גיליון מס' 645

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט באייר תשע"א, 23 במאי 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: אדוני הספיקר, קונגרס נכבד. // יוסף חרמוני: הוֹרָה ל"ג בעומר. // אהוד בן עזר: בהגיע החוגגים אל חצר מירון, פרק מתוך הרומאן בכתובים "והארץ תרעד". // יוסי גמזו: אָנָלִיזָה שֶל דִּיאָלִיזָה. //  מרדכי קידר: נכבה מתוצרת עצמית [ציטוט]. // יואב עפרי: רק החזק יכול לקבל שלום. // ד"ר אברהם וולפנזון: הדחתו של ראש הממשלה הראשון על ידי עסקני-מפלגתו – עדות אישית מאותם הימים, חלק שני ואחרון. // יהודה דרורי: תסכים ביבי, תסכים לכול! // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [8] הנצחת מצילים. // משה גרנות: עולם הזוי וטרחתו של הקורא, על ספרו של אמנון דנקנר "מגע הקסם של הֶבֶל גאגין". // איליה בר זאב: ספירת הָאֹמֶר. // דודו אמיתי: על השמצותיו המופרכות של נעמן כהן. // נעמן כהן: מורשת רבין – הסוף. // רות ירדני כץ: "לבטן אין חלון" – ספרה של שושנה בן-עדי. // עמוס לויתן: נגיעות ענוגות וחכמות של יצחק אוורבוך-אורפז. [ציטוט] // אהרון חבר: אהבת טבע – יונים. // יוסף דוריאל: מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את "אלטלנה"? // יורם אטינגר: אובמה מנותק. [ציטוט].  // אהוד בן עזר: הבהרה בעקבות דברים שכתב מאיר שלו במדורו ב"ידיעות אחרונות" מיום 20.5. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. [המשך]. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 5. עם בן-ציון גינזבורג, חבר ילדותה. // ממקורות הש"י.

* * *

אורי הייטנר

אדוני הספיקר, קונגרס נכבד

אני חש תחושת שליחות כאשר אני ניצב כאן, כראש ממשלת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, בבית הנבחרים של ידידתנו ובת בריתנו, הדמוקרטיה הגדולה, מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.

הברית בין שתי מדינותינו, ברית בת עשרות שנים, היא אבן הראשה ביחסי החוץ של כל אחת משתי בנות הברית. ידענו בעבר ובוודאי נדע גם בעתיד מחלוקות, אך הברית בינינו איתנה מכל מחלוקת, אין היא ניתנת לערעור. הברית בין המדינות נובעת בראש ובראשונה מערכים משותפים – ערכי החירות והדמוקרטיה. ארצות הברית היא מנהיגת העולם הדמוקרטי. ישראל היא דמוקרטיה ליברלית איתנה ויציבה, חרף תנאים כמעט בלתי אפשריים של מלחמת קיום בלתי פוסקת מיום הקמתה, והתמודדות יומיומית עם איומים ביטחוניים. ישראל היא אי של דמוקרטיה ויציבות בתוך עולם עויין, שלא ידע יום אחד של דמוקרטיה. אזרחי ישראל, ללא הבדל דת וגזע ומין, הם בני האדם היחידים במזה"ת שהם באמת ובתמים אזרחים. הם היחידים שהמדינה בה הם חיים היא באמת מדינתם. הם היחידים הנהנים מחופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הפולחן, חופש הקניין, הזכות לבחור ולהיבחר. הם האנשים היחידים בכל המרחב הסובב אותנו, הנהנים מזכויות האדם והאזרח, משוויון בפני החוק, ממערכת משפט אמיתית והוגנת.

המזרח התיכון עובר בחודשים האחרונים זעזועים ומהפכות. כשוחרי חירות ודמוקרטיה, אנו מייחלים בכל ליבנו לכך שהמהפכות הללו תובלנה את האזור לדמוקרטיה אמיתית. אנו מתפללים, ששכנינו, תושבי מדינות ערב, יהיו לאזרחים בני חורין. אנו מביטים בהערצה והשתאות על ההתקוממות העממית של המוני אזרחים במדינות ערב, המתגברים על מחסום הפחד וקוראים לסילוק הדיקטטורים הרודים בהם לאורך דורות, ודורשים חופש. כולנו תקווה, שהמהפכה הזאת תביא לשינוי ערכים יסודי במזה"ת, ושנוכל ליהנות ממרחב של חיים דמוקרטי. גם הערבים, ככל בני האדם, זכאים לחופש ולדמוקרטיה. אין לי ספק, שאם אכן מדינות ערב תהיינה דמוקרטיות, ייכון שלום אמת בינן לבין ישראל.

אנו קוראים לעולם החופשי כולו להתאחד בגינוי חריף וחד משמעי לעריצים המדכאים ביד ברזל את אזרחיהם ואינם בוחלים בטבח המוני בבני עמם; דיקטטורים חשוכים ופשיסטים כמו בשאר אסד וקדאפי. מן הראוי שכל אדם שוחר חירות ומאמין בזכויות האדם, יצא בתקיפות נגד אותם משטרים. שתיקתם של הארגונים העולמיים המכנים עצמם ארגוני "זכויות האדם" לנוכח מעשי האכזריות והטבח הללו, מעידים בעיקר על טיבם של אותם הארגונים, ועל הצביעות במאבקם, המופנה דווקא נגד דמוקרטיות ליברליות, כישראל וארה"ב.

אנו מייחלים לכך, רבותי חברי הקונגרס הנכבדים, שהדמוקרטיה תשרור במזה"ת, בתום תקופת הזעזועים הפוקדת את שכנותינו. אולם עלינו להיות ערוכים גם לאפשרות אחרת, כמו השתלטות של דיקטטורות גרועות מהנוכחיות, כמו השתלטות גורמי הקנאות האסלאמית על שכנותינו. האפשרות הזאת ריאלית לא פחות מן האפשרות האופטימית, והיא מהווה איום של ממש על ישראל. לפיכך, על ישראל לנקוט בזהירות רבה ולהישמר מיוזמות נמהרות, שעלולות להתגלות כשגויות ומסוכנות. במצב הנוכחי, האחריות מחייבת אותנו להמתין עד שיתייצב המצב, ולא לקבל החלטות פזיזות המבוססות על משאלות לב.

אדוני הספיקר, חברי קונגרס נכבדים!

החודש הזה, לפני 63 שנים, קמה מדינת ישראל. בטקס הכרזת המדינה, הושיט ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון יד לשלום לשכנותינו. תגובתן של מדינות ערב להושטת היד, הייתה פלישה למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם. מאז ועד היום, אנו דבקים בדרך השלום – אנו אוהבי שלום ורודפי שלום, כפי שמצווה אותנו מסורתנו היהודית. אנו דבקים בשאיפתנו הכנה לשלום עם מדינות ערב ובפרט עם הפלשתינאים, על אף כל האכזבות שנחלנו מאז קריאתו של ב"ג.

אנו שואפים ומשתוקקים לחידוש מיידי של מו"מ כן ואמיתי עם הפלשתינאים, ללא תנאים מוקדמים, על כינון שלום בינם לבינינו. מיום כניסתי לתפקיד, לפני שנתיים, אני שב וקורא לפלשתינאים לשבת למו"מ. על מנת לרצות אותם ולסייע להם לקבל החלטה זאת, חרגתי מעקרונות המו"מ ללא תנאים מוקדמים, וממשלתי קיבלה החלטה חסרת תקדים, והקפיאה כל בניה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים. אף על פי כן, הפלשתינאים סרבו לשוב למו"מ. חרף כל האכזבות, איני אומר נואש – אני שב וקורא להם לשוב מיד לשולחן המו"מ. אני מוכן מחר, היום, עכשיו, לטוס לכל מקום בעולם, כדי לחדש את המו"מ. אני קורא לכם, חברי בית הנבחרים האמריקאי, להפעיל על הפלשתינאים לחץ לחדול מסרבנותם ולחדש את המו"מ.

במו"מ לשלום, תהיה ישראל מוכנה לגמישות ולוויתורים כואבים, כולל ויתור על שטחי מולדת. עם זאת, לא ניסוג לקווי 1967. אין כל הגיון בקריאה לסגת לקווים אלה. בקווים האלה ישבנו עד לפני 44 שנים – היו אלה קווים שעודדו את התוקפנות הערבית, קווים שבהם חיינו כעם במצור, ובסופו של דבר נאלצנו לצאת למלחמת מגן, כדי להגן על קיומנו, מלחמת ששת הימים. במלחמה זו שבנו לשטחי מולדת – האזורים בהם קם העם היהודי, בהם עוצבה דמותו הרוחנית, בהם נכתב ספר הספרים הנצחי. שבנו לאזורים בהם התהלכו אבותינו, בהם מלכו מלכינו, בהם התנבאו נביאינו והביאו לעולם כולו את בשורת הצדק, השלום והחירות. אין כל הצדקה לכך, שהצד המתגונן והמנצח ישלם את מחיר התוקפנות נגדו. אין כל הגיון בכך שנחזור למצב שחייב אותנו לצאת למלחמה.

אף על פי כן, בשל רצוננו העז בשלום, כיוון שאיננו רוצים לשלוט בכוח בפלשתינאים ומעוניינים לאפשר להם חיי ריבונות עצמאיים, אנו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת, ולנסיגה מחלק ניכר מן השטחים. אני עומד בראש המחנה שהתנגד כל השנים לפשרה טריטוריאלית ועמד על זכותנו לריבונות בכל שטחי א"י המערבית. והנה, דווקא אני, מציע לפלשתינאים את הפשרה הזאת.

אני מבטא היום קונסנזוס לאומי רחב ביותר, המקבל את הרעיון אותו ביטא ראש הממשלה יצחק רבין, בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו. מורשת רבין היא הקונסנזוס הלאומי הישראלי. וכה אמר רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל. גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

מורשת רבין לא תוכל עוד להתממש במלואה, מאחר וישראל נסוגה מגוש קטיף. מורשת רבין מינוס – היא הקונסנזוס הלאומי האפשרי היחיד בישראל, והיא הבסיס לשלום עם הפלשתינאים. המורשת הזאת אינה רק הקונסנזוס הלאומי בישראל, היא גם בסיס ההסכמה בין ישראל לארה"ב, כפי שבוטאה במכתב הנשיא בוש לפני 7 שנים, שאושרר בידי בתי הנבחרים האמריקאים.

כדאי לזכור את הרקע למסמך בוש. לפני 6 שנים עברה מדינת ישראל את אחד המשברים העמוקים בתולדותיה, ההתנתקות. איני יודע אם יש עוד מדינה בעולם, שקיבלה החלטה עצמאית, לעקור חבל התיישבות שלם ממקומו, עד האזרח האחרון שלה. עשינו זאת, מתוך ידיעה ברורה, שמדובר במהלך שמחירו כבד – נסיגה לקווי 67' עד המילימטר האחרון, חורבן עשרות יישובים פורחים, עקירת אלפי אזרחים נאמנים מביתם ונישולם מאדמתם, קרע עמוק בין אחים וטראומה לאומית קשה.

ואף על פי כן עשינו זאת, מתוך תקווה ואמונה שנזכה לתמורה ראויה כתוצאה מצעד זה. ציפינו שהצעד הזה ישים קץ לטרור מרצועת עזה ולירי הטילים על אזרחי ישראל. ציפינו, שעם סיום הכיבוש, הפלשתינאים בעזה יניחו את נשקם ויפנו את מרצם לבניין הרצועה שהועברה לאחריותם ולשלטונם. הבהרנו, שאם למרות הנסיגה ימשך הטרור, נגיב במלוא החומרה. ציפינו, שאם כך יהיה, יתייצב העולם כולו לימיננו ויתמוך בתגובתנו.

למרבה הצער, כל הציפיות הללו נכזבו. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד בעקבותיה התגברו באופן משמעותי הטרור ופשע המלחמה המתמשך של ירי טילים יומיומי על אזרחים וילדים ישראליים. הפלשתינאים בעזה ששבו חייל ישראלי, מבצעים פשע מלחמה בן 5 שנים כאשר הם מסרבים לאפשר לנציגי הצלב האדום לפגוש אותו. במשך שנים המשכנו להבליג על מתקפת הטרור והטילים, שהחלו כאשר פת"ח שלט ברצועה ונמשכו לאחר שחמאס השתלט עליה. וכשסוף סוף יצאנו לממש את זכותנו להגנה עצמית במבצע "עופרת יצוקה", העולם לא התייצב לצדנו, ואנו נאלצים להתמודד עם עלילת הדם של ועדת גולדסטון, עם שקר ה"מצור", עם פרובוקציות נוסח המשט הטורקי ועם אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וחיילים ישראלים. בדרך הקשה למדנו מה המשמעות של נסיגה לקווי 67'.

אולם תמורה אחת שקיבלנו מההתנתקות, ואנו עומדים על כך שהיא תתקיים, היא התמורה המדינית – מסמך בוש. טעות להציג את ההתנתקות כצעד חד צדדי. זהו צעד שנעשה בהסכם בין ישראל לארה"ב. תמורת הנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון קיבלה ישראל את מכתב בוש, המסמך הנשיאותי שבו ארה"ב מזדהה עם עמדות ישראל בסוגיית הפליטים ובסוגיה הטריטוריאלית.

אין לנו ספק, שארה"ב, המעצמה הדמוקרטית, מחויבת לעקרון הרצף השלטוני, ושההתחייבויות במכתב בוש, שחודשים של מו"מ, בהשתתפות טובי המומחים משתי המדינות קדמו לניסוחו, שרירים וקיימים.

אין המדובר רק במכתב נשיאותי. מכתב בוש נשלח לשרון ב-14.4.04. כעבור קצת יותר מחודשיים, ב-23.6.04, אישר בית הנבחרים את המכתב ברוב אדיר של 407 מול 9 מתנגדים בלבד, ולמחרת אישר אותו הסנאט ברוב מדהים של 95 מול 3. למותר לציין, שהרוב הזה כלל את נבחרי המפלגה הדמוקרטית ונבחרי המפלגה הרפובליקאית כאחד, ביטוי לקונסנזוס האמריקאי, התומך במדינת ישראל ועמדותיה.

מה יש במכתב הזה? ראשית, יש בו שלילת העמדה הדורשת נסיגה מלאה של ישראל לקווי 49' (המכונים בטעות קווי 1967): "לא יהיה זה מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא ומתן על ההסדר הסופי תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949... מציאותי לצפות שכל הסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שיוסכמו בין הצדדים." לא זו בלבד שארה"ב אינה דורשת נסיגה לקווים הללו, וקובעת שאת הגבול יקבעו הצדדים במו"מ, אלא היא מצהירה בפירוש שאין לצפות לנסיגה כזאת, כי אין היא מציאותית. חשוב לציין, שאין במכתב זה רמז כלשהו ל"חילופי שטחים", רעיון עוועים הנובע מקבלת המוסכמה שעל ישראל לסגת לקווי 49', ואם יש שטחים שמסיבות אלה או אחרות לא תיסוג אליהן, עליה "לפצות" את הפלשתינאים בשטח חלופי בתוך "הקו הירוק". מאחר וארה"ב, על פי המכתב הנשיאותי, שוללת את המוסכמה הזאת מעיקרה, מובן מאליו שאין צורך, לשיטתה, ב"חילופי שטחים".

מהם, אם כן, אותם שינויים טריטוריאליים, שלא יהיה זה מציאותי לצפות שישראל תוותר עליהם? האחד, הוא "המציאות החדשה בשטח, ובכלל זה מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים הקיימים כבר." בז'רגון הישראלי מדובר בגושי ההתיישבות, כמו ירושלים רבתי ומערב השומרון; כולל ערים כמעלה אדומים ואריאל.

שינוי נוסף הוא "גבולות בטוחים ומוכרים". אילו סברה ארה"ב שגבולות 49' הם בטוחים, לא הייתה מציינת את הצורך בגבולות בטוחים. כאשר הדגישה את המושג "גבולות בטוחים" הכירה למעשה בדרישתה של ישראל לגבולות בני הגנה. בכך חזרה ארה"ב לעמדה האמריקאית המסורתית, שמנעה את הכנסת ה"א הידיעה לדרישה לנסיגה ישראלית אחרי מלחמת ששת הימים, בהחלטת מועצת הביטחון 242, כדרישת הסובייטים והערבים, והתעקשה לדבר על "נסיגה משטחים", ללא ה"א הידיעה, אל גבולות בטוחים ומוכרים. התרגום הישראלי לגבולות בטוחים, מאז מלחמת ששת הימים, הוא שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בכל הסדר שלום.

אני משוכנע בכל לבי, שארה"ב לא תיסוג ממחויבותה. אין לי ספק שהן הנשיא והן בתי הנבחרים, ידבקו בהסכם בין המדינות, שישראל שילמה מחיר כה כבד בעבורו.

אדוני הספיקר, קונגרס נכבד!

שתי ממשלות ישראליות ב-12 השנים האחרונות, חרגו מהקונסנזוס הלאומי הישראלי אותו הצגתי, והציעו לפלשתינאים הסכם שלום תמורה נסיגה מלאה לקווי 67' וחילופי שטחים קלים. הפלשתינאים דחו על הסף את ההצעות הללו, הן כשהוצעו בידי ממשלת ברק והן כשהוצעו בידי ממשלת אולמרט. הם דחו את ההצעה, כיוון שסירבו להסכם שלום ולסיום הסכסוך. הם דחו את ההצעה מתוך דבקות בתביעתם לכניסת מיליוני פלשתינאים למה שיישאר אחרי הנסיגה ממדינת ישראל, במסגרת מה שהם מכנים "זכות" השיבה. לצערנו, אנו נוכחים שוב ושוב שככל שמדובר יותר על נסיגה לקווי 67', כך הפלשתינאים שבים להעלות את סוגיית 48'.

דרישת השיבה, משמעותה חורבן מדינת ישראל. דרישת השיבה הינה אי הכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית. דרישת השיבה, פירושה אי קבלת תוצאות מלחמת העצמאות, והתייחסות לקיומה של מדינת ישראל כאל אסון, ובערבית "נכבה". רק בשבוע שעבר נוכחנו שוב, במצעדי ה"פליטים", מהי מטרתם של הפלשתינאים – יפו וחיפה, לא ג'נין וטול כרם. זאת הסיבה לכך, שאחרי הנסיגה המלאה מרצועת עזה הם תקפו את שדרות ואשקלון. זה מה שצפוי אם נחזור על נסיגה כזו גם לפאתי ת"א, פ"ת ונתניה.

על ארה"ב לתבוע מהפלשתינאים בראש ובראשונה להשלים עם עובדת קיומה של מדינת לאום יהודית בא"י, ולהודיע סופית שאינם תובעים עוד את השיבה. התביעה הזאת, המבטאת אי השלמה עם קיומה של ישראל, סותרת את השלום. דבקות בתביעה הזו, כמוה כהצהרת אי נכונות לשלום עם ישראל.

ישראל מצויה היום תחת מתקפה קשה – מערכה יזומה ותוקפנית של דה-לגיטימציה לזכותה להתקיים וזכותה להגנה עצמית. המתקפה הזאת אינה רק אנטי ישראלית, אלא היא נגד המערב כולו ונגד ארה"ב. הגורמים המובילים את המערכה הזאת, רואים בישראל, בצדק, את חוד החנית של העולם החופשי. אולם מאבקם הוא נגד העולם החופשי כולו.

על ארצות הברית לרתום את העולם החופשי למתקפת נגד, לצאת בחריפות נגד מתקפת הדה-לגיטימציה. ארה"ב, שגילתה נחישות מעוררת התפעלות במלחמתה בטרור העולמי, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בסיכול הממוקד של רב המחבלים בן לאדן, תיטיב לעשות אם תגלה נחישות דומה במתקפת נגד למערכת הדה-לגיטימציה הזו.

מתקפה זו, יוצרת אצל הפלשתינאים תחושת אופוריה, ואמונה ביכולת לבודד את ישראל ולהכריעה. האופוריה הזו היא הסיבה האמיתית לסירובם של הפלשתינאים לנהל מו"מ. מתקפת נגד של העולם החופשי הנאור, בראשות ארה"ב, עשויה להיות התרומה הגדולה ביותר ליצירת מציאות שתאפשר שלום במזה"ת.

אדוני הספיקר, קונגרס נכבד!

אנו רוצים בשלום. אנו כמהים לשלום. אנו קוראים לפלשתינאים לשוב לשולחן המו"מ. סבלנותנו אינה אינסופית. בסופו של דבר, אם לא נמצא פרטנר לשלום של אמיצים, לא תוותר בידינו ברירה, אלא לעצב באופן חד צדדי, על פי האינטרסים הישראליים בלבד, את גבולות הקבע של המדינה. אני מייחל לכך, שלא נאלץ לעשות כן.

האינטרס הישראלי והאינטרס האמריקאי, הוא מימוש חזון של שלום ודמוקרטיה במזרח התיכון. לא בפייסנות נקדם את החזון הזה, אלא בדבקות בערכי הדמוקרטיה והשלום, ועמדה תקיפה נגד אויבי הדמוקרטיה והשלום. זאת מהותה של הברית בין ארה"ב ובין ישראל.

* * *

יוסף חרמוני

הוֹרָה ל"ג בעומר

ל"ג בעומר מזכיר לי את ההורה שהיו אחינו הבוגרים רוקדים באמצע שנות החמישים. גם אנחנו רקדנו הורה, וגם הורינו לפנינו. וכולנו היינו צועקים ושואגים. זה העניין בהורה: שאיגת הצהרות פוליטיות ואחרות, ושטויות, מלווה ברקיעות הנרקעות בצוותא, במעגל מיוזע. זה עבד יופי. אבל למה זה קשור לל"ג בעומר? קודם שנשיב, נסקור בכמה מלים את מקור ההורה.

מחול ההורה הוא רומני, אף שבאחד המילונים שבידי נאמר שמקור המילה הוא תורכי: Tempek hora. מה זה "טמפק הורה"? לרקוד הורה, וגם לרקוע רקיעה נמרצת. מקור אחר (ויקיפדיה באנגלית) טוען ששם הריקוד, hora מקורו ביוונית: chorea . זהו  מחול יווני עתיק, שהרוקדים בו שרים את לחנו. (קשור, כמובן, לכוראוגרפיה). אני קונה גירסה זו, עקב העדפתי את אנטיוכוס על פני מעולליו של הג'נוסייד בארמנים.

ההורה, נסכם, היא משהו יווני שהגיע אלינו דרך רומניה ותורכיה. אגב, ישנה יצירה חמודה לכינור משתולל, הקרויה "הורה סטקאטו", שהלחין דיניקוּ הרומני. שני פניה של ההורה, הריקוד והמקצב המוזיקלי, הם רומניים. הם אומצו על ידי יהודֵי רומניה, ומהם פשטו בין יהודי מזרח אירופה, והגיעו גם ארצה. משמע, החלוצים לא המציאו דבר בתחום הכוראוגרפיה.

ואיך היו החלוצים רוקדים את ההורה לפני מאה שנה? – כמונו, לפני חצי מאה; וכמו הרומנים, מאות שנים לפני כן. כולם היו משלבים ידיים למעגל, ורוקעים ברגליים. אבל לחלוצים ולנו לא היו נגנים. מה עושים? שרים, צועקים. מה זה צועקים – צעקות מחץ! – כמו רקדני ה-chorea ביוון העתיקה. אהבנו את זה. תחושת יחד משכרת. והשאגות שלנו (הבנים) שיכנעו אותנו כי אנחנו כבר גברים של ממש, גם אם עדיין לא ביקשנו סכיני גילוח מיענקל סלומון.

ומה צעקנו? מכל הבא לפה. וכאן אנחנו מגיעים לל"ג בעומר.  

כרטיס הטיסה לל"ג בעומר הוא "רדו לַנגב, יא שָבָּאבּ!" – שיר-סיסמה מונוטוני שזעקו רוקדי ההורה ברחבי הארץ (או לפחות ברחבי איילת השחר), החברֶה עם השפמים או עִם הכמיהה לשפמים, בשנים 1953-55, בערך.

מעט רקע היסטורי: בשנת 1953 ביקש מי שכונה 'הזקן' (בן גוריון, אז בן 67!) להיפגש עם 'הנוער החלוצי'. הביאו לו את חניכי כל תנועות הנוער, למגרש ריק בשיח מוניס, היום אוניברסיטת תל אביב [אני הייתי שם. – אב"ע]. הזקן קרא לנוער לרדת להתיישב בנגב, וכמה חודשים לאחר  מכן ירד בעצמו לגור בשדה בוקר.

קריאתו של בן גוריון לא הניעה נגבָּה שיטפונות של צעירים. לעומת זאת, דחס אותה מישהו (מאיילת-השחר?) לשאגת-הורה בת חמש מלים, שתיים מהן בערבית: "רדו לַנגב, יא שבּאבּ!"

ומדוע הורה בערבית? כאן יש לרקד כעשרים קילומטר מערבה מאיילת השחר, אל מירון, אל קבר רבי שמעון בר יוחאי. עד קום המדינה, היו נאספים שם בל"ג בעומר גם יהודים, עולי רגל, מן הארצות השכנות. אלה, ואחיהם ה'ספרדים' בני הארץ, היו רוקדים דֶבְּקה. (הדבקה היא ריקוד ערבי הדומה באופיו להורה: מעגל גברים רוקע כאיש אחד). בעודם מרקדים, היה המְעָ'נִי (הזמר) אשר במרכז המעגל שר בערבית שירי תהילה לרשב"י, לאלוהים וגם ליוצאי הקהילות השונות שהגיעו מן הארץ ומן הארצות השכנות, אנשים ששפתם ערבית, ושיריהם בערבית.

את פיוטיו, הנחרזים בַּמקום, היה המע'ני פותח ומסיים בפסוק בעל מנגינה מונוטונית, החוזר פעמים אחדות: "רוּדוּ עָלָיָ, יא שָבָּאבּ!" כלומר: "ענו לי [חיזרו אחרי] יא שבאב!" – פסוק שהוא הזמנה להצטרפות אל חרוזיו המאולתרים, אל המחול הרוקע. [תיאור המחול וטקסטים של המע'ני, ראו: ברסלבסקי, "הידעת את הארץ", כרך הגליל ועמקי הצפון, הוצ' הקבה"מ, תש"ז, ע"ע 93-86].

פסוק הדֶבְּקָה היהודי הזה, החוזר ונשנה, על מנגינתו המונוטונית והמשלהבת, חדר לארסנל קריאות ההורה של הקיבוצים ו/או תנועות הנוער, מתישהו לפני קום המדינה, או מיד לאחר מכן. הנערים, העורגים לטקסטים חדשים לשואגם במעגל רוקע, הזדמנו מן הסתם להילולת הרשב"י.  קם איש לצון כלשהו, הפך את רוּדוּ (ענו, הַשיבו) ל-רְדוּ בעברית, המיר את 'עָלָיָ' ב-'לַנֶגֶב', ובכך הפך את תהילת רשב"י לתהילת הנגב ובן גוריון: "רדו לנגב, יא שבּאבּ!"  

אגב, שָבָּאבּ: מילה ערבית זו פירושה צעירים (צעיר: שָׁבּ). כיון שהערבית משקפת ביתר נאמנות את השפה השמית-המערבית שמהן יצאו היא והעברית, ברור שגם בעברית קדומה פרוש המילה שובב הוא, פשוט: צעיר. וכיון שצעיר נתפס כניגוד לזקן, שהוא מנוסה ולמוד-חיים, הפך שם התואר שובב למציין קלות דעת של עורים, על היבטֵיהַ השליליים משהו.

לידיעת המעוניינים, הנה ארבע צעקות אחרות, שהיו נשאגות בצריפי תנועות הנוער בערים ובחדרי האוכל של הקיבוצים, אי אז בשנות החמישים. כל הצעקות הללו יש בהן ממש: הראשונה היא ממש מטומבלת; השנייה ממש מרושעת ומכוערת; השלישית ממש משדרת קנאות ושינאה פוליטית; הרביעית היא ממש סתם. לא סתאאאאם; סתם סתם.

הנה היא הרביעיה:

"המתבן של מזרע, עולה-ב-אש!"

למה דווקא מזרע? האם ישנו מַתבֵּן שלא נשרף כל שנה? התשובה מפי הגבורה, הוא עופר גביש מיפתח: במזרע (קיבוץ המצוי לא הרחק ממרכז הקניות של מזרע) עלה המתבן באש שנה אחר שנה, מזמן-שהוא. ישנן על כך עדויות בעלון כבאי עפולה (לא צחוק! אפשר לשאול את עופר). המשופמים הצעירים  של מזרע מצאו שזו סיבה לשאגה. אוזניים כרויות שמעו, וזעקת המתבן הבוער נפוצה אל מעגלי ההורה בארץ כולה.

"אין כמוך, בן ציון סָמוֹכָה!"

שירת ההורה הזו צופנת בחובה סיפור איום. בשנת 1953 נעלמה ילדה קטנה, וגופתה נמצאה לאחר ימים אחדים בין עליו הנוראים של שיח צבר, היכן שהוא במרכז הארץ. כחשוד ברצח נעצר בן ציון סָמוֹכָה. לאחר זמן התברר שאין הוא הרוצח, והוא שוחרר. האשם, קבעו השופטים, היה ויקטור מיזאן.

מוטקה קידר, צנחן ירושלמי מפלוגה א' (גיוס 1954) של גדוד הצנחנים שאך זה נוסד, הוא ששידך את שמם של סמוכה ומיזאן למנגינת "אין כמוך", פיוט תפילה שנעימתו ידועה לְכל ירושלמי ספרדי. חיילי פלוגה א' – שביום הזיכרון האחרון כונתה "המיתולוגית" –  ואחריהם כל גדוד הצנחנים, היו הולכים וצועקים את הפיוט בגלגולו המקאברי: "אין כמוך, בן ציון סמוכה! ויקטור מיזאן – יופי של זָיָן!" – ומהצנחנים פשט הניגון למעגלי-ההורה בקיני תנועות הנוער ובחדרי-אוכל של קיבוצים רבים, איילת-השחר ביניהם. אכן, גלגולו של ניגון.

"לבן גוריון יש קדילק, ולנו יש קדחת." המניפסט הפועלי הזה הושמע בלחנו של הקדילק ששינע אז את בן גוריון, נתפס כסמל לבגידה בערכי החלוציות וההסתפקות במועט. המניפסט הפועלי הזה נשאג בלחנו של הגוספל הידוע Josshua fit the battle of Jericho. אני משער שמקורו הוא בקיבוצי הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר, תנועות יריבות למפא"י, מפלגתו של בן גוריון. מה שלא ידעו מחברי המנשָר המרקד הזה, הוא שגם ראשי תנועותיהם לא רכבו על חמורים.

lived in africa once there was a wizard, he

he went to China, to get a lamp

זוהי צעקת הורה, די מטומטמת, למען האמת. הדבר המשונה הזה עלה מנבכי צרידותי העתיקה, ואין הוא אלא ציטוט של המשפט הראשון בספר לימוד אנגלית ["רידר 1", לתלמידי הודו ודומה שגם הודפס שם על נייר מיוחד, וממנו למדו גם בארץ-ישראל. – אב"ע], לתלמידי כיתה ח' או ט'. אותו ספר עבר כבונבוניירת-חתונות-פולנית מיד ליד, שנים רבות. וארץ ישראל העובדת היתה זועקת אותו במלוא גרון משולח-שכל.

האם היינו טמבלים? אני סבור שלא. אבל חיים ללא היטמבלות הם דבר טפשי למדי. ההורָה היתה, אחר הכול, ה'טראנס' וה'האוס' של נעורינו ושל צעירינו. בדרך כלל לא היה בה יותר מכך. רק לעיתים ניתן היה למצוא בה הדים לכיסופים לאומיים או עמדות פוליטיות. וטוב שכך.

* * *

אהוד בן עזר

בהגיע החוגגים אל חצר מירון

פרק מתוך הרומאן בכתובים "והארץ תרעד"

חלקו הופיע בגרסה ראשונה בספרון "אפרת" בהוצאת תרמיל

בעריכת ישראל הר, 1978

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.

בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

"אל תיגע בי, כי מות תמות!"

"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

"לוּ-לו-לו..."

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.

כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –

 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

 – – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

"יַא – הִי!... אָ – הי!..."

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.

לעיתים אני שואל את עצמי אם זה הרגע וזו השעה שנתגלה לראשונה השיגעון במשפחתנו או שהיה כבר טבוע בנו מראש בגלל ההתעקשות על נישואי קרובים, על מי שזורם בו דמנו, כי אנחנו לא מתערבבים בזרים ונזהרים במי שאינו מגיע למעלתנו.

למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:

"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל תִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."

* * *

יוסי גמזו

אָנָלִיזָה שֶל דִּיאָלִיזָה

יֵש אֶזְרָחִים הַנֶּחְשָבִים לְגַמְרֵי לֹא בְּצֶדֶק

לַאֲנָשִים קְטַנִּים – לַמְרוֹת שֶדּוְקָא לִזְכוּתָם

יֵש מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים מְאֹד, שֶכָּל תַּחְקִיר אוֹ בֶּדֶק

מֵעִיד בְּרוּרוֹת, בְּלִי שֶמֶץ שֶל סָפֵק, עַל גַּדְלוּתָם.

וְאִיש כָּזֶה, שֶנִּתְגַּלָּה אֶצְלֵנוּ לָעֵינַיִם

שֶל כָּל צוֹפֵי עָרוּץ רִאשוֹן לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים

הוּא יוּבַל רוֹט, שֶאֶת אָחִיו רָצְחוּ פָּלֶשְׂתִּינָאִים

וְאַף שֶלִּזְוָעָה זוֹ אֵין סְלִיחָה וְכִפּוּרִים

הוּא מִתְנַדֵּב קָבוּעַ הַתּוֹרֵם זְמַן, הוֹן וְרֶכֶב,

לְהַסָּעַת יַלְדָּה עַרְבִית קְטַנְטֹנֶת מִגֶּ'נִין

עַד סַף בֵּית-הַחוֹלִים הַחֵיפָאִי שֶבּוֹ נִצְרֶכֶת

יַלְדָּה זוֹ לְטִפּוּל דָּחוּף, רָצוּף וְחִיּוּנִי

בְּדִיאָלִיזָה שֶבָּעִיר גֶּ'נִין אֵינָה זְמִינָה לָהּ

כִּי כִּלְיוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת אֵינָן מְתַפְקְדוֹת

וּבְנֵי מִשְפַּחַת הַיַּלְדָּה, מִיּוֹם בּוֹאוֹ וְהַלְאָה,

בְּטוּחִים כִּי הוּא מַגִּיעַ מֵאַחַת הָאַגָּדוֹת.

גִּלּוּי הוּמָאנִי זֶה שֶל יוּבַל רוֹט אַצִּיל-הַנֶּפֶש

הוּא, כַּיָּדוּעַ, רַק מִקְרֶה אֶחָד בֵּין תַּקְדִּימִים

רַבִּים, בָּהֶם גַּם פִּגּוּעִים וּמִטְעֲנֵי-הַנֶּפֶץ

שֶל יוֹזְמֵי פַּחַ"ע עַרְבִיִּים שְטוּפֵי צִמְאוֹן-דָּמִים

אֵינָם מוֹנְעִים שוּם בֵּית-חוֹלִים יִשְׂרְאֵלִי מִפְּתֹּחַ

אֶת שְעָרָיו גַּם לִפְנֵיהֶם שֶל הַמָּרִים מִכָּל

אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ, מָה שֶלֹּא נוֹתֵן לִשְכֹּחַ

אֶת הָעֻבְדָּה שֶמֵעוֹלָם עוֹד לֹא שָמַעְנוּ קוֹל

עַרְבִי אֶחָד שֶיְּסַפֵּר עַל כָּךְ לִבְנֵי-דּוֹדֵנוּ

הַמּוּסָתִים יוֹם-יוֹם, מִן הַקְּשִישִים עַד הַיְלָדִים

בְּכָל שְטִיפוֹת-הַמּוֹחַ הַמְּפֻבְּרָקוֹת נֶגְדֵּנוּ

בָּרְחוֹב וּבַשְּוָקִים וּבִדְרָשוֹת הַמִּסְגָּדִים.

וּמִכֵּיוָן שֶדִּיאָלִיזָה (בִּיוָנִית אַרְכָאִית

פִּשְרָהּ שֶל "dialysis" הוּא בְּעֶצֶם "הַפְרָדָה")

הִיא לַיַּלְדָּה הַנָּ"ל טִפּוּל שֶלְּקַבְּלוֹ צְרִיכָה הִיא

לְהַצָּלַת חַיֶּיהָ – מִסְתַּבֵּר, בָּהּ-בְּמִדָּה,

שֶלֹּא רַק הִיא זְקוּקָה לְדִיאָלִיזָה שֶכָּזֹאתי,

כְּלוֹמַר לְהַפְרָדָה שֶבָּהּ מִתּוֹךְ הַגּוּף יִפְרֹש

הַשֶּתֶן – אֶלָּא גַם אוֹתוֹ צֵרוּף-שְקָרִים אִידְיוֹטִי

שֶל אֵלֶּה שֶעָלָה לָהֶם הַשֶּתֶן אֶל הָרֹאש

כְּמוֹ אַבּוּ-מַאזֶן הַטּוֹעֵן בֵּין שְאַר כִּזְבֵי הַנַּאקְבָּה

כִּי פְּלִישָתָם שֶל אַרְבָּעָה צִבְאוֹת עֲרָב לְכָאן

בִּשְנַת תָּשָ"ח כְּשֶרִחֲפָה בְּרוּרוֹת אֵימַת מַחְנָק בָּהּ

עַל יִשְׂרָאֵל הַצְּעִירָה אֵרְעָה אָז כִּי הוּכַן

גֵּרוּש עַרְבִים מִטַּעַם הַיָּאהוּדִים (שֶהִוּוּ פֹּה

מִעוּט זָעוּם מוּל רֹב עַרְבִי עָצוּם לְאֵין עֲרֹךְ)

וְרַק מִדְּאָגָה לַפָּלֶשְׂתִּינִים נִצְטַוּוּ פֹּה

אוֹתָם צְבָאוֹת עַל הַפְּלִישָה (שֶנִּסְתַּיְּמָה בִּבְרוֹךְ).

כִּי כְּבָר שִשִּים וּשְלוֹש שְנוֹת בְּלוֹף צוֹפִים אָנוּ בַּטִּיזֶר

שֶל גֹּדֶל דַּאֲגַת אַרְצוֹת עֲרָב לִפְלִיטֵיהֶם

שֶל הַפָּלֶשְׂתִּינָאִים הַשְּמוּרִים אֶצְלָן בַּפְרִיזֶר

בְּמַחֲנוֹת-פְּלִיטִים זְנוּחִים – מִבְּלִי לָתֵת לָהֶם

לֹא אֶזְרָחוּת וְלֹא שִוְיוֹן זְכֻיּוֹת (כְּפִי שֶנָּהַגְנוּ

אֲנַחְנוּ בְּאַחֵינוּ, כָּל פְּלִיטֵי אַרְצוֹת עֲרָב)

וְאֵיךְ מַחְמוּד עַבָּאס נוֹזֵף בָּנוּ כִּי לֹא דָאַגְנוּ

לִנְצֹר הַחְלָטוֹת אוּ"ם כְּשֶכְּבָר מִזְּמַן כָּל בַּר-בֵּי-רַב

זוֹכֵר כָּאן מִי הֵפִיר וּבַצּוּרָה הֲכִי בּוֹלֶטֶת

אֶת הַחְלָטַת עֲצֶרֶת אוּ"ם בִּדְבַר חֲלֻּקָּתָהּ

שֶל פָּלֶסְטַיְן וּמִי כָּאן לְשוֹנוֹ כְּבָר מְחַרְתֶּתֶת

כִּי בְּרִית לוֹ עִם כְּנוּפְיַת חָמָא"ס שֶעַל דִּגְלָהּ חָרְתָה

אֶת חִסּוּלָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל (אֲשֶר עָלָיו הִכְרִיזָה

כַּת מְרַצְּחִים זוֹ לֹא אַחַת) אַךְ אֵין בְּכָךְ כָּעֵת

סְתִירָה לְשוּם הֶסְכֵּם אִתָּנוּ –  כָּךְ שֶדִּיאָלִיזָה

(דְהַיְנוּ: הַפְרָדָה גְמוּרָה בֵּין חַארְטָה לֶאֱמֶת)

אֵינָה טִפּוּל נָחוּץ רַק לַקְּשָיִים בְּכִלְיוֹתֶיהָ

שֶל הַיַּלְדֹּנֶת מִגֶּ'נִין שֶיּוּבַל רוֹט מַצִּיל,

כִּי אִם גַּם לָרוֹדָן הַסּוּרִי אַסַד הַפּוֹתֵחַ

בְּאֵש עַל מַפְגִּינֵי עַמּוֹ וְסָח כְּאִימְבֶּצִיל

כִּי אֵלֶּה הֵם פּוֹשְעִים זָרִים, לֹא מֵאַרְצוֹ –  בְּעוֹד הוּא

יוֹדֵעַ וַּאַבּוּהוּ (הָרוֹצֵחַ הָאַכְזָר

שֶבְּנוֹ הוֹלֵךְ בְּעִקְבוֹתָיו) יוֹדֵעַ טוֹב מְאֹד הוּא

שֶאִם בְּסוּרְיָה יֵש פּוֹשְעִים שֶמִּשְטָרָם הוּא זָר

לִבְנֵי עַמּוֹ – זוֹ מֶמְשַלְתּוֹ שֶבִּרְצִיחוֹת הִפְרִיזָה

בְּדַרְעָה, בְּקָמִישְלִי וּבְחוֹמְס – וְכָךְ מַמָּש

נִזְקֶקֶת לְאוֹתוֹ טִפּוּל נִמְרָץ בְּדִיאָלִיזָה

כָּל הַנְהָגַת חָמָא"ס בְּעַזָּה הַטּוֹחֶנֶת קַש

עַל יִשְׂרָאֵל הַמַּטִּילָה הֶסְגֵּר בִּלְתִּי הוּמָאנִי

עַל תּוֹשָבֵי הָרְצוּעָה תוֹךְ הֲפָרָה כְּלָלִית

שֶל אֲמָנַת זֶ'נֶבָה (שֶאוֹתָהּ עַצְמָהּ דוֹמַנִי

מוֹנְעִים פּוֹשְעֵי חָמָא"ס מִן הַחַיָּל גִּלְעָד שַלִּיט).

וְכָךְ גַּם כְּשֶהֻבְרַר הַרְבֵּה לִפְנֵי נְאוּם אוֹבָּמָה

כִּי הַכְרָזוֹת חַד-צְדָדִיּוֹת בָּאוּ"ם עַל כִּנּוּנָהּ

שֶל מְדִינָה פָּלֶשְׂתִּינָאִית לֹא יָקִימוּ שָמָּה

שוּם מְדִינָה, רַק מְהוּמַת-תִּסְכּוּל עַרְבִית קְטַנָּה,

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי לַמְרוֹת שֶלֹּא חָסְרוּ גַם לָנוּ

שְגִיאוֹת מְדִינִיּוֹת, צְרִיכִים אוֹיְבֵינוּ – וּמִיָּד! –

טִפּוּל בְּדִיאָלִיזָה, שֶיַּפְרִיד כְּפִי שֶצִּיַּנּוּ

אֱמֶת מִשֶּקֶר וּמְצִיאוּת מֵהַזָּיוֹת גִּ'יהָאד...

* * *

מרדכי קידר

נכבה מתוצרת עצמית [ציטוט]

נכבה פירושה אסון ענקי, קטסטרופה. מילה זו נועדה לסמן את ראשית צמיחתו של אסון "פלסטין", שבו נפלה הארץ הקדושה לאיסלאם בשבי הציונות – תנועת הצלבנות המודרנית, שליחת האימפריאליזם האירופי. כשהסתיימה מלחמת העצמאות, נותרו במחנות פליטים בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה ושומרון (תחת הכיבוש הירדני), ברצועת עזה (תחת הכיבוש המצרי), במצרים ובלוב, כ-600 אלף ערבים שהיו קודם לכן בארץ ישראל.

הקטסטרופה היתה, ללא ספק, גדולה, וממדיה הגדולים נבעו לא רק מן האסון הפיזי שנפל עליהם, אלא גם – ואולי בעיקר – מן האסון הפסיכולוגי המלווה את האסון הפיזי זה 63 שנה: בעוד שישראל שרדה את המלחמה כמו את המלחמות שנכפו עליה בהמשך, והיא הצליחה, התפתחה, התחזקה ושגשגה, הם נשארו רק עם החלום המנופץ. מדינת ישראל היא המראה שבה הם רואים את כישלונם: היא חוגגת 63 שנים של עצמאות, והם מציינים 63 שנים של כישלונות מתמשכים. קנאה מלַבָּה שנאה, וככל שגדלה קנאתם, גדלה גם שנאתם.

שנות המאבק בציונות הצליחו במידה מסוימת לגבש את האוכלוסייה הערבית בארץ תחת הנהגתו של חאג' אמין אלחוסייני, שעקב פעילותו הפך למבוקש אצל הבריטים. כדי למנוע את הגעתם של יהודי אירופה לארץ ישראל, הוא פעל למען גיוס מוסלמים בבלקנים לשורות האס. אס., בעיקר כשומרים על גשרי הרכבות שהובילו את יהודי הונגריה להשמדה בשנת 1944. העובדה שמנהיג הערבים בפלסטין היה חלק ממכונת ההשמדה של יהדות אירופה, אינה נמצאת בתודעתם של רבים, וגם לא בתודעתנו. למרות זאת, נכשלו אלחוסייני ופטרוניו הנאצים, וישראל קמה שלוש שנים אחרי תבוסתם.

בכ"ט בנובמבר 1947, עם היוודע תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה (שאמורה היתה להכניס את הציבור היהודי בארץ ישראל לשלושה קנטונים, הנגב ושתי רצועות צרות – אחת בשפלת החוף והשנייה באצבע הגליל) פרצו היהודים לרחובות בתופים ובמחולות, כדי לחגוג את ההישג ההיסטורי הגדול. הערבים קיבלו את ההחלטה בהתנגדות גדולה ובזעם עז על כך ש"גזל פלסטין" קיבל גושפנקה בינלאומית. כבר אז ניתן היה להבחין בהבדלי הגישות: גישה חיובית, בונה ואופטימית בצד היהודי, וגישה שלילית והרסנית בצד הערבי כלפי היהודים, אך לא פחות ממנה – כלפיהם עצמם.

הדוגמה הבולטת ביותר להבדלי הגישות היא מועד ההכרזה על המדינה: היהודים לא המתינו אפילו יום אחד: מיד עם סיום המנדט, הם הכריזו על עצמאות מדינתם, והיות שה-15 במאי חל אז בשבת, וכדי להימנע מחילול שבת, הקדימו את הכרזת המדינה ליום שישי, ה-14 במאי. זאת, למרות כל הקשיים – ובראשם המלחמה העקובה מדם והיעדר השליטה על חלקים נרחבים מהארץ. להבדיל, על פי פרשנותם להסכמי אוסלו, רשאים הפלסטינים להכריז על עצמאותם כבר מאמצע 1999, ולמרות שעברו מאז 12 שנים, הם עדיין לא הכריזו על הקמת מדינה בפועל. הכרזת העצמאות בנובמבר 1988 הייתה דקלרטיבית, ללא משמעות מעשית, למעט הלוגו על נייר המכתבים של ראש אש"ף, המכנה אותו "נשיא מדינת פלסטין".

הפליטוּת כמקצוע

הפלסטינים מסמנים על המפה כמעט 500 ישובים, כפרים, ערים ושכונות שנפלו בידי הציונים. רכוש רב הוחרם על ידי ממשלת ישראל, בעיקר באמצעות חוק נכסי נפקדים 1950, ובמקומם נבנו קיבוצים, מושבים, עיירות וערים, עד שבמרבית המקרים לא נשאר כמעט זכר ליישוב הערבי שהיה בהם עד מלחמת העצמאות. עם ישראל ייבש ביצות ובנה ישובים, ואילו הם נשארו במחנות הפליטים.

מחנות העולים בישראל נעלמו לאורך שנות ה-50', העולים היהודים יצרו חברה ישראלית חדשה ואופטימית, ואילו הערבים נשארו במחנות הפליטים עד היום הזה, כשהם "מסומנים" על ידי המדינות המארחות, על מנת שלא ישתלבו באוכלוסייתן. ישראל בנתה חברה חדשה, המשתחררת בהדרגה מן המנטליות של היהודי הגלותי ומגשרת במידה גוברת והולכת על ההבדלים התרבותיים בין העדות היהודיות השונות שחזרו לארצן מכל קצווי תבל. הרצון להגיע לעצמאות כלכלית הניע את גלגלי הכלכלה הישראלית והביא אותה אל קדמת המדינות המפותחות בעולם. התעשייה הישראלית פרצה לכל סוגי המוצרים, הטכנולוגיה הישראלית היא שם דבר, והשקל הישראלי הוא אחד המטבעות החזקים בעולם. הפלסטינים, לעומת זאת, הפכו את הפליטות למקצוע, פיתחו את הקבצנות לאמנות, ועשו את מסכנותם לכלי לפצוע בו את מצפון העולם.

מיד עם היווסדה, פירקה ישראל את כל הקבוצות החמושות – ההגנה, האצ"ל והלח"י – שפעלו בארץ ישראל קודם להקמתה, והחרימה את נשקן. הדברים הגיעו ביוני 1948 עד להטבעת האוניה "אלטלנה" שנשאה נשק עבור האצ"ל כדי להמשיך את הקרב על ירושלים. בן-גוריון, בשם הממלכתיות – מבלי להיכנס לוויכוח אם הוא צדק או לא – לא התיר אפילו את זה. אין מנוס מהקביעה כי מדינת ישראל צלחה את השנים הראשונות לקיומה, שהיו קשות לאין ערוך מכל תקופה אחרת בתולדותיה, בעיקר בזכות העובדה שהיא פעלה "כאיש אחד", גם אם לא "בלב אחד". הממלכתיות ניצחה את הסיעתיות, והמדינה גברה על כל גוף שהוכנס – לעיתים בכוח – תחת כנפיה.

הפלסטינים, לעומת זאת, עם הזמן רק התפלגו יותר: אירגונים חמושים קמו בזה אחר זה, כמו "אלקאומיון אלערב", "אלפידאאיון", "אלצאעקה", "אלעאצפה", "פתח", "החזית העממית", "החזית הדמוקרטית", "חזית השחרור הערבית", "הג'האד האיסלאמי", "חמאס" ורבים נוספים. אירגונים אלה, לא רק שלא שיתפו פעולה, אלא שלעיתים קרובות נלחמו זה בזה ושפכו זה את דמו של זה. סיבוב האלימות האחרון היה ביוני 2007, עת השתלטו המיליציות של חמאס על רצועת עזה, ירו ללא רחם בראשיהם ובברכיהם של אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, והשליכו לרחוב את אלה שנמלטו אל הקומות העליונות של בניינים רבי-קומות.

סמוך להקמתה, זכתה ישראל להכרה בינלאומית והתקבלה כמדינה חברה באו"ם. מעולם לא נכנסה ישראל למלחמה עם מדינה שאינה מדינה ערבית או איסלאמית, והיו אפילו מגעים להכניסה לנאט"ו. הפלסטינים – לעומת זאת – נכנסו לעימות עם כל מי שהיה בסביבתם, ו"אחיהם" הערבים הרגו בהם הרבה יותר ממיספר חלליהם במאבק נגד ישראל: בספטמבר 1970 טבח צבא ירדן כ-20 אלף פלסטינים בגלל השתלטותם על חלקים ניכרים בצפון המדינה; באוגוסט 1976 טבח צבא סוריה אלפי פלסטינים בתל אלזעתר; בספטמבר 1982 הרגו המיליציות הנוצריות בלבנון מאות פלסטינים במחנות שבביירות, סברא ושתילה. (הטבח הזה מיוחס לישראל, בטענה כי כוחות צה"ל היו בסביבה ואיפשרו למרונים לבצע את הטבח); באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכווית והרס את המדינה כשערפאת תומך בכל פה בסדאם. מששוחררה כווית במרץ 1991, סילקו הכוויתים מאות אלפי פלסטינים שעבדו בכווית שנים רבות, כנקמה על תמיכתם בסדאם; לוב סילקה אלפי הפלסטינים משטחה בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993; באפריל 2003, מיד לאחר שסולק סדאם חוסיין מן השלטון, פרצו מאות עיראקים לבתי פלסטינים בבגדד כשסכינים בידיהם, כדי להיפרע מהם על שנים רבות של עבודה בשירותו של סדאם, וארבעה מחנות פליטים פלסטינים חדשים נוצרו כתוצאה מכך.

אזרחי ישראל – יהודים וערבים – נהנים משוויון בפני החוק, ואילו הפליטים הפלסטינים בלבנון לא זכו לאזרחות עד היום הזה. יתר על כן, החוקה הלבנונית קובעת במפורש כי פליטי פלסטין לעולם לא יאוזרחו בלבנון, למרות שחלקם היגרו ממנה לארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העצמאות, בדרך כלל כדי לעבוד בחיפה המתפתחת ובמושבות היהודיות שהוקמו בצפון הארץ – ראש פינה, אילניה וזכרון יעקב. החוק בלבנון קבע במשך למעלה מ-60 שנה רשימה של כ-70 מקצועות שבהם אין פליט פלסטיני רשאי לעסוק. רשימת אפלייה מקצועית זו צומצמה לאחרונה לכ-20 מקצועות, ואיש בעולם אינו פוצה פה ומצפצף על אפלייה בוטה זו. בישראל, לעומת זאת, רשאי ערבי ללמוד כל מקצוע ולעסוק בו ללא הגבלה. לא לשווא מחפשים ערבים כל דרך אפשרית לחיות בישראל, מ"נישואי ויזה" עם בחורות בעלות אזרחות ישראלית ועד להסתננות דרך הגבולות, בעיקר באזור הדרום.

לסיכום נתונים אלה, הרי שעם ישראל, ב-63 שנות עצמאותו, הלך מחיל אל חיל, למרות המלחמות, הקשיים והלבטים, ואילו הפלסטינים הלכו בדרך עקלקלה מדחי אל בכי. מזה 63 שנה שהפלסטינים עושים לעצמם והערבים עושים להם נכבה מתוצרת עצמית. פריצתם של מאות אנשים את גדר הגבול ביום ראשון האחרון סימלה יותר מכל את ההבדל בינם ובין ישראל: הם חסרי כל וידיהם ריקות, ואילו ישראל מדינה מסודרת ומאורגנת, ואפילו יכולה להרשות לעצמה לגלות איפוק בטיפולה בהם.

הצצה לעתיד

עד סוף 2010 היה ברור לכל, שבעולם הערבי השליט שולט בצבא, במשטרה ובשירותי המודיעין, וברצונו הוא רשאי ויכול לירות לתוך המון, לחטוף אנשים מבתיהם, לשלול מהם זכויות אדם וחירויות פוליטיות, לענות אותם או לתלותם בכיכר העיר עד צאת נשמתם.

חמשת החודשים האחרונים שינו באופן יסודי את התפיסה במזרח התיכון בנושא העוצמה והחולשה. ההפגנות בתוניסיה ובמצרים הצליחו לעשות את מה שלא הצליחה אלימות קשה – כולל רצח סאדאת – לעשות עד עתה. רצח סאדאת אמנם סיים את חייו, אך לא שינה דבר במצרים, שכן שלטונו של מובארק לא היה שונה מזה של סאדאת בכל מה שכרוך באיכות חיי האזרחים. לעומת זאת, הפגנות בלתי אלימות שבהן נהרגו כ-800 מצרים הן אלו שהביאו את קץ שלטונם של "הקצינים החופשיים", ואולי יביאו גם את קץ חייו של מובארק לאחר שיעמוד לדין על הרג מפגינים. האווירה החדשה במזרח התיכון מתאפיינת בכך שלהמונים הבלתי חמושים יש יכולת גדולה להתמודד נגד הרודנים ולהצליח להכניעם. ההפגנה "בגוף חשוף" היא הנשק הבלתי קונבנציונלי החדש של הצעירים המובטלים והמתוסכלים, שנגדו אמור השלטון להיות חסר אונים. לאחר הצלחת התוניסאים והמצרים, מנסים גם הלובים, התימנים והסורים להשתמש בו נגד שליטיהם, ומעלים מס כבד בדם. הפלסטינים – הפליטים ואלה המתגוררים ביהודה ושומרון – אימצו גם הם את הנשק הזה נגדנו.

אמנם באמצעות הרשתות החברתיות החדשות (הפייסבוק והטוויטר), יכול הציבור להתארגן למרות התנגדות השלטון, ומנהיגי המרד יכולים לפעול מבלי להיחשף. קבוצות רבות קמו בפייסבוק לארגן את האינתיפאדה השלישית, והשאלה אינה אם זו תפרוץ, אלא מתי ובאילו נסיבות.

אלא שלא ניתן לנתק את אירועי תחילת השבוע מהקשרם הפנימי, הסורי והלבנוני. השלטון בסוריה יעשה כל שביכולתו כדי להסיט, ולו לתקופה קצרה, את עדשות המצלמות מדרעא, מחומס ומהרג האזרחים שמבצע המשטר. זהות האינטרסים שבין השלטונות הסוריים ובין הפליטים בסוריה יצרה את הפרובוקציה במג'דל שמס, שכן לא ניתן להביא לגדר הגבול עשרות אוטובוסים עמוסים באנשים, ללא מעורבותו והסכמתו של הצבא, שמצידו יאשר זאת רק אם יקבל לכך אור ירוק היישר מלשכת הנשיא בדמשק.

בלבנון המחפשת את דרכה בין דמוקרטיה פסוודו-מערבית ובין תיאוקרטיה כמו-איראנית, יש מצד אחד שאיפה עזה להתפטר מ-400 אלפי פלסטינים הסובלים מאז 1948 מדיכוי ומהשפלה מידי האליטות הלבנוניות, ולכן גם יש המעודדים את הפלסטינים לצעוד בהמוניהם לכיוון גדר הגבול עם ישראל. מצד שני, יש בלבנון חשש מחימום הגבול עם ישראל, כי זכר מלחמת לבנון (2006) עדיין מרתיע רבים בארץ הארזים ממלחמה עם "הישות הציונית". גם ההשפעה האיראנית על הנעשה בלבנון אינה די חזקה כדי לדחוק בלבנון לחמם את הגבול עם ישראל, וגם לא בטוח כי האיראנים מעוניינים בפיצוץ הרימון הלבנוני בעת הזאת; נראה כי הם מעדיפים לשמור אותו לאפשרות של התנגשות בין איראן ובין מדינות המערב על רקע תוכנית הגרעין.

האירועים של תחילת השבוע לא הסתיימו. הדינמיקה המזרח תיכונית של הפגנות מתרחבת ומתגברת, גם אם יש בה הפסקות. התקשורת העולמית והערבית כבר שכחה את האירועים, ודי בכך כדי להכעיס את הפלסטינים ולטעת בהם רצון לחזור על אירועי ה-15 במאי.

על ישראל לגלות נחישות, אך לנקוט במידתיות ובאיפוק, שכן מיספר הרוגים גדול לא ירגיע את המצב, אלא ישפוך שמן על מדורת הבעיות. אסור לישראל להימצא באותו כלוב נאשמים יחד עם הדיקטטורים, ולכן עליה לכלכל את צעדיה בתבונה ובזהירות ולהשתמש באמצעי פיזור הפגנות לא קטלניים. שכן הרג המונים על הגדרות – ובפרט אלו המקיפות את רצועת עזה – יסיט את תשומת הלב העולמית ממלחמות הפנים של מדינות ערב, ויציף את "זכות השיבה" אל השיח הבינלאומי.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" וכן במגזין "מראה" 150

* * *

יואב עפרי

רק החזק יכול לקבל שלום

"אם מובארק הכל-יכול עף מהשלטון, אזיי אף אחד אינו יכול לעמוד עוד מול ההמונים, זהו המצב הנפשי הנוכחי במזה"ת הערבי" – אמר המזרחן ד"ר מרדכי קידר, בהרצאה האחרונה במסגרת הקורס "העולם הערבי והמוסלמי לאן?" שהתקיימה ב"מועדון המכון" של מכון ז'בוטינסקי.

בדברו על "יום הנכבה" והניסיונות לפרוץ את הגדרות לישראל, אמר ד"ר קידר, כי הפלסטינים רואים עצמם כקבוצת מדוכאים האומרים לעצמם: "גם לנו יש דיקטטור שיש להפגין נגדו, וזוהי ישראל. ישראל צורפה לרשימת הדיקטאטורים שנגדם הציבור הערבי אומר: "Yes, we can.

הוא הסביר, כי תדמיתה של ישראל היא של "מדינה רכרוכית, חלשה, כי היא מבקשת שלום. תדמיתנו היא של מי שמצטייר כחלש, ולכן הצד השני, הערבי, מנסה בכל פעם להתנפל עליו. שלום הם לא יתנו לנו, שלום מקבל רק מי הבלתי-מנוצח."

באשר לסוריה, הסביר המרצה כי אסד זקוק לישראל כאוייב, כי רק כך הוא יכול לשרוד, ולכן גם חייב לראות את הגולן כשטח כבוש. כך הוא יכול לאחד את כל השבטים והפלגים בארצו נגד ישראל. באשר לאפשרות שמדינה פלסטינית תוכרז באו"ם בספטמבר, הוא הדגיש כי הפליטים, למשל אלה שבלבנון, ישארו במחנותיהם לעדי עד. הידיעה על כך היא שדוחפת אותם לרוץ לעבר הגדר.

בתשובה לשאלה בדבר האיפוק היחסי בקרב ערביי ישראל ב"יום הנכבה", אמר ד"ר קידר, כי רוב אזרחי ישראל הערביים מעדיפים לחיות כאן אפילו כאזרחים סוג ב', ורק לא לחיות בסוריה או בלבנון.

עם הרצאתו של מרדכי קידר, תמה סדרת ההרצאות בת תשעה מיפגשים, שהחלה עוד לפני פרוץ האירועים המהפכניים באזורנו. בספטמבר מתוכננת להיפתח סדרת ההרצאות הנוספת ב"מועדון המכון" של מכון ז'בוטינסקי - על "קיר הברזל וביטחון ישראל".

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הדחתו של ראש הממשלה הראשון על ידי

עסקני-מפלגתו – עדות אישית מאותם הימים

חלק שני ואחרון

לאחר תיאור בדידותו של בן-גוריון בעת הפסקת-הדיון, מעביר הסופר הפרלמנטרי של "דבר" את הקורא אל זירה אחרת, בה מגיעים יו"ר הכנסת ואנשי "חירות" להסכמה פרוצדוראלית, שעיקר-עוקצה: לחייב את בן-גוריון לחזור בו מדבריו... בתיאורו של סופר "דבר" מתגלה ב.ג. כנוקשה ועיקש, בסרבו לקבל את הצעת-הפשרה שהוסכמה בין יו"ר הכנסת לבין האופוזיציה.

לקראת סיומה של הרפורטאז'ה העיתונאית, מקבל קורא "דבר" תיאור של אותו חלק מחילוקי-הדעות בין קדיש לוז לדוד בן-גוריון, שבא לידי ביטוי בפני מליאת-הכנסת:

"רק עתה ניתן לחברי הכנסת לשמוע את הציטטה, שאותה ביקש בן-גוריון לקרוא, אולם עוד בטרם קרא בן-גוריון את הציטטה, הודיע לוז על כך, שהיתה הפרה חמורה של תקנון הכנסת, וכי הוא ביקש מיושב-ראש ועדת הכנסת לכנס את הוועדה עם תום ישיבת הכנסת. אחרי-כן פנה לוז אל בן-גוריון וביקשוֹ למחוק מדבריו את הפיסקה שעוררה את ההפרעה. לצורה זו של פנייה, כבקשה של היושב-ראש ולא החלטה של הנשיאות, נענה בן-גוריון, באמרו: 'על פי הוראת היושב-ראש מחקתי שלוש שורות וחצי מנאומי, כי אני חושב שהוראתו של היושב-ראש מחייבת כל אדם בכנסת, יהיה אשר יהא היושב-ראש, בייחוד שזכינו ליושב-ראש שהוא אחד מיחידי הסגולה של עמנו...'."

באותו זמן כבר הייתי בקיא בסגנונו של בן-גוריון, ויכולתי להבחין בתשובתו כמה יסודות של מחאה:

[א] אין הוא מצדיק את מחיקת דבריו מן הפרטיכל.

[ב] הוא בבחינת מציית "להוראת היושב-ראש" – כלומר, לא מרצונו שלו, ולא בהסכמתו לתוכן-ההוראה, אלא רק מתוך כיבוד סמכותו הפורמאלית של היו"ר [גם כשהוא טועה] מציית לו ב.ג.

[ג] אין חשיבות לאישיותו של יו"ר הכנסת ["יהיה אשר יהא היושב-ראש..."]. עקיצה אישית זו נראתה, כנראה, לב.ג. עצמו חמורה מדי, ועל-כן מיהר להוסיף לשבחו של ק. לוז שהוא "אחד מיחידי הסגולה של עמנו" [מבלי לציין גדולתו במילוי תפקידו כיו"ר הכנסת...]

[ד] היבט נוסף של האירוע נחשף בכתבתו של הסופר הפוליטי של "ידיעות אחרונות", שלמה נקדימון, ביום 11.4.1975 [בכותרת "שרגא נצר פותח את תיבת הזיכרונות"]: "בן-גוריון רוגז על שאיש מהשרים, ובמיוחד שרת-החוץ, לא השיבו בעת הדיון בכנסת בנושא המדענים להתקפתו החריפה של מנחם בגין על המדיניות הגרמנית של הממשלה." לעמדתו זו של שרגא נצר ראוי להעיר ולהאיר:

מקורותיי בבית ברל וב"חוג הצעירים" ידעו לספר כי שרגא נצר עמד בראש "הגוש" שבתוך מפא"י בת"א. "הגוש" הוקם בשנות ה-40 על-ידי עסקני המימסד של מפא"י, שתמכו בדוד בן גוריון ובברל כצנלסון, במאבק נגד "סיעה ב'" שהתפלגה ממפא"י לאחר שהפסידה בבחירות הפנימיות במפא"י, ואשר בראשה עמדו יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יצחק בן אהרון, ועוד. סיעה ב' המתפלגת ממפא"י קראה לעצמה "התנועה לאחדות העבודה". ל"גוש" המנצח היתה עוצמה רבה בת"א ובארץ כולה; רכילאי הצמרת ידעו לספר שב.ג. העיר פעם לראש ה"גוש" שרגא נצר על איזו שהיא עוולה בתוך מפא"י – ונצר השיב: "בן-גוריון, האם אני מתערב לך במדינה? למה אתה מתערב לי במפלגה?"

גולדה, שגם היא תמכה ב"זקן" במאבק הפנימי נגד סיעה ב', התלוננה בפני ב.ג. [כך סיפר לי באחת משיחותינו] ש"הגוש" יצר במפא"י מעין "טאמאני הול" [מרכז השחיתות הפוליטית במפלגה הדמוקרטית בניו-יורק בשנות ה-20]. נראה שמטעם זה נטר לה שרגא נצר, והדגיש בשיחתו עם שלמה נקדימון את אי-נאמנותה של גולדה ל"זקן" בעת הדיון בכנסת [לעומת נאמנותו המופתית של נצר לב.ג. בכל הזמנים].

מבחינתנו חשוב לציין, ששתי הדמויות הנזכרות בנשימה אחת בפרשה זו הן גולדה מאיר ומנחם בגין. אלה הם שני האישים ש"הזקן" עצמו הבליט בהתייחסו למנהיגות הלאומית הצפויה והראויה. כפי שכבר ציינתי מקודם, הזמין אותי שמעון פרס להתלוות אליו לביקור בביתו של ב.ג. בשדרות קק"ל 17 בת"א, כדי להיות עד ראייה ושמיעה למילים קשות שאמור היה "הזקן" להשמיע נגד גולדה, לאחר "ריכוך" רכילותי-פולמוסי-אינפורמטיבי של פרס כנגדה; פרס ניסח את הזמנתו במילים: "לי לא מאמינים; לך יאמינו באופן מוחלט."

לאכזבתו הקשה של פרס, השיב ב.ג., בין היתר, כי "גולדה מאיר היא אחת משני המדינאים החשובים ביותר בדורנו" (והתעלם מכל המשקע האישי שנוצר, אולי, בהופעתה הנקמנית נגדו, לצד שרת ואשכול, בוועידת מפא"י בפברואר 1965).

על בגין אמר ב.ג. ב-1967 כי "פולה אומרת שבגין אדם ישר," והוסיף: "פולה מכירה אנשים הרבה יותר טוב ממני." הדברים נאמרו בתקופה שב.ג. הדגיש השכם והערב כי אשכול אינו ראוי להיות ראש ממשלה משום שאינו אדם ישר; ארבע שנים קודם לכן, ב-16.6.1963, כתב ב.ג. ביומנו כי שגיאותיה של צמרת מפא"י בענייני חוץ וביטחון עשויה לגרום לירידתה מהשלטון ולעלייתו של גוש ימני בראשות בגין להגמוניה הפוליטית בישראל (ב.ג. כתב דברים אלה בטרם שהוקם גח"ל וכמובן גם לא "הליכוד"). זהו עוד אחד מהסימנים הרבים שגיליתי בדבר תמיכתו של "הזקן" במנחם בגין כמועמד ראוי לרשת אותו בתפקיד ראש הממשלה בעתיד; הרקע לוויכוח בכנסת, ולאי-תמיכתה של שרת-החוץ גולדה בראש-הממשלה שלה בעניין העוסק בתחום "שלה" – מדיניות החוץ – יחסי ישראל וגרמניה – מרמז על שיתוף חשאי בין שלושה קודקודים: גולדה-בגין-איסר (הראל) – וחשוב לזכור, שלפני הדיון בכנסת התקיים דיון בממשלה באותו עניין. הדיון התקיים לאחר שבתקופה הקצרה של נופש במלון 'גלי כינרת" בטבריה, ומבלי "להטריד" את פולה ודוד, נטלו חירות לעצמם [אולי תרתי-משמע] שרת-החוץ גולדה מאיר והממונה על שירותי המודיעין והבטחון איסר הראל – לנסח ולהציע לממשלה נוסח החלטה המגנה את גרמניה המערבית על שאינה מונעת פעילותם של מדעני-טילים גרמנים בשירות מצרים של נאצר. הדבר נודע ל"זקן", והוא ביקש שלא יחליטו בטרם ישוב מחופשתו. מראש השב"כ עמוס מנור שמעתי, שלפני ישיבת הממשלה ערך ב.ג. בירור אישי עם איסר. ב.ג. שאל על סמך מה מבקש איסר להאשים את גרמניה באחריות להעסקת המומחים הללו. איסר השיב, שזה נודע לו "ממקורות מוסמכים". "הזקן" ענה: "רצוי שתבדוק שוב את המקורות שלך" [ל"זקן" היו מקורות הקשורים אליו בלבד, (קשר חשאי), על הדיונים בממשלת בּוֹן].

איסר ראה בדרישה לבדוק שוב את מקורותיו הבעת אי-אמון במקצועיותו המודיעינית – והגיש מיד התפטרות; ההתפטרות התקבלה, וגולדה מאיר חשה רגשי-אשם על ש"בגללה" [בגלל הנסיון המשותף להעביר הצעת-החלטה אנטי-גרמנית בממשלה, בהיעדרו של ב.ג.] נאלץ איסר להתפטר; ככל שנהנתה גולדה לסכל תכנית מדינית של שמעון פרס (שראה בקשר עם גרמניה "משענת ליום סגריר", מקור לאספקה ביטחונית למקרה שצרפת תחזור בה מנכונותה לספק לישראל דברים חיוניים – דאגה שאמנם התאמתה לאחר שדה-גול הטיל אמברגו על אספקה בטחונית לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים בה פתחה ישראל בניגוד לדעתו) – כך היתה הנאתה של גולדה מהניצחון הקטן על יריבה שמעון פרס מלווה ביסורי-מצפון על האילוץ שהביא להתפטרותו של איסר. "הזקן" שב מחופשתו, ערך דיון פנימי מדיני, הביא את גולדה להציג הצעת-החלטה ברוח עמדתה, נימק את התנגדותו להצעה, וזכה ברוב בהצבעה.

בשיחה "בארבע עיניים" שקיימתי בשנת 1969 עם גולדה במטבחהּ ברמת-אביב, היא התלוננה על סמכותיות-היתר של ב.ג. כראש הממשלה; לדבריה, שאל ב.ג. באחת מישיבות שרי-מפא"י: "האם אין אצלנו דמוקרטיה בניהול ענייני המדינה?" ועל כך השיב השר פרץ נפתלי: "בוודאי שיש דמוקרטיה, בן גוריון: אתה מעלה נושא לדיון, מביע את דעתך, עורך הצבעה – וכולנו תומכים בך..."

נחזור לוויכוח בכנסת: באורח פלא, הגיש מנחם בגין בכנסת הצעת-החלטה דומה מאוד, בתוכנה ובניסוחה, להצעת גולדה שנדחתה בממשלה. מכיוון שההצעה של בגין עסקה בענייני חוץ, הציע "הזקן" שגולדה, בתפקידה כשרת-החוץ, היא שתשיב לבגין. לכך לא הסכימה גולדה מאיר, ואז הציע בן-גוריון שראש הממשלה [שלפי התקנון מוסמך לייצג כל אחד מהשרים] הוא שישיב; בכך נקבע, ש"הזקן" יסביר לכנסת מדוע הוא מציע לדחות את ההצעה [שהציבור והעתונות לא ידעו עדיין שהיא בעצם הצעת-גולדה ב"בישולו" של איסר – ומפיו של בגין...]

בכדי להימנע מדיון חוזר על הוויכוח בממשלה – ובכדי להסיט את הוויכוח מענייני חוץ וביטחון רגישים ליריבות בין-מפלגתית יְשָנָה – עסק "הזקן" בנושא כאוב ל"חירות": תמיכתו של אחד מאבות התנועה, אבא אחימאיר, בהיטלר ובמוסוליני בשנות ה-30.

ב.ג. זכר היטב, שז'בוטינסקי כינה את אחימאיר "מורי ורבי", גם כאשר נחלקו בדעותיהם. לפיכך, לא הזכיר את שמו של אחימאיר, שהיה דמות קיצונית כחלק מחבורה יוצאת דופן בתנועת ז'בוטינסקי, אלא נקט בנוסחה המסתירה טפח ("חבריו של מר לנדאו" אשר "פיארו ושיבחו ונישאו את שמו של היטלר") – והשומעים קיבלו את הרושם שהוא מתכוון לז'בוטינסקי עצמו.

מתוך היכרותי את "הזקן" נראה לי – וכך הבנתי זאת גם באותו הזמן – שהיתה זאת הטעייה מכוונת ומתוכננת היטב. אין ספק, שהניסוח של 'כתב-החידה' הזה, שהועלה על הכתב מראש בהקפדה ובדייקנות המאפיינות את בן-גוריון – מעיד על כך – ולכן אין מקום לפקפק בכך ש"הזקן" יָדוֹעַ יָדַע, מניסיונו, כי עתידה לפרוץ בעקבות דבריו שערוריה פרלמנטרית, אשר תשכיח את הנושא העיקרי למחלוקת – יחסי ישראל-גרמניה – וכך תוכל להישמר בסוד ההסכמה הבטחונית החשאית בין גרמניה לישראל, שחשיפתה היתה עלולה להסעיר את הרוחות בזירה הבינלאומית, ולהכשילה.

כ-40 שנה אחרי הנאום של בן-גוריון, בו הזכיר לאנשי "חירות" שלא תמיד הם היו אנטי-גרמנים ואנטי-נאצים ומתנגדי היטלר – ולא עוד, אלא שנתפרסמו שבחים להיטלר ולתנועתו בעתונות שלהם – קיבלו הדברים אישור מפורש במחקר מדעי והיסטורי שיצא לאור בשנת 2002 בהוצאת מכון ז'בוטינסקי; החוקרת מינה גראור כותבת בספרה "עתונות ומפלגה", בעמוד 76, כי פעילי תנועת ז'בוטינסקי יהושע ייבין, אב"א אחימאיר והמשורר אורי צבי גרינברג יסדו וערכו את העיתון "חזית העם", וכי יהושע ייבין תירגם והכניס לעיתון דרך קבע מאמרים שפירסם ז'בוטינסקי בעיתון "מאמענט" הוורשאי; בעמודים 104-105 של ספרה כותבת מינה גראור: "למרות התמיכה הבלתי מסוייגת של 'חזית העם' בכל צעדיו של ז'בוטינסקי, נפגעו הקשרים עם המנהיג עקב שורה של תגובות חיוביות לאידיאולוגיה הנאצית שפורסמו בעתון.

כאשר עלה היטלר לשלטון בינואר 1933 – "ראו [זאת] ... אנשי 'חזית העם' בחיוב, שכן סברו כי זוהי פשיטת רגל של אידיאולוגיית ההתבוללות."

במאמר בשם 'מתי נחכה' ניתח יהושע ייבין את עליית היטלר לשלטון, והעריך "כי מה שמתרחש בגרמניה אינו פסיכוזה או שיגעון רגעי, זהו תהליך עמוק וממושך של הפניית עורף לאידיאלים הבין-לאומיים ושיבה לרעיון הלאומי ... המאמר ראה בחיוב את צידו האחר של הנאציזם – שנאתו לקומוניזם ... כאשר הטיף אחימאיר להקמת הסתדרות ציונית נפרדת, הוא השתמש בתנועות לאומיות אחרות כמודלים לחיקוי, ובהן הנאציזם.

אחימאיר העלה על נס את 'התנועות הלאומיות הקשורות עם השמות המזהירים של קימאל, מוסוליני, פילסודסקי, די ואלירה, היטלר.'  

ביום ד' 15.5.1963 הופיע גינוי להתנהגותו של בן-גוריון ב... מאמר-המערכת של העיתון "שֶלוֹ": המאמר הראשי של "דבר" הוקדש כביכול לענייני חוץ ובטחון [הכותרת של המאמר הראשי היתה "עם סיום הוויכוח המדיני" – בחתימת מ.ד., כלומר, מערכת דבר] – אולם אנשי "חירות" מואשמים במאמר-המערכת הזה לא בפגיעה ב"זקן", אלא ב...קדיש לוז: "האמנם לא הבינו אנשי 'חרות' ... שבהתנהגותם זו, ובייחוד בהמרותם את הוראות יושב-הראש, הם פגעו לא בראש-הממשלה אלא בכבוד בית-הנבחרים עצמו?"

כלומר, בעיני "דבר", לא "הצעקות והגידופים אשר הוטחו בפני ראש הממשלה" הם הדבר החמור - אלא הפגיעה ביו"ר הכנסת.

"דבר" מתייצב מאחורי הקו של קדיש לוז – ומוסיף גינוי ישיר לבן גוריון: "עם זאת, קשה לא לתמוה לאותם משפטים בפי ראש-הממשלה, אשר עוררו את אנשי 'חרות' להתפרצותם הגסה ללא תקדים, והם כל-כך לא התמזגו עם הצורך בתגובה מדינית מלוכדת ככל-האפשר של הכנסת בשעה חמורה זו."

זה היה הרקע להסתבכותי האישית הפעילה בסערה הציבורית שפרצה. ראשיתה של ההסתבכות – בפיסת נייר מודפסת בסטנסיל, במכונת כתיבה – שהזמינה אותי ליטול חלק בדיון פנימי בבית-ברל, בהשתתפותו של שמעון פרס, בנושא הכללי והתמים: "בעיות הביטחון". ההזמנה נכתבה לפני האירוע בכנסת, ונשלחה למחרת האירוע, ב-14 במאי 1963 – כלומר, מבלי שהמזמינים יכלו לדעת מראש מה שעתיד להתרחש בעקבות אירוע כה חמור. המועד של הדיון הפנימי היה 23 במאי 1963, כלומר: בשבוע הפוליטי הסוער שלאחר ההתרחשות השערורייתית בכנסת ובעתונות.

על ההזמנה שקיבלתי היה חתום אהוביה מלכין, חֲבֵרִי מהנהלת בית-ברל, איש המחשבה החינוכית-תנועתית. בהזמנה נאמר:

"ביום חמישי כ"ט אייר תשכ"ג, 23 במאי 1963, יתכנס החוג לדיון על בעיות הבטחון. הפותח: שמעון פרס. הפגישה תתקיים בבית-ברל. ההתחלה בשעה שבע וחצי בערב [19.30]. אנא דייק."

במרכז הדיון עמדה הרצאתו של סגן-שר-הבטחון, שמעון פרס, על בעיות החוץ והביטחון של המדינה. כך נקבע מראש, בטרם נוצרה הקלחת המפלגתית בעקבותיה של הסערה הפרלמנטרית. ברם, ההדים בעתונות באותו כנס התייחסו דווקא לדברים שנאמרו בשולי הוויכוח, ושאותם השמעתי אני, חרף העובדה שלא הייתי אלא משתתף חדש וטירון בדיוני-החוג, והוזמנתי לכינוס הזה בתוקף היותי מרצה לפילוסופיה בבית-ברל, חֵרֶף העובדה שלא הייתי עסקן פוליטי. היתה זו השתתפותי הראשונה בכינוסים מעין אלה, ואת ראשי הפרקים לדברים שהתכוונתי לשאת אם יגיע הדיון לכך רשמתי על צידו השני של נייר-ההזמנה-לישיבה.

על-פי הרישומים בפתק השמור בידי עד היום התנצלתי תחילה על כך שאני עומד לומר דברים בלתי-פופולריים. (התכוונתי לרמוז שלצערי ולאכזבתי לא הגיבו חברי-החוג על השערוריה בכנסת ובעתון "דבר"). בהמשך הדברים כתבתי (ואמרתי בעל-פה) את המילים הבאות:

הוויכוח האחרון עם 'חרות' בכנסת חשף נקודת-תורפה פנימית מדאיגה מאוד באספקט הפנימי-ציבורי של ניהול מערכת הבטחון שלנו. לראש הממשלה ושר הביטחון אין עיתונות ואין מפלגה מלוכדת מאחוריו. גם אילו טעה – הרי "אם קטונת בעיניך הלא ראש לשבטי ישראל אתה." לא ייתכן שלא יהיה שופר הסברתי ועורף ציבורי לראש הממשלה ושר הבטחון. למנהיג המפלגה אין מפלגה וציבור אשר חש בחומרת הבעיות המעיקות עליו ואשר מוכן לא רק לתת לו אשראי, אלא גם לנסות ולהבין את המניעים האמיתיים לתכסיסיו השונים, למשל:

לא היתה זו פליטת-פה (ב.ג. קרא את נאומו בכנסת מתוך נוסח כתוב).

הנאום היה מנוסח בחריפות לא במקרה, אלא מתוך כוונה להרגיז (עיון בנוסח הכתוב מוכיח שאפשר היה בקלות לרכך ולמנוע מראש את הסערה), אילו נאמר, למשל: "לפני 30 שנה כתב אדם אחד במאמר אחד..."

מכאן נובעת המסקנה, שמבחינת ב.ג. היה זה מהלך מכוון, אשר ניתן להצדיקו ולהסבירו רק מתוך הבנת הבעיות המעיקות על מי שהופקדו בידיו עניינים והכרעות חמורים ביותר:

הכורח הבטחוני ביחסים טובים עם גרמניה.

הדמגוגיה של 'חירות' והקואליציה הרופפת בעניין זה.

הצורך החיצוני ב'ידיים חופשיות' – בשאלה מסובכת ועדינה זו משולב צורך זה עם הצורך לשַתֵק ולהשתִיק את היריב הפנימי הקולני והצעקני ביותר – "חרות". אילו עמדו מאחורי ב.ג. ותמכו בו יו"ר כנסת תקיף, מפלגה מלוכדת ועיתונות נאמנה – היתה המטרה הזו מושגת, הוויכוח הדמגוגי היה מתנהל לא סביב הבעייה הבטחונית של יחסים עם גרמניה כיום, אלא סביב הבעיה ההיסטורית, האם "חרות" לפני 30 שנה היתה פרו-נאצית או רק פרו-פאשיסטית, ועם כל יחסי הרציני להיסטוריה, אני מעדיף שוויכוח דמגוגי, שאין כנראה להימנע ממנו, לצערנו, בחברה דמוקרטית – יתנהל על עניינים היסטוריים, ולא על ענייני בטחון.

עד כאן, וסיימתי את נאומי במילים: "כשלונו הציבורי של ב.ג. בעניין זה הוא, למעשה, כישלון מדאיג של המפלגה, כישלון המחבל בכושרה לטפח הנהגה בטחונית ולהתייצב מאחוריה."

שלושה ימים לאחר שנאמרו הדברים האלה – הם ראו אור [בתמציתם] במקום בולט בעתון היומי "חֵרוּת" – בטאונה של תנועת החֵרוּת, גליון יום א' 26 במאי 1963, עמוד 2, טורים 3-4 למעלה, בסמוך למאמר-המערכת. [מאמר המערכת של "חרות" מאותו היום הוקדש אף הוא לאירוע ביחסי ישראל-גרמניה: ביקורו הצפוי של המדינאי המערב-גרמני פראנץ יוזף שטראוס בישראל].

צעירי מפא"י: לבן-גוריון אין מאחוריו מפלגה וצמרת מלוכדת

מאת שלמה נקדימון

"דוד בן-גוריון אין לו מאחוריו לא צמרת מלוכדת ולא מפלגה, ועל תופעה זו בא אני להתריע", קרא אברהם וולפנזון, מרצה לפילוסופיה, בכנס החוג הארצי הרעיוני של צעירי מפא"י, שנערך אור ליום שישי בבית ברל.

בכנס זה, בו השתתפו כ-350 חברי החוג, הרצה סגן שר הבטחון שמעון פרס על בעיות הבטחון של ישראל.לאחר ההרצאה נפתח ויכוח, בו השמיע אברהם וולפנזון את דבריו.

לא פליטת פה

דברי בן גוריון בעניין תנועת החרות, אמר אברהם וולפנזון, לא היו פליטת-פה או מקרה. "הזקן" בא למסקנה שעליו להתריע בפני ציבור הפועלים על הסכנה הנשקפת להם, לדעתו, מתנועת החרות. בן גוריון לא התגרה, לדבריו, בתנועת החרות, אלא השיב להם על הופעה קודמת.

אברהם וולפנזון תקף חריפות את "דבר". עיתון זה, טען וולפנזון, המקורב כביכול למפא"י, יוצא בדיוק בשעה פטאלית ותוקף את בן-גוריון, בהצטרפו לעתוני הערב ו"חרות".    עורכי העתון לוקים לא רק בחוסר אומץ אזרחי, אלא גם בקוצר ראות פוליטי.

להבלטה ולתפוצה רבות ומודגשות יותר זכו הדברים למחרת, יום ב' 27.5.63, בעיתון-הערב "מעריב", עמוד 4 טורים 1-2-3, במדור הקבוע שיחות מעריב – בכותרת עליונה בראש המדור:

ב.ג. – "בלי מפלגה ובלי עיתון"

בוויכוח שהתנהל ב"חוג הצעירים" של מפא"י על בעיות ביטחון והיחסים עם גרמניה תקף אברהם וולפנזון בחריפות את צמרת המפלגה, ובעיקר את סיעתה בכנסת, על שלא התייצבו מאחורי ב.ג. בשעת התקרית עם "תנועת החירות" בכנסת.

כיצד ייתכן שצמרת המפלגה וסיעתה בכנסת הוכו בתימהון ובאלם, ועיתון "דבר" אף תקף את ב.ג. במאבק עקרוני שהוא אינו מנהל למען עצמו, אלא למען בטחון המדינה? שאל וולפנזון. שר הבטחון נשאר למעשה מבודד, בלי מפלגה ובלי עיתונות. המפלגה לא הבינה לרוח המנהיג, ואין ספק שזה היה משגה חמור מצידה.

       שלושה שבועות בדיוק אחרי פירסום הדברים הללו ב"מעריב", בישר "דבר" בכותרת ראשית ["דבר" יום ב' 17.6.1963, עמוד א', כותרת ראשית על ארבעה טורים 4-3-2-1]:

ד. בן גוריון הגיש התפטרותו מראשות הממשלה ומהכנסת.

התפטרות ב.ג. "סופית" – אך לא יפרוש מהחיים המדיניים

ד"ר יוחנן בדר, מְרַכֵּז סיעת "חרות" בכנסת, העלה את השאלה "אם האינצידנט הזה, בו לא זכה בן-גוריון לתמיכת חבריו, השפיע על החלטתו לעזוב את הממשלה" [יוחנן בדר, "הכנסת ואני", 1979, עמוד 158].

 דבריו של ד"ר בדר מקובלים עליי: עם ישראל התמחה (מזמנו של משה רבנו ואילך) בניסיון להדיח את מנהיגיו הראשיים; הקנוניה שהביאה להתפטרותו של ראש הממשלה הראשון לא פסחה גם על ראש הממשלה שקדם לנוכחי; האם נלמד לקח? חוששני, שלא יטעו הפסימיסטים שיאמרו, בעקבות הֶגֶל:

"דבר ברור אחד לומדים אנו מן ההיסטוריה – שאין אנו לומדים דבר מן ההיסטוריה..."

סוף המאמר

* * *

לאובמה בעל המנטאליות המוסלמית-למחצה עלה כמו שתן לראש חיסולו הממוקד של אוסמה ונדמה לו שהריגת יריב אחד ב"נקמת דם" פירושה ניצחון במערכה כולה – אבל הצונאמי שאובמה מחולל בסכלותו עלול לסחוף לא רק את ישראל המבודדת אלא את עצם השפעתה וכוחה של ארה"ב בעולם – חכו-חכו עד שסעודיה תתחיל ליפול – אובמה היהיר אינו מבין דבר במזרח התיכון ובעולם המוסלמי והוא נסחף בגלי הדמגוגיה של עצמו – ואילו נתניהו צודק בכל נקודה שהעלה מולו והלוואי שהאמריקאים יתפכחו – כפי שהצליח שרון לבלום את בוש אחרי 11.9 בהזהירו שישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה!

* * *

יהודה דרורי

תסכים ביבי, תסכים לכול!

ממש לפני שהגיע לוושינגטון, שמע ביבי את נאום המזרח-התיכון של ברק אובמה, נאום הזוי המערבב משאלות לב עם אידאליזם ליברלי אמריקאי עקר, כזה המראה חוסר הבנה בסיסי של הנשיא האמריקאי במהות האיסלם הנוכחי, ובסיכון שהוא מהווה לאזור ולעולם החופשי.

אני זוכר שזמן קצר לאחר שנבחר, נשא הנשיא האמריקאי נאום מרגש בקהיר ובו הציג את האיסלם כצור מחצבתו והיו לו רק שבחים לדת זו אף שזו הפכה להיות דת אלימה, דת של שינאה ודיכוי, "דת השטן" בפי אנשים שערקו ממנה – וזאת כפי שהראו העובדות של המאה ה-20 ובעיקר העשור הראשון של המאה ה-21. אולי הוא לא הכיר את העובדות, או שבחר להתעלם מהן , או שהיה טיפש או שהיה צבוע. ועל נשיא כזה לא ניתן לסמוך.

בפגישתם הראשונה בוושינגטון, בנימין נתניהו אמר לנשיא אובמה שהוא מסכים לעקרון של שתי מדינות לשני עמים, כאשר הוא יודע שזו בסך-הכל סיסמה המהווה תעמולה אצל הערבים ולעולם לא תתגשם, כי הם לא יכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

כאשר אובמה יצא לעיתונאים, הוא הכריז שהוסכם עם מר נתניהו על מדינה ערבית לצד מדינה יהודית... ואז... אבו-מאזן ברח מוושינגטון ולא שב לשם יותר.

ראשי משרד החוץ האמריקאי האשימו אז את נתניהו שהוא "סידר" את הנשיא בכך שלא איפשר לרם עימנואל להיות נוכח בפגישה, כי זה היה מונע מהנשיא לומר את ה"שטות הזו" (מדינה-יהודית) – מה שפגע בסיכוייה של ארה"ב להיות "מתווך הוגן" מבחינת הפלסטינים.

בחזון המעוות שהציג אובמה לנתניהו עכשיו, הוא מדבר שוב על "מדינת יהודים", על קווי 67' – ומוכיח שאינו מבין באסטרטגיה הביטחונית של ארץ-ישראל בכלל, ובשאיפות הפלסטיניות בפרט.

אני מניח שאי-שם באיזה ארון בסטייט-דיפרטמנט ישנן דו"חות המצביעים על התנגדות אלימה של הפלסטינים להצבת "גדר ההפרדה" הישראלית אפילו ברוב התוואי שהוא לאורך הקו הירוק ("גבולות 67'"). פירושו הדבר, לכל בר-דעת, שהפלסטינים אינם רוצים מדינה משלהם לאורך קווי 67' – שקו זה לא מקובל עליהם וכל מה שהם רוצים זה את כל ארץ-ישראל (ובלי היהודים) ולכיוון זה הולך כל ה"חינוך" וכל מערך ההסתה שלהם.

בנוסף, הנשיא ברק אובמה, כאדם הטוען שהוא מכיר את האיסלם ואת העולם הערבי – מעניין אם הוא חושב לרגע באמת שהפלסטינים עם ה"כבוד" העצמי הערבי, יסכימו אי פעם למדינה מפורזת מנשק ?

בקיצור ביבי, מותר לך להסכים לכל הצעותיו של אובמה כי הן לעולם לא תתממשנה!

* * *

לכל הצוהלים, בעיקר בעיתון "הארץ" ודומיו: גבולות 67' "כבסיס לדיון" הם – חזרת הסורים לשפת הכנרת וויתור על הגולן; ויתור על כל החלק של כביש מס' 1 לירושלים באזור לטרון ועמק איילון, שיימסר לפלסטינים, לשעבר הירדנים; החזרת ירושלים לממדיה ערב מלחמת יוני 67', כלומר אי מבודד משלוש רוחות השמיים, ובליבה חומה; הריסת קו היישובים הישראלי לאורך הגבול בבקעת הירדן, שפירושה דרך פתוחה לכל הטרור הפלסטיני, הכלל-ערבי והאיראני לזרום לכיוון ישראל מול נתניה ותל אביב; ויתור על מידבר יהודה וכל החלק הצפוני-מערבי של אזור ים המלח.

זה חזונו של הדמגוג בעל האנגלית המלוטשת והחינוך המוסלמי המכור כערבי לפנטזיות ומתלהם מ"ניצחונו" על אוסמה – זה הנשיא אובמה שאינו מניח לעובדות לבלבל אותו ואשר באיוולתו מכשיר את הקרקע לערעורה של מדינת ישראל, אשר אם ח"ו תיוותר לבד – יהא עליה ללחום בכל כוחה באלה שמתכוונים להשמיד במאה ה-21 עוד שישה מיליון יהודים, הפעם בתוך גבולותיה.  לא עוד! – אפילו המזרח התיכון כולו ייחרב והעולם יזדעזע ללא תקנה – לא עוד! ומי שמצדיק את עמדת נשיא ארה"ב מוטב לו שימהר להגר אליה, ובה יחיו הוא וצאצאיו בביטחון כחלק מקהילת היהודים המִשְׁתפְנִים [מלשון שפנים] בחסות הפריץ אובמה המבטיח להגן עליהם מאנטישמיות!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [8]

הנצחת מצילים

בשולי פעילויות ההנצחה של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ביום הזיכרון השנה, התעורר ויכוח – נכון יותר: תהייה – כיצד יש להנציח בצורה מכובדת וראויה גם את הכבאים שניספו באסון השריפה בכרמל.

אכן, מבחינה רשמית-בירוקרטית, הכבאים אינם שייכים לכוחות הביטחון – לא לצה"ל [פיקוד העורף] לא למשטרה ולא לשב"ס. אבל עובדה: הם נחלצו [כמעט בהתנדבות] לכיבוי השריפה הגדולה בכרמל ולהצלת נפשות [של אסירים ואנשי השב"ס] ותוך-כדי פעילות זו הם נשרפו למוות.

אין ספק שהם ראויים להוקרת האומה ולציון והנצחה רשמיים מטעם שלטונות המדינה. כידוע, אף הוקמה ועדה מיוחדת לבירור סוגייה זו.

בעניין זה אפשר ללמוד מניסיונם של האמריקאים, המוקירים את פועלם ההירואי של כבאי ניו-יורק, שחירפו נפשם להצלת חייהם של לכודים במגדלי התאומים המתמוטטים ועשרות מהם נהרגו. בצדק הם זכו להכרה כגיבורי האומה.

אני הייתי מציע לוועדה שהוקמה, להרחיב את היקף בירוריה ולהחליט על הקמת מסגרת אירגונית-ממשלתית שתגדיר את פועלם, זכרם, כבודם, זכויותיהם והוקרת העם והמדינה לאנשים אמיצים, שחירפו נפשם להצלת חייהם של אנשים בסכנה בעת אסונות, והם עצמם ניספו בעת ביצוע מעשי גבורה אלה. במסגרת זו יש לכלול את הכבאים שניספו בעת השריפה בכרמל; כבאי שנהרג בעת חילוץ לכודים בבית בוער; צוותי אמבולנסים – נהגים, רופאים, פרמדיקים, שבדרכם להצלת נפגעים בתאונה, הם עצמם נקלעים לתאונה קטלנית ומאבדים את חייהם; אדם שקופץ לים להציל טובע, ותוך-כדי כך הוא עצמו טובע למוות. ועוד מקרים כאלה או אחרים.

אנשים אלה, שנחלצים [בהתנדבות] להצלת נפשות ובעת ביצוע מעשה זה הם עצמם מאבדים את חייהם, כאמור, ראויים לכל הכבוד וההוקרה של העם והמדינה ומשפחותיהם זכאיות לפיצויים מתאימים, תמיכה ועידוד.

לכן יפה תעשה הוועדה האמורה אם תתייחס ותביא בחשבון מקרים אלה להנצחת הנופלים הללו ומתן טעם למותם.

ובאשר לוויכוח אם יש להעלות את זכרם של הנופלים כולם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, דעתי היא שזה לא יפגום ביחודיות זכרם של הנופלים בקרב, בפעילות מבצעית. יש בין חללי צה"ל גם כאלה שלא נפלו בקרב ממש מול האוייב.

ובעניין מועד יום הזיכרון והעלאת זכרם של כל הנופלים, כל אחד לפי גורלו ונסיבות מותו, יש לנו דוגמה של ט' באב, שבצד ציון יום חורבנו של בית המקדש [השני] צירפו אליו חכמי ישראל גם אירועים היסטוריים טראגיים אחרים בתולדות עמנו, והדבר אינו פוגע ביחודיות האבל על חורבן הבית.

ועדיין נשארת הבעייה וכן הקושי הנפשי של מעבר חד מיגון יום הזיכרון – לשמחה של יום העצמאות. אולי יש לשקול ברצינות הפרדה של יום אחד ביניהם.

חסד של אמת

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יצא לפועל פרוייקט מיוחד שיזמו תנועות הנוער "בני עקיבא" ו"הנוער העובד והלומד", שפקדו את בתי-הקברות הצבאיים והדליקו נר והניחו פרח על מצבותיהם של חללי צה"ל, ובמיוחד של אלה שנפלו במלחמת השחרור ואחריה, קברותיהם מוזנחים מאין פוקד, הם אלה שבני משפחותיהם נפטרו או הזדקנו וחדלו לעלות אל קבר יקיריהם.

מעשה זה של בני הנוער – ממש חסד של אמת – מאיר באור יקרות את פועלם זה של בני הנוער והם ראויים לכל הכבוד וההערכה.

יוזמה ברוכה, פרוייקט נוגע ללב. חסד של אמת.

* * *

משה גרנות

עולם הזוי וטרחתו של הקורא

על ספרו של אמנון דנקנר

"מגע הקסם של הֶבֶל גאגין"

אחוזת בית, 2011, 331 עמ'

ב"מגע הקסם של הבל גאגין" משובצים 16 סיפורים, שהמכנה המשותף להם הוא שכולם הזויים לחלוטין. הרקע הוא בדרך כלל ריאליסטי – מוזכרים רחובות הקיימים במציאות, דמויות היסטוריות ממש, מוזכרות השנים בהן התרחשו העלילות (בעיקר שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת), ובחלק מהסיפורים הגיבורים הראשיים הם בני משפחת דנקנר עצמה, כלומר, בני משפחתו של המחבר, אבל סיפורי המעשה נוטים תדיר אל הדמיון ההזוי: מוטקה, המרחרח מטעם שירותי הביטחון, מדביר את ההתקוממות בגדה על ידי כוורות ("הכוורת של אפרים צ'ופאק"); פקח עירייה שתיין, נגמל משתייה (כדי לאפשר לבתו להינשא לבחיר ליבה העשיר) והופך לפקח קפדן הממרר את חייהם של תושבי הבירה. תהלוכת לפידים של אזרחי העיר מחזירה את השתיין לבקבוק, ובאה רווחה לעיר ("מגע הקסם של הבל גאגין"); גרייבסקי מאוהב בשפרה שמידט. כדי להרשים אותה מציע הבל גאגין ש"יציל" את הטובע מאוריציו ליביו, הרומני הקטן, מטביעה. שפרה תראה, תתפעל ותתאהב בו, אך בסופו של דבר, שפרה הצילה את הטובע, והתאהבה בו ("המקרה הנורא של הטובע הרומני"); שופט מחמיר בשם גלינקא, ותובע רשע בשם נחושתן רבינא מועידים להרברט רוברט שנים רבות בכלא על עיסוק במטבע זר, אבל השופט משפיל את התובע ומוציא את הרברט זכאי רק משום שפעם סיפר לו בדיחה מצחיקה ("אימא מחרפת נפשה"); מתתיהו מינצלר מצליח להפוך סניף כושל של המפלגה הקומוניסטית למקום שוקק חיים עד כי אפילו חברי הכנסת מטעם מק"י נדהמים ("המהפכה הקומוניסטית של שכונת פרוז'ינין"); המהפנט הבינלאומי פיקורלי מקבל מסר מן המתים לברך את צבי ספרא להיות שחמטאי מצטיין, ואת עוזי מרמלשטיין שימצא חן בעיני נשים, אבל הוא מסכל את הברכה – ספרא נעשה אהוב הנשים, ומרמלשטיין נעשה אלוף בשחמט ("הבונאוונטורה של פיקורלי"); מכבי אלנבי אמינוב, מנהל בנק ברקליס, יורד מן הארץ לאחר שלח"י שודדים את הבנק. שם הוא יורד מנכסיו, אבל מוצא 5 סטרלינג על המדרכה. הוא נאבק (בלי לדעת) עם איש בשם יהוידע עשת, זה שהיכה את אביו וגרם למותו, והופך אותו לנכה על כיסא גלגלים. הוא עצמו מרוויח בהימורים, וחוזר לעושר הקודם. בבואו לארץ הוא קונה פיס אצל יהוידע עשת, וכשזה מגלה שלפניו עומד האיש שהיכה אותו – הוא מקבל שבץ ומת. מכבי נותן לאלמנתו רבע מסכום הזכייה שלו בפיס ונושא את האלמנה לאישה ("מזלו המתהפך של מכבי אלנבי"); סלומון פארג'י ממציא סיפור על סרג'נט בשם בנבנישתי אשר גנב לו את הכלה ואת הנדוניה (שלוש חנויות!) – ולאחר מותו הוא מופיע אצל פארג'י בחלום, צוחק עליו וגורם לו נדודי שינה. הסיפור הזה מזכה את פארג'י בנדבת ידיהם את כל שומעיו עד כי לא נזקק יותר לעבוד. הבל גאגין, שתמיד מבקש לעזור, ותמיד מקלקל – התחקה אחרי שורשי הסיפור והגיע למסקנה שלא היה סרג'נט בשם בנבנישתי, ולא הייתה קיימת אסתר שלה נדוניה של שלוש חנויות. כשהאמת יצאה לאור – אנשים חדלו לרחם על פארג'י, והוא נזרק מדירתו אל הרחוב, ושם הוא נופח את נשמתו, אלא שאותו הסרג'נט, פרי הדמיון, החל להציק להבל גאגין, ואחר כך למספר עצמו ("נדודי השינה של הבל גאגין").

הבל גאגין מופיע בחלק מהסיפורים כדמות מרכזית או כדמות משנה – הוא נחשב לחכם גדול שהכול נדרשים לעצותיו, אך אלו גובלות בניסוחן בטירוף ממש, והביצוע שלהן תמיד נכשל. בעברו היה איש לח"י והוא נהג להתפאר בבריטים ובמשתפי הפעולה שהוא הרג במו ידיו. בסיפורים שלפנינו הוא יועץ הזוי, שעצותיו חסרות שחר.

הסגנון של דנקנר בספר זה הוא ארכני, ואף מייגע. הסיפורים שלו גדושים בפרטים ובגיבורים (170 גיבורים ב-16 סיפורים!) – בדרך כלל, גודש מוביל את הקורא לצחוק, אבל קשה לומר שהטקסט משפיע לכיוון הזה. קצת סיפורים המתארים את האובססיה של אם-המספר לתפוס גנבים – בעיקר את מרגלית העוזרת – ו"גבורתה" להתמודד עם מילוי הסיפולוקס כדי שהילדים ישתו ויהיו בריאים ("אימא מחרפת נפשה", "אל נגרו זומבון וגנבת הלבבות", "אימי תופסת את השלטון") – סיפורים אלה מעלים על השפתיים חיוך רפה, ולא יותר.

לזכותו של דנקנר צריך לומר שהוא איננו מתיימר לגלות את כבשונו של עולם בטקסט המוגש, ואיננו רומז שהוא כומן רבדים נסתרים מן העין. הכוונה שלו היא להדהים בסיטואציות הפנטסטיות ובגיבורים ההזויים. אבל באמת צריך לשאוב איזו הנאה אסתטית מקריאת ספר, ואינני חושב שהקורא זוכה בה. כאמור, לטעמי, הקריאה בספר זה מייגעת ואינה מצדיקה את הטרחה.

* * *

איליה בר זאב

ספירת הָאֹמֶר

מְדוּרוֹת וּלְחָשִׁים כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם –

אוֹתוֹת לֹא בָּאוּ, כּוֹכָבִים לֹא נָפְלוּ. בָּאֵשׁ הַמִּתְכַּלָּה נִכְחֲדוּ זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים, רְבָבוֹת גַּרְגְּרֵי חוֹל

מְלַחֲכִים חוֹפִים

וַאֲנָשִׁים.

בְּחַוַּת הָרוֹעִים הַנִּדַּחַת הִתְיַלְּלוּ כְּלָבִים בְּטֵרוּף,

חָרְצוּ שֵׁן וְלָשׁוֹן.

רָצִיתִי לוֹמַר דְּבָרִים בְּלֵיל הֶעָשָׁן וְהַגִּצִּים,

נָחוּשׁ וְנִטְרַח לְהָגִיב,

לָגַעַת בָּךְ.

הֲרֵי הַסְּפִירָה סְפִירָת הָאוֹמֵר וְהַלּוֹחֵשׁ לְסוּסֵי הַבָּר בָּעֲרָבוֹת, לִנְשׁוּכֵי הַנְּחָשִׁים –

צִפְעוֹנִים לֵילִיִּים נָעוּ בְּפִתּוּלִים חֲרִישִׁיִּים.

עָקֹם וְנַכְלוּלִי הַלֵּב, נִסְתַּר בֵּין שְׂרִידֵי הָאֵשׁ.

אַלְפֵי גֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת –

מָנוֹחַ.

בַּשַּׁחֲרִית –

כֶּלֶב נְחִיָּה הוֹלִיךְ מִמֶּנִי אַהֲבָה רַבָּה לָאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

כְּסוּת

גַּם בְּעֵינַיִם מְכֻסּוֹת אֶפְשָׁר לִרְאוֹת,

לָחוּשׁ אֶת קוֹל צְעָדַיִךְ –

לוֹמַר מִלִּים

אִלְּמוֹת.

כֶּלֶב נְחִיָּה מוֹלִיךְ אֲהָבוֹת בָּאֲוִיר, רוּחַ קָדִים כֵּהָה

בָּאָה אֶל הַבָּשָׂר,

מְטַלְטֶלֶת.

נָעִים לַחֲלֹם בְּטֶרֶם אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, לְהִתְעוֹרֵר עִם

הַשַּׁלְפּוּחִית הַנְּקוּבָה, עִם נְבִיחוֹת

כַּלְבֵי הָרוֹעִים.

מֵעוֹלָם לֹא תָּפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,

סְתָם זִכְרוֹן אַיַּל אֲהָבִים יָשָׁן,

אַחֲרוֹן.

* * *

על השמצותיו המופרכות של נעמן כהן

אהוד שלום,

 במקום להתעסק שוב בהאשמותיו ההזויות והשמצותיו המופרכות של נעמן כהן (שגם לי אין מושג מדוע אתה נותן להם במה פעם אחר פעם), אני שולח לך את הקישור להודעת גבעת חביבה על פתיחת קורס לימודי השואה – הכרת הנרטיב של העם היהודי למחנכים ערביים בשלוחת הגבעה בסחנין. הקורס באישור משרד החינוך.

http://www.givathaviva.org.il/hebrew/info/110511_sho2a.htm

 בברכה

דודו אמיתי

דובר גבעת חביבה

* * *

נעמן כהן

מורשת רבין – הסוף

לאחר נאום אובמה מתחוור כי בנימין נתניהו, הפוליטיקאי הישראלי האחרון שאחז במורשת רבין, נטש את מורשתו כאשר ויתר על בקעת הירדן. נתניהו מדבר עתה על צבא ישראלי לאורך הירדן לתקופה ארוכה ותו לא.

יש לומר ברורות. אין מדינה ערבית-פלסטינית מפורזת ללא צה"ל על בקעת הירדן. צה"ל לא יהיה לאורך הירדן ללא אחיזה ישראלית אזרחית שם, קרי ישובים לאורך בקעת הירדן. את זה הבינו יגאל אלון ותלמידו רבין.

בשעה שאובמה מדבר על מדינת פלסטין רצופה (איך תבוצע הרציפות בין עזה ליו"ש?) ומפורזת. עולה השאלה מי יבטיח את הפירוז? לדברי אובמה הפירוז יובטח על-ידי "אחריות ביטחונית פלסטינית במדינה ריבונית ומפורזת." אם תהיה לפלסטינים אחריות ביטחונית, כלומר צבא, היכן הפירוז? יש כאן סתירה. ואם האחריות תוטל על גורם אחר כגון המרינס או כוח בינלאומי אחר, גם בכך אין ערובה לפירוז. המרינס ברח ב-1983 מלבנון לאחר פיצוץ תופת אחד, והכוח הרב-לאומי בלבנון אינו מצליח למנוע מחיזבאללה להתחמש.

למרבה הצער אין ברירה אלא להודות שלמדינה שבה כל המפלגות נטשו את מורשת רבין, אין יותר יכולת קיום.

* * *

רות ירדני כץ

"לבטן אין חלון" – ספרה של שושנה בן-עדי 

הוצאת נור

"את מאכילה אותי רק בתפוחי אדמה ובמרק שעועית. שבוע שלם אני אוכל רק שעועית." התלונן קדם הקטן, ואימו השיבה לו: "תאכל מה שיש. לבטן אין חלון. כשיהיה יותר, תקבל יותר..."

שושנה בן-עדי היא משוררת ועד כה פירסמה שישה ספרי שירה, והנה היא מפתיעה בספר שהוא פרוזה וכותרתו "לבטן אין חלון". הכותרת כבר סיקרנה. שלושה חלקים לספר: הרומן של מריצ'יקה וקדם, לבלוביץ' ורוזיקה. 

הסיפור הראשון הוא על אהבה מאוחרת בין קדם שהוא כבר בן 60 שמעולם לא נישא ועובד בבנק ישראל, במרתפי הבנק, ותפקידו לשרוף כסף בלוי. "כל מה שבלוי שורפים. כל מה שבלוי. מוציאים ישן מפני חדש."

בגיל תשע קדם עלה לארץ עם אימו השתלטנית שאהבתה אליו היתה ללא גבולות והיא מעבירה לו את נסיון חייה. "יבוא יום... שמור על הרכוש שהשארתי לך. תיזהר. נשים הן זונות. חברים הם בוגדים. בני אדם הם רעים, תזכור. גם כשאהיה שם למעלה אשמור עליך. אל תמהר, אבל תמיד תזכור שאני מחכה לך שם, אסדר לך מקום טוב. תזכור ואל תאמין לאף אחד."

האם האלמנה מוקפת במחזרים, בחברים ובחברות בני גילה, ולפני מותה הם סוחטים התחייבות מקדם שלא יתן להם למות לבד ובסבל. בגיל מאוחר הוא פוגש באישה בשם מריצ'יקה, שגם עברה ים של חיים והיא לא מוותרת, היא מחזרת בכל כוחה אחרי קדם, שלא יודע מה ואיך לעשות אבל הוא לא אדיש. היא מביאה לו קרני אור והוא לאט לאט משתחרר עד שהיא מגלה כיצד הוא ממית את חבריה של אימו המתת חסד.

בשני הסיפורים הבאים בן-עדי מגוללת בפנינו את סיפורה של משפחתה שתחילתה במאה הקודמת ברומניה. יוז'י נולד ביום בו נרצח הקיסר פרנץ פרדיננד ומלחמת העולם פרצה, ועולמם של מיליוני אנשים נחרב. אביו של יוז'י, באותו יום שנולד, גוייס לצבא ולא חזר. האם שכוחותיה אזלו מפזרת את ארבעת ילדיה. יוז'י מועבר לבית יתומים ושם גדל עד גיל 16. רק אחותו הלן מבקרת אותו אחת לכמה זמן, והוא חי מביקור לביקור, סופר את הימים והשעות, והיא זו שמוציאה אותו משם. ומכאן בן-עדי מובילה אותנו בין גיבורי העלילה ומתארת יפה את האווירה של אותם ימים, את היכולת להישרד או לא, את העושר והאושר ואת הנפילות הגדולות.

היא מסיימת את ספרה בסיפור עלייתה לארץ. ילדה קטנה בשם רוזיקה שמחליפים לה את שמה, מביאים אותה והוריה למעברה בתלפיות בירושלים, וכיצד היא, הילדה הקטנה, מתמודדת עם כל השינויים הדרמטיים. ילדה בעלת דעה, לא נכנעת וגם לא מסכימה להיות לצחוק ולעג בפני אלה שנולדו כאן או שכבר הרגישו "בבית". היא קונה את עולמה מפני שידעה לרקוד באלט. 

ספר שיש בו מתח, קצב וגם הומור . 

* * *

עמוס לויתן

נגיעות ענוגות וחכמות

של יצחק אוורבוך-אורפז

ידידי, הסופר הוותיק והמודרניסט הגדול, חתן פרס ישראל (2005), יצחק אוורבוך-אורפז, שכבר חדל לפני כעשור, כשהגיע לגבורות, לכתוב פרוזה, אבל המשיך בכתיבה לירית שהתפרסמה מעת לעת, כינס עתה את שיריו בספר בשם "נגיעות", הוצאה אבן חושן (207 עמ' 2010) שהופיע במיספר עותקים מצומצם וממוספר (ארבעים בלבד).

שירים קצרים, רישומים ליריים, פרגמנטים הגותיים, משוחררים מכל צורה כפויה; לכאורה מעין שירי הייקו, אבל שלא כשיר הייקו קלאסי (המונה 17 הברות ב-3 שורות: 5-7-5) נענים בגמישות מרבית לתכניהם השונים. הנה לדוגמה אחד משירי הספר:

אחרי לילה שחור:

הבוקר ראיתי עלה.

ממש.

לא יאמן.

עדיין

הכל אפשרי. (13)

שיר נפלא, פרי עטו של משורר אשר בגיל מופלג כה צלולה רוחו, והוא מתבונן עם אור ראשון "אחרי לילה שחור" בחלון ביתו ורואה "עלה", אשר ממלאו פליאה וגם תקווה: הן זה "ממש לא ייאמן", ועדות לכך ש"עדיין הכל אפשרי".

יוצר כאורפז, גם בכתיבתו המינורית, הוא חכם ומאתגר, יוצר שאפשר ללמוד ממנו כה הרבה. ובאמת הספר קטן-המידות הזה הוא אוצר בלום של ידע, יופי, ניסיון. כל מי שרוצה להבין דבר או שניים על החיים ומה שהם מזמנים, כדאי לו לקרוא בו. למשל, האם יש לאיש נבון כמוהו תשובות?

אין לי תשובות. איני מאמין בתשובות.

השאלות תמיד עתיקות. השאלות תמיד עתידות.

השאלות תמיד אותן שאלות.

והן כאומרות: תחיה אותנו! (67).

המשורר ריינר מריה רילקה (1926-1875) במכתב למשורר צעיר מייעץ לו: "חיה את השאלות עד שביום מן הימים תתחיל לחיות את התשובה."

אורפז מסכים עם החלק הראשון של דבריו ("חיה את השאלות"), אך כמי שהאריך ימים יותר ממנו, אינו סבור שאריכות ימים מביאה תשובות. וזו לעצמה היא תשובה חשובה למי שאינו חדל לחפש אחר תשובה בה"א הידיעה. ומכיוון שכך, גם חלק משיריו הם יותר בבחינת שאלות-ללא-תשובות. למשל השיר החידתי שכותרתו היא חלק ממנו:

מבחן כניסה למסדר הירוקים

אם ראית חיפושית על גבה מנענעת את גפיה

ולא התפתית להעמידה ישר. (57)      

השיר כמו נותר ללא תשובה, משפט תנאי ללא משפט עיקרי, הדורש איזושהי השלמה אשר אורפז מסרב לומר לנו מהי. וכמה, דווקא זה, חכם כל כך, כי כל תשובה לכאן או לכאן (התקבלתָ או נדחיתָ) עדיין תיוותר חידתית (או שאלתית) באותה מידה.

מטבע הדברים אנו מסתקרנים לדעת מה יש לאיש בגילו לומר על הזיקנה. אז הנה תשובתו:

אז במה אתה מעסיק את זִקְנוּתְךָ?

 אני מלקט עֲדָשִׁים מבין המַצָּעִים

ששכחו בִּמְנוּסָתָן נְסִיכוֹת מְבוֹהֲלוֹת" (181).

כמה מבריק ומשעשע!

ומה יש לאיש כמוהו, נוסיף ונשאל, לומר על מולדת, למשל? הנה תשובתו:

זכות יקרה היא שנשללת

מאלה שאין להם מולדת:

החֵרוּת לְוַותֵר עָלֶיהָ (95).

אורפז הוא מן היוצרים האוניברסאליים בספרותנו, הן ברומנים האקזיסטנציאליסטים שלו והן בהגותו הצליינית-חילונית, ואף-על-פי-כן אין הוא מוותר על זיקתו לזמנו ולמקומו הישראלי. (בל נשכח שאת דרכו בספרות החל עוד בהיותו רב-סרן בצבא קבע, אז גם בחר בשם העט אורפז עם פרסום סיפורו הראשון ברדיו. מאוחר יותר שב לשמו המקורי אוורבוך). אלא שכדרכו חשיבתו פרדוכסלית ומורכבת: גם הרוצה לוותר על מולדת, לא יוכל לעשות כן, אם מלכתחילה יהיה חסר מולדת.

ומה יש לו לומר על אהבה?

וְיֵשׁ אדם עוזב את אהובתו,

כי עַזִּים געגועיו אליה מִכּל קִרְבַת בָּשָׂר. (113).

ועוד אחד על אהבה. אפילו ארוטית:

אָחוֹת בדקה לי לחץ דם

וידה על הַמַּפּוּחַ הייתה כּה ענוּגָה

שֶׁעָצַמְתִי אֶת עֵינַי

לִרְאוֹת  (199).

הראייה החושנית, אינה בעיניים, אלא במחשבה. ומשהו על אלוהים ועל חשיבה צליינית-חילונית:

כשאלוהים אמר בראשונה "יהי אור", הוא לא

התכוון לגרש את החושך, כי אם לְהָאִיר אותו (151)

בחשיבתו הדיאלקטית של אורפז לחושך (ולרע) יש חשיבות כמו לאור (ולטוב): לא מגרשים אותו, אלא עובדים איתו. שאלה לא פשוטה, כמובן, איך עושים זאת?

והתשובה מצויה אולי בשיר פרדוכסלי אחר, שיר ברנרי-אקזיסטנציאליסטי:

רק מי שמעולם לא דִּבֵּר אל הַקִּיר

רַשַּׁאי לטעון שהקיר אינו עוֹנֶה (187). 

כלומר, עושים זאת בהתעקשות סיזיפית אינסופית, כפי שהבין אלבר קאמי בספרו "המרד של סיזיפוס".

אפשר שאת התמצית הפילוסופית והסיפורית של יצירתו מסכם אורפז בארבע השורות הבאות:

"אשר עשה אלוהים את האדם יָשָׁר"

וְאָדָם אינו עומד בזה, והוא עושה עצמו עָקֹם

וקורא לַחֶמְלָה שתבוא.

ובאה החמלה. ובאה הָאַהֲבָה. (179)

מתוך הבנה עמוקה של הטבע האנושי יודע אורפז, כי חיי אדם עלי אדמות אינם מתנהלים מתוך איזו "ישרות" אלוהית שיורדת ממעל, אלא דווקא מתוך איזו עקמימות אנושית שבנפש מלמטה, שמתוכה צומחת גם חמלה וגם אהבה.

תודה, יצחק.

אהוד: המאמר פורסם לראשונה בגיליון אפריל מאי של "עתון 77". ה"נגיעות" התפרסמו לראשונה במכתב העיתי שלנו בימי חמישי מדי שבוע. יצחק עמד על כך שמצידו לא יודפסו יותר מ-40 עותקים ממוספרים וחתומים על ידו, ולכן אין אפשרות להגיע למהדורה המודפסת.

* * *

אהרון חבר

אהבת טבע – יונים

תמיד רציתי שיהיו לי יונים משלי. יונים שאוכל לאחוז בכפות ידיי, יונים שאוכל לעקוב אחרי התפתחותן מהטלת הביצים ועד לבגרות, שובך יונים, להקת יונים, יונים צחורות שאוכל לקרוא להן, שינחתו מן השמיים, שיעמדו על ראשי וכתפיי, שיאכלו מכף ידי.

היה זה נושא למחלוקת ארוכת שנים ביני לבין אבי. אני הייתי מבקש חוזר ומבקש ואבי היה דוחה וחוזר ודוחה את בקשותי. אבי לא אהב יונים. הן היו גורם מפריע, גורם מלכלך, גורם לעבודה רבה ומפרכת. אפשר לומר כי תמיד חיינו ב"צל" היונים מבלי שתהיה לנו שליטה עליהן. בגג הרעפים של ביתנו שכנו תמיד יוני בר (יונת הסלעים) אפורות-שחורות. הייתי יושב בגינה וצופה בהן מרחוק, מקשיב להמיית גרגורן. למדתי להבחין בין גרגור-חיזור היונים הבוגרות, בין המיית גרגור הנקבות לבין גרגורם של הזכרים בעת החיזור ובעת המאבק בין הזכרים לבין עצמם. אוזני הייתה קולטת את המייתן החרישית של הנקבות בגישתן אל הגוזלים או בעת שהיו מתרצות לחיזורם התוקפני של הזכרים. הייתי מתמלא שמחה כאשר הייתי מזהה את ציוצם-צווחתם של הגוזלים רואה בעיני דמיוני את הסתערותם פעורת המקור לקראת הוריהם מלאי הזפק. הייתי שומע את טפיפת ציפורני רגליהן על פח מרזב הגג.

כאן היה שורש הרע. מרזב הגג. כבתים רבים רבים של ירושלים של הימים ההם היה גם ביתנו מצויד בבור מי גשמים. מי הגשמים היו מקור המים היחיד לשימוש בביתנו והדבר חייב טיפול שוטף ואחזקה מתאימה של כל המערכת, החל בגג הבית אשר היווה את "אגן הניקוז", דרך מערכת מרזבי הפח אשר הובילו את המים מהגג לבור וכמובן בור המים עצמו בו היו המים נאגרים בימי החורף ומשמשים את צריכת הבית במשך כל עונת הקיץ.

אויבה העיקרי והמוחשי ביותר של המערכת היו היונים. הן היו מטנפות בלשלשת את גג הבית. הן היו בונות מדי פעם קן זרדים במשפך הצנורות היורדים מהגג אל הבור, הן היו צרה צרורה. את הגג היה צריך לשטוף ממילא מאבק הקיץ המצטבר, אולם לא הרי שטיפת אבק כשטיפת לשלשת טריה ו/או יבשה. עם התקרב החורף היה אבי מפנה את פתח הצנור היורד מהגג הרחק מפתח הכניסה של הבור. הגשמים הראשונים היו שוטפים את הגג. המים היו מתנקזים אל הצנור היורד מן המרזב ושוטפים אל הגינה ביוצרם דלתא של אבק, עלים יבשים, לשלשת ונוצות יונים, ועוד. תהליך פשוט לכאורה, אך לא כן הוא הדבר כשיונים מקננות על הגג. אם היה קן בנוי במשפך הצנורות, היה הדבר מתגלה מיד. המים היורדים מהגג היו נשפכים כאשד מגובה שתי קומות. סולם ארוך-ארוך היה מוצב נשען על קיר הבית, אבי היה מטפס בו עד אל מתחת לכרכוב הגג, מנקה בידיו את הסתימה בצנור, הזרדים, הלשלשת, וכל השאר היו נזרקים מטה. יש ובכך היה מסתיים העניין, ויש שלא. בתהליך בניית הקן היו חומרי הבנייה נופלים פנימה לתוך הצינור ובכך היתה מתהווה סתימה אי שם לאורך הצינור, אותה היה צריך לפנות. חוט ברזל ארוך ומגולגל בקפידה היה מצוי תמיד במחסן שמתחת למדרגות, שמור למטרה זו. החוט היה מושחל בצינור המרזב מלמעלה למטה דרך הסתימה. כשהיה קצה החוט מבצבץ בצידו התחתון של צנור המרזב, היה אבי קושר בקצהו העליון של החוט כדור עשוי סמרטוטים. כאן הייתי נכנס אני לתמונה, תפקידי היה למשוך את החוט אל מחוץ למרזב, בתקווה שכדור הסמרטוטים יעבור דרך הצנור ויוציא איתו את הזרדים. המלאכה היתה קשה. לא תמיד עלה בידי להתגבר על הסתימה. אבי היה יורד בסולם יחד היינו מושכים בחוט להוצאת הסתימה. מכיון שהדרך היחידה לבדוק באם עלה הדבר בידינו הייתה לראות אם מי הגשמים עוברים בצנור, היתה כל העבודה חייבת להתבצע בגשם ומתחת לאשד המים היורד ממשפך המרזב. בהחלט לא נעים! קצה הצינור היה נשאר מחוץ לפתח הבור עד אשר נשטפו הגג והצינור פעמים מספר ועד כי ברור היה כי החורף יציב. אז היה אבי ניגש לניקוי הבור עצמו.

כל מיכל אפשרי שהיה בבית היה מתמלא במים, האמבטיה, גיגיות, פחים ריקים. המים היו נאגרים בכמות אשר תספיק לימים מספר. אבי היה מוריד את סולם העץ לתוך בור המים. צינור גומי היה מחובר לפי משאבת היד המותקנת מחוץ לפתח הבור. אבי, מצויד במטאטא זרדים וקצה הצינור בידו, היה יורד לתוך הבור. אני הייתי עומד בחוץ ושואב במשאבה, שואב ושואב ושואב. קירות הבור היו משופשפים במטאטא ונשטפים במים. כשהיתה מלאכת שפשוף הקירות מסתיימת, היה קצה הצינור מוצא מהבור ונמתח לאורך החצר עד לגבול השדה שליד ביתנו. השאיבה היתה נמשכת. היה צורך לרוקן את כל המים הישנים והמלוכלכים שבבור. שעות על שעות היינו שואבים, אבי ואני לסרוגין, היתה זו עבודה קשה, חדגונית ומשעממת. נחמתי היחידה בעת השאיבה היתה להקשיב להמיית היונים על הגג. כשהיו קולות חרחור עולים מהבור ידענו כי הבור ריק וקצה צנור המשאבה עלה מעל לפני המים. מיד היה קצה המרזב מוכנס חזרה לפי הבור והציפיה לגשם רציני אשר ימלא מחדש את הבור היתה מתחילה. תוצאות מלחמותיו של אבי כנגד היונים שעל הגג היו תמיד זמניות, היונים היו פורחות להן, לעתים היו נוטשות את הגג לימים מספר. אולם תמיד היו חוזרות.

מערכת המים היתה רק אחת הסיבות להתנגדותו של אבי לגידול יונים. הסיבה השנייה היו התרנגולות. בחצר ביתנו היה לול תרנגולות. היה זה לול גדול. כלוב רשת רחב ידים וגובהו כקומת אדם. בקצהו האחד היה מבנה לבנים בו היו התרנגולות מתכנסות לשנת הלילה על סולמות עץ ובו היו גם תאי ההטלה. "מנהרת" רשת הובילה מהלול אל השדה כשבפתחה דלת עץ קטנה. מידי בוקר היתה דלת העץ נפתחת ולהקת תרנגולות ה"בָּלָדי", חומות-אדומות ומנוקדות בשחור-לבן, היתה פורצת אל השדה, מנקדת אותו בנקודות צבעוניות החופרות ברגליהן בעפר, מלקטות זרעוני צמחי בר, צדות חרקים למיניהם או לחילופין בימי החורף אוכלות עשב וחופרות אחר שלשולים.

בראשן תמיד היה תרנגול צבעוני זקוף-ראש בעל כרבולת אדומה וזנב בכל צבעי הקשת. הלול היה גאוותו של אבי. תמיד היה ביתנו משופע בביצים טריות שחלמונן צהוב-כתום עז. לקראת הערב היה אבי ממלא מיכלים קטנים בזרעוני דוּרָה (סוֹרגוּם) שהיו מאוכסנים בשקים במחסן שמתחת למדרגות. קריאות "טיָא, טיָא, טיָא" רמות היו מזעיקות את התרנגולות חזרה אל הלול, דלת העץ היתה נסגרת למשך שעות הלילה. כל חורף, כשהיו תרנגולות מצטננות ומתחילות לקרוא ולהשתעל בקול צווחני, היה אבי משקה אותן אחת לאחת בשמן דגים. בכל אביב היו תרנגולות אחדות מתחילות לקרקר ולנפח נוצותיהן ולחפש מקום לדגירה. אבי היה בוחר ביצים גדולות ויפות, מתקין תאי דגירה מרופדים ומושיב מספר תרנגולות על הביצים עליהן היו דוגרות כ-3 שבועות, עד לבקיעת אפרוחים. אין דבר משובב נפש יותר מלראות להקות להקות של אפרוחים זעירים כשגופם עודו צהבהב ורק קצות כנפיהם וזנבם מתחילים לגדל נוצות צבעוניות, כשהם רצים ומסתובבים סביב אימם הדוגרת, ההולכת ומשמיעה קרקורים נמוכים, חופרת ברגליה וקוראת לאפרוחיה. עם כל מציאה של דבר מאכל היו הללו מסתערים בציוצים אל רגליה של האם, כל אחד מנסה לחטוף מחברו את האוכל. לא הייתי יכול לעצור בצחוקי בהתבונני בהם רודפים כולם אחרי אחד אשר האוכל בפיו, או עוסקים ב"משיכת חבל" כששנים אוחזים כל אחד במקורו בקצה שלשול וכל אחד מושך לצידו ומנסה להוציא את האוכל מפיו של אחיו.

עם כל אהבתי לאפרוחים, והבנתי את התועלת שבגידול תרנגולות, לא הרפה ממני רצוני ליונים. בכל פעם שהעליתי את הנושא היה אבי מציב בפני את השאלות: איפה נגדל אותן? מי יקנה להן אוכל? מי יטפל בהן? ברור היה כי האחריות צריכה להיות שלי וברור היה כי אבי אינו מוכן לשאת בהוצאות האכלתן. התרנגולות היו חשובות יותר ולי לא היו מקורות כלשהם. אולם תמיד ישנה תקווה וגם ההזדמנות הגיעה.

הבית היה נקי ומסודר, השולחן ערוך ומוכן. חזרנו מבית הכנסת, ערב ליל הסדר. ישבנו לשולחן לערוך את הסדר, טכס מסורתי לכל כלליו ודקדוקיו. הגיע זמן נטילת ידים. רצתי מהר, חזרתי וגנבתי את האפיקומן. ישבתי עליו. אבי חזר מנטילת הידים כשחיוך על פניו. כללי המשחק היו ידועים. הארוחה הגיעה לסיומה. אבי מגלה בתמיהה מעושה כי האפיקומן איננו. הוא קם לחפשו: בלעדיו אין לסיים את הסדר. האפיקומן אינו במחבואו. אבי מציץ לכל הפינות המקובלות, האפיקומן לא נמצא. מתחיל משא ומתן ואני מבקש יונים. אבי מרצין. מעולם לא הרחקתי לכת עד כדי כך.

"לא בא בחשבון," אמר אבי, "אין יונים, אין אפיקומן."

החצפתי פנים. אבי התחיל לכעוס, אני הפרתי את כללי המשחק. אבי חוזר לחיפושים אחר האפיקומן, הוא לא ייכנע בקלות. אני יושב על מקומי מפחד לזוז פן תתגלה קצה המפית העוטפת את האפיקומן או פן ישמיע רעש האפיקומן המתפורר תחת משקל גופי. אבי חוזר לשולחן, הכעס בפניו. אימי מניחה ידה על זרועי מבט מבקש בעיניה. לא כדאי לקלקל הכל בגלל בקשתי. אבי שוקל בעניין, מבטי נעוץ בפניו. הוא מתרכך. הוא הסכים. בשמחה הוצאתי את האפיקומן מתחתי. אבי נדהם. זה כמעט חילול קודש. סיום ליל הסדר לא היה חגיגי כבכל שנה.

חסר סבלנות חיכיתי לחול המועד כדי לקבל את היונים. הימים עברו. אבי לא הזכיר את היונים ואני חששתי להעלות את הנושא.

היתה שעה שלאחר ארוחת הערב. ישבתי ליד השולחן הגדול שבחדר הקדמי, מנסה להכין את שעורי הבית. אבי ואימי ישבו בפינה שליד הרדיו משוחחים ביניהם בלחש.

"אתה עוד חושב שמגיע לך לקבל יונים?" שאל אבי לפתע.

הפניתי מבטי אליהם. "כן!" עניתי."

"טוב, לך וקח אותן. הן על אדן החלון."

קפצתי ממקומי. על אדן החלון, מוסתרות על-ידי קופסת התפירה של אימי, היו מונחות שתי יונים. כנפיהן סבוכות האחת בשניה ורגליהן קשורות בחוט. הן היו קרובות אליי כל הזמן ואני כלל לא שמעתי אותן, כה שקטות היו. האחת לבנה כשלג והשנייה לבנה עם קצות כנפים שחורות. יפות ועדינות. קוי ראשיהן כה מושלמים, המקור קצר בהיר וורדרד. עיניהן עגולות ושחורות. כשלקחתי את האחת בידי היא פרפרה וניסתה להשתחרר, ניסיון חסר תקווה. רצתי החוצה, בחושך מצאתי בגינה ארגז עץ וחתיכת רשת לולים, רצתי למחסן. פטיש ומסמרים היו מסודרים על המדפים. תוך דקות מספר היה הכלוב מוכן בשבילן. קופסת מים וקופסת זרעוני דורה הונחו לפניהן. הן מתחו את כנפיהן המשוחררות על רגליהן הנוקשות לאחר שהיו קשורות זמן רב. שיעורי הבית נשכחו ממני, ישבתי מול הכלוב וחיכיתי לראותן אוכלות ושותות. הן לא אכלו. האחת נגשה בהיסוס אל כלי המים. היא טבלה את קצה מקורה במים והרימה את ראשה. תנועות גליות גלשו במורד צוארה. היא טבלה שנית את מקורה במים. חברתה הצטרפה אליה טובלות ומרימות את ראשן לסרוגין. לא ידעתי מי הזכר ומי הנקבה. ליוויתי את גמיעותיהן בבליעת רוקי בפי. הן גמרו לשתות והתכנסו בקצה הרחוק של הארגז. זמן ללכת לישון. סיימתי בחיפזון את שעורי והלכתי לישון חולם על יוני הנפלאות.

למחרת אך חזרתי מבית הספר הסתערתי על העבודה. קרשים ומסמרים וחתיכות רשת, משור ופטיש. אבי הקצה לי וליוניי חלק קטן מהלול. עד לשעות הערב הושלמה המלאכה. מחיצת רשת נמתחה לרוחב הלול ויצרה חלל נפרד. ארגז ישן משופץ בקרשים היווה את תאי השובך. ענף עץ יבש הוצב ממול הקצה השני של החלל, אליו יוכלו היונים לעוף. קופסאות פח היו כלי האוכל. היונים התאקלמו מיד בביתן החדש. הן עפו מצד לצד מהתאים לענף וחזור לתאים. הן ירדו לרצפה ואכלו זרעונים מקופסתן, לגמו מהמים ושוב התעופפו הלוך וחזור. ישבתי מחוץ לשובך-הלול, מתחת לעץ הערבה הגדול אשר ינק את מימיו מבור השופכין, מתבונן באהבה ובפליאה ביוניי. בידי הרמתי זרד דק ויבש וזרקתיו פנימה מבעד לרשת המפרידה ביני לבינן. הן כאילו חיכו לאות והסתובבו סביב הזרד, בוחנות אותו, הומות ומגרגרות. האחת לקחה את הזרד בפיה ועפה לכוון התאים. השלכתי פנימה זרד שני. שוב בחנו את הזרד האחת לקחה אותו בפיה ועפה אל התא שלה. המשכתי להשליך פנימה זרדים והן המשיכו לאסוף אותם. ידעתי, הן בונות קן. כעבור זמן הן הזדווגו. הלבן היה הזכר והלבנה עם קצות הכנפים השחורות היתה הנקבה. אני המשכתי בהשלכת הזרדים והן המשיכו בבניית הקן. הנקבה נשארה בתא והזכר היה מביא לה זרד אחר זרד. הוא היה לוקח זרד בפיו, עף אל פתח התא ומשאיר את הזרד בתא. הנקבה היתה מסדרת את הזרדים בצורה הנוחה לה. ביום הרביעי לבואם הוטלה הביצה הראשונה. אני הייתי מאושר.

ההתחלה היתה צנועה. ההמשך היה שוטף. לדודו היה שובך יונים "מצריות" בצבע חום שוקולד, גדולות, כבדות ומגושמות. עשר "פורֶרות" הוחלפו בזוג יונים. היה זה מחיר כבד, אולם כדאי. לזר (אליעזר), נער-בחור מבחורי השכונה, נתן לי זוג נוסף, תמורת שירותי בהעברת פתקאות אהבה לחברתו רבקה. לתאומים היה שובך יונים. התשלום היה מלפפונים חמוצים (אבי היה מומחה מאין כמוהו בשימור ירקות ופירות. בכל עונה היה כובש פחים של ירקות ופירות בהתאם לעונה. מלפפונים ועגבניות ירוקות בקיץ, זיתים בתקופת ראש השנה. כרוב וכרובית בימי החורף). המלפפונים היו תאוותם של התאומים. מיספר מלפפונים היו תשלום עבור זוג יונים נוסף ובהמשך עבור כמויות הולכות וגדלות של זרעוני דורה.

עוד באותו הקיץ היה השובך הומה עשרות יונים. חלל השובך הלך וגדל וחלל הלול הלך וקטן. שעות רבות הייתי יושב מתחת לעץ הערבה ועוקב אחר הנעשה בשובך. בעית אספקת המזון הלכה והחמירה. פחדתי לשחרר את יוניי פן ילכו לאיבוד, פן ייטרפו על-ידי חתולים. אולם בסופו של דבר לא היתה לי ברירה. לא יכולתי לעמוד בקצב אספקת המזון. מלאי המלפפונים ההולך ומתדלדל עורר את חשדו של אבי.

 בניתי צוהר קטן לשובך. היונים היו חופשיות. הן היו חגות מעל לביתנו נוחתות בשדה הסמוך מלקטות מזון וחוזרות לשובך שבעות ובריאות. למזלי, לא נהגו לנחות על גג ביתנו, דבר אשר היה מעורר את זעמו של אבי. כשהייתי חוזר מבית הספר הייתי ממלא כיסיי בזרעוני דורה יוצא אל השדה ושורק. יוני היו באות מכל הכוונים. הלהקה שהיתה בחוץ היתה מגיחה מאי-אן. יונים אשר שהו בשובך היו ממהרות לצאת ולעוף אל השדה. הייתי עומד ומפזר סביבי זרעונים. בכל פעם כמות קטנה, מרחף הייתי בענן יונים שסובבו את רגליי, אצות רצות לאכול את הזרעונים, מכות טופחות בכנף, מנתרות מצד לצד, רבות בינן לבין עצמן.

יונתי הראשונה שמרה לי אמונים יותר מכל היונים האחרות. היא היתה חוששת ממערבולת היונים. הייתי כורע על ברכיי וקורא לה. היא היתה אצה רצה, מנווטת את דרכה בתנועות חדות ובנפנוף כנפיים עומדת לידי ואוכלת מידי. כל היונים האחרות היו מיד מתקנאות בה. הן היו קופצות עליי, עומדות על גבי, כתפיי, ראשי וברכיי, טופחות ומנפנפות בכנפיהן, חובטות על פניי. אני הייתי כורע כך בשדה, מוצלף ונרמס ברגלי יוניי, צוחק בהנאה וקורא קריאות גיל.

תאי השובך הלכו ורבו. ארגזים ישנים היו נאספים על ידי, משופצים ומותקנים קומות-קומות לאורך "קירות" הרשת. בתאים רבים היו יונים צעירות. הייתי עורך בקורות תכופות. מציץ מתא לתא, רואה את היונים הדוגרות, התוקפות את ידי המושטת. הגוזלים מכוסי פלומה צהובה דלילה, הקטנים בני יומם אשר בקושי היו נושאים את ראשם המתנדנד מצד לצד בחוסר אונים מעורר רחמים, הגדולים יותר, תוקפים את היד המושטת בהטחת ראש קדימה ונקישת מקור מגוחך, חסר פרופורציה. קצב גידולם היה מדהים. תוך ימים היו הופכים מגוזל חסר אונים לגוזל תוקפני. הם היו מקבלים את פני הוריהם בציוצי צווחה תובעניים בלתי פוסקים. ההורים היו אצים רצים למלא את זפקם כדי להקיא לתוך מקורם הפעור של הגוזלים ולמלא את זפקם של הללו. עוד ימים מספר ונוצות זעירות היו מופיעות בקצות הכנפיים והזנב. הקטנים כבר הם רצים אחרי הוריהם בדרישה תוקפנית לעוד ועוד מזון. עוד ימים מספר והרי לפניך יונה זעירה. שרידי פלומה צהובה עוד מופיעים באיזור הצוואר, וזויות המקור עודן רכות. לא חלפו שלושה שבועות והגוזל כבר בדרכו אל מחוץ לתא והוריו שוב בתהליך הכנה להטלת ביצים נוספת, אולם הוא אינו מרפה, כבר למד לעוף והריהו רץ אחר כל יונה בוגרת הנקרית בדרכו על רצפת השובך בדרישה "אוכל אוכל". היונים האחרות דוחות אותו אולם הגוזל אינו מרפה. רק הוריו חסרי הברירה נכנעים לדרישותיו. בתנועות עווית הם מריקים את זפקם לתוך מקורו הפעור של הגוזל שאינו יודע שבעה. עוד ימים מספר, ביצה חדשה מופיעה בתא. הגוזלים המסכנים שאך זה למדו לעוף מגורשים מהתא ויוצאים לחיים עצמאיים. מחזור חדש מתחיל.

אויביהם העיקריים של היונים היו החתולים. פעמים רבות הייתי עד למחזות שהילכו עליי אימים. שקט ושלווה, יוניי פזורות מלקטות את מזונן. לפתע טפיחות כנפיים, נוצות מתעופפות. חתול בורח כשבפיו יונה מפרפרת חד וחלק. כהרף עין. כמה שנאתי את החתולים. הייתי מסתובב בגינה או בשדה כשבידי אבנים. כל חתול אשר היה נראה היה מגורש מיד, אולם הדבר היה ללא הועיל. לא היה אפשר לשמור כל היום, וביחוד לא על מספר כה רב של יונים.

החתולים היוו סכנה, אולם הסכנה הרבה יותר באה מכוון אחר לגמרי. אבי לא היה יכול לשאת את חוסר התועלת שבגידול יוניי, מה גם שחשקה נפשו במאכלי העדנים של יונים צלויות ממולאות בכל טוב של אורז, צנובר, ובשר טחון. באחד הימים, כשחזרתי לביתי, ראיתי את סל הבד תלוי על ידית דלת המטבח. היה זה סימן של השוחט. הצצתי בסל לראות מי המיועד לשחיטה. נשמתי נעצרה. בסל היו מונחות יונים אחדות כשכנפיהן סבוכות האחת בשנייה. הקרב היה קצר ומר והסתכם באיום רציני וחמור מצידי כי באם ישָחַטו היונים אני מזמין את חבריי לקומזיץ מתרנגולותיו של אבי. הייתי כה רציני באיומיי עד כי אבי הבין כי אכן אני מתכוון לממש את איומיי. הגזרה בוטלה.

ברבות הימים אכן היה גורלן של יוניי מר, אולם על כך יסופר בהמשך. שמחתי כי האיום הוסר ויצאתי לבקר את היונים. יונתי הראשונה הלכה והזקינה. כנראה היתה כבר מבוגרת בעת שנקנתה על-ידי אבי. בתחילה היו בוקעים מביציה שני גוזלים בריאים ונאים. במשך הזמן הפכו ביציה לבלתי פוריות. מכל הטלה היה בוקע רק גוזל אחד. חיוניותה הלכה ופחתה. יונים צעירות ממנה היו מתנכלות לה ומנסות לגרשה מתאה. הזכר היה מגרשן ונלחם את מלחמתם לבדו בעוד היא נסוגה ומסתתרת בתוך התא. באחד הימים, כשיצאתי לשדה וכיסיי מלאים זרעונים, לא ראיתיה בים היונים הסובב אותי. הלכתי אל השובך מצאתיה שוכבת בתאה. התא הראשון אשר בניתי עבורה. היא היתה קרה ונוקשה, רגליה פשוטות לאחור. קברתיה מתחת לעץ הערבה הגדול במקום בו הייתי נוהג לשבת ולהתבונן ביונים.

אהוד,

בהקשר לכתבתה של תקוה וינשטוק "יונים" [גיליון 642] ברצוני להגיב: ביצי יונים הן לבנות ולא מנומרות. סביר להניח כי בהערכתך מדובר בצוצלת ולא ביונה. הדבר מקבל חיזוק כי לפי התיאור שלך מדובר ב"יונה החומה הקטנה". צוצלות ו/או יונים אינן פוצחות מדי לפנות בוקר במקהלה עליזה ומסתפקות ב"שיחות אוהבים". מקהלה עליזה היא עניינן של הציפורים "בראש הברוש שבחצר". אני מצרף את הפרק: "אהבת טבע – יונים" מתוך ספרי: "נעורים עד תום" (עמ' 65-72), הוצאת גוונים 2001. למותר לציין עד כמה אני נהנה לקרוא את העיתון.

בתודה ובברכה,

אהרון חבר

* * *

ערב לכבוד הרצליה רז

ביום שני, הערב, 23.5.11, בשעה 18:00 יתקיים בבית הסופר בתל אביב ערב לכבוד הרצליה רז שבו ייחגג יום הולדתה ה-90 ויושק ספר השירים החדש שלה

"כל אחד ומעבר יבוק שלו"

חברינו הסופרים וגם הקהל הרחב מתבקשים לכבד אותה בנוכחותם, כוותיקת הסופרים העבריים וכאחת ממייסדות סומליו"ן.

בתוכנית:

פתיח מוזיקאלי

אהוד בן עזר, מנחה

דוד בן קיקי בשם סומליו"ן, על הרצליה ועל הספר

ד"ר ארנה גולן – הרצאה על "כל אחד ומעבר יבוק שלו"

ד"ר משה גרנות – בעיקר על הספר

קטע מוזיקאלי

יעל מדיני – על השירים בספר

נאוה גלוסקא-רז (הכלה של הרצליה) – על הרצליה ועל הספר

עופרה גלברט אבני – על הרצליה וברכות

לאה עזרי – על שיר בספר, וקריאת המכתב של דורית אורגד

הרצליה – על ספרה

* * *

יוסף דוריאל

מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את "אלטלנה"?

שמחתי לקרוא בכתבתו של יואב עפרי (חב"ע 644, 19.5.11) שערב העיון שהוקדש לספרי החדש "ללמוד מהחיים" היה מרתק. ברם, הוא לא דייק בסיפור שחשפתי על סיבת הטבעתה של "אלטלנה" וכן – העורך הנכבד הסיק משום-מה שהייתי נגד פירוק הארגונים הלוחמים שמחוץ ל"הגנה" ומיזוגם הנכון בצה"ל.

מה שסיפרתי על הטבעת "אלטלנה" היה הסוד שגילה לי אחד מאנשי צמרת מפא"י, כשלא יכולתי להבין למה לא הסתפקו בריתוק הספינה מול חוף תל-אביב, עם אפשרות להעביר למחסני צה"ל, יותר מאוחר, את המטענים היקרים שלא הספיקו לפרוק בחוף כפר ויתקין. לדברי אותו איש, היה זה אחד מראשי מפ"ם, שבדרך כלל היה מסוכסך עם ב"ג, שהזהיר את בן-גוריון מהערך התעמולתי שיפיק מנחם בגין מהפרסום על האספקה החיונית שהביא לצה"ל, יחד עם חטיבת מתנדבים מוכנים לקרב ואונייה בעלת ערך צבאי, וזאת – באמצעים הצנועים שעמדו לרשות האצ"ל ביחס לאלו שהיו ל"הגנה". זה עלול היה, לדבריו, "לסכן את ההגמוניה הפועלית" בבחירות הצפויות למוסדות המדינה החדשה. לכן, צריך היה למנוע הופעה של נשק כלשהו בצה"ל שמקורו הידוע הייתה האונייה של אצ"ל. ומכאן – הנימוק להטביע אותה, על יתרת הנשק שבתוכה.

בניגוד לרושם שהיה לעורך, באותם ימים גם האצ"ל וגם הלח"י הסכימו שלמדינה צריך להיות רק צבא ממלכתי אחד, והיחידות הלוחמות שלהם מוזגו בצה"ל, פרט ליחידות הקטנות שהמשיכו לפעול בירושלים – שנחשבה אז כשטח שמחוץ למדינה החדשה. אבל, גם הן קיבלו על עצמן את הכפיפות לפיקוד העליון של צה"ל בירושלים, עד שמוזגו לצבא הממלכתי בשלב יותר מאוחר. כשבקֶרֶב המתנדבים שהגיעו ב"אלטלנה" התחילו לדבר על סירוב להתגייס לצה"ל שנהג נגדם בעוינות – היה זה מנחם בגין שהופיע לפניהם עם דרישה תקיפה להתגייס מיד ולקבל את מרות הפיקוד של צה"ל שהוא צבא המדינה, וכך הם עשו, עד האחרון שבהם.

הארגון הלוחם היחידי מימי טרום-המדינה שהיה לו אז "מטה" בתל-אביב היה הפלמ"ח, מבלי של"מטה" זה היתה השפעה כלשהי על מהלכי הקרבות. תיארתי בספרי איך "מטה" זה נאבק להמשך קיומו לאחר שבן-גוריון החליט, בצדק גמור, לפרק אותו בסתיו 1948. באותה תקופה הוצבתי עם חבריי מקורס הטייס הראשון של צה"ל לצוות האוויר הקרבי בתל-נוף, בסיס ענק ששירת אז גם יחידות יבשתיות שפעלו בחזית הדרום תחת פיקודו של יגאל אלון. לפני כל יציאה לגיחת הפצצה על הכוחות המצריים נהגנו להמתין במועדון הקצינים שהשאירו לנו הבריטים, ושהפך למועדון ויכוחים בין נציגי היחידות השונות שעברו בבסיס. תיארתי בספר איך השתקתי את התועמלן שניסה לשכנע אותנו להביע התנגדות ל"פירוק הפלמ"ח", כשהצדקתי את החלטת בן-גוריון בעובדות שהיו ידועות כבר אז על "רוח הפלמ"ח" אותה הוא ניסה למכור לנו, כשהיה ברור ש"רוח" זו יכולה רק להזיק לצבא המדינה.

האווירה הכללית ביחידות הלוחמות, לה הייתי שותף מלא, היתה אז שאין מקום לאירגונים צבאיים מחוץ לצה"ל, ויש לקבל ללא ערעור את מרותו של בן-גוריון כמפקד עליון של הצבא.

* * *

יורם אטינגר

אובמה מנותק

ב-2 בנובמבר 2010 החליט המצביע האמריקאי שהנשיא אובמה מנותק מהזירה הפנימית בארה"ב והנחית מכה קשה למפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס בוושינגטון, בבתי המחוקקים ובארמונות המושלים של 50 המדינות.  ב-19 למאי 2011 הבהיר הנשיא אובמה, בנאומו על המזרח התיכון, שהוא מנותק גם מהזירה המזרח תיכונית.

אובמה מתיימר להנחיל דמוקרטיה לעמי ערב לראשונה לאחר 1,400 שנות רודנות, טרור כנורמה פוליטית, חוסר-וודאות ובוגדנות. הוא מעדיף לפעול לפי מציאות וירטואלית של "אביב ערבי" ולא להתמודד עם מציאות מזרח תיכונית של "חורף ערבי סוער".

הוא מאמין שהזעזועים הוולקאניים במדינות ערב הם "מאבק עממי להגדרה עצמית," מכיוון "שהדיכוי אינו עובד יותר." הוא משווה את מאבקי הכוח האלימים השבטיים, האתניים, הדתיים, הרעיוניים והגיאוגרפיים – המתסיסים את הרחוב הערבי, למרד האמריקאי נגד השלטון הבריטי ולמאבק השחורים לזכויות אדם בארה"ב. אובמה מניח, כנראה, ששני מיליון מצרים שבאו לכיכר א-תחריר להאזין לדרשתו של השייך קארדאווי – הנמנה על הנהגת "האחים המוסלמים" – ממחזרים את מורשתם של ג'ורג' וושינגטון ומרטין לותר קינג.

אובמה מציע למחול "למצרים הדמוקרטית" על חוב בסך מיליארד דולרים, ולהזרים מיליארדי דולרים למצרים ולתוניסיה, אותן הוא מכנה "אוונגארד של גל הדמוקרטיה... העשוי להיות דוגמא לבחירות חופשיות, מוסדות דמוקרטיים והנהגות אחראיות." הוא מצפה שהזרמת ההון תעודד כלכלה חופשית ויזמות פרטית, למרות היעדר תשתית ערכית וחינוכית ראויה שהיא תנאי בל-יעבור לדמוקרטיה ולכלכלה חופשית.

בנאום כה מרכזי על מדיניות חדשה במזרח התיכון, כאשר "רכבת השדים" הערבית טסה ללא נווט ומאיימת על אינטרסים אמריקאים חיוניים, כאשר רוסיה וסין מעמיקות את חדירתן לאזור, כאשר הנסיגה האמריקאית מעיראק ואפגניסטן עלולה לגרום להתפרצות לבה לוהטת, אובמה אינו מתייחס לאיומים ברורים ומיידיים כגון איראן גרעינית, טרור מוסלמי ורכישת מערכות נשק מתוחכמות להשמדה המונית על ידי ישויות טרור.

הנשיא האמריקאי, שטען בפברואר 2010 "שאסד יכול למלא תפקיד קונסטרוקטיבי במזרח התיכון," סבור שהוא שומע את משק כנפי הדמוקרטיה, אך הוא שומע את משק כנפי "העיט הטורף" המרחף מעל המזרח התיכון.

מנהיגי המפרץ הפרסי חרדים מהאיום האיראני, מסכנות קטלניות מבית ומהתפרצות אפשרית של "הר געש" עיראקי. שאר מנהיגי ערב חרדים לקיומם נוכח זעזועים קטלניים מבית, אשר גם להם אין שום קשר לישראל, לסכסוך הערבי-ישראלי או לעניין הפלסטיני.

אבל, אובמה משוכנע שלסכסוך הערבי-ישראלי תפקיד מרכזי בטלטלות האזור, ושהעניין הפלסטיני מהווה את בבת-עינה של המדיניות הערבית. לכן הוא מנסה להפעיל לחץ לפתרון העניין הפלסטיני, ובמיוחד על ישראל הרגישה יותר ללחצים, כמו כל משטר דמוקרטי. לכן הוא מתעלם מהאהדה הגורפת לבן-לאדן ולצדאם חוסיין ברחוב הפלסטיני וממעורבות טרוריסטים פלסטינים בעיראק ובאפגניסטן; לכן הוא מתעלם ממעורבות אבו-מאזן בחתרנות ובטרור בין-ערביים; לכן הוא קובע סימטריה מוסרית משוללת-יסוד בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית; לכן הוא מתעלם מהחינוך השיטתי להשמדת ישראל ולשנאת ארה"ב במוסדות הרשות הפלסטינית, המנציח את הסכסוך ומהווה קו-ייצור למתאבדים; ולכן הוא מתעלם מהטרור הפלסטיני חסר התקדים המכה בישראל מאז הביאה להקמת הרשות הפלסטינית ונסוגה מכל רצועת עזה ו-40% משטחי יו"ש.

אובמה לוחץ לחלוקת ירושלים ולנסיגה מלאה לקווי 1949, למרות שלקחי העבר מוכיחים שהסכסוך איננו על גודלה – אלא על קיומה – של המדינה היהודית. עמדתו מנותקת ממדיניות קודמיו בבית הלבן, מקצינה את ציפיות ועמדות הפלסטינים, מרחיקה אותם משולחן המו"מ לטובת "בא כוחם" מהבית הלבן, מבהירה שאין עונש – אלא שכר – לטרור הפלסטיני, ושומטת את הקרקע מתחת למעמדו כ"מתווך הוגן".

עמדת אובמה מנותקת מעמדת רוב מכריע של הציבור האמריקאי ושל נבחריו בקונגרס, היכולים ליזום, לבלום ולהשעות מדיניות ולהפוך על פיה את מדיניות הנשיא. לכן עמדת אובמה אינה ישימה, אלא אם כן רה"מ נתניהו יתעלם ממנופי תמיכה אדירים וייכנע ללחץ של נשיא חלש, הזקוק לתמיכת הקונגרס ומאבד במהירות את "בונוס חיסול בן לאדן". המחוקקים גם מתנגדים למתקפה הפלסטינית באו"ם. לכן אובמה הבהיר – בניגוד לרצונו אך עקב רצון ועוצמת הקונגרס – שהוא מתנגד ליוזמה הפלסטינית באו"ם ושלא יהיה צונאמי בספטמבר!

מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה", 20 למאי 2011

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-59886-00.html

* * *

"נמס בגשם" סרטו של דורון ערן

בכיכובן של חן ינאי ולימור גולדשטיין

יפתח את TLVFest

 הפסטיבל הבינלאומי ה-6 לקולנוע גאה

TLVFest הפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה יחגוג השנה שש שנים, ובמהלכו תוקרן מיטב היצירה הבינלאומית והישראלית הגאה. לראשונה הפסטיבל יפתח יום אחרי מצעד הגאווה ב-11 ביוני והוא ימשך עד ה-18 ביוני. במהלך שמונת ימי הפסטיבל יוקרנו בו מעל ל-50 סרטים באורך מלא ו-53 סרטים קצרים ב-9 מקבצים של סרטים קצרים.

בערב הפתיחה יוקרן בבכורה עולמית סרטו של דורון ערן "נמס בגשם". הדרמה המרגשת מתארת את סיפורה של משפחה הנקלעת למשבר כאשר ההורים מגלים שהילד, אותו הם ראו כבנם היחיד, מתלבש בסתר בבגדי נשים. הם מסלקים אותה מהבית וכעבור שנים, כאשר האב גוסס מסרטן, שוכרת האם את שירותיו של בלש פרטי שיאתר אותה. במקום "הבן" מוצא הבלש זמרת יפהפייה במועדון לילה.

בערב הפתיחה יוענק פרס מיוחד לבמאי תומר הימן על עשייתו הקולנועית, שיציג במסגרת הפסטיבל בבכורה ארצית את סרטו התיעודי החדש "למלכה אין כתר".

הפסטיבל יציג גם את סרטו "תומר והשרוטים" שחוגג עשור לעשייתו ואת I Shot My Love המצליח.

 סרט הנעילה של הפסטיבל הוא "קאבום!" סרטו החדש של גרג אראקי (עור מסתורי, דור מזוין) שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן 2010, והשתתף בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים בטורונטו 2010 וסאנדאנס 2011. "קאבום!" הוא ה"אמריקן פאי" לקהילה הגאה ואראקי עושה את זה הרבה יותר סקסי, מצחיק ומפתיע מכל סרט קולג' אחר.

 יתקיים פוקוס על העיר ברלין ובמסגרתו תתקיים בכורה עולמית לסרט "בחדריהם, ברלין" המתעד את חייהם של גברים גאים בעיר ברלין. יוקרנו בבכורה ארצית, קלסיקות כמו "טקסי לשירותים" (1980), "לצאת מהארון" (1989) ו"נסיך בגיהנום" (1994).

 במסגרת התוכנית המיוחדת יוקרן הסרט, "בית הבושה – שאנטאל כל הלילה" ובגלריית הסינמטק תתקיים תערוכת צילומים של יוהאנה ג'קי באייר – "פורטרטים מבית הבושה". הצילומים ניתנים למכירה. שאנטאל מלכת חיי הלילה של ברלין, הבמאית והצלמת יוהאנה ג'קי באייר והמפיקה גאמה בק יתארחו בפסטיבל ביחד עם עוד 7 אורחים ברלינאים.

 כמו כן יתקיים פוקוס מיוחד על קולנוע אסיאתי ויוצגו בבכורה ארצית סרטים חדשים מאינדונזיה, הודו, דרום קוריאה, תאילנד, סינגפור ויפן.

 אורחי הפוקוס הם האמנית פיופירו והבמאי דאישי מאטסונאגה שיציגו את הסרט התיעודי "פיופירו 2001-2008".

 לפרטים נוספים על הפסטיבל www.tlvfest.com

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

הבהרה בעקבות דברים שכתב מאיר שלו

במדורו ב"ידיעות אחרונות" מיום 20.5

כמעט כל מה שמאיר שלו יודע על גוטמן וגם על גוטמן והערבים הוא לוקח מהספר שכתבתי מפי גוטמן "בין חולות וכחול שמיים" –ומציג זאת בכתב ובעל-פה כאילו הוא גילה את הדברים. לכן החלטתי לא להגיב, מטוב ועד רע, על דברי מי שנראה לי בדבריו כפלגיאט.

באשר לתערוכת הצייר בוקובזה במוזיאון גוטמן על ערביי יפו – זו היתה תערוכה יומרנית, קיטשית, ומזוייפת מבחינה היסטורית, תערוכה שצויירה כנראה בהשראת רעיונותיה הפוליטיים של האוצרת-דאז, שגם הנחתה את הצייר. וכך בוקובזה קיבל ממוזיאון גוטמן, אמנם בעקיפין ולא בכוונה-תחילה, "הכשר" להיות מוצג בכנסת!

אהוד בן עזר

"יקיר מוזיאון נחום גוטמן", 2009

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

מכתמים נעתקים מלשונות שונות

מלשון אשכנזי

31

עַתָּה מֵחָלְיִי אֵרָפֵא וְיָמַי יַאֲרִיכוּ,

כִּי רֹפְאַי אָמְרוּ נוֹאָשׁ וּלְדַרְכָּם הָלָכוּ.

32

שִׁירֶיךָ בְּלִי דֵעָה נִשְׁגָבָה, בְּלִי תְבוּנָה,

כִּי אֶשְׁמְעֵם, רֶגַע לְיוֹ­ם יִהְיֶה לִי וְיוֹם לְשָׁנָה;

וּבְתִתְּךָ צֳרִי וְסַמִּים לִי לְכָל מַחֲלָה וְנֶגָע,

יָמַי כְּאֶפֶס יַחְלֹפוּ וּשְׁנֹתַי כְּרֶגַע.

33

פֹּה טָמוּן פּוֹל הָרוֹפֵא, וְסָבִיב לִקְבוּרָתוֹ

טְמוּנִים כָּל-מְיֻדָּעָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ בִּידִיעָתוֹ.

34

ש': אַחֲרֵי הֱיוֹתְךָ רוֹפֵא, חֶרֶב חָגַרְתָּ לְנַצֵחַ?

ת': לֹא כֵן, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, לְבִלְתִּי אֶהְיֶה עוֹד רוֹצֵחַ.

35

זֶה קֶבֶר חִירָם הָרוֹפֵא, פִּתְאוֹם מֵת בַּחֲצִי יָמָיו;

הַמָּוֶת דָאַג פֶּן יֶחְלֶה וְחִירָם יְהָרְגֵהוּ בְסַּמָּיו.

* * *

גלן בק אומר את האמת על אובמה ועל ישראל

חיוני לצפות במשדר החשוב של השדר האמריקאי גלן בק (נוצרי אדוק ואוהב ישראל), שמזכיר לכולנו באיזה אזור אנחנו חיים ולאן מנסים להסיט אותנו. המשדר שודר בין נאומו של אובמה אתמול [יום חמישי] לנאומו של נתניהו הערב. גלן בק מכניס קצת סדר בהיסטוריה למי שנוטה לשכוח, ועומד על תפקידה הקריטי של ישראל במסגרת המאבק העולמי באיסלם הפונדמנטליסטי. 

http://www.youtube.com/watch?v=CDjZnv6TClI&feature=share

* * *

ה ז מ נ ה

הנכם מוזמנים להשקת ספרה החדש של

הדסה מור

"אהבות בצל האפר"

רומן על רקע מלחמת העולם והשואה

שתתקיים ביום שלישי ה-24 במאי 2011 בשעה 8.00 בערב

בבית יוסף באו ברח' ברדיצ'בסקי 9 תל-אביב (ליד הבימה).

בתוכנית: קבלת פנים וכיבוד קל

דברי פתיחה: המשורר והעיתונאי הרצל חקק

הדסה מור תדבר על הליכי כתיבת הספר ולמה ומדוע ומה וכיצד נכתב.

הספר יימכר במקום בהנחה גדולה.

לתגובות: hadagro@gmail.com

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: אמרת כי בוויכוח עם האינטלקטואל היהודי מחוץ לישראל, אין אפשרות של הכרעה הגיונית, אלא מוסרית בלבד. מהי ההכרעה המוסרית?

גרשם שלום: ההכרעה המוסרית מצד האינטלקטואל פירושה שהוא דואג קודם כול לסיבוכיו הנפשיים וחושב לעשות רק את דרכו הפרטית. אבל השאלה המוסרית בכללה היא אם גוף חי של כמה מיליוני אנשים שאינם רק אינטלקטואלים, אלא עם שלם, – אם הם יכולים לחיות כך? האינטלקטואל מטבעו אינו רוצה בעתיד משותף. הוא מוקסם מן הבדידות שלו. וככל שהוא בודד יותר כן ייטב לו. אולי צודק האדם שאינו יכול להתגבר על יצר בדידותו האינטלקטואלית, אבל השאלה היא בתחום האחריות המשותפת ליהדות. אני מסכים שעם ישראל קיים וחי. אני לא רואה עצמי תלוש מן העם. הרגשתי שמקומי כאן, ולכן אני כאן. בשבילי היתה העלייה לארץ-ישראל עוד בראשית שנות העשרים, לפני היטלר ולפני השאלה הכלכלית. ועליתי לא מפני שלא יכולתי להסתדר בגרמניה אלא מפני שהחלטתי שמקומי כאן, גם כפרט, גם כחלק מן העם.

לכן אני אומר לך – בין שתי הבררות המוסריות אי-אפשר להכריע. ההכרעה נתונה בידי כל אדם באופן פרטי, במידה והוא מסוגל להיות אדון לגורלו: האם הוא חושב שיש לו משהו משותף עם עמו, או שהוא רואה בהתנכרות ערך עילאי? אני אינני מאמין באפשרות השנייה. ההתנכרות היא רק מושג שבאופנה. וזה ישתנה. לפני עשר שנים היה השיא של אופנה זו, ויכול להיות שעוד יבוא היום בו יגנו אותנו, היהודים, על היותנו "מנוכרים", ונשלם מחיר כבד על היותנו כאלה. אתה חושב שלא נשלם, למשל, את מלוא המחיר עבוד ההצגה הזדונית של יחס היהודי לנשים הנוכריות ב"קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות?

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. השואה הצדיקה-כביכול באופן טראגי טענה זו. סכנת הקיום, ותודעת סכנה זו, חזקים בישראל משך כל שנותיה, ונעשו ממש לסטיכיה, אולי יותר מאשר אצל יהודי ארצות המערב. אם להתבטא באופן אכזרי נצטרך לשאול – במה עדיף גיטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על פני קיום יהודי בפזורה עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך אולי ללא סכנה פיסית נראית לעין, ובלא הסטיכיה שמביאה עימה סכנה פיסית לקיום, ממין זו, בארצנו. מה הרבותא שלנו כמדינה ציונית בפיתרון בעיות היסוד של הקיום היהודי? האם אין המחיר שאנו משלמים עבור ההשתקעות בהגנה על הקיום כערך עליון ומאחד – מחיר רב מדי, הבא על חשבון הגשמת מטרות אחרות של החזון הציוני?

גרשם שלום: אצלי לא תמצא מילה על כך שהציונות היא פיתרון שאלת היהודים. אני לא מאלה המאמינים שיש "פיתרון" למה שקוראים "שאלת היהודים". כאשר אתה נכנס בעיניים גלויות ומתוך הכרעה לתחום ההיסטוריה, אתה מתמודד. אנחנו גרמנו גם להתגבשות הערבים כאויב בעל תודעה לאומית משותפת, מפני שפעלנו בתוך ההיסטוריה. כשאתה עומד על מקום אחד אינך עושה כלום. אבל כאשר אתה מתחיל ללכת, אתה בוחר בכיוון אחד, ולא באחרים, ומשלם את המחיר עבור החלטתך ופעולתך. זוהי המשמעות של פעולה בהיסטוריה, ולא בשעשוע בלבד.

קשה לי להבין מה מציק לך? מדוע יש בשאלותיך מידה של התבטלות בפני האינטלקטואל היהודי בגולה? מה מפריע לך לחיות את חייך בשלמותם?

אהוד בן עזר: המלחמה הממושכת. הערבים. ההכרח לראות את מרבת שנות חיי, ממש כמו שאר בני-דורי בארץ – בפרספקטיבה של שירות בצבא ושירות מושך במילואים מדי שנה, יותר נכון לומר – שירות המתמשך בהפסקות על-פני כל השנה. ואז מצטברת של מחנק ומצור. קשה לאדם הישראלי להסתגר בפינתו ולעסוק מתוך חירות בפעילות אינטלקטואלית יוצרת.

גרשם שלום: כך? פאנטאסטי! מדוע אני לא מרגיש סכך?

אהוד בן עזר: אינני יודע. אולי מפני שאתה בחרת לעלות לארץ, ואילו אנחנו נולדנו אל תוך מציאות היסטורית מסוימת, ואנו נידונים לחיות בתוכה, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לא, בין אם מתוך הכרה ציונית ובין אם מתוך חוסר-בררה. אולי מפני שהדור שלי, אנחנו, כאן בארץ, חונכנו על כך שהציונות כן תפתור את שאלת היהודים. לימדו אותנו שהקיום היהודי בגולה הוא שלילי מיסודו ופסול, ומפני כך באו כל הצרות לעם היהודי. ואילו כאן, בארץ, באמצעות הציונות – נעשה קיומו של העם היהודי נורמאלי; צומח דור חדש ובריא, והנורמאליזאציה הזו תבטח אותנו מפני הצרות של העבר היהודי הגלותי. שנאת הערבים אלינו הורסת כל פעם מחדש את חלום ההבטחה הציונית אשר לאורו חונכנו, וגורמת לנו לשאול לעיתים במה זול מחיר הציונות ממחיר הגלות?

גרשם שלום: אם אתה אומר שהחינוך הציוני בארץ כאילו הבטיח לדור הצעיר, לדורך, "נורמאליזאציה" ופיתרון לשאלת היהודים, כמין גן-עדן עלי אדמות, אז לדעתי החינוך הזה אינו נכון. אני אמנם ציוני אך אינני נאיבי ואינני חושב כך. הציונות שלי נעוצה בעובדה הבסיסית – ללא ציונות אין לעם ישראל קיום. אך מעודי לא חשבתי שהקיום לא יהיה פרובלמאטי. בתקופה שלנו אין פיתרון לשאלת היהודים. הציונות היא ניסיון אציל להתמודד עם בעיית היהודים. ויותר מאשר להתמודד עם בעייה במישור ההיסטורי – אי-אפשר בעולם. הציונים לא פחדו לקחת על עצמם אחריות היסטורית, וזאת היתה גדולתם. ואין דבר בהיסטוריה אשר אינך צריך לשלם את מחירו.

אני באתי הנה מפני שחשבתי ועדיין אני חושב שהציונות היא לא תנועה משיחית. בפירוש לא. יש אמנם צלילים משיחיים מסויימים המלווים אותה ברקע, כמין אובר-טון, יש ניגון עילאי המלווה את הציונות, כי היהודים הלוא מכורים למשיחיות זה אלפיים שנה. אך מחיר המשיחיות, עליו כתבתי – היה בחולשה היסודית של ההיסטוריה היהודית ובמחיר האיום ששילמה עבור החולשה. עבור האמונה ברעיון המשיחי שילמנו מן הסובסטאנץ של עם ישראל, בהחלשת עצם כוח קיומו, כמו בפרשת השבתאות.

במובן זה "צדקו" האורתודוכסים היהודים בביקורתם נגד הציונות. הציונים אכן מרדו בסב, שאמר כי צריך לצפות למשיח, ולא לפעול בתוך ההיסטוריה. הציונים צדקו בכך שלא היו מוכנים עוד לשלם את מחיר החולשה הבסיסית האיומה של היות העם היהודי בגלות. דבר זה אינו איכפת כמובן לאינטלקטואל היהודי, כי הוא הלוא לבדו. הוא היחיד הגדול המתמודד עם עצמו, אבל הציונות באמת מרדה.

ההבדל בין הציונות למשיחיות נעוץ בכך שהציונות פועלת בתוך ההיסטוריה, ואילו המשיחיות נשארת במישור האוטופי. התיאוריה היהודית האורתודוכסית קשרה יחד גלות ומשיחיות. אצל יהודי אורתודוכסי גלות ומשיחיות מוציאות זו את זו – אפשר לעם להימצא או במצב של גלות או במצב של משיחיות. אבל בשביל יהודי שאינו דתי מסורתי – זו שאלה אחרת. שהרי יכול להיווצר מצב בו גם בלי משיחיות משלמים את מחיר הגלות. כלומר, שמחיר הגלות ומחיר המשיחיות אינם תמיד בהכרח זהים.

אני חושב שהציונות באמת התקוממה נגד משהו. אני לא רואה בציונות, כפי שבן-גוריון רואה – תנועה משיחית. אני רואה בציונות תנועה האומרת שאנו מוכרחים לקבל על עצמנו את דין ההיסטוריה בלי מיכסה אוטופי. וברור שאתה משלם על זה. אתה נפגש באחרים שיש להם זכויות ואינטרסים נגדיים. שנאת הערבים אלינו אינה כשנאת היטלר. יש להם יסוד של אינטרס ממשי, שנפגע על-ידינו. ויצמן למשל ידע יפה מאוד שלערבים יש "קייס", טענה בעלת-תוקף. השאלה היא אם נוכל להחזיק מעמד עד שנצליח להשתוות עימם.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

5. עם בן-ציון גינזבורג, חבר ילדותה.

משפחת יעקב גינזבורג, שכניהם מצידו הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, היא משפחה מוסקבאית שמאפיינים אותה נקיון רוסי קפדני, סמובר מתנוצץ ופולחן-תה שאסתר אינה רגילה לו מכיוון שבביתה שותים קפה. על שעת התה מולכת אם-המשפחה, אישה בלונדית מוצקה, ורודה, רעשנית וצחקנית. ניחוח של סבון ריחני נודף ממנה. זהו חידוש בשביל אסתר מכיוון שבביתה משתמשים בסבון-כביסה לרחצת-הגוף, מין סטואיות של האב!

במשפחתנו נהגו לספר כי ה"בובע" לאה, אשתו של יהודה, קינאה בשכנתה היפה וזהובת השיער וחששה כי היא מצאה חן בעיני בעלה, והוא מחזר אחריה.

בין הכוסות השקופות-להפליא והקערות המלאות עוגיות ריחניות התרוצצה אסתר. על התה היא ויתרה לעיתים, אבל עוגיות היתה בולעת בלי סוף. סביבה כירכר הבן, בן-ציון (על שמו נקרא נכדו, הכדורגלן בוני גינזבורג, שוער נבחרת ישראל). הוא בן-גילה של אסתר וחברה, נער שזוף ורזה בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואילו אסתר רזה וירקרקת ממאלאריה, ובעלת צמות ארוכות. הם נחשבים "זוג" לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני ההורים, שמצויים בידידות רבה – וספק בצחוק ספק ברצינות קוראים לשניים "חתן-כלה".

לבן-ציון, שהוא נער ספורטיבי, ומתעמל מצטיין, חורה על שאסתר, ברגליה הארוכות, מנסה להתחרות עימו בקפיצה, ולא פעם מרביץ לה ככה סתם, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב הם מתפייסים מיד, ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, אזי מתערבים ההורים ומשלימים ביניהם.

יום אחד מביאה לה דודה ירושלמית שמשיה קטנה ואדומה. אסתר יוצאת מכליה – המתנה היא כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שמעוררת את דמיונה. היא אוספת את קפלי שמלתה הקטנה בידה האחת, כפי שראתה אצל "האנגלנדרקה" – מעשה דאמה, ובידה השנייה מחזיקה את השמשיה האדומה, שמטילה אור-אדום על שערותיה הפזורות – ובן-ציון בן-זוגה משרך דרכו אחריה. הריהם כזוג מאושר ומבוגר ואסתר מרגישה עצמה בעננים.

השניים בונים להם סוכה מענפי-אקליפטוס ומכסים אותה בשבטים רכים וריחניים. לאחר שהם יושבים בסוכה ומתבשמים מריחה החריף והטוב, קם בן-ציון והולך בחשיבות רבה "לעבודה" בכרם, בעוד אסתר מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אקליפטוס ארוכים ויבשים בתור דגים, שאותם היא "מטגנת" בקערית-פח קטנה שסחבה מן המטבח.

חברה בן-ציון מלמד אותה תעלול – הם אוספים צפרדעים וקרפדות, שנחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, באכזריות-ילדים ובסקרנות, לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – "איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – – "

רק זיקיות לא מניחה לו אסתר לשחוט. "הן היו כל-כך יפות!" אבל את הזנב בן-ציון מקצץ להן – והזנב ממשיך ומפרפר עוד שעה ארוכה לאחר שהזיקית כבר נמלטה.

 "יצמח לה זנב חדש," מבטיח בן-ציון.

אך אסתר אינה בטוחה בכך ונעשית עצובה.

פעם אחת, ביום חורף בהיר – כשהחצר החולית שטופה אחרי הגשם; עשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה; ריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן; תלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – מתחילים אסתר ובן-ציון לבנות מן העפר בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג'אמע ערבי מחודד, שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראו בכפרים הערביים וביפו; חור שטוח בראש גבשושית מעורר את דמיונם משום שהוא דומה לטאבון ערבי. הם מדברים על כך שעליהם לפתוח בו פתח מלמעלה כדי שיוכלו להכניס לתוכו עלי-אקליפטוס יבשים ולהדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אסתר, שניגשת אל החור, פונה לבן-ציון בהיסוס-מה: "אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה."

אך הוא, שעומד מאחוריה, מלגלג: "פחדנית, ילדה קטנה."

מיד, כתמיד, מתעורר בה הרצון לנצח. היא תוחבת את אצבעה לחור ומוציאה אותה עם עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש מתחילים לזרום מן האצבע ליד. היא מטלטת אותה והעקרב נופל. מין ענק שחור שכמותו טרם ראתה מעודה. צעקותיה מוזרות לאוזניה – מעודה לא צעקה, ובכלל, הלא נידמה לה שמעט מאוד בכתה בילדותה.

מיד היא חשה בזרועותיו הריחניות של האב סביב גופה. הוא מאמץ אותה בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב אינו פג. בן-ציון חברה הסתלק מיד, כאשר עושים תמיד הגברים לאחר שגרמו איזו תקלה, אבל מרחוק היא שומעת שהוא זכה במנה של מלקות.

השכנים מתאספים ומייעצים לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה. בין כולם מבקיע לו דרך האנגלנדר, יהושע סמואל, ובידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – אמוניאק שיצא לו שם של תרופה בדוקה נגד עקיצות. אסתר נרגעת ונירדמת בזרועותיו של אביה, שכבר לא זז ממנה כל אותו יום, שהופך ליום עצוב וכאוב; ובכל-זאת, לאחר שנים רבות היא זוכרת: "להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת!"

אסתר מספרת על אותם הימים:

אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת-גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם-הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – "שעשה צרות". הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – "מלמדים", בית-ספר? – תלמוד-תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. לאחר כמה גלגולים "חינוכיים" הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל"ילדה הטובה". כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית-בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה "ג'יג'י" ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן-גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן-מלך מארצות-המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי "רגל" שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.

יפה מכל בתקופה זאת היו הסנוניות שהיו מתאספות ומצייצות על גדר התיל מבריקות בכחול ברזילי כזה! לא שבעתי מהביט ומשמוע אותן – ומאחורי הגדר גן-עדן אחד גדול: המגרש של "טלושקה", גבעה מכוסה בצמחיה נפלאה מלאה לטאות קיפודים חיפושיות תולעי-פאר בעלות פרוות מנומרות, מה לא היה שם? צבים מכל הגדלים ותורמוס-בר מפיץ ניחוח כזה! והצבעונים הכי גדולים שראיתי מימיי ו"שצ'ב" ברוסית חמציץ ואותו זללנו בכל פה – ובקיה פראית ו"סאסאה" – פרפרי אפונת-בר מתוקה כדבש –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לפני זמן-מה נקלענו לפגישה של נשים וגברים משכילים, מבוגרים, ישראלים, והשתמשנו במילה אפיגון. להפתעתנו נשמעו מכל עבר שאלות: מה זה אפיגון?

ובכן, אפיגון פירושו חקיין. למשל סופר שאין לו שפה וסגנון מ שלו אלא הוא מחקה ביצירותיו את עגנון. וליתר ביטחון אנחנו מביאים כאן קטע מספרנו "סדנת הפרוזה" (אסטרולוג, 2000, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ) שבו אנחנו מזהירים את הכותבים מפני פג"א רע שאלה ר"ת של:

פ"א – פלגיאט. כלומר גניבה ספרותית. פשוט להעתיק קטעים משל סופר אחר ולכלול אותם בספרך. אגב, אנחנו עושים זאת לעיתים אך לא מעתיקים מסופרים מפורסמים אלא בעיקר מקטעים דוקומנטאריים והיסטוריים. כך למשל הפתיחה שלנו לרומאן "הנאהבים והנעימים" היא ברובה העתקה מברנר. כמובן שאיש לא הרגיש.

גימ"ל – גרפומן. מי שכותב ללא הפסק, מה שנעשה קל יותר בתקופת המחשב, ואין לכתיבתו שום ערך ספרותי או מחשבתי כלשהו. מין ריפוי בעיסוק. אנחנו למשל גרפומנים כי אנחנו כותבים מבוקר עד ערב, אבל במובן החיובי, כי נדמה לנו שלכתיבתנו יש ערך ותוכן.

אל"ף – אפיגון. כפי שכבר הסברנו. אנחנו, בתור סופר נידח, מעולם לא חיקינו סופר כלשהו ולכן אין לנו למה לחכות.

* תדע כל אם ערביה כי בצעדת ההפגנה הבאה על גבולות "פלסטין" הכבושה יש כל הסיכויים לבן שלה להפוך לשאהיד!

* אנחנו מתנצלים בפני מי שבמקום לעשות בייבי-סיטינג לנכדים נשארו בערב יום חמישי האחרון בבית לראות בהמלצתנו את הפרק המקדים לסדרה "צו האופנה", שלמענה צילמו גם אותנו. הפרק הזה לא היה מעניין ביותר, זאת בלשון המעטה, ובקושי שמעו בו מאיתנו משפט אחד, אף מבלי לכתוב את שמנו. לא נורא. אנחנו מקווים שהפרקים עצמם יהיו רציניים יותר ויושמעו בהם פחות הבלים מכפי שהושמעו בקדימון המיותר.

* במערכת עיתון הארץ קיבלו כנראה אורגזמה למשמע נאומו של אובמה שעל כן נתנו ביום שישי האחרון, בעמוד הראשון ובאותיות של קידוש לבנה את הכותרת "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967" – ומרבית העמודים גם בהמשך מוקדשים לקילוסו של הנשיא [שאינו מבין דבר במזרח התיכון] – לתמיכה בו, ולביקורת קטלנית על ראש ממשלתנו שמתעקש על כמה עקרונות מטופשים! והחגיגה האנטי-ישראלית בעיתון נמשכת!

 והרי כל בר דעת מבין ש"מדינה פלסטינית מפורזת" כלומר מכבסת מילים למדינת טרור חמאסית מול לב המדינה שלנו – זהו מתכון להשמדתה של ישראל, מאחר שזה כמו לומר "ארה"ב בלי דולרים", "מכוניות בלי בנזין" או "'הארץ" בלי מגמה פרו-פלסטינית" – הצבועים האלה רוצים לכפות עלינו מדינה פלסטינית של טרור במסווה של "מפורזת" וזה בדיוק המשחק שאותו שיחק מולנו ומול העולם יעסר עראפת אללה ירחמו!

וכי מה יכול להיות אווילי ומופרך יותר מהכותרת ב"הארץ": "נשיא ארה"ב, אובמה, לא מאמין שנתניהו יהיה מוכן לוויתורים שיובילו לשלום!" – יעני, בינינו לבין השלום עומדת רק עקשותו של נתניהו! – ואצלנו יש לא מעט אידיוטים מוסריים, "חשובים" – שמאמינים בלב שלם באמירה ההזוייה הזו!

* עורך נכבד, אתה מתאר צוללת [גיליון 644], לא צוצלת. אביבה.

* כאשר יצא לאור הספר "אין שאננים בציון" בשנת 1986, בהוצאת "עם עובד", יצא במקביל לו הספר "הזמן הצהוב" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כמובן שכל תשומת הלב התקשורתית הופנתה לעבר ספרו החשוב של גרוסמן, ספר שהוא עד היום אחד מעמודי התווך של הגאונות ושל המחשבה הישראלית, וכמעט איש לא השתינה בתל-אביב לעברו של הספר הנידח "אין שאננים בציון", שהרי גרשם שלום איננו דרידה.

אגב, כתב-היד המקורי של ספר השיחות על מחיר הציונות היה מוכן לפרסום עוד בטרם יצא לראשונה במהדורתו המתורגמת האמריקאית ב-1974, והוצע למערכת "אופקים" של הוצאת "עם עובד", ואולם העורך, אהוביה מלכין, החזיר את כתב היד באומרו שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגנו בפניו, ואילו הראיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. נדרשו עוד 12 שנה, שבמהלכן התחוללה מלחמת אוקטובר 73', ושנה לאחריה יצאה המהדורה האמריקאית של הספר – עד שידידי וחברי אברהם שפירא (פצ'י) מיזרעאל, שהיה אותה תקופה מעורכי "עם עובד", הצליח לכלול את "אין שאננים בציון" בספריית "אופקים" אצל אותו עורך, שלא זכר שפסל את הספר תריסר שנים קודם לכן.

במהדורה האנגלית כלול ראיון מעניין שערכנו עם שלמה אבינרי, ואולם כאשר ניגשנו להוציא את המהדורה העברית הוא סירב בכל תוקף לאשר את כלילת הראיון בספר ואף השתמש בלשון קצת מחוספסת. נדמה לנו כי ההפסד כולו שלו. לעומת זאת נכללו במהדורה העברית הראיונות עם ברוך קורצווייל וישעיה תשבי, שלא נכללו במהדורה האמריקאית. משום-מה יש גם כיום משוגעים בודדים שמסתמכים על הספר ומזכירים אותו גם בספריהם ובמחקריהם. מפקד קורס בחיל האוויר קנה בהוצאה את העותקים האחרונים שנותרו מהספר וחילק אותם לחניכיו. אבל כיום, כאמור, הספר הנידח הזה אזל.

* אנחנו תומכים במאה אחוז בעמדת נתניהו בביקורו בארה"ב אצל אובמה, עמדה שמקובלת על רוב-רובו של הציבור הישראלי שלמרבה הצער אין לה ביטוי נאות בתקשורת הישראלית, כי חלקים בה עובדים שעות נוספות בשירות התעמולה הפלסטינית.

* אנחנו מתנגדים לכל סידורי הלוקסוס של ראש הממשלה שלנו בטיסתו לארה"ב, ששעות לא רבות לאחריה, חרף אי-הנוחות שבהפרשי הזמנים, נפגש לשיחה הקשה עם אובמה. לדעתנו, ואנחנו מביעים בכך את רחשי ליבם של מרבית כלי התקשורת ו"העם" – היה על נתניהו לנהוג בצניעות, לטוס בטיסה הטרנס-אטלנטית הארוכה במחלקת התיירים הצפופה, להתחכך במשפחות החרדיות המאכסנות בתאי המטען מעליו גלידה בד"צית כשרה למהדרין מבני-ברק ומירושלים, ולהיזהר שלא להכתים בארוחה-במטוס את מכנסי החליפה שעימה יתייצב בשמנו בפני הנשיא אובמה! ואם לא נהג כך אזיי הוא בזבזן ומושחת! וגם לא נתפלא אם אשתו לקחה עימם לניקוי יבש את כל הכביסה המלוכלכת שלהם!

* קראנו בעיתון שאמנית בשם מיכל רובנר מציגה בלובר ערימה של אבנים ובהן אבנים מכפרים "פלסטיניים", כלומר ערבים – שנהרסו [נחשו בידי מי?] – ורצינו לשאול יודע דבר אם מיכל רובנר היא באמת ציירת כישרונית בזכות עצמה או עוד מניפולטיבית של הנושא ה"פלסטיני", כמו אחדים מבמאי הקולנוע המצליחים שלנו בעולם, הנשכרים משנאת ישראל.

* מה הדיבורים האוויליים על "אביב המהפכות" בעולם הערבי והמוסלמי? איזה מהפכות? איזה "אביב"? – זוהי אנארכיה משתוללת, חגיגה לפושעים – אשר במהלכה, תוך מלחמות אזרחים עקובות מדם והפסדים נוראים לאוכלוסיות ולכלכלה – יעלו לשלטון או יישארו בו עריצים, חדשים וגם ישנים, שמבלעדי ידם הרצחנית לא ייכון שום משטר יציב ו"דמוקרטי" בארצות האיסלאם האלה!

* אנחנו מתנצלים על כך שעקב העומס הגדול של החומר הזורם אלינו, רובו בעל ערך, לא נוכל להכיל את כולו בגיליונות המכתב העיתי וגם לא תמיד נוכל לעמוד בקשר מכתבים סימולטני עם השולחים כי הדבר הוא מעבר למכסת הזמן העומד לרשותנו בגילנו המתקדם.

* בניגוד לדברי הבלע המתפרסמים נגדו, נתניהו אינו "מבצר את מעמדו כמנהיג הימין בארץ" אלא מבטא את העמדה האחראית והשפוייה של מרבית אזרחי ישראל, כאשר מדינתם נמצאת בסכנה. כל ראש ממשלה ישראלי אחר במקומו היה נוהג כך מול נשיא ארה"ב. 

* חייב להימצא, ובהקדם, ואולי כבר מצוי, פתרון טכני של אמצעים ונשק לעצירת הפגנות מתפרצות של אלפי "פלסטינים" לעבר גבולותיה של ישראל וגם בתוך-תוכה. אם ה"פלסטינים" הפליטים המזוייפים הפאראזיטים האלה חושבים שבהפגנות המונים הם יפחידו ויכריעו אותנו, וכי אנחנו ניעלם כמו כביכול שאר הדיקטטורות הרצחניות של העולם המוסלמי – אזיי הם טועים, ובגדול! וכדאי להמחיש להם זאת היטב כבר בהתקלות הקרובה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,214 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל