גיליון מס' 642

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' באייר תשע"א, 12 במאי 2011

עם תמונת ד"ר זאב ברין ואשתו רבקה, גיסתו של עגנון, ועטיפת "מיוחדים" של יעל בן ברוך

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וְשָלוֹש. // ישראל זמיר: הקאנטוניסט האחרון. סיפור. // שמאי גולן: על "המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט מודרניזם, הספרות ורוח התקופה" מאת פרופ' הלל ברזל. // משה כהן: קחי דוגמא, ציפי. // רחל עזריה: הפְנייה לנקדימון רוגל על אימבר. // דנצ'ו [דן ארנון]: על מגן דוד וחותם שלמה. // יוסי גמזו לתמר יינן: "מכתבך המְּרַגֵּש הוא בעינַי שכר-הסופרים הגבוה ביותר שסופר ומשורר יכול לזכות בו." // ברוך תירוש: "אנחנו רק מדווחים!" // נתי מלאכי: דו שיח בטיפול נמרץ. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [7],  מלאכתם של צדיקים. // תקוה וינשטוק: משוט בעיר: 1. יונים. 2. צריך מזל. // יוסי שדה: הנסיך והנסיכה התחתנו, במזל טוב! // איליה בר זאב: תעודת שחרור, סדיר. // מלי טויב [לבית אהרנסון]: שני הגיסים: ש"י עגנון מירושלים וד"ר זאב ברין מחדרה. // הַסֶּלֶבּ של ראשית ההתיישבות – עלילות ד"ר זאב ברין והאחוזה הגדולה, [ויקיפדיה]. // אהוד בן עזר: "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברטולט ברכט עם יאצק, בתיאטרון הקאמרי, 2010. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. [המשך]. // מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנו מאת משה ברק: אִישָׂב – אִישָׂבוֹן – אִישָׂבוּת. // יהודה דרורי: פארסה ששמה: "קואליציית נשים לשלום". // יִשְׂרָאֵל הַר: טְרִיקָה לְהַלֵּל. // ורדה צ'ציק: לעניות דעתי, מִיומנה של צרכנית תרבות כרונית: 1. "הבוגד" ב"תיאטרון באר-שבע". 2. "כי בנו בחרת" ב"הבימה". //  אבנר הרוסי: הנוטרות העברית. // בנצי הגלר: "הולצר יתקן ושולמן ישלם!" // דוד אדלר: פרס ישראל לנתן שחם! // אהוד בן עזר:  ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה, 2. אהבתה למוסיקה. // אימא של גלעד שליט כותבת. //  ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים וְשָלוֹש

סוֹד יָדוּע הוּא שֶרֹב שִירֵי-הַזֶּמֶר

בְּאַרְצֵנוּ הַיָּפָה וְהַטּוֹבָה

מַקְדִּישִים עַצְמָם בְּלִי סוֹף וְעַד אֵין גֶּמֶר

לַנּוֹשֵׂא הַחַם שֶשְּמוֹ הוּא אַהֲבָה.

וְהַסּוֹד שֶלֹּא פָּחוֹת גָּלוּי מִמֶּנּוּ

הוּא שֶרוֹב שִירֵי-הַזֶּמֶר מִתְמַסְּרִים

לְתֵאוּר יָפְיָן שֶל כָּל חֲתִיכוֹתֵינוּ

רַק בִּתְנַאי שֶלֹּא עָבְרוּ אֶת גִּיל עֶשְׂרִים...

אַךְ כֵּיוָן שֶמְּחַבֵּר שִיר זֶה יוֹדֵעַ

כַּמָּה נוֹי יֵש – בְּגָלוּי, לֹא בְּהֶסְתֵּר –

בְּפְצָצוֹת שֶאֶת יָפְיָן הַמְּשַגֵּעַ

הֵן שוֹמְרוֹת בְּגִיל שִשִּים וְאַף יוֹתֵר –

הוּא מֵעֵז הַיּוֹם לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם

וּמַקְדִּיש שִיר-אַהֲבָה מִלֵּב גַּבְרִי

לְאוֹתָן בְּנוֹת גִּיל שִשִּים פְּלוּס, שֶעוֹד טֶרֶם

נִתְכַּבְּדוּ בְּשִיר מִשּוּם פַּיְטָן עִבְרִי.

וּבִפְרָט לִגְבֶרֶת זוֹ אֲשֶר נִדְמֶה לִי

שֶיָפְיָהּ לֹא מִתְכַּוֵּן בִּכְלָל לַחְדֹּל

וְשֶשְּמָהּ הוּא יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי

שֶנֶּחְגַּג לָהּ הַשָּבוּעַ בְּגָדוֹל

יוֹם הֻלֶּדֶת שֶל שִשִּים וּשְלוֹש שְנוֹתֶיהָ

שֶל עַלְמָה שֶלְּעוֹלָם לֹא תִזְדַּקֵּן

כִּי הַגִּיל בָּהּ לֹא יָכוֹל לְתַעֲתֵעַ

אֲבָל הִיא מְתַעֲתַעַת בּוֹ – שֶכֵּן

הִיא כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ רַכָּה וּצְעִירָה פֹּה

וְתָוֵי יָפְיָהּ הַקְּלָאסִי כְּבָר בְּשֵלִים,

אַךְ עֻבְדָּה: עִם כָּל הַטּ‏וֹב וְכָל הָרָע פֹּה

הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת בִּשְבִילִי.           

הִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה כָּזֹאת שֶגּוּף חַלָּש לָהּ

וְשֶכָּל צִיּוּץ שֶלָּהּ זֶה קַרְנָבָל

וּכְבָר לֹא עַל כָּל פָדִיחָה וְכָל פַאשְלָה

יֵש סִבָּה טוֹבָה לִסְלוֹחַ לָהּ, אֲבָל - - -

    הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ   

    אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

    כִּי אִם רַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

    תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

    וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

    אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

    כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

    אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

      * * *

עוֹד מֵאָז שֶהִיא הָיְתָה מַמָּש תִּינוֹקֶת  

הִיא מָשְכָה אֵלֶיהָ אֵש מִכָּל כִּווּן

אַךְ אוֹיְבֶיהָ, גַם בִּקְרָב אוֹ בְּמַחְלֹקֶת,

לֹא זָכוּ לִרְאוֹת בָּהּ מָה שֶּכְּבָר קִווּ.

כִּי מִתַּחַת לַשֵּׂעָר שֶכָּאן גּוֹלֵש לָהּ

עַל עָרְפָּהּ הַסֶּקְסַפִּילִי וְהַצַּח

יֵש קְשִי-עֹרֶף שֶאַף פַּעַם ל‏ֹא בִּיֵּש לָהּ

אֶת הַפִירְמָה הַיְּשָנָה, וּמִשּוּם כָּךְ - - -

    הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ   

    אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

    כִּי אִם רַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

    תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

    וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

    אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

    כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

    אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

      * * *

כֵּן, תָּמִיד, גַּם בַּזְּמַנִּים הֲכִי גְרוּעִים פֹּה

כְּשֶלְּגַמְרֵי לֹא הָיָה כָּאן אַי-אַי-אַי

הִיא יָדְעָה שֶכָּל חַיַּי שֶלִּי תְלוּיִים פֹּה

בְּחַיֶּיהָ שֶהֵם כָּל תִּקְוַת חַיַּי.

וְלָכֵן, לַמְרוֹת שֶיֵּש לֹא פַּעַם כַּאסַאח

בֵּין הַפָאם-פָאטָאל הַזֹּאתִי וּבֵינִי,

שוּם תּוֹחֶלֶת מִן הַלֵּב שֶלִּי לֹא פָּסָה

שֶלַּקֶּשֶר שֶבֵּינֵינוּ אֵין שֵנִי.

   ואתם יודעים למה?

   כּי - - -

    הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ   

    אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

    כִּי אִם רַק הִיא מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

    תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

    וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

    אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

    כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

    אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

* * *

ישראל זמיר

הקאנטוניסט האחרון

זאביק הגיע לשנתו המאה. הוא עמד יחף מול הראי והציץ בדיוקנו. כמעט עירום היה כשתחתוני "גולדה" רחבים ורפויים תלויים סביב חלציו. מזמן לזמן הושיט יד רועדת והרים אותם לבל יחליקו מטה. בחוץ החל לרדת גשם וריח של עלים רחוצים שטף את הקיבוץ.

"זה גשם זה?" מלמל ונזכר בסופות העזות שפקדו את ערבות קווקז מדי חורף.

לרגע הציץ בראי. זקנו צמח פרא והוא נטל מספריים וניסה ליישרו. לעיתים קיצץ יתר על המידה, יצר מדרגה ונאלץ שוב לקצץ וליישר. מדי יום קיבל את העיתון היומי, הניח עליו זכוכית-מגדלת וקרא את החדשות. הוא התעכב במיוחד על עמודי המסגרות השחורות ולמד לדעת מי כבר החזיר את נשמתו לבורא-עולם ומי עדיין נושם ובועט. לדבריו, מלאך-המוות עקף את שרידי דורו: רוב הנפטרים נמנו עם בני השמונים ומטה.

זאביק הִרבּה להתגרד. גופו הכחוש והלבן כוסה שריטות, כתמים אדומים, מורסות, צלקות, שלפוחיות ומיני גבשושיות. לפי בקשתו, נַגָּר הקיבוץ התקין לו מטה-גירוד, שקצהו כפוף ומשונן. בעזרתו הגיע אל כל חֶלקי גבו הרחב והתגרד להנאתו. הייתה לו ידידה צעירה, דלינק'ה, כבת שבעים, שַמָאית-קרקע, שערכה על גבו שרטוטי פרצלציה וסימנה מגרשים. זאביק מדי-פעם הציץ במפה וניווט אותה להנאתו:  

"דלינק'ה, גשי לחלקה מספר שש והדרימי לפינה המזרחית של חלקה מספר תשע." היא מילאה אחר הוראותיו וקירצפה את גבו עד זוב דם. אך גם דליה כבר הלכה לעולמה ואחריה באה דבוריק, שלאחר כול גירוד ליקקה את דמו הזב ומרחה עליו קרם-גוף. מדי-פעם, אחות-הקיבוץ ביקרה בדירתו והתקשתה להבין כיצד הוא פוצע עצמו ומכתים בדם את מצעיו הפרחוניים. הוא לא סיפר לה על ה"הנשק הסודי" שטמן מתחת למזרן.

זאביק נמנה עם הללו שלא הִרבו להתלונן. גבו רחב, כתפיו חסונות, אפו קצרצר ומבנה פניו סלאבי שהזכיר קולאקים רוסיים. איש לא האמין שהוא מתקרב למאה. חלק משערו נשר והעור, בקצות מרפקי ידיו, התדלדל לשתי שקיות שהזכירו כרבולתו של תרנגול זקן. חרף בגידת הגוף, זאביק היה צלול וזכה להערצתן של נשים. תמיד נמצאה מעריצה, שזכרה לו חסד-נעורים, מן הימים שהיה שומר-שדות ולא אחת דלק אחר גנבים, הגיע אל מרכזו של כפר-ערבי והשיב את העדר לבעליו. איש לא העז להתגרות בו. הכפריים שמעו על מעמדו הרם מפי הבריטים, חלקו לו כבוד רב וכינוהו בחיבת-מה: "החַתְיאָר-היהודי".

זאביק הִרבה לשכב בעיניים עצומות, לא ער ולא ישן במעין עילפון. מדי-פעם דיבר אל לינה, שילדה את בתו זויה בעלת התלתלים הזהובים. היא לא היתה בתו היחידה. בשעתו פיקד על גדודי קוזאקים בקווקאז, בארמניה, באז'רביג'אן , בטיבליסי ובמקומות רבים. הם הִרבו לפרוץ אל בתי היהודים, לאנוס את נשותיהם, את בנותיהם, ואספסוף מקומי השלים את המלאכה ובזז מכול הבא ליד.

כשאתה נחטף מבית הוריך בגיל עשר ומשרת חצי יובל שנים בצבא הצאר – אתה מאמין באמונה שלימה כי היהודים רצחו את ישוע ויש להכחידם מעל פני האדמה.  

"זאביק, יש לך בכלל מושג, כמה צאצאים השרצת בחייך?" שאלתי אותו יום אחד, והוא חייך ומשך בכתפיו.

"ילדים שלי מתרוצצים להם להנאתם בערבות קווקז, אוקראינה, מולדבה, קזאחסטן, היכן לא? הון עתק הייתי משלם כדי לפגוש אותם..."

מאז שנודע לו כי דם יהודי זורם בעורקיו, כליותיו ייסרוהו. מדי-פעם עצם את עיניו ותמונות וקולות מבעיתים שבו להטרידו: רבנים מזוקנים הושלכו באמצע התפילה מבית-הכנסת לרחוב ואספסוף מקומי עט עליהם בשוטים, שפילחו את האוויר בשריקות חדות.

*

בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, זאביק התגורר סמוך לצריפים שלנו, קיבוצניקים צעירים, שאך שבו ממלחמת תש"ח. מדי-פעם, כשהתגעגענו לאיזה צ'יזבט עסיסי מהול בלגימת קוניאק או וודקה, נכנסנו לבקרו.

הוא סיפר, שנולד בשנת 1850, ואנו חשבנו, כי מן הראוי היה לארגן מסיבת יומולדת במלאות לו מאה שנה ובהשתתפות כל הקיבוץ. ככלות-הכול, כמה חברי-קיבוץ מגיעים לגיל כה מופלג כשהם נושאים על גבם סיפור חיים מרתק כל-כך? לדברי רופאת-הקיבוץ, איחרנו את המועד. על-אף צלילות מוחו אין לו שליטה מלאה על גופו והוא עלול להירדם באמצע המסיבה או חלילה לא לשלוט בסוגריו. להערכתה, מוטב לפרסם קורותיו בעלון-הקיבוץ. כסקרן בלתי נלאה, הרביתי לבקרו, לשמוע את סיפוריו, לרשום ולאחות קרעי זיכרונותיו ליריעת-חיים אחת, כשאני נעזר בספרי ההיסטוריה.

*

באמצע המאה התשע-עשרה, הקיסר ניקולאי הראשון עלה לשלטון וערך מסע-היכרות בממלכתו החדשה. מסקנותיו היו, כי היהודים השתלטו על ארצו והקימו מדינה בתוך מדינה. הם חוכרי-אדמות האיכרים, סוחרים ברכושם, קבלנים, מחזיקי פונדקים, בעלי מלאכה, ואם תרצו: מוצצי דמם של האיכרים. לבושם מגוחך, שפתם מוזרה והם נאחזים בסבך של מצוות ומנהגים משונים. דתם מבטיחה, שבבוא המשיח, ענן יצנח משמיים, ייטול אותם עימו כל הדרך לפלסטינה. הקיסר לא שבע נחת ממעמדם. עם זאת, הודה כי זהו גזע מוכשר ותהה, כיצד להפוך אותם לגורם בונה ממלכה.

לאחר מחשבה מעמיקה, הגיע למסקנה, שאם יגייס לצבאו נערים יהודים בגילאי עשר ומעלה, והללו ישרתו בצבאו במשך עשרים וחמש שנה – יעלה בידו להמיר את דתם, לשטוף את מוחם ולבוללם. הילדים יפוזרו בין משפחות אומנות, יחיו בקסרקטינים צבאיים ובגיל שמונה-עשרה יגויסו לצבא למשך עשרים וחמש שנה. כך יקום דור חדש של צעירים, שיתרום רבות למדינה. למען השוויון, גזירת השרות הצבאי חלה גם על ילדים נוצריים, אך במכסה פחותה. 

היהודים זועזעו עמוקות והבינו כי המטרה היא אחת – שְמַד. עשרים וחמש שנות שירות בצבא הצאר תבאנה למחיקה מוחלטת של המסורת היהודית ולטרגדיות קשות מנשוא. זאביק ציין, כי ניקולאי הראשון רשם דף שחור בהיסטוריה היהודית. משיצאה הפקודה, מיהרו ראשי הקהילות היהודיות לשלוח שתדלנים לפטרבורג ולוורשה, אך כל ניסיונותיהם לשחד שרים לשינוי פקודות הקיסר, עלו בתוהו. החלטתו היתה נחושה ונחרצת.

על כל קהילה יהודית הוטלה מכסת-גיוס ואותם נערים יהודים נחטפו מבתיהם ונשלחו אל קנטונים מרוחקים. נער בן שתים-עשרה, שישהה שש שנים אצל משפחה נוצרית ועוד עשרים וחמש שנה בצבא – ינותק כליל מדתו וממסורתו.

"איזה מין יהודי נפגוש, מקץ שלושים ואחת שנה, לאחר שיתערבב בגויים?" שאלו היהודים את עצמם, והתאבלו עליהם כאילו נפטרו מן העולם.  

השלטונות מינו לכל קהילה "חוטפים" שכונו "חאפרים", "שכירי-קהל". תפקידם היה למלא את מכסת המגויסים שקבע הקיסר. הללו חטפו ילדים יהודים וקיבלו תשלום נכבד בעבור כל ילד. מכסת הנחטפים – שלושים ילדים לכל אלף תושבים יהודים.

ראשונים נחטפו ילדים יתומים, אחריהם ילדים ממשפחות עניות, ואם המכסה לא התמלאה – נחטפו ילדים בדרכם ל"חדר" או בשובם ממנו. העשירים התחמקו מן הגזירה במתן שוחד נדיב לחוטפים. צוותי החוטפים מנו שוטרים רוסיים ו"חאפרים" יהודיים. להערכת זאביק, כארבעים אלף ילדים יהודיים בוללו בעל-כורחם. הוא סיפר שבאחד הבסיסים הצבאיים פגש ילד מקייב, שהובא לבית-הכנסת המקומי, הועמד לפני ארון-הקודש הפתוח כשהוא עטוף טלית ולבוש קיטְל – חלוק לבן, שיהודים נהגו ללבוש ב"ימים-נוראים". ה"חאפרים" דאגו לכרוך תפילין על מצחו וזרועו אף-על-פי שהיה רק בן שתים-עשרה. נרות הודלקו, קול שופר בקע והילד נאלץ להישבע אמונים לשלטונות הצבא – ברכה שחיבר רב-"חאפר". התפילה הסתיימה במילים: "כדת משה וניקולאי הראשון ירום הודו."

היהודים החלו להחביא את בניהם.

באחת הערים, קונסטאנטין-ישן בפלך ווהלין, יהודים התמרדו נגד אותה גזירה בתקווה שאחריהם יתמרדו יתר קהילות ישראל, אך הדבר לא קרה. המורדים נאסרו ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות. היו קהילות שבחרו לפנות ישירות אל הקדוש-ברוך-הוא ועשו: "מעשה רב" – כתבו מכתבי-קובלנה לאלוהי-ישראל ותחבו אותם בין אצבעות רגליהם של נפטרים לפני הקבורה, שיעבירו ימסרו את הבקשה ל"מלכותא דרקיע". אף כאן התערבו השלטונות וראו בכך מרידה במלכות.

זאביק התעייף והשתתק. מישהו מילא את כוסו וודקה והוא שתה לרוויה ומחה את פיו בשרוולו, כפי שנהג בעודו קצין.  

*

זאביק נולד בברדיצ'ב ולמד ב"חדר". בהגיעו לגיל עשר, אביו יעקב החליט להחביאו בעליית-הגג של ביתו. מדי-ערב, התגנב אליו, דאג להביא לו אוכל חם ולאור נר לימדו חומש, תפילות ופרקי מקרא. אלָה כבדה עמדה ליד מיטת האב והוא הבטיח להלום בראשו של כל מי שינסה לגעת בבנו.

באחד הלילות, כשהרוח שרקה וגשם זלעפות ירד, ארבעה חיילים אוקראינים השעינו סולם גבוה מחוץ לבית, הגיעו עד עלית-הגג, פרצו חלון אטום, נכנסו פנימה, סתמו את פיו של זאביק במטלית, כפתו את ידיו ורגליו, הכניסוהו לתוך שק והורידוהו בזהירות למרכבה שיצאה בדהירה מזרחה. ההורים אפילו לא התעוררו. יעקב הכיר היטב את ה"חאפר" העירוני ולמחרת-היום דרש ממנו שיחזיר את בנו לאלתר. האיש ניסה להסביר, כי הדבר אינו בשליטתו ויעקב היכה בו עד ששבר את שתי ידיו. יעקב היה ידוע בכוחו הרב ובמזגו הסוער.

זאביק נעלם ובבית-הכנסת המקומי אמרו עליו "קדיש". אביו סיפר, כי האל אינו מסוגל להשלים עם גזירה כה מחפירה והוסיף ל"תפילת-שחרית" תפילה מיוחדת לשיבת הבן. שתיקת האל התמשכה וגררה בלב האב הרהורי-כפירה. אשתו חנה-ביילה נפלה למשכב ואט אט החלה לדעוך.

יעקב קנה סוס, מרכבה ובתחילת האביב, הודיע כי הוא יוצא לבקש את בנו ולא ישוב בלעדיו. הוא גזז את פאותיו, לבש בגדי גוי, נטל כלי-עבודה, שיוכל להתפרנס ויצא לדרך. בערבים התאכסן בבתי-איכרים ובהיותו חרש-ברזל מיומן, פִּרזֵל סוסים, תיקן מחרשות, אטם אסמי-תבואות ותיקן גדרות פרוצות.

שאלתי את זאביק אם אביו שמר על מצוות התורה ואכל כשר והוא הבהיר, כי אלוהי-ישראל בגד בו, לקח ממנו את בנו יחידו ומדוע שישמור לו אמונים? יעקב הגיע לקייב, בתקווה שיצליח לברר אצל השלטונות להיכן נשלחים הילדים החטופים, אך העלה חרס בידו. בדרכו התארח אצל משפחות יהודיות ושמע מפי רבני-העיירות שהללו השלימו עם הגזירה, בבחינת: עונש משמיים על חטאי אבות-אבותיהם. אף אשתו לא האמינה כי בכוחו למצוא את בנם. לדבריה, רוסיה היא ארץ רחבת-ידיים, ולך וחפש מחט בערמת השחת.

וכך, מדי שנה, בחודשי אביב וקיץ, יעקב בילה בחיפושים נואשים אחר בנו.

*

כרכרת החוטפים עצרה במחנה-צבאי מדי-ערב. החיילים האביסו את הסוסים, שלפו את זאביק מן השק, האכילוהו: לחם, נקניק, והשקוהו מים. בשעתו שמע מאביו על חטיפת ילדים יהודים לשירות-צבאי והבין כי נמנה בין הנחטפים. הוא סיפר שהגיע לקזחסטאן, לביתו של קצין, שהתמנה למאמצו. תחילה סירב לאכול בשר חזיר ונכלא במרתף-ביתו למשך יומיים.

"רק ישו הנוצרי מסוגל לדאוג לך. בלעדיו – תגווע מרעב," אמר לו הקצין.

לאחר יומיים זאביק נשבר, קיבל פרוסת לחם מרוחה בשומן חזיר ואכל. הוא הבין שאם רצונו לשרוד עליו למלא אחר הוראות משפחת הקצין. בימי ראשון הלך עם משפחת הקצין לכנסייה ובמרוצת השנים החל להתנהג כילד נוצרי לכל-דבר. הוא קרא לכריסטינה "אימא" ולבעלה "אבא" והם כינו אותו פוליה.

עד גיל שש-עשרה פוליה עבר אימונים צבאיים ואף שירת את אביו הקצין: צחצח את נעליו, הבריק את דרגותיו וניקה את משרדו. בגיל שש-עשרה, פוליה היה גבה-קומה, רחב-גרם וסופח לאחד הגדודים הלוחמים. בהיותו אמיץ-לב, נועז, ברבות השנים התמנה לקצין. בשנת 1877 הקיסר אלכסנדר השני, לחם בתורכים ופוליה פיקד על גדוד, שהגיע עד שערי איסטנבול – בירת תורכיה, אך פרי ניצחונם נשלל מהם בגלל התערבותה של אנגליה.

יום אחד נודע כי אלכסנדר השני נרצח ובנו אלכסנדר השלישי עלה על כס השלטון. לדבריו, יד היהודים ברצח אביו, והוא עודד את הצבא לפרוע ביהודים. זאביק סיפר שבאודסה, ביום השלישי לפרעות, המשטרה המקומית אסרה כשמונה-מאות פורעים וביניהם כמאה וחמישים יהודים. השוטרים לא הבחינו בין פורעים למגינים וכלאה את כולם בתוך שלוש אוניות – מעין בית-סוהר שט. אף יהודי לא יצא משם חי. כולם נרצחו ונזרקו לים. לדברי זאביק, פוגרומים נערכו בחמישים כפרים יהודיים בפלכי קייב, ווהלין ופודוליה. זאביק זכר שיום אחד הגיע עם גדודו לברדיצ'ב ולא ידע שזו עיר מולדתו. בתחנת-הרכבת קיבלו את פניהם אלפי שוטרים יהודים מזויינים באלות, שלא נתנו להם לרדת מן הרכבת.

"החלטתי לוותר על ברדיצ'ב והמשכנו לקישינב," סיפר. "בדיעבד, אילו ירדנו מהרכבת בברדיצ'ב – ייתכן שמראות העיר היו מזכירים לי את עברי. ייתכן, אך לא בטוח."

זאביק הסביר כי בחלומותיו הפרועים ביותר לא תיאר לעצמו שהוא יהודי. "כל שידענו לומר: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה!'"

*

עשרים וחמש שנה חלפו ויעקב הנואש יצא לקזחסטאן. הוא שמע כי מצויים שם מחנות-צבא, שבהם שהו פעם "קנטוניסטים". הוא ימלא את מרכבתו במשקאות חריפים ויציעם לחיילים, בתקווה שישמע משהו על בנו. היוכל לזהותו? האם זאביק הוא גבה-קומה, רחב-כתפיים כמותו או שמא דק גזרה וחיוור כאימו? בְּליל של מחשבות הציף אותו. הדרך היתה מלאה סלעים ומהמורות. גלגלי המרכבה זינקו וחרקו. יעקב האט את סוסו. דרך כזו עלולה להסתיים באופָן שבור, הרהר.

לאחר מסע ממושך ומייגע, הגיע לחוף הים-הכספי. קור כבד שרר, השמש שקעה ופתיתי שלג כבדים צנחו על מגבעתו. ממצולות הים עלה ריח של דגים באושים. החורף הקדים לבוא ויעקב חשש שמא ייאלץ להפסיק את מסעו. הוא בקושי מצא אכסניה בפאתי העיר ודחה את חיפושיו למחרת-היום. בעל-האכסניה הכניס את סוסו לאורווה ודאג להאכילו ולהשקותו. יעקב הלך לישון.   

לאחר חצות התעורר ושמע את קולו של בעל האכסניה מתווכח בצעקות עם לקוח, שביקש לשכור אכסניה לו ולסוסו. אופן מרכבתו נשבר.

"פָּשוֹל, לך מפה! מאיפה אתה בא עכשיו, באמצע הלילה?" שאג עליו בעל-האכסניה.

"זה לא עניינך מאיפה אני בא!" השיב הזר וקללה עסיסית נפלטה מפיו. יעקב מיהר ללבוש את פרוותו, חבש את מגפיו ויצא החוצה. גוי גברתן במעיל פרווה צעק על בעל-הבית והתמקח עימו על גובה דמי האכסניה. יעקב עקב אחר הוויכוח. הקצין קילל, איים שיבוא עם גדודו וישרוף את האכסניה. 

"יש לך אישה, בנות?" שאל הקצין את בעל-הבית.

"אישה ושלוש בנות," השיב בעל-האכסניה.

"מחר נבוא לאנוס את ארבעתן ואותך נשחט, יהודון ארור!"

"אבל איני יהודון," טען האיש להגנתו.

"אבל אתה מתנהג כמו יהודון ארור. אין לך כבוד כלפי מפקד גדוד!" אמר ופשט את מעילו. חזהו וכתפיו היו עמוסים דרגות ואותות-הצטיינות.

"אני מתנצל. לא ידעתי שאתה מג"ד," אמר בעל האכסניה בהכנעה ומיהר להוריד את המחיר.

יעקב עמד והאזין. שום-דבר יהודי לא מצא בנוכרי. פניו היו מצולקים וסמוקים מכעס, קולו נמרץ, תנועותיו עצבניות, זקנו פרוע ושרידים של גלידי קרח דבקו לקצות שפמו. משהסתלק בעל-הבית, יעקב ניגש אליו וכאילו דיבר אל עצמו: 

"זאב'לה?"

"קיבינימאט, מי אתה?" הקצין היה עדיין נסער ושילח ביעקב צרור קללות.

"אני מוכן לתקן את הגלגל השבור," אמר יעקב.

"מתי אתה רוצה להתחיל לעבוד?"

"עכשיו."

"תן לי קודם ללגום חצי בקבוק וודקה," אמר הקצין ונכנס לפונדק. יעקב שיחרר את הסוס, הכניסו לאורווה ופיזר קש ושעורה באבוסו. לאחר זמן-מה, הקצין שב מתפלא לגלות שסוסו מטופל כהלכה.

יעקב החל לפרק את הגלגל.

"אפשר לדעת איך קוראים לך?" יעקב שאל.

"חולֶרַע שכמותך, מה זה עניינך? מי אתה, קצין-חוקר מן המשטרה החשאית?"

יעקב השתתק.

"כמה יעלה התיקון?" שאל הקצין.

"בחינם."

"יוֹפְּטְפוֹיוֹמַט, אתה זומם משהו?"

"שום דבר. אני חרש-ברזל. בני משרת בצבא הצאר. איך קוראים לך?" יעקב שב ושאל בקול ידידותי.

"פוליה."

היה ברור לו כי עליו להמשיך ולחקור. הייתכן שאותו קצין חם-מזג הוא בנו? קשה לדעת. עשרים וחמש שנה הוא מתכנן אותה פגישה מיוחלת ואסור לו להחמיצה. זמן-מה עבדו בשקט, כשפוליה מסייע בפירוק הגלגל. לרגע נשמו לרווחה ויעקב החליט להסתכן. אין לו מה להפסיד.  

"פוליה," אמר בקול רך, כמעט בלחש, כשהוא שולף מתיקו בקבוק וודקה ומגיש לו. "כשהיית בן עשר, נחטפת מעליית-גג שבה התחבאת, הוכנסת לשק, הושלכת למרכבה והובלת מזרחה. זוכר דבר כזה?" יעקב פלט הכול בצרור אחד.  

פוליה התאבן. מעולם לא נברו בעברו. פניו המצולקות החווירו והוא מצמץ בעיניו ושתק.

זיכרונות עמומים ומראות מחוקים החלו אט אט לזחול אל מחילות מוחו: השהות בתוך שק, דהירת הסוסים, הלחם, הנקניק, המים. לראשונה בחייו הופיעו תמונות הנוגעות לעברו: פוגרום, בביתו של יהודי. לאחר שאנסו את אשתו ואת בנותיו, הוא השגיח בשקית תפורה מבד קטיפה מונחת על הארון. לרגע שמח, חשב שמצא מטמון זהב. פתח ובפנים היה זוג תפילין. הם נראו לו מוכרים איכשהו, אך עד מהרה הדחיק את התמונה מתודעתו. הוא שמע יהודים זועקים באמצע התפילה: "שמע ישראל!" – כשחיילי הקוזקים הסתערו עליהם. אף מילים אלו נשמעו לו מוכרות איכשהו.

"מה קורה פה קיבינימט?" מלמל לעצמו ולפתע, מצא עצמו שואל:

"תגיד, ואם נחטפתי – זה אומר שאני יהודי?"

"יהודי ברמ"ח אבריך. מָלו אותך כשהיית בן שמונה ימים," השיב יעקב.  

הקצין המבוהל, לפתע פרץ בצחוק עצבני:

"יהודי, מג"ד בגדוד על-שם בוגדן חמילניצקי, שכל חייו הרג יהודים... ואתה בא לספר לי שאני יהודי? זה פשוט לא ייתכן!"

יעקב חש צורך להלום בברזל בעודו מלובן.    

"החבאנו אותך בעליית-גג מעל ביתנו ובכל ערב הבאתי לך אוכל וסיפרתי לך סיפורים מן החומש. זוכר משהו?"

"דיברת אלי רוסית?"

"יידיש."

האב החל לספור ביידיש ולאחר סִפרה שש עצר ופוליה המשיך עד עשר. שניהם חשו זעזוע ויעקב לא התאפק ופרץ בבכי.

"יְבִּיאוֹחְמַט, מה קורה פה?!" מלמל פוליה.

"זאבל'ה, בני האבוד." האב חיבק את בנו ובכה.

"שמי זאבל'ה?"

"זאביק."

יעקב הציע, שישאיר את המרכבה הצבאית ואת הסוס באכסניה ועוד הלילה הם ייצאו במרכבתו בדרכם לברדיצ'ב.

"אני מברדיצ'ב? הייתי שם פעם עם גדודי, אך לא ירדנו מהרכבת... אני לא יכול ככה סתם לקום ולהימלט. אימי כריסטינה וּבִתָה לינה מתגוררות מרחק לא רב מפה. ניסע תחילה אליהן," אמר פוליה ויעקב המאושר לא היה מסוגל להתנגד. סוף סוף מצא את בנו וכל הדרך בכה כילד. פוליה לא ידע נפשו מרוב התרגשות והחל להזיע. פיו לא חדל למלמל ולקלל. יעקב הגיש לו בקבוק וודקה, שעד מהרה התרוקן.

הם הגיעו השכם בבוקר. שמיים קודרים ופתיתי שלג ליוו אותם בדרכם. שניהם נחנקו מהתרגשות והשקט לא הופר זמן רב.

"מה עשית באסטרחאן?" יעקב שאל את פוליה.

"התבקשתי לסמן מקום לפריקת ציוד צבאי שקנינו מפרס. בערב הגעתי לכאן." פוליה הסתכל על אביו כלא מאמין למה שקרה לו.  

"איך קוראים לך?"

"יעקב."

"איכפת לך שאקרא לך בשמך? איך תסביר את העובדה, שהגענו לאותה אכסניה, מקרה? ואולי אלוהי היהודים כיוון את דרכנו?" פוליה שבר את השתיקה.

"אילו הייתי אדם מאמין, הייתי אומר כי אצבע אלוהים בדבר, אך אם אלוהים הרשה לחטוף ילדים בני עשר כמוך על לא עוול בכפם – זה כבר אינו האלוהים שלי."

"ואיך אתה הגעת לאסטרחאן?"

"שלושים שנה אני מחפש אותך. סרקתי עשרות מדינות. שמעתי שבאסטרחאן היה פעם מחנה של קנטוניסטים.'"

"גם בקזאן שבטטריה וגם בסיביר היו מחנות כאלה," השיב פוליה. "גם לשם התכוונת להגיע?"

"בלעדיך בני, אין לנו חיים. מאז שנחטפת אימך לא קמה מחוֹליה."

"יש לי אחים, אחיות?"

"בן יחיד אתה. הצער סגר את רחמה של אימך."

"ואיך התקיימת בשעה שחיפשת אותי?"

"פַּרְזַל-סוסים אני. תמיד מצאתי עבודה בכפרים."                   

הם הגיעו לבית משפחת הקצין. כריסטינה סיפרה, שבעלה יצא לאימונים להרי אורל וישוב בעוד כחודשיים. בתה לינה יצאה עם זויה ובקרוב תשוב.

"אימא, תכירי את אבא שלי," פוליה אמר בחיוך מאופק וכריסטינה כמעט התעלפה. לראשונה שמעה את המילים "אבא שלי" שלא כוונו לבעלה. לפתע הבחינה עד כמה דומים הם זה לזה ופרצה בבכי. היא הבינה כי לא תוכל עוד להסתיר את האמת וסיפרה כיצד קלטה ילד בן עשר, דאגה למזונו ולהמרת דתו. בתה לינה התאהבה בו והיא לחשה לאוזנה, שפוליה הוא ילד מאומץ. היא הציעה שיישארו בביתה, אך הם סירבו בנימוס.

לינה שבה והבינה כי פוליה עומד לעזוב אותה ופרצה בבכי מר, שאליו הצטרפה זויה זהובת התלתלים. הם אכלו ופוליה נשק לכריסטינה, ללינה, הרים את הקטנה על ידיו ונשק לה בחום.        

"אנחנו עוד נתראה," הבטיח לה.

הם יצאו לדרך. בזמן הנסיעה הממושכת גוללו אט אט קורותיהם. אביו שאל אם העובדה שהוא נימול לא עוררה אצלו חשדות ופוליה סיפר, שאביו הקצין הבהיר לו, כי מצויים תינוקות שנולדים בלי עורלה. זאביק קיבל זאת כעובדה. הם דיברו ביניהם רוסית. יעקב, מדי-פעם, השחיל מילים ביידיש ונדהם לגלות שזאביק הבין הכול.  

כל הדרך הם דיברו ודומה שסגרו פער בן שלושים שנה.

לבסוף הגיעו לברדיצ'ב ודפקו על דלת ביתם. לתדהמת אימו, שני גויים ענקי-קומה עמדו בפתח כשאחד מהם במדי-צבא. אימו, חנה-ביילה נבהלה וניסתה להסביר להם, כי בעלה אבד אי-שם בערבות רוסיה. "אלמנה אני," אמרה.

"כבר לא," הפטיר יעקב ביידיש והציג את בנו. חנה-ביילה פרצה בבכי ושני הגברים הצטרפו לבכייה.

עד מהרה פשטה השמועה על שובו של זאבל'ה וכל העיירה באה לברך. התושבים התאכזבו לפגוש שני רוסים רחבי-גרם, ללא פאות וללא כיסוי-ראש. הורים התענינו אם פוליה פגש את בניהם החטופים והוא משך בכתפיו. הם דיברו אליו יידיש והוא השיב ברוסית.                     

זמן-מה לאחר שובם, יעקב לקה בליבו, ואשתו לא החזיקה מעמד ונפטרה. זאביק חש עצמו בודד ומנותק. הוא לא היה מסוגל ללכת לבית-כנסת, לגדל פאות וללבוש בגדי יהודים. אף הכנסייה לא משכה את ליבו. אחרי שבועות אחדים, הוא חש געגועים עזים אל לינה ואל בתה זויה, קנה סוס ושב לקזאחסטאן. שם למד לדעת כי אביו החורג חלה בטיפוס, בהיותו בסיביר, וכריסטינה נסעה אליו. לינה אשתו, לפי השמועה התאהבה באחד מקציני אביו ועקרה עם בתו לאלמה-אטה. פוליה הסתובב בעיר באפס מעשה. אינו שייך לכאן ואינו שייך לשם. בעיר החלו להסתובב שמועות שפוליה יהודי וכמה מן הקצינים, שהיו אי-פעם פָּקוּדיו, לא חסכו ממנו הערות עוקצניות כשהיו שתויים. זאביק הבין, כי מוטב שיסתלק מן העיר.     

*

באחד הימים זאביק נקלע לחווה חקלאית ופגש בה קבוצת צעירים יהודיים, שהכשירה עצמה לקראת עלייה ארצה. אחת החלוצות הצטיינה ביופייה וזאביק גילה בה עניין רב והחל לחזר אחריה. היא התנתה את קשריה עימו בהצטרפותו לקבוצת ההכשרה ועלייתו עימם ארצה. הרעיון שהוא יהודי, העומד לעלות לפלסטינה גרם לו לחייך.

"אם יהודי אז עד הסוף," מלמל לעצמו. בסופו-של-דבר, זאביק הצטרף לקבוצה והגיע עימם לאודסה. שם עלו על ספינה וירדו ביפו.

החלוצים התיישבו בחדרה וכעבור זמן-מה עקרו לסג'רה. זאביק לא מצא מרגוע לנפשו. חסרו לו המרחבים, הערבות, הריגושים. תחילה עבד כשומר-שדות בגליל-התחתון והסתובב בין הישובים כשהוא רכוב על סוסו. דיוקנו הקסים נשים רבות. באחד הקיבוצים פגש חלוצה, שילדה לו שני ילדים וחלתה בסרטן. זאביק טיפל בה במסירות עד שנפטרה. הוא נשאר בקיבוץ וטיפל בילדים. תחילה עבד כשומר-שדות, אחר-כך הקים פרזלייה. ובהיותו פרש מלידה, ארגן תחרויות-רכיבה – ופרשים מן המשטרה הבריטית, חיל-הסְפר ואיכרים מכל קצות הארץ נהגו לבוא לתחרויות בשדות הקיבוץ.

זאביק התמיד בעבודת כפיים עד גיל תשעים וחמש. 

רשמתי את דבריו בנאמנות חודשים רבים. הצרה הייתה שזאביק מדי-פעם שינה גירסות והתקשיתי לדעת היכן טמונה האמת. פעם ציינתי בפניו כי לפי ספרי ההיסטוריה, תנועת הקנטוניסטים התפרקה בשנת 1856, כשהיה בן שש וזאביק חייך.

"אתה מאמין לספרים או לאנשים?" 

"זאביק, אומרים עליך שאתה רודף-נשים בלתי נלאה," הפטרתי יום אחד.

"אומרים עליי הרבה דברים. מטבעי, אני אדם בעל יצרים חזקים, שתמיד היתה לו יותר מאישה אחת, אך בדרכי הייתי נאמן לכל אחת מהן."

"זאביק, יד על הלב, האם לא היו לך ייסורי מצפון על הפרעות שפרעתם ביהודים?"  

"להגנתי אומר – ובפעם המי-יודע-כמה – כי לא ידעתי דבר על יהדותי עד שאבי מצא אותי. עברנו שטיפות-מוח: בכנסייות, במנזרים, בבסיסים-הצבאיים, היכן לא? כלי-קודש למיניהם הבהירו לנו, כי עלינו לטהר את העולם מרוצחיו של ישוע. האנטישמיות טבועה עמוק מאוד בדמו של כול אוקראיני, שינק אותה עם חלב-אימו. פגשת אוקראיני – פגשת אנטישמי. גרד את קליפתו החיצונית ותגלה זאת בעצמך. לא מקרה הוא שאת רוב רציחות היהודים, במלחמת-העולם השנייה, ביצעו האוקראינים."

"זאביק, האם היהודים אי-פעם ניסו להתנגד לאותה גזירה נוראה של חטיפת ילדים יהודיים? האם לא צמחו מחתרות יהודיות שלחמו בתופעה?"

זאביק משך בכתפיו ועצם את עיניו. למדתי להכיר, כשזאביק עוצם עיניים סיפור ישן מתעורר לחיים והוא מגלגלו בראשו ומנסה לשחזרו.  

זאביק נזכר, ששמע מאביו, שיום אחד התארח בביתו של איכר יהודי ותיקן גדר ברפתו. "שני יהודים מכפר קטן ליד קליסק, ממחוז ויטבסק, נקשו על דלתו וביקשו משקה חם. האיכר הגיש להם פרוסת לחם, נתח של דג-מלוח, פיסת בצל וקוּבעת של ייש. ובעודם יושבים ואוכלים, אבי שמע געיות עצבניות עולות מן הרפת וחשש שמא זאב חדר מבעד לגדר שהתקין ויצא לכיוון הרפת. משהתקרב, שמע קול בכיו של ילד ושאל:

"'מי שם?'

"קול דק של ילד ענה לו:

"'אני, בנימין.'

"אבי הלך בעקבות הקול, והגיע לקצה החצר, שם חנתה עגלת-החורף של אותם שני אורחים ובתוכה כפותים שני ילדים. 

"אבי בין-רגע קלט כי האורחים נמנים עם ה'חאפרים' שתמורת ממון מעבירים ילדים יהודים לשלטונות הקיסר. הוא שיחרר את שני הילדים ולקח אותם אל ביתו של אחד השכנים. אחר-כך חזר לביתו של אותו איכר, ושמע את אחד האורחים אומר לבעל-הבית:

"'יש לך ילד כה נבון ומה אעשה, ואני מוליך את שני ילדיי לרופא, כיוון שדעתם נטרפה עליהם,' וליטף את לחיו של הילד.

"אבי לא התאפק והסתער עליהם באגרופים קמוצים.

"אחד החוטפים ניסה להיתמם ואמר:

"'יענק'ל, נלך מכאן. הם אינם מסוגלים להבין את צערך על הילדים המסכנים שלך.'

"הם יצאו, אך עד מהרה שבו, מזוינים ברובים, משגילו כי שני הילדים החטופים אינם בעגלה. קטטה פרצה. אבי חטף את אחד הרובים ורוצץ את גולגולתם של שני ה'חאפרים'. הוא גרר את גוויותיהם לתוככי היער וקבר אותם שם."

זאביק סיפר שאביו ניסה לארגן יחידה צבאית יהודית שתחפש אחר נערים יהודים חטופים, אך בלי הצלחה מרובה. רוב הילדים נשלחו לקצותיה של רוסיה.

"אני משער, שהיו עוד מקומות, שבהם התארגנו יהודים, אך אין לי על-כך פרטים."   

*

יום אחד בשעות הצהריים אישה נכנסה לביתו של זאביק. לגופה גופייה ומכנסיים קצרים. זוהר אדמדם של שמש זרח על פניה. שערה הזהוב והארוך השתלשל עד למותניה: האם זו לינה ואולי זוֹיָה בתו? זאביק רצה לשאול לשמה, אך התקשה לדבר. ליחה חנקה את גרונו והוא מיהר לבלוע כוסית וודקה.

"לינה, כל-כך השתוקקתי אלייך," פלט לבסוף.

"אני יוליה," חייכה וחיבקה אותו. "זוכר? מסג'רה. אימא ואני היינו מטורפות אחריך. היית מרכיב את אימא על סוסתך לכרמים ויום אחד עקבתי אחריכם בחשאי וראיתי הכול. כל-כך קינאתי בה עד שלילה אחד התגנבתי למיטתך, ואני בת ארבע-עשרה. זוכר ששאלת אותי אם אני בְּשֵלָה לקטיף?"

 זאביק חייך ומשך בכתפיו.

"ומה עניתי לך?" המשיכה לשאול וזאביק ספק כפיו ונענע בראשו. לא זכר.    

"קטוף ותהנה," אמרתי. "ואתה קטפת בעדינות ובפראות. כעבור שעה הופיעה אימא והצרחות הדהדו בכל הכפר. למחרת עזבת את סג'רה."

זאביק חייך ולפתע נזכר.

"למחרת בבוקר, אם איני טועה, הרב של סג'רה הגיע לביתי וסיפר לי, כי לפי התלמוד, עליי להתעטף בשחורים וללכת למקום שאין מכירים אותי. אז קמתי והלכתי."

"אתה הלכת ואני לא שכחתי אותך. ידעתי שיום אחד עוד אבוא אליך."

יוליה שלפה מתיקה תרמוס מלא מיץ מנדרינות, מזגה לתוך כוס והגישה לו.

"זה מהפרדס שלנו, בכפר," אמרה בגאווה.

זאביק אחז בכוס וקירב אל שפתיו. ידיו רעדו, הכוס החליקה והמיץ נשפך על גופו. יוליה חייכה, הפשיטה אותו מבגדיו הרטובים וניגבה את גופו במגבת לחה. לרגע שפשפה את מבושיו הרטובים וזאביק החל לחוש זרמים מוכרים שהרעידו את גופו. הוא שב להיות גבר. אצבעותיו הגרומות קילפו כמעצמן את בגדיה בעדינות ובמיומנות. הוא נשכב על גבו והיא התיישבה על אברו הזקור. יוליה צרחה, כאלו עדיין בת ארבע-עשרה.

לאחר זמן קצר, זאביק החל להשתעל ולפתע, חש בליבו. שניות ספורות לפני שהחזיר את נשמתו הפטיר:

"יוֹפְּטְפוֹיוֹמָט, מוות יותר מפואר מזה לא יכולתי לבחור לעצמי..." 

הסופר ישראל זמיר בן השמונים, חבר קיבוץ בית אלפא, הוא בנו-יחידו של חתן פרס נובל הסופר יצחק בשביס זינגר, ואחיינו של הסופר י. י. זינגר.

* * *

שמאי גולן

"המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט מודרניזם, הספרות ורוח התקופה" מאת פרופ' הלל ברזל

ספרית פועלים, 2011, 709 עמודים

הופעת ספרו של פרופ' הלל ברזל, "המאה החצויה" הוא אירוע תרבותי רב-ערך, החורג אל מעבר לתחום הספרות היפה. מוצגים בו, בדרך מקורית ומקיפה, זרמי מחשבות ותפיסות עולם, שנתהוו על רקע האירועים המכריעים של המאה ה-20, ובאו לביטויים בספרות שמגמתה "מיטא-ריאליסטית". ספרות זו ניכרת "בפריצת גבולותיה של המציאות," שמשתקף בה "קיום מבוהל וטראגי," כנאמר בשער הספר.

בחלקו האחרון של הספר מוקדש העיון ל"נתיבי הריאליזם", ובצירופו לעניינים שקדמו לו. בכך מתגבשת הצגתן של שתי דרכי התבוננות מרכזיות במאה ה-20: העיון הספרותי המפורט: התיאורטי והטקסטואלי, בספרות העברית (עגנון, ביאליק והזז, או מול שופמן, בורלא, המאירי ואחרים) ובספרות העולם (בייחוד קפקא). מחקרים אלה מעמידים כרך מרשים, העשוי לשמש מסד לכל מחקר ספרותי בעתיד.

יצויין גם שהעורך, ד"ר ידידיה יצחקי, בעבודה משותפת עם פרופ' הלל ברזל, עשה עבודת עריכה מעמיקה, כדברי המחבר, גם בכך שצורפו מחקרים קודמים של פרופ' ברזל לחדשים, המיטיבים להבליט את היקף מחקריו של המחבר וחידושיו.

יבואו על הברכה גם עורכי "ספרית פועלים". זוהי אותה הוצאה, שנטלה על עצמה את משימת הענק וביצעה אותה, והוציאה לאור את תשעה כרכי חיבורו המקיף ומעורר ההשתאות של פרופ' ברזל על תולדות השירה העברית מ"חיבת ציון" ועד ימינו. ועתה שבה ונתנה בידי הקורא כרך עמוס כל טוב, המצטרף לתשתית העיון בספרות העברית, ובמהותה וביסודותיה של ספרות בכלל. אף לכרך זה צורפו הערות, רשימת מקורות עניפה ומפתחות עשירים המוליכים אל הבסיס העיוני, ואף יש בהם מורה דרך לקורא המתעניין, ותרומה להמשך המחקר.

כחוקר, החותר לסמן את ההיקף הפילוסופי, הרקע ההיסטורי, והתבניות הספרותיות של הז'אנרים והיצירות הנידונות, מקדים פרופ' ברזל מבוא תיאורטי מקיף, המציג את הזיקה שבין הספרות לבין רוח התקופה, שבה נתהוותה, ואשר אינה ניתנת להבנה אלא בעזרת הרקע. כן גם נתן המחבר את סימני ההיכר של הספרות המיטא-ריאליסטית, ואת גבולותיה בסיפורת העברית.

בנוסף, מעניק פרופ' ברזל לקורא תיאור רב היקף "ספרות יהודית – הלשון הפנימית" על ייחודה וזיקתה למקורות המגוונים היהודיים, תוך קבלת השפעות מבחוץ. כל אלה, מתוך ראייה חדשה ומעוררת התפעלות. ניכר, רק חוקר שעשרות שנים של מחקר מאחוריו, עשוי להגיע לדרגת עיון מקיפה מעין זו.

פרופ' ברזל אף משרטט את תוכנית שני הכרכים הבאים, העתידים להופיע: הכרך השני יכלול את מחקריו באשר לתפנית הפלורליסטית שחלה בספרות, אם לתיאור האימה בעידן המלחמה והשואה, ואם למה שהוא מגדיר כ"התוודעות לנבדל", ולאחר מכן ל"צליינות מפוצלת": חילונית, מעמדית, ועוד.

הכרך השלישי יוקדש להיפר-ריאליזם ויוצגו בו גילויים מרכזיים חדשים בהגות ובספרות העברית והעולמית. תוך כך מגבש המחבר מילון מושגים נרחב ומקיף ביותר, שחלקו הוא פרי מאמץ מחקרי מקורי, ואשר בלעדיו לא יוכל לבוא לכלל תיאור הולם את השפע הספרותי הנידון. על רקע זה מפתיעה הצטנעותו, המאפיינת את כל השפע המחקרי שלו.

הוא מביע את תקוותו שהמחקר הראשון יתרום לבאים אחריו, ומתנצל בפני כל הסופרים והחוקרים שלא נזכרו בספרו רק מפני שתחום עיסוקם ונושאיהם לא נכללו במחקר הנדון.

בכרך הראשון, בפרישה מרתקת של רוח המאה, מציין פרופ' ברזל, כי בשנת 1900 "הופיע ספרו של ניטשה 'הרצון לעוצמה' שנערך על ידי אחותו ואחד מבכירי תלמידיו, מהרשימות שהותיר אחריו הפילוסוף הגאוני." ושם גם נמצאים המשפטים, כגון: "עולם זה מפלצת של כוח, ללא ראשית, ללא תכלית," "עולם זה הוא הרצון לעוצמה, ושום דבר זולתי זאת!"

המאה העשרים כאילו באה להוכיח את דברי הנבואה, "כי צבירת כוח היא התכלית העליונה של מדינות ושל יחידים." ואכן, שתי מלחמות העולם ביטאו "את יצר השלטון של עם בעם."

הכרך שלפנינו מתאר את רוח התקופה, את השבר הגדול שהביאה מלחמת העולם השנייה ועימה השואה, בבחינת התפרצות של כוח דמוני – הנאציזם, שביקש להשמיד את עמנו. באותה מלחמה הופיעה גם לראשונה הפצצה האטומית, ועמה ההדגמה של כוח ההרס, שהאדם המציא, עם הפצצתן של הירושימה ונאגסאקי.

פרופ' ברזל מבהיר, גם בראיון שהיה לי עימו, באשר להגדרת המושג "מיטא ריאליזם" בספרות. זוהי כתיבה הפורצת את גבולותיה של מציאות, שעד אז התנהלה על יסודות של אהבה, צדק וחמלה, של שאיפה להדגיש ביצירה את המידות הטרומיות שבאדם, כיבוד העקרונות של הצדק הטבעי, לצד החמלה ותחושת הקירבה אל הזולת. זהו מוסר שבסיסו התנ"ך, בעיקר תוכחות הנביאים. והנה – במיטא-ריאליזם העוצמה, למשל, מקבלת כיוון דימוני, יצר הרס. כך קמים איתני הטבע נגד האדם, בספרו של מלוויל "מובי דיק", וכך אף מתנהגים איתני הטבע ב"הזקן והים" של המינגוויי, שבו אין האדם יכול לנצח את איתני הטבע.

אך חותמה של המאה העשרים הוא ב"רוח תקופה" מלחמתית. בראשית המאה נערכת מלחמת העולם הראשונה, בה מקפחים את חייהם מיליוני בני-אדם, ההופכים לבשר תותחים בחפירות של שדות הקרב באירופה. זמן קצר אחרי סיום מלחמה זו, כעשרים וחמש שנה מאוחר יותר, פותחים הגרמנים את מלחמת העולם השניה, המסתיימת במותם של עשרות מיליוני בני-אנוש, בתוכם כשליש מבני עמנו, כמעט כל היהודים שנפלו תחת הכיבוש הגרמני. והכובש האכזר, הדמוני, הבלתי-אנושי, מקים מחנות השמדה כמו אושוויץ, טרבלינקה ואחרים, שבו נרצחים באופן שיטתי היהודים, כאילו התקיימו על פלאנטה אחרת, של יצר ההרס, כאילו נעלמו העקרונות של עשרת הדברות וכל המשתמע מכך. ולקראת סיומה של אותה מלחמה מתגלה כוח השמדה נוסף – הפצצה האטומית, מדגיש פרופ' ברזל.

ואכן, רוח האימים של אותה עת הולידה גם יצירות ספרות שתיארו עוצמות דמוניות המביאות לחורבן האדם, אך בכל זאת נכתבת גם ספרות הפותחת פתח לתקווה חדשה, לפלורליזם תרבותי, לאמונה שהפיתוח המדעי ייטיב עם האנושות.

פרופ' ברזל מנתח יצירות רבות מאת פרנץ קפקא, מתוך אותה מגמה, להצביע על פריצה מתוך סדר העולם שהיה עד עתה. ואכן קפקא רואה את הדברים, כפי שכותב ברזל גם "בעין יהודית" וגם אוניברסאלית. הוא מביא דוגמאות, תוך ניתוח מיצירותיו של קפקא: "החולד הענק", "בבית הכנסת שלנו", "חקירות של כלב", "המאורה", "הטירה", "דין וחשבון לאקדמיה", "המשפט" המסתיים בעקדה, ועוד.

בספרות העברית כותב ש"י עגנון על הכלב בלק ב"תמול שלשום", אותו כלב על-טבעי. הפריצות הנוספות אצל עגנון, להלן. אך הפריצה ניכרת אף אצל א.ב. יהושע, למשל, בסיפורו "מסע הערב של יתיר", ואצל אחרים. גיבוריהם פורצים מחוץ למסגרת המציאות, כשה"דמון", המטא-ריאלי, משתלט על גיבורי הסיפורים. כל אלה מביאים "לשחיקת המיטאפיזי". והשאלה היא היכן נמצא אלוהים בעת התרחשויות נוראות מעין אלה. ואכן, לא נכתבים עוד ספרים פסטורליים, אוטופיים-אידיליים. האמונה באלוהים נשחקת.

בפרקי הספר לאחר-מכן מנתח המחבר בפרוטרוט יצירות מן הספרות העברית תוך התייחסות לסגנון, ולמסקנה הנובעת מאותו סגנון אצל המחבר. כמאתיים עמודים מקדיש המחבר לניתוח מיצירותיו של שמואל יוסף עגנון, כשהוא מכנה יצירות אלה "מיסטיקה וסימבוליקה". וכך הוא מכנה "סיפורי אהבה מטא-ריאליסטיים" את סיפוריו של עגנון: "עגונות", "עידו ועינם", "לילות" ו"שבועת אמונים", ואת "ספר המעשים" הוא מנתח כ"גלוי ונעלם". עושר רב מצוי בחלק זה לכל המתעניין ביצירתו של עגנון, שהוא מגדולי הסופרים בספרות העברית, ואף חתן פרס נובל לספרות.

בחלק הרביעי של הספר: "מטא-ריאליזם: פואטיקה ומוטיב" מנתח פרופ' ברזל מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק, כגון "מגילת האש", "ידעתי בליל ערפל" ועוד, מיצירותיו של חיים הזז "בקץ הימים", "חופה וטבעת", "אבן שעות", ועוד.

עיון בחלק החמישי – "בנתיבי הריאליזם", מגלה כבר מראשיתו – המטא-ריאליזם. המחבר משווה, לדוגמה, בין סיפורו של ג. שופמן "הערדל" לבין "הגלגול" של פרנץ קפקא. בהמשך מביא המחבר דוגמאות, תוך ניתוח יצירותיהם והבחנה ביניהם: כגון בסיפורת ריאליסטית של י.ד. ברקוביץ, יהודה בורלא ואביגדור המאירי. בסיווג "ריאליזם פסיכולוגי" מנתח המחבר מיצירותיהם של הסופרת דבורה בארון ולאה גולדברג. ואילו בין הסופרים המדגישים בסיפוריהם את ארץ-ישראל, מנתח ברזל, מיצירותיהם של יצחק שנהר, יוסף אריכא, מרדכי טביב ויהושע בר-יוסף.

הסופר משה שמיר זוכה לפרק המסיים את הספר, תחת הכותרת "ריאליה ורומנטיקה" כשהדגש הוא על שמיר "המספר כהיסטוריון", אך תוך ציון שיצירתו של שמיר היא "רב נושאית". וביצירתו מתואר אף "טיפוס-על" בעלי תווי היכר שניתן לזהות.

לסיום, ברצוני לשוב ולהזכיר, כפי שחוקרים רבים אחרים כתבו, ראוי הוא הפרופסור הלל ברזל, שיוענק לו פרס ישראל לספרות בעת הקרובה.

המאמר ראה לראשונה אור ב"מאזנים",ערב פסח תשע"א, 2011.

* * *

משה כהן

קחי דוגמא, ציפי

מכובדי,

צחוק הגורל. ציפי לבני, שוחרת השלום הנאורה, אינה יכולה לבקר באנגליה, וכל כך למה, כי יש נגדה צו מעצר על פשעי מלחמה שממשלת ישראל ביצעה בינואר 2009 כביכול, בזמן שציפי היתה חברת ממשלה.

ליבי ליבי לך, ציפי, ועצתי לך, קחי דוגמא משליטים נאורים, המתקבלים בעולם בכבוד ובהדר.

למה לא תלמדי נאורות וזכויות אדם מנשיא איראן אחמדיניג'אד, או מנשיא סוריה בשאר אסאד, או לפחות מיו"ר הרשות, אבו מאזן – כולם אורחים רצויים ומכובדים בבירות העולם. ולא, אין זו אשמתו של ביבי כדברייך, שכרגיל אצלך אשם בכל צרותינו, שהרי הוא לא היה חבר ממשלה בינואר 2009, ולא הוא המוציא נגדך צווי מעצר. אולי תוכלי פעם להאשים מישהו אחר מלבד ביבי? מה דעתך, למשל, על הצביעות של ממשלת אנגליה ושל האו"ם? אולי תוכלי פעם להתבטא מבלי להתנפל על ביבי, למרות שאת כל כך כועסת עליו שחטף ממך את ראשות הממשלה? לתשומת ליבך, יש גם מה שמכונה "רצון הבוחר", אשר, מה לעשות, העדיף את ביבי האיום על פניך, שוחרת השלום יפת הנפש.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משיחיות, חזון ושיגעון

 הכנס החמישי במחלקה למורשת ישראל ייערך ב-19-18 במאי במרכז האוניברסיטאי אריאל, באולם ראאב בקמפוס התחתון. הפנייה היא להיבטים היסטוריים ותיאורטיים בתחומי דעת שונים: תולדות ישראל, ספרות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, קולנוע, מוסיקה ועוד. הכנס ייפתח בפנייה לשלוש הדתות המונותאיסטיות בנושא המשיחיות.

בין המרצים: בפתיחה – סגן שר החוץ דני אילון, הרב אלון גושן, ד"ר אבי אלקיים, ד"ר סנדאוי חאלד ודניאל קופ.

במחשבת ישראל ירצו ד"ר מיכה אנקורי, יואל וכטל, ד"ר שלי גולדברג ועוד. במושב שיעסוק בקולנוע ירצו רות נצר ורון פוגל. במושב הספרות ירצו פרופסור לוין, פרופסור ריבלין, פרופסור ברתנא, ד"ר קצנלסון בנק ועוד. במושב שיעסוק בפסיכולוגיה ירצו ד"ר ורדי וד"ר כהנא.

תתקיים הצגת יחיד של "סיפור אהבה ארץ-ישראלי" ודיון לאחר מכן שבו תשתתפנה השחקנית והבמאית, בן דרור ימיני ועוד.

בסופו של היום הראשון נצא לסיור ביקב בעופרה, ארוחת ערב ושירה בציבור (100 שקל לאדם לפי מקום פנוי). הכנס יסתיים ביצירה מקורית – "אריה ששאג",למקהלה, לכלי מיתר ולשופר, מאת פרופסור שטרן.

לפרטים נוספים: ziva_f@zahav.net.il

 נשמח לראותכם

ד"ר זיוה פלדמן

(מארגנת הכנס)

אהוד: כפי שניחשתם, אלכס ראאב, שתרם את האולם על שם משפחתו, הוא קרוב-משפחה שלנו, שהתנגד חריפות להסכם אוסלו, ורבנו איתו על כך, ועד לאינתיפאדה השנייה של אוקטובר-נובמבר 2000 החרמנו את מפעלותיו מעבר לקו הירוק. אלכס נולד בהונגריה, שרד את ימי מלחמת העולם השנייה בתור לוחם-מחתרת, ולימים היגר דרך צרפת לקנדה ופלורידה, שבשתיהן הקים חממות-ענק לפרחים בשם "וייט רוז". בשעתו תרם למימון תרגום מלא של ספרנו "פרשים על הירקון", בידי ג'פרי גרין, אך לצערנו שום הוצאה באנגלית לא מצאה עניין בכתב-היד, וכך גם נגוזו תקוותינו לקבלת פרס נובל. עדיין אפשר לקבל אצלנו חינם את הטקסט בקובץ וורד אנגלי אחד, אבל אזהרה: זה רומאן דוקומנטארי שאינו משתין על המדינה.

* * *

רחל עזריה: הפְנייה לנקדימון רוגל על אימבר

אהוד שלום רב,

שמעתי בקשב רב את סיפורה של הגב' בלצן בכל הקשור לדמותו של נפתלי הרץ אימבר. למען האמת הצרופה על "קורותיו" ו"מעלליו" של מר אימבר, ולמען העמדת האמת הצרופה בכל הקשור בשיר התקווה ובהתנהלות חייו של מר אימבר בתקופת שהותו בארץ ישראל (קרוב ל-5 שנים) – אני מפנה את הגב' בלצן ואת כל המעוניינים – למחקרו המעמיק של נקדימון רוגל בספרו "תיק אימבר – בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל".

בברכה,

רחל עזריה

חיפה

* * *

דנצ'ו [דן ארנון]: על מגן דוד וחותם שלמה

הי אהוד,

הערות לכתבה היפה של יואל רפל על המגן דוד [גיליון 641]:

ה"מגן דוד" משושה הקצוות נפוץ כל כך כאלמנט דקורטיבי בתרבויות שונות בעיקר מסיבה אחת: קל לצייר אותו במדוייק, בעזרת מחוגה (הקף מעגל נחלק לשישה חלקים שוים בעזרת הרדיוס). כך גם אחותו הרוזטה, שושן בעברית (מהמילה 'שש') שהתחבבה בעיקר על ידי סתתי גלוסקמאות וסרקופגים. גם בטבע המשושה הוא צורה טבעית מושלמת, ראה בריכת המשושים בגולן.

את השם "מגן דוד" קיבלה הצורה, כנראה, מהיותה מורכבת משני משולשים. משולש הוא האות היוונית דלתא – דל"ת - הראשית והאחרית של השם דוד. מגן שלמה, או יותר נכון חותם שלמה, הוא כוכב מחומש, הקסאגרם, והוא סימלו של השטן או לוציפר ומשמש במגיה שחורה. שמו בא לו מהאגדה ששלמה הצליח לשעבד את השטן.

 בהזדמנות זאת אבקש את שירותיו הטובים של אליהו הכהן הגדול של הזמר העברי. אני מדריך במלטה, ובעבור המטיילים הורדתי מ"זמרשת" את השיר היפה "האוניות עגנו במלטה". השיר נשמע כקשור ברומן מסויים כי מוזכר שחור יפה וגבוה מאוריציאני דווקא. ומיהו צבי אנקורי המחבר?

שלך,

דנצ'ו

* * *

יוסי גמזו לתמר יינן

מכתבך המְּרַגֵּש הוא בעינַי שכר-הסופרים הגבוה ביותר שסופר ומשורר יכול לזכות בו

לאהוד בן עזר, שלומות, 

לבטח לא תזכור אבל בשעתו קיבלתי את כתובתך ממושיק טימור, הקורא בכל ליל שבת את שירתו של יוסי גמזו, ואני, מוקסמת ממנה; שאלתיו איך מגיעים אליה והוא מסר לי את כתובתך, ואתה – ברוב טובך מיהרת לצרף אותי לאלה שאתה שולח אליהם את מכתבך – ומאז אני נהנית, פעמיים בשבוע, מכתיבתו הנהדרת של יוסי גמזו, ומשתפת בה את אלה מידידיי וקרוביי שאני מכבדת אותם, ביופיים של שיריו.

השבוע אני כותבת לך מכיון שנושא כתבתו – עמירם בלינקוב [גיליוון 641] – היה בפלמ"ח בקיבוץ ילדותי – תל-יוסף, ואני, כבת ארבע עשרה לערך בשעתו, התאהבתי בו בכל ליבי – אותו לב שפעם לבטח ברבות מהבנות שהכירו אותו והתפעמו מיופיו המשכר, ואני זוכרת לדראון עולם, עד היום, את היום המר והנמהר בו שמענו על נוראות הקרב בשרונה בו איבדנו אותו לעד.

אודה לך באם תזכיר את שמי ליוסי גמזו ותספר לו עד כמה שירתו הקסומה עושה לי את היום – פעמיים בשבוע! 

 כל טוב לך אהוד ורוב תודות על עיתונך המענין והשונה מכל אחר בארצנו הקטנה והמשונה....

יום קשה היום [יום הזיכרון] ואנחנו, בני דור תש"ח, זוכרים הרבה מדי מאחינו וחברינו שלא הגיעו לחיות ולחזות במו עיניהם את עצמאותה של ארצנו – יהי זיכרם ברוך!

שלך בתודה ובהערכה רבה,

תמר יינן

אהוד: בתשובה לבקשתי לפרסם את דבריה –

אהוד יקר,

ברצון ובשמחה!

אם מכתבי נראה לך ראוי להיות מפורסם בעיתונך העיתי, שרבים וטובים כותבים בו, מי אני שאמאן?

 במקרה היתה בו עוד תכתובת שנגעה לליבי –

 אסתרית בלצן היתה האורחת של דב אלבוים בתוכניתו "מקבלים שבת" בערוץ הראשון בליל שבת והיא היתה אדירה ממש – מלאה כרימון, רהוטה ומקסימה, ונראה היה שאפילו דב היה מופתע משיפעת הידע שלה – ישב במבט בוהה ומופתע, לא הצליח להשחיל מילה וגם אני וגם אחי בביתו התפעלנו ממנה עד כלות. ברגע שהתוכנית הסתיימה – אמנון אחי (כן אנחנו אמנון ותמר בהבדל קטן של שנה ואחד עשר ימים אחד מהשנייה) צלצל בהתרגשות, סיפר שישב ממש על קצה הכיסא והיה מאושר ששנינו צפינו באותה תוכנית באותה עת ודיעותינו היו זהות ומלאות התרגשות.

 אליהו הכהן, שאליו היא כותבת, שירת בצבא יחד עם אחותי הצעירה ממני, חגית, ומיני אז אנחנו עוקבות אחרי הידע שלו, שגם לו אין גבול, ואוהבות אותו מרחוק (וקרוב ללב). גם הוא מקסים אמיתי! 

אם תרצה לשתף את שניהם באשר כתבתי אודותם – רשותי נתונה לך.

שלך בכבוד וביקר,

תמר יינן

תמר היקרה והנכבדה,

תודה על מכתבך. באכסניה מאירת-פנים זו, מכתבו העיתי של אהוד בן עזר – אין משלמים שכר-סופרים. אף על פי כן, מכתבך המְּרַגֵּש הוא בעינַי שכר-הסופרים הגבוה ביותר שסופר ומשורר יכול לזכות בו.

יוסי גמזו

* * *

ברוך תירוש: "אנחנו רק מדווחים!"

הארץ כמרקחה סביב האירועים המתחוללים בהפתעה לרבים וטובים, ומאות העיתונאים, הכתבים והקריינים מסעירים את הרוח בהרהורי ליבם ובדעותיהם, לרוב חתרניות ותלושות מהמציאות. לכן, באווירה של חגיגות יום העצמאות, ראוי להזכיר ולקרוא לאותם אנשי תקשורת להתמתן ולהצניע לכת, להתנער מדעותיהם האישיות, ולהתמקד בדיווח אמת ענייני.

בימים אלה, במהלך ביקור רוה"מ בלונדון, התרוצצו בכיכרות עשרות כתבים מישראל, ובעלויות עתק, ומול כל מיקרופון ומצלמה, הביעו את דעותיהם ללא שחר ובסיס. והנה איילה חסון, האמינה בדרך כלל, לאחר שהביעה את דעתה האישית על המתרחש בחשאי בחדרים הסגורים, פנתה אל איש בי.בי.סי. בכיר בשם ויליאמס ושאלה לדעתו על השגי נתניהו בפגישה עם רוה"מ הבריטי. 

האיש הבכיר השיב: "אנחנו ב-בי.בי.סי איננו מביעים את דעתנו אלא מדווחים על הדברים המתרחשים והנאמרים."

באורח דומה הצהירה בשעתה דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון בירושלים: "בית המשפט עושה צדק על פי דין ולא בשרירות הלב!" – וכך הצהיר בשעתו נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב: "בית המשפט מפרש ופוסק לפי החוקה והחוקים, ואינו מעצב אותם!"

על אלה נאמר במקורותינו 'די לחכימא ברמיזא'!

* * *

נתי מלאכי

דו שיח בטיפול נמרץ

"הִיא זְקוּקָה לִמְנוּחָה,"

אוֹמֶרֶת חֲבֵרָה טוֹבָה מֵאָז הַפַּחוֹנִים, בֹּץ

וְשִׁירֵי שַׁבָּזִי

"אוּלַי קְצָת חַאוַוִיג', יֵיטִיב עִמָּהּ,"

אוֹמֶרֶת שְׁנִיָּה

"אֵין מְבַקְּרִים," אוֹמֵר הַבֵּן הָאֶמְצָעִי

בְּמֶזֶג תֵּימָנִי מָתוּן

הַמּוֹנִיטוֹר רַק מַרְעִישׁ

בְּשֶׁקֶט סְבִיבָהּ, וּמִלִּים שֶׁל תְּהִלִּים

בְּסַגִּי נָהוֹר

"לְמַעְלָה," אוֹמֶרֶת הִיא

"יֵשׁ בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב..."

אֲבָל עֵינֶיהָ הַחוּמוֹת

מְשַׁדְּרוֹת תִּקְוָה חֲדָשָׁה

אִשָּׁה אַחֶרֶת, נְחֻשָּׁה

בְּלִי מַד לַחַץ.

שֶׁקֶט שֶׁיִּשְׂרֹר. בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ עַד לַמִּרְפֶּסֶת הָרְחָבָה

מִבֵּטוֹן

עִם עֲצֵי הַמַּנְדָּרִינוֹת, לִקְטֹף וְלִמְצֹץ עַד לְשַׁד הַקְּלִפָּה

בַּחֲרִיצֵי הַזְּמַן.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [7] / מלאכתם של צדיקים

      הלב נחמץ וכואב על כל מותו של אדם שלא בעיתו, ובמיוחד אדם צעיר, שעוד לא הספיק לחיות אף חלק קטן ממנת חייו. אין ניחומים לאלמנה, לילדים, למשפחה הקרובה והרחוקה יותר.

ואפילו שהדבר קורה למען מטרה נשגבת או קדושה [בעיני המנוח או שולחו], כבר למדנו כי העובדה שמישהו מקריב את חייו למען מטרה מסויימת, אין זה אומר בהכרח שהמעשה מוצדק או המטרה ראויה.

מה-גם שמותו ללא צורך, ללא טעם וללא שיקול-דעת הוא מוות מיותר, ממש לא מוצדק.

אכן תופעה ידועה היא בעולם – וגם אצלנו – שצעירים פזיזים ומלאי אנרגיה, חסרי בינה ובלתי שקולים, שאינם יודעים את ערך חייהם החד-פעמיים, הבלתי הפיכים, והם מסכנים את עצמם, את חייהם הקצרים, ומאמללים את משפחתם, סתם כך, כדי "לבחון את גבולותיהם," להוכיח את "גבריותם" ואומץ-ליבם, למען תחושת הריגוש שבהסתכנות בכל מיני "מבחנים" של אקסטרים, כל זאת כדי לזכות בכבוד והוקרה בעיני עצמם ובעיני אחרים, תוך ספיגת מנה יתרה של אדרנלין בגוף [רגע לפני שזה מתרסק]...

כך ב"מבחנים" שונים ומשונים, כמו נהיגה במהירות מטורפת, קפיצות בנג'ו ממקומות גבוהים, טיפוס מסוכן על פסגות הרים, שַיט בקאיאקים בנהרות שוצפים, משחקי "רולטה רוסית", קפיצות מגג אל גג או קפיצה מקומה שלישית.

אכן "גבורה"!

חסידי ברסלב הצעירים והשוטים, בני קהילת "שובו בנים" מצאו להם מין "שעשוע" כזה, מעורר אדרנלין, בהסתננות לילית תוך סכנת נפשות, אל קבר יוסף בשכם, וזאת – ללא תיאום עם צה"ל וללא אבטחה של החיילים.

ומה הם עושים שם, במבנה הקטן של קבר יוסף, שבו הם מחרפים את נפשם ומסכנים את חייהם הצעירים במקום מסוכן זה? הם מתפללים תפילה חטופה, מקפצים אחוזי תזזית במעין ריקוד סביב הקבר ונוגעים בקצות אצבעותיהם באבן המצבה, שספק גדול הוא אם אכן מצויות מתחתיה עצמותיו של יוסף הצדיק, בן יעקב אבינו, ואין זה אלא קברו של שייח' יוסוף כלשהו, מדורות עברו.

ולשם כך הם מסכנים את חייהם, ומה שחמור יותר: משאירים הפקר את האישה והילדים, שהם אמורים להיות אחראים להם בתוקף היותם אביהם. ואין הם בני טיפש-עשרה, גילאי 15-14. הם כבר בני 20 ומעלה ומתנהגים כמו נערים פתאים. אמנם נאמר בתהילים קט"ז, ו': "שומר פתאים ה'," אך לא תמיד זה "עובד" כפשוטו.

אינני יודע איזה דף גמרא או מסכת במשנה הם לומדים שם, בכולל "שובו בנים", אבל ספק אם לימדו אותם רבותיהם, שתפילתם של ישראל היא חרישית, "בצקון לחש" – וזו עולה [כך מאמינים המאמינים] הישר לאוזניו של הקדוש-ברוך-הוא בזבולו העליון. כדי לשטוח את תפילתו לפני אלוהים לא זקוק היהודי לקתדרלה מפוארת, אף לא לבית-כנסת גדול ומרשים; וודאי לא לתיווכם של צדיקים מתים [שאין מקום פנוי מהם בארץ-ישראל], ואפילו לא ל"הילולות" ליד קברו של הבבא סאלי בנתיבות וגם לא על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שספק גדול כמה מבין רבבות הפוקדים את המקום יודעים בעצם מי היה רשב"י, מה גדולתו, מה לימד וכתב [את ספר הזוהר].

אך מה שנעלה מכל ספק: המנהיג ["ספק אדמו"ר"] של חבורת הלֵצים "שובו בנים", הרב אליהו ברלנד [השנוי במחלוקת בקרב בני עדתו, חסידי ברסלב] הוא אכן צדיק שבצדיקים! שהרי מלאכתו נעשית בידי אחרים. הוא שולח את תלמידיו-נעריו אל אותו "מסע" חסר טעם ומסוכן לקבר יוסף, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו".

מי שלחץ על ההדק והרג את בן יוסף לבנת הוא שוטר פלשתיני, וכפי שנאמר אצל היראים: השם ינקום דמו.

אך אולי, לעיתים, עולה מחשבה בראשו של הרב ברלנד: ההרוג הזה, תלמידי הנאמן, בן יוסף לבנת ז"ל – דמו בראשי...

אהוד: כבר פרופ' גרשם שלום קבע נחרצות שאת ספר הזוהר לא כתב רשב"י.

* * *

תקוה וינשטוק

משוט בעיר: 1. יונים

ימים מיספר נעדרתי מהבית וכשחזרתי ציפתה לי הפתעה: באחת האדניות של הדירה נחו שתי ביצים קטנטנות מנומרות, ללא ספק ביצי יונים. היונים כבשו את העיר ועתה בפריחת האביב הן עובדות על הדור הבא.

אכן מתנת טבע נחמדה. עד מהרה תיבקענה הביצים וגוזלים מתוקים יצאו לאוויר העולם והדירה תתמלא בהמייתם.

אבל מיד נזכרתי מה עוללו היונים לחברתי ח.

באביב שעבר מצאה ח. זוג ביצי יונים בדירתה, בחלון חדר האמבטיה. היא ששה על הביצים כמוצאת שלל רב, לא נגעה בהן וציפתה לגוזלים. והם הופיעו, פוערים מקורים זעירים ואימא-יונה חגה סביבם ומאכילה אותם מפה לפה.

עוד כמה ימים – והגוזלים החלו להתאמן בתעופה, ובוקר אחד התעופפו בלי לחזור. הקן התרוקן אבל היונים השאירו מזכרת: כינים. הכינים – ואולי אלה פרעושים – החלו במלאכתן, לעקוץ בכל מקום בגוף ובכל שעה ביממה. כינים זעירות, כמעט בלתי נראות, לא הותירו מקום בגוף שלא חדרו אליו. בליל הסדר, כשמנתה את מכות מצרים, הבינה ח. בדיוק מהי המכה השלישית.

כעקוצת נחש – לא כינים – מהרה לקופת החולים, קנתה משחות, בלעה תרופות – והעקיצות נמשכות בלי להרפות. שבוע, שבועיים, חודש – הצרה הצרורה אינה פסה. ח. הצטיידה בחומרי הדברה, קנתה נפט בתחנת דלק וריססה את הקן – לשווא. מסתבר שהכינים מחוסנות בפני כל כח שבעולם.

בייאושה צבעה מחדש את הדירה. זה ודאי יועיל! העקיצות התמתנו מעט אבל נשארו. שוב צבעה – ועדיין הכינים בריאות ושלמות ומתישות. ייתכן שעורה של ח. רגיש במיוחד לכינמת הזו. רק אחרי חצי שנה ויותר, אחרי אין קץ תחבולות ואחרי שכבר שקלה לעזוב את הבית ולהתגורר זמן-מה אצל בתה – אולי תביננה הכינים שאין את מי לעקוץ ותיעלמנה כלעומת שבאו – הצליחה סוף סוף להיפטר מהצרה הצרורה שהביא עליה ליבה הרחום.

וכעת, ליד שיח הגרניום, מונחות ביצים באדנית שלי. הנה-הנה ישתכנו בדירתי דיירי משנה. לא היססתי הרבה. צער בעלי חיים? רחמים? חיסול סמל האהבה והשלום? השאלה היחידה היתה: הן או אני?

הקשחתי את ליבי וזרקתי את הביצים הישר לפח, לפני שתתפתחנה ליונים ממש ואז ספק אם יעמוד בי הכוח לחסלן ועוד אחטא למצות שילוח הקן.

אבל היונה היתה עקשנית. למחרת בבוקר נחה בין שיחי הגרניום חבילת זרדים חדשה ומבעד לשמשת החלון הסגור הבחנתי בזנב מתנופף לכל העברים. פתחתי את החלון בטריקה והיונה, מוכת הלם, התעופפה לחדר פנימה אך מיד נמשכה לאור ונחלצה, משאירה לי נוצה קטנה.

ויותר לא הופיעה. ואני הצלתי את עורי.

אהוד: כשהבן שלנו היה קטן, דגרה יונה באדנית שבמרפסת וחשבנו שיהיה נחמד מאוד עבורו לחזות בגוזלים, מה עוד שלא הסכמנו לכלבלב או לחתול, רק לדג זהב, שאפילו קפץ פעם מהצנצנת והתאבד ומיד מיהרנו לקנות חדש במקומו. והבן אמר: "בסוף תקנו לי חיידק בתור חיית-מחמד!"

ואולם, בדיוק לפי התיאור שלך, עד מהרה קן התמלא כינים או אולי פרעושים, כי הם היו די גדולים והתרוצצו בו הלוך ושוב, ומיד זרקנו הכול וחיטאנו בריסוס נגד חרקים. מאז, לא מזמן, גם בדירה החדשה, שמה לה יונה טרפי-ענפים יבשים קטנים אחדים באדנית, תחילתו של קן. מיד זרקנו הכול ותקענו מקלות דקים זקופים כדי שלא תוכל לנחות. לא תאמיני, דלת חדר העבודה שלנו פתוחה למרפסת ולעץ פיקוס ענף וגבוה, שענפיו כמעט מלטפים אותה, והנה אנחנו מסתכלים ימינה ורואים את היונה עומדת מולנו על ענף ובפיה טרף יבש, כמו היונה של נוח עם עלי הזית, והיא מתבוננת בנו במבט מאשים. שכה נחיה! – כרובצת על המצפון שלנו.

אפילו עכשיו, כשאנחנו כותבים דברים אלה, היונה החומה הקטנה שאת קינה הרסנו – מתנודדת מולנו על הענף ומפגינה במבט מאשים. ופתאום מופיע גם בן זוגה כתנא-דמסייע והם מחככים מקור במקור, אבל פתאום מופיע יון או יונה שלישי לצידם על הענף העבה, לך דע מה כוונותיו, והלהקה פורשת כנפיים ומתפרחת לה.

אבל לא נכנענו לה. שתחפש לה מקום אחר. גם ככה מדהים כמה טבע חופשי יש בתוך העיר תל-אביב. עשרות חתולים מנומסים שמהלכים בשקט על כריות רגליהם וכאילו חולקים איתנו את השכונה שלהם, שלל ציפורים ויונים שהומים שפוצחים מדי לפנות-בוקר במקהלה עליזה או בשיחות אוהבים, בזוגות, ואינם חדלים מכך במשך רוב היום, ממש כמו בכפר. רק העורבים הלקחנים מעיבים על מצב הרוח בקריאותיהם הגסות, כמו נאצים – וטוב היה אם היה אפשר להיפטר מהם.

2. צריך מזל

 [המשך דברי תקוה וינשטוק]

שני מזנונים חדשים נפתחו לאחרונה ברחוב אבן גבירול פינת דיזנגוף. פתיחה וסגירה של מזללות הן מעשי יומיום ברחוב ההומה, אף על פי כן משכו השניים את תשומת ליבי.

שני המזנונים צמודים זה לזה בבית מיספר 23. שניהם מציעים אוכל מהיר ליד הדלפק וגם בישיבה בחוץ, שניהם פתוחים משתים עשרה עד שתים עשרה לפחות, ולעיתים עד לשעות הקטנות של הלילה. גם בשבתות. בתל אביב תוכל לסעוד את נפשך בכל שעה.

 המזנון הדרומי יותר נקרא "פרנק – נקניקיה עם כבוד". "פרנק" – כי זו התחלת "פרנקפורטר", השם הבינלאומי לנקניקיות, וגם משום שכך נקרא מוכר הנקניקיות שניצב ליד השעון בכיכר "מוגרבי" בימים שהיו שם קולנוע, תיאטרון, כיכר, ושעון. פרנק ה"יקה" עטה בגדי לבן וחגר לגופו אלפס נחושת גדול ממנו שלה נקניקיות חמות ותחב אותן ללחמניות מוארכות עם חרדל. צילום גדול של הנקניקן האגדי מקשט את קיר המזנון.

"פרנק" מציע נקניקיות מיני בראש וורשט, נקניקיות עגל ונקניקיות עוף, כולן בלחמנייה בחרדל בתוספת פלחי תפודים בתנור, בצל, כרובית מטוגנת ועגבניות לקישוט – 21 שקל לנקניקייה עם תוספות. הבשר מעולה, "לא קפוא," מבטיח בעל העסק, והלחמניות מיובאות מצרפת. המזנון מבהיק ונעים, עם צנצנות חרדל למכירה. הלקוחות מגיעים בעיקר בצהריים. ומכיוון שהמזנון פינתי, הם יכולים לשבת באבן גבירול או בדיזנגוף, מאחרי גדר של דשא מלאכותי.

המזנון השני – שכלל אין לו שם – מכנה את עצמו כ"מזנון מהיר חדיש בעבודת יד, מסעדת שף בפיתה." כל מטעמיו נתחבים לפיתה בעבודת יד ("להוציא את התרעלה מהפיתה"), הכל מוכן על המקום, לא מראש. יש אוכל מהיר בשרי – מהיקרים ביותר: בשר שפונדרה עם טחינה, חריף, זעתר ומרווה – 44 שקל, ויש גם בשר מן הצומח, למשל כרובית עם תפוחי אדמה בפיתה ותפוח אדמה אפוי בשמנת בפיתה (שילוב קצת מוזר אבל טעים) ב-26 שקל. הכול במתכונת השף אייל שני.

המעניין הוא ששני המזנונים השכנים אינם דומים כלל מבחינת הקהל. הבן-בלי-שם מלא יומם ולילה, בימי רביעי וחמישי אין מקום לסיכה. באים, כמובן, צעירים בדרך לספרייה או לעבודה, חבר'ה שיוצאים לשתות בירה ווודקה ואף הרבה מאוד מבוגרים ומשפחות. גם "פרנק" אינו חסר לקוחות – אבן גבירול הוא רחוב הזלילה, אך בהשוואה למזנון הסמוך הוא נראה ריק יחסית.

מה סוד הפופולאריות של המזנון נעדר השם? ודאי לא המחירים שאינם מהזולים. אולי משום ההפתעות – גם בשר וגם חטיפי ירק מעניינים לצמחונים. נקניקיות אמנם אינן נחשבות לאוכל בריא במיוחד אבל הן אוכל מגרה, וקשה לעמוד מול ריחן המציף את פינת הרחוב – ולא לטעום מהן, אז למה מזנון הפיתה מלא ומזנון הלחמניה חסר? למה? כובע!

ונזכרתי בשני אתרי הארחה בשנות השישים של המאה שעברה, שני בתי קפה שניצבו זה ליד זה בשינקין – אז אחד ממרכזי העיר – ורק רחוב אחד העם הצר מפריד ביניהם. האחד, בצד המערבי, היה מעין מרפסת סגורה מאולתרת שבמרכזה צומח עץ שכמו תמך בגג לבל ייפול. שולחנותיו וכיסאותיו היו פשוטים שבפשוטים והקפה והעוגות שהציע פשוטים אף הם. בית הקפה נקרא בשם נאה, עברי – "תמר". לצד תושבי האזור פקדו אותו עיתונאי "דבר" ששכן בקרבת מקום, ובעקבותיהם זרמו סופרים ומשוררים ואנשי בוהמה.

יום אחד קם ליד החצי-חורבה הזו בניין חדש בארכיטקטורה מודרנית ונפתח בו בית קפה מהודר רחב ידיים, ריהוטו משוכלל ומלצריו נכבדים למראה. גם שמו היה עברי למהדרין – היו ימים – "תכלת".

היה ברור כי גורלו של בית הקפה הישן נחרץ. מי יסתופף בצריף ולא יבחר בבית הקפה החדיש והנעים? כבר נאמר "וישן מפני חדש תוציאו"!

אבל בניגוד לשכל הישר ולכל התחזיות נהרו לקוחות דווקא לאתר הישן והעלוב, מתעלמים לחלוטין מהמתחרה החדש. כולם שמרו אמונים ל"תמר". למה? לא ברור אך אפשר למצוא סיבות: אולי משום שנתן יחס אישי, משום ששמר על המסורת הצנועה-הוותיקה של העיר, ואילו "תכלת" נראה יקר ובורגני מדי, ואולי משום החבֵרות: חסידי "תמר" הכירו זה את זה לפחות במראה, ובעלת הבית הכירה את כולם.

את "תכלת" ההדור פקדו בעיקר זוגות של "בעלי-בתים", לימים הפך מבית קפה לאולם שמחות אבל גם אז לא זכה להצלחה יתרה. במרוצת השנים עבר אולמו הגדול גלגולים רבים, לרבות סניף של "מקדונלדס", וכיום הפך למרכול של אי.אם-פי.אם, ורק תל-אביבים נוסטלגיים זוכרים את "תכלת" של פעם.

ואלו "תמר" עדיין חי ובועט. "דבר" שבק מזמן חיים לכל חי, מהעץ שבאולם נותר רק הגדם, והכל כבר אנטיקה שאינה מנסה אפילו להידמות לבתי הקפה מהדור החדש. אולם הגברדיה הוותיקה עדיין שומרת אמונים ל"תמר" ולגבירתו המיתולוגית שרה, ילידת נהלל.

זה שנאמר: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" ובית קפה-מזנון לא כל שכן.

אהוד: אנחנו מניחים שהמזנון בהשראתו של אייל שני זוכה לפופולאריות בזכות ההופעות הטלוויזיוניות הפלצניות-העגבניות המעצבנות שלו, שכבר הפכו חלק מהפולקלור הישראלי של שנות הטמטום הקולינארי שבו טבחים בטלוויזיה נעשו לעילית האינטלקטואלית. טוב שהזהרת אותנו, כי אנחנו למזנון של אייל שני לא ניכנס, מה עוד שלפי תיאורך נדמה לנו ששמה רוצחים עגבניות.

* * *

יוסי שדה

הנסיך והנסיכה התחתנו, במזל טוב!

שם הכלה – קייט, בדיוק כמו שם הכלה במחזה של שקספיר "אילוף הסוררת". אני נזכר בנסיכה אחרת, שהתלוננה בבוקר כי מתחת למאה המיזרנים היתה עדשה. אז יש לי סיפור חדש על הנסיכה והעדשה, שאינה עדשה אלא עדש, ואני מייצג אותו, את העדש. הנה המכתב לנסיכה מעורך הדין של העדש –

אני פונה אלייך הוד נסיכותך בשם מרשי, העדש. מצאת את עצמך על מיטה מוצעת לתפארת, מרופדת במאה מיזרנים לנוחיותך. התעוררת בבוקר שלמחרת, הוד נסיכותך, בתלונות מרות – לא נוח... התברר, שמתחת למאה המיזרנים היה מונח עדש, הלוא הוא מרשי, מר עדש.

הגיע הזמן שהציבור ישמע גם את גירסת מרשי. מרשי טוען שמדי לילה, נסיכה יקרה, הלכתם לישון כשהוא קבור מתחת למאה מיזרנים – כך הבנת את המילה "יחד". ובבוקר התעוררת, ומיד התחלת להתאונן.

חשבת פעם על הכאב שלו, קבור מתחת למאה מיזרנים? חשבת איך הוא הרגיש, במשך הלילה, כשהוא יודע שמעליו, במרחק מאה מיזרנים, מצויה נסיכה עם גוף ענוג, רגישות מופלגת, יכולת אבחנה נדירה, חתירה מתמדת למושלם ביותר, וכעס מתמיד גם על הפגם הקטן ביותר? חשבת לך בליבך, נסיכתי הרגישה, מה נחנק ודוכא ונעצר מתחת למאה המיזרנים שהינחת עליהם את גופך הענוג?

מרשי מודה, בהגינותו, שחברים הזהירו אותו לפני המעשה, להישמר מכל מגע עם נסיכה, שתתעורר כל בוקר בתלונות על ליל אמש. אבל, מודה מרשי, הערגה אל הנשגב, המלכותי, גברה בליבו.

לסיכום, גבירתי, כשמישהו נוהג כמו מרשי – מפריע, מכאיב, פוגע – אולי זה מפני שלו עצמו כואב. ואם את היית פחות נסיכה ויותר אצילה – היית חשה בכך.

מה שאני מציע הוא שתוציאי את מרשי, בסיפור שלכם, מתחת למיזרנים, ותעלי אותו אל המישור שאת מצויה בו. אני מבטיח, שמרשי יביא הרבה פרחים לקשר שלכם. חשוב שתדעי, שכשנותנים למרשי הזדמנות, הוא משמיע מנגינות נפלאות.

והנה התשובה:

עדש יקר, אפשר לקרוא לך עדשוס? לפני ימים אחדים קיבלתי את מכתבו של יוסי פרקליטך, שבו הביע את רחשי ליבך.

מה אומר לך, עדש יקר? הפסקת להפתיע אותי מזמן.

אי אפשר, עדש'לה, להוציא אותך מתחת למיזרונים. נוח היה לך לשכב שם, קבור, ולדעת שבבוקר תשמע אותי מתלוננת. אני מבינה שהמשכת לשכב בשקט כאשר הניחו את המזרון הראשון, השני והשלישי, אבל כאשר נערמו עשרה וחמישה עשר, ועשרים – למה לא יצאת? פשוט – כי היה לך נוח בתנוחה הזאת. אהבת את זה. ידעת, שבבוקר, יהיה לך על מה להתלונן, שתקוותיך להיות מקופח, מנוצל, מוכה, וכואב – אומנם תתגשמנה. יש למה לחכות.

בעצם, עדשובסקי, נהנית מכל רגע מתחת למיזרונים. הם שימשו לך אליבי למסכנות ולמחנק שלך. במובן זה, אני מילאתי את החלומות הרטובים שלך, כאשר השתרעתי על המיזרן המאה, והידקתי אותך אל הרצפה הקרה – המזוכיזם שלך בא על סיפוקו.

חשבת פעם איך אני הרגשתי? העדש היחיד שלי, קבור, מרצונו, מתחת למאה מיזרנים, מסרב לצאת. חשבת שאני נהנית מזה?

החדשות הרעות הן, עדשובסקי – לא נפטרת ממאה המזרונים. לא ירחק היום ותמצא את עצמך קבור מתחת למאה מיזרנים חדשים. בהבדל אחד – בפעם הבאה נסיכה אחרת תמלא את הציפיות שלך להיות מיסכן. התורנות שלי הסתיימה, חביבי.

ועוד משפט אחרון עדשווילי; תתפלל, שהנסיכה הבאה תהיה נחמדה כמוני, והיא, כמוני, תסכים לקבור אותך מתחת למאה מיזרנים. אחרת, בלי להיות אומלל – מי כמוך יודע, לעולם, לעולם לא תהיה מאושר.

* * *

איליה בר זאב

תעודת שחרור

סדיר

...תְּקוּפוֹת מִחוּץ לַשֵּׁירוּת –

שִׁשָּׁה עָשָׂר יָמִים.

יְמֵי מַעֲצָר לִפְנֵי מִשְׁפָּט –

שְׁלוֹשָה.

קְנָס לְאַחַר מִשְׁפָּט –

שְׁתֵּי לִירוֹת יִשְׂרְאֵלִיּוֹת וּטְפִיחָה קְטַנָּה עַל הַשֶּׁכֶם.

דַּרְגַּת קֶבַע –

טוּרַאי.

הִתְנַהֲגוּת – מַנִּיחָה אֶת הַדַּעַת. סִבַּת הַשִּׁחְרוּר –

סִיֵּם שֵׁרוּתו.

הַעֲרָכָה –

מָסוּר.

צְנִיחוֹת לַיְלָה – 2, רְגִילוֹת – 5, שְׁלִישִׁיּוֹת, רְבִיעִיּוֹת, דְבֻקּוֹת.

מָטוֹס – דָּקוֹטָה. מַצְנֵחַ חֲלוּפִי –

אַיִן.

פְּעֻלּוֹת תַּגְמוּל – 3. מִלְחָמָה – 1. אַהֲבָה נוֹאֶשֶׁת אַחַת.

עַל הֶחָתוּם – רַב סֶרֶן בְּרֶנֶר אַהֲרֹן

בְּשֵׁם הַשָּׁלִיש הָרָאשִׁי.

רַב תּוֹדוֹת רַבּוֹתַי, עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין –

כָּל הַמִּלְחָמוֹת, קָרוֹת אוֹ חָמוֹת, הָיוּ עֲדַיִן לְפָנַי,

כָּל שְׁאָר הָאַהֲבוֹת יִהְיוּ שְׂמֵחוֹת –

פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר.

* * *

מלי טויב [לבית אהרנסון]

שני הגיסים: ש"י עגנון מירושלים

וד"ר זאב ברין מחדרה

לגבי עגנון, לכל אחד הזיכרונות שלו. אשתו של עגנון היתה אחותה של גברת ברין מחדרה, אשתו של ד"ר ברין [ר' צרופה]. שתיהן באו מבית בנקאי עשיר מאוד בברלין. משפחת חברתי יעל – הנכדה – גרה באותו בית עם הסב והסבה. זו היתה אחוזה מבודדת בפאתי חדרה. הסב נסע בכרכרה כאשר עגלון מסיע אותו, זה היה ממש יוצא דופן. ד"ר ברין עצמו תרם רבות ליישוב ארץ ישראל. אני ביליתי הרבה באחוזה הזו.

אשתו של עגנון הרבתה לבקר ולהתארח לבד בבית אחותה בחדרה. ממש תקופות ארוכות. בחופשים היינו אני ויעל נוסעות ומתארחות יחד אצל הקרובים שלנו, כמו שהיה נהוג אז. בירושלים – התארחנו אצל אמונה, בתו של עגנון, הילדים שלה היו קטנים, וגם ביקרנו בביתו של עגנון.

זמרני, המורה לספרות שלנו, תמיד ביקש מיעל שתספר על עגנון, שכן הוא העריץ את יצירותיו.

כילדה אני זוכרת ששתי האחיות היו טיפוסים – מיוחדות במינן.

את עגנון אני זוכרת כאדם --- ולא סימפטי במיוחד. לא התפלאתי כשהוא כתב באחת מיצירותיו שאפילו מלון אין בחדרה. כנראה הוא לא אהב ביותר את השהות בבית גיסתו בחדרה, או שרצה לציין עד כמה לא מפותחת המושבה חדרה.

מלי טויב [לבית אהרנסון]

 למלי היקרה,

אבי בנימין בן עזר (ראב) עבד בראשית שנות השלושים אצל ד"ר ברין בחדרה, ובמסגרת זו היה מפליג לקפריסין לטפל שם באחוזתו החקלאית של ד"ר ברין. לאחר שנישאו גרו הוריי פרק זמן בחדרה, אני מניח שעדיין במסגרת עבודתו של אבי, זה היה בשנת 1935 לערך. תחילה היתה לאימי הפלה, ולאחר מכן נכנסה שוב להריון, עדיין בחדרה, וכך אני נולדתי באפריל 1936, כאשר כבר גרו בפתח תקווה. לעיתים אני שואל את עצמי אם אני הייתי אני אם הייתי נולד כתוצאה מההריון הראשון של אימי, שאז בוודאי לא היו טורחים מיד בפעם השנייה.

שלך,

אהוד

אהוד, מתוך היומן, 26.9.98: "אני עובר על התיק השחור של אבא בנימין ז"ל ומוצא לפי דרכונו שנסע לקפריסין כארבע פעמים בין יוני 1934 לאפריל 1935. כמו כן אני מוצא מכתב של ד"ר ברין מחדרה, שאצלו עבד אבא גם בחדרה בתקופה שבה נישא לאימא (ושם עשו אותי) ובמכתב אישור לעבודתו של אבא בקפריסין. לא כתוב שם איפה בקפריסין היתה החווה. אישור הכניסה הוא מהמשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה. אבל זה רק הנמל ואינו אומר ששם היתה החווה. אני לא חושב יש כיום אפשרות לברר היכן היתה חוותו החקלאית של ד"ר ברין, לפני שישים וארבע שנים לערך."

26.9.98. כבר בביקור בקפריסין, מתוך היומן: "אבי בנימין עבד אף הוא בקפריסין תקופות-זמן בשנים 1935-1934, עוד בטרם נישא לאימי. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר ברין מחדרה וכלל פרדס, כרם זיתים וגפנים ומטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. אני נושא עימי לטיול נייר עתיק ובו אישור באנגלית שנתן לו ד"ר ברין, כהמלצה, לאחר שסיים את עבודתו. בדרכון המאנדאטורי של אבי רשומות על כניסותיו ויציאותיו מהאי.

"זה מעורר בי מחשבות לכתוב סיפור בשם: 'אחי הקפריסאי', המבוסס על האגדה על תאומים שהופרדו בילדותם, ולאחר שנים רבות, כשהם נפגשים בלי להכיר זה את זה, מתרחשת קומדיה של טעויות. למשל, מנהל המלון [פאפוס אמטוס] הוא אחי, בן-אבי, מאישה קפריסאית!"

הערה: הסיפור על אחי הקפריסאי, שמיוסד על רכילות איתנה מהמושבה אך שאינה קשורה באבי – לא נכתב בשעתו, אבל הוא כלול כיום בטיוטה של רומאן נידח בלתי-גמור (חסר כל מימד מיטאפיזי או סימבולי שיכול לעניין את הספרות העברית) – רומאן שאני עובד עליו, ושמו בינתיים: "ג'ני מלכת הנגב".

* * *

הַסֶּלֶבּ של ראשית ההתיישבות –

עלילות ד"ר זאב ברין והאחוזה הגדולה

מתוך ויקיפדיה

זה סיפור על רופא/איש עסקים/חקלאי וציוני נלהב שהקים ב-1928 את "אחוזת מגד". בין לבין הוא הספיק לחקור את המלריה, לחלות במחלה להתאהב באחות רחמניה שטיפלה בו ולהפוך לגיסו של הסופר ש"י עגנון. וזה עוד לא הכול. סיפורו המופלא של ד"ר זאב ברין.

טובי התסריטאים לא היו יכולים לחשוב על עלילת רבי תהפוכות וטוויסטים כמו אלה ששזורים בחייו של ד"ר זאב ברין, שהקים בשנת 1928 את "אחוזת מגד" על גבעה נישאת בפרדס חנה. בית האחוזה ההיסטורי שוחזר לאחרונה ברוח התקופה והוא נמצא בצמידות לגן ארועים יוקרתי הנושא את שמו – "אגדת דשא באחוזה".

 לפני מאה שנים, בעיצומה של העלייה הראשונה, עלה ארצה ד"ר זאב ברין, שהמונח "איש אשכולות" בהחלט אינו מופרז כאשר מספרים את סיפורו של מי שהיה גם רופא, גם חקלאי, וגם איש עסקים, והכי חשוב ציוני נלהב.

גיבור העלילה שלנו, הקים בשנת 1928 את "אחוזת מגד" על גבעה ממזרח לחדרה. לאורך השנים יצאו כינויים ושמות רבים לגבעה שכן היא החליפה ייעודים רבים: "חוות ברין", "חוות מגד", "תל מגדים", "משק ילדים", "גבעה נאה". בשנים האחרונות היא מוכרת בשם "האחוזה 1928", על שום השנה בה עלתה על הקרקע כאשר בית האחוזה המקורי הפך למלון בוטיק המארח את בעלי השמחה שחוגגים בגן האירועים הסמוך "אגדת דשא באחוזה".

 כאמור ד"ר ברין שלנו עלה ארצה בשנת 1910 והתקבל לעבודה בחדרה כרופא, חדרה היתה "בירת המלריה" של ארץ ישראל של אותם הימים בשל ביצת חדרה ש"הטביעה" אזור מישור החוף. המאבק בקדחת שהשתוללה באותן הימים בארץ העסיק את ד"ר ברין ותוך כדי מחקר של המחלה הוא לקה בה. בשל כמויות מוגזמות של חינין אשר קיבל ד"ר ברין כטיפול במחלה הוא לקה בשיתוק של חצי מהפנים ונשלח לירושלים לטיפולו של ד"ר טיכו, שם הכיר את אחת האחיות הצעירות אשר טיפלה בו, רבקה מרקס. רבקה למדה עברית אצל הסופר ש"י עגנון, ודרכה הכיר עגנון את אחותה – אסתר, והתחתן איתה [אני מניח שמדבור בתקופת שהותו של עגנון בגרמניה. – אב"ע], וכך הפכו ד"ר ברין והסופר האגדי לגיסים. לימים היה זה עגנון שנתן לאחוזה של ד"ר ברין את השם "אחוזת מגד". בין לבין הספיק ד"ר ברין להיות מיוזמי הקמת אגודת הרופאים דוברי עברית, לעזוב לגרמניה בעת מלחמת העולם הראשונה, ולשוב ארצה בסיומה.

ד"ר ברין רב הפעלים גם ייסד בחדרה קואופרטיב בשם "החקלאי", והקים את סניף בנק "הלוואה וחסכון" עבור החקלאים בחדרה. בשל האבטלה ששררה בארץ באותה תקופה, עם סיום העבודות היזומות בשלהי שנות העשרים, התקשה ברין למצוא עבודה ושב לגרמניה. קחו נשימה. העלילה של ד"ר ברין רק בעיצומה.

בגרמניה הקים ד"ר ברין חברת מניות שאיפשרה ליהודים לרכוש קרקע חקלאית בארץ ישראל. כל מניה כללה 10 דונם פרדס ו-7 דונם אדמת בור, מתוכם 2 דונם למגורים ו-5 דונם למשק עזר. בכספי המשקיעים היהודיים שב ד"ר ברין לארץ והקים את האחוזה, אשר שימשה כנקודה אדמיניסטרטיבית לניהול מטעי ההדר על שטח של כ- 700 דונם. האחוזה תוכננה על ידי יוחנן רטנר מהטכניון, אשר דאג להקיפה בגדר מבטון לצורך הגנה מהתקפות ערביי האזור. חוץ מזה, ד"ר ברין גם יזם את הקמת בית אריזה לפרי הדר אפא"י (אגודת פירות ארץ ישראל).

באחוזה עצמה התגוררו הזוג ברין וילדיהם, יחד עם אלפרד קאופמן אשר ניהל את החברה, גדעון מיכלזון – המנהל בפועל, והפועלים. בשנת 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הגיעו לארץ רבים מן המשקיעים היהודים בעלי המניות, על מנת לממש את זכותם על הקרקע והוקם הישוב "מגד". בשנת 1934 הקים ד"ר ברין את בית הספר החקלאי שמשכנו הראשון היה באחוזת מגד לפני שעבר לפרדס חנה. ב-1936, כעבור כמה שנים, עזב ד"ר ברין לחדרה שם הקים את "אחוזת עמיר" והחווה עצמה הפכה מאוחר כמוסד לילדים חוסים.

עם השנים עברה החווה גילגולים נוספים עד שהפכה בעשור האחרון לגן ארועים, "אגדת דשא באחוזה".

* * *

ביום חמישי, ט"ו באייר, 19 במאי, תתקיים אי"ה אזכרה

 לאהרן אהרנסון

איש המדע הדגול, הוגה דעות ומדינאי ציוני, שהיה מסור לאמת ולעמו בכל מאודו, במלאת 92 שנים לשקיעתו בתעלת למאנש. לאחר עשרות שנים בהן לא התקיימה אזכרה, נתכנס בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בחלקתם של אלו שמקום קבורתם לא נודע (גוש ב' חלקה 20), בשעה 17:00, לחלוק לו כבוד ולשאת דברים לזכרו. לפרטים: אבנר – 054-4570431

* * *

אהוד בן עזר: "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברטולט ברכט עם יאצק, בתיאטרון הקאמרי, 2010

בניגוד למרבית בני דורנו בארץ לא ראינו בשעתו את הביצוע המונומנטאלי של המחזה בתיאטרון חיפה ב-1962, בבימויו של יוסף מילוא ועם זהרירה חריפאי בתפקיד גרושה וחיים טופול בתפקיד השופט אצדק, וגם לא ראינו מאז שום ביצוע אחר של המחזה. ממש חור בהשכלתנו. היינו אז סטודנטים בירושלים, הצגות רבות לא הגיעו לעיר, וגם הפרוטה לא היתה כל כך מצוייה בכיסנו. אבל מהכירנו בקווים כלליים את סיפור המעשה, ואת משחקם הנפלא של זהרירה חריפאי וחיים טופול, יכולנו לשער איך נראתה ונשמעה ההצגה.

וכך, הפעם הראשונה שראינו את המחזה במלואו היתה בגירסה המוצגת כיום בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב בבימויו של אודי בן משה ובכיכובם של נטע גרטי בתפקיד גרושה ויאצק בתפקיד אצדק, המופיע רק בחלקה השני של ההצגה, אחרי ההפסקה, ומביא לשיאו את הפורים- שפיל המוטרף, שחלקו סטנד-אפ קומדי, ואשר מרוב הערות אקטואליות גורם לך לשאול את עצמך כל הזמן אם באמת אתה רואה את המחזה המקורי של ברכט או רק ואריאציות ואילתורים של כל המעורבים בעשייה – כדי שהמחזה ייראה מה שיותר מצחיק, מתוזמר ומתאים לוועדי עובדים ולקהל קשיש שמחפש ויצים. חסר היה רק שאשת המושל תיראה ותדבר כמו שרה נתניהו, שאז הבידור היה מושלם.

אנחנו שייכים לדור הישן. אם מחזה – אנחנו רוצים לראות על הבמה מחזה רציני, אפילו קל – אבל עם שחקני-אופי ולא עם רקדנים-זמרים סוג בי"ת. אנחנו רוצים לשמוע כל שחקן לחוד, ולא שכל היתר יתנועעו לצידו במקהלה מדברת וירוצו בתזזית מקצה אחד של הבמה לקצה השני.

מצד שני, אם מדובר במחזמר, במיוזיקל, אז אנחנו מוותרים על הרצינות ועל משחק-האופי לטובת הספקטקל, אם כי במחזמרים הגדולים דוגמת "שיער", "פנטום האופרה" ו"עלובי החיים" – מגיעות גם ההפקות המתוזמרות והראוותניות ביותר – לרגעים ולשיאים מרגשים.

מה שאנחנו לא אוהבים זה שעטנז, וזה מה שמתרחש על הבמה עם יאצק והלהקה שלו. כל הזמן מחליפים בגדים ותפקידים, מציירים בגיר את התפאורה המינימאליסטית, שזה אולי החלק הטוב בהצגה – אבל בעיקר מתרוצצים ושרים או מדקלמים אך גם מנסים להצחיק, והכול במלאכותיות מופגנת, חיצונית, ללא שום רגש אמיתי. רק להצחיק.

בקיצור, עלינו זה לא עבד. נותר לנו רק לשער איך היו פעם זהרירה וטופול במחזה המרגש הזה, והאם גם הם רצו על הבמה עם שאר השחקנים מקצה אל קצה כמו הליצנים של יאצק.

מאז שהנהיגו את המיקרופונים המודבקים ללחי, השחקנים שוב אינם צריכים להתאמץ להרים את קולם ולדבר אל הקהל כדי שישמע אותם, ולכן היה כדאי מאוד להעביר לכל המשתמשים האלה, שמהר מאוד מאבדים מגע עם הקהל ושוקעים בפורים-שפיל שמהנה בעיקר אותם-עצמם – – להעביר להם סדנא בחיזוק הקשר עם הקהל למרות מיקרופוניותם, וזאת כדי שיחדלו להתנהג על הבמה כפוחלצים ולגלם את פוחלציותם על הבמה – ויתחילו לשחק ממש, כאילו אין שום אמצעי הגברה בעולם.

* * *

"הסושיה אבן גבירול"

בלילה, בדרך חזרה מ"מעגל הגיר הקווקזי", עצרנו בסושיה שבאבן גבירול 54, ת"א. 2 צלחות מרק מיסו טעים מאוד, 24 שקל. קערית נדיבה של חמוצים יפניים, 9 שקלים. מאקי סלמון שהם 8 יחידות של סושי עשוי היטב, במילוי סלמון, 18 שקלים. 1 מאלט 8 שקלים. ס"ה 59 שקלים, והשארנו טיפ של 8 שקלים, ס"ה לשניים 67 שקלים.

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

23

הרופא: שָׁמַעְתִּי כִּי הִנְךָ חוֹלֶה וְמִהַרְתִּי לְסַעֲדֶךָ.

החולה: לַשָּׁוְא יָגַעְתָ, כִּי מוֹת אָמוּת גַם בִּלְעָדֶךָ.

24

כְּחִתִּי וְכִכְנַעֲנִי בְּעֵינֶּיךָ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאֲדָמָה;

כִּי יִקְרְאוּ אֵלֶיךָ לְשָׁלוֹם, לֹא תְחַיֶה כָּל-נְשָׁמָה.

25

כְּמוֹ אֵל בַּשָׁמַיִם, אַתָּה רוֹפֵא! עֲלֵי אֲדָמָה;

לֹא-הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָה וְלֹא כָל-יֹרְדֵי דוּמָה.

26

דַּע עוֹבֵר! כִּי זֹאת הִיא מַצֶבֶת קֶבֶר הָרוֹפֵא חָנוּן;

לוּ הָיָה רֹפְאֶךָ, אוּלַי אַתָּה פֹּה הָיִיתָ טָמוּן.

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק ל"ג

מאת משה ברק, גבת

אִישָׂב – אִישָׂבוֹן – אִישָׂבוּת

במקום ANTI AGING

המונח האופנתי ANTI AGING , "עלה לארץ". אך אף שהתאזרח בציון, הוא חי איתנו רק בשמו הנוכרי. השם בן שתי המילים פירושו "נגד גדילה בגיל". בשפתנו נכון יותר לומר "נגד הזדקנות". כדי לקרוא לתופעה בשם עברי אני נוטה לתרגם את המילה "ANTI" במילת השלילה העברית "אי" ואת המילה AGING לתרגם לשורש של "שׂיבה" בצורת "שׂב".

כך יתורגם הביטוי ANTI AGING למונח עברי "אי-שָׂב", שנוכל לכתוב במחובר "אישב" במשקל פיעָל, כמו סימן, עיקר, איכר, וכו'.

בדרך זו ניצור פועל תלתני חדש בעברית "אשב".

כך נקבל בעברית משהו שאין בשום אופן באנגלית ובשפות הלטיניות – פועל שמשמעו "לפעול לעצירת הזקנה".

הפעל "אשב" בבנין פָעל: בעבר אשבתי, אשב, אשבנו, בהווה – אושב, אושבת, אושבים; בעתיד – אאשב נאשב; אדם שביצע ANTI AGING , ייקרא "אישב" בזכר, "אישבה" בנקבה. לתופעה ניתן לקרוא "אישָׂבוּת" כמו איכָרוּת, ואם היא לטווח קצר ניתן לקרוא לה "אישָׂבוֹן" כמו עיקרון.

* * *

יהודה דרורי

פארסה ששמה: "קואליציית נשים לשלום"

לא צריך להיות גאון כדי לגלות שהארגון הקורא לעצמו "קואליציית נשים לשלום" הינו עוד אחד מפירורי הגיס החמישי המצוי בתוכנו ושמטרתו בעצם לפגוע במדינה. הן מתפארות שלאחרונה הצליחו להשפיע על חברה גרמנית לא להשתתף בפרויקט מסילת-הברזל החדשה לירושלים [ראה כתבתו של ניר חסון ב"בארץ" מאתמול, 11.5. – אב"ע]. באתר האינטרנט שלהן הן טוענות בין היתר שהן פועלות "לסיום הכיבוש, להסרת המצור מעל עזה, ולחשיפת תעשיית הכיבוש." יש גם כל מיני קשקושים פמיניסטיים כמסך עשן לפעילותן נגד מדינת ישראל... אבל העובדה היא שלא מצאתי בכל הפירסומים שלהן איזו פעילות של סיוע לנשים – למשל, להתנגד לגורמים האסלאמיים המדכאים נשים ערביות – והרי כולנו יודעים כי האישה הערבייה היא שפחה של בעלה, מכונה להולדת ילדים וכפופה לתקנות מבישות. אבל כאמור קואליציית הנשים הזו מתעלמת מכך ולא עושה דבר נגד זה.

הקואליציה המסואבת הזו גם לא מגנה את הטרור, לא משמיעה קולה נגד הקסאמים ושותקת כאשר פלסטינים שוחטים אב ואם עם ילדיהם במיטותיהם. כל שמעניין אותן הוא ה"כיבוש" (משום מה לא שמענו שהן נלחמו בכיבוש של השטחים עד שנת 1967); הן גם נלחמות בתוצרת המופקת בהתנחלויות, בעבודה שמפרנסת משפחות מרובות ילדים ומסייעת לאימהות יהודיות וערביות כאחת...

אולי מה שחשוב בעיניהן זה הכסף מהקרנות האנטישמיות באירופה המזינות אותן. ראוי להזכיר כי האירגון השמאלני הקיצוני הזה, בפעילותו נגד המפעלים היהודים ב"שטחים", משחק ביודעין לעבר האסאלם הקיצוני, כי פעילותו נגד העובדים הפלסטינים במפעלים אלו תגרום לכך שהם ימצאו עצמם מחוסרי עבודה ויצטרפו בליית ברירה לארגוני הטרור.

הנשים המעטות החברות בארגון זה מתחבאות. לא תמצא אף שם שלהן באתר שלהן כי הן "מאוד אמיצות", הן כן פרסמו שמות חלק מהתומכים שלהן בשנים 2010-2009 ושימו לב שכולם מחו"ל. בשמות הקרנות והארגונים התורמים להן מוצאים שרובם נמנים עם השמאל הקיצוני או גופים אנטי-ישראלים ואנטישמים מוסווים באירופה. וכמו-כן, תמצאו ברשימה זו גם את שגרירות שוויץ בתל-אביב, שגרירות של ארץ שהיתה "ניטרלית" לפעילות השמדת היהודים של היטלר ועד היום נמנעת מלהחזיר פקדונות של נספי השואה.

תמצאו תרומות גם מכספי הכנסיה הנורבגית, הידועה בגישתה העויינת אלינו. כמו כן מצויות באתר שלהן שמות של 50 תורמות פרטיות, רובן ככולם בחו"ל... אבל אנו יודעים כי "כל זב ומצורע" אנטישמי יתרום למען פגיעה במדינת ישראל, (בגלל מיעוט התורמות אולי כדאי שיגייסו כסף מארגון אלמנות קציני הגסטפו..)

לאחרונה חוקקה הכנסת חוק הקובע עונשים למחרימים-מקצועיים-פוליטיים כאלו. זה מפחיד אותן וטוב שכך. אירגון קיקיוני זה אינו הארגון השמאלני היחידי בארצנו המנסה לפגוע במדינה ולכן חובה על כל אחד מאיתנו להיות ער לפעילויות חתרניות של אירגונים דומים, לגלות שמות פעיליהם, להוקיעם באינטרנט וגם לדווח למשטרה על כל תזוזה לא חוקית מצידם.

* * *

שלום אהודים יקרים ועורכים וקוראים

התואילו לתת בגיליון חדשות בן עזר/מכתב עיתי הקרוב שיר זה מעֵטו של

יִשְׂרָאֵל הַר

שכותרו

טְרִיקָה לְהַלֵּל

טְרִיקָה בְּכֹּחַ סְגִּירַת הַדֶּלֶת

שֶּׁל אִשָּׁה דּוֹמֶה לָהּ מִישֶׁהוּא

רוֹדֵף אַחֲרֵיהּ בְּסִיוּטָהּ – כָּכָה

אֲנִי מַחְלִיף וּמְבַלְבֵּל אוֹרוֹת

וְהַצֵל מִנֵּרוֹת לַיְלָה נוֹטְפוֹת חֵלֶב

פְּתִיל אַרְגָּמָן תְּכֵלֵת בּוֹ קַר עֶרֶב

צֳהַרָיִם רַב מְעוּרָב בִּטְרִיקַת שָׁלוֹם

בֶּאֳמֶת כַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בְּסֶדֶק

הַקִיר בַּקַּיִץ וְחוֹמָת חוֹרֶף מֻשְׁלָג

מִסְפָּרוֹ מֵעַל 60

עד כאן השיר ותודה לכם

ממני יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

ורדה צ'ציק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1. "הבוגד" ב"תיאטרון באר-שבע"

באותו יום ממש שבו צפיתי בתל-אביב בהצגת "הבוגד" של תיאטרון באר-שבע, חזרו ונישנו הידיעות, בכל כלי התקשורת, על זיהום הדלק שבו הזינו בנמל התעופה בן-גוריון את המטוסים שהמריאו ממנו, ואשר אלמלא אותרה התקלה – ייתכן שהזיהום היה גורם לנפילת מטוס. כך, על כל פנים, נאמר במהדורות החדשות.

מה יכול היה להיות רקע אקטואלי יותר לעיבוד מחזהו בן היותר ממאה שנה של הנריק איבסן, "אויב העם", שכמו מחזות אחרים של מבשר המודרנה בתיאטרון, לא זכה לקבלת-פנים מאירת-פנים בעלותו לראשונה על הבמה.

העיבוד של "אוייב העם" בידי בועז גאון וניר ארז (שגם ביים את ההצגה) למחזה ישראלי, עדכני, נוטף קשרי הון-שלטון-תקשורת, לא רק שמתמודד היטב עם המקור, אלא מתמודד היטב עם האתגר להפוך לדראמה תיאטרונית נושא שנדון שוב ושוב בכלי התקשורת ובשיחות הסלון. העיבוד הזה מצליח להעמיד על הבמה מערכות יחסים אמינות, שמשקפות היטב את בעיית היחיד, המסכן את עתידו וביטחונו האישי והמקצועי, כשהוא זועק "המלך הוא עירום" מול הרוב הטומן ראשו בחול. הרוב הזה, כמו רוב במקומות רבים אחרים, מוכן להסכין עם שחיתות מסוכנת, המאיימת על החיים עצמם, ובלבד ש"החיים הטובים", כביכול, יימשכו.

אשר לביצוע הבימתי, הצלחת ההצגה נשענת ברובה על משחקם המשובח של יונתן צ'רצ'י ואמיר קריאף בתפקידי האחים דואני (ראש מועצה תאב ניצחון בבחירות והמומחה לזיהום, בהתאמה). כמו-כן ראוי לציון מיוחד ולדימיר פרידמן בתפקיד אוליגרך רוסי שהשקיע במפעלים המקיימים את העיירה הדרומית, וטומן ידו גם בצלחת ובקלחת הפוליטית. שאר התפקידים מעוצבים באופן שטוח יותר, וזוכים למשחק שטוח יותר על-ידי השחקנים, אבל הדבר אינו פוגם ברושם הכללי החיובי מאוד של ההצגה.

2. "כי בנו בחרת" ב"הבימה"

מה לעשות, יוכי ברנדס לא הפכה במחזה הראשון שלה לאיבסן, ואפילו לא לבועז גאון וניר ארז. המחזה מנסה, אומנם, להתמודד עם בעיות יסוד של קיומנו היהודי-ישראלי, עם יחסי המימסדים הדתיים והאזרחיים, עם יחסים במשפחה דתית לנוכח נטיותיו החד-מיניות של בן המשפחה (למה רק במשפחה דתית-מסורתית? גם החילוניים לא נרפאו עדיין מאי-קבלת השונה). נסיון אמיץ, אלא שהוא נכשל, לדעתי, מכמה וכמה סיבות.

סיבה ראשונה – יותר מדי בעיות במחזה אחד, סלט של בעיות, שהראשונה בהן – הגילוי בדבר היותה של אם המשפחה בתו של נאצי. למה ללכת למצב קיצוני עד כדי כך, כדי להאיר פינות אפלות בקיום שלנו? לא היה אפשר להסתפק בהיותה של האם בתו של סתם "גוי" מן השורה? הרי הרבנים שלנו לא היו מקבלים את בני משפחת חסון בקהלנו, וחברה-קדישא לא היתה מוכנה לקבור  את האם הזו גם אילו אביה לא היה נציג של משמידי יהדות אירופה.

סיבה שנייה – מדוע המחזה מסתיים בסוף-טוב הכל טוב? האב מסכים עם ההומוסקסואליות של בנו, שתי הבנות לא מתגיירות כדי שהגילוי על היותן צאצאיות של גוייה לא יחבל במקום קבורתה של האם, בתוך הגדר. הבת הצעירה נישאת לאהוב ליבה – שמתנגד תחילה לאי-הגיור של כלתו לעתיד, הבת הבכורה יולדת במזל-טוב בת, לאם לא מגויירת, והכל שרים שירי הלל בבית-הכנסת לאחר הולדת התינוקת.

מדוע לא נותרה שום בעיה שמציגה יוכי ברנדס – לא פתורה? תואמת יותר את מציאות חיינו? זו הרי אינה קומדיה שקספירית שבה הקהל הורגל לשבלונה של נישואין מאושרים של זוגות שדרכם לא היתה זרועה בשושנים.

סיבה שלישית – א-פרופו בית-הכנסת: אלמנט בולט בהצגה הוא שזירה של מוסיקה בנוסח תפילות שחיבר אורי וידיסלבסקי, המושרת על-ידי שני זמרים וזמרת, מעל במה מוגבהת; בבחינת "עולמות עליונים" לעומת "עולמות ארציים" של העלילה השוטפת. המוסיקה ומילותיה אמורות להאיר ביתר שאת את התכנים המילוליים והדרמטיים, אלא שהיא כמעט עושה את ההיפך: כל אימת שהקהל נשאב להתפתחות העלילה, מזדהה או לא עם הדמויות ועם מה שנאמר מפיהן, הרצף נקטע על-ידי "המקהלה היהודית", ומתפתח כאן אלמנט מנכר, כמעט "ברכטיאני", אלא שלא זאת היתה הכוונה.

לעיתים עוגה שנאפתה כאשר נכללו בה מיטב החומרים, על-ידי אופים מיומנים בעלי הכוונות הטובות ביותר, לא עולה יפה. כך, לדעתי, אירע ל"כי בנו בחרת"; וכמו עוגה, בין אם נאפתה כראוי או לא, הקיטש המתוק ניצח.

* * *

אבנר הרוסי

הנוטרות העברית

הקדמה

הרבה נכתב ונאמר על "ההגנה" ובמיוחד על הפלמ"ח, הזרוע המגוייסת הפעילה של "ההגנה". מעט מאוד סופר ונכתב על הזרוע השנייה המגויסת של "ההגנה", הנוטרות העברית, שהיתה כפופה למשטרה הבריטית, והייתה למעשה הזרוע החוקית של "ההגנה" משנת 1936, כשפרצו מאורעות 1936-1939 ונוצר צורך דחוף בנשק חוקי להגנה על הישובים העבריים בארץ ושמירה על דרכי הגישה אליהם,וזאת בתקופה של"הגנה" לא היה מספיק נשק ולא מימון לגיוס כוח אדם בשיעור הדרוש.

הוצצה, הוצצה, התפוצצה פצצה.

איפה? בחיפה, בבית הממשלה.

הקצין חוקר, חוקר.

הנציב מצטער.*

גפירים** עונים באש.

לא להתייאש!

זה שיר ששרו בשנים 1936/9 בימי המאורעות. היום היו קוראים לכך "אינתיפאדה".

(*) כל הודעה רשמית על תקרית שהיו בה נפגעים היתה מתחילה כך: הנציב העליון מצטער   להודיע שבהתקפה של פורעים ערבים על... נהרגו... ונפצעו... אנשים.

(** ) גפיר – (מערבית). נוטר, שומר, שוטר.

תחילת הנוטרות העברית

הנוטרים הראשונים הופיעו באביב תרצ"ו (1936). לבושם היה עלוב, לזרועם סרט "שוטרים מוספים" וסמל משטרה על כובעם. לא ראו בהם כוח הגנתי רציני . בהרבה ישובים לא הבינו את החשיבות המדינית להתחלה זו, אבל בהנהגת היישוב ובמרכז ההגנה ראו בזאת התחלה לקידום רעיון הנוטרות במטרה לעשותה לכוח מרוכז ויעיל. באופן כללי יחס השלטון הבריטי לרעיון הזה היה די גרוע.

יהושע גורדון, ששימש משנת 1929 מקשר בין הסוכנות היהודית לבין המשטרה, נתמנה לשמש קצין קישור בכל עניני הנוטרות בין השלטון הבריטי לבין הסוכנות היהודית וארגון ההגנה. הקשר הזה סייע רבות לפעולות "ההגנה" ביישובים, לאימונים ולהגנה על היישובים. כמו כן הנוטרים העבירו תחמושת ולעיתים נשק ליישובים השונים.

על מרכז "ההגנה" הוטל לגייס נוטרים וזה נעשה במסגרת ההתנדבות הכללית שנערכה מטעם הארגון ברחבי הארץ. מספר הנוטרים עלה עם התמשכות המאורעות, כך שבתחילת ספטמבר 1936 עלה מספרם ל-2,863 איש. כולם קיבלו מדים אחידים ורובים צבאיים. הורשה להם גם לצאת מגבולות היישובים לשמירה בשדות ובפרדסים.

הופעתם של אלפי יהודים מזויינים בנשק חוקי שינתה לטובה את מצב הגנת היישוב ואף היתה גורם מעודד מבחינה מדינית.

יחס השלטון הבריטי לנוטרות היה במשך כל השנים לקיומה דו ערכי. עם תחילת תקופת רגיעה במאורעות, אוקטובר 1936, הממשל הבריטי רצה לפרק את הנוטרות ועלתה הדרישה שניתן יהיה להשאיר את הנשק הממשלתי בידי היהודים רק בתנאי ש"ההגנה" תפורק מנשקה וכל הנשק הבלתי חוקי יימסר לידי השלטון – או במילים אחרות, חיסול ארגון ההגנה. נציגי הישוב היהודי, דוד בן גוריון ומשה שרת, הסבירו שלדעתם היהודים יוכלו למסור את נשקם רק בתנאים הבאים:

1. אם המימשל יפרק בפועל את הנשק של הכנופיות הערביות.

2. אם תוקם שיטת הגנה שתתן הרגשת ביטחון ליישובים העבריים.

3. אם תינתן האפשרות ליהודים לקחת חלק מתאים בכוחות הביטחון והמגן בארץ.

המימשל הבריטי הציע גיוס 3,000 שוטרים מוספים שיוכלו להמשיך בעבודתם הרגילה, להקדיש מיספר ימים לאמונים ובשעת חירום יותר להם להשתמש בנשק.

בפגישה שנערכה בין הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לבין חברי מרכז ההגנה, ולאחר ויכוח חריף, הודיעו ראשי ההגנה שעם כל החשיבות הרבה של הנשק הממשלתי – לא יוכלו להסכים על פירוק ההגנה מנשקה משום שהנשק הממשלתי יכול להילקח יום אחד ואילו כוחנו הוא בהגנה העצמית.

כתוצאה מסירוב זה הודיע הנציב העליון לסוכנות היהודית שנשקם של הנוטרים יילקח מהם, יועבר לתחנות המשטרה ויימסר לישובים היהודיים רק בשעת הצורך. אולם תוכנית זאת נתקלה בהתנגדות ראשי המשטרה הבריטית בארץ. טענתם היתה שריכוז כזה של נשק בתחנות המשטרה עלול לדחוף את הכנופיות הערביות להשתלט עליו בצורה זו או אחרת.

למעשה, המימשל הבריטי נסוג מהדרישה לפירוק ההגנה כי המתיחות בארץ לא רפתה. המשך קיום הכנופיות הערביות, ולחץ הצבא הבריטי, מנעו מהמימשל לעמוד על דרישתו לפרוק ארגון ההגנה מנשקוכתנאי לקיום חיל נוטרים יהודי.

הנוטרות הופכת לחיל ארצי

עם התמשכות המאורעות הוקמה מסגרת ארצית לנוטרים בכל הארץ. עצם הקמתה היה הצעד הראשון לגיבוש חיל נוטרים ארצי. הארץ חולקה למחוזות, וקצינים בריטיים מונו למפקדי הנוטרים בכל מחוז. במקביל, מונה קצין קישור יהודי שתפקידו היה לקשר בין הנוטרים לבין הקצינים הבריטיים, ובנוסף לטפל בנוטרים, בגיוסם ובשיפור תנאיהם, ומצד שני להניע את ראשי היישובים העבריים להגדלת מיספר הנוטרים ולהוספת כלי נשק.

בשנת 1937 נקבעו ארבעה סוגי נוטרים:

1. 740 איש מגוייסים גיוס מלא ומקבלים משכורת מהמשטרה הבריטית.

2. 740 איש בכוננות לקריאת חירום תוך שעתיים.

3. 1,480 איש.בכוננות לקריאת חירום תוך 24 שעות.

4. 1,500 איש. עתודה של שוטרים מוספים הרשאים לשאת נשק בשעת הצורך.

שני הסוגים 2 ו-3 לא קיבלו משכורת אולם נשקם היה שמור בתחנות הנוטרים. לסוג 4 לא היה נשק מיועד.

עתה החל גם אימון שיטתי של הנוטרים. קורפורל (רב טוראי) יהודי מהמשטרה עבר מיישוב ליישוב ואימן את הנוטרים בשימוש בנשק. במרחביה נערך קורס הסרג'נטים (סמלים) הראשון לעשרה נוטרים מיישובי הסביבה.

באביב 1937, כשהתחדש גל הטרור, ניתנה הרשות לנוטרים לצאת מהיישובים לשמירה בשדות ובמטעים. לפעול גם מחוץ לתחום יישוביהם ולרדוף אחרי הכנופיות הערביות. ללוות עם נשקם את קבוצות הפועלים היוצאות לעבודה מחוץ ליישובים.

בנוהג הזה, שאושר על ידי המשטרה, השתמשו גם בעליות של יישובי "חומה ומגדל", שדרשו גיוס נוטרים מכל הסביבה לשמור על היישוב החדש שקם.

בשנה זו התארגנו גם משמרות נעים. במכוניות, ברכיבה על סוסים וברגל, שנעו בשדות והקימו מארבים לכנופיות הערביות.

פיקוד הצבא הבריטי, שלחם נגד הכנופיות, התחיל לגלות עניין בנוטרים היהודים ולהיעזר בהם, כי מניסיונם הם למדו שלא ניתן לסמוך על אנשי המשטרה הערבים ולכן הצבא נאלץ לקחת על עצמו משימות שמירה שבדרך כלל היו מוטלות על המשטרה.

בקיץ הזה התחיל השלטון הבריטי לכנות את חיל הנוטרים "חיל הגנת היישובים העבריים" שלאחר מכן הפך ל"משטרת הישובים העבריים" שהתקיימה עד לקום מדינת ישראל וייסוד צה"ל.

בתקופה זו האימונים השתפרו. אורגנו קורסים מרכזיים חוקיים, בהם קיבלו החניכים נשק צבאי תקני ויכלו להתאמן ללא צורך בהסוואה, כולל תרגולי שדה ונוהלי אש.

בכל זאת עדין היתה סמכותם ואפשרות פעולתם של הנוטרים מוגבלת מאוד. רק בספטמבר 1937 נתנה הסמכות לנוטר האחראי על תחנת נוטרים, בדרך כלל קורפורל או סרג'נט, לגייס לפי שיקול דעתו את העתודה ולזמן מוגבל בלבד.

"המושבעים"

כל אנשי הקבוצות 4,3,2 היו שוטרים מוספים, "מושבעים". הם היו נוטרים מתנדבים שפעלו ללא שכר. הם הושבעו ל"כתר הבריטי", כמו כל כוחות המשטרה והנוטרות, במיסדר מיוחד, וקיבלו תעודות המאשרות להם להשתמש בנשק חוקי כשנקראו, בעת חרום, לשמירה על היישובים ולאימונים. הם המשיכו לעבוד בעבודותיהם הרגילות ביום, ושמרו בלילה בהתאם לצרכים ולתנאי המקום.

האחראי על המושבעים היה נוטר סדיר – לעיתים קורפוראל ולעיתים טוראי. מאחראי זה נדרש למסור דו"ח לקצין הבריטי על דרכי הפעלת המושבעים, על חלוקת הנשק ועל מועדי ההדרכה. מצד שני הוא שימש כיסוי לפעולות "ההגנה". במסווה של מושבעים היו מגיעים חברי ההגנה במאות ובאלפים מהערים ליישובים החקלאיים כדי להתאמן בנשק החוקי של הנוטרים. הם היו יוצאים לאימוני שדה כשהם חובשים כומתות של שוטרים מוספים, ועורכים סיורים עם נשק גלוי לאור היום. הכומתות והתעודות פתרו בעיות רבות, שהכבידו מאוד על הכוח היהודי במחתרת.

הדבר נעשה כך: קבוצת חברי "ההגנה" היתה מגיעה מהעיר. בתחנת הנוטרים היו מקבלים כומתה ותעודה מאושרת כחוק של שוטר מוסף כלשהו. בדרך כלל היו מנסים להתאים את התמונה שבתעודה לפני המתנדב (התמונות היו די גרועות כך שהתאימו להרבה פרצופים). כל אחד היה מאמץ לעצמו את השם שבתעודה שקיבל. השמות שבתעודות היו נרשמים ביומן התחנה וכן גם מיספר הנשק שכל מתנדב קיבל. הקצין הבריטי, בביקוריו בתחנת הנוטרים, היה בודק אם הכול נרשם ביומן כראוי (כולל מיספר הכדורים, הרימונים וכו' שהיו חייבים להימצא בתחנה). בודק את ניקיון הנשק ומסתפק בזה בדרך כלל. כניסת המושבעים לתפקידי שמירה הקלה על העומס שהיה על הנוטרים הסדירים. הבריטים ידעו והבינו את הנעשה (הם לא היו טיפשים) וידעו גם את ייעודם האמיתי של הקורסים השונים, אך כל עוד התירו את קיומם, הם נוצלו ככל הניתן לקידום עניני ההגנה.  

משטרת הישובים העבריים

ככל שהתרחב הטרור הערבי, גדל ערכה של הנוטרות. רוב הנוטרים היו חברי ההגנה שלא קיבלו שכר אלא הושבעו ל"כתר הבריטי" ואושרו לשאת נשק חוקי בעת שיצאו לשמירה ביישובים ובשכונות היהודיות בערים. דבר זה התבסס על חוק "שוטר מיוחד" – שוטרים זמניים לעת חרום. אירוע מכונן בתולדות הנוטרות היה בהגנה על טירת צבי, ב-28 בפברואר 1938, שבה הצליחו הנוטרים להדוף הסתערות גדולה של כנופיות ערביות.

התפשטות המאורעות הביאה בשנת 1938 לשינוי חיובי בחיל הנוטרים. ב-1 באפריל 1938 הפכו כמחצית הנוטרים הסדירים לסרג'נטים ולקורפוראלים. הסרג'נטים נתמנו לאחראים על אזורים שלמים. בכל אחת מתחנות הנוטרים נמצא סרג'נט או קורפוראל שהיה מוסמך לגייס כוח עתודה מכל סוג בהתאם לנסיבות. בדרך כלל היו אלה אנשים בעלי ניסיון בשמירה ובלחימה והם העלו את הרמה המקצועית. הסרג'נטים והקורפוראלים נבחרו על ידי ההגנה והובאו לאישור הקצינים הבריטים. האימונים הורחבו. נוספו גם מקלעים מסוג "לואיס". האימונים כללו תרגולי שדה, תנועה כמשמר נע, טיפול במוקשים, הצבת מארבים וניהול כולל של מערכת הגנה על יישוב. בקורסים האלה השתתפו רבים מאנשי ההגנה וממפקדי צה"ל בעתיד, ביניהם יגאל ידין, משה דיין ושמעון אבידן. הוקמו גם יחידות נוטרים מיוחדות כמו פלוגת הגדר (שמירה על הגדר שנבנתה לאורך גבול הצפון). פלוגת הרכבת ופלוגות הלילה המיוחדות (בפיקוד וינגייט).

הסוכנות היהודית דרשה להגדיל את מיספר הנוטרים ואת כמות הנשק. הצבא מינה את המיג'ר ברונסקיל, והמשטרה את הקצין הרינגטן – לבחינת הדרישות האלה. קצין הקישור יהושע גורדון הדגיש את הצורך בהגדלת הכוח של המשמרות הנעים. המלצת הקצינים הבריטים היתה להפוך את חיל הנוטרים ליחידה מגובשת ומאורגנת כארגון צבאי. לפי המלצה זו אורגנה והוקמה "משטרת הישובים העבריים" J.S.P. – Jewish Settlement Police – – הוקמו עשרה גדודים בהתאם לחלוקת האזורים בארץ של אירגון ההגנה: ירושלים, הדרום, השרון, עמק חפר, הכרמל, זבולון, יזרעאל, גלבוע, הירדן והגליל העליון. לכל גדוד נקבע צבע כסימן. נופקו מדי צבא משובחים. ה"קולפאק" הוחלף לכובע אוסטרלי רחב שוליים. נתנו תוספת רובים. 50 מקלעים ("לואיס") ו-40 מדוכות (מדוכה – מתקן להטלת רימוני יד שהיה מותקן על רובה תקני בריטי ונורה בעזרת כדור בליסטי).

המשמר הנע – המ"ן

מקום מיוחד בתוך חיל הנוטרים תפסו המשמרות הנעים. כבר בשנת 1936 החלו אנשי "הנודדת" באזור הרי ירושלים לצאת לסיורים במדי נוטרים. השלטונות אשרו בשתיקה פעולות אלה.

בשלב שני הופיע "הטנדר" הבלתי משוריין, בשלב זה, ללא אישור הבריטים. כדי לנייד את הנוטרים ולאפשר להם להגיע במהירות למקום התקרית, התחילו הקיבוצים להעמיד לרשות הנוטרים את המשאיות שלהם. הושג כאן הישג ברור אולם למכוניות אלה לא היתה רשות לנוע בשעות עוצר. הסוכנות היהודית נענתה לדרישת ההגנה והקציבה את האמצעים הדרושים לרכישת טנדרים שהועמדו לרשות המ"נים. בשלב מאוחר יותר כוסו דפנות של משאיות קלות בלוחות פלדה והופיעה המכונית המשוריינת. ב-1 באוקטובר 1937 נתנה משטרת חיפה, בפעם הראשונה, רשות לנוטרים להפעיל באופן רשמי את מכוניותיהם.

כדי שהמ"נים יוכלו להיות מוכנים לפעולה בכל עת, רוכזו נוטרי המ"נים במחנות אוהלים שהוקמו במרכזי אזוריהם, וכך נוצרו גם משטר חיים והווי של חיי מחנה.

עם הארגון מחדש של הנוטרות בשנת 1938 תוגברו המ"נים בכוח אדם ובנשק. מיספר הלוחמים בכל מ"ן היה בין שמונה לעשרה אנשים. בפקודת הקבע למשמר נע מ-14 למרס 1939 נקבע שבדרך כלל יהיה מ"ן אחד לכל גוש יישובים. מיספר האנשים ייקבע בהתאם לצרכי המקום. תפקיד המ"ן יהיה:

א. למנוע התקפות ומעשי טרור המכוונים כנגד המתיישבים ודרכי התחבורה אל היישובים.

ב. לשמש עזרה מוכנה במקרה של התקפה.

שיטות הפעולה:

1. סיורים לאבטחת הדרכים בין הישובים.

2. סיורים בדרכים ובשבילים לאבטחת העובדים בדרכם לעבודה ובחזרה.

3. סיורים בסביבת השדות והמטעים שעובדים בהם פועלים.

4. להראות נוכחות בשטח כדי להרתיע אויבים ולחזק ידידים.

5. הקמת מארבים בדרכי המעבר של אנשי הכנופיות.

6. לפעול בגלוי כדי למשוך אש ממקומות חשודים.

בניסוח דרכי הפעולה נטלו חלק קצין הקישור היהודי יהושע גורדון ואנשיו שפעלו בשם הסוכנות היהודית ובייעוץ מרכז ההגנה. בדרך זו הפכו המשמרות הנעים לגרעין המרכזי של ההגנה היהודית האקטיבית בצורתה החוקית.

בנית גדר הצפון – הפעלת הנוטרים ככוח מרוכז

כדי למנוע חדירת כנופיות ערביות מלבנון, החליטו הבריטים להקים גדר לאורך הגבול הצפוני של הארץ, בנוסף לעשרה מגדלי שמירה שהוקמו בנקודות שונות לאורך הגבול והיו מאוישים בעשרה שוטרים בכל אחד מהם. חברת "סולל ובונה" קיבלה על עצמה את ביצוע העבודה.

במאי 1938 החלה העבודה. גויסו למעלה מאלף עובדים. העובדים היו פרוסים לאורך 12-15 ק"מ. משאיות היו באות וחוזרות כל יום בכל האזור. כדי להבטיח את שלום העובדים, גויסו 300 מאנשי "ההגנה" והושבעו כנוטרים לשמירת הגדר. מאתיים מהם קבלו שכר מהשלטון הבריטי, ומאה גויסו כ"גפירים" פרטיים על חשבון "סולל ובונה". הכוח חולק לפלוגות, מחלקות וכיתות. השמירה כללה שמירה על העובדים, ליווי המכוניות ושמירה על הגדר הבנויה. לא פעם נעשו ניסיונות להרוס את הגדר. נערכו מארבים על ידי אנשי הכנופיות ונורו יריות על הנוטרים. שמירת הגדר נעשתה תוך קשר הדוק ושיתוף פעולה עם הצבא הבריטי. העבודות הסתיימו בסוף יולי 1938.

בנית הגדר היתה ההזדמנות הראשונה לארגון ההגנה להפעלה מאורגנת ומתוכננת של כוח גדול.

חיל הנוטרים בשנות מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם היתה רגיעה בפעולת הכנופיות הערביות בארץ. השלטון הבריטי החל לצמצם את מיספר הנוטרים. נפגעו בעיקר המ"נים. הוטל איסור על נסיעת המשוריינים בדרכים, והוקטן מספר הרובים שבידי הנוטרים.

בקיץ 1940, עם הצטרפות איטליה למלחמה, הפך גם הים התיכון לאזור מלחמה. ואז התברר שיש צורך בשמירה על גשרים, מסילות רכבת ומחנות המעצר שהוקמו בארץ. צורך זה הביא לגיוס מחודש של מאות נוטרים לתפקידים אלה. כמו כן הוגדל מחדש התקן ל"משטרת היישובים העבריים", והוסכם להגדיל גם את מיספר המושבעים ביישובים השונים ובערים. הוגדלה גם כמות הנשק והוגברו האמונים.

אבל מעמד הנוטרים היה ירוד בתקופה זו. הנוטר הרגיש כאיש צבא מדרגה שנייה בגלל היחס הכללי, תנאי החיים הקשים והשכר הנמוך. כל אלה הביאו לגל התפטרויות. רק ההתקפה של רומל במדבר המערבי, באביב 1942, שהעמידה את היישוב בארץ בסכנה רבה, הביאה להתעוררות מחודשת לחיל הנוטרים. בשלב זה של המלחמה הוכפל מיספר הנוטרים הפעילים. נוספו אנשים לגדודי מ.י.ע. שבאו גם מחוץ לתחומי הישובים הקשורים לגדודים אלה. הוגדל מחדש מספר המושבעים והוגדלו כמויות הנשק והאימונים.

מאורע מכונן נוסף הבליט מחדש את חשיבות חיל הנוטרים: בעת הפלישה של הצבא האוסטרלי לסוריה בשנת 1941. החיילים האוסטרלים נתקלו בהתנגדות עזה מצד הצרפתים ונסוגו לעבר מטולה. הבריטים ציוו על פינוי המושבה. נשארו שם רק הנוטרים היהודים וכמה מבני המושבה. השכנים הערבים, שלכאורה קיימו יחסי שכנות טובה עם הישובים היהודיים, הצטיידו בנשק ועלו עם עדריהם על שדות היהודים וניסו לשדוד את המושבה הנטושה. הנוטרים עם צעירי המושבה הוציאו נשק מתחנת המשטרה, תפסו עמדות סביב המושבה וסילקו את השודדים. מטולה נמצאה בקו החזית מספר שבועות, עד לשביתת הנשק עם ממשלת וישי הצרפתית. לאחר שביתת הנשק, ציין מפקד המשטרה לשבח את הנוטרים שהיו לאורך כל התקופה הזאת הכוח המשטרתי היחיד בצפון הארץ.

בקיץ 1942 נעשו שינויים כלליים במשטרה הבריטית בארץ. המשטרה הפכה לכוח צבאי, כדי לתת לאנשיה מעמד משפטי בין לאומי של חיילים לוחמים במקרה שיוטלו עליהם משימות מלחמתיות. לאחר לחץ מצד המוסדות היהודיים, נכללו גם הנוטרים בהסדר זה. תלבושות צבאיות נשמרו במחסני החרום לצורך זה.

שינוי נוסף: בוטל הפיקוד המשטרתי הארצי של מ.י.ע. שהיה קיים מימי המאורעות, והגדודים הועברו לפיקודם של מפקדי המחוזות של המשטרה הבריטית.

מ.י.ע. חולקו כעת ל-12 גדודים. נוספו גדוד הצפון – אזור חניתה, וגדוד הנגב. מספרי הגדודים שונו: 1 – ירושלים. 2 – נגב. 3 – דרום. 4 –שרון. 5 – עמק חפר. 6 – כרמל. 7 – זבולון. 8 – צפון. 9 – יזרעאל. 10 – גלבוע. 11 – ירדן. 12 – גליל עליון.

בגלל המצב הגרוע בחזית המידבר המערבי במצרים, דרש הצבא הבריטי להגדיל את מ.י.ע. כדי ליצור כוח שיוכל לעמוד בפני התקפת צנחנים. נוסף נשק מסוגים שונים כמו מרגמות, מקלעי ברן, תת-מקלעים, נשק נ"ט ומקלעים כבדים. נערכו אימונים בנשק זה, כולל זריקת רימונים והנחת מוקשים. הסוכנות היהודית ופיקוד "ההגנה" ראו "במשטרת הישובים העבריים", בתקופה זאת, את אחת החטיבות החשובות להגנה על היישוב העברי בארץ, ולשיתוף פעולה עם הצבא הבריטי. הוקמו גם יחידות מיוחדות: משמר החופים ומשמר שדות התעופה.

לקראת סוף שנות המלחמה, רבים מבני הנוער התנדבו לשרות ביחידות הצבא הבריטי או בפלמ"ח. הרבה נוטרים התפטרו בעקר בגלל מצב כלכלי גרוע. הסוכנות היהודית לא יכלה להיענות לדרישת השלטונות לגייס מספיק אנשים לתפקידים השונים ואז גויסו נוטרים ערבים רבים. עם התרחקות המלחמה ירד קצב האימונים. הנשק הכבד נלקח מהנוטרים והשאירו בידיהם רק רובי שלל איטלקיים, פורק "משמר החופים" ואת תפקיד נוטרי שדות התעופה תפסו יחידות צבא שבאו מעיראק.

חיל הנוטרים בתקופת המאבק 1945-1947

שנות המאבק שקדמו למלחמת העצמאות פגעו בבסיס המשותף לפעולה בריטית-יהודית. בכל זאת הנוטרות העברית המשיכה להתקיים אם כי בצורה מצומצמת בהרבה. קשה להבין מדוע לא ביטלו הבריטים את הנוטרות. הם ידעו היטב שהנוטרות שימשה מראשיתה כיסוי ומסווה לפעולות "ההגנה", שפיקוד הנוטרות קשור לפיקוד "ההגנה" ובכל זאת קיימו אותה ונשאו בהוצאותיה עד יום צאתם מן הארץ. ייתכן שחששו כי ביטול הנוטרות יתפרש בעולם כהפקרת יהודי ארץ ישראל ורכושם לאויביהם. ייתכן שהנוטרות העברית הוכיחה את ערכה בשנות המאורעות ובשנות המלחמה, ויכלה להועיל במצבים דומים. עבור היישוב היהודי, הנוטרות היתה נכס רב ערך גם בזמן המאבק נגד הבריטים.

כדי לא לתת לבריטים עילה לפרק את חיל הנוטרים הוחלט שהנוטרים לא ישתתפו במבצעי המאבק כשהם משרתים כנוטרים. עם זאת הנוטרים מילאו את חובתם ל"הגנה" בדרכים אחרות, כמו העברת נשק ותחמושת, הסחת דעת פקוד המשטרה על ידי מסיבות בהשתתפות קציני המשטרה בזמן פעולות "ההגנה". המתגייסים לנוטרות, בעיקר ל"משטרת הישובים העבריים" ששימשו כוח עזר למשטרה הבריטית, היו בוגרי בתי ספר תיכוניים שהתגייסו ל"שנת שרות לאומי". אחרים התגייסו לתקופה של שנתיים לפלמ"ח. (כמו היום גם אז היו משתמטים).

בשנת 1947 היה ברור שעומד להיות שינוי בגורל הארץ. הגיוס ליחידות הנוטרות השונות הופסק. הסוכנות היהודית התנגדה לקצוץ התקן של מ.י.ע. – ובפרט שמאז שנות המלחמה הוגדל מיספר חיילי הספר שהיה מורכב מערבים בפיקוד בריטי, והוכנסו לארץ יחידות של הלגיון הערבי מעבר הירדן, גם הן בפיקוד בריטי.

כמו כן הסוכנות היהודית התנגדה להפחתת מספר ה"מושבעים" שאחזקתם לא עלתה בכסף לשלטון הבריטי. הבריטים הסכימו לשמור על המסגרת הכללית של 12 גדודים, וגם הפכו את בית הספר המחוזי בכפר ילדים לבסיס אמונים ארצי שבו יאומנו כל הנוטרים במשך חודש ימים. אולם כמות האימונים הצטמצמה והפכה לאימון בת"ס, תס"ח ושימוש ברובה. לעומת זאת, הפך בית הספר לנוטרים ערבים ברמלה למרכז גדול להדרכה שבו התאמנו במחזורים גדולים וברמת אמונים גבוהה.

נעשו ניסיונות לשפר את איכות הנוטרים על ידי העמדת קצינים יהודים שהשתחררו מהצבא הבריטי, בראש פיקוד הנוטרים. מונה קצין נוטרים גלילי מטעם "ההגנה" ותחתיו קציני נוטרים נפתיים, לטפול והדרכה בעיקר בנוטרי המ"נים. רוב אנשי המ"נים היו מדריכים בחי"ש. היתה מחשבה להקים פלמ"ח מוסווה של הנוטרים אולם בגלל חוסר בתקציב הרעיון לא יצא לפועל.

סיום הנוטרות

ערב פרוץ מלחמת השחרור מנתה מ.י.ע. 1,792 איש. מהם 83 סרג'נטים, 145 קורפורלים. בתחילת המלחמה, כל עוד הבריטים היו בארץ, אנשי המ"נים היו היחידים שיכלו לפעול בגלוי בליווי שיירות בדרכים ובקיום הקשר בין היישובים. חשיבות הנוטרים היתה רבה מאוד במחצית הראשונה של שנת 1948. מ.י.ע. התקיימה ופעלה עד היום האחרון של השלטון הבריטי בארץ. עם ייסוד צה"ל – הנוטרים שובצו במסגרות החדשות של הצבא המתהווה. כך באו לקיצן 12 שנות הנוטרות העברית.

מקורות:

1. הנוטר העברי. סיכומים וסיכויים. 1936-1946. ערוך בידי א. ש. שטיין. הוצאת הועד הארצי למען החייל היהודי. אוקטובר 1946.

2. לאש ולמגן. תולדות הנוטרות העברית. ערך סא"ל גרשון ריבלין. הוצאת "מערכות" 1962.

3. ספר תולדות ההגנה. כרך ג' פרק 19 (עמוד 336) , פרק 64 (עמוד 1298) הוצאת עם עובד תשל"ב (1972).

4. תולדות מלחמת הקוממיות. ערוך בידי ענף היסטוריה במטה הכללי. הגיגים וזיכרונות, דוד בן-גוריון. (עמוד 28). הוצאת "מערכות" 1959.

5. ידע אישי.

* * *

דוד אדלר: פרס ישראל לנתן שחם!

לאהוד שלום,

תמיהתך: "האם הייתם מאמינים כי הסופר נתן שחם בן ה-86 טרם קיבל את פרס ישראל לספרות?!" [גיליון 641] – בהחלט במקומה. נתן שחם ראוי לפרס זה בשל שלל יצירותיו שגלומה בהם לא רק חוכמת כתיבה מדוייקת ואמינה וטוויית סיפור ביד אמונה, אלא גם חוכמה ועמקות רבה. אכן "נתן החכם" בן זמננו. מפעלו הספרותי כה נרחב שאפילו ב"ויקיפדיה" לא נכללים כל ספריו כמו "שלום חברים" (דביר, 2004) ועוד. אמנם ספרו "רביעיית רוזנדורף" זכה לשבחי הביקורת ובמידה מסוימת גם ספר ההמשך "צלו של רוזנדורף", ברם גם ספריו האחרים, בעיקר אלה מאמצע שנות השבעים ואילך, כמו "עצם אל עצמו" ו"חוצות אשקלון" וכמובן גם רבים אחרים – הם מהמיטב הנכתב כיום בעברית. לי אין ספק שהוא ראוי לפרס, ואם להיות קצת מליציים, הפרס ראוי לו

בברכה,

דוד אדלר

* * *

בנצי הגלר: "הולצר יתקן ושולמן ישלם!"

הערתו של אליהו הכהן בעניין "שולמן ישלם", (חב"ע 634), הזכירה לי מטבע לשון מתקופת ילדותי בת"א בשנות החמישים –

"הולצר יתקן ושולמן ישלם!"

הולצר, ככל הזכור לי, היה חייט (נדמה לי שברחוב קינג ג'ורג'), שהתמחה במה שהיה קרוי תיקון אמנותי – בעקר חורים במכנסי הגברדין, ואילו שולמן היה בגדר ביטוי בלבד, על פי צלצול השם, או שאולי היה, כך נדמה לי, דמות אמיתית של איש העולם התחתון, שיצר לעצמו שם בציבור של נדיב לעת מצוא.

בברכה,

בנצי הגלר

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

2. אהבתה למוסיקה.

כבר בראשית ילדותה שרה אסתר שירים, חלקם, לדבריה, שירים שהיא המציאה לעצמה. יש לה קול סופראן נקי וגבוה. היא יודעת את התקוה ואת ההימנון התורכי, וגם את האנגלי, אותו למדה בבית סמואל, ושירים הונגריים מימי המרד של לאיוש קושוט ששמעה מאביה.

לימים סיפרה לרות בונדי:

הוא היה מלא התפעלות מהמרד של קושוט, ואני יודעת – את מתארת לעצמך – שירי מרד מאותם הימים. למשל, שיר על חייל האומר: "כאשר אמות, רחוק מארצי, שימי מעט עפר מולדת תחת ראשי." ואצל אבי קיבל הלהט הפאטריוטי [ההונגרי] – גוון ציוני.

אביה יהודה וסבה לאזאר הושפעו ממלחמתו של קושוט לעצמאות הונגריה. את המילים של אחדים משירי המרד שימר יהודה בספר זכרונותיו "התלם הראשון". השיר שאסתר זכרה הוא "שירת הגולים שברחו מהמרד", לאחר כשלונו של קושוט: "שתי ידי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"

בראיונות העיתונאיים שנערכו עימה שבה אסתר ונדרשה למקומה של המוסיקה האוסטרו-הונגרית בעיצוב ילדותה. לדפנה אלון היא סיפרה:

הבית שלנו היה דתי באופן מיוחד, זו היתה דת מעומלנת, בעלת אופי אירופאי. הוריי היו אוסטרו-הונגרים, וההונגרים – יש להם אהבה מיוחדת למולדת. בשבת היינו שרים את "שיר המעלות" בלחן ההימנון האוסטרי...

ובאוזני רבקה כצנלסון, עורכת "דבר הפועלת", היא הרחיבה אף יותר:

כשפת תרבות נחשבה בביתנו הגרמנית. אבא אהב טכסים ושמר על המסורת היהודית, אך בלא קנאות דתית חשוכה. בלילות שבת, לאחר הארוחה, היינו שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. פראנץ-יוזף הזקן נחשב לידיד-היהודים, והיתה לו הילה בעיני הוריי, כבעיני רוב היהודים בממלכתו הגדולה והמתפוררת. אבי היה נוהג לשיר פרקי תהילים, ובהמשך – אריות מתוך האופירות של אותם ימים. גם יוס'לה פידלר, הכליזמר של פתח-תקוה, גילה את המוסיקה העולמית, ואת החתונות במושבה היה מלווה על הקלרניט שלו בנעימות של רוסיני.

*

המושבה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות נשמעים עד למרחקים גדולים. גדרות השיטה מדיפות את ריחן, ריח קש וגורן מעורב בניחוח נרקיסי חריף, ריחה של ה"מימוזה", וכאשר אסתר נושמת את הריח הזה – היא חשה שהוא מצמיח לה כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול, שרובם פרי הקלרינט של יוסל'ה שפילר (או פידלר), הכליזמר של החתונות.

שלושה כליזמרים במושבה מנגנים בחתונות אופרות, ואלסים ומארשים – יוסל'ה גרוגרת יבשה המנגן בקלרינט וגם בכינור, מוסה הספרדי, בעל תבלול בעינו האחת, הניראה כשד משחת התוקע בחצוצרה, והמתופף, תימני זקן בעל הדרת-פנים.

יוסל'ה נערץ עליה בימים ההם, ממש כשם שברוניסלב הוברמן יהיה מאוחר יותר. היא מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתה, שיוסל'ה עומד תמיד במרכזן. אפילו הכלות הרעולות בבגדי לבן אינן מושכות את ליבה כיוסל'ה. הוא קטן ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודה לא ראתה אותו אוכל, רק שותה. "פסקה" (תרבוש תורכי אדום) חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רוקדת לפי קצב השיר שיוצא מתוך חליל הקסמים, זה הקלרינט הבוכה והצוחק שלו.

יוסל'ה מנגן והיא יושבת לרגליו-כמעט, פיה פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותה ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג'יות נוגות והיא מזמזמת אחריו, יוסל'ה שומע וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר-שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לה, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, והיא לרגליו – נישאת על גלי-המנגינות לעולם קסום.

אסתר חוזרת הביתה ושרה מתוך מה שניגנו. שנים לאחר-מכן היא תזהה את נגינותיהם כקטעי אופרה, מארשים ואריות מוכרים מאוד – אאידה, קבלריה רוסטיקנה, קדרילים ומינואטים. מינואט ששמעה לראשונה בחתונה מהקלרינט של יוסל'ה שפילר וחשבה כי הוא יוצרו יתגלה לה כעבור שנים רבות, כשתהיה במוצרטאום בזאלצבורג, כיצירה של מוצרט.

בריקודים משתתפת אסתר עם חברותיה בנות השמונה – מאזורקות של שופן, מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל היא אוהבת את ה-Lanner – ריקוד שדומה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים-גלים. (יוזף לאנר, 1843-1801, היה כנר ומלחין וינאי, מאבות הוואלס הקלאסי).

* * *

אימא של גלעד שליט כותבת:

זה הילד שלי!!!

החיים הראשונים שבראתי, יצר גופי, נשמתי, ואהבתי.

את קולו שמעתי ב-20 שנה האחרונות, מהרגע שבא לאוויר העולם, ועד שיחת הטלפון האחרונה.

"אימא, אני חוזר הביתה, שומעת?"

שומעת ילד... בבירור כמו את הבכי הראשון שלך.

אני עדיין שומעת את הבכי שלך בלילות... כשהיית קטן... לא נתת לי לישון בלילה. הייתי שוכבת לידך ומרגיעה, כשהיית חולה פעם ראשונה פחדתי כמו ילדה קטנה, ממה, משפעת פשוטה.

לקחתי אותך לכיתה א' וגרמת לי להבטיח שאני אחזור לקחת אותך. הבטחתי לחזור. ובשנים שבאו מעולם לא שברתי את ההבטחה שלי.

תליתי את הציורי שלך על המקרר, על כל קירות המטבח, רק כדי שתדע שפה זה הבית שלך.

כאן איתי, בין הציורים הישנים. והזיכרונות הישנים עוד יותר. גדלת מהר מדי, מול עיניי המזדקנות והעייפות.

בבר מצווה שלך ראיתי פתאום איך גדלת מול עיניי במהירות מופרזת... הייתי האימא הכי גאה בעולם... גדלת להיות מוצלח, מקסים, חכם. "זה הילד שלי," חשבתי אז, כן, "זה הילד שלי."

וכשהתחלת לצאת עם חברים, יצאת גם עם חלק ממני. הייתי מחבקת אותך ומבקשת שתיזהר.

"אל תדאגי אימא, אני ילד גדול."

הייתי מתעוררת בלילות. מסתכלת בשעון. חושבת איפה אתה. מחכה שתחזור. רק שתחזור כבר בריא ושלם אליי. ורק כששמעתי את הנפילה האופיינית והמרושלת שלך למיטה, ידעתי, שאתה פה, בבית, איתי. ויכולתי להירדם בשלווה.

כשעשית רישיון והיית לוקח את האוטו, הייתי מתפללת שלא ייקרה כלום, שלא תיסטה לביוב, שלא יתנגשו בך, שלא תנהג מתי שאתה לא צריך.

אבל אתה לא איכזבת... וחזרת אליי בריא, שלם, ומאושר. שמחתי לראות את החיוך שלך, גם אם שילמתי בדאגה ובלילות חסרי שינה. ידעתי שלא חסר לך כלום.

ליבי החסיר פעימות רבות מדי כשהלכת לצו ראשון בגיל 17.

חזרת מאושר, עם פרופיל גבוה וגאווה בוהקת בעיניים.

באותו לילה לא נירדמתי. רק ביקשתי שלא תלך לקרבי. שלא תשרת באזור מסוכן.

גם ממך ביקשתי, אבל אתה לא שמעת בקולי. רצית להגן על המולדת. אבל זו לא המולדת שגידלה אותך. זו אני שגידלתי. אני.

וביום שסגרת את הדלת אחרייך ונסעת לבקו"ם, כולך נירגש לקראת השירות, התחלתי לספור ימים עד שתחזור אליי שוב.

כל שבת שחזרת הודיתי לאלוהים, נשבעתי ללכת לבית כנסת, למלא תרי"ג מצוות, להודות לאלוהים שהחזיר לי את הילד שלי.

אבל זה תמיד הוחלף בלכבס את המדים שלך ולהכין לך אוכל.

ביום שבו נשמעה דפיקה רמה על הדלת כמעט הרגשתי שמשהו לא בסדר. פתחתי את הדלת והתפללתי לא למצוא בדיוק את מי שמצאתי. שני אנשים במדים וחובש. אחד מהם, המפקד שלך, לחץ את ידי בחזקה.

לא הייתי צריכה לשמוע את דבריו. האפלה שהתפשטה בעיניי חסמה את העורקים והספיקה לי בשביל להבין שמשהו לא בסדר. משהו לא כשורה. בחדשות מראים תמונות שלך. ואני יושבת ובוכה. הלכתי לבית כנסת. התפללתי. אני מתפללת מתוך שינה טרופה שתחזור.

זה הילד שלי. שלי. שנחטף לתוך עזה.

הילד שלי שאולי לא יחזור.

[את המכתב שלח לנו רן בשן]

* * *

אנו  שמחים להודיע על הצגה חדשה

תמול שלשום

מאת: ש"י עגנון

עיבוד לבמה ובימוי: פנינה גרי

המוצגת בתיאטרון הערבי-עברי ביפו העתיקה.

שמואל יוסף עגנון (8.8.1887-17.2.1970) הוא מגדולי הסופרים העבריים וחתן פרס נובל לשנת 1966. חי בארץ משנת 1908 עד 1912, והשתקע סופית בירושלים בשנת 1924. את "תמול שלשום כתב ב-1945.

עיבוד מוזיקלי: יזהר שכטר. עיצוב תנועה: רנה שרת. תפאורה: אבי וורצל.

תאורה: ליעד מלון. שחקנים: יפתח ארז. תמר אלקן \ אילה זילברמן. תומר הלדשטיין. ליאור מיכאלי. הילה ספורטס.

ההצגה מתרכזת סביב קורותיו של ה"גיבור" יצחק קומר, שעלה ארצה כחלוץ בתקופת "העליה השניה" (1904-1914) וסיפור נדודיו ביו יפו לירושלים. גיבור נוסף הוא הכלב "בלק", שדמותו זכתה לפרשנויות ולמחקרים רבים. עגנון סירב לפרש. הוא אמר: "יפרש כל אדם כרצונו."

הנכם מוזמנים. ההצגות הבאות:

מוצ"ש 21.5.11 בשעות: 19.00. 21.00.

מוצ"ש 4.6.11, 9.7.11:  "    "

לאישור בואכם, אנא, צלצלו לתיאטרון ערבי-עברי: 03-5185563,

למפיקה: אורנה גרנות 050-4465051, או לפנינה גרי: 03-5229864

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אני, אהוד בן עזר, נכדו האחרון של יהודה ראב בן עזר [1858-1948] שהיה חורש התלם הראשון באדמת אם-המושבות פתח-תקווה בחנוכה תרל"ט דצמבר 1878, חופר בארהּ ושומרהּ הראשון; אני – האחיין של אסתר ראב המשוררת ה"צברית" הראשונה [1894-1981] – מתכבד להדליק מעל דפי המכתב העיתי משואה זו לתפארת צאצאי העליות הראשונות ולמתן כבוד בשמם למדינת ישראל שלא היתה קמה בלעדי אבות אבותיהם!"

* לאור מהומות הדמים בין מוסלמים לנוצרים (קופטים) במצרים, תדחה ההנהגה הנוכחית של מצרים את העיסוק בשלום עם ישראל עד לאחר שתצליח להשכין שלום בין מצרים למצרים ועד לאחר שיתלו את מובאראכ בכיכר א-תחריר בקהיר. בינתיים תגבר כנראה ההגירה של כל קופטי שיכול להגר, ממצרים, (והקופטים הם המצרים האמיתיים, העתיקים), ובכך הם יצטרפו למיליוני הערבים הנוצריים מלבנון, מעיראק, מסוריה ומשאר תפוצות המזרח התיכון, שהיגרו לארצות דרום-אמריקה, קנדה, ארה"ב ועוד מדינות ברחבי העולם. כך, תודות למהפכה המוסלמית הדמוקרטית הנפלאה והצודקת, המתחזקת והולכת, הולך האזור ומתרוקן מתושביו הערבים הנוצריים, שרק בישראל אין סכנה לחייהם.

* אל תשכחו להציץ מחר בגיליון יום שישי של "מקור ראשון", אולי השבוע נתנו בו את הראיון עם עורך המכתב העיתי, וָלא, הפסדתם 22.5 שקלים.

* בקשרי חיתון, אנחנו קרובי-משפחה רחוקים של לאון טרוצקי. הכיצד? דודנו גרשון ליפסקי, אחיה של אימנו דורה, היה נשוי לסימה לבית פַּיֵס מפתח-תקווה. אחותה של סימה, פסיה, נישאה לרודי ברונשטיין מירושלים, ויחד החזיקו שנים רבות, עוד בתקופת המנדאט – את הקפה "קוויק-לאנץ'" ברחוב בן יהודה, ומאוחר יותר את קפה "חרמון" בראש רחביה. ואיך הקשר? כמובן דרך הברונשטיינים! לאון טרוצקי (1879-1940) היה כינויו של המנהיג היהודי-הרוסי, מייסד הצבא האדום – לב דוידוביץ' ברונשטיין, והוא היה קרוב-משפחה של רודי שלנו. בשעתו הזכיר לנו זאת אמנון דנקנר, שהוריו היו בידידות בירושלים עם פסיה ורודי ברונשטיין.

* ככל שאנחנו מזדקנים והולכים כך אנחנו מבינים פחות ופחות מטאפיסיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה והסברים אינטלקטואליים מוסריים מלומדים על חיינו ועל העולם והאזור שבו אנו נמצאים. אבל היטב אנו חשים במגמה האחת שמסתתרת מתחת לכל אותם מאמרים שמעבירים עלינו ביקורות מתנשאות, כמו הקשקוש של הפסיכואנאליטיקן גבי בונוויט "על נזקי הטראומה" ["הארץ" יום העצמאות, 9.5.11].

כן, שתמיד אנחנו אשמים. שלא חשוב שהעולם סביבנו מתהפך. שאנחנו אי יחיד של יציבות, ולא במקרה – שאנחנו לא "חלולים" אלא מאוחדים במאבק על הישרדותנו כחברה נאורה ודמוקראטית, ושאנחנו גם יודעים היטב מה ולשם מה אנחנו עושים כל זאת, אנחנו משלמים את מחיר הציונות שמבלעדיה אין לנו חיים כי ישחטו כאן את כולנו – אבל הקשקושים של בונוויט ושל פלצנים אחרים חוזרים ואומרים שאנחנו תמיד אשמים. שאם רק היינו קוראים אחרת את המציאות, היינו נגאלים! – איזה שטויות, ובאיזו אריכות ויהירות וחשיבות הן נכתבות ומתפרסמות בעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ"!

מה דעתכם, למשל, על הניתוח הפסיכואנאליטי-הגיאו-פוליטי של אותו בונוויט: "כחברה שחיה בטראומה מתמשכת, החברה הישראלית הופכת לחברה המונעת על ידי פחדים מפגיעה ומהרס. זו חברה שאינה מצליחה ליצור לעצמה תשתית שתאפשר לה להיות מונעת מכוחה של המשאלה המשותפת לכולם לחיים של השלמה ושלום. המצב השרדני מרוקן את ה'עצמי' ממשאלותיו ותשוקותיו, ועל כן המנהיגות הפוליטית, שגרוסמן קורא לה 'הנהגה חלולה' – הביטוי מנאומו שאולי נחקק בזיכרון הלאומי יותר מכול – אותה מנהיגות שממלאת אותנו דווקא בתכנים חרדתיים, גם היא מונעת מתוך אותה התרוקנות, ומסלימה את המצב בכך שאינה מאפשרת הפצעה פוליטית וחברתית לעבר אופק חדש. המצב התוך טראומטי הרווי באלימות משפיע גם על יחסנו אל ה'אחר', כלומר הזולת, ובהקשר הפוליטי – בעיקר הערבים."

וכמובן מובא לכבוד יום העצמאות באותו מוסף הנאום בכיכר, של גרוסמן "שנחקק בזיכרון הלאומי" – וכותרתו "ההנהגה שלנו חלולה" – וממנו אנו למדים, בין שאר ההבלים של גרוסמן, על "הגזענות העמוקה, הממוסדת [שלנו], כלפי המיעוט הערבי" – וכך כותב אדם, סופר, שבנו נהרג במלחמה על קיומה של ישראל, אבל הוא אינו מאשים את רוצחי בנו אלא את "הגזענות" של ישראל! – שומו שמיים! אבל עם דברים כאלה צריכים להתמודד באומץ, גם עם ההתמודדות עושה אותך פרסונה נון-גרטה ב"הארץ"! כי האם אין גבול להזיות של האידיוטיזם המוסרי?

* גלעד שליט הוא חייל ישראלי שבוי וגם גיבור, אבל שפר מזלו ומזלה הגדול של משפחתו שהוא חי, וזאת שלא כרבים מחיילינו, שהם גיבורים לא פחות ממנו, אבל שלא כמוהו, הם נתנו להגנת המדינה את חייהם ולעולם לא יחזרו אלינו ואל משפחותיהם – ומקביליהם, הרוגי הטרור, גם הם לא ישובו.

ולכן, כאשר הניף אחיו יואל, בעידודה ובהסתתה של התקשורת הישראלית (וכנראה גם בתיאום הדוק איתה, "לתפארת מדינת ישראל") – תקשורת המלווה את משפחת שליט בכל פעולותיה, גם כשהמשפחה פורעת חוק ומזיקה לביטחון המדינה ושמה עצמה מעל לראש הממשלה –

כאשר הניף יואל שליט ברוב חוצפתו את כרזתו בטקס המרכזי בערב יום העצמאות בהר הרצל, היה עליו לכלול בה גם את המילים הבאות:

"ישוחררו מיד תמורת אחי גלעד גם שני השוחטים של משפחת פוגל באיתמר!"

ויש אולי להוסיף, בשם החמאס: "ויידע כל לוחם גיבור פלסטיני ששחט במו-ידיו ציוני – כי גלעד שליט יוחזק בכלא עד אשר תימלא מכסת כל השחיטות של ילדים ומבוגרים יהודים ויובטח מראש שיחרורם המהיר של השוחטים הגיבורים שלנו! ואנחנו מבטיחים כי לאחר שיחרורו, וזאת תמורת מאות לוחמי החופש הפלסטינים שהרגו ציונים ותמורת השפלתה של ישראל במילוי תנאים נוספים – נחטוף לאחר זמן לא רב עוד חייל ישראלי או סתם יהודי ונתחיל את הסיפור מחדש כדי לשחרר את הלוחמים הגיבורים שלנו שעוד יבואו לכם באבו-אבוכם ויהרגו לכם ציונים כובשים – מזקנים ונשים ועד ילדים ועוללים!"

המערכה הבריונית והקולנית נגד ראש הממשלה בפרשת שיחרור גלעד שליט, שהפכה את נתניהו לאסקופה נדרסת וראוי לכל בוז, השמצות ויריקה בפרצוף, כולל ישיבה הפגנתית מול בית משפחתו בליל הסדר – משכיחה שבין השאר הוא עסוק לא רק בשיחרור גלעד שליט אלא גם במאבק נגד המדינה שמכינה  נשק גרעיני להשמדה המונית שלנו, ושאם זו תצליח בכך – אולי לא יהיה בבוא היום לגלעד שליט לאן לחזור!

* לאחר יום העצמאות הישראלי, ולקראת יום הנכבה ב-15 במאי, אנחנו מברכים את כל ברי המזל – את אזרחי ישראל הלא-יהודים – ומציעים להם שיברכו ויִתנו תודה למדינת ישראל – שבה למזלם, בזכות הנכבה – הם חיים בחברה הדמוקראטית ביותר בקרב כל העולם הערבי וגם בקרב מרבית מדינות העולם המוסלמי [למעט אולי טורקיה]; ובה, בישראל – הם נהנים מחיי חופש, שיוויון, דמוקראטיה, שלווה, אמידות, תקשורת חופשית, ביטוח לאומי וביטוח בריאות – שאינם קיימים בשום חברה ערבית בימינו.

* אנחנו מעולם לא נעשינו "ימניים"! אנחנו רק הגענו להכרה ריאלית-בתכלית שהשלום אינו בהישג-יד שלנו בעתיד הקרוב ואולי גם הרחוק. מה לעשות. אנשים פקוחי עיניים, אנשים שאינם מרמים את עצמם – אינם "ימין" ואינם "שמאל" – אלא אנשים פקוחי עיניים, כמו ד"ר גיא בכור, למשל.

* הצפייה אתמול בנשיא אובמה בראיון ברשת סי.בי.אס על מבצע הריגתו של בן לאדן מגדילה במקצת את מידת האמון הלא-גדול שחשנו כלפיו מראשית נשיאותו. האיש חכם. הוא מצליח שלא להיראות יהיר. מפרגן לאחרים. אינו נכשל בלשונו. משדר נחרצות ומנהיגות. אפשר לסמוך עליו. כוחות הקומנדו שלו עשו כמעט בדיוק מה שעשו לוחמי השייטת שלנו לספינת המחבלים "מאווי מרמרה" – (הוא לא הזכיר זאת) – אבל בעוד שהלוחמים והמפקדים שלנו, וגם הדרג המדיני, זכו לקיתונות של בוז מצד התקשורת שלנו, האנטי-ישראלית ברובה [גרוסמן: "פשע!"] – ולוועדות חקירה, ולא היתה אצלנו שום תחושה של ניצחון – (חוץ, אולי, ממה שכתב ד"ר גיא בכור וכתבנו אנחנו) – הנה אובמה קוצר את פרי הצלחת צבאו וזוכה לגלי אהדה פאטריוטית מוצדקים בהחלט.

 האמריקאים למדו מניסיוננו שיטות של סיכול ממוקד! – הגיע הזמן שנלמד מהם מהי גאווה לאומית אמיתית!

ועם זאת קשה לנו להבין איך האיש המוכשר והרהוט, אובמה, עשה כל כך הרבה טעויות ושטויות ושגיאות בנושא המזרח התיכון והעולם הערבי והמוסלמי בכלל, ואיך הוא עדיין לא בדיוק מבין עם אלו רמאים ומאחזי-עיניים יש לו עסק באזורנו – ואיך תקע סכין בגבו של מובאראכ! אבל, אבל, אבל – יש תקווה כי בשעה של משבר אמיתי ושל איום על ישראל, הוא יתעשת ויעמוד לצידנו! וכי לזרועות הביטחון של ארה"ב יש עמדה כזו כלפינו כל הזמן!

* אנחנו מחבקים את הצעירים הפלסטינים האמיצים שלוחמים בכיבוש בסכינים ושוחטים ילדי יהודים בהתנחלויות. אנא, שחטו בהזדמנות גם את בנינו ונכדינו, ונודה לכם מאוד על מעשיכם הצודקים. על החתום: הפליאדה של האידיוטים המוסריים בישראל.

* הגיע הזמן לומר את האמת: המנהיגות הישראלית פוחדת מאוד מן הטרור של התקשורת הישראלית!

* * *

ערב השקה ל"צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל"

בבית-הקפה תמול שלשום בירושלים ה-15.5.2011

יום ראשון, 19:00, רחוב יואל משה סלומון 5,

מדרחוב נחלת שבעה, קומה שנייה בחצר

הוצאת כתר (2010)

מנחה: עדי עסיס

דוברות: רבקה מרים ורונית חכם

מוזיקאים: עידו אהרוני וגל פדה בתרגומים לבוב דילן

קורא: אלמוג בהר

לפרטים: טל: 02-6232758

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,189 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל