גיליון מס' 644

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו באייר תשע"א, 19 במאי 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲנִי מַאֲשִים. // ד"ר יואל רפל: ל"ג בעומר: קווים לדמותו. // עמוס כרמל: יום הזיכרון: מול רעיונות עיוועים. // הרצל חקק: אתוס מדמם של החלום ושברו, על יצירתו של שמאי גולן. // עמוס גלבוע: הגניבה מגימלאי צה"ל. // מתי דוד: בחסות "החופש האקדמי" מנהלים חלק מאנשיו מסע עולמי אנטי ישראלי ואנטי ציוני. // שלמה אראל: "נהניתי יותר מההמולה ומהגפילטע פיש של פתח תקווה!" // יוסי שחר: האמנם פגיעה בריבונות? //

יואב עפרי: מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את "אלטלנה"? // ימימה גרינשפון: על ספרה החדש של הדסה מור "אהבות בצל האפר". // יהודה דרורי: האם באמת כל העולם נגדנו או רק התקשורת בארץ? // ד"ר אברהם וולפנזון: הדחתו של ראש הממשלה הראשון על ידי עסקני-מפלגתו – עדות אישית מאותם הימים. חלק ראשון. // נעמן כהן: בורג – בורגיזם – פיליסטיניזם. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. //

זיוה גל: בְּמָיוֹרְקָה אִבַּדְתִּי אֶת בְּתוּלַי. // יורם אטינגר: אובמה אינו יכול ללחוץ.

// דורון גיסין: צוות בלתי נשכח להצגה נפלאה. // ורדה צ'צ'יק: ימי הרפידוגרף והרייספדר. // מצגות יוסי לנגוצקי ליום ירושלים. // יוסף אורן: תגובה יהודית ל"פיתרון הסופי", על הרומאן החדש של אפלפלד "מים אדירים". // רון וייס: זהו בנימין נתניהו האמיתי – סרבן השלום. //  דוד אדלר: השירות לאיתור נעדרים של הצלב האדום. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 4. בזרועות חדיג'ה על החול הלוהט, שלביה הזקן וסלחה בתו. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲנִי מַאֲשִים

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הָאָבִיב הַזֶּה בְּהַטְרָדָה מִינִית, אֶת מַשָּבָיו הַמַּעֲלִים לְרֹאש הַתֹּרֶן

אֶת הַמּוֹרָאל לַמְּשוֹרְרִים וְהַשְּׂמָלוֹת לָעֲלָמוֹת וְאֶת הַדָּם לְחַרְמָנֵי הַשְּמִינִיּוֹת,

אֶת הַסָּפָארִי הֶחָצוּף שֶל הַדְּבוֹרִים יוֹנְקוֹת הַצּוּף מִפְּרִיחָתָם שֶל הַפָּרָג וְשֶל הָאֹרֶן

וְאֶת הַפְלִירְט, זוּגוֹת-זוּגוֹת, שֶל הַיּוֹנִים עַל הַגַּגּוֹת הַמַּשְמִיעוֹת הֶמְיוֹת-חִזּוּר חַמְדָנִיּוֹת

הַמְּסַכְּנוֹת בִּטְרַאנְס בָּרִיא אֶת הַמּוּסָר הַצִּבּוּרִי בְּהַתְקָפוֹת אַדְרֵנָלִין וּבִסְחַרְחֹרֶת

מוּל דִּלְדּוּלוֹ הַנּוֹכְחִי שֶל כָּל בְּדַל סֵדֶר אֶזְרָחִי

כִּי הַחוּשִים פּוֹתְחִים פִּתְאֹם עֲרוּץ-קְנִיּוֹת.

וְרַק הַיּוֹם, בְּעֹז מַכְלִים אֶת רוּם קוֹלָם שֶל הָרוֹכְלִים הֵם מְשַוְּקִים אֶת הַתְּשוּקָה הַזֹּאת לְיֹפִי,

לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר מִן הַבָּנָאלִי הָעוֹכֵר בְּאַפְרוּרִית הַזֶּה-מָה-יֵש וְהַחֻלִּין

אֶת הָרָעָב הַלֹּא-נִרְגָּע לְמִמּוּשָהּ שֶל הָעֶרְגָּה לְחַג, לְלִירִיקָה, לַזָּר, לַיּוֹצֵא-דֹפֶן,

לְסַסְגּוֹנָיו שֶל קַרְנָבַל כָּל שֶפָּרַח וְלֹא נָבַל בָּאֲרוֹנוֹת הַלֵּב כְּלוּאֵי הַנַּפְטָלִין

וּמִשְתּוֹקֵק לְהִתְאַוְרֵר מִסְּגוֹר הַכְּפוֹר הַמִּתְחַוְרֵר – כְּשִׂמְלַת-קַיִץ, כְּאָסִיר צָמֵא לְחֹפֶש,

כְּיָם מוֹרֵד בִּגְדוֹת חוֹפוֹ, וְכָאֱמֶת – בַּ-comme il faut, בַּחוּץ, בַּשֶּמֶש מְלַסְטֶמֶת הַצְּלָלִים.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הַיַּסְמִין הַמְּפַתֶּה וְהַמַּזְמִין, אֶת הַהַרְדּוּף, אֶת הַלַּנְטָנָה וְכָל יֶתֶר

הַפּוּשֶרִים הַמְּמַכְּרִים שֶל הַסַּמִּים הַמְּשַכְּרִים הַמַּטְרִיפִים אֶת דַּעֲתָם שֶל הַתְּמִימִים

הַנֶּחְלָצִים בְּלֵב חָצוּי מִתּוֹךְ הַדִּיכִּי הַמָּצוּי אֶל אֵיזֶה high שֶל פַּרְפוּמֶרְיָה מְפֻיֶּטֶת

וּמַסְנִיפִים בְּאַף נָטוּי, בִּשְמוֹ שֶל חֹפֶש הַפִּתּוּי, שַאכְטוֹת שֶל רֵיחַ פִּרְחֵי-בַּר וּשְאַר בְּשָׂמִים

כְּמוֹ אֵיזֶה גַ'אנְקִי הַמֵּהִין לַחְטֹא בִּגְרָאס וְהֵרוֹאִין מִתּוֹךְ צִפְצוּף גָּמוּר וַאֲדִישוּת מֻחְלֶטֶת

לְצִוּוּיֵי שַׂר-הָאֻמָּה כְּמוֹ צִיּוּצֵי הַהַשְכָּמָה שֶל הַדְּרוֹרִים בְּטֶרֶם בֹּקֶר מַאי חָמִים.

וְרַק אֶת עֹמֶק תִּסְכּוּלָם שֶל נְבִיאֵי-הַשְּחוֹר כֻּלָּם הָאֲנוּסִים אֶת כּוֹבָעָם הַיּוֹם לִבְלֹעַ

בְּהִתְבַּדּוֹת חִזּוּיֵיהֶם לְנִכְאֵיהֶם וּבִכְיֵיהֶם שֶל הָאֵין-אוֹר, הָאֵין-תִּקְוָה וְאֵין-תּוֹחֶלֶת

אֲנִי אֵינֶנִּי מַאֲשִים כִּי חַיֵּיהֶם כַּיּוֹם קָשִים כְּשֶאֶצְבְּעוֹת חַמָּה וָטַל מַרְבּוֹת לִקְלֹעַ

בִּשְׂעַר הָעֵשֶׂב סְרוּק הָרוּחַ שְלַל פִּרְחֵי אָבִיב זָרוּחַ מוּל שְחָקִים שֶהֵם טַלִּית שֶכֻּלָּהּ תְכֵלֶת.

אֲנִי מוֹדֶה בְּעַל כָּרְחִי שֶזֶּה מְאֹד לֹא חִנּוּכִי אֲבָל בַּשּוּק הַמִּתְפּוֹצֵץ מִמִּיץ וָמֶתֶק

שֶל כָּל פֵּרוֹת הַבֻּסְתָּנִים, מִן הַגְּדוֹלִים עַד הַקְּטַנִּים, לַמְרוֹת סַיֶּרֶת הַצְּנִיעוּת – לֹא בְּהֶסְתֵּר

טוֹרְפוֹת עֵינֵי הַבַּאסְטְיוֹנֶרִים כְּמוֹ מַטָּח שֶל שִרְיוֹנֶרִים לֹא רַק פְרוֹנְטִים שֶל קְלִיֶנְטִיּוֹת עִם וֶתֶק

אֶלָּא גַם בְּלִי שוּם תֵּרוּצִים אֶת הַפֵּרוֹת הַמְּצִיצִים מִמַּחְשׂוֹפָן שֶל צְעִירוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר.

כָּךְ שֶכְּכָל שֶנֶּחְלָשִים מַעֲצוֹרֵינוּ הַקְּלוּשִים מֵאַרְטִילֶרְיוֹת הַנִּיחוֹחַ וְהַצֶּבַע

שֶל אִינְוֶנְטַר הַמַּדּוּחִים בְּמִשְׂרְדֵי הַשִּדּוּכִים שֶבֵּין לִבֵּנוּ תְשוּש הַחֹרֶף שֶעָבַר

וְהָאָבִיב הַמְּתַעֵד כְּהַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד אֶת פַּזְרָנוּת יָפְיוֹ הַסְּטוּצִי שֶל הַטֶּבַע

אֲנִי חוֹזֵר וּמַאֲשִים אֶת הַשּוֹתְקִים וּמַחֲשִים מוּל הַבַּרְדָּק הַיְּפֵהפֶה הַזֶּה שֶכְּבָר

חוֹדֵר אֶצְלֵנוּ לַנְּשָמוֹת וְגַם עוֹשֶׂה בָּהֶן שַמּוֹת בְּעוֹד אֲנַחְנוּ, הַשְּמֶגֶגִים, דֶּרֶךְ קֶבַע

רוֹאִים סָבִיב בְּכָל אָבִיב אֵיךְ הַמּוּסָר יִלְעַן אָבִיו מַחְזִיר צִיּוּד פֹּה אֲבָל לֹא עוֹשִׂים דָּבָר...

* * *

ד"ר יואל רפל

ל"ג בעומר: קווים לדמותו

למה מדליקים מדורות? מה עניינם של תפוחי אדמה בנייר כסף? מדוע עושים תספורות לילדים בני שלוש?

ל"ג בעומר פירושו, היום השלושים ושלושה (ל"ג=33) לימי ספירת העומר. יום זה, החל תמיד בי"ח באייר, נחשב מעין חצי חג אף שהוא שונה מכל שאר החגים; לכולם ניתן שם מעין המאורע שאירע בהם ואילו ל"ג בעומר נשאר אלמוני ומוסווה בין ספירת ימי העומר, חסר שם ותאריך.

אין חג בחגי ישראל שתכניו לוטים בערפל כל"ג בעומר. המקורות ליום זה דלים, ואין לו איזכור מפורש בתורה, במשנה, במדרשים, בספרות או בכתבי הרמב"ם. תשאל ילד על מקורה של מדורת ל"ג בעומר, שאת העצים להבערתה הוא אוסף מלפני פסח, וימלמל משהו על אלפי תלמידים שהיו לרבי עקיבא ומתו במגפה שנפסקה בל"ג בעומר. אך האומנם זה מה שכתוב בתלמוד שנערך כשלוש מאות שנה מאוחר יותר? – "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה [לימדה] להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה... וכולם [התלמידים] מתו מפסח עד עצרת [שבועות]" (יבמות סב ע"ב).

האם ל"ג בעומר נזכר בטקסט המשמש אבן יסוד לקיומו? כלל וכלל לא. לדעתי המיספר "שנים עשר אלף זוגים" שהם עשרים וארבעה אלף איש שמתו במגפה – הוא מיספר מטאפורי שנלקח מספר "במדבר" שבו מסופר בסוף פרשת בלק (כה,ח) – "ותעצר המגפה מעל בני ישראל, והיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף."

אם כן, מהו ייחודו של ל"ג בעומר או מה הסיבה למסיבה? שבאותו יום פסקה המגפה? נו,, אחרי מגפה בעשרים וארבעה אלף איש יש סיבה למסיבה? האם יש למישהו רצון לחגוג סביב מדורה?

חלפו כמה מאות שנים עד שרב האי גאון מבבל מזכיר את מנהגי ספירת העומר, תוך שהוא מביא טעמים שונים ומנוגדים למנהגי האבלות. מכאן שאף בימיו טעמי היום לא היו ברורים. רב האי גאון מזכיר שלושה מנהגים: לא להסתפר, לא להתחתן בימים אלה, לא לעשות מלאכה משקיעת החמה. אינני מכיר מישהו מהמקפידים על ספירת העומר וממקיימי 'מצוות' המדורה בל"ג בעומר – המקיים את הסעיף השלישי. אז את הסעיף השלישי לא מקיימים ולשניים הראשונים נוספו חומרות ככל שאפשר לייבא מתעניות אחרות בלוח השנה היהודי.

אך נחזור לל"ג בעומר,

מיעוט המקורות וחוסר הבהירות פתח בפני תורת הסוד והמסתורין (הקבלה) מקום להתגדר בו. לפי המסורת, בל"ג בעומר נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, שלפני מותו גילה לתלמידיו סתרי תורה ואת סודות הספר המיוחס לו, "הזוהר הקדוש". ראוי להסתייג, לדעת המחקר המדעי הזיהוי מוטעה, וספר "הזוהר" נתחבר בצפון ספרד על ידי משה די לאון בסוף המאה ה-13. לפנינו שתי מסורות שונות למהותו של ל"ג בעומר. לדעת אנשי ההלכה מקור החג בעצירת המגפה שהביאה למותם של רבים מתלמידי רבי עקיבא. לדעת אנשי הקבלה סיבת החג נעוצה בהיותו יום פטירתו של רשב"י, תלמידו של רבי עקיבא.

מדורת ל"ג בעומר

שני מקורות מרכזיים להדלקת המדורות. לפי דעה אחת ראשיתו של מנהג ההדלקה במרד בר-כוכבא, כאשר השיאו משואות-מדורות כדי להודיע על תחילת המרד ועל ניצחונות שהושגו. דעה אחרת מוצאת את מקור הדלקת המדורות בספר הזוהר שבו מסופר כי בעת פטירתו של רשב"י – רבי שמעון בר-יוחאי בל"ג בעומר, נתמלא ביתו אור גדול ואש שלא פסקה כל אותו היום. את קיברו של רשב"י מזהים במירון ועל-כן מתכנסים שם המונים ביום פטירתו, משתטחים על הקבר, מדליקים נרות ומקיימים את טקס ה"הדלקה".

לפני שנפרט סיבות נוספות למדורות נתמקד קמעא ברבי עקיבא ובבר כוכבא מנהיגי המרד בשנים 132-135, מרד שתוצאותיו האיומות מסוכמות על-ידי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס: "חמישים ממצודותיהם העיקריות [של היהודים] ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש אי אפשר היה לברר. כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה." (תולדות הרומאים 60, 14, תרגום פרופ' ב. אייזק).

היש בתוצאות אלו של המרד סיבה לקיום אירועי שמחה כלשהם?

מה היה שמו של מנהיג המרד: בן-כוזיבא – כפי שכינוהו חכמים, האיש שהכזיב או שבא מאכזיב, או בר-כוכבא, מלשון כוכב, כלשונו של רבי עקיבא "'דרך כוכב מיעקב', זה מלך המשיח," וסביר ששמו בן כוסבא כפי שכתוב באגרות שנתגלו במערות שבאזור ים-המלח.

מקובל לראות בר' עקיבא מנהיג רוחני של המרד, ובבן-כוסבא את המנהיג הצבאי. שניהם נושאים בשורה פוליטית-משיחית, המנוגדת לחלוטין להשקפתו של רבן יוחנן בן-זכאי, המחדש הגדול של היהדות אחרי חורבן בית המקדש השני וכישלון המרד הגדול ברומאים.

השמות שכינו בהם את מפקד המרד ביטאו השקפות פוליטיות נוגדות. חכמים שהתנגדו למרד, ואשר דגלו בהשלמה עם השלטון הרומי כרע במיעוטו, ועמלו בתהליך השיקום הרוחני, כינו אותו 'בן כוזיבא' מלשון 'כזב', ואילו רבי עקיבא, שנשא את בשורת הריבונות הלאומית ושלטון התורה, ראה בבר-כוכבא 'משיח' המביא את הגאולה המיוחלת. לא פלא אפוא שנגדו מתייצב רבי יוחנן בן תורתא ומתריס: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן-דוד לא יבוא!" (ירושלמי ,תענית ,ד:ה).

האם הוויכוח של אותם ימים אינו זהה למחלוקת הפוליטית המפצלת וקורעת את החברה הישראלית? [איזה מחלוקת פוליטית? יש בכלל עם מי לדבר על "שלום"? אנחנו כולנו בסירה אחת, והעולם סביבנו שרוי בבוקה ומבולקה].

שתי דעות נוספות הועלו לסיבת הדלקת המדורות. ייתכן שזהו מנהג קדום מאוד הקשור ל"חגי המיומס" המוכרים מתקופת התלמוד. אלה חגים מקומיים: שבט, משפחה, כפר שבהם היו יוצאים לזבח, אכילה ושתייה סביב מדורת ענק. מדרש תנחומא מציין: "כל שבט היו לו מיומס בפני עצמו."

דעה נוספת העולה במחקר המדעי גורסת כי מקור הדלקת המשואות במרכז אירופה של ימי הביניים, כאשר נהגו (ויש שעדיין נוהגים) לצאת ב-1 במאי ליערות, להדליק מדורות, לשחק בחץ-וקשת ולזרוק תפוחי אדמה לאש. הסבר זה מלא יותר כיוון שהוא כולל בתוכו גם הסברים למנהגים השונים של החג.

תספורת לילדים

מנהג גזיזת השיער לילדים בני שלוש במירון, בחגיגות ל"ג בעומר, הוא מנהג קבלי שהנהיגו תלמידי האר"י. למנהג הנקרא "חאלאקה" אין שום מקור הילכתי (לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך) והוא לקוח, כמו מנהגים נוספים, ממסורת עממית אורינטלית שקשה לזהות את מקורה. במרוצת השנים אומצה המסורת וניתן לה הסבר שעל פיו גזיזת השיער על קיברו של רשב"י נחשבת כסגולה לאריכות ימים. [נדמה לי כי חאלאקה היא מילה ערבית. – אב"ע].

בשנים האחרונות הולך ופוחת מספרם של השוקדים על הכנת חץ-וקשת כדי לחגוג את ל"ג בעומר. לדעת אלה המקשרים את היום עם מרד בר-כוכבא מתפרש השימוש בחץ-וקשת כמסמן את "ללמד בני יהודה קשת". לדעת הנוהים אחרי רשב"י מסמלת הקשת בצורתה הקמורה את הקשת בשמיים שלא נראתה בימיו, שכן זכותו וקדושתו של רשב"י הם שהגנו על ישראל.

לדעת המחקר המדעי מקור הקשת והחץ במשחקיהם של ילדים שאינם יהודים במרכז אירופה שהיו יוצאים בעונה זו של השנה אל יערות העד. שילוב החץ וקשת בל"ג בעומר הוכר תחילה בין יהודי אשכנז שביקשו למנוע מצב של שונות במשחקים בין ילדי ישראל לאלו שאינם ישראל.

ל"ג בעומר והסיפור הציוני

התנועה הציונית אימצה את ל"ג בעומר בכלל ואת דמותו של בר-כוכבא, מנהיג המרד ברומאים, בפרט. בר-כוכבא (בר-כוסבא, בר-כוזיבא) סימל את האנטי-תיזה ליהודי הגלותי כפוף הגב. הלוחם היהודי, מפקד המרד שהסתיים לפני 1875 שנה, שימש סמל למאבק לאומי לעצמאות מדינית. רבי עקיבא הוא האידיאולוג הקדום של הציונות הדתית, שאת תנועת הנוער שלה "בני עקיבא" קראה על שמו. ב-1885 נוסד ארגון "אהבת ציון" במסגרת טיול ל"ג בעומר. בוורשה היה ל"ג בעומר יום תנועות הנוער הציוניות. והמסורת בגולה עברה לארץ-ישראל. בל"ג בעומר של שנת 1941 – היום לפני 70 שנים – הוקם הפלמ"ח וכעבור שבע שנים, בל"ג בעומר של 1948, ניתנה הפקודה לייסוד צה"ל.

אהוד: בל"ג בעומר שנת תש"ח, 1948, נפטר סבי יהודה ראב בן עזר בגיל קרוב לתשעים. הוא היחיד מבין כל מייסדי פתח תקווה, שעלו על אדמתה בשלהי שנת תרל"ט, 1878 וחרשו בה את החריש הראשון – שזכה לחזות בקומה של מדינת ישראל, ורק אז נרגעה נפשו ועצם עיניו לנצח. המשפחה שלנו מקיימת ביום זה אזכרה לכל צאצאיו ובני משפחותיהם הקבורים לידו.

אגב, אצלנו במדורות זרקו תפוחי-אדמה אבל לא בנייר כסף! גם לא ידעו מה זה נייר כסף.

* * *

עמוס כרמל

יום הזיכרון: מול רעיונות עיוועים

כאב השכול הפרטי הוא מן הדברים שאין להם שיעור וספק אם יש להם תפוגה. מי הזר בר הלבב שיעז להתערב בכאב כזה, לקבוע לו דפוסים, למקדו בתאריך מוגדר או לנסות להתקלס בו? תחושת שכול ציבורי מוּעדת לעומת זאת לפחות לבעייתיות.

מטבע הדברים היא סלקטיבית. ציבור – קהילה או אומה – אינו אבל על כל מתיו, אלא רק על אלה מביניהם שהקריבו חייהם למענו או שמם הלך לפניהם בעודם עלי אדמות. אבל כזה מתקהה עם הזמן, נדחק מפני מתים חדשים ונופל לא אחת קורבן לעובדות היסטוריות שנחשפו או לשינויי תקינות פוליטית. אבל כזה אינו מתקיים בלי דפוסים קבועים שנוטים להפוך לקלישאות ובלי תאריכים מוגדרים מראש. בקצרה, אבל כזה מזמין הרהורים וערעורים – וקולות שנשמעו בשבוע שעבר בהקשר של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ערב יום העצמאות יוכיחו.

בראש ובראשונה היה רעיון העיוועים בדבר הפיכת היום הזה ליום זיכרון לקורבנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותם. איוולתו של הרעיון הזה בולטת לא רק על רקע הנסיבות ההיסטוריות של הסכסוך הזה ואי-הסימטריוּת שלו. לפי ההיגיון שהוליד אותו, עלינו להתאבל ערב יום העצמאות גם על חיילים מצרים, ירדנים, סורים ועיראקים הרוגי כל המלחמות שישראל היתה מעורבת בהן. לפי אותו היגיון, כל אומה נאורה שזוכרת את הנופלים על קיומה צריכה לזכור גם את מי שקיפדו את חייהם בניסיון להתנכל לאותו קיום. אין תקדים כזה. אין שום סיבה שאנחנו ניצור אותו.

רעיון מפוקפק אחר נקשר בהתפעמות ממה שנראה ומוצג כשינוי מהותי בציביונו של יום הזיכרון. בשורה של מאמרים בשבוע שעבר צוין בקורת רוח כי הולכים ופוחתים ביום הזה ולקראתו הציטוטים של יצירות מופת כמו "מגש הכסף" ו"הנה מוטלות גופותינו". שעל מקומם באים טקסטים אופטימיים בשבחי החיים ובגנות ההקרבה. הוסיפו לכך את המופעים האמנותיים, את התחרות המגוחכת בין עיריות ירושלים ותל-אביב על אליפות המופעים האלה ואת הכרטיסים שנמכרו לחלקם – והנה אבסורד בהתגלמותו: יום זיכרון שאין צורך לזכור בו, שאפשר לצלוח אותו בשתי צפירות, בנאומים שגרתיים ובשירה בציבור.

לסירוס כזה של יום הזיכרון ממשמעותו הלאומית עלולה להוליך, שלא במתכוון, גם ההצעה לבטל את ההצמדה בינו לבין יום העצמאות. ההצעה הזאת הועלתה בימים אלה, לכאורה למען המשפחות השכולות שמתקשות מאוד במעבר החד מהטקסים בבתי הקברות לזיקוקים ולמנגלים. אבל בכל הכבוד וההערכה למשפחות השכולות, ספק אם הפרש של יומיים-שלושה בין שני המועדים יקהה את המעבר הזה או יחסוך מהן את תלאות מזג-האוויר של שלהי אפריל ותחילת מאי הנלוות לא אחת ליום הזיכרון. מנגד, דומה שאין ספק כי הניתוק הכרונולוגי בין יום הזיכרון ליום העצמאות יתרום לניתוק תודעתי בין העצמאות הישראלית לבין מחירה הכבד. בין הרצון והצורך לקיים כאן מדינת לאום יהודית דמוקרטית, נאורה ומתקדמת לבין הכורח בהגנה מתמדת עליה ולסיכול כל ניסיון לחיסול "הפרויקט הציוני". מניעת הניתוק הזה דרושה בעליל.

אחרון אחרון, רשימת חללי מערכות ישראל הנזכרת ביום הזיכרון מעוררת כמה תהיות, שלא זה המקום לפרטן. ועדיין יש בה מקום לשלושת הכבאים שנספו לא מכבר באסון הכרמל. אכן, הם לא לא נפלו על הגנת המולדת. אבל ההבחנה בינם לבין קציני המשטרה שנספו אז, למרבה הצער, במילוי תפקידם (שלא לדבר על צוערי השב"ס ש"רק" נלכדו באש) היא ביטוי לאטימות וקטנוניות חסרות כל צידוק.

נדפס לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 17.5.11

* * *

הרצל חקק

אתוס מדמם של החלום ושברו

על יצירתו של שמאי גולן

 קלסתרו של הדור, שחווה אימי שואה, התגייס למאבק על הקמת מדינה ולניסיון לבנות זהות ישראלית חדשה וניצב מול שבר הריקנות וההתכחשות לעברו, ניבט בדמויות הגיבורים בסיפוריו של שמאי גולן. מחווה ליצירתו של סופר הקורא לחיבור בין זהות לזיכרון

ביצירתו המורכבת ידע שמאי גולן לתת לשואה ולתקומה להאיר כעמוד האש וכעמוד הענן לפני המחנה. סיפוריו משוררים חבלי גאולה הן ברגעים של התרוממות רוח, הן ברגעים של כאב. התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקדם לכול, ממסלול הגלות, מגדרות התיל של השואה ומן הפרעות בגולה. התוואי ביצירותיו נוגע בשורשי הקיום: ספריו וסיפוריו של שמאי גולן משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה – ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור, את ההליכה הרוטטת על קו הקץ.

את עיקר פרסומו קנה שמאי גולן עם הספר "מותו של אורי פלד". יצירה זו אָצרה בחובה רבים מן המוטיבים המרכזיים של יצירת גולן. כך גם בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב". בספר זה ניסה שמאי גולן לתת את כל תפיסת עולמו, את תמצית חייו: דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד: הרובד הגלוי נושק לרובד הסמלי, לאותם קולות נסתרים של העבר. האמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין. שמאי גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה: פנקס הזהות רשם ורושם הכול, והפצע פתוח. התחושה היא, שיש בין המילים הצרובות חשבון עם החברה הישראלית של היום.

בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב" יודע גולן לחזור לשאלות היסוד של זהותנו ושל קיומנו. מעבר לעלילה ולדמויות – אנו חשים, שהוא בא להשיב לנו על השאלה: "מאין נחלתי את שירי?"

אביא לדוגמה קטע מספרו החדש, קטע שבו אנו חשים כי הכתיבה הציורית שלו באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום.

"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנינו מדי שנה מתכווצים יותר. וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים..." – ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולן את השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה – וכך מסתיים הקטע:

"ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?"

מעבר לאור ולאהבה ולתקווה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא: גולן מצייר בעדינות וברוך את הערפל, את השבר ואת הצללים עד כאב – ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.

יש תחושה שצל כבד פרוש מעל המציאות הנפרשת, והקול הדובר צלול מאוד: שוב אותה תחושה של "גוף ראשון רבים". הלב רוטט: הדמות המתוארת היא שעון אנושי שחש את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות בשר ודם, אנושיות רוטטת שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.

מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן לספריו הקודמים, יכול למצוא נתיבים למחוזות העבר שלו ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו.

הכתיבה על הקורות שהיו ונותרו לעדות, היא לשמאי גולן סוג של שליחות. דומה שהוא נשבע לעצמו לקיים את הצו לחרוש את רגבי הארץ ולפרוש את העדויות, לטעת הכול בחיינו. וכל זאת, כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, שלא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם.

שמאי גולן כתב מדם לבו עדות של דור שחש שהוא יתום – וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומאירקה מבקשים, שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו."

דיוקן של דור, של עם

בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. סיפוריו כמו משרטטים במכחול עדין דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכול.

כדי להבין את יצירתו ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית של שמאי גולן – "מותו של אורי פלד". ("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד, הספרייה לעם, 1971). אורי פלד הוא סמל של עצמאות ושל ריבונות, קצין בצבא, לוחם ישראלי, אבל מעבר לזהות הישראלית הוא חש לעתים נטע זר, תלוש. מעבר למחלצות של הגיבור, נחשפים לאיטם רבדים נסתרים של עבר ושל פצעי גלות . המשפט שמיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד:

"מה אתם מבינים," גנח ברגר במבטא הפולני שלו, "מי שהיה שם אצל הגרמנים – זה תמיד יחזור אליו."

סרן אורי פלד – כמו מנסה לבנות מודל של ישראלי חדש שיודע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים – לא נעלם היהודי הקודם. גולן משרטט פכים מחייו של אורי פלד במגוון מצבים החושפים את הפצע שאין לו תקנה, את הניסיון לסלול דרך של הוויה נורמאלית על "פיגומיה" של נפש פגועה רדופת ביעותים. קשה להימלט מצללי התופת שהיתה. יש משהו בדמותו של אורי פלד שהופך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוע בתווך.

שמאי גולן בונה ביד אמן את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את הרגעים היפים של יהדות ערכית, נרות של קידוש, תפילות של בית כנסת, מסורת של בית-אבא.

המורכבות הזו של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות וזיכרונות העבר – כל אלה תולדה של חיים במדינה שאך זה קמה על בסיס עברה, מתוך שאיפה לשנות הכול. לבנות "ישראלי חדש". מאחורי הפרגוד מצטיירת נפש מיוסרת, אליטה של מתקני עולם המבקשים להקים הווה חדש, לעתים מתוך התכחשות לעבר.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

גם בשני ספריו הקודמים ראינו ששמאי גולן אינו חסיד הריאליזם הטהור: שרטוטיו עזים, ושרטוט העלילה – ניבנים בעוצמה ממצבים וממעמדים הנראים כל כך מציאותיים וממשיים – אבל לכול נוסף ממד נוסף: גוון מעולם החלום, גוון סוריאליסטי.

גשר בין התהום הפעורה והאפלה של אותו "שם" לבין ההווייה החדשה של ה"כאן" – גשר על נפשות סוערות, גשר להבין את חיינו כאן. הדיאלוג של הגיבור עם החברה הסובבת הוא אחת הדרכים לכך.

שני הספרים הראשונים של שמאי גולן – "באשמורת ראשונה" ו"אשָׁמים" – היו 'להקות החימום' לקראת הדבר האמיתי, לקראת המופע המצמרר של פלד: אותן תמונות יסוד של עולם שלם והרמוני שמתנפץ הן הבסיס להבנת עולמו של אורי פלד. בית אבא נהרס ביד מרושעת, הכול נהרס באכזריות נוראה על ידי הגרמנים, תמונות שקשה לשכוח. חוסר האונים.

שמאי גולן הכין אותנו לנורא מכל – "מותו של אורי פלד" – הסוף ידוע. מות הגיבור הוא הנקודה הוודאית ביותר, המשמעות היא התחנה הסופית – כל השאר רק אפיזודות חולפות וצירופי מקרים.

הדרך להבנת זהותנו היא דרך של התפכחות: הבנת הזהות מחייבת הפנמת כל מרכיבי הביוגרפיה הלאומית, אורי פלד לעולם לא יוכל לשאת תחפושת חיצונית ולחיות בשלום עם סביבתו. נגזר עליו לחיות עם אותה זהות מיוסרת, עם אותו עבר קשה בדמותו הקודמת, דמותו של יוסל'ה קופרמן.

פרשת חייו של פלד היא ראי לחברה הישראלית: הניסיון הבלתי אפשרי, שאין לברוח ממנו, להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים.

טרילוגיה של התמודדות

"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן – ואת חוויות היסוד של זיכרונות העבר, של התמוטטות האידיליה המדומה בקהילה – ראינו גם ביצירותיו הקודמות: "באשמורת אחרונה" ו"אשָמים" (שין קמוצה).

שלושת הספרים מהווים טרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים – ואנו עדים לתיאור שלבים שונים בדרך חתחתים של התמודדות – מאבקם של גיבורים, אשר עברו את השואה באירופה.

בקובץ הסיפורים "חופה" משנת 1983 אנו עדים לתיאור נעורים בשואה – ואנו ניצבים לנוכח המציאות, קרב לטרון: בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" אנו מתרגשים לנוכח סיפורם של האב ניצול השואה והבן יליד הארץ: הם מנסים נואשות ליצור חוויה מתקנת. הבן מנסה לעצב לעצמו זהות ישראלית, להילחם כחייל של מדינה ריבונית, והתחושה היא, שהוא קם מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. השבר הוא בכך, שהאב אינו יכול להושיע את בנו במקביל.

זהויות במצוקה - שיבה ובריחה

הספר "בריחות למרחקים קצרים", סיפורים, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העברים, 1975 – היה ניסיון נוסף בתיאור ההתמודדות של שמאי גולן.

ספר זה הוכיח שוב, כי גולן מתאר גיבורים החיים וחשים את ההוויה הישראלית בכללה. שוב נמצא שילוב של סבל ותחושת עוצמה ישראלית, שיברון וחוסר אונים מול שאיפה להרואיות – והתמונות מגוונות. שמאי גולן מתאר בדם לבו שברי חיים, גיבורים המנסים לבנות זהות חדשה בתוך מציאות כבדה מנשוא. כמו בשאר ספריו – גם בסיפורים אלה ההתמודדות היא מאבק אך בו בזמן גם סוג של בריחה. ציר הסיפורים – רגעי משבר, תיאור של סדקים נסתרים, קרעי עבר הפורצים מעבר למציאות הגלוייה, השלווה.

בתוך ישראליות חדשה ומאמינה בנורמאליות שלה, הזר חש קורבן, חש עקוד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה, שעליה חותם של גורל, של ייעוד. גיבוריו נושמים וסובלים – וסיפורם נוגע: הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות שהם חלק מרקמת חיינו, מצבי יסוד המחברים בין שואה לתקומה.

חיים נבנים מתוך עיי החורבות: "בסיפור "הלווייה", אנו עדים לתבוסה של דור, לסדקים מעבר למדי לוחמי תש"ח, לפצעיהם של לוחמי השיירות. זהות ישראלית ריבונית מבקשת להיבנות – וצל רודף אותה: התפכחות מול עולם חרב, ראיית השוקת השבורה: ריקנות של דור שברח ממקורותיו, מערכיו, מביתו האמיתי שהיה בית רוחני, בית סבא.

אנו רואים גיבורים, שמנסים לבנות יחד עולם משותף והם נותרים איש בעולמו.

גם פנימה, בתוך הנחלה הפרטית, התחושה היא של חורבן. הדרך היחידה לשקם את ההריסות היא לקומם חיים מתוך כבוד לערכי העולם הקודם, מתוך שיבה מהוססת לעולם האבוד. הדמויות בספריו מחפשות להן שביל בין הבריחות: שמאי גולן משרטט במכחולו דמויות שותתות מן האפוס הציוני.

 גלריית הדמויות נותרת ללא "גלורי", ללא תהילה וללא ברק: הנה דמותו המיוסרת של הקיבוצניק המזדקן, האובד דרך – והנה סבלותיו הנסתרים של איש המילואים הצעיר בסיפור "השיבה": איש מוכה, שרגליו נקטעו בעלות הקומנדקר על מוקש – והנה ניסיון שיבה אחר: מורה לספרות הבורח מביתו . ואכן, גם נתיב חיים זה אינו אלא משל.

 גולן בונה את האתוס המדמם של החלום הציוני ושברו, סיפור רוטט הנע בין שואה לתקומה. המסר המהבהב בין גחלי העבר וההווה כמו משורר את השליחות שלו: יש להנחיל לדור הצעיר את המורכבות, לטעת בהם את השילוב בין עבר להווה, את ההכרח לבנות כאן זהות חדשה, שלא שוכחת, חיה על שברי עולם מרוסק.

שמאי גולן טווה את סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. "מותו של אורי פלד" וקובצי הסיפורים הם סיפורו של עם. הכוחות הסוחפים של השבר והבניין-מחדש מבקשים להתחבר, והם חזקים מכול. חזון אבות והאידיאלים של "לבנות ולהיבנות בה" ימשיכו להפעים לבבות. החזון לבנות משהו חדש בתכלית צבוע באור יקרות, בעומקו של הכאב, באותו שובל זיכרון, באותו קודש של מסורת. השאיפות לזהות "נורמאלית" יצטרכו לחכות.

(המאמר פורסם לראשונה ביום שישי, 6 במאי, במוסף השבת של העיתון "מקור ראשון")

* * *

עמוס גלבוע

הגניבה מגימלאי צה"ל

קבלת הפנים המסורתית של משרד הביטחון וצה"ל במוצאי יום העצמאות התאפיינה השנה במשהו חריג. בשנים עברו, ים של עסקנים ועסקניות ו"מאכרים" ממפלגתו של שר הביטחון הציף את קבלת הפנים. השנה כמעט ולא נראו. אך מול תופעה רעננה וחיובית זאת, בלט השנה אירוע שונה לחלוטין: בכניסות למשרד הביטחון עמדו קבוצות אנשים מבוגרים, עטופים בדגלי הלאום, וחילקו לבאים כרוזים. כותרתו של הכרוז היתה זו: "כשאתם חוגגים – גונבים את גימלאי צה"ל ומשפחותיהם!"

הכרוז פרט אחת לאחת את הגניבה של לפחות 2 מיליארד שקל בעשור האחרון, והדגיש: "22 אלף גימלאי צה"ל, מתוך 34 אלף גימלאים, נאלצים להסתפק בגימלה הנמוכה מהשכר הממוצע במשק. לרובם גימלה של פחות מ-4,000 שקל בחודש! אלו הם בעיקר נגדים ( חוגרים שהיו בשרות קבע ואינם קצינים, והמהווים כ-70 אחוזים מכלל גימלאי צה"ל ), אך גם קצינים." הכרוז, הממשיך ומפרט כיצד הושגה הסכמה בין הממונה על השכר באוצר לבין גימלאי צה"ל ומשרד הביטחון על הפיצוי "לגניבה", וכיצד האוצר אינו מקיימה – זועק: "גימלאי צה"ל איבדו את אמונם בצה"ל כשומר הזכויות שלהם."

למחרתו חיפשתי דיווח על כך בתקשורת שלנו. לא מצאתי! אפילו החינמון "ישראל היום", המתיימר לדווח על כל מה ששאר התקשורת הכתובה נמנעת מלדווח, לא השמיע ציוץ דיווחי אחד. למה ההתעלמות הזאת? למה התקשורת שלנו מדווחת בהרחבה על כל דבר הבל, וכאן ממש שותקת!

יש האומרים שזה בגלל שלגימלאים יש דימוי ציבורי של אמידים, שבעים, מפונקים. זהו דימוי מוטעה לחלוטין, שמזה שנים דואג האוצר לטפחו בעזרת שכירי העט שלו שבתקשורת. ובכן, רק 2 אחוזים מתוך גמלאי צה"ל נהנים ממשכורות לא נמוכות. ומולם, הרוב הענק, הדומם, שחי על "מינוס" ושהתקשורת "לא שמה עליו".

מה לנו כי נלין על התקשורת, על אף תפקידה החיוני והמשפיע, ולפנינו ראש ממשלה שפשוט אינו מסוגל להחליט. תמציתו של עניין: ראש הממשלה היה צריך להחליט על שני דברים: האחד, על קיום ההסכמות שסוכמו בין הגימלאים לבין הממונה על השכר, והשני: מי ישלם ואיך ישלמו הפיצוי על "גניבת הענק": האוצר או משרד הביטחון.

פעמיים הוא נפגש עם כל הגורמים, ועדיין לא החליט. הבטיח שבפעם השלישית הוא יקבל החלטה. יופי, אבל מתי תהיה הפעם השלישית?  ראש ממשלתנו דוחה ודוחה את הפגישה. ואתה שואל עצמך: ריבונו של עולם, אם במקרה זה, שבו ישנה ודאות, הוא לא מסוגל לקבל החלטה, איך עם ישראל רוצה שהוא יקבל החלטה בנושאי ביטחון לאומי שהם ספוגי אי ודאות? מצמרר!

 והיכן שר הביטחון? כבר בספטמבר 2010 הודיע לגימלאי צה"ל שהוא איתם במאבקם, ומאז חזר על כך בדיונים הסגורים. אבל, קולו לא מהדהד בציבור בנושא הזה, בצורה חדה וברורה – כך שנתניהו יבין כי לגימלאי צה"ל אין נשק שביתה, אין רכבות , אין מטוסים, אין חשמל, אבל יש להם משקל ערכי ייחודי ומאחוריהם ניצב במלוא משקלו ולחצו שר הביטחון. מי כמוהו מבין את הבעייה ומי כמוהו ער לכך שיחס מחפיר לגימלאים מקרין ישירות על משרתי הקבע, כאומר להם: כאשר אתם תצאו לגימלאות "לא יספרו אתכם יותר."

שר הביטחון! מנע בכוחך את המצב העתידי האפשרי של קרע חריף בין קברניטי המדינה לבין גימלאי צה"ל, על כל ההשלכות הפנימיות והחיצוניות של מצב שכזה.

(גילוי נאות: הכותב הוא גימלאי צה"ל)

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 16.5.11.

* * *

מתי דוד

בחסות "החופש האקדמי" מנהלים חלק מאנשיו מסע עולמי אנטי ישראלי ואנטי ציוני

אני מאשים את ראשי האוניברסיטאות ומנהיגי המפלגות הציוניות בשתיקה ובהשלמה ללא תגובה – כלפי פעילותה של קבוצת אנשי אקדמיה, בארבע אוניברסיטאות, המסיתים נגד המדינה, צה"ל והתנועה הציונית, וזאת במסווה של "חופש אקדמי".

אנשים אלה מפיצים ברחבי העולם "מחקרים" ומאמרים מדעיים כביכול, שמשמעותם היא תעמולה אנטי ישראלית ואנטי ציונית. הם מנצלים את האכסניה האקדמית, המממנת את משכורתם ומעניקה להם את מעמדם, כדי להיות כלי תעמולתי של כזב אינטלקטואלי, בשרות סדר היום של האוייב, הפוגע במדינה ובצה"ל.

האומנם נמשיך להשלים עם "חופש אקדמי" מופקר, שהפך את הקמפוס האוניברסיטאי למוקד "מוכּר" של פעילות אנטי ישראלית ואנטי ציונית, ללא תגובה החלטית?

חופש אקדמי אינו מקנה את הזכות להיות סַפָּק דלק לתעמולה ולהסתה של אויבינו נגדנו, מקרב הפלשתינים והאנטישמים. המדינה ואזרחיה אינם רשאים לממן משכורותיהם של אקדמאים באוניברסיטאות שהפכו לתועמלנים-מבית בסדר היום של אויבינו מבחוץ.

"מחקרים" פיקטיביים ותוארים אקדמיים אינם ערובה לתבונה ולשיקול דעת וגם לא פוליסת ביטוח מפני תגובה וענישה, במדינה הנתונה בטרור ובמלחמה. קבוצת האקדמאים הזו, הממומנת על-ידי משלם המסים הישראלי והתורמים מקרב יהודי התפוצות, מסייעת ומעודדת בפועל את אלה השואפים להחריבה.

דמוקרטיה אינה אנרכיה. היא חייבת להגן על עצמה מפני יריביה היושבים בתוכה, פוגעים בחוסנה ובמעמדה, ומסייעים בפועל לאויביה מבית ומחוץ.

להלן רשימה חלקית של שמות מרצים, מאוניברסיטאות ת"א, חיפה, ירושלים, ובאר שבע, שדעותיהם, "מחקריהם" ופעילותם, משייכים אותם לקבוצה האמורה.

ניב גורדון כתב מאמר בארה"ב שבו תבע להחרים את ישראל מאחר והיא מדינת אפרטהייד.

דן בר-און במכתב למערכת "הארץ" קרא לשמאל הישראלי לארגן מסע הסברה נגד שרות בצה"ל, ולבתי משפט בינלאומיים קרא להעמיד לדין את אנשי צה"ל.

ברוך קימרלינג, פעיל במפלגת חד"ש, במאמר שפירסם, קרא לפלסטינים להחריף את האלימות נגד ישראל, על מנת לזכות בוויתורים מצידה. הוא הסביר שאהוד ברק אשם באלימות הפלסטינית.

בנימין בית הלחמי, בסדרת ספרים שכתב, תיאר את ישראל כחברה מיליטריסטית מושחתת. טען נגד זכותם הלגיטימית של היהודים להגדיר עצמם כאומה. הוא יוצא נגד הציונות ומכנה אותה אידיאולוגית כגזע עליון.

חיים גורדון נהג להזמין חברי כנסת של חד"ש לשאת דברים בפני תלמידיו. בראיון לטלוויזיה אמר שיֵצא לחגוג אם אריאל שרון יקבל התקף לב, את מתיישבי יש"ע כינה בני זונה, ואת נתניהו כינה חלאה. הנ"ל מרצה בבית הספר לחינוך.

נווה גורדון כתב מאמר ארוך בשבחו של נורמן פינקלשטיין, "בכיר" מכחישי השואה היהודיים. במכתב למערכת "הארץ" כתב שישראל וברק מבינים רק אלימות ולכן על הערבים להמשיך להפעיל אמצעי זה. הוא מציג עצמו כמומחה בנושא עינויים. את דבריו הוא מפרסם בכתבי עת מרכסיסטיים ופלסטיניים.

בני מוריס ידוע בעיקר בשל טענותיו שישראל אשמה בהיווצרות בעיית הפליטים, היא תיכננה וביצעה גירוש מתוכנן של ערבים, במלחמת העצמאות. ישראל היתה הכוח החזק והחמוש ואילו הערבים שתקפו אותה ב-1948 היה הכוח החלש והמסכן. לדעתו הערבים היו תמיד מתונים ושוחרי שלום, בעוד היהודים הם האכזריים והתוקפניים.

אילן פפה, חבר פעיל במפלגת חד"ש, המגמתי והקיצוני ביותר בקבוצת "ההיסטוריונים החדשים", כמעט כל פרסומיו הם מסע הכפשות אנטי ישראלי. הוא רואה בעמדה התומכת "בשתי מדינות לשני עמים" כמתונה מדי, וקורא להקמת מדינת פלסטין בלבד. יזם חרם אקדמי על ישראל בכנס שנערך בלונדון.

יואב פלד, במאמר שפרסם ב"טיימס" של לוס אנג'לס, טען שנתניהו הוא הגורם לטרור הפלסטיני. בלווייה שנערכה לאחייניתו, שנרצחה בפיגוע התאבדות בירושלים, הוא הזמין את דובר אש"פ.

אורי רם טוען שזכותם של היהודים לחיות בפלסטין אינה עולה על זכותם של האנגלים לחיות בהודו.

לדעת אורן יפתחאל יש לראות בישראל דיקטטורה, כל עוד הפלסטינים המתגוררים מחוץ לגבולותיה מנועים מלהשתתף בבחירות. הוא כתב מאמר ב"הארץ" בו הציע לחבור לפלסטינים לצעוד יחדיו, להוקיע את הציונות וישראל, וטען שהקריאה ליהודים ליישב את הגליל היא גזענות טהורה.

צבי רזי טען בעיתון "הארץ" כי ישראל היא "מדינה כמעט נאצית, המבצעת פשעי מלחמה," 26.4.02.

משה צימרמן כינה את ילדי היהודים המתגוררים ביש"ע "היטלריוגנד", ואת המתנגדים להסכמי אוסלו הישווה לנאצים.

תיאודור כץ פרסם "מחקר" שקרי שנפסל לבסוף באקדמיה, לפיו יהודים ביצעו טבח של ערבים בטנטורה במלחמת העצמאות.

אילן גור זאב טוען שהשואה לא היתה נוראה יותר ממעשי הפשע המבוצעים על-ידי הציונים בפלסטינים. לטענתו מגדל האוניברסיטה בחיפה על הכרמל, בה הוא מלמד, מסמל את הדיכוי של הערבים.

מיכל אורן יסדה תנועה פוליטית בשם "ישראל חדשה" הדוגלת בהקמת מושבות ישראליות ברחבי העולם, כדי לאפשר לישראלים להימלט מהדיכוי בו הם חיים בישראל.

ישראל שחק ז"ל טען שהיהדות היא מקור הרוע הגורם לריב ובעיות מהן סובל העולם. כתביו נעים סביב הרעיון שהיהדות היא צורה גזענית אי רציונלית של שנאת גויים. הוא ראה במדינת ישראל "מדינת טרור". הוא היה הקיצוני ביותר מבין האקדמאים הקיצוניים האנטי ציוניים ואנטי ישראליים. כתביו מתפרסמים באתרים ניאו נאצים של מכחישי שואה ושל קבוצות איסלאמיות קיצוניות.

* * *

שלמה אראל

"נהניתי יותר מההמולה ומהגפילטע פיש

 של פתח תקווה!"

שלום אהוד,

 אני רואה שפתח תקווה אינה יורדת מדפי "חדשות בן עזר", אם בתמונה, אם בפרוזה. אז יש לי עוד סיפור מחוויות פתח תקווה:

בימי מלחמת העולם השנייה עגנה האונייה שבה שירתי בנמל דורבן שבדרום אפריקה. נכנסתי עם חברי הסקוטי טומקינס לחנות גדולה לדברי הלבשה. טומקינס מצא בנקל חליפה על פי מידותיו. הזבן ההודי מדד אותי מכף רגל עד ראש, ומשהתקשה להתאים לי חליפה קרא לעזרתו את בעל החנות. הלה מדד אותי בעיניו ואמר: "אתה לא אנגלי, מאיפה אתה"?

משהו במראהו ובחיתוך דיבורו, אף שדיבר אנגלית רהוטה, גרם לי להשיב בעברית ללא שהות: "גם אתה מפתח תקווה."

 "בטח," השיב, "בן מי אתה?"

עד מהרה התברר שהאיש הוא בן למשפחת סלור, אחת המשפחות הותיקות של פתח תקווה, והוא הכיר את הוריי ואת אחיי הבכירים, ומשום שהיה זה יום שישי, הזמין אותי ואת חברי לארוחת ערב עם יין, חלה וגפילטע פיש. היו שם אישה וילדים מכל הגילים, שהסתערו על האוכל ללא גינונים רבים. טומקינס הרגיש לא רע בהמולה הזו.

למחרת שוטטנו בעיר ונעצרנו ליד התקהלות בכיכר. טומקינס נגע בכתפו של איש בלבוש הדור ושאל לפשר ההתקהלות. הלה הוציא מקטרת מפיו והשיב במבטא סקוטי מובהק ששם ממתינים לסיום מרוץ כלשהו. עד מהרה התברר ששניהם באים מאברדין והאיש הזמין אותנו לתה של בין הערביים.

ישבתי בכורסה בקצה אחד של סלון מרווח. בעלת הבית סובבה והגישה תה ועוגות בכלי חרסינה. הצלחתי לאחוז בזה וגם בזה חליפות ואסון לא קרה, אבל לא הצלחתי להאזין לשיחה שהתנהלה בשקט מקצה האולם אל קצהו, או להוציא הגה מפי. בצאתנו אמר לי טומקינס:

"שמחתי לפגוש את בני עירי אבל נהניתי יותר מההמולה ומהגפילטע פיש של פתח תקווה!"

אהוד: 1. אחת מדמויות ילדותי בראשית שנות ה-40' הוא מייג'ור נורדי הענק, הבורי מדרום-אפריקה, שאצלו עבד אבי בפיקוח על גידול שדות השעורה ברסליין, היא ראס-אל-אין, ראש העין – להאבסת הסוסים של הצבא הבריטי.

2. היש מי ממשפחת סלור הענפה היכול להשכיל אותנו לגבי הענף הדרום-אפריקאי?

* * *

בס"ד ‏י"ג אייר תשע"א

יוסי שחר

האמנם פגיעה בריבונות?

אין ספק, במג'דל שמס קרתה תקלה. החדירה היתה צפויה, ודווקא שם צה"ל לא היה צריך להיות מופתע. לא צריך להיות אסטרטג, גנרל או מזרחן מדופלם כדי לדעת כי הכפר הזה על פניו הוא נקודה רגישה, ולא מהיום. חלקו עויין רשמית עם קבלות זה עשרות שנים, ואם היה חשש לניסיון פריצה מסוריה לתחומי שטחה הריבוני של מדינת ישראל, והיה חשש כזה, זה המקום בעל הסבירות הגבוהה ביותר ברמת הגולן ששם זה יתרחש לעיני ובתוך קהל אוהד.

אינני יודע אם היה תיאום של הפורצים עם אנשי הכפר, אך גם אם לא – אין ספק שמבחינת הפורצים היה הכפר שטח נוח וידידותי, והעובדה שלא היינו שם מוכנים עם כוחות וכלים מתאימים – זה מחדל שצריך להיבדק. ואם צריך, יש להסיק גם מסקנות אישיות ובעיקר ללמוד להבא, ואין ספק שעוד יהיו כהנה וכהנה נסיונות.

אך מכאן להפוך את האירוע לאסון לאומי, לנכבה ישראלית ופסטיבל תקשורתי זה יומיים, המלווה במומחים ממינים שונים המבכים את הפגיעה האנושה בריבונותה הטריטוריאלית של המדינה; וראש הממשלה נזעק מיידית בשידור חי מיוחד לאומה למחות ולהדגיש את גודל הפגיעה בריבונותה של מדינת ישראל וחומרתה?

לאמיתו של דבר, כללית, בסך הכול הפרומו עבר די סביר מבחינת ישראל, ומכאן יש ללמוד ולהתכונן לעוד כמה הצגות הרצה ובעיקר לגאלה בספטמבר.

הפרדוקס הנלווה הוא הרגישות היתרה ולדעתי – המתחסדת, שפקדה אותנו בנושא הריבונות, שלא לומר הצביעות.

ממתי הריבונות היא נכס צאן ברזל במדינת היהודים? איך מתחיל השיר הנפלא "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" – פתאום נפגענו עד שורשינו הריבוניים מפריצת גדר הגבול בגולן ומכניסתם של כמה עשרות פרובוקטורים?

אך הריבונות השקרית הישראלית סובלת כבר שנים את ההרס, החורבן והאלימות בנעלין ובבלעין ודומיהם. היכן הריבונות הישראלית בקבלה כגזירה משמיים וכמובן מאליו את אלפי הרקטות והפצמ"רים הנורים על כפריה ועריה, המסכנים ומשבשים את חייהם של מאות אלפים מאזרחיה? איזו מדינה ריבונית היום היתה משלימה עם מציאות כזו, כשבמקום להפסיק את המציאות הסוריאליסטית הבלתי נתפסת, מציאות שהיה ויש בכוחה של המדינה להפסיק, אך היא מתמגנת מתחפרת וסופגת, ומספקת מזון, מים, חשמל וכסף למרצחיה.

היכן ממומשת הריבונות הישראלית בנדידת הזרים לתחומה, שבלשון מתחסדת נקראים פליטים? היכן באה לידי ביטוי ריבונותה של מדינת ישראל בשוד קרקעות המדינה, כשבנגב זה גובל בקטסטרופה לאומית?

היכן היא במיגור הפשע, כשיש כבישים בדרום, בתוך ה"קו הירוק", מהכיבוש של 48', בהם התנועה מתנהלת רק בשיירה?

מתי ואיך יכולים רשויות האכיפה הממלכתיות להיכנס לביקורת ולגבייה בכפר ערבי טיפוסי במדינה דמוקרטית?

יש חוק האוסר ביגמיה, אך בעיקר הבדואים בנגב הפכו ליבואנים ולתעשיינים ברחמן של נשים פלסטיניות באמצעות השותף המממן – הביטוח הלאומי!

אלו כמה אפיזודות הקשורות בעינייני ריבונות. הריבונות האמיתית איננה טכסים, חידונים, מופעים ופרסים של יום בשנה. היא נמדדת בעשייה ריבונית 365 יום בשנה!

* * *

תל-אביב-יפו, צבעים רבים לה

כתיבה ועריכה: ד"ר חיים פיירברג

צילום: חוני המעגל, ייעוץ: שולה וידריך

עיצוב: דני שחם

וילנסקי הוצאה לאור, 144 עמודים, 129 שקל

תנו לנו יד ונלך בעיר הגדולה הנושקת לים, / תנו לנו יד ונלך למקומות שהיו ואינם...

 (צביקה זליקוביץ)

הספר תל-אביב-יפו, צבעים רבים לה, מבקש לחשוף את הקוראים והמטיילים, לקומץ המכיל הרבה: להיסטוריה העתיקה והמודרנית של יפו ושל תל-אביב, לסיפורים של מקומות, של אנשים ושל בתים, ולעושר הצבעים ולריבוי הגוונים של העיר.

בואו לגלות איתנו את מכמניה, לצאת עמנו למסע בזמן בארבעה שבילים, ארבעה צבעים.

השביל הסגול – חושף בפנינו את נווה-צדק ואת השכונות היהודיות של יפו שקדמו ל”אחוזת בית", ואת ראשית תולדות החינוך העברי והתרבות העברית, שיוצריהם התגוררו ופעלו במקום.

השביל הלבן – מובילנו דרך שדרות רוטשילד אל לבה הרחב והפועם של תל-אביב, העיר שמייסדיה קיוו והאמינו שתהיה למרכז האורבני של היהודים בארץ-ישראל.

השביל הכחול – עוקב אחר קו החוף של יפו ותל-אביב, ואחר המקומות והאירועים שעיצבו את חיי הערבים והיהודים בעיר במשך מאות בשנים.

השביל הירוק – מוליכנו לאורך הירקון, לאורכו נתוודע לתרבויות שנכחדו ולחיים בטבע שבלבה של עיר.

לכתיבת הספר ולעיצובו חברו יחדיו: הצלם, האמן ומשמר היסטוריה אורבנית, חוני המעגל, שעדשת מצלמתו מביאה את המראות ואת הצבעים של תל־אביב-יפו; מדריכת הטיולים וחוקרת תולדות תל-אביב, שולה וידריך; המוציא לאור והמפיק דני וילנסקי, המתמחה בהוצאה לאור של מפות עתיקות; וד"ר חיים פיירברג, מאוניברסיטת תל-אביב. כולם ילידי תל-אביב-יפו ואוהביה. יחד עם המעצב דני שחם הם מבקשים להנחיל לכל אוהבי ארץ ישראל את ההיכרות האינטימית שלהם עם צבעי העיר וגווניה.

חוני המעגל, אמן רב תחומי, נקרא על שם חכם התלמוד התמים. הוא גדל ברחוב שלוש בנוה צדק ולמד בתלמוד תורה "שערי תורה". את מצלמתו הראשונה קיבל, כשהיה ילד, מהדודים מאמריקה ומאז, ובמשך שנים רבות, הוא צועד ברחובות ת"א ומצלמה בידו. הוא בוגר המכון לאמנות פלסטית בבת-ים והאקדמיה לאמנות בבצלאל ירושלים וכן השתלם בצילום בבית הספר לאמנויות יפות בפריז. כיוצר רב-תחומי, הציג יצירות אמנות במוזיאונים, גלריות ובחללים אלטרנטיביים; השתתף בפסטיבלים בתחומי הקולנוע, הווידיאו והפרפורמנס ארט בארץ ובעולם; הקים את קבוצת האוונגארד "סמרטוט" המופיעה בארץ ובעולם; יסד את גלריה "שלוש" ואת המקלט לאמנות עכשווית בת"א; פירסם שבעה ספרים, מלבד ספר זה, כ-50 סרטי וידאו ארט וכן שבעה סרטים נוספים.

חיים פיירברג, יליד ישראל 1950, ד"ר לפילוסופיה (היסטוריה) באוניברסיטת תל אביב. כיום חוקר ומרכז פרוייקטים במרכז לחקר יהדות אירופה בזמננו. במשך כשש שנים הרצה בחוג להסטוריה של עם ישראל ובמשך ארבע שנים עסק במחקר במכון לחקר האנטישמיות בזמננו.

מרבית פרסומיו (מאמרים וספרים) קשורים לעיר תל-אביב וכך גם נושא הדוקטורט שלו: "תל אביב: תמורות, רצף וריבוי פנים של חברה ותרבות עירונית בתקופת מאבק (1936-1948). פרוייקטים הקשורים לתל-אביב, בהם היה מעורב: שימש כיועץ אקדמי למנהלת חגיגות המאה של תל-אביב, היה יועץ מדעי בכיר להקמת המוזיאון ההיסטורי של תל-אביב-יפו (בית העיר) וכן יועץ מדעי למהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק. עד כה פרסם את הספר: "ההיסטוריה של תל-אביב: מעיר מדינה למדינה בעיר (1936-1953)", ספר נוסף עומד להתפרסם וספר שלישי בשלבי כתיבה.

[דבר המפרסם]

* * *

יואב עפרי

מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את "אלטלנה"?

ערב עיון מרתק, שהוקדש לספרו החדש של המהנדס יוסף דוריאל – "ללמוד מהחיים", התקיים במוזיאון ז'בוטינסקי ביום חמישי, 12 במאי, בהשתתפות קהל רב.

בדבריו, המחבר פרש יריעה רחבה של מאבקו רב השנים למען ניהולה התקין של המדינה ומערכותיה הצבאיות והכלכליות, ואמר כי "יצא לי שם של אדם שאפשר לספר לו סודות בלי שיגלה אותם, אבל אם תקראו בספר, תמצאו הרבה סודות..."

אחד הסודות שאינם מסופרים בספרו החדש, שהוא מעין אוטוביוגרפיה שלו ושל המדינה, מאז עלה ארצה, דרך מלחמות ישראל ועבודתו-שליחותו בשירות המדינה והסברתה, קשור לפרשת ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה".

"סיפר לי בסוד אדם, שהיה מקורב בזמנו לבן-גוריון, כי כאשר הגיעה הספינה לחופי הארץ, הוא לחש לאוזנו של בן-גוריון: 'אם תעבירו את הנשק ליחידות צה"ל, הדבר יתן קולות למנחם בגין, ולכן אסור שהנשק יגיע לצה"ל.' בן-גוריון קיבל את העצה ובעקבות זאת יש לנו את 'התותח הקדוש'."

דוריאל סירב לחשוף מי היה הלוחש לבן-גוריון, לחישה שבעקבותיה נמנעו מן הלוחמים בחזיתות הלחימה אלפי רובים ותחמושת רבה שהיו דרושים להם במלחמה נגד האויב הערבי.

מנכ"ל המכון, יוסי אחימאיר, הציג לפני המתכנסים את ספרו הראשון של דוריאל – "הביטחון הלאומי של ישראל", שראה אור ב-1974 תחת שם-העט המסתורי: איקס. מדוע? כי אז הוא נחשב לתמהוני, בלתי מובן, חריג בדעותיו, והיה חשש כי כך יוצג הספר ברבים. ספר זה חשף כיצד חזה והתריע דוריאל מפני קו בר-לב בזמנו ואת הצפוי לנו בחזית המצרית אם תפרוץ שם מלחמה.

אהוד: יורשה לי להגן על בן גוריון מפני עלילת הדברים המטופשת המתפרסמת כאן נגדו, ולהצדיק מחדש את החלטתו בפרשת "אלטלנה", החלטה אמיצה שהבהירה היטב שיש רק צבא אחד, ממלכתי, בישראל, ולו יש רק מפקדה אחת, ולכן פירק בן-גוריון גם את מטה הפלמ"ח.

* * *

ימימה גרינשפון

על ספרה החדש של הדסה מור

"אהבות בצל האפר"

הקריאה בספרה האחרון של הדסה מור "אהבות בצל האפר" הינה חוויה  רגשית  ומוחית ועיצבית, שכובשת אותך מן העמוד הראשון של הספר ועד האחרון שבו. אתה שוקע  בריתוק מוחלט לתוך האירועים המתוארים, שגם כאשר הם קשים ומצמררים, אתה לא נסחף עימם ברגשנות ובדמעות,  כי אם בהתרגשות ובהלמויות לב. הטרגדיה של העם היהודי, שהתרחשה בתקופת השואה, שמתוארת בספר על מוראותיה בצבעיה הטבעיים בפרטי פרטים, מסיפוריהם של יחידים, ומתיעוד השמדתן של קהילות רבות במזרח פולין,  זמושץ' בעיקר, נחשפת מתוך העומק של האכזריות החייתית  שהופעלה כנגדן, אך בד בבד מאירה את הנפשות הפועלות באור של אומץ  והתעלות אנושית  המאפשרות באותו עמק הבכא לאנשים גם ללחום למען הישרדותם  וגם למען האהבה  שנקרית בדרכם. 

  הררי ספרים והצגות וסרטים דשו וחפרו והאירו את נושא השואה  מכל צדדיו.  אבל למרות כל זאת,  ברומן של הדסה מור, סיפוריהם  המרתקים  האמיתיים של קורבנות השואה,  מסופרים  כשהם "ארוזים" בתוך מסגרת של עלילה דמיונית לכאורה שהנה סבוכה ומרתקת  וסוחפת בפני עצמה.

לעיני הקורא חולפים ועוברים עשרות רבות של אירועים טראגיים ומוזרים ומדכאים ומשמחים ומרגשים,  שהתרחשו  במציאות של אותם ימים:  באקציות,  בגטו, בעבודות הכפייה,  במשלוחים, בטבח אנשים  על פי בורות כרויים,  במחנות הריכוז וההשמדה, בפרטיזנים, בפוגרומים. למרבה הפליאה וההתרגשות,  בתוך כל אלה מלבלבות גם האהבות של ארבעה מגיבורי הספר, כל אחד מקצהו האחר שהועיד לו גורלו: אהבה במחנה הריכוז והמשכה בצעדת המוות המסתיימת בבריחה; אהבה  בכפר פולני לאישה  נוצריה המסתירה גיבור אחר של העלילה, ולאחריה אהבתו לאישה יהודייה בעת ביצוע פוגרום מחריד; אהבה של האם המבוגרת  האלמנה לחייל הרוסי ששיחרר את  מחנה הריכוז; ואהבה בקיבוץ בעקבות ילד נטוש  שהגיע לארץ  כאחד מילדי טהרן.

 מסיפור תלאות ההעפלה של גיבורי הספר לארץ, והשתתפותם בארבעה קרבות שהתחוללו במלחמת השחרור, שבהם ישראל דווקא הפסידה או כמעט הפסידה, יש גם הרבה מסרים פוליטיים שהשלכותיהם טופחות בפנינו  גם בעצם ימינו אלה.

קשה לסווג את הספר "אהבות בצל האפר" כרומן עלילתי דמיוני, או לסווגו כספר  דוקומנטרי-אינפורמטיבי. הסיווג המתאים הינו רומן היסטורי  רב-עלילה, חשוב ומעניין, המאיר  תקופה חשוכה בחיי האומה,  ששזורים בה אורות נוצצים של  אומץ, של הקרבה, של אהבה ותקווה.

את כל זאת מתארת הדסה מור בלשון נקייה ותקנית, בלי מרכאות כפולות, עם דימויים ספרותיים  מעוררי עניין והתרגשות,  עם ראייה פסיכולוגית עמוקה לגבי רחשי ליבן של הדמויות  הפועלות,  מה שעושה את הקריאה בו שוטפת  ומושכת.  

* * *

יהודה דרורי

האם באמת כל העולם נגדנו

או רק התקשורת בארץ?

בקו התעמולתי האידיאולוגי המשותף שנוקטות קדימה ומר"צ הן מנסות להעביר לציבור מסר שיקרי הטוען ש"מעולם לא היה מעמדנו בעולם כל כך גרוע!" כי "אנחנו מוקצים בכל העולם," כי "האו"ם יילך בכל הכוח נגדנו".ש"אוי לנו מליברמן וביבי!"

אבל האם ראיתם במקום כלשהו הוכחה לכל ההפחדה הזו חוץ מפרופגנדה מוסלמית או מקישקושי דוברי השמאל העולמי והמקומי ואנשי תקשורת בארץ מטעמם? כי מתברר שההפך מזה הוא נכון...

בשום תקופה דומה לא ביקרו בישראל יותר משלחות ואישים מחו"ל כמו ב-18 החודשים האחרונים! האם זה בגלל ליברמן או למרות ליברמן? האם זה בגלל ביבי או למרות ביבי?. כמובן תלוי מי מדבר, אבל העובדות מדברות בעד עצמן.

מה שהכי בולט לעין הוא שהפופולריות שלנו בעולם כיום בשיאה מפני שהוכחנו שאנחנו מדינת מוח, מדינה עם רמה טכנולוגית עליונה וכלכלה יציבה, מדינה עם תעשיית היי-טק מפותחת ביותר וחקלאות המניבה יחסית את היבולים הגבוהים ביותר, וכל זאת למרות כל הסערות הפוליטיות והכלכליות שסביבנו.

הם באים אלינו ללמוד מכל קצווי תבל, לבקש סיוע ושיתוף פעולה, ואנחנו מגיבים בחיוב ולא סופרים את האצבעות שלהם באו"ם, וככל שאנחנו מצליחים, העולם המוסלמי והאנטישמי מקנא יותר ויותר, כועס יותר ויותר ומנסה לפגוע בנו.

באו"ם למשל יש לגוש האיסלמי ולרפובליקות-הבננות הצמודות אליו כ-90 קולות. הם יכולים להעביר כל החלטה שירצו נגדנו, אבל כולנו מבינים שהחלטות אלו יהיו אימפוטנטיות ממש כמו כל המדינות הללו יחד. האם יש לנו מה לעשות בנדון ? התשובה היא: אפס!

או"ם-שמום אמר בן-גוריון עוד לפני 55 שנה, הוא קלט שזה גוף ללא כל יכולת אכיפה וביצוע, ולכן על ישראל לפעול לפי האינטרסים שלה. לפיכך, אני מציע שהממשלה תשקול פשוט לעזוב את האו"ם עם קבלת ההחלטה החד-צדדית הבאה נגדנו. מה אנחנו מחפשים בגוף שמכניס לוועדת זכויות האדם שלו מדינה כמו איראן?

אין לנו מה לחפש שם, וברור שארה"ב לא תפקיר אותנו במועצת הביטחון כי ארה"ב זקוקה לנו יותר אפילו מאשר אנו זקוקים לה. (ואם מישהו לא מבין למה, אשלח לו מספר מאמרים שכתבו אמריקאים ידועים – לא יהודים – בנושא).

עלינו להבחין במיספר עובדות חשובות, ראשית, בעולם יש רעב לתוצרת החקלאית, התעשייתית, ולמוח ולטכנולוגיה הישראלייים. לפיכך תמיד יהיה לנו שוק כי כשהבטן רעבה אז לאצבע באו"ם אין ערך רב.

שנית, כאשר התקשורת השמאלנית או האנטי ממשלתית המקומית פותחת את הג'ורה ומנסה להפחיד אותנו, הצחנה אמנם מורגשת אבל עדיין אין זה מזיק לבריאות, זה רק מילים... בלה... בלה...

ולבסוף, מה עושים אנשים רציניים כמו מאיר שטרית, שאול מופז ישראל חסון ואפילו רוחמה אברהם במפלגה הפונה שמאלה כמו קדימה ?

* * *

ביום ראשון, 22/5/2011

בשעה 18.00-20.00 תשודר ב'קול המוסיקה'

התוכנית 'כבה השמש שיקד'

מחווה למלחינים יוסף מילט, פואה גרינשפון ודויד מערבי

עורך ומנחה – אליהו הכהן

התוכנית הוקלטה במופע פומבי שנערך בחודש ינואר 2011 במכללת לוינסקי, במסגרת העונה השישית לסדרה על 'חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי בישוב העברי'.

משתתפים – מקהלת המדרשה למוסיקה ומקהלת 'המיולה' בניצוחו של רון זרחי, סולנים מתוך חברי המקהלה ונגנים

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הדחתו של ראש הממשלה הראשון על ידי

עסקני-מפלגתו – עדות אישית מאותם הימים

חלק ראשון

בימים אלה ימלאו 48 שנים לאירוע הפוליטי-פרלמנטרי הסוער, שבעקבותיו התפטר ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן גוריון, מכהונתו. הגעגועים לבן גוריון הם עתה נחלת המיגזר הפוליטי כולו – כל זרם "מגייס" אותו רטרואקטיבית לתמיכה בדרכו המיוחדת – אולם מעטים זוכרים כיצד נפל מייסד המדינה קרבן לקנוניה של עסקנים ממפלגתו ושל העיתון שהיה אמור לתמוך בו. באותם הימים הייתי מקורב מאוד ל"זקן" [ביוזמתו, לאחר שהקשיב להרצאה קצרה שלי בכנס אקדמאי] ועקבתי מקרוב אחרי ההתרחשות הפוליטית ואף נטלתי בה חלק כלשהו, שנופח והוגזם ע"י העתונות. ומעשה שהיה – כך היה:

הסערה

ב-14.5.1963 דיווח "דבר" בידיעה הראשית בעמוד החדשות על אירוע חריג, ובלשונו: "סערה פרלמנטרית ללא תקדים, אשר הביאה לפיצוץ ישיבת הכנסת. הישיבה התחדשה לאחר שלוש שעות של משא-ומתן בין נשיאות הכנסת לבן-גוריון מצד אחד, וסיעת 'חירות' מצד שני. הסערה פרצה לאחר שבן-גוריון אמר: 'לא הייתי אף פעם שותף לתפיסת מר לנדאו וחבריו ביחס לגרמניה. לא הייתי שותף להם כשהם פיארו ושיבחו את שמו של היטלר והעמידו אותו לדוגמה...' – השמעת דברים אלה הקפיצה את אנשי 'חירות' ממקומותיהם, ופרצה סערת-קריאות שנמשכה כעשר דקות ושבה לקחו חלק כל חברי סיעת 'חירות' בראשותו של מ. בגין. בין הקריאות שנשמעו מפי אנשי 'חירות' הנסערים היו: 'אתה עשית הסכם עם היטלר,' 'שחור שכמותך, ' 'מלשין' ו'משתף פעולה'.

"לאחר שהיושב-ראש נכשל במאמציו להשתיק את אנשי 'חירות', בעוד שבן גוריון לא נענה לפניית יו"ר הכנסת קדיש לוז לקרוא עוד פעם את הנוסח, הגיעה הישיבה עד משבר. וכאשר אנשי 'חירות' קראו כי לא יתנו לבן-גוריון לסיים את נאומו אלא אם יחזור בו מדבריו – הפסיק לוז את הישיבה. מליאת הכנסת נתכנסה שנית לאחר שלוש שעות, ולוז הודיע כי היתה הפרה חמורה של תקנון הכנסת. בעוד שראש הממשלה נתבקש למחוק מדבריו את הפסקה שעוררה את ההפרעה במהלך הישיבה... בהשיבו לדברים שהושמעו בוויכוח בעניין פעילות המדענים הגרמניים במצריים דחה בן-גוריון את דברי לנדאו מ'חירות... בן גוריון... הוסיף: אבל לא נרמה את העם, ובמקום הסכנה האמיתית האורבת לנו משכנינו – לא נסיח דעת עמנו ודעת העולם בתורה גזענית מכוערת ומסוכנת, שכאילו לא התורה הפאשיסטית והנאצית של היטלר – אלא העם והגזע הגרמני מהווים סכנה לישראל. גם מדען של מדינה אחרת, המסייע לנאצר במזימתו הנאצית להכחיד את ישראל, הוא מסוכן לא פחות ממדען גרמני העושה זאת, והסכנה האמיתית הנשקפת לנו ממצרים היא בנשק הקונבנציונאלי הזורם למצרים ומוסיף לזרום, אם כי המזרימים יודעים למה מיועד נשק זה – ולא שמעתי פה אף מילה אחת נגד הספק זה מצד הפאטריוטים."

"דבר" לא הגיב באותו היום במאמר מערכת על התקרית החמורה, אולם ברפורטז'ה עתונאית הצמודה לדיווח על התקרית כתב העתונאי דן הורוביץ בטור הקבוע שלו "על סדר היום" כי "אילולא כלל נאומו של בן-גוריון אותם שלושה-וחצי משפטים שנמחקו ממנו בסופו של דבר, לא היתה הסערה מתחוללת."

פיסקה התחלתית זו של הרפורטז'ה הפרלמנטארית נתנה "צבע" לכל הדברים שנוספו בעקבותיה.

הקורא הרגיל של "דבר", שאינו מעורה בתככים פנים-מפלגתיים ואינו מעלה על דעתו שהעיתון היומי שלו – "דבר" – התייצב, למעשה, נגד המנהיג הקודם – ב.ג. – ונהיה לביטאון של הצמרת החדשה [ותיקי מפא"י וראשי אחדות-העבודה] בניצוחם של ראשי מערכת העתון –חיים שורר (איש המפלגה היריבה ל"זקן" בשנות ה-20 – "הפועל הצעיר", המתואם עם מזכ"ל ההסתדרות לשעבר ואיש "הפועל הצעיר" אף הוא, פנחס לבון, שהיה הממונה עליו ועל העיתון "דבר", בטאון ההסתדרות) יורשו-לעתיד של חיים שורר ב"דבר", העיתונאי יהודה גוטהלף (איש מפ"ם לשעבר) והעיתונאית חנה זמר (עורכת "דבר" אחרי יהודה גוטהלף, אוהדת מושבעת של לוי אשכול ומתנגדת אישית לב.ג.).

היתה זו אותה אדרת בשינוי הגברת שבתוכה – אותה צנצנת ריבה שהכילה מעתה רק מרור, ללא שינוי המדבקה המודבקת עליה. הקורא התמים, שאינו מצוי ביריבויות שבין העסקנים הבכירים, קיבל באמון את המידע החדש, האנטי-בן-גוריוני, בכלי העיתונאי הישן.

שאלתי את בן-גוריון מה הסיבה הנסתרת למסע הפנים-מפלגתי נגדו.

תשובתו היתה קצרה ופסקנית: "זהו חשבון נקמני ישן של אנשי 'הפועל הצעיר' לשעבר."

תזכורת: [א] עד להקמת מפא"י בשנת 1930 היו בהסתדרות שתי מפלגות פועלים: הרוב [כ-70%] "אחדות העבודה" ההיסטורית בראשות בן גוריון וברל כצנלסון ויצחק טבנקין – והמיעוט [כ-30%] בראשות יוסף אהרונוביץ ויוסף שפרינצק, ולימים גם חיים ארלוזורוב.

בני משפחתי המקורבים אליי מילדותי היו שני דודים מצד אימי [אַחֵי סבי אברהם], מוותיקי קבוצת דגניה א', חיים ויעקב ברקוביץ; חיים היה איש "אחדות העבודה" של ב.ג. וברל, ואילו יעקב היה איש "הפועל הצעיר"; שאלתי פעם את דוד יעקב כיצד נראתה לו דמותו של "הזקן" באותם הימים של היריבות בין שתי המפלגות, והוא השיב לי "הוא היה דומה לאלמוגי" [היתה זו מחמאה גדולה ליוסף אלמוגי אולם לא זו היתה כוונתו של הדוד יעקב: אלמוגי הושמץ כאיש ארגון גס-הליכות, חכם ארגון וניהול אבל בור בידע כללי – חבריו לצמרת ברפ"י, פרס ודיין, השמיצוהו מאחורי גבו, ונציגו הבלתי-רשמי של משה דיין עלי-אדמות, העסקן גד יעקובי, הפיץ התבדחויות משמיצות נגדו גם בתקופת הבחירות; כאשר נקבעו לרפ"י האותיות כ"א לפתקים הניתנים בקלפי, סיפרו המשמיצים שאלמוגי נשאל לפשר האותיות כ"א והשיב שאלה הם ראשי-תיבות של הביטוי "כוח עוֹלֶה"(אוֹלֶה) – השמצה/בדיחה המכוונת להדגיש את בּוּרוּתוֹ.

לאמיתו של דבר היה יוסף אלמוגי בחור-ישיבה לפני עלייתו לארץ, קרא ספרים רבים לאורך כל חייו, ובתקופת היותו מנהיג ההסתדרות בחיפה קידם מפעלי תרבות והשכלה להמוני העובדים – אולם הפעלת "פלוגות הפועל" להגנה על נבחרי היישוב לאחר רצח ארלוזורוב, שיוחס לימין הקיצוני – עשתה את יוצרם ומנהיגם, יוסף אלמוגי, לדמות של איש-אגרוף כביכול, תדמית שטישטשה את דמותו האמיתית כבחור-ישיבה לשעבר, משכיל, נאמן, מוסרי ועדין-נפש – מה שאי-אפשר לומר על גד יעקובי ועל משמיציו האחרים של יוסף אלמוגי.

מסמכים שנתגלו בארכיון מפא"י [וצוטטו בעמוד 483 בספרם המחקרי של מאיר אביזוהר ואלי בראלי "עכשיו או לעולם לא"] מעידים על ארבעת מנהיגי "הפועל הצעיר" לשעבר, ועסקנים בכירים במפא"י, שהתנגדו כמעט עד הרגע האחרון ליוזמתו של בן גוריון להכריז על הקמת המדינה. ארבעה אלה היו: יוסף שפרינצק, אליעזר קפלן, פנחס לבון ודוד רמז, ולפי המסופר הם היו 4 מתוך 9 חברי הוועדה המצומצמת של מפא"י שדנה בשאלה אם להכריז או לא להכריז על העצמאות [לנוכח התנגדותו המאיימת של שר-החוץ של ארה"ב ג'ורג' מרשל]; הסתמנה תוצאת תיק"ו 4:4 עד לבואו של שרתוק מארה"ב, ולאחר שיחתו הממושכת עם ב.ג. הצטרף שרתוק לדיונים והכריע את הכף לטובת הכרזת העצמאות [4:5]; עד הרגע האחרון, כמעט, לא השלימו ארבעת מנהיגים עם החלטתו של "הזקן", ושיגרו ב-9 למאי 1948 שני שליחים מקירבם – יוסף שפרינצק ואליעזר קפלן – לפריס, לגייס את תמיכתו של מרק ירבלום, ראש המפלגה האחות למפא"י בצרפת, האיחוד העולמי, וביקשוהו לסייע בלחץ על ב.ג. שיחזור בו מהחלטתו הנועזת; ירבלום הציע להם להיפגש עם ראש ממשלת צרפת לשעבר, הסוציאליסט [והציוני] ליאון בלום, והם אמנם ביקשו את עזרתו להשפיע על ב.ג. [שהכירוֹ והוקירוֹ] שיחזור בו מכוונתו ל"הכרעה הרת-אסון" זו, אולם ליאון בלום הפתיע את ראשי "הפועל הצעיר" לשעבר, ואמר להם במפורש כי לדעתו בן-גוריון צודק, והסיטואציה היא: "עכשיו, או לעולם לא!"

"הזקן" לא הגזים, אפוא, בהערכתו שמסע-ההשמצות נגדו ניזון מהגחלת הלוחשת של אנשי "הפועל הצעיר" לשעבר, שגם לאחר שהתאחדו עם מפלגתו וייסדו יחדיו את מפא"י – עדיין לא קיבלו אותו כמנהיג ואת דרכו המדינית כדרך-המלך של הציונות לקראת מדינה.

נשוב אל הקורא התמים של "דבר" באותם הימים [13 -14 במאי שנת 1963]: ב.ג. הותקף קשות על-ידי האופוזיציה הראשית [תנועת החירות בראשותו של מנחם בגין] על התנגדותו למערכה ציבורית והסברתית נגד ממשלת גרמניה המערבית [מחוץ לוויכוח העקרוני אם יש כבר "גרמניה אחרת", ידעו אז רק מעטים על אספקת נשק אסטרטגי חיוני מגרמניה לישראל – בחשאי – ואיש לא ידע אז שנשק זה חיוני לישראל גם עשרות שנים לאחר אותו ויכוח פרלמנטארי, במיוחד בתקופת שלטונו של אחמדיניג'אד באיראן ואיומיו להשמיד את ישראל]. "הזקן" לא רצה ולא היה יכול לגלות ברבים ולקלקל את העיסקה עם גרמניה בכדי להשתיק את ביקורתה של האופוזיציה – ולכן היפנה את הוויכוח לפסים אחרים [תכסיס בדוק ואופייני של ב.ג. היה "לדרוך על יבלות רגישות" של האופוזיציה – שתגובתה הרגשנית והצעקנית תעסיק את העתונות ודעת הקהל בזוטות פנים-מפלגתיות ובין-מפלגתיות, הרחק מהעניין המעשי – והנסתר, מטעמי בטחון – של עיסקת הרֶכֶש החשאית].

מה יכול קורא "דבר" התמים להבין מפיסקה זו ["אילולא כלל נאומו של בן-גוריון אותם שלושה-וחצי משפטים"] מפרי עטו של הסופר הפרלמנטארי?

כי הסיבה לסערה הפוליטית החמורה נעוצה בשלושה-וחצי משפטים בנאומו של ראש הממשלה ושר הבטחון.

כי שלושה-וחצי משפטים בן-גוריוניים אלה נמחקו, בסופו של דבר, מן הפרטיכל – ואילו נמחקו מראש "לא היתה הסערה מתחוללת," כדברי הכתב הפרלמנטארי.

לחיזוק התרשמותו הביקורתית נגד ב.ג., מביא סופר "דבר" את מהלך הדברים כדלהלן:

הכול פרץ לפתע. "לא הייתי אף פעם שותף לתפיסת מר לנדאו וחבריו ביחס לגרמניה. לא הייתי שותף להם כשהם פיארו ושיבחו ונישאו את שמו של היטלר." כשהתחיל בן-גוריון משמיע משפט זה, שהיווה, כפי שנתברר אחר-כך, הקדמה לציטוט מדבריו של אבא אחימאיר, לאחר עליית היטלר לשלטון, עבר הרחש הראשון בספסלי "חירות", אולם עברו עוד שניות אחדות עד שנשמעה הקריאה הראשונה מפיו של י. שופמן "תתבייש, איש זקן, משמיע דברי בלע בכנסת." עתה קפץ גם בגין על רגליו "אתה עשית הסכם עם היטלר, בוז לך." מעתה נמשכו הקריאות כבמקהלה, כשמדי-פעם קופצים אנשי "חירות" נוספים על רגליהם ומשמיעים את דבריהם ואת קריאותיהם. מ. בגין: "שחור שכמותך." שופמן: "פוי." בגין: "מלשין. יש גבול, משתף-פעולה." לנדאו: "לא ישמעו דברים כאלה כאן. עוד היום אתה נותן יד לנאצים בגרמניה." באדר: "אילו לא היה זקן כל כך הייתי סוטר על לחייו." בגין: "מופקר שכמותך, בוש ובושה בפרלמנט הישראלי," ועוד ועוד, ועוד.

התיאור המפורט ב"דבר" נראה משכנע למדי. הקורא התמים מתרשם, שלמרות המילים המסיימות "ועוד, ועוד, ועוד" – לא נשארו קריאות-ביניים חריפות רבות של אנשי "חרות", שלא הונצחו בקולמוסו של סופר "דבר". "דבר" לא נהג כעתון מפלגתי ממושמע, המגן על ראש-המפלגה ע"י "שתיקה", או לפחות "ריכוך", של הביקורת שהוטחה נגדו...

בהמשך הדיווח מתאר סופר "דבר" את התמונה הבאה: אנשי חירות תבעו מהיו"ר קדיש לוז לקרוא לסדר את ראש-הממשלה; היו"ר אינו דוחה את תביעתם על הסף, אף אינו מאיים עליהם בסנקציות משמעותיות – הוא רק מבקש לנהוג בשקט, כדי שבן-גוריון יוכל... לחזור על המשפט המסעיר... [החזרה על המשפט היא תנאי הכרחי לכך, שהיו"ר יעיין בדברים, ויחליט אם יש מקום לקרוא לסדר את ראש הממשלה על דבריו...]

בן-גוריון, מצידו, קורא מיספר פעמים ליו"ר שלא להיכנע "לחוליגאנים האלה", ואינו מציית לבקשת היו"ר לחזור על המשפט... יו"ר הכנסת העמיד עצמו, אפוא, בעמדת ביניים בין ראש-הממשלה לבין האופוזיציה. סיעת מפא"י – בשתיקתה - תמכה ביו"ר, ולא בראש-הממשלה.

בדידותו הפרסונלית-פרלמנטרית של בן-גוריון מודגשת בתיאורו של סופר "דבר" את המשכם של הדברים, עם הפסקתה של הישיבה:

       "לא!" צעק בגין, ובן-גוריון אמר: "מה הטרור הזה? החוליגנים האלה." סערת הרוחות נמשכת, וקדיש לוז הודיע, כי אם לא ייפסקו הקריאות תוך דקה יפסיק את הישיבה. דבריו נבלעו בקריאות "לא ניתן לו לדבר," והקריאה "מופקר", שכוונה כלפי בן-גוריון. לוז קם ממקומו, עזב את הדוכן ויצא לאיטו מן האולם, כשחברי הכנסת מצטרפים אליו אט. רק ראש הממשלה עוד הוסיף לעמוד במשך דקה או שתיים ליד הדוכן ללא תנועה כשהוא צופה בהמולה המוזרה שהתחוללה באולם. אט-אט התרוקן האולם. רק בודדים, בכללם ראש הממשלה, ששוחח עם שרת-החוץ, נשארו בו.

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

בורג – בורגיזם – פיליסטיניזם

אברהם בורג מתווה בעיתון "הארץ" את דרכה החדשה של מפלגת העבודה: "כדי שסימני החיים במפלגת העבודה יהפכו לאלטרנטיבה שלטונית, היא חייבת להמציא את עצמה מחדש כמפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית", בורג, העבודה קשה מאד ("הארץ" 29.4.11).

ומהו לדידו סוציאל-דמוקרטיה אמיתית? בורג מניח "כי פג תוקפה של נוסחת 'שתי המדינות לשני העמים', ועל מפלגת העבודה במקום 'לדבר על אובססיית הביטחון', "לבחון ברצינות את רעיון המדינה האחת התופס לו יותר ויותר מאחזים בימין, בשמאל ובפלסטין," – שלילה גזענית של זכות העם היהודי לריבונות שתוצאתה חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית, הם לגבי בורג "דמוקרטיה".

צודק בן דרור ימיני המכנה אותו "פשיסט", כי זה הגיונו של הפשיסט: מוסר כפול. מה שמגיע לצד שאתה תומך בו לא מגיע לצד האחר.

ומהו סוציאליזם לדידו של בורג? "ישראל," הוא קובע, הפכה ל"חברת בצע מסורתית, לאומנית וגזענית." ובאמת מי כמו אברהם בורג הוא דוגמא מושלמת לאדם רודף בצע. עם פרישתו מהעבודה החל בורג בעסקים מפוקפקים וכושלים על סף הפלילי. לשאלה מאין בכלל השיג כסף? ענה בורג: "זאת שאלה לא לגיטימית ולא אענה." חקירה פלילית נפתחה נגדו בעקבות דו"ח מבקר המדינה על הליך לא תקין במכירת חברת "עשות-אשקלון" למשקיעים אותם ייצג בורג, שהיו בעלי עבר פלילי. אולם, המכירה בוטלה והחקירה הפלילית שנפתחה נגדו נסגרה מחוסר ראיות בנובמבר 2006‏. "ההומאניזם" של בורג מתגלה בכל זאת כתומך בזכויות בעלי חיים. בעצרת נגד פיטום אווזים של עמותת "אנונימוס" בשנת 2002 הצהיר כי הוא צמחוני מטעמי מצפון. עם זאת, כחלק מפעילותו העסקית הוא מכהן כאחד הבעלים של חברה המגדלת תרנגולות לפיטום ולאכילה‏. לגבי בורג, הרי כבר אמרנו, תאוות בצע.

מה יש בצופן הגנטי של מפלגת העבודה המפוארת, המפלגה שבנתה את החברה הישראלית והקימה את המדינה שכל כך איתרע מזלה? כיצד קרה שמפלגת העבודה שמייסדיה בן גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין, יגאל אלון ואחרים, זכו לאפיגונים כל כך עלובי נפש שירשו אותם. החל משמעון פרסקי-פרס יליד פולין שזכה להיות סגנו של בן גוריון, וברגע שהפסיד בהתמודדות על משרת מנכ"ל המפלגה עבר במהלך מקיאבליסטי מכוער ל"קדימה", המשך בפעולתם של חיים וישניה-רמון, ועוזריו ארמנד-אמיר פרץ, וחיים אורון-ג'מוס, שפרקו את ההסתדרות ומסרו את רכוש "חברת העובדים" שנצבר בזיעת הפועלים במהלך שני דורות, בחצי חינם, לבעלי ההון.

כן ואיך שכחנו את בגידתה של חווה בלס (הידועה יותר כדליה איציק) במפלגה העבודה, ועריקתה לקדימה. גם העריק האחרון מהמפלגה שהתעשר וקנה דירה במגדלי אקירוב, אהוד ברוג-ברק, לא היה סוציאליסט דגול, אבל למרות שהכריז כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, ולמרות תמיכתו בכיבוש ערבי של יו"ש וירושלים המזרחית, אין ספק שאברהם בורג עולה עליו. בורג הוא הראשון ביוצאי מפלגת העבודה שנהפך לאנטי ציוני. בורג הוא פעיל המפלגה הראשון שקיבל בהפגנתיות אזרחות צרפתית הצביע בבחירות לנשיאות צרפת, והמליץ לכל ישראלי לקבל אזרחות זרה. וכמובן בורג הוא גם הראשון שקרא לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית. בורג חניך הציונות הדתית נהפך ליהודי "נטורי קרתא". ההבדל ביניהם הוא בכך שהם – נטורי קרתא לפחות ישרים, הם מתנגדים לציונות, אבל גם לא מקבלים ממנה כספים. הפיכתו של בורג לאנטי ציוני לא מפריעה לו לקבל פנסיה שמנה מהסוכנות, כולל ג'יפ ונהג צמוד, עליו נאבק בבית הדין האזורי לעבודה כשפרש ממנה. אין ספק בורג הוא יוצא העבודה הנתעב ביותר.

מפלגת העבודה אמורה לעמוד על שני יסודות: היסוד החברתי הסוציאל דמוקרטי והיסוד הציוני-בטחוני. כל יסוד חסר מפיל את המבנה כולו. נכון, זמן רב מאז סילקה מפא"י משורותיה ב-1955 את חבר הכנסת אליעזר לבנה על שהעז לבנות וילה בת שתי קומות בירושלים, בקרית היובל. אבל גם עתה קפיטליסטים בעלי הון אינם יכולים לעמוד בראש מפלגה האמורה לדאוג לאינטרסים של מעמד העובדים. על מנהיג המפלגה לגלות בראש וראשונה שליחות חברתית. היות ולמרבה הצער מפלגת העבודה נטשה את מצעה המדיני-ביטחוני שהיה מבוסס על "תוכנית אלון", ואימצה בעקבות אהוד ברוג-ברק את מצע רק"ח, כלומר תמיכה בכיבוש ערבי של יהודה ושומרון וחלוקת ירושלים. המנהיגה היחידה הראויה לעמוד בראש מפלגת העבודה היום, היא שלי יחימוביץ'. מפני שרק יחימוביץ' רואה את הצד החברתי כצד המכריע בפעולתה. שלי יחימוביץ' היא היחידה הראויה לעמוד בראש מפלגת העבודה כי מדינת ישראל לא תוכל לשרוד במאבק ההירואי שלה באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי, ובגזענות המוסלמית, כחברה מפולגת בעלת הפערים החברתיים הגדולים בעולם המערבי. שלי יחימוביץ' היא התקווה היחידה של מפלגת העבודה.

[אהוד: הרשה לי לומר לך שאם כך, אזיי נחרץ דינה של המפלגה להיעלם].

דודו אמיתי וחנין זועבי – לימודי השואה לערביי ישראל

החבר דודו אמיתי, דובר גבעת חביבה, המציג את מוסדו כ"מרכז הוותיק והגדול ביותר בתחומי הדיאלוג היהודי-ערבי", מתגאה בכך שמוסדו הוא "הראשון בארץ (והיחידי) שהוציא לאור אנתולוגיה על השואה בערבית, והראשון שיזם וביצע קורס על השואה למחנכים ומחנכות ערביים". לעומת זאת החבר אמיתי אינו מכון להכניס לגבעת חביבה את נושא "שואת יהודי ערב" מפני שבהקשר הערבי, בגבעת חביבה לומדים רק על גזענות יהודית ולא על גזענות ערבית. בקשה להכנסת נושאי לימוד העוסקים גם בגזענות הערבית-מוסלמית נענתה ע"י החבר אמיתי: "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". היהודים לדידו של החבר אמיתי הם "פרעה" האויב – הערבים לא... לגבי התביעה שעל כל בן אנוש להסתייג מקריאה להשמדת יהודים ובייחוד קריאה למר ריאד כבהא מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה, שיצהיר שדברי מחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי, היא לדברי החבר אמיתי: "רמיזות נבזיות..." אבל מה לעשות החבר ריאד כבהא מסרב לומר שהוא אינו מזדהה עם מצע החמאס, אלא רואה אותו כמצע המשקף גזענות שהוא מגנה... ועדיין בין כל ערביי ה"דו קיום" ב"גבעת חביבה", אין אפילו ערבי אחד שאומר זאת.

מסתבר שהנחלת לימודי השואה לערבים אינה מצליחה. חברת הכנסת חנין זועבי פנתה (5.5.11) למבקר המדינה בדרישה לשנות את אופן לימוד השואה על רקע ההוראה לחייב ערבים להיבחן על הנושא בבגרות. "הבעיה היא היבט האידיאולוגי של הלימוד," כתבה זועבי, "ישראל עושה שימוש בשואה לבניית זהות יהודית סגורה, מאוימת, נרדפת ועיוורת לסביבתה הערבית, וזאת כדי לתת לגיטימציה למדיניות האיבה כלפי הערבים." לימוד השואה "הוא בעל השלכות מדיניות גדולות ומסוכנות, הוא מעמיק את הגזענות בחברה הישראלית ואת הנטייה לעבר הימין ולעבר מדיניות של כוח והתעלמות מהאחר." זועבי קראה כמובן למשרד החינוך ללמד על הנכבה... לזכותה של חנין זועבי יאמר שבניגוד לאבא של מאזן, היא אינה מכחישה את השואה.

באוניברסיטת חיפה, ביום השואה 2011 הפגינו מספר לא מבוטל של ערבים (וערביות בלבוש מסורתי) את שמחתם על שואת היהודים בכך שבזמן הצפירה התהלכו בכוונה תחילה עם חיוך ודיבור עליז בין הסטודנטים היהודים העומדים דום. אכן היה להם על מה לשמוח. הם הלכו בעקבות ידידו של היטלר, המופתי מוחמד אלחוסייני, ששמח על כך שלא נותרו מספיק יהודים להקים מדינה. אלמלי השואה היו היום בארץ כ-10 מיליון יהודים בכל ארץ ישראל. אפילו מיליון יהודים אחד נוסף היה שם לאל את תקוות הערבים לחסל את מדינת היהודים.

ונחזור לגאוותו של החבר דודו אמיתי. התפיסה היהודית הגלותית שאם נספר לערבים על שואת היהודים לבם יימס והם יקבלו את הציונות היא אשליה מסוכנת. וכבר כתב על שנים קודם לשואה המשורר:

לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים;

וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,

וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים,

וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ,

וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם,

וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ.

(ביאליק – עיר ההרגה)

הנחלת השואה לערבים היא טעות מפני שזה רק מעורר את תחושתם השקרית שהם הקורבנות של הקורבנות. לערבים יש להנחיל את המסר של "שואת יהודי ערב" – המסר של פשעיהם.

http://www.iol.co.il/

מניסיון חינוכי של שנים רבות, דווקא מסר זה המראה את הפרצוף האמיתי של הגזענות הערבית-מוסלמית, מלמד את הערבים שהם אינם רק קורבן, ובאמצעות הכרה זו מוקהית אצלם השנאה ליהודים ועולה הסיכוי לדו קיום. הבעיה היא שכדי לקבל כספים (וזאת יודע היטב החבר דודו אמיתי) אסור לדבר על הגזענות הערבית-מוסלמית. כדי לקבל כספים יש לפעול רק נגד הגזענות היהודית. אנחנו עדיין מחכים שאחד מערביי גבעת חביבה יצהיר שדברי מחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי. מעניין מי יהיה הראשון.

השקר האמנותי של דור גז

האמן דור גז, בן ה-29, הוא יקיר המימסד האמנותי הישראלי. מאחוריו תשע תערוכות יחיד ופרס האמן הצעיר של משרד החינוך והתרבות לשנת 2010. הצלחתו הגדולה של גז אינה בשל איכות יצירתו האמנותית, (אפילו הוא מודה בכך) אלא היא תוצאה של הפוליטיקה. סבו אביו מצד אמו [?] הוא ערבי-נוצרי-אורתודוכסי, ואמנותו היא פמפלט פוליטי אנטי יהודי.

גז שאביו הוא בן למשפחת עולים מתוניסיה, מציג עתה במוזיאון תל אביב את התערוכה "מטעי האומה" (אצרה: אלן גינתון) התערוכה נקראת כשמה של החברה הממשלתית שפעלה בארץ בשנות ה-50, במקביל לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כזרוע של המפעל הציוני של האומה המתהווה. חברה חקלאית שבין השאר תיפעלה את השטחים והמטעים שהולאמו מהערבים ב-48'. עבדו בה פועלים יהודים וערבים ובהם סבו הערבי-נוצרי של גז, יעקב מונייר, יליד 1920, מזקני הקהילה הנוצרית של לוד. "הרעיון של 'מטעי האומה' אומר גז, להעלות יותר שאלות נוקבות מאשר להציג אמנות. התערוכה בוחנת את האתוס הציוני, ומציגה בצורה הכי בוטה ערעור על הנראטיב הציוני שכולנו מכירים. הערעור על האתוס הציוני הוא בשיאו," מוסיף גז, "אבל המשימה טרם הושלמה..."

והנה הכיתוב בחוברת התערוכה: "היהודים שהגיעו מאירופה ביקשו להעתיק ולשכפל את נופי ילדותם, וכך עצי מחט הפכו לנוף המוכר וה'טבעי' לכאורה של ישראל. נוצר פה נזק אקולוגי – האורנים חונקים את האדמה ולא מאפשרים לצמחייה הטבעית של האזור לצמוח..." המשל ברור.

"הבחירה לנטוע בצפיפות יערות מחט, כפעולה ציונית יזומה, נבעה מהצורך להפגין נוכחות על האדמות שנרכשו על ידי קק"ל לפני קום המדינה, ואלו שהולאמו לאחר 48'. האורנים מוגדרים כעצים חלוצים – הם צומחים מהר ולא דורשים טיפול, ולכן בחרו בהם ולא בעצים טבעיים לאזור, כמו זית, שקד או תאנה, שדורשים טיפוח וזמן, אבל נשארים מאות שנים. האירוניה היא שעצים חלוצים הם גם עצים של 'שלב ראשון' – הם ייעלמו בהדרגה, אם בשריפות או כתוצאה ממחלות. הם בחזקת ביקור קולוניאלי לרגע..."

גם כאן המשל ברור. "הציונות יצרה הכלאה בלתי אפשרית של דמוקרטיה יהודית כחלק ממנגנון של מידור ובידול אזרחי," קובע גז, "אבל אין לישראל ברירה אלא להכיל את הערביות כחלק ממנה." בתערוכה קודמת "גיאורגופוליס" (אצרה: דרורית גור-אריה) עוסק גז בעברה הערבי-נוצרי של העיר לוד. אין תימה איפוא, שהתערוכה של גז המוגדר בחו"ל כפלסטיני, תנדוד בהמשך לפולין, גרמניה, ברזיל וארצות הברית. (בפולניה, גרמניה, וארה"ב כבר אין קוראים: "יהודים לפלשתינה!")

השקר הפוליטי-אמנותי של דור גז נובע שהוא עוסק רק ביהודים, במקום לעסוק בבעייה האמיתית של הערבים-נוצרים. הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של הערבים-הנוצרים-האורתודוכסים היא שתרבותם וזהותם היוונית נעלמה כתוצאה מהשלטון הערבי-מוסלמי. בדומה ליהודים – גם היוונים-נוצרים-אורתודוכסים נתפשו כבני קופים וחזירים שיש להשפילם תחת חוקי ההשפלה המוסלמיים של "בני החסות". כתוצאה מהכיבוש הערבי והגזענות המוסלמית נאלצו היוונים-אורתודוכסיים לאבד במשך שנות הדיכוי את שפתם, את זהותם התרבותית, והלאומית, וליהפך ליצור הכלאיים ערבים-נוצרים.

הלאומן הערבי-נוצרי-אותודוכסי ח'ליל אל-סכאכיני, שעמד בראש מחלקת החינוך הערבי בזמן המנדט, התלבט רבות במצבם של הערבים-נוצרים. ביומן שכתב: "כזה אנוכי רבותיי!" הרהר בהתאסלמות. ערבי אותנטי הוא גרס, יכול להיות רק מוסלמי. סכאכיני קבל על כך שתרבותו היוונית הגדולה נעלמה תחת הכיבוש הערבי. כלאומן ערבי-נוצרי, שלל אל-סכאכיני את עובדת קיומו של עם פלסטיני נפרד. הוא התנגד לציונות, מפני שלדבריו פלסטין היא החוליה המקשרת בין חצי האי ערב למצרים ולאפריקה, ושלטון היהודים בה ימנע את אחדות האומה הערבית. המושג "אומה ערבית" הוא מושג שהוא אנטי-תיזה למושג "אומה מוסלמית", ואמור להכיל בתוכו גם את הנוצרים. ממציאי המושג הם ערבי-נוצרים שראו בו הגנה מפני המוסלמים. תפיסתו הלאומנית של סכאכיני ושנאתו ליהודים הביאה אותו לתמיכה בהיטלר; תקוותו היתה שגרמניה "תשחרר" את פלסטין מהיהודים. "היטלר, במאבקו ביהודים," כתב, "האיר את עינו של העולם." את בנותיו שלח לבית ספר גרמני, שאימץ את הנאציזם, והן גם הצטרפו לתנועת הנוער הנאצית ושרו את ההמנון הנאצי. כשגרמניה הפסידה במלחמת העולם הצטער על כך רבות. כמו כן תמך סכאכיני במופתי מוחמד אל-חוסייני ושמח על כך שהצליח להימלט מברלין.

הלאומנים הערבים-נוצרים בדומה לסאכאיני ולעזמי בישארה, החזיקו תמיד בקו קיצוני נגד היהודים במחשבה, שזה יעזור להם להרחיק מהם את הגזענות המוסלמית. זה לא עזר. בכל שטחי הכיבוש הערבי (13 מליון קמ"ר) מצב הנוצרים הוא בכי רע. קל וחומר מצב הערבים-נוצרים תחת הכיבוש של האמירות החמאסית בעזה, ושל הרשות הפלשתינאית ביהודה ובשומרון. רק בשטחי הכיבוש היהודי מצבם שפיר. אבל בינינו, מי היה מציג תערוכה ברוח זאת? באיזה מוזיאון בארץ או בעולם היו מעלים אותה? דור גז יודע איפה מרוחה החמאה. בעוד התערוכה הפוליטית שלו תזכה להצלחה בעולם. העולם הערבי-נוצרי ייעלם מהעולם.

בשבח הפורנוגראפיה

אימו של האנס בני סלע, שמרצה 35 שנות מאסר על אונס ומעשי סדום ב-13 נשים, ניסתה להבריח לו דיסקים עם סרטים פורנוגראפיים. כשהובא סלע לדיון בבית המשפט, באחד מהתיקים הרבים העומדים נגדו, ביקשה אימו שנכחה באולם מהשופטת, לאפשר לה להעביר לבנה חומר משפטי. השופטת קיבלה את הבקשה והאם הוציאה דפדפת ובה מסמכים, והעבירה אותה לסניגור. הוא עילעל בהם, העביר אותם לסוהרי הליווי של יחידת נחשון. סוהרי הליווי ערכו בדיקה מדוקדקת בחומר שהועבר, ובמהלכה הבחין אחד מהם בקרטון שנמצא בסוף הדפדפת. הוא פתח את נייר הכסף, ולהפתעתו גילה שני דיסקים. לאחר שהכניס את הדיסקים למכשיר ה-DVD, הבחין הסוהר כי מדובר בדיסקים שהכילו סרטים פורנוגראפיים, ובעקבות כך הוחלט להחרים את כל החומר שהועבר לסלע. בשב"ס ציינו כי אסירים מחזיקים DVD בתאים, אך אסור להם להכניס דיסקים של סרטים פורנוגראפיים. בעקבות תפיסת החומר, הגיש השב"ס תלונה למשטרת פתח-תקווה. סלע יועמד לדין משמעתי על ניסיון הברחה לכלא, וככל הנראה יישללו ממנו ביקורים ושיחות טלפון לתקופה מסוימת.

במקום שהמשטרה והשב"ס יתעסקו במניעת הברחת סמים וכלי נשק לאסירים, הם מונעים מהם לאונן. האם לא עדיף שהאסירים יביאו את פורקנם באוננות מאשר בדרכים אחרות?

גדול הפילוסופים היהודים בעת החדשה פרופסור ישעיהו ליבוביץ אמר כי הוא שואב הנאה רבה מאד מפורנוגרפיה. אז אם זה טוב ליהודי אורתודוכסי המקפיד על קלה וחמורה כפרופסור ליבוביץ, זה טוב יותר לאנס בני סלע. עדיף שהמשטרה והשב"ס יתעסקו בדברים החשובים באמת ולא באוננות של האסירים.

בגנות הפורנוגראפיה

"אכן דם וזרע בדת היהודית, ופוטנציאל זוועות", חוזר החבר חרמוני, וממשיך בדומה לשטרייכר, ליהנות ולהגיע לסיפוק מהתעסקות פורנוגראפית במחוזות הדם והזרע של היהודים. לו היה חרמוני מעלה ביקורת על רב זה או אחר (מי זה בכלל למשל הרב הס?) זה היה לגיטימי. וללא ספק יש רבנים גזעניים, אבל חרמוני, בדומה לשטרייכר, מדבר על "הדת" היהודית. "היהדות"! "היהודים"! האם אותן דמויות שוליות הן "היהדות"? האם אלו הם "היהודים"? החבר חרמוני אינו מקורי. לאורך ההיסטוריה היו נוהגים תמיד האנטישמים לקחת פסוקים מכאן ומשם, להוציאם מהקשרם, ולטפול אותם על "היהדות", או על "היהודים".

"גם כהן יודע שהיהודים אינם יכולים 'לסכן את העולם כולו,'" כותב חרמוני, הבעיה היא, שלא חסרים אנטישמים שכן חושבים כך, ודברי חרמוני רק מחזקים אותם.

מצע החמאס המביא את דברי מוחמד שיש להשמיד את היהודים לא נזקק לתיאורית הדם והזרע של החבר חרמוני ולא לתורת הדם והזרע של הֶר שטרייכר, אבל אין ספק שתרגום אפשרי של דברי החבר חרמוני לערבית יוכל להוסיף שמן למדורה. ובפראפראזה על דבריו: "אכן, בלילת הזרע והמין המצוייה בתורת חרמוני עשויה להתיר ביצוען של זוועות."

מזל לפחות שחרמוני – שותפו לדרך של סוחר הסמים גונן שגב, אינו מאשים את היהודים גם בסחר בסמים... איני יכול שלא לחזור על דבר שכתבתי כבר כאן בעבר: "בעוד שאין ערבי-מוסלמי אחד בעולם הרואה בדברי מוחמד המצוטטים במצע החמאס, "גזענות", העם היהודי בכל זאת שונה לטובה. שימו לב, בקרב היהודים קם יהודי "צדיק" למד-ווניק אחד, בשם חרמוני, היוצא נגד הגזענות היהודית. בכל העולם הערבי אין צדיק ערבי אחד, ולעומת זאת יש בעולם צדיק יהודי אחד. הגידו אתם, היש בעולם עוד עם כעם היהודי? היש עוד עם המתברך ב"צדיק" כהחבר חרמוני?

"אני הומניסט אדיר" ( Ich bin so colossal human),

התנאה בעצמו היטלר. התגלית המדהימה של החבר רון וייס

החבר רון וייס מגלה תגלית מדהימה (חב"ע 641): "ראשי החמאס המתנגדים להסכם שלום עם ישראל כבר הודיעו שאם יושג הסכם שיאושר במשאל עם, הם יקבלו את דינו של העם,"

מה החידוש? מאז ומתמיד הודיעו ראשי החמאס שהם "יקבלו" מדינה בגבולות 67', הם גם מוכנים לקבל את דירתו של החבר וייס. הבעיה היא, לא מה שהם מוכנים לקבל, אלא מה שהם מוכנים לתת. החמאס אינו מוכן לתת שלום. החמאס אינו מוכן לתת הכרה בזכות מדינת ישראל להתקיים. אדרבא הנה אתגר לחבר וייס. אנא הבא ערבי-מוסלמי אחד (גם לא מהחמאס) שרואה בדברי מוחמד במצע החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות שהוא מגנה. החבר וייס אנחנו מחכים.

אהוד: לנעמן שלום, אני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני מביא מדבריך באריכות כה רבה, ושאתה חוזר בפעם המי-יודע-כמה על אותם ציטוטים ממצע החמאס. אנא השתדל לשלוח בעתיד מאמרים קצרים. שלא לדבר על העבודה העצומה שיש לי כל פעם בעריכת מאמרים ארוכים. פנייה זו אינה רק אליך אלא גם למשתתפים האחרים, וזאת בעקבות תלונות של קוראים על התארכות המאמרים, המקשה על קריאתם. אני מעדיף שמרבית הקטעים בכל גיליון יהיו קצרים יותר.

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?

זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.

מה דעתך?

גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?

טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.

אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.

אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.

טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.

אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.

אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.

אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."

אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.

ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.

איך אתה מעיז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.

אין לי ויכוח עם אינלקטוטאל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.

אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.

המשך הראיון יבוא

* * *

זיוה גל

בְּמָיוֹרְקָה אִבַּדְתִּי אֶת בְּתוּלַי

בְּמָיוֹרְקָה אִבַּדְתִּי אֶת בְּתוּלַי

לֹא יוֹדַעַת בְּדִידוּת.

לִפְעָמִים אֲנִי אִי:

כְּשֶׁפְּרָקִים וְגַלִּים אַחֵרִים רוֹגְשִׁים מִסְבִיבִי

לֹא מוֹצֵאת מִי יִנְהַג בָּם, בַּמַיִם.

רוּבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ וְשֵׁשֶׁת דַּיָם עֲבוּרִי

לְגִבּוּשׁ הַזֶהוּת הַפְּרוֹבִינְצְיָאלִית שֶׁלִּי.

בְּמָיוֹרְקָה אִבַּדְתִּי אֶת בְּתוּלַי

עַל הָאוֹפַנּוֹעַ מִגֹּבַה הָהָר

כְּשֶׁהַיָּם מְרַקֵּד פְלָמֶנְקוֹ

מוּל הַבָּר

בָּעִיר

דְּיוּקָנִים שֶׁל הִיטְלֶר, צְלָבֵי קֶרֶס

מִתְנוֹסְסִים 

עַל הַחֻלְּצוֹת לִמְכִירָה

בְּפַּלְמָה דֶּה מָיוֹרְקָה

אַחַר כָּךְ עֲרֻמָּה

נְסוֹגָה מִשָּׁם בְּבֶהָלָה

לָבַשְׁתִּי אֶת זֶהוּתִי לָרִאשׁוֹנָה.

* * *

יורם אטינגר

אובמה אינו יכול ללחוץ

הנשיא אובמה שואף למנף את חיסול בן לאדן כדי להגביר את הלחץ על רה"מ נתניהו. אבל, יכולתו של נשיא אמריקאי להפעיל לחץ בזירה הבינלאומית היא פועל יוצא ממעמדו בזירה הפנימית, במיוחד בכל הקשור ללחץ על המדינה היהודית, הנתפשת בעיני רוב הציבור והמחוקקים בארה"ב כנושא פנימי-ערכי הזוכה לאהדה גבוהה שיטתית, ולא רק כנושא חוץ.

ב-20 למאי יפגוש רה"מ נתניהו נשיא דמוקרטי המהווה נטל על מועמדים דמוקרטיים לקראת בחירות 2012 ומתקשה לגייס רוב ליוזמותיו ולבחירתו לכהונה שנייה, למרות תמיכה נלהבת (80%) בחיסול בן-לאדן.

ב-20 למאי יפגוש נתניהו נשיא המשווע לשיתוף פעולה עם המחוקקים פן יהפוך ל"ברווז צולע" ופן ינוצח בנובמבר 2012.

אבל, מרבית המחוקקים מתנגדים ללחץ על ישראל, הזוכָה לתמיכה בין-מפלגתית מוצקה ונדירה בעידן של קיטוב שיא בין המפלגות. אובמה ינסה ללחוץ, אך לא יקריב את מטרתו המרכזית – כהונה שנייה – על מזבח העניין הפלסטיני. הוא ער לאבחנת טיפ אוניל, היו"ר האגדי של בית הנבחרים: "כל הפוליטיקה היא מקומית'" ולמד מקודמיו שהצלחה בנושאי חוץ אינה מחלצת נשיא ממצוקות פנים.

לדוגמא, הנשיא בוש האב זינק מ-39% תמיכה ל-85% בעקבות הניצחון במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. בוש אף קיבל אשראי על התפוררות ברית המועצות ונפילת החומה בברלין – התפתחויות דרמטיות יותר מחיסול בן-לאדן. לכן, דמוקרטים בכירים נרתעו מהתמודדות מול בוש ב-1992, ומושל צעיר ממדינת ארקנסו, ביל קלינטון, זכה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות.

לעומת בוש, שהתמקד בזירה הבינלאומית, פעל קלינטון לפי עצת יועציו ג'יימס קארוויל ופול בגאלה: "זו הכלכלה, טיפש!" – ככל שהבוחרים האמריקאים חזרו לעסוק בבעיות הכלכלה והבריאות, כן התפוגג "בונוס הניצחון" של בוש. ביום הבחירות חזר בוש לגודלו הטבעי – 39% – והמושל קלינטון ניצח.

הנשיאים הדמוקרטיים וילסון ורוזוולט היו גיבורי הניצחונות בשתי מלחמות העולם – המשמעותיים יותר מחיסול בן לאדן – אך הדמוקרטים הפסידו את הרוב בבית הנבחרים ובסנאט בבחירות 1918 ו-1946. בוש הבן זכה לבונוס של 35% בעקבות ה-11 לספטמבר 2001 ותפיסת צדאם חוסיין ב-2003, אך ניצח בדוחק ב-2004 (48%:51%). אחריותו לקריסה הכלכלית ב-2008 גרמה לתבוסה רפובליקנית.  

חיסול בן לאדן מזכה את אובמה בבונוס פריך וקצר-טווח של אחוזים בודדים בלבד, אך החיסול אינו קשור לבעיות ארוכות-הטווח המעיבות על אובמה: אבטלה, מחיר הדלק, גירעון תקציבי, חוב לאומי, מיסוי גבוה, משבר המשכנתאות וקרנות הגמל, צניחה בערך הבתים, אינפלציה גואה, האטה כלכלית, פשיטת רגל אפשרית של מדינות וערים, רפורמת הבריאות, וכו'.

חיסול בן לאדן ראוי לתהילה, אך השפעתו על מעמדו הפוליטי של אובמה היא מינימלית, ואין הוא מעניק לנשיא יכולת או מנדט מהציבור ומהקונגרס ללחוץ על ישראל. האם ראש הממשלה ישכיל למנף את אהדת הציבור והקונגרס, ואת מגבלות כוחו של הנשיא, ויהדוף את ניסיונות הלחץ של אובמה שהפך מנשיא סוחף ב-2008 לנשיא מעיק ב-2011? 

האם נתניהו ימנף את הזעזועים הוולקניים במדינות ערב – שחשפו את אי-מרכזיות הנושא הפלסטיני במזרח התיכון – ויתמקד בשדרוג שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבין ארה"ב?  

* * *

ערב לכבוד הרצליה רז

ביום שני, 23.5.11, בשעה 18:00 יתקיים בבית הסופר בתל אביב ערב לכבוד הרצליה רז שבו ייחגג יום הולדתה ה-90 ויושק ספר השירים החדש שלה "כל אחד ומעבר יבוק שלו".

חברינו הסופרים וגם הקהל הרחב מתבקשים לכבד אותה בנוכחותם, כוותיקת הסופרים העבריים וכאחת ממייסדות סומליו"ן.

בתוכנית:

פתיח מוזיקאלי

אהוד בן עזר, מנחה

דוד בן קיקי בשם סומליו"ן, על הרצליה ועל הספר

ד"ר ארנה גולן – הרצאה על "כל אחד ומעבר יבוק שלו"

ד"ר משה גרנות – בעיקר על הספר

קטע מוזיקאלי

יעל מדיני – על השירים בספר

נאוה גלוסקא-רז (הכלה של הרצליה) – על הרצליה ועל הספר

עופרה גלברט אבני – על הרצליה וברכות

לאה עזרי – על שיר בספר, וקריאת המכתב של דורית אורגד

הרצליה – על ספרה

* * *

דורון גיסין

צוות בלתי נשכח להצגה נפלאה

שלום רב לך אודי יקירי.

אינך היחיד שלא מצא את ידיו ורגליו ב"מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט המוצג כעת בקאמרי. גם אנו נכחנו באולם התיאטרון, וטעמה הקלוקל של המנה שבישל עברנו אודי בן משה הבמאי, פגם בחוש הטעם שלנו לזמן ממושך.

להפוך את המחזה החכם הזה לגרוטסקה ולהשתוללות חסרת רסן של בר-אבא, לא עובר לנו טוב במערכת העיכול התרבותית שלנו. תאר לך את המסך נפתח לאט ומתגלה לנגד עינך כיכר השוק בכניסה לעיר. על אבן ראשה ענקית מונח צרור סחבות בצבע כתום זוהר, ובאחת צץ מתוכו ראש עגלגל גלוח למשעי ומבריק. ערימת הסחבות הופכת ליצור אנושי הממלא את החלל שעל האבן. עוד בטרם פותח האיש את פיו, הוא מקפיד להסתכל במבט ציני וקר על סביבתו ועל הקהל ומבטו מוקדש לכל אחד ואחד באולם, ואז נמתחות שתי זרועותיו לצדדים, לכאורה מדמות את מאזני הצדק, כפיו פרושות כלפי מעלה ובקול בס רועם הוא מכריז באלה המילים:

" רבותי המשפט נפתח. מי נותן אני לוקח."

 זהו הזיכרון הטבוע בי מפתיחת המערכה השנייה בכיכובו של חיים טופול. איזה שחקן ענק, איזה הבדל.

כמובן גם זהרירה חריפאי, בגוף כבד וביציבה של אדם מוכה שגורלו לא שפר עליו – עשתה שם את אחד מתפקידי חייה. צוות בלתי נשכח להצגה נפלאה.

* * *

ורדה צ'צ'יק

ימי הרפידוגרף והרייספדר

תערוכת הקריקטורות על נושא סמל המדינה, שעוצב על-ידי האחים שמיר, היא הזדמנות עבורי להעלות זיכרונות א-פרופו עבודתי, כנערה, כגרפיקאית מבצעת, בסטודיו שמיר.

התערוכה מתקיימת במוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון, ומי שטרם ביקר במקום – מומלץ מאוד שיעשה זאת, ובמיוחד לרגל התערוכה הנוכחית, המציגה עבודות של מיטב אמני הקריקטורה, ותיקים ועכשוויים. אצרו אותה בני הדור השני של המעצבים: יורם שמיר, בנו של גבריאל שמיר, ודניאלה גרדוש, בתו של דוש. גבריאל (1909-1992) ומקסים (1910- 1990) שמיר ניהלו בתל-אביב את "סטודיו האחים שמיר" החל משנות ה-30 של המאה שעברה, לאחר שעלו לארץ-ישראל מלטביה. הסטודיו שברחוב אחד-העם בתל-אביב היה מרוהט בפשטות כמעט נזירית: שולחנות עבודה מעץ, כרזות ומוצרי-גרפיקה אחרים מעשה ידיהם פיארו את הקירות, וזהו. שום דבר שמזכיר את הסטודיות ומשרדי הפרסום המפוארים של ימינו.

הסטודיו נסגר בשנת 1974, וכל אחד מהאחים המשיך בעבודתו מביתו. מקסים התמקד בעיקר בעיצוב בולים בינלאומיים, לארצות אפריקה, מרכז אמריקה ואסיה. גבריאל המשיך לעצב בהתנדבות מדליות ופרסומים שונים, בין השאר עבור אוניברסיטת תל-אביב, שם שימש בנו יורם במשך שנים ראש המחלקה ליחסי ציבור.

האחים שמיר עיצבו כמה משטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל, כרזות, מודעות פרסום ותוויות למוצרי צריכה רבים. מטבע הדברים, הוצגו עבודותיהם בתערוכות רבות שהתייחסו לתולדות הגרפיקה השימושית בישראל, ובין השאר הוצגה תערוכה מקיפה מעבודותיהם במוזיאון תל-אביב, בשנת 1999. התערוכה, שנאצרה על-ידי בתיה דונר, עוררה עניין בקרב צוות מורים באקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצ"ו חיפה. הם החליטו לאתגר את הסטודנטים הצעירים לגרפיקה שימושית מול עבודותיהם של האחים שמיר. התוצאה היתה הפרוייקט "אומרים שהיה פה", דיאלוג בין סטודיו האחים שמיר ליוצרים עכשוויים, שהתבטא בין השאר בתערוכה שאצרה בשנת 2004 ענת גטניו, מורה באקדמיה, בעבודה משותפת עם הסטודנטים.

במסגרת ההכנות לפרוייקט, שאלה גטניו את יורם שמיר, אם שרד או שרדה, במקרה, איזו גרפיקאי/ת, שעבד/ה בסטודיו של האחים. הגיל של אותה דמות מיתולוגית מהמאה שעברה אמור היה להיות מאה, פחות או יותר, והובטח ליורם שמיר שאם יימצא אדם כזה, שעדיין מתפקד ושכלו עדיין ער דיו כדי לספר לנוער כיצד עבדו בסטודיו, ייעשה הכל כדי להקל עליו את ההגעה מבית-האבות או מהמחלקה הסיעודית לחיפה, לאקדמיה, ובחזרה.

איני יודעת אם הציעו ליורם גם אחות או רופא צמודים, אבל לא היה בהם צורך. כי השריד מהמאה שעברה הוא אני, והאמינו לי, חסרות לי כמה עשרות שנים כדי להגיע לגיל מאה.

כן כן, אני עבדתי כמה שנים בסטודיו של האחים שמיר, כגרפיקאית מבצעת. למעשה, תחילת חיי המקצועיים הייתה בסטודיו של אוטה וליש, אושיית גרפיקה נוספת לפני ולאחר קום המדינה. ואגב, בסטודיו וליש היכרתי את פנינה שמיר-יגנס, אמו של יורם וגרושתו של גבריאל, כך שאמת מספר יורם, שהוא ינק טושים וצבעים כתחליף לחלב אם... את הקאריירה הזו (לאחר מכן זיגזגתי בין קאריירות נוספות) התחלתי בגיל 17, כנערה עובדת. לא משום שהייתי תלמידה נזקקת. הוריי הנדהמים שמעו ממני שאני מפסיקה את לימודי בעירונית ד' בתל-אביב וממשיכה לעבוד בסטודיו של וליש, כי בחופשה שבין השנה השביעית והשמינית ללימודי התיכון שלי, עבדתי שם (לאחר שבשביעית עברתי קורס שנתי לגרפיקה). מר אוטה וליש היה מרוצה, והציע לי להמשיך. "ממילא תמשיכי ללמוד בערב ותוציאי ציונים טובים בבגרות," הוא אמר לי, וכך היה.

כשצפיתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב, נהניתי כמובן לראות את התום והאידיאליזם שנשקף מפני הדמויות שציירו גבריאל ומקסים בכרזות שליוו את האירועים החשובים ביותר של המדינה, נהניתי להיזכר במראה הבולים האקזוטיים של מקסים, אבל במיוחד נהניתי – מה לעשות, אדם קרוב אצל עצמו – מהגביע הראשון של גבינת קוטג' של תנובה, שאני ביצעתי בו את האותיות קוטג' ואת שאר האלמנטים המופיעים על הגביע. והתרגשתי למראה התפוזים על התוויות של בקבוקי המיץ של "עסיס", שאותם צבעתי בצבעי גואש כתומים וצהובים, במגוון של מכחולים, ונזכרתי איך הטבעתי עליהם את הגוונים הבהירים יותר, שסייעו למראה הפלסטי של התפוזים, ולאשליית האור הנופל על קליפתם. משום-מה לא היה מקובל אז להשתמש בתצלומים...

כשהגעתי לוויצ"ו חיפה כדי להרצות בפני התלמידים, סיפרתי להם בעיקר איך זה היה לעבוד כגרפיקאית בימים שקדמו לשפע הפונטים במחשב, ולתוכנות המשמשות היום גרפיקאים (הקרויים בימינו אנשי תקשורת חזותית). סיפרתי להם על כלי-עבודה שנקרא אז "רייספדר", ששימש אותנו לשרטוט קו שחור ישר. מה זה רייספדר? זה מוט פלסטיק קטן ודק שבקצהו שתי לשונות מתכת דקיקות שבורג קטן מרחיב או מצמצם את הרווח ביניהן. כדי לשרטט קו שחור ישר הרפינו או הידקנו את הבורג, על פי עובי הקו שרצינו לשרטט. טיפטפנו פנימה טיפת טוש שחור, הינחנו סרגל על דף הנייר והעברנו את הקו בעזרת הרייספדר. הסרגל – כפי שהוא נראה עד היום – מיוצר עם מדרגה בשוליו, כדי שקו הטוש לא יימרח על הנייר הלבן. כאשר רצינו לצייר קו נוסף שיוצר זווית עם הקו הקודם, חיכינו עד שהטוש יתייבש, שרטטנו את הקו השני בזווית הרצוייה, כאשר פינת הזווית הייתה מעין צלב קטן, של קווים חוצים זה את זה. כאשר הם התייבשו, ניקינו את הפינה במכחול דקיק רך-שיער, רווי צבע גואש לבן, וכך נוצרה פינה נקייה.

מאחר שכגרפיקאית מבצעת הצטיינתי במיוחד בטיפוגרפיה, בציור אותיות, עשיתי שימוש רב ברייספדר. את מקומו ירש מאוחר יותר הרפידוגרף – מעין עט נובע של גרפיקאים, שהקל מעט את העבודה המדוייקת, אבל עדיין היינו זקוקים לידיים יציבות של מנתח-לב כדי לבצע היטב את המלאכה. ואחר-כך הגיע ימי הלטראסט, אותם גליונות מחומר פלסטי שעל צידם האחורי הודפסו אותיות שהורדו בלחיצה אל דף הנייר. אז כבר עבדתי עם הגרפיקאים יעקב לנדאו ז"ל ודן תל-ורדי ייבדל לחיים ארוכים, וביצעתי עבור הלטראסט את האותיות שמוכרות עדיין לגרפיקאים העכשוויים – אותיות "תל-ורדי צר", ארוך, שמן, רזה, ממש לפני דיאטה או אחרי דיאטה. כל הממדים שכיום אפשר להשיג בנקישת מקלדת.

לסיום, וא-פרופו האזכור של מנתחי לב: כשביקרתי בזמנו בבניין הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (אדריכלית: עדה כרמי), התפעלתי בין השאר מהתצוגה הקבועה של מכשירים וכלי עבודה רפואיים עתיקים: סכינים, איזמלים, מבחנות, צינצנות ומה לא. התערוכה בעקבות סמל המדינה של האחים שמיר, הציתה בי מחדש את השאלה שעוררתי בתום ההרצאה שלי באקדמיית ויצ"ו חיפה. מדוע לא יקים אחד מבתי-הספר שבהם מלמדים תקשורת חזותית, תצוגה של כלי עבודה ישנים של גרפיקאים? בצלאל, שנקר, ויצ"ו חיפה, לפחות בית-ספר אחד יכול לאצור את התצוגה הקטנה הזו, כדי שאשפי המחשבים של היום יכירו גם הם את ימי הרפידוגרף והרייספדר.  

* * *

מצגות יוסי לנגוצקי ליום ירושלים

לאהוד בן עזר שלומות, 

עם התקרבנו ליום ירושלים שיחול בעוד כשבועיים, אודה מאוד אם תפיץ לחבריך "קישורית", שתאפשר להם לעיין בשתי מצגות שהינן פרי מחקרי, מהשנים האחרונות, בנושא המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים.

 להלן כמה מילות רקע למי שאמורים לעיין בהן.

 לפני כשלוש שנים התנדבתי , להנחות באתר "גבעת-התחמושת" מיזם של מודל תלת-מימדי ( 5x3 מ') של ירושלים הכולל גם מצג אור-קולי, לצורך הצגת עיקרי מהלכי ושיקולי המערכה לשיחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. "המודל" פועל זה יותר משנה בהצלחה רבתי ואני ממליץ לכל מי שטרם ביקר בו לעשות זאת. "המודל" מוצג, מדי יום , כל שעה, ואורך ההצגה 20 דקות. 

 מחקר הרקע שקיימתי לצורך הכנת המודל, שהיה כרוך בלימוד מאות מסמכים וקיום ראיונות עם עשרות אנשים הניב שתי מצגות, כלהלן:

א. לוח זמנים משולב של המערכה (9 ע"מ ) הפורס כרונולוגית, שעה לשעה, את מירב מהלכי הקרב בחתכים של: אוייב, ממשלה-מטכ"ל-פקמ"ז-או"מ, שלוש החטיבות הלוחמות וח"א.

ב. מצגת אודות המערכה (89 מסכים). יודגש כי מצגת זאת, אינה עומדת בפני עצמה וכי ייעודה הינו לשמש כעזר להרצאה בע"פ, המשלימה ומבהירה את המסכים למיניהם.

 אודה באם תסייע בהפצת שתי מצגות אלה לציבור שלבטח מתענין בנושאי מורשת מלחמות ישראל.

בתודה ובברכה

יוסי לנגוצקי

להלן "קישורית" לשתי המצגות הכלולות באתר האינטרנט של "עמותת השריון":
 http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63829&itemId=1730&itemType=0

* * *

יוסף אורן

תגובה יהודית ל"פיתרון הסופי"

על הרומאן החדש של אפלפלד "מים אדירים"

  שם הרומאן החדש של אהרן אפלפלד לקוח מפסוק בשירת הים (שמות ט"ו-10), המתאר כיצד לוחמיו של פרעה "צללו כעופרת במים אדירים" בנסותם למנוע מבני ישראל את צאתם לחירות ממצרים. על-ידי הבחירה ב"מים אדירים" כשם לעלילת ספרו החדש (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2011, 207 עמ'), ביקש אפלפלד לדמות את ההתבוללות המואצת של יהודים בתחילת המאה ה-20 ל"מים אדירים" – אסון שרק "הפיתרון הסופי" שהגו הנאצים היה גדול ממנו, ולכן הוגדר כ"שואה", כדי שיובדל מכל האסונות שפקדו את העם היהודי במהלך ההיסטוריה.

במיכלול מפעלו הספרותי, ובמיוחד בעלילות שכתב על רקע המחצית הראשונה של המאה ה-20, תיאר אפלפלד את ההתבוללות בצורותיה השונות וכמעט מכל זווית אפשרית בעזרת מתבוללים מכל הסוגים: מתכחשים, שונאי עצמם, תועי-דרך נגועים בנוירוזות ובטירופי דעת, ומתחרטים ובעלי-תשובה המתאמצים להתחבר מחדש ליהדותם. על אף שהמתבוללים היו שונים זה מזה, זיהה אצל כולם הנחה משותפת – הם חשפו את עצמם לסבל נפשי ולאומללות עקב ההיצמדות לאשלייה, כי יקטינו את ממדיה של האנטישמיות המופנית כלפיהם באמצעות ויתור על רכיבים לאומיים מהותיים בזהותם העצמית. בעשותם כך, כמעט המיטו כלייה על הקולקטיב היהודי עצמו, עוד לפני שהצורר החליט להשמיד את העם היהודי במסגרת תוכנית "הפיתרון הסופי". אך בפרוץ מלחמת העולם השנייה התברר להם, כי מגפת ההתבוללות, שהם סייעו להתפשטותה כשריפה בשדה קוצים בין יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, לא הקטינה את ממדי האנטישמיות, כפי שהניחו, אלא לכדה אותם כקהילה אנושית מוחלשת וחסרת-אונים, בנסיבות שלא יכלו לשער – כאסירים במחנות כפייה ובמחנות השמדה.

אפלפלד לא מטיל, כמובן, על המתבוללים את האחריות להחלטת הגרמנים לפתוח במלחמת העולם השנייה וגם לא את האחריות להולדת "הפיתרון הסופי" במוחם המעוות של קציני הצבא הנאצי. המתבוללים והמשתמדים לא היו מונעים את אלה גם אילו נשארו נאמנים לזהותם היהודית כאבותיהם במשך דורות. אך ממדי האסון שפקד את העם היהודי במלחמת העולם השנייה היו ודאי מצומצמים יותר אילולי טיפחו המתבוללים את האשלייה כי ההתבוללות נוחלת הצלחה ומחלישה את היקפה ואת עוצמתה של האנטישמיות, ואילולי עשו זאת בדיוק כאשר התנועה הציונית הציעה ליהודים פיתרון אמיתי לשנאה שהתעצמה נגדם באירופה בעת החדשה – השיבה לציון וחידוש החיים הלאומיים במולדת ההיסטורית.

מי שהניח, כי אפלפלד כבר תיאר את תופעת ההתבוללות מכל צדדיה ביצירותיו הקודמות, יופתע לגלות ברומאן "מים אדירים", גוון חדש בתופעה זו, שהוא טרם ניצל אותה בספריו הקודמים – תופעת ההתבוללות בקרב יהודי ההר בקרפטים. מרכז יהודי זה הובלט עד כה ביצירותיו כמעוז של יהדות איתנה, שאליו פנו בצר להם היהודים מהערים, ואפילו המתבוללים והמשתמדים, כדי לחזק את רוחם הנכאה. האיכר היהודי בכפר רקם יחסי שכנות טובים עם הרותנים* והללו הציקו לו רק בהיותם שיכורים או נואשים. אך בדרך כלל הניחו לשכן היהודי לקיים את אמונת אבותיו, הוקירו את ערכיו, העריכו את חוכמתו וגם נועצו בו בעת הצורך. ואף על-פי-כן, חושפת עלילת "מים אדירים" לראשונה בהרחבה, כי נגע ההתבוללות לא פסח גם על מעוז זה של היהדות בקרפטים.

יהודי ההר

יששכר, גיבור הרומאן "מים אדירים", הוא בן הדור החמישי במשפחת איכרים יהודית שהתגוררה בין הרותנים בקרפטים. אמנם את סב הסבים, יקותיאל, שתקע יתד ראשונה למשפחה באחד מהכפרים בהרי הקרפטים, לא זכה להכיר, אך כנין לסבא-רבא אהרן, הספיק לספוג ממנו בילדותו את האופן הטבעי, האיכרי, שבו דבק הקשיש באמונתו וקיים את מצוותיה. זיכרונות ברורים עוד יותר היו לו מסבו, מאיר יוסף, וכמובן מאביו, מיכאל. אבותיו "היו אנשים גבוהים וחסונים" ותנועותיהם "לא היו מוגבהות ולא מופגנות, אלא מדודות וקצובות." ואף שבחיצוניותם דמו מאוד אבותיו לרותנים, הם היו איכרים שונים – "יחסם לבעלי החיים היה מרוסן. מעולם לא התעמרו בהם. גם הם עבדו את האדמה שעות רבות ביום, אבל בשובם היו רוחצים ידיים, מתפללים ורק אחרי התפילה הוגש להם האוכל" (16). אמנם גם אבותיו החזיקו אקדח ברשותם, אך רק כדי לגונן על עצמם. וגם אם לכדו גנב לא הפליאו בו מכות כמו הרותנים, אלא אילצו אותו להודות בחטאו ואחרי שקיבלו הבטחה מפיו, שלא יחזור לחטוא לא בפיו ולא במעשיו נגד יהודים ורכושם, גם שיחררו אותו לדרכו.

 והיתה עובדה נוספת שהבדילה את האיכר היהודי משכנו הרותני. במשפחה היהודית היה מעמדה של האישה שונה מזה שציפה לנשים במשפחה הרותנית. בעוד הגברים עושים את מלאכתם בשדות ובמטעים, גידלה וחינכה האם היהודייה את הילדים בבית. יששכר זוכר כי "אימו, שלא כאביו, היתה משוחחת עימו. היתה מספרת לו על אבותיה הקרובים והרחוקים" (40). וגם בהווה, כאלמן בן 45, עדיין עזים בזיכרונו ריחות הלחמים והעוגות שהיתה אימו אופה לקראת שבת וריחות תבשיליה של נחמה אשתו. בזכות זאת חלקו הרותנים כבוד למשפחת האיכרים היהודית היחידה שהשתרשה בכפר שלהם, על אף היותה שונה באמונתה ובמנהגיה, ולא פגעו לא בנפשם ולא ברכושם. להיפך, כאשר נפטרו אבותיו של יששכר בזה אחר זה בגיל מופלג, הגיעו הרותנים ללוויות וביטאו בכנות את צערם על הסתלקות כל אחד מהם.

מאבותיו ירש יששכר את הנחלה, שבנוסף לבית, מטע, אורווה ורפת התייחדה בחדר-התפילה שהתקינו קודמיו באחד מחדרי הבית. דבר לא היה חסר בו כדי למלא את ייעודו. היו בו ארון קודש עטור בשני אריות ועטוי פרוכת ובו ספר תורה, עמוד תפילה ושורות של ספסלים. ואכן, בשבתות ובחגים היו יהודי ההרים מהסביבה מתכנסים וגודשים את חללו. בימות החול היו האבות מקיימים במקום תפילת יחיד, ולפיכך לא שבתה התפילה מהבית בכל ימות השנה. יששכר התפלל בו מגיל ארבע וכילד "היה מתעורר לפנות בוקר ומצפה שעגלות ייכנסו לרחבת החצר ויהודים גבוהים, יהודי הרים, ימלאו את חדר התפילה" (129). שורה של פטירות, תחילה של אחיו הגדולים של יששכר ומיד אחר-כך מותם בזה אחר זה של האבות, השביתה את התפילה בחדר-התפילה הזה, כי "מאז מות האבות חדלו המתפללים לבוא, הם הקימו להם בבתיהם חדרי תפילה ארעיים, או חגגו את החגים בערים הקטנות" (178).

גם אחרי מות הוריו המשיך יששכר להתפלל וכל עוד היתה נחמה לצידו, גם עיין בספרים הקדושים. ובעודה קוראת בפרשת השבוע, "היה מעיין באחד מספרי המוסר... היה קורא ומדמה עצמו הולך בדרכם של האבות, בלי פשרות ובלי הנחות, אלא מעמיק באמונה יותר ויותר" (21). אך אחרי מות אשתו ממחלה בטרם עת, הרגיש שהתפילה ניתקה את עצמה ממנו. אמנם "בשבת ובמועד לא עבד ולא בישל" (30), אך התפילה עצמה שבתה מפיו לחלוטין. מאחר שנחמה היתה עקרה ונותר ללא בנים שיוכל להוריש להם את הנחלה, איבד עניין גם בעבודה בשדה ובמטע. רק בסוסים ובפרות המשיך לטפל בחיבה, ואת השאר הותיר מתוך אדישות וחוסר עניין לרותנים. אך בהגיע אליו השמועה כי אחיו היחיד, אורי-צבי, ובני משפחתו נרצחו בטחנה שהפעילו בדראטשינץ, נחלץ יששכר באחת מאדישותו ובלי להשתהות רתם מיד את שני סוסיו לעגלה, וחרף הסופות, הגשמים והדרכים הבוציות בעונת הפשרת השלגים בקרפטים, יצא מכפרו אל דראטשינץ כדי ללכוד שם את הרוצח הרותני ולהביאו למשפט.

עלילה חריגה

בספרו הנוכחי הכניס אפלפלד שינוי בולט במבנה העלילה. בעוד שבספריו הקודמים פיתח עלילה קווית בין "הסיבוך" ל"התרה", כדי להבליט שינוי מדורג שהתחולל בגיבור, התאים לסיפור-המעשה ברומאן הנוכחי עלילה אנלוגית. יששכר לא רק נוסע מכפרו לכפר דראטשינץ, כדי ללכוד את הרוצח, אלא גם חוזר באותה דרך, אחרי שהמית שני אנשים, תחילה בשוגג את הז'אנדרם, שסירב לפעול לאיתור הרוצח ולהבאתו למשפט, ואחר כך את הרוצח, בתגובה לדברים המחרידים שהשמיע באוזניו. במבנה הדו-מסלולי הזה, שהקפיד על תקבולת ניגודית בין שני כיווני הנסיעה, הוקדם השינוי בגיבור למרכז העלילה – לסצינת העימות של יששכר תחילה עם הז'אנדרם ואחר-כך עם הרוצח. ולכן, הפרקים המתארים את נסיעתו של יששכר מדראטשינץ חזרה לביתו, בחלקו השני של סיפור-המעשה, אינם בונים את השינוי, כפי שמקובל בעלילה הקווית, אלא משקפים את השינוי שכבר התרחש בגיבור קודם לכן.

משום כך, אף שהמרחק בין הכפרים בשני כיווני המסע של יששכר הוא זהה, מצטייר יששכר לקורא בשני חלקיה של העלילה כאדם שונה. בנסיעתו אל דראטשינץ שקוע יששכר רק בצערו האישי על פטירתה של אשתו נחמה, שהותירה אותו ערירי ובלא יכולת להתפלל, אך בשובו משם הוא סוחב על כתפיו את נטל צערו של העם היהודי כולו. קודם לכן לא שם לב שההתבוללות דילדלה את מיספר משפחות האיכרים היהודיות בהרי הקרפטים, אך כעת הוא מבין את היקפה הרחב של המצוקה בה נתון העם היהודי. מעידים על השינוי הזה חילופי הנושאים שעולים בשיחותיו עם הרותנים שהוא פוגש, בתגובותיו להתבטאויות האנטישמיות שלהם ותוכן הזיכרונות שצפים במוחו במהלך נסיעתו חזרה אל ביתו, בהשוואה לכל אלה במהלך הנסיעה מכפרו אל דראטשינץ.

ההבדל בין שני כיווני הנסיעה של יששכר מובלט בפגישותיו עם שני צאצאים של משפחת אצילים שהתרוששה מנכסיה. בכיוון האחד פגש בבית-המרזח "בית העם" את הנסיך סובורין, האזין למצוקתו החומרית וגילה לו את מטרת נסיעתו לדראטשינץ: "לברר את העניין לאשורו, לשמוע מה ראו השכנים, מה עשתה הז'אנדרמניה... אני לא מתכוון להתנכל לאיש" (100-96). בכיוון השני פגש בפונדק "הפונדק השקט" את הנסיך בורוצקי, שבניגוד לבן-דודו סובורין שהיה נוצרי אדוק, התעניין ביהדות, אסף ספרי קודש וגילה בקיאות בזרמים השונים של החסידות.

מפי הנסיך בורוצקי כבר שמע יששכר בעבר דברים בגנות הנטייה של היהודים להתבוללות : "עתה פונים היהודים אל התעשייה ואל עריכת הדין והרופאים מתמחים בגינקולוגיה, והכל יושבים בבתי הקפה ומתפטמים בעוגות קרם." אך הפעם הוסיף הנסיך חזות קשה על האסון שתמיט ההתבוללות על העם היהודי: "הישישים והצדיקים הולכים ומסתלקים מן העולם... אנחנו מאבדים אותם... בעוד עשרים-שלושים שנה יגידו: הם היו, היכן הם?" הנסיך ביסס את נבואתו זו על יחסם המזלזל לספרי הקודש: "היהודים הם עם גדול, אבל עם משונה. יש להם המון אנשי-רוח, אבל הם לא יודעים לשמור עליהם, לא יודעים לקרוא בספריהם. הם נמשכים אל העולם הגדול, וכל מה ששלהם מאוס עליהם" (169).

כעת, בנסיעתו מדראטשינץ חזרה לביתו, הצליחו דבריו אלה של הנסיך בורוצקי להסעיר את יששכר יותר מאשר בעבר. אך במהלך שיחה זו לא הרגיש כבעבר מבויש מול הנסיך הרותני, הלומד חסידות וקבלה מספרי היהודים, בעוד הוא, היהודי מלידה, נטש ספרים אלה והתרחק מהם מזה שנים (191), אלא חש רצון לקצר את שהותו בחברת הנסיך ולזרז את שיבתו אל בית אבותיו בכפר. מה דוחק בו כל-כך לחזור לשם? ומדוע איננו נמלט מפני הז'אנדרמים שנשלחו ללכוד אותו אל אחד ממקומות המיסתור הרבים בערוצי הקרפטים?

מתברר, כי אכן כאדם שונה חזר יששכר מדראטשינץ: "למרבה הפלא, דווקא בשעה זו דחוף היה לו לחזור הביתה, נדמה היה לו שאם יגיע הביתה יוכל לא רק להגן על הרכוש, אלא גם ישיב לעצמו את קרבתם של האבות שהתרחק מהם. תחילה ישקם את ארון הקודש ואת ספר התורה, ימיין את הספרים ויסדר אותם על המדפים... הסדר בבית יביא סדר בנפשו. המחשבה שבעוד יום-יומיים ישב על הספסלים שעליהם ישבו האבות וישהה במחיצתם של ספרי קודש וינוע באותו חלל שיש בו תקרות נמוכות, ישתוק באופן שאבותיו שתקו, המחשבה הזאת הפיחה בו באין משים רצון למעשים" (183).

על אף שהתוכנית הזו של יששכר מנוסחת כתוכנית פרטית, כלול בה מענה לנבואת הפורענות ששמע בפונדק מפי הנסיך בורוצקי, על קיצו הקרב של העם היהודי באשמת המתבוללים שנטשו את חוכמת האבות בספרי הקודש ומכרו ספריות שלמות של משפחתם בפרוטות (191). אך לא נבואת הנסיך היא שגיבשה אצל יששכר את תוכנית השיקום של חדר-התפילה בבית-הוריו ולא היא שהשפיעה עליו להתעלם מסכנת הז'אנדרמים, שנעו במקביל לו אל הכפר שלו, ולשוב מהר ככל האפשר אל ביתו. ההחלטה להפעיל מהר ככל האפשר את חדר-התפילה הנטוש של אבותיו גמלה אצלו עוד קודם לכן, בהשפעת האירועים שחווה בכפר דראטשינץ, שנודע בשנאת תושביו ליהודים.

מול הרוצח

בהגיעו לדראטשינץ, ראה יששכר תחילה את המראה המזוויע של הנטבחים בטחנה. אחרי שהביא את אחיו אורי-צבי ואת בני משפחתו לקבורה, התפנה לעסוק בבירור שמו של הרוצח ופנה לדרוש מנציג החוק לאסור את מבצע הפשע ולהביאו למשפט. תגובתו המזלזלת וגסה של הז'אנדרם לדרישות צודקות אלה, רק משום שבאו מפי יהודי, עלתה לו בחייו. כעת פנה יששכר ללכוד את הרוצח סודורוב במו-ידיו, אך מפיו לא שמע התכחשות למעשה הרצח שביצע, כהרגל הרוצחים שנלכדים, גם לא הסברים כוזבים על הנסיבות שאילצו אותו לגונן על חייו וגם לא חרטה כלשהי על המתת משפחה יהודית שלמה כולל הילדים בה, אלא משנת-רוצחים מגובשת שכמוה לא שמע יששכר מעולם קודם לכן: "היהודים הם קרציות, יש למעוך אותם... אם בדור הזה לא יוכחדו מורדי האל, בדור הבא לא יישאר מהם זכר... ההשמדה הגדולה בוא תבוא... יש להכחיד את היהודים, רק אז תבוא רווחה לעולם... היהודים מבאישים את העולם, יש לחסל אותם... הם יחוסלו, אין לי כל ספק שהם יחוסלו." (139).

ברור כי אפלפלד ביצע כאן ביודעין אנכרוניזם היסטורי, כאשר שתל בפי הרוצח סודורוב את תוכנית "הפיתרון הסופי" שהגו הנאצים כעבור שלושים שנה להשמדת העם היהודי. מדובר, כמובן, בדבריו של רותני שפל שמשנתו האנטישמית איננה סדורה ועדיין לא תורגמה לתוכנית השמדה מפורטת, אבל דווקא משום כך הצליחה לטלטל כל-כך את יששכר, כי מפי שום רותני לא שמע קודם לכן התחייבות להמשיך ולרצוח יהודים עד יחוסל האחרון בהם. לכן, היתה כל ההצדקה המוסרית ליששכר לפעול בניגוד למטרה שהציב לעצמו בנסיעתו לדראטשינץ, לדאוג שהרוצח יילכד ויובא למשפט. יתר על כן: אף שיששכר הצטייד בנשק לא מיהר להשתמש בו נגד סודורוב. הוא ירה רק אחרי שסודורוב לא שעה לאזהרתו ולא הפסיק לאיים, כי ימשיך גם בעתיד לרצוח יהודים עד שיושמדו כליל מעל פני האדמה. וגם אחרי שהפעיל את הנשק, לא נשאר יששכר לוודא שהפושע אכן נהרג מהכדור היחיד שירה לכיוונו, אלא עלה על סוסו כדי לשוב מהר אל ביתו.

כלומר: אחרי שנחשף מפי סודורוב לתוכנית ההשמדה של העם היהודי –שתוגדר מאוחר יותר על-ידי הנאצים כתוכנית "הפיתרון הסופי" – הבין יששכר, כי כל צרותיו הפרטיות מתגמדות מול האסון הצפוי לעם היהודי. בניגוד להערכה שהחזיק בה כאשר נסע לדראטשינץ, הוא שב משם משוכנע, כי השנאה כלפי יהודים רק תתעצם ותוליד אסון בלתי נמנע לעמו. שלא כמו היהודים העירוניים, שהחזיקו באשלייה כי התבוללותם תביא לדעיכת האנטישמיות של הנבערים באירופה הליברלית והנאורה, הבין יששכר, האיכר היהודי הפשוט, כי אין לשגות באשליות. לקראת האסון צריך להיערך, לשקם את מה שננטש ולחזק את מה שהתרופף בכל הקהילות היהודיות באירופה וגם בקרב יהודי בוקובינה בתחילת המאה העשרים.

יששכר אמנם הספיק לשוב אל ביתו, אך לא הצליח להגשים את תוכניתו – השיקום של חדר-התפילה מימי אבותיו בביתו, כי הבוזזים והפורעים כבר חיללו את החדר שהתכוון לחדש בו את התפילה. מיד אחר-כך השיגוהו גם הז'אנדרמים שנשלחו בעקבותיו, והם, שלא התכוונו כלל להביאו למשפט, ירו בו בצאתו מחדר-התפילה שהמקומיים חיללוהו. רודפיו גם לא הסתפקו בכדור אחד, אלא ניקבו את גופו ככברה עד שהתמוטט ליד ספרי התורה וספרי הקודש המחוללים. יששכר, הצאצא האחרון של אחת ממשפחות האיכרים היהודיות שנאחזו לפני דורות בקרפטים, אמנם מת על קידוש השם כיהודי שלם לפני שהספיק לחדש את התפילה בבית אבותיו, אך בשורתו עודנה בתוקף, ואותה משמיע אפלפלד ליהודים בישראל ובעולם – יהודים צריכים לאחוז בנשק ולגונן על עצמם, אם העולם איננו ממלא את תפקידו ואינו מעניש את אלה שהוגים ופועלים להגשים את תוכנית "הפיתרון הסופי" נגד העם היהודי.

החתירה לעמקות

בחרתי להציג את הרומאן "מים אדירים" כרומאן אידיאי, אף שאפלפלד מסתייג מפירוש יצירותיו כיצירות אידיאיות, וכמעט בכל ראיון, מהרבים שקיימתי איתו במשך השנים, חזר ואמר שביצירותיו איננו אידיאולוג, סוציולוג וגם לא מוֹרַליסט, אלא עוסק בהן בבדידות של גיבוריו, במצוקתם הנפשית ובמאבקים הקיומיים שלהם בסביבתם ובמצבם. אף שאפשר להבין, מדוע חרד אפלפלד, פן הבלטת המשמעות הרעיונית ביצירתו תאפיל על ערכה הספרותי ותציג אותה ככרזה רעיונית חסרת חִיוּת – שמורה לקורא הזכות לחשוף ביצירה מה שהיא מאפשרת לו למצוא בה. ומאליו מובן, שאי-אפשר לתמצת את המשמעות הרעיונית ביצירתו אם אין מתעכבים תחילה על האיכויות הספרותיות שמשקיע אפלפלד ביצירותיו – במבנה הסיפור, בעיצוב הדמויות, בתוכן הדיאלוגים הקצרים בין הגיבורים ובניסוח המוקפד של לשון "המספר" האחראי על ביצוע הסיפר.

יתר על כן: אפלפלד הצליח לשכלל במשך השנים עלילה המותאמת לביטוי עמדה רעיונית כלפי שאלות עיוניות בנושאים לאומיים על-זמניים שהם לפיכך גם אקטואליים. הפיתרון של אפלפלד מתבטא בבניית עלילה מרְכיבי-תוכן קבועים, שבכל יצירה הוא מדרג את חשיבותם מחדש וגם מארגן אותם ביריעת סיפור-המעשה בסדר שונה. מאחר שכל שבעת רכיבי-התוכן הבאים יופיע בכול עלילה בצירוף אחר, לכן לא רק שהעלילות בספריו של אפלפלד שונות זו מזו, אלא הן גם מוכיחות שהוא משקיע תיכנון מוקפד בבניית כל עלילה:

1) תיכנון בקביעת מסלול המסע של הגיבור כבסיס לסיפור-המעשה. התקדמות הגיבור בקטעיו של מסלול זה תורמת לשינוי בהשקפותיו ובמעשיו – הוא השינוי אשר מבטא את המשמעות הרעיונית של העלילה,

2) תיכנון בהגדרת משך הזמן של המסע ובהצמדת קטעיו של הזמן הזה לעונות השנה,

3) תיכנון בסימון הפגישות של הגיבור עם מכרים מעברו ועם אנשים אלמונים בכל תחנה במסע,

4) תיכנון בשיבוץ השיחות של הגיבור עם אנשים אלה – שיחות שתורמות תרומה ניכרת למשמעות הרעיונית של עלילת המסע,

5) תיכנון בחשיפת חיי-הנפש של הגיבור, ובכללם פחדיו וכיסופיו, על-ידי זריעת חלומותיו וזיכרונותיו במהלך סיפור המסע שלו,

6) תיכנון בזריעת האירועים במרחב סיפור-המעשה, אשר בהשפעתם ישתנה הגיבור במהלך המסע. חשובה במיוחד למשמעות הרעיונית של היצירה היא תרומתם של אירועים המוצבים רחוק זה מזה בתוך היריעה השלמה, אך מקושרים בקשר אנלוגי (משלים או ניגודי) זה לזה.

7) תיכנון באיסוף חומרי לשון (מילים, ביטויים, ניבים, שברי פסוקים מהמקרא ומסידור התפילה ושורות מהשירה העברית) שיכוונו אף הן בעקיפין אל המשמעות הרעיונית שהגדיר ליצירה.

כלומר: אפלפלד מכיר היטב את נטייתם של הרעיונות לחמוס את תשומת-הלב מסיפור-המעשה, ולכן הוא מקפיד שהרובד הנרטיבי הממחיש של סיפור-המעשה יהיה כה מעובה והדוק, עד ששום התכוונות רעיונית לא תאפיל עליו ולא "תגנוב את ההצגה" ממנו. אך גם אם הוא מצליח בדרך זו להגן על כל רכיב-תוכן בנפרד, אין זאת אומרת כי לכל רכיבי-התוכן ביחד אין משמעות רעיונית. יצירות שהתוצאה בהן אינה כזו, מאבדות לחלוטין את העמקות הרעיונית, ובלעדיה היצירה היא סיפור-מעשה שרירותי בלבד, אם מוצלח ואם כושל.

מול האפשרות הרעה הזו, בוודאי יעדיף אפלפלד להודות שביצירותיו קיימת התכוונות רעיונית, אך היא מוצפנת היטב ברכיבי-התוכן שמהם הוא בונה את העלילה. וגם יודה, שהוא מעדיף קורא המסגל לעצמו הסתכלות ממבט-על על כל הסצינות של הסיפור, קולט את מטווה הקשרים בין השיחות, האירועים החיצוניים וההתרחשויות מחיי הנפש של הגיבור, ומגבש מהזיקות ביניהם את המשמעות הרעיונית שמבטאת היצירה. ולכן, יסוכם הדיון הזה בשאלת מעמדו של הרעיון ברקמת "הסיפור" בספריו של אפלפלד באופן הבא:

אפלפלד אינו מגיב בגלוי על אירוע אקטואלי ולא מטיף בגלוי להשקפה כלשהי בעלילות ספריו, אך בכל אחת מיצירותיו מהדהדת השקפתו המגובשת והנחרצת בנושאים היסטוריוסופיים, שרובם גם בעלי משמעות אקטואלית ברורה. והשקפתו זו לא רק משתמעת מהמטווה של כל עלילה בנפרד, אלא גם ניתנת לסיכום מכלל יצירותיו.

* הרותנים הם קבוצה אתנית אוקראינית, שהתגבשה בכפרי הקרפטים בחבל בוקובינה. כנערות נשכרו רבות מבְּנות הרותנים לעבוד בבתי יהודים בערי השדה ואחדות מהן מוזכרות בעלילות סיפוריו של אפלפלד כבקיאות בחגי היהודים. הנודעת מביניהן היא, ללא ספק, קאטרינה, שגם זכתה להיות גיבורה של נובלה בשם זה.

מחבר המאמר, החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן, יעביר לפונים אליו לאימייל:

yoseforen@bezeqint.net

את רשימת ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית" – סדרה המגישה פירושים מקוריים ומקיפים למבחר יצירות של סופרי הדור – יחד עם הצעת רכישה במחיר הנחה מיוחד של הסדרה בשלמותה או של כרכים בודדים מתוכה – לקוראי "חדשות בן-עזר".

* * *

רון וייס

זהו בנימין נתניהו האמיתי – סרבן השלום

סופר נידח שלום

משה כהן במאמרו "שפת סתרים" (גיליון 643) הוא כנראה אחד האנשים האחרונים (התמימים) שמתייחסים ברצינות לדבריו של בנימין נתניהו "שהביע את הסכמתו למדינה פלסטינית ואת נכונותו ורצונו לנהל מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הרשות הפלסטינית."

הביטוי "ללא תנאים מוקדמים" הוא שם הקוד של נתניהו לנהל מו"מ מנקודת האפס, ולהתעלם מההסכמות שהושגו במשך מיספר שנים במו"מ עם ציפי לבני ואהוד אולמרט.

בביקורו האחרון בישראל של המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל מסרו לו הפלסטינים את הצעתם להסדר שלום, הכולל התייחסות לכל בעיות הליבה. נתניהו הורה לנציגו – עו"ד מולכו, לא לקחת את ההצעה הפלסטינית ולהתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.

זהו בנימין נתניהו האמיתי – סרבן השלום.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: הרבה תודות לך רון וייס שאתה מאיר את עינינו מפעם לפעם להבין מי הם סרבני השלום האמיתיים באזורנו. לאוזנינו גונב כי האם הלבנונית של ג'ורג' מיטשל, שאינה יודעת אפילו אנגלית, תמלא מעכשיו את מקומו בתור מתווך אמריקאי, וכך אולי נוכל להתגבר סוף-סוף על סרבן השלום העומד בראש ממשלתנו וממש מצווה להציגו עירום וערייה בטרם נסיעתו לפגישה עם האחראי לחיסול הממוקד של בן לאדן, אובמה.

* * *

דוד אדלר

השירות לאיתור נעדרים של הצלב האדום

לאהוד שלום, יפה עשית כשהבאת בגיליון 643 לינק ל –

Nazi Archive Made Public 60Minutes CBS News 2

ברשותך אביא את הכיתוב שנלווה למצגת הכתבה, המופצת ברשת מזה כשנתיים, אבל חשוב מזה אביא הנחיות כיצד ניתן להיעזר בארכיון לקבלת מידע על קרובים, כפי שנעזרתי בעצמי. הארכיון, עד כמה שזה מצמרר, יעיל ומסודר מאוד וגם אדיב.

הכיתוב: "סיפור זה עלה לאויר ביום ראשון 17 בדצמבר [כנראה 2008 או לפני כן, ד.א.] בתוכנית "60 דקות" - על סוד גרמני ישן - של ארכיב נעול הנמצא בעיירה גרמנית ( Bad Arolsen ) בו מאוכסנים אוסף דברי ערך של אינפורמציה על 17.5 מיליון קורבנות השואה. הארכיב מאוד גדול (16 מייל של מדפים המכילים 50 מיליון דפים של מסמכים) ועד לאחרונה היה מחוץ לתחום לציבור. אבל לאחר שהממשלה הגרמנית הסכימה השנה לפתוח את הארכיב, מנחה החדשות סי.בי.אס, סקוט פלי, נסע לשם יחד עם עוד 3 ניצולי שואה על מנת שיוכלו לראות מסמכים אישיים שלהם מהשואה. זה מרגש במידה שלא תאמן על אחת כמה וכמה בעקבות הפגישה באיראן בנושא הכחשת השואה שהתקיימה השבוע. אנו מנסים לספר את הסיפור לאנשים שיש להם עניין מיוחד בנושא. עברו מעל 60 שנה מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה באירופה. מייל זה נשלח כשרשרת זיכרון לזכרם של 6 מיליון יהודים, 20 מיליון רוסים, 10 מיליון נוצרים וכן 1,900 כמרים קתוליים שנרצחו, נטבחו, נאנסו, נשרפו הורעבו והושפלו. היום, יותר מתמיד, עם איראן, בין היתר, שטוענת שהשואה היא "בדייה" – זו חובה לוודא שהעולם אף פעם לא ישכח!"

עד כאן הכיתוב.

ניסיוני האישי: מדובר בשירות לאיתור נעדרים של הצלב האדום שפועל מאז מלחמת העולם השנייה. אני פניתי אליו ולהפתעתי ולהתרגשותי הרבה קיבלתי את רשימת הטרנספורט שבה רשומים בני משפחתי שנספו בשואה (שכללה: תאריך הטרנספורט ונק' המקור וכן שמות תאריכי לידה ועיר לידה). צריכים למלא טופס שנמצא באתר ולהמתין בסבלנות מיספר חודשים (כתבתי להם ביולי 2008 וקיבלתי את המסמכים עם מכתב מלווה באוקטובר 2008 שכלל גם את הפיסקה Unfortunately we have no information about their subsequent fate. מאחר ונשלחו כנראה לטרבלינקה, שהיה מחנה השמדה לא מתועד). גם אנשים נוספים קיבלו מידע רב, כולל תמונות.

הדבר המוזר שבהתכתבות איתם הסתבר שאת העותק של רשימת הטרנספורט הזו הם קיבלו מיד ושם בשנת 1957. הואיל ובעותק יש הערה דהויה שגם הם לא הצליחו לפענח בעותק שברשותם, פניתי ליד ושם. לצערי, למרות פניותי הרבות ליד ושם, ולמרות חשיבותו הרבה של מוסד זה בעיני, לא קיבלתי מענה מספק.

פרטים: שם הארגון הוא ITS –International Tracing Service

כתובת הדוא"ל לפניות: email@its-arolsen.org

כתובת האתר: www.its-arolsen.org

ניתן למלא את הטופס application information באתר:

http://www.its-arolsen.org/en/humanitarian_requests/application_forms/online_form/index.html#c566 .

הם שולחים מיידית אישור פרטים. אח"כ כאמור יש להיעזר בסבלנות. לפרטים נוספים –

adlerdavi@gmail.com

כתבה מעניינת בנושא ניתן למצוא גם בלינק:

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3887860,00.html

בברכה

דוד אדלר

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

4. בזרועות חדיג'ה על החול הלוהט,

שלביה הזקן וסלחה בתו.

צהריים. החצר כבריכת חול לוהט, וצעיפי אד דקים מהבהבים מעליה בלי הפסק. האם נירדמה בחדרה, ובצל המרפסת הקרירה, הפתוחה למערב, יושבת חדיג'ה, העוזרת הערבייה, טובלת פיתה בשמן, מלפתת בבצלים, ולועסת כמעלה גירה; מטבעות הכסף, התלויות על צווארה, מצלצלות בקצב מונוטוני, ומיישנות.

כמתוך שינה מתחמקת אסתר חרש מעל המדרגות ומתחילה לטופף על פני החול הבוער. מגמתה הלול, שקרקור התרנגולות עולה ממנו בסערה בשעה זו. החול בוער תחת כפות רגליה הקטנות, וליבה מתכווץ. עוד רגע ותקרא לחדיג'ה – אך היא מתאמצת וצועדת – והנה הצל, הצל הצפוף השחור והקריר של האקליפטוס הגדול. היא הגיעה. מה צונן ומלטף פה החול, כקטיפה רכה וקרירה, והילדה קוברת את רגליה בתוכו כבמים קרים, והחול משתטח ומלטף את כף הרגל. עוד צעד, עליה לעבור על מפתן הלול הגבוה, שתי תרנגולות מקרקרות שם בקולי קולות – פוף – ושתיהן עפות ישר לתוך פניה.

שוב היא עומדת בניסיון, רוצה לקרוא לעזרה – אך הנה נגלה לה באפלולית הלול, בפינה הכי חבויה, סל קש מלא ביצים. הן מזהירות בלבנוניותן החדשה והמפתיעה על פני הקש הצהוב. משהו סודי ומושך יש בזה, "מציאה".

עודה עומדת משתוממת, ושתי ידיים, כשני שרצים קשים ויבשים, תופשות בה מאחור: "יחרב ביתכ יא-שייטנה!" ובין רגע היא נישאת בזרועותיה השריריות של חדיג'ה, שעיניה לוהטות וריח זיעה וקרפול נודף ממנה. קשה על הילדה הריח הזה וחביב כאחד. יפה חדיג'ה בעיניה במחרוזת הפנינים והמטבעות המצלצלות על חזה הזקוף, במנדיל לבן המלפף כשביס את ראשה הקטן, ורק את ידיה אינה יכולה לשאת על רוך עורה. כל היום מצלצלים צמידיה בחדר ובבית. לעיתים תפשוט חדיג'ה את המנדיל בתנועה של יוצא אל הזירה – מברשות שיער שחורות כזפת וקשות מסתלסלות ומזדקפות מתחת לו – בת חיל היא אז. נפלאה בזריזותה, "ברגליה הדקות, היבשות מקור וחום, וסדוקות, ובעורפה הזקוף והבריא, מה עולה היא על אמא, הרכה הלבנה, מה יפה ממנה, עד לקנאה," תכתוב כעבור שנים אסתר.

בערב, עת עולה הירח, תשבנה חדיג'ה והילדה יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג'ה עוטפת את המנדיל שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירים לאור הירח, פתאום תבריק מטבע על חזה, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.

קולה החם של חדיג'ה מתרפק בספרה לילדה אגדה. לימים, בשנת 1925 לערך, והיא כבר נשואה וגרה במצרים, תעלה אסתר את האגדה של חדיג'ה במחברת-טיוטה שבה נכתבים גם אחדים משיריה.

זהו סיפור על בן השולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה-תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שדה היא, לילית, שייטנה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.

ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חששבון עצית בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.

ויהי היום ויצא עמדי [או חמדי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארש לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.

עודנו עומד ובוכה, והסוסה היפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו: "אל תבכה מחמדי, יא-עיני, אני אובילך עם חששבון ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך."

ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.

עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.

 "התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיה – "

כאן פורצת חדיג'ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.

עוד רבות האגדות שמספרת חדיג'ה לילדה, ובייחוד אהובות עליה האגדות על הג'ינים הדרים מתחת לאדמה ועולים בקלות נפלאה אל יושבי האדמה ומתערבים בהם ובענייניהם, ועל בני-האדם היורדים אל דרי מטה ואוחזים בדרכיהם.

*

חדיג'ה היפהפיה היא בתו של שלביה הזקן, ערבי מהכפר יהודיה, שאותו ואת בני-משפחתו זכרה אסתר באהבה רבה מילדותה. בחטיבת-הפרוזה הקצרה "סלחה", אותה כתבה ככל הניראה בסוף שנות ה-60, היא מספרת:

משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן-קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו-רחמן, שיצא אחר-כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.

אימם, פטמה, היתה אישה חלשה, יפה, ויושבת-בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג'ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.

סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.

למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.

*

בסיפורה "שנים יפות", שנכתב בשנת 1967 לערך, מציירת אסתר את אביה של חדיג'ה:

בבוקר השכם היה שלביה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית-הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת-הבלטות השחורות-לבנות: סל-נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל-בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד-קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת-לילה. וכל זה מכוסה בעלי-תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת-לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.

התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח-יין מעורב בשושן – עלי-הגפן היו יפים כל-כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני-הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.

היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על-ידי רעש בלתי-רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.

בראיונות שנערכו עימה חזרה אסתר ונדרשה למשפחה הערבית שהשפיעה כל-כך על ילדותה, למשורר משה דור היא מספרת:

אצלנו עבדה משפחה ערבית. הם לא היו פלאחים מקומיים אלא גזע שהובא על-ידי איזה שליט ממצרים. יפהפיים היו ואציליים, משפחה פאטריארכאלית, והאב היה ידיד של אבי, והיה דומה מאוד ליעקב רבינוביץ, אלא שהיו לו, כמובן, שתי עיניים, עיניים יפות. הבנות, עד שהתחתנו, היו עובדות אצלנו בבית. אמא היתה אישה חלשה ולא יכלה לעבוד הרבה, והיו להן הרבה סיפורים שאני יודעת עד היום – אני שולטת בערבית – למשל, על השטן ועל בת-מלך מקוללת שהשטן הלבישה כולה בעץ, ורק פעם אחת מדי זמן, כשהיא הולכת עם הצאן לנהר, היא מסירה את העץ ורוחצת בנהר. עד שראה אותה כך בן-מלך וגאל אותה מן העציות – זה, כמובן, סמלי, כדרך הרבה סיפורי-עם. אבל לי עצמי אין אמון גמור בערבים – אולי זו תוצאה של חינוך ארוך. מקובל היה אצלנו שערבי הוא רוצח. המעט רצחו ופצעו אצלנו? הרבה נכים התהלכו אצלנו במושבה כתוצאה ממעשי הערבים.

לגאול אותה מן העציות – האמנם הד של הסיפור, שנחרת עמוקות באסתר, עתיד להופיע באחד משיריה הראשונים, "אני תחת האטד", שנכתב בעודה בבתוליה?

*

גם מן העיתונאי הפתח-תקוואי ז. יואלי אין היא חוסכת את הפרק הערבי של ילדותה:

האמת היא שהיינו מושפעים מאוד מהערבים. המאכלים, הלבוש, אופן הדיבור – ערבי; הנוער אהב את השפה הערבית; אפילו השירים ששרנו היו של הערבים. כאשר ביקרתי אז בערים ערביות בארצות השכנות ראיתי מה רב הדמיון בין סגנון חיינו לבין חיי הערבים. הכול היה אצלנו בימים ההם ליבנטיני, ולדעתי פחות תרבותי מאשר... אצל הערבים. להם היתה שפה, סגנון ואורח-חיים. לנו, ובמיוחד לנוער – חסר היה הכול.

אני כשלעצמי שרתי בהנאה שירים ערביים. יש להם פיוט, השירה העממית קשורה אצלם עם נוף ואהבה, מתובלת אמנם לפעמים בפורנוגרפיה. הרי תרגום של משפט משיר נחמד:

 "עייפת את ליבי באהבה / ואין לו תרופה / שבע שנים צמאה / אני לנשיקה מפיך."

למשרתות הערביות שבבתים היתה השפעה מסויימת על הילדים. הם סיפרו לנו שפע של אגדות נפלאות שהלהיבו את דמיוננו. היתה להם השפעה חיובית, וגם שלילית. היהודים היו אז בארץ מיעוט קטן, מצאנו כאן עם לכל דבר: אדמה, סוסים, רוכבים שודדים, שפה עשירה ושירה המצלצלת יפה, ציוריות רבה באורח-החיים היומיומי. מכאן – סוד ההשפעה הגדולה של הערבים על סגנון חיינו.

לצבר בכלל חיבה מסויימת לפלח הערבי, והאמת שיש בו קסם. השקר הינו אמנם לחם חוקו, אינו מרפה מלשקר, אולם יש לו ערכים: הוא דורש כבוד לעצמו, אך גם חולק כבוד לזולת. גם המנהג של גאולת-דם כרוך ברגש הכבוד. אם "ליכלכו" את האחות, חייבת היא למות וכן הגבר שאנס אותה.

הושפענו גם מהכנסת-אורחים של הפלח, שיש בה נדיבות וציוריות רבה. בחיי הכפר הערבי יש מידה גדולה של צדק. ראש הכפר הוא אמנם אדם זקן, אך איש יוצא מן הכלל, חכם, דיפלומט. מסתדר לרוב עם כל הכפרים הסמוכים, הוא מתווך יפה בין המשפחות שבכפרו. המשפחות בכפר הערבי – הן ממלכות קטנות.

אנו גרנו בבתים עלובים ואפורים, כאשר באנו ליפו ניראו לנו בתי הערבים כהיכלים. היה ביפו מלון אחד שניראה היה כאגדה של אלף לילה ולילה. אך תקופה זו באה לקיצה עם הופעת אנשי העלייה השנייה. הם הביאו עימם תרבות גבוהה.

*

בארכיונה של אסתר ראב נמצא גזיר עיתון מתחילת שנות ה70-. דני רובינשטיין, כתב "דבר", מספר כי במזרח-ירושלים יצא לאור הספר הראשון שנכתב והודפס בגדה המערבית מאז 1967, ספרו של העיתונאי מוחמד אבו-שלבאייה, "אין שלום בלי מדינה פלשתינאית עצמאית", התומך בקיום שתי מדינות בארץ-ישראל, בין הירדן לים – מדינת ישראל ומדינה פלשתינאית, כאשר ירושלים הערבית תהא בירת הפלשתינאים וירושלים היהודית בירת ישראל. עוד נאמר בידיעה כי מוחמד אבו-שלבאייה, בן ארבעים וחמש, הוא יליד העיירה עבאסיה (יהוד) שליד לוד.

לאחר שאסתר קראה את הידיעה היא משגרת מכתב לעיתונאי הפלשתינאי ושואלת אותו אם הוא אכן בנו או קרוב-משפחתו של שלביה מיהודיה, שאותו ואת בנותיו הכירה בילדותה. היא אינה מקבלת תשובה על מכתבה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו חושבים כי השיטה שבה רוצחים בזו אחר זו נשים ערביות בלוד היא שיטה מצויינת להשגת שלום-בית מוחלט בסכסוכים משפחתיים ובחשד של בגידות. ברור שלא מדובר ברצח אלא בהרג בלבד, שלא הפרט אחראי לו אלא המסורת המהוללת, הכוללת כנראה גם נקמת דם, כמו בטייבה ובמקומות אחרים, ושגם הנשיא אובמה לא היסס להשתמש בה ולקצור ללא בושה את פירותיה, לאחר שבהוראתו נרצח בן לאדן.

* להווי ידוע פעם נוספת שאנחנו לא "ימניים" ולא שינינו מעולם את השקפת עולמנו. אנחנו סוציאליסטים ליבראלים ציונים שמעריכים מאוד גם את היוזמה החופשית, השקפת העולם שלנו היא בעיקרה של ארץ ישראל העובדת, של "היישוב המאורגן" ומפא"י ההיסטורית ותוכלו לקרוא על כך רבות ברומאן הנידח והמושכח שלנו "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".

אמנם, נכון הוא זה שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה הגענו להכרה שאין סיכוי לשלום וגם לא יהיה שלום עם הפלסטינים – וכי הדבר אינו באשמתנו, וגם לא אשמתנו היא שאנחנו רואים זאת נכוחה, ואיננו מוכנים לרמות את עצמנו כמו החסידים השוטים הנוהרים אחרי דברי דמגוגיה זולים. אבל האם משום כך אנחנו "ימניים"? – ומנגד כל נוכל ונביא-שקר פוליטי, אינטלקטואלי או ספרותי – הוא סמל המצפון – והוא כביכול ה"שמאל" שבו דגלנו. לא! השמאל שאנחנו דגלנו בו ועדיין דוגלים בו הוא הפראגמאטיזם של מפא"י ההיסטורית והוא שהביא להקמתה של מדינת ישראל וקבע בגדול את אופייה עד היום, חרף כל דמעות התנין העבריות הנשפכות על מצבנו ה"נורא"...

* להזכירכם כי ביום חמישי, 19.5, כלומר הערב –ישודר הפרק הראשון בסידרה התיעודית "צו האופנה" בערוץ הראשון בשעה 21.30 – סידרה שבה היה לנו הכבוד להשתתף כשאנו נועלים סנדלי רטרו "חוגיסטים-תנ"כיים" של "נמרוד" וחובשים כובע "טמבל" שנשמר אצלנו מימי תנועת הנוער. ייתכן שגם המסתורית תופיע בסידרה בתור מי שהיתה עולה חדשה בילדותה.

* מי שתולה את התכנסות אלפי ה"פליטים הפלסטינים" על גבול הגולן מול מג'דל שאמס בשימוש מתוחכם שלהם באמצעי תקשורת אלקטרוניים – חי באשליות. די לראות את תאוות הרצח הפרימיטיבית בעיניהם כדי לשער שאין אלה דווקא פריקים של מחשב ושל צעצועי תקשורת אלקטרוניים (אלא אם מדובר בהפעלת מטעני-נפץ מרחוק, שבה הם מתמחים) – אלא כדאי לראות את מאות האוטובוסים שהביאו אותם ושחיכו להם במרחק לא רב בצד הסורי, כדי להבין שמישהו, יד מכוונת – השקיעו הרבה כסף באירגון "הפגנה ספונטאנית" זו, שאינה וגם לא תהיה עניין של יום-יום אלא אם כן יושיבו מיליוני "פליטים" באופן קבוע על קווי הגבולות, ולאות שיקבלו מהתליינים שלהם הם ירוצו אל מול האש של חיילי צה"ל ומצלמות הטלוויזיה על תקן רוצחים-בכוח שהם גם בשר תותחים.

* לעורך הנכבד, צוצלת, מילה יפה, ומצלצלת. אביבה.

העורך: לי היא נשמעת כמו תרנגולת, לא עפה, לא יונה ולא קלה.

* * *

הזמנה לכנס 200 השנים למשפחת סלומון בארץ-ישראל
http://www.salomon200.com/registration.asp?langid=1&title=%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,206 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל