גיליון מס' 638, תרל"ח

90 שנה לכ"ז בניסן 1921, יום הקרב על פתח-תקווה

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בניסן תשע"א, 28 באפריל 2011

עם צרופות אבשלום גיסין, אברהם שפירא, ובית הכנסת בקורפו בטרם נשרף בערב חג הפסח

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה, במלאת 90 שנה ליום כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921, פרק מהספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". // יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל לַאלָה סוּלִיכָּה. // איתמר פרת: אברום שאג. // ברק טפר: השנאה העיוורת. // אורי הייטנר: 1. המחדל, 1993. 2. מה המצרים רוצים? // יהודה דרורי: 1. בוקר-טוב שרידי השמאל – בא לכם מדינה פלסטינית? 2. הברירה של אסד: להרוג או למות. // יעל ויילר ישראל: מוקד של חיים או מוקד של אש. // יהודה גור-אריה: 1. "חינוך". 2. "הפואמה הפדגוגית" של ג'יוליאנו מר-חמיס. // יוסי אחימאיר: "הארץ" שלי – התגובה שלא פורסמה. // רותי האוסמן טרדלר: שביתת הרופאים: מצבם הנחוּת של הסטאז'רים. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // מתי דוד: 1. מי הם 250 התומכים של "הקרן החדשה לישראל"? 2. תודה לאורי הייטנר. // משה גרנות: על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // נעמן כהן: חנה מאירצ'ק-מרון והכרזת העצמאות הפיליסטינית. // על "מעין שטוב" בירושלים, מתוך ספרה של נורית יובל "חיים של נייר". // יצחק שויגר: נוסח הגדת הפסח הצה"לית של אלי לנדאו, 1971. // רחל עזריה: אנחנו בחיפה שרנו... // ידידיה יצחקי: מילים שמקורן בעברית. // יהודה גור-אריה: יידיש [אידיש] שפה ככל השפות. // איתמר פרת: על קברו של מייק (מיכאל) לבנה, איש הטבע והגליל. // הכללים לפיהם אנחנו משתדלים לערוך את המכתב העיתי. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 6. העבד השחור, הסוס האדום. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

הקרב הגדול על פתח-תקווה

במלאת 90 שנה ליום כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921

פרק מהספר: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993.

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

 "עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."

מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"

ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

 "השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"

 "לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"

ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"

 "הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

*

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

 "אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

 "קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

 "אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

 "נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"

 "לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.

 "לירות כל פעם מפירצה אחרת!"

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."

 "תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

 "ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

*

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

*

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

 "זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."

שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.

 "יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"

יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

*

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח-תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקוה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

 "צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."

 "מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

*

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

 "מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.

 "הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.

 "קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"

 "אני מוכרח קודם לשתות קפה."

 "רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין..."

 "אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

*

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

אהוד: נכדו של הנגר הגיבור דוד נוביק הוא אורי חדש (נוביק), בן דודתי. אימו צביה (צֶלָה) לבית ליפסקי, היתה אחותה של אימי דבורה (דורה).

אזהרה: לרומאן ההיסטורי-הביוגראפי "ג'דע", ממנו לקוח הפרק, אין שום קשר לספרות העברית ותולדותיה, וגם אינו נלמד בשום מקום – לא באקדמיה, לא במערכת החינוך ואף לא בבתי הספר בפתח-תקווה, שבה שכחו כבר מזמן לציין את כ"ז בניסן כיום עמידת הגבורה של המושבה מול שכניה הערבים ואת נפילתם של ארבעה ממגיניה באותו יום.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל לַאלָה סוּלִיכָּה

לפני ימים ספוּרים נחוג אצלנוּ חג ה"מִימוּנָה", שיש המייחסים את מוצאו האֶטימוֹלוֹגִי של שמו לַמילה "אֱמוּנָה" ויש המשייכים אותו לשמו של הרמבּ"ם, הלא הוא "הנשר הגדול",

 ר' משה בּן מַיְמוֹן ("מַיְמוֹנִידֶס" בפי הנוצרים). בִּמקום לפַחֵת את הפּוטנציאל החינוכי-

לאוּמי הגלוּם בּחג עממי יפה זה של יהדוּת צפון-אפריקה לזלילת מוּפְלֶטוֹת ולמירוץ

המרתוני של פּוֹפּוּליסטיקאים תאבי-רייטינג שאינם דואגים כלל לרווחתם

של יוצאי המַגְרֶבּ אלא לפּריימריס הפְּנִים-מפלגתיים שלהם עצמם –

ראוּי היה כּי יסוּפּרוּ לעם כּוּלוֹ (בתוכניות-הלימודים, בראדיו

ובטלוויזיה) כמה מן הפרקים המפעימים ביותר בתולדות

יהדוּת מפוארת זו, שיש בהם הרבה יותר מתח, דראמה

ודמוּיות-מופת מאשר בכל סִדרות-ההבל של מִשדרֵי

הריאליטי עליהם "מתחנך" הנוער שלנוּ לצערנוּ.

כך, למשל, סיפורה המרטיט של

סוּלִיכָּה חָצ'וּאֵל הלא נשכּחת.

אֶצְלֵנוּ בְּפֶז, בַּמֵּאָה הַי"ט, הָיְתָה בַּת אַחַת, לַאלָה סוּלִיכָּה

שֶלֹּא נִתְרַצְּתָה לְהָמִיר אֶת דָּתָהּ, דַּת מֹשֶה בֶּן-עַמְרָם, לָאִיסְלָאם,

וּכְמוֹ שֶעָבְרָה בִּרְחוֹבָהּ שֶל עִירָהּ בְּיָפְיָהּ הַמַּטְרִיף הִיא הִדְלִיקָה

לִבּוֹ שֶל אָצִיל מוּסְלְמִי מִטַּנְזֶ'ר שֶנִּדְחָה עַל יָדָה – וְנִכְלַם.

מָה לֹא עָשָׂה שָם אוֹתוֹ פָּאסָאזֶ'ר מִטַּנְזֶ'ר לְשַחֵר אֶת פָּנֶיהָ,

פְּנֵי הַנָאוָה הַזֹּאת, בִּינְת אֶל יָאהוּד, שֶשָּבְרָה אֶת לִבּוֹ לִרְסִיסִים?

שָלַח לָהּ שְׂמָלוֹת מַרְהִיבוֹת כְּעוֹרָהּ וְאִגְּרוֹת לוֹהֲטוֹת כְּעֵינֶיהָ

וּזְהַב מָרָקֶש וּבָשְׂמֵי קָזַבְּלַנְקָה לִיפִי צְחוֹר גֵּוָהּ הַמַּקְסִים.

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

וְלַאלָה סוּלִיכָּה שָמְעָה וְהִסְמִיקָה אַךְ לֹא נֶעֶנְתָּה לַטַּנְגֶּ'רִי,

"שְׂמָלוֹת מַחְלִיפִים אֲבָל לֹא דַת אָבוֹת," לָחֲשָה בְּקוֹל רַךְ וְרָעוּד.   

רָאָה הַטַּנְגֶּ'רִי כִּי זֹאת, בַּת הַמֶּרִי, גֵּאָה וְהוֹלֶכֶת בַּקֶּרִי,

הוֹצִיא דִבָּתָהּ כִּי הֵמִירָה דָתָהּ לָאִיסְלָאם אַךְ חָזְרָה לַיָּאהוּד.

כָּל זֶה כָּזָב הָיָה אַךְ לַכָּזָב אֵין רַגְלַיִם אַךְ יָד דַּוְקָא יֵש לוֹ,

יַד הַקִּנְאָה מְלַבַּת-הַשִּׂנְאָה הַנִּלְוֵית אֶל הַיֹּפִי כְּצֵּל.

פָּנָה הַשֹּוּלְטָן, מוּלַאי עַבְּד אֶל-רַחְמָאן, אֶל רַבָּהּ שֶל הָעִיר וְלִחֵש לוֹ:

"תַצְהִיר הָעַלְמָה כִּי קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ אֶת דַּת אַלְלַהּ – וְכָךְ תִּנָּצֵל."

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

אַךְ לַאלָה סוּלִיכָּה שֶכְּלָל לֹא הִרְחִיקָה מִדַּת אֲבוֹתֶיהָ אַף פַּעַם

סֵרְבָה לוֹמַר שֶקֶר וְלוּא גַם תּוּצָא לַהוֹרֵג בְּרֹב-עָם בַּכִּכָּר

וְאַף כְּשֶגָּזַר חֹק-הַדָּת הָאַכְזָר שֶנִּחַת עַל רֹאשָהּ כִּנְחוֹת רַעַם

כִּי יֵש לְעָנְשָהּ וְלִכְרוֹת אֶת רֹאשָהּ לֹא נֵאוֹתָה לִכְפּוֹר בָּעִקָּר.

מַה לֹֹּא עָשֹוּ יְהוּדֶיהָ שֶל פֶז לְהַצִּיל אֶת נַפְשָהּ שֶל סוּלִיכָּה

לוּא גַם בִּמְחִיר הוֹדָיָה בִּבְדָיָה וּבְשֶקֶר שֶכְּלָל לֹא הָיָה?

אַךְ גַּם כְּשֶחֵרֵף מַבָּטָהּ הַשֹּוֹרֵף אֶת סַכִּין הָעוֹרֵף עוֹד הִסְפִּיקָה

יַלְדָּה בַּת חֲמֵש-עֶשְׂרֵה זֹאת לְהַדְהִים אֶת כֻּלָּם בְּיָפְיָהּ וְאָפְיָהּ.  

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

* * *

איתמר פרת

אברום שאג

אברהם בורג פרש מן החיים הצבוריים ב-2004, כועס על כל העולם. במקום לאכול את הלב ולסבול מבחילות, הוא התמסר לספרות וכתב מיד שני ספרים ('אלהים חזר', 2004; 'לנצח את היטלר', 2007), וכל העולם כעס עליו. עכשיו, אחרי שלוש שנים של יישוב הדעת, תועלו כעסים ויצא ספרו האחרון, 'אבישג' (2011, כנרת, זמורה-ביתן, דביר. 239 עמ'). לשם שינוי, רומן. בהנחה שזה מה שרוב הציבור אוהב לקרוא.'אבישג' הוא רומן היסטורי-מקראי, סוגה שבה רבים, טובים ולא-טובים, ניסו את כוחם.

למה כותבים רומנים היסטוריים? אל-נכון כל מחבר טעמו עימו. רובם רואים בכך דרך רחבה להביע פנטזיות שבליבם ולנוס מן המציאות הנוכחית החמורה, שאינה מרשה סטיות ושקרים. יש סוג של רומן היסטורי שעניינו סאטירה, ביקורת או אפילו צחוק ובידור – וזה ניכר מיד, ואין לדונו לפי אמת המידה 'האם זה היה ככה?'

ויש רומנים היסטוריים, ולטעמי הטובים שבהם, אשר מודרכים על ידי רצון כנה לשחזר עולם שהיה ולראותו דרך עיני האנשים שחיו בו, אך כתיבה כזו מחייבת, אין מה לעשות, מחקר מלומד ואחראי, וזה מעבר לכוחם של מרבית המושכים בקולמוס. הם מעדיפים לפשט את ההיסטוריה. הנה אצייר לך עולם ונגיד שזה ימי הביניים בספרד. זה לא היה ככה? תראה, אני סופר וככה אני רוצה. הרי יוצר אני, סגן לבורא עולם, לא?

ספרים לא-אפויים אלה, מלבד במקרים נדירים שנועדו להעביר מסר שאינו היסטורי, הם אלה שמוציאים שם רע לרומן ההיסטורי, וחבל. כי אולי אי-אפשר ללמוד מן ההיסטוריה, אבל להשתמש בה וליהנות מזיו זיכרונה וקורותיה – אפשר ואפשר.

ויש רומנים "היסטוריים" שנכתבו פשוט כדי לחסל חשבונות, עם המתים ו/או החיים. ולאלה שייכת היפהפייה 'אבישג' של אברהם בורג.

לקח אברהם בורג את פרקי שמואל ומלכים שבתנ"ך, וסיפר אותם מחדש כשהם מעוותים, קרועים מן המציאות ההיסטוריוגרפית שלהם, וספוגים בדיעותיו הפרטיות של אדם זועם ומקופח. רקע הדברים הוא זִקְנָתוֹ של המלך דוד בן ישי, אשר בריאותו קורסת והוא נזקק לשירותי אשה טובה ויפה, היא אבישג השונמית. אל תתחילו להתלהב – אבישג היא אשת איש תמה וצנועה, ומטפלת בזקן הבלה והמאוס במסירות של אחות רחמנייה, לא של נערת ליווי תאבת קריירה. את הסיפור מספר בגוף ראשון בעלה החוקי של אבישג, איש עצוב מאוד "מן הכוהנים אשר בענתות" ושמו שָמָע, סופר צדיק וסגפן, היוצא ובא בארמונו של דוד ותפקידו שם כעין יועץ לענייני מוסר ומצוות. הכול ידוע לו, הוא מכיר את כולם ושונא את כולם. מזכיר מישהו?

בתוך הסיפור המפותל כרוך כמובן סוד משפחתי, ולא יהא זה הוגן לגלותו לקוראי שורות אלה.

דוד המלך הזקן הוא איש דמים, שכל ימיו נלחם ורצח ובגד והמית ונאף ושיגל, אבל עכשיו תודה לאל הוא מוטל כגוש בשרים חסר בינה. ייתכן ומזכיר מישהו. סביבו טיפוסים בריוניים וצמאי דם כמו יואב בן צרויה ובניהו בן יהוידע, השטופים במזימות ובתרגילי כוח. גנרלים יעני, אנחנו מכירים כאלה. המושלת בכיפה היא בת-שבע אֵם שלמה, ומולה התככן הנאלח אדוניה המתנשא למלוך. ירושלים כולה הפכה מזמן למרכז עירוני של רודפי בצע ואספסוף הון-שלטון, ורק עַם הארץ נאנק תחת עוּלם.

טוב, הבנו. אברום משתמש בתנ"ך לחיסול חשבונות ופריקת טינות. מה שחז"ל נהגו לקרוא: "דאשתמש בתגא". אבל הוא עושה זאת ללא שום כבוד לאמת, או לפחות לסבירות ההיסטורית. חצר המלכות שהוא מתאר היא מעין העתק של חצר הורדוס הגדול, כאלף שנה אחרי מלוך מלך לבית דוד. אברום בורג, המתגורר בלב ארץ הגבעוני אשר מאז, ואשר נופי הארץ ספוגים בנשמתו, הלביש על רקע גיאוגרפי-ארכיאולוגי זה פנטזיה רעת-לב של מעין אימפריה עות'מנית מושחתת. והכל למה? בשביל מה שנקרא ביידיש 'סָטִיספַקצִיָה'.

ואם כבר סטינו לנושאי שפה וסגנון, נֵיתֵי ונחזֵי כיצד כפה המחבר את עצמו על השפה העברית. אברום הרי החליט שהוא יכתוב לנו את התנ"ך מחדש, תוך שימוש מחודש בשפה היפה והמדייקת של הדגם המקורי.

על כן הבה ונשיח כאן מעט בשבחו: האיש אברהם מכיר את ספר הספרים לפני ולפנים. הוא שוחה כדג בשפת חכמים, מפזז ומרקד בלשון הפיוט והתפלה. אין עוררין שבכך הוא מגלה את טוב טעמו וחין ערכו, אבל עמד האיש ובלל את כולן יחד לכדור בצק כבד ודביק. קטעים שלמים הם ציטוטי פסוקים ואמרי חן מן התלמוד וההגדה והסידור. היכן שסגנון התנ"ך חסכוני וצנוע וממעיט במלים, גודש אברום פסוק על פסוק ומשפט על משפט עד כלות הנשימה. העקרון הוא: אם פסוק אחד יפה – הרבה פסוק הרבה יפה. ונזכר מבקר זה באותה אישה הבאה לראשונה אצל הפסיכולוג ואומרת לו בחמת זעם: "המשפחה מתעקשת שאלך לייעוץ. מה קרה? אני בסך הכול אוהבת לביבות. מה רע? אתה לא אוהב לביבות?"

הדוקטור מקפיד על מענה רך ואומר: "בוודאי גברתי. גם אני אוהב לביבות."

האשה פוערת עיניים. "כן? גם אתה אוהב? אז בוא ותיראה את האוסף שלי. שש-עשרה מזוודות יש לי, הכול לביבות!"

שהדי במרומים, כמה לביבות יש בכל עמוד ועמוד של 'אבישג'. מי יביא לי כדור נגד צרבת.

כל מבקר אשר לא טרח למצוא ולהדגיש את הנקודות החיוביות בצד השליליות, לא יצא ידי חובתו. ובכן: חביבים תיאורי הנוף, שהם נופי מולדתו של המחבר בן ירושלים, המכיר את שבילי הארץ כמי שצעד בהם כחייל ולוחם, ונשתייר בו קורטוב של אהבה לסלעי הארץ ולהרריה. חביבים תיאוריו של כלי בית, של מאכל ומשקה ולבוש, המעניקים הפוגה מיסורי גוף ונפש ועוול ויגון. חביבה כריכתו של הספר, צדודית של אשה קשת-רוח שצוירה ביד אביטל בורג, בסגנון נשות התנ"ך של אָבֶּל פַּן המהולל. חביבה העריכה הלשונית של נועה מנהיים, המקפידה על כתיב ופיסוק כהלכתם. חביבים עיצוב האות והדף.

ואחרון לא-חביב: בחירת שמו של הספר. כאן נעשה דבר תועבה, ואולי לא במזיד. רומן עברי בשם 'אבישג' נכתב על ידי הסופר דוד שיץ, ויצא לאור בשנת 1990 בהוצאת עם עובד. בעולם הספרים 20 שנה אינם משכיחים ספר, וקשה להאמין שלא אברהם בורג ולא המוציאים לאור ידעו על קיומו של ספר בשם זה. הרומן 'אבישג' של דוד שיץ עניינו סיפור חייה של אישה יפה ומיוחדת, על רקע ירושלים של היום – עירם של אברום בורג ודוד שיץ.

"אבישג" הוא שם אֵווֹקטיבי, המלהיב את הדמיון בהרהורי ארוטיקה, תנ"ך, היסטוריה, תככי מלכות, ואת כל אלה ניכס אברום לטובת סקרנותם של קוראים וקונים. זו גזלה ספרותית מחוצפת וגסה, אך במקרה זה – לא מתמיהה.

דוד שיץ, יליד גרמניה, פליט שואה, חניך מוסד 'ניצנים' ובוגר האוניברסיטה העברית, כתב במשך תקופה קצרה 8 ספרים, שזכו לפרסום והוקרה נרחבים. הראשון שבהם, 'העשב והחול', מתאר את פרשת חייו הנפתלת כ"ילד שואה" חסר משפחה. הוא אף תורגם למיספר שפות, וכן כמה מן האחרים. דוד שיץ יצא ממעגל הסופרים, ולאסונו אינו כותב יותר. הוא חולה במחלה קשה וחסרת מרפא שהרחיקה אותו מן העולם. אין מי שידרוש את חרפתו מול גזלה זו, עוול ספרותי ואנושי, לטובת פירסומו של ספר ספוג שיטנה של מחבר אשר לא היסס לעשות גם את ספרי המקרא קרדום לחפור בו.

אברהם בורג כתב ספר מרושע מתוך כוונה לעוות ולהזיק, וכל זה תחת כותרת נוצצת אבל גזולה. אציין כסיכום שאין זו סיבה לא לקרוא את 'אבישג' שלו. גם מרוע אפשר להחכים, ולכעוס על כעסן יש בו נועם של פורקן ומרפא לחוש הצדק. אל תִקנו – אפשר לשאול אותו מספרייה או מֵחָבֵר.

* * *

ברק טפר: השנאה העיוורת

בכתבתו של מתי דוד "שלום עכשיו – סיירת המלשינים" [גיליון 637] מתגלה השנאה העיוורת, שנאת חינם ללא ראש ופשר. הכותב לא מסכים לדעות ולדרך של קבוצה בחברה. זו עובדה, אך לשם חיזוק עמדתו הוא בוחר לא להתמודד עם הדעות אלא לקלס חבריה: מלשינים, מחלה ממארת, וירוס – ביטויים שמזכירים משטרים אחרים כלפי מיעוטים אחרים.

ללא התמודדות עם דעות הקבוצה,הכותב המכובד מציג את דעותיהם כביכול כהתגלמות הרשע והטמטום עלי אדמות: "מפלטו של הנבל... מזויף... פאשיזם... יצרני פאניקה..." כינויים שטחיים וריקים ללא תוכן ממשי. הכתבה ממשיכה עוד: המימון חיצוני, התמיכה האוטומטית באוייב ועוד ועוד.

למרות מגוון הנושאים שאפשר להגיב עליהם אני מעוניין לבחון רק את שם הכתבה "סיירת המלשינים". מהוא מלשין? אדם שהוא חלק מקבוצה ומספר לסמכות עליונה על סודות בתוך הקבוצה – בוגד.

כמה תובנות עולות מכך:

שלום עכשיו ולמעשה כל השמאל הם בוגדים. מה צריך לעשות לבוגדים?

שלום עכשיו הם חלק מהחברה הישראלית – טוב לפחות זה.

בתוך הקבוצה נעשים מעשים שהם סודות שאסור לספר עליהם כי ככול הנראה הם "רעים", אסורים או לא חוקיים.

יש סמכות עליונה ממנה יש להסתיר, כלומר אנו לא אחראיים לעצמנו אלה יש מי שאחראי עלינו והוא "המבוגר האחראי". אני עצמנו פרחחים חסרי אחריות.

אני מקווה שהכותב המכובד כותב בשם עצמו כי הקבוצה שאותה הוא מתיימר לייצג מוצגת על ידו בצורה מגוחכת לחלוטין.

* * *

אורי הייטנר

1. המחדל, 1993

בראיון לגיליון ערב פסח של "מקור ראשון", עם סיום תפקידו כדובר צה"ל, סיפר אבי בניהו בגילוי לב: "בשנת 1993 הייתי במשלחת ישראל לשיחות טאבה על 'עזה ויריחו תחילה'. היו אלה ימים של אופוריה ותקוות לשלום עם הפלשתינאים. עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ישב בצוות ואמר: 'אני מפנה את תשומת לב היושבים כאן, שאנחנו כצבא חייבים להיערך לתרחיש קיצון, שעלול לבוא ביום מן הימים, כשאחד מהארגונים יצליח חלילה להניח ידו על פצצת מרגמה וכשיהיה בגבו לקיר מסיבה כלשהי, הוא עלול, חלילה, לירות פצמ"ר לעבר אחד מיישובינו.' כולם היסו אותו ואמרו לו ש'כולם כבר החליפו דיסקט חוץ ממך'..."

אני קורא ומצטמרר. אין זה פרוטוקול מישיבת המטכ"ל ערב מלחמת יום הכיפורים. מדובר באירוע שנערך אחרי עשרים שנה, והרי שנשבענו שלא נלך עוד שבי אחרי קונספציות, שלא נסתנוור ממקסמי שווא והרהורי הלב.

והנה, בימים העליזים של אופוריית אוסלו, ראשי צה"ל שכחו מה תפקידם כמפקדי צבא. אין לי בעייה אם באופן אישי, כל אחד מהם כאזרח תמך בהסכם אוסלו (אם כי כאשר במערכת חשובה כצה"ל כולם חושבים באותו כיוון, זו כבר נורת אזהרה). מה שמפריע לי, הוא שהפיקוד הבכיר בצה"ל שכח שתפקידו לעמוד על המשמר, לפקוח עיניים ובעיקר להצביע על האיומים והסכנות, במיוחד כאשר הדרג המדיני באופוריה.

מצמרר להיווכח בהשחתה ובהזנייה של צה"ל בימי אוסלו העליזים. לא זו בלבד שכל צמרת צה"ל נסחפה באופוריה, שהתבררה כאחיזת עיניים, אלא המערכת נשטפה באווירה של סתימת פיות. והרי זו מערכת שעשרים שנה קודם לכן הבינה שעליה לעודד דווקא את ה"איפכא מסתברא". אין דרך מתוחכמת ויעילה יותר לסתימת פיות מאשר הגחכת העמדה האחרת. מי רוצה להיראות טרנטה מיושנת, כמי ששכח להחליף דיסקט?

באווירה זו, התנהגותו של יעקב עמידרור מעוררת השתאות והערצה. האיש היה שילוב של הבוגר האחראי, הילד הצועק שהמלך עירום והילד המכניס את אצבעו לסכר כדי להגן על המדינה מפני השיטפון. הוא לא התקרנף ולא התבהם, נשאר נאמן לחובתו הלאומית, למצפונו המקצועי ולאמת. אני בטוח שגם הוא מצטער על כך שכולם טעו ודווקא הוא [לא?] טעה. אבל טוב שהיה מי שגייס את כוחות הנפש, את אומץ הלב והיושרה ללכת נגד הזרם.

אזרחי ישראל יכולים להיות טיפה יותר רגועים, כאשר יעקב עמידרור הוא ראש המועצה לביטחון לאומי, לאחר שנתניהו הפתיע (אותי, לפחות) ולא נכנע למסע ההסתה המקארתיסטי נגד מינויו.

2. מה המצרים רוצים?

סקר מקיף שערך המכון האמריקאי היוקרתי "פויו" בקרב אזרחי מצרים, מצביע על רוב בין אזרחי מצרים המצדד בביטול חוזה השלום עם ישראל. 54% מן הנשאלים קראו לבטל את ההסכם, לעומת 36% בלבד התומכים בקיומו.

השאלה הנשאלת, כמובן, היא האם רוב האזרחים המצריים מציעים להחזיר לישראל את סיני, בהזדמנות חגיגית זו. הרי זה ההיגיון של "שטחים תמורת שלום". ישראל נותנת שטחים ומקבלת בתמורה שלום. אם הצד השני חוזר בו מעסקת החליפין הזאת, הרי שעל ישראל להחזיר למצרים את השלום שקיבלה ממנה ולקבל ממנה בחזרה את סיני, ששילמה בעבורו. פייר או לא פייר?

כמובן שהשאלה הזאת לא תישאל בסקר. בצדק, הרי מי שישאל זאת, יעיד בעיקר על עצמו, שאין הוא מבין כלל את הפילוסופיה שמאחורי רעיון "שטחים תמורת שלום". אין טעם בשאלות סרק לאזרחי מצרים. יש טעם לבחון עם עצמנו את השיטה הזאת.

רבים לעגו ליצחק שמיר, כאשר דיבר על הרעיון של "שלום תמורת שלום". אבל מה שעמד מאחורי הרעיון הזה, הוא ששלום מבוסס על הדדיות, ועיקרה – השלום הוא אינטרס אמיתי של שני הצדדים. כששני הצדדים רוצים, באמת ובתמים, בשלום ביניהם, השלום ביניהם הוא אמיתי ולכן בר קיימא. כאשר צד אחד רוצה בשלום, ובעבור הצד השני השלום הוא סחורה שהוא מוכן לשלם בעסקה, תמורת דבר אחר, אין זה שלום אמת. אם אין זה שלום אמת, ספק רב אם הוא יהיה בר קיימא. שלום התלוי בדבר, אינו שלום אמת. שלום התלוי בדבר, כמוהו כאהבה התלויה בדבר. "בטל דבר, בטלה האהבה," נאמר בפרקי אבות. הוא הדין בשלום – אם השלום אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא אמצעי לקבל שטח; משיימסר השטח – מה יקיים את השלום?

התשובה הניצחת לטענה זו, היא הסכם השלום עם מצרים. עובדה – ישראל נסוגה מסיני והחריבה את חבל ימית ואת יישובי מרחב שלמה, והשלום שקיבלה תמורת הנסיגה שריר וקיים. עובדה?

האמת היא שהשלום עם מצרים נחתם ב-26.3.79 והחזיק מעמד שנתיים וחצי, עד 6.10.81. ביום זה נרצח הנשיא סאדאת ועימו – נרצח השלום. ניתן להמחיש זאת בעובדה שמנובמבר 1977 ועד הירצחו, במשך פחות מארבע שנים, ביקר סאדאת בישראל 5 פעמים. לעומת זאת, ב-30 השנים שבין עלייתו לשלטון ועד נפילתו, סירב מובראק לבקר בישראל (למעט גיחה קצרה להלווייתו של רבין). הביקורים הם סמל לכל מהותו של הסכם השלום. כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, דובר על יחסי שכנות וידידות חמים, בערך כמו היחסים בין ארה"ב לקנדה. הסכם השלום לווה בחתימה על עשרות הסכמי נורמליזציה, בכל תחומי החיים. כל ההסכמים הללו הופרו לחלוטין. "שלום קר" כינינו זאת, אך למעשה היתה זו יותר מלחמה קרה, כיוון שמצרים עמדה פעמים רבות בחוד החנית של המלחמה המדינית נגד ישראל, כולל בוועידת דרבן, שבה נקבעה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל, הגורמת לנו היום לנזק כבד ביותר וטרם מצאנו את הדרך להתמודד עמה.

בהסכם השלום עם מצרים, המבוסס על עקרון "שטחים תמורת שלום" ישראל שילמה את מלוא המחיר, עד גרגר החול האחרון של סיני, וקיבלה מעט מאוד מן השלום שאותו אמורה היתה לקבל.

והנה, מסתבר שלעם המצרי גם המעט הזה הוא הרבה יותר מדי. איך זה ייתכן? הרי המצרים יודעים שקיבלו מישראל את מלוא המחיר. יודעים? שוב, אותה תמימות. מבחינתם, סיני לא היה המחיר שישראל שילמה תמורת השלום. מבחינתם, על ישראל היה "להחזיר" את סיני, עם או בלי שלום. השלום, היה טקטיקה כדי לקבל את סיני. משהושגה המטרה, אין עוד צורך בטקטיקה.

המצרים הרוויחו המון מהסכם השלום עם ישראל – בעיקר ביחסים עם ארה"ב ובסיוע הביטחוני [והכלכלי – אב"ע] האמריקאי. לשם כך, מובראק שמר על המינימום שבמינימום מתוך הסכמי השלום, שהוא העריך (בצדק) שנדרש כדי להמשיך ולקבל את הסיוע הזה. את עמו הוא לא חינך לשלום. להיפך, הוא המשיך להסית נגד ישראל ולהציגה כהתגלמות המפלצתיות עלי אדמות.

שלום אמיתי עם מצרים אין לנו כבר 30 שנה. האם גם חוזה השלום בסכנה? לא ברור. הדבר היחיד הבטוח, הוא שהנסיגה מסיני בוצעה במלואה, ללא כחל וסרק.

* * *

יהודה דרורי

1. בוקר-טוב שרידי השמאל – בא לכם מדינה פלסטינית?

היי, אתם שם בהפגנה בשדרות רוטשילד, בבתי הקפה בנמל ת"א , בכפר שמריהו וברמת-אביב ג' – היי אתם שם במר"צ ובמפלגת בוז'י-פרץ-יחימוביץ-מצנע וכו' וכו' – האם אתם מבינים בכלל איזו חררה אתם גורמים לראשי הרשות הפלסטינית כשאתם דורשים עבורם מדינה בראש חוצות? האם שאלתם אותם בכלל אם הם באמת ובתמים רוצים מדינה? או שהתפתיתם לתרגיל התעמולתי השקוף שלהם שמבקש בכל העולם הכרה במדינה פלסטינית, הכרה שבעצם כבר קיבלו בעבר לאחר הסכם אוסלו.

להזכירכם! פעמיים הצענו להם מדינה בגבולות 67' ופעמיים הם הסכימו ומיד... יצאו לאינתיפדה... אם אתם לא מבינים מדוע? אזכיר לכם: מיד לאחר הסכם אוסלו, בו קיבלו את כל מה שדרשו... המועצה הפלסטינית החליטה שאין סיכוי לשרידות של מדינה פלסטינית בגבולות 67' ולכן הם החליטו שהמדינה הפלסטינית תשתרע על כל ארץ ישראל... נכון שלא ידעתם?... מדוע לדעתכם הם נלחמים בגדר ההפרדה גם במקומות בהן הגדר חופפת לגבולות 67'? האם זה מתוך "אחוות עמים" או כנגד יצירת עובדות בשטח לשתי מדינות נפרדות עם גבול ביניהן? – מזעזע לכם קצת את האידיאולוגיה, לא כן? תבדקו ותגלו שכל מילה במאמר זה הינה אמת לאמיתה, כולל העובדה שהם אינם מוכנים בשום פנים להכיר במדינתנו כמדינת העם היהודי – ואם אתם מצטטים בראש חוצות את מגילת העצמאות, אל תשכחו גם את הקטע:

"מדינה יהודית בארץ-ישראל"!

אם תסכימו שלא יכירו בנו כמדינת היהודים אז אין לכם מה לעשות כאן... עליכם להבין שהפלסטינים, ואיתם כל הערבים והמוסלמים בעולם, אינם מסכימים ל"מדינה יהודית בארץ-ישראל". שכחתם שב-1948 הם יצאו למלחמה נגדה. ואיזה יופי שאחרי שהפסידו הם אומרים "פוס" – אז נקבל אותה, אבל... בתנאים שלנו...

מאז שהנשיא אובמה הסכים למושג "מדינה יהודית", הוא איבד בעיניהם את זכותו לתווך, (ומכאן ריצת האמוק שלהם להכרה מהאו"מ ומרפובליקות הבננות בדרום אמריקה ואפריקה.

שמאלנים נחמדים. אתם רואים עצמכם כציונים ואני נגד המילה בוגדים (למעט לכמה יצורים מתועבים שכדאי שתקיאו מתוככם) בואו לפיכך ונסכם לעצמנו כדלהלן:

הפלסטינים אינם רוצים מדינה נפרדת לצד ישראל כי מדינה כזו לא תוכל להתקיים פוליטית וכלכלית כמובלעת בין ישראל וירדן. הם רוצים את כל ארץ ישראל... מתאים לכם? תמשיכו להפגין...

הרשות הפלסטינית אינה בשליטה מלאה על כל יהודה ושומרון ולכן אין לה סמכות החלטה בשם כל הפלסטינים ובייחוד לא בשם החמאס (לא ייעשו הסכמים נפרדים עם כל ארגון פלסטיני וכל חמולה).

הפלסטינים אינה מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית שזהו תנאי מרכזי בכל הסכם מצד ישראל, גם העולם המוסלמי לא יתן גושפנקה לכל הסכם שיכיר בזכות היהודים על "האדמות הקדושות שלהם".

ישראל לא תסכים להחזרת פליטי 48' או שאריהם וגם לא תסכים למתן פיצויים ל"פליטים", האם אתם בעד? אם כן תתחילו להזכיר את נושא הפיצויים לפליטים היהודים ממדינות ערב.

ישראל תסכים רק למדינה פלסטינית מפורזת מנשק – מה שהפלסטינים לא יקבלו בגלל... ה"כבוד הלאומי" (ועצירה מראש של התחמשותם לקראת מלחמה עתידית איתנו...)

לא נסכים להמשך ההסתה נגדנו אף שכל קיומה של היישות והתרבות הפלסטינית מבוסס בראש ובראשונה על השינאה לישראל. (גם לא נקבל טענות בנושא של "זכות הביטוי" ו"דמוקרטיה").

לא נסכים לכל חיבור משמעותי וחופשי בין רצועת עזה לגדה, כדי לא לסייע למדינת חמאס.

בסיכומו של דבר שמאלנים נחמדים בעלי רצון טוב ותמימות פוליטית – האם שמעתם על דבר הנקרא : המאבקים בין השיעים לסונים בעולם הערבי? האם אינכם צופים כיום במתרחש בעולם הערבי הרותח סביבנו כאשר עשרות ומאות נרצחים בידי אחיהם? האם זה בכלל קשור ל"בעייה הפלסטינית ולשלום האזורי"?

ועם אלו ואחיהם אתם רוצים לדבר כיום שלום ולתת להם חופש פעולה ללא גדר לצידנו?

או אולי אתה שם, כן אתה, נושא השלט המתלהם בשדרות רוטשילד, אחרי שתקרא מאמר זה תבין כבר כי לנוכח המצב, ושלא באשמתנו, יהיה יותר ריאלי לנער את המדים הישנים שלך שבבוידם ולהתכונן לשוב למילואים באוגדה...

2. הברירה של אסד: להרוג או למות

כמה עובדות חשובות להבנת המצב בסוריה: לא רק אסאד ומשפחתו הם השולטים בסוריה, אלא גם העילית של הקהילה העלווית. העלווים, כת הקרובה לאיסלם, מהווים 12% באוכלוסיית סוריה (ש-70% ממנה מוסלמית-סונית). קבוצה זו שנואה על מרבית האוכלוסייה בסוריה, ובכלל, מבחינה דתית, אנשיה נחשבים לכופרים באיסלם.

מאז עלה אסאד האב לשלטון הוא דאג שבכל העמדות החשובות בשלטון, בכלכלה ובביטחון ישרתו רק בני עדתו העלווים, ואסאד הבן המשיך בכך. בקיצור אסאד הבן מחזיק בביצים את כל סוריה. אם יישמט השלטון מידו, אולי הוא ומשפחתו המיידית יצליחו לברוח ולהינצל, אבל אז צפוי מרחץ דמים נוראי שבמהלכו האוכלוסייה הסונית תטבח בעלווים ללא רחם וגם תגזול מהם את העושר שצברו על-חשבון ההמונים ב-30 השנים האחרונות. ומדובר בעשרות ואולי מאות אלפי הרוגים!

לפיכך, עבור אסאד אין עומדת כלל האופציה של כניעה לדרישות ההמונים בכיכרות, דרישות שיביאו להחלשת שליטתו, ובסופו של דבר להדחתו ו...למרחץ דמים של בני עדתו.

כל מדינה בעולם, המתעניינת בנעשה בסוריה, מבינה גם את המצב שבפניו עומד אסאד. הם כולם יגנו אותו, אבל יעמדו מן הצד ולא יעשו דבר, כי אין הדבר דומה לנעשה בלוב, וגם אין סוריה חשובה לכלכלת אירופה כמו לוב.

מה כל המצב הזה אומר לגבי ישראל:

מלחמת האזרחים החד-צדדית בסוריה מחלישה את סוריה משמעותית לעוד שנים רבות. לכן אסאד ימנע מלהיכנס לעימות עם ישראל – מלחמה אשר בה לבטח יובס עם כל העדה שלו.

מצד שני, הפסימיסטים דווקא חוששים שאסד ינסה ליצור פרובוקציה נגד ישראל כדי להסיט את תשומת הלב דרומה, אלינו, כדי להפסיק המרידה נגדו. למרות שאין הרבה הגיון במהלכים במזרח התיכון, אסאד יצטרך להביא בחשבון מפלה מאיתנו שתדיח אותו ותפיל את עדתו.

במסגרת הסולידריות הסונית – הסונים בעיראק ובתורכיה עלולים לשנות כיוון ולפעול להפלת אסאד. אם יצליחו, סוריה תהפוך למדינה מאוד לא יציבה ולכן החזית הצפונית מזרחית תהפוך למסוכנת מאד עבורנו.

מצד שני, הישארות אסד בשליטה מלאה בסוריה מבטיחה גם את המשך מעורבותה של איראן באזור, הקצנת לבנון, וחיזוק החיזבאללה.

עמדת ישראל כיום, השומרת על שתיקה מצד אחד ובחינת ההתפתחיות בסוריה בשבע עיניים – הינה העמדה הנכונה לעת הזו. עמדה יותר זהירה תהיה הכנת העורף למכת-טילים מסוריה כצעד ייאוש של אסאד.

* * *

יעל ויילר ישראל

מוקד של חיים או מוקד של אש

השרפה שהובערה בבית הכנסת בקורפו בערב חג הפסח תשע"א 2011, תוכננה מראש בקפידה. לא הכניסה הראשית נפרצה על ידי הפורעים, אשר חדרו אל מבנה האבן של בית הכנסת; האחד שנותר מתוך הארבעה, שהיו שוקקי חיים עד מלחמת העולם השנייה. יש להניח, שהזדים הכירו יפה את מבואות בית הכנסת שהוקם בראשית המאה ה-19, יצאו ובאו במבואותיו בעבר הקרוב, וידעו את הפשפש האחורי שמבעדו חדרו. הם פעלו כעורכי פולחן – באישון הליל, מצוידים בחומרי בערה, אספו את ספרי הקודש אל הבמה וערמו אותם באמצעיתו של בית הכנסת היפפה והמטופח ביד אוהבת, והעלו מדורה גדולה.

ומה סבי, עליו השלום, יוסף אליהו יליד קורפו היה אומר על כך?

סבא סבא, היית בוודאי בוכה. רגע או רגעתיים.

ואז היית אומר לי:

"כך היה וכך הוא, ואין הפתעה. 'צריך לשמור על פאסון', הדמעות תמחנה והגו יזקף, בתי יעל.

"בפסח שנת תרנ"א 1891, היה הדבר, כאשר אימי מלכה, סבתא-רבתא שלך היתה אישה צעירה. יצא הקול, כי אל חצר בית יהודי בעיר קורפו הושלכה גופתה הערופה והערומה של נערה בת הקהילה היהודית. תושבי האי הנוצרים העלילו את שפיכת הדם על היהודים. הם התארגנו להתנפלות אלימה, ופצעו והרגו רבים מהיהודים. ואלמלא התערבות השלטונות, היו מתים אף רבים יותר. היהודים קראו לעלילת הדם הזו "הגזרה" (שווא נע באות גימ"ל. מוטעם בהגיה הספרדית, כמו סגול אצל האשכנזים) כמחצית מהקהילה היהודית העתיקה בקורפו היגרה לאחר 'הגזרה' לכל עבר: איטליה, שוויץ או מצרים."

"סבא אהובי, ומה היה עם משפחתנו?"

"אבי, סבא רבא שלך, אברהם, האמין שעתיד עם ישראל ומורשתו בארץ ישראל. הוא הצטרף אל התנועה הציונית בהנהגתו של בנימין זאב הרצל ונעשה מעריץ שלו. הרצל כתב בספרו 'מדינת היהודים' על עזיבה מוכרחת המציאות של היהודים את אירופה, שהאנטישמיות פושה בה כמו מחלה חשוכת מרפא. הרצל האמין שהיהודים יקימו מדינה לתפארת בארץ ישראל. הוא הבין שהאמנציפציה, שיוויון הזכויות ליהודים, נישואי התערובת, והפטריוטיות של יהודים למדינות האירופאיות – לא תסכור את שטף הזרם האנטישמי, ומערבולתה אף תתגבר. הוא חשש, דיבר וכתב על השמדת היהודים באירופה, ולכן הוא חִייב את היהודים לצאת ממנה בהקדם, והציע את הדרך המתוכננת והנעימה: 'זרימת היציאה תהיה הדרגתית, ללא כל זעזוע, ועצם תחילתה תהיה כבר סוף האנטישמיות. היהודים ייפרדו כידידים מכובדים, ואם יחידים ישובו אחר-כך, יתקבלו באותו סבר-פנים יפה כמו אזרחי מדינות אחרים.' (מדינת היהודים, תרגום: מרדכי יואלי, עמ' 19.) הכרך נמצא על האצטבה האמצעית בפינה הצפון מערבית בחדר-האורחים בביתנו ברחוב שלום עליכם 16 בתל-אביב. תוכלי גם לצטט זאת בדף המתאים באתר שלך."

"אז למה לא קרה כך סבא, כמו שהרצל רצה?"

"משפחתנו באה לארץ בתקופת העליה השנייה. פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגורשנו על ידי הטורקים מתל-אביב בתרע"ז 1917. לאחר הכיבוש הבריטי, חזרנו אל הארץ במלוא שאיפתנו 'לבנות ולהיבנות בה'. אבל, שערי הארץ נסגרו בפני רוב עם ישראל על ידי שלטונות המנדט הבריטי. ניסינו להיאבק בכך, להילחם, אבל רק מעט עלה בידינו. בנינו יישוב עברי חדש, ככל שקטן היה, צמחו בו ספרות עברית, כלכלה עברית, אמנות עברית, הגנה עברית. החיים היו קשים, אבל החוייה היתה נהדרת. פתאום פרצה מלחמת העולם השנייה, בקיץ 1944 נשלחו יהודי קורפו, ובכללם אחותי אסתר ומשפחתה, לאושוויץ. הדבר היה ביוזמת הכובשים הגרמנים הנאצים ובעזרתם הנמרצת של התושבים היוונים. יהדות קורפו הוכחדה יחד עם רוב יהדות אירופה. רק בתה מלכה, ניצלה, ובאה לארץ ישראל, דווקא ובכוח, באניית מעפילים."

"סבא... אל תבכה... אני מוחה את דמעותיך ..."

"יעלי, בית הכנסת הזה, שעשן העלה בפסח 2011, מאה ועשרים שנה בדיוק לאחר הפוגרום ההוא ב-1891, בית הכנסת הזה צריך להיסגר על מנעול ובריח. אין מקום לתרבות יהודית בגולה, גם אם יגידו לך אחרת. הייתי נער לאחר בר-מצווה, כאשר שמעתי בו עם קהל המתפללים את מגילת אסתר בפורים, ומיד לאחר כך יצאתי מקורפו, בדרכי אל ארץ ציון וירושלים. לאחר השואה הנוראה, נמצאו יהודים טובים, שבוחרים לממן ולטפח אותו כמוקד של חיים, והוא נעשה למוקד של אש. מניין תפילה של ארעי אפשר לקיים גם בבית אחר. תעשה בו ממשלת יוון כאשר תחפוץ, וכפי שהרסה וחרשה את בית העלמין היהודי העתיק בקורפו ב-1959, תואיל נא אולי בטובה להופכו עתה למוזיאון של יהדות שהיתה ואיננה עוד. לא כמוקד של חיים, אלא כנר של זכרון."

"סבא! אתה פתאום נעלם ונמוג... אל תלך... הישאר נא עוד קצת.. רציתי לשאול אותך עוד משהו..."

[ר' 2 צרופות בית הכנסת]

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [6]

1. "חינוך"

צא וראה מה כוחו של חינוך.

הרוצחים הנתעבים של משפחת פוגל באיתמר – זה סטודנט באוניברסיטה וזה תלמיד תיכון – שניהם תוצר של "חינוך" שהחדירו בהם הוריהם, מוריהם, מדריכיהם בתנועת הטרור, האימאמים וחכמי הדת שלהם: "חינוך" לשנאת יהודים באופן הקיצוני והזוועתי ביותר. ובשלב השני: שנאה גזענית לכל זר, לאירופאי [בלונדיני], לנוצרי, לכל מי שאיננו ערבי או מוסלמי. שנאת-אדם.

ו"חינוך" זה מוכיח את עצמו שוב ושוב במעשים הברבריים שצעירים אלה מבצעים, בעיקר נגד יהודים וישראלים, אך גם ביניהם לבין עצמם, בין סונים לשיעים, לעלאווים, בין שבט זה לחמולה יריבה, נגד כל מי שאינו חושב כמוהם.

אחד הרוצחים אף התבטא, לאחר לכידתו [ציטוט לא מדוייק]: "לא משנה לי אם אלה מבוגרים או ילדים. הרגנו יהודים..."

הדור הבא שלהם, אחיהם הצעירים יותר, "מתחנכים" גם הם באותן מסגרות של בית-ספר, תנועת נוער [טרוריסטית], באוניברסיטאות, במסגדים, שם הם סופגים כבר מילדותם את אותה אווירה של חוסר סובלנות, שנאה ליהודים, גזענות, שנאה לזר, ל"כופרים".

וכאן הרי לא מדובר בעזה, במוסדות ה"חינוך" של חמאס. אלה בתי-ספר הפועלים בתחום הרשות הפלשתינית, זו שאמורה לעשות שלום [אי-מתי] עם ישראל, מדינת היהודים.

כאשר תלמידים אלה יגדלו, הם יביאו איתם ויעבירו הלאה את "החינוך" הברברי שקיבלו מידי מחנכיהם, ואף ינחילו אותו לדורות שאחריהם.

פירושים מיותרים.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – דברים בכל-זאת צריכים להיאמר: ההיתר של אותו רב להרוג "גויים", אפילו ילדים קטנים, [כי הם יגדלו ועלולים לקום עלינו לכלותנו], האין זו מעין השתקפות בראי עקום של האידיאולוגיה, ההכרה והשכנוע הדתי-לאומני של אותם רוצחי-ילדים"?

ואם אכן היו חכמים ומורי הלכה בדורות קדומים, שהתירו מעשי הרג כאלה [שמעולם לא באו לידי ביטוי מעשי], האין בימינו ולו רק רב חכם ואמיץ אחד, שיאמר: הלכה היא ואין מורין כן. אין זו דעת תורה ואין זה המוסר היהודי.

אוי ואבוי לנו אם יצוצו בתוכנו רוצחי ערבים מתוך התר דתי – רוצחים עם כיפות על הראש, פיאות מסולסלות וציציות מתנפנפות – ידם האחת אוחזת בנשק, והשניה – בשני לוחות הברית, ובהם מחוק הדיבר "לא תרצח"...

2. "הפואמה הפדגוגית" של ג'יוליאנו מר-חמיס

מה חשבו רוצחיו של השחקן-במאי היהודי-ערבי, שהעמיד את עצמו כולו, בלב ונפש לצד העם הפלשתיני "הכבוש", וזאת תוך הפגנת שנאה עמוקה כלפי ישראל ועמה?

מדוע ועל מה גזרו אחיו הערבים את דינו למוות, ואף ביצעו את גזר-הדין?

ג'יוליאנו מר-חמיס עבר עם אשתו [הבלונדינית, האירופית], להתגורר בג'נין, שם הקים את "תיאטרון החופש" וניסה לחנך צעירים מקומיים, לא רק לשחק על קרשי הבמה, אלא לחוות את חוויית החיים החופשיים, הפתוחים, של המאה ה-21, כנהוג בעולם הנאור, המערבי בדרך-כלל.

אבל התנהגות "מופקרת" כזאת לא מצאה חן בעיני בני עמו המוסלמים הקיצוניים, בעיקר הפאנאטיים בדתם ואמונתם, הרואים בכל דבר מודרני חטא כלפי הדת של מוחמד, שלפי דעתם ותפיסתם יש להשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, כפי שצצה בחולות של מדבריות ערב והתאימה ברוחה ובמנטליות שלה לתפיסתם של נוודי המדבר בימים ההם.

מי שתומך בקידמה בימינו, מתריס נגד הדת "המקורית" של אותם הימים ואחד דינו: מוות! תגידו מה שתגידו. אין זו אלא מלחמת תרבויות, ציוויליזציות, מלחמת "בני אור" – ב"בני חושך", והפעם בתוככי העם הערבי-המוסלמי עצמו. ודומה ש"בני החושך" הצעירים, עם קלשניקוב בידם, שהתחנכו על ברכי האיסלם הקיצוני, הם אלה שמכריעים [עדיין] את בכף.

ולפי דברי השיר הידוע: "מתי הם ילמדו?"

אהוד: אנחנו הם אלה שצריכים ללמוד. ללמוד – שההבדל בין פלסטין-גדה-מוקטעה לפלסטין-עזה הוא שבראשונה צה"ל וישראלים עדיין בפנים ולכן אין משם אש תלולת-מסלול, ואילו בשנייה צה"ל וישראלים אינם נמצאים בפנים ולכן הטרור שם מתבטא באש תלולת-מסלול שעתידה להגיע עד גוש דן אם לא תקדימה אש תלולת מסלול ממדינת פלסטין-גדה-מוקטעה בפיקוח בינלאומי-אובאמי.

* * *

יוסי אחימאיר

"הארץ" שלי – התגובה שלא פורסמה

עיתון "הארץ" זה לא רק המאמרים בשירות אש"ף של גדעון לוי. עיתון "הארץ" זה לא רק "שלום עכשיו", עיתון שמעמיד עמודיו ובראשם טור המערכת לשירות הרשות הפלשתינית ומאבקה לנסיגת ישראל לקווי 67; עיתון "הארץ" זה לא רק ביטאון של פובליציסטים ערביים כמו זוהיר אנדריאס, שונאי ישראל.

"הארץ", מסתבר, הוא גם עיתון, שבו ורק בו תמצאו מאמרי תרבות נרחבים בכל התחומים, כתבות בנושאים היסטוריים שבל ייראו בכלי תקשורת אחר, עיתון שמפרסם מדור שבועי מאת אורי דרומי שמציב יד זכרון לדמויות מיוחדות עם פרשיות חיים מרתקות שהלכו לעולמן, ואשר תרומתן למדינה, איש איש בתחומו ובזמנו, לא היתה נודעת אלמלא מאמרי הספד קצרים ומופלאים אלה.

"הארץ" זה עיתון שמביא סיפורים מן העבר הרחוק וגילויים מתוך ארכיונים, פרשיות היסטוריות, יישובים ודמויות מתולדות היישוב, סיפורי טבע ומאבקים לשימור טבע, ושאר נושאים מרתקים שאינם דוקא בראש חדשות היום, אך זוכים למקום ולשטח בעיתון הלא-טבלואידי. פעם מצאתי בו ביום אחד כתבה על מעצב הפונטים צבי נרקיס, הנחיות החברה להגנת הטבע להצלת בעלי חיים בעיר וההיסטוריה המצולמת של קיבוץ משמר-העמק. וביום אחר – כתבה נרחבת על האזכרה ליאיר שטרן, מייסד לח"י.

נכון, "הארץ" הוא עיתון מרגיז ביותר, קיצוני בשמאלנותו, כמעט אנטי לאומי במוצהר, אבל הוא ללא ספק ביטאונם של שוחרי התרבות, ובין שבמתכוון ובין שלא במתכוון, מביא שלל כתבות בנושאים שוליים, שעיתונים מאוזנים ושפויים יותר, כביכול, לא מעלים על הדעת להקצות מקום לפירסומן.

כשאני מספר למאן דהוא ממכריי, כי קראתי כתבה מסויימת על נושא מסויים ב"הארץ", הוא קודם כל מביע תמיהתו: מה, אתה עדיין מנוי על העיתון האנטישמי הזה? ואני משיב שאכן כן, ומוסיף כי אם מתעלמים מ-80 אחוז מתכניו השמאליים-קיצוניים, נשארים 20 אחוז שהם חומר מרתק, מחדש, מענג – ואפילו... לאומי-ציוני!

אולי רק בזכות 20 האחוז האלה טוב שיש "הארץ", עיתון שבסך הכל השפעתו הפוליטית אפסית, הגם שמחרפי ישראל בעולם אוהבים לצטט אותו, להסתמך עליו בהסתערותם על מדינת ישראל וממשלתה, ולהעניק פרסים לעורכיו ולכתביו.

עיתון "הארץ" מתגדר בכמה עלי-תאנה, פובליציסטים-ימנים: משה ארנס, ישראל הראל, קרני אלדד. זה לא אומר שהעיתון יהיה אי פעם מאוזן, פחות תבוסתני ופחות קיצוני. זה גם לא אומר שכל מי שיבקש לפרסם מעל דפיו תגובה, יזכה לראות בפירסומה.

במה דברים אמורים? בתחילת החודש פירסם מוסף "הארץ" כתבה מגזינית מקיפה על צלם העיתונות הוותיק מיכה ברעם. כתבה שאפשר לכלול אותה במסגרת 20 האחוז של החומר השפוי בעיתון זה. קראתי ונהניתי, אבל ביקשתי להוסיף כמה פרטים, מזווית אישית, שהיו חסרים לי במאמר הנרחב.

שיגרתי אפוא מכתב למערכת. לא היתה זו תגובה פוליטית, בנוסח שאינו עולה בקנה אחד עם הקו האידיאולוגי של העיתון. חתמתי בשמי, שאולי מוכר לעורכי העיתון. כמעט כצפוי, התגובה לא פורסמה. למה? – לשוקן ולאלפון הפתרונים. הנה הדברים לטובת קוראי העיתון המקוון, שכמה מהם (לא העורך אהוד בן עזר, כמדומה לי), לבטח עודם נימנים עם מנויי "הארץ":

לכתוב על מיכה בר-עם בלי להזכיר את ספרו הראשון "על פני סיני" (יחד עם עזריה אלון), זה כמו לכתוב על התנ"ך בלי להזכיר את בראשית. האלבום המופלא הזה, בשחור-לבן, פרי מסעותיהם של השניים במרחבי סיני לאחר "מבצע קדש" 1956, הביא את נופי המדבר, את דמויות לוחמי צה"ל לבתים רבים בישראל, ועודד את ההמונים לבקר במרחביו, טרם הנסיגה המהירה.

את ההקדמה לאלבום הם חותמים במשפט הבא: "סיני זו איננה ארץ זרה-שוממה, ללא שורשים בתולדותינו, כפי שהיא עשויה להיראות בעיני איזה חוקר תלוש, כי אם סיני ההיסטורית בעיני בן-ישראל." לאלבום היתה הצלחה עצומה. הוא נמצא עד היום בהרבה בתים בישראל. באמצעותו אפשר להיווכח באיכויותיו הצילומיות של בר-עם, אז כבן 26.

מי אינו זוכר את התצלום הסוריאליסטי של האוטובוס הנוסע בקניון ואדי אום-בוגמה, כשבכיתוב לו נכתב במפורש: "הצילום הזה אינו מעשה זיוף"? או את צילום הקומנדקר הישן והטוב, שחייליו מנפנפים בידיהם לעבר פייפר שחג מעליהם, כאילו נוגע בידיהם (תעתוע צילומי כמובן), ובכיתוב נאמר: "אף זו דרישת שלום מן הבית הרחוק..."

האלבום "על פני סיני", מלפני 55 שנה – שהיה למזכרת האולטימטיווית מ"מבצע קדש" (גם בלי שנכללו בו צילומי מלחמה) – ריגש אותי אז (וגם כיום) עד כדי כך, שהחלטתי, תלמיד תיכון, כי אכתוב עבודת גמר על הגיאוגרפיה ההיסטורית של חצי האי סיני. מאז החזרת סיני ב-1957, אספתי כל פיסית מידע על חבל הארץ הענקי הזה, והעבודה שנכתבה לבסוף, פטרה אותי מבחינת הבגרות בהיסטוריה.

הכל בזכות צילומיהם של מיכה בר-עם ועזריה אלון.

עד כאן התגובה שלי שכאמור לא פורסמה. שהרי לכתוב ב"הארץ" על הצלם מיכה ברעם ושכמותו, מלח הארץ, זה בסדר, זה ראוי, אבל מבחינת עורכי העיתון, נא לא להפריז, נא לא למתוח את היריעה "הציונית". זהו צילום המצב של עיתון "הארץ". הרי צריך להשאיר די והותר מקום לכתבותיו של גדעון לוי על פשעי ישראל ועל העוולות שנגרמות לרוצחים הפלסטינים.

אהוד: אחת המעלות של המכתב העיתי "חדשות בן עזר", והסיבה שרמתו גבוהה למדי ושעוד ועוד נמענים מצטרפים – היא שמתפרסמים בו מאמרים ותגובות שנפסלו לפרסום על ידי המערכת הסהרורית של עיתון "הארץ" המתעללת באלה מקוראיה שאין דעתם כדעתה.

עם זאת אתה טועה לגביי. אני אמנם מסכים לכל מה שאתה אומר על "הארץ", אבל דווקא לכן, כמוך, אני ממשיך להיות חתום עליו – בגלל ה-20% שבו, דוגמת אורי דרומי – ואילו מאמריהם של גדעון לוי ודומיו, עליהם אני רק מרפרף כי אני יודע מראש שרק שקרים ושנאת ישראל יסריחו מהם – מאמרי שיטנה אלה עוזרים לשרירי הטבעת שלי כל בוקר להתרגז ולחרבן, שזו שעת הקריאה שלי בעיתון, הנמצא כבר בחמש בבוקר ליד דלת דירתי. אגב, מחלקת המנויים של העיתון היא מצויינת וגם שולחת את העיתון לבתי-מלון שבהם אנחנו מתאכסנים מדי פעם. לשלוח ל"יערות הכרמל" אין צורך, כי שם מחלקים ביוזמתם כל בוקר את העיתון, או עיתון אחר, לחדרים. ואם אנחנו נוסעים לחו"ל, ומבקשים לא לשלוח את העיתון לתקופה מסויימת, הם שואלים רשות, שניתנת, לתרום אותו בימים האלה לבית לווינשטיין.

* * *

רותי האוסמן טרדלר

שביתת הרופאים: מצבם הנחות של הסטאז'רים

כשמדברים על שביתת הרופאים צריך לדייק. יש רופאים בכירים, מנהלי מחלקות וסגני מנהלים ולמולם מתמחים וסטאז'רים שהם לבדם עושים תורנויות – שבע תורנויות בחודש. לא זו בלבד אלא שהם משתכרים אל צרור נקוב (24 ש"ח לשעה...) ולא ישנים 26 שעות תמימות – מהלך של תורנות.

ואז, מצד אחד מצויים הרופאים המכובדים, שיושבים עכשיו וחושבים איך להכניס גם שר"פ אל המערכת ומצד שני, אנשים צעירים ומאוד מוכשרים שעובדים בתנאי עבודה נחותים ובלתי אנושיים ונמנעת מהם שינה בריאה, שלה זקוק כל אדם בכל מקום בעולם.

בזמנו הייתה נהוגה בצה"ל "משמעת מים". חשבו כי אם ימנעו מים מחיילים היוצאים למסע אלונקות או לסידרה – זה יהווה סימן לחוסן גופני ולעמידה בלחצים...

 לאט לאט הבינו [בזכות פרופ' עזרה זהר. – אב"ע] – לא לפני שכמה צעירים התמוטטו ואחדים אף נפטרו – כי אי אפשר למנוע מים מגוף האדם.

ומה עם מניעת שינה?

הסטאז'רים והמתמחים עושים תורנות שמתחילה ב-8.00 בבוקר – נמשכת עד הערב – ואחר כך בלילה, כל הלילה עד למחרת בבוקר, בלי לישון דקה!

האם ייתכן שאדם יוכל להושיט סעד גופני ונפשי לחולה כאשר הוא עצמו "מת מעייפות"? האם ייתכן שיהיה במלוא חושיו כאשר הוא נדרש לתת עזרה רפואית – ומדובר בטובי בנינו – לאחר שלא עצם עין עשרים ושש שעות?

איך קורה שאף אחד לא מדבר על זה? ואיך קורה שמנהלי המחלקות והסגנים לא נוטלים חלק, אפילו קטן, בעול – ופטורים לגמרי מתורנויות ועוד זועקים: שר"פ, שר"פ?

בארצות הברית, למשל, כשמתמחה או סטאז'ר נדרש לתורנות – הוא מגיע לבית החולים ב- 4.00 אחר הצהריים – עד למחרת בבוקר. בכל אירופה אין מדינה שנותנת לרופאים צעירים תנאי סף נחותים ולא אנושיים כאלה.

נשאלת השאלה, למה רופאים צעירים יסכימו בכלל להישאר במערכת שמזלזלת בדבר כה הכרחי לכל אדם: לישון בלילה.

ואכן, רופאים צעירים רבים נמלטים כל עוד נפשם בם מהמערכת הרפואית, כי בחוץ מצפה להם העולם שנוהג בהם בכבוד ובהערכה. אבל לא כאן. כאן הם נמצאים במצב שבו נמצאת כל מערכת העבודה בארץ. מעטים שיש להם הכול (רופאים בכירים וכו') והרוב – שאין להם אפילו תנאי סף נורמליים.

 אני כבר לא מדברת על השכר המשפיל של 24 ש"ח לשעה. בראש ובראשונה יש לתת להם תנאים פיזיים שכל אדם זכאי להם. מה הפלא שיש מחסור ענקי בנרשמים ללימודי רפואה בארץ? שר"פ או לא שר"פ, קודם כל יש לתת את הדעת לתנאים הלא אנושיים הללו. כן, היתה תוכנית טלויזיה "מתים מעייפות" – אבל האם זה הזיז למישהו? עכשיו מתווכחים על השר"פ – כדי להפוך את המערכת (הקורסת ממילא בשל היעדר מיטות) לכזו שיהיו בה שני סוגי רפואה: לעשירים ולעניים.

אבל בראש ובראשונה יש להיטיב, ויפה שעה אחת קודם – את התנאים של המתמחים והסטאז'רים, שנמצאים במקום האחרון של מערכת הרפואה הציבורית בארץ.

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

10

הֵילִילוּ עֹבְרֵי דֶּרֶך אֱלֵי יוּבָל,

כִּמְעַט בַּחֲצִי יָמָיו לְקֶבֶר הוֹבָל;

רוֹפֵא וְאָמָן וְרֹקַח מִרְקַחַת

דָּרְשׁוּ שְׁלֹמוֹ וְהֹרִידוּהוּ שָׁחַת.

11

אִם חָכְמַת הָרְפוּאָה דָּרַשְׁתָּ,

לְשָׁוְא, אָחִי! כָּל-עֲמָלָךְ;

אֵין בְּאֶרֶץ הַחַיִּים מַכִּירְךָ,

וּבִשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָךְ?

12

עַלְמָה יְפַת-תֹּאַר חָלְתָה, וַתִּשְׁלַח אֲמָתָהּ

אֶל הָרוֹפֵא, וּכְבֹאוֹ נִלְכַּד בְּאַהֲבָתָּה.

אם אֶרְפָּאֵך, שָׁאַל, הֲכְי תִּתְּנִי מַאֲוָיָּי?

וַתֵּבְךְּ וַתֹּאמַר, אִם כֵּן טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי!

המשך יבוא

* * *

מתי דוד

1. מי הם 250 התומכים של

"הקרן החדשה לישראל"?

לאחר שנחשפה ב"מעריב", האמת על פעילותה של NEW ISRAEL FUND [התרגום המדוייק הוא, כך העירו לי – "הקרן לישראל חדשה"! – אב"ע] המממנת אירגונים ועמותות, הפועלים נגד מדינת ישראל ובעד "זכות השיבה", דבר שגרם זעזוע בציבור, ובהלה בהנהלת הקרן – פרסמו 250 תומכיה מודעה בעיתון "הארץ", נגד "מסע ההסתה והשנאה," וזאת מבלי להתייחס ולהשיב לעובדות שנחשפו.

עיון ומיון מפורט של רשימת 250 השמות, המופיעים במודעה, מעלים את המסקנות הבאות:

א. רובם המוחלט של שמות התומכים, משתייכים לשלוש קבוצות מיעוט אלטיסטיות מסווגות:

1. אנשי אקדמיה ומשפט רובם מהאוניברסיטאות בתל-אביב, בירושלים וחיפה – סה"כ 93.

2. חברים, פעילים ומזוהים עם מרצ, שלום עכשיו ושאר השמאל - סה"כ 32.

3. אנשי תיאטרון וקולנוע, אמנים, סופרים, עיתונאים, פרסומאים, במאים, תסריטאים, צלמים, משוררים, מוסיקאים – סה"כ 78.

ב. רוב השמות, המופיעים במודעה, חותמים מזה שנים רבות על רוב העצומות והמודעות הפוליטיות של מרצ, שלום עכשיו, ושאר ארגוני השמאל הנאיבי והדוגמטי, שהתרסקו בבחירות האחרונות.

ג. המדובר בשלוש קבוצות אלטיסטיות, שיש להן זהות דעות שבטית, של תמיכה אוטומטית וקולקטיבית במרצ, בשלום עכשיו, ובשאר קבוצות השמאל לסוגיו, התומכים בדרך כלל בעמדה הפלסטינית.

ד. המדובר בקבוצה שולית וסגורה, החיה בבועה של עצמה, שאין לה האומץ להודות בכישלון ולקיים ביקורת עצמית נוקבת ואמיתית. כתוצאה מכך הם הפכו לחלק מהשמאל המדיני שאיבד את השפעתו הציבורית והפוליטית.

ה. לא מוזר ולא מפתיע הדבר, שברשימת התומכים בקרן, לא מופיעים כמעט לחלוטין שמות של פעילים מקרב המזוהים עם מפלגות שמחוץ למרצ, כמו קדימה, הליכוד והעבודה. כמו כן לא מופיעים תומכים מקרב "אזרחים פשוטים" מבני ערי (הפיתוח) הצפון, הדרום, המושבים, הקיבוצים והעולים. זו ההוכחה שהקרן נשלטת ע"י אנשי מרצ, תומכיה ומקורביה בלבד. זאת למרות שמדובר בקרן שעוסקת גם בסיוע לארגונים הומאניים וחברתיים, דבר שאמור היה לזכות בתמיכה של פעילים מכל המפלגות.

ו. הקרן נישלטת בפועל ע"י אנשי השמאל ההיסטורי, שחלקם הפכו לתומכי "השמאל החדש", שתומך בארגונים פוסט ציונים ואנטי ישראלים, בשם האליבי השקרי של "חופש הביטוי".

ז. חלק מהשמאל הציוני השפוי, שמנהל, תומך ונעזר בקרן, החליף את הלאומיות היהודית-ציונית – שהפכה עבורו למטרד במסדרונות האינטלקטואלים בעולם – לתמיכה בלאומיות פלסטינית אופנתית.

ח. לרובם של תומכי הקרן יש בודאי כוונות טובות ורטוריקה הומאנית למען החלשים והמיעוטים, תוך התעלמות מודעת ומסוכנת, שהכסף שהם מעבירים לחלק מהעמותות, הולך למטרות שמשרתות אג'נדות אנטי ישראליות. יו"ר הקרן בישראל, פרופ' נעמי חזן והָרִיס פיליפסון, דובר הנהלת הקרן לא הכחישו עובדה זו.

ט. מייסדי הקרן, ג'ונתן כהן ואלינור פרידמן, קבעו עקרון ששליש מסך כל התרומות המועברות לישראל יינתן לאירגונים ולעמותות ערביות. המדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים, במהלך השנים. הקרן גם מסתייגת מהמגבית היהודית המאוחדת.

י. חלק מתומכי הקרן שייכים מנטאלית ונפשית לשמאל הנאיבי והדוגמטי, שיש לו קיבעון מחשבתי וריגשי ופרשנויות עוינות למושגים המקובלים בקונצנזוס הלאומי. הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזוייף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים את דעותיו של כל מי שמוגדר על ידם כ"ימני", ורואים את עצמם המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

2. תודה לאורי הייטנר

אני מוצא צורך להביע הערכה והנאה רבה לרשימתו של אורי היטנר [גיליון 637] שבה הסביר לעומק את השונה והמשותף בין ההגדה לפסח המסורתית לבין ההגדה הקיבוצית.

בקשר לנושא זה ראוי להזכיר את מתתיהו שלם מקיבוץ רמת יוחנן, שיצר במלל ובזמר הגדה נפלאה, כולל מסכת חדשה של הבאת העומר. בתור ילד ניצול מהשואה, גדלתי והתחנכת מיספר שנים בקיבוץ רמת יוחנן. זיכרונות ילדות נפלאים מלווים אותי מהימים בקיבוץ זה, הרבה בזכות המשפחות המאמצות: משפחת דוד כהנא, משפחת קסטלנץ (זבולון) ומשפחת משה נצר.

תודה לאורי הייטנר שהחזיר אותי לימים ההם.

אהוד: הסגנון שלך ממש מיושן. איך זה שאתה לא משמיץ את הקיבוץ?!

* * *

משה גרנות

באין מוצא

על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה

מגרמנית – יוסיפיה סימון

ידיעות אחרונות 2010, 671 עמ'

"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.

הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.

אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין. אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אימא על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176). במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה. למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל) הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד.

למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.

מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).

בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).

המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).

אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך את מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.

הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה קירבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).

הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו; אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר; משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.

לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים; הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה; אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.

הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, 574); והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטיה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.

דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).

כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.

בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

אהוד: משום מה נדמה לי שלא התלהבת מהספר וכי אינך ממליץ במיוחד לקרוא בו.

* * *

נעמן כהן

חנה מאירצ'ק-מרון והכרזת העצמאות הפיליסטינית

בחיקוי תיאטרלי של דוד בן גוריון, בקול דרמטי ובפתטיות רבה, הקריאה השחקנית הדגולה חנה מאירצ'ק-מרון את הצהרת העצמאות של הפיליסטינים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו. בפלסטין קם העם הפלסטיני, בה עוצבה דמותו... לפיכך נתכנסנו כאן, ביום 21 לאפריל 2011, י"ז בניסן תש"ע, כדי לקדם בברכה את הכרזת העצמאות הצפויה של המדינה הפלסטינית."

חנה מאירצ'ק-מרון ראויה להערצה. את הצהרת העצמאות ההיסטורית היא קראה על רגל אחת, בזמן שהרגל השנייה נקטעה לה ע"י טרוריסט השייך לעם שלמענו היא הכריזה עצמאות. מעבר לפן הפוליטי הדקלרטיבי, האם באמת צדקה ההיסטוריוסופית חנה מאירצ'ק-מרון בקביעתה שבפלסטין קם העם הפלסטיני?

כידוע נביא הערבים – מוחמד, טען שאלוהיו – אלוהים הערבי – אללה, קבע כי כל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה 7 פסוק 137), והוא אף הזהיר את הישראלים לבל יוותרו על חלק מארצם פן יבוא עליהם אבדון. (סורה 5 פסוק 21); לימים נטשו הערבים את הגדרתו של מוחמד נביאם וקראו לכל השטחים אשר היו מצפון לארץ עֲרָב – "שמאל" ובערבית "אשאם", ולכל השטחים אשר היו מדרום לארץ עֲרָב – "ימין" או בערבית יאמאן (תימן). כלומר, הצפונים כונו "שמאליים" והדרומים "ימניים".

כאשר קיבלה אנגליה את המנדט על ארץ ישראל היא החליטה לקרוא לכל שטח ארץ ישראל "פלשתינה א"י" ובאנגלית Palestine.

ב-1921 החליטו האנגלים לקרוע את שטח עבר-הירדן ולהקים שם מדינה עצמאית שאותה כינו "עבר-הירדן", באנגלית Transjordan. במדינה החדשה שהקימו, החליטו הבריטים, להמציא ולייסד עם חדש שהם החליטו לקרוא לו: "העם העבר-ירדני". לעומת זאת בשטח המנדט החליטו מאוחר יותר הערבים לאמץ לעצמם את הכינוי "ערבים-פלישתים". (בערבית פלסטינים).

ב-1948 כבש מלך מדינת "עבר-הירדן" – עבדאללה, את יהודה ושומרון, והחליט לספחם למדינתו ולכנותם "הגדה המערבית". או אז הוא החליט גם לשנות את שם מדינתו ואת שם עמו. למדינתו הוא קרא מעתה מדינת "ירדן" ואת שם עמו שינה מ"העם העבר-ירדני" לעם "הירדני", שהרי יש לו עתה שתי גדות לירדן, "זו שלנו זו גם כן!"

ב-1967 איבד נכדו חוסיין את שטחי "יהודה ושומרון", וערביי "יהודה ושומרון" החליטו להשיל מעצמם את השם "ירדנים" ולחזור אל השם "פלסטינים". מאידך העם "הירדני" סירב לשנות את שמו חזרה לעם "העבר-ירדני" – בתקווה להחזיר לעצמו את השליטה על "הגדה המערבית" ("יהודה ושומרון"), וכך גם מדינת "ירדן" לא חזרה לשמה המקורי "עבר-הירדן".

מדוע אם כן שכחה ההיסטוריוסופית מאירצ'ק-מרון לציין שיש עוד עם שקם בפלסטין, הלא הוא "העם הירדני"?

בשורה התחתונה: לא בפלסטין קם העם הפלסטיני, אלא בלונדון. כן, ושם גם קם העם העבר-ירדני. כדאי לציין שהאנגלים המציאו בצורה דומה גם את "העם העיראקי", והצרפתים המציאו את העם "הסורי", והעם "הלבנוני". אפילו הפילוסוף הפוליטי, הידוע כמשת"פ הנוצרי של חיזבאללה – ד"ר עזמי בישארה, טוען שאין עם פלסטיני כלל. המושג "עם פלסטיני" הוא רק המצאה של מעצמות הכיבוש הקולוניאליות.

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

מכך שלמרות קביעתה של מאירצ'ק-מרון ש"בפלסטין קם העם הפלסטיני", דמותם של הערבים – שפה, תרבות, דת, זהות לאומית, עוצבה בְּעֲרָב ולא בפלסטין או בלונדון. ואליה, אל ארץ עֲרָב – הם גם מתפללים ועולים לרגל.

מעניין מה היה קורה לו החליטו הבריטים לבחור בשם ZION במקום ב-Palestine, או אז אין ספק שערביי הארץ היו מכנים עצמים ערבים "זיונים" או העם "הזיוני". וחנה מאירצ'ק-מרון הייתה מכריזה: "בארץ 'זיון' קם העם הזיוני..."

בדרשה על ההר (מתי פרק ה) דרש ישו ממאמיניו דרישה אלטרואיסטית קיצונית: "לעולם לא להתקומם מול הרע. אם מכים אותך על לחי אחת הגש את השנייה."

מעולם בהיסטוריה לא קם נוצרי שהגיש את הלחי השנייה, לא כל שכן מוסלמי. יהודים דווקא כן קמו, ולא מעטים. חנה מאירצ'ק-מרון הינה דוגמה ליהודייה אלטרואיסטית מופתית. חנה מאירצ'ק-מרון מוכנה להגיש לא רק את הלחי השנייה, אלא גם את הרגל השנייה, הנה הוכחה לכל האנטישמים, אין עוד בעולם מוסריים כיהודים!

השוו את דבריה המוסריים של חנה מאירצ'ק-מרון עם העובדה שעד היום טרם קם ערבי אחד שחתם על הצהרת העצמאות של ישראל, ולמרבה הצער גם טרם קם ערבי-מוסלמי אחד (גם לא מבין ערביי גבעת חביבה) שאמר שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים (ביניהם חנה מאירצ'ק-מרון) הם לא מופת מוסרי אלא גזענות שהוא מגנה.

אגב, ספק אם חנה מאירצ'ק ידעה, כאשר עיברתה את שמה – שהמילה "מרון" בעברית פירושה כבשה.

* * *

ועוד על "מעין שטוב" בירושלים

"את כותבת שאת מרגישה כבר יותר טוב!"

מתוך "חיים של נייר" מאת נורית יובל, עמ' 272

פעם אחת הלכה אימא עם רחל הקטנה לקנות לה שמלה בכל-בו "מַעְין שְטוּבּ". בימים ההם לא הציעו החנויות מבחר שמלות ומי שרצה להתהדר הביא תופרת לביתו, והבתים בימים של תפירה עמדו על ראשם מפני כל החוטים וגזרי האריגים.

 רחל התרגשה מאוד לנסוע העירה באוטובוס, להיכנס לחנות גדולה ולראות איך קונים בחנות ולזכות בשמלה חדשה. הזבנית הראתה את כל המבחר – שמלה עם שרוולים פשוטים מבד של משבצות כתומות-חומות, כסינרים שלבשו הבנות שלמדו במוסדות של המיסיון הנוצרי. ראו אותן תמיד הולכות בשיירה, זוגות זוגות, אחרי מורותיהן הנזירות. כל ילד בירושלים יודע שכאשר רואים נזירה חייבים לסגור את הפה היטב היטב, שמא זו תִּמְנֶה את השיניים ומי יודע מה יהיה אז. רחל לא רצתה בשום אופן שמלה דומה לשמלות שלבשו הבנות של המיסיון הנוצרי שהלכו אחרי הנזירות, ושאלה אם יש שמלה אחרת.

"אין," אמרה הזבנית, ואימא השלימה: "אֵין אז אֵין," ורחל חזרה הביתה בלא שקנו לה מאומה. אמנם הזבנית הושיטה לה שעון כפרס ניחומים, אבל רחל הרגישה מיד שהשעון אינו אמיתי אלא מצויָר ואינו יודע להודיע את השעה. היא ביקשה להחזיר אותו לאלתר, אבל לא רצתה להעליב את המוכרת.

לאחר שאימא חלתה ונותחה, שבה מבית החולים הביתה ושכבה בחדר הקדמי. למרות שלא התעסקה הרבה במלאכת יד, ביקשו ידיה העמלניות להעסיק את עצמן והיא תפרה והכינה לילדה, בתפירת יד, סַרָפָן מבד משובץ, כי קל יותר לתפור לפי הפסים הישרים ואין צורך לסמן בסנטימטרים. המשבצות היו בדיוק כמו אלה שלבשו הבנות של המיסיון, אבל בצבע כחול, וכחול זה כבר עניין אחר. זו היתה הפעם כמעט היחידה שאימא תפרה לה משהו, והיא חיבקה את הסרפן ולבשה אותו מעל כל בגד אחר. הסרפן נשאר בבית כשנמלטו ממנו לקראת המלחמה הבאה, מלחמת העצמאות, ושם השתמשו בו הפלמ"חניקים לצרכיהם. כששבו הביתה אחרי המלחמה נמצא הסַרָפָן תלוי באמבטיה כְּנֵר של חנוכה, שאין עוד רשות להשתמש בו אלא לראותו בלבד.

אהוד: אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הספר, בהוצאת גוונים.

* * *

יצחק שויגר

נוסח הגדת הפסח הצה"לית של אלי לנדאו, 1971

למאמרו של אורי היטנר (בגיליון 637) המדבר בשבחי ההגדה הקיבוצית, ברצוני להוסיף את התרשמותי מנוסח הגדה שהודפס ב-1971, שנתיים לפני יום כיפור, על ידי המו"ל ניסן פלג בסיוע ענף תעסוקת אזרחים בצה"ל. ההגדה חולקה לעובדי מערכת הביטחון בפסח תשל"א על ידי צה"ל. הנוסח המסורתי הוא הנוסח האחיד לפי עדותו של עורך ההגדה, מר אלי לנדאו שאני מניח שזהו אותו אלי לנדאו שלימים נהיה ראש עירית הרצליה, ובאותה עת, היה כמדומני עיתונאי.

על הנוסח שנשמר, אומר אלי לנדאו במאמר מערכת "ההגדה הזאת אינה יוצרת נוסח חדש. היא שומרת על הנוסח המקורי ורק מביאה בתוספת כמה הערות שמקורן בסדרי הפסח המרכזיים של צה"ל. בהגדה של פסח הנאמרת בסדרים אלו נכללים ומתווספים פרקים חדשים אשר בעתיד יהיו חלק מקובל ובילתי נפרד מן ההגדה המסורתית. המרחק עודנו קצר כדי לנתח את האותות והמופתים. משום כך נוהגים בצה"ל לעשות זאת במעין תורה שבעל פה."

וכך אפשר לקרוא בהערות השולים, בתחתית עמודי הטקסט המקורי המסורתי. והימים, יש לזכור, שנתיים לפני מלחמת יום כיפור, וישראל בשיא האופוריה.

וככה מופיע בהערות השולים, בשולי כל עמוד, והנוסח מצוטט במלואו, ממנו הבאתי רק את החלקים הפיקנטיים.

ההגדה פותחת בלשון צו ופקודה "מבצע קדש ורחץ!"

מבצע קדש היה הראשון במבצעים הגדולים נגד מצרים בעת החדשה. מאז ירדו עליהם עשר המכות.

קדש הוא פקודת האב, מקדשים פעם אחת על היין ושותים ארבע כוסות.

כרפס תיבה (זו טומנת בצה"ל סיסמת חיים, כלל ראשון פה סגור)

מגיד ישראל ידוע כעם שהוציא מתוכו מגידים. תקופתנו עשתה את ההסבר חלק מכלי המלחמה.

הצפנת האפיקומן חלק מן היש – תמיד חייב להיות מוצפן. יש דברים מוצנעים ומוסתרים שגניבתם מותרת. בני דור המדבר בימנו אומרים: אפיקומן שכזה היה בפעולת הקומנדו הנועזת מעבר למפרץ סואץ כאשר נלקח המכ"ם של המצרים והעבר לכוחות ישראל.

בימי מלכות ישראל השלישית חידשו בצה"ל מסורת של ימי בית שני. בטרם פותחים ב"מה נשתנה" קוראים בקול שמחה: אתמול היינו עבדים והיום בני חורין.

בבהילות יצאנו ממצרים מכאן אנו למדים שמאז ימי קדם – ההכרח דוחף למעשה בזק שיש בו הצלה. יצאנו ממצרים בבהילות והיכנו במלחמת בזק.

מה נשתנה – הסדר של זמננו מן הקודמים? שבסדרים ההם סיפרנו על יציאת ישראל ממצרים – הסדר הזה אנו מספרים גם על יציאת מצרים מארץ ישראל.

שבסדרים ההם הרבו לספר על נפלאות קריעת ים סוף מערבה – בסדר הזה אנו מרבים לספר גם על קריעת ים סוף מזרחה. שבסדרים ההם סיפרנו על סוסי מצרים ורוכביהם שצללו בתהומות ים. הסדר הזה אנו מספרים על השמדת שיריוני מצרים ורכביהם שכוסו בסופות חולות המדבר .   

עבדים היינו לפרעה במצרים – עבדים היינו לפרעונים של ימינו במדינות הסובייטים ובמדינות ישמעאל. כשם שהוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה מעבדות פיזית ורוחנית של פרעה –כך יוציא את בני ישראל הנתונים בצרה ובשבייה אצל הפרעונים של ימינו.

וכל המרבה לספר – במעללי צה"ל ובניסים שאירעו לו במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים במרחבי מדבריות סיני בואכה אדמת מצרים, כל המפאר מסירות נפש של לוחמי ישראל בכל מערכות ישראל עושה מעשה משובח ומשתבח בו.

חכמינו שהיו מסובים בבני ברק היו את המטה הכללי (מטכ"ל) של המצביא העליון בר כוכבא. אישי פיקוד המטה אלה אנשים צעירים היו, הצעיר שבהם רבי אלעזר בן עזריה שנאמר עליו הרי אני כבן שבעים שנה. מה פירוש? הרי רק כבן שמונה עשרה היה שצריך היה להטיל מרותו על קשישים ממנו. נתן לו הקדוש ברוך הוא תבונה והדרת פנים של אדם בן שבעים. שנים. מכאן אנו למדים כי גם בימים ההם, אשר סללו את הדרך למלחמת השחרור שהתנהלה מאז ועד ימינו, עמדו בראש צבאות ישראל מפקדים צעירים.

ביד חזקה ובמורא גדול – הוא הדבר שאנו קוראים בימנו פעולת הרתעה. להבדיל ממלחמה. ההרתעה קודמת למלחמה. היא נועדה למנוע מלחמה. מול אוייב תוקפן משמשת היד החזקה אות לאזהרה ומעשה שיש בו כדי להטיל מורא גדול. כאשר מעשה ההרתעה אינו משיג את מטרתו ואינו מפיל מורא על האויב – באה לשון היד החזקה. ונתתי מופתים בשמיים ובארץ. האותות והמופתים ניתנים במטה. בלשון ימינו המטה הכללי. מופתים בשמים ובארץ – משמע: שילוב כוחות האוויר והיבשה.

דם ואש – לשון האש ותימרות העשן היא לשון מלחמת המצווה, היא תובעת הקרבה למען החיים.

עשר המכות – מאפיינות את התוצאות אך אינן מכניסות אותנו לסוד תוכנן של המכות עצמן. גם בימנו יודעים אנו את תוצאות המלחמה. אך לא את כל סודות הלחימה. אש ותימרות עשן היא מכה ששבה וחזרה בימנו בהפצצת ערי התעלה שבצד המצרי ומצבורי הנפט הענקיים של המצרים, שהעלו תימרות עשן.

צפרדע – מכות שהנחיתו אנשי הצפרדע על ראש מצרים על האי גרין בראס עדאבייה בראס סעדאת בנמל פורט סעיד בנמל אלכסנדריה ובמקומות ממקומות רבים, אשר נשארו כמוסים.

ערוב – סימן למעורבות ההופכת למכה פנימית במדינות ערב. הרוסים דוחקים רגליהם של המצרים וחומסים את ארצם. אפשר גם לפרש ערוב, ערב רב של היחידות מכל הצבאות מכווית, מלוב מסודאן מאלג'יריה, כל אלה אשר ניצבו על גדות התעלה וספגו את מכות צה"ל.

דבר – אות לחורבן ערי התעלה.

ברד – מכות חיל האויר שירדו כברד על צבא מצרים ועריה.

ארבה – מכות התותחנים שהפליאו בירי הארטילרי על צבא מצרים וביצוריו.

חושך – סימן לניתוק מקורות האור של מצרים בפשיטת הקומנדו הנועזות על עמק הנילוס.

מכת בכורות – כל בכירי מפקדי מצרים ומנהיגיה נסתלקו מן הזירה. אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם משפטים. זכורים המשפטים של מנהיגי הבכירים במפקדי צבאם בתום מלחמת ששת הימים. אילו לא עשה משפטים במנהיגי צבאם ולא עשה באלוהיהם משמע במנהיגיהם. אילו עשה במנהיגיהם ולא הרג את בכוריהם – משמע בכיריהם. אילו לא הרג את בכיריהם ולא נתן לנו את ממונם – משמע שלל המלחמה. אילו נתן לנו את שלל המלחמה ולא קרע לנו את הים משמע סייע בידנו לפשוט מעבר לתעלה ולמפרץ סואץ. אילו לא קרע לנו את התעלה ואת מפרץ סואץ ולא העבירנו בתוכו בחרבה משמע – בביצות מעבר לתעלה. אילו העבירנו בביצות ולא שיקע צרינו בתוכו משמע – שיקע את צבא מצרים בחולות בביצות לאורך התעלה. אילו העבירנו בביצות ולא שיקע צרינו בתוכן משמע – שיקע את צבא מצרים בחולות. אילו לא שיקע את צבא מצרים בחולות ולא סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה משמע אנו ערוכים לסיפוק צרכינו במידבר סיני ארבעים שנה לפחות. אילו היינו ערוכים במידבר לתקופה ממושכת ולא האכילנו את המן משמע: בסיוע החירום של תפוצות ישראל. אילו נתן לנו את סיוע החוץ ולא נתן לנו את השבת משמע – ההיתרים לעבוד בשבת בעבודות ביצורים. אילו נתן לנו היתר לעבוד בשבת בביצור קווי החזית ולא קירבנו להר סיני משמע: מעמד הר סיני שהוא בידינו. אילו קירבנו לפני הר סיני במעמד החדש ולא נתן לנו את התורה משמע התעודה המשפטית ההיסטורית לזכותנו על ארץ ישראל. אילו הכניסנו לארץ ישראל השלמה ולא בנה לנו את בית הבחירה משמע שחרור ירושלים והר הבית.

פסח – על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים ופסח על בתינו במלחמה תשכ"ז. כל איומיהם של המצרים להפציץ את ערינו היו כלא היו והשמים היו נקיים.

מצה – זו שאנו אוכלים וכו', על שום מה – בימינו לא הספיק בצקם של המצרים להחמיץ וכבר היו ראשי האגרוף של צבאנו מצויים במחנותיהם ונמצאו מאכליהם על שולחנותיהם הנטושים.

מרור – זה שאנו אוכלים וכו', על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים ומיררו את חיינו גם בתקופה הזאת. במלחמת המגן של תשכ"ז לא נס הים ולא סב הירדן לאחור. מלחמה זאת על שום מה היא באה? המצרים ביקשו לסגור את מיצרי מפרץ שלמה – הירדנים והסורים ביקשו להסב את מקורות מים חיים של הירדן לאחור. מלחמות המים הפכו למלחמות החיים. ישראל לחמה למען לא יסוב הירדן לאחור ולמען לא ינוס הים.

שולחן עורך צפון – גם כאשר השולחן ערוך אין הוא מגלה הכול, יש דברים שחייבים להצפינם.

צפון – סימן לשמירת סודיות ורמז לחשיבותו של מודיעין. ערכם של סודות הומחשו לעינינו במלחמות דורנו. כאשר המודיעין שימש עיניים ואוזניים לכל החילות במערכותיהם באוויר בים וביבשה.

עד כאן לשון ההערות שמודפסות בתחתית העמוד בטקסט ההגדה המקורי על פי נוסח אחיד של צה"ל.

קוצר הראות וההיבריס שתקף את כל מנהיגי ישראל ואת העם בתוכם לאחר ששת הימים מוקרן מכל מילה. מנין לקחו עורכי ההגדה חירות ועוז להוסף ולהדפיס את הגיגיהם כתוספת לטקסט העתיק הזה. אני מניח שלאחר שבר מלחמת יום כיפור הטקסט היה קצת שונה.

חג יפה הוא חג הפסח. אני ממליץ לכולנו לנסות להחדיר בו ערכים יפים, קצת חמלה וקצת קירוב לבבות, ולא להתעסק עם הטקסט העתיק הזה שגובש לפני כ-1700 שנה ומאז הוא שומר על אחידות סבירה. המסורת חשובה לקירוב לבבות וליצירת ערכי תרבות משותפים לערב רב הזה שבא משבעים גלויות וכל אחד הביא מנהגים מארצו ואף מתעקש לשמרם. אולי קודם שפרנסי העם ינסו לתת לחג הזה איזו אחידות אפילו במזון, אולי קודם לתיקון ההגדה – שיפסיקו לפלג את העם שמתעקש לשמור על מסורת החג ויחליטו כי בארץ ישראל כל בני ישראל אוכלים אותם מאכלים. כך לא נמצא משפחות שלמות שחצויות – חלקן אוכל קטניות בפסח וחלקן נמנע מכך, ומכיוון שכמעט מחצית מעם בישראל נשוי בנישואים מעורבים בין אשכנזים לספרדים, ישנן משפחות (מאילו ששומרות את המסורת) שנמנעות מלאכול בארוחות משותפות ואין אוכלים אלה אצל אלה בחג המשפחתי הזה. אולי תצא בת קול מן השמיים ותתיר לכל עם ישראל בארץ ישראל, אשכנזים וספרדים, לאכול קיטניות בפסח, ואולי יהיה זה אות ראשון ליצירת אחדות בעם הזה. אני כאדם חילוני איני שומר את מנהגי החג כלל, פרט להימנעות מאכילת לחם, אולם רבים ממכריי החילוניים שומרים אף את מנהג הקטניות. אצל שומרי המסורת והדתיים הדבר הרבה יתר רציני ומשפיע על הפגישות המשפחתיות בחג.

* * *

רחל עזריה: אנחנו בחיפה שרנו...

לאהוד שלום רב וחג שמח,

אנחנו בחיפה שרנו זאת מעט שונה ואני מצרפת את השורה האמורה:

זאָג, זאָג, מ'קען משוגע ווערן,

זאָג אַז דו האָסט מיר ליב.

האָסט אַ מאַמע אַ טאַמעוואטע,

מיט אַ פנים ווי אַ שמאַטע,

אַבי דו האָסט אַ ריַיכן טאַטע,

זאָג אַז דו האָסט מיר ליב.

זאָג, זאָג, מ'קען משוגע ווערן,

זאָג אַז דו האָסט מיר ליב.

 קען'נסט דו זאיין אַ טאַמעוואטע,

מיט אַ פנים ווי אַ שמאַטע,

אַבי דו האָסט אַ ריַיכן טאַטע,

זאָג אַז דו האָסט מיר ליב.

בברכת חג שמח,

רחל עזריה

חיפה

* * *

ידידיה יצחקי

מילים שמקורן בעברית נכתבות בכתיב עברי

אהוד, שלום רב,

אני מצטרף לדבריהם של שלום איילתי ו-ח.ג. אודות כתיב נכון ביידיש, שגיאות כתיב, ביידיש כמו בכל שפה ולשון, מעידות על בורות, כדי ביזיון וקצף. אין די להוסיף "ע" בין כל שלוש אותיות כדי לכתוב ביידיש. יישר כוח לשלום איילתי שהעמיד את הדברים על דיוקם, אבל נראה לי שגם בנוסח המתוקן שלו נפלה ספק-שגיאה.

אחד הכללים ביידיש תקנית אומר שמילים שמקורן בעברית נכתבות בכתיב עברי, כבר עמדנו בחב"ע על שביידיש כותבים "מעשיות" ומבטאים "מַייסֶס", כותבים "מלחמה" ומבטאים "מִילכוּמֶה". מותר לעשות טרנסקריפציה לעברית, אבל אז צריך להמנע משימוש ב"ע" כסגול. כלל זה בוטל בברית המועצות, וכתיבת יידיש שם הייתה פונטית לגמרי – "שאָלעמ אַלייכעמ" (שני ה"אלפים" בקמץ) בשביל "שלום עליכם".

דומני ששלום אילתי טעה במילה "טאמעוואטע", שכן מקורה הוא במילה העברית "תם", ולכן צריך להיות – "תמעוואטע". וינריך [אוריאל], בעל המילון הגדול אנגלית-יידיש, גורס אמנם כמו שכתב אילתי, אבל הוא כותב גם "טאמער" (אלף בקמץ) שמשמעותו "אולי", במקום "תאמר", כפי שכתב ביאליק, "תאמר אהיה רב". ספק-טעות זו, "טאמער", מצאתי גם אצל איציק מאנגר, אבל מומחי יידיש חשובים אמרו לי ש"טאמער" בא ללא ספק מ"תאמר" בעברית.

 בברכה,

ידידיה יצחקי

* * *

יהודה גור-אריה: יידיש [אידיש] שפה ככל השפות

לאהוד בן עזר, העורך, 

אני מזדהה הזדהות שלמה עם הערותיהם של שלום אילתי ו-ח.נ. [גל' 637] בעניין כתיבת טקסטים ביידיש תקנית. גישתך כעורך היא אמנם לא לערוך ולא לתקן רשימות שמובאות אליך לפירסום; אבל ודאי לא היית מעביר טקסט משובש וקלוקל [מבחינה לשונית], לא בעברית, לא באנגלית ולא בכל שפה אחרת. רק ביידיש – הבלגן חוגג. מה, איש אינו יודע ששפת יידיש היא שפה ככל השפות ויש לה כללים בכתיבה והיגוי? לא כל מי שיודע לפטפט כמה מילים ביידיש [משובשת] גם יודע לכתוב אותן נכון.

אולי רצוי להראות טקסטים ביידיש ליודעי דבר, בטרם יפורסמו בכתב-עת נכבד זה.

בברכה,

יהודה גור-אריה

אהוד: שוֹין, בינתיים אין חדלים להגיע אלינו תיקוני נוסח באידיש לקטע השיר באידיש שפירסמנו, ומוזר – אין הם דומים זה לזה אפילו בכתיב שלהם.

* * *

איתמר פרת

האומרים בשבחו

על קברו של מייק (מיכאל) לבנה

חבר קיבוץ מעין ברוך, איש הטבע והגליל

שהשיב נפשו עם הדר פריחת האביב

אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי

ואמרתי לו: בוא, אצבעוני.

והדרכתי אותו על מדרון ובולען

ושלל שלוגיות, מזכרות של ניסן

עד קצוֵי ערפלים וגבולי האילן –

ובין סלע ופרח למד משעולַי

ועכשיו כבר חכם הוא כמוני.

אמר הנהר: הוא רחץ במימי

וידע את מקור מחצבתי

עמָדי הוא גאה עם גאון העונה

וראה את עוניי בימי חום וחמה

וידע כי אשוב לעת שוֹב השנה

עם אצה וצפרדע, וכל דגיגַי –

ואשיב לו את אהבתי.

אמרה הבקעה: הוא עשני ביתו

ועטרת הרים לו עטרתי.

הוא ראה את בִּצְעֵי בצותי שמִטֶּרֶם

הופכים לבריכות, לשדות ולכרם

וירדן שנרדם בי, ניעור שוב לזרם

את שחור אדמתי, וכל עוף בעִתו –

זו הברית שאותה לא הפרתי.

אמר הגולן: ממרומים של אימה

על ביתו שבעמק צָפיתי.

אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל

ולקחתי אותו אל כל תל ומפל

ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל

עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה –

וגולן של שלום לוֹ הייתי.

אמר הקיבוץ: אימצתיו אל חיי

כמשכית של חוכמה ושל תום.          

אף אם בת ובנים לו, הן לי הוא כבְנִי

עם רעיו הוא עשני למה שאני

גאוות עשירים ושמחת העני

מַעְיָנִי – מַעְיָנו, ושנותיו כשנותי

וכל בוקר אהיה לו ליום.

אמר החבר: כענין של עובדה

הוא תמיד הנדיב, הנותן.

כה רבים הוא יודע, רבים כה יודעיו

הוא רגיל להוביל, ונראה מן הגב

אך איתנו חולק את כל מה שאהב

ואף פעם אינו מצפה לתודה

כי הכל בחינם ובחן.

אמרו הפרחים: איך נשיח שבחו?

הוא יותר מלומד מכולנו.

לראשינו עטר אהבה של ציבור

ועלינו כתב גם בספר הדוּר

הוא מכיר את כולנו, מאוֹג עד צַרִי

בשמנו הקלסי וגם העברי

מטרם-ניצן עד אחר-הפרי

לָנוּ ובָנוּ רוחו ושיחו

ואיכה לא נשמח כי זכינו אך בו –

הן הרי הוא אחד משלנו!

שואבה 30.10.2009

* * *

הכללים לפיהם אנחנו משתדלים לערוך את המכתב העיתי

שלום אהוד,

במסורתנו קיים דורי-דורות התואר מלביה"ד, השמור למביא לבית הדפוס. טרחתי בעבור קוראיך הנאמנים ושלחתי אליך לפרסום את מאמרו החשוב של ... החומר שהעברתי אליך הועתק על ידך לתוך גיליון מס' 637 של חב"ע, אך מתוך טעמים השמורים עימך ראית להשמיט מהפרסום לא רק את שמי – כמי שהביאו לבית הדפוס – אלא גם את התייחסותי הקצרה למאמר, כפי שכתבתי בשוליו.

בכך מעדת ועל כך איני שמח, ואף על פי כן הריני מאחל לך מועדים לשמחה.

י.

ל-י. היקר שלום רב,

התואר מלביה"ד לגבי מאמרו של ... היה מגיע לך אילו אתה היית העורך שלו בכתב-העת שפירסמו במקור, וזה היה חלק מהטקסט ובו השם שלך. כל היתר אינו בגדר המלביה"ד; עשרות אנשים שולחים לנו חומר מתוך האינטרנט מבלי שתהיה הצדקה כלשהי לפרסום שמם בצמוד לו, ולרוב הם גם לא מעוניינים שייוודע שהם שלחו.

נשמח אם תמשיך לשלוח לנו חומר. ואם יש לך חומר פובליציסטי משלך אנא שלח אותו בתור מאמר נפרד ונשקול אם הוא ראוי לפרסום.

אלה הכללים לפיהם אנחנו משתדלים לערוך את המכתב העיתי.

חג שמח,

אהוד בן עזר

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

6. העבד השחור, הסוס האדום.

עלילות ותלאות רבות עוברות על יהודה ראב באותן שנים ראשונות, ובהן פרשת ידידותו עם השומר היהודי הפלאי דאוד אבו-יוסף מבגדד, שהיא סיפור לעצמו.

לאחר נטישת המושבה, בשלהי שנת 1881, נעשה יהודה מדריך חקלאי במושבות החדשות ראשון-לציון ונס-ציונה, ועם חידוש החקלאות בפתח-תקוה, באמצעות התיישבות הביניים ביהוד, הוא משמש מדריך לקבוצת העולים החדשה, הביאליסטוקים.

יהודה ואחיו הצעיר, משה-שמואל, בונים בית במשותף על מגרשו של אביהם, בצידו המערבי של רחוב פינסקר. כיום ניצב על מקומו בניין שמיספרו 21. בראשית חורף תרמ"ו, 1885/1886, עומד יהודה לראשונה כאיכר העובד ברשות עצמו. הוא נוטע כרם ענבים קטן ועצי תאנים [כיום, באזור השוק הגדול של פתח-תקווה]. בחצרו גדלים תרנגולות ואווזים. לאה מטפלת בגינת-הירק, ומטפחת ערוגת פרחים קטנה שמצהילה את העיניים.

*

ריק מסביב. רק בקתות אחדות ודרכי-עפר המובילות מן המושבה לשדות הרחוקים. את השקט מפר רק ציוץ אנקורים, קול גלגלי-עגלות רחוקים ולפעמים צעקת-זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה יש עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר, הכל מעץ לבן והכל משופשף ומנוקה היטב בסבון נבולסי, שכמי, שיהודה נוהג להביא מיפו.

לאה עומדת ליד השולחן שעליו קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא מגלגלת במעגילה עלי-אטריות ומהרהרת בעובר שבבטנה. אלה החודשים הראשונים להריונה הראשון, והיא מאושרת. לפתע היא שומעת צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עומד כושי, העבד של שיח' אבו-רבאח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.

 "מויה יא-מעלמתי, מויה! מים גברתי, מים..." הוא מבקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב שבפינת החדר.

לאה נבהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשת בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, והיא נותנת לו את הכד. הוא תופס בו בידו אחת, מרימו מעל לראשו, משרבב ראשו אחורנית, וזרזיף-מים קולח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד.

כאשר לאה פונה ללכת, הוא שולח את ידו השמאלית לאחור וצובט בעכוזה.

היא אינה מוציאה הגה, אלא קופצת ותופסת את המעגילה הארוכה, וב"קנאק!" – בחבטה אחת – שוברת את הכד על ראשו.

המים נשפכים ברעש גדול סביבו, והיא חובטת בו במעגילה חבוט וחבוט. שומעת את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבוקה אליו. היא מכה עד שנשברת המעגילה, ובידה נישארת שארית קטנה. הכושי עומד נדהם ורטוב, ואינו מניע איבר. משהו נדלק בעיניו והיא יודעת שכעת יתקפנה!

בו-ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך קרבה עגלה. הכושי קופץ מעל לשברים ונמלט.

יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, מספרת לו מה שקרה. היא חושבת שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! הוא מביט בה רגע, תופס אותה במותניה, דקה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה, מרים אותה מעל לראשו ורוקד איתה וצועק:

 "גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!"

 "מטורף! הנח לי – " צועקת לאה. "עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!"

יהודה מוריד אותה לאט-לאט, מסתכל בשברים שמסביב ומהמהם:

 "כעת ישלם על חוצפתו!"

הוא מתיר את הסוס מיצוליו ודוהר היישר לשיח' אבו-רבאח. לעיניו, כך הוא מספר בחוזרו, כיבדו את הכושי בפלקות, הצלפות במקל חזרן על כפות-הרגליים – מנה הגונה.

בערב אוכלים השניים פלצאלאך מעלי-הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.

 "אקנה לך מעגילה של כסף!" מתלוצץ יהודה, "ובפעם הבאה לא תישבר כאשר יתקיפו אותך!"

לאחר חודשים אחדים נולדת ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם-שלמה, בנו-בכורו מהודעס הירושלמית, חוכרת טחנת-הקמח, המכונה סית-אל-טחונה.

*

מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, משתרע עד למרחקים מישור אשר נפסק בצפון על-ידי הגבעות של הכפר הערבי אימלבס. מאחוריו, ליד הירקון, צומחים האקליפטוסים הצעירים שניטעו על-ידי המתיישבים כדי לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.

לאה תולה עיניה בשדרת העצים הרחוקה. סוף הקיץ הגיע. ימים שלאחר קציר. הכל יבש. שדות-השלף צהובים. ועתה, כאשר יש ליהודה עדר קטן, רועות שם הפרות.

שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית-הכנסת הגדול, הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי-ציון, טרם הוקם. לאה קוראת בהספר "מנורת המאור" המתורגם ליידיש. במרחק-מה מהפרות רועים הסוסים, כבולים ברגליהם האחוריות, והיא רואה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ציפורה התינוקת שוכבת בעריסת-עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפנותיה מעוגלות למטה, וכשנוגעים בה היא מתנדנדת.

לאה מניקה את התינוקת ומניחה אותה בעריסה. היא מנדנדת אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול, וקוראת בו. על השולחן הקטן, לידה, ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה-ידיה, ממתין על השולחן ולצידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימה לחתונתם.

התינוקת מנמנמת. מן השולחן נודף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה נופלת על לאה. חם. היא מנמנמת. עוד רגע – והספר נשמט מידה. קול הלמות פרסות קרבה נשמעת לפתע. היא קופצת ממקומה והספר נופל ארצה. סוס אדום, ענקי, דוהר היישר מבעד לדלת ביתה הפתוחה לרווחה. בכהרף עין היא תופסת את התינוקת ועולה עימה על הכיסא שעליו ישבה.

הסוס נכנס בדהרה, מגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם-פרסות על קרקעית העריסה. מסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – הוא יוצא.

לאה יורדת מהכיסא, מאמצת את התינוקת אל ליבה וסוגרת את הדלת. חם, אך היא מבריחה אותה היטב.

התפרצות הסוס האדום היא כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה נחלית התינוקת בדיפטריה קשה. כאשר היא נזקקת בדחיפות לתרופה יקרה, מעמיס יהודה שק חיטה, מובילו ליפו ומוכרו כדי שיוכלו לקנות את התרופה. הילדה מבריאה, אך מזל רע רודף אותה.

בשנת 1887, בתשרי תרמ"ח, נולד ילדה השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שלוש, נחלית שוב ציפורה בת השש, הפעם בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חושבה לקדחת רגילה. לאחר שמצבה מחמיר, מזעיק יהודה שני רופאים, האחד מיפו והאחר מראשון-לציון, והם באים ביום של שיטפון בוואדיות, אך אינם יכולים כבר להועיל.

ציפורה, בתם הבכורה של יהודה ולאה ראב, שנולדה ב-1886, מתה בי"ד כסלו תרנ"א, 1890, והיא השלישית לקבורה בבית-הקברות של פתח-תקוה, במרום גבעת העדשים, דהרת אל-עדש – בה ייקברו לימים גם לאה, יהודה, אסתר בתם, שנולדה באביב 1894, ושלושת בניהם – ברוך הבכור, אלעזר, שנולד בתר"ס, שלהי 1899, ובנימין, הוא אבי, שנולד בתרס"ד, שלהי 1903.

המשך יבוא

אהוד: דודתי ציפורה, שנולדה 50 שנים לפניי, מתה כאמור בגיל שש, כ-46 שנים בטרם נולדתי אני, בשנת 1936. היא קבורה במרום הגבעה בבית הקברות סגולה, בְּשורה שבה אהיה קבור גם אני בבוא היום – שזו זכות מיוחדת שניתנה לנו, ולא בחינם, על-ידי חברה קדישא של פתח-תקווה.

* * *

תרפ"א – הזיכרון ושימורו

במלאת 90 למאורעות תרפ"א ורצח ברנר

הנכם מוזמנים לכנס מיוחד במלאת 90 שנה למאורעות תרפ"א – מאי 1921

ביום ו', ב' אייר תשע"א, 6.5.2011 בשעה 9:00

הכנס יתקיים באולם ההרצאות בבניין מכללת לוינסקי,

רח' שושנה פרסיץ 15, תל אביב

בתוכנית :

9:00 התכנסות

ברכות: מר פיני שומר מנכ"ל, מכון אבשלום

מר עמרי שלמון מנכ"ל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

ד"ר משה גרנות, נציג המשפחות השכולות

מר אמנון ענבר – יו"ר ארגון ותיקי ההגנה בתל אביב וגוש דן

דברים:

פרופ' יגאל עילם – הרקע למאורעות תרפ"א והשלכותיהן

הסופר חיים באר – על נצח יוסף חיים ברנר

אדר' שמואל גילר – סיפור "בית החלוץ"

פרופ' עירית עמית-כהן – הזיכרון ועיצובו

הנחיה – תמר טוכלר, מנהלת מחוז ת"א, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

12:00 סיום משוער

הכניסה חופשית, נשמח לראותכם.

 למידע נוסף ניתן לפנות לצילה, או תמר טל': 03-5014484,

נייד: 052-3869460

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

כל המבקש לתמוך ב"חדשות בן עזר" מוזמן להשמין, סליחה – מושמן להזמין לפחות עותק אחד – וככה לתמוך בהמשך דיווחיו של העורך על המסעדות שבהן הוא אוכל כל עוד אינו רימה ותולעה.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הייתכן כי תשלומי שוחד נדיבים במיוחד ששילמו ארה"ב וישראל למדעני, למהנדסי ולטכנאי גרעין רוסיים, שהיה להם קשר לייצוא הציוד הרוסי לתעשיית הגרעין של איראן – הם ההסבר להצלחת השיבוש החכם מבית מדרשה של התולעת "סטוקסנט" בהפעלת הצנטרפוגות האיראניות? – אלא אם כן היתה זו גם מדיניות רוסית מוכתבת מלמעלה, לנוכח הסכנה שבאיום הגרעיני האיראני מגבולה הדרומי של רוסיה?

* נמסר לנו בחשאי כי מתארגנת הפגנת ענק בכיכר תחריר בקהיר – של תומכי הנשיא המודח מובאראכ, בתביעה שלא להעמידו למשפט אלא להחזירו מיד לשלטון כדי להפסיק את הבאלאגאן הנורא שגרמה הדחתו! – נמסר כי הנשיא הסכל אובמה יעודד את המפגינים בכיכר!

* החברים שלנו, שמתבטאים בצורה בוטה ביותר נגד השחיתות וחיי הפאר של הזוג נתניהו ושאר המנהיגים שלנו בדורות האחרונים (חוץ מבגין שהיה צנוע) – אותם חברים אומרים שיש רק מנהיג אחד שהם סולחים לו על שחיתותו – וזהו אריק שרון, בזכות ההתנתקות מפתחת רפיח. ובנשימה אחת הם ונשותיהם עוברים לדבר על העניים בישראל, שניצולם – הוא-הוא שכמובן מאפשר לביבי, לאשתו השנואה ולכנופייתו – לחיות חיי עושר ראוותניים.

רצינו לשאול את החברים אם הם מכירים עני אחד בישראל שאין לו מים זורמים וחשמל בביתו, ומצד שני האם הם יודעים כמה מיליארדים של בני-אדם אינם יודעים כלל מה פירוש לזכות במקלחת או באמבטיה או בכלל במים זורמים – לפחות פעם אחת ביום! – אבל נוכחנו לדעת כי השאלה קשה מדי למידת הבנתם של חברינו וגם איננו יודעים מה יותר קשה לעקור מהם – את ההתבוססות בטיפשות או את ההנאה שבשינאה?

* נטשה מוזגוביה, כתבת "הארץ" בארה"ב: תיסכולה של ההנהגה הפלסטינית מהמימשל האמריקאי אינו חדש, אך בכתבה נרחבת על יו"ר הרשות, מחמוד עבאס (אבו מאזן), במגזין "ניוזוויק" הוא מקבל גוון אישי יותר. בראיון חושף המנהיג הפלסטיני פרטי שיחות שנוהלו בינו לבין נשיא ארה"ב, ברק אובמה. על פרשת הקפאת הבנייה בהתנחלויות והתעקשותו עליה כתנאי להמשך השיחות, אמר אבו מאזן: "זה היה אובמה שהציע את הקפאת הבנייה. אמרתי אוקי, מקובל עלי. שנינו עלינו על העץ. ואחרי זה הוא ירד מהעץ עם סולם, סילק את הסולם ואמר לי: 'קפוץ'!" – גם היחס של אובמה לנשיא מצרים המודח, חוסני מובארק, זכה לביקורתו של אבו מאזן. הוא הגדיר את הלחץ של המימשל האמריקאי על מובארק כ"לא מנומס ולא חכם." אבו מאזן סיפר: "אמרתי לגברת קלינטון, האם אתם יודעים מה יהיו ההשלכות? או כאוס, או האחים המוסלמים, או שניהם יחד. עכשיו יש להם את שניהם." ["הארץ אונליין", 25.4.11].

* כידוע מהתקשורת ומשיחות עם חברים עשירים, אנחנו המדינה הכי גרועה והכי מושחתת בעולם. אין כנראה אפילו ראש עיר אחד, חוץ מעמרם מצנע בוועדה הקרואה בירוחם – שאינו עומד בחשש של אישום בקבלת שוחד. מצד שני יש מכון בינלאומי ידוע לשמצה, קוראים לו "גאלופ", וכבר עשרות שנים הוא עורך מישאלים ומרמה את העולם. אחת הרמאויות האחרונות שלו הוא פרסום תוצאות סקר המדינות המשגשגות והמאושרות בעיני אזרחיהן. נשאלו אלף אנשים מכל מדינה ב-124 מדינות. ומה מתברר? ישראל, לדעת אזרחיה, יוצאת במקום ה-7 של המדינות המשגשגות והמאושרות! – לפניה רק דנמרק, קנדה, שבדיה, אוסטרליה, ונצאולה ופינלנד, אחריה ניו-זילנד, ובמקום ה-12, אחרי ישראל – המדינה המסכנה ארה"ב. ["פוסט", 26.4]. וכאשר אתה חושב, למשל, על החורף בחלק מ-6 המדינות שהקדימו אותנו בסקר, אתה מתפלא שאנחנו לא באחד משלושה המקומות הראשונים!

* "מצרים נמצאת כיום באווירה של בית משוגעים, על גבול הכאוס," אמר בסוף השבוע מקור בשוק האנרגיה הישראלי. "אם נשווה את זה למהפכה הצרפתית, מצרים היא בשלב של עריפת הראשים בכיכרות כי זה מה שהרחוב רוצה. השלטון במצרים כיום חלש מאוד, נתון להנהגת הרחוב של צעירי המהפכה ומבצע כל דבר שהיא דורשת." ["דה מארקר", 26.4].

* ידיעה אחת ב"קול ישראל", שלא מצאנו לה המשך בשום כלי תקשורת אחר, סיפרה על אלפי ליטר חלב טרי שנשפכו לשפדן [שפכי דן] כי לא היה די כוח עבודה לחלוב את הפרות בימי החג וחול המועד. לנו נראה הנוסח הזה מכובס להגעיל. קרוב לוודאי כי האמת היא שמאחר שהפרות אוכלות "חמץ", נחשב החלב שהן נותנות בפסח – חמץ! – – פסק "הלכתי" מטורף ומטומטם שדומה כי לא היה כמותו בתולדות העם היהודי – והוא אפשרי רק במדינת ישראל, שבה מערכת הכשרות של הפרזיטיות החרדית [שהעיסוק היצרני שלה הוא שהיא חולבת אותנו] – קובעת בין השאר גם את גורל החקלאות, כמו הצריכה של ירקות ופירות של גויים בלבד בשנת שמיטה. לכן החלב שנשפך לשפדן נשפך רק משום שהיה "חמץ"! – ואתה ואני וכולנו שותפים לאותה שערורייה – שאנחנו נותנים למנוולים שכאלה לנהל לנו חלקים מהמדינה ומחקלאותה, ולכן לעזאזל כל הדיבורים על רעבים ועניים בישראל, גם בקרב החרדים – אם שופכים בגללם חלב טרי לביוב!

* חוסני מובאראכ מזמין לשארם א-שייח' את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו לוועידת פסגה שמטרתה לעצור את הדהירה המדהימה של תהליך השלום המתנהל באזורנו בין המוקטעה לישראל. המומחים למזה"ת צופים הצלחה גדולה לכינוס, בהתחשב במידת השפעתו המדינית הגדולה של מובאראכ על תוחלת ימיו ותנאי מאסרו.

* הנגיד פישר: "דו"ח העוני אינו משקף את המציאות. נתוני העוני לא מלאים, ומציגים תמונה שלילית יותר מזו הקיימת במציאות. הם לא כוללים את ההון השחור ולא מותאמים למגזר הערבי." [כותרות החדשות בעמוד הראשון של "הארץ", 27.4]. והלא אין צורך במסמכי ויקיליקס לחשיפת המידע הברור הזה. נחמיה שטרסלר טוען כך כבר שנים מעל דפי "הארץ", וגם המכתב העיתי כתב זאת רבות וזכה ללעג מצד הפתאים המאמינים לדו"ח העוני השנתי ולדמגוגית ח"כ שלי יחימוביץ!

* הפיצוץ החם אתמול בצינור הגז בסיני ועצירת האספקה לישראל הם תמרור ברור לתהליך גוויעתו של "השלום הקר" עם מצרים. ישראל תמצא אפיקים בטוחים יותר ליבוא גז מחו"ל, ואולי גם תוכל לנצל בעוד עשרים שנה את המאגרים שהתגלו בים התיכון, ואילו המצרים ישקעו עוד יותר בעוני מרוד, באבטלה, באנארכיה, באובדן הכנסות למדינה ובגעגועים עזים לתקופת מובאראכ ו"השחיתויות" שלו!

* האזור שבו מתרחש הסיפור של מאורעות ה-5 במאי 1921 משתרע בין מתחם תע"ש בצפון (מקום מגורי שבט אבו-קישק בעבר, שם ניצב עדיין בית השייח' שאקר); צומת מורשה במערב; צומת ירקונים במזרח; בית הקברות ירקון ("הביצה"), בית הקברות סגולה, ושרידי אחרוני הפרדסים של צפון פתח-תקווה – כל אלה בחלק הדרומי של זירת המערכה, עד לגבול שבו נבנתה לימים תחנת רכבת ההדרים של פתח-תקווה, והיום – קצהו המזרחי של רחוב אבשלום גיסין.

* הגיליון הבא, 639, יוקדש ליום השואה והגבורה, החל השנה בכ"ח בניסן, 2 במאי, ואולי יהיו בו גם דברים על ברנר במלאת 90 שנה להירצחו.

* עכשיו מותר לגלות: האשֵׁמה העיקרית בהתייקרויות הדלק היא השחיתות והנהנתנות של שרה נתניהו!

* אנחנו תומכים בכל לשון של תמיכה בתושבי רחוב בלוך והסביבה בתל-אביב במאבקם נגד הטמטום של הצפת העיר באופניים ובעמדות להשכרת אופניים תוך סיכון הולכי הרגל במדרכות הצרות, ותוך ביטול מקומות חנייה לתושבים. אין כמעט מי שישתמש באופניים-להשכרה האלה. לצעירים יש כלי-משחית משלהם, והמבוגרים הם הנדרסים ולא הדורסים! – מישהו כנראה מרוויח הרבה כסף מכל העסק המיותר והמזיק הזה!

* הסכם "הפיוס" בין עזה למוקטעה, בין החמאס לפתח – נובע כנראה מכך שהחמאס כבר אינו יכול להישען על הסיוע מסוריה, הנתונה במלחמת אזרחים, ולכן הוא לוטש עיניים לכספים שהרשות הפלסטינית של המוקטעה מקבלת מארה"ב, ומקווה לעבוד בעיניים על זוג הסכלים המבולבל אובמה והילארי – כדי לקבל מהם בעקיפין חלק מהכסף הזה כדי להמשיך בטרור.

* רוצחיו האכזריים של אריק קרפ כאן, לא רחוק מאיתנו, בטיילת תל-ברוך, שלא שעו לתחנוניו – הואשמו על ידי בית המשפט הרחום של מדינת ישראל בהריגה ולא ברצח, כי הם, השלושה – רק רצו לאנוס את אשתו ובתו ולא להרגו מלכתחילה. הם יהיו עתה מועמדים לפרס ישראל לסובלנות, והאחד מהם, שבגלל קטינותו כנראה לא יקבל  עונש, ידליק ביום העצמאות הפלסטיני את המשואה בשדרות רוטשילד יחד עם חנל'ה מרון.

לדברי שרה, אלמנתו של אריק קרפ: "אני פשוט בהלם. אם זה לא רצח, אני רוצה לשאול מה זה רצח? רצחו אדם חף מפשע. עשו בו לינץ' – זה לא נקרא רצח? אני הייתי שם וראיתי הכול. רצחו אותו בדם קר."

ובג'לג'וליה, הערב: "יאללה יא ג'מעה, בואו נרד הלילה לתל אבּיבּ, נהרוג כמה יהודים, אולי גם איזה סופר, לא נרצח אותם, רק נקטול! – כי לא השתנה הרבה מהאחד במאי 1921 – זאתי מדינה של אהבלים – ואל דאוולה מענא! הממשלה איתנו!"

* חברה שאינה יודעת להגן על עצמה סופה מוות עם ציון לשבח מוועדת גולדסטון.

* * *

עוד קצת מהאישה האמיצה הזאת שקוראים לה מלאני פיליפס. סופסוף נאמרים דברים מדוייקים ע"י מישהו אינטיליגנטי רהוט וחריף (בתקשורת), שהלוואי ויפתחו את העיניים ואת הראש גם לכמה ישראלים שעדיין מסרבים לראות את המציאות כמו שהיא.

http://www.youtube.com/watch?v=buu9zWPKCo0

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,178 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של -51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל