חדשות בן עזר

הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 640

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באייר תשע"א, 5 במאי 2011

עם צרופות: 1-2. הברון רוטשילד עם איכרי פ"ת, ועם רעייתו אדלידה בזכרון – 1914.

3. אסתר כבת 3 ויהודה אביה, 1897 לערך.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: וְלֹא תְהֵא לַמָּוֶת מֶמְשָלָה. // ג. האו האו: רצח ללא משפט (חירטט – אורי הייטנר). // אורי הייטנר: תמצית הטיעון הפלשתינאי.// עמוס גלבוע: מה צריכה להיות המדיניות הישראלית בסוגייה הפלסטינית? [ציטוט]. // יהודה דרורי: בין-לאדן היה בן-חסות של פקיסטן. // משה כהן: הנדון: סיבה למסיבה. // 10 שירים מאת אילן בושם, מאי 2011.

ד"ר יובל ברנדשטטר: מה אתה חושב שיקרה?

אלי מייזליש: האיש שכתב מכתבים.

רות ירדני כץ: 1. צ'ראלי צאפלין. 2. מה עושים עם 38 מיליון שקלים בשנה?

פרופ' סטיבן פלאוט: על אונס וגזענות [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: תשבצמניה.

מתי דוד: הסכם הפיוס הפלסטיני, תרגיל מבריק של הונאה.

יוסף אורן: ברדיצ'בסקי – סופר מקורי ומהפכן רב-תחומי.

עוז אלמוג: כשהאלימות היא דָחְקה והסוציומט גיבור-תרבות.

ד"ר ישראל בר-ניר: האם צפויה שואה שנייה? [ציטוט].

מוטי הרכבי: חיסול בן לאדן – התקשורת האמריקאית, חגיגה מסביב לשעון.

"התחייה" של מאהלר בהיכל התרבות הגווע.

חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך.

אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב,

חלק ראשון: יהודה אביה, 8. אביה והברונית.

ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

וְלֹא תְהֵא לַמָּוֶת מֶמְשָלָה

"וְלֹא תִהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָלָה.

אֶחָד יִהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶר גּוּפָם עֶרְיָה

וְהַגֶּבֶר אֲשֶר בָּרוּחַ הוּא וּבַיָּרֵחַ שֶמִּיָּם;

..וְרִשְעוּת פָּרִיצִים תַּחְדֹּר-תַּעַבְרֵם;

בְּקוּעִים סְדוּקִים לֹא יִהְיוּ מַפָּלָה;

וְלֹא תִהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָלָה."

(דילן תומאס: "ולא תהיה למוות ממשלה", תרגום: אברהם יבין)

וְלֹא תְהֵא לַמָּוֶת מֶמְשָלָה,

גַם אִם שָנִים רַבּוֹת יִשְפֹּךְ חֲרוֹן-אֵש

בַּסּוֹף לֹא יִמָּלֵט גַּם הוּא מֵעֹנֶש

הַבּוֹר הַנֶּהֱפָךְ לְמַכְשֵלָה

לְאֵלֶּה שֶכָּרוּהוּ כְּמִין שַחַת

לִשְלַל חַפִּים מֵחֵטְא פְּגוּעֵי טֵרוֹר

שֶנִּקְמָתָם מַכָּה בְּיָד קִשַּחַת

אֶת מִי שֶהֶאֱכִיל אוֹתָם מָרוֹר.

גַּם הוּא, קַבְּלַן הָרֶצַח הָאָיֹם,

הַסִּיטוֹנִי וְהַשְּטָנִי, יָדַעְנוּ

שֶיִּתָּפֵס בַּכַּף בְּבוֹא הַיּוֹם

בִּגְבוּל אַפְגָּנִיסְטָן אוֹ פָּקִיסְטָן. הוּא,

שֶאָץ לִקְטֹל בְּיָד קַלָּה עַל הֶדֶק

רַבִּים בְּכָל אֲתַר וְטֵרִיטוֹרְיָה

תֻגְמַל עַתָּה מִבּוּמֶרַנְג-הַצֶּדֶק

בִּגְזַר-דִּינָה הַחַד שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה.

וְלֹא תְהֵא לַמָּוֶת מֶמְשָלָה,

עַל אַף אַלְפֵי קָרְבְּנוֹתָיו שֶל רֶשַע

חֲמוּם-מוֹחִין וּצְמֵא-חֻרְבָּן-וּפֶשַע

בַּסּוֹף תָּמִיד סוֹפֶגֶת אֶת שֶלָּהּ

גַּם הַחֲמַקְמַקָּה בַּמִּפְלָצוֹת:

אַיְכְמָן, סָאדָאם, וְכָךְ יְהֵא גַם הַלְאָה

דִין אַחְמָדִינִגָ'אד וְדִין נַסְרַאלְלַהּ

וְיּוֹם בָּהִיר יַשְׂכִּילוּ לַמַצּוֹת

בְּנֵי-אוֹר אֶת חֶשְבּוֹנָם הַלֹּא נִמְנָע

עִם כָּל אוֹתָם בְּנֵי-חֹשֶךְ שֶעֲדַיִן

יוֹרִים טִילִים עִם דָּם עַל הַיָּדַיִם

עַל אוֹטוֹבּוּס שֶל תַּלְמִידִים הַנָּע

לְפִי תֻמּוֹ, אוֹ מְשַסְּפִים גְּרוֹנָהּ

שֶל מִשְפָּחָה בְּאִיתָמָר, אוֹ טֶרֶף

טוֹרְפִים בְּאֶזְרָחִים תְּמִימִים בְּלִי הֶרֶף

וּבוֹחֲשִים שָנִים בְּמַדְמֵנָה

שֶל הֲסָתוֹת גִּ'יהָאד בַּמִּסְגָּדִים,

בַּמַּאדְרָסוֹת, בַּשּוּק וְעַל כָּל שַעַל

יוֹצְקִים, בִּמְקוֹם תְּשוּקַת-שָלוֹם, אֶת רַעַל-

הַמַּשְׂטֵמָה בְּנֶפֶש יְלָדִים

בּעוֹד עַמָּם נָמֵק בְּבַעֲרוּת,

בְּעֹנִי, בְּמַתַּן מִסְתּוֹר כְּפוּי-פַּחַד

תַּחַת קוֹרַת-גַּגּוֹ הַמְּאָרַחַת

בְּעַל-כָּרְחוֹ אֶת נֶפֶץ הַ"בָּארוּד"

שֶל מְשַגְּרֵי "קָאסָאם" וּ"גְרָאד" וְכָל

הַנֶּחְבָּאִים מֵרֹב שִפְעוֹת עֹז-רוּחַ

מֵאֲחוֹרָיו שֶל קִיר-מָגֵן בָּטוּחַ

שֶל שָׂב, אִשָּה וָיֶלֶד צְפוּיֵי-שְכוֹל.

וְלֹא תְהֵא לַמָּוֶת מֶמְשָלָה,

לֹא לִטְוַח-זְמַן בִּלְתִּי-מֻגְבָּל וְאֹרֶךְ-

יָמִים בּוֹ מְגַמְגֵּם עוֹלָם תְּקוּף מֹרֶךְ

וְאִימְפּוֹטֶנְצְיָה, שֶמִּזְּמַן הִשְלָה

(עוֹד בִּימֵי צֶ'מְבֶּרְלִין וּמִינְכֶן) אֶת עַצְמוֹ

שֶהַטְמָנַת הָרֹאש בַּחוֹל תְּרוּפָה בְּדוּקָה הִיא

לְפִיּוּסָם שֶל כָּל צֶאֱצָאָיו שֶל קַיִן

וְגַם כַּיּוֹם רֻבּוֹ סָבוּר כָּךְ, בְּעָצְמוֹ

עֵינָיו מֵרְאוֹת אֶת הִתְפַּשְּטוּת אוֹתָן גְּרוּרוֹת

טֵרוֹר מַמְאִיר וְאוֹנְקוֹלוֹגִי, אִם בְּעַדֶן

אוֹ בִּלְבָנוֹן וְעַזָּה וּכְנֻפְיוֹת בִּן לַאדֶן

וְעַד הַיּוֹם עוֹד לֹא לָמַד דָּבָר, לַמְרוֹת

שוֹאַת אֵירוֹפָּה, בָּהּ הוֹכִיחַ הַשָּטָן

שֶתּחִלָּתָהּ שֶל כָּל שְׂרֵפָה הוּא גֵץ קָטָן.

* * *

ג. האו האו

רצח ללא משפט

בתוך חגיגות האופוריה ואורגיית הזקפה הלאומנית בארה"ב ובישראל, כדאי לעצור רגע ולחשוב.

מה באמת קרה שם, בפקיסטן?

היה כאן פשע מלחמה – רצח ללא משפט של בן לאדן. האיש לא נפל בשבי, לא נאסר על פי דין ובעיקר – לא הועמד למשפט צדק. ארה"ב נהגה שוב, כדרכה, כגנגסטרית של העולם, כמעצמה פיראטית, הפורעת כל חוק, המצפצפת על כל כללי המשפט הבינלאומי, הנסמכת על כוחה הגרעיני כדי להטיל אימה ופחד על העולם.

היה כאן מעשה תוקפנות נגד פקיסטן – פגיעה גסה ושחצנית בריבונותה. ארה"ב, הביריון של העולם, מרשה לעצמה לשלוח את צבאה למדינה אחרת ולעשות בה ככל העולה על רוחה.

ומה פשעו ילדיו של בן לאדן שנרצחו אף הם? האם גם אובמה יכריז שהוא חש "מכה קלה בכנף" כששמע על רצח הילדים?

ארה"ב מתפארת בפעולה כירורגית נקייה, ומתעלמת מעשרות אלפי קורבנות הטבח באפגניסטן – אזרחים נשים וטף, שנרצחו בידי ארה"ב בעשור האחרון, בציד האכזרי אחרי בן לאדן. היא גם מתעלמת מאלפי החיילים האמריקאים, רובם בני המעמדות הנמוכים, בשר התותחים של מעצמת העל, שהועלו קורבן על מזבח תאוות הנקם.

ומה הלאה? מה תשיג ארה"ב מרצח בן-לאדן? היא תעמיק את מעגל הדמים האינסופי. האם אובמה יוכל לרחוץ בניקיון כפיו לנוכח אלפי ההרוגים, התוצאה הישירה של מעשהו הנפשע? הרי גם אירועי 11 בספטמבר לא היו במקרה. לא סתם קמו בוקר אחד אנשים ויצאו להתאבד. הרי היה זה ביטוי לייאוש הנורא של מיליארדי מוסלמים בעולם, הנאנקים תחת הדיכוי של ארה"ב ובנות בריתה, ובראשן ישראל. האם אובמה לא העלה על דעתו לעצור רגע, לחשוב, לחפש דרך אחרת – דרך השלום, דרך הפיוס, הפסקת הכיבוש והדיכוי? כמה אלפי אנשים עוד ימותו על מזבח קמפיין הבחירות של אובמה?

פיו של אובמה הפיק הצהרות שלום יפות, בעוד ידיו המשיכו במעשי ההרג והחמס. כמה פאתטי נראה היום פרס נובל שניתן לו, כמו לפושעי מלחמה אחרים בעבר, דוגמת בגין, רבין ופרס. אובמה, שרק לפני שנתיים היה התקווה הגדולה של האנושות הנאורה, עושה כל מאמץ להוכיח, לקראת הבחירות, שהוא יותר בוש מבוש, ששלו יותר גדול.

ואצלנו – מיד התגובה הפבלובית. בעיני מנהיגי ישראל ערבי טוב הוא ערבי מת. מנהיגי ישראל התחרו ביניהם מי יתלהם ביתר גסות, בתחרות הגזענית של הריקוד על הדם. פרס, ביבי, ליברמן וכמובן ראשי ה"אופוזיציה", שהנם לאומנים גזענים לא פחות מממשלת ליברמן. כל כך לא מפתיע...

הפעם בכלל נפלה להם מתנה משמיים. ההודעה על הרצח נפלה ביום השואה – היום שהפך ליום נאומי ההתלהמות הלאומנית, יום ההתקרבנות וההתחסדות, של מי שמשתמשים בציניות בשואה כדי להצדיק את פשעי המלחמה של ישראל, ובראשם את שואת הנכבה, וכדי להטיף לשנאת האחר. הם לא יכלו לייחל למתנת חג יפה יותר, מפשע המלחמה האמריקאי.

(חירטט – אורי הייטנר)

* * *

אורי הייטנר

תמצית הטיעון הפלשתינאי

בראיון לאל-ג'זירה, לרגל חתימת הסכם הפיוס בין הרש"פ לחמאס, הבהיר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי חמאס, שאירגונו לעולם לא יכיר במדינת ישראל ובזכותה להתקיים, מאחר ופלשתין היא חלק מן ההקדש המוסלמי. "אי אפשר לדרוש מאף פלשתינאי," אמר א-זהאר, "לוותר על זכותו על פלשתין, ומצד שני להסכים לזכותם של הפולנים, האתיופים והפלשמורה."

לקחי אוסלו וערפאת מחייבים אותנו להיות קשובים יותר לדברים שמנהיגי הפלשתינאים אומרים בערבית לבני עמם, מאשר לדברים שהם אומרים באנגלית ובעברית לעולם ולישראל. דבריו של א-זהאר חשובים מאוד, מאחר והוא היטיב לתמצת את הרעיון הפלשתינאי כולו על רגל אחת. משפט קצר אחד, מבהיר את מהות הסכסוך הישראלי ערבי, מסביר את הסיבה האחת והיחידה לכל המלחמות ואת הסיבה האחת והיחידה לכך שהשלום המיוחל בינינו לבין הפלשתינאים טרם הגיע וכנראה שלא יגיע בקדנציה שלנו.

הסכסוך אינו על מיקומו של הגבול, ולכן אין כל משמעות לשאלת מיקומו של הגבול לסיכוי לסיים את הסכסוך, לקרב את הסכסוך לסופו, להתקדם לשלום. שאלת מיקום הגבול רלוונטית לשאלות מדיניות, ביטחוניות, דמוגרפיות, יחסי חוץ וכו', אבל היא אינה מעלה ואינה מורידה כהוא זה בכל הנוגע לסיכוי לשלום.

הסכסוך נובע מהתנגדותם של הפלשתינאים לנוכחות יהודית בארץ-ישראל ובוודאי לריבונות יהודית בארץ-ישראל. זאת הסיבה לכך שהפלשתינאים (עוד לפני שהם שמעו שהם פלשתינאים) התנפלו על היישוב היהודי לראשונה כבר ב-1920, זאת הסיבה לכל המלחמות, זאת הסיבה לכך שהם דחו כל פשרה, מוועדת פיל (1937) ועד הצעות אולמרט, זאת הסיבה לכך שהם עומדים על טענת "זכות" השיבה שנועדה להביא קץ לקיומה של המדינה היהודית. בעיניהם, ארץ-ישראל היא הקדש מוסלמי ואין בה דריסת רגל למי שאינם מוסלמים.

מעניין לא פחות חלקו השני של המשפט, בנוגע לפולנים ולאתיופים. מרכיב מרכזי בשיח הפלשתינאי הוא הטיעון הזה. אחמד טיבי, לדוגמה, מרבה לכנות את היהודים בישראל "מהגרים" (אגב, לא נעים להודות, אבל קראתי ושמעתי לא פעם ישראלים יהודים המבטאים את הטיעון הגזעני אודות "המהגר ממולדביה", אביגדור ליברמן). מה משמעות הדברים?

משמעות אחת, היא שעל היהודים לחזור לפולין, לאתיופיה וכו'. אגב, יש לי בעייה – לאן לחזור? לפולין או לבוקובינה? או אולי להתפצל?

כדאי שנבחין גם במשמעות השנייה של הדברים. הוא לא דיבר על יהודים מפולין ומאתיופיה, אלא על "פולנים" ו"אתיופים", ולא בכדי. האתוס הפלשתינאי אינו מכיר בעצם קיומו של העם היהודי. מבחינתם היהדות היא דת, לא לאום. יש לכך משמעות עמוקה – אם קיים לאום יהודי, הרי שזכותו להגדרה עצמית שלו היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור, כמו של כל עם ועם. איך ניתן להסביר את שלילת זכות קיומה של המדינה היהודית? באמצעות כפירה בעצם קיומו של העם היהודי.

בסיס המערכה לדה-לגיטיציה של מדינת ישראל, זכות קיומה וזכותה להגנה עצמית, הוא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית. מסיבה זו, אין כל הבדל בין אנטי-ציונות לאנטישמיות, גם כאשר היא נשמעת מפיהם של יהודים. מי שטוען שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, אינו טוען לסתירה בין מדינת לאום צרפתית ודמוקרטיה ואינו רואה בעייה בקיומה של מדינה בריטית ודמוקרטית. הסתירה, כביכול, היא רק כאשר מדובר במדינת הלאום של העם היהודי. למה?

אחרי דבריו בערבית של מחמוד א-זהאר, התראיין ג'יבריל רג'וב בעברית (ב"קול ישראל"), וכשנשאל על דברי א-זהאר הוא המליץ לנו: "חבר'ה, אל תתייחסו לשטויות האלה."

אחרי 18 השנים האחרונות – למי הייתם מאמינים?

אהוד: ערביי ארץ-ישראל לא התנפלו בפעם הראשונה על היהודים בארץ-ישראל ב-1920. יש הרבה דוגמאות קודמות למן ראשיתה של העלייה הראשונה וגם הרבה לפניה.

* * *

עמוס גלבוע

מה צריכה להיות המדיניות הישראלית

בסוגייה הפלסטינית?

מה צריכה להיות, לדעתי, המדיניות הישראלית בסוגיה הפלסטינית, מול הפיוס האפשרי בין החמאס לאבו-מאזן, ונוכח היעד של אבו מאזן להביא בעצרת האו"ם, בספטמבר, להחלטה חד צדדית המכירה במדינה פלסטינית בקווי 1967 שבירתה בירושלים?

נקודות המוצא לגיבוש המדיניות צריכות להיות אלו:

ראשית, יימשך הקרע הבסיסי בין החמאס ורצועת עזה לבין הרשות הפלסטינית שביהודה ושומרון: קרע אידיאולוגי, חברתי ושלטוני שקשה מאוד לגישור. החמאס ימשיך להיות בעל הבית והשליט היחידי ברצועה, עם כל המערך הצבאי והביטחוני שלו; הוא לא ישנה את עקרונותיו שבבסיסם עומדת השמדת ישראל ודרך ההתנגדות האלימה. הוא ישתדל כמובן "להתנהג יפה," אולי אפילו ייצא בהצהרות יפות, מאחזות עיניים, על מנת לשבות את לב מדינות אירופה וכמה ישראלים. הוא גם יתאמץ לשמור על שקט בטחוני מול ישראל. הוא ייתן לאבו מאזן לשחק את המשחק שלו לקראת ספטמבר. מה עוד, והחמאס עצמו אינו מתנגד להחלטה חד צדדית בעצרת על מדינה בגבולות 67', כי מבחינתו זהו שלב ביניים מצויין לקראת השלבים הבאים של הרזיית מדינת ישראל עד כדי מחיקתה הסופית.

שנית, אבו מאזן אינו מעוניין בשום הסדר קבע סופי עם ישראל שיחייבו לוויתורים מהותיים, ובראשם ויתור על מה שהפלסטינים קוראים "זכות השיבה" ועל הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. את הוויתורים המהותיים הפלסטינים תמיד השאירו רק לישראל. הוא יודע להנחיל ל"מעריציו" הישראלים את האשלייה והתקווה שהכול באשמת ממשלת ישראל, ואילו היתה מוותרת עוד קצת, ובונה פחות, כי אז הסדר הקבע היה מוכן לחתימה.

שלישית, מדובר בנישואי נוחות לא קתוליים, בין החמאס לאבו-מאזן, כשכל אחד מהם "משחק" את משחקו, ועתיד היחסים הממשיים ביניהם רווי קשיים ומשברים. דבר אחד נראה לי כאמור, בסבירות מאוד גבוהה: למיטה הם לא יכנסו! להתגרש?– אפשרות של כל רגע.

מול זה המדיניות הישראלית צריכה להישען , לדעתי, בראש ובראשונה על הבנה עם מימשל אובמה סביב "המשחק" הפלסטיני וסיכוניו במסגרת הכוללת של אירועי האיזור. בבסיסה של הבנה זאת חייבת ישראל, לדעתי, לתת לאובמה את התחמושת הטובה ביותר, שגם תחשוף את "המשחק" של אבו מאזן, גם תשקף את מהות הקונצנזוס הישראלי (למעט כמובן שוליו מימין ומשמאל), וגם תענה על התפיסות האמריקאיות בנוגע לעקרונות הפתרון.

התחמושת הזו צריכה להיות טיוטה להחלטת העצרת של האו"מ בספטמבר, שתגיד, בניסוח כזה או אחר:

הפתרון הסופי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יהיה מבוסס על שתי מדינות לשני העמים: מדינת לאום לעם הפלסטיני ומדינת לאום לעם היהודי, היא מדינת ישראל; הגבול בין שתי המדינות יתבסס על קווי שביתת הנשק של 1967, עם שינויים והתאמות הנדרשים לצרכי ביטחון ודמוגרפיה, וחילופי שטחים; ירושלים תהווה את בירת שתי המדינות; בעיית הפליטים הפלסטינים והיהודים מ-1948, תיפתר על בסיס הסכמה הדדית בין שתי המדינות ופיצויים בינלאומיים.

ישראל צריכה לשכנע את אובמה ומימשלו לצאת בנוסחה מאוזנת כזו כאלטרנטיבה להצעה הפלסטינית החד-צדדית. זאת צריכה להיות מוצגת כ"יוזמת אובמה". ביבי לבד לא יוכל לעשות זאת. אין לו אומץ. עם "קדימה" בממשלה – ייתכן שכן. הסיכוי שכמעט כל המדינות הדמוקרטיות בעולם, המקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, יצביעו בעד הצעה מהסוג הזה הוא גבוה. ואבו מאזן? בואו נראה אותו!

בפעם השנייה, אחרי הפעם הראשונה של קמפ-דיוויד ב-2000, הגיע הזמן לחשוף בפומבי, בפורום בינלאומי, את הפרצוף האמיתי החייכני של אבו מאזן.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 4.5.11

* * *

יהודה דרורי

בין-לאדן היה בן-חסות של פקיסטן

לפני כ-6 שנים בביקורי בבירה וושינגטון, שוחחתי עם אישיות בכירה (בדימוס) ממערכת המודיעין של ארה"ב (למדנו פעם באותה פקולטה באוניברסיטה), לאחר שניסינו לפתור את כל בעיות הביטחון בעולם הגדול, יצא לנו לשוחח על מאבקה של ארה"ב בטרור.

אמרתי לו שידוע הדבר, שאוסמה בין-לאדן מסתתר בפקיסטן ומוזר בעיני איך ארה"ב לא מצליחה להגיע אליו.

הוא אמר לי בפשטות: "הפקיסטנים מגינים עליו ומסתירים אותו כי הוא משמש להם כקלף מיקוח ביחסיהם עם ארה"ב בכלל ובסיוע צבאי בפרט," ולבסוף הוסיף: "אנחנו בפקיסטן למנוע שם מהפכה איסלמית שתיתן לטרור נשק גרעיני."

למדתי ממנו שבמשך כמה שנים לאחר 9/11 – הפקיסטנים היו שולחים את היחידות המיוחדות של ארה"ב ואת חיל האוויר האמריקאי למרדפי שוא עקרים ולהפצצות ללא תכלית בהרי פקיסטן, עד שמישהו בפנטגון או ב-CIA סוף סוף קלט שרק ניתוק מוחלט בין הצבא האמריקאי בפקיסטן ועוזריו הפקיסטנים, והקמת יחידה מיוחדת מחוץ לפקיסטן שתפעל לחסל את בין-לאדן, יש לה סיכוי להצליח.

עכשיו מסתבר שבין-לאדן אכן הוחזק על-ידי פקיסטן במבנה מבוצר מיוחד שהוקם במיוחד עבורו על-ידי צבא פקיסטן. הוא היה בלב עיר צבאית של המרינס הפקיסטני, כך שנבצר היה מארה"ב לבצע פעולה נגדו ללא פגיעה חמורה בצבא הפקיסטני וביוקרתו – וכמובן... בממשלת פקיסטן.

לאור פעולת החיסול, נראה שמישהו בפקיסטן "נרדם בשמירה", (או הורדם על-ידי כמות כסף גדולה) כך שהכוח הקטן יחסית, שבא לפקיסטן מאפגניסטן באותו ערב, ביצע את הפעולה במהירות והסתלק תוך מיספר דקות, בטרם התעוררו מפקדי הצבא שבסביבה – בעצם בטרם ידע מישהו במערכת הביטחון, בצבא או בממשלת פקיסטן מה בעצם קרה.

לפי תגובת פקיסטן, בחודשים הקרובים נוכל גם להבין אם האמריקאים "סידרו" את מארחיהם הפקיסטנים, או שהפקיסטנים מכרו במחיר גבוה את בין-לאדן לאובמה מפני שזה היה זקוק למשהו רציני שיציל אותו מהידרדרות במעמדו הפוליטי.

ייתכן ולעולם לא נדע פרטים על מי בדיוק חוסל במיתחם ואיך. גם לא נדע אם מצאו שם שלל מודיעיני גדול. מה שברור כיום הוא, שהמקום היה מנותק מכל מערכת תקשורת שהיא ולפיכך לא שימש כמטה לפעילות הטרור.

לפיכך אסור לאובמה ולארה"ב לאבד פרופורציות ולחשוב שפתרו את בעיית טרור של אל-קאידה. מטות הפעילויות של אל-קאידה עבר מזמן מערבה לאזור המפרץ הפרסי. מפקיסטן לאפגניסטן ולעיראק, המטות של אל-קאידה פעילים חיים וקיימים והעולם עוד יאכל מרורים מהטרור של המערכת שהקים אוסמה בין-לאדן, שלא להזכיר פעולות נקם שעוד תבאנה.

* * *

משה כהן: הנדון: סיבה למסיבה

מכובדי,

יש לאומות העולם סיבה טובה לחגוג את חיסולו של רב המרצחים אוסאמה בן לאדן. לנו פחות. ישראל מאויימת לא רק על ידי אירגוני טרור אלא גם ובעיקר על ידי מדינות טרור, כגון איראן, סוריה, עזה, הרשות הפלסטינית. ולמרבה הצער אומות העולם לא רק שאינן נלחמות בהן אלא מקיימות איתן יחסים, תומכות בהן ופורסות שטיח אדום לרגלי מנהיגיהן, לרבות נשיא איראן. רצח של אזרחים ישראליים אינו מטריד את אומות העולם ואינו מחייב התמודדות.

בינינו, אינני רואה את האתגר הגדול וההישג הגדול בכך שמעצמת על מצליחה לחסל קומץ טרוריסטים, בשעה שאינה מוכנה להתמודד עם מדינות טרור.

לכן אינני יוצא מגדרי לחגוג ולצהול. כמות החומר בנדון ששופכת התקשורת שלנו חורגת מכל פרופורציה. שישו בני מעיי שחוסיין אובאמה שיפר את סיכוייו לחזור ולהיבחר לנשיא.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

כל המבקש לתמוך ב"חדשות בן עזר" מוזמן להשמין, סליחה – מושמן להזמין לפחות עותק אחד – וככה לתמוך בהמשך דיווחיו של העורך על המסעדות שבהן הוא אוכל כל עוד אינו רימה ותולעה.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

10 שירים מאת אילן בושם

מאי 2011

המשורר

מְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ

לִדְלוֹת אֶת מֵיטָב

כְּזָבוֹ.

זקנים בבית קפה

צָחֲקוּ צָחֲקוּ צָחֲקוּ

אַחֲרוֹנִים

סוף דבר

לזכר מ.ב.

הַסַּרְטָן אָכַל בָּהּ בְּכָל פֶּה

מִכָּל הַבָּא לַיָּד

היא

חָתְמָה צִפִּיוֹתָיו

בִּנְשִׁיקָה עַל שְׂפָתָיו

שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.

אמוק

לֹא עוֹצֵר

מִסְתַּעֵר

עָמֹק

עָמֹק.

בָּא מִמֶּנָּה מְרֻצֶּה

מְקַנֵּחַ בְּקָפֶה.

מלצרית

מְנַסֶּה לְהִתָּפֵס –

אֲפִלּוּ לֹא זִיז

(אֵין עַל מָה לְטַפֵּס)

כְּלוּם לֹא מֵזִיז...

כְּשֶׁהָאִישׁ תּוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ

הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בָּא.

שֵׁשׁ דַּקּוֹת לְעֵרֶךְ

לוֹקֵחַ לִי לְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה.

אַחַר כָּךְ אֲנִי חוֹזֵר

לַמְּצִיאוּת.

זמן המשורר

כָּל דָּבָר מַגִּיעַ בְּעִתּוֹ לְעֵטוֹ

אֲפִלּוּ אִם לְאִטּוֹ

* * *

מה אתה חושב שיקרה?

ציטוט: "אהוד בן עזר: 'למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!'"

והשאלה היא, מי שואל את ישראל? במיוחד כאשר היא כבר הסכימה למדינה ערבית מזויינת, לא אחת אלא שתיים.

שאלה רטורית. לא ישאלו אלא יעשו, ויראו מה קורה.

מה אתה חושב שיקרה?

ד"ר יובל ברנדשטטר

אהוד: מה שיקרה הוא מצב בלתי-נסבל לגבי ישראל, ולכן שלום לא יהיה, אלא מלחמה עוד יותר קשה, כאשר לב המדינה, גוש דן, יהיה במצב של יישובי עוטף עזה כיום. ואז הרבה גברות תל-אביביות נאורות המצדדות במדינת פלסטין – תדרושנה להפציץ ולמחוק ערים ערביות.

* * *

אלי מייזליש

האיש שכתב מכתבים

כמו בכל שעת צהריים, נכנסו בני הזוג פסח אל ה"וולוו" הישנה והטובה שלהם אל הסיבוב היומי.

מיום שעזבו את רמת-גן ועברו אל המושב הגלילי, סיגל הזוג פסח סגנון חיים חדש. לא עוד ריצה בכל בוקר למכולת, לעשות את הסנדוויצ'ים ולנסוע אל המסגריה ליד הבורסה. הילדים כבר עזבו את הבית, המסגריה כבר נמכרה, ובגרושים שנשארו אחרי מכירת הדירה, קנו משק בגליל שלמעשה אינו פועל. רק כל הירק מסביב עשה את שלו. שלווה. את זה חיפשו 70 שנה, והנה סוף סוף; דשא סביב לבית יש? יש. חורשה קטנה עד לכביש יש? יש. יער אורנים על ההרים סביב יש? יש. עצי פרי מכל שפע הארץ בחצר יש? יש. אז מה צריך עוד הבן-אדם? רק דואר. משה פסח היה חולה מכתבים. בכל לילה עד חצות היה כותב ששה שבעה ואולי עשרה מכתבים. עכשיו, בכפר, עבר לכתיבה לשעת בוקר.

"מוישה," הייתה צועקת אשתו מהמרפסת שם ישבה וקראה ספר, "אל מי אתה כותב כל בוקר מכתבים?"

ומוישה היה עונה, "מה איכפת לך, אני שואל אותך איזה ספר את קוראת? אני רוצה לכתוב מכתב לשימון פרס, מה איכפת לך?"

"אל שימון פרס אתה כותב? מה יש לך עם שימון פרס?"

"נו, עוד פעם את מתחילה, תשבי שם ותקראי בספר שלך."

"נו טוב, אז לא איכפת לי."

וככה הם נוסעים אל מרכז הכפר, שם על הקיר עם תיבות הדואר, המינימרקט ועוד כמה חנויות של גלידה או תיקוני מכסחות. מוישה יצא מהוולוו ומשלשל את מכתביו לתיבה האדומה ומוציא מהתא שלו שישה או שבעה מכתבים וחוזר לאוטו. הוא מתיישב ומתחיל לפתוח את המעטפות. אשתו חנה שואלת אותו: "ולי אין שום דבר? אפילו לא מהבנק?"

"לא," אומר מוישה. פותח מעטפה, מעיין, מקמט, מתעצבן, מחייך, צוחק וצוחק.

"מה אתה צוחק?" היא מקניטה.

"מה אני צוחק, תראי איך הכנסתי לו אז גם את תצחקי."

"למי הכנסת?"

"מה זאת אומרת למי, לשימון פרס. מה הוא חושב ששכחתי אותו. אצלי הוא עוד ישלם ביוקר."

"אני לא מאמינה ששימון פרס כותב לך," היא ממשיכה להקניט.

"את לא מאמינה, הנה תראי בכתב ידו וחתימה שמעון פרס נשיא המדינה."

פסח הזקן מקפל את המכתב ומכניס לכיס. שידע לו. עם פסח לא מתחילים ואם מתחילים אז גומרים לא טוב. הזהרתי אותו שעם פסח הוא לא יגמור טוב. זה היה עוד שהיה שר החוץ ורצה להיות גם ראש ממשלה.

עוד מעט הם יזוזו עם הוולוו ויסעו אל בית ההארחה בקיבוץ השכן ויאכלו כמו בכל יום צהריים עם קבוצת הדיאט. אלה שלא אוכלים כל דבר וכל שרץ, רק דיאט. בלי חזיר ובלי כל הדרעק המטוגן בשמן. אפילו בשבת. בבית חנה לא מבשלת ולא קונה כלום. מה שיש יש. לא מעניין אותה יותר. יש גבינה חצי אחוז? אז היא אוכלת חצי פרוסה וחצי פרוסת עגבניה וזהו. כוס נס קפה נטול לקינוח. אולי ביס מהעוגיות שהבן הביא לפני שבוע. אחרי שחלתה, מקפיד מוישה לקנות גם במינימרקט מעט ירקות. פירות יש בשפע בחצר, ולחם חי אחד, פרוס, שנמצא בפריזר הריק. כשהגיעו לקיבוץ ישבו ליד השולחן הקבוע מצד שמאל הנשקף אל הכינרת וסיפרו ביניהם חוויות ילדות מהטיול השנתי לגליל. כל החיים חלמו על הגליל והנה יש להם גליל כל יום ולא מפסיקים לספר.

כשהמגישה הביאה את מרק הירקות, הוא טעם ואמר "חרא של מרק. אני כבר יודע לבשל טוב יותר מזה." וחשב אולי כדאי באמת להתחיל לבשל מרק ירקות בבית ולהגיע לאכול רק את המנה העיקרית. עד שחנה גמרה את המרק הוא שוב הוציא מכיסו את המכתב של פרס וקרא וחייך ללא הפסקה. ואז חנה שוב מתחילה, "למה אני אף פעם לא מקבלת מכתבים ורק אתה?"

"אמרתי לך, אם תכתבי מכתבים לאנשים הם יענו לך. הנה שימון פרס ענה לי."

"למה שאני אכתוב לו מכתב, וכי מה יש לי איתו?"

"אני יודע, אולי תכתבי לחנה זמר."

"או שאתה גולם או שאתה סתם אידיוט, אתה לא יודע כי חנה זמר נפטרה?"

"אז תכתבי לעיתון לאישה שאת קונה, חסר למי לכתוב? תכתבי לבררבה וולטרס."

"מי זאת הברברה הזו, אתה מכיר אותה? היא מהפולניות שלך?"

"אז אם את לא יודעת מי זו ברברה וולטרס אז תכתבי למחותן שלך, זה משריד מהקיבוץ, לבן שלך שהתחתן עם הבת שלו, לכלה שלך, לנכדים שלך, לראש הממשלה לחברי כנסת, לחיים גבתי, לחיים יבין חסר למי לכתוב? אני כותב לכולם כל יום."

"אתה שוב מדבר על המתים, אתה לא יודע שחיים גבתי כבר מת מזמן?"

"אוי אוי חנה'לה, עזבי אותי מהמתים כבר, תכתבי אז לחיים משה, מה איכפת לי."

ואז כשעברה דקת דומייה ושני הפרצופים יחד בני 150 מתבוננים על הכחול בכינרת שרבץ למטה, ופני הקשישים נכמרו על עברם, שבר מוישה את השתיקה והחל למולל כמה מילות חיבה בלי לוותר על הנקמה הקטנה של ההקנטה: "לכי לחדר ותראי במגירות, מה תמצאי שם? גרביים? הרי יש אלפי מכתבים. עכשיו את נזכרת? עכשיו אחרי 70 שנה? מה קרה לך חנהל'ה? את לא רואה בכל לילה שאני יושב וכותב וכותב וכותב עד חצות?"

"חשבתי כי אתה כותב איזה ספר שירים אז שתקתי."

"ולמה חשבת כי אני כותב ספר שירים?"

"מפני שבכל פעם אתה אומר איזה מילה חדשה שאני לא מכירה אותה."

"איזו מילה חדשה אמרתי היום?"

"היום. דווקא היום? אבל כבר אמרת לי כי מה שמאפיין את אנשי השמאל זה שהם דוגמטיים."

"אז מה כאן השירה חנהל'ה? זה סתם השמעת דעה."

"אבל אף פעם לא אמרת מאפיין מאפיין מאפיין אני יודעת מה זה? אני יודעת מה דגמטיים? אני יודעת מה זה דגמטיים? נו שוין, זה לא דגמטיים זה דוגמטיים וזה לא חשוב אבל מה זה שייך לשירה. נו סתם. אבל מצאתי את המכתב מ'הארץ', שכתבו לך כי 'השיר שלך התקבל בברכה...' אבל הוא לא... הוא לא... אני לא זוכרת את המילה אבל הם לא רצו אותו, אז חשבתי כי אתה כותב ספר שירים בשקט, בלילות עד חצות."

היתה דממה, חנה אכלה בשקט ובדבקות את קציצות ההודו-דיאט ברוטב עגבניות, ולא שמה לב כי מוישה שוב הוציא מהכיס וקרא במכתב וחייך... וחייך...

* * *

רות ירדני כץ

1. צ'ראלי צאפלין: "הייתי ונשארתי ליצן –

מה שממקם אותי מעל כל הפוליטיקאים."

בימים אלה חברת "יס" החליטה לענג אותנו בהקרנה חוזרת של סרטיו של צ'ארלי צ'פלין ואני לא ויתרתי וראיתי עוד פעם את יצירותיו הבלתי-נשכחות של איש שבורך בכשרונות-על והביא לעולם כולו הרבה צחוק, דמע, אנושיות, מחאה, ציניות ואהבה. בסרטיו באו לידי ביטוי כישרונותיו כתסריטאי, כשחקן, צלם, קומפוזיטור, מנצח, זמר, מאפר ומה לא. הוא הכול לבד. הוא הלחין את המוסיקה לרוב סרטיו.

צ'אפלין הוכתר כגאון, מגדולי היוצרים של אמנות הקולנוע. ההתעניינות שלי בצ'פלין החלה לפני שנים רבות כאשר ראיתי את סרטו: "הילד", The Kid – הוא כל-כך הרשים אותי שבני חיפש ומצא את הפוסטר המפורסם שמקשט את דלת חדר עבודתי כששני הכוכבים, הילד (ג'קי קוגן, בזכות סרט זה הפך לשחקן מפורסם), וצ'אפלין מאמצו, יושבים על סף דירתם.

את סרטיו ראיתי יותר מפעם אחת ואותי רובם לא הצחיקו, ברובם בכיתי. ילדיי ובן-זוגי התגלגלו מצחוק. בסרט "הקרקס" ישנה סצינה שחוזרת על עצמה מספר פעמים ומצחיקה מאוד. בקרקס יש חמור ואותו חמור כל פעם שהוא רואה את צ'אפלין-הליצן-נווד הוא רודף אחריו.

כשהתחלתי להתעניין בצ'פלין (ברצינות) מצאתי ספר של א.ב. יפה, בחנות יד-שנייה, שכותרתו: "צ'ראלי צ'אפלין חייו ויצירתו", הוצאת ספריית הפועלים, 1953. יפה כתב ביוגרפיה שדרשה ממנו עבודת מחקר מעמיקה והוא מביא בפנינו את קורות חייו מהפן הרוחני, החברתי והאמנותי. מתייחס לתולדות הראי-נוע, והסרט המדבר. יפה מספר לנו שכאשר צ'פלין זכה לפירסוום עולמי נכתבו עליו הרבה ביוגרפיות וזיכרונות של אלה שחיו איתו ולצידו (מיי ריבס אהובתו במשך כמה חודשים) מזכירו, נהגו ועוד שנפרדו ממנו או שהוא התפטר מהם ומתוך קנאה וטינה התמקדו דווקא בחייו הפרטיים ולא בהישגיו המדהימים. רבים גרמו לו לעוול כי מה שעניין אותם היה לספק רכילות מרושעת, והמציאו דברים שלא היו. הציגו אותו כאדם מרושע, קמצן, נגוע בשיגעון גדלות, לא ישר, ועוד.

הסרטים הגדולים של צ'אפלין: הילד, אורות הבמה, מיסייה ורדו, הדיקטטור הגדול, זמנים מודרנים, אורות הכרך, הקרקס, הבהלה לזהב, האשה מפריז, הנווד.

בסרטיו צ'אפלין כיבד את האדם. הוא מעולם לא לעג לעני וגם לא לחלש. הוא תמיד גילה אהדה לחלכאים והנדכאים. וכך כותב לנו יפה: "...יצירתו היא בעצם המנון לחיים. ב'אורות הכרך' וב'אורות הבמה' מופיע צ'אפלין בתפקיד של סומך-נופלים ורופא חולים, הוא מחזיר לזולת את האמונה בחיים, את רצון החיים, את האמונה באושר. סרטיו הטראגיים ביותר הם אופטימיים ביסודם."

ילדותו של צ'אפלין היתה דרמה אחת גדולה. אביו, שהיה זמר מפורסם בלונדון בשנות השמונים של המאה ה-19, עזב את הבית לאחר שצ'רלי נולד. הילד הקטן שמר על אימו שלימדה אותו לשיר ולשחק. אימו לא עמדה בלחץ החיים והתמוטטה נפשית ואושפזה בבית חולים לחולי נפש. אביו התמכר לאלכוהול וסיים את חייו בעוני וביאוש. בספרו האוטוביאוגרפי צ'אפלין מספר שלא היה לחם בבית, ואחיו סידני הלך לבתי תמחוי של צדקה כדי לקבל קערת מרק ולחם חסד. הוא לא יכול היה להתלוות לאחיו כי היה להם זוג-נעליים אחד. עוד הוא מספר שיום-יום הוא נאבק עם הרעב והפחד מפני המחר, המחר מאוד הפחיד אותו. הוא ואחיו עסקו בעבודות שונות ומזדמנות כדי לשרוד. את הקריירה האמנותית שלו החל בגיל צעיר מאוד והוא מספר שבזכות אימו הוא הפך לפנטומימאי. מגיל שש הוא כבר הופיע ובגיל עשר הופיע על במות מיוזיק הול בלונדון.

את ילדותו הקשה בפרבר הלונדוני הוא לא שכח כל חייו, והירבה לספר על העוני, הרעב, הקור והפחד. כאשר הפך לאיש מפורסם ועשיר הוא לא התבלבל ויחסו למותרות ולכסף לא שינו אותו. הוא לא שכח לרגע מנין בא.

האם צ'אפלין היה יהודי? שאלה זו נשאלה הרבה פעמים והוא עצמו נשאל, הוא לא הכחיש אבל גם לא אישר. הוא טען שמוצאו אירי וצועני. הנה סיפור שמביא לנו יפה. "מיי ריבס מספרת מעשה שהיה. בשעת טיולנו ניגשה אלינו אשה באה בימים, נושמת בכבדות מרוב בהילות והתרגשות. 'הנכון הדבר, מר צ'אפלין, כי הנך יהודי?' – 'כן, גבירתי.' הייתי מופתעת, ושאלתיו אחרי כן: 'הרי הנך טוען תמיד שאינך יהודי, צ'ארלי. למה אמרת עתה את ההיפך מזה?' – 'לא רציתי להדאיב את הגברת הקשישה הזאת. דומה היה לי כי גאולתה תלויה בתשובתי...'"

רבים החליטו שהוא יהודי כמו "בג'ואיש יוניברסאל אנסיקלופדי", שם הוא מתועד כיהודי. מערכת האינצקלופדיה שלחה לו הגהות על הערך שנכתב עליו כדי שיתקן פרטים ביוגרפיים. הוא לא הכחיש את יהדותו.

לא פעם הוא הותקף בפומבי על ידי אנטישמים עד כדי ביטול ביקור בהונגריה לאחר שעיתון מקומי אנטישמי תקף אותו בגסות. גם אחרי שסרטו "הדיקטטור הגדול" יצא לאקרנים הגרמנים אסרו על הצגתו.

האם צ'אפלין היה יהודי? כנראה שלא. ידוע שאביו היה ממוצא נוצרי קתולי. על אימו לא מצאתי פרטים מזהים על מוצאה. היו שמועות ורכילויות.

למרות הצלחתו האדירה כקומיקאי, עוד כתר לו זכה כ"מלך הקומדיה" אי-אפשר להתעלם מהטראגיות של רוב סרטיו. הוא עצמו היתה דמות טראגית בחייו הפרטיים, וחייו הפרטיים היו סוערים ביותר. ידידים קרובים מספרים "שהוא היה האיש העצוב והבודד ביותר שהכרתי מעודי," (ת. בורק).

ועוד סיפרו מקרוביו, כפי שמביא לנו א.ב. יפה בספרו: "היה נתון למצבי רוח קיצוניים, חסר שיווי משקל, מסתגר בדיכאונו ומסרב לראות את פני ידידיו הטובים ביותר או מתייפח כילד ומספר על פחדו מפני המוות..."

ועוד אמירה של צ'אפלין: "החיים הם קומדיה בצילום מרחוק, וטרגדיה בצילום מקרוב."

אהוד: היכרתי במשך שנים רבות את א.ב. יפה, שהיה איש ספרות מובהק, עורך המוסף לספרות של "על המשמר", פעיל באגודת הסופרים וכתב ספרים רבים על יצירות ואישים מהספרות העברית והעולמית. קומת הקרקע בביתו היתה מרתף גדול גדוש ספרים רבים ושם היה שולחן עבודתו. טור שבועי של ביקורת ספר חדש היה לי במשך שנים במוסף שערך. הוא היה פתוח לכל כותב חדש ופירסם רבים מאלה שלימים נעשו עמודי התווך של הספרות העברית. טוב שהזכרת אותו.

2. מה עושים עם 38 מיליון שקלים בשנה?

העיתון "כלכליסט" מספר ששכרו השנתי של יו"ר חברת "סאמיט", חברת נדל"ן, מר זוהר לוי, הוא 38 מיליון שקלים לשנה, וזה אחרי שהוא ויתר על מחצית שכרו. ממש מחמם את הלב. צדיק. מאמי. נשמה טובה.

עצמתי עיניים, הנחתי את רגליי על השולחן, את ידיי סביב ראשי והתחלתי לפנטז. נניח שאני משתכרת סכום אסטרונומי של 38 מיליון שקלים לשנה. מה אני עושה?

קניתי דירה רחבת ידיים במגדל יוקרה שעלותה עשרה מיליון שקל. עכשיו צריך לעצב ולמלא אותה. שכרתי מעצב פנים ואמרתי לו מה אני רוצה. חדר טלוויזיה ומוסיקה, חדר כושר, חדר לביליארד ופינג-פונג, חדר אוכל שבו אוכל לארח בקלי קלות סביב השולחן 15 אורחים. שהסלון יקושט בציורים של מיטב הציירים העכשווים, בפסלים, בשטיחים פרסיים, כלי כסף, פורצלן וחדר שינה בסגנון המלכה ויקטוריה.העלות: חמישה מיליון שקלים, כולל שכר המעצב.

אוטו חדש. בחרתי במרצדס שחורה מפני ששחור זה שיק. עלותה: מיליון שקלים בלבד. שכרתי שלוש עוזרות בית. אחת משבע בבוקר עד ארבע, השנייה מארבע עד חצות, השלישית מחצות עד שמונה בבוקר, שתהיה שעת חפיפה. גם שף ונהג צמוד. כמה זה עלה לי? חצי מיליון לשנה.

מהשף שלי ביקשתי כי לארוחות עם חבריי וידידיי או ארוחות עם אנשי עסקים שיזמין הכול מחוץ-לארץ. בשרים משובחים, פירות-ים ודגים טריים ישר מהים לשולחן. נקניקים וגבינות, יינות ואלכוהול. שלא יחסוך ולא יתקמצן. עוד חצי מיליון שקלים לשנה.

נשארו לי עוד כמה מיליונים אז קניתי שני בתים לילדיי. יש לנו רק שניים, 8 מיליון שקלים. לכל נכד, (יש לנו ארבעה – הקטן בן שבועיים והגדולה בת-11) נתתי 100 אלף שקלים כדמי-כיס שיקנו במבה, ביסלי, ג'ינסים וטי-שרטים הכי-הכי, מחשב ניייד, טלפון נייד עם הרבה משחקים שלא ישתעממו באוטו, בהפסקות בבית-הספר ובין חוג לחוג.

המרפסות שמקיפות את הדירה שלי מראות לי בדיוק מה קורה למטה, ואני רואה אנשי קשי-יום שבקושי גומרים את החודש ואומרת לעצמי: "כמה מסכנים, איזה חסרי מזל, איפה הם ואיפה אני," ומבקשת מהשף שיפנק אותי במרטיני עם דובדבן.

אני עושה חשבון כמה עלה הכול עד לרגע זה ומגלה שנשארו לי עוד כמה מיליוני שקלים. מה אני עושה איתם? חשבתי וחשבתי והחלטתי לקרוא לכל יועצי החברה שאני עומדת בראשה ולבקש את עזרתם.

אחד היועצים אמר לי: "כמו שאת יודעת הזמן רץ, ושנה טסה לה ועוד 38 מיליון שקלים ייכנסו לחשבון שלך. חמש שנים ויש לך 190 מיליון! הצעתי היא שתיבני מיגדלים לשמיים ושלא תסתכלי למטה, כי מה שקורה למטה זה לא-מי-יודע מה נעים, וזה גם לא עניין שלך."

פקחתי את עיניי, הורדתי את רגליי מהשולחן, התמתחתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי רופאה שובתת שמספרת שהיא עובדת יום ולילה ומשכורתה החודשית כ-8,000 שקלים.

שכרו של מנכ"ל "אל-על", אליעזר שקדי, הוא רק 16.8 מיליון לשנה.

* * *

פרופ' סטיבן פלאוט

על אונס וגזענות

[יהודה דרורי שלח לנו את המאמר. איננו ערֵבים למקור]

עד כמה שהדבר ישמע הזוי בעיניכם, סטודנטית במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשם טל ניצן, כתבה לפני זמן מה תיזה לתואר מאסטר, תיזה האומרת במסקנתה, כי העובדה שבכל מלחמות ישראל, חיילים יהודים לא אנסו נשים ערביות, מלמדת שהישראלים/היהודים – הם פשוט גזענים...

מסתבר שהפרופסור שהינחה את התיזה הזו והדריך את הסטודנטית הזו בהמצאת התיאוריה הזו היה לא אחר מאשר איש השמאל הקיצוני, פרופסור לסוציולוגיה, אייל בן ארי, שלאחרונה הושעה על-ידי האוניברסיטה לשנתיים ללא תשלום שכר בגין תלונות של סטודנטיות על אונס ומעשים מגונים...

אף אחת מהמתלוננות לא היתה ערביה, מה שמכניס את הפרופסור הלא מכובד הזה – לפי עצם התיזה של תלמידתו – לקטגוריה של גזען...

נזכרתי בסיפור הזה מפני שדווח בתקשורת לאחרונה, שחייליו של קדאפי קיבלו ממנו מנות ויאגרה עם הוראה לאנוס ככל שיוכלו את נשות האופוזיציה בלוב. אנחנו בוודאי ניווכח שכל החיילים האלא יהיו נאורים ולא יקראו גזעניים כי למדנו מפרופ' בן ארי ותלמידתו, כי רק מי שנמנע מלאנוס נשים ערביות הוא גזען.

מה שגם מזכיר לי סיפור מ-1954 על מחלקת חיילים מצרית ברצועת עזה אשר נעלמה ממפקדיה למיספר שעות. כשחזרו, מפקד המחלקה העמיד אותם בשורה ושאל את הראשון:

"איפה היית?"

החייל ענה מיד, "התאמנתי על פטמה באיך לאנוס בחורות ישראליות."

הוא פנה לחייל השני וקיבל את אותה התשובה וגם מהבא אחריו, והבא אחריו.

לבסוף אמר: "כל החיילים שהתאמנו באונס על פטמה – צעד אחד קדימה."

כל השורה צעדה כאחד קדימה למעט אחד.

"ומה איתך?" שאג המפקד

"אני הייתי פטמה," השיב החייל בביישנות.

תמהני אם הסטודנטית שכתבה את התזה המטופשת היתה פטמה.

* * *

תקוה וינשטוק

תשבצמניה

זה השיגעון של המדינה – התשבצים למיניהם. הם ממכרים לא פחות מהטלביזיה, פופולאריים לא פחות מהבלוגים, הם אינם אליטיסטים כשחמט, ושווים לכל נפש. באשר תפנה – סביבך תשבצמניה. בתחנת האוטובוס, בתוך האוטובוס, ברכבת, בתור לדואר. בכל רגע המתנה, גברים, ובמיוחד נשים, מכל הגילים שולפים עיתון ועט ומתחילים למלא משבצות. לחלקם זו ודאי הזדמנות נדירה לכתוב ביד. מי אוחז עדיין בעט או בעיפרון בדור האינטרנט?

תשבצים הם סיפור ישן. גם אני התמכרתי להם בנעוריי. ליבי רטט בסיפוק עצמי כשפיצחתי את כתב החידה – הנה הצלחתי! יש לי ידע! אבל אם לא עלה בידי לחבר בין הקצוות לא ידעתי מנוח. כל היום ובכל מקום הלמו בראשי המלים החסרות, כאלו כל חיי תלויים בהן. ואף על פי כן במשך שנים המשכתי להיכנס באובססיביות לכל תשבץ מזדמן, להתענג ולהתענות.

אבל מה שהיה בשעתו שעשוע צנוע בעיקר לצעירים, המריא כיום, מאז פריחת החינמונים – ממש למרומים. "ישראל היום" מפרסם עמוד-שניים של תשבצים ליום. "ישראל פוסט" הזערורי מקדיש זוג עמודים לארבעה סוגי תשבצים. "מעריב" ו"ידיעות" פתחו אף הם במתקפת תשבצים. גם "הארץ" שוב אינו חושב לפחיתות כבוד לפרסם תשבץ, אמנם רק בערב שבת. לעומת זאת מציע "העיתון לאנשים חושבים" (חושבים במובן פוליטי מאוד מסויים) יומיום סודוקו, תשבץ יפני. בסופי שבוע מככבים במוספים תשבצי ענק על דפים שלמים וחוברות של תשבצים בלבד. מי שמצטייד בכמה עיתונים ופותר את שלל תשבציהם כבר שריין לעצמו תעסוקה מלאה לשבת ואף לימים אחדים אחריה.

לא יאומן כיצד מצליחים התשבצאים המקצוענים כיורם הרועה ודקל בנו וראובת ניצן (סו"ס ממציא תשבצים בעל שם נשיי...) ודומיהם להפיק יום יום, שנה אחר שנה, תשבצים ותשחצים ממוחם הקודח. שלא לדבר על חוברות התשבצים בקיוסקים ועל תשבצי השבועונים, הירחונים ושאר פרסומים. שום חוברת לא תעיז להופיע כיום ערומה מתשבץ. יש תשבץ – החוברת כבר מסודרת. וטרם דיברנו על הסודוקו החדש יחסית, תשבץ מיספרים ללא מילים, שאף הוא רכש לו קהל נאמנים – סודוקו קל, בינוני וקשה וסודוקו לילד – וזכה אפילו לבית קפה (ברחוב קרליבך בת"א) על שמו.

התשבצים מופיעים בעיתונים בנישה של פנאי. ואכן למי שסובל מעודף פנאי זאת דרך יעילה להרוג את הזמן. אבל גם אנשים שזמנם מצומצם למדי אינם מוותרים על תשבצים. ממש מחלה כרונית מידבקת. חבריך-חברותיך פותרים ונהנים, וגם לך מתחשק. מנויי העיתונים בתשלום מקבלים מנת תשבצים יומית לפתח הבית אך הם אינם מסתפקים בכך וששים על החינמונים המוצעים בראש כל חוצות – תשבצים נוספים! – ובהזדמנות הראשונה, עוד ברחוב, שוקעים בפתרונות.

ולא רק ברחוב ובשעות הפנאי – גם בבית וגם כשהמשימות הן מעל לראש – החסידים המושבעים מוצאים תמיד פנאי לתחביב. מודה שרה ל.: "כשמגיע העיתון בבוקר דבר ראשון אני מעיפה עין על מודעות האבל –ומיד פונה לתשבץ. החדשות בעיתון כבר ישנות – שמעתי אותן אמש בטלוויזיה – אבל התשבץ חדש!"

תשבצי היגיון היא אינה פותרת, זה שובר את הראש, אבל יש די והותר תשבצים רגילים. שרה היא גמלאית ועיתותיה בידיה אך גם בתה מתעוררת מוקדם ואינה יוצאת ממיטתה עד שפתרה את הסודוקו.

אז מהו סוד הקסם בתשבצים לסוגיהם? מדוע הם ממכרים כל כך – התמכרות לשם התמכרות שאינה מניבה אפילו פרוטה שחוקה!?

כנראה שבלבבות רבים עדיין מסתתר לו מין פותר חידות ילדותי, חלום להיות איזה שרלוק הולמס היכול לכל הבעיות. לפריקים של התשבצים אין מנוח עד שיפצחו את העוקץ, ואם חלילה לא הצליחו, לא יהססו לצלצל ליודעי ח"ן שיצילו אותם: "מה זה שלוש אותיות, באמצע יוד ומתחת גימל?'"

אומרת מיקה ו. גמלאית: "תשבץ זה מבחן עצמי – כמה את עוד מסוגלת לשלוט בידע. אנחנו רוצים להוכיח לעצמנו שעוד לא התייבשנו. את מגיעה למשבצת אות אחר אות או שתיים ומתוך הבלבול הגדול וחוסר הריכוז – זה תופש.

"יש שני סוגי תשבצים: התשבץ הקלאסי עם הגדרות ממוספרות במאוזן ובמאונך הכתובות בנפרד, וישנו התשחץ, שהגדרותיו כתובות בטבלה עם חיצים קטנים המובילים לכיוון שצריך למלא. לפעמים במקום הגדרה באים צילומים, בדרך כלל של שחקנים. אם במקרה השחקן מוכר לי, זה עוזר, נותן המון אותיות. אבל בדרך כלל לא שמעתי על רוב האמנים האלה בחיים שלי – לצעירים יותר קל, הם מכירים כל בדרן – ואז אני עושה הצלבה וחצי-מנחשת ובסופו של דבר מצליחה לזהות מי בתמונה. אני פותרת בקלות תשחצים ותשבצים אבל התשבץ ב'הארץ' מאוד מאוד מסובך, מלא דברים בלתי ידועים – למשל מה שם עיר הבירה של מאוריטניה? לפתרון התשבצים הללו יש להיעזר בספרים, באטלס, באינטרנט או בידידים שמסוגלים לתת מענה בדרך של הֶקשים. הכנה טובה לתשבץ – אם למדת פעם בעל פה שירה או תנ"ך. אני פותרת גם סודוקו – זה מרענן – אבל רק סודוקו קל ולפעמים בינוני. לא את הקשה. בסודוקו אין בכלל ידע. אם אני ממש נתקעת, אחרי יום או שבוע מובא הפתרון ואני מעתיקה אותו."

גברי (גבריאל) ל. בן ה-21, מתמסר אף הוא מפעם לפעם למאניה של המדינה. "זה מעביר את הזמן, בעיקר בנסיעות, ויש בזה גם הגיון. אני פותר סודוקו, זה משחק של ספרות, בכלל בלי מילים, ולכן הוא בינלאומי. הוא מבוסס על תשעה ריבועים לאורך ולרוחב ולכל ריבוע צריך להכניס תשע ספרות לפי החוקים שקיבלת בהתחלה. סודוקו קשה לוקח לי שעה וחצי, סודוקו קל – חצי שעה. בעיקר צריך להצליב כדי לדעת איפה יכול להיות כל מיספר. אני פותר גם תשבצים. יש בתשבצים שאלות שחוזרות על עצמן ואתה כבר יודע שכאשר כתוב "מילה הקשורה לדלת" הכוונה למפתן. תשבץ יכולים לפתור גם שלושה אנשים. כל אחד תורם את הידע שלו. סודוקו עליך לפתור לבד וזה יותר קשה. הסודוקו תלוי יותר בהגיון ופחות בידע כללי."לתשבצים למיניהם שלל כינויים – קאקורו, פירמידה, ריבוע קסם, חידתא – וזו רק רשימה חלקית. לכולם אותו פרינציפ, רק הצורה משתנה. יש ריבועים, מעגלים, מגדלים. המשוגעים לדבר משוכנעים שכל התשבצים – קטנים, ענקים, מרובעים או מעוגלים וגם (ואולי במיוחד) חסרי האותיות – משפרים את הזיכרון ומחדדים את המוח, מין ברידג' לשחקן בודד. והם מתמידים להשתשבץ ללא לאות.

אהוד: אנחנו מעודנו לא ניסינו לפתור תשבץ. זמננו מלא בעיסוקים אחרים שמתאימים לדרגת ה-אי.קיו. הלא-כל-כך גבוהה שלנו. וביום שבו לא נוכל להתמסר לעיסוקים האחרים – ממילא כבר גם לא נדע מה זה תשבץ.

* * *

מתי דוד

יש לנו "פארטנר" חדש לשלום, החמאס. האם הפיוס בין הפת"ח לחמאס טוב לשלום? או טוב להמשך הטרור? הסכם הפיוס הפלסטיני, תרגיל מבריק של הונאה

הברית הטקטית המפתיעה של הסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח, הוא תרגיל פוליטי מבריק של הונאה. תרגיל שממש מחדש את "תורת השלבים" של ערפאת, בגירסה חדשה שמשמעותה היא שאבו מאזן "המתון" יוכל להמשיך לנהל מערכה מדינית, כביכול לגיטימית למען השלום, ובמקביל איסמעיל הנייה והחמאס ימשיכו בטרור, ובהתנגדות לכל פשרה והסכם עם ישראל. אשליית "האחדות הפלסטינית" תזכה להמשך תמיכה והכרה מצד "העולם הנאור", ומצד "אנשי הרוח" של השמאל הנאיבי בישראל.

"האחדות" יוצרת את האשלייה וההונאה שכביכול יש הבדל יסודי בין הרשות של אש"פ לבין הרשות של החמאס – הבדל שיוצר רשות חדשה ומתונה. ואולם במבחן המטרה, חיסולה של "הישות הציונית" – אין שום הבדל בין שני הארגונים. החמאס לא משנה אסטרטגיה, אלא רק טקטיקה, שתוביל אותו בשלבים, להשתלט גם על אש"פ וגם על הגדה המערבית, לאחר הבחירות. החמאס לא השתנה. הרשות מראמללה נכנעה.

האמנם הפיוס הפלסטיני טוב לשלום?

ההתפתחות האחרונה תוביל בקרוב את כל אותם המומחים והפרשנים המוכרים מ"מחנה השלום", של "אנשי הרוח" והשמאל הנאיבי והדוגמטי, להסביר שהפיוס הפלסטיני יוביל את החמאס למתינות ולזניחת הטרור... שיש בחמאס "מתונים" ו"קיצונים"... שצריך לחזק את המתונים... שבחמאס יש "דרג מדיני מתון"... ו"דרג צבאי קיצוני"... שחל "מפנה דרמטי" בעם הפלסטיני למען פשרה ושלום... וכי רק הממשלה של ביבי וברק אשמה בקפאון ובחוסר "הפתרון"...

ראוי להזכר באותם הדברים, של כל אותם המומחים, שאמרו זאת אחרי הסכם אוסלו... אחרי ההתנתקות... וממחזרים את כשלונות נביאותיהם.

פולחן הפרשנים מהשמאל שטעו בגדול

ראוי לזכור ולהזכיר את כל אותם אנשי הרוח, הבטחון והשלום, שניבאו לנו שיגיעו ימות המשיח של שלום ובטחון של מזרח תיכון חדש – לאחר הסכמי אוסלו ולאחר ההתנתקות. כל אותם פרשנים של מחנה השלום, שיצרו אופטימיות מגויסת ומזויפת, שחותמים על עצומות בתביעה "ליוזמות מדיניות", טועים פעם אחרי פעם. יש סכנה שהכישלון הטוטלי שלהם, בהערכות מצב שגויות, מבלי להודות בתוצאות, יחזור על עצמו, בעקבות הסכם הפיוס הפלסטיני. אנשים אלה גורמים להעמקת המחלוקות והקרע בתוכנו.

זו האמת של מנהיגי החמאס

ראוי שכולנו נעשה הכרות מחודשת עם החמאס, כפי שהיא משתקפת מדבריהם של מנהיגיו. הכרות ללא פרשנות של כל אותם אנשי הרוח, הבטחון והתקשורת שטעו והטעו פעם אחר פעם. החמאס לא משנה אסטרטגיה של מטרותיו. זו האמת שלו:

איסמעיל הנייה: "נאמר זאת בפני כל העולם. לעולם לא נכיר בישראל. הציונות עומדת מאחורי סחר הסמים והאלכוהול, למען יוקל עליה לשלוט ולהתפשט. על אש"פ לחזור בו מההכרה בישראל."

מוחמד אזהאר: "יש להמשיך בהתנגדות ולנהל משא ומתן רק על כניעתו של האויב ונסיגתו מפלסטין, כמו שהוא נסוג מעזה. איננו מקבלים את המשא ומתן ואת הפגישות אשר מוכרות את המולדת. הקץ לא יבוא עד אשר ילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגום."

חאלד משעל: "מוות לישראל! מוות לאמריקה! לפני שישראל תמות, היא לא תימלט מכניעה והשפלה. לפני שהם ימותו בעזרת האל, אמריקה לא תהיה שם לעזור וגם לא הגנרלים שלהם".

"תורת השלבים" בגירסה החדשה של פיוס פלסטיני

ממשלת הפיוס הפלסטינית שאמורה לקום ולהכין את הבחירות, יעודה לזכות בתמיכת עצרת האומות המאוחדת בספטמבר, בהמשך קבלת הסיוע הכספי והגדלתו מהמדינות התורמות, ובהגברת המחלוקות בציבור הישראלי, בעזרת ארגוני השמאל של שלום עכשיו, הקרן החדשה, ושאר ארגוני הנשים וארגוני "אנשי הרוח".

האם הפיוס הפלסטיני טוב להמשך הטרור?

אחרי ההכרזה הצפויה על המדינה הפלסטינית ה"מאוחדת",אמורות להתקיים הבחירות, שבהן החמאס ינצח בודאות, כפי שהוא ניצח בבחירות הקודמות, בלחץ אמריקאי ובפיקוח בינלאומי של 500 משקיפים בראשותו של ג'ימי קארטר. זוכרים?

ממשלת פלסטין החדשה תוביל מחדש את "תורת השלבים" הטרוריסטית. תיפתח אינתיפאדה שלישית בתביעה ל"זכות השיבה"... ושוב יגבר הלחץ על ישראל לעשות ויתורים ומחוות למען השלום... וחוזר חלילה.

צריך לחתור ולחלום על שלום ריאלי, אבל אסור להאמין בשלום וירטואלי. לקחי האשליות והכשלונות של כל התוכניות, ההסכמות וועידות השלום מאז אוסלו ועד אנאפוליס, מחייבים התפכחות של החשיבה הלאומית.

* * *

יוסף אורן

ברדיצ'בסקי – סופר מקורי ומהפכן רב-תחומי

השנה מציינים חלוף 90 שנה לפטירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב), ואי-אפשר היה לחשוב על יוזמה מתאימה יותר לציון העובדה הזו מזו שיזם פרופ' אבנר הולצמן – פרסום מונוגרפיה מעודכנת על חייו ויצירתו של סופר זה, שהיה אחד הסופרים היותר מרתקים שפעלו בספרות העברית בתקופת התחייה, במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20.

המונוגרפיה הופיעה במסגרת הסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל 2011, 271 עמ') ובנוסף למידע המלא על חייו של מי"ב, היא מעניקה לקורא את כל הדרוש להכרת יצירתו: תיאור ההתפתחות של מפעלו הספרותי והמחקרי, סיכום משנתו המקורית בנושאי התרבות של העם היהודי, פירושים ליצירותיו המרכזיות ומיגוון מפתחות.

המונוגרפיה החדשה שונה לחלוטין מהמונוגרפיה הקודמת והיחידה שהתפרסמה על מי"ב – זו שפירסם ישורון קשת ב-1958. סיגנונו המליצי והמסורבל של קשת הכביד על הקורא כבר בשנת פירסומו, אך גם בתוכנה בלטו שני ליקויים מהותיים.

הראשון – מאחר שהפריד את החלק הביוגרפי ("נתיבי חייו") מהחלק שבו דן ביצירתו המסועפת של מי"ב ("יצירי רוחו"), הסתבך בכל חלק בחזרות על פרטים מהחלק האחר, שבלעדיהם לא היו דבריו יכולים להיות מובנים.

והשני – משום שחסרו לו מספיק מקורות ראשונים על "נתיבי חייו" של מי"ב, השלים אותם מ"יצירי רוחו" של הסופר, ועל-ידי כך ייחס אירועים מחייהם של גיבורי סיפוריו ל"נתיבי חייו" של מי"ב.

חוקר מסור ומהימן

פרופ' הולצמן הוא ללא ספק חוקר הספרות הבקיא ביותר כיום בהיקף המלא של יצירת ברדיצ'בסקי, הן משום שהקדיש לעיון בה ולהוראתה חלק ניכר משלושים השנים שבהן הוא מלמד באוניברסיטת תל-אביב וגם מכשיר את חוקריה הבאים, והן משום שבמקביל הוא מקיים בפועל את הפעילות המחקרית ב"גנזי מיכה יוסף" – הארכיון המכיל את כל עיזבונו הספרותי וגם את ספרייתו הגדולה של מי"ב. בזכות בנו היחיד של מי"ב, עמנואל, נשמר ארכיון חשוב זה, שהוא אחד הגדולים והשלמים שקיים ליצירתו של סופר עברי וללא ספק גם נכס רוחני נדיר שזכתה בו העיר חולון.

עד לכתיבת המונוגרפיה שקד הולצמן על עשייה מסועפת שמנעה את זניחת יצירתו של ברדיצ'בסקי. תחילה המשיך לפרסם את השנתון המחקרי-מידעי של "גנזי מיכה יוסף", שהופיע במימונה של עירית חולון, והוסיף חמישה שנתונים בעריכתו על השניים שהספיק להוציא עמנואל. כמו כן המשיך עוד מפעל של עמנואל וכינס בכרך אחד את "סיפורי תר"ס" – כרך במהדורה צילומית של ארבעת הספרונים שפירסם מי"ב בוורשה בשנים 1899 ו-1900 בהוצאת "תושיה", ואשר מהם החלה ההכרה בו כמְספר פורץ דרך בסיפורת העברית בתקופת התחייה. כרך זה שמר הן על אות הדפוס והן על תבנית העמודים המקורית של הספרונים הללו, ובכך הפך גם פריט לאספנים.

על התמסרותו של הולצמן לחקר חייו ויצירתו של מי"ב מעידים הספרים שפירסם לפני המונוגרפיה ואשר בכל אחד מהם סיכם גילויים ומסקנות בנושאים שהשלים את חקירתם.

ב-1993 כינס הולצמן בספרו "הכרת פנים", 16 מסות פרי עטו שרובן עוסקות בפרשיות שונות בתולדותיו של מי"ב, שאותן חשף בעזרת אוצר המכתבים ששמור בארכיון "גנזי מיכה יוסף", ועליהן הוסיף גם מסות על קשרים אפשריים בין הביוגרפיה של מי"ב לסיפוריו ומסות על כיוונים בחקר ובהוראת יצירתו של מי"ב.

ב-1995 סיכם בספרו "אל הקרע שבלב" את שלבי צמיחת מי"ב ממשכיל תורני למהפכן בספרות העברית. וב-2003 הוסיף את "הספר והחיים", שכלל 17 מסות אשר חשפו פנים שונות נוספות בחייו וביצירתו של ברדיצ'בסקי.

בנוסף לספריו אלה, ראוי להזכיר את הפרק על אהבת מי"ב לרחל, "רעייתו ושותפתו הרוחנית בעשרים שנותיו האחרונות," שבו פתח הולצמן את ספרו "תמונה לנגד עיני" (2002). בפרק הזה פרש הולצמן את סיפור אהבתם של רחל ומי"ב מתוך התבוננות בצילום משותף שלהם מקיץ 1901, השמור אף הוא ב"גנזי מיכה יוסף". כלל הגילויים והמסקנות במסות הספרים האלה לא רק משקפים את שלבי ההתכשרות של הולצמן לכתיבת המונוגרפיה הנוכחית, אלא גם נספגו בתוך פרקיה השונים.

במסגרת ההתכשרות הזו לכתיבת המונוגרפיה על חייו ועל יצירתו של מי"ב, עסק הולצמן גם בעבודת עריכה. ב-2002 ערך כרך מקיף של "מחקרים ותעודות". בכרך הזה כלל מיבחר איגרות שמי"ב כתב אל סופרים ואל ידידים בין השנים 1900-1890 – עשר השנים שהולצמן הגדירן בצדק "העשור המכריע" בפעילותו הספרותית של מי"ב. ואליהם הוסיף 15 פרקי מחקר שפירסמו חוקרים בדור הזה. גם גילוייהם נספגו בפרקים של המונוגרפיה הנוכחית.

גולת הכותרת בהשקעה המסורה והמהימנה של הולצמן בתחום העריכה היא ללא ספק ההוצאה לאור של כתבי מי"ב במהדורה חדשה. הכרכים שיצאו עד כה, תשעה במספר, הם בתבנית נוחה, באות חדשה והחידוש העיקרי בהם שהם ערוכים על-פי סדר הופעתם בחייו של מי"ב. בכך הם שונים מהמהדורות הקודמות של כתבי ברדיצ'בסקי שנדפסו בחייו וגם אחרי מותו. בשונה מהמהדורה הקאנונית הקודמת בהוצאת שטיבל, כוללת המהדורה החדשה גם כרכים מתורגמים של כתבי מי"ב ביידיש. ואם תכלול בעתיד גם את התרגום של כתביו בגרמנית, תהיה זו המהדורה המלאה של כתבי מי"ב, בשלוש השפות שבהן כתב: עברית, יידיש וגרמנית, שכמוה לא היתה בהישג ידו של קורא עברי עד כה.

מי"ב – סופר מנהיג

הולצמן מצליב במחקריו חתכי אורך ורוחב בתולדות הספרות העברית ובסיועם הוא מגדיר את ברדיצ'בסקי כחוליית-מעבר מ"ספרות ההשכלה הלוחמת" – שסופריה הנודעים הם: סמולנסקין, אברמוביץ ("מנדלי מוכר ספרים"), ברוידס, לילינבלום ויהודה לייב גורדון (יל"ג) – לספרות התחייה המודרנית. בעזרת אותם חתכים הוא גם מתאר התפתחות מקבילה בין הביוגרפיה של מי"ב לפעילותו הספרותית. כבנו של רב, מתחיל מי"ב את דרכו בספרות כ"משכיל תורני", הנכסף לא רק לצאת למרחב ולהרחיב את אופקיו שלו, אלא גם לחלץ את התרבות היהודית משמרנותה ומקיפאונה.

ואכן, חדור "בתחושת הייעוד והנבחרוּת שפיעמה בו מנעוריו" ומונע על-ידי "שאיפתו העיקשת לכונן לעצמו עמדה של מנהיגות רוחנית" הגיע חסר-כל אל מרכזי הדעת במערב אירופה, כדי להגשים בהן "תוכנית שהחל לרקום כבר בתקופת שהותו באודסה, ואולי אפילו לפני כן – לגבש סביבו חבורת רֵעים נאמנים, להדביק אותם בחזונו ולייסד במה ספרותית מרכזית שתשפיע על כיוון מהלכה של התרבות הלאומית" (עמ' 86). פרקי המונוגרפיה מפרטים את שלבי פריצתו של מי"ב מעמדת המוצא של "המשכיל התורני", שעימה הגיע למערב, עד שהפך למנהיג של מגמת הפתיחוּת בספרות העברית כלפי הספרות האירופית וכלפי הערכים האוניברסליים שביטאה.

המונוגרפיה מלווה את ההתפתחות הזו של מי"ב דרך התחנות של חייו בגרמניה (בערים ברסלאו וברלין) ובשוויץ (בעיר ברן, בה כתב את עבודת הדוקטורט שלו "על הקשר בין האתיקה לאסתטיקה"). המונוגרפיה חושפת לא רק את תוכניות הכתיבה (המחקרים, המאמרים והסיפורים) והיוזמות המו"ליות שמי"ב מימש, אלא גם את אלה שגנז. דוגמא להתלבטות שלו בין השפות שבהן כתב מודגמת היטב בפרשת "הרומאן הגרמני" (עמ' 127-121), שהסתיימה בהעדפת הספרות העברית על הספרות הגרמנית – בחירה שהוכחה כנכונה ואשר העמידה לספרות הלאומית סופר עברי מקורי בהשקפותיו ונועז בדרכי ביטויין ביצירותיו.

הולצמן מכסה במונוגרפיה הזו את כל הסוגיות ביצירתו של מי"ב, שיהודי משכיל בן דורנו אמור להכיר אותן, כגון: זיקת יצירתו הבלטריסטית והמחקרית של מי"ב ליסודות בפילוסופיה של ניטשה ("הישענותו על ניטשה הייתה בעלת משמעות רק פרק זמן מוגבל בחייו, וגם זאת בעיקר באופן חיצוני ורטורי" – עמ' 120), הוויכוח החשוב שהתנהל בינו לבין אחד-העם מעל דפי "השילוח" על תוכן המניפסט של אחד-העם "תעודת השילוח" ("ברדיצ'בסקי יצא להגן על חירות הרוח של הצעיר היהודי... לבסס לעצמו זהות מודרנית פתוחה וגמישה הניזונה מכל מרחבי התרבות האנושית ולא רק מארון הספרים היהודי" – עמ' 108), יחסו לציונות ("שלא כתפיסה הרואה בברדיצ'בסקי סוג של ציוני אליטיסטי-אידיאליסטי, בעל תורה של מהפכה רוחנית אישית ההולמת יחידים נבחרים בלבד, הוא מתגלה ברשימותיו כתומך מובהק של הציונות המעשית, המסתייג מן הציונות המדינית נוסח הרצל מזה ומן הציונות הרוחנית של אחד-העם מזה" – עמ' 118).

להבלטה מאוזנת בהיקפה זכו במונוגרפיה נושאים אחרים בחייו וביצירתו של ברדיצ'בסקי, כגון: קשריו עם קבוצת סופרים במסגרת החוג "צעירים", הסערה שעוררה הצעתו של מי"ב לחולל "שינוי ערכים" בתרבות הלאומית ובערכיה, התוכן המהפכני שנטע במושג "עבריות", הזיקה הרעיונית בין הסוגות השונות שבהן כתב ובעיקר בין סיפוריו למסותיו, השתקעותו בעיקר בעשור האחרון של חייו בחקר מוצא הנצרות ובזיהוי דמותו של ישו ושל אלה שסבבו אותו, והיחס בין הסיפורים שכתב בשלוש השפות שבהן יצר – העברית, היידיש והגרמנית.

להבלטה מיוחדת זכתה גם השפעתו הגדולה של ברדיצ'בסקי על סופרים בני דורו (עמ' 152-145) והשפעת מורשתו הספרותית ומחשבתית בעיקר על סופרים משתי המשמרות הראשונות בספרות שנות המדינה (עמ' 247-242).

חוקר בעל סגנון

המונוגרפיה של אבנר הולצמן מוכיחה, כי דברי מחקר יכולים להיכתב כסיפור מרתק ובלשון מובנת לכל קורא. ההפתעה מזומנת לקורא כבר בפתיחה, שסטתה מהנוהג הרגיל של כותבי מונוגרפיות לפתוח בפרק המסכם את תולדות חייו של הסופר. הולצמן מקדיש את הפרק הראשון לדמות הגיבור המופיע בסיפור "הזר", מסיפוריו המאוחרים של מי"ב (משנת 1907). בצדק מגדיר אותו הולצמן כסיפור המכיל את "תמצית הברדיצ'בסקאות" – ייצוג של כל המאפיינים הביוגרפיים-תקופתיים והרוחניים-ספרותיים של דמות "התלוש" העברי ושל ברדיצ'בסקי עצמו. ורק אחרי שגילף בדרך מקורית זו, בסיוע הגיבור של "הזר", את הדמות של מי"ב בכללותה, פונה הולצמן למידע הביוגרפי עצמו, שאותו הוא מחלק ל-8 תקופות על-פי תחנות בחייו של ברדיצ'בסקי ובחפיפה להתפתחות יצירתו. עליהן הוסיף פרק נוסף המגשר על השנים שבין מותו של מי"ב ב-1921 לשנת הדפסתה של המונוגרפיה ב-2011.

בניגוד לחוקרי ספרות רבים המכבידים על הקוראים בהסברים ארכניים השזורים במונחים שמעטים מבינים את משמעותם, בחר הולצמן לכתוב את המונוגרפיה בסגנון בהיר ותמציתי. על-ידי כך, לא רק העניק לחיבורו זה איכויות ספרותיות, אלא גם עשה שירות חשוב להתעניינות המחודשת ביצירתו של מי"ב. בעשותו כך, פישט נושאים מסובכים ומורכבים, ומבלי לפגוע ב"מדעיות" הדיון גם צלח בהצלחה נושאים שלא קל להסבירם למי שאיננו בקיא בכתביו של מי"ב. דוגמא מצוינת היא האופן שבו סיכם בקטע תמציתי, ממצה ובהיר עבור הקורא את תורת "שינוי הערכים" המהפכנית של מי"ב:

"נציין כאן כמה מן הסעיפים העיקריים העולים מתוך מסמך זה: העמדת ה'אנושיות' מול היהדות; הענקת מעמד בכורה לספרות היפה ולאסתטיקה לענפיה על פני ההגות המופשטת; מתן הכשר וקדימות ליסודות הארציים הטבעיים בקיום האנושי על פני מורשת הספר וההגות הרוחנית; חיוב הפתיחות המחשבתית על פני ההסתגרות במסורת קפואה; הערצת הגבורה כפשוטה וכוח המעשה של יחידים בעלי עוצמה; מחאה נגד 'סבל הירושה' היהודי הכופף את גבו של הדור הצעיר; ראיית התחדשות הרוחנית והמהפכה הפנימית המתחוללת בתודעתו של כל יחיד ויחיד כהקדמה לגאולת הכלל וכתנאי מוקדם לעצמאות מדינית יהודית. כל הרעיונות הללו מקופלים בתביעה ל'חיים של חיים', בבחינת אנטיתזה לדרכו של אחד-העם שהיא, לדעת ברדיצ'בסקי, המשך חסר חיים של רוח היהדות ההיסטורית" (112-111).

לסיכומים ממצים מסוג זה, המסבירים בבהירות סוגיות מורכבות ביצירתו של מי"ב, מצרף הולצמן מיבחר יעיל של מובאות ממאמריו, מסיפוריו וממכתביו של ברדיצ'בסקי. לחוכמת הציטוט של הולצמן ממיגוון של מקורות מתווספת חוכמת ההקצאה הנכונה של היקף הדיון לתחומי היצירה הרבים של ברדיצ'בסקי, שבנוסף לכתיבת סיפורת כתב גם מסות ומאמרי פולמוס פובליציסטיים, ועסק גם בתיעוד, בחקר הלגנדה, קיבץ וניסח על-פי מקורות את ליקוטי האגדה העברית ואפילו ניסה להציע השערה על מוצא הנצרות ועל זהותו ואופן מותו של ישו.

סופר סוער ומאתגר

הולצמן לא ניסה ליפות את דמותו של ברדיצ'בסקי, שנודע בין מכריו כ"'בר חלפתא', המהיר לנוע מהתלהבות למפח נפש וחוזר חלילה" (123) – על-ידי העלמת עובדות ביוגרפיות שאינן מתיישבות עם המהלך המרכזי בחייו של הסופר הסוער ביותר שקם לספרות העברית בתקופת התחייה. נאמן לחובת ההגינות המחקרית, כלל במונוגרפיה גם עובדות שנויות במחלוקת, אף שהיו גנוזות עד כה רק בעיזבונו של מי"ב – ביומנו האישי ובמכתבים שטרם התפרסמו. שתיים כאלה קשורות בפיתוי למצות את כישרונותיו המחקריים והספרותיים בתרבות הגרמנית.

העובדה הראשונה מסוג זה שהולצמן לא העלים היא זו, שבשנת 1896 עדיין שקל מי"ב ברצינות להפוך לסופר גרמני ובמשך השנתיים הבאות ניסה לשפר את סיגנונו בשפה הגרמנית, כתב ופירסם סיפור בשפה הזו וגם תיכנן לכתוב בשפה הגרמנית רומאן במתכונת רחבה, בת 4 כרכים, כדי לכבוש לעצמו מעמד בספרות הגרמנית.

עובדה שנייה מסוג זה היתה עוד יותר קיצונית – בשנת 1890 התעוררה אצל ברדיצ'בסקי "התשוקה להפנות עורף לסביבת מוצאו, להתנער מסבל הירושה היהודי... להתעמק בפילוסופיה המערבית, להיעשות לסופר גרמני, לשאת אישה נוצרייה" (עמ' 23).

לקורא המתעניין בעיקר בסיפורת של ברדיצ'בסקי מומלץ לחפש במרחב המונוגרפיה את הפירושים לסיפוריו, ששילב הולצמן בדיון העובדתי-ביוגרפי. לא רק משום שהולצמן בחר לפרש את החשובים מביניהם, אלא גם משום שהגיש ביאורים מעניינים ומאירי עיניים, המשלימים את העובדות הביוגרפיות מחייו של מי"ב במועד כתיבתם. כאלה הם פירושיו לסיפורים "מעבר לנהר", "מחניים", "הזר", "בסתר רעם" ו"גרשיים" ולרומאן "מרים". פירושים אלה מגבים היטב את התקווה המבוטאת במשפט שבחר אבנר הולצמן לחתום בו את המונוגרפיה: "יצירתו של ברדיצ'בסקי מחכה לקוראיה."

* * *

עוז אלמוג

כשהאלימות היא דָחְקה והסוציומט גיבור-תרבות

אני אוהב את יובל סמו – קומיקאי נהדר שהתמחה בגילום הישרדביל המצוי במערכונים האירוניים של "ארץ נהדרת". אבל סמו איכזב אותי. הוא לא היה צריך לעשות את סדרת הפרסומות להימורי הווינר. כי יש הבדל של יום ולילה בין מערכוני "ארץ נהדרת" לבין הפרסומות הללו. המערכונים מיועדים לחשוף את הרוע הישראלי ולבקר אותו, ואילו הפרסומות יוצרות לגיטימציה עקיפה לסוציומטיות, לוולגריות ולאלימות.

לכאורה כולם אמורים לדעת שהבחור ששואב את השיער ומחריש את אוזני הקוראים בספרייה, או שובר שולחנות וכוסות בבית הקפה הוא רק "סתםםם" – מן ערס וירטואלי מוקצן ומשעשע.

אני משער שהקופירייטרים שהגו את הפרסומות הללו התפקעו מצחוק בסטודיו התל אביבי ואמרו לעצמם: "אנחנו על זה."

אבל אותי ההומור הזה ממש לא מצחיק ודי מדאיג.

גם אם אנשי הפרסום והמכירות התכוונו רק להצחיק ולמשוך תשומת לב, להומור השחור שלהם יהיה מחיר כבד. כי צופים רבים מאוד – בוודאי צופים צעירים – מבינים דברים כפשוטם. המסר שמועבר להם מהפרסומות של ה"וינר" ומפרסומות נוספות מאותו ז'אנר נפוץ, הוא ברור: האלימות יכולה להיות גם דָחְקה, והסוציומט, שלא דופק חשבון, הוא גיבור תרבות חביב.

יום אחד, והוא לא רחוק, יחזור ילדם של הקופירייטרים מבית הספר מדמם ושבור איברים. הם ישאלו אותו בבהלה: "איך זה קרה?" – והוא יענה בערך כך: "החבר שבר לי כסא על הראש ככה סתם, וכל הכיתה צחקה והריעה לו: 'איזה ווינר!'"

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

האם צפויה שואה שנייה?

בפרוס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חוזרת ועולה השאלה שאף אחד לא שואל, ולכן גם אף אחד לא מנסה לענות עליה. השאלה היא ''האם זה יקרה שוב?'' ומה שיותר חשוב, "מתי זה יקרה שוב?"

במילים אחרות, האם לסיסמא Never Again יש בסיס?

למרבה הצער, במציאות של ימינו התשובה היא לא, לסיסמא הזאת אין כל בסיס.

בניגוד לדעה הרווחת, הסיסמא Never Again איננה המצאה של כהנא. המלים האלו, never again, מופיעות בכתובים בפעם הראשונה בדו"ח שנכתב בידי סמל אמריקאי מהדיוויזיה ה-42, עליו הוטל לתעד את מראות הזוועה שראו ראשוני החיילים האמריקאים ששיחררו את מחנה הריכוז דכאו (Dachau) ב-29 באפריל 1945. יותר מאוחר הסיסמא הזאת הוטבעה באותיות פלדה בחמש שפות – יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית, על מצבת הזיכרון שהוקמה באותו מחנה, ושם אפשר לראות אותן עד היום הזה.

קיינמאל מער

Plus Jamais

Never Again

Nie Wieder

Никогда более

רבים וטובים היו רוצים לראות בשואה חריג (aberration), תופעה חד פעמית שלא תחזור יותר. ספרות שלמה התפתחה סביב הנושא, מחקרים נכתבו וטובי המוחות ניסו להתמודד עם התופעה. אבל המציאות היא שאת מיספר המקרים של טבח המוני והשמדת עם, בהיקפים שלא היו "מביישים" את השואה, שאירעו מאז תום מלחמת העולם – כבר לא ניתן למנות על אצבעות הידיים והרגליים ביחד. האם זה הזיז למי שהוא? פחות משלוש שנים אחרי סיום המלחמה, חמש מדינות החברות בארגון האו"ם עשו יד אחת בניסיון לבצע השמדת עם נוספת – בעיקרון, ניסיון ל"השלים" את מה שהגרמנים לא הספיקו. זה עבר ללא תגובה. האו"ם כארגון, והמעצמות החברות במועצת הביטחון, אף אחד מהם לא נקט אצבע כדי למנוע את מה שיכול היה להסתיים בשואה שנייה. בדיוק כמו במהלך מלחמת העולם, העולם היה פסיבי. עכשיו מתייחסים לאותו ניסיון של הערבים כאל "שואה" (אל-נכבה הוא המונח הרשמי). אבל בעיני העולם היום, השואה הזאת היא לא של קורבנות היעד, השואה היא כישלונם של הערבים בביצוע.

אין מנוס מהמסקנה העגומה שהלקח היחיד שהאנושות הפיקה מהשואה הוא שהדבר הוא בר ביצוע. יתרה מזו, שהדבר הוא בר ביצוע בלא שהמבצע ישא באחריות כל שהיא למעשה

תשתית השנאה עליה צמחה השואה עדיין קיימת. השואה לא שינתה הרבה בתחום הזה. אנשים ששנאו יהודים לא התחילו פתאום לאהוב אותם בגלל השואה. הם אולי הורידו פרופיל, אבל לא יותר. אדרבא, שנאת היהודים עברה שדרוג (upgrade) – מהמרתף לביסטרו. מרתף הבירה (bierkeller) הוא חלק אינטגרלי של התרבות הגרמנית והוא מוסד נפוץ בגרמניה גם בימינו. מרתף הבירה מציין גם מעמד חברתי. ציבור הלקוחות הוא בעיקרו בני המעמדות הנמוכים, שכירי יום ועובדי כפיים. זה ציבור ששנאת היהודים היתה מאז ומעולם חלק טבעי ממורשתו התרבותית. היטלר וחבר מרעיו התחילו את דרכם במרתף הבירה במינכן. שם הם טוו את תוכניותיהם לעולם בו ישרור "סדר חדש". החתך החברתי/תרבותי של יורשיהם בדורנו הוא שונה. שוכני המרתף תוגברו בציבור חדש, ציבור שאיננו נמנה דווקא על בעלי הצווארון הכחול. אנשים בעלי השכלה, אקדמאים, סופרים והוגי דעות, בתוכם משקל לא מבוטל לבני עמנו. אנשים אלה מעדיפים את הביסטרו (bistro) על המרתף. שם הם מרגישים יותר "בבית". שם, באווירה נינוחה, ללא צחנת בירה וצווחות שיכורים, הם יכולים להחליף דעות בצורה תרבותית. שם, על ספל קפוצ'ינו, הם מנהלים דיונים אינטלקטואליים מפוכחים על דרכים למציאת "פתרון סופי" לבעיית הציונות. אין הם אנטישמים חס וחלילה. זה הדבר האחרון שיעלה על הדעת. הציונות זה מה שמפריע להם. הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל שהיא בעיניהם "טעות היסטורית" אותה יש "לתקן". השאלה מה יהיה גורלם של היהודים החיים במדינת ישראל כאשר "תתוקן הטעות" כלל לא עולה במהלך הדיונים. זה כבר "יסתדר" איך שהוא. "אלימינציה" [של הישות הציונית] היא מילת הקוד, לא השמדת עם חס וחלילה. איך בדיוק תתבצע האלימינציה? זה פרט קטן. הדיונים האלה הם הכנת תשתית אינטלקטואלית/מוסרית לשואה הבאה. אם וכאשר זה יקרה הם תמיד יוכלו לטעון "לא ידענו", "לא לזה התכוונו". גם כש"מיין קאמפף" הופיע על הבמה אף אחד לא האמין שמאחורי הדברים מסתתרת כוונה אמיתית.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, כשאירועי השואה היו עדיין טריים בזיכרון, גם הקיצוניים שבשונאי ישראל העדיפו להסתיר את פרצופם האמיתי. אבל הזמן עושה את שלו ואנשים רוצים לשכוח. ואם לא השכחה, מנגנון ההדחקה גם לו יש מה לומר. בימינו, בהשאלה מהמחזמר "כנר על הגג", "להיות מזוהה כאנטישמי זה אולי עדיין לא כבוד גדול, אבל זה כבר גם לא בושה."

אפשר לעצום עיניים, ואפשר לשחק בנדמה לי, אבל שום משחקי מילים ו/או מילות תחליף (Euphemisms) לא ישנו את המציאות. כמו שנאמר על השושנה –

a rose under any name smells the same,

"שנאת יהודים בכל כינוי, הסרחון נותר ללא שינוי."

ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה. זה בלתי אפשרי, כי הנסיבות אף פעם אינן זהות וגם הבדלים שלכאורה אינם משמעותיים יכולים להביא לתוצאות שונות לחלוטין. כשמדובר באירוע כמו השואה ישנו הבדל מהותי בין ימינו לבין העבר – היום אנחנו יודעים. אחד הגורמים שתרמו להצלחתם של הגרמנים בביצוע "הפתרון הסופי", היה חוסר הידיעה על המתרחש. יתרה מזאת, גם כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות אנשים התקשו להאמין בהן. המוח האנושי לא היה מסוגל לעכל את גודל הזוועה. העובדה שדברים כאלה יכולים להתרחש בעולם התרבותי היו מעבר ליכולת הקליטה של האדם. היום זה שונה. היום אנחנו יודעים לא רק שזה יכול לקרות, אלא שזה אכן קרה בפועל.

ההיגיון הפשוט אומר שמאחר והאנושות יודעת למה הסתה ודמוניזציה שיטתית ומתמשכת של ציבור יכולות להביא, ובמה זה יכול להסתיים, היה צריך לחול "מיתון" ברמת השלהוב של התעמולה האנטי "ציונית", ולא היא. קורה בדיוק ההפך. מידת הארסיות של הלוחמה המילולית המתנהלת נגד ה"ישות הציונית" היא מעל ומעבר לכל מה שידענו בשנות השלושים של המאה הקודמת. זה מתרחש יום-יום בהיכלות האקדמיה, בקרב החוגים הליברליים ובבלוגים באינטרנט. ומה שאולי הכי גרוע, אי אפשר להתעלם מחלקם של יהודים וישראלים ב"עליהום" הזה. כדי להקל על המצפון ממציאים סיפורים שלא היו ולא נבראו על "זוועות הכיבוש" – הציונים עושים לערבים את מה שהגרמנים עשו ליהודים, ומפתחים מיתוס שקרי על היות הציונות גלגול מודרני של הנאציזם.

טובי המוחות בעולם האקדמי הנמנים על סגל ההוראה במוסדות אקדמאים מהשורה הראשונה (top of the line) נרתמו לסייע לתהליך שבמהותו הוא לגיטימציה של השואה. בחסות החופש האקדמי אנו נתקלים בשרלטנים המפרסמים עבודות "מחקר" בהן הם "מוכיחים" תזות שמקומן במקרה הטוב הוא בתיאטרון האבסורד.

זה מתחיל בהכחשת עצם קיומה של השואה – להד"ם; זה ממשיך דרך "כן, היה מה שהוא אבל זה לא היה כ"כ נורא, היהודים סתם עושים מזה עניין," וזה מגיע ל"היהודים/ציונים לא פחות גרועים, הם עושים לערבים את מה שהגרמנים עשו להם."

דוגמא ל"מחקר" אקדמי כזה היא עבודת מסטר של סטודנטית יהודיה (!) באוניברסיטת טורונטו בקנדה, שפורסמה לפני מספר חודשים, הנושאת את הכותרת:

The Victimhood of the Powerful: White Jews, Zionism and the Racism of Hegemonic Holocaust Education.

לא צריך לקרוא את העבודה כדי לדעת מה היא מכילה, כי הכותרת אומרת את הכול. במשפט אחד ה"חוקרת" הצליחה להרכיב "סלט" הכולל את כל הרע האפשרי – יהודים, לבנים, ציונים, גזענים, התחזות לקורבן של "בעלי הכוח", ותאור מניפולטיבי של השואה. לא כאן המקום לנתח את פרטי ה"מחקר" הזה (מי שמעוניין יכול לראות את העבודה המלאה כאן:

http://www.vigile.net/The-Victimhood-of-the-Powerful

אסתפק רק בציון העובדה ש"מחקר" כזה, בו המילים "ערבים" ו"איסלאם" היו מחליפות את המילים "יהודים" ו"ציונות", לא רק שלא היה מזכה את כותבו בתואר האקדמי הנכסף, הוא היה נזרק מהאוניברסיטה תוך שלילת זכותו ללימודים אקדמיים. זה מה שמוגדר בקנדה כ"חופש אקדמי". ה"חוקרת" שלנו יודעת איפה היא חיה. היא הלכה "על בטוח".

"מחקר" אחר מהסוג הזה התפרסם לפני כארבע שנים כספר עב כרך (500 עמודים!) הנושא את הכותרת –

The Israeli Lobby

(מהדורה מקוצרת של ה"מחקר" התפרסמה בירחון בריטי כשנה לפני הופעת הספר). המחקר, שהוא במהותו גירסא מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון, נכתב ע"י שני פרופסורים מכובדים מאוניברסיטאות הרווארד ושיקגו. בספרם, השניים חוזרים ו"מוכיחים" את המעשיות הידועות משכבר הימים אודות השליטה היהודית (הציונים ותומכיהם במקרה הנוכחי) בעולם – מיתוס שהיה אחד מאבני הפינה של התיאוריות האנטישמיות בגרמניה הנאצית. הספר זכה למקום של כבוד ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

שוני אחר, מהותי ביותר, בנסיבות של היום לעומת העבר הוא עובדת קיומה של מדינת ישראל ויחסי הכוחות. מה שמנע עד עכשיו שואה שנייה הוא לא חוסר רצון אלא חוסר יכולת. זו הסיבה לכך שהנושא לא יצא עד היום מהמסגרת של דיונים באקדמיה. לא נראה שהמצב הזה עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין, אבל לא לעולם חוסן.

מצד שני, כפי שנאמר למעלה, ההיסטוריה, גם כאשר היא חוזרת, זה איננו בהכרח באותה צורה. בעזרת הטכנולוגיה המודרנית פותחו אמצעי לוחמה המאפשרים לצד התוקף יכול להגיע להישגים שלא היו עולים על הדעת במאה הקודמת, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בתחום הזה.

פרמטר אחר שלא היה קיים בעבר הוא האיום הנובע מהאפשרות של שימוש בנשק גרעיני או בנשק השמדה המוני מסוג אחר. שואה כזאת אם וכאשר היא תבוא, תהיה שונה לחלוטין ממה שהתרחש בשואה הראשונה. היא תימשך מספר דקות במקום מספר שנים, וייעדר ממנה האלמנט של "המגע האישי" שנבע מהעימות פנים אל פנים בין הרוצחים והנרצחים, שהיה חלק אינטגרלי של השואה הראשונה. שואה כזאת תבוצע באמצעות "שלט רחוק" בלא שהרוצחים יראו את קורבנותיהם. השואה השנייה תהיה לפיכך שונה מהראשונה, אבל היא עדיין תהיה שואה לכל דבר.

לסיום המאמר מספר מילים על האיום הגרעיני האיראני. שאלת המפתח היא מה ישראל יכולה לעשות בנידון, אם בכלל.

למעשה, שום דבר. חיסול היכולת הגרעינית של איראן באמצעים קונבנציונליים הוא מעבר ליכולתה של ישראל. ספק אם חיל האוויר של ארה"ב יוכל לעמוד באתגר גם אם הוא יעשה את זה ב"מישרה מלאה". עם כל הכבוד לחיל האוויר הישראלי, הוא לא באותה ליגה, וודאי לא בצד הכמותי. הסיפור של עיראק לא יחזור. שם היה צורך לטפל בכור גרעיני אחד בודד ולצידה של ישראל היה יתרון ההפתעה. באשר לשימוש בנשק גרעיני ע"י ישראל, זה לא נראה מעשי. לישראל בשל גודלה ומיספר התושבים אין יכולת ספיגה, ולכן תגובה ישראלית תהיה בבחינת "כוסות רוח למת". מכה מקדימה, תוך שימוש בנשק גרעיני, תביא יותר נזק מאשר תועלת. ישראל אף פעם לא תוכל להצדיק את זה כי אי אפשר להוכיח שאיום שלא בא לידי ביצוע היה בו ממש –

It is impossible to prove a negative

מספיק להזכיר בגל הגינויים שהיה מנת חלקה של ישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי, ושם זה עבר ללא אבדות בנפש וללא נזק מלבד למטרה עצמה. יתרה מזאת, למכה מקדימה יש ערך רק אם ניתן לחסל את היכולת הגרעינית של איראן באופן מלא. חיסול חלקי בלבד יחשוף את ישראל לתגובה איראנית שכל העולם יראה אותה כמוצדקת. ספק אם ישראל תוכל לעמוד בזה. גם אם לישראל יש היכולת לחסל את היכולת הגרעינית של איראן באופן מלא, ספק אם יש מי שהוא בישראל שיהיה מוכן לקחת את האחריות לנקיטה בצעד קיצוני כזה.

בעבר, לפני שהשתלטה מדיניות הפה הגדול, היה נהוג לשמור על עמימות גרעינית, ולהשאיר לאחרים לנחש מה יש או אין לישראל בכל מה שקשור לנשק גרעיני. כמו כן היה מקובל לומר ש"ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני." זה נשמע יפה והיה בזה גם לא מעט היגיון כל עוד היה ביטחון שלצד השני אין יכולת גרעינית. זה פחות חכם לומר את זה כאשר לצד השני יש יכולת גרעינית, כי אז מה שאתה אומר לו זה למעשה "תרגיש חופשי להשתמש ביכולת הגרעינית שלך, את החשבון נעשה אחר כך." מהרגע שהעימות עולה על פסים גרעיניים משני הצדדים, אם ישראל לא תהיה הראשונה, היא גם לא תהיה השנייה. היא לא תהיה.

שואה שנייה, כפי שמציג זאת ההיסטוריון בני מוריס באחד ממאמריו, היא ודאות. השאלה היא לא "אם" אלא "מתי".

מצוטט מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "האם צפויה שואה שנייה", מגזין המזרח התיכון, 2 במאי 2011.

* * *

מוטי הרכבי

חיסול בן לאדן – התקשורת האמריקאית,

חגיגה מסביב לשעון

אני צופה ב-FOX NEWS הפטריוטי, אני צופה ב-CNN הליברלי, אני שומע את אובמה אומר "אני, אני, אני," אני רואה את "ההלווייה המלכותית" של בן לאדן – זרקו אותו לים, כמו שזורקים כלב (כמו הכלב שהוא באמת) – איזו שמחה, קריאות USA, USA, USA – שרים את ההמנון, חגיגה מסביב לשעון. והשאלה הבלתי נמנעת: מה היה קורה אם אנו היינו מחסלים את אחד הצוררים מבקשי נפשנו – נסראללה, משעל, הנייה ואחרים.

מהגויים המנוולים אינני מצפה ליותר מדי, אי אפשר להתעלם, אנו קטנים, אנו חלשים ולתקיפה מילולית של ישראל יש הרבה יתרונות כלכליים ופוליטיים. העולם היה אכזר ונשאר אכזר, וכמה שזה ברור בעיקר ביום השואה. וכשאובמה אומר שצריך להרוג רוצחים, הוא מתכוון לרוצחים של אמריקאים – כי רוצחי יהודים זה בסדר.

אך מה שמקומם אותי עד לשד עצמותיי היא המחשבה מה היה קורה בארץ. העתונות היתה מיד יוצאת במתקפה חזיתית על הממשלה, מראיינים את טיבי ואת המשפחות המסכנות של הצוררים. התחנה נגד החיילים, אני מתכוון לגל"צ, היו בוודאי מעלים לשידור את כל מי שרק יכול להסביר למה הפעולה שגוייה. וכל פעם שהערבים היו הורגים עוד ישראלי, היו מיד מסבירים שזה בגלל הפעולה (כאילו ללא הפעולה חיינו כאן בשלום ושלווה).

אבל זה עדיין "הכסף הקטן". כל ארגוני הרשע בצלם, שוברי שתיקה, ושאר שלוחות הרשע של הקרן לישראל חדשה, כל אלו שממומנים מכספי חו"ל ממקורות מפוקפקים, הם היו מגישים בג"צים, יוצאים להפגנות, קוראים לחיילי צה"ל נאצים ומגישים תביעות משפטיות בלונדון נגד מנהיגי ישראל כפי שעשו בעבר.

האקדמאים ההוזים היו יוצאים להפגנות ומפיצים בחו"ל עוד דברי שטנה נגד עמנו, ובתי המשפט, אני מכווון לאלה שקבעו שרוצחי יהודי במרכז תל אביב אינם רוצחים, אני מתכוון לאלה ששיחררו את הרוצח מטרבלינקה, שהעיתונות הישראלית קוראת לו דמניוק. אני מתכוון לאלה שהכניסו לכלא שוטר ישראלי בגלל שירה בערבי (סליחה צעיר מהגליל) במהלך ביצוע פשע. איך הם יגיבו?

התשובה – לא יודע הם תמיד מצליחים להפתיע גם אותי.

בצער אני חייב להוסיף שאפילו במותו בן לאדן הביא לנו נזק, הוא חיזק את אובמה.

* * *

"התחייה" של מאהלר בהיכל התרבות הגווע

כראוי לשירת הברבור של היכל התרבות בטרם ייהרס, נערכים בו ערבים גדולים שיהיה אפשר לזכור אותם לכל החיים כי לא יהיו עוד כמותם. כך הביצוע הנהדר, המופתי, של הסימפוניה השנייה בדו מינור, "התחייה", של גוסטב מאהלר (1860-1911), ביצוע שהפעים את כל מאזיניו בקונצרט שנערך ביום שלישי האחרון, ה-3.5.

השנה הפילהרמונית עומדת בסימן מאה שנה למותו של מאהלר, שבוודאי לא העלה בדעתו שמאה שנים לאחר מותו תבוצע הסימפוניה השנייה שלו במדינת היהודים ששמה ישראל. כמעט קשה כיום להאמין שמדובר ביצירה שנוצרה בשנים 1891-1895 והיא נשמעת כה חדשנית וטרייה גם 120 שנה לאחר ביצועה הראשון! ואם רק כדי שיוכל להגיע להישגים גאוניים אלה התנצר מאהלר, הרי שהרווחנו – מאחר שמבחינתנו הוא נשאר גדול המלחינים היהודים ואחר מגדולי המלחינים שבעולם.

הביצוע של היצירה הענקית דרש עשרות אם לא מאות משתתפים. התזמורת הפילהרמונית, תחת שרביטו של הרברט בלומשטדט היתה במיטבה וסחפה עימה את הקהל. שתי הסולניות, רות ציזק, סופרן, וגרהילד רומברגר, אלט – שזו להן הופעתן הראשונה עם הפילהרמונית – קולותיהן העזים והצלולים מילאו את היכל התרבות, העומד בפני הריסה, כדי שיהיה אפשר לקיים בו ביתר נוחיות מופעים מוסיקליים-מסחריים שאין להם קיום בלי מיקרופונים ומגבירי-קול. אבל כאן עמדו שתי נשים ושרו ללא שום עזרים אלקטרוניים – וההיכל כולו הקשיב להן בנשימה עצורה. ואליהן הצטרפה מקהלה ענקית שהיתה מורכבת, לפי הכתוב בתוכנייה, מארבע מקהלות, שלוש ישראליות ואחת משטוטגרט וקולותיה הרקיעו שחקים ממש כי היא היתה מוצבת ברום הירכתיים, מאחורי התזמורת.

איזה ערב נהדר זה היה. נוגנה בו רק הסימפוניה הזו, ללא הפסקה, במשך כשעה ועשרים דקות, חמישה פרקים – ואיש לא השתעמם, איש לא הרגיש שזה ארוך מדי, לא, היתה הרגשה של פלא. פלא מוסיקלי.

אפשר אולי לומר, באוזני הדיוט – שהיצירה של מאהלר משלבת שלושה יסודות שכביכול רחוקים זה מזה: צבאיות, שמיימיות ועממיות. ובין שלושתם עולה ויורדת המוסיקה בין צלילים דקים, בודדים ודממה, לבין פרץ קולות אדיר שסוחף עימו את האולם ואת העולם כולו. איזו הרגשה של רוממות-רוח, של גאונות אנושית הדוברת אליך ממרחק עשרות ולימים גם מאות שנים. והכול נוכח כאן ועכשיו. כמו ששרה המקהלה יחד עם זמרת האלט בפרק החמישי והאחרון, במילים של קלופשטוק ומאהלר:

"מה שנוצר

נדון גם לכלייה!

מה שכלה – יקום עוד לתחייה!

חדל לרעוד,

והתכונן לחיות!"

אכן, זכינו לחיות בתקופה מוסיקלית מאושרת, כי לעולם לא יהיו עוד קונצרטים שכאלה בהיכל התרבות ה"משופץ" שייפתח מחדש כאשר אנחנו נהיה כבר כבני שמונים וחמש.

* * *

זה עתה יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

סדרת מגדרים

ציפור פצועה, דורה בדר: יומן 1937-1933

יפה ברלוביץ, עורכת

ספר זה הוא רישום אינטימי, יומיומי, אותו ניהל דורה בדר, ממייסדות קיבוץ מזרע, כשהיא דואגת להסתירו מעיני כל. אלא שיומן זה, עימו חלקה את מצוקותיה, עלבונותיה וגעגועיה במשך למעלה מארבע שנים, התגלה לאחר חמישים שנה בערימת סמרטוטים שעמדה להיזרק, על ידי בתה תמר. במשך שנים התקשתה תמר להיחשף אל היומן ואל מערכת היחסים הסבוכה שבין אימה לאביה, אבל כאשר החלה לגולל אט אט את דפיו, ולגלות כי פרט לסיפורים האישיים מצטיירת כאן בדיעבד תמונת התקופה, החליטה להביא אותו לידיעת הרבים.

זהו יומן שמספר את עצמו כעלילת חיים גועשת של אישה שלא השלימה עם החֶברה הקיבוצית שכפתה עליה את מוסכמותיה, ועם בן זוגה שענייני הציבור הרחיקוהו ממנה ומבתה היחידה. כך בודדה וכואבת עם עצמה ועם היומן, אך דעתנית וקשוחה בשיח שלה עם החוץ הקיבוצי, היא מיטלטלת בין מרד וכניעה, בריחה ושיבה, ונסיונות בלתי נלאים להכרה, להערכה ולמימוש אני-מאמין משלה.

יפה ברלוביץ, שערכה יומן זה, הוסיפה כ'אחרית דבר' שני חיבורים שיש בהם כדי להשלים ולהבהיר את דיוקנה של דורה בדר (1996-1897). החיבור האחד פורש את קורות חייה מצעירה קומוניסטית הנמלטת מבתי כלא בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועד זיקנה ושיבה מופלגת בקיבוץ; החיבור השני הוא קריאה פמיניסטית ביומן זה – כמפתח להבנה ולפיענוח כפל דמותה במתח שבין אומללות וחתרנות.

יפה ברלוביץ היא פרופסור מן המניין (המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן), וחוקרת ספרות הנשים בתקופת היישוב. מספריה: סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה (1985, 2001); שאני אדמה ואדם, סיפורי נשים עד קום המדינה (2003), וכן מאמרים רבים.

המחיר המומלץ: 98 ₪

לחברות ולחברי האגודה ללימודים פמיניסטים וחקר המגדר: 55 ₪

להנחה הנ"ל, נא להתקשר לאילנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, טל: 03-6163978

[דבר המפרסם]

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

הרופא: מַדּוּעַ לֹא לָקַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִיתִיךָ מֵהַסַּמִּים?

הֲתַחְשֹׁב כִּי תֵעָזר אִם תְּפַלֵּל וּתְחַנֵּן כְּיוֹם תָּמִים?

החולה: לָאֵל אֲשַׁוֵּעַ, בּיָדְעִי אִם בְּחַסְדּוֹ יִרְפָּאֵנִי, אֵרָפֵא,

וְאַתָּה אִם לְרַפְּאֵנִי תֹאמַר, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא אֵרָפֶה?

הרופא: לָמָּה תְדַבֵּר סָרָה עָלַי וְעַל חָכְמָתִי?

קְרָא סֵפֶר בֶּן-סִירָא וְשָׁם תִּמְצָא תְהִלָּתִי,

"הַדֵּר פְּנֵי רוֹפֵא, אָמַר, וְכַבֵּד תְּכַבְּדֵהוּ!" ל"א א'

המחבר: כֵּן דִּבַּרְתָּ, אַךְ גַּם זֶה בְּסִפְרוֹ מָצָאתִי,

"חוֹטֵא לֵאלֹהִים בְּיַד רוֹפֵא יַפִּילֵהוּ." ל"א י"ג

יוּלְיוּס הַגִּבּוֹר בָּא, רָאָה, וְנָצַח;

יוּלְיוּס הָרוֹפֵא בָּא, כָּתַב וְרָצַח.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק ראשון: יהודה אביה

8. אביה והברונית.

בל"ג בעומר של שנת תרמ"ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, הוא עורך ביקור קצר בפתח-תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. יחלפו עוד שנים אחדות עד אשר יקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח-תקוה תחת חסותו; אך בני המושבה כבר נושאים אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא מחכה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שולחת ארבעה רוכבים, ויהודה ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיעם למקום הם מוצאים את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועוזרים לחלץ אותן. הם רוצים לחזור למושבה, אבל הברון מפציר בהם שילוו אותו עד זכרון-יעקב, והם כמובן אינם מסרבים.

לא עובר זמן רב, ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כורתים ענף גדול של תאנה וקושרים אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים אינם בנמצא. אחד הרוכבים מוצא תחליף... הוא רומז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין מסודר.

כיוון שהתעכבו בדרכם, יורדת עליהם השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, ואינה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. יהודה קונה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שמשקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך מגיש לה את החלב והיא שותה ממנו. הם ממשיכים הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית משוחחת עם יהודה ומתעניינת בארץ ובמנהגיה.

בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, יורד עליהם הלילה. החושך גובר, הם עולים גבעות ויורדים בקעות, עד שמבחינים כי תעו מדרכם, ומחליטים ללון במקום. הברון והברונית שמחים על ההרפתקה. הם ישנים במרכבה, והמלווים שומרים עליהם במשך הלילה. עם עלות השחר הם נוכחים לדעת כי הם קרובים מאוד לזכרון-יעקב, ועושים את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחות בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתם בין הסלעים נקרעת נעלה של הברונית ובוהן רגלה מציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צוהל ממש משמחה.

עם בוקר הם באים בשערי המושבה, שם כבר מחכים להם בדאגה.

כך תיאר יהודה ראב בספר זכרונותיו "התלם הראשון", שסופר לבנו בנימין [הוא אבי. – אב"ע] בשלהי שנות ה-20, את מסעו עם הברון רוטשילד לזכרון-יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב-1970 לערך, מעלה אסתר ראב על הכתב, בסיפור "אבי והברונית", את מה שנחרט בילדותה בזכרונה, מפי האב, ודמותו עוטה גוונים של אהבה, גאווה ואגדה:

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקוה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה'עגלון' חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא 'פיטורסקי' מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –

"Mon Dieu!quel paysage!"

'אלוהיי, איזה נוף!' – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב'פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו'קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre – של ארגמן", מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה'עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה'עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה'עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב'עגלון', וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה'עגלון' הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה'עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

"סיפור זה," מסיימת אסתר, "סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור-חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו."

המשך יבוא

* * *

"אפיזודה" של אלישע פורת באנגלית מקוונת

אהוד יקירי שלום,

אנא הבא לידיעת קוראיך, שמהיום ניתן להוריד, תמורת תשלום מצחיק, את ספרי האנגלי מהחנות המקוונת של ענקית האמזון. הנה הקישורית:

http://www.amazon.com/dp/B004YR14ZU

זהו תרגום לאנגלית של הנובלה הביוגרפית-למחצה שלי, "אפיזודה", על חייו ויצירתו של הבמאי הנשכח ליאופולד אריה לאהולה, מחלוצי הקולנוע הישראלי. "אפיזודה" יצא לראשונה בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.

תודה,

אלישע פורת

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אישה תל-אביבית משכילה: "יש לנו הרבה מה ללמוד מהערבים. אצלם אומרים על בעל חלש שהוא 'תַחְתְ צוּרְמַייתַה!' – מתחת לסולייה של אשתו! – זה ממש נרטיב של דרידה, לא? – מה? – לא? – דרידה כבר לא אומרים?"

* לבאשר אסד: מזלך שאין לך נפט, אחרת כוחות נאט"ו כבר היו מפציצים מן האוויר אותך ואת בני משפחתך ולא מותירים מכם זכר כמו שישראל מחקה לך את הכור הגרעיני בהקמה!

* אנחנו משתתפים באבלו הכבד של העולם המוסלמי הסובל מרצח נשים וילדים חפים מפשע בהתקפות הנפשעות של מטוסי נאט"ו וארה"ב על אזרחי לוב הנאמנים לקדאפי – ממש דוגמת פשעי הג'נוסייד של ישראל במבצע עופרת יצוקה, ואנחנו משתתפים באבלו של העולם הסובל מסיכולים ממוקדים נוסח רצח אוסמה בן לאדן ובנו ועוד אחת מנשותיו האהובות, שבוצע בסגנון ואולי גם בהדרכת הסיכולים הממוקדים שמבצע הצבא הציוני-הנאצי ברצועת עזה.

ושעכשיו, במקום להמשיך לשגול בנחת בפרברי איסלאמבד את נשותיו הארציות יהיה עליו לזיין בשמיים את הבתולות המזומנות לו בגן-העדן לשאהידים!

* איזה הישג גדול לארה"ב! לאחר שנים שבהן מתגורר לו אוסמה בן לאדן באין מפריע במיתחם מבוצר סמוך לאיסלמבאד, בירת פקיסטן, שהיא מדינה גרעינית ובת-בריתה של ארה"ב, ובוודאי יודעת בדיוק היכן הוא נמצא – מצליחים האמריקאים לתפוס אותו אבל לא לקחתו בשבי אלא להרגו! חסר לנו שאנחנו היינו הורגים כך, בלי משפט ובתוך גבולות מדינה זרה – את מנהיגי הטרור השוקדים לפגוע בנו ולהשמידנו.

* ולחשוב על השערורייה – שלוחמי ארה"ב השתלשלו בחבלים מההליקופטר באותה שיטה נפשעת שבה השתלשלו לוחמי השייטת שלנו אל סיפון המרמרה! – וכזכור חיילינו ממש עמדו להתנפל גם על הח"כית היפה חנין זועבי, ורק בזכות חסינותה הפרלמנטארית, שמתברר כי תוקפה חל גם מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל (וח"ו לא מפני שהיא ערבייה והם גזענים) – הם לא אנסו אותה!

* סוף דבר, גולדסטון ימונה לחקור, והמועצה לזכויות האדם של האו"ם תרד לשורשי הפרטים של הקטל, איך רצחו את הבן של קדאפי בלוב ואיך את הבן של בן לאדן בפקיסטן – ותימצאנה ודאי הדרכים להאשים את ישראל!

* במודעת ענק ב"ניו יורק טיימס", שתמומן על ידי הקרן לארה"ב החדשה, ימחו מרבית הסופרים ואנשי הרוח החשובים בארה"ב, חלקם הגדול כמובן יהודים – על שיטות הרצח והסיכול של מימשל אובמה, שמחסל יריבים פוליטיים ללא משפט, ממש כפי שנוהגת המדינה הפאשיסטית ישראל!

* אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון תתפרסם מחר, יום שישי, 6.4, במוסף הספרותי של העיתון "מקור ראשון" כתבתו של נחום אבניאל על הסופר הנידח אהוד בן עזר. גם כתבת-דיוקן היא כמו טשולנט – יודעים מה מכניסים לתנור, לא יודעים מה ייצא.

* שנים רבות חי אוסמה בן לאדן בעושר ובנוחיות בווילה של מיליון הדולר שלו בפקיסטאן, בחסות הממשלה ושירותי הביטחון של פקיסטאן, שהם כביכול בעלי-ברית של האמריקאים בכלל, ובמצוד אחריו בפרט. אז מה איכפת היה לאמריקאים לתת לו לחיות שם עוד שנה-שנתיים, ובכך להאדיר עוד יותר את מבצע איתורו והריגתו לקראת הבחירות לנשיאות!?

* ובכל זאת מילה טובה לנשיא אובמה. סוף-סוף הוכחת כושר-החלטה ונחישות והמשכת את דרכו של קודמך הנשיא בוש, ושל כל מי שיצאו למלחמה נגד "ציר הרשע" – וזאת כאשר אתה זכית בנשיאות לא במעט בזכות הביקורת הקשה והדמגוגית שמתחת עליהם! – אבל לקח לך כשנתיים להבין שהם צדקו ושאתה הולך בדרכם! אז אולי תיפקחנה עיניך גם בנושא הישראלי? אולי תבין סוף-סוף מה קורה במזרח-התיכון? ובמצרים!

* אבל יכול היית אובמה, לפחות במילה אחת – להודות לישראל, שממנה נלמד המבצע האמריקאי לחיסול בן לאדן, שהתנהל ממש כהשתלטות השייטת שלנו על המרמרה, זו ההשתלטות שעליה כתב גדול סופרי ישראל שבכל הדורות, דוד גרוסמן, בעמוד הראשון של "הארץ", שזה היה פשע! האם גם הממשלה האמריקאית שלך היא "חלולה" וחוששת מסופריה החשובים? כדאי לך להתייעץ עם הנואם החדש של השמאל הישראלי, הצייר יאיר גרבוז.

* עשרות מבין חברי סומליו"ן (ר"ת – אגודת "סופרים ומשוררים לילדים ונוער", שם שאותו נתן לה בשעתו הסופר עודד בצר ז"ל), בראשות הסופרים החרוצים והמסורים ד"ר עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי – קיימו אתמול טיול לימודי לירושלים וביקרו בתערוכה המאלפת "אות ועוד" במגדל דוד, ובבית עגנון.

מאחר שגם אנחנו היינו שם, הצענו למדריכה הידענית להוסיף סיפור משלנו על ביקורנו אצל עגנון בביתו בשנת 1957 לערך, ובו פרטים מרתקים שהיו מעשירים בוודאי את מאגר ידיעותיה וגם את חברינו הסופרים. לצערנו היא התעלמה מאיתנו ולא קיבלנו את רשות הדיבור. אבל שמענו ממנה רבות על עמוס עוז ועגנון, וגם זכינו לראות את ספרו הראשון, "ארצות התן", עם ההקדשה לעגנון. גם אנחנו שלחנו בשעתו לעגנון את ספרנו הראשון, "המחצבה", וקיבלנו ממנו מכתב תשובה: "ספר יפה כתבת עד סמוך סופו." אבל לא מצאנו את העותק במדף שעליו עומדים בספרייתו שבקומה השנייה ספרי הסופרים ששלחו לו את ספריהם עם הקדשה. יש לשער כי לעגנון היה כבר אז חוש להבחין בין סופר חשוב לסופר נידח, כפי שהיה למדריכה שהתעלמה מאיתנו. אנחנו לא נחזור לשם, וחברינו הפסידו כמה סיפורים יפים ואופייניים על עגנון מפי אדם שהכיר אותו מקרוב לפני יותר מחמישים שנה, עוד בטרם נולדה המדריכה.

* אגב, בשעתו ביקרנו במסגרת סומליו"ן ב"יד ושם" ועימנו שתי חברות סופרות, ניצולות השואה, וגם הן לא קיבלו רשות דיבור מהמדריכה במקום, שבין היתר הסבירה לנו שהיו גם צדדים חיוביים בתקופת השואה, כמו למשל שבגיטו וארשה יהודים לא פשעו ולא רצחו זה את זה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,183 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל