גיליון מס' 643

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב באייר תשע"א, 16 במאי 2011

עם צרופות דיוקן אהוד בן עזר, מאי 2011, לכתבה ב"מקור ראשון", צילם יוסי זליגר

ו- 2 תמונות של ביתו-לשעבר של יהודה ראב בפתח-תקווה, בית שעודנו קיים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: האזהרה שעל ראש הממשלה להביא לאמריקה. // "אני אופטימי, הציונות ניצחה" –  נחום אביאל מראיין את אהוד בן עזר, ציטוט מ"מקור ראשון". // אליהו הכהן: מיהו מחבר "האוניות עגנו במלטה"? // אורי הייטנר: 1. יום המחדל. 2.  המכה ה-82. 3. מדף לדרך הנסיגה. 4. מכתב גלוי לחברי הגושרים. 5. המשפט והשכל הישר. 6. סקירת עיתוני סוף השבוע, 14-15.5.11. // אסף גולן: הגיע הזמן להתחיל לטפל ביוצרי מיתוס הנכבה. // יוסי גמזו: אלגיה ללב דווידוביץ' (סיפור על טרוצקי). // (אלוף מיל.) שלמה אראל: להתנתק מעזה. // יוסף חרמוני: יפי הבלורית והתואר? רעוּת? // מרדכי קידר: אש"ף, חמאס וירדן – המשולש הנסתר מן העין [ציטוט]. // משה כהן: 1. שפת סתרים. 2. היידה ביבי. // איליה בר זאב: שִׁבְרֵי חלוֹם. // ורדה צ'ציק:  1. "אם יש גן עדן", ב"הבימה". 2. "מסיה דה פורסוניאק" ב"הבימה". // אוריה באר: נתן שחם – תמיכה במועמדותו לפרס ישראל. // תקוה וינשטוק: בובה של מולדת. // אהרון חבר: יונים או צוצלות? // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. [המשך]. // אהוד בן עזר:  ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 3. בביתה החדש – חצר מלכות. //  ממקורות הש"י.

* * *

יוסף דוריאל

האזהרה שעל ראש הממשלה להביא לאמריקה

השר לאי-ביטחון ובעקבותיו – מנהיגת האופוזיציה – מהלכים עלינו אימים כדי שנעשה צעדי התאבדות שימלטו אותנו מהצונאמי של ספטמבר, כשהאו"ם יחליט על הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967. אף אחד לא בנה פרדיגמה של מה שבאמת צפוי מהחלטה כזו ומי ישלם את מחיר ההפקרות שלה.

מניתוח כללי ההתנהלות של המערכות שמסביבנו, לא קשה להגיע לפרדיגמה של האירועים הצפויים לאחר שהאו"ם יחליט על הכרה במדינת פלסטין בגבולות 1967. למחרחרי המלחמה, שונאי היהודים, שהשתלטו על האו"ם – לא איכפת שבזה הם יציתו אש שתקיף את כל המזרח התיכון על מקורות הנפט שלו, בשרשרת אירועים שיֵצאו מכלל שליטה. זה יתחיל מהמודל של "המשט הטורקי" שיחזור בקנה מידה גדול בוואריאציה יבשתית: אספסוף הנאציזם החדש של שמאל מזוייף, אנרכיסטים ואיסלאמיסטים מכל העולם יגיעו לישראל לפי הזמנת ראשי הטרור הערבי ויתחילו, יחד עם בוגדים מקומיים, בתהלוכות אלימות במתחמים ישראליים שמעבר לקו הירוק, כולל מזרח ירושלים. ואת זה הם יעשו בדחף הלגיטימציה של החלטת האו"ם שתהפוך אותם, במוצהר, לשטחים כבושים שעל היהודים לפנות. כך יתגשם חלום ערפאת על תהלוכות של "מיליון שאהידים עולים על ירושלים," ודוגמית קטנה של המחזות הצפויים אנו רואים ממש בעת כתיבת שורות אלו בגבול הצפון. התנגשויות דמים בלתי נמנעות במצב כזה, יצרו פרובוקציות שיביאו להתערבות איסלאמיסטים מהארצות השכנות, עד כדי סיכון חוזי השלום עם מצרים וירדן, ובאווירה זו, עם האנדרלמוסיה שתתחולל באזור, תוך זמן קצר גם יוכפל מחיר הנפט.

לאור סכנה זו, חייב ראש הממשלה לבוא לאמריקה עם אזהרה ברורה מהשתוללות אינטרנציונל מחרחרי המלחמה שונאי היהודים שהשתלטו על האו"ם, ולשכנע את המנהיגים והציבור של ארה"ב – שחובה עליהם לשים קץ להשתוללות זו.

מניסיוני מתקופת ההתמודדות עם האווירה שנוצרה אחרי טבח סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, אני מצפה גם שמישהו ידאג לפרסם מודעות של תומכי ישראל בתקשורת האמריקאית, שיתייחסו לתופעה של –

War mongering initiative of the international union of Jew-hating racists who took over the UN organization.

חייב לבוא איום ברור מצד מדינאים אמריקאים – שארה"ב תפסיק לממן את הגוף העוין, שחוסר האחריות שלו בהחלטה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית יגרום לתבערה חדשה במזרח התיכון, עם תוצאות חמורות לשלום העולם כולו.

הגיע גם הזמן להגדרה נכונה של פולחן "הנכבה", שבתקשורת שלנו מתייחסים אליו כאל ביטוי לגיטימי של אבל על האסון שהפלסטינים המיטו על עצמם ב-1948. במציאות, לא רואים כאן התנהגות של אבל אלא – שרשרת פרובוקציות יזומות להסתה נגד ישראל וחינוך דורות-המשך לשנאה ולתוקפנות נגד היהודים ומדינתם. המתפרעים בפעילות זו אינם "מפגינים" ולא "אזרחים-מוחים" – כפי שהתקשורת שלנו ושל אירופה נוהגים לכנות, כדי לגונן עליהם מפני תגובה נוסח הצבא הסורי. והמתפרעים בני שבע-עשרה וחצי אינם "נערים", ובוודאי שלא "ילדים" המכונים כך מאותם נימוקים. יש לנהוג בהם כבלוחמים בלתי לגיטימיים (ILLEGITIMATE COMBATANTS), שאינם זכאים לזכויות שבוי כשהם נעצרים ונשפטים, ולא חסינים מתגובה באש חיה על זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, שגם הם הורגים. הגיע הזמן שניקח ברצינות את המלחמה המתנהלת נגדנו לא רק באמצעי לחימה שהורגים אלא גם בתעמולה, בשקרים ובתרגילים דיפלומטיים שנועדו לשתק את יכולת ההתגוננות שלנו.

הכותב הוא מחבר הספר "ללמוד מהחיים", המציע אסטרטגיה מערכתית מודרנית להגנת המדינה.

* * *

"אני אופטימי, הציונות ניצחה"

נחום אביאל מראיין את אהוד בן עזר

אהוד בן עזר הוא ספק סופר ספק פובליציסט, אבל ללא ספק איש שלא נותן למילים לחלוף מעליו. עשרות שנים שהוא כותב בצורה ריאליסטית כדי לברוח מהכתיבה וכדי לספר את שנות ההתיישבות בארץ

הראיון פורסם לראשונה בגיליון יום שישי, 13.5, של העיתון "מקור ראשון"

על פי המילון, 'אנדרדוג' הוא מי שמשתתף בתחרות ובעל הסיכויים הנמוכים יותר לנצח בה. אהוד בן עזר, שקורא לעצמו בכתב העת שלו 'סופר נידח', הוא לכאורה האנדרדוג האולטימטיבי – אינו מוכּר כסופר על ידי חבריו הכותבים, ספריו אינם נמכרים בחנויות, הוא לא נחשב 'איש רוח' שיש לשחר לפתחו, לשאול בעצתו ולהחתימו על עצומות. אבל כדי להיות אנדרדוג, הלא צריך גם להתחרות.

"אני כבשה שחורה," הוא אומר ומתרווח על כורסא בסלון, והגאווה ניכרת בקולו. "אני כותב מה שאני מרגיש וחושב ולעולם לא חוזר בי. הגורל שלי רצה שכשאוציא משהו – הוא לא יעשה כותרות."

איך זה קרה?

"הקו הספרותי שלי לא התקבל, הוא קו ריאליסטי ולא סימבולי כמו שיסד פה עגנון וחיקו אותו עמוס עוז, א.ב יהושע וכל השאר. פה בארץ, העיקר הוא לא להיות סופר, אלא להיות חשוב. אם אתה חשוב – לא משנה מה אתה כותב, תמיד יהללו את זה. אם אתה סתם כותב – זה ממש לא חשוב [מה שאתה כותב]. אותי לא מונים בין החשובים של הספרות העברית, ואפילו לא כחלק ממנה."

אתה לא נשמע נעלב במיוחד.

"זה המצב, למה לי להיעלב? אני מקווה שעוד שנים הספרים שלי יישארו חיים כשישכחו את מקהלת הברברנים."

את תקוותו מזינה העובדה כי הוציא מיספר ספרים חשובים, שאף נמכרו יותר משאר ספריו: כל שיריה ופרוזתה של אסתר ראב – שהיא, אגב, דודתו – ו"ימים של לענה ודבש" – הביוגרפיה שכתב אודותיה (וערך חיים באר), וביוגרפיה נוספת, שכתב על נחום גוטמן, "בין חולות וכחול שמיים".

להשקיע יותר בפרוזה

לפני שאני נוסע אליו, העורך מזהיר אותי להתכונן היטב ולקרוא מכּתביו. קל לומר. בן עזר כתב ופירסם – לעיתים באופן עצמאי ולעיתים דרך הוצאות ספרים קטנות – למעלה מארבעים ספרים, ערך כתשעים ומוציא לאור פעמיים בשבוע גיליון עיתון מקוון, שנקרא על ידו 'חדשות בן עזר'. גם אם הייתי רוצה להקיף חלק מכתביו, הייתי נזקק לשבועות שלמים כדי לעשות זאת. אבל עוד קודם – מיהו האיש?

אהוד בן עזר, לפנים רַאבּ, נולד בפתח-תקווה בשנת 1936 למשפחה מיוחסת. סבו, יהודה ראב, היה ממקימי המושבה, השומר הראשון שלה וחורש התלם הראשון באדמתה. דודתו אחות-אביו, אסתר ראב, היתה המשוררת הראשונה ילידת הארץ.

"המשפחה לא עודדה אותי לכתוב," הוא מספר, "למרות שנועדתי לכך. כולם חששו שלא תהיה לי פרנסה. הם צדקו."

על אף הקשיים, מוריו ב'תיכון חדש' בו למד, שהיו אנשי 'ארץ ישראל העובדת' [וכמובן כמעט כל חבריו-לכיתה שהיו בתנועות נוער של החולצות הכחולות] השפיעו עליו לבחור בכיוון זה. הוא הצטרף לגרעין נח"ל ["שדמות" של "הנוער העובד" פ"ת, כ"ס, נשר וקריית חיים], שיצא להגשמה והקים את קיבוץ עין גדי.

שנים אחדות שימש כמדריך ביישובי-העולים בדרום, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה וקבלה. בין חבריו אפשר למנות את סמי מיכאל, יהושע קנז ופנחס שדה.

[שדה כבר מת, ובשנותיו האחרונות לא היה לי קשר איתו. אבל אפשר להזכיר את יצחק אורפז, ש. שפרה, שמאי גולן, ארנה גולן, ישראל זמיר, דוד מלמד, יפה ברלוביץ, אליהו הכהן, שלמה שבא, יוסי גמזו, נירה הראל, פוצ'ו, ועוד לא מעט חברות וחברים שאני מקווה כי לא ייעלבו אם לא הזכרתים כאן. – אב"ע].

בשל הקשר המיוחד שהיה בינו לבין דודתו אסתר, החל לכנס את שיריה לספר, שני במיספר לאחר שלושים שנים בהן לא הוציאה דבר. [ספרה הראשון "קמשונים", 1930].

"אספתי את החומרים, ולפי התאריכים הכתובים ראיתי שכל שנה היא כתבה שניים-שלושה שירים, כך במשך ארבעים שנה. אמרתי לעצמי: 'אתה מוכן להיות משורר? אם תכתוב כל שנה שניים שלושה שירים – מה תעשה בשאר הזמן?' החלטתי להשקיע יותר בפרוזה."

בשנת 1963 יצא ספרו הראשון, 'המחצבה', שנדפס בעשרות אלפי עותקים, נלמד בבתי הספר, עובד למחזה ובשנות התשעים אף לסרט קולנוע. למעשה, זהו כמעט ספרו היחיד שזכה להכרה. על ספרו האחרון, 'ספר הגעגועים', שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן – וגם זאת לאחר 'השתתפות עצמית' של המחבר בהוצאתו – כתב אחד המבקרים: "לטעמי, יש בו לא מעט תיאורים יפים, המשחזרים בנאמנות, כבסרט קולנוע תקופתי, כלי בית, כלי עבודה, חפצים מימי קום המדינה ועבודות חקלאיות בפרדס ובכרם." דברים שיכולים ללמד מעט על יחס המבקרים אליו.

[מ]כתב עיתי מסופר נידח

בן עזר, היושב מולי על כורסא בסלונו התל אביבי, הוא דון קישוט ללא טחנות רוח. הוא נלחם את מלחמות חייו האחוזים בספרות העברית בנחת ובעקשנות. הוא לא מוכן שיצנזרו אותו, ונוהג באותו אופן כלפי עצמו – כמעט כל מה שהוא חושב וכותב – מתפרסם, אם בספרים שהוא מוציא בקצב מסחרר, ואם בעיתון המקוון שלו, שנקרא על ידו '[מ]כתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. הסופר אולי נידח, אולם מעטים הכותבים שיכולים להתפאר ברשימת תפוצה הולכת וגדלה, שכרגע עומדת על למעלה מאלפיים מכותבים.

איך נוצר הרעיון הזה, של עיתון מקוון?

"התחלתי מזה שכתבתי הרבה מכתבים למערכות העיתונים. הגבתי כמעט לכל דבר שקרה. בתקופה מסויימת, בה שהיתי באוקספורד, כתבתי לחברים ממה שעובר עליי וקטעים מתוך יומן שאני מנהל, וכך נוצרה לה רשימה ארוכה של כארבע מאות מכותבים. לאחר מכן הוצאתי רומן נוסף בשם..." הוא מנסה להיזכר, "זהו, 'חנות הבשר [שלי]' שמו. הוא יצא בהוצאת 'אסטרולוג' והיה די מגעיל, כך שלא נמכר טוב ונשארו לי ממנו הרבה עותקים. שמתי מודעה קטנה בעיתון, שכל מי שישלח לי את הכתובת שלו, יקבל חינם ספר עם הקדשה. נתתי את כתובת הדוא"ל שלי, והגיעו מאתיים בקשות, שאת כולן מילאתי, אבל אז שמתי לב שבידי מאות כתובות אלקטרוניות... כך נוצר[ה רשימת התפוצה של] העיתון, שבתחילה כתבתי כמעט את כולו, תחת שמות בדויים, ולאחר מכן עוד ועוד אנשים שלחו לי דברים לפרסום."

למה אנשים כותבים אצלך ולא למערכות עיתונים בתפוצה רחבה יותר?

"כי אני לא מצנזר. אנשים יודעים שהם יכולים לכתוב, ואיש לא יוריד חלקים ממה שכתבו, או יערוך עריכה מגמתית. השינוי היחיד שאני נוטע הוא הערות שאני מרשה לעצמי להעיר בסוף הקטע [שנשלח אליי], וכך נוצרת שיחה. לדעתי, רבים מהכתבים שאני מקבל הם 'פליטים' של עיתון 'הארץ'. שם, מה שלא באג'נדה שלהם – לא מכניסים. הדבר היחיד שאני לא מוכן לקבל הוא השמצות – אין טעם בזה, וגם אין לי כסף להוציא על תביעות דיבה."

על ה'צבעוניות' של העיתון המתקבל, פעמיים בשבוע, ישירות לתיבת הדוא"ל, אפשר ללמוד ממיספר כותרות שאני מלקט באופן אקראי:

"עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה, במלאת 90 שנה ליום כ"ז בניסן תרפ"א // אורי הייטנר: 1. המחדל, 1993. 2. מה המצרים רוצים? // רותי האוסמן טרדלר: שביתת הרופאים: מצבם הנחוּת של הסטאז'רים. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // משה גרנות: על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // על "מעין שטוב" בירושלים, מתוך ספרה של נורית יובל "חיים של נייר". // יצחק שויגר: נוסח הגדת הפסח הצה"לית של אלי לנדאו, 1971," ועוד ועוד, בנושאים שונים ומשונים.

אני גרפומן

"אני גרפומן," מעיד על עצמו אהוד, "מבוקר ועד ערב אני כותב. המחשב נותן לי אפשרות עצומה, ואני מנצל אותה. למעשה, אני כותב כדי להתחמק מכתיבה: יש לי שני רומנים שאני צריך לסיים, אך העיסוק סביב 'המכתב העיתי' גוזל ממני את הזמן הזה."

ואתה מסתדר עם הטכנולוגיה? אתה בן שבעים וחמש ומדבר על חלוקה לרשימות-תפוצה שונות, על ספאם ועל הצפת מידע כאילו היית בן שש-עשרה.

"בשנות השמונים, כשהבן שלי היה בן שלוש עשרה, אשתי ואני קנינו לו [לנו] את המחשב הראשון. יחד איתו למדנו הכול. היום הוא עובד במחשבים ומלמד אותי, ואם יש בעייה טכנית – הוא בא לעזור. טכניקה זו אף פעם לא הבעייה."

והקלות הזו, בה דברים רואים אור ומתפרסמים – אין בה בעיית גבולות בעיניך? אין פה זילות של המילה הכתובה?

"למה זילות?" בן עזר נדהם, "כל יום יוצאים פה יותר דברים בדפוס מאשר יצאו לפני ארבעים שנה במשך שנה שלמה! יש יותר כותבים מאשר קוראים!"

וזה לא מעודד בורות, אני מנסה בכל זאת.

"איזו בורות? יש לך משהו מדהים כמו 'ויקיפדיה', שכל דבר שאתה בודק שם – תשעים ותשעה אחוזים שהוא נכון. זו מהפכת ידע עצומה. פעם היית זקוק לספרייה שלמה של ספרי עזר כדי לערוך תחקיר. היום עם האינטרנט – לחיצת כפתור."

למה העיתון שלך כל כך מלא בפוליטיקה?

"אנשים מחפשים במה להביע את הדעות שלהם. אין כמעט [עיתון] שנותן במה אמיתית לכותבים. קח את 'הארץ', למשל. כולם שם מתקרנפים לפי קו המערכת. העיתון שלי, שמופץ דרך האינטרנט – זו הדמוקרטיה בהתגלמותה. אין יותר מזה."

פרגמטיזם זה חזון

באופן עקרוני, בן עזר שייך לתנועת העבודה הוותיקה, ומפלגתו היא מפא"י. במשך שנים היה חבר מועצת מפלגת מר"צ, ואף כיהן כחבר בנשיאות מועצת המפלגה. אולם נון-קונפורמיסט נשאר, כנראה לעולמים, נון-קונפורמיסט. בשנת אלפיים, שנת המפנה ביחסו לתהליכים המדיניים, עזב את ישיבת המועצה בזעם, לאחר שאחת מחברותיה הצדיקה הרג מתנחלים כחלק מ'המאבק הפלסטיני'. הוא יצא בטריקת דלת, התראיין בחמת זעם למיספר ערוצי רדיו, זכה לנזיפה מיוסי שריד – ולא חזר לעולם. לאחר מכן ראה עצמו מזוהה עם מפלגת 'קדימה', ותמך בעומד בראשה, אהוד אולמרט.

"נורא עצוב לומר שצריך להיות פרגמאטיים. מרוב רצון להיאסף סביב משהו, אנשים בורחים אל חזונות שאינם מציאותיים. הימין – אל ארץ ישראל השלמה ללא ערבים, והשמאל לרעיון אוטופי של שלום, שאין לו שום סיכוי להתיישם במציאות. בסוף ימיו, ס. יזהר החל להלל את האידיאולוגיות. אפילו את הקומוניזם. זה שיגעון להלל קיצוניות."

זה לא עצוב, חיים ללא חזון?

"פרגמאטיזם זה חזון, זו אידיאולוגיה! זו הארץ היחידה שלנו, אין לנו מקום אחר, זו ארץ היהודים היחידה, זה המרכז העברי הגדול ביותר שהיה אי פעם. צריך לראות איזה 'יש' יש לנו. אני אופטימי, הציונות ניצחה. סבא שלי, יהודה ראב, שעוד גדלתי על ברכיו, לא תיאר לעצמו שזה יצליח כל כך. לפני מיספר שנים יצאתי עם בן דודי [עמנואל בן עזר ז"ל, ותבדל"א נשותינו] למסע בהונגריה, בעקבות ספר זיכרונות סבי שהוצאנו [שהוציא אבי בנימין ז"ל ב-1956, ואני במהדורה חדשה ב-1988]. הלכנו מכפר לכפר בעקבותיו [של הספר והסב]. הגענו לעיירה [נוגי-מדיאר, צ'לובו כיום, בסלובקיה] שממנה עלה ארצה בשנת 1875. בבית הקברות היתה שורת קברים של משפחתנו [ראבּ]. לאחר שאמרתי קדיש, פניתי לקבורים ואמרתי להם: 'מאושרים אתם, שקבורים כאן. מאושרים אנו, שאנו בארץ ישראל. כל מי שבינינו – עלה השמיימה בכבשני אושוויץ'!'"

[ליתר דיוק: "טוב ששלמה ראב [סב סבי], טוב שלאזאר ראב [אבי סבי], וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ – "]

אנחנו מדברים, ויש לך טענות וביקורת על כל דבר שקורה בארץ ועל כל אישיות רמת דרג- ובכל זאת אתה נראה לי מרוצה מאוד.

"המדינה חזקה. היא מלאה משוגעים וקיצוניים: חרדים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים – תהומות של ניגודים. אנחנו דמוקרטיה, ומותר לכל המשוגעים להגיד ולעשות [לעשות לא אמרתי. – אב"ע] כל מה שהם רוצים – ואיכשהו זה בכל זאת עובד. גם בכנסת – כל אחד משלם את המס לאידיאולוגיה, כולם רבים, ובסוף אוכלים יחד במזנון הכנסת. זה משהו-משהו".

עגנון הוא דוגמה רעה

כהרגלו, גם על הספרות העברית יש ל'סופר הנידח' שלל של תובנות.

"מצד אחד זה נס – מעולם לא יצאו כל כך הרבה ספרים בעברית – יש שיטפון של רומנים ואף אחד לא יכול להקיף את מה שנכתב. זה תור הזהב של הספרות העברית [גם אם בעוד 100 שנה יישארו רק 5% מהספרות שנכתבת בתקופתנו, יאמרו שהיה זה תור הזהב של הספרות העברית!].

"מצד שני יש את בעיית כתבי החידה."

כתבי החידה?

"הצורה הסימבולית של הכתיבה. הדוגמה הרעה הראשונה לכתיבה סימבולית היא של עגנון, שהוציא את 'ספר המעשים' והמבקרים ברוך קורצוויל ודב סדן מינו עצמם למפענחים שלו. כך גם עוז ויהושע – הם חושבים שרומן זה כתב חידה, שמלא סמלים מפה ומשם שעל הקורא לפענח. זה חנטריש אחד גדול. זו לא נביעה ספרותית, אלא סתם שעמום. סבתו, למשל, לא סופר בכלל. סופר צריך שיהיו לו סגנון ונביעה, ולא שיחקה את עגנון."

והספרים שלך נבדלים בכך ש...?

"כמו שאני כותב אף אחד אחר לא יכול לכתוב. הסגנון שלי הוא ריאליסטי. אני מספר את הדברים כפי שהם. לא מייפה אותם ולא מגביה. ערכתי כמה מהספרים הנפלאים של דבורה עומר. אוריאל אופק, שערך אותה לפניי, הגביה את הלשון ואני העדפתי לערוך אותם בתוך הרמה הלשונית שלהם. המו"ל חשב שאני לא עושה עבודה טובה, והסברתי לו: לא צריך להגביה. תן לסיפור לספר את עצמו, בלשונו. גם כתב היד הפרוע ביותר, שכתוב בצורה הכי גרועה – אם יש בו אש, אפשר לעשות ממנו ספר. אם זה רק 'צחצחות לשון' ולסיפור אין לב – אין מה לעשות עם זה. מי שאין לו תוכן, לא יכול לברוח לסגנון.

"עוד סיבה בגללה עוד מאה שנה יקראו אותי ויזנחו את האחרים – היא שהספרים שלי נותנים את סיפור מאה שנות ההתיישבות בארץ. אם קוראים אותם לפי הסדר, אפשר לעקוב אחרי התפתחות פתח תקווה."

אתה רואה את עצמך כיושב סביב המדורה? כבעל המקצוע העתיק של מספר הסיפורים?

"בשביס זינגר הוא מספר סיפורים. מספר – יש לו נביעה שלא פוסקת. הוא עסוק במִבְדֶה. גם דאוד אל נטור, או אחד הכותבים ל'חדשות בן עזר', ד"ר יעקב זמיר, שהוא יליד עיראק. לאלה יש הכישרון להרגיש את חוש הסיפור, לקשור את החוט שלו. אני – לא. אני קשור לדברים שקרו – גם בכתיבה הפובליציסטית שלי וגם ברומנים. לי אין בדייה – אני זקוק להיאחז במשהו ממשי."

כותב את הריאליטי

בפתח דבריי כתבתי שבן עזר הוא אנרכיסט. כעת אני חוזר בי. הסופר הנידח הזה, כפי שהוא מכנה את עצמו, לא אוהב לשבור, אין לו צורך בשריפת ארמונות ובניתוץ אלילים. עם הכתיבה והניתוח של דבריו אני מבין: כתיבתו של בן עזר היא סוגה טלוויזיונית שהקדימה את זמנה. הוא כותב תוכניות ריאליטי. הוא אוהב את החי, המדמם והאומצתי. הוא יורד לפרטי הפרטים של המצח המזיע והרוק הניגר מן הפה. אלא שבעקבה של התובנה הזו נושפת התובנה הבאה: הכלי הספרותי שבו הוא משתמש, אינו הכלי המתאים לסוגה הזו. כך שבאופן טראגי, מי שהקדים את זמנו מבחינה תרבותית, מאחר כמה שנים טובות מבחינת השפה שבה הוא יוצר.

אני, על כל פנים, סבור ששירתו של בן עזר, ממנה הוא נמנע כבר למעלה מארבעים שנה, [ליתר דיוק כרונולוגי, רק 16 שנה, אם כי השירים הטובים ביותר שלי אכן נכתבו ב-1973 לערך; ואולם – יש במקומי משורר בשם חיימקה שפינוזה שכותב בשמי כבר שנים אחדות ב"חדשות בן עזר"] – היא החלק המובחר שביצירתו, ולא בכדי: בשירה שלו הוא נמנע מהנטורליזם שמאפיין את כתביו, ונצמד כיונק אל שדי אימו – אל הפואטיקה.

"אני לא מתכוון לחזור לשירה, תודה לא-ל," הוא מודה בפניי. "כתבתי אותה כשהייתי במצב אישי ומשפחתי קשה, והמצב הקשה הוא שהוליד אותה. כעת אני מרוצה ושמח, ואין לי צורך עוד בכתיבה הזו."

אולי חבל שכך, שכן בעיניי, הכנות, הפשטות והקימוץ שמאפיינים את שירתו, עושים אותה נפלאה ומדויקת כל כך, כמו בשורות אלו, בשיר שעל שמו קרוי ספר שירתו היחיד:

"יַעְזְרֶהָ אֱ-לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ./ גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה/ אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה / עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע / בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ / סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה."

ומי אמר שקימוץ במילים אינו מועיל לספרות.

[זה סוף הראיון העיקרי. התוספות בסוגריים מרובעים אינן כלולות בנוסח אשר נדפס בעיתון. א-ל וא-לוהים כתובים כך מפני שמדובר בעיתון דתי, כדי שלא ייזרקו השמות הקדושים לזבל. את ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" אפשר לקבל חינם בקובץ מחשב לפי פנייה אלינו. בתוך הראיון היו גם שתי תבות או מסגרות, כלהלן:]

[במסגרת] – תשובה של גליציאנר

אחד מן הקשרים הספרותיים שנוצרו לבן עזר, היה הקשר עם פנחס שדה. שדה, שבגיל 27 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, היה לו ידיד קרוב, ובן עזר מעיד כי היו מנהלים שיחות נפש במשך שעות.

"'החיים כמשל' שלו, נפל עלינו כפצצה," הוא מספר. "הוא היה שונה מכל ספר פרוזה שיצא עד אז. קשה להסביר מה היה הייחוד שלו, אבל הוא פשוט סיפר את הדברים בצורה הכי אמיתית שיש. מצד שני, לא קמו לו ממשיכים, אולי בגלל שאי אפשר לאדם לספר את סיפורו – כפי שהוא סיפר. גם עליי באופן אישי הוא השפיע המון. הוא הכיר לי את קנוט המסון, את ["שדים" של] דוסטוייבסקי, את הרמן הסה."

את שיחותיהם הליליות הארוכות היה רושם בן עזר ביומנו עם שחר, כאשר חזר ממשכנו הדל של שדה, ובשנות השישים [ שנת 2002] אף הוציא אותו בצורת ספר, לו קרא 'להסביר לדגים', על שם המונולוג הפילוסופי הבא [של שדה]:

"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת-גן! וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?"

"בסוף נשבר לי ממנו," מפתיע בן עזר. "הוא היה אגו-מניאק ושבר אותי שעשה ספר ממכתבים שכתבה אליו בחורה, שלבסוף התאבדה. מסתבר שאת חלקם כתב בעצמו."

היו לו מספר קשרים עם בחורות, שלבסוף התגלו כאובדניות. אתה חש שיצירתו, שהלך רוחו, הם אלה שהשפיעו עליהן?

"ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות, וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו, כמובן, לאגו שלו ורמזו שבגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו."

ריבוי הקשרים הזה מוזר משהו, עבור מי שנחשב סגפן קיצוני.

"הוא היה גליציאנר. היתה תקופה שבה כתב ב'ידיעות אחרונות' וקיבל כסף טוב. יום אחד אני רואה קטע בו הוא כותב שסיפר את עצמו בחדר במלון בלונדון, ומרוב עוני הוא שובר ראי לשניים וגוזז את שיערו עם מספריים לכלבים. אמרתי לו: 'פנחס – ב'החיים כמשל' הרגשנו את האמת. פה אני יודע שיש לך כסף – למה אתה עושה מעצמך מסכן?' והוא ענה: 'בזמן שעשיתי את זה, לא חשבתי על החשבון שלי בבנק.' זו תשובה של גליציאנר. הקסם שהיה לו בעיני – פג."

ההיכרות ביניכם הולידה גם יצירות ספרותיות?

"בזמן שנפגשנו הוא פירסם את 'על מצבו של האדם', שתיכנן לכתוב לו המשך, ואף כתב את [סוף] חלקו הראשון [השני], שפורסם בחוברת [בספרון "תרמיל" בעריכת ישראל הר] בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד.' לילה אחד, סיפר לי את כל העלילה של החלק השני [עד לפרק הסיום]. התעצלתי לכתוב את הסינופסיס, והוא, כבר לא התחשק לו לכתוב את ההמשך. כך זה הלך לאיבוד, ואני לא סולח לעצמי על כך."

[במסגרת] – שירה זרה ובחור בעל משקל רוחני

לכאורה אין טבעי מהיחס בין דודתו, אסתר ראב, לבינו. הוא ערך את ספריה, הוציא את כל כתביה, ומדבר עליה בהערצה ובחיבה. אך גם כאן, כבחיים האמיתיים, מתגלים הקשיים.

"היחס שלה אליי היה מורכב למדי. בדומה לסבי ולאבי, היא נקטה כלפיי עמדה 'ראבּית' טיפוסית – בעיניה 'ספרות' לא היתה מקצוע. אם להיות סופר, היתה סבורה, אז רק גאון. מה יהיה עליי בעתיד? מוטב שאעזוב את הבלי הספרות ואמצא לי פרנסה מועילה."

למה הדאגה הזו? הנה, אתה בן 74 [75] ועדיין אינך מקבץ נדבות...

"היא חשה שאני בעצם היחיד במשפחה שממשיך בדרכה, ומשמש כבר עתה כמין קשר נוסף שלה לעולם הספרות. חששה נובע מתחושה בסיסית שקיננה בה כל השנים שאנחנו, כולנו, צאצאי יהודה ראב, ככל שהננו פרטים, אנחנו רק גילויים של הגזע ה"ראבּי", שלמרבה הצער הולך ונמהל מדי דור."

אהוד מפנה אותי לדברים שכתב אודותיה, שחושפים את האמביוולנטיות שחש כבר אז כלפי דודתו המפורסמת. "עכשיו, בראשית דרכי," הוא כותב, "האם אינני עומד לתפוס את מקומה כנציג המשפחה בספרות העברית ולהאפיל עליה? היא אינה אוהבת את כתיבתי, וטוענת שעליי לכתוב רק דיאלוגים ומחזות. היסוד האירוטי הבולט כבר מסיפוריי הראשונים שמתפרסמים בעיתונים מעורר בה התנשאות צדקנית, כאילו אני, הפלבאי, מתפלש להנאתי בנושאים שהיא, האריסטוקראטית, נקייה מהם. ואולי יש גם מידה של תחרות ביחסה אליי, היא רוצה להראות להם, לסופרים הצעירים, שליחה לא נס ועוד כוחה במותניה, שהיא לא 'מי שהיתה'. באפריל 1963 מופיע הרומאן הראשון שלי 'המחצבה', וכבר בנובמבר מופיע ספרה 'שירי אסתר ראב'."

גם כאן לא תמה התחרות הסמויה, וכך אהוד מספר:

"בכתב העת הספרותי 'מאזניים', שהופיע בערב ראש השנה תשכ"ג [עדיין 1962], מתפרסמים שני שירים שלי: 'ספינקס' ו'שני אגרטלים'. הם עוברים עריכה ושינויים של העורך ישורון קשת. לאחר הדפסת שיריי, שולחת לו אסתר את שירה 'חזות', וכותבת:

'שמחתי על חוברת 'מאזניים' המחודשת בתוכנה ובצורתה. טוב שירחון הסופרים העברים עבר לידיים אמונות – סוף סוף. אני שולחת לך שיר ורוצה הגהה לפני הפרסום. בברכת הצלחה ושלום רב, אסתר ראב

פ.ס. מה אתה חושב על בן-אחי א. בן עזר? לי זרה שירה זו – אם בכלל הינה שירה – אבל הוא בחור בעל משקל רוחני רב'."

אפשר בכלל להתפתח כך, כשצל של דודה מוכשרת מוטל עליך?

"הביקורת של אסתר, שאותה אף פעם לא הסתירה, כוּוְנה תמיד לטובתי: היא השתדלה להאיר את עיניי לכך שכתיבתי עדיין לא הגיעה לרמה נאותה. לחילופין קיוותה שאולי אסיק סוף-סוף את המסקנה, ואפנה לדרך יותר מועילה מכתיבת שירים..."

* * *

כנס בוגרי תיכון חדש ב-1 בספטמבר

לאהוד שלום,

א. שמחתי על הראיון עמך ב'מקור ראשון. שבת'. אני חושבת שאתה צריך להיות מרוצה ממנו, אם כי בוודאי לא כל מה שאמרת נכנס ולא תמיד הטון הוא הטון הרצוי.

ב. את השיר "האוניות עגנו במלטה" חיבר צבי אנקורי. פרטים על נסיבות חיבור השיר בספרו 'כדקל במדבר', הוצאת כרמל 2007. ספר מרתק בן 560 עמודים. המחבר הוא פרופ' (אמריטוס) רב הישגים וספרים ואפשר לקרוא עליו בוויקיפדיה ובאתרי האינטרנט השונים. מומלץ מאוד.

ג. ב-1 בספטמבר יתקיים כנס מחזורים של "תיכון חדש", שאתה בוודאי יודע עליו. אני ממליצה שתעזור למארגנים בפרסום, ותביא את דבר הכנס לבוגרים, כדי שגם יתרמו ויסייעו בארגונו ובפרסומו, באמצעות עיתונך.

ד"ש ליהודית.

שבוע טוב

נורית גוברין

* * *

אליהו הכהן

מיהו מחבר "האוניות עגנו במלטה"?

במענה לשאלתו של דן ארנון (דנצ'ו) [גיליון 642]:

אינני מכיר את הסיפור מחיי מלטה הנצורה שבהשפעתו חובר השיר, וייתכן כי אין זה רומן אלא ספר היסטוריה.

המחבר צבי אנקורי היה ממתנדבי היישוב לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. את השיר כתב בשנת 1943 בעת שירותו ביחידת התובלה 178 והוא בן 23.

אנקורי עצמו גולל בפרוטרוט את הרקע לכתיבת השיר "האניות עגנו במלטה" בספרו האוטוביוגראפי "כדקל במדבר" (כרמל 2007). את עיקרי הדברים ניתן לקרוא באתר "זמרשת", תחת שם השיר.

בהקלטה הראשונה הושר השיר מפי הזמרת מלכה אדמונית. היה זה תקליט שחור קצר נגן, כבד ושביר (ישראפון מס' 1383) שיצא לאור לפני כשישים שנה. בתווית התקליט צוין כי המחבר הוא אפרתי.

בהשמיעם את ההקלטה ברדיו, במשך שנים נהגו קריינים לצטט את שם המחבר "אפרתי" מתווית התקליט, מבלי להזכיר שמדובר בשם בדוי. כך, לאורך שנים, הייתה זהותו של אפרתי זה לוטה בערפל, עד שנחשפה ע"י חבריו של אנקורי לשירות הצבאי.

לימים כיהן צבי אנקורי כפרופסור באוניברסיטת תל אביב וכראש הקתדרה להיסטוריה ותרבות של יהודי יוון, ונודע כחובב ספר מושבע .

אביו, תלמיד חכם ואיש ספר שדיבר עברית רהוטה, שימש כחזן בטרנוב שבגליציה ואחרי מותו נחקקה על מצבתו הכתובת "נעים זמירות ישראל".

ועוד אוסיף לידיעת דן ארנון, שגם הוא מחבר ספרים, כי בספרו הנזכר של אנקורי, מופיע פרולוג נוגע ללב בשם "ניחוח ספרים", בו הוא מעלה את זכר ארון הספרים בבית הוריו עם ריח הספרים שלא התפוגג ועולה באפו כל ימיו.

"לעולם לעולם לא אשבע ספרים" – כותב אנקורי. "אין בביתי ארון ספרים... אלא כל ביתי הוא מדף גדול אחד, מדף ספרים פתוח העוטף את קירות הבית מחדר לחדר ומקומה לקומה... אין בבית חדר שאין ספרים מרפדים את קירותיו, ואין בחדרים קיר אחד שלא ישגר ממדפיו גל חריף של ניחוח ספרים..."

זהו פרק מרתק בביבליופילייה וטקסט חובה לכל אוהב ספר.

שתי בנותיו של אנקורי הן השחקנית גילת אנקורי והפרופסור לאמנות גנית אנקורי.

* * *

Nazi Archive Made Public 60 Minutes CBS News 2

כתבה של רשת החדשות CBS – חובה לראות ולהפיץ ברבים.

http://www.youtube.com/watch?v=hTZ9bnf_3fM&feature=player_embedded

* * *

אורי הייטנר

1. יום המחדל

עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות – יום ה"נכבה" הסתיים בהצלחה גדולה של הפלשתינאים ובכישלון צורב של ישראל. איני מאמין שהם עצמם שיערו שיצליחו כך.

בעוד אנו מתכתשים בתוכנו על הסוגייה הלא רלוונטית – מיקומו של הגבול, מתנהלת מלחמת דה-לגיטימציה נגד זכות קיומה של מדינה יהודית. הנשק המרכזי במערכה הזאת הוא תעשיית השקר – שקר ה"נכבה". ה"נכבה" – פירושה הצגת הקמתה של מדינת ישראל וקיומה, כשואה. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור על פלישת הקולוניאליסטים הציונים לפלשתין וביצוע טיהור אתני לתושביה הפלשתינאים ופשעים נוראים נגד האנושות. שעה שאנו מתפלפלים סביב שאלת אחוז "חילופי השטחים", איננו מבחינים, או שמא אנו מתעלמים, מן המערכה האמיתית, שכותרתה - ה"נכבה". היטיב להגדיר את המטרה אמסאעיל הנייה – לשים קץ לפרוייקט הציוני.

מזה חודשים אחדים, מתנקז מאמץ הדה-לגיטימציה לתאריך אחד – 15 במאי, יום הקמתה של מדינת ישראל, כלומר יום ה"נכבה". גולת הכותרת של היום – מצעדי "שיבה" פרובוקטיביים של פלשתינאים לעבר הגבול הישראלי. המטרה הריאלית המקסימלית של מארגני המצעדים, היתה התמקדות התקשורת בהגעת המפגינים אל הגדר ובלימתם, כפי שאכן היה בגבול עזה ובגבול לבנון. אולי בחלומותיהם הרטובים, בפנטזיות הפרועות ביותר, ייחלו היוזמים למצב שבו יצליחו להסתנן לישראל ולקרוא תגר על ריבונותה; לבצע "שיבה" זוטא. הם לא יכלו לחלום על הצלחה גדולה יותר.

והנה, זה בדיוק מה שקרה – מסתננים פלשתינאים נכנסו לישראל, צפצפו על ריבונותה ושהו בה שעות אחדות. לא צריך דמיון פרוע כדי להבין איזה מיתוס ייבנה סביב האירוע הזה. אין צורך בחוש נבואי, כדי להבין שההצלחה הזו תתורגם לתקדים, ששוב ושוב ינסו לחזור עליו.

אסור היה לזה לקרות. אי אפשר לטעון שהיה זה רעם ביום בהיר. היה זה רעם ביום סגריר. היוזמה הזאת לא היתה חשאית; היא התנהלה, בעיקרה, מעל דפי הפייסבוק. והרי מזה ימים אחדים כותרות העיתונים זועקות "כוננות שיא בכוחות הביטחון."

אילו היתה כאן הטעייה, והפרובוקציה היתה נעשית בשבוע שעבר או בשבוע הבא, עוד ניתן היה להבין את הכישלון. אבל כאשר הכול כוון ליום הזה, אין שום תירוץ שיכול להצדיק את הכישלון. הטענה שלא צפינו שזה יקרה בגבול סוריה היא אבסורדית. ידוע שמדי שנה מתקיימת הפגנה בגבעת הצעקות מול מג'דל שאמס. השנה, כאשר מתארגנים מצעדי "נכבה", כאשר המזה"ת בוער, כאשר השלטון הסורי טובח בבני עמו ויש לו אינטרס מובהק להסיט את ההתעניינות מהנעשה במדינתו – אין כל הסבר לכך שלא היתה הערכות מתאימה ושאנחנו "הופתענו".

אילו היו במקום כוחות גדולים, ערוכים לכל צרה, הכול היה שונה. בהיערכות נכונה ניתן היה למנוע את ההסתננות ללא נפגעים בנפש. ובכל מקרה – ניתן היה למנוע את ההסתננות.

זה לא קרה, ולכן יום ה"נכבה" הצליח, מעל המשוער. הנזק לישראל – גדול מאוד. עתה, יש לתקן את הנזק. והעיקר – שיהיה ברור שישראל תגן על ריבונותה, ולא יהיה עוד מצב שמסתנן יוכל להתקרב בשלום לגבולה של ישראל.

2. המכה ה-82

מיכאל גולדמן גלעד היה נער במחנה ההשמדה אושויץ בירקנאו. קצין נאצי היכה אותו 80 מלקות בגבו, והוא שרד. לאחר עלייתו סיפר את סיפורו ולא האמינו לו. מאז הוא שתק, ובמשך כעשור וחצי לא אמר מילה על השואה. כשוטר במשטרת ישראל, צורף ליחידה 06 המיוחדת שהוקמה לחקירתו של אייכמן. רק אז החל לדבר.

גולדמן גלעד הגדיר את אי האמון לסיפורו כ"מכה ה-81". ניצולי שואה רבים חוו כמותו את אי האמון הזה, וכמותו הם חוו זאת כמכה קשה.

"המכה ה-81" – כך הכתיר חיים גורי את סרטו התיעודי על השואה, הראשון בטרילוגיית סרטים תיעודיים שיצר על השואה וההעפלה. בכך הנציח את אמירתו של גולדמן גלעד, שהיתה לסמל.

משפט אייכמן הביא לשינוי בתודעת השואה בחברה הישראלית. אט אט, רבים מן הניצולים החלו לפתוח את סגור ליבם ולספר על החוויות שחוו. בקרב הדור הצעיר יש עניין הולך וגובר לשמוע, לדעת, לנסות להתמודד. הדור שלי – תלמידי שנות ה-70, התחבר יותר מתלמידי שנות ה-50. התלמידים היום הרבה יותר מחוברים מהדור שלי. אין ספק, שהגורם המרכזי לכך הוא המשלחות לפולין.

"רק בפולין הבנתי את משמעות היותי יהודי..." "בביקור באושוויץ הבנתי את צדקת הציונות..." "הביקור במחנות ההשמדה עורר את רגשות הגאווה הלאומית שלי..." "אחרי הנסיעה לפולין הבנתי לעומק את משמעות שירותי הקרבי בצה"ל." לא אחת אני שומע אמירות כאלו מבני נוער השבים מפולין. האמירות הללו גורמות לי לצער רב ולתחושה של כישלון חינוכי. הכישלון אינו הנסיעה לפולין, אלא הריקנות הערכית שקדמה לה. האם אושוויץ היא המקום להבנת משמעות היותנו יהודים? האם השואה צריכה להיות הבסיס לגאווה הלאומית? האם על נערינו להרחיק עד פולין כדי לחזק את תודעתם הלאומית?

הרי את התודעה הלאומית, את משמעות היותנו יהודים, את מהות הציונות וצדקתה, את זכותנו על ארץ-ישראך, הילדים צריכים ללמוד כבר מן הגן ללא כל קשר לשואה. אם תלמידי מערכת החינוך הישראלים מגיעים לכיתה י"א על בטן ריקה – זהו כישלון חרוץ. אולם לנוכח הכישלון הזה, חשיבותה של הנסיעה לפולין גדולה שבעתיים, מאחר ואין היא רק החיבור לעולם היהודי שחרב וההזדהות עם קרבנות השואה, אלא גם תיקון חלקי של המחדל החינוכי.

אולם המשמעות העיקרית של המשלחות לפולין, של החינוך לתודעת השואה, של יום הזיכרון לשואה וטקסיו, היא קיום הנדר – לזכור ולא לשכוח. זוהי מחויבותנו לנספים ולניצולים. זוהי מחויבותנו לעתידנו, כדי לעמוד תמיד על המשמר, ולהבטיח שלא תהיה שואה שניה.

למרבה הצער, בשנים האחרונות הולך וגובר טרנד כנגד זכר השואה, טרנד של הטפה לשכוח ולא לזכור.

הסנונית הראשונה היתה פרופ' יהודה אלקנה, בעצמו – ניצול שואה, שכבר בסוף שנות ה-80 יצא נגד החינוך לתודעת השואה ונגד הצו "זכור", במאמרו המפורסם "בזכות השכחה". פשוט, זכר השואה ובעיקר לקחי השואה לא כל כך הסתדרו לו עם האג'נדה הפוליטית אותה רצה לקדם. אלקנה טען שזכר השואה מטפח את הגישה ש"העולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי." הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, וטענת אלקנה היתה שזכר השואה מחנך ל"שנאת האחר" ולכן עדיף לשכוח.

החרו החזיקו אחריו אינטלקטואלים נוספים, כמו שולמית אלוני שיצאה נגד המסעות לפולין אותן הציגה כ"שטיפת מוח לאומנית," פרופ' משה צימרמן, שטען שזכר השואה מעודד מיליטריזם ועוד.

וכך, משנה לשנה נשמעים יותר ויותר קולות הדוגלים בהשכחת השואה, בשל החשש שהבנת השואה ולקחיה תביא את הנוער לתובנות הסותרות את דרכם הפוליטית של המשכיחים.

לצד תופעת השכחת השואה, פועלת הדרך המתוחכמת של הכחשת השואה – הטענה הנואלת שהיהודים עשו שואה לפלשתינאים (שקר ה"נכבה"), ההולכת וקונה שבת בעולם, וגם בארץ יש לה סוכנים, למרבה הזוועה.

לפני למעלה מעשרים שנה כינה ישעיהו ליבוביץ' את צה"ל "צבא יודונאצי". ליבוביץ', שהפרובוקציה היתה דרך חייו, נתן את הלגיטימציה "המכובדת" לאמירות הנואלות הללו, שמאז הלכו והתחזקו. לאחר הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן", בו נפלו 23 חיילים ונפצעו 75 – בשל הקפדת יתר על ערכי מוסר הלחימה המאפיינים אך ורק צבא אחד בעולם – צה"ל, השוותה כלת פרס ישראל הזמרת יפה ירקוני את פעולת צה"ל בג'נין למעשי הקלגסים הנאצים.

רק השבוע הזדעזעתי, כשראיתי בבלוג מסויים את התמונה של הילד בגטו המרים את ידיו מול קנה הרובה הנאצי, ובתחתית אותו דף תמונת נער פלשתינאי העומד מול טנק של צה"ל. איזו ערלות לב יכולה לדרדר ישראלים, יהודים, ליצור חיבור כזה.

הדוגמאות שנתתי אינן מקשה אחת. לא כל מי שמשווה את מעשי צה"ל למעשי הנאצים הוא בהכרח שותף לשקר ה"נכבה", לא כל מי ששותף לשקר ה"נכבה" שותף להצגתה כשואה, ולא כל מי שזאת גישתם שותפים לרעיון של השכחת השואה. אולם קיימת זיקה חזקה מאוד בין הגישות הללו, והשילוב ביניהן הופכת למסה מצטברת והולכת של פגיעה בזכר השואה, חילול זכר הנספים בשואה, והכל למען אג'נדה פוליטית. זוהי המכה ה-82.

אהוד: הדיעה הרווחת שעד משפט אייכמן לא העיזו לספר כאן על השואה, וכמעט שלא ידעו – זוהי דמגוגיה, זהו שקר וכזב! – והדבר משרת כנראה כל מיני אינטרסנטים שמטרתם ללכלך את היישוב העברי בארץ-ישראל בתקופה של מלחמת העולם השנייה, ואת ישראל.

 נולדתי ב-1936 וגדלתי בארץ וקראתי עיתונים, החל מ"הבוקר לילדים", וספרים, וסיפורים, וראיתי סרטים, וכמעט שום דבר חדש התגלה לי במשפט אייכמן, כמעט הכול כבר נכתב וסופר – ואילו הסיבות לכך שלא כל אחד מהניצולים שש לספר לנו כאן מיד על מה שעבר עליו בתקופת השואה, הן רבות ומורכבות ונובעות לעיתים מרגש אשמה עמוק של הניצולים על שרק הם שרדו.

קרוב-משפחתי צדוק ראב ז"ל, מנצולי "רכבת קסטנר", טען בשעתו כי היתה זו שגיאה פאטאלית שלא להתחיל במשא-ומתן על "משאיות תמורת דם" – כי אלה היו החודשים האחרונים של השלטון הנאצי, והעסקה ממילא לא היתה מתבצעת, אבל בינתיים אולי היה מושהה ואפילו נמנע משלוח יהודי הונגריה להשמדה.

3. מדף לדרך הנסיגה

אילו פנה אריה דרעי לטומי לפיד אחרי נפילת תנועת "שינוי" וביקש ממנו במתנה את שמה של מפלגת המדף "שינוי", הייתכן שלפיד היה נענה? אם מיכאל בן ארי יחליט לרוץ לכנסת ברשימה משלו ויבקש את רשותו של דב חנין להשתמש במותג רק"ח, יש סיכוי שבקשתו תתקבל?

ודאי שלא. אך הנה, אני שומע שאביגדור קהלני נתן לאהוד ברק את המותג של מפלגת המדף "הדרך השלישית". אין כל הבדל בין מעשה זה, לשתי הדוגמאות הקודמות שהצגתי, כיוון שאהוד ברק מייצג, בדרכו המדינית, את היפוכה המוחלט של "הדרך השלישית". ואם לנסח זאת אחרת – אהוד ברק כראש הממשלה ניסה באובססיביות ליישם בדיוק את המדיניות שמפלגת "הדרך השלישית" קמה כדי למנוע ולסכל.

"הדרך השלישית" קמה באמצע שנות ה-90, כאשר ממשלת רבין נשאה ונתנה עם הסורים על נסיגה מהגולן. המו"מ הזה סתר את דרכה של מפלגת העבודה, את מצעה לבחירות, את הבטחות מנהיגיה, ובעיקר – את מעשיה ומפעלה בגולן, מפעל ההתיישבות, הקיבוצים והמושבים. מפעל שעליו החליטה ואותו הנהיגה ממשלת העבודה ויישמו תנועות ההתיישבות שלה.

"הדרך השלישית" קמה מתוך אכזבה ומתוך רצון לבטא את רוחה האמיתית והמקורית של תנועת העבודה, מול התדרדרות המפלגה לכיוון מרצ. התנועה החדשה, שלימים היתה למפלגה, קמה כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת, מתוך חשש שזה לא ייעצר בגולן, אלא מפלגת העבודה עומדת לנטוש את דרך הפשרה הטריטוריאלית, ולאמץ את דרך הנסיגה המלאה. החשש היה, שתהליך אוסלו יביא בעתיד לאובדן בקעת הירדן, גוש עציון ולחלוקת ירושלים.

"הדרך השלישית" קמה כדי להיאבק נגד המגמה הזאת. היא קמה מתוך חשש, שהמערכת הפוליטית בישראל תהיה מקוטבת בין אנשי אף שעל (לערבים) לאנשי אף שעל (לישראל) ולא תהיה כל דרך מרכזית, כמו הדרך שאותה ביטאה עד אז מפלגת העבודה. דרכה של "הדרך השלישית", היתה נכונות לוותר על אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי להבטיח מדינה בעלת רוב יהודי מוצק, תוך עמידה בלתי מתפשרת על ריבונות והתיישבות ישראלית באזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים כמו בקעת הירדן וצפון ים המלח, על גושי ההתיישבות ועל ירושלים השלמה. וכמובן – הדרך השלישית נשאה את דגל המאבק על הגולן.

"הדרך השלישית" קמה בתקופת רבין, שאמנם מוכן היה לוותר על הגולן, אך סרב בכל תוקף לוותר על בקעת הירדן, על גושי היישובים ועל שלמות ירושלים, וקווי 67' היו מילה גסה בעבורו. מי ששבר את הקונסנזוס הישראלי בנושאים הללו היה אהוד ברק.

מיד עם בחירתו, ניסה ברק באובססיה של טיל מונחה מדוייק להביא לנסיגה ישראלית מכל הגולן. דוגמה לכך היא משפט החנופה לרודן הסורי, עליו חזר עד לזרא: "מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית." ולמי ששכח, מדובר בחאפז אסד, שקטנו עבה ממותני בנו בשאר. בניסיון האובססיבי הזה, דחה ברק ללא כל צורך את הנסיגה מלבנון המדממת, אך ורק כדי לכרוך אותה עם נסיגה מהגולן, ולחזק בכך את תמיכת הציבור בעמדתו.

משנכשל המהלך הזה, עבר ברק למסלול הפלשתינאי. כאן, הוא שבר ברגל גסה את הקונסנזוס הלאומי, קידש את קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שמשמעותם היא, תקדים מסוכן של נכונות לוותר על שטחים ריבוניים ששוחררו במלחמת העצמאות) והציע נסיגה מן הבקעה וחלוקת ירושלים, כולל העיר העתיקה.

כל מה ש"הדרך השלישית" נועדה להגן עליו – ברק ויתר עליו. כל מה ש"הדרך השלישית" נועדה ללחום נגדו – ברק ניסה ליישם. אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו בדם ואש ותמרות עשן, בלינץ', בפיגועי התאבדות ובטילים על יישובים ישראליים, הוא לא הודיע שהצעותיו בטלות ומבוטלות. להיפך, עד היום הוא לא חזר בו מהצעותיו והוא מקפיד לומר שזו הדרך היחידה ואין בלתה.

מתן המותג "הדרך השלישית" דווקא לאהוד ברק הוא שערורייה.

התקשורת ניסתה לקשור את צעדו של קהלני עם רצונו להיבחר לקדנציה נוספת כיו"ר הוועד למען החייל. מהיכרותי איתו, אני משוכנע שאין לכך שחר. כפי שאני מכיר אותו, הגישה שלו היתה – "חבר מבקש בקשה, למה לא לעשות לו טובה?" – בסך הכול זו גישה יפה לחיים... כאשר היא נוגעת לענייניך הפרטיים. אבל כאן מדובר בעניין ציבורי. מפלגת המדף "הדרך השלישית" אינה רכוש פרטי של קהלני. היא שייכת לכל מי שהיה חבר במפלגה, לכל מי שפעל למענה לכל מי שהצביע בעדה. היא שייכת לי, בדיוק כפי שהיא שייכת לקהלני.

קהלני אפילו לא חשב לשאול אותי, האם אני מסכים שהמותג "הדרך השלישית", השייך היום ל"מפלגת מדף" בשם זה, יהווה מדף לדרך הנסיגה.

4. מכתב גלוי לחברי הגושרים

חברים יקרים!

כפי שפורסם בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מתקיים במועדון קיבוצכם קורס של עמותת "זוכרות". אם מישהו מהחברים ששמע על כך, סבר בטעות שמדובר בהשתלמות בנושא "אלצהיימר ומיגדר", למשל, אין הוא לא טועה. תחת השם התמים הזה, מתקיימת פעילות הסתה נגד מדינת ישראל, צדקתה וזכות קיומה.

קיבוצכם, הגושרים, הנו יצירה ציונית שקמה בתש"ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות של מדינת ישראל. הקמת הגושרים הוא חלק ממפעל ההתיישבות הציוני, וקיומו, עד היום, הוא הגשמתו של הרעיון הציוני.

עמותת "זוכרות" שמה לה למטרה לקעקע את המפעל הציוני כולו, כולל קיומו של קיבוץ הגושרים. כיצד מוגדרת מלחמת העצמאות של מדינת ישראל בפי אנשי העמותה? "נכבה". ומהי הנכבה? "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה."

אינכם מאמינים? היכנסו לאתר העמותה וקראו.

אין לי ספק שאתם יודעים ומבינים את המהות המסתתרת מאחורי המילים הללו. מטרתה של עמותת "זוכרות" – "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב," היא הפצת השקר הפלשתינאי, המתעלם מעובדות מלחמת העצמאות, והפיכתן על ראשן.

העובדות האובייקטיביות מלמדות, שבעוד היהודים קיבלו את תוכנית החלוקה, הפלשתינאים דחו אותה והתנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו. העובדות מלמדות שביום בו הסתיים המנדט הבריטי, הישוב היהודי הקים את מדינתו וראש הממשלה דוד בן גוריון, בהכרזת המדינה, הושיט יד לשלום לערביי ארץ-ישראל ולמדינות ערב. הפלשתינאים נמנעו מלהקים מדינה, הם ומדינות ערב דחו את היד שהושטה לעברם ומדינות ערב פלשו למדינה בת יומה כדי למנוע את הקמתה ולהטביעה בדם. הטבח במגיני כפר עציון לאחר כניעתם, מעיד על מה שעלול היה לקרות לכל היהודים בא"י אילו הערבים ניצחו, חלילה, במלחמה.

באתר "זוכרות" אין זכר לעובדות האמיתיות. במקום זה נכתב ש"הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים." אך העמותה טוענת שגם אנו, היהודים, קורבנות של המלחמה. מדוע? "היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948."

כן, "הכיבוש" הוא 1948, כלומר כל מדינת ישראל היא כיבוש אחד גדול. כלומר, מדינת ישראל אינה לגיטימית. מדינת ישראל היא עוול, שאותו יש לתקן. איך לתקן? באמצעות חיסולה. את זה הם לא יאמרו בגלוי. הם רק יטיפו למימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה – חיסולה של מדינת ישראל.

שאלתי אליכם, חברי הגושרים – האם אתם סבורים שמועדון החברים שלהם הוא מקום שראוי לארח בו סמינר הסתה ברוח זו?

אמנם מדובר בפעילות עסקית – השכרת המועדון לעמותה תמורת תשלום. אבל אני משוכנע, שגם אחרי ההפרטה, לא תמכרו את כל העקרונות וכל הערכים שלכם תמורת בצע כסף. אין לי ספק, שאילו ידעתם איזו פעילות מתרחשת במועדון קיבוצכם, הייתם מוותרים על הכסף, ושמים קץ לביזיון הזה. אין לי צל של ספק, שכפי שלא תשכירו את המועדון לקורס של הכחשת השואה, כך לא תשכירו אותו גם לקורס של עמותת "זוכרות".

סביר להניח, שלא ידעתם איזה סוג של פעילות מתרחש במועדון קיבוצכם. עכשיו, כאשר אתם כבר יודעים, חזקה עליכם שתשימו מיד קץ לביזיון הזה.

בברכה,

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

5. המשפט והשכל הישר

קיומה של רשות שופטת יסוד הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה אנושית. חברה מקימה בתי משפט וממנה שופטים, לא רק כדי להגן על החברה מפני עבריינים ופושעים, אלא גם כדי להגן על חשודים ונאשמים מפני משפט הרחוב, שרבים הסיכויים שלא יהיה משפט צדק, אלא לינץ'. שופטים מלומדים ומנוסים, בקיאים בדיני ראיות ומכירים את החוק על בוריו, דנים במקרה העומד בפניהם בכובד ראש ומכריעים על סמך הראיות. לפעמים הם טועים, אולם האלטרנטיבה של משפט הרחוב – נוראית.

לכן, יש להיזהר בכבודו של בית המשפט, ואף שכמו גוף גם הוא נתון לביקורת, יש להימנע מהתלהמות ומביקורת פופוליסטית על קולת העונש או על זיכוי מחמת הספק ושאר סוגיות המעוררות תדיר ביקורת ציבורית על בית המשפט.

במאמר מוסגר – אני מבחין אבחנה ברורה בין הכרעות בסוגיות משפטיות ובוודאי פליליות, לבין פסיקות בסוגיות ציבוריות ופוליטיות. בסוגיות אלו, אין לשופט כל עדיפות על פני אזרח מן השורה, וניסוח משפטי של דיעה פוליטית, אינו הופך את הדיעה הפוליטית לאמת משפטית. האקטיביזם המשפטי מבית מדרשו של אהרון ברק פגע בדמוקרטיה ובעיקר במעמדו של בית המשפט ושל שלטון החוק. אני מבכר את הענווה המשפטית, מבית מדרשו של השופט לנדוי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ומבית מדרשה של כלת פרס ישראל רות גביזון.

אך, כאמור, בכל הקשור לפסיקות בית המשפט בסוגיות פליליות, מן הראוי שהציבור יגלה ענווה, ולא ימהר לשפוט את השופטים.

מצד שני, במקום שבו אין אמון בבית המשפט, שלטון החוק מתערער. בית המשפט חייב להבין, שהחלטות הלוקות בחוסר סבירות קיצונית, שאינן מתיישבות עם השכל הישר, מערערות את אמון הציבור בבית המשפט, ולכן הן מסכנות את הדמוקרטיה.

כזאת היא החלטת השופטים לזכות את הנאשמים ברצח אריה קרפ מאשמת הרצח ולהסתפק בהרשעתם בהריגה. כאשר בית המשפט מגדיר את היום כלילה ואת הלילה כיום, עם כל הכבוד לשופטים – השכל הישר לא יקבל זאת. ובמקרה הזה, השכל הישר אינו יכול לקבל את הטענה האבסורדית, שלא היה כאן מקרה של רצח. היה זה לינץ' שסופו ידוע מראש.

ייתכן שמבצעי הלינץ' לא קשרו קשר לביצוע רצח. אבל אין המדובר במקרה שבו אדם מכה את רעהו במכת אגרוף ופתאום הלה מתמוטט ומת. גם אין המדובר בקטטה שבה מישהו חש מאוים ובפזיזות שלף סכין והרג שותף אחר לתגרה. כאן מדובר בחבורה גדולה שתקפה ללא כל סיבה אדם בודד, היכתה והכתה ובעטה ולא הרפתה עד שהאדם מת. כל אדם סביר ושפוי צריך היה להבין שהמכות הללו יגרמו למותו של הקורבן. ומבצעי הלינץ' לא הוגדרו כבלתי שפויים וכמי שאינם אחראים למעשיהם.

"אם זה לא רצח – מהו רצח?" – היטיבה להגדיר אלמנת הנרצח את הסיטואציה. וכך, במשפט אחד, היא ביטאה את עליונות השכל הישר על פלפול הסרק המשפטי. יש לקוות שערכת הערעור תשנה את פסק הדין, ובכך תחזק את אמון הציבור בבית המשפט, את שלטון החוק ואת משפט הצדק בישראל.

6. סקירת עיתוני סוף השבוע, 14-15.5.11

1. המאמר החשוב ביותר בסוף השבוע, הוא מאמרו של בן דרור ימיני ב"מעריב" – "האפרטהייד הערבי". בן דרור הוא העיתונאי הטוב והחשוב ביותר הפועל היום בישראל. עיתונאי בעל מצפון ויושרה, הראוי לפרס ישראל לעיתונות ולפרס פוליצר, המנהל מאבק יחיד נחוש ועקשני למען האמת ולהפצת האמת – מול תעשיית השקר האנטי ישראלית. כדרכו, גם הפעם רשימתו מדויקת ומציגה נכוחה את העובדות, השונות כל כך מן השקרים שאנו מולעטים בהם. ברשימה הוא הציג את הדרך בה מדינות ערב יצרו והנציחו מאז מלחמת העצמאות ועד היום את "בעיית" ה"פליטים", בכך שנמנעו מלקלוט את אחיהם ולאזרח אותם, אלא דיכאו אותם, היפלו אותם, גירשו אותם והתעללו בהם, על מנת שיהוו גחלים לוחשות המנציחות את הסכסוך וישמשו נשק במלחמה נגד קיומה של ישראל.

2. הרשימה השנייה, גם היא מ"מעריב". בערב יום הזיכרון בילה אראל סגל בהילולת יום הזיכרון "האלטרנטיבי" של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי. הוא מביא לקורא עדות מצמררת מלב המאפליה של הישראלי המכוער. לא מומלץ לחולי לב ולנשים בהריון. הכינו את השקיות.

3. ב"הארץ" פירסם מאמר של הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול ברנאר אנרי לוי, המנתח את משמעות הסכם הפיוס בין פתח לחמאס. לוי מצטט מתוך אמנת חמאס האנטישמית והרצחנית, ומבהיר את הניצחון הגדול של חמאס בהסכם הזה. "איזה מטומטמים!" – הכתיר לוי את מאמרו, בכוונו לצהלות השמחה של גורמים במערב (ובמשתמע – גם בישראל) לנוכח ההסכם, והשווה אותן לצהלות השמחה בהן התקבל הסכם מינכן. ברנאר אנרי לוי, הוא אינטלקטואל מזהיר, מופת של שמאל הומאניסטי נאור ומוסרי, שלא התקרנף ולא התחמר ואינו נסחף בזרם העכור של שנאת ישראל והמערב.

4. שלום ירושלמי מביא ב"מעריב" שורה של ציטוטים משנת 2010 של ראשי הרשות הפלשתינאית ופתח, ספרי לימוד ועיתונים – חומר הסתה נורא נגד מדינת ישראל, חומר אנטישמי ש"דער שטירמר" מחוויר לידו. קשה, אבל חשוב לקרוא ולהבין.

* * *

אסף גולן

הגיע הזמן להתחיל לטפל ביוצרי מיתוס הנכבה

האשמים המרכזיים ביצירת יום הנכבה הם הישראלים עצמם שלא נלחמים באנשי האקדמיה בתוכנו שיצרו את החג והפכו אותו לנרטיב פלשתיני לגיטימי

למרות ההד הבינלאומי של "יום הנכבה" והאסון הפלשתיני, אסור לישראל לשכוח כי יוצריו המרכזיים של היום הזה אינם מנהיגי מדינות ערב והמערב אלא ישראלים תושבי ישראל ששנים מנסים לייצר נרטיב פלשתיני עצמאי על אירועי 1948 מתוך חשיבה כי מדינה פלשתינית ליד מדינה ישראלית תיישב את הסכסוך הערבי ישראלי.

לאנשים אלו לא משנה העובדה כי עוד לפני הקמת המדינה היו עימותים אלימים בין היישוב היהודי לערביי הארץ, וכן לא דחייתם החד משמעית של מדינות ערב ומנהיגי ערביי ישראל את תוכנית החלוקה ב-48'. מעבר לכך ההצהרות החסלניות של מנהיגי הפת"ח והחמאס ותוכנית השלבים הכלל הערבית מעולם לא היוו שיקול במשיחיות של השמאל הישראלי הרואה בהאשמת היהודים את חזות פתרון כל הבעיות בעולם.

על פי גישה זו ישראל לעולם תהיה אשמה באי השקט האזורי כל עוד לא תימלאנה לחלוטין תביעות הערבים. במילא מתוך גישה כזו הומצאה הנכבה כדי לתת תוקף מוסרי לתביעות הטריטוריאליות חסרות הבסיס של הפלשתינים, כשלשם כך מעוותת ההיסטוריה ומסורסת הרוח הציונית לאומית של מקימי המדינה. את הנזק הלאומי הזה לרוח הציונית לא הגו במרתפי קהיר או דמשק אלא אנשי אקדמיה ישראליים שאת פרנסתם קיבלו ממשלת ישראל.

העניין הוא כי לשקר, גם אם מדובר בשקר אקדמי מתוחכם, אין רגליים וכל פעם מחדש מופתע השמאל הישראלי מקריסת הקונספציות שלו כשמתברר כי הערבים בכלל והפלשתינים בפרט אינם יציר סטרילי שנוצר במעבדות מחלקות המחקר אלא אנשים בשר ודם בעלי תוכניות ושאיפות מרחיקות לכת בנוגע להמשך קיומה של מדינת ישראל באזור. אלא שכמו בכל אמונה דתית משיחית, את הגולם הזה שקם על יוצריו כל פעם מחדש – מפרשים אנשי השמאל הישראליים לפי אמונתם, כשמסקנתם היחידה היא כי שוב פעם הישראלי-היהודי הוא האשם במתרחש. מסקנה זו מתבטאת כמובן בהקצנה מתמדת של ההוקעה הפומבית של המדינה – כשגולת הכותרת הנוכחית היא הקריאה להחרמתה הכוללת כיוון, שישראל היא רחמנא ליצלן מדינת אפרטהייד. עובדות פשוטות הסותרות את התיאוריה הזו, כמו הסקרים המלמדים כי ערביי ישראל (כולל ערביי ירושלים) נשוא מדיניות האפרטהייד הנוראית – ממש לא רוצים לעבור לשליטה פלשתינית וכי פלשתינים רבים תושבי יו"ש ועזה מתחתנים עם ערביות ישראליות רק כדי לזכות בתעודות זהות כחולה נכספת – מטואטאות מתחת לשטיח בשם האידיאל הכולל ובשם הרצון לא לתת לעובדות לבלבל את התיאוריות.

אלא שבעוד השמאל הישראלי שקוע בהזיות המשיחיות שלו – רוב הציבור והמערכת הפוליטית מגלים סלחנות וברוב המקרים גם חששנות אל מול פירות הבאושים שצמחו בתוכנו. משום מה השתרש בישראל כי בשם זכות הביטוי מותר להסית נגד המדינה ולייצר נזקים קשים בינלאומיים שאף מאיימים על שלום הציבור. מציאות זו החותרת תחת הקיום הישראלי וקודחת חור ממשי ולא משלי בספינה שבה כולנו שטים – לא היתה מתקבלת בשום מדינה דמוקרטית אחרת במערב. מבחינה זו יום הנכבה הוא גם היום הראוי להתעוררותו של הרוב הדומם בישראל לפעולה שמשמעותה ייבוש מרכזי הייצור של ההתקפות על ישראל. ראוי כי יחוקק חוק המונע תקציבים והמונע הכרה אקדמית כל שהיא מאנשים הפועלים נגד ארצם ועמם. עצירת התקציבים האקדמיים ומניעת ההכרה הזו הם המינימום שבמינימום כשמדובר בהתגוננותה של אומה אל מול הפוגעים בה.

* * *

יוסי גמזו

אלגיה ללב דווידוביץ'

(סיפור)

"זה קרה כּאן לפני כּשִבעים ואחת שנות שתיקה," הוא מודיע לי חֶרֶש, "בַּבּית הזה, בָּעשׂרים בּאוגוּסט, בּיום קיץ של שנת ארבּעים. היום, כּשמסך-הבּרזל התמוטט כּחומות יריחו לפני צְבא יהושֻעַ, יש בַּסיפּוּר הזה לא רק דִמעה סוציאליסטית, גם דם יהודי..."

יענק'לה לוּריא, אֶמיגראנט קשיש מרוסיה הלבנה, גורר אותי עִם דימדומים ל-.AvenidaViena זוהי הווילה בְּ-Coyoacan. היא מוּקפת עצים ששתל אותם דיֶגוֹ. הוּא מצבּיע על עץ אחד, מוּל החלון, "עץ-הדעת. לא עץ-החיים..."

"אתה מדבּר בּחידות," אני סח לו, "אניגמה היא סטיגמה אם אין לה פִּתְרוֹן."

"זו השׂפה," הוא עונה, מהוּרהר, "בּה דוברים החיים, קָמֵרָאדוֹ."

וחוזר ותולה בו, בָּעץ המוריק, זוּג-עיניים נוּגה, פילוסופי. "מה שסמרטוּט גֶריאטרי כמוני מבין זה שכּלוּם לא מוּבן."

דיֶגוֹ היה קומוניסט, הוּא נזכּר, "ואירח את לב דווידוביץ'. כמו שמירת-חפצים, חפצי-ערך, בִּדחילוּ. בַּווילה. מהז'וּליקים של סטאלין, גֶ.פֶּ.אוּ... כּשהִכּרתי אותו כּבר היתה עננת-יתוּשי- לשון-הרע תלוּיה עליו כּמין סוֹמבּרֶרוֹ. כּלב נובח, אומרים, לא נושך. אך יתוּש מזמזם מסוגל גם לחדור אל האוזן (עַיֵּן ערך 'טיטוּס')."

רוח קלה מרטיטה בָּעצים קסטַניֶטות דקות של צמרמורת. יענק'ל נועץ בו, בָּעץ התמיר, כְּתַב-אישוּם כְּפוּל-טינות, את עיניו: "הייתי כּורת אותו... עץ מקוּלל... בּאותו גרזן-קֶרַח, צ'וֹרְט זְנָאיֶט... " איזה גרזן? איך אפשר לשׂנוא עץ? מה אוֹכֵל אותךָ, יענק'ל? דַבֵּר!

דיֶגוֹ כּיסה אובּסֶסיבית קירות. בִּפרֶסקוֹ, בִּצבעים, כל עוד הטיח לח, נימוֹחַ. מדברי יענק'ל לוּריא עולים כּמו בּאוֹב פּני הזמן הדרמאטי ההוא. קירות אדם מצליח לטייח, לא היסטוריה. הטיח מתייבּש מהר, לא כּמו הזיכּרון. גם הדם – איך כּתב בּרטולד בּרֶכט על הכּתם ההוא על פני כּותל-המוות? – מילה קצרה, "לֶנִין", כּתוּבה על הטיח, ודם המוּצָאִים-להורג-בִּיריה לא מחק שוּם אות.

"כּשהִזמינוּ את דיֶגוֹ," נדלק בּו חיוּך, "לניוּ-יורק, אל ה'רוֹקפֶלֶר סֶנטֶר' – היתנה איתם תנאי: הוּא ימרח להם פרֶסקוֹ ענק על נושׂא החירוּת. אלא מה? חוּץ מִמנוּ וחֶבֶר-עוזריו לא יִראֶה שום אדם את הפרֶסקוֹ. עד שיוּשלם. אין מראים לו לַכּסיל, כַּידוּע, חצי עבודה.

"כּשסיים את מלאכתו והסיר את הלוט, כִּמעט פּרחה נִשמת הרוקפֶלֶרים מן ההֶלֶם. בּאמצע אותו פרֶסקוֹ, בִּכבודו וּזקנקנו, נִראָה הטוֹבאריש אוּלְיָאנוֹב, הלא הוא ולאדימיר איליץ' לנין...

"מה עושׂה כאן השֵד האדום for God's sake?" שאל רוקפֶלֶר ג'וּניוֹר, רותח.

"כּכה הבנתי," סח דיֶגוֹ בשקט גמוּר, "את נושׂא החירוּת."

"ואת מה שאמר גראף טולסטוי על חובות האסתטיקה גם כּן הבנתָּ?"

"מה אמר?"

"שארטיסט מעוּלֶה, מר ריבֶרָה, יודע מתי גם למחוק..."

מה מושך אותם, מַגנֶטית, בּאביב 46', איש אל רעהו, צייר מכּסיקאי נודע ויהוּדי מאַוּשוויץ?

"אולי זה," אומר לוּריא, "אוּלי זה מִפּני שהיכּרתי את כּלא לוּבּיאנקה. שם מאבּדים אשליות ושיניים, לא פּעם גם איש את חייו. דיֶגוֹ צִיֵּר אגדה פּרולטארית וחי לו כמו גראף פּוטוצקי: וילה, טקילה, רוּסלאן ולוּדמילה. מארכּסיזם אכלתי אני...

ערב אחד, בּין סיגר לטקילה וּבין זהירוּת לפריקת-אבן-מן-הלב, אומר לו דיֶגוֹ: "יענק'ל. אינני צדיק כּיֵשוּ. אך דם יהוּדה-איש-קריות לא היה בּי אף פּעם, למרות השמוּעות..."

לוּריא נִרמז ושותק אך מצמיד לחלון זוּג עיניים החוּצה. מֵעֵבֶר לַפּאטיוֹ מוריק אותו עץ שראה את הכּל ושתק.

"הם אומרים," ממשיך דיֶגוֹ, כּושל בּין מיליו, "שהִסגרתי את לב דווידוביץ'... מי שנתן לו מקלט בביתו גם בּגד בו, אומרים הם. עוּבדה... זה נכון שאני סטאליניסט אבל מי שצִיֵּר לי אות-קין על מצח, איננו מבין ולא כלוּם בציוּר, וּביושר – אפילוּ פּחות..."

כּלוּם צירף עצמו בּרוּטוּס אל קאסיוּס וקאסקה מִשוּם שנאלץ לבחור בין שני אַנטָגוניזמים: בּין זיקתו הלויאלית ליוּליוּס וּבין אותה דבֵקוּת רפּוּבּליקנית בּארצו? מה מסוּכּן יותר: נאמנוּת אידיאולוגית או שמירתם של אֱמוּנים לרֵעַ נערץ? יענק'לה לוּריא גונב פּתאום גבוּל, בּלי בּוּשה, בּלי פּספּורט וּבלי ויזה, לשטח-ההפקר הדימדוּמי שבּו לפתע אובדים לו לַ-nonfiction גם ה-non וגם הראש.

"זה נִשמע אולי היצ'קוֹק או אֶמילי בּרוֹנטֶה, אך מישהוּ, כּמו צד שלישי, עמד לו כּאן בּינינוּ... גוּף לא היה לו, לא דמוּת ולא תואר, אך משהוּ חזק מִזה היה לו: נוֹכחוּת... סקרתי היטב את החדר הזה שבּו איש לא נִראָה מִלבד שנינוּ, כַּן-הציוּר, וּבקבּוּק של טקילה, בּדים ומכחולים ופחיות של טֶרפֶּנטין. אוקטאביו פַּאז אומר על המתים, בּ'אבן שמש', שהם צופים אלינוּ מִמותם, מִבּדידוּתם. אני, חניך אותו מטריאליזם דיאלקטי שבּין האַתיאיסטים השׂרוּפים גם הוּא מין דת, אומר לךָ שיש בּעולמנוּ הריאלי שֵדים וּמזיקים וסיטרא אחרא ושׂטן... ראיתי אותם בּמדי גֶ.פֶּ.אוּ כּשטיפּלוּ בּי בּכלא לוּבּיַאנקָה. ראיתי אותם בּמדי האֶס.אֶס גם בּאַוּשוויץ, בַּדרך לַגאז. מה שפּחות הגיוני מִכּוּלם הוּא תְקֵפוּת ההיגיון, הקוֹמוֹן-סֶנְס בּעולמנוּ. איזה היגיון יש בְּהיסטוריה מטוּמטמת בּה גזע האדם שוחט עצמו בּסיטוֹנוּת? אז למה שלא תרחף לה, רוֹאָה-ואיננה-נִראֵית כּאן בּינינוּ הרוח של לב דווידוביץ' שבּאה לבדוק אם זוכרים אותה עוד?...

"דיֶגוֹ דיבּר. לא אֵלַי, אל הרוּח. 'תלכי, תני לחיות,' הוּא אמר לה. הבּיאוגראפיות שלנו טווּיוֹת מִדברים שהיינוּ רוצים לא לזכּור. את זה אמר אנדרֶה מַאלרוֹ שהחליף בּדֶה-גוֹל את הקְרֶמלין. דֶה-גוֹל שיָרקוּ בּפניו הסטוּדנטים. כּל דור ואליליו הנִבגדים והבּוגדים. המוות על פּי האַצטֶקים אינו היפּוּכם של חיינוּ, אָמִיגוֹ. הוא רק מין שינוּי במצב-הצבירה. המתים נוכחים כּאן תמיד.

"כּשראה שרוּחו של המת מצפצפת על כל תחנוּניו ולא זזה, חזר ותידלק את עצמו בּטקילה, ניסה בּלי הצלחה להעלים את אימתו וקם ממקומו ואמר לי בּעוד הוא צועד לַפּרוזדור דְחוּס-החושך: 'בּוא ואַראֶה לךָ משהוּ, לוּריא. את זה לא תִשכּח לעולם.'

"הלכתי אחֲריו, קצת מתנודד מן הטקילה ואיכשהו גם מן הפּחד. הווילה דמתה לטירה מכוּשפת: צללים, לבּירינת של דלתות. כּשהִגענוּ לִקְצֵה הפּרוזדור (לא הבנתי מדוע שוּם אור לא דולק בּו) שמעתי כּיצד הוא בּוחש בְּמפתֵּחַ עמוק בִּקרביו של מנעוּל. הדלת נפתחה בּחריקה צרוּדה, צורמת, עֵדוּת לכך שאת צירֶיהָ לא שימנוּ מִזמן. כּנגד זה, האור נדלק מיד, בּלי שוּם קאפּריזה. מגיה בּצֹהַב ואן-גוֹכִי פּורטרט של המת שרוּחו בּחלל. תיכף זיהיתי בִּדמוּת ממוּשקפת, פּרוּעת שׂפם, זְקַן-תיש וּבלורית שֹיבה סתוּרה זו (שׂיבה שהִקדימה מאוד את שישים ואחת שנות חייו שקוּפּדוּ) את לב דווידוביץ' שדיֶגוֹ הִנציח בִּמחי מיכחולו הפנטאסטי, זה שעשׂהוּ לִגדול ציירי היבּשת בּכל הזמנים. 'יש לךָ זכוּת נדירה, קָמֵרָאדוֹ,' מילמל וטפח לי על שֶכֶם, 'איש לא פּתח את הדלת הזאת בַּמפתח הזה כּבר שנים.' הוא בּלע את רוּקוֹ, מִתנשם כּנִשנק מִתוך חוסר חמצן (או אַליבּי). 'זוהי תיבת-הפּאנדוֹרה שלי שאותה לא פּתחתי מאז..."

"מאז" היה מה שהֵשַׂמתי עצמי כּאחד שמאוּם לא נודע לו. דיֶגוֹ היה גוֹי ערוּם אך בּלע את הלוֹקש כּמו טוֹרְטִיָּה חמה. ממזר מסוּכּן וּמקסים אף מִמנוּ חָדַר כּאן לַווילה, ידעתי. אז, בָּעשׂרים בּאוגוּסט ההוּא, שנת ארבּעים. עִם פּרצוּף של מלאך.

"סילביה פּגשה בּו בּפּאריס," אמר לי דיֶגוֹ. "אין דבר פּחות מיקרי מן המיקרה, חבר. היא היתה בּתוּלה שאיש מן הגברים אינו חושק בּה ואולי לכן היתה שׂרוּפה על הפּוליטיקה. ז'אק מוֹרְנַארְד, יפֶה כּאדוניס וּבן דיפלומט, כך הודיע לה, בּלגי – אדיש לָעולם הפּוליטי היה אך שׂרוּף על אותה הבּתוּלה. כּך לפחות דאג שתִתרשם ויִדָּמֶה לה, מקיף אותה בּמעגל כּוזב של חיזוּרים. סילביה, שלא היתה מוּרגלת בּכל אלה, נָמֵסָה כּחמאה על פּני מחבת מוּלהֶטֶת אש. זה, הנחש הקראסאביץ נוכח שזְּמָמוֹ מִתגשם וצולח: היא איבּדה את הראש שידע פילוסופיה, שׂפות אבל לא אהבה. כּשחזרה לניו-יורק בּיום פבּרוּאר קר כּמו לילות בּדידוּתה עד בּואו אל חייה, נתן לה לרעוב חודשי-צום אחדים וּפתאום, בּספּטמבּר, הוּא שָם. הפּעם עִם שֵם ודרכּון חדשים של אזרח קנדה: פראנקי ג'קסון. כּל זאת עשׂה לדבריו כּי בּבּלגיה חל עליו חוק הגיוּס. לא, הוּא פּשוּט לא היה מסוּגל לא לראות אותה, שב ואמר לה (כּאן כּבר הפכה החמאה למין שֶמֶן מוּתך שכִּמעט הִתאדה). הוּא חדש בּניו-יורק, הִתוודה בּאוזניה, אך היא הִתעלמה, מסוּחררת, מִכּך ששעה שסרקוּ את מנהטן הִכּיר בּה כּל קרן-רחוב. כּסוכן-מכירות של חברה ליִצוּא הוא נוסע למכּסיקו, סח לה. 'למה לא תצטרפי אלי, סילביה דארלינג?' שאל בּמבּט מאוהב. וסילביה הזאת, הכּעוּרה, הלא נחשקת, שהוא סילבֵב לה את הראש, ענתה לו: 'סִילְבוּ פְּלֶה'...

בּמכּסיקו-סיטי בּיקרה, כַּצפוּי, גם בַּווילה היפה הזאת בּ-Avenida Viena, מוסרת ללב דווידוביץ' שְדָרִים מתומכיו בּארצו של דוֹד סֶם. 'אַתְּ דוברת רוּסית, צרפתית, ספרדית,' סח האיש הקשיש, 'אַתְּ דרוּשה לי.' שוּב הוּחנף לה האֶגוֹ ושוּב נִתרצתה, סופסוף מי אינו זקוּק לִזקיקוּתו של הזוּלת? למוֹרנַארד, הַיְנוּ ג'קסון, הַיְנוּ מי שהִסּיעהּ פֹּה דְבַר בּוקר בּבוקרו אל מיקלטו של המנהיג אף לא גילתה בּרמז קל את מי היא משרתת בַּבּית שלחדור אליו נִמנע מִכּל איש זר. אבל מורנארד היה מאהב סובלני. לא סוקר, לא חוקר, לא איכפּתי. אוסף אותה כּל ערב, כּמו שעון, ליד השער וּמנפנף שלום לַמאבטח התורן.

יום אחד נִתפּנצ'רה מכוניתם של זוּג קוֹלֶגים בּשירוּת לב דווידוביץ', הזוּג רוֹזְמֶר, תֶקֶר קל. בּה-בּשעה נִזדמן לשָם מורנארד, הוא ג'קסון, הוּא מי שיָּצָא לו שֵם של מלאך אלטרוּאיסטי ותיכף נחלץ לעזרת בּני הזוּג. הוּא שלף אבּירית מִתוך תא-המיטען של ריכבּו את המַּגְבֵּהַּ (הוא הגֶ'ק מחיש-היֶּשַע) ותוך דקות הוּחלף גלגל-הבּיש בּטוב מִמנוּ והוּא והזוּג רוזמר נהפכוּ לידידים. הוא הִפעיל עליהם את קִסמו האישי, מזמין על חשבּונו למִסעדות-יוּקרה, לבּארים, מראֶה להם בַּלילה את כּיכּר המאריאצ'ים המנגנים שם סרנאדות עד אורו של יום. סילביה, מוּרעפת-עונג, לא חשדה בִּמאוּם. חוּץ מִבְּעֵת שנתנה לו צילצוּל למִספּר טלפוני פיקטיווי של 'עסק-היִּצוּא' שהוּא עובד בּו, כּך סיפּר לה, שלא היה ולא נברא ונִתבּרר כּלוֹקְש. היא הִתמידה לחייג אך נתבּרר: אין שוּם תשוּבה. היא סיפּרה לו וּמיד פּצח בִּספּיץ' אפּוֹלוֹגֶטי וּמסר לה חגיגית מִספּר אחֵר שֶבּו שמעה את קולו הסֶקסָאפּילי שהִרטיט אותה כּגֶ'לִי. זה הִדליק בּה נוּרה אדוּמה אך גם מורנארד הִדליק אותה, לילה בּלילה. בּכל זאת, לפני שחזרה לניו-יורק בִּשליחוּת מעסיקהּ האלמוני והחסוּי, הצליחה לסחוט מִשׂפתיו הבטחה: שלא יעֵז אף פּעם לנסות לחדור לַווילה. "מורנארד הִכבּיר הבטחות," אומר לוּריא, "אך איך אומרים בּיידיש, בּנִי? 'הַבְטוֹחֶעס זה אוֹיף תוֹחֶעס...'

בּקיצוּר, השׂטן, העובד כַּידוּע שעות נוספות, בּא לעֵזֶר. אין להסבּיר את הטַיימינג שלו אלא רק בּמין חוּש על-טִבעי. אירע שאלפרד רוזמר, בּעלה של מרגריטה, חלה בּעת עבודתו ונִתמוטט פּתאום. אך אז, בּמיקריוּת לגמרי לא מיקרית עבר שם, בּרכב-הפּאר שלו, הפּלייבּוֹי הצפוּי. הוּא הוּזעק על ידי השומרים על פִּתחהּ של הווילה לִנטות להם חסד: לקחת את רוזמר הנעבּעך מִבּית השולח אל בּית-החולים. דואר-החבילות הזה, מהיר מאין כּמוהוּ, הִציל, אמרוּ רופאי חֲצִי-הפֵּיגֶר, את חייו. כּשהחלים הבּחוּר מחוֹליוֹ החזירוֹ המלאך הגואל בּו-בָּרכב ישר לזרועות מרגריטה אשתו שהִרעיפה תודות וּדמעות. כּפעם בּפעם נסע גם לקנות לו תרופות בּבתי-המרקחת. אִמא תֶרֶזָה היתה מִתגמדת לנוכח אותו פילנתרופּ. אך מי שבְּרָאוֹ אלוהים בּצלמו לא עשׂוּהוּ, הוּברר כּך, בְּאצבּע. בּכל הִזדמנוּת שנִכנס אל הווילה (אליה הִבקיע סופסוף) דאג שיהא לו תירוּץ משכנע וטוב לאותו בּיקוּר-בּית, מה שהֵניח את דעת שומרי המיתחם נמוּכֵי המִשׂכּל. וכך, כּיוָן שתחפּוֹשׂתן הסוּפֶּר-פּופּוּלארית של כּל גניבות-הדעת היא פאסאדת הכֵּנוּת, היה כּותב לסילביה שבִּניו-יורק, בּרגש: 'אלפרד חלה והוּכרחתי שלא בִּרצוני להפיר את נִדרִי.' כּנוּתו עירערה כל חֲשָד בְּליבּה, אבל גם בּליבּם של היֶּתֶר. ביניהם גם זקיף אחד, בּוֹב שֶלדוֹן הַארְט, בּחוּר טוב, טוב מִדי, אבל כּסיל. כֵּיוָן שבּיצרוּ אז מפּני התקפה אפשרית את חומות אותה וילה, היוּ פּועלי הבּניין נכנסים ויוצאים בין שומרי המיתחם. פּעם תפס אותו לב דווידוביץ' מפקיד, אידיוטית, מַפתֵּחַ (מפתח של הדלת הראשית, המשוּריינת) בִּידי אחד מן השיפּוּצניקים ההם, כּמו תם. הוא כּבש חמתו וניסה לבאר לו לַבּוֹק בּנימה פּדגוגית, כּי בָּרגע שבּו תתחולל התקפה יִפָּגעוּ הזקיפים ראשונים. בּוֹב שֶלדוֹן הַארט, בּעיניים דומעות, התנצל על אותו פּיזור-דעת. אך נִראָה מבלה, בִּזמנו הפּנוּי, עם פראנק ג'קסון (גם זאת מיקריוּת...)

"בָּעשׂרים ושלושה בְּאותו חודש מַאי, בִּשעת ארבּע בַּבּוקר, לפתע, נִשמע קול של נֶפֶץ עתיר דֶצִיבֵּלִים בַּווילה של דיֶגוֹ, קרוב. לב דווידוביץ' ניעור מתנוּמה שגלוּלוֹת-השינה לא עזרוּ לה. הנֶּפֶץ דמה בּמפתיע לאש אוטומטית מִטּוַח לא גדול. לרגע נִדמָה לו לאיש הקשיש כּי אולי מפריחים זיקוּקים שם, בָּעיר השוקקת חינגות ושאון בִּתכיפוּת רצוּפת אירוּעים. לוֹח-שנתם של המכּסיקאים גדוּש בִּשׂמחות וּבִ-fiestas. לִמְעוּף הסוֹמבּרֶרוֹס אל רום שמֵי הלילה נילווים גם מַטְחֵי נשק חם. חג הבּתוּלה מן העיר גוָּדָלוּפֶּה, או חג גנראל סאראגוֹסה, חג הצווחות (הוּא ה-Fiesta del grito), כּל חג הוּא מיטווח עממי. אך הפּעם שרקוּ יריות בּסמוּך לאוזניו, מִתוכהּ של הווילה. ריח אבק-השׂריפה בִּנחיריו לא הותיר כּל מקום לספֵקוֹת. נאטאשה אשתו כּבר זינקה אליו חיש, מסוככת עליו כּמין אמא. מה אירע לַמישמר שהִציב פּרֶזידֶנטֶה קַרדֶנַס על קן-מיבטחם?

"על פּני ריצפּתו של החדר, בּין לקיר לפינת-המיטה, וּבִשניים, קפאוּ והִקשִיבוּ לָאש החודרת קירות, חלונות ודלתות. כּמאתיים נִפצֵי יריות נִצטלפוּ לַמיטה וּלְמָה שעלֶיהָ. כּל מזלם נִתמצה בָּעוּבדה שרבצוּ מִתחתֶּיהָ, לא בָּהּ. 'סבּא!' בּקעה בּפִתאום זעקה מחדרו הסמוּך של הנכד. 'הם חוטפים את הילד...' חלפה בִּשניהם האימה כּמכּה של חשמל. בּין חדרם לחדרו של נכדם הקט, סאווה, ריקדוּ שלהבות, כמין קוֹבְּרָה. שוּם פאקיר לא ניגן לפניהן בּחליל אבל הן הִתפּתלוּ, לוחֲשות. בּיניהן, על פּסיפס אריחי הריצפּה, זָרַם דם לעֶברוֹ של הפַּאטְיוֹ, מעיר בּדרכּו סימני-שאלה מציקים, טעוּני-פּלצוּת: איפה הילד, כּלוּם חי או נִרצח? היכן שומרי-הראש, הפּרסונאל, כּל בּני-הבּית? כּלוּם הרגוּ את כּוּלם, ואם לא – אז מִנַּיִן הדם הניקווה אל הפַּאטיוֹ? מה קרה למישמר השוטרים שבַּחוּץ? מי תקף כּאן ואיך לא נִבלם?

"מאוּחר יותר הוּברר הכּל, בּרוּר אך לא מרגיע. הילד ניצַּל שם, כּמו סבּא וסבתא. שכּן ממש כּמותם נחבּא מִתחת מיטתו. רסיס שפּגע בּרגלו היחֵפָה (הוא שתק, לא מילט מפּיו הגה) היתווה על גבּי הריצפּה, בּצאתם של תוקפיו, מיבחן-רוֹרשָאךְ של דם. בַּמיבחן הזה נכשל כּל שנִבחן בּו אותו לילה: השומרים שבִּפְנִים, הזקיפים שבַּחוּץ (שפִּתאום נִתגלוּ כִּכפוּתים). הם כּוּלם הוּפתעוּ על ידי כּעשׂרים אלמונים שפּרצוּ מן החושך, מוּסווים בּמדי מישטרה וצבא מכּסיקאים, זריזים כּשֵדים. אחד מהם דיבּר אף עִם בּוֹבּ שֶלדוֹן הַארְט הפּתי (שהיה אותו לילה עצמו במישמרת על תֶקֶן סכל או בּוגד). עוּבדה שהשער נִפתח בּניגוּד משווע לכל פּקוּדת-קבע. עוּבדה שאף יתר שומרי המיתחם נכנעוּ ללא כּל התנגדוּת. שוּם יריה לא נורתה מצידם אף שאיש לא חסרה לו תחמושת. כּך מיקמוּ הפּורצים (תחת עץ מקוּלל זה שלוּריא שׂונא עד היום) מִספּר מַקְלֵעים שכּווּנוּ אל חדרם של נאטאשה ולב דווידוביץ'. עִם שמירה מעוּלה שכּזאת אין שוּם צורך לְאיש, מִסתבּר, בּאויבים...

"עשׂרים דקות ארכה פּשיטת אותם מלאכי-מוות ונִראֶה כּי היה להם יֶדַע מדהים על מיבנה המקום וּתנאיו. כּשדימוּ שהוּשׂגה מטרתם מיהרוּ ונסוֹגוּ מיד מן הווילה, תוך שסימנוּ את נתיב-בּריחתם בּמטח פִּצְצוֹת-תבערה. כּמה מהם, כּמו בּתוכנית קבוּעה וּמתוּזמנת, חמקוּ ונסתלקוּ מִשם בּשתי מכוניות. שתי המכוניות היוּ אכן רכוּש הווילה. הם אפילו ידעו כּי מפתֵּחַ כּל רכב יוּשאר בַּמתנֵעַ (כּיצד?) צחוק הגורל: הגדר חוּשמלה שם כּל לילה (את מי זה הִרתיע?) עִם הפּורצים נעלם בּמפתיע גם בּוֹבּ שֶלדוֹן הַארט (להיכן?) מִתקבּל על הדעת כּי מי שהורה לו לפתוח את שער-הווילה היה מיוּדע וּמוּכּר לו היטב (מי היה זה יכול כּבר להיות?) על כּל השאלות הללוּ בּלי ספק היתה שם תשוּבה בּת שתי מילים והן: בּגידה והסגרה.

"אצל לורקה ניגלה האסון בּחמש לפנות ערב, אך כּאן – כּבר בּארבּע. חודש ויום בּדיוּק לאחר הפּשיטה הנִזכּרת לעיל. בּחווה קטנה מִחוּץ לָעיר, בּחֶלקה של עפר מוּכֵּה-טַחַב, חופרים בַּלָּשֵי המיליציה גוּפה, הגוּפה מְזֹהָה כְּבּוֹבּ הַארט. "אילוּ היה מעוּניין להרוג אותי," סח להם לב דווידוביץ', "היו לו ימים ולילות למכבּיר להכניס לי סכּין בּגבּי." הוא אינו מאמין בּאשמת הזקיף השוטה ואפילוּ שולח מכתב-תנחוּמים מרוּגש להוריו, בּעיניים לחות מִדמעות. האפשר שהִשתִילו סוכני גֶ.פֶּ.אוּ את בּוֹבּ הַארט זה בּצוות-הווילה וחיסלוּהוּ כּשֵם שנהוּג בְּעולם-הבִּיּוּן לאחר השימוּש? חסידיו של האיש הקשיש בּניו-יורק מפצירים בּו: 'עֲבוֹר לארצנוּ'. מבטיחים לו זהוּת חדשה, אינקוֹגניטוֹ, אך הוּא מסרב בּעיקשוּת. הוּא טוען שעליו להיות מעוּמת עם אויב ועם רֵעַ גם יחד. כּלוּם אפשר שאיננוּ תופס עד היכן נִתהדק מִסביבו המצור? 'כּל זה מיד מעלֶה, כּמו רוּחות-רפאים מִקִּברן, ספֶּקוּלאציות. הן אינן חדשות בּמוחי,' אומר יענק'לה לוּריא, 'ישבוּ בּי מִזמן. עכשיו, שנִצטבּרוּ גדוּדים-גדוּדים אצלי שָם פּנימה וּכמו שאומר המארכּסיזם: 'שינוּי כּמוּתי מְשַנֶּה איכוּיוֹת' – אינני יכול עוד לבלום את קוֹלָן, הן תופסות בּי ממש בַּגרגרת. והן שואלות אותי איך ייתכן שאדם מתוּחכּם ונבון כּמו לב דווידוביץ', האיש שבּו לנין בּחר כּיורשו הרצוּי לו (ולא את שופך-הדמים הגרוּזיני, אותו צ'וּגַשְווילי שׂטני), איך ייתכן שבּרנש ממוּלח וּפיקח כּזה, חריף-מוח, מי שהקים את הקְרַאסְנִיָה אַרמִיָה (הוּא הצבא האדום), יפגין מין תמימוּת מטוּפשת כּזאת ויַרְשֶה לַבּרדאק ששָׂרַר שם בּין השומרים שהִפקירוּ אותו וּבין יתר חִדלֵי-האישים, למשוך את הבּדיחה העצוּבה הזאת עוד הלאה כּשכּל הסימנים מראים שזה מישׂחק מכוּר? ואיך הוּא מִתפּתֶה כּמו איזו סילביה אידיוטית לתת אמוּן בַּצֶּפַע הארסי שבּכוּלם? הרי מה שמֵּעִיד על חֶסרוֹן-זהירוּת מאפשֵר קטסטרופה פטאלית, מה שמתחיל כּקומדיַת-אִבְטוּחַ נגמר בּטרגדיה, תמיד...  

"ובכן, אדוני, בָּעשׂרים בּאוגוּסט, בָּשעה המאקאבּרית של לורקה, מכֶּה פּעמון-קתדראלה בַּפְּלָאסָה חמש פּעימות של ארד. נאטאשה נכנסת לחדר הזה שאנחנו יושבים בּו כּרגע – כּך מסַפֵּר לי אז דיֶגוֹ שצֵל של אות-קין מעיב על מִצחו. היא נכנסת לבדוק אם חסֵר לו דבר-מה לַגאון הזה, לב דווידוביץ', מי שנחשב למנהיג קולוסאלי אך גם תמימוּת-ליבּו היא קולוסאלית לא פחות. אישים גדולים עושׂים גם טעוּיות גדולות, אָמִיגוֹ. כּל-כך גדולות שאין מהן כּבר דרך חזרה.

"וּמה היא רואה האִשה הפּיקחית הזאת, זאת שוודאי לא הקימה את כּל הצבא האדום אבל יש לה יותר שׂכל פּראקטי בָּראש? את מה שחסֵר לו ללב דווידוביץ' כָּרגע כּמו חור בַּגוּלגולת. את כּל הקווארטֶט: מוֹרנַארד, גֶ'קסון, וּבּרוּטוּס, וגם יהוּדה איש קריות... הם אמנם ארבּעה אבל אין הם תופסים אלא רק את כּיסא האורח. זה שהשֵד רק יודע כּיצד הִתגלגל והגיע לכאן. הלא יש אבטחה וּשמירה על הכּל, על השער בּחוּץ, על הווילה (רק על תמימוּת בּעלה השוטה אין אפילוּ שי"ן-גימ"ל אחד).

'מה הוּא עושׂה כּאן?' שואלת נאטאשה, נרגזת, את לב דווידוביץ'. היא אומרת את זה בּרוּסית שאותה שוּם נחש, כּך אומרים, לא מבין.

'הוּא אומר שכָּתַב מאמר בִּשׂפתוֹ וּדרוּשה לו מאוד חוות-דעת. בּפרט מאוטוריטה מקצועית כּמו בּעלֵך.'

'תגיד לו בּטוּבךָ שבּעלי הוּא אוטוריטה בּכל דבר מִלבד בּהשגחה על בּיטחונו. איך הוּא הגיע לכאן, מי הירשה לו, יצאתָ סופית מן הדעת? מה שקרה כּאן בּליל-הפּשיטה לפני חודש נִשכּח מִמךָ כּבר?'

'נאטאשי'נקה, תפסיקי להגזים, להיות היסטֶרית. האיש הוּא כּמו בּן-משפּחה, חבר של סילביה.'

'לי די בַּמשפּחה המצוּמצמת שלי, ליוֹבָה. זאת שלפני כּחודש כּאן כִּמעט שנִרצחה...'

וכאן, מִתוך יֵאוּש גמוּר מִבּעלהּ, בּזעם, פּונה נאטאשה אל הצֶפַע בִּשׂפתו שלו: 'למה אתה עטוּף מעיל בּיום כּזה של קיץ?'

הוּא נבוך, מגמגם שאוּלי יֵרֵד גשם, ידיו הדוּקות לַמעיל.

למה הוּא לא מעורר בּי אמוּן? היא שואלת עצמה, לא נרגעת. לוּא בָּדְקָה מה מחבּיא הוּא בּתוך מעילוֹ כּבר היתה מקבּלת תשוּבה. עשׂרים וּשלושה ימים קודם-לכן הוּא הִקדים וּביקר כּאן, זָכוּר לה. בִּזכוּת ידידיו הטובים, הזוּג רוֹזְמֶר, דרכּם נִסתנן לַמיתחם. 'למה הִכנסתם אותו?' שאלה. הם ענוּ בּנימה מִתנצלת: 'הִבטיח לתת להם טרמפּ, בּמיקרה, בּדרכּם אל העיר וֶרָה קְרוּז.' בּמיקרה מִזדמן לשם סאווה, הנכד, וּמוֹרנַארד שובר את הקֶרַח. בּמיקרה הוּא נותן לו דאון צעצוּע. הילד נִכבּש. בּמיקרה...

"קרח אחֵר הוּא שובר בַּמיטבּח האינטימי של סילביה דארלינג. בּלוֹק-הקרח ארוך מארגז-הקירוּר. הוּא חוצֶה לה אותו בּגרזן. היא חזרה מניו-יורק והיא כּבר מנהלת איתו, בּליבּה, משק-בּית. 'יש לי כּוח מפחיד,' הוּא אומר לה אגב מעשׂה וידיו רועדות.

"עכשיו, שנאטאשה יוצאת מן החדר בּלב לא שלם אך בּשקט, מתחיל הקרֶשֵנְדּוֹ לִצבּור תאוּצה והדראמה קרֵבה אל שׂיאהּ. לב דווידוביץ' מרכּין את ראשו לַשוּלחן שעליו כּבר מוּנַחַת אותה יצירת-המופת של אותו גראפומאן שידיו בַּמעיל. כּשמוּנְחַת הגרזן עוד שומעת נאטאשה, בַּחוּץ, זעקה מן החדר. לקולה נִזעקים לשם שניים-שלושה מאנשי-המישמר אך לשווא. הצֶפע איננוּ, קפץ דרך אֶדֶן אותו החלון הפּתוּח ישר לחצר אך העץ הניבּט בְּחלון זה ראה את הכּל. מה שנותר,

אדמוני כּאותו הצבא האדום שהִזכּרנוּ, היתה שלוּליתו הטריה של הדם שניקווה על טבלת השוּלחן. מאז יָבַש הדם והאדום הפּרולטארי הפך לכתם חוּם אך לא נימחה בּשוּם פּנים. דיֶגוֹ נִשבּע לא לִמחות אותו עד שהכּתם ההוּא, אות-הקין, לא יִמָּחֶה מֵעל שמו שהוּכפּש בּאשמת הבּגידה בּאורחו. והכּתם ההוּא מעולם עד היום לא הוּסר מֵעל שמו של רִיבֶרָה. כּך שאפילוּ הזמן לא תמיד משמש דֶטֶרְגֶּנְט מוחק-כּל.

"אך הצֵּל נותר בַּחדר. עִם זקנקן. עם משקפיים. דיֶגוֹ היה מִתחנן אליו: 'סוֹמְבְּרֶה, תפסיק לעַנות אותי. די..." הוּא הִבּיט נואשות בַּפּורטרט התלוּי על הכּותל. של לב דווידוביץ'. לב דווידוביץ' אף פּעם לא סח לו: 'סלחתי לךָ. תֵרָגַע.'

'הם ימשיכוּ תמיד לרנן,' נאנח והִשקיף בּחלון שמִנגד. העץ, שראה וזכר את הכּל, רק רישרש אדישוֹת בּעליו. 'יש שקרים הצורבים את חייךָ יותר מהרבּה אמיתות,' אמר דיֶגוֹ, 'יש רוצחים השופכים את דמךָ בּלי גרזן, בּמילים. יש עשן ללא אש'..."

"ואתה," כּך שאלתי את יענק'לה לוּריא, "סבוּר שידיו לא שפכוּ זאת? שֶמִּי שנתן לו מיקלט לא נתן לו גם בּוֹנוּס, מלכּודת-פּתאים?"

"קַיִין," שמעתי אותו ממלמל לו בּיידיש, "נוּ, ווּ אִיז דַיין בּרוּדֶער?" וּמיד, בִּצחוק מר: "לא יודע, אָמִיגוֹ. השוֹימֵר אחי אנוכי?..."

-האמנתָּ לו?" לחצתי.

"אין תגוּבה," אמר לי לוּריא. "אין מכונת-אמת דייקנית מן הלב. הוּא יודע הכּל."

"והלב הזה, לב דווידוביץ', ידע שֶמַּר דיֶגוֹ הוּא חוּסִיד של סטאלין?"

"בּטח ידע, אך חשב שחובת-מארֵחַ היא ערך עליון."

"בּכל זאת, מִסתבּר כּיום שלא הכּל ידע."

"הכּל הוּא ידע אז, מִלבד מה שטוב לו לְלֵב דווידוביץ' טרוצקי..."

אהוד יקירי,

כיוון שהזכרת בגיליון יום חמישי האחרון את קירבת-המשפחה [הרחוקה מאוד. – אב"ע] שלך לליאון בּרונשטיין טרוצקי, אני שולח לך סיפור קצר על פרשת רציחתו, כפי שסיפר מארחו, הצייר המכּסיקאי הגדול דיֶגוֹ ריבֶרָה, לאבי ז"ל, ד"ר חיים גמזו, שעִמו היה מיוּדד מאוד במכּסיקו, שש שנים לאחר הרצח.

שלך, בנאמנוּת –

יוסי

* * *

לספרון המלא "נכבה חרטא" של תנועת "אם תרצו" לחץ כאן:

http://www.imti.org.il/Reports/The_BS_That_is_the_Nakba.pdf

* * *

(אלוף מיל.) שלמה אראל

להתנתק מעזה

בגיליון "הארץ" מ-27 באפריל התבשרנו שהשביעייה עמדה לדון בשאלה איך להתייחס למשט החדש, אשר על פי הידיעות נדחה לאמצע חודש יוני. לפי הכתבה, אחת החלופות שעלתה בדיונים במשרד החוץ ובצה"ל, היא לאפשר לספינות להגיע לעזה לאחר שיעברו בידוק ביטחוני בנמל אשדוד או בנמל ניטראלי. אכן זה רעיון, אבל אם בנמל ניטראלי מדוע לא בנמלי היציאה? כך או כך, בהתעסקות עם תרגילי יוקרה בעיית עזה לא תיפתר.

למחרתו התבשרנו במפתיע על הסכם פיוס בין פתח וחמאס. בין אם זה טוב או רע ליהודים? – התוכנית המוצעת להלן, שעיקריה הוצעו לשר הביטחון זמן רב לפני שמישהו חשב על משט ראווה לעזה או על פיוס במגרש הפלשתיני, תקפה שבעתיים.

 רצועת עזה היא (כדברי יוסי שריד) "מחנה הסגר אחד גדול," סוף ציטוט. עזה היא פצע ממאיר וסיר לחץ על גבולנו, ושליטתנו בחיי מיליון וחצי תושביה איננה יתרון כי אם אבן רחיים על צוואר המדינה.

כל זמן שהקשר היחיד לעולם הרחב ימשיך להיות דרך טריטוריה ישראלית ומעברים הנתונים לשליטתה, תיתפש ישראל כאחראית לגורלם של תושבי הרצועה. אף שהיא פינתה את אזרחיה וכוחותיה ממנה, ישראל, למעשה, לא התנתקה מעולם מרצועת עזה, וכל עוד היא שולטת על גבולותיה, למעט הגבול עם מצרים ולרבות גבולה הימי, נמצאת ישראל עדיין בחזקת שלטון כובש בעזה.

ישראל צריכה להיות מעוניינת להינתק לחלוטין מרצועת עזה ומכל אחריות לגורל תושביה, מבלי שתוותר על זכותה להילחם בטרור המשוגר אליה מעבר לגבולה הריבוני. שלא כמו הקו הירוק ביהודה ושומרון שאינו אלא קו שביתת הנשק, גבול הרצועה נקבע בהחלטת החלוקה משנת 1947, ואף כי עבר מיד ליד במשך הזמן, הוא מוכר כגבול בין לאומי ונראה שיישאר כזה בכל הסדר בעתיד כלשהו.

הדרך היחידה להתנתקות מרצועת עזה ומאחריות לגורל תושביה היא על ידי סגירת כל המעברים היבשתיים ופתיחת גבולה הימי של הרצועה לעולם הרחב. אגב כך, ים פתוח ופקידות תכופות של אוניות בחוף עזה יספקו תעסוקה לתושבים ויעודדו הגירה לארצות מעבר לים.

מובן מאליו שהמעבר מהיבשה לים לא ניתן לביצוע מיידי. דרוש זמן לשלטונות הרצועה ולסוחריה להתארגן. יש להניח שמוסדות האו"ם והמעצמות יתנו יד להקמת תשתית נמל לפריקה וטעינה של סחורות מאוניות גדולות המגיעות מעבר לים. הדבר עשוי לקחת מיספר שנים אבל המעבר לים יכול להתבצע בהדרגה תוך הפעלת אמצעים ארעיים.

מה שחשוב הוא קבלת החלטה והודעה של ממשלת ישראל שזו כוונתה והיא תסיר את אחריותה להספקה לתושבי הרצועה ותסגור את גבולה היבשתי (ותכיר בו כגבול בינלאומי) לכשייווצרו התנאים לפריקת מטענים בחוף עזה. הודעה כזאת גם תוציא את הרוח ממפרשי המשט הצפוי, ואם ירצו להמשיך, יבושם להם, הם יפרצו הסגר שלא קיים יותר, ואנו הרי יודעים כי אין הם מבריחים נשק לרצועה.

ההתנגדות לפתיחת הים לרצועת עזה תבוא בלי ספק מתוך חשש מהברחות אמל"ח בקנה מידה גדול. מי שמכיר את ענף הספנות יודע שהיכולת להבריח באוניות המביאות מטענים (לדוגמא, גרעינים) מוגבלת ביותר. צריך קודם כל להבריח את הנשק לנמלי הטעינה שמעבר לים. הביקורת והשמירה בימים אלה בנמלים ובאוניות חמורה מאד לנוכח הטרור הבינלאומי והברחה בקנה מידה ממשי דרך נמלי טעינה ברחבי העולם איננה אפשרית.

הספנות הבינלאומית משוכללת מאוד, והמידע על תנועת אוניות ומטענים ברחבי העולם מופץ כיום בזמן אמיתי על ידי חברות הביטוח והסוכנויות הגדולות. עם מידע כזה ומודיעין טוב יוכל חיל הים לעצור ולבדוק כלי שיט חשודים. לישראל מלוא הזכות לקיים בדיקות כאלה. בפועל תמנע ישראל כניסה בכלל של כלי שיט המגיעים מארצות אוייב או שאינן מכירות בישראל. יש לה את מלוא הזכות לכך ואין צורך להזכיר כאן את מקרה הספינה "קארין אי" ומקרים אחרים שלא זכו לפרסום גדול. ישראל לא תעכב אוניות המגיעות מארצות העולם החופשי, שהן בלאו הכי מקור האספקה העיקרי לרצועת עזה.

בסופו של יום, גם בעתיד יהיו המחסנים בסיני והמנהרות ציר האספקה העיקרי של אמל"ח לרצועה. ואחרי הכול, לחיזבאללה בלבנון זורם אמל"ח ללא הגבלה וגם עם זה למדנו לחיות כי מילת המפתח היא הרתעה.

עד כאן הרעיון הבסיסי. אין ספק שהוא טעון בדיקת התכנות ותכנון מפורט של שלבים ולוח זמנים. אחד הדברים הראשונים שהייתי מציע לבדוק הוא מה מקורות האספקה המגיעים לרצועה באמצעות אונרר"א. יש בוודאי רבים שיפסלו את הרעיון על הסף אבל איש אינו מצביע על פתרון אחר. ישראל פתחה בתהליך של "עזה תחילה" וקבעה על ידי פינוי היישובים את הגבול שעליו אין עוררין, אך היא לא סיימה את התהליך. עצם ההודעה על הכוונה לסיימו תביא לישראל דיבידנדים במישור המדיני שהיא זקוקה להם מאד.

* * *

נ.ב. 

קראתי בהנאה את הכתבה על הנוטרים [גיליון 642] ויש לי סיפור משעשע על נוטרים. בשנת 1938 היה לי הכבוד להיות עצור בעכו עם עוד כ-70 מיוצאי בית"ר, אצ"ל וסתם יהודים שנתפסו ברחוב. לימים הוחלט לשבות שביתת רעב אם לא תימלאנה כמה מתביעותינו, ביניהן תביעה שישמרו עלינו שוטרים יהודים.

הביאו 6 נוטרים שזה עתה השלימו את ההכשרה שלהם. התברר שכולם חברי השומר הצעיר והם ביטלו מניה וביה את כל ה"הבנות" שהיו לנו עם הסוהרים הערבים. נאלצנו לשבות רעב שנית כדי שיורידו את הנוטרים מעלינו.

בברכה,

שלמה אראל

* * *

כדאי לחזור ולחזות בתגובת דובר צה"ל הרהוט סרן אביחי אדרעי באל-ג'זירה

http://www.youtube.com/watch?v=EwK0ZW4FR44

* * *

האם מכתב אימו של גלעד שליט מזוייף?

שלום,

לגבי מכתבה (כביכול) של אימו של גלעד שליט [גיליון 642] – ראה

http://irrelevant.org.il/2007/03/01/902.

בכבוד רב ובתודה מקרב לב,

קורא נידח

* * *

יוסף חרמוני

יפי הבלורית והתואר? רעוּת?

א.

חיים גורי, בשירו "הרעות", נודר לזכור את נופלי מלחמת השיחרור: "על הנגב יורד ליל הסתיו... כבר שנה... אך נזכור את כולם..."

ייתכן ונֵדֵר זיכרון זה, שהפיק עטו של גורי, לא היה עובר כיום את סיפי מקלדתו. כיוון שטמונות בו מלכודות לוגיות ואנושיות אחדות.

במלחמה ההיא נהרגו כששת-אלפים איש ואישה. לא ניתן לזכור את כולם, כי איש לא הכיר את כולם. גורי ואחרים, שלחמו בקרבות הנגב, גם לא הכירו את כל הנופלים בקרבות ההם, האחרונים במלחמה.

"הי, ומה עם ליצנציאה פואטיקה?!" – ירטנו קוראים נרגנים.

מקבל, מקבל. אלא שאמירה דוגמת "נזכור את כולם!" אין בה פואטיקה; זוהי פראזה חלולה של נאומים עסקניים. גורי אינו נואם ואינו עסקן, אך כאן כשָל בכניסה אקראית לסימטת החלילוּת העסקנית.

עד כמה חלול הנדר לזכור את כולם מבהיר המשכה של שורת השיר, שיש בו לכאורה כדי להשיב את ההגזמה הליצנצו-פואטית אל אזורי הסבירות. ה'הבהרה' הזו מצמצמת לכאורה את תחולת הנדר, בקובעה כי כולם, שאותם נזכור, הם בעצם "יפי הבלורית והתואר". כלומר – נזכור רק יפי הבלורית והתואר.

אלא שקיימת גם אפשרות שנייה להבין על פיה את השורה הזו: כל הנופלים היו יפי בלורית ותואר.

כיון שאין לוגיקה שתתיר הבנה אחרת, שלישית, של השורה הזו של גורי, כדאי לנסות לבחור בין שתי האופציות דלעיל. על פי הכרתי את בית גידולו של חיים גורי, אני סבור שאין הוא מסוגל להישבע בשמנו כי נזכור רק את אלה אשר בלוריתם ותוארם יפים. אפלייה על בסיס נתונים גופנים מקובלת בעמנו רק בעדות הכהנים היהודיים, שָם פוסל מום גופני כזה או אחר את בעליו מלשמש בכהונה. כך, אגב, גם במשמר המלכ/ה הבריטי/ת ובמשמר הוואתיקן. גורי גדל והתחנך בסביבה שבה שוויון ערך האדם לא היה מליצה אלא אמת חיים. ברי לחלוטין כי הוא לא התכוון לזכור רק את בעלי החזות המושלמת.

כלומר: משמעותו האמיתית של הנדר "נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" היא שהנופלים כולם יפים עד מאוד היו; כולם היו בני דמותו של של פול ניומן/ארי בן-כנען. אלא שמהיכרותי עם חיילים שלא נפלו בקרב ועם חיילים שלא שבו ממנו, אני מדווח: רובם לא עונים ולא ענו – אף בדור 'תש"ח' - על שני המאפיינים הנחוצים להתייצבות בשורה כזו. מיעוט קטן של צעירינו הינם בעלי בלורית יפה ותואר יפה. אצל רובם חסר אחד משני הרכיבים הללו, או שניהם. רבים מבין מכוערי התואר ו/או חסרי הבלורית הינם אמיצים, מוכשרים, אוהבי אדם וטבע. אבל בלורית ותואר – נו, זה דווקא לא כל כך.

הנה דברים שכתב מיכאל לוין, מראשוני הפלמ"ח, ברשימה על עמיתיו לשורות הצנומות דאז, הצעירים המתכנסים בחורשת גינוסר, בראשית שנות הארבעים: "צא וראה את פלוגות המחץ הללו - חוכא ואיטלולא! קום ורד לחורשת גינוסר שנת 1941 וראיתָם: ערב רב מקובץ. מי הם הבחורים? (...) שור וראיתָם: לא תואר להם ולא הדר. לבושי חאקי וכחול... כנרתיים, חרודיים, גליליים, מגודלי פרע עם מגודלי קרחת. מרכיבי משקפיים עם חצופי עיניים. גליצאים, רומנים, ליטאים, עקמומיים עם ישרי-לב." (ספר הפלמ"ח, כרך ראשון, ע"ע 154-153). משמע, לא רק פול ניומן; בני דמותו של דז'יגאן היו שם. ויותר מכך: לא רק גברים נחושים שדברם אמת; לוין מציין גם את הימצאותם של 'עקמומיים' שהם היפוכם של 'ישרי-לב'; פלמ"חניקים שחזותם לאו דווקא מרהיבה היא, ואף בלתי מהימנים ביניהם.

אל נטעה – לוין אינו מזלזל בנעדרי התואר וההדר. בהמשך רשימתו הוא אף מתארם כמי שיתגבשו לכדי כוח שיכריע קרבות וגורל מלחמה, שבע ושמונה שנים מאוחר יותר. אך אין הוא נסחף לזיוף הרומנטי, המשטח את הפלמ"חניק לכדי לוגו גראפי חד-ממדי. הפלמ"ניק שמתאר לוין איננו בהכרח קומזיצאי, משורר רגיש, לוחם עז בעל בלורית וחזוּת וחזה של אפולו ניומן. הפלמ"חניקים שלו, "לא תואר ולא הדר" להם. כלומר, אין הם בהכרח יפי תואר. וגם המצאי אשר בין ראשם לכובעם – "מגודלי פרע עם מגודלי קרחת" – שומט את הפדחת מתחת לגירסת גורי על הנופלים שהיו כולם יפי בלורית.

מדוע, אפוא, נדרש גורי למכחול מאחיד ומוחק זהות? מדוע הפך עטו לפוטו-שופ המשפץ את דמותם האמיתית, האנושית, של הרוגי הפלמ"ח או של צה"ל כולו? והרי חזותו של כל הרוג יש לה ייחוד אישי הנע על פני כל גווני קשת המראֶה החיצוני, מכיעור נעווה ועד לשלמות מרהיבה?

נראה כי כך אנחנו – וגורי בתוכנו – חלמנו אז את הרוגי צה"ל: יפים; ארי-בן כנען. מעין היפוך ליהודון המתועב של 'דר שטירמר', בעל הכרס והאף המעוקל והרגליים המעוקלות והשפתיים המשורבבות והזקן המדובלל. כאן – רצינו להאמין – גדל 'צבר' (שמו הערבי של קקטוס ממרכז אמריקה) שבלוריתו היפה, אפו היווני, קיבורת שוקיו ושלמות גופו הם רפלקציה של תכונותיו המוסריות, ארציותו הגברית וישרותו שאינה יודעת שטיקים גלותיים.

ותובנה נוספת עולה מן הטקסט של 'הרעות': תיאור הנופלים כולם כיפֵי-בלורית ותואר, יש בו הקרנה ישירה על הנותרים. המשוואה היא חד-משמעית: אם כל הנלקטים על ידי המוות הינם מושלמי-חזות, משמע שגם אנו, הנותרים, הננו כאלה. שורת החיים ושורת המתים: הנה אנחנו עומדים במסדר או הנה מוטלות גופותינו. בשני המקרים אנו חוזים בשורה ארוכה של יפי בלורית ותואר. הקש אלמנטארי הוא כי אם הנופלים כולם היו בעלי חזות מושלמת, כך הם גם הנשארים; שהרי 'כדור המוות הוא סומא'. המוות ערך את קצירו בשדה-המושלמים. בחירתו האקראית – כולנו יודעים כי לאו דווקא הטובים הם שנופלים – הניבה מושלמוּת, כיון שהשדה כולו היה שיבולים יפות מראה, זקופות, מלאות.

אני מעז לומר כי השיר המרטיט הזה, 'הרעות', הוא שיר תהילה: תהילה לכותבו ולעמיתיו ולמזמרים הדומעים אותו – לא פחות משהוא קינה לנופלים. גם כאן, אולי, סוד הרטט שהוא מעביר. גם בי, עוד היום.

אם נקבל תובנה זו, היא תוביל לאחת נוספת: ציבור הרואה את עצמו כאסופה של יפים ויפות, תופס את עצמו – בַּמודע או מתחתיו – כמי שנמנה על 'הטובים' בסיפור האיבה והמלחמה הארץ ישראלי. היופי החיצוני הוא מַשלים הכרחי ומסמן בלעדי לתפיסת חזותם של ה'טובים'. כך מקשר כל אדם בין יופי חיצוני לבין טוב-לב, הגינות, אהבה. וכך גם בסיפורי עם, באגדות ילדים, במערבון או בסרט פשטני אחר. וכך גם בראייתם של עמים את העמים האויבים אותם. הקריקטורה המעוֶתת דמות אוייב אינה המצאה אנטישמית. הכְערה מיתולוגית של חזוּת האויב היא כלי נשק שימיו כימי האיבה והמלחמה. ומכאן, במהלך פשוט של לוגיקת הנפש: אם הטובים הם יפים – הרי שהיפים הם טובים. 'הרעות', אם כן, הוא גם טפיחה על כתף האגו המוסרי של הציבור השר אותו. 'הרעות' היא מיסמור ומיסמוך נוספים של מודעותנו להיותנו טובים וצודקים.

ב.

בחירת המילה רעוּת לתיאור יחסי הידידות בצבא ישראל הצעיר – בפרט בחלק הפלמ"חאי שבו – גם בה יש בה מידה לא קטנה של ריחוק ממידות אנוש. ה'רעות' – האם אני מחדש כאן משהו? – איננה מילה שאנו משתמשי בה לתיאור יחסינו עם זולתנו.

האם גורי, ושאר משוררי הפלמ"ח וסופריו וחקייניהם, טילפנו פעם לרֵעַ? האם מישהו מהם דיווח להוריו, או לרותי שלו, שהוא "יורד רגע כי יש שם איזה רעַ שמחכה לי עם פיתות וחמוצים"? האם אי-פעם אמרו "אהלן, רֵעים, כִּיף" – או העדיפו את "אהלן, חבר'ה, כיף" הערבית-אידישית?

העברית הפלמ"חאית היתה רוויית פוזות. רובן ערביסטיות, מורשת 'השומר' ורוכביו לובשי העבאיות והכאפיות. "צ'יזבאת", "יא-שייך", "יא-חביבי", "פינג'אן", "מע-ליש" ודומותיהן, נימרו את שפת הפלמ"ח. אך 'רעוּת', 'רֵעים', 'רעַ' – אלה לא נמנו על המילון המדובר הפלמ"חאי. הן היו מילים שאין יודעים את ריחן וטעמן, אך הן יוצרות תחושה וירטואלית כלשהי, שקדוּשה ורוממות משמשות בה בעירבוביה, כשהן נתחבות לכאורה אל ההווייה האפורה של חיי החייל/חקלאי.

האם היה נופך ארוטי כלשהו מרומז בהעדפת 'רעות' על 'ידידות'? איני יודע, אך אני מריח ארומה כזו. מכל מקום, אמת ויום-יומיוּת לא היו בגיוסה של 'רעות' לנאומים ולשירים ולסיפורים.

הרשו לי לגלות סוד צבאי: לי אין ולא היו רֵעים. אני מניח שגם לגורי ול'רעיו' לא היו רעים. היו ויש להם ולי ידידים וחברים, היו ויש להם ולי שונאים שנואים; היו וישנם מכרים וקרובי משפחה. רֵעים לא היו. לא לי ולא להם. אני מניח שגם ליורם טהרלב – שבשירו "ההר הירוק תמיד" כתב כי "מתוך המלחמות חזרנו כאחים / הבאנו על כפיים רע וידיד" – אין ולא היו רֵעים אלא ידידים, חברים, שנואים, יריבים וכאלה שנוכחותם מעוררת פיהוק גדול. ויחיאל מוהר, אשר בלהט הניצחון של סתיו 1956 כתב "לא אגדה רעיי, ולא חלום עובר... רעיי זה לא חלום, ולא חזיון-הוזה..." – גם הוא מסר את מילות השיר הזה להלחנה לעמיתו, שותפו, חברו ו/או ידידו משה וילנסקי. רעו (משה וילנסקי) לא היה בשטח.

התיבה רעוּת ונגזרותיה היא התייפיפות מילולית. במישלב הלשוני הגבוה, זה הנתפס כיאה לשיח של אבלות וגבורה, היא הדיחה את 'ידידות' ואת 'חברות'. אני נזכר כעת ב"באב אלוואד", אף הוא משל גורי, ובו השורות הבאות מתוך הפזמון החוזר: "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותינו / שיירות עברו בדרך אל העיר. / לצידי הדרך מוטלים מתינו / שלד הברזל שותק כמו רעִי." והנה השורה מתוך "הנה מוטלות גופותינו", אף הוא של גורי: "ראה, אִמותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכיים..." והנה הד לשורה זו, בַּשיר "שיבה" של יוסף שריג, בן קיבוץ בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים. בלוריתו ותארו של יוסף שריג – כמו השירים המעטים מדי שהספיק לכתוב – אכן יפים היו. "שִיבה", אחד משיריו, מביא את מילותיהם של הנופלים בקרב, לאחר שנהרגו. השיר מסתיים בשאלה שהיא תחינה: "התוכלו, רעים, לחזק את אימא במקומנו?"

את שריג חיבבתי והערכתי, ולאו דווקא בזכות ייחוס הורים. התיבה 'רֵעים' בשירו זה, צורמת מעט את ליבי, אף שהשיר הקצר הזה, "שיבה", מביא דמעות לעיניי.

לאחר שנכתבו שורות אלה, ביום הזיכרון תשע"א, הקשבתי לשיחת כמה מבוגרי פלוגה א' של הצנחנים, גיוס 1954. בוגרי הפלוגה דיברו על הנופלים, שהיו עמיתים ללחימה ולחווייה הצבאית. הקשבתי רוב קשב. את התיבה רֵעוּת לא עלה בידי לקלוט. הצנחנים-לשעבר, באמצע העשור השמיני לחייהם,דיברו על חברוּת, חוויות, עזרה, זכרונות, שיגרה בה בלולים החיים וקטיעתם, בדיחות מעל ארונות הקבורה, ידידות. ואז נגמרה התכנית, והקריינית הודיעה לנו כי "שמענו את התוכנית 'על רֵעוּת וזיכרון', סיפורה של פלוגה א' של הצנחנים".

 הרעות – הרשו לי, רעים, לומר זאת – היא מוצר פלסטי שחיי המדף שלו ארוכים. אך המדף הזה מונח במקפיא והרעות ממתינה שם לרגע בו תישלף ותהפוך שוב לפיהוק נשגב.

ידידות, אהבה, חיבה, שינאה, חמלה, בוז, אדישות, רחמים – כל אלה היו גם היו. רעות לא היתה. איש לא יודע את פישרה. היא טובה רק לשירים על יפי-בלורית-ותואר או לפרוזה על אודותם.

נזכור-נא, רעָי: לא רֵעים סיפרו על ג'ימי. חברים עשו זאת.

אהוד: לא פעם אני תוהה על מעיינות הבלבול ואולי גם במידה מסויימת השינאה העצמית –המפרנסים את מאמריך. מה, לכל הרוחות, רע או פסול במילה רעות, שנטפלת לה מתוך חוסר הבנה ברובדי לשון ובשירה? דווקא הייחוד הספרותי הגבוה יותר של הרעות עושה אותה עוד יותר עמוקה ונוכחת מן החברות והידידות השגורות. חוץ מזה, מה לעשות, חלק גדול מנופלי מערכות תש"ח אכן היו צעירים יפי בלורית ותואר, פשוט צריך להסתכל בתמונות שלהם. גם היום חלק גדול ממגוייסי החובה הם יפי בלורית ותואר, רק שתספורת הבלורית כבר לא כל-כך מקובלת ולכן או ששערם יורד על מידותיהם, לפני הגיוס, או שבגיל צעיר הם כבר קרחים או מתקרחים.

* * *

מרדכי קידר

אש"ף, חמאס וירדן – המשולש הנסתר מן העין

ב-1920 החליט חבר הלאומים בוועידת סן-רמו למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל שכללה אז גם את מה שכיום הוא שטחה של ממלכת ירדן, כדי להקים עליה בית לאומי עבור העם היהודי. בשל התנגדות ערבית, קצצה בריטניה את השטח שהקצתה עבור היהודים, ובשנת 1922 הפרידה בין ארץ ישראל המערבית לבין זו המזרחית, והקימה ממזרח לירדן את אמירות עבר הירדן כ"סידור עבודה" עבור המשפחה ההאשמית, שהסעודים סילקו מהחיג'אז. כבר מאז מרחפת עננה של היעדר לגיטימיות על אמירות עבר הירדן, שלימים הפכה לממלכת ירדן, שכן היא נעדרת שורשים גיאו-היסטוריים, ואינה אלא יציר הקולוניאליזם הבריטי, שסימן את גבולותיה ומינה את הקבוצה השולטת בה עד היום.

סימון הגבולות הוא בעוכריהן של מרבית מדינות המזה"ת, שכן המעצמות הקולוניאליסטיות (בריטניה, צרפת ואיטליה) ששלטו באזור, סימנו את גבולות המדינות ללא התחשבות באוכלוסייה המקומית, וכך יצרו צירופים בלתי אפשריים המערערים את יציבותן של המדינות הללו עד היום. ירדן לא נמלטה מצרה זו, שכן גבולות האמירות (ולימים הממלכה) כללו קבוצות בדואיות, כפריות ועירוניות. הבדואים תמיד הגדירו את עצמם כבני המידבר, ואילו הפלאחים והעירוניים כינו את עצמם "פלסטינים", שכן זה היה השם שקיבלה ארצם מהמנדט הבריטי. לימים – בעיקר אחרי מלחמות 1948 ו-1967 – הצטרפו מאות אלפים של פלסטינים שברחו מארץ ישראל המערבית, הן כפליטים והן כמהגרים.

המשפחה ההאשמית ביססה את שלטונה על שבטי הבדואים, המרוכזים בדרום המדינה, תוך שהיא מנכרת את עצמה מבני התרבויות האחרות, הכפרית והעירונית, המרוכזות בצפון ירדן. עם השנים התרחקו מיגזרים אלה זה מזה, והם כיום נמצאים משני עברי המתרס השלטוני: מצד אחד הבדואים המהווים את משענת השלטון בצבא, במודיעין, במשטרה ובפרלמנט, ומצד שני יושבי הכפר, העיר, המהגרים והפליטים – ה"פלסטינים" – המוצאים את פרנסתם בעיקר במגזר הפרטי: תעשייה, מסחר, מלאכה, עיתונאות ומקצועות חופשיים. למגינת ליבם של האינטליגנטים הצפוניים, בדואים מהדרום שולטים בהם בחסדי בית המלוכה, ומצב זה יוצר מתח קבוע בין שני חלקי האוכלוסייה.

מתח זה הגיע לשיאו בעקבות מלחמת ששת הימים, שגרמה לרבים להגר מיו"ש לירדן מבלי שזכו למעמד של פליטים הנהנים מחסדי אונר"א. הם, שמשפחותיהם מתגוררות בגדה המזרחית, נהו אחרי יאסר ערפאת (שגם הוא נמלט מיו"ש אחרי המלחמה), הצטרפו למחנות אש"ף שבפיקודו והשתלטו על חלקים ניכרים של צפון ירדן. המלך חוסיין והבדואים מהדרום חשו כי המדינה נלקחת מהם, ובספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור") החליטו לחסל את השליטה הפלסטינית על צפון ירדן במחיר חייהם של עשרות אלפי פלסטינים. הצפוניים למדו את הלקח, והם יושבים בשקט כבר יותר מ-40 שנה.

המולדת החלופית

במהלך השנים האחרונות החלו להישמע קולות בקרב תושבי צפון ירדן, כלומר הפלסטינים, הקוראים להקים בצפון ירדן את "המולדת החלופית". הם אינם רואים במדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה את התגלמות מאווייהם הקולקטיביים לחירות ולעצמאות, כי מדינה זו נמצאת שם, ממערב לירדן, ואילו הם חיים מאז ומעולם כאן, בארץ מולדתם ממזרח לנהר. בנוסף, מדינה כזו עלולה לשים קץ לשאיפותיהם לעצמאות מהשליטה הבדואית, שכן העולם – ובעיקר המשפחה השלטת ההאשמית – יאמר להם כי המדינה ביו"ש היא המדינה הפלסטינית, ואם הם מבקשים להתגורר במדינה פלסטינית, שיואילו לעבור אליה. (דבר דומה אומרת מדינת ישראל לאזרחיה הערביים).

המסקנה שרבים מסיקים מהמצב היא כי על הפלסטינים בירדן – המהווים רוב גדול באוכלוסיית המדינה – לסלק את שלטונם של הבדואים ושל המשפחה ההאשמית, או להפריד את המדינה לשני חלקים: בדואים בדרום ופלסטינים בצפון. מסקנה זו כמובן מדאיגה מאוד את בית המלוכה ואת הבדואים שעמו.

בארץ ישראל המערבית המצב היה במקורו שונה: עד 1967 היתה האוכלוסייה ברצועת עזה, שאוכלוסייתה היתה מרביתה בדואית, נתונה תחת כיבוש מצרי, ואילו הגדה המערבית של הירדן, המאוכלסת בפלאחים ובעירוניים "פלסטינים" היתה כבושה בידי ירדן. שתי האוכלוסיות בעזה ובגדה היו נפרדות זו מזו, בעוד שהכיבוש המצרי והירדני מחניקים כל שאיפה לעצמאות בקרב הקבוצות הללו.

אחרי 1967, על מנת לאחד את הכוחות נגד "הכיבוש הציוני", נוצרה אגדת העם כאילו הבדואים של עזה שייכים לעם הפלסטיני, וכיום הם והעולם קנו את ההמצאה ואימצו אותה כנרטיב קולקטיבי. אלא שההבדלים בין התרבות הבדואית של רצועת עזה ובין תרבות הכפר והעיר של יו"ש מתבטאים במחלוקת שבין חמאס ובין אש"ף: חמאס מזוהה עם הבדואים והפליטים, בעוד שאש"ף מייצג את "הפלסטינים" תושבי הערים והכפרים. המחלוקת בין הארגונים מבטאת את ההבדלים התרבותיים העמוקים בין האוכלוסיות והאזורים שהם מייצגים, והיא מסבירה את התחרות השוררת ביניהם זה יותר מ-20 שנה על ההגמוניה במרחב "הפלסטיני" – המקבילה לזו הקיימת בירדן בין הבדואים ובין בני הכפר והעיר "הפלסטינים".

הקרבה המשפחתית והתרבותית שבין "הפלסטינים" תושבי הגדה ובין "הפלסטינים" תושבי צפון ירדן גרמה למתח קבוע ביחסים שבין שלטון הירדני המתבסס על האוכלוסייה הבדואית וביו תושבי הגדה המערבית שעליהם שלט, כמו על אחיהם בצפון ירדן, באמצעות חיבור הגדות בחוקה הירדנית שהעולם (למעט בריטניה ופקיסטן) לא הכיר בו.

לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987, הופעל לחץ ערבי על המלך חוסיין לנתק את הקשר החוקתי בין גדות הירדן, והוא שמח לעשות זאת, בעיקר כי היו לו די צרות מהפלסטינים החיים בצפון ירדן, והוא לא נזקק לאוכלוסייה פלסטינית נוספת, של יו"ש. לכן בשנת 1988 שונתה החוקה הירדנית, הגדה המערבית הופרדה מן המזרחית, ובשל החלטה זו, איבדו תושביה את אזרחותם הירדנית. החלטה זו השוללת אזרחות מנוגדת לחוק הבינלאומי, לא עמדה לנגד עיני המלך, וגם העולם לא נזדעק לשמור על זכות הפלסטינים לאזרחות.

הניתוק בין שתי גדות הירדן איפשר לאש"ף להציג את עצמו כארגון המייצג את "הפלסטינים", אבל רק את אלה החיים ביו"ש ובעזה, ואת אלה המתגוררים בלבנון ובסוריה, אבל לא את אלה החיים בירדן, שהם מרבית האוכלוסייה במדינה ההאשמית. מצב זה הוא הבסיס למתח הקבוע וליחסי אי-האמון ששררו תמיד בין בית המלוכה הירדני ובין מנהיגות אש"ף. שכן אצל המלך הירדני מקנן כל הזמן חשש כי אש"ף ישאף לייצג – ולשחרר – גם את הפלסטינים תושבי צפון ירדן, כפי שהיה בתקופה שקדמה ל"ספטמבר השחור".

ההסכם בין חמאס ואש"ף

עד פטירתו בשנת 1999, התנגד המלך חוסיין נמרצות להקמתה של מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה, בשל חששו כי מדינה כזו תחתור תחת שלטון המיעוט שלו, ותהיה בסיס לרגשות אירידנטיים של הפלסטינים תושבי צפון ירדן, שכדי להתחבר איתה ימרדו בו ובבדואים התומכים בו. בנו, עבדאללה השני, שינה את ההתייחסות של בית המלוכה לסוגייה הפלסטינית: הוא כיום התומך הגדול של מדינה פלסטינית, שכן הקמתה ביו"ש ובעזה – כלומר על חשבון ישראל – תמנע את הקמתה בצפון ירדן, כלומר על חשבון ירדן. במילים אחרות: הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן תייתר הקמת מדינה פלסטינית בשטחי "המולדת החלופית" ממזרח לירדן המאוכלסת ברוב פלסטיני.

הפילוג החברתי-פוליטי בין שני חלקי "הפלסטינים" – הבדואים של עזה שמייצג חמאס, והכפריים והעירוניים של יו"ש שמייצג אש"ף – היווה מכשול להקמתה של מדינה "פלסטינית" ממערב לירדן. כי מיד עולה השאלה, כיצד אפשר להקים מדינה אחת לשני אזורים שאינם קשורים זה עם זה, לא גיאוגרפית ולא ארגונית.

עתה, חתמו אש"ף וחמאס על הסכם המארגן את חייהם המשותפים ללא איחוד השורות, ללא איחוד בין מנגנוני הביטחון וללא איחוד בין המטרות: אש"ף טוען כי הוא שואף (לפחות בשלב ראשון) להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, כלומר להשתלט על הבדואים של עזה, ואילו חמאס מעוניין לקיים בחירות "דמוקרטיות" ברשות – ואולי במדינה – הפלסטינית בעוד שנה (כלומר אחרי הכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית בספטמבר) כדי לשחזר את זכייתו משנת 2006 במרבית מושבי הפרלמנט. כך, על פי תוכנית חמאס, תשתלט התנועה האיסלאמית על כל המדינה שיקים אש"ף, לאחר שזו כבר שולטת על רצועת עזה מאז יוני 2007.

מבחינתו של בית המלוכה הירדני, הקמת מדינה פלסטינית על בסיס ההסכם השביר – נישואי ההנאה הזמניים – בין חמאס ובין אש"ף, היא הזדמנות חייו: שלטון חמאס על המדינה הפלסטינית הוא רק עניין של זמן, ולא ארוך, והוא ישליט את הבדואים האיסלאמיסטיים על הכפריים והעירוניים גם במדינה הפלסטינית. כך תוסר הסכנה שמדינה פלסטינית בעלת אופי כפרי-עירוני ממערב לירדן תהווה סכנה לשלטון הבדואים ממזרח לירדן. השלטון בירדן בירך בשם ומלכות על ההסכם בין חמאס ובין אש"ף, שכן זה יקל על עבדאללה השני לשכנע את ידידו המתגורר בבית הלבן, כי על מדינה פלסטינית לקום על חשבון ישראל ולא על חשבון ירדן, למרות הרוב הדמוגרפי הפלסטיני שבה.

[ציטוט מתוך מגזין "מראה" 149]

* * *

משה כהן

1. שפת סתרים

אין אצלנו סודות צבאיים ואסטרטגיים. ראש המוסד היוצא מכריז בריש גלי שתקיפה צבאית באיראן היא שטות. אך יש אצלנו ערפל קרב סמיך בענייני מדיניות ופוליטיקה. כל דוברי השמאל, לרבות ראש השב"כ היוצא, יובל דיסקין, מודיעים השכם והערב עד כמה הם מודאגים מהכרזה על מדינה פלסטינית ועד כמה חיוני שישראל תיזום "תהליך מדיני". למה להשתמש בשפת סתרים? אולי יפרשו מה כוונתם בשם הקוד "תהליך מדיני"? –שהרי ראש הממשלה הביע את הסכמתו למדינה פלסטינית ואת נכונותו ורצונו לנהל מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הרשות הפלסטינית. אז איזה עוד "תהליך מדיני" נחוץ לדעת השמאל? אדרבה, שיחדלו מדבריהם הסתומים ומהתקפותיהם המעורפלות על "הפאסיביות" כביכול של ביבי, ויסבירו לנו מה כוונתם, אולי נשתכנע.

2. היידה ביבי

אירועי יום ה-15.5, יום הנכבה, הוכיחו את צדקתם של דוברי השמאל הטוענים כי כל הצרות של מדינת ישראל נובעות מחוסר המעש של ביבי, אשר במקום ליזום מהלכים נגרר אחרי האירועים. דוברי השמאל דורשים מביבי לקדם את פני הרעה וליזום "תהליך מדיני", הווי אומר הורדת ההתנחלויות. לו רק כך יעשה, נוכל להגיע להסכם שלום ובא לציון גואל.

אז מה אם המפגינים שהופיעו בטלוויזיה הכריזו שהם מתכוונים לשחוט את היהודים, לחזור ליפו ולרמלה, וילדים רכים מדקלמים שהם עומדים לחזור לראשון לציון ולבאר שבע? הכול ייפתר לו רק נוריד את ההתנחלויות, הערבים יחבקו אותנו ויכרתו איתנו שלום-עולם. כפי שאמרנו, הכול באשמת ביבי. ההכרזות על חזרה ליפו ולרמלה הן רק מס שפתיים ולא מתכוונים אליהן ברצינות.

הסכסוך כולו הוא בגלל הקיצוניים משני הצדדים. בסך הכול ברור שהערבים כמהים לשלום ולדו קיום איתנו.

* * *

איליה בר זאב

שִׁבְרֵי חלוֹם

צִפֳּרִים טְבוּלוֹת יַיִן נֶחְבָּטוֹת בְּפַעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת,

בִּמְרוֹמֵי מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים, בַּחַלּוֹנוֹת,

עַד מוֹת.

שָׂהֲדִי בַּשְּׁחָקִים, קְּטֹרֶת עֲשֵׁנָה. נִיחוֹחֵי עֵשֶׂב זָר מְפַכִּים בְּשָׂמִים בַּחֲדָרִים הַפְּנִימִיִּים,

בָּאֲרֻבּוֹת.

נִרְעַדְתְּ וְלֹא יָצָא מִפִּי דָּבָר –

מוּזָר. רְגִישׁוּת מֻפְרֶזֶת מַבְחִין הָרוֹפֵא, סֶנְטִימֶנְטָלִיּוּת יַלְדוּתִית.

חֲלוֹמוֹת נִדְלָקִים וְכָבִים –

מֶה חָדָשׁ? הִתְרַחֲשׁוּת מֻכֶּרֶת, הַפְרָעוֹת קֶצֶב הַלֵּב בַּחֲלָלוֹ שֶׁל

עֶצֶב נִבְזֶה.

כְּרָמִים כְּבָר עוֹבְרים מִפְּרִיחָה לַחֲנָטָה וּבֹחַל,

צְעָדַי מְרֻפָּדִים בְּעֲלֵי קַּיִץ מְקֹרָעִים מִשָׂרִיגִים רַעֲנַנִּים יְפֵי פְרִי,

מְשׂרָגִים בְּחוּטֵי הַבַּרְזֶל

הַנֻּקְשִׁים.

שִׁבְרֵי הַחֲלוֹם מִתְפַּתְּלִים בַּשְּׁבִילִים שֶׁשָׂרְדוּ

בְּעֵרוֹת בַּיַּעַר.

"וַתִּיפִי בִּמְאֹד..." (1)

בְּרַכּוּת יַחֲסִית מַמְטִירָה עֲנָנָה חוֹלֶפֶת טִפּוֹת דָּם אַחֲרוֹנוֹת –

בִּרְכוֹת חֲנֻפָּה לַשַּׁחַר, לְמַשְׁכִּימֵי

בַבֹּקֶר.

Al cor gentil repara sempre amore" " (2)

1. יחזקאל- טז יג

2. (מאה 13). נזקף לזכותו של גואידו גוויניצלי (Guido Guinizzelli) איש בולוניה בשירו "Al cor gentil repara sempre amore" ("האהבה תמיד מחפשת את הלב העדין"), בעוד שדנטה אליגיירי נחשב למשורר שהפיח יותר מכל רוח חיים בסגנון זה, ואף טבע את השם "Dolce Stil Nuovo" – ("הסגנון החדש המתוק"). דנטה, עם הגיעו לפירנצה, נשא עיניו אל המשוררים הוותיקים ממנו, גוויניצלי (לו הוא קרא "אבא") וקוואלקאנטי (Guido Cavalcanti), לו הוא קרא "החבר הראשון שלי" ובהשראתם כתב את יצירתו "Vita Nuova" ("החיים החדשים") – ויקיפדיה.

* * *

"מיוחדים" מאת יעל בן-ברוך

איורים – אלכס לוויטס

סדרת נעורים, ספרית פועלים

נטלי לומדת בחטיבת הביניים בכיתה ח' בכיתת חינוך מיוחד. יש לה קשיים בלימודים, היא אימפולסיבית ותוקפנית לפעמים, גם בבית לא קל לה עם התפקידים ההוריים המוטלים עליה. אבל לנטלי לשון חדה וראייה מפוכחת, ובשפת הסלנג שלה היא מספרת את הסיפור שלה ושל שבעת חבריה לכיתה במפגשם עם המורה החדשה נוגה שהחלה ללמד אותם.

למורה נוגה זו התנסות ראשונה בהוראה. היא עדיין מתלבטת אם זה המקצוע אותו יעדה לעצמה, אבל יותר ויותר היא נשאבת לעבודה התובענית מצד אחד והמספקת מצד שני, של חינוך כיתת תלמידים בעלי צרכים מיוחדים.

המערכת מסביב – המנהל, המורות וחלק מההורים – לא ממש תומכת, ונוגה לפעמים נשברת, אך קמה וממשיכה להתמודד באומץ. היא מספרת את הסיפור שלה ומתוכו את סיפור תלמידיה.

בשני קולות אלה, של נטלי התלמידה ושל נוגה המורה – מסופר הספר, סיפור של שנת לימודים אחת, סיפור על אכזבות, עלבונות, כעסים וייאוש, אך גם סיפור על סיפוק, מסירות, אהבה ודאגה.

"עלילת הספר יוצאת מכותלי הכיתה אל ההתבגרות וההתאהבות, אל החלומות, אל הרגעים הקטנים והאנושיים של החיים. יעל בן ברוך, סופרת ומדריכה בחינוך המיוחד, משרטטת בכישרון, ברגישות ובעדינות של מי שמכירה מקרוב את האתגרים וגם את הקשיים, סיפור שנוגע לכל מי שעבר אי פעם את מערכת החינוך – כתלמיד, כמורה, כהורה.".

(ציפי גון גרוס, פסיכולוגית קלינית-חינוכית-התפתחותית, סופרת, עורכת ומגישת התוכנית "ספרים רבותי, ספרים" בגלי צה"ל).

[דבר המפרסם. את הצרופה של עטיפת הספר הבאנו בגיליון הקודם]

* * *

ורדה צ'ציק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1. "אם יש גן עדן", ב"הבימה"

"אם יש גן עדן" הוא מחזה שנכתב על-ידי דפנה אנגל, על פי ספרו של רון לשם, בביצוע קבוצת הצעירים של הבימה, בימוי משה קפטן. המלצתי על ההצגה אינה נובעת מהתפעלות אין-קץ מכל מרכיבי המופע, ועל כך בהמשך. אולם כאשר קבוצה של שחקנים-גברים מגישה, כל אחד בתורו ובמסגרת הדמות שלו, משחק מעולה, זו כבר סיבה טובה לדרבן חובבי תיאטרון לראות את ההצגה.

התוכן של "אם יש גן עדן" הוכתב במקורו על-ידי הספר של רון לשם, שנשען על עדויות של חיילים ששהו במוצב הבופור, בתקופה הסמוכה לנסיגה מלבנון; בתקופת הלחץ הציבורי על ממשלת ישראל לסגת מרצועת הביטחון, בעת הקמת קבוצות אזרחיות כגון "4 אימהות", שחילחלו אל המנהיגות עד כדי נסיגה, בפיקודו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק.

הסרט עובד לסרט, ששם את הדגש על הדחיסות והצפיפות הפיזית, היוצרת מתחים בלתי נסבלים בתוך המוצב, ומכאן יחסים טעונים והתפרצויות בין החיילים לבין מפקדיהם. המחזה של דפנה אנגל הציב במרכזו את יחסי הרעות והאחווה בין החיילים, וכדי להוסיף ממד "רך" היא הוסיפה למחזה מה שלא היה בספר או בסרט – דמויות של נשים, האחת חלומה והשנייה אחות של אחד החיילים, ואהובתו של אחר. שתי דמויות הנשים משוחקות על-ידי שחקנית אחת. לטעמי תוספת הדמויות הללו היא עקב אכילס בהצגה, הן ברמת העיבוד והן ברמת המשחק.

הבימוי של משה קפטן שוטף, קצבי, משלב היטב מוסיקה, תפאורה ותאורה. אלא שהוויתור על אווירת הדחיסות שבמוצב, כפי שבאה לידי ביטוי בספר ובסרט (וכפי הנראה במציאות), עמד בסתירה לדברים הנאמרים מפי החיילים-השחקנים. הבמה רחבת הידיים, ומשום כך הרווחים הנאותים בין המיטות המוצבות לרוחבה של הבמה, יצרו דיסוננס מטריד בין הדחיסות והאנרגיה הטעונה של המחזה והמשחק, לבין האווריריות שעל הבמה.

אפשר לציין את המשחק של כל אחד ואחד מהמבצעים, מה עוד שהמחזה נכתב כשלכל אחד מהם יש מעין "אריה" אופראית, או מונולוג שפותח לפנינו את הדמות ופותח לשחקן את האפשרות להגיע לשיאים של משחק, גם אם הדמות אינה מהבולטות שבאנסמבל השחקני.

מאחר שלשחקן אביב אלוש ניתן לבצע את הדמות הצבעונית והמרתקת ביותר, זיטלאווי, ומאחר שהוא עומד בביצוע בהצטיינות, אין ספק שהוא אחד הצירים המרכזיים של המחזה וההצגה. עוז זהבי מתבלט אף הוא כארז, מפקד הצוות, וליוסף סוויד יש רגעים מעולים כפורמן, מפקד מוצב הבופור. למעשה כולם – עופר שכטר (אושרי), יואב דונט (ריבר, החובש הקרבי), דניאל סבג (בייליס), דני לשמן (שפיצר) – ראויים לצל"ש. כאמור – לשחקנית ורד פלדמן, בתפקיד הנשים, לא ניתן בשר טקסטואלי כדי להפגין יכולות משחק, והתוספת הזו בכללה דיללה את המחזה, ולא ריככה אותו.

2. "מסיה דה פורסוניאק" ב"הבימה"

המחזה "מסיה דה פורסוניאק", מאת מולייר, הוא כתב-פלסתר נוסף של מולייר נגד החברה הצרפתית בת זמנו (המאה ה-17). במחזה זה, כמו במחזות ידועים יותר של המחבר ("טרטיף", "החולה המדומה", "הקמצן", "שונא הבריות"), נהנה מולייר להלעיג על רופאים שמקצרים את ימיהם של החולים (לאחר שכבר שולם להם מלוא הסכום לטיפול), על עורכי-דין קשקשנים שמעוותים הן את הדין והן את הצדק, על אדונים מתנשאים ומשרתים רבי-תושייה וממזרים, על הורים חמדניים שתמורת תשלום נאות מוכנים למכור את בנותיהם לעבדקנים זקנים, ועל החברה כולה המתנכלת לזרים ומתעללת בהם.

נשמע מוכר גם מתקופות אחרות וממקומות אחרים? קרובים מאוד? בוודאי, וזה כוחה של קלאסיקה. אפילו אם במקרה של מולייר – המחזות האחרים שנזכרו לעיל טובים יותר ממחזה זה, ולא בכדי הם זכו לחיי נצח בולטים יותר, וגם לביצועים חוזרים ונשנים בתיאטראות. משום כך טוב להיחשף למחזה פחות ידוע, שלמעשה יש בו את מרבית האלמנטים החוזרים ונשנים אצל מולייר, ולהפיק ממנו את המכסימום.

שוב זו להקת צעירי "הבימה", הפעם בניצוחו של הבימאי (ומעבד המחזה, על פי תרגום של נתן אלתרמן) שי פיטובסקי. היוצרים ניגשו אל ביצוע המחזה ברוחו – רוח הקומדיה דל'ארטה הרעננה תמיד. והם עשו זאת במרץ ובכישרון, ביכולת גופנית וקולית, במזג קומי ובהמצאות בימתיות מהנות. לא צריך יותר מזה כדי לגרום הנאה הן לקהל מבוגר והן לקהל צעיר, שאין לו הזדמנויות רבות להיחשף למחזה בן יותר משלוש מאות שנה, המסתמך על מסורת תיאטרונית בת יותר משש מאות שנה. מה עוד שהמחזה מבויים, משוחק ומעוצב תוך שימת לב עד לאחרון פרטי התפאורה (קופסת-פלאים שממנה יוצאים אנשים, אבזרים ובובות), התלבושות והאיפור (קומדיה דל'ארטה מעודכנת), התאורה והמוסיקה.

מכל האמור לעיל אין ספק שהמלצתי ניתנת בלב שלם.

* * *

אוריה באר

נתן שחם – תמיכה במועמדותו לפרס ישראל

אף אני, כמיודעיי, מצטרף לקריאה להעניק בהקדם את "פרס ישראל" לסופר הוותיק נתן שחם. גם אני תמה, כרבים וטובים ממני, מדוע פרס זה טרם הוענק לו.

נתן שחם הוא אחד מגדולי הסופרים שקמו לנו מאז קום המדינה. בנוסף לרומנים ולסיפורים שכתב, חיבר גם מחזות שהועלו על הבמה. הידוע שבהם הוא "הם יגיעו מחר", על רקע מלחמת השחרור. נתן היה קצין בהגנה בתחילת מלחמת השחרור ואף לאחריה. אילו התמיד בקריירה צבאית, היה מגיע ללא ספק לדרגה בכירה. אך הוא העדיף את הספרות ועולם הרוח. בתחום הספרות הגיע להישגים נכבדים. אני למשל סבור, שהרומן "רביעית רוזנדרוף" הוא משיאי יצירתו. כך גם ספורים ורומנים אחרים שכתב.

 והערה אישית בשולי הדברים: בקיץ 1998, או סמוך לכך, צלצל הטלפון בביתי. נטלתי לידי את השפופרת. על הקו היה נתן שחם בכבודו ובעצמו.

"החלטנו להוציא לאור את קובץ הסיפורים ששלחת לנו," בישר לי בפשטות." כן, אני ונתן יונתן מנהל ההוצאה. בוא מחר להוצאה ונשוחח על הפרטים."

כך, בטון יבש וענייני, וללא שמץ פאתוס, הודיע לי נתן, שהקובץ פרי עטי, יצא ב"ספריית פועלים" המכובדת. התרגשתי מאוד והודיתי. ואכן, לימים, יצא לאור קובץ הסיפורים שלי, שנקרא בשם" עין הזכוכית של מיור פאבל". בספר נכללו כמה סיפורים שמצאו חן בעיני נתן כמו "ההודעה" – סיפור שכתבתי על סמך חויותי כקצין מודיע נפגעים במלחמת לבנון הראשונה. הספור" עין הזכוכית של מיור פאבל", המבוסס על זכרונות ילדות ממלחמת העולם השניה. הסיפור "הספסל של אדית", וכן סיפורי שואה וכאלה ששאבתי מניסיוני בצבא.

לימים זכה הספר בפרס אולשוואנג, המוענק מדי שנה בשנה מטעם האפוטרופוס הכללי, על שם הנדיב אולשוואנג. כיום, אף שנמוג קמעא, עדיין הוא נמכר פה ושם בחנויות הספרים.

בין דברי השבח שחלק לי נתן בשעתו, היה המשפט הבא:" אוריה באר יודע לספר סיפור וזה כוחו. בשעה שבימינו שכחו כותבי רומנים וספרים למיניהם, שבראש וראשונה חובת מספר היא לספר סיפור כהלכתו, עושה זאת אוריה, בלי לגלגל מליצות מיותרות ולעניין."

 מדוע לא זכה נתן עד היום בפרס? לדעתי נעוץ הדבר שבמידה רבה, באופיו. נתן הוא אדם ציני, יבש קמעא, ונוטה לעוקצנות מסויימת. לא כולם אוהבים זאת. אין הוא שייך לחנפנים ולמומחים ביחסי ציבור למיניהם. וכך, בצד המחמאות שהעניק לי, עקץ אותי פעם ופעמיים. מצידי לא נפגעתי. מוטב אדם עוקצני ובוטה, אך הגון וענייני, מאשר אדם חנף, מחשב חישובים ולא כנה.

נתן שחם ראוי לפרס ישראל. מן הדין שיזכה בו בערוב ימיו.

אהוד: בשנים קודמות חזרנו והעלינו ארבעה שמות של סופרים שטרם זכו בפרס ישראל: חנוך ברטוב, סמי מיכאל, יורם קניוק ונתן שחם. בינתיים, לשמחתנו, חנוך ברטוב זכה בפרס, אולי בזכות "המאפייה הפתח-תקוואית", כהגדרתו של גרשון שקד ז"ל, וסביר להניח שעוד פתח-תקוואי במקורו, י. גלס, יזכה גם הוא בבוא היום בפרס. סמי מיכאל ויורם קניוק קיבלו בינתיים פרסים אחדים, שסכומיהם גדולים אפילו מפרס ישראל, ולכן בחרנו לאחרונה להתמקד רק בנתן שחם, ובעדיפות ראשונה, כי הוא גם המבוגר מכולם, ולא כדאי לחכות!

* * *

תקוה וינשטוק

בובה של מולדת

ישנן דרכים רבות לעקוב אחר השינויים החברתיים שחלו בארץ מראשית ההתיישבות הציונית עד להקמת מדינת ישראל ועד ימינו – דרך המלחמות ודרך העליות, דרך הכלכלה והנהלת המדינה ושאר נקודות הראות של ההיסטוריה הגדולה. ואילו מוזיאון ארץ ישראל מדגים את התפתחות החברה –דרך... בובות שנוצרו אצלנו במאה השנים האחרונות. התערוכה מכונה "בובה של מולדת" ובכותרת משנה – "על מזכרות וזהות לאומית".

לא מדובר בבובות לילדים (שגם הן עדות לתקופתן) אלא בבובות קטנות "מולדיות" המייצגות דמויות אופייניות לארץ. זה אינו פטנט ישראלי. בכל קצות תבל מייצרות מדינות בובות אתניות טיפוסיות לאזרחיהן וללבושם, ותיירים אוהבים לרכוש אותן למזכרת מהטיול. בבתים לא מעטים בארץ הצטברו אוספים של בובות לאומיות. כיום, כשהעולם פתוח לישראלים וכמעט כל אחד כבר ביקר כמעט בכל מקום, הבובות שוב אינן אקזוטיות כפי שהיו אך עודן זוכות לפופולאריות.

ייצור בובות-המולדת בארץ החל עוד ב-1920. בעיקר שגשג בכעשרים השנים שקדמו למדינה ובעשור או בשני העשורים שאחרי הקמתה. אלה היו ימי התום של בניין הארץ. חילוקי דעות ניטשו ועוד איך, כמעט ונידרדרנו למלחמת אחים, אך האהבה לארץ הישנה-חדשה והרצון להקים מדינה יהודית היו  משותפים לכולם. אז נוצרו דמויות החלוצים-הנערים שחזותם נמרצת, ובנות בצמות, כולם בחולצות כחולות ובמכנסי חאקי וכמובן, סנדלים תנכיים, כצו האופנה. לצידם כיכבו בובות של עולים – בוכרים בבגדי אטלס, יוצאי מרוקו בשלל צבעים ובראש ובראשונה – תימנים. התימנים שחומי העור על תרבותם הייחודית שימשו השראה לכל יצרני הבובות, ותדמיתם האקזוטית זכתה לאהדה רבה בקרב הציבור. וכמוהם עוררו עניין גם הבובות החסידיות – הגבר בקפוטה ובשטריימיל והאישה בשמלה ארוכה רכוסה עד קצה הצוואר. אלה ריתקו את התיירים האמריקאים, שחיפשו בארץ קצת אידישקייט. ותמיד יצרו גם בובות של ערבים, לעיתים ליד גמל. ליוצאי אירופה, שהיוו את הרוב בארץ וכמובן לתיירים, סימלו המיעוטים את המזרח צופן הסוד.

נוסף לייצור ההמוני עסקו בבובות שתי אמניות מובהקות, רבקה שטלרך אביבי וחוה סמואל. השתיים הבליטו את ייחודה של ההווייה הישראלית  החדשה. וייזכר לטוב דוש, הקריקטוריסט של "מעריב", שה"ישראליק" התמים שלו שימש השראה לבובות רבות.

במרוצת השנים פגה אופנת הבובות. באו מלחמות יום כיפור וששת הימים, מלחמת לבנון והאינתיפאדות. אחרי המהפך הפוליטי נעשתה ישראל אינדוידואליסטית יותר, התעוררו בעיות זהות, והסמלים הלאומיים המשותפים, כולל הבובות, החלו להתערער. גם היעדר התיירים עשה את שלו.

בשנות השמונים של המאה שעברה עדיין פעל בבת ים בית חרושת לבובות ומזכרות לאום. לימים נמכר לרמת השופט בתקווה שישמש מקור תעסוקה לקשישי הקבוץ. בשלהי שנות התשעים נסגר המפעל ותעשיית הבובות הלאומיות תמה.

מעיר על התערוכה, בצדק, העלון של "מוזיאון ארץ ישראל": "הבובות השונות והמגוונות מבטאות יחס משתנה ומורכב לסמלים, לערכים ולמיתוסים הקשורים בנושאי לאומיות אתנית, זהות ישראלית, כור היתוך ורב תרבותיות."

התערוכה פתוחה עד 15 לנובמבר 2011.

לצד התערוכה החדשה "בובה של מולדת" נמשכת ב"מוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות" תצוגה על סיר רונלד סטורס, המושל הבריטי שעיצב את ירושלים החדשה, אבי החוק שבתיה ייבנו מאבן בלבד. סטורס היה מושל ירושלים מאז נכבשה מידי התורכים במלחמת העולם הראשונה עד שנת 1926. דמות מרתקת שתימרנה בכבוד בין היהודים והערבים (כדברי הממונה עליו: "כל עוד שני הצדדים באים אליך בתלונות סימן שנהגת כהלכה"). לא ברור אם חיבב יהודים דווקא, אך כבריטי שגדל על ספרי התנ"ך היה מלא כבוד לעיר הקודש. "להיות מושל ירושלים זו בעיני הדרגה הגבוהה ביותר," אמר סטורס כאשר נתמנה לנציב העליון של קפריסין, "אחריה אין עוד עלייה בדרגה!"

התערוכה פתוחה עד 13 לאוגוסט 2011.

כדאי גם להעיף עין על תצלומים של מעטפות מכתבים המופיעים בגדול על כתלי ביתן הדואר. ביניהם מעטפת מכתב שנשלח במלחמת השחרור מירדן – ודאי מישראלי שבוי – לחייל בצה"ל. המכתב נשלח דרך הצלב האדום ועל המעטפה נרשם "תכוף מאוד". בארץ נוספה למעטפה חותמת: "חייל החלף את שמך לשם עברי!"

ומעברו השני של גרם המדרגות מכתב ממוען ל"ירושלים החדשה". בתרגום מאנגלית: "לכבוד האלוהים, גן עדן שלום, לידי ישו הנוצרי בן האלוהים, יד ימינו של האב..." ספק מכתב של נוצרי סהרורי – רבים נשבו בסינדרום ירושלים, ספק פיקציה מושכת עין.

ומה שרואים בעיר: נפתח בית קפה ברחוב בוגרצ'וב בשם "ברנש". זוכרים את "ברנשים וחתיכות?" לדוברי רוסית זה נשמע גם "באר שלנו" ("נאש" ברוסית, "שלנו"). על השלט – ציור של ברנש מצחיקן מנופף בכובעו לקהל.

מודעת שידוכין בכתב יד שראינו בקרן הרחובות ויצמן ודפנה: "50,000 בחורות מחכות!" וברוסית: "המון כלות לבחירה!"

להקדים תרופה למכה: ובאשר למכת כיני היונים עליה סיפרנו באחד הגליונות האחרונים, כותבת לנו ע.מ.:

  "עמדתי להיכנס לדירה חדשה שקיים בה מסתור כביסה, כמו בכל הדירות שנבנו בעשרים השנים האחרונות. והנה הבחנתי בלשלשת על אדן החלון של המסתור. ברגע שהגיע השיפוצניק ביקשתי הצעה לפתרון.

כעת מעטרת את שני עבריו הפרוצים של המסתור רשת דייגים מניילון, והפלא ופלא! אין לשלשת והיונים מתעופפות רק מסביב."

  שווה לנסות. הרבה ברירות אין. חברת "סנו" מודה ששלל תכשירי הניקיון שלה אינו כולל תרופה למכה של כיני-היונים.

* * *

אהרון חבר

יונים או צוצלות?

שלום אהוד,

בהקשר לכתבתה של תקוה וינשטוק "יונים" במכתב העיתי 642, ברצוני להגיב: ביצי יונים הן לבנות ולא מנומרות. סביר להניח כי בהערכתך מדובר בצוצלת ולא ביונה. הדבר מקבל חיזוק כי לפי התיאור שלך מדובר ב"יונה החומה הקטנה". צוצלות ו/או יונים אינן פוצחות מדי לפנות בוקר במקהלה עליזה ומסתפקות ב"שיחות אוהבים". מקהלה עליזה היא עניינן של הציפורים "בראש הברוש שבחצר".

 מעניין לעניין, אני מצרף את הפרק: "אהבת טבע – יונים" מתוך ספרי: "נעורים עד תום"  (עמ' 65 עד 72), הוצאת גוונים 2001. אודה לך אם תמצא לנכון לפרסם אותו.

למותר לציין עד כמה אני נהנה לקרוא את העיתון.

בתודה ובברכה

אהרון חבר

אהוד: נשתדל לתת בגיליון הבא. פעם קראנו להן יוני-בר והן נראות כמו יונים רק חומות. השם צוצלות מכוער ואינו מתאים ליונים העפות. אצלי הן יונים.

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

27

זֶה קֶבֶר רוֹפֵא, בְּחַיָיו רַבִּים הֵמִית בְּחָכְמָתוֹ;

מִי יוֹדֵעַ אוּלַי כָּעֵת כָּהֵנָה יְחַיֶּה בְּמוֹתוֹ.

28

פֹּה נִקְבַּר רוֹפֵא, עֲמוֹד עוֹבֵר שְׁמַע תְּהִלָתוֹ;

עָשָׂה בְּחַיָיו מַה-שֶּׁעָשָׂה שִׁמְשׁוֹן בְּמוֹתוֹ.

29

הִשָּׁמֵר, רוֹפֵא! פֶּן לְאוֹיְבֶיךָ תַּעֲזוֹר!

כִּי כֵן צֻוֵּיתָ, לֹא-תִקּוֹם וְלֹא-תִטּוֹר.

30

הרופא: הֵיטֵב חָרָה אַפִּי בָּךְ, כִּי תָשִׂים הָרֹפְאִים לְחִצֶּיךָ

לְמַטָּרָה, וְכַאֲשֶׁר יֵצָר לְךָ בְחָלְיְךָ חִישׁ תְּבַקְּשֵׁם לְיֹעֲצֶיךָ.

המחבר: בִּהְיוֹתִי בָרִיא אֶרְאֶה הָאֲלָפִים לַקֶּבֶר תּוֹבִילוּ;

וּבְחָלְיִי, אֲקַוֶה הֱיוֹת הָאֱחָד מִנִּי אֶלֶף תַּצִּילוּ.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

3. בביתה החדש – חצר מלכות.

יהודה ראב חי בפתח-תקוה כל שנותיו ונחשב לאיכר חרוץ אך ההצלחה לא תמיד האירה פנים לו ולחבריו. תוכנית מושבה המתפרנסת מן הפלחה ומוציאה לחמה מן הארץ, פשוטו כמשמעו – אינה מתאימה לאדמות פתח-תקוה. כאשר הברון רוטשילד לוקח תחת חסותו, בשנת 1892, חלק מאיכרי פתח-תקוה, מתקבל יהודה לעבוד במשק החקלאי שמסדר הברון. תפקידו – להשגיח על החריש ועל נטיעת הכרמים – לתעשיית היין. בדרך זו חושב הברון לבסס את מצב המושבה, ולשם כך מוסרים לו האיכרים את אדמותיהם ואלה מעובדות במשותף, כנחלה אחת. בגמר עבודתו אצל הברון מקבל יהודה הלוואה גדולה, קרוב לעשרת אלפים פראנק, ובעזרתה רוכש חמישים ושמונה דונם אדמה עליהם הוא נוטע את כרמו, וכן בונה לעצמו בית חדש בכניסה למושבה מצד מערב.

הבית החדש, שניראה בעיני אסתר כארמון, ניבנה ברחוב על עשרת הדונמים שקיבל יהודה ראב מ"הקומיסיון", פקידות הברון. השטח היה קודם גן נסיונות לעצי פרי נשירים, שלא הצליחו, והוזנחו על-ידי ה"גננים", האגרונומים שמינה הברון. הוא משתרע מרחוב יפו (ז'בוטינסקי של היום) צפונה עד לביתו השכור של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שתושלם בניית הבית החדש.

לילה אחד, בשנת 1901 לערך, מתעוררת הילדה בת השבע, עדיין בבית השכור של שאטיל – ורואה את אביה ואימה לבושים, וסביבם הבנאים, ערבים עירוניים מיפו לבושי מכנסיים רחבות וחבושי תרבושים אדומים, והנגר המומחה, תושב המושבה דוד סטוליר, הוא המנצח עליהם. האם נושאת בסל קומקום גדול מלא קפה, וכיכר לחם גדול, וכולם יוצאים את הבית.

בחלקה הסמוכה כבר עומדים קירות האבן של הבית החדש – אבל צריך למהר ולכסות את הגג ברעפים, אחרת יבואו פקידי הממשלה התורכית ו"יהרסו" את הבית, כלומר צריך יהיה לשחדם בבקשיש שמן מאוד כדי שלא יעשו זאת.

בבוקר, כאשר קמה אסתר ורצה לבית החדש – היא מוצאת אותו כבר מכוסה ברעפים אדומים ויפים ואין קץ לשמחתה.

הבית ניצב בגובה של שני מטר מעל פני האדמה וקירותיו העבים בנויים אבני כורכר מחוררות ומסותתות שהובאו ממחצבת באב-אל-האוה, גבעות רמת-גן כיום. בבית ארבעה חדרים מרווחים וגבוהים, תריסים ירוקים, מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד הסאלון, אף היא גדולה ומרובעת ולה גג של סוכה תמידית. במרפסת זו עולים במדרגות למעין במה קטנה שמוקפת מסטבה, מין ספסל בנוי, ברוחב שבעים-שמונים סנטימטר. לאיצטבא זו אין גג, ועליה מתרווחים בני-המשפחה ונחים מעמל היום, כשעל ראשיהם כיפת-שמיים כבדת-כוכבים ומטאורים בוזקים.

האיצטבא ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאב יש כר של קש מיוחד שהוא ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו הוא שם למראשותיו כאשר הוא עייף. "רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו," מספרת אסתר, "מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים. על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד-אחד למיטות הקרירות."

הבית קריר בקיץ וחם בחורף. מדרגות מובילות ממנו אל החצר – "חצר המלכות" כפי שמכנה אותה אסתר – הנטועה אקליפטוסים ישנים, ענקיים, שאחדים מהם נעקרו כדי לעשות מקום לבית. ויש בה עצי-פרי יבשים-למחצה, חבושים, תפוחי-עץ ואפרסקים, שנותרו מגן-הנסיונות, וגינת ורדים לצד הרחוב, שאותם הביאו פקידי הברון מצרפת במיוחד לתעשיית הבשמים שהקימו. ורדים בהירים, פרועים במקצת, דומים לוורד-הבר, אבל ריחם משכר.

ברוך מביא לאחותו ייחורי שושן-בר והיא שותלת מהם ערוגה שאורכה שישה מטר. הייחורים נקלטים ופורחים – והדבר מסב לה אושר גדול ומהווה גם מקור לגאווה. אביה מקצה לה חלקה בגינה שליד הבית. "זה בשבילך, אסתר," הוא אומר לה, "כאשר תתחתני יהיו לך ירקות!"

הבית עומד מרוחק מעט מן הרחוב, והחלקה שלפניו זרועה על-פי-רוב תפוחי-אדמה. את החלקה תוחמת גדר של שיטה, ששני עצי תות צומחים לידה. על אחד מהם נוהגת אסתר לטפס, ממלאה את בטנה בתותים לבנים גמלוניים, מתוקים עד לזרא, ואגב כך מתבוננת בשחקן מנחם גנסין העובר ברחוב מבוסס בחול ושם פעמיו למלון גיסין הסמוך.

הבית המוארך גובל ממערב בגן הילדים ובבית-הספר לבנות יק"א. בגינת בית-הספר, שבניינו נהרס בינתיים ועל מקומו נבנתה תחנת מגן דוד אדום, רואה אסתר לראשונה פרחים תרבותיים, ביניהם פרחי אמנון-ותמר, שנחקקים באופן מיוחד בזכרונה בזכות יופיים המפתיע.

בחצר הפנימית, לפאתי דרום, נבנתה אורווה גדולה, עשוייה עץ, בעלת שתי קומות. צבעה אודם של יין ומין ורוד של שקיעה, כי האודם משנה את גווניו עם שעות-היום. צביעת האורווה נעשתה בידי האב, "בידיו הברוכות ובטעמו הטבעי הטוב ניחש, ממש כצייר-אמן – כיצד לערבב את הצבע," היא מספרת. האורווה היא מרכז החצר, ומרתקת אליה את עיני הכל. מאחוריה מתנוסס אקליפטוס ענק, וירקו משחק עם האדום – אסתר טרם יודעת לפענח כל זאת אבל היא מרגישה בחוש שזוהי תמונה.

הקומה התחתונה של מיבנה העץ מחולקת לאורווה ולרפת. באורווה שניים-שלושה סוסים: הנס, קלוץ ובראון, כמעט כולם צבעם אדום-חום. הנס הוא היפה והצעיר ביניהם, ודומה לסוס-מירוץ בראשו היפה. קלוץ כשמו כן היה – בול-עץ, דומה לגבר בשנות העמידה, שהעלה כרס, ובראון – סתם סוס.

אלה הן השנים היפות ביותר בחיי-המשפחה. המשק המעורב מניב את יבולו. ברפת חמש פרות, אחת מהן דמשקאית. בעליית-הגג שבקומה השנייה מאחסנים את השחת הקצוצה לחורף. החצר רחבת-ידיים. מול הבית, מצד מזרח, גדלים אקליפטוסים ענקיים המטילים צל, מרעננים את האוויר ומבשמים אותו בריחם המיוחד.

שמות בעלי-החיים והבהמות בחצר הם פועל יוצא של השפות השולטות בארץ. את הפרות, שנקנו מידי ערבים, קוראים בשמות ערבים. שמות הסוסים מקורם באחוזת דויטש-סייטשי בצ'סנק שבהונגריה, ונקראים בשמות גרמניים. מאוחר יותר, כאשר העברית קמה לתחייה והתנ"ך חודר לחיים – ישנה כבר חתולה בשם דלילה, וסוסה בשם ושתי, ואולם הכלב נקרא עדיין בשם ערבי, דבח, שפירושו טבח.

*

יום אחד כשאסתר משתעממת וכניראה גם מציקה לסובבים אותה, מביאה לה אימה – שניראית בעיניה באותם ימים רחוקה ויפה – חוטי-צמר עבים ואדומים, ונוצת-אווז, ומלמדת אותה לסרוג "שרשרת". הצלחתה של אסתר אפסית. היא שונאת את החוט הגס ואת הנוצה המשמשת כמסרגה, והמלאכה ניראית לה חסרת-שחר. היא נמלטת לחצר ומתחילה להתגרות בדבח, ומיידה בו אבנים. הוא קשור בשרשרת לעץ-התות ואינו יכול לעשות לה מאומה – רק להשתולל, לנבוח ולהסתמר. דבח הוא כלב ערבי, הדומה יותר לשועל מלכלב, מדובלל-שיער, מלוכלך וזועף תמיד, שממש תענוג להרגיזו.

אך לפתע, כמו בחלום-בלהות, מצליח הכלב לחלץ את ראשו מתוך הקולר ומסתער בכל זעפו על הילדה, קורע את שמלתה ומטיח אותה ארצה – אך אינו מעז לנשוך. הוא מעפר ומגלגל אותה בחול, עומד מעליה ונובח במלתעות צהובות חשופות ולא מאפשר לה לקום. אסתר צועקת בכל כוחה, האם באה במרוצה כשמטאטא ארוך בידה, ודבח, בראותו אותה, נושא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חוזר אלא כעבור ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפני אסתר ולפני כל אחד מבני-הבית, כמי שמודה בכך שחטא חטא גדול.

מאז לא מעיזה הילדה להרגיזו – להיפך, הם נעשים ידידים. האם נוהגת להפקיד בידיה את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראת אסתר ומלקק את ידיה.

*

מתחת לבית כולו משתרע המרתף, שהוא מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים. על אצטבה גבוהה, שנמשכת לאורך הקיר, מונחות חביות יין, ועל אצטבה אחרת כדי חלב. לאורך הקיר עומדות ג'ארות מלאות דבש וכדי ריבת ענבים. על חוטי ברזל דקים, שמתוחים מקצה אחד של המרתף לקצהו, ממש מתחת לתקרה, תלויים אשכולות ענבי מוסקט של סוף הקיץ. וליד הכניסה למרתף, שריח של טחב וריח יין עולה ממעמקיו, עומדת מערכת גיגיות-נחושת עצומה, למן הגדולה שמכילה את כל כביסת המשפחה, ועד לקטנטונת, ללישת הבצק ללחם, מערכת שמשמשת לאסתר מעין קסילופון או עוגב. ב1968- היא עתידה לתארו בסיפורה "המרתף".

לאסתר הגר היא מספרת:

אני זוכרת את פגישתי הראשונה עם הספרות. תחת ביתנו היה מרתף שבו התסיסו את היין בגיגיות-נחושת. שם הייתי מוצאת לי מסתור מאנשים ומשלחת את דמיוני לחופשי. הייתי שרה לעצמי ומתופפת על הגיגיות. בפינת המרתף היתה גניזה של "שמות". בין הדפים שנשתמרו היו גם חוברות ישנות של "כנסת ישראל" וה"צפירה". אני אך התחלתי לומדת לקרוא ולכן קראתי רק את הדברים המנוקדים ובעיקר שירים. והנה נפל שם לידי שירו של יל"ג "תולעת יהודה". קראתי וחיברתי לו מנגינה. התחלתי לשיר אותו יחד עם הכותרת, אותה חשבתי לחלק מהשיר. פתאום נכנס אחי ברוך ומצא אותי שרה בדבקות רבה "תולעת יהודה" ומתופפת בכל כוחי על הגיגיות. מאז דבק בי הכינוי "תולעת יהודה".

כשמולאות לאסתר אחת-עשרה משדכים לברוך, אחיה יפה-התואר, את רבקה בת יהושע משה שלאנק מירושלים, שכינויו "אבו-בסל" והוא אחד הגבאים בעלי-השם בעיר. אביו של יהושע, יוחנן צבי שלאנק, השתקע בירושלים בשנת תקצ"ב, 1832, והיה ממייסדי "בתי מחסה" ו"נחלת שבעה". יוחנן צבי היה נכדו של ר' יעקב עמדין, תלמיד-חכם נודע וראש הלוחמים במה שנחשב בימיו ל"מחתרת" של ספיחי התנועה השבתאית ביהדות האשכנזית. המשפחה מיוחסת ואמידה, והכלה יפה, ואולם ברוך אינו עתיד להיות מאושר בנישואיו.

החופה נערכת על המרפסת הרחבה של בית-הכנסת הגדול ברחוב חובבי-ציון, ומשם יוצאים הכל בתהלוכה, בליווי תזמורת, עד לבית ברחוב רוטשילד. שם, בחצר, על אדמת החמרה הקשה, מתקיימת החגיגה.

*

את הבית הישן, שעדיין ניצב על מכונו, 100 שנה לאחר הולדתה, מזהה אסתר בביקורה בפתח-תקוה בראשית שנות ה-70. הוא השני ברחוב רוטשילד, צפונית לפינת ז'בוטינסקי, בקטע המערבי. היא באה בחדריו, ומספרת לי לאחר-מכן כי קישוטי התקרה עדיין נותרו כפי שהיו בילדותה. בעקבותיה גם אני הולך לבקר שם, וחבל שאיני עושה זאת בחברתה. הבית אכן דומה לתיאוריה בעל-פה ובכתב, הוא בעל מרפסת ארוכה ומרתף, שאולי עליו כתבה בסיפורה "המרתף". יהודה ראב מספר בזכרונותיו שהבית עמד "ברחוב יפו (כיום ז'בוטינסקי)", והדבר אכן מתאים לבית שאותו זיהתה אסתר. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי מצוי כיום בניין נוסף, חדש יחסית, שניבנה כניראה על מקומה של האורווה.

[ר' 2 צרופות של צילומי הבית]

אהוד: הבית הזה קרוי כיום בית אלישיב ומוצב לפניו שלט כחול של העירייה שמספר את תולדותיו. אם איננו טועים, הצלם הוא שרון רז, נכדם של יהודית ויואל ז"ל, ממשפחת סימקין הוותיקה בפתח תקווה. שרון רז מתמחה בצילומים מרתקים של מקומות ישנים ונטושים בארץ-ישראל. משפחת יהודה ראב גרה בבית החדש רק בשנים 1901-1910, שאז נאלץ יהודה למכור אותו ובנה בית נוסף, קטן יותר, ברחוב ביל"ו, שבו גר עד יום מותו בל"ג בעומר 1948, וגם בו הספיקה אסתר לבלות שנים אחדות בנעוריה ובבחרותה. יש בידינו צילום אווירי של המושבה שנעשה ממטוס צבאי גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור את הבית ברחוב ביל"ו, אילו יצאו אז יהודה ובתו אסתר לחצר, היינו רואים גם אותם בצילום. הבית הזה נמכר ונהרס, ועל מקומו בנוי כיום בית משותף גדול.

* * *

ערב לכבוד הרצליה רז

ביום שני, 23.5.11, בשעה 18:00 יתקיים בבית הסופר בתל אביב ערב לכבוד הרצליה רז שבו ייחגג יום הולדתה ה-90 ויושק ספר השירים החדש שלה "כל אחד ומעבר יבוק שלו".

חברינו הסופרים וגם הקהל הרחב מתבקשים לכבד אותה בנוכחותם, כוותיקת הסופרים העבריים וכאחת ממייסדות סומליו"ן.

בתוכנית:

פתיח מוזיקאלי

אהוד בן עזר, מנחה

דוד בן קיקי בשם סומליו"ן, על הרצליה ועל הספר

ד"ר ארנה גולן – הרצאה על "כל אחד ומעבר יבוק שלו"

ד"ר משה גרנות – בעיקר על הספר

קטע מוזיקאלי

יעל מדיני – על השירים בספר

נאוה גלוסקא-רז (הכלה של הרצליה) – על הרצליה ועל הספר

עופרה גלברט אבני – על הרצליה וברכות

לאה עזרי – על שיר בספר, וקריאת המכתב של דורית אורגד

הרצליה – על ספרה

* * *

מי שראה אתמול את פניהם המשולהבים של צאצאי "הפליטים הפלסטיניים" הפאראזיטים זה כבר 63 שנים – שעטו עלינו מכל עבר, מגבולות המדינות הערביות ומתוך ארץ-ישראל, ומי ששמע את צריחותיהם שבהן הם מחזקים את עצמם בחלום "השיבה" ומחיקת ישראל – יכול להבין, אם הוא לא אידיוט מוסרי כמו חלק מהאינטלקטואלים ומהסופרים שלנו – איזו שחיטה-רבתי נכונה לנו אם כוחות הביטחון שלנו לא יצליחו להגן עלינו מפני פראי האדם הרצחניים האלה!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעיתון הנכאים "הארץ" החלה החגיגה של הקמת המדינה הפלסטינית בספטמבר, וזאת בכותרות ענק אוהדות ובאיומים על הצפוי למתנחלים ולחיילי צה"ל בבית הדין הבינלאומי בהאג לאחר ספטמבר. בדרך כלל אוספים ומפרסמים בעיתון כל דבר רע על ישראל וכל דבר טוב ולרוב מופרך על פלסטין.

 ברוח "שתי מדינות לשני עמים" אנחנו מציעים אפוא שבספטמבר יחולק גם עיתון "הארץ" לשניים. החלק הפלסטיני יודפס ברמאללה בשם "אל-ארד" (יש שם מספיק דוברי אנגלית, גדעון לוי, כך שאין צורך שתדע ערבית כדי לכתוב עליהם, תוכל להסתפק בקומוניקאטים הכוזבים שהם שולחים לך) – ואילו החלק השפוי-עדיין, הלא-מקולקל, של העיתון, ימשיך להופיע בתל-אביב, כדי שלא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה.

* בעקבות הכתבה-הראיון איתנו ב"מקור ראשון" מיום שישי האחרון קיבלנו בקשות רבות להימנות על נמעני המכתב העיתי ונשתדל למלא את כולן על פי קצב העבודה של מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, שמאז נשלח משה קצב לשבע שנות מאסר – גבה ליבה, תפחו שדיה עוד יותר, פטמותיה מזדקרות מאוד גם כשלא קר, ולנו זה קצת מפריע כי אנחנו נזכרים כל הזמן בקצב ובעוֹבדות הכפופות לו. אבל שפיפונה לא מתכופפת רק מתחככת כאילו בהיסח הדעת מלפנים.

* בעקבות הראיונות המצויינים ששודרו בטלוויזיה עם ברק אובמה ועם שרה נתניהו, אנחנו מציעים שהם יתחלפו בתפקידים – שרה נתניהו תהיה נשיאת ארה"ב וברק אובמה יהיה אשתו של ראש הממשלה שלנו, ושניהם יוכלו לדבר ביניהם באנגלית צֶחָה!

* הפרק הראשון של "פולישוק" ששודר ביום חמישי האחרון החזיר אותנו אל הדמויות ואל ההומור המיוחדים של הסידרה המצויינת, אבל היה קצר מדי, כאילו אין די תקציב לפרקים ארוכים יותר. לנו יש סנטימנט מיוחד לסידרה מאחר שששון גבאי וחנה אזולאי-הספרי, המככבים בה – היו שניים מגיבורי הסרט (1990) של עירא דביר ורוני ניניו על פי ספרנו "המחצבה" (1963). ואי אפשר שלא לציין את הופעתו המעולה של אמנון דנקנר בסידרה הזו בתפקיד מפלגתי דומה לתפקיד של ידידו המנוח טומי לפיד בשעתו.

* ביום חמישי הקרוב, 19.5, ישודר הפרק הראשון בסידרה התיעודית "צו האופנה" בערוץ הראשון בשעה 21.30 – סידרה שבה היה לנו הכבוד להשתתף כשאנו נועלים סנדלי רטרו "חוגיסטים-תנ"כיים" של "נמרוד" וחובשים כובע "טמבל" שנשמר אצלנו מימי תנועת הנוער. לפני יותר משנה החזיק אותנו הצוות יום שלם בצילומים בביתנו; השתדלנו לענות בהומור וגם לערוג קצת על נעורינו האבודים. ייתכן שגם המסתורית תופיע בסידרה בתור מי שהיתה עולה חדשה בילדותה. הישארו אותו ערב בבית, ובינתיים הסתפקו בפרומואים שלנו.

* מדינת ישראל תובעת מטורקיה למסור לפרסום את שמות כל החיילים והקצינים הטורקיים שהיו אחראים להרג אזרחים וחיילים טורקיים ממוצא כורדי בשנים האחרונות. כמו כן את שמות כל הפוליטיקאים הטורקיים שהיו אחראים למתן ההוראות לפעולות הללו, עם כתובות מפורטות של כל הנזכרים לעיל. אחרי שממשלת טורקיה תמלא אחר התנאים האלה, והאנשים יועמדו למשפט בטורקיה או בצו מעצר בינלאומי לבית הדין הבינלאומי בהאג – נתחיל לדבר עם הטורקים על השתלטות לוחמי השיטת שלנו על ספינת המחבלים "מאווי מרמרה" ועל ההשתלטות של "כלבי הים" האמריקאים על מקום "מיסתורו" של בן לאדן. ארדואן אולי יזכה בבחירות הקרובות – אך הוא עלול להיות קברנה של טורקיה החילונית המודרנית של כאמל אתא-טורק! ושל צבאהּ האמור לשמור על המורשת הזו! – והתוצאות ההרסניות לא תאחרנה לבוא! ראו כיצד ירדה מצרים מגדולתה!

* ברגע האחרון: בזכות הטיפשות של האמריקאים מצויים בידי אל-קאעידה כל השמות של 300 לוחמי יחידת "כלבי הים" שחיסלה את בן לאדן, הם ומשפחותיהם וכתובות מגוריהם. אולי עכשיו יבינו האמריקאים את הגנתה הבלתי-מתפשרת של ישראל על לוחמיה ואת רגישותה בנושא!

* ידידים יקרים, רצ"ב קישור להקלטה של דברי ברשת א' בקול ישראל, בתוכנית לספרות של הדסה וולמן, ששודרה ביום שישי, 13.5.2011 בשעה 18:00 על בית הוריי. דבריי נאמרו בשדה בוקר, באירוע שהנחיתי על הוריהם של א. ב. יהושע, עמוס עוז ונורית זרחי. דבריי הם לאחר דבריהם של א. ב. יהושע ועמוס עוז ולפני דבריה של נורית זרחי. אשמח אם תאזינו. שבוע טוב. נורית גוברין . http://www.iba.org.il:80/aleph/aleph.aspx?type=aod

* חייבים אנו כולנו הכרת תודה לכוחות הביטחון שלנו, לשוטרים וללוחמי מג"ב וצה"ל, על עמידתם הקשה והאחראית אתמול, ביום השקר של הנכבה, מול גלי ההסתה והאלימות שמטרתם לקעקע את זכותנו למדינה יהודית משלנו בארץ-ישראל. אנחנו משוכנעים שמרבית הציבור הערבי בארץ לא מעלה על דעתו לחיות בארץ אחרת זולת מדינתו של העם היהודי, ישראל – וכי הערבים "שלנו"  יודעים בדיוק מה יהיה גורלם ומה צפוי להם אם יעברו לארץ ערבית אחרת, כמו הדיקטטורה המושחתת סוריה, הנמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים – או אם ישראל תיהפך למדינה ערבית! – לכן הם מעדיפים את החיים הטובים, הבטוחים והדמוקראטיים איתנו ואצלנו – על פני הדמגוגיה של מנהיגיהם!

יכול להיות שהיה צריך לקצור את המתפרצים למג'דל שאמס בגולן, אך מצד שני, סיומו של יום הנכבה עם מינימום של הרוגים ערבים, והחזרת כל ה"פליטים", הפאראזיטיים, המתפרצים – ל"ארצם" המחורבנת סוריה – היא הישג שלנו וכישלון להם. כי "הישג" היא בעיניהם רק אם עשרות ומאות מהם היו נהרגים באש חיילינו בעת ניסיון הפריצה כי הם אוהבים את בני "עמם" כמו שאוכלי אדם אוהבים בני אדם!

* נהג המשאית המקלל מכפר קאסם,  שהרג אדם ופצע אחרים בפיגוע טרור בתל-אביב, לא יואשם ודאי ברצח, שזה מה שהוא ביצע, אלא ב"הריגה" בלבד, וסופו לצאת לחופשי בעוד שנים לא רבות, אם לא ישוחרר קודם בעסקת שליט. יאללה, אודרוב, יא ג'מעה, עלו על המכוניות שלהם וסעו לדרוס יהודים בתל-אביב! מערכת המשפט הישראלית הרחומה אוהבת אתכם!

* נראה לנו שרק סופר נידח כמונו, שאינו נמנה על חסידיו של ראש הממשלה, יכול לאחל לו הצלחה במסעו הקשה וכפוי-הטובה לארה"ב. נתניהו צודק בכל אשר יאמר – כי זו אינה גחמה פרטית שלו [ושל שרה] אלא זוהי הסיטואציה של כולנו מול עולם השקר והאלימות שבפניו אנו ניצבים! וגם מה שקרה אתמול יוכיח!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,201 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל