גיליון מס' 653

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בסיון תשע"א, 20 ביוני 2011

עם צרופת כתבתו של יעקב בר-און על ספרו החדש של משה ברק ב"מקור ראשון"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: דרושה מכת מנע לעצירת הצונאמי הפוליטי. // יוסי גמזו: עַל זֶה לֹא מְדַבְּרִים בְּחַג הַסֵּפֶר הָעִבְרִי // יוסף חרמוני: "שואת יהודי ערב"? – הסיפור האלף ושניים. // בקרו בדוכן אקו"ם בשבוע הספר בתל אביב. // י"ז: היה לי דוד ולו תעודת יושר. // אילנה גוטליב: יהדות זקינתוס ביוון – סיפור מדהים! // יהודה דרורי: תג מחיר ל"נוער הגבעות". // אורי הייטנר: 1. טוב למות בעד ארצנו? 2. חג לספר העברי? // אורה מורג: על הפגיעה ב"יזכור עם ישראל". // אורית ברנר: הרהורים על נוסח ה"יזכור".  // יהודית ביאלר, מנחם מילסון:  חתימה על עצומה נגד מחיקת "יזכור עם ישראל" // רפי חתוכה: נוסח צה"ל הוא "יזכור אלוהים". //  אלי גבר,  צ"ל: אברהם ("יאיר") שטרן. // ישראל סגל: אבא אחימאיר ו"יאיר". // משה גרנות: יהדות של חמלה וערבות הדדית, על ספרו של אריה לייביש-ליש "סימאלה שלי". // אלי מייזליש: 1. מה בין תפילת יעלה ויבוא לעלייה ב'. 2. לא היו פשיסטים בארץ. // מתי דוד: לאן מובילים המתמודדים על ההנהגה במפלגת העבודה? // יואל נץ: על "האיש השחור" מאת ס. יסנין. // "האיש השחור", סרגיי יסנין, תרגום מרוסית: יואל נץ. // רון וייס: בית הדין הבינלאומי בהאג קבע: זהו שטח כבוש. // אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה, המשך המבוא לספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, נכתב ביוני 1985. // משה כהן: הנדון: האתגר של אלי. יד לשלום // רות ירדני כץ: התכשיטנית. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 2. תיאטרון במושבה. האם הדוקטור הוא "אוייב העם"? // מקורות הש"י.  // ד"ר בני בר גיל: רכיבה על מדרכות. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לשבוע הספר.

* * *

יוסף דוריאל

דרושה מכת מנע לעצירת הצונאמי הפוליטי

לא צריך לחכות לספטמבר, כשגל הצונאמי הגדול מהאו"ם עלול לשטוף אותנו, לפינה ללא מוצא, כשל דרום אפריקה הישנה. מכת מנע נכונה לתהליך המתהווה כיום יכולה לקדם את פני הרעה.

תהליך הצונאמי, שכה מרבים לאיים בו עלינו, כבר התחיל, בהתרוצצות מנהיגי הפלסטינים לגייס תמיכה להכרת האו"ם ב"מדינת פלסטין העצמאית בגבולות 1967", וצריך להרוג אותו כשהוא עדיין קטן. אבל, הוא גדול בהפרת הסכמי אוסלו שבזכותם מתרוצצים בעולם אותם מנהיגים של כאילו מדינה-בדרך. על הפרה זו חייבת ישראל להודיע מיד שאינה מכירה יותר במעמד אותם מנהיגים, הרוצים ליהנות מהסכם שבעצמם הפרו, ודורשת מהם לחזור לטוניס יחד עם כל השיירה שהגיעה לכאן משם. ובהסתמך על התקדים שקבעו הערבים על "זכות השיבה" שיש לכל אחד שהתגורר בשטחי פלשתינה שנתיים ויותר – כך נדרוש שכל מי שהתגורר בטוניס שנתיים ויותר יחזור לשם.

זה נראה דמיוני? הגיע הזמן שנפסיק לשחק לפי כללי המשחק שמכתיב לנו האויב, ונכריז על כללי משחק חדשים, שאנו קובעים, בהסתמך על החוק הבינלאומי: מי שמפר הסכם לא יכול ליהנות ממנו כשהוא מתעלם מהחובות שקיבל על עצמו לפי אותו הסכם.

מהלך הפתיחה של כללי המשחק החדשים, שאפשר להגדירו כאולטימאטום, אם לא ייענה בהפסקת החתרנות הפלסטינית – יכתיב את המהלך השני, עם שיניים של ממש: העסקנים שלהם שמתרוצצים במסע ההסתה בעולם לא יורשו יותר להיכנס לארץ במעברי הגבול שבפיקוח ישראל. תקום צעקה בינלאומית על כך? – לא יותר חמורה מזו שקמה לפני 30 שנה, כשמנחם בגין הורה להפציץ את הכור האטומי של עיראק. ואז היינו במעמד חלש בהרבה מזה שיש לנו (אך לא מנוצל) כיום. להחלפת כללי המשחק יהיה גם ערך חינוכי החורג מיחסינו עם הפלסטינים: ישראל לא מוכנה יותר להשלים עם רמאות של צד בהסכם איתה (זוכרים מה קרה לנו כשהשלמנו עם רמאות הזזת הטילים המצריים לפני מלחמת יום הכיפורים?)

כללי המשחק החדשים מחייבים גם לעבור סוף-סוף משיטת ההסברה המתנצלת, המובילה את תדמית המדינה מדחי לדחי – לשיטת הסברה התקפית, גם כלפי חוץ וגם כלפי ההסתה של הגיִס החמישי מבפנים, ואסור להמשיך ולהשלים עם תירוצי "חופש הדיבור" כשזה מנוצל לשיתוף פעולה גלוי עם אויבי ישראל. לצעקה שתקום על "הרס הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית" צריכה לבוא תשובת האמת, שנתן אותה לפניי מומחה גדול ממני לדמוגרפיה של המזרח התיכון – ד"ר מרדכי קידר (ולפניו – טען את זה גם אנואר סאדאת): חוץ ממצרים אין במזרח התיכון מדינה ערבית של ממש. כל אלו שזכו למעמד מדינה מפקידי הקולוניאליזם הישן של אנגליה וצרפת אינם אלא צירוף מלאכותי של שבטים וחמולות מסוכסכים לדורותיהם, המוחזקים ביחד כל עוד שולטים בהם ביד ברזל. ומי שלא הבין זאת – באו מהומות "האביב הערבי" לפקוח את עיניו. וכך, במקום "מדינה פלסטינית" מלאכותית אפשר יהיה לתת ביטוי לאוטונומיה שהבטיח בגין בקמפ-דייוויד לערביי ארץ-ישראל – על ידי מתן שלטון עצמי בפיקוח ישראלי למחוזות הערים הגדולות: ג'נין, שכם, רמאללה, טול-כרם, קלקיליה, והחלק הערבי של חברון.

ובאשר ל"פליטי פלסטין" אחזור, בפעם המי יודע כמה, שהם חייבים להיקלט במדינות שפתחו במלחמת 1948 וגרמו בכך להיווצרותם, כפי שישראל קלטה את הפליטים היהודים שגורשו בחוסר כל מארצות ערב. 

לכל הצעדים הנ"ל צריכה להילוות מערכת הסברה התקפית, אותה הזכרתי לעיל, הנשענת על טכנולוגיות המאה ה-21: תחנת טלוויזיה לוויינית שתשדר לעולם בערבית ותחנה דומה שתשדר באנגלית תוכניות דומות לאלו של פוקס-ניוז האמריקאית (ואם אפשר, בשיתוף פעולה איתה). ההשקעה בפרויקט זה תשתלם יותר מהשקעה בטייסת חדשה של מטוסים, ובתנאי שלא תיעשה בידי השלומיאלים שניסו לרומם את שם ישראל בעולם – בתשדירים בהם הסבירו שהגמל איננו אמצעי התחבורה הנפוץ בארץ הקודש. זהו האתגר האמיתי המצפה כיום למנהיגות מפוקחת ואמיצה.

ולמי שנחרד מהרעיון שנודיע על ביטול הסכם אוסלו – שר החוץ שלנו, שקיבל דף זה יחד עם ראש הממשלה, הודיע שלשה ימים לאחר מכן לשרת החוץ של האיחוד האירופי שאכן כך ננהג אם הפלסטינים ימשיכו להפר את ההסכם איתנו, והשמיים לא נפלו.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים" ובו תיאור תכניות לאסטרטגיה לאומית אלטרנטיבית הדרושה לישראל, על רקע ניתוחי אמת של ניסיון העבר.

* * *

יוסי גמזו

עַל זֶה לֹא מְדַבְּרִים בְּחַג הַסֵּפֶר הָעִבְרִי

לְשַׂר-הַזְּמַן יֵש, כָּךְ נִרְאֶה, הוּמוֹר שָחֹר פַנְטַסְטִי

בִּפְרָט בִּתְחוּם הַטַּיְמִינְג שֶדָּרַש, כְּקָטֵגוֹר,

בְּלַעַג מַר לָרָש שֶבְּעִתּוּי כָּל-כָּךְ סַרְקַסְטִי

שֶל חַג הַסֵּפֶר הָעִבְרִי יֻחְלַט פִּתְאֹם לִסְגֹר

אֶת סִפְרִיַּת קִרְיַת שְמוֹנָה, כִּי רֶשֶת מַתְנָ"סֶיהָ

שֶל אֶרֶץ עַם הַסֵּפֶר, מִסְתַּבֵּר, חַיֶּבֶת חוֹב

פִינַאנְסִי לְנוֹשִים שוֹנִים – וּמְשַלְּמֵי מִסֶּיהָ

שֶל עִיר גְּלִילִית נִכְבֶּדֶת זֹאת נֶאֱלָצִים לִסְחֹב

כְּעֹנֶש עַל גַּבָּם אֶת הֱיוֹתָם שְבוּיִים פוֹרְמָאלִית

בְּרֶשֶת זוֹ, תַּרְתֵּי מַשְמָע, שֶבָּהּ הֵם לְכוּדִים

בְּעִיר שֶתּוֹשָבֶיהָ הָרַבִּים זְקוּקִים מֶנְטָאלִית

לְסֵפֶר לֹא פָּחוֹת מֵאֶזְרָחֶיהָ הַכְּבוּדִים

שֶל הַבּוּעָה הַתֵּל-אֲבִיבִית שֶאֵינָהּ סוֹבֶלֶת

מֵחֹסֶר סִפְרִיּוֹת וְהֵעָדֵר מוֹסְדוֹת תַּרְבּוּת

בְּעוֹד הַפֶּרִיפֶרְיָה מִתְיַבֶּשֶת וְנוֹבֶלֶת

וּזְרוֹעַ הַקִּפּוּחַ מַצְלִיפָה בָּהּ כְּנַבּוּט.

הֵיכָן הֵם כָּל אוֹתָם שָׂרִים וְטַפְסָרִים וְחַ"כִּים

שֶכַּף יָדָם עַל שִיבֶּר הַתַּקְצִיב הַקַּמְצָנִי

שֶאָצוּ לְקִרְיַת שְמוֹנָה בְּכָל שָעָה שֶל דְּחָק עִם

לִוּוּי צָמוּד שֶל צַלָּמִים, דּוֹבְרִים וְיַחְ"צָנִים

שָעָה שֶלִּבְלְבוּ אָמְנָם אַגָּס וְגַם תַּפּוּחַ

בְּמַטָּעֶיהָ שֶל סְבִיבַת הָעִיר הַזֹּאת אֲבָל

מֵעֵבֶר לְבָנוֹן קַטְיוּשָה אָז יָצְאָה לָשׂוּחַ

וְכָל חָכָם מִזַּן אָחָ"ם הֵבִין עַד מָה חֲבָל

יְהֵא אִם רַק יַחְמִיץ בַּפְּרַיְם-טַיְם הַטֶּלֶוִיזְיוֹנִי

תַצְלוּם שֶלּוֹ שֶיְּשַמֵּן אֶת יֻקְרָתוֹ בִּגְרִיז

שֶל רֵיטִינְג כְּגוֹאֵל קִרְיַת שְמוֹנָה מִנֶּגַע כְּרוֹנִי

שֶל הַזְנָחָה (מָה שֶיּוֹעִיל מְאֹד בַּפְּרַיְמֵרִיז...)

אָז לָמָּה יֵש לָעִיר הַזֹּאת שֶבָּהּ פָּגְעוּ קַטְיוּשוֹת

הַזְּכוּת לְמִקְלָטִים וּלְמִגּוּן מֵאֵש אוֹיֵב

וְאֵין לָהּ זְכוּת לְסֵפֶר, לְתַרְבּוּת שֶבָּהּ יָחוּש עוֹד

שָנִים כָּל אִיש מִתּוֹשָבֶיהָ, כְּפִי שֶמִּתְחַיֵּב

מֵעֶצֶם דַּאֲגַת מִמְשָל אֶמְפָּאתִי לְפִתּוּחַ

רָמַת חַיָּיו וְדֶרֶג רַוְחָתוֹ שֶל כָּל אֶזְרָח

לֹא רַק בִּתְחוּם הַחֹמֶר אֶלָּא גַם בִּתְחוּם הָרוּחַ

כָּךְ שֶבְּמוֹחַ נִבְחָרֵינוּ סוֹף כָּל סוֹף תִּזְרַח

הַהַכָּרָה שֶחֹסֶן לְאֻמִּי וּסְגִירַת פַּעַר

שֶל סוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמְיָה מִתְבַּטְּאִים לֹא רַק בִּמְחִיר

גְּבִינַת הַקּוֹטֶג' שֶסְּבִיבָהּ יֵהוֹם כַּיּוֹם הַסַּעַר

כִּי אִם גַּם לֹא פָּחוֹת, בִּיְכֹלֶת כָּל פּוֹעֵל שָׂכִיר

הַחַי בַּפֶּרִיפֶרְיָה הַקּוֹבַעַת אֶת גְּבוּלֵינוּ

לִזְכּוֹת בִּנְגִישוּתוֹ (וְאֵין זֶה כְּלָל אִוּוּי מֻפְרָז)

שֶל סֵפֶר לְבָנָיו שֶל עַם הַסֵּפֶר – שֶבֵּינֵינוּ,  

אֵין שוּם הֶבְדֵּל I.Q בּוֹ בֵּין "שוּלַיִם" לַ"מֶּרְכָּז".

אִם יֵש אַנְשֵי-מַצְפּוּן בָּעָם שֶגַּם אוֹתָם מַרְתִּיחַ

מַצָּב בּוֹ הַמִּמְסָד עַל עִיר-קִפּוּחַ מְוַתֵּר

מִן הַבְּחִינָה הַתַּרְבּוּתִית שֶל פַלְצָנֵי הַטִּיחַ

הַשִּוְיוֹנִי כְּשֶיֵּש שָוִים וְיֵש שָוִים יוֹתֵר

חוֹבָה עַל כָּל אִכְפַּתְנִיק לְהַתְרִיעַ עַל הַנֶּגַע

בּוֹ עִיר בְּיִשְׂרָאֵל אוֹצְרוֹת סְפָרֶיהָ נִסְגָּרִים,

כִּי חַג הַסֵּפֶר שִׂמְחָתוֹ אֵינָהּ שְלֵמָה אַף רֶגַע

כָּל עוֹד קִרְיַת שְמוֹנָה אֵינָהּ זוֹכָה לִקְרֹא סְפָרִים.

* * *

יוסף חרמוני

"שואת יהודי ערב"? – הסיפור האלף ושניים

מאמרו של נעמן כהן "שואת יהודי אירופה – שואת יהודי ערב – מלחמת העצמאות והנאקבה" (חב"ע מס' 639, 2.5.2011) רצוף הגזמות היסטריות וטעויות והטעיות היסטוריות. לא אתייחס כאן אלא לרצף המכוער ביותר שלהן, המצוי בקטע ושמו "שואת יהודי ערב".

"שואת יהודי ערב" לא היתה ולא נבראה. הדבקת השם הנורא "שואה" לטבח 700 הגברים של השבט היהודי קורייט'ה בית'רב (אלמדינה), היא עלבון לנאצים ולפועלם; זוהי הפיכת המושג שואה לטריוויה היסטורית.

טבח גברי שבט קורייט'ה היה אחד ממעשי הטבח הרבים, ואחד מצנומי המימדים שבהם, שטבחו שבטים ועמים זה בזה כאן בסביבה, באלף הראשון לספירה. יהודים היו מהנטבחים, ובראשית האלף הזה אף מהטובחים.

לא אמנה כאן את כל מעשי הטבח באלף הראשון לספירה, אציין רק את מה שכותבים מקורות יהודיים על שתי תקופות של רציחות המוניות, ההופכות את טבח בני קורייט'ה לזעיר מימדים.

יוסף בן מתתיהו/פלאביוס כותב על הטביחות ההדדיות של יהודים ונוכרים (בד"כ 'יוונים') בארץ ישראל וסביביה. בן מתתיהו כותב כי מעט לפני המרד הגדול ברומאים (סוף העשור השביעי לספירה) טבחו היהודים את השומרונים באזור עקרבתא – "טבחו את התושבים ולא נשאו פנים לכל גיל." משנטבחו אחר כך יהודי קיסריה, נקמו היהודים במעשי טבח נוספים. בנוסף לכך – "חבורות של יהודים החריבו את ערי סוריה ואת הערים הסמוכות של פילדלפיה (רבת עמון), חשבון ומחוזות גרש פלה וסקיתופוליס. ואחר כך התנפלו על גדרא (גדר), היפוס (סוסיתא) והגולן... קדש של צור, פתולמאיס (עכו) גבה וקיסריה. לא סבסטי ולא אשקלון עמדו בפני זעמם. אותן שרפו עד היסוד. ואחר כך החריבו את הערים אנתדון ועזה. סמוך לכל אותן הערים נשדדו הרבה כפרים, ותושבים רבים, במספר עצום, נתפסו ונטבחו." [על כך ראו ב"מלחמות היהודים", הוצאת מס, 1998, ע"ע 117 ,136].

ארבעים וחמש שנה מאוחר יותר, בשנים 115-117, טבחו היהודים באוכלוסיות הנוכריות במצרים, קפריסין וקירינאיקה (לוב), במהלכו של מרד יהודי על רקע שנאתם ההדדית של היהודים והנוכרים. אזורים חקלאיים שלמים נשָמו בקירינאיקה לאחר שהאיכרים נטבחו בידי היהודים. גם בקפריסין טבחו היהודים בנוכרים, ואף באלכסנדריה ובמצרים כולה היתה התקוממות היהודים מלווה בטבח בנוכרים. [על כך, ראו – גדליה אלון, "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", הוצאת הקבה"מ, 1975, ע"ע 264-236].

אלא שבשונה משעשו היהודים בגויים ושעשו הגויים ביהודים – כאשר מוחמד ואנשיו הרגו ביהודים באלמדינה, הם הרגו "רק" את הגברים (כ-700 איש). הנשים והילדים נלקחו בשבי, והיו לעבדים ולשפחות, כמנהג הימים ההם.

על גורלם של כל יהודי ערב, מדווח נעמן כהן מהשטר[?]: "מוחמד ציווה לרצוח את כל הגברים ולאסלם בכפייה את הנשים והילדים ולמכור אותם לעבדות."

כהן אינו מדייק, בלשון המעטה: השבט היחיד שזה אכן כזה היה גורלו היה השבט קורייט'ה באלמדינה/ית'רב.

שני השבטים האחרים באותה עיר גורשו ממנה. שבט קיינוקאע גורש מהעיר ועבר לוואדי אלקורא, בצפון חיג'אז, שאף בו היה ישוב יהודי. אודות רכושם ישנן שתי גירסאות: על פי האחת הוא נשדד מהם; על פי השנייה ניתן להם אף לִגְבות את חובותיהם. בכל מקרה, ככה לא בונים שואה.

שבט נד'יר הוא השבט היהודי השלישי שחדל אז להתקיים באלמדינה. אך גם הוא לא הושמד, אלא גורש. טרם שגורשו, הותר לבני נד'יר לגבות את חובותיהם מאנשי אלמדינה. הם יצאו את העיר בתופים ובמחולות, נשותיהם לבושות פאר, כדי שלא ייראו מנוצחים. גם ככה, לכל הרוחות, לא בונים שואה.

נעמן כהן קובע עוד כי "עד היום 'ערב' הינה הארץ היחידה בעולם שעל-פי החוק חייבת להיות 'יודן ריין' – נקייה מיהודים". פסוק זה הוא חטא כפול: לאמת, ולהקשרה של האמת. אשר לאמת: בתימן היו יהודים משך כל תקופת האיסלאם. תימן מצויה, כידוע, בערָב. ואשר להקשר: לא רק היהודים מנועים להיכנס לחלקה המקודש של ערב. כך גם כל 'כופר', לא מוסלמי. זהו, אכן, איסור שהעובר עליו דינו מוות, אך אין כאן "יודן ריין", אלא "כָּאפִרוּן ריין", 'כופרים ריין'.

כהן ממשיך ומפציץ: "הגזענות הערבית-המוסלמית היא המקור לתהליך הדה-לגיטימציה של ישראל, ולתביעה לחיסול מדינת ישראל ולהשמדת היהודים."

ראשית, נפריד בין דה-לגיטימציה של ישראל, הכוללת תביעה להפסקת קיומה כמדינתם של היהודים, לבין קריאה להשמדת היהודים. אין אלו תביעות זהות. בין התומכים בחיסול מדינת ישראל מצויים גם יהודים, מאוד יהודים. הם מתגוררים בירושלים ובניו יורק. אין הם דוגלים בהשמדת היהודים. וגם האיראנים, השואפים לחסל את היישות הציונית, אינם מתנכלים יתר על המידה ליהודים האיראנים. אלה נשארים שם בעשרות אלפיהם, חלקם עושה חיל בעסקים. כך היה גם בכל העולם המוסלמי, מאז מוחמד.

מהמאה העשרים, האיבה הערבית והמוסלמית ליהודים, היא קיצונית וארסית. היא לובשת גם פנים אנטישמיים גסים, שקריאות השמדה הן חלק מהם. אנטישמיות גסה זו היא פועל יוצא של צמיחת היישות היהודית בארץ-ישראל והבשלתה למדינה ריבונית. עוינות ערבית-מוסלמית קשה זו נובעת מכך שהאיסלאם אוסר להשלים עם הימצאות יישות ריבונית שאיננה מוסלמית, בתחומו (הקרוי "דאר אלאסלאם"). הגזענות הקיימת באיבה הנוכחית של האיסלאם ליהודים אין לה קשר ל'גזענות' של מחמד, שלא היתה ולא נבראה. ביטויי האיבה ליהודים, של מחמד ושל יוצרי החדית'ים (ה'משניות' המוסלמיות, אם תרצו) אחריו, מכוונים בעיקר כלפי התחמקותם של היהודים מלקיים את מצוותיהם שלהם. ביטויי איבה אלה מתונים בהרבה מאלו של היהודים כלפי בני דתם: התורה מצוה, למשל, על השמדת תושבי עיר מישראל שיותר ממחצית מאנשיה הם עובדי עכו"ם. – באמת? – כן. והתורה מצווה גם לשרוף את הנרצחים. –באמת? – כן.והרמב"ם פוסק כי שיער הנקטלים ראוי לשימוש ("להנאה", כלשונו) טרם שיישרפו. – באמת?  – כן.

מוחמד הכיר בלגיטימיות של הנצרות והיהדות, אף כי מיקם אותן למטה מהאסלאם, בכל הקשור לידיעת המונותיאיזם האמיתי וקיום מצוותיו. אף שהח'ליפה השני עֻמר בן אלח'טאבּ (634-644) היה זה שאסר על הימצאות יהודים ונוצרים באזורים המקודשים (חיג'אז) – הוא ולא מוחמד – נהג הח'ליפה הזה, כמו כל ארבעת "אלחֻ'לפָא אלראשדוּן" (הח'ליפים ישרי הדרך; הח'ליפים הראשונים) להפגין גילויי קירבה והבנה ליהודים. [ראו: הרב/פרופסור חיים זאב הירשברג, "היהודים בארצות האסלאם", שם, ע"ע 269-270. הרב/פרופסור הירשברג, שהיה פרופ' בבר אילן, היה מומחה בעל שם בתולדות היהודים בארצות האיסלאם]. ככה בונים שואה, ככה?

אף שהיו ח'ליפים וסולטאנים וכיתות (בעיקר מיעוטים באסלאם) שהתאנו ליהודים ורדפו אותם, הרי בדרך כלל היתה הדת המוסלמים סובלנית ליהדות. הידעת, נעמן כהן, כי "האסלאם הושפע השפעה רבה מתורת היהדות, וגדולי הדורות ההם בקרב היהדות לא נמנעו מלהשתתף ביצירה הרוחנית והמדעית שהתפתחה אז בארצות המזה"ת והמכונה בשם כולל 'תרבות האסלאם', ומלהיות מושפעים ממנה בכל תחומי חייהם ויצירתם". [הירשברג, שם, עמ' 314]. כאיור זעיר לכך נוסיף את הידוע לכל אודות הרמב"ם שהיה רופא החצר בקאהיר בימי צלאח א-דין.

גם ככה לא בונים שואה. שוב אנחנו רואים: עבודה ערבית. לא רציני.

דער קוראן – פארקירצטער אוּן פארבעסערטער

במאה ה-19 נהגו משכילים יהודיים לפרסם יצירות מופת של הגויים, מתורגמות לאידיש, מקוצרות ומעובדות כהלכה – פארקירצטער און פאבעסערטער. כך נהג גם נעמן כהן במובאות מתוך הקוראן. הוא קיצר, עיבד, המציא יש מאין, והשתית תובנות מרחיקות לכת על פרי היצירתיות הספרותית שלו.

הציטוט שלהלן הוא לכאורה מתוך הקוראן. אלא שזהו הקוראן בגירסתו היצירתית של נעמן כהן. כיון שהוא מופיע אצל כהן במרכאות יש להבין כי הוא ציטוט:

 "היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם, לענותם ולהשפילם, ולהשמידם."

כהן מצרף מראי מקום מדוייקים: סורה 5 פסוק 60; סורה 7 פסוק 163; סורה 9 פסוק 29.

חיפשתי את הפסוק על פי מראי המקומות של כהן ולא מצאתיו.

להלן שלושת הפסוקים המקוריים שאותם מאזכר כהן [מתוך תרגום הקוראן מאת פרופ' אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2005]:

סורה 5, פסוק 60: "אֱמור, הבה ואודיעכם למי אשר הרע מכל אצל אלוהים: לאלה אשר קיללם אלוהים ושפך חמתו עליהם ועשה אותם קופים וחזירים, ואשר עבדו לשיקוצים. רע מכל מקומָם, וגדולה מכל תעייתם מן הנתיב הראוי."

סורה 7, פסוק 166: "כאשר הפרו [היהודים] את האיסור שהוטל עליהם, אמרנו להם, הֱיו קופים מאוסים." [תרגום פרופ' רובין, שם].

סורה 9, פסוק 29: "הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'יזייה במו ידיהם, בעודם מושפלים."

ניתוח קצר של שלושה הפסוקים הללו מראה כי:

א. אין בהם קריאה "לרדוף את היהודים, לענותם ולהשפילם, ולהשמידם." המוסלמים אכן נקראים להילחם בבני עם הספר (סורה 9, פסוק 29). אלמנט מסויים של השפלה ישנו בציווי להשית עליהם מס מיוחד, הג'יזייה. אך אין הפסוקים הללו מדברים על השמדה, ולא על עינויים. עצם הטלת המס יש בה כדי להעיד כי בני 'אהל אלכתאב' ('אנשי הספר', מאמיני הדתות המונותיאיסטיות) זכאים להתגורר ולהתפרנס בתחומי האיסלאם.

ב. ענישת בני 'אהל אלכתאב' אינה מלאכה למאמינים לעשותה, אלא היא עניינו של אלוהים. אלא שאף אללה בכבודו ובעצמו אינו מעניש את כל בני 'אהל אלכתאב'. הוא שופך את זעמו על החוטאים שביניהם. אותם ש'עבדו לשיקוצים'. בחמת אפו הוא הופכם לקופים וחזירים (סורה 5, 60; סורה7, 163).)

ג. שניים מבין שלושת הפסוקים אינם עוסקים ביהודים בלבד, אלא בכל 'אהל אלכתאבּ', הנוצרים לכתותיהם והיהודים. הפסוק הראשון (סורה 60, 5) מצוי בקטע העוסק בבני 'אהל אלכתאב' כולם. הקטע נפתח ב"אמור, הוי בעלי הספר" (בערבית: "קוּל, יא אַהל אלכִּתאבּ"). פסוק אחר (סורה 9, 29) מבאר את זהותם של אלה שיש להילחם בהם ולהשית עליהם את מס הג'יזיה: "אֵלֶה בהם אשר ניתן להם הספר," כלומר - בני 'אהל אלכתאבּ', הנוצרים והיהודים.

רק הפסוק השני מבין הנזכרים על ידי נעמן כהן מתייחס ליהודים לבדם. אלא שהמטמורפוזה הקופית היא עונשם של יהודים שחיללו שבת. הפסוק מצוי בקטע (פסוקים 163-166) המטעים כי אותם ששמרו את השבת ולא ליקטו במהלכה דגים מן הים, לא נענשו: "הם (ה'רעים' שבין היהודים), חיללו את השבת. ... מילטנו את האנשים אשר אסרו את הרעה והכינו את בני העוולה בעונש איום, כי היו מופקרים. ... אמרנו להם, הֱיו קופים מאוסים."

עונש זה, יש להעיר, שואב את השראתו מצו מקראי. בספר שמות [לא, 14-15] ישנה הבהרה משולשת כי מחלל השבת עונשו מוות: "ושמרתם את השבת כי קדש היא. מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. העושה מלאכה ביום השבת מוֹת יוּמָת" [שמות לא, 15].

בנוסף לפסוקי קוראן לכאורה שמביא כהן, הוא מביא גם חדית' שאינו מציין מהיכן ייבא אותו: "התנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים." האומנם קיים חדית' כזה? איני טוען שאין זה ייתכן, אך אם רמת אמינותו של ציטוט זה מקבילה לציטוטים-לכאורה מהקוראן, הרי שאני מגרד את פדחתי ותוהה.

מנגד, קריאה בכתובים של דתיים ימניים, בימינו אלה, תגלה קביעה הפוכה נחרצת: אין גאולה ובנין המקדש ללא השמדת עמלק. אם אתבקש  – אנפיק מובאות.

לסיכום: טענותיו של נעמן כהן אודות האיסלם הגזענוֹ-רצחני של מחמד, אין בהן ממש:

 באלמדינה לא אירעה שואה; הטענה כי רצח גברי שבט קורייט'ה היה שואה, היא סטירה נוראה בלחיי זיכרון השואה. אין קודש בשואה, אך זהו חילול. חילול זיכרה והאמת הנוראה שבה.

טרנספר היהודים מהחיג'אז – "טיהור אתני" כדברי כהן – אכן אירע, אך מימדיו לא היו גדולים. כתריסר אלפים (אולי עשרים אלף?) יהודים גורשו. כל היהודים נרצחי הנאצים התפללו לטרנספר שכזה, כידוע היטב לנעמן כהן. ישראל חוללה טרנספר גדול עשרות מונים, לפני ששים ושלוש שנים.

פסוקי הקוראן שמביא כהן, שתכליתם לאשש את קביעותיו, אינם אומרים את שהוא אומר כי הם אומרים.

   אם ניסה כהן לשרש את שאיפת השלום של טמבלים כמוני, שאינם מבינים כי כל הערבים וכל המוסלמים, ממוחמד ואילך רוצים לשחוט אותנו, הרי שהעלה חרס במקלדתו. אני, מכל מקום, השתכנעתי שישנם יהודים האוהבים ליטול שבר חרס, להתגרד בו ולגרד את המציאות וההיסטוריה עד זוב דם.

דמוניזציה של היהודים היא היום, אכן, מצרך עובר לסוחר בעולם הערבי והמוסלמי. כלי ההשֹטנה הם בדרך כלל לא-דתיים. האנטישמיות הארסית האירופית היא – זה שמונים שנה – כלי עבודה של הדמוניזטורים הערביים דוגמת המופתי, חאג' אמין אלחוסייני. לכך נלווית גם דמוניזציה בעלת 'טיעונים' ו'ביסוסים' דתיים. אך אותה תופעה עצמה מתרחשת גם במחננו. מאמרו של הכהן היא דוגמה לכך.

* * *

בקרו בדוכן אקו"ם בשבוע הספר בתל אביב

אקו"ם יזם מפעל מבורך כדי לסייע לחבריו שספריהם אינם נמכרים בהוצאות הספרים. רבים מחברי אקו"ם נענו להצעה בשמחה וספריהם מוצגים למכירה בדוכן אקו"ם בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב.

הסופרת נגה מרון, למשל, מציעה שם שלושה מספריה:

המפלט האחרון – רומן על מערכת יחסים בין אם לבנה הבוגר במציאות הישראלית המורכבת, והדילמה של הזכות למות בכבוד. (למבוגרים)

חלומות על חירות – השמיני בסידרת חירות. יומנה של הפלמחניקית חירות מתגלגל לידי לימור נכדתה, הקולטת את רקע התקופה, על התשוקות הנסתרות וחדוות המרד, שהם חלק מעולמם של מתבגרים בכל הדורות. (לנוער, וגם להורים ולסבים שאכפת להם שהדור הצעיר יידע שלא הייתה זו אגדה).

המפלצת של כיתה ה' – המורה החדש לחשבון, דוקטור רחבעם מלאכי, הקסים את ההנהלה ואת ההורים, שלא האמינו שהוא פשוט שונא ילדים. בלית ברירה נאלצו תלמידי כיתה ה' למצוא פתרון יצירתי וכך הצליחו לסלק את המפלצת אחת ולתמיד.

הסופרים חברי אקו"ם, וחברי סומליו"ן שהם גם חברי אקו"ם, יכולים לנצל את האפשרות להפיץ את ספריהם דרך דוכן אקו"ם בכיכר רבין, אפשר לגשת לשם ולקבל את כל הפרטים ואולי עדיין לא מאוחר להפיצם בשבוע הספר השנה. אנחנו מתנצלים על שלא הודענו על כך קודם באמצעות המכתב העיתי, אבל כל הסופרים שהם חברי אקו"ם קיבלו על כך בעוד מועד הודעה מאקו"ם. לדברי מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן דוד, הדוכן זוכה להצלחה ועשרות סופרים מציגים בו את ספריהם.

* * *

י"ז

MON ONCLE

היה לי דוד ולו תעודת יושר

(בעקבות הסרט הצרפתי החמוד שנשא שם זה, אותו ראינו לראשונה עת הוקרן בקולנוע סמדר אשר במושבה הגרמנית בירושלים, באז הימים של הסטודנטורה).

היה לי דוד, אח לאימי, איש מענין ומיוחד. בבגדאד הוא עסק במסחר, ושימש סוכן לחברה חשובה. הצליח בעסקיו וניהל רמת חיים גבוהה ומפונקת מאוד. היה ידוע באהבתו העצמית ובהפרזותיו בחשיבותו האישית, על-פי-רוב תוך ביטולם של האחרים שראה בהם מתחרים, אם עסקיים ואם חברתיים. הוא הקים משפחה גדולה עם הרבה בנים ובנות יפי תואר ומוצלחים. ובהתאם לכך בחר לגור כמובן באחד הרובעים היוקרתיים של העיר. נהג תמיד להופיע בהידור רב, מכף רגל ועד ראש, והשתבח באביזריו לאמור שפריט זה נרכש בחנות המלכותית בלונדון, (THE KING BY APPOINTMENT OF HIS MAJESTY ) –וזה הובא לו מפאריס, החליפה נתפרה בידי החייט המעולה ביותר ועלתה הון תועפות. תמיד מצוחצח ומגולח למשעי, עם מי גילוח ריחניים ויוקרתיים, וכיו"ב.

סוף דבר שגם הוא ומשפחתו עלו לארץ-ישראל הענייה והדחוקה עם משטר הצנע הקשה וחוסר המזון וכל יתר דברי המותרות והמעדנים בהם היה מורגל כל חייו עד אז. ואחרי הבית המפואר בו התגורר שם, בקושי נמצא לו ולמשפחתו כאן חדרון מסכן ששופץ בעמל רב. לכל זה הסכין איכשהו. אלא שדברי המזון המשובחים שנהגו לעלות על שולחנו, אלה עברו להזיותיו בלבד.

אבל לא אחד כמוהו יוותר בקלות כזו. מיד הופעלה המכונה המסועפת של הקרובים והידידים בארץ ובחו"ל, לגייס ולשלוח לו דברי מזון אלה ואחרים אם בשוק הלבן או בשוק השחור. יעלה כמה שיעלה. בניו, שחלקם חיו אז בקיבוצים שונים, דאגו לפלח לו במידת היכולת תוצרת חקלאית שהיתה להם יותר זמינה מאשר בחנויות העיר הריקות והשוממות כמו חורו של עכבר כנסייה.

ודודי זה אף נסע ללונדון להתארח אצל בתו הבכירה, שהיגרה לשם עם משפחתה עוד קודם לכן. ומשחזר, סיפר לנו אין סוף סיפורים על איך פינקו אותו שם "בתפוחים ובתרנגולות" כפי טעמו המשובח והמפונק באמת.

אבי, זיכרונו לברכה, היה לו לדוד הזה נוגדָן אמיתי וקבוע. הוא נהג להטיל ספק בסיפוריו, וההוא כמובן שלא נשאר חייב לגיסו, ותדיר נערכו ביניהם ויכוחים, לעתים קולניים ומשעשעים.

בבואו אלינו לבקר את אימי, היא אחותו הקטנה, פקד שיובאו לפניו מטעמים ודברי פינוק ובישולים מיוחדים. ואימי שהיתה מומחית לדברים הללו וגם הכירה את שיגעונותיו, עשתה הכול כדי למלא את רצונו. כך בחו"ל ואף כאן בארץ, חרף משטר הצנע האמור.

לימים התאוששה המשפחה, שבניה היו כבר גדולים ובוגרים, והחלה מסתדרת לאט-לאט, והיא הסתדרה יפה. אף המצב בארץ הוטב, ואורה ושמחה היו שוב בביתו. הם עברו לגור בגוש דן וקרוב לרובע היוקרתי, קרי רמת גן. שם היו כל חבריו וקרוביו שהכירוהו מימים ימימה. דירתו היתה מרווחת ונאה ושָכנה במקום מרכזי וזמין לכול. ושוב שבו הימים הטובים כמעט כקדם.

בין היתר הוא היה היפוכונדר גדול, וחלק ניכר בשיחותיו היה מוקדש בדרך כלל לחולי תורן זה או אחר ממנו סבל כביכול. מובן שטיפלו בו מיטב הרופאים שאת שמותיהם הזכיר בגאווה. וכן היה ריטוּאָלִיסט. אהב טקסיות בהכנת התרופות והעשבים שהרתיח וסינן וכל כיוצא בזה, (ונחסוך בפרטים).

לא מזמן הזדמנתי למפגש חברתי כלשהו בו פגשתי את בנו של דודי האמור. וזה שח לי בדאגה שהוא עסוק בחיפושים קדחתניים אחר המסמך שכה שמר עליו כל השנים והנה הוא לא בנמצא. מן הסתם בגלל המעברים הרבים שהיו מנת חלקה של המשפחה מאז עלותה לישראל.

ומעשה שהיה כך היה:

כאמור אהב דודי ז"ל את עצמו ואת משפחתו אהבה יתירה. יום אחד, עוד בשבתנו בגולה הבבלית, צצה בעייה רפואית אצל אשתו. ובהתאם לנוהגו להגיע לטוב ביותר וגם לעשות רושם, הוא החליט לקחת אותה לחוות דעת שנייה ולייעוץ רפואי נוסף. וכידוע רופאים טובים ואירופאיים נמצאו יותר בפלשתינה ארץ-ישראל בה שלטו האנגלים של בריטניה הגדולה. ויזות לפלשתינה לא היה קל לקבל אך דודי ידע לשמן את הברגים הנכונים במשרד הפנים העיראקי והנה הויזה נתקבלה ושניהם, בלווייתו של אחיו הצעיר, נסעו לפלשתינה גם לעניין הרפואי וגם לנופש ולטיול. נקבעה פגישה מראש אצל פרופסור צונדק הייקה המפורסם, ששמעו הלך גם למרחקי האוריינט. אגב, פרופסור צונדק נהג לגבות דמי ביקור בסך חמש לירות שטרלינג, אלא שמהתיירים הוא דרש עשרים לירות!

בהתאם למעמדו ומנהגו מימים ימימה התאכסן דודי עם פמלייתו במלון המלך דוד הוא "קינג דיוויד" המפורסם בירושלים. אצבע אלוהים היא שבאותו היום, ביולי 1947, החליט מי שהחליט במחתרת היהודית, שלחמה לסלק את האנגלים הכובשים מן הארץ – לפוצץ אגף שלם של המלון הזה, שם שכנה המפקדה של צבא הוד מלכותו.

ואכן הפיצוץ התרחש, אגף שלם של המלון קרס תחתיו וגבה כך וכך הרוגים ופצועים. כמובן שהבולשת הבריטית השתוללה מזעם וראשית לכל חקרו את כל אלה שהתאכסנו במלון באותה העת. ביניהם כמובן את התיירים העיראקיים הללו, קרי דודי ופמלייתו.

החקירה כמובן שמצאה אותם נקיים מחשד כלשהו ולפי הסדר של השלטון הבריטי ניתנה להם תעודה המאשרת את העניין. מין תעודת יושר.

מסמך זה נשמר כל השנים במשפחה, ובן-דודי מספר לי את העניין המצער הזה, עליו לא ידעתי עד אותו יום, תוך כדי שהבטיח לי שימשיך בחיפושיו. וזה אגב בקשתו שאסרוק ואשלח לו את אותו אלבום ענטיקה ובו תמונות מלפני הרבה מאד עשרות שנים, שאותו הצליח אבי למלט מארץ הגזרה בבל ממנה יצאנו בחוסר כל.

וכאן מעל דפי עיתונו המבורך של הסופר הנידח אני פונה לכל הקוראים המכובדים שבאם יתגלגל למי מהם המסמך הנזכר לעיל יודיעו על זה למערכת העיתון ויבואו על שכרם. קרי, יינתן להם שטח פרסום גדול אף מזה של המשורר אדון גמזו.

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

אילנה גוטליב

יהדות זקינתוס ביוון – סיפור מדהים!

הייתי זקוקה להפסקה, אחר סמסטר ארוך ומתיש. המשפחה שלי שהתה באותו זמן בקצה הדרומי של חצי האי הבלקני, באי קטן ובלתי ידוע ביוון. החלטתי להצטרף אליהם.

טסנו מתל אביב לאתונה. מאתונה המשכנו בטיסה לאי זקינתוס הידוע בכינויו "Fiore di Levant" ("פרח המזרח") וגם בשמו האיטלקי – זנטה. כמו כל תייר, קראתי במהלך הנסיעה את מדריך הנסיעות, ולמדתי קצת על ההיסטוריה, החקלאות, מזג האוויר, ולבסוף גם על מקורות הפואטיקה של ההמנון הלאומי. לא קראתי מילה אחת על מה שאני באמת עתידה לגלות על האי.

הנסיעה משדה התעופה אל הווילה שלנו נמשכה דקות אחדות. ממישור החוף נסענו דרך הכפר במסלול עקלקל אל היעד. גברת זקנה, שנראתה כמו כפרייה יוונית טיפוסית, לבושה כולה בשחור, קיבלה את פנינו בחיוך חם. עשתה לנו סיור סביב האחוזה האהובה שלה (ניכר היה שהמקום הזה היה מקור גאוותה). ערכה לנו גם סיור קצר בביתה (מעוצב כולו בסגנון ישן: חדרי שינה, סלון שירותים). במטבח, הבחנו בקדרות התבשילים האותנטיים (בסגנון יווני) שהיו תלויים מעל התנור הישן. כל אלה הוצעו לנו לשימוש. הסברנו לה כי מסיבות דתיות, למרבה הצער, לא נוכל להשתמש בכלי המטבח שלה אך אין לנו בעייה מאחר והבאנו כלים משלנו.

זה הרגע שבו הכל התחיל.

היא נראתה מבולבלת. היא הסתכלה על אבא שלי, ולפתע אורו עיניה. היא הבחינה בכיפה שלו. ביקשה מאיתנו ללכת בעקבותיה החוצה אל הגינה. מנקודת הגובה שבה עמדנו, ראינו נוף נפלא של ים ואוניות. אבל, היא הצביעה לכיוון אחר לגמרי.

"הביטו לשם, בבקשה!" היא אמרה והצביעה לכיוון הגבעות. רצתה לדעת מה ראינו.

"עצים, צמחייה," אמרנו.

"תסתכלו שוב ותתמקדו!" דרשה.

"משהו לא מזוהה שנראה כמו שיניים, נקודות לבנות," אבא שלי אמר.

היא הביטה בנו לרגע ארוך ואמרה: "זה בית הקברות היהודי."

הייתי המומה. כולנו היינו המומים. היינו כאן על אי בודד ביוון. מי שמע על יהודים במקום? ניסיתי להעלות זיכרונות על סיפורים וחוויות ששמעתי מהחברים שביקרו כאן. דבר לא עלה בדעתי. מרגע זה עד שעזבתי את יוון, חופשת הקיץ המרגיעה ושתיית "אוזו" על החוף, הפכה למסע מרתק. בסופו חשפתי סיפור בלתי נשכח.

למחרת בבוקר עליתי על ה"טוסטוס" השכור שלי ונסעתי לבית הקברות. הצמרמורת שעברה בי התחילה כשראיתי לראשונה את ה"מגן דוד" על השער השחור הקטן. הרעד התגבר כשנכנסתי לתחומי בית הקברות. זהו בית קברות ענק המכיל מאות קברים מהמאה ה-16 ועד 1955. השטח היה שמור היטב, ואבנים קטנות הונחו על קברים רבים, כאילו היו כאן מבקרים לאחרונה. 1955? – חשבתי לרגע, מי שמכיר את ההיסטוריה של יוון והאיים שלה אפילו קלושות, יודע כי לא היה מקום שנפגע יותר על ידי הנאצים: רודוס, קורפו, סלוניקי, אתונה. אובדן חיי היהודים ביוון היה הרסני. מ-1944 כמעט שלא נשארו יהודים, אפילו בקהילות הגדולות. על כן החלטתי לחקור.

במרכז בית הקברות עמד בית קטן. ניגשתי לשם. זהו ביתו של השומר (דור שלישי של שומרי בית הקברות היהודי בזקינתוס). האיש מדבר אך ורק יוונית. חוסר יכולתי לדבר את השפה מנע מאתנו לנהל שיחה עמוקה איתו. רציתי להמשיך את חיפוש ההיסטוריה היהודית של האי הזה, ותוך חמש דקות הייתי בבית העירייה. כשסיפרתי לפקיד בדלפק הקבלה מה אני מחפשת, הוא שאל אם הגעתי כבר לבית הכנסת. השאלה הוצגה כבדרך אגב, כאילו זה נשאל על בסיס יומיומי.

"סליחה?" חשבתי שלא שמעתי נכון, "בית כנסת על האי הזה?"

הוא נתן לי הנחיות. בית הכנסת נמצא על כביש סואן במרכז האי. מהרחוב הראשי, בחלל בין שני בניינים, יש שער ברזל שחור, בדיוק כמו זה שראיתי בבית הקברות. מעל זה הייתה קשת אבן עם ספר פתוח. קראתי, בתרגום חופשי מן העברית המקורית, "במקום קדוש זה עמד בית הכנסת 'שלום'. כאן, בזמן רעידת האדמה בשנת 1953, גווילי תורה, שנקנו לפני שהקהילה הוקמה, נשרפו." דרך השער הנעול ראיתי שני פסלים. אם לשפוט לפי הזקנים הארוכים שלהם, הם נראו לי כמו הרבנים. הכתובת על הקיר הוכיחה לי שטעיתי: "שלט זה מציין את הכרת התודה של יהודי זקינתוס לראש העיר קארר ולבישוף כריסוסטומוס."

על מה הכרת התודה? מי האנשים האלה? למה הפסלים? מה קרה כאן? היו לי הרבה שאלות. הייתי חייבת למצוא קצה חוט, אם לא תשובה. חזרתי לעירייה, נרגשת ורועדת. ניגשתי לפקיד, שכבר הכיר אותי, והתחלתי לחקור אותו על מה שקרה כאן. הוא הפנה אותי אל סגן ראש העיר, בקומה השלישית. מצאתי את החדר שלו. דפקתי בדלת ושאלתי אותו אם הוא יקדיש לי כמה דקות. הוא נעתר ברצון. כעבור חצי שעה יצאתי עם המידע הזה:

ב-9 בספטמבר 1943, פנה מושל הכיבוש הגרמני (אדם בשם ברנץ) לראש העיר, לוקאס קארר, בדרישה לקבל ממנו רשימה מפורטת של כל היהודים על האי. ראש העיר התייעץ עם הבישוף כריסוסטומוס ויחד החליטו לדחות את הבקשה של המושל הגרמני. למחרת הם נדרשו להתייצב בפני המושל. המושל התעקש וחזר בתוקף על דרישתו לקבל את הרשימה. הבישוף הסביר למושל כי יהודים אלה אמנם אינם נוצרים אבל הם חיו במקום בשקט ובשלווה במשך מאות שנים, הם מעולם לא הפריעו לאף אחד, הוא אמר. הם היו יוונים בדיוק כמו כל היוונים האחרים, וזה יפגע בכל תושבי זקינתוס אם הם יעזבו.

המושל התעקש שיתנו לו את השמות. בלית ברירה הושיט לו הבישוף פיסת נייר שהכילה רק שני שמות: הבישוף כריסוסטומוס וראש העיר קארר. בנוסף על כך הביא הבישוף מכתב אל היטלר עצמו, ובו הצהרה לפיה יהודי זקינתוס הם תחת סמכותו ואחריותו. המושל ההמום לקח את שני המסמכים ושלח אותם אל המפקדה הצבאית הנאצית בברלין.

בינתיים, פנו מנהיגי האי אל היהודים המקומיים ודרשו מהם להסתתר בתוך בתי נוצרים בגבעות. באופן די מפתיע בוטל במהרה הצו (לאסוף את היהודים)– הכל הודות למנהיגים מסורים אלה, אשר שסיכנו את חייהם כדי להציל את יהודי המקום. באוקטובר 1944, הגרמנים נסוגו מן האי, תוך שהם משאירים מאחוריהם את כל 275 יהודי המקום.

האוכלוסייה היהודית כולה באי שרדה ללא פגע, בעוד שבאזורים אחרים רוב הקהילות היהודיות הושמדו.

היסטוריה ייחודית זו מתוארת בספר של Dionyssios Stravolemos, "מעשה הגבורה – הצדקה", וגם בסרט קצר של Tony Lykouressis, "שירת החיים". לדברי "המדריך למטייל" של חיים יזאקיס, בשנת 1947, מספר גדול של יהודי זקינתוס עלה לארץ, בעוד אחרים עברו לאתונה. בשנת 1948, כאות הוקרה על גבורתם של תושבי זקינתוס בתקופת השואה, הקהילה היהודית תרמה ויטראז' על החלונות של כנסיית Saint Dionyssios.

בחודש אוגוסט 1953 נפגע האי ברעידת אדמה חמורה. הרובע היהודי כולו, על שני בתי הכנסת שלו, נהרס כליל. זמן לא רב לאחר מכן עברו שאר 38 היהודים לאתונה.

בשנת 1978, העניק מוסד "יד ושם" לבישוף כריסוסטומוס ולראש העיר לוקאס קארר את התואר "חסיד אומות העולם".

בחודש מרץ 1988 נפטר היהודי האחרון שנותר בזקינתוס, Ermandos Mordos, והועבר לקבורה באתונה. כך נסגר המעגל והנוכחות היהודית באי באה לקיצה, אחר כחמש מאות שנה.

 בשנת 1992, באתר שבו עמד בית הכנסת הספרדי לפני רעידת האדמה, הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות זיכרון משיש כמחווה לבישוף וראש העיר.

ימים אחדים לפני שתכננתי לעזוב את האי ולחזור הביתה, נכנסתי לבנק להמיר דולרים ליורו. אפילו במקום פשוט כמו בנק, הצלחתי להוסיף עוד חתיכה לפאזל היהודי הזה. פקידה שדיברה בטלפון ואכלה כריך, קראה לי כשהגיע תורי. כשנתתי לה את הדולרים להמרה, היא הושיטה לי את הכסף במעטפת המרה בלי לבקש שום תעודה מזהה.

מאוחר יותר, כאשר פתחתי את המעטפה, הופתעתי לראות כל כך הרבה כסף. מסתבר שהם לא ספרו כראוי את הכסף שהיה במעטפה, במקום להמיר 1,000 דולר, היא נתנה לי את המקבילה של 10,000 דולר ! זה ממש לא הפתיע אותי, כי הפקידה לא הקדישה לי כל תשומת הלב. מכל מקום, בסופו של דבר, גם כשהבנק היה מבין כי כסף חסר, לא היתה לו כל דרך להגיע אליי מכוון שלא קבלו ממני נתוני זהות.

למחרת בבוקר, התקשרתי לבנק וביקשתי לדבר עם המנהל. שאלתי אותו אם יש בעייה עם החשבונות בלילה הקודם. "את חייבת להיות האישה עם הדולרים," אמר, ומיד הזמין אותי למשרד שלו. כעבור שעה הייתי בבנק. כשנכנסתי למשרד, האיש שישב מול המנהל עבר לכיסא אחר ונתן לי את מקומו. חלקתי את חוויית הבנק שלי איתו, והערתי שזה יכול היה להיות קל מאוד עבורי להיעלם עם הכסף.

המנהל עצמו התנצל מאד על הדרך הלא מקצועית בה טופלתי והודה לי שוב ושוב על החזרת הכסף. כדי לבטא את הכרת התודה שלו, הוא הזמין אותי ואת משפחתי לארוחת ערב במסעדה יוקרתית. הסברתי לו שלאכול בחוץ זה מסובך מדי עבורנו בשל העובדה שאנחנו יהודים שומרי מצוות. הוא ביקש את הכתובת שלי כדי שיוכל לשלוח לנו ארגז של יין. "גם זו בעיה" אמרתי. הסברתי לו שבאתי מישראל לפני שבוע לחופשה, אבל הוסטתי לדבר אחר.  הסברתי:

"ימים אחדים אחרי שנחתתי, הופתעתי לגלות את הקהילה היהודית שהיתה פה עד לפני 25 שנה," והוספתי: "אתה לא חייב לי כלום. אתם נתתם הרבה לבני עמי והמעט שאני יכולה לעשות כיהודיה, כדי להראות את הערכתי ותודתי למה שעשיתם עבור יהודי זקינתוס, הוא להחזיר את הכסף הזה, שלא שייך לי ולהגיד לכם: תודה!"

היתה שתיקה שנראתה כרגע ארוך.

האיש אשר פינה את המושב שלו כאשר נכנסתי ולא אמר מילה במהלך השיחה, קם עם דמעות בעיניים, פנה אלי ואמר: "בתור נכדו של ראש העיר קארר, אני המום מאוד ורוצה להודות לך!"

מקווה שהאירוע הזה ריגש אתכם כפי שהוא ריגש אותי.

חיים אנלין, ששלח לנו את החומר שהגיע אליו באי-מייל, צירף הערה: בזמן רעידת האדמה הקשה שפגעה ביוון ב-1953 היתה שייטת הפריגטות של חיל הים הישראלי (אח"י "מבטח", "מזנק" ו"משגב") בפיקוד שלמה אראל (לימים מפקד חיל הים) בסדרת אימונים בים האגאי. השייטת פנתה לאי קפלוניה שניזוק קשות, חייליה סייעו בחילוץ ניצולים מבין ההריסות ואף הקימו במקום בית חולים שדה שטיפל בפצועים. כאות הוקרה על פועלם נקראה הכיכר המרכזית בקפלוניה "כיכר ישראל" (מעניין אם השם נשמר עד היום).

* * *

יהודה דרורי

תג מחיר ל"נוער הגבעות"

שוב אנו קוראים על ניסיון להקים התנחלות על אדמה שאינה שייכת לפולשים, שוב אנו קוראים על עימותים עם כוחות הביטחון שבאו לבצע צו בית-משפט, שוב שורפים ניידת, מפוצצים את הראש לאיזה שוטר ושוב בוכים לציבור שהם המסכנים. לאחר מכן, כל הצבועים הללו הולכים לשרוף מסגד וקוראים לכך "תג מחיר". נבלים מעולם לא חסרו לנו.

לפני מספר שנים, לאחר העימות הקשה בעמונה, כתב החרדליס"ט אראל סג"ל מאמר ב"ידיעות אחרונות" ("נפרדנו כך", 10.2.06), מאמר מחליא הרווי בשינאה לכל חילוני באשר הוא. אראל סג"ל כואב במאמרו את תבוסתם של פורעי החוק בעמונה, אבל, בו בזמן הוא מתעלם מכנופיות של חובשי כיפות אשר השליכו בלוקים על שוטרים שבאו לבצע צו חוקי של בית משפט, שבאו לסלק פולשים מאדמה פרטית שלא שייכת להם.

יותר מכך, אראל סג"ל, בתמצית מאמרו מסית להיפרדות העם ולקרע בעם, ואני מביא ציטוט ישיר ממאמרו:

"לא עוד נהיה עלה התאנה היהודי של המפעל הציוני החילוני. לא עוד העילה המוסרית לקיום הזהות העלובה של מדינה מערבית-לבנטינית במזרח התיכון. נוציא את היהדות מבית הזונות. אל ליהדותנו להיות פרוצת המדינה הישראלית, מושפלת, מתחנחנת ומבקשת ליטוף מסרסורה."

חשוב שנבחן משפט חמור זה. ראשית , אראל סג"ל צדק: המפעל הציוני היה חילוני. ולא רק זה , אזכיר פה לקוראים את שקרה הרבה יותר מכך – המנהיגות הדתית והחרדית נלחמה בציונות במשך דור שלם עד שהרב קוק נכנע לעובדות בשטח והתיר לחובשי הכיפות שיעלו לארץ להצטרף במעט למפעל ההתיישבות הציוני-חילוני.

תוכלו לספור על אצבעותיכם כמה קיבוצים ומושבים הקימו חובשי הכיפות עד קום המדינה. ואם נחזור מעט אחורה, הרי שכולנו זוכרים כיצד הרבנים באירופה "לא עודדו" את קהילותיהם לעלות לארץ ולהצטרף למפעל הציוני, מה שגרם לכך שמאות אלפים מהם ניספו בשואה. (את הרגשת האשמה שלהם הם מנסים להטיל עלינו, החילונים), אז האם ברבנויות האלו ובדתיים כאלה עליי להיות גאה ?

אני, למשל, שהוריי אנשי העליה השלישית בנו את הארץ הזו, שאבי סלל את הכבישים עליו נוסע כיום כל יהודי דתי – האם אני הוא זה שצריך "להתהדר" בדתיות הקיצונית הזו של סג"ל ומרעיו?

אתם הדתיים-החרדליי"ם, פירחחי נוער הגבעות, אתם הם אלה שצריכים לברך בוקר וערב בבתי הכנסת את מזלכם שהחלוציות הציונית-חילונית הקימה לכם פה בית, וכי היא זו שנלחמה להקים את המדינה (אם כי היו גם דתיים שנלחמו... אבל לא הרבה מהם), וגם כיום הרבה חובשי כיפות וקפוטות נמנעים משירות בצה"ל בתירוץ של לימוד תורה.

לשמחתנו הגדולה, לפחות מחצית הנוער עם הכיפות הסרוגות אינו כל כך דתי יותר, מאוד מסורתי, מאוד ציוני ומשרת בכל תפקיד בצה"ל, אבל חשוב להגדיר אחת ולתמיד שאין דבר כזה הנקרא "ציונות דתית". כי אלו שני מושגים מנוגדים!

למשל, הציונות (החילונית) האמינה ברכישת אדמות בכסף מלא ולא בגזל אדמות של ערבים כמו פרחחי עמונה. הציונות החילונית הקימה יישובים באשכולות מסיבות ביטחוניות וחברתיות ולא נקודות חלשות ובודדות בלב אוכלוסייה ערבית, כמו החרדלי"ם. והציונות החילונית קיבלה את כל מי שעלה לארץ בזרועות פתוחות – אפילו אם היה דתי.

נוער עמונה ומפגעי "תג-מחיר", שהם חביבי אראל סג"ל, אינם "עלה התאנה של המפעל הציוני" אלא נייר הטואלט המשומש שלו. רוב העם בישראל מתעב אותם, והם לא יפריעו לשום הסדר עתידי. הם יישארו בשלטון פלסטיני.

ולבסוף, כתב מר סג"ל, אז: "נוציא את היהדות מבית הזונות. אל ליהדותנו להיות פרוצת המדינה הישראלית, מושפלת, מתחנחנת ומבקשת ליטוף מסרסורה..."

אדרבא, אראל, קח את החברים האלה שלך וחזור איתם לגיטאות של אירופה, לברוקלין ולוויליאמסבוג, ותשאירו לנו להמשיך במפעל הציוני שאין לכם חלק בו, ומבלי להפריע כפי שעשיתם עד כה.

* * *

אורי הייטנר

1. טוב למות בעד ארצנו?

בתגובה לנעמן כהן: סיפור קללת יופטפוימט שהפטיר, כביכול, טרומפלדור, היא המצאה של אלה שניסו להכחיש, מסיבות פוליטיות, את דבריו האחרונים, ולהציג אותם כ"מיתוס". אין לכך שחר. איש מבין האנשים שהיו לצדו, לא דיווח על קללה כזו. ההיסטוריונים שחקרו את הדברים משוכנעים בכך, וכך גם הביוגרפית של טרומפלדור שולמית לסקוב.

הנוסח המקורי של טרומפלדור היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל." כך תיעד את הדברים באותו יום אברהם הרצפלד בדו"ח שכתב. ברנר עיבד את המשפט, למשפט הידוע "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו."

אגב, דברים דומים אמר וכתב טרומפלדור פעמים רבות קודם לכן. לדוגמה: במכתב מגליפולי ב-27.6.15, עת פיקד על הגדוד העברי [גדוד נהגי הפרדות. – אב"ע] בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, הוא כתב:

"אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר מה במולדת היקרה, בארץ ישראל?"

ובמכתב אחר, כעבור שנתיים ב-13.6.17: "לעיתים הנני מתאר לי שצוללת מטבעת את אנייתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ ישראל."

ויש עוד דוגמאות רבות מסוג זה.

2. חג לספר העברי?

שבוע הספר הוא חג לספר העברי. כך חונכתי משחר ילדותי.

האמת היא שבשנים האחרונות יש המטילים בכך ספק, המכנים אותו "חג למו"לים", שאינו באמת חגה של הספרות וחגו של הספר. איני מקבל זאת. הפוליטיקה ומערכות הכוח והכסף שמאחורי הרפובליקה הספרותית, כפי שנוהג המשורר חיים גורי לכנות את המערכת הספרותית בישראל, הינה נושא חשוב ומרתק וכך גם נגיעתה בשבוע הספר. אולם כאשר בכל עיר ועיירה ברחבי הארץ יוצאת הספרות לכיכר העיר, אינספור ספרים מוצגים בה והמוני בית ישראל מסתובבים בין הספרים, מדפדפים, מרחרחים, מעיינים וקונים וקוראים, הרבה שנים אחרי שהספידו את הספרות כמי שלא תעמוד בתחרות עם מדיות וטכנולוגיות אלו או אחרות – זהו חג גדול לעם הספר. זכורני איך עוד כילד נהגתי לבלות בשבוע הספר בכיכר רמב"ם בר"ג, וכשקצת גדלתי – בכיכר מלכי ישראל בת"א, ועוד הרבה שנים אח"כ הקפדתי לנסוע מביתי שעל הגולן לכיכר בת"א, ולחזור עמוס בספרים וכיסיי מרוקנים.

אולם השנה, לראשונה, אני מטיל ספק, אפילו ספק כבד, בכך ששבוע הספר הוא אכן חג לספר העברי. הסיבה לכך, היא שביום פתיחת שבוע הספר, תיסגר הספרייה הציבורית של קריית שמונה, בהוראת בית המשפט, יחד עם המתנ"ס והיכל התרבות בעיר.

מי אחראי למפולת שהובילה לכך? העיריה? המתנ"ס? משרד החינוך? משרד הפנים? המפרק? בית המשפט? כל התשובות נכונות? איני יודע. דבר אחד אני יודע – הילדים, הנוער והמבוגרים בקריית שמונה ובסביבתה, קהל שוחרי הספר והתרבות בקריית שמונה, כל אלה אינם אשמים ואינם אחראים. אבל הם אלה שישלמו את המחיר – פגיעה אנושה באיכות חייהם.

סגירת הספריה הציבורית, המתנ"ס והיכל התרבות בקריית שמונה, אינה בעיה מקומית בלבד – זהו שבר לאומי. מדינת ישראל נשבעת אמונים שוב ושוב לעיר הצפונית, בירת הגליל העליון, אם ערי הפיתוח, שחלוציה הקימו אותה מיד אחרי קום המדינה סמוך לאחד הגבולות הקשים ביותר של ישראל, וספגו לאורך עשרות שנים אינספור קטיושות וחדירות  מחבלים, יותר מכל יישוב אחר בארץ. סגירת חיי התרבות והחברה בקריית שמונה, היא מכה קשה יותר מכל מכה ביטחונית. מדינת ישראל, החבה חוב של כבוד ושל תודה לעיר המקיימת את גבולה הצפוני, אינה יכולה בשום אופן לתת לעיר הזאת ליפול.

מן הראוי היה שנשיא המדינה, האוהב כל כך לעסוק בעניינים מדיניים חובקי עולם, שאינם מתפקידו ומסמכותו, היה מתפנה מכל עיסוקיו, מגיע לעיר הצפונית ולא זז ממנה עד שימצא פתרון למשבר. מן הראוי היה שראש הממשלה ייכנס לעובי הקורה, וימצא את הסופרטנקר המתאים כדי לפתור את הבעייה. אולם המשבר הזה, שראוי היה שיזעזע את אמות הסיפים של החברה הישראלית, עובר בקול ענות חלושה ואין לו כמעט איזכור תקשורתי. ובמקום שהתקשורת אינה נמצאת, לצערנו, איננו מוצאים את מי שאמורים להיות מנהיגינו.

שבוע הספר העברי הוא חג לספר העברי? לא השנה. סגירת הספרייה הציבורית בקריית שמונה, היא הורדת הספר לחצי התורן.

[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"].

* * *

אורה מורג: על הפגיעה ב"יזכור עם ישראל"

הדרישה לשינוי הנוסח היא מקוממת ומעליבה. מקוממת כי יש יוצרים ויש 'משנים'. קל מאוד להיכנס ברגל גסה ליצירה של הזולת ולהחליט אני לא מוכשר כמוך אני לא יכול לכתוב הספד כל כך מרגש ומדוייק כמוך – אבל אני יכול ל'שפר' אותו – אני יכול להוסיף או לגרוע. אז אדוני ה'משנֶה' – בבקשה שב בשקט. לא מתאים לך כתוב, משהו אחר ונראה את התוצרת. מעליב. את מי? את אלוהים? לו אין צריך להודיע שעליו לזכור. אם הוא קיים הוא עושה זאת – או לא – בלי התערבותנו. את עם ישראל כן צריך לבקש או לחייב לזכור!

אהוד: הבאת דוגמא מתחום העריכה הספרותית. בשעתו ביקש ממני זאב נמיר ז"ל, איש יקר ואוהב ספר, שהיה הבעלים של הוצאת ש. שרברק – לערוך, בין השאר, ספר של חברתנו הסופרת נגה מרון. לקחתי את כתב-היד לקריאה, ולמרות שמטעמי פרנסה הייתי זקוק אז לעבודות עריכה, החזרתי לו את כתב-היד עם הערה שהספר ערוך ומוכן לדפוס ואין צורך לשנות בו אפילו מילה אחת. היא בעלת-מקצוע מעולה, מה שקשה לומר על רבים מסופרינו, הזוכים בפרסים נכבדים אבל זקוקים לעריכה, ואפילו עריכה כבדה. תחילה זאב נמיר לא האמין, והיה צורך לשכנע אותו שאכן כך הדבר, וכך אכן היה. ואולם יש עורכים, כמו הרמטכ"ל שלנו, שכדי להצדיק את תפקידם מקלקלים טקסט שאסור לגעת בו!

* * *

אורית ברנר

הרהורים על נוסח ה"יזכור"

של נכדת מגן תל-חי, אבי אימי, ירחמיאל צימבל ז"ל, ששרד את הקרב ההוא, (ולא היה בין השמונה שנהרגו, אחרת לא היינו , אנו, בני ילדיו, באים לעולם), ואשר סבה מצד אביה, שכנא אייזנשטדט ז"ל, היה בן דודו של ברל כצנלסון, שכתב את נוסח ה"יזכור" המקורי לאחר פרשת תל-חי בי"א אדר 1920.

ידוע, שבשנים האחרונות, חל פיחות משמעותי בידע, בהזכרה ובלימוד של פרשת תל-חי. הנוער של היום כבר אינו גדל, לצערנו, על "יום תל-חי" ומורשתו, וזאת  למרות ועל אף הנוסח של ה"יזכור" שקבע ברל: "יזכור עם ישראל..." ומסתבר  ש"עם ישראל", לצערנו, לא כל כך זוכר ויודע באמת.

שני הסבים שלי, הגיעו מרוסיה הלבנה ארצה, בראשית המאה הקודמת, ממשפחות דתיות-מסורתיות, כפי שהיתה אז מרבית היהדות על תפוצותיה השונות. שמרו על הניגון היהודי, על הרוח ואהבת העם והארץ, ומימשו בחייהם את הקשר האמיץ לשניהם, עד יום מותם.

אמנם, איש השומר התרחק מהדת ומצוותיה המעשיות, והיה, כמרבית אנשי העלייה השנייה חילוני גמור. ובן הדוד של ברל שב בגיל חמישים אל הדת ומקורותיה והיה לתלמיד חכם ובעל קריאה ומורה לגמרא עד יום מותו. שניהם שרו והתרפקו על הניגון והמקורות  של עמנו ועל רוחם.

לכן, ברוח שני הסב שלי, ולמען הרבות אהבה ואחדות בעם ישראל, על פלגיו השונים, עלתה בי מחשבה על שילוב שתי המסורות והדרישות הצודקות, כל אחת בדרכה, ואולי בכך יישמר זכר הנופלים באופן הראוי והמקיף ביותר, ועם ישראל אכן יזכור בכבוד ובהערכה את נופליו.

אפשר למצוא נוסח הכולל את שני הנוסחים, למשל:

"יזכור אלוהי ישראל ועמו" או: "יזכור עם ישראל ואלוהיו."

ובאו השלום, האחדות, האהבה והזיכרון על ישראל.

אהוד: מהשיכחה היחסית של מאורעות תל חי אין להסיק על כלל הזיכרון של עם ישראל במדינת ישראל. מגיני תל חי נפלו לפני מאורעות 1921, 1929, 1936-39, מלחמת העולם השנייה והשואה, מלחמת 1948 וכל שאר מלחמות ישראל וקורבנותיהן מאז, גם בין המלחמות. לכן לא פלא שהפרופורציות השתנו, ואמנם לא חסרים לנו ימי זיכרון הולמים במהלך השנה.

* * *

חתימה על עצומה נגד מחיקת "יזכור עם ישראל"

אני אמא של יורם ביאלר, שנפל בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, בד' באייר תשכ"ט (1969), בימי מלחמת ההתשה, בקרב מול הכוחות המצריים שחצו את תעלת סואץ ונכנסו לסיני. יורם היה נער בן 21, וידע שהוא מגן על מולדתו. חשוב לי לדעת שהעם אליו הוא שייך ואותו אהב, יזכור אותו. לא לי ולא ליורם קשרים עם אלוהים, לכן אני מתנגדת בכל לשון של התנגדות לשינוי הנוסח של "יזכור עם ישראל", שנכתב על ידי ברל כצנלסון לזכרם של הרוגי קרב תל חי בשנת 1920. מאז ועד עתה זהו נוסח ה"יזכור" לחללי מערכות ישראל. אני פונה להורים שכולים, לבני משפחותיהם ולאזרחי המדינה, לחתום על העצומה אותה נפנה לרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, שהחליט לשנות את הנוסח המקורי של ה"יזכור", שנועד לכבד את זכרם של אלה שלא ממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא אלה שנפלו בקרבות על הגנת עם ישראל.

יהודית ביאלר

נוסח העצומה: "אני, אזרח/ית מדינת ישראל, מתנגד/ת לשינוי הנוסח של 'יזכור עם ישראל', והחלפתו ב'יזכור אלוקים'. הנוסח המקורי נכתב על ידי ברל כצנלסון לזכרם של הרוגי קרב תל חי בשנת 1920. מאז ועד עתה זהו נוסח ה'יזכור' לחללי מערכות ישראל, אני פונה לרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, שהחליט לשנות את ה'יזכור' בדרישה להחזירו לנוסחו המקורי."

* * *

חברים יקרים,

חתמתי ואני מבקש גם מכם לחתום כדי לנסות לשמור על דמות החברה הישראלית כחברה חופשית וכדי לעצור את תהליך הכפפתה לשלטון הרבנות והממסד הדתי.

אנא העבירו גם לחבריכם.

מנחם מילסון

http://www.atzuma.co.il/yizkor

העצומה נשלחת אלינו שוב ושוב על ידי עשרות נמענים שכבר חתמו עליה!

* * *

רפי חתוכה: נוסח צה"ל הוא "יזכור אלוהים"

לאהוד שלום!

אני קורא בעניין רב מדי שבוע את הגיליונות היפים שהנך שולח. אני מבקש להעיר למאמרו של אורי הייטנר בעניין הוויכוח על ה"יזכור". הייטנר כותב: "תביעתו (של הרב גורן) נתקלה בהתנגדות נחרצת, אך גם הוא היה נחרץ, לא פחות. הוא ניסה בכל כוחו, לאורך שנים, לדחוף את הנוסח שלו. וכך, לאורך שנים רבות, אין נוסח קבוע. יש הקוראים 'יזכור אלוהים' ויש הקוראים 'יזכור עם ישראל'. הרמטכ"ל בני גנץ פסק לאחרונה על נוסח אחיד – 'יזכור אלוהים'."

ככל הידוע לי, קיימת פקודת מטכ"ל, מקדמא דנא, המחייבת את צה"ל, והנוסח בה הוא: "יזכור אלוהים". הרמטכ"ל גנץ אישרר את תקפותה של פקודת המטכ"ל הנ"ל ולא פסק שום דבר חדש. היה צורך באיזכור הפקודה משום שגורמים שונים התעלמו מפקודת המטכ"ל הנ"ל ועשו כרצונם. השמאל כדרכו מנפח כל דבר שיש בו שמץ של מסורת יהודית.

ה"יזכור" שכתב  ברל כצנלסון יפה מאוד, אבל ממש לא מחייב את צה"ל, בדיוק כפי שהסיפא של אותו "יזכור" – ("אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה" – מקסים בעיניי!) –  לא מחייבת את ה"יזכור" של צה"ל.

מעניין אם אנשי השמאל היו מוכנים ל"עיסקה" ולפיה צה"ל יאמץ את "היזכור" של ברל כצנלסון  בשלמותו,  עם הסיפא שלו. אני הולך על זה.

סא"ל (בגימלאות)

רפי חתוכה

* * *

אלי גבר, צ"ל: אברהם ("יאיר") שטרן

למען הדיוק [גיליון 652] הכוונה היא לאברהם שטרן שכינויו היה "יאיר", ויאיר שטרן האמיתי הוא בנו, ולכן יש להעמיד דברים על דיוקם.

בברכה

אלי גבר

אהוד: אתה צודק במאה אחוז וזו "פשלה" שלי שלא הבאתי את השם הפרטי אברהם או לפחות לוּ שמתי את השם יאיר במרכאות כפולות, כנהוג. אמנם השגיאה היא של הכותב, נעמן כהן, אבל עליי היה לשים לב לה ולתקנה. מצד שני אני שמח שתיקוני השגיאות מוכיחים שלא רק קוראים בעיון את המכתב העיתי אלא גם שרמת הקוראים בו גבוהה.

ואם כבר, אז עוד תיקון, לגיליון האחרון: בית הספר "נצח ישראל" בפתח תקווה, שבו למדה רות אלמוג, ניצב ברחוב מוהליבר ולא ברחוב מונטיפיורי, כפי שכתבתי בטעות ברשימה באותו גיליון. גם כאן ה"פשלה" כולה שלי, אבל כמו שאני חוזר ומביא בראש כל גיליון, אנחנו מתקנים טעויות!

* * *

ישראל סגל

אבא אחימאיר ו"יאיר"

נעמן כהן (חב"ע 652) כתב על "הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן" והסמיך זאת לפאשיזם של אבא אחימאיר. הוא מעמיד את האמירה ההומאנית של טרומפלדור ("טוב למות בעד ארצנו") כנגד הטירוף של "יאיר" [אברהם שטרן] החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

בהרצאה במרכז מורשת בגין בירושלים (31.5.2011) בנושא: "ציונות הברזל: אחימאיר, אצ"ג ואחרים – מייסדי אצ"ל", נשא דברים פרופ' אריה נאור (בקהל ישבו גם הבנים יעקב ויוסי אחימאיר).

נאור דיבר, בין השאר, על ברית הבריונים שהקימו אחימאיר, אצ"ג ויהושע ייבין. מוטיב ההקרבה, אומר נאור, היה חלק חשוב ב"ציונות הברזל". וזה ברוח "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי אשר דיבר על הצורך בהכשרה טכנית אבל גם נפשית, כדי ליצור את הכוח הנדרש ואת הנכונות להקרבה. ז'בוטינסקי העלה על נס, ולא במקרה, את יודפת, מצדה וביתר, כדוגמה למרד ולרוח המרד, למרות שהם נפלו, כי רוח ההקרבה היא שנותנת את העוצמה.

קלויזנר דיבר בגנות החיים תחת הכובש וכינה אותם חיי כלב וחיי עבד. ולכן הוא קבע כי המרד בכיבוש הוא חובה מוסרית ביו אם מנצחים בו ובין אם נכשלים בו. ולכן בר-כוכבא שהפסיד יקר לנו כמו יהודה המכבי שניצח. ו"יאיר" כתב על מרד בר-כוכבא: "ישראל נוצח אך לא הושפל" (המטבעות הראשונים עם קום המדינה, מציין נאור, עוצבו לפי המטבעות בתקופת בר-כוכבא).

ז'בוטינסקי, הוא מסכם, דיבר על "למות או לכבוש את ההר" – אין כאן ערגה למוות אלא הכרה בחשיבות ההקרבה. ואילו אצל יאיר המוות הוא המטרה: "חלומנו למות בעד ארצנו" (מתוך "חיילים אלמונים"). גם דוד רזיאל אמר בהספד שנשא ערב מלחמת העולם השנייה כי טוב למות מכדור שמכוון נגד היישוב מאשר למות במיטה בבית-חולים.

* * *

משה גרנות

יהדות של חמלה וערבות הדדית

על ספרו של אריה לייביש-ליש "סימאלה שלי" עקד 2011, 412 עמ'

אריה לייביש-ליש התברך בכישרון ספרותי מרשים. את התפעלותי ממפעלו הספרותי הבעתי כבר על ספרו הקודם "בצל העיירה" (עקד 2007) ברשימה קצרה שפורסמה ב-10.5.2007 בכתב העת "חדשות בן עזר" (גיליון 242), אבל כידוע, יש חומה בצורה החוסמת את הדרך אל היכל התהילה – ההיכל הוא תפוס, וכתבים מעולים כמו זה של אריה ליש אינם זוכים לתשומת הלב של נותני הטון במילייה.

הספר מחולק לשני חלקים: חלק א' – נדודים, וחלק ב' – משנה מקום. ההתרשמות שלי שהחלק הראשון משובח יותר מבחינה ספרותית מחלק ב, למרות שגם שם ליש איננו נחשף כקוטל קנים.

הגיבורה הראשית של הספר היא סימאלה, או בשמה הרשמי – סילוויה שניידר, אשר תהיה לימים אישתו של המחבר. מדובר בילדה-נערה-אישה-צעירה ברוכת כישרונות (שולטת במיספר שפות, כותבת שירה במיספר שפות, בוגרת הטכניון במוסקבה) שנקלעה לתוך המערבולת המבהילה של מלחמת העולם השנייה. הקורא חש בהערצה העמוקה של המחבר אל גיבורתו, אך הערצה זאת איננה מפחיתה כהוא זה מהיכולת הספרותית שלו.

הספר פותח צוהר אל עלילותיה של יהדות צ'רנוביץ וצפון רומניה בימי מלחמת העולם השנייה, אל האכזריות הבהמית של שלטונות רומניה ונתיניה כלפי היהודים; וזאת לדעת, רומניה לא נכבשה ולא דוכאה כמו צ'כוסלובקיה או פולין – היא היתה בעלת בריתו הנאמנה של הרייך, והאכזריות של הרומנים כלפי היהודים הדהימה אפילו את הגרמנים עצמם.

הספר מתאר את הפוגרום שערכו הרומנים ברובע היהודי כשפלשו לצ'רנוביץ (יולי 1941), את ריכוזם בגטו בצפיפות מבהילה ואת הגירוש לטרנסינסטריה למות שם ברעב, בקור, ובמגיפת הטיפוס (עמ' 120 ואילך). הם הובלו בקרונות של בהמות בלי אוכל ושתייה, ואחר כך בקור הנורא צעדו ברגל עד מוגיליוב. מי שפיגר – נורה, מי שפצה פה – הוכה בקת הרובה והפך לנכה (זה היה גורלה של דבורה, אימה של סימאלה, עמ' 168, זאת אשר נשאה על גבה את בעלה החולה – עד שנפח את נשמתו – עמ' 140). הרעב שם היה כל כך נורא עד כי בנימין, אביה של סימלאה, הוציא בצבת את שן הזהב שבפיו כדי לשלם עבור כיכר לחם (עמ' 173, 194).

למזלה של סימאלה, היא יצאה ללימודים בטכניון ע"ש מולוטוב במוסקבה – רגע לפני החורבן. אלא שבגלל מוראות המלחמה עבר הטכניון לאוזבקיסטן, לעיר ינגייול, השוכנת במרחק של 40 ק"מ מטשקנט. במחנה המגורשים בטרנסניסטריה היא נחשבת למתה, כי הקרון בו שהתה דקות ספורות קודם – הופצץ על ידי הגרמנים, ורוב נוסעיו נספו (עמ' 92, 184).

בסופו של דבר, המשפחה מתאחדת, מהגרת לרומניה, ושם הם צריכים להתמודד עם המצוקה כלכלית שאחרי מלחמת העולם ועם המשטר הקומוניסטי הרודף את היהודים במסווה של מלחמה בציונות.

ההישרדות הפלאית כמעט של סימאלה ומשפחתה (ההורים, אחות האב וילדיה) התאפשרה רק משום שבדרכם פגשו יהודים בעלי תושייה, חמלה ולב חם. רק הערבות ההדדית של יהודים במרחבים הגדולים של רומניה וברית המועצות אפשרה את נס הישרדותה של המשפחה.

הרי מקצת מן "הניסים" (הפגישות עם יהודים בעלי לב ותושייה): מסתבר שמנהל הטכניון היה יהודי מתבולל בשם גונצ'ירב, שעדיין זכר מאמע-לשון. הוא מחליט לעזור לסימאלה לכל אורך לימודיה: שולח אותה לטכניון באוזבקיסטן, מצייד אותה בניירות המתאימים, וכשהיא חוזרת משם, הוא דואג לה למגורים ולביגוד חורפי. בסופו של דבר, הוא גם מצייד אותה במכתב הפניה לעבודה כמהנדסת גשרים בצ'רנוביץ (עמ' 184 ואילך, 233).

היא מגיעה לינגייול בלי פרוטה בכיס ובלי קרוב ומודע, ויהודי רחמן בשם סלומון אברהמוב מאמץ אותה לבת, נותן לה מגורים וכלכלה (עמ' 104 ואילך).

בעקבות ניצחונות הרוסים חוזרים היהודים לבתיהם ההרוסים והמרוקנים בצ'רנוביץ, ואז משפחת שניידר פוגשת רופאה, רב-סרן בצבא האדום ששמה רגינה זונטג – היא מסיעה את המשפחה המיוגעת לעיר, דואגת לבדיקה כירורגית של דבורה (שנפצעה אנושות על ידי קלגס רומני), ובסופו של דבר היא גם מסדירה ניירות הגירה לרומניה לכל המשפחה.

בטימישוארה, העיר אליה הגיעה משפחת שניידר בנדודיה ברומניה, מארח אותם עגלון בשם פרקש, שמעניק להם בית חם וכלכלה (עמ' 269). ברקו, אחד הידידים של סימלאה, מצליח להשיג פניצילין מאמריקה עבור הפצע הנורא של דבורה, פצע שלא הצליחו לרפאו בדרך אחרת (עמ' 282).

יש בספר גם יהודים "מוסרים", מכורים לקומוניזם, כמו מרקוביץ', שמנע בריחה של סימאלה לארץ-ישראל (עמ' 388 ואילך), אך הספר גדוש במעשי גבורה-ממש של יהודים – אלה כלפי אלה – ועובדה זאת מעוררת התפעלות בהתחשב בעולם האפל אליו נקלעו היהודים בתקופה הנוראה ההיא.

למרות שעניינו העיקרי של הספר הוא קורות משפחה יהודית בימי השואה – הספר איננו משרה אווירת דיכאון. אדרבה, התוכן מעורר התפעלות הן משום ההישג הספרותי והן משום שהוא מראה את פניה היפות של היהדות החומלת, המסייעת והמעניקה מטובה לנצרך. הספר מומלץ בחום.

* * *

אלי מייזליש

1. מה בין תפילת יעלה ויבוא לעלייה ב'

יש עקשנים המוכנים להתווכח על קוצו של יו"ד כמו עלייה ב' מהי? האם היא משנת 1932 או 1934 או 1938 או של הפלי"ם או של האצ"ל [עליית 'אף-על-פי'] או כפי שבן עזר העיר – מיד אחרי מלחמת העולם ה-2.

זה מזכיר לי כשהייתי ילד והולך להתפלל לבית הכנסת, היה אבי ז"ל שואל או בוחן אותי לאחר תפילת י"ח: "האסט גיזאגט יעלה ויבוא?"

מי שרגיל בתפילה יודע כי מתחת לקו שחור כמו הערת שוליים [גדולה] נמצא פרק תפילה הידוע בשם "יעלה ויבוא". פרק זה נאמר גם בחגים, ולכן הוא "מיוחס" ומתפללים אדוקים, החרדים שמא מישהו 'יפספס' את התפילה, נוהגים בעת התפילה בלחש להגביה מעט את הקול, להסתכל לצדדים ולבדוק אם מישהו מזהה את הרמז, ומדגישים את שתי התיבות בקול: "יעלה ויבוא!" – באותו ניגון ידוע, שמא חס וחלילה מישהו דילג על היעלה ויבוא ואוי ואבוי, ר"ל אסון; האומגליק. מהההה? שכחת יעלה ויבוא? לא אמרת?

וכילד הייתי מתבונן מהצד ומגחך לעצמי על האידיוטים העושים טראסק מהשטות הזו. וכשאבי היה פונה אליי, הייתי מתבונן בו שעה ארוכה ללא מענה ורומז; אל תעשה אותי אידיוט. הרי כל האידיוטים בבית הכנסת היו מגיעים רק לרגע הזה כדי לומר בקול את שתי המילים להראות כי הם צדקנים, ותפילת הי"ח היתה הופכת במקום "תפילה בלחש" לקקפוניה בלתי פוסקת של שתי מילים נון-סטופ: "יעלה ויבוא" מכל פינה כמו הקוקו משעון הקוקיה.

וכאן אני מגלה לקוראיי, כי מעולם לא אמרתי יעלה ויבוא, כי הרי זו תפילה בלחש ומי יבדוק אותי אם באמת אמרתי, אז עשיתי דווקא, והיה לי ברור שאם אף אחד לא היה מעיר ולא מנסה להיות צדיק שזוכר וכאילו האחרים שוכחים, אולי הייתי אומר, לצאת ידי חובה, במלמול ובדילוגים כפי שנהגתי לגבי שאר הפרקים; מילה פה ומילה שם בקול רם. 'לעשות רושם.'

ככה התרשמתי מהתגובות מעוררות האימה על עלייה ב' המסכנה. רצים לבן עזר וממלמלים עלייה ב' עלייה ב' אני יודע אני יודע – כאילו מצאו שטר מזוייף של 1000 שקלים, והוא בכלל איננו קיים.

חברים. עזבו כבר את השטויות האלה תנו לבן אדם לדבר כלשונו כל עוד סיפורו מעניין ואין בו מן התירוץ "חכם להרע". כי זה עניינו של חלק ב', להלן: מיהו המפיץ כיום בארץ דברי בלע על בני עמנו 'פשיסטים' בעיתון זה ונאצים בשידור חי אצל ירון דקל מפי האידיוט נתן זך.

2. לא היו פשיסטים בארץ

ותיקי מפא"י וכך גם השומר הצעיר ובעיקר המלומדים הזקנים, שהיו יושבים במכוני מחקר משלהם, יד טבנקין או בית ברל, היו מדקדקים להוציא לאור דברי בלע ודיבה על ז'בוטינסקי או על חבריו לתנועה כי הם נגועים בפשיזם. אנחנו נקיים מכל רבב, היינו סוציאליסטים אדוקים והם פשיסטים בני בליעל.

ב"ג לא בחל אפילו במילה היטלר על בגין. כל זה נועד להשחיר את פני התנועה הלאומית כולה ולא רק את מנהיגיה, כדי לרוצץ את תקוותיהם לנצח אי פעם בבחירות.

"היו להם [לבית"ר] חלוצות חומות כמו הנאצים," חרץ את הדין אחד מחכמי חלם המפאי"ניקים, ונתלה האידיוט על חומות של שנאה. רק שהוא שכח שאמש הוא הפגין באלנבי עם דגל אדום ולא עם הדגל הלאומי; ודגל אדום מהו? האם אינו קומוניסט ארור שהיה עוצר ורוצח באישון ליל סופרים ורופאים יהודים או שולח לסיביר סתם ציונים, על מה? על שקראו פיסת עיתון באותיות עבריות? על מה נתלה סלנסקי [1952]? אמנם לא יהודי אבל צ'כי וקומוניסט טהור ונתנו לאיש הזה לעלות לגרדום עד צאת נשמתו. ואחד אחר בארץ, קומוניסט אדוק ושמו ריפתין, אכן הנהן בראשו יחד עם מ. סנה על חבריהם לתנועה אורן ואורנשטיין שנשלחו למאסר: הם בוגדים... וכל זאת רק כדי לשרת את השקר הקומוניסטי.

כאן, שבים ועולים מאוב זיכרונות מבית אבא המפא"ניקי או המפ"מניקי: הרביזיוניסטים פשיסטים. בולט נעמן כהן המתעקש זה כמה פעמים לדבר סרה באב"א אחימיאיר ומתעמת עם בנו יוסי. הנה אוכיח לך, אומר נעמן, אביך היה פשיסט וזהו – אל תתווכח איתי, והנה "הוכחות"; ושוב ושוב, כמו מעלה גירה, מתיז רוק: "אבא אחימאיר מעולם לא הצטער על האידיאולוגיה הפשיסטית המקורית בה אחז וצידד..."

מהיכן אתה יודע נעמן? דיברת איתו? אתה 'למד' מתוך היקש? מתוך דברים אחרים של אחימאיר? מה הביטחון הזה של יודע הכול?

להמחשה אביא ציטוט לא של דרדק בתי קרנות, אלא של מלומד; כתב יד שהפך לדוקטורט ממש, דברי הבל ללא כל אסמכתא אלא על אגרסיה בלתי נשלטת: "התנועה הרביזיוניסטית נצטיירה אפוא בעיני בני הזמן כתנועה קריפטו-פאשיסטית..." [קריפטו – סמוי או חשאי]. הוכחה? שום הוכחה, 'נצטיירה', זו ההוכחה. גם חוסר הוודאות לגבי עצם הזהות שמוגנת בחצי המילה 'קריפטו' בא 'להגן' על אמת מדומה שכלל אינה קיימת. כי במחקר אקדמי אין יודעים מה זה נצטיירה. מי כאן האמן המצייר דמויות?

[עליך לציין בדיוק מאיזה מחקר אתה מצטט, אחרת אינך שונה בהרבה ממבוקריך. – אב"ע] 

כך עם נעמן כהן. איש המייצר והמצייר דמויות 'קריפטו'. ואני אומר לכם: חדלו. כי אם כל אחד יוציא בחשאי נשמות, כמו אותה אישה בעלת האוב את שמואל מהקבר, וידבר בשמו של אחמיאיר או יספר מה חשב אחימאיר, נצטרך לגייס את כל הפועלים הזרים מסין לפתוח את כל הקברים בהר הזיתים.

כי לא היו פשיסטים בארץ וגם לא יהיו. וחדל.

* * *

מתי דוד

לאן מובילים המתמודדים על ההנהגה

במפלגת העבודה?

בעשור האחרון המפלגה נגררה ותומרנה ע"י תומכי מר"צ ושלום עכשיו שישבו בתוכה ובהנהגתה ולכן נכשלה, ללא נכונות ואומץ להסיק מסקנות ולקחים מהכשלון ולשנות כיוון.

עד כה המפלגה נגררה לקצה של "השמאל המדיני" ונכשלה אלקטורלית. מעתה היא נגררת יותר ויותר לקצה של "השמאל החברתי". שני תהליכים אלה הקרויים "שני דגלים", הפכו לחזות הכול עבור כל המתמודדים, שאינם מבינים עדיין שהם מובילים אסטרטגיה של קצוות שעלולה להפוך לטרגדיה, כפי שזה קרה בעבר.

כל המתמודדים ממחזרים סיסמאות וטקסטים ישנים מבית היוצר של מר"צ, שלום עכשיו ושאר האידיאולוגים מהשמאל הדוגמטי, שגרמו לכשלונות אלקטורלים.

"ממעמד לעם" – זו היתה סיסמתו של בן גוריון ומפא"י, שהובילה לניצחון.

"מעם למעמד" – מסתבר שזו סיסמתם של חלק מהמתמודדים שמובילים קמפיין של "המחנה החברתי" בנוסח ההסתדרותי.

כל המתמודדים תובעים לחדד את המסרים האידיאולוגים של השמאל בנושא המדיני והחברתי, בהאמינם שהדבר יגביר את כוחם. הם טועים היום בדיוק כפי שרבים מחבריהם טעו בנדון גם בעבר. מנהיגי העבר האמינו שאם המפלגה תכריז על עצמה "מחנה השלום", הפלסטינים יתמתנו והמצביעים יתמכו. במבחן התוצאה קרה ההפך. הפלסטינים הקצינו עמדתם, והעם בציון לא תמך במפלגה. מנהיגי העבר האמינו גם שאם יניפו את הדגל של "המחנה החברתי", העם יאמין ויתמוך במפלגה. גם זה לא קרה.

חסידי האידיאולוגיה הטוטאלית (חידוד מסרים!) בנושא המדיני והחברתי לא מבינים שהפוליטיקה הריאלית משמעותה מיצוי פשרות אפשריות והכרחיות ולא מיצוי אידיאולוגיות מושלמות אך בלתי אפשרויות במשטר דמוקרטי הבנוי על קואליציות וקונצנזוס לאומי.

רוב המתמודדים אינם מסוגלים עדיין להתנתק מהקבעון המחשבתי והריגשי שלפיו כל מה שמוגדר "ימין" זה שלילי, קיצוני ולאומני ואילו כל מה שמוגדר "שמאל" הוא תמיד חיובי, מתקדם ונאור. זו גישה דוגמטית ומיושנת שמכשילה את אלה שדוגלים בה. בפועל בימין (המדיני) יש שמאל (חברתי), ולהפך. עם מעט ציניות, אפשר לומר שימין ושמאל זה רק חול וחול להשגת הקול לפני הבחירות, ולהתכחש לכול לאחר הבחירות. בתוקף נסיבות משתנות.

חלק מהמתמודדים טועה היום, כפי שחבריהם טעו בעבר, בנסיון הבלתי אפשרי לנהל מדיניות על פי הנוסחה הנאיבית האומרת: "נילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום, וננהל תהליך שלום כאילו אין טרור." זו נוסחה שמתאימה לסמינר אקדמי אך לא במציאות. זו נוסחה שתואמת את האינטרס הפלסטיני – "תורת השלבים".

רובם של המתמודדים על ההנהגה פועלים להפיכתה של המפלגה ל"מר"צ חדשה", בצירוף שרידי מר"צ שהתרסקה, ורסיסי קבוצות שמאל כמו מס"ד, כ"תגבורת אידיאולוגית". כמו בעבר גם הפעם השמאל הדוגמטי שנכשל בבחירות רוצה לכבוש את מפלגת העבודה מבפנים. "הידידות המופלאה" בין המתמודדים לא תחזיק זמן רב והיא עשויה לההפך בקרוב למריבה גלויה.

כל המתמודדים עדיין לא מסתייגים מהעלילה של השמאל הקיצוני המאשים את כל ממשלות ישראל(!) בקיפאון ובחוסר הפתרון להשגת השלום. חלקם אף שותפים ליצירת עלילה זו. כל המתמודדים עדיין לא מוכנים להסתייג בפומבי, מדוברים במפלגה ובשמאל המאשימים את הממשלה ב"מדיניות" של גזענות, פאשיזם ואפרטהייד.

העמדות שמובילים חלק מהמתמודדים יגרמו בפועל שמפלגת העבודה תהפך ל"מר"צ חדשה", ללא סיכויי לחזור למרכז הבמה הפוליטית. מול הסכנה של איומי החזית המוסלמית הקיצונית מצד אחד, והלחץ המדיני מצד שני, דרושה בעת הזו יציבות שלטונית, אחדות פנימית, עוצמה צבאית וערבות הדדית, ולא מריבה מפלגתית לאומית הקרויה בחירות. הרגש הפטריוטי בעת סכנה גובר על אידיאולוגיות בלתי ישימות של קבוצות אופוזיציה לממשלה מכהנת.

* * *

יואל נץ

על "האיש השחור" מאת ס. יסנין

(דברים על המשורר ר' ב"חדשות בן עזר" מס' 635)

הפואמה "האיש השחור" של ס.א. יסנין מככבת באתרי ספרות רבים בלשון הרוסית שבאינטרנט, ובאריכות שלא תיאמן. להלן תרגום מובאה מקוטעת אחת בלתי חתומה בתור דוגמית, לתועלת הקורא העברי:

"בפואמה זו, שהיא יצירתו הגדולה האחרונה של ס.א. יסנין, באו לידי ביטוי רגשות של ייאוש ואימה נוכח המציאות חסרת הפשר, נוכח תחושת חוסר התוחלת שבכל הניסיונות לחדור אל מסתרי הקיום. ביטוי לירי זה של ייסורי נפשו של המשורר הוא אחת החידות ביצירתו של יסנין. 'האיש השחור' הוא כפילו של המשורר, והוא מכיל בתוכו את כל השלילי והבזוי שבו, לדעתו. יסנין הודה כי הושפע מן הדמות שמופיעה ב'מוצרט וסליירי' מאת פושקין. הנרטיב של פיצול האישיות, ייסורי הנפש – מצוי לרוב במסורת הספרות הרוסית הקלאסית, כמו, למשל ב"הכפיל" של דוסטויבסקי או ב'נזיר השחור' של צ'כוב, אבל אין בה בספרות הזו דוגמה למידה שכזו לעקת הבדידות כמו בפואמה 'האיש השחור'. תחושת הנפש הטרגית של הגיבור הלירי טמונה בתפיסת מידת הנחרצות של גורלו: כל הטוב והבהיר מצוי בעבר, בעוד העתיד נראה מפחיד ואפל ללא תקנה."

בשנות ה-20 הראשונות של המאה ה-20 נחשבים היו וו. מיאקובסקי וס. יסנין כשני עמודי התווך של השירה הרוסית הסובייטית. פולמיקה עזה התנהלה בין השניים, והיא מצאה את ביטויה בשירים רבים של שני המשוררים. אין ספק, כי דרך חריזתו וקצבו הבוטים והמתמרדים של מיאקובסקי השפיעה במידה בלתי מבוטלת על סגנון יצירתו של יסנין.

י.נ.

* * *

האיש השחור / סרגיי יסנין

תרגום מרוסית: יואל נץ

רֵעִי כְּאָחִי לִי^[1],

רְאֵה, כִּי חָלִיתִי.

לֹא אָבִין כְּלָל מֵאָן גָּח לְפֶתַע הַדְּוַי.

אִם בְּאָחוּ שׁוֹמֵם, הַמְּיַלֶּלֶת בּוֹ –

רוּחַ תְּזָזִית הִיא,

אוֹ, אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל כִּבְשַׁלֶּכֶת

סֶפְּטֶמְבֶּר, נוֹשְׁרִים מֵעָלַי.

רָאשִׁי מְנוֹפֵף^[2] בָּאָזְנַיִם,

כְּמוֹ צִפּוֹר בִּכְנָפֶיהָ.

רַגְלֶיהָ טִפְּסוּ עַד צַוָּאר,

תַּשׁ כֹּחָהּ מִלְּחוֹלֵל.

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר,

הַשָּׁחֹר מִשְּׁחוֹר,

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר

עַל מִטָּתִי מִשְׂתָּרֵעַ,

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר

מַפְרִיעַ שְׁנָתִי כָּל הַלֵּיל.

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר

עַל פְּנֵי סֵפֶר נִבְזִי מוֹלִיךְ אֶצְבַּע^[3],

מֵהַמְהֵם מֵעָלַי

כְּמוֹ מֵעַל בַּר-מִינַן הַנָּזִיר.

בְּכָל שׁוּרָה וְשׁוּרָה

מְפָרֵט וְנוֹעֵץ בָּהּ

קוֹרוֹתָיו שֶׁל נָבָל; נִשְׁמָתִי מַעֲכִיר.

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר

הַשָּׁחֹר מִשְּׁחוֹר.

"הַקְשֵׁב לִי, הַקְשֵׁב,"

מְלַהֵג וּמְהַמְהֵם,

"הַסֵּפֶר שׁוֹפֵעַ

וְהוּא מְעֻדָּן עִם

תְּכָנִים נִפְלָאִים:

מִין בַּרְנָשׁ הִתְמַקֵּם

בְּאַרְצָם שֶׁל פּוֹרְעִים,

נְבָלִים, שַׁרְלְטָנִים^[4],

שָׂם שְׁלָגִים שֶׁל דֶּצֶמְבֶּר

בְּלֹבֶן פְּתִיתִים;

כִּישׁוֹרִים עַלִּיזִים

סְעָרוֹת יְחוֹלֵלוּ^[5],

הָאִישׁ מְנֻוָּל הָיָה, שַׁעֲרוּרִיָתִי,

מִן הַסּוּג הַמְּשֻׁבָּח

אֲשֶׁר אֵין עוֹד כָּאֵלּוּ.

הוּא הָיָה אֶלֶגַנְטִי,

גַּם הָיָה מְשׁוֹרֵר.

עָלָיו כֹּחַ לֹא רַב

הֶאֱצִיל הַגּוֹרָל, אַךְ

בְּאִשָּׁה פַּלְמוֹנִית

בַּת אַרְבָּעִים וְיוֹתֵר

הוּא נָזַף כִּבְיַלְדָּה,

וִ'יקָרָה לִי' קָרָא לָהּ."

"סוֹד הָאֹשֶׁר," לִהֵג –

"זְרִיזוּת מֹחַ בְּשִׁלּוּב

זְרִיזוּת יָד; בִּנְשָׁמוֹת

עֲצֵלוֹת רַב הַהֶבֶל.

אֵין כָּל רַע אִם שְׂפַת גּוּף

וּמֶחְווֹת שִׁקְרִיוֹת^[6]

מַעֲצִימוֹת

אֶת הַכְּאֵב וְהַסֵּבֶל.

עֵת הַסַּעַר יִגְעַשׁ^[7],

עֵת שֶׁצַּעַר יִפְקֹד,

עֵת כָּהֵנָּה,

יַחֲבֹק כְּפוֹר חַיִּים, וְכָהֵנָּה;

לְהַעֲמִיד חִיּוּכִים וּפָנִים שׂוֹחֲקוֹת –

אָמָּנוּת, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה."

"בַּל תַּגְדִּישׁ, אִישׁ שָׁחֹר,

אֶת הַסְּאָה עַד גְּדוֹתֶיהָ.

אֵינְךָ אָמוֹדַאי^[8]

כִּי תִּשְׁלֶה מִתְּהוֹם פְרָזוֹת

מָה לִי וּמִי לִי

מְשׁוֹרֵר מִתְפָּרֵעַ.

בְּאָזְנֵי אֲחֵרִים

כְּלַךְ לְךָ וּקְרָא זֹאת."

הַיְשֵׁר אֶל עֵינַי

אִישׁ שָׁחֹר מִסְתַּכֵּל.

כְּמוֹ קִיא רָווּי תְּכֵלֶת

הָעֵינַיִם הֵכִילוּ;

כְּמוֹ אוֹמֵר שֶׁאֵינִי

אֶלָּא גַּנָּב וְנוֹכֵל:

מָאן דְּהוּא, בְּלִי בּוּשָׁה,

שֶׁלִסְטַמְתִּי כְּאִלּוּ.

רֵעִי כְּאָחִי לִי,

רְאֵה, כִּי חָלִיתִי.

לֹא אָבִין כְּלָל מֵאָן גָּח לְפֶתַע הַדְּוַי.

אִם בְּאָחוּ שׁוֹמֵם, הַמְיַלֶּלֶת בּוֹ –

רוּחַ תְּזָזִית הִיא,

אוֹ, אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל כִּבְשַׁלֶּכֶת

סֶפְּטֶמְבֶּר, נוֹשְׁרִים מֵעָלַי.

בְּהִצְטַלְּבוּת^[9]

בְּעַד צֹהַר נוֹעֵץ אֶת

עֵינַי. לֹא יָבוֹא מִן הַכְּפוֹר

לֹא אוֹרֵחַ, לֹא רֵעַ.

כְּסוּת-רֹךְ סִיד לְבָנָה^[10]

עַל הָעֵמֶק רוֹבֶצֶת.

הָעֵצִים – פָּרָשִׁים

בְּבֻסְתָּן מִתְנוֹעֵעַ.

אִלְּמוּתוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה

בְּכִי-צִפּוֹר מַר קוֹרֵעַ.

פָּרָשִׁים עֵצִיִּים^[11]

רוֹחֲשִׁים שָׁם עַם רָב.

הַשָּׁחֹר הַזֶּה שׁוּב

עַל כִּסְאִי מִתְרַוֵּחַ,

מַתִּיר הַמִּגְבַּעַת

וּבַמְּעִיל – כַּפְתוֹרָיו.

"הַקְשֵׁב לִי, הַקְשֵׁב,"

מְחַרְחֵר נַכְלוּלִי,

מְקָרֵב פַּרְצוּפוֹ עוֹד

כְּפַעַם בְּפַעַם.

"לֹא רָאִיתִי, שְׁנָתוֹ

שֶׁל מִי מִן הַנְּבָלִים,

נָדְדָה כָּךְ בַּלַּיְלָה

בְּטִפְּשׁוּת וּבְלֹא טַעַם.

אֲבָל כָּאן הַיָּרֵחַ;

הַיְּקוּם נָם עַד כְּלוֹת.

וְשֶׁמָּא טָעִיתִי –

עוֹלָמוֹן^[12] מַה צָּרִיךְ לִי כָּאן?

אוּלַי "הִיא" תָּבוֹא

עִם יְרֵכַיִם שְׁמֵנוֹת;

וְתִקְרָא מִשֶּׁלְּךָ לָהּ

נִבְלָתָהּ שֶׁל הַלִּירִיקָה?

מָה אֹהַב פַּיְטָנִים!

חֲבוּרָה שֶׁל בִּדּוּר.

הַהִיסְטוֹרְיָה הַזּוּ

שֶׁל תְּזָזִית הִיא.

עַל הַיְּקוּם מְדַבֵּר

מְכֹעָר וְשָׂעוּר,

בּוֹעֵר בְּחֵשֶׁק מִינִי

לקורסי סטית^[13].

בְּקַלוּגָה, אוּלַי בִּרְיַאזַן

יֶשְׁנוֹ כְּפָר –

כָּל סְבָרָה נְכוֹנָה הִיא.

חַי לוֹ נַעַר

בְּבַיִת פָּשׁוּט שֶׁל אִכָּר,

צְהֹב-שֵׂעָר, לוֹ הַתְּכֵלֶת

שׁוֹרָה בָּעֵינַיִם.

וְהִנֵּה הִתְבַּגֵּר,

גַּם הָיָה לִמְשׁוֹרֵר.

עָלָיו כֹּחַ לֹא רַב

הֶאֱצִיל הַגּוֹרָל, אַךְ

בְּאִשָּׁה פַּלְמוֹנִית

בַּת אַרְבָּעִים וְיוֹתֵר

הוּא נָזַף כִּבְיַלְדָּה,

וִ'יקָרָה לִי' קָרָא לָהּ."

אִישׁ שָׁחֹר

הֵן יָדוּעַ כַּנִּקְלֶה בַּנִּקְלִים!

מוֹנִיטִין שֶׁכָּאֵלֶה

רָכַשְׁתָּ עַד נֶצַח.

דָּמִי בִּי רוֹתֵחַ

אֲנִי מַשְׁלִיך אֶת מַקְּלִי^[14]

הַיְשֵׁר לַפַּרְצוּף שֶׁלּוֹ

וּמְפַצֵּחַ עַד מֵצַח.

...מֵת יָרֵחַ.

בַּחַלּוֹן אוֹרוֹת יוֹם מְרַצְּדִים.

הו לֵיל-אֹפֶל נָבָל,

כִּי הֵפַרְתָּ הַשֶּׁקֶט!

עַל רָאשִׁי הַמִּגְבַּעַת.

אֵין אִישׁ עִמָּדִי.

רַק אֲנִי... מִלְּבַדִי

אַסְפַּקְלַרְיָה מְרֻסֶּקֶת...

14 לנובמבר 1925

הערות

^[1] מילות הפתיחה של הפואמה במקור מהדהדות עם שירו האחרון של יסנין טרם מותו.

^[2] בעקבות מטאפורה של וו. מיאקובסקי באחד משיריו, בה האדם אינו אלא ראש וצוואר בלבד. מרמז גם על הדימוי העממי הסלאבי אדם = עץ (צווארו הוא הגזע).

^[3] יואן בוגוסלוב הקדוש, אחד מ-12 השליחים (1594-1604) מתאר ב"ספר החיים" שלו מתים שניצבים בפני האל וספרי חייהם פתוחים לפניו. גיבור הפואמה של יסנין ניצב, לעומת זאת, בפני האיש השחור, שהוא דימוי לשטן.

^[4] קונוטציה לפואמה של יסנין "ארצם של הנבלים" (1922-1923).

^[5] החיים והמוות במיתולוגיה הסלאבית. הטוות והאורגות שבשמיים טוות חוט המשלח בני אדם בסערת שלגים מי לחיים ומי למוות.

^[6] שפת הגוף הייתה לשפה משמעותית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ימי הראינוע האילם. כמו-כן, המחוללת המהוללת איזידורה דנקן, אישתו של יסנין, כונתה בעיתונות הסובייטית של אז כ"מלכת המחוות".

^[7] על פי האמונה הסלאבית – הסערה ושריקת הרוח, מקורן ברוחות הרעות. וכן, על-פי אמונה זו, האל נושא את דבריו באוזני איוב מתוך הסערה.

^[8] מטאפורה הלקוחה ממיאקובסקי בהקשר לפולמיקה שבין שני המשוררים – שני עמודי התווך בשירת רוסיה הסובייטית עד המחצית הראשונה של שנות ה-20.

^[9] "...הצטלבויות [נחשבות] בתודעה העממית הסלאבית כגורליות וטמאות; כאן מתרחשים כישופים, מתקיימים קשרי מחתרת, כאן קוברים את השולחים יד בנפשם או את הגוויות המתגלות, מציבים צלבים, בתי תפילה קטנים למשמר..." (וו.י. דַל, 1801-1872, בעל "המילון הרוסי הגדול מפורש").

^[10] הביטוי "כסות של סיד" – דימוי שיסנין חוזר עליו גם בפואמה שלו "פוגצ'וב" (1921) והוא מוזכר גם ביצירתו של דוסטויבסקי.

^[11] המשורר נ.א. קְלוּיֶב (1884-1937) סיפר, כי בערבו של יום אשר קדם ליום מותו, אמר לו יסנין: "הלוא את כל שיריך אני יודע על-פה, אפילו בשירי האחרון יש משלך – 'העצים נתקבצו כפרשים' " (ר' גם הערה [2]).

^[12] "עולמון" – עולם קטן – ציטוט ופולמיקה עם מיאקובסקי בהקשר לפואמה שלו "אהבְתי" (1922).

^[13] סטודנטית של קורסים לנשים או של קורסים אחרים ברוסיה שלפני שנת 1917.

^[14] אלגוריה לירית זו מתייחסת אל הסימבוליקה של פ.מ. דוסטויבסקי בפרק 9 של החלק הרביעי ב"אחים קרמזוב": "השד. סיוטו של איבן פיודורוביץ'", שם "איבן משליך בבן שיחו הלא קרוא כוס ובה תה שנצטנן..."

* * *

רון וייס

בית הדין הבינלאומי בהאג קבע: זהו שטח כבוש

סופר נידח שלום,

פרופ' טליה איינהורן סבורה (גיליון 649) שיש"ע אינה "שטח כבוש" על פי כללי המשפט הבינלאומי, משום שלא נלקח מכובש זר. דעה זו מנוגדת לדעתם של משפטנים רבים שהתמחותם היא במשפט בינלאומי.

על פי אמנת האג משנת 1907,שקדמה לאמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, שטח כבוש הוא שטח שאינו חלק משטחה הריבוני של המדינה, אבל הצבא שלה נכנס אליו ומנהל אותו בתוקף ממשל צבאי. נקודה.

בשנת 2003 הנושא הזה הגיע לדיון בבית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא המוסד שהוקם בדיוק למטרה זו – לבדוק נושאים שנויים במחלוקת בחוק הבינלאומי. בית הדין הבינלאומי שמע את הטענות הישראליות הרשמיות כאילו לא מדובר בשטח כבוש אלא במשהו אחר, דחה אותן אחת לאחת וקבע בצורה רשמית ומוסמכת: זהו שטח כבוש, וחלות עליו כל ההוראות החלות בשטח כבוש.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: פרופ' איינהורן לא שלחה לנו ישירות את דבריה אלא הם רק צוטטו מהרצאתה, ולכן דומני שהיא לא תוכל להתייחס לדבריך כי ספק אם יגיעו אליה.

* * *

משה כהן: 1. הנדון: האתגר של אלי

מכובדי,

שבוע הספר העברי הוא הזדמנות טובה להכיר סופרים ויצירותיהם. אך לא רק. התקשורת מנצלת כל הזדמנות לקדם את האג'נדה הפוליטית שלה, ושבוע הספר הוא הזדמנות לא רעה לכך. התקשורת בחרה בשני הסופרים המובילים (?) בספרות העברית, אתגר קרת ואלי עמיר, והעלתה אותם על הבמה ומראיינת אותם פעמים אחדות ביום, והם מספקים את הסחורה, מגנים את הכיבוש, את ההתנחלויות, ומבקרים את ביבי האטום סרבן השלום.

השאלה האם זה מה שנחוץ לנו בשבוע הספר? האם אין בתקשורת די שטיפת מוח שמאלנית כל ימות השנה? נמאס כבר. אמנם אלי עמיר הוא סופר טוב וגם פוליטיקלי קורקט, אך לשמוע אותו השכם והערב?

2. הנדון: יד לשלום

מכובדי,

באים פוליטיקאים (עיין ערך פואד בן אליעזר) ומסבירים לנו באותות ובמופתים עד כמה שיתוף הפעולה עם טורקיה, מדינה חזקה לכל הדעות, חשוב למדינת ישראל. לפיכך הם דורשים מממשלת ישראל "להושיט יד" לראש ממשלת טורקיה, שזה עתה נבחר מחדש ברוב גדול, ולבקש שידרוג היחסים.

אין ספק שהצדק איתם. אז מה אם התנאי המוקדם של הטורקים הוא התנצלות בפני קורבנות המשט ותשלום פיצויים? הסוף יהיה שגם נצא סמרטוטים וגם  יחסים לא יהיו. מי צריך יחסים עם סמרטוטים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר:

על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה

מבוא לספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הָלֶה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'

המשך המבוא:

 [נכתב ביוני 1985]

חיים הזז, בסיפורו "הדרשה" (1946), מביא מפי גיבורו יודקה: " --- אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. על-כל-פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני."

אמנון רובינשטיין, בספרו "להיות עם חופשי" (הוצאת שוקן, 1977), מוסיף ואומר כי "דברים אלה, שנכתבו לפני ארבעים שנה, נשמעים היום רחוקים ותלושים. ההיסטוריה של ישראל מוכיחה אולי את ההיפך הגמור מדרשתו של הזז! – כשישראל אינה יכולה להיות ציונית – במובן המקורי של המילה – היא נעשית יהודית."

לדברים אלה שתי מקבילות היסטוריות מתחום הספרות.

ב-1892 הופיע סיפורו של זאב יעבץ, "ראש השנה לאילנות", המתאר את החיים בכפר יהוד, ליד פתח-תקווה, באותם ימים. יעבץ, שאדם דתי היה, ואחד משני הסופרים העבריים הראשונים שתיארו את החיים המתחדשים במושבות הראשונות בארץ-ישראל, מעמיד את דמותו של הנער הארצישראלי נחמן יזרעאלי (בן-דמותו של השומר האגדי אברהם שפירא מפתח-תקווה, בנעוריו, בתקופה שבה גר עם משפחתו ביהוד) – כאב-טיפוס לדמות הצעיר הישראלי החדש, שהופעתו כבן-חיל, אקטיבי, היא אנטי-תיזה לדמות האברך היהודי הגלותי:

"כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' ורפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד." (זאב יעבץ: לקט כתבים, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ג, 1943).

וכנגד הערצה תמימה זו של הכוח העברי החדש ושל התממשות חלום השינוי של האדם היהודי בארץ-ישראל המתחדשת, עומדת קליטתו הקודרת של ברנר את מרירות המציאות, ולצורך הבהרתה ניתן להביא קטע מפרקי זיכרונותיו של ש"י עגנון, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", שנכתבו במלאת ארבעים שנה להירצחו של ברנר במאורעות תרפ"א (1921):

"בימי הרצל ובעיתונו של הרצל די וועלט נתפרסם מאמר נחמד, ובקירוב כך נכתב שם, מיום שגלינו מארצנו כל ההיסטוריה שלנו נעשית על ידי אחרים. כל מה שעמים בעלי האכסניה שלנו רוצים לעשות בנו הרי הם עושים. אבל עם יסוד הציונות עושים אנחנו את ההיסטוריה שלנו על ידי עצמנו בידינו ובכוחנו אנו. רעיון זה, קנה לו מיד את ליבותיהם של הציונים עד שנעשה הדבר רווח בפי כל מטיף ציוני, שבציונות שאנו עושים – עושים אנו את ההיסטוריה שלנו. בא ברנר בהרצאתו ואמר, שההיסטוריה שלנו מגוחכת היתה קודם לציונות ומגוחכת היא עם הציונות. מעתה קל להבין כמה צער וכמה עלבון גרם ברנר לאותם שראו את עצמם שותפים למעשה היסטוריה." ("יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זכרונות", הקיבוץ המאוחד, מהדורה שנייה, 1971. וכן בקובץ של עגנון "מעצמי אל עצמי", בהוצאת שוקן. הפרסום הראשון היה בגיליון כתב-העת "מולד" משנת 1961).

יעבץ כתב את דבריו בשנות התשעים למאה הקודמת, והיה במבשריו של אותו זרם ספרותי ארצישראלי וציוני שבישר – לרוב בצורה מאוד רומאנטית, תמימה ואוטופית – את בשורת המעבר מיהדות לציונות, מחיוורון פנים לגבורה פיסית, מפאסיביות לאקטיביות; ואף שהיה יעבץ אדם דתי, אין כתיבתו הסיפורית עומדת בניגוד לשאר התחלותיה של הספרות העברית בארץ-ישראל, שרוב-רובם של כותביה היו ציונים ומשכילים, רחוקים בתכלית מן הגישה הדתית החשוכה של יהודים רבים בגולה ובארץ, יהודים שלא היססו אף להשתמש במלשינות אצל התורכים כדי להצר את צעדי היישוב החדש והמושבות הראשונות.

ברנר, שלא ראה בדת היהודית תשועה לנפשו ולדורו, העלה, יותר מכל סופר עברי אחר בתקופתו, את הטראגיות של יהודי חילוני שאינו נמלט מן הגורל היהודי למרות חילוניותו; ודווקא משום קטרוגו הנוקב כנגד דת ישראל וכנגד הציונות גם יחד, ומיודעו שאין פיתרונות קלים, לא הסכים לקבל את התמונה ההארמונית, הפשטנית והאופטימית, שסברה כי בארץ-ישראל מצויה כבר התחלה של היסטוריה יהודית חדשה, "על ידי עצמנו, בידינו ובכוחנו אנו."

אך הכרתו המכאבת בכך שקללת הגלות, ובעיקר האנטישמיות, וכן גם החולאים של החברה היהודית הגלותית, נמשכים גם בארץ-ישראל – לא הביאה אותו לחשוב שבריחה אל חיק הדת תביא איזה שינוי דראסטי במצב; וגם לא לראות אידיאל באיזה מצב פאסיבי, פאטאליסטי, של קיום יהודי נצור מכל צדדיו בארץ-ישראל. להפך, עלינו לעשות ככל אשר לאל ידינו החלשות כדי להמשיך להתקיים מעטים מול רבים, וכוח, כוח נחוץ, ואפילו צבאיות. ודברים אלה נאמרו בתקופה של ראשית המאה [ה-20], כאשר צבאיות נחשבה במידה רבה לשם-גנאי בארץ, מעין ערעור על עצם יכולתה של הציונות לשכנע בצדקתה בדרכי שלום ועבודת-כפיים.

הזז כתב את "הדרשה" בשנות הארבעים, לפני קום המדינה. ובאורח מעט פאראדוכסאלי קרובים דברי יודקה גיבורו לאלה של יעבץ – מאשר לדעתו של ברנר. הציונות עמדה אז על סף ניצחונה, והוא הביטוי האקטיבי ביותר להיסטוריה היהודית החדשה – "המדינה בדרך" והקמת מדינת ישראל; בעוד אשר היהדות, על רקע שנות השלושים המאוחרות, וראשיתה של מלחמת העולם והדי השואה – היתה כעומדת על סף חורבנה וכישלונה הגדול ביותר, פרי ה"פאסיביות". שנים אלו, שנות צמיחת ההשקפה של "העברים הצעירים", "הכנענות", כמו הדגישו את קרבתה של הציונות לשיא כוחה, על חשבון חורבנה של היהדות, של הגולה.

אילו בא מישהו אז ואמר, שניצחונה של הציונות נתאפשר אמנם משום חורבנה של היהדות, וזאת מתוך גלגול דחפים ותהליכים פוליטיים, לאומיים והיסטוריים, שהודגשו בייחוד לאחר השואה – אך כל ניצחונה של הציונות אינו אלא גלגול חדש של הגורל היהודי – היו מתייחסים אליו כאל מתעתע.

הציונות, ומדינת ישראל, השתמשו בגורל היהודי, ובשואה – כטיעון מכריע להצדקת עצם קיומן הן, בעיני עצמן ובעיני העולם, אך את עצמן ראו כחלק מאותה "היסטוריה שלנו הנעשית על ידי עצמנו, בידינו ובכוחנו אנו," כלומר – ההפך הגמור מן הגולה ויהדותה. והיסטוריה אקטיבית חדשה זו, של הקמת מדינת ישראל, נתפסה במושגים חילוניים לגמרי. ולא פלא הוא שדווקא אותן שנים ראשונות למדינה הצמיחו מסות כגון "על העברים הצעירים" מאת ברוך קורצווייל ו"האם עוד יהודים אנחנו?" מאת עקיבא ארנסט סימון, ושתיהן עסקו בכנענות הגלויה ובזו הסמויה-כביכול והרחבה מקודמתה, שהלכה ואיפיינה את חיי הספרות, התרבות, החינוך והמחשבה הלאומית בישראל.

"מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות," כותב קורצווייל במסתו הנזכרת. "זוהי תוצאת הנורמאליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה." ("ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?", הוצאת שוקן, 1959).

מתי חלה ראשיתו של מהפך-החזרה מן הציונות ל"יהדות"? אולי עם הכנסת לימודי "התודעה היהודית" לבית-הספר הממלכתי הכללי בישראל, לימודים שערערו את יסודותיו החילוניים של החינוך הציוני, ולא הביאו במקומו שום תוכן רליגיוזי עמוק וממשי, אלא גרמו לטשטוש-מוחין חינוכי כללי, לסנטימנטאליזאציה של העבר היהודי, ולפשיטת-רגל של כל הערכים, דתיים כחילוניים, וזאת – משום העלמת הניגודים הקוטביים והתהומיים שביניהם.

ביטוי אחר, ומקביל, למהפך, היה התפוררות דמותו של "הצבר האליל", היא דמות הצעיר העברי החדש, האקטיבי. ביטוייה של התפוררות זו באו בספרות העברית, לעיתים תוך התעוררותו של רגש נחיתות מסוים כלפי "היהודי הגלותי" החדש, בן-ימינו, בן תרבות-המערב בעיקר, ששוב אינו נחות וחלש, אלא הוא חי בחברה חופשית, בצורת קיום גמישה ונוחה למדיי, בעל-אמצעים, רב-לשוני ובן-בית בעולם פי כמה מבן-הארץ, ממש כמשל הקנה והאלון בסערה. (עמדתי על כך בשעתו במאמרי: "דמות 'היהודי הנורא' בספרות בני הארץ", אות, חורף 1967. אמנון רובינשטיין הקדיש לנושא זה את הפרק המעניין "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי" בספרו "להיות עם חופשי").

ומאידך גיסא, ובייחוד לאחר מלחמת יוני 67' – חלה התעוררות דתית-לאומית, שמצאה ביטוי סמלי במיתוס הצנחנים הבוכים מול הכותל, ונתגלגלה, לקול תקיעות שופר, באיזו הרגשה כללית, שהחילונים – שהם כידוע אנשים חסרי ערכים ואמונה, אפילו הם הם יהודים, ישראלים וציונים – גילו את האמונה האמיתית באותה פגישה רוויית-דמעות עם הכותל, ואילך, שהרי כידוע אחד מעיקריה של היהדות הוא שאין כאבנים מקודשות כדי לעורר אמונה בלב בני-אדם.

זאת ועוד: כלום מה שהתרחש לנגד עינינו לא הראה, באותות ובמופתים, שאלוהים שוב אינו אותו אלוהים "יהודי", האחראי לגורל הפאסיבי, הגלותי – אלא הוא אלוהים ישראלי בתכלית, שהוביל את צבאות ישראל לניצחונות לאומיים בעלי משמעות דתית? – אם אלוהים הוא אכן כזה, אמר לעצמו מעתה בגאווה הישראלי-המצוי: כלומר: אם ההשגחה העליונה – בעזרת כמה רבנים, גנראלים ומנהיגים פוליטיים – אכן התאימה עצמה לצרכיה הצבאיים והביטחוניים של מדינת ישראל – (או, לפי הגרסה הדתית-בלבד: צרכיה אלה של ישראל התאימו עצמם לרצון ההשגחה העליונה) – הרי שאפילו מבחינה תועלתית (שלא לומר, צינית) ראוי לנו לתמוך בה, בהשגחה העליונה, שהרי כמה דיוויזיות-לטובתנו יש לחילונות, לתרבות, לסוציאליזם-הדימוקראטי ולהומאניות העולמיים? העולם ברובו הוא ממילא נגדנו.

ובכלל: על מחנה נאמניו ואמוניו של אלוהים אשר כזה, שוב אין זו בושה להשתייך. האדם היהודי החדש בישראל, בייחוד הצעיר הדתי, השתחרר סופית מתסביך החולשה הגלותית, ואמונתו החלה עוטה דמות של הערצת הכוחניות ובוז לרכי-הלב, ההומאניסטיים, המתלבטים ו"יפי הנפש" למיניהם.

זוהי דתיות שהשתעבדה מרצון לקסם האפל של הלאומיות והכוחניות, בלי להציב לעצמה שום סייגים שהם חלק בלתי-נפרד מלאומיות הומאנית, פלוראליסטית-חילונית ודימוקראטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור חזון גאולת-האם האוניברסאלית, שמקורו ביהדות.

חל כאן אפוא מעין היפך מושגים ותפיסות מוזר ומזעזע. הקיצוניות הלאומית והדתית, פרי-באושיה החברתיים והפוליטיים של התקופה שלאחר יוני 1967, החלה משכתבת את תולדות הציונות ומפעל-ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל כמו היו מעיקרם תנועה דתית, תוך העלמת ההתנגדות הדתית העזה שבה נתקלה הציונות מראשיתה.

תקופתה "החילונית-כביכול" של הציונות ותנועת-העבודה הארצישראלית – נתפסה כמין מכשיר בידי ההשגחה העליונה, משל לא היו כל האנשים והתנועות הללו אלא קליפות שכוח-חיותן בא להן רק מניצוצות-הקדושה שהיו צפונים בהם, ורק עתה – ובייחוד לאחר יוני 1967 – באו ונתגלו הניצוצות בדמות ההיסטוריה הקדושה והמחודשת של הציונות, כפי שביארוה לנו היטב אבות הלאומנות הדתית בישראל, שחלקם חיים באווירה ובהשקפה של ערב הופעת משיח חדש ועידן הגאולה השלמה, שיתבטאו, בין היתר, בהקמת הבית השלישי על מקום מסגד כיפת הסלע, וחידוש עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות.

וכך, האדם החילוני, ה"אפיקורס" כפי שכונה בעבר, שוב אינו נתפס בישראל כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים – אלא כיצור תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו.

ואילו האדם הדתי בישראל שוב אינו נתפס כאדם תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו – אלא כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים, כאילו מונח בכיסו חוזה-ביטוח אם הקב"ה.

ואפשר אולי לומר, כי מכמה בחינות, הדתי של היום הוא ה"אפיקורס", החילוני הנהנתן של אתמול, ולהפך. ואין לך ביטוי מובהק יותר לכך מאשר דממתה של היהדות הדתית בתוך הספרות העברית החדשה הנוצרת בארץ-ישראל.

מבוכתו והתלבטותו המוסרית (אולי אפילו ה"רליגיוזית") של ה"צבר" החילוני נתפסה מעתה כהמשך ה"פאסיביות" הגלותי, המשך ההתכחשות, הזרות, ה"תבוסתנות" וה"קוסמופוליטיות" – כל אלו תכונות "יהודיות" טיפוסיות (שונאי-ישראל היו מוסיפים ואומרים, שגם "מתירנותו" של הדור הישראלי החילוני היא תכונה יהודית גלותית טיפוסית).

ואילו את כתר האקטיביזם היהודי הדתי-לאומי (שהוא בעצם הרס היהדות האמיתית) – החלו נושאים מעתה, בהתלהבות משיחית ובאש זרה, "הכנענים החדשים", אנשי "גוש אמונים" ודומיהם במחנות הקרובים לדעתם, שכאבותיהם ה"כנענים" משנות הארבעים והחמישים, הביאו לידי קיצוניות את תהליך הריסתה של היהדות בידי הציונות.

אלא שמגמת פניהם של בעלי הכיפות הסרוגות, נושאי הקאלאצ'ניקובים ולובשי מעילי-הרוח מעל ארבע-כנפות – לא פנתה מבחינה תרבותית לעבר המיתוסים העבריים הקדמונים (ה"כנענים"), אלא נתמקדה מבחינה גיאוגראפית-התנחלותית, כאשר חלק ניכר מן המיתוס שלהם, המתממש בינתיים בדרכים מעשיות מאוד, נבנה והולך על ערש עבודת-האלילים הישראלית: שומרון.

ומאחר שהמושגים נסתלפו מיסודם, נחשבת הבריחה מן היהדות (המונותיאיסטית, בעלת שליחות מוסרית-אוניברסאלית), כשיבה אל ה"יהדות" (ה"כנענית", נוסח "גוש אמונים" ודומיו), ואילו השיבה אל הציונות (החילונית, המקורית), נחשבת כבריחה מן ה"ציונות" המקובלת כיום בחוגים רחבים, ובייחוד בגלגולה הלאומני-קלריקאלי, שצבר תנופה ואף היה אחד הגורמים לעליית "הליכוד" לשלטון, ב-1977.

וכך, כשהישראלי אינו יכול עוד להיות ציוני (כלומר, לשאת בעולו של גורל לאומי יהודי חילוני, נוסח ברנר, ללא רמייה עצמית, וללא ציניות, רפיסות מחשבתית ומיסטיפיקאציות) – הריהו העשה "יהודי" (כלומר, עובד-אלילים ישראלי מצוי), או כהגדרתו של אמנון רובינשטיין (בספרו הנ"ל), בהיפוך האימרה המקובלת: "היה גוי בביתך ויהודי בצאתך":

"גוי", כלומר יהודי דתי שמהותו נסתלפה למעין עבודת-אלילים שבטית והיעדר מעצורים מוסריים-הומאניים, או יהודי חילוני, שמתוך טמטום ופחדנות מכחיש את חילוניותו הציונית כהשקפת-עולם מחייבת ושוקע באורח-חייו הנוח בבית.

ו"יהודי", כלומר בא בשם היותו דתי או "נרדף" או צאצא לבני-עמו שעלו בעשן, וכל זאת לצורך יצוא, לצדקנות-עצמית ולכפייה דתית, לאומית ותרבותית לסוגיה.

מעתה פתוחה היתה הדרך להתעוררות מחודשת של עבודת-האלילים הישראלית, פרי הייאוש מן היכולת לפגוש פנים-אל-פנים גורל יהודי חילוני בישראל, בלי מיסטיפיקאציות, ומול הערבים, ובמציאות היסטורית שבה האקטיביזם, לכל סוגיו, נעשה לא פעם פאטאליסטי, כוח הפועל באופן סהרורי; הריסתה או שלילתה של הגלות היא גם המשכה, וכל "התחלה חדשה" ישראלית, בין היא עברית-"כנענית" ובין יהודית-דתית, או לאומנות סתם, מביאה לידי הקצנה מסוכנת את התוכן החיובי שהיה לציונות מראשיתה: הרצון לשינוי ההיסטוריה והחיים היהודיים מעיקרם; שינוי ולא ניתק, שינוי ולא סתגרנות, ולא יבנה ולא מצדה, ועל אחת כמה וכמה – לא שומרון.

* * *

רות ירדני כץ

התכשיטנית, סיפור מהחיים

אחרי שהתפרסמה הרשימה שלי על קיילה ויארמה מאת בשביס-זינגר קיבלתי טלפון מגברת שאינני מכירה.

"שלום," אמרה.

השבתי "וברכה."

אמרה: "קראתי את הרשימה שלך על בשביס-זינגר שבה סיפרת שהוא היה תאב-מין..."

נכנסתי לתוך דבריה ואמרתי, שהוא לא היחיד בין הסופרים הידועים שהיו זנאים, גם זו'רז' סימנון, ארנסט המנגווי ו...

האישה מהעבר השני עצרה אותי. "תשמעי, הם לא מעניינים אותי. אני רוצה לספר לך סיפור מהחיים. מה שקרה לי. את מוכנה להקשיב?"

"כן,"השבתי.

היתה דממה של כמה שניות וקולה שוב חזר והיא המשיכה. "עלי הוא כזה, חולה מין, מניאק. אנחנו נשואים כמה שנים, אין לנו ילדים, הוא בעל תפקיד מכובד ונחשב, אני אמנית מייצרת תכשיטים. יש לי סטודיו בבית, ותכשיטיי נמכרים יפה. העובדה שהעבודה שלי היא בבית והייתי זמינה רוב הזמן, בעלי ניצל זאת. אדם שלא יכול לשלוט בעצמו, כל הזדמנות להשכיב אותי ולא חשובה השעה, מה אני עושה, אם אני רוצה או לא – סיפקה את יצרו. הוא לא יודע שובע. יום אחד התעוררתי מהסיוט ואמרתי 'לא עוד!' – הרגשתי מושפלת, נעלבת, מפוחדת ונגעלת. את שומעת אותי?"

"כן," השבתי, "אני מקשיבה לכל מילה."

היא המשיכה. "הוא רק נכנס הביתה וגלי קור וחום הציפו את כל גופי רק מהרעיון שהוא יגיד 'בואי למיטה.' נמאס לי, לא יכולתי לשאת יותר, ויום אחד תפסתי אומץ ואמרתי לו, 'אתה רוצה סקס שלוש ארבע פעמים ביום? תמצא לך מאהבת, לך לבית-זונות, אולי לטיפול. מה שאתה רוצה, אבל אני לא מוכנה יותר. אני מוכנה גם  לפרק את הזוגיות שלנו, תמצא לך אישה שתהיה מוכנה לשכב איתך כל פעם שבא לך.' את איתי?" שאלה ואני השבתי, "כן, אני איתך."

היתה שתיקה של כמה שניות והיא הרימה את קולה. "שתדעי, בעלי הוא איש יפה-תואר, גבוה, חסון, ראשו מלא שיער, עיניו הירוקות מהפנטות והחיוך שלו ממיס אפילו קרח ביום חורפי. אחרי שהבהרתי לו שאני לא יכולה ורוצה יותר, בעלי לקח את הצעתי ומצא תחליפים. הביא הביתה כל פעם מישהי אחרת. אני בסטודיו עובדת והוא מזיין למעלה. לא היה איכפת לי, השתחררתי מהעול הנורא. היחסים בינינו השתנו מקצה לקצה. לא נתתי לו לגעת בי, חיינו באותו בית, הלכתי איתו לאירועים חשובים מפני שזה היה חשוב לתדמיתו והוא עמד על-כך שאהיה לצידו. מצאנו דרך משונה ומוזרה להישאר ביחד וחיי קיבלו תוקף. הרוגע והשלווה אפפו אותי, לא הייתי בהיסטריה, מבוהלת ומפוחדת, הידמיון שלי עבד שעות נוספות ויצרתי תכשיטים שנחטפו. יום אחד בעלי בא עם איזו יפיפייה, נכנס איתה לסטודיו, הציג אותה בפני ואמר... את איתי על הקו?"

"כן," השבתי, "אני מתה מסקרנות." שמעתי אותה צוחקת וניסיתי לדמיין כיצד היא נראית.

היא המשיכה. "כמו שאמרתי, הוא הציג אותה בפניי ואמר שמהיום יש לנו מנהלת לבית, לא עוזרת – מנהלת,  והיא תגור איתנו. סיפר שעלתה מארגנטינה, היא תבשל, תכבס, תנקה, תספק את כל צרכיי ואת צרכיו. 'איפה מצאת אותה?' שאלתי, והוא סיפר שאכל במסעדה והיא ישבה בשולחן סמוך, הם התחילו לפלרטט, היא סיפרה לו שהיא יהודייה, עלתה לארץ לבד כי שם המצב הוא נורא ואיום. שאלתי אותו ו'כמה זמן אתה מכיר אותה?' הוא השיב שחצי שנה הם מנהלים רומן, והוסיף שהוא הביא אותה לביתנו הרבה פעמים כשעבדתי בסטודיו. 'האם אתה מאוהב בה?' והוא השיב בחיוב, שאלתי, 'האם היא אוהבת אותך?' והוא חייך את חיוכו הממיס והשיב שהיא מטורפת עליו. הסכמתי לסידור החדש. ומה שקרה כך קרה. בעלי יצא בבוקר לעבודתו והיא ואני נשארנו בבית. היא ניהלה את הבית ובזמנה הפנוי ירדה לסטודיו שלי ואני לימדתי אותה תכשיטנות. תלמידה מצוינת והרבה שעות בילינו יחד, היא למדה עברית ואני ספרדית. התקרבנו מאוד. בחורה יפה, מוכשרת, חרוצה, שנולדה מאושרת. כל דבר עשה אותה מאושרת, כל דבר שימח אותה. הסטודיו פרח ושתינו יצרנו תכשיטים והרחבנו את המקום ומכרנו. בעלי התחיל לדאוג. כשבא הביתה במפתיע כי חשק בה, היא לא נענתה. אמרה לו 'לכל דבר יש את הזמן שלו והיא לא פנויה לזין שלו מתי שהוא משתולל.' באלה המילים. הוא איים עליה שהוא יזרוק אותה מהבית... היא צחקה לו בפנים והשיבה לו שהיא כבר עוזבת. כאן התערבתי ואמרתי: 'את לא עוזבת, את נשארת איתי, שהוא יילך.'"

"והוא הלך?" התפרצתי.

"תקשיבי לעוד שני מישפטים. אמרתי לו שיש לו שתי אפשרויות. או שהוא לוקח את חפציו  ועוזב מיד,  או שאני מפרסמת בכל הארץ מי האיש.  במה הוא בוחר? – הוא עזב. את רואה? זכית בסיפור מהחיים בגלל רשימה שכתבת על בשביס-זינגר. שלום לך." 

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

2. תיאטרון במושבה. האם הדוקטור הוא "אוייב העם"?

המאבק בין הישן לחדש מתנהל בכמה וכמה מישורים ולא רק בענייני היגיינה אלא גם סביב התזמורת, הספריה, הצגות התיאטרון, ובית-הספר העברי המעורב לבנים ולבנות.

ראשיתה של התזמורת ב-1897, כפי שמתפרסם ב"הצבי" הירושלמי בט"ו אדר ב', תרנ"ז: "בפתח-תקוה נוסדה תזמורת. טיפלו בזה המורה הטורקי, האדון דוד לאו, וכן אחד מבני המושבה, גיסין, שלימד קריאת התווים. ואחד מתלמידי אוסוביציקי בראשון, א. אייזנברג, נקרא לפתח-תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים."

מה יש בהן, בהצגות התיאטרון הראשונות בארץ, שחרף כמותן המועטת, ביצוען החובבני – על-פי-רוב במסגרת בית-ספר, הביקורות שאינן מחמיאות בדרך-כלל, והיותן בטלות בשישים מול שאר גילויי החיים היומיומיים – הריהן כמטלית אדומה בעיני השמרנים במושבות ובערים, ובעיקר בעיני הרבנים? – אולי משום שהן מסמלות, יותר מכל דבר אחר, את המאבק שבין האדוקים לחופשים, שבין הישן לחדש?

בשלהי שנת 1907, כאשר משפחת ד"ר ברנשטיין-כהן כבר נמצאת בארץ, מוצג ביפו המחזה "ד"ר שטוקמן" או "עוכר העם", מאת איבסן. ההצגה נערכת על-ידי אגודת "חובבי האמנות הדרמתית" בכיכובו של מנחם גנסין, המשחק את תפקיד ד"ר שטוקמן: רופא אידאליסט, הלוחם בפרנסי העיר שאינם מוכנים לתקן את מערכת הביוב המזהמת את מי-השתייה של עירו, אך לבסוף מוצג הוא, הלוחם נגד השחיתות, בתור "אוייב העם".

בטרם מספיק גנסין לסיים את המונולוג הגדול של ד"ר שטוקמן: "אוייבם בנפש של האמת והחופש בינינו הוא רוב שעשה יד אחת. האיש החזק ביותר הוא זה העומד לבדו..." – נפתחת דלת ביתו של הנתין האמריקאי, שבו נערכת ההצגה, נכנסים שני פקידי השלטון התורכי, ואוסרים על המשך ההצגה. מתברר שיש ביפו "יהודים טובים" המעוניינים שההצגה לא תתקיים כי נופל עליהם "פחד הסוציאליזם". ואולם גנסין אומר שההצגה היתה כה גרועה: "ששמחתי בליבי על המאורע ששם קץ למשחק חסר-טעם זה."

גבריאל טלפיר, שבמחקרו על ראשית הפעילות הבימתית בארץ מביא גם את סיפורה של הצגה זו, מספר כי בליל פורים תרס"ז, 1907, הציגו בזכרון-יעקב את המחזה "האינטליגנט" של פרץ הירשביין, המתאר את קשי חיי היהודים ברוסיה. משחקה של שרה אהרונסון זכה לביקורת מצויינת ב"השקפה" – בעיקר בזכות דיבורה העברי הצח והנעים. "הנה כי כן," כותב עתונו הירושלמי של בן-יהודה, "זכינו בארץ-ישראל בימים האחרונים למשחקים מצויינים, היודעים להגשים על במה עברית ובשפה עברית את חזיונות החיים העברים באופן יפה ונפלא."

 "האינטליגנט" מוצג באותה שנה גם בפתח-תקוה ובעברית – על-ידי הפועלים, חרף האיסור שמוטל על ההצגה מטעם "המבקרים" אנשי הוועד, ל. מכנס, י. גולדנהירש וש. שטמפפר. בגלל האיסור מוצג המחזה בביתו של האיכר המרדן והאמיץ משה גיסין. ביתו של גיסין משמש באותה תקופה גם כמלון "הירקון", מרכז האינטליגנציה והקידמה במושבה, מקום מגוריו של הסופר יעקב רבינוביץ, שמתארו ברומאן הנפלא "נדודי עמשי השומר". הצלחת "האינטליגנט" רבה עד כדי כך שהפועלים מפתח-תקוה מציגים אותו גם ברחובות. חלק גדול מתושבי רחובות מתנגד, אך בזכות צעיריה "המושבה ניצלה מסקנדל".

במוצאי שבועות תרס"ז, 1907, מציגים צעירי פתח-תקוה, כניראה ביידיש, את המחזה "הונגרמן אונד קבצנזון" של גולדפדן, שמוצג לאחר כיובל שנים ב"הבימה" בשם "מעשה בנסיך". "ההשקפה" הירושלמי כותב: "ואף שהקנאים הצבועים והטיפשים בעזרת הרב – – – הכריזו בבית-הכנסת לבלתי ילך כל איש למחזה, – – – בכל זאת מספר הבאים היה רב מאוד. המחזה ארך כארבע שעות, וכל הבאים שבעו עונג רב והתפלאו על המשחקים הצעירים, שמעולם לא עלו על במת בית-חזיון והפליאו בכל זאת לשחק ולהציג דבר כל-כך טוב ונכון, כאילו היו משחקים מלומדים." הכתב מזכיר לטובה את האדון טשטמן, הוא כניראה חשסמן, הרג'יסור המקומי.

תנופת התיאטרון במושבה נמשכת, ולובשת אופי של מאבק בין העברית ליידיש. לקראת פורים תרס"ח, 1908, עומדים להציג ביידיש את המחזה "פאמיליע צבי" (משפחת צבי) מאת ד. פינסקי. ב"השקפה" הירושלמי מתפרסמת כרוניקה מאת "תושב פתח-תקוה", וזו לשונה:

בני האיכרים, הנקראים "צעירי פתח תקוה", מתעתדים להציג פה בפורים חזיון ז'רגוני. (ראוי לציין, שבין המתחילים במצווה נמצאים שני חברים מה"ועד" של אגודת "עבריה" המקומית, ושאחד מהם משתתף בחזיון בתור מקריא). ודבר פלא הוא אדישותם של מורי בית-הספר במושבתנו להעניין הזה, אשר עמלו כולם להפיץ את הלשון העברית בין ילדי המושבה, וכעת מרשים להשפיע ממש כנגד השפעתם. כל ההכנות והנסיונות להחזיון הז'רגוני יעשו באולם בית-הספר. גם ועד בית-הספר מסכים לכל, והשערוריה נעשתה: חזיון ז'רגוני במושבה!

בתשרי תרס"ט, שלהי 1908, מציגים "הצעירים" בעברית את "זרובבל" מאת משה לייב לילינבלום, מחזה שגרם לשערוריה ברחובות כשהועלה שם בחול המועד פסח תרנ"ה, 1895, על-ידי הפועלים. התגובות החברתיות דווקא טובות, וכך מדווח על כך "הצבי" הירושלמי:

עתה מראים צעירי פתח-תקוה את אהבתם לעבודה גם הגשמית והרוחנית, והצעירים האלה הם כולם עובדים חרוצים וכולם עסוקים בשדות, בכרמים או בפרדסים. ואחרי עבודתם החלו להתעמק בעבודה הרוחנית – – – יסדו תזמורת, שהיא לכבוד למושבה, פתחו בית-ספרים ויחלו גם לסדר חזיונות, ודווקא בעברית. וחזיון כזה ראיתי באור ליום ה' לחוה"מ סוכות. החזיון הוא "זרובבל", והמשחקים היו תלמידי בית-הספר. נערים מבני עשר עד ארבע-עשרה שנה, ולפי זה הצליח החזיון מאוד. מנערים אי-אפשר לדרוש הרבה, פעמיים הציגו את החזיון הזה, בפעם הראשונה לטובת בית-הספרים ובשנית – לטובת "חברת לינה". וראיתי בין המבקרים הרבה זקנים וזקנות. ושמעתי ילדים אחדים מתרגמים לאימהותיהם הזקנות את כל פרטי החזיון, והן יושבות ומתפלאות; וזוהי קידמה, שקנאי פתח-תקוה ילכו לבקר החזיון ולקבל הכנסותיו. זאת היא פעולת צעירי פתח-תקוה, אולם עוד רבה העבודה לפניהם. אך מקווים אנו, שיעבדו הלאה לטובת מושבתם והשפה העברית.

במקביל, באותו ערב, מציגים הפועלים במושב הצעיר הסמוך, עין-גנים, חזיון רוסי בתרגום עברי בשם "הסנה". בטאון הפועלים "הפועל הצעיר" מבקר קשות את התרגום העברי המסורס של המחזה ואת המשחק הגרוע, וממשיך:

באותו הלילה, שהציגו את החזיון בעין-גנים, הציגו גם נערי המושבה את החזיון "זרובבל" וגם בלילה השני הציגו אותו החזיון. וראוי לציין, שעד כה היו צעירי המושבה בוחרים להציג חזיונות בז'רגון בטענם, שלחזיון עברי ימעיטו בני המושבה, ובייחוד הנשים, לבוא מפני שחלק קטן מתושבי המושבה מבין עברית. ובעוד שרק לפני חצי שנה (בפורים העבר) הציגו דווקא בז'רגון "פאמיליע צבי" (לד. פינסקי); הפעם ראינו כי בני המושבה לא נמנעו מבוא גם לחזיון עברי ולא עוד אלא שנצרכו להציג את החזיון העברי פעמיים.

אבל האידיליה אינה נמשכת זמן-רב. בפורים 1909, אדר תרס"ט, כאשר המאבק של ד"ר ברנשטיין-כהן ב"זקני" ועד המושבה מתחמם והולך, עורכים "הצעירים" ערב תיאטרון שבו מוצגים המחזה "ליב גולדמן ובתו" בעברית, ו"מזל טוב" מאת שלום עליכם, ביידיש. "ועד המושבה הכריז חרם על הנשף הנערך בחצרו של האדון פסקל," – נמסר ב"הצבי" הירושלמי, – "משום שהשתתפו בו עלמים ועלמות, שזה נגד הסעיף המפורש בתקנות הוועד."

מתברר אפוא שלאו-דווקא תוכנו של המחזה, או נקיטת עמדה בין עברית ליידיש – מקוממים את ועד-המושבה, אלא בעיקר ה"פריצות" – בנים ובנות יחדיו. בתקופה זו מונהג הלימוד המעורב בבית-הספר יק"א מייסודו של הברון – ובתגובה נוסד בית-הספר הדתי "נצח ישראל", ששומר על הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות.

ב"ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקוה" מסופר כי תחילה מייסדים "הצעירים" את התזמורת, ולוקחים לרשותם את הספריה. בכך הם מרגיזים את "רוח הזקנים" אך לידי מלחמה גלוייה אינם באים כל זמן שאינם מתחילים "לסדר הצגות על הבמה".

הכוונה להצגת התיאטרון בפורים 1909, בחצרו של האיכר האמיד פרץ פסקל, שהיה עד לפני זמן לא רב אגרונום באדמיניסטראציה של הברון. בתו בכורתו לורט, חברתה של אסתר, לומדת בבית-הספר יק"א. פסקל יכול לצפצף על ועד המושבה ולתמוך ב"צעירים", שחלקם כבר אנשים בעלי שיבה או קרחות, אבל השקפת עולמם אינה שמרנית. ומציין אחד הכותבים מהתקופה ההיא, בספר היובל:

על "חילול קודש" שכזה לא יכול עוד הוועד לעבור בשתיקה. הראשונים שניסו להכניס את ה"שרץ" הזה אל המושבה היו הפועלים. אולם בשבילם המציא הוועד כלי-זין – את ההשבתה. והנה עברו רק שנתיים ונבואת הפועלים: "בניכם יילחמו בכם" – נתקיימה. "הרעה" יצאה מהמושבה גופה. החומה הסינית נהרסה ועל הבמה הופיעו בניהם ובנותיהם של איכרי פתח-תקוה לשחק, לדאבוננו – בז'רגון [כלומר ביידיש], לפני הקהל. הוועד השתדל למחות כנגד זה, אך הצעירים לא נרתעו אחור, ומאז החלה להתפשט מלחמה גלוייה בין הוועד של המושבה ובין "אגודת צעירי פתח-תקוה".

המשך יבוא

* * *

ד"ר בני בר גיל

רכיבה על מדרכות

אפשר להבין את רוכבי האופניים המשתמשים במדרכות. הכביש מסוכן, המכוניות גדולות, טעות קטנה של רוכב האופניים או של הנוהג ברכב יכולה להסתיים בפציעה רצינית. אבל היתה וקרתה תאונה מצערת, רוכב האופניים המסכן יתנחם בעובדה שכל הטיפול בו יינתן בחינם, והעלויות בשלמותן מכוסות ע"י ביטוח החובה של הרכב. ויותר מכך, אפילו הנהג פגע וברח, הביטוח מכסה את כל פגיעות הגוף.

רוכב האופניים הנשמר לנפשו נוסע בשאננות על המדרכות ואפילו מצלצל בפעמונו או מתריע בקולו בדרשו מהולכי הרגל לפנות לו דרך, ולא אחת הרוכב מקלל בקול את הולכי הרגל המפריעים לו בחוצפתם להמשיך בדרכו.

לרוכב המהיר ואפילו האיטי ביותר יש אנרגיה תנועתית רבה מאוד, וגורל הולך הרגל בעת התנגשות בינהם רע ומר. בכל מקרה הוא יוטח למדרכה המחוספסת, וברב המקרים יקרעו בגדיו פה ושם, ובמקרים הגרועים תישבר יד או רגל. אדם מבוגר שסובל מאוסטאופורוזיס ישבור את צוואר הירך ויזדקק לניתוחים מסובכים, שרוב הנפגעים לא מתאושש מהם.

אין מי שיממן את הוצאות הטיפול של הנפגע. לא את נזקי הגוף, לא את נזקי רכושו ולא אובדן ימי העבודה או הכאבים שיכולים להימשך שנים. רוכב האופניים הזריז לא מזוהה (אין תו זיהוי על כלי רכבו), ועדים לתאונה לא יכולים לרשום פרטים מזהים. וגם אם הוא מזוהה והוא אדם דל אמצעים אין הנפגע יכול לתבוע אותו.

על המדינה לנקוט בצעד מהיר וחד משמעי: יצירת ביטוח צד ג' לרוכבי האופניים, ולחייב כל רוכב אופניים להצטייד בתעודה זו. כל רוכב שיעצר ע"י שוטר או סייר כשאין ברשותו תעודה, יוחרמו אופניו מיידית.

זה ירתיע את רוכבי האופניים הגנובים, מי שלא רכש את אופניו בצורה חוקית לא יוכל לקבל תעודה. המימון של הביטוח יבוא מתוספת למחיר שתוטל על כל קונה. וגם אם זה לא יכסה את כל עלות הביטוח,כדאי למדינה לממן את ההפרש. פעת גניבות האופניים תתמתן (לעולם לא תיפסק). כל רוכב ישלם אגרה שנתית בדואר או באינטרנט ויקבל תעודה מעודכנת.

את רוכבי הרכבים הדו-גלגלים הממונעים יש להוריד לאלתר מהמדרכות כיוון שהם רכב מנועי שמקומו לא יכירנו אלא בכביש.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

אהוד בן עזר לא חותם בשבוע הספר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתוך ההיסטריה הקוטג'ית המדמה את הצעת חרם צרכני הגבינה בישראל למהומות מהפכת האביב הערבי האומלל בכיכר תח'ריר בקהיר, התפנינו לבדוק מה מחיר גביע קוטג' "תנובה" 5% בצרכניה שלנו בפינת פרישמן והרמן כהן. ובכן לא 8 שקלים ולא קרוב ל-8 שקלים אלא 6.97 שקלים! – (אבל חשוב מאוד גם תאריך התפוגה הקצר-יחסית, בייחוד בקיץ!)

חיפשנו במדפים, בהנחה שיש תחרות – גביעי קוטג' של "טרה" ושטראוס, אולי זולים יותר, אבל לא מצאנו. כנראה שמצבם טוב כל כך שהם לא טורחים לשווק או אפילו כבר לא מייצרים את המותג. לא הצטערנו, כי הקוטג' של "תנובה" עולה עליהם בטיבו ובטעמו, וגם אילו היו האחרים זולים ממנו, לא היינו קונים.

מה האינטרסים ומיהם האינטרסנטים העומדים מאחורי "מהפכת הקוטג'"? אולי רשתות השיווק? אולי היבואנים שלא איכפת להם להרוס את ענף הרפתות בישראל? אולי יצרנים ישראליים שהפכו ליבואנים במקום לייצר? קחו דוגמא את ארה"ב, שחלק ניכר מהייצור התעשייתי שלה נדד לארצות אחרות מטעמי נוחות כלכלית – ומולה גרמניה, שהתעקשה לא לבטל ענפי ייצור גם בתקופות שהיו יקרים יותר. הכלכלה של מי פורחת היום? ומי שקועה בחובות?  

אז יופי, נבטל את הרפתות בארץ ונהיה תלויים רק בחלב זרים (שבגלל חותם הכשרות מחירו ירקיע שחקים)! – ובשם ההפרטה והתחרות החופשית עם העולם נקנה מוצרים מחוץ לארץ, הכלכלה שלנו תלך קאקן, ושלא לדבר על המימד הביטחוני של חיסול אמצעי ייצור מקומיים של מזון.

יאללה, תיקנו גבינות צהובות. יש תוצרת הארץ עד 100 שקלים לקילו ויש ייבוא שוטף מחו"ל עד 200 שקלים לקילו, ויש קונים! חלקם ודאי גם בוכים על הקוטג', בשם העניים ומפגיני כיכר תח'ריר!

* לידיעת השורפים, אוהבי המולדת בשחור: החלה עונת השריפות, שנסתיימה לצערנו מוקדם מדי עם השריפה הגדולה בכרמל. הכינו אפוא סמרטוטים, נפט ושאר חומרי הצתה – וצאו בימי חמסין ורוח חזקה למלאכת הקודש שלכם – מחיקת הירוק הציוני של מדינת ישראל, כמו בסיפור-המופת "מול היערות" של א"ב יהושע.

* פרס: "אנחנו דוהרים במלוא העוצמה למצב שבו נפסיד את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית!" [כותרת ראשית ב"הארץ" מיום שישי, 17.6]. "אנחנו דוהרים לעבר קיר! אנחנו עומדים לחטוף מכה!"

 בוקר טוב כבוד הנשיא, מה אתה מפחיד אותנו? אולי דווקא תבקש סליחה? איפה חזון התעתועים שלך על "מזרח תיכון חדש" שיבוא בעקבות הסכם אוסלו, חזון שבתקופה קצרה רבים מאיתנו נפתו אחריו ואפילו הגנו על ערפאת?

 אגב, מה עושה כיום העוזר החרוץ שלך להסכם אוסלו, ידידך ד"ר יוסי ביילין, שגם הרס את תנועת מר"צ אבל לא היסס לנסות להשתמש בכספי "יוזמת ג'נבה" היחצ"נית שלו לקידום תעמולתו האישית בבחירות לראשות מר"צ, עד שעצרו זאת? וכיום, במקום להחזיר למדינה את ההפסדים שגרם לנו, או לפחות להתנצל – הוא במצח נחושה משתמש בקשרים שרקם בעולם – לקידום עסקיו הפרטיים השתדלניים – אבל הוא הרי אינו מושחת כמו אולמרט כי הוא שמאל צח כשלג מלוכלך!

אבל נחזור לאזהרה שלך, כבוד הנשיא – הטחו עיניך לראות מה הולך כאן סביבך-סביבנו במזרח התיכון החדש? הלא דווקא משום כך אנחנו לעולם לא נפסיק ולא נפסיד את קיומה של ישראל כמדינה יהודית; אבל אם ינסה להגיע בה לרוב – גוש אנטי ציוני ואנטי יהודי – אנחנו נדאג שהיא תמשיך להתקיים כמדינה דמוקראטית – אך ורק לאותם אזרחיה היהודים והערבים שמכירים בה כמדינה יהודית ודמוקראטית ואינם מחבלים בקיומה! לאחרים לא תהיה זכות הצבעה! – ושום "הסכם שלום חדש", מופרך-מטבעו, לא ישנה את המציאות שבה אנו חיים. וכמו שאומרים בפג'ה – חדש על האֶרי שלי!

* כששואלים את ג'יימס וולפנזון על התקופה שבה כיהן כשליח הקוורטט למזרח התיכון, הוא מספר על "אחת הטראגדיות הסמליות של האיזור," לדבריו, "לאחר שרצועת עזה עברה לשליטה פלסטינית, תהו מה לעשות עם החממות שישראל השאירה בשטח. היה לי ברור שהחממות האלה יכולות לשמש את הפלסטינאים ולסייע להם להתקיים. הצלחתי לגייס תורמים, שהעניקו 14 מיליון דולר כדי לפצות את בעלי החממות היהודים. הפלסטינאים הציבו בשטח אנשי ביטחון כדי להשגיח על החממות, והעבודה בהן נמשכה.

"החממות הניבו פירות וירקות באיכות טובה שיועדו לשיווק בישראל, בגדה המערבית ובחו"ל. במשך תקופה קצרה העניינים עבדו כסדרם, אלא שאז המשלוחים מחוץ לרצועה נתקלו בביקורת הגבולות. הייתי שם בעצמי וראיתי מה קורה, והלב נחמץ. הם עוכבו בתחילה עד שישלמו שוחד לעובדים במעברי הגבול, פלסטינאים וישראלים כאחד. [ההדגשות שלי, כן, כך ממש טוען המשמיץ הזה! – אב"ע]. לאחר כמה תקריות ביטחוניות, הצבא הישראלי הגביר את הביקורות בגבולות. המשאיות עמדו במעברי הגבול במשך ימים, והפירות והירקות נרקבו. זה היה הסוף. הפלסטינאים הפסיקו לגדל את הפירות והירקות, אנשי הביטחון [שלהם] פוטרו, ואנשים החלו לגנוב ציוד מהחממות.

"דיברתי עם ראשי המערכת הפוליטית ועם ראשי הצבא [הישראלי]. הבנתי שהיו צרכים צבאיים, אבל הצעדים הישראליים היו קיצוניים. אמרו לי שהצבא היה צריך לחפש במשלוחים נשק וחומרי נפץ, אבל לא מצאו שום דבר. הישראלים כעסו על הפלסטינאים, והפלסטינאים חשבו שהישראלים פעלו ללא צורך. האירוע הזה יצר אנטגוניזם וחוסר אמון בין שני הצדדים."

(מתוך: חיים הנדוורקר, ניו-יורק. מתוך "דה מארקר", "הארץ", 15.6.11).

מיסטר ג'יימס וולפנזון – דע לך שדבריך כאן הם גירסה מכובסת מאוד, שלא לומר שקרית מתחנפת וגם מלקקת את התחת לפלסטינים – וזאת מבלי להזכיר כלל את הטרור שלהם! למיטב זיכרוננו אמנם הוקמה קרן וולפנזון בשמך כדי להבטיח את המשך הפעלתן של חממות החקלאות הישראלית הפורחת והרווחית בגוש קטיף, ולייצא את תוצרתה לטובת הפלסטינים – אך בטרם התרחשו כל הצ'יזבאטים שעליהם אתה מספר, בדרך לקבלת דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית [שעכשיו, לאור דבריך, אנחנו מבינים איך מקבלים את התואר!] – פרצו לגוש קטיף פלסטינים צמאי שוד, ביזה וגניבה, הרסו ושרפו כל מה שנשאר מיישובי הגוש, כולל בתי-כנסת וחממות; ואת השלל והביזה, כמעט חסרי ערך בתור גרוטאות – לקחו שלל בשמחה פרימיטיבית תוך שהם הופכים את ארץ המזרע לארץ הישימון, כדרכם של תושבי האיזור מבני עמם. אבל אצלך, כמובן, רק ישראל אשמה! ועכשיו גם באוניברסיטה העברית מלקקים לך את התחת!  

* אנחנו דורשים ממבקר המדינה לפתוח מיד בחקירה מיהם אנשי המינהל וכוחות הביטחון הישראליים – שלפי בעל התואר אביר מטעם מלכת בריטניה, והדוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, מיסטר ג'יימס וולפנזון – לקחו שוחד במעברים אחרי ההתנתקות מגוש קטיף! – וזאת, כמובן, לאחר שיתפנה כבוד המבקר מקליטת עשרות חוקרים חדשים במשרדו, שגויסו לחקירת אלפי משרתי ציבור ישראליים, שהשתמשו באופן פרטי במאות אלפי נקודות פרטיות שבהן זוכו בטיסות ציבוריות בעשרים השנים האחרונות! פרטים נוספים אצל אולמרט טלנסקי וג'וחא.

* פרופ' שלמה אבינרי: בוויכוחים שהתעוררו באחרונה בעניין הנכבה נאמר לפעמים, כי קיימים שני "נרטיבים", ישראלי ופלסטיני, ויש להיות קשוב לשניהם. זה כמובן נכון: בצד הטיעון הישראלי-הציוני על הזיקה למולדת ההיסטורית של העם היהודי ומצוקת היהודים ישנו טיעון פלסטיני, הרואה ביהודים עדה דתית בלבד ובציונות תופעה אימפריאליסטית. אך מעל ומעבר לטיעונים אלה קיימת העובדה הפשוטה – וזו עובדה, לא "נרטיב" – כי ב-1947 קיבלה התנועה הציונית את החלטת החלוקה של האו"ם, ואילו הצד הערבי דחה אותה ויצא נגדה למלחמה: להחלטה לצאת למלחמה יש תוצאות, ממש כמו ב-1939 או ב-1941.

חשיבות אבחנה זו עולה מעיון במאמר שפירסם באחרונה מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב"ניו יורק טיימס". עבאס במאמרו מזכיר את החלטת החלוקה, אך אינו אומר אף לא מלה אחת בקשר לעובדות – מי קיבל אותה ומי דחה אותה – ורק מציין, כי בעקבותיה "החלה ישראל בגירוש המוני של הפלסטינים".

זה דומה לאותם גרמנים המדברים על תיאורי הזוועה של גירוש 12 מיליון גרמנים-אתניים ממזרח אירופה לאחר 1945, בלי להזכיר את ההתקפה הנאצית על פולין, או את היפאנים המאזכרים את הירושימה, אבל אינם מזכירים את ההתקפה שלהם על פרל הארבור. זה אינו "נרטיב" – זו אי אמירת אמת. אין לנתק תוצאות מסיבות. ["הארץ", 17.6.11, מתוך מאמרו: "אמת, לא נרטיב"].

* האו"ם אישר ברוב גורף החלטה המייחדת את ישראל כמפירת זכויות אדם. 154 ארצות תמכו באג'נדה של המועצה לזכויות האדם, שכללה סעיף נפרד המייחד את ישראל לרעה. 4 מדינות, בהן ישראל, התנגדו. תזכורת לצפוי בספטמבר – כך ניתן היה לפרש את תוצאות ההצבעה שהתקיימה אמש (שישי, 17.6) במליאת עצרת האו"ם בניו יורק על סדר היום המומלץ למועצה לזכויות האדם. רוב אוטומטי גורף של 154 ארצות חברות תמך באג'נדה של המועצה לזכויות האדם, שכללה סעיף נפרד המייחד את ישראל לרעה כמדינה המפירה זכויות אדם. סעיף אחד (4) במסמך התייחס להפרות זכויות האדם בעולם וסעיף (7) נפרד יוחד במפורש רק לישראל שגונתה על הפרות זכויות האדם.

"בעת שבשאר אסד טובח בעמו וקדאפי יורה באזרחיו זאת עזות מצח שמדינות שופטות את ישראל – המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון," אמר ל"הארץ" השגריר החדש של ישראל באו"ם, רון פרושאור. [שלמה שמיר, ניו יורק. "הארץ אונליין", 18.6].

כך צופה גם שר-הביטחון המושמץ אהוד ברק באומרו שייתכן מאוד שישראל תישאר כאי בודד מול העולם המשתנה סביבה, ויהיה עלינו להמשיך לדאוג לעצמנו ולא לסמוך על אף אחד. סוף ציטוט מהזיכרון.

אדרבא, נראה את ארה"ב מוותרת עלינו לטובת התמיכה בכאוס הסוחף ומטביע לתוכו את העולם המוסלמי והערבי.

* לאיש בעולם, כולל באזורנו, לא איכפת ש-30 מיליון כורדים אין להם מדינה, אבל למדינה טוענים באו"ם 2 מיליון "פליטים" בגדה המערבית, ואולי עוד מיליון פאראזיטים בעזה, שמוחזקים באופן מלאכותי מאז 48' – בעוד האיזור כולו ממרוקו עד טורקיה, פרס, סעודיה ותימן – עומד בפני גלים של מיליוני פליטים שמציפים ועתידים להציף אותו והפעם ללא עזרת אונרוו"א, ארה"ב וישראל!

* חזרנו מביקור בכיכר רבין בחג שבוע הספר העברי. הדוכנים וכל מה שמסביבם וביניהם מסודרים הפעם יותר טוב מבכל שנה קודמת, גם בגלל שיפוץ הקצה המזרחי-דרומי של הכיכר, והם מסודרים בצורה הרבה יותר חכמה וחסכונית מבחינת המקום שנותר לקהל. לא התאמצנו לחפש אבל נדמה לנו שלא היה שם שום עותק מהכותרים שלנו. הוצאות הספרים נאבקות בעודפי העותקים של הכותרים החדשים המצטברים במחסניהן, ובצדק הן מוכרות אותם 3 וגם 4 ב-100 שקלים. לעומת המכתב העיתי שלנו, שהוא כיום הקשר הספרותי שלנו עם קהל הקוראים, נראית לנו ההיבלעות בשפע הממוסחר, שחלקו גם מיותר, בשבוע הספר – כמשהו קצת המוני, בסגנון הקללה של דן בן אמוץ, בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" הבלתי נשכחת: "שתרד אל העם ולא תעלה משם!"

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לשבוע הספר שנפתח ביום רביעי, 15.6.11

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,222 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,040 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל