גיליון מס' 641

לימי הזיכרון, העצמאות והניצחון על גרמניה הנאצית

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' באייר תשע"א, 9 במאי 2011

עם 1. צרופת אברהם קופלמן (הלץ) בזיקנתו, הוא נקבר בפתח-תקווה בגיל 103. 2. מצגת אמ"ן על ה"עסק ביש" 1954, שלח אורי לייטנר. 3. סמל הפלמ"ח 48' בבאב-אל-ואד.

 4. "פלמח ברוך ג'מילי פ"ת 1948" בשיחזור שי פרקש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: שמאי גולן: רדיפת היהודים ברוסיה הקומוניסטית ולחימתם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ליום ה-9 במאי – יום הניצחון על הגרמנים. //

יוסי גמזו: דם זה לא מים. (סיפּוּר). // יואל רפל: דגל כחול לבן. // אהוד בן עזר: הדברים שלא סיפרתי על עגנון בבית עגנון. // אורי הייטנר: 1. שקר הנכבה. 2. קשר בל ינותק. // אהוד בן עזר: לזיכרו של שמחה לוסטיג. // מתי דוד: החוק הבינלאומי, הג'יהאד העולמי, והשמאל הישראלי. // יוסף חרמוני: אכן, דם וזרע ופוטנציאל-זוועות. // יהודה דרורי: אין חוק בעולם המגן על טרוריסטים

מסיכול ממוקד. // רון וייס: הישגו היחיד יהיה סבבֵי תענוגות שלו ושל אשתו. // אהרון בכר: בקצה השורה, מימין, מסיפורי מלחמת יום הכיפורים. // אודי מנור: משה דיין  "לא טעות כי אם מדיניות". // מרדכי קידר: חוסל בפקיסטן וחי בלונדון. // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה. // י"ז: איך הם לא הזמינו אותי לחתונה שלהם? // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. // חוסר עידון מסוגנן [ציטוט] מאת נעם בן זאב – ומולו אהוד בן עזר: "התחייה" של מאהלר בהיכל התרבות הגווע [פרסום חוזר]. // רות ירדני כץ: האם עמרם מצנע איבד את הצפון? // אלכס סופרון: שוטרי מקוף. // אסתרית בלצן: שאילתא לאליהו הכהן. // פוצ'ו: שיר הכרובית  של שבי ציון. // לזיכרו של פלג תמיר. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה, 1. בתים ראשונים, מחזרים ראשונים. // ממקורות הש"י.

* * *

שמאי גולן

רדיפת היהודים ברוסיה הקומוניסטית

 ולחימתם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה

ליום ה-9 במאי – יום הניצחון על הגרמנים

בקרוב יחוגו בעולם, ובמיוחד ברוסיה, את יום הניצחון על הגרמנים – ה-9 במאי, חג שהוא החשוב ביותר ברוסיה, ואין ערוך לחשיבותו הרבה לעם היהודי: הוא יום הניצחון על גרמניה. ביום זה ראוי להזכיר נשכחות הקשורות גם להשתתפותם של יהודים בלחימה.

הלא בימי מלחמת העולם השנייה, התהלכו ברוסיה שמועות אנטישמיות, שהיהודים אינם נלחמים נגד הגרמנים, והם משתמטים מגיוס לצבא.

ואין זה מקרי. ברוסיה היתה קיימת מסורת חזקה של אנטישמיות דורות רבים, הן דתית והן חילונית. מקורותיה אכן בדת הנוצרית על כל גווניה, כולל הפרבוסלאבים, בעיקר הסלאבופילים שביניהם, אך גם בקרב החילונים פשה הנגע הזה, מסיבות כלכליות ואחרות. אפילו בקרב הליבראלים, שראשית צמיחתם בתנועות הסוציאליסטיות במערב אירופה באמצע המאה הי"ט ואילך, היתה נפוצה האנטישמיות. היא בלטה אף אצל הסופרים הרוסיים וביצירותיהם, כגון אצל דוסטוייבסקי, טורגנייב, גוגול ואחרים. כמובן שרובו של העם הרוסי, באותם ימים, התחנך גם על סיפורי הברית החדשה, בהם האשימו את היהודים בצליבתו של בן האלוהים, כדבריהם, והאשמות דומות. והשנאה נמשכה אף מן המסורת של הרחוב הרוסי מאז ומתמיד – האשימו את היהודים בכל חטא ופשע. העלילו גם שהיהודים מתכחשים לארץ בה הם חיים, מפני שהם מפתחים אורח חיים של "מדינה עצמאית" בתוך המדינה הכללית.

אף אחרי המהפכה הבולשביקית לא נעלמה האנטישמיות, היא רק לבשה צורות פחות גלויות. סטלין בעצמו היה מגדולי האנטישמים ומידי פעם המציא נגדם האשמות כדי שתהיה לו סיבה לרדוף אותם. הוא המשיך להעליל עליהם עלילות גם בזמן המלחמה נגד הגרמנים, ולאחריה. ההאשמה החמורה בימי המלחמה היתה: השתמטות היהודים מלהתגייס לצבא. אף היתה נפוצה אימרת הלעג, שבעצמי שמעתי שם, כי היהודים "נלחמים בחזית טאשקנט" (עיר הבירה של רפובליקת אוזבקיסטן באסיה המרכזית).

אך בניגוד לשמועות, ולניחושים, ולהאשמות השווא, מוכיחות העובדות, שהיהודים לחמו בשורות הצבא האדום, יחסית, לעומת מיספרם באוכלוסיה הרוסית, במספרים גדולים יותר, מאשר בני מיעוטים אחרים. הם התגייסו עוד ערב המלחמה, וכמובן נלחמו גם אלה שהספיקו להתגייס עם פלישת צבאות גרמניה לבריה"מ, לפני שהגרמנים הספיקו לכבוש כמעט את כל שטחי אירופה הרוסית. והרי מיד עם כיבושיהם הם הוציאו להורג את רוב היהודים.

ובכל זאת נלחמו יהודים רבים אף עם הפרטיזנים, למרות האנטישמיות אף שם, והיהודים נלחמו מלחמות ייאוש אפילו בגיטאות. הם היו גם בין המתקוממים במחנות המוות. חלקם הצליחו לברוח ולהגיע ליערות, ושם התחברו כבודדים וכקבוצות, כאמור, אל גדודי הפרטיזנים וזאת למרות האנטישמיות ששררה גם שם. לעיתים, בגלל האנטישמיות, סירבו לקבל יהודים אל שורותיהם, והיהודים התארגנו ללחימה עצמאית. לפעמים, רק אחרי שהוכיחו את כושר לחימתם, והביאו כ"נדוניה" כלי נשק שהצליחו לכבוש מידי הגרמנים, הם צורפו אל הפרטיזנים.

וכשנסתימה המלחמה בניצחון מוחלט על הגרמנים, שוב נרדפו היהודים על ידי עושי-דברו של סטלין. רבים נאסרו ונשלחו למחנות הגולאגים, ואף הוצאו להורג. סטלין האשים אותם בנטיות קוסמופוליטיות, בטיפוח קשרים עם יהודי ארה"ב ועם יהודים מארצות המערב. וזאת, על אף שסטלין בעצמו בחר מקירבם משלחת מיוחדת של מיטב האינטלקטואלים ושלח אותם לארה"ב אל המנהיגים היהודים שם, שבכוח השפעתם ישכנעו את המימשל האמריקאי לסייע לברית המועצות, גם על ידי משלוח נשק ותחמושת בדרך הים. לשם כך הוקם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" כגוף המייצג, כביכול, את יהדות בריה"מ. בראש המשלחת הם מינו את מנהל תיאטרון היידיש המפורסם שלמה מיכואלס. ואכן, המשלחת הצליחה בשליחותה. אך בכל זאת, מיד אחרי המלחמה, האשים סטלין את ראש המשלחת מיכואלס ואת חברי הועד האנטי-פשיסטי ב"קוסמופוליטיזם", ברצון להתחבר עם יהודי המערב, ולפעול יחד נגד בריה"מ.

לפי הוראותיו של סטלין נרצח מיכואלס, כביכול בתאונת דרכים, וזה היה האות לרדיפות מחודשות של היהודים. אף האשימו את היהודים ברצון לגזול מאדמת הרוסים ולהקים שם מדינה יהודית. בעקבות מיכואלס נרדפו ונרצחו סופרים ומשוררים ואמנים יהודיים רבים, ביניהם המשורר פרץ מרקיש (שבנו הסופר דוד מארקיש זכה לעלות לארץ), נרצח גם הסופר דוד ברגלסון.

אחר-כך הופיעה "עלילת הרופאים" היהודים. רופאים במשרות גבוהות הועמדו למשפט על האשמה שהם זממו להרעיל(!) את המנהיגים הרוסיים. רופאים יהודים אחרים פוטרו ממשרותיהם האקדמיות ולמעשה חיכו למאסרם. על פי מסמכים שנשתמרו, תיכננו השלטונות הקומוניסטיים לשלוח לסיביר עשרות אלפי יהודים, כדי שיגוועו שם ברעב ובמחלות. למזלם של הנרדפים, ולמזלנו, מת סטלין בראשית 1953, לפני שהספיק לבצע את זממו.

ובכל זאת חשוב לנו ולעולם לדעת את האמת על הנתונים של השתתפות היהודים במלחמה נגד הגרמנים. ואכן, בתעודות של מקורות מתקופת מלחמת העולם השנייה, ולפניה, ומפי עדים-חיים, נתגלה יותר ויותר על לחימתם של היהודים בשורות הצבא האדום, ואף על מעשי גבורה שרבים ביצעו, גם כלוחמים בקרב הפרטיזנים.

כשהגעתי למוסקבה באמצע שנות התשעים, לשרת בשגרירות הישראלית כיועץ לתרבות (הראשון, בעקבות חידוש היחסים הדיפלומטיים לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי), פנו אליי עיתונאים, סופרים וחוקרי-היסטוריה, לאו דווקא יהודים, וביקשו סיוע כספי כדי לעזור להם להוכיח במאמרים, בראיונות בטלויזיה וברדיו, על הלוחמים היהודים. הם ביקשו להזים את השקרים ולהוכיח שאכן, יהודים רבים לחמו, ואף נפצעו ונהרגו.

אחד החוקרים החשובים בנושא זה, שראשית מחקריו סמוך לסיום המלחמה, ושנעזר במסמכים רוסיים רבים, מסמכים שהגישה אל רובם ניתנה רק עם נפילת המשטר הקומוניסטי, היה אלוף-משנה במילואים של הצבא האדום, היהודי-ההיסטוריון הפרופסור פיודור דוידוביץ סברדלוב. הוא בעצמו השתתף במלחמת העולם השנייה כקצין צעיר. הוא אף פירסם ספרים על הלוחמים היהודים, כגון על אלה שזכו ב"אות הגבורה" ובתואר "גיבור ברית המועצות", שהוא אות ההצטיינות הגבוה ביותר. הוא גם פירסם ספר על הקצונה הגבוהה היהודית ששירתה בצבא האדום, מדרגת גנרל ומעלה, וספרים רבים אחרים על הלוחמים היהודיים. נפגשתי עימו מיספר פעמים ברוסיה ובביקוריו בארץ, ושוחחנו רבות על הלוחם היהודי.

פרופ' סברדלוב מביא במחקריו, כי למרות הרדיפות בימי סטלין ועושי-דברו, ולמרות האנטישמיות ששררה, מספר הלוחמים היהודים בצבא האדום ובקרב הפרטיזנים היה כ-500,000 (כחצי מליון!) – מתוכם נפלו בקרבות כ-200,000(!) לוחמים יהודיים בחזיתות השונות.

היהודים שירתו בכל דרגות הצבא, גם בדרגות גנרלים, בתפקידים הגבוהים ביותר, אף רמטכ"ל, מפקדי ארמיות, מפקדי דיביזיות בחזיתות השונות, ראשי מטות, ובתפקידים רבים אחרים. כמובן שרוב הלוחמים שירתו בדרגות פיקוד נמוכות יותר, עד סמלים וטוראים. פרופ' סברדלוב מקדיש להם ספרים רבים, ומביא את שמות הלוחמים ומבצעיהם.

כאמור, היכרתי את פרופ' סברדלוב (שבינתיים הלך לעולמו), והשיחות על מלחמת העולם השנייה תמיד היו מעניינות ומסקרנות. למשל, הוא מציין במחקריו (שתמציתם פורסמו ברוסית אף בכתב-העת "דבר האינוואלידים של מלחמת העולם השנייה", מס. 11-12 מחודש מאי 1995) – ושם כותב כי למעלה מ-500 יהודים – בעלי הדרגות הגבוהות ביותר, שירתו בצבא האדום: בדרגות גנרלים, אדמירלים ותתי-אדמירלים. ביניהם שרתו, למשל, שני יהודים כמפקדי חזיתות, 9 יהודים מפקדי ציי-לחימה, 12 מפקדי אזורי לחימה, 34 מפקדי דיביזיות.

הוא מפרט כל אחד בשמו, ביניהם למשל: תת-אדמירל מפקד הצי באזור הים האזובי אלקסנדרוב אלקסנדר פטרוביץ'; מפקד דיביזיית חיל-רגלים גנרל-לייטננט אנדרייב אנטולי יוסיפוביץ'; גנרל-מיור בוריסוב ארקדי בוריסוביץ', שאחר-כך נתמנה מפקד אזור לחימה בקרבות הנסיגה באביב 1942, שנהרג בקרבות ליד העיר חארקוב ; גיבור ברית-המועצות גנרל-מייאור בסקין יזראיל סולומונוביץ', מפקד דיביזיית תותחנים ואחר-כך מפקד קורפוס ומפקד ארמיה, שהספיק להילחם בשלוש חזיתות; גנרל-פולקובניק, מפקד כוחות ההנדסה לאונטין זכארוביץ' קוטליאר; גנרל מאיור מאלושיצקי איזאק יאקובלביץ' שירת בחזית כמפקד דיביזייה, אחר-כך כממלא מקום מפקד ארמיה, עד שנפל בקרב ב-29 במרץ 1943. סגן-אדמירל טריינין פאבל אלקסייביץ'; גיבור ברית המועצות גנרל-פולקובניק שטרן גריגורי מיכיילוסביץ', היה יועץ צבאי במשרד ההגנה של בריה"מ, נאסר ב-1941 והוצא להורג עם רבים אחרים באותה שנה, ב-28 באוקטובר 1941 בעיר קויבישב. בשנת 1954, אחרי מותו של סטלין, זכה לריהביליטציה מלאה.

מן הראוי להדגיש כי בשנות הטרור של סטלין, לפני המלחמה ואף בזמן המלחמה, נרצחו על ידי עושי-דברו של סטלין כ-180 גנרלים יהודיים, מתוך, כאמור, 500 הגנרלים .

בעיטור הגבוה ביותר: "גיבור ברית המועצות" עבור "מעשי גבורה בלתי רגילים" זכו 133 לוחמים יהודים מדרגות גנרל ועד סמלים וטוראים. מן הראוי להדגיש כי מתוך 133 היהודים שזכו בעיטור הגבורה, 42 זכו בתואר "גיבור" אחרי נפילתם בקרב. מקרב המיעוטים בבריה"מ, זכו היהודים במספר הרב ביותר של עיטורי גבורה.

אלפי חיילים יהודים זכו גם בעיטורים קרביים אחרים, או נוספים, ביניהם "העיטור על שם לנין", "הכוכב האדום", "בעד אומץ לב", ואחרים.

אלה הן רק מעט דוגמאות מן הנתונים של פרופ' סברדלוב.

במוזיאון מלחמת העולם השנייה במוסקבה, שבו ביקרתי, מתנוססים שמותיהם של כל אלה שזכו בתואר "גיבור ברית המועצות", ובתוכם אף של היהודים, מבלי לציין, כמובן, עובדת יהדותם.

היהודים השתתפו בכל הקרבות המפורסמים שניהלו הצבא האדום והפרטיזנים, תחילה בנסיגה הגדולה עד מוסקבה ועד סטלינגרד, ואחר-כך בחזרה – ממוסקבה עד ברלין.

הם שירתו בכל החילות ובכל המקצועות: חיל רגלים, חיל שריון, חיל האוויר כטייסים וכמקלעני מטוסים, בחיל התותחנים, בחיל הקשר, בחיל ההנדסה, בחיל הרפואה, ובאחרים.

אכן, מן הראוי שביום הנצחון הזה – ה-9 במאי, נזכור מעט מן העלילות של הלוחמים היהודים, שנלחמו עם נשק ביד, בימי מלחמת העולם השנייה החשוכים, נגד צבא הרוצחים הגרמנים, עד לניצחון עליהם.

* * *

יוסי גמזו

דם זה לא מים

סיפּוּר

לפאניה בּלינקוב

שאין בּכוח שוּם סיפּוּר ושוּם מילה

להתחרות בּדִמעותיה, דִמעות-אֵם

תחילה היה הלילה הזמוּם, הלא-נודע: הציפּיה העצבּנית לִשעת-האפס.

אי-שם, עמוק בּמצוּלותיו החשוּכות של ים-הזמן הממוּקש בַּגורלי וּבַפאטאלי, צפוּיים היו קטיפה שחורה זו הזרוּעה בּכוכבים, צרורות הסטֶנים, נביחות הטומיגאנים, להיחרט בּתולדותיה של העיר הסרבנית כּ"ליל שׂרונה", ליל האומץ והדם.

שׂרונה – גגות-הרעפים האדומים. גוּרֵי החזירים של טֶמפּלֶרים רעי-עיניים. מעוז שחצנוּתו של הכּובש הזר, הבּריטי, וחוחיהן של קונצרטינות תיל דוקרני.

זהוּ פבּרוּאר של קור נושך, שנת 46'. של טיפטוף זיעה קרה על גב ועורף. בּארבּעה מוקדי-תקיפה, שתִתלקח בּו-זמנית, יִתנוּ חבּלני המחתרת רשוּת-הדיבּור לחבר דינאמיט. תוך שעות ספוּרות של שֶנֶק בַּגרון, של ריר צָמיג, של דריכוּת קפיצית בּה כל שנייה נִמתחת לה כּנֵצַח, יוּטחוּ ארבּעה אגרופים לא צפוּיים, בּתִזמוּן מתוּזמר פילהארמונית, ישר בּפרצופו של המנדאט הדורסני. בג'נין, בחוף כפר ויתקין, בשפרעם ובשׂרונה יוּכֶּה עִוְרון החושך האטוּם בּסַנוֵרים מִבֹּהַק הפּיצוּץ הסימוּלטאני בּו הלילה יוּמַר לרגע עז בּצהריים מסמאים.

עמירם נִמתח כִּקפיצֵי שעוֹנוֹ התוכף את תיקתוּקיו המדוּדים וּמִתגחלל לו על פּרק ידו הצמוּדה לנִשקוֹ ומוריק בּזרחן מחוגיו. מה שמוֹרֶה השעון בּלי רַחֵם הוא איחוּר בלתי-נסלח של לא פּחות מִשעתיים (מה שמקפּיץ לכוּלם את הפְיוּזִים בָּאַמבּוּש הזה, המקפּיא). מה מעכּב שם, לכל הרוּחות, את אותה פּקוּדת פּיצוּץ שחבריו והוּא כּמֵהים לה? מה הִתפקשֵש בּסִדרי התיאוּם שסופסוף תוּכננוּ זה זמן רב? תיקתוּק השעון הפּועם חרישית בּאוזנו רק מגבּיר את המתח. כּך גם חשים שם ידידיה ואריה ושרגא, רֵעָיו לַמיבצע.

בֵּינְתיים סובבות כּבר על צירן כּקָרוּסֶלָה, מִגג בּלב שׂרונה, מחוּגות-ענק של אור. הן מתוות מן הזרקור, למלוא רוחבּם של שמי הלילה, ראדיוּסִים אימְתניים בּהם נִסרקת הסביבה. כּל הניכווים בּאימת הזרקור מִשתטחים אינסטינקטיבית למטה: זה – מִתחפּר בּין עִשבֵי היבּלית וכובש את פּניו בּחיקם, וזה – טומן ראשו בַּחול לא כּהולך-על-שתיים כּי אִם כּמִשתייך למִשפּחות הזוחלים.

אותה שעה עצמה, כּהשלמת אֶפֶקְט אקוּסטי לחיזיון זה של אֶקסטרָוָגַאנצָה אור-קולית, פּוצחת מקהלה אינגליזית בּקאנון של בּרֶנים וקול של סארגֶ'נט-מֵיג'וֹר מצטעק:

"!You bloody Jews".

אֵלִיק, אחיו של משה שמיר, ששנים ספוּרות אחר-מִכּן יצלול אל תוך הנֵּצַח מִבּין דפּי "במו ידיו" כּסֵמֶל לדורו, מתקין כּעת בּאצבּעות של זהירוּת נִרגשת את מיטעני הדינאמיט המוּעדים לפגוע עמוק בּצומת-עצבּיו של הכּובש הזר.

ואילו עמירם, שסְּטֶן מגוּחך בידיו מוּל אותה הקולֶקציה של כּל משוּרייני הבּריטים בּשׂרונה זו, ממתין לו בּחיפּוּי ורק מזהיר אותו "דיר בַּאלַכּ – עִם הפּתילים, הדֶטוֹנאטוֹר, החנ"מ, הכּל..."

* * *

רק מאוּחר יותר, בּיום המָחֳרָת, מִשיופיע שמו בִּשְחוֹר מוֹדְעוֹת-האבל – עִם אריה קסלמן, ידידיה אהרון וּשרגא הר – תוּברר סיבּת אותו איחוּר של שעתיים: הנֶּשֶק שהגיע משוּמן וּמגוּרז; היסטֶריַת הניקוּי המלחיצה והנואשת; והפיספוּס ההוּא, הלא-נִסלח של שעת-האפס, שהוּא שׂכרן המר של שתי הפַאשלות כּאחת. מה שבּרוּר הוּא שבּחוף כּפר ויתקין וּשפרעם דווקא עמדוּ בּלוּח-הזמנים ללא כּל פֶּגַע. ג'נין – אף היא תהיה נושֹא כּאוּב לתחקירים: מה בּדיוּק חרק שם, מי סופסוף שפך שם לַאגֶר? ומי, למרות שפיכת הלאגר, לא פּעל בַּזמן, כּמו בּלֵיל-אמש, לֵיל הפיַאסקוֹ בּשׂרונה. שֶכֵּן, שׂרונה זו אינה כּכל מקום אחֵר, היא מעוּזו הרם של הדרקון המנדטורי. ועל כּן שעתיים איחוּר יש בּהן להחריד מריבצם הדרוּך – לא רק את אנשי ה-P.M.P עזֵי היֶרי (מיקלענים אל הצריחים ורובאים לעמדות-קשר) כּי אִם את כּל הווילדֶע חַיֶעס כּאחד.

"זַנֵּק!" שואג עמירם וּמריק מחסניות – בִּשווּנג, בשצף-קצף, בשרשרת לא נִפסקת. אֵלִיק משחיל עצמו בִּסבך חשרת הענפים, פּורץ שפוּף לעֵבֶר המשוּריינים קדימה. מיד, מבליח בּו הירהוּר, נעיף אותם למעלה, כּך שיֵדעוּ סופסוף עִם מי כּאן יש להם עניין. בֵּינְתיים, כּסיוּע חיוּני, בּלתי פּוסק, יש פֹּה חיפּוּי יעיל ואפקטיבי של עמירם. מרבּיץ בּהם חזק עמירם. גֶ'דַע. חַבּוּב אֶלֶף. רק שההם, קיבּינימאט, עונים בּקוֹנטרָא גם. צרורות-צרורות של אש אינגליזית, נַאחְסִית, מרוּשעת, שהלוואי שתפַספֵס את כּל המַּטָּרוֹת...

יש איזה שֶנֶק בָּגרון, אך כּבר הפּתיל מוּצָת. ועל החיים ועל המוות, מה שיהיה – יהיה. כּעת תִספּור עד ארבּע, איש. ארבּע שניות – וּבְרַח ("בָּארוּד!" כּמו שצורחים בַּמחצבות של בּני-דוֹדֵנוּ). ותיכף לאחר-מִכּן השּוֹק, התדהמה: אל-אלוהים, זה עף! זה מִתרומם פּתאום לַגובַה!!! פּלדה אנגלית, בּעובי של עור-פּיל אימפּריאליסטי, נִפרמת כּמו בְּרֶזֶנט, כּמו אִיזוֹלִירְבַּנְד, כּמו נייר...

ויָם בּוער של להבות...

ורעם קול הנֶּפֶץ...

בּיצענוּ את זה, אוֹח יא רָאבּ.

אִם כּך – זה אפשרי...

* * *

לאחר-מִכּן, בּעומק הפּרדס האפלוּלי: הריצה החתוּפה, כִּמעט אַסתמאטית, מסוּחררת. שׂריטות הענפים המצליפים על הפָּנִים. אותה פּגישה אָחוּלמַאניוּקִית עִם אותה גדר. מה, מה לעזאזל רוצים חוּדֵי חוֹחֵי התיל מִמִּכנסי החאקי הסופגים חוֹרֵי איוורוּר? ההם, המוּצבים שם בּתִפזורת אנגלו-סַאכּסית על גגותיה של שׂרונה, ממשיכים לירות. כּך גם הבְּרֶנִים שבּתוך משוּרייני הרֶתֶק –

שולחים ד"ש חם של wlcome guys כּמו מרסס של פְלִיט... ורק שיתמזל לנו לסגת מן הגִ'יפָה בּלי סיבּוּכים ובּאלאגאן ובלי פּגיעות. אָמֵן...

"עַמִּי," לוחש שם קול מוּכּר, "דאחילאכּ – תחכּה קצת. שלא נשאיר תקוּעים בַּשטח כּשההם יורים..."

עמירם סב על עיקבותיו. קורע את ה"פַּאטֶס". נתקל בּמישהוּ וחש מגע זרועות מוּכּר. שני אישונים בּורקים אליו מִתוך החושך: אֵלִיק. "יאללה, חוזרים," הוא סח לו ושניהם לוקחים רֶבֶרְס. רק כּששניהם בּטוּחים שכּל השאר יצאו החוּצה, הם מִתפַּנים לצאת אף הם מֵעֵבֶר לַגדר. להרף-עין מקפּיא-דם הם מִתאבּנים לפתע לקול זימזוּם פּולח של אש בּריטית חודרנית. זה שוֹסֵף את האוויר כּמו להקת צרעות ארסית, חולף סמוּך מאוד לאוזניהם אך לא פּוגע... עכשיו – רק לעבור את הגדר המזוּרגגת בּחזרה מִחוּץ לִתחוּם שׂרונה ולרוּץ. אל מה? אל הנחשק והנִכסף והכּמוּהַ: אל אושר השִיבָה המקוּוָה אל הבּסיס. כּי שם, רק שם ממתין הסוף הטוב, המעלֵישִי. אז תֵּן ריבּונו של עולם את הבּוֹנוּס הזה ותִהיה בּנאדם...

אבל הִנֵּה, כּמין שידוּר חוזר של בַּאסָה בּריטית – שוב גשם-העופרת הזְּדוני הזה סביב. הפּעם, לא כּמו קודם, זה כּבר לא מעוּף צרעות כּי אִם נחיל של דַבּוּרִים תוקפים על בּלַיְנְד, בּאַטְרָף. ורק, אם לא איכפּת, לא לעשׂות כּעת שטוּיות. בּלי שְוִיץ, בּלי הִסתכּנוּת לא רצוּיה, בּלי קומפּליקאציות. להגיע שלֵמים לִנקוּדת-האיסוּף. להעביר מִשחולת בַּקָּנֶה חנוּק-הפּיח. למסור איש את נִשקוֹ לאיש ה"סְּלִיק" המחתרתי כּמו פּיקדון יקר עד המיבצע הבּא, אינשאללה. ללגום מִספל של אֶמַיְל סדוּק קפה לוהט, כּזה שיְּפַצֶּה על צינתו של ליל-החורף. למצוץ בּהִתמכּרוּת, כּמו נשיקה בּגן-העיר, סיגריה של "לטיף", גם אִם זולה וּמחוּרבּנת. כּזֹאתי שעוברת בּעיגוּל בּין כּל החֶברֶה כּמו צַ'אפְּחוֹת העידוּד איש על כּתפו של חברו. לדעת שגם זה היה פּשוּט מישׂחק צופי כּמו אלה ששׂיחקנוּ בּלילות תנוּעת-הנוער. או כּל מישׂחק אחֵר מִן הילדוּת: כּמו מחבּוֹאים. כּמו בּשוטרים וגנבים. כּמו דוּדֶס. כּמו כּדוּר - - -

כּדוּר.

כּדוּר בָּעורף הגמיש והמוּצק, יְפֵה-התלתלים והבּלוֹנדיני של עמירם. עמירם זה שנִשתתק ונעשׂה פּתאום כּבד כּשהוּא מוּרם, בּלי נשימה, בּזרועותיך...

ודם. הדם החם והצעיר שהוּא הנפש, שאִם יודעים את סַאגַת מִשפּחתו של עַמִּי זה, יודעים שהגֶנֶטיקה היא הוכחה נִצַּחַת: דם זה לא מים, זה מירוץ-שליחים מִדור לדור.

מִכּאן, מִמָּחֳרַת קרב-הדמים של ליל-שׂרונה, מֵעֵת הלווייתם של כּל ארבּעת הרוּגיו, מתחיל שעון-החול של אֵם עמירם, אִמא חיה – להִתרוקן ולֶאֱזוֹל בּקצב מצמרר. וכך, מִקץ חצי-שנה של שְכוֹל שהוּא ווֹלטָאז' שלא תמיד עומד בּו לב שבוּר ורך של אמא, נִשׂרף ליבּה של האִשה המוּפלאה הזאת, כּמין נוּרת-חשמל שלא עמדה יותר בָּעֹמֶס.

איך אמרוּ אז שכניה? ישנן אִמהוֹת שלא מסוּגלות להיפּרד מֵעַל הילד זמן ממוּשך מִדַּי וּמִצטרפות אליו גם שם, בּארץ הכּבר-לֹא שהתמימים קוראים לו נֵצַח...

* * *

בּחֲדַר-הטהרה המצמרר שבּ"הדסה" לא עסקוּ בּבדיקות-דם שעה לפני ההלוויה. אף על פּי כן – היה זה בּהחלט עניין של דם. סוּג-דם. או D.N.A . ה- D.N.Aהבּלינקובי.

כּמה עשׂרות שנים לפני כן: שוּב, לילותיה של כּנען. שוּב, הקטיפה השחורה שֶמֵּעָל, הזרוּעה בִּקריצות כּוכבים. על פּני הארץ הקטנה, העתיקה הזאת שלנוּ, שמִדֵּי פּעם, מֵחדש, נקנֵית לנוּ בּיסוּרים, שועטת סוּסתו של איש "השומר", חיים-דוב בּלינקוב, והיא עושׂה זאת כּמו רוֹכבהּ: חמה, שוצפת-דם...

הדוֹקוּמנטים מעידים כּי חיים-דוב נולד בּהוֹמֶל, בּבְּיֶלוֹרוּסיה, אך גם זה תיעוּד חלקי בִּלבד. מה שאותם דוקומנטים אינם מסַפּרים (ושהוּא הקובע), היא העוּבדה שמְקוֹם-לידתו הוּא מלכוּת הרפּתקות הדמים.

את העוּבדה הזאת יודעים כּרמֶיהָ של "ראשון", שׂדותיה של עקרון, המרחבים סְביב בּאר-טוּביה, כּל עץ, כּל ואדי, כּל שביל-עיזים. אבל לַדם, לַ- D.N.Aהחם-שוקק, הבּלינקובי, הכרח היה שיכּירוּה גם גליה של עתלית וגם דקליה של כּינרת, פּרדסיה של מֶלַאבֶּס ובוּסתניה של גָ'עוּני, היא ראש-פּינה בַּגליל. ואִם לומר את האמת – הם הִכּירוּה עַ'אס בִּין עַנוּם (בּין אִם רצוּ או לא רצוּ): קוֹזָק יהוּדי מן הנפילים...

היה זה צו-גורל, אותה רוּלֶטָה רוּסית פאטאלית, ששוּם דבר, שוּם איתן-טבע, לא ריגש את חיים-דוב. לא התקפות פּורעים ערְבים, לא סוּפות-חורף, לא חמסינים – מִלבד עיניה היוקדות של חיה צ'יז'יק, פּרח-בּר. מה שעובר, גם בּלי מילים, בּין מבּטיו למבּטיה כּאיזה זרם-חילוּפין, מתח גבוה, מְסוּכּן – הוּא מין חשמל, לא חשמל סטאטי, רק דינאמי וַּאַבּוּהוּ (או, מדוּיק יותר: אַּבּוּהָ, שאמר לַדֶּבֶק טוב).

אך גם זאת, ארץ כּנען, היא מין אהוּבה – קנאית, רכוּשנית ולא סובלת קוֹנקוּרֶנציה. וּשתיים אוחֲזות בּה, בַּטלית של קוֹזָקֵנוּ, וכל אחת אומרת: חיים-דוב כּוּלו שלי...

לילה כּשוּף וגורלי אחד בּעמק הירדן, בַּמושבה מנחמיה, בּין רובים ואור ירח, נִנעץ בּו מין מבּט מגחיל, כִּמעט כּמו זה של חיה, מֵעֵבֶר לַכָּאפִיָה בּה לוּטִים פּני איש-שׂיחו. מאוּחר מזה, עמוק לתוך הלילה הקיצי, מציג עצמו האיש לחיים-דוב מוּכֵּה-הקסם. זהוּ יוסף לישנסקי, אבּירה הרדוּף של ניל"י, והוא דוהר בּעיקבותיו אל הדרכים והסיכּון.

מאוּחר מִזה רודפים השלטונות העותומאנים גם אותו, כּמו את לישנסקי, בּתקווה שיִּּתָּלֶה. גיסו, אפרים צ'יז'יק, מצפּינו בּצֵל גגו, עד שאומרים לו אנשי מושבתו: "בִּגללו עוד יתלוּ את כּוּלנוּ..."

צ'יז'יק, גיבּור חוּלדה ואחת מאוֹשיוֹת "השומר", נִקלע בּכף-הקלע שבּין שתי חובות גם יחד, אך חיים-דוב מֵקֵל עליו, אומר לו: "הם צודקים שם," וּממליץ לו על מוצא מן הקונפליקט (וּמִבּיתו). וכך אפוא, בְּלילה בּלי כּוכב ובלי ירח, אך לא בּלי תוּשייה שהיא עורמת הנִרדפים, מוּבל חיים-דוב על סוּסו של גיסו להרים ששוּם איש לא שוכן בָּם, מלבד התנים שבִּכְיָם הוּא המשך דִמעותיה של חיה אשתו. שם, בּעוּמקי מערה לא נִראית, הוּא נִסתר לזמן-מה מִכּל עין, מִלבד מעיניהם של צעירי משפּחת צ'יז'יק המגניבים לו בַּלילות מזון וּמי-שתיה. ושם הוּא מהרהר על משמעם של שני שמותיו, על "חיים" ועל "דוב" שכּמו עוד אז, בִּבְיֶלוֹרוּסיה, נוּבַּא בּהם כּיצד הוּא יסתתר בּמערה, כּמו דוב שלא ויתר על היקר מִכּל: חיי ם...

עִם בּואם של הבּריטים, כּובשי ארץ זו שהִבטיחוּ לנוּ בּית לאוּמי בַּמאגנה חַארטָה הקרוּיה "הצהרת בּלפור" אך גם הם הִתקרנפוּ ותלוּ את בּחוּרינוּ לא פּחות מן הטוּרקים – מגיח חיים-דוב ממחבּואו בּחיק הרכס לנשום את אווירה המשכּר של החירוּת. אף על פּי כן, זו חירוּת עִם כּבלים, חירוּת שבּעיניו של חיים-דוב היא סוּג של פארסה. לכן, מִשעוד טרם הִתפּכּחוּ רבּים בָּארץ מִבּלוֹף הג'נטלמֶנִיוּת הבּריטית הבּדוּיה, הוּא מטעים כּמין מאנטרה לשלושת בּניו, לדויד, יונתן ועמירם: "אַל תאמינוּ ל-.John Bull ה-Bull הזה הוּאbullshit ..."

ואִם ליטפה ידו, יד אב אוהב, בּרגע זה, את תלתליו המזהיבים של קְטוֹן בּניו, עמירם – כּלוּם לא עבר בּהם, כּמו רוּח סגרירית בִּשְׂדה-דגן, רטט מוּזר וּמצמרר של נבוּאה?

י"ח שנים אחר מִכּן, וּבלי טיפּת חמלה, מִתאמתת אותה נבוּאה נוראה אותו לֵיל יריות בּשׂרונה.

* * *

הבְּכִי היה כּבוּש, מבליע עצמו פּנימה. בֶּכִי בּלינקובי של בּוכים לתוך אגרוף. עמירם בּלינקוב יפֵה-התואר, עז-הנפש, זה שהיה עשׂרים ואחד אביבים של חִיּוּת וּצחוק – שוּב לא היה אלא צרור תצלוּמים, שֵם מוּקף בּמִסגרת של אֵבֶל, פּצע פּתוּח בּלב משפּחתו וּבלב נערה שאהב.

אך אז, עשׂרה חודשים לאחר שעָצַם ההרוּג עיניים, ניתָּן היה לשמוע, בּניגוד לָהיגיון, את עמירם בּלינקוב בּוכה, ממש, בּפֹעַל. ולא כּמטפורה, כּעוּבדה. בּשׂר ודם...

חֶזיון-תעתוּעים? תחיית-מתים? פאטה מורגאנה? דִמיון הזוּי של מי שלא הִשלים עם האובדן?

לא ואף לא זה. יש פּתרונות פּשוּטים יותר: עמירם, תינוקם של דויד בּלינקוב וּפאניה (היא פאניה לבית פרַיימַרק) נצטעק בּו, בּבית-היולדות, כּהוכחה חותכת לָעוּבדה שהשושלת, חרף יגונותיה, ממשיכה בּעִקשוּת לחיות...

ליתר-בּיטחון הוסיפו לו את השֵם "חיים" – הן לזִכרו של חיים-דוב, סבו האגדי (שהחזיר לבורא-עולם את נִשמתו הסעוּרה חודשיים אחר מות צעיר-בּניו בּליל-שׂרונה וארבּעה חודשים אחר מות חיה זוּגתו) והן מֵחֲשָש סמוּי, יהוּדי מאוד, מעֵין-הרע...

 ועִם שהילד גדֵל מפליאה הגנטיקה, שוב, בִּקסמיה: אותו הזֹּהַב השחמחם, דְמוּי-הדגן, בַּתלתלים. אותה נחישוּת בּלינקובית בַּפֶּה הנִקמץ, בִּבליטוּת הסנטר. "מה יש להגיד, עִם עוּבדות פיזיונומִיוֹת לא מתווכּחים," אומר אבּא. –"עיזבוּ!" אומרים בּהתרסה בּני מִשפּחתה של אמא, "הפרַיימרקים תרמוּ גם הם. לכל היותר – סינתזה." מה שחוזר וּמוכיח, אם כּך ואם כּכה, שדם זה לא מים...

"וּבִלבד שיגדל ויהיה בּריא," אומר אבּא דויד בּחיוּך של תקווה. ויש בּחיוּכו הטוב קמצוּץ תוּגה נִסתרת. שהרי, אִם להודות על האמת הבּלינקובית, בּנים בּריאים היו לנו תמיד, בּריאים מאוד. אלא – לִגדול אט-אט, להִזדקן כּדרך-הטבע, ולא לראות איך מִתקצר השווּנג הזה פּתאום בּשל קליע מחוּרבּן של רוע ועופרת – זה כּבר, עִם כּל הכּבוד, עניין אחֵר, אחֵר מאוד.

בּינְתיים הוּא מחריש בצהלות שובבוּתו את כּל רחוב אמיל זולא התל-אביבי-פּסטוראלי – בּמחבּואים, בּדוּדֶס, בּשוטרים וגנבים, והעיקר – בּאהבה לבעלי-חיים. משהוּ נורא עִם הילדון הזה, הצוּציק: טונות של רחמים לכלבלבים, חתלתוּלים. אנקור שצנח מקינו בּחצר. זיקית שנתקעה על חוּט הטלפון בּגובה. נוח בתיבתו ודוקטור דוּליטל רחימא היוּ ודאי רָוִים מִמנוּ נחת, לוּא ידעוּ.

לא פּעם הוא הולך לכדוּרסל, נוצץ-עיניים. בּדיזנגוף 135 יש מה לראות. החֶברֶה מ"מכּבּי" שם חנכוּ מיגרש על שמו. לא, לא ממש על שמו, על שֵם דודו, גיבּור שׂרונה. וכך גם, כּשרגליו נושׂאות אותו לאותו קטע שבּין דְרומה של הקִריה לַשוּק הסיטוני. הוא מתעכּב, בּלי לסַפֵּר על כּך לאבּא או לאמא, בִּרחוב הארבּעה, שעִמהם נימנה דודו.

* * *

"לאן שתִּרצה," אומרת לו אמא, "לאן שתִּרצה אבל על טַיִס שתִּשכַּח..." אבּא שותק אבל מִכּלל כּיווּץ שׂפתיו אתה מבין: גם הוּא, אף שאינו אומר מילה, חושב כּמוה. לא שראוּי לקצץ כּנפיים, מה גם כּנפי-טיסה; אלא שדַּי בִּמלַאי המצֵּבות הקיימות, בּו בּמִשפּחת "בּלינקוב" יש קַו-חיים קטוּע, שנִּזהֵר מִכּל הימוּר נוסף על הגורל...

עַמִּי מבין. לא שמסכּים אבל סולח. לחרדתם, למבּטם המִתגנב (פּעם אליו וּפעם – לא בּלי געגוּע – אל תצלוּמו של העמירם האחֵר). הוּא ניבּט בּהם מִתחת לאותה טבלת-זכוּכית הצמוּדה אל השוּלחן שבַּסאלון, כּמו איזה טוֹטֶם. טוֹטֶם שִבְטִי נערץ, ואהוּב, וכאוּב עד דמעות, וסַקְרָאלִי, שלא מזכּירים בּדיבּוּר כּל שעה אך גם לא שוכחים לדקה. יש איזה פּחד-השוואה בּעיני אבּא. ואצל אימא – איזה רעד של חֲשָש. אז הוּא לא מתווכּח איתם, לשֵם מה? רק מדחיק ומרחיק מן הדעת.

וכך, כּיוָן שאין הוא מאותם שהעצבוּת תופסת בָּם ראש-גשר וחותמת אצלם קבע, יוצא הוּא מן הבּית ודוהר על אופניו, תוך שמתיר לָרוּח לפלרטט עִם בּלוריתו – זו העושֹה בּקבּלנוּת (נוסף על העיניים) שַמּוֹת כּאלה בּליבּן של הבּנות בָּעיר...                                                  

לפי שעה שטוּף הוא בִּצמיחה עזה, גועשת. זולל את העולם סביבו בּמרץ גְרוּי-חוּשים. שואל, בּפרט את אבּא, בִּשקיקת-רָעָב בּוּלימית, הכֹּל, על כּל נושׂא. חייב לדעת. להבין.

אלא שבַּקִריה, זאת שהיתה פּעם שׂרונה, רושמות כּבר פּקידוֹת אכּ"א בּמישׂרד הבּיטחון את כּל פּרטיו בּ"אַי-בִּי-אֶם" והכּל מנוּקב פנטאסטית. עד שתגיע שעת הגיוּס והנער ילבּש מדים.

וּבכל זאת, תשע-עשׂרה שנה לפני כן, כּאן, בַּלילה, מֶטרים ספוּרים מִנחיל-המישׂרדים הזה עצמו, מה שהיה פֹּה מנוּקב, וּלגמרי לא פנטאסטי, היוּ ארבּעה נערים שעמירם בּלינקוב אחד מהם.

* * *

ואז, הקוּרס: הכּוח העולה על הגבעה. חגוֹר-הפּילים המעיק, החותך נוראות בּעצמות-השֶכֶם. הגוּף המתוּרגל – כּבר חמישה שבוּעות של פּרך – בּלאַגֵּף, בּלהתקיף, בּלאַבְטֵחַ, בּלָרוּץ. התמיסה הצה"לית הזאת של שמן-רובים וּפיחַ, של זיעה ושל אמבּיציה והרבּה גִרְעון-שינה. והמילה היומרנית הזאת, קשוּחה אך מצודדת: צוֹעֵר. שלחנוּ ילד וחוזר לנו צוֹער...

רק בּחוּפשות, בַּשבּתות המוּעטות של אַפְטֶר דְיוּטִי, הוּא שב להיות מה שהיה תמיד עמוק-עמוק בִּפְנִים: ילד קטן עם רחמים גדולים לכל שנשמה בּו, ההוֹמלֶסים של השכוּנה, כּלבים וחתוּלים.

שלו, הפּרטי, הוּא שחרחר-לבנבּן. משהוּ חמוּד וצמרירי ששמו הוּא ג'ימי. נובח נוראות בצהלה כּלבּית אוּפוֹרית כּשֶרק שומעים את צעדיו של בּעליו מִקְּצֵה הרחוב.

וּפעם חוזר הצוֹעֵר ורואה עננוּת מקומית על פּניה של אמא. "שָבַר את הרגל," היא אומרת וּמצבּיעה על הכּלבלב. וג'ימי – פּקעת מייבּבת של כּאב, של אין-אונים – מאוּשפּז לו אישפּוּז של טיפּוּל נמרץ בּארגז מאוּלתר של "תנוּבה". עמירם רץ לווטרינר ולא קשיחוּת ולא בּטִיח. ג'ימי שלו בּסכּנה ולא משאירים חבר בּשטח. וכל הלילה הוא ישֵן איתו, צמוּד, על השטיח, וכלב מי שלא מבין מה שמבין אוהב-כּלבים: שלפעמים הולך-על-ארבּע יותר אנושי מהולכֵי-על-שתיים. כּי לנבּוח, לנשוך, להשתין על כּל ערך, יודעים כּאן אצלנוּ רבּים. אבל נאמנוּת, שחוּש מוּלד היא אצל כּלב, בָּזה אנחנוּ חלשים מאוד לעוּמתם...

בַּבּוקר קם עמירם וחוזר בּמדים ל"שם". בַּ"שם" ההוּא צפוּי לו זמן קשה של שפיכת לַאגֶר: עיניים דלוּקות-סומק בּאוּלם-ההרצאות. תפריט-אימוּנים מפרך בּו הוּא נִלחץ כִּבכף-הקלע - - -

קלע.

קלע של עץ הניתז, כִּשְליחוֹ של גורל מאקאבּרי, בּלי התראה לעומק איבריו הפּנימיים. וּכמו דוֹדוֹ המיתולוגי, אז, בּליל-שׂרונה, גם הוּא פּתאום קורס שותת בִּזרועות חבריו החיוורים.

בּתל-השומר הוּא מפבּרק חיוּך רפה, שאנן-כִּביכול, לעֶבְרָהּ של אִמו שֶכּוּלה חרדה, וצונח שנית אל הכּר. בּדודו, יונתן (אחיהם של אבּא דויד ועמירם ז"ל) הוּא מפציר לדבּר עם ההוּא, המג"ד, שיתנוּ לו לגמור את הקוּרס...

בּכ"א בּאב, שנים אחדות לפני הפּגיעה בּקלע, הולך לעולמו עוד פּטריארך, אפרים צ'יז'יק (שחַיָּה אחותו, זו שֶיָּפְתָה כּפרח-בּר, קסמה לסבו האחֵר, חיים-דוב, הקוזק העברי ההירואי).

וּממש בּאותו תאריך עצמו, הַיְנוּ תשע-עשׂרה שנים אחר אופלו של ליל-שׂרונה, קולטת אדמת ארץ זו, שכּל יום בּה הוּא יום-זיכּרון, עוד עמירם בּלינקוב, כּאילוּ אף פּעם לא די לה.

זה, הראשון, קבוּר בַּחלקה הצבאית בּנחלת-יצחק. וזה, השני – בּקרית-שאוּל, בּכיברת חללי החאקי.

כּמו להוכיח את מה שכּוּלנוּ יודעים מהרבּה הלוויות:

שמִשפּחת השכוֹל הגדולה היא מִשפּחת כּוּלנוּ ודם זה לא מים.

* * *

יואל רפל

דגל כחול לבן

"דגל, מה זה? כלונס ומטלית אריג? לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים; זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך."

דברים אלה כתב חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, במכתב תשובה לברון הירש (6.3.1895) והם מבטאים בצורה היפה ביותר את הצורך בדגל לאומי שהיה קיים בתנועה הציונית בימי ראשיתה.

הרצל לא רק הכיר בצורך בדגל אלא אף חשב על צורתו. בספרו "מדינת היהודים" הוא מתאר את הדגל העברי – "דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה."

הצעתו של הרצל לא התקבלה. הצעה אחרת שלו לדגל לא נתקבלה גם היא, אך הפכה לבסוף לסמלו של הקונגרס הציוני. בדגל הזה, השני, הציע הרצל מגן-דוד שבקצה כל אחד מששת המשולשים הקטנים המרכיבים אותו ישכון כוכב. כוכב שביעי יתנשא מעל המשולש העליון.

מסתבר כי לא הרצל הגה את צורת הדגל הלאומי וצבעיו. מאליה עולה השאלה: כיצד הגענו לדגל הכחול-לבן עם מגן-דוד במרכזו?

סוף מעשה במחשבה תחילה

בספר "במדבר" (ב, ב) אנו מוצאים "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני-ישראל." אין ספק כי השימוש המקראי במלה "דגל" אינו זה המקובל בענייני מדינה של ימינו, והוא נועד לשמש כינוי אסטרטגי, כפי שהעידו פרשני המקרא בימי הביניים שחיו בארצות בהן הצבאות היו צועדים ודגל מתנוסס בראשם, "אין דגלים אלא צבאות."

במדרש תנחומא [במדבר י׳] נאמר: ״׳איש על דגלו׳ – חיבה גדולה חיבב הקדוש-ברוך-הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם.״ מדברי המדרש עולה ייעוד הדגל – סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא, שם): ׳מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה׳ – קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל אומות העולם היו מסתכלין בהן ותמיהין ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר? אמרו להם האומות: ׳שובי שובי השולמית׳ מהו שובי שובי השולמית? הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושים אתכם שלטונין ודוכסין והגמונים [...], וישראל אומרים להם ׳מה תחזו בשולמית׳ ומה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחולת המחניים. שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלוהינו במדבר, מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו [...] ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו [...] מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וכבוד.

הרב י״ד סולובייצ׳יק נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל )1) –

"אם תשאלוני איך אני כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי? אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך, כי ׳הרוג שנהרג בידי עכו״ם, קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר ׳ונקיתי דמם לא ניקיתי.׳ במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב."

הרב סולוביצ׳יק קובע לדגל מעמד עליון – מעמד של קדושה! לוחמי מערכות ישראל, לוחמי המחתרות וחיילי צה״ל שנפלו על הקמת מדינת ישראל, קידשו בדמם את הדגל הכחול-לבן שמגן-דוד במרכזו.

ראשיתו של הדגל

אך ראוי לחזור אל ראשיתו של הדגל שלנו, "הכחול-לבן". בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה ישב בנימין זאב הרצל בפריז, והיה עד לפרשת דרייפוס שעוררה בקרבו את הרעיון הציוני ואת הדחף להקמת מדינה יהודית. זמן קצר לאחר מכתבו לברון הירש, כתב הרצל את ספרו 'מדינת היהודים' שפורסם בפברואר 1896. בספרו מפרט הרצל את הצעותיו לדגל, כיוון שהאמין שסביב הדגל תתגבש הגשמה לאומית בטריטוריה מדינית. הוא הבין כי עם שאינו לאום ואשר אין לו טריטוריה – הוא עם שמתפרק, מתבולל ונעלם. בחושו המדיני זיהה הרצל את הצורך ליצור דגל, סיסמה, שלאורם העם ילך ולמענם יהיה מוכן להיאבק כדי להשיג לעצמו מדינה וזהות.

שנה וחצי לאחר מכן, במוצאי שבת, 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שייתלה למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. סוגיית הדגל טופלה על ידי סגנו של הרצל, דוד וולפסון, שהעיד על כך (2) –

"התעוררה אז שאלה קטנה וקשה: באיזה דגל נקשט את בית הקונגרס? אין לנו דגל! ומחשבה נצנצה במוחי: והרי יש לנו דגל, וצבע כחול-לבן לו. הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת [...] עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן-דוד. כך נברא דגלנו הלאומי."

האומנם כך נברא דגלנו הלאומי?

צבעי הדגל

צבעי הכחול-לבן הם צבעי ארץ-ישראל, כפי שנראתה במאה התשע-עשרה: שמיים כחולים, אדמה שברובה היא חול לבן ושממה.

לודוויג פרנקל, משורר יהודי אוסטרי, ביקר בארץ מטעם המשפחה הווינאית למל בשנת 1856 ויזם, בין השאר, את הקמת בית ספר ׳למל׳ בירושלים. ספרו ירושלימה (3) הוא כותב את השיר הבא שהוא, למיטב ידיעתי, המקור הראשון המציין שהצבעים המסמלים את ארץ-ישראל הם צבעי הכחול-לבן:

צבעי ארץ יהודה

ועת רחשי רוממות לבו מלא

עוטר הוא צבעי ארצו;

עומד הוא בתפילה ועטוף הוא

גלימה לבנה מהירה.

שולי הגלימה הלבנה

פסי תכלת רחבים יכתירו;

כמו מעילו של כוהן גדול

עטור סרטים של חוטי תכלת.

צבעי הארץ האהובה הם

תכלת-לבן הם גבולות יהודה;

לבן הוא זיו הכהונה

וכחולים זוהרי הרקיע.

קביעתו של וולפסון – "כך נברא דגלנו הלאומי" – מתייחסת, כאמור, לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס ב-1897. עדויות שונות מערערות על קביעה חד-משמעית זו. בזיכרונותיו של מרדכי בן-הלל הכהן על מסיבה שנערכה בקייב בשנת 1884 לכבוד מלאת מאה שנה למשה מונטיפיורי מסופר (4): "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים – כי רבים, רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו."

כעבור שנה, ב-1885, כותב הרב הרפורמי ד"ר אדולף ילינק, בעקבות ועידת קטוביץ, שהוא נמנה עם ראשי מתנגדיה: "מוכרחים להתנגד בהחלט לכל אשר יאמר להעמיד את יישובה של ארץ-ישראל על יסודות לאומיים... ואשר הדגל לבן-כחול יורם על אונייה, שתביא את הגולים לארץ הקודש."

עתה ברור, כי לפחות 12 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון היה מוסכם בקרב חובבי-ציון שבגולה מראהו של הדגל העברי.

אך לא רק בגולה, אף במושבות יהודה. ביוזמתו של ישראל בלקינד, מונף בראשון לציון בקיץ 1885 דגל כחול-לבן. במכתבו אל זאב דובנוב מספר בלקינד כיצד הוכן הדגל (5): "יריעת אריג לבנה: שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצוותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן-דוד של תכלת באמצע."

שש שנים לאחר-מכן, בחורף 1891, נערך טקס הנחת אבן-יסוד למושבת הפועלים בוואדי חנין, היא נס ציונה. בעת הטקס הופיע מיכאל הלפרין בראש פלוגת רוכבים, כולם לבושים תכלת-לבן וחמושים בחרבות וברובים (6). "לא בכסף וזהב נגאל את ארצנו," אמר מיכאל הלפרין, "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." ובאותה עת שלף מתחת אדרתו מוט עץ ארוך ובד כרוך סביבו. "אחים," קרא מיכאל, "הדגל הכחול-לבן הוא הדגל העברי שלנו. צבע התכלת הוא כצבע השמיים של ארצנו, והצבע הלבן הוא כטוהר אמונתנו. כאן תקום מדינה עברית וזה יהיה דגלה."

במשך שנים ארוכות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס ה-18 שנערך ב-1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (7). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה ל. הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן... דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן-דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל."

מהמקורות שציטטנו ניתן להסיק כי לא וולפסון "המציא" את הדגל הכחול לבן שמגן דוד במרכזו, דגל זה היה כבר מוכר בעולם היהודי.

פסי הדגל

מהו מקור הפסים בטלית? הפסים שעברו מהטלית אל הדגל הלאומי.

בספרו הסידור והתפילה כותב הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ (8) – מבחינת המיבנה והשימוש דומה הטלית לבגדים שהיו מצויים באותה עת [ימי שלטון רומא בארץ-ישראל] בעמים אחרים בארצות הים התיכון – להימאתיון היווני או לטוגה הרומית.

 הפרופ׳ דניאל שפרבר התחקה אחר מקור הפסים בטלית. לדעתו (9) מקור הפס הצבעוני הוא בטוגה של הסנטורים –Latus Cavus – ברומא. אף היהודים היו מעטרים את בגדיהם בפסים אלה, כפי שידוע לנו מממצאי מערות מדבר יהודה ופרסקו של בית הכנסת בדורה ארופוס.

הממצאים במדבר יהודה הם מהימים שלאחר מרד בר כוכבא. ׳דורה ארופוס׳ הוא בית כנסת מהמאה השלישית ששרידיו נמצאו במדבר הסורי. העדויות שמביא שפרבר הן מאוחרות לתקופת המקדש, ולדעתו פסים אלה עברו גם לכנסייה הנוצרית, לבגדיהם של הכמרים גם לאחר שכבר לא נהגו כך במלכות רומא. סביר להניח שהנוהג ללכת בבגד שעליו שני פסים היה מקובל בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה ברומא באותה עת, ואף בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה בארץ-ישראל, שהיתה תחת שלטון רומא ואחר-כך ביזנטיון. הקירבה לשלטון השפיעה אף על סגנון הלבוש, ומכאן לדעת שפרבר מקור הפסים שעל הטלית.

מגן דוד

מגן דוד הוא הסמל הלאומי של עם ישראל ומדינת ישראל. במקורו אין זה סמל יהודי כלל והוא מוכר בתרבויות שונות בתקופות שונות. פרסום רב קיבל המגן דוד בתקופת השואה, כאשר מיליוני יהודים, בערים, בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה – חויבו לשאת על בגדם אות קלון שהיה סימן זיהוי מיוחד. מגן דוד צהוב – הטלאי הצהוב. עם הקמת המדינה נבחר המגן דוד כסמל צה"ל – צבא הגנה לישראל. מגן דוד הצבוע בצבע אדום הוא סמל ארגון ההצלה של מדינת ישראל.

מגן דוד הינו מיבנה שבו מונחים שני משולשים שווי צלעות זה על גבי זה, ויוצרים דמות של כוכב בעל ששה קודקודים [הקסגרם]. המשולש העליון – חודו כלפי מעלה, והמשולש התחתון – חודו כלפי מטה. המיבנה הפנימי של הכוכב הוא שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות המשושה. צורתו של המגן דוד נתגלתה גם בטבע – בכתר פרי הרימון, אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, וכן במבנה עלי הכותרת של פרח השושן הצחור.

המושג והשם "מגן-דוד" מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי (פסחים קי"ז, ע"ב) כשם של תפילה לאחר ההפטרה "ברוך אתה ה' מגן דוד." המסורת היהודית מספרת, כי המלך דוד נשא מגן-דוד על בגדיו. בימים עברו נודע המגן-דוד בשם "חותם שלמה" וייחסו אותו לשלמה המלך, שהורישו לחכמים המבקשים להגן על הבריות מפני רוחות רעות. דעה אחרת, המבקשת לקשור את דוד המלך ואת המגן-דוד, מוצאת סימוכין בנבואת ישעיהו למלך ישראל "חוטר מגזע ישי." על-פי דעה זו, ששת הקצוות מסמלים את ששת התארים שנתן ישעיהו (יא,א-ב) לדוד המלך "רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'".

במשך דורות רבים שימש המגן-דוד בתור קישוט הן אצל לא-יהודים והן אצל יהודים. מגיני-דוד (10) חקוקים על אבן נמצאו מתקופות קדומות כמו בתל מגידו המקראי, ובירושלים של תקופת בית שני. בתקופות מאוחרות יותר שימש המגן-דוד, אצל היהודים, לעיטור בית הכנסת וכליו, על הקירות החיצוניים והדלת, וכן רקום על פרוכת ארון הקודש ומפת הדוכן, מצבות וסמלי משפחה. הנוצרים עשו בו שימוש לקישוט כנסיות וקתדרלות ואילו המוסלמים ראו ורואים בו סמל שכוח קסמים טמון בו.

ציורי מגן דוד נמצאו על כתבי יד מהגניזה הקהירית. ידוע מכולם הוא 'קודקס לנינגרד' משנת 1008, שעל דף השטיח שלו מצויר מגן דוד. בספרי קבלה מימי הביניים מופיע המגן דוד, וידוע מכולם ספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי 'אשכול הכופר' שבו מופיע המגן דוד כתמונה בתוך הטקסט הכתוב. [לדעת ג. שלום המגן דוד ב'אשכול הכופר' הוא תוספת מאוחרת].

הרמב"ם, במאה ה-12, פוסק שאסור לצייר מגן דוד בין המילים שבמזוזה. מעצם ההערה ניתן ללמוד כי מנהג כזה היה מקובל באותם הימים.

במאה ה-14 [1354] התיר הקיסר קארל ה-4 לקהילת פראג לקבוע מגן דוד על דגלה. היתה זו הפעם הראשונה שהמגן דוד שימש סמל יהודי מובהק. עם התפתחותם של בתי הוצאה-לאור יהודיים היה המגן דוד סמל מסחרי של רבים מהם בערים השונות של אירופה. במאות ה-16 וה-17 ניתן למצוא 'מגן דוד' בהקשר לנושאים יהודיים שונים. כך למשל, על מצבתו של אדם בשם דוד צוייר מגן דוד. ידועה מצבתו של האסטרונום הגיאוגרף וההיסטוריון דוד גנז [1541 -1613] בבית הקברות העתיק בפראג, עליה נחקק מגן דוד כשם אחד מספריו.

התקבלותו של המגן דוד כסמל לעולם היהודי נמשכה מאות שנים ובמאה ה-19 הוא היה לסמל יהודי המוכר ביותר. על משמעותו של המגן דוד כותב חוקר הקבלה הנודע, פרופ' גרשם שלום, שהירבה לעסוק בתולדותיו של הסמל. במחקר שפירסם בתש"ט [1949] הוא כותב (11) – "יהודי תקופת האמנציפציה ביקשו סמל ליהדות, כשם שראו לעיניהם 'סמל הנצרות' בכל מקום. אם היהדות אינה אלא 'דת בני משה', ראוי שגם לה יהיה סימן הכר בולט ופשוט כלשאר הדתות. הקרירה הנהדרת והריקנית של המגן דוד במאה ה-19 מסימני ההגיון היהודי יש בה. כאשר נבחר המגן דוד הוא הפך להיות מוסכם על הכול. מצד אחד היה נפוץ ומצד אחר – היה חסר משמעות דתית. חסרונו נעשה מעלתו ואין בו זכר לעבר אלא תקווה לעתיד."

בסוף מאמרו, שבו סיכם את תולדות המגן דוד, כותב גרשם שלום: "יותר משעשתה הציונות להקנות קדושה של סמל אמיתי למגן דוד, עשה אותו רשע שקבעו לאות קלון למיליוני בני עמנו... בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו. ואם אמנם יש קרקע המצמיח משמעות לסמלים, הריהו כאן. אפשר לטעון: הסימן בו הלכו אל הכלייה ואל חדרי הגזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. ואפשר לטעון להפך: הסימן שנתקדשו בימינו ביסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר דרך החיים והבניין. ירידה צורך עלייה היא ובמום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו."

מקורות:

1. הרי"ד סולוביצ'יק, חמש דרשות,ירושלים תשל"ד, עמ' 89

2. זיכרונות דוד וולפסון מהקונגרס הציוני הראשון, בתוך:ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב

3. ל.פרנקל, ירושלימה, (מהדורה מצולמת), ירושלים 1864

4. מ.בן הלל הכהן, עולמי, תל אביב 1929, כרך ב', עמ' 63

5. י.בלקינד במכתב לז.דובנוב, מימים ראשונים (עורך:א.דרויאנוב),א, עמ' 41-42

6. מ.סמילנסקי, נס-ציונה – שבעים שנות חייה, תל אביב 1953, עמ' 40

7. פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948

8. ע.שטיינזלץ, הסידור והתפילה, תל אביב 1994, עמ' 429

9. ד.שפרבר, מנהגי ישראל, ירושלים תשנ"ה, כרך ה, עמ' רז

10. אנציקלופדיה עברית, ערך: מגן דוד, כרך כב, תשכ"ט-1969, עמ' 150

11. ג. שלום, תולדותיו של סמל, לוח הארץ, תש"ט-1949. מחקרו של פרופ' שלום ראה אור במהדורה חדשה בשם: מגן דוד: תולדותיו של סמל, עריכה מדעית: ג.חזן-רוקם, הערות: ש. צוקר. עין חרוד 2008

אנחנו מתנצלים על שיבושים שייתכן כי נפלו בהתקנת המאמר מאחר שנשלח אלינו בקובץ וורד עברי שכל סימני הפיסוק שלו היו מהוורד האנגלי.

* * *

ערב השקה לקובץ השירים החדש של

יערה בן-דוד

"סוס טרויאני מבטן התודעה" בהוצאת כרמל

יתקיים ביום א' 15.5.11 ב"תולעת ספרים",

כיכר רבין 9 תל אביב.

קבלת פנים ב-19.30, התחלת הערב ב-20.00 בדיוק

משתתפים:

מירון איזקסון, פרופ' חגית הלפרין, ישראל כרמל, רות נצר,

פרופ' רחל פרנקל-מדן, מזל קאופמן, אשר רייך, ברכה רוזנפלד

ביצוע שירים מולחנים של המשוררת:

ורד וולקוביץ (זמרה) וריבי וולקוביץ (נגינה)

יוגש כיבוד קל

* * *

אהוד בן עזר

הדברים שלא סיפרתי על עגנון בבית עגנון

עשרות מבין חברי סומליו"ן (ר"ת – אגודת "סופרים ומשוררים לילדים ונוער", שם שאותו נתן לה בשעתו הסופר עודד בצר ז"ל), בראשות הסופרים החרוצים והמסורים ד"ר עדינה בר-אל ודוד בן-קיקי – קיימו אתמול [4.5] טיול לימודי לירושלים וביקרו בתערוכה המאלפת "אות ועוד" במגדל דוד, ובבית עגנון.

מאחר שגם אנחנו היינו שם, הצענו למדריכה הידענית להוסיף סיפור משלנו על ביקורנו אצל עגנון בביתו בשנת 1957 לערך, ובו פרטים מרתקים שהיו מעשירים בוודאי את מאגר ידיעותיה וגם את חברינו הסופרים. לצערנו היא התעלמה מאיתנו ולא קיבלנו את רשות הדיבור. אבל שמענו ממנה רבות על עמוס עוז ועגנון, וגם זכינו לראות את ספרו הראשון, "ארצות התן", עם ההקדשה לעגנון. גם אנחנו שלחנו בשעתו לעגנון את ספרנו הראשון, "המחצבה", וקיבלנו ממנו מכתב תשובה: "ספר יפה כתבת עד סמוך סופו." אבל לא מצאנו את העותק במדף שעליו עומדים בספרייתו שבקומה השנייה ספרי הסופרים ששלחו לו את ספריהם עם הקדשה. יש לשער כי לעגנון היה כבר אז חוש להבחין בין סופר חשוב לסופר נידח, כפי שהיה למדריכה שהתעלמה מאיתנו [או שהפריעו לו קטעי הארוטיקה בספרי "המחצבה" ולא חשב שראוי לו להימצא בחברת ספרי הקודש שבספרייתו].

אנחנו לא נחזור לשם, וחברינו הפסידו כמה סיפורים יפים ואופייניים על עגנון מפי אדם שהכיר אותו מקרוב לפני יותר מחמישים שנה, עוד בטרם נולדה המדריכה.

[הקטע פורסם לראשונה בגיליון 640 מיום 5.5]

 אהוד היקר,

למה אתה נעלב כל-כך בקלות? גם לי היה סיפור מבדח, נחמד, על עגנון שסיפרה לי בתו, אמונה. בכל מקרה יש לך במה נפלאה ואתה יכול לספר לכל הקוראים על היכרותך עם עגנון. אני אקרא בשמחה.

שלך

 רותי ירדני כץ

לרות היקרה,

אני לא נעלב בקלות כי אני מכיר מעט אנשים שאני יכול להיעלב מהם, אם בכלל, ורובם כבר מתו. אבל ההתעלמות של המדריכה הרגיזה אותי, כי מה שהיה לי לספר היה יכול להיות השלמה מצויינת לחברינו הסופרים באותו מעמד, ואני מקבל את עצתך ומביא את הדברים כאן ובפירוט רב יותר מאשר אילו הייתי מספר אותם בפגישה.

שלך

אהוד

והנה הדברים:

בשנים 1957 ואולי כבר 1958 סיימתי בעין-גדי את קריאת כל כרכיו של עגנון שיצאו עד אז לאור. היינו "חדר קריאה" – אורי שולביץ, שרגא רבין ואני, שוכבים כל אחד על מיטתו וקוראים עד שעה מאוחרת בלילה. כולל, למשל, שני הכרכים של "הר הקסמים" ואני זוכר את שרגא אומר: "אני קורא כבר כמה עשרות עמודים על איך הלבנים מסודרים בארון של הנס קסטורפ – ואני לא משתעמם!"

נמלכתי בדעתי וכתבתי לעגנון שהנה סיימתי את קריאת כל כתביו והייתי רוצה להיפגש עימו. קיבלתי ממנו מכתב בכתב החרטומים שלו שבו הוא מזמינני אליו באם אזדמן לירושלים. אני מצטט מהזיכרון אבל המכתב שמור אצלי בארכיוני. עשיתי טעות ופשוט באתי לביתו יום אחד, מבלי להודיע קודם [הכתובת היתה כנראה  עדיין רחוב יחזקאל, בטרם שונה שמו לרחוב עוז, סליחה, קלוזנר]. ישבו אצל עגנון ממש בכניסה הקומה הראשונה כמה אנשי ספרות, ביניהם דוד כנעני [שפירסם את הספר "ש"י עגנון בעל-פה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971], ועגנון התנצל וביקש שאבוא בפעם אחרת ושאודיע קודם. וכך אמנם עשיתי. באותה תקופה השימוש בטלפון היה ממש זר לי.

ובכן, זה היה יום קיץ והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות וישבנו בחורשה שמאחורי ביתו, שאז היתה גדולה יותר ובה ברושים מאוושים ואחריהם הכול ריק. אדמת בור. אני חושב שזכות אבות, יותר נכון זכות דודה עמדה לי. הוא הכיר את דודתי אחות-אבי, אסתר, בשנות השלושים בתל-אביב, שם היה רוחץ בים ולא נבהל מנשים בבגדי-ים ומאווירה חילונית.

ישבנו אפוא בחוץ ודיברנו ארוכות. בעצם היה זה הוא שכל הזמן "ראיין" אותי ושאל רבות על עין-גדי ועל חבל ים המלח. סיפרתי לו דברים רבים שלימים כללתי ב"אנשי סדום", ואם איני טועה, לאחר שנה ויותר קראתי פרקי סיפור שלו ב"הארץ" ובהם התייחסות לים המלח ואולי גם לעין גדי, שהיה בהם הד לחומר שדלה ממני. אני מצטער שלא שמרתי אותם ולא טרחתי לחפש אחריהם לימים בכרכים שיצאו אחרי מותו של עגנון.

השיחה כנראה התארכה, ובין ערביים הציע שנצא לטייל כי עליו לבקר אצל הסנדלר שלו, שצריפו נמצא ממש בהמשך הרחוב שבו עמד ביתו. וכך יצאתי עם עגנון כשאני מלווה אותו עד פתח הסנדלר, ורק בסוף העזתי לשאול אותו את השאלה, אשר למענה בעצם עליתי אליו לירושלים:

"מדוע היה על יצחק קומר למות?" כלומר – מדוע הרגת אותו בסוף הרומאן "תמול שלשום"?

הוא נדרך וענה כבלחישת נחש: "מפני שהכלב נשך אותו!"

ולא יסף.

נפרדנו.

לא סיפרתי לו מאומה על ניסיונותיי הספרותיים באותה תקופה ולא הבאתי לו שום דבר משלי כי גם לא היה מה להביא. לא רציתי שיחשוב שאני מנסה לקבל ממנו איזו "הסכמה".

לימים, בשנת 1959, עליתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים אצל גרשם שלום וכבר הייתי מפרסם ביקורות על ספרים ושירים וסיפורים, ב-1963 יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" וחברי סניף אגודת הסופרים הירושלמית, ובהם אריה ליפשיץ, שלום קרמר, ישורון קשת ואחרים – פרשו עליי את חסותם, לאחר שגם התקבלתי לאגודת הסופרים, וכך היו לי הזדמנויות לפגוש את עגנון ולשוחח עימו בחטף פה ושם. גם העובדה שהייתי תלמיד של חברו גרשם שלום עמדה לזכותי.

הכרתי אז את דב סדן, וסיפרתי לו על אותה פגישה עם עגנון ועל תשובתו. סדן שלח לי גלוייה, זה היה מנהגו בכתיבה – בכתב-יד זעיר היה כולל בגלוייה אחת עולם ומלואו. הגלוייה נמצאת עד היום בארכיוני וגם פירסמתי בעקבותיה רשימה ב"דבר" על סוד מותו של יצחק קומר. סדן גילה לי אז, ואני מתאר לעצמי שלא רק לי, כי לעגנון היה, בתקופתו הראשונה בארץ-ישראל, קרוב-משפחה, אגרונום, שמת בכלבת מנשיכת כלב שוטה. אגב, מכון פסטר היחיד היה אז באלכסנדריה, ונשיכת כלב שוטה, ולא היו חסרים כאלה בארץ הפרועה והשוממת-למחצה, היתה ברוב המקרים כגזר דין מוות בייסורים נוראים על הננשך. לדברי סדן, חש עגנון נקיפות מצפון על שלא היה בידו בשעתו לעזור לאותו קרוב משפחה שחלה בכלבת.

ירושלים היתה אז עיר קטנה ומסוגרת. מדובר בשנים שלפני 1967, ואני הייתי מטייל ברחובותיה לפנות ערב, ולא פעם פוגש את עגנון הולך לאורך קינג ג'ורג' כשמגמת פניו דרומה, לעצור בתחנה של האוטובוס לתלפיות [קו 7 אם איני טועה ששימש השראה לסיפור "האוטובוס האחרון"]. ואם היה מוצא בן-לווייה, היה מעדיף תמיד להאריך את הדרך עוד תחנה ועוד תחנה ולבלות בשיחה.

באחת הפעמים פגשתי אותו כבר ברחוב יפו, ולאחר שצעדנו מעט הוא שאל אותי בהברה המלעילית הרכה האופיינית לו:

"אֶפשֶׁר אתה רוצה להשתין?"

 בית השימוש הציבורי היה אז בחצר צפונית ברחוב יפו, בין כיכר ציון לבין תחנת "אגד", שבה עמד בסימטה האוטובוס לתל-אביב כשפניו לרחוב. ואני, מאוד הייתי צריך להשתין, אבל התביישתי. מה, אני אעמוד ליד עגנון במשתנה ויחד נשתין? ולכן אמרתי שלא, אבל אלווה אותו.

וכך ליוויתי אותו לבית השימוש הגדול והאפל במקצת. הוא נכנס ואני חיכיתי בחוץ, מת להשתין ומפספס את המעמד של ההשתנה בצוותא עם הסופר הגדול והנערץ עליי.

לימים, בהמלצת פנחס שדה שעימו הייתי מיודד שנים אחדות ואחרי מותו גם הוצאתי על אודותיו את ספר נידח בשם "להסביר לדגים" – קראתי את הרומאנים של קנוט האמסון, ואני זוכר שבאחד מהם, "רעב" או "מסתורין", מתואר הגיבור פוסע עם אהובת-ליבו ברחוב בלונדון, והוא מת להשתין אבל לא נעים לו ממנה, והם הולכים והולכים, והוא מתאפק ומתאפק, עד שלבסוף הוא משתין במכנסיו!

לימים, כשיצא לאור ספרי הראשון "המחצבה", שלחתי לעגנון עותק וזכיתי לקבל את מכתב התשובה הקצר הנזכר לעיל, מכתב ששימש אותי נאמנה כתירוץ להביא סטודנטיות לחדרי השכור כדי להראות להן את המכתב של עגנון, ואידך זיל גמור.

ופגישה אחרת עם עגנון, גם היא אגבית, ובאור-יום, הלכנו לאורך קינג ג'ורג והגענו עד לתחנה של האוטובוס לתלפיות, שניצבה ממש אחרי תחנת הרכבת, לפני המדפיס הממשלתי. אני אזרתי עוד, היה זה אחרי שגיליתי את יצירותיו של בשביס-זינגר, ושאלתי אותו אם אינו סבור שהוא ובשביס-זינגר ממלאים תפקיד דומה – יצירתו-שלו משמשת לנו, הסופרים הצעירים, חולייה מקשרת לספרות היהודית של מזרח-אירופה, בעוד שיצירתו של בשביס-זינגר משמשת חולייה מקשרת דומה לסופרים היהודים באמריקה, דוגמת סול בלו (שתירגם בשעתו לאנגלית את הסיפור "גימפל תם") –

עגנון נדלק בכעס, כמו אז, כאשר שאלתי אותו מדוע היה על יצחק קומר למות, וענה:

"לא! הוא עוכר ישראל! הוא כותב שׁוּנְד!" כלומר, ספרות זולה, קלוקלת.

ובדיוק הגיע האוטובוס לתלפיות, ועגנון עלה עליו ונעלם מעיניי. זו היתה פגישתנו האחרונה.

לימים קיבלו שניהם את פרסי נובל, אני כתבתי על כך במאמריי עוד שנים לפני כן, שהם ראויים לפרס, ואולם היתה זו המלצתו של גרשם שלום שהכריעה כנראה את הכף במתן הפרס לעגנון.

היתה לי הזכות להכיר גם את בשביס-זינגר באחד מביקוריו בארץ, גם שלחתי לו וקרא את ספרי "אנשי סדום" ואף אמר לי, או כתב לי, כי בשעתו כתב גם הוא סיפור בשם הזה. עד היום אני בידידות רבה עם בנו של בשביס-זינגר, הסופר ישראל זמיר מבית אלפא.

* * *

אורי הייטנר

1. שקר הנכבה

פירוש המילה "נכבה" בערבית – אסון. תבוסה במלחמה היא אסון לאומי. כאשר מדובר במלחמה על כל הקופה, והתבוסה היא של כל הקופה, האסון גדול שבעתיים. מאחר והפלשתינאים הובסו במלחמת העצמאות, אין ספק שזהו בעבורם אסון. אין לצפות מעם לחגוג את תבוסתו ואין סיבה להלין על כך שהפלשתינאים אבלים על אסונם. אילו רק באבל על אסונם היה מדובר, אי אפשר היה למצוא בכך כל פגם.

הבעייה אינה בנכבה אלא ב"נכבה". הבעייה היא שאין מדובר באבל, המובן מאליו, של הפלשתינאים על תבוסתם (שהיה טוב אילו אף לווה בקורטוב של חשבון נפש ובחינה עצמית). המדובר בשקר ובעלילה שכותרתם היא "נכבה". ובשקר הזה יש להלחם.

שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מיד תושביה הפלשתינאים בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-63 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזו, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדים, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל. כן, גם בישראל יש סוכנים של תעשיית השקר הנתעבת הזאת – בתקשורת, באקדמיה ואפילו במערכת החינוך.

בשקר הזה יש להילחם. המלחמה בשקר היא בראש ובראשונה מתקפת אמת. יש לדאוג לכך שכל אדם בעולם ידע את האמת. נקודת הבוחן של האמת ההיסטורית היא ה-29 בנובמבר 1947. ביום זה החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.

היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת כבשת הרש הזו, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.

נקודת הבוחן השנייה של האמת ההיסטורית היא ה-15 במאי 1948. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי ארץ-ישראל ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם (הם אפילו לא היו צריכים לגייס לשם כך את חנה מרון) וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, כל מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.

מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של אוכלוסיית מדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-70,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזו. מי שפותח במלחמה, בוודאי בתוקפנות מרושעת, זדונית ואכזרית כל כך, נושא באחריות מלאה ובלעדית לתוצאותיה הקשות. הפלשתינאים ומדינות ערב, נושאים ב-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה. אסון? נכבה? באשמה מלאה שלהם. נכבה תוצרת עצמית. זאת האמת, ואין בלתה. לא "נרטיבים" שונים ולא כל הקשקושים הפוסט מודרניים האופנתיים האלה. יש אמת ויש שקר. זאת האמת. סיפור ה"נכבה" הוא שקר.

אך זה לא כל הסיפור. אין לשכוח שההתקפה הזאת על היישוב היהודי ועל מדינת ישראל בת יומה הייתה הסיבוב החמישי של התקפות ערביות רצחניות על היישוב היהודי. קדמו לה מאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939. יותר משנות דור לפני ה"נכבה". כמעט יובל לפני ה"כיבוש". וגם בתקופה שבין 1939 ל-1947 הפלשתינאים לא ישבו בחיבוק ידיים. מנהיגם הנערץ, אבי אומתם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, היה בן בריתו הקרוב של היטלר ושותפו לתוכניות הפתרון הסופי של העם היהודי.

וגם זה לא כל הסיפור. הרי היה למדינות ערב די זמן – 63 שנים, כדי לשקם את הפליטים הפלשתינאים והם בחרו, בעידוד הפלשתינאים עצמם, להשאירם כ"פליטים" מרצון, כדי שישמשו כגחלים לוחשות מתחת לרגלי ישראל וכאמצעי להנצחת הסכסוך ולדה-לגיטימציה לישראל, שמעולם הם לא הכירו בזכות קיומה.

הגיעה השעה שנצא מהתרדמת ונצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר. מתקפת אמת בעולם, ולצערי יש בה צורך גם בארץ. חשוב שילדי ישראל ילמדו על תעשיית השקר של ה"נכבה". אך חשוב שילמדו שזו תעשיית שקר ושידעו מה היא האמת, ולא ילמדו שזה "הנרטיב הציוני" וזה "הנרטיב הפלשתינאי" כפי שאיננו מלמדים על "נרטיב השואה" מול "נרטיב הכחשת השואה", כשני נרטיבים לגיטימיים ושווי ערך.

הגיעה השעה שקול האמת ישמע.

2. קשר בל ינותק

את שירו "מגש הכסף" פירסם נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי", שבועיים בלבד לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הארץ נשטפה במערבולת דמים, עקב ההתנפלות הרצחנית של הפלשתינאים – ערביי ארץ-ישראל, במטרה להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל, למנוע את הקמת המדינה ולהשלים את מלאכתו של היטלר, שנתיים אחרי השואה.

ברור היה לכל מי שעיניו בראשו, שכל צבאות ערב יפלשו למדינה ביום הקמתה, על מנת להטביעה בדם. צריך היה הרבה מאוד חזון ואמונה כדי לשער שבמערכה הזאת ידינו תהיה על העליונה. נתן אלתרמן, בשירו הנבואי, העז לתאר, באותם ימים קשים, את טקס הניצחון, אחרי שהארץ תשקוט. ובאותו הטקס, טקס הניצחון, העצמאות, השלום – מופיעים הנערה והנער שנפלו, ומכריזים באוזני האומה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך נתנה מדינת היהודים" (פרפראזה לדברים שנשא חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של המדינה, בכנס התרמה בארה"ב: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף").

המסר הזה – שהמדינה קיימת הודות לנכונות ההקרבה של בניה, הלוחמים על הקמתה, נכון היום בדיוק כפי שהיה נכון אז. כאז, כן עתה – הערבים אינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. כאז – כן עתה, הם אינם מוכנים להשלים עם עובדת קיומה של מדינה כזאת. כאז – כן עתה, הם יעשו הכול על מנת לשים קץ לקיומה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הם נואשו מחלום השמדתה במלחמה כוללת. האסטרטגיה שלהם היום, היא ניסיון לפורר אותה ולשחוק את כוח הרצון של אזרחיה ובניה לקיים אותה, באמצעות פעולות טרור, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ומערכה בינלאומית ליצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית, תוך ליבוי הרגשות האנטישמיים הקמאיים בקרב ציבור רחב בעולם. כאז, כן עתה – מדינת ישראל נלחמת על קיומה, במלחמת השחרור והעצמאות שטרם הסתיימה, וקיומה מותנה בנכונות בניה להיות מגש הכסף עליו היא ניתנת לאומה.

התובנה הזאת עומדת בבסיס הרעיון של הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות. אי אפשר לחגוג את יום העצמאות, שלא בהקשר של מחיר העצמאות. והמשמעות של יום הזיכרון, היא גם ההכרה בכך שאין מדובר במחיר שאנו משלמים לשווא, אלא זהו מחיר שראוי לשלמו למען המטרה – ריבונות ועצמאות לעם היהודי בארצו.

אני רואה חשיבות רבה לחיבור הזה – לקשר שבל ינותק בין המדינה לבין מחיר קיומה. ולא פחות חשוב מכך, הוא החיבור בין שני הימים הללו, לבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבוע קודם לכן. לחיבור הזה – השבוע שבין המיצרים הללו, מסר חשוב: השואה היא המיצוי הטראגי של היות העם היהודי בגלות, מפוזר ומפורד, ללא עצמאות וללא ריבונות במולדתו. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, ולא כתשובה לשואה. כאשר הופיע בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה על תוכנית החלוקה, שנתיים לאחר השואה, הוא לא טען שהשואה היא הקושאן שלנו על ארץ-ישראל, אלא שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו. השואה אינה הצידוק למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, אולם היא ההוכחה הטראגית לכך שמימוש הזכות הוא גם כורח קיומי לעם היהודי. החיבור בין שלושת הימים הללו מעביר את המסר החשוב הזה – הנכונות להקרבה לא רק מבטיחה את קיומה של המדינה, אלא היא מבטיחה את עצם קיומו הפיזי של העם היהודי.

לשלושת הימים הללו ניתן להוסיף גם את חג שחרור ירושלים, בכ"ח באייר. שחרור ירושלים הוא מעין השלמת הנדבך הרוחני של הקמת המדינה ויום שחרור ירושלים (אף שלמרבה הצער – הוא והמסרים שלו נרמסים בשנים האחרונות) משלים את סדרת ימי הזיכרון והחג.

גם לעובדה שהימים הללו הם מיד לאחר חג הפסח – ערך סמלי. פסח הוא חג החירות, והחיבור בין החירות של אבותינו לפני אלפי שנים לחירות שלנו היום, מעניק משמעות גדולה יותר ליום העצמאות ולימי הזיכרון הכרוכים בו.

לאורך כל שנות קיום המדינה קיימת מחלוקת על הצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. טענת המתנגדים והמסתייגים היא, שהמעבר החד בין האבל לשמחה – קשה מנשוא. טענה אחרת היא, שהמעבר הזה הוא מלאכותי. טענת המתנגדים היא, שבשל החיבור הזה שמחת החג אינה מלאה, היא נפגעת בשל יום הזיכרון, וההתייחדות עם זכרם של החללים – אף היא אינה מלאה, בשל ההכנות לחג.

בין הטוענים כך – בני משפחות שכולות. חברי ששכל את אחיו באחת ממערכות ישראל, טוען שלו ולמשפחתו אין יום העצמאות. קשה לו לשמוע ביום הזיכרון את ברכות ה"חג שמח". בשנה שעברה החתימו בני משפחות שכולות על עצומה הקוראת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. איני יודע היכן עומדת היום היוזמה.

קשה להתווכח עם משפחות שכולות, במיוחד בנושאים הקשורים לשכול. עם זאת, המחלוקת חוצה גם את משפחת השכול – יש משפחות רבות שדעתן הפוכה.

עם כל הקושי בכך, אני סבור שיש לדחות את הבקשה הזאת. יום הזיכרון אינו יומם של המשפחות השכולות. המשפחות אינן זקוקות ליום מיוחד כדי לזכור את יקיריהן. זכרם אינו מש מלבם 365 יום בשנה. לכל חלל יש יום השנה למותו, שהוא יום הזיכרון של המשפחה.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הוא יום לאומי, שהמסר שלו לאומי. יום הזיכרון הוא יום התייחדות של האומה עם חלליה. חשוב מאוד שלא לנתק את היום הזה מהקשרו הלאומי. ביום הזה אנו מתמקדים בפן האישי – כל אחד בזכרם של יקיריו, של חבריו, של הלוחמים מיחידתו, של הנופלים מיישובו, מבית הספר שבו הוא למד. תוכניות הטלוויזיה והרדיו מתמקדות בחללים כבודדים, כבני אדם. אך אין להפריד זאת מההקשר הלאומי. ההקשר הלאומי הוא החיבור עם יום העצמאות.

נכון, הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות פוגמת בשמחת החג. אך הפגימה הזאת היא היא המסר – שמחת עצמאותנו מהולה בעצב על המחיר ששילמנו, שאנו משלמים ושעוד נשלם עליה. התובנה הזאת חשובה מאוד. היא מסר חינוכי ותרבותי חשוב. לא פחות חשובה הצמידות הזאת לצביונו של יום הזיכרון – התובנה שחללי צה"ל אינם חללי שווא. שהקורבן הכבד הוא מחיר הקיום והעצמאות.

המסר הזה חשוב שבעתיים בימים אלה, נוכח המגמות הפוסט ציוניות והאנטי ציוניות שחוגים מרכזיים באקדמיה ובתקשורת מנסים להנחיל לחברה הישראלית. אחד הסממנים של תרבות הנגד הזו, היא הניסיון ליצור אלטרנטיבה לתרבות יום הזיכרון – הפיכתו ליום מחאה פציפיסטי המציג את החללים כקורבנות שווא של מלחמה מיותרת, מלחמה בלתי צודקת. הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות, עלולה להקל על המגמה הנתעבת הזאת. אין ספק, שבני המשפחות השכולות המובילות את המאבק הזה, לא היו רוצים שדבר כזה יקרה. לכן, היום יותר מתמיד, יש לשמור על המסורת החשובה, אותה עיצב דוד בן גוריון – החיבור של יום הזיכרון עם יום העצמאות.

* * *

דוד רזיאל והעשור הראשון של האצ"ל

יום עיון על דוד רזיאל והעשור הראשון לפעולות האצ״ל,

 יתקיים ביום רביעי, כ"א באייר תשע"א, 25 במאי 2011,

 במרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה,

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב.

יום העיון הופק במשותף על-ידי המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן באוניברסיטת תל-אביב, ומכון ז'בוטינסקי בישראל.

להלן תוכנית הכנס:

מושב ראשון 9:45- 12:00

יושבת ראש: אניטה שפירא, ראש המכון לחקר הציונות וישראל

ברכות:

אהרן שי, רקטור אוניברסיטת תל-אביב

מרדכי שריג, חבר הנהלת מכון ז'בוטינסקי בישראל

שלמה נקדימון, חוקר ועיתונאי

אברהם תהומי, המפקד הראשון: איש מבחוץ בא

ערן קפלן, אוניברסיטת פרינסטון

ז'בוטינסקי והארגון: בין פיקוד למנהיגות

אריה נאור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אסטרטגיה וטקטיקה במנהיגותו של רזיאל

מושב שני 12:30- 14:30

יושבת ראש: אמירה שטרן, מנהלת ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל

ענת שטרן, האוניברסיטה העברית בירושלים

דוד רזיאל ואברהם שטרן: מידידות קרובה לפילוג מר

נתן ברון, האוניברסיטה העברית בירושלים

ממשפט ארלוזורוב עד שלמה בן יוסף: אנשי בית"ר ואצ"ל בבתי המשפט הבריטים

אמיר גולדשטיין, מנהל בית ספר דנציגר, קריית שמונה

שלמה בן-יוסף ועיצוב גבורת הגרדום בתנועה הרביזיוניסטית

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של שמחה לוסטיג

בְּגִיל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם הָיָה אֶפְשָׁר גַּם קְצָת לָנוּחַ

וְלֹא לַחֲרֹש שָׁמַיִם בִּמְטוֹסֵי סִילוֹן

בַּבֹּקֶר בַּגִּנָּה לִשְׁאֹף קְצָת רוּחַ

עֻגַּת שְׁמָרִים טְרִיָּה עִם קוֹטֶג', וְלַחֲלֹם

בְּגִיל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרָה

יוֹבֵל שָׁנִים עַל גַּלְגַּלִּים לְלֹא וִתּוּר

וּלְלֹא חֲשָׁשׁ וּרְתִיעָה מִכָּל-רַע

אֶלָּא תִּפְקוּד מָלֵא וְעַד קַצְוֵי עוֹלָם לָתוּר

בְּגִיל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם הָיָה אֶפְשָׁר כְּבָר קְצָת לָשֶׁבֶת...

וְלֹא לָרוּץ כָּל בֹּקֶר לַמִּשְׂרָד

אֶפְשָׁר לְהִסְתַּפֵּק בְּמִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת

וְאֶת הַחֲשִׁיבוּת וְהַכָּבוֹד לָשִׂים בַּצַּד

בְּגִיל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם מֻתָּר לְךָ לִהְיוֹת זָקֵן

אֲפִלּוּ לְנַמְנֵם קְצָת בְּלִי קִנְטוּר וְחִלּוּפֵי בְּדִיחוֹת

אֶפְשָׁר גַּם קְצָת פָּחוֹת דַּבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן, וּמַה שֶׁכֵּן

גַּם לֹא לִרְדֹּף אַחַר הַהַצְלָחוֹת

אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לַפִּנּוּקִים אֲשֶׁר בַּצַּלָּחוֹת

לִהְיוֹת רָשׁוּם בַּגִּינֶס הַפְּרָטִי שֶׁל אֲרִיכוּת יָמִים

בְּעַצְמְךָ סִפַּרְתָּ כִּי בְּסִין אֵין לַאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ הֲנָחוֹת

זוֹרְקִים אוֹתָם לָאֲנָחוֹת כְּשֶׁהֵם עוֹדָם קְטַנִּים

וְאִם בְּסִין רָאוּ אוֹתְךָ כְּמִי שֶׁבָּא מִן הַיָּרֵחַ

וּנְשָׂאוּךָ בְּמוֹטוֹת וְלֹא בִּשְׁנַיִם אֶלָּא עֲשָׁרָה

בִּכְפַר שְׁמַרְיָהוּ אֵין אַתָּה חַי-זָר אֶלָּא הַמְּאָרֵחַ

אֲבָל תָּמִיד אַתָּה שֶׁלָּנוּ, הָאֲרִי בַּחֲבוּרָה

לֵיל מְנוּחוֹת שִׂמְחָה יָקָר

כַּת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן לְנוּחֲךָ יָרֹנוּ

הָיִיתָ לָנוּ יָדִיד, חָבֵר, גִּבּוֹר וְאִישׁ הַמַּעֲלָה.

נוסח ראשון הוקרא בחייו, בחגיגה במלאת לו שבעים, 15.6.07

נוסח שני ואחרון [עם התוספות בכחול] במותו בגיל שבעים ושתיים, 28.4.09

* * *

מתי דוד

החוק הבינלאומי, הג'יהאד העולמי,

 והשמאל הישראלי.

כל המנהיגים של העולם הנאור והדמוקרטי, כולל ברק אובמה, המטיפים ותובעים לאכוף את ה"חוק הבינלאומי" על כל שאר מנהיגי המדינות, נוהגים בשקר ובצביעות כשזה נוגע להם. גם הדיפלומטים והאקדמאים, במדינות הדמוקרטיות, נוהגים בפועל בניגוד ל"חוק הבינלאומי" כאשר האינטרסים הלאומיים, הביטחוניים והכלכליים שלהם דורשים זאת.

הנשיא אובמה, מודל של כשלון החזון

לפני שנתיים יצא אובמה למסע נאומי חזון בפראג, בברלין ובקהיר. נאומי תקווה של שלום עולמי, פירוק נשק גלובלי ואטומי, על בסיס "חוק בינלאומי" מוסרי והומני. בתמורה לנאומים זכה בפרס נובל לשלום. הוא ניהל מדיניות שלום נאיבית של פיסנות, על מנת להיות שונה מהנשיא בוש. לא עבר זמן רב והוא הבין שהריאליה שונה לחלוטין. המדיניות האמריקאית מפגינה מאז בלבול וצביעות, בניגוד לעקרונות ה"חוק הבינלאומי", ובניגוד לכל מה שאובמה הטיף בעבר. כל מה שקורה היום, במהפכות במדינות ערב, בלוב, בסוריה, במצרים ובסעודיה – מוכיח עד כמה המדיניות של אובמה, סלקטיבית. בפועל אובמה הפך להיות יותר בוש מבוש. אמריקה מנהלת מדיניות דו פרצופית אמריקה ואירופה בפשיטת רגל מוסרית.

פרשת חיסולו של אוסמה בן לאדן

על פי ה"חוק הבינלאומי", ארה"ב ביצעה פשע בינלאומי, היא ביצעה תוקפנות לא חוקית במדינה ריבונית, פקיסטן. היא ביצעה רצח ללא משפט, תוך פגיעה בחפים מפשע. פעולה פיראטית על אדמת מדינה ריבונית. זרקה את גופתו של בן לאדן לים, ללא קבורה. ביצעה פעולת טרור וחיסול ללא אישור האו"ם, תוך עירפול והסתרת מידע. במילים "ישראליות" חיסול ממוקד מוצדק של ארכיטרוריסט, ללא בג"צ וללא בצלם...

הצביעות של הנשיא אובמה

אובמה היה התקווה הגדולה של האנושות הנאורה. הוא רצה לפתוח מהלך היסטורי של דיאלוג ופיוס עם העולם המוסלמי. הוא רצה לבנות עולם חדש על פי ה"חוק הבינלאומי". ואולם כיום הוא מוכיח התנהלות של מדיניות הפוכה לחלוטין. מדיניות של צביעות וסלקטיביות בניגוד לכל מה שהטיף.

בסוריה מנהל בשאר אסד הרג ודיכוי אלים ואכזרי של הפגנות אזרחיות למען חופש. ארה"ב שותקת ומתעלמת, ומסתפקת בהודעות גינוי צמחוניות.

באיראן, אמריקה התעלמה לחלוטין מהדיכוי האכזרי של האופוזיציה, בעקבות תוצאות הבחירות המזוייפות שבהן למעשה ניצחה האופוזיציה.

בתימן, בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן, מבצעים האמריקאים חיסולים יום-יומיים בניגוד ל"חוק הבינלאומי", ללא תגובה ומחאה בינלאומי של האו"ם והמועצה לזכויות אדם.

אובמה מול אוסמה – סיכמומים והערכות

משמעות מותו של אוסמה בן לאדן הוא בחיזוק מעמדו של אובמה, ולא מעבר לזה. חיזוק פוליטי אישי של הנשיא, וחיזוק מוראלי לעם האמריקאי לאחר רצף כשלונות מדיניים, צבאיים וכלכליים.

מותו של בן לאדן לא ישנה לטובה את מעמדה של ארה"ב באפגניסטן, בפקיסטן, בעיראק ובארצות ערב נוספות, שבהן התחוללו מהפכות.

אוסמה בן לאדן, סמל הג'יהאד המוסלמי הגלובלי, אמנם מת, אבל הטרור האיסלמי חי וימשיך לפעול בעוצמה נגד המערב, כנקמה. רוב מנהיגי העולם יצאו בהודעות דרמטיות של ניצחון היסטורי גדול, בעקבות חיסולו של בן לאדן. כולם אמרו שמעתה העולם יהיה מקום בטוח לחיות בו.

לא רחוק היום שכל מנהיגי המערב, כולל אובמה, ייאלצו להודות בכישלון התחזיות האופטימיות שלהם. הטרור האיסלמי יחזור לפעילות. הטרור האיסלמי, מורכב מקבוצות מקומיות עצמאיות הפועלות בשטחן ואינן תלויות וקשורות למפקדה עליונה של בן לאדן. קבוצות אלה ימשיכו לפעול באפריקה, בחצי אי ערב, בעיראק, ובאירופה. בנוסף לקבוצות טרור מאורגנות, ישנם גם קבוצות של בודדים שימשיכו לפעול.

ארגון אל-קעידה לא ייעלם בעקבות מותו של בן לאדן, כשם שהטליבאן, החמאס, החיזבאללה ושאר הארגונים המפוזרים בעולם המוסלמי – ימשיכו להתקיים ולפעול לנקמה ביתר עוצמה. אוסמה מת אבל נאמניו ממשיכים לחיות באירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה.

ה"חוק הבינלאומי", הטרור המוסלמי, והשמאל הישראלי – מסקנות

ה"חוק הבינלאומי" בבסיסו הוא קטלוג משפטי ששואף לקיום עולם אידיאלי שבחלקו הוא חלום וירטואלי. ה"חוק הבינלאומי" הוא גמיש ונתון לפרשנות אינטרסנטית של בעלי הכוח הצבאי והמדיני.

באפגניסטן, בעיראק, בפקיסטן, בתימן, בסעודיה, בסוריה ובמדינות נוספות באסיה ובאפריקה לא קיים ולא מופעל ה"חוק הבינלאומי". ה"חוק הבינלאומי" זוכה לפרשנויות מאוד סלקטיביות של גמישות במועצת הביטחון, בבית הדין הבינלאומי בהאג, במועצת האו"ם לזכויות אדם. פרשנויות הנוגדות את ה"חוק הבינלאומי". אלה הן עובדות החיים.

רק מישראל תובעים לקיים את ה"חוק הבינלאומי" כלשונו התיאורטי. רק את ישראל מאשימים, ב"פשעי מלחמה", וזאת כאשר היא נלחמת על קיומה נגד הטרור הפלסטיני והאיסלמי.

הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני והאנרכיסטי בישראל, יפסיק את פעולתו ההרסנית נגד המדינה ונגד צה"ל, בסיסמה "למען השלום" ולמען קיומו של ה"חוק הבינלאומי" הסלקטיבי, וזאת לטובת הפלסטינים ונגד זכות ישראל להתגוננות מפני הטרור.

הגיע הזמן לתבוע מ"שלום עכשיו" להפסיק להיות סיירת המלשינים של דיווחים לאירגונים זרים, המדברים בשם "החוק הבינלאומי" ואשר שימשו גם כספקי מידע לוועדת גולדסטון.

* * *

יוסף חרמוני

אכן, דם וזרע ופוטנציאל-זוועות

נעמן כהן ("יוליוס שטרייכר ויוסף חרמוני – היהודים, המין, הדם והזרע", חב"ע 631, 4.4.2011) מזדעזע מהתובנה שהעליתי על החיבור האפשרי שבין האובססיה הדם-זרעית המקננת ביהדות, לבין זוועות שדת זו עשויה להתיר. להלן פסקת הסיום של מאמרי, כלשונו, שגם כהן הביאה:

 "דת המַתְנָה את גאולת מאמיניה ואת סיכוייהם לזכות בארץ הקדושה בחיתוך רווי דם של אבר הזכרות שלהם; דת המביאה את אהבתה לאל ואת שבחי כתביה הקדושים אל מחוזות של הזדווגות האריות ומפגש איבר הזכרות האנושי עם רחם האיילה – דת כזו עלולה להתיר כל זוועה. זהו סופה האפשרי בהחלט של בלילת הזרע, הדם והקודש". [ההדגשה לא היתה במקור].

 על דברי אלה הוסיף כהן תובנת-המשך:

"הפרברטיות היהודית של מין ודם הופכים את היהודים למסוכנים לעולם כולו" [הדגשה שלי, י.ח].

בהמשך דבריו המתלהמים מברך אותי כהן בשמו של יוליוס שטרייכר. על פי נעמן כהן, שטרייכר משבח אותי על מחקרי אשר "מאשש את כל טענותיו [של שטרייכר] על הפרברטיות הרצחנית של היהודים והסכנה הטמונה בהם לעולם כולו."

פעמיים, אם כן, חוזר כהן וטוען כי מדברָיי עולה שהיהודים מסוכנים לעולם כולו. והרי זו הבנה לקויה של דבריי. לא עלה בדעתי לומר או לסבור כי היהודים מסוגלים לסכן את העולם כולו. אמרתי שבלילת הזרע והמין המצוייה ביהדות עשויה להתיר ביצוען של זוועות. זוועות בטריטוריה הנשלטת בידי היהודים; זוועות בטריטוריות שמיעוט גדל והולך בין יהודי ארץ ישראל חולם להשתלט עליהן.

אבל לחשוב או אף לרמוז כי "היהודים מסוכנים לעולם כולו"? – מחשבה כזו היא פעילות מוחית שרק מוח הלוקה בשיגעון גדלות מסוגל לה. על כן, נדייק: מגמות המגלומניה – השמדתית או לא – המחלחלות אל הנפש היהודית ומטמטמות אותה, אינן מסוכנות לעולם, אלא לישראל עצמה. הן עלולות להביא לחורבנה של ישראל. העולם רק יזדעזע או יפהק כשמעשי ישראל הננסית, או איומיה,ימיטו עליה אסון שפירושו קץ. אבל הוא, העולם, לא יחוש מאויים אף לרגע, אם ישראל תתחיל להשתגע.

אני משוכנע (בלא שמץ של סרקאזם) כי גם כהן יודע שהיהודים אינם יכולים "לסכן את העולם כולו". אני מבין את כהן ואת סירובו לראות את דמות עמו הנשקפת מן המראָה שהציב מאמרי הצנום. אך איני מבין מדוע גרס כי דברי הם אישוש לצעקותיו הפרוורטיות של שטרייכר.

אמת, ישנם גם ישנם יהודים החפצים בקטל אדיר של הגויים. על פי הספר החדש "תורת המלך" של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור – ספר שזכה לתמיכתם של עשרות רבנים – המצב שבו איננו הורגים את כל הגויים סרבני שבע מצוות בני נוח, הוא מצב זמני שיש להצטער עליו. והרי הגויים המוגדרים כמקיימים את שבע מצוות בני נוח, הם מיעוט שבמיעוט, על דעת דכולי עלמא.

הרב יצחק גינזבורג, מורם ורבם של מחברי "תורת המלך", קובע כי משיבוא המשיח יטבלו רגליו בדם, כאשר הוא וגייסותיו היהודיים יקטלו את כל שונאי ישראל בעולם כולו.

כן, ישנם יהודים שזהו חזונם, ואצבעות שתי הידיים לא תספקנה כדי למנות את עשרות אלפיהם. אך לסבור כי היהודים אכן, חמושים בכפתורים אדומים ובהיי-טק "מסוכנים לעולם כולו" ועשויים לממש את חזון המשיח שרגליו טובלות בדם הגויים? – לא בבית ספרי.

מעודי לא הטלתי ספק בהיעדר-יכולתו של עמי להיות "מסוכן לכל העולם". אך עד לפני שנים ספורות לא העליתי על הדעת כי ישנם בני דתו של עמי שחזיונות דמים מסתוללים בנפשם; לא ידעתי כי ישנם מי שמשיחם, גם הוא, אמור להגיע ורגליו טבולות בדם. כיום אני מכירם.

חזיונות פרוורטיים כאלה, במרתפי הנשמה של ציבור כזה או אחר הקרוי יהודי?

לא ידעתי. מודה.

כעת אני יודע, ואני מתעב את ההווייה הדמית והדם-זרעית,המצויה בדתו של עמי. אני מתעב אותה כיוון שהיא מטמאת את החזונות ההומאניסטיים המרוממים של היהדות. אלו הם חזונות שימיהם כימֵי צו מחיית העמלקים, צו שהופך נתעב יותר ויותר, כאשר איננו מוחים אותו עצמו.

וכעת, כדי להטעים את כהן משהו מהפרוורסיה היהודית העשויה להניע אותנו למעשי טירוף שיסכנו רק את עצמנו ואת הנתונים לשליטתנו, אביא דוגמיות ממנה, שעניינן עמלק וחטאיו.

חטאי עמלק נוראים כדי כך שיש להשמידו עד גמירא, כידוע. מדוע נורא חטאו של עמלק? הנה הסברים מתחום הדם-זרע: הרב מרדכי אליהו מדווח (מפי הרמב"ם) כי עמלק חטא בכך שהיה "מזנב" בישראל. ומהו "מזנב"? "ויזנב בך – מכת זנב, חותך מילות (עורלות) וזורקן כלפי מעלה."

חטא אחר של עמלק, כותב מרדכי אליהו,מצוי בפסוק "אשר קַרְךָ". על פי רש"י "אשר קרך בדרך – לשון מקרה [קרי-לילה, פליטת זרע ]. דבר אחר לשון קרי וטומאה."

עד כאן, עמלק הזורק עורלות כלפי שמייא, ושטוף בקרי-לילה, השם ישמור. אבל זה עוד לא הכול.

טומאת זיווגים וגילוי עריות אף הן מועמסות על מותניו של עמלק. רש"י כתב כי עמלק נולד מגילוי עריות כפול. הרב אברהם קורמן, שהיו לו "אלפי קוראים אדוקים," מחברם של ספרי פרשנות רבים, אומר בעקבות רש"י: "אין כעם ישראל ששמר על טהרת התא המשפחתי, לעומת זאת אין כאומה העמלקית, שאיש לא ידע מי אביו; האב חי עם אמו ועם בתו; הבן היה אח, בן ונכד בעת ובעונה אחת, עד כדי כך היו שטופי זימה ופרוצים בעריות."

וכאן מגיעה המשוואה הזרע-דמית שמותח קורמן, אל אגפה השני: "...צוּוֵינו להשמיד את כל אשר לעמלק מטף ועד יונק, כי אין שבט זה ראוי לרחמים. טובה לא תצא ממנו. 'מלחמה ליהוה בעמלק מדור-דור'. לא היה קיים אצלם 'דור' נקי דור אחד. שני דורות ויותר היו מעורבים זה בזה ללא הבדל וללא היכר."

גם הרב ישראל הס, בעת שהיה רב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, קשר את חטא גילוי העריות של עמלק, למצוָת השמדתו. את זאת עשה הרב הֶס בביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה. הרב מסביר את האקטואליות של מצוות השמדת עמלק: "זה הדם הזורם בעורקי הילד החדש שסבתו זינתה, ואימו הממזרה שכבה עם אביה... כשגדל והדם הזה הפעיל את איבריו ועלה לו לראש, יצא להילחם עם ישראל ברפידים. הדם הזה זורם בעורקי בניו שנקראו עמלק... פורים לא נגמר אפוא, ועוד יקרב היום בו ניקָרֵא למצוָת מלחמת מצווה זו של השמדת עמלק."

הרב הס כתב לימים, במאמר אחר שלו, כי הערבים הם עמלק של ימינו ועל כן נצטרך לעשות בהם ג'נוסייד. הרב השתמש בשמו זה של הפרוייקט: ג'נוסייד.

ולמעוניינים, הנה מה שכתב היטלר על העמלקים שלו, הלא הם אני והוריי ובנותיי וגם נעמן כהן ושאר בני עמנו:

"באמצעות אלף שנים של גילוי עריות, שבוצע לעיתים קרובות בחוגים מצומצמים ביותר, שמר היהודי באופן כללי על גזעו ועל תכונותיו בצורה בולטת יותר מרוב העמים שבקרבם הוא חי".

[250 המלים האחרונות נשענות בחלקן על מאמרו של ד"ר אבשלום אביצור, "זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית"].

כדי שלא אהיה חשוד בשידוך שרירותי של אמירות ומושגים נאציים עם אלה שמפיקות מקלדות יהודיות, הרי עוד שידוך של מונח מעורר חלחלה כזה, שידוך שלא אני יצרתיו. מהותו הלקמוסית תקפה, גם אם איזכרתיו במאמר אחר שלי.

המונח הוא "מחנות השמדה"; מחנות השמדה לעמלקים. כותבו מייחס לו תפקיד ודאי בְּתסריט הביצועים העתידיים של עם-הנצח. הצירוף הטעון הזה – מחנות השמדה מופיע בפינאלה-המחץ של מאמר מערכת בעלון בתי הכנסת "מעייני הישועה", מיסודו של הרב מרדכי אליהו ובראשות בנו שמואל אליהו והרבנים יעקב אריאל (רבה של רמת גן) ושלמה אבינר. כלומר, הבמה אשר בה הונפה אופציית השמדתם המוסדרת של העמלקים איננה זניחה, איננה שולַיִים מריירים. הפיתרון הסופי של הבעייה העמלקית נזכר בפיסקה המטילה ספק במסירותם ובקנאותם של רבנים ציונים-דתיים מתונים, קרייריסטים, שמאלנים למחצה: "מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו."

שוב – כבמקרהו של הרב ישראל הס – מחבק שיח המשמידנים היהודיים אל חיקו את תמצית הטרמינולוגיה המתייחסת לנאצים ולזוועותיהם. שהרי מחנות השמדה, כלומר מחנות שתכליתם השמדה, הם המצאה נאצית. זהו מונח שמיוחד לזוועה הנאצית ומבדיל אותה מכל קודמותיה. גם המונח "ג'נוסייד", שבו בחר הרב הס להגדיר את אשר עלינו לעשות בעמלקים הערבים, הוא פיתוח לשוני שבא לתאר את פרוייקט השמדת היהודים ששקדו עליו הנאצים, ולהזהיר מפני יישומו על עמים אחרים. הרב הס העדיף את "ג'נוסייד" על פני מקבילו העברי, "השמדת עם"; אני מניח שרצה – במודע? – לצבוע את התנהלותם המשמידנית העתידית של היהודים, קורבנות הנאצים, בגוונים הרדיקאליים, קצופי השפתיים, של משמידיהם. ואותו מניע, הרשו לי להניח, הפעיל גם את מי שתיאר כעתיד ודאי את "ריכוז העמלקים במחנות השמדה לעמלקים."

נסכם: ההיסטוריה אינה חוזרת, אבל במהלכה אין עָם המחוסן מפני הרוע הצרוף שהתגלם בפועלם של עמים אחרים. רְאו את הדוגמה היוגוסלבית: הסרבים היו לוחמי חופש גיבורים במלחמת העולם השנייה. ככאלה, הם היו קרבנותיהם של הנאצים ושל המשטר הקרואטי משתף הפעולה (אף שטיטו עצמו היה קרואטי). המיליציה 'אוסטאשי' הקרואטית סייעה לנאצים לרדוף את הסרבים באכזריות נוראה, לצד סיועה הנלהב בהשמדת היהודים. והנה, לאחר ארבעים שנה התחלפו היוצרות: הסרבים, לוחמי החופש האמיצים, הם שפתחו מחנות ריכוז והשמדת זולתם, אף אם בהקפים צנועים יותר.

האם תוכל ישראל להימנע מסרביזציה כפולה ומכופלת? האם תימשך סידרת ביטויי-הגעגוע להריגתם ההמונית של העמלקים למיניהם, געגועים שחלקם טובל בדם וזרע? – לא לי ולא לנעמן כהן הפתרונים.

* * *

יהודה דרורי

אין חוק בעולם המגן על טרוריסטים

מסיכול ממוקד

התאוותנות הבלתי נשלטת של כותבי מאמרים להיות חדשניים הביאה כמה מהם להעלות לאחרונה בתקשורת את שאלת המוסריות או החוקיות בהוצאה להורג של הארכי-טרוריסט אוסמה בין-לאדן ת.נ.צ.ב.ה (תהיה נשמתו צרובה באש הגיהנום).

קראתי פובליציסטים יפי-נפש, עיתונאים ומשפטנים, הטוענים שפעולת החיסול האמריקאית של בין-לאדן פגעה כביכול ב"חוק הבינלאומי" ולמעשה פעולה אמריקאית זו כותבת מחדש את "חוקי המלחמה"....

ראשית "החוק הבינלאומי" אינו דבר ממשי. כל זב ומצורע בכל מקום בעולם ממציא לנו לבקרים לצרכיו "חוקים בינלאומיים" שאינם קיימים... בהמשך לכך חשוב גם לציין שאין דבר הנקרא "חוקי מלחמה". נכון שיש אמנות שונות, כמו "אמנת ז'נבה" לטיפול בשבויי מלחמה (או שימוש בסוגי חימוש מסויימים), אבל אין חוקים לגבי את מי שאתה הורג, מתי ולמה – בנושא זה יכול בית-הדין הבינלאומי להחליט רק על כל מקרה לגופו, בייחוד את נפגעו במזיד אנשים לא חמושים, נשים וילדים. (פשעי מלחמה).

הציבור אינו מודע לעובדה ש"אמנת ז'נבה" לגבי שבויי-מלחמה, אינה מכסה ואינה נותנת מגן לטרוריסטים ולכן האמריקאים מסוגלים "לחטוף" טרוריסטים בכל מקום בעולם ולהעביר אותם ישר לגוואנטנמו לחקירות אינטנסיביות מבלי שמישהו יכול לצייץ. (אגב, גם הטרוריסטים לא מכבדים את אמנת ז'נבה: ראה התייחסותם כיום לגלעד שליט ובעבר לרון ארד).

רק אנחנו בארץ ברוב סיכלותינו וטימטומינו החלטנו לתת לאסירי הטרור מעמד של שבויי-מלחמה-לוקסוס, והשד יודע מה עלה במוחם המעוות של האחראים לכך במדינה, לרבות שופטי בית המשפט העליון, המגינים על זכויותיהם של חלאות אדם אלו.

בין-לאדן כארכי-טרוריסט, ששפך דם נקיים של אלפים, לא נהנה משום הגנה של שום חוק חוץ מהבל פיהם של פובליציסטים ועיתונאים המנסים להיות מקוריים, פלוס קישקושים מצידם של כמה משפטנים רודפי פרסומת ואירגוני זכויות אדם (המגדירים עצמם ככאלה ללא כל סמכות).

כרוצח המונים אין ספק שדמו של בין-לאדן הותר זה מכבר לכל מי שיצליח לפגוע בו ולכן כבר לפני 10 שנים האמריקאים הכריזו על פרס בינלאומי על ראשו חי או מת... אם היה פסול בדבר, היינו שומעים על כך כבר אז.

חיסולו של בין לאדן לא שינה דבר ב"חוקי המלחמה", המנהיגות הציונית, למשל, גיבתה חיסולים ממוקדים של פושעים נאצים בתום מלחמת העולם השנייה, ואפילו מפקד המודיעין המצרי בעזה, מוסטפה חאפז, חוסל ב-1955 בגלל מעורבותו בשילוח הפדאיון.

לפני כ-40 שנה גולדה מאיר פקדה על ראש המוסד להוציא להורג את כל מי שהיה קשור לטבח הספורטאים הישראלים במינכן. (ללא משפט... שומו שמיים...) ומכאן ש-50 שנה של "חיסולים ממוקדים" על-ידי צה"ל והמוסד, הפכו זה מכבר להיות חלק בלתי נפרד מתורת המלחמה שלנו בטרור (ועדיין לא נשמע ציוץ על כך מבית-הדין הבינלאומי בהאג), נזכיר רק שהיחידים שתמיד מחו על כך היו מדינות וארגונים התומכים בטרור וכל מיני "ארגוני זכויות" מטעמם (ואנטישמים במהותם).

"החיסול הממוקד" הינו נשקם של המוסריים באמת. הוא בא להעניש רק את האשם, או לפגוע בראשי הנחשים למניעת פיגועים, (ובין השאר, לחסוך לכולנו בתי-משפט עם שופטים רחמנים) ולנטרל מראש חטיפות של חיילים כבני ערובה לשחרור הנבלים.

במזרח התיכון ברור כיום לכל טרוריסט נבל וחורש מזימות נגדנו, שזמנו יבוא מוקדם משהוא חושב.

* * *

רון וייס

הישגו היחיד יהיה סבבֵי תענוגות שלו ושל אשתו

סופר נידח שלום,

מיספר עובדות על המצב:

1. הסכם הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס יאפשר ניהול מו"מ עם כל העם הפלסטיני, אם שליטי ישראל יהיו מעונינים בניהול מו"מ.

2. המו"מ ינוהל עם אש"ף שבראשו עומד מחמוד עבאס. גם הסכם אוסלו נחתם בין מדינת ישראל לאש"ף. החמאס אינו חבר באש"ף, שרק הוא מייצג את העם הפלסטיני.

3. ראשי החמאס המתנגדים להסכם שלום עם ישראל כבר הודיעו שאם יושג הסכם שיאושר במשאל עם, הם יקבלו את דינו של העם.

4. בנימין נתניהו הורה לנציגו לא לקבל מהמתווך מיטצ'ל את הצעת הסדר השלום שהוצעה ע"י הנשיא מחמוד עבאס ואשר כללה התייחסות לכל בעיות הליבה.

5. מו"מ לשלום יתחיל מהנקודה בה הופסק בשיחות עם אולמרט וציפי לבני, או שייפתח בהצעת שלום כוללת שתוגש ע"י ישראל.

6. אין שום ספק שהעצרת הכללית של האו"ם תאשר הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967. לכן רצוי שישראל תגיש הצעת הסדר כוללת כבר בקרוב. נסיונותיו של נתניהו להכשיל את את המהלך הפלסטיני ייכשלו, והישגו היחיד יהיה סבבי תענוגות שלו ושל אשתו בסוויטות במלונות פאר בחו"ל.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: תודה שהארת את עינינו. עכשיו המצב במזרח התיכון קצת יותר ברור לנו.

* * *

אהרון בכר

בקצה השורה, מימין

מסיפורי מלחמת יום הכיפורים

 הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן-אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים, פוסע לעבר זחל"ם הפיקוד של הסמח"ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר בחורים. אירועי הימים האחרונים ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמה כולה. יריב ניגש אל הסמח"ט ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.

"תראה," אני שומע את יריב, "יש לי בעייה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על הטנק. יש כאן שניים שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משניים. הם לא מסוגלים יותר..."

 "תגיד להם שיתקרבו," אמר הסמח"ט ונפנה מעיסוקיו, "נראה מה אפשר לעשות."

 עכשיו מילים אחדות על הסמח"ט. כשישבתי לצידו בזחל"ם, לא ידעתי עליו דבר. הוא היה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה לי מבוגר מכדי להימצא במקום שנמצא. לפני שעליתי לזחל"ם שלו, כשעשינו הכרה הוא אמר, "נעים מאוד – אני שמחה מנצר סירני – " התחלתי פתאום להבין. בתום השבוע הראשון של הקרבות ברמה, הוטל עליו לארגן מחדש את החטיבה.

עכשיו נשוב אל הבחורים שנותרו מן המלחמה ולא עצר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא פיו.

 "הביטו בחורים," אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, "אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים – לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר על כל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה – יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי אליו טענות. באמת."

 היתה שתיקה כבדה מאוד. הבטתי בפניו של הבחור הראשון מימין, זה שעמד קרוב אלינו – ומאז אינני יכול לשכוח את פרצופו. הוא ניסה לומר דבר מה, אבל קטעי הדברים הצטרפו לבכי חנוק. הוא אמר, בכל זאת, משהו מבולבל מאוד על ביתו, על אשתו, על ילדיו, ושירבב לתוך הדברים קטעי תיאור של טנק עולה באש וחברים שנשארו בתוכו מפני שלא הצליחו לקפוץ בזמן. דבריו הפכו לאט לאט לנהמה חרישית, עד שהסתיימו ביבבה דקה וקורעת לבבות. פניו של שמחה מנצר סירני נשארו קפואים. נדמה לי ששמעתי את ליבו פועם בחוזקה.

 "הבט בחור," אמר שמחה, "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה – ותאמין לי שאני מבין אותך. אין מה להגיד. אתה את שלך כבר עשית."

 הבחור עמד נבוך. נהמת הבכי פסקה פתאום. הוא עמד והציץ בסמח"ט ורק תווי פניו, שהשתנו לפתע פתאום, יכלו להעיד על המלחמה שהתחוללה עתה בקרבו. האם יעשה את הצעד הראשון – ואחר כך יפסע לאיטו במורד השביל, גבו אל הטנקים, עד שייעלם כליל בקצה האופק?

הוא נשאר תקוע במקומו, כאילו קפא. שמחה שלח את מבטו אל פטריות העשן שהתאבכו במרחקים, כאילו חיפש שם את המילים המתאימות.

"הביטו בחורים," אמר לבסוף ומשהו עצוב נלווה אל קולו שכמו עמד לבגוד בו, "אני כבר לא כל כך צעיר, וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, ששת הימים – ועכשיו המלחמה הזאת. בעצם, התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם. ארבע מלחמות בארץ – ומלחמת העולם באירופה. מן הרגע שאני זוכר את עצמי אני נמצא בחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפארטיזנים, ומאז אין לדבר סוף. כשאני חושב על כך, אני תופס את עצמי בראש וחושב: אלוהים, עד מתי ! עד מתי! אולי בגלל זה אני מבין טוב מאוד מה קורה לכם עכשיו..."

הראשים המושפלים סביבו הורמו. האוזניים נזקפו פתאום בהקשבה דרוכה. הלחלוחית בקצה העין נעלמה כלא היתה. השתיקות באתנחתא כבדו שבעתיים.

 "הכי נורא היה באירופה," המשיך שמחה בלחש, "הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם, אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן, הנה לכם תשובה. אני נלחם, בחורים, אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי – לא יקרה לבני הדור שלכם, לילדים שלכם..."

שמחה רצה להוסיף דבר מה, אבל השתתק. "עכשיו לא זמן לדיבורים," אמר, "תרצו, אספר לכם אחרי המלחמה. בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור או ללכת הביתה – יכול, לדידי, לעשות זאת..."

שוב היתה שתיקה כבדה ומעיקה, ורק קולות נפץ עמומים, שנישאו ממרחקים עם הרוח, הפרו אותה מדי פעם כמו ביקשו להיות משקל נגד לדברי הסמח"ט.

"המפקד," אמר הבחור שעמד מימין, בקצה השורה, "אני עולה לטנק."

הוא אמר את הדברים בשקט, כאילו כלאחר יד – אבל היתה בהם עוצמה כזאת, עוצמה אנושית פשוטה, שהטילה עצמה על כפות המאזניים והיתה שקולה כנגד כל מכונת המלחמה.

"גם אני," לחש הבחור שלצידו.

"גם אני," אמר השלישי.

 "גם אני."

 "גם אני."

 יריב חזר והבחורים הלכו עימו בשקט. איש לא פצה פה. הם הלכו שקטים, מהורהרים, מכונסים בתוככי עצמם, והבחור שעמד בקצה השורה, מימין, הוביל אותם לעבר הטנקים שהמתינו בקרבת מקום. איש לא יידע לעולם אילו מחשבות חלפו בראשם. האם חשבו על הטנקים הבוערים שמהם מילטו את חייהם ? האם הרהרו בבית, באשה, בילדים ?

 אם יש בחייו של אדם הבזק אחד שהוא כולו רגע של אמת. זה היה הרגע.

 שמחה נשאר על הזחל"ם שלו, גופו מתוח עוד יותר, ורק מבטו המלווה אותם המשיך אחריהם אל קצה האופק, עד שהטנקים נבלעו בעננת אבק. פניו נשארו חתומים. כאשר ניפנה לבסוף לעיסוקיו ושלח ידו אל מכשיר הקשר, ראיתי כי בזרועו חקוקות ספרות זיהוי של מחנה המוות באושוויץ.

שלח: אלישע פורת

* * *

ברכות חג יום העצמאות ה-63 לכל בית ישראל:

אל תלכו שולל אחר יוזמות שלום שקריות שאין בהן ממש וכל מטרתן להחליש את ישראל בשיטת ה"סלמי" כדי לקרב את קיצה וכדי שתטבע גם היא בים האלימות והשנאה הרצחנית הסובב אותה

* * *

אודי מנור

משה דיין – עוד הערה: "לא טעות כי אם מדיניות"

אוריה באר כתב על דיין כי הוא "עשה כמה טעויות קשות" [גיליון 639]. הואיל והוא ביקש מאיתנו, הקוראים "לתקן אותו אם טעה", חשוב להעמיד את "הטעות הגורלית ואולי אפילו הפאטאלית" של דיין, כהגדרת באר, בהקשרה הנכון.

ההגינות מחייבת לומר את השורה התחתונה בשורה הראשונה, שמופיעה כאן כבר בכותרת: לא טעות כי אם מדיניות. אדרבא, מתוך "שיקול דעת" מובהק, בוודאי "ללא התייעצות עם חבריו" (שלפחות אלו מהם שישבו עימו בממשלה חלקו על שיקול דעתו באופן מוחלט, בכל עניין מדיני ובטחוני מהותי, והדברים ידועים). ובכן, החלטתו של דיין "לתת את השליטה על הר הבית לוואקפ המוסלמי" היתה פרי חישוב מחושב שמטרתו למנוע כל אפשרות, תיאורטית אפילו, ליישום 'ההחלטה הסודית' (קרי שטחים תמורת שלום, אפילו במתכונתה המתוקנת שדיברה על תיקוני גבול ברוח תכנית אלון, למשל).

על מנת למנוע אפשרות של הסכם שלום עם הירדנים, פעל שר הבטחון הנערץ, חביב התקשורת והנשים, להרחקת הערבים 'הירדניסטים' מכל עמדת השפעה בגדה המערבית. כל זה בשם עקרון 'אי ההתערבות' כמובן. שנאמר, 'אי-התערבות' מעורבת למדי. לטובת קיצוני האסלאם. לטובת אנשי אש"ף. דיין הרי הצהיר לא פעם שהוא מעונין לפגוש בערפאת. 'לשם מה לך?' הוא נשאל, 'והרי אין לך על מה לדבר עם מי שחפץ בחיסולה של מדינת ישראל?!' – פונקטליך היה אומר דיין אילו ידע אידיש. בדיוק. רצונו להפגש עם ערפאת, נבע מאותו הגיון שהפגיש אותו לעיני התקשורת עם המשוררת פדווא טוקאן, שכה השתוקקה לאכול כבד של קלגס ישראלי (היא אמרה חייל, אבל התכוונה לקלגס). אכן כן. באר צודק. "ראשי הוואקפ עצמם היו מופתעים מנדיבות הלב" של דיין. מבחינתם – שהיו מורגלים לידו הקשה של השלטון הירדני שלא נתן להם להרים ראש – אכן מדובר היה בהחלטה "אבסורדית וחסרת פשר."

מנקודת מבטו של דיין, לעומת זאת, היה זה עוד מסמר בארון המתים של האופצייה ההולכת ואוזלת לחלוקת הארץ. ולכן, באר צודק גם בטענה נוספת שלו, לפיה צעדו זה של דיין גרם לכך שישראל "איבדה במחי יד קלף מיקוח חשוב במגעיה עם הפלסטינים." פונקטליך! את זה בדיוק רצה דיין להשיג. את תוצאות הדייניזם הזה, (שכמו כל רעיון לא מת גם אחרי שאביו מולידו הלך בשעה טובה אם כי מאוחרת, לעולמו), תאר היטב מרדכי קידר. בחסותו של היורש הקטן (ביילין) של היורש הגדול (פרס) של הרפ"יזם הדייניסטי, הובטחה לנצח שליטתו של הערפאתיזם הטוקאניסטי בדמותו של פת"ח בגדה, ובצלם דמותו האלים פי כמה, החמאס, ברצועה.

אילו למדו היסטוריה, ללא ספק "אנשי האסלאם הקיצוני היו אומרים לו תודה." אנו, שלומדים היסטוריה, יודעים כי באר טועה לחלוטין בהערכתו. לא "מדובר בחטא", כי אם במדיניות.

* * *

מרדכי קידר

חוסל בפקיסטן וחי בלונדון

מתוך מגזין "מראה" 148

מחבר ספר משלי לימד אותנו: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך." לכאורה זוהי ציפייה בלתי מובנת, ואולי אף בלתי אנושית, שכן לפעמים התנאי לשרידותו של האדם הוא כישלונו של אויבו ונפילתו של מבקש נפשו. הדברים מקבלים משנה משמעות בפרט בימים אלה, כאשר חוסל האוייב מיספר אחד של הציוויליזציה המערבית, שהקדיש את כל הונו (הרב) ומרצו (הרב לא פחות) למען הג'יהאד העולמי שנועד להוריד לארץ את תרבות המערב ולהשליט את האיסלאם בכוח החרב על כל באי עולם.

ללא ספק, היה כאן הישג גדול לאמריקנים, הן לזרועות המודיעין השונות והן ל"אריות הים" – כוח הקומנדו של חיל הים שביצע פעולה כל כך מורכבת ומהירה נגד יעד מבוצר ומוגן, ללא נפגעים מצידו ובמעט תקלות. מעט תקלות, שכן ייתכן כי מטרת המשימה היתה לתפוס את בן-לאדן חי, ולו רק כדי לקבל ממנו מידע על ארגונו. גם מסוק אבד בפעולה.

חשוב גם לציין את ההישג של ביטחון השדה: המודיעין האמריקני הכין את הפעולה מאז אוגוסט האחרון, כלומר במשך כ-9 חודשים, שבמהלכם הוא נאלץ להפעיל מיספר לא קטן של אמצעי איסוף: צילום מהאוויר באמצעות לווין ומזל"ט, צילום מהקרקע על ידי אנשים שהתקרבו ליעד והתמקמו בקרבתו לתקופת זמן משמעותית, מעקב אחרי הנכנסים והיוצאים מהיעד, והאזנה למתרחש ביעד בעזרת מכשירים לא סטנדרטיים, היות שהמתגוררים ביעד לא הפעילו טלפונים קוויים, אלחוטיים או סלולריים, ולא השתמשו בתקשורת מחשבים. כל אמצעי המודיעין הללו הופעלו במשך תקופה ארוכה מבלי לעורר חשד, הן מצד בן-לאדן והסובבים אותו, והן מצד הצבא ומנגנוני הביטחון הפקיסטניים החשודים בשיתוף פעולה עם אלקאעידה.

האמריקנים טוענים כי בן-לאדן נהרג וכי גופתו "נקברה" בים. אך עד למועד כתיבת שורות אלו, לא שיחרר המימשל האמריקני תצלומים המאשרים טענה זו, ורבים בעולם האיסלאמי מתייחסים אליה בספקנות. "קבורה" זו נועדה למנוע את הפיכת קברו למקום עלייה לרגל, ויש בכך היגיון. אלא שבן-לאדן כבר מזמן אינו האדם, האיש, הגוף, ולכן משמעות חיסולו אינה אם הוא חי או לא. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, הפך בן-לאדן לסמל, לרעיון, למגדלור. אלקאעידה, שעד סוף 2001 היה ענקי, מסועף והירארכי, חדל להיות ארגון מסודר בעקבות נפילת אפגניסטן, חיסול שלטון הטליבאן והרס תשתית הטרור שהקימו בן-לאדן וסגנו אימן אלזואהרי, בחסותו של מולא עומר, שליט אפגניסטן אז.

"לתחוב לבוץ את אפה של תרבות המערב"

רעיון הג'יהאד העולמי פרש כנפיים, נפוץ ברחבי העולם האיסלאמי והתנחל בליבותיהם של מוסלמים רבים, רבים מדי, ברחבי העולם. הם עושים שימוש בכל אמצעי התקשורת המודרניים, כדי להחדיר את רעיון הג'יהאד, שמטרתו המוצהרת היא החזרת העולם אל ימי "אלסלף אלצאלח" – "הקדמונים הצדיקים" – כלומר, אל התקופה של כיבושי האיסלאם הראשונים במאה השביעית, עת יצאו שבטי הבדווים מהמדבר הערבי כדי להכניע את הציוויליזציה של אותם ימים: האימפריות הפרסית והביזנטית. הם מפיצים את רעיון הג'יהאד עד קץ הימים נגד תרבות המערב המבוססת על הנהנתנות, המתירנות, האינדיווידואליזם והעכשוויזם.

השאלה היא כיצד יגיבו הג'יהאדיסטים הללו לחיסול מנהיגם, סמלם, הנביא שלהם. לשם כך עלינו להאזין לתגובות דובריהם, כפי ששודרו ברבים מיד עם חיסול בן-לאדן. אחד הדוברים, ד"ר האני אלסיבאעי, הוא עו"ד וראש "מרכז אלמקריזי למחקרים היסטוריים", היושב בלונדון בגין היותו "פליט פוליטי". "פליט פוליטי" זה הוא אחד ממנהיגי אירגון הג'יהאד המצרי שנידון למאסר ארוך בהיעדרו, ושיבח את פיגועי ה-7 ביולי 2005 בלונדון, הואיל ובאמצעותם הצליח האיסלאם "לתחוב לבוץ את אפה של תרבות המערב." ביום שני בבוקר, שעה לאחר שנודע על חיסולו של בן-לאדן, ראיין רדיו הבי. בי. סי. בערבית את אלסיבאעי, שאמר בשידור חי וללא היסוס את הדברים הבאים (בסוגרים פרשנות שלי):

"אני מברך את האומה (האיסלאמית) על שאריה אחד מאריות האיסלאם הפך לשאהיד. התגשמה תקוותו של שייח' אלמוג'אהדין, אוסאמה בן-לאדן, אשר נולדה מרחם הג'יהאד האפגני והיא היום נישאת אל ענן, מתקשטת בחתונה של אריה מאריות האיסלאם (עם יפות העין של גן העדן). כן, השייח' אבו עבדאללה (כינויו של בן-לאדן) ייחל לרגע הזה, והוא היה נאמן למשימתו. הוא קם לפעולה כשהאנשים ישבו בחיבוק ידיים, והוא הפיץ את האיסלאם כשנטשו אותו בניו. הוא הפך לסמל עבור כל האנושות, באפגניסטן, באינדונזיה, בעיראק, בסומליה ובצפון אפריקה (אזורים שבהם פעילים ארגוני ג'יהאד). הוא חיי חיים ראויים לשבח ומת כשאהיד... שמחתם של השמחים היא מזוייפת, והעניינים יתבהרו בקרוב. היתה פה בגידה, כי תמיד אויבי האיסלאם קרובים אליו... כל העולם אומר 'זו לא מלחמה נגד האיסלאם', אבל אנו כבר לא יודעים מהו מוסלם, שכן (אויבי האיסלאם חושבים שעל) המוסלם להיות מוסלם על פי המתכונת האמריקנית, עליו לכפור בקוראן, לנטוש את מסורת הנביא ולאמץ את הדת האמריקנית כדי שהאמריקנים יהיו מרוצים ממנו. המוסלמים חושבים שבן-לאדן הוא שאהיד (יושב בגן עדן עם כל השכר המתלווה לכך) והם מריעים לו בשמחה..."

בהמשך הראיון מצטט אלסיבאעי שיר של המשורר המוסלמי אלבוח'תורי: "אין פלא שהאריות נופלים טרף לשיני הכלבים הקרובים והרחוקים, שכן חרב של פרא אדם חיסלה את חמזה ועלי" (מחשובי האנשים באיסלאם הקדום).

הדמוקרטיה – אליל שיש לחסלו

כך מדבר בשידור חי מי שבריטניה – אבן הפינה של תרבות המערב – נתנה לו מקלט מדיני. וכשמוסלמי שומע את השירות והתשבחות לבן-לאדן, בסגנונו הקלאסי המפואר, המליצי והמהוקצע של ד"ר אלסיבאעי, הוא יודע כי חיסולו של בן-לאדן הוא רק אבן דרך בנתיב ארוך וקשה, אך בעל כיוון ברור. היעד ידוע והניצחון בוא יבוא.

כיצד הפכה לונדון, מעוז הדמוקרטיה והליברליזם, לבית מחסה לתיאורטיקנים של הג'יהאד העולמי, השואף בכל כוחו לחסל את ארה"ב, לרמוס את הציוויליזציה המערבית ולהשליט עליה – בדם ואש, בחרב ובקלצ'ניקוב – את תרבות המדבר של המאה השביעית? לבריטים – אם נותרו כמה אמיתיים כאלה – פתרונים.

וכיוון שיש להתייחס לדבריו של ד"ר אלסיבאעי במלוא הרצינות, עלינו להתכונן במלוא המרץ לגל חדש של טרור, שהפעם יונע מן השאיפה להנציח את זכרו ואת פועלו של ה"שאהיד", אוסאמה בן-לאדן. שמו יפאר את פיגועי הג'יהאד העולמי הבאים, ולא אתפלא אם יינתן להם מיספר סידורי. לא רק ארה"ב היא היעד, אלא כל מדינה, ארגון או מוסד המזוהה עם המערב ועם תרבותו.

המקום המסוכן ביותר החֵל מעתה הוא פקיסטן. ג'יהאדיסטים רבים משוכנעים כי המימשל במדינה זו שיתף פעולה עם ארה"ב במבצע זה, כמו שהוא משתף פעולה עימה במלחמתה נגד אלקאעידה והטליבן באפגניסטן, ואין הם מאמינים להכחשות הנשמעות מצד שניהם.

השאלה אינה אם יגיע פיגוע נקמה גדול, אלא מתי והיכן יבוצע, באילו אמצעים וכמה קורבנות ייפלו בו, ובפיגועים האחרים שיגיעו אחריו. אסור להיכנס לשאננות: גם אם יחלפו שבוע, חודש ואפילו שנה ללא תגובה ג'יהאדיסטית בסדר גודל דומה ל-11 בספטמבר 2001, על מדינות המערב לצאת מנקודת הנחה שאי-שם – בקנדהאר או בלונדון, באיסלאמבד או בניו-יורק – יושבים כמה אנשים ומתכננים לפרטי פרטים את האסון הבא, ומכינים את הדרוש כדי שההרג יהיה בעל משמעות מקבילה לחיסול של "שייח' אלמוג'אהדין", אוסאמה בן-לאדן.

על העולם להיות עירני במה שנוגע לנשק בלתי קונבנציונלי מתוצרת בית, ובמיוחד לרכישת חומרי נפץ וחומרים רעילים המופקים באמצעים פשוטים מחומרי מוצא הנמכרים בשוק באופן חופשי, כמו חומרי הדברה, דשנים ותרופות. יש להדק את הפיקוח על אתרים רגישים כמו מחסני חומרים רעילים, שכן פיגוע בהם עלול להפיץ את תכולתם אל ריכוזי אוכלוסיה.

על ארגוני הביטחון במדינות המערב להדק את הפיקוח על הנאמר והנעשה במסגדים, שכן ההיסטוריה מלמדת כי לא מעט התארגנויות ג'יהאדיסטיות החלו במפגש של אנשים שבאו למסגד להתפלל והמשיכו את דרכם אל מחוזות הג'יהאד. אנשים הנוסעים בתדירות בין אירופה ובין פקיסטן, או שבילו תקופה משמעותית במולדת הפקיסטנית, עלולים לשוב לבריטניה או למדינה מערבית אחרת, כשהם נושאים באמתחתם רעיונות מסוכנים ביותר, ידע ונכונות לבצעם.

אבל החשוב מכל הוא שימת קץ לתופעה המוזרה המתבטאת בכך שג'יהאדיסטים מוצאים מקלט בטוח דווקא באותן מדינות שהם שואפים לחסל, ובחברות שאת אופיין הם פועלים לשנות. המאבק בבריטניה על חוקי השריעה האיסלאמית עולה דרגה, כשבריטים החרדים לדמותה המיטשטשת של החברה הבריטית, בשל אימוץ רעיון הרב-תרבותיות. אלה מתעוררים ומגלים, כי קבוצה של מהגרים הפכה לבעלת הבית של מרחב הציבורי. הקולוניאליזם הפוסט-מודרני הפך את כיוונו: לא עוד בריטניה שולטת בפקיסטן, אלא פקיסטן משתלטת על בריטניה.

ההיג'רה – ההגירה – היתה האמצעי שנקט מוחמד, מבשר האיסלאם, להעברת הרעיון האיסלאמי לעיר אלמדינה, והמוסלמים בני דורו יישמו את השיטה באמצעות ההגירה אל הארצות האחרות. זאת נעשתה לא רק בכיבוש הטריטוריה בחרב, אלא בחדירה לשם השתלטות על התרבות, הכלכלה, החוק, המערכת השלטונית והמרחב הציבורי. יצוין כאן אדם נוסף, שייח' אנג'ם שודרי, המטיף בלונדון להפוך את בריטניה למדינת ח'ליפות איסלאמית, ומתייחס לדמוקרטיה, לזכויות וחירויות כאל אלילים שיש לחסלם.

בן-לאדן בשיטותיו, האני אלסיבאעי בדבריו, ושיח' אנג'ם שודרי בדרשותיו – הם כולם צדדים שונים של מטבע הג'יהאד. חיסולו הפיזי של בן-לאדן לא חיסל את הרעיונות שמפיצים אלסיבאעי, שודרי ודומיהם במקומות רבים באירופה ובארה"ב. להפך: הוא נתן להם מישנה תוקף ומעניק להם תוספת מרץ. כל עוד פועלים בקרב החברות במערב אנשים כמו האני אלסיבאעי ושייח' אנג'ם שודרי, ממשיכה רוח הג'יהאד הגלובאלי של בן-לאדן לחיות ולבעוט בתוך החברות המערביות. בן-לאדן מת והוא חי בלונדון ובמקומות רבים אחרים בשמות אחרים. הוא הצליח לייצא את הג'יהאד, ורוח הג'יהאד פורחת בכל מקום שבו תרבות המערב נרדמת בשמירה. הרעיונות של שודרי ואלסיבאעי הם לא פחות מסוכנים ממטוסים המתנפצים אל מגדל משרדים.

בנפול אויבך אל תשמח, אלא ודא כי אינו נשאר חי בדבריהם ובהטפותיהם של ממשיכי דרכו.

* * *

עוד מסמך מצמרר על השואה

http://www.youtube.com/watch?v=zaCdKwFcHnw&feature=related

     * * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

מתוך השער השלישי, "אוקטובר 1973", בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995, בהוצאת "אסטרולוג", 2005, הספר אזל ולא יודפס יותר. אפשר לקבלו בקובץ וורד.

* * *

י"ז: איך הם לא הזמינו אותי לחתונה שלהם?

לאהוד היקר שלום רב,

הרשימה של רות ירדני כץ [ גיליון 640] יפה ומרגשת ובאמת טוב שנתפרסמה.

אגב, צ'רלי צ'אפלין כתב את האוטוביוגראפיה שלו, ספר מקיף יפה ומלא פרטים ותמונות ומאלף מאוד – "MY AUTOBIOGRAPHY" – ובין היתר כמובן שסיפר על עשיית הסרטים שלו בפרטי הפרטים שלפעמים ריגשו וגרמו גם להתפעלות ממעשי הגאון.

אנקדוטה אחת זכורה לי שגרמה לי לצחוק. הוא סיפר על חבר שלו, שהתחבר עם מישהי ממכרותיו. השלושה היו חברים טובים וצפלין, שראה שהיחסים בין בני הזוג הזה הולכים ומתהדקים, ניסה לשכנעם שוב ושוב לא לעשות כן כי הם לא מתאימים וכו' וכו', וכך הרבה פעמים.

בסיום הסיפור הזה כותב צפלין: לבסוף הם התחתנו וכל כך התפלאתי שלא הזמינו אותי לחתונתם...

ומעשה שהייתי עד לו בעת לימודיי באוניברסיטה: בחורה חמודה (ממלבס העיר), מבית עשיר, שלמדה שם מקצוע מכובד, חיזרה אחרי איזה סטודנט חתיך, בחור צעיר ממנה בשנים אך נמנה בין העניים. הקשרים הלכו והתהדקו. חברו של הבחור שב והסביר לו שלא כדאי לו להמשיך את הקשר. למה? הוא ענה כך: "תראה היא כעת בת 24 ואתה בן 20. כאשר תהיה אתה בן שלושים היא תיראה כבת ארבעים, וכאשר תהיה אתה בין ארבעים ומלא און ומרץ היא תיראה כמו בת שישים. עכשיו הפרש הגילים שלכם הוא ארבע אבל אחר כך זה ילך ויגדל..." וכך חזר על שכנועיו שוב ושוב (דבר שדווח לה על ידי החבר שלה), כמובן ללא הועיל עד שיום אחד שמע שנישאו. ואז הוא שאל אותי: "תראה איך הם לא הזמינו אותי לחתונה שלהם, אני החבר הטוב שלהם..."

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: חברים טובים שלנו (עד היום) שהפגישו בינינו לראשונה, ביקשו שכר שידוך רק דבר אחד – שלא נבוא אליהם בטענות!

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

19.

א': "רַבִּים עָזַרְתִּי בְחָלְיָם, לְהָעִיד יָקוּמוּ!"

ב': מִי יְמַלֵּל גְּבוּרֹתֶיךָ? תְּהֹמֹת יְכַסְּיֻמוּ.

20

גֶּשׁ-הָלְאָה כָּל-צֱרִי וְכָל-סַמִּים! טוֹב מֵהֶם הַמַּחֲלָה!

נִפְּלָה-נָא בְּיַד אֲדֹנָי וּבְיַד אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.

21

אִם בֶּאֱמֶּת רְצֹנְךָ לְהֵרָפֵא מֵחָלְיֶךָ,

שְׁמַע לַעֲצָתִי וְלֹא תָמוּת.... כָּל-יְמֵי חַיֶיךָ.

22

הרופא: יְדַעְתִּיךָ חוֹלֶה וּרְפוּאָה תְבַקֵּשׁ, עַל כֵּן בָּאתִי...

החולה: כִּדְבָרְךָ כֵּן הוּא, לָכֵן גַּם אוֹתְךָ לֹא קָרָאתִי.

* * *

זה מול זה על "התחייה" של מאהלר:

חוסר עידון מסוגנן

מאת נעם בן זאב

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מגישה: הסימפוניה מס' 2, "התחייה", מאת מהלר. עם ארבע מקהלות: ע"ש גארי ברתיני, הקאמריות של האקדמיות למוזיקה בתל אביב ובירושלים, ומקהלת "לאודמוס טה" משטוטגרט. סולניות: רות ציזק, סופרן; גרהילד רומברגר, אלט. מנצח: הרברט בלומשטט. היכל התרבות תל אביב

כש-3000 איש עומדים באולם ומריעים בקול גדול לאנסמבל ענקי אף הוא, בוודאי יותר מ-200 איש על הבמה, אחרי שעה וחצי של מוזיקה מונומנטאלית שרובה מהדהדת בפורטיסימו – לאירוע כזה יש כוח לכשעצמו, כמעט בלי קשר לתוכן שלו; כוח קצת מפחיד אפילו.

ובאמת, העלאת סימפוניית "התחייה" של מהלר היא יותר מסתם קונצרט: בין היצירות המיוחדות, כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן או הרקוויאם של מוצרט, למשל, או "מתיאוס פסיון" של באך, "התחייה" דומה יותר מכולן לטקס דתי: פולחן, ריטואל שלם – לאלוהים שהוא המוזיקה. ודווקא האנושיות היא שמקנה ליצירה את התחושה הזאת: הסיפור האישי, הטראגי, של היוצר שלה, שהלחין אותה (אם להשתמש בפרפראזה) לא מתווים אלא מרגשות.

הרגשות האלה, שמתחלפים תדיר לאורך היצירה ונעים מהנשגב לארצי, מהטראגי לגרוטסקי, בקיצוניות מהממת חושים, לא כל כך נשמעו בערב הזה. הרברט בלומשטט ניצל אמנם היטב את הטכניקה הנהדרת של הפילהרמונית, אבל לא את יכולתה להפיק יופי צלילי; ורוב הסימפוניה פשוט צעקה, הרעישה, בפורטיסימו חסר עידון. נכון שמהלר מבקש לעתים חוסר עידון, לעתים אפילו גסות, בתרועות הקסרקטינים והקשות התוף הצבאי; אבל זו גסות רק לכאורה: אצל מהלר, גם חוסר העידון חייב להיות מסוגנן. ואם הגסות הייתה לא מסוגננת על אחת כמה וכמה הרגעים המתקתקים, המשתפכים ברגש.

הן התזמורת והן המקהלות, שנשמעו ישראליות כל כך בהפקה הקולית הגרונית שלהן, לא הגיעו ליופי בערב הזה: מי שהצליחה הייתה הסולנית, זמרת האלט גרהילד רומברגר, ששרה בשגב את "אור קדומים" והזכירה איך מהלר יכול לרגש.

["הארץ", 4.5.11]

אהוד בן עזר

"התחייה" של מאהלר בהיכל התרבות הגווע

כראוי לשירת הברבור של היכל התרבות בטרם ייהרס, נערכים בו ערבים גדולים שיהיה אפשר לזכור אותם לכל החיים כי לא יהיו עוד כמותם. כך הביצוע הנהדר, המופתי, של הסימפוניה השנייה בדו מינור, "התחייה", של גוסטב מאהלר (1860-1911), ביצוע שהפעים את כל מאזיניו בקונצרט שנערך ביום שלישי האחרון, ה-3.5.

השנה הפילהרמונית עומדת בסימן מאה שנה למותו של מאהלר, שבוודאי לא העלה בדעתו שמאה שנים לאחר מותו תבוצע הסימפוניה השנייה שלו במדינת היהודים ששמה ישראל. כמעט קשה כיום להאמין שמדובר ביצירה שנוצרה בשנים 1891-1895 והיא נשמעת כה חדשנית וטרייה גם 120 שנה לאחר ביצועה הראשון! ואם רק כדי שיוכל להגיע להישגים גאוניים אלה התנצר מאהלר, הרי שהרווחנו – מאחר שמבחינתנו הוא נשאר גדול המלחינים היהודים ואחר מגדולי המלחינים שבעולם.

הביצוע של היצירה הענקית דרש עשרות אם לא מאות משתתפים. התזמורת הפילהרמונית, תחת שרביטו של הרברט בלומשטדט היתה במיטבה וסחפה עימה את הקהל. שתי הסולניות, רות ציזק, סופרן, וגרהילד רומברגר, אלט – שזו להן הופעתן הראשונה עם הפילהרמונית – קולותיהן העזים והצלולים מילאו את היכל התרבות, העומד בפני הריסה, כדי שיהיה אפשר לקיים בו ביתר נוחיות מופעים מוסיקליים-מסחריים שאין להם קיום בלי מיקרופונים ומגבירי-קול. אבל כאן עמדו שתי נשים ושרו ללא שום עזרים אלקטרוניים – וההיכל כולו הקשיב להן בנשימה עצורה. ואליהן הצטרפה מקהלה ענקית שהיתה מורכבת, לפי הכתוב בתוכנייה, מארבע מקהלות, שלוש ישראליות ואחת משטוטגרט וקולותיה הרקיעו שחקים ממש כי היא היתה מוצבת ברום הירכתיים, מאחורי התזמורת.

איזה ערב נהדר זה היה. נוגנה בו רק הסימפוניה הזו, ללא הפסקה, במשך כשעה ועשרים דקות, חמישה פרקים – ואיש לא השתעמם, איש לא הרגיש שזה ארוך מדי, לא, היתה הרגשה של פלא. פלא מוסיקלי.

אפשר אולי לומר, באוזני הדיוט – שהיצירה של מאהלר משלבת שלושה יסודות שכביכול רחוקים זה מזה: צבאיות, שמיימיות ועממיות. ובין שלושתם עולה ויורדת המוסיקה בין צלילים דקים, בודדים ודממה, לבין פרץ קולות אדיר שסוחף עימו את האולם ואת העולם כולו. איזו הרגשה של רוממות-רוח, של גאונות אנושית הדוברת אליך ממרחק עשרות ולימים גם מאות שנים. והכול נוכח כאן ועכשיו. כמו ששרה המקהלה יחד עם זמרת האלט בפרק החמישי והאחרון, במילים של קלופשטוק ומאהלר:

"מה שנוצר

נדון גם לכלייה!

מה שכלה – יקום עוד לתחייה!

חדל לרעוד,

והתכונן לחיות!" 

אכן, זכינו לחיות בתקופה מוסיקלית מאושרת, כי לעולם לא יהיו עוד קונצרטים שכאלה בהיכל התרבות ה"משופץ" והנכה שייפתח מחדש כאשר אנחנו נהיה כבר כבני שמונים וחמש.

["חדשות בן עזר" 640, 5.5.11, פרסום חוזר]

* * *

לאדם חדש היקר

תלמיד כיתה ז'

ברכות לזכייתך במקום השלישי מבין מאות התלמידים באולימפידע במתמטיקה לחטיבות הביניים בכל בתי הספר בתל-אביב בכיתות ז'-ח'!

* * *

רות ירדני כץ

האם עמרם מצנע איבד את הצפון?

עמרם מצנע האיש השקט, הסימפטי, רב הפעלים, החליט שוב להתמודד על תפקיד ראש מפלגת העבודה. הכל בסדר איתו? הוא כבר היה שם, נבחר, אכל חרא כי היו שם אנשים שהאכילו אותו חרא והוא עזב. עזב הכול. את המפלגה, הכנסת והפוליטיקה והלך לעיר ירוחם לשקם אותה. הוא לא הלך לעשות כסף, הוא לא הלך לעשות לביתו ולמשפחתו. האיש היפה הזה הלך להתגורר כראש עיירה והצליח. הצליח מפני שאנשי העיירה שיתפו איתו פעולה, מפני שהם הבינו שהאיש יכול יחד איתם. לא כמו הכרישים ואוכלי-אדם במפלגת העבודה בסיבוב הקודם שלו.

מצנע איש המעשה הוכיח את עצמו בצבא, זכה בעיטור "אות המופת" והגיע לדרגת אלוף. אחר-כך ניהל את העיר חיפה כמה שנים גם כן בהצלחה. ואז הוא חשב שהנה הוא יכול לשנות את פני הפוליטיקה והלך למישור הלאומי, נבחר כיו"ר מפלגת העבודה ושום דבר לא קרה. 

עכשיו החליט לא פחות ולא יותר לחזור למפלגה שלא נתנה לו גיבוי, שמה לו רגליים והוא אומר:

"חזרתי כדי להישאר, אני יודע לאן אני הולך ובוער בעצמותיי להוביל את החברה הישראלית למקום אחר. אני מאמין ביכולתה של מפלגת העבודה להתחדש, ולאחר בחירתי אני מתכוון לחולל מהפכה במפלגה." 

למעלה מיכולת הבנתי.

לאן מצנע הולך? למפלגה שיש בה שמונה מנדטים, שישה מתמודדים, בלי תמיכה ואהדה מצד הציבור. מה הוא מחפש שם? על איזו מהפכה הוא מדבר? גם אהוד ברק אמר אז: "אנחנו קמים לשחר חדש." השחר היה אפור ולא היה שום חידוש. 

התמימות של מצנע מפתיעה אותי. הוא לא בנוי לאופי של תככים, קומבינות, רוע ואלימות כשזה מגיע להתמודדות על ראש מפלגה גם אם פואד בן-אליעזר עומד מאחוריו. אותו בן-אליעזר האכיל אותו מרורים בסיבוב הקודם. מה קרה לו לעמרם מצנע, הוא השתגע?

אהוד: אני אצביע בבחירות הקרובות עבור הרשימה שאהוד ברק יעמוד בראשה או יהיה בצמרת שלה, זאת מאחר שאינני רואה סיכוי ריאלי שאהוד אולמרט יחזור לפוליטיקה בעתיד הקרוב. אני בעד האֵהודים, אף-על-פי שבינתיים, מהיעדר ברירה אך גם מתוך הערכה מסויימת, אני תומך בבנימין נתניהו ומתנגד לביקורת הארסית המוטחת בו ובאשתו. יש לי מזל שרבים מהידידים החברתיים שלי אינם קוראים את המכתב העיתי, שאחרת הם היו חדלים להיות ידידים חברתיים שלי.

* * *

אלכס סופרון

שוטרי מקוף

בעקבות אירועי האלימות והרצח המרובים בקרב האוכלוסייה המגוונת במדינתנו, אני מוצא לנכון להעלות בפורום האלקטרוני המוצג כאן כל שבוע מיספר מחשבות.

כגימלאי, החייב ללכת ברגל כל יום, יוצא לי לעבור ברחובות ובסמטאות במקומות רבים בארץ. לדעתי, היעדר שוטרים רגליים בחוצות הערים והמושבים במדינה פוגע בטיב ובהיקף האבטחה הניתנת לאזרחים ולרכושם. שיטור בכלי רכב אינו מאפשר מגע ישיר ואיכותי עם הציבור. התושבים, בדרך כלל, רואים רק את ראשיהם של השוטרים העוברים ביעף במכוניותיהם. אין ספק שהמשטרה זקוקה לרכבים, אבל בהיעדר שוטרי מקוף, המימד הבין-אישי מקופח ונעלם, ומצב זה גורם, בין השאר, לאי-נחת מצטברת בשכבות רבות של העם.

סביר להניח שהמפכ"ל החדש נותן את דעתו על שיפור תדמית המשטרה. בהקשר זה, שמעתי פעמים רבות כי בהיעדר תקציבים ובגלל משימות ביטחוניות אחרות, לא ניתן להפעיל כוחות משטרה רגליים נוספים בישובים האורבניים של המדינה. אם כך, צריך לחפש פתרונות יצירתיים אחרים לבעייה זו, ההולכת ומחריפה. אולי ניתן לגייס כוח אדם מתאים מבין הגימלאים, גברים ונשים, בשכר מטעם הרשויות המקומיות. הגימלאים ייהנו הנאה כפולה – גם מעיסוק בתמורה כספית וגם מהליכה בריאה.

שוטרים "מקומיים" אמורים להכיר כל פינה בשטח אחריותם, כל דירה או בית בהם מתגוררים קשישים או משפחות חד-הוריות, כל מחסן, חנות או מפעל שבעליהם נעדרים למשך תקופה מסויימת, כל קבוצה של פועלים המחכים להסעה לאחר יום עבודה, וכן הלאה. הציבור צריך לראות את השוטר במלוא קומתו, לשמוע את "הבוקר טוב" שלו, להתרשם ממדיו ומהופעתו המכובדת, ואפילו להרגיש את הביטחון הנובע מכלי הנשק אשר אותו הוא נושא. כל אלה חשובים – אפילו חשובים מאוד.

* * *

אסתרית בלצן: שאילתא לאליהו הכהן

שלום לך, אהוד בן עזר,

 לקראת יום העצמאות רואיינתי שוב בנושא ההמנון התקווה, ונשאלתי מתי ועל ידי מי הוספה ו' החיבור לסוף מילות ההמנון – ארץ ציון וירושלים.

אינני יודעת, ורציתי להפנות את השאילתא לאליהו הכהן, שכתב כל כך יפה על הגרסאות השונות של התקווה במאמרו "התקווה הנושנה". אודה לך אם תעביר את השיאלתא אליו, לקראת החג.

בתודה ובברכת חג שמח,

אסתרית בלצן

אהוד, שלום.

במענה לשאילתה של אסתרית בלצן: לא היה כל צורך להוסיף את ו' החיבור בסיפא של ההמנון: ארץ ציון וירושלים. היא היתה קיימת שם מאז שינה יהודה לייב מטמן כהן את נוסחו של אימבר, בראשית ימי העלייה השנייה. אמנם במרוצת השנים היו כאלה ששרו "ארץ ציון ירושלים", אך זה היה שיבוש. בעניין ו' החיבור התרחשה השמטה ולא תוספת. נכון יותר לכנותה כאן ו' החיסור.

וזה רק פרט קטן אחד. הנוסח המושר של "התקווה" עבר שינויים רבים ולא כולם תועדו עד כה. למרבה המזל, שרד בידינו מידע בעניין זה מפי ותיקי היישוב שאינם עוד איתנו.

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

פוצ'ו

שיר הכרובית  (של שבי ציון)

אהוד ידידי,

ביום ראשון,  15 במאי, תלמידי מחזור תש"ח חוזרים ללמוד בגימנסיה הרצליה ליום אחד. אני יודע שיש שניים מתלמידי המחזור שקוראים את המכתב העיתי שלך, ויש חשש שהם, כמו כל בני המחזור שעברו כבר את גיל 80, לא זוכרים  באיזה יום בשנה הולכים ללמוד, אז פרסם נא, שלפחות שהם יגיעו.

ובהזדמנות זו: לפני חודשים אחדים הדפסת את  הסקופ שלי על מצבור הגז שריחף מעל שבי ציון בשנות השלושים  ואשר רוח מזרחית  סחפה אותו למעמקי הים צפונית לחיפה.  סיפרתי לך שהסיפור נודע לי כאשר התבקשתי לכתוב מחזמר לכבוד חג היובל של המושב. ביקשת שאעביר לך את שיר הכרובית שנכתב לכבוד האירוע ואני התמהמתי, אבל עכשיו, בהזדמנות זו שאתה חוזר ומפרסם שביום ה-15 במאי יש כאלה שעוד הולכים ללמוד, אני שולח לך את השיר ואתה עשה בו כרצונך.

שיר הכרובית  (של שבי ציון)

מילים: פוצ'ו, לחן: שי לביא

עולה השחר, ערפל עוד נח על השדות

בגן הירק מישהו כבר מחלק פקודות

ראשי כרובית לבנבנים עם טל נוצץ רטוב

ובאוויר ריחות של חורף מבשרות כי טוב

בבוקר – סלט כרובית בתור סלט ירק

בצהרים – תבשיל כרובית, קציצות, לפתן, מרק

בערב יש – כרובית על אש, או מטוגנת על מחבת

וכמובן עוגת כרובית – אך זה רק לשבת.

כששתלנו כאן כרובית היתה שמחה גדולה

כי הגזבר אמר שזה חשוב לכלכלה

והכרובית ספוגת עמל גדלה מאוד ותיף

ויש ריחות טובות בכפר כי בא מועד קטיף.

בבוקר – סלט כרובית...

פורחת הכרובית בלי קץ בעמק ובכר

והמושב אכל אותה כי זה גורל איכר

בכל צלחת וקדרה פלחי כרובית סביב

וכל הכפר תוסס וחי, מדיף ריחות אביב...

בבוקר – סלט כרובית...

* * *

פלג תמיר – יו"ר מכון ז'בוטינסקי – איננו

מכון ז'בוטינסקי בישראל מודיע ביגון ובהלם על מותו של יו"ר המכון פלג תמיר. הוא הלך לעולמו הבוקר, יום א', בשעה 4, בבית החולים "איכילוב", בתל-אביב. ההלוויה תתקיים היום, יום א', בשעה 15.30, בחלקת האצ"ל ולח"י, שער אורן, בבית העלמין בחיפה. [התאריכים הם כמובן לאתמול].

פלג תמיר נולד בינואר 1928, בן בכור לחנה ויונה תמיר (קופ), נכד לתמר קופ, אחותו של זאב ז'בוטינסקי.

אחרי סיימו את ביה"ס הריאלי בחיפה בשנת 1945, הצטרף לאירגון הצבאי הלאומי וזמן קצר אח"כ נאסר בעת אימונים צבאיים במבצר שוני ע"י שלטונות המנדט הבריטיים, ונידון לשלוש שנות מאסר בכלא עכו. לאחר מעבר ללטרון ועתלית, הוא נמלט מן המעצר בשנת 1947 כשהוא מקופל בתוך מזוודה שנשא חבר שהשתחרר, והשתתף בכיבוש יפו על-ידי האצ"ל. עם הקמת צה"ל הצטרף לשורותיו.

בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב בשנת 1958 (LL.B), מוסמך אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בארה"ב במינהל עסקים בשנת 1963 (M.B.A), בוגר אוניברסיטת הרווארד בקורס מנהלים בכירים בשנת 1978, ובוגר אוניברסיטת תל-אביב לתואר שני  במוזיאולוגיה בשנת 1995.

שימש בתפקידי מינהל, אירגון והדרכה בחיל האוויר ובתפקידו האחרון היה ראש אגף כוח אדם (היום: להק כוח אדם) בחיל האוויר.

תמיר השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה, לאחר 20 שנות שירות פעיל בסוף שנת 1968, ומונה למנכ"ל התאחדות התעשיינים בישראל, תפקיד אותו מילא במשך 12 שנים עד ה-1 בנובמבר 1980, כאשר מונה למנכ"ל חברת ההשקעות דנות תעשיות בע"מ.

בנוסף לכהונה בדירקטוריונים של חברות תעשיתיות שונות שימש בתפקידים ציבוריים, בדירקטוריונים של התעשיה האווירית, חברת אל על, הבנק הבינלאומי הראשון והבנק הישראלי לתעשייה, כיהן כשופט (נציג ציבור) בבית הדין הארצי לעבודה, וכן היה חבר הנהלת העמותה להפקת סרטי המורשת הלאומית ובהנהלת קרן רמת-גן מיום הקמתה.

בשנים 1982 עד 1984 שימש כיו"ר המועצה הציבורית והוועד המנהל של התזמורת הקאמרית הישראלית.  מ-1984 עד סוף 1987 שהה בלונדון כמנהל אירופה של מפעל מלווה העצמאות והפיתוח (הבונדס).

מינואר 1988 עד פברואר 1992 כיהן פלג תמיר בתפקיד מנכ"ל חברת הבנייה שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ומפברואר 1992 עד 2006 כיהן כמנכ"ל המרכז הלאומי למערכות ישראל בהר-איתן, אתר ההנצחה הממלכתי ומוזיאון מערכות ישראל של  מדינת ישראל.

בסוף שנת 1984 נבחר פלג תמיר ליו"ר ההנהלה הציבורית של מכון ז'בוטינסקי בישראל, תפקיד אותו מילא בהתנדבות עד יומו האחרון.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

1. בתים ראשונים, מחזרים ראשונים.

אסתר ראב נולדה ב-25 באפריל 1894 בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה.

אסתר זוכרת מפי אימה מחמאה של אחד-העם, שביקר בו ואמר שהנקיון בחדר היה נפלא. אך ייתכן שלא אחד-העם הוא זה שנתן את המחמאה לבית ולבעליו – אלא ל' בינשטוק, שליח "חובבי ציון" לארץ-ישראל. בידינו תיאור הבית כפי שניראה בשנה שלפני הולדת אסתר וזאת בטבלה "רשימת המשפחות" בפתח-תקוה, שערך בינשטוק בעקבות סיור בארץ, שבמסגרתו ביקר גם אצל יהודה ראב.

בינשטוק סקר תחילה את מצבם של כל בתי-האב במושבה, ותיאר גם את משקו של יהודה ראב: יש לו בן זכר אחד, ברוך. הוא גר בבית-אבנים בעל קומה אחת, שאינו אלא חדר אחד. כן יש לו בית מבשלות, כלומר מיטבח, מכוסה רעפים, ואורווה ובה שני סוסים. מצב הבניינים "טוב מאוד". לראב 6 דונאם גפנים, 44 דונאם שדות ו2- דונאם ל"מושב וגן ירק", כלומר, לבית ולחצר. מלבד זה יש לו פרה אחת וכן כלי-עבודה שונים, מחרשה ועגלה.

מבין 56 איכרי פתח-תקוה, הנסקרים בטבלה, זוכה רק עוד איכר אחד, דניאל ליפשיץ, בציון "טוב מאוד". בהערות לטבלה מוסיף בינשטוק וכותב: "החדר גדול, קומתו 2 מעטר 40 סאנטימעטר. בהחדר, בבית המבשלות, באורווה ובחצר נקיון מצויין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. מספר גפניו 1,200 המביאים פרי. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת."

הטבלה התפרסמה ב"הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש" – המתארת את מצב המושבות מקיץ 1890 ועד לתחילת קיץ 1893, ונדפסה באודיסה ב-1893.

בשנת הולדתה של אסתר, 1894, נדפס בווארשה, ב"לוח אחיאסף", אחד משני הסיפורים הראשונים שמתארים את הטיפוס החדש של עובד-אדמה בארץ-ישראל. שם הסיפור "מסע יום אחד בארץ-ישראל", מאת יהושע אייזנשטאדט-ברזילי. הסיפור מתאר את יהודה ראב, הנקרא בשם יהודה ההגרי, נשען על ידיו ורגליו וחופר תפוחי-אדמה בין העצים שבחלקתו, כניראה בגן הירק שליד ביתו ברחוב פינסקר. יהודה שבסיפור גאה על התנובה של אדמת המושבה, ומתווכח עם גישתו הביקורתית וספקנותו של המספר.

*

ואולם את בית-הולדתה ברחוב פינסקר אסתר לא זכרה, כי בהיותה כבת שלוש, והדבר היה לערך ב-1897, עברה המשפחה לבית אחר, שכור. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום) ומיקומו שלישי או רביעי מהפינה. המושבה קטנה, ועדיין אין שמות לרחובות, והם נקראים על שם יושביהם – הרחוב של ה"אנגלנדר" (חובבי-ציון), הרחוב של יהודה (רוטשילד) וכדומה. הבית המרווח שייך לבן-ציון שאטיל הזקן, חותנו של אליהו ספיר וסבו של יוסף ספיר (לימים ראש העיר פתח-תקוה). שאטיל התגורר תחילה ביהוד, ולאחר-מכן בבית בתו, אשת אליהו ספיר.

חדר-השינה נטה צפונה, ובו מיטת-כילה שהאם ישנה בה, ומיטה שנייה פשוטה, רחבה, עם דפנות-ברזל, ובאמצע רוזיטה, שיש בה שמץ צבע זהב. אסתר אהבה לשכב למרגלות מיטה זו, מיטת האב, ולהסתכל ברוזיטה שבעיניה היא כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראתה עוד כמוהו מעולם.

ריח טוב עולה ממיטתו של האב: ריח טבק, הוא נוהג לעשן מקטרת, מעורב בזיעה בריאה.

האם, במיטת-הכילה, היא כשרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעים ברוח, ושם, בתוך המיטה, חשה הילדה – יש הרבה מסתורין.

*

כבר בהיותה כבת שלוש יש לאסתר שני "מחזרים".

האחד, איציקל קופלמן, בנו הצעיר של אברהם קופלמן, הלץ הידוע של המושבה, שבזקנותו ביקש שיקברוהו ביקב ליד חביות היין אשר אהב.

את קופלמן האב [ר' צרופה] שלח יחיאל-מיכל פינס ב-1883 אל חובבי-ציון שבביאליסטוק, למשוך קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את הנחלות שירכשו בפתח-תקוה, שליחות שתוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש המושבה.

קופלמן התארח אז בפניבז, הסמוכה לביאליסטוק, אצל בן-ציון שאטיל, שיהודה ראב שוכר עתה למגורים את ביתו בפתח-תקוה. קופלמן שתה תה על שולחנו של שאטיל, קינח בעוגת לקח טעימה, החליק על זקנו והפליג בנפלאות ארץ-ישראל:

 "יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן והלבן, המוקף כולו ירק אילנות, ופותח לו את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, אוכל מפרי אילנותיו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבגן-עדן."

שואל אותו שאטיל, "מה דעתך ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה והצילינדר לארץ-ישראל?"

 "צילינדר?! – הרי כתוב מפורש הוא: 'ארץ זבת חלב ודבש' – כל עץ, כל שיח שם – ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? רק תלכלך אותו."

 "ומה טיב אדמות המושבה?" מקשה ביאליסטוקאי אחר. "הגיעו אלינו סיפורים נוראים על הירקונים, השטפונות, המאלאריה..."

 "הרי לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים, שחצי אבטיח די בו כדי להאכיל לשובע משפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח על קרקעיתה ונוטלים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. פעמים לשם טיול, ופעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."

כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד ב-1884, ונוכחים לדעת שפתח-תקוה חרבה עדיין והמציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של אברהם קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.

עונה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

משפחת קופלמן מתגוררת ברחוב פינסקר. איציקל הבן, אף הוא כניראה לץ, בחור עגלגל ושחרחר, נטפל אל אסתר הקטנה ונושק לה וקורא לה "מיידל'ה", והיא קוראת לו "שטערעדיקער בערדלע", ביידיש – "זקנקן דוקר". ודקירות זקנו ככל הניראה נעמו לה.

לימים היגר איציקל לאמריקה.

*

 "המחזר" השני, פרנק סמואל, הוא בנם השני של ה"אנגלנדרים" – כך כינו את משפחת המהגרים שבאה מלונדון וגרה ברחוב חובבי-ציון אך מסורת פולניה מכורתם טבועה בהם עדיין. ה"אנגלנדרים" קנו פרדס, וכפי הניראה הם בעלי-ממון. בעיני אסתר הקטנה ביתם הוא מעין גן-עדן מלא שכיות חמדה, תמונות ושטיחים שאין להם זכר בבית הוריה.

פרנק הוא צעיר צנום בעל שפם ומשקפיים שמראהו דוחה את הילדה אבל הוא מנגן להפליא בכינור, ואסתר אוהבת צלילים.

לאחר שפרנק מסבך את ליבה בנגינותיו הוא מושכה על ברכיו, ביד אחת מפטם אותה בשקדים מסוכרים ובפרוסות "אינגליש קייק" הנמוחים בפה, וביד שנייה מטייל מתחת לשמלתה הקצרה המעומלנת ומלטף את ירכיה. הדבר אמנם איננו נעים כלל לילדה, אבל מתוקף הכבוד שהיא רוחשת לנגינתו המקסימה אין היא זזה עד גמר טקס התה האנגלי, המוגש בכלי כסף ובדולח מצלצלים, ורק כאשר כולם קמים ועוברים למרפסת, נפטרת אסתר מהידיים המשמשניות.

*

בבית השכור של שאטיל, ברחוב רוטשילד, גדלה אסתר מגיל שלוש עד שש או שבע לערך. באותה תקופה נעקרו הכרמים, אירוע שהותיר בה משקע עצוב, שאותו תתאר לימים בסיפור "פילוקסרה". באותו הזמן הוריה עדיין צעירים, ואחיה הגדול ברוך, נער כבן עשר, נשלח ללמוד בירושלים, והיא היתה במשך שנים אחדות בחזקת "בת יחידה" בבית, עד שנולד אחיה אלעזר.

את לידתו היא זוכרת היטב. לילה אחד, בראשית שנת תר"ס, סתיו 1899, התפתלה האם במיטת הכילה רבת המיסתורין, משמיעה מיני קולות חנוקים ואחר-כך צועקת צעקות איומות. אסתר בת החמש נבהלה ובכתה מרות, מתייפחת מפחד וכולה רועדת.

בעצם הלילה הזה עוטף אותה אביה בשמיכה ונושא אותה אל ה"אנגלנדרים" – שם פוצח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שזהו יום-חול פשוט, ובלבד שלא תשמע הילדה את צעקותיה של אימה. אסתר רועדת מקור ומפחד. הבן הבכור מתחיל להתגלגל על השטיח, מבצע מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתה, וצעיר הבנים פרנק, זה שלעיתים מנשק אותה נשיקות בוערות שמבהילות אותה, מוציא עתה את כינורו ומתחיל לנגן במיוחד בשבילה, כדי להרגיעה.

אסתר יושבת ליד האח המסודרת נוסח-אנגליה. גזרי-העץ הערוכים זה על גבי זה בוערים וכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה משתקפת בהם, ומירדה עשוי גם הוא כסף. ברקם מכאיב את עיניה. היא צונחת על השטיח שלפני האח, מפוטמת בכל מיני מתיקה שהבית מצטיין בהם, דמעות מלוחות נוזלות על שפתיה, עד שהיא נירדמת.

למחרת מתעוררת אסתר כבר בביתה-שלה. אביה אוחז בידה ומובילה לחדר-המיטות, שם שוכבת האם חיוורת, רגועה. ריח קרבול ממלא את החדר ומסב לאסתר בחילה. מנומנמת מושיטה האם יד רזה כלפיה, וכמתוך שינה מניחה אותה על ראשה – לידה שוכב יצור אדום פנים, מכוער בעיני אסתר, והיא כולה כעס עליו – האם בשביל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא ולצעוק צעקות נוראות שכאלה?

אלעזר אחיה נולד בערב יום כיפור תר"ס, ספטמבר 1899, כאשר כמעט כולם הלכו לבית-הכנסת לתפילת "כל נדרי", ואולם בזכרונה של אסתר כך נקבעו החוויות שהותירה בה לידתו.

המשך יבוא

* * *

האם הייתם מאמינים כי הסופר נתן שחם בן ה-86

טרם קיבל את פרס ישראל לספרות?!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר אנחנו קוראים בעיתונים, ושומעים את קולות הנכאה והנהי של חברינו על "המצב", אנחנו ממש מתפלאים כיצד מדינת ישראל עדיין קיימת זה 63 שנים והיא ממש משגשגת כפי שלא היתה מעולם!

* חרף כל הביקורת שלנו על אובמה, והחשש שאינו מבין את המתרחש באזורנו, אי אפשר שלא לברך אותו על הצלחת מבצע החיסול הממוקד של בן לאדן, ואפילו להירגע קצת – שאובמה יודע לשמור על קור רוח ומנהיגות ברגעים קשים של מתח וחוסר ודאות, כאשר רק כפסע היה בינו לבין כישלון ופיאסקו, וזאת כאשר הפופולאריות שלו בירידה, ואוי ואבוי היה לו אילו המבצע נכשל! – גם ההחלטות להרוג, בעדיפות ראשונה, ומיד להשליך לים, הוכיחו את עצמן, אף-על-פי שיש להניח שאילו בישראל היה קורה כדבר הזה, כבר היתה קמה ועדת חקירה, ומבקר המדינה תאב הפרסום היה ממהר להשחיל עצמו לחגיגה עם תמונה בעמוד הראשון ומבטיח גם הוא מצידו לחקור את המחדל, ומנגד אובמה וכל ממשלות המערב הצדקניות היו ממהרים לגנות אותנו (אבל מברכים בשתיקה)!

האמת, עכשיו אנחנו קצת יותר רגועים לגבי הנהגת העולם והנהגת ארה"ב והעומד בראשה, אף כי עדיין אנחנו עומדים על כך שאינו מבין את המתרחש באזורנו!

* הראיון שערך איתנו העיתונאי נחום אבניאל לעיתון "מקור ראשון" ושעליו הודענו שהוא אמור להתפרסם בגיליון יום שישי האחרון, 6.5, של העיתון – טרם פורסם, והוא כנראה יתפרסם בגיליון יום שישי הקרוב, 13.5.

אנחנו מתנצלים בפני מי שהשקיעו 22.5 שקלים בגיליון יום שישי כדי לקרוא עלינו. לפחות יכלו לקרוא את הראיון המעניין עם קרוב-משפחתנו הרב יואל בן-נון [נשוי לאסתר בת צדוק ראב] על ספרו החדש "נס קיבוץ גלויות" שרעיונו המרכזי:

"ניסים מתקשרים אצלנו בדרך כלל עם שינויי חוקי הפיזיקה, אבל הניסים בעם היהודי כרוכים בשינויים היסטוריים. אין עוד עם שזכה בקיבוץ גלויות וגם לא יהיה. הרי לפי חוקי ההיסטוריה, עם שגלה ממקומו נעלם לבלי שוב. אין עוד דוגמה בדברי ימי האנושות לכך שעם גולה נקבץ לארצו מכל כנפות תבל."

וכן אפשר לקרוא בגיליון את המאמר המקיף של הרצל חקק על הסופר שמאי גולן "אתוס מדמם של החלום ושברו".

* הבעייה איננה רק הזיהום השמנוני השחור, השב ומתגלה בדלק המטוסים ומקרקע את הטיסות בתוך ישראל וממנה – אלא מישהו זדוני מזְרים מים לגביעים של גבינות הקוטג' 5% של "תנובה", מחרב את תכולתן, הופכן למימיות, וכך אפשר לאכול אותן רק בכפית. היחידה למלחמה בטרור נתבקשה לחקור כאחת את שתי התופעות המדאיגות.

* ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, התייחס לתמורות האחרונות בעולם הערבי ואמר כי בניגוד לתיאורים ולהערכות, "אין למעשה צונאמי של שינוי במזרח התיכון." לדבריו, "מה שמתרחש מבטא שסעים היסטוריים בחברה הערבית." בנוגע למצרים אמר דגן כי מה שהאיץ ועורר את התהליך שהביא את ההמונים לצאת לרחובות, לא נבע מ"מהפכה אינטרנטית", במיוחד בהתחשב בעובדה שלמרבית תושבי מצרים אין מחשבים [!].

להערכת דגן, במצרים לא התרחשה הפיכה אלא חילופי מנהיג, והוא סבור גם כי אין סכנה שהאחים המוסלמים יגיעו לשלטון. לשיטתו, הארגון המוסלמי חושש ממצב שבו כלכלת מצרים תיפגע אנושות, משום שהכנסותיה מתיירות ומהסיוע האמריקאי ייפגעו.

בהתייחס לסוריה אמר דגן כי לישראל יהיה טוב יותר אם הנשיא בשאר אל-אסד יסולק מהשלטון, כי בכך יימנע הסיוע לחיזבאללה, תוחלש השפעת איראן, יחוזק המחנה הסוני במדינה ובעולם הערבי ותהליכים אלו יהיו טובים לישראל מבחינה אסטרטגית. הוא העריך כי אסד יילחם עד הסוף: "אין לו חלופה, לנצח או למות," אמר. ["הארץ" אונליין, 7.4].

* בספטמבר הקרוב יוחלט בעצרת או"ם על הקמת מדינה אינדיאנית על אדמת ארה"ב, לצד ארה"ב, מדינה שבירתה תהיה [חצי] העיר וואשינגטון ואשר רק לאחר הקמתה היא תשקול אם להכיר בארה"ב, (כמו שרק לאחר הקמתה תשקול מדינת פלסטין-מוקטעה-עזה אם להכיר בישראל).

כן תידון בעצרת האו"ם הצעה של ה"בונד" לייסוד מדינה יהודית בהרי הקטסקיל שבירתה בורשטלנד ואשר יוקמו בעיר בתי זקנים, בתי קזינו ומשחקי קובייה כשרים, מאפיית מצות ללא דם של נוצרים, ובית סוהר לנוכלים, מרגלים, קומוניסטים ומאפיונרים יהודים. העיתון "פארווערטס" יתחדש במהדורה יומית. לנשיא וודי אלן יהיה מופע קבוע של סטנד אפ קומדי באידיש בטלוויזיה המקומית. חוק השבות של המדינה החדשה יאפשר כניסת ישראלים, מוסלמים ושחורים רק אם יוכיחו שהם בונדיסטים ודוברי אידיש.

* פרס רמת גן בקטגורית ספרות הילדים  יוענק למשוררת שלומית כהן-אסיף על ספרה "צפור, לאן את נוסעת?" שראה אור אשתקד בהוצאת עם עובד והודפס כבר בשלוש מהדורות. זהו הפרס השני  ששלומית זוכה בו השנה, קדם לו פרס ביאליק על מפעל חיים. ברכותינו.

* ציטוט: "בתוך המיבנה של מִתקן השמירה בשער הגיא, נמצא בקיר בקומה העליונה סמל מצויר של הפלמ"ח משנת 1948. הסמל, הכולל שתי שיבולים וחרב, עוצב ע"י אדריכל אריה אלחנני. מצורף תצלום. [ר' צרופה]. בברכה, שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי, 08-9217069." 

ביוזמת שי פרקש שוחזרה הכתובת ההיסטורית על הבניין הצופה על דרך באב-אל-ואד: "פלמח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!" [ר' צרופה]. "ביום שישי שחזרנו את הכתובת שצייר ברוך ג'מילי במתקן השמירה על המשאבות של חברת מקורות בשער הגיא. העבודה נעשתה בהזמנת חברת מקורות. אימא שלי שירתה כקשרית בחטיבת הראל במלחמת השחרור, אז היא היתה בגיל 16, היא זוכרת את המבנה הזה, בו שהתה עם המחלקה שלה. שבוע טוב וחג עצמאות שמח. שי פרקש."

* עבור: מכתבים למערכת "הארץ": מתי נכתב "כי האדם עץ השדה"? בראיון עימו ב"גלריה" (6.5.11) מספר נתן זך, כפי שהוא מרבה לספר בראיונות רבים, שאת שירו "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כשיר מחאה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. יש בעייה קטנה בתיאור הזה. השיר מופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא בשנת 1981, שנה לפני מלחמת לבנון הראשונה. נשאלת השאלה, האם נורית גלרון הקליטה את השיר שנה טרם כתיבתו, או שמא זיכרונו של נתן זך בוגד בו? ואולי זה מיתוס פוליטי שזך המציא בדיעבד? כתב:  אורי הייטנר, קיבוץ אורטל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,189 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל