גיליון מס' 648

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט באייר תשע"א, 2 ביוני 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְיוֹם יְרוּשָלַיִם. // שלמה אראל: בגין מציע פיקוד על "אלטלנה". // אוריה באר: טעויות נפוצות בעניין השואה ומלחמת העולם השנייה. // עמוס גלבוע: דוחק את השלום המיוחל לתהום. // איליה בר זאב: כְּבִכּוּרָה בטרם קיץ. // אורי הייטנר: טוב לישראל. // ליטמן מור: על המעמד החוקתי של יום השואה והגבורה. // עמוס כרמל: לא "פולחן מוות" – כדי לזכור. // יוסף אורן: הבִּרבּוּרים ב"מעוף הבַּרבּוּרים". // נתי מלאכי: כיסא גלגלים. //

ד"ר ארנה גולן: מיניות וארוטיקה בשירי ארץ ישראל החלוצית של שלונסקי – הפרדוקס הגדול של המיניות והארוטיקה. //  ישראל זמיר: מסיבת-שחרור. // יוסי שדה: הדיאטה הבגדדית של אבו דהוד. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 8. בירושלים, אצל סבתא חנה שיינברגר, כחולת העיניים. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר, רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

יוסי גמזו

לְיוֹם יְרוּשָלַיִם

בְּלֵב יְרוּשָלַיִם, סָמוּךְ מְאֹד לַכְּנֶסֶת,

מָצוּי אֲתָר פַנְטַסְטִי, כָּךְ אוֹמְרִים הַסִּפּוּרִים,

וְיֵש בּוֹ אָלֵגוֹרְיָה אַקְטוּאָלִית וְתוֹסֶסֶת

לַזְּמַן הַזֶּה: הַתַּחֲנָה לְחֵקֶר צִפּוֹרִים.

שָם יֵש יוֹנִים וְיֵש נִצִּים שֶדַּעֲתָם נִצַּחַת

וְתֻכִּיִּים שֶאֶת חַקְיָנוּתָם אֵין לַעֲקֹר

כִּי רַק לִצְלִיל-זָרִים מַקְהֵלָתָם בְּשִיר פּוֹצַחַת

מִן הַמַּקּוֹר אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מִן הַמָּקוֹר.

וְיֵש צִפּוֹרֵי-שִיר הַטּוֹעֲנוֹת בְּלַהַט קְרִיטִי

כְּמוֹ חוּש-הָרְאִיָּה הַמְּסַנְגֵּר עַל הֵעָצְמוֹ

כִּי עַל שִירָה לִהְיוֹת צְרוּפָה מִכָּל הֶגֵּד פּוֹלִיטִי

(בְּלִי חוּש עַד מָה פּוֹלִיטִי הַהֶגֵּד הַזֶּה עַצְמוֹ...)

וְשָם עוֹפוֹת-נְדוֹד חוֹנִים זְמַנִּית בַּטֶּרִיטוֹרְיָה

הֲכִי קוֹנְטְרוֹבֶרְסָאלִית לֹא רַק בָּעִדָּן הַזֶּה

כִּי אִם לְכָל אָרְכָּהּ חֲמוּץ-הַדָּם שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

בָּהּ הִתְנַבְּאוּ בְּעִיר זֹאת כָּל נָבִיא וְכָל חוֹזֶה.

אַךְ בֵּין הַצִּפּוֹרִים כֻּלָּן יֵש רַק אַחַת, בּוֹדֶדֶת

שֶאֵין הָעִיר הַזֹּאת, מִבְּחִינָתָהּ, מְלוֹן-אוֹרְחִים

וְשוּב, אַחַר אַלְפַּיִם שְנוֹת-נְדוֹד, אֵינָהּ נוֹדֶדֶת

כִּי אֶל בֵּיתָהּ הִיא שָבָה כָּאן, לְנֵצַח-נְצָחִים.

וְהִיא רוֹמֶזֶת לְדוֹבְרָיו שֶל כָּל יָמִין פָנָאטִי

הַמִּתְעַלֵּם מֵרְגִישוּתָם שֶל בְּנֵי דָּתוֹת קְרוֹבוֹת

לָעִיר הַזֹּאת, שֶכָּל זִלְזוּל בְּכָךְ הוּא פְּרוֹבְּלֵמָאתִי

דַוְקָא מִשּוּם שֶלְּצִפּוֹר זוֹ יֵש כָּאן זְכוּת-אָבוֹת.

דַּוְקָא מִשּוּם שֶתַּחַת שוּם שִלְטוֹן זוּלָת שֶלָּנוּ

לֹא נִשְמְרוּ קָדְשֵי כָּל דָּת בְּמַאֲמָץ כֹּה עַז

בָּעִיר הַזֹּאת, בָּהּ כָּל כּוֹבֵש זָר שָב וְהִשְפִּילָנוּ

אִם בְּאִסּוּר תְּקִיעַת שוֹפָר בַּכֹּתֶל מִנִּי אָז

וְאִם בְּחִלּוּלֵי קְבָרִים אוֹ הֶרֶס בָּתֵי-כְּנֶסֶת

כְּ"נִיסָן בֶּק", אִם אֵין הֵם מִסְגָּדִים אוֹ קִבְרֵי-שֵיח' –

בְּעוֹד עָלֵינוּ, כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצִּפּוֹר, בְּחֶסֶד

לִדְאֹג כִּי הַהֶבְדֵּל הַזֶּה יוֹסִיף וְיִמָּשֵךְ.

וְלֹא לִגְרֹם לְשוּם סוּג אַפְלָיָה מוּנִיצִיפָּאלִית

בֵּין תּוֹשָבֵי מִזְרַח הָעִיר לְבֵין מַעֲרָבָהּ,

אִיש לֹא יוֹדֶה לָנוּ עַל כָּךְ בְּיַם שִׂטְנָה מֶנְטָאלִית

אַךְ זֶה, אוֹמֶרֶת הַצִּפּוֹר, הוּא לָנוּ מִין חוֹבָה.

וְהִיא אוֹמֶרֶת לִתְמִימֵי הַשְּׂמֹאל-talk שֶבֵּינֵינוּ

כִּי גַם חֲלֻקָּתָהּ שֶל עִיר זוֹ בְּעָלְמָא הָדֵין

תַּגְבִּיר רַק תֵּאָבוֹן בּוּלִימִי עַז שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ

(אֶל-קוּדְס תְּחִלָּה וְיָפוֹ, רַמְלֶה, חַיְפָה בַּעֲדֵין...)

וְאֵלֶּה הַסְּבוּרִים כִּי יֵש לָהֶם כָּאן מוֹנוֹפּוֹל

עַל תַּג הַשְּׂמֹאל שֶרַק עִמָּם יָקוּם וְגַם יִפֹּל

(בִּפְרָט יִפֹּל, כִּי מִי שֶבָּם אֵינֶנּוּ מַאֲמִין

מֻטְבָּע בּוֹ אוֹטוֹמָאטִית אוֹת-הַקַּיִן שֶל "יָמִין") –

כְּדַאי פֹּה לְהַזְכִּיר לָהֶם, וְלוּא בִּתְקִיעַת טְרִיז

בֵּין הַמְּצִיאוּת לְאַשְלָיַת בַּעֲלוּתָם עַל עֶצֶם

מֻשָּׂג הַשְּׂמֹאל כִּי גַם מוֹרִיס טוֹרֶז, מַנְהִיג פָּארִיז

הָאֲדֻמָּה הָיָה מַבִּיעַ הִתְנַגְּדוּת נִמְרֶצֶת

לַחֲלֻקַּת בִּירַת אַרְצוֹ עִם שוּם אֻמָּה אַחֶרֶת

וְכִי פַּלְמִירוֹ טוֹלִיאָטִי לֹא הָיָה מוּכָן

לַחְלֹק אֶת רוֹמָא עִם שוּם עַם, וְכָל מִי שֶזּוֹכֵר אֶת

אָיֶנְדֶּה כָּאן יוֹדֵעַ כִּי מֵעַל לְשוּם דּוּכָן

הוּא לֹא הָיָה נֵאוֹת לַחְצוֹת לִשְנַיִם אֶת סַנְטְיָאגוֹ

וְכָךְ גַּם לֶנִין בְּעִנְיַן מוֹסְקְבָה וְלִיבְּקְנֶכְט גַּם

לוּא אַךְ הֻצְּעָה לוֹ חֲלֻקַּת בֶּרְלִין, כִּי אֵין כָּל סְיָג אוֹ

נִגּוּד בֵּין שְׂמֹאל וּבֵין פַּטְרִיוֹטִיזְם לְלֹא פְּגָם.

כִּי כָּל גְּדוֹלֵי הַשְּׂמֹאל הַלָּלוּ לֹא נָפְלוּ חָלִילָה

בְּעֹז שְׂמָאלִיּוּתָם מִמַּטִּיפֵי בִּתּוּר הָעִיר

שֶלֹּא יַגִּיעוּ לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ אִם נַשְאִילָה

לָהֶם סֻלָּם גָּבוֹהַּ, לִמְקוֹמָם הַכֹּה נָהִיר

שֶל חֶבֶר הָאִישִים הַנָּ"ל שֶאֵין עוֹד סְפִּין רֵטוֹרִי

שֶיְּקַזֵּז מִשְּמָם אֶת גֹּדֶל תְּרוּמָתָם לַשְּׂמֹאל

כְּשֵם שֶשּוּם בִּירַת עַם זָר אֵין לָהּ מִשְקָל הִיסְטוֹרִי

כְּמוֹ שֶל יְרוּשָלַיִם שֶשּוּם עַם, וְלֹא מִתְּמוֹל,

לֹא הִתְפַּלֵּל שְלוֹש פְּעָמִים בְּיוֹם כָּל שְנוֹת אַלְפַּיִם

שֶל גָּלוּתוֹ "אִם אֶשְכָּחֵךְ" – וְזֶה מָה שֶמֵּשִיב

אוֹתָנוּ שוּב אֶל הַצִּפּוֹר הַהִיא, בִּירוּשָלַיִם

שֶכָּל מֵמַד הִיסְטוֹרִי מְצוֹתֵת לָהּ וּמַקְשִיב.

כֵּן, יֵּש לָהּ מַכְחִישִים רַבִּים, אַךְ לֹא בָּרָק אוֹבָּאמָה

אוֹ אוּ"ם הָאָץ לָרֹב הַמֻּסְלְמִי צ'וּפָּר לִגְמֹל,

אֲפִלּוּ לֹא אוֹתָם הַמְּמַנִּים עַצְמָם בְּלִי לָמָּה

וּבְלִי שוּם זְכוּת מוֹנַארְכִים אַבְּסוֹלוּטִים שֶל הַשְּׂמֹאל

יַצְלִיחוּ לְבַטֵּל אֶת קִיוּמָהּ הָאִינְהֶרֶנְטִי

בְּתוֹלְדוֹתָיו שֶל עַם כְּפֶנוֹמֶנָה יִחוּדִית  

כִּי יֵש לָהּ שֵם אֶחָד בְּכָל מַגְדִּיר-עוֹפוֹת אוֹתֶנְטִי

וְהוּא: צִפּוֹר-נַפְשָהּ שֶל הָאֻמָּה הַיְּהוּדִית...

* * *

שלמה אראל

בגין מציע פיקוד על "אלטלנה"

שלום אהוד,

ראיתי שגם סיפור אלטלנה צף ועולה מדי פעם על דפי "חדשות בן עזר". כבודם של ההיסטוריונים והחוקרים במקומם. אני מספר כאן, כמו שאומרים מ"ידע אישי" בלבד:

בחודש מרץ 1948 יצאתי במטוס פייפר מצפון ים המלח, מקום בו עבדתי, שהיה כבר מנותק מכל קשר יבשתי, על מנת להתגייס לחיל הים. התייצבתי במפקדת חיל הים ששכנה אז במלון סן-רמו בתל אביב, ולאחר שתהו על קנקני אמרו לי להמתין לשיבוץ, כנראה יתנו לי לפקד על ספינה כלשהי.

עוד אני ממתין בתל אביב זימנו אותי אל מנחם בגין, שלא מכבר יצא מהמחתרת, והאצ"ל כבר נכנס בגדודים לצה"ל. זו היתה פגישתי הראשונה עם בגין שנראה לי מאד חיוור ורזה ולא נראה כלל כמצביא גדול. הוא פתח במילים אלה:

"אנשינו רכשו אוניית מלחמה גדולה. יעמיסו עליה נשק ולוחמים רבים. כשהיא תגיע ותפרוק את הנשק והאנשים, נציב עליה צוות והיא תכנס לחיל הים כאונייה של אצ"ל. אתה תהיה המפקד שלה, אנשינו המליצו עליך, אנחנו נקרא לה 'אלטלנה'."

היו לי המון שאלות אבל קודם כל אמרתי: "אבל אני כבר התגייסתי לחיל הים."

"או, זה מצויין אין שום בעייה, יש לנו הסכם." השיב.

 ניסיתי לשאול פרטים, איזו מין אוניית מלחמה זו, מתי תגיע? בגין נופף בידו והאיש שהביא אותי משך בשרוולי.

הבנתי שכאן לא שואלים שאלות וחשדתי שבגין עצמו לא כל כך יודע את התשובות. העבירו אותי לחדר אחר אל יעקב מרידור. הסתבר שגם הוא לא ידע הרבה. ידע לומר לי שאנשי האצ"ל באמריקה קנו את האונייה והיא כנראה בדרך לצרפת שם יעמיסו עליה נשק ולוחמים. יודיעו לי כשיקבלו יותר פרטים. בינתיים אני יכול לאסוף צוות מהאנשים שלמדו איתי באיטליה לפני המלחמה.

עוד אני ממתין לבואה של אח"י (אוניית חיל הים) "אלטלנה" שלחו אותי לחיפה וקיבלתי פיקוד על ספינת משמר של משמר החופים הבריטי שנמסרה לחיל הים וניתן לה השם "אח"י פלמ"ח" !).

לאחר שנודע מה אירע לאונייה אלטלנה" הגיע פוליטרוק (קצין תרבות קראו לזה אז) והסביר מה שהסביר. בין היתר אמר:

"ידוע בקרימינולוגיה שהרוצח חוזר למקום הפשע. והראייה, אברהם סטבסקי שרצח את ארלוזורוב היה על ה'אלטלנה' ונהרג בחילופי האש כשזו עלתה על החוף לא הרחק ממקום הרצח..."

אין ספק שאותו תרבותניק צעיר היה אוויל. אבל אלה שהכניסו לו את הרעל הזה לפה היו פוליטיקאים חסרי מצפון.

למזלי, יכולתי להתגבר על רגשות הגועל שתקפו אותי כי הייתי שקוע ראשי ורובי בפיקוד על ספינה של חיל הים הישראלי עם צוות של טירונים, במלחמה על מדינה עברית – חלום שהתגשם.

 שלמה אראל

* * *

אוריה באר

טעויות נפוצות בעניין השואה

ומלחמת העולם השנייה

יום השואה חלף, וכן חלף השמונה במאי, יום השנה למפלת הנאצים ולחתימת הסכם הכניעה שלהם. ועם זאת, ראוי לתקן כמה עיוותים וטעויות נפוצות, אשר למרבה הצער, אנו מוצאים תדיר בתקשורת. חשוב לדעתי לעשות זאת, שכן, שיבושים אלה מקשים על ראייה כוללת, הן של השואה והן של מלחמת העולם השנייה. אנסה לעשות זאת בקצור נמרץ.

שנאת היטלר ליהודים

מנין נובעת שנאתו העיוורת של היטלר לעם היהודי? ההנחה הרווחת היא שמדובר באיזו טראומה קשה שהיתה לו עם יהודים, וכי זיכרון קשה זה שהיה מנת חלקו, או אפילו זיכרונות קשים מימי נערותו ובחרותו, הם שקבעו את עמדתו ואת האנטישמיות החולנית שלו.

ובכן, לא מיניה ולא מקצתי. לצורר הגדול היו דווקא חוויות יפות עם יהודים. בימי בחרותו ניסה היטלר להיות צייר. הוא הגיע לווינה וניסה שם את מזלו. מי היו חבריו לבתי המחסה בהם התגורר ולדירות העוני בהן גר? צעירים יהודים כמובן. לא פעם חלקו איתו מפתם הדלה, ולא פעם עזרו לו ככל שיכלו. למי מכר היטלר את ציוריו הגרועים, כדי שימכרו אותם הלאה לתיירים ולמחפשי מציאות? לסוחרים יהודים קטנים, כמובן. מעטים התלהבו אז מיצירותיו הבלתי בשלות והבלתי מלוטשות.

נעבור מכאן לימי מלחמת העולם הראשונה. היטלר הצעיר שירת כרץ בין עמדות וחפירות, שכן באותם ימים לא היה מכשיר אלחוט, וכשהיה צורך להזעיק תגבורת, או להעביר הודעות, עשו זאת הרצים.

באחת המשימות, בהן גם התעוור זמנית מהרעלת גזים, גילה היטלר אומץ רב. אך לא היה זה מאורע יוצא מן הכלל, שכן רבים מחבריו הקשרים גילו אומץ דומה. ואולם לדעת לוטננט גוטמן, מפקדו של היטלר הצעיר, היה מעשהו ראוי להוקרה מיוחדת. המפקדים הבכירים יותר, לרבות מפקד הדיביזיה, סירבו בתחילה, אך בלחצו של מפקדו היהודי, נעתרו לבסוף והעניקו לו את פרס צלב הברזל מדרגה שלישית. לפי מיטב העדויות, לא הודה היטלר כלל לקצין היהודי, שהמליץ עליו מכל הלב, גם לאחר המלחמה.

מכאן, שלדעת כמעט כל ההיסטוריונים, לא היה להיטלר שום מניע אישי לשנוא יהודים. אוסיף ואציין, כי אחד הצעירים שתמכו בו בימים הקשים בווינה, היה צעיר יהודי, שלימים למד רפואה ונעשה רופא. אחרי כבוש אוסטריה, פנה הרופא להיטלר ישירות וביקש לאשר לו לעזוב את המדינה עם משפחתו. היטלר הסכים. זו היתה הפעם היחידה בחייו, בו עזר לבן הדת היהודית.

היטלר תיכנן לפרטי פרטים את השמדת היהודים

ובכן, לא נכון. אין בנמצא שום פקודת יום שהצורר כתב, או הכתיב לאחד מפקודיו. היו לו אמנם מחשבות והרהורים בנידון, והוא אף נתן את הפקודות. אך מסיבות שונות לא הוכן שום מסמך בנדון. השמדת היהודים התפתחה ושוכללה מחודש לחודש ומפרק זמן לפרק זמן. ודאי שהיטלר היה אחראי להשמדת היהודים ולגזל רכושם, אך אין אסמכתאות בכתובים בעניין זה.

ועידת ונזה

במקומות רבים בתקשורת קוראים, שבוועידת ונזה על שפת האגם היפהפה הוחלט על ההשמדה הסופית. ובכן, לא נכון. בוועידת ונזה דובר רק על הפרטים והאמצעים. באמצעים שינקטו לבצוע הרצח ההמוני. ההחלטה העקרונית בנידון ניתנה כבר קודם לכן. בכל פעם שביקרתי במקום הזדעזעתי מחדש לראות ולהיווכח כיצד במקום נהדר זה ישבה קבוצת רוצחים ועסקה ברצח, במקום ליהנות מהנוף החלומי ולבלות בשחייה באגם הרוגע.

ההנחה המקובלת, וזו שהעיתונות מרבה לכתוב, היא שהרוח החיה בוועידה, היתה זו של הימלר. לא נכון. הרוח החיה בועידה, ומי שהשפיע עליה ביותר היה היידריך. יצור שפל ומאוס זה היה למרבה הפלא ממוצא יהודי. אך כמו שקורה פעמים רבות בהיסטוריה, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו." לכן, דווקא היידריך, שניסה כל העת להוכיח את נאמנותו, היה הקיצוני ביותר גם בוואנזה. אלא שגם לפני כן, באירועי "ליל הבדולח", עשה היידריך ככל יכולתו להוכיח את קיצוניותו ושנאתו למוצאו היהודי, זאת בהצעות חוק קיצוניות נגד היהודים. היידריך היה חלאת אדם, וטוב שפרטיזנים צ'כיים התנקשו בחייו בהצלחה, לאחר כיבוש ארצם, אם כי המחיר ששולם בגין רציחתו היה כבד.

הפצצות בנות הברית, לא היו מונעות השמדת היהודים במחנות המוות

 לא נכון. השמדת היהודים ואף זו של הצוענים והמתנגדים הפוליטיים בוצעה על ידי המרצחים הנאצים באמצעות הולכת היהודים לאושוויץ ולמחנות מוות אחרים. הפצצות יעילות של מסילות הברזל, ולו גם באופן ספוראדי ולא שיטתי, היו עשויות לסייע רבות. כיום ידוע בוודאות שרשת רכבות יעילה היתה המפתח לרצח, ובלעדיה היה אפשר להציל מיליוני יהודים וצוענים. אך הצלת יהודים לא עמדה בראש מעייניהם של מפקדי פיקוד האוויר האסטרטגי ושל מפקדי חיילות האוויר של אנגליה וארצות הברית.

שוויץ ושוודיה הנייטראליות עשו כמיטב יכולתן להציל יהודים

לא נכון. בשוויץ היתה ממשלה עויינת ליהודים, שהתנגדה לקליטת ניצולים ככל יכולתה. רק יהודים בודדים הורשו להגיע לשוויץ, או להישאר בה. דוגמא לכך הם הורי אשתי, שהיחס כלפיהם היה עוין ומעליב, אף שחותני לפני המלחמה היה דוצנט באוניברסיטה בארץ זו, ואילו חותנתי חיה וגדלה בה. אך מרגע שהתחתנה עם "היהודי הפולני הזה" – שונה היחס אליה לבלי הכר. היא נצטוותה להתייצב פעמיים בשבוע במשטרה, ולצפות שעות ארוכות לסמל המשטרה, שירשום את נוכחותה ועמידתה בחוקי שוויץ הניטראלית. כך נהגו עימה כל ימי המלחמה.

 למותר לציין כי יהודים מצרפת, שניסו לברוח לשווייץ, הוחזרו כלעומת שבאו ישר לזרועות הנאצים ועוזריהם מווישי.

  אשר לשוודיה, הרי גם היא לא הצטיינה בהצלת יהודים. היא קיבלה אמנם את יהודי דנמרק, אך לא בהתלהבות יתירה. אילו פתחה שעריה בנדיבות המהלך המלחמה היו מאות אלפים ניצלים.

הפצצות בנות הברית על גרמניה היו בלתי יעילות

 לא נכון. הפצצות פיקוד האוויר האסטרטגי, וכן האמריקני, היו יעילות מאוד. הן הרסו לא רק ערים גדולות כמו המבורג, קיל ברלין שטוטגרט ודרזדן, אלא זרעו פחד וחוסר אמון כלפי המשטר הנאצי. ההפצצות פגעו גם במפעלי תעשייה, גשרים, מסילות ברזל, נמלים ומחנות צבא.

זכורה לי שיחה מלפני שנים רבות, עם פרקליט מחוזי מגרמניה באחד הכנסים.

" כן," אמר לי בעצב, "גרמניה לאחר המלחמה היתה מצבור של עיי חרבות. הייתי אז ילד קטן, אך אני זוכר ששנאנו שנאת מוות את היטלר, שהביא לנו את ההפצצות האיומות האלה."

לגרמנים היו מעט מאד אבדות במלחמה

ובכן, שוב לא נכון. אבדות הגרמנים במלחמה, הסתכמו, לדעת מומחים, בלא פחות מארבעה וחצי מיליון הרוגים. מרביתם בחזית המזרח שהקיזה מהם דם בכמויות. נוסף לכך, היו לגרמנים כשש מאות אלף הרוגים מהפצצות בנות הברית הקשות. ונוסף לכך עוד שני מספרים שרבים לא זוכרים: כמאה אלף חולים, זקנים וחולי נפש , שנרצחו בחשאי בבתי חולים פסיכיאטריים ואחרים בשל תורת הגזע הנאצית שלא סבלה חולי נפש, או אנשים נכים או פגועים מבחינה מנטאלית. וכן בין שלוש מאות לארבע מאות אלף גרמנים, מתנגדי משטר – קומוניסטים, הומוסקסואליים, לסביות וסתם מתנגדים פאסיביים, שנרצחו במחנות ריכוז או מתו שם ברעב ובמחלות.

עם זאת, נכון שאבדות העם הרוסי – קרוב לעשרים ושבעה מליון הרוגים, חלק מהם בשדה הקרב ורבים מהם מרעב וממחלות, וכן שישה מיליון יהודים ועוד מיליוני פולנים, חיילי בנות הברית ואחרים – כולם יחד כחמישים וחמישה מליון. אכן, אבדות אלה היו גדולות בהרבה מאבדות העם הגרמני. אך לא יהיה זה נאות לומר שאלה שבחרו בהתלהבות בהיטלר כמושיע, לא סבלו. שיקומה של גרמניה נמשך כשבע עד עשר שנים, והיה מלווה בהרבה סבל ולא מעט עוגמת נפש.

משפטי נירנברג לא נמשכו בשל העדר תובעים וארגון משפטי הולם.

שוב לא נכון. משפטנים ומומחי מינהל ישישים, טוענים כיום כי הסיבה – אוי לאותה בושה – של אי המשכת המשפטים, היתה טכנית ופשוטה עד להדהים. לבנות הברית, ולאמריקנים בראשותם, לא היו אולמות מתאימים לעריכת משפטים בנירנברג המופצצת לאחר המלחמה. לא מאמינים? גם אני לא האמנתי, אך נראה שזו האמת לאמיתה.

הנה כי כן, ניסיתי כמיטב ידיעתי להציג באור נכון כמה הנחות מוטעות. גם בכל הנוגע למלחמת העולם עצמה רווחות טעויות רבות. אך על כך במאמר אחר ובפעם אחרת.

* * *

עמוס גלבוע

דוחק את השלום המיוחל לתהום

את התגובות בישראל לנאום נתניהו ולנאומי הנשיא אובמה בשבוע שעבר ניתן לחלק באופן גס לשתי קבוצות.

הקבוצה הראשונה, קבוצת מיעוט, תקפה את נתניהו בחריפות וחלקה הרעיף שבחים על אובמה. קבוצה זאת נחלקה לשלושה גופי משנה. האחד מייצג בחלקו את השיח התקשורתי. הוא לעג ובז לנתניהו, כינה אותו שחקן הראוי לאוסקר, נמר של נייר, מגיש חדשות, ועוד. הוא קונן על כך שביבי החמיץ, סגר הדלת בפני השלום, התבצר סביב "הלא". שנאתו לנתניהו זעקה לשמיים; מצד שני הוא הרעיף שבחים על אובמה הגדול וחזונו. כנראה נבצר ממנה לראות את הגלוי: גם נתניהו וגם אובמה הם סטנדאפיסטים מהדרגה הראשונה, שכוחם רב במילים, אך הרבה פחות בעשייה. ההבדל ביניהם, לדעתי, הוא בכך שאובמה מדבר כמו מטיף דתי בכנסייה, ואילו נתניהו מדבר כמו נואם רהוט במועדון הוויכוחים באוניברסיטת הרווארד.

גוף המשנה השני מורכב מימין קיצוני וניצי ליכוד שעבורו דברי אובמה כדברי נתניהו היו בבחינת חילול קודש, מכירת חלקי מולדת.

גוף המשנה השלישי מורכב משמאל קיצוני, מסתם שמאל שונא ביבי, ומהמקהלות הנודדות של אנשי רוח ונספחיהם המפרסמות חדשות לבקרים מודעות בגנות ישראל ובזכות הפלסטינים. נטורי קרתא חילוניים.

בין שלושת הגופים הללו אין כמובן כל קשר פוליטי, חברתי או כלכלי ותרבותי, ומצויים בתוכו כאלו שרק טובת המדינה עומדת בפניהם – אך הצרוף של שלושתם מזיק לדעתי למדינת ישראל, מחזק את העיקשות הפלסטינית, ודוחק את השלום המיוחל לתהום.

הקבוצה השנייה, קבוצת הרוב על פי הסקרים, אולי אינה מספיק חכמה, אולי אינה יורדת לרזי הפוליטיקה העולמית כמו שמתהדרים בקבוצה הראשונה, אך דומני שהיא ניחנה בשכל ישר ובלב ציוני ויהודי חם, בלי להתפלסף בהגדרות. היא אולי מתנגדת לניואנס כזה או אחר בנאום נתניהו, אך ליבה עם מרבית עקרונות היסוד שהוא הציג. חלקה אינו מסכים לכל דברי אובמה , אך די ברור שקבוצה זאת אינה רואה באובמה משום משיח גואל ציון, אך גם אחד שלא כדאי להמשיך ולהתקוטט עמו.

דעתי האישית היא כי נאומי אובמה, וגם נאומו הראשון בלבד, מכילים בתוכם מספיק מרכיבים על מנת שהפלסטינים ידחו אותם בשתי ידיים. ראשון לכל הוא הקביעה החד משמעית של אובמה שכל שלום, הצריך להחזיק מעמד, מחייב שתהיינה שתי מדינות לאום: ישראל כמדינה יהודית וכבית לעם היהודי, ומדינה פלסטינית כבית לעם הפלסטיני. עבור הפלסטינים ההגדרה הזאת היא כמדקרת סכין בליבם.

שנית, לא נשמעה מילה אחת על הבנייה.

שלישית, גם המונח "על בסיס קוי 67' וחילופי שטחים," בלי להגיד באיזה יחס יהיו חילופי השטחים האלו, אינו מקובל עליהם. הדרישה שלהם היא קווי 67', בדיוק, וחילופי שטחים ביחס של 1:1, ועוד .

על רקע זה, ומכיוון שלפי כל הסימנים האסטרטגיה הפלסטינית היא לא מו"מ אלא מאבק חריף נגדנו בזירה הבינלאומית, התשובה שלנו צריכה להיות זאת: לא לנסות ולסכל את "כוונת ספטמבר" של אבו-מאזן. הרוב בעצרת יצביע, בכל מקרה, אפילו בעד מדינה פלסטינית שבירתה תל-אביב. במקום זאת להציב מולה בעצרת אלטרנטיבה של נוסחה ברוח דברי אובמה על שתי מדינות לאום שהגבול ביניהם יתבסס על קווי שביתת הנשק של 67', חילופי שטחים, צרכי ביטחון ודמוגרפיה שיקבעו במו"מ. מספיק לנו שמדינות המערב יצביעו בעדה, וחסל איום הצונאמי של ספטמבר.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 30.4

* * *

איליה בר זאב

כְּבִכּוּרָה בטרם קיץ

בַּכּורַת תְּאֵנָה הֵבִיא אָבִי כָּל הַדֶּרֶךְ מִבֵּית זַיִת

אֶל גִּזְעוֹ הַסָּדוּק שֶׁל

עֵץ בָּלָדִי

בַּחֲצַר בֵּיתִי הֶחָדָשׁ בֵּין מָסְמִיַה לְקָסְטִינָה.

רֶכֶב זָר נִסְפַּג וְנֶעְלַם בְּגּוּפוֹ

שֶׁל נֶטַע יָשָׁן –

מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה בְּלֵב שְׂרִידֵי חַיִּים

שֶׁהָיוּ

כְּלֹא הָיָה.

פִּרְחֵי תְּאֵנָה נִסְתָּרִים הִתְרַפְּקוּ בַּמַּצָּע הַבַּשְׂרָנִי.

בַּחֲצִי סִיוָן,

בְּטֶרֶם קַיִץ, נָפְלוּ כְּבִכּוּרָהּ בְּכַף יָדִי.

"וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ..." *

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,

שָׁנִים.

לְיַד הַחֲצָבִים, בְּנַחַל הָאֵלָה, סַחַף וַעֲשָׂבִים מְשׁוֹטְטִים

מַסְתִּירִים בְּאֵין רוֹאֶה בְּאֵר עַתִּיקָה.

קָיִץ עַל הַסָּף –

בָּאָה בְּעֵרָה שְׁחוֹרָה, אֵשׁ מֵשְׁתַּלַּחַת בִּשְׂדוֹת הַמִּרְעֶה, לַחְשֹף

פִּצְעֵי אוֹהֲבִים.

מְטוֹסֵי F16נוֹחֲתִים בִּשְׁרִיקוֹת מִלְחָמָה, כְּבִיש 40 נִרְעַשׁ,

אַמְבּוּלַנְס דּוֹהֵר וּמְיַלֵּל לַשָּׁוְא בַּאֲפֵלָה.

הַתְּאֵנָה חָנְקָה פַגֶּיה –

בַּכּורָה הֵבִיא אָבִי וְהָלַךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בְּשַׂר אִישׁ.

דּוֹרוֹת עָבְרוּ בִּיעָף, צֵל כָּבֵד פָּרַשׂ כְּנָפַיִם –

הַאִם עָיַפְתִּי?

* שמות לד כב

* * *

אורי הייטנר

טוב לישראל

מקובל שמה שטוב לאויבינו רע לנו ולהיפך. בדרך כלל, זה באמת כך. לא תמיד. אני רואה בפתיחת מעבר רפיח, בין מצרים לרצועת עזה, התפתחות חיובית המקדמת את האינטרס הישראלי.

איני מזלזל בחשש מפני הקלות של העברת אמל"ח ממצרים לרצועה. אולם כפי שנוכחנו לאורך השנים, העובדה שהגבול סגור, לא מנעה היווצרות ארסנל טילים גדול, מאיים ומסוכן ברצועה. אוטוסטראדת המנהרות פועלת היטב, ותוספת האיום כתוצאה מפתיחת המעבר –שולית.

היום אנו ניצבים בפני איום גדול יותר מאיום הטילים – המערכה המתוחכמת ליצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל, לזכותה להתקיים ולזכותה להגנה עצמית. תחמושת המעצימה את המערכה הזו, מסוכנת לא פחות מכל אמל"ח.

אחד התוצרים הדומיננטיים בתעשיית השקר האנטי ישראלית, הוא שקר "המצור האכזרי" על עזה. כמובן שטענת המצור היא אבסורדית. ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, ומרגע זה היא התנתקה ממנה. בין ישראל לרצועת עזה יש גבול. גבול בין מדינות החיות בשלום הוא גבול פתוח. אולם מיום נסיגתנו מהרצועה, היא הפכה בסיס לפשע מלחמה מתמשך נגדנו – ירי טילים יומיומי על האוכלוסייה האזרחית לאורך הגבול ואחזקתו בשבי של גלעד שליט ללא אפשרות אפילו לקבלת ביקורים של נציגי הצלב האדום. ברור שבמצב כזה, אין כל סיבה לגבול פתוח בינינו לבין אוייב מר כל כך. להגדיר גבול סגור – "מצור", זה אבסורד. בוודאי שאבסורד לכנות "מצור" גבול שבפועל אינו סגור באמת, ומידי יום עוברות בו מאות משאיות אספקה לעזה.

מה שיוצר בכל זאת תחושה של מצור, הוא העובדה שגם המצרים סגרו את גבולם עם רצועת עזה. הם לא עשו זאת כדי לקדם אינטרס ישראלי כלשהו. הם עשו כן, בשל התמיכה האיתנה של מובראק באבו מאזן וברש"פ, והרצון לחזקם באמצעות פגיעה בחמאס ואולי אף מיטוט שלטונו, ע"י סגירת הגבול ופגיעה באוכלוסייה האזרחית, כדי לקומם אותה נגדו.

היעד הזה לא התממש. לעומת זאת, התחזקה תחושת המצור, שנוצלה להסתה נגד ישראל. איזה אבסורד – מצרים סוגרת את גבולה עם רצועת עזה, אף שאזרחי מצרים אינם יעד לטילי החמאס ואין חייל מצרי בשבי חמאס. מצרים היא מדינה ערבית, אחות של הפלשתינאים. ואף על פי כן, טענת המצור אינו מופנית למצרים אלא לישראל. הנזק הגדול של סיפור ה"מצור" וה"משבר ההומניטרי", היה המשט התורכי, שנועד "לפרוץ את המצור" ו"להעביר אספקה לנצורים". והנה, עוד משט פרובוקטיבי בדרך.

פתיחת מעבר רפיח וגבול מצרים עם רצועת עזה, שומטת את הקרקע מתחת לטענת ה"מצור". ברגע שיש לעזה גבול פתוח, היא אינה נצורה. אך טבעי, שגבולה הפתוח יהיה עם מצרים ולא עם ישראל.

אין ספק שהאויב ימצא תירוצים להמשיך להאשים אותנו ב"מצור", אולם הצעד המצרי יקשה עליו לשכנע בכך ויקל עלינו להדוף את הטענה. משייפתח מעבר רפיח, עלינו לסגור הרמטית את גבולנו עם עזה, כדי לעודד את העזתים לפנות לכתובתם הטבעית – מדינה ערבית. שילמנו מחיר כבד כל כך בעקירת גוש קטיף, ובתמורה ספגנו מתקפות טילים, וכשמימשנו את זכות ההגנה העצמית קיבלנו את עלילת גולדסטון. הגיעה השעה שנהנה מתמורה – המטרה למענה שילמנו את המחיר, התנתקות מעזה.

עם פתיחת מעבר רפיח, יקל עלינו לעשות כן. לכן, הצעד המצרי הזה הוא חדשות טובות למדינת ישראל.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב-29.5.11

* * *

ליטמן מור

על המעמד החוקתי של יום השואה והגבורה

בגיליון "הארץ" מה-9 במאי 2011 הופיע מאמר של פרופ' דינה פורת, ראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, על המעמד החוקתי של יום "השואה והגבורה" ועל צביונו כיום במדינה ובעם.

כל משפחתי נספתה בשואה, אחי נרצח כיהודי – חייל בצבא האדום. אני עצמי ניצול שואה, מראשוני המחתרת בגטו וילנה למרוד נגד הנאצים ועוזריהם, פרטיזן לוחם נגד גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון על גרמניה – פעיל בעלייה ב' הבלתי ליגלית, בהעפלה. עליתי לארץ ישראל ב-1946 "לבנות ולהיבנות בה." אני פחות או יותר חתך של בני דורי שלמזלנו נשארנו בחיים ומשום כך פירטתי את העבר שלי.

בשנים הראשונות להקמת המדינה, היישוב "האשים" או ערך בקורת בשיחות עם ניצולי השואה: "הלכתם כצאן לטבח!" – אנו, מורדי הגטאות והפרטיזנים לשעבר, מצאנו אז לנכון להקים את "ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות". היה לנו אז מספיק כוח מבחינה אלקטוראלית, והכנסת קבעה ב-1951 יום זיכרון שנקרא "יום השואה ומרד הגטאות".

על פי חוק זיכרון השואה והגבורה 1953 הוקם לראשונה המוסד "יד ושם" וב-1959 נחקק "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט –(4)1959."

לכאורה החוק מניח את הדעת. להלן ציטוט מהחוק: "כ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש מדי שנה בשנה להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם."

לשון החוק אינו מפלה ואינה מעדיפה את השואה על הגבורה ולא את הגבורה על השואה.

 אולם אני חושב כי הדעה הרווחת בציבור היתה והינה גם כיום שיש לשים דגש על השואה, לאו דווקא מסיבות אידיאולוגיות, "ודי לחכימא ברמיזא," ובנוסף: החוק הנ"ל הוא לא חוק יסוד והוא עלול להשתנות בהתאם לנסיבות.

עם הזמן מתמעט מיספר הווטראנים של מלחמת העולם השנייה, ומיספרם שואף לאפס. מיספר הפרטיזנים בארגון הפרטיזנים שאני משתייך אליו קטן מיום ליום ויש לו נציג אחד במועצת "יד ושם". אני מקבל באופן שוטף את הפרסומים של יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. מאמרים בנושא הגבורה מתוייקים בדרך כלל בארכיון. הרבה ספרים על הלחימה של יהודים נגד הנאצים פורסמו בזמנו בעברית, ביידיש, ובשפות זרות – שלא בהוצאת יד ושם, והם לא מופיעים בקטלוג של יד ושם.

בביילורוסיה לחמו עשרות אלפי יהודים במסגרת הפרטיזנים הסובייטים, והדבר לא משתקף במוזיאון של הרשות. למעשה "יד ושם" הפך "לרשות הזיכרון לשואה (בלבד)".

לאחרונה אני תוהה אם צביון יום הזיכרון כיום עונה על הציפיות שלי ושכמותי. הגיע הזמן שההיסטוריונים, הציבור הרחב ונציגיו בכנסת, האקדמיה, התקשורת, וכמובן השרידים המועטים שנשארו לפליטה מתקופת השואה וההתנגדות והמלחמה נגד הנאצים – יתייחסו שוב לנושא. יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

* * *

עמוס כרמל

לא "פולחן מוות" – כדי לזכור

בשבוע שעבר הלין זאב צחור בעמודים אלה, בצדק, על שכחה שאינה אלא השכחה. הוא התייחס להתעלמותה המחפירה של עיריית ירושלים מבקשה לספק תמיכה צנועה לציון יום-השנה השבעים לייסודו של הפלמ"ח. הוא גם היטיב להזכיר את חובה הגדול של ירושלים היהודית ללוחמי חטיבת הפלמ"ח "הראל", שהגנו על שיירות האספקה בימי המצור ושילמו מחיר דמים כבד על שחרור חלקים גדולים של מערב העיר.

אבל למרבה הצער והבושה, עיריית ירושלים הנוכחית איננה בודדת במאמצי ההשכחה של מפעלות הפלמ"ח – ולא רק הפלמ"ח לבדו נידון להשכחה. ראייה ברורה למציאות העגומה הזאת היא התגובה הנזעמת שהתעוררה בעקבות יוזמתו של שר החינוך לשלוח תלמידים במערכת החינוך הממלכתית לאמץ אנדרטאות לחללי מערכות ישראל, וגם, שומו שמיים, קברים של הנופלים במלחמת העצמאות. מדובר באינדוקטרינציה נפסדת, טענו פרשנים מלומדים ומומחים-לכאורה לענייני חינוך. טיפוח של מיליטריזציה ופולחן המוות, קבלו כותבים אחרים. התנכלות לנפשותיהם הרכות של ילדינו האמורים וניסיון של הממשלה להתנער מחובת הטיפוח והתחזוקה הנאותים של האנדרטאות ובתי הקברות הצבאיים ולהטילה על מתנדבים – גם הטיעונים האלה נשלפו כדי לגנות את שר החינוך ואת נטיותיו הלאומניות הפסולות.

אכן, הארץ מלאה אנדרטאות שרוב העוברים על פניהן מתקשים להבחין בהן ואינם יודעים מה טיבן. שישים ושלוש שנים לאחר מלחמת העצמאות (מלחמת 1948, לשיטתם של שוחרי ההשכחה), כמה מהנוסעים בכביש 44 הרב-נתיבי הסואן בין תל-אביב לבית דגן רואים או נותנים את הדעת על יד הזיכרון לשבעת הנוטרים שנפלו בינואר 1948 בפריצת ציר לשיירה שמגמתה ירושלים? כמה מאותם נוסעים מודעים לאנדרטה הניצבת במרחק קילומטרים ספורים מקודמתה ואמורה להנציח את הנופלים בקרבות על "בית הקרן הקיימת", בקרבת בית דגן? שלא לדבר על מאות אנדרטאות אחרות, שהוקמו לאו דווקא במתואם, ובמקרים רבים ביוזמת פרטים וקבוצות שלא נמצאו להם יורשים.

אכן, העזובה הניכרת בחלקים כה רבים של רשות הרבים הישראלית אינה פוסחת על רוב האנדרטאות האמורות, מה גם שחלקן נמצאות בשטחי-ביניים מחוץ לתחומי השיפוט של רשויות מקומיות (ששמירת הניקיון איננה בדרך כלל בראש סדר העדיפות שלהן).

אכן, ראוי לנו ללמוד ממנהגם של הבריטים, שנותרו בלי אימפריה ובכל זאת הם מקפידים לשמור על בתי הקברות הצבאיים שלה ולהחזיקם במצב מכובד בלי לסמוך על מתנדבים, קל וחומר על "תינוקות של בית רבן" שמוטב להם לעשות חיים ולא לדרוש אל המתים.

אבל מעבר לכל הדברים האלה ניצבת השאלה היסודית: האם התעלמות מההיסטוריה הלאומית היא אכן מה שנדרש לחברה הישראלית אכולת המחלוקות ומוחלשת הסולידריות של ימינו? בניסוח אחר: האם צריך, האם מותר, להרחיק מתודעת הדור הצעיר את העובדה שהמדינה המשגשגת וטעונת התיקונים הזאת לא ניתנה לנו על מגש כסף דיפלומטי ולא היתה יכולה לקום ולהתקיים בלי מלחמות ובלי אתוסים של תעוזה ונחישות ומסירות נפש?

אין מחסור, למרבה הצער, בישראלים הסבורים שמדינתם נולדה בחטא וקיומה פסול מעיקרו. האחרים, הרוב השפוי, צריכים לברך על יוזמתו של שר החינוך. אפילו אם יינקטו הצעדים הממוסדים המתבקשים והדרושים, אפילו אם הרשויות השונות ידאגו לביעור העזובה – עדיין יהיה צריך לשלב במלאכה את הדור הצעיר. כדי שיזכור. כדי שיבין כי לבלוב הצמרת אינו יכול להיות מנותק מהשורשים.

* * *

יוסף אורן

הבִּרבּוּרים ב"מעוף הבַּרבּוּרים"

סופר ותיק ומנוסה כמו סמי מיכאל היה צריך לגנוז כתב-יד של רומאן מרמתו של "מעוף הברבורים", המעיב על הישגיו בספריו הקודמים. מדף ספריו של מיכאל מוכיח, שלא שמר תמיד על רמת כתיבה אחידה. הכרכים היותר מוצלחים מבין ספריו היו אלה שעלילותיהם התרחשו על רקע החיים בבגדד ערב חיסולה של הקהילה היהודית בעירק – "חופן של ערפל" (1979) ו"ויקטוריה" (1993). נסבלים ומעוררי עניין היו גם שני הרומאנים הפוליטיים שלו – הרומאן הריאליסטי-אקטואלי "חצוצרה בואדי" (1987) והרומאן האוטופי-כנעני "יונים בטרפלגר" (2005). אך הוא נכשל בשיטתיות בניסיונותיו לתאר בספריו יחסי אהבה, כך ב"מים נושקים למים" (2001), כך ב"עאידה" (2008) וכעת ב"מסע הברבורים" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 223 עמ').

בעלילות האהבה בספריו הקודמים, התאמץ מיכאל לספר על אהבות שאינן נכנעות למכשולים הניצבים בפניהן – כזו הגוברת על הבדלים תרבותיים-עדתיים (ב"מים נושקים למים") וכזו הגוברת על ניגודים דתיים ולאומיים (ב"עאידה"). דבקותו בהנחה, שהאהבה מסוגלת למוטט דעות קדומות, הניבה בשני הרומאנים תוצאה פתטית, אך לא משום שהאהבות אשר צייר בשני ספריו אלה אינן אפשריות בחיים, אלא משום שכשל לשכנע באמיתותן. האוהבים בעלילותיו לא "יצאו מהדעת" (כלומר: מהרציו, משיקולי ההיגיון), כתיאורו של אלתרמן באחד היפים מבין שירי "כוכבים בחוץ": "לבוש לתפארת אצא מדעתי אל אורך הבוקע בשער." והיציאה שלהם מהדעת גם לא הקצינה עד "הטירוף" להאמין כי "מלוא עולם לא נברא אלא בשלו" – בזכות האהוב – "לספר הודו ולהעריצו," כהגדרת ס. יזהר בנובלה "בפאתי נגב".

ב"מסע הברבורים" אין סמי מיכאל מנסה להמחיש פעם נוספת אהבה הגוברת על כל המכשולים, אלא מסתפק בהרבה פחות מכך – בהצדקת הֶסְדר יחסים המושתת על גילוי עריות בהסכמה בין בוגרי שתי משפחות. האחים ויליאם ושרגא מגבשים את ההסדר הזה ונשותיהם מסכימות לקיומו במשך שנים. יתר על כן: גם הצעירים בשתי המשפחות, מיטל וזוהר, אינם מערערים על ההסדר שהונהג עוד לפני לידתם על-ידי הוריהם.

כזירה לקיומו של הסדר אהבה אקסטרימי-מוֹרְבּידי כזה בחר סמי מיכאל את הבלוק ברחוב אינטרנציונל 99 בחיפה, שבו עשרים וארבע דירות, כי הניח שגם יחסים המושתתים על גילוי עריות יצטיירו כ"טבעיים" על רקע סוגי היחסים השונים והמשונים הקיימים בין הזוגות בכוורת אנושית כמו זו הרוחשת בבניין כזה. בשני קצותיו של הבלוק שוכנות דירותיהם של האחים ויליאם ושרגא. הראשון הוא "סופר צללים", המסתגר בדירתו ומתפרנס מעריכת כתבי-יד של כותבים חסרי-כישרון, והשני הוא יערן, המכיר את יערות הכרמל כמו את כף ידו. איפיון סכמטי-טיפולוגי זה של האחים, שנקבע כבר בעמודים הראשונים של הסיפור, איננו משתנה עד לסיומו של הספר. גם נשות השניים נפלו קורבן לאיפיון שאינו מכיר אפשרות של שינוי כלשהו בדמותן. שירה, אשתו של ויליאם, עובדת כאחות בבית-החולים, ורות, אשתו של שרגא, מועסקת כפקידה בנמל, ובכך בקירוב מסתכמת אישיותן.

שני הזוגות היו יכולים לחיות חיים רגילים אלמלא התברר שבכור האחים, ויליאם, איננו רק גאון ספרותי (כך מתברר בסוף הספר) ופגוע נפש ממלחמת סיני (105), אלא גם הומוסקסואל המתנזר מייחסי אישות עם אשתו. מאחר שראה כי אחיו, שרגא, נמשך אל שירה וגם היא נמשכת אל אחיו, הגה ויליאם פיתרון למצב שנוצר בעטיו, כזה שלא יפרק את שתי המשפחות, אלא יקיים הסדר הצלבה בין הזוגות במשפחה. והוא עצמו הציע לשרגא, לספק גם את צרכיה הגופניים של שירה, בנוסף לחובותיו כלפי רעייתו החוקית, רות (117).

שרגא אמנם נדהם בתחילה מהצעת אחיו הנערץ עליו, וגם הוטרד מוסרית ממנה, אך עד מהרה הפסיקה השאלה המוסרית להטריד אותו (71). לעומת זאת, אין זכר בעלילת הספר לקיומם של לבטי מוסר כלשהם אצל שירה, ולכן צריך להניח כי ההסדר המושתת על גילוי עריות הפך למקובל ולמוסכם בקוורטט המשפחתי הזה. עד מהרה פרחה אהבת שרגא לגיסתו ברשות אחיו ובהסכמה אילמת גם מצד אשתו, רות, ושניהם הגשימו את אהבתם הן בפינות הנסתרות ביערות הכרמל והן בדירת הפגישות שרכשה שירה למטרה זו מכספי ירושה שזכתה בהם. ואשר לרות, היא הסתפקה בפירורים ששרגא העניק לה בבית, וסעדה את "הארוחה העיקרית" שלה – כך מתגלה בעמודי הסיום של הסיפור – בחיקו של המעביד שלה "איש הנמל".

אבות ובנים

במקביל לרביעיית הבוגרים, נמצא גם צמד של בני נעורים – מיטל, בתם של שרגא ורות, וזוהר, בנם של ויליאם ושירה. חסד נטה סמי מיכאל לשניים אלה, שלא קידם את הקירבה ביניהם לרמת ההפקרות שאישר להוריהם. משום ששניהם ידעו על יחסי ההצלבה הנהוגים בין משפחותיהם (88), הניחו כנראה, כי על אף השתייכותם המוצהרת להורים שונים ייתכן ששניהם נולדו לרות ולשירה מזרעו של אב משותף – הלא הוא רב-השגל במשפחה, שרגא (169) – ולכן נמנעו מלהפוך ליחסי דודים את קירבת הדודנים ביניהם, ברוח המסורת המתירנית שהדגימו להם הוריהם ומבוגרים אחרים מדירות הבלוק ברח' אינטרנציונל 99 בחיפה.

אפשר היה, כמובן, לסכם סיפור-מעשה פשטני ומאולץ זה בממדים של סיפור קצר-ארוך, אך סמי מיכאל החליט להופכו לכרך רומאן על-ידי הוספת פרקים שאינם תורמים תרומה כלשהי לסיפור-המעשה הבסיסי. פרקים אחדים מפרטים ביוגרפיות של דמויות חריגות ויחסי זוגות אחרים בדירות הבלוק. פרקים ג' ו-י"ח מוסיפים נופך הרפתקאות ביערות הכרמל ברוח סיפורים לבני-הנעורים. פרק ההתעלסות של שרגא ושירה ביער נפל קורבן לשפה האנכרוניסטית והליטרלית-מליצית שבה כתוב הספר כולו: "למטה, בעמק הקטן, מרבד האביב נפרש מלוא תפארתו. נדמה לה (לשירה) כי יד אדירים מושיטה לה זר של פרחים מוקף צמחייה מטוללת הפרוש על מגש רחב ידיים. האור היה רך והשמיים תכולים" (72). תיאור זה מצטרף לפרק הסימבולי והצעקני שהעניק לספר את שמו, המצדיק בדיעבד את גילוי העריות שהתקיים בין שרגא ושירה, בכוח המשיכה זה לזה של צמד הברבורים מאגם בְּלֶד בסלובקיה.

להתארכות הסיפור לממדיו של כרך רומאן תרמה גם החלטתו של סמי מיכאל להצמיד את סיפור ההסדר שהונהג במשפחה למלחמות שנכפו על המדינה על-ידי שכנותיה: מלחמת השיחרור, מלחמת סיני, מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-כיפור. על שתיים מהמלחמות הרחיב מעט את הדיבור, אך רק כדי לסמן אנלוגיה בין הנזק שהסבו לשניים מגיבורי הספר – ויליאם נפגע בנפשו משום שהיה אחראי במלחמת סיני ל"אש הידידותית" שהמיתה חיילי יחידה אחרת של צה"ל, וזוהר בנו נפצע קשה ממקרה דומה שהתרחש לו במלחמת יום-כיפור. על השטחיות וחוסר הרצינות בהצגת ארבע המלחמות האלה ראוי "מעוף הברבורים" להיות מועמד ודאי לפרס ספיר השנה. אם "תש"ח" של יורם קניוק נמצא ראוי לכך בחלוקה האחרונה, מדוע ייגרע כתר הפרס הספרותי הזה גם מסמי מיכאל בחלוקה הקרובה?

המטרה הסמויה

לקורא שיתהה, מדוע לא הסתפק סמי מיכאל בהומוסקסואליות של ויליאם, כדי לנמק את ההסדר שיזם למען אשתו עם אחיו, אלא הוסיף לכך גם את דבר היותו סופר – מציע סיפור-המעשה את ההסבר הבא: העיסוק בכתיבה הוּסף להומוסקסואליות לא כדי לחזק בדמותו של ויליאם את הפרישות מאשתו, אלא כדי לאפשר לו עצמו לבוא חשבון עם העולם הספרותי שלנו.

התבטאות ביקורתיות על המתרחש בספרות הישראלית שתל מיכאל בפיו של ויליאם כבר בפרק השני של הספר: "בספרות, שח פעם לשרגא, אין כמעט ידידות אמת. יותר מדי תככים, יתר מדי מזימות ולחשושים, יותר מדי קשרי תועלת כבחצרו של שליט רב-תחבולות." (20). אחרי שוויליאם סירב להעביר להוצאה לאור כתבי-יד נוספים שלו, הההוצאה שיכנעה אותו לעסוק בעריכת כתבי-יד של סופרים אחרים בנימוקים הבאים: "השירה ירדה מגדולתה והפרוזה עלתה על הבמה מלוא עוזה. אל קומץ הסופרים המוכשרים הסתפחו גדודים של כתבנים ובהם עסקנים ציבוריים שראו בפרסום רומן דרך קצרה לתהילה. בזכות כישורים שאין להם דבר וחצי דבר עם אמנות וספרות הם שירבטו מאות דפים, ברם לא ידעו איך לרקום עלילה, כיצד ליצור דמויות משכנעות ולבנות דיאלוגים, והיו כמדדים במדבר חרב ללא סיועם של סופרי צללים." (114). האירוניה היא חרב פיפיות – והפעם המֵלין, שייחס למו"ל אבחנות אלה, העניק אמות-מידה לשפוט בהן את "מעוף הברבורים", שהוא עצמו שיחרר לפירסום.

בכך לא תמו התלונות של סמי מיכאל נגד עולם הספרות שלנו. בפרק אחר מגלה ויליאם לשרגא עובדות נוספות על הספרות הישראלית: "הרומן עונה על דרישות הטרנד החדש. היום האקדמיה מכתיבה את הטון, וצמרת העולם הספרותי קשובה לה היטב. נכון, פעם היו אסכולות שונות שעסקו בפרשנות של יצירות אמנות. היום נוטים לכתוב כדי להשביע את הרצון של הפרשן האקדמי... יש פרשנים אקדמיים כאלה שמכתיבים מה ראוי ללמד באוניברסיטאות ומה לא, ומה נידון להתעלמות." (145). שרגא גם הוסיף משלו על דברי אחיו הסופר: "מה שמפריע לי זה שהיום דמויות של קרטון נעשו לגיבורי תרבות. סתם בובות של מושכים בחוטים." (147).

ושוב נועצת האירוניה את להבה השנון במֵלין על "דמויות הקרטון" מבין הסופרים ועל "המושכים בחוטים" מהאקדמיה, שהרי על הספר הזה של סמי מיכאל חתום כעורך וכממליץ לא אחר מאשר... פרופ' נחשב לספרות עברית – יגאל שוורץ, שמצא בעלילת הספר הקלוש הזה "מראה מלוטשת, בהירה וחדה עד כאב, המשקפת את התעוזה הנפשית והיושרה המוסרית הנדירות של הסופר שברא אותה."

* מחבר המאמר, החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן, יעביר לקוראי האתר, אשר יפנו אליו לאימייל yoseforen@bezeqint.net, את רשימת ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית" – סדרה המגישה פירושים מקוריים ומקיפים למבחר יצירות של סופרי הדור – יחד עם הצעת רכישה במחיר הנחה מיוחד של הסדרה בשלמותה או של כרכים בודדים מתוכה.

אהוד: נשמח לתת ביטוי גם לדעות אחרות על הרומאן החדש של סמי מיכאל.

               .

* * *

נתי מלאכי

כיסא גלגלים

כָּל עֶרֶב שִׁשִּׁי

יוֹשֵׁב הוּא מוּל קִיר

הַמִּזְרָח שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת

אִלֵּם, שָׁתוּק

בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים.

זֶה הָאִישׁ

שֶׁחִלֵּק לִי לְסֵרוּגִין

סֻכָּרִיּוֹת טוֹפִי

בְּיַלְדוּתִי,

וּפְלִירְטֵט אִתִּי לְמַרְאֶה נְעָרוֹת

עֲנֻגּוֹת

בִּנְעוּרַי.

בְּהִתְקָרְבִי אֵלָיו

עֵינָיו בּוֹכוֹת אוֹמְרוֹת לִי

"הָעִקָּר לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

הַכֹּל הֶבֶל, רְעוּת רוּחַ..."

אַךְ הָאָח

הַפִילִיפִּינִי קָטַע אוֹתוֹ

כִּלְאַחַר יָד, בְּחִפָּזוֹן

לְהַקְדִּים הַיְּצִיאָה, לְבַל

יִתָּקֵל בַּמִּתְפַּלְּלִים

לְקוֹל הַסִּיּוּם שֶׁל הַחַזָּן

"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ..."

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיניות וארוטיקה בשירי ארץ ישראל החלוצית של שלונסקי – הפרדוקס הגדול של המיניות והארוטיקה

כאשר שב שלונסקי למחוזות השראתו שמשנות ה-20 בעמק יזרעאל, שעה שהחל בכתיבת שירי "על מילאת" בסוף שנות ה-30 ועד שכינסם בשנת 1947, כבר עמד בבגרותו האישית והיצירתית. היה זה לאחר שהתגורר כשני עשורים בתל-אביב ונעשה בה אוטוריטה ספרותית, תוך מאבקים על דמותה של השירה העברית. כן פיתח פעילות נמרצת בעריכת כתבי עת ובתרגומים מספרות העולם. שעה שהחל בכתיבת השירים אף עלה על מסלול יציב יותר של עריכה ותרגום עם התקרבותו האידאולוגית לתנועת "השומר הצעיר" וקיבוציה ורכש עמדת השפעה בהכוונת דרכה של הוצאת "ספריית פועלים", שנוסדה אז על ידי "השומר הצעיר – הקיבוץ הארצי". באותן שנים התחוללו מוראות מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי, ומאורעות דרמטיים התרחשו גם ביישוב היהודי הקטן שבארץ ישראל, והם מצאו את ביטויים בשירים שכונסו במחצית האחרת, השנייה של "על מילאת".

סביר היה, על כן, לצפות לתמורה בשירתו, אם מבחינה פואטית ואם מבחינה אידאית, ובכלל זה גם לגבי המיניות והארוטיקה. ואמנם, מבחינה פואטית ניכר שיכלול רב. השירים משוכללים במיבנם, מצטיינים בעושר לשוני מרהיב ובמיטאפוריקה עשירה נועזת ורבת דמיון. שמו של הקובץ מסמן, על כן, גם שלב של "מילאת" יצירתית ובוגרת. אולם בכל הנוגע במיניות ובארוטיקה נותרו העמדות המשוקעות בשירים על מכונן, קרובות לאלו שבשירי "גלבוע". אכן, חל בהן פיתוח רב-עניין, כגון בהצגה החשופה של הכרך כמקום של עקרות, מחוז דיכויו של עקרון הפריון הקוסמי ועל כן כניגודו ההרסני של היקום שבטבע, ונחשף בטבע עקרון הפריון במיטאפוריקה אירוטית מובלטת. אבל העמדה כלפי המיניות האנושית והארוטיקה לא נשתנתה, והזיקה שבין הגבר לאישה נותרת נטולת מיניות. אף מעמדה של האישה ביקום החלוצי נותר כשהיה. אף ביתר נחרצות מוגבלת האישה לתפקיד עקרת הבית ובקשר מקודש של משפחה, תוך הדרתה מתפקיד בת הזוג השותפה לגבר בדרמה הקוסמית הנשגבת של החלוציות. שותפתו לדרמה הקוסמית והארוטית היא ישות נשית אחרת, הלא היא האדמה. זהו הפרדוקס הגדול. בעוד הארוטיקה מוצגת כיסודו של עולם, הריהי מופקעת מן הזוגיות האנושית ומדוכאת בה.

הכרך נטול מיניות וארוטיקה

מחזור השירים הראשון, "דברים" (עמ' 18-9) מוקדש לקליטת "הדברים", האובייקטים שב"כרך" תל-אביב במהלכו של יום שרב, החל בבוקרו וכלה במוצאי היום ובלילו. הקליטה מתקיימת בכל חושיו של הדובר אולם הוא חותר לחשוף באמצעותה את מהותם הנסתרת של הדברים, את יחסיהם ההדדיים והיפעלותו על ידם. תוך כך מוענקת, כדרכו של שלונסקי, חיות לדברים מכוח האנימציה והפרסוניפקציה המאפיינת את הקליטה ומוענקות להם גם זהויות נקביות וזכריות, נשיות וגבריות. לפיכך, נעשה המגע ביניהם ובין הדובר טעון לעתים מיניות וארוטיקה. בעיקרו של דבר, היקום שבכרך הוא נינוח, שופע, חם ומלטף, ועל כן משתלבת בתוכו בטבעיות המגמה לריסון המיניות, לשעבודה לתבנית אחרת של משמעות שהיא נעלה מן המיניות כפשוטה, ואילו למגע ארוטי בין העצמים או בינם לאדם אין סיכוי כלל בכרך. רק מחוץ לעיר, במקום שעדין הוא בגדר טבע ולא בגדר בנייה, עשויים להיחשף יצרים מיניים ומגעים אירוטיים, ואז הם מוצגים בעיקר בהיבט שלילי.

אהבת הגבר הדובר לגופו ולתחושותיו כשהוא נפתח לקליטת העולם, עם בוקר בכרך תוך התפתחותו של שרב, הוא נושאו של השיר הראשון, "גוף בבוקר" (עמ' 9). פרישתו הגראפית של השיר כבר מעידה על נינוחות התיאור האפי, הקצוב והשלו. טוריו רחבים כמו רוב טורי המחזור, בתיו סדורים בארבעה טורים זהים באורכם וחורזים לסירוגין ומעידים כי כאן, בתאור הכרך, לא יהיה מקום לסערת יצרים ורגש.

לכאורה, נפתח השיר בהתרפקות על עירום הגוף הגברי. למעשה, תכליתה השגבת הגוף, טהרו, חיוניותו ומרכזיותו במקום, תוך ניתוקו מכל הקשר מיני. אהבת הגוף מוצגת כבר בפתיחת השיר בדומה ל"תשוקה לבשר אלוהית", לברוא יצורים חיים, ומתנתקת מן ההקשר הגשמי כפשוטו. אברי הגוף זוכים להתפעלות על שום צבעם הלבן, הנוהר והטהור והדם הזורם בהם מדומה לא רק לחלב הלבן והמזין אלא גם ל"חלב אימהי", תוך ביטול ייחודו של הדובר כגבר – ושל דמו כמסמל יצריות.

לחיוניות ולטוהר מתלווה הצגת "גופו של אדם" כ"פרי בשל" לא על שום בגרותו המינית אלא על שום מושלמותו, שבגללה מתפעל הרחוב ממנו ומלקק יחד עם צל הבתים את עקביו, כמכירים בעליונותו. גם הרוח מלטף אותו ב"ליטופו השעיר", אך השעירות מזכירה לו מיד רעמה של סוסה ב"שדה מיוחם", כלומר בטבע, ומוליכה אותו ליישות נקבית נוספת שאינה מצוייה בתוככי העיר אלא רק בשוליה, "מאחרי הבתים", ושם התשוקה המינית בעיצומה.

יישות זו היא הגבעה "שלילות ישימון לא היפרוה" והיא "מקמרת בטנה הבתולית אל שמיים זוחלים על גחונם" כנחש החטא הקדמון בתאוותה לפריון. צורתה של הגבעה מדומה ל"שד" חולי, אולם כיון שאינה מצויה בטבע, על "קימורת שדה מפרסות הגמל ממועכת", ממגעים מיניים מסולפים, מי שצומח עליה בסופו של דבר כתחליף הוא "גוף אדם מלובלב גבעולי," שמיתמר עליה באבריו הטהורים הלבנים כמו עץ.

גם ל"חמדה" האירוטית יש תחליף בכרך. הרי זו "החמדה" שתקפה לפתע את הבוקר שעה שנשא את השמש "כרימון על כתפיו הרחבות", כאטלס האליל שנשא את העולם. אבל זו חמדת אכילה, שכן הוא "נעץ בי שיניו ובין רגע / יטפטף משולי שפתותיו מיץ אדום על חזה רחובות," כמיטאפורה לדם השיזוף של הדובר ללא כל קונוטציות מיניות.

       בשיר הבא, "בוקר בעירי" (עמ' 12-11) מגלם הבוקר את הגבריות העזה, שהדובר מתפעל ממנה. "ראיתיך בוקרי הזקוף פרום חזה ומסועף הצמרת" הוא פונה אליו בהתפעמות ומונה בו תכונות גבריות כרגל זקופה רוננת ואדירה, חזה חשוף, ראש מחוטב וגבהות מקומרת. אלא שמיד מתרסנת הגבריות ומנותקת מהקשר מיני של מעין אליל רב יופי ועוז, כאשר הראש מדומה לראשו של כנר המנגן באך. הרוחניות המיוחסת לו אף מתעצמת כאשר הוא מזכיר לדובר מקובל בעיירה, שעליו סיפר לו אביו, והוא שאף לגובה בכמיהה לפלא, לרנן את השם המפורש עם מניין בחורים שיעלו על הגג.

משמגיע הדובר לתיאורו של הים כרווק התוהה אם הגיעה שעתו לסמר את צמרו כתיש זכר, שוב מתרסנת הגברות בציון השתאותם של תינוקות לגודלו. ואילו כפו השעירה של הבוקר מרגיעה אותו. שיאה של הרוחניות מגיע שעה שהבוקר מוצא את שחיפש המקובל והוא "מטפס עם מניין בחורים על גגות ברינון הבנאי".

אכן, בניית העיר והיקום שבה מאפייניה הם גבריים, אבל מיניות אין בהם ולא פריון, אלא חתירה לקדושה רוחנית. לכן, אפילו כשהים מקיץ, מרשרש על "חלקת צווארה" של היבשה הנשית ומצהיר: "הנה יבשתי בשרב – הנה יבשתי – הכרתיה," לא מתרחשת פגישת אוהבים או מתאווים, שכן מיד נאמר: "חולות / וקורחה / וצבר." פריון אין במקום הזה (שרב על שפת הים, עמ' 14).

הכרך הוא מחוז העקרות

לתפיסתו של שלונסקי, העיר היא מקום של עקרות, מקום הממית את הארוטיקה הקיימת בשרידי הטבע שנותרו בו, כיון שאין בה פריון. ומאחר שאין תכלית של צמיחה ושל יבול ופרי, האפשריים רק מתוך המגע שבין היישויות הזכריות והנקביות שביקום שבטבע, מדוכאת הארוטיקה ומתבזבזת לשווא. תפיסה זו באה לביטוייה המגובש דווקא במרכזו של מחזור השירים "בראשית אחרת", המוקדש ליקום המיני ורווי הארוטיקה שבעמק יזרעאל. כיון שדווקא על רקע הכרך, ששלונסקי היטיב להכירו בשנות מגוריו בתל-אביב, התבהר לו הניגוד שבין שני קוטבי הקיום, הוא חושף ביתר נועזות היבטים ארוטיים בעמק. יתירה מזו, הכרך מוצג כ"סדום" של ממש ורק הימלטותם של "פליטי עמורה" ממנו ובריחתם אל היקום החקלאי שבעמק, מאפשרת להם להשלים את בריאתה של "הבראשית האחרת".

תחילה מוצגת בניית הכרך כגזירתו של תובל-קין, ברמיזה למקרא שם נאמר עליו שהיה "לוטש כל חרושת וברזל" (בראשית, פרק ד' פס' 22). גזירתו היא לשכוח את "שפתן של כבשה ושיבולת". אבל גזירתו שגרמה לאובדן המגע הקדם-מילולי עם הטבע, נקשרת בשיר דווקא עם גבריות, פעילות וחוכמה המתגלות בבנייה שבכרך: "יד חכמה בתנופת בטחון / גברות בנאית בקפידה מאונכת," ויד גברית זו משליטה אבל על הטחנות החדלות לטחון ועל הפר הגועה על הרס הצומח. "הצבי השדוד!" מקונן הדובר על השדה שנגזלו ממנו הדשאים והגבעולים החיים ואפילו עצי הבראשית נרעדים אל מול הברזל והפלדה הכורתים אותם. אולם לא ניתן לעמוד בפני הגזירה: "מחמיר וגבוה הפסיע הכרך / צייתו החומות לאנך ומשקולת."

בשיר השני, "גשם בסדום" (עמ' 27), שבו כבר מכונה הכרך בכינוי הסמלי סדום, כבר מתברר – כי הכרך הגברי גרם לפגיעה אנושה ביישות הנשית, באדמה, ושלל ממנה את מילוי תאוותה, את הפריון. בעוד "הכרך השתרע גברי ורחב", השקיף הגשם ממרום ושקל כיצד ייפול. בהתאימו עצמו לסדר הרציונלי הקפדני, "הוא הציב רבבות אנכיו". אולם גשם סדור זה הוא "גשם עקר היורד בריבוע", אין בו כדי להשקות אף לא לשמש זרע מיטאפורי. סופו שהוא נעשה "אסיר מרזבים מרצפות וביוב," מבוזבז וכבול. לנוכח הבזבוז העקר נשמע "בכי אדמה שאספלטים כיבוה," חנקו את תשוקתה לזרע, והיא בוכה "על זרע / על טל / על לבלוב." הרי זו "סדום" על שום שבמקרא התקיים בה משכב זכר ובזבוז הזרע, שכן אנשי העיר תבעו מלוט את אורחיו הגברים, "הוציאם אלינו ונדעה אותם,, וסירבו להצעתו להוציא אליהם את בנותיו (בראשית, פרק יט). מסדום כזאת אין אלא להימלט, כמות שנמלטה משפחתו של לוט.

ואמנם, "פליטי עמורה" (עמ' 23), הלא הם האילנות, נמלטים דרך הרחובות הדומים לכף יד מפושקת "אל יער! אל אבא! אל רגב פתוח! / אל סוד דו שיחם של תינוק ודישון." רק משישובו אל מקומם הטבעי, אל מקום הפריון ויתחדש המגע עם הטבע, תושלם על ידי האדם "הבראשית האחרת", החלוצית.

תחייתה של הארוטיקה בשיבה אל הטבע

השיר "תפילה", שבו נפתח המחזור "בראשית אחרת" (עמ' 30-19), תולה את הצורך הדוחק בבראשית חדשה באובדן המגע הראשוני והקדם-מילולי שהתקיים עם בריאת העולם בין הדומם, החי והאדם שהבינו זה את מבעו של זה. עתה, בהווה, "שפת המלים נבוכה ונלעגת" והמשורר מתחנן לאלוהיו, "אתה שכינוך בשם," לחדש את המגע הבראשיתי: "עוזרני לגעות ליצוריך כמוך."

בראשית כזאת אפשרית רק בטבע, ביקום החקלאי, בעולמם של "רועה הצאן" (עמ' 23) ו"עובד האדמה" (עמ' 24). רק בו תשוקם אחדות הזמנים ואחדותם של "אדם / וגמל / ורקיע." עם זאת, השבת האחדות מחייבת חזרה על תבנית הבראשית המקראית. כיון שכך, הכרחי בה השלב של "קין", שבבראשית החדשה מבקיע את ה"אחדות שברגב" לשם החריש והצמיחה העתידית, ואף השלב של "סדום", שגילויו בבניית הכרך, שכאמור הוא עקר ומונע פריון. אולם, עם ההימלטות והשיבה ממנו אל הטבע תתרחש התחיות חדשה. וזו, לפי שלונסקי, תתגלה במיניות ובארוטיקה כבסיס הפריון שהוא יסודו של עולם (עמ' 25-24), העקרון העליון של הקיום והתנאי לו ובו משתלב האדם מחדש בהרמוניה עם היקום כולו. יתירה מזו, ההשתלבות הקוסמית הזאת מהווה בה בעת גם מימוש נעלה של ערכי המסורת היהודית בהתאמתם לזמן ההווה.

ומי תהא הדמות הנשית המשמשת מיטאפורה לשיקומה של התשוקה ביישות הנשית הגדולה, האדמה? הלא זאת שוב האישה הזרה, זוליכה, שרק לה – ולא לאישה החלוצית – ניתן לייחס תאווה, וזו כמובן תאווה אסורה (עמ' 29). וכך, שעה ש"האדמה חמה / האדמה מוצעת / האדמה תובעת הריון" כאישה מיוחמת השרועה במיטתה, מוצג הלילה שבו יוכרע הקרב בין הרגב לבין הזרע השואף להיאחז בו למרות התנגדותו, ומובאת גירסה חדשה, ההולמת בראשית חדשה, של בגידת זוליכה. "זה לילה מרושרש מנחר פוטיפרע / ודבק יד זוליכה ביוסף." עתה נעתר יוסף לפיתויה של זוליכה, כנרמז במילה "דבק", על משקל "ויאמר לדבק כי טוב" והמשפט בבראשית: "וידבק אדם באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, פרק ב' פס' 24).

או אז אכן מתחילה "בראשית חדשה" וגופו של עולם הוא כתינוק וורוד, כסמל להולדת. הצמרות, האדם והעדרים מתנערים אל מול השחר העולה ומתחדשת ההרמוניה שהופרה. אבל בהרמוניה זו, שבתשתיתה הארוטיקה החיונית להולדה, אין מקום לאישה חלוצית בשר ודם. בקיום האנושי מדוכאת המיניות.

המשך יבוא

המאמר בשלמותו התפרסם בספרה של ד"ר ארנה גולן, "גבריות, נשיות ומשא הזהות", הוצאת עקד, 2010.

* * *

ישראל זמיר

מסיבת-שחרור

המפגש הזה התרחש או שמא חלמתי חלום. כשהתקרבתי לשנות השבעים לחיי, יום אחד שמעתי דפיקה על הדלת והיפי בלונדיני, ארוך שיער, בעל זקן אדום נוסח הרצל, ביקש להיכנס. על פניו משוך חיוך מביך. הוא הציג עצמו כעידן בעגה שהסגירה את מבטאו האמריקני. משכתי בכתפיי ובתנועת-יד הזמנתי אותו פנימה. הצעתי לו כיסא. מן הסתם מתנדב המתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ והמזכיר שלח אותו אלי בדיוק כשהתכוונתי לשכב לנוח. עידן התיישב, הציץ בכרכי הספרים שמילאו את הקיר הדרומי של חדר-עבודתי וסינן בלחש, שנשמע כשריקת נחש:

"יש לי משהו חשוב לבשר לך," ראשו נע בחשיבות מצד לצד. בידו האחת מולל את זקנו ובאחרת מחה אגלי זיעה. פיקת גרגרתו בלטה כמקורו של תוכי ונעה בעצבנות מעלה ומטה. עיניו סרקו את פניי בסקרנות רבה. משהו במבטו הבוחן לא מצא חן בעיניי: נראה זר ומוכר; רחוק וקרוב.     

"קפה?" הצעתי.

"קפה, אך בלי קפאין, בלי סוכר ובלי חלב."

"אז אולי תסתפק במים חמים?"

"רעיון טוב."

לפתע קם מכיסאו ושאל:    

"זוכר את נעמי התימנייה, שהיתה חברתך?"

"הו, אתה מחזיר אותי חמישים שנה לאחור," הפטרתי.

 "נכון. אמא היתה חברה שלך ונפטרה בניו-יורק משבץ-לב לפני שנתיים ימים, ועובדיה, בעלה נפטר עוד קודם-לכן. לפני מותה מסרה לי קופסה גדולה שהחביאה עמוק בתוך ארון עטופה בחולצת-תנועה וקשורה בשני שרוכים לבנים. בקופסה היו פתקים ומכתבים שכתבה לך כל השנים. כתבה, אך לא שלחה. באחד המכתבים סיפרה, כי ימים אחדים לפני טיסתם לארצות-הברית, הגיעה לקיבוץ, כדי לחגוג עימכם, את יום-שחרורכם מן הצבא. זוכר דבר כזה?"

"במעומעם."

"אני תוצר של אותה מסיבה," אמר והמילים הלמו בי כפגזים.

"האם עליי להסיק שאני אביך-מולידך?"

"אתה ולא אחר."

"אתה בטוח?"

"ללא צל של ספק."

מצאתי עצמי נרעש ומשועשע. הוא לרגע נתקף שיעול, חש יובש במערות גרונו ומזגתי לו כוס מים. אחר-כך שלף מכיסו משאף "ונטולין" ולקח "שאכטה". חייכתי. שנים רבות נעזרתי באותו סוג של משאף.

"הרשה לי בבקשה," אמר ולפתע, קרב אליי, מישש את תנוך אוזני, את אצבעות ידיי ומלמל לעצמו:

"ממש כמו אצלי, התנוך מחובר ללחי ואצבעותינו דקות וארוכות כשל פסנתרנים. אימא צדקה. אצל סטיב, אחי, תנוך-האוזן מופרד, מורחק מן הלחי ואצבעות היד עבות ומרובעות."

"בשנות הששים נפגשתי עם אימך בניו-יורק, ישבנו בבית-קפה. למיטב זיכרוני, אף היא מיששה את תנוך-אוזני ואת אצבעות ידיי. מדוע היא לא סיפרה לי שיש לה בן ממני?" שאלתי והוא משך בכתפיו.

לדבריו, בקופסה מצויות שאלות רבות שאין לו עליהן תשובות. מצאתי עצמי ממלמל: "אחרי בלותי היה לי עידן..." הוא סיפר שאחיו הצעיר הוא שכפול מדויק של אביו: כהה-עור, עיניים שחורות, נמוך קומה ורזה.

"לאחר קריאת הפתקים והמכתבים עוררת בי סקרנות וקראתי את כל ספריך וסיפוריך."  

"לפחות התוודעת לכתביי," אמרתי.

"מן המכתבים הבנתי שהפרידה קשתה על אימא מאוד. היא התחתנה עם עובדיה והמשיכה לאהוב אותך. אגב קריאת הפתקים גיליתי, שחלק מהשירים ששלחת אליה, בשיעורי ההומניסטיקה במוסד-החינוכי, נגנבו משלונסקי ומאלתרמן ואימא בכלל לא ידעה. עד יום מותה קראה את השירים בהיחבא וחשבה שאתה משורר דגול."

"מניין העברית שבפיך?"

"ראשית ההורים דיברו עברית ושנית, למדתי ספרות עברית באוניברסיטת קורניל והכרתי היטב אותם שירים."

"הייתי אז נער צעיר שניסה להרשים נערה," ניסיתי להסביר לו. 

"בין הפתקים היה גם פתק אחד שאינו שייך ליחסים שביניכם."

"?"

"אתה מברך את פועלי עקבה לכבוד האחד במאי. מה זה שייך לאימא?"

עידן נתקף דברת ואני חיפשתי בקדחתנות קווי-דמיון בינינו ועל נקלה מצאתי: שרידי שערותיו הזדקרו כגדילים, עיניו היו תכולות וגביניו בהירים. גם עקבות הצד השני לא נעלמו מעיניי: חיוך מתריס, שפתיים דקות, אף סולד ועיניים בוערות. מעולם לא העליתי בדעתי, שיום בהיר אחד יצוץ לי בן מעבר לים. לרגע, לא ידענו מה לומר זה לזה והתכנסנו בתוכנו כזוג שבלולים מבוהלים.

"האם עובדיה ידע שאינך יוצא חלציו?"

"במכתביה לא מצאתי רמז לכך. מה קרה באחד במאי, שהקדשת לנושא מכתב שלם?" שאל.  

"לאחר שהגדוד כבש את אום-רשרש, היא אילת מישהו העיר, כי ביום ב' יחול האחד במאי. נזכרנו במצעדים התנועתיים, בדגלים האדומים בחוצות: תל-אביב, חיפה, נצרת. הצעתי שנערוך מפקד-תנועה פה. לראשונה בהיסטוריה האנושית, יונף הדגל האדום אל מול נמל עקבה ובכך נבטא את הסולידריות-המעמדית שלנו כלפי הפרולטריון בעבר-הירדן. למען האמת, נזקקנו לפעילות תנועתית כלשהי, כדי להדק את הזיקה לסוציאליזם שהחל אט אט להתרופף. המגורים ביחד עם חברי המחלקה מאצ"ל ולח"י מִיתנוּ את הלהט המהפכני שספגנו בנעורינו בתנועה. האומנם עמיתנו למחלקה, המכונים בעגה התנועתית 'הפורשים' הם אכן אויבנו המושבעים ובבוא יום המהפכה נמגר אותם, כך דיברו בשעתו המחנכים שלנו. הלא אותם 'פורשים' הם חברינו לנשק, שלא אחת הצלנו זה את זה בקרבות מלחמת-השחרור. בקיבוץ מכנים אותם 'פשיסטים'. אפילו שמעתי חברים המצדיקים את 'הסֶזוֹן' – הסגרת אנשי אצ"ל ולח"י על-ידי ה"הגנה" לבריטים. זו טעות איומה! ראוי שהתנועה תחזור בה ותערוך חשבון-נפש נוקב!

"התנדבתי לכתוב 'הוראת-יום' לכבוד האחד במאי. מישהו מבני הכיתה הכין תורן מענפים שהים פלט, תלה בקצהו ספל-פח הפוך, השחיל דרכו חבל וקשר לדגל. אחת הבנות תרמה את מטפחתה האדומה.

"המפקד נערך כדת וכדין. עמדנו דום וכשהדגל עלה למרומים שרנו בהתרגשות את  'האינטרנציונל'. ככול-הנראה, שלחתי אותו מסמך לנעמי."

"כתבת קלישאות איומות: 'יחד ניאבק בקפיטליזם ונמגר את האימפריאליזם. יחי החבר סטאלין, קברניט-השלום!' ועוד מיני שטויות."  

"מה אתה רוצה, אימא רוסיה הייתה אז 'מעוז הקידמה' ויוסף סטאלין – חצי אלוהים," אמרתי מתוך התנצלות ושנינו פרצנו בצחוק.  

"מתי הגעת ארצה?"

"לפני ימים אחדים."

"וכמה זמן חרשת את קופסת המחבוא של אימך?"

"שנה תמימה."

"האם אימא הסבירה מדוע נסעה לארצות-הברית?"

"לפי המכתבים, אולצה להתחתן. הופעלו עליה לחצים משפחתיים עצומים. במכתביה תיארה את געגועיה אליך, אל הקיבוץ ואל חברי הקבוצה. לפני מותה הפצירה בי שאסע להכירך. היא מקווה מאוד שנוכל להיות ידידים-קרובים."

"יש לך משפחה?"

"הוריי נפטרו ואשתי לורי נפרדה ממני, לאחר חמש שנות נישואין ונטלה עימה את שני ילדינו למזרח-הרחוק."

שוב שתיקה. עידן לפתע התרומם ממושבו:

"יש בפי שאלה קשה, מביכה, שהקדשתי לה מחשבה רבה. אפשר לשאול?"

"אתה יכול לשאול כל דבר. פה לא רוסיה."

"אתה מוכן לאמץ אותי כבן? יהיה זה מעשה נועז מאוד, שישבור את כל מסגרות-החיים המקובלות. שמעת על בן שאומץ על-ידי אביו בגיל חמישים?"

יצא המרצע מן השק. הצצתי בו. עיניו בערו כשל אימו. הו, כמה דמה לה. אישוניו התרוצצו כזוג פרפרים סביב נורה דולקת. הצעתו הדהימה אותי. השתתקתי ותהיתי: כיצד יגיבו החברים בקיבוץ לשמע הידיעה כי בן לי, שהתגלה מעבר לים? ומה יאמרו רעייתי, בניי, נכדיי? יתכן, שיתביישו בי על תעלוליי משכבר-הימים ויכנו אותי, אגב קריצת-עין, "השובב". מעטים מבני-גילי עדיין זוכרים את נעמי. רובם כבר נפטרו.   

"תגיד, בשביל מה נחוץ לך כל הבלגן הזה?" שאלתי.  

"לא יודע," ענה ומשך בכתפיו.

ראשי, ככול-הנראה נע מצד לצד וביטא שלילה.

"שיערתי שתסרב," אמר. "אינך נמנה עם האמיצים והנועזים. שאלה אחרונה, בדעתי להתכתב עימך בדואר-אלקטרוני, האוכל לכנות אותך 'אבא'?" לפתע, שנינו פרצנו בצחוק היסטרי וזמן רב חלף עד שנרגענו.

נזכרתי בקטע של סיפור שאי-פעם קראתי, שבו אב עומד לפגוש את בנו, שלא ראה עשרים שנה וברגע-של-חולשה הזמינו אליו לניו-יורק, כשהוא מתלבט ומתייסר:

"...הוא לא התאים לביתי שלי עתה, ולא לתנאיי שמחוץ לביתי. לא היו לי בשבילו לא חדר, לא מיטה, לא כסף ולא זמן. "...מהו בכלל בן, במה הזרע שלי קרוב לי יותר משל אחרים? מה ערך לקרבת-דם ובשר? הן כולנו הקצף באותה יוּרָה ביולוגית כללית. לפני מספר דורות היה ודאי לכל אותם זרים סבא אחד משותף ושני דורות לאחר מכן יהיו הקרובים של היום זרים איש לרעהו. הכול זמני, לובש צורה ופושט צורה, בועות של ים אחד, ירוּקה של ביצה אחת. הואיל ואין לאהוב את כולם, אין לאהוב אף אחד."

"אבא, קלטתי אותך."

"בן, איני רואה טעם רב בפארסה הזאת." עצב של אכזבה ניבט על פניו. המשכתי להסתכל בו, ולפתע, דמות אימו עלתה בי.

בתום אותה מסיבת-שחרור, קיץ 1950, נעמי נלוותה אליי בדרכי לצריף. שרב כבד עמד באוויר. פתחתי את הטפטפת ורסיסי-מים החלו לנטוף על מצע של קש ורוח מערבית הדפה אותם פנימה. 

"החום ממש הורג אותי," אמרה, התקלפה במהירות מבגדיה ונעמדה מולי ערומה כביום היוולדה. לאחר ההלם הראשון, שנינו ניצבנו ערומים משני צידי המיטה, כטירונים במפקד-בוקר.

"באתי להיפרד ממך. מחר עובדיה ואני מפליגים לארצות-הברית," אמרה, כשהיא מנסה לבלום יפחה פורצת.

"וזהו?"

"וזהו." התחבקנו, התנשקנו והיטרוף בדרכו אחז בנו.

נעמי נשכבה על המיטה, פשקה רגליים, הושיטה ידיים והגישה עצמה.

"נעמי, אין לי אמצעי-מניעה. מחסן 'האספקה-הקטנה' סגור ביום רביעי."

"זה בסדר," השיבה.

רגע לפני הפליטה ניסיתי להיחלץ מתוכה, אך היא כלאה אותי בין רגליה בכוח רב.

"מכאן אין יציאה," מילמלה. 

האם תיכננה ליטול עימה צידה לדרך?

הקופסה נותרה סגורה וחתומה.

עידן קם, לחץ את ידי והפטיר:

"שלום אבא."

"שלום בן."

לא ראיתי אותו מאז.

* * *

יוסי שדה

הדיאטה הבגדדית של אבו דהוד

פעם, דיאטה היה האוכל שנתנו לחולים בלבד. אנשים בריאים לא עשו דיאטה. למה שיעשו?

אני רוצה לספר סיפור בגדדי על הדיאטה. בהבדלי התרבויות, אספר איך מתכוננות שתי גברות לקיץ.

אישה תל אביבית, לקראת הקיץ הקרב, מביטה בראי ועיניה חשכות. הזנחתי, היא אומרת, את עצמי, אכלתי יותר מדי, אני חייבת דיאטת קאסח, להוריד 5 קילו ויהי מה! בחורף היה אפשר להסתיר את האסון עם מלמלות וקלושים, חצאיות לא הדוקות עם נצנצים מרשרשים, אבל, עכשיו, שהקיץ מתקרב, לא ניתן יהיה להסתיר את הקילוגרמים. החברות יתלחשו עליי מאחורי הגב – מיסכנה, תיראו כמה הזניחה את עצמה. ומיד בא גם ניתוח פסיכולוגי – נו, עם הצרות שבעלה עושה לה, זה פלא? ואם היא לא נשואה, יוסיפו – אין פלא שהיא לא נשואה, מי יתחתן איתה?

במקביל, אשה בגדדית מתכוננת לחורף עם אותו טקסט: בחורף הזנחתי את עצמי, לא אכלתי מספיק. בחורף, עוד היה אפשר להסתיר את האסון עם בגדים רחבים, אבל עכשיו, שהקיץ מתקרב, האמת הערומה תתגלה – וחברות יתלחשו – בטח, בטח, זה מהצרות שבעלה עושה לה, עבר לה בכלל התיאבון, עוד מעט תיראה כמו מקל, ממש כואב הלב כמה שירדה זאתי במישקל. ואם היא לא נשואה – אין פלא, תאמרנה\ מי יקח רזה כזאת?

והיא חושבת על דיאטת קאסח, מוכרחה להוסיף איזה 10-15 קילו לקראת הקיץ, יהיה מה שיהיה. אבל, בשביל זה צריך לעבוד, לקום בבוקר מוקדם, ולהתחיל עם שמנת נקייה הקרוייה קאמר, ודרך פיתות עיראקיות ענקיות עם 2-3 ביצים, להמשיך לתוך עוגיות פריכות חמות מהתנור, עם סומסום למעלה, שהולכות טוב מאוד עם ריבת מישמיש או חבושים או שתיהן – עדיף, בתוספת עוד קאמר מתובל בדבש תמרים הקרוי סילן. וכך, כמובן גם בארוחות הביניים וארוחות הצהריים והערב שלא אפרט, כי הקורא יפסיק לקרוא וירוץ לעובדיה שבשווארמה ממול. בקיצור – זאת עבודה, וכשמוכרחים אז מוכרחים! אבל, שווה המאמץ – יבוא הקיץ,החברות יתפוצצו מקינאה ויתלחשו – לקחה את עצמה בידיים, הבחורה – ממש הכפילה את עצמה. היא והבריאות – אחיות. את הבגדים הישנים, הצרים, היא תיתן לעוזרת, ותרכוש מידות גדולות, ממש ענקיות.

והשיטה לרזות – הנה הפיתרון- לא חלבונים, לא סוכרים, לא סקרסדייל ולא בטיח. דיאטת אבו דהוד.

אלמן עשיר וקמצן היה אבו דהוד. בבוקר, היה שותה כוס תה ועוגיה, ורץ לעבודה. לא צריך להעמיס על הקיבה. בצהריים, היה מוצא לו איזה גזר, או לפת, אוכל לאט, וממשיך לחסוך. אבל בערב, כאשר הבטן הומייה מצד אחד, והקמצנות לא מרפה מצד שני, מה עושים? אבו דהוד היה יורד למרתף ביתו, הקרוי סרדאב, חופר באדמה, מוציא ג'ארה הקרויה ברנייה – ובה כל כספו, הרבה דינרי זהב, ומתחיל לספור את הדינרים. ככל שהתקדם, נסוג הרעב היה כלא היה, וכשהתעייף, החזיר את הג'ארה למחבוא, והלך לישון שמח וטוב לבב.

אז אם יש בקוראות גברת, שמאסה בדיאטות המערביות, של מים או חסה או קישואים,למה שלא תנסה את השיטה של אבו דהוד? הרצפט –ל פעם שמופיע הרעב, פני לעיסוק שאת אוהבת – לא אוכל! ותיווכחי שזה עובד – הרעב יחלוף.

אז להתראות בחוף גורדון. כולנו, התל אביבים והירושלמים – נבוא להעריץ את התוצאה.

אימא סיפרה לי שבבגדד, יום אחד, שמעו צעקות אצל השכנים ממול. יצאו לראות. התברר שהגיעו השדכניות כדי לשאול את האם של החתן המיועד, איך מצאה חן בעיניה הכלה המיועדת שהלכה לראות.

חשוב להבין, רק האם הלכה לראות, כי, אם הכלה המיועדת לא מוצאת חן בעיני אימו של החתן – אז למה לו לראות אותה? מה, הוא יתום?

בקיצור, הצעקות היו של האם על השדכניות, שהביאו כלה רזה. האם נעלבה – לפני שבועיים, הבאתם לבן של השכנה ממול כלה ענקית, הה!! ולי הבאתם רזה, אולי חולה. ואני לא פחות מהשכנה שקיבלה את הענקית. אז תביאו לי כלה לא פחות מהגודל של הכלה שלפני שבועיים! בבגדד, כמו בתל אביב, הגודל של הכלה קובע.

אז עלי והצליחי, או רדי והצליחי. כל מה שאת צריכה זה ג'ארה אחת טובה עם דינרי זהב, מרתף, ויכולת לספור דינרים- והדיאטה בדרך.

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: מדוע ההשקפה הכנענית והמגמות הכנעניות נמצאות מחוץ לגדר של השקפתך על יהדות וציונות? האין אפשרות לראות גם את הכנעניות כהתפתחות דינאמית של מרד בתוך הרציפות הדיאלקטית של ההיסטוריה היהודית? ובתור שכזו – כעוד אחד מן האספקטים האוטופיים של התפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו?

גרשם שלום: ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי. אני מודה: אני אנטי-כנעני מובהק. אביא דוגמה. איני שותף לאלה הרוצים "לקפוץ" מעל לגלות. כולנו יודעים שמצויים בינינו כאלה המטיפים כאילו יש לנו גשר פנימי לתקופת התנ"ך, וכי "גולה" היא עניין שאנו שוללים אותו. אין חלקי עם דעות אלו. הקפיצה אל המקרא היא פיקטיבית בלבד: התנ"ך זוהי מציאות שאינה קיימת היום; אבל יש אידאל שאנו מכנים אותו "עולם התנ"ך" ורוצים להעלותו היום. זה לגיטימי בהחלט, אם כי אני מאמין שקפיצה זו עלולה להביא תקלה חינוכית מבחינת רציפות הדורות, שהנחילו לנו כוח, ומסורת כבירה שיש להעלותה, לבחור מתוכה ולעשותה בעייה.

מבחינה זו אני אנארכיסט דתי, כי איני יכול לדון על תופעה זו או אחרת בעבר ולהכריע אם צדקו או לא צדקו, אך יש מקום להיאבקות נוכח גילוי רעיונות תובעים את ביטויים.

יש אנשים שמנסים לומר לנו להפסיק את הרציפות. לכנעניות זו שורשים עמוקים אצל ברדיצ'בסקי. יש אצלנו תהליך של צנטריפוגאליות. בחורים שחולמים על ניתוק מכל העבר, ועל קיום לאומי בלי מסורת. ניתוק מן העבר הקרוב. בן-גוריון עודד את הכנענים משום שקפץ ישר לתנ"ך ושלל כל גלות. אלא שהוא קפץ אל תוך התנ"ך המוסרי, והם פנו לתנ"ך האלילי. בן-גוריון שכח כיום את העובדה שהוא התנכר. הוא חשב אז שאנחנו חוזרים לרציפות היסטורית תנ"כית. אך רציפות כזו קיימת רק בספר, ולא בהיסטוריה. הרציפות של תקופת התנ"ך היתה קיימת בתוך מציאות דתית ולא בתור מציאות היסטורית. בן-גוריון עודד תנועות של ניתוק מן היהדות כאן בארץ, אך אי-אפשר להשתרש ישר במקרא.

אי-אפשר לדעת מראש מה הם הממדים הדתיים של החיים היהודיים החדשים. אני מפתח בפניך את הניגודים של שתי המגמות, של רציפות ומרד בציונות, לא מפני שאני חושב שהן יילחמו עד חורמה ביניהן, אלא משום שאני בטוח שכאן ויכוח פורה של מגמות שונות בתוך עניין חיוני אחד. והיהדות, מתוך חוקיות פנימית פוזיטיבית, עשוייה ללבוש פנים שאיננו יודעים.

אהוד בן עזר: אני רוצה לצטט בפניך, לעניין זה, קטע ממסתך "אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו":

"מי שבא היום להעביר לשדה ההבנה הציבורית עניינים שבהשראה ובהכרה מיסטית, ואינו רואה עצמו, כבעל מצפון ישר, קשור באותו היסוד הגדול של התורה מן השמיים בלי 'חכמות', אותה תורה באותן אותיות וכמות שהיא, הריהו אנארכיסט.

"מי שאינו מוכן לקבל עליו, ואינו יכול לקבל עליו, עניין זה, ואין לו אותו ביטחון מוצק של הראשונים, ויהא שנשתלב לדרכי האמונה ויהא שההיסטוריה או הביקורת ההיסטורית שיבשה דרכו, שהרי הרבה שלוחים יש לספקות אלה לגבי עניין התורה מן השמיים, – הרי הוא, כאמור, נעשה מבחינת אובייקטיבית אנארכיסט. כולנו, במידה רבה, אנארכיסטים היום מבחינה דתית, וראוי לומר זאת בגלוי. יש היודעים ויודו על כך בפה מלא, ויש שיעשו כל מיני כרכורים כדי להעלים עיניהם מעובדה יסודית זו, שרציפות יהודית בהשגה הדתית היא היום מעבר לעיקר זה של התורה מן השמיים. מסקנה זו מביאה בהכרח לצורות אנארכיות של הדת. על כן גדולה כל כך הקושייה בהרהורים אלה. האם יימצא יסוד ברור, אובייקטיבי, לתרגום ניסיונו של היהודי החדש, של בני דורנו, שהוא תרגום ניסיונות בעלי משמעות לא פחות חשובים מאלו של דורות אחרים! שהרי דור זה ניטל ממנו הבסיס שעליו עמדו הראשונים.

"מכאן, שאם נבוא לשאול על התלבשות של דחיפות מיסטיות ביהדות היום, נמצא את עצמנו נוכח מציאות ריאלית זו של אנארכיזם יהודי-דתי. זו הבעייה העומדת בפני דור זה, השואל אם יש תקווה שגם מתוך חוסר יסוד דוגמאטיבי חיובי אפשר יהיה לצור צורה ציבורית של השראה מיסטית ביסודה. על כך אין לנו תשובה." ("אמות", חוברת ח, 1963).

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך – מה כאן מקומו של האנארכיזם הדתי היהודי? כיצד הוא מתקשר עם עניין האספקטים האוטופיים שביהדות?

גרשם שלום: הנקודה האנארכית נכנסת רק בכך שאינני יודעים מי היא האוטוריטה הדתית כיום. מי שיאבד את האמונה בתורה מן השמיים צריך להכריע כיום לפי מיטב הבנתו ומצפונו. כאן גם גנוזה אבן-הנגף, העומדת למכשול לגיבוש מיסטיקה יהודית בעלת משמעות ציבורית היום. כולנו אנארכיסטים כי אין לנו אוטוריטה מוסכמת. אדם יכול להיות דתי מאוד ולא לקבל השראה אלוהית בצורה הקודמת. וזו הבעייה של המיסטיקה, שקיבלה את התורה והסיקה מסקנות קיצוניות, והיתה חופשית מאוד בתוך גבולות הקבלה והאמונה בעיקר של התורה מן השמיים. ואילו היום אי-קבלת העיקרון של התורה מן השמיים כובל את התפתחותה החופשית של המיסטיקה.

בעיית הסמכות, השאלה איזו סמכות מכתיבה לך – לא מצאה את פיתרונה עד היום. אי-אפשר לדעת באיזו צורה יופיעו הדברים. בזה היה לי ויכוח עם בובר. הוא כתב לפני שנים בשלילה על מדינת ישראל, מבחינת יחסה של המדינה לרציפות של הדת היהודית, – ואני השבתי לו – מנין אתה יודע כי למדינת ישראל אין כל משמעות דתית! יכול להיות שאין. גם אני חושב כי למסגרות פוליטיות אין משמעות דתית. אך מאין אנו יודעים מה מתרחש בתוך המסגרת, בחברה החיה, בגוף הנושא את המדינה? אולי מושגינו משתנים לגמרי ולא כל מה שנחשב היום לדתי "ממוסד" הוא המעשה הדתי האמיתי? אין אנו יודעים באיזו צורה יכולים להופיע דברים בגלגול חדש. וזה מחיר הציונות, המשלמת עבור הדיאלקטיקה הנמצאת בתוכה מלידתה, בהתנגשות שבין שתי המגמות הסותרות. מצד אחד זה מחליש, מצד אחר – מחזק. זו הדיאלקטיקה של ההתפתחות וטרם הגענו לשום סינתיזה.

המשך יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

8. בירושלים, אצל סבתא חנה שיינברגר, כחולת העיניים.

כאשר פניה של אסתר נעשות רזות וצהובות, עיניה הירוקות נקרעות לרווחה, וכולה טבולה במאלאריה, למרות החינין, וכאשר גם השהות במלון של חיה-טויבע ביפו, והרחצה בים, אינן מועילות – לוקחים אותה לירושלים אל סבתה מצד אימה, חנה שיינברגר, שגרה בדייטשער-פלאץ, בתי מחסה, בעיר העתיקה, והיא כבר אלמנה מבעלה מנחם-מאניש.

הסבתא תמירת-גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי-קטיפה שאסתר מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי-עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה-אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מהנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.

לסבתא שני חדרים קטנים וחצר זעירה, מסויידת כחול וכולה כוכים, ובהם קופסאות-פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו"רודה" ריחנית, שסבתא קולעת בצמתה של אסתר כנגד עין-הרע. השתיים נוהגות לאכול במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור-הפחם הקטן המהבהב תמיד.

אסתר, כאילו נפתחות לה ריאותיה באוויר ההרים, והיא נושמת עמוקות. באמצע הלילה היא שומעת קול משונה מן האשנב שמעל מיטתה. היא עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, סמוכה, ושם, על הרצפה, פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר-חרס ונר דולק דבוק בו, וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו, הנר, המחצלת, ופני מתפלל זקן שמונחים במאוזן, ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים.

היא נבהלת למראה אבל לא זזה מהמקום כי היא מרותקת. רגליה טובעות בכרי-המיטה כבמים, והיא סופגת אל קירבה את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניה – הנה עוד רגע יפול עליה והיא תישרף, יחד עם הזקן הבוכה: "ירושלים, ירושלים."

לפתע נפתחות שתי זרועות חמות – סבתה נושאת אותה אליה לחדרה ולמיטתה, אסתר טומנת פניה בריחה, ריח תפוחים, ונרדמת.

בבוקר מעירה אותה סבתה, רוחצת את פניה וידיה במי-בור רעננים, ויוצאת. אסתר רואה אשנב והשמש זורחת בו. מטפסת על שולחן, תוקעת ראשה באשנב, ורואה קיר עבה מאוד הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשה, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי. והרחק יותר כפר, כפר השילוח, סילואן, והוא עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניה – ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.

אסתר נושמת אוויר טרי, רואה באופק הרים כחולים, עגולים, כיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם. ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, שמעודה לא שמעה כמותם במושבה. הם יפים להפליא, הם מזמרים, הם משבחים, הם מרוממים והם ניתכים כגשם רענן על פניה ושערותיה – בשמחה, בחגיגיות, והילדה מתחילה לשיר בליווי הפעמונים –

פתאום נכנסת סבתא, אסתר על השולחן שרה בקולי-קולות, בסופראן הצלול שלה – "חושו אחים חושו, נרימה פעמינו – " והסבתא נרעדת: "פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם?" – ובתנועה חפוזה היא תופשת את הילדה ומורידה אותה בחבטה על הרצפה.

*

חוויית הביקור אצל סבתה בירושלים נחרתת עמוקות באסתר. ב1930- נדפס בספר שיריה הראשון "קמשונים" השיר "סבתות קדושות בירושלים", המסתיים בשורות: "עלה ריח בגדיכן באפי, / ריח נרות-שבת ונפטלין", גיבורתו היא סבתה חנה שיינברגר, אשר ב1971- שבה ומופיעה בסיפור "אצל סבתא".

ב-1979, ואסתר בת ה-85 חיה בבית-אבות טבעון, מזמינים אותה חיים באר ויהואש ביבר לסיור מטעם "בית הסופר" בירושלים, בהנחיית חיים באר – "ירושלים של ספרות, בעקבות סופרים ויצירותיהם".

מצב בריאותה כבר אינו מאפשר לה לבוא, אבל במכתבה לחיים באר, מאוקטובר 1979 לערך, היא מודה לו ומספרת שירושלים תקועה בילדותה כיהלום קשה ומפיץ אור. התקפות-המאלאריה שלה היו נעלמות באוויר ההרים, חושיה הצעירים קלטו זרמי חיים והווי, כאותו תיקון-חצות של הזקן השחוח בחצרה של הסבתא – כל מערך החיים העצוב והמיסטי ביחד עם ההקלה מן המאלאריה – פעלו נפלאות.

בירושלים פגשה משהו מגובש, עתיק וחזק, שהיה שונה מהווי המושבה, והיישוב החדש כולו, שבעיניה היה עדיין חסר צורה, ספוג רעיונות ואידאלים ושירים לאומיים פתטיים. והיא מספרת לחיים באר גם על חוויית הפעמונים, ששמעה אז לראשונה בחייה: "הנצרות עם מוסיקת-הפעמונים: זו שמפניה היו אנשי העלייה הראשונה והשנייה מחווירים – זו ניתכה עלי כגשם ברכה. ה'דויטשער-פלאץ' היה בשבילי כעין 'פנטיאון' של העם, והפעמונים בין הקירות העתיקים מוגני המזוזות עשו בי נפלאות."

בהשפעת פנייתם של יהואש וחיים נכתב כניראה השיר הירושלמי-ההיסטורי של אסתר "אני רק גלגול", שאותו שלחה אלי כחודש לאחר-מכן, ב-15 בנובמבר 1979. בפתיחת הפואימה היא מכריזה: "אני רק גלגול / של אישה / נולדתי על מדרגות / הר ציון מול ירושלים – " היא מטיילת ברוחה בירושלים, עדיין ילדה, אך הסיור מתרחש לפני שלושת אלפים שנה, כאילו היא מבקשת להתנצל ולומר שמאחר שנבצר ממנה הטיול הפיסי, היא שולחת במקומו טיול היסטורי-פיוטי; ונקל לראות את קשריו לזכרונותיה הירושלמיים, שאותם שירטטה במכתבה אל השניים.

המשוררת ש. שפרה אמרה לי על כך: "חשוב כמה עוד שירים נפלאים היתה אסתר כותבת, אילו זכתה לקצת יותר עידוד."

*

חנה שיינברגר היתה סבתו של ר' ישעיה שיינברגר, שהתפרסם בשנות ה-50 וה-60 כ"שר-החוץ" של "נטורי קרתא" והיה בן-דוד של אסתר. לבני משפחת ראב בפתח-תקוה לא היה קשר עם קרוביהם שבבתי אונגרין ובמאה שערים; הם נהגו לכנותם בשם "השחורים", ומעודם לא התגאו ב"ייחוס" השיינברגרי.

בשנות לימודיי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה בירושלים התיידדתי עם ר' ישעיה, בעל העיניים הבוערות והמראה הסגפני, והייתי בא לבקרו. הקירבה המשפחתית היתה חזקה בעיניו מכל חילוקי הדיעות, ונקבעו בינינו יחסים יפים, שנמשכו עד למותו, גם בחליפת מכתבים. פעם אחת אמר לי, ספק ברצינות, ספק בלצון: "כאשר נתנו את ליאה (הוא ביטא את השם ביידיש) ליהודה – היה מחסור בגברים בירושלים!"

כלומר, הוא מצידו כלל לא מתגאה ב"ייחוס" של דודתו לאה, שהלכה להיות אשת איכר בפתח-תקוה, אבל אולי גם התכוון לכך שיהודה היה גרוש כאשר נשא את לאה.

*

גם בהיותה בת שמונים מכניסה סבתא חנה, אימה של לאה, אטמוספירה מיוחדת לבית המשפחה כשהיא באה לביקור מירושלים עמוסה כל טוב – ממתקים, עוגות, שמלות וצעצועים. יהודה אוהב אותה אהבת-נפש ונוהג לנשק את ידיה. קולה חבוי בתוכה ודיבורה איטי, לוחש כמעט. היא נקייה להפליא, מרשרשת בחולצות מעומלנות, לבנות, ועיניה מאירות את כל הבית בצבען הכחול רענן.

למחמאתה של תמר אבידר על הופעתה התמירה והמטופחת, משיבה אסתר: "זה רק עניין של גזע. גם הסבתא שלי ניראתה כך. דקה, רגליים יפות, עיניים כחולות כשל ילדה, בשמלת תכלת מעומלנת. היא יכלה לשמש מודל למודיליאני."

כשהסבתא באה מעבירה האם לידיה את אסתר, ובעיקר את הטיפול בשערה. הסבתא חופפת בעסק רב את שערה הארוך והמתולתל של הילדה. שערותיה רכות כמשי ומגיעות עד לעכוזה הקטן. הסבון נכנס לעיניה של אסתר, סבתא משפשפת חזק, הילדה צורחת ואחר כך ממשיכה לפרפר תחת ידי סבתה כי לא קל לסרק סבך שיער כשלה. במסרק לבן צפוף שיניים צדה הסבתא את הכינים ואת ביצי הכינים הלבנבנות שניטפלו לקרקפתה. "חזק! קלעי את הצמות חזק! עוד יותר חזק!" מורה אסתר לאורחת מירושלים, וסבתא נשמעת לה. התוצאה טובה למדי – הצמות קלועות חזק ככל האפשר. "קשרי!" שבה אסתר ותובעת, וסבתא קושרת לה סרטים אדומים בקצות צמותיה, עניבה לצמה. בזה תם הפולחן, ואסתר המחייכת חשה עצמה חופשייה לשבוע ימים.

 "תמיד היה בי משהו יוצא-דופן, המורים אהבו אותי ולכן הבנות קינאו בי," מספרת אסתר לראובן שהם, "היה לי שיער ארוך שאמא קשרה בו סרטים גדולים אדומים כדם וזה בלט ולכן תמיד משכו לי בצמות."

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסידרה "צו האופנה", בת 5 פרקים, 40 דקות כל פרק, שבה גם אנחנו משתתפים, תשודר החל מיום חמישי, 9.6, בשעה 21.30 בערוץ 1 של הטלוויזיה. יוצרי הסידרה ביקשו להדגיש בפנינו כי אין קשר בין הסידרה האיכותית שלהם לבין הקדימון ששודר בנושא ואשר גרם לא מעט אכזבה לצופים. ובכן אתם מוזמנים לצפות, ואנחנו נחזור ונזכיר זאת מדי שבוע ונקווה שלא נתאכזב.

* ייתכן מאוד כי הדמות החדשה בסידרה של היועצת המשפטית של המשרד לעניינים משפטיים בסידרה החביבה והעוקצנית "פולישוק" היא דמות סאטירית ומגאלומאנית, מעין פארודיה, שנוצרה בהשראתו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הנהנה להטיל חיתיתו על כל בעלי התפקידים ולדחוף את עצמו להיכן שלא צריך, כפי שקבע כבר השופט בדימוס טירקל.

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לקראת שבוע הספר הנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

שתי הערות:

הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201

כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,217 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל