גיליון מס' 652

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בסיון תשע"א, 16 ביוני 2011

עם צרופת תמונתו של הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: יזכור עם ישראל. // אלי מייזליש: למה הטורקים מצניעים את מחנות הפליטים? //  יוסי גמזו: עַל עֶרֶשׂ-הַדְּוַי שֶל הָאָב. // משה גרנות: שאלה טובה, ותשובה חלקית, על ספרו של ניל שטראוס, "המשחק – עולמם הפרוע של אמני הפיתוי". // על גבריאל צפרוני שמת בגיל 96, מתוך האנציקלופדיה של דוד תדהר. // איליה בר זאב: במה אשמים הסוסים? // רון וייס: מי רצח את רצח רבין? // ידידיה יצחקי: הסיפור של בנימין גלאי על הנאד של אבו-חסן. // י"ז: פגשתי בשבוע האחרון. // יוסף חרמוני: במקום מאמר ארוך. // יעל סגל: העפלה, עלייה בלתי ליגאלית ועלייה ב'. // שלמה אראל: עליית "אף על פי" הרוויזיוניסטית. // נעמן כהן: 1. האידיאולוגיה הפשיסטית של אחימאיר. 2. הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן. // אהוד בן עזר: עדות על "שריקת האוּקָרִינָה" לרות אלמוג. // רות אלמוג: "בולים", מתוך קובץ סיפוריה החדש "שריקת האוקרינה". // קורא נאמן: בעקבות דברי יואל רפל על חג השבועות. // תקוה וינשטוק: משוט בתל אביב. //  על נעילת הספרייה העירונית של קריית שמונה. // אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה, מבוא לספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות 1986. חלק ראשון. // בעד גיוס חובה של בני שישים! – תרגום חופשי, עיבוד ותוספות ע"י יהודה דרורי.  // טרומפלדור חורש בידו האחת, 1913. // יִשְׂרָאֵל הַר: נִפְעַמְתִּי הֶאָפֵס וְלֹא. //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 1. ד"ר ברנשטיין-כהן ומלחמתו ב"זקני" פתח-תקוה. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

אורי הייטנר

יזכור עם ישראל

בכ"ב באדר תר"ף, 11 יום לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו בקרב תל-חי, יצא לאור גיליון של כתב העת "קונטרס", ביטאון מפלגת "אחדות העבודה" (המפלגה המרכזית והגדולה בתנועת העבודה באותם ימים, ולימים – לאחר האיחוד עם תנועת "הפועל הצעיר", המרכיב המרכזי במפא"י) ובה דיווח על הקרב ועל נפילתם של החללים. בתוך מסגרת הופיע, ללא חתימה, נוסח "יזכור" מיוחד לזכר חללי תל-חי, אותו כתב עורך העיתון והמנהיג המרכזי של המפלגה (לצדו של בן-גוריון), ברל כצנלסון. וזה לשון ה"יזכור":

"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו – שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר, יוסף טרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה."

י"א באדר היה היום שבו ציין היישוב העברי בארץ-ישראל, טרם הקמת המדינה, לא רק את נפילתם של טרומפלדור וחבריו, אלא היה זה מעין יום הזיכרון לחללי המאבק על ארץ ישראל, יום שהעלה על נס את ערכי הגבורה ומסירות הנפש במערכה הגדולה על הארץ.

לאחר מלחמת העצמאות וקום המדינה, נכתב נוסח ה"יזכור" לחללי צה"ל, על בסיס הנוסח של ברל כצנלסון, עם שינויים והתאמות למציאות החדשה.

הרב הראשי של הראשון של צה"ל שלמה גורן, החליט לשנות את המילים הפותחות של ה"יזכור" ולהמיר את "יזכור עם ישראל" ב"יזכור אלוהים". תביעתו נתקלה בהתנגדות נחרצת, אך גם הוא היה נחרץ, לא פחות. הוא ניסה בכל כוחו, לאורך שנים, לדחוף את הנוסח שלו. וכך, לאורך שנים רבות, אין נוסח קבוע. יש הקוראים "יזכור אלוהים" ויש הקוראים "יזכור עם ישראל".

הרמטכ"ל בני גנץ פסק לאחרונה על נוסח אחיד – "יזכור אלוהים". עצם ההחלטה על נוסח אחיד נכונה – אין זה ראוי שבצה"ל יהיו שני נוסחים ל"יזכור", על פי יוזמתו של מנהל הטקס או הקריין בכל מקום ומקום. אולם העדפתו את הנוסח "יזכור אלוהים" שגויה. מן הראוי לקיים על הנושא דיון ציבורי ואף מאבק ציבורי, כדי לכבד ולקדש את הנוסח המקורי.

כלל הלכתי ידוע, המופיע במסכת בבא מציעא, היא ש"כל המשנה – ידו על התחתונה." אין הכוונה שאין מקום לשינויים, אולם יש כאן אמירה, המעניקה יתרון, חסינות, לקיים על פני שינויו, כדי להבטיח ביטחון ויציבות. כאשר צד אחד בוויכוח מצדד בקיים והצד האחר מציע לשנותו, נקודת המוצא המשפטית היא שמי שצריך לעשות את המאמץ ולשכנע, הוא המציע את השינוי. הדבר בא לידי ביטוי בתקנונים שונים. למשל, בתקנון של אגודות שיתופיות ושל יישובים – יש צורך ברוב מיוחד, לעתים 2/3 מהקולות, לעתים 3/4 מהקולות, כדי לשנות את הקיים.

על מנת לשנות את הנוסח המקורי של ה"יזכור", יש צורך בכמה תנאים:

א. קונסנזוס רחב שהנוסח החדש עדיף על המקורי.

ב. יש בנוסח המקורי פגיעה ברגשות של חלק מן הציבור.

ג. אין בהצעה החדשה פגיעה כזאת.

ד. יש טעם הגיוני או מוסרי מובהק להעדפת הנוסח החדש על הנוסח הקיים.

אף אחד מארבעת התנאים הללו אינו מתקיים ברעיון של שינוי נוסח ה"יזכור".

אין קונסנזוס רחב לפיו יש לשנות את הנוסח. עובדה, במשך 60 שנה לא צלח הניסיון לחולל את השינוי הזה.

אין בנוסח המקורי כל סיבה לפגיעה ברגשות חלק מהציבור. הרי אין לחשוד בציבור הדתי שהוא מנוכר לעם ישראל, או למונח "עם ישראל". אין לחשוד בציבור זה שאינו רוצה שעם ישראל יזכור את החללים. אילו טקסי הזיכרון היו נעדרי סממנים דתיים ולא היה בהם שמו של האלוהים, ניתן היה לראות בכך פגיעה בציבור רחב (ולא רק בציבור דתי). אולם מאחר ובטקסים נאמרת תפילת "אל מלא רחמים", נאמר הקדיש, נקרא פרק תהילים – אין כל סיבה שהיעדרו של שם ה' מה"יזכור" יפגע במישהו.

מצד שני, יש ויש פגיעה בשינוי הנוסח בציבור חילוני. חלק מהציבור הזה אינו מאמין באלוהים, והוא מבקש נוסח שמבטא את השקפתו וערכיו, לפחות באחד הטקסטים הנקראים בטקסי הזיכרון. בעיני רבים, הנוסח המקורי הוא נוסח מקודש, מרכיב משמעותי בקנון הציוני, כמו "התקווה", למשל, ואין הוא רוצה לשנותו כדי לרצות חלק אחר של הציבור. בעיני רבים, שינוי הנוסח המבטא אותם ואת אמונתם והחלפתו בנוסח שאינו מבטא אותם ואת אמונתם, אף שיש טקסטים דתיים אחרים הנקראים בטקס, יראה ככפייה דתית ומצפונית ויפגע ברגשותיהם.

אין כל טעם הגיוני ומוסרי בשינוי הטקסט. אלוהים אינו זקוק לנו כדי לזכור. אנו, בטקסט ה"יזכור", מתחייבים לזכור את הנופלים, ללכת לאורם, להגשים את המטרה למענה מסרו את נפשם. בשיר "באב אל-ואד" מבקש חיים גורי בשם הנופלים "זה אשר ילך / בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו / אותנו באב אל-ואד." אגב, זה הנוסח המקורי, "אל ישכח", והוא עוות בכמה גרסאות ל"לא ישכח אותנו", כאילו מדובר בתיאור עובדתי ש"לא ישכח", ולא כציווי – אל ישכח.

באנדרטה לזכר חללי "גבעתי" במלחמת העצמאות, באזור חוליקאת, נכתב: "ההלך, ברדתך לנגב, זכור אותנו." שוב, הציווי הוא אלינו, לעם ישראל. הכול, כמעט, יכולים להתחבר לכך, ואין כל סיבה לשנות זאת.

הדרך לחיים משותפים של חילוניים ודתיים בישראל, מחייב לעתים פשרות וויתורים מן הצדדים השונים. פעמים רבות, הציפייה הטבעית היא לוויתור של הצד החילוני. הדוגמה המובהקת לכך, היא נושא המזון. ודאי שכל מפגש משותף של דתיים וחילונים חייב להתבסס על מזון כשר. הדתי לא יגע במזון טרף ואין כל סיבה עקרונית לחילוני דווקא לאכול לא כשר.

במקרה זה, הוויתור צריך להיות הפוך. אין כל סיבה שליהודי דתי תהיה בעייה עם הנוסח "יזכור עם ישראל". לעומת זאת, שינוי הנוסח עלול לפגוע ברגשותיו של ציבור חילוני רחב.

לפני שנים אחדות, רצה ברשת מתיחת אינטרנט על כוונת הממשלה לבטל את הצפירה ביום הזיכרון. המתיחה הכתה גלים ועוררה זעם אדיר בקרב הציבור וחתימה המונית על עצומות נגד "הצעד". מדוע התגובה הייתה חריפה כל כך?

נושא השכול הוא עצב חשוף בחברה הישראלית. הרגישות לנושא זה גדולה, אולי יותר מלכל נושא אחר. הצפירה – אין בה כל אמירה מילולית, אך היא היתה לסמל מקודש בקרב הציבור הישראלי, ואין הציבור מוכן לפגיעה בוטה בקודשיו.

הוא הדין ב"יזכור". בימים של קרע ומחלוקת קשה בנושאים רבים, מן הראוי שלפחות בנושא הזיכרון לחללי צה"ל, ישמר הקונסנזוס. אין כל סיבה לפגוע בו, בהחלטות כמו שינוי נוסח ה"יזכור".

סיבה נוספת לשמירה על הנוסח המקורי, היא הביטוי "עם ישראל". יש המערערים על הביטוי הזה. יש המנסים להגחיך אותו, להציג אותו כביטוי "ימני", רחמנא לצלן. דורון רוזנבלום מרבה לחזור עד לזרא על התזה שלו, אודות מאבק תרבותי בין ישראל ל"עמישראל". ועוד לא הזכרתי את מכחיש העם היהודי, המוטציה האנטי אינטלקטואלית – שלמה זנד, שכתב ספר ה"מוכיח" שהעם היהודי הוא המצאה, ובנה סביבו קהל מעריצים שוטים. די בהנפת היד הזאת על המונח "עם ישראל", כדי שהחברה הישראלית תתעקש לקדש אותו, כמושג מאחד ולא מפלג.

* * *

אלי מייזליש

למה הטורקים מצניעים את מחנות הפליטים?

לפי הדיווחים ממחנות הפליטים הסוריים שבחבל הטאי [אלכסנדרטה], הדבר היחידי שהטורקים מאפשרים לפליטים הסוריים זה אוהלים ומים. הם נעולים על מנעול ובריח תחת גדרות ואין מרשים להם להתראיין ולספר לא רק מה קרה בסוריה אלא מה קורה להם במחנות, ואת ה'תקוות' שלהם בארץ המארחת.

הטורקים הופתעו דווקא מזרם הפליטים אל אותו חבל הטאי שמשם הם סילקו במאי 1939 עשרות אלפי סורים, ובאישון ליל הביאו במקומם מהגרים טורקיים ובעיקר חיילים כדי לערוך "משאל עם" מדומה, ולזכות מידי שליטי המנדט הצרפתי – בחבל.

חבל ארץ זה היה שנוי במחלוקות כל עוד האב חאפז אל אסד היה בחיים. במפות של סוריה הופיע החבל כשהוא מתוחם בגבול הסורי, וכפסע לפני פלישת 3 אוגדות טורקיות לתחומי סוריה, הסיגו את אסד חזרה בשקט לביתו.

כיום, חוששים הטורקים שמא אותם בני ונכדי הפליטים של 1939 יממשו את חזרתם אל ביתם שמשם סולקו לפני 72 שנים, ולכן הם נועלים אותם במחנות.

* * *

יוסי גמזו

עַל עֶרֶשׂ-הַדְּוַי שֶל הָאָב

מַמָּש בָּעֵת הַזֹּאת שֶבָּהּ נִדְחֵית בְּלִי זִיק שֶל רֶגֶש,

בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב וְהֶבֶל נִמּוּקֵי הֲבַאי

פְּנִיַּת יוֹנָתָן פּוֹלַארְד לְאַפְשֵר לוֹ אֶת הַפֶּגֶש

הָאַחֲרוֹן עִם אַבָּא הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ-דְּוַי, –

מַמָּש בְּעֵת שֶאֵין מוֹעִיל כְּבָר בִּדְבָרִים שֶל טַעַם

מוּל כְּפוֹר אֲדִישוּתוֹ שֶל קִיר שֶטִּמְטוּמוֹ מֻבְהָק

כִּי גַם חוֹמוֹת, כְּמוֹ שֶל בֶּרְלִין, קוֹרְסוֹת עוֹד מִדֵּי פַּעַם

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ אֶבֶן מִן הַקִּיר תִּזְעַק, –

יֵש, לְפָחוֹת, לוֹמַר בְּקוֹל מַתְרִיס וְגַם תּוֹבֵעַ

שֶאִם מִדַּת-הָרַחֲמִים אֵינָהּ נֶחְשֶבֶת פְּרִיט

שֶיֵּש לְהִתְחַשֵּב בּוֹ עַל סִפּוֹ שֶל אָב גּוֹוֵעַ

אָז אוֹי לְיֻמְרָתָן לְצֶדֶק שֶל אַרְצוֹת הַבְּרִית.

כִּי הֵן – שֶכְּבָר מָנְעוּ מִמֶּנּוּ אֶת חֶמְלַת-הַחֶסֶד

שֶל רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה, לִפְנֵי שְעַת מוֹתָהּ

שֶל אִמָּא, הוֹרָתוֹ מֻכַּת-הַחֹלִי, הַגּוֹסֶסֶת

שֶבְּנָהּ שוּב לֹא יִזְכֶּה יוֹתֵר, לָנֶצַח, לִרְאוֹתָהּ, –

וְהֵן – שֶלִּקְצִיבַת סַךְ שְנוֹת עָנְשוֹ סֵרְבוּ בְּתֹקֶף

אַךְ שִחְרְרוּ מִזְּמַן כְּנֻפְיַת שְפִּיּוֹנִים רוּסִיִּים

שֶנִּזְקֵיהֶם שֶל פִּשְעֵיהֶם, וְאֵין עַל כָּךְ מַחְלֹקֶת,

רַבִּים הָיוּ מִזֶּה שֶלּוֹ וְאַף שָבְרוּ שִׂיאִים, –

מוֹנְעוֹת מִמֶּנּוּ גַם בְּעֶצֶם הַיָּמִים הָאֵלֶּה

לִרְאוֹת זְמַן קָט אֶת פְּנֵי אָבִיו בְּטֶרֶם יֶאֱסֹף

אֶת הַזָּקֵן מַלְאַךְ-דּוּמָה שֶכֻּלּוֹ קֹר וָאֵלֶם

וְשֶהַסְּלֶנְג הָרְפוּאִי קוֹרֵא לוֹ בְּשֵם "סוֹף".

וְהַזָּקֵן הַזֶּה שֶתְּחִנָּתוֹ שֶל בְּנוֹ נֶחְסֶמֶת,

וְשֶאָבִיו, פְּרוֹפֶסוֹר שָׂב מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת

בִּירַת אִינְדְּיָאנָה, אִינְדְּיָאנַפּוֹלִיס, הוּא אוֹת וָסֵמֶל

שֶל אָב אוֹהֵב, שֶזֶּה שָנִים רַבּוֹת שֶלֹּא הוּסַט

מִרְצוֹ הָעַז, הַלֹּא-נִדְלֶה, מִלַהַט אֲפִיקֶיהָ

שֶל מִלְחָמָה לְשִחְרוּרוֹ לִדְרוֹר שֶל בְּנוֹ כִּכְלוֹת

שָנִים רַבּוֹת מִדַּי שֶהוּא כָּבוּל בָּאֲזִקֶּיהָ

שֶל אַפְלְיָה שֶכְּבָר מִזֶּה זְמַן רָב הוּסַר הַלּוֹט

מֵעַל חֶסְרוֹן מִדָּתִיּוּת שֶבָּהּ וְכֶתֶם עָוֶל

גָּלוּי מְאֹד לָעַיִן שֶל אֵיפָה וְעוֹד אֵיפָה

הַמַּפְלִילוֹת אוֹתָהּ גַּם עַל סִפּוֹ שֶל מַר הַמָּוֶת

שֶעִתּוּיוֹ קָרוֹב וְחֻמְרָתוֹ כָּל-כָּךְ שְקוּפָה.

כֵּן, הַזָּקֵן הַזֶּה וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ גַּם בְּנוֹ

הֵם כֶּתֶם עַל מַצְפּוּן אוֹתוֹ מִמְסָד אָמֵרִיקָאִי

שֶרוֹמְמוּת כְּבוֹד הָאָדָם תָּמִיד עַל לְשוֹנוֹ

(אִם יֵש לוֹ לַמִּמְסָד הַזֶּה טִפַּת מַצְפּוּן עֲדַיִן).

אֲנִי זוֹכֵר אִישִית אֶת ד"ר פּוֹלַארְד בְּמַנְהֶטֶן

נִכְנָס אֶל תּוֹךְ אֻלְפַּן-הַטֶּלֶוִיזְיָה הַקָּטָן

שֶבּוֹ נִהֵל בְּרֶגֶש רָב מִלְחֶמֶת-אָב לוֹהֶטֶת

לְמַעַן שִחְרוּר בְּנוֹ נִמוֹק-הַכֶּלֶא, יוֹנָתָן.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַכְּאֵב הַחַד שֶהִשְתַּקֵּף לוֹ

בְּכָל כָּבְדּוֹ שֶל עֹל סִבְלוֹ הַטְּרָאגִי, הָאָיֹם

בִּשְתֵּי עֵינָיו, שֶכְּשֶהַזְּמַן הָאָץ כָּעֵת נוֹקֵף לוֹ

הֵן עֲלוּלוֹת סוֹפְסוֹף לְהֵעָצֵם לָעַד כָּל יוֹם.

וּכְמוֹ רַבִּים מִסְפוֹר לִבִּי יוֹצֵא אֵלָיו בְּלִי הֶרֶף

עַל שֶגַּם זֹאת מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ: חֶסֶד אַחֲרוֹן

שֶל הִפָּגְשוֹ עִם בְּנוֹ, פְּגִישַת-פְּרֵדָה כֹּה מְיֻסֶּרֶת

שָעוֹת סְפוּרוֹת בִּלְבַד לִפְנֵי "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן".

* * *

משה גרנות

שאלה טובה, ותשובה חלקית

על ספרו של ניל שטראוס, "המשחק – עולמם הפרוע של אמני הפיתוי"

מאנגלית גיא הרלינג, כנרת 2010, 446 עמ'

אני בוש ונכלם על כך שקראתי ספר זה עד תומו, למרות שהתעניתי בכל אחד מ-446 עמודיו. וכל כך למה? משום שסברתי כי מדובר בתופעה חברתית שאני חייב לרדת לסודותיה – סוף סוף מדובר בספר שהיה לרב-מכר היסטרי בארצות הברית , ומכר מיליוני עותקים בעולם כולו.

מהפתיח ברור שהסיכום המהיר שלי לספר זה לא יהיה בדיוק מאוזן, אך מה לעשות – לא מדובר במחקר המתיימר להיות אובייקטיבי, אלא ברצנזיה שבדרך הטבע נועדה לחשוף את דעתו האישית של כותבה – בתקווה שהקורא סומך עליה.

ובכן, מה מדובר בספר? ניל שטראוס הוא הגיבור הראשי, בעל מראה לא מצודד (שיער קלוש, נמוך, משקפיים), מחליט לחרוג ממעמדו כ"חנון" שעד גיל מאוחר יחסית לא היו לו שום קשרים רומנטיים עם בנות, והוא מצטרף לסדנת פיתוי בראשותו של אמן פיתוי בשם אריק פון מרקוביץ, שכינויו הוא מיסטרי. אל הסדנה מצטרפים לוזרים מכל העולם, והם עדים לכישרון הבלתי מצוי של מיסטרי לשבות את ליבותיהן של בחורות על הבר, גם של אלו שיש להן חבר. בין המתפעלים, חוץ מניל, שמעתה יכונה סטייל, גם אקסטראמאסק, שמעולם לא נישק בחורה ו"סוודר" (כינוי שנדבק בו בגלל הסוודר המכוער שלבש), חנון קירח בן ארבעים מאוסטרליה, גרימבל הגרמני ואחרים.

ובכן, מהם הטריקים של מיסטרי?

קודם כול, צריך להראות עניין בכל החבורה שיושבת על הבר, ולא בבחורה שסומנה כמטרה. משפט פתיחה מקרב: "אם לא הייתי הומו – הייתי מתחיל איתך" או "אתן מאמינות בכישוף?" – "מסכימות שאערוך לכן מבחן אם אתן החברות הכי טובות?"

בהמשך רצוי להראות להן קסמים (מיסטרי עצמו קוסם!), לקרוא בכף היד. כדאי לסגל את המבט של השחקנים ג'יימס דין ומרלון ברנדו ("מרד הנעורים", "חשמלית ושמה תשוקה"). לאחר ההתקרבות כדאי להגניב מילים כגון: "אני לא קל להשגה." שאלה שממיסה בנות: "האם תצאי עם בחור שעדיין מעוניין באקסית שלו?" כדאי להשתמש בתכסיס "התשליל" – לומר משהו לא מחמיא דווקא לבחורה מצודדת.

איך מצטייד המפתה?

 רצוי לבוש שמושך תשומת לב – לבוש צעקני, פירסינג מזויף. בחור מקריח צריך לגלח את הראש, רצוי ניתוח לייזר על פני משקפיים, וכן – הלבנת שיניים. צריך להצטייד בעט כדי לרשום מיספר טלפון (שלב ראשון בהישגו של המתלמד!) צריך להכין כדור מוך קטן שכביכול מצא המפתה על בגדה של בחורה המשמשת כמטרה.

ובין הלאווים – "לא תעשה!" – אסור לגשת אל בחורה מאחור; אסור להתקרב אל בחורה בלי מסטיק בפה כדי לא להדיף ריח רע.

מיסטרי נודד עם הסדנאות שלו בכל העולם. ניסיתי לעקוב אחרי הנדודים, ואינני בטוח שקלטתי את כולן: ארצות הברית וקנדה, בלגרד, מולדובה, אודסה, אוסטרליה, בוקרשט וכו'. חלק מתלמידיו של מיסטרי הופכים בעצמם לאמני פיתוי, מתחרים בו ואף משתדלים להיפטר ממנו. בין המתחרים: רוס ג'פריס, פאפא, הרבל, ג'אגלר, וניל עצמו.

יש תיאור גרפי של ההישגים השונים של הפתיינים, ובעיקר של המשגלים שלהם – המקומות והתנוחות – אבל הכול בצורה טלגרפית, כך שקשה לומר שהקורא זוכה לאיזו הארה ארוטית מהספר הזה. מספר פעמים בספר מובאות רשימות של בחורות שנפלו שדודות בזרועותיהם של הפתיינים (ראו דוגמאות בעמ' 213, 217, 234, 276, 289, 396). גם סליבריטאיות נופלות שדודות – מוזכרות בספר פריס הילטון, קורטני לאב ובריטני ספירס, וכן, ניל (שהוא עיתונאי וסופר בספר ובחיים) מראיין את טום קרוז (עמ' 249, 308, 316).

הפיתוי הרגיל כבר לא מספק את הפתיינים, והם חותרים לאקסטרות: מיסטרי, למשל, מפנטז על שתי בחורות דו-מיניות (אחת בלונדינית והשנייה אסיאתית) אשר יתעלסו עימו, וכן יתעלסו ביניהן ובין עצמן.

וכיצד מתוארות הבחורות בספר? ובכן, הן בעצם תאבות סקס, אבל רק פתיין בעל התכסיסים הרעועים דלעיל מצליח לכבוש אותן. הייתי אומר שהן יוצאות לא פחות רע מהפתיינים עצמם – כל הגיבורים והגיבורות הם אנשים שטחיים להחריד! אגב, במקומות שונים בספר מכונה הבחורה שהיא מטרה לפיתוי בשם "סֶט" – בתרגום חופשי – מערכת – לא בן אדם, אלא מערך שיש להכניע.

האלכוהול נשפך בספר הזה כמים, וגם סמים לא חסרים. מיסטרי וחבריו מתגוררים בטירה מפוארת שהייתה שייכת פעם לדין מרטין, הם נוסעים, כאמור, בכל העולם, ונשאלת השאלה מניין הכסף? הסדנה אמנם עולה בין 600 דולרים ל-1500 דולרים, אבל מיספר המשתתפים הוא בדרך כלל מצומצם, ולפי חשבוני זה לא מכסה אפילו את הוצאות הטיסה. טוב – ניל שטראוס לא חתם בשום מקום שהוא חייב לענות על כל השאלות שלי...

והסוף? הסוף טוב, ובעיקר אמריקאי מאוד – רוב הגיבורים הראשיים מתמסדים: מיסטרי, שעבר מספר משברים אובדניים, מציע נישואין לקטיה ואחר כך מתחתן עם אניה; הרבל מתחתן עם קטיה שהיתה קודם חברתו של מיסטרי, דסטין משנה את שמו לאבישי ונרשם ללימודים בישיבה בירושלים; סוודר מתחתן באוסטרליה, וניל מתחתן עם ליסה.

אחרי ששטחתי בפני הקורא עד כמה הספר הזה שטחי ושטוח – חוזרת השאלה למקומה – מדוע קראתיו מההתחלה עוד הסוף? תשובה יותר טובה מזו שברישא של רשימה זאת אין לי.

אהוד: דודתי המשוררת אסתר ראב הזהירה אותי שאחד הדברים החשובים ביותר בעיני אישה, בפגישה ראשונה עם גבר – הוא צבע הגרביים שלו! הקפדתי מאוד על כך כל השנים, גרבתי רק גרביים עשויות צמר דק ובעלות "לוּק" אריסטוקראטי, וזה עזר לי, כמו שאומרים באידיש, כמו כוסות רוח למת.

* * *

על גבריאל צפרוני שמת בגיל 96

מתוך "האנציקלפודיה לחלוצי היישוב ובוניו" מאת דוד תדהר

גבריאל צפרוני (צפלביץ) נולד בשנת תרע"ו (17.10.1915) בווילנה שבליטארוסיה. לאביו רפאל צפלביץ (השתתף בצעירותו במבצעים נועזים של המהפכנים הרוסים נגד המשטר הצארי, נתפס יחד עם המהפכן היהודי הירש לגרט, שנדון למיתה בווילנה, ואילו הוא נדון למאסר עולם ונשלח לסיביר ומשם ברח לשוייץ) – ולאמו מנוחה בת גבריאל קולק (גם היא היתה מהפכנית וגורשה לסיביר ושם נישאה לבעלה).

ב-1920 עלה לארץ עם הוריו וגמר בי"ס עממי ותיכון בתל-אביב. ב-1927 ואח"כ גם ב-1928 נפצע בהתקפות ערבים בצפון תל-אביב.

ב-1932 השתתף ביסוד תנועת הנוער הלאומי. אחרי גמרו את בית-הספר התיכון נכנס לעבודה בתור רפורטר בעתונות, ומשנת 1935 הנו עובד בקביעות בעתון "הבוקר", מקודם בתל-אביב ומאז מלחמת העולם השנייה, כמנהל סניף המערכת בירושלים, כתב של עיתוני חוץ וסוכנויות טלגרפיות, ובשנים האחרונות משתתף קבוע גם ב"מעריב" וכתבו של "דיילי טלגרף" הלונדוני.

בשנות המהומות מ-1936 ואילך הצליח פעמים רבות לחדור למקומות סכנה ביפו ולקיים קשרים עם מקורבים לכנופיות הערביות, ולרכוש בדרך זו ידיעות לפרסום בעתונות וידיעות חשאיות לצרכי ה"הגנה". כן הצליח בשנות מלחמת העולם ליצור קשרים עם ראשי הפקידות הבריטית האזרחית ועם אנשי הצמרת הצבאית של הבריטים ובעלות הברית בארץ ולרכוש ידיעות נחוצות ומועילות להנהגת הישוב ול"הגנה". בשנות המאבק והמחתרת קיים קשרים עם ראשי המשטרה הבריטית וה"אינטליג'נס", והידיעות שרכש בדרכים אלה היו לתועלת ל"הגנה" ולתנועות המחתרת. השתתף ביסוד אגודת העתונאים בתל-אביב והיה חבר הוועד הראשון שלה. כעת הנו חבר ועד אגודת העתונאים בירושלים, חבר מועדון רוטרי וחבר האיגוד הבינלאומי לעיתונות.

משתתף קבוע בתכנית "שלשה בסירה אחת" בקול ישראל. ב-1952 נשא לאשה את שולמית בת רפאל אבולעפיה (ראה כרך ה', עמוד 2386). בתו: נעמה. בנותיו המאומצות: רות, מרים.

Tidhar, D. (1957). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol.

8, p. 3081). Retrieved from

http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/8/3081

* * *

איליה בר זאב

במה אשמים הסוסים?

מוזיאון בפירנצה

גִּבּוֹרֵי כֹּחַ וּבְנֵי חַיִל שׁוֹלְפִים חֲרָבוֹת פַּעֲמַיִם:

אֶל הָאִישׁ הַמִּסְתָּעֵר מִמּוּל וּמֵהָאִישׁ

הַצּוֹנֵחַ

עִם סוּסוֹ הַצּוֹהֵל.

בַּמֶּה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?

נֹשְׂאֵי מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים וּרְמָחִים מִתְעַוְּתִים בְּצָהֳלַת

קֶטֶל עֲסִיסִית בֵּין גּוּפוֹת דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים –

אָדָם בְּאָדָם

קָרְבָּן.

בַּמֶּה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?

שׁוֹאֶלֶת בְּלִי מִלִּים שׁוֹמֶרֶת הַסַּף, שְׁפוּפָה עַל כִּסֵּא קָטָן,

עוֹקֶבֶת בִּתְמִיהָה אַחַר

סַקְרָנֵי הַיּוֹם.

צִבְעֵי שֶׁמֶן מְרוּחִים מִקִּיר לְקִיר עַל גַּבֵּי בַּדִּים –

יְרִיעוֹת דָּם קַר.

אַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה מְדַשֶּׁנֶת עָצְמָהּ בְּפִגְרֵי הָעוֹנָה,

אִישׁ קָדוֹשׁ מוּרָד מֵהַצְּלָב.

אָמָּנִים נִרְגַּשִׁים מְמַהֲרִים לְשַׂרְטֵט אֶת יָדוֹ הַשְּׁמוּטָה,

לְהַנְחִיל רֶגַע לִנְצָחִים –

צֶנֶף סוּסִים בָּאֲוִיר, מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת.

מִי קוֹבֵר אֶת הַסּוּסִים בָּעֶרֶב?

* * *

רון וייס: מי רצח את רצח רבין?

סופר נידח שלום,

ספי סגל מבקש מאיתנו (גיליון מס' 651) להתייחס ברצינות ל"גילויים המרעישים החדשים" המתייחסים לרצח רבין, שלפיהם לא יגאל עמיר הוא הרוצח.

לפי החוק הישראלי, אם מתגלות עובדות חדשות שלא היו ידועות בזמן קיום המשפט, אפשר לדרוש קיום משפט חוזר. עצם העובדה שאין דרישה כזו מצד הרוצח, משפחתו וסנגוריו, מלמדת שלטענות ול"גילויים" של ספי סגל אין בסיס רציני.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: דומני שזו פעם ראשונה שאני שמח להסכים איתך במאה אחוז.

* * *

ידידיה יצחקי

הסיפור של בנימין גלאי על הנאד של אבו-חסן

סיפור זה שמעתי לפני הרבה שנים מבנימין גלאי, עליו השלום, לאות ומופת לאי אלה מושכים בעט סופרים.

בכפר קטן, בחתונתה המפוארת של בת השיך עזיזה עם בחיר ליבה שבחר לה אביה, היה גם אבו-חסן שלנו, רעו וידידיו הטוב של אבי הכלה. והנה, כטוב ליבו של אבו-חסן במאכל ובמשקה, נפח לפתע נאד. מה זה נאד, ממש דראטה, כפי שהיו אומרים בירושלים. מעוצם החרפה ומפחד הנקמה ברח אבו-חסן ונדד בעולם הגדול שנים רבות. כעבור כעשרים שנה, חשב אבו-חסן שמן הסתם, בשכבר הימים הכול נשכח, וחזר לכפרו. הוא טייל בחוצות הכפר, איש לא הכיר אותו. והנה ראה באות לקראתו אישה ובתה הקטנה. הוא הטה אוזן ושמע את הילדה שואלת, "אמרי לי אימי, בת כמה שנים אני היום?"

האֵם חשבה מעט, ואמרה, "אַתְ בתי באת לעולם שמונה שנים אחרי שאבו-חסן שלנו הפיח נאד בחתונה של הדודה עזיזה."

* * *

י"ז: פגשתי בשבוע האחרון

פגשתי בשבוע האחרון ידיד שחי בארה"ב והוא סיפר לי שמתוך עצלות הוא אינו שולח לך את כתובותיהם של כל אלה שהוא מעביר אליהם את העיתון כאשר הוא מקבל אותו ממך. וכן הוא נוהג להעיר עליו הערות מיד כאשר הוא קורא אותו ברגע צאתו, ובבוקרו של יום כבר אני קורא את הערותיו. לפי זה, מיספר אלה שקוראים את העיתון הוא הרבה יותר גדול מאלה שרשומים ברשימת התפוצה.

בברכה,

י"ז

* * *

יוסף חרמוני

במקום מאמר ארוך

לבן עזר, שלום.

השורות הספורות שלהלן באות במקום מאמר ארוך, כעוס מאוד, שהחלטתי לא לשגרו.

הסיבה פשוטה: שלושת הכותבים בחב"ע 651 אמרו את שרציתי לומר. ארנון שמשוני, עמי עתיר וברוך תירוש אומרים לך, כל אחד בלשונו: חרמוני צודק, ואתה, בן עזר, טועה.

אני לא צודק, כיוןו שלא גיליתי כלום. כל שכתבתי על המוסד לעלייה ב' בזמן המלחמה והש"פ שלו עם הנאצים, הובא וצוטט מתוך מקורות זמינים לכל.

אני פשוט לא יכול להבין את הקושי הנפשי שלך לומר: טעיתי, מצטער. במקום זאת אתה חוזר ל"ידע האישי" שלך, דברים שידעת כילד בן עשר והלאה, מתום המלחמה ועד ימינו.

דיבור כזה מבייש את בעליו.

גישתך המשונה, המסרבת להכיר במה שלא ידעת עד עתה, וההיאחזות מגירסא שגויה דינקותא, מזכירה לי סיפור אמיתי שסיפרה לי רעייתי שתחיה, רוחלה. רוחלה לימדה בביה"ס היסודי האזורי באיילת השחר. לומדים שם גם ילדים מקיבוצי הסביבה, ביניהם עמיעד.

באחד השיעורים באחת הכיתות (א' או ב', לא זוכר) שבהם למדו על גוף האדם, הסבירה רוחלה לילדים כיצד פועלים אברי ההפרשה וההולדה. בין השאר אמרה להם: "ומהחריץ הזה הבנות עושות פיפי, והתינוק יוצא משם גם כן."

ילד אחד, מעמיעד, התנגד: "לא נכון, רוחלה! הבנות עושות פיפי מהתחת!"

שבה רוחלה וטרחה, והסבירה, והראתה את המצוייר בפלאקאט הצבעוני ובו אברי ההולדה וההפרשה של הבנים והבנות.

הילד מעמיעד הניע בראשו שמאלה-ימינה, שוב ושוב, ואז אמר: "אנ'לא יודע! אצלנו בעמיעד הבנות עושות פיפי מהתחת!"

נראה, בן עזר, שאלמנטים ילדיים מסויימים עדיין מפעמים בליבך. חבל שזו ילדותיות שאיננה במקומה.

 ובנימה רצינית יותר אך לא פחות נעלבת: באחד השבועות הבאים אשגר את סיפור פועלו ומותו של דודי, בנימין חרמוני, שהתגייס לקורס מפקדי הסירות הראשון של הפלי"ם (אז נקראה היחידה הזו "המחלקה הימית"). הוא נשלח לעלות על ספינה קטנה שטובעה בתותחי צוללת איטלקית. הספינונת הזו, ודודי, טבעו בין קפריסין וחיפה, בשליחות הפלמ"ח והמוסד לעלייה ב'. אוגוסט 1943 חל, לדעתי, לפני תום מלחמת העולם השנייה. כלומר – גם מותו של דודי הוא "הוכחה" לקיומו ופועלו של המוסד לעלייה ב' במהלך המלחמה.

נסכם: "המוסד לעלייה ב'" הוא השם שהוענק ל"מוסד לעלייה" (בלתי לגאלית) ב-1939. "המוסד לעלייה" הוקם ב-1934; שמו הוסב ל"המוסד לעלייה ב'" ב-1939.

אתה צודק, בן עזר, באומרך שהתנופה הגדולה ניתנה לפעילות "המוסד לעלייה ב'" (ובקיצור: "המוסד") עם תום מלחה"ע השנייה. עליי לציין שעד עריכת התחקיר על קורותיו של דודי בנימין, סברתי כמוך, ש"עלייה ב'" היא עניין שהחל רק לאחר המלחמה. טעיתי, ואני מודה. אני מניח שגם ארוחם.

מתי תודה אתה בטעותך? מניסיון: בפעם הראשונה יורד דם, וכואב. אחר כך זה כיף לא נורמאלי.

אהוד: אם שמת לב הסברתי את גירסתי כבר בגיליון הקודם, ואולם עדיין יש לי רושם שישראלים רבים בני-גילי מייחסים את "עלייה ב'", כדבריך, רק לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אם כי היה נחמד גם לחשוב שהבנות בקיבוץ עמיעד עושות פיפי מהתחת.

* * *

יעל סגל

העפלה, עלייה בלתי ליגאלית ועלייה ב'

שמחתי לקרוא את הוויכוח על השם שניתן ל"העפלה", מהפעולות החשובות שנעשו על ידי המוסדות והארגונים הציוניים בעת החדשה. המאבק על רשות הכניסה לארץ ישראל התקיים מול השלטון הבריטי כמעט מאז שכבשו האנגלים את ארץ-ישראל. בניגוד לנאמר בהצהרת בלפור הגבילו הבריטים את כניסתם של יהודים לארץ ישראל, והטילו עליה מגבלות של רכוש ומקורות הכנסה. לכן, לצד כניסה חוקית של יהודים לארץ ישראל באמצעות סרטיפיקטים, התנהלה התגנבות יחידים וקבוצות בדרך הים והיבשה מכיוון סוריה והלבנון. כל זאת עד 1938. לעלייה הבלתי לגאלית בתקופה זו קראו "העפלה", וראשי הישוב, ובראשם דוד בן גוריון, חששו שעלייה בלתי לגאלית זו תפגע בעלייה החוקית.

באביב 1939 הגבילה ממשלת הוד מלכותו את מיספר הסרטיפיקטים באופן קיצוני (מדיניות "הספר הלבן"), והעמידה אותם על 75,000 לחמש שנים. בארץ התארגנה קבוצת פעילי עלייה מהקיבוצים שביקשו לטפל בנושא העלייה הבלתי ליגאלית באופן נמרץ. המימסד הפוליטי הבן-גוריוני החל לשנות את דעתו, (על פי "ספר ההגנה" כרך ב', תשל"ז, עמ' 1048) – ויחסו לפעילי ההעפלה השתנה מיסודו בחורף 1939. "לעושים במלאכה, שכינו עצמם המוסד לעלייה ב' הצטרף אחד מאנשי מרכז ההגנה, שאול מאירוב. בעזרת שליחי החלוץ, ההסתדרות והתנועה הקיבוצית קיימו אנשי המוסד לעלייה ב' רשת של איסוף כספים, מודיעין, קשירת קשרים וגיוס אנשים בכל אירופה."

מן האמור לעיל ניתן להבין כי המפעל (ההרואי, לכל הדעות) של ה"העפלה" פשוט החליף את שמו ל"עלייה ב" כקיצור לשם המוסד לעלייה ב'. בשני המקרים הכוונה היא לעלייה הבלתי לגאלית שהתרחשה כאן תחת אפם של הבריטים עד לסיום המנדט והקמת מדינת ישראל.

יעל סגל

מודיעין

* * *

שלמה אראל: עליית "אף על פי" הרוויזיוניסטית

בגיליון 651 מופיעים קטעים הרומזים פה ושם על היות עלייה בלתי ליגאלית של התנועה הרביזיוניסטית עוד בשנות השלושים, בקטע אחד מסופר על שתי אוניות. מעט מעוד ידוע בציבור על עלייה זו, לעומת האפופאה של עלייה ב' אחרי מלחמת העולם השנייה, שזכתה לפרסום בקנה מידה עולמי – ולא בכדי, במוסדות היישוב באותם ימים הובעה דאגה שמא עלייה זו תגרום להגברת כוחה של התנועה הרביזיוניסטית בארץ. והיו גם כאלה שמסרו מידע על "עולים בלתי לגאליים" למשטרת המנדט. בתל-אביב הופיעו כרוזים בנוסח: "על עמוד הקלון", "תפסו את המלשין". עלייה זו נקראה בפי המארגנים עליית "אף על פי" ורבים מבוגרי בית הספר הימי של בית"ר בצ'יביטבקיה היו פעילים בה ועלו איתה ארצה.

בכנס שנערך בתל אביב בשנת 1986 אמר בנאומו שר הביטחון, יצחק רבין כי עלייה ב' ואנשיה הם שהניחו את היסודות להקמת חיל הים. הפניתי לאחר מכן את תשומת ליבו לעליית "אף על פי" משנות השלושים ולעובדה שכמה מפעיליה אף זכו להיות מפקדים בחיל הים.

רבין, שהיה ידוע ביושרו, לא היסס, הודה שלא ידע דבר על כך והטיל על עוזריו להמציא לו נתונים על העלייה של הרביזיוניסטים. לימים הראה לי רשימה שמית של 20 עד 30 אוניות שהעלו ארצה קרוב ל-20,000 מעפילים. (אני כותב מתוך הזיכרון ואינני בטוח שהמספרים האלה מדוייקים אך אין ספק שאלה הם סדרי הגודל). מי שיטרח לבדוק בארכיונים ימצא בלי ספק נתונים דומים.

דרך אגב, אברהם סטבסקי שהואשם ברצח ארלוזורוב ונהרג על סיפון ה"אלטלנה", היה פעיל בעליית "אף על פי". אפשר שעובדה זו היא שהביאה את הבולשת לחפש אותו במלון תורג'מן בירושלים.

 בברכה,

שלמה אראל

* * *

אורי היטנר: המוסד לעלייה ב' קם רשמית ב-1939 לאחר "הספר הלבן", אך פעילות ההעפלה החלה ב-1934 ואף נשאה את השם "עלייה ב'" בטרם נשאה את השם "העפלה".

* * *

נעמן כהן

1. האידיאולוגיה הפשיסטית של אחימאיר

"אבא אחימאיר, שפיו ולבו תמיד היו שווים, היה הראשון להצטער על שהעלה על הכתב את הביטויים 'פשיסטן', 'השם המזהיר היטלר', לאחר שהבין את מלוא המשמעות של סכנת הנאציזם והפאשיזם לעם היהודי ולשלום העולם." כותב יוסי אחימאיר (חב"ע 651).

יוסי אחימאיר מציג את אביו כ"הדיוט", אדם בעל רצון טוב שטעה. המציאות שונה. נכון שבתחילתו לא אחז הפשיזם באנטישמיות. (למוסוליני היתה אף פילגש יהודיה, סניורה צרפתי המפורסמת) אבל אבא אחימאיר היה בעל השכלה נרחבת ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת וינה, וכשהוא הגדיר את עצמו "פשיסטן" (לפני אימוץ הפאן האנטישמי ע"י מוסוליני) הוא ידע שעיקרי הפשיזם כפי שנוסחו ע"י מוסוליני הם:

1. המדינה היא ערך עליון. האדם אמצע למדינה.

2. התנגדות לדמוקרטיה הפרלמנטארית, לליברליזם ולקומוניזם. המשטר הפשיסטי הוא טוטליטרי דיקטטורי. המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. המפלגה שולטת במדינה.

3. "עקרון המנהיג": המנהיג – הדוצ'ה, ניצב מעל לכל, מעצב את האידיאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.

אבא אחימאיר הצטער על כך שהפשיזם חבר לנאציזם ולאנטישמיות, אבל מעולם לא הצטער על האידיאולוגיה הפשיסטית המקורית בה אחז וצידד.

יוסי אחימאיר מציג את ההתנגדות לאביו כתגובה:

 "על הבגידה בשמאל אין סולחים עד היום." אבל ההתנגדות לאבא אחימאיר לא היתה מחמת הבגידה בשמאל, אלא בגלל ערכיו הפשיסטיים. ברל כצנלסון ודוד בן גוריון התנגדו במידה שווה לאידיאולוגיה הקומוניסטית-בולשביסטית-סטליניסטית ונושאי כליה היהודים, מהמופסים עד לשוה"צ, ולאידיאולוגיה הפשיסטית ולנושאי כליה היהודים כאבא אחימאיר. במיוחד כשאבא אחימאיר פירסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו ז'בוטינסקי בו הוא מכנה אותו "הדוצ'ה שלנו..."

החמור מכל שיוסי אחימאיר כותב כך:

"כולנו, אפוא, כיום בישראל "פשיסטים" בנוסח שאליו כיוון וחתר אחימאיר, וטוב שכך." אין תימה אפוא שהשקפת עולם זו הביאה אותו לרקוח עלילת דם על רבין בכתבו "יש לזכור את 'מורשת' רבין במלואה: את רצח אנשי 'אלטלנה'." (חדשות בן עזר 491).

בניגוד לאביו, על עלילת הדם הבזויה הזו, יוסי אחימאיר לא הצטער ולא והתנצל.

2. הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן

אין ברצוני לעסוק ביחסו של שטרן לנאצים, ובהגדרתו האומללה כי "היטלר הוא הצורר, אך בריטניה היא האוייב, ואין עם מצטרף לאויבו ללא תנאים." על כך עסקו רבים – אלא במהות הפואטית שלו.

בהמנון האצ"ל שאותו כתב יאיר שטרן, (והעביר אותו עימו אחר כך ללח"י) "חיילים אלמונים", כותב שטרן את המילים הבאות:

"חלומנו למות בעד ארצנו!"

זה כמובן מזכיר לנו את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים.

בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ". טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

יש הבדל מהותי בין אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים, לבין הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

* * *

אהוד בן עזר

עדוּת על "שריקת האוּקָרִינָה" לרות אלמוג

זמורה-ביתן מוציאים לאור, אור יהודה, 2011, 159 עמ'

כבר מזה זמן רב לא נהניתי ולא התרגשתי כל-כך מקריאת ספר כמו החווייה שהיתה לי בקריאת קובץ סיפוריה החדש של רות אלמוג "שריקת האוקרינה". אקדים ואומר, אני לא "אובייקטיבי". רות ואני ילידי 1936, נולדנו וגדלנו באותו רחוב בפתח-תקווה, רחוב פיק"א, ביתי היה סמוך לראש הגבעה של הרחוב; ביתה, באותו צד צפוני של הרחוב, מרחק בתים אחדים במורד, בדירה קטנה אצל בעלי-הבית והחצר, משפחת סלור. באותה דירה קטנה גדלו רות ואחיה הצעיר ממנה, עבדו הוריה הרופאים, משפחת ד"ר לומפ, ומכר אביה גם דבש מהמכוורת שלו, כי הוא היה לא רק "יקה" ורופא אלא גם כוורן. ולדירה זו הייתי בא כשהייתי חולה כדי לקבל זריקות פנצילין בתחת מידיה האמונות של מרים, אימה של רות. ואפילו היה לנו רופא-ילדים משותף, ד"ר שטרן, ה"ייקה", וכי אפשר לא? ולימים גם רופא-למבוגרים, ד"ר שטיינר שגר בפסג' ברחוב ברון הירש. על הקשר המשותף לשני האחרונים נודע לי עכשיו, מתוך הסיפורים.

הם, לומפ, היו משפחה דתית, ומדי יום שישי לפנות ערב היינו רואים, ממרפסת ביתנו הצופה אל הרחוב, את רות ואביה עולים בניחותא ברחוב פיק"א ופונים ימינה, ליד הבית של יריב אליצור בן-גילנו שמת בילדותו – פונים בשולי כרם הזיתים, לעבר "בית הכנסת של הייקים" שבו היה מתפלל האב. כבר סיפרתי לא פעם, כיצד סבי יהודה ראב בנה לי "אווירון" מהצלבת שני לוחות או מוטות-עץ, ואני על ה"אווירון" הזה הרכבתי את הילדה רות לומפ שבאה אליי לשחק. הקרש של סבי מצא לימים בידיו שימוש להיות למראשותי ה"כיסא-נוח" שלו, מחוזק במסמרים שדפק – למען לא יישמט הכר, ואת המוצג העתיק הזה תרמתי למוזיאון פתח-תקווה ואפשר לראותו שם עד היום. [אגב, בתוכנית טלוויזיה פופולארית ביקשו לשחזר את האווירון ולצלם אותנו כשאני מרכיב עליו את רות כמו לפני שבעים שנה – אבל משום מה טרם נסתייע הדבר. אולי לא מצליחים לבנות את האווירון].

הבדל גדול בין משפחותינו היה נעוץ בכך שאנחנו נטועים בראשית תולדות המושבה ואילו לומפ הם "ייקים" ודתיים, שעלו בשנות ה-30. כן, היתה אז "מושבה" גדולה ואיכותית של עולים "ייקים" במושבה שלנו, רבים מהם רופאים (אבל היה גם אדון בוטרשטרן החלבן, מוכר חפיסות חמאה ודברי חלב מבית לבית במזוודה, וסיפרו שיום אחד התיישב על צנצנת לבן שנשברה, ונפצעה לו התחת, כמה צחקנו למשמע הסיפור! – היום, רק בזכות המראה הממושקף שלו והאקצנט ה"ייקי" – הוא היה שם בכיס חלק ניכר מן הפרופסורים שלנו!

ועם מזוודה ובה חפיסות חמאה, ואולי שוקולד או קפה – היה מסתובב למכור מבית לבית גם אדון קוגלמן, ה"ייקה" הדתי השקט וכהה-העור, אשר בזכות השיעורים הפרטיים אצל אשתו, המורה לאנגלית קוגלמן שנשאה תמיד שביס לראשה, הצלחתי לעבור את בחינות הבגרות באנגלית. הם גרו בצריפים הארוכים בפינת הרחובות סלומון ואחד-העם, שבהם שכן בשעתו, משנת 1912, בית-הספר החקלאי העל-יסודי שעל יוזמיו נימנו אז הסופר יעקב רבינוביץ, דוד חיון, ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל שהיה מנהלו, פרץ פסקל, והאחים שלום וישעיהו שטרייט, ואשר בו למדה בשעתה אסתר ראב).

במידה רבה הם, ה"ייקים", היו עולם לעצמו מבחינה תרבותית, מה עוד שרות לומפ לא למדה, כמונו, בבית הספר פיק"א, ולא היתה כמונו בתנועת הצופים, אלא למדה, אם אינני טועה, בבית הספר לבנות של "נצח ישראל" ברחוב מונטיפיורי. ואולם השנים שעברו והרקע ההיסטורי המשותף חיזקו את הקשרים בינינו – לכדי שיחות טלפון ממושכות על פרקים רחוקים מדמויות ומתולדות המושבה.

חזרתי וכתבתי על כך פעמים אחדות – חנוך ברטוב, גדעון תלפז, יהושע קנז, אסתר שטרייט-וורצל, רות אלמוג ואני, שלא לדבר על דודתי אסתר ראב או יוסף חנני (ברומאן השרוף שלו "בנתיב הייסורים", שראוי היה לבני-משפחתו להוציאו מחדש), ולימים דוד מלמד – כל אחד מאיתנו כתב על פתח-תקווה של ילדותו ובחרותו, והמיוחד הוא שגם אלה מאיתנו שגרו ממש בשכנות, לכל אחד מאיתנו היתה ביצירתו ארץ פתח-תקווה שלו ואיש לא פלש לטריטוריית הזיכרונות וההווי של עמיתו.

במה שקשור לרחוב פיק"א, לרות היה יתרון גדול עליי. אנחנו לא גרנו במושבה בין השנים 1944-1948 אלא נדדנו בעקבות עבודת אבי, לקלמניה, שם עברו עליי שלוש שנים מהיפות בחיי, ועליהן גם כתבתי; ואילו רות חיתה כל השנים הללו באותו רחוב ובאותה אווירה שלו, והיא בקיאה בצפונותיו הרבה יותר ממני. וכך כבר פגשתי בסיפוריה הקודמים דמויות מוכרות לשנינו כמו אורי אופיר, שהיה מכה אותנו, ואילו אביו היה מכה אותו מכות-רצח וזעקותיו היו נשמעות מביתה של רות עד לביתי שלי. ולהבדיל אדון פרידמן הזקן, גם כן "ייקה", שגר בדיוק מול החצר של סלור, (כלתו רחל פרידמן היתה גננת, והגנון היה באחד מחדרי ביתנו. אימי עבדה בתור עוזרת שלה, ולימים הקימה גנון משל עצמה, "גן דורה", שהורים היו רושמים את ילדיהם לו מיד אחרי הלידה, ואשר היום לא היתה מקבלת בשום אופן רשיון להפעילו).

יותר למטה ברחוב פיק"א היתה הווילה בת שתי הקומות של ראש העיר, יוסף ספיר ואשתו חולדה לבית יטקובסקי, וילה שאכן נראתה כלקוחה מעולם אחר ומסגנון חיים אחר. ובקצה למטה, יורדים ועולים – המכולת של מילברג, לא "ייקה"; ובקצה הרחוב למעלה, עולים ויורדים – המכולת של אריה. אנחנו, כמשפחת לומפ, היינו קונים אצל מילברג. בדרך לחנותו, במצוות אימי, באותו יום שישי אחר-הצהריים, שמעתי מהחלונות הפתוחים ברדיו את הכרזת המדינה.

לכן הקריאה בסיפוריה החדשים של רות היתה בשבילי כמו טיול-בזמן אל העבר שבו גם אני חייתי, אם כי לא עליו-ממש כתבתי. דמויות הוריה, משפחתה, שכניה, דרי הרחוב ואנשים מהמושבה – ניצבו חיים לנגד עיניי בשעת הקריאה ולא הייתי צריך לדמיין אותם. זו היתה קריאה "תלת-מימדית". כאילו אני רואה במוחש, בסרט קולנוע, כמעט כל מה שהיא מספרת על אודותיה ואודותיהם, בזמן "אמת". משהו כמו "אתה חי רק פעמיים!"

אף שגרנו בבית לעצמו, שניצב בתוך חצר גדולה, עשירים לא היינו ועדיין אני זוכר תקופה שבה אבי מכר חלקת אדמה שלו, וחליל משובח שלו, כי משכורתו לא הספיקה. ואולם דומני כי לעומת המצוקה בימי הילדות, שעליה מספרת רות, נדמינו לעשירים. הצפיפות בדירתם הקטנה, קשיי ההתערות, האב שנפטר בגיל צעיר יחסית ממחלת לב שממנה סבל, וכל הזמן השמירה על רמת חיים ראוייה, גם מהבחינה התרבותית – כל אלה מעוררים השתאות וגם השתתפות. מדברים על "קשיי קליטה" ויש עדה מסויימת מצפון-אפריקה שעד היום "מקופחת", היא וצאצאיה שניים ושלושה דורות – אבל איש לא עזר אז ל"ייקים", גם לא לעולים אחרים; במו-ידיהם היה עליהם להוציא את פרנסתם במושבה קשת היום, שבה כולם עבדו קשה ולא היה מקום לבטלנים – וכך גם הצירוף, שלנו, כילדים, נראה הגיוני ביותר – ד"ר לומפ ה"ייקה", הרופא נעים ההליכות ורך הדיבור, שהוא גם כוורן.

רות מקדישה את ספרה לבן-זוגה לחיים, המשורר אהרן אלמוג. אני זוכרים בהתפעמות את ספר הפרוזה שלו "הימים הראשונים", שיצא לאור ב"עם עובד" ב-1964, זו השנה שבה גם יצא לאור ספרו הראשון של יהושע קנז, "אחרי החגים". סיפור האהבה בספרו של אלמוג, שהשפיע עלינו רבות – היה מן הראשונים שבישרו את הגל הנהדר של סיפורי המושבה והשכונה, שנכתבו מתוך נימה של געגועים לילדות ולנעורים ארצישראליים, ואשר "שריקת האוקרינה" הוא בינתיים האחרון בהם, ומה שמאפיין את מרביתם הוא מידת הקריאות והשקיפות הרבה שלהם, כמו אצל תמוז, ישעיהו קורן ותלפז (המוקדם), ואחרים, ואני לא מתכוון ליזהר, שהצליח לקלקל בספריו אפילו את זיכרונות ילדותו. ומה שעוד מאפיין את סיפורי המושבה והשכונה הוא שאין בהם שום השפעה קפקאית ועגנונית.

סיפוריה של רות אלמוג יקרים לי כי הם כתובים בנימת עצבות שקטה, מינורית, אמיתית, נקייה כל-כך, מעין "קפסולת זמן" של אמנות הסיפור שמצליחה לשמר עולם שלם, אינטימי, פרטי, אך גם מבטא תקופה שלמה של עלייה, מושבה וארץ. אשרי העיר שאחדים מרחובותיה זכו שיגורו בהם יותר מסופר אחד, והיא קיימת בסיפוריהם יותר משהיא קיימת כיום במציאות, או כפי שרות מתארת אותה:

"אל הפנסיון בהרצליה נסעו מתחנת 'אגד' העלובה שברחוב שטמפפר, הסביבה הגרועה ביותר בעיירה שנקראה אז 'המושבה', וכיום היא העיר המכוערת ביותר בארץ חוץ מבני ברק. אין כמעט עצים ברחובות שלה, ובקיץ אי אפשר לטייל שם ביום אפילו בכובע. אבל האמת ניתנה להיאמר שהיא פחות מסריחה מתל אביב, כי בתל אביב מתחיל הסירחון לעלות כבר בסוף האביב, כשהחתולות משריצות את הגורים וחלק מהם מתים. וכשמתחיל להסריח יודעים בוודאות שהקיץ על הסף. המושבה המכוערת והמשמימה אמנם מסריחה פחות, אבל רוב הגנים הציבוריים שהיו בה חרבו ומי שנולד בה אין לו לאן לחזור והוא חי בגלות כל הימים. אבל הסביבה ההיא של תחנת 'אגד' היתה מכוערת כבר אז, אזור של תעשייה זעירה, מפחות ומוסכים." ("שריקת האוקרינה", עמ' 41).

רות ואני "גולים" בתל אביב כבר כמה עשרות שנים, יותר שנים משחיינו בפתח-תקווה. אבל אני לא רגיש לריחות וגם אשתי מציינת זאת, ולא לטובה.

* * *

רות אלמוג

בולים

[מתוך קובץ סיפוריה החדש "שריקת האוקרינה" בהוצאת זמורה-ביתן]

סביב סביב האדמה אדומה. היא כבושה וקשה. אולי רק פה ושם צמח בודד ללא פרח, צמח מעֲזֵבָה, זקוף, עליו שעירים, דמויי ביצה קטנה מאורכת, פניהם כהים, תחתיתם כסופה, זיפנית. כשהרוח עובר, הם נעים ומנצנצים בשמש. עכשיו השמש כבר נוטה וצל ארוך מוטל על האדמה.

מול הילדה בית בן שתי קומות, מלבן אחד גבוה ולבן, ושתי מרפסות למעלה. שלוש מדרגות מוליכות אל הפתח האפל - העין השתומה של הבית, שבלעה את אבא. הילדה מביטה למעלה. אבא שם, מבקר אצל אדון גוּטֶר, היא יודעת, הוא אמר לה. אדון גוטר גר בקומה השנייה. מצד ימין. אבא תיכף יירד. הוא הבטיח. הוא רק בא להחליף בולים. היא צופה במתיחות, אולי ייצא אבא למרפסת וינופף לה בידו, אז תדע בביטחון שהוא באמת שם. אבל המרפסות שוממות.

לפעמים אבא יושב איתה בערב לפני השינה ומראה לה את הבולים. הוא הופך לאט ובזהירות את הדפים באלבום הגדול, עד שהם מגיעים אל המשולשים. יותר מכל, אוהבת הילדה את הבולים המשולשים שהם נדירים. וגם את אלה של האיש הרע מגרמניה, שבגללו אבא ואמא וסבתא, וגם סבא שנעלם, באו לפלשתינה אל הבריטים. אולי יש לאדון גוּטר משולשים חדשים בשביל אבא, אמר. גוטר לא מוכר, הם מתחלפים. אבא מקבל בולים חדשים במכתבים שמגיעים מאמריקה, מסבתא נעמי, ממקסיקו ומצ'ילה וגם מדרום אפריקה, מכל מיני דודים ודודנים, שהילדה בקושי יודעת את שמם. וגם ד"ר אייכוולד, השכן ממורד הרחוב, שכל הרחוב שונא את אשתו בגלל שהיא גרמניה, נותן לו לפעמים בולים שהוא לא צריך. ד"ר אייכוולד עשיר ואת הפשוטים שכבר יש לו הוא נותן חינם. ככה אבא הסביר לילדה. לפעמים הוא הולך אתה אל המוכר בעל החטוטרת ברחוב הראשי. לפעמים הוא קונה אצלו בולים. כשהוא מראה אותם לאמא היא כועסת ואומרת , איזה בזבוז. הרי זה סתם ניירות קטנים.

אבא אומר לילדה: הבולים הכי יפים הם מהקולוניות.

מה זה קולוניות? שואלת הילדה.

אבא הופך את הדף ומראה לה. את רואה, זה סוריה וזה לבנון, אלה קולוניות של צרפת. פלשתינה היא קולוניה של האנגלים. אבל אני מדבר על בולים של טנגנייקה או רודזיה, או מאלאיה. באפריקה יש הרבה קולוניות. כל הארצות באפריקה, אומר אבא, הן קולוניות, של האנגלים, של הבלגים, של הגרמנים. ומה עם הולנד? שואלת הילדה. אבא צוחק. אבא לימד אותה את כל הארצות ואת כל הבירות. כשהיא יודעת את כול הדברים האלה, אבא אוהב אותה, לכן היא משתדלת לזכור אותם. אבא אמר לה: הנהר הכי ארוך בעולם זה המיסיסיפי-מיזורי. המדבר הכי גדול בעולם זה מדבר גובי. מי שהולך לאיבוד במדבר, מות ימות בצמא. יש בעולם חמש יבשות, אסיה, אירופה, אוסטרליה, אפריקה ואמריקה. אסיה היא הכי גדולה. אסיה ואמריקה היו פעם יבשת אחת. היום מפריד ביניהן מיצר ברינג.

להולנד יש קולוניות באסיה, אומר אבא, ביאווה, בבורניאו ובסומטרה. הם גונבים להם את כל הגומי, אומר אבא. יש עצים מיוחדים. באים וקושרים דלי לגזע ועושים חתך בסכין ואז מטפטף הגומי אל הדלי. אלה איים, אומר אבא, שיש בהם ג'ונגלים שאף אחד עוד לא חקר, ויש שם חיות ועופות שאין בשום מקום. יווה, סומטרה, בורניאו, אומר אבא. הילדה חושבת שאבא אומר את השמות האלה, יאווה, סומטרה, בורניאו, בקול אחר, מיוחד. היא רואה איך השפתיים שלו מתלקקות ומייצרות את הקול המיוחד.

הילדה אוהבת כשאבא מראה לה את הבולים ואת האטלס הגדול ומספר לה על הארצות הרחוקות האלה עם החיות והעופות שאין בשום מקום. גם העיניים שלו אחרות כשהוא מדבר על זה.

סיאם, הוא אומר, היא לא קולוניה. יש לה מלך והיא עצמאית. חשבנו ללכת לשם לפני שקיבלנו רישיון להיכנס לפלשתינה. אמא שלך ניסתה בכל העולם. היא חשבה שצריך רופאים בסיאם וכתבה למלך. אבל הוא לא ענה.

הודו-סין היא קולוניה ענקית של הצרפתים. האי ציילון הוא קולוניה של האנגלים, ויש להם גם את מאלאיה. לבירה של מאלאיה יש שם מצחיק ומסובך, קואלה לומפור. את תזכרי את זה?

כן, אומרת הילדה, קואלה לומפור.

אבל החיות היפות ביותר הן באוסטרליה, אומר אבא, למשל, קואלה, דב קטן שמטפס על עצים, והקנגורו, שמגדל את הגורים שלו בכיס.

יש קואלות גם במאלאיה, שואלת הילדה.

לא, למה את שואלת? תמה אבא. קואלה, זה אותו שם, אומרת הילדה.

אבא צוחק: איזו ילדה יש לי, הוא אומר.

 אבא מלמד אותה הכול. אבא אוהב שהיא יודעת דברים. כשהיא יודעת, הוא אוהב אותה. היא יודעת זאת בביטחון. הוא סיפר לה על הטאג' מאהאל. הילדה לא מבינה מה זה בדיוק, אבל על בול מהודו, שהיא גם כן קולוניה, אומר אבא, של האנגלים, הוא הראה לה ארמון גדול ומפואר. בפלשתינה אין כאלה. רק בית הכנסת הגדול ברחוב הראשי הוא גדול ונראה לה כמו ארמון, או הבית של ראש העיר במורד הרחוב שלה. אין ארמונות בפלשתינה, אומר אבא, יש רק צרות בפלשתינה. אין עבודה. אני אסע לחיפה, אל החבר שלי יעקב כץ לעשות דגים מעושנים, אומר אבא לאמא, ואמא אומרת, "אבל יש מאורעות."

מה זה מאורעות, חושבת הילדה. וכשאבא הולך לשחק ברידג' בקפה, היא שואלת את אמא מה זה מאורעות. "יורים על יהודים בדרך לחיפה," אומרת אמא. "האוטובוס עובר בשכם, ושם זה מסוכן לעבור."

"אז אבא לא ייסע לחיפה?" שואלת הילדה.

"ייסע. אם לא ייסע, לא יהיה מה לאכול, וכשתוכלי שוב ללכת את תלכי אל השכנים לבקש לחם, כמו קודם."

עכשיו היא חושבת שאולי אבא נסע לחיפה לחבר שלו הדייג, ועזב אותה כאן בחצר של אדון גוטר. ומי יביא אותה הביתה?

זר מופיע בשער החצר המגודרת בגדר ברזל. מעבר לגדר, בחצר השכנה יש עצי פרי. הזר חולף על פניה, מתעכב לידה ומפטיר: "של מי את, ילדה?" היא לא עונה. "מה עושה ילדה גדולה כמוך בעגלה של תינוקות?" שואל האיש ומעווה את פניו והילדה מפחדת. היא לא יכולה לברוח מהזר. היא קשורה, וגם אלמלא הייתה קשורה, לא הייתה יכולה לברוח כי היא לא יכולה ללכת. אבל האיש אינו עושה דבר. הוא הולך אל הבית ונבלע בעין השחורה העיוורת.

לאדון גוטר יש אח, סיפר לה אבא, אח שגר בתל-אביב, המקום שגרים בו הדוד מקס והדודה אילזה אשתו והבנות שלהם. לפעמים הם באים לביקור אל סבתא ואז הם גם נכנסים אליהם. אולי זה האח של אדון גוטר שבא לבקר? אבל אחרי כמה דקות היא רואה איש מופיע במרפסת שבצד שמאל ולידו אישה. הם מביטים למטה ומצביעים עליה.

מה הם רוצים ממני? חושבת הילדה. איפה אבא?

למה אבא לא חוזר? האם הוא יחזור אי פעם? הוא הבטיח לבוא מייד. אולי הוא החליט לשבת שם ולשחק קלפים עם אדון גוטר? אבא אוהב בולים, אבל יותר מזה הוא אוהב לשחק בקלפים. כך אמרה לה אמא, ששונאת את הקלפים. לכן, הוא יוצא כל ערב לבית קפה והיא נשארת לבד ובוכה. אז עכשיו הוא השאיר גם אותי לבד, כאן, בחצר הריקה הזאת, קשורה בעגלה של תינוקות.

הילדה משתעלת. כלב תועה נכנס לחצר, ניגש אליה ומרחרח אותה. היא פוחדת. אמהּ לא אוהבת כלבים. לאבא לא אכפת. הוא אמר שדווקא היה מאמץ כלב, אבל אין להם כסף בשביל להאכיל אותו.

הילדה מתחילה להשתעל. השיעול לא נפסק. מחר תיקח אותה אמא לים. אמא מאמינה שהאוויר של הים מרפא את השיעול בגלל שיש בו מלח. אולי אמא תיקח אותה לבת-ים, ואחרי הביקור בשפת הים הם ילכו לבקר את החברה של אמא מגרמניה שגם לה קוראים רות, רות קלמוס.

איפה אבא? מה קרה לו שם אצל אדון גוטר. הילדה רוצה לצעוק: אבא בוא כבר, אבל אם היא תצעק היא תשתעל עוד יותר ואולי תקיא וחוץ מזה האיש והאישה שעומדים על המרפסת מסתכלים, והיא מתביישת.

"היא משתעלת כבר חמישה חודשים," אמרה אמא לשכנה אדומת השיער. אבל ד"ר שטרן אומר שזה יעבור. ד"ר שטרן אומר שעוד לא שמע ששעלת נמשכת חמישה חודשים.

אבל, אומרת האם לד"ר שטרן, היא כבר לא יכולה ללכת. היא איבדה מהמשקל שלה כל כך הרבה שהיא כבר כמו תינוקת בת שנה וחצי ולא יכולה ללכת. אז מה יהיה? כבר אין לי כוח לסחוב אותה על הידיים.

"תאכילי אותה שמנת," אומר ד"ר שטרן, "תקני אצל שטרן החלבן, הוא מייצר שמנת."

ד"ר שטרן מהרהר ואומר: "יש לי רעיון, אולי תקחי אותה לגת רימון לכמה ימים, יש שם משפחה עם רפת, שמייצרים שמנת, שמנת מתוקה. אולי יש להם בננות, ביחד זה טוב עם סוכר. הלוואי שהיה בפלשתינה תות שדה, זה הכי טעים עם שמנת. תאכילי אותה שם בדברים מזינים והיא תתחזק."

אמא מדברת על זה עם אבא, על נסיעה לגת רימון אל משפחת פוזן, כדי לאכול בננות בסוכר ושמנת. אבא אומר: "מאיפה ניקח כסף. לדבורים שלנו אין פריחה. החמסינים הרגו אותה."

אמא אומרת לו שהיא כתבה לאנגליה ואולי המלך באנגליה יסכים לקנות דבש. "לא", אומר אבא, "אולי בכלל לא יהיה לנו דבש השנה. את שוכחת מה מצב הכוורת? בגלל הילדה אנחנו לא יכולים לנסוע עם הדבורים לעמק, או לשיך אברק אל משפחת זייד. מי ישמור עליה? אני אסע לחיפה, אל כ"ץ. נעשה ביחד דגים מעושנים. אני יודע להכין דגים מעושנים. חבל שאין בארץ הזאת חיות שאפשר לצוד כדי לייצר פרוות. זה היה מכניס הרבה כסף." אמא מעווה את פרצופה. "זה מסריח. ואין פה חיות. רק בני אדם שהם כמו חיות, אבל מהם אי אפשר לעשות פרוות. פה זה רק מדבר, והחמסינים הורגים את הפריחה בכל מקום. וגם יותר מדי חם פה בשביל פרוות."

איפה אבא? למה הוא לא בא? מה הוא עושה שם? אוכל אצל גברת גוטר? היא רוצה לצעוק: "אבא, בוא כבר!" היא מפחדת. אולי אבא לא יחזור לעולם?

פתאום ראתה אותו יוצא מהעין השחורה. הילדה לא יכלה להתאפק וצעקה: "יש משולשים?" האב חייך ונענע בראשו. אז למה הוא נשאר שם

כל כך הרבה זמן? חושבת הילדה. במרפסת הימנית מופיע איש ומנפנף בידו. זה אדון גוטר, חושבת הילדה, הוא לא שווה, אין לו משולשים. הוא איש רע, הוא לא רוצה לתת בולים ששווים.

אבל כשהגיע אבא סוף סוף וסובב את העגלה לכיוון שער החצר, נתן לה משהו מוזר, ואמר: "אדון גוטר נותן לך את זה במתנה. אני לא יודע מה זה." כפה הקטנה סגרה על החפץ העגול. "נלך לראות את הקופים בגן? ואחר-כך נתנדנד בנדנדות?" שאל אבא.

אבא לקח אותה לגן הסמוך. מים זרמו שם בערוץ וגם מפל קטן היה וגשר-עץ על פני המים הזורמים. על יד בית הבאר היו נדנדות. אבא התיר את החגורה של העגלה והוציא אותה מתוכה, והניף אותה והושיב אותה על הנדנדה. וכשהיא עפה כמו ציפור, היה אבא מאחור, הודף את הנדנדה ותופס אותה בשובה, ונשימתה נעצרה מפחד ומהנאה. אז היא התחילה להשתעל. אבא עצר והוריד אותה והושיב אותה בעגלה ואמר: "כשתהיי בריאה אנדנד אותך בלי סוף."

מה זה בלי סוף? חשבה הילדה.

"ומחר אמא תיסע אתך לבת ים לחוף. המלח באוויר יעשה לך טוב."

"ואחר-כך נלך לרות קלמוס?" שאלה הילדה.

"אולי, " ענה האב.

הילדה הסתכלה בחפץ שאבא נתן לה. זו הייתה ציפור קטנה, עשויה חרס. ציפור אדמדמה. כמו האדמה בחצר הבית של אדון גוטר. היו בה שלושה חורים עגולים וסדק, מאורך וצר. היא הגישה את הציפור לפה שלה והשפתיים תפסו את הסדק. אז היא נשפה לתוך הציפור ופתאום נשמע קול ציוץ. היא צחקה. אחר-כך השתעלה קצת. מה זה? שאל אבא. ציפור, אמרה הילדה.

אבל זו לא הייתה ציפור. זאת הייתה אוּקָרִינָה. ומאז הילדה לא הפסיקה לשרוק, עד היום אפשר לראות אותה לפעמים ברחוב בשמלה לבנה ארוכה כשציפור חרס בין שיניה.

סוף

* * *

קורא נאמן

בעקבות דברי יואל רפל על חג השבועות

שלום,

דבריו של יואל רפל על "חג השבועות" [גיליון 650] מאלפים ורבגוניים. מכילים כמעט הכול. רציתי, לאור בעיית הגרות והגרים אז והיום, להעיר זוית שחוקרי המקרא מאירים אודות המשתמע ממגילת רות. קבלת הגוי, הפנמתו, הפשטות ללא איסורים וחרמות. הרפורמים והמגיירים למיניהם.

יש בין חוקרי המקרא הרואים את זמן כתיבת המגילה במאה החמישית לפני הספירה. הוא זמנם של מנהיגות עזרא ונחמיה. בדיקה של מפעלם מלמדת על גירוש נשים נוכריות, חרמות על "ערבים", כנענים, עמונים ומואבים שהשתלטו על אדמות יהודה. קרעים ושסעים בתוך המשפחה והשבט ועוד. כללו של דבר – המגילה נכתבה ושוחזרה כביטוי אופוזיציוני למגמה של המגמות שביקשו "לנקות".

רות, גבורת "המגילה", מלמדת על "דבקות" שראוי לחקות וללמוד ממנה. ברקע הרעב והמחסור והחזרה לבית לחם. גם הבדלי הגיל בין בועז לרות מהם ניתן, אולי, ללמוד "שהחיאת שם המת על נחלתו" היא המטרה של הזיווג בין בועז הקשיש לרות הצעירה. לא קל לקבל גיור זה ונשואים אלה שיש בהם חריקות. כך מקבל חיזוק מאמר תלמודי "קשים גרים לישראל כספחת."

אם להתייחס לנעשה היום, לעלייה מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, ברור ששיקולים לאומיים דמוגרפים וביטחוניים הם שמעניקים הכשר לאלו שקיים לגבי יהדותם ספק, ושהסתפחותם לכלל ישראל גם סותרת בכמה מצבים את "חוק השבות" ומשלימה את המורכבות של המחלוקות והשסעים בחברתנו.

לפיכך, לא מן התבונה לנופף ב"מגילה" כעדות לצורך להקל בגיור, מה גם שהמגילה מלמדת על היחוס של דוד שכאילו בא "מבחוץ". לא ייחוס "מקומי", לא שורשים עבותים ארץ- ישראלים, אלא בן-תערובת ההופך גם "למשיח צדקנו" – מסר המחזק, איפכא מסתברא, את מגמת ההתבדלות ואת החיזוק שלחומרא בגיור הלכתי, חוקי וחברתי כללי. דבר והיפוכו.

ותודה ליואל רפל שהאיר את עיננו.

קורא נאמן

* * *

תקוה וינשטוק

משוט בתל אביב

כרזות יתומות

לקראת חג השבועות קושטו שדרות העיר בכרזות (הכונה לטרנספרנטים. איני יודעת מה שמם העברי) מצוירות הקשורות לחג. בשדרות ח"ן למשל, תלתה העירייה בינות לעצים ציורים בשחור-לבן על ספר רות ומתחתם פסוקים מהמגילה בעברית ואנגלית. טוב ויפה שהעירייה משתדלת לשוות לחוצות תל אביב אווירת חג. בנוסף לריח מאכלי החלב שכבש את העיר בשבועות, שיתבשמו התושבים גם מהטעם הרוחני של החג. אלא שהציורים ופסוקיהם אינם שלמים. חסרה בהם חתימת הצייר. ללא ספק: יד אחת יצרה את כל הציורים, אבל ידו של מי? בלעדי שם הצייר, הציורים יתומים!

אין זה המקרה היחיד שציירים ופסלים אינם זוכים לקרדיט המגיע להם מהעיריה. כל שיר, גם הקטן שבקטנים, המופיע בעיתון זוכה לחתימה – אבל הפסלים והציורים שבחוצות, לעיתים פרי עמל רב, הם תכופות אנונימיים לחלוטין, ובמקרה הטוב יש להקיף את הפסל כמה פעמים עד שמגלים את שם יוצרו, כתוב באותיות פטיט.

כך למשל מבנה הברזל הגדול, העגול, בפינת הרחובות המלך ג'ורג' ושדרות בן ציון. שם הפסל יוק. במפגש מרמורק וביל"ו מוצבת על עמוד בטון דמות ציפור בת בלי שם, מוזנחת, הטובעת בים ענפים ומתגלה אך בקושי. גם משולש העיגולים שקישט את חזית "הבימה" בטרם שופצה היה אנונימי ורק יודעי ח"ן ידעו שיצר אותו קדישמן איש הכבשים. מעניין היכן הפסל כיום ולאן נעלם.

מה קורה פה? לקראת שבוע הספר, כשהעירייה מפרסמת בחוצות שירי משוררים, מובא תמיד גם שם מחברם. האומנם סבורה העיריה כי לאמנים הפלסטיים, שלא פעם מעניקים את פרי רוחם כתרומה לעיר – לא מגיע קרדיט ואין הם ראויים ששמם ייזכר?

תוספת מאוחרת: היום עברתי שוב בשדרות ח"ן וראיתי שבתחילת השדרה כן מוזכר שמו של הצייר: מתי גרינברג, וכתוב: הדפסים מוגדלים מתוך חיתוכי עץ. אלא שהשם מוזכר בכרזה הראשונה, לא יותר. כיוון שנכנסתי לשדרה מרחוב צדדי, נעלם השם ממני. אודה לך מאוד אם תתקן ותרשום בכתבה:

"בכרזה שבתחילת השדרה צויין שהציורים הם של מתי גרינברג, מתוך חיתוכי עץ, אבל בשאר הכרזות לאורך השדרה נעדר שמו של הצייר. הבאים מרחוב הנביאים או רחוב מאנה ומשאר הרחובות הנכנסים לשדרה רואים את הציורים אבל תוהים מי יצר אותם. כל כך קשה לכתוב מתחת לפסוקים ממגילת רות גם את שם הצייר?"

החסד שהתגלגל על פני כל העולם

ב"החיים בביתנו", ביטאונו של "בית נאות אפקה" השייך ל"משען", העלה אפרים שפירא תושב הבית קטע זיכרונות. שפירא – שמאז שנתפרסמו דבריו הלך לעולמו – נולד בכפר חסידים. חלקת האדמה של הוריו גבלה בשטח בבעלות הקרן הקיימת לישראל. שטח מוזנח שהערבים השתמשו בו למרעה ולמעבר עדרי הצאן והתעורר חשש שיתבעו עליו בעלות.

שפירא חש עצמו כאחראי לחלקה הקרובה לביתו ומודע לסכנה לאדמת הלאום חרש וזרע את החלקה אך לא קצר: עם הנץ הזרע עלו עליה הבדואים ועדריהם כילו כל נבט. שנתיים חרש וזרע את החלקה. בשנה השלישית כשעמד לחרשה כבר נודעו התנקשויות של פורעים.

"סמכתי על אלכסנדר זייד שומר יערות הקרן הקיימת, שיהיה בסביבה," כותב שפירא ז"ל. "אבל לפתע התנפלו עליי מאחור שלושה בדואים ובאלותיהם היכוני מכות קשות עד זוב דם." במאמץ רב הגיע לצריף שלו, והתעלף. הוא התעורר בבית החולים הגרמני בחיפה, שם אושפז עשרה ימים.

 הוחלט ששפירא ייעדר לזמן מה מהכפר, ועם אחותו עבר לתל אביב ושכר חדר ברחוב נחלת בנימין. ערב אחד נפתחה הדלת לפתע ולחדר התפרץ ידידו ה. – הידיד היה קומוניסט אדוק ובאותם ימים נחשבו הקומוניסטים בארץ לבוגדים ותומכי הכנופיות הערביות.

"לתדהמתי ביקש ה. שאעזור לו להימלט כי הבולשת הבריטית בעקבותיו."

שאלתי איך הוא מעז לפנות אליי בבקשה כזו ביודעו שאני מוכן לעשות רבות כדי לעקור אותו ואת מפלגתו מהארץ, והוא אמר: 'השקפותיך ידועות לי אך אורבת לי סכנת חיים! אני פונה אל ידידי!'

התלבטתי קשות. מצד אחד עמדה הדאגה לגורל היישוב ומהצד השני ידידות רבת שנים. ידעתי מה מחכה לו אם ייתפש אבל ידעתי גם שהוא וחבריו עוברים לרוסיה, כלומר שהוא לא ימשיך בפעולה ההרסנית בארץ. דרך החלון סילקתי אותו למגרש ריק, ממנו היה מעבר לרחוב אלנבי."

במרוצת הזמן נודע לשפירא שידידו נסע לרוסיה והגיע לבירוביג'אן.

כעבור שנים, מספר שפירא, פגש במקרה ברחוב חבר שלמד שנה מעליו באותו בית ספר. זה סיפר לו כי היגר לצרפת, הצטרף למפלגה הקומוניסטית ונסע לבירוביג'אן. הוא התאכזב מהחיים שם, שב לצרפת. חדל להיות קומוניסט וברצונו להגר לארץ.

"שאלתי אם פגש בבירוביזגאן ישראלים," כותב שפירא, "הזכרתי שמות של מכריי שעזבו את הארץ. כשאמרתי את שמו של יעקב אורו פניו. 'בטח שהכרתי אותו,' השיב, 'גרנו במבנה משותף. יעקב היה מנאמני הנאמנים של השלטון. הוא ידע עליי משהו שהיה חייב לדווח אודותיו. בתקופה ההיא שלטה המלשינות. הורים הלשינו על ילדיהם, ילדים על הוריהם, על ידידיהם ובני זוגם. אילו נהג כאיש מפלגה וכנושא בתפקיד ממשלתי לא הייתי נשאר בחיים. אולם הוא קרא לי ואמר: "אני חייב למסור לשלטונות מה שאני יודע עליך אבל לא אעשה זאת, גם אם זה מסכן אותי. לפני שנים הייתי במצב דומה. חבר טוב הציל אותי תוך ויתור על חובתו המוסרית ועל השקפותיו. אני רוצה לפרוע לחבר ההוא את החוב המעיק עלי. אנהג כלפיך כפי שנהג כלפיי."'

 "הבאתי את חברי לנחלת בנימין 7 והראיתי לו את החדר בו התרחש המעשה שברבות הימים גרם להצלתו. אכן מעשה חסד שהתגלגל דרך כל העולם הניב כעבור שנים פרי." סיים שפירא את זכרונותיו.

הערת הכותבת: בירוביג'אן היה חבל יהודי אוטונומי שהוקם בברית המועצות בשנת 1928.  מילוט הקומוניסט מהבולשת הבריטית התרחש כנראה בראשית שנות השלושים.

המחבלת נתפשה!

עמדתי להיכנס לדיזנגוף סנטר. הבודק בפתח עבר על גופי באלתו החשמלית וביקש: "הסירי את הכובע!"

חבשתי כובע מגן מהשמש.

עשיתי כמצוותו אבל שאלתי "למה כובע?"

"יש אנשים שמחביאים סכין מתחת לכובע!" השיב הבודק במלוא הרצינות.

קיבלתי איפה טיפ על שימוש חיוני בכובע.

דבר דומה קרה לי בכניסה לבנק. גם כאן עיכב אותי הבודק הפעם צוויתי להסיר את משקפי השמש.

"מה קרה?" לא הבנתי.

התשובה: "שודדי בנקים מרכיבים תמיד משקפי שמש. אולי באת לשדוד את הבנק?"

אכן תפשו את החשודה!

טוב שהבודקים עושים את מלאכתם נאמנה. איש אינו דורש שיהיו בעלי תואר ב"א אבל הגיון מינימאלי! בחזותי ובגילי המתקדם אני נראית כשודדת בנק ואפילו רוצחת בפוטנציה?

קנאת כלבים

המספרה שאני מבקרת בה שייכת לזוג ספרים, וגם בתם ר. עובדת איתם. הבת מגדלת כלבלבת טרייר שחורה ומביאה אותה למספרה. יש לכלבונת כרית מרופדת וכדור למשחק ולא פעם עונדות הספריות סרט אדום לראשה המתולתל.

"איזה חמודה!" אני מתפעלת.

מסתבר שהחמודנת הזו, במזיד, כמעט ביטלה חתונה.

בשלוש שנות חייה התרגלה הכלבונת לשכב בחיקה של גבירתה ולישון בלילה במיטתה, על רגליה. אבל לפתע נכנס גבר לתוך האהבה הכלבית, החבר של הספרית הצעירה. הבחור תפש את מרכז תשומת הלב והפינוקים של ר. – והכלבה, מלכת הבית, נדחקה מעט הצידה והקנאה בערה בעצמותיה.

קנאת כלבים לא תרבה חכמה. הקטנטונת, כל אורכה כחצי מטר, רצתה נקמה. לכל מקום שהחבר ישב בו באה הכלבלבה ועשתה שם קטן. ובכל מקום ששכב, במיוחד בלילה, מיהרה להעניק לו גדול.

הגיעו הדברים לידי כך שהחבר הציג אולטימטום: או אני – או הכלבה! – והחתונה שתיכננו כמעט בטלה.

למרבה המזל נכנסו ההורים לעובי הקורה. הספר והספרית התנדבו להלין את הקנאית הקטנה בביתם, ובשעות היום היא ממילא במספרה. הכול נגמר בכי טוב ובקרוב החתונה.

* * *

ה ז מ נ ה

במסגרת הלילות הלבנים בתל-אביב

הנכם מוזמנים להשקת ספרה החדש

של הדסה מור – "אהבות בצל האפר"

שתתקיים ביום חמישי, 30 ביוני 2011, בשעה 20.00

בגלריה עמליה ארבל

ברח' שערי ציון תל-אביב

בתוכנית: קבלת פנים וכיבוד קל

דברי פתיחה: מ"מ ראש עיריית ת"א, מר נתן וולוך

הדסה מור תישא דברים על ספרה, תקרא קטעים נבחרים מן הספר ותשיב לשאלות הקהל

הספר יימכר במקום בהנחה גדולה

* * *

אהוד בן עזר:

על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה

מבוא לספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הָלֶה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'

"הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון

נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל"

[עמוס ו, א]

התוכן:

אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה (מבוא)

שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים

מרדכי מרטין בובר: ציונות אמיתית וציונות מדומה

דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם

שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת

א.ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות

ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

עקיבא ארנסט סימון: השאלה הערבית כשאלה יהודית

בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושיוויון

א. עלי: אל תשלח ידך אל הנער!

ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה

נתן רוטנשטרייך: האכסיסטנציה היהודית כאן ושם

יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)

פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות

גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

ישעיה תשבי: נתיבי אמונה ומינות

המבוא:

 [נכתב ביוני 1985]

ראשיתו של הספר בסדרת-שיחות בשם "מחיר הציונות" שפתחתי בירחון "מאזניים" בשלהי שנת 1965. גירוי, או אתגר לשיחות הללו היה, בין היתר, מאמרו של ג'ורג' סטיינר "מעין ניצול", שתרגומו העברי נדפס חודשים אחדים לפני-כן, בחוברת פברואר-מרס (ט"ז, שבט-אדר תשכ"ה, 1965) של הדו-ירחון "אמות", שעשרים חוברותיו הופיעו אותן שנים בעריכתו המעולה של שלמה גרודזנסקי.

סטיינר נולד ב-1929, בפאריס, להורים יהודים ממוצא אוסטרי, שהיגרו איתו לארצות-הברית ב-1940. את הדוקטוראט שלו עשה באוניברסיטת אוכספורד באנגליה. גדל עם שלוש שפות-אם – גרמנית, צרפתית ואנגלית, והוא מחלק זמנו בין אוניברסיטת ג'נבה וקמברידג'. מבין ספריו: "טולסטוי או דוסטוייבסקי", "מות הטראגדיה", ו"אחרי בבל".

סטיינר עצמו דובר קוסמופוליטי ואכס-טריטוריאלי מובהק של המצב היהודי. באותו מאמר כתב [זאת לפני מלחמת יוני 67'!]:

"הלאומיות היא ארס תקופתנו. היא שגררה את אירופה אל סף האבדון. היא שמטלטלת עד שיגעון את המדינות החדשות באסיה ובאפריקה. כשהאדם מכריז על עצמו שהוא גנאי, ניקאראגוֹאִי, או מאלטזי, הריהו חוסך לעצמו רוגז. אינו צריך לחטט ולמצוא מה הוא, מה האנושיות שבו. הוא הופך לאחד בתוך כנופייה מלוכדת, מזויינת. כל יצר אספסופי שבמדיניות המודרנית, כל מזימה טוטאליטארית, ניזונים מן הלאומיות, מסם השנאה המביא אנשים לידי כך, שיחרקו שן אל מעבר לחומה, אל מעבר לעשרה מטרים של אדמת-בור. אפילו בעל-כרחו, על אף עייפותו, עשוי היהודי – או יהודים מסויימים, לפחות – למלא תפקיד לדוגמא: להראות, שאם לעצים יש שורשים, הרי לאנשים יש רגליים והם אורחים זה אצל זה. על-מנת שלא יושמד הפוטנציאל של הציביליזאציה צריך שנפתח רגשי-נאמנות מורכבים יותר, ארעיים יותר.

"יש בגידות, כפי שלימד סוקראטס, הדרושות כדי לעשות את העיר חופשית יותר ופתוחה יותר לאדם. אפילו חברה גדולה היא דבר מוגבל ובן-חלוף בהשוואה למשחק החופשי ולמשמעת האנארכית של חלומותיו. היהודי המתייצב נגד אותה צרות-אופק וברוטאליות, שבה מתגלגלת הלאומיות כל-כך בנקל (ובהכרח), פורע חוב ישן. אירוניה אכזרית ועמוקה של ההיסטוריה היא שהמושג של עם-בחירה, של אומה נעלה על יתר האומות בתוקף ייעודה המיוחד, צמח דווקא בישראל."

לא ניכנס כאן לוויכוח עם השערתו של סטינר, כי באוצר המילים של הנאצים היו יסודות של פארודיה נקמנית על טענת הבחירה היהודית, ונתרכז בעיקר טיעונו.

"היהודי," קובע סטיינר, "מעוגן לא במקום אלא בזמן, בחוש המפותח שלו להיסטוריה בחינת קונטקסט אישי. ששת אלפי שנים של תודעה עצמית הם מולדת." ומשום כך: "כוחה של ישראל אמנם חודר עמוק לתודעתו של כל יהודי וקיומו של העם היהודי כולו אולי תלוי בה, אבל מדינת הלאום המצחצחת חרבות היא שריד מר, תופעה אבסורדית בתקופה של המון-אדם מצופף. והיא זרה לכמה מן היסודות הראדיקאליים ביותר, האנושיים ביותר שברוח היהדות."

לימים שב סטיינר והעלה ביתר חריפות את דעותיו אלו, בהרצאתו שהושמעה בדו-שיח האמריקאי-ישראלי, שנערך במכון וייצמן ברחובות, בחודש יולי 1968, ואשר עיקרה נתפרסם בגיליון א' (60) של הדו-ירחון למחשבת היהדות, "פתחים", בעריכת יוסף בנטואיץ, מחודש תשרי תשכ"ט.

אמר אז סטיינר [זאת אחרי מלחמת יוני 67'!]: "בן עירם של טרוצקי ופרויד אנוכי, בן ארצם של קאפקא ורומאן יעקובסון, ונחוצה לי ויזה כמו זו של לוי שטראוס. --- אם ניקח בחשבון את כל מה שהשיגה הגאונות היהודית בתפוצה האירופית, ומה שהיא משיגה עתה באמריקה, ואם נאמין בכל ליבנו שהמדינה הלאומית היא תבנית מיושנת בשביל התקשרות כלכלית, פוליטית ומוסרית – תיראה אז ישראל כפתרון שהוא לפחות בחלקו בלתי רלבאנטי ואולי אפילו מתנגד לקני-המידה ולהתחייבויות של ההומאניזם היהודי. מה לו לשאר-בשרם של שפינוזה והיינה ולדגלים, מה לו ולשבועות לנאמנות לאומית?"

לכן, לדעתו, על יהודי כמוהו "לעמול בעת ובעונה אחת למען מדינת ישראל ונגדה, או ליתר דיוק נגד כל אותן צורות של יחסי כוחות ושל רגשות לאומיים הכופים את מדינת ישראל להיות מדינה חמושת-נשק, סתם אומה בין כל האומות. כי עדיין יש בי די יומרות וחלומות להאמין כי אנו היהודים נועדנו למשהו יותר בלי רגיל."

[אני מעיד על עצמי כי גם כיום, בחודש יוני 2011, בהקלידי, אחרי 25 שנה – דברים אלה מהספר למטרת פרסומם במכתב העיתי, אני, שמקורי מפתח-תקווה, מצטמרר לנוכח דברי ההתנשאות והאיוולת של סטיינר, שאמנם לפני שנים אחדות גם חזר בו מחלק מהם והצהיר שבכל מקרה הוא רואה בישראל מקלט ליום סגריר שאי אפשר לו ולצאצאיו בלעדיו. – אב"ע].

השאלות המכינות, הזהות, ששלחתי לבני-שיחי לפני כל שיחה הקיפו כתריסר נושאים שנראו לי כרוכים ומבטאים את מחיר הציונות: רגישות, "תלישות" ו"זרות" פוריות של האינטלקטואל היהודי במערב, ומעמדו כמין סייסמוגראף לבריאותה של החברה, ליציבותה – מול תודעת המצור [מדוּבר בשנת 1965 ואילך. – אב"ע] האטימות וההכרח להזדהות עם עמדת הרוב, של האינטלקטואל היהודי בישראל. הסכנה שבעיצוב טיפוס אדם ישראלי חדש שכל כוחותיו וחושיו מגוייסים למשימה האחת: הבטחת הקיום הפיסי, הלאומי, וכנגד האוייב – ושום בעייה מוסרית, או אוניברסאלית, אינה נוגעת לו. חוסר יכולתה של הציונות להיות אתגר לנוער יהודי אידיאליסטי ומחפש דרכו במערב.

היש עתיד ל"חוכמת ישראל" בישראל? האם האפשרות למחקר מדעי היסטורי בעל גוון לא-אפולוגטי, בלתי-תלוי בדעת זרים, לא תתגלגל כאן בקשיים חדשים של חשיפת והבנת עברנו, כגון ניתוק רוחני, לאומנות, התגמדות והתמקצעות? האומנם נכון לומר שלמעשה בישראל נוצר עם חדש, "עברי" בלשון ה"כנענים" – אשר קיומו ומעשיו הביאו למערכת ערכים ופעולות שאינם קשורים עוד בהכרח בעם היהודי, בגורלו ובטובתו?

התיתכן התחדשות דתית בארץ בנוסח של הומאניזם יהודי וריפורמה, שיתאימו לזיקתם הרליגיוזית או המסורתית של אותם ישראלים הרואים עצמם, בטעות, כחילונים גמורים, מאחר שמאסה נפשם בזיהוי הדת היהודית עם האורתודוכסיה בישראל? היש עדיין ייעוד רוחני לישראל, בנוסח המרכז הרוחני של אחד-העם? האם הגניוס היהודי ותרומתו לתרבות העולם – מקורם היה ועודנו במפגש הפורה עם התרבויות האירופיות העשירות, בחומר וברוח, אך הוא נידון לשקיעה וצמצום דווקא בישראל? – וסימפטום לכך: יחס הביטול והעליונות הגובר והולך של אינטלקטואלים יהודים במערב כלפי ישראל, מרכזיותה, מוסריותה ובשורתה?

האם אכן הביאה עימה הציונות את ביטחון הקיום היהודי, או שמא הקימה עוד גיטו, מזויין וחזק, במזרח התיכון, מוקף שנאת שכניו? ובמה קיום לאומי שכזה עדיף על-פני המשך הקיום בפזורה, שיהודיה אינם חייבים לשלם מחיר כה כבד, בנפש, ברוח ובהתנהגות המוסרית?

האם גישתה של הציונות לשאלה הערבית עומדת מראשיתה בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? מדוע מחלחלת הזדהות מאזוכיסטית עם הגורל הצלבני, ביצירות של סופרים עבריים ילידי הארץ?

הצריכה מדינת ישראל אידיאולוגיה לשם קיומה, או שקיומה כבר טבעי, ככל מדינה אחרת, ושמא ההסתמכות על "טבעיות" זו אינה אלא עיוורן ובריחה מן המציאות? ולסיכום: האם, במבט לאחור, נראה לך כדאי מחירה של הציונות?

סדרת-השיחות התפרסמה לסירוגין ב"מאזניים" במשך שנה, מנובמבר 1965 ועד נובמבר 1966; השתתפו בה, לפי סדר הופעתן של השיחות: נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון – והיא עוררה הד רב ותגובות פולמוסיות בעיתונות. פסילת השיחה עם בועז עברון, על-ידי עורך "מאזניים" דאז, עזריאל אוכמני, הביא מצידי להפסקת הסדרה כולה. רק חלקה של השיחה הגנוזה פורסם, לאחר זמן, בדו-שבועון "אתגר" (13.4.1967).

מאמרו של רוברט אלטר "Zionism for the 70's" ("ציונות לשנות ה-70"), שהתפרסם בירחון האמריקאי "קומנטרי" (פברואר, 1970), פתח במובאה מהדיאלוג הישראלי-אמריקאי משנת 1968, איזכור הוויכוח עם ג'ורג' סטיינר; ובהמשך – התייחס בהרחבה גם לסדרת-השיחות "מחיר הציונות" להדים שעוררה, עמד על מידת ההעזה שהיתה בשאלותיה ובתשובותיה, ואף סיפר על סיבת הפסקתה.

בעקבות מאמרו של רוברט אלטר, פנתה אליי הוצאת קוואדראנגל (שהיתה הוצאה-בת של הניו-יורק טיימס), מסניפה בשיקאגו, והעורך, יוסף אפשטיין, ביקש שאשלים את השיחות בהיבטים שנוספו בינתיים, אחרי מלחמת יוני 67', ואוסיף לפי הבנתי משתתפים לקובץ שיופיע באנגלית.

ואכן, על השיחות והשלמותיהן, שנערכו עם ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון, הוספתי את שיחות בני-הקיבוצים עם בובר, ושיחות עם שולמית אלוני, א.ב. יהושע, ע"א סימון, א. עלי, יונתן רטוש, פנחס שדה וגרשם שלום.

וכך הספר "Unease in Zion", שתחילתו למעשה היתה ב-1965, הופיע ב-1974, כשנה לאחר מלחמת אוקטובר 73', ומאמרו של רוברט אלטר פותח בו מבוא לקורא האמריקאי.

במקביל, ומלכתחילה, נוסחו העברי המקורי של הספר היה מוכן לקורא הישראלי כבר באמצע קיץ 1970, אך לא מצאתי הוצאת ספרים בארץ שתסכים להוציאו לאור, ותוכנו נדע לקורא העברי רק מבעד לתרגומו האנגלי, ובאמצעות שיחות בודדות מתוכו שנתפרסמו במרוצת השנים בעיתונות העברית.

במה נתאפיינו המשוחחים שבחרתי? – א. עלי [עלי אלון], אז – משורר צעיר, ראה בהכרח המלחמה עם הערבים, שאליה צפוי להישלח במרוצת חייו כמעט כל צעיר בישראל, ביטוי לעקדה החוזרת ומתרחשת בתקופתו. הוא לא הסכים למצוא בנפשו אלוהים המעלה בדעתו להעמיד אדם בניסיון של רצח בנו. זוהי ברית שהאידיאה שלה עוברת דרך המוות. מנקודת-ראותו של יצחק אין כל משמעות למותו. ואם דרכו של עם ישראל בעולם, בתור העם הנבחר, מוליכה אותו למוות, אמר א. עלי שהוא מוותר על הבחירה ועל האמונה באלוהים גם יחד.

בהיעדר אמונה, או סוג של צייתנות עיוורת – נעשים העקדה, ההכרח להקריב עצמו, להרג חסר-משמעות בעיני הצעיר הישראלי, פרי תסבוכת של מה שנראה בעיניו כאינטרסים פוליטיים ולאומיים. הציונות כאילו הבטיחה גאולה לנפשו של האדם היהודי החדש בישראל. הבטיחה קיום נורמאלי. והנה מתברר, לדברי ע"א סימון, כי "השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית פנימית, כחלק של בעייה יהודית מעיקרה, ממש כשם שהבעייה היהודית היתה ביסודה בעייה של הנצרות." מבחינת המאבק על הבטחת הקיום היהודי עדיין לא הגיעה הציונות לחוף-מבטחים. וכלום יש בכלל חוף בטוח כזה? העקדה, הקורבן, אין עימם כל תשועה לנפש, שום משמעות שמעבר למלחמה על הקיום הלאומי. את המצוקה ואי-הנחת של גיבוריה נוטה הספרות העברית לראות לרוב בביטוייהם הלאומיים והחברתיים.

אמנם, פנחס שדה יוצא-דופן בדברו רק על מצבו של האדם בבדידותו התהומית, המיטאפיסית; גישתו של שדה היא דתית – "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות." אך בעיניו מצוי האלוהים מעבר לטוב ולרע, ומשום כך קשה, אולי בלתי-אפשרי, לאדם למצוא באלוהים שכזה תשועה לנפש.

היש בדת ובאמונה היהודית אפשרות של תשובה למצוקתו הקיומית של הצעיר הישראלי? – קבעה שולמית אלוני בצער, כבר אז, כי בישראל משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון, ודבר זה גורם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי. האנטאגוניזם בין דתיים לחילוניים בישראל גרם לראשונים להסתגר בשמרנותם, במסגרת ערכים קפואה ואנאכרוניסטית, או לפזז על הגבעות ולעבוד עצים ואבנים בהתלהבות של משיחיות-שקר.

ואילו היהודים החילוניים, שהם הרוב, זונחים את ערכיה החיוביים של היהדות, משום שהיא נראית להם, יותר ויותר, על-פי צידה הכפייתי, האנטי-הומאני ואנטי-דמוקראטי. וכך נעשה שם אלוהים מכשיר לצידוק נטיות קיצוניות, המקדשות את היעשותה של ישראל, בגבולותיה הרחבים, למדינה דו-לאומית, בשלטון יהודי, או, בחוגים אחרים – שוללות את קיומה של המדינה הציונית, בדרגה זו או אחרת של קיצוניות. ובפני דמות-אלוהים שכזו, שמציירים בפנינו מאמיניו, קשה לאדם היחיד לדובב את ליבו ולהימצא בדיאלוג אמיתי, כפי שמציע בובר. במסגרת דת יהודית משיחית-שימושית שכזו, אנתרופוצנטרית וכסנופובית, קשה למצוא את הסינתיזה הישראלית שבין הומאניזם ודת, שבה האמין הוגו ברגמן.

דווקא מדברי דוד בן-גוריון, ראש-ממשלתה הראשון של ישראל, עלתה הסכנה שהמדינה תיעשה לערך יחיד ועליון, "באין חזון ייפרע עם". אסור שהציונות תחדל להיות אידיאל של תחייה רוחנית ותרד לדרגת האנוכיות הקולקטיבית של מדינת ישראל, של תושביה היהודיים. ועל כך כבר הזהיר בשעתו בובר באמרו: "ציון – זה משהו גדול יותר מאשר כברת ארץ במזרח הקרוב. ציון היא תעודתה האי-סופית של נפש העם."

א.ב. יהושע ביקש לראות בציונות את התגשמות השלווה המובטחת, את הרגיעה מן ההימצאות המתמדת במצב של קונפליקט בין היהודים לזולתם. אבל, פאראדוכס – הישראלים מגיעים למיצוי מיטב יכולתם דווקא בתקופות הירואיות, בעת מלחמה וסכנה לקיום, ואילו בתקופות של רגיעה חיצונית יש נפילה פנימית, מעין שקיעה בהרעלה עצמית. אכזבתו זו של יהושע מדרך הגשמת הציונות, שאינה מניחה לנו להיות עם עצמנו בלבד, משמשת מפתח להבנת רבים מסיפוריו, בהם ראה מעין ערך תיראפויטי; לימים חידד עמדתו זו: בזכות הנורמאליות וכנגד הפיתרון היהודי הנברוטי, המחפש דווקא במצב של גולה מתמדת, של אהבת הגלות ובריחה מהתמודדות, מוצא לקונפליקט המתקיים בין המערכת הדתית ללאומית בהגשמת הציונות.

האם נופל האינטלקטואל בישראל, מבחינת מעמדו הביקורתי-הפורה, כאאוטסיידר, מעמיתו היהודי מעבר לים? בועז עברון עמד על תופעת ההשתעבדות הנפשית של האינטלקטואל הציוני לאנשי-המעשה. מבחינה היסטורית, האינטלקטואל היהודי בארץ ראה עצמו כחלק מן המחלה אשר אותה יצאה הציונות לרפא, ולפיכך שם עצמו במעמד משרת של הפעילות הלאומית.

האנוכיות הקולקטיבית והסכנה שבעלייתה של המדינה לדרגת ערך עליון בחיי היחיד והעם, מקרבים אותנו להשקפה הקרויה "כנענית". יונתן רטוש, שנחשב האידיאולוג המובהק של השקפה זו, קבע בשעתי כי בארץ-ישראל קמה אומה עברית חדשה, חילונית, השואפת לנתק עצמה מן השיעבוד לרציפות של ההיסטוריה היהודית בעבר ובהווה. הוא העלה את הפרימאט של הטריטוריה על-פני העם לתפוצותיו ולדורותיו. תולדותינו בעיניו הן תולדות כברת-ארץ זו, ארץ-הפרת, ולא תולדות אלפי שנות יהדות וגולה. אם ישתחררו הערבים מאיסלאמיותם ומפאן-ערביותם, והישראלים ישתחררו מיהדותם ומציונותם, תקום, כך קיווה רטוש, מעצמה פלוראליסטית גדולה אחת בכל ארץ-הפרת, דוגמת ארצות-הברית.

לעומתו טוען ישעיהו ליבוביץ, מתוך גישה דתית קיצונית, כי המדינה אינה מעניינת אותו אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי; שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראיית המסגרת הטריטוריאלית והשלטונית בישראל כערך עליון היא מהות הכנעניות, ביטוי מובהק של לאומניות ושל מנטאליות פאשיסטית. לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? – הוא שואל, "ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי."

בין הגישות הקיצוניות הללו משמשת השקפתו של גרשם שלום מעין מצע כולל, ואולי גם מורה-דרך. שלום מאמין כי היהדות היא תופעה חיה, שאיננה ניתנת להגדרות דוגמאטיות. הגדרה דוגמאטית פירושה קיפאון. ואילו התפתחותה של היהדות היא בדיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור מעצב לעצמו מחדש את הכרת יהדותו, ומבחינה זו הציונות, גם בחילוניותה, היא חלק אימאננטי בתוך התפתחותה הרצופה של היהדות. היהדות כוללת אספקטים אוטופיים שעדיין לא נתגלו בה: הן לגבי העבר שטרם נחשף כולו, מסיבות של אפולוגטיקה היסטורית ושל קנאות לאומית ודתית, והן כלפי העתיד אשר אולי צופן לנו תופעות יהודיות חדשות שכיום איננו מסוגלים להכירן ואפילו לשערן.

את השקפתו של ג'ורג' סטיינר מבטל שלום באמרו, כי הנושא אינו מחיר הציונות אלא מחיר הגלות ומחיר המשיחיות – שהיו חמורים וטראגיים לאין שיעור בתולדות עמנו, וזהו המבחן ההיסטורי האמיתי, ולא הישגיו האישיים של אינטלקטואל יהודי זה או אחר, תהא תרומתו לתרבות המערב גדולה ככל שתהיה.

המשך המבוא יבוא

* * *

בעד גיוס חובה של בני שישים!

תרגום חופשי, עיבוד ותוספות ע"י יהודה דרורי

תארו לעצמכם איזו מהפכה ניתן לעשות בכל כוחנו הצבאי, הכלכלי והחברתי, במידה ויוחלט שגיוס החובה של גברים לצבא מתחיל בגיל 60!

כך ופשוט: ממש לפני היציאה לפנסיה ניתן לגברים להוכיח שהם עדין גברים וניתן לצעירים את פרק הזמן שלהם ללימודים גבוהים, לרכישת מקצוע, לקידום הכלכלה, לעשות אהבה ולהקמת משפחות.

בקיצור אנחנו לא חושבים שאם הגענו לגיל 60 נגמרו לנו החיים. להיפך, עכשיו אנחנו מתחילים לחיות, כי הילדים מסודרים, לנשים כואב הראש תמיד. ואנחנו פוחדים  לצאת לפנסיה מוחלטת פן נזקין מהר ולא נדע מה לעשות עם עצמנו. האם אינכם חושבים שבן  60 יצליח להפעיל כלי נשק לא פחות טוב מצוציק שרק גמר תיכון?

צה"ל זה לא מה שהיה פעם, אין כבר ריצות בצה"ל ואין א"ש לילה ואין סדרות עם ברחשים או מסעות עם ציוד כבד על הגב. הכול כיום ממוכן, ממוחשב ואוטומטי. האם אנחנו, בני ה-60, עם נסיון חיים עשיר, קור רוח ומוטיבציה – לא נצליח להפעיל את מערכות הנשק של הצבא? בטח שנצליח ואפילו טוב יותר (ולכולנו גם יש משקפים טובים).

בקיצור, מהיותנו רגילים לצעקות או לקבל פקודות כל היום (מהאישה), ומהיותנו רגילים לאוכל טפל שהיא מבשלת – אז את הטירונות ממש נעבור בקלות. בכלל לא קשה לנו לקום בבוקר (צעירים שמעירים אותם לפני 10 בבוקר הופכים לזומביס במשך היום), אין לנו בעיות לא לישון בלילה. ואם כבר נרדמים, מתעוררים לסכנה הכי קטנה (כמו יתוש מתקרב).

מצד שני נזכיר שיש טיפול רפואי מלא וחינם (ולא צריך "מושלם"), יש גם טיפול שיניים חינם וכל מיני הטבות שמקבל כל חייל, כולל כרטיסים בזיל הזול להופעות, לערבי בידור ולא פחות חשוב – אשתך תראה פתאום גבר בא לחופשה קצרה ולא איזה קליקר. הבנים יקנאו בך והנכדים יתגאו בך. ואשתך תאלץ לפתות אותך בכל מיני תבשילי שולחן (או תרגילי מיטה) כדי שלא תחפש צעירות ממנה.

מישהו שחשב על אותם רעיונות בארצות הברית טוען גם שלפי מחקרים, בחורים צעירים חושבים על סקס כל 10 שניות לעומת בני ה-60 שחושבים על סקס רק פעם ביום, בקושי. נוצר לדבריו חיסכון של כמעט 28,000 שניות ביממה, שיכולות להיות מוקדשות לביטחון המדינה,  מכל מגוייס בן 60 – וגם זה יתרון חשוב.

ובל נשכח את ההווי של בני ה-60, איזה סיפורים הם יספרו בערב סביב למדורה, סיפורים שהצעירים אפילו לא חלמו עליהם. ואיזה חברים ניתן למצוא. ואיזה עסקים ניתן לרקום. תראו איזה יתרונות ישנם פה. מדהים ממש.

דרך אגב, במקרה שאחד מאיתנו יפול בשבי האוייב לא ימצא בו שום תועלת מודיעינית כי הוא לא יכול למסור כל מידע (כי הוא שכח אפילו מה שהיה אתמול), הוא אפילו לא זוכר את המיספר האישי שלו או את שמות מפקדיו.

ולבסוף, בכל הרצינות, למה צעירים שלא הספיקו לחיות, לאהוב את נשותיהם וילדיהם – יהרגו בקרב? – אנחנו, בני ה-60, לא נמות כל כך מהר כי יש לנו ניסיון רב בהישרדות (במסדרונות מס הכנסה למשל). אנחנו גם בגיל שמתרגזים מהר מכל שמוק שמפר לנו את השיגרה, כך שאם אוייב כלשהו יעלה לנו על העצבים, אוי לו ואבוי לו.

כתבו לחברי הכנסת שלא מבינים הומור, ואולי חוק גיוס בני ה-60 יעבור ברוב מוחלט.

אהוד: אנחנו בעד, כי כבר נמאס לנו שסוחבים אותנו לפחות פעמיים בשנה לחוץ-לארץ, לארצות שאין בהן גבינת קוטג' 5% של "תנובה" לארוחות הבוקר והערב. ואנחנו מתגעגעים לחרטא של המילואים, עם המטווחים, באש חיה, ולא רק פעם בשנתיים לשם חידוש רשיון האקדח שלנו.

* * *

על נעילת הספרייה העירונית של קריית שמונה

ביום ד', 15.6.2011, אמורה להינעל הספריה העירונית של קרית שמונה. הסיבה – חוב של רשת המתנס"ים לנושים שונים. ההחלטה היא של בית המשפט המחוזי בנצרת עילית. אנו, הספרנים והמידענים בישראל, מוחים וקוראים לכל מי שהרוח והתרבות, החינוך והמחקר חשובים לו, למהר ולחתום על העצומה. קרית שמונה היא הראשונה בשורה של ספריות ציבוריות ה"שבויות" ברשת המתנ"סים.

ד"ר שחף הגפני

http://www_.atzuma.co.il/kiryatshmon

למורים שלום,

אני מעבירה בקשת ד"ר שחף הגפני לחתום על העצומה. לי, מובן מאליו שתהיה לי ספרייה בקרבת הבית. איני יכולה לדמיין חיים ללא ספרייה. אני יודעת שרובכם חושבים כמוני. נא להעביר תמיכתכם.

וזכרו להעביר לתלמידים – "מותר לקרוא בחופש הגדול".

קריאה נעימה,

בברכה,

קרן

* * *

טרומפלדור חורש בידו האחת, 1913

סרטון נדיר המתאר את עבודת האיכרים העבריים החלוצים בגליל. ברקע: השירים במחרשתי" ו"גילו הגלילים" של אליקום צונזר ויצחק קצנלסון. ההפקה המקורית צולמה לקראת הקונגרס בווינה ע"י חברת "המזרח", אודסה, ביוזמתו של נח סוקולובסקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה נעלמו עקבותיו של הסרט. נעשו מאמצים לאתרו ואז נתגלה בפריס באקראי הנגטיב המקורי. עבודת השימור והשִחזור נעשתה ע"י המרכז הלאומי לקולנוע בצרפת תוך שיתוף פעולה עם הארכיון הישראלי לסרטים, סינמטק ירושלים ובסיוע חוקר תולדות הסרט העברי יעקב גרוס. [שלחה לנו תמר יינן].

http://www.youtube.com/watch?v=sKq5JTRMLP0

אהוד: באותה תקופה שהתה אסתר ראב הצעירה בדגניה וגם בחוות כינרת. והיא גם מספרת כיצד עמדה והתבוננה בטרומפלדור העובד בשדה והוא הרים אותה בידו האחת. לא היה אפשר לזהותה בסרטון.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

1. ד"ר ברנשטיין-כהן ומלחמתו ב"זקני" פתח-תקוה.

שנות פריחת הפרדסנות, המביאות את פתח-תקוה לגידול ולביסוס כלכלי, הן גם שנות העלייה השנייה, תקופת מאבקים פנימיים קשים במושבה, שהשתחררה לא מכבר משלטונה של פקידות הברון. מייסדי פתח-תקוה, אנשי העלייה הראשונה, שנחשבו בשעתם לפורצי גדר בעיני המימסד הדתי-החרדי בירושלים, נחשבים עתה בעיניהם של צעירי העלייה השנייה, ושל צעירי האיכרים – לדתיים ולשמרנים, ואין אלה האשמות-שווא.

בשנות האפוטרופסות של הברון ממלאת הפקידות את תפקיד הוועד, ושולטת במושבה. למרות האדמיניסטרציה נתונות רק עשרים-ושמונה משפחות של "המיוחסים", שעליהן פורש הברון את חסותו. יהודה ראב אמנם אינו נימנה על עשרים ושמונה המשפחות הללו, אולם בזכות עבודתו כמנהל-עבודה חקלאית אצל פקידות הברון הוא זוכה למעמד כלכלי דומה לזה שניתן למשפחות אלה בתקופת "ההתאכרות", היציאה לעצמאות. הוא בונה את ביתו ברחוב רוטשילד, נוטע כרם גדול, ולאחר עקירתו – פרדס.

באותם הימים, לאחר תום תקופת הברון, מתפתח במושבה "פרוספריטי", מתווספים תושבים רבים ומתנהל מסחר ער בקרקעות. ברוך, אחיה של אסתר, מתאר את המאורעות האלה במחזה-חובבים בשם "הבורס". את המחזה הוא נוהג להציג במגרעת החלון הרחבה של הבית, המשמשת לו כבמה, ובכשרון חיקוי מעולה הוא מעלה את דמויות הספסרים והקונים, כל אחד ביידיש האופיינית לו – ובני-הבית מתפקעים מצחוק.

הנהלת המושבה נישארת בידי ועד מבין עשרים-ושמונה המיוחסים, המתבצרים מאחורי חומות של שמרנות דתית. אחד העיוותים הקשים של המצב הקיים הוא שרוב התושבים משלם מיסים, אך רק למיעוט יש זכות בחירה. מתחילה התארגנות של "הצעירים", התארגנות שיש לה גם היבט אירגוני וכלכלי, כי רבים מהם עוסקים בנטיעת פרדסים.

1910-1909 הן שנים סוערות במיוחד בתולדות פתח-תקוה, ונודעות בשם – מלחמת ה"צעירים" ב"זקנים". בסתיו 1908 מגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן [ר' צרופה], ששימש לפני כן כרופא של מושבות הגליל התחתון. הוא משתכן עם משפחתו בבית רעפים קולוניאלי בן שתי קומות ברחוב יפו, ששימש בשעתו כבית-הפקידות של הברון. גנו הנטוש, גן הנסיונות, גובל ממזרח עם בית הוריה של אסתר ועם "גבעת טלושקה" הנזכרת בסיפורי ילדותה. בקומה התחתונה של בית-הפקידות נמצא גן-הילדים הראשון שבו ביקרה אסתר, ובית-הספר לבנות יק"א שבו היא לומדת.

בבית אבא עומד ריח טוב של בניין חדש, מתארת בתו, לימים השחקנית מרים ברנשטיין כהן. בחדר-האוכל הגדול ניצב פסנתר והאב מיטיב לנגן בו ועורך לעיתים קונצרטים. חלונות הבית נפתחים אל חורשת אקליפטוסים ואל שיחי מימוזה ריחניים וברדת הערב יושבים בני-המשפחה על המרפסת הרחבה ומקבלים בה אורחים מיפו, ותיירים מחוץ-לארץ. ביאליק, בביקורו בארץ, מבלה כאן סוף שבוע נהדר.

בבואו פוגש הרופא בן הארבעים ושמונה מציאות היגיינית וסניטרית מסוכנת, שמקורה בבורות ובהזנחת התשתית הציבורית. שלשולי קיץ וטיפוס-הבטן נגרמים מפני שבסביבת בית-הכנסת הגדול, ברחוב חובבי-ציון, אין בנמצא אף "בית כבוד" אחד. למתפללים לא נוח ללכת הביתה ולחזור, והם משתינים מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה משחקים הילדים בחצר, חופרים באדמה, ועושים מן העפר דמויות וצורות שונות וכמובן נידבקים במחלות – כך הוא מספר לימים בזכרונותיו.

בתי-שימוש אינם מצויים כלל במושבה, ולעשיית הצרכים משמשות סוכות קטנות, הסגורות מלפנים בדלת ופתוחות מאחור. פעמיים-שלוש בשבוע מדיחים האיכרים את הצואה במים, ומשתמשים בצואה לשם זיבול גינות-הירק שמסביב. בגינות אלה גדלים מלפפונים וחצילים, והאיכרים אוכלים אותם, בלי לדייק ברחיצתם.

הרופא קורא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויוצא למאבק תברואתי כדי להביא לעקירת המגיפות. ועד המושבה מוציא אמנם תקנה שמטילה חובה לרחוץ את הירקות במים לפני אכילתם, ואוסר על הערבים להביא ירקות לשוק המושבה לפני שישטפו אותם במים נקיים. אבל רוב דרישותיו של הרופא, ושל החובש סלור, שלימים נעשה בעצמו רופא, לשיפור התנאים הסניטריים וההיגייניים, נתקלות בהתנגדות נמרצת. הוא תובע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל ליד השוק – ולכל אלה הוועד מתנגד. מחלת הטיפוס מפילה דרך קבע חללים, והתירוץ של "זקני" הוועד: "מן השמיים בא העונש... אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה."

הרופא פותח בפעולה לשיפור המצב בבתי-הספר, שתנאי התברואה בהם ירודים. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני קהל של מורים ונוער. הדבר מעיר את חמתו של הוועד, ובייחוד של הקנאים והאדוקים שבו.

כשהוא מרצה על צמחים פאנרוגאמיים (בעלי-פרחים) וקריפטוגאמיים (מחוסרי פרחים), מתלונן הוועד באוזני ביאליק, המבקר אז במושבה, כי הרופא מרביץ תורה של נישואים גלויים וחשאיים.

כשד"ר ברנשטיין-כהן מארגן חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה, ומסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות – נושאים שעליהם האימהות השמרניות מהססות לדבר איתן, או כאשר הוא מעביר להן שיעורים לריפוי עיניים ממחלת הטראכומה, המכה בכל עוז, כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית – מתקומם הוועד וטוען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך, שבחורות תבטנה לתוך עיניהם: יש בזה משום גירוי היצר – – – ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

עד כמה חסר החינוך המיני לבנות הגדלות בהווי השמרני של המושבה, ואיזה תוצאות לא בריאות עתידות לצמוח מכך, אפשר להיווכח מעדותה של אסתר המספרת להלית ישורון: "אמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה."

מרים, בת הארבע-עשרה, מתארת כיצד בספריה, שנמצאת במרתף הבית, עורך אביה קורס לעזרה ראשונה. היא, שבאה לבית הוריה בימי החופשה מהגמנסיה היפואית, משמשת למשתתפי הקורס לעזרה ראשונה "גולם" לתחבושות, ומאוד גאה על תפקידה!

עוד בהיותו רופא ביבנאל נהג ד"ר ברנשטיין-כהן להרצות באמצעות פנס-קסם, על "הרחקת האשפה", "ההיגיינה של ערים וכפרים", ו"חיי מין נורמליים". עתה, לסיכום שנת עבודתו הראשונה בפתח-תקוה, הוא מכריז גם כאן על ההרצאה – "הרחקת האשפה", לאחר שהוועד דוחה את הצעתו המעשית "לסדר במושבה 35 בתי-כסאות, ולהם בורות מטוייחים במלט; הבורות האלו ירוקנו אחת לשבועיים."

בנובמבר 1909, מבקיעים הפועלים בכתפיהם הרחבות את דלתות בית-הכנסת הגדול, ברחוב חובבי-ציון – אותו סירב הוועד להעמיד לרשות ההרצאה. על הבמה עולה ד"ר ברנשטיין-כהן, שלימים מתאר בספרו את המעמד: "באופן שיטתי תיארתי את כל המחלות שאירעו במשך השנה וסיבותיהן. אחר-כך פירטתי את חטאינו אנו בשטח ההיגיינה, ומקורותיהם. אז נגעתי בשאלת ארגון תקין של הפעולה הסניטרית במושבה ובבעיות החינוך וההתפתחות החופשית של הדור הצעיר והילדים בגיל בית-הספר. ובסוף הסקתי מסקנות על התפקידים והתעודות העומדים לפני הוועד ועל מטרת בחירתו של הוועד עצמו."

לאחר שהוועד מסרב לקבל את הצעתו, אוסר הרופא מלחמה על חברי הוועד, ומוביל למרד את אגודת צעירי פתח-תקוה, שמקבילה או אולי זהה לאגודת "התחיה". דרישותיהם – שינוי שיטות החינוך, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. בראשותו הם מתחילים לנהל תעמולה לקיים בחירות חדשות, כדי להכשיל את הוועד הישן ולבחור בוועד פעיל וצעיר יותר. הוא משתדל לאחד את הדור החדש של בני האיכרים – עם הפועלים, מסדר בביתו המרווח אולם להרצאות וספריה לפועלים, ומרבה להרצות בנושאי ביולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ובוטניקה.

ד"ר ברנשטיין-כהן מספר כי מהגימנסיה ביפו לקח בהשאלה מודל מתפרק גדול של גוף האדם, שהובא על ידי ארבעה פועלים צעירים, כשהוא עטוף בסדין. הוועד יצא מכליו והאשים אותו בחילול-קדשים ובהשחתת הנוער. אין מן הצורך להדגיש, מספר הרופא, שהאולם היה בימי השבתות מלא וגדוש ושבני יריביו מחברי הוועד החרדים היו שומעי-הרצאותיו התמידיים. "החלטתי לרכוש בשביל האולם פנס-קסם עם דיאפוזיטיבות. בעזרת הפנס הזה הראיתי לילדי המושבה ולצעיריה תמונות מתולדות היהודים ותולדות עמים אחרים והרציתי על צורת המימשל בארצות שונות. את ההרצאות ביקרו הרבה מתבגרים ונוער עובד. למראה כל תמונה ותמונה רעשו הילדים מרוב ההתלהבות, וכדי להמתיק את הרעש, התאימו המורות שירים עבריים לכל תמונה, והילדים במקום לצעוק – שרו שירים במקהלה."

בתגובה מתכנס אותו ערב ועד-המושבה לישיבה מיוחדת, וראש הוועד מודיע כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, חושף את אבריהם, מראה להם תמונות פורנוגראפיות המגרות את היצר, והנוער שר שירים בלתי-הוגנים. בקיצור: הוא מסדר נשפי-הוללות ומשחית את ילדי המושבה.

על האווירה במושבה באותה תקופה מעיד הסיפור הבא: יום שישי אחד, לפנות-ערב יוצאת שמועה כי הפועלים, שאיחרו לחזור מהעבודה, מסרו את הבצק שלהם לאפייה לאחר שהשבת כבר נכנסה לתוקפה. כמה מאדוקי המושבה נזעקים למאפייה, משליכים את הבצק של הפועלים על הרצפה ורומסים אותו ברגליהם. הפועלים נישארים ללא לחם לשבת.

למוחרת נכנס לבית-הכנסת הגדול אחד ממנהיגי "הצעירים", האיכר מרדכי סימקין, כבן שלושים, שעלה מרוסיה ורכש חלקת פרדס גדולה עבור משפחתו. סימקין מניף אקדחו באוויר, יורה ירייה אחת ומזהיר כי אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מן הנוכחים להמשיך להתפלל.

דבריו משפיעים, ובאותה שבת, כך סיפר לי בנו יואל [סימקין], זוכים הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי השבת וטמנו כהרגלן בתנור המאפייה. תהלוכת הקדרות נמשכת והולכת מפתח המאפייה ועד לחדרי הפועלים.

המשך יבוא

* * *

ברכות לשלומית היקרה והצעירה תמיד

ליום הולדתה ה-57

* * *

אהודים יקרים

יִשְׂרָאֵל הַר שולח לכם ולקוראי חדשות בן עזר/מכתב עתי שיר שכותרתו:

נִפְעַמְתִּי הֶאָפֵס וְלֹא

 נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר

הָאָפֵס חֶסֶד הָאָרֶץ

אֶזְכְּרָה בַּלָּיְלָה נְגִינַת

אוֹר כּוֹכָב הֶעַלְמוֹ עִם

שְׁקִיעַת הַיָרֵחַ וְאָפְסוֹ

תִּתְעַטֵּף רוּחִי בְּשְׂמְחַת קוֹלוֹ

וּבְעֲלִילָת רַעַמוֹ בַּגַּלְגַּל וְלֹא

אוֹסִיף דַבֵּר בְּמַיִם רַבִּים וֶעזוּזָם

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סוף-סוף נתפס במצרים האחראי למהומות בין מוסלמים לקופטים שבמהלכן נהרגו אנשים רבים. זהו הצעיר היהודי-האמריקאי-הישראלי התמהוני אילן גְרָפֶּל, שעכשיו, עם תפיסתו המוצלחת יחד עם המחשב הנייד שלו, בידי שירותי הביטחון המצריים – מתברר סוף-סוף מי אשם במצבה העגום של מצרים לאחר מהפכת "האביב הערבי" ומי "מסכסך בין הדתות" במצרים!

האם עד כדי כך הגיע ליקוי המאורות במצרים? האם בידיים כאלה נתון עתידו של הסכם השלום עימם? הו מי יתננו מובאראכ! גם אם יתלו אותך אלף פעמים לא ימחקו את העובדה שמצרים האומללה, אחרי לכתך, הולכת ונהרסת.

* דבר נוסף, אנחנו משוכנעים שאילו היתה העלילה המצרית המופרכת נסבה על אזרח ישראלי-בלבד, מה עוד שאילו היה זה ערבי או בידואי ישראליים – הוא לא היה זוכה לתנאי מעצר דה-לוקס, שיחות טלפון וביקורים מטעם הקונסוליה של מדינתו – כמו שזכה הנתין האמריקאי אילן גרפל, שמתברר שנכנס למצרים בדרכונו האמריקאי. לולא אזרחותו האמריקאית הוא היה ודאי נמק בכלא המצרי שנים רבות על לא עוול בכפו.

מה שמראה כמה טוב לו ליהודי בימינו שהאזרחות שלו אמריקאית ולא ישראלית – ויש אצלנו אנשים שסבורים שכדאי להגר מכאן בעוד מועד כי העתיד הוא בגולה האמריקאית ולא בישראל, וכי כל קיומה של ישראל (אם לא תיוושע בידי אובמה שיחזיר אותה לגן העדן הביטחוני שבגבולות הקו הירוק לפני 67') – קיומה אינו אלא תקופה קצרה בתולדותיו של העם היהודי, שהגיע להישגיו הגדולים ביותר בגלות, שאליה עתיד העם כולו לחזור [השם והכתובת של האומר שמורים במערכת].

כשיהיה לנו זמן נרחם על האידיוט הזה, אילן גרפל, שהיה סבור בחוצפתו שאם הוא אזרח אמריקאי הרי אפשר לו להיכנס ללא סכנה למצרים עם מחשבו הנייד ובו ההיסטוריה הצה"לית והישראלית שלו!

* העלייה החדה בהכנסות המדינה ממיסים מוסברת בין היתר בכך שאנחנו, גם בגיל 75 – נאלצים לשלם אלפי שקלים בשנה כדי להתגונן מפני שלטונות מס הכנסה ולא לקבל התקף-לב אם יהיה עלינו לגשת לשם לבד (ללא ייצוג באמצעות רואה-חשבון או יועץ-מס).נראה לנו כי חלק ניכר מהמנגנון של מס הכנסה עובד על ריק, כי הוא מתעסק בקקה, כלומר בנישומים קטנים כמונו, שעלות הטיפול בתיק שלהם, לנישום וגם למדינה – לעיתים גדולה יותר מ"תקבוליהם" ומ"חבותם במס"! וכל זאת כדי להראות "פעילות" בתיקים – אך חס ושלום לא ליפול ללועות של כרישים אמיתיים המתמחים בהעלמות-מס מתוחכמות!

* לנוכח הוראתו המשונה, זאת בלשון המעטה, של הרמטכ"ל החדש בני גנץ – להשמיט מתפילת ה"יזכור" את "יזכור עם ישראל" ולומר במקום זאת רק "יזכור אלוהים" – אנחנו פונים לכל מתגייס חדש לסרב להישבע לצבא עד שלא יובטח לו כי באם ייפול בשירות ייאמר על קברו "יזכור עם ישראל" ולא הצירוף המופרך "יזכור אלוהים". אלוהים – לא רק את נופלי צה"ל אלא גם את השואה אינו זוכר – רק חסידיו השוטים, דווקא מחוגי אלה שאינם משרתים בצה"ל, חושבים שהשואה היא עונש של אלוהים על חטאי עם ישראל ובייחוד על חטאי הציונים. אז בבקשה תוציאו ותבטלו את הצירוף המופרך "יזכור אלוהים". על אלוהים אי אפשר לסמוך. אלוהים גם לא זוכר! עם ישראל הוא הזוכר.

מעניין אם הרמטכ"ל-המיועד שהודח על לא עוול בכפו – יואב גלנט, היה מוציא מתחת ידו פקודה משונה כזו. מעניין מה היה אומר על כך השופט-לשעבר טירקל.

* נודע לנו כי אתמול, במפתיע, עלתה תפוצתו של "ידיעות אחרונות", וזאת בשל העובדה שמנויי "הארץ", שרגילים להתפנות מדי בוקר עם גיליון שיש בו בכל זאת גם קצת חדשות ללא הטיות – על הנעשה בארץ ובעולם, קיבלו גיליון עבה וכבד מאוד שכתוב כולו בידי סופרים, חלק ניכר מהם ברוחו הידועה של העיתון; ולאחר שניגבו נאלצו המנויים לרדת לרחוב לקנות עיתון אחר כדי לדעת בכל זאת מה קורה בארץ ובעולם.

* בקרוב, לקראת "יום הקטר", תופעל רכבת ישראל בידי קונדיטורים שמתמחים בקיטור, והצפי הוא שתהיינה הרבה פחות תאונות.

* בקשר להיסטריה היזומה נגד גבינת הקוטג', שמצד אחד בוכים על מחירה ומצד שני מזלזלים בה – לדעתנו הקוטג' 5% של "תנובה" הוא אולי הטוב ביותר בעולם (אמנם קצת מימי לאחרונה) – על כל פנים בשום מקום אחר שבו היינו לא מצאנו קוטג' בטעם ובאיכות שלו או שלא מצאנו קוטג' בכלל. ובכלל, אין מתחרים רבים בעולם לגבינות-המאכל הלבנות שלנו. (ראו את התיירים המאושרים הזוללים בארוחות-הבוקר במלונות הישראליים!) – והמחיר? לא נראה לנו שהוא יקר יותר – יחסית להתייקרות הזוחלת של כלל המוצרים, מה עוד שיחסית להתייקרות הצפוייה של מוצרי המזון הבסיסיים בעולם, עקב המחסור בהם – אנחנו עוד נתגעגע למחירים של היום.

לפני יומיים קנינו שתי אריזות של אורז פרסי במשקל קילו כל אחת – בעשרה שקלים בלבד במבצע בצרכניה השכונתית. זה לא כמעט בחינם? הלא המונים בעולם כמעט מתים משום שאין בידם לרכוש מנת אורז יומית, וכאן אנחנו מתפנקים! ומעניין אם בכלל הרפתנים ושאר החקלאים מרוויחים מעליות המחירים הללו? האם קטן במשהו פער התיווך? שלא לדבר על המחירים המצחיקים של פירות, ירקות ושאר מצרכים בשוק הכרמל (ששם פחות מאוד פער התיווך).

אידיוטים, אנשי תקשורת, דמגוגים – ממי אתם לוקחים דוגמא למהפכות ולחרם צרכנים? ממצרים, שבה כמחצית האוכלוסייה ענייה באופן אבסולוטי (לא הבלוף של העוני בישראל אלא עוני אמיתי – כשני דולר ליום) והם, כמחצית המצרים – היו סובלים חרפת רעב לולא הסיוע האמריקאי המבטיח לפחות פיתה מסובסדת אחת ליום לכל מצרי?! ומעניין אם גם כל העניים האלה במצרים מעבירים זה לזה, ב"מהפכת הפייסבוק", הודעות להחרים את הקוטג'! – ספרו זאת לתקשורת שלנו והיא ודאי תאמין.

אנחנו, על כל פנים, לא עולה בדעתנו אף לרגע להצטרף לחרם על הקוטג' המקומי או לקנות במקומו את מה שאולי ייבאו לנו, ח"ו – קוטג' מחורבן מחו"ל! – ומוזר, דווקא בגלל הרעש המטומטם סביבה, נעשתה לנו פתאום ה"תנובה" קוטג' 5% טעימה הרבה יותר!

* אגב, כבר לפני כשבעים שנה היתה אימא שלנו מכינה לנו לעיתים גבינת קוטג' מחלב העז שלנו חביבה, זאת על ידי הפסקת תהליך הגיבון בשלב מוקדם יותר, ובחישת הגבינה הלבנה הרכה לכדי פירורים – במקום להמשיך בתהליך, ולגבן אותה יותר באמצעות תלייה בשקית בד ובייבוש תחת משקולת כבדה, רצוי בלטה, שכך היה החריץ מקבל את צורתו החרוטית השטוחה המיוחדת ומושם אחר-כבוד בצנצנת מי-המלח.

* ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה יכול לאחל לעצמו נאום מנוכר יותר למציאות ואטום יותר לרגשות העם – מזה שנשאה נגדו ונגד ממשלתו אתמול לפנות-ערב בכנסת ראש האופוזיציה ח"כ ציפי לבני הלא-חכמה, זאת בלשון המעטה.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

אהוד בן עזר לא חותם בשבוע הספר

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לקראת שבוע הספר שנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* * *

"השחר" לגימלאים בתל-אביב

קיבלנו חוברת גדושה מידע על הרצאות ואירועים של "השחר", המכללה לגימלאים שוחרי דעת בתל-אביב-יפו – סמסטר א', אוקטובר 2011.

כתובת המשרד: גורדון 84, ת"א 64388. אפשר להתקשר בטלפון 03-5248731 וכן:

mihlalag@zahav.net.il

www.michlalag.co.il

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,221 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,040 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל