גיליון מס' 639, מוגדל ליום השואה והגבורה

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בניסן תשע"א, 2 במאי 2011

עם הצרופות: 1. עטיפת הספר "ברנר והערבים". 2. גוטמן: ברנר, זכות הזעקה, פסלון חימר.

3. "החטוף" מנחם-שלמה ראב – כבר כבן 19, עם אשתו. 4. הצעת נישואין מרגשת של קוף.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אורי הייטנר: 1. החוזר בתשובה. 2. המלחמה הראשונה. // שמאי גולן: המשורר יעקב ברזילי עדיין מחכה לאביו שניספה בשואה. // נתי מלאכי: אחרי 50 שנה. // אלישע פורת: הכפיל. // יוסי גמזו: רכּבת האקספּרס האחרונה של וילי מאנסבּאך. // ד"ר עדינה בר-אל: מים חיים ברחוב מרשלקובסקה. // נעמן כהן: שואת יהודי אירופה – שואת יהודי ערב – מלחמת העצמאות והנאקבּה. // ישראל הר: השיר של חנה סנש. // איליה בר זאב: 1. עורבים. 2. דַּף-עֵד // שלמה אראל: הגנרל התורכי טורסל היה חבר של הקצין אבשלום גיסין. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // יהודה דרורי: התמוטטות "חוזה השלום" עם מצרים תמנע כל הסכם עתידי עם הפלשתינאים. // ברוך תירוש: באלימותם, הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל. // מתי דוד: הפלסטינים תובעים "צדק" ולא מדינה! // מוחמד אל-בראדעי: חייבים להבטיח שאיראן תהיה כוח חיובי. // במלאת 90 שנים להירצחו: יוסף-חיים ברנר, כפי שסיפר עליו נחום גוטמן לאהוד בן עזר. // אורי הייטנר: לזכרו של מייק לבנה, איש הטבע והספר. // יואל רפל: בן אהוב נלקח מארץ ישראל האוהבת. // אוריה באר: משה דיין – הערות אחרונות. // מרדכי קידר: נישואי תועלת זמניים [ציטוט]. // אהוד בן עזר: החמצת מלפפונים עברית. // מ. דן: שבעתיים קשים חיי עורך ביידיש. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק ראשון: יהודה אביה, 7. חטיפת אחיה מנחם-שלמה ראב, בטרם נולדה. // סיניגליה, מנדלסון, מרטוצ'י, בוזוני ובוסי בפילהרמונית. // ממקורות הש"י.

* * *

אורי הייטנר

1. החוזר בתשובה

בשנת תרצ"ו 1936 יצא לאור בהונגריה הספר "תיקון עולם", קובץ מאמרים של 150 רבנים נגד הציונות. 1936, כשהיטלר כבר ביסס את שלטונו בגרמניה ושמי אירופה התקדרו – תחת לקרוא את המפה ולקרוא לחסידיהם לעשות הכל כדי להגיע לא"י, מה שעמד בראש מעיניהם של אותם רבנים הוא לצאת נגד הציונות.

גם השואה לא פקחה את עיניהם של מרבית הרבנים האנטי ציוניים, ואף במהלכה ובעקבותיה לא חזרו בתשובה. אחדים מהם, ובהם האדמו"ר מסאטמר יואל טייטלבאום, חולצו בידי התנועה הציונית, תוך שהם מפקירים את חסידיהם, ולאות תודה למציליהם הגבירו את מלחמתם בציונות ומאוחר יותר במדינת ישראל, עד היום. נציגות של חסידי סאטמר השתתפה אף בוועידה האנטישמית בדרבן, 2002, שבה נקבעה האסטרטגיה של מסע הדה-לגיטימציה לישראל.

בין הכותבים בספר, היה גם הרב יששכר שלמה טייכטל, רב הקהילה, אב בית הדין וראש הישיבה בעיירה פישטיאן שבסלובקיה, תלמידו ועוזרו של האדמו"ר ממונקאש וחסיד מובהק שלו. באותה שנה פירסם טייכטל מאמר אנטי ציוני בעיתון "יידישע צייטונג", בו טען שבניין א"י בידי הציונים הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ.

אולם בניגוד לרבנים חרדיים אחרים, הרב טייכטל חזר בתשובה. עיניו נפקחו, לנוכח מוראות השואה, הוא ערך חשבון נפש מעמיק של דרכו, הגיע למסקנה שכל עולמו היה טעות, שהוא טעה והטעה את הרבים. הוא הבין שהפתרון היחיד לעם היהודי הוא הציונות. חזרתו בתשובה היתה מלאה – הוא חזר בו מכל עמדותיו בעבר, לא התכחש להן אלא היכה על חטא, לקח אחריות (מוגזמת, מבחינה עובדתית) שלו ושל חבריו על השואה. אף שהשואה היא שגרמה לחזרתו בתשובה, הרב טייכטל לא נימק את תמיכתו בציונות בהיותה מענה לשואה, אלא כתנועה צודקת מלכתחילה, מבחינה דתית ולאומית, בהיותה מחויבת ליישוב א"י. הוא הגיע למסקנה שהציונות הדתית צודקת הן ביחסה לבניין א"י והן ביחסה לשיתוף הפעולה עם התנועות החילוניות לגאולת ישראל בארצו. הוא נדר להיאבק בכל מאודו בעד הדרך החדשה שאימץ. עם זאת, הוא לא ראה עצמו פורש מן הציבור החרדי, ולא רצה לערער את מעמד המנהיגות הרשמית של החסידות, כי אם לשכנע את הרבנים בצדקתו.

את הגותו החדשה העלה על הכתב בספר "אם הבנים שמחה", אותו כתב בתנאים קשים, כפליט, כאשר הוא מרבה לצטט מן הזיכרון ממקורות רבים ומגוונים, אף שהספרים עצמם לא היו בידיו. המהפך שחל בגישתו, התקבל בעוינות רבה בקרב הקהילה החרדית. הוא מספר על ההתנכלויות אליו, כיצד מנעו ממנו בחוגים האורתודוכסיים לעלות לתורה ובעיקר לדרוש דרשותיו בשבת בבתי כנסת שונים.

תקצר היריעה לפרט את המסרים של "אם הבנים שמחה", אך אציג כמה מן המסרים המרכזיים של הספר.

כאמור, המסר המרכזי של הרב טייכטל בספרו, הוא שהשואה מוכיחה בדיעבד את צדקת הציונות. אולם חשבון הנפש שערך הביא אותו למסקנה, שצדקת הציונות אינה רק בדיעבד, בשל התוצאות הטרגיות של החיים בגולה – השמדה פיסית המונית, אלא התפיסה הציונית מוצדקת מלכתחילה גם במסר הפוזיטיבי שלה: מצוות יישוב א"י כמצווה הראשית ליהודי ולעם היהודי. הרב טייכטל מודה בצדקת הציונות ומציג את ההתנגדות החרדית לציונות, לה היה שותף, כחטא. הציונות היא הגישה הצודקת, חרף היותה תנועה חילונית.

הרב טייכטל אינו בורח מן העובדה שהוא עצמו התנגד לציונות ונלחם נגדה. הוא מכה על חטא, כמי שהיה שותף לטעות ההיסטורית הטראגית של החרדים, שהתנגדו לציונות ועיינו אותה. "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיניי היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים סתם, ונשרש בליבי כך ולא התעניינתי בזה כלל... ורק אחר שלקינו בגלות החל הזה הענייני בהלכה זו והאיר ה' עיני שטעות היה בידי."

אשמת החרדים, לה היה שותף, גרמה לטענתו לשואה – אילו נתנו יד לבניין הארץ, היא כבר היתה פורחת ומסוגלת לקלוט את רוב היהודים, והשואה היתה בלתי אפשרית. "ועתה, מי יקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים לא יכלו לכפר את ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה." תחושת האחריות האישית שלו, כמי ששלל את הציונות, מעיקה עליו מאוד. מכל דפי הספר בוקעים רגשי האשמה, ומצטיירת תמונה של טרגדיה אישית, של אדם שחייו נראים לו כטעות חמורה.

מסר מרכזי, עליו חוזר הרב טייכטל פעמים רבות בספר, הוא האשמת ההנהגה החרדית בכך שהיא מאסה בארץ חמדה ובכך עשתה כמעשה המרגלים וגרמה לבכייה לדורות. על פי מסורת חז"ל, חטא המרגלים היה בט' באב. כיוון שבכו בכיית חינם ומאסו בארץ חמדה, נענשו בבכייה לדורות – החורבנות, הגולה, האסונות ולמעשה גם השואה. את החרדים, שהתנגדו לציונות, משווה הרב טייכטל למרגלים ולאלה שנהו אחריהם. כמותם, גם הם מאסו בארץ חמדה, וכתוצאה מכך המיטו חורבן על עם ישראל.

מן ההשוואה לחטא המרגלים ניתן להסיק, שבדומה להשקפה שהציגו החרדים, השואה אינה אירוע פוליטי שניתן להסבירו אך ורק בשרירות ליבם של ראשי המשטר הנאצי, אלא מדובר בגזירה של ההשגחה העליונה על עם ישראל. אלא שבעוד הם מציגים את הציונות כחטא שהביא לעונש, הוא מציג את ההתנגדות לציונות, את המאיסה בארץ חמדה, כחטא שהביא את העונש, שגרם לשואה. אם מדובר בגזירה, הרי שהיא נגרמה כתוצאה מהעוונות. אין המדובר בנקמה, אלא בדרבון לתיקון. אם עם ישראל יתקן את דרכיו, תבוטל הגזירה ותהפוך לישועה.

האות מהשמיים כל כך ברור, "אחר כל מה שנעשה לנו בעתות הללו, בארצות גלותנו – שרצון מלכנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא שנשוב לארץ הקדושה, ועל כן עשה לנו כל זאת, שלא תהיה יכולת להתקיים עוד בין העמים. ומשך מאיתנו הבטחת הגלות... מפני שזה רצונו יתברך, שלא נשב עוד פה בגלות, אלא נקומה ונתעודד לחזור ולשכון כבוד בארצנו."

הביקורת שמותח הרב טייכטל על ההנהגה החרדית חריפה ובוטה ביותר. הוא מאשים אותה בהעדפת אינטרסים אישיים צרים ואף טובות הנאה חומריות – על פני הדאגה לציבור שקיבל את סמכותם ומרותם בלי להתמרד. הוא מגנה את מלחמתה של היהדות החרדית בציונות ורואה בה חוסר יושר. הוא מציג את האווירה שהפכה את המושג "ציוניסט" לשם גנאי כטרור, ששיתקה את הרבנים שהתלבטו ביחסם לציונות.

לטענת הרב טייכטל, רוב הצעירים רוצים לעלות לא"י, לבנותה וליישבה אבל הם מחכים לאות מן הרבנים, והאות אינו ניתן. הוא משבח את החלוצים שעלו לארץ ומיישבים אותה, למרות שאינם שומרים מצוות. מצוות יישוב א"י היא הגדולה במצוות, ולכן אף שהחילונים אינם מקיימים מצוות, הם מקיימים את המצוות החשובות ביותר, להבדיל ממי שיושבים בגולה. "הבונים", מפריחי הארץ, עושים תיקון גדול יותר מתיקונו של כל צדיק.

הרב טייכטל כופר ברעיון של גאולה ניסית שתבוא כשהעם יושב בגלות. הגלות עצמה היא מקור הרעה והאסון של עם ישראל, ואין היא קרקע המכשירה לגאולה. רק עלייה לא"י עשויה להביא לגאולה. הוא מתפלמס עם הגישה החרדית, על פיה הגאולה תבוא כשתתמלא הסאה וסכום תפילות ישראל יתמלא. הסאה והתפילות גלשו מעל ומעבר. אפשר להמשיך ולהתפלל לירושלים ולהשלות עצמנו ללא גבול. אך התפילות הללו לא תבאנה את הגאולה. מה שנדרש הוא "עסק", מעשה אקטיבי – לחזור לא"י בכל מחיר. זו התשובה של הדור. מסירות נפש לא"י היא המעלה העליונה ביותר של יהודי בדור הזה.

הציונות והדור שעלה לא"י להפריח שממותיה – זו יד ההשגחה. הוא רואה את קידוש השם במעשה החלוצים הציונים ומזכיר את דבריו של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו." הציונים יוצרים מיפנה גדול מאוד בתולדות עם ישראל, והמעשה שלהם הוא יד ההשגחה. מאחר והגלות היא חטא והפתרון הוא מעשה אקטיבי של עלייה לארץ, הרי שהתנועה הציונית, אף שעמדה בסימן החילוניות, הגיעה למסקנות התיאולוגיות הנכונות באשר לדרכי הגאולה. מתוך חילוניותה, יש לציונות משמעות דתית.

אין הוא נלאה מלהטיף לדתיים הקיצוניים להצטרף לציונות בכל כוח, לפעול באופן אקטיבי למען הציונות, להקים מכון לתעמולה ציונית, לעבור מבית לבית ולהסביר את צדקת הציונות. מנהיגי האורתודוכסיה צריכים להיות המובילים של המהלך הזה, כדי לתקן מה שקלקלו. הוא מצר על כך, שהחרדים נוהגים כרשעים, שאף בפתחי הגיהינום אינם חוזרים בתשובה.

הדבר החשוב ביותר, כותב הרב טייכטל בספרו, הוא האחדות הלאומית – יש להתעלות מעל הפלגים והמחלוקות ולאחד את העם סביב הרעיון של עלייה לא"י וגאולתה. הפילוג הלאומי הוא הגורם לחורבן ולגלות: "הסיבה שאיבדנו את ארצנו וחרב בית מקדשנו וגלינו מאדמתנו, אף שהיינו אומה חזקה ואימתנו היתה מוטלת על כל יושבי הארץ כמאמר המקונן 'לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים,' רק חסרון האחדות בעם הישראלי גרם לנו את החורבן. כי אילו היינו באחדות ובאגודה אחת, בלי פירוד, לא היתה אומה בעולם שהיתה יכולה לכבוש ארצנו מידינו."

הפילוג גרם לחורבן, והאחדות היא תנאי לגאולה. "ועתידים הרועים ליתן את הדין על זה, יען שאינם משתדלים לאחד את כל העם הישראלי באגודה אחת וכי רק זה לבד התרופה למכותינו."

ובנושא זה הוא ממש מתחנן: "ארימה קולי אל בני דורנו, אשר עברו בכור הברזל הנורא והקשה. וכל יסורי איוב ואולי עוד יותר עברו עלינו, אין חזון ואין סבר לאיזו תרופה למכותינו – ננסה נא אך הפעם לקיים את דברי חז"ל כפשוטם, שהודיעו אותנו כמה פעמים, אין מספר, שכל תקוותנו היא רק באופן שנאחד אותנו באחדות גמורה בלי פירוד."

הרב טייכטל רואה כתנאי לגאולה וכמשימת הדור את אחדות העם סביב יישוב א"י. הוא משבח את השליחות של יישוב הארץ ובעיקר של עבודת האדמה בא"י, ואין הוא רואה בה עניין גשמי אלא מצווה. "כל עבודה היא קידוש השם, ובלבד שתהיה בא"י."

בעל "אם הבנים שמחה" מאמץ גישה מוחלטת של שלילת הגולה באשר היא וקורא לעליית עם ישראל כולו לא"י. הוא מתפלמס בחריפות עם התיאוריה החרדית על פיה הציונות היא הפרה של "שלוש השבועות" שהשביע הקב"ה את עם ישראל לאחר החורבן, ומפריך את הטענה הזאת בפולמוס הלכתי ופרשני מפורט.

עצתו לעם היא להתאחד בלב שלם בזיקה לא"י על ידי נדר חמור, שאין לסגת ממנו, לעלות לארץ כדי לבנותה מיד כשהדבר יהיה אפשרי, בלי לחכות אפילו יום אחד. הכוונה לעלייה לא"י כדי להגשים בה מעשה ציוני של בניין מולדת, כל אחד בדרך שבו הוא יכול לתרום, ובראש ובראשונה בעבודת האדמה. הנדר שלו הוא אימוץ האקטיביזם החלוצי במלואו. הוא היה משוכנע, שאם העם כולו יתאחד לקיים את הנדר הזה, תתבטלנה הגזירות ותבוא הגאולה.

מתוך המצוקה הנוראה של השואה, המסר של הרב טייכטל הוא מסר של גאולה. החלק האחרון של "אם הבנים שמחה", הוא קריאה נבואית והפצרה מתחננת ומעוררת לעם ישראל, לראות ש"אם הבנים" – ארץ ישראל, כבר שמחה בכינוס בניה לתוכה. מטרת הספר היא קריאה לבנים שיעשו את המוטל עליהם מיד ובנפש חפצה.

כאשר נקבע שמו הממלכתי של יום הזיכרון, כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, הכוונה היתה רק לגבורתם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים. במהלך השנים, התגבשה הכרה רחבה בדבר הדרכים המגוונות של גבורה, של היהודים ששמרו על צלם האנוש שלהם ועל יהדותם בתנאי התופת של השואה.

הרב שלמה טייכטל הוא בעיניי אחד הגיבורים המובהקים של השואה, מאחר והיו בו העוז והיושרה הנדירים להודות שכל חייו היו טעות, לקחת אחריות ולחזור בתשובה שלמה ואמיתית, אל חיק הציונות.

בשנת 1944 נספה הרב טייכטל באושוויץ (על פי חלק מן העדויות – ברכבת בדרך לאושוויץ). הוא לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, בקיבוץ הגלויות בארץ-ישראל ובהקמת מדינת ישראל.

2. המלחמה הראשונה

אחד במאי 1921. לפני 90 שנה בדיוק. ערביי יפו מתנפלים על שכניהם היהודים ופותחים בטבח. הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו נרצחים. המאורעות מתפשטים – התקפות של הערבים השכנים על פתח-תקווה, על חדרה, על רחובות. 47 יהודים נרצחים. 140 נפצעים. מתוך 16,000 יהודי יפו – 9,000 נעקרים ונאלצים לעזוב את בתיהם.

לפני 90 שנה. המלחמה הראשונה בין היהודים לערבים (אז עוד לא קראו להם פלשתינאים) על ארץ-ישראל. או אולי – הקרב הראשון במלחמה שטרם נסתיימה וסופה אינו נראה באופק.

90 שנה. 46 שנים לפני "הכיבוש". 27 שנים לפני ה"נכבה". אולם כבר אז עצם הנוכחות היהודית בארץ-ישראל היתה לצנינים בעיניהם, היתה סיבה למלחמה, היתה הסיבה היחידה למלחמה. אז – והיום. מאז ועד היום, הסיבה היחידה למלחמה, אינה ה"כיבוש" ואינה ה"נכבה", אלא סירובם של הערבים לקבל את קיומנו כאן. כל השאר – שקרים שאנו אוהבים לספר לעצמנו.

אז – ועתה. כן, גם אז בין ראשי המסיתים את הערבים נגד הציונות היו יהודים. אז קראו להם מופ"סים (חברי המפלגה הקומוניסטית), היום קוראים להם... למשל, יצחק לאור, שבמאמר ב"הארץ" (כמובן) בראשית השבוע [שעבר], הסית את הפלשתינאים לפתוח ב"אינתיפאדה" נגד ישראל, וקרא ל"ישראלים הפטריוטים" (יכול להיות שעליו הומצא הביטוי שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל?) לחבור אליהם.

כאז – כן עתה.

* * *

אלבום אושוויץ – יהודי הונגריה

אלבום מחודש מאי 1944, המתאר את הגעתם של יהודי הונגריה לאושוויץ. זהו האלבום היחיד ששרד מאושויץ והוא נמסר למוזיאון הווירטואלי של יד ושם.

עברית: http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_exhibitions/auschwitz_album/multimedia/index.html

אנגלית: http://www1.yadvashem.org/exhibitions/album_Auschwitz/mutimedia/index.HTML

* * *

שמאי גולן

המשורר יעקב ברזילי עדיין מחכה

 לאביו שניספה בשואה

על ספר שיריו "מחכה לאבי", הוצאת כרמל, ירושלים, 2009

ספרו העשירי של המשורר יעקב ברזילי שב ומוכיח כי אימי השואה, אשר אותם חווה בנערותו עם משפחתו ובה נרצח אביו, עדיין קיימים בנוכחות חיה ומייסרת בנפשו ואין היא מניחה לו להימלט ממנה אל הוויית החיים הישראלית שבנה כאן. אין היא מניחה לו לחדול מחשבון נפש מתמיד עם מחוללי השואה, עם אירועיה, עם אלוהיו שהניח להם להתחולל, כמו גם עם געגועיו שאינם חדלים לאביו ולרבים אחרים שלא שרדו את התופת.

כניצול מחנה-ההשמדה ברגן-בלזן הוא חש "קמתי לתחיה לספר את מותי." כלומר, הוא ניצל כדי לתת ביטוי להולכים למות, לכאב המחאה הגדולה כלפי האלוהים, שכאילו היה אז "בשנת שבתון של אלוהים," כדבריו. "אני רציתי להחזיק / בידו של אלוהים / והוא הושיט אותה לאחרים," הוא כותב בשירו "ממזר", כשהוא מגדיר כך, בסרקאזם מר, את יחסו של האל כלפיו וכלפי העם היהודי.

ואכן, על פי שיריו של ברזילי, רק אירוניה וסרקאזם חד ומר עשויים לבטא את עמדת הניצול ששרד את התופת, כי המילים דלות מלבטא את הכאב ואת הייסורים. שיריו בעלי העוצמה האלה קרובים לליבי, משום שאני, כניצול השואה, שכל ימיו כותב על נושא זה, אם בסיפורים וברומנים ואם במאמרים ובעריכת אנתולוגיה, מיטיב להבין ולחוש את הכאב העצום שבבסיס השירים של ברזילי.

בשירו "נוסע סמוי", שיר אירוני ומיוסר, הוא כביכול ילד קטן ותמים, שאינו מבין לאן מובילות הרכבות כי הוא מאמין תמים באלוהים השוחר טוב לאדם. לכן הוא הנהג הנדיב המסיע את היהודים ובתוכם אביו אל מקומות אקזוטיים, כמו אושוויץ וברגן בלזן. אבל הילד הנוסע ניצל, כביכול מפני שלא היה לו לאן לנסוע.

אך ברזילי המבוגר, שכתיבתו על השואה היא שמזינה אותו ואת תכלית קיומו, חש חובה לספר את האמת, לספר לדורות הבאים. על כן הוא שריד שנשאר לא מפני שאלוהים אהב אותו, או בני-אדם ריחמו עליו, אלא מפני שדווקא התחבא מפניהם, הסתתר מפני אלוהים ואדם. הוא השתדל לעקוף אותם כאותו נוסע סמוי, ברכבות שהסיעו את היהודים אל מותם, כפי הוא כותב בשיר "נוסע סמוי". וכאדם מאמין דווקא חשבון ארוך לו עם אלוהים, והוא אף מקדיש לו פרק מיוחד בספרו. באותו פרק הוא כולל את השיר "נוסע סמוי" (ע' 30), שבו הוא פונה לאלוהים בסטירה כאובה:

"עבדת שעות נוספות / להסיע עוד ועוד נוסעים. // --- עד היום יש לי נקיפות מצפון / שלא קניתי, ולו כרטיס אחד. // נסעתי ברכבת שלך // כנוסע סמוי. // חינם // אין כסף."

ועוד נשוב בסיום אל שיר מיוחד זה. ואני משתמש בביטוי "מיוחד" ולא "יפה", כי קשה להתבטא במילה "יפה" לגבי כתיבה על נושא השואה.

על העטיפה האחורית מצאנו כתוב: "בשפה שירית, לא מינורית, יעקב ברזילי מאפשר לנו לחוש ולחוות את המאורע המדהים והנורא, הקרוי בפינו שואה, באופן אישי-קרוב."אכן משפט זה, במידה רבה מבטא את אשר חש הקורא בספר "מחכה לאבי".

אבל המשורר נעזר גם במיטאפוריקה שירית כדי לנסות להעביר אלינו, הקוראים, את אשר הוא חש על בשרו. וכבר שם הספר מכניס את הקורא למרכז הנושא: "מחכה לאבי", מצד אחד הציפייה המשיחית להופעתו של האב שנרצח בברגן-בלזן, ומצד שני הידיעה שהוא לא יבוא. ואכן, בשירו "השיבה לברגן בלזן" משתמש ברזילי במיטאפוריקה הלקוחה מדיונים על ימות המשיח, כפי שבאה לביטוי במקורות היהודיים, החל בתנ"ך, דרך המדרשים והספרות הדתית המאוחרת. לכן גם השורות הטעונות, הגדושות, הודות לרמזים בעיקר אל נבואותיו של הנביא יחזקאל. הרי נמצאו פרשנים שכתבו כי דווקא הוא התנבא על תחית-המתים. לכן המשורר יכול לכתוב: "מרחף הייתי ברכב שמיים / לפגוש את אבי," ובהמשך, "ואני אאסוף את אבא על כל חלקיו / וארכיב אותו מחדש," שורה המביאה אותנו בדרך אסוציאטיבית אל חזון העצמות היבשות, אצל אותו נביא.

ואחר-כך מתחום האמונה המשיחית: האמונה בתחיית המתים בארץ-ישראל דווקא, והאמונה ב"גלגול-מחילות". שהרי לפי אמונה זו, כאשר יגיע המשיח יתגלגלו כל מתי-ישראל מן הגולה דרך מחילות ומערות, עד שיגיעו לארץ-ישראל ובה יקומו לתחייה. וכפי שפרש רש"י "שאין מתי חוצה-לארץ חיים (כלומר יקומו לתחיה) אלא בצער גלגול-מחילות" בפרשנותו לאחד מפסוקי ספר בראשית בפרק מ"ז – אף יעקב ברזילי כותב: "אעמיק עד קרקעית היקום / אצלול בנהרות / להביאו אל ארץ אבות," ורומז על תחית המתים של אביו, שיקום בעזרת בנו, וייתכן שתחייתו של אביו היא-היא התוצאה של הכתיבה עליו .

המיטאפוריקה באה להדגיש ולהעצים את החוויה, שהמשורר מבקש להעביר אלינו, הקוראים. הוא משתמש לעתים בהשאלות, במילים במשמעות נרחבת יותר ממשמעותן המילונית הרגילה, והן שמעניקות ללשונו ציוריות "מרוכזת". ככל השאלה ודימוי, כך אף אצל ברזילי, היא נובעת ממציאות מוכרת – אל ההפשטה ואל הרב-משמעות. המיטאפורה והאסוציאציות בשירתו מעוררות חווייה יותר אינטימית עם המתואר, ועם זאת גם מתח פיוטי. כמובן שהשימוש בסמלים, מצד אחד מתקופת השואה, ומצד שני מתחום היהדות, אף מוסיף לשירים משמעויות מעמיקות נוספות.

על כן לא במקרה פותח המשורר את ספר שיריו זה במעין מבוא, הנקרא גם "עם הספר" – ובפרוזה-שירית הוא כותב: "נכון, שמיים לא זוכרים, אבנים לא כואבות, ואילנות לא מתאבלים / אבל אני זוכר, כן כואב וכן מתאבל."

כלומר הניגוד שבין הטבע האדיש, בא להעצים את התחושות הכואבות שהמשורר מבקש להעביר אלינו הקוראים. וסמוך לכך באה ההודעה הדרמטית, כי אף-על-פי שכבר חלפו שישים וחמש שנים מאז מות אביו, הוא מכריז, "כן, אני עדיין מחכה לאבי," כלומר, הציפייה המשיחית, כמובן, והציפייה היא, כדבריו, "בשירים רוויי דמעות."

כאמור, למשורר שיג ושיח עם האלוהים, וכפי שציינתי, אף מקדיש הוא לו פרק מיוחד, שעיקרו הטחות אשמה כלפיו, כעין מונולוג כאוב. האלוהים העניש את המשורר, בכך שלקח ממנו את אביו בגיל כה צעיר, ולא עוד אלא אף העלים אותו בתוך מיליוני המומתים, ובכך אף ניסה למחוק את זיכרו. המשורר מתקומם אף נגד הניסיון להשכיח את מעשי הרצח של הפרטים, של היהודי הבודד, הילד שאף לא זכה למקום בעולם, והוא כותב: "אלוהים העניש אותי, ואני מאניש את אבי, יחדל להיות מיספר, אחד חלקי שישה מליון."

ואכן, בזכירת קורבנות השואה מחובתנו, השרידים, לזכור את המתים כבני אדם בשר ודם. וכן לתאר את חייהם ומותם במליאותם. ואף כתבתי על כך במבוא לאנתולוגיה שערכתי "השואה – פרקי עדות וספרות" אשר ראתה אור בשיתוף עם "יד ושם" לפני כשלושים וחמש שנה, וציינתי שם במבוא, שאף-על-פי שהמעשים שבוצעו חורגים מעבר לתפיסה האנושית, אף-על-פי-כן מצווה עלינו לספר – ולו בשפת אנוש דלה." כי אכן המתים חייבים להופיע כבני אדם שחיו ופעלו כמונו וככל האדם, כל אחד ואופיו המיוחד והתנהגותו האישית.

ואף ברזילי מדגיש במבוא לספרו "מחכה לאבי": אסור שהקורבן ייהפך ל"אחד חלקי שישה מליון." אלא "הוא שוב יהיה אדם, מאה אחוז אדם, שהיו לו שם וכתובת, גובה ומשקל, וחלומות שלא עלה בידו להגשים, כי נולד יהודי."

המשורר מדגיש בשיריו שחובתו לזכור ולהזכיר נובעת גם מתוקף היותו בעצמו אב לבנו, על כן חש חובה להעביר את זכר השואה מאב לבן, לדור הצעיר, ומציין: "חובתי כפולה. לא רק חובות בן לאביו, יש לי גם חובות אב לבנו." הוא אף מציין פרט אוטוביוגרפי "שכן השנים חרתו בי שבעים ושישה סימנים" ואילו אביו נרצח צעיר, כשהיה כמעט כמחצית מגילו כיום של המשורר, הוא "נשאר גבר בעמיו, בקושי ארבעים ושניים אותות בפניו."

הבן-המשורר מבטיח לאביו, באותן מילים שפתח במבוא, אך בשינוי קל, כמשלים: "אם אהיה נהר, אזכור, אם אהיה אבן, אכאב, ואם ייגזר עלי להיות אילן, אתאבל. / אני אהיה לו מצבתו / עד עולם."

המטפוריקה באה להדגיש שתמיד, לעולם ולנצח, כל עוד המשורר יחיה, ובצורה מטפורית גם בגילגולים אחרי מותו , הוא ימשיך לזכור את אביו ולספר עליו.

בשיר הראשון בספר "כשאבי יקום לתחייה", מדמה את עצמו המשורר לאיילה שלוחה, שירוץ לפגוש את אביו, וליבו המלא על גדותיו אהבה וגעגועים לאביו ידמה לסכר גבוה, הממתין לפתוח את "מגופי הסכרים" כדי להציף את אביו באהבה. ואביו יופיע כדמות בשר ודם, אף יעמוד "כימים ימימה אצל שולחן הגזירה." כך מבקש המשורר לזכור את אביו: כאדם בשר ודם הממשיך במלאכתו וחי את חייו, ואף כילד מבקש המשורר לזכור את אביו: "כעיני ילד צמא / לאהבה."

בשיר אחר – "שמות" – מבכה המשורר את אביו שמת ללא שם, ללא שם משפחה. והרי אפילו לפרות בבית מטבחיים, הוא כותב, יש שם פרטי. אלא שהיהודים נשחטו כמו אותן הכבשים האלמוניות בכל הדורות, אולי אף כקורבן לאלוהי ישראל.

המשורר מסיים את השיר במשחק המילים של תיבת "השם": "לאבי ולסבי / היה שם מלא. // והשם לא עזר." כלומר, העובדה שהם היו בני-אדם מסויימים מאוד, בעלי שם ומשפחה, לא עזרה להם כי "השם" במובן של אלוהים לא עזר להם להינצל.

בשיר "מצבה" משווה המשורר את אביו לכוכב. הכוכב יש בו הסמליות של חיים, של אור, לעומת חשכת המוות סביבו, ואפילו אינו דומה לשמש ולירח, כי הם נמצאים בתנועה מתמדת אי-שם ביקום, ואילו אביו נעלם היעלמות מוחלטת, על כן מסיים הוא את שירו במלים: "אתה שואל על הכוכבים? / ספרתי אותם / חסר אחד."

הסכנה האורבת למשורר ולסופר המבקשים לתאר את השואה באופן ישיר, תוך הסתמכות על המציאות האכזרית, תוך פירוט האירועים, היא סכנת הבנליזאציה של השואה, ואולם מי שבורח מתיאור המציאות כפי שהיתה, ומבקש לתאר את השואה רק בעזרת סמלים, השאלות ודימויים, מסתכן באובדן העיקר, האדם עצמו, הקורבן, ואף בתיאורו הקונקרטי של הרוצח. הקורא אמנם אולי יתפעל מיפי התיאורים, מן האמצעים הספרותיים, אך ייתכן שתוך כך ישכח את התכלית, שהיא זכירתם של הנרצחים, וזכירתם של הרוצחים מעניהם.

ואילו יעקב ברזילי, על ידי שאינו מפליג יותר מידי בקונבנציות ספרותיות, מצליח להציג את הקורבן כפי שהיה, חי ופעל. האב הוא דמות אדם החי ופועל ככל יצור אדם, חי עם משפחתו ומצפה לעתיד טוב יותר. דמות ממשית זו נחרתת בנו. אבל כאשר המשורר חוזר לברגן-בלזן אחרי שישים ושלוש שנים, הוא מציין בראש וראשונה את העובדה שאביו איננו שם, אלא מה שנותר כזיכרון: רק ה"אדמה הארורה" שעצמותיו של אביו מדשנות אותה "ואפרו משייט בנהרות." ואביו כמו שואל את בנו: מדוע לא מילא את חובתו כלפיו: "מתי אאסף אל אדמת אבותיי?"

המשורר עושה שימוש נוסף בפועל "אסף" , בצירוף "ארץ אבות", ומבטיח לאביו המת "ואני אאסוף את אבא על כל חלקיו / וארכיב אותו מחדש / - - להביאו אל ארץ אבות. // כמו בימי תחיית-המתים בעתיד. ("השיבה לברגן-בלזן").

למעשה הופך אביו לסמל לכל העם היהודי שנרצח, אך הרוצחים לא באו על עונשם עד היום. להיפך, הם עוד נהנים מן "הדשן" ו"האפר" של הקורבנות.

כאמור, אחד מפרקי הספר נקרא "לאלוהים". ובפרק זה גם נשמעת התלונה "האיובית" הנצחית כשמעל מרחפת השאלה והיכן הצדק? המשורר אף פונה בלגלוג: "אלוהים יקר," (עמ' 27, בשיר "אלוהים יקר") ומטיח בו: "אולי אתה מתחרט / שבחרת בנו?" – ובהמשך הוא שואל באותה נימת לגלוג: "עשינו לך בושות / בווארשה, בסוביבור, / לא התנהגנו כמצופה." המשורר מניח שכל קורא מכיר שני מקומות אלה ויודע על מרד היהודים הנואשים בגיטו ורשה ועל מרד הנידונים למוות במחנה ההשמדה בסוביבור. ובכל זאת, לקראת סוף השיר, מבקש הוא קצת אהבה מאלוהים, אך שיהיה בה די "לאהוב גם אותך," ומבקש בכניעה את כברת ה"ארץ הקטנה" עד "אחרית הבריאה".

אף בשיר "באחוזתו של אלוהים" נמשך אותו לעג-תחינה נוראי כלפי אלוהים, כאשר המשורר משתמש בדימוי של "אחוזה" כמעונו של האלוהים, ומוסיף בתיאוריו כל אותם סמלים מן השואה: "האסטרונאוט היהודי הראשון שינחת באחוזתו של אלוהים," יביא מזכרות מן הגיהינום שלמטה, וכל מתנה מזכירה את מותם של היהודים: הוא יביא עימו את הכתובת המקוללת "העבודה משחררת", הכוונה כמובן לזו שהתנוססה על שער אושוויץ, ו"בקבוק שמפו ריחני למקלחת," הכוונה, כמובן למקלחת הגאז "ציקלוןB " שבו חנקו את היהודים, ו"טלית בצבע אדום" מדמו של היהודי.

אף בשיר "בן מאומץ" מזכיר המשורר את המוות בתאי הגזים, שבהם נערכה עקדת יצחק האמיתית. הפעם הזאת אכן מחכים המלאכים לבן הנרצח הלא הוא יצחק, כלומר העם היהודי, שיגיע מתוך הארובה בדמות עמוד עשן. והמלאכים הטהורים בבגדים לבנים ישאו את הקורבן "להיות בן מאומץ לאלוהים". הפעם הזאת נערכה העקדה, והאייל לא חיכה בסבך, והאלוהים קיבל את מבוקשו.

וכמו שהתחלתי את דבריי בשיר "נוסע סמוי", כך גם אסיים תוך עיון נוסף בו. כאמור, המשורר לועג וכועס בשיר, וכותב: "אלוהים יקר, אתה זוכר? / כשאני הייתי ילד קטן / אתה היית נהג קטר / היית נוסע למקומות אקזוטיים: / אושוויץ, בירקנאו, מידנק, ברגן-בלזן." אך המשורר ניצל מאותם מקומות זוועה ורצח "אקזוטיים" הודות לעובדה שהוא, כביכול נסע כנוסע סמוי, ולכן לא היה מחויב לרדת באותן תחנות המוות.

ואוסיף הערה, שהשימוש הרב של ברזילי במקורות היהודיים מצביע לא רק על המשורר שהוא מעורה ביהדות ובתולדותיה, אלא גם מתוך אמונה דתית עמוקה הוא בא בטענות אל אלוהים. והשיר "נוסע סמוי" כולו יש בו אולי, בצורה החריפה ביותר, אותם מוטיבים מרכזיים של תיאור השואה.

המאמר נכתב על ידי שמאי גולן בעקבות דברים שאמר בערב ספרותי לכבוד ספרו של המשורר יעקב ברזילי, ופורסם לראשונה בכתב העת "אפיריון".

* * *

נתי מלאכי

אחרי 50 שנה

מָה עָשִׂיתָ רִיקַרְדוֹ קְלֶמֶנְט

עִם מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה הַמֻּכְתֶּמֶת

בְּדָם?

שֶׁל מִסְפָּרִים, לִבְּלוֹק זֶה וְאַחֵר

רָזִים וּרְעֵבִים

צֶלֶם אֱנוֹשׁ ...

כַּמָּה? שִׁשָּׁה מִלְיוֹן קָטֵגוֹרִים

אוּלַי פָּחוֹת?

זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מִבַּעַד לְתָא הַזְּכוּכִית

הַמָּוֶת שֶׁלְּךָ.

"עָשִׂיתִי לְפִי פְּקֻדָּה, מָה לַעֲשׂוֹת,"

אַתָּה אוֹמֵר בָּעֵדוּת

אֵינֶנִּי מֵבִין

אֲנָשִׁים כְּשֶׂה לְעוֹלָה

לַהֲבוֹת הַצְּעָקָה...

מָה עָשִׂיתָ רִיקַרְדוֹ קְלֶמֶנְט?

גַּם שָׁם בַּפַּרְבָּר בְּבּוֹאֶנוֹס אַיְירֶס

חֶבֶל הַתְּלִיָּה 61

הָיָה כְּבָר מוּכָן עֲבוּרְךָ

נָקִי, מְחֻסְפָּס

כְּמוֹ מָוֶת

כַּעֲפָרְךָ שֶׁפֻּזַּר

בִּמְהִירוּת אֶל הַיָּם.

* ריקרדו קלמנט – אדולף אייכמן.

* * *

אלישע פורת

הכפיל

בערב יום הזכרון לשואה ולגבורה אני חוזר ונפגש, כל שנה, עם איש מוכר. האיש הוא בן-גילי בדיוק ותווי פניו דומים להפליא לשלי. אני מכנה אותו "הכפיל" שלי. ראיתי אותו לראשונה בילדותי. באולם ההתעמלות של "הפועל" בקיבוץ גבעת-חיים. הוצגה בו תערוכת צילומים שהגיעו "משם", מאירופה השרופה. הייתי ילד סקרן והלכתי ברגל, בדרך החולות והבוץ לגבעת חיים, לראות את התערוכה. הצילומים ממחנות ההשמדה היו ענקיים, לא ראיתי עד אז כאלה גדולים. הם היו בגודל אמיתי של קומת ילד. וכמו שאומרים היום: הם היו אחד לאחד. בגווני שחור-לבן והרבה מאד אפור. כך נראו בעיני הילד הדהומות שלי. עד היום אני זוכר את הסולמות השוודיים מקופלים אל הקירות של האולם. חמורי ההתעמלות, המקביליות, המתח הנייד, מרוכזים בפינות. וביניהם תולות התמונות הענקיות. חובבי הספורט המושבעים מגבעת-חיים כאילו נכנעו לרגע לכוח גדול מכוח המשיכה של הכדורסל.

התהלכתי בין התמונות ולא ידעתי מה לעשות. אגרופים קמוצים? אגרופי ילד קמוצים? מה כבר יכלו להועיל האגרופים הקטנים שלי. ומה יכלו להועיל האגרופים של חבריי הקטנים? דמעות? דמעות של תדהמה ושל צער? ומה תועלת בדמעות. ומה תועלת בדמעותיי, שגם כך זלגו בקמצנות גאוותנית של ילד מהקיבוץ השכן. שבועות נקם? אלות ונדרים מוזרים ששיננתי לעצמי בהתהלכי לאורך הקירות החשופים? ומה הועילו שבועות הנקם של הגדולים, בשעה שהיו נחוצות כל כך?

אני זוכר שלרגע נקטעו בו כל היסוסיי. נעמדתי מול תצלום שבו צולמה משפחה יהודית בעת העברתה מקרון רכבת לקרון אחר. באיזו תחנת רכבת קטנה, ששמה אפילו לא נראה בתצלום. פניהם הנפחדים של המצולמים פנו כמו מהופנטים אל החייל הגרמני שהניף עליהם את הרובה. ורק ילד אחד, בן גילי ודומה לי מאוד, ניסה לחמוק מהתמונה. הוא הפנה פניו בחצי פנייה אל המצלמה. וכך הונצח מבטו המתבונן-תמיד אל הצופה.

אני זוכר את ההורים שלו המבולבלים, האחים הקטנים שלו, הכושלים אחריהם וממהרים לחצות את המסילה. ורק הוא, בהגנבת פניו החוצה, הוציא את עצמו לשנייה קצרה מגורל משפחתו שכבר נחרץ. ניצבתי לפני התמונה ולא יכולתי להתיק את מבטי מעיניו של הילד. מה שמך? רציתי לצעוק אליו, למה אתה מחכה? אבל באולם "הפועל" של קיבוץ גבעת חיים, בסוף שנות הארבעים, היתה דומייה שלילדים כמוני לא הותר להפירה. בדיוק בן-גילי, וכמה דומה לי, אילו רק הייתי מחליף את מכנסיי הקצרים ואת סנדלי המבוצבצים במלבושים הכבדים שלו.

אל הילד הזה נקשרתי מאז. ובלבי כיניתי אותו: "הכפיל". רק מקרה הוא שלא אני הצטלמתי שם, איתו או מאחוריו. רק מקרה הוא שהוריי הקדימו לעלות לוואדי חווארית הזה, עמק חפר שמסביבי, רק מקרה הוא שהם שפכו את זיעתם בפלשתינה-א"י, ולא מיהרו אחרי החייל הגרמני, כמו הוריו של הכפיל שלי. רק תעלול היתולי של ההיסטוריה היהודית גרם שהכפיל שלי הוסע למחנה במקומי. ושאני עמדתי וצפיתי בתמונה האחרונה שלו. במקום שהוא יעמוד יחף ומרוגש, באולם "הפועל" של גבעת-חיים, בסוף שנות הארבעים, שעה קצרה לפני המלחמה שהגיעה עד לכאן. הוא כל כך חסר לי, שיעמוד איתי ויצפה ב"צד האחורי" של קורות העם היהודי, העם שלו שלא חילץ אותו מהקרון המכוער.

ומאז אני מנהל איתו דו-שיח שאינו פוסק ושאינו נגמר. אני וכפילי – כי איך אקרא לו, ולא נראה שמו בתצלום? – כבר רגילים זה לזה. הוא נותר אילם, ואת תווי פניו בהתבגרותו אני באמת חייב לנחש. כי צילומים אחרים שלו כבר לא יהיו. אבל אני מתגבר על הקושי הזה, כשאני מציץ במראה שלנו בבית הילדים, או כשאני מתגנב למראה הגדולה שבאגף הבחורים במקלחת המשותפת של הקיבוץ. או כשאני נאלץ להסתכל בצילומים שלי, דבר שאני ממש שונא, שגם בהם חורש הזמן העובר את חרישו העמוק.

את חיי אני משליך על חייו: כמוני יצא גם הוא למלחמות. וכמוני, בר מזל שכמותי, גם שב מהן. כמוני הקים משפחה והוליד יהודים קטנים ויהודיות קטנות שלא ידעו את גערת החייל הגרמני. כמוני הוא תוהה מאין כל זה בא, ולאן כל זה מוביל. וכמוני הוא מנהל דו-שיח מתמיד עם כפילו – הילד המתבונן בתערוכה "משם" – הכפיל מארץ ישראל. הרי הכול כאן מתנהל בניגוד לחוקי הטבע: זיכרוני, זיכרונו, הזכר שלו ושל הוריו. הרי מאוד ייתכן שבאותו הרגע שהיפנה פניו אל המהלך האכזרי של ההיסטוריה היהודית, ויצא ממנה לשנייה קצרה, כי בעצם לא רצה להיות שם בכלל, ראה גם הוא ילד בדיוק כמוהו, עומד נפעם מול תצלומו באותו הרגע. וכמוני הבין גם הוא באותן השניות שחמס מעריצותו של הזמן, שמעכשיו נחיה את חיינו ההפוכים בצמוד.

פעם אחת, באיזו שיחת-ידידים, סיפרתי לתומי את סיפורי על הכפיל שלי. להפתעתי נאנח מישהו בקהל השומעים ואמר: "אתה אינך משער אפילו כמה כפילים כאלה מסתובבים איתנו בארץ." ולפתע הבנתי, הבנה מאוד מאוחרת, שלא רק אני רכשתי לי כפיל כזה בילדותי. אנשים רבים בארץ מתהלכים בהרגשה שגם הם בני-מזל, משום שרוע גורלם הושלך מהם והלאה, על כפיל תאום, מצילומי התערוכה ההיא. הם, כמוני, זכו לגמרי במקרה. אבל הוא, כפילם, לא זכה. והוא הלך במקומם, כמעט מתוך שמחה, לאן שהלך ולא חזר משם.

היום הוא כבר איש מבוגר וספקן. ממש כמוני. גם הוא מתחיל לשאול שאלות על "העבר האחר" של חייו. וממש כמוני הוא חדל להתרשם ממראות הגוף. ופעם או פעמיים בשנה, כמו בערב הזה, ערב הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא מציץ ישר לתוך זיכרוני. היישר מתוך אותו התצלום הישן, שהיה תולה בין שלבי הסולמות השוודיים, באולם ההתעמלות של "הפועל" גבעת-חיים, תצלום שלא יכולתי להיסתר מפניו. בתערוכה ההיא, ששברה לתמיד את ליבות שנינו.

כמה נבונה היתה סקרנותו הבלתי נשלטת: להציץ אל תוך עדשת המצלמה הגרמנית, וכך להינצל ולהתנתק מחייו. כך להמריא מעל העשן שאפף את אירופה הנשרפת. לטוס מעל הים התיכון ולנחות אל בין הפרדסים מדיפי הניחוח האביבי של עמק-חפר. עד כדי כך היה מבטו נבון, שאני מתלבט לפעמים ביני לבין עצמי ותוהה, האם לא הערים עליי כפילי אז? האם, חרף קפיאתו לנצח בתצלום, לא היה חכם ממני? כי מי משנינו, אז, רכש לו באמת כפיל?

* * *

יוסי גמזו

רכּבת האקספּרס האחרונה של וילי מאנסבּאך

(סיפּוּר)

הוא צופה מחלון המלון הנשקף ממרומיו אל רציף הרכּבת. אַסְקָאנִישֶר פְּלַאץ, לא כּיכּר ולא פּארק, קצת עצים, שׂיחי-נוי, ספסל. מן הלא-כּיכּר-לא-פּארק הזה, שהמלון סמוּך לו, נגלית הגדולה, הצפוּפה, השוקקת בּכל תחֲנותיה של בּרלין: אַנְהַאלְטֶר בַּאנְהוֹף.

נַהַם צפירות קטרים נכנסים ויוצאים מנסר לו בָּרקע. עוד שעתיים וּמאנסבּאך נקרע מגרמניה שלו לעולם. טוּכְנֶר, הספרא וזייפא, הוא פְּקיד-קבּלה של מִשמרת-הלילה. לכאורה מין קוֹנְסְיֶרְז', דמוּת שאין בּה שינוּי, אך פּספּורטים שמוסרים לו מִשתנים לאין הכֵּר...

את מאנסבּאך קיבל חשדני וצונן: "מצטער, הכל תפוּס, מָאֶסְטְרוֹ, לא נשאר שום חדר." רק כשתחב לידו את הפּתק, חתוּם בכתב-ידו של איש-הקשר, נתרכּך. "חַכֵּה לי בַּבָּאר," נתמלטוּ המילים מעוּכות בין שִׂפתותיו המרטיטות ואוּד-סיגריה. מאנסבּאך הִזמין לעצמו כּוסית ריזלינג, מיסב אל דלפּק עץ ה-teak. מִזווית עינו, בלי להסב פָּנִים או תשׂוּמֶת-עין, הריהו משגיח בִּשְחוֹר צלליתו השקֵטה של אותו הקוֹנְסְיֶרְז'. זה – מתנדף חרישית מן הבָּאר ונבלע בַּפּרוזדור שמִנגד. הוא עוקב אחריו תוך שמירה על מִרווח-הזָרוּת, כַּמוּסכּם, בִּשתיקה. טוּכנֶר חותך בפינת הפּרוזדור לִשֹמאלו ויורד שם לָעומק. "תִּזָּהֵר," הוא לוחש לו מבלי לגלות את פּניו (אך ממתין לו, חשוּך), "יש כּאן חמש מדרגות, כּשתִספּוֹר עד חמש אז תדע שהִגעתָּ. מה שתִראֶה פֹּה תשמור בּליבּךָ אבל לא תסַפֵּר לשוּם איש."

הוא רוצה לשלוף מַצָּת מתוך כּיסו אבל נִמלך בּו. טוּכנֶר אינו מדליק אור וגם הוא לא ידליק, מי צריך כּאן צרות? אינסטינקטיבית עוצם הוא עיניו וסופר בִּלחישה עד חמש, לא בּלי פּחד. אַיְנְס, הוא שוקע... צְוַי, דְרַי, הוא מנמיך... פִיר, הוא שב וסופר, עד הפִינְף...

מִכּאן, מן המישורת התחתית, הכּל כּבר טכני. טוּכְנֶר נועֵץ, הוא שומע, מַפְתֵּחַ. פותח בו דלת של עץ. בַּמרתף, רק אחר שהִגיף את הדלת ומאנסבּאך סמוּך אליו, פּנימה, מעלֶה הוא בּלאט אור
קלוּש, לימוני, בִּמנורה מפוּייחת של גאז.

"מה לשַנּוֹת בַּפּספּורט?" הוא שואל.

"את ה-Yude," מפגיע בו מאנסבּאך. אור המנורה מגלף מן החושך שולחן, קְצֵה מיטה וכיסא. בּפינת השולחן ערוּכים קולמוסים, קַסתות-דיו חותָמות שחורות-גוּמי. בּרית-מילה הפוּכה זו, מ- Yude ל-Deutsscher, אורכת דקות מתוּחות.

ועכשיו, כּאמוּר, זהו יום המחר. הוא משקיף מחדרו אל הבַּאנְהוֹף. פּני הרציף משחירים מִנחילֵי אנשים, מִקרונות, מֵעָשָן. עוד שעתיים יֵצֵא האקספּרס הנכסף מבּרלין לטריאֶסטֶה. עד עשׂר עליו לפַנות את החדר ועד למחרת גם את הארץ, אִם יזכֶּה.

הוא מצמיד את ידו אל כּיסו השׂמאלי, אל מקום שהלב מִסתתר בו. לא רק הלב, גם דפּי הפּספּורט הנוּקשים, הזיוּף והסוד. ניתוּח שינוּי-מין, אומרים, הוא עניין למיעוּט פֶּרְוֶרְטִי. כּמה פּרוורטי הוא מי שממיר זהוּתו מִתוך צורך לִשׂרוד?

פּתאום, מן הפּרוזדור, קולטות אוזניו נהיקות של בֶּכִי. לא קול אחד אלא שניים-שלושה וכולם בסופּראנוֹ דק-דק. אין לו צורך, למאנסבּאך, להיות מוּסיקאי לדעת שאין זה קול-גבר. לא ניתוּח של מין או זֶהוּת מעכּבו מִלבדוק זאת, ניתוּח-מצב.

אסוּר לךָ להִסתבּך בּצרות הזוּלת, שומע?

שומע, ודאי ששומע. בּוכים מול דלתי ואני – חֵרֵש...

כּשבּכיתָ אתה מול דלתם של זרים כּלוּם פּתח לךָ מישהו דלת?

לא, גם לא קלארה, אִמו של ילדִי. כּלוּם רציתָ שכּכה אֶנהג?

רציתי שתִנהג כּמבוגר ולא כילד. בעוד שעתיים, אם לא תִסתבּך, אתה שם, בַּוָאגוֹן – ציפּור דרור...

אני לא מִסתבּך, רק יוצא לַפּרוזדור. ניגש לַשירותים שבּקָצהוּ. מה זה, כּלא?

כּלא זה מה שצפוּי לךָ, כּסיל, אִם כּעת תקלקל את הכּל...

קול הבּכִיָּה מתמשך, לא נִרגע, ועכשיו גם גובר וגוֹבֵהַ. ואולי רק נִדמֶה לו מִשוּם שאוזני המָאֶסְטְרוֹ שלו כֹּה כּרוּיות? הוא מוּדָע, הוא מוּדע בהחלט לַחשש שטומנים לו בַּחוּץ מין מלכּודת. גם רחמים הם מוקש, פִּתָּיוֹן. הגֶסטאַפּוֹ מוּכשרת לַכֹּל...

אבל משהו חזק (וגם טיפּשי מאוד) לופת בּו. הוא תוחב מַפְתֵּחוּ בּחריר המנעול ויוצא לַפּרוזדור, מצוּמרר. שני ילדים ואִשה צעירה, ושלוש מִזוודות, וּבֶכִי. "מה קרה?" הוא שואל (משום מה, בִּלחישה). היא פּוחדת לומר לו. הוא זר.

מחסום החשדנוּת איפוא הוּא דוּ-סיטרי, מוּכּר לו. כּמו תחתית כּפוּלה בּמִזוודה של מבריחי סמים. "תִּכָּנְסוּ," הוא פותח את דלת חדרו (חדרו רק לשעה קלה בּלבד עוד, רק עד עשׂר). רק אַחַר שהוא סח לה: "שוּם איש לא יִראֶה" היא לוחשת לו: "דַאנְקֶה" ("תודה"). כּלוּם היא חושדת, ניצַת בו הירהוּר, שגם הוא כּאן נמלט מן הצַּיִד? הם נכנסים כִּכְפוּאֵי איזה שֵד, כחוטאים, כמִתנצלים על שגוזלים אוויר, או זמן. הוא נִדבּק מחרדתם (לא ששלו, עד כּאן, נָפוֹגָה) ומכניס מיד את שְלוֹש המִזוודות מן הפּרוזדור. "לא לבכּות," הוא אומר ומצמיד אצבּע שׂמֹאל לשׂפתיו המִתכּווצות כמין צַמְצָם הדוּק של "לַיְקָה". בּו-זמנית הוא מורה בִּימינוֹ על הדלת, אותה, רק הרגע, נעל.

זה פועל את שלו, הבּכִיוֹת שוככות. כמו עכשיו הם שוּתפים לאיזה סוד, לקונספּיראציה. הוא מושיב אותם אט-אט על המיטה סְתוּרַת-הלילה. בַּכּוס האחת, שעל שׂפת הכּיור, הוא משקה את שלושתם, "תֵּרָגְעוּ."

כּעת, שהם שקוּעים בִּלגימתם המִשתנקת (עדיין כִּתפי האִשה מרטיטות והילד נתקף בּשיהוּק) הוא בּוחן את פּניהם: האִשה, כִּמדוּמֶה, בת שלושים או פחות, שחרחורת. הילדה בת חמש או בת שש והילד צעיר אף יותר, פּעוֹט.

"אַלְזוֹ, עכשיו," הוא צונח על קְצֵה הכּיסא היחיד שבַּחדר, "עכשיו לסַפֵּר בדיוק מה קרה, אבל בלי שום היסטֶריה, שְטִיל..." ורומז בידו על הדלת מִשׂמֹאל, וּממתין עִם הִשָּמַע פּסיעות מִחוּץ לה, שתִּדֹּמְנָה. ומציץ מן החלון, תוך הגבּהת הראש החוּצה, אל שְעון-תחנת-הרכֶּבֶת הגוֹתי (כבר תשע פּחות ארבּעים...)

היא שולפת מִמחטה ומקנחת את ריסיה. היא יפה, יפה מאוד אפילו, רק עכשיו הִבחין. במילים מועטות – כּמודָה באשמה שעוד טרם הִטילוּ עליה – היא אומרת: "לבְּרוּנוֹ הִתירוּ לצאת אבל לא לַקטנים ולא לי..."

"למה?" הוא שואל (אך כבר מבין, דוֹמֶה, מדוע).

היא נִשנקת, עכשיו לא מִמיים, מִפַּחַד. "לא אָרִי," היא סחה, "מבין?"

הוא מבין, עכשיו כבר בלי "דוֹמֶה". כבר לא נִצרך לְרֶמֶז. כל "לא" יש לו "כּן" בּבֶּרלין סיוּטית זו. "לא אָרִי" הוא "כּן יהוּדי".

הוא טופח על גבּהּ שתִתאושש, תפשיר מִפַּחַד. כך מקנחים גזיזֵי כּפור מִשימשה: החֲשָד, החרטה שמא אמרה יותר מִדי. איך יודעים הנִרדפים על מי לסמוך, בּמי לִבטוח, כּאותן חיות זרות, אגב ריחרוּחַ, זו את זו? הרי כּל שאמר לה עד כֹֹּה אין בּו כּלוּם לערוב שאינו שוטר-חֶרֶש (למה שלא יתחזה איש-גֶסטַאפּוֹ לְזָר הפּורשׂ חסוּתו?) וּמה שלומר לה ודאי לא יעֵז ("גם אני, כּמו האיש שלָךְ, Yude") לא בּדיוּק מִתחבּר, הוּא מריח, אל טיב מוצאה הגִזעי.

בּרוּנוֹ לוי, בּעלהּ, נמלט בּרכּבת של שמונה וחצי. כיוון שנִתפּס עם כּרטיס לטריאֶסטֶה הִניחוּ לו לברוח, יהוּדי אחד פּחות. אִלמלא השעה והדוחַק אפשר שאף זה לא היה מִתאפשֵר לו (קרונות הרכּבת החלוּ לזוּז כּבר, אך היא וִילדיה עוּכּבוּ). מאחר שהיא אָרִית גמוּרה לא הועילוּ פּנִיוֹת, לא תחינוֹת ולא בֶּכִי. היא ועִמה הקטנים הוּרחקוּ מן הכֶּבֶש, הוּרדוּ לָרציף. את ליל-אמש בּילוּ בְּמלון זה עצמו, היא וּבּרוּנוֹ וליזל וּפרַאנצל. מי היה משער שיִּקְרֶה להם כּכה? ובכן, איך יוצאים מן הסבך?

מאנסבּאך איננו משיב אך חוזר ומציץ בחלון, אל הבַּאנְהוֹף. שְעוֹן תחנת הרכּבת מורה על חמש עֶשְׂרֵה דקות לתשע, לא שנייה פּחות. הכֹּרַח, הוא יודע, הוא אבי ההמצאה, ממש כּשֵם שבּרוּנוֹ זה הוא אבּא של פראנצל וליזל. "אֶת הפּספּורט," הוא זורק לה ישר בַּפּנים, בִּלחישה אך בּתוקף. "אַתְּ יורדת איתי אבל שְנֶל, פרַאוּ לוי. צריך לטפּל בַּפּספּורט..."

לעצמו של דבר, הוא איננו נִצרך לה בשביל הטיפּוּל אצל טוּכְנֶר. אילוּ חיכּתה כּאן עִם שני הקטנים היה רץ וחוזר לבדו. אבל אין היא נראית לו, למרות דמעותיה, כּמי שהיא, נֶעבִּיש, נאיבית. מי שוטה ויפקיד דרכּונו בּיד זר בימים שאי-אֵמוּן הוא האָמִין שבַּקלפים?

ובכן.

הזמן יקר עכשיו כּפז, אם לא כִּפליים.

הוא דם-החיים האוזל כּל שנייה. לִפעמים גם הזמן אין לו זמן.

"וּמה עם פראנץ וליזל?" היא מקשה קֻשְיה וקושי.

"הם יֵשבוּ פֹּה שקטים עד שאִמא תחזור. בלי לפתוח לְאיש כּמוּבן..."

בּאומרו זאת איננו מביט בָּאִשה. רק בּהם, בַּילדה וּבַילד. מֵעֵבֶר לַזרוּת, לִטוַח-הגיל, לִכפוֹר-הפּחד, דולג בּינם איזה אֵמוּן על מרחקי שנות-אור. הוא אינו מסוּגל להוכיח זאת כּלל אך זה חי ונוֹכֵחַ כמו זרם. חשמל אנושי. הצתה אינסטינקטיבית. הילד חָדֵל מִלִבכּות.

וכעת הוא יורד איתה עד המרתף, ממלכתו הנִסתרת של טוּכְנֶר. "זהירוּת," הוא מתרה בה, "חמש מדרגות," ונוטל, אבּהית, את ידה. היא אינה מתנגדת, סְבִילָה, כּוּלָה תְלוּת. על אף מתיחוּתן של הנסיבּות זה דֵי מחניף לו. הוא מקיש, כַּמוּסכּם, על חֶלקת אותה דלת. ארבּעת הטאקטים של בֶּטְהוֹבֶן. יד הגורל מן ה"חמישית".

טוּכְנֶר איננו פּותח מיד. הדממה מפחידה אף את וילי. "מי שם?" בּוקע מֵעֵבֶר לַדלת מין קול חשדני ועויין.

"אני, המָאֶסְטְרוֹ," כך מאנסבּאך, נבוך, "אני ועוד מישהוּ, פְּתַח כּבר!"

טוּכנר הלא מגוּלח, בּפיג'אמה, פּותח: "הכּסף מראש..."

תוך דקות אחדות, לאורה הכִּילַי של אותה עששית-גאז חיוורת, נִשלמת האלכימיה של דוקטור פאוּסט-טוּכנר ולילי לוי נעשׂית לקלארה מאנסבּאך, שוֹיְן. שני שמותיו של בּנו של מאנסבּאך, דיטריך מָרִיָה, כּרצון אִמו, יורשים את מְקום שמו של פראנץ לבית לוי וליזל לוי נעשׂית ללוֹטֶה, סוף פּסוּק. קלארה, קתולית שומרת-מסורת, אשתו של ה-Yude הֶר מאנסבּאך, הִקפּידה על השֵם הדוּ-מיני של בּנם, "מָרִיָה", כפי שהִקפּידוּ הרבּה אִמהות (זו של רִילְקֶה, של רֵימַארְק, של וֵבֶּר). אפילו שנת הוּלדת בּנו האמיתי של מאנסבּאך, נִמצֵאת לה, בִּזכוּתו של טוּכנר, תקנה נאה. היא מִתפּצלת לשתי שנות-לידה ועִם זאת מחליפה גם קידומת: שנת לידת פראנצל (36) וּשנת ליזל (34).

אבל אז, בּשוּבם לַקומה השלישית, אל חדרו הנעוּל של הֶר מאנסבּאך, אין פראנץ וליזל פּותחים את הדלת, על אף שידוּלי הורתם.

מאנסבּאך מציץ מבוהל בַּשעוֹן (עוד מעט וּכבר תשע ורבע). מה אמרתי לךָ, מִתעלל בּו ליבּו, שוּם צרות הזוּלת כּאן, זוכר?

ההיא, אִמם של הקטנים, גועה כּילדה בּבֶכִי. יש סף-כוח-סבל שאין לעוברו בלי לפרוע קנס יקר לעצבּים שנִתמרטוּ. סף כּזה מן הסתם הוא סיפּוֹ של החדר הזה, הנעוּל כּבית-כּלא. איך פּותחים בלי מַפְתֵּחַ? (ההוּא שהִשאיר להם מאנסבּאך עצמו – הוּא בִּפְנִים). הכֹּרַח, כּבר אמרנו, הוא אבי ההמצאה. רק שכּעת זהוּ אב עצבּני הנושך את שׂפתיו מִתוך זעם. הוא זורק לה "חַכִּי!" לאותה אוּמללה השׂורטת כּחתוּל בַּדלת: "ליזל, תִפתחִי לי!" – וטס, כּמין צרור הנוֹרֶה מִקְנֵה "שְמַייסֶר", אל טוּכנר, בּעודו אוחז בִּשני הדרכּונים. טוּכנר, ששב ואיחה בִּיגיעה את קִרעֵי תנוּמתו המוּפרעת, זונק למִשמע ניקוּשיו הנִשנים, בּטהובֶניים או לא, של המאסטרו על דלתו.

"אתה שוב פעם כּאן?" הוא נובח נִרגז, "מה עכשיו, אם מוּתר לי לדעת?" מאנסבּאך מפציר בּו: "מַפְתֵּחַ רזרבי לַחדר שבּו לנתי. שני קטַנֶּיהָ שם כּלוּאים..."

טוּכנר חוטף מידיו בּלי הסבּר רציונאלי את שני הפּספּורטים. "יש לי דבר-מה לתקן שם," אומר הוא וּכבר מתלבּש ויוצא. הוא עוטה עליו מעיל שלא מסתיר את הפּיג'אמה ורץ עִמו כּחֶתֶף אל דלפּק-הקבּלה (זה, שמאחוריו בּילה, מִסכּן, את כּל ליל-אֶמֶש) ועִם שפּולט לִכְפִילוֹ, איש מִשמרת-היום, צרור-מילים לא בּרוּר, תולש מן הוַו את כּפילוֹ של מפתֵּחַ חדרו הנעוּל של הֶר מאנסבּאך ורץ בּעִקבות המָאֶסטרוֹ, חטוּף נשימה, לשחרר את דלתו.

בַּקומה השנייה כבר נִקהלת סיעת דיירים סקרנים מִסְבִיב לילי. היא – בּשֶלָּהּ, מִתייפּחת, חובטת בַּדלת, אך כּלוּם לא מועיל. "רק זה היה חסר לנוּ," כך טוּכנר למאנסבּאך, חֶרֶש, "רק הגֶסטַאפּו עדיין לא כּאן. חוּץ מִזה – ההרכּב כּבר מלא..."

אך איננו מסתפּק בּאמירה, חולץ ידיים. זו מחזירה אל חדרה איזו גברת וזו הודפת אל חדרו אדון אחד, טרדן. "אַנְטְשוּלְדִיגֶן זִי בִּיטֶה" (קְרִי: "סִלחוּ בּבקשה") הוא סח לפּאפּאראצים אלה, "זה הוֹטֶל, לא צִירְקוּס!" עד מהרה מִתְפַּנֶּה הפּרוזדור מאותם סקרנים תוקעי חוטם וּמאנסבּאך וטוּכנר ולילי רק הם נותרים לבדם שם. ובכן?

ובכן, מושיט לה טוּכנר מימחטה, לַמִתייפּחת. זו, בּניגוּד לַמעיל, לַפּיג'אמה, לשֶלֶף לחייו הלא גלוּחוֹת – צחה מִצְּחוֹר. וּמיד הוּא נועץ מַפְתֵּחוֹ בּחריר המנעוּל בּמֶחוַת הוֹקוּס-פּוֹקוּס. סֶזַאם נפתח אך אבוי: עַלי בַּאבָּא איננו. אין זֵכֶר לְאיש.

לעצמו של דבר: לא לגמרי, שלוש מזוודות שעוּנות שם לַכּותל. בין המיטה הסתוּרה מליל-אמש ובין תַּרְכּוס-החפצים של מאנסבּאך, בַּפּינה. כִּקרובים עניים בּשִׂמחה-לא-להם הן נִראות כּמִתאמצות לתפּוס את מינימוּם-השטח. בְּרַק אבזמי המתכת מחזיר את ניצנוּץ אור-היום בַּחלון. אך היכן הקטנים? יש דבר-מה מאיים בִּשתיקת חפציו של החדר. מִטפּחתו הצחה-מגוהצת של טוּכנר נִקמצת בּאגרוף-האֵם הצר, כּוּלה דמעות. מאנסבּאך איננו מבין מפּני מה אך נמשך כִּבמגנט אל מול ארון-הקיר מִנגד. רק הבּוקר הסיר את בּגדיו מִשוּרת קולבים התלוּיים בתוכו.

בַּמבּט הראשון מזוּהֶה פּרט חשוּד: מפתחות שתי דלתותיו של הארון פּרחוּ, אינם שם... מאנסבּאך נשבּע לעצמו בלי מילים (אך בּתוקף, בִּצמרמורת) כי היו כאן אך עתה. תקוּעים עד חֶצְיָם בחלל כּל חריר, בּוהקים בְּרַק-מתכת דְמוּי-כּסף, נענוּ, הוא זוכר, לפחות פּעמיים, לידו שבּה פּתח ובה נעל את הארון.

טוּכנר איננו נזקק למילים, הוא קורא בעיניו של הֶר מאנסבּאך. מכּיס מעילו האפור, המָּהוּהַ, שולף הוא כּקוסם מִתוך צילינדר – דוּפְּלִיקָאט! לצִווחת פּתיעתה של האֵם, מאחור, וּלהֹלֶם רקותיו של המאֶסטרוֹ הסמוּך לו, בּוחש הוא בּאותו הדופּליקאט בּחור כּל סֶגֶר – וזהו, הארון נפתח (על שני הקטנים שֶבּוֹ...)

"ליזל!" בוקע הקול מִשִּׂפתי האשה הנדהמת, "פראנצל!"... היא חופנת אותם, שני גוּרים מרטיטים, מחֶשכַת הארון, "מה קרה?"

הילדה מרעידה, מִתקשה בּדיבּוּר, נלפּתת אל אִמָּהּ בּציפּורניה, גם הילד. רק לאחר ששוכך רעדם מצטרפות המילים לאיטן.

מסתבּר ששמעו בּקולו של ה"דוֹד" (מאנסבּאך מחליט כי מיד יעמיד את שניהם על שינוּי אותו סטאטוּס). "איך שמַאמִי והוא רק יצאו," כּכה ליזל, "נעלתי את הדלת של החדר, מִבִּפְנִים." רק מה? שוּם אמצעֵי-זהירוּת אינם חברת-בּיטוּח. דקה לאחר-מכן כבר מהדהד בה, בַּדלת, מקש אגרופים.

ליזל, ליבּה מפרפּר כּציפּור בִּכלוּבה וכוּלה מרטטת, הִספּיקה לשלוח אל פּיו של אחיה כּף-יד, בּחזקת משתיקוֹל.

"פִּתחוּ את הדלת!" נִשמע שם קול בּאס מלוּוֶה בּהלמוּתן של חבטות עזות, "פִּתחוּ כּבר!"

אך כּאן נצטרף קול שני: "הם גרים בַּקומה השלישית, קומנדאנטֱ!"

מיד היה מיקצב בּוטה, נמרץ של מגפיים, דועך וּמתרחק משם לאורך הפּרוזדור. ליזל הִסמיכה עוּבדה לעוּבדה ופתאום נִצטרפוּ מהן שתיים. אַיְנְס: הם עולים אל חדרם שֶבּו לנוּ, וּצְוַי: הם צפוּיים עוד לשוּב.

"הם" – משמע אותם שהִפרידוּם היום מאבּא. אותם שהורידו בּכוח את אמא, את פרנאץ ואותה – לָרציף. לא די, מִתחוור לה, לבת החמש, שקרעו משפּחה זו לשניים. כּעת חוששים הם שאמא וּפראנצל והיא יצטרפוּ אל האב...

כל זה חולף בּמוחה הקטן כּברק בּאופלו של ליל-גשם. הבּרק הוא חתוּף, צץ לרגע וגז, אך להרף-מעוּפוֹ בּורקות אלפי טיפּות של כּפור. ליזל איננה זקוקה לאלפי הברקות, גם אחת מספּיקה לה: היא פּותחת את דלת אותו ארון-קיר וּבוחנת בעיני פּורץ-קוּפּות את המנעוּל.

מסתבּר לה: כמו של "יֶל". נִסגר בִּקְלִיק אחד וזהו. מה שפּותח זה רק המפתֵּחַ ורק מִבַּחוּץ, זה בּרוּר? בּרוּר, היא אומרת, בּרוּר רק מפחיד. אך מה שמפחיד עוד יותר זה ה"הם" שישוּבוּ לכאן בתוך רגע. איך הם יודעים שעברנוּ לַחדר הזה, אנשים כבר הִלשינוּ? איך מזהירים את ה"דוֹד" ואת אמא שלא יחזרוּ לכאן, איך?...

היא אינה מוצאת תשוּבות מלבד מוצא דחוּק, כּמוה. כל זה מבעית מדי, עז וסבוּך מִמוחה של ילדה בת חמש. שאלות גדולות תובעות בּקיאוּת גדולה מִזו שֶיֵּש לה. ליזל בּקיאה רק בַּזמן האוזל לה (שלא כּדִמעות עיני פראנץ).

קול צעדם של ה"הם", השבים בדיוק כַּצפוּי, שוּב הולם בּה. הלמוּת מגפיים קנוּטה מאותו חיפּוּש-שווא בַּקומה השלישית... חֲדַר הזוּג לוי, מאֶמֶש, הוא ריק. גם ידי רודפיהם כּאן ריקות הן. מה שוודאי אינו ריק כּבר הוא לב הילדה, המלא בּאימה.        

היא רומזת לו, לפראנץ, שלא יעֵז לפצוח הגה. היא עוקרת את שני מפתחות דלתותיו של ארון-הקיר מִמוּל ומשלשלת לכיסה. אין לה ספק שכּליאה בּארון, אף ששני המפתחות עִמה בִּפְנִים, משמע מלכּודת. אך מוּטב לה ליפּול למלכּודת כּזאת מאשר לִזרועות אותם "הם".

פראנץ מציית לה, חיוור ונבעת, ונכנס לארון זה, כּמוה. היא חובקת אותו כּמין אמא קטנה, מגיפה את דלתות הארון. קְלִיק מנעוּלי המתכת בּעת הטריקה הוּא פּסק-דין קטגורי: או תפיסה (אִם לַ"הם" יש מפתֵּחַ רזרבי) או חֶנֶק מחסרון-אוויר בִּכלוּב זה, או שניהם...

תוך שניות היא שומעת אותם בַּפּרוזדור, מטיחים אגרוף-זעם בַּדלת. שוב אותו קול: "אין כּאן איש, קומנדאנט. הם ודאי כבר בַּחוּץ, נמלטוּ..."

"כּשאשאל אותךָ, רַאוּשֶנבּאך, מה דעתךָ – תענֶה!" כך ה"בּוֹס", בִּקְרֶשֶנְדּוֹ. "בּינְתיים תֵּן מפתֵּחַ-גנבים וּבלום את פּיךָ. מה שצריך לפתוח זה הדלת, לא הפֶּה!"

ליזל לוחצת אוזנה אל פְּנִימָן של דלתות הארון, כּוּלה פַּחַד. ידה האחת על שׂפתיו של אחיה ואילוּ השנייה על פּני גבּוֹ המִצטמרר. מִצד הפּרוזדור היא שומעת בּרוּרות איך חודר אותו מכשיר-פּריצה לִמְעֵי מנעוּל-הדלת. צליל הסיבּוב בּחריר-המתכת כּמוהו כּחיטוּט סכּין בתוך בִּטנה שלה.

דלת החדר נִפרצת איפוא בּאחת, היא שומעת, הם כּאן כּבר. קול מגפֵי הפּורצים עט לו פּנימה וּכבר הם מודדים את כל רוחבּה של הזירה. "יש כּאן שלוש מזוודות, קומנדאנט, וארגז-חפצים כּתוספת."

"כן, רַאוּשֶנבּאך. זה נכון, רַאוּשֶנבּאך. מסקנה: הם עוד כּאן. ווּנְדֶרְבָּאר..."

"מִתחת לַמיטות, הֶר קומנדאנט, אין איש, בּדקתי."

"אִם כּכה, רַאוּשֶנבּאך, חַפֵּשׂ בּעומק הארון."

"אין מפתחות בָּארון, קומנדאנט."

"מה פּירוש?"

"חֲסֵרִים. בּכל דלת."

"אבל יש לנו, הֶר דוּמְקוֹפְּף (כּסיל) מפתח-גנבים."

"לא נִכְנָס, הֶר קומנדאנט, שני החורים צרים מִדי פֹּה."

"אז תשבּור את הדלתות."

"בּית-המלון יגיש תלוּנה."

"למי?"

"לאוֹבֶּרלויטנאנט קוּרט מילר, בַּגֶסטַאפּוֹ."

"איתו מוּטב שלא להִסתבּך. נמתין בַּחוּץ..."  

(גוֹט, מִתפּללת לה ליזל בּעומק חֶשכַת הארון, ללא הגה, שאִמא וה"דוֹד" לא יחזרוּ עוד, לא כָּרגע...) וּכבר היא שומעת, יותר מרחוק, את המשך דוּ-שִׂיחם של ה"הם":

"כּאן, קומנדאנט? בַּפּרוזדור? מוּל הפֶּתַח?"

"לא-לא!" נוהם ה"בּוֹס", "נרד למטה, בַּכּניסה."

ותיכף, כּהסבּר לשינוּי-טאקטיקה כֹּה דראסטי מִמה שרק לפני דקה צידד בּו הוּא עצמו: "אִם נמתין בַּפּרוזדור עלוּלה חדרנית (ששוּחְדה אצלם מראש) להזהירם שיש כּאן אַמבּוּש."

"אבל, הֶר קומנדאנט – המזוודות הן כּאן עדיין! וּמי שהן שלו מוּכרח לבוא וּלְקַחְתָּן!"

"כּשטובעת סירה עמוּסת מזוודות, רַאוּשֶנבּאך, זה רכוּש מוּל הנפש. מי שרוצה להציל את חייו מוותר על כּל השמַאטֶעס וּמשליך אותם לַיָּם..."

הם עוצרים מעלית ויורדים בה מיד לדלפּק-הקבּלה שבַּכּניסה, תופסת ליזל. רק מה? תוך שתי שניות שוב מִתדפּקת יד בַּדלת ואמא וה"דוֹד" שלא עלוּ בַּמעלית כּי אם בַּמדרגות, למזלם, קוראים לה "ליזל!" אך היא, מרוב אימה, אין בּכוחה לפלוט מילה.

(ושמא זה לא אמא וה"דוֹד" כּי אִם מלכּודת, ואֵלֶּה, הרוצחים, רק מחקים את קול אִמָּה? כּמו הזאב בּ"כיפּה אדוּמה" שהִקיש על הדלת של סבתא: "סבתא, פִּתחי לי. אני נכדתך והבאתי לָךְ סל עִם כּל טוּב"...) - - -

מאנסבּאך מגיש אל שִׂפתי הילדה והילד אט-אט כּוס של מים. הוּא מבחין כּיצד טוּכנר נועל מחדש את דלתות הארון שרוּקַן. זהיר וערמוּמי כּמין חיה למוּדת-צַיִד שוֹלֶה הוא מִכּיסהּ של ליזל את המפתחות. בִּזריזוּת הוּא תוקעם בדלתות הארון, כּל אחד בּחריר היָּעוּד לו. אִם ישובו ה"הם" יחשבו כּי טעוּ בּו, בַּחדר שתקוּעים בדלתותיו של ארונו שני מפתחות הבּולטים מחוֹרָם ושאין מזוודות בּו, שוּם זֵכֶר. כּלוּם לא יֶחְסַר בּו בַּחדר הזה חוּץ מעצם בִּלבּוּל האויב... מה שיֶחְסַר, וּמוּטב שיחסר, הוא קווארטֶט כּלֵי-מיתר זה של מאנסבּאך: שני ילדים ואִשה וּמָאֶסְטְרוֹ, וכל העצבּים בּפּיציקאטוֹ, כּל הזמן...

לצאת אִם כּן, מיד! אך איך יורדים אִם יש שם אמבּוּש? אותם כּלבי-הצַיִד מוּל דלפּק-הקבּלה, לוֹעם מַגִּיר כּבר ריר על תֶקֶן פוֹרְשְפַּיְז טרם טֶרֶף, כּי רק הגיוני הוּא שמי שהִשאיר מזוודות פֹּה יחזור לְקַחְתָּן...

היגיון, אחִיו של שׂכל הישר, הוא דרך-מלך. אבל טוּכנר אין לו אח וכל דרכיו דרכי-צדדין. מי זה אומר כּי שִמךָ בַּפּספּורט הוא שִמךָ ואיננו תחפּושׂת? איפה כּתוב כּי לצאת מִמלון מוכרחים אצלנו דווקא מהיכן שנִכנסים? אִם בּניין יש לו כּניסה כּמו שאדם יש לו רגליים, מן הסתם יש לו גם גג כּמו שלכל אדם יש ראש. אמת, לא כּל איש משתמש בּגגוֹ כמין פּתח-יציאה-לִשעת-חירוּם, יודע טוּכנר. אך בּה-בּמידה לא כּל איש משתמש בּראשו גם אִם יש לו כּאן ראש. כּך, למשל, אותו הֶר קומנדאנט והדוּמְקוֹפְּף רַאוּשֶנבּאך הממתינים להם למטה. מהר אִם כּך, מהר מִשיוּכלוּ אורחיו לתמוה (לאן זה? מה פּתאום?) הוא מריצם לַמעלית.

עוד הם תוקעים את עצמם בּחופזה בַּצינוק המִתנודד הזה שכּבר דלתו נִנעלת, נוחתת איזו פְרַאוּ בּפרוַת-שוּעל וכובע מעומק הפּרוזדור וּמִצטווחת: "אַיְן מוֹמֶנְט!"

טוּכנר איננו אוהב הפתעות, אבל זו – כּל מִשמָנֶיהָ כּמו קובעים עוּבדות בַּשטח. בְּיד שציפּורניה אדוּמוֹת, שְחוּזוֹת כּתער, עוצרת היא את דלת אותו כּלוּב מהִסָּגֵר.

"אני לקומה רביעית!" היא פּוצחת בְּאַרְיָה (וּכבר חֶצְיָהּ פּנימה). מה שנותר מֵעֶבְרָהּ של הדלת ממתין שם כּפִינָאלֶה של סימפוניה לא גמוּרה.

"זה בּאמת מְשַׂמֵּחַ לשמוע," כך טוּכנר, "אך אנחנו – לקומת-הקרקע, גברת. לנסוע למעלה בשביל להגיע למטה זה לא הגיוני..."

"אה!" היא דולה מן האופֶּרה בּוּפָה צריחת הצתה מאוּחרת. וחולצת בּקושי, בין דלת לבין הפּרוזדור, את מחֲצית נכסֵי דנַיְדֵי של גוּפהּ.

וּכמו שהיא נשארת לה בַּחוּץ, סמוּקה מִזעם, לוחץ כבר טוּכנר על כּפתור קומת-גג-המלון. עֲלִיָּה שהיא לצורך ירידה לא משוערת בּמוחם של האורבים למטה, דוּמְקוֹפְּף אַיְנְס אוּנְד צְוַי. יש בּעורפּוֹ של הגג, בּצידו הפּונה לחצר, מבאר הוא, כֶּבֶש מדרגות לוּלייניות לִשעת-חירוּם. אין עליו שטיח אדמוני אך קל לרדת: לא סוּלם מינוֹר ולא מאז'וֹר אבל סוּלם... "אתם תחכּוּ לי בַּגג שאֵרֵד ואחליף את הדקוראציה. נהג-מונית לבוּש פּיג'אמה מעורר חֲשָד..." הוא מגיע איתם אל הגג ואומר לו למאנסבּאך וכך גם ללילי: "כּשנגיע לאן שנגיע, בִּתנאי שנגיע – תבינוּ הכֹּל"...

מאנסבּאך, "אשתו" ו"ילדיו" ממתינים על הגג בּין צליפות שוֹט הרוּח. תוך דקות הוא מציץ לחצר ורואה מכונית ישנה מִסוּג Horch. טוּכנר שולף את ראשו מתוך תא-הנהג וידו מתנופפת. אות וסימן שמוּתר כּבר לרדת אך בּלי לעורר תשׂוּמת-לב.

עכשיו הם יורדים בּגרירת מזוודות מאוּמצת לאורך הכֶּבֶש. פראנץ הקטן מהדס כּאפרוח וליזל ואִמָּהּ מִתלליינות עד סיחרוּר-ראש. הוא טורח כּכל יכולתו להקל על שלושתם אך גם הוּא כּלל לא קל לו. טוּכנר ממתין בחצר במנוע דלוּק וּמפגיע בּו: "שְנֶל!"

"כּעת – להתפּלל שלא נפגוש צרות בַּדרך," אומר הוא בּצאתם בּלאט מן החצר לַכּביש. "כּוּלכם לכופף את הראש," הוא פּוקד, "אין ראשים בַּחלון, הבינותם? אַסְקַאנִישֶר פְּלַאץ היא אַסְקַאנִישֶר פְּלַאצְן: אפשר להתפּוצץ מרוב שוטרים וּבלשים..."

אך איש אינו עוצר בָּם (יש דברים בַּשמיים, הוֹרַאצְיוֹ). "בּעשׂר יצאה הרכּבת שלךָ מן העיר," אומר טוּכנר, דרוּך. "אִם לא נחטוף מחסום-דרכים מִכּאן עד מַרְיֶנְפֶלְדֶה, נגיע ממש עם השְנֶלצוּנֱג לַבּאנהוֹף (עם קו רכּבת-האקספּרס, לַתחנה). מוּבן?"

"מה עושׂים אם ימסור המלון לָאֶס-אֶס שבּרחנוּ לפני שנִתפּסנוּ? הרי השֵם מאנסבּאך רשוּם בַּיומן של דלפּק-הקבּלה וכל מִשְטֶרֶת-גבוּל תוּזעק..."

"בַּזמן שלא החזרתי לידיךָ," סח לו טוּכנר, "את דרכּונךָ, מאֶסטרוֹ, כּבר חשבתי גם על זה."

וּמיד הוא מושיט לו למאנסבּאך, ידו על ההגה, את שני הפּספּורטים (אותם הוא הִגניב לידיהם מִכַּסֶּפֶת דלפּק-הקבּלה בּתורנוּת-ליל-אמש, פִיקְס). מִתחת לתצלום בּומבּאסטי, חד של המאֶסטרוֹ רשוּם השֵם "הֶר גוּסטאב שוּשניק, מַיְנְץ, סוחר-עורות." בְּזה השני, של "אשתו" ("פְרַאוּ אִינְגֶבּוֹרג שוּשניק") צובט את לב מאנסבּאך תצלום טוב של לילי (יָפָה, כַּצפוּי, אף יותר מִבִּשעות חרדתה). שֵם הבּת ("הִילְדֶה") הופך ל"תֶרֶזֶה" ושֵם הבּן ("דיטריך-מָרִיָה") מוּחלף בַּשֵּם "קארל", גֶעמַאכט...   

כּך הם חומקים מִבּרלין ותופסים את רכּבת האקספּרס המפגישה אותם עם בּרוּנוֹ. כך הם זוכים להגיע לחוף פּלשׂתינה חיים וּשלֵמים. היום, בּיום-הזיכּרון, הם מדליקים נר יאָרצַייט גם לזִכרו של טוּכנר ז"ל, אחד מִלמ"ד ו"ו.

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

מים חיים ברחוב מרשלקובסקה

יצחק גנוז, "נוכח ארץ ומלואה: שירים", אלומות, רמת-גן 2009

יצחק גנוז, אחד מהמעפילים באוניה "אקסודוס", הוא סופר, משורר ועורך כתב העת "ידע עם". ספרו "נוכח הארץ ומלואה: שירים" ("אלומות", 2009), כולל אוסף של שירים בעברית, ומיעוטם גם ביידיש. השירים הם מנקודת מבטו של ניצול שואה. יתרונם הגדול של השירים הוא בתיאור החי והבלתי אמצעי של העולם שהיה ואיננו, עולם הילדות של המשורר. ואת העולם הזה הוא מחבר להווה, כשהוא שב לבקר בפולין. מטבע הדברים מחוזות ילדותו אינם שם, אלא בזיכרונותיו, והם עולים ונבראים לעינינו, הקוראים, מבעד לחורבן.

העברית של גנוז עשירה ויפה. שורשיה בפולין, בבית ספר "תרבות" בלִידָה. מוטיב אותיות העבריות חוזר בשיריו בספר זה.

מילותיו מדברות בעד עצמן. מכל שיר ניתן לבחור תמונות, שמשקפות את העולם של פעם, שם, בילדותו. ואלו יכולות לשמש גם כתמונות קולקטיביות מחיי היום-יום בקרב הקהילה היהודית בפולין שנכחדה ברובה.

סמטאות הילדות – תמונות

המסע באותיות העבריות מתחיל בתמונה של ילדון הנשלח אל תלמודו: "ארבע כנפות תפרה לי אימי / עת שלחתני ללמוד אותיות עבריות. / טלית קטנה ומצויצת / כארבע רוחות השמיים..." ("ארבע כנפות", עמ' 49).

רמז לרב-הלשוניות בקרב היהודים: "בנחל שחצה את סמטת ילדותי הקצרה / הדגים דיברו יידיש. / ואנחנו התפללנו בעברית." ("רחובות הגיא", 75). ובאותו שיר נפרש לפנינו נוף ילדותו: "מעבר לגשרון שבילים מתפצלים / בינות לשדות, לקמה וליער. / בתי עץ פזורים שם, גגותיהם קש / נושמים טל ושלווה חרישית מהנהר... שם מנקה הארובות, הקוימענקערער, / העובר מדי יום ביומו בסמטה. / שחור הוא מפיח, לו גולת ברזל וחבל / המוּרָדים עם מטאטא אל תהום הארובה."

מנקה ארובות היה אב לעשרה. ברבות הימים מסתבר לדובר בשיר שכולם נספו, ואין מי שימלא שמותיהם בדפי העדות. לכן הוא לוקח על עצמו את משימת איזכור שמותיהם: "והם בּוֹרְקֶה ורְאוּבְקֶה, יוֹכְקֶה וזִלְפָּה, / דובְּרַא ודְבוֹשֶה, מוֹטְקֶה, אִיסָר, גְּלִיקֶה / וזו הקטנה / קְריינֶה דִי שיינֶה, עטרה היפה." (שם, עמ' 76).

ובמה עסקו שם? "לדודה שלי בתיה חנה חנות בקצה השוק / בטור הכוכים לאורכה של סימטה. / בה סרטים צבעוניים, צעיפים לכלות, / חוטים, אצבעונים למגן ולאות / כי במלאכת התפירה עסקינן." ("חנות הסדקית", 29). ואילו "אבי חפר גומות לשתילי עגבניות / כשפניהם אלי שמש זורחת / בתקווה שאכן יאדימו..." ("המקום שהיה גינתנו", 55).

האימה

אבל השלווה נקטעה באחת. הוא מספר על קרון שנעול מבחוץ ועל המתרחש בתוכו. הוא מספר על התבוננות מבעד לחרכים שבעליית הגג בכנופיית הגויים. "עלה המוות בחלון / וכל הארץ גרדום" ("בארה של קונה ריבה המיילדת", עמ' 16). הוא בוחר לספר את הסיפור של ויטק-אביגדור חברו, שחייל גרמני חשק במגפיו – המגפיים שאביו תפר במיוחד עבורו ומסרם לו בעת הפרדה – ולכן הגרמני כמעט הרג אותו באמצעות הצלפות של פרגול. אבל גוֹנְטֶה הקאפו קרא אל ויטק לוותר על המגפיים ולברוח, וכך הוא ניצל. ("ויטק הנער והקאפו", עמ' 11-13).

אחרי המלחמה

עם תום התקופה האיומה (ואולי לא תמה, היא עוד בזיכרונותיהם של כולם עד היום...), נשאו בני המשפחה את פניהם לארץ ישראל. לאחר התלאות בדרך מגיעים פליטי ה"אקסודוס" לתל-אביב. הילד מתאר את אימו: "על חולות תל-אביב עלתה מהים / עייפת נדוד, גאה, נוּגה ונרדפת." וכשהם מהלכים בעיר העברית לאחר שנים של הינתקות מהציוויליזציה, הם רואים: "ומעבר לזהב החולות בן-יהודה הרחוב / חלונות ראווה, לחם, בגדים, נעליים." והאם "עצרה נשימה. ספקה כפיה: / 'הרי זה עוד קיים עדיין!" – ואחר-כך היא פונה לילדיה ואומרת: "ראו ילדים אותיות מהחומש / לאור יום על קירות ושלט." האותיות העבריות, אלו שהיא שלחה אליהן את בנה ללמוד עם טלית קטנה ומצויצת, מתנוססות עתה בחוצות העיר העברית.

הניצול, העולה החדש, משתתף במלחמת השחרור. באחד הלילות באייר תש"ח, באחד השבילים צועדים, בעצם גוררים רגליים, ונושאים נשק כבד, גם יפה הבלורית וגם הפליט. הפליט זוכר לילות אחרים. כאשר אבן נופלת מפסגה לתוך הוואדי, זה נראה לו "כצנוח האסיר בלבוש מפוספס אל תוך ויסלה הנהר / רדוף אימת יריות ונביחות שעטה." וכששואל הפליט "וווּ גייט מען דאָ" [לאן הולכים?] – הוא נענה: "אל פחד [...] זה השביל המוביל לירושלים".

חוזר לשם

כאשר הוא חוזר לשם, "הלילה חובק את הרחוב הדומם / בראי שלוליות מזרזף האור / [...] וירח מלא פתאום הבהיק / מתוך חשרת עננות זועפות, / בוהק חִוַּרְיָן שָלֶו החליק / בסמטאות ילדותי השרופות". ("הרחוב הדומם", 51).

אבל יש חיים אחרי האימה והמוות. "בוורשה, בירת פולין, ברחוב מַרְשַלְקוֹבְסְקָה / ראיתי אותיות עבריות של קידוש לבנה. / משאית רחוצה כשלג הנערם על הכביש השחור / מקרינה בצחור ובאור: / 'מי עדן' – ישראל." ("מעינות ישראל", 66).

"ואולי לא היו הדברים מעולם / ולא חמקנו ערומים מבור תחתיות / תחת מטר כדורים ודמע, / ואולי חלומות המה". ("הדגל", עמ' 42). כידוע, לא היו אלו חלומות, אבל שחר חדש הפציע, ומים חיים מגיעים מארץ ישראל לרחוב מרשלקובסקה בוורשה.

הערה: נדפס ב"מאזניים", גיליון 1, ניסן תשע"א, אפריל 2011

* * *

נעמן כהן

שואת יהודי אירופה – שואת יהודי ערב – מלחמת העצמאות והנאקבּה

הנאקבּה – החטא ועונשו

עודה בישאראת, סופר, בעל טור שבועי ב"אל-איתיחאד" ומזכ"ל חד"ש לשעבר: פירסם מאמר ב"הארץ" ובו הציג את השאלה הבאה: "במה חטאו הפלסטינים בגלגול הקודם, שמגיע להם עונש נורא כזה – לשמש שק חבטות לקורבנות הנאצים, על רגשות הנקם והאין אונים שלהם. למה נבחרנו, דווקא אנחנו הפלסטינים, להיות האויבים של ניצולי השואה, למה נבחרנו להיות הקורבן של הקורבן?" ["הארץ" 25.1).

מעבר לפן הלאומי הציג בישאראת גם פן אישי בדמות עבד אל-האדי: "הוא אבי והוא סבי (מה האמת?) המייצג דור שלם של פלסטינים, שידעו בעיקר לעבד את האדמה, לרעות את העדרים ולקבל יפה את פני האורח. ולפתע, לא רק נוחתת עליהם הנאקבּה, שטלטלה ומטלטלת את כל חייהם, אלא גם נוחת עליהם 'תיק פלילי' כבד מנשוא, הגורר אותם לזירת פשע המרוחקת מהם ומהווייתם ותרבותם אלפי מילים".

את התשובה לבישאראת שלחתי לו במכתב אישי: "לשאלתך במה חטאו הפלסטינים? האם הערבים-הפלישתינאים אחראים לשואה שבוצעה ע"י הגרמנים? התשובה היא כן. לערבים יש אחריות חלקית, ישירה ועקיפה לשואה. האחריות היא בעזרה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים בביצוע ההשמדה. הערבים לא 'נבחרו' כדבריך להיות 'הקורבן', אלא בחרו במדיניות שיתוף פעולה ישיר עם הגרמנים הנאצים במטרה להשמיד את הקורבן היהודי שנבחר על ידיהם כראוי להשמדה."

אחריות ישירה: מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי –

מוחמד אל חוסייני פעל למען השמדת היהודים

 ע"פ התקדים של מוחמד בשואת יהודי ערב

ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני – המופתי הירושלמי, לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר חאג': "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: 'אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי.' המתורגמן תירגם לגרמנית: אללה חי אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר עומד להגיע.

היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא היטלר מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" אלא, רק על "ארים" מול "יהודים". היטלר הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד".

"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן. המופתי ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן ארגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם.

על  פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים." בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת." בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם היתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט.

http://www.youtube.com/watch?v=NQn4Ke9blJ0

אחריות עקיפה: בהשמדת כמיליון יהודים ע"י פעולה

נגד עלייתם לארץ

כתוצאה מהתנגדות הערבים לעליית יהודים קיבלה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן", ואסרה על עליית יהודים. לפחות מיליון יהודים היו יכולים להינצל אלמלא המדיניות הערבית.

לערבים יש אחריות עקיפה בהשמדת כמיליון יהודים.

הקמת מדינת ישראל לא בגלל השואה אלא למרות השואה ­–

 הנאקבה היא העונש

בשאלתו של עודה בישאראת מוטמעת ההנחה שחטאי הגרמנים הם שהביאו להקמת מדינת ישראל, שהוקמה בגלל השואה, והערבים הם הקורבנות של הקורבנות, אך לא היא.

מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה, אלא למרות השואה. שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אל-חוסייני, את כל ערביי העולם להשמיד את שארית הפליטה – היישוב היהודי בארץ-ישראל. הגרמנים, חשב המופתי בסיפוק, כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה. המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30 אחוז, הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני אירגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב-30 בנובמבר 1947 בשעה 8:12 – חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור", והביאה את "הנאקבּה". "מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי. עודה בישאראת, שאל "במה חטאו הערבים?" הנה הם החטאים! – הנאקבּה היא העונש!

אבל האמת שהשאלה המטרידה יותר היום היא, מה היה יחסו של אביו-סבו של בישאראת, "הצדיק" הכפרי – עבד אל-האדי, (וגם יחסו של בישאראת עצמו), אל דברי מוחמד כלפי היהודים ומעשיו - חיסול יהודי ערב. האם עבד אל-האדי ראה אותם כמופת מוסרי ולכן תמך ביוזמת מנהיגו מוחמד אל חוסייני להשמדת היהודים, או שראה את דברי מוחמד ומעשיו כלפי היהודים כגזענות ולכן התנגד להשתתפות מנהיגו מוחמד אל חוסייני בהשמדת היהודים? היחס המוסרי הזה הוא הקובע כאן את ההווה, ויקבע את העתיד.

שואת יהודי ערב

הגזענות הערבית-מוסלמית היא המקור לתהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ולתביעה לחיסול מדינת ישראל ולהשמדת היהודים. כשמוחמד יסד את "האומה המוסלמית" הוא ניסח תורה אנטי יהודית: "היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם לענותם ולהשפילם, ולהשמידם" (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29). "התנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים" [חדית'], בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. כשסירבו היהודים להתאסלם, הוא ציווה לרצוח את כל הגברים ולאסלם בכפייה את הנשים והילדים ולמכור אותם לעבדות. עד היום "עֲרָב" הינה הארץ היחידה בעולם שעל-פי החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים. יהודי יכול לבקר היום באושוויץ, פונאר, טרבלינקה, אבל לא בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה.

בניגוד להיטלר, ששמר את תוכנית ההשמדה בסתר, החמאס מפרסם במצעו בגלוי את תוכניתו להשמדת היהודים: אמנת החמאס: (סעיף 7) (החמאס עלה לשלטון בבחירות חופשיות בקבלו אחוז גדול יותר של קולות מקרב הפלישתינאים משקיבלו הנאצים בגרמניה). אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 – "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו'." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם .

 בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה אין בנמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי שהביע התנגדות לדברי מוחמד המצוטטים במצע הגזעני-חסלני של החמאס.

גרמניה עשתה חשבון נפש. העֲרָבים טרם עשו חשבון נפש. יהודי לא יכול לבקר עד היום בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין".

שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود)" שפירושה: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!" דוברי ארגון חִזבאללה מזכירים את קרב ח'ייבַּר ומשווים את הצלחתו במאבקו במדינת ישראל להצלחה בקרב זה. רקטות פג'ר 5 שנורו ב-28 ביולי 2006 לעבר עפולה, ומאוחר יותר לעבר בית שאן, עפולה וחיפה נקראות על ידי חזבאללה "רקטות ח'ייבַּר".

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

האם עודה בישאראת בערכיו העכשוויים רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי או גזענות? לכל מה שיגיד היום יש משנה חשיבות כי אמנת "החמאס" הדורשת את השמדת היהודים לפי דברי מוחמד, מובאת מפי חסן אל בנא מייסד תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, תנועה העומדת על סף קבלת השלטון במדינה זו. לכן פנינו לעודה בישאראת שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון בהיסטוריה שיצהיר בגלוי ובשפה הערבית כי הוא אינו רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים כמופת מוסרי – אלא כגזענות שהוא נלחם נגדה. בקשנו ממנו שיצהיר שתביעה לחיסול מדינה והשמדת עם היא גזענות! בכך כתבנו לו, תיבחן אם אתה תליין, או קורבן. גם שתיקה, עודה בישאראת, משמעותה הזדהות עם האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.

שלא במפתיע עודה בישאראת לא ענה על המכתב, (שתיקה כהודאה דמיא) אולם במאמר נוסף הוא קבע כי "הנרטיב הפלסטיני ניצח". ("הארץ" 25.3.11) "הנרטיב הפלסטיני, שב-48' גורש עם, בכוח, ממולדתו, נצרב בתודעה הישראלית והעולמית. בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שיגרת חייהם של מאות אלפים, שהושלכו בברוטאליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מידבר השכחה והאבדון."

אכן, אין מנוס מלהודות בכך, עודה בישאראת צודק, בגלל מחדלי היהודים הנרטיב הפלסטיני ניצח. עדות נוספת לכך היא נימוקי פרופ' זאב צחור מדוע נבחר ספרו של יורם קניוק "1948" ("תש"ח") לזוכה פרס ספיר. הנה הנימוק:

 "1948 הוא אוטוביוגרפיה פרטית בעלת השתמעויות קולקטיביות ולאומיות, שחודרת לזיכרון הפרטי של המחבר מזמן השתתפותו במלחמת השחרור כנער, כשמבעד לתיאורי המלחמה נסדקים עמודי התווך של האתוס הציוני..."

למרבה הצער בישראל של שנת 2011 – ספר ציוני לא היה יכול לזכות, מפני שאכן הנרטיב הפלסטיני ניצח. עמודי התווך של האתוס הציוני נסדקו.

[זו אחת הסיבות שסירבתי השנה לבקשת הוצאת כנרת זמורה ביתן להגיש את הרומאן שלי "ספר הגעגועים" לפרס ספיר. ידעתי היטב לאיזה סוג של ספרים, ש"סודקים את האתוס הציוני" – יש סיכוי סביר לזכות בפרס. – אב"ע].

למרבה הצער בישראל של שנת 2011 אין בנמצא ערבי אחד שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות שיש לגנותה. וכמעט שאין גם יהודים שמבינים שזו אכן כוונתם של הערבים-המוסלמים.

ההונאה

פיליפ מולר יהודי מצ'כוסלובקיה, איש הזורוקומנדו [זונדרקומנדו?] באושוויץ, הצליח להינצל מ-5 חיסולים. בסרט "שואה" הוא מספר שמנגנון מכונת הרצח באושוויץ היה תלוי בכך שהאנשים לא ידעו לאן הם מגיעים, ומה מטרת המקום. לנאצים היה חשוב שלא לתת מסר לנרצחים שמא תתחולל פאניקה וישובש תהליך ההשמדה. חדר ההתפשטות הוצג כמרכז אינפורמציה. על הרצפה עמדו ספסלי עץ וווים לתליית הבגדים. השלטים הכריזו "נקי זה בריא," "התרחץ!" – צוות ההשמדה שזרק את גז הציקלון B ענד את סמלי הצלב האדום. הכול נעשה כדי למשוך את האנשים בשקט פנימה.

יום אחד הגיע טרנספורט מביאליסטוק. בחדר ההתפשטות פגש אחד מהזורוקומנדו אישה של חבר שהכיר מביאליסטוק והוא אמר לה: "עומדים לחסל אתכם, בעוד שלוש שעות תהיו אפר."

האישה האמינה לו כי הכירה אותו, והתחילה להתרוצץ ולספר לנשים האחרות: "יהרגו אותנו בגזים!"

האימהות עם הילדים לא רצו לשמוע, הן גרשו אותה, היא פנתה לגברים אך גם הם לא האמינו. לא רצו לשמוע: "בגללך עוד באמת ירצחו אותנו!"

היא נכנסה לשוק וצעקה וסרטה את פניה. הסוף היה שהגרמנים שלחו את כולם לתא הגאזים, והיא נשארה. עינו אותה קשה והיא הצביעה לעברו של איש הזורוקומנדו שסיפר לה. הגרמנים לקחו אותו והכניסו אותו ישר לתנור.

בניגוד לנאצים החמאס שקיבל רוב בבחירות מפרסם בגלוי את תוכניתו להשמדת היהודים, אבל היהודים אינם רוצים לראות את המציאות. בדיוק כאותם היהודים בחדר ההתפשטות באושוויץ. הכחשת המציאות מאפשרת להרגיש טוב עד הסוף.

חובת הלימוד של הנרטיב הערבי

כמורה להיסטוריה אני סבור שיש חובה ללמד על שואת יהודי ערב, על מלחמת השחרור וגם על הנאקבּה. יש כמובן להפריד בין שני תחומים שלעיתים קשורים זה בזה. יש להפריד בין תחום הלימוד, לתחום המפגן הפוליטי. לימוד הנאקבּה הוא חיובי. (אלמלא הפחד מנאקבּה נוספת היו כבר הערבים-המוסלמים עומדים עלינו לכלותנו כהצהרתם המפורשת כפי שעשה מוחמד), אולם הפגנה למען חיסול מדינת ישראל תוך הנפת דגלי האוייב, יש לאסור בחוק.

למרבה הצער, קבע ד"ר צבי צמרת יו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך שהמונח "שואה" מיוחד רק ל-6 המיליונים שנרצחו בשנים 39-45. ו"במשרד החינוך אין סבורים כי יש להכריז על יום זיכרון מיוחד לשואת יהודי ערב." כמו כן למרבה הצער ד"ר צמרת מסרב ללמד במערכת החינוך העברית את הנרטיב הערבי העומד על ארבע רגליים:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלשתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס קובעת שעל-פי האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים.

4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשימור יהדות מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.

לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי. "לא ניתן להבין את המציאות ללא ידיעת ההיסטוריה." תפקיד לימוד ההיסטוריה, הוא הבנת המציאות.

* * *

ישראל הר: השיר של חנה סנש

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

אהודים יקרים

 יִשְׂרָאֵל הַר – השולח לכם ולקוראים לכבוד יום השואה והגבורה את שירה של הצנחנית – במדים בריטיים – ההונגריה הצעירה חנה סנש היפהפיה שנתפסה על ידי המשטר ההונגרי עונתה והוצאה להורג, ואם תצליחו לתת גם תמונה שלה – תבורכו!

הנה השיר

אֵלִי, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק לְעוֹלָם 

הַחוֹל וְהַיָּם 

זִמְזוּם הַמַּיִם 

בְּרַק הַשָּׁמַיִם 

הָאֵמוּן בָּאָדָם

 שורות ענוגות-יקרות אלו כתבה חנה בדרך החוף לקיסריה קבוצתה, סמוך לצאתה [ביוני 1943] בשליחות-הצניחה להונגריה הכבושה – לפעולות עזרה והצלה, משפט צבאי הוציא נגדה פסק דין מוות. סירבה לבקש חנינה מהרוצחים. הוצאה להורג. ושירת-חיים נעלה זו, מזוגה בשירת היצירה של קיסריה, באמצע נפסקה, והיא בת עשרים ושלוש. זכרה קדוש יהי צרור בתוכנו לעד. 

תודה לכם אהודים יקרים עורכים לקוראים בגיליונות חדשות בן עזר / מכתב עיתי. ושלא נדע שואה עוד פעם לעולם ועד.

* * *

איליה בר זאב

עורבים

עִם דִּמְדוּמֵי בֹּקֶר כִּמְעַט נוֹשְׁכִים זֶה בָּזֶה,

מְנַקְּרִים בִּדְבֵקוּת בְּאַסְפַלְט

הַכְּבִישׁ.

מְשֻׁנֶּה,

הֲרֵי הַכְּבִישִׁים כְּבָר נְקִיִּים מֵעֲלִילוּת

הַחֲשֵׁכָה,

מַסְרְקוֹת הַבַּרְזֶל מַמְתִּינִים מִזֶּה יָמִים אֲחַדִים

בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב.

פּוֹעֲלֵי הַלַּיְלָה עוֹד לֹא קִרְצְפוּ דָּבָר,

לֹא הֵאִירוּ תַּמְרוּרִים –

אֵין שְׂרִידֵי עֲצָמוֹת אוֹ זֵיתִים פְּצוּעִים.

בְּאוֹר תַּעְתּוּעִים, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי

שָׁחֹר

עָטִים בְּתַּאֲוַת בְּשָׂרִים אֶל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵּם

עַל מֵתָיו.

דַּף-עֵד

"גְּבֶרֶת Wolfenhaut, מְקוֹם לֵידָה –Mikulince

מְחוֹז –Ternopol , (POLAND)."

"אֵם הַנִּסְפָּה – ciril. אָב הַנִּסְפָּה – wolf"

 בְּדַף-עֵד, בִּכְתַב רַךְ וְעָדִין, כָּתְבָה בְּרוּנְיָה:

"מְקוֹם הַמָּוֶת: בֶּלְזֶץ (belzec)

תַּאֲרִיך הַמָּוֶת:

 29/08/1942"

"מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי – יַלְדָּה."

כָּל כָּך הַרְבֵּה וְכֹה מְעַט "כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט..."

בְּנֵי כָּל שֵׁם בְּנֵי כָּל גִיל

וְעֵינֶיךָ,

הָרָאוּ אֹתָנוּ?

"גְּבֶרֶת wolfenhaut" בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל,

 בְּלִי שֵׁם, הָאַחַת,

"נִסְפְּתָה

 בְּגִיל 1"

* ציטוטים – המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה ("יד ושם")

"כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ" ירמיה מ"ב ב'

איליה בר זאב (וולפנהויט)

* * *

שלמה אראל

הגנרל התורכי טורסל היה חבר של הקצין אבשלום גיסין גיבור פתח-תקווה

אהוד, שלום רב,

התרגשתי מאוד למקרא על יום הקרב להגנת פתח תקווה בשנת 1921. למדתי בילדותי בבית ספר פיק"א ואליהו ירקוני היה מחנך הכיתה שלי. שמות ומקומות רבים זכורים לי ממה שסופר לנו בבית הספר. יש לי סיפור קטן באותו הקשר.

בשנת 1954 פיקדתי על שייטת פריגטות של חיל הים שביקרה באיסטמבול. בהתאם למנהג ערכתי ביקור נימוסים אצל המפקד הצבאי, גנראל קשיש בשם טורסל. שאל אותי מאיפה אני בפלשתינה. אמרתי "פתח תקווה."

אמר: "מלאבס, אבשלום גיסין היה חבר שלי, למדנו יחד באקדמיה בקושטה. ביקרתי אותו בפתח תקווה לפני המלחמה..."

למרות הבדלי הגילים ומרחק השנים נפלנו זה על צווארו של זה. יש אפילו תמונה שלו בספר שלי בשם "לפניך הים".

בברכה,

שלמה אראל

אהוד: המורה אליהו ירקוני, שאותו חיבבתי מאוד, היה מורה של אבי בנימין, של אימי דורה, ושלי. על שם בנו עודד נקרא הארכיון לתולדות פתח-תקווה, שאם היו שואלים אותי היה צריך להיקרא לפחות גם על שם האב של עודד.

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

13

לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֲשֶׁר מִנְּדָנָהּ שָׁלַף חַרְבּוֹ

לִפְקֹד יֹשְׁבֵי תֵבֵל, לְהָשִׁיבָהּ אָמַר רַבּוֹ.

הִנֵּה מַה-לְךָ לָשׁוּט בָּאָרֶץ? מַה-מְּבֻקְּשֶׁיךָ?

הֲלֹא רַב מִסְפַּר הָרֹפְאִים שָׁם עֹשִׂים כְּמַעֲשֶׂיךָ?

14

עַל עֶרֶשׂ דְּוָי לָרוֹפֵא תִקְרָא, מְעַט מֵאלֹהִים תְּחַסְרֵהוּ,

מִשֲּׁערי מָוֶת אִם יְחַלְּצֶךָּ אֲזַי לְמַלְאָךְ תַּמְשִׁילֵהוּ,

עַל מִשְׁעַנְתְּךָ תָקוּם, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי תִּקְרָאֵהוּ,

וְכִי יָבֹא בִשְׂכָרוֹ, לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה תְּשַׁלְּחֵהוּ.

15

רוֹפֵא וּמֵלִיץ הִתְוַכְּחוּ לְמי יֶתֶר שְׂאֵת מִשְּׁנֵיהֶם.

וְהִנֵּה אִישׁ חָכָם, אֲשֶׁר לְפָנָיו הִצִּיגוּ דִבְרֵיהֶם,

אֶל הָרוֹפֵא אָמַר, אָכֵן לְךָ מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה,

כִּי לֹא-תִרְצָח לִפְנֵי לֹא-תִגְנֹּב כָּתוּב בַּתּוֹרָה.

* * *

יהודה דרורי

התמוטטות "חוזה השלום" עם מצרים

תמנע כל הסכם עתידי עם הפלשתינאים

מה שבטעות מכנים אצלנו ובעולם "הסכם השלום הישראלי מצרי" הינו בעצם לא יותר מהסכם שביתת נשק משופר שנעשה בתנאים מאד לא שווים, אשר בו קיבלו המצרים נכסי נדל"ן ונפט גדולים (ואנחנו איבדנו זאת) ובנוסף, חוסלה העיר ימית, ננטשו שדות תעופה ובסיסים צבאיים, וחבל התיישבותי פורה נהרס, – וההפסד הגדול ביותר שלנו – העומק האסטרטגי!

מה כן הרווחנו? אי-לוחמה, שקט בגבולנו הדרומי, ואף שאינני חלילה מזלזל בכך, הציבור המצרי מעולם לא השלים עם העובדה שמצרים חדלה מלהיות אוייב אקטיבי של ישראל, ובייחוד ש"הכבוד הערבי-מזרחי" שלהם עדיין מצפה לנקמה על התבוסות הקשות בחמש המלחמות איתנו.

כיום, עם תחילת הדיבורים בצד המצרי על שינויים בהסכמים איתנו, אנחנו חייבים מיד להבהיר לעולם שאנחנו לא פראיירים, שיש בידנו לפעול ואכן נפעל עם התזוזה המאיימת הראשונה לעבר גבולנו. נודיע כי מותר לנו לפעול ע"פ ההסכמים באם יופרו, וכי יש בידנו נשק רב עוצמה שמסוגל לגרום לאוייב אבדות משמעותיות. רצוי לפיכך שהקוורטט יכנס לפעולה ויבהיר עובדות אלו לקצינים הנמרצים שהשתלטו על הצבא המצרי, ואשר לא זכו לחוות בתבוסות שהנחלנו להם בעבר –ולכן הם ששים אלי קרב, להוכיח את עצמם לעמם ולחמולות שלהם... בקיצור כדאי שיחשבו שוב...

אנחנו יודעים היטב, שאם ה"סדר החדש" במצרים אכן יחליט לבטל סעיפים בהסכם, וביחוד אם יחליט לפרוס צבאותיו בסיני (בהפרה בוטה של החלק הצבאי בהסכם), המדינות הערבות ל"הסכם השלום" ימצאו תירוצים למכביר להתחמק מאחריותן (כפי שעשתה ארה"ב כאשר נאצר סגר את מיצרי טירן ב-1967). יותר מכך, אם יקרה דבר כזה, לבטח נוזהר על-ידי ארה"ב ומדינות אירופה לנהוג באיפוק, אף שכאמור, ההסכם מאפשר לנו לפעול בכוח מיידית.

אין לי מושג איזו מנהיגות תהיה לנו בעת כזו ומה תחליט. אך לפחות יש לקוות שננקוט בשלוש פעילויות:

הראשונה, לכבוש את "פתחת שלום" מיידית כדי לנתק את מצרים מרצועת עזה.

שנית, לסגור את מעברי הגבול בניצנה ובטאבה ולהכריז על הגבול הדרומי כקו אש.

ושלישית, להודיע שלא יהיה כל הסכם עם הפלשתינאים (או הסורים) כל עוד המצרים לא מקיימים את ההסכמים שחתמו עליהם איתנו.

דרושה מיידית הסברה ב"חריש עמוק" במדינות המערב והמזרח הרחוק, שתדגיש את חוסר האמינות של המוסלמים בכלל והערבים בפרט בבואם לעשות הסכמים עם "כופרים יהודים ו/או נוצרים ו/או הינדים," כאשר כבר כיום ניתן לצטט בהרחבה את הקולות במצרים, אלו הקוראים לביטול ההסכמים עם ישראל.

* * *

ברוך תירוש

באלימותם, הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל

בהקשר לדברי ברק טפר: 'השנאה העיוורת', ואורי הייטנר 'המחדל 1993' [חב"ע 638] – ראוי לציין ולהעריך ב'הפוך' את חתירת אנשי התקשורת, בכללם משוררים וסופרים ואמנים, לתמיכה בשאיפות הערבים ולערעור אמונת הציבור בצדקת ערכי הציונות. שהרי אלמלא חתירת אותם חוגים מראשית המאה שעברה, ייתכן שהנהגת הערבים הייתה מסכימה עם קיום המיעוט היהודי, שבריטניה הצרה את צעדיו, בצד הרוב הערבי הגדול שגבולות הארץ היו פתוחים עבור קרוביהם ממצרים ומסודן, מעבר הירדן ומסוריה. חתירת 'שוחרי שלום הערבים' מצידנו הגבירה את רצונם לחסל את הישות היהודית, והובילה למעשי איבה שבדיעבד הביאו להתארגנות הגנתית יעילה ומכאיבה של הישוב ולגיבושו המדיני לקראת כ"ט בנובמבר, וכך באלימותם, הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ואף להרחבתה.

ואכן, 'שוחרי השלום' התמידו בחירוף נפש בחתירתם להצדקת הסכסוך הערבי ואורח התנהלותו מזה מאה שנה, המוכיח שאין בקרוב סיכוי להשגת השלום המיוחל. הטרור לא החל עם ההתיישבות באלון מורה ובבית אל, גם לא בחניתה ובטירת צבי, בתל חי, צפת ומוצא, בירושלים בחברון וברוחמה. היה זה יצחק אפשטיין, המורה הדגול מהגליל, שהתריע והזהיר שההתנחלות במטולה "תאלץ" את הערבים להפעיל טרור, ונבואתו התגשמה; בפרעות בצפת, בעין זיתים, בתל חי וברחבי הארץ, ולא הועילו כל מאמצי הפיוס וההצעות ל"ויתורים כואבים".

מענין שמהלכי הפשרה ופיוס הערבים במשך מאה שנות הסכסוך, מזכירים את מהלכי הפיוס שהוצעו להיטלר, למוסוליני ולהירוהיטו בשנות ה-30, כאשר אנשי התקשורת, התיאטרון והספרות במערב הטיפו בעוצמה להענקת "ויתורים כואבים" לציר הרשע.

רק לאחר שמדינות הציר פתחו במלחמת דמים נוראה – הושתקו תומכיהן, ובנות הברית יצאו במלחמת חורמה, שתוך קורבנות אדירים הרסה את התשתיות הצבאיות והאזרחיות של גרמניה ויפן והכריעה אותם ללא תנאי, לשלום בר קיימא הנמשך להפליא עד היום. 

לכן, ייתכן מאוד שגם עם הערבים אין טעם במו"מ ממושך ועקר, היזום כנ"ל בעיקר על-ידי אותם חוגי התקשורת בכללה, ובעידוד מימשלים עוינים לעצמאות ישראל.

עלינו להצהיר קבל עם ועולם כי אנו דבקים ב"שלום עכשיו", כלומר בתנאי היום, ולא כפי שהוצע לערבים בשנים 1937, 1947, 1949 ובמהלכי מו"מ עקרים מאוחרים – והם סירבו.

נסתפק בתקווה ששכנינו ישכילו להעדיף רגיעה, ולא ינהגו כמוסלמי תוניסיה ומצרים, סוריה עיראק ואפגניסטאן, פקיסטאן וצ'צ'ניה. ואנחנו, מוטב יהיה אם נשכיל להתגונן בנחישות ובתקיפות נגד מעשי האיבה וחתירה מבית ומחוץ, ונתמקד בהתעצמות תרבותית, חברתית וכלכלית, שתאפשר שילוב חיובי של חרדי וערביי ישראל במדינה. והעיקר, אם ח"ו תפרוץ מלחמה, נביס את התוקפים ונכריעם כנ"ל לשלום בר קיימא.

* * *

מתי דוד

הפלסטינים תובעים "צדק" ולא מדינה!

משמעות ה"צדק הפלסטיני" היא סרבנות לכל הצעה, יוזמה, ופשרה שהוצעו להם במהלך השנים. הצעות ופשרות שהיו מאפשרים להם להקים מדינה, ולהגיע עם ישראל לקץ הסכסוך ולשלום. הם רוצים "צדק" ולא מדינה.

ואולם הם דחו את כל ההצעות. הם קיוו שבעזרת טרור ומלחמות, ישיגו את "הצדק" הפלסטיני שמשמעותו "זכות השיבה" אל פלסטין הגדולה, ללא יהודים ציונים בתוכה. הם עדיין פועלים על פי "תורת השלבים" של ערפאת, שמשמעותה קבלת נכסים והישגים אסטרטגים מישראל בתמורה ל"הסכמי שלום" פיקטיביים, ובהמשך פתיחת גל חדש של תביעות וטרור, כדי לזכות בהישגים ממשיים נוספים, בתמורה ל"הסכמים חדשים" וחוזר חלילה.

ספירת מלאי של שבע עשרה שנים של שיחות, ועידות, תוכניות, יוזמות, הסכמות, חתימות, הבנות ונסיגות ישראליות, מאז אוסלו ועד אנפוליס, מוכיחה שזו דרכם של הפלסטינים, להשגת "הצדק", כאשר התביעה למדינה היא רק האמצעי והאליבי ל"צדק".

משמעות "הצדק" הפלסטיני הוא:

סירוב מוחלט לוותר על זכות השיבה.

סירוב מוחלט להסכים על קץ הסכסוך.

סירוב מוחלט על קץ התביעות.

סירוב מוחלט להתחייב לקץ ההסתה.

סירוב מוחלט להתחייב למניעת טרור.

סירוב מוחלט להכיר בישראל כמדינה יהודית.

משמעות "הצדק הפלסטיני" מנעה מהם הקמתה של מדינה פלסטינית. הם יכלו להקים את מדינתם לו הסכימו לקבלת אחת ההצעות שהוגשו להם, אך הם סירבו ודחו את כולן. המאזן ההיסטורי מוכיח זאת.

הם דחו את תוכנית "ועדת פיל".

הם דחו את תוכנית החלוקה של האו"מ – 1947.

הם דחו בפועל את הסכם אוסלו.

הם דחו את "מתווה קלינטון" של קלינטון.

הם דחו את "מפת הדרכים" של בוש.

הם דחו את הצעות אהוד ברק בקמפ דויד.

הם דחו את הצעות אהוד אולמרט, אחרי אנפוליס.

הם דחו את ההצעות להסדרי ביניים רב שנתיים.

הם דחו את ההצעה למדינת פלסטין בגבולות זמניים.

ניתן להגיע לשלום ולהסכמים מדיניים, בעקבות מלחמות וסכסוכים אלימים מתמשכים, כתוצאה מפשרות או הכרעות, שלא ניתן להשיגם בזמנים אלה.

קימים שלשה מצבים להשגת מטרה אפשרית זו:

הסכמה הדדית

הכרעה צבאית

כפייה חיצונית

על סמך כל כשלונות העבר ובתוקף הנסיבות הקיימות עכשיו, אין שום סיכויי להגיע לפשרה או להכרעה שתוביל לקץ הסכסוך, לשלום ולביטחון ולהקמתה של מדינה פלסטינית אפקטיבית, גם אם האו"ם יקבל בספטמבר החלטה הצהרתית בעניין. הפלסטינים והשמאל "שלנו" פועלים "לפתרון" של כפייה חיצונית.

צריך להשלים בלית ברירה עם העובדה שכנראה לא נגיע בטווח הקרוב לפשרה ולהסכם לקץ הסכסוך. גם ואולי ובכל זאת אם נגיע להסכם עם אבו מאזן והרשות הפלסטינית, איזה ערך יהיה לו כאשר החמאס בעזה, ותומכיו בגדה, יתנגדו לו ויפתחו בטרור?

צריך להשלים עם העובדה שכנראה נמשיך לחיות במציאות הקיימת, של מאבק בטרור הפלסטיני הקיצוני ו"המתון". צריך לחתור לשלום ריאלי אך לא להתפתות להסכים לשלום וירטואלי. לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי. ואולם לטעות, לא להודות, ולהמשיך להשלות זה הרסני.

* * *

מוחמד אל-בראדעי: חייבים להבטיח שאיראן תהיה כוח חיובי

מאת נטשה מוזגוביה, כתבת "הארץ" בארה"ב

ראש סבא"א לשעבר מוציא ספר זיכרונות חדש ומתכונן לרוץ לנשיאות במצרים, אך רק אם הבחירות במדינה יהיו "חופשיות והוגנות"

ציטוט מ"הארץ" אונליין, 28.4.11

מוחמד אל-בראדעי, ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשעבר, מוציא ספר זיכרונות חדש - "עידן ההונאה: דיפלומטיה גרעינית בימים בוגדניים", מתכוון לרוץ לנשיאות מצרים, וטוען שעכשיו זה הזמן לנהל דיאלוג עם איראן.

"חייבים להבטיח שאיראן תהיה כוח חיובית" הוא אמר אמש [27.4] בתוכניתו של צ'רלי רוז בערוץ פי-בי-אס. "איראן יכולה להיות כוח מאוד חיובי בעיראק, אפגניסטאן, סוריה, לבנון ועזה. אני לא מבין למה עדיין קיים העימות הזה בין ארה"ב לאיראן. ייעצנו לאמריקאים ולאירופאים שזה הזמן לנהל אתם דיאלוג. זה מצב של רווח הדדי, ואני חושב שיהיה מענה. ההזדמנות קיימת. אני חושב שאנו זקוקים למישהו שלא יחכה שהצד השני ימצמץ. שתי המדינות זקוקות זו לזו למען הביטחון האזורי והעולמי."

אל בראדעי אמר שהוא אינו מרוצה מהמצב במצרים. "המעבר השלטוני ייקח זמן, אחרי שלושה עשורים של דיכוי מוחלט. המועצה הצבאית רוצה שזה יקרה מאוד מהר... אני לא חושב שזו הדרך ולא מבין למה עלינו למהר. למדינות אחרות המעבר לקח שנה, שנה וחצי, שנתיים. הביטחון האישי עדיין לא הכי טוב במצרים, והרבה אנשים קונים אקדחים. המשטרה עדיין לא לגמרי שולטת ברחובות. אי אפשר לעשות בחירות תוך שלושה חודשים כשאין ביטחון, חוק וסדר. אנשים עדיין פוחדים לחייהם ברחובות." הוא הצהיר שוב על רצונו להתמודד לנשיאות, אך ציין כי "אני רוצה להבהיר שאני לא אהיה חלק מהתפאורה. אני ארוץ אם אני בטוח שמדובר בבחירות חופשיות והוגנות."

אל-בראדעי הוסיף שגם הוא חושש שהמהפכה "תיחטף". "בגלל זה אני אומר שאם נעשה בחירות תוך שלושה חודשים, לאחים המוסלמים יהיה יתרון ברור. הם חייבים להיות חלק מהתהליך, אך חייבים לתת לאחרים סיכוי להתחרות מבחינת רעיונות, וזה לא יקרה תוך שלושה חודשים."

הוא טען גם כי משפטו של הנשיא לשעבר חוסני מובארק הוא "בלתי נמנע".

אהוד: זה המנוול הצבוע והשקרן – שעמד בראש הוועדה שרימתה את העולם בחפותה על פיתוח נשק הגרעין האיראני! – אומרים שאין לו סיכוי להיות נשיא מצרים, כי מרבית המצרים כלל לא שמעו עליו, מאחר שחי עשרות שנים באירופה בתפקידיו הבינלאומיים.

* * *

במלאת 90 שנים להירצחו

יוסף-חיים ברנר

כפי שסיפר עליו נחום גוטמן לאהוד בן עזר

מבוא: אהוד בן עזר

נחום גוטמן עלה לארץ-ישראל עם משפחתו מאודיסה בשנת 1905, בהיותו בן שבע. אביו שמחה-אלתר גוטמן, הידוע בכינויו ש. בן-ציון, היה סופר, עורך ספרותי ומורה. הוא נשלח ארצה כדי להקים כאן מרכז ספרותי עברי, והתמנה למורה בבית-הספר לבנות בנווה-צדק, ליד יפו. ש. בן-ציון ערך את כתב-העת הספרותי "העומר", ותקופת זמן שימש שמואל-יוסף צ'צ'קס, שבא לארץ-ישראל ב-1907, כמזכירו הספרותי בעריכת כתב-העת, שבו פירסם את סיפורו הראשון, "עגונות", שעליו חתם לראשונה בשמו הידוע – עגנון.

ברנר הגיע לארץ-ישראל בשנת 1909. התקופה שעליה משתרעים זכרונותיו של נחום גוטמן על ברנר היא השנים 1920-1909 לערך, שבמרוצתן התגורר נחום גוטמן במקומות אחדים: נווה-צדק, רחוב הרצל בשכונה "אחוזת בית" שהיתה ראשיתה של תל-אביב, ירושלים, בתור תלמיד "בצלאל", ותקופה קצרה בפתח-תקווה, באביב 1917, כאשר תושבי תל-אביב, ובהם ברנר וגוטמן, גורשו ממנה בפקודת השלטון התורכי.

הזכרונות המובאים כאן הם בעקבות הראיון "במילים אני מצייר", זכרונות על סופרים, שערכתי עם נחום גוטמן בשלהי שנת 1973 לירחון "מאזניים", ונדפס בכרך ל"ח, חוב' 2-1, דצמבר 1973 – ינואר 1974, וכן הפרק "ברנר" מתוך ספרי: "בין חולות וכחול-שמיים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר", בהוצאת יבנה, תל-אביב, 1980.

נחום גוטמן על ברנר:

היכרתי את ברנר מבית אבא, בעודי ילד, עוד לפני היות תל-אביב. ברנר לא הירבה לבוא לביתנו, אבל אני הייתי פוגש בו בדרכי לבית-הספר. אז לא היו דרכים, והיה עליי לעבור כמה גבעות של חול מביתנו עד אשר הגעתי לבית-הספר. לפעמים הייתי רואה את ברנר הולך, כניראה לבית-הפועלים שבנווה-שלום [ליד נווה-צדק]. שמתי לב למהלך שלו. היה לו מהלך מיוחד – כבד, כבד-תנועה, מביט בקושי לצדדים. ידיו תמיד מאחורי גבו, והיה צועד בחול בכבדות. שמתי לב אפילו לנעליים שלו. היו לו נעליים, שקראנו להן אז "נעליים רוסיות", עם חתיכות גומי משני הצדדים. הוא היה שתקן, זעום, כאדם שרגיל להיות בודד. הייתי רואה אותו עומד ליד הסנדלר ומחכה לתיקונן.

ברנר היה בא אלינו יחד עם עגנון. רובו של היום היה עגנון בביתנו, לרגל עבודתו. וברנר היה בא לדבר עם עגנון, וממילא גם עם אבא. ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו. מלבד גנסין, הצליח רק עגנון, בחיוכו הוורוד, לשבות את ליבו, וברנר היה נהנה לפסוע ליד עגנון, שבימים ההם היה בראשית צעדיו [כסופר]. עגנון היה אז אדם צעיר, אדום לחיים, מרבה-בדיבור, ידע כיצד לקשט את עצמו אל מול המבוגרים ממנו, וידע לדובב את ברנר יותר מאשר הצליחו בכך האחרים. ההבדל בין ברנר ובין עגנון היה גדול, הן בגיל והן בדרכי הדיבור. ברנר היה כאילו נוהם מה שהוא רוצה להגיד, ואילו עגנון ניסה לנעוץ בשיחה מילים כאלה, שתעוררנה את ברנר לדיבור.

*

פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווה-צדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המינחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצת מאוד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיניי היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צח-מראה, בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור-עיניים.

באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למינחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו:

"הרב קוק הוא דתי. אנחנו לא דתיים."

גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחר-כך ליווהו לבית-הכנסת.

ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק-מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות-רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נידמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית-הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות-רגליי בעקבות-רגליו. כל-כך הערצתי אותו.

*

כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכיסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן כל רגע לקום, ומרגיש עצמו שלא במקומו.

כשהייתי יוצא עימו החוצה, למרות הבדלי הגדולים שהיו בינינו, הוא היה מעמיד צעד-צעד בחול ומדבר איתי בניחותא על דברים שמבוגרים אחרים לא היו דוברים איתי. מצאה חן בעיניי מידת הבטיחות שבטח בי, כי אני מבין את כל דבריו. דיבר איתי על כל דבר, קצת בגמגום, וקצת מתוך תהייה אם אני מוכשר, למרות צעירותי, להבין מה שהוא אומר.

היה הבדל עצום בין הרושם שהשאיר עליי האיש, והרושם שהשאירו בי ספריו. למען האמת, ספריו לא היו קרובים לליבי. לא אהבתי את המאזוכיזם שלו. מה שאין כן ברנר האיש. בהבדל ממבוגרים אחרים, לא נהג להורות לי אלא לחקור. ואולי רצה להבין דרכי נעורים תל-אביביים. הוא היה אדם סגור מאוד. כשדיבר איתי, היוזמה היתה תמיד שלו. אני לא הייתי מעז.

הידידות שלנו התבטאה בכך שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי כדי לצעוד לידו, בלילות-ירח, על המדרכות. לעיתים, כשהיו יושבים בחבורה, הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות-החול ומשתרע שם, פושט ידו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:

"אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי."

דמות זו של ברנר, המתבונן, המכורבל, המסורבל, ששוכב בחול ופניו מאירים אל מול הירח – רדפה אותי הרבה שנים. בשנים האחרונות התחלתי לעשות פסלים, וכיירתי פסלון: ברנר מתבונן בשמיים, נושא פניו העגולים אל מול הכוכבים, ופיו פעור.

*

כאשר היה ברנר עולה במדרגות ביתנו הקטן, שעמד ליד גימנסיה "הרצליה", ואני יושב בחדרי ושומע קול צעדים, מיד ידעתי: אלה צעדיו של ברנר.

קול צעדים צעירים יותר, קוקטיים יותר, היה לצעדיו של עגנון, אשר בא עם ברנר. עגנון תמיד כאילו פירפר סביבו, היה הולך לפניו ומאחוריו, ומצדדיו.

והנה, יום אחד אני שומע צעדים כאלה. הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון-הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי-מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי "השילוח". מחוסר-מעשה שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של "השילוח", ופתח אותו.

אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי "השילוח", היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד-העם. אפילו בשירים של ביאליק או של טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.

ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכיסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך "השילוח" כמו במחיאת-כף חזקה, ואמר:

"נלך."

ושניהם יצאו.

אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.

כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר:

"אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס."

ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון.

*

יום אחד, זה היה זמן קצר אחרי עניין "השילוח" אני יושב באותו חדר ושומע את ברנר עולה במדרגות ביתנו, בהד צעדיו הכבדים. הוא עומד בפתח, מביט ימינה ושמאלה, ושואל:

"אביך בבית?"

כשעניתי בשלילה, ראיתי כי נתרווח-מה בפניו. הוא פסע אל תוך החדר, והתיישב על הכיסא בכבדות.

"נחום, צייר אותי."

כשראה את הפתעתי, הוסיף מיד:

"אני הסתכלתי אתמול בראי, ראיתי את עצמי – הייתי רוצה שאתה תצייר אותי."

אני אז כבר ציירתי, הייתי אדם בעל מקצוע, התרגשתי מאוד, ועניתי:

"ברנר, אותך – בכבוד."

הושבתי אותו, פתחתי את ספר-הסקיצות, והתחלתי לצייר. פתאום ממצמץ ברנר בעיניו הכחולות, נותן בי מבט בוהה ואומר:

"נחום, אבל אני רוצה שזאת תהיה קאריקאטורה. דווקא קאריקאטורה!"

ברנר רצה לראות את המגוחך שבו. התאכזר לעצמו. הסתכלתי בפניו הרחבים עם שתי עיניים כפתוריות ורצון חזק לשבוע-חיים, שאינם בנמצא משום-מה, ולא מצאתי בהם כל חומר לקאריקאטורה. דבריו נפלו עליי כמכת-לחי. בשום פנים לא הייתי רואה בברנר משהו שאני יכול ללגלג עליו. האמנתי באמיתות כל הגה וכל הבעת-פנים שלו. סגרתי את ספר-הסקיצות, ואמרתי:

ברנר, אני ממך קאריקאטורה לא יכול לעשות."

הוא קם מכיסאו, הימהם בגרונו, לא אמר לי שלום ויצא במדרגות. אחרי כמה ימים נפגשנו שוב, הוא חייך אליי ברוך וכל העניין נשכח. זה לא הפר את הידידות שלנו בשנים הבאות, בסימטאות ירושלים.

*

הידידות שבין עגנון ובין ברנר היתה לשם-דבר בפינו, בפי הגימנזיסטים והבחורות, שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל.

פעם אחת הלכתי לחוף הים להתרחץ. שם היה הווי תוסס תמיד – ערבים הבאים לרחוץ את סוסיהם, מוכרי-הגלידה ומוכרי-האבטיחים צורחים בקולי-קולות. אגב, זה אחד הזכרונות היפים ביותר שיש לי מילדותי – מראה הנוף הזה, לפנות-ערב, כאשר השמש שוקעת בים הכחול וקורעת לגזרים את העננים.

אני מתרחץ בים והנה אני רואה – שוכב לו ברנר על החוף ליד מלון "בללה-ויסטה" [על מקומו עומד היום מלון אינטרקונטיננטל המלך דוד], שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד-ימינו ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני היכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד, שהיו בהן תמיד חורים. סביבו רעשו המתרחצים. ערבים התרחצו עטופים במגבות צבעוניות, נשים בחאלאטים [חלוקים]. ויהודים בתחתונים יצאו מן המים כששערותיהם וזקניהם סרוקים ומתוחים מן המים. היו ריחות חריפים של "בסמין" קלויים [תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים, שהיו נמכרים קלויים] וקול קישקוש צלחות-נחושת של מוכרי-משקאות. אנחנו הילדים היינו צפויים שם לא פעם להיפגע ב"פצצות" חול רטוב שבהן היו ילדי הערבים צדים אותנו.

והנה מהסימטה מופיע עגנון. חכליל, בצעדים מהירים. חשבתי: מיד יגש אל ברנר. לא. הוא עשה ממרחק סיבוב גדול סביב ברנר והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כניראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר, והבין שזה רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב אליו מן הצד, כרע בלחיים סומקות שלו ובעיניים מתחמקות שלו על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב ונכנסו בשיחה.

*

לאחר שנים אחדות, כשלמדתי כבר ב"בצלאל" בירושלים, הייתי הולך כל יום שישי אחר-הצהריים ל"בית-העם". זה היה מקום קטן, צנוע ועלוב למדי. כמעט תמיד מצאתי שם את ברנר יושב וקורא עיתונים. הוא היה קם עם העיתון ומתיישב לידי. אני חשתי בכך חמימות רבה. מעולם לא שוחח איתי על ספריו ולא שאל אם קראתי בהם. הוא ניסה להוציא מפי דברים על ציור ופיסול, כדי להגיע להבנה טכנית בציור ובפיסול, שהיו זרים לו. דרכי רצה להתמצא ולהבין יותר באמנות הצבעים. עם שץ [הפסל בוריס שץ, 1932-1866, מייסד בית-הספר "בצלאל" בשנת 1906, בתור מרכז לאמנות יהודית מקורית] לא היה יכול לדבר על דברים כאלה, אך בפני נער כמוני יכול היה לדבר.

היינו נפגשים לעיתים קרובות באותה תקופה, כי אכלנו יחד בפנסיון אחד. שבת אחת טיילתי, פגשתי את ברנר, ונכנסנו שנינו למורה-לפיסול בבית-הספר "אליאנס", שגר בסביבת "בצלאל". המורה רמז שאיכנס לראות פסל חדש, "ירמיהו", מעשה ידיו.

נכנסנו, וכשראה ברנר את הפסל התרגש מאוד מכך שזה פסלו של ירמיהו ודיבר דברים של התפעלות.

כשיצאנו החוצה, שאל אותי ברנר: "ומה אתה חושב על הפסל?"

אמרתי שהפסל לא ניראה לי, וכי הוא עשוי בידי חובב שאינו יודע מהו פיסול, ללא תחושת שטחים וצורות, וכי אדם זה אינו יכול לתת דמות תנ"כית בפיסול.

ברנר העמיד עליי זוג עיניים תמהות. התפלא לשמוע, מפי נער שכמוני, דברי ביקורת מקצועית, שכניראה לא היו מתחומי ההתעניינות שלו.

*

ההערצה שלי לברנר היתה עמוקה וטבעית מאוד. הוא היה עובר בסימטה ליד "בצלאל" בדרכו למערכת "האחדות", לא גבוה, כפוף, משתדל שלא להתבלט, ואני הייתי לא פעם צועד מאחוריו, משתדל להכניס את רגליי לעקבות שברנר היה משאיר, והייתי מרגיש שאני עושה דבר שמביע את יישותי ואת דרכי.

בכל פגישה שהיתה בינינו היינו מדברים ללא מחיצות של זמן וגיל והתחייבויות של ידידות, כי אם בגילוי לב, שעד היום לא תמיד שב ופוקד אותי בפגישה עם בני-אדם. אני לא הערצתי את ברנר. אך הרגשתי קונטאקט [קשר] שמעבר לשכליות.

לאחר שנים נמצאתי באוהל אחד יחד עם אחיו בנימין, בגדוד העברי, והרגשתי בו אותו חוט רגשות, משורשי נפשו של ברנר – טענות חדות וברורות אל החיים. היינו יושבים ומצחצחים את הכפתורים ומנקים את הרובים, ואני שומע ממנו טענות ביקורתיות על החיים שמסביבנו, על כל הסובב אותו. אך בחיצוניותו, למרות שדמה לאחיו, היה אחר לגמרי. הולך בקומה זקופה, מטפל יפה ברובה המצוחצח ופוסע בטוחות, – ואז השתדלתי לראות אחרת את ברנר-עצמו.

*

תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא הבריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו [היהודים] לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. תל-אביב נעשתה למחנה גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.

הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:

ראו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.

הפרק פורסם בספר "בין חולות וכחול שמיים", יבנה, 1980 ואילך, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, ושב ונתפרסם בספרו של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001.

* * *

אורי הייטנר

לזכרו של מייק לבנה, איש הטבע והספר

בשביעי של פסח הלך לעולמו מייק לבנה (1932-2011), חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ. מייק נפטר אחרי מלחמה ממושכת במחלת הסרטן.

עם מותו, אני מפרסם שוב מאמר שכתבתי אשתקד, כשקיבל את "יקיר הגליל".

בא מאהבת ארץ ישראל

לפני כ-15 שנים, באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.

היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.

מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.

והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.

מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיציפי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בארץ-ישראל עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לארץ-ישראל מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.

אני חש אי נוחות מסויימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת "הכישרון לארץ-ישראל". מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.

מייק בא מאהבה – מאהבת ארץ-ישראל. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת ארץ-ישראל ואהבת ארץ-ישראל עם האהבת ארץ-ישראל – הוא מאהיב את ארץ-ישראל על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.

מייק קיבל אתמול את עיטור "יקיר הגליל", לאות הוקרה למפעל חייו, ואין ראוי ממנו לעיטור. העיטור ניתן למייק אישית ולמה שמייק מייצג – אהבת ארץ-ישראל, אהבה בספרים ובעיקר אהבה דרך הרגלים.

נאחל למייק עוד שנים רבות של טיולים והדרכה!

ולהלן קטעים ממאמר שפרסמתי באותו שבוע ב"שישי בגולן":

יקיר הגליל והגולן

הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פירסם מייק את ספרו "הגולן – 20 שנה ועוד 2000". כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר אודות תא שטח מסויים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב אודות הנוף והטבע, הצמחייה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.

לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר:

"מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא היתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים... הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה.

"בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה."

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: "החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם.

"לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא איפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה."

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר "האומרים בשבחו", שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון:

"אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו: בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי."

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?

יהי זכרו ברוך!

חג עצמאות שמח!

* * *

יואל רפל: בן אהוב נלקח מארץ ישראל האוהבת

אהוד היקר,

רשימה יפה כתב איתמר פרת לזכרו של מיכה-מייק-לבנה, אך נשכחו ברשימה אהוביו של מייק – ספריו וטיוליו. לטייל עם מייק הייתה חוויה יחידאית. עברית תקנית, בקיאות עצומה בשטח, הכרת הנוף – צומח והחי, וידע היסטורי נרחב.לכל אלה נתן ביטוי בספריו, ולא אמנה את כולם: "מעוז אחרון" (מצדה), "לטייל בגליל", "לטייל בצפון הארץ", "צמחי החרמון", "עמק החולה וסביבתו", "הגולן", "20 שנה ועוד 2000", "אירוסים בארץ ישראל". (והרשימה ארוכה יותר). מייק לבנה היה 'מלך' הטיולים בגליל, והיה נסיך החפירות במצדה. אהבתו לנופי ארץ ישראל, בקיאותו במקורות הכתובים, ידיעותיו המקיפות בארכיאולוגיה, ושיטות ההדרכה הייחודיות שפיתח עשו כל טיול איתו לחוויה בלתי נשכחת.

בן אהוב נלקח מארץ ישראל האוהבת.

 יואל רפל

* * *

אוריה באר

משה דיין – הערות אחרונות

תיתי לו לאהוד, על הביוגרפיה המקיפה והיפה שכתב על משה דיין. מדובר בעבודה יסודית ומעניינת, שכותבה הקדיש לה מן הסתם שעות וימי עיון ומחקר מרובים.

לא נותר לי, אלא להוסיף בשולי הדברים, כמה הערות קצרות בעניין משה דיין והיכרותי הקצרצרה עימו. אלה לא הערות מחמיאות, אך לדעתי משלימות ולו במעט את האמור בביוגרפיה.

א. דיין והנשים

משה דיין היה ללא ספק דמות מרשימה ומרתקת. הוא היה אדם שתרם רבות לביטחונה של מדינת ישראל. אך בתחום של בינו לבינה ספק אם אפשר לזכות אותו בשבחים. כך למשל יחסו להדסה מור, אהובתו בסוף שנות החמישים, תחילת השישים. כמו כן יחסו לנשים אחרות. דיין ראה נשים כאובייקט לפורקן מיני ולבלוי נעים. ספק, אם ראה בהן מושא ליחסים הדדיים המבוססים על ידידות עמוקה וחיבה גדולה.

היכרתי את אהובתו הדסה בסוף שנות השמונים, ואף נתבקשתי לייצג אותה בערעור על פסק דין של בית משפט השלום שזיכה אותה בפיצויים. בערעור זכינו בהגדת הפיצוי בצורה משמעותית. מסיבות אישיות אני מנוע מלפרט. הדסה, כפי שזכיתי להכירה, היתה בחורה דעתנית, אינטליגנטית מאוד ובעלת ידע נרחב בספרות, תיאטרון והיסטוריה. היא היתה זמן מה מבקרת ספרות, וכך זכיתי שכתבה ביקורת מחמיאה על קובץ הסיפורים הראשון שלי, "המורה גרופמן". היא עשתה ללא ספק טעויות רבות בחייה, אך להערכתי אהבה אהבת אמת את דיין. לבטח לא היתה ראויה ליחס המזלזל לו זכתה ממנו.

גם בפרשייה אחרת, שיוחסה לו, לא הוכיח דיין חוכמה ושיקול דעת נאות, בכל הנוגע לעניינים שבינו לבינה. טוב שבערוב ימיו היתה רחל, אשתו השנייה, לצידו. וטוב שריסנה את התנהגותו הבלתי תקינה בכל הנוגע למין החלש

ב. דיין והר הבית

אחרי מלחמת ששת הימים היה משה דיין בשיא תהילתו. הוא היה הדמות החשובה ביותר בממשלת ישראל, והקובע בכל הנוגע לביטחונה ולמדיניותה. כאן, עשה דיין כמה טעויות קשות, ואחת מהן גורלית ואולי אפילו פאטאלית. כמעט ללא שיקול דעת, וללא התייעצות עם חבריו, ותקנו אותי אם טעיתי, העניק דיין את השליטה על הר הבית לוואקפ המוסלמי. לא אגזים אם אומר, שראשי הוואקפ עצמם היו מופתעים מנדיבות הלב האבסורדית וחסרת הפשר.

ישראל איבדה במחי יד קלף מיקוח חשוב במגעיה עם הפלסטינים. אך גרוע מזה. אנשי גוף זה עשו שמות בקודש הקדשים שלנו בהר הבית. הם בנו בנייה בלתי חוקית, הוציאו עשרות טונות של עתיקות יקרות מפז וזרקו אותם לאשפה, והם מזלזלים כל העת בזכותנו על הר הבית ועל הכותל המערבי. הכול נובע בראש וראשונה מהפזיזות של דיין, חוסר שיקול דעת והערכה ילדותית, שאם ייתן "מתנה" בלתי צפויה זו לאנשי האסלאם הקיצוני, יגיד לו מי מהם תודה. להערכתי מדובר בחטא שלא יכופר כמעט.

ג. מחדל הכנת צה"ל למלחמת "יום הכיפורים"

בשנים שלאחר מלחמת "ששת הימים" ועד מלחמת "יום הכיפורים", היה משה דיין בשיא הפופולאריות שלו. וכך, השחצנות והביטחון העצמי המופרז עשו שעות נוספות. דיין לא הכין את צה"ל למלחמת יום הכיפורים הנוראה. על כך מן הראוי להרחיב מעט את הדיבור.

רבות נכתב על המסקנות חסרות השחר של "ועדת אגרנט", ועל הפטור שנתנה לדרג המדיני. לדיין, לגולדה מאיר ולאחרים. דובר רק על מחדלו של הרמט"כל ושל יתר קציני צה"ל הבכירים. אבל ברור שמחמת הביטחון העצמי המופרז לא הוכן הצבא כראוי מבחינת הציוד, האפסנאות האלמנטארית וכל כיוצא בכך – למלחמה הכבדה שמשמשה ובאה. רבים זוכרים, איך לעשרות טנקים לא היו כלל פריסקופים, או כאלה שהיו שבורים או לקויים. זחל"מים רבים נסעו בלי שרשראות מתאימות, וביחידות רבות לא היה ציוד מינימלי ללוחמים.

זיכרון אישי קטן: בתאריך 14 באוקטובר 1973 הוסענו מתל אביב לאילת, ומשם למחנה יוכבד, בסיס גדול של חיל האוויר, כשלושים קילומטר מאילת. היה זה בשעתו הבסיס הגדול ביותר של צה"ל בסיני. היינו אז אנשי גדוד סיור ושמירות של חיילי מילואים ונאמר לנו על ידי מפקד הגדוד שיש ידיעות מבוססות שגדוד קומנדו מצרי עלול לתקוף את הבסיס.

גדוד קומנדו מצרי? יפה מאוד. אלא שכדי לפגוע בו ולהגן על הבסיס, יש לצייד אותנו בכלי נשק ראויים, דהיינו בתמ"קים, מקלעים וכלי נשק אוטומטיים יעילים אחרים. במה ציידו אותנו? ממש בושה לספר, אפילו היום לאחר שלושים ושמונה שנים. ובכן ציידו אותנו ברובים צ'כיים ישנים ממלחמת העולם השנייה, שהחלו לייצרם על פי פטנט גרמני בשנת 1895... היו אלה רובים עם בריח נושן, אותו היה צריך לפתוח אחרי כל ירייה, ובעלי כוונות עבשות מזוקן. מדהים, לא כן? אך אלה היו העובדות.

"מצטער, זה מה שיש לי," כך אמר לי קצין האפסנאות של הבסיס, כשמחיתי בקולי קולות על הנשק המיושן שניתן לנו.

אחרי המלחמה והשחרור, פניתי לוועדת אגרנט וביקשתי להעיד בפניה. מזכיר הוועדה השיב לי בנימוס שבודאי אוזמן בבוא העת. אני מחכה להזמנתו עד היום...

מה היה קורה אילו היו מחליטים במטכ"ל המצרי לערוך התקפת פתע ואפילו של התאבדות על המחנה הצבאי של חיל האוויר ועל עשרות המטוסים שחנו על המסלולים? ובכן, אני וחבריי היינו משיבים לאנשי הקומנדו המצריים באש רובים צ'כיים ומתפללים שנישאר בחיים.

האחראי הישיר לאי הכנת הצבא למלחמה, בכל הנוגע לציוד, היה ללא ספק הרמטכ"ל דדו. אך האחראי שמעליו היה משה דיין. כל מלה נוספת מיותרת.

ולבסוף הערה אישית: הכרתי את משה דיין בשנת 1958, בעת שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר שירותו כרמטכ"ל במבצע סיני. שמענו אז יחד הרצאות במדע המדינה בבנין "טרה סנטה" הישן. אני הייתי תלמיד שנה א' למשפטים. דיין נרשם להרצאות, דומני בחוגים ליחסים בינלאומיים ולמדע המדינה. לא פעם ישבנו בהרצאות זה ליד זה, ולא פעם פטפטנו יחד על עניינים של מה בכך. ידידות של ממש לא נוצרה בינינו. אך זכור לי, כי דיין חילק לי מילת הערכה, כששמע שהשתתפתי במבצע סיני בקרב על רפיח. ציינתי בפניו שבסך הכול הייתי בורג קטנטן – מישנה-טכני בגדוד מרגמות כבדות, שהפגיז כל הלילה את המוצבים המצריים עד להסתערות הגדוד של הנח"ל וזה של גולני, דומני. שבתי ואמרתי שבבוקר הקרב שרטטתי על לוח ארטילרי גדול את המטרות. הא ותו לא. דיין חייך, וטפח לי על כתפי.

דיין לא היה סנוב. בהפסקות היה מרבה לשוחח עם אנשי המילואים שבינינו במרפסת של המנזר ולא נמנע מלהתווכח ויכוחים כאחד מאיתנו. בפעם האחרונה ראיתיו בקפה "פינק", המפורסם באותם ימים, במרכז העיר. דיין, ישב וליהג עם חבריו הקרובים. אני וסטודנט אחר ישבנו ליד שלחן סמוך ושתינו קפה הפוך. דיין חייך אליי, נד בראש ונפנף בידו. השבתי לו בחיוך ובנפנוף יד. מאז לא נפגשנו עד יום מותו.

 לסיכום: דיין היה אישיות מורכבת. אדם גדול, שעשה גם טעויות גדולות ומצערות. ועם זאת, ולמרות כל חולשותיו, תרומתו לביטחון ישראל ולמדינה, גדולה בהרבה מהשטויות שעשה בחייו הפרטיים, וכמדינאי...

אהוד: סלח לי, אבל אולי אתה מתכוון לכך שהשטות הגדולה האחרונה שעשה כמדינאי היא מעורבותו המכרעת בתהליך השלום עם מצרים?

* * *

אהוד בן עזר

החמצת מלפפונים עברית

בארה"ב מוכרים בצנצנות זכוכית מלפפונים חמוצים עבים ובעלי זיפים תחת השם "היברו פיקלס"; הם עשויים בחומץ וטעמם לא רע למי שאוהב אותם. אנחנו חסידי הכנת המלפפונים המוחמצים במי-מלח, וזה המתכון שלנו:

קבוע: צנצנת עם סוגר הרמטי של טבעת גומי ומנוף-קטן מחוט-ברזל קשיח. תכולתה נטו כשש כוסות מים שהם כליטר וחצי.

1 מגשית של מלפפונים ננסיים וכדאי אפילו 2 מגשיות ולברור מתוכן את הננסיים ביותר.

פעם היינו נפרדים מהמלפפונים בסתיו ושבים ופוגשים אותם רק באביב, וראשונים לכול היו מלפפוני עין-גדי שגם אנחנו עבדנו בקטיפתם, ומחמת שהיו נדירים ויקרים ביותר ולא מוגשים לחברים, היינו מחביאים מלפפון טרי אחד או שניים בכיס, לארוחת-הבוקר בחדר-האוכל.

בשנים האחרונות, בזכות החממות, יש לנו מלפפונים בינוניים וגם ננסיים גם בחורף.

2 פרוסות-טבעות של פלפל ירוק או אדום בשרני חריף.

2-3 שיני שום קלופות, מפולחות לפי הגודל.

אגד שמיר. הטוב ביותר הוא שמיר-בר אלא שקשה למוצאו.

שתיים וחצי כפיות מלח בישול, גס, מומסות בשתי כוסות מי ברז רגילים עם כף אחת של חומץ.

אפשר גם בלי חומץ, כפי שמספרת המשוררת ש. שפרה על אימה, וכפי שאנחנו זוכרים מאימא שלנו. מכל מקום, הוא אינו משפיע על הטעם של תמיסת מי המלח.

אופן ההכנה: שוטפים היטב את המלפפונים, קוטמים את הקצה שהיה מחובר לשיח. מניחים טבעת פלפל חריף בתחתית הצנצנת ובונים עליה את שכבות המלפפונים. כדאי לנער מדי פעם כדי להגדיל את התכולה. אם בוררים אותם משתי מגשיות, אפשר לדחוס יותר – מלפפונים קטנים יותר.

שמים למעלה את טבעת הפלפל-הריף השנייה ופלחי השום, וסוגרים עליהם היטב עם אגד השמיר, כמה שנכנס יותר.

מכינים את תמיסת 2 כוסות מי-המלח עם כף החומץ, שעוזר לשימור קשיותם של המלפפונים, יוצקים עד מלוא הצנצנת וסוגרים היטב עם המכסה ה"פטנטי".

מניחים בחוץ, בשמש, או על אדן החלון.

בימים חמים המלפפונים מוכנים-למחצה כעבור 24 שעות ואפילו פחות. בימים קרים ומעוננים, בחורף, זה לוקח לעיתים יומיים ויותר. יש לפקוח עין על מידת ההחמצה – לפי צבע המלפפונים. משעה שהם מאבדים מירקותם ומקבלים קצת צבע חאקי – מיד להכניסם למקרר. כך פעולת ההחמצה מושהית, ואפשר ליהנות במשך ימים אחדים מטעמם העשוי-למחצה, שהוא, כמו המלפפונים עצמם – אחד מנפלאותיה של ארץ-ישראל.

כשבאים אורחים אנחנו מכין לפחות שתי צנצנות, ובהן תכולה של כשלוש מגשיות ויותר, ולא נותר מהם זכר אחרי שהאורחים מסתלקים.

בימים רחוקים היה אפשר למצוא מלפפונים קטנים וקשיחים להחמצה גם בערימות המלפפונים הרגילים, כיום – לא. רק לעיתים רחוקות, בשוק. ואז בהחלט מומלץ לבחור מהם. מצד שני, מחיר המלפפונים הננסיים במגשיות אמנם יקר יותר, אך מצדיק את ההוצאה כי הם מתאימים במאה אחוז להחמצה וגם זמינים ברוב החנויות והמרכולים.

אז אל תחמיצו – החמיצו!

הערה: כשאנחנו מתלוננים ונרגנים על עליות המחירים, וזאת כאשר החנויות והשווקים שלנו ממש מתפוצצים משפע מוצרים – כדאי לנו לעצור רגע ולחשוב מה היה מזונם של אזרחי אירופה, שמרביתה היתה כבושה בידי הנאצים, וגם של חלקים אחרים בעולם אז – בשנים 1939-1945 – מזונם של האזרחים, של הלוחמים, של הפרטיזנים, של הפליטים חסרי הבית, שלא לדבר על המוזלמנים שאם לא במשרפות הושמדו, אזיי מתו ברעב ובמחלות במחנות הריכוז. אז נמשיך להתלונן, כמו בני ישראל על משה שהוציאם ממצרים! כן, אנחנו מפונקים! קוטרים! אבל כמה אנשים זכו לראות בשנים הנוראות ההן מלפפון טרי אחד באירופה? מה מלפפון? פרוסת-לחם! צלחת מרק!

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב עיון לרגל הופעת הספר

ללמוד מהחיים

מאת יוסף דוריאל

המשתתפים:

עו"ד עמנואל וייזר, נגיד המסדר על שם זאב ז'בוטינסקי – דברי ברכה

תא"ל מיל' יצחק פונדק, מבכירי המפקדים הקרביים במלחמת העצמאות

– על אמת ושקר בהיסטוריה של תש"ח

ד"ר דוד צנגן, הרופא הצבאי במבצע חומת מגן, חושף עלילות הדם על צה"ל

– על חובת הלחימה בחזית התקשורת

אדריכל מוטי בן-חורין, מוותיקי מלחמת העצמאות ובכירי המתכננים בישראל

– למה כדאי לקרוא את הספר?

אינג' יוסף דוריאל , מחבר הספר – על סודות מדינה שלא נכללו בספר

הנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

יום חמישי, ח' אייר תשע"א, 12.5.2011, שעה 18:30,

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הספר החדש יימכר במקום בהנחה מיוחדת

* * *

מרדכי קידר

נישואי תועלת זמניים [ציטוט]

תארו לעצמכם זוג עורכי דין שמתחתנים בשנות השלושים לחייהם, חיי שניהם כבר מסודרים, לשניהם יש משרד, מעמד ומקום מגורים מכובד. הוא בטוח שהיא, אחרי הנישואין, תעבור לגור עמו בביתו, והיא משוכנעת שהוא יעבור לגור עמה בדירת הפאר שלה. מיד בתום החתונה, נכנסים השניים למושב האחורי של המכונית המקושטת של השושבין, הוא מביט במראה ושואל: "לאן?"

היא משיבה: "לדירתי," – והוא: "לביתי."

החבר הנבוך עוצר, בני הזוג מתחילים לריב, אבל כדי להימנע מן הבושה, הם מחליטים לבלות את הלילה הראשון בסוויטה במלון. שניהם מלאים מרירות וכעס, היא מבלה את הלילה בחדר השינה, והוא על הספה בסלון. דבר אחד בטוח: ילדים לא יוצאים מכזו חתונה.

באיסלאם יש כמה סוגי נישואין, בהתאם לכוונות הצדדים ולאפשרויותיהם. אחד הסוגים נקרא "זואג' אלמנפעה" – "נישואי תועלת". מדובר בהסדר, שבו מתחתנים הצדדים זה עם זה לא כדי לקיים חיי זוגיות מסודרים, אלא על מנת להופיע במשפחה ובציבור כנשואים, בשל התועלת הצומחת לכל אחד מהם ממצב זה. סוג אחר של נישואין באיסלאם הוא "זואג' אלמותעה", "נישואי הנאה" זמניים, שמשכם – הקצר בדרך כלל – תלוי בגודל "המוהר", כלומר האתנן. זה בדיוק מה שמתכוונים להשיג הצדדים להסכם בין אש"ף ובין חמאס: תועלת והנאה. לא ילדים. החזות של אחדות והמחמאות על השגתה הם החשובים, אבל לא האחדות עצמה.

כדי להבין מה דחף את אש"ף ואת חמאס להסכם, יש להכיר את הסביבה שבה פועלים שניהם:

מצד אחד, אבו-מאזן מתקדם במהירות עם ההכנות להכרזה על מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, עם שהוא מקבל רוח גבית עזה מאירופה, מכמה עייפי נפש בישראל ואולי אף מהבית הלבן. בקצב זה יהפוך בספטמבר לנשיא מדינה אמיתית, מדינה ככל המדינות. אבל מבחינתו, זה יהיה אסון. כי בזירה הפנימית, הפלסטינית והערבית, הוא יואשם בבגידה, כיוון שוויתר על חיפה ויפו, נטש את הפליטים במחנותיהם בלבנון, סוריה וירדן, ותפר לעצמו מדינה על 22 אחוזים משטח פלסטין עם תקציב ענק בדולר וביורו.

מצב זה מבחינתו הוא בלתי נסבל, כי מדובר בפער גדול, גדול מדי, בין מצבו הבינלאומי המצויין כבר היום, לבין מעמדו המקומי כבוגד. כדי לסתום את פיות מבקריו הגדולים ביותר, אנשי חמאס, הוא זקוק לגיבוי, גם אם ההסכם עלול להביא לזכייה מחודשת של ארגון הטרור האיסלאמיסטי במרבית מושבי המועצה המחוקקת, כפי שכבר אירע בינואר 2006, ואפילו לזכיית חמאס במשרת הנשיאות הנחשקת, בבחירות האמורות להיערך על פי ההסכם בתוך שנה – עדיף לאבו-מאזן להפסיד לחמאס את המדינה, מאשר להיות מוצג כבוגד. דרוש לו להגיע לספטמבר עם שקט תעשייתי בחצרו האחורית, ואת השקט הזה הוא מנסה לקנות בהסכם זה.

מצד שני, חמאס עומדים וצופים בהשתאות כיצד מחבק העולם את אבו-מאזן ומהם הוא מתעלם לחלוטין, למרות שלהם יש בעזה מדינה לכל דבר, עם גבולות, צבא, תעשיית טילים, מערכת משפט, חוק וסדר, כלכלה ובריאות. כולם מדברים עם אבו-מאזן, כולם מכינים לו מדינה, כולם מרפדים לו את חשבונות הבנק, בעוד שאנשי חמאס – נציגו האותנטי, הלגיטימי והמקובל של העם הפלסטיני – אפילו אינם מכותבים לידיעה. הם פוחדים שאש"ף יוכר רשמית כבעל בית על מדינתם, וזה מבחינתם בלתי מקובל לחלוטין. הם, שסבלו שנים של סגר, מצור ורעב, שעמדו איתן בהפצצות ובחיסולים, שהביאו לקעקוע מעמדה של ישראל באמצעות גולדסטון ומשטי שלום, ימסרו עתה לאבו-מאזן – שעודד את אולמרט ליצוק עליהם את העופרת – את מפתחות הרכב?

ההסכם מאפשר להם אפוא לשבת יחד עם אבו-מאזן במושב הקדמי של הרכב, כשברכב יש שני הגאים. הוא מחזיק באחד והם בשני; רגלו על דוושת הדלק, ורגלם על דוושת הבלם.

שלד בארון

ההסכם מדבר על "ממשלת מומחים מוסכמת", והכוונה היא כי חלוקת המשרות הביצועיות, המאפשרות לשרים למנות את "אנשי שלומנו" לעמדות השליטה, הכוח והכסף, תמתין לשלב הבא, ולו רק כדי לדחות את המריבה על חלוקת העוגה. אבל שאלת השאלות היא מי יהיה אחראי על מנגנוני הביטחון, שכן אלה הם מוקדי הכוח האמיתיים, כי ממונה על הביטחון באזור מסוים הופך באמצעות הנשק והרשות להשתמש בו לאדון האמיתי בשטח. הוא קובע מי יפתח עסק, מי ייבא ומי ייצא, מי יתמנה ומי יסולק.

בשלב הראשון יישאר חמאס אחראי על רצועת עזה, ואבו-מאזן יערוך בה ביקור נימוסין לאחר שחמאס יכלאו את פעילי הקבוצות הרדיקליות, כדי להבטיח שהוא גם ייצא מהרצועה בחיים. מנגד, אבו-מאזן יקפיד מאוד שחמאס לא ירימו ראש ביו"ש, וגם מנהיגיהם שישוחררו מהכלא בעקבות ההסכם יחושו היטב במעקב שיוטל עליהם.

אש"ף וחמאס נבדלים זה מזה לא רק באידיאולוגיה אלא – ובעיקר – בסוציולוגיה. הגיל הממוצע של פעילי חמאס ומנהיגיה הוא בין 30 ל-40 שנה, בעוד שהגיל הממוצע של פעילי אש"ף הוא בין 60 ל-70. מדובר בדורות שונים. אש"ף מייצג את דור הנכבה, דור שפוף, שהלך בגלות ומוכן להסתפק גם בדברים חלקיים לפני שיעבור לעולם שכולו טוב. רבים מבניו נולדו בשטח שעליו קמה ישראל ב-48', כמו אבו-מאזן, יליד צפת. הם אינם "אבנאא אלבלד" ("בני העיר") לא ברמאללה ולא בעזה, אלא זרים, לא שייכים למקום. אין להם חמולה מקומית שתתיצב מאחוריהם בכל דבר ועניין, ולכן הם פוליטיקאים. לא מנהיגים. דור הביניים של אש"ף הוא יותר בן המקום (סאאב עריקאת הוא בן יריחו), אבל הם מורמים מעם, לובשי חליפות, עניבות, חפתי זהב ומשקפי שמש, מעשנים סיגרים ונוסעים במכוניות פאר עם חלונות כהים.

חמאס, לעומתם, מחוברים הרבה יותר לאוכלוסיית המקום, ובעיקר לאלה שבמחנות הפליטים, שהושארו בשוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים כבר 63 שנה, שהיו חוטבי עצים ושואבי מים לאפנדים של שכם, רמאללה ועזה. הם אלו שבילו בכלא הישראלי שנים ארוכות, בעיקר בעקבות גבורתם באינתיפאדות, אלה המתגאים בצלקות שעל גופם, ולא בחליפות שאין להם.

אך יש עוד הבדל שאין מדברים עליו, כמו שלד בארון: חמאס מייצגים באופן אותנטי את תושבי רצועת עזה ש-90 אחוזים מהם ממוצא בדווי, בעוד שאש"ף מייצג את תרבות האליטה העירונית, האינטליגנטית והמשכילה, של ערי יו"ש. רבות מהנשים הערביות ביו"ש מתהדרות בשיער גלוי, לבוש מודרני, אופנתי ומחמיא, בעוד שנשות עזה מכוסות בג'לבאב המסתיר את הגזרה, בח'מאר על הראש שלא מותיר שערה אחת ברוח, ורבות מהן אף עוטות כיסוי פנים עבה. אנשי הגדה מסתכלים מגבוה ומרחוק על תושבי הרצועה. לשני האזורים יש תרבות שונה, תפיסת עולם שונה ואפילו דיאלקט שונה. במזה"ת, נישואין בין משפחה בדווית לבין משפחה עירונית אף פעם אינם מבטיחים עתיד טוב.

היחסים בין אש"ף ובין חמאס יהיו כמו היחסים בין אותם עורכי הדין המבלים בסוויטה: חושדים זה בזה, עוקבים זה אחר זה, וכל צד מנסה כל העת לגלות מה מנסה הצד השני לעשות כדי להכניסו למיטה הלא נכונה. חמאס יחשדו כל הזמן שאבו-מאזן מפלרטט עם ארה"ב, אירופה וישראל, ואבו-מאזן יחפש כל העת את מי מנסים פעילי חמאס לגייס בחצר הפנימית שלו.

וההסכם? כבר היינו בסרט הזה. כבר מזמן חדל העולם לספור כמה הסכמים נחתמו בשם ומלכות בין אש"ף וחמאס – הסכמים שכבר החתימה עליהם נעשתה בדיו הנמחקת מאליה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסכם מֶכָּה מפברואר 2007, שנחתם אל מול פני הכעבה, בלחץ פיזי לא מתון של עבדאללה מלך סעודיה. הסכם זה אמור היה להסדיר את יחסיהם של אש"ף וחמאס לאחר שאלה עלו על שרטון בעקבות זכיית חמאס במרבית מושבי הפרלמנט שנה קודם לכן, בינואר 2006, וסירובו של אש"ף להעביר לחמאס סמכויות ומשרות במהלך אותה השנה. ראש הממשלה הפלסטינית, אסמאעיל הנייה, איש חמאס, היה משותק בשל הניתוק עם ישראל, עוינותו של הקוורטט, סירוב ארה"ב של בוש להכיר בחמאס כישות לגיטימית ורתיעתה של אירופה מהזרמת כספים לרשות הנשלטת – לפחות רשמית – על ידי ארגון טרור. ארגוני הטרור לא פורקו, אלימות ברחובות הייתה שֵם המשחק ואי-הסדרים הכספיים היו דבר שבשגרה.

הסכם מכה אמור היה להפנות את המאמצים ליעדים המשותפים: שחרור מהכיבוש הציוני, שחרור ירושלים, קידום שיבת הפליטים, שחרור האסורים וסילוק ההתנחלויות והגדר. הצדדים הסכימו אז על פלורליזם פוליטי, ביטוי יפה ומכובס, שמשמעותו היא הימנעות מהחלטה על הקו הפוליטי והמבצעי שיינקט. הם גם החליטו על עקרון השיתוף המדיני, שמשמעותו החיצונית היא שותפות בקבלת ההחלטות, אך משמעותו המעשית היא שיתוק הדדי של צדדי ההסכם. ממשלת אחדות לאומית היתה אמורה להיות הגשר בין הצדדים, החולייה המחברת את רתמות שני הסוסים, על מנת שימשכו את העגלה הפלסטינית לכיוון אחד ולא ירסקו אותה. ההסכם אכן הביא להקמתה של ממשלת אחדות במארס 2007, אך המחלוקות על הדרך ועל זהות המחליט גרמו לה לקרוס ולהשתלטות חמאס על עזה ביוני אותה שנה, תוך חיסול עשרות מאנשי אש"ף בדם קר.

המחלוקות בין אש"ף ובין חמאס על היעדים ועל השיטות להשגתם קיימות עד היום, וההבדלים בתפיסות העולם לא הצטמצמו לאורך שנות הניתוק, ההאשמות וההשמצות. אנשי חמאס אינם מאמינים לסיסמאות שמפריח אבו-מאזן על כך שלא יוותר על זכויות הפלסטינים. אבל הם מוכנים להיכנס שוב להסכם בלתי מחייב, כהיענות לדרישה הציבורית בעזה וברמאללה לפתור את הסכסוך ולגשר על המחלוקות, בשל המחיר הפוליטי שמשלמים שני הצדדים בגלל הניתוק בין עזה ובין רמאללה.

עם זאת, ולמרות ההסכם, מנגנוני הביטחון של חמאס ובראשם גדודי עז א-דין אלקסאם והכוח המבצע – לעולם לא ייכנעו לאג'נדה של אש"ף, ואילו המנגנונים החמושים של אש"ף אינם חושבים אפילו לרגע לפעול על פי תכתיבים שיגיעו אליהם ממי שמזוהה עם חמאס.

למרות הניסיונות להמעיט מערכה, תמשיך הכפילות השלטונית לפלג את הרשות הפלסטינית, וכאשר יגיע הזמן לחלק את עור הדוב – אולי לאחר ההכרה הבינלאומית (אם אכן תגיע) במדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה – יפרצו המחלוקות אל פני השטח, ושוב ניווכח שהסוציולוגיה בעולם הערבי גוברת על הפוליטיקה.

ורק לשם ההמחשה: מישהו זוכר שפקיסטן ובנגלדש נולדו כמדינה אחת?

המאמר התפרסם ב"ישראל היום" (29.4.2011). ובמגזין "מראה".

* * *

מ. דן: שבעתיים קשים חיי עורך ביידיש

שלום אהוד,

בארצנו, קשים חיי עורך בעברית ושבעתיים קשים חייו ביידיש. נו, הגברת הכועסת – מרת ח.ג. היכתה שוב [חב"ע 637]. לא נותר אלא לצרפה למכתב העיתי ולצוותה עם מזכירת-המערכת המתרגזת ונקבל צוות לענין – הכועסת & המתרגזת...

אינני מתיימר להיות מומחה לשפת היידיש, סה"כ ציטטתי את "הנוסחים הזכורים לי מימי נעוריי" [חב"ע 636]. אמנם הגירסה שהבאתי לא היתה ביידיש תקנית אך למיטב ידיעתי אין כללים מקובלים לכתיב ותחביר ביידיש, אם כי המגמה היא לאמץ את כללי, מה שנקרא, "תקן ייוו"א" (YIVO).

ואכן, שלום אילתי הביא את השיר בנוסח תיקני, על-פי "תקן ייוו"א" , ועל כך יבורך [חב"ע 637].

לעניין ההיגוי, תלוי מהיכן שורשי היידיש שלך – ליטאית, גליצאית או אחרת. לדוגמא: אמור – זאג [ZOG] בהיגוי ליטאי או זוג [ZUG] בהיגוי גליצאי. וכן גם בהיגוי המילה – אין/לא: נישט [NISHT] גליצאי, ניט [NIT] ליטאי, וכדומה.

וקובעת הגברת הכועסת – מרת ח.ג [חב"ע 637]: "מילה עברית כותבים כמו שהיא – פנים – אך הוגים אותה (בגלל הקמץ שתחת הפ"א), כחולם."

לא מדוייק, לדוגמא המילה גַנָב , עד כמה שידוע לי, מבטאים – גאנעב [GANEV]. ומה לעשות שאצלנו, גם על-פי המנגינה, היו הוגים PUNIM ולא PONIM – והבינו שהכוונה פנים ולא תחת...

לא מצאתי שיטה, חוץ מאשר בא"ב פונטי, להעביר את ההיגוי ששרנו בנעוריי אלא כפי שכתבתי, באופן לא תקני.

כמו-כן זכור לי כי המבוגרים – הסוציאליסטים של שכונתי בחיפה, כאשר היו במצב רוח עליז, הצטרפו אלינו הנערים בשורת המחץ: "אַבי דו האָסט אַ ריַיכן טאַטע, זאָג אַז דו האָסט מיר ליב."

מה שמוכיח שגם סוציאליסטים אדוקים ערגו על "חתונה במזג אוויר אביך: אביך יממן את החתונה, אביך יממן את ירח הדבש, אביך ירכוש את הדירה וכו'."

בברכת בריאות טובה ואריכות ימים עם יישר כוח.

מ-דן

(השם המלא והכתובת ידועים למחב"ע)

* * *

"הולכים בלילה"

משירי צבי בן-יוסף ז"ל

במסגרת תוכנית "נחצ'ה בגימל", ברשת גימל,

ביום ד', א' באייר, 4 במאי, בשעה 23:00,

יתארח באולפן המוזיקולוג, חוקר הזמר העברי נחומי הרציון ויגיש שעה משיריו של צבי בן-יוסף שנפל בגוש עציון יומיים לפני הכרזת המדינה. התוכנית מוגשת לקראת יום הזיכרון, לציון 63 שנים לנפילתו של המשורר והמלחין צבי בן-יוסף

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

7. חטיפת אחיה מנחם-שלמה ראב, בטרם נולדה.

עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, אין ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה שבעלה יעסוק בתורה, מקווה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהוא בעל תפישה טובה ושכלו חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זורם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.

בני-משפחה ושכנים באים אל הדסה ומתלוננים בפניה על רוח ההפקרות של בנה:

 "ילד צריך שוט של אב. ילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."

 "אילו רצה יהודה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." היא עונה. "ואיך אוכל עתה למסור לידו את הילד?"

אולם כאשר היא נוכחת לדעת כי בנה-יחידה מוסיף לשוטט בשדות, גוברת חרדתה לבריאותו ולשלומו, והיא נאלצת לשמוע בעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכבר כתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא מסכימה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם יבטיחו לה אחדים מאנשי פתח-תקוה, שהם יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז אינה נרגעת עד שהיא מוצאת מלמד ירושלמי מעולה ושולחת אותו עם הילד לפתח-תקוה, שילמדו שם תורה, ולוקחת על עצמה את משכורתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנישארו בירושלים.

אבל הדבר שמפניו חששה ופחדה מתרחש עד מהרה. לא עוברים ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חוזר בבהלה המלמד שנשלח עם הילד למושבה, ומודיע לה:

 "אישה! לכי וראי מה עולל יהודה לבנך! בקרוב לא ידע הילד לומר תפילת 'אשרי' כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ולאביו לא איכפת כלל שאינו לומד תורה! יהודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

הדסה עוזבת את עסקי מסחרה והולכת לבקש עצה מרבני העיר ומקרובי-משפחתה כיצד להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו אינם יכולים לסייע לה מכיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.

בצר לה מפקידה הדסה את אחד מפועליה הנאמנים על טחנת-הקמח ועל הסוסים המניעים את אבן-הריחיים, לובשת בגדי ערביה, ויורדת לכפר פג'ה, הסמוך לפתח-תקוה. אל באר הכפר באים לעיתים רועי העדרים של המושבה להשקות את עדריהם. היא יושבת שם ימים אחדים ואורבת, אולי יבוא גם בנה-יחידה עם הרועים ועם העדר.

ואמנם, יום אחד הוא קרב ובא, מתנהל בעקבות העדר, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, מקל גדול תחת בית-שחיו, ובחליל עשוי קנה הוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כרועה מנוסה.

היא ממתינה עד שיגש גם הוא אל פי הבאר, וכאשר פונים הרועים איש לעדרו, היא מגלה עצמה לפניו, מלבישה אותו במהירות בגדי נערה ערביה, שמוכנים לכך בתרמילה, מניחה את סנדליו על פי הבאר, ויוצאת איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, אל הרי ירושלים.

כאשר חוזר העדר בערב למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה נרעשת. מיד יוצאים לחפש אחריו, ומגיעים גם לפג'ה, ושם – למרבה חרדתם, הם מגלים על פי הבאר את סנדליו של מנחם-שלמה, אך אותו עצמו אינם מוצאים!

יהודה מבקש שמישהו ירד לתוך הבאר לבדוק, אולי נפל הילד וטבע במימיה? כאשר לא נמצא מתנדב יורד הוא בעצמו. משלשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללה, ושעה ארוכה שוהה במימיה וממשש כל פינה – אך אינו מוצא דבר.

הוא חוקר ודורש אצל ערביי הכפר, ובסופו של דבר מגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג'ה. השיח' מגלה ליהודה כי זה ימים אחדים ראו בכפר אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, והיא ישבה בקירבם ושאלה וחקרה על רועי העדרים של פתח-תקוה ובייחוד על עדרו של חווג'ה יודא ערב (כך כינויו של יהודה ראב בפי הערבים) ועל בנו הנער הרועה.

אותה שעה יודע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה הוא מבקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה מחליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא מכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוכרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זוכר את שליטתה בשפה הערבית, ששגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן הוא מפנה את סוסתו וחזר למושבה, שקוע במחשבות נוגות.

למחרת היום עולה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו בשלום לירושלים.

הערה: את סיפור החטיפה שימר הסופר יצחק ראב, בנו של מנחם-שלמה ראב ונכדו של יהודה ראב, ברומאן האוטוביוגראפי המרתק "עלה ברוח".

המשך יבוא

* * *

הצעת נישואין מרגשת של קוף

לאהוד שלום ושבוע טוב,

בין הקוראות של עיתונך ישנן כמה חסודות שמפריעה להן כתיבתך החופשית. הנה משהו מן העולם הגדול שברא הקדוש ברוך הוא. צרף את זה לעיתון ותקדיש להן במיוחד...

בברכה,

י"ז

[ר' הצרופה " הצעת נישואין מרגשת של קוף"]

* * *

סיניגליה, מנדלסון, מרטוצ'י, בוזוני ובוסי בפילהרמונית

בעקבות תוכנית הקונצרט האחרון שעליו ניצח מהלר

בניו-יורק ב-21 בפברואר 1911

"ב-18 במאי 1944, בעקבות כיבוש איטליה על ידי הגרמנים, פלשו קלגסים נאציים לביתו של המלחין היהודי לאונה סיניגליה בעיר טורינו. הוא נעצר על מנת לצרפו, יחד עם בני משפחה, למשלוח מיידי של יהודים מגורשים לעבודת פרך ולהשמדה. סיניגליה בן ה-75 התמוטט בעת המעצר ומת מהתקף לב. בנסיבות טראגיות אלה תמה פרשת חייו של אחד המוסיקאים האהובים והידועים באיטליה באותם ימים."

עד כאן לשון התוכנייה של קונצרט מוצאי השבת האחרונה בהיכל התרבות הגווע, שבאופן סמלי נפתח, ערב לפני ערב יום השואה, ביצירה קצרה, מלאה שמחת חיים, עממיות וצהלות – "מהומות קיוג'ה" של סיניגליה, בניצוחו של האיטלקי, שהיה נהדר אף הוא ומלא אנרגיה לאורך כל הקונצרט – ג'נרנדראה נוזֶדָה.

הסימפוניה מ' 4, האיטלקית, של מנדלסון, סיימה את החלק הראשון של הקונצרט ועליה אין מה להכביר מילים. התזמורת ניגנה למופת. היצירה היפהפייה היא בת אלמוות. אבל חלק מהקהל הנלהב, שלא חש כנראה אמון רב לגבי חלקו השני של הערב, הצביע ברגליו ולא שב אחרי ההפסקה.

הפסנתרן הגרמני גרהרד אופיץ פתח את החלק השני בקונצ'רטו מס' 2 בסי במול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 66, של המלחין האיטלקי ג'וזפה מרטוצ'י (1856-1909). נגינתו היתה בוטחת, עזת ביטוי, סוחפת, והמנצח והתזמורת כאחד חברו להגיש עימו מופע קסמים במשך שלושת רבעי השעה. גלי מחיאות הכפיים לא פסקו, פעם ועוד פעם, אף-על-פי שאופיץ לא ניגן שום הדרן. הקושי העיקרי היה נעוץ בכך שלגבי מרבית הקהל זו היתה פעם ראשונה בחייהם ששמעו את היצירה, שצליליה אינם קלים, אינם פופולאריים, ואינם מתנגנים בזיכרון כמו למשל ה"איטלקית" של מנדלסון. כך שהיה משהו מן ההצצה מבחוץ בהאזנה ליצירה מצויינת זו, שבה מרטוצ'י, שהיה לא רק מלחין ומנצח אלא גם פסנתרן שניגן במו ידיו את יצירתו – העניק לו את ההובלה ואת הדגשים וגם את הסיום. צריך כנראה להאזין עוד פעמים אחדות ליצירה כדי ליהנות ממנה, מתוך כך שאנחנו נהיה יותר מודעים לה.

"שיר ערש אלגי", כעשר דקות, של פרוצ'ו בוזוני (1868-1924) התאים לאווירה הכללית שבה התזמורת, במלאת לה 75 שנים (נולדנו באותה שנה, 1936) מאבדת את עצמה לדעת (אנחנו לא), ואלה הקונצרטים האחרונים של העונה האחרונה בהיכל אודיטוריום מאן – בעל האקוסטיקה המופלאה – בטרם יעלו על רצפתו הבולדוזרים של היזמים ולוקחי האחוזים על הוצאות ההרס ו"השיפוץ" – וישמידו אותה. כבר היינו מעדיפים שחולדאי יואשם בלקיחת שוחד, ורק שלא נתן את ידו להרס המיבנה החשוב ביותר של תל-אביב עירו. זה לא מתבן ישן בחולדה, רון. זו שכיית חמדה מוגנת בעלת ערך בינלאומי – שאתם דורסים אותה ברגל גסה ובנפש אטומה!

היצירה האחרונה בערב, של מרקו אנריקו בוסי (1861-1925) "אינטרמצו בעקבות גולדוני לתזמורת כלי קשת, אופ' 127 משנת 1905 – נשמעה מיותרת ומשעממת, השעה כבר היתה אחת-עשרה וחצי בלילה, והקהל המשיך להצביע ברגליו, ונאנח לרווחה לאחר שהסתיימה (20 דקות שהתמשכו על פני כ-25 דקות).

זו כנראה השנה האחרונה שאנחנו נהיה מנויי הפילהרמונית. אין לנו שום כוונה לנדוד עימה להיכל בוכמן-מהטה באוניברסיטה למשך עשר השנים הבאות! נדמה לנו שגם למרבית הקהל היושב בהיכל, רובו נשים קשישות, אין שום אפשרות סבירה להגיע במכונית למגרש החנייה באוניברסיטה. אבל ככה זה כשמתאבדים. לא חושבים על התוצאות.

* * *

צוותא מגישה: שני אירועים מרגשים וחד-פעמיים במסגרת צוותרבות

"אור בשולי הענן"

לאה גולדברג מזוית אישית

אמנים מתחומים שונים אך קרובים, מפגישים את הקהל עם לאה גולדברג האישית שלהם. מופע שירה מוסיקלי שכולו אהבה ליוצרת גדולה במלאת 100 שנה להולדתה. רעיון, עריכה, ניהול מוסיקלי ועיבודים: ניב קאופמן. משתתפים: קרולינה, חנה מרון, אגי משעול, אולה שור סלקטר, יונית שקד גולן, ניב קאופמן, גלעד אפרת

יום שלישי 31.5.11 בשעה 20:30, כרטיס מוזל ב-95 ₪

* * *

בנימינה, חדרה, פרדס חנה, כרכור

התוכנית תכלול ממיטב יצירותיהם של ילידי ארץ "בנימינה חדרה פרדס חנה כרכור". בין השאר: שירים מקומיים ומפתיעים של שלמה גרוניך, שירים קלאסיים כמו "אגדת דשא", "יליד הארץ" ו"נערת רוק" בעיבודים ובביצועים חדשים. שירים נפלאים וחדשים כמו "בצעירותי" של שלום חנוך. לחנים חדשים של חנן יובל ורמי הראל. קטעי שירה וספרות נבחרים כמו גם דברי סאטירה על מקום ועל זמן.

משתתפים: שלמה גרוניך, אריאל הירשפלד, חנן יובל, אלברט עמר, דני קרמן, יהודה אטלס, דביר בנדק, דליק ווליניץ, אדם הורוביץ, מיי פיינגולד, שירה יובל, ורד רגב, עינת ארונשטיין. עורך: דני הורוביץ

ניהול מוסיקלי, עיבודים ופסנתר: רמי הראל. קונטרבס: גלעד אפרת. תופים: איתן איצקוביץ

יום רביעי, 1.6.11 בשעה 20:30

כרטיס מוזל ב-100 שקל. לפרטים ולהזמנת כרטיסים מראש, קופת צוותא בטלפון: 03-6950156/7.

לקבלת הנחות לשני המופעים יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר"

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כל פעם שערביי ארץ-ישראל, זה העם המלאכותי הקרוי "פלסטינים", עומדים בפני סיכוי להגיע להישג פוליטי שייטיב עימם, הם יורים לעצמם כדור ברגל ונסוגים לאחור אצל מצבם העלוב וחסר העתיד. או-טו-טו המערב המטומטם ועימו עצרת או"ם המוסלמית בחלקה הגדול עמדו להכיר בהם כ"מדינה" – וכבר הם נתקפים פיק-ברכיים יחד עם עווית נוספת של שנאת ישראל – ומכניסים תחת כנפיהם את "מדינת" הטרור של החמאס בעזה, ובכך מבטיחים לעצמם הרס גמור של ההכרה בהם כ"מדינה"! – עוד כמה שחיטות של משפחות שלמות, עוד כמה רציחות של ילדים באוטובוסים צהובים – ואז אפילו הסכל היושב בבית הלבן כבר מבין את האבסורד שבקבלת החמאס כשותף מדיני לגיטימי ואת הסכנה שהחמאס ישתלט בבחירות "דמוקרטיות" גם על הגדה המערבית, שאז ישראל תצטרך לכונן שם מישטר ברזל כדי להגן על לב הארץ מפני הנשק תלול-המסלול של החמאס.

סלאם פיאד, תקוות ארה"ב והמתונים בישראל – או-טו-טו כבר מחוץ לממשלת הרשות. תיאום ביטחוני – יתקיים עם שליחי השטן! כסף אמריקאי, אם ימשיך לזרום – לא לטובת ערביי ארץ-ישראל יוקדש אלא כתוספת לאמצעי הטרור נגד אזרחי ישראל ולשחיתות החמאס!

אתה הבנת את זה, אובמה? – זה המזרח התיכון! – וגם עילוי אמריקאי שנולד בהונלולו יכול סוף-סוף לתפוש זאת!

* אישה תל-אביבית משכילה: "א-פרופו לונדון, אותי לא עניינה החתונה המלכותית המגוחכת ומי תפר את השמלות הלבנות לדוכסית החדשה מקמברידג' קייט מידלטון ולאחות הצעירה שלה, שיותר יפה ממנה, פיפה מידלטון. זה בשביל הפלבאים. מה שאותי מעניין הוא כמה חליפות מלוכלכות הביאה איתה שרה נתניהו למלון בלונדון לשם ניקוי יבש על חשבוננו! אני מאמינה לְמה שכתוב בעיתונים!"

* בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921, מלאו 90 שנה להתקפת הערבים על פתח-תקווה. [ר' גיליון 638]. ב-1 במאי 1921 מלאו 90 שנה לרצח הסופר יוסף חיים ברנר בידי ערבים בין פרדסי יפו. על המאורע הראשון כתב את היריעה ההיסטורית הרחבה ביותר עד כה – אהוד בן עזר בספרו "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא,שומר המושבה", 1993; על ברנר והערבים כתב אהוד בן עזר בספרו "ברנר והערבים", 2001; ואף שהוא הבקיא ביותר בשני הנושאים הללו, איש לא הזמין אותו לדבר עליהם – למה? ככה. כי הוא סופר נידח!

* אלכס פישמן: "מצרים, כפי שהיכרנו עד המהפכה האזרחית, הולכת ומתפוררת. קשה להאמין, אבל אחרי עשרות שנים של מישטר ריכוזי, חזק, ארץ הנילוס לא הולכת לדמוקרטיה, גם לא לאיסלאמיזציה, אלא גולשת במדרון חלקלק לעבר האנרכיה. אין היום באמת שלטון במצרים. הממשלה האזרחית חלשה, תלויה כל-כולה בהנהגה הצבאית, ואילו ההנהגה הצבאית נגררת אחרי רצון הרחוב. הזנב מכשכש בכלב.

"להתפוררות המישטר במצרים יש עוד השלכות מיידיות, אפילו חמורות יותר מבחינתה של ישראל. בחצר האחורית שלנו, במידבר סיני, צומחת לה עוד סומאליה, עוד סודאן, עוד ארץ הפקר. כל המצורעים של העולם הערבי – אל-קאעידה, ג'יהאד עולמי, אחים מוסלמים – מצאו שם מקלט. השבטים הבדואים בסיני, הנמצאים כבר שנים בתהליך של הקצנה דתית, מנהלים משם דו-שיח אלים ומנסים לסחוט את השלטון המרכזי החלש במצרים. כאשר המימשל המצרי לא נענה, הם פוגעים באתרי תיירות בסיני או מפוצצים את צינור הגז לישראל ולירדן – שתי נקודות התורפה של השלטונות המצריים בסיני. חמאס, בהשוואה לכנופיות הבדואים הללו, הוא ארגון מסודר וממושמע. זו אגב הסיבה שנאסר על ישראלים להיכנס לסיני. כבר לא מדובר בהתרעה ספציפית: כל המצב במצרים, כולל בקהיר, השתנה ללא היכר. אין משטרה אפקטיבית ברחובות, אין מנגנוני ביטחון פנים עם שיניים, והצבא – אדיש." ["המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", 29.4.11].

תזכורת: כל הדברים האלה אמרנו אנחנו והזהרנו למן הימים הראשונים של "המהפכה", כאשר הרבה אנשים צהלו מסביבנו, ובתקשורת, על נפלאותיה של המהפכה הדמוקראטית, והם לא הבינו כלל מה מתרחש לנגד עיניהם! עכשיו, פיצוצי קו צינור הגז ממצרים לישראל בסיני, ופתיחת מעבר רפיח ממצרים לטרור הפלסטיני, הם שני מסמרים עקורים, ולא ראשונים, בדרך למיטוט הסכם השלום של ישראל עם מצרים ה"חדשה".

* ואצלנו, מדברי סייד קשוע, אחד מחמשת המועמדים לפרס ספיר, פליטוניסט וסופר עברי-ישראלי-ערבי מוכשר המנגן, כמו ברבאבה, על מיתר אחד בלבד – מיתר היותו מיעוט בישראל:

"והנה עכשיו, בין אם תצלח המהפכה [במדינות ערב] או תיכשל, אנחנו, העם [הערבים בישראל, בטירה] שיושב מול אל-ג'זירה, מרגישים עוגמת נפש ונחותים כשאנו משווים את עצמנו לעמים הערביים שיוצאים לרחובות ומבקשים שוויון, גם כשהם נטבחים על ידי השליטים. האם אותה השוואה שהכתיבה לנו המדינה ["תביטו סביב ותגידו תודה"], ופעם הצליחה להשקיט את נפשותינו, אינה מתחילה לגרום לנו להרגיש פחדנים, עלובים ומוגי לב נוכח השתיקה אל מול מדיניות הממשלה?" ["מוסף הארץ", 29.4.11].

* מי אומר שיש רעב במצרים? אוכלים שם מצויין! המהפכה אוכלת את בניה!

* נשנוש לא-מחייב בליל שישי. פרוסות של חלת ויז'ניץ [יש להם דוכן גדול בשוק האיכרים בנמל תל-אביב] אפוייה היטב, ממש שחומה מבחוץ והקרום פריך [וֵל דאן] אבל הבפנוכו הלבן רך – עם מריחות של גבינת קוטג' "תנובה" 5% ונגיעות של סילאן, דבש תמרים "כנרת" כהה [אפשר גם דבש רגיל או מרקחת תות-שדה שבישלה המסתורית או מרמלדת אשכוליות אדומות שרקחו הגרמנים מזיכרון], מה יש להגיד כשאין מה לומר? – מתאים במיוחד לחולי סוכרת, ולאנשים שמנים עם לחץ דם גבוה!

כמה טוב שאפשר להתפנק בישראל גם כאשר הכול מסביב בוער ומתפרק! אבל חכו ליום ה"נכבה" ב-15 במאי – אנחנו עדיין במלחמה! ויש הדואגים ללבותה שוב ושוב כדי שגם ערביי ישראל ייהנו מן החופש כמו אחיהם המאושרים במצרים!

* היכונו! היכונו! היכונו! – לחגיגת ההוצאה להורג של נשיא מצרים חוסני מובאראכ בכיכר א-תחריר! מיד לאחר שיתיזו את ראש הרשע רוצח עמו, ויזרום דמו ברחובות – תחל תקופה נפלאה של שפע כלכלי, דמוקרטיה וחופש במצרים! לטקס יבואו גם תלייני החמאס מעזה, אם משהו ישתבש ויהיה צורך בעזרה לעריפתו. והחשוב ביותר – מעתה לא יהיו יותר חורים בגרביים של אזרחי מצרים! – כי הם יחזרו לפסוע יחפים, חופשיים ורעבים, ובעקביהם גם ידרסו, בכוונה או בלי כוונה, את השלום עם ישראל.

* * *

ערב השקה לקובץ השירים החדש של

יערה בן-דוד

"סוס טרויאני מבטן התודעה"

 בהוצאת כרמל

יתקיים ביום א' 15.5.11 ב"תולעת ספרים",

כיכר רבין 9 תל אביב.

קבלת פנים ב-19.30, התחלת הערב ב-20.00 בדיוק

משתתפים:

מירון איזקסון, פרופ' חגית הלפרין, ישראל כרמל, רות נצר,

פרופ' רחל פרנקל-מדן, מזל קאופמן, אשר רייך, ציפי שחרור

ביצוע שירים מולחנים של המשוררת:

ורד וולקוביץ (זמרה) וריבי וולקוביץ (נגינה)

יוגש כיבוד קל

* * *

 הסרט הזה כבר הסתובב בעבר ברשת אך הוא כל כך טוב

שלא יזיק להפיצו שוב http://www.youtube.com/watch?v=MhtJxC6NwFw

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,183 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל