עורך על סדר פסח, כולל הסדנה שערכתי במוצאי שבת הגדול באורטל. בתערוכת ההגדות היו גם ההגדות של התק"ם והקיבוץ הארצי, ושני אלבומים גדולים על ההגדה הקיבוצית. ההגדה הקיבוצית היתה נוכחת מאוד בסדנה, אך לב הסדנה היה ההגדה המסורתית.

איזו הגדה עדיפה, המסורתית או הקיבוצית? לא אביע דעה פסקנית במאמר זה, אלא אציג את היתרונות של כל הגדה על פני חברתה.

היתרון הגדול של ההגדה המסורתית, הוא עצם היותה ההגדה המסורתית. כאשר אני קורא בהגדה המסורתית, אני יודע שכמוני מסובים כעת יהודים בכל פינה בעולם וקוראים אותה הגדה, בערך (בערך, כיוון שלכל עדה הנוסחים והמנהגים שלה, אך בסך הכל ההגדה היא אותה הגדה).

כאשר אני קורא את ההגדה המסורתית, אני יודע שזאת ההגדה שאבא שלי ואימא שלי גדלו עליה, ושגם הסבתות והסבים שלי והסבתות והסבים של הסבתות והסבים שלי קראו אותה.

יש במסורת הזו עוצמה אדירה, שכן היא מביאה לידי ביטוי את החיוּת הבלתי רגילה של העם היהודי, שבתנאים הבלתי אפשריים של הגלות והפזורה, של ניתוק מהמולדת והעדר ריבונות, שמרו על הקיום היהודי, על התרבות היהודית, על הקהילה היהודית, ועל האמונה והתקווה שנצח ישראל לא ישקר, שבלעדיה לא היתה ציונות ולא היתה קמה המדינה.

עם כל הביקורת שיש לי על ההגדה המסורתית, אותה אציין בהמשך, איני יכול שלא להצדיע למה שהיא מייצגת, ואני סבור שאת הביקורת עליה יש למתוח ממקום של ענווה כלפיה. ענווה, שהרי ספק אם ניתן ליצור תחליף להגדה שסבי סבינו קראוה, ולהיות בטוחים שנכדי נכדינו יקראו אותה.

היתרון הגדול של ההגדה הקיבוצית הוא התוכן שלה. ההגדה הקיבוצית מיישמת באופן הרבה יותר אמיתי ורציני את מטרותיו של סדר פסח.

"מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח." בהגדה המסורתית סיפור יציאת מצרים כמעט אינו נוכח. הוא נזכר, הוא נרמז, אנו מתמצתים אותו ב"דיינו", אבל הסיפור עצמו אינו נמצא בה. לעומת זאת, לב לבה של ההגדה הקיבוצית, הוא סיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע בתורה, ככתבו וכלשונו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – משמעות הציווי                                                                              היא האקטואליזציה של ההגדה, ככזאת העוסקת במשמעות של יציאת מצרים לימינו, כחג הגאולה הלאומית והחברתית. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר משמעותי בהגדה הקיבוצית מאשר בהגדה המסורתית. וכך, בתוך הטקסט המקראי של יציאת מצרים, לצד מדרשי חז"ל, מצורפים גם טקסטים ציוניים בני ימינו, כמו "קומו תועי מדבר" של ביאליק וטקסט של ברל כצנלסון, המבטאים את האקטואליזציה של סיפור יציאת מצרים ומשמעותה לימינו. בהגדות הקיבוציות הישנות יותר, בתקופת השואה והתקופה שאחרי קום המדינה, האקטואליות היתה בולטת הרבה יותר.

ההגדה הקיבוצית מסתיימת בפסוקים הבאים: "ערבי פסחים מאז ועד היום, מן המדבר של אז ועד ניסן תש"ח. מאנוסי ספרד ועד פסח תש"ג בוורשה החרבה. מעלילות הדם שבכל הדורות ועד המצה האסורה בבריה"מ. הזיכרון ההיסטורי שאינו מחוויר. זו התקדשות החג. זו טהרת הציפייה. זה ה'לחמא עניא'. ה'כל דכפין'. בית העבדים. החד-גדיא הנצחי. המרור שבכל הדורות. התקוות שבכל הלבבות. ליל השימורים שאינו דהה לעולם. מעבדות לחירות."

יתרון נוסף, חשוב ביותר עבורי, של ההגדה הקיבוצית על פני המסורתית, הוא היותה הגדה ציונית, להבדיל מההגדה המסורתית שהיא הגדה גלותית, שנכתבה בגלות ומבטאת הוויה גלותית.

ביטוי בולט לכך הוא הנוסח של "הא לחמא". בהגדה המסורתית נאמר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". איך אנו יכולים לומר זאת כאשר אנו יושבים השתה – השנה, בארעא דישראל – בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית, הריבונית, ולא הכא – "כאן", כלומר בגולה? מצד שני, הרי רוב העם עדין חי בגולה, וההגדה אינה עוסקת רק בגאולה האישית, אלא בעיקר בגאולה הלאומית. הנוסח בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל."

ביטוי בולט נוסף הוא ב"ארמי אובד אבי". בהגדה הקיבוצית הטקסט המקראי של יציאת מצרים הוא הטקסט המרכזי; הוא לב ה"מגיד". בהגדה המסורתית – המדרש על "ארמי אובד אבי." לכאורה, בכך ההגדה המסורתית נאמנה יותר למקור – למסכת פסחים במשנה, שבה לב ההגדה הוא לדרוש את "ארמי אובד אבי." אך מי שמתמצא בפרטים, ייתקל בבעייתיות באופן בו הדבר נעשה. ראשית, על פי המשנה, על האב, או על משתתפי הסדר, לדרוש את "ארמי אובד אבי," ואילו בסדר המסורתי איננו דורשים את הטקסט, אלא מדקלמים את מדרש חז"ל מלפני כמעט אלפים שנה.

אך מה שמשמעותי יותר – במשנה אנו נדרשים לדרוש את "ארמי אובד אבי," עד שיגמור הפרשה כולה. "ארמי אובד אבי" הוא טקסט מספר דברים שאותו אמרו החקלאים לכוהן הגדול, בימים שבית המקדש היה קיים, כאשר הגישו לו את ביכורי תבואתם. היופי בטקסט הזה, הוא שבחמישה פסוקים בלבד הוא מתמצת את כל תולדות עם ישראל מימי האבות ועד הכניסה לא"י. הפסוק האחרון במקרא הביכורים הוא "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש."

משום מה, בניגוד מפורש להלכה המופיעה במסכת פסחים, בהגדה המסורתית אין דורשים את הפסוק הזה, אלא מסיימים את המדרש ב"באותות ובמופתים." למה? כיוון שזו הגדה גלותית שנערכה לאורך מאות שנים והתאבנה בגולה. הרבנים שעיצבו את צורתה הסופית, לא רצו לעודד את רוח האקטיביזם הלאומי, ולכן הורידו המשפט הזה.

הציונות מרדה ברוח הגלותית הזאת וקידשה את רוח האקטיביזם הלאומי. בהגדה הקיבוצית אין קוראים את המדרש על "ארמי אובד אבי" אך קוראים את "ארמי עובד אבי" עצמו, וכמובן קוראים עד סוף הפרשה כולה, בדיוק על פי הוראות ההפעלה שבמשנה, בניגוד למסורתית. ובמקום לדרוש את הפסוקים, מיד לאחר מכן מסופר בהרחבה אותו סיפור, החל ב"וירד יעקב מצרימה וכל זרעו איתו" ועד הכניסה לא"י, בימים ההם ובזמן הזה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה. זה היום קיווינו לו, קמה מדינת ישראל."

הבדל נוסף, הוא הכנסת מוטיב האביב להגדה של חג האביב – בתחילת הסדר. לאביב אין כמעט ביטוי בהגדה המסורתית.

מעבר לשינויים הללו, מבנה ההגדה הקיבוצית דומה מאוד למבנה ההגדה המסורתית, ורבים מן הטקסטים של ההגדה המסורתית מופיעים גם בקיבוצית (ובהם, כמובן, הטקסט היחיד שעליו נאמר שמי שלא אמר אותו לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור).

אז איזו הגדה עדיפה?

כפי שהבהרתי בראש המאמר, לא אביע דעה חד משמעית, כיוון שאני בעצמי מתלבט. אני אוהב את שתי ההגדות. יתכן שהפתרון הנכון הוא לשלב – יותר מן ההגדה המסורתית בסדר ע"פ הקיבוצית ולהיפך. אולי לגוון – לעתים לקרוא אחת לעתים את האחרת.

ובכל זאת אמירה שיפוטית אחת – בהגדה המסורתית לא מופיע סיפור יציאת מצרים, אך ההנחה היא שטקסט ההגדה הוא המסגרת הטקסית ובסדר עצמו המשתתפים מספרים ביציאת מצרים וההורים "מגידים" לילדיהם. מי שאינו עושה זאת, אלא רק קורא את ההגדה – מוטב שיקרא את ההגדה הקיבוצית, וכך יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

יש יתרונות רבים לכל אחת משתי ההגדות ויש לכבד את מי שקוראים את זו ואת הקוראים את האחרת. אך דבר אחד מכעיס אותי מאוד, בכל פעם מחדש: ההתייחסות להגדה הקיבוצית כאל "הגדת חפיף", "הגדה לייט", "הגדה מקוצרת" ושאר טענות שפשוט אין להן שחר; אין בהן שמץ של אמת.

המשורר הפרטיזן אבא קובנר, שהיה שותף לעיצוב הגדות קיבוציות, אמר שבסופו של דבר ההגדה המסורתית, אותה ירשנו מדורות – רק אותה נוכל להוריש לדורות הבאים. ההישג ההיסטורי הגדול ביותר שאנו יכולים לצפות לו הוא שנצליח להכניס לתוכה משפט אחד, העוסק במאורעות דורנו, דור השואה והתקומה, שיישאר לדורות. אם זו גישתו, מדוע ערך מידי שנה בקיבוצו עין החורש סדר פסח על פי הגדה קיבוצית? כנראה שהוא הבין, שרק אם תהיינה בימינו הגדות ציוניות אלטרנטיביות ויהיה ציבור שיסב עימן לסדר, יש סיכוי שבסופו של דבר שורה כזו תכנס להגדה של פסח.

שבת שלום ופסח כשר ושמח!

2. עורך עיתון בישראל – מכחיש שואה

ישנן דרכים שונות להכחשת השואה. הדרך הפשטנית, הפרימיטיבית, היא לומר שלא היתה שואה, זו סתם המצאה. הדרך המתוחכמת יותר, ולכן המסוכנת יותר, היא האמירה שהיתה אמנם שואה ליהודים, אבל הרי גם היהודים עשו בדיוק אותו דבר – שואה לפלשתינאים. האמירה הזו, הפופולארית כל כך בקרב החוגים האנטישמיים בעולם, או כפי שהם מכנים את עצמם בלשון מכובסת "אנטי ציונים", היא אנטישמיות מן הזן הבזוי והנתעב ביותר.

עורך עיתון בישראל הוא מכחיש שואה, הנושא ברמה את המסר האנטישמי הבזוי הזה. שמו של התועמלן האנטישמי – סעיד עדוי. שמו של ה"דר שטירמר" שלו – "כל אלערב". והחמור מכל – האיש הוא כוכב באתר החדשות רב התפוצה ביותר בישראל – ynet.

ב-31.3, לאחר שהכנסת אישרה את החוק המובן מאליו, לפיו המדינה רשאית להפחית תקציבים ממוסד המציין את קיומה כשואה [נכבה], פירסם הנ"ל ב-ynet מאמר הכחשת שואה קלאסי, תחת הכותרת: "אל תגעו לי בנכבה." וכך הוא כתב, בין השאר:

"החוקים הגזעניים מהסוג הזה היוו את הגרעין וההתחלה שהובילו לשואת העם היהודי, או אם תרצו – ה'נכבה' של העם היהודי. אנחנו לא מכחישי שואה, אנחנו מכירים בה, למרות שלא היינו חלק בה. ורציתי לשאול למה מותר לעם היהודי לציין את השואה, בעוד שאסור לנו, התושבים הערביים, לציין את יום הנכבה? למה לקחתם לנו את הנכבה? ובאיזו זכות? איך אתם רוצים שאנחנו נכיר בשואה ובה בעת לא נכיר בנכבה שלנו? למה אתם מתכחשים לנכבה שלנו? איש אינו יכול להכחיש שיש היום כ-4-5 מיליון פליטים פלסטיניים שחיים במחנות הפליטים, מחוץ לארץ מולדתם, וסובלים בכל יום ובכל שעה. לא יעלה על הדעת שנכיר בנכבה של עם אחר ולא נכיר בנכבה שלנו. שלילת זכותנו לציין את הנכבה היא מעשה בלתי אנושי, טיפשי ולא דמוקרטי."

איזו זוועה! רק תלמיד מובהק של גבלס מסוגל לכתוב את דברי הנאצה הבזויים הללו. איך מתייחסים לשקר הזה? בראש ובראש יש להימנע מלהיגרר להשוואה הזאת, לנסות להסביר את ההבדל בין ה"נכבה" לשואה. ברגע שמסבירים את ההבדל הזה, נותנים לגיטימציה להשוואה. הרי התגובה של המשווה תהיה: "אוקיי, נכון ב'נכבה' לא היו תאי גזים אבל..." יש להיזהר מכניסה למלכודת הכחשת השואה הזו, ולמתן לגיטימציה כלשהי לעצם ההשוואה.

מה שכן ראוי, הוא להתייחס לאמירה "למרות שלא היינו חלק בשואה," ולהזכיר את מנהיגם הבלתי מעורער של הפלשתינאים בתקופת השואה, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, שהיה בן בריתו של היטלר ותומך נלהב בשואה.

מן הראוי לחשוף את שקר ה"נכבה". אכן, קרה אסון לפלשתינאים. כל הפסד במלחמה הוא אסון. מי שמפסיד במלחמה על כל הקופה ומאבד את כל הקופה חווה אסון כבד. אפשר וראוי לכבד את אבלם של הפלשתינאים על תבוסתם במלחמה. אבל יש לשים קץ לשקר שלהם אודות נסיבות "נכבתם".

האמת ההיסטורית, היא שב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית וערבית. יפו, לוד, רמלה, הגליל המערבי, חלקים רחבים מהנגב ועוד היו חלק מן המדינה הערבית. היהודים קיבלו את ההחלטה במחולות וריקודים עד אור הבוקר. הפלשתינאים קיבלו את ההחלטה בהתנפלות על היישוב היהודי, למחרת ההחלטה, בניסיון להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. ביום הקמת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל על מנת להטביע את המדינה בת היום בדם. במלחמה הזאת, ש-100% מן האחריות עליה מוטלת על הערבים, היהודים ניצחו – קמה מדינת ישראל. 100% מן האחריות על תוצאותיה מוטלת על התוקפן. אכן, איש לא יכחיש את ישיבתם של מיליוני פלשתינאים במחנות פליטים. זה מחיר התוקפנות הרצחנית שלהם. זה מחיר ההחלטה של מדינות ערב לא לשקם את הפליטים אלא להנציח את "פליטותם" עשרות שנים, ככלי במלחמתם נגד מדינת ישראל, שעם קיומה טרם השלימו עד היום.

חלפו 3 שבועות מאז פרסום מאמר הכחשת השואה ב- ynetוהאתר שוב אירח את המסית והמדיח – הפעם למאמר שבו הוא מטיף לנו ללמוד משהו מפסח. ושוב, אותו סגנון ואותם מסרים. הפעם טענת הכזב שלו היא שבמקום להפנים את ערכי חג החירות, אנו שוללים את חירותם של ערביי ישראל והוא מפרט: "חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש העבודה, חופש המחשבה, שמירה על האדמה, לתת לכולם את האפשרות לחיות ולהתקיים בכבוד, ולזכות בשוויון הזדמנויות," וכו'.

הוא רק שוכח לציין, שהערבים היחידים במזרח התיכון שבאמת ובתמים נהנים מכל הזכויות הללו, הם אך ורק ערביי ישראל. סביר להניח, הלוואי ואתבדה, שכך יהיה גם לאחר גל המהפכות במדינות ערב. הנה, אפילו הזכות לשקר, להעליל, להסית, להדיח ולהכחיש את השואה ניתנת להם, בעיתונות החופשית בערבית ובעברית, כפי שתלמידו של גבלס יודע היטב לנצל לרעה.

אהוד: בשעתו הייתי כותב מדי פעם למדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות" והתפלאתי על כך שמעולם לא הופיעו מאמריי אלה גם באתר  ynetשל העיתון – ועל כך אמר לי עמוס כרמל, שערך את המדור באותם ימים עד שהוחלף, כי גם את מאמריו-שלו אין מפרסמים באתר הזה. לימים קיבלתי רשימה לפיה אורלי פופר, עורכת מדור דיעות ב- ynet– משתתפת במחסומים והיא אחת מארגון נשות ווטש. ללמדך למי יש סיכוי לפרסם דבריו באתר ולמי לא.

3. חוק הפרובוקטורים השלובים

אם חותמי "הכרזת העצמאות הפלשתינאית" היו מכנסים מסיבת עיתונאים כדי להסביר עמדה פוליטית המצדדת במדינה פלשתינאית ובהכרה ישראלית בהכרזה כזו, היה זה אקט סביר ולגיטימי לחלוטין, לביטוי עמדה כיצד לפתור לדעתם את הקונפליקט עם האוייב.

הם העדיפו פרובוקציה – לבוא דווקא למקום שבו הוכרזה מדינת ישראל, להיות "המכריזים" על העצמאות של האוייב, כלומר להציג ולייצג את הצד שלהם. למה? פרובוקציה לשמה. פרובוקציה שקופה והזויה.

איך ראוי להתייחס לפרובוקציה כזאת? מאחר שאין היא שווה פיהוק, מקסימום גיהוק, ראוי היה להתעלם ממנה. הבעייה שתמיד יש קיצונים מתלהמים שישחקו לידי הפרובוקטורים ויעשו להם את היום. וכך הגיעו פעילי ימין רדיקאלי, העצימו את הפרובוקציה ושיתפו עימה פעולה. האם מארגני האירוע שילמו לאנשי הימין כדי שיבואו "להפריע" להם? או שמא אנשי הימין שילמו למארגני האירוע כדי שיארגנו את הפרובוקציה? כך או כך – שוב ראינו איך חוק הרדיקאלים השלובים עובד היטב.

אהוד: אוננות היא שלב חשוב מאוד בהתפתחות המין האנושי. אוננות יהודית כשהיא מלווה בפינטוז פלסטיני – על אחת כמה וכמה, ובכל המובנים.

* * *

יהודה דרורי

לא תורמים למשמיצים ולפטרוניהם

האפשרות היחידה שנשארה לכל אחד מאיתנו לגרום לכך שהמוסדות האקדמאים בארץ יקיאו מתוכם את משמיצי המדינה היא לפנות לתורמים שלהם בארץ ובתפוצות ולהעמידם על העובדה שתרומותיהם למוסדות אלו משרתות אנטישמים ואויבי מדינת-ישראל.

לפני כ-30 שנה הייתי ממונה על איסוף כספים למען הקרן הקיימת לישראל בדרום מערב ארה"ב. הצלחתי בתפקידי זה בכלל – ובפרט בכל פעם ששיכנעתי תורם שכספו מועבר לפרויקט מיוחד, לפרויקט התורם להתפתחותה של המדינה. מאות יהודים טובים בחו"ל תורמים מדי שנה לאוניברסיטאות, לבתי-חולים ולפרויקטים המסייעים למדינה ולמוסדותיה.

לפני מיספר שנים גיליתי שמוסד אקדמאי מסוים (בצפון) הסיר את ההטבות ליוצאי צה"ל, ובו-זמנית לא רק שקבע הטבות לסטודנטים ערבים, אלא גם נתן להם חופש התארגנות, שכלל אסיפות והסתה נגד המדינה. הנהלת המוסד הנ"ל סירבה לכל דרישה למנוע זאת והתבצרה מאחורי עקרונות מעוותים של שיוויון ודמוקרטיה – כביכול.

ברור לכל שאין דינו של הסיוע לחייל ששירת בצה"ל 3 שנים כדינו של בחור ערבי שישב בביתו או עבד לפרנסתו כל אותה עת. ברור שהשיויון לא מתחיל בשערי האוניברסיטה! ברור גם שחופש הדיבור אינו כולל חופש ההסתה, ובעיקר לא קריאות "אטבח אל יהוד" והנפת דגלי פלסטין בתחומי האוניברסיטה, וגם לא הזכות להפריע לאישים פוליטיים להרצות באוניברסיטה אם הם לא בעד זכויות ה"עם" הפלשתינאי.

מאחר והיו התעלמויות מפניותיי הישירות (וגם הבלתי ישירות) להנהלת המוסד האקדמאי הנ"ל, השגתי את רשימת תורמיהם בחו"ל, ובמכתבים אישיים לכל אחד מהם (בליווי קטעי עיתונות מתורגמים) סיפרתי להם באיזה סקנדל הם מעורבים, כיצד הם מסייעים לאנטי-ציונים ולאנטישמים בפועל... וידוע לי מתוך המערכת שלהם שפעילותי נשאה פרי. הנהלת המוסד חזרה בה ממרבית החלטותיה (ה"שוויוניות" כביכול), ואסרה על פעילויות רבות של הסטודנטים הערבים. כך אתם לומדים שיש להכות בכיסם של יפי הנפש ה"נאורים" הללו כדי שיבינו את הגבול בין הסתה לזכות ההתבטאות.

לאחרונה קראנו ב"מעריב" על תורם יהודי בארה"ב אשר מעכב תרומת ענק לאוניברסיטת בן-גוריון בגלל מערכת ההסתה האנטי-ישראלית והפרו-אשפי"ת שמנהל מתוכה ד"ר ניב גורדון, כאשר העומדת בראש האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, המזוהה עם השמאל, מגוננת עליו ועל פעילותו המתועבת, וטוענת בשמו לדמוקרטיה ולחופש הביטוי (טיעון שהוא מפלטם של כל הנבלים המסיתים נגדנו).

בחודש הבא יבואו מכל התפוצות חבורה נכבדת מאוד של תורמים לכנס חבר הנאמנים של אוניברסיטת בן-גוריון . בדעתי, ובדעת כל מי שיכול להצטרף למאמציי – להסביר לנציגים האלו מכל העולם שתמיכתם במוסד זה צריכה להיות תלויה בהרחקתם של המסית ניב גורדון והעומדת בראשה פרופ' רבקה כרמי, התומכת בו.

בל הקישקושים על הסברה חיובית, על פשרות ועל שכנוע ידידותי, עבר זמנם! אנחנו במלחמה על עתידנו ועל תדמיתנו, ולכן את האוייב יש לנטרל, וכיום אנו מבינים מיהו, וכיצד יש לפעול נגדו.

* * *

יוסף דוריאל: העמדת הרוצחים למשפט גלוי!

אהוד בן עזר היקר,

להלן תשובתי להערותיך על הצעת החוק לעונש מחייב על רצח ממניעים נאציים.

אם קראת בספרי "ללמוד מהחיים" את התיאור המלא של תכנית "חקיקת הגנה לישראל", ודאי נוכחת שנעשתה כאן עבודה יסודית של כמה שנים, ללא "שליפות מהמותן" בעקבות אירוע כזה או אחר.

לכל צעד אפשרי שלנו למלחמה בטרור – בניתי פרדיגמה של תגובה צפויה מנגד (כולל זו של "העולם"). בעקבות זאת, החשש שהבעת מחטיפת בני ערובה שלנו – למניעת ביצוע גזר דין מוות לפושעים שלהם – לא נראה לי ריאלי בתנאים הנתונים.

פרשת תליית שני הסרג'נטים הבריטיים בידי האצ"ל ב-1947 מוכרת לי מקרוב, מאחד החברים הטובים שלי שהשתתף בפעולה. המצב כיום שונה לחלוטין, ולו רק מהסיבה שבידינו יש הרבה יותר "בני ערובה" מועמדים להריגה חוקית ממה שיכול להיות להם גם אם יבצעו חטיפה "מוצלחת".

החוק שאני מציע, אם יופעל בחוכמה, הוא ערובה יחידה – לקבל חטופים שלנו בחזרה כשהם חיים, ולא כפי שקיבלנו אותם מהחיזבאללה. במצב הנוכחי (והלוואי ואני טועה!) אם נקבל חזרה את גלעד שליט – זה יהיה לפי נוסחת החיזבאללה.

אשר להצעתך "להרוג את הטרוריסטים מיד עם תפיסתם" – באמתלה זו או אחרת – כבר היינו בסרט הזה, בפרשת קו 300, ואוכל רק להזכיר לך לאיזה בוץ נכנסנו אז. לעומת זאת, העמדת הרוצחים למשפט גלוי, בו הם חושפים את מלוא האנטי-אנושיות שלהם, כולל הרקע החינוכי עליו צמחו, יכולה לתרום להסברה ההתקפית שכה חסרה לנו כיום במלחמה בטרור. אם יש מקרים בהם מוצדק לערוך משפטי ראווה – אלה הם המקרים.

אשמח אם נוכל להמשיך בחילופי דעות בנושא בכללותו, בערב העיון על הספר "ללמוד מהחיים", שיתקיים ביום ה', 12.5.11, בשעה 18:30, במוזיאון ז'בוטינסקי, ברח' המלך גורג' 38 בתל-אביב, אליו אני מזמין אותך, ובאמצעותך – גם את הציבור המיוחד של קוראי עיתון זה.

שלך, בברכה, ושוב – בהוקרה על מעשיך,

יוסף דוריאל

* * *

אהוד בן עזר

ה"תש"ח" של קניוק לא כל כך נורא

כי אנחנו מצטיירים בו כל כך מסכנים

יורם קניוק: "תש"ח", ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב, 2010, 190 עמ'

עם מירה קניוק, אחותו הבלונדית היפה של יורם קניוק, למדתי בכיתה אחת, הומאנית-ספרותית, בבית הספר תיכון חדש בתל-אביב. כלומר שהיא כיום בת גילי, בסביבות ה-75, ובשנת 1948, תש"ח, היתה בת 12. והנה מספר יורם קניוק ב"תש"ח" על יום אחד בתל אביב בשנת 1948, כשהוא חוזר מאמצע המלחמה לביתו: "...ומיהרתי לחדר שלי ושל אחותי מירה, שהיתה אז כבת שבע, וטרקתי את הדלת מאחורי ולא יצאתי זמן ארוך." (עמ' 21).

ובמקום אחר הוא מספר כיצד בלילה חשוך, מעל פסגת מצדה, בחנוכה 1946, "בשכרון חושים הבטתי באורות היפים, המנצנצים מרחוק: חברון, בית לחם, בית גאלה במיוחד, אך גם ירושלים." (עמ' 42).

אז איך אפשר להתייחס ברצינות לרומאן-כביכול-אוטוביוגראפי שהמספר טועה בו בחמש שנים לגבי הגיל של אחותו הקטנה, ורואה בו בלילה מפסגת המצדה אורות רבים שלא היו אז ככה, ובייחוד שכלל לא היה אפשר לראותם ממנה?

מה עוד שהמספר עצמו, מבולבל וכרגיל – גם בעד וגם נגד, גם משמיץ וגם בוכה, ומעיד על עצמו מדי פעם שאינו בטוח אם מה שהוא מספר אכן כך קרה באמת.

סיפר לי סופר, ששמע מפי סופר אחר, ששמע מפי אחת הדמויות האמיתיות הנזכרות בשמן ב"תש"ח", שאין אפילו מילה אחת של אמת בספר. ואולם אף אחת מהדמויות הללו לא הסכימה שדברים אלה יצוטטו בשמה המלא. נראה שלא רצו להתעסק עם ההצלחה הספרותית והפוליטית של קניוק בעקבות הספר, ההזוי-למחצה, שיודע כל כך טוב להיות כל כך טוב על צד הנרצחים והרוצחים כאחד ולזכות בטוב שבשני העולמות – גם הפלמ"חניק שהביא לנו את המדינה, וגם מי שכואב את העוול הנורא שעשינו לערבים. אז טרם קראו להם "פלסטינים" כי הם סירבו לראות עצמם כיישות נפרדת אלא כחלק מהעולם הערבי, הקם עלינו להרגנו.

כאן הוא מגן על ערבי-יפואי מפני לינץ' בידי יהודים בתל-אביב, שם הוא יורה בחייל-חבר שרוצה לירות בילד ערבי ולבסוף הורג את הילד. ואולי לא? הרי מדובר כאן בסופר בעל מצפון, שתמיד נמצא משני הצדדים של המתרס, בדומה אולי לגב' רעיה ירון, דוברת מחסום ווטש, שתמונתה כשהיא חובקת את אימו של הרוצח מעוורתא, ששחט את משפחת פוגל באיתמר – מופצת עתה באינטרנט.

אבל מה – העובדות העיקריות ב"תש"ח" של קניוק הן נכונות: הוא היה לוחם. זאת היתה מלחמה אכזרית שבה נהרגו מטובי בנינו, ובהם רעיו לנשק. מצבנו היה אז גרוע מאוד ולא היה אפשר להצטעצע ב"אחוות עמים" נוסח "השומר הצעיר", ולכן, כנראה בצדק – על דיעותיו, היכו אותו חבריו לקורס פלי"ם בלילה בשדות-ים.

לוחמים ערביים מקומיים, וגם לוחמים ערביים ממדינות-ערב שפלשו לארץ-ישראל, הרגו בנו, וגם אנחנו הרגנו בהם. היו מקרים של אכזריות, בעיקר מצידם, כפי שקניוק עצמו מתאר איך התעללו בגופת חבר שלו. המלחמה הזו היתה, והיתה צודקת. וכל הצדקנות של קניוק ברוח הזמן הזה, שמבשרה החרוץ הוא בד"כ עיתון "הארץ" – לא תוכל לה ולא תלכלך אותה.

אבל מה שחשוב יותר הוא שקניוק יודע לספר. הספר כתוב היטב. מרתק. לא מעורר אמון אבל מושך לקרוא כי קניוק יודע לתאר בציוריות רבה. יש לו סגנון בכייני, מבולבל, וכובש את הקורא, ויש לו חוש לתיאור פרטים כאילו-מדוייקים שבזכותם אתה לא זורק את הספר באמצע הקריאה, אפילו וגם כשהוא מגעיל אותך ואתה לא מאמין לו – שהרי ללא הטענה של "אמת דיברתי" אין קיום מוסרי והיסטורי לספר.

מה דעתכם על קטע הזיכרונות שמקפל כמו בטיפה סרוחה את כל אופיו של הספר:

"תקופת מה התגוררנו במתבן של קרית ענבים ואחרי כן מתחת לגג הענקי של הרפת, שאולי היתה ריקה ואולי לא לגמרי ריקה. מאוחר יותר התגוררתי באוהל גדול בכניסה לקיבוץ. מדי פעם היו מושיבים אותי בחדר האוכל מול איזה ג'חש [כינוי ערבי לבחור צעיר, כאן יהודי. – אב"ע] שהחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות "לטיף", היא כמובן נפתחה מלמעלה. בתוכה הוא החזיק אוזן של ערבי. בכל פעם שנשאל הוא אמר שקטף אותה במקום אחר. כאשר היה מוציא את האוזן בחדר האוכל כדי ללעוס אותה כמו שלועסים מסטיק, היו בחורות שברחו, וכך הצליח לקבל עוד קצת מזון. זה לא היה בסדר שלא גערנו בו אבל היינו עייפים ורעבים, וכל לילה יצאנו לאיזה קרב, והיינו מקבלים כוס או שתי כוסות מים ליום לשתות ולהתרחץ, והיו כאלה שגם עשו עם כוס המים כביסה." (עמ' 130).

ולהקורא ינעם.

ואולי כל מה שביקש קניוק הפלמ"חניק-לשעבר היה רק להוסיף עוד צ'יזבאט ל"ילקוט הכזבים" של חפר ובן אמוץ?

מכל מקום, אם מדובר ברומאנים שיצאו לאחרונה על אודות מלחמת השיחרור, אנחנו שבים וממליצים על הרומאן הביוגראפי המדהים בעוצמתו וביושרו של ישראל זמיר, "לכבות את השמש", שאזל, ושאותו אפשר לקבל בקובץ וורד אחד בפנייה אלינו.

* * *

אלי מייזליש

שיחה אמיתית שהתנהלה השבוע

ביני לבין קומוניסט [שהגיע ארצה ב-49]

שיחה זו התנהלה השבוע, ביני לבין איש מהיישוב שעלה ארצה כנער מאירופה באחת הספינות הישראליות הראשונות לאחר מלחמת תש"ח, סיים תיכון יוקרתי בארץ, וכן את כל שלושת התארים עד דוקטור לפיזיקה ועבד עד לפרישתו כבכיר באחת מהשלוחות היוקרתיות של תעשיית המדע והעתיד שלנו.

הוא ידע היטב, כי מולו כבר-שיח, נמצא יליד הארץ מזה כמה דורות, דובר ערבית ומכיר מקרוב את תרבותה ובעיקר, לוחם מחתרת. הוא מכיר אותי עשרות שנים וכן שהעיסוק שלי: תולדות עם ישראל.

תחילת השיחה התנהלה בעניין כלשהו עם שמות כמו איינשטיין, העם היהודי, ואפילו המילה 'תורת הקוונטים' התגנבה לשיחה, ומכאן גלשה השיחה לענייני היום: נתניהו והליכוד, הפתרון הרצוי לעם ישראל בסכסוך עם הערבים וכן עתידו של העם היהודי לא רק בארץ אלא בעולם כלו.

ברצוני לציין כי מאז פרישתו לפני כמה שנים הוא עוסק בעיקר בקריאת אתרי אינטרנט וכל הידע שלו בענייני אקטואליה והציונות, בא משם. למותר לציין שאיש זה, קומוניסט מוצהר, מעולם לא היה בחייו בבית-כנסת ואין לו מושג מה זה: סידור, משנה, תלמוד או מי זה ר' יוסף קארו ולהבדיל הסופר י.ח. ברנר וסופו בטבח [לאחר] הפגנת האחד במאי ביפו הערבית ב-1921.  

הנה תקציר מהשיחה שארכה יותר משעתיים:

הוא: קראתי ששמיר [ראש הממשלה] רצח את ההוא משבדיה.

אני: אתה מתכוון לרוזן ברנדוט?

הוא: כן! [ואז הוא עשה עם אצבעו כמי שיורה באקדח] כן, ככה.... ככה... הוא לחץ על ההדק.... הוא שמיר...

אני: אל תדבר שטויות. שמיר היה אז בתל-אביב, ההתנקשות היתה בירושלים, וכיום כולם יודעים שיהושע כהן, שהיה אח"כ איש של בן-גוריון בשדה בוקר, לחץ על ההדק... יש לך בכלל מושג מי זה יהושע כהן?

הוא: אתה רוצה לראות את העיתון?

אני: אם תראה לי עיתון ששם כתוב ששמיר לחץ על ההדק תקבל 100 אלף דולר היום במזומן, ואם לא תוכל, תשלם לי רק 100 דולר – מסכים?

הוא: אז לא. אבל הוא נתן את ההוראה... ככה קראתי...

אני: אז אם ידעת שהוא 'רק' נתן את ההוראה מה אתה מתלהב ומתפרץ כאילו הרווחת מיליון ואומר: 'שמיר ירה...' – איך אפשר לנהל ככה שיחה?

הוא: אבל הלח"י רצה גם לרצוח את צ'רצ'יל... אתה רוצה לראות את העיתון?

אני: מי כתב?

הוא: אחד מראשי לח"י שעדיין חי...

אני: לא קראת שום דבר כזה. אולי קראת שהתפרסמו מסמכים מפי בכיר של ה'מוסד' הבריטי דאז [MI5], כי בעת חקירתו של אליהו בית-צורי, אחד מהמתנקשים בלורד מוין, שהלח"י התכוון להתנקש בצ'רצ'יל... ובבווין. [שנבחר לשר החוץ רק לאחר הפסדו של צ'רצ'יל בבחירות ביולי 1945 – חודשיים לאחר המלחמה]. איזכור שמו של בווין בנשימה אחת מעידה כי ה'מסמך' הוא זבל שאינו ראוי בכלל לדיון.

אז לא קראת שום מסמך של "אחד מראשי לח"י שעדיין חי", כי ה'בכיר' הוא אליהו בית-צורי.. [הי"ד]. אתה לא יודע מה שאתה קורא ואין לך מושג בהיסטוריה זו, שהיית אז ילד באירופה מבלי לדעת מילה אחת בעברית.

הוא: יש לי את העיתון....

אני: תעבור הלאה... חבל על הזמן, מה דעתך על רצח העם בלוב, על קדאפי, למשל.

הוא: גם ישראל רוצחת עם, היא רוצחת פלסטינים בעזה... קראת את דו"ח גולדסטון?

אני: אולי התבלבלת... הפלסטינים רצחו ילדים באיתמר, לא? קראת את דו"ח גולדסטון על הרצח באיתמר?

הוא: ישראל היא כמו הנאצים... [כאן החוורתי ולא האמנתי כי איש זה מוציא את המילה הזו]. ישראל פושעת מלחמה... היא רוצחת פלסטינים ונותנת למתנחלים את הכפר שלהם, אז הם מתגוננים...

התבוננתי בפנים של בן-אדם. שתקתי. רק לאחר שהתאוששתי אמרתי לו ככה: לך תחזור לעסוק בפיסיקה. בכל שאר העניינים אין לך מושג. אין טעם לנהל איתך שיחה. נאצים? שמעת אולי כי מדינת-ישראל הקימה מחנות ריכוז ותאי גזים?

הוא: הנאצים הרגו את האויבים שלהם. העם היהודי היה האויב שלהם. למה לא עלו היהודים ארצה 2,000 שנה? עכשיו יהיה [לכם] חורבן בית שלישי... תראה...

מפאת אורכה של השיחה, לא אוכל להביאה עד תום. אבל רציתי לשתף אחרים בעובדה כי יש כאן בארץ אנשים שקשה להם להתמודד עם המציאות שישראל משגשגת על אפם וחמתם, ולכן הם ימציאו כל שקר אפשרי מבחינתם, וכל בדייה או הפיכת העובדות. ורציתי להבין מדוע איש כזה, מדען, מוכן לשים עצמו ללעג, ובפרט שהוא יודע שממול יושב אדם בקי יותר ממנו בנושא, ולמרות זאת מתעקש להציג את דעותיו כאחרון הקומוניסטים.

הערה: מפאת כבודה של השפה העברית לא הבאתי כאן כמה הערות וביטויים שלו [כלפי העם היהודי] שעלולים היו לעורר מיצי קיבה לצאת החוצה.

ועוד, הוא חי מפנסיה נאה ממשרד ממשלתי.

* * *

עזרא יחזקאל-שקד

עאדל מנע בוואן ליר

פעמים אין ספור אנו למדים על גזענות מדינתנו ועמה מפי דוברי מכון ואן ליר. וכי מדוע לא ייערך פעם אחת דיון על גזענות עמי המדינות בתוכן אנו מתקימים תחת איום תמידי. אלה שעמיהן ביקשו להשליכנו לים במלחמות בהן חששנו לקיומנו.

אני מציע להזמין את מיודענו עזמי בשארה לקונגרס בחסות ואן ליר. בראיון ארוך באל ג'זירה שיכנע עזמי בשרה כי מדינות ערב נכשלו לחלוטין ביחסיהן הבלתי הוגנים כלפי המיעוטים. כנסיות הקופטים במצרים מפוצצות גם בימינו אלה. בלבנון הנוצרית מחבלים בכנסיות עתיקות יומין כפי שאירע בחודש שעבר בעיירה היפיפיה זחלה. בעיראק החל מרחץ הדמים בנוצרים מיום בו זכתה עיראק בעצמאות ועד לרגעים אלו. קטל הכורדים בגזים לא האיץ במנע לארגן סימפוזיון בנושא גזענות. על פוגרומים ביהודים בארצות ערב, אין אפילו צורך ללמד את מנע על מניעיהם.

אני דורש ממכון ון ליר הנכבד לחייב את חברו לכתוב מאמר על גזענותו של חג' אמין אלחוסייני. עאדל מנע לא מפתיע, דיעותיו לא ישתנו. אך צביעותם של בני עמנו מעוררת תמיהה ועלבון. מדוע אינם יוזמים קונגרס על גזענות המזרח התיכון כולו, אולי יצוץ במהלך הדיונים חכם וימליץ על סגירתו של המכון הזה. לא אזיל דמעה אם יזעקו כולם זעקות גזענות.

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

7

אִם צָמֵא שְׂנַאֲךָ הַשְׁקֵהוּ מָיִם,

וְאִם רָעֵב הוּא לֶחֶם הַאֲכִילֵהוּ;

אוּלַי אָז לְאֹהֵב לְךָ תַּשְׁלִימֵהוּ,

וְאִם לֹא, בְּחָלְיוֹ שְׁלַח לוֹ רֹפְאִים שְׁנָיִם.

8

א': שָׁמַחְתִּי, רְאֹתְךָ בְּחַיִּים!

ב': אֲבָל מִי הִגִּיד לְךָ כִּי מֵת הָיִיתִי?

א': הֵן אֶתְמֹל רֹפְאִים שְׁנַיִם

יֹצְאִים יַחַד מִבֵּיתְךָ רָאִיתִי.

9

הַמְּעַט רוֹפֵא, קַחְתְּךָ דָמִי בְּעוֹד חָלִיתִי,

וְלָקַחְתָּ בִּשְׂכָרְךָ גַּם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתִי!

הַאַתָּה אוֹמֵר לְהָרְגֵּנִי

וְאַחַר כֵּן תָּבֹא לְיָרְשֵׁנִי?

* * *

מנחם רוזנברג

תגובה להערה של אמציה סבר: חב"ע 636

 הכלבו שהוא זוכר איננו כלבו שוורץ, אלא כלבו מעין שטוב שהוקם ב-1940. אולי ה"ש" שבסמל שתי הפירמות, גרמה לטעות.

על "מעיין שטוב" מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית:

 "מעיין שְטוּבּ" היא חנות כלבו ותיקה בירושלים. החנות, בפינה הצפון-מערבית של צומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' (צומת האיקסים‏‏), נפתחה בראש חודש ניסן ה'ת"ש (1940), והיתה למותג ירושלמי ידוע. בעלי החנות, משפחת שטוב, הם יוצאי העיר מיינץ שבגרמניה, שעלו לארץ ישראל קודם מלחמת העולם השנייה, תוך שהם נוטשים את חנות הכלבו השנייה בגודלה בעיר פרנקפורט שהייתה בבעלותם והייתה בעלת שם דומהStubs Quelle .

מקור ה"מעיין" בשם החנות, ובסמלה מופיע ציור של מעיין. הסיבה לכך היא הסיפור שבפי מייסד החנות, יהודה אלכסנדר שטוב. בצעירותו יצא מגליציה לגרמניה על מנת ללמוד תורה. לצורכי מחייתו ותשלום שכר הדירה, שימש כרוכל המציע מוצרי סדקית. שטוב הלך והצליח, במרוצת הזמן רכש עגלה קטנה בה הניח את סחורתו, ולבסוף בנה לעצמו דוכן קבוע ברחוב.

באחד הלילות חלם חלום מוזר והנה ברצפת החדר שבו התגורר נובע מעיין ובו דגים חיים, והוא עומד ודג אותם. כשהגיעו ימי החגים, נסע למשפחתו, וכשנכנס ליחידות אצל האדמו"ר מבאבוב, סיפר לו את דבר החלום אשר חלם.

האדמו"ר רבי שלמה הלברשטאם האזין ופסק: "דגים הם סימן למזל ולברכה, מים נובעים הם סימן לשפע – הרחב עסקיך ותזכה להצלחה מאת ה'."

כשחזר שטוב למיינץ, פתח חנות קטנה, ואחר כך חנות גדולה יותר, עד שפתח חנות שהשתרעה על בלוק שלם, השנייה בגודלה בפרנקפורט, והיא נקראהStubs Quelle – המעיין של שטוב. החנות נשאה אופי משפחתי. הזבנים היו בני המשפחה היהודית. המוניטין שלה היו המקצועיות והיושר. בניגוד לכלל החנויות שהיו פתוחות ביום השבת, חנותו של שטוב נותרה סגורה בשבת. זמני פתיחת החנות במוצאי שבת פורסמו, ותורים ארוכים השתרכו בפתח החנות והמתינו בסבלנות לפתיחתה במוצאי שבת.

כאשר עלו הנאצים לשלטון, נמלטו יהודה אלכסנדר שטוב ובנו וחתנו לארץ ישראל והגיעו לירושלים, שכרו חמש חנויות קטנות מאת יורשי עזבון חיים ולירו, בעל קרקעות במרכז העיר, ופרסמו מודעה: "בקרוב ייפתח בית מסחר לכל מיני סחורות מצרכים מעין שטוב רח' יפו, פינת צ'נסלור. תחכו – בכל קנייה, תחסכו." רחוב צ'נסלור הוא כיום רחוב שטראוס.

המיוחד בחנות היה שהיו בה בגדים לכל גיל ולכל עונות השנה לפי האופנה המקובלת, במחירים הוגנים ובשירות מסור ואמין. בשנות הצנע, בימיה הראשונים של המדינה, סיפקה החנות סחורה איכותית, וגם בשנים אלו יכלו מעוטי יכולת לקנות בה ולשלם בתשלומים או בהתחייבויות לזמנים לפי בחירה.

* * *

איליה בר זאב

מוּל חלוני (ביום ג' או ד')

הִבְטִּיחוּ רוּחוֹת עַזּוֹת

וְקִיְּמוּ –

עֲצֵי בְּרוֹשׁ לִימוֹנִי פָּרְצוּ בְּרִקּוּד פִּרְאִי, מְטֻלְטָּלִים

כַּשִּׁכּוֹר בְּחַצְרוֹת הַבָּתִּים,

הָרִים וּגְבָעוֹת –

מוּל חַלּוֹנִי אָבָק מִדְבָּרִים.

גַּגּוֹת הַפַּח צָהֲלוּ כַּעֲבָדִים נִרְצָעִים בִּמְאוּרוֹת אֲפֵלוֹת.

מִשְׁטְחֵי אֶנֶרְגְּיָה סוֹלָרִית בִּקְּשׁוּ לַשָּׁוְא

אוֹר בָּהִיר, חַם –

עַנְפֵי דְּקָלִים נִסְעֲרוּ, מָחֲאוּ כַּפּוֹת.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ עַל הִתְרַחֲשׁוּת שְׁמֵימִית

מְעוֹרֶרֶת רְפָאִים –

לֹא הָיִית,

כָּרָגִיל, נֶאֱלֶמֶת וּתְּפוּשַׂת הִרְהוּרִים נוּגִים,

מְעֻרְעֶרֶת.

בְּאָפֹר הֶעָבִים בָּקְעוּ חוֹרִים

וּסְדָקִים.

פֶּסַח כִּמְעַט עָבַר –

לִקּוּיֵי מְאוֹרוֹת בֵּין הֲפוּגוֹת הָאֵשׁ וּשְׁרִיקַת

מְטוֹסֵי הַקְּרָב.

רַק לִפְנֵי שְׁבוּעוֹת סְפוּרִים, (בְּיוֹם ג' אוֹ ד') הִתְחַבְּטוּ

רוּחוֹת נִיסָן לְכָאן אוֹ לְכָאן,

שָׁעוֹת עַל גַּבֵּי

שָׁעוֹת

 * * *

ד"ר גיא בכור / 2 רשימות שֶׁרצות באיטרנט

1. מערכת ההגנה האקטיבית נגד טילים

 "מעיל רוח" – TROPHY

המערכת מותקנת כבר על כמאה טנקים מתקדמים שלנו, כולם "מרכבה" סימן 4. החודש גדוד 9 קיבל את הטנקים שלו עם המערכת המותקנת, וטנק הכולל את המערכת השתתף בתרגיל גדול של צה"ל בנגב, שכלל שיגור ניסיון לעבר הטנק. בינתיים מוגנו 100 טנקים מדגם מרכבה סימן 4, והכוונה היא למגן בהדרגה את כל הטנקים של צה"ל, מדגם זה, וכן מדגמים אחרים. זוהי מערכת חדשנית שפותחה בישראל, מתוצרת רפאל, יחידה מסוגה בעולם.

מדוע זהו מהפך אסטרטגי, ואין מדובר בעוד מערכת נשק?

משום שהוא עשוי לבטל את העדיפות שצברו מדינות כמו סוריה וארגון כמו חיזבאללה על מערכי הטנקים, באמצעות הטילים שלהם נגד טנקים. חיזבאללה בנה את תורת הלחימה שלו לאחר מלחמת לבנון השנייה על אלפי טילים נגד טנקים, בעיקר מדגם קורנט, היכולים לפגוע בטנק במרחק של 5.5 ק"מ. בידי חיזבאללה טילים נגד טנקים מכל הסוגים: קורנט, פאגוט, סאגר, מילאן הצרפתי ואפילו טאו האמריקני, הכל מסוריה ומאיראן.

חיזבאללה לא טרח לרכוש טנקים, בשל טקטיקת הטילים שלו. אך אם הטילים מנוטרלים, הוא נשאר חשוף מול השריון הישראלי המתקדם. כך המצב גם מול סוריה, והטנקים המיושנים שלה.

אם הנשק האנטי-טנקי של חיזבאללה אינו עוזר, הטנקים יכולים לתמרן באופן חופשי הרבה יותר בשטח, ולהכריע את האוייב. הם יחזרו להיות טנקים, מכריעי המערכה. גם בלי המערכת הזו יכולת התמרון הצה"לית בלבנון היתה סבירה במלחמה האחרונה שם. במלחמת לבנון השנייה הוכנסו למערכה בלבנון כ-400 טנקים, כאשר עשרות טילים נורו לעברם, אך רק 20 טנקים נפגעו ממש, עדיין מספר גבוה מבחינת ישראל. חבל שמערכת לא היתה מותקנת כבר במלחמת לבנון האחרונה. מערכת הביטחון לא מיהרה לרכוש אותה, בשל סיבות תקציב.

מערכת טרופי אינה יקרה יחסית למטוסים ולצוללות, כמו גם לטנקים עצמם, כ-200 אלף דולר לכל טנק, וההרכבה על טנקים שלנו בעיצומה.

לשום צבא בעולם אין מערכת כזו, והחודש יחל צבא ארצות הברית בניסויים של מערכת "מעיל הרוח" הישראלית, עבור הצבא שלו, בעיקר לכלי רכב מוגנים מפני מטעני צד ומוקשים (M-ATV Oshkosh). הצבא האמריקני חיכה שנים למערכת הגנה אקטיבית כזו, שפותחה בידי חברת ריית'און (Raytheon), אך הפרוייקט שם בוטל. הוא זקוק לה בדחיפות באפגניסטן, שם הנגמ"שים וכלי הרכב המשוריינים שלו סובלים מירי הטרור. במקום שישראל תרכוש טכנולוגיה מן האמריקנים, מתרחש ההיפך.

כיצד פועלת מערכת מעיל רוח? כמו מדע בדיוני. המכ"ם של המערכת סורק 360 מעלות מסביב לטנק, וברגע שהוא מזהה איום הוא מנתח אותו (קובע את סוגו, מהירותו וכיוון הגעתו) ומשגר מטען מיוחד ("סוכן מנטרל") שמפרק את האיום בעודו באוויר טרם הגיע לטנק.

כיצד? הוא מפזר ערפל של חלקיקים זעירים, כמו קליעים, כדי להרוס את הראש הקרבי של הטיל הנורה. למערכת יש יכולת להתמודד עם מיגוון רחב של איומים ומיספר התקפות בו-זמנית, וכן יכולת לעבוד בתנועה ובכל תנאי מזג אוויר. המערכת אינה מפריעה לתפקוד הרגיל של הטנק וציוותו.

ממה האמריקנים חוששים? כיוון שהמערכת יורה חומר נפץ כנגד טילים, היא עלולה לפגוע בחיילי החי"ר שלך, או בטנקים ידידותיים קרובים.

בישראל מבטיחים שהאחוז שמישהו יפגע באיזור שמחוץ לטנק הוא "פחות מאחוז אחד", כיוון שאיזור ההרג סביב המערכת נועד להיות קטן מאוד. בישראל מבהירים שמראש יעדי המערכת היו הגנת הרכב המשוריין עצמו, והגנת הסביבה הידידותית שלו. בישראל בוצעו 70 ניסיונות של ירי טילים ורקטות לעבר טנקים הממוכנים במערכת, וכל הניסיונות לא חדרו את המעטפת, הטנקים לא נפגעו. המערכת פועלת באופן אוטומאטי, אינה מכבידה על צוות הטנק הטרוד במשימותיו, והיא פועלת בכל מצב, בתנועה, בעמידה, ובכל תנאי מזג האוויר.

חיזבאללה וסוריה מודעים למעטפת הביטחון שתגן על הטנקים של צה"ל, ואין להם לכך מענה. הֵיו בטוחים שהם מבינים מה זה עושה להרתעה של ישראל, ומה זה בדיוק עושה להם ולעצבים שלהם. הטיל מיזער את הטנק. ההגנה האקטיבית ממזערת את הטיל בחזרה, ומחזירה לטנק את עוצמתו הסוחפת. ועם הטנק כובשים ומנטרלים.

במלחמת לבנון השנייה היטעה חיזבאללה את הטנקים שלנו בשימוש בטקטיקת הווייטקונג, של מסך ערפל, המונע מטרות. עכשיו ערפל הטרופי אמור להטעות את חיזבאללה. גם אם המערכת והטנקים לא יופעלו, האפקט ההרתעתי שלהם על חיזבאללה אמור להיות עצום. שדה המערכה משתנה: המערכת ממגנת, הטנקים פנויים לתקוף ולהכריע.

נפוליאון אמר: "מהי אמנות הלחימה על רגל אחת? הגנה זהירה מאוד, המלווה בהתקפה מהירה ונועזת."

2. פתרון התעלומה

באיזו שיטה גאונית הצליחו מטוסי חיל האוויר להערים על ההגנה האווירית של סוריה – ולא להתגלות? – ב-6 בספטמבר 2007 יצאו, לפי מקורות זרים, שמונה מטוסי קרב ישראלים מסוגים F-15I ו-F-16 לכיוון סוריה, כאשר לפחות ארבעה מהם נכנסו אל תוך המרחב האווירי הסורי. הם היו מחומשים בטילי מאווריק AGM-65 ובפצצות, מלווים במטוס ביון אלקטרוני ELINT.

מהרגע שנכנסו, כולל ההפצצה הרועשת, ועד שיצאו, לא התגלו המטוסים החודרים על ידי מערכות המכ"ם הסוריות החדישות, שאך זה נקנו מן הרוסים, כנראה במימון איראני. מדובר במערכות מסוג מתקדם TOR-M1, הכוללות משגרי טילים וכן מערכות נושאות טילים מסוג רוסי Pachora 2A. אלו מערכות מתקדמות ורגישות במיוחד, שהיוו מקור גאווה וביטחון לסורים.

שום מטוס שאינו חמקני, לא יכול לעבור את המערכות הללו בלי שיתגלה ויירה מייד. ומטוסי האף-15 והאף-16 אינם חמקניים. לפי מידע שהתפרסם בעולם ישראל פנתה לארצות הברית, כדי לקבל מידע מקדים על מערכות רוסיות אלה.

אם כן זו תעלומה: איך קרה שהמערכות לא גילו, לא זיהו, לא יירטו לא פעלו כלל? גם לאחר שהתקיפה נסתיימה והמטוסים עזבו מזמן, המערכות האלה לא פעלו. התדהמה הסורית היתה גדולה, התדהמה הרוסית היתה גדולה, שכן המערכת שלהם לא פעלה כלל, והתדהמה האיראנית, שכן היה זה איתות ברור, שקיים גם היום, שהמתקנים האיראניים הגרעיניים אינם מוגנים מן הטכנולוגיה והעוצמה הצבאית של ישראל. במירוץ בין התוכנות הישראליות לחומרה של העבר, זו האחרונה מפסידה.

אז איך זה פעל? כתב העת לענייני תעופה Aviation Week חשף את הפעולה, על פי מומחים צבאיים של צבא ארצות הברית, שעקבו אחרי המבצע האווירי הישראלי הנועז. מדובר בפיתוח ישראלי סודי, שאמור להיות דומה לפיתוח אמריקני בשם SUTER. במילים פשוטות לא מדובר עוד על חסימה או שיבוש של הרדאר שעל הקרקע, אלא בפריצה נועזת לתוכו, כמו האקרים הפורצים לתוכנות מחשב. זוהי שיטה גאונית, המשנה לגמרי את כללי המלחמה, שכן בעזרתה ניתן לפרוץ למערכי המחשבים של האוייב.

השיטה האמריקנית נוסתה כבר בעיראק ובאפגניסטן, והיא עובדת. השיטה הישראלית אמורה להיות דומה לה באופייה. המערכת מאפשרת למשתמש לחדור אל תוך מערכי הקשר והקומוניקציה של האוייב, לראות מה רואים חיישני המכ"ם שלו, ואפילו להשתלט על החיישנים, כך שמכוונים אותם לאיזורים המרוחקים מן המטוסים החודרים. האוייב אינו יודע כלל שהשתלטו על המערכת שלו, כך שמבחינתו הכול תקין ושליו.

זוהי תוכנת מחשב היכולה להיות משודרת מן האוויר, המאתרת באופן מיידי ובדיוק רב את חיישני המכ"ם של האוייב, ומשדרת לעברם זרמי מידע הכוללים מידע מוטעה בצורה של אלגוריתמים, עד כדי שליטה מלאה במכ"ם. במקום שהמכ"ם ישרת את האויב, עכשיו הוא ישרת את המפעילים החודרים. כך מתנהלת לה המניפולציה. החיישנים עצמם מכוונים לעבר מטרות רחוקות, כך שהמטוסים החודרים אינם מתגלים.

מהי מערכת SUTER של חיל האוויר האמריקני? היא פותחה בידי היחידה הסודית של חיל האוויר האמריקני המכונה Big Safari, וביכולתה לתקוף מערכות מחשב וקשר של האוייב. היא יכולה להיות מופעלת מן האוויר או מן הקרקע. למעשה מערכות המחשוב והטלקומוניקציה של האוייב, שבלעדיהן פשוט אי אפשר להילחם, עלולות להפוך למערכות של הצד השני ולהישלט על ידו. סיוט נוראי לאויב הבלתי מוגן. תבוסתו עלולה לבוא לו מבפנים.

שלוש מערכות סוטר פותחו על ידי האמריקנים:

סוטר 1 – הצליחה לראות מה האוייב רואה בחיישנים שלו.

סוטר 2 – הצליחה גם להשתלט על החיישנים ולכוון אותם כרצונה.

סוטר 3 – הצליחה גם להתחבר למערכות טילים בליסטיים או לטילי ניידים קרקע-אוויר, והיא נוסתה בקיץ 2006.

לתפקודים אלה חשיבות אסטרטגית מרחיקת לכת. משמעות הדבר שמערכות המחשוב של ישראל, צה"ל וחיל האוויר הן מהמתקדמות בעולם, בטכנולוגיה שפותחה במקביל בידי ארצות הברית. אלא שהאמריקנים רק ניסו את המערכת שלהם, בדרך כלל במטוס ללא טייס, בעוד שישראל כבר הפכה אותה למלחמתית ולמבצעית ממש. ישראל בתחום האלקטרו-מיחשוב היא לכן מתקדמת מאוד.

לרוסים, למשל, אין מענה למערכות החדשניות הללו, ולכן גם לא לאיראנים. האיראנים אמורים להיות מודאגים מאוד מן הטכנולוגיה הזו, משום שהם רכשו 29 מערכות הגנה אווירית רוסיות מן הסוג שיש לסוריה, בעלות גבוהה של 750 מליון דולר. המערכות האלה הועברו לאיראן בינואר 07.

ושוב, האוייב אמור להיות מודאג מן המערכת לא רק בהגנה האווירית שלו, אלא בכל הנוגע למערכי המחשוב שלו. ייתכן שהמערכת הופעלה בצורה מסוימת גם כנגד המתקן הגרעיני של איראן בבושהר (התולעת המפורסמת), ובכך היא גרמה לשיבוש מהלכיו.

מדובר בהתפתחות דרמטית בתולדות המלחמות, שאלמנט המיחשוב והאנטי-מיחשוב יכול להכריע אותן, לכאן או לכאן.

[נדמה לנו שפעם כבר נתנו את הרשימה הזו אצלנו]

* * *

מתי דוד

שלום עכשיו – סיירת המלשינים

שלום עכשיו, הקטר והדגל של השמאל הנאיבי והדוגמטי

שלום עכשיו בתחילת דרכה היתה תנועת שלום לגיטימית עם קבוצת אנשי איכות. ואולם בהמשך הפכה בפועל לסיירת מלשינים של השמאל הקיצוני, במימון כספים זרים ועלומים של קרנות ומדינות העוינות את כל ממשלות ישראל, בכל הקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני.

תנועת שלום עכשיו היא חוד החנית האחרון שנותר לפליטה לשמאל המדיני, שהתרסק בקלפי, בדעת הקהל וגם בתקשורת, למרות שרבים מקרב העיתונאים מזדהים ותומכים בה.

שלום עכשיו היתה לאורך כל שנות פעילותה תשתית כחול לבן, שסייעה בפועל להסברה אנטי ישראלית ואנטי ממשלתית, לטובת הפלסטינים וארגונים זרים, העוינים את ישראל. פעילות זו, שגרמה בדעת הקהל העולמית לנזק לאינטרסים הישראלים, נעשתה תחת הסיסמה והאליבי שהדבר רק למען השלום.

תנועה זו איבדה את כוחה והשפעתה, למרות שפעיליה עדיין פזורים, בגלוי ובנסתר, במרצ, בעבודה ובכמה מפלגות ערביות. הגיע הזמן שתומכיה של שלום עכשיו יקימו מפלגה ויתמודדו בבחירות בקלפי, ולא ימשיכו בפעילות "מבפנים" במפלגת העבודה. ראוי להזכיר שלפני הבחירות האחרונות, מרצ ערכה סקר שלפיו רק 7 אחוז מהנשאלים הגדירו עצמם כ"שמאל". בבחירות מרצ קיבלה פחות מ-3 אחוז.

בוגי יעלון, הקיבוצניק לשעבר, וכיום המשנה לראש הממשלה, טעה כאשר כינה את שלום עכשיו וירוס. זאת מאחר שווירוס ניתן לרפא, אבל "מחלה ממארת" פוליטית בה נגועה שלום עכשיו, לא ניתן לרפא.

חלק מאנשי שלום עכשיו שייכים נפשית ומנטלית לשמאל הנאיבי והדוגמטי שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי. אנשים שיש להם דעות ומושגים שליליים, חריגים ותמוהים, למרות שחלקם אנשים איכותיים.

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

שלום עכשיו, רואה עצמה כחזית ייצוגית של השמאל המדיני, שעדיין לא השלימה עם עובדת התרסקותה וכישלונה האלקטורלי, מאז שאהוד ברק חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת בוועידת קמפ דיויד.

תנועה זו שכבשה את הכותרות, במהלך השנים, בזכות מימון חיצוני נדיב, שפרטיו והיקפו נסתרים, וכן בזכות תקשורת מקומית וחיצונית תומכת ואוהדת, ממשיכה להטיף לחזיונות ולאשליות על "מזרח תיכון חדש" ועל פינוי כל ההתנחלויות. הם לא מבינים ששום ממשלה בישראל, בימין ובשמאל, לא תוכל גם אם תרצה, לפנות 300 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.

המותג שלום עכשיו, שהיה פופולרי מאוד בתקשורת אך לא בציבור, הפך להיות שם נרדף למאבק בלתי מתפשר – רק למען הצדק והסבל הפלסטיני, ולתמיכה כמעט אוטומטית בערפאת ובאבו מאזן, תוך התנגדות "אידיאולוגית" מתמדת לקונצנזוס ולפטריוטיזם ישראלי ולאומי הכרחי, שנפסל על ידם כי נחשב ל"ימני".

חלק מפעילי שלום עכשיו הקיצונים, הפגינו לא פעם את סלידתם ממושגים של לאומיות נורמטיבית, ובכך הפקיעו את עצמם, ברוב טיפשותם, בעיני דעת הקהל, מהפטריוטיזם הלאומי. התוצאה היתה ש"המחנה הלאומי" הפך לנכס של הימין ואילו "מחנה השלום" הפך לנכס רק של השמאל. זו מציאות תקשורתית מעוותת שחילחלה בדעת הקהל, בגלל שלום עכשיו והשמאל הדוגמטי. בדיקה לעומק תוכיח שגם בימין של "המחנה הלאומי" יש גם אנשי "מחנה השלום", כשם שבשמאל ישנם אנשי "המחנה הלאומי" והפטריוטי.

רגש מחבר אנשים, בעוצמה גדולה יותר מזהות אידיאולוגית תיאורטית. לרגש הזה קוראים פטריוטיזם והזדהות לאומית. רגש ופטריוטיזם גוברים בעיקר בזמני מבחן של סכנות ביטחוניות וקיומיות.

שלום עכשיו יחד עם חלק מהשמאל גרמו בעצמם לעצמם את כישלונם בכך שבכל צומת אירועים ביטחוניים ומדיניים, חלק מהם התייצבו בהפגנות ובתקשורת לטובת הצד הפלסטיני, תוך האשמת הצד הישראלי. השמאל הדוגמטי, שכולל כמובן גם את שלום עכשיו וגם חלק מהח"כים של מרצ והעבודה, ניתקו עצמם ברוב טיפשותם מהרגש הלאומי הבריא, האנושי, הנורמטיבי, היהודי הישראלי, כביכול אך ורק למען השלום.

לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי הפוליטי וגם בדרג האידיאולוגי השמאלני. ואולם לטעות, לא להודות ולהמשיך להשלות, זה הרסני.

אהוד: אל תדאג. יש להם כסף ויש להם תמיכה בתקשורת. הם ימשיכו להתפרנס בכבוד מהשקר, ולעולם לא יודו בטעויותיהם גם אם ח"ו תיפול ישראל בידי רצחנותם של פלסטינים ומוסלמים – שקרוב לוודאי שישחטו את שלום עכשיו כמו שהם מקווים לשחוט את כולנו, רק שבינתיים הם עסוקים בלשחוט זה את זה.

* * *

יוסי שדה

מה תפקידו של מנהיג? למלא את רצון העם?

בינינו – מה העם יודע, מה העם מבין? תיקחו את 200 השנים האחרונות- את נפוליאון והיטלר, ותיראו איזה גליק הם הביאו לעמים שלהם, שהובילו אותם והלכו אחריהם לאבדון.

אני מבקש להציג שתי תזות – אחת, של טולסטוי, שבספרו "מלחמה ושלום" אומר שהמנהיג הוא חלק מהעם, לכן, רצונו ורצון העם זהים. מנהיגים רבים אימצו את התזה, וטענו – אנחנו בסך הכל עושים את רצון העם. אם תוציא את הראש מהחלון, תשמע אצל השכנים מה חושב העם על השקפת מנהיגיו...

התיזה ההפוכה היא של משה רבנו. מנהיג כמו משה עושה מה שנכון, גם אם העם חושב את ההיפך. הוא לא אומר – העם רוצה, ואני מגשים את רצונו.

יצחק נבון סיפר לי כי בשיחה שהתקיימה בין בן גוריון לצ'רצ'יל, ושיצחק נבון היה נוכח בה, אמר בן גוריון – לא חשוב מה העם רוצה, חשוב מה רצוי לעם. במובן זה, הלך בן גוריון בעקבות משה.

הבה נעיין בדמות משה.

בניגוד לכל מנהיג אחר בהיסטוריה – משה פעל בניגוד לדעת כל הסובבים אותו – וזה לא יאומן. אכן, לא תמיד מנהיג נהנה מתמיכה מוחלטת של עמו – אך אני לא מכיר מנהיג כמשה, שפעל ההיפך מדעת כולם. הייתי קורא לדמות – משה – איש בודד.

דו"ח מצב? אז ככה. אשתו, ציפורה, ובניו, אלעזר וגרשם? נשארים במדיין, אצל סבא יתרו.

העם? מתנגד למדיניות שלו.

פרעה? כמובן לא רק שמסלק אותו בבוז, אלא מכביד את עולו על העם –

ובינינו – אפילו אהרון ומרים מותחים עליו ביקורת. לדוגמא – עגל הזהב שמקים אהרון לקול מצהלות "אלה אלוהיך ישראל."

ולפעמים יש למשה הרגשה שגם אלוהים נטש אותו. האל שדיבר איתו בסנה הבוער. והוא – משה – מאיפה הוא לוקח כוח להילחם בכל אלה, ולהוציא את עם העבדים מעבדות לחרות – על אפם ועל חמתם?!

התמונה הראשונה של מגע בין משה לבין העם – היא תוצאת הניסיון שלו לומר לרשע משני העברים הניצים – למה תכה רעך? והוא עונה לו – למה מי אתה?

 שמות פרק ב (יד): וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?

ברור שהם לא מעונינים בו כמנהיג.

עוברות כ-60 שנה, משה חוזר ממדיין ומתחיל את המו"מ עם פרעה, והיית חושב שהעם איתו. תגובת העם – די צרות כאן יש חביבי בלעדיך!

 (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה . דחילאק – תעזוב אותנו בשקט.

בעצם, משה בהוראת אלוהים, מתבקש לנהל את המו"מ עם פרעה בתמיכת הזקנים, המנהיגות המקומית, וכך מצווה עליו אלוהים:

שמות פרק ג (טז): לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ... פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם ... (יח) וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם

היית אומר, הנה – הזקנים, ההנהגה, מצטרפים. בפועל, אך ההמשך הוא די מביך – רק משה ואהרון מתייצבים לפני פרעה. כך בספר שמות י"א (י): וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה.

 רק הם, לבדם!? איפה הזקנים – חברי המרכז, ראשי המחוזות, קבלני הקולות? נעלמו. זה בקופת חולים, זה שומר על הילדים כי אישתו מוכרחה ללכת לעבודה, זה מצונן... למשה יש יוזמה מדינית שאף אדם – אינו שותף לה. כל עשר המכות מבוצעות לבד – אין כאן התקוממות עממית.

לא זאת אף זאת – יש למשה לפעמים הרגשה שגם אלוהים נטש אותו. הנה קטע מפרוטוקול שיחה בין משה לאלוהים, שמות פרק ה (כב): וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:

(כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ:

זאת זעקה של איש בודד, שמגלה שהוא לבד.

אבל, איך ההמשך? – יצאו ממצרים – כמובן לא כולם- רק הציוינים – שמות פרק יג (יח) וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: – רש"י ורד"ק חלוקים – אם זה אחד מ-50 , או אחד מ- 500.

ובשעת המיבחן הראשונה, כשפרעה רודף אחריהם, איך הם מגיבים? מה הנגאלים אומרים למשה?

שמות פרק יד יב: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם:

אם היה משה מקשיב – היה מחזיר אותם למצרים – אבל מנהיג אינו עסוק בלהיות פופולארי – הוא מאמין בשליחותו.  

שוב, בהמשך – מול כל קושי מעלה העם את התלונה – חבל שעזבנו – אין אוכל? – מצרים! אין מים? – מצרים! יאללה חוזרים!

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:

ממש זכרונות מאפריקה...

גם בקרב המשפחה הלוחמת משה לא רווה נחת – אהרון עושה עגל זהב, אהרון ומרים מתאוננים על אישה כושית שלקח משה – מה זה עניין שלהם?! קורח, שהוא בן דוד שלו, מארגן 250 מנהיגים ומנסה להדיח אותו. ראשי השבטים, שיוצאים למסע בילויים בארץ המובטחת במסווה של שליחות מדינית, חוזרים ומספרים לעם, במדבר פרק יג: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא – בקיצור – הם עברו בדיוטי פרי ולא קנו כלום –

ובסיפור המרגלים מדובר בפירוש על הדחה של משה – במדבר פרק יד (ד): וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:

אך משה לא נירתע, ולכן – בגיל 120 – (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:

אין בהיסטוריה העולמית מנהיג כזה. וכך גם מסתיים ספר דברים – ומשה מקבל, בסוף ימיו, בלשון הז'רגון המקומי, קרדיט ענק – פרס על מפעל חיים – כך מסתיים ספר דברים: דברים פרק לד (י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְדֹוָד פָּנִים אֶל פָּנִים: (יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. 

אני לא יודע לומר, אם היום יש מנהיגים דמויי משה או שהם ההיפך ממנו.

מה דעתכם? 

אהוד: התיאור שלך את משה רבנו מתאים לדוד בן גוריון ולצ'רצ'יל, אבל האמת היא שמאז ימי בן גוריון ועד ימינו אלה, התפקיד של כל אחד מראשי הממשלות שלנו, ושל מנהיגינו בכלל, היה לשרוד מול העולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני שאינו מכיר בקיומנו, ולפתח כל פעם אמצעים ביטחוניים וצבאיים חדשים כנגד מה שמפתחים האויבים הנחרצים האלה. ובמקביל, כמובן, התעצמות כלכלית ודמוגראפית, וכמובן גם חתירה לשלום (שטרם ברור אם הצליח אפילו עם שתי המדינות שעימן יש לנו "שלום") – ולכך מסכים רוב-רובו של העם היהודי בישראל (חוץ מכת האידיוטים המוסריים, ומנגד לה "נוער הגבעות" הסהרורי). ליותר ממטרות אלה שום מנהיג ישראלי אינו יכול לחתור ולהשפיע, ולכן יוזמות ה"שלום" עכשיו ובעתיד הקרוב אינן אלא "כלאם פאדי", דיבורים בטלים, מה עוד שהנשיא האמריקאי הנוכחי הוא איש יהיר, סכל, מבולבל ובור בכל מה שקשור למזרח התיכון, ובעיני ההיסטוריה הוא ייראה אולי כמי שפורר את האימפריה ואת ההגמוניה האמריקאית בעולם.

* * *

יוסף אורן

אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (ב')

 השימוש בחומרי-רקע תקופתיים הינו שכיח ביצירות ספרות, ובמיוחד כאשר מדובר ביצירות ריאליסטיות, כי אלה מוסיפים לאמינותה של היצירה ולרלוונטיות שלה לקורא. אלא שרק קוראים מדורו של הכותב יקבעו בקלות את הזמן של עלילת סיפור, אם יוזכרו בה בשמם מנהיגים שהיו מעורבים באירועים ובפרשיות שהתרחשו בתקופתו, ואילו קוראים מדורות מאוחרים יצטרכו להיעזר בלכסיקון אישים כלשהו כדי להבין, מדוע זכו ישראל גלילי או יגאל אלון להיכלל בעלילת רומאן ריאליסטי משנות ה-60' או ה-70' ולא כל שכן גם להיזכר באלו אירועים היו מעורבים. לפיכך, אין שום ודאות ששמות שני המנהיגים "הנשחטים" ברומאנים שיעמדו לדיון בהמשך עודם זכורים לקוראים שנולדו אחרי השנה שבה התפרסמו רומאנים אלה.

האיש שתום העין

בזכות התפקידים הרבים שמילא לאורך זמן בחיי המדינה, זכה משה דיין להופיע ביצירות של הסופרים הישראליים יותר מכל המנהיגים האחרים שהצמיח דורו. אך שום תיאור שלו לא היה כה ביקורתי כמו זה שהופיע בעלילת "חיוך הגדי" (1983) – הרומאן הראשון של דויד גרוסמן.

סיפורו של משה דיין הוא יחיד בסוגו. הוא היה המנהיג הנערץ ביותר אחרי בן-גוריון עד מלחמת יום-כיפור, אך עקב תוצאותיה הטרגיות של המלחמה הזו הלכה והתפוגגה ההערצה אליו מאז שהסתיימה ועד פטירתו בשנת 1981. באופן אכזרי לא זכרו לו אחרי מלחמת 1973 את תרומתו הגדולה למדינה בכל השנים הקודמות. ואכן, באמצעות אחד מגיבורי "חיוך הגדי" – קצמן, שהכיר את דיין אישית – מנה גרוסמן בעלילת הרומאן "חיוך הגדי" את כל חטאיו של דיין ואף הפליג להסבר פסיכולוגי לא-מחמיא בעליל לעשייתם.

אחרי שקצמן השתתף "בכתישת קלקיליה במלחמה," זימן אותו דיין כדי למסור לידיו "את הפיקוד על מחנה הפליטים שזרמו מקלקיליה לשכם." אך בשיחה שהתקיימה ביניהם במעמד זה "דימה קצמן כי הצליח ללכוד כמה מקווי האופי החמקמקים של דיין" (129). גם לאחר זמן – כאשר שוחח על דיין עם אורי, עוזרו בעל "חיוך הגדי" – זכר קצמן את ההגדרה שבאמצעותה סיכם את לעצמו את האופי של דיין: "דיין היה בעיניו כזאב הכלוא, הבודק בכל רגע, בתנועה נכפית, את פינות הסוגר שלו. כל חייו היו רצף עצבני של התנועה הזאת. בצעירותו היה מסכן עצמו עד מוות בשדות הקרב, ולא ידע מהו הדוחף אותו כך. אחר-כך היה נואף עם נשים לעין כל, ומפר את חוקי המדינה, צולל ויורד לקברים עתיקים ובוזזם, וגם בכך לא היה לו די. משהו עדיין היה חסר: תשובה לשאלה מציקה שהרעילה את חייו ולגלגה על תבונתו. אחר-כך זינק אל הפסגה הפוליטית, וכְבשהּ, כשם שכבש קודם לכן את הפסגה הצבאית; הוא נעשה עשיר מאוד ולהוט עוד יותר אחר עושר; לבסוף אף נשאה אותו מרירות חיפושיו עד לג'ונגלים הממולכדים של וייטנאם, ועדיין לא ידע - - - שהסוגר הזה שבו הוא כלוא, בנוי מן החומר הגמיש ביותר שבנמצא, שעשוי הוא להימתח עד אין קץ, כי אין לו קירות או גג. ואין לו קרקעית. ואדם יכול לדור בו כל ימיו, ולא לגעת בו ממש. ולא להכיר את עצמו על-פי המגע הזה, והוא נידון להמשיך ולנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים, ולקטול אחרים בדרכו, ואל גבולו הצונן שלו – לא יגיע" (226).

 הדימוי שבו הישווה קצמן את נערצו דיין ל"זאב כלוא", המתרוצץ חסר-מנוחה בתוך סוּגר בלי להבין את מניעיו "לנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים," מופיע בהמשך הרומאן בסצינה שבה ייהרג קצמן עצמו, בנסותו לשחרר את עוזרו, אורי, מידי חילמי, רועה הכבשים מהכפר ענדל. בסצינה זו רואה קצמן בעיני רוחו את פניו דומים לפניו של נערצו בעל "חיוך המוקיון הזכוכיתי," שהוא-הוא "החיוך הזאבי". ורק ברגע מותו מצליח קצמן "לדלות חיוך רך ומופתע", את "חיוך הגדי" של אורי, "ממעמקים רחוקים מאוד, מאיזו קרקעית נשכחת ונכספת" בנפשו (281-280). דיין הובלט ברומאן הזה של גרוסמן כסמל הרוע והאכזריות – רוע ואכזריות שמקורם בטבע הנפש הזאבית שהיתה לו. ועל-פי זאת הצדיק גרוסמן את סופו של קצמן, המייצג ברומאן את "הכיבוש", כי רק במותו יכפר קצמן על הפשעים שביצע כלפי הפלסטינים בשליחות המדיניות של דיין – "האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול" (223).

"מיכאל" המסוכן לעצמו

בעוד שגרוסמן יצא בביקורת זו על המדיניות של דיין אחרי מלחמת ששת-הימים ברומאן שהתפרסם כשנתיים אחרי פטירתו של דיין ב-1981, בחר מאיר שלו ברומאן "עשו", שהופיע בשנת 1991, כמטרה ל"שחיטת" מנהיג, שממדיניותו בנושא "הסכסוך" סלד, את יצחק שמיר, כאשר עדיין כיהן כראש-הממשלה של מדינת-ישראל בין השנים 1990-1988 וגם בשנת 1992.

 "עשו" הוא הרומאן המגובש ביותר של מאיר שלו, ובה-בעת גם הפוליטי מכולם. ואם אין מזהים במועד, שהוא כתוב בצופן האלגורי – מחמיצים לחלוטין את "הבשורה" שהצפין המחבר בעלילתו: כי הנה מתקרב מועד הסבב השני במאבק בין התאומים על "הירושה", שבשנת תש"ח זכה בה "יעקב", ובסבב הזה ישיב לעצמו "עשו" את מה שהפסיד בסבב הראשון. דומה, כי מיותר לציין שזהו "התסריט" שעליו מתרפקים הפלסטינים וכדי להגשימו יזמו את כל המלחמות נגד ישראל, אחרי תבוסתם במלחמת 1948.

ואכן, עלילת "עשו" מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח, אשר מתוך הזדהות עם העוול שעשה יעקב לעשו בסיפור המקראי מכנה את עצמו "עשו" בעלילת הרומאן, מספר בגיל 55, כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה 30 שנה קודם לכן, כאשר שניהם היו כבני 25. כדי להבין על איזו ירושה נאבקו אז, צריך לשים-לב לתאריכים הפזורים בטקסט.

עלילת המשפחה מתחילה בשנת 1898 – כשנה אחרי שהתקיים הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשוויץ. באותה שנה פיקד סבא מיכאל, שהגיע ממניעים דתיים בראש צליינים לארץ-ישראל, על גרירת פעמון אדיר שנועד לכנסייה הפרבוסלבית בירושלים. ב-1927, כשהתאומים היו בני 4, העמיסה הגיורת שרה, בתו של אותו סבא מיתולוגי, אותם ואת אביהם, אברהם לוי, על עגלת הפטריארך, ומילטה בה את בעלה וילדיה מירושלים אל הכפר בעמק, והקימה בו מאפייה לפרנסתם. התאומים שותפו מילדות בעשיית הלחם ובמכירתו.

ברבות הימים התגלה יעקב כנחרץ במעשיו מאחיו "עשו". הוא השתלט על המשקפיים, שהיו אמורים להיות בשימושם המשותף, וגם דחק את רגלי אחיו בחיזורו אחרי לאה, הנערה היפה שהגיעה לכפר. הורי התאומים לא היו תמימי דעים בזיהוי היורש שראוי להפקידו על הפעלת המאפייה אחריהם. בעוד האם, שרה, תומכת ביעקב, נזף האב, אברהם, במועמד שלו – ב"עשו": "אתה חושב שכל העולם זה רק סיפורים מהספרים של יחיאל שלך? עוד מעט כבר צריך להחליט מי יקבל את המאפייה. אתה רוצה את הירושה או שאתה רוצה להישאר רעב, כמו חתול שגרה בפח-זבל של אלמנה?" (שם, עמ' 273).

וכך, כעשרים שנה אחרי שהוקמה המאפייה ב-1928 – ולפיכך אנו כבר בשנת 1948 – הוכרע הסבב הראשון על הירושה בין התאומים בנאמנות מלאה למסופר בפרקי ספר "בראשית": יעקב זכה במאפייה וגם בלאה היפה, ותאומו, "עשו", עזב את הכפר, היגר לאמריקה ושם, בגלות, התקיימה לגביו נבואתה של אמו: "לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה" (שם, עמ' 311).

כלומר, בסיום הסבב הראשון, ב-1948, זכה יעקב בכל – באדמה, באישה ובמאפייה – בעוד ש"עשו", הטוען השני לירושה, נושל מכל אלה והפך באמריקה ל"איש של מילים ומתכונים." רק כעבור 30 שנה, אחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו, שב "עשו" לכפר ילדותו. שובו של "עשו" בהווה של העלילה, בשנת 1978, הציף מחדש את המאבק בין התאומים על הירושה – על המאפייה ועל האישה. התאריכים הקובעים שפורטו עד כה מלמדים שבעלילתו של הרומאן הוצפנה אלגוריה על הסכסוך הערבי-ישראלי, ושלא במקרה נקשרה האלגוריה הזו לסיפור הקדום במקרא על היחסים בין התאומים יעקב ועשו.

במשך 30 השנים שחלפו בין זכייתו של יעקב בירושה ב-1948 ועד שובו של אחיו מאמריקה לכפר ב-1978, התאמץ יעקב להבטיח שצאצאיו יחזיקו בנכסי המשפחה אחריו. את בכורו, בנימין, הכשיר להיות יורש, וכבר בגיל 6 הטביע ברצפת הבטון החדשה שיצק במאפייה את כף ידו של הילד, בצד כף היד של עצמו, וחרט במלט הרך "יעקב לוי ובנו בנימין אופים, אפריל 1955" (שנה לפני מלחמת סיני) והבהיר לילד את המשמעות הסמלית של המעשה: "אתה תגדל ותעבוד כאן, כמו אבא וכמו סבא" (עמ' 347-346).

תקווה זו של יעקב לא התגשמה, כי כעבור 12 שנים, בשנת 1967, נהרג בנימין במלחמת ששת-הימים. אך לא איש כיעקב יניח לירושה להישמט משושלתו. כדי להעמיד יורש תחליפי לבנימין, אנס יעקב את לאה ועיבר אותה. כך בא לעולם מיכאל, שעליו משגיח יעקב כעל בבת-עינו (281).

אלא שמיכאל רחוק מלהיות יורש ראוי. ואלו המוזריות שלו: יש לו ראיית לילה מושלמת, הליכתו משונה מגוחכת ונעשית בליווי תנועת ידיים מופרזות – "למיכאל הילוך עליז, ספק מהלך קדימה ספק מנתר לצדדין, ואת שתי זרועותיו הוא מנופף כמנסה להמריא" (137), כי אינו מבחין בין דמיון למציאות ונוהג לבדות סיפורים חסרי-שחר על מלאכים המלמדים לעוף. בנוסף לכך הוא מתנחל בכל מיני מקומות בבית ובכללם גם על יצועה של אימו (378-376). וחמור מכל: אין הוא מסוגל להרגיש כאב, ולכן אינו יכול להימנע מסכנות. לפיכך, מפקיד יעקב את שמעון, בנה הבוגר והחיגר של דודוץ', להגן על היורש המסוכן לעצמו, אשר בו מגולמת תקוותו האחרונה, שהירושה לא תישמט מזרעו.

מיכאל ושמעון

ב-1991, השנה שבה התפרסם הרומאן, היה עדיין סיכוי שהקוראים יזהו פרשה פנים-משפחתית זו כאלגוריה פוליטית, וגם יבינו על אלו מאורעות הגיב מאיר שלו בתיאורו של מיכאל – היורש המסוכן לעצמו. אך גם להם, ולא כל שכן לקוראים שהינם כיום בני 20, ואשר מגיעים לרומאן הזה לראשונה השנה, בשנת 2011, כבר נחוץ להציג את המידע הבא: ב-1983 בסיום מלחמת "שלום הגליל" (הלא היא מלחמת לבנון הראשונה) פרש מנחם בגין מתפקידו כראש הממשלה. פרישתו הותירה את הליכוד, מפלגת השלטון, ללא מנהיג. כך הגיח לראשות הממשלה מחליפו של בגין – יצחק שמיר, איש לח"י מרכזי ומראשי המוסד, שכינויו במחתרת היה "מיכאל". ועל "מיכאל" זה מוסב כל התיאור הסאטירי ששולב ברומאן "עשו" על היורש המגוחך והמסוכן לעצמו, שעל שמירתו הפקיד יעקב את שמעון.

גם שמעון מוכר לנו מהפוליטיקה של שנות ה-80', השנים הסמוכות לפני שנת פירסומו של הרומאן. אחרי הבחירות ב-1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שבה העבירו שמעון פרס ויצחק שמיר את ראשות הממשלה ברוטציה ביניהם. וממשלה זו המשיכה להתקיים גם אחרי הבחירות ב-1988, אך הפעם עמד שמיר-"מיכאל" בראשה עד שהופלה בעזרת "התרגיל המסריח" ב-1990. הרומאן "עשו" הגיב במועד פרסומו על שיתוף הפעולה של שמעון פרס ומפלגת העבודה עם מפלגת ימין, שאז עדיין האמינה בארץ-ישראל השלמה, ועם ראש-ממשלה – הלא הוא שמיר-"מיכאל" – שלא הכיר בשום זכות ירושה של "עשו" על ארץ-ישראל.

משום כך פתח מאיר שלו את הרומאן בפרקים שבהם סיפר את קורותיו של הדוכס אנטון כאשר הגיע לביקור בירושלים בשנת 1898 – פרקים שלכאורה יכול היה לוותר עליהם, מאחר שאינם מתקשרים ממש לקורות המאבק על הירושה בין התאומים יעקב ו"עשו". בירושלים נפל הדוכס אנטון ברשתן של צועניות הנוואר. הן פיתו אותו וגררו אותו למחילות התת-קרקעיות של ירושלים. ושם קיעקעו על אפו במיקרו-גרפיה את 12 הפסוקים הראשונים מפרק כ"ה ב"בראשית". הפסוקים האלה מספרים כיצד פתר אברהם את המאבק על הירושה בין יצחק וישמעאל: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם – י.א.), נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

סיפור מיתי נוסף, על האופן שמאבקים על ירושה הוכרעו בין יורשים בתקופת האבות, הבליע מאיר שלו באנקדוטה ששילב בגוף הרומאן, בסיפור על סאלומו סאלומו – סבו של שמעון – זה שיעקב מינה אותו לשמור על הילד מיכאל שאינו מרגיש כאב. סאלומו סאלומו נודע בבגרותו כמיקרו-גראף מחונן, אך כבר כילד התפרסם כבעל זיכרון מופלא. בהיותו בן 9 שינן את רשימת השמות בפרק ל"ו ב"בראשית" וידע לקרוא אותה בעל-פה קדימה וגם אחורה. בפרק הזה משולבים, כידוע הפסוקים המספרים כיצד נפתר המאבק על הירושה בין יעקב ועשו: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו היא אדום" – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

שני הסיפורים מהמקרא חוזרים על אותו פתרון: כאשר שני יורשים תובעים לממש את זכותם בירושה, אין מחלקים אותה ביניהם, אלא יורש אחד זוכה בכל והיורש השני חייב לקבל עליו את דין הטרנספר. מאיר שלו בחר ללחום בסיפורים המיתיים האלה מחיי האבות בתורה, כי להנחתו עליהם מבסס הימין הפוליטי את הפתרון שהוא מציע לפלסטינים בימינו: להגר מזרחה לנהר הירדן ולהגשים בממלכת ירדן את שאיפותיהם הלאומיות. למעשה התגייס מאיר שלו ברומאן "עשו" להציג כפתרון בלתי-מציאותי לסיום הסכסוך במזרח-התיכון את פתרון הטרנספר מרצון של הפלסטינים – שכדי להחדירו בשיח הפוליטי יסד רחבעם זאבי ("גנדי") ב-1988 את מפלגת "מולדת".

באמצעות הלעג לפיזיות של שמיר-"מיכאל" ולתכונות הייחודיות שלו אשר מסכנות אותו עצמו, ביקש שלו להבהיר שהסכסוך במזרח-התיכון לא ייפתר באופן שנפתרו הסכסוכים על הירושה בין יצחק ובין ישמעאל ובין התאומים יעקב ועשו בסיפורים המיתיים המסופרים בתורה. אפילו התוצאה של סבב הירושה הראשון משנת 1948, שהותירה בידי הצאצאים של יעקב הרבה פחות מהגדה המערבית לירדן, ובוודאי פחות מחזון ארץ ישראל השלמה, הולכת ומתברר כתוצאה זמנית. כעבור 30 שנה, ב-1978, השנה שבה מתרחשת עלילת הרומאן "עשו", כבר האמין מאיר שלו, שמתקרב סבב שני ותוצאותיו תהיינה שונות.

להשלמת פירוש זה נחוץ להזכיר, כי בעלילת הרומאן "עשו" מיוצג גם השמאל. מייצגת אותו רומי, בתו "האדומה" של יעקב, המכירה בזכויות הירושה של דודה במאפייה, ולכן היא מעודדת אותו לחדש את המאבק באחיו ולתקן בכך את העוול שנגרם לו כאשר נושל ב-1948 מחלקו בירושה. ובאופן מרומז, מאיים הרומאן, שאם לא יורחקו מפלגות הימין מהנהגת המדינה, יתגלה כמופרך לא רק הפתרון התנכ"י על ארץ-ישראל השלמה, שעליו חולם המחנה הלאומי, אלא שבעטיו של ימין המונהג על-ידי שמיר-"מיכאל" יישמטו מידינו גם תוצאות סבב הירושה הראשון משנת 1948 – מדינת-ישראל בגבולות שביתת הנשק, שהחזיקו מעמד עד שנפרצו ב-1967, במלחמת ששת-הימים.

העיקרון הפרשני

אף שבפתיחת המסה הובהר, כי הסוגה הפוליטית היא סוגה ספרותית לגיטימית ושאין היא נחותה כלל וכלל כל עוד היא נכתבת על-ידי כותבים טובים ומיומנים – עצם חשיפתן של היצירות שנדונו במסה זו כיצירות פוליטיות קוממה משום-מה את המחברים שלהן. שלושתם התנגדו לעצם הזיהוי של יצירתם כמשתייכת לסוגה הפוליטית, וכל אחד בדרכו לא רק שלל את פירושה ככזו, אלא גם מצא את ההזדמנות לגנות את הפרשן על כך ששקד לחשוף את היותה כתובה בצופן האלגורי – צופן המותאם במיוחד להבעת תגובה פוליטית על נושא אקטואלי בחיי המדינה ובוודאי לביצוע "שחיטה" של מנהיג אשר להשקפתו הפוליטית מתנגד הכותב.

מאחר שאי-אפשר לנהל דיאלוג ביקורתי עם סופר המתכחש למה שכתוב ביצירתו, וגם משום שקוראים רגילים לאמץ את עדותו של הסופר על יצירתו ונוטים להעדיף את פירושו על הפירוש שמציע לה מבקר-הספרות, אחזור על שני נימוקים שכדאי לקורא לשקול אותם, אם ברצונו לנקוט עמדה במחלוקת הזו.

הנימוק הראשון – שום מבקר לא יצליח לפרש יצירה כפוליטית אם אין היא מכילה "חומרים" המאפשרים לפרש אותה ככזו.

והנימוק השני – הספרות הישראלית היתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילו לא נכתבו בה יצירות בסוגה הפוליטית בכל שנות קיומה של המדינה, ובוודאי אילו לא שגשגה בה הסוגה הספרותית החשובה הזו מאז סיום מלחמת ששת-הימים ואילך. הסופר הישראלי איננו מנותק מהסובב אותו. גם אם אינו רוצה להיות מעורב בנעשה במדינה, הוא סופג את המתרחש בה בעל כורחו, ולכן גם מגיב על האקטואליה, אף אם החליט מראש לפעול כאסקפיסט ולהתנזר מתגובה על אירועיה.

על יסוד הנחות אלה חזרתי וניסחתי ברבים מפירושיי לרומאנים של סופרי הדור את העיקרון הפרשני הבא, המסביר במה מתייחדת הספרות הישראלית מכל ספרות הנכתבת במקום אחר בעולם בעת הזאת:

בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה – לנושא העל-זמני שמסופר בעלילתה – גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כפו עליה. ולכן, גם כאשר הטקסט מצטייר כ"שירה" טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של "פרוזה" – תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת.

* פירושים מקיפים ליצירות שנדונו במסה זו נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית": המאמר על הסיפור "מסע הערב של יתיר" נכלל בכרך "הסיפור הישראלי הקצר" (1987) המאמר על הרומאן "עשו" נכלל בכרך "העט כשופר פוליטי" (1992), המאמר על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נכלל בכרך "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005). גירסה של המאמר הנוכחי התפרסמה ב"האומה" חוברת 181 תחת הכותרת "דיין, שרון ושמיר כגיבורי ספרות שליליים".

אהוד: בשעתו קראתי את "חיוך הגדי" של גרוסמן ועליי להודות בצער שלעיתים רחוקות התנסיתי בפטפוט משמים שכזה בספרות העברית. אבל אני מבין שהוא סופר חשוב ולכן אליו יש להתייחס ולא אל סופרים אחרים שעולים עליו בכמה דרגות מכל בחינה. גם את "עשיו" לא קראתי, אבל לאחר הפרשנות שלך אבד לי כל שריד של חשק לקראו.

* * *

יוסי אחימאיר

מאיה שלי – הספר שלא הושלם

"כותבת המסות הטובה ביותר בארץ" – כך הגדיר מבקר הספרות מנחם בן את מאיה קגנסקיה, כאשר יצא לאור לפני שש שנים ספרה "דמדומי אלים", מסות על דוסטוייבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין, וסופרים רוסיים גדולים אחרים.

מאיה קגנסקיה הלכה לעולמה בגיל 73 בשבת, 16 באפריל, בבדידות נוראה, והובאה למחרת למנוחות בהר הזיתים בירושלים. "בחצי השנה האחרונה, להוציא חודש אולי, היא 'בילתה' בבתי חולים. מה לא היה לה? לב מנותח, מים בריאות, כשל מערכות וכאב נפשי גדול," – סיפר לי בצער מי שתירגם אותה לעברית, ידידה הטוב פטר קריקסונוב.

מותה הוא אבידה כבדה לכל חובבי הספרות הטובה בתוכנו, קוראי עברית ורוסית כאחד, שוחרי "הכתיבה המסאית הנהדרת, כזו שלא היכרנו," אבל במיוחד לנו, במכון ז'בוטינסקי. שכן בשנותיה האחרונות התקשרנו עימה בעקבות הצעה שבאה ממנה, לכתוב ספר, ואם תרצו מסה נרחבת, על זאב ז'בוטינסקי, הסופר בשפה הרוסית.

כאשר נפגשה עם נציגי הנהלת המכון לפני שש-שבע שנים, היא היתה נלהבת: "המטרה של הספר – להשיב לז'בוטינסקי את קסם אישיותו ואת המאגיה היצירתית שלה, ובפשטות, לפתוח את כתביו לקריאה מחודשת בהקשר האירועים של תחילת המאה ה-21."

נחתם עימה חוזה, והיא נרתמה למשימה החשובה שנטלה על עצמה – לכתוב "ביוגרפיה יצירתית", כהגדרתה, "שתאפשר הצצה למעבדתו הרוחנית והאינטלקטואלית של ז'בוטינסקי." היא תכתוב ברוסית, פטר יתרגם לעברית – היש שילוב טוב מזה?

הכול שיבחו אותה: משה שמיר ז"ל, ויבל"א חיים גורי, גאולה כהן, יהודה מלצר, וכמובן מתרגמה לעברית פטר קריקסונוב: מי אם לא אינטלקטואלית משכמה ומעלה, בת העלייה הרוסית של שנות ה-70, כמאיה קגנסקיה, היכולה בעומק הבנתה, בכושר הניתוח המבריק שלה, במקוריות לשונה, בבהירות סגנונה, להציג טוב יותר לקורא העברי את הסופר בשפה הרוסית זאב ז'בוטינסקי?

ואולם מאיה כבר לא היתה אז בבריאות איתנה. הצרות ניחתו עליה תכופות.

שמרתי עימה על קשר רצוף במשך החודשים והשנים מאז אשר "שידכתי" בינה לבין מכון ז'בוטינסקי. מפעם לפעם הבטיחה לי טיוטות ראשונות של הספר, סיפרה לא-אחת שהיא מתקדמת באופן 'פנטאסטי', אמרה שיש לה כבר מעל ל-150 עמודים כתובים ברוסית, אבל גם לא חסכה ממני את צרותיה. היא אכן היתה חולנית ודכאונית, אבל – מה שחשוב יותר – תמיד מרתקת בשיחתה כמו גם בכתיבתה, בעומק תובנותיה והגיגיה.

"אין לי כוחות" – אמרה בדרמטיות בפתח אחת משיחותינו הטלפוניות האחרונות – "הייתי במוות קליני." ועם זאת ניסתה להרגיע: "אני ממשיכה לכתוב את הספר על ז'בוטינסקי, שעליו אני חולמת כל ימי חיי. דוקא כתיבת ספר זה כרוכה בצרות ובבעיות. זה ממש מיסטי..."

לפטר קריקסונוב קשה במיוחד דבר הסתלקותה: "ארבעים שנה אני מכיר אותה, עוד מקייב, ובוודאי מאז שעלתה ארצה ב-1976... עצוב שהספר על ז'בוטינסקי לא הגיע לכלל סיומו. להערכתי היא כתבה רק 50-60 עמודים, אבל בשבילה זה המון, כי כל הכתיבה שלה מתומצתת ודחוסה. אעבור על כתבי היד שהותירה אחריה ואז נוכל לראות אם אפשר לפרסם משהו מעזבונה הספרותי."

כמעט באנונימיות גמורה נעלמה מנוף חיינו האשה הרגישה והשברירית הזו, עליה אמר פעם סר ישעיה ברלין המנוח: "מאז התקופה של אנה אחמטובה, לא קראתי פרוזה רוסית פיוטית כמו של מאיה קגנסקיה."

פרט לערוץ 7, דומני ששום כלי תקשורת עברי, מודפס או אלקטרוני, לא הזכיר את דבר מותה של אשת-רוח ענקית זו, יוצאת דופן ומיוחדת בנוף חיינו הספרותיים. כמובן, בכלי התקשורת ברוסית, בקרב ציבור המשכילים דוברי רוסית שבישראל, הידיעה בדבר פטירתה ב"הדסה" לאחר שהאנטיביוטיקה שניתנה לה לא הצליחה להדביר וירוס שפשה בגופה – נפוצה במהירות והיכתה בהלם את קוראיה ומוקיריה הרבים. והתקשורת בעברית? – זו היתה עסוקה בשבוע שעבר בעמודים שלמים, בטורים ארוכים, שהוקדשו לאחד בן 17 – ג'וסטין ביבר שמו. בושה.

האם נטיותיה הימניות, התנגדותה לתהליך אוסלו, היו בעוכריה, במותה כמו גם בחייה? האם תוסיף הבראנז'ה התרבותית הישראלית להדיר מן הזיכרון התרבותי-קולקטיבי את שמה, זיכרה וכתביה של אשת הספרות והוגת-הדעות קגנסקיה?

בערב פסח תשע"א – מעטים אולי יודעים זאת – איבד עולם הספרות הרוסית-בעברית את אחת הנשים האינטלקטואליות יוצאות הדופן והמיוחדות שחיו בתוכנו ויצרו בצנעה אי שם בפאתי ירושלים, במשך שנות דור. האם עתה, אחרי מותה, נדע להעריך קצת יותר טוב את תרומתה הייחודית של מאיה קגנסקיה המנוחה לתרבות היהודית והאוניברסאלית? האם יידעו משרד התרבות וגורמי התרבות שלנו להציב לה יד וזכרון, כיאה וכראוי לתרומתה ההגותית-ספרותית?

* * *

ח.ג.: אני המומה ממך

אהוד בן עזר,

אני המומה ממך. אתה עורך של פרסום באינטרנט והבורויות חוגגות.

אשר לשיר ביידיש:

אין ביידיש חולם שנכתב בעזרת ו. חולם נכתב כשאחרי העיצור מופיעה אלף, ותחתיה קמץ. לפיכך יש לכתוב: זאג (שפירושה – אמור) כמו שכתבתי, ולכתוב קמץ תחת האלף.

העיצור v נכתב ביידיש תמיד בשני וו. לכן יש לכתוב ווערן, ווי. האסט (ולא אוסט), ותחת האלף שאחרי הה"א – קמץ. מילה עברית כותבים כמו שהיא – פנים – אך הוגים אותה (בגלל הקמץ שתחת הפ"א, כחולם).

עייפתי מן התיקונים. שלח לי את מיספר הפקס שלך ואשלח את הנוסח הנכון של הכתיבה.

והדבר השני: אלישע פורת (שאני מחבבת את רשימותיו) כותב: תרי פסחין דלא משתכחין. הביטוי המקורי הוא "חבל על דאבדין דלא משתכחין" ואומרים זאת על אדם שנפטר, והפירוש הוא חבל על האובדים – הנפטרים, שאינם שכיחים. כלומר – הם נדירים, מיוחדים. השימוש בביטוי בצורה קצת אחרת הוא יפה, אבל הפירוש שלו בעברית אינו נכון. אנשים אינם יודעים פירוש נכון, רואים מלה כמו משתכח וחושבים שזה כמו לשכוח.

חג שמח,

ה.ג.

* * *

תקוה וינשטוק

גינה קהילתית

יש לה לתל אביב לא מעט גינות פרטית וגינות ציבוריות – ובשנים האחרונות פורחות גם גינות קהילתיות.

הגינות הקהילתית מוקמות על קרקע עירונית ומקבלות אספקת מים מהעירייה אך הן מנוהלות ומעובדות על ידי התושבים: הם האחראים להקמת הערוגות, לסיקול האבנים וניכוש צמחי הבר, לשתילה, לעידור, להשקייה ולדישון וכדומה.

האפשרות להתחבר לטבע קוסמת ללא מעט עירונים. כבר לפני כמה עשרות שנים העמידה העירייה שטח קרקע עליו יכלו התל אביבים לגדל להנאתם ירקות ופרחים, אך הקרקע הפכה לנדל"ן ולמבנים הדורים ומן הערוגות נותר רק השם – "המשתלה".

אבל הרעיון היכה שרשים וכיום כבר קיימות 15 גינות קהילתיות במרחבי העיר, בדרום – בכפר שלם, כרם התימנים, שכונת שפירא ועוד, גם ביפו – וכן בצפון העיר, מנוה שרת, עד נאות אפקה ומעוז אביב.

שכונת מעוז אביב, הסמוכה להדר יוסף ולדרך איילון, מקיימת חיים קהילתיים. כן. יש גם צורת חיים כזו בתל אביב. את השכונה מנהלת אגודה שיתופית הגובה דמי חבר, הכספים מיועדים בעיקר לתחזוקת השטחים הפתוחים. מעוז אביב הוקמה בימים הראשונים למדינה עבור עובדי משרד הביטחון. בתיה המקוריים סטנדרטים אך העצים הותיקים מוסיפים לה לווית חן. כחמש מאות בתי אב מתגוררים בה כיום. לתושבים הוותיקים נוספה אוכלוסייה דינאמית של זוגות צעירים. לפני כארבע שנים פנו התושבים בבקשה לעירייה להקים גינה קהילתית. הם גם איתרו מקום: חורשה עזובה של עצי אורן וברוש, זכר לבוסתני שכונת שיח' מוניס שעמדה כאן, והעירייה נענתה לבקשתם.

[לא זכור לי שבבוסתן של כפר ערבי יהיו עצי אורן וברוש. יש כאן כנראה טעות. – אב"ע].

"הגינה הקהילתית מעוז אביב" משתרעת על כדונם וחצי. ארבעים משפחות, בעיקר ממעוז אביב וכן מהסביבה, מטפחים כאן ערוגות. כל ערוגה גודלה 1 על 3 מטר. מי שרוצה מקבל ערוגה נוספת. העירייה מספקת את המים ויש מערכת טפטפות. ה"גננים" מנהלים את הגינה במשותף. הגינה אינה למטרת רווח, והערוגות אינן מושכרות, אך יש דמי חבר, חמישים ש"ח לחודש. הגידולים – לפי הטעם. בעיקר מגדלים ירקות – בחורף חסה, צנוניות, בצל ירוק, פטרוזיליה, ברוקולי. בקיץ – עגבניות, חציל, שעועית, ריחן וכדומה. חסה ואפונה הם הפופולריים ביותר. מעודדים גם גידול פרחים, במיוחד אלה המושכים חרקים וצפורים המאבקים את הגידולים – לבנדר, כוכב הנזיר, כלניות ונוריות תרבותיות. בגן גם ערוגות ציבוריות של תבלינים ופרחים – כמה מהחברות בגינה מעבדות אותן לצד ערוגותיהן הפרטיות. ויש אוהל להכנת שתילים ופינת קומפוסט: מביאים מהבית קליפות ושיירי תבשילים מכסים אותם בעלים – קומפוסט תוצרת בית. כעת עונת החרציות, ומרבדי הפרחים הצהובים הנפלאים ממלאים כל שעל. בעוד כחודשיים, כשיקמלו, ייאספו אף הם לקומפוסט. הגינה אקולוגית, עם יחסי גומלין בין הצמחים והאדמה, ו"חומרי ההדברה" הם ירגזים שעבורם תלו תיבות קינון. אשתקד כבר נולדו בהן גוזלים. הירגזים תופשים כנימות והם ידידותיים לגינה. לעומתם החולד המצוי כאן מכרסם לעתים ערוגה שלמה.

הגינה מהווה מעין מתנ"ס פתוח עם פעילות פנאי ומשמשת אטרקציה בעיקר למשפחות עם ילדים קטנים. לא רק אבא ואימא, גם סבא וסבתא מגיעים הנה עם הנכדים לחנך אותם לעבודה ולאהבת האדמה וכמובן לשחק.

אחת לשבוע אחר הצהרים באים לשעתיים-שלוש להשקות לנכש ו...לקטוף. יש בגינה מדריכה – קרן, אם צעירה מהדר יוסף, בעלת רקע של חינוך סביבתי, הבאה לעיתים לגינה עם ילדה הפעוט, שייהנה בחיק הטבע.

הגינה הקהילתית מהווה גם בילוי חברתי נעים. אחת לחודש מתקיים טקס קבלת שבת עם שולחן ערוך, סועדים ושרים. בשבועות חג הביכורים ובעיקר בט"ו בשבט חג האילנות עורכים בגינה מסיבה גדולה עם שולחן ערוך סועדים (מפרי הערוגות – וגם עוגות...) אוכלים ושרים. ולפעמים עם תזמורת ותחרויות.

באחד מימי שישי האחרונים קיימו בגינה שוק החלפות. החברים החליפו בגדים, ספרים, כלים, ומה לא? בקיץ מוקרן סרט על הדשא ויש אפילו תיאטרון קטן עם סיפורים וחוגי טבע לקטנים. עירונים רבים מרגישים חוסר בקרבה לאדמה ולטבע, והאפשרות לאכול מפרי עמלם קוסמת להם מאוד. אף שעבודת האדמה הזו הינה בזעיר אנפין, כמעט סמלית, היא מאוד מרגיעה. יש מתמידים המטפחים ערוגה מאז נוסדה הגינה הקהילתית. לא פעם שומעים כאן: "באתי עצבני, אבל כעת נרגעתי ונהנתי!"

 אומר הסופר ברוך תור רז, המגדל עם אלמוגה אילן ערוגת ירקות: "הרבה שנים גרתי בהוד השרון והיתה לי גינה של דונם ליד הבית, 8 ערוגות של ירקות ופרחים. אני מאוד מתגעגע לגינה. אני מגיע הנה כל שבוע מרמת אביב, לעיתים עם הנכדים, ומאושר מכל רגע. זו חברה של משפחות צעירות, ילדים קטנים ונכדים. בערוגה שלנו בצל, פטרוזיליה, שמיר, חסה. אין להשוות את החסה הרעננה שאנו מגדלים לזו שאני קונה בחנות. בכלל טעם אחר. ממש תענוג לראות איך פרי עמלי מלבלב!"

ואלמוגה מספרת כי גם ברחוב קרית ספר (בין הרחובות חשמונאים וקרליבך) מתכננים גינה קהילתית. תושבי האזור, משפחות צעירות, דתיות וגם חילוניות, נאבקו במשך שנים עם העירייה שתקים על השטח הפנוי שלידם גינה ולא בתי קומות. המאבק הצליח וסוף סוף תהיינה ערוגות גם בחלק זה של העיר, באזור שלי. חגיגה! אמנם דירתי מוקפת באדניות אבל אדנית אינה דומה לפיסת קרקע מן הטבע! בעתיד חושבת העירייה לפתוח גם קורס גננות לגינות קהילתיות. תל אביב תהיה באמת עיר ירוקה!

הערה: למרבה הצער מתברר שהתערוכה "היה היתה ילדות" של הציירת נירה לב, שעליה כתבה תקוה וינשטוק בגיליון הקודם, כבר נסגרה, אבל אפשר לרכוש קטלוג של התערוכה וישנן עוד כמה תמונות במשרד של גלריה ג'ינה, דיזנגוף 255. טל. 03-5444150.

* * *

מלאו 117 שנה להולדתה של אסתר ראב

אסתר ראב נולדה ב-25 באפריל 1894 בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה, אביה.

ביום שני, היום, 25.4, ב"בימת-שיר" ברשת א' ובקול המוסיקה, 

ישודרו שירים של אסתר ראב בקולה.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

5. חורש התלם הראשון.

המשלחת הראשונה שבאה לבחון את אדמות אימלבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, על גבי סוסים. משתתפים בה הגביר ר' דוד מאיר גוטמן, ממייסדי האגודה "עבודת האדמה וגאולת הארץ" בירושלים, שבכספו עתידה להירכש אדמת פתח-תקווה, ולצידו רוכבים יואל משה סלומון, יליד-ירושלים, וערבי בשם זאכרי, נציגו של הסוחר הערבי נוצרי מיפו, טייאן. בבעלותו של טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת אימלבס.

שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. דשנה היא ופוריה מאוד, מישורית, ומי הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר שבים השניים ליפו, מצפה להם אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן באימלבס טרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כשלונות. הוא איבד חלק מכספו בנסיונות קודמים לקנות קרקע, שלבעליה לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

גוטמן וסלומון שבים לירושלים, מכנסים את מייסדי האגודה, את יהושע שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל, אליעזר ראב ובנו יהודה, מיכל לייב כ"ץ, ואחרים, מוסרים דין-וחשבון על שליחותם, ומחליטים להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת אימלבס. סלומון, בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד-ימינו של גוטמן במשא ומתן, ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובאימלבס, יחד עם שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף קיץ תרל"ח, על שמו ולמען האגודה, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר אימלבס. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה, ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קאסאר, נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה המייסדים, אך לימים יתברר כי הדבר הוא לברכה למושבה הצעירה.

עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא מים כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע. אחרי החגים של שנת תרמ"ט, שלהי 1878, יוצאים לגבעה זו – היום כיכר המייסדים – גוטמן ושטמפפר, ואליהם מצטרף יהודה הצעיר, שירד מירושלים ליפו, ומשם יוצא בראש שיירה של חמורים עמוסי קרשים וחומרי בניין, לצורך חפירת הבאר.

כאשר הוא יורד מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיניו ערבה אפורה-צהובה שמשתרעת לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראש-העין.

בגבעה, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח-תקוה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

הקבלן הערבי, אשר קיבל על עצמו את החפירה, הפסיק את העבודה לאחר שלא נמצאו מים בעומק שעליו סוכם עימו מראש. עוד באותו יום יורד יהודה בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל לחפור בה, וגוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת. כאשר רואה הקבלן כי היהודים ממשיכים לחפור, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה יחד עם פועליו, על בסיס של שכר יומי. לאחר כשבועיים נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא חג לחבורת הגברים שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, ראב וכ"ץ, כולם יוצאי הונגריה.

חבורת המתיישבים גדלה. הם בונים רפתות לשורי-העבודה, שבכוונתם להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם חופרים מחפורת גדולה ומכסים אותה מלמעלה בגג עשוי קש וחימר. המתיישבים קובעים תוכנית למושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים אמורים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.

החיים קשים, העבודה נמשכת מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר אימלבס הסמוך, שהחושות הקודרות שלהם מטפסות על תל בצפון אדמת המושבה – לא מעורר שמחה בלב. הם מהלכים כצללים, מנוונים מן המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, יחפים וערומים-למחצה. בלילות נשמעת רק יללת תנים. החשיכה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה ממושכת ומסוכנת, בגלל השודדים שאורבים בדרכים.

חבורת הגברים מתגוררת ליד הבאר, באוהל ובבניין אחד, שגגו חימר בלול בקש. הם אופים לעצמם את לחמם ומכינים את ארוחותיהם. יש להם מים טריים ונקיים לשתייה, ואינם נאלצים לשתות ממי הירקון הנגועים. הם שומרים על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לזריעה.

החיים קשים אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח-תקוה הרחבה משתרעת לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של באב-אל-האווה במערב, דרך אוהלי אבו-קישק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב ג'ראמנה, טחנת-הקמח של אבו-רבאח על מעברות הירקון והכפר אימלבס, שיוצרים קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פג'ה במזרח ויהודיה בדרום. יהודה חוזר לימי נעוריו המאושרים בסנט-אישטוואן ובצ'סנק. שוב אין עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה, והוא לבוש בגדי-עבודה פשוטים.

*

בסוף חודש כסלו, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, יוצאת חבורת המתיישבים, שהתרחבה בינתיים, לשדה קרוב, שמקומו משתרע כיום מזרחה-צפונה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. עימם שני שוורים רתומים למחרשה אירופית גדולה שנקנתה בשרונה. בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, שתוחמים את השדה החרוש. אחריו משלים גוטמן הקפה ראשונה, והמחרשה עוברת לידי שטמפפר, שדמעות חונקות את גרונו:

 "עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים, וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

 "אמן!" עונים אחריו בני-החבורה, עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, והם מעבירים את המחרשה מיד ליד בלהט ובדבקות. ההקפות נמשכות פעמים אחדות, אבל המחרשה המודרנית זזה בקושי.

למחרת מביא יהודה פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות קלות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים מובאים גם שוורים דמשקאיים, ועבודת החריש נעשית קלה יותר.

את מעמד התלם הראשון עתידה אסתר להזכיר בשירה "לאב", שמתפרסם ב-25 בינואר 1929, בעיתון "הארץ", במלאת יובל שנים לפתח-תקוה: "ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי-חורף, / לאיוושת זרזירים עטים – / שדמות-חמרה אדומות; [– – –] / חורש התלם על אף המידבר / בוקע ראשון באדמת-בתולה: / ברוכות הידיים!"

את השיר, המלא הערצה ליהודה, היא תזכיר פעמים לא-מעטות כשיר הראשון שפירסמה, למרות ששיריה החלו נדפסים כשבע שנים לפניו.

*

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, שערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: לסוסים, לפרדים ולחמורים, לרעות בשדות כאוות-נפשם כדי להינות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!

וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

עבודתו בחריש ובזריעה הסתיימה, ועל יהודה, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו-ליג'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום נעשים נסיונות לפלוש לשדות פתח-תקוה: ערביי אימלבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שווייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקוה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג'ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.

אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים בתגרת פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה.

*

התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים, שמיספרם גדל, מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם מתגוררים במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף. לקראת חג השבועות עושה דרכה שיירה של גמלים עמוסי תבואה לירושלים. אחרי חלוקת היבול נערכת סעודה חגיגית במאה שערים. גוטמן וחבריו אינם מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה באימלבס, נחלת טייאן, שמשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, ויבול השנה הראשונה הוא תעמולה טובה לרעיון הגדלת המושבה.

כך חולפת השנה הראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני משפחה אחרים. לאחר החג נישארות הנשים לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בונים לעצמם סוכת מחצלאות. יום אחד פורצים אריסיו של טייאן – פלאחים מאימלבס וממקומות אחרים, שנהגו קודם לחכור חלקות בנחלתו רחבת-הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמות טייאן. הם תופסים קרוב לשלוש מאות דונם ומתחילים לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לבעליהם היפואי.

איכרי המושבה, חלקם חמושים, מתייצבים מול אריסי טייאן ומנסים למנוע מהם את החריש, אך הפלאחים אינם נרתעים, וממשיכים לחרוש. בכל רגע עומדת לפרוץ קטטה המונית בין שני המחנות הניצים. לפתע יורדות במרוצה מן הגבעה, שעליה עומדת המושבה הקטנה, שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים: גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע, ולאה. השלוש משתטחות על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי אימלבס, וצועקות:

 "על גבינו תחרשו!"

תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנופלת במחנם מנצלים הפתח-תקוואים להיכנס אל בין מסיגי-הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.

*

העונה החקלאית השנייה גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף יורדים גשמים רבים וגם שלג, אבל השדות, שאינם מנוקזים, עומדים מוצפים במשך שבועות ארוכים והופכים לביצה. גם הקור פוגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכשלון התבואה מעיקה המאלאריה. לשווא קיוו המתיישבים כי מגוריהם בגבעה, באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" של הירקון, שבו ראו את הסיבה לקדחת – יעניקו להם הגנה מוחלטת כנגדה.

ובינתיים גם מתחוללים במושבה שינויים הרי-אסון. בידי המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של המתיישבים החדשים, ה"ירקונים", הן בנחלה הנוספת שנקנתה מטייאן, והיא סמוכה לירקון ולביצה, שם מקור המאלאריה, המועברת באמצעות היתושים. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, ולהינות ממי הבאר הזכים, וזאת משום שלא עמדו בתשלומיהם בעד הקרקע. רבים מהחדשים הם עניים, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר-כך הסתנוורו מהצלחתה ונרשמו לקניית חלקות מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את דמי הקנייה, ומהם יהודים שהגיעו למושבה היישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי לדעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם בעד חלקותיהם.

לאחר סכסוכים וטענות מחליט רוב המתיישבים החדשים להגר לגדת הירקון ולהקים לידה יישוב חדש. הם לא שמים לב לדברי הוותיקים, למודי הנסיון המר, שמזהירים אותם מפני המאלאריה והבילהרציה, ואף מביאים את הרופא היפואי ד"ר מזוריקה כדי להרתיעם. התוצאה היא שיישובם של הירקונים נכשל, חלקם מתים וחלקם מובאים חולים לירושלים. נוסף לכך, נחלות רבות בגבעה מעובדות בידי ערבים, כי בעליהן לא ירדו מירושלים לגור בהן, אך ניסו להתערב משם בהנהלת המושבה. הימצאות הערבים מרעה את מצב הביטחון. למושבה הקטנה אין תשתית, גם לא תמיכה ציבורית מבחוץ. המתיישבים, כולם אנשים פרטיים, מאבדים את מרבית כספם. המושבה ניטשת בשלהי שנת 1881, לקראת שנת השמיטה תרמ"ב, אשר מביאה עליה את "מכת החסד" – אדמותיה מוחכרות לערבים, ובתיה הדלים נהרסים.

ואולם, בתוך כארבע שנים מתחדשת פתח-תקוה, בזכות מייסדיה, שקונים את אדמת יהוד (היא סביון כיום), מביאים קבוצת עולים מקרב חובבי-ציון בביאליסטוק ובפינסק, ומעבדים את חלקותיהם במושבה. וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, הירקונים, ויהוד – שהיא הגלגול השלישי – בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של פתח-תקוה, כאשר חוזרים אליה מיהוד חלק ממתיישביה הראשונים, ועימם חבורת ה"ביאליסטוקים". משלהי 1878, תקופה של כשש שנים בלבד – קמים ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין המשך, ואילו פתח-תקוה המחודשת שוב לא תינטש.

חובבי-ציון מרוסיה מסייעים לאיכרי פתח-תקוה לבנות בתים. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, שבזכות מנהלה, הרב אריה לייב פרומקין, התחדש היישוב; תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. מי שעומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.

עזרתם של חובבי-ציון לא די בה, וביסוס המושבה בא רק כאשר הברון רוטשילד פורש עליה את חסותו. אמנם לא על כל איכריה, כמו במושבות אחרות, אלא רק על עשרים ושמונה מהם. פקידות הברון מבססת את החקלאות, וגם את תשתית המושבה: בתקופה זו מוקם בית-הפקידות, שהופך לבית ועד-המושבה, וכן בית-הכנסת הגדול, בית-ספר ובית-מרקחת. אך תקופה זו גובה מחיר חברתי כבד: בשל שיעבוד המושבה לפקידות הברון, האיכרים הופכים לעובדים שכירים על אדמותיהם. הבעייה מגיעה לכלל פתרון רק לקראת 1900, כאשר הברון מוסר את הנהלת ענייניו בארץ לחברת יק"א, המושבה נעשתה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, ומתבססת.

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר-הֶרְשׁקוֹבִיץ

שולח כוס תנחומים למשפחת ליבנת האם והאב והשרה

על נופלו בגיבורים של הבן יוסף היקיר על קדושת הארץ והמולדת

מי יתן ולא תוסיפו [נוסיף] לדאבה עוד

 ובבנין ציון וירושלים ננוחם

תודה! וכל טוב לעורכים לקוראים

וחג פסח שמח וכשר לכל עם ישראל

באשר הוא שם וכאן ופה ושם

לשנה הבאה בארצנו השלמה

* * *

יד יצחק בן-צבי

המכון לחקר ארץ-ישראל ויישובה

"דרישת ציון' – משיחיות, לאומיות, פילנתרופיה ויישוב ארץ ישראל

קול קורא להצעת הרצאות לכנס מחקרי בינלאומי במלאת 150 שנה להוצאת הספר 'דרישת ציון' לרב צבי הירש קלישר

המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ביד יצחק בן צבי עורך כנס מחקרי, במלאת מאה חמישים שנה להוצאת הספר 'דרישת ציון' (ליק תרכ"ב), בימים שלישי ורביעי, ח'-ט' בטבת תשע"ב (3-4 בינואר 2012).

הרב צבי הירש קלישר פנה לנושא יישוב ארץ ישראל, בהגות ובמעש, עוד בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, כשפנה לבנקאי אנשל רוטשילד בהצעה לרכוש את ירושלים וסביבותיה. החל משנות הששים ועד למותו בחשון תרל"ה (1874) הוא יזם ותמך בהקמת מושבות חדשות בארץ ישראל כשלב הכרחי להגשמת הגאולה המשיחית.

בשנת 1862 יצא לאור ספרו 'דרישת ציון' על ידי החברה ליישוב א"י בפרנקפורט ע"נ אודר, שנוסדה שנתיים קודם לכן. הספר, שיצא לאור במהדורה עברית נוספת ובמהדורה גרמנית תוך ארבע שנים, והפעילות הבלתי נלאית של הרב קלישר לקידום חזונו, זרעו את הזרעים הרעיוניים, שהנצו בתחילת שנות השמונים עם התגבשות הפלג הדתי בתוך תנועת 'חיבת ציון'. תגובתו האקטיבית לתמורות שעברה החברה היהודית עוררו התלהבות, דאגה והערכה מחדש של האפשרויות העומדות בפני היהודים בעידן המודרני.

בעשורים הראשונים של מדינת ישראל התנהל פולמוס ער ומלומד אודות 'מבשרי הציונות' ובכללם הרב קלישר. בין המתפלמסים היו בכירי ההיסטוריונים בישראל: בן-ציון דינור, שמואל אטינגר ויעקב כ"ץ. דומה שבשנים האחרונות שכך העיסוק בנושא זה, אם כי פה ושם נדרשו אליו מלומדים שונים ואף נכתבה עליו ביוגרפיה מחקרית מקיפה. במקביל התברך המחקר בחיבורים הנוגעים להקשר ההיסטורי הרחב של פעילותו של הרב קלישר, ובדיון ער במאפייניה של הלאומיות המודרנית ושל המשיחיות היהודית במאה התשע עשרה וכן בתופעות נוספות של 'מבשרים', כגון 'מבשרי ההשכלה'.

אנו סבורים, שבמלאת שלושה יובלות לצאת החיבור, הגיעה העת להידרש מחדש ל'דרישת ציון' ולמחברה, מקומם בהקשר ההיסטורי של תקופתם והשפעתם בתקופות מאוחרות יותר עד ימינו.

מושבי הכנס עתידים לכלול את הנושאים הבאים: המשנה הדתית והלאומית של הרב קלישר; משיחיות כיסוד אידיאולוגי דתי ולאומי; תופעת המבשרים והפרוטו לאומיות; בני חוגו של הרב קלישר; 'דרישת ציון' – התנגדות, תמיכה והשפעה; הרב קלישר והציונות הדתית; היוזמות היישוביות של הרב קלישר לאור תוכניות התיישבות בנות זמנו.

חוקרים המעונינים להרצות בכנס מתבקשים לשלוח את תקציר הרצאתם (עד 300 מילים) עד לתאריך: כ"ח בסיוון תשע"א, 30 ביוני 2011 , לכתובת: liat@ybz.org.il

בברכה,

הוועדה המארגנת: יוחאי בן גדליה, פרופ' ישראל ברטל, בנימין זאב וכסלר, ד"ר אסף ידידיה, פרופ' ג'ודי מאיירס, ד"ר מיכאל סילבר

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד: אנחנו מבקשים להסב את תשומת לב החוקרים שעתידים להרצות בכנס (ושאינם מתעלמים מאופי ייסודה של המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, כמו שמתעלם החוקר חסר ההבנה ההיסטורית, פרופ' ישראל ברטל) – להתייחס גם לשלושה נספחים המצויים במהדורה החדשה של "התלם הראשון" ליהודה ראב, שיצאה לאור בעריכתנו על-ידי הספרייה הציונית בשנת 1988.

נספח א. איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב משנת תרכ"ז [1867] – נוסח י' קניאל.

נספח ב. כתב גבאות מאת הרב צבי קאלישר לר' אליעזר ראב משנת תרכ"ז, נוסח י' קלויזנר.

נספח ג. איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב משנת תרכ"ח [1868] – נוסח י' קלויזנר.

וכן למחקרו של יהושע קניאל "תנועת יישוב ארץ-ישראל ומייסדי פתח-תקוה" – איגרת הרב צ"ה קלישר אל אליעזר ראב", קתדרה, 16, תמוז תש"ם, עמ' 160-153.

ליהושע קניאל ז"ל אנחנו חייבים רבות על מחקריו החשובים בנושא ראשיתה וראשוניותה של פתח-תקווה ועל עזרתו לנו בהנחייה ובעצות בכל הקשור לראשיתה של פתח-תקווה.

וראוי גם לקרוא ב"התלם הראשון" עצמו את פרשת הקשרים בין הרב קלישר לאליעזר ראב [שהיה סבא-רבא שלנו] הן בגוף הספר והן באחרית הדבר שכתבנו, והיא מחקר היסטורי "לתולדות ר' אליעזר ראב (1896-1828) ולתולדות בנו יהודה (1948-1858) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה."

* * *

בית לייוויק, המרכז הישראלי לתרבות יידיש

רח' דב הוז 30, תל אביב, טל. 03-5231830

" ברענען, פלאקערן איז בעסער"

שירים ומכתבים של לאה גרינשטיין

הצגת הספר

"לאה גרינשטיין, פלאקערן, ללהוב, כרמל 2010"

מוצאי שבת, כ"ו בניסן 30/4/2011

התכנסות: 20:00 / פתיחה: 20:30

משתתפים: דניאל גלאי – פתיחה

ד"ר שלום (קפלן) אילתי – לאה גרינשטיין-קפלן, מסלול חייה

רבקה בסמן – לאה גרינשטיין  – משיריה ומכתביה

ד"ר אביבה טל – לאה גרינשטיין כמשוררת

יובל כהן- אילתי (מלחין ומבצע) – משיריה של לאה גרינשטיין

התכנית בעברית וביידיש

כניסה: 30 ₪

הגעה:

חניון תל נורדאו ברח' פרישמן וחניון ברח' בן יהודה פינת נתן החכם,

 ליד מלון "דבורה"

תחבורה ציבורית: קווי אוטובוס: 5, 1, 2, 61, 66, 20, 11, 21 בדיזנגוף

תחנת ירידה: דיזנגוף פינת גורדון

קו 4 בבן-יהודה. תחנת ירידה: בן יהודה פינת גורדון

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעוד כל האיזור סביבנו רותח וגועש ומצוי ברעידת אדמה שאינה פוסקת, ואיראן ממריצה את הכנת הנשק הגרעיני שלה – עוסקות מהדורות החדשות של קול ישראל במשך רוב ימי החג בעיקר בגורלו של גלעד שליט ובהכפשתה של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה –כאילו הם שחטפו אותו וממאנים לשחררו, ומנגד ראשי החמאס, המנוולים האלה, יושבים מלאי שמחה בחורים שלהם ואומרים לעצמם שיש להם בן-ברית נאמן בישראל להחזרת מאות "לוחמי החופש" הנאצים האלה, רוצחי הילדים והתינוקות של היהודים, וקרוב לוודאי שמיד לאחר החזרת גלעד יחטפו שניים או שלושה חיילים נוספים וכל הסיפור יתחדש בזכות הטמטום של הישראלים המעלים את מחיר השחרור מיום ליום בעזרת התקשורת ההיסטרית שלהם.

* כן, ויש עוד נושא חשוב אחד, הכרזת "העצמאות" הפלסטינית בשדרות רוטשילד בתל אביב על ידי ה"נציגים" ה"חשובים" והסהרוריים של העם היהודי. אלה הן החדשות שבהן מלעיטים את עם ישראל בכל מהדורה משודרת, ובעיתונים, במשך ימי החג וחול המועד! – והאם מצאתם כבר "פלסטיני" אחד שמכיר בישראל כמדינת העם היהודי? אבל מה כבר אפשר לצפות מאידיוטים מוסריים היודעים שהתקשורת ברובה איתם, ומלקקת להם את התחת, בייחוד עיתון "הארץ" שממש מת כבר להתפרקד תחת איזה ערבי!?

* הטירוף של "כשר לפסח" הביא לכך שחלק מהמסעדות, דווקא ה"כשרות", היה סגור בימי החול המעטים של חול המועד, כי הפעלתן בימים אלא לא הצדיקה את מחיר הכשרתן לפסח. ואילו בבתי קפה ובמסעדות אחרים, שאינם "כשרים" גם כל השנה, לא יכולת לקבל אפילו פיסת מצה כי הכול היה על טהרת ה"חמץ", גם העוגות והעוגיות. אנחנו, על כל פנים, הקפדנו לנגב את התחת רק בנייר טואלט שכתוב עליו "כשר לפסח"!

* האם ייתכן כי מתוך רעידות האדמה ושידוד המערכות במדינות המזרח התיכון, שגבולותיהן המלאכותיים נקבעו בעיקר על ידי בריטניה וצרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, על חורבות האימפריה העות'מנית – הולכת ומוקמת סוף-סוף מדינת כורדיסטאן העצמאית, שתהיה מורכבת מהחלקים הכורדיים האתניים של עיראק, סוריה, איראן וטורקיה? והאם יהיה זה מוגזם לקוות כי מדינה זו תהיה בעלת ברית נאמנה לישראל?

* נאמנה עלינו אבחנתו של ד"ר דן שיפטן כי בארצות המוסלמיות באזורנו [למעט אולי טורקיה] אין מנהיגים ושליטים לשעבר – שחיים עדיין, אלא גורלם שהם טמונים מתחת לאדמה [אלא אם במקרים נדירים הצליחו להימלט בעוד מועד והם חיים בגולה ונתונים בסכנת הסגרה שסופה עמוד תלייה בכיכר העיר]. זה אולי ההסבר ההולם ביותר למה שמתרחש עתה בלוב, בתימן ובסוריה, ולמה שצפוי למנהיגים מוסלמיים אחרים בארצות שטרם שקעו במהומות קריטיות שמסכנות את המנהיגים, דוגמת ירדן, בחריין וסעודיה.

* מה יהיה הסוף? תהיה תקופה ארוכה של מהפכה האוכלת את בניה, כמו במצרים, שבה כיום כל נושא תפקיד בעבר או בהווה צריך לחשוש לעורו כי הוא עומד בסכנה של משפט, מאסר ואולי גם תלייה פומבית בכיכר תחריר; ותוך כדי אותה תקופת-ביניים "דמוקראטית"-כביכול, שדומה יותר למלחמת אזרחים – תהיה כנראה התגבשות מחודשת של השינאה לישראל, של ערעור ה"שלום" עם ישראל – ועליית רודנים חדשים, בעיקר משורות הצבא או מהקיצונים המוסלמיים, בהשראת ובחתירת איראן והאופציה הגרעינית שתהיה לה.  ותיתכן גם התפוררות של מדינות כמו לוב ועיראק – למרכיביהן האתניים, ובמקביל המשך האנארכיה ומלחמת האזרחים.

* אתה הבנת את זה, ברק חוסיין אובמה? – אלמלא תקעת סכין בגבו של חוסני מובאראכ עם פרוץ המהומות, ייתכן שהכול היה מתרחש אחרת ומובאראכ לא היה מידרדר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ועימו גם העם המצרי, שאולי עתיד להתגעגע לנשיאו המודח חרף כל הפגמים שבתקופת שלטונו, אבל לפחות לא היתה אצלו אנארכיה, מצרים היתה מדינה בעלת השפעה וקלסתר פנים של מנהיג – והיה מינימום של אוכל לעניים שלה!

לכן מה שקורה עכשיו בסוריה הוא מסקנה ישירה של בשאר אסד ממה שקרה לחוסני מובאראכ וקורה למועמר קדאפי – שאם אתה אינך יורה באזרחים שלך, הם עתידים לחסל אותך ולטלטל את המדינה לתהו-ובוהו "דימוקרטי" – שאחריתו מי ישורנה? הגלים של האוקיאנוס האסלאמי המקיף אותנו הולכים ומתגבהים מיום ליום – ואנחנו, כבני ישראל שיצאו ממצרים, הולכים עדיין בחרבה בתוך הים הסוער הזה, ורק שלא יהיה גרוע יותר!

* האם עיריית תל-אביב הודיעה כבר שיש לה ביטוח צד שלישי ושיפוי לכל רוכבי האופניים שהיא משכירה ברחבי העיר לגדוש את מדרכותיה – ביטוח לרוכבים וגם לכל מי שייפגע מהם, ייפצע ולפעמים ייוותר נכה למשך תקופה ארוכה!

* חדשות ממדינת כל אזרחיה, וזאת עוד לפני "שתי מדינות לשני עמים": האוטובוס שהתהפך בשבת, 23.4, בכביש 6, עם עשרות ילדים ומבוגרים, למג'ד אל כרום, בדרכו חזרה מאירוע שאירגן הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית באל-קודס – "היה אחד מבין כ-300 אוטובוסים שיצאו הבוקר מעשרות יישובים ערבים באזור הצפון, המשולש והנגב בדרכם לירושלים, ועליהם תושבים רבים שהשתתפו בפעילות במסגד אל אקצא." ["הארץ" און-ליין, 23.4].  כולם טופלו בצורה הטובה ביותר ובמהירות בידי שירותי החירום, הרפואה וההצלה של שלטונות הכיבוש הישראלי הפועלים עדיין תחת חוקי החירום המנדטוריים, שכבר בוטלו בסוריה.

* לעיתים אנחנו שואלים את עצמנו מדוע נעשינו כל כך סקפטיים כאשר כולם סביבנו צוהלים לנוכח המהפכות המתרחשות בעולם הערבי, המצליחות כבר להדיח חלק משליטיו, ומבשרות עתיד נהדר. אולי האשמה היא בגילנו המופלג, 75 – שבמהלכו טרם זכינו לראות אפילו "דמוקרטיה" ערבית אחת שמתפקדת, שאינה שקר, עריצות, שחיתות ושנאת ישראל. ולא נראה לנו שהמצב הולך להשתנות בקרוב.

כן, יש חברה ערבית דמוקרטית אחת באזור, שאזרחיה אפילו מלמדים אותנו מהי דמוקרטיה –  ערביי ישראל!

* האם מישהו משלם לערוץ פליבוי המשודר בכבלים כדי שייתן רק תוכניות דביליות ומשעממות שאפילו סקס ועירום כמעט שאין בהן?

* כאשר קיצונים מהצד הפלסטיני משתוללים, כמו באיתמר, נופלים קורבנות מצידנו, אך גם כאשר קיצונים מהצד שלנו משתוללים, כמו בחזרה מקבר יוסף – נופלים הקורבנות מצידנו!

  * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של -51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ובמקביל, כותב לנו ישראל זמיר: לאור לחצי קוראים לרכישת ספרי "לכבות את השמש", שאזל, "ידיעות-ספרים" ניאותה להדפיס עותקים נוספים לפי הזמנה. עותק בודד יעלה 70 שקל, 5 עותקים ומעלה לפי 50 שקל העותק. הכתובת להזמנה ולתשלום, באמצעות שיק – אסנת, מחלקת-אספקה של "ידיעות-ספרים", טל: 03-768-3326 פקס: 03-768-3300

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל