גיליון מס' 649

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בסיון תשע"א, 6 ביוני 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר יואל רפל: מה מתקנים בתיקון שבועות? // יוסי גמזו: אֲגַ"ם הַבִּרְבּוּרִים... //  מרדכי קידר: הסלמה מדרדרת [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: החצבנים. // בעקבות פרופ' טליה איינהורן: החוק הבינלאומי – יש"ע אינה כיבוש. // דינה גונה: ציון ה"פרהוד" בחג השבועות. // יהודה גור-אריה: רוצחים עם "אבו-חמסה". // יוסף חרמוני: איך לא ידע אבא אחימאיר מיהו היטלר? // עמוס גלבוע: שתי הערות לגבי דבריו של דגן. // אלישע פורת: הכבוד האבוד של דגל הקיבוץ, מסיפורי דוד אפרת. // אורי הייטנר: 1. אֶדִי הפוך. 2. שלשול. 3. "לעני ולגר תעזוב אותם". 4. למה אין שלום? 5. ליל העצמות המתהפכות. // איליה בר זאב: מחשׂוֹף לַיִל לבן. // ורדה צ'צ'יק: 1."יונתן והשולחן הכחול", תיאטרון "קליפה". 2. "סופסופ הסיפור", ז'וליק הפקות. 3. "נסיך צפרדע" בתיאטרון המדיטק. // יצחק שויגר: עדות על מעשה שהיה. // יחיעם פדן: כמה נהרגו? // דוד  כהן: לו רק רצו. // ישראל הר: לזכר אליעזר סודיט. // 10 שירים מאת אילן בושם. // נעמן כהן: אשמת שומרון. // ד"ר ארנה גולן: מיניות וארוטיקה בשירי ארץ ישראל החלוצית של שלונסקי. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 9. היתקלותה באיש הקשה אוסישקין. // מלי טויב (אהרנסון): מתי פתחת לאחרונה את הוויקיפדיה? // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

ד"ר יואל רפל

מה מתקנים בתיקון שבועות?

חג השבועות עטור מנהגים כזר פרחים על ראשו של ילד המביא ביכורים. כל עדה בישראל טיפחה ואימצה מנהגים ייחודיים שעשו את שבועות ליפה שבחגים.

נפתח בכבד, בתוכנו של החג, חג מתן תורה, אך לא נשכח את 'מגילת רות' מספרי 'כתובים' הנקראת בבתי הכנסת בשבועות, והמאזכרת את דוד המלך, שעל-פי המסורת נולד ונפטר בשבועות. גיבורת המגילה היא 'רות' – גיורת שהצטרפה לעם ישראל בתהליך גיור מהיר, וללא ערעור רבנים. לא ידוע האם הצטרפותה היתה על-פי הכתוב בתורה, שהרי בתורה לא נכתב על הגיור דבר, אך ידוע שנושא היחס לגרים הוא המצווה הנזכרת ביותר בכל התורה. מה מצער שרבנים לא מעטים פועלים ההפך הגמור ממה שנצטוו ישראל בתורה.

בשלושים ושישה מקומות שונים בתורה מוזהרים בני-ישראל על מצוות היחס לגר. אין אף מצווה הנזכרת בתורה מספר פעמים כה רב. עד שעולה השאלה, מה מצאה התורה לחזור ולהזכיר לחזור ולהזהיר על מצוות הגר יותר מכל מצווה אחרת – הן מצוות האמונה בה', שמירת שבת, איסור מאכלות אסורות, טומאה וטהרה, גניבה וגזל.

אלא שהתורה נותנת את הטעם להקפדה יתרה בקיום מצווה זו "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). בלשון ימינו היינו כותבים "כי גרים הייתם בפולין וגרמניה, מרוקו ועיראק, ברוסיה והונגריה, בלוב ובסוריה." רות המואביה, הדמות המרכזית של מגילת רות, מתגיירת בהצהרה שהיא נותנת לחמותה "עמך עמי ואלוהייך אלוהי" (רות א, טז). בכך מסתיים תהליך הגיור של רות. אין אנו שומעים על בית דין של שלושה ולא על טבילה במקווה, גם לא על מבחן ידע ובקיאות ביהדות או על חקירה לסיבת ההצטרפות לעם ישראל. תהליך הגיור של רות הוא קצר ומתמקד בהצהרתה ובמסעה עם נעמי חמותה ממואב לארץ ישראל. 

 במקורות היהודיים נמצא יחס כפול לגרים. מחד בולט הקו החיובי והאוהד "חביבין הגרים, שבכל מקום הכתוב מקיש אותם כישראל" (מסכת גרים פ"ד הל' ב-ד). אך יש מי מחכמי ישראל שמקלקל את התמונה היפה ופוסק "קשים הגרים לישראל כספחת" (מסכת יבמות מז ע"ב). דעה זו היא יחידאית ואינה מבטאת את עמדת חכמינו שקבעו "אין הקדוש ברוך הוא פוסל לשום בריה. אלא לכול הוא מקבל. השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שמבקש ליכנס ייכנס"(שמות רבה יט, ד). התשובה היהודית לגרים היא 'ברוכים הבאים'. וכדברי המדרש "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיוספו עליהם גרים" (פסחים פז ע"ב). את המבקש להצטרף לעם ישראל יש לעטוף באהבה, בחום ובאמפטיה.יש להראות לו את הקשיים בלהיות יהודי אך לסייע בכל דרך להצטרפותו. היהדות אינה דת מיסיונרית אך היא מקבלת בזרועות פתוחות את כל מי שמבקש להצטרף אליה.

זאת ועוד, גר אינו בהכרח מי שמבקש להתגייר. גר מלשון מהגר כפירושו של גדול המפרשים, רש"י: "אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם." בפירושו מחזיר אותנו רש"י ליסוד "כי גרים הייתם בארץ מצרים." הגר, הזר, נתפס כחולייה החלשה בחברה ועל כן התורה קוראת, וחוזרת וקוראת שלא לפגוע בו כשם שאין לפגוע בחוליות החלשות האחרות. "לא תטה משפט, ולא תחבול בגד אלמנה" (דברים כד, יז). אלוהי ישראל מתייצב באופן מוחלט לצד החוליות החלשות בחברה "האל הגדול הגיבור והנורא... עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י, יז-יח).

הביטוי העליון למעמד הגר, הזר, האחר – נמצא בפרשת משפטים מרובת המצוות, במצווה על השבת "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג, יב).

 נביאי ישראל נאבקו נגד המציאות שלצערנו התגלתה במדינת ישראל. ירמיהו קרא "גר יתום ואלמנה לא תעשוקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה" (ז, ו), יחזקאל מכריז "עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל, ועני ואביון הונו, ואת הגר עשקו בלא משפט" (כד, כט).

הזיכרון ההיסטורי מחייב אותנו כעם לשמר בתודעתנו את רגעי ההשפלה והשעבוד במצרים ולהפגין יחס סובלני ואנושי כלפי הגרים והזרים – אלפי העובדים הזרים – החיים בקירבנו.

שמות החג

חסידים מספרים: מדוע נקרא חג השבועות חג מתן תורה ולא חג קבלת התורה? משום שאת התורה נתן הקדוש ברוך הוא פעם אחת אבל קבלתה היא מעשה שעל כל יהודי לעשות מדי יום.

 ההסבר הקצר הזה הוא טוב רק לאחד משמות חג השבועות, חג שנתברך בשבעה שמות שונים: חג הקציר; חג החמישים; יום הביכורים; עצרת; חג טנא; רגל וכן חג מתן תורה.

החג הוא אחד משלושת המועדים אך הוא שונה מפסח וסוכות במהותו ובצביונו: הוא נמשך יום אחד בלבד; אין לו מצוות ודינים מיוחדים ואף לא ספרות הלכתית ייחודית. בזמן בית המקדש סימל החג את הקשר של עם ישראל לאדמת ארץ ישראל. במרוצת השנים "זכה" חג השבועות לשמות נוספים שנתנו ביטוי למנהגי עדות ישראל: "מועד גול" – חג השושנים או הוורדים אצל יהודי פרס, אפגניסטן ובוכרה; "זיארה" – עלייה לרגל, אצל יהודי כורדיסטן, בבל ועוד; "לילת אלקראיה" על שום הלימוד בליל השבועות אצל יהודי תימן; "עיד אל ענצרה" אצל יהודי חלב וסוריה. 

מתוך השמות השונים שהוזכרו, מן המקורות העתיקים ומן המסורות החדשות, ניתן ללמוד על חלק נכבד ממנהגי החג, אך כמובן לא על כולם. המכנה המשותף העולה מן השמות השונים הוא, כי חג השבועות הוא חגם של השניים: של הלחם ושל התורה, של הקציר והביכורים בצד מתן תורה ולימודה. זהו חג שבתוכנו מעניק משמעות חיה לאמרת חז"ל: אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה – אין קמח.

"מלוא הטנא ביכורים"

זמנו של חג הביכורים אינו נזכר בפירוש בתורה. לפי פשוטם של דברים הבאת הביכורים אינה תלויה בחג השבועות והיא מצווה לעצמה, האמורה בסמוך למצוות רגלים "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כג, יט). בימי בית המקדש השני הפך יום הביכורים לחג עממי גדול ועולי הרגל לירושלים הביאו מביכורי אדמתם, בסלים מעוטרים ומלאי פירות. לאחר חורבן בית שני חדלה העלייה לרגל וחלפה הבאת הביכורים. בכך עומעם אופיו של חג השבועות, חג הביכורים – כחג טבע, הדומה לחגיהם של כל העמים שבני ישראל ישבו בשכנותם. פני הדברים השתנו בראשית ההתיישבות היהודית הציונית החדשה בארץ ישראל. מנהיגי היישוב ביקשו להחזיר את הגלגל אחורנית, לחדש את מסורת הביכורים ולעצב מחדש את שבועות כחג-הטבע ולא רק כ"זמן מתן תורתנו".

 כותב על כך פרופ' א. שבייד: "בתנועה הציונית נסתמנה מגמה להחזיר את החג אל מקורו הקדום כחג דווקא. השיבה אל המקור הקדום התבטאה בעיצוב מחודש של טקס הבאת ביכורים בפאר ורוב עם." 

בימי עלייתם להתיישבות של קיבוצי ומושבי העלייה השנייה החל מנהג הבאת הביכורים. חידושו של מנהג זה היה בו משום ביטוי של עם השב למולדתו ומעין יום שמחה לעובדי האדמה במולדת. על ראשיתו של מנהג הבאת הביכורים סיפר ד"ר ברוך בן-יהודה, מי ששימש שנים רבות מנהל גימנסיה "הרצליה" ויושב ראש מועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל. הרעיון, מספר בן-יהודה, נולד במושבי העובדים של עמק יזרעאל, ומהם התפשט תחילה לעיר חיפה, שנהגה לערוך תהלוכה גדולה, ורק לימים אומץ על ידי "מועצת המורים" שדאגה להפיצו בקרב כל תלמידי בתי-הספר בארץ ישראל. 

אופי מיוחד ניתן לחג בקיבוצים השונים ובבתי הספר החקלאיים (מקווה-ישראל, בן-שמן) שראו בטקס הביכורים הזדמנות מתאימה לתת ביטוי להישגיהם הברוכים בחקלאות ובתחיית היישוב העברי. החזיונות הגדולים שעליהם טרחו וטורחים חברי משקים רבים, ואשר בביצועם משתלבים בעלי-חיים, כלים חקלאיים כטרקטורים ומחרשות, וכמובן – החקלאיים עצמם, הם שהעניקו לחג הרבה מאופיו המיוחד.

הקשר החקלאי של החג מקבל ביטוי בלתי שגרתי בעיטור בתי הכנסת והבתים בענפי עץ גדולים שעליהם ירוקים, פרחים-שושנים, פירות-תפוחים, צמחי מים וצמחי קנה. ישנם בתי כנסת בהם ענפי העצים מכסים חלק גדול של הקירות, על החלונות מדביקים שושנות-רייזלך,שהן מגזרות נייר צבעוניות בדמות פרחים, אולם בית הכנסת מחליף את פניו החמורים בשמחה הנובעת מכניסה ליער מלבלב וירוק עד.

לפני מיספר שנים ביקרתי ברומא בימי חג השבועות והתפללתי בבית הכנסת הגדול שהיה כולו בירוק, עד שנדמה היה שאולם התפילה הפך ליער. לקירות נקשרו ענפים, על הרצפה פוזרו עשבים ירוקים ועל הספסלים הונחו פרחים בצבעים שונים.

למנהג הירק בשבועות התנגד בחריפות הגאון מווילנה, שראה בכך 'חוקות הגויים' הנוהגים לקשט את בתי תפילתם במועדיהם. בסיפורו 'הסימן' המוקדש כולו לחג השבועות, מתאר ש"י עגנון את מראה בית הכנסת בשכונת תלפיות בירושלים שבו התפלל "על קירות הבית מבחוץ זרחה החמה, ועל קירות הבית מבפנים תלינו ענפי ברוש ואורן ודפנא ופרחים. כל פרח נחמד וכל אשר בו ריח טוב לקחנו לפאר את ביתנו בחג השבועות." (האש והעצים, עמ' רפ"ד). 

תיקון ליל שבועות

המנהג של תיקון ליל שבועות הוא, לפחות לפי דעה אחת, קדום מאוד, אלא שנשתכח במרוצת הדורות וחזר ונתחדש על ידי המקובלים בצפת. מטרת "התיקון" היא "לקשט את הכלה." על פי האמונה כנסת ישראל היא הכלה המתארסת לאהובה, הוא האלוהים, והתורה היא "הכתובה", החוזה הנצחי לקיום ההתחייבות על ידי שני הצדדים.

מאחר שעל פי המסורת היהודית ניתנו לישראל בהר סיני שתי תורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה – מורכב "התיקון" מקטעים בתנ"ך ומקטעים בתורה שבעל פה: משנה, תלמוד, מדרשים. המנהג נקרא "תיקון", משום שהוא בא לתקן את המעוות. לפי המסורת, בני ישראל ישנו בשעה שהקדוש-ברוך-הוא נתן להם את התורה. לפיכך, על מנת "לתקן" את מעשי אבותינו, קיבלנו על עצמנו להיות ערים כל הלילה ולעסוק בתורה.

יש המבקרים את ה'בון-טון' הישראלי לקיום 'תיקון ליל שבועות'. לביקורת זו אין בסיס של ממש. יכול אדם לקיים אורח חיים חילוני מוחלט ובליל שבועות להשתתף ב'תיקון' כל הלילה או רק בחלקו. זאת, כפי שעושים רבים הבאים ביום הכיפורים לתפילת 'כל נדרי' או/ו לתפילת 'נעילה'. שערי תורה אינם ננעלים, ונמשלה תורה למים, המרווים את הנפש ואת הגוף. רשאי כל אדם לשתות מהמים – התורה כפי מידת הרוויה האישית, וכל המצטרף ל'תיקון' יבורך.

מגילת רות

טעמים שונים נתנו לקריאת מגילת רות בחג השבועות. לפי התלמוד הירושלמי, קוראים את מגילת רות משום שדוד המלך נולד ונפטר בחג זה, ומגילת רות, בחלקה האחרון, מספרת בייחוסו של דוד. סיבה נוספת נותן המדרש "למה קורין ספר רות בעצרת, בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים... ביקשה תורה שבט של עניות שאם יהיו ישראל עשירים אינם מתעסקים בתורה אבל כשהם עניים הם מתעסקים בתורה." 

ועוד טעם נאמר שם: לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד שנאמר: "ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו) והתורה ניתנה בחג השבועות. עוד אמרו חכמים כי "בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות מפני שכתוב בה 'בתחילת קציר שעורים' והוא זמן הקציר."

ניתנו, כמובן, עוד טעמים שונים, המבוססים על גימטריות ורמזים, אך כל כולם מעידים שאין סיבה אחת מוחלטת לקריאה זו אלא שבאמצעות קריאה זו משלימים את קריאת כל חמש המגילות שבתנ"ך.

לבד ממגילת רות קוראים גם "אזהרות" ו"אקדמות". "אזהרות" הם פיוטים שנתחברו, בדרך כלל, במיוחד לחג השבועות, על ידי פייטנים אלמונים. ה"אזהרות" מונות, מתארות ומפרשות את תרי"ג (613) המצוות שניתנו לישראל.

"אקדמות" הוא פיוט כתוב בשפה הארמית, שנאמר לפני קריאת התורה בחג השבועות. הוא חובר במאה ה-11 על ידי ר' מאיר בן יצחק נהוראי, ותוכנו שבחי הבורא, בטובה השמורה לישראל באחרית הימים ובדין שיחול על הגויים. השיר ארוך וכתוב בתשעים (90) שורות והמסורת מבארת את חיבורו בארמית בשל העובדה ששפה זו אינה מובנת למלאכים.

מאכלי גבינה

בקרב כל עדות ישראל נפוץ המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. מקורו של מנהג זה במסורות עממיות המוסברות באגדות ובסיפורי עם. על פי מסורת אחת, לפני קבלת התורה היה חייב כל העם לטהר את עצמו, ומאחר שמאכלי בשר מביאים לידי התאווה, הסתפק העם במאכלים של חלב, שצבעו הלבן מתאר את הטוהר והניקיון.

הסבר נוסף, לאחר קבלת התורה חגג העם ולא היה סיפק בידו להכשיר את הבשר ולבשלו, ועל כן הסתפקו במאכלי חלב. הסבר אחר נעוץ בפסוק "נופת תטופנה שפתותייך כלה, דבש וחלב תחת לשונך." משמע, התורה משולה לחלב ודבש, ולכן נוהגים ביום שניתנה בו תורה לאכול דברי חלב ודבש. נימוק אחר הוא: "חלב" בגימטרייה ארבעים (40), כנגד ארבעים יום וארבעים לילה ששהה משה על הר סיני.

 חג השבועות עטוי בזר של מנהגים ומאכלים ולא סיפרנו אלא מקצתם, בעיקר גלגוליהם של אותם המוכרים לנו; אך יופיו של חג, כיופיים של שאר חגי ישראל, מצוי בעושר המסורות והמנהגים של עדות ישראל.

* * *

יוסי גמזו

אֲגַ"ם הַבִּרְבּוּרִים...

בֵּין שְלַל פְּנִינֵי הַקְּלָאסִיקָה שֶבָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

שְמוּרִים בְּלֵב כָּל חוֹבֵב מוּסִיקָה וּצְלִיל רוֹמַאנְטִי

צַ'יְקוֹבְסְקִי וּבָּאלֶט "אֲגַם הַבַּרְבּוּרִים" שֶלּוֹ

כִּמְנַת גּוּרְמֶה שֶל הָרֶפֶּרְטוּאָר הַקּוֹנְצֶרְטַנְטִי.

וּבֵין אוֹתָם גּוּפִים הַמֻּזְכָּרִים פֹּה עַל כָּל צַעַד

בְּמַעֲרֶכֶת בִּטְחוֹנֵנוּ, עִם מַדִּים אוֹ בְּלִי,

נֶחְשָב אֲגַ"ם, אֲגַף הַמִּבְצָעִים הַטּוֹב שֶל צַהַ"ל,

כְּנֶכֶס צֹאן בַּרְזֶל בִּכְלַל מַטֵּנוּ הַכְּלָלִי.

אֲבָל כְּכָל שֶכִּבְיָכוֹל אֵין שֶמֶץ קֶשֶר לוֹגִי

בֵּין הָאֲגַם שֶל מַר צַ'יְקוֹבְסְקִי לְמֵיטַב מֻמְחֵינוּ

בִּתְחוּם הַבּטָּחוֹן – יִֵש בֵּינֵיהֶם קַו אָנָלוֹגִי

שֶל מִין דִּמְיוֹן שֶלְּטִמְיוֹן מוֹרִיד אֶת קֹר-רוּחֵנוּ.

וְכָל זֶה לָמָּה? כִּי אִם מַר צַ'יְקוֹבְסְקִי בָּ"אֲגַם

הַבַּרְבּוּרִים" הוֹפֵךְ אֶת הַנְּסִיכָה הַמְּכֻשֶּפֶת

לְבַרְבּוּרָה –  הֲרֵי שֶבְּשִׂיחָם וְלַהֲגָם

שֶל לֹא מְעַט בְּכִירִים הַמַּפְגִּיזִים פֹּה בְּשוֹטֶפֶת

אֶת הַצִּבּוּר וְהַתִּקְשֹרֶת מִמָּקוֹר רִאשוֹן

הוֹפְכִים הַבַּרְבּוּרִים לְבִרְבּוּרִים חַסְרֵי שְפִיּוּת

שֶיֵּש בָּהֶם פַּטְפֶּטֶת וּמִבְחַר פְּלִיטוֹת-לָשוֹן

אַךְ אֵין בָּהֶם קֻרְטוֹב שֶל קוֹמוֹן סֶנְס וְאַחְרָיוּת.

אָמְנָם, בִּפְלִיטוֹת-פֶּה שֶזִּיגְמוּנְד פְרוֹיְד הָיָה שָׂמֵחַ

לִשְמֹעַ מֵאִישֵי אֻמּוֹת זָרוֹת אֵין שוּם מַחְסוֹר

כְּמוֹ זֹאת שֶל שַׂר-הַחוּץ הַצָּרְפָתִי שֶהִתְאַרֵחַ

אֶצְלֵנוּ כָּאן, בַּטֶּלֶוִיזְיָה, וּמִהֵר לִמְסֹר

כִּי מְבָרֵךְ הוּא עַל אִחוּד הַ"פַתְח" עִם הַ"חָמָאס"

מָה שֶיָּקֵל עַל אַבּוּ-מַאזֶן לְהַפְגִּין לָבֶטַח

"כִּפְּרֶזִידֶנְט חָמָאס" (סְלִיחָה: "כִּפְּרֶזִידֶנְט עַבָּאס")

כֵּיצַד זֶה הוּא וְלֹא הָנִיָּה שֶיִּשְלֹט בַּשֶּטַח –

(שָעָה שֶמִּפְּלִיטַת-הַפֶּה שֶל מַר אָלָן ז'וּפֶּה

אֲשֶר נִשְתַּרְבְּבָה לוֹ בְּלִי מֵשִׂים לְאוֹתוֹ שֶפֶךְ     

הַבְּלָה-בְּלָה-בְּלָה בְּאֹפֶן כְּלָל וּכְלָל לֹא-מְצֻפֶּה

בּוֹלֶטֶת הָאֱמֶת הַמּוֹכִיחָה מַמָּש הַהֶפֶךְ...)

לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת כָּתַב כְּבָר לֶנִין הַסַּרְקַסְטִי

עַל מַאֲמָר שֶל מִישֶהוּ מִמִּתְנַגְּדָיו שֶזֶּה

מַרְאֶה אֶת עֲצִירוּת הַמַּחְשָבָה שֶלּוֹ הַדְּרַאסְטִית

וְאֶת שִלְשוּל הַמֶּלֶל הֶעָלוּב וּּמְבַזֶּה.

כָּךְ שֶלְּאוֹר הַתּוֹפָעָה הַזֹּאת הָאֶפִּידֶמִית

שֶל אַלּוּפִים חוֹלֵי בַּרְבְּרָנוּת חַסְרַת-מַרְפֵּא

יֵש לְהַזְכִּיר בְּדוּגְרִיוּת מְאֹד לֹא אָקָדֶמִית

לְכָל מְפַטְפְּטֵי-עַצְמָם-לָדַעַת כִּי הַפֶּה

הוּא אֵבֶר הַבָּנוּי (וְזֹאת רָצוּי שֶלֹּא נִשְכַּח!)

בְּאֹרַח דּוּ-סִטְרִי הַמְּאַפְשֵר פֹּה, מִשּוּם כָּךְ,

כְּשֶהַפִּתְגָּם "סְיָג לַחָכְמָה שְתִיקָה" הוּא בְּעִתּוֹ –

גַם לְפָתְחוֹ אַךְ גַּם, כְּשֶזֶּה נָחוּץ, לִסְגֹר אוֹתוֹ...

* * *

מרדכי קידר

הסלמה מדרדרת [ציטוט]

בשלוש הזירות "החמות" בעולם הערבי – לוב, סוריה ותימן – התחוללה בשבוע האחרון הסלמה בהתנגשויות והתדרדרות ביציבות השלטון. אין קשר ישיר בין הזירות, אך בשלושתן פועלת אותה דינמיקה של תרבות השבט, הכל כך בלתי מוכרת ובלתי מובנת בחברות המערביות, האינדיבידואליסטיות, ובכללן ישראל.

לקד'אפי אין מה להפסיד

מטוסי נאט"ו הגבירו לאחרונה את הפצצותיהם על כוחותיו של קד'אפי, וטייסיהם אינם בוחלים גם במטרות בעלות אופי אזרחי, כמו מרכזי שלטון, צמתי תקשורת וגשרים. השבוע החלו דיבורים על יצירת בסיס למסוקים על אדמת לוב, שממנו, או מבסיסים אחרים בלוב או בתוניסיה, יפעלו חיילי נאט"ו. ההגנה על בסיסים אלה תחייב שמירה, והנה מתקבלת נוכחות צבאית קרקעית אירופית ואמריקנית בלוב. אם יבוצעו פיגועים נגדם, תמצא נאט"ו את עצמה בחזית נוספת, דומה מאוד לזו של אפגניסטן.

מצוקתו הצבאית של קד'אפי מתבטאת בתופעה חדשה: חייליו נלחמים מתוך ריכוזי אוכלוסייה, ומשתמשים בסביבתם האזרחית כמגינים אנושיים. עמדותיהם ממוקמות צמוד למסגדים ולמאגרי מים, בהנחה שמטוסי נאט"ו יימנעו מתקיפתם. רבים מקציני קד'אפי וחייליו עורקים ובורחים לתוניסיה, ויש גם ידיעות על חיילים וקצינים העוברים לצד המורדים. אלא שיש להתייחס בזהירות לידיעות אלה, כי ייתכן שהן לא מדוייקות ונועדו ליצור דמורליזציה בקרב כוחותיו של קד'אפי. המורדים מקבלים נשק חדש, וקיימים סימנים שזה מגיע לבנגאזי, בירת המורדים, במטוסים מקטר, מדינת "אלג'זירה". ידיעות אלה משתלבות עם הסיוע שמגישה קטר למורדים בשיווק הנפט המופק בשטח שבשליטתם. שגרירים של לוב מתנערים מקד'אפי ועוברים לייצג את המורדים.

לאחר שבנו של קד'אפי נהרג בהפצצה לפני כחודש, ברור לכל כי מטרת נאט"ו היא להיפטר מקד'אפי אישית, בהנחה כי היעלמותו מהזירה תביא את כוחותיו להניח את נשקם. לדעתי הדבר אינו ודאי, וחיסולו של קד'אפי עלול דווקא להגביר את נחישותם של בני שבטו ושל השבטים הנאמנים לו להילחם נגד כל מי שנגדם, ולו רק כיוון שהם יודעים כי יישָחטו בסכיני המורדים אם יפלו לידיהם חיים. הדבר דומה לסברתו המוטעית של הצבא האמריקני בשנת 2004, כי אם רק ייתפס סדאם, תחדל ההתנגדות העיראקית לכיבוש. אלא שהפיגועים באותה תקופה רק הלכו וגברו, בין השאר במטרה להביא את האמריקנים לשחרר את סדאם.

במקביל, מתקיימים מגעים פומביים וחשאיים, בעיקר בחסות ג'ייקוב זומה, נשיאה של דרום אפריקה, כנציג הארגון לאחדות אפריקה, שתכליתם לשכנע את קד'אפי לעזוב את לוב, תוך מתן הבטחה לו ולבני שבטו שלא יאונה להם רע, אך עד עתה לא הביאו מגעים אלה לתוצאה הרצויה. גם רוסיה, ידידתו משכבר הימים, מתנערת ממנו ומצטרפת למערב בקריאתו לקד'אפי לעזוב, ושר החוץ של איטליה, המתודלקת בנפט שמספקים לה המורדים, הכריז השבוע בטקס החתימה על מיזכר ההבנות בין שר החוץ האיטלקי, פרנקו פרטיני, ובין עלי אלעיסווי, שר החוץ של המורדים בבנגאזי, כי "משטר קד'אפי הסתיים,"

למורדים יש סיבה טובה ליצור קשרים טובים דווקא עם איטליה: כסף לובי רב נמצא בבנקים איטלקיים, ועד לאחרונה נשלט על ידי בניו של קד'אפי. את "כספו של העם הלובי" הזה שואפים המורדים לקבל לשליטתם.

אלא ששליט לוב כנראה אינו מאמין לאף מתווך, כי איש בעולם לא יגן עליו מפני אלו שסכיניהם ממתינות לגרונו ולגרונות בני שבטו. גם אירופה אינה זוכה אצל קד'אפי לאמון רב מדי: במשך עשרות שנים הוא סיפק לה נפט, והיא תקעה סכין בגבו כשמרדו בו נתיניו תאבי החירות.

סוריה – קלונה של הקהילה הבינלאומית

הנשיא בשאר אלאסד הוציא השבוע צו חנינה נשיאותי לכל האסירים הפוליטיים בסוריה. הציבור בסוריה שבע הבטחות של הנשיא, והכול מבינים כי זהו ניסיון מצידו להרגיע את הרחוב הגועש. גם כלל לא ברור מי יזכה בחנינה, האם רק המורשעים הוותיקים, אנשי "האחים המוסלמים" המבלים בכלא שנים רבות, או גם צעירים שנאסרו בשבועות האחרונים על רקע ההפגנות.

בנוסף, אמצעי התקשורת הסוריים מסרו כי אסד מתכוון לשאת השבוע "נאום היסטורי" לאומה, אך מאז ומתמיד היה כל אחד מנאומיו "נאום היסטורי". יש ידיעות על כך שהוא מקים ועדה ציבורית לבדיקת האירועים המרים שעברו על סוריה בשלושת החודשים האחרונים, אבל איש אינו מתייחס ברצינות לכוונה זו, או לנאומיו שאינם מעוררים עוד עניין. מבחינת הרחוב, אסד הוא בחזקת "היה כלא היה." כל מה שיעשה על מנת להישאר בשלטון – ובכלל זה שינוי בחוקים ורפורמות כלכליות – אינו מקובל על הרחוב הגועש.

השבוע החלו להגיע ידיעות על שימוש בנשק חם מצד המפגינים, והשלטון מפגיז ערים במרכז המדינה כמו אלרסתן ותלביסה, לאחר שהטיל עליהן מצור וניתק את אספקת המים, החשמל, הטלפון והאינטרנט אליהן. רשת טלוויזיה לוויינית חדשה בשם "אוגרית" מעבירה כל העת קטעי וידיאו המצולמים בערי סוריה, ובהם מוצגים לעין כל פשעי השלטון: ירי לתוך הפגנות ולוויות, התעללות באנשים חיים ומתים, קריאות לציבור להתקומם ונתונים על קציר הדמים. יש סברה כי מי שעומד מאחורי ערוץ זה הוא עבד אלחלים ח'דאם.

סרטון שהופץ באינטרנט על עינויים עד מוות של ילד בן 13, חמזה עלי אלח'טיב, הוציא לרחוב הפגנות רבות, שגם הן גבו מחיר דמים יקר. מיספר ההרוגים היומי מגיע לכ-20, וארגונים בינלאומיים אומדים את מיספר ההרוגים מאז פרוץ ההפגנות בכ-1500. מתרבות הידיעות על עריקת חיילים מהצבא עם נשקם, וקיימת אפשרות כי נשק זה ישמש את מתנגדי השלטון. המפגינים ממשיכים במעשה האהוב עליהם ביותר: קריעת תמונות ענק של הנשיא המוצבות על בניינים וכשלטי רחוב.

מגזרי כלכלה רבים בסוריה משותקים בשל המהומות. האבטלה גואה, וסורים רבים בורחים לטורקיה וללבנון, עד יעבור זעם. ייתכן כי לקראת ה-5 ביוני, יום הזיכרון למלחמת ששת הימים, ישתדל שוב השלטון להפנות את המצלמות לגבול הסורי-ישראלי, באמצעות ניסיון נוסף לגרום לחדירה המונית של אנשים בלתי חמושים לשטח ישראל.

ההסלמה בין השלטון ובין העם הולכת וגוברת, וצעדי השלטון להרגעת הרוחות קטנים מדי ומאוחרים מדי. טורקיה אירחה השבוע באנטליה כינוס של ארגוני אופוזיציה סוריים, ועובדה זו מצביעה על כך שהשלטון בטורקיה כבר שומע את חרחורי המוות של שלטון אסד. שאלה שאף אחד אינו יודע להשיב עליה היא כמה זמן עוד ימשיכו נאמני השלטון להילחם על נפשם, וכמה סורים נוספים ישלמו בחייהם את מחיר חירותם.

בלחצן של רוסיה, סין וארבע חברות לא קבועות במועצת הביטחון, נמנעה המועצה מלדון בהפרת זכויות האדם בסוריה. אחרים בעולם מטילים אחריות, קוראים, מבקשים, פונים ומפצירים, אך ישיבתם בחיבוק ידיים היא אות קלון על מצחה של הקהילה הבינלאומית. אולי יארגנו איזה משט קטן גם לסוריה?

אלקאעידה ממתינים בסבלנות

תימן מחליקה בבִטחה לתוך מערבולת של מלחמת אזרחים. הפגנות בערים תעז וזינג'באר הפכו למרחץ דמים עם עשרות הרוגים, בשל התייצבותו הגלויה של שייח' צאדק אלאחמר, ראש שבט חאשד, נגד הנשיא עלי עבדאללה צאלח. בתגובה, הוציא הנשיא צו מעצר לשייח' אלאחמר, והשבט רואה בצו זה השפלה למנהיגו. השבטים הנאמנים לנשיא משרתים בצבא ויורים בתותחים על מתנגדיו הבלתי חמושים.

ההידרדרות השבוע נבעה מסירובו של הנשיא לחתום על הסכם שהציעו מדינות המפרץ, שבו הוא מוותר על השלטון תמורת חסינות מפני העמדה לדין. הוא פחד שמא ההסכם לא יבוצע עקב דרישת הרחוב שעלול להפגין ולדרוש את דמו, כדוגמת מה שקורה במצרים.

הנשיא גם מואשם במעשה חמור מעין כמוהו – הרג מתווכים שהגיעו אליו כדי למצוא מוצא מן המשבר – דבר המנוגד לחלוטין לקוד ההתנהגות השבטי, ונקמת הדם חייבת להגיע.

פעילי אלקאעידה הרבים הנמצאים בתימן ממתינים בסבלנות לנפילת השלטון ולתוהו ובוהו שישתרר בעקבות כך. במצב זה של "לית דין ולית דיין" הם יוכלו לפעול בחופשיות נגד כל מי שעולה על רוחם, בתימן, בים ובמדינות אחרות. נראה כי העולם ייאלץ להתערב בתימן עוד לפני שיצטרך לעשות זאת בסוריה. על התעופה האזרחית מישראל להודו ולתאילנד, כמו גם התחבורה הימית הכלל-עולמית העוברת במיצרי באב אלמנדב, להתחשב באנדרלמוסייה ההולכת ומתפתחת בתימן, וד"ל.

המאמר מופיע במגזין מראה 152 וגם ב"מקור ראשון".

* * *

תקוה וינשטוק

החצבנים

פרק על תושבי העיירה חצביה, מתוך תחקיר שעשיתי על משפחת לוריא בארגנטינה. התחקיר יופיע באתר האינטרנט של משפחת שלוש.

  באחד הגיליונות האחרונים של המכתב העיתי פירסם עורכו אהוד בן עזר פרק על ההילולה במירון מתוך ספר שחיבר ["אפרת", ובעיבוד חדש, עדיין בכתב-יד, "והארץ תרעד"]. בין החוגגים מוזכרים יהודי חצביה שבלבנון. אחרי מה שהתחולל לאחרונה בגבול הצפון מעניין לזכור שהיה היתה התיישבות יהודית בתוך הר הלבנון, מעבר לגבול הנוכחי.

חצביה – המכונה על שם נהר החצבני, ממוקמת בכתף החרמון בגובה של אלף מטר מעל לים, קילומטר וחצי צפונית למטולה. עד למאה העשרים היו החרמון והר הלבנון רחוקים מהשלטון המרכזי בסורה ובלבנון, ואולי משום כך נמשכו אליהם בני מיעוטים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים. לפי מחקר שערך יצחק בן צבי נשיא המדינה הראשון, אחר חורבן הבית השני עברו יהודים לגור בכתריסר עיירות בלבנון ובחרמון, כולן בסביבת דיר אל קמר ובעיקר בחצביה. שם חיו ברציפות עד ראשית המאה העשרים. מימי עזרא הסופר וכמה מאות שנים לאחר מכן נחשבה חצביה לחלק מארץ ישראל. את מתיהם קברו יהודי העיירה בכפר אבלא-אל-כרום הנמצא מעבר לנחל החצבני, הנחל המהווה לפי המסורת את גבולה של ארץ ישראל. מסמכים על יהודי חצביה, במיוחד מהמאה ה-14, מצויים באוסף כתבי היד הקראים בלנינגרד. יהודי חצביה היו תחת המרות ההלכתית של חכמי צפת. הרב הצפתי יום טוב צהלון, שחי בשלהי המאה ה-16 תיעד את ההתכתבות שלו עם יהודי חצביה בעניני חקלאות, שמיטה, שותפויות בין יהודים ונוכרים ותחזוקת משק חי. הרב יוצא בתקיפות נגד יהודי מחצביה שזרע שדה בשנת השמיטה, ודורש ממנו לחלק את התבואה לנצרכים בחצביה ובארץ ישראל, ובאם יסרב – מציע הרב שיהודי חצביה יפנו לאמיר עלי, היושב בחצביה, ובשם חכמי ישראל יחרים האמיר את התבואה מידי העבריין.

לקראת העת החדשה פקדו את חצביה נוסעים וחוקרים רבים. במאה ה-19 ביקר בה הכומר הפרוטסטנטי ג'ון וילסון והוא מדווח כי בחצביה כמאה יהודים ספרדים, המתגוררים בכעשרים בתים, כולם ילידי המקום פרט לאחד מעכו. הם עוסקים ברוכלות בכפרים ובחקלאות משותפת עם שכניהם.

נוסע אחר מספר כי חלק מהיהודים יודע עברית וראש הקהילה משמש מורה וגם שוחט ומוכר בשר. בספרו "תבואות הארץ" כותב החוקר הירושלמי יהוסף שורץ, שחי במחצית המאה התשע עשרה כי תושבי חצביה הם אנשי חיל ועובדי אדמה כמו גויי ההר, ובנותיהם רועות את העדרים כשהן מצוידות בקשת ורומח.

יהודי חצביה גרו בבתי חמר ואבן בשכונת חראת אל יהוד סמוך לארמון-המצודה העתיק של המושלים הדרוזים לבית שיהאב. חצביה שימשה מרכז רוחני ומרכז צבאי של הדרוזים. היהודים נראו כמו שכניהם הדרוזים: הגברים גילחו את שער ראשם, גידלו שפם וזקן, לבשו מכנסיים שחורים וחבשו תרבוש. הנשים התלבשו בבגדי דרוזיות, כיסו פניהן ברעלת מלמלה דקה כשרק עין אחת גלויה.

היהודים עסקו בכל עבודות השדה – גידלו תבואות, כרמים, צאן ובקר וסוסים. חלקם סובבו בכפרים כרוכלים. הנוסע בנימין מטודלה מספר שהיהודים החזיקו במונופול ייצור סבון משמן זית, אותו מכרו בכל הלבנון, וכן במונופול צביעת בדים – מלאכה יהודית קדומה – וגידול תולעי משי לצביעה. מצבם שפיר, למרות המיסים הכבדים שהטיל עליהם המימשל התורכי.

היהודים השתדכו בעיקר עם יהודים מכפרי הגליל, בעיקר יהודי פקיעין, שגם הם לא הלכו לגלות. היה לחצבנים קבר קדוש, "נביא ראובן" – תלמיד חכם שהיה אהוב על כל יהודי העיירה. באביב נערכה על קברו הילולה – זיארה – דומה להילולת מירון אך לנשים בלבד. יהודיות, דרוזיות ומוסלמיות נהרו לקבר, תופפו, הדליקו נרות, תרמו לצדקה והעלו בקשות. ההילולה שנערכה מדי אביב נמשכה גם אחרי שחצביה התרוקנה מיהודיה.

עם הדרוזים היו היהודים ביחסים טובים. הדרוזים העריכו את חוסן גופם ואומץ ליבם של היהודים. בספר ערבי עתיק מופיעים שני גיבורים יהודים שהיו בצבא של האמיר לבית שיהאד – האחד, מחצביה, נהרג בקרב, והשני, מדיר אל עמר, נפצע. ואילו הנוצרים טפלו על היהודים עלילות דם. ב-1840 נאשם יהודי מחצביה ברצח של ילד נוצרי לקראת חג הפסח. עלילה דומה היתה בקאמר ותשעה מנכבדי הקהילה ניצלו רק אחרי ששילמו כופר רב.

ב-1860 פרצה מלחמה בין הדרוזים לבין המוסלמים והנוצרים המרונים בלבנון. ידם של הדרוזים היתה על העליונה. שמונה מאות נוצרים נטבחו בחצביה, וכל הנוצרים בדיר אל עמר נרצחו. הקהילה היהודית זכתה להגנת הדרוזים אבל כששככו הקרבות חששו היהודים – שחלקם הסתירו נוצרים בבתיהם – כי יהיו השעיר לעזאזל. רבים עברו לביירות ולדמשק והקהילה נדלדלה. המעטים שחזרו לחצביה גילו שבתיהם כבר נתפסו.

במסעות שערך בהרי הלבנון הגיע הברון רוטשילד לחצביה והתפלא למצוא קהילה יהודית על מורדות החרמון. הברון תרם 17 לירות זהב לתיקון בית הכנסת בעיירה ושליחיו הציעו לחצבנים (שנודעו בתעשיית המשי שלהם) לעבור לראש פינה ולעבוד במפעל לטוויית משי שיקים שם הברון. ארבע המשפחות שהתגוררו אז במקום – שלוש מהן נקראו זרחיה – עברו לראש פינה. בחצביה נותרו שלושה יהודים בלבד. ב-1915 נפטר היהודי האחרון. ספרי התורה של העיירה הועברו לקהילה בצידון ועל ההתישבות בחצביה נסתם הגולל. צאצאיהם של יוצאי חצביה פזורים כיום ברחבי הארץ ולרבים מהם נוסף השם "חצבני".

תהילה בכלר, שנישאה לאחד מצאצאי החצבנים, מספרת כי במלחמת לבנון, בה השתתף בנה אלדד, קיבל הבן רשות ממפקדו לבקר בחצביה. הוא הגיע לשם בג'יפ, מצא את חראת אל יהוד לשעבר אך הכול היה תל חרבות , כולל בית הכנסת שאותו זיהה.

מפוני חצביה הגיעו להתיישבות השנייה, הרומנית, בראש פינה (ההתישבות הראשונה, ג'עוני, נעזבה). אך הם לא רוו שם נחת. בין המפונים היתה משפחת יצחק זרחיה "הזקן" (להבדיל מנכדו, בעלה של ניצה ברדיצבסקי שגם שמו יצחק). משפחת זרחיה נזכרת שלוש פעמים בתנ"ך, פעמיים בספר עזרא ופעם בדברי הימים. תהילה בכלר, אלמנת בנו של יצחק "הזקן", מספרת שחמיה היה אומר שצפת מזכירה לו את חצביה אבל תמיד התגעגע להמיית המים של החצבני. הוא התמרמר על שלוחי הברון רוטשילד שהעניקו קרקעות ובתים רק ליוצאי רומניה ולא לאנשי חצביה. החצבנים הועסקו בסנדלרות, נגרות ושאר מלאכות. בבית החרושת למשי עבדו בעיקר ילדים – עבודה זו דורשת אצבעות דקיקות. הילדים עבדו בפרך מארבע לפנות בוקר עד שמונה בערב. הילד יצחק זרחיה עבד במפעל. בגיל בר מצווה העז לבקש להפחית את שעות העבודה – וגורש מהעבודה. יצחק השבית את הילדים ועד מהרה נסגר בית החרושת.

לאחר מכן עבד יצחק כסנדלרות וב-1930 פתח חנות מכולת בסיבוב הכביש ראש-פינה-צפת, מכולת ידועה לכל העוברים בסביבה. היא עוברת במשפחה מדור לדור ונושאת כבר שמונים שנה את השם זרחיה.

  ב-1925 כשהארץ נקלעה למשבר כלכלי, יצאו צעירים רבים לארגנטינה ולאוסטרליה, מצאו עבודה והעבירו את שכרם למשפחה בארץ. יצחק זרחיה שלח את בנו אברהם בן ה-15 לארגנטינה, שם היתה לו דודה. אברהם התיישב בעיירה גנרל דה לה רוקה וחי בה עד סוף ימיו. הוא התחתן בארגנטינה ונולדו לו שלושה בנים.

לגנרל דה לה רוקה הגיעה ב-1961 ניצה – ויקטוריה ברדיצבסקי, על מנת לשמש מורה בבית הספר היהודי. היא הכירה את יוסף, בנו של אברהם חצבני, ובין השניים פרחה האהבה. הם נישאו וילדו שלושה בנים.

וכעת הגענו למשפחות לוריא, שאול ושלוש.

מסורת במשפחת לוריא הישראלית, שהמשפחה מתיחסת על האר"י (האלוהי אדוננו רבי יצחק לוריא) הקדוש, מראשי המקובלים בצפת שחי במאה השש-עשרה. למסורת אין ביסוס מדעי. מה שברור הוא שהמשפה קשורה לאלתר לוריא יליד צפת, שהיה כנראה מצאצאי האר"י. אלתר נולד ב-1837, השנה בה התחולל רעש אדמה הגדול שהרס את צפת. אביו שלמה, שאבותיו באו כנראה ממרכז אירופה, נספה ברעש, ואימו ציפורה נמלטה עם בנה התינוק אלתר לטבריה, שם נישאה שנית לצורף זהב שאימץ את הילד ולימדו את מלאכת הצורפות.

כשגדל, ירד אלתר ליפו, עבד בה כצורף כסף וזהב ויצירותיו הגיעו עד וינה. יהודי יפו, רובם יוצאי ארצות המזרח, כינו אותו "האשכנזי". לימים נשא לאישה את חנה, בתם הצעירה של אברהם ושמחה שלוש, שעלתה עם הוריה מאוראן שבאלג'יר, ושני אחיה יוסף ואליהו ניספו בהתהפך הסירה שהעבירה אותם מהאונייה לארץ.

בנם הבכור של אלתר לוריא וחנה לבית שלוש, היה אברהם שלמה זלמן. לאותו שלמה זלמן ולרעייתו שרה-סעדה נולדו חמישה בנים וארבע בנות. שניים מהבנים, מרקו-מרדכי וסלומון, למדו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהברון הירש תרם להקמתו. ב-1910 ו-1916 בהתאם נשלחו כמדריכים חקלאיים למושבה היהודית מרגו שיסד הברון בקפריסין. עוד לפני הבנים השתקעה בקפריסין אחותם בכורה לוריא. היא הגיעה לאי בעקבות בעלה דוד שאול. דוד, יליד ירושלים, היה בוגר אחד המחזורים הראשונים של בית הספר החקלאי. יק"א, החברה ליישוב יהודים שהקים הברון הירש, עמדה לשלחו למושבות הגדולות של הברון בארגנטינה אולם דוד מאן להתרחק כל כך מאימו האלמנה ויצא למרגו. בקפריסין, דוד שאול נחשב לחקלאי מוצלח מאוד ואף מילא את תפקיד מוכתר המושבה. בשנת 1898 הפליג ליפו, נשא לאשה את בכורה לוריא ולמחרת חזר הזוג לאי.

דוד הלך לעולמו בגיל צעיר מהקדחת בה חלה כשעבד בייבוש ביצות חדרה. בכורה, מטופלת בארבע בנים ושתי בנות, התקשתה לחיות במרגו ובשנת 1929עברה לארגנטינה בתקווה שמצבה ישתפר. עד מהרה התברר שהחיים בעולם החדש קשים יותר מאשר במרגו. לא רק שהיו מבודדים מכל קרוב ומכר – גם חיי היומיום היו בעייתיים מאוד. התקופה הראשונה היתה גרועה במיוחד – המהגרים היו צריכים לבנות את ביתם בעצמם, מכונות חקלאיות לא היו והמשפחה התפרנסה מליקוט ביצי הארבה שפשט על ארגנטינה.

בכורה נפטרה באלקדס שבארגנטינה ב-1943 ונקברה בבית העלמין היהודי בעיירה. ברבות השנים התערו צאצאיה בארגנטינה. ששת הילדים ילדו 18 צאצאים שהקימו משפחות והפכו לשבט קטן.

ניצה (שנקראה בילדותה ויקטוריה) ברדיצבסקי היא נכדתם של בכורה (לבית לוריא) ודוד שאול. ניצה נולדה בארגנטינה למרגלית, בתם הצעירה של בכורה ודוד שאול, ולדוד ברדיצבסקי. זו היתה ברית הנישואין השלישית בין משפחות לוריא-שאול לבין משפחת ברדיצבסקי, אף היא תושבת האי: רבקה-ריבה, אחותו הבכירה של דוד ברדיצבסקי, נישאה למרקו מרדכי לוריא, ואחיו של דוד, מישה-מיכאל ברדיצבסקי-ברדי, נשא לאישה את שושנה-רוזה לבית לוריא.

מרגלית לא הצטרפה לאימה, לאחיה ולאחותה שירדו לארגנטינה. כבר נשואה ואם לשניים נשארה במרגו. כעבור שנים מיספר הפליגה גם מרגלית עם בני ביתה לארגנטינה. המשפחה התיישבה בעיירה אנטנטרריאס. דוד עסק בחקלאות – כל מתיישב קיבל מהברון הירש 163 הקטר אדמה, רובה יער – ומרגלית שקדה על כל מלאכות הבית והמשק החי ומכרה גבינת חלומי וגבינות קשות אחרות פרי ידיה.

בארגנטינה נולדו לזוג שני ילדים נוספים – רפאל, וניצה ילידת 1942. ב-1961 סיימה ניצה את "המכון ללמודי היהדות" בבואנס איירס ונשלחה כמורה לבית הספר היהודי בגנראל רוקה. בעיירה הכירה את יצחק קיטו זרחיה, בנו של אברהם זרחיה יליד חצביה. השניים נישאו ובשנות השמונים של המאה שעברה עלו לישראל עם שלושת בניהם – אוריאל מאוריציו זרחיה, יורם דאריו זרחיה, שניהם אנשי הייטק, ומיכאל מרקו זרחיה. כל בני המשפחה מתגוררים ברחובות ובסביבותיה.

  הרבה מצאצאי בכורה ודוד שאול עשו עלייה וחזרו לצור מחצבתם. לא מעטים מהם עוסקים בחקלאות בעיקר בדרום ובנגב. מושבות הברון הירש בארגנטינה, מהן באו, הולכות ודועכות ואילו בישראל מקימים צאצאיהם של אותן מושבות ישובים חקלאיים.

* * *

בעקבות פרופ' טליה איינהורן

החוק הבינלאומי – יש"ע אינה כיבוש

יש"ע אינה "שטחים כבושים" עפ"י הגדרות המשפט הבינלאומי משום שלא נלקחו מריבון זר," אומרת פרופ' טליה איינהורן, עמית מחקר בכיר אורח באוניברסיטת תל אביב, פרופ' למשפטים במכללת שערי משפט בהוד השרון וחברה בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. דבריה של איינהורן נאמרו במסגרת מושב "יחסי ישראל ארה"ב", ב"כנס ירושלים" שהמתקיים במלון "היאט רג'נסי" בירושלים.

"חשוב לומר ולהזכיר מידי יום את מה שישראל אומרת כבר שנים, ולא רק היא, אלא גם גדולי המשפטנים, כי יש"ע במשפט הבינלאומי אינה שטח כבוש."

יש"ע לדבריה אינה "שטח כבוש" עפ"י כללי המשפט הבינלאומי משום שלא נלקח מריבון זר. מצרים לא קבעה זכות בעזה וירדן ניסתה לעשות זאת ב-1950 אך קיבלה הכרה רק מאנגליה ומפקיסטן, והכרת אנגליה היתה בכפוף להסתייגות בנושא מזרח ירושלים.

גדולי המתנגדים להכרה היו מדינות ערב, אומרת איינהורן. לדבריה קווי 67' הוגדרו בהסכמים הבינלאומיים כקווי שביתת נשק וכן כי הם לעולם לא ייחשבו כקו פוליטי או קו גבול מדיני. באנציקלופדיה למשפט בינלאומי כתוב שישראל קמה בלי גבול בינלאומי. הגבול הבינלאומי היחידי המוכר שיש לישראל הוא עם ירדן ומצרים וזאת בעקבות חתימה על הסכמי שלום.

"כינוייה של ישראל 'קולוניאליסטית' במסגרת הניסיון לערוך לה דה-לגיטימציה, הוא חמור," אומרת איינהורן, "משום שהדבר אינו נכון. ארץ ישראל היא ארצנו. שום עם אחר לא עשה את ארץ ישראל למדינת"." הקללה התנ"כית לפיה ארץ ישראל תהיה לשממה בידי עמים אחרים מלבד עם ישראל התממשה, וארץ ישראל לא היתה מעולם לעם אחר ו"יש לזכור זאת" מוסיפה איינהורן.

לעומת זאת, בכתב המנדט הכיר העולם בקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל. "אוייבינו הם שתפסו זאת טוב יותר מאיתנו," היא מוסיפה, "הם מבינים טוב יותר מאיתנו כי ברגע שנצא מאותם חלקי ארץ ישראל שהם מכורתנו, נשאר 'ציונות ללא ציון.' אם יקחו מאיתנו את הר הבית, את ירושלים ואת חברון לא נוכל להיכנס, אז נהיה בבחינת קולוניאליסטים כי איזה קשר היסטורי יש לנו לתל אביב?" שואלת איינהורן.

בהתייחסה לקשריה של ישראל עם ארה"ב ועם אירופה ציינה איינהורן כי הקשר עם המימשל, הקהילות היהודיות, וגם עם אלו שאינם יהודים – בראש ובראשונה קהילות נוצריות, הוא חשוב. "גם אם אנו עם לבדד ישכון במובן הטוב ביותר של המילה חשובה לנו תמיכתם, ולעניות דעתי אנו גם ראויים לה, בעיקר מהצד המשפטי," אומרת איינהורן.

עם זאת מזהירה איינהורן מפני ניסיון להצטרף לאיחוד האירופי הטומן בחובו אובדן עצמאות כלכלית עבור ישראל, ומה גם שבכך ישראל לדבריה לא תרוויח חוסן. אנגליה החליטה לא להצטרף לאיחוד האירופי אומרת איינהורן ו"מזלה שכך, שאם לא כן לא היתה יכולה להצטרף למלחמה נגד עיראק. העולם תמיד תומך במי שחזק, במי שיש לו כושר עמידה וגם במי שתופס עצמו ככזה. חשוב שאנו נאמין בחוסן שלנו וביכולתנו," כי "העם היושב בציון מגלה חוסן אדיר בשנים אלה. איני מאמינה שיש בתבל עם שהיה מסוגל לעבור את מה שאנו עוברים כאן והיה מפגין חוסן, נאמנות, יכולת עמידה וחוסר התלהמות. מחמם את הלב לראות זאת. עם ישראל מצליח, והוא זכאי לתבוע את תמיכתן של מדינות העולם."

* * *

דינה גונה: ציון ה"פרהוד" בחג השבועות

אהוד שלום,

ביום שלישי ורביעי הקרוב, חג השבועות – הקהילה היהודית העיראקית מציינת 70 שנה ל"פרהוד" הטבח והפרעות שעשה המון מוסלמי מוסת ביהודי בגדד במשך שני ימי החג. ביום אחד נשרפו עשרות בתי כנסת ומבני ציבור יהודיים, נשים נאנסו, תינוקות רוטשו, וגברים נרצחו בדרכם מבית הכנסת לביתם. כל זה על רקע השפעתו של חאג' אמין אל חוסייני, חברו של היטלר, על המשטר הפרו-נאצי שהיה באותם ימים בעיראק.

מצ"ב שני מאמרים מהשבוע האחרון אחד בעיתון "הארץ" והשני מה-בי בי סי. אודה לך אם תציין זאת בכתב העת שלך כדי שידעו יותר ישראלים על המאורע הזה שלא קיבל את החשיפה המתאימה מאז קום המדינה.

תודה,

דינה גונה

http://www.bbc.co.uk/news/world-middle-east-13610702

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1229859.html

* * *

יהודה גור-אריה / הערות שוליים [10]

רוצחים עם "אבו-חמסה"

מאז ימי קדם והופעת האדם "הנבון" – "הומו סאפיינס", הוא נאלץ לערוך ציד על בעלי-החיים בסביבתו כדי להבטית מזון לו, למשפחתו ולשבטו. זה היה העיסוק העיקרי של הגבר בעת ההיא.

עם הזמן התפתחה החקלאות; האדם הקדמון למד לגדל ירקות ופירות, גידל צאן ובקר, חזירים ועופות, וכן סוסים, חמורים, גמלים ופילים, שעבדו למענו והקלו על מלאכתו.

בימינו, כמובן, עיסוקי הפרנסה של האדם השתנו לגמרי. האדם מתפרנס ממלאכות ומעיסוקים שונים, החל מטאטוא רחובות ועד הטסת מטוסים וחלליות, וכמובן – הפעלת מחשבים ב"היי-טק".

ועדיין החקלאות ובה גידול בעלי-חיים מספקת את המזון לבני-האדם.

אבל הנטייה האטוויסטית-הקמאית לציד, לרדיפה, לטרף, נותרה בנפשו של האדם לאורך הדורות עד עצם היום הזה. גם בימינו אלה, עשרות אלפי שנים מאז אותם ימי קדם [אם להתעלם מהספירה העברית מאז בריאת העולם, לפני 5771 שנה בלבד], כאשר האדם אינו זקוק יותר לטרף מן החי כדי להשקיט את רעבונו, ישנם עדיין כאלה שנהנים לעסוק בציד, על כל היבטיו.

האיש – כמעט תמיד גבר – לובש בגדי-ציד, נועל מגפיים גבוהים, יוצא לחיק הטבע הקסום, נשכב על האדמה הקרה, הבוצית, ואורב לאיזו חיה תמימה: איילה או חזיר-בר, ארנבת או ציפור מעופפת – כדי להרוג אותם, סתם כך, לשם ה"כיף", ההנאה שבהריגה...

סיכוייה של החיה הקטנה, הנרדפת, כמעט אפסיים, אפילו אם היא מנסה להימלט על נפשה בכל המהירות שרגליה מסוגלות לשאת אותה, אין לה סיכוי לעומת הקליע או ברד הכדורים שעט לעומתה במהירות הקול.

ידועים כמובן מסעי הציד של מלכים, רוזנים ואנשי אצולה מאז ימי קדם; גם בימינו, באנגליה בעיקר, זהו "טקס" עתיק-יומין ומיוחד במינו, כאשר חבורת ציידים לבושים בגדי ציד מיוחדים ומצויידים ברובים ובקרנות-יער יוצאים ברכיבה ליער ומריצים לפניהם עדת כלבים אכזריים, שמגלים ורודפים אחרי הטרף המיועד, עד שזה מתעייף ונקלע לשטח פתוח, שם קל יותר לציידים האמיצים לירות בבעל-החיים מקרוב, מעל סוסיהם האבירים. וזאת אצל האנגלים המתורבתים, שהמציאו את המונח fair play.

אכן "בידור" מלהיב, מעורר סיפוק [פֶּרווֶרטי יש לומר]. בעיניי אין זה אלא רצח שפל לשם הנאה סדיסטית. רצח ותו לא!

בארצנו הענקית, המשופעת כידוע ביערות-עד עבותים, ג'ונגלים סבוכים, סוואנות נרחבות, נהרות שוצפים והרים נישאים, מסתובבים להם ציידים חמושים ב"אבו חמסה", אלה רובי-ציד היורים חמישה כדורים בדריכה אחת, כך שאם כדור אחד לא פוגע במטרה, אפשר לירות במהירות ארבעה נוספים, מבלי לאבד זמן על דריכת הבריח לפני כל יריה.

הציידים הללו מלאי מוטיבציה ושוחרים לטרף: אריות, נמרים, קרנפים, דובים, וכדומה. הם מתחקים אחר עקבות של בעל-חיים על השביל, ערימת גללים או ריח שתן.

לבסוף הם פוגעים באיזה במבי עדין, דורבן קוצני, ארנבת או שפן-סלע, חוגלות וחוחיות. איזה אושר!

קשה להבין את תאוות הרצח הזאת של אנשים [אנשים?] ש"הנאתם הרוחנית" היא לירות ולרצוח יצורים חפים מפשע, וזאת לשם שעשוע בלבד.

ואל יאמרו לנו: הם תורמים לדילול אוכלוסיות יתרות של בעלי-חיים ובכך תורמים לאיזון האקולוגי. אל דאגה. הטבע יודע לדאוג לעצמו, לפקח על שרשרת המזון ולקבוע לעצמו את האיזון האקולוגי. לשם כך לא נחוצים בני-אדם [בני-אדם?] עם רובי "אבו-חמסה", הזורעים מוות בין בעלי-חיים חפים מפשע.

אם הציידים הללו אינם יכולים לחיות בלי לממש את תאוות הציד והרצח שלהם, שיצודו זה את זה: בעלי הרישיון הממשלתי – את נטולי הרישיון, או להפך.

כך הם יתרמו תרומה ממשית לדילול אויבי הטבע ולאיזון אקולוגי ב"ריאות הטבע הירוקות" המעטות שעוד נותרו לנו בארצנו הקטנטונת, הנתונה בבולמוס של בנייה ועיור ודחיקת רגליהם של בעלי-חיים המסתובבים [עדיין] חופשיים בטבע.

הציד איננו ספורט, ודאי לא "משחק הוגן". זהו רצח לשמו. יש לאסור אותו באופן מוחלט.

* * *

יוסף חרמוני

איך לא ידע אבא אחימאיר מיהו היטלר?

 [בתגובה לדברים שכתב יוסי אחימאיר, במאמר "מי ומה הביא באמת לנפילת בן גוריון", חב"ע 646].

אני כותב את הדברים הבאים מתוך תחושה שיש לדייק בפרטים, וכך אשתדל לנהוג, כדי שלא לפגוע בבר הפלוגתא שלהם – יוסי אחימאיר. מאותה סיבה אשתדל גם להימנע מסרקאזם ולהיות עניני ככל האפשר.

אולם האמת – גם אם עניינה הוא פרשיות ואמירות ועמדות מלפני שמונים ושבעים שנה – כדאי שתאמֵר. בפרט כאשר עניינה הוא אהדה כזו או אחרת לפאשיזם ולהיטלר, שחשו אביו של יוסי, אב"א אחימאיר, ועמיתיו. אהדה שהניבה אף ביטוי כמו-מעשי, בראשית מלחמת העולם השנייה.

אחימאיר מנסה להסביר ולתרץ את הנטיות השגויות הללו של אביו ועמיתיו. אל ניסיונו זה מתייחסות השורות הבאות.

לעברו ה"פשיסטני" של אבא אחימאיר אפשר למצוא צידוק-שאיננו-תירוץ. בכך אני מסכים עם דברי בנו. זאת, כיון שבסוף שנות העשרים עדיין לא התעבו האסוציאציות וההקשרים סביב הפשיזם לכדי חשרת רצחנות נוראה, שהחְתימה והכתימה את הפשיזם המקורי, הלאטיני, וכמובן את ממשיכו המתועב ממנו, הנאצי. צודק יוסי אחימאיר כשהוא מאזכר את קיומה של האלטרנטיבה הנוראה לא פחות מהפשיזם, היא הקומוניזם. די היה בקיומו של הקומוניזם בגלגוליו הממלכתיים (לאחר שפרש מתחום הרעיון והפך למעשה), כדי להניע אנשים מצויינים אל הפשיזם.

כדאי לזכור כי מחציתה השנייה של המאה ה-19 ומחציתה הראשונה של המאה הבאה היו, במצורף, תקופה של משיחיות סוחפת, רדיקאלית, שביקשה לעצב ולהנדס את האדם והחברה. התוצאות היו נוראות. טבעי היה שהיהודים, שהמשיחיות טבועה בתודעתם ועמוק ממנה, נתפסו לאידיאולוגיות מהנדסות-אֱנושות שכאלה. עם זאת, מרביתם הגדולה של היהודים בחרה בפתרונות השמאליים של ההנדסה החברתית והפוליטית – הסוציאליזם והקומוניזם – מתוך שהבינו כי הסדנאות הלאומניות תהיינה עוינות את המיעוטים שבתוכן ובסביבתן. היתה זו תפיסה היסטורית אלמנטרית ומדוייקת, כפי שהראתה המאה העשרים.

עם זאת, להיות פשיסטן יהודי בא"י בשנות העשרים, הרי זה כמו להיות סטליניסט יהודי בישראל בשנות החמישים. בשני המקרים ידעו המאמינים כי השיטה החברתית הנערצת עליהם הינה רצחנית, דכאנית, ובשני המקרים הם העדיפו להתעלם ממימדי הדיכוי; בשני המקרים אפשר להבין את ההידבקות המעריצה והמתרפסת הזו במשטרי הרצח, כהידבקות של בני עם מוכה, חלוש, קורבן-תמיד בעיני עצמו ובעיני זולתו, ביישויות ששידרו עוצמה ושליטה – כל מה שהוא ההפך מ"יהודונות".

עד כאן מקובל עלי הטיעון של יוסי, המזכה את אביו, אב"א, מאשמת עיוורון מוסרי, פוליטי, יהודי.

לא כך הוא כאשר אחימאיר הבן מצדיק את התבטאותו של של אחימאיר האב בשבח היטלר. [עלי לציין שמעודי, עד לקריאת מאמריהם של וולפנזון ויוסי אחימאיר, המתייחסים לדברי השבח לפאשיזם וההיטלריזם, לא ידעתי כי נאמרו אמירות כאלה].

מפאת חריגותם המשונה של רעיונות אלו של אב"א אחימאיר, אני מביאם כפי שהדיווח עליהם מופיע במאמרו הממוסמך של וולפנזון, שגם יוסי אחימאיר לא מתכחש לאמיתותו. וולפנזון משדך את דברי אבא אחימאיר לרעיונות עמיתיו, אנשי 'חזית העם', כשהוא מביא דברים שהופיעו בפרסום של בית ז'בוטינסקי (מינה גראור,"עיתונות ומפלגה", 2002).

על יהושע ייבין, מעמיתיו של אחימאיר בהובלת אירגון 'חזית העם', מספרת גראור כי הוא כתב מאמר אשר "ראה בחיוב את צידו האחר של הנאציזם – שנאתו לקומוניזם." על אחימאיר כותבת גראור: "כאשר הטיף אחימאיר להקמת הסתדרות ציונית נפרדת, הוא השתמש בתנועות לאומיות אחרות כמודלים לחיקוי, ובהן הנאציזם. אחימאיר העלה על נס את 'התנועות הלאומיות הקשורות עם השמות המזהירים של קמאל, מוסוליני, פילסודסקי, די ואלירה, היטלר." עד כאן ציטוטיו של וולפנזון מספרה של גראור (בהוצאת בית ז'בוטינסקי, כאמור).

 על כך מגיב יוסי אחימאיר: "לקח לו לאב"א אחימאיר ימים ספורים, מאז שהנאציזם הגיע לשלטון בינואר 1933, להבין, שאין המדובר בתנועה לאומית תמימה כי אם בשלטון שבראש מעייניו השמדת העם היהודי. כשדיבר על 'השם המזהיר' היטלר, כוונתו היתה ל'מזהיר' במובן של בולט, לשם העולה באותו זמן, למנהיג לאומי, בלי שידע בעת כתיבת דבריו ובלי שאחרים ידעו זאת, על דבר'"התוך' האנטישמי שלו."

זהו טיעון משונה, המטיל אור תמוה, לפחות, על תבונתם של אנשי 'חזית העם' בכלל ועל זו של אב"א אחימאיר בפרט. אין להימנע מלשאול: האם ייתכן שאדם משכיל מאוד כד"ר אב"א אחימאיר, איש ספר ועיתון, לא ידע עד עליית הנאצים לשלטון על "'התוֹך' האנטישמי" של היטלר? האמנם ייתכן ש"לקח לו, לאב"א אחימאיר, ימים ספורים, מאז שהנאציזם הגיע לשלטון בינואר 1933 להבין, שאין מדובר בתנועה לאומית תמימה כי אם בשלטון שבראש מעייניו השמדת העם היהודי"?

"מיין קמפף", אחר הכול, נכתב ופורסם עשר שנים קודם לכן, והוא מלא שינאה מדממת וממוגלת ליהודים ולעובדת היותם חיים עדיין; נאומי השינאה והרצח של היטלר, הבלטתו את היותו שונא עד מוות של היהודים וכוונתו להרחיקם מגרמניה ומהעולם, היו ידועות לכל מי שעיניו בראשו ומשקפיו לעיניו כבר בסוף שנות העשרים, ובראשית שנות השלושים על אחת כמה וכמה. בגרמניה ומחוץ לה.

מהו האירוע המכונן שהתרחש באותם "ימים אחדים" לאחר שעלו היטלר ותנועתו לשלטון, אשר פקח את עיני אחימאיר? האם פתאום, תוך "ימים אחדים", הוסר התבלול מעיניו, והוא הבחין שהיטלר איננו דה-ולירה ולא קמאל (אתא-תורק), ותנועתו איננה "תנועה לאומית תמימה"?

ההסבר היחיד שאני מעלה בדעתי לעיוורון נורא זה – שהוא על הגבול הדק שבין עיוורון פוליטי לקהות אבחנה מוסרית – הוא השינאה החורכת לשמאל הציוני. הד לדחיסותה של שינאה זו אפשר למצוא באתר "בית אב"א – ארכיון אב"א אחימאיר", אשר מדווח לנו כי "אב"א אחימאיר פירסם אלפי מאמרים ... ברבים מהם – בעיקר במדורים 'אנטימא', 'רקב ביעקב' ו'אחוות עמים' – תקף בחריפות, בסגנונו המיוחד והאופייני, את הסוציאליזם והקומוניזם העולמי והיהודי. כתיבתו השנונה ועמדותיו החד-משמעיות והבהירות ריתקו אליו המוני קוראים, גם מהמחנה הפוליטי היריב."

 גם מבלי לקרוא את המאמרים עצמם, הרי תיאורם כתוקפים ב"חריפות" את הסוציאליזם והקומוניזם העולמי והיהודי, מצביע על עוינות כלפי כל מה שריח שמאל נודף ממנו. בכריכת הסוציאליזם והקומוניזם לכדי חבילה מגונה אחת שיש להשליכה ולאמץ תחתיה את הפרטיקולאריות הלאומית-לאומנית, היו לאחימאיר ועמיתיו שותפים באירופה כולה, ובפרט במדינות שהפכו ל"ציר" שגרמניה הנאצית במרכזו.

שינאה זו היתה הבסיס הנפשי שעליו התבססה ובה התבוססה הטענה אודות "אויבו של אויבי הוא ידידי." הלך הנפש השונא הזו הוא שהביא לתחושת קירבה נפשית ואידיאולוגית עם הפשיזם ואף – כעולה מהספר בהוצאת "בית ז'בוטינסקי" – עם הנאציזם.

אני מניח שאכן התפכחה חבורת 'חזית העם' מעיוורונה, והבינה כי יש להקטין את עוביו של תבלול השינאה לסוציאליזם והקומוניזם, לאחר עלות הנאצים לשלטון. זה ודאי לא ארך "ימים אחדים". וזה גם לא היה החלטי שם, באזור לח"י והסביבה.

שהרי ידוע לכל כי מנהיג הלח"י, שטרן, ניסה לכרות ברית של שיתוף פעולה צבאי עם הנאצים, במהלך מלחמת העולם השנייה. לא אאריך כאן בציטוט מובאות אודות הניסיון הזה. את מידת הנלוזות, הפאתטיות והטירוף שבו אין להבין אלא כפועל יוצא של שניים: השינאה העיוורת לבריטים והסנטימנט הרומץ לצד הפאשו-לאומני של קשת ההיצע האידיאולוגי בת-התקופה. וגם כאן, השינאה לשמאל – אני מעז לחוש ולנחש – תיפקדה כמבער אחורי פעיל.

כנגד הנאמר כאן ניתן לטעון, כמובן, כי גם הסוכנות היהודית וה"הגנה" שיתפו פעולה עם הנאצים, ואף בזמן המלחמה. עובדתית, זוהי טענה נכונה. אלא שהשת"פ הסוכנותי-נאצי עניינו היה הוצאת יהודים מגרמניה ואירופה, לארץ-ישראל. אייכמן בעצמו, כמתמחה בשינוע יהודים, עמד אז בקשרים כאלה ואחרים עם אנשי המוסד לעלייה ב' [מעודי לא שמעתי על קשרים של אייכמן עם עלייה ב'! – אב"ע].

אולם שת"פ זה היה ביטוי למפגש אינטרסים צר, אד-הוקי במהותו. לא היה דמיון בין "סטוץ" נורא זה, לניסיון הנואל והמטורף ליצור ו/או להציג מצב של ברית אסטרטגית בין הישוב היהודי בא"י לבין השואפים להכחידו פיזית. ניסיון אשר – כנאמר לעיל – אי אפשר להבינו תוך ניתוקו מבית גידול נפשי ואידיאולוגי שהיתה בו קירבה כזו או אחרת, בעבר הקרוב, אל הפן הלוחמני של הלאומיות האירופית בכלל, ואל הפאשיזם בפרט.

* * *

עמוס גלבוע

שתי הערות לגבי דבריו של דגן

שתי הערות לגבי דבריו של דגן והתגובות עליהם. הראשונה נוגעת לאמירתו על כך שהיה צריך לאמץ את "היוזמה הסעודית". פרשנים כבר העלו על נס את הדברים הללו, נוכח הקיפאון המדיני, ויצרו בלב הקוראים את הרושם כי יש כאן משהו מהותי המצביע על כיוון דרך מדינית ברוח השמאל.

אבל מהי "היוזמה הסעודית" הזו? אחד העיתונים, למשל, הסביר לקוראיו כי לפי היוזמה הזו ישראל תצטרך לסגת באופן מלא, תוקם מדינה פלסטינית, ויימצא פתרון צודק לבעיית הפליטים. במילים אחרות, התקשורת, ברובה הגדול, יצרה לקורא הנבוך את המצג לפיו "היוזמה הסעודית" היא "היוזמה הערבית". לא רק שזה לא נכון, אלא שדגן, לפי כל מה שקראתי ושמעתי, אמר דברים הפוכים. הוא אמר ש"היוזמה "הסעודית" היתה ראויה לאימוץ משום שלא כללה סוגיות ליבה כמו סוגיית הפליטים, אך מרגע שהפכה ל"יוזמה הערבית" היא הפכה לבעייתית עבור ישראל. דגן דקדק כאן, אך לא הסביר במה בדיוק מדובר.

אני רוצה להביא לקוראים מיספר עובדות פשוטות המסבירות את הדברים. בפברואר 2002, שעה שמדינת ישראל נאבקת מול טרור המתאבדים הרצחני ושרון הוא ראש הממשלה, וזמן קצר אחר הפיגוע של ספטמבר 2001 בארה"ב, בו מרבית המפגעים היו סעודים, יצא יורש העצר הסעודי, עבדאללה, בהצהרה דרמטית. בראיון לניו יורק טיימס הוא הציג למראינו את הנוסחה הבאה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי: "נסיגה מלאה (של ישראל) מכל השטחים הכבושים בהתאם להחלטות האו"ם, כולל בירושלים, תמורת נירמול מלא של היחסים."

על פניו היה כאן משהו מהפכני של הצעת עסקה לישראל: אתם תיסוגו ואנחנו הערבים בתמורה נכונן איתכם יחסים דיפלומטיים מלאים. כלומר, שגרירות ישראלית בריאד?! לך ותדע מה היה אז באמת במוחו של האמיר הסעודי, אך ברגע זה נולדה "היוזמה הסעודית". היוזמה הזו, בתוספת הקביעה שצריכה לקום מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, הובאה בפני פסגה ערבית בביירות במרץ 2002, ושם היא כבר שונתה לחלוטין בלחצן של סוריה, לבנון, ירדן ומדינות אחרות. התבשיל הסעודי הפך לתבשיל ערבי ונודע מאז בשם " היוזמה הערבית".

 טונות של נהרות מילים נשפכו עליה. תמצית השוני המהותי בינה לבין "היוזמה הסעודית" המקורית היתה לא רק בכך שהיא הוסיפה את הצורך לפתור בעיית הפליטים לפי התפיסה הערבית, ולא רק שדרשה נסיגה לקוי ה-4 יוני 67' (לפי דרישה סורית), אלא שהיא הציגה את הדרישות הערביות כתכתיב שאינו ניתן למשא ומתן, וקבעה שרק לאחר שישראל תסכים ותבצע את כולן, מדינות הליגה הערבית תהיינה מוכנות לנרמל יחסיהן עם ישראל.  

אז למה התקשורת שלנו מסלפת את דברי דגן ומציגה מצג שווא בפני הקורא? מעשית, "היוזמה הסעודית" אינה רלוונטית, והפכה מזמן להערת שוליי בספר ההיסטוריה.

ההערה השנייה נוגעת לנושא האיראני. סמכותו של דגן היא בראש ובראשונה בנושא הזה ובנושאי הלוחמה החשאית. לכן לדעתי, אם הוא משוכנע עמוקות, מתוך ידע הכי אינטימי, כי ביבי וברק עלולים (היו עלולים) בהחלט לדחוף אותנו למלחמת גוג ומגוג, משיקולים שונים, ניתן להבין את זעקותיו הפומביות.

למה הדבר דומה? לאלוף פיקוד דרום באוקטובר 73' – שהיה יוצא בקריאה לדרג המדיני והמטכ"לי: "המצרים עומדים לתקוף אותנו, אני מזהיר אתכם! גייסו מיידית את המילואים ותפסיקו לחיות באשלייה שהערבים פחדנים ולא יתקפו."

 זה לא קרה!

אמור להופיע היום, 7.5, ב"מעריב".

* * *

אלישע פורת

הכבוד האבוד של דגל הקיבוץ

מסיפורי דוד אפרת

באחד במאי 1940 נערכו חגיגות גדולות של הסתדרות העובדים העבריים במושב כפר ויתקין. מכל היישובים הצעירים של עמק חפר, שלא מזמן נגאל מידי בעליו הערביים, נהרו המתיישבים לכפר ויתקין. גם חברינו, ותיקים וצעירים, נערכו למסע. הניפו את דגלי הלאום המעמד והקיבוץ, ויצאו בשלשות פרועות לדרך. איך הלכו אז מעין החורש לכפר ויתקין? פשוט מאוד, חצו את האוכף שבין כפר חגלה לגבעת חיים, וטיפסו אל גבעת הכורכר של אלישיב, ומשם הישר לכפר ויתקין. בראש הצועדים הלכו חברי הוועד הפועל, המוכתרים, והעסקנים. מאחוריהם צעדו האקורדיוניסטים והמפוחאים, וניגנו ללא הרף, חרף החמסין המתיש שנחת על הביצות. הדגלים התנופפו ברוח המזרחית, החברים שרו בהתלהבות את שירי המעמד ולרגע היתה הרגשה שהמצעד חולף לא בביצה של עמק חפר, אלא ברחוב אלנבי שבתל אביב.

נערי ההשלמה שלנו, שהגיעו מצ'כוסלובקיה לפני זמן קצר, היו מאושרים. הם היו חברים מסורים של תנועת 'השומר הצעיר', בברטיסלבה ובפראג, וחגגו את האחד במאי ברוב עם במולדתם הישנה. הם התעקשו לשאת בעצמם את דגלי הקיבוץ הכבדים, כל הדרך מהקיבוץ עד לכפר ויתקין. כך הרי גם נשאו את דגלי המצעד הכבדים ברחובות הצ'כיים והסלובקיים. ולא נתנו לחמסין שישופף את רוחם, ולא לברחש המציק שיעצבן אותם ולא לבדיחות הציניות של הוותיקים, שלעגו לא מעט למסירותם. הוי, תבורך אמונתם התמימה של נערי ההשלמה בקדושתו של האחד במאי, חג הפועלים!

בכפר ויתקין קיבלו את פני הבאים בחביונות מלאות בלימונדה קרה. חברינו מההשלמה הסתערו על חביונות הלימונדה, כאילו היו מסתערים על המשטרה הבריטית, שאיימה לפזר את ההפגנה. ששת הקילומטרים הארוכים הרגו אותם ממש. הם עוד לא התרגלו לחום הארצישראלי המצמית. המפגש עם פועלי חדרה ונתניה היה מרגש. היתה הרגשה שכל השרון היהודי נאסף שם. ולמעט כמה עשרות משפחות אמידות של 'הבועזים', אותם איכרים עשירים שנואים מייסדי המושבות, באמת היה אפשר לפגוש שם את כולם. הנאומים פרחו, הנואמים נאכלו באקסטזת הדיבור הפועלית שלהם, ונערות 'הפועל', בחצאיות הכחולות, הפליאו במחולות. כל המשתתפים הזיעו מחמת החום, ומחו את זיעת 'המעמד' שלהם, בעניבות האדומות שכובסו במיוחד לכבוד האחד במאי.

הדרך חזרה, בתום החגיגות, כבר היתה מבורדקת לגמרי. המפגינים נאחזו בכל כלי רכב שיכלו לשים עליו את ידם. למי היה כוח לשוב הביתה ברגל? לא שלשות לא שישיות ולא בטיח. עגלות וטרקטורים ומכוניות עשו את הדרך שלוש או ארבע פעמים, להשלים את הפינוי החגיגי. כל אביזרי התהלוכה, השלטים הדגלים הסרטים עלוני הנייר נזרקו באי סדר מופתי אל הרחבה הקטנה שלפני מדרגות מגדל המים שלנו. לחברי ההשלמה הצעירים הדבר הכאיב. הם באו מערים ומארצות שבהם יש סדר גם בפירוק תהלוכות והפגנות. הכאיב להם מאו כשראו את הדגלים מבוססים בחול ונרטבים על הדשא. אבל הם התנחמו שקיבוץ עין החורש הוא קיבוץ ותיק, וש'הועדה הפוליטית', או איך שקראו לה אז, תדאג לאיחסון מכובד של אביזרי החג. כולם אמרו להם שלמזלם הגיעו לקיבוץ מסודר.

אך להוותם לא כך היה. עבר יום וחלפו יומיים, ודגל הקיבוץ המושפל, המובס בעפר, המוטל בעירומו למרגלות המגדל, קרע את ליבם. בלילה השלישי לתמוטת הדגל לא יכלו עוד להחשות, ויצאו בחשאי, בחצות הלילה, לפדות את הדגל משבי החרפה שלו. הם התגנבו עד אל מרגלות המגדל, חפסו את הדגל המקופל, כמו שתופסים מצנח, ומיהרו אל האוהלים הקטנים שלהם. ובאוהל התלחשו שעה ארוכה, היכן להחביא את הדגל. גם כדי לשמור עליו עד חג השבועות, שאז ייקרא שוב לתורן, וגם כדי ללמד לקח את הוותיקים. לבסוף התנדב חברינו דוד, ותרם את הכרית הרקומה היפה, ששלחו לו מסלובקיה, לטמון בחובה את הדגל המבוייש. הכרית היתה מצופה בציפה רקומה, יפהפייה, של איכרות סלובקיות, בלבוש לאומי, ביום קציר. דוד קיפל את הדגל בחרדת קודש, השחילו בין הכרית לעטיפתה, הניח את ראשו עליה ונרדם מיד.

איש לא שאל ולא הבחין מה עלה לדגל הקיבוץ. וגם נערי ההשלמה שכחו עליו. בסוף חודש מאי או בראשית חודש יוני, התגנב לו לפתע חג השבועות, ולבמת הפדיון של תנובת השדות נדרש לפתע דגל הקיבוץ. האדום, הקטיפתי, המרוקם והנעים למגע. אבל הדגל איננו! קמה מהומה לא קטנה, אפשר לומר אפילו היסטריה קטנה. היכן דגל הקיבוץ? האם נגנב בידי פורעים ערביים? האם נלקח בידי שוטרים בריטיים? מי, לכל הרוחות והשדים, יכול לחמוד חתיכת בד כזו בראשית הקיץ של שנת 1940?

גם חברינו מההשלמה השתתפו בחיפושים, בתמימות מרגשת, כאילו לא ידם היתה במעל. ורק מעשה נס של 'אדון החלומות', אותו אדון חלומות שלימים כתב עליו אבא קובנר שיר כל כך מופלא. אותו אדון החלומות שאילון כהן הביאו בספריו כלשונו וגם רצה לשקעו בבטון ובברונזה, רק הופעתו המפתיעה בחלום לילה של חברינו דוד הביאה לגילוי של דגל הקיבוץ. דוד זוכר עדיין, ובשרו נסמר כמו בלילה ההוא, איך הקיץ מכוסה זיעה מחלום בלהות, שבו נקרעה הכרית הסלובקית שלמראשותיו, בסכין ארוכה ומאיימת. וכבר התכווץ בחלומו בפינת המטה שלא יגיע אליו חוד הסכין, אלא שלפתע נשבר הלהב ויד הזדים נקצצה. וכסות המגן המופלאה שלו, שלא היתה אלא דגל הקיבוץ המכווץ לו בתוך הציפית, נפרשה לפניו אדומה כדם. הוא קפץ המום ממיטתו וחילץ את הדגל ורץ עם חבריו, נערי ההשלמה, באמצע הלילה, אל מגדל המים.

הם התגנבו בחשאי, במחסה החשיכה, בשביל בין מחנה האוהלים אל המגדל. ושם, על חלקת הדשא הרעננה שלמרגלות המגדל, הניחו את דגל הקיבוץ. ממש במקום שממנו לקחוהו לפני כמה שבועות. בהשכמה מיהרו לעבודתם, ולא זכו לראות את שמחתם של הוותיקים המשכימים שמצאו סוף סוף את הדגל, וגאלו את התורן היתום, שעל בימת חג השבועות, מחרפתו.

* * *

אורי הייטנר

1. אֶדִי הפוך

כרטיס אדי – כרטיס תורם של אבריי אחרי מותי, שאותו אני נושא בארנקי, נושא את התאריך 1990. לפני 21 שנים, ביום ששמעתי על קיומו של כרטיס התורם, הזדרזתי לחתום עליו. מאז אני מיסיונר של הכרטיס וכששירתי כמנהל מתנ"ס הגולן, אף יזמתי וארגנתי מבצע החתמה על הכרטיס ביישובי הגולן.

אך האמת היא שאני מתנגד לרעיון העומד מאחורי הכרטיס. אין כוונתי, חלילה, לרעיון של תרומת איברים להצלת חיי אדם. כוונתי, לצורך בחתימה על כרטיס מיוחד להסכמה להציל חיים. משמעות הרעיון, היא שברירת המחדל, המצב הנורמאלי, הטבעי, הוא סירוב של אנשים לתרום איברים ולהציל חיי אדם, ועליהם ליזום ולבצע מהלך אקטיבי, כדי לבדל את עצמם מן הנורמה. בעיניי, זה אבסורד בכל חברה הומאנית הרואה ערך מרכזי בחיי אדם, ולא כל שכן במדינה יהודית, שהרי קדושת חיי אדם היא ערך עליון ביהדות. הרי פיקוח נפש דוחה שבת וכמעט את כל המצוות, והרי למדנו ש"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא." ולמדנו גם ש"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא." איך אפשר להסביר את האבסורד, שבמדינה יהודית המצב הנורמאלי, הוא שאדם מעדיף לאבד עולם מלא, כביכול, אלא אם כן טרח לחתום על כרטיס מיוחד?

אחוז החותמים על כרטיסי אדי בחברה הישראלי נמוך מאוד. מה זה מעיד עלינו? האם זה מעיד שרובנו מעדיפים לתרום את איברינו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם? האם זה מעיד עלינו שרובנו מאמינים באמונות תפלות ובמאגיות למיניהן הנוגעות ל"שלמות גופנו" בשעת ריקבונו?

אני משוכנע שהתיאורים האלה אינם מאפיינים את רוב הישראלים. הסיבה היא אחרת – אנשים אינם אוהבים להתעסק במה שקשור למוות שלהם. זה תמיד רחוק, זה מפחיד, זה לא נעים, ובוודאי שזה לא דבר שלמענו הם ירצו לפעול באופן אקטיבי, ליזום ולפעול. בטח לא עכשיו. אולי מחר. אולי ביום ראשון או באחד לחודש הבא. מה בוער?

לדעתי, יש לשנות את החוק בנוגע לתרומת איברים ולהפוך על פיו את המצב הקיים. על פי הצעתי, ניתן יהיה לקחת תרומת איברים מכל אדם שלא הצהיר בפירוש על סירובו לתרום להצלת חיי אדם. כל סרבני הצלת חיים ידרשו לשאת על גופם כרטיס אדי הפוך, בו יכתב: "אני מצווה בזה לא לתרום לאחר מותי את האיבר (כאן יש להציג את שורת האיברים, כפי שמופיעה בכרטיס אדי) או "כל איבר מגופי שהזולת יוכל להיעזר בו להצלת חייו," ככתוב בכרטיס אדי הנוכחי.

כל מי שלא יישא על גופו כרטיס כזה, יעיד על עצמו בכך, שהוא נכון להציל חיים, באמצעות תרומת איבריו. אני משוכנע, שצעד זה יוכיח, שכמעט כל הישראלים מוכנים להציל חיי אדם, ורק מעטים מאוד יחתמו על הכרטיס.

בכל פעם שמשפחה תורמת את איברי יקיריה, היא מרואיינת בכלי התקשורת וזוכה לשבחים על אצילותה. עובדה זו מעידה על המצב התמוה, על פיו התרומה היא החדשות, כלומר היא עדיין החריג. אני מצפה ליום שבו התקשורת תראיין את החריג שסירב לתרום את איברי יקיריו, שיסביר לאומה את צעדו האגואיסטי. אני מאמין, שכך יהיה ברגע שישתנה החוק, ברוח הצעתי.

עד אז – התקשרו 1-800-609-610 וחתמו על כרטיס אדי.

2. שלשול

טרנד חדש תוקף אותנו לאחרונה – בכירי מערכת הביטחון, שהיטיבו לסכור את פיהם בעת שירותם, משתחררים מהצבא והסכר נפרץ, בהתבטאויות חסרות אחריות הפוגעות בביטחון המדינה.

גבי אשכנזי הוא רמטכ"ל מוערך, ששיקם את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה והוביל בהצלחה את מבצע "עופרת יצוקה". היו לו גם כישלונות, כמו המשט ומערכת היחסים העכורה בצמרת צה"ל, אך בסה"כ הוא נחשב לרמטכ"ל מוצלח, שתרם תרומה משמעותית לביטחון המדינה בתפקידיו לאורך השנים ובמיוחד בתפקידו כרמטכ"ל.

פעולתו של ראש המוסד סמויה מן העין, אך כל מביני העניין גומרים את ההלל על תקופת כהונתו של מאיר דגן בתפקיד ומתארים אותה כהצלחה רבתי. לא בכדי, שלושה ראשי ממשלה האריכו שוב ושוב את כהונתו, ויודעי דבר אינם חוסכים בסופרלטיבים לפיאור תרומתו ההיסטורית לביטחון המדינה. אני, אזרח מן השורה, יכול רק לקוות שהדברים נכונים וכמובן שאין לי כל סיבה לחלוק עליהם.

גבי אשכנזי שמר על שתיקה לאורך כל כהונתו כרמטכ"ל. הוא העביר מסר שבא לעבוד ולא לדבר. ואכן, תפקידו לעבוד, לא לדבר, אם כי לדעתי הוא הרחיק לכת בעיקרון זה – בכל זאת רמטכ"ל הוא תפקיד ציבורי המחייב אמירה לציבור. אך עדיפה שתיקתו על פני פטפטת שאפיינה רמטכ"לים בעבר.

גם מאיר דגן נצר את לשונו, ודומה שהיה שמח לחזור לתקופה שבה שמו ותמונתו של ראש המוסד היו סוד מדינה שמור.

והנה, אך פרשו השניים מתפקידם וכאילו השתחררה הניצרה, ומה שנאצר לאורך השנים פורץ ללא בקרה וללא מחשבה ובחוסר אחריות המעורר סימני שאלה עד כמה תדמיתם המקצועית מוצדקת.

אין כוונתי לאמירותיהם הפוליטיות. הם אזרחי המדינה, ומשסיימו את תפקידם – זכותם לבטא את דעותיהם הפוליטיות אינה ניתנת לערעור. גם כשאני חולק על עמדותיהם, איני חושב שאחרי סיום תפקידם עליהם להימנע מלהשמיע אותן.

אני חולק על דעתו של מאיר דגן לפיה על ישראל לא להתנגד להכרזה באו"ם על מדינה פלשתינאית, אך זו עמדה פוליטית לגיטימית וראויה. כאשר אשכנזי רומז על תמיכתו בנסיגה מהגולן, אני שולל את דעתו מכל וכל, אך המחלוקת היא על העמדה, לא על עצם אמירתה, שהיא זכותו האזרחית.

אולם כאשר הרמטכ"ל לשעבר אומר בפומבי שישראל אינה יודעת היכן נמצא גלעד שליט ואין אופציה לשחרורו בפעולה צבאית, זוהי אמירה חמורה, חסרת אחריות ופוגעת בביטחון המדינה. זו אמירה הפוגעת בכושר ההרתעה של צה"ל ומחזקת את חוטפיו של גלעד שליט. אם אין לישראל אופציה צבאית, אין להם כל סיבה להתפשר ולהתגמש במו"מ על עסקת חליפין. יש להם זמן, הם יכולים להחזיק אותו עוד ועוד, הרי אין אופציה חלופית לשחרורו.

וכאשר ראש המוסד לשעבר יוצא בפומבי נגד התקפה צבאית של ישראל על איראן וכמעט אומר שאין אופציה כזו, הוא גורם לנזק בל ישוער לכושר ההרתעה של ישראל וליכולת שלה ושל העולם המערבי להפעיל על איראן לחץ גם בדרכים דיפלומטיות וכלכליות.

אם אשכנזי אומר שמקום הימצאו של שליט אינו ידוע, כנראה שזאת האמת. ויתכן שמאיר דגן צודק בדבריו השוללים את האופציה הצבאית נגד איראן. ביקורתי אינה נגד תוכן הדברים, אלא נגד עצם אמירתם בפומבי, בגילוי מביך של חוסר אחריות משווע.

ועוד לא דיברתי על דברי הרהב השחצניים של מתן וילנאי בנוגע לחוטפי גלעד שליט.

ועוד לא אמרתי דבר על התייצבותו התמוהה של מאיר דגן לימינם של האחים עופר.

איך אפשר להגדיר את התופעה הזאת?

 במילה אחת – שלשול.

3. "לעני ולגר תעזוב אותם"

שני התכנים העיקריים של חג השבועות הם התוכן הרוחני והתוכן החקלאי. בגולה, התוכן החקלאי של החג לא היה רלוונטי. המהפכה הציונית חידשה את הקשר הפיסי בין עם ישראל לארצו, והחזירה את הרלוונטיות לאופי החקלאי של החגים. ההתיישבות העובדת החזירה עטרה ליושנה, בהעמידה את החקלאות בלב החג, בעיצוב טקסי הביכורים והקציר. החג החקלאי ביטא את הקשר הבלתי אמצעי לארץ-ישראל, את יישוב הארץ כמצווה הראשונה במעלה ואת חידוש החקלאות כהתחברות לעברה היהודי של הארץ.

תרבות החג החקלאי, על שיריו, ריקודיו ומנהגיו הקהילתיים, היתה מופת של התחדשות יהודית תרבותית. אולם תרבות אמיתית נבנית נדבך על גבי נדבך. אין מעשה אנטי תרבותי יותר מניסיון להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה נכסי תרבות לאומיים מכוננים. ההתחברות לעברו החקלאי של החג חיונית מאין כמותה, אך הניסיון להתנער מכל מה שמסמל המושג חג מתן תורה, ובכך לרוקן החג מתכניו הרוחניים, הוא מעשה של "בוריינות" – בערות מובנית. המשבר בחקלאות והירידה במעמדה יצר פיחות גם במעמדו של החג החקלאי. פיחות זה, לצד העדר התוכן הרוחני, השאירו את החברה החילונית קרחת מכאן ומכאן ושרויה בריק תרבותי.

החג החקלאי מסמל את הקשר לארץ, אך לא פחות מכך, עליו לבטא את המסר החברתי שבחקיקה החקלאית במשפט העברי, המבטיחה צדק חברתי, צמצום הפערים וחיסול העוני. חקיקת העל החברתית בתורה, היא חוקי השמיטה והיובל, חוקים רדיקליים ביותר – פסגת הקדמה החברתית. חוקים אלה נועדו להפוך על פיו את הסדר החברתי, וליצור מציאות חדשה של נקודת אפס, שגם אם תצמיח מחדש פערים, היא לפחות לא תנציח את המעמדות, תאפשר נקודת זינוק שוויונית, ותוצאותיה הבלתי שוויוניות תמחקנה בתום היובל הבא. חוקים אלה נועדו להגשים את האידיאל היהודי – "אפס כי לא יהיה בך אביון." על כך נוספים חוקים צנועים יותר, הנותנים מענה קונקרטי לחוליי החברה – הלקט, השכחה והפאה.

היהדות מקדשת את הסולידריות החברתית ומעודדת את הצדקה הוולונטרית, אך הבסיס הוא חקיקה מחייבת, הלוקחת מהעשירים כדי לתת לעניים ובכך להקטין את אי השוויון. "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא, כ"ג כ"ב). בעל השדה נדרש להותיר חלק משדהו ומתבואתו בעבור העני ולאפשר את קיומו בכבוד. בחברה מודרנית נדרש העשיר לשלם מס למדינה, כדי שתבטיח את הקיום בכבוד לכל אזרחיה. זוהי מדינת הרווחה.

מדינה המתנערת מחובותיה אלו, היא אולי מדינת היהודים, אך אין היא מדינה יהודית, ולבטח אין היא מושתתת על יסודות הצדק, לאור חזונם של נביאי ישראל, כמובטח במגילת העצמאות.

היהדות מחייבת את הקניין הפרטי, אולם במסגרת כללים המבטיחים צדק לכל. הרש"ר, רבי שמשון רפאל הירש, התייחס לסוגיית הקניין הפרטי בהקשר של מצוות לקט, שכחה ופאה: "בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי.' ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי,' חייב לדאוג גם לאחרים. במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש."

כשאנו חוגגים את חג הקציר, את חג הביכורים, עלינו להדגיש, לצד העמקת שורשינו בארצנו, את הבטחת הצדק החברתי, כיסוד החברה היהודית. כשאנו חוגגים את חג מתן תורה, עלינו להדגיש את המצוות החברתיות, שבין אדם לחברו, שהן יסוד היהדות. רבי עקיבא לא הגדיר ככלל הגדול בתורה את המצוות הפולחניות, אלא את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט י"ח). ולא בכדי מופיע הכלל הגדול הזה בסמוך לחוקים כמו השמיטה, "לא תלין פעולת שכיר," "לא תעשוק את רעך," "לא תעשו עוול במשפט. לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" ועוד. זו מהות היהדות.

משמעות מתן תורה, היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב ורע ולבחור בטוב. "לא ארחף בחלל / משולחת רסן / פן יבלע ענן / את הפס הדקיק שבליבי / שמפריד בין טוב לרע. / אין לי קיום / בלי הברקים והקולות / ששמעתי בסיני." (זלדה).

4. למה אין שלום?

למה 63 שנים לאחר קום המדינה עדיין אין שלום בינינו לבין מדינות ערב? אם תהיתם מה הסיבה לכך, השבוע זכינו לקבל תשובה.

הסיבה אינה הסירוב הפלשתינאי לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל. הסיבה היא לא הסרבנות של ההנהגה הפלשתינאית לקבל כל הצעה ישראלית, מרחיקת לכת ככל שתהיה. הסיבה אחרת לגמרי.

בעצם, יכולנו לחיות היום בשלום קוסמי. היינו על סף התגשמות חזון הנביאים של "וחי זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ."

והכל התפקשש כיוון שמבקר המדינה, הפרקליטות והמשטרה החליטו לסכל את השלום. לכן הם רקמו קשר להפיל את אולמרט מהשלטון ותפרו לו רשימה של תיקים.

אוי, אולמרט אולמרט.

והאיש הזה, לפני שנתיים, היה ראש ממשלת ישראל.

5. ליל העצמות המתהפכות

תמונה מן הימים הקשים של מתקפת הטרור הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", חרוטה היטב בזיכרוני. באותם ימים, מידי יום התבצעו פיגועי התאבדות בערי ישראל. אוטובוסים התפוצצו, מסעדות וקניונים. דם והרג והרס היו מנת חלקנו, כמעט מידי יום ביומו.

ובאחד הימים האלה ראינו בטלוויזיה את מנהיג מתקפת הטרור יאסר ערפאת עומד מול המון פלשתינאי מוסת וצורח שוב ושוב ושוב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" והקהל המשולהב מריע. ערפאת צרח את קריאת הקרב תוך שהוא מניף את ידו באוויר. ובתוך ידו שלובה ידו של האיש שעמד לצדו. היה זה אחמד טיבי.

כמעט עשר שנים חלפו מאז, אך אחמד טיבי לא שינה כהוא זה את עמדותיו. ובמוצאי שבת שעברה, נאם אחמד טיבי בהפגנה שבין החתומים עליה... מפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הפגינה בתל-אביב יחד עם אחמד טיבי ועם חד"ש. חד"ש היא מפלגה שיש לה אימא ויש לה סבתא. אימא של חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון) היא רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה). סבתא של חד"ש היא מופ"ס.

לפני 90 שנה אירעו מאורעות תרפ"א (1921) – ההתנפלות השנייה (הראשונה היתה ב-1920) של ערביי א"י על היישוב היהודי. במאורעות נרצחו 47 יהודים ובתוכם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו, נפצעו 140 ונעקרו מיפו 9,000 מתוך 16,000 תושביה היהודים. המאורעות הללו החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני ה-1 במאי של מופ"ס לבין מפגיני ה-1 במאי של אחדות העבודה. המופ"סים הסיתו את הערבים נגד הציונים לפני ובמהלך המאורעות. האם ניתן להעלות על הדעת את ראשי אחדות העבודה – בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין וחבריהם, מפגינים יחד עם המופ"סים?

ממופ"ס ועד חד"ש לא השתנתה הנימה האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית. כאשר ערב מלחמת ששת הימים ובמהלכה כל הכנסת, כולל מק"י של משה סנה ו"העולם הזה" של אורי אבנרי – התאחדו בהסכמה שזו מלחמת מגן, רק"ח תמכה במדינות ערב והאשימה את ישראל בתוקפנות. כאשר הכנסת כולה התאחדה בגינוי הטבח במינכן ב-1972 – רק"ח הצביעה נגד. כאשר הכנסת כולה התאחדה בישיבה חגיגית לאחר מבצע אנטבה (1976), רק"ח גינתה את התוקפנות הישראלית והפגיעה בריבונותה של אוגנדה. שנה לאחר מכן, בבחירות 1977, רק"ח הופיעה כחד"ש, אך לא היה בדרכה כל חדש. ועד היום אין כל חדש בדרכה. עד היום, תמיד, תמיד – חד"ש נגד ישראל ובעד אויביה. תמיד, כאשר חיילי צה"ל נלחמים, חד"ש תומכת באוייב. מישהו יכול לתאר לעצמו את יגאל אלון או את יצחק רבין מפגינים יחד עם חד"ש?

מה קרה למפלגת העבודה? איזו התדרדרות מוסרית וערכית של המפלגה האבודה הזאת?

הלילה שבו מפלגת העבודה הפגינה בעד נסיגה לקווי 49' (כלומר עקירת היישובים שהיא ותנועות ההתיישבות שלה הקימו בבקעת הירדן, למשל) יחד עם חד"ש ואחמד טיבי, הוא לילה מר בתולדותיה של תנועת העבודה הציונית. הרבה עצמות התהפכו בכינרת, בעין חרוד, בשדה בוקר ובהר הרצל בלילה זה.

אהוד: בעקבות המילים המפורסמות "ולא תהי למוות ממשלה" של דילן תומס צרחה שונאת ישראל זהבה גלאון בהפגנה התל-אביבית למען פלסטין: "יש לנו ממשלה של מוות!"

אכן, בחברת זהבה המאררת ואחמד טיבי – מפלגת העבודה השתגעה ולא תהיה לה תקומה. יש לקוות שמפלגתו של אהוד ברק תמלא את הוואקום שיצרו ה"מנהיגים" הסהרוריים של שרידי מה שהיה פעם, לתפארת, מפא"י ומפלגת העבודה.

* * *

איליה בר זאב

מחשׂוֹף לַיִל לבן

מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,

לֹא הָיוּ דְבָרִים.

אִישׁ תָּם –

לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים חֲרוּכִים אֶל

שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.

בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, בִּבְקָרִים טְבוּלֵי טַל, צְבָאִים

חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים לְהַפְלִיא

בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.

יֵשׁ וְעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.

נָעִים לַחֲלוֹם –

נִפְעַם בִּשְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל

מַחְשֹף לַיִל לָבָן.

נָעִים לַחֲלוֹם –

לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים בָּהֵם חָלְמוּ פַּעַם

רַגְלַיִם צְעִירוֹת –

לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת, לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת

מְחֻבָּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.

אַיַּל אֳהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר

בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים

פְּעוּרֵי פֶּה –

עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.

* * *

ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1."יונתן והשולחן הכחול", תיאטרון "קליפה"

תחילה נימה אישית: אימי הייתה תופרת חובבת ודודתי תופרת מקצועית. אי לכך היה בביתנו תמיד אוסף נכבד של כפתורים, שאוחסנו בקופסת-פח. כמעט מדי יום, כשחזרתי מגן הילדים (כך סיפרה לי אימי במהלך השנים), הייתי נוהגת להוציא חופן כפתורים מהקופסה, לסדר אותם על שולחן האוכל במעגל, להציב באמצע כפתור גדול יותר, ולשחזר בקול שקט את כל עוללות הגן של אותו יום. כל כפתור קטן סימל, כמובן, ילד, והכפתור הגדול – את הגננת. הכפתור הגדול היה מונפש על ידי והעניש כפתורים-ילדים על-ידי הוצאתם מהמעגל, כפתור-ילד אחר הוזמן פנימה לספר סיפור, וכיוצא באלה דברים. לא ידעתי, כך אני מבינה היום, שיצרתי בילדותי "תיאטרון חפצים". אולי משום שאימי היתה קהל של איש אחד בלבד...

"יונתן והשולחן הכחול" מוגדר על-ידי יוצריו (אנסמבל "גולדן דלישס") כ"תיאטרון חפצים", שהוא כפי הנראה בן-דוד או קרוב-משפחה בדרגה אחרת של תיאטרון בובות. טוב שיש הגדרות שונות למופעי תיאטרון. בדף-מלווה שקיבלתי לקראת האירוע נאמר שהחזיון, המורכב משני חלקים, נוצר במסגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בחלק הראשון מונפשים על-ידי המספרת סמרטוטי-ניגוב טבולים במים וסחוטים, שהופכים לחלזונות קטנטנים, שקשה לראותם מהשורות האחרונות של האולם הקטן של תיאטרון "קליפה" בתל-אביב. קשה היה גם לשמוע את קולה הרך של הדוברת, ענבל יומטוביאן, שסיפרה לנו על הביולוגיה של החלזון (הוא דו-מיני) וכיצד הוא מזדווג, ועוד.

במהלך החלק הראשון הפכה שקית פלסטיק רגילה לברבור, וחפצים אחרים הפכו לדיונון וללווייתן, כל זאת ליד שולחן שממגרתו נשלפים החפצים המשנים את הווייתם, ומופעלים על-ידי השחקנית. בחלק השני משחקים ענבל וארי טפרברג בתפוחי-עץ שקרויים, כידוע לנו, בשמות אנושיים: יונתן, אנה, סמיט. עובדה זו גירתה את היצר התיאטרוני-חפצי של האמנים הצעירים, לחתוך אותם לחצאים, לרבעים וכך הלאה, להצמיד את חצי היונתן לחצי האנה, לדוגמא, וכך ליצור מיפגש רומנטי ביניהם. וממיפגשים רומנטיים הרי נולדים צאצאים, אז פלח קטנטן של אחד התפוחים מסמל תינוק, והשחקן ארי מייצר עבורו קולות של תינוק פועה.

אילו העבודות הללו היו נותרות במסגרת עבודות סדנא של בית הספר, כתרגילי הכנה למופע מקצועי ומושקע יותר, הייתי מברכת על הנסיון. לצאת עם חומר כל-כך גולמי ולמכור אותו לקהל – מבוגרים או ילדים, לעניות דעתי זה מוקדם מדי, אם לא מיותר מדי, בין אם זה מוגדר כז'אנר – "תיאטרון חפצים", ובין אם לאו.

2. "סופסופ הסיפור", ז'וליק הפקות

הצגה זו מיועדת לילדים בגיל הגן, ומטרתה לחבב עליהם את השפה העברית ואת קריאת הספרים. אי-לכך, האירוע התיאטרוני מתקיים, אם רק אפשר, בחללי-ספרייה בגנים או בכיתות הנמוכות ביותר בבית-הספר, וחלל ההצגה עצמה הוא ספרייה, שממנה נשלף תחילה ספרו הקלאסי של נחום גוטמן, "בארץ לובנגולו מלך זולו". אילו רק סופר הסיפור הנפלא הזה לילדים, תוך כדי חילופי תפקידים בין השחקניות (רעות אורן ואפרת גונן), תוך שימוש מינימלי באביזרים, בובות, פריטי תפאורה, יכול היה המופע לספק לילדים חוויה של סיפור, שפה עברית משובחת ועלילה מציתה דמיון.

אבל חבורת היוצרים הצעירים לא מסתפקת בגוטמן, היא אפילו מרסקת אותו. נוטלת אותו רק כנקודת-מוצא, ובעצם – הבמאית-הכותבת היא זו שחיברה את תוכנה של ההצגה: ילד שאוהב כדורגל וחברתו האוהבת ספרים, נפגשים בספרייה. הילד מסיר לעתים את כובעו וחובש כובע של מספר סיפורים, שמוציא את שני הילדים למסע חיפושים אחר סופסופ סיפור. את התפקידים הנוספים בהצגה ממלאות – כפי שזה נפוץ בהצגות ילדים (ומבוגרים), בובות המופעלות על-ידי שתי השחקניות: קשיש שיודע מלים ארכאיות (כמו רוש ולענה), מלכת המילים בארץ רחוקה, תולעת ספרים שזוללת דפי סיפור להנאתה...

כל הפרטים המהווים את הממד החזותי של ההצגה – תפאורה ובובות (של לאוניד אלסייב), היו יכולים לתרום להעשרת החוויה התיאטרונית של הילדים, אילו הבימאית, עדי לויתן, היתה מסתפקת בתפקיד הבימוי, ולא מעמיסה על הסיפור של גוטמן את כל המשא המילולי המיותר, לטעמי. מה עוד, שכדי לחבר את ילדי הגן ובית-הספר לעברית תקנית, לא צריך להרחיק לכת עד ל...רוש ולענה. אפשר לתת להם, לדוגמא, אפשרויות רבות לבטא רגשות שמובעים היום בקיצור ב"סבבה", ולהשמיע באוזניהם מלים נידחות כמו טוב, נעים, נפלא, מקסים, מלהיב, מרהיב, ואפילו פשוט – איזה יופי!

3. "נסיך צפרדע" בתיאטרון המדיטק

למרות שהצגה זו, עיבוד של אחת ממעשיות האחים גרים, היא הצגה מושקעת בקנה מידה אחר לגמרי משתי ההצגות הקודמות שנסקרו לעיל, גם היא סובלת מליקוי דומה: רמת הכתיבה. את הסיפור "המלך הצפרדע" של גרים, על נסיכה, ונסיך שהופך לצפרדע באמצעות שיקוי שרוקחת מכשפה, ורק נשיקה יכולה להחזיר אותו למצבו הנסיכי, כתבו מחדש אילן סביר והבימאית אופירה ארכוני. אילו רק הופקד הטקסט בידי כותבים מיומנים ועשירי-מבע יותר, זו היתה יכולה להיות הצגה מושלמת (כמעט...)

הצד הוויזואלי – מסכות, בובות, תאורה, וכן הצד המוסיקלי, עומדים בקני-מידה של תיאטרון מקצועי מעולה. באשר להדרכת השחקנים – אפשר היה לעצב את דמותם של הגיבורים הראשיים (מכשפה, נסיך, נסיכה), תוך כדי ניפוי של הסטריאוטיפים המוגזמים, קולות צורמניים מדי למכשפה, פחות חנחוני-חן לנסיכה, פחות נוקשות סתמית לנסיך, ועוד.

אבל החווייה התיאטרונית בכללה, שבאה לידי ביטוי, כאמור, על-ידי החזיון הוויזואלי, היא מרהיבה. היא נוצרת על-ידי פרטים נפלאים של זהות ויזואלית בין דמויות הבשר-ודם לבין מייצגיהן הבובתיות, היעלמויות והופעות מחדש של הדמויות והבובות זו במקום זו על רקע של תאורה מתחלפת מרהיבה, ועוד. מומלץ לקחת ילדים, נכדים, אחיינים, וגם חברים.

* * *

יצחק שויגר

עדות על מעשה שהיה

התייחסות למאמרה של רותי איזיקוביץ, "יש גם אנשים שהעובדות עושות להם משהו" שהתפרסם בחב"ע 647.

ברצוני להוסיף למאמר דיווח על מעשה שאירע לי לפני מיספר שנים. יום אחד קראתי בעיתון כי מזומנת הרצאה בנושא הפולמוס של רצח רבין שאורגנה על ידי פרופסור הלל וייס, המוכר לי מלימודיי המשותפים בתיכון. הייתי סקרן לשמוע על ההשגות שיש לו על אירועי רצח רבין. עד אותה עת לא הייתי מודע לפעילות הרבה שנעשתה בעניין זה ולא הייתי אף מודע לקיומו של אתר באינטרנט ואין לי כל קשר עם אף חוג מאלו שעוסקים בעניין זה באינטנסיביות כה רבה.

ההרצאה, על פי המודעה שהזמינה את הציבור לשמוע אותה, הייתה אמורה להיערך בשעה 7 בערב, כמדומני, והייתה אמורה להיות באחד מאולמות כפר הנוער ע"ש דוד רזיאל בהרצליה. בשעה הנקובה התייצבתי בפתח כפר הנוער, ביחד עם כחמישים איש שרצו להיכנס כדי לשמוע את ההרצאה. להפתעתי, הכניסה נחסמה על ידי כ-10 שוטרים חסונים במדים, שעמדו כחומת מגן שלובי זרועות ומנעו את הכניסה מהאזרחים התמימים שניסו להיכנס. כמובן שאף אחד מהאזרחים התמימים לא ניסה לפרוץ בכוח ושילוב הזרועות האימתני של השוטרים היה קצת מפחיד וקצת מוגזם.

לשאלתי, למה נותנים להיכנס, אמרו לי בגסות "לך הביתה ההרצאה בוטלה."

המחזה היה מדהים. מישהו מהמארגנים עמד עם מיקרופון נייד וסיפר כי בלחץ המשטרה נאסר על הנהלת הכפר לארח את ההרצאה, למרות שתואמה שבועות רבים מראש ואף שולמה תמורת השכירות וכי המקום סגור לכניסה. לא נמסר לנו מידע מי אסר ומי יזם את הביטול.

לאחר כעשרים דקות שעמדנו המומים במקום, שוב חזר אחד מהמארגנים והזמין את אלו שנשארו ליד הכניסה לגן הסמוך ושם, כך נאמר, ההרצאה תינתן על ידי המרצה, בדשא שבגן, שכאמור וכזכור לי היה אמור להיות, פרופסור וייס. הלכנו לשם ושם נערכו המארגנים להרצאה. מישהו הביא מיקרופון ופנס גדול ונערכנו להרצאה תחת כיפת השמיים.

תוך כדי התארגנות הופיעו השוטרים והחרימו את המיקרופון וכן את המסך הנייד שהובא והוצב במקום. השוטרים חזרו והודיעו לכל האזרחים להתפזר בטענה שזאת הפגנה לא חוקית שטעונה רישיון. לאחר כרבע שעה של ויכוחים עם השוטרים, המארגנים ויתרו ואמרו לקהל להתפזר.

לא הכרתי אף אדם ממארגני ההרצאה ואף לא דיברתי עימם וכך גם אני "התפזרתי" לביתי המום מהאירוע, שהזכיר לי סיפורים על מדינות דיקטטוריות וגם על אירועים פוליטיים ששמעתי עליהם שהיו בארץ ואשר היו מלווים בסתימת פיות אגרסיבית כמו זאת שנוכחתי בה. מעולם לא הייתי נוכח באירוע שכזה והשפעתו על מצב רוחי נמשכה ימים ארוכים.

בזמן האירוע היתה שם ניידת טלוויזיה של ערוץ 2, כמדומני, שצילמה את התכנסות האנשים, את סילוקם מהכניסה ואת סילוקם מהגן. למחרת פתחתי את עיתוני הבוקר ולא מצאתי כל הד. גם בטלוויזיה לא היה סיקור, על אף שעקבתי במשך מיספר ערבים.

עד היום הסיפור מטריד אותי. מי היה מעוניין לסתום את הפיות לאותה קבוצה שיזמה את ההרצאה? מי שלח את המשטרה? מי מפחד מהרצאות בכלל? מדוע לא סקרו את האירוע על אף שלדעתי יש בו עניין עיתונאי רב – לא בטלוויזיה שצילמה אותו ולא באף עיתון?

בעקבות האירוע קראתי את מה שפורסם באינטרנט ואף בספר אחד שהוצא בעניין זה. הדברים בהחלט מטרידים. אין לי את היכולת לשפוט אבל אירוע סתימת הפיות שנוכחתי בו מעלה שאלות רבות. מישהו לא אוהב שמחטטים בפצע הזה, והוא חזק, והוא בוודאי גורם שלטוני או סתם מקורב לרשות. וכפי שלמדתי בפרקי אבות משנה פרק ב משנה ג "הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראים כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו."

לרשות, אליבא דפרקי אבות, יש אג'דנה משלה. אין לי ספק שגם בעניין רצח רבין יש לה אג'נדה משלה. האירוע ההזוי הזה שהשתתפתי בו, רק מחזק את דעתי.

אכן הכותרת של המאמר מתאימה גם לי. "יש גם אנשים שהעובדות עושות להם משהו."   

* * *

יחיעם פדן

כמה נהרגו?

שלום אהוד,

רוב הדברים שכותב אוריה באר בעניין גרמניה במלחמת העולם השנייה ובמה שקרה אחריה מעניינים ו"ניכרים דברי אמת", ודווקא בעניין חשוב פחות (בעיניי) נראה לי שהוא טועה – לרעתו.

כלומר, אין להמעיט במספר החללים בקרב הגרמנים במלחמה, להפך. באר מדבר רק על הרוגים גרמנים בקרבות (בלי האזרחים), ונוקב במיספר "ארבעה מיליונים וחצי לפחות" – בעוד שספר העומד לראות אור מדבר על יותר מחמישה מיליונים וחצי חיילים שנהרגו, ומונה עוד כהנה וכהנה הרוגים מקרב אזרחי גרמניה: "בקרב האזרחים [הגרמנים] נהרגו כ-1.8 מיליון בני אדם, קרוב ל-11% מן האוכלוסייה הגרמנית שמנתה ערב המלחמה כ-69 מיליון נפש.

לעומת זאת כולל באר בהרוגי ברית-המועצות גם את כל האזרחים, כולל מי שמתו ברעב, ולא רק חיילים, עשרים ושבעה מיליונים בסך הכול, ואילו בספר הנ"ל מדובר בעשרה מיליונים חיילים. 

אגב, מכל המדינות שלחמו בגרמניה שילמה ברית-המועצות את המחיר הכבד ביותר: לפי הספר הנ"ל נהרגו במלחמה כמיליון חיילים בריטיים ואמריקאיים (בערך 580 אלף בריטים, מכל חבר העמים כולל א"י, ו-416 אלף אמריקאים).

אהוד: חבל שלא הבאת מראי מקומות מפורשים יותר מספרים שכבר יצאו לאור.

* * *

דוד כהן: לו רק רצו

ישר כוח לאוריה באר על כתבתו בנושא "טעויות נפוצות בעניין השואה ומלחמת העולם השנייה" [גיליון 648]. רבות נכתב על פניות לבנות הברית שיפציצו את המחנות. חיים וייצמן עצמו פנה לצ'רציל, אשר המליץ, אולם ראשי הפיקוד האווירי הבריטי, שלא רצו לסכן טייסים בשל משימות לא צבאיות – השיבו שבשל "תנאי מזג אוויר" לא ניתן היה להפציץ את המחנות.

שוחחתי בשבוע שעבר עם מר משה העליון, כיום יו"ר ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בארץ, והוא סיפר לי: "בעת היותי בבירקנאו ראיתי במו עיניי איך מפציצי בנות הברית חגים מעל המחנה ואח"כ מטילים את הפצצות באיזור התעשיה של בירקנאו הסמוך למחנה."

לאחר פלישת בנות הברית ביוני 1944 – חיל האוויר הגרמני כבר לא היה קיים למעשה,  וניתן היה להפציץ את המשרפות ובכך לשבש את כל תהליך ההשמדה ולהציל את רוב יהדות הונגריה.

לו רק רצו...

* * *

ישראל הר: לזכר אליעזר סודיט

לילה טוב לכם אהודים יקרים התואילו לתת בחדשות בן עזר/מכתב עיתי את השורות הבאות:

משמועה רחוקה נודע לי שחברי רעי ומפקדי הידוע כ"קבצן", ששדד את בנק עות'מן ביפו ונפצע ונתפס בידי השוטרים הבריטיים והובל פצוע לקישלה בירושלים ומשם ברח בשביל נפתל כי עמדו לתלותו, ואחר כך נתפס בהיותו בשליחות בצרפת [חוקריו היו גרמנים נאצים] והוא הודה ובינתיים נתגלה כישרונו הספרותי ורבים רבים ניצלו בזכותו – ובזכות אשתו דרור – הלוא הוא אליעזר סודיט. תנצב"ה. ומכאן אני י. הַ שולח תנחומים לכל החברים הוותיקים ולכל משפחתו הענפה. תודה לכם ולכל קוראי ועורכי גיליונות חדשות בן עזר/מכתב עיתי בברכת חג שבועות מתן תורה הבאה עלינו לטובה

 שלכם: יִשָרָאֵל הַר 

* * *

10 שירים מאת אילן בושם

ל"חדשות בן עזר"

שוד

לִפְעָמִים אֲנִי מִסְתַּגֵּר בְּחַדְרִי

פּוֹתֵחַ אֶת מַחְבֶּרֶת שִׁירַי

וּמַעֲבִיר לְנֶגֶד עֵינַי

מַה שֶּׁנָּטַלְתִּי מֵהַחַיִּים וּמֵהַמֵּתִים.

זוֹנֶען שְׁטוּנְדֶע

יְשִׁישִׁים כָּתֵף אֶל כָּתֵף

יוֹשְׁבִים בַּשֶּׁמֶשׁ עַל סַפְסָל

מַזְכִּירִים אֶת כֻּלָּם

וּמַחְסִירִים.

פָּטוּר מֵאֱמוּנָה

אֱלֹהִים הִכָּה אוֹתִי מִתַּחַת לַחֲגוֹרָה:

כְּסַרְטָן בַּמַּחְתֶּרֶת בָּא לָקַחַת

אֶת אִמִּי, בִּצְדִיָּה,

וְעַל כֵּן

דָמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַאֲנִי נָקִי.

*

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן עָבְרוּ מֵהָעוֹלָם

כַּמָּה מִקְּרוֹבַי –

אֲנִי יוֹרֵשׁ וּמִתְרוֹשֵׁשׁ.

*

כְּשֶׁאֲנִי בָּהּ

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא

בלון

פִּיו מָלֵא בְּשָׁדָהּ –

מַשָּׂא שְׁנוֹתֶיהָ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ

וְהִיא מַמְרִיאָה

דלישס

תַּחַת שֶׁלֹּא יְסֻלָּא בְּפָז

הָפַךְ בּוֹ וְהָפַךְ

חָפַר בּוֹ וְחָפַר

נָגַס בּוֹ וְנָגַס –

גַּם תַּפּוּחַ גַּם אַגָּס.

בְּבֵית קָפֶה

כִּסְאוֹת זָזִים

(מִתְבַּסְּסִים, מִתְבַּסְּסִים)

כּוֹסוֹת וְעוֹד כּוֹסוֹת

הַשֻּׁלְחָנוֹת מִתְכַּסִּים.

עִתּוֹן עוֹבֵר מִיָּד לְיַד

צַלָּחוֹת נֶאֱסָפוֹת

וַאֲנִי עִם הַשִּׁירִים.

סְעָרָה בְּכוֹס קָפֶה

רָאִיתִי יְשִׁישִׁים טוֹבְלִים

בְּקָפֶה

וְאוֹכְלִים עוּגִיּוֹת

בְּכָל פֶּה.

כֶּלֶב מְשׁוֹטֵט

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב

וְלִי אֵין כְּתֹבֶת...

* * *

נעמן כהן

אשמת שומרון

"וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן" (מלכים א', פרק טז, כד).

יום חמישי 11.5.11 יום יפה, קצת קריר. נסענו לשומרון. בדרך נזכרנו בהימנון "השומר הצעיר" משנות השלושים של המאה הקודמת: "הולכים אנחנו לשומרון ובלבותנו גיל ורון / מי מכם ינחש מה עוד בלבנו יש / הלוך נלך אל השומרון." אנשי "השומר הצעיר" שרו על "עין שמר" הפעם אנחנו בשומרון האמיתי. כביש חוצה שומרון פתוח לכיוון השומרון. למלא רוחב העין מטעי זיתים. מה עושים עם כל כך הרבה זיתים? הכול ירוק ופורח. חיש קל מגיעים לאריאל. בתים עם גגות אדומים. עיר מטופחת. עוברים את בנייני "המרכז האוניברסיטאי אריאל". ליד המלון אוספים את המדריך חיליק אברג'יל. חיליק, מנהל בי"ס שדה עפרה ומנהל אגף הכשרה ופיתוח תכנים, מתמקד בהדרכות בבנימין, שומרון, יהודה ובקעת הירדן בדגשים פיזיים, ביטויים, אנושיים ואקטואליים. בחור לבבי, חבוש כיפה סרוגה. מרוקאי עם סגנון דיבור אשכנזי והומור פולני. כל הבדיחות רק על פולניות. תרמיל על שכמו, ותנ"ך מהוה בידיו. אף מילה על פוליטיקה.

שילה – מגיעים לישוב שילה. הישוב סמוך לאתר המקראי של שילה הקדומה. היישוב נוסד על ידי שני גרעיני ההתיישבות הראשונים של גוש אמונים. הגרעין, שמנה מיספר משפחות, בחורי ישיבה וזוגות צעירים ורווקים, ניסה פעמים אחדות להתיישב במקום, אולם פונה כל פעם מחדש על ידי הצבא. בינואר 1978 הוצבו ביישוב מיספר קאראוונים תחת מסווה של מחנה חפירות ארכיאולוגיות, לפי החלטתו של שר החקלאות דאז, אריאל שרון. ובשנת 1979 הכירה הממשלה במחנה כישוב. הישוב נראה משגשג. חקלאות ותעשיה פורחים. למרגלות היישוב נמצא מרכז המבקרים "תל שילה". חיליק אברג'יל המדריך אוחז בידו את ספר התנ"ך הקטן והמהוה ומסביר את סיפור המקום בידע וברגש. העיר שילה שימשה כמרכז הדתי והפולחני של שבטי ישראל והבירה בפועל. בשילה הוקם אוהל מועד. שם שכן המשכן במשך 369 שנים ואליה היו עולים לרגל. בשילה גר אלקנה עם שתי נשותיו חנה ופנינה. חנה העקרה עלתה לשילה לזבוח להשתחוות ולזבוח לה'. ונפגשה עם עלי הכהן. כיוון שהיתה עקרה, התפללה חנה לבן והבטיחה שתקדיש את חייו לעבודת ה'. עלי רואה אותה, ובסופו של דבר מבטיח לה כי בקשתה תתגשם, והיא יולדת את שמואל שמשרת את עלי ונהפך לנביא. חיליק ממשיך ומספר על ניצחון הפלישתים באבן העזר. ארון הברית נלקח בשבי. אחד מחיילי ישראל רץ לשילה לבשר לעלי הכהן את הבשורה המרה, ועלי כששמע שנשבה ארון האל, נפל מהכיסא, שבר את מפרקתו ומת. "המורה שלי לתנ"ך ברכה," הדגיש חיליק, "הזהירה תמיד לא התנדנד על כסא..."

לאחר סיור בתל העתיק, שעד כה לא נמצאו בו שום שרידים מהמשכן. עברנו לאולם בו יש מצגת על ההיסטוריה של המקום ושיחזור מיניאטורי של המשכן.

המשכן המקורי נבנה מעצי-שיטים עומדים. אורכו 30 אמה ורוחבו 10 אמות (15x5 מ'). תקרת-המשכן היתה עשויה, כדרך אהלי-הנוודים במדבר, מספר שכבות: 'משכן' – מחוטי-בד, 'אוהל' – משיער עזים, ו'מכסה' – מעורות אילים מאודמים ועורות תחשים. היה זה מבנה-עץ מתפרק, שליווה את בני ישראל בכל שנות נדודיהם במדבר, ואף לאחר מכן, עם כניסתם לארץ. המשכן, בהיותו בנוי עץ, התקיים משך 110 שנה (39 במדבר, 14 בגלגל, 57 בנוב ובגבעון), עד להקמת המקדש.

דגם המשכן – דגם המשכן בנוי בקפדנות מרובה. עמודי העץ המקיפים אותו מצופים בזהב. בתוכו מנורת הקנים, שולחן לפחם הפנים, ארון הברית ועליו הכרובים. הכל מדויק מלבד שחזור הכרובים. זיוף קטן. הכרובים משוחזרים כשני זוגות כנפיים נפרדים משני הצדדים. זה לא זהה למקור. תיאור הכרובים נמצא בתלמוד. (בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א) אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן : ראו חובתכם לפני המקום כחובת זכר ונקבה. הרמב"ם מסביר (הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י) המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. הכרובים במקור מתוארים כיצורים הנדמים לשני שוורים עם כנפיים המקיימים יחסי מין. בעת ההיא כשלא היו קיימים סרטים או תמונות פורנוגראפיות, ניתן היה להבין את התפעלות העם מהמראה להם נחשפו כאשר גוללו את הפרוכת. מראה כזה לא חינוכי להראות לקהל הדתי של ימינו.

אהבה – כזכר לחג ט"ו באב שהתקיים מימים ימימה בשילה הקדומה, ובו יצאו בנות שילה לחול במחולות בכרמים, חוגג גם כיום היישוב את ט"ו באב כחגו, ובו מתקיימים יריד ופעילויות, אבל למחול בין הכרמים מוזמנות נשים בלבד. אין צורך לשחזר את העבר במדויק, הדתיות העכשווית אינה מאפשרת לקיים מחולות משולבים בין גברים ונשים ביחד בין הכרמים.

בית הכנסת "משכן שילה". ביהכ"נ משכן שילה בישוב בנוי עם אלמנטים ארכיטקטוניים מן המשכן, וחלק מכליו: בית-הכנסת פונה, כמקובל כיום, לכיוון ירושלים, דרומה, בניגוד למשכן-שילה, שצירו היה ממזרח למערב. על-מנת לאפשר כניסה מירבית של אור פנימה אל הופרדו ה"קרשים" זה מזה. נוצר כאן מצב של עמוד-"קרש" ולאחריו רווח לכניסת אור, ושוב עמוד-"קרש", וחוזר חלילה. העמודים בתוך ביה"כ עשויים עץ כפי שהיה במשכן במדבר, בגלגל, בנוב ובגבעון. בחזית המבנה "מזבח" לקריאת-התורה. ארבעת העמודים בין ה"קודש" ובין "קדש הקדשים". ארון-הקודש דמויי ארון-הברית, ומעל כיסויי-המשכן השונים, הרומזים לכיסויי ה"משכן", ה"אוהל".

הימנון שילה – ביציאה משילה משמיע לנו חיליק את הימנון שילה. ההימנון הוא השיר היפה "עקרה" של רחל, על פי הלחן של יהודה שרת:

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

האם תשרוד שילה או תיכבש מחדש על-ידי אלו שאימצו את שם הפלישתים שכבשוה בעבר – הערבים-הפלישתינאים?

ממשיכים בנסיעה. עוברים דרך הישוב הערבי חוורה. הנסיעה איטית בין כלי רכב ערבים. בדרך מוצבות מודעות בעברית, לעתים קלוקלת, המזמינות למסעדות, מוסכים, וחנויות שונות. לא נראה שכעת באים לקוחות יהודים, ואולי כן. הבתים נראים מטופחים למדי. היישוב איתמר נראה במעלה הגבעה. יישוב נאה. ממרחק די רב מעבר לגיא עמוק ברכס הגבוה, מתגלה היישוב עוורתא. ממבט-על נראה שאמגד וחכים עוואד, בני הכפר, עשו מסע לא קל ופשוט כדי לרצוח את בני משפחת פוגל, הם עברו דרך ארוכה מפרכת עד שהגיעו לאיתמר וחזרו לכפרם.

אלון מורה – מגיעים לאלון מורה. "יהיו עוד הרבה אלון מורה," ניבא בזמנו בגין. אין הרבה. הישוב, אחד הותיקים שבשומרון, נראה מוזנח ומאוד לא מטופח. בתים רבים נראים נטושים. אחרים בעלי טיח מקולף ללא גינון ונוי. זהו יישוב קצה מבודד וכנראה שלא רבים רוצים לשבת בו. חוצים את הישוב ועולים לפסגת הר כביר.

הר כביר – נוף מרהיב. 792 מטר מעל גובה פני הים. אדם זרטל סבור שכאן הוא מיקומו האמיתי של הר גריזים הנמצא מדרום מזרח להר עיבל. מהר כביר, לפי הסברו, ניתן לראות בבירור את המזבח על הר עיבל, כיוון שהוא נראה על רקע קו ההר, ואילו השומרונים, אימצו את השם "גריזים" להר הלא נכון.

בני קצובר הבלתי נלאה מדבר בפני צוות צילום על רקע הנוף. אנחנו לא מקשיבים וממשיכים הלאה. ממזרח נראים הרי הגלעד. משם, מדרך "מבוא השמש" הגיעו בני ישראל אל הארץ. רואים בבירור את בקעת הירדן ואת כביש אלון. האם ניתן יהיה להשאיר בתחומי המדינה את אלון מורה עם בקעת הירדן?

בצפון ניתן לראות את הר הגלבוע, גבעת המורה והתבור. מאיר יעקובי מבחין בשיפולי גבת שבעמק יזרעאל. מלמטה נשקף נחל תרצה עם המעיינות הנפלאים השזורים לאורכו. ביקרתי במעיינות בעבר. לפני האינתיפאדה הראשונה היה ניתן לבקר בלי חשש במקום. היום המקום הוא שטח A וסגור ליהודים. במקום נבנו מספר פארקי מים והוא פתוח לערבים בלבד, גם לערביי ישראל. האיחוד האירופי מממן שיירות של נופשים ערבים אזרחי ישראל למקום. המטרה לעודד את הכלכלה הפלשתיניאית בשומרון, ואת אחדות העם הערבי-פלשתינאי. מה לא עושים האירופאים כדי לערער את המדינה היהודית.

בילאל איבן רבאח – מעל הפסגה הגבוהה של הר כביר קבר שיח'. לפי המסורת המוסלמית זהו אחד הקברים המיוחס לבילאל איבן רבאח. בילאל היה עבד כושי של מוחמד שהיה בעל קול רם וחזק ולכן שימש למוחמד כמואזין הראשון. לכל אלו הסובלים מעוצמת הרעש הבוקעת מהמסגדים בקרבתם הייתי מציע להיאבק למען שינוי החוק בארץ כך שעוצמת הרעש של כל מסגד בארץ לא תעלה על עוצמת קולו של עבד כושי.

שכם – נוסעים לשכם. התקופה קציר חיטים. רואים פלחים ערבים מאלמים אלומות במגל. חורשים עם סוס. תמונה תנכ"ית. במחסום בפאתי שכם, לפני העלייה להר גריזים, תרגיל צבאי. קבוצת חיילים מחופשת למפגינים ערבים-פלשתינאים מתנפלת על חיילי צה"ל שהודפים אותם אחור. עולים להר. שכונת השומרונים על ההר, "הרגריזים" בפי השומרונים, חדשה יפה ומטופחת. אחרי האינתיפאדה הראשונה הם נאלצו לעזוב את שכם ולעבור למעלה. הם הסתייעו בישראל שעודדה אותם ומימנה אותם. המטרה להמשיך ולשלוט על הר גריזים, מהצד השני הר עיבל. עליו בסיס של חיל האויר, בתווך העיר שכם.

מוזיאון השומרונים – מוזיאון השומרונים – גריזים, נמצא במרכז שכונת השומרונים, "לוזה" על הר גריזים, מול בית הכנסת השומרוני. המוזיאון מנוהל על ידי הכהן יפת בן אשר ומוצגים בו ממצאים מגוונים על התרבות השומרונית: ספר תורה שומרוני, תערוכה מתמדת של כתבי-יד , פרוכות קיר, סוכה שומרונית ודגמים של הר גריזים. המוזיאון השומרוני על ההר הוא פרויקט פרטי של הכהן יפת. הכהן יפת גבר גבוה רזה, ומרשים, בעל זקן, לבוש גלימה אפורה ארוכה עד כפות רגליו, ולראשו תרבוש אדום, מרצה על תולדות השומרונים. שפת אימו ערבית והוא מתקשה מעט בעברית. "בערבית קוראים לי חוסני," הוא מסביר. השם שומרונים לא בא מהשם שומרון, אלא מהשם "שומרים", שומרי תורה.

לשומרונים ספר תורה הכולל גם את ספר יהושע. (בניגוד ליהודים שהחליפו בבבל את הכתב העברי בכתב האשורי המרובע, ספר התורה השומרוני כתוב בכתב העברי העתיק). ההבדל העיקרי שבנוסח היהודי כתוב: "וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל" (פרק כ"ז, א'-ח') בנוסח השומרוני כתוב: "הר גריזים".

 הכהן יפת קורא פסוקים בעברית במבטא שומרוני. הם מזכירים לי עברית במבטא תימני. הוא מציג את תרשים 26 הדורות שעברו מהאדם הראשון עד משה – הבסיס המשותף לעם היהודי ולעדה השומרונית. ואת רשימת 136 הכוהנים הגדולים של העדה השומרונית מאלעזר הכהן ועד היום. לפי דברי ימי השומרונים, ניצב המשכן על הר גריזים במשך 260 שנה, כל תקופת השופטים. עד שעלי הכהן, שהוא מבני איתמר בן אהרן מקים משכן משלו בשילה.

עיקרי האמונה השומרונית: 1. אמונה באל אחד, 2. במשה בן עמרם, 3. בתורה, 4. בהר גריזים, 5. ביום נקם ושילם. מסירות הנפש של העדה מתבטאת ביום הכיפורים. בניגוד ליהודים, מתגאה הכהן יפת, השומרונים מענים עצמם בצום מגיל שנה ומעלה.

לעדה בעייה קשה של מחסור בנשים (לא ברור למה). הם מייבאים נשים יהודית, רוסיות, אוקראיניות ומוסלמיות מאזרביג'אן. אם יהיו מוסלמיות משכם יבוא עלינו הסוף, מסביר יפת. (יפת לא מספר על הבעיות הגנטיות הקשות שיש בעדה כתוצאה מנישואי קרובים ועל כך שכ-12 אחוז הם בעלי מום. דם חדש מן הסתם יפתור את הבעיות). קל מאד להשתמרן צריך רק לקבל את עקרונות הדת. ואחרי שנה משתמרנים. הכהן יפת מזכיר את ידיד השומרונים נשיא ישראל השני יצחק בן צבי שעזר להקים את שכונת השומרונים בחולון שם נמצאת מחצית העדה.

לאחר ההרצאה עונה הכהן יפת לשאלות. אני מציג שלוש שאלות: הכהן יפת לא הזכיר את העובדה שבשנת 1624 קרה אסון גדול לשומרונים. שלמה בן פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן מת ליד עזה ללא צאצאים כך שלא נותרו לשומרונים כהנים. ולכן הם נאלצו להסתפק בלוויים בלבד. מתוך גאווה "כוהנית" אני שואל את הכהן איך הם מתרצים מבחינה הלכתית את העובדה שאין להם כהנים כי כולם לוויים.

יפת מתחמק מהשאלה ואומר שגם הלוויים יכולים להיות כוהנים.

אני שואל אותו שאלה נוספת – האם הם מתירים ריבוי נשים ככתוב בתורה.

הוא עונה שלא, גם כך חסרות להם נשים...

אני מקשה עליו. רק היהודים תחת שלטון הנוצרים חויבו באיסור ביגמיה בגלל האיסור הנוצרי, ולכן במקור התקבל חרם דרבנו גרשום רק על האשכנזים. היהודים תחת האיסלם המשיכו לקחת עד ארבע נשים כמקובל באיסלם.

הוא עונה שיש להם תורה שבע"פ שאוסרת זאת, אבל לא מפרט.

שאלה נוספת שאני שואל היא מדוע לא הצליחו הקהילות השומרוניות הגדולות מחוץ לארץ (בניגוד לקהילות היהודיות) להתקיים.

הוא עונה שפשוט התבוללו. חלק ניכר מהמשפחות הערביות בשכם הם ממוצא שומרוני. זו שאלה היסטורית מעניינת: את היהודים הצילה הגלות. מדוע הצליחו הקהילות היהודיות בגולה לשגשג ולפרוח וכל הקהילות השומרוניות נעלמו לחלוטין? מן הסתם היהדות התאימה את עצמה טוב יותר לתנאים המשתנים בכל ארץ.

אישה "פולניה" ספק שואלת ספק נוזפת בכהן יפת על יחסה של קהילת השומרונים לסופי צדקה ולמשפחתה.

הכהן יפת כמעט מתנצל בתשובתו. מעניין מה היה יחסה של אותה "פולניה" אם בתה היתה מחליטה להשתמרן? ניתן להבין אותו. כל הקהילה השומרונית מונה כעת כמניין קיבוץ אחד. ובזמנו הרי היה יחס קשה ביותר לכל עוזב קיבוץ, קל וחומר כאן כשמדובר בעדה – עם שכמעט נכחד. השומרונים עברו אסונות גדולים יותר מהשואה של העם היהודי. הם מרדו כשמונה מרידות קשות ונטבחו קשות על-ידי הביזנטים, והמוסלמים כך שכמעט נכחדו. במאה ה-4 מנו השומרונים יותר ממיליון נפש. ב-1919 דיווח של נשיונל ג'אוגרפיק העריך את מספרם בפחות מ-150. במחקר שנערך ב-2003 ומיפה את כל השומרונים נספרו 654 שומרונים, מתוכם כ-30 נשים ממוצא יהודי שנישאו לשומרונים (כמעט כולן בחולון). הפורשים מהקהילה אינם נספרים במניין השומרונים. בשנים האחרונות, מסביר יפת רק 10 שומרונים עזבו את העדה.

אי אפשר שלא להעריץ את המאבק ההרואי של השומרונים להישרדות. הם עברו אסונות גדולים יותר מהשואה של העם היהודי. אפילו היהודים התנכלו להם. הורקנוס הרג בהם והרס את בית מקדשם על הר גריזים.

אין תורה בלי לחם – הכהן יפת ממליץ לנו על הטחינה המשובחת שהוא מייצר מתחת לביתו. במרתף הגדול כמה מכונות קלייה. ריח קליית השומשום משכר. צנצנת טחינה גולמית טרייה, מחירה עשרים שקלים.

בית מטבחיים – אנחנו עוברים את מתחם הקרבת זבח הפסח החדש של השומרונים. מדי פסח מתאספת בו העדה כולה. משחזרים את יציאת מצרים. "וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם." למטה בורות לדם, מעליהם קורות ברזל עליהם תלויים האנקולים לתליית הבשר. היהודים רק מזכירים את יציאת מצרים. השומרונים משחזרים אותה. ככהן איני יכול שלא לחשוב מה הייתי עושה בימים ההם בזמן קיום המקדש כאשר מקצועו של הכהן היה קצב והמקדש היה למעשה אטליז או נכון יותר בית מטבחיים ענק. עדיף המצב הנוכחי ואולי עשה הקב"ה צדקה עם ישראל כשהחריב את המקדש. היהדות נעשתה רוחנית יותר. עדיפה השקפת הרמב"ם שלדעתו אין בקורבנות מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת לאלו הרגילים להקריב קורבנות לעבודה זרה, אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה'. כדי למנוע מהם עבודה זרה. (רמב"ם מו"נ חלק שלישי פרק לב).

יפה עשו חז"ל ביבנה כאשר החליפו את הקורבנות בתפילות. פסח השומרוני עוטה הוד קדומים זכר לימים עברו. אבל סדר הפסח היהודי יש בו עידון ויופי. סדר הפסח היהודי הוא בעצם סימפוזיון יווני. היוונים היו נוהגים לשבת בהסבה לאכול, לשתות, ולדון בפילוסופיה. היהודים בהשפעתם יושבים מסובין אוכלים שותים ודנים ביציאת מצרים. עדיף זה משחיטת כבשים המונית.

תצפית – ממשיכים לפסגת ההר לתצפית על שכם. על הפסגה שרידי כנסיה נוצרית מהתקופה הביזנטית. כנסיית מרים (תיאוטוקוס – יולדת האל). מתחתיה מצויים אולי שרידי המקדש השומרוני שלפי יוספוס נבנה על-ידי סנבלט החורוני על-פי הדגם של בית המקדש בירושלים, על דעת המלך דרוויש, ונהרס ע"י הורקנוס. בינתיים לא חופרים במקום.

מההר נשקף ארמון ענקי ומפואר שאין כדוגמתו בכל הארץ. זהו ביתו של מוניב המצרי (אל מסרי). אל מסרי, מיליונר פלישתינאי שהונו מוערך ב-500 מיליון דולר, בנה העתק מושלם של וילה קפרה "לה רוטונדה", שנמצאת ליד העיר ויצ'נצה באיטליה, אותה בנה האדריכל האיטלקי אנדראה פלדיו, אבי האדריכלות הקלאסית. הווילה המקורית, בה ביקרתי לפני כמה שנים, צנועה, בנויה על אדמה שטוחה המוקפת בתים. כאן הארמון מבודד על רכס ההר ומנקר עיניים. מהצד השני נשקפת שכונת בלטה הצפופה והענייה, שבעבר היתה מחוץ לעיר והיום העיר התחברה אליו.

אשמת שומרון – מהתצפית על ההר נראים היישובים היהודים והערבים באזור. היישובים היהודים והערבים לפותים זה בזה ללא אפשרות הפרדה. מלמעלה מתגלית הגאונות המדינית של יגאל אלון שאיבחן כבר לפני שנים את הבעייה. עדיף לא לבנות יישובים יהודים בין האוכלוסייה הערבית הצפופה, אלא רק בבקעת הירדן הריקה הנחוצה לביטחון ישראל. למרבה הצער תופס כאן הכלל העתיק "תפסת מרובה לא תפסת," מירב המאמצים להתיישבות נעשו על ההר במקום בבקעה. ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, במקום שאין ערבים, חלשה ומעטה וספק אם תחזיק מעמד.

הישרדות – השומרונים יישרדו בהר גריזים. גם המתונים ביותר בקרב הערבים עומדים על הדרישה הגזענית שלא ישאר אף יהודי בשטחם. הנוצרים גם הם נעלמים בהדרגה משטחי הכיבוש הערבי. בגלל המיספר הזעיר של השומרונים הם אינם מהווים סכנה כלשהי והערבים יהיו מעוניינים בהמשך קיומם אצלם כעלה תאנה ליחסם הסובלני כלפי מיעוטים. איני יודע אם יישארו יהודים בשומרון. השומרונים מן הסתם יישארו.

חזרה – הדרך חזרה עוברת מהר, תוך כחצי שעה אנחנו ליד המחסום, ליד הקו הירוק, הפעם מורשים להיכנס רק ישראלים. שפלת החוף צפופה וסואנת. מגיעים לתל אביב, גם הרכבת נוסעת. נגמרה השביתה.

* * *

האם שמעתם הרצאה או ראיון איתנו כשמלאו 130 שנה לפתח-תקווה? האם שמעתם הרצאה או ראיון איתנו כשמלאו 30 שנה למותו של נחום גוטמן? האם תשמעו איזו הרצאה או ראיון איתנו השנה, במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב? והאם תשמעו בשבוע הקרוב על מפגש-עם-סופר  או על איזו הרצאה שלנו עם פתיחת שבוע הספר ב-15.6?

לא. לא שמעתם וגם לא תשמעו כי אנחנו סופר נידח – ומה לנו ולפתח-תקווה ולגוטמן ולאסתר ראב ולשבוע הספר העברי? – וגם אין לנו סנדקים ספרותיים שמקדמים ספרים באופן מסחרי – ולכן הבמה היחידה שבה אתם יכולים לפגוש אותנו היא המכתב העיתי "חדשות בן עזר". לולא היא – היינו נמחקים כמעט כליל מתודעת מרבית ציבור הקוראים העברי.

זה המצב, ללא כחל ושרק. ולכן היחידים שיכולים להתחרות בנו על התואר "סופר נידח" הם הסופרים הנידחים יותר מאיתנו, והם לא מעטים. אולי הם אפילו הרוב. אחד מהם, צעיר מאיתנו וירא שמיים, חותם מכתביו אלינו בשם – הנידח מן הנידח!

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיניות וארוטיקה בשירי ארץ ישראל החלוצית של שלונסקי

 (המשך מן הגליון הקודם על שירי "על מלאת")

שיקום המיניות והארוטיקה לתכלית הפריון

לאחר "הבראשית האחרת" שבטבע הגיע הזמן לשיקום המיניות והארוטיקה שתכליתן הפריון בעולם. התהליך במלואו נמסר במחזור "משירי הבוקר הבשל" (עמ' 37-31). ראשיתו במיניות מתעוררת, תוססת ומיוחמת, המשכו במימושה האירוטי במגע המיני המיטאפורי המפרה, שתוצאתו "הפרי" בטבע והתינוקות בעולם, וסופו ב"יום הלבן", זה של האחריות כבדת הראש, האימהית והאבהית. רק יישות נקבית אחת נעדרת מן התהליך שקדם ליום הלבן, הלא היא האשה כסובייקט אנושי.

ראשיתו של המחזור ב"לילה קדמון", הוא לילו האפל, העתיק, התוסס מתשוקה מינית של הגבר. תשוקתו יש בה מאיכויות השדה והוא "שעיר וקדמון". בלילה זה "כמה אופל בדם. כמה אופל ועומק." אף שירו דחוס וצבעו "בתירוש וסומק", אדום ותוסס. הרעב המיני מוסיף ומבקש פורקן ללא רוגע: "וסמרו תבערות ששתקו בגופך / ושלפו רעבן והוא סום מלשבוע," והרעב הזה, שכסומא אין לו שובע, כה קשה עד שהדובר פונה לאלוהים ומבקש רחמיו.

וכי במה יושיעו האל? הלא בכך שיפח בהבל פיו "עלינו", על הגברים כולם, את "חשקך הגבוה", ברמיזה לבראשית (פרק ב' פס' 7): "ויפח באפיו נשמת חיים." עתה נחשף המיפנה הגדול. הגברים-החלוצים משוועים ל"תאווה גבוהה", נשגבת מזו המינית, כעין סובלימציה שתפנה את התאווה להפריית האדמה. "ושסנו לחמוד סרפדים בציות," מתחנן הדובר, להוציא מים מתחיות האדמה ולהרוות בהם את "עולמך הצחיח," לשיר "בזמר רוני עקרה – להצמיח!" לא מימוש של תאווה מינית ועם אישה הוא מבקש, אלא להצמיח באדמה ובקדושה על פי דברי הנביא ישעיהו (פרק נ"ד פס' 1).

התשוקה והפנייתה לייעוד הגבוה אכן מוליכים לשלב שבו מתממש המגע האירוטי המיטאפורי עם האדמה. בשיר "הרי את" (עמ' 33), שכותרתו מציינת את משמעותו כאקט של קידושין, מתקיים הטקס הסמלי והנשגב של נישואי הגבר-החלוץ עם האדמה-האישה. היקום כולו עד לו ונוטל בו חלק. האדמה-הכלה נתונה אף היא במצב של ייחום, בעוצמת תאוותה. היא שרועה עירומה ומיוחמת, מבושמת כאדי הזבל, גועשת בפראות יצריה ובשלותה המינית, המסתמנת בפרע שערה, והיא כמהה לבעילה שבקדושה. זה הרגע לטקס של קידושין. הוא מתקיים על ידי הירח, שצורתו בראשית החודש, כטבעת, מכשירה אותו להגיש כמו רב או שושבין את הטבעת שבה יקדש החלוץ-החתן את כלתו, ושבועת הנישואין מוסבת על בעילת האדמה והזרע שייטמן בה להפרותה.

השבועה נאמרת גם בלשון הרבים, שכן החלוץ מייצג את האחרים, והיא מסתיימת כמו בטקס הדתי בהודייה לבורא עולם, "הללוייה". כך מוענקת קדושה למעשה החלוצי – אבל האישה – החלוצה, הודרה ממנו. לה אין מקום בדרמה הקוסמית הגדולה של התאווה, הקידושין והפריון. האדמה כבשה את מקומה.

בשירו הבא, "גופנו הזוכר" (עמ' 34) תופיע אישה לרגע, אבל מקומה יהיה שונה. הכותרת מכוונת, אמנם, לגוף הזוכר בבוקר את החוויה הגדולה שחווה בלילה. אבל לזיכרון הנמסר בשיר אין דבר עם האירוטיקה. חווית הגוף מתמקדת בזכר המגע הפיסי בלילה עם העולם, תוך התמזגות עימו, כבימים קדמונים, והזיכרון מעורר אותו לחמוד צמיחה גם בו עצמו, כצמיחת החי והדומם בעולם. כלומר, נמסרת בו משמעותה של האירוטיקה המיטאפורית. ומאחר שהיתה בה חוויית בראשית נזכרים לפתע אדם וחוה, כשהם "משיחים" עם בוקר, וצעדם כבד ובוטח וקדמוני. אדם וחוה מסמלים, אפוא, את השבת ההרמוניה לעולם כאילו לא התרחש חטא קדמון. אירוטיקה אינה מתקשרת בהם והם מסמלים את הגבר והאשה החלוצים, המתאפיינים בבטחונם, שלוותם, נשיאתם בעול הצמיחה.

כיוון שכך, מגיע השלב של "הבוקר הבשל" (עמ' 35), הבשלת הפרי, הדבש, הקמה הגודשת שדה, "ראשי ילדים ריחנים כמו דשא / מול חיוך אימהות כמו טל" ו"חמלה אבהית" שבעולם, הוא שלב האבהות-אימהות. השלמת הייעוד תהא ב"אסיף" (עמ' 36) וב"יום לבן" (עמ' 37). יומה של האחריות, הפיכחות ו"הריבוע", יומו של הסדר הרציונלי והממושטר. אכן, קדם לו "ליל האלים הזורעים ברינה: חומד / פרום / ופרוע". אבל בקיום האנושי הממשי, שבו חיים גבר ואשה, מתחייבת רצינות ומוסריות.

אונס האדמה המסרבת להיבעל

בתוכו של המחזור "משירים לצייה" (עמ' 48-42), המוקדש להצבת הדרך הראוייה להתגבר בה על שממתו של עמק יזרעאל בהיעדר המים החיוניים, משתרבב שיר החורג ממסכת זו. לפתע מצוי הדובר "מול גבעה לא בנוייה" (עמ' 47-46), גבעה חולית המצוייה בקצווי הכרך. לכאורה, משתלב השיר בשאר השירים בצחיחות המתוארת בו, אלא שדרך ההתגברות עליה שונה בו לחלוטין. בעוד שביקום אשר בעמק נקרא האדם החלוץ להתמזג עם טבע השממה, להפוך בגופו ממש חלק בה ומתוך הרמוניה עד ש"בלילה יפרו כוכבים" מעליו וירד טל, כך שהאדם יוכל להתגבר על מריו של היובש ויחשוף את המים המחיים (עמ' 45-42), הרי ההתגברות על הגבעה השוממת מחייבת הכנעה כוחנית ואלימה. גבעה זו, המזכירה את הגבעה שבמחזור "דברים", מוצגת כיישות נשית מפתה ונואפת שרק לאדם הבא לבנותה היא מסרבת. על כן, יש לכבוש אותה באונס אלים וחסר פשרות, שהוא אונס מבורך (עמ' 46).

גבעה זו היא "גבעה לא בנויה יבעלנה השית," יישות נשית הנבעלת על ידי יישות גברית בלתי מתורבתת. אלא שיש בה פיתוי לאדם. יש בה "גולמיות חומשית עם ריחות בי נחתום," בראשיתיות עם ריחות מאפה מפתים לאכילה, וגם הגשם היורד מזכיר את גז הצאן ובמיוחד את טעם האבטיח המעורר תחושת "אהבתיה". אבל היא, הסוררת, מסרבת להיאכל ונושפת דווקא כלפי הבוקר, "אלופי," והוא בגבריותו הבוטחת, "ויחפון בכפו את השד התחוח" כמתכונן לבעול אותה. אף אין הוא ראשון בכך, אף לא השית. "ומה רבים ברכים כרשים וטלפים / שדרסו חלקתה. ברביצה מיעכוה." אבל היא, הנואפת, אוהבת מגע אלים. החול שבה אוהב את המגע הקשה של כפות הגמל וקשיחות צעדיו כשם שהקרקע אוהב את מפלחיו החורשים, וכמו החלה האוהבת את היד שבוצעת אותה. ואף על פי כן החול שבה נשאר לאדם "סרבן כחיה."

אבל הגבר, שכבר זכה לחיות בטבע החקלאי וכבר שמע "זעקה ראשונה של שדה הנחרשת" שבותקו בתוליה, וכבר "ליטף ירכים של אבן חמה" ובא במגע אירוטי גם עם "רעמת הדגן", הוא יידע איך לנהוג בסרבנית זו. האדם הזה בא "להכניע צייה!" ולא להחיותה מתוך הרמוניה ובהסכמה. על כן הוא מכריז: "עוד נבנך / עוד נבנך / מסרבת!" ופותח במעשה האונס המיטאפורי האלים, הדומה לביתוק בתולים.

"כי אכזר הוא מינעץ המחפר שבמחי / הפלדה הזרה יבתר את הגבע," ינעץ בה באכזריות ובאחת את המחפר. אבל בכך הוא ישיג את מטרתו הנעלה, ועל כן יברך החלוץ עם כולם על האונס האלים הזה. הוא יזכה להשמיע "ברכה" ואפילו הדרדר והסלע (אולי משום שהם ישויות גבריות) הנוהגות גם כמינהג היהודי יענו לה "אמן".

על רקע דרמת האונס המיטאפורית הזאת מה פשוט, קליל, טהור ושמח הוא העולם החלוצי המוצג ב"שני ניגונים" (עמ' 51-49) הבאים מיד לאחר מחזור "משירים לצייה". אלה הם שני פזמונים נודעים שנכתבו להלחנה ואין בהם זכר לאירוטיקה ומיניות ובוודאי לא לאונס ברוטלי שמקומו ליד הכרך העקר. אפילו עמק יזרעאל מסיר מעליו את המעטה המיטאפורי והארוטי, והרי הגלבוע "הם לא אורחת גמלים ירדה לכרוע," גם "לא דבשת היא אל מול כוכב," אלה הם סתם הרים שצופים למרחב. והלב האנושי נפתח, והכל קסום, טהור, רונן, רווי מעשים ראויים לגמול. כך גם ב"שיר המים" שיובאו עתה לנגב, שבו "ארץ מול שמיים" מתפללת למים. נעלמו להם הזרע, הפריון, השד, התשוקה והדרמה האירוטית והעולם כה פשוט ובהיר. לא כאן שוכנת האמת הפנימית, כמובן.

לעומת זאת במחזור השירים הבא "שירי הלחם והמים", שנושאם קרוב לכאורה לפזמונים, מיד מתמלאת ההודייה של הארץ על הגשם לא רק בהיפוך ערכים אלא גם במיניות ובארוטיקה. הגשם, ואף הלחם, מכונים בתארים המוענקים ביהדות לאלוהים "גשם שדי – ברוך הוא וברוך שמו," "הכל נעשה בדברו," "הודו ללחם הודו כי טוב" – והדרמה הארוטית מתעוררת לתחייה: "גנך הוא רטוב," "אתה שייחמת לארץ ותולד." אולם, ההודייה והפריון וההרמוניה מצויים רק ביקום החלוצי שבעמק. בעיר – עקרות, הפקרות מינית ואונס.

האישה שבה ליקום החלוצי במעמד עקרת הבית

משנסתיימה הדרמה הקוסמית רוויית הארוטיקה מגיע, בהמשכו של המחזור "שירי הלחם והמים", שלב ההודייה והברכה, הודייה לגשם וברכה על הקמח. אלו מחייבות חזרה לקיום האנושי כפשוטו וכממשותו ולפיכך מופיעה האישה ותופסת את מקומה כבת זוגו של הגבר. ומפתיע, אף עתה מקומה זה נטול מיניות וארוטיקה ומוגבל לתפקידיה כרעיה-אשת איש, עקרת בית ומקיימת המסורת היהודית המשפחתית.

תחילה היא נקראת לארח את הבא תחת "צל קורתנו" כמיטב המסורת המקראית: "פתח האוהל כשרה אימנו / לושי ועשי עוגות," קורא לה בעלה והגישי מים לנטילת ידים ולשתייה (עמ' 54). או אז היא נקראת להצטרף אליו ולהלל עימו ועם הכלל את יוצרי הלחם: הטוחן, הנחתום ושואב המים (עמ' 55). אכן, כמו במקרא, לטוחן יש בת והיא "באצעדות ניצבת מול באר" (עמ' 57). אולם היחס בינה לגבר שיש לו רעייה הוא בנכונותה להשקות את גמליו, כנערה מחונכת ובנוסח רבקה ואליעזר (בראשית, פרק כ"ד, פס' 19-16). גם בדבריו על הנחתום צצה, לכאורה, ארוטיקה, כשהדימוי המוכר משתרבב ונאמר כי "כשוקת נכונה ערשנו הנחתום / כקמח – תלוליות שדינו." אלא שאין לכך כל המשך ועיקרם של הדברים בהודייה על השובע.

משנאפה הלחם והוכנה "הסעודה", מוקצה מקום נכבד לאישה אך רק כ"עקרת הבית" וכ"אם ואחות". תפקידה הוא לפתוח את הדלת לאורחים ולהאכילם. על כן גם תזכה לתודתם וברכתם על כישרון הבישול, "ברוכה הטבחת," ואף בעלה ישבח אותה: "הזבח! אימנו חכמה לבשלו" וברוכה היא והלחם שאפתה.

האישה אינה שותפה, אפוא, למפעלו החלוצי הנשגב של הגבר אף לא למיטתו. הריהי נטולת מיניות. כאם וכאחות היא מופקדת על הבית וניהולו, על הבישול ועל הכנסת האורחים. זאת על מנת שהגבר יוכל לצאת אל העולם, לפעול בו פעולות בעלות ערך קוסמי נעלה ולחוות דרמות קוסמיות וארוטיות המעצימות ומשגיבות אותו ומחוללות תהליכי פריון ביקום כולו.

סוף

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: באותה מסה על "אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" כתבת עוד לעניין זה:

"כאן עולה עניין החולין, או קדושת החולין, שבחיינו. בעיית הסקולאריזציה ושייכותה האפשרית לבעיית המיסטיקה בדורנו.

"הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים. זוהי עובדה יסודית. בין שתהא נעימה ובין שתהא בלתי-נעימה לנו.

"כוח זה הושקע בדברים שלכאורה אין בהם קדושה דתית ולכאורה כולם חולין, וחולין שבחולין. וכאן הבעייה הגדולה. מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור הזה. האם גם לאחר שנכנסנו לחיי הבניין האלה נשארת עדיין גם עוצמה וכוח ליצירת צורות המוכרות בשייכותן לתחום הקדושה ושיהיו בעלות משמעות כללית בשבילנו מעבר לכך?

"מותר להטיל ספק בתשובה חיובית לשאלה זו. או שמא אפשרית דרך כפולה של חולין וקדושה, שבהשתלשלות שלנו אנו הולכים לקראתה? אולי המיסטיקה תתגלה לא בלבוש הקדושה המסורתית, אלא כפי שהרב קוק ראה אותה בדרך משלו, בבקשו להחזיר הדברים, איך שהוא, לראייה המסורתית, עם כל ההעזה שבדבריו. אולי תתגלה הקדושה הזאת לפני ולפנים של עצם החולין הזה, והמיסטיקה אולי אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת? אפשר שמיסטיקה זו לא תהא תואמת את מושגי המסורת השמרנית של המיסטיקאים אלא תהיה בעלת משמעות חילונית. עניין זה שאני רומז לו, אינו מצוץ מהאצבע. יש ויש כאלה, שראו בחולין של חיינו ובבניינה של האומה את השתקפות המשמעות המיסטית של סוד העולם." ("אמות", חוברת ח, 1963).

והשאלה שלי היא: בוויכוח על צורת ההכרעה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי" (בראשית שנת 1970) נחלקו המחנות בעיקר ליהודים-אורתודוכסיים וליהודים-חילוניים. והטענות נטענו כך שכאילו אפשר להשתייך רק למחנה הראשון או רק לשני, ואפשרות אחרת אין.

כיצד אתה רואה את השאלה, לאור השקפתך בדבר הרציפות הדיאלקטית וההתפתחות הדינאמית בהיסטוריה היהודית, ואפשרות של התגלות הקדושה בתוך החולין?

אמרת שביהדות יש בחינה אוטופית כלפי העתיד והעבר גם יחד. האם אפשר ליישם אם הבחינה האוטופית של "יהדות חיה" כלפי השאלה האקטואלית "מיהו יהודי?" – על-פי מה נקבעת יהדותו של אדם בישראל? רק על-פי אמונתו הדתית? השתייכותו הגזעית? רצונו החופשי, לפי מיטב הכרתו?

גרשם שלום: אתה שואל, בעצם, – כלום יכולה להיות יהדות בלי "אנוכי ה'"? – והרי אנו יושבים על מדוכה זו חמישים שנה ויותר, מאז קמה הציונות. אם יש יהדות אתיאיסטית, או יותר מדוייק – יהדות כגוף חי עם מכלול תופעות, ניסיונות היסטוריים בעלי משמעות היסטורית עצומה. השאלה היא אם יכול הסבר אתיאיסטי כולל להתקבל על הדעת? ובכן: מי הוא יהודי? רק מי שמפרש תופעותיה ההיסטוריות של היהדות פירוש דתי? הרי זה אבסורד. וכי לא יוכלו להיות לתופעות רוחניות שקיבלו פירוש מונותיאיסטי, תיאולוגי אדיר, גם פירושים אחרים שיעלו ויתמודדו כנגדן? ייתכן ואין להם ערך של קיימא ויעברו ויבטלו מן העולם. יוכל להיות והקדוש ברוך הוא יתגבר גם על כך.

כשאני לעצמי, אני מאמין באלוהים, אבל אני אנארכיסט דתי, איני מאמין בתורת משה מסיני במובן המסורת. אם יש עניין של ממש בקב"ה, עצם ההיאבקות לאמונה עליו יש בה מן המרומם. כך היה המצב כשקמה הציונות, וידענו ידיעה מלאה כי למכלול בעיות העם וההיסטוריה יש גם פירושים חילוניים! אני מאמין שאתיאיסט יכול להיות יהודי ויכול לתת הסבר נכון או לא נכון לגילויי ההיסטוריה שלנו, והדבר לגיטימי. וכאמור רק ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי, ובמובן זה אני אנטי-כנעני מובהק.

אהוד בן עזר: אבל אני שאלתי האם יש לך הגדרה אחת, מנוסחת, לשאלת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: אני חושב שכאן יש שתי שאלות שונות לגמרי.

אהוד בן עזר: ומה הן?

גרשם שלום: השאלה הראשונה היא, אם יהדות חילונית ויהדות דתית יכולות לדור בכפיפה אחת, ואם יש משהו שמאחד אותן; והתשובה שלי היא – כן. התנועה הלאומית בישראל בנויה על עיקרון זה, האומר שהצד השווה, המאחד יהודים, הוא מעבר לניגודים דתיים.

הניגודים הדתיים יכולים להיות סופיים, או פתוחים להתפתחות. יש החושבים, בעיקר במחנה הדתי, שהפירוש הדתי הוא סופי, ובכל זאת הם אינם מוציאים את האחרים מכלל היהדות, כי הם רואים בחילונים מועמדים לתשובה דתית. אין כל סיבה מדוע לא יצדקו בתוחלתם, אבל אפילו אם נניח שהם טועים, הרי תוחלתם נותנת להם בהווה אפשרות עקרונית שלא להוציא מכלל היהדות גם את הלא-דתיים.

הקשר בין היהדות הדתית והחילוניות הוא הביטחון וההסכמה לא רק לגבי העבר המשותף, אלא גם על עבודה והיאבקות למען עתיד משותף, עתיד העם, בתור אומה חיה. ואפילו אין אנו יודעים כיום אם אכן חיים יהודיים אלה יתבטאו בהתרחקות או בקירבה אל הדת (המסורתית) או בצורות חדשות של דת.

אהוד בן עזר: ומה השאלה השנייה?

גרשם שלום: השאלה השנייה נוגעת לעניין "מיהו יהודי?" – אמרתי כי לדעתי יהדות היא תופעה חיה, שאם כי יש בה כיוונים גדולים ומסויימים – אי-אפשר לדעת מראש כיצד יתגלה לנו תוכן ענייניה. אני משוכנע כי השאלה הדתית ביהדות לא הגיעה לסוף סיומה ומיצוייה, ושהחילוניות איננה סוף פסוק. אני מתייחס ליהדות כאל תופעה דתית, ואפילו את הצורות המשתנות בה אני רואה מתוך חיוב. יש ליהדות משמעות דתית גם להבא, ומשבר הדורות שלנו איננו סוף פסוק. אך אינני מוכן להסיק מדעתי הפרטית הזו מסקנות המחייבות בחוק המדינה אנשים שאינם חושבים כמוני, בין הם דתיים אורתודוכסיים, ובין חילוניים.

טועים גם אלה מבין החילוניים החושבים ששינוי מסגרות, כמו הפרדת הדת מהמדינה, יפתור משהו מבחינה מהותית; אם כי אינני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה ביום מן הימים – היתה מביאה להפרדה גדולה יותר בעם, מכפי מה שהיא קיימת כיום בפועל בין שומרי מצוות לבין חילוניים.

אשר לשאלתך: האם אנחנו יכולים לקבוע היום בחוק מיהו יהודי, והאם יש חוכמה בתחיקה שנעשתה? – אני חושב שנהגו מאוד לא בחוכמה (most unfortunate), עשו צעד מאוד בלתי-רצוי ובלתי-הולם, לנסות להשפיע על תהליך של יצירת תודעה היסטורית, ההולכת ומשתנה ומתגבשת – על-ידי הגדרה חוקית המחייבת כביכול את כל תושבי המדינה. וזאת מתוך טענה (הנראית לי כמדומה או דמיונית) של שמירה על אחדות העם.

עד כה היתה הכוונה של ממשלת ישראל מבוססת על כך שחבריה לא רצו לתפוס עמדה בשאלה שנוייה במחלוקת בין יהודים המקבלים את ההלכה לבין אלה שאינם מקבלים אותה. בצדק גמור ניסתה הממשלה להתחמק מהכרעה במישור אדמיניסטראטיבי וחוקתי, כי חבריה היו מודעים כי כאן הם עומדים בפני תהליך שאי-אפשר להגיד כי היום כבר הגיע לתוצאה של התגבשות ברורה, כבר הביא להכרעה בשאלה של "מיהו יהודי?"

אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?

גרשם שלום: אסור היה לדעתי לממשלת ישראל להיכנס לתחיקת "מיהו יהודי?", ומה גם להכריע בה לפי ההלכה. זוהי שערורייה. אסור היה לממשלה לפסוק לגבי תהליך טבעי של שינוי בתודעתנו ההיסטורית, שהוא בנפש הציונות עצמה, בדיאלקטיקה של שתי המגמות הסותרות שבתוכה: אלו הם שני המקורות של רציפות ומרד, היונקים ממקורות נעלמים, ששניהם תרמו את שלהם להווייתנו.

להכריע בדבר זה כיום על-ידי תחיקה, ולא לתת לתהליך ההיסטורי של שינוי תודעתנו להגיע לכלל גיבוש – הרי זו טעות פאטאלית. המישור בו מתנגשות שתי מגמות אלו, ובו מתרחש התהליך ההיסטורי, נעשה אפשרי, אחרי השואה, רק במדינת ישראל. מאז עברו רק עשרים וחמש שנה בלבד. קיימת מגמה חזקה מאוד האומרת ששינוי המסורת הוא חידושה. ולכך אני מסכים.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

9. היתקלותה באיש הקשה אוסישקין.

יום אחד, כאשר אסתר שוטפת ממי-הסבון את מיצי, חתולת האנגורה שלה, ואחר-כך עוטפת אותה במגבת ישנה ומניחה אותה בשמש להתייבש, נוחתת עליה לפתע-פתאום הפקודה: "בואי!"

כאשר האם פוקדת עליה אי-אפשר לסרב. יש לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שאותה היא תוקעת בין כתפיה הרזות של הילדה ומכוונת אותה לאשר תרצה. כך גם עתה, כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיה, מנקה את רגליה היחפות מן החול, ומוליכה אותה היישר ל"סאלון", משם בוקע בליל-דברים ביידיש, בגרמנית וברוסית. עניין רגיל הוא בבית יהודה ראב שמבקרים בו עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ, וידידים ומכרים מבין הדמויות הבולטות ביישוב העברי החדש. אסתר עוברת על פני שורה של אנשים ומושיטה להם את ידה לשלום באותה תנועה שבה היא רוכסת בחורף את כפתורי נעליה הגבוהות. ליבה נתון, לאמיתו של דבר, למשהו אחר. היא חוששת פן החתולה, שעזבה אחריה, שבה ומתגוללת עתה בחול החם ושערותיה הארוכות והמשייות קולטות לתוכן קוצים ואניצי-קש.

אסתר יודעת בדיוק מה עליה לעשות. עליה לתת "מיספר" – לשעשע את האורחים ולדקלם באוזניהם שיר עברי בפאתוס רב:

 "שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! / הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע."

או בקול נוגה ורך:

 "דליה דליה, אין את ענייה. / אנה תסעי – – – "

הפעם היא בוחרת לשיר באוזניהם את "אשא עיניי אל ההרים", מזמור תהילים שמורתה הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי. לאסתר קול סופראן חלק, והיא פותחת פיה ברחבות ובתמימות, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, מבטאה את מילות הטקסט העתיק בקלות ובפשטות, ובמקום שילדות אחרות מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עולה היא בקלות לטונים הגבוהים של הפינאל, ומסיימת בצליל רם ונקי.

רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליה. היא עומדת על מקומה כברווז בגשם, ובעקשנות מביטה רק אל אימה. מחכה לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות אינו ניתן.

שתי עיניים קרות מוזרות צצות לפניה, וקול קשה פונה אליה:

 "הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפאריס או בירושלים?"

עליה לענות מיד, לעשות את חובתה. פאריס? מעודה לא שמעה שם זה. במוחה חולפים שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה... פאריס זה אולי כפר ערבי אחרי גדרה?

בסופו של דבר היא עונה בקיצור נמרץ: "ירושלים!"

ומיד רואה לפניה את האשנב בבית סבתא, כשמתחתיו ניצב שולחן ועליו שרפרף; כשעולים על השרפרף ומוציאים את הראש דרך האשנב משקיפים על פני נחל קדרון ורואים חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – 'אשא עיניי אל ההרים...' מהדהדות המילים באוזניה, ופתאום היא מרגישה על פי תגובות הנוכחים שקלעה היטב ומילאה את חובתה, ומבלי לחכות לאות – היא קופצת קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופורחת החוצה.

המעמד מתרחש בשנת תרס"ג, 1903, כאשר מבקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין במטרה לאחד את היישוב כולו באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. כדי לממש את מטרתו מבקר אוסישקין בכל המושבות, מגיע גם לפתח-תקוה ואגב כך סר לביקור אצל יהודה ראב. לימים יספר יהודה בספר זכרונותיו את גירסתו שלו לפגישה:

מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. "היכן את רוצה לשבת?" (רצה לומר – לגור).

 "בכיתה השמינית," ענתה.

 "לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?"

 "אתה חושב בירושלים?" – שאלה, – "לא, כאן בפתח-תקוה."

אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: "כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?"

 "לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!" ענתה הילדה בכעס.

עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:

 "את הדברים האלה שמו בפיה..."

ובכן, לו ענתה הילדה "בפריז", הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל"צרפתית" ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון "לראות", אלא לסלף...

לאחר שנים, באחד מן הקונגרסים הציוניים, נמצאת אסתר באכסניה אחת עם אותו "איש ברזל" בעל עיניים קרות. היא יושבת באולם-הכניסה, לפניה גל מעטפות וגלויות וכולה שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצות העיניים ההן מעליה:

 "כותבים הביתה, מה? – 'אשא עיניי אל ההרים?'..."

המשך יבוא

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

מתי פתחת לאחרונה את הוויקיפדיה?

לאחרונה יש לי רומן עם הוויקיפדיה. בתחילה זה היה מרגיז, מעצבן, לאחר מכן משעשע ומצחיק ועכשיו מועיל וייתכן שבעל ערך. אתחיל מהסוף. ידידנו היקר אהוד בן עזר בעיתונו האינטרנטי יוצק דפוסים חדשים בעולם הדיגיטלי וכולנו לוקחים בו חלק – אם כקוראים ואם ככותבים.

אהוד בן עזר הוא הקובע את התבנית ומי יתארח ומי יזכה להערותיו בכל תחומי החיים. אבל אנחנו לא חוג סגור. מאז שעיתונו האינטרנטי מופיע באינטרנט באתר שפתח יוסי גלרון, ובו כל גיליונות המכתב העיתי וצרופותיהם, ובוויקיפדיה בערך אהוד בן עזר – ארכיון או רק חדשות בן עזר כולנו חשופים ופתוחים לקהל הרחב. כך שבלי להיות חברים ברשתות החברתיות אנו בעצם נחשפים לעולם קוראי העברית. ופעמים רבות דברינו מתגלגלים לערך מסויים או שם מסויים בוויקיפדיה. והן זוהי מהות האינטרנט (האם להתייחס לאינטרנט בלשון זכר או נקבה?) הוא נבנה לצורך זה – להיות פתוח לקהל הרחב בעולם. אנחנו רק עם העברית שלנו בלי תרגום – קיימים בעולם המצומצם של קוראי העברית.

כמה זמן נשאר החומר באינטרנט? בוודאי הוא מתחלף או יתחלף בשלב מסויים. וכך הגעתי לחיבור בין הספר הכתוב לאינטרנט.

יוזמתו ופעולותיו של אהוד בן עזר משמשים לי השראה – ממש נפל לי האסימון. בעצם הוא כותב באינטרנט את המכתב העיתי אבל בין השאר הוא מביא לנו את כתביו וכתבי משפחתו, זהו אחד האופנים לשימור מורשת משפחתו ועיר הולדתו פתח תקווה. במכתב העיתי האחרון, לרגל שבוע הספר העברי, הביא את רשימת כל יצירתו שכתב והוציא לאור, חלקן בודאי אזלו מהשוק.

אני החלטתי לשמר את מורשת משפחתי – משפחת אהרנסון. אזלו מהשוק מרבית הספרים שנכתבו על ידי בני המשפחה ועל המשפחה – אני מוצאת אותם במחיר יקר, וכספרים נדירים באתרים או בחנויות לספרים יד שנייה. מרבית הספרים שאני מוצאת הוצאו מספריות שונות. ואני מתחילה מהסוף – החלטתי ללכת בדרכו של אהוד בן עזר ולרשום בעצמי בוויקיפדיה בערך "משפחת אהרנסון" את רשימת כל הספרים שנכתבו על ידי בני המשפחה או נכתבו על המשפחה. אולי באופן זה לשמר את העובדה שהם קיימים ואולי אם תהיה דרישה מקהל הקוראים יחדשו את הוצאתם לאור. יש לי עוד רעיונות בנידון אך אין לי תקציב לכך, ואם לא אמצא תורם שיירתם לנושא בזה יסתכם הנושא מבחינתי.

איך הגעתי לכך שאני אכתוב או אוסיף לערך קיים באינטרנט? לרגל האזכרה הראשונה לאחר 92 שנה להיעלמותו של אהרן אהרנסון במימי תעלת לאמנש, נתבקשתי לומר מילים אחדות. בזמן הכתיבה פתחתי בוויקיפדיה את הערך של אהרן אהרנסון. מתוך סקרנות פתחתי את הערך של בני משפחה אחרים וחשכו עיניי כשקראתי מה התפרסם. מרננים ש... שקרים שנכתבים כאמיתות, ניסיונות לטהר ולהלבין מעשים נלוזים בקרקעות בניגוד לצוואה מפורשת, רכילויות, התחשבנויות קטנוניות עם בני משפחת אהרנסון, ועוד. לתומי חשבתי שהוויקיפדיה היא כמו אנציקלופדיה – מקור מהימן לאינפורמציה. קודם כל התרגזתי וזעמתי על הכתוב. רציתי לדעת מי המקור לכל האינפורמציה הזו שהתווספה ממש בחודש-חודשיים האחרונים. פתחתי את המושגים בערך המסוים, ערך, שיחה, קריאה, עריכה, גרסאות קודמות ומצאתי דברים מאוד מעניינים. ואז גיליתי את יצירת קשר וספר האורחים ופניתי דרכם לברר ולדרוש להשמיט דברים שאינם נכונים או לתקן לאמיתות נכונות. ורק אז הסתבר לי איך ערכים נבנים ומתקבלים לויקיפדיה. (סתם מתוך סקרנות ולהשוואה אפילו פתחתי את הערך "היטלר"). לשמחתי, העורכים, לאחר שהבאתי להם אסמכתאות מספרים ומעיתונים, הסכימו לתקן את הדרוש בערך מסויים עד גבול מסויים. היה ידוע במשפחה על דוד שהיה נשוי והם כתבו "בן לוויה". המשעשע היה שמאחר שאין לי את תעודת הנישואים שלהם הוא נשאר על תקן של בן לוויה עד היום [האם מדובר באלכסנדר אהרונסון? – אב"ע]. המשעשע והמצחיק ביותר היה השיר "אלף נשיקות" המופיע בערך רבקה אהרנסון. בשיר כתוב במפורש שחור תלתליך, כך שלא מתקבל על הדעת שאבשלום פיינברג כתב אותו לרבקה אהרנסון שהיתה אדמונית וג'ינגית אמיתית ( היא תמיד אמרה לי שהיא אוהבת את השמש והשמש לא אוהבת אותה) ולא לשרה אהרנסון שהיתה שטנית בעלת שיער חלק. הם בדקו ומצאו שני מקורות שבהם כתוב שהשיר נכתב לרבקה וכך זה נשאר עד כה. ובאמת האם דמותה של רבקה אהרנסון מוארת משיר מפורסם שנכתב או לא נכתב עבורה. או מרצון הפרסום המגמתי לפרסם את הספר "אות מאבשלום" של מי שכתב בערך רבקה אהרנסון שהינו רומן היסטורי המעורר עניין מחודש בדמותה של רבקה?

גם זה לא שוּנה עדיין ונשאר כתוב בערך רבקה אהרנסון. ככל שהתקדמתי במשא ומתן עם הוויקיפדיה, הכול נראה לי פחות רציני, ומשעשע למדי. אבל העניין נעשה רציני למדי ובעל ערך כשהחלטתי ללכת בדרכו של אהוד בן עזר. יעצו לי כיצד להיכנס ולכתוב בעצמי בערכים. כתבתי סיסמה ופתחתי חשבון וכך אכתוב בוויקיפדיה (בעזרתם ככל שאבקש) לכשאתפנה ואסיים ללקט את החומר. בבוא העת אתם מוזמנים לעיין בערך "משפחת אהרנסון" בוויקיפדיה. עיינו כיום בערך "אהוד בן עזר" ובתחתיתו יש את רשימת ספריו ובסוגרים בצד (עריכה) כך גם אני אוסיף את רשימת הספרים לערך "משפחת אהרנסון".

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסידרה "צו האופנה", בת 5 פרקים, 40 דקות כל פרק, שבה גם אנחנו משתתפים, תשודר החל מיום חמישי, 9.6, בשעה 21.30 בערוץ 1 של הטלוויזיה. יוצרי הסידרה ביקשו להדגיש בפנינו כי אין קשר בין הסידרה האיכותית שלהם לבין הקדימון ששודר בנושא ואשר גרם לא מעט אכזבה לצופים. ובכן אתם מוזמנים לצפות, ואנחנו נחזור ונזכיר זאת מדי שבוע ונקווה שלא נתאכזב.

* מאחר שחזרנו ביום חמישי האחרון בערב קצת עייפים מארבעה ימי הנופש עם גימלאיות וגימלאי תל השומר בכפר בלום, ושלחנו די מהר את גיליון 648 – שכחנו לציין כי הרשימה של עמוס כרמל פורסמה במקורה ב"ידיעות אחרונות" מיום 31.5.11.

* כ-5,000 בני אדם השתתפו בצעדת השמאל שנערכה במוצאי שבת האחרונה במרכז תל אביב וקראו לכינונה של מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, בגבולות 67'. הצעדה הסתייתה בעצרת ברחבת מוזיאון תל אביב, שבה נאמו חברי הכנסת זהבה גלאון (מרצ) ודב חנין (חד"ש) וכן המחזאי יהושע סובול.

להפגנה שותפים, בין היתר, העבודה, מרצ, חד"ש, קבוצת "דרך" בקדימה, השמאל הלאומי, שלום עכשיו וגוש שלום. על השלטים שמפגינים נושאים נכתב: "מדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי", "ביבי תכיר בפלסטינים!"

ועוד מתפלאים מדוע למפלגות המנויות לעיל אין שום סיכוי בבחירות הקרובות מול הליכוד, ישראל שלנו ורשימתו של אהוד ברק! העם לא מטומטם!

ואגב, מה זה "שמאל"? קרניים בלי תיש? זנב בלי עז? – אנחנו, למשל, שמאל, אבל לא בגלגול המבזה וחסר הסיכוי של מפלגת העבודה המנוונת בראשות העיתונאית שלי יחימוביץ – אלא שמאל של תנועת העבודה ושל מפא"י ההיסטורית, ורק לימים זזנו ל"שינוי" בהנהגת אמנון רובינשטיין ואברהם פורז.

* הפרסים טוענים כי אזהרות מאיר דגן המכוונות לנתניהו ולברק שלא יעיזו להפציץ את תשלובת הגרעין הפרסית אינן אלא זריית חול בעיניים, קנונייה, שנועדה להרדים את עירנותם-שלהם ולהכשיר את האוויר להתקפת-פתע של מטוסים ומל"טים ישראליים שיונחו למטרותיהם על ידי הווירוסים שנשתלו בתוכנות המחשבים המפעילות את הדגדגנים והסרקזות הפרסיות. שם הוא המבצע הוא "צופן מרדכי" והוא יתבצע לא יאוחר משושן פורים תשע"ב ויתואם עם הרוסים, שמכירים היטב את אתרי הגרעין בפרס וחוששים מהם וגם דואגים למיליון אזרחיהם בישראל. ואילו הנשיא ברק חוסיין אובמה יקבל מידע ראשון על המבצע מרשת פוקס כי כוחות הביטחון האמריקאיים ישמרו זאת ממנו בסוד פן יפריע. עכשיו הוא עדיין בכיתה אל"ף שבה לומדים סיכול ממוקד נוסח ישראל!

* כתב אישום הוגש נגד אמג'ד וחכים עוואד הנאשמים ברצח בני משפחת פוגל באיתמר. [מאת חיים לוינסון, "הארץ אונליין" 5.6]. שני האחים נאשמים בביצוע חמישה מעשי רצח. "ביצענו את הרצח למען העם הפלסטיני ואיננו מתחרטים," אמרו בבית המשפט. כתב אישום הוגש היום (ראשון, 5.6.) לבית המשפט הצבאי בשומרון נגד אמג'ד וחכים עוואד, הנאשמים ברצח בני משפחת פוגל באיתמר. מעצרם של השניים, המואשמים בחמישה סעיפי גרימת מוות בכוונה תחילה, הוארך ב-10 ימים. אמג'ד עוואד אמר בבית המשפט כי הם ביצעו את המעשה למען העם הפלסטיני, שהוא אינו מתחרט וגם עונש מוות לא היה מרתיע אותו מביצוע המעשה. מכתב האישום עולה כי הנאשמים תיכננו מראש את ביצוע הרצח, ביצעו תצפיות לעבר איתמר על מנת ללמוד את סדרי האבטחה בהתנחלות, ורכשו ארבעה סכינים כדי לבצע את הפיגוע. קודם ליציאתם, צולמו השניים כחלק מהליך ההכנה לביצוע פעולת טרור. ביום הפיגוע הגיעו השניים סמוך לגדר הביטחון של היישוב, בסביבות השעה 19:00, ולאחר כחצי שעה, משראו את רכב האבטחה עובר על פניהם, טיפסו על הגדר. עם הגעתם לבית משפחת פוגל, נכנסו האחים לחדר הילדים, לקחו את יואב בן ה-11, שהתעורר, חסמו את פיו וסימנו לו שלא יפחד. אמג'ד לקח את הילד לחדר הסמוך שם שיסף את גרונו ודקר את חזהו בסכין. לאחר מכן, חנק חכים את הילד אלעד בן ה-4, בעוד אמג'ד דוקר אותו פעמיים בחזהו. משרצחו את אלעד, נכנסו השניים לחדר ההורים והדליקו את האור. בני הזוג, אהוד ורות, התעוררו והבעל שרץ לכיוון אמג'ד נדקר בצווארו עד שמת. במקביל דקר חכים את רות כמה פעמים וכשראה שלא מתה ירה בה פעם אחת. השניים יצאו מבית המשפחה אך חזרו כעבור זמן קצר כדי למצוא נשק. בשלב זה שמע אמג'ד את בכי התינוקת הדס, חשש שהיא תעיר בבכייה את השכנים ודקר אותה בראשה פעם אחת. לאחר מכן השניים שרפו את הבגדים והביאו את הנשק לקרובי המשפחה.

* כאשר בשאר אסד הקצב מדמשק טובח בבני עמו הסורים, הוא גם שולח קבוצות של אזרחים שלו, מלאי שינאה, שפעם הם קרויים "אזרחים סוריים" ופעם "פליטים פלסטיניים" – ליהרג על הגבול שלו עם ישראל; והמנהיגים המקומיים שלהם, שמלהיבים אותם, אומרים להם להביא רק בקבוק אחד של מים ולשתות אותם מהר – כי יותר מאוחר באותו יום [אתמול] הם כבר ימלאו את הבקבוק במי הכינרת! זה הדמיון המזרחי, הפנטזיורי, המתלהם, של הערבים – זה העולם הצבוע, המנוול, הפרימיטיבי והמיוסד על שקרים – של המזרח התיכון הסובב אותנו, ולולא כוחות הביטחון שלנו – כבר לא היו נותרים מים בכנרת בגלל עשרות מיליוני הבקבוקים של המנוולים השואפים לטבוח בנו בדרך למים כמו שהם טובחים בינם לבין עצמם!

 עצם המשחק הציני, פעם הם סורים ופעם "פליטים" – מראה שאין ממש פליטים, יש רק שנאת ישראל כלל-מוסלמית שמתכסה כל פעם בשקר אחר. היינו לאחרונה במצפה של משגב עם, על לבנון – והנה, מעבר לגבול – אין שם חקלאות, יש רק בניינים המשמשים מסתור לטילים למיניהם. וזה אזור רווי גשמים יותר מרוב שטחיה של ישראל – אבל הוא נראה כמו מידבר חום-צהוב, ומסתבר שאזרחיו חיים על הביטוח הלאומי האיראני! למה? כי הכול חומדים את ישראל הירוקה, החרוצה, המודרנית. למה? – כי הם בעלי מנטאליות של שודדי מידבר! של "פזעה"! כי זו מלחמת הישימון המוסלמי מול המזרע הישראלי! ואנחנו עוד זוכרים איך היתה רמת הגולן – שממת מידבר סלעית שחורה, יבשה, עם "כפרים" צבאיים לירות מהם עלינו, כשהגענו אליה במלחמת יוני 67' – לעומת גן העדן הירוק, הפורח, היצרני – שהיא היום!

* אז תמשיכי לארר אותנו, ח"כ זהבה גלאון, ובעצם למה שלא תעברי ללבנון או לסוריה או יותר טוב תחזרי לרוסיה מולדתך – במקום לשבת בראש אחד עם אחמד טיבי וג'מאל זחאלקה בכנסת של המדינה הכובשת ישראל!

* אולי טוב היה עושה חיל האוויר שלנו אילו ביצע מטס נמוך שובר מהירות הקול מעל משרד הביטחון הסורי וארמון הנשיאות של רופא העיניים הכלונס מלונדון כדי להמחיש לו ולמשפחתו ולשותפיו לשלטון, בצורה הטובה ביותר – להיכן מוליך אותם הזמן האוזל להם!

* בכל דיווחי התקשורת ביממה האחרונה לא שמענו שתי מילים פשוטות שכל עם אחר היה ודאי אומר אותן –

"תודה לכוחותינו!"

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לקראת שבוע הספר הנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

ארבע הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב בחנויות לספרים יד שנייה.

* כל ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל