גיליון מס' 650

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בסיון תשע"א, 9 ביוני 2011

עם צרופות שתי תמונות משפחה של יהודה ראב וציור של דאוד אבו-יוסף שעשה מהזיכרון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: להבריח נשק להמון המפגין בסוריה. // יוסי גמזו: הַצֹּרֶךְ הַנּוֹאָש. //  רות ירדני כץ: יארמה וקיילה – וקצת על יצחק בשביס-זינגר. // אורי הייטנר: חדל קשקשת. // מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנו מאת משה ברק: רַפֶּקֶת במקום נוסטלגיה Nostalgia.  // הדסה מור: "אהבות בצל האפר", קטע מתוך ספרה החדש. // ורדה צ'צ'יק: תיאטרון בסמינר הקיבוצים,  "סמיר ויונתן על כוכב מאדים". // יוסף חרמוני: אכן, מיזם משותף לאייכמן ולעלייה ב'. // עמוס כרמל: תופעת דגן / סימני שאלה מדאיגים [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: גן העצמאות נולד מחדש. // אלי מייזליש: לא שינאה לשמאל ולא "שיתוף פעולה". // שמואל אייל: שכתוב ההיסטוריה. // נעמן כהן: אמין עז א-דין – הדרוזי שתרם הכי הרבה לביטחון ישראל. // בן דרור ימיני: הפרדוקס המזרחי [ציטוט].  // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 10. יהודה בעיני בתו אסתר. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

יהודה דרורי

להבריח נשק להמון המפגין בסוריה

האם אזלו אצלנו בעלי רעיונות חריגים במערכת הביטחון? האם דעותיהם כיום מקובעות בסטנדרטים מערביים "הומאניים" ופשרניים? ממה אנו חוששים אם נעשה מהלכים שהאוייב יבין שגם לנו יש קלפים חזקים בשרוול?

הבה נהרהר בקול רם:

מדוע שבדרכים עלומות (המוכרות היטב לבכירי המוסד בעבר והיום) לא נתחיל להעביר כלי נשק ותחמושת (שכבר לא בשימוש צה"ל – ויש די מזה), למפגינים בסוריה, כדי שיוכלו להגן על עצמם וכדי שיפגעו בהנהגה הסורית – זו המשסה בנו את הכלבים הפלסטינים שלה, בגבולותינו, ממש בימים אלו, ומציידת בנשק ובידע את אויבינו בלבנון וברצועת עזה זה שנים רבות?

מדוע שלא נתמוך בסתר בצורה כזו בארגונים המחתרתיים האיראניים הלוחמים בשלטון האייתולות, בשלטון הרקוב והמסוכן הזה הקיים כיום באיראן ומצייד מידי יום את החיזבאללה ואת החמאס?

מדוע שלא נבהיר לארדואן הטורקי שאנו עשויים לתמוך במחתרת הכורדית בארצו אם יממש את איומיו ויעשה לנו צרות עם כל מיני משטים ותמיכה בחמאס?

ואם נעשה כל זאת – האם נשמע גינוי מיפי הנפש בנאט"ו אשר הורגים מידי יום עשרות אזרחים בלוב?

האם נקבל גינוי מהמזכיר החלקלק והמתלקק של האו"ם – או שמא הילרי קלינטון תאמר לנו שכך לא מתנהגים (אבל בפקיסטן ובאפגניסטן מותר להרוג בלי אבחנה (ולהגיד אחר-כך אופססס...)

אז ממי אנחנו מודאגים אם נעשה צעדים נחושים ונבונים אלו, שיראו לכל שיש לנו עוד מה להציע מבחינת התראה כלפי כל אוייב?

לא מחכה לתשובות. מחכה למעשים.

* * *

יוסי גמזו

הַצֹּרֶךְ הַנּוֹאָש

הַצֹּרֶךְ הַנּוֹאָש, הַלֹּא נִכְבָּש הַזֶּה, הַפֶּרֶא

שֶל מָה שֶמִּתְיַבֵּב בָּהּ בַּחַיָּה הָאֱנוֹשִית

כְּלַהַק זְאֵבִים עֲנָק בְּטוּנְדְּרָה מִצְטַמְרֶרֶת

מִקֹּר וּמֵרָעָב בִּתְהוֹם שֶל אֹפֶל-בְּרֵאשִית,

הַדַּחַף הָאַלִּים, הַקַּמָּאִי הַזֶּה לִפְצֹחַ

בִּנְהִי גַעֲגוּעִים נוֹרָא מוּל אֲדִישוּת נָגְהָם

שֶל כָּל כּוֹכְבֵי הַקֹּטֶב בְּאֶלְמָם וּבְרָגְעָם

הַקַּר, הַמְּנֻכָּר וְהֶעָקָר, הַשָּׂשׂ לִרְצֹחַ

אֶת כָּל הֲזָיוֹתָיו וּבְדָיוֹתָיו שֶל הַתָּמִים

הַמְּרַהֵט בְּאַשְלָיוֹת עוֹלָם בְּלִי רַחֲמִים. 

הַכֹּרַח הָאַלְכִּימִי לַהֲפֹךְ אֶת הַלֹּא יֵש

כִּבְאֶבֶן-חֲכָמִים לִזְהַב מִמּוּש חֲלוֹם כָּמוּהַּ,

לִדְלוֹת מִן הַחֲסָךְ אֵיזֶה בְּכָל-זֹאת מִתְאַיֵּש,

אֵיזֶה לַמְרוֹת הַכֹּל, אֵיזוֹ אֱמֶת שֶלֹּא רִמּוּהָ,

לִרְפֹּא אֶת גִּדּוּלָהּ הַסַּרְטָנִי שֶל הַבְּדִידוּת

בְּמַמָּשוּת קוֹרֶנֶת כְּמוֹ בְּרַאדְיוּם מִזְדָּרֵחַ,

לִקְטֹף, כְּבִתְשוּקַת יַלְדוּת שְכוּחָה, אֶת הַיָּרֵחַ

בְּפֶרֶץ מְכֻשָּף וּמַרְדָנִי שֶל אֵיזוֹ בְּדוּת –

הַכֹּרַח הַסּוֹרֵר הַזֶּה פּוֹרֵץ לוֹ בְּלִי הֶפְסֵק

כָּל פַּעַם מֵחָדָש כְּשֶצֶף גֵּיזֶר עַז, גָּעוּש,

 בִּסְבַךְ יַבְּלִית קְשַת-עֹרֶף הַחוֹזֶרֶת לְשַׂגְשֵׂג

עַל אַף כָּל תַּרְסִיסֵי הַהַדְבָּרָה שֶל הַיֵּאוּש.

כְּמוֹ הַנּוֹקְשִים בְּרִיק צַלְּחוֹתֵיהֶם קְמוּטוֹת הַפַּח

בַּתּוֹר הַמִּשְׂתָּרֵךְ בְּכָל בָּתֵּי-תַּמְחוּי-הָעֹנִי

לִמְנַת נְזִיד הַחֶסֶד הַמַּרְדִּים אֶת הָרָעָב

לְעוֹד שָעָה קַלָּה בֵּין יִלְלוֹת רוּחוֹת הַכְּפוֹר   

כְּאֵם הַמִּזְדַּעֶקֶת לְהַטְלִיא מִכָּל קְרָעָיו

אֶת חֲלוֹמוֹ שֶל עוֹלָלָהּ הֲלוּם בִּכְיוֹ הַכְּרוֹנִי 

וְחֶרֶש מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ בְּעִרְסוּלֵי אֵינְסְפוֹר 

אוֹ בְּפִכְפּוּךְ חֲלֵב שָדָהּ בְּפִיו, הַנֶּהְפָּךְ

מִנֵּטֶף לְמִין לֶטֶף, מִזְּרִימָה לְתַרְדֵּמָה

וּמִמְּצוּקָה לְחֵיק מוּגָנוּתוֹ שֶל חֹם הַיַּחַד –

כָּךְ מִתְדַּפְּקוֹת שְתִיקוֹת עֲזִיבוּתָם הַמִּתְיַפַּחַת

שֶל כָּל מֻכֵּי הַבְּדוֹד עַל פְּנֵי דַּלְתּוֹ הָאֲטוּמָה

שֶל לֵיל הָעֲרִירוּת דְּמוּיַת הַתַּן, הַמִּתְיַלֶּלֶת

כִּי הָאָדָם, עַל אַף מִנְיַן שְנוֹתָיו, תָּמִיד הוּא יֶלֶד.

וְאִם בַּיּוֹם מַצְלִיחַ הוּא לִבְלֹם אֶת יִפְחָתוֹ

שֶל יֶלֶד מִתְפָּרֵעַ זֶה בִּכְלוּב מַרְתֵּף הַנֶּפֶש

בְּמַשְתִּיקוֹל הָרַאצְיוֹ הַמַּרְדִּים אֶת הַנֵּעוֹר

בְּכָל סַמֵּי הַקְהָיָתוֹ שֶל הָרָעָב לְאֹשֶר –

פּוֹרֵק אוֹתוֹ הַלַּיְלָה מִנִּשְקוֹ, מִפִּכְּחוּתוֹ,

מִכָּל מַנְגְּנוֹנֵי הֲגָנָתוֹ הַמִּצְטַנֶּפֶת

בְּמִשְלְטֵי הַכָּכָה-זֶה וְהוּא רוֹאֶה בַּחֹשֶךְ

אֶת מָה שֶהִתְאַמֵּץ מְאֹד שֶלֹּא לִרְאוֹת בָּאוֹר. 

וְהוּא שוֹמֵעַ אֵיךְ הַזְּמַן שוֹתֵת כְּשֶפֶךְ-דָּם

גַּרְגִּיר אַחַר גַּרְגִּיר בִּשְעוֹן-הַחוֹל הַמִּתְרוֹקֵן לוֹ

וְהוּא זוֹכֵר בִּכְאֵב שֶעוֹף-הַלַּיְלָה שֶיֵּש קֵן לוֹ

בְּצֵל גַּגּוֹ שֶלּוֹ – שָפַר חֶלְקוֹ מִן הָאָדָם.

וְהוּא הָיָה גוֹעֶה כְּפַר שָחוּט בְּלָמָּה-לָמָּה

לוּא רַק הָיָה אֶת מִי לִשְאֹל בָּאֵלֶם הַכִּילַי

אֲבָל יוֹדֵעַ כְּבָר שֶאֵין אֶת מִי מֵאָז שֶתָּמָה

אַרְכַּת הַיִּתָּכֵן וְהָאֶפְשָר וְהָאוּלַי.

אַךְ כְּמוֹ הֶרְגֵּל מֵצִיק שֶאֵין הַלֵּב נִגְמָל מִמֶּנּוּ,

כְּמוֹ חֶרֶשׂ אִיּוֹבִי בּוֹ מִתְגָּרֶדֶת הָעֶרְגָּה

לְמַשֶּהוּ אַחֵר, שֶהוּא יֶשְנוֹ וְלֹא אֵינֶנּוּ,

לְמָה שֶיֵּש בּוֹ קֵץ לַהֶעֱדֵר הַלֹּא נִרְגָּע

בּוֹעֵר בּוֹ כְּמִין אֵש-תָּמִיד, חוֹתֵר כַּחֲפַרְפֶּרֶת

בְּעֹמֶק מְחִלּוֹת זַעֲקָתוֹ הַחֲרִישִית

הַצֹּרֶךְ הַנּוֹאָש, הַלֹּא נִכְבָּש הַזֶּה, הַפֶּרֶא

שֶל מָה שֶמִּתְיַבֵּב בָּהּ בַּחַיָּה הָאֱנוֹשִית.

* * *

רות ירדני כץ

יארמה וקיילה – וקצת על יצחק בשביס-זינגר

"אלוהים לא סיפק לנו אינטלקט וכוח פיזי די צורכנו, אך כשהדבר נוגע לרגשות ולתאוות, הוא היה נדיב מאוד."

ספרו של בשביס-זינגר, שהתפרסם לפני שנים רבות כסיפור בהמשכים בעיתון "פארווערטס", מספר לנו על חיי היהודים בווארשה של תחילת המאה הקודמת. קהילה גדולה שרובה ענייה ודתית שמקיימת מצוות, תפילות, ויש רבנים, שוחטים, בתי-כנסת וגם עיתון יידישאי. לקראת כל חג הם מתכוננים, וההכנות הן חלק מהאווירה שמחברת את כולם. התבשילים המיוחדים וההליכה לבית-הכנסת. בתוך הקהילה היהודית ישנו עולם תחתון, עבריינים וזונות. קיילה הזונה, שזוכרת היטב את ילדותה בבית אימא, מבקשת להתחבר אליהם, לחגוג בחגים השמחים ולשחוט תרנגולת ביום כיפור ולהתפלל בבית הכנסת יחד עם כולם כי היא שייכת אליהם. אבל היא זונה וכולם מכירים אותה ולה אין מקום בבית התפילה.

קיילה היא הזונה ויארמה גנב. סתם גנב, גנב קטן, בלי דימיון ובלי חזון. הוא גונב כדי לשרוד כי לעבוד זה לא עניין מכובד, אין שכר הולם.

אבל קיילה הזונה היא לא סתם זונה, יש לה חלומות, מאוויים, שאיפות, בלי השכלה ותרבות. היא מאחלת לעצמה לחיות עם גבר אחד שיעניק לה שקט ושלווה. היא מוכנה לעשות הכול כדי להשתחרר מעבודתה המבישה, אבל לא מצליחה.

יארמה הגנב הקטן מתאהב בה עד כלות והם נישאים. היא יוצאת ממעגל הזנות ומקדישה לו את כל-כולה, מנקה, מבשלת, מספקת את יצריו המיניים, והוא אותה, עד שמגיע מקס איש העולם הגדול והתחתון, שאין לו מעצורים איך לעשוק ואיך להרוויח כסף בלי בושה ובלי חמלה. כל הדרכים כשרות. אם מדובר בסחר נשים, סרסרות וקבלת ירושות שלא כחוק. מקס הצולע, בעל הקסם האישי והעשיר, יכול ומסוגל לכבוש כל אישה, אבל האמת היא שהוא נמשך לגברים. נטייתו לגברים היא גדולה יותר מאשר לנשים והוא מאוהב ביארמה אותו פגש בכלא ושם הם ניהלו מערכת יחסים הומוסקסואלית. את קיילה הכיר בבית זונות. מקס משכנע את יארמה, שקיילה תהיה של שניהם, ושלושתם יעשו הרבה כסף בניהול בתי-זונות וסחיטה. קיילה לא מקבלת את ההסכם, וברשות בעלה מקס אונס אותה באכזריות בדירתם הדלה.

קיילה בורחת ופוגשת בבן של רב ומתפתחת ביניהם תלות נוראית. הבחור הצעיר, שההורמונים שלו עובדים שעות נוספות, נסחף להתענג על גופה. היא מגלה בחור עדין, משכיל ומתחשב. הוא יודע על עברה והיא איננה מסתירה ממנו מה עבר עליה. היא מתמסרת לו כי מחפשת ישועה לגורלה והוא מספק את יצרו המיני. בנסיבות קשות הם מגיעים לאמריקה בלי כלום, ארץ שלא מקבלת אותם בחיבוק. החיים בזבל. אין עתיד וגם לא תקווה ואז מקס הגנגסטר ויארמה בעלה מאתרים אותה בניו-יורק. חיים ללא מוצא.

גם בשביס זינגר ברח מפולין לארצות הברית מדוכא ומיואש. בווראשה הוא התחבר בעזרת אחיו י.י. זינגר, הסופר המפורסם – למועדון סופרי היידיש ושם גילה את כוחות היצירה שבו, את התאווה לאהבה שהיתה כל-כך חסרה לו בילדותו ואת התאוה למין. נשים שיגעו אותו והוא השתגע מהן וניהל מערכות יחסים עם כמה נשים באותו זמן. חי חיי הוללות והפקרות ונטש את הדת. בית הוריו היה בית דתי מאוד. אביו היה רב ואימו אשה קודרת ודיכאונית שלא ידעה לאהוב ולהעניק. רחל שפירא היתה אהובתו וממנה יש לו בן מחוץ לנישואין שאותו הוא נטש. ההתפייסות עם הבן באה אחרי הרבה שנים.

כאשר הגיע לניו-יורק בשנת 1935 בלי חברים, בלי כסף ושפה, מצבו הנפשי היה ירוד. אחיו יהושע עזר לו בתחילת דרכו ושם פגש את אלמנתו של הפסל מוריס דיקאר שלא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו. השינוי הגדול בחייו היה כאשר פגש את אלמה שאיתה התחתן, שבאה מרקע שונה משלו. היא נולדה בבית מתבולל, בעלת השכלה ממעמד בינוני-גבוה ודוברת אנגלית.

בעזרתה הוא חזר לכתוב וספרו "משפחת מושקאט" שיצא לאור בשנת 1944, זכה לפירסום רב. אבל בשביס זינגר לא נשאר נאמן לאלמה ועוזרות צעירות הסתובבו סביבו והוא ניהל רומן עם צעירה בת 21 בשם דבורה טלושקין, והוא בן 74. הוא טען שהוא איננו איש של אישה אחת, שאדם איננו יכול לשלוט על יצריו ו"כל רומן העשיר את חיי ויצירתי. לא, איני מצטער. רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים – אתנהג כרווק." 

בשביס-זינגר כתב הרבה ספרים ואלה שקראתי כמו "העבד", "שושה", "הקוסם מלובלין", "שונאים סיפור אהבה" ו"משפחת מושקאט" – השאירו עלי רושם רב.

בשביס קיבל את פרס נובל בהיותו בגיל 74, הוא גם זכה להתקבל לאקדמיה האמריקאית לאומנויות, הסופר היחיד שלא כתב אנגלית. את כל ספריו כתב בשפת אימו, היידיש, והם תורגמו לאנגלית. בין המתרגמים היה גם סול בלו, שתירגם את סיפורו "גימפל תם" לאנגלית ב"פרטיזן רוויו". ספריו של בשביס תורגמו להרבה שפות וחלק מהם עובדו לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה.

ואסיים בעוד ציטוט שלו: "לפעמים נדמה לי שנמאסו על הכל-יכול דברי השבח והחנופה שאנו מרעיפים עליו."

* * *

אורי הייטנר

חדל קשקשת

שלושים שנה מלאו השבוע להפצצת הכור העיראקי. גם מי שהתנגדו לפעולה בשעתה, מודים היום שאי אפשר להגזים בחשיבותה של הפעולה, בתרומתה הגדולה לביטחון ישראל וביטחון העולם, ושההחלטה עליה הייתה מופת של מנהיגות, מדינאות ומצביאות של ראש הממשלה מנחם בגין ושל ההנהגה המדינית והביטחונית באותה תקופה.

בעוד שלושה חודשים תימלאנה חמש שנים לתקיפת חיל האוויר בצפון סוריה, ש"על פי מקורות זרים" השמידה כור גרעיני בתהליכי בנייה. פעולה זו היא ההישג החשוב ביותר של אהוד אולמרט כראש הממשלה. הדוקטרינה שבבסיס שתי הפעולות הללו, היא התייחסות לקיומה של פצצה גרעינית בידי מדינת אוייב החותרת להשמדת ישראל, כאיום אסטרטגי קיומי, המצדיק כל צעד למניעתו.

איראן היא האוייב המר ביותר של ישראל, החותרת בגלוי להשמדתה ועומדת מאחורי הטרור נגד אזרחיה. לחתירתה של איראן לפצצה גרעינית (או בשפה הדיפלומטית המכובסת "גרעין לצרכי שלום") עלינו להתייחס כאל חתירה ליצירת כלים להגשמת מטרתה זו. לכן, יש הצדקה לכל פעולה ישראלית, כולל פעולה צבאית, שעשויה להסיר את האיום.

אין זה אומר שפעולה צבאית היא האופציה הרצויה. תמיד עדיף לראות בפעולה צבאית אופציה אחרונה, ולנסות לממש כל דרך מדינית, דיפלומטית וכלכלית בטרם בוחרים בה. טרם החלטה על פעולה צבאית, יש לבחון את כל השלכותיה: עד כמה מעשית היכולת לבצע אותה בהצלחה (לנוכח פיזור היעדים בעשרות אתרים ובאתרים תת-קרקעיים). מה התגובה הצפויה על צעד זה ועד כמה ישראל ערוכה לתת לה מענה. הרי ברור שאין טעם לצאת לפעולה שהסיכויים להצליח בה אינם גבוהים, שתגרור אלפי טילים על כל שטח ישראל בטרם יש לישראל מענה הגנתי הולם נגד הטילים. יש מקום לזהירות רבה טרם החלטה על יציאה לפעולה צבאית. אולם עצם העמידה על הלגיטימיות של פעולה כזאת והיותה אופציה מעשית, על השולחן, כאיום המרחף מעל ראשה של איראן, חייבת להיות מרכיב מרכזי באסטרטגיה הישראלית. האיום הצבאי הוא בסיס ההרתעה נגד איראן והוא תנאי הכרחי ליכולת להצליח במנופי הלחץ הכלכליים והדיפלומטיים.

בדיונים הפנימיים על סוגיית הגרעין האיראני, חובתו של ראש המוסד לומר את דעתו בנושא התקיפה הצבאית, ללא כחל וסרק. אין לי ספק, שגם אחרי פרישתו מהתפקיד, אוזני הדרג המדיני תהיינה כרויות לעצותיו. קמפיין פומבי נגד התקיפה, של אדם שזה עתה סיים את תפקידו כראש המוסד, המציג את התקיפה כאסון לישראל – מכרסם קשות בהרתעה, מעביר לאיראנים מסר מרגיע, מקשה על הפעלת הלחצים האזרחיים על איראן ולכן פוגע קשות בביטחון ישראל.

העמדות המדיניות אותן השמיע מאיר דגן, כמו התמיכה בתוכנית הסעודית, למשל, אינן עמדותיי, וצר לי שאלו עמדותיו – אך הוא אזרח לכל דבר וכאזרח הוא רשאי לבטא אותן. לא כן, כאשר מדובר בסוגיית הפעולה הצבאית נגד הגרעין האיראני. בנושא זה, מי שסיים זה עתה את תפקידו כראש המוסד אינו אזרח רגיל, ואסור לו להתבטא בפומבי באופן הסותר את מדיניות ישראל. הוא הדין בהתבטאותו חסרת האחריות של הרמטכ"ל לשעבר על היעדר אופציה צבאית לשחרור גלעד שליט. שתי ההתבטאויות הללו פוגעות בהרתעה ומזיקות לביטחון.

פעילותו של ראש המוסד סמויה מעינינו, האזרחים, אך מאיר דגן נחשב לראש מוסד מצויין, ותרומתו לביטחון המדינה מוערכת ביותר. בשנות כהונתו, היטיב מאיר דגן לנצור את לשונו. והנה, אך פרש מתפקידו וכאילו השתחררה הנצרה ומה שנאצר לאורך השנים פורץ ללא בקרה וללא מחשבה ובחוסר אחריות המעורר סימני שאלה אודות שיקול דעתו.

ובהפוך על הפוך – אולי דבריו של מאיר דגן שאין מי שיעצור את נתניהו וברק יחזקו את ההרתעה הישראלית מול האיראנים?!

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנו / פרק ל"ד

מאת משה ברק / גבת

רִפּוּק – רַפֶּקֶת במקום נוסטלגיה Nostalgia

מקור המונח ביוונית העתיקה, הורכב משתי מלים: נוסטוס = שיבה (הביתה) + אלגוס = כאב. סביר להניח שזה נוצר בחוגי הספנים שהפליגו בקביעות למרחקים, ולכן סבלו מגעגועים לשיבה הביתה. אך השפות הלטיניות השאירו אותו בצורתו היוונית NOST ALGOS

השפות הגרמניות תירגמו את המונח בדייקנות לשפתם כ"כאב בית" –

 באנגלית HOME SICKNESS ובגרמנית HEIMWEH

במאות השנים האחרונות, התעדנה ה"מחלה" ל"געגועים", והתפשטה לתחומים נוספים בהם התנתקו מהווייה בעבר, ועתה מתגעגעים אליה ואפילו נשענים ו"מתרפקים" עליה. כמו ברוב השאילות מהשפות הזרות, נותר מונח זה כשם עצם בלבד, מצורף לפעולה כגון: חש נוסטלגיה, מתייחס בנוסטלגיה וכו'. אך בעברית ניתן לקבל שם עצם, ששורשו מאפשר עיצוב פעלים, בבניינים שונים לצרכים השונים.

לכן בחרתי לתרגם את "נוסטלגיה" לעברית בעקבות "התרפקות" והגעתי לשורש רפ"ק, בו משתמשים כמעט אך ורק בבנין "התפעל" כדי "להתרפק" כללית ללא ההקשר לעָבָר ממנו התנתקו. עם שורש זה נוכל לקרוא לתופעה הציבורית במשקל המחלות "רפקת" כמו "שעלת", צהבת, קצרת וכו'. מכיוון ששאר הבניינים "פנויים", אני מציע לאמץ את בניני "פִּיעֵל" ו"פּוּעַל" לצורך בטוי תחושת החיבוק האישי של העבר ממנו התנתקנו. תחושה לה נקרא "רִפּוּק" – למשל: "אני חש ריפוק לאמא ואבא כל אימת שאני נזכר בימי ילדותי." או: "המורה לדברי ימי ישראל מרפק את העובדות, ובכך מחליש את נכונותנו לקבלן." או: "בר כוכבא רופק כל כך על ידי לוין קיפניס בשירו, עד כי לא נעים לציין את מחדלי מפקד המרד הזה." או: "כל חיי הבוגרים, אני מרופק לימי ילדותי בקרית חיים."

אהוד: השימוש ברפקת לנוסטלגיה נחמד, אבל הצעת השימוש בפועל מלאכותית, צורמת ולא מובנת. חושבים שזה משהו שקשור במרפק או בריתוק המרפק.

* * *

הדסה מור

"אהבות בצל האפר"

קטע מתוך ספרה החדש

קולות רעש וטרטור מכוניות העירו אותם בבהלה, אחרי יממה תמימה של שינה עמוקה. מבעד לחרכי אור יום שהבליח אל תוך מחשכי האסם, נשמעו באוזניהם שעטות צבא רגלי והתפוצצויות ושאון מטוסים וצעדים כבדים הולכים וקרבים למקום משכבם. הנה, תפסו אותם מתחמקים מצעדת המוות הנוראה, חדרה לתודעתם המציאות המרה, בעוד הם מנערים עצמם משרעפי השינה העמוקה שהיו שקועים בה שעות כה ארוכות. הם ניעורו למצב שבו הכול נראה להם אבוד. כאדם שהשלים עם רוע הגזירה, הם קמו על רגליהם והרימו ידיהם בכניעה אל מול פני לוע רובה שהיה פעור לעומתם. אך החייל גדל הגוף שעמד מולם, לא איים ולא צעק ולא ירה. הוא שמט לפתע את קנה הרובה שבידו ותקעו בתוך הקש, ולמול עיניהם המשתאות הוא חייך לעומתם  ואמר: "אל תפחדו, אני רוסי, המלחמה פה במזרח הסתיימה, ניצחנו..."

שבעים ורעננים אחרי השינה העמוקה, שחידשה את כוחותיהם, נותרו רייזלה ורובקה יושבים זה ליד זו כשהם מתאפקים שלא לתת דרור לרגשותיהם המתפרצים, למשיכה העזה שפשטה בגופם, לשמחה הגואה על החופש שזה עתה קיבלו במתנה. רובקה נעמד ראשון והושיט את ידו לעבר האישה שזה לא מכבר גילה את קיומה, שעדיין לא ידע מאומה על עברה, על נסיבות הגעתה למחנה ההשמדה, אך בד בבד היתה כה קרובה לליבו בנשמתה, בעצם הווייתה. הוא משך את ידה ועזר לה לקום מעל אגד הקש, ובעמדם זה מול זו נלפתו ידיהם בעוצמה עזה, כמו ביקשו להעביר את כל אנרגיות גופם כבמטה קסמים מן האחד אל השנייה ואט אט התקרבו שפתיהם ונגעו אלה באלה ברפרוף חושני, שללא כל התראה החלו להתיז אלקטרודות מגנטיות לכל עצבי גופם, עד שנצמדו לנשיקה ארוכה וממושכת שהממה את שניהם, לשונותיהם חתרו זה לפיו של זה כמו ביקשו לבלוע ולהבליע ולערבל את הגוף עם הנשמה, להמיסם יחדו ללא אבחנה, נאחזים זה בתוככי זרועותיו של זו , ותוך כדי מלמול דברי געגועים ושמחה והתפרצות רגשות, נפלו על ערימת קש שטוחה שכמו המתינה לשמש להם מצע נוח למשכב, ותוך כדי חיבוקים לוהטים הם הורידו זה לזו חלקי בגדים והחלו לחדור האחד לתוך גופו של השני בעוצמה אדירה, בתחושה של תגלית מופלאה, כמגלה ארצות שהגיע לחוף של יבשת בלתי ידועה, את סגולות גוף האשה גבר מי יידע, לרובקה היתה זו התנסות ראשונה במגע עם אישה, והתדהמה מן הגילוי המופלא, לא רק של גוף האישה כי אם גם של נפלאות המשיכה, ההרגשה האדירה שפשטה בכל נימי נפשו, הרעידה את גופו ללא יכולת שליטה, וככה הם חגגו זה בחביונות גופו של זה שעה ארוכה עד ההמראה לשיא ולרוגע ולרפיון שבא אחריו.

 שעה ארוכה הם עוד שכבו חבוקים בדממה זו בזרועותיו של זה, עד שרייזלה התנערה לפתע, נשכבה על גבה ואמרה בטון ענייני, שעמד בסתירה גמורה לרגשות שגאו בה דקות ספורות קודם לכן: "עכשו, כשהגרמנים הסתלקו מכאן, אנחנו יכולים לחזור ולחפש את אימא שלך במיידנק ולאחר מכן נצטרך לנסוע לקחת את הבן שלי מבלז'יץ.

 (קטע מהפרק  "אהבה בצעדת המוות").

* * *

ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

תיאטרון בסמינר הקיבוצים,

 "סמיר ויונתן על כוכב מאדים"

בימים אלה "שוחררה מתפקידה" בימאית התיאטרון אופירה הניג, שוחררה מהניהול האמנותי של "אנסמבל הרצליה" בנימוק שהקו האמנותי המוקפד שלה "לא הביא קהל."

קשה להאמין שהרצליה, והיישובים הקרובים – רמת-השרון, רעננה, כפר-סבא, ואפילו תל-אביב הלא רחוקה, לא היו יכולים לספק לאנסמבל – קהל איכותי וסקרן דיו כדי לרכוש כרטיסים לתיאטרון איכותי. שמא מאמצי השיווק, או היצירתיות שבמערכות השיווק של האנסמבל לא היו מספקים?

כך או כך, ברצוני להמליץ לקהל שוחרי תיאטרון איכותי במה נוספת, מלבד כמה וכמה במות הפועלות בתל-אביב (תיאטרון תמונע, תיאטרון הסימטה, תיאטרון קרוב, ועוד) – גם על בימת התיאטרון הפועלת בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. בימה זו מעלה מפעם לפעם הצגות איכות, המסתמכות בעיקר על תלמידי ובוגרי החוג לתיאטרון שבסמינר, בראשותו ובניהולו של השחקן-הבימאי איציק ויינגרטן.

לא מכבר צפיתי שם במחזה "עפר ואפר" מאת הרולנד פינטר, בתרגומו של פרופ' אברהם עוז (במשך השנים הוצג המחזה בתרגומים שונים, בין השאר של דורי פרנס. "עפר ואפר", מחזה חידתי למדי של אחד מגדולי המחזאים במאה ה-20, חתן פרס נובל משנת 2005, היווה אתגר קשה לפיצוח עבור השחקנים אלמה דישי (בתפקיד האשה, רבקה) ואלכס פולונסקי (בתפקיד הגבר, דוולין), והם עמדו בו בהצלחה רבה. הדיאלוגים שחוברו על-ידי פינטר בתקופת הכתיבה של המחזה (הוא כונס לאחרונה בספר "מחזות זיכרון", בתרגום ועריכה של פרופ' עוז), מסתירים יותר מאשר מגלים. הגבר שמתחקר את בת-זוגו (אשתו?) על יחסים בעלי גוון אלים שניהלה עם מאהב קודם, גורם לאשה להציף אל פני השטח חזיונות או זיכרונות מעברה (לא ברור), שנוגעים במראות ובמוראות השואה (כמעט ברור שזה זה). בקרוב מאוד יועלה המחזה שוב, בתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב, שגם הוא מעלה הצגות איכותיות, המסתמכות בעיקר על בימאי ושחקני החוג לתיאטרון שם. כדאי להתעניין במועדי ההצגות, ללכת ולצפות.

מטבע הדברים, הצגות של בתי-ספר לדרמה דורשים מקהל שוחרי תיאטרון אלטרנטיבי מאמצי חיפוש קלים באינטרנט, כדי לדעת מתי ומה מוצג בהם, והמאמץ הקטן יכול להשתלם מאוד. כך לדוגמא, ישתלם מאוד למי שיצליח להגיע להצגה "סמיר ויונתן על כוכב מאדים", בסמינר הקיבוצים.

ההצגה היא מסוג ההצגות הנדירות, שגרמה לי עונג צרוף בעת הצפייה, ועונג מכופל בעת המחשבה עליה והכתיבה עליה, עד כדי כך שאני חוששת להישמע מתקתקה מדי, סופרלטיבית מדי.

אבל אין במילון שלי מילים פחות קיצוניות לטובה בבואי להעריך קודם כל את עבודת השחקן היחיד שעל הבמה, יוגב יפת המופלא. שחקן מחונן מלידה, זיקית בנוסח דמותו של "זליג" בסרטו של וודי אלן. יפת הצעיר, הנאה, החינני, הגמיש, הרגיש, מחליף במשך הערב כ-8 דמויות, באמצעים שחקניים בלבד – ללא שינויי תלבושת או איפור. מימיקה, גווני קול, תנוחות גוף, יציבה, הטיית ראש – והוא הופך לנגד עיני הצופה ליונתן, לאנה, לאחות במחלקת הילדים, לרופא הישראלי, לדוקטור האמריקני, לאחותו מהכפר הערבי, ובחזרה לדמותו של סמיר; לדמותו של הנער הערבי, מהשטחים, שנפצע – לא מכדור אוייב, "סתם" כך מנפילה שגרמה פציעת ברך, וקלעה אותו למחלקת ילדים בבית-חולים ישראלי.

העיבוד שערכו מאיה מגנט וסיוון הנדלסמן (שגם ביימה) לסיפור המקורי שכתבה דניאלה מיכאלי, הפך את הסיפור למונודרמה מרתקת. הטקסט מעלה בעדינות רבה מסרים חברתיים-פוליטיים, המבצבצים כמעט מבלי משים מתחת לפני השטח, כשפני השטח משורטטים בווירטואוזיות על-ידי יוגב יפת. יפת והבימאית עושים שימוש מכסימלי בפריט אחד בלבד של תפאורה: מסגרת על גלגלים שהיא רמז למיטת חולה, והווילון המפריד אותה ממיטות שכניו למחלקה. לקראת סיום המונודרמה מופיע על מסך-רקע תצלום מרהיב של כוכבים, שממלאים תפקיד חשוב בסיפור (זהו עולמו של יונתן, החבר היהודי של סמיר, ושל אביו האסטרונום). כוכבים שבשמיים, שאולי אחד מהם יאיר את מזלו של נער פלסטיני מכפר שמעבר לגבול הלא-קבוע (בינתיים) של מדינת ישראל.

ומה שברור לי מעבר לכל ספק, שכוכב דרך על בימת התיאטרון הישראלי: יוגב יפת. אעקוב אחריו, וכל שוחרי התיאטרון מוזמנים להשתתף במעקב.

* * *

יוסף חרמוני

אכן, מיזם משותף לאייכמן ולעלייה ב'

לאהוד בן עזר שלום.

להלן תגובה להערתך, המשולבת במאמרי הקצר בחב"ע מס 649 ("איך לא ידע אב"א אחי מאיר מיהו היטלר?").

בתגובה לכָּתוּב במאמר אודות שיתוף הפעולה אד-הוק בין הנאצים ואנשי המוסד לעלייה ב' בעניין שיגור יהודים לארץ ישראל, בשלביה הראשונים של מלחה"ע השנייה, הוספת הערה בחתימתך: "מעודי לא שמעתי על קשרים של אייכמן עם עלייה ב'!"

הערתך נראית לי תמוהה ומיותרת.

ואשר לענין עצמו: על השת"פ הטראגי הזה, בין נציגי היישוב לבין הנאצים, אפשר לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנודע, פרופ' שאול פרידלנדר "שנות ההשמדה, 1945-1939. גרמניה הנאצית והיהודים", הוצאת עם עובד ויד ושם, 2009. אגב, מצאתי מידע על הפרשה, מפורט פחות, אך זהה במהותו, גם ב"ויקיפידה". וזהו, נדמה לי, מקור שכיום אין לזלזל באמינותו.

להלן מובאות מתוך הספר:

"כבר ב-1933 החל שיתוף פעולה – מאוס, אבל נחוץ – בין ראשי היישוב, שביקשו למשוך מהגרים יהודים לארץ-ישראל, ובין הנאצים, שביקשו לסלק את היהודים מן הרייך. (...) המגעים עברו כמה שלבים, אבל חזרו ואושרו בידי היטלר עצמו ב-1938. בראשית 1939... אירעה תפנית יוצאת דופן במיזם המשותף הזה: היידריך וכמה שליחים מטעם היישוב חברו יחד לארגן יציאה לא חוקית של יהודים מאירופה לארץ-ישראל. הממונה על הצדדים המעשיים של המבצע מטעם הגרמנים היה אדולף אייכמן". [עמ' 106].

[לאחר ביטול של תכניות הגירה שכשלו, נותר ציר אפשרי אחד]: "נותרה האפשרות לשוט על הדנובה ולהגיע לנמל כלשהו ברומניה, משם להפליג על פני הים השחור, לעבור במצרי הבוספורוס... לחמוק מפיקוחם של הבריטים ולנחות בחופי פלשתינה. ברוב המבצעים האלה נעזר אייכמן ביהודי יליד בוקובינה, ברתולד שוטרפר, ששימש לו סוכן ומודיע במגעיו עם הארגונים היהודיים: 'המוסד לעלייה ב', הציונים הרוויזיוניסטים מן האגף הימני או ועדת החלוקה של הג'וינט, שמימנה חלק גדול ממאמצי ההצלה האלה. 

 [כאן מסופר סיפורם של 1000 צעירים שאהוד אבריאל אירגן בווינה את יציאתם בכיוון א"י, בקיץ 1939. הם נתקעו, בהיעדר ספינות, בחוף היוגוסלאבי של הדנובה, וסופם שנרצחו כשכבשו הגרמנים את יוגוסלאביה].

(...) בסך הכול הצליחו פחות מ-13.000 יהודים לצאת מן הרייך והפרוטקטורט לפלשתינה מתחילת המלחמה, ולא כולם הגיעו ליעדם. במרס 1941 משכו הגרמנים את ידם מן המיזם המשותף".[ההדגשות שלי, י.ח.]. (עמ' 107)      

משמע, ה"מיזם המשותף" הזה נמשך יותר משנה וחצי מאז פרצה המלחמה.

למיזם שינוע אנושי זה יש לי נגיעה אישית, טראגית: סבי, ויקטור, שביקר בארץ ב-1937, החליט להגר מברלין לפלשתינה. זאת, אף שליגלג קודם לכן על הציוניסמוס אשר בו לָקוּ, לדעתו, שלושת בניו החלוצים. ב-1937 הוא ראה את מפעלם בבית השיטה, בדורות ובעין גב, והבין שהיטלר מראה לו את הדרך לארץ ישראל. הוא שב לברלין, כדי למכור את משרד עוה"ד שלו, ולחזור לפלשתינה. העניינים הסתבכו וּויקטור לא הצליח להגיע ארצה. ייתכן ולא היה בידו הסכום – 1000 שטרלינג – הדרוש לקבלת סרטיפיקט של בעל-הון. לבסוף, בסתיו 1940, חודשים אחדים לאחר פרוץ המלחמה, הוא היה אמור לעלות על רכבת מברלין, שיצאה, ביוזמת השלטונות, כמובן – לרומניה. מטרת נוסעיה ומשגריהם היתה הגעה לפלשתינה. נוסעי הרכבת (רכבות?) עלו על אוניות מעפילים ברומניה, אך אלה נתפסו בקרבת הארץ, והמעפילים שעליהן הועברו לאונייה "פאטריה", שהמתינה בנמל חיפה. ה"פאטריה" טובעה כידוע בנמל חיפה, בשוגג, בידיה"הגנה". רבים מהמעפילים שעליה טבעו. סבי לא הגיע ל"פאטריה", כאמור, ולא אל הספינות בחוף רומניה, ממנו יצאו המעפילים. רכבת היידריך אל הגאולה היתה חסומה בפניו, משום מה.

אבי התייסר, עד יומו האחרון, במחשבה על כך שהוא ושני אחיו לא עשו כל שאפשר כדי לעזור לאביהם לעלות ארצה. כל נסיונותיי לשכנעו כי לא היה בידיהם לעשות דבר, נענו ב- "נכון, אפל אצלי פַּלייף סה כואף ומציק לי."

לאחר שכשל ניסיונו של סבי להצטרף למיזם הזה, שהיו שותפים לו גם היידריך/אייכמן והמוסד לעלייה ב', הוא גורש לטרזינשטאט. בערב שלפני יום הגירוש, באוקטובר 1942, נפגש איתו חייל גרמני, ידידו של אבי, שהעז לבקר את היהודי הזקן בביתו. סבי ירד למרתף הבית, הביא בקבוק יין משובח והשניים השיקו כוסותיהם בתקווה להיפגש לאחר שיחזור סבי מטרזינשטאט, שידעו עליה כי היא עיירה צ'כית. הם לא ידעו את מהות השהות בה ואת מטרתה האמיתית. סבי והחייל הגרמני הרימו כוס גם לחיי הולדתו של יוסף, נכדו החדש של סבי. על הולדתי סיפר אבי לסבי באחת הגלויות שעדיין ניתן היה לשגר לגרמניה, באמצעות הצלב האדום. סבי, כאמור, לא נמנה על אלו שהמיזם המשותף של היידריך/אייכמן ועלייה ב' הציל את חייהם. הוא לא הגיע לפלשתינה. אבל סבי, ויקטור, החמיץ גם את המיזם הרדיקלי יותר של היידריך/אייכמן; הדרך לאושוויץ נחסכה ממנו: הוא מת בטריזנשטאט. על כך מעידה תעודת הפטירה שלו, בקצרה. תעודה בת כמה מלים, שנחתמה בשני חצאי מלים:

 behan. –  krem.

כלומר: "בהנדלוּנג – קרמטוריום"; 'טיפול – משרפה'.

אהוד: למיטב ידיעתי "עלייה ב'" פירושה ההעפלה שלאחרי מלחמת העולם השנייה לארץ-ישראל, ואילו אייכמן סיים את תפקידו ה"היסטורי" בהשמדת יהודים לקראת סוף המלחמה – כך שאינני מבין כיצד יכול להיות קשר כלשהו ביניהם בשנותיה הראשונות של אותה מלחמה.

בעיניי נראים הסיפורים שלך הזויים, מה עוד שאותך מעניינת כנראה בעיקר ההוקעה של שיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים, שמניעיהם היו כביכול זהים לאלה של הציונים!? חזרתך שוב ושוב על "המיזם המשותף" לנו ולנאצים מעוררת, בלשון המעטה, רתיעה עזה. אלא שאתה כנראה מפיק הרבה הנאה מהחיטוטים וההתפלפלויות האלה.

* * *

עמוס כרמל

תופעת דגן / סימני שאלה מדאיגים

מסקנה אחת עולה בבירור מן הדיון התקשורתי בהתבטאויותיו הפומביות של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן: פרשנים רבים רוחשים טינה עזה לבנימין נתניהו ולאהוד ברק. זכותם המלאה לנהוג בדרך זו אינה מוטלת בספק, ובכל זאת מותר לדון בכמה תסמינים של התופעה הזאת, למען ההיגיינה של השיח הציבורי.

למשל, דגן האשים את ראש הממשלה ואת שר הביטחון בהתנהגות מופקרת וזכה לתשואות ומחמאות רבות, עד כדי כך שדבריו הוצגו כ"אמת מזוככת". לא פחות מכך. מי שאינו מסכים להערכה הקטגורית הזאת – ובכלל זה אפילו שני המואשמים עצמם – רשאי לראות אותה כהכפשה, להצביע על הפגמים שלה, ואפילו להעלות סימני-שאלה ביחס למניעיו של דגן. אבל ראו זה פלא, כל ניסיון להגיב על טענותיו של דגן ברוח זו נתקל בתגובות מתלהמות של חסידיו (החדשים ברובם). "מכפישים את האיש," "מנסים לסתום את פיו" זועקים אותם חסידים, בהתעלמות גמורה מן הזכות האלמנטרית של אזרחים אחרים שלא לקבל את דעתו ואת דעתם במלואן. וגם בהתעלמות גמורה מכך ששום סתימת פיות לא היתה עד כה בהקשר הזה – ומשורה של סימני-שאלה ביחס לדברי דגן ולדובר עצמו.

בין שהוא צודק בהאשמותיו הנוכחיות ובין שהוא מגזים בהן מסיבות השמורות עימו, כדאי לזכור: דגן סיים שמונה שנות כהונה בראשות המוסד שרק יודעי ח"ן יכולים לשפוט מה היה טיבן. אבל כל הארכה של כהונתו, ובכלל זה בעקבות החלטות של ראש הממשלה הנוכחי ועל דעת שר הביטחון הנוכחי, עוררו ביקורת נוקבת מהכיוון הקרוי "שמאל". בכל ההזדמנויות הללו הוצגו תהיות ביחס לתפיסת עולמו ולשיקול דעתו של האיש, ובין התוהים לא נפקד מקומם של חלק מהסוגדים לו היום.

לבד מכך, עצם העובדה שהוא הסכים לקבל את ההארכות האלה (ואולי אפילו פעל להשגתן), גם כשהן היו כרוכות בהחלטות של נתניהו וברק, מצביעה על האפשרות שהוא לא חשש במיוחד משיקול הדעת של הדרג המדיני הממונה עליו. יש גם יסוד מסוים להניח שהוא הבין כי גם ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחיים יודעים כי הפעילות הגרעינית באיראן של שנות האלפיים שונה בתכלית מזו של עיראק בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת – שמדובר בפיזור ובמיגון של המתקנים האיראניים ברמה המפחיתה מאוד את סבירות ההצלחה של תקיפה ישראלית אווירית ומגבירה את הסיכונים הכרוכים בביצוע תקיפה כזאת. אם חשב אחרת, אם הסתפק בהנחה שהוא, הרמטכ"ל וראש השב"כ היוצאים יוכלו לעמוד בפרץ ולבלום את ההרפתקנות של הממשלה שמינתה אותם – יש יסוד להרהר על מידת האחריות האזרחית שלו אז ואפילו כיום.

לחלופין, ברמיזה הברורה שהוא יחד עם גבי אשכנזי ויובל דיסקין הצילו אותנו מפורענות נוראה, מאיר דגן מטיל דופי חמור בשלישייה שבאה על מקומם: בראש המוסד, ברמטכ"ל ובראש השב"כ שנכנסו לתפקידיהם לאחרונה. עליהם, משתמע מדבריו, לא נוכל לסמוך. ראוי אפוא לנפנף גם אותם ולא רק את נתניהו וברק.

ומבלי להתייחס לסתירות הלא מעטות הכלולות בתזות המדיניות של דגן, קשה להתפעל גם מ"מבחן דן" שבו השתבח. כראש המוסד היה עליו לשלוח פקודים למשימות הכרוכות בסכנת חיים. מבחן סיכון הבן שלו היה אמור לבטל את המשימות האלה על הסף. ספק אם כך היה. וגם זה מסימני השאלה שמעורר מאיר דגן.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 6.6.11

* * *

תקוה וינשטוק

גן העצמאות נולד מחדש

גן העצמאות הגובל בים הוקם ב-1951 והיה מהגנים הראשונים שניטעו בתל אביב אחרי הכרזת המדינה ומכאן שמו הפטריוטי. לפני כן ישב בשטח מחנה צבאי בריטי. תיכנן את הגן אברהם קרוון, בשעתו אדריכל הגנים של העירייה, שחותמו ניכר בגנים, בשדרות ובחורשות שבעיר.

גן העצמאות הוא אולי היפה ביצירותיו של קרוון. הגן נעשה מחומרים מקומיים המתמזגים עם הסביבה – שבילים מאבן כורכר, סלעי כורכר וסלעי ים שצדפים מבצבצים מהם. הפארק מתחיל ברחוב הירקון ומסתיים במצוק כורכר היורד לים. המצוק גבוה בכשמונה מטר מהרחוב. קרוון הציב גרם מדרגות קלסי ואיחד את שני הגבהים.

הוא נטע בגן צמחייה שנועדה להתגבר על רוחות הים וענני המלח. גן על שפת ים מהווה אתר בעייתי לצמחים ודורש טיפול מיוחד על מנת שיישאר גן.

במרוצת השנים נלאתה כנראה העירייה מהטיפוח האינטנסיבי של הפארק הזה וב-15-20 השנים האחרונות הפך ברכה לבטלה: אימהות עם עגלות ילדים לא פקדו אותו וגם לא קשישים הבאים לפוש. השבילים נקברו בחול, האבנים הגדולות נפלו והתפוררו, כל יסודות הברזל והבטון נהרסו מהחלודה, מרבית האילנות היו כמו לא היו, שיחים יבשו. נותרו לפליטה בעיקר אשלים ואגבה, צמח דרום אמריקני שניסו לגדל בארץ לצרכי תעשייה.

 על הצמחייה השתלט המלוח. לשיח הזה המתנגן כה יפה בשירה של נעמי שמר, אופי שתלטני ביותר. המלוח גדל פרא, התנשא עד לשנים-שלושה מטרים, בלע צמחים ולא נודע כי באו אל קרבו. הוא יצר פינות סבוכות ואפלות, כיסה את השביל במרומי המצוק והסתיר את הים וסתם את הכניסה לגן. עוברים ושבים לא הבחינו כלל כי מאחרי הצמחייה הפרועה מסתתר פארק, ותושבי האזור חששו להתקרב לגן אפילו בימים, שלא לדבר בלילות: גן העצמאות הפך לגן "הקהילה הגאה". האתר העזוב והמוזנח התאים לה מאוד.

סוף-סוף לפני כשנתיים, במסגרת העיר המתחדשת, הגיע גם תורו של גן העצמאות, שכבר איבד את כל העצמאות. לעירייה אין כיום אדריכל גנים, ומלאכת השיפוץ הופקדה בידי אדריכל הנוף הוותיק צבי דקל.

גן העצמאות המקורי – הכולל בין היתר שרידי בית עלמין מוסלמי – משתרע על מאה ועשרים מטר, כשמלון "הילטון" (שהוקם מטעמים כלכליים ופוליטיים) חוצה אותו לשתי רצועות בכיוון הים.

"שיקמתי רק מחצית מהגן, שישים דונם," אומר צבי דקל. עקרון העבודה היה לשדרג את השבילים ואת הצמחייה ולהתאימם לקריטריונים של ימינו ועם זאת לשמור אמונים לגן הבראשית. מלאכה מורכבת. הרבה יותר קל לאדריכל לטעת גן חדש, פרי רוחו, מאשר ללכת עקב בצד אגודל בעקבות המתכנן המקורי. בפרפרזה על עולם הספרות, אדריכל של גן שכבר בא לעולם כמוהו כמתרגם: עליו להיכנס לנעליו של הסופר, לרוקן בדייקנות את הגיגיו לשפת התרגום, להקפיד גם על כללי השפה השנייה, והכול מבלי שהמתרגם יבליט את אישיותו הוא. דקל הצליח בכך, אולי גם בזכות ההיכרות האישית: הוא היה חברו של דני קרוון ועקב בעניין אחרי עבודת אביו הגנן.

האתגר הגדול היה למצוא חומרים עמידים הפטורים מהחלפה תכופה, ושיהיו ברוח הגן הקיים. דקל מצא אבן תעשייתית הדומה מאד לאבן הכורכר ושיפץ בה את השבילים והדרכים, משאיר פה ושם "כתמים" של הכורכר המקורי. מאידך היו אלמנטים ששוב אינם בהישג יד – סלעי-ים, למשל, אסורים כיום לכרייה. ברחוב הירקון נפרצו לפארק שלושה פתחים, האחד מול ביתו של התורם שנידב חצי מעלות השיקום של הגן. מעטים הנדבנים המוותרים על טובת הנאה וכבוד.

כשמגיעים לגן מפינת שדרות נורדאו, מבחינים בראש וראשונה בכיכר רחבת ידיים בעלת גרם מעלות נאה. המדרגות היו פה מלכתחילה אך הן התנפצו ואבדו. עתה שוקמו 21 מדרגות עם מעקות. הים מתגלה כמעט במפתיע רק כשמגיעים למדרגה האחרונה, העליונה. לפני כן אינו נראה כלל. בכניסה לגן בולט גם קיר צבעוני גדול: ליד הגן מעבירים צינור ביוב מצפון העיר לים והקיר בא להסתיר את מכונות הקידוח.

"שיקמתי ושידרגתי," אומר דקל. הקריטריונים של גן ציבורי השתנו מאז הוקם הגן. כיום מודגשת הנגישות. למתקשים בטיפוס במדרגות, עגלות תינוקות, נכים ומוגבלים – ניתנו תחליפים הולמים, וגם הם יכולים עתה להגיע לכל פינה. בימינו גברה גם המודעות לאמצעי הגנה ובטיחות, ובגן נוספו מעקות וכיוצא באלה. כמו כן צוייד המקום בצינורות השקייה, נבנתה סככה מוצלת הצופה על הים, שוקמו חלקות הדשא (קרוון כינה אותן "אחו") ונשתלה צמחייה ים-תיכונית. ככל שיורדים מהגבעה ומתרחקים מהים, מתגוונת הצמחייה והיא כוללת כיום כשלושים זנים, מחבצלות חוף עד עדעדים, פיקוסים, הרדופים ודקלים. ושינגטוניות ועצי זית לא החזיקו כאן מעמד. חבל שנר-הלילה, צמח שהיה אופייני כל כך לנוף הימי של העיר, אינו מופיע בפארק.

השיקום עורר כמה שאלות חברתיות: מה גורל במת ההופעות הקטנה הניצבת בגן? מה תהיה מידת התאורה בפארק? האדריכל כינס נציגים מהמלון, מתושבי האזור וכן מהקהילה הגאה. התושבים צידדו בתאורה נרחבת אך התנגדו לבמה מחשש לרעש ולמהומה. ההומואים לעומתם ביקשו למעט באורות ולהשאיר את הסבכים הפרועים המסתירים. "הרי כבר יצאתם מהארון!" סנט בהם דקל, "אז ממה אתם מסתתרים כעת?"

לאורך הטיילת מעל לים הציב פנסים אבל הקטע המרכזי של הגן אינו מואר, ומכיל פינות חבויות. ההומואים עדיין פוקדים את הגן אבל במידה פחותה בהרבה.

 הגן המשודרג מציע פינת שעשועים לילדים עד גיל ארבע ופארק ספורט לבני ארבע עשרה ומעלה. יש בו כמה מוקדים אמנותיים – אנדרטה לזכר הטייסים דוד שפרינצק ומתתיהו סוקניק (ידין), שמטוסם נפל כאן ממול במלחמת השחרור. האנדרטה, עמוד מיתמר שבראשו צפור, היא מעשה ידיו של הסופר והפסל בנימין תמוז.

לא הרחק ממלון אלכסנדר מוצב פסל, ששוקם מהריסותיו, של האמן פייגין. בראשית שנות השבעים נוסף לגן פסל סביבתי בשם "שלום", מתנת האמן הפולני קצלה טרברטין. הפסל עשוי כמין מבוך וחדריו משמשים בעיקר לצרכים לא אמנותיים, מדיפי ריח.

כמו כן שיקמה טלי שרמן בריכת נוי ששוליה מעוטרים בפסיפסים של יצורים ימיים, מלאכת שמעון צבר, אף הוא סופר ואמן. מי שתרם לשיקום הגן העמיד פסל חדיש של הדמויות התנ"כיות יהושפט ואסא. ובל נשכח שבגן נמצאת מערת "חסמבה" של הסופר יגאל מוסינזון, ששילהבה דורות של בני נוער.

 גן העצמאות זכה לרנסנס ומצפה לביקורים.

* * *

אלי מייזליש

לא שינאה לשמאל ולא "שיתוף פעולה"

"שהרי ידוע לכל כי מנהיג הלח"י, שטרן, ניסה לכרות ברית של שיתוף פעולה צבאי עם הנאצים, במהלך מלחמת העולם השנייה. לא אאריך כאן בציטוט מובאות אודות הניסיון הזה. את מידת הנלוזות, הפאתטיות והטירוף שבו אין להבין אלא כפועל יוצא של שניים: השינאה העיוורת לבריטים והסנטימנט הרומץ לצד הפאשו-לאומני של קשת ההיצע האידיאולוגי בת-התקופה. וגם כאן, השינאה לשמאל – אני מעז לחוש ולנחש – תיפקדה כמבער אחורי פעיל." זהו ציטוט מתוך יוסף חרמוני – "איך לא ידע אב"א אחימאיר מיהו היטלר?" – חב"ע 649.

אני, כאיש לח"י, כשקראתי את השורה הראשונה כעסתי ואחרי עוד שתי שורות כעסי עלה לשמיים, ואיני בא להתעמת עם חרמוני בכל הכתוב במאמר שלו [שעיקרו אב"א אחימאיר], אפילו שיש לי הערות למכביר. כי לו הייתי מעיר על כל שורה ושורה גם 5 גיליונות של חב"ע לא היו מספיקים לי.

ואבהיר את כוונותיי ולמה אני כועס: אקח רק את המשפט הפותח: "שהרי ידוע לכל..." לכל? למי? מי וכמה ישראלים חיטטו ב-50 או ב-70 השנים האחרונות בכתובים, בארכיונים, במחקרים כדי להיווכח כי תילי תלים של פרשנויות סותרות עולות לגבי ההתקשרות של הלח"י עם הנאצים, כפי שמובא לפחות במחקרו של פרופ' יוסף הלר: "לח"י 1940-1949" בפרק "ניסיון ההתקשרות הראשון עם גרמניה הנאצית" עמ' 125-135.

הביטוי השגור על כל מיני דוברים "הכול יודעים..." כפי שחרמוני משתמש: "שהרי ידוע לכול..." ובזאת הוא פטור מלהוכיח, זו שיטה של בורים ועמי ארצות הקנאים לדעותיהם ומזלזלים הן בעובדות והן באינטליגנציה. הרי חרמוני היה יכול לנחש כי כמה אנשי לח"י שבקיאים יותר ממנו בחומר קבעו כי היה זה מהלך סרק, או אדרבא חוקרים שאינם אוהבים את לח"י כמו פרופ' הלר שכותב בהאי לישנא: "נסיבות שליחותו של נפתלי לובנצ'יק לביירות בשלהי שנת 1940 אינן ברורות כל צורכן [הדגשה שלי א.מ.], בהיעדר מקורות לא ברור אם הכוונה היתה ליצור קשר עם הגרמנים בלבד, או שמא לא נואש עדיין שטרן לחלוטין מן האיטלקים.."

ואני מציע לחרמוני לעיין בכל עשרת העמודים ולבדוק טוב או לפי דבריו "שטרן ניסה לכרות ברית וכו'," ולא ימצא מאומה. או שחרמוני יאמר ברורות מה הוא יודע שאני לא יודע.

בכוונה אני מביא לדיון את החוקר פרופ' הלר הנ"ל ולציין כי מעבר למחקרו של הלר אין שום מחקר אקדמאי אחר וזהו היחידי. והחוקר לא היה יכול להגיע לשום מסקנה שהיא לגבי אותה האשמה של חרמוני כי שטרן חתר ל"שיתוף פעולה צבאי עם הנאצים."

בשעתו קיימתי שיחות עם פרופ' ישראל אלדד ז"ל מראשי הלח"י שאמר לי [לאחר שקרא את ספר של הלר] כי הלר אפילו סילף במכוון כמה מהדברים שאלדד אמר לו במסגרת שיחותיו [מחקרו], כדי להבאיש את שמו של לח"י, ובכל זאת הלר אינו יכול להצביע קונקרטית במחקרו על שיתוף פעולה אלא רק "התקשרות", והמרחק בין מילותיו של חרמוני "שיתוף פעולה" לבין "התקשורת" הוא אין קץ.

גם הסגנון המזלזל של חרמוני כמשיח לפי תומו כגון "במהלך מלחמת העולם השנייה" בא כאילו להרדים את הקורא על שיתוף פעולה במהלך [הדגשה שלי א.מ.] מעיד לכל אורך המלחמה בעוד שהיתה זו נסיעה חד פעמית לביירות ב-1941, כשהמלחמה עדיין אפילו לא היתה בעיצומה, ורק באמצע 1942 החל רומל במסעו למצרים, כשנעצר באל-עלמיין.

לא אכנס לדיון מה היה אופי של אותו "שיתוף הפעולה" שלא היה ולא נברא, אלא לגבי השמועות וההשמצות כפי שחרמוני מרחיק לכת בדימיונו. "אין להבין אלא כפועל יוצא של שניים: השינאה העיוורת לבריטים והסנטימנט הרומץ לצד הפאשו-לאומני של קשת ההיצע האידיאולוגי בת-התקופה. וגם כאן, השינאה לשמאל – אני מעז לחוש ולנחש – תיפקדה כמבער אחורי פעיל..."

אני שובר את הראש להבין מהו אותו "סנטימט רומץ פאשו-לאומני..." מה זה? ו"שינאה לשמאל," מה שייך? ממתי היה לח"י שונא שמאל?

הנה בשלוש שורות רעות ושקריות היוצאות בנון-שלנט רק כדי להשמיץ ולבזות, מנסה כותב זה להיות קורא הדורות. אדרבא, חרמוני מעיד על עצמו כי "לא אאריך כאן בציטוט מובאות אודות הניסיון הזה..." ובכן, היכן הן אותן ציטטות? מי הכותב ומה סמכותו?

גם לא אתקוטט עם חרמוני מי יודע יותר לעצבן, "הנלוזות, הפאתטיות והטירוף..." – כי יש עוד מתי מעט מאנשי לח"י מאותם ימים החיים בתוכנו, ובעוד שבועיים בדיוק, ב-.21.6, יתקיימו שתי אזכרות ממלכתיות לתשעת לוחמי לח"י שנפלו בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת ביוני 1946, הראשונה בבית הקברות בחיפה, והשניה ליד האנדרטה במבואות קרית אתא בהשתתפות שר החינוך גדעון סער.

כשתראה מר חרמוני, את מאות או אלפי המשתתפים בשתי אזכרות אלה, את הממלכתיות כיום; הדגלים הלאומים וה"יזכור" של הרבנות הצבאית שכולל את חללי המחתרות, ותראה בקהל ממיטב בני הארץ הזו, אולי תחדל לחשוב על "שינאה לשמאל."

* * *

שמואל אייל

שכתוב ההיסטוריה

לאחרונה אנו עדים יותר ויותר לניסיונות לשכתוב ההיסטוריה על מנת לקעקע את צדקת עמדתנו ולתמוך ב"נרטיב" השיקרי של אויבינו. דוגמא אחת מני רבות – ההיסטוריון(!) חיים זנד שילב במאמר ב"הארץ" לאחרונה, אמירה כי בזמן מלחמת העולם השנייה, ערביי א"י (אז עוד לא כונו "פלסטינים") התבוננו מהצד במתרחש ולא נקטו עמדה. במדיניות מכנים זאת: "עמדה ניטראלית". פרופ' זנד מתעלם מציפיותיהם של ערביי א"י שרומל יכבוש את מצרים רווית הריגול הפרו-נאצי, ולאחר מכן ארץ-ישראל תיפול כפרי בשל בידיו. הבריטים כבר הודיעו כי אם מצרים תיפול הם לא יגנו על פלשתינה, וייצבו קו חדש בעיראק.

משפטים כאלו מנסים לקבע תודעה בקרב הקוראים. אך מה באמת היתה עמדת מנהיגי ערביי א"י – אנחנו יכולים, כדוגמה אחת מצמררת, ללמוד מספרו של פרופ' מרטין גילברט, הביוגרף הרשמי של צ'רצ'יל, בספרו : "צ'רצ'יל והיהודים".

בחורף 1943 ביקשה הסוכנות היהודית לאפשר ל-4,500 ילדים יהודים לצאת, בליווי 500 מבוגרים, מבולגריה לפלשתינה. שר המושבות, אוליבר סטנלי, הביא את הבקשה לצ'רצ'יל, שהגיב בחיוב ואף דאג להסדיר את מבצע ההצלה בסדר היום של קבינט המלחמה.

סטנלי, בעידודו של צ'רצ'יל, פנה לממשלת טורקיה וקיבל את אישורה למעבר דרך טורקיה. לפני הגיבוש הסופי של הסידורים, הציעה ממשלת בריטניה להעביר 29 אלף יהודים נוספים, ילדים ומלויהם המבוגרים, מדרום-מזרח אירופה. למען הסר ספק, אלה אמורים היו להיכלל במספרים המותרים לפי "הספר הלבן" מ-1939, וכך "אפשר יהיה לתרץ אותם," במילותיו של משרד החוץ, ל"דעת הקהל המוסלמית-והערבית." ממשלת טורקיה שבה והסכימה להעניק מעבר בטוח.

ואז מגיע מברק מדיפלומט בריטי בכיר בשוויץ בזו הלשון: "התוכנית הגיעה לאזני הגרמנים שמתעקשים בהצלחה על קו נוקשה יותר."

מי עמד מאחורי הסרבנות הגרמנית?

ההתערבות הגרמנית נעשתה בלחצו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, ששהה באותה עת בברלין. ב-12 במאי ביקש חוסייני מהיטלר ללחוץ על ממשלת בולגריה לא להתיר לילדים לצאת. התערבותו היתה יעילה. "ממשלת בולגריה החליטה, תחת לחץ גרמני, לסגור את גבולה עם טורקיה לכל היהודים."

לא צריך להרבה דמיון כדי להעריך מה קרה ל-35 אלף ילדים ומבוגרים שמנהיג ערביי ארץ-ישראל "הניטראלי" מנע את הצלתם.

* * *

נעמן כהן

אמין עז א-דין – הדרוזי שתרם הכי הרבה לביטחון ישראל

בניגוד לעלוויים ברמת הגולן ששומרים אמונים למדינת ישראל למרות שלטון בני עדתם בסוריה, התנהגות הדרוזים ברמת הגולן מעלה את החשש שהם מבחינים בחולשה ישראלית. הדרוזים יש לזכור, נאמנים תמיד לשלטון.

אין חולק שלדרוזים יש תרומה עצומה לביטחון ישראל. אחוז המתגייסים אצלם בחובה ובקבע (בקרב בנים, כי הדרוזים לא מתירים לנשים להתגייס) הוא גבוה מזה היהודי. אבל לאור המצב כדאי לזכור את תרומתו של אמין עז א-דין – הדרוזי שתרם הכי הרבה לביטחון מדינת ישראל.

בראשית אפריל 1948 מונה אמין עז א-דין, דרוזי מלבנון, קצין-לשעבר בחיל-הספר העבר-ירדני, למפקד כוחות הערבים בחיפה. עימו הגיעו צוות של לוחמים חמושים וכמות ניכרת של נשק ותחמושת. משימתו העיקרית היתה לארגן מחדש את הכוח הערבי בחיפה ולתאם מתקפה משולבת של הכוחות הערביים במרחב, והכוחות הדרוזים שפלשו לארץ ישראל מסוריה.

עז א-דין יצר קשר עם יחידותיו של שכיב ואהב, מפקד הגדוד הדרוזי שפעל בגזרת רמת-יוחנן, ועם יחידות "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ערב התקפתן על משמר-העמק. המטרה היתה התחברות אל כוחותיו וכיבוש חיפה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק, ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעו את הכף. בעקבות תבוסת הדרוזים ברמת יוחנן הם החליטו שמוטב להם, לדרוזים, לצאת ממלחמת הערבים נגד היהודים.

ב-22.4.48 בבוקר, יום קרב ההכרעה על השליטה בחיפה, מפקד הכוחות הערבים אמין עז א-דין ברח משדה הקרב. הוא עלה על סירה ונמלט לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק. בריחתו של מפקד הכוחות מוטטה את החזית הערבית כולה והערבים החליטו להיכנע.

לאור הפצרותיו (האוויליות) של ראש העיר שבתאי לוי בערבים שיישארו בחיפה, (ושל סטוקוול המפקד האנגלי), ביקשו הערבים שעה וחצי להתייעצות. הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות וביקשו הוראות. פקודת המופתי הירושלמי היתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל את תנאי כניעה מידי היהודים, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול ממילא בידיהם. (58 שנים מאוחר יותר יעץ נאסראללה לערבים לנטוש את חיפה על מנת שלא ייפגעו מהטילים שהוא שולח וכך ייקל עליו להרסה). הנציגים הערבים הודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם עד אחד על נשיהם וטפם.

בריחתו של אמין עז א-דין איפשרה את הקמת המדינה ואת קיומה לאחר מכן.

אַל-חָכִּים הָאֵל הַדְּרוּזִי

אַל-חָכִּים מַנְצוּר,

צֶאֱצָא שֶׁל פַטְמָה, אִשְׁתוֹ שֶׁל עֲלִי,

בִּתּוֹ שֶׁל מֻחַמָד,

שׁוֹלֵט עַל מִצְרָים,

בְּטֵירוּף דָּתִי, מַתְחִיל בִּרְדִיפוֹת.

הַנּוֹצְרִים מְחוּיָבִים לַשְּׂאֵת 

צְלָב עֵץ גָּדוֹל.

הַיְּהוּדִים מְחוּיָבִים לַשְּׂאֵת 

בּוּל עֵץ בְּצוּרַת רֹאשׁ עֵגֶל,

בְּמִשְׁקָל שֶׁל שֵׁשׁ לִיטְרָאוֹת.

אַל-חָכִּים מְצַוֶּה,

לְנַתֵּץ כְּנֵסִיוֹת וּבָתֵי כְּנֶסֶת.

הֹרֵס כָּלִיל אֶת קֶבֶר יֵשׁוּ בִּירוּשָׁלִָם.

רַבִּים הוֹלְכִים לִשְׁמָד.

בְּאֹפֶן פִּתְאֹמִי,

בִּשְׁנַת 1021 הוּא נֶעֱלַם,

אִישׁ לֹא יָדַע לְאָן.

מֻחַמָד בֵּן יִשְׁמָעאֵל אַל-דַרָזִי הַפָּרְסִי,

חַמְזָא בֵּן עֲלִי בֵּן חָאמֶד הַפָּרְסִי,

מְיָיסְדִים דָּת חָדָשָׁה,

"הַמְיָיחֲדִים", קוֹרְאִים לָהּ.

הַמֻּסְלְמִים נוֹתְנִים לָהּ כִּנּוּי גְּנַאי

"דְּרוּזִים".

אֱלֹהִים אוֹמְרִים הֵם, הִתְגָלֵם בְּבֵן אָדָם,

בְּאַל-חָכִּים בָּאִמֵר-אָלָלה.

הַמֻּסְלְמִים רוֹאִים בָּהֶם כּוֹפְרִים סוּג א'

שׁאֵינָם אֲפִילוּ זָכַאִים לִתְנַאֵי 

הָהַשְׁפָּלָה שֶׁל "בְּנֵי הַחַסוֹת",

הַיְּהוּדִים, הַשׁוֹמְרוֹנִים וְהַנּוֹצְרִים.

כֵּיוָן  שֶׁכָּךְ, מְטְעֲמֵי בִּטָּחוֹן,

הַדָּת הַדְרוּזִית הִיא סוֹדִית.

(הֶיֶה דְרוִּזי בְּבֵיתְךָ, מֻסְלְמִי בָּחוּץ).

הַסּוֹד נִשְׁמַר עַד זְמַנֵנוּ,

וְגַם כְּיוֹם כְּשֶׁאֵין סוֹדוֹת,

לֹא בָּרוּר אֵיךְ מֵאָדָם כָּזֶה,

כְּאַל-חָכִּים מָנְצוּר,

קַנַּאי וְרוֹדֵף,

יוֹצֵאת דָּת כְּזוֹ סִימְפָּטִית,

שֶׁלֹּא דּוֹרֶשֶׁת כְּלוּם מֵאַחֵרִים,

לֹא כּוֹפָה דָּבָר עַל אַף אֶחָד,

וַאֲפִילוּ לֹא נוֹתֶנֶת לְהִתְדָרֵז

אִם מִישֶּׁהוּ רוֹצֶה.

* * *

באבל על מותו של האיש המופלא

חיים ישראלי

בגיל 84

היינו מכנים אותו בשם "הלורד שומר החותם" כאשר ביקרנו בלשכתו בעלת הכספות הגדולות במשרד הביטחון. זכינו להכירו כמלווה נאמן לספרי הביוגראפיה שכתבנו, "אומץ, סיפורו של משה דיין" ו"שרגא נצר", ששניהם יצאו לאור גם תודות לו. הוא היה מן האנשים שבזכותם יש לך אמון במדינת ישראל.

* * *

באבל על מותו של גבריאל צפרוני

בן התשעים וארבע

איש נלבב שליווה את היישוב העברי ואת העיתונות העברית במשך עשרות שנים, עוד מלפני קום המדינה, והיה אוצר של היסטוריה מהלכת על רגל וחצי.

לאחרונה נפגשנו עימו לפני שנים אחדות בקפה "אולגה" בתל אביב, בחברת בנות משפחתנו – אורנה בן עזר לבית דרורי, ובתה הסופרת הצעירה עדי בן עזר – והן נכדתו ונינתו של הסופר והעיתונאי בר דרורא [יששכר דב בר דרורא (דרורי, מקודם פריאר), שהיה מראשי העיתון "דאר היום", וגם סבו של אמיר דרורי ז"ל] – ועל בר דרורא סיפר לנו אז גבריאל צפרוני, שהכירו מקרוב.

* * *

בן דרור ימיני

הפרדוקס המזרחי

[ציטוט מגיליון "מעריב" באינטרנט, 8.6.11]

שבעים שנה לפוגרום הערבי בהשפעה נאצית * אמנות היא לפעמים עדריות

* כור ההיתוך ניצח את השסע העדתי

זה קרה השבוע לפני שבעים שנה. קצת לפני כן, באפריל 1941 בוצעה בעיראק הפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון את רשיד עאלי אל-כלייאני. השלטון החדש היה אנטי-בריטי ופרו-נאצי. היהודים לא רצו להבחין בשינוי. לא שלא היו אירועים אנטישמיים לפני כן. היו גם היו. לא שהם לא ידעו על האידיאולוגיה הנאצית, שחדרה לעיראק, גם באמצעות המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, ובכלל זה הקמת תנועת נוער נאצית. היו עוד סימנים, כמו התנפלות על היהודים בעיר בצרה, שהסתיימה ללא אבדות בנפש. אבל היהודים, כמו יהודים, העדיפו להתעלם מסימני האזהרה. ההמשך ידוע. חג השבועות, שנת 1941, לפני שבעים שנה, התרחש בעיראק ה"פרהוד" – פוגרום ביהודי בגדד.

פרעות קישינב ב-1903, שבהם נרצחו 49 יהודים, זכו למקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי, וגם ל"על השחיטה" ול"בעיר ההריגה" של ביאליק. הפרהוד, שבמהלכו נרצחו 179 יהודים, כמעט נפקד לחלוטין מההיסטוריוסופיה היהודית או הציונית. אין שירי משוררים. היה, כמעט, כלא היה.

אותו אירוע מושכח הוביל לדיון היסטורי נוקב. אנשי אקדמיה, בעיקר מישראל, ניסו להמעיט מחשיבותו של אותו פוגרום, ולטעון שמדובר באירוע שולי. לפי גרסה אחת, כשבעים מוסלמים נרצחו גם הם באותו פוגרום (פרופ' יהודה שנהב). לפי גרסה אחרת, כמאתיים מוסלמים נהרגו, בניסיון להגן על היהודים (פרופ' ששון סומך). בעיתונות הערבית חגגו על הרוויזיוניסטים החדשים מתוצרת עיראק. הנה, ראו, כלל לא היה פוגרום בנוסח נאצי, אלא משהו שונה לחלוטין.

החוקר והעיתונאי סלים פתאל עבר את החוויה בעצמו, בלב התופת, כשהיה ילד בן 11. בבגרותו, הוא השתייך לאותם חוגים שמנסים להמעיט ממשמעותו של אותו טבח. מכחישי פוגרום. הוא היה קומוניסט הן בעיראק והן בישראל. אלא שאת החווייה הקשה ההיא הוא עבר בעצמו. הוא התקשה לחיות עם העיוותים שהחלו לצוץ אצל עמיתיו או חבריו. הוא עצמו עבר תהליך התפכחות. לפני שנה הוא פרסם ספר – "צלם בהיכל האקדמיה הישראלית", שבו הוא בא חשבון עם סלפני ההיסטוריה. הוא מזהה אצלם את הווירוס הפוסט והאנטי-ציוני.

ספרו הפולמוסי של פתאל הוא ניסיון חשוב במאבק על הזיכרון הקולקטיבי. הוא אינו לבד. גם אנשי אקדמיה אחרים, כמו פרופסור שמואל מורה, עסקו בנושא ברמה המחקרית. בכל הפרסומים צוינה העובדה שלא כל המוסלמים פגעו ביהודים. יהודים רבים דווקא ניצלו כתוצאה ממעשי הצלה של מוסלמים. שבעים שנה לפוגרום הקרוי "פרהוד". צריך לנצח את משכתבי ההיסטוריה ולזכור את כולם. את הקורבנות, את הרוצחים, ואת חסידי אומות העולם.

עדריות ואמנות

לאמנות אין גבולות ואין כללים. חופש היצירה אינו כפוף לקודים של תקינות, סבירות, איזון, דיוק בעובדות. זה כוחו של החופש האומנותי, בוודאי כאשר יש לו גם אמירה חברתית, ציבורית או פוליטית. הוא אמור להתסיס, להרגיז, לשחות נגד הזרם, ליצור פרובוקציות.

זה עיקרו של התירוץ שעומד מאחורי כל פרובוקציה. כך שטענת החופש הזו ראויה לבדיקה. בימים אלה מציג מוזיאון ה"לובר" בפריז, אולי החשוב בעולם, יצירה של היוצרת הישראלית מיכל רובנר. מדובר במיצג חסר תקדים.

כבוד גדול לישראל?

נבדוק. המיצג מורכב משרידי בתי ערבים מתקופת מלחמת העצמאות. האם יש סיכוי כלשהו שה"לובר" היה מעלה מיצג דומה, שמורכב משרידי חורבות של בתי יהודים שנפגעו בפוגרומים של ערבים במדינות ערב? האם היה עולה מיצג של שרידי הבתים של גרמנים אתניים שגורשו מחבל הסודטים בצ'כיה?

זה בדיוק הסיפור של הסרט "עדות" שפתח את "פסטיבל דרום". לוועדת גולדסטון היו לפחות יומרות חקירתיות. גולדסטון עצמו הודה ש"אם הייתי יודע בזמן הכתיבה מה שאני יודע היום - הדוח היה נכתב אחרת."

אבל לא כך כשמדובר ביצירה אמנותית. מוחמד בכרי רשאי לשקר, והשופטת דאז, דליה דורנר, אמרה על "ג'נין ג'נין" – אלה ואלה דברי אלוקים חיים." השקר עולה לדרגת דברי אלוקים חיים. וגם יוצרי הסרט "עדות" רשאים לעשות ככל העולה על דעתם. זה רק עניין של זמן עד שגם הם יעלו לדרגת "דברי אלוקים חיים."

בקצב הזה, כשכל שקר זוכה לשדרוג שמימי, זה רק עניין של זמן עד שגם מכחישי שואה ידרשו את ליטרת הבשר שלהם במסגרת "חופש הביטוי". אבל שני דברים חובה לעשות. ראשית, להפריך את הפוזה שלהם על היותם "אמיצים, אוואנגרד, פורצי דרך, יוצאים נגד הזרם."

האמת הפוכה. בעולם שבו ישראל, לפי סקרים בינלאומיים, נחשבת לאחת המדינות המסוכנות ביותר לשלום העולם, אם לא המסוכנת שבהן, בעולם שבו ישראל נתפסת כמי שמבצעת אינספור פשעים נגד האנושות, בעולם שבו השקרים שקרויים "נרטיבים" מנצחים את האמת – היצירות הפוליטיות באותה רוח אינן אמנות, אלא בעיקר עדריות. אין באמנים הללו שום דבר אמיץ. יש בהם בעיקר חנפנות לדעת הקהל העולמית ולחוגי האידיוטים השימושיים שבקרבם הם פועלים. יש אומץ באמירת אמת. אין אומץ בהפצת שקרים.

אסור לוותר על האמת. ישראל גרמה לפחות פגיעות בחיי אדם, ולפחות פגיעה בזכויות אדם, לעומת כל מדינה אחרת שמצויה בעימות. ואם היוצרים הללו תורמים לכך שתדמיתה של ישראל בעולם הפוכה – הם אשמים בעלילת דם מודרנית. שרק לא יספרו לנו שהם "אנשי מצפון" ו"אמיצים". הם בעיקר חנפנים ושקרנים, גם אם זה קורה בחסות "חופש הביטוי והיצירה."

הפרדוקס המזרחי

שלושה עשורים עברו מאז בחירות 1981, שהתקיימו בשנה ה"עדתית" ביותר מאז קום מדינת ישראל. האם "השד העדתי", כפי שקראו לו אז, חזר לבקבוק? פרסומים שונים מעידים על כך שהפערים הולכים וגדלים. האמנם? פרסומים כאלה, ובכלל, צריך לקרוא קצת בזהירות. משום שעם חלוף השנים, כבר לא לגמרי ברור מיהו מזרחי. האם בוז'י הרצוג או גדעון סער הם מזרחים או אשכנזים, שהרי הם "מעורבים", והיכן הם בדיוק בסטטיסטיקות?

הלכתי ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי למצוא נתונים. זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הנתונים הם לפי מוצא האב. אלא שככל שעוברות השנים, גם האב הוא כבר יליד ישראל, ואין נתונים לפי מוצא האם. המחקר האחרון בתחום, של פרופ' ברברה אוקן ואורנה חייט-מראלי, התבסס על נתוני 1995. ובכן, נכון לאותה שנה, 25.1% מבני 10-11 היו ממוצא "מעורב", לעומת רק 5.3% מהיהודים בני 40 עד 43. הנתונים אז הצביעו על עלייה של כחצי אחוז בשנה. כלומר, אם לא היה מאז ועד היום שינוי דרמטי, כ-33% מבני ה-10-11 היום הם ממוצא מעורב. ומקרב אלה שנולדים בימים אלה, כ-38% הם ממוצא מעורב.

אחוז הילדים המעורבים מבטא את אחוז נישואי התערובת. אלא שיש לשים לב לנתוני רקע נוספים. ראשית, אחוז נישואי התערובת אצל החרדים (אשכנזים וספרדים) הוא קרוב לאפס. שנית, אחוז נישואי התערובת אצל בני העלייה הרוסית והאתיופית הוא נמוך יותר. התוצאה המסתברת היא שאחוז נישואי התערובת בחברה הדתית, מסורתית וחילונית הוותיקה יותר – הוא גבוה מאוד – כ-40%.

אכן, יש חממות "עדתיות", בקרב אזורי מצוקה ו/או, למשל, מצביעי ש"ס. הרי עדיין למעלה מחמישים אחוז מהעומדים מתחת לחופה הם בני מוצא דומה. אלא שיש כאן טעות אופטית. משום שאם מדובר בשתי קבוצות בעלות גודל שווה, ואם הבחירה בבן זוג היא עיוורת לחלוטין, הרי שהמכסימום לנישואי תערובת הוא 50% ולא 100%. כלומר, אחוז נישואי התערובת בישראל, בקרב בני הקבוצות הוותיקות יותר, מתקרב למכסימום האפשרי. מקומו של השיקול העדתי הולך ופוחת.

כאן אנו מגיעים לפרדוקס המזרחי. משום שככל שיש יותר נישואי תערובת, הפערים הולכים וגדלים. משום שהקבוצות ה"טהורות" מצטמצמות. והפערים ביניהן גדלים. כך שתיאורטית, אם שמונים אחוז מהילדים יהיו מעורבים, ובצדדים יהיו עשרה אחוזים מכל קבוצת מוצא, מזרחים מול אשכנזים, הפער בין שתי הקבוצות יהיה הרבה יותר גדול. אלא שהפער הזה הופך להרבה פחות משמעותי, משום שהרוב כבר מצוי בהגדרות אחרות. ובכלל, בהנחה שבקרב ישראל הוותיקה 3 או 4 מתוך כל 10 זוגות הם "נישואי תערובת", הרי שאפשר להניח כי לרוב הסבתות והסבים מקבוצה זו יש נכד מעורב. המשמעות היא, ש"כור ההיתוך" זכה להצלחה אדירה. אלא שזה כל כך אופנתי להלקות את השלטון הישן, של שנות החמישים והשישים, שלא שמנו לב שבמשימה העיקרית הוא דווקא הצליח. לא שאין לו חטאים. וחטאים רבים נמשכים גם היום. החברה הישראלית רחוקה משלמות. אלא שקרה גם משהו דרמטי אחר. תהליך ההיתוך דווקא הצליח.

המיליטנטים המזרחים של היום, שמרוכזים בעיקר באקדמיה, הם בעיקר אולטרה-אשכנזים. הם אימצו לחלוטין את סדר היום המערבי, הם מדברים מערבית, אבל הם שקועים בתוך פנטזיות פוסט-קולוניאליות. המזרחיות שלהם היא פוזה פסאודו-אינטלקטואלית. כור ההיתוך, אצלם, עבד שעות נוספות. הרבה יותר מהממוצע, הגבוה כשלעצמו, בקרב שאר האוכלוסייה. ספק אם יש מקבילה דומה לכך בעולם. כור ההיתוך ניצח. הגיע הזמן להרכין ראש, ולהודות שהעתיד שלו.

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: במה שונה התקופה שלנו מתקופות קודמות בעניין הגדרת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: העובדה שאנחנו כולנו, עד לפני שניים-שלושה דורות, קיבלנו למעשה את הגדרת ההלכה – מתבארת מתוך המציאות ההיסטורית; לאמור – מי שלא רצה להיות יהודי במובן המסורתי של ההלכה, בחר לו דרכים של נשירה: הן על-ידי יציאה בצנעה מכלל העדה; הן על-ידי נישואי תערובת, שתוצאותיהם אז היו באופן חד-משמעי יציאה מכלל האומה; והן על-ידי המרה גלויה. המסיבות שגרמו לנשירה זו ברורות לכל המסתכל בתולדות היהודים במאה התשע-עשרה.

אהוד בן עזר: מתי התעוררה שאלת ההגדרה של היהודי?

גרשם שלום: השאלה לא יכלה להתעורר אלא משנמצאו חלקים גדולים בציבור היהודי שהיו מוכנים לזהות עצמם כיהודים – אף-על-פי שבמודגש לא קיבלו את ההנחות הדתיות שקבעו את עולם ההלכה. זה התחיל בערך מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, משך כשלושה דורות, כאשר נשתנו עובדות החיים היהודיים מיסודן. חלק ניכר בציבור היהודי המשיך להזדהות עם היהדות, אבל תודעתו עברה תהליך של התחדשות, שנתבטא לא רק בראייתו את ההיסטוריה שלנו לשעבר, אלא גם בראיית עתידנו. משעה שלחוג התנועה הציונית נכנסו אנשים רבים שנמנו על נושאי התהליך החדש הזה, ברור היה שהשאלה של זהותנו היהודית שוב איננה מה שהיתה לפני כן – כגון בשאלה של נישואי תערובת.

אהוד בן עזר: כיצד ממחישים נישואי התערובת את השינוי, או החידוש, שחל בזהות היהודית?

גרשם שלום: במקרה זה יש סתירה בולטת ביותר בין ההרגשה והתודעה של ההולכים בדרכי ההלכה, לבין השקפת חלק גדול בציבור, עליו נמנים היסודות הדינאמיים ביותר, אשר רואים בצאצאיו של אב יהודי ואם לא-יהודייה, הרוצים להשתייך לכלל היהדות – רואים בהם בלי ספק יהודים. והדבר בולט לעין כל מסתכל.

אהוד בן עזר: האם אין גישתם של הולכים בדרכי ההלכה – גזענית?

גרשם שלום: ברור שאין כאן שאלה גזעית, כי היהודים הדתיים אינם גזעניים. הגזענות לא היתה קיימת אפילו בהלכה, כי אדם שמתגייר הוא יהודי שלם, לכל דבר. ואילו ל"גזע" אי-אפשר לעבור.

אהוד בן עזר: מניִן אפוא נוקשות שמירת ההלכה בהגדרת צאצאיהם של הנישאים בנישואי תערובת: בן לאם יהודייה ואב נוכרי – יהודי, ובן לאם נוכרייה ולאב יהודי – נוכרי?

גרשם שלום: באשר להגדרה ולשמירה הקפדנית של ההלכה, אלה הם עניינים קשים מאוד. וסימן לדבר הוא הימנעותם המכוונת והבולטת של רבני ישראל להקפיד בדיני ממזרות, ופירושם הליבראלי באופן קיצוני של אפשרויות להתחמק מכל התחום המוגדר בהלכה כדינים החלים על ממזרים. אני חושב שהרבנים הבינו שהעניין הוא לא לטובת הציבור ולא לטובתם. הם חששו להרוס את עצמם ומעמדם – אם יקפידו בשאלות של ילדים שנולדו מתוך יחסי אהבות, שיגדירו אותם כממזרים לפי ההלכה.

אהוד בן עזר: ומה קרה?

גרשם שלום: הרבנים השתיקו את ההלכה. פירשו דינים בצורה שאיפשרה להם להעלים עין. הם ביכרו לגנוז דינים שידעו שהם הרסניים לגבי מציאות הציבור. ואפשר לומר שהתנהגותם היתה סובלנית במידה קיצונית בכך שנמנעו מלנהוג על-פי דינים אלה, בדברים הסמויים מן העין.

לעומת זאת, דווקא בעניין גלוי לעין כמו נישואי תערובת, התעקשו הרבנים; אם כי ידוע לכול כי חל שינוי עמוק בעניין זה בתודעה היהודית, אצל חילונים, ואפילו בחלק ניכר של שומרי המצוות, הרואים בבן לאם נוכרייה ולאב יהודי – לא משומד אלא יהודי. לדעתי, כאן יש תהליך של שינוי התודעה הציבורית, תהליך שעוד לא הגיע לשום גיבוש, וצריך לתת לו להתפתח במלואו. התחיקה בכנסת באה לא מתוך התפתחות לגיטימית בדעת הציבור, אלא כוויתור לאורתודוכסים, שנעשה במיקוח אופורטוניסטי ובלחץ פוליטי, אשר במסיבות אחרות לא היו נכנעים להם. ולדעתי יש לכך רק השפעה שלילית, ולא צל של חיוב.

אהוד בן עזר: הדתיים אינם רואים את כפיית ההלכה היהודית בישראל באמצעות תחיקה פארלאמנטארית – כקנונייה פוליטית, אלא כחיזוק האחדות הדתית של האומה. ויש להודות שלא מעט פוליטיקאים ומנהיגים חילוניים, אשר בקולותיהם ובהשפעתם הושג רוב להצעת ההחלטה בכנסת, הביאו אף הם את אותם נימוקים לאומיים להכרעתם. אמנם, יש להודות, אותה צורת הנמקה של "שעת-חירום לאומית" נוטים להביא באחרונה לצידוקה של כל החלטה שהיא.

גרשם שלום: לטענה של האדוקים שהם שמרו במשך כל כך הרבה שנים על האחדות הדתית של האומה, שפירושה אמיתי: קונפורמיות לדרישות ההלכה – יש להדגיש, שאחדות זו באה בחלקה הגדול (מה ששוכחים בדרך-כלל להזכיר) – מקיום האינסטיטוציה של החרם. החרם, על מדרגותיו השונות, היה כלי-הזין החמור ביותר בידי השלטונות הרבניים, כל זמן שהגויים הרשו לנו לקיים שיפוט פנימי.

החרם היה קשור בהטלת סנקציות, והיה אינסטיטוציה משפטית של הרבנים. אם כוח החרם פעל טובות בתולדות ישראל או לא – זו שאלה מאוד פתוחה ומאוד חמורה, שמעוררת הרבה פקפוקים והיסוסים. אין אמת בדעה שכוח החרם שימש תמיד לטובה, – כפי שטוענים האידיאולוגים של האידיליקה היהודית.

הניסיון ההיסטורי שלנו עם החרם, השימוש שנעשה בו – הוא איום ונורא, כפי שמוכח מתולדות הוויכוחים הגדולים בעולם האידיאות ביהדות, וממלחמות על שלטון בציבור. מזה אלף שנים אנו יודעים שהשתמשו בנשק המסוכן הזה בקנאות ובחוסר התחשבות (שהקורא עליהם היום, מזדעזע ונרתע מהם) – גם במלחמות נגד הרמב"ם ונגד החסידים, ולא רק במקרה המפורסם של החרם על שפינוזה. היום האדוקים מטשטשים ככל האפשר את העובדה הבלתי-נעימה שהשתמשו בחרמות הללו בצורה הראדיקאלית ביותר נגד יהודים, יהודים שבמשפט ההיסטוריה הדתית עצמה נמצאו אחר כך צדיקים, ואפילו יותר מזה.

בסוף המאה השמונה-עשרה ניטל כוח החרם ברוב הארצות מידי הרבנים. לא עברו ימים רבים ובציבור היהודי התפתחו זרמים שלפני כן הוכרעו, ומיד ביקשו ביטוי חופשי: כגון יהדות ליבראלית, קונסרבאטיבית וריפורמית. ההתפתחות הזאת החלה ב-1780 בערך, משעה שקיסר אוסטריה יוסף השני אסר על הרבנים להשתמש בחרם. וצריך לשאול כמה תנועות חשובות  לעם ישראל נגנזו בלא עיתן ונגוזו רק מפני שרבנים קנאים לא נתנו להן להרים ראש. דעתם של הרבנים היתה שמוטב שפורצי הגדר ימירו דתם, לדחוף אותם החוצה – ורק שלא יישארו בקהל וישפיעו. הלא ברור שאילו היה כוח החרם נשאר בידי הרבנים – הרי רוב רובם של הרבנים האורתודוכסים היו משתמשים בו נגד בניין ארץ-ישראל חילונית והתנועה הציונית!

אהוד בן עזר: וכיום?

גרשם שלום: כיום טוענים הרבנים שהם "ליבראלים" ו"סובלניים", אך אני חושש שהם כאלה אך ורק משום שאין בידיהם כוח החרם.

אהוד בן עזר: אולי הם מנסים להקנות לעצמם בחזרה משהו מכוח החרם על-ידי כפיית ההלכה הדתית בישראל באמצעות הסאנקציות החוקתיות והשיפוטיות שנותנת המדינה בידיהם?

גרשם שלום: בעניין התחיקה הדתית במדינה יש כעין תחליף להטלת סאנקציות; המדינה נותנת בידי מוסד הרבנות סמכות שרוב הציבור לא היה מקנה לו כלל. אלמלא כוח השלטון שניתן בידי הרבנים (שלא תמיד הם משתמשים בו בתבונה) – אין לי ספק, ואני יודע שרבים חושבים כמוני – שכוח המשיכה של דת ישראל ככוח ספיריטואלי היה הרבה יותר גדול בעיצוב חיינו משהוא עכשיו.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

10. יהודה בעיני בתו אסתר.

יהודה בעיני בתו הוא איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ שקט ומאוזן מאוד. שומר מסורת, אך לא הולך לבית-הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת. מתהלך גלוי ראש, אינו מתפלל שחרית ורק את השבת שומר בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה.

אסתר מעידה על כך בזכרונותיה:

היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי-אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.

דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי-חוץ על המסורת, והלך לבית-הכנסת רק בשבת ובחגים.

לרות בונדי תאמר: "אני בת אבי, לא בת אימי." כל השנים רואה עצמה אסתר כבתו של אביה. בפני תמר אבידר היא מתגאה באומרה: "גם את האף הרחב ירשתי ממנו, ועם אף כזה אי אפשר להיות יפה, נכון? רק מי שיש לה רוח צעירה יכולה להעלים אף כזה."

ובשיחה עם ראובן שהם היא מרחיבה ומספרת:

אבי השפיע עלי מאוד בלי שידע על כך. תמיד רצה שאתחתן. והוא צדק. הייתי צריכה להיות אם לעשרה בנים. זה ליקוי בנפשי. אבי היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני אם כי לא ידע על כך. לא היה צריך לדבר איתו הרבה. כמעט שלא דיברנו, היינו מבינים בשתיקה. היה יהודי שברח מן התכליתיות היהודית. קראו לו יהודה-גוי – צירוף אבסורדי. הוא היה מודד את גובה החיטה לפי גובהי. היה מכניס אותי לשדה לראות האם השיבולים מכסות אותי, ורב היה סיפוקו אם לא היו רואים אותי. הוא היה משורר וסופר בכוח.

לדעת אסתר היה אביה לא רק סופר בכוח אלא גם צייר בכוח. במכתב לברוך אורן, סופר לנוער ומנהל בית יד לבנים בפתח-תקוה, היא מספרת:

בימים הרחוקים לא היתה כל תמונה ופסל בארצנו, לא היו ספרי-ילדים מצויירים, ולא היו תמונות שתשעשענה אותנו – ולכן היה אבא מביא גליונות נייר מחנותו של דיסקין, נייר-כתום שעוטפים בו דגים מלוחים, וצייר לנו בעיפרון חיות אריות ונמרים תוכיים וטווסים, בייחוד הצטיין בציורי סוסים, חבל שלא נשתמר דבר מכל זה – אני זוכרת כיצד לעג למרדכי הויזדורף שצייר אנשים לילדיו עשה עיגול בתור ראש וארבעה קווים במקום גפיים – עמד [אבא] וצייר אדם ממש חובש כובע רחב שוליים. תבונת הכפיים שלו היתה של פולח-אדמה ו"פסנתרן", מהוקצעות, בעלות שרירים ויפות כאחד.

ואכן, נשתמר ציור מ-1944 שבו צייר יהודה ראב מהזיכרון את השומר היהודי-הבגדדי האגדי דאוד אבו-יוסף, שאיתו שמר על שדות המושבה ב-1879.

לעת ערב היא אהבה לשבת על ברכי אביה, ללטף את שערותיו ולהקשיב לסיפוריו. יש לאב רעמת שיער, ובאמצע – צלקת צרה, מהמצח ועד העורף, מזכרת לקרב נבוטים שהתחולל עם ערביי הסביבה לאחר שניסו לעלות על אדמת המושבה ולפגוע ביבול. האב נוהג להעביר את אצבעה של אסתר לאורך הצלקת, וזו נחרתת היטב בזכרונה. "כל זה כאב לי, השאיר שריטות בנפשי וגיבש שינאה כלפי הערבים שאיני יכולה להשתחרר ממנה עד היום." היא התוודתה באוזני ז. יואלי בראשית שנות ה70-.

לדבריה היה בו קסם אישי רב וכשרון סיפורי בולט. אסתר ואחיה מעולם לא השתעממו בחברתו. היתה בו שובבות רעננה ומעודדת – אבל אוי ואבוי אם מי מהילדים הרגיז אותו, אפילו את ידיו הכבדות לא מנע מהם, הוא היה מעניש ומכה!

בהיזכרה במכות שחטפה מאביה, סיפרה אסתר:

קיבלנו זאת באהבה כי כדאי היה, הכבוד אליו גבל בהערצה – אמיץ היה ללא חת, זקוף גו, אפילו גאה, ומקורי מאוד בכל הליכותיו – ולכן היה קצת זר לאנשי העיירות הרוסיות, תושבי פתח-תקוה. הוא סטה מן המקובל, היה מתלבש באופן אורגינלי, לובש בגדי קורדרוי בחורף, עם מגבעת לבד רחבת שוליים שהלמה אותו להפליא, מגבעת אפורה, דומה למגבעת אוסטרלית וצבועה כצבע עיניו האפורות-ירוקות, וזקנו השחור עוטר את פניו העגולות. לא גבוה, רחב-כתפיים ואיתן, היה מתהדר בפניי ובפני אמא – ביום שישי, כאשר הגישה לו כתונת נקייה, היה פושט את המשומשת ומתרברב בחזהו הרחב, מכה באגרופו קשות בחזה, ואנו שתינו, אמא ואני, צורחות ומונעות אותו מזה, והוא לועג לנו, לשתי "נשותיו החלשות".

היו לו חגורות עור רחבות, וכותנות כחולות – שהיו דוהות בעובדו בשמש – והולמות אותו עד מאוד. פעם חזר מיפו ב'פפחה' צ'רקסית מעור כלב-ים לראשו, ואמא תפשה אותה, חבשה לראשה ורצה לראי. שניהם היו צעירים ונפלאים מאוד בעיניי. פעם ראיתי את אבא לוקח את אמא בזרועותיו ומנשק לה – לעולם לא שכחתי תנועה זו שלו, היה בה רוך נפלא וגבריות נעלה, מעולם לא ראיתי יותר דבר כזה. הם לא ראו אותי, ואני שמרתי תמונה זו בקרבי עד היום הזה.

וזו אינה הפעם היחידה שאסתר מוצאת את אימה חובשת את כובעו של האב מול הראי.

בהיותה כבת עשר או יותר, התרשמה אסתר מהמהפכנית הצעירה מניה וילבושביץ (לימים שוחט), שנהגה לבקר בביתם ושחיבבה בעיקר את יהודה. בלאה אין מניה מוצאת עניין, רואה בה אישה מהדור הישן. לאה מצידה מכנה את מניה בלגלוג: "דער 'חצי-זכר'". ואכן, מניה היתה גברית. אסתר זכרה את קולה, מעין אלט נמוך, ואת לבושה הגברי, ובעיקר את ראשה, שחבוש היה תמיד כובע גבר. מניה בולטת ושונה מהנשים הביתיות, הלבושות מלמלה וחיות בצל הבעל.

לאה מקנאה מפני שיהודה נמשך לבחורה המשכילה, בעלת האופי הגברי, ויושב איתה שעות בסלון האפלולי – בעוד לאה עוסקת בעבודות-הבית ואינה שמה לב אליהם כלל. השניים שקועים בשיחה בשפה הגרמנית, ולפעמים הם מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז לאה מביאה את הקפה לסלון, והשניים משתתקים בבואה.

אם כי אסתר אינה מבינה את הכל – היא מרגישה שבין אביה למניה יש מלחמת דיעות; האב הוא במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נוצצות בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב.

בזכרונותיו, שנכתבו ב-1930, אין יהודה מזכיר את מניה שוחט, אך מקדיש פרק ל"ימי העלייה השנייה", לקונפליקטים שנתגלעו בין בני פתח-תקוה, שנחשבו בזמנם כפורצי-גדר בעיני הירושלמים, לבין הצעירים יוצאי רוסיה, שבאו "לעשות ריבולוציה!" – הוא אומר כי קשה לו הדבר לכתיבה כיום, "כשם שהיה קשה לפנים בעת התגלעות הניגודים, ובעת הוויכוחים ללא מוצא עם כמה מהפועלים שלי, שעכשיו הם מן העומדים בראש תנועת-הפועלים ואפילו בראש היישוב, ושנישארו עד היום ידידיי האישיים..."

לאחר שמניה צובטת קלות את אסתר בלחייה ונפרדת מהמשפחה, משתררת דממה – ואז מעירה האם לאב, בחוכמה ובקרירות:

 "נו, מה סיפרה לך ה'חצי-זכר'?"

יהודה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של לאה, והכל שב למקומו.

פעם אחת, לאחר אחד מביקוריה של מניה, נכנסה אסתר לחדר-השינה של ההורים ומצאה את אימה עומדת לפני הראי, היחיד בבית, כשהיא מודדת לראשה את כובעו רחב-השוליים של יהודה, מסובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות –

בראותה את בתה פרצה בצחוק ואמרה:

 "מניה בולבושביץ!"

והצביעה על עצמה.

*

באחד מימי הקיץ הראשונים, בתקופת קציר-החיטים, נחלה האב קשות. בסיפוריה "ריפוי בעיסוק" ו"משפחת סלומון" מתארת אסתר את דרך הריפוי המיוחדת שנוקט בה חברו, לייב סלומון:

אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב"דיזנטריה" – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני-הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. "אני מוכרח לשכב," אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.

לעת-ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט על אבא.

לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת ה-O של רגליו; הפֶס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות. זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.

 "אידה – " פתח, כלומר: מה העניין?

 "אני חולה. יש לי 'דיזנטריה', והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד."

אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון-המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל-הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:

 "לייבקה, בשם-אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?"

והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.

 "לייבה, מה אתה עושה?" – זועקת אמא.

 "צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!" – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.

אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.

 "צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.

כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח-אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.

והם יושבים, אוכלים בכל-פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר-הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.

בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב"משקה" שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו"שתי הנשים" עומדות בפתח ובוכות –

 "הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר-השינה מחבקות זו את זו ובוכות.

לייבה כבר ב"גילופין", והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.

למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:

 "לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!" – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי-רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה-ידיו של לייבה.

ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.

היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת-אח. הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אינעל אבוקי," – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב-שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.

אריה לייב סלומון, בנו של יואל משה סלומון, נפטר בשלהי 1902 (בהיות אסתר כבת שמונה), זאת לאחר שטיפל במסירות במלמד המושבה שחלה בטיפוס, ונדבק ממנו.

*

למשוררת ש. שפרה, שבינה לבין עולמה קיימת קרבת-נפש-ונוף, סיפרה אסתר בגילוי-לב:

הייתי שובבה גדולה ויש בי גם יסוד גברי: גדלתי בין שלושה אחים, והתחריתי בהם. פיתחתי עוצמה שעזרה לי בתחרות. מכל הילדים שבבית הייתי הבת האהובה על אבי. למדתי לשחות, לירות ולעסוק בכל סוגי הספורט. אבא לקח אותי לירקון, זרק אותי למים ואמר לי: "שחי!" – היה בכך משהו ספארטאני.

בחורף, בשעות בין הערביים, אחרי תפילת מעריב, היינו יושבים אבא ואני והוא נהג לשיר "וקבץ פזורינו מכל קצווי הארץ", והזמר הזה היה לי מוטו פנימי. אלה היו שעות נוגות. היה לו קול נפלא. הוא היה ספוג במילות הזמר הזה, מאה מונים יותר ממני. הוא התגעגע לכך משם, מן הגלות, ואילו אני נולדתי פה.

דמותו של האב שבה ועולה מתוך הזכרונות הבהירים והקורנים של ימי ילדותה בפתח-תקוה:

היו בו מעמקים – היה לו שיח-ושיג עם אלוהים וטענות אליו – בעצם היה כופר, אבל מדי פעם היה חוזר, לא לדת אלא לאלוהיו, וכמובן לא היתה דרך אחרת מאשר להתחיל פתאום להניח תפילין בבוקר ולהתפלל בקול ערב וחם ובהשתפכות רגושה – בשבת היה הולך לבית-הכנסת ויושב במקומו הקבוע והמכובד, זה היה גם מפגשו עם עמיתיו, אשר אף פעם לא התערב בהם אלא נפגש איתם בדיסטאנס ידוע וביחס של כבוד הדדי.

המילה עדר ביחס לבני-אדם היתה אצלו מילת גנאי. פעם קנה קאסקט מיוחד לאחי הבכור, והלז לא רצה לחובשו, כי הילדים יצחקו עליו, ואז גער בו אבי – "אני דווקא רוצה שלא תהיה כמו אחד מן העדר!" – אמר.

כל הליכותיו ביטאו את תוכו, ואני אז ילדה ורואה כל זאת ומבינה והוא קרוב לי יותר מאמא, שאהבה את הבכור היפהפה, ברוך, שהיה דומה לה – ואילו אני, באפי הרחב, הייתי בת-אבי, היחידה הדומה לו – (מלבד בנימין הצעיר, בן-הזקונים, שהיה דומה לו ברוחו) כמעט בכל – שנינו היינו עשויים ממתכת אחת ולכן היתה בינינו הבנה כל ימי חייו, מבלי שהיינו מרבים בדברים.

בייחוד חוזרת אסתר ונדרשת לדמותו של האב כאיכר רב-תושיה, חורש "התלם הראשון", הנאבק ונפתל ללא חת באדמה העיקשת:

התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים-עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.

אני זוכרת שדות-חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש-ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים-ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.

לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי-הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon , Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.

כל שבוע היה היקב בראשון-לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.

ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי-גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה "Filoxera" היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון-לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – "דיא עקירה", כך קראו לה איכרי פתח-תקוה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי-ציון באודיסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות-הכוחות.

ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי-ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.

בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת-השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.

*

לאיכרי שרונה ווילהלמה, הטמפלרים החרוצים, יש השפעה על יהודה. הוא חולם שפתח-תקוה תהיה כפר אמיתי, כמו כפר גרמני. מדבר על "קונסום פריין", מעין קואופרציה שתשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, באופן שיתופי, אבל, אומרת אסתר: "הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח-תקוה." יהודה אינו משתלב בין איכרי פתח-תקוה, חברים רבים אין לו, אבל יש מעריצים. שלא בפניו מכנים אותו: "יודה-גוי". בין אנשי העיירות הקטנות רואה אותו אסתר כמתהלך רחב-כתפיים, איתן, בלי שמץ גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין, כי נעוריו עברו עליו בכפר ובאחוזת דויטש-סייטשי בהונגריה.

 "הביאליסטוקאים שיוו למושבה דמות של עיירה," גילתה אסתר את ליבה בפני ז. יואלי, "בכלל היה מאבק על דמותה החיצונית והחברתית של המושבה. כאשר החלו להתרבות חנויות ובתי-מלאכה, זעק אבי: 'הרי באנו לבנות "א אידישן-גויישן דארף" (כפר גויי-יהודי)!'"

*

בסיפורה "הפרדס", שנתפרסם ב"מאזניים" (1934) ואשר מתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתארת אסתר את אישיותו של אביה בדמות ר' דוד, "הזקן", על רקע חברת האיכרים במושבה. "האשכנזים" שבסיפור הם ידידיו הגרמנים של יהודה ראב מקרב איכרי שרונה ווילהלמה:

ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו-אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ-לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת-חן זו של הצלפת השוט היה ספון זכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות-יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.

 "יוהרה בו, בזקן זה!" היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: "ייקה שכזה!"

אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית-הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.

 "אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו 'א וייציל' (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל-יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב'צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב-שעיר ממש כמו בשרונה זו..."

אברהם איש-בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש בוקארשט, יהודי כבד-גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני-מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי-אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.

יהודה היה המוציא והמביא במושבה בענייני חקלאות, רבים התייעצו איתו ונעזרו בו. הוא גם נטל חלק בפעילות ציבורית, זמן-מה גם שימש כחבר ועד המושבה. ערב אחד התרחשה התנגשות קשה בינו לבין יהושע שטמפפר בן-דודתו, שעמד בראש הוועד. "על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת," מספרת אסתר, "הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת-לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי-חייו."

הקונפליקטים של יהודה ראב לא נסתיימו בכך. "גם עם בוראו היו לו עסקים," מספרת אסתר למשה דור, "המשק לא הלך, וכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואת הזהב הטוב הזה, את התפוזים, נאלצו לקבור באדמה מאין קונה – התחיל להתפקר, לא רצה ללכת לבית-הכנסת, ואמא סבלה נוראות מזה."

המשך יבוא

* * *

קישור לסרטון על חייו של אברהם הרצפלד, שבו הוא מספר על בואו לפתח-תקווה ועבודתו אצל יהודה ראב, ואילו אסתר ראב מופיעה בסרטון ומספרת כיצד נראה אז הרצפלד הצעיר בעיניה ובעיני אימה. שלח לנו ראובן שדה.

http://www.youtube.com/watch?v=xN3FKmx7Lwg&feature=related

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסידרה "צו האופנה", בת 5 פרקים, 40 דקות כל פרק, שבה גם אנחנו משתתפים, תשודר החל מיום חמישי, 9.6, בשעה 21.30 בערוץ 1 של הטלוויזיה. יוצרי הסידרה ביקשו להדגיש בפנינו כי אין קשר בין הסידרה האיכותית שלהם לבין הקדימון ששודר בנושא ואשר גרם לא מעט אכזבה לצופים. ובכן אתם מוזמנים לצפות, ואנחנו נחזור ונזכיר זאת מדי שבוע ונקווה שלא נתאכזב.

* לפני גיליונות אחדים האשמנו את הפליטוניסטן מאיר שלו בפלגיאט על כך שהוא מביא דברים מספרנו המשותף עם נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים" מבלי לציין את המקור ואת שמנו. עד היום מאיר שלו לא הגיב על כך, גם לא נחום גוטמן. מסתבר אפוא שמלכתחילה ישב מאיר שלו עם נחום גוטמן וכתב מפיו את זיכרונותיו, נחום גוטמן יכול לאשר זאת – ורק אחר-כך אנחנו העתקנו את הסיפורים הללו בספרנו "בין חולות וכחול שמיים" – כי בין סופר נידח לבין סופר טיפש הבדל בכל זאת יש.

* האם המחלה הקשה שעברה על בנימין בן אליעזר פגעה במוחו ולכן מאז אינו חדל לדבר שטויות פסימיות על המצב הפוליטי והביטחוני וצופה לנו ספטמבר שחור – אלא אם נקבל את תנאי הפלסטינים למשא-ומתן עוד לפני כן!?

* צפינו בערוצי החדשות של הטלוויזיות הזרות, המערביות, ביום ראשון האחרון בלילה, לאחר המהומות של הפרובוקטורים השכירים הסוריים על גבולנו מול מג'דל שאמס, תמונות שלא חדלו להיות משודרות במשך היממה בכל הערוצים שלנו – ולהפתעתנו, במשך כשעתיים של צפייה, לפחות, לא היו שום כתבה, שום איזכור לניסיונות ההתפרצות הסוריים בטלוויזיות הזרות המערביות. זה פשוט לא עניין אותן. אולי גם כי אין הרשתות הללו עובדות בשירות עיתון "הארץ".

גם למחרת, יום שני בלילה, צפינו בחדשות וכמעט שלא היה זכר – אפילו למהומות הדמים שהתרחשו בסוריה עצמה בין הצבא לאזרחים.

* דומיניק שטראוס-קאהן נאשם באונס החדרנית נפיסטו דיאלו ילידת גינאה בת ה-32, בניו-יורק – בגין שמצצה לו ונשארו עקבות זרע יהודי כשר שלו על בגדיה, ממש כמו במקרה של מוניקה לווינסקי, אלא ששם המוצצת היתה יהודייה והנמצץ גוי, ביל, בעלה של לימים שרת החוץ קלינטון – וכלפי ביל לא היתה טענה של אונס. להיפך.

ואנחנו שואלים? היש תקדים לכך שאונסים אישה על ידי מציצה בפה שלה? מה, אין לה שיניים? או שדומיניק ניסה להחדיר בכוח את אברו הנימול לתוך פיה הערל, ואז, כשלא כל כך הצליח, התיז על בגדיה והשאיר עליהם סימנים של הדנ"א שלו? – שאותם שומרת כיום משטרת ניו-יורק מכל משמר!

* לאור עדותו של אהוד אולמרט הנרדף – על מימון נסיעותיו, הציבוריות-ברובן, לחו"ל במשך עשרות שנים, והצגתו כעבריין, שהביאה להדחתו – מתבקש עכשיו מבקר המדינה החרוץ, שהחל את המירדף אחר אולמרט בפרשת המכרז של בנק לאומי, כשהוא מגובּה ברודף הצדק המהולל ירון זליכה** – פרשה שפתחה מחול שדים ואילו היא-עצמה לא היה בה שום ממש, ונפלה בקול ענות חלושה – מתבקש לינדנשטראוס לבדוק עכשיו את אלפי הנבחרים של הציבור בעשרות השנים האחרונות, בכנסת ובכל הרשויות הציבוריות, ולהעמיד לדין את כל העבריינים המנוולים החרייתים האלה, השקרנים האלה, האולמרטים האלה, הנתניהוהים האלה, הקרציות מוצצי דם הציבור מהמרידען שלו – שהשתמשו בנקודות הזיכוי האישיות שלהם על טיסות בתפקיד שלא מומנו על ידם, ומתבקש גם לבדוק את כל חשבונות בתי המלון שלהם ושל נשותיהם ואם העניקו להם חיבוק כמו שהעניקה עליזה לאהוד, או לא, כחלק מתפקידן. אגב, מה שלום המדים הצבאיים של מבקר המדינה? כבר מזמן הוא לא הצטלם לבוש בהם ועונד דרגות!

** הערה: "זליכה היה מעורב בהליך מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, טען שהיה עֵד לאי סדרים בהליך ההפרטה, והגיש תלונה על כך למבקר המדינה. ב-16 בינואר 2007 הודיע משרד המשפטים כי תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט בחשד שלקח חלק פעיל בהפרטת הבנק והביא לשינויים בתנאי המכרז, שנועדו לסייע למקורבו, פרנק לואי, בהליכי ההפרטה בעת שכיהן כשר האוצר. אולמרט הכחיש כל קשר לאירוע או להתערבות במכרז. זליכה שימש כאחד העדים המרכזיים כנגד אולמרט בפרשה זו. בנובמבר 2007 קבעה המשטרה שאין תשתית ראייתית מספקת להעמדת אולמרט לדין והתיק הועבר לפרקליטות לשם קבלת החלטה סופית בנדון. בדצמבר 2008 הודיע פרקליט המדינה על סגירת תיק בל"ל בשל חוסר בראיות מספיקות." [ציטוט מוויקיפדיה].

* גם אנחנו עבריינים כי כאשר נשלחנו בשעתו לקונגרס פא"ן בגוואדאלאחארה שבמקסיקו הֵלנו את המיסתורית בחדרים שמימן לנו קשתו"ם של משרד החוץ וגם סעודת הבוקר היא אכלה מפת-בג השליחות – ורק שלא חיבקה אותנו כמו עליזה את אהוד, וגם לא העניקה לנו טיפול כמו מוניקה וכמו נפיסטו של דומיניק במלון, ואולי כן? לצערנו, גם הזיכרון שלנו נחלש, ולא שמרנו את כל הקבלות משלושים השנים האחרונות. מספיקה לנו הפרנסה שאנחנו נותנים לפקידי מס הכנסה כיום. שאין להם דבר חשוב יותר מאשר להראות פעילות בתיק שלנו.

* "14 פלסטינים נהרגו אתמול (שני, 6.6) במחנה הפליטים אל-יארמוק, כך דיווחו עדי ראייה. בדיווחים נמסר כי ההרוגים נורו למוות על ידי מאבטחים של בכירים בפלגים הפלסטינים, שהמון זועם יצא נגדם במהלך הלוויית ההרוגים בתקרית סמוך לגבול עם מג'דל שמס. לפי הדיווחים, המון זועם יצא נגד בכיר החזית העממית מאהר אטאהר, ומאבטחיו החלו לירות במשתתפי ההלוויה. עוד נמסר כי ההמון הזועם הצית את המטה של החזית העממית, ההנהגה הכללית. יש דיווחים נוספים לפיהם גם חאלד משעל הגיע למקום ונאלץ לעזוב. על פי עדי ראייה האירועים החלו כשבני משפחה של אחד ההרוגים יצאו נגד ראשי הפלגים, שכך שהם שולחים את ילדיהם לגבול עם ישראל ושם הם נופלים. 'מדובר בילדים שאינם מבינים מה ההשלכות של מה שקורה.' במקביל התקבלו דיווחים כי המהומה החלה בשל מחאה על מה שהוגדר כ'התנהגות לא ראויה של פעילים בחזית העממית שהובילה לעימות עם ההמון.' לטענת עדי הראייה חלק מהמאבטחים של ראשי החזית העממית פתחו באש. בדיווחים בעולם הערבי יש מידע סותר על מיספר ההרוגים והנפגעים." ["הארץ אונליין", 7.6].

אכן, המשיכו, המשיכו להרוג אלה את אלה ולתבל את סעודת הדמים ה"פליטית" שלכם, העשוייה מבשר בניכם התמימים-כביכול – לתבל אותה בשקרים ובתעמולת הזוועה שלכם נגד ישראל! אכן, תמימות צאצאיכם, אלה "שאינם מבינים" – נשקפה אלינו היטב מבעד למסכי הטלוויזיה – במבטי השינאה וההתלהמות שהביעו שאילו רק יכלו היו רוצחים אותנו! – אכן, דמם בראשם! – כן, אללה מעניש אתכם. נטל מכם את השכל, בני ישמעאל. דאוד אל-נטור היה כבר ממשיל עליכם על כך מעשייה חכמה ועסיסית.

* הטיפשות של אובמה היתה והינה אחד הזרזים העיקריים לאנארכיה בעולם הערבי ובמזרח התיכון, ולפיחות מעמדה של ארה"ב בעולם. בבקשה לא לשכוח!

* כאשר הביאו אצלנו ציטוטים רבים למה שהיו צועקים בנעורינו הרוקדים את ההורה, דומה שנשכחו המילים האלמותיות שמקורן בסיסמה של חברה ידועה להכחדת מזיקים:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללויה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הללו הוא יה!"

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לקראת שבוע הספר הנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

ארבע הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב בחנויות לספרים יד שנייה.

* כל ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,037 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל