גיליון מס' 651

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בסיון תשע"א, 13 ביוני 2011

עם צרופת תמונתם של גבריאל צפרוני, אהוד בן עזר ובת-משפחתו הסופרת עדי בן עזר, בפגישה בקפה "אולגה" בחודש יולי 2002, שבה סיפר צפרוני לעדי על סבא-רבא שלה, הסופר והעיתונאי בר דרורא

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ליטמן מור: שיפוץ האנדרטה באושוויץ-בירקנאו. // אורי הייטנר: אינתיפאדת המסתננים. האלטרנטיבה השפויה. שתי הערות היסטוריות. // ארנון שמשוני: לעניין "עלייה ב'", וכן עמי עתיר וברוך תירוש. // יוסי אחימאיר: על ה"בגידה" בשמאל אין סולחים עד היום. // יבין כץ: האפשרות שמישהו יעלה בדעתו לשלוח את הזוג נתניהו לטיסה במחלקת תיירים תוך התחככות בעמך ישראל, מדירה שינה מעיניך! // יהודה דרורי: הפרופגנדה סביב חלוקת ירושלים. // יוסי דה ליאון: בן כמה היה גבריאל צפרוני במותו? // יוסי גמזו: קַרְנַפוֹבְּיָה... // מרדכי קידר: המזרח התיכון הלא וירטואלי [ציטוט]. // משה גרנות: כשמוצקלה פגשה את פולה, על הספר של זהבה קור "לבן-גוריון ובחזרה". // יהודה גור-אריה: מזימה ציונית. //  נעמן כהן: "דויטשה באן" – הרכבות והיהודים. המשותף בין הירונימוס לאוסמה בן לאדן – שנאת היהודים. // רות ירדני כץ: ברכות לגיליון ה-650. // ספי סגל: הערות והארות אחדות לשיח שהתקיים בגיליונות 646 ו-647 בעניין רצח רבין. // משה ברק: "רפקת", הארה להערה. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. סוף השיחה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שני: 11. בבית-ספר לבנות יק"א, ובראשית העברית כשפת יום-יום. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

ליטמן מור

שיפוץ האנדרטה באושוויץ-בירקנאו

הרקע

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כבשה גרמניה את החלק המערבי של פולין, וברית המועצות "שיחררה" את מערב ביילורוסיה ואוקראינה. פליטים רבים, וביניהם יהודים, הצליחו לברוח מווארשה וממערב פולין מזרחה, לביילורוסיה.

אני זוכר שבבית הוריי בדוד הורודוק עיר הולדתי, כ-20 קילומטר מהגבול הסובייטי, התאכסנה משפחה פולנית ממטה משמר הגבול הפולני, מווארשה בירת פולין. מסתבר שמשפחת יהודית, אשתו-לעתיד של ידידי אהוד בן עזר, בהיותה תינוקת, אף היא הצליחה להגיע אז מווארשה וגרה זמנית בעיר הולדתי דוד הורודוק.

[ברוך ושרה טיטלבוים, עם בתם התינוקת איטה-יהודית, הגיעו לבית אחותו של ברוך, לאה, שהתגוררה בדוד הורודוק עם בעלה, המורה והמנהל של בית ספר "תרבות" בעיירה – אברשה אולשנסקי. אברשה היה נערץ על תלמידיו הרבים, שחלקם הספיקו לעלות לארץ-ישראל לפני המלחמה. אך הוא ובני-משפחתו נספו בשואה. – אב"ע].

ב-22 ביוני 1941 התקיפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות (מבצע ברברוסה). שבוע לפני כן, ועוד קודם לכן, הגלה השלטון הסובייטי לסיביר ולאסיה הסובייטית הרבה פולנים (את הקתולים והמתנחלים) וגם יהודים, אשר לפי הלקסיקון הסובייטי נחשבו "לאלמנט לא אמין למדינה."

עם תום המלחמה, ב-1945, נחתם הסכם בין הממשלה של ברית המועצות לבין הממשלה הזמנית של פולין, על פיו אזרחי-פולין-לשעבר רשאים לחזור לפולין החדשה (רפטריאציה), למכור את רכושם באמצעות נציגי הממשלה הפולנית הזמנית לממשלת ברית המועצות ולקבל את התמורה מממשלת פולין לכשיגיעו שמה. הרפטריינטים, אזרחי פולין לשעבר, היו מקבלים בדרך כלל אדמות או בתים-דירות בשטחים שהיו שייכים לגרמניה לפני המלחמה, ונאלצו למסור אותם לפולין ולצ'כיה לאחר שהפסידה במלחמה.

קבלת השטחים במערב היתה מעין קומפנסציה לשטחים במזרח,שהועברו לברית המועצות. (שר החוץ שלנו ליברמן "קנה" בוודאי את הפטנט משם).

אני עקרתי מבית הוריי והמשפחה באוקטובר 1939 לווילנה, כאשר משפחתי נשארה תחת השלטון הסובייטי ווילנה נכבשה תחילה על ידי הצבא האדום ונמסרה לליטא, שוב בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. וילנה היתה מוכרת לי מזמן לימודיי בגימנסיה ובאוניברסיטה. תיכננתי לעלות לארץ ישראל אבל לא הצלחתי. הגרמנים כבשו את וילנה בבוקר ב-24 ביוני.

בסוף 1944 וב-1945 נסעתי לעיר הולדתי. כל משפחתי נרצחה, כל יהודי העיר נרצחו על  ידי האיינזאץ-גרופן הגרמנים ועוזריהם הגויים המקומיים. הבית היה פרוץ. (באוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים" הרחבתי את הדיבור על אשר עבר עליי ומפאת כאב הלב לא אחזור על זה שנית פה).

החלטתי להיעזר בהסכם שתיארתי קודם, וכאזרח של פולין-לשעבר מכרתי את הבית לממשלה הסובייטית. המסמך הרלבנטי האוריגינלי נמצא בידי והעתקו צורף לכתבה. ייתכן כי שגיתי בהחלטתי. מה גם שמסתבר שעצם שהותי בעיר הולדתי ובבית הוריי היתה באותו זמן בחזקת סכנת נפשות. לא מעט ניצולי שואה נרצחו לאחר המלחמה בבואם להחזיר לעצמם את הרכוש. אולם הרגשתי אז צורך להפגין שבכל זאת ולמרות הכול מישהו נשאר בחיים.

כאשר הגעתי לפולין לא ביקשתי ממשלת פולין את התמורה. השתדלתי להגיע לארץ ישראל בדרך לא דרך כמה שיותר מהר. באוגוסט 1946 הייתי כבר בארץ ישראל.

ועכשיו לענייננו: בזמנו כתבתי מכתב ל"הארץ" אשר הודפס ב-17 בינואר 2011:

הנדון: תגובה לכתבה שהופיעה בגיליון "הארץ" מה-8 בינואר 2011 בשם:

סערה בפולין בעקבות ספר על גזל רכוש יהודי בשואה.

כאזרח פולין לשעבר עברתי ב-1945 – במסגרת הרפטריאציה, מברית המועצות לפולין. משפחתי נרצחה בשואה על ידי הנאצים בסיוע המשטרה המקומית בעיירה קטנה בשם Dawidgrodek – כ-15 ק"מ מהגבול הסובייטי והפולני לשעבר. החנות שהיתה בנוייה מלבנים נהרסה על ידי הגרמנים, והלבנים שמשו לביצורים. את בית המגורים העבירה הממשלה הזמנית הפולנית לממשלת ברית המועצות, ואני, היורש היחידי שניצל מהמשפחה, אמור הייתי לקבל את התמורה לכשאגיע לפולין.

מצורף בזה המסמך בשפה הפולנית (המסמך האוריגינלי ברוסית נמצא גם כן בידי) – חתום על ידי נציגי שתי הממשלות עם שתי החותמות וכן על ידי.

 אני שהיתי בפולין זמן קצר, ובאוגוסט 1946 עליתי בדרך לא דרך לארץ. עד עכשיו לא קיבלתי ממשלת פולין שום תמורה ואני מניח שיהודים רבים כמוני, רכושם נמצא בידי ממשלת פולין. מאז עברו 66 שנים. מה הלאה?...

בכבוד רב                        

מור (מורבצ'יק) ליטמן

בהמשך למכתבי שפורסם ב"הארץ", שלחתי ל"הארץ" מכתב בנוסח של המכתב לשר החינוך ולא קבלתי תשובה. ולכן החלטתי לשלוח מכתב לשר החינוך כדלהלן:

תל אביב 5 במאי 2011

לכבוד

שר החינוך מר גדעון סער

ירושלים

שלום רב

הנדון: שיפוץ התצוגה בביתן היהודי במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו

בגיליון "הארץ" מה-2/05/2011, עמוד 2, פורסמה הכתבה: "יוזמה בישראל להשבת רכוש יהודי ממזרח אירופה" ובין היתר נאמר בה ש"שר החינוך, גדעון סער, הודיע כי הממשלה תשקיע 22 מיליוני שקלים בשיפוץ ובשימור התצוגה בביתן היהודי במחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו."

אני ניצול שואה ופרטיזן לשעבר. כאזרח פולין לפני מלחמת העולם השנייה עברתי ב-1945 מברית המועצות כרפטריאנט לפולין ומכרתי כדין את בית המגורים שהיה שייך להוריי ז"ל שניספו בשואה, ואת התמורה אמור הייתי לקבל ממשלת פולין.

מצ"ב המסמכים הרלבנטיים המוכיחים את שווי הרכוש המגיע לי מממשלת פולין.

עליתי לארץ ב-1946, השתקמתי, ואני מוכן לתרום את המגיע לי מממשלת פולין – לגוף המטפל בשיפוץ התצוגה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

בגלל גילי המתקדם יפה שעה אחת קודם.

בכבוד רב

ליטמן מור (מורבצ'יק)

עד עכשיו, סוף מאי, לא קבלתי תשובה לא ממשרד החינוך ולא מ"הארץ".

* * *

אורי הייטנר

1. אינתיפאדת המסתננים

ב-31.5.74 תמה מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. מאז, במשך 35 שנים, הגולן – השוכן לאורך הגבול עם המר שבאויבנו, הוא האזור השקט ביותר במדינה. הגבול עם סוריה שקט יותר אף מהגבולות עם מצרים וירדן, עימן חתמנו על הסכם שלום. האזור חף מפיגועי טרור.

הגולן ממותג היום בתודעה הציבורית כאזור של תיירות, טיולים וקליטה למרחב הכפרי – מיתוג אזרחי. שנים רבות חלפו בין סיום המלחמות בגולן למיתוגה האזרחי. בשנות ה-70 והשמונים, הגולן נקשר עדין למוראות המלחמות. עד סיפוח הגולן ב-1981 הגולן עדיין היה שטח מוחזק והממשל בו היה צבאי. המו"מ על נסיגה מהגולן בשנות ה-90 שוב החזיר לתודעה הציבורית את המיתוג הפוליטי/ביטחוני של הגולן.

11 השנים שחלפו מאז הניצחון במאבק נוצלו היטב בידינו למיתוגה האזרחי של הגולן. הנהגת הגולן הובילה מהלכים שעיצבו בתודעת הציבור הישראלי את תפיסת הגולן כאזור של תיירות, של מצויינות קהילתית וחינוכית, של קליטה ופיתוח כלכלי (איני מתכוון דווקא למהלך השיווקי של מיתוג הגולן, אלא למציאות הנוצרת כאן בפועל). תהליך המיתוג האזרחי לא נפגע באופן משמעותי גם במלחמת לבנון השנייה. אמנם נפלו קטיושות רבות על הגולן, אך היה זה בתוך מסגרת הזמן התחומה של המלחמה, שבה בכל צפון הארץ, עד חדרה, נחתו טילים. גם חזרת צה"ל להתאמן בגולן, לאחר המלחמה, לא סדק את תדמית הגולן כאזור שקט ושלו.

אינתיפאדת המסתננים עלולה לשנות מציאות זאת, אם תמשך. עברנו את יום ה"נכבה" ויום ה"נכסה" ומי יודע איזה עוד ימי "בעסה" מתוכננים לנו. אם הגולן יחזור לכותרות כאזור שבו מתקיימים מיפגני הסתננות המוניים באופן קבוע, הדימוי של הגולן עלול להישחק ועלולה להיגרם פגיעה משמעותית. עלינו להיערך לאפשרות הזאת ולחפש פתרונות הן בנוגע לניהול אורח החיים שלנו ובעיקר בנוגע לתפיסת הגולן בדעת הקהל.

מה עומד מאחורי אינתיפאדת המסתננים? אין ספק שאחד הגורמים לכך הוא ניסיונו של אסד להסיט את ההתעניינות העולמית ובעיקר את ההתעניינות בעולם הערבי, מפשעיו נגד האנושות והטבח ההמוני שהוא מבצע בבני עמו. בעניין זה, אגב, בולטת לעין צביעותם של ארגוני "זכויות אדם", השותקים למול פשעי אסד, ומוכיחים בכך שלא זכויות האדם מעניינות אותם, אלא זכויות האדם הם בעבורם קרדום לחפור בהן עלילות נגד ישראל, וכל מטרתם היא ליצור דה-לגיטימציה לדמוקרטיה הישראלית.

אולם תהיה זו טעות לראות באינטרס של אסד בפרובוקציות הללו את חזות הכול. יש כאן עניין עמוק ביותר ואוטנטי לגמרי – הרצון הכן והאמיתי של הפלשתינאים ב"שיבה", כלומר רצונם לרשת אותנו בארץ-ישראל. אותו חיג'אזי, שהסתנן ביום ה"נכבה" למג'דל שמס, ובעזרת גורמים עוינים (גורמים ישראליים אנטי-ישראליים) הגיע ליפו, אכן מאמין שהצדק לא ייכון עד שהוא יוריש אותנו מת"א-יפו ויתיישב שם תחתינו. אגב, שמו – חיג'אזי, מעיד על המקום ממנו באה משפחתו, ערב הסעודית. אולי המשפחה הגיע ליפו רק ב-1946? מה זה חשוב, ככזאת היא נחשבת למשפחת פליטים פלשתינאית עד סוף כל הדורות.

ככל שהשיח הציבורי בישראלי מתמקד בחזרה לקווי 67', כלומר נסיגה מלאה, מתמקד השיח הפלשתינאי יותר ויותר ב"זכות" השיבה, כמוקד להמשך הסכסוך. המטרה הזו היא הגורם למערכת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. על ישראל למנף את המהלך הזה לטובתה – להציג לעולם את המהלך כעדות למהותו האמיתית של הסכסוך; אי נכונותם של הפלשתינאים להשלים עם זכות קיומה של ישראל.

יוצרי אינתיפאדת המסתננים אינם מאמינים שביכולתם לחדור למג'דל שמס, לצעוד לחיפה ויפו ולהתיישב בהן. מטרתם היא לבצע "שיבה" סמלית, כפי שקרה ב-15 במאי במג'דל שמס, כדי להמחיש לדעת הקהל העולמית את מהות תביעתם. הצלחה של מסתננים להיכנס לישראל היא ההישג הגדול לו הם מייחלים. ההישג המשני לו הם חותרים, הוא פגיעה תדמיתית בישראל, באמצעות התמונות של חיילים חמושים מול אזרחים חשופים וירי של חיילים באזרחים. במילים אחרות – כל הרוג מבין הפלשתינאים הוא הישג בעבורם (לכן סוריה מנפחת את מספר ההרוגים ביום ה"נכסה"). צבירת הישגים תעמולתיים אלה לאורך זמן עלולה לגרום לפגיעה משמעותית בישראל.

כפל המטרות הזה הוא מילכוד עבורנו. אין ספק שעלינו למנוע בכל דרך הסתננות לגבולות המדינה. אין ספק, שמניעת הסתננות עויינת ממדינת אוייב היא קריאת תגר על ריבונותה של ישראל, ויש למנוע אותה גם באש חיה ובהרג המסתננים. ומצד שני, אין לנו כל עניין לסייע להם להשיג את ההישג התעמולתי שבו הם חפצים ולספק תחמושת לקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. האתגר של צה"ל, הוא למצוא את הדרך היצירתית למנוע חדירה ולו של מסתנן אחד, תוך הימנעות מכסימלית מהרג בצד השני ומשימוש בנשק חם. יש לעצב תורת לחימה ואמצעי לחימה מתאימים, אמצעי אל-הרג, ולנצור את האש החיה רק למקרים שבהם לא נותרה כל ברירה אחרת.

משעמם לא יהיה פה בקרוב, כנראה.

2. האלטרנטיבה השפויה

בערב יום ירושלים השתתף ראש הממשלה בשמחת החג בישיבת מרכז הרב. ישיבת מרכז הרב היתה ועודה מרכז ציוני וממלכתי לעילא ולעילא ומרבית מנהיגי המדינה ומפקדי צה"ל נהגו ונוהגים לחגוג בה את יום ירושלים. אולם בין ראשי החוגגים היה גם הרב דב ליאור, המנהיג הרוחני של זרם אנטי ממלכתי, ולפיכך גם לא ציוני; זרם הבז לדמוקרטיה ולממלכתיות הישראלית, המסית לסרבנות ולהפרת חוק, המטיף לגזענות ולשנאת זרים. דב ליאור תמך בטבח הנורא של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים, שכל חטאם היה עובדת היותם מוסלמים, במערת המכפלה. את המחבל המתועב הזה כינה ליאור "קדוש". לאחרונה נתן דב ליאור את הסכמתו לספר "תורת המלך" שערך דיון "אקדמי הלכתי" בסוגיית רצח גויים, ומסקנות הדיון – אוזניים תצילנה. כשזומן לחקירה (אגב, איני חושב שההתמודדות עם הנגע הזה צריכה להיות בכלים פליליים וחקירתיים, אלא חברתיים וחינוכיים) סירב להתייצב, תוך צפצוף בוטה על מדינת ישראל ומוסדותיה הממלכתיים, תוך התרסה מתגרה בחוק המדינה. (אגב, לפני 17 שנים, בתקופת המאבק על הגולן שבתתי רעב יחד עם חברים נוספים בגמלא שבגולן. משלחת של רבנים מיש"ע באו לביקור הזדהות עימנו. מרחוק, כשהם רק התקרבו, זיהיתי את הרב ליאור. לא רציתי לחולל מהומות, מפאת כבודם של רבני הגולן שאירחו אותם, אולם הסתלקתי מן המקום בעוד מועד, כדי שלא ללחוץ את ידו של דב ליאור).

אין ספק שנתניהו רחוק ת"ק פרסה מדב ליאור ומעמדותיו. לא בכדי הוקיע בכל לשון את הצתת המסגד בשומרון, בשבוע שעבר. ספק רב האם נתניהו היה מודע מראש לנוכחותו הצפויה. ואיני בטוח שנכון היה עושה נתניהו אילו הלבין את פני מארחיו וסיב להופיע לצד ליאור. אולם בסופו של דבר, התוצאה היא שלילית בעליל – ראש הממשלה הופיע לצד האיש. זה היה המסר לחברה הישראלית. זה מסר שלילי והרסני, המכשיר את המגונה ומעמיק את הקרע בחברה הישראלית.

ארבעה ימים לאחר מכן נערכה הפגנה בת"א שקראה לנסיגה לקווי 67'. בהפגנה זו השתתפו מפלגות ציוניות כמפלגת העבודה, השמאל הלאומי, מרצ וכד' ואף ח"כים מ"קדימה", כתף אל כתף לצד גורמים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים ואף עם גורמים פלשתינאים לאומנים, כמו חד"ש, רע"ם תע"ל, "גוש שלום" והרשימה הקבועה של הגופים הקיקיוניים המיליטנטיים המתייצבים אוטומטית לכל מאבק נגד ישראל ובעד אויביה.

אחד הנואמים המרכזיים בהפגנה היה אחמד טיבי. לפני עשר שנים, בשיא מתקפת הטרור נגד אזרחי ישראל, כאשר בכל יום ביצעו מחבלים מתאבדים פיגוע טרור ורצח המוניים, עמד אחמד טיבי שלוב זרוע עם רב המרצחים ערפאת שהניף את ידו, האחוזה בידי טיבי, ושילהב את האספסוף הפלשתינאי הפרוע בצרחות חוזרות ונשנות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" – האיש הזה נמצא ראוי לנאום מעל במת הפגנה בה נטלו חלק אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה. ח"כים מ"קדימה" הפגינו יחד עם ארגונים שבעטיים מנהיגת מפלגתם אינה יכולה לבקר במדינות באירופה, מחשש שתיעצר בעוון "פשעי מלחמה" שהעלילו על מדינת ישראל שותפיהם להפגנה הזאת.

אין לי ספק שאנשי "העבודה", "קדימה" ומרבית מרצ סולדים ממה שמייצג טיבי – סולדים מהטרור הפלשתינאי, משנאת ישראל, מהאנטישמיות, מהתאווה להשמיד את מדינת ישראל. אין לי ספק, שמרבית המפגינים הם ציונים ופטריוטים המאמינים שנסיגה לקווי 67' תשרת את האינטרס הלאומי של ישראל. אני חולק על דעתם, אך מכבד אותה. מה עושים אנשים אלה בהפגנה אחת עם שונאי ישראל? איך הם הגיעו להתדרדרות מוסרית נוראה כזו? איך איבדו את כושר השיפוט, את היכולת להבחין בין עמית לטורף? איך הם הגיעו לעמדה הנפשית המאפשרת להם להפגין עם מפלגתו על עזמי בשארה, המבוקש הנמלט בעוון פעילות אקטיבית נגד ביטחון ישראל, בהפגנה משותפת נגד ממשלת ישראל הנבחרת?

משהו רע קורה בחברה הישראלית. הלגיטימציה לקצוות הבלתי לגיטימיים, הקרע בין "שמאל" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו ל"ימין" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו, במקום אחדות בין ציונים פטריוטיים ודמוקרטיים החזקה יותר מן המחלוקות ביניהם ותהום בין הציונים הפטריוטיים והדמוקרטיים לבין הגורמים האנטי ציוניים, אנטי ממלכתיים ואנטי דמוקרטיים, שהם סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

האבסורד הוא שהדבר אינו קורה על רקע של הקצנת המחלוקת המדינית. הדבר קורה דווקא כאשר נתניהו מציע לפלשתינאים ויתורים מרחיקי לכת, שיצחק רבין ז"ל, בחלומותיו השחורים ביותר לא העלה על דעתו שאי פעם יציע כמותם. זאת, למרות שדרך הוויתורים לא בדיוק הוכיחה את עצמה כמקדמת שלום. והנה, במציאות המדינית הזו, "קדימה", העבודה וה"שמאל", אולי מתוך רצונם למצב את עצמם כאופוזיציה שמאלית לנתניהו, הולכים עוד שמאלה, הולכים ומאמצים את עמדות השמאל הרדיקאלי, מעלילים על נתניהו את אשמת ה"סרבנות" ומשלבים זרועות עם גורמים אנטי ישראליים במאבק נגדו ונגד ממשלתו.

ובתגובה, נתניהו והימין המתון, בעודו מאמץ את העמדות המדיניות של השמאל, חובר מבחינה חברתית ותרבותית לימין הקיצוני הלא לגיטימי והאנטי ממלכתי, מחבק אותו, משלב עימו זרועות ומעניק לו לגיטימציה.

המציאות הזאת עלולה להביא לקרע לאומי נורא, שלא תהיה ממנו חזרה. זו סכנה חמורה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של מדינת ישראל חשוב לו, חייב לצאת נגד המגמות הללו ולקרוא למנהיגים לעצור ולא להמשיך להתדרדר במדרון החלקלק הזה.

יום לאחר ההפגנה בת"א, השתתפתי בתיקון ליל שבועות בקריית שמונה, שמרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל – אירגן יחד עם "הלל" תל-חי, המועצה הדתית בקריית שמונה והאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך.

250 מתושבי קריית שמונה והקיבוצים והמושבים באצבע הגליל, חילוניים, מסורתיים ודתיים, התכנסו לערב של תוכן וחוויה, לימוד משותף ומופע של רוק ופיוט. הערב החל בהרצאה מאלפת של המשוררת רבקה מרים ולאחריה מעגלי לימוד ושיח תחת הכותרת: "תיקון ליל שבועות – מה מתקנים?"

החלק האחרון באירוע היה מופע רוק ופיוט של מיכה שטרית וליאור אלמליח. מיכה הרוקיסט החילוני שר עם ליאור פיוטים, ליאור הפייטן הדתי שר עם מיכה מוסיקת רוק. לא היה אפשר שלא לחוש באהבה ובקרבה בין השניים. את מעגל השיח שבו אני נטלתי חלק, הנחתה חברת צוות "יובלים", הרבה איימי קליין. מחצית ממשתתפי המעגל היו דתיים אורתודוכסיים. כאשר איימי הציגה עצמה כרבה, איש מהם לא ביטא ולו ציוץ או ניד ראש של הסתייגות כלשהי. ייתכן שבליבם אין הם רואים בה רבה ואין הם מכירים במושג. אולם הדבר לא הפריע להם ללמוד מפיה תורה ולהשתתף בשיח ענייני ומרתק שבו מחלוקות לשם שמיים, שחצו את הקווים המצופים שבין משתתפים חילונים ודתיים. בכל רחבי הארץ נערכו אירועים רבים מסוג זה.

ומדוע אני מזכיר את האירוע הזה, שכלל לא עסק בסוגיות פוליטיות, לצד ההפגנה עם טיבי והחגיגה עם ליאור? כיוון שאני רואה משמעות פוליטית רבה למה שמייצג האירוע. בניגוד להלכי הרוח המפלגים וההורסים, המקצינים והולכים וחוברים לקצוות המסוכנים והמאיימים, פועל זרם שקט ועמוק המאחד את העם ובונה יחד את מגרש ההתחדשות היהודית, היוצר את השפה המשותפת ואת האלטרנטיבה היהודית והציונית השפויה, מול ההקצנה המטורפת.

בין משתתפי התיקון יש מי שהיו יכולים להשתתף ואולי אף השתתפו בפועל בהפגנה בתל-אביב או בחגיגה במרכז הרב, ואולי אף לא ראו בעייה בחבירה לאחמד טיבי ולדב ליאור. אך בעצם השתתפותם בתיקון, הם היו שותפים לבניית המגרש המשותף, המגרש החלופי לתהליכים המסוכנים הללו. בעצם השתתפותם הם יוצרים את האלטרנטיבה, שהיא התקווה של החברה הישראלית ושל הציונות הדמוקרטית והשפויה.

3. שתי הערות היסטוריות

שתי הערות היסטוריות, לדיון (המרתק) שנפתח בעקבות מאמרו של אברהם וולפנזון על הדחת ב"ג.

א. עלייה ב' – עלייה ב', ההעפלה הבלתי לגאלית לארץ-ישראל, לא החלה אחרי מלחמת העולם השנייה אלא ב-1934. היא נקראה כך, כיוון שעד סגירת שערי הארץ בעקבות "הספר הלבן" (1939) היתה גם עלייה לגאלית, שהיתה מעין "עלייה א'", אך בשל הגבלות הסרטיפיקטים לעלייה ארצה, פעלה לצידה עלייה ב', שבעיקרה היתה עלייתם של מי שלא קיבלו סרטיפיקט. אניית המעפילים הראשונה במסגרת זו היתה "וינוס", שאורגנה בידי הקיבוץ המאוחד. עד פרסום "הספר הלבן", עיקר עלייה ב' נעשה בידי התנועה הרוויזיוניסטית (שתי אוניות), והנהלת הסוכנות הסתייגה ממנה, מחשש שפעילות זו תגרום לבריטים לפגוע בעלייה הלגאלית. פרסום "הספר הלבן" הביא את הנהלת הסוכנות בראשות בן-גוריון ליזום ולהוביל את ההעפלה, לא אחרי אלא בזמן מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה.

ב. הסברו של יוסף חרמוני לפיו הקשר שיצר הלח"י עם גרמניה הנאצית נבע משנאת השמאל אינו מתקבל על הדעת, כיוון שלא היתה שנאת שמאל בלח"י. נהפוך הוא, היה בתוך הלח"י זרם שמאלי מובהק, בראשות נתן ילין מור, אחד מטרוייקת מפקדי הלח"י, ובין הידועים שבאנשי השמאל בלח"י היו בועז עברון, עמוס קינן ואחרים. גם יצחק שמיר היה באותם שנים בעל נטייה לשמאל, לסוציאליזם ולבריה"מ. אמנם הזרם הזה פעל והתבלט אחרי תקופת יאיר, שבה מדובר, אך בעיניי יש זיקה מובהקת בין פרשת הקשר עם הנאצים לפרשת הזרם השמאלי. הקשר הוא השנאה לבריטים. הקשר בין הלח"י לנאצים (שלא הוביל לשיתוף פעולה כלשהו) נבע מגישתו של מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) שהפריד בין הצורר לאוייב. לפי גישה זו, אמנם היטלר הוא צורר היהודים, אולם הבריטים הם האוייב של העם היהודי, והמטרה המרכזית היא ללחום בשלטון הזר הבריטי ולגרשו מן הארץ. לשם כך, יש לבחון ברית עם אויבו של אויבי, גם אם מדובר בשטן עצמו.

הקוד הקיצוני הזה, שהוביל לרעיון המטורף של קשר עם הנאצים, הוא אותו קוד של הזרם השמאלי בלח"י. שנאת בריטניה והאימפריאליזם הבריטי שאיפיינה את הלח"י, משכה אליו גורמי שמאל אנטי אימפריאליסטיים. ניתן לראות זאת היטב בנאומיהם של רוצחי הלורד מוין אליהו חכים ואליהו בית צורי במשפטם בקאהיר. יותר משהיו אלה נאומים ציוניים, היו אלה נאומים אנטי אימפריאליסטים, אנטי בריטיים, עם נימה כנענית. לא בכדי, הציבור המצרי אהד את השניים וראה בהם גיבורים, הלוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא. הזרם השמאלי בלח"י האמין בבריה"מ הסטליניסטית, מתוך אותה גישה שבשמה יאיר פנה לגרמניה הנאצית, בהיותה האויב המרכזי של בריטניה, לאחר מלחמת העולם השנייה. אותה גישה, לפיה בריטניה היא האויב הראשי, ואויביה – תוך עיוורון למהותם, הם בני הברית.

* * *

ארנון שמשוני: לעניין "עלייה ב'"

לאהוד בן עזר,

בהמשך להערתך בגליון 649 ולתגובתך החריפה בגליון 650 על דבריו של יוסף חרמוני ("מיזם משותף לאייכמן ולעלייה ב'"), לרבות אמירתך, "למיטב ידיעתי 'עלייה ב' פירושה ההעפלה שלאחרי מלחמת העולם השנייה לארץ-ישראל."

המונח "עלייה ב'" שימש ומשמש להגדרת הכניסה הבלתי חוקית לארץ ישראל שאורגנה על ידי היישוב העברי בזמן המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת המדינה בשנת 1948.

היא כונתה כך מכיוון שנעשתה במקביל לעלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה ל"פלסטינה-א"י" של ממשלת המנדט.

חרמוני, מה לעשות, דייק בדבריו.

ארנון שמשוני

* * *

שלום אהוד. 

להערתך שאחרי דבריו של יוסף חרמוני, בחב"ע 650. אהוד: למיטב ידיעתי "עלייה ב'" פירושה ההעפלה שלאחרי מלחמת העולם השנייה לארץ-ישראל..."

אני סבור שאתה טועה. "עלייה ב'" היה אחד השמות שניתנו ע"י התנועה הציונית (היו גם שמות אחרים, למשל "העפלה"), שלא אהבה את השמות כגון "עלייה בלתי לגאלית", שניתנו ע"י שלטונות המנדט, שהגבילו את העלייה, למרות שעפ"י המנדט שקיבלו, הם היו אמורים להקים כאן "בית לאומי" לעם היהודי. את ההגבלות על העלייה הם הטילו עוד הרבה לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. גם "העליה הבלתי לגאלית" התחילה עוד הרבה לפני המלחמה.

 די שתקרא את פרק המבוא לספרה של דליה עופר, "דרך בים", ותראה שגם היא, בדברה על עלייה ב', מתכוונת גם לעלייה "הבלתי לגאלית" שהחלה הרבה לפני המלחמה.

אגב, גם "שם המשנה" של ספרה מצביע על כך שאתה טועה. שם המשנה הוא "עלייה ב' בתקופת השואה, 1939-1944".

 ואם יותר לי להוסיף נימה אישית, אספר שגם הוריי היו "כמעט עולים בלתי לגאליים." דליה עופר מציינת, בפיסקה הרביעית של פרק המבוא שלה, ש"גם נישואים פיקטיביים היו דרך לעקיפת חוקי ההגירה לארץ, וגם אמצעי זה הקיף אלפים בשנות השלושים של המאה." ובכן, אבי, חיים רייכמן, ואימי, יהודית לבית כהן, היו חברי תנועת הנוער הציוני ברומניה. לפני שעלו ארצה, בשנת 1935, נצטוו זוגות חברי "ההכשרה" שלהם להתחתן בנישואים פיקטיביים. בימים ההם התירו שלטונות המנדט ל"עולה לגאלי", כזה שקיבל "סרטיפיקאט", להביא איתו את אשתו החוקית. אחרי שהגיעו לארץ, "התגרשו" כל הזוגות האלה, אלא שאבי ואימי החליטו שטוב להם ביחד, ולא התגרשו. אז עכשיו לא ברור לי אם הם היו "לגאליים" או "בלתי לגאליים". אני חייב לציין שהספר "דרך בים" הוא בהחלט קריאה מומלצת.

 בברכה,

 עמי עתיר

לאהוד בן עזר, שלום.

יוסף חרמוני צודק בתיאורו, בחב"ע 650, אודות "מיזם מסויים" בין אדולף אייכמן בשלהי שנות ה-30, לבין ההעפלה ארצה, שבאורח הפוך על הפוך תאמה כנראה את מזימות הנאצים להיפטר מיהודי אירופה.  

היישוב המאורגן אכן החל בהפעלת עליה ב' ע"י מה שנקרא אח"כ "המוסד לעליה", כבר בשנת 1934 עם הספינה 'וולוס'. בספינה הגיעו כמה עשרות מעפילים, ומפעיליה עוררו את צעירי היישוב לפעולה, והיא הונצחה בסירת העץ שהוצבה מעל צומת הסירה בהרצליה.  

בין המעפילים היה דב מגן ז"ל, ברצ'יק האגדי, שהמשיך יחד שמוליק טנקוס הנודע את הפעלת רצף ספינות ההעפלה של שנות ה-30 שהסתיימה עם האונייה "טייגר היל". ברצ'יק גם הדריך את כ"ג יוצאי הסירה, ובהמשך הדריך מאות מימאי וחובלי הפלי"ם, הוביל ספינות מעפילים, והיה בין מארגני העלייה ממרוקו.

אין ברשותי מידע כללי על מעורבות השלטונות הגרמנים, המצוי אולי במכון לחקר ההעפלה באוניברסיטת תל אביב, אבל שמו של אדולף אייכמן מופיע בספר (באנגלית) שכתבה רות קליגר-עליאב, היפיפיה ב"מוסד לעלייה" בשלהי שנות ה-30, על פעילותה בארגון העברת המעפילים ממזרח אירופה לעבר האנייה "טייגר היל". בסיפור המדהים על העברת כאלף מעפילים ברכבות ממזרח אירופה לעבר הנמל ברומניה, מעורב אדולף אייכמן, שהוטל עליו לעודד ולעסוק בהוצאת היהודים מאירופה למרות מאמצי המניעה של סוכנים בריטיים. 

לאחר מכן מופיע שמו של אדולף אייכמן בסיפרה של רות בונדי: "אדלשטיין נגד הזמן", בתיאור מאמציו ל"סילוק" יהודי צ'כוסלובקיה; מאמצים שלא צלחו כתקוות ראשי הקהילה, עקב ההתנגדות הגורלית של הבריטים.

חשוב להזכיר כי באותה העת גם התנועה הרוויזיוניסטית הפעילה העפלה ובית ספר ימי משוכלל בצ'וויטווקיה מצפון לרומא, ובנוסף היתה העפלה פרטית של קבוצות וארגונים, כמתואר על כותל הזיכרון בכיכר ההעפלה מול חוף ת"א.  כאיש פלי"ם וההעפלה, אני חולם על סופר שיעלה על הכתב את מסכת עלילות ההעפלה ארצה שלא נודעו כמוהן בין האומות. דבקות המעפילים בשאיפתם להגיע ארצה, ותעוזתם במאבק הנואש בהסגר הבריטי, היוו לדעתי מנוף עיקרי שהכריע בהחלטת הממשלה הבריטית לעזוב את הארץ.

בהוקרה לגבורת כל המעפילים, ומסירות מלוויהם,

ברוך תירוש

הקטן בין פעילי ההעפלה.

אהוד: מיֶדע אישי, כיליד 1936, כל תקופת ההעפלה האינטנסיבית שמסוף מלחמה העולם השנייה ועד להקמת המדינה, על מעפיליה, ספינותיה, מארגניה ובעיקר כוחה התעמולתי החזק שהביא להחלטות הבינלאומיות על הקמת המדינה – נקראה בשם עלייה ב' או המוסד לעלייה ב', ולמיטב ידיעתי, האישית, כל מי שהתייחס באותן שנים לעלייה ב' – התייחס לתקופה הזו שאחרי השואה ולנוכח הבעייה הקשה של מחנות העקורים באירופה – ואינני זוכר שעירבבו את הייחוד ואת השם של עלייה ב' עם תקופות אחרות וקודמות של העפלה וכניסה "בלתי ליגאלית" לארץ-ישראל, שכמובן היו קיימות גם דרך סוריה ולבנון באופן יבשתי.

* * *

יבין כץ

אדוני העורך, האפשרות שמישהו יעלה בדעתו לשלוח את הזוג נתניהו לטיסה במחלקת תיירים תוך התחככות בעמך ישראל, מדירה שינה מעיניך!

אדוני העורך,

בתגובתך למאמרו של יוסף חרמוני בגיליון 650 טענת שעלייה ב' ראשיתה לאחר מלחמת העולם השנייה. מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים פירסם בשנת 1982 את החוברת הראשונה בסדרת "עידן", שם החוברת "עלייה ב'", עורך החוברת, ד"ר מרדכי נאור, כותב במאמר הפתיחה: "ראשית ההעפלה המאורגנת בשנת 1934." באותו מאמר מספר ד"ר נאור על-כך שבגלל קשיים רבים הופסקה הפעילות לשנים מיספר, והתחדשה בשנת 1937 הן ע"י הרביזיוניסטים והן ע"י תנועת החלוץ. בשנת 1939 מונה שאול אביגור על-ידי אנשי החלוץ לעמוד בראש הפעולה, אז גם הוענק לארגון ההעפלה שמו, "המוסד לעליה ב'".

המוסד המשיך לפעול לאורך כל שנות המלחמה, ובמשכה הגיעו לארץ 25 כלי שיט קטנים ועליהם יותר מ-16 אלף מעפילים. חרמוני, בסיפורו אודות הסב, מכוון כנראה למיזמים של ערב פרוץ המלחמה. לאחר עליית הנאצים לשלטון חייבה כל פעילות בתחומי גרמניה מגעים עם השלטון הנאצי, כולל הפעילות הציונית, לכן מתקבל על הדעת שהיו מגעים גם עם היידריך ואייכמן. אפשר לא להסכים עם דברי יוסף חרמוני אבל אל העובדות צריך להתייחס ברצינות.

אם כבר מדברים, אדוני העורך, לא מובן לי מדוע נחפזת כל-כך להגן על רוה"מ לשעבר א. אולמרט עד כדי השתטחות על הגדר למענו והודאה שחלה עליה התיישנות, בשימוש בנקודות זיכוי לא לך.

אולי שמת לב לכך שנושא התביעה הוא חיוב כפול ואולי אף משולש בהוצאות ולא בשימוש בנקודות זיכוי, התביעה אף הציגה מסמכים שעליהם יש לכאורה הערות בכתב ידו של מר אולמרט. הערות אלה משמשות כראיות לכאורה לעובדה שהנתבע היה מעורב לכאורה בפעולות המולטי חיוב. לא היית צריך להיחפז, אדוני העורך, תוך כמה שבועות יסיים מר אולמרט את נאום הסיכום שלו ויוכיח לבית המשפט שהעברות אמנם נעברו אבל לא ידו היתה במעל, כבר היו דברים מעולם.

אני, קטנוני, אני, וכשאני תורם פעמיים בשנה תרומה צנועה לאילן על חשבון קרן הקרטיבים של נכדי, אני רוצה שתרומתי תושקע בשיקום ילדים נכים ולא במפגשי משפחה פרטיים ותהא המשפחה אצילה ככל שתהיה, ולא משנה לי כמה כסף גייס מר אולמרט במסעותיו לטובת ארגון זה או אחר.

בני חסות נוספים יש לך, משפחת ראש הממשלה הנוכחי. האפשרות שמישהו יעלה בדעתו לשלוח את הזוג נתניהו לטיסה במחלקת תיירים תוך התחככות בעמך ישראל, מדירה שינה מעיניך. הסר דאגה, איש לא יעלה בדעתו לעשות כן, וגם יעלה – תעמיד אותו הגברת הראשונה במקומו. לנו הקטנוניים יש בעייה עם הצורך להשקיע בבנייה מחדש של מטוס כדי שיכיל גם מיטה זוגית, זאת כנראה כדי שהחיבוק המפורסם יוענק "פונקט" מעל מיצרי גיברלטר, ואני בצרות עיני אומר[?], שיתאפקו עד לבליר האוז. האם שמת לבך לעובדה, אדוני העורך, שבארצנו המיסוי הפרוגרסיבי הולך ומתכווץ בעוד המיסוי הישיר הולך ותופח באלף ואחת דרכים, ולכן אדוני, כשגימלאי זקן זקוק למערכת שינים תותבות, אזיי בנוסף למשכנתא שעליו לקחת למימון הנושא, הוא צריך למצוא עוד רבבת שקלים (לפחות) כדי לשלם מס ערך מוסף בגין התפנקותו. כשאיש כזה קורא בעיתון שהמדינה זקוקה לכספו כדי לממן תריסים חשמליים בבית הנופש הפרטי של ראש הממשלה, הוא עלול לכעוס, רק אם הוא קטנוני, כמובן. אפרופו מיסוי, באם אכן חייב מר אולמרט פעמיים בגין אותה הוצאה, הרי שנוצרה הכנסה חייבת במס, לא ככה? סתאאם...

ביחס לבן חסות חדש דומיניק שטראוס אין לך מה לדאוג, הוא מטופל ע"י מערכת משפט ליברלית דמוקרטית, להבדיל מזו שלנו האליטיסטית טהרנית. במדינת ניו-יורק נבחרים התובע ולוכד הכלבים בבחירות דמוקרטיות, את גורלו של הנאשם קובעים תריסר שווים לו, חבר המושבעים. בניו יורק מובטח לאדון שטראוס משפט הוגן. את עמדתך ביחס לנאנסת לכאורה, אדוני העורך, כתבת בוודאי על סמך מודיעין שסיפקה לך עובדת זרה מאריתריאה, חדרנית במלון פאר תל-אביבי, שהבטיחה לך שהטרדות של אורחים מיליונרים ניתן לפתור בעזרת "בירכיה" מכוונת היטב למפסעה, וכל זה בעידוד הנהלת המלון.

אוי איזה ימים טובים היו לו כאן כשמבקר המדינה היה יקה שקט וצנוע ששכרו השנתי היה לירה ישראלית אחת וזו גם היתה רמת ביקורתו. עכשיו לא עלינו יש לנו מבקר יקה שגדל והתחנך בארץ, תוקפן ואסרטיבי, וכל מה שאנשים עושים הוא אומר עליהם.

שבוע טוב.

* * *

יוסי אחימאיר

על ה"בגידה" בשמאל אין סולחים עד היום

אינני יודע מיהו הכותב יוסף חרמוני, ששם לו למטרה לחבר בכוח את אבי, אב"א אחימאיר ז"ל, אבי הציונות המהפכנית, ואת ממשיכי דרכו בתנועה הלאומית, במחתרות האצ"ל ולח"י, אל זרמים לאומנים-אנטישמיים באירופה. דבריו הפתלתלים (חב"ע מס' 649) הם תזכורת לעלילות הכזב הנוראות משכבר-הימים, שהוטחו באבי, עוד בחייו, וכמובן גם לאחר מותו, כדי להכפישו, כדי "לנקום" בו את דבר "בגידתו".

במי ובמה "בגד" האינטלקטואל והפובליציסט-העולה-בשדה-העיתונות-הארץ-ישראלית של שנות העשרים, אחימאיר? – כמובן, בתנועת הפועלים הדומיננטית, ב"הפועל הצעיר" שבה היה חבר מאז עלותו (בשנית) ארצה ב-1924, ולאחר שהתחבר בתחילת 1928, שומו שמיים, לתנועת ז'בוטינסקי.

לא היתה אבדה פרסונאלית קשה מזו לתנועת הפועלים דאז, השלטת ביישוב, בראשות דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, כמו נטישתם את שורותיה של הגדולים: המשורר אורי צבי כגרינברג, הסופר יהושע ייבין וההיסטוריון אב"א אחימאיר זכרם לברכה.

עד למותם לא נשכח ולא נסלח בשמאל הרודני שלנו דבר הנטישה הזו. היא הראתה בעליל, כי דרך הסוציאליזם, מלחמת המעמדות ודיכוי כל זרם אחר ביישוב, מסיטה את העם היהודי מהגשמת המטרה הציונית האחת והיחידה: מאבק ומרד – ככל העמים שהשיגו את חירותם – למען הקמת מדינה ליהודים במולדת ההיסטורית.

אם נקט אחימאיר בתקופה מסויימת מונחים אנטי-קומוניסטים-במובהק כמו "פאשיזם" בגלגולו הטרום-נאצי, אם נפלטו מעטו המילים "השם המזהיר היטלר" במרץ 1933, אם לתנועת המחתרת האנטי-בריטית הראשונה שהקים קראו "ברית הבריונים" (שם שבו היה גאה עד יומו האחרון) – הנה חרמוני וקודמיו-דומיו נאחזו באלה כמוצאי שלל רב כדי לנגחו ולבולמו: תפסנו אותו... הנה ההוכחה... ראו את דרכו הנלוזה...

אחימאיר, שפיו ולבו תמיד היו שווים לכל אורך פעילותו הפובליציסטית, היה הראשון להצטער על שהעלה על הכתב ביטויים אלה, במיוחד לאחר שהבין – עוד לפני רבים וטובים – את מלוא המשמעות של סכנת הנאציזם והפאשיזם לעם היהודי ולשלום העולם. הוא מעולם לא היה פאשיסט במובן המוכר לכל של מושג זה ושל תנועה-זרה זו, ובוודאי לא חסיד של הפאשיזם כשלעצמו. הפאשיזם שלו, כביטוי מרגיז וממחיש לעת כתיבתו, משמעו היה: עצמאות יהודית, מדינה יהודית, צבא יהודי, ממשלה יהודית, עלייה יהודית, פרלמנט יהודי.

כולנו, אפוא, כיום בישראל "פאשיסטים" בנוסח שאליו כיוון וחתר אחימאיר, וטוב שכך.

אני כותב את תגובתי בכאב, משום שכמו חרמוני, גם אחרים מזכירים מפעם לפעם את אחימאיר כמעט אך ורק בעיקר בהקשר ל"יומנו של פאשיסטן" או להיותו "הנאשם השלישי" במשפט רצח ארלוזורוב. דבריו של אותו חרמוני פורסמו ביום השנה ה-49 למותו של אב"א אחימאיר, ואני, שעוסק כבר יובל שנים באיסוף ובריכוז כל הקשור בו, מאמרים, התכתבויות, מסמכים, צילומים, קטעי עיתונים – יודע היטב (הגם שאיני אובייקטיבי – יגידו בצדק האומרים), מה רבה תרומתו לעצמאות ישראל ולהפיכת העם היהודי לעם נורמלי, המקיים חיים מדיניים-ריבוניים על אדמתו.

הקוראים יכולים להיווכח בכך אם יגלשו לאתר האינטרנט "בית אבא", או יבקרו בארכיון והמוזיאון בדירתו הרמת-גנית, כמו גם בעיון בכתביו (מאז מותו הופיעו עד כה שישה כרכים בלבד). כמו כל אישיות אינטלקטואלית-יהודית, אפשר בהחלט, גם רצוי, להתווכח על עמדותיו, על דרכו, על מאבקיו, אבל אי אפשר ליטול מעזבונו הספרותי-הגותי העצום מילים ספורות ולבנות עליהן תלי-תלים של פרשנות מעוותת. הן צדקת דרכו הוכחה מעל לכל ספק – הן בהקמת המדינה והמאבק שהוביל לכך, והן בכשלון הדרך הסוציאליסטית.

שלא ברצונו, קושרים אותו יריביו, וביניהם בעלי טורים שמאלנים, לפרשיות של רצח, פאשיזם ונאציזם, ומסלפים ביודעין את תורתו והגותו, מתעלמים מאלפי המאמרים האחרים – אולי משום שבהם חשף בעט חדה את ערוות השמאל, הסוציאליזם והקומוניזם, שאכן הוא היה יריבם המר.

לכן, מנסים שוב ושוב להחדיר לתודעה את דבר השקר של "אהדה לפאשיזם ולהיטלר." יעלימו במתכוון את דבר המאבק שניהלו אחימאיר וחבריו, בהשראת ז'בוטינסקי, במשטר הנאצי ובהפעלת החרם נגדו. את הורדת הדגלים הנאציים – כבר במאי 1933 – מעל הקונסוליות הנאציות בארץ. את דבר התנגדותם הנחרצת למגעים שקיים ארלוזורוב המנוח עם המשטר הנאצי בהקשר להסכם ה"העברה" של סחורות.

את המחיר שילמו, כידוע, חברי התנועה הרביזיוניסטית בעלילת הדם של רצח ארלוזורוב שהוטחה בהם ובהעמדתם בצל הגרדום על לא עוול בכפם. לבטח הם היו ניתלים עד צאת נשמתם, אלמלא המשפט הבריטי – ולא "ועדת החקירה" של מפא"י וההסתדרות בראשות בן-גוריון – הוא שחרץ את הדין, וכמובן זיכה את השלושה.

אחימאיר, ביושר הפנימי הרב שלו, באישיותו האינטלקטואלית, חזר בו מיד, וללא היסוס, ממה שהייתי מכנה "פליטת קולמוס", וחרמוני כ"אהדת הפאשיזם והנאציזם". לא כן הדבר לגבי האדמו"רים של השמאל (מפ"ם בעיקר), אישים כמו יערי וחזן, שסגדו לקומוניזם ולסטאלין עד תום, בלא שום הסתייגות, ושירתו עד יום מותם רעיונות זרים ועוינים לעם היושב בציון. חרמוני מצידו מתאמץ ליצור משוואה לפיה האהדה לקומוניזם מצד השמאל בשנות החמישים כמוה כאהדה לפאשיזם מצד הימין בשנות העשרים. זהו דבר שטות – במקרה הטוב, בורות וזדון-לב – במקרה הרע.

היה זה מנחם בגין שהטיח במליאת הכנסת בפני בן-גוריון, שנה לאחר מותו של אחימאיר: "בדברך על אחימאיר, של נא נעליך מעל רגליך," ואני קורא ליוסף חרמוני: לא, אינך צריך להשיל נעליך, אלא רק את דעותיך הקדומות והמסולפות.

* * *

יהודה דרורי

הפרופגנדה סביב חלוקת ירושלים

יותר מתמיד, התקשורת כיום עוסקת בנושא "חלוקת ירושלים" או "ירושלים השלמה". כאשר בכלל לא ברור מהי הגדרת "ירושלים השלמה" או המשמעות האמיתית של "חלוקת ירושלים" (ואיזו חלוקה). הגיע הזמן לעשות סדר בנושא זה.

לאחרונה הופיעו משאלי דעת קהל בתקשורת הכתובה והמשודרת המעלה את סוגיית שלמות העיר ירושלים. הציבור נשאל בדרך-כלל האם הוא בעד חלוקת ירושלים או בעד ירושלים השלמה. לא פלא הוא שתוצאות המשאלים הינן מנוגדות באופן קיצוני, ויש ליחס זאת לאופן השאלה והבינה שנילוותה לשאלה (או בינת הנשאל או העובדות שמציג עורך המשאל).

ברור שלשאלה פשוטה: "האם אתה בעד שמירת שלמותה של ירושלים בירתנו ההיסטורית והמתחדשת?" יצביע בחיוב רוב רובו של העם היושב בציון, כשם שרוב העם ישיב בשלילה לשאלה: "האם אתה בעד חלוקת ירושלים?"

מצד שני לשאלה: "האם אתה בעד הפרדת השכונות הערביות ממזרח לירושלים, והחזרת 250.000 הערבים שבתוכן לרשות הפלשתינאית?" רוב הציבור כיום היה מצביע בעד!

הבעייה היא באי-הבנת הפרובלמטיקה של ירושלים על-ידי מרבית הציבור ומערכות הסברה, שאינן מציגות עובדות אלא סיסמאות. עד היום אני מתקשה להבין איזה אינטרס היה למדינת ישראל, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, להכליל כפרים ערביים ממזרח לירושלים כחלק משטח העיר, לספח אותם, ולקרוא להם: ירושלים! מדוע היינו צריכים לתת לרבע מיליון ערבים השונאים אותנו תעודות זהות ישראליות, ואת כל ההטבות של אזרחי ישראל, לרבות בחינוך, בבריאות וגם קצבאות נדיבות של הביטוח הלאומי (הנאמדות במיליארדי שקלים בשנה). המנהיגות המטומטמת שלנו, שהיתה אחראית לכך, כבר אינה קיימת , ונשאר לנו כיום להתמודד עם ספחת שקוראים לה: הערבים ממזרח לירושלים.

יש פתרון פשוט לכאורה. יישובי הערבים ממזרח לעיר יכולים באותה קלות (ע"י הכרזה של ועדת תכנון עיר) להוות ישויות עצמאיות, יישובים או מחוז שמחוץ לעיר. אין הדבר אומר שלא ישארו תושבים ערבים בירושלים המזרחית, ישארו אלפים בפרמטר הקרוב לעיר העתיקה ובעיר העתיקה עצמה, אבל אין זה אותו מצב שרבע מיליון פלשתינאים יושבים על צווארנו כעול ביטחוני וכספי. לכן אנחנו צריכים להתרגל לכך שכאשר אנחנו אומרים "ירושלים השלמה" אנו מתכוונים לשכונות היהודיות של ירושלים, אלו השכונות הצמודות אליה פיזית, וכמובן גם העיר העתיקה, שברור לכל יהודי שהעיר הזו לא תחולק יותר בתוספת מיספר שכונות ערביות קטנות ממזרח לעיר העתיקה שהיו תמיד חלק אינטגרלי מירושלים.

לפיכך אם נעלה היום במשאל את רעיון חלוקת ירושלים כפי שנאמר כאן, אין ספק שרוב רובו של העם יהיה בעד, (ורצוי להזכיר שהחלוקה הנ"ל של העיר הועלתה בצורה חיובית במערכת הבחירות של "ישראל ביתנו" ע"י לא אחר מאשר אביגדור ליברמן).

יש אצלנו המתנגדים בחמימות-מוח ממש לכל חלוקה בירושלים. מתנגדים אלו באים מהימין הקיצוני ומחוגים דתיים קיצוניים, חרדלי"ם ומתנחלים. הם רואים בכל העברת שטח לרשות הפלשתינאית מעשה שהוא "נגד ציווי אלוהי ישראל." הם מנסים לכפות על כל העם בישראל הסדרים התואמים לאידיאולוגיה הפנאטית שלהם וזאת ע"י התיישבות "דווקא" ע"י מספר משפחות בתוך ישובים הערביים שבמזרח ירושלים כדי ליצור עובדות בשטח שיקשו על הפרדת החלקים הפלשתינאים מהעיר – אלא שהם מיעוט זניח שניתן להתעלם ממנו, ניתן אפילו להשאיר אותם שם, בשכונות המזרחיות, ואם יתפרעו כהרגלם, ניתן לטפל בהם ביד קשה, והם אלו שישלמו את המחיר.

אין ספק שמרבית העם בישראל מעדיף את העיר ירושלים ללא 250,000 פלשתינאים שונאים, אלה מיידי אבנים ודורסי אזרחים, אלו ההמון המתגורר בכפרים שממזרח לעיר. למרות שאין ספק שהם ימשיכו לקרוא לעצמם "ירושלים" ולטעון שזו הבירה הפלשתינאית, העולם ילמד בהקדם את השטות והאבסורד שבדבר בעוד שאנו נקים גדר הפרדה משמעותית אשר תשאיר אותם ואת תעמולתם מחוץ לעיר (תרתי משמע).

* * *

ברצוני לשאול את יהודה דרורי שאלה לאחר שקראתי את דבריו [בגיליון 650]:

אתה טוען שעל ישראל לתמוך במתנגדים למשטר אסד. האם אתה בטוח שאחרי שאסד ייפול, יקום בסוריה משטר נוח יותר לישראל? ראה מה קורה בסיני לאחר נפילת מובארק! כשיש דימדומי משטר, ואין מושל חזק – כל קבוצות הטרור מתחזקות באין מפריע.

בנדלה

* * *

בן כמה היה גבריאל צפרוני במותו?

לפי "ויקיפדיה", גבריאל צפרוני ז"ל נולד ב-17.10.1913. לפיכך, הוא נפטר בגיל מופלג, סמוך לשנתו ה-98.

 אהבנו להאזין לשנינויותיו בתוכנית הרדיו המיתולוגית "שלושה בסירה אחת", יחד עם שלום רוזנפלד, אמנון אחי נעמי, דן בן אמוץ, עדה בן-נחום, דן אלמגור, חיים חפר ועוד, והמנחה המקסים יצחק (צחי) שמעוני. 

 ימתקו לו רגבי עפרו לצפרוני ז"ל.     

 בהוקרה

 יוסי דה ליאון

אהוד: ב"קול ישראל" הודיעו במוצאי חג השבועות כי גבריאל צפרוני היה בן 94 במותו, ועל כך הסתמכנו בגיליון 650. למחרת, ב"הארץ" מיום חמישי האחרון, נכתב כי היה בן 96 במותו, ועכשו אתה אומר 98!

* * *

יוסי גמזו

קַרְנַפוֹבְּיָה...

לְרֹב צִבּוּר קוֹרְאֵינוּ אֵין סָפֵק כִּי לֹא יָדוּעַ

עַל כָּךְ שֶלֹּא רַק הַמּוֹרְדִים בְּסוּרְיָה אוֹ בְּלוּב

צְפוּיִים יוֹם-יוֹם לְהַכְחָדָה כְּמוֹ יַעַר-עַד גָּדוּעַ

כִּי אִם גַּם עַם הַקַּרְנַפִּים שֶמַּצָּבוֹ עָלוּב.

אַךְ רַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים נִמְסַר כִּי בְּאוּגַנְדָה

נוֹלְדָה לָהּ קַרְנַפִּית קְטַנָּה (קְטַנָּה זֶה יַחֲסִי

לְגֹדֶל מִדּוֹתָיו שֶל כָּל קַרְנָף מִתּוֹךְ הַבַּאנְדָה

שֶל מִי שֶמְּמַדָּיו וּמִשְקָלוֹ שוֹבְרִים כָּל שִׂיא)

וְהִיא כָּעֵת הַפְּרָט הָאַרְבָּעָה-עָשָׂר בְּלַהַק

שֶל קַרְנַפִּים חַיִּים בִּתְחוּם שְמוּרַת-הַטֶּבַע שֶ-

שוֹקְדִים בָּהּ לְהַגְדִּיל, בְּאַהֲבָה רַבָּה וְלַהַט,

אֶת מִסְפָּרוֹ שֶל זַן זֶה שֶמַּעֲמָדוֹ קָשֶה

בְּעוֹלָמֵנוּ בּוֹ גוֹרְמִים הַבֶּצַע וְהַצַּיִד

לְהַפְחָתַת מִסְפַּר הַקַּרְנַפִּים שֶעוֹד לֹא תָם

וְטוֹב שֶלְּפָחוֹת לַאֲחָדִים מֵהֶם יֵש בַּיִת

בָּאָרֶץ בָּהּ סֵרְבוּ הַצִּיּוֹנִים לִבְנוֹת בֵּיתָם.

שֶכֵּן, מִתּוֹךְ תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת יָדוּעַ לָנוּ

כִּי בְּאוּגַנְדָה, הִיא "מִקְלַט הַלַּיְלָה" הַנּוֹדָע

שֶהֶרְצְל בִּזְמַנּוֹ הִסְכִּים בְּלֵית בְּרֵרָה כִּי אָנוּ

נֵשֵב בָּהּ כִּי בְּפָּלֶשְׂתִּינָה, חֵרֶף יִחוּדָהּ,

נִרְאֶה הָיָה אוֹתָהּ שָעָה כִּי גַם אִם לֵב כֻּלָּנוּ

רוֹצֶה בָּהּ, הֲרֵי אֵין זוֹ, נֶעבֶּעךְ, אֶלָּא אַגָּדָה –

וּבְכֵן, בְּלֵב אוּגַנְדָה זֹאת שוֹמְרִים מִכָּל מִשְמָר

עַל הַצָּלַת הַ­קַּרְנַפִּים שֶגּוֹרָלָם כֹּה מַר.

כִּי אִיש שְמוּרַת-הַטֶּבַע הָאוּגַנְדִי רַב-הַמַּעַש

שֶשְּמוֹ הוּא רִינוֹ סֶרוּס, וְאֵין אֹזֶן שֶתַּחְטִיא

אֶת הַדִּמְיוֹן לַשֵּם "רִינוֹסֶרוּס" (קַרְנָף בְּלַעַ"ז)

מִתּוֹךְ צֵרוּף שְמוֹ הַפְּרָטִי וּשְמוֹ הַמִּשְפַּחְתִּי,

טוֹעֵן, וְלֹא בְּלִי צֶדֶק, כִּי הַפֶּשַע הַפְּרָאִי

שֶל רֶצַח קַרְנַפִּים בִּידֵי אָדָם הוּא נוֹרָאִי

אַךְ מִתְעַלֵּם, מֵרֹב חִבָּה לְגֶזַע הַקַּרְנָף,

מִפֶּשַע לֹא פָּחוֹת נוֹרָא שֶחֹד חַרְבּוֹ מוּנָף

מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר בִּידֵי אָדָם עַל בְּנֵי-אָדָם

וּמְאַיֵּם לְהַטְבִּיעֵנוּ בְּמַבּוּל שֶל דָּם.

וְכָךְ אֵרַע שֶאַף כִּי רִינוֹ סֶרוּס זֶה אֵינוֹ

בָּקִי בְּתֵאַטְרוֹן-אַבְּסוּרְד שֶעוֹלָמוֹ תוֹסֵס כֹּה

הִנֵּה, לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים, לְגֹדֶל תִּמְהוֹנוֹ

הוֹפִיעַ לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ מִיסְיֶה אִיזֶ'ן יוּנֶסְקוֹ

שֶמַּחֲזֵהוּ רַב-הַמּוֹנִיטִין, "הַקַּרְנַפִּים",

מַמְחִיש כֵּיצַד גַּם אֲנָשִים הַנֶּחְשָבִים חַפִּים

מִתְקַרְנְפִים וּמְאַבְּדִים כָּל צֶלֶם אֱנוֹשִי

וְכֹה אָמַר לוֹ מַר יוּנֶסְקוֹ זֶה בְּטוֹן אִישִי:

"אַתָּה, מַר רִינוֹ סֶרוּס, מִתְלוֹנֵן עַל הִכָּחְדָּם

שֶל קַרְנַפִּים הַמֻּשְמָדִים בִּידֵי אָדָם בַּחֶלֶד,

אַךְ מָה בִּדְבַר הִתְקַרְנְפוּת-זְוָעָה שֶל בְּנֵי-אָדָם

הַמַּשְמִידִים בְּאֵש חַיָּה זָקֵן, אִשָּה וָיֶלֶד?

כְּמוֹ לְמָשָל בְּסוּרְיָה שֶמּוֹשְלָהּ צְמֵא-הַדָּמִים

קוֹטֵל בְּסִיטוֹנוּת אֶת בְּנֵי עַמּוֹ וּבוֹ-בָּרֶשַע

עוֹשֶׂה זֹאת מַר קָדָאפִי בַּמּוֹרְדִים בּוֹ, הַקָּמִים

בְּלוּב, עַל קָלְגַּסֵּי עָרִיצוּתוֹ שֶכֻּלָּהּ פֶּשַע?

וּמָה בִּדְבַר הִתְקַרְנְפוּת הַוֶּטוֹ הָרוּסִי

שֶיְּסַכֵּל כָּל הַצָּעַת גִּנּוּי בָּאוּ"ם עַל אַסַד

כְּשֶלֹּא רַק הַקַּרְנָף בִּמְמַדָּיו שוֹבֵר כָּל שִׂיא

כִּי אִם גַּם רַף-אֲטִימוּתָהּ שֶל רוּסְיָה שֶלֹּא חָסָה

עַל שֶפַע נִרְצָחֶיהָ בִּקְרָבוֹת אַפְגָנִיסְטָן

וּבְצֶ'צֶ'נְיָה וּרְצִיחַת עִתּוֹנָאִים מִבַּיִת

אִם רַק הִשְווּ בֵּין פּוּטִין לְרַסְפּוּטִין בְּכוֹר-שָׂטָן

וְרַק הֵעֵזוּ לְבַקֵּר אֶת שִלְטוֹנוֹ כַּזַיִת?

וּמָה בִּדְבַר הִתְקַרְנְפוּת הַהַנְהָגָה הַסִּינִית

הַמְּחַפָּה עַל טֶבַח מִשְטַר אַסַד הַקּוֹרֵס

כְּשֶהָעוֹלָם זוֹכֵר הֵיטֵב אֶת קְטִילָתָם הַצִּינִית

שֶל מַפְגִּינֵי כִּכַּר הַטְּיֶנֶמֶן מוּל טַאנְק דּוֹרֵס?

וְחִרְחוּרוֹ הַמִּתְקַרְנֵף שֶל הַבִּימַאי הַדֶּנִי

פוֹן טְרֶיֶר הַאוֹהֵד אֶת הִיטְלֶר וּמַעֲלָלָיו

וְאִימְפּוֹטֶנְטִיּוּת הַמַּעֲרָב הַגֶּ'נְטְלְמֶנִי

אֶל מוּל הִתְגַּרְעֲנוּת אִירָאן וְצִפְצוּפָהּ עָלָיו.

וְגַם בְּיִשְׂרָאֵל בְּזַן מִתְקַרְנְפִים אֵין חֹסֶר

כְּגוֹן שׂוֹרְפֵי מִסְגָּד עַרְבִי בִּשְמוֹ שֶל "תַּג-מְחִיר"

שֶכְּלָל אֵינוֹ שוֹנֶה מִכָּל חִלּוּל בֵּית-כְּנֶסֶת, נוֹ סֶר,

כְּשֶבְּחִלּוּל זֶה מְעֹרָב בִּרְיוֹן עַרְבִי בָּכִיר.

כָּךְ, שֶלַּקַּרְנָפוֹבְּיָה שֶל כָּל צַיִד שוֹפֵךְ דָּם

יֵש גַּם דִּמְיוֹן מַחְרִיד בְּקִרְנוּפוֹ שֶל הָאָדָם..."

* * *

מרדכי קידר

המזרח התיכון הלא וירטואלי [ציטוט]

לפני כחצי שנה החל בחלק ממדינות המזרח התיכון תהליך חדש ורב-עוצמה: הצעירים, הרחוב, הציבור הרחב התעוררו מהתרדמת שבה, כך נראה, היה נתון מזה עשרות שנים, שאיפשרה לשלטונות המושחתים והעריצים לעולל לציבור הפסיבי והמדוכא כל מה שעלה על רוחם הרעה. הרחוב זועק: לא עוד! לא עוד דחיקה לשולים, רודנות ושחיתות, לא עוד היעדר זכויות אדם, שלילת חירויות פוליטיות ומרתפי עינויים, לא עוד הזנחה, עוני ואבטלה.

עד עתה הצליח הרחוב לסלק ממשרותיהם שני נשיאים – זין אלעאבדין בן עלי בתוניסיה וחוסני מובארק במצרים – שעד לפני חצי שנה היו נטועים בתודעת העולם כספינקס כבד או פירמידה ענקית בקרקע המדבר. שלושה שליטים אחרים – מועמר קד'אפי בלוב, עלי עבדאללה צאלח בתימן ובשאר אלאסד בסוריה – מתנודדים בעוצמה רבה מול גלי הפגנות שהחלו בדרכי שלום והתדרדרו לשימוש בנשק משני צידי המתרס.

את דברינו היום נקדיש לניתוח התופעה, סיבותיה, גורמיה והכיוונים שאליהם היא מושכת.

הגיעו מים (של הנילוס) עד נפש

גבולותיהן של כל מדינות המזה"ת התיכון סומנו על ידי הקולוניאליזם האירופי: הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, וכלולות בהן קבוצות שונות, שעקב שיוכן האתני, הדתי, העדתי והשבטי השונה, הן עוינות זו לזו. החברה במדינות אלה שסועה ונגועה בסכסוכים נצחיים שעם הזמן רק הולכים ומסתבכים. בכל אחת מהמדינות הללו קבוצה אחת שולטת על כל האחרות בכוח הזרוע, מונעת בחירות חופשיות, שוללת חירויות אזרחיות וזכויות אדם, מדכאת מיעוטים ומחסלת מתנגדים. ההתנגדות לשלטון מולידה אלימות הדדית בין המשטר ובין מתנגדיו, שחלקם פונה אל האיסלאם הקיצוני כמקור השראה להתארגנות נגד השלטון, תוך תיוגו ככופר. המדינה נתפסת כבלתי לגיטימית בשל היווצרותה על ידי הקולוניאליזם, והשלטון בה נחשב בלתי לגיטימי בעיני מרבית האוכלוסייה, הן כי הוא מייצג מיעוט הנאחז בשלטון בכוח והן בשל קשריו עם מעצמות המערב המושחתות.

רק קבוצה אחת של מדינות ערביות – מדינות המפרץ, למעט בחריין – היא לגיטימית בעיני אזרחיהן. בכווית, בקטר, ובכל אחת משבע האמירויות ב"איחוד האמירויות" (אבו-ט'בי, דוביי, ראס אלח'ימה, אלשארקה, עג'מאן, פוג'ירה ואם אלקיווין) חי שבט דומיננטי אחד, שאינו נאלץ להשתלט על קבוצות אחרות, כי אלו אינן בנמצא. במצב כזה החברה והמערכת הפוליטית יציבות, ולכן גם הכלכלה פורחת. הסיבה לכך אינה הנפט, אלא המבנה הסוציולוגי היציב, המאפשר את ניצול הנפט. בחריין, למרות הנפט, אינה יציבה, שכן מיעוט סוני, שהביאו הבריטים, שולט ברוב שיעי שמקורו פרסי. בעיראק הנפט אינו מהווה מקור לעושר בגלל הכאוס החברתי הנובע מריבוי השבטים, הדתות, העדות והקבוצות האתניות, אשר הסכסוכים הקבועים ביניהם מונעים את ייצובה של המערכת הפוליטית ואת התפתחותה של הכלכלה בכלל ושל תעשיית הנפט בפרט.

החברות בסוריה, בלוב, בתימן, בירדן, בסעודיה ובאלג'יריה נגועות בשבטיות המאפילה על כל שיקול אזרחי, ועל כל אחת מהן השתלטה קבוצה קטנה ובלתי לגיטימית.

במצרים ובתוניסיה המצב שונה, היות שמדינות אלו עברו בעשרות השנים האחרונות תהליך של הגירה מהמדבר (בתוניסיה) ומהכפר (במצרים) אל העיר. כתוצאה מכך התפתחה בהן חברה עירונית אינדיווידואליסטית, שבה תפקיד השבטים הוא קטן, וזו הביאה לצמיחתה של אליטה אזרחית המתבססת לא על השבט, אלא על קשרים אידיאולוגיים ומקצועיים, ומאפשרת התקדמות חברתית ופוליטית על בסיס השכלה ועושר. אליטה זו פיתחה מערכת פוליטית בעלת מקצת מאפיינים מערביים, שהחלישו את הנשיאים בהשוואה לאותם שליטי מדינות ערביות הנשענים על השבט, שהוא הרבה יותר חזק ונאמן מאשר מפלגה פוליטית. זה ההסבר לכך שמקורביהם של נשיאי תוניסיה ומצרים נטשו אותם כאשר הם נראו כחלשים, בעוד ששליטי לוב, סוריה ותימן משיבים מלחמה למתנגדיהם והורגים בהם בלי רחמים.

בשבועיים האחרונים אירעה הסלמה בשלוש החזיתות הללו: נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח, החל להפגיז בארטילריה את מעוזי השבטים המתנגדים לו וחיסל כמה מראשיהם, ואילו הם, בתגובה, פוצצו ביום שישי ה-3.6.2011 את המסגד שבו התפלל ופצעו אותו באופן שחייב אותו לטוס לסעודיה לקבל טיפול. ייתכן שבכך הוא מוותר על כיסאו, ותימן עלולה להיכנס לתקופה של מאבקים על השלטון שידרדרו את המדינה לכאוס מסוכן – לאוכלוסייה כמו גם לתחבורה הימית והאווירית העוברת בסמוך לה.

בסוריה עולה בהתמדה מיספר ההרוגים בהפגנות ובהלוויות, ואפילו העיר חמאה, שבה לפני 29 שנים רצח אסד האב כ-30 אלף ממתנגדי השלטון, ראתה בסוף השבוע האחרון כ-70 הרוגים בהפגנות נגד אסד הבן.

המלחמה בלוב מדשדשת, וקד'אפי הולך ומאבד תמיכה גם בקרב המקורבים לו.

המצב המדאיג ביותר הוא במצרים: הכלכלה המצרית קיבלה מכה קשה בעקבות הסתלקותו של מובארק בפברואר, ושיעור האבטלה בה עולה על 50 אחוז. התיירים לא שבו, והיעדרם משפיע בתגובת שרשרת על ענפים נוספים (דוגמת מזון ותובלה) המתפרנסים ממתן שירותים לענף התיירות. מצב זה אינו יכול להימשך זמן רב, שכן למיליונים רבים אין מה לאכול, פשוטו כמשמעו, ויש גבול לסבלנותם של הרעבים, שמתברר להם כי סילוקו של מובארק ואפילו האפשרות של הוצאתו להורג – אולי גרמו להם סיפוק, שמחה ואושר, אבל אי-אפשר לשלם בהם את חשבון המכולת.

הצבא עדיין שולט במצרים, ולא ברור איך בחירות – גם אם תתקיימנה בעתיד הקרוב, וגם אם תהיינה הגונות ואמיתיות – יצילו את המצב הפנימי והכלכלי. מובן כי לאחים המוסלמים יהיה מקום חשוב בכל קונסטלציה פוליטית עתידית, ורבים חוששים כי הם ישיגו רוב בפרלמנט. הצבא בינתיים שולט, כאמצעי זמני לייצוב המערכת, אך ראשיו עלולים לתעל את המדינה לשליטה זמנית נמשכת עד אין קץ ולו כדי לשרת את מעמד הצבא ואת כוחו הכלכלי. הדוגמה השלילית העומדת בפניהם היא טורקיה, שבה הצליחה הזירה הפוליטית, הנשלטת בידי מפלגה איסלאמית – לעקר את כוחו של הצבא ולהכפיפו למרות הדרג המדיני. ראשי הצבא במצרים אינם מעוניינים שתהליך כזה יתרחש, ולכן השאלה החשובה לענייננו היא מתי תתרחש ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הצבא ובין "האחים המוסלמים", שיגייסו לצידם את הרחוב, לא רק היות שהוא דתי (והוא דתי במידה רבה מאוד) אלא – ובעיקר – כי גם הוא מעוניין לסלק את שלטון הצבא.

אפשרות בעייתית העלולה ליצור ציר שסע נוסף במצרים היא שובן של האליטות שהיו חלק מן המערכת של מובארק ומפלגתו ויחזרו לשלוט על הכלכלה, התקשורת והפוליטיקה גם אם במסגרת שונה מבעבר, תוך ניצול כישוריהן בתחומים אלה. הלגיטימיות שלהן לשוב ולהשפיע על מצרים תנבע מהכאוס שהשתלט על המדינה, בעיקר בכלכלה ובפוליטיקה, ומיכולתן המוכחת לנהל את המדינה תוך קיום הבנה עם הצבא. בשל אפשרות זו, ונוכח העובדה שנפטרו מקבוצת "הקצינים החופשיים" שהשתלטה על מצרים במהפכת יולי 1952, שמובארק היה האחרון בה, יש במצרים הקוראים "לא למובארק ולא לטנטאווי", כלומר לא לאליטות שהקיפו את מובארק ולא לשלטון של שושלת צבאית נוספת.

מצרים היא המדינה החשובה ביותר ב"אביב העמים" המזרח תיכוני, בעיקר בשל גודלה: גורלם של 85 מיליון איש, אישה וילד, נתון כיום על כפות המאזניים, כשבפתח עומדת בפניהם בעיה נוראה: ירידה דרמטית באספקת המים בנילוס בשל מפעלי פיתוח המתקדמים בארצות מזרח אפריקה, המהוות את אגן ההיקוות של הנהר, וייסודה של מדינה חדשה בדרום סודן החולשת על הנילוס, שלא ברור עד כמה מחייבים אותה הסכמי חלוקת המים שעליהם חתמה סודן. מיליוני מצרים עלולים למצוא את עצמם בקרוב ללא מי שתייה, כשהנילוס "יישתה" על ידי מדינות הנמצאות במעלה הנהר, ומעט המים שיגיעו למצרים עלולים להיות מזוהמים אף יותר ממצבם כיום, בשל חולשת תשתית הטיפול בשפכים במדינות אגן ההיקוות והזרימה. המצרים מודעים היטב לבעייה זו, שכן אותותיה ניכרים כבר כיום, והם יודעים כי במצבם הפוליטי הירוד, אין להם שום יכולת להפעיל לחץ על מדינות באפריקה בעניין זה, שגם מובארק בזמנו לא הצליח לעצור את ההידרדרות בו.

הדרוזי של אלג'זירה

הכינויים הרווחים של התופעה הם "מהפכת הפייסבוק", "מהפכת הטוויטר", "מהפכת היוטיוב" וכדומה, המצביעים על רשת האינטרנט כמקור המהפכה. אני, במחילה, לא שותף לשמות הללו, גם אם איני מנסה להמעיט מחשיבותם של פייסבוק, טוויטר ויוטיוב ככלי יחיד בידי ההמונים להתארגנות, בשל היות התקשורת בשליטה מוחלטת של השלטון.

טענתי היא כי אלה – חשובים ככל שיהיו – הם רק כלים בידי הציבור שבאמצעותם הוציא הציבור לפועל במהלך מחצית השנה האחרונה את מה שהשתוקק לו מזה עשרות שנים. בעיניי, חשובה יותר מן הכלי היא המוטיבאציה לצאת ולהפגין, גם במחיר המוות, ומוטיבציה זו טופחה על ידי התקשורת, ובממוקד על ידי ערוץ אלג'זירה. ערוץ זה מנהל כבר יותר מעשר שנים ג'יהאד תקשורתי נגד השליטים הערביים, נגד ישראל ונגד ארה"ב, ותמהיל מסרים זה הפך אותו לערוץ הנצפה ביותר בעולם.

רק לשם הדוגמה ניתן כאן תמליל של חלקים מתוכנית ששמה "אלאתג'אה אלמועאכס" – "הכיוון הנגדי" או "נגד הכיוון" שעורך ד"ר פייסל אלקאסם, דרוזי מסוריה, שונא ישראל גדול. התוכנית משודרת כבר שנים כל יום שלישי ושיעור הצפייה בה הוא אדיר. הפרק שניתן להלן הוא מ-9 באפריל 2002, ימי מבצע "חומת מגן", והרקע, כדברי אלג'זירה, הוא ביקורת נוקבת נגד "השליטים הערבים שאינם חשים לסייע בצבאותיהם לפלסטינים המסכנים הנכבשים ונכתשים על ידי מכונת הכיבוש הציונית".

פייסל אלקאסם: ברכות צופים נכבדים. תמיד אני משקיע זמן רב בכתיבת הפתיח של התוכנית, אלא שהיום כל השאלות לקוחות ממה שכתבו לי הצופים דרך הפקס והאינטרנט, והנה הן לפניכם:

למה הפכו המשטרים הערביים לבדיחת הבדיחות בעיני עמיהם? האם השליטים הערבים מאזינים למה שעמיהם אומרים עליהם בערוצי הלוויין? לא קרה בהיסטוריה הערבית מעולם שהאזרח העז להציג כך את השליט ערום ועריה, ואילו נערך משאל עם, היו מרבית המנהיגים הערביים מקבלים 99.99 אחוזים מהקולות, אך מתחת לאפס, וזה כמובן מה שאומרים הצופים.

אחד מהם כותב: אי-אפשר להפיל את הלגיטימיות של המשטרים הערביים, כי הם לא היו לגיטימיים אפילו יום אחד!...

ד"ר מונצף אלמרזוקי (אינטלקטואל תוניסאי החי בגלות בצרפת בשל התנגדותו לנשיא תוניסיה): מלך העדות הערבי, מה הוא מצבו? מצבו הוא כדלקמן: הוא יודע, ומי שמתנגד לו יודע, שאין לו ייפוי כוח אמיתי לדבר בשם עמו, שכן ייפוי הכוח מזויף, הדיו שבו נכתב מזויף, הנייר מזויף, המילים מזויפות, החתימה מזויפת, הכתב מזויף, והסמכות מזויפת.

המערב יודע כי האיש הזה, במקרה הטוב ביותר, הוא מנהיג כנופייה. האמריקני והצרפתי יודעים כי יש לאיש הזה כמויות אדירות של כסף הנמצאות בבנקים במערב. בתי הכלא שלו גדושים במתנגדיו ובמתנגדי שלטונו, אך הוא נשאר על כיסאו רק כי האמריקני והצרפתי רוצים שהוא יישאר...

היעדר הלגיטימיות של השליטים שלנו הוא האסון שלנו, והסיבה העיקרית לחולשת אומתנו. העמים הם חסרי ריבונות, והאזרחים – ללא כבוד כלל. שולטים בנו משטרים חסרי לגיטימיות, שאין להם שום זכות לדבר בשמנו. זוהי האבחנה האמיתית למשבר המקיף אותנו, על רקע האירועים בג'נין (מבצע "חומת מגן"), בשכם, בטולכרם ובכל מקום, שכן אף אחד אינו יכול להושיע את המסכנים ההם.

מאזין בשם יחיא אבו זכריא בטלפון: אני נשבע בכל היקר לי, שאם שרון היה נכנס אל בין הסדינים של שליטינו, הם היו שותקים ואומרים: הו שרון, קח את כל כבודנו, כדי לספק את רצונה של וושינגטון, גבירת טובות ההנאה המשאירות אותם על כיסאותיהם. המערכת הרשמית הערבית, שהיא למעשה מתה, נכשלה בהבטחת האנושיות של האדם הערבי בכל המישורים, כמו שנכשלה בהבסת הפולשים לאדמותינו. יתר על כן, היא זו המזמינה אותם לבוא לבתינו, כדי לרמות אותנו, ואם עמינו שותקים על אובדן פת הלחם שלהם ועל אובדן עתידם ועתיד ילדיהם, זה בגלל המעילות המצחינות של שליטיהם. העמים כורכים יחדיו את כבודם ואת פלסטין, ולכן אני חושב שהדרך לירושלים עוברת דרך סילוק המערכת הרשמית הערבית כאילו היתה לכלוך.

זוהי רק דוגמית ממה ששידרה אלג'זירה מאז שהחלה לפעול בשנת 1996. מסרים כאלה מצטברים, מתערמים ומתגמלים, והפיצוץ הנראה היום ברחוב הערבי הוא התוצאה של פעילות אלג'זירה נגד השליטים הערביים, נגד ישראל ונגד ארה"ב. הסיבה לאג'נדה של אלג'זירה ראויה להתייחסות נפרדת, ואת זה נעשה בעתיד הקרוב.

הקרב על הלגיטימציה

בשלב הנוכחי פועלת הזירה הפלסטינית לקראת כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר הקרוב, שבו – כך נראה עכשיו – יבקשו הפלסטינים מהקהילייה הבינלאומית להכריז על הקמת מדינה פלסטינית על יהודה, שומרון ועזה, אשר בירתה היא ירושלים.

באופן שבו מתפתחים הדברים, תצבענה מרבית מדינות העולם בעד הבקשה הפלסטינית, ובכך יצליח תהליך אוסלו לייסד מדינה בהכרה בינלאומית. נכון כי עדיין יש כמה מהמורות בדרך – היעדר הסכם עם ישראל, וטו אמריקני במועצת הביטחון – אבל המורד חלקלק והכיוון ברור. ישראל עלולה למצוא את עצמה נדחקת לפינה של לגיטימיות הולכת ומצטמצמת, שכן כבר כיום מדברים בעולם על "כיבוש 67'" בנשימה אחת עם "כיבוש 48'", כלומר מעמידים את ישראל כולה באור בלתי לגיטימי. אפשר לטעון שהדבר אינו נוגע לנו, שכן אמריקה לצידנו, הצדק ההיסטורי עימנו והכלכלה הישראלית יציבה, אבל אלה לא ימנעו את דחיקתה של ישראל לפינה שאליה דחקו מדינות העולם את דרום אפריקה.

התמודדות עם התופעה חייבת להתפרס על כמה מישורים: ראשית, על ישראל להציב אלטרנטיבה לרעיון המדינה הפלסטינית. יש לכך כמה אפשרויות, כשהסבירה ביותר לדעתי היא תוכנית שמונה המדינות הפלסטיניות: מדינה בעזה (כבר קיימת), ועוד שבע מדינות נפרדות ועצמאיות בערים הערביות של יו"ש: שכם, ג'נין, יריחו, רמאללה, טולכרם, קלקיליה והחלק הערבי של חברון. פתרון כזה יתבסס על השבטים המקומיים ועל המנהיגות המסורתית המקובלת הקיימת בכל עיר, ולכן יהיה לגיטימי בעיני מרבית האוכלוסייה של הערים, ישחרר את ישראל ממרבית האוכלוסייה הערבית ביו"ש, ויאפשר לישראל לשמור על שליטתה על המרחב הכפרי ועל מרבית ההתנחלויות אם לא על כולן. כל עיר-מדינה תוכל לקיים חיים סבירים תוך קבלת סיוע מישראל, ואזרחיה יוכלו לנוע בין המדינות הללו בדיוק כפי שירדנים יכולים להגיע לסוריה, ולכן סביר להניח שגם העולם יקבל פתרון זה בשלב כלשהו, אם הוא ייצור רגיעה.

המרכיב השני בקרב על הלגיטימציה הוא הקמתם של שני ערוצי טלוויזיה לווייניים – אחד באנגלית ואחד בערבית – שיגיעו הישר לכל בית בארה"ב ובעולם הערבי. ערוצים עצמאיים אלה יסייעו לישראל להתקבע כישות קיימת בתודעה הבינלאומית, כי הרושם המתקבל בעולם הוא כי מי שאינו קיים בעולם התקשורת הרב-ערוצית, אולי אינו קיים כלל. ערוצים אלו יאפשרו לישראל לשדר את עמדתה בלי המסננת של כתבים ועורכים בעלי אג'נדה אנטי-יהודית, אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית, שלא לדבר על המסננת בתקשורת הערבית, המאפשרת בדרך כלל רק למסרים אנטי-ישראלים חריפים להגיע לקהל הצופים.

האינטרנט יכול אולי להוות תחליף חלקי במה שנוגע לעולם המערבי, אך אינו משמש תחליף לעולם הערבי, שכן החשיפה לאינטרנט בו מצומצמת מאוד, והמצב המתדרדר בחלק מהמדינות מבטל גם את האפשרויות הכלכליות של האיש ברחוב לרכוש מחשב וקו תקשורת. מדינות רבות בעולם (ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, טורקיה, איראן, סין ועוד) משדרות ישירות לעולם הערבי, ורק ישראל משום מה החליטה כי העולם הערבי אינו חשוב דיו כדי להצדיק הקמת ערוץ לווייני בערבית הנקלט בכל בית בעולם הערבי. לא שיש ביכולתו של ערוץ כזה להפוך את הצופים בו לפעילים נלהבים של התנועה הציונית, אך יש בעולם הערבי רצון לראות ולהבין כיצד מתפקד הדבר הזה ששמו מדינת ישראל: איך מדינה במלחמה מצליחה להיות דמוקרטית, לעמוד בחילופי שלטון, לקיים תקשורת חופשית, לכבד זכויות אדם וחירויות אזרח, לנצח בכל המלחמות ולשרוד בתוך אזור כל כך רב-משברי כמו המזה"ת.

במקביל, על ישראל לפנות ישירות וגלויות לכל אלה בעולם הרואים בישראל את העמדה הקדומנית של תרבות המערב מול ההשתלטות הערבית-איסלאמית ההולכת ומתקדמת בקצב מדאיג. יש רבים כאלה באירופה ובארה"ב, בעיקר נוצרים, היודעים כי נפילת ישראל תהיה רק שלב אחד לפני נפילתם הם, ולכן הם תומכים בישראל ללא סייג. כבר אין מדובר בימין הניאו-נאצי הקיצוני, שכן תחושת הדאגה הולכת וחודרת אל המרכז הפוליטי, וישראל נתפסת כיום כנקודת המבחן של תרבות המערב – אם יש ביכולתה לעמוד מול הצונאמי הערבי-איסלאמי. ערוץ של שידורי לווין באנגלית יהיה אמצעי חשוב בגיבוש תמיכה זו בישראל, וכל יום שעובר בלי ערוץ כזה הוא יום שבו מאבדת ישראל תומכים פוטנציאליים נוספים.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 153 גם ב"מקור ראשון".

אהוד: בשעתו היינו מצטטים ממאמריו החשובים של ד"ר גיא בכור, אך מאז שאת מרביתם הוא מעביר רק בתשלום, וגם אוסר להפיצם הלאה (שזה הפסד שלו שהוא כנראה לא מודע לו), אנחנו שמחים שיש בידינו לצטט את מאמריו החשובים של ד"ר מרדכי קידר, שגם מייצג בכבוד את ישראל בהופעותיו המצויינות בערבית ברשת אל-ג'זירה.

* * *

משה גרנות

כשמוצקלה פגשה את פולה

על הספר לבני הנעורים של זהבה קור

"לבן-גוריון ובחזרה"

איורים – אורי ויסלר, ידיעות אחרונות, 2011, 118 עמ'

גיבורת הספר "לבן-גוריון ובחזרה", המתוודעת לקורא בגוף ראשון, היא ילדה בכיתה ו', שכינויה הוא מוצקלה – שמה האמיתי איננו מוזכר בהספר. הזמן – תקופת ההמתנה מורטת העצבים שלפני מלחמת ששת הימים. מוצקלה היא ילדה שובבה ומרדנית, ואף מסגרת איננה מתאימה לה. על כן, כשהעצבים של הכלל מרוטים כהוגן, היא הופכת לנטל על תושבי המושב, בו היא מתגוררת עם אימה (אביה מגוייס) ועם אחותה. המושב ממוקם סמוך לרצועת עזה, ומצוי בתקופה זאת בחרדה גדולה, שהנה-הנה עומדים עליו לכלותו.

נחמן המא"ז, ובעקבותיו כל תושבי הכפר, מחליטים שבעת כזאת לא ייתכן שבכפר תשתובב לה ילדה חסרת רסן כמו מוצקלה, והאסיפה דורשת מהאם לשלוח אותה לדודים בעיר. בלית ברירה היא נשלחת לדוד פנחס ולדודה שושנה, הגרים בתל-אביב, סמוך לביתו של בן-גוריון.

מוצקלה מצליחה לעצבן את הסובבים אותה גם שם, ובעיקר היא עולה על עצביו של דוד פנחס. דודה שושנה נוטה לה חסד למרות הכול, ובנם של הדודים, הלא הוא אבי בן הארבע-עשרה, אפילו מחבב אותה. פגישה אקראית עם פולה בן-גוריון יוצרת בין השתיים ידידות מוזרה שמובילה, בסופו של דבר לכך, שפולה לוקחת את מוצקלה טרמפ במכונית המפוארת של בן-גוריון חזרה למושב, שם היא מתקבלת בכבוד גדול משום השתדלותו המוקדמת של אבי, ומשום ההערכה שהיא זוכה לאחר שהצליחה לסייע בהצלתו של טייס ריסוס שהתרסק עם מטוסו. מסתבר שאפילו דוד פנחס מתרכך ביחס אליה כשהוא רואה בעיתון תמונה של מוצקלה בחברתה של פולה בן-גוריון.

ברוב סיפורי הילדים הגיבור/ה נתקל/ת במכשול, אבל הצדק מנצח בסופו של דבר, והגיבור מתגבר על המכשול לקראת סוף טוב. הקורא מצדד בגיבור/ה, ומייחל לישועתו, שלפעמים מתעכבת – אך בוא תבוא. בסיפור שלנו המכשול הוא אי הבנתם של הסובבים שמדובר בילדה משובבת נפש, ולא בילדה מופרעת.

מאפיין נוסף של סיפורי ילדים היא השאיפה של הסופר/ת ללמד באמצעות הסיפור – למאפיין זה אקרא כאן בשם המבוקש הדידקטי. מבוקש כזה בספרות ל"גדולים" נחשב לפגם, ואילו בסיפורי ילדים הוא בבחינת נורמה. ואמנם גם בסיפור שלנו מבקשת הסופרת להעניק ידע לקוראים הצעירים, אלא שהיא עושה זאת, בדרך כלל, בצורה מתוחכמת, לדוגמה: מוצקלה מגיעה לרחוב רופין, שם גרים הדודים, והיא נתקלת בשלט המספר מי היה רופין (עמ' 61). בדרך זאת מתוודע הקורא הצעיר לאישים כמו אבא אבן, משה דיין, בן-גוריון וגדולי עולם עימם נפגש, למפלגתו רפ"י וכו'. אגב, חלק מהאישים הללו מאויירים ביד אמן בידי אורי ויסלר, רק לא היה ברור לי מדוע צייר את מוצקלה בשיער מקורזל, כשבספר נאמר עליה שיש לה צמות.

הספר משובץ בפניני הומור: מוצקלה מוצאת ספר בשם "גולים מפורסמים בהיסטוריה" (הכוונה לאישים כמו לנין שגלה ממולדתו לפני שחולל את המהפכה הקומוניסטית), ואילו מוצקלה היתה משוכנעת שמדובר בגולים מפורסמים בכדורגל; דוד פנחס כועס על מוצקלה, בעיקר משום שהיא עונה לו על שאלותיו בשאלות משלה. הוא מבקש שקט כשהוא מאזין לנאום של ראש הממשלה לוי אשכול, אבל בדיוק אז מוצקלה מקבלת טלפון מאביה המגוייס. פנחס מחליט שאשכול התגמגם בנאום בגלל ההפרעות של מוצקלה...

שני עניינים לא נראו לי הגיוניים בספר:

האחד, חברי המושב מחליטים שאימה של מוצקלה צריכה לשלוח אותה לעיר! אינני חושב שהחלטה כזו היתה מתקבלת אפילו בקיבוץ של תחילת המאה העשרים, בוודאי לא במושב של סוף שנות השישים. סביר יותר היה אילו נשלחה לעיר משום חששה של האם לפרי בטנה בימי החרדה על גבול הרצועה.

השני, אבי ומוצקלה מבלים לילה שלם מחוץ לבית (אבי תורם דם בבית חולים, אחר כך יורד עם מוצקלה לים לראות את נר הלילה), וההורים אינם מודאגים ואינם כועסים עליהם.

אבל בעידן בו ילדים קוראים בשקיקה את הסיפורים הפנטסטיים על הארי פוטר – נראה לי שהטענות הדקדקניות שלי הן בבחינת מותרות. מדובר בסיפור חביב שיש בו הברקה מרתקת: ילדה שובבה יוצרת קשר של ידידות עם פולה בן-גוריון, אישה שהיתה ידועה בבוטותה ובאידיאה פיקס שלה באשר לרווחתו של בעלה המפורסם.

חבל לי שלמוצקלה אין שם ממש ולא רק כינוי חיבה.

להלן קטע מתוך הספר:

הספרייה שלנו כל כך קטנה, שביום שלישי בחמישה לארבע, כשאימא של מוֹשקוּ פותחת, היא קודם כל מושכת החוצה את השולחן עם כרטיסי השמות, כדי שנוכל להיכנס אחד-אחד לבחור ספר. כשמגיע תורי, אני נכנסת לספרייה ופורשת את ידי לצדדים, כמו שני מחוגים של שעון. באצבעות של יד ימין אני נוגעת באֶריך קֶסטנֶר, ובאצבעות של יד שמאל באבנר כרמלי. ככה מתחברים לי פּצפּונת ואנטוֹן עם בְּעַט, אלון, בּעַט! ואם אני זזה טיפ-טיפה הזווית של המחוגים משתנה, ואני יכולה לגעת ביד אחת בלואיזה מיי אלקוֹט, 468 עמודים, וביד השנייה ביגאל מוֹסינזוֹן. ככה מתחברים לי בקלות נשים קטנות וחסמבּה.

פעם שאלתי את אימא של מוֹשקוּ, הספרנית: "יש לך ספר על קַסטנֶר?"

היא הוציאה לי את שלושים וחמישה במאי, שכבר קראתי פעמיים.

"לא," מחיתי, "לא התכוונתי לקֶסטנֶר, זה רק השם שלהם דומה, רציתי קַסטנֶר! זה האיש שסבתא שלי היתה בטוחה שיציל אותה כשהגרמנים נכנסו לבודפשט! סיפור אמיתי. יש לך?"

אימא של מוֹשקוּ הביטה בי בריכוז דרך משקפיה כמבינה היטב, ופסקה, "זה לא ספר לילדים." (עמ' 49-50).

אהוד: מעניין כמה מבוגרים יודעים היום את ההבדל בין ישראל לאריך קסטנר.

בתקופה שבה ריאיינתי את דבורה נצר לספר שכתבתי על בעלה שרגא, היא סיפרה, כמובן לא לפרסום, וכבדיחה – כי פולה לא היתה מניחה לבן-גוריון להתייחד לבד בחדר עם אישה זרה, כי אם זו היתה מתכופפת, היה חשש שיעלה עליה...

קראנו ב"מעריב" מיום שישי האחרון את הראיון עם זהבה קור, שאותה אנחנו מכירים כסופרת במסגרת חבורתנו סומליו"ן – ראיון שבו סיפרה על ספרה החדש. חיזקי ואימצי זהבה, כל החיים לפנייך!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [11] / מזימה ציונית

סודי ביותר

בשם אללה הרחום והחנון

לכ'

ראש אגף המודיעין / חטיבת איסראיל [פלסטין הכבושה]

משמרות המהפכה / הרפובליקה האיסלאמית של איראן

הנדון: מזימה ציונית [קונספירציה]

אדוני המפקד

במסגרת תפקידי כראש מחלקת מחקר של אגף מודיעין ממקורות גלויים מאיסראיל [פלסטין הכבושה] הייתי עסוק בשבועיים האחרונים, יחד עם עמיתַיי, הקצינים המעריכים במחלקה זו, בניתוח הידיעות מאיסראיל [פלסטין הכבושה] על המהומה המתחוללת שם בעקבות התבטאויותיו של ראש המוסד [לריגול] הפורש, מאיר דגן [דג'ני?] בעניין רוחות המלחמה המנשבות במסדרונות הממשלה שלהם בירושלים [אל-קודס הכבושה].

איש זה ניהל כידוע את המוסד שלהם במשך 8 שנים והוא ידוע כאדם חכם, שקול וגם תחמן ומתוחכם, שעשה לנו צרות צרורות בעיכוב פיתוח הנשק הגרעיני שלנו, באמצעים שונים.

קשה להבין את השתלחותו של מ. דגן בראש הממשלה ובשר הביטחון שלהם, על כך שהשניים הם מחרחרי מלחמה והם מתכוונים לתקוף ולהשמיד את מתקני הגרעין שלנו, דבר שיחולל מלחמה כוללת עקובה מדם באזורנו. דגן טוען שהוא ועמיתיו, בכירי זרועות הביטחון שלהם, ראש השב"כ והרמטכ"ל [גבי אשכנזי], שפרש לאחרונה, שלושתם היוו סכר להרפתקנותם של שני האישים הבכירים [ושרים "ניצים" אחרים] בממשלה שלהם.

טענות אלה של דגן נראות על פניו סבירות, הגיוניות ומשכנעות, וגם התבטאותו לגיטימית [מבחינת הבעת דעה בפומבי] במשטר הדמוקרטי שלהם, שבו מותר לכל אחד להביע את דעתו, אפילו נגד הממשלה והמנהיגים, מבלי שיאונה לו כל רע, ואפילו אם דבריו גורמים נזק לבטחון המדינה.

ואכן, הפטפטת השיטפונית שלהם עוזרת לנו לאסוף מידע מודיעיני חיוני, לנתח ולהבין את מניעיהם.

אבל, אדוני המפקד, קשה להאמין שאיש זה, דגן, אומר את דבריו סתם כך, רק כדי להזהיר את בני עמו מפני צעדים פזיזים והרפתקניים מצד מנהיגי איסראיל [פלסטין הכבושה]. לנו זה נראה כמזימה וקונספירציה בינו לבין ראש הממשלה ושר הביטחון, כדי לאותת לנו, באמצעותו של דגן, שאין לנו מה לדאוג מפני תקיפה על מתקני גרעין שלנו, ובכך להרדים את הערנות והכוננות שלנו מפני צעדיהם התוקפניים.

מצד שני: אם אכן שני השרים הללו "ששים אלי קרב," והם עלולים להתקיף אותנו, הרי לקראת זה עלינו להתכונן, מה שאומר הקצאת משאבים רבים בכוח אדם [צבא], נשק וטכנולוגיה, כדי לקדם את המלחמה. אך אם דעתו של דגן תתקבל והם לא יניפו עלינו את החרב [לא יעזו], והמלחמה לא תפרוץ בסופו של דבר, יתברר שנגרמו לנו הוצאות כבדות, מיותרות, שיחד עם הסנקציות של ארצות המערב שננקטות נגדינו, הדבר יכביד עלינו עוד יותר.

בעניין זה של איום במלחמה, יש סימנים מעידים שהם רוצים להעביר לנו מסרים מאיימים: תרגילי התגוננות אזרחית שלהם באמצעות פיקוד העורף מצד אחד, ומצד שני – הכנות דרסטיות שלהם למלחמה, בזרועות היבשה [אימונים ותרגילים רבים], ובאוויר [אימוני טיסות ארוכות בארצות אחרות, רומניה למשל].

ויש להניח שגם זרוע הים שלהם לא שוקטת על שמריה, אך על כך מועטות הידיעות שלנו, ולשם כך נשלחו כידוע מספר צוללות שלנו לים האדום, "למשש את הדופק".

בסיכום נושא זה של התבטאויותיו של דגן, יש להתייחס אליהם ב"כבדהו וחשדהו". אך מה שברור הוא, ששום דבר לא ברור ואי-אפשר להוציא מסקנות חד-משמעיות מגילויים סותרים אלה.

מהומה נוספת שפרצה במדינה הציונית לאחרונה קשורה לשבירת החרם שהוטל על ארצנו בתחום הסחר, כאשר התגלה כי אוניות משא של חברת "האחים עופר" מחיפה עגנו בנמלינו ואף העמיסו והובילו נפט מארצנו לארצות תבל, ואולי גם לאיסראיל [פלסטין הכבושה] עצמה...

הם גם מכרו [ביודעין] אונייה לחברת-קש הקשורה איתנו, ומומלץ, כמובן, לבדוק אותה היטב אם לא הותקנו עליה מצלמות, חיישנים, מכשירי האזנה וכד'.

בנושא זה של סחר מעניין לציין, שהמשטר הציוני מתיר ייצוא של תוצרת חקלאית לארצות ערב המקיפות אותה: פירות ממטעי הדרוזים בגולן הכבוש [ואולי לא רק של הדרוזים, אלא גם של המתנחלים על אדמה סורית גזולה זו]. כל יום עוברים לסוריה אלפי ארגזים עם תפוחים, אגסים, דובדבנים ותוצרת חקלאית אחרת, וזאת, כמובן בהסכמתם של שלטונות המדינה הציונית איסראיל [פלסטין הכבושה] מצד אחד, והסכמת שלטונות סוריה, מצד שני.

כפי שידוע לנו בבירור, תוצרת חקלאית ציונית זורמת לכל הארצות האיסלמיות, וכן גם מוצרי תעשייה, כל אלה ללא תווית מזהה – וארצות [מוסלמיות!] אלה מעלימות עין מכך, ביודעין.

וכיוון שהיהודים בוגדניים ומלאי תחבולות ומזימות, עלינו לבדוק גם את ההשלכות הצבאיות-האיסטרטגיות של החלטתם להאריך את שעון הקיץ, מצד אחד, ולעומתו – לקצר חופשת הקיץ של בתי הספר [שר החינוך שלהם חזר בו מהחלטתו זו]. יש לבדוק ולברר כיצד החלטות אלה של ההנהגה הציונית עלולות להשפיע על ארצנו ועל כוננותנו לקראת העימות הצבאי הבלתי-נמנע עם איסראיל [פלסטין הכבושה].

בסיכום: קשה להוציא מסקנה ברורה וחד-משמעית מהתנהגותם של היהודים-הציונים-הישראלים ויש לפקוח שבע עיניים על כל צעד שלהם, אפילו אם זה נראה כעניין פנימי שלהם בלבד.

בברכה,

סגן-אלוף עלי זאדה חוטיני

ראש מחלקת מחקר [חטיבת איסראיל (פלסטין הכבושה)]

אגף המודיעין, משמרות המהפכה,

הרפובליקה האיסלאמית של איראן

* * *

נעמן כהן

"דויטשה באן" – הרכבות והיהודים

שישים ושש שנים לאחר הפסקת חברת הרכבות הגרמנית לשנע טרנספורטים של יהודים למחנות השמדה לשם פתרון סופי לבעיית היהודים, פירסמה לאחרונה הממשלה הגרמנית את ה"מדיניות היהודית החדשה". שר התחבורה של גרמניה, פטר רמזאור, אמר למנכ"ל דויטשה באן, חברת הרכבת הגרמנית, כי תוכנית ישראל להקמת קו רכבת לירושלים היא "בעייתית מבחינה פוליטית" מכיוון שהקו עובר בשני קטעים בשטחים האמורים, לפי ממשלת גרמניה, להיות "יודן ריין". בשטחים אלו, קובעת ממשלת גרמניה, אסור המעבר ליהודים. בעקבות כך הודיעה חברת הרכבות הגרמנית, הנמצאת בבעלות ממשלת גרמניה, על פרישה מפרויקט קו הרכבת תל אביב-ירושלים.

בתגובה למדיניות הגרמנית החדשה-ישנה יש להשעות כל שיתוף פעולה עם חברת הרכבות הגרמנית ולהפסיק לקנות מגרמניה רכבות. ואולי יצא מזה משהו חיובי. באופן אישי קשה לי מאוד העובדה שאני נאלץ לנסוע לעיתים ברכבות של חברת סימנס, חברה שהעסיקה למעלה ממאה אלף עובדי כפייה באושוויץ, חברה שמסרבת עד היום לפצות על פשעיה. אל לרכבות המסיעות יהודים, להיות רכבות גרמניות!

הירונימוס

הצבא האמריקאי העניק את שם הצופן "ג'רונימו" למבצע לחיסול אוסמה בן לאדן. ג'רונימו (1829-1909) היה כינויו של גויאלה Goyaałé (משמעות שמו המקורי בשפת צ'ירקואה היתה "מפהק"), מנהיג לוחמי אפאצ'י שנלחמו בכוחות האמריקאים במשך תקופה של כ-25 שנה באמצע המאה ה-19. את הכינוי "ג'רונימו" (Geronimo), על שם הירונימוס הקדוש, נזיר שחי בבית לחם במאה החמישית ותירגם את התנ"ך והברית החדשה ללטינית, הוא קיבל מהמקסיקנים שלחמו בו. ג'רונימו נכנע לכוחות האמריקאים ב-4 בספטמבר 1886 ונשלח לכלא פורט פיקנס שבפלורידה, בנפרד ממשפחתו. לאחר פחות משנה הוא אוחד עם משפחתו.

ב-5 במאי השנה, כמה ימים לאחר הריגת בן לאדן, הרלין ג'רונימו, נינו של "המפהק", תבע מאובמה את עלבונו של סבא-רבא שלו, לוחם חופש אפאצ'י, והגיש בשמו ובשם צאצאים אחרים של הלוחם האפאצ'י, הצהרה לסנאט האמריקאי:

"להשוות את ג'רונימו עם אוסמה בן לאדן זו השמצה בלתי נסלחת של אמריקה הראשונה (Native America) ומנהיגה הידוע ביותר בהיסטוריה... כבנו של הנכד של ג'רונימו, שלחם כחייל אמריקאי... במלחמת העולם השנייה, וכמי שבעצמו לחם בווייטנאם, אני מתכבד לבקש מהנשיא, מפקדנו העליון, או שר ההגנה שלו, הסבר מלא לשימוש המביש הזה בשמו של סבי-רבי, התנצלות מלאה על העלבון החמור – אחרי כל מה שהאמריקאים-הילידים סבלו – ומחיקה מלאה של השם ג'רונימו, בשימושו זה, ממסמכי ממשלת ארה"ב."

המשותף בין הירונימוס לאוסמה בן לאדן – שנאת היהודים

בלי לקשר לג'רונימו האפאצ'י, קיים דמיון בין הירונימוס הקדוש לאוסמה בן לאדן – שניהם היו "קדושים" שונאי ישראל.

"לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי"

Errare humanum est

"לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי"

כּוֹתֵב הִירוֹנִימוּס בָּ"אִיגָרוֹת".

אוֹגוְּסִטינוּס הַקָּדוֹשׁ,

מַרְחִיב אֶת הָאִמְרָה:

"הַטָּעוּת הִיא תְּכוּנָה אֱנוֹשִׁית,

אַךְ להתמיד בָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת

הוּא מַעֲשֶׂה שָׂטָן."

הַנָּזִיר הִירוֹנִימוּס הַקָּדוֹשׁ

שׁוֹקֵד עַל לִימוּדֵי עִבְרִית.

עוֹבֵד עַל "הָוּלְגָתָא",

תִּרְגּוּם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְרוֹמִית.

לַיְלָה לַיְלָה בָּר חָנִיָנא מִלּוֹד

בָּא לְחַדְרוֹ לְלַמְּדוֹ אֶת הַשָּׂפָה

בְּסֵּתֶר הַחֲשֵׁכָה, בָּאֲפֵלָה.

הַנָּזִיר הַקָּדוֹשׁ חוֹשֵׁשׁ לִשְׁמוֹ הַטּוֹב.

אָסוֹר שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא לוֹמֵד מִיְּהוּדִי.

הִירוֹנִימוּס שׂוֹנֵא אֶת הַיְּהוּדִים,

עַם אֻמְלָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְרַחֲמִים.

תָלְמִידוֹ אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ,

(כָּמוֹהוּ, אָב הָכְּנֵסִיָּה),

אוֹהֵב אֶת אִמָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.

בָּוִידּוּיִם מְתָאֵר הוּא אֶת אָהַבַתוֹ.

לֹא פָּחוֹת אוֹהֵב הוּא אֶת בֵּן הָאֱלֹהִים עַצְמוֹ.

אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ, נוֹתֵן נִסּוּחַ תֵּיאוֹלוֹגִי:

"הַיְּהוּדִים בְּשִׁפְלוּתָם 'עֵדֵי הָאֱמוּנָה'.

עֵדִים לְאַשְׁמָתָם – צְלִיבַת הָאֵל.

הַיְּהוּדִי חַיָּב לְהִישָׁאֵר תָּמִיד עֶבֶד לַנּוֹצְרִי,

זֶה מוֹכִיחַ אֶת צִדְקָת הָכְּנֵסִיָּה."

"הַקָּדוֹשׁ" הִירוֹנִימוּס: "לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי!"

"הַקָּדוֹשׁ" אוֹגוּסְטִינוּס: "לְהַתְמִיד בַּטָּעוּת,

 הוּא מַעֲשֶׁה שָׂטָן!"

* * *

שתי המלצות לשבוע הספר העברי

על ספרים שקריאתם הנאה צרופה:

יצחק קרונזון: "כי מנגד תראה", עם עובד.

רות אלמוג: "שריקת האוקרינה", זמורה ביתן.

* * *

רות ירדני כץ: ברכות לגיליון ה-650

אהוד היקר,

לא נשבור מסורת. כל חמישים גליונות אנחנו מברכים אותך על עשייתך הברוכה. 650 גיליונות, פעמיים בשבוע, ואוי אם הגיליון לא מגיע בזמן. היום הוא לא יום. 

בצד הברכות האמיתיות ומכל הלב, יש לי בקשה שתקדיש פעם בכמה זמן גיליון רק לסופרי ומשוררי הילדים והנוער. 

הרבה בריאות, אוכל ויין טוב והומור.

שלך,

רותי (ירדני כץ) 

לרותי היקרה,

אני אשמח על כל חומר הנוגע לסופרי ילדים ונוער שיגיע אליי ויהיה ראוי לפרסום, אבל בדרך כלל קהל קוראי המכתב העיתי אינו קורא יצירות לילדים ולנוער ולכן אין טעם לפרסמן בו.

אהוד

* * *

ספי סגל

הערות והארות אחדות לשיח שהתקיים

בגיליונות 646 ו-647 בעניין רצח רבין

באותו ערב עמד להתקיים בכפר הנוער ע"ש יוהאנה ז'בוטינסקי אירוע אקדמי שעניינו מורשת רבין ונסיבות הרצחו, בו עמדו להשתתף, בין השאר, חוקרים נכבדים כפרופסור אריה זריצקי וד"ר אורי מילשטיין.

אכן, מר שויגר, ליד שער הכניסה של הכפר התגודדו באותו ערב אותם 50 עד 100 האנשים שבסופו של דבר הגיעו לשם ברגל למרות פעולות המשטרה וביחוד היס"מ למנוע את הגעתם: אני עצמי ניסיתי להגיע למקום ברכב מ-3 כיוונים שונים, ושלושתם היו פקוקים לגמרי בגלל רכבי משטרה או יס"מ שחנו לרוחב הכביש. השוטרים הודיעו לנהגים שהאירוע בוטל ודחקו בהם בגסות "לא לחסום את התנועה" ולפנות לאחור. לכן מאות אחדות של מתעניינים שבו לביתם מבלי לנסות בכלל להגיע רגלית אל השער, שהיה נעול בשרשראות. ואכן, לידו כותרה "שארית הפליטה" ע"י כ-15 שוטרים כחולים ועוד כ-15 יס"מניקים. אני עצמי ירדתי ממכוניתי כקילומטר מהמקום והלכתי לשער ברגל, בעוד רעייתי חזרה הביתה במכוניתנו.

עד לאותו אירוע התייחסתי בספקנות רבה למה שאז נדמה לי כרחש-בחש אינטרנטי היסטרי סביב רצח רבין, בעיקר מפני שעמיר הודה ברצח. המאמץ השלטוני הבלתי מידתי לפי כל אמת מידה שהושקע במניעת כנס אקדמי שקט ותמים הוליד בי חשד שמאחוריו עומד חשש של גורם שלטוני רב-כוח מפני חשיפה בפומבי של אמיתות שאינן נוחות לו. באותו ערב גמלה בי החלטה להתעניין בנושא ביסודיות תוך נכונות מראש "להתבלבל מהעובדות", ואכן התבלבלתי בגדול: גיליתי מסמכים רשמיים (בעיקר של המשטרה ושל ביה"ח איכילוב) המוכיחים שעמיר לא יכול היה לרצוח את רבין אפילו אם התכוון לכך, וגם גיליתי שמפני בית המשפט ומפני ועדת שמגר הוסתרו לא רק עובדות הידועות כיום אלא גם כאלו שהיו ידועות כבר אז. מי שמוכן, כמוני, להתבלבל מהעובדות מוזמן לראות את המסמכים הללו במו עיניו באתר www.therabinkilling.com ולהגיב עליהן. אין הכרח לקרוא שם אף מילה נוספת על המסמכים עצמם: אלה כשלעצמם מספרים את כל הסיפור כולו לכל מי שרק מוכן להקשיב לו.

מוכרת לי היטב התגובה הפבלובית להתבטאויות כזו שלי כאן: "תאורית קונספירציה", ולכן אין טעם להקדיש ולו דקה לחיטוט בחומרים "הזויים" של אנשים "הזויים". ובכן, להווי ידוע לך ולקוראיך שאין ולו בדל-תאוריה כזו באתר הנ"ל, מפני שאין שם ולו בדל טענה ביחס לסיבה האמיתית לרצח, למניעו ולזהותו של הרוצח בפועל: כל כולו עוסק במסמכים רשמיים בלבד המוכיחים "רק" את חוסר ההיתכנות של היות עמיר הרוצח, ותו לא, ואין שם יותר קונספירציה משיש בכל מחקר אקדמי.

אני מודע לעובדה, שלאור הודאתו של עמיר עלולים דבריי לעורר ספקות. כדאי, אפוא, לאותם ספקנים, להרהר ביושר אינטלקטואלי במקרים הבאים (אותם אני מביא כאן מהזיכרון, ומן הסתם יש נוספים) על מנת שלא יתייחסו להודאתו של עמיר ולגרסאות ביהמ"ש וועדת שמגר באשר למה שהתרחש, לכאורה, בזירת הרצח עצמה ובדרך לביה"ח איכילוב כאל דברי אלוהים חיים:

בפרשת רצח רחל הלר הטיח קצין המשטרה בפני הוריו של יורם ביכונסקי: "הבן שלכם הוא רוצח". ביכונסקי עמד בלחץ, לא הודה, שוחרר ואז נעצר עמוס ברנס. זה לא עמד בלחץ, הודה ואפילו "שיחזר" את הרצח נוכח מצלמות המשטרה ומכשירי ההקלטה שלה. אחרי כעשרים שנה בכלא התבשרנו שגם הוא לא הרוצח, והרוצח עדיין מסתובב חופשי.

מוחמד אל-עביד הודה ברצח חנית קיקוס, "ישב" שנים רבות וסופו ששוחרר כשהתברר שקיימים ספקות סביב הרשעתו על פי הודאתו, ובהחלט ייתכן שהרוצח מסתובב חופשי.

בפרשת אולג שייחט שלושה(!) ש"הודו" ברצח נאסרו ומאוחר יותר שוחררו רק כשבמקומם נעצרו שלושה (!) אחרים.

חברי "כנופית מע"צ" משכונת התקווה (למיטב זיכרוני חמישה במספר) "הודו", "ישבו" ושוחררו אחרי שנים רבות רק מפני שקצין משטרה שמצפונו יסרהו תאר למצלמות את אמצעי השכנוע שהפיקו את ה"הודאות" הללו.

שני יהודים (את שמותיהם שכחתי) נתפסו בירושלים "על חם" כשניסו לבצע פיגוע ירי בערבים. במשפטם התברר שטרם האירוע השב"כ עיקר את רוביהם ע"י הוצאת הנוקרים וכי היו במעקב עד לביצוע הניסיון בפועל.

ומזוית ראייה נוספת, קיימים לפחות 3 מקרי רצח בהקשר פוליטי לכאורה, שלא פוענחו. בשלושתם לא נפגע איש פרט לנרצח עצמו ובשלושתם לא נעצר איש:

הרופא הראשי של שב"ס, ד"ר שמעון זיגלבוים, התפוצץ במכוניתו במרכז ראשל"צ בדרכו לעבודה. הוא התעניין בפרשת הרעלתו, לכאורה, של עוזי משולם בין כתלי הכלא, שבעקבותיה נסה משפחתו של משולם בבהלה לקנדה.

נספח צה"ל בואשינגטון, ג'ו אלון, נרצח בפתח ביתו שם. הרב מאיר כהנא נרצח לאור היום ברחוב בניו-יורק. ולסיום, לביוגרפיה של הח"מ, למי שמחפש עכשיו את הסטראוטיפ של "ימני + דתי = הזוי": בוגר תנועת נוער סוציאליסטית ובי"ס "תיכון חדש" בת"א בתקופתו היותר "אדומה", לעיתים חוטא בטריפות, מתנחל ותיק על חורבות שיח'-מוניס ומחזיק בתארים בכלכלה ובמנהל עסקים מטעם אוניברסיטה מכובדת הבנויה גם היא על חורבות אלו.

ספי סגל

* * *

משה ברק: "רפקת"

הארה להערה

בהקשר לפועל רפ"ק לעיסוק בנוסטלגיה, אותו הצעתי בפרק האחרון במדורי, העיר אהוד העורך: "השימוש ברפקת לנוסטלגיה נחמד, אבל הצעת השימוש בפועל מלאכותית, צורמת ולא מובנת. חושבים שזה משהו שקשור במרפק או בריתוק המרפק."

על כך אני רוצה להשיב: לשפות הלטיניות אין פועל לטיפול בנוסטלגיה. זו היא אחת ממגבלות שפות אלה, המשתמשות בפעלי עזר בצירוף שם עצם לאיפיון פעולות: כך הפעל "עשה" DO/MAKE: "עושים אהבה" (מתעלסים); "עושים רעש" (רועשים); הפעל "לקח" TAKE: "לוקחים טיסה" (טסים) "לוקחים יוזמה" (יוזמים) ועוד.

כך קורה גם עם המילה "נוסטלגיה", הבאה תמיד עם מלית כלשהי לציון פעילות ריגושית שכזו: "יש לי נוסטלגיה"; "חי בנוסטלגיה" ועוד. צירופים אלה אינם אופייניים לעברית, אף כי נכנסו לא מעט לשפת הדיבור בהשפעת השפות הלטיניות. העברית יכולה מכל שם עצם לעצב פועל תלתני או רבוע ובו לבטא את המצב בזמנים וצורות שונות.

לטענתך, אהוד, "שיחשבו כי זה משהו שקשור למשהו אחר," אני משיב שהתרגלנו כי יש מילים בעלות שני מובנים. והנה כמה דוגמאות:

לעלות – אני אמור לעלות למנזר הכרמליתים. ייתכן שאני מטפס לשם, אך ייתכן גם שאני בא להרצאה והמנזר משלם לי.

נגע – נגעתי בו, אך אין בו עדין נגע.

לכן אפשר להגיד "לרפק את סיפור ההורים"; או "חיים מרופק" ואנשים יבינו לבסוף שזה קשור ל"התרפקות" ולא דווקא ישירות ל"מרפק", אף כי השורש משותף.

 בתודה

משה ברק

* * *

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986

[אזל ולא יודפס יותר כי מדובר בספר של סופר נידח]

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[סוף השיחה]

אהוד בן עזר: אמרת כי ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתך רצח חינוכי, וכי במובן זה הנך אנטי-כנעני מובהק. במה בדיוק מסתמכת ביקורתך על ההשקפה הכנענית, לפיה נוצר כאן בארץ לאום עברי חדש, ודבר אין לו הם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית?

גרשם שלום: לדברי הכנענים אין שום אסמכתא ושום קרקע אמיתי. ניצחונם היה מביא לא ליצירת אומה עברית חדשה אלא להיווצרות כת קטנה אשר בסערות הדיאלקטיקה ההיסטורית היתה מגיעה לכלייה. הצלחת הכנעניות לא היתה מביאה ליחס דיאלקטי פורה בין ישראל והתפוצה אלא לפולאריזאציה גמורה ולניתוק; ול"עם חדש" זה, לכיתה של יהודים אלו, לא היה שום כוח אמיתי לעמוד בהתמודדות עם ההיסטוריה. למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. הכנענים ביקשו להתחיל כיום זהות לאומית חדשה בהסתמך על שורשים של מה שהיה קיים בישראל לפני אלפיים שנה. זו אוטופיה על עבר של אומה שאין אנו יודעים מה היתה. אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה בכל הדיבורים האלה. מה היה קורה אילו במלחמת ששת הימים היתה כת חדשה זו (שדַבּריה התבטאו על היהודים ממש בסגנון אנטישמי) – עומדת לבדה במבחן? מה היה קורה? הם היו נשמדים, או שהיו מתבוללים בערבים מתוך אידיאולוגיה של המרחב השמי.

אהוד בן עזר: הם מדברים על לאום עברי חדש שיקום בכל "ארץ-הפרת".

גרשם שלום: אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה. את האופי הפיקטיבי של כל מושגי היסוד שלהם – "ארץ-הפרת"! כאילו יש בכך משהו ריאלי, וכאילו עם יכול לנתק עצמו משורשיו. הם שוללים מעצמם את הסובסטאנציה, את לשד חייהם. ופיתרונם פירושו למעשה שנגיע להתבוללות (כי ערבים לא יילכו לקראת לאומיות חילונית בנוסח זה – מחוץ לתחום התעמולה הערבית, המשוללת כל כוונה של אמת).

הם, הכנענים, היו מביאים את כל היישוב לטמיעה, לכלייה או להגירה. יש לכנענים מושגים פיקטיביים לגבי העבר, לגבי תקופת התנ"ך, וגם לגבי העתיד. העובדה שלא נסחפנו בסערות ההיסטוריה באה דווקא מהאנטי-כנעניות. במדינת כנען אני לא מעוניין. זה משחק ריק בפיקציות, משחק כיתתי של קבוצה בלתי-אחראית ובלתי-רצינית. וכל זה בא מחוסר הרצון שלהם להודות שהיהדות יכולה להיות גוף חי, מתמלא ומתפתח. אם אי-אפשר לקיים בארץ-ישראל את עם ישראל בתור גוף בעל חיוניות בהיסטוריה, אחראי לעצמו – אז לשם מה באנו לכאן? למה אני צריך לשבת בארץ בעלת מימשל כנעני, כאשר השיתוף בינינו הוא רק ששנינו למדנו עברית? עצם העובדה של דיבור עברי אינה עובדה גואלת. גם הערבים לא יקבלו את ההשקפה הכנענית. לערבים יש אמנם מציאות של פאנטסיה, אך לא מציאות פיקטיבית, כמו לכנענים שלנו.

אהוד בן עזר: יש בהשקפה הכנענית רצון להביא למהפכה חילונית ודימוקראטית בכל "ארץ-הפרת", שהיא, לדעתם, ארץ העברים הקדומה.

גרשם שלום: כך? כך? יפה! יפה מאוד! הם רוצים, כמו טרוצקי, להיות מנהיגי מהפכה חילונית בקרב עם זר, בקרב הערבים. ואני שואל אותך, בשביל אדם שחי, כמוני, את חמישים השנים האחרונות – זה לא מצחיק? הלוא על אותו עניין התווכחנו עם המארכסיסטים מבין אחינו היהודים. שבענו את התיאוריה שאנחנו צריכים להיות שמן על גלגלי המהפכה – לא לשם כך באנו הנה לארץ! לא כדי להיות מהפכנים כאלה. ואני אומר לך – ההשקפה הכנענית תיכשל כאן בדיוק כשם שנכשלו הקומוניסטים היהודיים ברוסיה.

אהוד בן עזר: הכנענים מביאים את הדוגמה של היווצרות אומה חדשה של בני מהגרים בארצות-הברית.

גרשם שלום: הכנענים מתקיימים בחברה היהודית בישראל מחמת העובדה הפשוטה שכל חברה מרשה לעצמה פאראדוכסים. אך במהותם הם עניין שלילי לגמרי. הם מתפרנסים מזה שיש להם את מי לעזוב. מה לעשות וההיסטוריה של התיישבותנו כאן אינה דומה כלל וכלל לארצות-הברית לפני מאתיים שנה? מִסיבות אחרות לגמרי איפשרו שם בניין אומה חדשה, ואילו היום מסיבות אלה לא ייתכנו. מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים?! אולי רק כמה אלפים מבין הערבים יוכלו ללכת עם הכנענים כדי ליצור אומה ליבאנטינית חדשה. כל זה הבל.

אהוד בן עזר: אפשר לראות בהשקפה הכנענית ביטוי להרגשת המציאות של הדור הצעיר בישראל, המרגיש שכאן נוצרת אומה ישראלית חדשה, חילונית במהותה, השואפת להשתחרר מגדרי ההלכה היהודית.

גרשם שלום: אני יכול להבין יהודי חילוני שאינו מתכחש לקשר חי עם יהודים בעולם. יהדות חילונית היתה מציאות בחיינו בכל עשרות השנים האחרונות. ואפילו היו בתוכה תסיסות מעין-דתיות. אבל בשבילי החילוניות היא חלק מן הדיאלקטיקה של התפתחות בתוך היהדות.

אהוד בן עזר: פרופ' ליבוביץ היה אומר שהשקפתך על יהדות חילונית ועל לאומיות יהודית חילונית היא השקפה כנענית במהותה.

גרשם שלום: לפרופ' ליבוביץ יש הכישרון להביא כל דבר לידי אבסורד. הוא אומר שיהדות היא דבר מוגדר, ואני אומר שיהדות היא תופעה לא מוגדרת, תופעה חיה.

אהוד בן עזר: ואילו בעיני הכנענים אתה נחשב לבעל השקפה יהודית מובהקת, לא פחות מפרופ' ליבוביץ ומן הרבנים, וזאת משום שאתה רואה את כל התפתחותנו ההיסטורית אך ורק בתוך גדרי היהדות.

גרשם שלום: כל הלגיטימאציה של ההשקפה שלי היא בכך שהתייחסתי ליהדות העבר, ואני מתייחס ליהדות העתיד, כאל תופעה חיה ובלתי מוגדרת, אשר להתפתחותה יש מימד אוטופי, ואינני מוכן להיות עבד לניסוחים ולהגדרות. אני נמצא באמצע של תהליך, או של דרך; אני מאמין שאם משהו חי, אז הוא נמצא באמצע. מה שהביא אותי לכאן לא היה שונה ממה שהביא יהודים ציונים אחרים הנה. וכל המתכחש לכך, כמו הכנענים – אין כל סיבה שכיתתו תעמוד בסערת ההיסטוריה ובפני העולם הערבי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?

גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.

אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.

גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.

אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.

גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.

המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.

ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?

אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.

גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.

אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?

גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.

האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.

אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?

גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.

אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?

גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות התיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה מנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.

אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?

גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.

אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?

גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, נצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.

אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?

גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.

אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?

גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?

כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.

סוף

את הנוסח המלא של השיחה עם גרשם שלום ניתן לקבל חינם בקובץ וורד עברי בפנייה לאי-מייל של המכתב העיתי.

בגיליונות הבאים יפורסמו המבוא של אהוד בן עזר "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה" ושיחות נוספות מהספר הנידח שאזל – "אין שאננים בציון", 1986.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שני: פתח-תקוה של ילדותה

11. בבית-ספר לבנות יק"א, ובראשית העברית

כשפת יום-יום.

כאשר אסתר בת ארבע וחצי, ואולי חמש, מכניסים אותה למעין "גן ילדים", שכבר נפתח בקירבת ביתה, ממש מעבר לגדר לצד מערב, בבניין בו שכן מ-1895 בית-הספר יק"א לבנות בן הקומותיים, בעל המרפסות בסגנון בנייני הפקידות של הברון.

בגן הזה מבקרת אסתר לערך עד גיל שש. הגננת היא פשה פרידמן, בתו הבכירה של החייט משה שניידר, נערה תמירה ממוצא רומני או פודולי שהעברית שלה איומה. "מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה," מספרת אסתר. פשה, שלא ידוע אם למדה אי-פעם להיות גננת, שרה עם הילדות שירים עבריים אחדים, וכשהיא מגלה כי לאסתר יש קול סופראן יפה – היא אומרת לה: "את 'משירה' כל-כך יפה!"

 "כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית." אבל בבית, וגם עם הילדות, הדיבור הוא בעיקר ביידיש.

את לוח האל"ף-בי"ת הראשון מביא לה אחיה ברוך – ואסתר קולטת במהירות את האותיות. לאחר מכן הוא מביא אותה ל"מלמד", שילדות נוספות לומדות אצלו את ראשית הקריאה. ב"חדר", ותקופת-זמן בכיתות אל"ף ובי"ת של בית-הספר לבנות יק"א – ה"מלמד" והמורה הוא חלבנה ניידיץ, לדבריה: "יהודי זקן וטוב-לב." מדובר בשנים 1903-1901 לערך. על פי הרשומות של בית-הספר חלבנה אכן נימנה על מוריו באותן שנים. ב-1904 נוסע ה"מלמד" עם משפחתו מטעמי פרנסה לאמריקה [לימים נישאת בתו דורה לאלעזר בן משה-שמואל ראב והם מקימים בפתח-תקווה משפחה למופת], אבל אז כבר יודעת אסתר את ראשית הקריאה.

אסתר לומדת לקרוא במהירות ומעידה שהיא עצמה אינה יודעת כיצד נעשה הדבר. חבר-ילדותה בן-ציון משאיל לה חוברות קטנות, את "הנחש הלבן", "בת השולטן" ו"רועת האווזים", והיא בולעת אותן. לשם שעשוע היא מתחילה לקרוא גם בסידור התפילות, וסבתה, בבואה מירושלים, מעודדת אותה לכך. כך היא לומדת את ברכת-המזון ואת "מודה אני", שאותו היא אוהבת במיוחד, כי הוא כזמר באוזניה – "שהחזרת בי נשמתי", והיא טרם יודעת אפילו מה זאת נשמתי.

בשנת תרס"ב, 1902, הגיעה ללמד במושבה המורה אלישבע בסביץ לבית בורשטין. אלישבע בת הארבעים ושמונה עלתה ארצה עם בעלה וילדיה מרוסיה בשנת 1891, ועבדה כמורה בצפת, במטולה ובראש-פינה. עוד בהיותה בפינסק היא הצטרפה לחובבי-ציון ושימשה כמורה לעברית וכפעילה בהפצת השפה. בארץ היא שיתפה פעולה עם המחנך והבלשן ד"ר יצחק אפשטין, בעל "שאלה נעלמה", בהפצת השפה והתרבות העברית, וגם כתבה בבמות ספרותיות למבוגרים ולילדים.

עם בואה לפתח-תקוה מקבלת אלישבע בסביץ מטעם חברת יק"א את ניהול גן-הילדים הראשון, שהופך במרוצת הימים לבית-ספר יק"א לבנות. הוא מתקיים במתכונת של ארבע כיתות במשך שש שנים. בשנת 1909 מתמזגים שני בתי-הספר של יק"א – בית-הספר לבנות המונה 104 תלמידות ובית-הספר לבנים שיש בו 76 תלמידים – לאחד תחת הנהלתו של דוד חיון. הראשית היתה בבניין שניצב על הגבעה ברחוב יפו (ז'בוטינסקי) וההמשך בבניין הדו-קומתי הנמצא בפינת הרחובות רוטשילד ופיק"א.

לצד בסביץ שותף להנהלת בית-הספר, משנת 1906 לערך – מורה צעיר, בן עשרים-וחמש – אפרים רובינוביץ, לימים ד"ר הראובני, הבוטניקאי הידוע. מאז עלייתו הוא עוסק בחקר הצמחייה של ארץ-ישראל, ובייחוד זו הנזכרת במקורות העתיקים, וממזג את החקר בהסתכלות מעשית, בהקימו ב-1907 את המוזיאון הבוטאני הראשון בארץ. השמות העבריים שהוא קובע לצמחי הארץ, ואהבתו הגדולה אליהם – נישארים חקוקים בנפשה ובלשונה של תלמידתו אסתר, גם כאשר חלק מהשמות שקבע משתנה ונשכח. "המורה אפריים הראובני בעל שאר-רוח ומורה נפלא מלמד את כל המקצועות אבל הדגש על מדעי-הטבע וספרות עברית, שירת ספרד, ביאליק, טשרניחובסקי, אני תלמידתו האהובה, ואני כותבת 'חיבורים' יפים," מספרת אסתר, ובשיחתה עם הלית ישורון היא מוסיפה: "איך אני אתאר אותו. היו לו עיניים כחולות. עגולות. פקוחות כאלו. ראש עגול כמו אבטיח. ושפתיים ורודות כמו של נערה. ההיפך מגבר. ציירתי אותו פעם. שאלוהים יתן לי כוח אני רוצה עוד פעם לצייר אותו. זה היה מורה נפלא."

בבית-הספר יק"א לבנות מלמד גם המורה יוסף ויתקין, צעיר כבן שלושים, בעל ה"קול קורא אל צעירי ישראל אשר ליבם ועמם לציון" משנת 1905, שמת שש שנים לאחר-מכן ממחלת הסרטן. זאב סמילנסקי, אביו של ס. יזהר, שימש לדבריה מורה ל"תולדות ישראל", והמנהל דוד חיון הוא המורה לצרפתית המקנה לתלמידיו את השפה ואת הקלאסיקה הצרפתית: "ואחד היה מוגרבי [חיון], ואני סחטתי את הצרפתית שלו. הוא הוסיף גוון של חוץ וזה הגביר עוד את השורש בפנים. הוא היה זר לי. בכל היה זר. השפה שלו היתה זרה, המראה שלו היה זר, הידיים שלו היו זרות, כאלה מטופלות, בשעה שאני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות."

עם מורים אלה ודומיהם – כל אחד מהם הריהו אישיות-לעצמה בתולדות היישוב החדש, חדורה ערכי לאומיות עברית מודרנית – מתחילה העברית לשמש כשפת לימוד בבית-ספר יק"א לבנות, ומהם מושפעת אסתר השפעה מכרעת.

 "ומיני אז התחיל להישמע בבית-הספר וברחובות המושבה צלצול השפה העברית בהברה ספרדית. התלמידות ריעננו את הכל בהד קולן, בשפתנו החיה בפיהן. השאיפה לתחיית שפתנו, הכפילה בימים ההם את מרץ העובדים, ובתי-הספר ידעו רגעים של התלהבות ומסירות, שהעלו אותם לדרגה גבוהה," כדברי דוד חיון.

*

אחרי "הגן" של פשה המדברת עברית רצוצה, וה"מלמד" חלבנה, אסתר נשלחת לבית-הספר לבנות יק"א. ככל הניראה הגן, וגם המשך הלימוד אצל ה"מלמד", מתקיימים במסגרת בית-הספר לבנות. בזכרונותיה היא מספרת על מורה צרפתיה, שנשלחה לפתח-תקוה על-ידי פקידות הברון, עוד לפני תקופת בסביץ'. המורה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה, מפיצה ריחות-בושם, ומקשקשת בלשון זרה. אסתר, וגם הילדות האחרות, אינן לומדות מילה מפיה:

מישהו כתב אל"ף-בי"ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל-זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: bon point, כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית-הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.

זכרונות ילדותה, שעניינם ראשית לימוד הקריאה, מעורפלים במקצת. במקום אחר היא מספרת כי בהיותה כבת שבע וחצי נפתח בית-ספר חדש לבנות, ובו היא מתחילה ללמוד כשהיא כבר יודעת לכתוב, ולמדה זאת מפי אחיה ברוך. מוריה הם הגברת בסביץ', נעמי גולדשטיין (או נעמי ברגמן-גלדנשטיין) ואפריים הראובני. המורה אלישבע בסביץ' היא לדבריה אישה אוקראינית שמנה, שמתאימה מנגינות אוקראיניות למילים של יל"ג ושל מנה, והתלמידות שרות ומדקלמות בפאתוס רב: "שלום לך מרתה תמתי עד נצח – / הנני שב לקרב כי נרפא הפצע."

לי מספרת אסתר שהחלה ללמוד בגיל שבע לערך, ובראיון לדפנה אלון היא אומרת:

התחלתי ללמוד רק בהיותי בת תשע, היה בי כבר אז דמיון עשיר והרגשת הדברים במין כוח. זה בא לי מאבא. ואז הגיעה אלינו המורה הראשונה, והשתלטה על בית-הספר בו לימדו רק בשפה הצרפתית. גברת בסביץ' קראו לה, והיא עמוד תווך ונדבך ראשון לעברית בארץ – ולא רק בפתח-תקוה. היא היתה מין כוח ראשוני שכזה: שמנה, בעלת מרץ, עם קול חזק וצלול. היא ידעה את הספרות העברית הדלה, והיתה מדקלמת את שירי המשוררים כשאנו חוזרים אחריה. כל מלה עברית חדשה היתה כל-כך טעימה. לכל מלה היה טעם וריח שאי-אפשר לשכוח.

אני זוכרת כמה הצחיקה את כולם המורה בסביץ במילה "דואר", של בן-יהודה. "מה יש," אמרו לה, "'פוסטה' כבר לא טוב?"

*

פעם אחת, בשעת הפסקה, שב ומכשיל אותה רצון-ההצטיינות שלה. יחד עם חבורת ילדים וילדות היא עומדת על-גבי מיבנה בגובה של של מטר וחצי, כעין במה קטנה מעל מבואו של מרתף בית-הספר. הבנים קופצים משם בקלות אבל אף אחת מן הבנות לא מעיזה לקפוץ. אסתר, שרואה את הלעג בעיניו של בן-ציון חברה – קופצת מיד, ליתר דיוק, זורקת עצמה מעל המיבנה הקטן. היא נישארת לשכב, הלומה, על הקרקע – כולם נרעשים. גם הבנים, גם הבנות – מתאספים סביבה, והיא קמה בקושי ונמלטת על נפשה. "תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי." היא מסיימת את הסיפור.

במשחקי ה"מחניים" – בכדור, וה"בוקה" – בקפיצות, משחקות הילדות לחוד והילדים לחוד והדבר חורה לאסתר. היא עומדת בכל תוקף שישתפו את הילדות אך הילדים מתנגדים: "אתן רק מפריעות, 'טוזות' שכמותכן – "

מספרת אסתר: "והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי-תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל-כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת-גדר של המין-היפה לעולם-הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו – "

*

איור לתקופת לימודיה, בין השנים 1910-1905, מצוי בסיפור לא כל-כך אופייני לכתיבתה של אסתר. זהו סיפור שנכתב בצורת דיאלוג, "שתי ילדות בפרדס פורח", ונדפס לראשונה ב"גזית" (1958). ממרחק השנים מבקשת אסתר להמחיש את השוני הרב הקיים בינה לבין מרבית חברותיה, בנות האיכרים במושבה; היבדלות שעתידה ללוותה כל ימיה, ואף להתעצם בשלושה העשורים האחרונים לחייה.

 "קרק... קרק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"

 "לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."

 "כן, יש סוד..."

 "ואני, כבר נשקו לי!"

 "נשקו לך? מי?"

 "צבי'קה של מאשה..."

 "ואיך זה?"

 "זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – ואת שוכחת... ואותך עוד לא נשקו? ו'חקי'?"

 "לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

 "את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."

 "עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."

 "אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."

 "אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."

 "ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"

 "הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."

 "מה זה חשובה? יפה? טובה?"

 "חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."

 "חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

כשאני קורא את הסיפור אני שומע את קולה המיוחד של אסתר והוא רענן, מתמשך מעט, "צברי" כל-כך וקצת נשי-ומתפנק – ואני מצטער שהקלטת הסיפור לא נשתמרה. הווייתה השורשית, הארצישראלית, מורגשת היטב באותן הקלטות מעטות שבהן היא קוראת משיריה; באחד מביקוריי אצלה בטבעון, בראשית שנות ה70-, היא אומרת לי: "סבא שלך עדיין היה גלותי. אתה כבר גלותי. אני היא ארץ-ישראל!"

ובאמת, בתקליט היחיד שבו נשתמר קולו של יהודה ראב, במלאת שישים וחמש שנה לתלם הראשון – כ"ט כסלו, ה' בחנוכה תרל"ט – הקלטת "קול ירושלים" מדבריו בטקס באולם היכל בפתח-תקוה, ביום 11 בנובמבר 1943 – נשמע קולו של יהודה ראב מתנגן כמעט כמו "עולה חדש" מהונגריה. לעומתו מדברת אסתר כבר עברית אחרת לגמרי, ארצישראלית, של המושבות הראשונות.

*

תחושת הייחוד של אסתר, כבר מילדותה, עולה גם מסיפורה "עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש" (1959). לרבקה מגן היא מספרת על החווייה העומדת ביסוד אותו סיפור:

יום אחד ערכתי עם בנות כיתתי טיול למטע עצי התות. עצי התות ניראו בפתח-תקוה באותה תקופה בכל מקום, כי אחד מחלומותיו הגדולים של הברון רוטשילד היה – פיתוח תעשיית משי בפתח-תקוה. על כן גידלו איכרים רבים עצי תות.

למטע עצי התות הזדנבנו – שורה ארוכה של בנות, אחרי מורתנו אלה. פניה של מורתנו כפני בובה היו. זמן קצר קודם לכן הגיעה לפתח-תקוה; לחייה אדומות, פניה זכים, ובידה – שמשייה, שזרקה על פניה אור ורוד. ואנו הקטנות – כולנו ירוקות מהמחלות שעברו עלינו בילדותנו, פוסעות במטע עצי התות. אני פוסעת והילדה ההולכת מאחוריי מושכת כל הזמן בצמותיי העבות והערמוניות. אני מתחננת לפניה להניח לי, והיא אינה פוסקת. בכל פעם – משיכה נוספת. הדבר היה לי לזרא. פרשתי מהשיירה, שהמשיכה בדרכה, ועצרתי ליד עץ של תות. פתאום – כאילו אני בעולם אחר. אור ירוק-זהבהב הסתנן דרך עלי התות הירקרקים, שהחלו זה עתה ללבלב, ועודם עדינים ושקופים. אני כאילו מתחילה לרחף, איני עומדת יותר על הקרקע, אלא תלוייה בין שמיים וארץ. נידמה לי שאני עלה בין עלים, רחוקה... רחוקה מהכל.

את קריאת חברותיי המחפשות: "אסתר, אסתר!" אפילו לא שמעתי, ועל כן – גם לא עניתי להן על קריאותיהן. אבל הן גילו אותי, סובבו אותי מכל הצדדים, ואני איני חשה, אני ממשיכה לרחף בעולם אחר...

לאחר שהצליחו להעירני מהזיותיי, גיליתי לראשונה – כי שונה אני מכולם, עולם חדש גיליתי, אותו עולם שהיה לימים לעולם שירתי.

*

בטיוטה אוטוביוגראפית, שהכינה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מסכמת את תקופת ילדותה כך:

היתה ילדות בצל הארץ הצעירה מאוד ואני סופגת את רשמיה בחושים רעננים את רשמיה הטובים והרעים: מאלאריה והיוולדות שפה חדשה: השפה העברית, מילים צומחות בכל בוקר מושגים, פציעת שחר של תרבות – שמביאים מורים נפלאים מן הגלות – עברית תנ"כית, מאפו – והתנ"ך – התלהבות מיפי-הארץ הפראית המלאה הפתעות ראשוניות של צמח וחי – מאבק עם קהל שודדים בלילות וגם בימים. שירי-גבורה שירי געגועים מנה ויל"ג – כל זה מהווים הרקע לילדותי הראשונה ביותר –

מצד שני הפרימיטיביות הערבית שגם לה טעם וריח של עם אבל חלש מדי בשבילי –

*

ובינתיים התחולל במושבה מהפך חקלאי, המביא סוף-סוף לביסוסה הכלכלי. מייסדיה חלמו על פלחה באדמות בעל, ונכשלו. פקידות הברון חשבה לבססה על כרמי גפן, ובאה מחלת הפילוקסרה – והכרמים נעקרו. היתה תקופה של נטיעת שקדים, עד שלבסוף גילו אנשי המושבה את ההדרים. מספרת על-כך אסתר:

ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי-שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.

ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –

אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח-תקוה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.

*

רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר נפט מיובא לארץ והאיכרים מתחילים להשתמש במנועים לשאיבת מים, מתאפשר לנטוע גם בפתח-תקוה פרדסים; נוטעים תפוזי שאמוטי, כמו באדמות רוויות המים שממזרח ליפו, שם סיפקו עד כה בארות האנטיליה את המים לפרדסים. וכך, בתוך שנים אחדות נעשית פתח-תקוה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ. היא המושבה העשירה והגדולה ביותר, הן בשטחה הן באוכלוסייתה. גם הפרדס של יהודה ראב, שניטע ב1903-, מתחיל לשאת פרי. והשאמוטי, תפוח-הזהב יליד יפו – נשלח באוניות לאירופה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לא תראו אותנו בשבוע הספר העברי כי התייאשנו משוק הספר העברי ומהוצאת ספרים חדשים בהוצאות הספרים העובדות על נייר. וכך, מהיותנו סופר נידח, הקשר שלנו כיום עם הקוראים הוא בעיקר באמצעות המכתב העיתי החינמי האי-מיילי שלנו המופץ באינטרנט, והקבצים שאנחנו מעבירים לקוראים על פי בקשתם. אינכם יכולים לשער לעצמכם כמה כסף אנחנו לא מפסידים בזכות צמצום הקשר הספרותי שלנו למסגרת המכתב העיתי בלבד.

* המדברים בתקשורת והכותבים בעיתונים, בייחוד "הארץ", וגם אחדים מידידינו – שחלקם סובלים לא רק מאידיוטיזם מוסרי אלא גם משלשול מילולי, אינם חדלים ליירא אותנו מפני הצפוי להתרחש לנו בספטמבר הקרוב ומפני מיליוני ה"פליטים הפלסטיניים" שעתידים לעלות על גבולותינו מכל עבר וגם מעבר לקו הירוק, וגם בתוכו, וגם ממש לתוך דירותינו – וכיצד רבים מה"פליטים", ללא נשק בכפם, רק שקר בכפם – ייהרגו מהאש האכזרית של חיילינו החמושים, וכך הבלתי-מזויינים עתידים להביא על מדינת ישראל את קיצה בעיני העולם הנאור, הצופה בשמחה בלתי-מסוייגת בַּ"אביב הערבי" הטובל בדם, בעוני ובאנארכיה!

ויש אפילו אחדים מחברינו שמחברים את הצפוי לנו בספטמבר – עם "עיר האוהלים" שתורגלה לאחרונה על ידי פיקוד העורף מחשש לפיגוע גרעיני איראני או רעידת אדמה נוראה! הכול אותו אסון בלתי נמנע! אנחנו חיים על זמן שאול!

אכן, איזה סוף איום ונורא יהיה למדינת ישראל בספטמבר 2011! – וזאת בדיוק כאשר יותר מחצי מיליון ישראלים עניים, רעבים, מודאגים ומובטלים, הם נשותיהם וילדיהם, עמוסי מזוודות, תרכוסים וכרטיסי אשראי – יגדשו את אולמות נתב"ג ואת אתרי התיירות ברחבי העולם – לתנות דלותם הזוהרת.

* הסופר פרופ' חיים באר: "אני לא מצליח בעולם, למרות שתירגמו אותי לשפות שונות. לא הגעתי לאימפקט שיש לסופרים כמו עוז ויהושע ובטח גרוסמן. ויש לזה הסברים שונים, מעבר לעניין הלשוני. רובם מתנהגים בארץ כדוברים אלטרנטיביים, ואני לא בטוח שהייתי רוצה לעשות את זה. אני חש אי-נוחות כשאני רואה פרסומים בשמם באיטליה, בצרפת או במקומות אחרים. הם יותר בוטים מאיך שהם מתבטאים כאן, ויש תחושה של מסעות שיווק. אם יש לי ביקורת, אני אומר אותה פה, במקום שבו מתנהל עיקר המאבק. דווקא כאן צריכים להיות נחרצים וחד-משמעיים." [בראיון עם יוני ליבנה "הכול עובר חביבי", "ידיעות אחרונות", 10.6.11].

* ראש האופוזיציה ח"כ ציפי לבני: "ישראל נמצאת ביום במקום הכי גרוע מאז הקמתה." ["ידיעות אחרונות", 10.6]. ותארי לעצמך ציפי לבני באיזה מצב גרוע עוד יותר היתה המדינה נמצאת אילו פטפטנית בורה כמוך היתה עומדת כיום בראש הממשלה! וכשאת מחרטשת דברי הבל שכאלה, זיכרי באיזה מצב נמצאה ישראל באוקטובר 1973, ובאיזה מצב היא כיום – ובאיזה מצב גרוע ואומלל נמצאות כיום שתי המדינות שתקפו אותה אז, מצרים וסוריה! איזה מין מדינאית את? מאיפה בא לך חוסר-הידע האלמנטארי הזה? מי יאמין לשטויות שאת אומרת? כדאי לך לחזור לבית הספר וללמוד היסטוריה.

* שתי מדינות מוסלמיות חשובות, איראן וטורקיה, היו בנות-בריתה של ישראל כנגד הטירוף של הקיצוניות האיסלאמית והאנטי-ישראלית. איראן כבר נפלה. אתמול בבחירות צעדה טורקיה עוד צעד, אמנם עדיין עם מיגבלות – בדרך המובילה להרס מורשתו החילונית של כמאל אתא-תורכ, ולסירוס הצבא הטורקי שהיה מופקד על שמירתה. בינתיים גם מצרים בדרך לאיסלאם הקיצוני או לדיקטטורה צבאית. זה "האביב הערבי" שאותו משבחים המטומטמים במערב ובארה"ב!

* הולך ומתברר כי מערכת המשפט והתביעה הכללית בישראל כשלו מאוד בכך שלא הדיחו את ראש הממשלה אהוד אולמרט בגלל הפרשה הנוראה של השימוש בנקודות טיסה אישיות (שהיה חוקי לחלוטין בשעתו) באמצעות סוכנות הנסיעות ראשונטורס – זאת עוד בטרם אישר את הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. תארו לעצמכם מה נפלא היה אם לסורים כבר היה היום נשק גרעיני בזכות העובדה הנפלאה שכל עניין מאות הנקודות של אולמרט שנצטברו מטיסות באמצעות סוכנות ראשונטורס היה מתברר מוקדם יותר! – וגם היינו חוסכים את דו"ח גולדסטון כי לא היה מתקיים מבצע "עופרת יצוקה", וגם אי-השקט על גבול לבנון היה נמשך כמו לפני מלחמת לבנון השנייה. אוי כמה הפסדנו בגלל הרשלנות והאיטיות של מערכת התביעה הכללית!!!

* מה שמתפרסם במכתב העיתי הוא רק חלק מהחומר הרב הנשלח אלינו. איננו יכולים להכיל הכול, מה עוד שגם כך הקוראים מתלוננים שבדרך-כלל אינם מצליחים לקרוא את כל הגיליון בגלל העומס. דבר נוסף, מרבית החומר שאינו מתפרסם הוא מתחת לרמה של המכתב העיתי, לעיתים גם חוזר על עצמו ו/או על דברים שכבר נאמרו על ידי אחרים, לעיתים מוגש בצורה בלתי אפשרית ומתוך גילויים של בורות וזלזול, כמו למשל מי שכותב לנו "המשוררת אסתר בן ראב". אין באפשרותנו לערוך אנשים שאינם יודעים לכתוב. ועוד דבר חשוב: אנחנו לא פלטפורמה לעלגות-לשון וגם לא להשמצות.

* העוקבים אחרי תאונות הדרכים הקטלניות בישראל נוכחים כי לפחות בנושא הזה זוכה המיעוט הערבי בישראל להישגים גדולים שהם מעל ומעבר לחלקו היחסי באוכלוסייה. יש לשער כי ההתנהגות חסרת האחריות של צעירים ערבים, בשתייה תוך נהיגה במהירות מופרזת וללא חגורות ביטחון, ולא פעם גם מתוך כוונה לפגוע לא רק בעצמם אלא בעיקר ביהודים – היא תוצאה של שלטון הכיבוש הישראלי המשחית אותם ושל היותם, כהגדרת חלקם, פליטים בתוך מולדתם. אבל כל זה ישתנה כאשר ישראל תיעשה למדינת כל אזרחיה, ואינשאללה ובעזרת הביטוח הלאומי – הערבים יהיו רוב בפלסטין-איסראיל וינהלו אותה כשם שמתנהלות שכנותינו המוסלמיות.

* האם הכספים האמריקאיים כבר מפרנסים את הברית שבין חמאס הטרור בעזה לרש"פ בגדה, והאם קלינטון-אובמה-האמריקאים כבר יודעים זאת? או שהם מרמים את עצמם לחשוב שהסיוע זורם מסוריה, כבעבר, ומאיראן, וכרגיל מאונרוו"א המפרנסת עד לדור פאראזיטי אחרון את משפחות הטרור נגד ישראל?

* היש משוטים לשמועה כי ח"כ זהבה גלאון תשתתף יחד עם ח"כ חנין זועבי במשט הטורקי הבא לעזה, ואולי גם יחד על הסיפונים עם החארות המזויינים של אירגוני הטרור הטורקי?

* אורי הייטנר: אהוד, נראה לך שיש סיכוי שהמשט לעזה ה"נצורה" ישנה את יעודו, ויופנה לסייע לעם הסורי הנטבח בהמוניו בידי הרודן הסורי? – אהוד: מה איתך? אין שום טבח בסוריה. הטבח היחיד שהיה הוא מה שעשו חיילי הג'נוסייד שלנו לפליטים הסורים הפלסטינים המסכנים דור חמישי ושישי על הגבול מול מג'דל שאמס.

* בשבת האחרונה בצהריים שמענו חלקים מתוכנית מרתקת על אברהם שלונסקי עם צאת ספרה רב הכמות של חגית הלפרין על אודותיו "המאסטרו", חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, בהוצאת ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ של אוניברסיטת ת"א; ובהשתפותה של חגית הלפרין בתוכנית הרדיו בקול ישראל. שמחנו לשמוע בתוכנית גם את קולה של רות שלונסקי-אשל, עימה למדנו שנתיים בשביעית ובשמינית בתיכון חדש בתל אביב, במגמה ההומאנית-ספרותית – למדנו בין היתר את שירי אביה אברהם, בשיעוריו של יעקב בהט, שנטע בכולנו את אהבת הספרות העברית. ומעניין שהיה אפשר אז, לפני כ-58 שנים, ללמוד ספרות עברית מרתקת בתיכון, עוד לפני עמוס עוז, א"ב יהושע, אפלפלד ודומיהם שמבלעדם אין כיום ספרות עברית בתיכון. האחיות חגית הלפרין ונורית גוברין הן בנותיו של המסאי והעורך ישראל כהן, והן ממשיכות את המסורת שלו בספרות העברית.

* כאשר בשנת 2003 בכירי "יוקוס" והחברה עצמה הפכו להיות יעד לרדיפה על ידי הממשלה הרוסית, ליאוניד נבזלין [שרכש לאחרונה 20% ממניות "הארץ"] – עזב את רוסיה ועלה לישראל. מאוחר יותר, ובהיעדרו, הועמד לדין פלילי באשמות של קשירת קשר לרצח, והורשע בשנת 2008. קודם לכן, הממשלה הרוסית ביקשה מישראל את הסגרתו לרוסיה, אולם משרד המשפטים התנגד לבקשה וקבע שכל הראיות בבקשת ההסגרה של ממשלת רוסיה כנגד נבזלין אינן קבילות. בג"ץ, שנדרש לעניין בעקבות עתירה לגרשו, חיזק בהחלטתו את עמדת משרד המשפטים ופסק כי: "מדובר בראיות מפי השמועה, שאינן מצדיקות ולו הגשתה של עתירה לבית משפט להורות על הסגרתו של נבזלין." נבזלין עתר לבית הדין לזכויות אזרח בשטרסבורג כנגד פסק הדין הרוסי, בטענה של עיוות דין חמור. עדיין לא ניתנה החלטה בעתירה זאת. ["הארץ", 12.6].

יימח שמם של הרוסים האנטישמיים! טוב שלפחות הצלחנו להוציא מהם קצת כסף.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

קבלת שבת בצוותא

17/6 יום שישי ט"ו בסיון  התשע"א בשעה 11:00

"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם"

(במדבר, פרק ט"ו, פרשת 'שלח לך')

קבלת שבת במסגרת אירועי שבוע הספר וחודש הקריאה

מחווה מיוחדת לספר "מאין נחלתי את שירי" (הוצאת ידיעות ספרים)

בעריכת פרופ' רות קרטון בלום, רישומים, מנשה קדישמן.

משתתפים:

פרופ' רות קרטון בלום

הסופרים יורם קניוק וחיים באר

המשוררת והמתרגמת ש. שפרה

הצייר מנשה קדישמן

הרב ד"ר בני לאו על פרשת השבוע

מנחה: ליאת רגב

קטעי קריאה: מיכל בת אדם

שירה: אילן שכטמן

ניהול מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל

עריכה: פרופ' רות קרטון בלום, נילי שחור, ליאת רגב

מחיר מוזל עבור קוראי "חדשות בן עזר" 45 שקל

טל. הקופה 6950156

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לקראת שבוע הספר הנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

רואים אפוא כי לספרים יש משך חיים רב יותר מאשר להוצאות הספרים, שבשעתו קבעו את גורל הספרים בכך שיילדו אותם – ועכשיו הן הולכות ופסות מן העולם ולא נותר להן זכר אלא בספרים.

* * *

בימת מופעי הספרות בצוותא

משוררים אהבה

שירי האהבה הגדולים של השירה העברית

מופע ספרות ושירה בו נעלה על הבמה את 20 שירי אהבה היפים ביותר שכתבו המשוררים העברים, מאז יל"ג דרך לאה גולדברג, רחל, אלכסנדר פן, דליה רביקוביץ', אסתר ראב, אלתרמן, יעקב אורלנד, יעקב שטיינברג, יונה וולך ועוד – עד ימינו. חלקם מולחנים ומבוצעים על ידי זמרים וחלקם בהגשת שחקנים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

ובהשתתפות: חגית בן עמי, האחים צנחני, יואב יפת, אילה זילברמן, אלכס בלסקי, יעל כפתורי-אליהו, איציק גבאי, המשוררים אגי משעול, מירון איזקסון ועוד

צוותא, יום שלישי, י"ט בסיון תשע"א, 21.6.2011, בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950156

(המחיר 90 ₪ למקבלי הודעה זו 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708)

למעוניינים לקבל למייל את פעילויות בימת מופעי הספרות, כיתבו אל: oumeir@gmail.com

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

לרגל שבוע הספר העברי אפשר לקבל

 בחינם אחד – שלושה קבצי חינם!

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,039 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל