גיליון מס' 646

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט באייר תשע"א, 26 במאי 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל. // ד"ר שמואל גורדון: מה שאובמה לא אמר: ההתעלמות מסוגיות הפליטים וירושלים הופכת את נאום אובמה והצעתו ללא מעשיים ולא רציניים, חבל! // עוז אלמוג: שפת הפייסבוק – תצפית סוציולוגית, דיגיטציה גלובלית. // עמוס כרמל: תמונת מצב: עדיין אין פרטנר. // יהודה דרורי: מר "גבלס"-אופנהיימר. // שמואל אייל: סילוף היסטורי של לאור שלא יתוקן ב"הארץ". // ורדה צ'צ'יק: 1. "תש"ח", קבוצת "החיפאית", בתיאטרון חיפה. 2. "תמול שלשום" בתיאטרון הערבי-יהודי. // ד"ר גיא בכור: הלסת נפלה למיליארד מוסלמים. // רון וייס: "חלק ניכר מנשקה של אלטלנה ניצל!" // יוסי אחימאיר: מי ומה הביא באמת לנפילת בן-גוריון? // ספר חדש בגרמניה: על רפואה ונאציונל-סוציאליזם. // יצחק שויגר: מבחן בוזגלו. // אורי הייטנר: 1. ה"נראטיב" האסור. 2. לפקודה תמיד. 3. להסיר מכשול בפני עיוור. 4. ככל שנתניהו מוותר יותר, כך הוא מוקע יותר כ"קיצוני". 5. יש לי חלום. // אודי מנור: ל"ג בעומר כנגד השדים. // יוסף חרמוני: 1. "מגע הקסם של הבל גאגין". 2. מבקש סיפורים על איילת השחר. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. // שרגא בר און: קוראיך הנאמנים חוזרים ל"אין שאננים בציון". // ד"ר דוד אדלר: השמאל הציוני – נחוצה תשתית אידיאולוגית ­– אולי מרטין בובר יעזור? // דבורה רוזנפלד: זיכרונות מחיפה. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. [סוף]. // מוטי הרכבי: "איחדת את הקונגרס לתמיכה בישראל." // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 6. מאלאריה – מחלה, ריחוף וגורל. // משה כהן: יש לו את זה, לביבי. // ממקורות הש"י. // הרס"רית מרשה לי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

יוסי גמזו

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל

(נוסח חדש)

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל, יֶשְנָם דְּבָרִים

אוֹתָם שוֹתֵק אָדָם בְּאֶלֶף דֶּצִיבֶּלִים

אַךְ זוֹ אֵינֶנָּה דִמְמַת-אַלְחוּש, מִי שֶמַּכַּ"ם-הַקֶּשֶב

כָּרוּי אֶצְלוֹ כְּמוֹ אָזְנֵיהֶן שֶל קוֹנְכִיּוֹת

לִדְכִי הַיָּם הַמִּתְדַּפֵּק וּמִתְיַפֵּחַ

עַל חֵרְשוּתָם שֶל הַמְּזָחִים וְקַו-הַחוֹף

הוּא לְבַדּוֹ יֵדַע תָמִיד לְפַעֲנֵחַ אֶת צָפְנֵי

שַוְעוֹת אֶלְמוֹ שֶל הַזּוֹעֵק אֵלָיו בְּלִי הֶגֶה.

אֲנִי יוֹדֵעַ: הָעוֹלָם הַזֶּה הַקַּר,

הַמְּנֻכָּר וְהֶעָקָר סוֹגֵר עָלֵינוּ

בַּאֲדִישוּת הַמַּמְאִירָה אֶת חֹם לִבֵּנוּ

וְהַפּוֹשָׂה בּוֹ כִּגְרוּרוֹת סַרְטָנִיּוֹת.

אֲבָל עֻבְדָּה: אֲנִי הַפְרַאיֶר מִתְעַקֵּש

בַּמֶּה שֶכְּלָל לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַדַּעַת

אַךְ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב שֶמֵּעוֹלָם לֹא

נִגְמַל סוֹפִית וְהִתְבַּגֵּר מִתְּמִימוּתוֹ –

לִלְקֹט יוֹם-יוֹם בְּכַף יָדִי הַקְּעוּרָה

כְּמוֹ אֵיזֶה גֵב בָּעֲרָבָה אֶת טַל הַבֹּקֶר

אוֹ כְּמוֹ חֵיקוֹ שֶל הָאוֹהֵב אֶת הָאוֹהֶבֶת

אוֹ הַקַּבְּצָן בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

שֶאֶל קֻפְסַת הַפַּח שֶלּוֹ מְטַפְטְפוֹת

יְדֵי זָרִים אֶת הָאִינְפוּזְיָה שֶל הַחֶסֶד

וּכְמוֹ עִוֵּר בִּכְתַב הַבְּרַיְל לִקְרֹא אֶת שְתִיקָתָם שֶל אֵלֶּה

שֶמְּשַדֶּרֶת אִתּוּתִים שֶל s.o.s.

הִנֵּה הָאִיש הַזֶּה שֶשְּׂעָרוֹ שֵׂיבָה

בְּטֶרֶם עֵת וְלִסְתּוֹתָיו קְפוּצוֹת כְּסֶכֶר

שֶל אֲטִימוּת קְשוּחָה שֶעִקְּשוּתָהּ בּוֹלֶמֶת

אֶת כָּל מַפְּלֵי אַכְזָבוֹתָיו מֵהִשְתַּפֵּךְ.

הִנֵּה אִשָּה זוֹ, שֶאֶת קֶשֶר-הַשְּתִיקָה

שֶל סְגוֹר שְׂפָתֶיהָ מַסְגִּירוֹת עֵינֶיהָ חֵרֶף

כָּל אִמּוּצֵי לִבָּהּ לִנְעֹל, לַחְסֹם, לִמְנֹעַ

אֶת הָאֱמֶת מִפְּרֹץ הַחוּצָה, כְּמוֹ דִמּוּם.

הִנֵּה הַיֶּלֶד, סְתוּר-בְּלוֹרִית וּסְתוּר-גּוֹרָל

הַמִּתְחַפֵּר בִּשְתִיקָתוֹ הַמִּשְתַּרְיֶנֶת

אַךְ רִטּוּטוֹ הַלֹּא-נִכְבָּש שֶל סַנְטֵרוֹ תוֹבֵעַ: "לָמָּה

אַתָּה לֹא אַבָּא שֶלִּי?" וְעֵינָיו לַחוֹת.

הֵם לֹא אוֹמְרִים אֲבָל זֶה שָם, זֶה מִתְחַבֵּא

בַּדּוּמִיָּה הַמְּאֻגְרֶפֶת שֶל הַצַּעַר

וְזֶה חוֹתֵךְ בְּךָ שוֹתֵת וְחַד כְּתַעַר.

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּלִי קוֹל,

אֲבָל הַרְבֵּה.

* * *

אהוד בן עזר: המתקרנפים הכותבים ב"הארץ", ודומיהם, יכולים לנשק לנו בתחת כשהם תוקפים ומשמיצים בטירוף אנטי-ישראלי את נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי. אנחנו תומכים בכל מילה שלו וסבורים שהוא הציג ביושר ובתבונה, ממש מלאכת מחשבת של איזונים אך מבלי לוותר על העיקר – הציג בצורה מצויינת את ישראל ואת ההיסטוריה של עם ישראל. התמיכה הנלהבת בו מצד הנבחרים האמריקאים, כמעט כאיש אחד, מוכיחה שארה"ב אינה רק אובמה הסכל אלא יש לנו על מי לסמוך והם לא יתנו לישראל להידרדר גם אם הפנטזיור העומד בראשם ייבחר לכהונה שנייה!

* * *

ד"ר שמואל גורדון

מה שאובמה לא אמר: ההתעלמות מסוגיות הפליטים וירושלים הופכת את נאום אובמה והצעתו ללא מעשיים ולא רציניים, כמה חבל!

נאומו של הנשיא אובמה היה מלאכת מחשבת. הוא דיבר על כל מעשיה החיוביים של ארה"ב – אבל הקושי הוא במה שלא דיבר עליו, ועל כך משום מה לא דנים הפרשנים (בינתיים).

הוא שיכנע בכנות רצונו להביא שלום, הוא שיכנע בנכונות המימשל האמריקאי לפעול למען אינטרסים משותפים לארה"ב וישראל, אך הבעייה שלנו ושלו היא במה שלא ניסה לשכנע.

הוא הזכיר את הסיוע הכמותי של ביליוני דולרים בכל שנה, הוא הזכיר את הסיוע האיכותי בטכנולוגיות סופר מתקדמות. אבל הבעיה שלנו היא עם מה שלא הזכיר.

הוא הבטיח מחוייבות לביטחון ישראל, הוא הבטיח מדינה יהודית, אבל המכשול הוא במה שלא הבטיח.

הוא הכריז עשר פעמים על מחוייבות לביטחון, עשרים פעמים על מדינה יהודית, הוא הכריז אפילו על תמיכה בשחרור גלעד שליט, אולם הבעייה שלנו היא במה שלא הכריז.

הוא שירטט עקרונות שלום שקרובים לרבים בישראל, הוא שירטט גבולות דומים לאלו של אולמרט ושל ברק לפניו, אבל הבעייה שלנו היא עם מה שלא שירטט.

אובמה מצייר מזרח תיכון חדש ודמוקרטי כמו ראיון הזוי של נשיא אחר לפניו (נשיאנו) אך תוצאות הביניים שונות בתכלית: המשטרים החדשים הם צבאיים ונוקשים בעוד המשטרים הישנים אכזריים יותר.

הנשיא אובמה לא שיכנע, לא הזכיר, לא הבטיח, לא הכריז, לא שירטט תוכנית לפיתרון סוגיות הפליטים, ירושלים וסיום תביעות הדדיות.

טיאטא אל מתחת לשטיח, אל מחוץ למשא ומתן לשלום את הסוגיות הקשות מכולן: פתרון סוגית הפליטים, סוגית ירושלים ובמיוחד המקומות הקדושים וירושלים העתיקה, ותנאי אחרון וחיוני מאין כמוהו – הכרזה על סיום התביעות ההדדיות, או במילים אחרות סיום התביעות הפלסטיניות ומסירת מפתחות הבתים בחיפה, ביפו, ובכפרים כמו קופרין ואבו שושא.

ללא פתרון סוגיות אלו פשוט אי אפשר לסיים את הסכסוך. כיצד אפשר ללחוץ על הפלסטינים לוותר על החזרת פליטים לאחר שיוחזרו השטחים? אינני יודע? כיצד יכריזו על סיום התביעות, ועל ויתור על הר הבית בלי תמורה טריטוריאלית? הם לא יכריזו ולא יוותרו, כה פשוט.

אין לחשוד ביועציו של מר אובמה ששכחו או שלא הבינו את המהות והחשיבות של סוגיות אלו. הם מבינים שהחזרת הפליטים פירושה הרס מדינת ישראל, אך חתימה על נייר של הסכם שלום תגיש לו ניצחון בבחירות הבאות לנשיאות על מגש של כסף.

אכן נאומו של הנשיא אובמה היה מלאכת מחשבת. ילמדו אותו בבתי ספר, יכללו אותו בקבצי נאומים, כי שם לא מזכירים את הסוגיות שלא נידונו.

ללא התייחסות עקרונית לסוגיות אלו, עומדת הצהרת הנשיא על מחויבות לביטחוננו בסימן שאלה, ואינה עומדת במבחן המציאות.

היתה לי תקווה חזקה ואמיתית שמר אובמה יציע הסכם שיכלול מענה לכל שאלות היסוד שעומדות לדיון והוא הכזיב. תוכניתו החלקית הפגומה, שאינה מעיזה לאחוז שור בקרניו – לא תביא שלום, לא תביא משא ומתן אלא עלולה לגרום לאינתיפאדה שלישית, ראה הוזהרת!

אהוד: שכחת לציין עד כמה תוכניתו ההזוייה של אובמה מוצאת חן בעיני יהודי ארה"ב, המוחאים לו כפיים, ורובם ודאי יתמוך בו וגם יצביע עבורו בבחירות הקרובות.

* * *

עוז אלמוג

שפת הפייסבוק – תצפית סוציולוגית

דיגיטציה גלובלית

מי שסבור שהפייסבוק הוא רק טרנד, שיגעון זמני, או צעצוע תקשורתי חדש - טועה בגדול. פייסבוק, כמו גוגל, ג'ימייל, יו-טיוב, ויקיפדיה או פיקסה, הוא הרבה יותר משירות אינטרנטי. כשם שהתפתחויות בתחום הספרות, העיתונות-המודפסת, הרדיו והטלוויזיה, שינו את המין האנושי, גם התפתחויות שמתרחשות בתחום האינטרנט מטביעות חותם עמוק על סוג וטיב הקשר בין בני אדם ומשנות דפוסים ומוסכמות עתיקים.

הפייסבוק הוא ללא ספק ציון דרך חשוב בתהליך הדיגיטציה הגלובלית. לא התוכנה לכשעצמה חשובה, אלא העובדה שרשת חברתית הפכה תוך זמן קצר לכלי תקשורת ושיח כה פופולארי. פייסבוק לא היתה מצליחה כל כך, אלמלא ענתה על צרכים אנושיים מאד עמוקים ואלמלא הציעה לאנשים משהו חשוב שלא היה קיים קודם. מהו אותו משהו – או "משו" בשפת הפייסבוק – על כך אנסה להשיב במאמר זה.

אסור לנתח את שפת הפייסבוק (מילים וצורות ביטוי) במנותק מהכלי עצמו, שכן השפה הנוצרת בבמה הזו היא תולדה של דינאמיקה טכנולוגית שמניעה גם דינאמיקה חברתית מעניינת. בשלב זה אנחנו רואים רק את ניצני השינוי, שמולידים גם המון "רעשים" במערכת ואין ספור תהיות וחרדות. אבל, עם הזמן תלך המציאות התקשורתית ותתבהר, ואני משוכנע שנלמד מפגמים וטעויות. אין ספק שאנחנו משלמים ועוד נשלם שכר לימוד גבוה על התנסות לא מבוקרת. זה טבעו של שינוי, בפרט כאשר דברים מתרחשים בקצב כה מהיר, וזו טבעה של חברה דמוקרטית פתוחה. בינתיים אפשר לקחת פסק זמן ולנסות לבחון בזהירות מה מיוחד בשיח הפייסבוקי ומה הוא עושה לנו בהיבטים הרחבים של התרבות.

אהבתי

הישראלים אינם ידועים כמומחים בפרגון הדדי. אפילו מילה ראויה בעברית לא מצאנו לפעולה המבורכת הזאת. ה"סחתיין" שאימצנו מערבית, ושבו אנו משתמשים היום די במשורה, הוא לא בדיוק ה-Good for You האמריקאי. בביקורת ובשמחה לאיד, לעומת זאת, אנחנו מלכי המלכים.

מבחינה זו, הפייסבוק הוא כלי חינוכי חשוב, שכן האווירה הכללית בחלל הזה היא של פרגון ומשובים חיוביים. לפני מיספר ימים גדלתי בשנה ולמרבה הפתעתי קיבלתי מבול של ברכות פייס-בוקיות, מקצתן ממש מרגשות. לאשתי סיפרתי שמעולם לא קיבלתי כל כך הרבה ברכות ליום הולדתי מכל כך הרבה אנשים שאני לא מכיר. כיוון שהברכה והמילים הטובות תמיד נעימות, ממש לא הפריע לי שהמברך/ת לא מוכר/ת לי. אדרבא, שמחתי לגלות שיש לא מעט אנשים שמפרגנים לי.

מדוע הם עשו זאת? שאלה סוציולוגית ופסיכולוגית מעניינת. אפשר לשער שהם נהנים מהמאמרים שאני מפיץ בפייסבוק. הברכה הזו, כמו משובים אחרים שאני מקבל על פרסומיי, היא סוג של עידוד והכרת תודה. אולי מקצתם מחבבים את דמותי מהראיונות בטלוויזיה. אולם מעל לכל, אפשר פשוט להניח שרבים מהמברכים הם אנשים נחמדים וטובי לב – כאלה שנהנים לחייך לזולת, לעודדו ולמסור לו נשיקה וחיבוק וירטואליים. בעיני זה שובה לב ומעורר אופטימיות – בעיקר בכל הנוגע לריכוך החספוס והציניות הישראליים המוכרים.

אבל כמובן לא צריך להיסחף. כדי לעדן את הישראלים וכדי להחדיר בהם איפוק ונועם הליכות יידרשו עוד שנים ארוכות של שיח פייסבוקי מפרגן. בינתיים נראה שדווקא הפייסבוק הוא זה שנכנע מפעם לפעם לישירות ולאגרסיביות הישראלית, שמייצרות ברכות משעשעות ומדכאות כאחד, בסגנון הבא (ציטוט): "געגעתי אלייך יא זבלללללללללל מלא זמן לא ראיתי אותך מה צריך שמשו ימות כדי שנראה אחת את השנייה."

אפרופו פרגון וברכות יש לציין עוד נקודה עקרונית: כיוון שפייסבוק יוצר שפה חדשה (מבחינת משמעות המסרים), גם פרגונים וברכות יכולים להתפרש לעתים בדרך הפוכה מהבעת אמפטיה וידידות. חבר (בפייסבוק וגם "בחיים"), עם גישה קצת יותר צינית וחשדנית משלי לחיים, סיפר לי (ציטוט):

ביומולדת שלי היה לי איזה חבר שהיחסים בינינו התערערו. זו היתה הדרך שלו מצד אחד לאחל מזל טוב (לצאת ידי חובה ולא להישאר "חייב") ומצד שני לא ליצור קשר ולא להתעמת עם ההתנהגות שלו, שבגינה התערערו היחסים שלנו. יש לי חבר אחר שסתם הזין תאריך מפוברק של יומולדתו – 1.1.1937. זה מדהים איך אנשים באופן אוטומטי איחלו לו בפייסבוק מזל טוב, למרות שזה בכלל לא היומולדת שלו (הוא בוודאי לא יליד שנת 37 ואפילו לא אבא שלו). זה מוכיח שאנשים לא ממש יודעים מה הם כותבים ולמי ולמה הם מאחלים ומה. ובדרך כלל הברכות לא ממש מקוריות, בסגנון "מזל טוב" או "יומולדת שמח" או "הצלחה ואושר בכל". כך שאין שום מימד אישי או באמת ברכה שיוצאת מהלב. זה כאילו עוד מטלה שכתובה ביומן של כל אחד – "לאחל מזל טוב לפלוני". באיזשהו מקום מיספר הברכות שאתה מקבל בפייסבוק הופך להיות מדד "אובייקטיבי" פומבי לפופולאריות שלך, שזה בעיני מאד עצוב.

לדעתי הבחור מעט מגזים בספקנותו, אבל בהחלט יש כאן נקודה מעניינת וחשובה: הפייסבוק מעצים את הפער שהולך ונפער בין השפה למחשבות האמיתיות, או יותר נכון – בין שפת הדיבור לשפת "הדיבור בפייסבוק". במקרים רבים זה לא אותו דבר. ישראל אכן הופכת בהדרגה לחברה יותר צבועה ומניפולטיבית וצריך ללמוד למי ולמה להאמין.

אין ספק שהאיקון like מסמל יותר מכל כפתור אחר את אקלים הפרגון של הפייסבוק. הוא שולח מסר קצר וענייני של אהדה והזדהות. אם הסמיילי של המיילים וה-SMS היה סימן מוסכם חביב שמסמן בעיקר סיום שיח, בפייסבוק ה"לייק" מבטא קוד תרבותי שלם. אינני יודע אם הביטויים הישראלים החדשים "אהבתי" ו"ברכות" מתרגמים את ה-like אבל הם כנראה מתכתבים איתו ומעידים על השפעתו.

נכון שבפייסבוק מתפרסם גם לא מעט מידע מזיק ופוגעני, מכל הסוגים: החל ממסרים מציקים ומעליבים של ילדים קטנים (שגם בלי הפייסבוק מפיצים אותם) וכלה בקבוצות שיח גזעניות שקוראות, למשל, לחיסולה של מדינת ישראל. אבל נראה לי שמבחינה סטטיסטית הם היוצא מן הכלל ולא הכלל (כמובן שהטענה הזאת טעונה עדיין הוכחה אמפירית). באופן עקרוני רוב האנשים נמנעים מללכלכך על הזולת באופן פומבי ומעדיפים לרכל ולהשמיץ בפורומים סגורים יותר. החשיפה והתיעוד המיידי ברשת, לצד האפשרות שיוקיעו אותך ברבים, מרתיעים וגורמים לגולשים רבים להיזהר בהתבטאויותיהם.

הנה כי כן, יום אחרי שהצטרפתי לפייסבוק שלחה לי חברה חדשה קושיה סוציולוגית. דבריה, שהופיע על ה"wall" שלי, נוסחו בצורה כל כך "פלצנית" (בסגנון הטיפוסי היום לרבים מהסוציולוגים והפסיכולוגים), שלא התאפקתי וכתבתי לה בסגנון צברי דוגרי: "מדוע הג'יבריש הזה?"

המסכנה נעלבה עד עמקי נשמתה וענתה לי בסטקאטו: "לא כותבים דבר כזה בפייסבוק, אני מנתקת איתך קשר."

זה בהחלט לימד אותי לקח חשוב ועשה אותי יותר מעודן מבחינה לשונית וקצת פחות ישיר (לפחות בפייסבוק).

כמובן שצריכים לנתח את ה-like הקצר והחביב במונחים רב ממדיים. לא תמיד הוא מבטא בהכרח חיבה, אהבה או תמיכה. לפעמים הוא סתם ביטוי של "אני כאן", "קראתי", "שימו לב שאני קיים" או "אני מביע עניין מסוים בדבריך".

 אחד הגולשים כתב לי (ציטוט):

לדעתי, הפייסבוק מעודד פסיביות. אנשים חושבים שברגע שהם מצטרפים לקבוצה (למשל "לשחרר את גלעד שליט" או "תנו לצה"ל לנצח" או "נגד התעללות בבעלי חיים") הם באמת מקדמים את הרעיון או האידיאולוגיה של הקבוצה. וזה כמובן בולשיט. אין תחליף להפגנות, ליזום פעולות מחאה, פעולות חקיקתיות, תקשורתיות, ציבוריות וכו'. אנשים עושים "לייק" ואז הולכים לישון בשקט כאילו הם באמת תרמו משהו לחברה.

אכן, לעתים יש משהו קצת מכני ופאסיבי ב-like. המחשה לכך מצאתי בסיפור המשעשע של חבר אחר (ציטוט):

לפני חצי שנה שכחתי את המטען בבית ונגמרה לי הסוללה של הפלאפון. ביקשתי מאחת הסטודנטיות שתכתוב בפייסבוק אם למישהו באוניברסיטה יש מטען עבורי. היא כתבה סטטוס כזה: 'האם יש למישהו יש מטען של נוקיה? זה עבור יעקב כהן (שם בדוי).' תוך כמה דקות התמלא הסטטוס הזה במלא "לייקים", עד שמישהו כתב בתגובה: "מה אתם עושים לייק? ראבק, תשיגו לו מטען.

ובכל זאת, לעיתים גם מתוך שלא לשמה בא לשמה, שהרי ה-like יוצר אקלים שיח מסוים ויוצר בכך הרגל חיובי. עצם העובדה שלא קיימת בפייסבוק אופציה של dislike (לא אהבתי) אומרת דרשני. באותה מידה, יש להודות בצער, שהמחשבה החיובית (Think Positive), הזהירות הפסיכולוגיסטית שלא לפגוע ברגשות הזולת, והמוסכמה שצריך כל הזמן להחמיא, יוצרות אשלייה ומקדמות גם צביעות בסגנון אמריקאי. ומה שהכי מטריד הוא שבעולם נטול ביקורת, עם אנשים שלא יודעים ולא ומוכנים לבקר ולספוג ביקורת עניינית בפומבי – גם האמת נפגעת, שלא לדבר על תרבות השיפור העצמי וההצטיינות. מי שבא במגע הדוק עם צעירים יודע שבשביל דור ה"לייקים" כל הערה לא מחמיאה נתפסת כמתקפה מרושעת, והערה בונה יכולה לגרום בקלות לפרץ של דמעות והיסטריה.

בית יעקב לעם לועז

העובדה שכפתורי השליטה בפייסבוק נקלטו בלשון הדיבור במתכונתם האנגלית (statuslike hide wall remove share) מסמלת את אופייה הגלובלי של פייסבוק. המדיום האלקטרוני מארגן את מגדל בבל הישן ומוביל להיווצרות "אספרנטו" דיגיטלית, שסימניה ניכרים לא רק בנדידה של מלים וביטויים משפה לשפה (בעיקר מאנגלית וספרדית לשפות אחרות) אלא גם בכל מיני שילובים מקוריים, ובעתיד גם בתרגום סימולטני מתוחכם שייקח את הפייסבוק לרמה חדשה של בינאום. יש המבכים את מגמת ליעוז העברית, ויש הרואים בה מגמה גלובלית מבורכת, שמסייעת להפוך את תרבויות זרות ורחוקות לנגישות זו לזו.

עצם העובדה שרשת הפייסבוק לא כוללת מחיצות לאומיות ולשוניות, ומאפשרת לכל העולם לשבת באותה במת שיח, היא בבחינת מהפכה. נכון שהאינטרנט כולה היא חלל בינלאומי פתוח, אבל ל"אזרחי פייסבוק" יש זהות, ולרוב גם תמונת פנים שהופכת אותם ל"אנשים בשר ודם". המציאות הזאת יוצרת מפגשים מרגשים ומפתיעים, שתורמים להתפתחות עולם יותר דמוקרטי.

לפני מיספר חודשים קיבלתי הצעת חברות מבחור ממצרים. אני מקווה שהוא לא שייך למודיעין המצרי, וגם אם כן – אני מפרגן לו ב-like גדול. בהזדמנות אחרת קיבלתי מכתב הוקרה ותמיכה מתושב אמסטרדם שצפה בראיון איתי בטלוויזיה ההולנדית. למעשה רק ממנו למדתי שהתוכנית שודרה. הפייסבוק איפשר לו למצוא אותי בנקל. כאות הוקרה הכנסתי אותו מיד לרשימת החברים שלי, למרות שהולנדית זה לא בדיוק כוס השוקו שלי.

בתור תצפיתן קדמי של החברה הישראלית, אני נהנה להיכנס מדי פעם לבמות שיח של קבוצות שונות של ישראלים – החל מחרדים ודתיים וכלה ברוסים, דרוזים, אתיופים וערבים. כך גם הגעתי לקבוצות שיח ישראליות מעבר לים (שכמובן מתקשרות ביניהן באנגלית). מי שרוצה להבין כיצד הפייסבוק מסייע להיווצרות "קולוניות" דוברות עברית בחו"ל, מוזמן להיכנס לבמות הללו. הן מעידות על צמצום הפערים בין הארץ לחוץ-לארץ ועל השתנותו של המושג והדימוי "יורד".

משטרת הקיצור

זה כבר אינו בגדר חידוש שהעולם נעשה מהיר יותר וחסר סבלנות, ואיתו גם התקשורת. הכול מתקצר: סרטים, ספרים, מאמרים, וכמובן מסרים אינפורמטיביים ורגשיים מכל הסוגים והמינים. שם המשחק היום הוא תמצות, ענייניות, חסכון בזמן, במקום ובאנרגיה, וכמובן גירוי מהיר שמאפשר לעבור לבא בתור.

מדוע זה קורה? כי הטכנולוגיה מאפשרת מהירות ואינך רוצה לפגר אחריה; כי אין זמן ואנרגיה לקלוט, לעכל וליהנות מהכול; כי המצאי רק גדל וזמין והפיתויים מתרבים, ולכן הפתרון הוא לרפרף, כלומר ליהנות קצת מכל העולמות; כי מרוב עבודה ובילוי, מרוב גירויים, אתה נותר עייף ומחוסר אנרגיה ומתקשה להשקיע במסרים ארוכים ומורכבים; כי אנחנו יעילים יותר ואם אפשר ליעל ולפשט את השפה, להשיל שכבות מיותרות – מה טוב; כי המחשב מאפשר לנו להעביר מסרים ויזואליים בקלות ובכך לחסוך מלל; כי גידלנו דור שהתרגל למזון מהיר, חומרי ורוחני, וכבר אינו יכול אחרת.

פייסבוק לא רק מאפשר לך להעביר קפסולות של מידע, אלא מחייב ומאמן אותך לעשות כן. זאת, באמצעות הגבלת מיספר המילים בכל מסגרת מידע (בעיקר בסטטוס). פייסבוק הוא "משטרת הקיצור" ואי אפשר למחות ולשנות את מה שפסק "האח הגדול". לא מוצא חן בעיניך? לך חפש את החברים שלך במקום אחר (ואין כזה מקום..)

לפעמים זה טוב, כי זה מחייב אותך למצוא פתרונות יצירתיים להעברת המסר וגם להתחשב בזולת, ולפעמים זה רע, כי סותמים לך את הפה ומקצצים לך כנפיים. אי-נעל א-פייסבוק.

כדי לתקצר את השפה, נולדו פתרונות משעשעים, שאפשר לשער שהורתם בטעויות. כך למשל, חיבורי מילים כגון "גמאני" (גם אני), "אינלי" (אין לי) ו"אתזה" (את זה); השמטת אותיות, כגון משו (משהו), או "געגעתי" (התגעגעתי); שימוש במספרים כתחליפי מלים, 100ממת (מהממת), ו"שמות חיבה" למילים, כגון מושי (מושלם) – תופעה שאותי באופן אישי די מעצבנת.

הקיצור הלשוני מתבטא היום גם במשפטים לא סגורים. זה התחיל בזמנו עם ה-You Know האמריקאי, שתורגם אצלנו ל"כזה", והיום אלה משפטים ותיאורים כלליים שמותירים לקורא חללים להשלמה. עד היום אני מתעצבן על הילדים שלי ש"הם לא מספרים סיפור מלא." אני צריך בכל פעם לדובב אותם מחדש ולסחוט את התפוז כדי להבין מה קרה. חלק מזה נובע מזה שהם מתקשרים ברמזים ומזה שתיאורים ארכניים (יותר משלושה משפטים) נראים להם "חפרניים".

התועלת הכללית של הקיצור גדולה וחשובה. ראשית, היא מנפה הרבה תבן מהמוץ. יש כל כך הרבה טירחונים ובלבולי ביצים בעולמנו שכדאי לקצר או למחוק. הקיצור גם תורם להשכלה, כי הוא מנגיש מידע ומאפשר ליצור בסיס רחב של ידע (ראו למשל ויקיפדיה).

אבל יש גם מחירים. כשהכול כל כך קצר, הדברים נעשים רדודים, שטחיים ולעתים קרובות גם משעממים. בעולם של אוסף ג'ינגלים, קליפים, טוקבקים וסטטוסים – קשה לייצר נצח. זה נכון במיוחד לדור הצעיר, שמחליף את הבוק בפייסבוק. ידוע שכדי ליצור, ליהנות ולהשכיל מיצירה, צריך סבלנות והשקעה אינטלקטואלית ורגשית – כישורים והרגלים שנעשים נדירים בקרב צעירים.

חייבים לסייג את ההתפלצויות והחששות, שכן מי שינתח את השיח המתקיים במרחבי הפייסבוק ייווכח שהחלפת מסרים קצרים לא תמיד מעידה על שטחיות. לפעמים בדיוק להיפך. כך לדוגמא, קורה לא אחת שהודעה בודדת של מאן דבעי הופכת לשרשרת ארוכה ומתרחבת של חילופי תגובות, שהולכת ומתגבשת למסמך קולקטיבי מעניין. בחור צעיר ופיקח סיפר לי שבין החבר'ה שלו (ואני מצטט) "יש איזה הודעה שנמשכת כבר שנתיים. מישהו כתב אותה, כבר לא זוכרים בדיוק מי, וכיתב את כל החברים. ומאז בכל פעם שלמישהו יש משהו להגיד בנדון הוא מכתב את כולם והשיח הולך ומתפתח בהדרגה."

ההתפתחות היא כמובן גם ב"רוחב" השיחה מרובת המשתתפים, שהולכת ומתפצלת לתת- נושאים רלוונטיים – החל מטיול וכלה בקניית וידאו חדש. במובן זה השיחה הפייסבוקית מאוד "ג'אזית" ואסוציאטיבית ולכן גם מתאימה מאד לסגנון השיח הישראלי.

דקדוק Out

בפייסבוק האמצעי (העברת מסר) מקדש את המטרה. לא נהוג לתקן שגיאות בעברית ואפילו לא שגיאות הקלדה. אם הבנו אחד את השני – דיינו. כאשר חפצים לתקשר מהר, גם מקלידים מהר, וכיוון שמקלידים מהר גם טועים הרבה. וכאשר טועים הרבה – השגיאות הופכות להרגל ולפעמים גם למוסכמה וטרנד. זה מה שקרה להבחנה העברית התקנית בין מספרי זכר למספרי נקבה (שלוש-שלושה). מעטים שומרים על כללי הדקדוק הללו, הן בדיבור והן בכתיבה.

לי נראה שפייסבוק תורם להלך-רוח כללי של "צא לי מהוורידים", כלומר להלך-רוח של עצלנות ורשלנות, ובעיקר היעדר משמעת עצמית ופרפקציוניזם. זה נכון לגבי השפה ולתחומים רבים אחרים. במובן זה הפייסבוק מחזק שתי תכונות ישראליות מסורתיות שליליות – הפארטץ' והשלפנות (שהן בעצם אותה תכונה).

מי שמקצועו ללמד צעירים, נוכח בזה כעניין שבשגרה. הסטודנטים שלנו כותבים עבודה באותה רמה של הקפדה ובעצם חוסר הקפדה שבה הם כותבים SMS או סטטוס בפייסבוק. אין סדר, אין ארגון, אין לשון תקנית, והיום אפילו אין פסיקים ונקודות. אגב, באופן כללי נוטים צעירינו להשאיר משפטים לא סגורים, הן מטעמי קיצור והן מטעמי נוחיות ואנוכיות – בבחינת "תשלים כבר בעצמך." בקיצור הבלגאן חוגג על הנייר והוא משקף את הבלגאן בראש ובמערכות הקשר. אם לסכם: כתיבה רשלנית מעידה-על ומעודדת גם חשיבה רשלנית ולא שיטתית.

לאחרונה נשמעת הטענה שגידלנו דור עצל ומפונק, ששונא להתאמץ ולרצות את הזולת. כאשר מנתחים את הסיבות לתופעה זאת, צריך לקחת בחשבון גם את הרגלי הכתיבה שאנחנו מפתחים בו. כי כאשר אדם לא שם לב לפסיקים במשפט שהוא כותב, ולא סוגר אותו בנקודה, הוא מתנהג אל הקורא בחוסר התחשבות.

מצד שני, אולי באמת כבר אין טעם להקפיד. אולי באמת אפשר להוציא את העורכים הלשוניים לפנסיה מוקדמת, כמו את השענים, הסנדלרים והתופרים. אולי במת הפייסבוק נושאת המסר, שכללי הדקדוק הן משהו טקסי-אנכרוניסטי שצריך לעבור מהעולם. נכתוב איך שבא לנו ובלבד שהמסר יעבור.

הגישה הזאת כבר אינה כה תיאורטית. הנה כי כן, באתרים גדולים ומכובדים נהוג לפרסם היום דיווחים, ראיונות ומאמרים שנראים כמו טיוטות, ולעתים קרובות כתובים בשפה עילגת ומביכה. ניכר בהם שלא עברו עריכה ואפילו לא הגהה. מסתבר שלאיש כבר לא אכפת.

צריך להודות שגישת ה"כתוב איך שבראש" הולמת את רוח הפלורליזם והאינדיווידואליזם של ימינו. כאשר שומרי הסדר והמשטר החברתי נחלשים, רק טבעי שגם כללי הכתיבה והדיבור נחלשים בהתאם. היחלשות הסמכות הלשונית, שפייסבוק מבטא ומקדם, משקפת אפוא את היחלשות הסמכויות בכל רמה אפשרית: הורים, מורים, מפקדים, מנהלים וכו'. אם אכן אנו צועדים לעבר עידן של "איש הישר בעיניו יעשה" – נצטרך לדעת להתמודד עם המצב הבלתי הפיך הזה בצורה מושכלת וראש פתוח, במקום לקטר.

אגב, הבלגן הלשוני לא אומר שאין בפייסבוק משמעת ופיקוח. אדרבא, "האח הגדול" יצר עבורנו כללים דיגיטליים ברורים שכל העובר עליהם צפוי להגלייה מהרשת. למשל, הפצת מידע פוגעני וגזעני. וכאן, בניגוד "לחיים האמתיים", אין לנו זכות שימוע, ערעור או מחאה.

דיבור בהקלדה

לו היו בודקים מהי מהירות ההקלדה הממוצעת של פרסום תגובה בפייסבוק, לעומת מהירות ההקלדה של מכתב תגובה במייל, היו מגלים מן הסתם יתרון לפייסבוק. הסיבה לכך היא שהמייל הוא דואר מהיר בעוד שהפייסבוק הוא למעשה דיבור בכתב. לא מזמן הוזמנתי לשיח שו"ת בבמת פייסבוק שנועדה לקרב בין הציבור החרדי לציבור החילוני (בדף שנקרא "חרדים להכיר"). מנהלת דף הפייסבוק, חרדית מקסימה ופקחית, עם תפישת עולם גמישה, יצאה בקול קורא לחברי הבמה להציג שאלות לפרופסור. השאלות היו מאתגרות והאווירה נפלאה, אבל זו היתה עבורי גם חוויה מלחיצה, כי על אף שאני מקליד עיוור ובמהירות גבוהה, פשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב השאלות.

פייסבוק יצטרכו לתת מענה טכנולוגי הולם יותר לשיחות ועידה המוניות (כולל שירותי המרת קול לטקסט) ובינתיים כולנו נצטרך לאמן את האצבעות. למעשה כבר עכשיו גדל דור של קלדנים מיומנים. כשאתה צופה בהם מקלידים הודעות SMS בזריזות של כנר, אתה מבין היטב את פערי הדורות. האצבעות שלך מחוברות ליד ואילו האצבעות שלהם מחוברות לפה. אתה כותב טקסט והם מדברים אותו למחשב.

מרתק, ולפעמים קצת מדכא, להיווכח שהקלדה זריזה משפיעה על צורת השיח ועל התפתחות השפה ואפילו החשיבה. הזכרנו לעיל את הסלחנות לשגיאות כתיב ודקדוק, והגיע העת להזכיר מספר השלכות לשוניות נוספות, כגון "שגיאות פונקציונליות" שהופכות למוסכמה לשונית. למשל, בשפה המדוברת קשה להגיד "אני אעשה לו מחווה." לרובנו נוח יותר להגיד "אני יעשה לו מחווה." הרגלי הדיבור לא הצליחו לשכנע את האקדמיה ללשון לבצע את ההתאמות המתבקשות, אבל אפשר להניח ששפת הפייסבוק תעשה את העבודה. אם כולם לא רק מדברים עתיד עם י' תחילית אלא גם כותבים עם י', באמת אין טעם להמשיך עם המתכונת הישנה. מצד שני, כאשר בין הרגשות למקלדת אין תווך של שיקול דעת שכלי, וכאשר החשיבה לא עוברת עיבוד מילולי וסגנוני, התוצרים נוטים לצאת לעולם במתכונת אינסטנט.

הכתיבה הדיבורית, שיש לה יתרונות גדולים מבחינת בהירות ומהירות המסר, מרחיבה את מיספר הסימנים, בעיקר כשמדובר בהבעת רגשות. כך למשל, הכפלת אותיות סיומת נועדה לבטא התלהבות או לחילופין כעס. זה התחיל בטוקבקים (כנסוווווווו) ומתפתח ומתמסד בפייסבוק. לדוגמא, כשאתה רוצה להודיע שאתה "חם" על משהו, אתה משתמש במגפון הוויזואלי של הכפלת אותיות סופיות; כמה אני שונאתותךךךךךךךךךךךךךךךך. אי אפשר להמשיך ככה יותר זהוווווווווווו

מאלף ולפעמים מאוד מצחיק לראות כיצד אפשר לתת צבע למשפט ולהנגיש לקורא תחושות באמצעים מילוליים פשוטים. כך לדוגמא במשפט האופייני הבא:

"חחחחחחחחח דיי אחי אני רואה תסטטוסים שלך. אני נקרע וזה בכלל לא מצחיקקקקקקקקקק."

קצת "צומי" בבקשה

עד לפני שני עשורים התרחשה התחרות על תשומת ליבו של צרכן התקשורת הישראלי בעיקר בין מיספר קטן של סוכנויות מידע ובידור באותו ענף. למשל בין ידיעות אחרונות למעריב בתחום העיתונות; בין ערוץ 1, 2 ו-10 בתחום הטלוויזיה, ובין קול-ישראל לגלי-צה"ל בתחום הרדיו. האינטרנט בישראל, כמו במדינות אחרות, מתחרה עם כולם ביחד ומשנה את כללי המשחק.

מה שמעניין הוא, שהאינטרנט מאפשר לא רק לגופים מסחריים גדולים להשתתף בתחרות, אלא גם למתחרים קטנים ונטולי תקציב. למעשה, הפייסבוק מכניס למשחק בדלת האחורית את הגולש הבודד ומרחיב את תופעת הבלוג. הוא מצמיח אינספור כוכבים אינטרנטיים בתחומים שונים, שמתקשרים עם קהל המעריצים שלהם ללא תיווכם של שומרי השערים. התופעה הזאת עדיין לא התמסדה בהיבט הכלכלי-עסקי, אבל הניצנים מתחילים להצמיח עלי כותרת.

למעשה מתרחש כאן משהו מהפכני עוד יותר. כיוון שלכל חבר פייסבוק יש דף משלו, הוא נעשה סוכנות תקשורת שקולטת ומפיצה מידע. רבים מזהים לפתע שיש להם כישורים תקשורתיים מעולים והם מפתחים אותם באמצעות המשובים הנלהבים של חבריהם לדף. זו כנראה גם הסיבה לכך שהפייסבוק עמוס בחומרים שנראים כאילו נלקחו ממעבדת הקופירייטרים: אמרות כנף, בדיחות, כרזות, הגדרות קולעות וסטיקרים, בסגנון:

"הצילו!! עד סוף החודש חצי מליון איש רוצים את גלעד שליט בבית!! מצטרפים ומזמינים"; "אם סוף העולם מגיע ב-2012, אז בזבזתי את כל החיים שלי בבית הספר... נהדר";
"גם אני כשהייתי קטן חשבתי לפתוח דוכן לימונדה ולעשות הון"; "למה מבוגרים עושים דאבל קליק על דברים שלא צריך?"

החתירה לפנצ'ליין מהדהד ושעשועי המלים, לצד הסגנון הסטנד-אפיסטי, הולמים מאוד את האופי הישראלי. הפייסבוק מבחינה זו הוא ה"קאמל קומדי קלאב" הלאומי החדש שלנו והוא מעניק הזדמנות דמוקרטית לאינספור בדרני רשת מוכשרים שלא היו מתגלים בדרך אחרת. דרכו גם מתגלים כישרונות רציניים בתחומי תוכן רבים אחרים: פוליטי, כלכלי, פסיכולוגי, אמנותי ועוד.

פייסבוק הוא במה ומנגנון ענק של משיכת תשומת לב הדדית, בין השאר, ובעצם בעיקר, משום שהוא מאפשר התערטלות רגשית ווידויים פומביים בסדר גודל חסר תקדים. במידה מסוימת הפרסומים בפייסבוק דומים לתוכניות הריאליטי, ומחזקים את הפסיכולוגיזם התקשורתי שהפך לפסיכוזה המונית. למעשה, כמעט בלי ששמנו לב, חיינו האישיים הופכים לנכס ציבורי והאינטימיות מופקרת בראש חוצות בהסכמתנו המלאה.

מחוברים

בעבר, כדי להתחבר אל העולם הגדול, נדרשת לפתוח את הרדיו והטלוויזיה ולהתיישב מולם. היום, כולם מחוברים online. רבים מחבריי "הזקנים" מסרבים בתוקף ובתיעוב להתחבר לפייסבוק, לא רק בשל חוסר ביטחון בתחום המיחשוב אלא גם מחשש להיות מוצף במידע תפל שמרצד נונ-סטופ מול העיניים. אכן, רוב המידע שרץ בפייסבוק הוא תפל למדי ומסתכם בדברור עצמי. אבל זה לא פוסל כמובן את הפייסבוק, כשם שאינספור ערוצי הטלוויזיה לא צריכים למנוע מאיתנו חיבור לכבלים או ללוויין. צריך פשוט לדעת לברור.

הישראלים נוהגים לברך זה את זה ב"מה נשמע?" שפירושו המילולי וגם הטקסי הוא "אשמח לעדכונים ולרכילות." היום אפשר כבר לוותר על "הנשמע" ולהסתפק ב"היי" בינלאומי, כי כולם שומעים ורואים זה את זה בזמן אמת. פייסבוק משלב בין שלושה פיתויי online: במת שיח (שבה מפרסמים הגיגים, שולחים ומקבלים משובים), דואר אלקטרוני מאוד יעיל וצ'טים. מבחינה זו הקסם של הפייסבוק הוא פשוט איחוד של כלי תקשורת ופישוט הפעלתם. אין ספק שיש בזה משהו מאד ממכר. גם אני מודה באשמה. אתה פותח בחדווה ובציפיה את תיבת המיילים ואת תוכנת הפייסבוק, כי תמיד תמצא משהו חדש ומפתיע. הישראלים סקרנים מטבעם ואוהבים לעדכן זה את זה ולהחליף עצות וטיפים. לכן אין פלא שהם התאהבו מהר בפייסבוק.

הדור שלי, שהמציא את מסורת התרמילאות, היה מעדכן תרמילאים אחרים באמצעות ספרי המטיילים בשגרירויות ישראל. לפני שנה, כשבתי טיילה בדרום אמריקה, יכולתי לעקוב אחרי מהלכיה היום-יומיים באמצעות דף הפייסבוק שלה. זה היה נפלא וללא ספק יעיל ומעניין יותר.

הבעייה כמובן שביממה יש רק 24 שעות, וכאשר במסך זורמים ללא הרף פיסות מידע והבהובי מכרים – אתה מוצא את עצמך מבזבז דקות ארוכות על שטויות. אחד הגולשים אמר לי (ציטוט):

"לפעמים אני קולט את אחותי מול הפייסבוק, לא עושה כלום. אשכרה לא עושה כלום. פשוט מחכה שיקרה משהו חדש. אפילו אם איזה ילד מהכיתה שלה כותב בסטטוס שלו 'הלכתי לחרבן,' מבחינתה היא קיבלה את 'המנה' שלה. זה משהו שקיים בדור שלה ולא בדור שלי והבדלי הגיל בינינו הם רק 10 שנים."

זו אחת הבעיות הגדולות של המאה העשרים ואחת, והיא רק תלך ותחריף. נצטרך לסגל לעצמנו דיאטה תקשורתית וצריכה מדודה ומסוננת, בדיוק כשם שאנחנו נאבקים בהשמנת יתר.

כאמור, הישראלים אוהבים ושמחים לעדכן זה את זה והפייסבוק מאפשר להם לעשות את זה בקלות וביעילות. מספיק לכתוב שאתה מחפש שותפים לדירה או סיכומי הרצאות וכבר יצוצו כמה חברים שיסייעו לך. תרמילאית צעירה סיפרה לי (ציטוט):

"כשהייתי תקועה בצ׳ילה עם שותפה שעלתה לי על העצבים, ראיתי דרך הפייסבוק שבחורה מהשכבה שלי שלא היתה חברה טובה שלי נמצאת בדיוק באותו מקום. שלחתי לה הודעה וזה הציל אותי. קבעתי איתה פגישה והתחברנו להמשך הטיול."

אם חיים חפר היה כותב היום את הפזמון "הוא לא ידע את שמה," הוא בוודאי היה משנה את המילים: במקום "והוא ידע, יש יום, בו ייפגשו פתאום, עם שחר של טללים או שמש ערב" הוא היה כותב אולי: "והוא ידע, שמחר הם יפגשו בפייסבוק." אגב, במובנים רבים (בשל התמונות) הפייסבוק מבטל את מסורת ה"בליינד דייט".

עם זאת, צריך להודות שלעיתים עודף עידכונים לא עושה לנו טוב. בחורה פייסבוקית סיפרה לי (ציטוט): "אם לאקס שלך יש חברה חדשה אתה ישר תדע את זה, וגם תדע איך היא נראית, כי תראה מלא תמונות ועדכונים. מה שבמצב רגיל אפילו לא היה מגיע לידיעתך. זה לא ממש נעים."

פרופיל 97

אחד הדברים המעניינים בפייסבוק זה שהוא מייתר את ברכת השלום ועוד הקדמות רבות נוספות. גם כאשר אתה פוגש בחבר/ה חדש/ה אין כל צורך להציג את עצמך, כי יש לך כרטיס ביקור שהולך איתך לכל מקום. ברור שאחת האטרקציות של המדיום הזה הוא התמונה האישית (לתמונות האחרות נגיע עוד מעט). מיילים הם ללא פנים ואילו עמוד הפייסבוק יותר ויזואלי ולכן גם יוצר קשר יותר אנושי.

הפרופיל האישי של פייסבוק ושל אתרים אחרים רחוק עדיין ממיצוי הפוטנציאל ואין ספק שזו אחת המהפכות המשמעותיות ביותר שמחכה לנו בשנים הבאות. היום אתה מזין בעצמך מספר מצומצם של נתונים אישיים. הנתונים הללו מסייעים לפייסבוק לסייע לך להשיג חברים נוספים. השיטה הבסיסית מבוססת על העיקרון החברתי הנושן של "חבר מביא חבר," אלא שהפעם מי שעושה את העבודה זה מנוע החיפוש האוטומטי של פייסבוק. ההנחה הנכונה היא שאם אתה מתאים לטעם שלי רבים הסיכויים שם שגם החבר שלך מתאים לטעם שלי. כמובן שלאנשים עם אלפי חברים, כלומר שמאשרים כמעט כל פנייה של חברות, העיקרון הזה הרבה פחות יעיל.

אין ספק שבעתיד הלא רחוק יהיו מנועים מתוחכמים מאד שייצרו לכל אחד מאיתנו פרופיל היקפי, המבוסס גם על ניתוחי שיח ודפוסי צריכה. הפרופילים (או יותר נכון לכנותם "פרוטפילים") הללו ישייטו בחלל, כמו כוכבי לכת, וייצרו חברויות וכמובן גם שידוכים בין אנשים מלאומים, תרבויות, עדות, דתות וגזעים שונים (אז גם יהיו פחות "נפילות" בפגישות הממשיות בין חברים שהכירו באינטרנט). אם להיות רומנטיים אפשר לומר שהאהבה צפויה לנצח בגדול והיא תמיס את כל הגבולות הישנים. כאשר הפייסבוק או יורשיו יספקו במת שיח תלת ממדית, ואולי גם יאפשרו לנו להריח את הזולת באופן דיגיטלי, נחיה בעולם אחר לגמרי.

למעשה כבר עכשיו הפייסבוק תורם מאד בתחום השידוכים (כך הוא התחיל את חייו ולכן גם התפשט במהירות). זאת, משום שהוא מסייע לנו למצוא אנשים כלבבנו ומשום שהוא מקל מאוד על אנשים ביישנים, מופנמים וחסרי ביטחון, שזקוקים לזמן והדרגתיות בבניית הקשר. למעלה מזה, במובנים רבים הוא מתחיל לבטל את רעשי הרושם הראשוני (לרוב החיצוני) ומאפשר לאנשים להכיר את פנימיותו של האדם ולהתאהב בו מהסיבות הנכונות. זאת, חרף העובדה שבתמונות הפרופיל כל העולם ואשתו נראים יפים וחתיכים.

חברות על פס צר

אנשים שאינם מכירים היטב את המדיום האלקטרוני נוטים לבלבל בין המושג "חבר" בפייסבוק לבין המושג "חבר" בעברית הישנה. יש שאפילו מלינים על כך שפייסבוק מקלקל את מושג החברות. זו כמובן תפיסה מאד פרימיטיבית ואנכרוניסטית של האינטרנט. הפייסבוק, כמו כלי תקשורת אחרים, רק מגדיל את מנעד האפשרויות לקשר. כשם ששליחת SMS אינה מחליפה שיחת הטלפון, אלא מאפשרת חליפין תקשורתי מסוג נוסף (החלפת מסרים קצרים, ללא צורך "לשוחח"), כך החברות בפייסבוק מאפשרת לנו פס נוסף של קשרים אישיים ולא אישיים. יתרה מזאת, הפייסבוק מאפשר לנו לנהל קשרים עם חברים מדרגות וסוגי-קשר מגוונים – כל חבר וקבוצת השיח הספציפית שלו. מבחינה זו הוא קצת כמו ספר טלפונים משוכלל, המחולק להרבה מדורים.

הפייסבוק גם מפשט תהליכים של היכרויות חדשות. בחיים שמחוץ לרשת, כדי להצטרף לרשת חברים אתה צריך לבקש רשות ולעשות היכרות עם כל אחד מחברי הקבוצה. בפייסבוק, במקרים רבים, אתה פשוט מצטרף לקבוצת השיח. גם בדיקות ההתאמה הבינאישית פשוטות יותר בבמה הזאת, כי אפשר להציץ בפרופיל, ב-wall וכמובן גם ברשימת החברים – בבחינת הגד לי מי חברך ואומר לך מי אתה (ובלבד שאתה לא איזה סלב שמחזיק רשימת חברים רק בשביל הדאווין).

אגב, פייסבוק מגביל אותך ל-5000 חברים ובכך דואג בעקיפין שלא תהפך ל"חמדן חברויות" ולא תנפנף בהן שלא לצורך. זו אחת הרגולציות הראשונות ברשת האינטרנט והיא מבשרת תהליך מעניין וחשוב של היווצרות אומת אינטרנט גלובלית, שפועלת על פי חוקים מוגדרים ומוסכמים.

אחד הדברים הכי מרתקים וחשובים בשיח הפייסבוקי הוא שהוא מתבצע גם בין אנשים שלא מכירים זה את זה. אחד מחבריי בפייסבוק הגדיר לי את זה כך (ציטוט):

"אני כותב משהו, חבר מגיב, חבר שלו מגיב (את החבר הזה אני לא מכיר), ואז אני מגיב. כך פתאום יצרתי שיחה עם בנאדם שאני לא מכיר, וכשאני אראה אותו פנים מול פנים לא יהיה לי את הקטע של 'נעים מאד אני ארז' אלא אני פשוט אוכל להגיד לו שלום. גם אם ספציפית זה לא תמיד קורה אז כשאציג את עצמי שנינו נדע שאנחנו כבר מכירים. זה מאפשר לבנים ובנות להתחיל אחד עם השני בצורה הרבה יותר קלילה ולא מפחידה. הרי אני הגבתי לידידה שלי, זה שעוד שתי חברות שלה גם הגיבו לה לא אומר שהתחלתי איתן, אך עדיין נוצרה האפשרות לדבר בלי המחסום של 'להתחיל עם מישהי'."

למעשה הפייסבוק מאפשר לנו לקיים קשרי ידידות או ידידות חלקית עם אינספור אנשים מבלי להכיר אותם, ולשוחח איתם על דברים שלא מעניינים אותנו. זה משחרר מדאגות, מפחית נקיפות מצפון, ובוודאי חוסך זמן יקר של "תיחזוק הקשר". לנו הישראלים זה ממש תפור, כי הרבה לפני עידן הפייסבוק נהגנו לפצוח בשיחות אינטימיות עם אנשים לא מוכרים ולתקשר עם זרים ללא עקבות. סטרט-אפיסט צעיר אמר לי (ציטוט):

"הפייסבוק מאפשר לנו לשמור על קשר עם חברים בלי להתאמץ. אני כותב להם הודעה פעם בכמה זמן, הם עונים, וה'תחזוק' נשמר. הרי לא הייתי מרים את הטלפון ומתקשר כי אין לי זמן לדבר עכשיו." לא בכדי הבחור הזה הקים חברה של משחק פוקר וירטואלי (Jaja), המבוססת על עיקרון פייסבוקי, לאמור: תעשה את המהלך הבא שלך בזמן שמתאים לך ונשחק בינינו (גם באמצעות האיי-פון) משחק מתמשך.

יש שיאמרו שהדפוס הזה מחנך לקשרים שטחיים, לא מחייבים ובעליל גם מאד תועלתניים ואגואיסטים. הוא מייצר דור שגם כך לא סופר את הזולת ממטר ומחליף חברים ואהבות כמו גרביים. יש בזה משהו. אפילו קשר רומנטי נעשה לאחרונה לקשר עד "הודעה חדשה" – תרתי משמע. עצם העובדה שקל לך להיפטר מחברים באמצעות פונקציות "התעלם", "החבא" ו"הסר" (בלי שאתה מודיע להם שהעפת אותם מהחיים שלך) תורמת להיווצרות חברה אנוכית שמתבוננת על הכל, כולל רגשות, כעל מוצרים לשימוש חד פעמי (Disposable).

מצד שני, עדיף הרבה חברים חד-פעמיים מאשר להיות בודד ומנותק מהעולם. למעלה מזה, הפייסבוק עושה ממש פלאים בחיבור בין חברים ישנים שנפרדו על אם הדרך. מאז שנכנסתי לפייסבוק צצים לי בכל שבוע על המסך חברי ילדות ששכחתי מקיומם. לזקן בגילי זו פגישת מחזור מרגשת, שסוגרת או פותחת מעגלים נחמדים.

היכולת להתעדכן באופן רציף אודות מה עובר על הזולת בחיי היומיום שלו, ולשתף את האחר בשמחות ויגונות – יוצרת איזו שותפות חיים מסוג חדש. הנה כי כן, כאשר קבוצת הכדורגל שלי מנצחת משחק חשוב – אני רץ "להחליף רגשות" עם חבריי האוהדים. זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מחוויית הכדורגל.

כמובן שפוטנציאל ההתמכרות בתחום הזה גבוה, ומה שיותר חמור, זה הצורך, שמתפתח (בעיקר בקרב ילדים), להזריק מידע. הם יושבים שעות ארוכות מול המסך רק כדי להחליף סטטוסים מטומטמים ונעשים למעין זומבים בתוך בועה. יתר על כן, הם לא יודעים לסתום את הפה שלהם והיום גם קשה להשתיק להם את המחשב. מבחינה זו הבועה של הפייסבוק תורמת לבועתיות האגוצנטרית המאפיינת את "דור האני". אני ואפסייבוקי עוד.

השיח הפייסבוקי מעלה דילמות חדשות ומעניינות בתחום החברות. כך למשל, האפשרות שניתנת לנו להביע דעה מבלי שהוזמנו לכך, יוצרת לעתים חיכוכים ומבוכות. חבר סיפר לי (ציטוט): "בשנה שעברה הכנסתי לפייסבוק תמונות מאירוע חברתי שהתרחש באוניברסיטה. אחת התמונות שהציגה סטודנטים תויגה על ידי חבר שלי והופיע הכיתוב: 'איזה חתיכים'. ברור לך שזו לא תגובה שהייתי רוצה שסטודנטים יראו כאשר תמונה שלהם מופיע אצלי בפרופיל. בהמשך חלק מהסטודנטים הגיבו לתמונה והתפתח דיון. ואז החבר שלי הזה מגיב לאחת התגובות: 'אתם מוכנים להפסיק להתכתב כאן? תלכו לפרטי.' כלומר פדיחה על פדיחה. מיד מחקתי את התגובה הזו והזהרתי אותו שלא יעז להגיב לתמונות בעתיד."

חבר אחר שיתף אותי בשתי דילמות נוספות לא פחות מסובכות: "מה קורה כאשר חבר תייג אותך בתמונה לא מחמיאה. האם זו התנהגות לא ראויה? ומה קורה כאשר מישהו מסיר את עצמו מרשימת החברים שלך, האם זה ניתוק גם בחיים, האם זהו הכרזת מלחמה?"

הדילמות הללו, ועוד רבות אחרות, ממחישות עד כמה עולם האינטרנט יוצר מציאות אנושית חדשה. אפשר לשער שעם הזמן עולם המוסכמות ההתנהגותיות בפייסבוק ילך ויתפתח. בהדרגה יצמח גם "נימוס אינטרנטי" או "אתיקה אינטרנטית" שיקרינו מן הסתם על דפוסי ההתנהגות של כולנו מחוץ לרשת.

מגלים את האחר ללא דעות קדומות

פייסבוק לא רק מנגיש אנשים זה לזה ממקומות רחוקים, אלא יוצר מפגשים שבעבר לא היו יכולים להתקיים. המפגש נוצר באמצעות תחומי עניין משותפים, המגשרים על פערים. ניקח לדוגמא אדם חילוני ואדם חרדי. רוב האנשים נוטים להיפגש ובוודאי לשוחח בעיקר עם הדומים להם. למרבה הצער, חילונים וחרדים רבים לא משוחחים ביניהם, לא רק בגלל שהחיים לא מזמנים להם נקודות מפגש, אלא גם משום שבשני הצדדים קיימת לרוב הנחה, שגויה בעליל, שעולמות התוכן שלהם רחוקים מאד ושאין ביניהם שום מכנה משותף.

אבל כאשר, למשל, אספן בולים חילוני ואספן בולים חרדי נרשמים לאותה קבוצת שיח יש סיכוי גדול שהם גם יתקשרו ביניהם. משיח בולים אפשר לגלוש (תרתי משמע) בקלות לשיח רחב יותר שמקרב לבבות. הפייסבוק מאפשר אפוא לאנשים לגלות את הרב ממדיות של הזולת ולשפוט זה את זה באופן פחות חד ממדי וסטריאוטיפי. בהדרגה הם ילמדו פחות לתייג, פחות להכליל ויותר להעניק הזדמנות לאחרים. כי בסופו של דבר מתחת לבגדים כולנו נשמות, לפעמים "נשמות תאומות".

שיפוט פומבי

חוץ מהיותו במה להיכרויות ומפגשים, להתבטאות, לתמיכה ולקבלת עצות, הפייסבוק הוא גם מנגנון מקצועי לקבלת משובים בונים ולאימות עובדות. המדע המודרני מבוסס על שיפוט עיוור של עמיתים ועל פרסום מידע פומבי. הפייסבוק מאפשר לקחת את השיטה היעילה הזאת הרבה יותר רחוק ובעצם להנחיל אותה להמונים. על כך מבוססת בעצם ויקיפדיה – אנציקלופדיה וירטואלית שנבנתה על מאמץ משותף ופתיחות רחבה לביקורת ועדכונים.

מאז שנכנסתי לפייסבוק אני מעביר את המאמרים שלי (העיונים והמדעיים כאחד) לשיפוט פומבי. כיוון שאני מדען-חברה ומתמחה בחברה הישראלית, המשובים הרבים שאני מקבל מהציבור מסייעים לי לתקן, להוסיף ולעדכן דברים חשובים. זו ברכה נפלאה שהופכת את המאמר למשהו מודולרי.

לצערי, רוב עמיתיי מתייחסים לאינטרנט בכלל ולפייסבוק בפרט בזלזול ובהתנשאות, ולמעשה חושפים בכך את שמרנותם, את בורותם הטכנולוגית ואת האינטרסים הצרים שלהם (בעיקר שמירה על מעמד ואקסקלוסיביות פרופסיונאלית). אנו קרובים מאוד ליום שבו כל המאמרים המדעיים (בוודאי במדעי החברה) יעברו שיפוט פומבי. לא רק שזה לא יפגום במדע, אלא שזה יגדיל את התוקף והמהימנות, ינגיש מידע לציבור וילמד אותנו הפרופסורים מידה של צניעות (הרי אנחנו לא מחזיקים בכל האמת).

לזפזפ את המורה

האפשרות הקלה להפיץ תמונות, בין השאר באמצעות שיטת התיוג הגאונית, היא אחת הסיבות שהפכה את פייסבוק לאטרקטיבי. אין זה סוד שלמידע ויזואלי יש קסם רב. הוא מעניק חוויה אסתטית, מעורר רגשות ומקרב בין אנשים. במקרים רבים הוא גם מקצר חליפין אינפורמטיבי ומחדד תובנות. אחד הגולשים אמר לי: "התיוג נותן לי לראות תמונות של החברים שלי קצת אחרי שצילמו אותן, וכך לעקוב אחרי החיים שלהם. באופן כללי זה נותן עניין כי תמונה באמת שווה אלף מילים."

אם האנשים שיושבים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, היו מבינים את ערך הוויזואליות כראוי, הם היו לומדים הרבה דברים מהפייסבוק ומשנים מוסדות וארגונים מלאי חלודה ועובש. כיצד, למשל, אפשר לתבוע מתלמידים שהתרגלו לסביבה רוויית תמונות, לשבת בכיתה כל כך משעממת וסטאטית מבחינה ויזואלית.

המולטימדיאליות והאינטראקטיביות של הפייסבוק מתבטאת לא רק בשילוב בין טקסט לתמונה, אלא גם בצורת השיח. אנשים מנהלים שיחות בצ'ט או ב-wall שלהם עם מספר חברים במקביל. אני רואה ילדות צעירות יושבות עשר שעות ברציפות מול מחשב עם עשרה חלונות צ'אט פתוחים. הן מצליחות לנהל שיח עם כולם במקביל, במינימום השקעה. לא פלא שמשעמם להן לשבת בכיתה מול מורה. אנחנו היינו עסוקים בילדותינו בהעברת פתקים בשיעורים, כדי להעביר את הזמן בנעימים. הם מסמסים, מצ'וטטים ומחליפים תמונות לא רק בין חבריהם לספסל הלימודים, אלא גם בינם לכל החברים מחוץ לכיתה ולבית הספר. הכיתה המעופפת.

המוליטמדיאליות והאינטראקטיביות עדיין רחוקות מעולם ההוראה הנוכחי, ששבוי במוסכמות הישנות. התלמידים של היום לא רוצים לשבת בשקט ולהאזין למורה. הם רוצים לתקשר, להגיב, וללמוד באופן דינאמי, גמיש ומותאם לסגנונם האישי. חברות הפסיכומטרי הבינו את זה כבר מזמן, אבל אף אחד במשרד החינוך לא מתעניין בהן.

אל דאגה, הפייסבוק יפיל בעתיד הלא רחוק את חומות בית הספר כפי שהוא יחסל את העיתונות המודפסת ואת עולם המפלגות. מי שעוקב בתשומת לב אחר התפתחויות באינטרנט, ובעיקר בפייסבוק, יכול להבין שמערכת החינוך במתכונתה המסורתית פשטה את הרגל ואינה מותאמת לעולם החדש. תגמולים גבוהים יותר למורים, הארכת שעות הלימוד, הכנסת מקצועות לימוד עם שמות מפוצצים – כל אלה הם בבחינת אקמול לחולה שיגרון.

נצטרך להחליף את המדיום המוכר של כיתה, לוח וגיר, ולפתח במות הוראה ולימוד המבוססת על הטכנולוגיה הדיגיטלית-אינטרנטית ועל סגנון התקשורת והשיח החדש. אנחנו לא צריכים שר חינוך יצירתי וגם לא פרופסור למדעי ההוראה והלמידה. אנחנו צריכים מארק צוקרברג ישראלי שיחליט לעשות לחינוך את מה שצוקרברג עשה לתקשורת.

המשימה הזאת לא קלה, לא רק בגלל שמוסדות החינוך ומנהליהם מלאים באנשים מרובעים, שמרנים ואיטיי מחשבה, שרחוקים מעולם הפייסבוק ולעולם לא יבינו את הפוטנציאל שלו, אלא גם משום שיידרש זמן רב לתקן את ההריסות שהותירה אחריה תקופת הביניים הנוכחית.

בינתיים המורים והמנהלים ימשיכו "לחפור" לתלמידיהם ולהתפלץ מהבלגן שהם עושים בכיתות. התלמידים מצדם ימשיכו לשלוח סטטוסים ואס-אם-אסים כדי להפיג את השעמום, וההורים ימשיכו לממן מורים פרטיים ולצייד את ילדיהם במסכים דיגיטליים שימכרו אותם עוד יותר.

בסוף כולם יפגשו בפייסבוק.

אהוד: אני זוכר כיצד נרתעתי בבחרותי לשמוע את אחד מחבריי אומר "אהבתי את הספר" – זה נראה בעיניי חילול הקודש של המילה אהבה, שבה אני משתמש רק לגבי הסטודנטית שאהבתי אז. ואי אפשר לאהוב משהו אחר, שאינו היא. אמנם, במה שקשור לאוכל, השתמשנו דומני כבר אז בפועל לאהוב: "אימא אני לא אוהב תרד ואל תכריחי אותי!"

היום כבר גם אני אומר "אהבתי את ההצגה, אהבתי את הסטייק," אבל משום מה לגבי ספר יש לי עד היום רתיעה מלהשתמש בפועל "אהוֹ­ב".

לקראת יום הולדתי ה-75 הצנעתי בכוונה את התאריך, בייחוד במכתב העיתי, כדי שלא לעמוד במבול ברכות, גם מאנשים שאינני מכיר. ואכן הצלחתי מעבר למצופה. רק בני-משפחה וחברים מעטים זכרו, ואילו בתקשורת הכללית לא היה לכך זכר וכך הצלחתי להגן שוב על תואר הנידח שלי.

כאשר יסדתי את "חדשות בן עזר", בפברואר 2005, לא היו קיימות הרשתות החברתיות ודומיהן. המילה האחרונה היתה בלוגים, אתרים. אני מלכתחילה הבנתי שאיש לא נכנס פעמיים בשבוע לאתר כלשהו אלא אם יש לו עניין מקצועי או תיירותי בכך. לכן לא עלה בדעתי לייסד אתר. גם לא המלצתי לחבריי לעשות כן.

לכן "חדשות בן עזר" הוא מכתב אישי במאות ובאלפי עותקים הנשלח חדש פעמיים בשבוע לנמענים, למנויים, כמו עיתון יומי של נייר, אבל באי-מייל וחינם. אין בו קטע שאינו עובר עריכה עברית מוקפדת ברמה של עיתון יומי רגיל, אפילו ספר. אף אחד לא יכול לפרסם בו משהו מבלי לעבור את העריכה. אין בלבול בין מקף לקו מפריד, שזה "נייר הלקמוס" המגלה את הבורים ועמי הארצות בשפה העברית בכל שכבות האוכלוסייה. "חדשות בן עזר" הוא כמו עיתון חדש פעמיים בשבוע ולא אוסף פטפוטים של עלגי עברית. יום-יום אני מקבל בקשות להיות "חבר שלי" בפייסבוק ובדומיו, ומיד מוחק. לא מעניין אותי. אין לי זמן. אני מְתַקְשר רק באי-מייל ברשת האינטרנט, שבאמצעותה נשלח המכתב העיתי ובאמצעותה גם מגיעים אליי החומרים לפרסום במכתב העיתי. ככה נשמרת הרמה ואפשר להבחין בין עיקר לתפל וגם טפל.

* * *

עמוס כרמל

תמונת מצב: עדיין אין פרטנר

אין כמעט ספק שבעתיד הקרוב יגיש הממשל האמריקני לישראל לפירעון את חשבון הסתייגותו הנמרצת – בינתיים – מן היוזמה הפלסטינית המתוכננת לספטמבר הקרוב. אין ספק שהמציאות הגלובלית אינה מתירה לישראל את המותרות של עימות חריף עם נשיא ארה"ב, ולכן צריך לעשות כל מאמץ כדי להימנע מעימות כזה. אין גם ספק שמוטב לממשלת ישראל ולעומד בראשה ליזום מהלכים מדיניים אמיצים ולא להשתקע בתגובות על יוזמות חיצוניות. וכן ברור לחלוטין שמצבנו היה טוב יותר אילו השכילו הפוליטיקאים באשר הם להתגבר על יצרם ולשקול דברים רק לגופו של עניין.

אבל מעבר לכל הוודאויות האלה – ומעבר לכל הניתוחים המלומדים של שפת הגוף של אובמה ונתניהו ושל מידת אי-האמון ביניהם – עדיין עומדת בעינה כיום תמונת מצב שאסור להתעלם ממנה. קריאתו של אובמה להקמת מדינה פלסטינית מפורזת שגודלה כשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה וגבולותיה אינם קווי 1949-1967 אינה מקובלת על שום גורם פלסטיני. לא על אש"ף והעומד בראשו, לא על ראש הממשלה הפלסטיני פיאד ובוודאי שלא על חמאס. מה שלא קרה כאשר אהוד אולמרט העלה בשלהי כהונתו הצעה דומה באוזני אבו מאזן, ונתקל בהתעלמות, אינו קורה גם עכשיו. בדומה לכך, אין שום סימן להסכמה פלסטינית עם "יוזמת ז'נבה". העובדה שבטקס הכרזת היוזמה לפני שש שנים וחצי היתה נוכחות פלסטינית מעטה והעובדה שהוגי היוזמה התארחו לא אחת ברמאללה – לא הולידו מאז שום ביטוי לנכונות פלסטינית לאמץ את היוזמה עצמה.

בינתיים זה גם דינן של יוזמות ישראליות אחרות. ראו, למשל, תוכניתה של הקבוצה בראשות אמנון ליפקין-שחק, יעקב פרי ודני יתום. ראו גם תוכניתו של שאול מופז להסכמה על מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. שלא לדבר על ההגיגים הסתמיים והסתומים של ציפי לבני על הצורך במדיניות ישראלית אחרת. עד לרגע זה, כל הרעיונות וההצעות האלה מתנפצים מול תביעה פלסטינית נחושה: הכרה בינלאומית בהקמת מדינה פלסטינית, בלי שום נוכחות ישראלית, בכל שטחי ארץ-ישראל מעבר לקווים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק של 1949. לרבות בכל חלקי ירושלים הכלולים בהגדרה הזאת. ואם לא די בכך, אותה תביעה פלסטינית מתנערת במפורש מכל ניסיון לראות במימושה סוף פסוק. ההפגנות של יום הנכבה בראשית השבוע שעבר, ראוי לזכור, זכו לברכתה המלאה של הרשות הפלסטינית ועמדו בסימן הדרישה לצמצום ממדיה של ישראל ולשינוי מצבה הדמוגרפי בהתאמה עם החלטת החלוקה של 29 בנובמבר 1947.

הנסיבות האלה אינן מצדיקות שום דרישה לצפצוף על הקהילה הבינלאומית. אין בהן גם כדי להצדיק שום הסתייגות בוטה מכל מאמץ לחידוש המו"מ הישראלי-פלסטיני, אין בהן שום היתר להתבטאויות מתלהמות, למעללי "תג מחיר" של "נוער הגבעות" או ליוזמות סיפוח חד-צדדיות של שטחים ששום ממשלה ישראלית לא סיפחה עד כה.

אבל הנסיבות האלה שוללות גם רעיונות עיוועים כמו הכרה במדינה הפלסטינית אם אמנם תוכרז בספטמבר הקרוב, כדי לדון אחר כך עם ראשיה במגבלות שיוטלו עליה. הנסיבות האלה שוללות כל ויתור על פירוזה המלא של המדינה הפלסטינית, קל וחומר בנימוק הקלוקל שבעידן הטילים הנוכחי אין משמעות לפירוז כזה. אכן, נתניהו בוודאי אינו בן-גוריון. אבל יש יסוד להניח שגם בן-גוריון הנועז והמפוכח לא היה מתעלם מהסיכונים המוצגים לעיל.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 24.5.11  

* * *

יהודה דרורי

1. מר "גבלס"-אופנהיימר

מנכ"ל "שלום עכשיו" יריב אופנהיימר זכה להביע דעתו היום [23.5] מעל דפי "מעריב" במאמר ושם הוא קובע כי בנימין נתניהו השפיל את אובמה כי אובמה הוא שחור... וכמו-כן, שנתניהו לא היה מעיז לעשות זאת אם נשיא ארה"ב היה לבן...

פרופגנדה מרושעת מסוג זה מתאימה לאביר הפרופגנדה – הנאצי גבלס. (ולכן כותרת המאמר). כזכור לכם, יריב אופנהיימר, בוויכוח בטלוויזיה, הצליח לחטוף סטירת לחי בפומבי מד"ר מור אלטשולר לאחר דברי בלע שהשמיע – ואם כי חשבתי בתחילה שהגברת קצת הגזימה, היום אני בהחלט מבין לרוחה.

להזכירכם כי כמנכ"ל "שלום עכשיו" יריב אופנהיימר מנהל בין השאר חבורה של "יודנראטים", מלשינים ושטינקרים, המתרוצצים כמו חולדות ברחבי יהודה ושומרון להלשין לאנטישמים של אירופה ולאוייב הערבי על כל הקמת כל מיבנה "בלתי חוקי" כביכול (הם לא עושים כך אצל הבדואים בנגב...) – ולצערנו, בזכות "היותו דמוקרטים עם חופש התבטאות לא מוגבל" – מורשה מסית כזה לפעול בתוכנו באצטלה של "שלום".

לגופו של עניין, בקשר למונח "השפלה" בו מאשים אופנהיימר את נתניהו ביחסו לנשיא אובמה – מסתבר שהמנטליות של אופנהיימר הינה של ערבי פשוט, בור ושחצן, המאמין בעליונותו בזכות היותו מוסלמי – ומי שאינו מוסלמי הוא נחות.

כאשר "נחות" לא מסכים איתך, זה נחשב בעיניו כהשפלה (תזכרו שכל פעם שמנהיגים ישראלים לא הסכימו עם דרישות פלסטיניות הם יללו לעבר העולם ש"ישראל משפילה אותם"...)

בזכותו, כמנהיגה הנוכחי של מדינת ישראל, בנימין נתניהו הביע דעתו נגד מיספר דברים שאמר אובמה, ואופנהיימר מגדיר זאת כאילו ביבי השפיל את אובמה... הבנתם ? המסית כבר קיבל את המנטליות של אויבינו.

2. שני המסרים החשובים שנתניהו

ניסה להעביר בקונגרס

צודקים אלו האומרים שכללית לא היו חדשות מרעישות בנאום נתניהו בקונגרס של ארה"ב. הפרשנים צפו את מרבית הדברים, כי גם הרבה חדש לא היה יכול לומר,  מעבר לשני נאומיו קודם לכן, האחד בכנסת טרם עזיבתו לארה"ב והשני בוועידת אייפ"ק.

בשני מאמרים החודש כתבתי פחות או יותר את מה שיאמר נתניהו לגבי ההסדר אליו הוא שואף. גם מי שעוקב אחרי דבריו בשנים האחרונות מבין את הכיוון אליו הוא מנסה לנווט את ההסדר. אמנם חשבתי שיודיע על החזרת השכונות הערביות של מזרח ירושלים לרשות הפלשתינאית, אבל הוא לא עשה זאת ואני מניח שזה יעלה במו"מ איתם (אם אכן יתקיים...)

מעבר לפשטות הדברים, בכל זאת שתי נקודות חשובות ניסה נתניהו להעביר בנאומו בקונגרס. הנקודה הראשונה התמקדה בסכנה ברורה וממשית מנשק גרעיני בידי איראן הטרוריסטית, כאשר הוא מפרט את מעלליה הטרוריסטיים של אירן וכיצד ניתן לפגוע במערב בנשק גרעיני לאו דוקא בטיל או במטוס. והמסר היה: עוד לא מאוחר לעצור את איראן מלהתחמש גרעינית! (כאשר לא ברור מדבריו אם זו הצהרת כוונות של ישראל בנדון או דרישה מהאמריקאים לפעול).

המסר השני היה אולי סמנטי ביסודו אבל עקרוני מאוד במהותו, כאשר הוא אמר שאין פה שאלה של הכרה במדינה פלסטינית אלא הבעיה העיקרית היא ההכרה הפלסטינית במדינה היהודית. חבל שהוא לא הרחיב בנושא כי מה שלמעשה מונע שיחות להסדרים בינינו לבין הפלסטינים זה אי הכרתם בנו כמדינת העם היהודי ובזכותנו על הארץ.

מי שלא קלט את שתי הנקודות הנ"ל כנקודות הקריטיות, לא הקשיב היטב ולא הבין את הנאום.

* * *

שמואל אייל

סילוף היסטורי של לאור שלא יתוקן ב"הארץ"

שלום רב,

אני מודה על דפי המייל שלכם. מאמרים ורשימות בעלי תוכן ואיכות יוצאים מן הכלל ברוח ציונית. בעיסוקי היום אני מרצה על מחוללי הציונות ואבית המדינה והיישוב ונתקל שוב ושוב בשאלה: מדוע אין הדברים מוצאים מקום בתקשורת.

מעשיכם מבורכים.

בשבוע חג העצמאות פירסם "הארץ" רשימה מפרי עטו של יצחק לאור הטוען כי בשנים 1949-1956 הרגו חיילי צהל אלפי (!) ערבים שחצו את הגבול על-מנת לקחת את שלהם שאנו גזלנו מהם. הגדיל כתוֹב והאשים את קיבוץ קרית ענבים, שבאותה תקופה חמד את אדמות הכפר הסמוך אבו-גוש ודרש-כביכול את גרוש תושביו לשם שוד האדמות.

שלחתי את התגובה המצ"ב שכמובן לא פורסמה. האם תואילו לפרסמה?

המשיכו בפעלכם החשוב. אנא שלחו לי באופן קבוע את הפרסומים.

תודה

שמואל אייל

מעלה אדומים

התגובה: במאמרו "פרק מספר יהושע" טוען יצחק לאור כי קיבוץ קרית ענבים חשק באדמות אבו גוש ודרש לגרש את תושביו. כמי שהיה מזכיר הקיבוץ ובקי בהיסטוריה של קרית ענבים גם מתוקף עיסוקי במשך שנים בהיסטוריה של התנועה הציונית, היישוב העברי בתקופת המנדט והעשורים הראשונים של המדינה – אני מעז לדחות מכל וכל את הדברים הללו. להד"ם. קיבוץ קרית ענבים קיים משך שנים, וממשיך לקיים, יחסי שכנות טובים והדוקים עם תושבי אבו-גוש.

באתר קרית ענבים, מצוטט מאמר ארוך ומפורט שהופיע ב"קתדרה", כתב עת מדעי לתולדות ארץ-ישראל מס 62, המחבר יוסף גלס מפרט את תולדות האזור, רכישות הקרקע והיחסים באזור למן המאה ה-19. במאמר אין איזכור ולוא ברמז לטענתו ההזויה של לאור. אבו-גוש היה היישוב היחיד באזור ירושלים שתמך במאבקנו נגד הבריטים. ראשי אבו-גוש הבריחו במבצע מדהים את לוחמת הלח"י, ושדרנית תחנת השידור שלה, גאולה כהן, מהמיתחם הבריטי השמור ביותר בירושלים, והסתירוה אצלם. אבו-גוש לא נטל חלק במלחמה נגדנו ב-1948 כאשר אזור הלחימה, הדרך לירושלים היה על בלימה.

סילוף היסטורי זה של מר לאור מצטרף לתיאורים התלושים מהמציאות, המשובצים במאמרו, כאילו אלפי פלסטינים שהגיעו מהרצועה ומהגדה בשנים 1949 עד 1956 נהרגו על-ידי צה"ל.

 כמי שחיבר את תדריכי "מורשת-צה"ל" על תקופת פעולות התגמול, אני קובע חד משמעית: אלפים לא נהרגו, אלו שנהרגו (מאות בודדות) לא באו, כדברי לאור, כדי לקחת מה שהיה שלהם. הם קראו לעצמם "פידאיון", היינו "שאהידים", מתאבדים. הם באו להטיל אימה על יישובי הדרום, באו לרצוח. הם שהטילו רימון לבית בכפר חב"ד ורצחו משפחה על ילדיה, הם שרצחו בדם קר את המא"ז של קיבוץ נחל-עוז , רועי רוטנברג, שיצא לסיור כשבידו מקל ולא רובה כדי לקיים את כללי שביתת הנשק של 1949. הם שהניחו פצצה בגבעתיים וירו על מכוניות ברחבי הנגב.

אם "הנרטיב" של לאור מתבסס על סילוף גס של ההיסטוריה צריך להטיל ספק גדול באמינות ה"נרטיב" ונכונותו.

שמואל אייל

מזכיר (לשעבר) של קיבוץ קרית ענבים

אהוד: כמעט כל מה שיצחק לאור כותב הוא "סילוף גס" של ההיסטוריה; בצדק אתה מגדיר את דבריו במילה השקרית נרטיב! – אבל המימסד התרבותי הנשלט ברובו בידי האידיוטיזם המוסרי – אוהב אותו.

* * *

ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1. "תש"ח", קבוצת "החיפאית", בתיאטרון חיפה

"תש"ח", ספרו של יורם קניוק שזכה לתגובות מעורבות, מהמתפעלות ביותר ועד הביקורתיות מאוד, זכה בתיאטרון חיפה לעיבוד לבמה ולבימוי של נויה לנצט, על פי מתכונת שרווחת בשנים האחרונות בתיאטרון בכלל ובתיאטרון הישראלי בפרט: "תיאטרון סיפור".

זוהי סוגה בעייתית משהו, שלעיתים קרובות אינה מצליחה להביא לכדי דרמה. דרמה מחייבת קונפליקטים ועימותים בין דמויות, שיאים דראמטיים וכד', והיא מוגבלת על-ידי זמן הצפייה של הקהל, ההולך ומתקצר בימים של סבלנות קצרת-רוח. זאת, בניגוד לרצף הסיפורי, שאינו מוגבל בזמן קריאה, שמאפיין כתיבה ספרותית שאינה דרמה. אבל באמנות כמו באמנות – מבחן התוצאה הוא שקובע. ובמקרה הזה, של הצגת "תש"ח", מבחן התוצאה חיובי מאוד.

המסרים של קניוק חורגים מאלה המהללים את הקאנוניות של "מלחמת השחרור", מהמסר המכונן של תש"ח, המתנגש – התנגשות מוחשית מאוד בימים אלה ממש – עם נרטיב ה"נכבה" הערבי-פלסטיני. קולו של קניוק, שמעיד על הספר שאינו ספר היסטוריה אלא זיכרון אישי שלו, לעיתים מתעתע, אינו קול האמצע הקונסנסואלי הישראלי. אדם שכותב "הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב," או "חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזיקים," אדם כזה הוא סופר שלמרות הפיוט והספרותיות של כתביו, לאורך השנים, רק לאחרונה זוכה לכל הכבוד וההוקרה שבנני דורו זכו הרבה לפניו.

לכן ההצגה "תש"ח" בתיאטרון חיפה, שמביאה עיבוד מוקפד, בלשונו של המחבר, ואת המסרים העיקריים של ספרו, היא חיזוק נוסף של מעמדו של קניוק. והיא אף עבודה תיאטרונית משובחת בדרך-כלל, עם פגמים קטנים, לטעמי, שאפשר גם להעלימם במשך הזמן. הבימוי הנבון של לנצט, כשהיא מפרקת את דמותו של המספר ומוסרת את דבריו מפי כל אחד מקבוצת השחקנים הדינאמית, מבטאה גם את האפשרות שאין זה, למרות חריגותו, קול של יחיד יוצא-דופן, אלא קולם של רבים. יש בהצגה מעברים מצמררים בין תמונות של הרג ומוות, כשגופות השחקנים הופכות לנגד עינינו לגוויות ובהרף-עין קמות לתחייה והסיפור מתגלגל ונמשך. מעברים אלה מהווים מטאפורה חריפה למציאות חיינו אז וגם עתה, כשהקיום הישראלי מושתת עדיין על קורבנות בדם כדי להבטיח את המשך הקיום.

כל האלמנטים היצירתיים הנוספים בהצגה עשויים היטב – משחק, מוסיקה, תאורה, תפאורה (ארגזי תחמושת המונעים מצד לצד, קירות כהים צבועים שסולמות שעונים עליהם, דלת אחת נפתחת, וזהו). אילו הקפידה הבימאית על איזון רך יותר בין קולניות אנרגטית, במיוחד בחלק הראשון של ההצגה, לבין קטעי רוך, מוסיקה, שירה של פזמוני תש"ח ואמירה חרישית יותר של הטקסט, הייתה הנאתי שלמה עוד יותר.

2. "תמול שלשום" בתיאטרון הערבי-יהודי

גם הצגת "תמול שלשום" בתיאטרון הערבי-יהודי, היא תיאטרון-סיפור. כאן, לטעמי, לא עמדה ההצגה במבחן התוצאה. פנינה גרי, שעיבדה את ספרו עב-הכרס של ש"י עגנון וביימה אותו לבמה קטנת הממדים של התיאטרון היפואי, נתלתה בעץ ענק. הרומן "תמול שלשום" הרי נחשב לפסגת יצירתו של חתן פרס נובל לספרות, ויש המוספים ואומרים כי זהו אחד הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו במאה ה-20. כך או כך, דרושה הייתה העזה גדולה לכווץ את יותר מ- 600 העמודים של עגנון להצגת-סיפור, המבוצעת על-ידי שחקנים צעירים מאוד, שרמתם האמנותית אינה אחידה.

גרי החליטה, נכון, לבסס את ההצגה על דמותו המרכזית של הרומן, יצחק קומר. במאמר מוסגר יש, כידוע, ב"תמול שלשום", דמות מרכזית נוספת, הכלב בלק, שיצחק קומר כתב על גבו "כלב משוגע". אילו ניחנתי בכישרון של מחזאי, הייתי בוחרת לעגן את ההצגה דווקא סביב דמותו של בלק. בדמותו של הכלב המשוגע מעביר עגנון לקוראי הרומן ולצופי ההצגה את המסרים התת-קרקעיים של הסיפור כולו (יחסי יהודים ערבים, דתיים חילוניים, ותיקים וחדשים, כל הסיפורים שחיים וקיימים גם בימינו), והן של נפשו המורכבת של יצחק קומר. מה עוד שבהצגה זו, מבצע את דמותו של הכלב תומר הלדשטיין המעולה, הן כשהוא מפנים את הכלביות הפיזית של בלק, והן כשהוא מבטא במילים כעסים ותובנות ששם בפיו עגנון.

הלוואי ויכולתי להחמיא כך לשאר השחקנים, ואף לבימוי. דמותו של יצחק קומר – היהודי הגלותי מגליציה שמגיע לארץ-ישראל ומנסה להשתלב בהווייתה, הופקדה בידי יפתח ארז, שחקן צעיר סימפטי, שכמעט אינו מפסיק לחייך לאורך כל ההצגה, חיוך שאמור לבטא תום, טוהר, והבעות פנים אלה כמעט שאינן משות מקלסתרו. קבוצת השחקנים הקטנה – חמישה בסך הכול, מגלמת את כל הדמויות במחזה, וזאת אומרת להחליף דמויות וסממני-לבוש במהירות ולעיתים קרובות. זה דורש וירטואוזיות משחקית שקשה למצוא, גם בקרב שחקנים בשלים יותר. התוצאה היא נפילה לתוך שבלונות משחקיות, שהבולטת בהן היא עיצובה הסטראוטיפי של אילה זילברמן את דמותה של ה"פאם פטאל" סוניה, שבה מתאהב קומר כשהשתקע ביפו. יש תיקון למשחקה של זילברמן, בדמותה של שפרה, בת למשפחה דתית שמרנית שקומר נושא לאישה, וזמן קצר לאחר מכן מוצא את מותו מכלבת, לאחר שננשך על-ידי בלק.

במקום ארגזי התחמושת שב"תש"ח" – מככבים כאן כאלמנט מרכזי בתפאורה ארגזי תפוזים, שהופכים לשולחנות, מושבים וכך הלאה. בירכתי הבמה מוצבת מסגרת ריקה של תמונה גדולה, שממלאה את תפקידה רק פעם אחת, כשהשחקנים עומדים מאחוריה ושרים משירי התקופה, וכך יוצרים מעין "טאבלו ויוואנט", תמונה חיה, שמקפיאה דימוי תקופתי, כמו בתצלומים הישנים. אבל בשאר הזמן, אין כמעט שום משמעות למסגרת הגדולה והדומיננטית שעל הבמה. גם ההתערבות של מוסיקה מאוד עכשווית, שמאיצה בטקסט הסוקר מעברים שונים של הגיבור ממקום למקום, זרה לחלוטין לאופי ההצגה.

בסך הכול – עיבוד טקסטואלי טוב למדי של סאגה רבת-היקף של עגנון, זוכה כאן לבימוי ולרמת משחק לא אחידים.

* * *

ד"ר גיא בכור

הלסת נפלה למיליארד מוסלמים

הם גילו שישראל יפה, מוריקה ובעיקר עשירה. והם יכולים לצעוד אליה ברגל. על אירועי יום הנכבה: כל הערבים – גם מיליוני מצרים, ירדנים או סורים – היו רוצים לעבור עכשיו לישראל. כשבוחנים את סיפור הנכבה מן הזווית הנכונה הזו, מבינים שהסכמים פוליטיים עם הרשות הפלסטינית לא ישנו דבר. הם רוצים את בתינו, פרי עמלנו, עתידנו ואושרנו.

מה מסתתר מאחורי התהלוכות הפלסטיניות לכיוון ישראל? מאחורי סיפורי הנכבה והנפת המפתחות? לא היסטוריה ולא פוליטיקה – קודם כל כלכלה. הפלסטינים, ובעצם כל הערבים, חומדים לעצמם את הצלחתה של ישראל, את התפתחותה הכלכלית, ואת היותה המדינה המובילה במזה"ת, היחידה שיש בה דמוקרטיה, חירות, וכסף. הרבה כסף.

עולם שלישי, עולם ראשון

ההבדל בין התל"ג לנפש בארצות הברית למקסיקו (48 אלך דולר לעומת 9,800 דולר בשנה) הוא פי 4.8, ועדיין מקסיקנים רבים קופצים כל יום מעל לגדר לעבור מן העולם השלישי לעולם הראשון. אך ההבדל בין התל"ג בישראל לרשות הפלסטינית הוא פי 20 (30 אלף דולר לעומת 1,500 דולר), בין ישראל למצרים לירדן או לסוריה הוא פי עשרה, ובמילים אחרות, אין גבול בגלובוס, בין העולם השלישי לבין העולם הראשון, שבו קיים פער כה אדיר בין העולמות. המיספרים האלה חמורים הרבה יותר כאשר מדובר בפלסטינים, בדרך כלל קהילה ענייה ומקופחת במכוון במדינות ערב.

כאשר משקיפים הפלסטינים מדרום לבנון, אזור חלש במדינה, על גן העדן שיצרנו כאן, הם אומרים לעצמם: זה שלנו כל היופי הזה, מגיע לנו לחיות שם, בישראל. איש מהם אינו רוצה או מוכן לעבור ולגור ברשות הפלסטינית, הם רוצים את העולם הראשון, את ישראל. פעם היו חולמים על אמריקה, עד שהבינו שישראל היא אמריקה. גם אם יעברו פעם לרשות הפלסטינית זו תהיה מבחינתם מקפצה טובה יותר לעבר ישראל.

החלום הערבי-ישראלי

זו הסיבה מדוע מעמדם של ערביי מזרח ירושלים כה רם בחברה הפלסטינית, עד שזה חלום של רבים ברשות להתחתן איתם. הרי הם תושבים ישראלים, מקבלי ביטוח לאומי ושאר קצבאות, ולכן קצב הריבוי שלהם הוא אדיר. מתחתנים עם כמה נשים, על חשבון משלם המסים הישראלי.

החוק הישראלי אוסר מתן אזרחות ישראלית לפלסטינים, אך מעניק בחפץ לב תושבות לפלסטינים שמתחתנים עם ערביי מזרח ירושלים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באופן תמוה, מונעת מאיתנו מידע על האזרחים בישראל, והיא מתייחסת רק לתושבים, ביניהם ערביי מזרח ירושלים, ולכן זו הסיבה לעלייה הקלה במספר התושבים הערבים בישראל – נישואי המזרח- ירושלמים עם פלסטינים. אם הלשכה היתה מגלה לנו מהי התפלגות האזרחים בישראל היתה מתבררת האמת שבישראל חיים כ-13% מוסלמים בלבד, ללא מזרח ירושלים.

האינטרנט שינה הכול

עד לפני כמה שנים האינטרנט לא הגיע למזרח התיכון, והערבים במדינות השכנות לא ידעו איך נראית ישראל. כיוון שאמצעי התקשורת שלהם תיארו אותה כמבצר נואש של צבא ומתנחלים, מי רצה לחיות שם? עד שהגיעו האתרים באינטרנט על ישראל המדהימה, מדינה יפיפייה, שתושביה החרוצים בנו אותה מכלום, והלסת נפלה לעמי האזור.

אין בכך חדש, הרי האפריקאים שממלאים את המדינה מבינים זאת, כאשר ישראל היא המדינה המערבית היחידה שאפשר לצעוד אליה ברגל, או עשרות אלפי האפריקאים הזורמים בימים אלה בזרם בלתי נגמר לאירופה בדרך הים. לוב, בתיאום עם איטליה, היתה הבלם היחיד שסכר את הזרם האדיר הזה שאי אפשר לעצור אותו, ועכשיו לוב אינה עושה זאת עוד.

התוצאה: מדינות כמו צרפת או דנמרק סוגרות את הגבולות שלהן, בניגוד לאמנת האיחוד האירופי, משום שהן עלולות לטבוע בזרם. אפריקה כולה עוד תהגר לאירופה, כאשר אין מחסום של ממש. יבשת אירופה המוריקה קוסמת לאפריקאים מצפון היבשת או ממרכזה, הם חומדים אותה לעצמם, כשם ישראל המוריקה קוסמת לערבים.

רוצים לישראל. עכשיו

כל הערבים, כן גם מיליוני מצרים, ירדנים או סורים היו רוצים לעבור עכשיו לישראל. גם באירופה יהיו מיליונים של מוסלמים שיגידו לכם "אירופה היא שלנו," אנחנו מחזירים את הממלכות המוסלמיות האבודות, לאחר שחוסלו בידי הנצרות במאה ה-15.

כאשר בוחנים את סיפור הנכבה הפלסטינית מן הזווית הנכונה הזו הוא פתאום מקבל את הממדים האמיתיים שלו, דבר שגם העולם יוכל להבין ולהזדהות איתו. פתאום מבינים שהסכמים פוליטיים שייחתמו עם הרשות הפלסטינית, אם ייחתמו, כלל לא ישנו דבר. עדיין זה יישאר רצון לניצול ציני של עמל הכפיים של האחר, לחמוד את עבודתו ואת ביתו, ולגזול את עתידו ואת אושרו.

הכותב הוא הוא ראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במרכז הבינתחומי הרצליה.

* * *

רון וייס: "חלק ניכר מנשקה של אלטלנה ניצל!"

סופר נידח שלום,

יואב עפרי, במאמרו "מדוע הורה בן-גוריון להשמיד את אלטלנה?" (גיליון 644) – כותב שכתוצאה מטיבוע האונייה אלטלנה "נמנעו מן הלוחמים בחזיתות הלחימה אלפי רובים ותחמושת רבה שהיו דרושים להם במלחמה נגד האוייב הערבי."

קביעה זו שגויה משום שרוב הנשק שהגיע באונייה אלטלנה נפרק בחוף כפר-ויתקין כיממה לפני שהאונייה הגיעה לחופי תל אביב.

וכך כותב שלמה נקדימון בספרו "אלטלנה"(עמ' 464): "חלק ניכר מנשקה של אלטלנה ניצל."

רון וייס

רמת-גן

* * *

יוסי אחימאיר

מי ומה הביא באמת לנפילת בן-גוריון?

"בימים אלה ימלאו 48 שנה לאירוע הפוליטי-פרלמנטרי הסוער, שבעקבותיו התפטר ראש הממשלה ושר הביטחון דודו בן-גוריון, מכהונתו" – כך פותח ד"ר אברהם וולפנזון את מאמרו וזיכרונותיו, המשתרעים על פני שני גיליונות של חב"ע. הכותב חוזר ומבכה את סיום דרכו כראש הממשלה הראשון של "האחד בדורו", כמי שהיה "קורבן לקנוניה של עסקנים ממפלגתו" ושל ביטאון מפא"י – העיתון "דבר".

בימים אלה גם מלאו 49 למותו של אחד מ"גיבורי" מאמר הזיכרונות המתבכיין של ד"ר וולפנזון – הלא הוא אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. אם ד"ר וולפנזון מייחס את נפילתו של מורו ורבו בן-גוריון לעסקני מפא"י, שבגדו במנהיגם, הנה לכך יש להוסיף את עניין הצדק ההיסטורי שנעשה בהדחה זו. אכן, חבריו למפלגה של בן-גוריון הדיחוהו, אבל התפטרותו באה בגלל... שוכן עפר זה כשנה.

מי שהעליל עוד בשנות השלושים את עלילת רצח ארלוזורוב על יריבים פוליטיים, ובמיוחד על מנהיג הזרם המכסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, אב"א אחימאיר, מי שחזר להשמיצו גם שנה לאחר מותו (אחימאיר נפטר בערב שבועות תשכ"ב – 1962), שילם את מלוא מחיר הדיבה, אף כי המושמץ כבר לא יכול היה להשיב לו בעצמו, כי כאמור מזה שנה היה בעולם האמת.

העלאת שמו של אחימאיר בכנסת, בדיון על היחסים עם גרמניה, הציטוט המגמתי, החלקי, מתוך מאמר שפירסם ב-1933, הניסיון להסיח את הדעת מהנושא החשוב, השנוי כל כך במחלקת, תוך כדי יצירה מכוונת של שערוריה פוליטית במליאת הכנסת – כמה היה דפוס התנהגות זה אופייני לפוליטיקאי הקר בן-גוריון – העלו עליו את חמתם של מנחם בגין, חיים לנדאו ושאר חברי "חרות" האופוזיציונית, וחשפו ראש ממשלה בבדידותו. בדידות לא-מזהירה בתוך מפלגתו שלו.

זכה אחימאיר ו"הפיל", שנה לאחר מותו, את מנהיג מפא"י שנוא נפשו, זה שהעליל עליו חזור והעלל. זכה אחימאיר ושורות שצוטטו בכנסת ופורסמו שלושים שנה קודם לכן, גרמו לכך שראש הממשלה נחשף בקלונו, בזדון לבו, בשנאתו ליריב, עד כדי כך שאפילו חבריו לצמרת מפא"י לא קמו להגנתו מול קריאת ה"של נעליך מעל רגליך, בדבריך על אחימאיר," שהטיח כנגדו ראש האופוזיציה מנחם בגין.

את הצד של מפא"י וראשיה, את היריבות הפנימית בתוך מפלגת השלטון דאז, היטיב ד"ר וולפנזון לתאר. אני מבקש להגיד כמה מילים שיעמידו דברים על דיוקם לגבי עמדתו של אבי ביחס לנאציזם, היטלר ומוסוליני, וזאת כנגד מה שהכותב הנכבד בחב"ע מביא מפי מנהיגו בלא כל הסתייגות, שהרי היה מנעריו של בן-גוריון ומצדיקיו בכל אשר יעשה, יאמר וישמיץ.

בכל דרכו, בכל כתיבתו, ראה אבי לנגד עיניו רק דבר אחד – את טובת עמו, טובת העם היהודי, ואת הצורך לחנכו לפעולות ולמעשים, גם להקרבה, למען השגת המטרה הציונית. כאשר הכריז על עצמו כעל "פאשיסטן", היה זה בשנות העשרים של המאה הקודמת, במאמרו ב"דואר היום", הרבה לפני שהפאשיזם היה למה שהיה לימים, והוא הראשון – גם בהשפעת ז'בוטינסקי – שחזר בו מכך. הפאשיזם מבחינתו של אחימאיר היה "הרע במיעוטו", התשובה לקומוניזם הרצחני, שאותו הכיר מקרוב, חזה על בשרו. את סדרת המאמרים "מיומנו של פאשיסטן" פירסם ב-1928, הרבה לפני שהתחבר הפאשיזם האיטלקי לנאציזם הגרמני ולפשעיו. כשנוכח אחימאיר לדעת לאן מתדרדר פאשיזם זה, התנער ממנו ללא הסתייגות.

הוא הדין בהיטלר ובהיטלריזם. לקח לו לאב"א אחימאיר ימים ספורים, מאז שהנאציזם הגיע לשלטון בינואר 1933, להבין, שאין המדובר בתנועה לאומית תמימה, כי אם בשלטון שבראש מעייניו השמדת העם היהודי. כשדיבר על "השם המזהיר" היטלר, כוונתו היתה ל"מזהיר" במובן של בולט, לשם העולה באותו זמן, למנהיג לאומי, בלי שידע בעת כתיבת דבריו ובלי שאחרים ידעו זאת, על דבר "התוך" האנטישמי שלו.

שהרי אחימאיר היה הראשון ביישוב שלחם בנאציזם, בעטו ובגופו. לא רק שבמאי 1933 הוא וחבריו הורידו בפעולה נועזת את הדגלים הנאציים מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו [ר' צרופה], אלא שיזמו – בהשראת זאב ז'בוטינסקי – מלחמת חורמה בכל מו"מ ומגע עם הגרמנים, הפעילו חרם עולמי על סחורות גרמניות, הפגינו בעת הקרנת סרטים גרמניים בחיפה ובמקומות אחרים, והתנגדו בחריפות להסכם הטראנספר (העברת סחורות גרמניות לארץ-ישראל) הנודע לשמצה. התנגדות שהמיטה עליהם, עם הירצחו של חיים ארלוזורוב ז"ל, את עלילת הרצח הנוראה ואת הפילוג בעם.

במרץ 1933 כתב אחימאיר – באותו עיתון שממנו מצטט בן-גוריון, בסלקטיביות אופיינית ולפי צרכיו הפוליטיים הגסים – את השורות הבאות: "אנו מוחים בכל תוקף נגד ההיטלריזמוס הגרמני הרומס לעפר את כבוד ישראל וקיומו. אבל אין זאת אומרת, שעל-ידי כך תזכינה בעינינו ממשלות אחרות, הרודפות למעשה את הגזע היהודי באותה עקשנות, כממשלת הרשע בגרמניה." ועוד: "בהלכות האנטישמיות הולך הקאנצלר היטלר בדרכי המזכיר הראשי של המפלגה הקומוניסטית, בדרכי סטאלין."

אפשר לצטט עוד כהנה וכהנה התבטאויות של אבי בגנות היטלר, הנאציזם – ובאותה נשימה אחת גם בגנות סטאלין והקומוניזם – אבל נסתפק בציטטות הנ"ל, שלוו במעשים של ממש. אחימאיר ו"ברית הבריונים" שלו ראשונים היו למאבק נגד "הכובש הזר" הבריטי בארצנו, כשם שהיו ראשונים לפעול ולהתריע בפני נגד הסכנה הנאצית-גרמנית, כאן בארץ-ישראל.

עתה מעלה מאוב ד"ר וולפנזון את השמצת הנפל של בן-גוריון, שנזרקה במאי 1963 לחלל הכנסת, בלא שמץ של הסתייגות-בדיעבד, בלא לדייק ובלא יושרה אינטלקטואלית, כזו שהייתי מצפה מהיסטוריון, גם אם הוא היה ונשאר חסיד שוטה עד הסוף של מנהיגו המקיאבליסטי עליו השלום.

רציתי בתגובתי זו להעמיד דברים על דיוקם, בהקשרם האמיתי, ולהבליט את העובדה הברורה: לאורך כל דרכו לא פסק בן-גוריון להעליל ולהשמיץ את אב"א אחימאיר, את זאב ז'בוטינסקי ("ולדימיר היטלר" – כך כינה אותו), והנה בגלל אותו יריב פוליטי מר – וגם "מוכשר" כפי שבן-גוריון עצמו התבטא על הפובלציסט אחימאיר – הוא כשל, נפל והודח מן השלטון. הצדק ההיסטרי נעשה.

* * *

ספר חדש בגרמניה: על רפואה ונאציונל-סוציאליזם

(הוצאת וואלשטיין 2011)

התאחדות הרופאים הגרמנית – כמוה כאיגודים מקצועיים אחרים – התקשתה במשך שנים ארוכות להתמודד עם העבר הנאציונל-סוציאליסטי שלה. הניסיון הראשון, שהיה למעשה הססני למדי, הסתמן במשפט הרופאים שהחל ב-9 בדצמבר 1946 בנירנברג. ב-1947 הופיע התיעוד הראשון, פרי עבודתם של אלכסנדר מיטשרליך ופרד מילקה, שנתמנו לתפקיד על ידי איגוד הרופאים, שלימים היה להתאחדות הרופאים הגרמנית. במפגש השנתי של הרופאים ב-1948 זכה התיעוד של מיטשרליך ומילקה בתמיכת ההתאחדות, שאישרה אותו וראתה בעצם קיומו אות לסיום הנבירה בעבר.

השנים הבאות, עד לאמצע שנות השישים, היו למעשה "שנים של התעסקות משנית", כדברי העיתונאי נורברט יכרץ. רק ב-1980, ב"יום הבריאות" שנערך במסגרת המפגש ה-83 של הרופאים בגרמניה, הורחב הדיון בעבר והקיף את כל זרועות מערכת הבריאות. אז החל למעשה שלב חדש בהיסטוריוגרפיה של פעילות הרופאים ברייך השלישי, ולא אחת הצטיירו ההיסטוריונים שחקרו את המערכת הרפואית דאז כקטגורים ומטיחי אשמה.

מאז שנות התשעים של המאה שעברה משתדלת התאחדות הרופאים הגרמנית לחקור ולהאיר את הפרק האפל בתולדותיה ביסודיות ובכנות. בשנת 1996 הוקדש בספר לציון יובל המאה של כינוס הרופאים הגרמנים – פרק מיוחד להיסטוריה של התמודדות התאחדות הרופאים עם העבר הנאציונל-סוציאליסטי שלה. מאז 2006 מעניקה ההתאחדות בשיתוף עם משרד הבריאות הממשלתי פרס מיוחד למחקר הסטורי הבודק אספקטים שונים של מעורבות רופאים ברייך השלישי. ברם, בגרמניה הפדראלית ניכרים הבדלי גישה בין התאחדויות רופאים במדינות השונות. בעוד שההתאחדויות בהסן ובבאווריה היו חיל חלוץ בנושא, התמהמהו התאחדויות רופאים במדינות אחרות לשתף פעולה בתחום המחקר ההיסטורי.

לפני כחודש ראה אור ספר המסכם ומקיף את כל עבודות המחקר בנושא שנעשו עד כה. הספר, שכמוהו כתמונת-מצב, מבקש לקרב רופאים והיסטוריונים לחקר הענפים השונים של פעילות הרופאים ברייך השלישי. בין הפרקים: הרחקתם של הרופאים היהודים מן המערכת; הנטסיונות בבני אדם; מערכת הרפואה בחזית; על הנעשה בפקולטות לרפואה באוניברסיטאות דאז; רופאים יהודים ומוסדות רפואיים בגטאות; וכשלושים עמודים שעוסקים באספקטים רפואיים לאחר המלחמה, כולל משפטים שונים נגד רופאים לאחר 1945.

הספר – פרי עבודתם של ארבעה היסטוריונים בראשות פרופסור רוברט יוטה – הוא פרי יוזמתו של נשיא התאחדות הרופאים פרופסור יורג-דיטריך הופה, שביקש ערב פרישתו מן הנשיאות לא רק לסכם את מה שנעשה, כי אם גם להצביע על מה שמחכה למחקרם של היסטוריונים צעירים.    

* * *

יצחק שויגר

מבחן בוזגלו

שלום גברת בוזגלו שלומך?

הכול עשר.

מה מביא אותך לקניון?

צריכה להביא מתנה.

וואלה, תיכנסי אצלנו, יש הרבה מתנות.

לא. אני הולכת למשביר. אצלכם בטח לא יהיה.

למה את אומרת ככה? בשביל מי המתנה?

זה בשביל הנכד שלי מהבת שלי תקווה. הוא כבר יושב.

על מה?

מה זה, על מה? מה את חושבת שהוא כמו הבן שלך שיושב על סמים. הנכד שלי יושב על התחת! הוא רק בן 6 חודשים והתחיל לשבת אז היא צריכה כיסא כזה בשביל שיוכל לשבת איתנו בשולחן ביום שישי!

סליחה, לא הבנתי, אל תכעסי.

מה זה לא הבנת? למה אם אני אומרת שהנכד שלי יושב, אז את כבר חושבת שהוא יושב בבית סוהר. למה מה? אם היו קוראים לי זילברשטיין או פינקלשטיין או דיניץ אז גם היית שואלת ככה?

אני יודעת, אולי בגלל שקוראים לך בוזגלו.

תגידי לי שאני אבין פעם אחת. מה זה ה"מבחן בוזגלו" הזה. מה אנחנו לא בני אדם? אנחנו משפחה מפוארת עם רבנים ודיינים ושוחטים ומוהלים שהבאנו כבוד לעם היהודי. טוב. פה ושם היו כמה שישבו. אבל הרוב היו בחוץ. אז פתאום אנחנו "מבחן", לא שם משפחה. קצת נמאס מכל זה. די. כבר שנים אנחנו סוחבים על הגב את המבחן הזה. אז אולי כדאי שיחליפו כבר את הסוס.

את צודקת. אבל ככה היה כתוב בעיתון.

כן אני יודעת, מה זה העיתון. מחר יעטפו בו דגים כמו שאומרים, אבל המבחן נשאר מבחן.

הנה היה פה הירשזון. אחלה אשכנזי, אבל גנב. אכל כמו חזיר על חשבון הציבור. היה שר האוצר ודאג רק לכיס שלו אז למה לא אומרים מבחן הירשזון?

באמת אני לא יודעת.

או הנה את הזכרת את דיניץ ההוא מהסוכנות וזה שאמרו עליו, שהיה החבר של השופט עליון וההוא שזיכה אותו אפילו שהוא גנב מהסוכנות אז למה לא אומרים מבחן דיניץ.

מה זה מבחן דיניץ?

זה פשוט. אם אתה אשכנזי שמסתובב ואוכל ושותה ומריח בתחת של כל החבר'ה האלה מבית המשפט והבנקים וכל העשירים אז מוצאים מתחת האדמה כל מיני נימוקים בגלל שרוצים להוציא אותך מבית הסוהר, כדי שלא יפגשו את הבוזגלואים האמיתיים אלו שממלאים את הבתי הסוהר.

אז מה תעשי עם הירשזון? בכל זאת הכניסו אותו. אז מה תגידי שהוא קצת פרסי?

אותו הכניסו כי הבוס שלו והחבר שלו אולמרט היה עסוק גם כן בתחמונים שלו בשביל לרדת מהעץ של התלייה. אז לא היה לו את הכוח והזמן להתעסק איתו.

למה את אומרת? תראי את ש"ס. עם כל הכוח הפוליטי שהיה להם הכניסו את חצי מהנבחרת שלהם לבית סוהר.

טוב ש"ס זה באמת מקרה מיוחד. אי אפשר להכניס את כולם צריך קצת רספקט בשביל להיראות טוב עם העם. אז הכניסו רק חצי מהם.

והנה קצב.

מה קצב?

הוא פרסי, לא? לא אשכנזי ולא ספרדי! והנה הרשיעו אותו.

אצלהם אין הבדל. בשבילם הוא מזרחי.

את לא מבינה כלום.

מה את מקשקשת. הוא פרסי ואישתו אשכנזיה והוא כל הזמן מתערבב עם האשכנזים. כמו שעושה אלי ישי שהוא משלנו אבל הילדים שלו לומדים עם האשכנזים. אפילו תראי איזה כובעים הם הולכים. מה גם במרוקו הלכו עם כובעים כאלה של אשכנזים? הם כולם מרוקושתכנזים.

קצב הוא מקרה מיוחד. קודם כל, פרסי הוא לא ממש משלנו. זה זן אחר.

והנה תראי הוא בחוץ. למה, יש מי שדואג לו. הירשזון אכל אותה כי לא היה מי שידאג לו אבל קצב, דואגים לו.

מה את מקשקשת, "דואגים לו."

מי דואג לזיין הזה?

אל תהי תמימה. הוא לא ישב אפילו יום. תראי השופט בעליון כבר התחיל. הוא כבר מתחיל לסדר לו את התירוצים. הוא אומר שהוא לא נגע במסכנה הזאת אביביה מבית הנשיא.

מה אביביה? אומרים: א' ממשרד התיירות!

תפסיקי גם את. מה אנחנו אותיות א' ב'? אנחנו נשים. יש לנו כוס ושדיים ותחת. והגברים רוצים אותם כל היום. זה מה שיש להם בראש שלהם כל היום. מה את לא יודעת? אז אני קוראת לה אביביה. מצידי שהיא תהיה אולגה או אילנה או אסתר. אבל יש לה את זה. ועד שהגברים לא יבינו שמי שרוצה לתקוע את הזראטוסתרא שלו אצלנו, הוא צריך לשלם – לא יהיה פה סדר. או שיתחתן וישלם כל החיים. או שישלם לפי דפיקה. אבל בחינם זה לא הולך.  

אז מה את חושבת שהפרסי לא שילם ?

בטח שהוא לא שילם. אם היה משלם היתה שותקת. וחוץ מזה היתה לו הוכחה. אבל הוא קמצן ורצה בחינם וזה לא הולך. אפילו אם אתה נשיא. אבל הוא יצא בחינם כי דואגים לו.

מה פתאום.

תראי. לא שמעת מה שהשופט בעליון אמר? הוא כבר מנסה להוציא אותו מהכלא בסיפור שכאילו היה להם רומן. את מבינה? היא אומרת "אונס". הוא אומר "לא נגעתי בה בכלל" והשופט שרוצה להוציא אותו אומר "רומן". את שמעת על רומן בלי שהוא תקע לה. מה זה "רומן" – זה שהם שתו קפה ביחד? אז עכשיו הם יסדרו לו את העניין. אם הוא היה אומר "רומן" אולי היה יוצא, אבל הוא אומר "כלום" והשופט אומר במקומו "רומן", מה הוא עורך דין שלו מה זה פה עושים צחוק? זה כמו שהיועץ המשפטי מזוז שהוא דווקא משלנו, אמר שהוא נגע לה ברגל עם האצבע, מה הוא לא מתבייש ככה להגיד על הפרסי, שהוא דופק עם האצבע?

את חושבת שהוא לא ייכנס?

בטח שלא ייכנס, עוד תראי. הוא יגיד "זה נכון. אני רציתי שיהיה לי רומן עם האביביה הזאת. אבל לא היה נעים לי כי אני הייתי הנשיא של כל העם ולא הנשיא הפרטי של האביביה הזאת, שהיא באה לעבוד איתי בגלל שהיא נמשכה אליי כמו כל הנשים שעבדו איתי במשך שלושים שנה שאני עובד בשביל הציבור. ואני ביקשתי ממנה שתביא לי את הספר תהילים כדי שאוכל לקרוא קצת כמו שאני עושה כל יום. והספר היה למעלה במדף הכי גבוה. זה היא ששמה את זה שם כי ידעה שאני נמוך וככה היה לה תירוץ להיכנס. ולהוריד לי את הספר. וכשהיא נתנה לי את הספר הושטתי את היד ואז נגעתי בה ביד כי האמת לא שמתי לב והסתכלתי למקום אחר. כי כשהיא החזיקה ביד את הספר והתכופפה לתת לי, ואז ראיתי שהיא היתה עם תחתוני חוטיני שהיא באה איתם כדי לגרות אותי ועוד היא היתה עם החצאית מיני הזה אפילו שזה כבר לא במודה הרבה זמן. ואז ראיתי שהאמצע של החוטיני הוא ככה בפנים וזה ממש לא יפה, אז הוצאתי לה את החוטיני כדי שהיא תהיה לבושה כמו שצריך בבית הנשיא אז על זה מקבלים שבע שנים?

ומה עם שאר הבנות?

השאר? זה כבר התיישן. מה לא שמעת את השופט העליון? חוץ מזה היום יש פטנט חדש. אם אתה נאשם במשהו אתה לא צריך עורך דין. אתה צריך עיתונאים ויחצ"נים. הם כותבים בעיתונים מה שהם רוצים ואחר כך אתה אומר "איזה בית משפט זה? כבר הרשיעו אותי בעיתון!" ואתה לא נכנס. ככה זה. אם דואגים לך אתה לא יושב.

אז מה את מציעה?

שישנו את המבחן ממבחן בוזגלו למבחן דיניץ-קצב. אם דואגים לך ויש לך כסף ואתה מקושר עם העיתון אתה לא יושב. וחוץ מזה אם אתה דופק אז תשלם. אין ארוחות חינם.

טוב זה ברור את זה רק הפרסים לא מבינים.

טוב אז מה עם הכיסא בשביל הנכד, לא תקני אצלי?

 למה לא? רק תתני לי הנחה כאילו היה לי כרטיס אשראי של הבנק לאומי וכאילו אני עובדת מדינה וכאילו אני פנסיונרית של חברת חשמל וכאילו הבעל שלי עובד בעיריה.

למה לא? מה תגידי הוא כבר לא עובד בעיריה?

לא. פיטרו אותו.

למה?

כי קוראים לו בוזגלו. את יודעת, זה ההוא, מהמבחן.

* * *

אורי הייטנר

1. ה"נראטיב" האסור

מאז רצח רבין, מסתובבת ברחבי המדינה תיאוריית הקונספירציה, לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה. תיאוריה מתועבת, שנועדה לבלבל, להשניא את הממסד, להכחיש את הרצח ולסייע לרוצח. אלפי אנשים מאמינים בתיאוריה, על הסתעפויותיה השונות.

על פי התפיסה הרלאטיביסטית הפוסטמודרניסטית, התיאוריה הזאת היא "נראטיב", וככזאת היא לגיטימית בדיוק כמו הסיפור האמיתי, שאינו אלא "נראטיב" נוסף, ה"נראטיב" של הממסד. אפשר להוסיף לכך קורט של – תיאוריית הקונספירציה היא ה"נראטיב המושתק", ובתור שכזו היא האנדרדוג מול "הנראטיב ההגמוני" של "האליטות האשכנזיות החילוניות" וכו' וכו'. מכאן קצרה הדרך, להוציא גם ספרי לימוד, המציגים זה לצד זה את שני ה"נראטיבים" אודות רצח רבין כשני סיפורים שווי זכויות, שהרי אין אמת, יש רק "נראטיבים", וכל אחד והאמת שלו...

גם את השואה ניתן ללמד באותו אופן. מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לחלוטין לתיאוריות של מכחישי השואה. הנה, גם בנושא זה יש שני "נראטיבים". יש "נראטיב הגמוני" של הממסד הציוני, לפיו היתה שואה, ויש "נראטיב מושתק" לפיו השואה היא המצאה ציונית שנועדה להצדיק את השואה האמיתית שהציונים עשו לפלשתינאים ("נכבה").

יש "נראטיב" לפיו היו מחנות השמדה ותאי גזים ושישה מיליון יהודים נרצחו בניסיון להשמיד את העם היהודי. זה ה"נראטיב" של הכוח הציוני השולט בכלכלה העולמית ולכן קשה לצאת נגדו. יש לתת ביטוי ל"נראטיב המושתק", "הנראטיב האלטרנטיבי", "הנראטיב הביקורתי", ה"נראטיב של האחר" ואולי שכחתי איזה ביטוי.

כך ניתן לספר גם תולדות מלחמת העצמאות. מצד אחד נספר את "הנראטיב הציוני" ומולו את "הנראטיב הפלשתינאי" אודות ה"נכבה". אמת? שקר? אין דבר כזה בעולם הפוסטמודרני. כל אחד והאמת שלו. וכך נלמד את ילדינו – יש שני "נראטיבים", ואחד מהם, והוא שווה ערך לעובדות האמיתיות, הוא השקר אודות הקולוניאליזם הציוני שפלש לפלשתין וביצע טיהור אתני אכזרי.

אני סולד מהרלטיביזם הפוסטמודרניסטי הזה. יש אמת ושקר. יש טוב ורע. יש חושך ואור. כיוון שבמקום שבו אין יכולת להבחין בין טוב ורע אין מוסר, אין אמת, יש סדום.

אני עוקב שנים רבות אחרי השיח הרדיקאלי האנטי ציוני ומכיר את הז'רגון שלו. גישת ה"נראטיבים", המכחישה את עצם קיומה של אמת ומחליפה אותה בשורה של "נראטיבים" – סיפורים, שכולם לגיטימיים, היא תמיד הנדבך הראשון, שעליו ניצבת הטענה שאחרי ששמענו לאורך שנים את "הנראטיב ההגמוני הכוחני הקולוניאליסטי", כעת הגיעה העת להעלות על הבמה, במעין העדפה מתקנת, את "הנראטיב המושתק של האחר המוחלש שעד כה פיו נסתם." והשלב הבא הוא השתקת "הנראטיב הציוני".

הנה, ראו מה קרה השבוע לאחר פרסום החוברת "נכבה? חרטא!" מסדר אבירי זכויות הנראטיב, המפציר בנו "להקשיב גם לנראטיב של האחר," יצא בציד מכשפות כאשר נשמע קולה של האמת. סליחה, כאשר נשמע קולו של "הנראטיב הציוני". מסתבר שכל ה"נראטיבים" לגיטימיים, מלבד "הנראטיב הציוני". רק יצאה החוברת, ומיד נשלף ארסנל הגידופים – תחליפי הטיעונים, בנוסח "פשיסטים-גזענים-מקארטיסטים-בלה בלה בלה". אנשים שהתגאו שלא פתחו את החוברת, יצאו במלחמת קודש נגד מה שכתוב בה והם לא קראו. וכך גם ב"ידיעות הקיבוץ" – כמעט עמוד שלם של תגובות זעם על מאמרי "נכבה תוצרת עצמית."

התייחסות קצרה לתגובתה של תמר רז. אחד ה"נראטיבים" המוזרים שאני מכיר הוא של "חוג אורנים". זוהי תיאוריית קונספירציה חובקת עולם, המחלקת את כל הצמרת הפוליטית, הצבאית והכלכלית של העולם במאה וחמישים השנים האחרונות לשני מחנות, הטובים והרעים, החוצים מדינות, ממשלות, מפלגות וזרמים. כל אדם מתוייג לאחד משני המחנות, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. קודקוד "ציר הרשע" של המאה ה-20, אליבא דפרופ' וגנר ותלמידיו לחוג "אורנים", היה דה-גול. וקודקוד הסניף הישראלי של "הציר הגוליסטי" היה בן גוריון. הוא אבי אבות הטומאה. כל מי שעיין את ב"ג הוא צדיק. כל דבר שב"ג עשה, הוא חלק מהמזימה הגוליסטית למלחמת נצח עולמית שתשרת את האינטרס של ההון הספקולטיבי. ומאחר ובמאמרי ציינתי שב"ג הושיט יד לשלום לערבים, מיד עטה עליי תמר רז, אחת הדוברות המובהקות של חוג "אורנים", שלא יכלה להחמיץ הזדמנות להטיח בוץ בדוד בן גוריון. והרי גם התיאוריה של חוג "אורנים" היא "נראטיב", לגיטימי כמו כל "נראטיב", שהרי אין דבר כזה אמת.

אהוד: לא לחינם חוזר בראש כל גיליון שלנו המוטו של אלימלך שפירא בקשר לשקר שהוא מטיבה של המילה נרטיב. והאמן לי, חלק גדול מהמחקרים ה"אקדמיים" ומאנשי האקדמיה במדעי הרוח – מסתמכים ללא בושה על נרטיבים שקריים והם בעיניהם שווי ערך לאמת והם מוצאים בהם מקלט לבורות שלהם בהיסטוריה ואישוש לדיעותיהם הפוליטיות, שבדרך כלל הן נגד ישראל ובעד הפלסטינים. היטלנו על עצמנו במכתב העיתי להוקיע את דוברי השקר האלה, אבל יש להם תומכים כבדים וחזקים מאוד והם פועלים כמו מאפייה.

2. לפקודה תמיד

בר כוכבא היה אישיות שנויה במחלוקת בקרב ההנהגה הרוחנית של דורו – התנאים, חכמי המשנה. בעוד רבי עקיבא ראה בבר כוכבא את המשיח והציע עצמו כנושא כליו, הגיב על הכרזה זו יוחנן בן תורתא באמרו: עקיבא, יצמחו עשבים על לחייך ועדיין בן דוד לא יבוא." בעשרות השנים האחרונות, הטרנד ההגמוני בשיח ההיסטוריוגרפי הישראלי הוא אנטי בר כוכבאי מובהק. הסיבה לכך היא כישלון המרד ומחירו הכבד וגזירות אדריאנוס שבאו אחריו. אולם הציונות, בראשיתה, ראתה בבר כוכבא דמות מופת, כפי שראתה את המכבים ואת הקנאים כבר גיורא ובן גוריון. "הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור" שרו ילדי ישראל לכבודו של בר כוכבא. יגאל ידין חפר בעקבותיו, ועצמות לוחמי בר כוכבא הובאו לקבורה בהלווייה ממלכתית. הן השמאל הציוני והן הימין הציוני ראו בבר כוכבא סמל. ז'בוטינסקי החליף את האות טי"ת של טרומפלדור באות תי"ו, כדי שראשי התיבות ברית טרומפלדור ייצרו את הצירוף בית"ר, לציון ביתר, בירת יהודה העצמאית בשנות מרד בר כוכבא.

ראשוני הציונות ידעו שהמרד לא צלח, אך הם ידעו שעם חייב ללחום על מולדתו ועל חירותו, ואימצו את המורדים כדמויות מופת של אקטיביזם יהודי. כשבן גוריון החליט באומץ על הקמת המדינה, לא היו לו ערובות שגורל הכרעתו תהיה שונה מגורל הכרעתו של בר כוכבא. אולם היה לו האומץ לקבל את ההחלטה.

ל"ג בעומר היה חג חשוב בלוח השנה הציוני. לפני 70 שנה, בל"ג בעומר, קמו הגדנ"ע והפלמ"ח. הגדנ"ע – גדודי הנוער של "ההגנה". הפלמ"ח – פלוגות המחץ של "ההגנה". הפלמ"ח היה כוח המגן המגויס (הסדיר) הראשון של היישוב היהודי בא"י. הוא קם, בפיקודו של יצחק שדה, כשמטרתו המרכזית הייתה הגנה על א"י מפני סכנת הכיבוש הגרמני, כאשר גייסותיו של רומל התקרבו לא"י וסוריה ולבנון עוד היו תחת שלטון וישי הפרו-נאצי. משימתו הראשונה היתה להשתתף בפלישת בעלות הברית לסוריה. אולם מראשיתו, הפלמ"ח בנה את עצמו ככוח המרכזי למלחמה עם הערבים על הארץ ולמאבק צבאי אפשרי בבריטים, כדי להקים את מדינת ישראל. ואכן, לאחר שחלפה הסכנה הגרמנית, הפלמ"ח היה מרכיב מרכזי במאבק בבריטים, הן בפעולות צבאיות (המוכרת בהן היא "ליל הגשרים") והן בפעילות להורדת מעפילים אל חופי ישראל. במלחמת העצמאות, היה הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון, חוד החנית במערכה על הארץ עד הקמת צה"ל, ועמוד השדרה של צה"ל לאחר הקמתו.

הפלמ"ח הורכב בעיקרו מהכשרות לקיבוצים ופעל מתוך הקיבוצים, בהם שילב עבודה במשק החקלאי עם אימונים ויציאה לפעילות. רבים מבני המשקים הצטרפו אליו. מסיבה זו, מותג הפלמ"ח ככוח המזוהה עם התנועה הקיבוצית, ובעיקר עם הקיבוץ המאוחד, שהיה חלק ממפ"ם, שהייתה האופוזיציה השמאלית לממשלת מפא"י. לכן, עם החלטתו על פירוק המחתרות, החליט ב"ג גם על פירוק הפלמ"ח. הפלמ"חניקים, שראו עצמם חוד החנית של הממלכתיות ולא קיבלו את מיתוגם הפוליטי, ראו בהחלטה זו עוול.

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח, כתב נתן אלתרמן שיר הלל לפלמ"ח – "מסביב למדורה". הארגון בן השבע כבר היה לאתוס ציוני מכונן, ואלתרמן בחן מהו החומר ממנו נוצקה האגדה. הוא מנה את המסירות חסרת הגבולות לעם ולמולדת לצד ערך הרעות, הצניעות והפשטות שאיפיינו את רוח הפלמ"ח, ההווי והתרבות של הפלמ"ח והעובדה שהוא כבר העמיד סופרים ומשוררים. שיר זה הוא מעין המשך לשירו "מגש הכסף" – כמו במגש הכסף, גם כאן הוא מתאר, בעיצומם של מאורעות הדמים עוד טרם הקמת המדינה, את טקס הניצחון אחרי מלחמת העצמאות, שבו הלוחמים עומדים על כן מול האומה המשתחווה ומודה להם.

האם גם היום, 70 שנה לאחר הקמת הפלמ"ח, האומה עדין משתחווה ומודה לפלמ"ח?

על פי התאריך הלועזי, הפלמ"ח קם ב-15 במאי. חג השבעים לפלמ"ח הוזכר בארץ בעיקר כיום ה"נכבה". חוגים בתוך החברה הישראלית, מנסים ליצור לגיטימיות למיתוס השקרי של ה"נכבה", המציג את מלחמת השחרור והעצמאות של העם היהודי כמעשה עוול וטיהור אתני. חוגים אלה מייצגים את הרוח ההפוכה לרוח הפלמ"ח; את רוח התבוסתנות והעייפות מהמאבק על הארץ. אחד הביטויים הבוטים של רוח זו היא הסרבנות. אחת הסיסמאות של הסרבנים היא "לא לפקודה תמיד אנחנו". סיסמה זו יוצאת נגד רוח הפלמ"ח, כפי שבאה לידי ביטוי בהמנון הפלמ"ח, אותו כתב זרובבל גלעד, במילים "לפקודה תמיד אנחנו / אנו, אנו הפלמ"ח."

מן הראוי שרוח הפלמ"ח, רוח של אקטיביזם ציוני ונכונות ללא גבולות להיאבק על הארץ ועל המדינה, תהיה הרוח הדומיננטית גם בימינו. על הרוח הזאת, רוח הפלמ"ח, ראוי שנחנך את הדורות הבאים.

לפני עשרים שנה, בדיון חגיגי בכנסת במלאת יובל להקמת הפלמ"ח, אמר ח"כ יצחק רבין, ממפקדיו הבכירים של הפלמ"ח: "'ראשונים תמיד אנחנו' – משמעותו התנדבות אישית ללא תמורה וללא סייג, למלא שליחות לאומית ביטחונית וצבאית. המשימה קודמת לכול. נכונות לשרת ללא תנאי, יכולת התרגלות לתנאים משתנים, גם כאלה המחייבים עבודת כל החברים במשקי התנועה הקיבוצית כדי לקיים את הפלמ"ח כמסגרת מגויסת גיוס מלא. 'לפקודה תמיד אנחנו' – לא כ'ראש קטן'. הפלמ"ח טיפח בין חבריו ערנות למתרחש בעולם ובעם, דרש גילוי יוזמה מן הפיקוד הבכיר והזוטר כאחד, חופש ביטוי בדיון בטרם נפלה החלטה, וביצוע ההחלטה שנפלה בצורה הטובה ביותר. היתה זאת זכות גדולה להיות איש פלמ"ח, זכות השמורה לאלה שהיו יכולים לשרת בו והתנדבו לעשות כן."

פורסם לראשונה בקיצורים ב"ישראל היום"

3. להסיר מכשול בפני עיוור

מודה באשמה. אכן, בכל מקום באזור שבו מנסה עמותת "זוכרות" לקיים את הקורס שלה, אני מתערב ומנסה לשכנע את המארחים – מוסד חינוכי או קיבוץ, למנוע את הפיגוע הזה. למה מי אני? אזרח שאכפת לו. איש לא מינה אותי, נכון, ואין לי כל תפקיד או מעמד רשמיים בנדון. אולם כפי שאני מתכופף להרים פסולת מהמדרכה ולהשליך אותו לפח, וכפי שאסייע לפצוע מוטל על הכביש, ואין צורך בכל מינוי לשם כך, באותה מידה אני פועל ואפעל, כאזרח פעיל המגלה אזרחות טובה, לבלימת מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

איך אני עושה זאת? אין לי כל סמכות, אין בידי כל צו סגירה, וגם איני חושב שהחוק צריך למנוע מ"זוכרות" לפעול, כל עוד אינם עוברים על החוק. אני בסך הכל מציג למארחים כמה עובדות, וסומך עליהם שיפעלו בהתאם. ואכן, עד כה יש לי 100% הצלחה.

מהן העובדות שאני מציג? בעיקר ציטוטים מאתר האינטרנט של "זוכרות". הרי השם "זוכרות" הגיע היישר ממכבסת המילים. אני מניח שאף אחראי על מועדון בקיבוץ או על כיתת לימוד במוסד חינוכי לא היה משכיר אותו ל"ועד להנחלת מורשת הנכבה". אבל "זוכרות"? למה לא? מה הבעייה? בטח מדובר בקורס על אלצהיימר ומיגדר. אז זהו, שלא. אני בסך הכול מסיר מכשול בפני עיוור. הרי ההחלטה אינה שלי.

כאשר הם מעוניינים לפתוח קורס בקריית שמונה, אני מציג למארחים את הגדרת ק"ש באתר "זוכרות": "התנחלות ציונית שהוקמה אחרי 1948 על אדמת חאלצ'ה." וכאשר מדובר בקיבוץ עמיר, אני מציג למארחים את ההגדרה "התנחלות ציונית שהוקמה לפני 1948 על אדמת א-דוארה." ובמכתב האישי שכתבתי לכל אחד מחברי הגושרים, ציינתי שמלחמת העצמאות שלנו נקראת באתר הארגון "נכבה", כלומר אסון, וציטטתי, את הגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה."

במכתבי גם הזכרתי למה מתכוונים אנשי הארגון כאשר הם נאבקים נגד הכיבוש: אמנם, הם כותבים, "הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים," אך גם אנו, היהודים, קרבנות של המלחמה. מדוע? "היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948." כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

כל ישראלי שפוי לא ירצה להפוך את ביתו במה להסתה נגד קיומה של מדינת ישראל. אז נכון, המועדון הוא עסק, וכפי שציינה פעילת הארגון, "מדובר בפעילות עסקית" אך הכסף לא יענה את הכול. עסק הוא דבר חשוב, וראוי להפוך את מועדון החבר למרכז רווח לקיבוץ. אך לא בכל מחיר. לכסף יש ריח, ויש כסף שמוטב לוותר עליו. ומועדון החברים אינו רק עסק, אלא בראש ובראשונה ביתם של החברים. וראויים חברי הגושרים לכל שבח, על שקמו ותבעו לוותר על הרווח הצפוי, כי יש בחיים דברים חשובים מהכסף. כן, אותן מילים נשכחות כמו ערכים, עקרונות, אידיאלים.

צר לי על הכותרת הפרובוקטיבית, המכוערת והמגמתית "הגושרים רוצים לשכוח". לא, הגושרים פשוט אינם רוצים שביתם יהווה במה להסתה נגד קיום מדינתם.

4. ככל שנתניהו מוותר יותר,

כך הוא מוקע יותר כ"קיצוני"

כאשר נתניהו מדבר על "נוכחות ישראלית לאורך נהר הירדן" – "נהר הירדן" (!) – משמעות הדברים שהוא ויתר על בקעת הירדן. למרבה הצער, נתניהו הרבה יותר קרוב היום לדרכו חסרת האחריות של אולמרט מאשר לדרכו של רבין. אבל זה לא עוזר לו – הוא מוצג כ"עקשן", "סרבן", "קיצוני". כי מי שלא נכנע לתביעות הערבים במלואן, הוא "קיצוני".

אם הסחף יימשך, כל מי שיהיה מוכן לסגת לקווי 49' אך יסרב ל"זכות" השיבה יהיה "עקשן", "סרבן" וכדומה. בהתחלה ידברו על "רק מאה אלף". וכן הלאה וכן הלאה. עד שנתעשת (כי על האלטרנטיבה, שלא נתעשת, איני רוצה לחשוב אפילו).

5. יש לי חלום!

יש לי חלום! ובחלומי, יום יבוא ובו הכנסת בירושלים תהיה פרו-ישראלית כמעט כמו בתי הנבחרים בוושינגטון.

* * *

אודי מנור

ל"ג בעומר כנגד השדים

הערה אודות מקורו של ל"ג בעומר. מחקר שפורסם בכתב העת היהודי-אנגלי HUCA כבר בשנת 1949, מספק הסבר עמוק ורחב בהרבה מההסבר שניתן לנו כאן בגליון 644 (עם כל הכבוד ליודוצנטריזם שלפעמים הוא ממש – כפי שתכף יסתבר – מיותר, אם לא ממש מזיק להבנת הדברים לאשורם).

מסתבר שמקורו העמוק והרחוק של המועד הזה הוא בעולם הפגאני, שבמהלך תקופת הקציר, המשתרעת כחמישים יום מתחילת האביב (מ"פסח" ביהודית ועד "שבועות" באותה שפה), חששו אנשיו ממרעין בישין שיפגעו ביבול ובקוצריו. לכן, כחלק מהאמונות הפגאניות שיש להן המשך עד ימינו, איסור גזיזת השער ונטילת הציפורניים נועד למנוע מהשדים והמזיקים להציק לקוצרים באמצעות כישוף הנעשה על שאריות גופם. והרי לנו מנהגי האבלות.

באשר ליום ה-33, על פי אותו מחקר בן 60 שנים ויותר, מסתבר שבתרבויות רבות במרחב, נהגו לעצור את הקציר לאחר כ-33 יום, לעלות על ערמות היבול, ולירות חצים לכל עבר, שוב, כנגד אותם שדים מסתוריים, והנה לנו המנהג של החץ והקשת.

בלילה של אותו היום, נהגו – מאותן סיבות בדיוק (מלחמה לנו במזיקין ובשדים) – להדליק מדורות, והרי לנו המדורה. בדיוק על יסוד אותן אמונות פגאניות, נמנעו מלספר שערותיהם של ילדים עד גיל 3, כדי שאותם שדים לא יצליחו לפגוע בהם. שרידים למנהג זה יש למשל בנטייה של משפחות רבות של יהודים במזרח אירופה לצלם את תינוקותיהם הפעוטים כשהם לבושים בבגדי בנות ולהפך, שוב, על מנת לבלבל את האויב. בקיצור, לא ספר זוהר ולא 'נעליים'.

באשר לתפוחי האדמה, אלו הרי יובאו מאמריקה לאירופה רק אחרי המאה ה-16, ובמזרח אירופה הרי היה זה מאכל די בסיסי, כך שעניני התפוחים האפויים אין לו הסבר בעולם הפגאני.

* * *

יוסף חרמוני

1. "מגע הקסם של הבל גאגין" – ספר השנה שלי!

קראתי את דבריו של משה גרנות על הספר "מגע הקסם של הבל גאגין" (חב"ע 645), ומעיי חמרמרו.

להלן התוצאה:

ספרו של אמנון דנקנר "מגע הקסם של הבל גאגין" הוא אחד הספרים המהנים שקראתי בעשור האחרון. איני מבין את קובלנתו של גרנות. אמת, אין מדובר כאן ביצירת מופת, אלא רק באסופת סיפורים שקשה להיפרד מהם. שליטתו של דנקנר באמנות הסיפור, יכולתו לתמצת ולזקק טיפוסים לכדי שורה או שתיים, והאופן שבו הוא שוזר את הטיפוסים הללו למסכת מצחיקה ומרגשת כאחת – כל אלה מזכירים לי את סיפורי או-הנרי, נרו יאיר. השטף, ההתנסחות וחדוות הסיפור – הופכים את הקריאה למעשה של חדווה. ואללה. ממש ככה!

בין שראה דנקנר את או-הנרי לנגד מקלדתו ובין שלא – הוא יצר אסופת סיפורים הראויה לכל מחמאה ולקריאה חוזרת. מי שלא יקרא – יפסיד. אלא אם כן אין הוא בנוי כמוני.

נשבע שזו האמת: בכיתי מצער כשסיימתי את מרוצתי בספר והגעתי לעמוד האחרון.

להלן המלצתי, במילה אחת: יאללה, חבר'ה, קדימה, לרוץ לקנות!

2. מבקש סיפורים על איילת השחר

אני אוסף סיפורים על איילת השחר, לרגל התקרבותו של חג המאה לקיבוץ (באוקטובר 2015). לפני חודשים אחדים כתב מישהו בחב"ע על משפחה שנתקל בה עם אימו, בצפת; משפחה שגורשה מאיילת והסתובבה בצפת בחוסר כל – אב, אם וילדה קטנה. לא זכור לי שם כותב המאמר. אף כי האהבה לקיבוץ שלי לא נטפה ממאמרו, הייתי רוצה ליצור איתו קשר ולנסות לשחזר את הפרשה, שאני בטוח כי היתה קשה ועצובה.

התוכל לזכור מי הוא הכותב?

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך, במבט לאחור, מבחינה היסטורית, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, שבזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפאציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם, הבא אולי מתוך ייאוש ופסימיות, הוכח כצודק ונכון ביחסנו אל הערבים, לאור המלחמה הנמשכת. האם ניתן לומר שמדינת ישראל ובניה נולדו בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? או שתיתכן התחדשות רעיונית ופוליטית בציונות אשר תביא לתשובה על הבעיות הללו? ושמא תבוא התשובה מגורמים אחרים?

גרשם שלום: אם נתבונן בציונות מבחינת המישור הפוליטי, נראה כי אמנם היו הערבים בארץ כבר בזמן התורכים, אך לא היוו גורם מכריע. במסיבות היסטוריות פנטאסטיות אפשר היה לחשוב שאילו אז, לפני 150 שנה, כאשר ישבו בארץ-ישראל רק רבע מיליון איש, היו באים חצי מיליון יהודים – היתה כל השאלה מקבלת ממד אחר. השאלה הערבית יכלה להתעורר במישור היסטורי רציני רק ברגע שהשלטון התורכי הוסר. אילו היה השלטון התורכי מגְלה מאות אלפים מן הערבים, כמו שנעשה לארמנים, היה המצב אחר. אינני אומר זאת מתוך געגועים לכך, אלא כדי להסביר לך כמה דקה השׂערה שהשאלה הערבית היתה תלויה בה.

עד הצהרת בלפור היתה הפעולה הפוליטית הציונית רק עם מדינות. להאשים היום את התנועה הציונית של אז על שלא התקשרה עם הערבים נגד התורכים – זה פנטאסטי! הלוא לא היה עם מי לדבר, כי כל דבּריהם היו אפנדים. הדיאלקטיקה ההיסטורית היא עניין רציני ולא צחוק. הטענה שלך היא ממין הטענות שטוענים היום נגד הציונות – אתם הייתם צריכים לחנך את ההמונים הערביים. אבל אז לא היתה כתובת. לא היה למי לפנות. זה היה כמו לדבר באותה תקופה עם הכושים בקאמרון נגד הגרמנים או הצרפתים. אלה דברים לא ריאליים. היום, כאשר גילו פרצופם התהליכים המתעוררים הדיאלקטיים של ההיסטוריה, נתגלתה מציאות שנתגבשה תוך כדי פעולתנו. ממש כמו בפיסיקה המודרנית, הלוקחת בחשבון כי עורך הניסיון הינו חלק מן האכספרימנט. אי-אפשר לטעון היום כלפי מה שלא עשינו לפני שישים שנה. פשוט לא היתה כתובת.

האם התנועה הציונית החמיצה הזדמנויות? יש דוגמה לכך שכמה מבין המנהיגים הערביים, שהסכימו לדבר איתנו, נרצחו על-ידי בני עמם. אמנם לא אני האדם אשר ינקה את ההנהלה הציונית מעוונות. אך כחבר "ברית שלום", ברטרוספקטיבה, אני מסופק היום אם הרבה היה משתנה אז אילו היו עושים דבר זה במקום לעשות דבר אחר.

אהוד בן עזר: קיימת בקרב הצעירים בארץ הרגשה קשה, ולעיתים מייאשת, שאנו נידונים לשנאה ולמלחמה מצד הערבים למשך שנים רבות מאוד. האם אין אנו עומדים בסכנה שניעשה פאטאליסטים כתוצאה ממצב זה? הלוא איבדנו את האמונה שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו.

גרשם שלום: כאשר באנו הנה בלי לשאול את הערבים – אני או בובר, אביך או סבך – היינו "פאטאליסטים", והיית יכול לשאול אותנו אותה שאלה. במה היינו פאטאליסטים? בכך שאמרנו – למרות התנגדות הערבים, נחפש דרך. אני לא בטוח שהכול כאן פאטאליסמוס. אולי כן פועלים דברים על-ידי התנהגות הומאנית? קשה לדעת. זה עשוי להשתנות בכל כך הרבה מסיבות. ברור שאלמלא היתה עכשיו [1970] שאלת הרוסים, הכול היה משתנה. אני חושב שאילו במקום הרוסים היתה במצרים מעצמה מסורתית אחרת, שאינה מוכנה להשקיע שם הון כדי להשתרש, היה מצב אחר. הרוסים גם תמכו בנו ב-1948 מול הבריטים. כל המילון המארכסיסטי שהשתמשו בו אז הוא אחיזת עיניים. לא היה בעזרתם לנו שם משמעות מארכסיסטית. זה היה צעד של האימפריאליזם הרוסי. אין לך כל סיבה להגיד שלא יכולנו להגיע לדיבור עם ירדן ומצרים אחרי 67', לולא הרוסים. בזכותם התחזקו שוב הערבים. לכן את ההרפתקנות של ההיסטוריה אינני יכול לצפות מראש. ואינני מייעץ לדור הצעיר להתייאש מדברים שאני לא התייאשתי מהם.

עם עמדת הערבים השוללת אותנו – אין לנו ויכוח. אם אדם אומר לי – אני לא רוצה בכם, לכו לכם למקום שבאתם משם, אז לציונות אין תשובה על כך. אני אומר לו – אתה צודק. יש לך זכויות. אבל אני חושב שזכויות עם ישראל חשובות יותר. אני רוצה עלייה, ואני לא שואל את מוסא עלמי רשות לעלייה יהודית. אני חושב כי תודעתו הלאומית של מוסא עלמי נתעוררה על-ידינו, בגלל פעולתנו. ואנחנו כציונים היינו מוכנים לקבל על עצמו את דין ההתמודדות הזו מראש. לא ידענו שזו תהיה בעיקרה התמודדות צבאית. יש גם דרכים אחרות להתמודדות. ברור כי אילו הסכמנו לוותר על עקרון העלייה היהודית לארץ, היינו יכולים לעשות שלום עם הערבים כבר היום. אבל בכך היה בא הקץ לקיומנו כאן.

גם היום אתה לא יכול לדעת אלו תהפוכות תהיינה בעולם שלנו. המצרים לא תמיד ראו את עצמם פאן-ערביים. באוזנינו שמענו בזמנו את המצרי המשיב מתוך עלבון, אם קראת לו בשם ערבי: "אני לא ערבי, אני מצרי!" – הקונפליקט שלנו אין לו שום נגיעה והתנגשות עם המצרים. עם אנשי שכם – ודאי. אך לא עם אנשי קהיר.

היום מדברים על עוונותינו ביחס לערבים. ואומרים – אנחנו, וייצמן, התנועה הציונית – היה עלינו לבאו בדברים עם אנשי שכם ולא עם המדינות הערביות. לדעתי צדקה הגישה שפנתה למדינות הערביות. הטענה אז היתה – שאם יש קונפליקט לגיטימי, הפיתרון יכול לבוא מצד אנשים שלהם אין אינטרס ישיר והם יכולים להיות בעלי השפעה ממתנת. כך אמרו כבר לפני ארבעים שנה: עם מצרים נחפש הסכם. כי איזה קונפליקט אמיתי של אינטרסים יכול להיות בינינו?

אמרו: כאן בארץ מתרחש קונפליקט אמיתי שצריך להתמודד איתו. אך עם אחרים אפשר להגיע לפשרה. חיפשו אחיזה בדבר ריאלי מאוד. גופים מגובשים מבחינה מדינית שאין לנו נקודת התנגשות אמיתית עימם, ואשר השפעתם יכולה למתן גם את הסכסוך שלנו עם הערבים בארץ, ולהביא לפשרה. הבעיות האמיתיות של מצרים היום אינן נוגעות כמלוא הנימה בנו. אם אנשי שכם אף פעם לא היתה לנו תקווה. את שכם לעולם לא נוכל לכלול בתוכנו. אבל אסור לשכוח כי השאלה הפוליטית ניתנת לגלגל התהפוכות ההיסטוריות.

המשך יבוא

* * *

שרגא בר און

קוראיך הנאמנים חוזרים ל"אין שאננים בציון"

אהוד – סופר לא נידח בעליל – יקר,

שמחתי לגלות במכתב העיתי את ציטוט השיחה החשובה בינך לבין גרשום שלום (שבעבר ביקשתי ממך לשלוח לי). קוראיך הנאמנים חוזרים ל"אין שאננים בציון" ומקבלים ממנו השראה.

קטע חשוב מהשיחה ציטטתי במאמרי על "מבקשי אלוהים" בספרות התחייה, היוצא לאור בימים אלו בכתב העת "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל" בעריכת פרופ' רחל אליאור. המאמר (המצ"ב) עוסק בדיוק ברצף ההיסטורי של "אמונה בסימן שאלה" במסורת היהודית. לדעתי, אמונה זו היתה משותפת לזרמים רבים בעם היהודי ויכולה לגשר גם על פני חילוקי דעות והשקפות היום.

לך בכוחך זה, עלה וכתוב,

שרגא בר און

* * *

ד"ר דוד אדלר

לאהוד שלום,

בגיליון 645 אתה כותב בהקשר לספרך "אין שאננים בציון": "משום-מה יש גם כיום משוגעים בודדים שמסתמכים על הספר ומזכירים אותו גם בספריהם ובמחקריהם." מודה, גם אני בין ה"משוגעים". אני מצרף מאמר שלי שהתפרסם בגליון 349 של "עתון 77", שהרעיון המרכזי שבו מבוסס על דברי בובר בספרך זה. לפני שאצרף את מאמרי לגיליון זה הרשה לי להעיר שהתרשמתי מאוד מהמסה שכתבת בהקדמה לראיונות שבספר "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". לאור הדברים שנאמרו שם על ידך (אין כוונתי לדברי המרואיינים), ברוח הומניסטית לעילא, אני תוהה איזו הערה היית מעיר היום בשולי מסה כזו, אילו נכתבה על ידי מישהו אחר. אין כוונתי להקניט – אני שואל בכנות: האם ה"מצב הבסיסי" הוא שהשתנה במידה כה רבה מאז, או שאהוד בן עזר הוא זה שהשתנה (לפחות בדרך שבה הוא רואה כיום את ה"מצב").

הנה המאמר שלי כלשונו:

ד"ר דוד אדלר

השמאל הציוני – נחוצה תשתית אידיאולוגית ­–

 אולי מרטין בובר יעזור?

עֵשָׂו, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.

גָּח מֵרֶחֶם פָּרַבֶּלוּם וּמַפְתֵּחַ-שְׁוֶדִי בְּיָדוֹ.

אִם לֹא יִקְרָא אֶת מַרְטִין בּוּבֶּר

וַדַּאי יִקְרָא אֶת הַמַּפּוֹת.

מתוך: חיים גורי, עיבל, 2009.  

יובל גלעד ב"וידויו של ישראלי מבולבל" ("עיתון 77", גיליון 348) ראוי לשבח על כנותו. במאמרו הוא חורג מהדפוס הקבוע של מאמרים מנקודת ראות של "השמאל" או של "הימין" שכה הורגלנו אליהם, וטווה איזו השקפת כלאיים מוזרה שבה משמשים בערבוביה לא הרמונית, "שמאל קיצוני" ו"ימין קיצוני": "חתירה לדו קיום כמעט בכל מחיר," יחד עם הזדהות עם "הימין הליברמני, הרואה בעולם זירת כוח אכזרית שבה החזק ידו על העליונה." אך יותר מכול, מעיד גלעד בדבריו אלה, על היעדר תשתית אידיאולוגית לשמאל, לשמאל הרדיקלי, הא-ציוני, במקרה שלו. ייאמר מיד: הואיל ואיני משתייך לזרם זה, לא עליי להציע תשתית אידיאולוגית מוצקה שתניא את חסידיה מלאמץ גם את העמדה הקוטבית שמנגד.

הבלבול שגלעד מודה בו הוא מורכב: מצד אחד הוא מבטא עמדות א-ציוניות: "אני מאמין במדינה אחת לשני העמים, או לפחות במדינה פלשתינאית שתקבל חלקים נרחבים בנוסף לאלה שנכבשו ב-1967," ומצד שני הוא כותב על ידידיו האנטי-ציוניים המסרבים לבוא ארצה: "הם אנטישמים מוסווים: הם מתגעגעים למרטין בובר ולרוזנצוויג, ליהודי הרוחני והמשכיל שלא ילכלך את ידיו בדם ובמדינה."

אילו התגעגעו לבובר, חשבתי, היו ידידיו באים ומפתיעים אותו באמצם דווקא עמדות של השמאל הציוני. אך יובל גלעד אינו אשם גם בכך שלא זיהה זאת. גם השמאל הציוני נעדר לוז של תשתית אידיאולוגית, והוא משלם על כך מחיר כבד. וכאן אני מבקש להציע לוז של תשתית אידיאולוגית לשמאל הציוני המבוססת על משנתו של בובר.

אין מי שיחלוק על כך שעל השמאל הציוני עובר משבר חריף. המשבר הוא כה חריף שיש מי שמנבאים שהוא עומד להתמוסס ולרדת מעל במת ההיסטוריה כמו תנועות פוליטיות אחרות. לעניות דעתי אחת הסיבות לכך היא העדר תשתית אידיאולוגית מובחנת שתבדֵל אותו מזרמים אחרים באשר לזכותנו על הארץ.

סוגייה זו עלתה בעקיפין גם בנאום אובאמה בקהיר. הוא הותקף מימין על שציין את השואה, ולא את ה"הבטחה" בספר הספרים, כהצדקה להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. אם השואה היא ההצדקה, היו מי שאמרו, ואנו איננו אלא פליטים מחפשי קורת גג, הרי שאנו צריכים להיות אסירי תודה למארחינו הערבים שמאפשרים לנו ללון אפילו במרפסת. אבל אם לעומת זאת, אנו כאן מכוח ה"הבטחה", הרי שזכותנו לגור בכל חדרי הבית.

מנגד ניצבת לה אידיאולוגיה א-ציונית או פוסט-ציונית (כפי שאיבחנתי, כמדומני, את עמדותיו של גלעד) או אנטי ציונית שבסיסה הוא שלילת קיומה של מדינה יהודית-ציונית, בדרגות שונות של קיצוניות.

 האם לשמאל הציוני יש עמדה אידיאולוגית מוגדרת בנושא עקרוני זה של הבעלות על הבית? או שיש לו רק עמדות, הצעות והשגות בנושאים פוליטיים קונקרטיים שעולים על הפרק מתוך השקפה נאורה ועמדה מוסרית אוניברסלית? האם נחוצים בכלל מצע ובסיס אידיאולוגיים כאלו או שקיומה של ההשקפה הציונית-שמאלית הוא כה טבעי, שאין בכך צורך?

לעניות דעתי הדבר נחוץ – בית ללא יסודות איתנים יקרוס עם חילופי הזמנים והרוחות. אך הוא חשוב גם בטווח המיידי, במיוחד לנוער ולצעירים חדורי אידיאלים, בעלי חוש צדק ורגישות לעוולות מוסריות, המתפתים, לנוכח מדיניותה ומעשיה הלא מוסריים של ההנהגה, לעמדות א-ציוניות או אנטי ציוניות. מצע אידיאולוגי איתן של ציונות הומניסטית, עם איזון נכון של לאומיות יהודית מתונה, המאמינה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה ושל ערכי צדק אוניברסליים, יכולים לשמש להם כעוגן. בלעדי זה הם כאובדים.

בשאלת הזכות – הרי ברור שלכל עם, ולעם היהודי בכלל זה, יש זכות בסיסית לריבונות ועצמאות. (זכות זו עומדת גם ללא החווייה הטראומטית של השואה, שהשפיעה בצורה מכרעת על ההשקפה הדואלית של גלעד; אם כי השואה בוודאי מעצימה אותה). ברור גם שמכל המקומות שבעולם יש לעם היהודי זיקה היסטורית רק לארץ ישראל. זיקה ולא זכות מוחלטת. אך איך קובעים את גבולותיה של הזכות בגין הזיקה הזו?

לציונות היהודית-הומניסטית היו בשני הדורות הקודמים שורה של הוגים מעמיקים ונודעים: מרדכי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום ועוד רבים וטובים שהתחבטו בשאלות אלו. דומה שהדברים הבאים של בובר יכולים להוות מצע כזה:

"מספרים כי נורדאו בא פעם להרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערביים. אם כן הרי אין הצדק על צידנו!' – אם נכונה אמרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. ... אם נתבונן היטב, נראה, כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את 'מרחב מחייתו' ... אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול אבל ניתן לנו החסד הזה: שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח." (מתוך: "מרדכי מרטין בובר בספר 'אין שאננים בציון' בעריכת אהוד בן עזר, עם-עובד, 1986, עמ' 61-62").

זו בדיוק נקודת המוקד כיום: האם עשינו יותר עוול מכפי הנדרש, רק מפני שנזדמנו לנו אחרי מלחמת ששת הימים הכוח וההזדמנות לעשות כן, או שנהגנו עם עצמנו בריסון מוסרי? הדעה של כל בר לבב היא שעשינו והפרזנו לעשות ככל שיכולנו, ללא עכבות מוסריות כלשהן. הרי מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עוד לפני שהגל המשיחי והחמדני שטף את הארץ, אמרנו שהשטחים הם "עירבון" עד לשלום. השאלה מה היא מידת ההכרח עולה כמובן בכל עוצמתה.

השמאל הציוני הכריע שההכרח הוא מדינה בגבולות שנקבעו במלחמת העצמאות של המדינה היהודית, היא מדינת ישראל. שכן לדעת זרם רעיוני זה, המדינה היהודית יכולה מבחינה דמוגרפית להתקיים גם בגבולות העצמאות, הקרויים גם גבולות 1967. הרי גם כיום כמעט כל התושבים בשטחים (למעט אלה המתפרנסים מעבודה קהילתית ומעט מנהלים ומנהלי עבודה באזורי התעשייה שהוקמו שם) מתפרנסים ממפעלים ומוסדות הממוקמים בתוך גבולות 1967. ניתן היה להוכיח זאת בנקל אלמלא פרצה מלחמת ששת הימים, שכן הנגב והגליל היו מתפתחים אז בהתפתחות מואצת. האם גבולות אלה מקודשים? לא בהכרח. לכן בהתחשב בעובדות שנוצרו ומתוך אותו עקרון של צמצום העוול, ייתכנו, בהסכמה הדדית, חילופי שטחים.

יש הפוסלים כל צורה של לאומיות ומתוך כך מגיעים להשקפות השוללות את הציונות. יש כמו גלעד המגיעים עקב כך למבוי סתום ול"פיצול אישיות פוליטי". אך לאומיות אינה חייבת להיות לאומנות דורסנית, היא יכולה להציב לעצמה סייגים: להיות הומנית, פלוראליסטית, דמוקרטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור חזון גאולת האדם האוניברסלית, שמקורו ביהדות. מכאן שחשוב להעמיד, למַצב ולטפח השקפה יהודית הומניסטית, דוגמת זו שהוצגה כאן, להצדקת קיומנו כאן, כך שציבור בעל עמדה מוסרית, ובעקר נוער אידיאליסטי, יוכל להזדהות אתה בנקל, למרות מורכבותה.

אהוד: אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי ב-1986 במבואי לספר השיחות "אין שאננים בציון", מבוא שכותרתו היא: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", ואחרי שאסיים את הבאתה-בהמשכים של השיחה עם גרשם שלום, אפרסם כאן גם את מבואי לספר השיחות. לא חל שום שינוי בהשקפתי על משיחיות השקר של המתנחלים, אלא שאחרי פרוץ האינתיפאדה של ספטמבר-אוקטובר 2000 הגעתי למסקנה שתהליך אוסלו, שבו תמכתי, קרס, וכי אין שלום ולא יהיה שלום, וכי לא ההתנחלויות עומדות בינינו לבין השלום אלא עצם ההתנגדות הפלסטינית והכלל-ערבית לקיומנו כאן באזור, מה עוד שאצלנו יש יותר ממיליון אזרחים ערבים שחלקם החלו להגדיר עצמם כפלסטינים וחלק מהם גם חולם על "מדינת כל אזרחיה" – שזו דרך להשתלט על ישראל מבפנים, כך הם מקווים, ואילו מדינת "פלסטין" אמורה להיות "יודן-ריין"!

* * *

דבורה רוזנפלד: זיכרונות מחיפה

זיכרונות? יש! חיפה של פעם! הידעתם?

התקופה – ראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. המאה-20. חיפה דאז היתה עיר ללא נמל. עיירה קטנה. המפרץ נקרא אז "מפרץ עכו", כי זו היתה העיר בחוף המפרץ. חיפה היתה רק למטה. כמה בתים. הר הכרמל היה מדרון חשוף, בלתי מיושב. הטכניון ובית-הספר הריאלי מוקפים חומה, וממנה יצא רחוב הרצל שנמשך עד גן-בנימין. זה הכול. כל הרחובות שמעל רחוב זה, שנקראו אחר-כך "הדר הכרמל", עוד לא היו.

הורדנו מן האונייה, שעגנה בלב ים, דרך סולם החבלים שעל ירכתי האוניה – אל סירת משוטים מתנענעת. ספן כרסתני דובר ערבית בקול רם הושיט אותה אל החוף. על מבצע מפחיד ומרתיע זה ניתן לספר סיפור מיוחד.

 הגענו לחיפה בשנת 1925. אימא וארבעת ילדיה. אבא ,שכבר היה פה וחיכה לנו על החוף, הסביר לאימא שהדירה למגורינו הקבועים עדיין איננה גמורה. בינתיים עלינו לגור בדירה זמנית על הר הכרמל.

וכך, לאחר נסיעה מטלטלת במשאית, הגענו אל ביתנו הראשון במולדתנו החדשה. בית יפהפה בתוך יער עבות. היה זה ביתו של המיסיונר הגרמני פסטור שניידר, שהשכיר את ביתו הדו-קומתי. שלושה חדרים למעלה ושניים למטה. כיום זהו מוזיאון "בית האם".

מסביב – העצים! אין שכנים, אין מבנה כלשהו שיעניק את השירותים לחיים מסודרים. אין. המכולת הקטנה במרחק כחצי שעה הליכה. זהו! בית-הספר – למטה. חברים או שכנים להיוועץ בהם – אין. הקליטה היתה עצמאית. כלומר—קלטנו את עצמנו.

"יהיה בסדר," אומר אבא, "נסתדר."

תתפלאו! הסתדרנו.

בראייה מרחוק, ממבט של היום, הגיבורה מכולם היתה אימא. אין כל ספק. כל הנשים שהגיעו אז מטופלות בילדים ו"הסתדרו" – היו הגיבורות של היום-יום.

לארבעתנו, לנו הילדים, זכורים ימים אלו לטובה.   

עם בוקר יצאנו מן היער, חצינו את הכביש על-יד המיבנה הכהה של המוזיאון, עברנו ליד ביתו של ברנדשטטר, שהיה בחלוף הימים לצייר מוקדי, ומשם בדרך "שביל החמור" הנסלל בינתיים והנקרא כיום רחוב בלפור בהדר הכרמל – ישר בריצה בעשר דקות עד לשער החומה של הטכניון, אל בית הספר הריאלי, כל אחד לכיתתו.

מה יכול להיות יותר מהנה ובריא מתרגיל כזה יום-יום?

הבעייה היתה קשה יותר בחזרה הביתה. לזאת ירדנו העירה אל האוטובוס בעל שני הספסלים לאורך כדי לעלות להר. לא תמיד עברה העלייה חלק. לא פעם, כאשר היה מלא מדי, יצאנו החוצה ועזרנו לדחוף את המכונית למעלה. במיוחד בסיבוב ב"בורג". על-כן קל להבין שלא פעם בחרנו גם לעלות ברגל באותו "שביל החמור".

כחצי שנה גרנו בביתו של פסטור שניידר ביער הר-הכרמל. רק אז ירדנו אל דירתנו הקבועה, בית ברחוב שהיה בשלב סלילה, רחוב ירושלים 10. בית יפה, בית אבנים עם גינה סביבו. מן החלון הגדול של חדר העבודה של אבי השתרע לפנינו נופו של מפרץ חיפה בכל הדרו עד מעבר למימיו, עד העיר עכו. על החוף השומם המזרחי של המפרץ בלטו משנת 1927 שלושת מכלי-הדלק, שהקים אבי. אליהם נשאבו הדלקים דרך המתקן, שחובר בצינור בלב ים, ואליו הוצמדו המכליות שהביאו את הדלקים השונים מקונסטנצה שבים השחור.

במשך שמונה שנים היה זה מגורנו הקבוע בעיר חיפה. חיפה לפני היותה עיר הנמל של היום. נמל שנבנה רק בשנות ה-30 על-ידי האנגלים.

חיפה ללא נמל! מי מכיר?

* * *

מוטי הרכבי

חברי הקונגרס לרה"מ:

"איחדת את הקונגרס לתמיכה בישראל"

כלי התקשורת בארה"ב שפעו שבחים לנתניהו. "ביבי לא איכזב והרעיד את בית הנבחרים," היתה כותרת מאמר ב"וושינגטון פוסט", פרי עטה של ג'ניפר רובין. באתר "פוליטיקו" זעקה הכותרת "נתניהו הימם את הקונגרס."

ובניגוד לאמריקאים כלי התקשרות בישראל התעלמו ממה שקרה ומיד התחילו לנסות ולחבל בהצלחה הגורפת של ראש הממשלה.

 החוצפה ועזות המצח של העיתונאים הקטנים ברשתות הטלוויזיה עברה שוב גבולות. העובדה שהנאום קרע את המיתוס אותו הם ניסו למכור לנו כבר שנים, כאילו אין לנו את תמיכת האמריקאים – התנפצה מול עיניהם. ראתי את האכזבה הקשה בעיניהם ושמעתי את האכזבה הקשה בקולם "איך קרה שביבי הצליח כל כך?" איך קרה שלמרות מאמציהם האמריקאים עדיין תומכי ישראל! 

ולפתע תפסתי, מתי לאחרונה שמענו את ביבי מדבר אלינו בעצמו! מתברר שכישראלי אני צריך לחכות שראש הממשלה הנבחר של ישראל ינאם בארה"ב כדי שתהיה לי את האפשרות לשמוע אותו. בתקשורת הישראלית הכבושה, כל שיכולתי לשמוע, זה את גירסתם השקרית והמעווות של דברי ראש הממשלה, שהושמעה על-ידי עיתונאים, שחזרו והוכיחו שלדידם כל שקר הוא קדוש אם הוא מקדש את התעמולה שלהם!

הגיע הזמן לשחרר את אתרי התקשורת ולהפוך אותם לישראלים!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

6. מאלאריה – מחלה, ריחוף וגורל.

 "לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן," כך מתארת אסתר את התקפות המחלה מאלאריה טרציאנה שפקדו אותה שוב ושוב בילדותה; היא חשה קור בלתי-נעים חודר לגופה, שיניה נוקשות וכל גופה רועד ואימה נאלצת לכסות אותה בשמיכות-צמר בעצם ימי-הקיץ. הקור גורם לה לחוש תחושה של עלבון, כאילו היכה אותה מישהו. היא דומה אז בעיני עצמה לכלבלב עלוב, רזה ומצורע, שבא בעיניים מזות-רעב לבקש ממנה פירור. אסוסיאציות שונות עולות בדימיונה: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – ועצב בל-ישוער תוקף אותה.

לאט-לאט החום עולה והגוף חש תחושת ביטחון כלשהי. ההרגשה הטובה הולכת ומתחזקת יחד עם החום העולה. כשמגיע לארבעים היא במצב-רוח נפלא, צוחקת כאילו התגברה על איזה מכשול גדול.

כך מכרסמת המאלאריה שוב ושוב בגופה של הילדה הרזה: צמרמורת וחום חליפות, הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת, והתעלות וחגיגיות עם עליית החום. ואם הדבר קורה בלילה, חולמת אסתר שהיא מתרוממת יחפה גבוה-גבוה מעל צמרות האקליפטוסים, ורואה מתחתיה את רחובות המושבה ואת בתיה ואת האנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בה מלמטה, מנפנפים בידיהם לעברה וצועקים. אז היא דורכת ברגלה על האוויר, שאותו היא חשה כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה אגב כך זוג כנפיים, שהם בעיניה כמו משוטים, ומאיצה עוד יותר את מהירות השיוט. היא חשה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שכולו שלה, ושהאנשים מלמטה שרוצים לחדור לתוכו הם חסרי-אונים כלפיו.

במשך שנים רבות ממשיכה אסתר לסבול מהמאלאריה. היא מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים. דבר זה לא מפריע לה ביותר אבל האם אינה מרשה לה ללכת לבית-הספר, ואז אסתר רצה אל האקליפטוסים – שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתה ומחייה אותה ושם טוב יותר מאשר בבית-הספר. תמיד כשיש לה חום האם רוצה להשכיב אותה במיטה, אבל אסתר רצה אל האקליפטוסים, וכאשר האם מתלוננת על כך באזני גרדצקי, החובש, הוא נוהג לומר: "תני לה לרוץ לאקליפטוסים."

האקליפטוסים הם הדיזינפקציה של האוויר. מצפון למושבה משתרעת ביצה ענקית. משם יוצאים היתושים בערב ואסתר רואה אותם בבית רוחשים כמו ענן מסביב למנורה. מן הביצה נודף ריח אפל של טחב ושל צמחי ביצה שמפיצים ניחוח מיוחד, ניחוח המאלאריה שרק האקליפטוסים מגרשים אותו. האקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-אפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו, המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים, משירים קליפות יבשות. צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. ביצה נושרת מן הקן על האדמה, ולפעמים נופל אפרוח שאמנם כבר צמחו לו כנפיים אבל מקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואסתר מגרשת את החתולים העטים עליו. והנה – עוד אחד נופל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, והיא מחממת אותו בכפה ובוכה עימו. תרופת החינין מרה ממוות וכשבולעים אותה נעשה גם מר ועצוב על הנשמה.

דברים רבים מתרחשים שם, ואסתר שוכבת על החול הקריר, נושמת עמוקות, וטוב לה. החום יורד לאטו והיא חשה רעב. אימה קוראת לה מן המיטבח והיא רצה לקראתה – הקדחת חלפה.

ולא רק המאלאריה. "בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו – המחלות," מספרת אסתר. בקיץ היא ואחיה מתכסים פצעים גדולים, מלאי-מוגלה. כל שריטה קטנה תופחת ומתלקחת, יוד אינו בנמצא ובמקומו שמים על הפצעים אבקת יודופורם צהובה. העיניים החולות – נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים, ושוטפים אותן ב"סובלימט".

ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה "בת-מזל" בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

בשיר המוקדש לפתח-תקוה, כותבת אסתר ב1976-: "קדחתי את כל קדחותייך: / 'טרצינה' 'טרופיקה', / וסתם אחת – / בת 'בלי-שם' / כוסיתי פצעייך / וזבובים ירוקים / רחשו סביבי / ראיתי עלוקותייך / שוחות – / בחביות מי-השתייה / אבל בלילות – / בשוך הקדחת – " בנוסח קודם של השיר, ההמשך הוא: "כוכבייך שרו באוזניי / עם המיית החינין / הימנונים עתידים לבוא – "

ועם כל הסבל חשים הילדים כי הם צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, כעין עשבי-בר האוצרים בתוכם כוח ראשוני, שואבים בכל כוחם מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים מתפתלים, מוצצים לשד וגדלים. ובלשונה של אסתר:

אמנם היינו "שיירים", החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני-המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך-גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת-עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאיש נהדר.

ברוך, האח הגדול, אינו קודח אף פעם, ואילו אסתר ואחיה הצעירים אלעזר ובנימין – אכולי מאלאריה, צהובי-עור. פעם אחת בלכתה מן הגן, לבושה בשמלה מעוטרת משבצות גדולות לבנות-שחורות, פגשה את אביה יחד עם חברו יעקב גינזבורג. הריבועים השחורים בוודאי הדגישו את פניה השחומים-צהובים שבהן נתערבב הצבע הירוק של עיניה. שני הגברים עצרו והאב פלט: "גרינער קלויסטער!" – כלומר: מגדל או צריח כנסיה ירוק.

קור עבר בעצמותיה. אסתר עדיין איננה יודעת את פירוש המלים, אבל הכינוי מרגיז אותה עד מאוד.

 "ובאותו מעמד החלטתי," סיפרה אסתר לימים, "אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה!"

*

כאשר המאלאריה גוברת ואסתר ואחיה הצעירים הולכים ונסחטים קופצת האם פתאום ומודיעה ליהודה: "די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת-הים, ולא, איני יודעת מה אעשה!"

המעמד הזה ממלא אותם שמחה גדולה – הם נוסעים ל"חי-טויבע". המלון של חיה-טויבע שוכן בבית ערבי ישן אשר מטפסים אליו בגרם מדרגות צר ואפל ומדיף ריח של שתן, אבל משהגעת למעלה הרי זה ממש ארמון ערבי שיצא היישר מסיפורי אלף לילה ולילה.

 "סאלון" רחב-ידיים אשר תקרתו גבוהה-כשמיים מעוטרת בציורים ססגוניים. מתחת לתקרה קבועים אשנבים עגולים סביב-סביב, ובעד האשנבים, העשויים זכוכית צבעונית, מסתננים אורות אגדיים. לאורך קירות הסאלון ספות צרות, רפודות כרים ומחופות בבד מקומי מפוספס כחול-ירוק, שזור חוטי-כסף. הרצפה הענקית עשוייה אריחי שיש-לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קוסמת לה במיוחד. ממערב וממזרח יש לחדר חלונות זכוכית ענקיים, שבמזרח אף נפתחים כדלתות ל"בלקון", מרפסת מוקפת מעקה-ברזל נהדר, עשוי מעשה שבכה. שתי שורות חדרים נפתחים לשני צידי הסלון מדרום ומצפון. במרכז הסלון שולחן אוכל ארוך וכסאות וינאיים שחורים קלועי-קש. כאן אוכלים האורחים את ארוחותיהם.

המיטות נקיות אבל שורצות פשפשים, אך מי שם ליבו לכך. אוויר-הים ששוטף את הסאלון שוטף אף את ריאות הילדים ומחסן אותם. החום יורד מיד והם זוללים כמויות גדולות של מזון, קציצות-ענק ומרק ריחני ומקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח. הסודה ששותים אותה עם קוביות-קרח היא בשביל הילדים מן המושבה אטרקציה גדולה – שהרי בפתח-תקוה מי ראה מעודו קרח.

לפנות-ערב הם הולכים לים, ולבושים כותנות נכנסים כולם למים, ההמולה רבה, צווחות ורעש גלים וערב-רב של נשים ערביות ויהודיות המתרחצות בעוד כותנותיהן מתנפחות ולפעמים מתרוממות. רועדים הם יוצאים מן הים והאם מנגבת ומלבישה אותם.

מוכרי-הגלידה מכריזים "בוזה, בוזה!" – מוכרי-יסמין מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרים של פרחים לבנים מפיצי ריח שמתערב בריח המלוח של הים. קולי-תירס מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים וצולים עליהן קלחים ומכריזים עליהם בקולי קולות, ורוכלים של דברי-מתיקה מציעים למכירה "סוכר עמבר!" – סוכר הנישא חוטים-חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית-הגלים וריח-הים החריף, נכנסים באסתר ובאחיה כעין שיקוי מעודד. הקדחת חולפת, וממש תוך ימים אחדים מתחלף הצוהב בכעין-רמז לוורידות בלחייהם המסכנות.

אבל הנזק סופו שהוא בא. שנים רבות אחרי כן מודיעים הרופאים לאסתר, לאחר הריונות אחדים שלא עלו יפה, כי לעולם לא תוכל ללדת, לדבריה – בגלל המאלאריה שבה חלתה בילדותה.

המשך יבוא

* * *

חיצי שנונים

מחברת ראשונה / מאגֻדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה / אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שער הראשון / עמק הרפאים [הרופאים]

מכתמים נעתקים מלשונות שונות

מלשון צרפתי

36

שאלה: אֶלְדָּד חָלָה עַד מָוֶת, נוֹאָשׁ אָמְרוּ כָּל-יֹדְעָיו,

וּכְפֶתַע פִּתְאוֹם קָם בָּרִיא אוּלָם מִמִּטָּתוֹ;

מָה הַסַּמִים אֲשֶׁר לָקַח, מַה תַּחְבֹּשֶׁת לִנְגָעָיו?

תשובה: דַּע כִּי מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם גָּרַשׁ הָרוֹפֵא מִבֵּיתוֹ.

37

כְּהַבְדֵּל בֵּין חֶשְׁכַּת לַיִל וְצָהֳרָיִם,

כֵּן בֵּין עֲלָמוֹת יָפוֹת וּבֵינֵיכֶם;

בִּלְעָדָן לֹא נוּכַל לַחֲיוֹת יוֹמַיִם,

אָכֵן מוֹת נָמוּת גַּם בִּלְעֲדֵיכֶם.

38

אָחִיךָ הָרוֹפֵא, תֹּאמַר, הִרְפָּאֵנִי;

לֹא כֵן! הֲלֹא תִרְאֶה כִּי עוֹד בַּחַיִים הִנֵּנִי!

39

צִיבָא חוֹלֶה, יָדַעְתִּי כִּי אֵינוֹ דוֹרֵש טוֹבָתְךָ;

רוֹפֵא! חוּשָׁה לְעֶזְרָתוֹ, וְאַל תְּאַחַר לִנְקוֹם נִקְמָתְךָ!

מלשון רומי

40

הַיּוֹם קוֹבֵר מֵתִים, רוֹפֵא הָיָה אָמֶשׁ,

כִּי אָמְנָם אֵין כֹּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

סוף

[ניתן לקבל מאיתנו את הקובץ השלם באי-מייל]

* * *

משה כהן

הנדון: יש לו את זה, לביבי!

מכובדי,

ציפי לבני ונושאי כליה ימשיכו בשלהם, לנגח את ראש הממשלה, הוא גורם לבידודה של ישראל, איננו אמין וכיו"ב, אך נוכח נאומו המזהיר של נתניהו בקונגרס ונוכח התשואות שהוא גרף, הם נראים עוד יותר עלובים ופתטיים.

מה לעשות, יש לו את זה, כריזמה, כישרון, רהיטות, ומעל הכול אומץ וגאווה לאומית. הוא נכס אדיר למדינת ישראל. בניגוד לציפי המתבכיינת והמתרפסת – התייצב אתמול נתניהו מול העולם וזכה לתמיכה גורפת בלי כניעה, בלי התרפסות, בלי הצטדקות ובלי האשמה עצמית.

ציפי, אין מה לעשות, עם כל ההיסטריה הקטנונית שלכם, הוא משאיר אתכם הרחק מאחור. ראינו שממשלת קדימה, עם כל התקפלות וכניעה שלה, לא הביאה לשום תוצאות. הגיע הזמן לעמוד על שלנו ולהעביר את חובת ההוכחה על אויבינו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

המאה של אלתרמן

בהיכל התרבות בת-ים, סמטת אופיר 3 בת-ים, חנייה חינם במקום

מופע ספרות ושירה מיצירתו של נתן אלתרמן, ענק השירה העברית והמחשבה הישראלית, המשורר האהוב ביותר על הישראלים, הותיר מורשת ספרותית שלא פוסקת להפתיע, ושירים מולחנים שלא מפסיקים להתנגן. לאחרונה מלאו מאה שנים להולדתו ואנחנו מגלים את יופיו וחריפותו יותר ויותר.

שחקנים וזמרים יגישו מבחר מיצירותיו ואת סיפור חייו במופע זה

בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל ובהשתתפות: רמה מסינגר, אלכס אנסקי, דן כנר, נטלי עטיה, האחים צנחני, איילת כוגן, חבורת הזמר "קווינטה" וכן הזמר נתן סלור, נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר.

יום שני, כ"ו באייר תשע"א, 30-05-2011 בשעה 20:30

להזמנת כרטיסים מראש: (50 ₪) קופות היכל התרבות בת ים, טל 03-5080031

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מזל גדול יש לנו שדומיניק שטראוס-קאהן הסתבך, כנראה עטוף רק במגבת, עם חדרנית מסכנה, כשהזין הנימול שלו בן ה-62 בחוץ – וכך אפסו סיכוייו להתמודד על נשיאות צרפת. רק זה היה חסר לנו, נשיא יהודי עשיר הנשוי למראיינת טלוויזיה נהדרת, עשירה ממנו ומפורסמת, יהודייה גם היא, אן סינקלייר, וזאת במדינה שהולכת ונקרעת בתוכה בגלל התגברות מיספר המוסלמים בה והתגברות האנטישמיות – כאשר שני אלה גם קשורים לא פעם זה בזה.

* מדי יום שופך עיתון "הארץ" קיתונות של חרא על בנימין נתניהו ועל כל מי שאינו מוכן לקבל את גבולות 67'. כך בהטיות של דיווחי החדשות האמורים להיות אובייקטיביים, כך בפובליציסטיקה של חברי המערכת וגם של משתתפים חיצוניים, שרוב דבריהם מתקבלים לפרסום כנראה רק על בסיס שתי הגישות דלעיל.

זוהי שטיפת מוח מגמתית, מכוונת, שנועדה לאוזני האידיוטים המוסריים בישראל, לאוזני אירגוני הטרור המוסלמים למיניהם, לשונאינו במערב אירופה ובייחוד באנגליה, וגם לאוזני חלק מיהודי ארה"ב, אלה שהם בבחינת יהודי "מה יפית" המוחאים כפיים לאובמה ואינם מבינים שהוא אינו מבין על מה הוא מדבר!

למזלנו דומה כי רוב הציבור בישראל [גם הסקרים מוכיחים כך] – אינו חושב כמו עיתון "הארץ" מאחר שהציבור אינו מטומטם, וגם יודע היטב היכן הוא חי ומה הסכנות העומדות בפנינו, ולכן אותו לא יקנו בדברי חלקות וַהבל.

* ואת הישרה יעוותו. אויבינו בארץ ובעולם פועלים ללא ליאות להביא לדה-לגיטימציה של ישראל. התקשורת שלנו ובראשה עיתון "הארץ" פועלת לעזרתם בהשתדלותה להביא לדה-לגיטימציה של בנימין נתניהו ושל ממשלת ישראל.

הנה מקבץ חלקי של מקהלת כותרות ב"הארץ" מאתמול על הנאום משלשום: "נתניהו נשא נאום מעורפל [כותרת ראשית]." "ראש הממשלה הוכיח שהוא יודע לדבר, לא לעשות." – כותרת. "החמצת חייו" – ארי שביט. "נאום השקרים" – גדעון לוי. "מנותק מהמציאות" – עקיבא אלדר. "אם הפלסטינים רוצים להשיג הגדרה עצמית וזכויות אזרח, עליהם לנהוג כתוניסאים וכמצרים – לצאת למאבק המונים לא-אלים, ולסמוך על אמריקה שתיתן להם גיבוי ותימנע מישראל לירות בהם ברחובות. זה התרגום המעשי של דוקטרינת אובמה, יורשם המודרני של מרקס, טרוצקי וצ'ה גווארה." – אלוף בן. [האם שמעת במקרה, אלוף שטויות בן, שמצרים עומדת בסוף השבוע בפני גל חדש של התקוממות המונים נגד השלטון הצבאי, גל שעלול להפוך למרחץ דמים באנארכיה ובמלחמת האזרחים המתחוללת שם?] – "פטריוט ישראלי הוא פטריוט פלסטיני" – רמי לבני. "החמצה" – מאמר המערכת. והגדילה לעשות מבקרת טלוויזיה מקורנפת שהיא כנראה קול אדוניה, ושמה מורן שריר:  "אתמול שודר מגבעת הקפיטול מפגן משעשע של כוריאוגרפיית כיסאות. מי שצפה במשדר בלי סאונד וללא ידע מוקדם, חשב שמדובר בקטע סלפסטיק אינפנטילי או אמנות מיצג." תגידו, כמה מטומטם אפשר להיות?

* עיניים להם ולא יראו אוזניים. אילו וינסטון צ'רצ'יל היה נושא את נאום ה"דם, יזע ודמעות" שלו בטלוויזיה (שלא היתה נגישה אז), ולא ברדיו, ואילו מבקרת הטלוויזיה של "הארץ" היתה מאזינה לו "בלי סאונד" (באנגלית – בלי קול), היא היתה יכולה לכתוב גם על המישדר שלו את אותם דבריה האינפנטיליים!

* אהוד שלום. להווי ידוע לך, שאני מצטט ממך לא מעט בתוכניות "הפרלמנט הירושלמי" בימי שישי בבוקר ברדיו ירושלים. כמובן שאנו תמיד מביאים את הדברים בשם אומריהם, שמא בכך נביא גאולה לעולם... העיתון שלך נפלא, ואשמח לקבלו באופן סדיר. ברכות ותודות, שוקי בן עמי.

* מעתה אפשר לקבל את הקובץ העברי המנוקד "חיצי שנונים" משנת 1840 חינם בפנייה למערכת המכתב העיתי.

* "קול אדוניו" תומאס פרידמן, המבין הגדול במזרח התיכון ובנפשם של הערבים, במאמר "נתניהו, אתה נמצא בדרך להפוך לחוסני מובארק של תהליך השלום" ב-25.5.11, ב"ניו יורק טיימס":

"האם אוכל להציע [לפלסטינים] חלופה בנוסח כיכר תחריר? תכריזו שכל יום שישי מעתה ואילך יהיה 'יום השלום', שאלפי פלסטינים תושבי הגדה יצעדו בשקט וללא אלימות לירושלים, כשהם נושאים ענף זית ביד אחת ושלט בעברית ובערבית ביד השנייה. השלט יאמר: 'שתי מדינות לשני עמים. אנו הפלסטינים מציעים ליהודים את פתרון שתי המדינות המבוסס על גבולות 1967, עם תיקונים מקובלים על דעת שני הצדדים, כולל ירושלים שבה הערבים ישלטו בשכונותיהם, והיהודים בשלהם'."

איך ידעת, תומאס, שאנחנו מובאראכ ואילו הפלסטינים, שמעולם לא עסקו ולא יעסקו בטרור רצחני – הם כמו ההמונים התמימים המפגינים בכיכר תחריר ותובעים את ראשו! – הלא על זה בלבד מגיע לך פרס פוליצר באם לא קיבלת אותו עד כה. איזה פלוצרים נהדרים יש לך! אצלך מדינת ישראל היא מין שכונה בברוקלין עם רוב יהודי בחסות משטרת ניו-יורק!

אבל בדבר אחד אתה צודק, תומאס, הפלסטינים היו תולים ברצון את נתניהו כמו גם את מובאראכ – בכיכר ברמאללה ששם ביצעו את הלינץ' בשני החיילים הישראליים!

* מארק צוקרברג: "פייסבוק לא השפיע על המהפכות כפי שהתקשורת מציירת." "דה מארקר", 25.5.11. והלא זה מה שאנחנו טוענים מתחילת "האביב הערבי" הקרוי גם "מהפכת היסמין" שהחלה לפני כארבעה חודשים. יש אולי שיכבה דקה של סטודנטים ומשכילים ערבים, שמקושרים בינם לבין עצמם – אבל ההמונים ברחובות, בייחוד בימי שישי, ביציאה מהמסגדים – לא שמעו מימיהם על פייסבוק. גם לא על מחשב. הם לא העשירים שאולי יש להם ציוד כזה בבית. די להסתכל בפרצופים ובהתנהגות שלהם. ומה עוד שטרם החל מרחץ הדמים של הכת הצבאית השלטת במצרים נגד ההמונים המוסתים, המאוכזבים, המתגעגעים אולי לתקופת מובאראכ אך גם רוצים לראותו תלוי בכיכר תחריר. הלא זו כיום מצרים שאיש בעל תפקיד ובעל רכוש אינו בטוח במעמדו בה, ושלא ייזרק מחר לכלא – כי השוחד, הפחד והתמיכה במובאראכ היו לחם חוקם של רבים מהם.

* "אחד המורים שלי לספרות, יחיאל (חיליק) חזק, משורר נחשב ומורה נפלא, העז לדרוש מאיתנו, תלמידי מגמת ספרות באחד התיכונים בגבעתיים של שנות השמונים, ללמוד בעל-פה מילות שירים של שאול טשרניחובסקי, אסתר ראב, רחל, לאה גולדברג ואחרים." מתוך מאמרו של גלעד פדובה "שירה היא נערת-פושעים במושב האחורי", עיתון 77, 30.4.11.  

* * *

הרס"רית מרשה לי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ולפעמים אחרי הארוחה

אני צריך להשתין

גם למחוט את האף

ולהתעטש

והרס"רית מרשה לי

ללכת עוד לפני

שסידרתי את הצלחות

במכונת השטיפה

וניגבתי את הרצפה

מהפירורים שלי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,216 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל